רקע
חיים הרצוג
ישראל והאומות המאוחדות
חיים הרצוג
תרגום: חיה תלמי (מאנגלית)

אחת מאבני היסוד של היהדות היא צדק. מצוות אלוהים לאדם היא, שיעשה צדק ויתנהג בצדק עם בני מינו. “צדק, צדק תרדוף” היא אחת מההטפות החוזרות בתנ"ך. לפי התלמוד, שופט בעל מצפון, המקפיד על עשיית צדק, הוא שותפו של אלוהים בבריאת־העולם, משום שצדק הוא יסודו ומעוזו של היקום. לפי הכתוב, עשיית צדק שקולה כנגד הבאת אמת, אהבה ושלום לעולם. על בסיס זה נתן העם היהודי לעולם את אחד מאוספי החוקים הנאור ביותר בהיסטוריה, מערכת חוקים אשר מזהה, מעל לכל, את הקשר המיוחד שבין חוק ומוסר.

העיקרון הבסיסי של תהליך הצדק הוא שוויון.

“מה הוא צדק בתהליך החוק?” שואל הרמב"ם ועונה: “זהו השיוויון של שני הצדדים בכל הדברים; לא שאחר יורשה לדבר מתי שהוא רוצה והשני יופסק באמצע; לא שאל אחד יתנהגו בנימוס ואל השני בזילזול…. לא שאחד יעמוד והשני ישב, אלא ששניהם יעמדו או ישבו אחד ליד השני… אין לשמוע צד אחד שלא בנוכחות השני: לא רק שאסור לך להחליט לפני שתשמע את הצד השני', אלא שעליך לשמוע את שני הצדדים כשהם נוכחים ושומעים אחד את השני.”1


דרך אגב, תוספת מאוחרת זו היא ייחודית לחוק היהודי, לפיכך לא הירפו חכמינו, ששיקפו בדעתם את התנ"ך, הנביאים ותהילים, ועמדו על חשיבות ביצוע הצדק, שאליו הם מתייחסים כאל אושיות עולמנו: “על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, על האמת ועל השלום.”

לכן, ההתבוננות בהרס המתוכנן של עמוד צדק זה בחברה העולמית היא טראגית כל־כך, ותהליך זה מאיים למוטט את החברה המתורבתת. עקרונות שאנו מקבלים כמובנים מאליהם וקדושים למהלך חיינו, נבגדים ונרמסים מידי יום ביומו בבוז ובשאט נפש באומות־המאוחדות. דבר לא יוכל להדגים טוב יותר את התהליך הזה מאשר אסיפת מועצת הביטחון ממרץ 1976, כדי לדון בתלונה שהוגשה נגד ישראל ע“י פקיסטאן ולוב. קבוצת יהודים ניסתה להתפלל על הר הבית בניגוד להחלטת ממשלת־ישראל ובניגוד, במיקרה, לחוק הרבני (ההחלטה של בית־המשפט העליון ביטלה את פקודת הממשלה לאסור על תפילות יהודיות באתר זה). הם נעצרו ע”י משטרה מוסלמית על הר־הבית, על שגרמו להפרת הסדר הציבורי לפי תקנות החוק הפלילי. הם נאסרו ע“י משטרה מוסלמית על הר־הבית והובאו בפני שופט ישראלי. השופט טען שלא היתה זו הפרת סדר ציבורי לפי התקנות. הממשלה הגישה עירעור על ההחלטה, כדי להגן על האינטרסים המוסלמיים, והמקרה היה בחזקת סוב־יודיצה בישראל, בזמן שמועצת הביטחון התאספה. למרות העובדות האלה נעשה ניסיון שערורייתי באו”ם ללבות שינאה מוסלמית דתית נגד העם היהודי בגלל סיבות מדיניות.

אפילו אם נניח למניעים של המאשימים, יש להניח שלפי עקרונות החוק יוכל הצד המואשם לזכות בהזדמנות להשמיע את דבריו באווירה של אי־אפלייה. לכן, מן הראוי היה, שמועצת הביטחון תישמע את ההאשמות, תקשיב לתשובת ישראל, תישקול ותכריע לאחר מכן. למעשה, מה שקורה הוא שמוסדות האו“ם הם גם התובעים וגם השופטים. ההאשמה בוימה ופסק הדין ניתן עוד לפני שניתנה לי ההזדמנות להציג את טענתה של ישראל. עוד לפני שדיברתי, התווכחו כמה מחברות מועצת הביטחון על טיוטת החלטה מסכמת של הנושא, למרות שהן היו מודעות היטב לעובדה שההאשמה היתה שקר אחד גדול. הכנת פסק דין לפני שהושמעו טענות שני הצדדים היא הפרה גמורה של עקרונות הצדק שלפיו שפטו שופטי ישראל בירושלים, בתקופה שמדינות חברות באו”ם כיום היו חברות פרימיטיביות בלבד. ואכן, אלה ששפטו את ישראל הן אותן מדינות שזנחו לגמרי, במולדתן שלהן, את העקרונות שניתנו לעולם ע"י העם היהודי. “אוי לדור ששופט את שופטיו” אמרו חכמינו. אוי לדור ששופט את מבקשי הצדק.

תהליכים כאלה הפכו להיות מקובלים, במצב הלקוח מתוך “עליסה בארץ הפלאות.” “הבה ונניח למושבעים לשקול את דעתם” אמר המלך… “לא, לא” אמרה מלכת הלבבות, קודם פסק הדין ושיקול הדעת מאוחר יותר." אם לואיס קרול היה חי כיום, הוא לא צריך היה ליצור עולם פלאות כדי לאכסן את הטיפוסים המשונים. הוא היה צריך פשוט לשחרר את עליסה בבניין האו"ם. היא היתה צריכה לענוד מגן־דוד כדי לשמוע את הקריאה: “כירתו את ראשה” בכל אשר תיפנה. תהליך זה מדאיג עוד יותר, כאשר אלה המתייחסים אל החוקים כקדושים בארצותיהם שלהם, מסכימים להפרת החוקים ביחסיהם הבינלאומיים והופכים לחלק מתהליך המנוגד לכל מה שהם מאמינים. אם היתה מועצת הביטחון מתנהגת במיקרה ההוא ללא משוא־פנים, היא היתה מגנה את המאשימים בהסתה דתית ובהאשמת שווא, על מעשה מחפיר שנועד ללבות את הרגשות ולהפר את השלווה. במקום זה היינו עדים שוב להפרה גסה של התפיסה המקורית של החוק האמיתי, תהליך שהורס במהירות את התפיסה המקורית של האומות־המאוחדות.

התלמוד גרס ש: “כל דיין שאינו דן דין אמת, אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתיסתלק מישראל”.

בראותנו מה שקורה באו"ם, עם דעותיו הקדומות, חד־צדדיותו ואי־הצדק שבו, אנו יכולים לאמור שהשכינה האלוהית עוזבת את העולם כשהוא שוקע חזרה אל ימי־הביניים. תהליך זה מפחיד יותר בגלל אי־המוסריות הברברית והטכנולוגיה המודרנית.


כמעט שאין אף גוף או פורום של האו“ם שלא ניכנע לתהליך מסוכן ומתועב זה. וועדת הכלכלה למערב־אסיה מגרשת את ישראל אך מושיבה את אש”ף, בניגוד גמור לצ’רטר שלה המרשה רק למדינות להיות חברות. הוועדה לזכויות האזרח ניפגשת בג’נבה כדי לגנות את ישראל על “פשעי מלחמה,” אך מסרבת לדון בטבח ההמוני של אזרחים באוגנדה, ואלה שמצביעים בעד גינוי ישראל מבצעים בעצמם מידי יום פשעים חמורים מאין כמוהם נגד התושבים שלהם עצמם. במועצת הביטחון, האמורה לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים משמשת לוב – המממנת והתומכת הראשית בטרור הבינלאומי – כיושב־ראש בלעדי בישיבות. אש“ף מודיע על אחראיותו לפיצוץ בירושלים ולאחר מכן מצטט את החלטת העצרת הכללית 3236 כלגיטימציה של מעשיו2, שבתגובה לכך הגיב האו”ם בהזמנת הנציג של האירגון הנפשע הזה לשבת ליד שולחן מועצת הביטחון.

מאורעות אלה הם עתה מאורעות יום יומיים באו“ם. בכל פעם שגוף כלשהו של האו”ם הציע להקים וועדת חקירה לבדיקת חלק מההאשמות נגד ישראל, ההחלטה למינוי הגוף כבר גינתה את ישראל מראש, חרצה פסק דין על הנושא, העמידה את ההאשמות נגד ישראל כעובדות מוכחות, ולאחר מכן המשיכה למנות וועדה לבדיקת העובדות ולאימות התנאים. הרכב הוועדה כשלעצמו הוא חד־צדדיות גלויה. הוועדה שניקראת: “הוועדה לשמירת זכויות העם הפלשתינאי” לדוגמא, מורכבת מ־19 מדינות, שלאף אחת מהן אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ומארבע אחרות המקיימות קשרים כאלה (רומניה, מאלטה, קפריסין ותורכיה). העובדה שהעולם המערבי כולו סירב להשתתף במעשיה של וועדה זו, ושאף מדינה המקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל לא הסכימה להופיע בפניה, לא הפריעה לוועדה זו. היא הכינה דו“ח, בעזרתו המעשית של אש”ף, הקורא, למעשה, לסילוקה של ישראל מהאו“ם. כשמועצת הביטחון לא קיבלה את הדו”ח, הוא הובא בפני העצרת הכללית, שכן קיבלה אותו.

עד לא מכבר אפשר היה לאמר שאפילו אם העצרת־הכללית אינה מצדיקה את קיומו של האו“ם כגוף, הרי שלפחות הסוכנויות השונות של האו”ם כמו: אירגון הבריאות העולמי, אירגון העבודה הבינלאומי, אירגון המזון והחקלאות, ואירגון האו“ם לחינוך, מדע ותרבות ( אונסקו) מצדיקות אותו. אולם מדינות ערב הקיצוניות לא יכלו לנוח בשלווה עד אשר היפנו כל מוסד אל מטרותיהן הצרות. היינו עדים להדחת הסוכנויות ממטרותיהן האמיתיות של בריאות, חינוך ועבודה, והפיכתן לזירה פוליטית ע”י קבלת החלטות אנטי־ישראליות לא רלוונטיות. האבסורדיות בתהליך זה הופגנה ב־1976, בוועידת האו"ם למקורות מים, נושא שישראל היא אחת המתקדמות בעולם בו, שוב הפכו מדינות ערב את הוועידה לפורום מדיני, בכך שהציגו את ההחלטות המגנות את ישראל, שאינן קשורות לנושא כלל, למרות העובדה שישראל עוזרת להרבה מדינות במיספר יבשות באותו נושא שעליו עמדה הוועדה לדון.

אך הדוגמא הקלאסית של היעדר החוק כבסיס לשיקול דעתו של האו“ם אירעה ב־1976 בג’נבה, באירגון הבריאות העולמי. לאחר שגינו את ישראל מראש על מצב הבריאות בשטחים, המשיך אירגון הבריאות העולמי ומינה וועדת חקירה בת־שלוש משלחות, שממשלות שתיים מהן לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. למרות העובדה הזאת הסכימה ישראל לביקור המשלחת בשטחים ובישראל כדי לנהל את חקירותיה. לאחר ביקור המשלחת לא נותרה לחבריה הברירה אלא לאמר ש: “הטיפול הרפואי בשטחים הערביים המוחזקים ע”י ישראל הראה שיפור איטי אך קבוע במשך תשע השנים מאז מלחמת 1967.”

אז העמיד עצמו אירגון הבריאות העולמי כבית־דין פרטי, ובהצבעה של 65 נגר 18, עם 14 נימנעים, סירב להתייחס אל הדו“ח של המשלחת. הודו העלתה את ההצעה לדחות את הדו”ח בשם מדינות ערב וקבוצה של מדינות אחרות. נוסף על כך, לפני שנערכה הצבעה על ההצעה ההודית, הופסק הדיון במימצאי המשלחת ע“י רוב בהצבעה. כאות סולידאריות עם מציעי ההצבעה המתועבת הזו, התכחשו רומניה, אינדונזיה וסנגאל לעמדת המומחים שהן עצמן מינו, ע”י כך שהצביעו נגד קבלת הדו"ח שלהם.

דעתו של אדם נבעתת ממידת הציניות הבאה לידי ביטוי בהחלטה זו. אחרי הכל, אנו מדברים על אחת מהמדינות המפותחות ביותר בעולם ברפואה, למרות גודלה. אנו מדברים על מדינה שעזרה, באופן יחסי לגודלה, הרבה מכל מדינה אחרת למדינות המתפתחות, במיסגרת אירגון הבריאות העולמי. אנו מדברים על מדינה שמידי חודש באים אליה אלפי ערבים ולא ערבים, מנהיגים ואנשים פשוטים מכל המזרח־התיכון, לטיפול רפואי, הניתן בחינם, ללא קשר למצב המדיני באיזור. אנו מדברים על השטחים, שתודות לישראל, נהנים כיום תושביהם משירות רפואי העולה על כל שירות אחר בארץ ערבית כלשהי. וכל זאת בעת שהמדינות המרכיבות את הרוב האוטומאטי באו"ם מצביעות לגינוי רמת־תברואה בישראל ובשטחים, שהיא אוטופיה רחוקה להשגה אפילו בחלומותיהם הוורודים ביותר, בארצותיהם שלהם. אך בוודאי הם יגנו, משום שההחלטה למינוי וועדת החקירה כבר גינתה.

אותו הדבר קרה באונסקו. פרופסור בלגי מכובד יצא לבחון את החפירות הארכיאולוגיות בירושלים, לראות אם החפירות מזיקות למקומות קדושים עתיקים. הוא חזר עם דין וחשבון שלא תאם והצדיק את ההאשמות. אז הצביעה מועצת הביטחון נגד שמיעת הדו“ח והמשיכה לגנות את ישראל בהאשמות, שהוכחו ע”י הדו"ח שלה עצמה, כלא־נכונות.

סילוף הצדק לבש צורה אבסורדית ביותר בזמן הישיבה ה־31 של העצרת הכללית ב־1976, כאשר הוועדה המדינית המיוחדת דנה על השטחים. הנושא לדיון היה מדהים בפשטותו. סוריה ביקשה להראות לוועדה סירטון. ישראל ביקשה לעשות כמוה. כצפוי, התנגדו מדינות ערב והתומכות הקבועות שלהן להקרנת הסירטון הישראלי – מפחד שהוא יגלה, ולו ברמז, את המצב האמיתי שבשטחים. התנגדות זו גרמה למה שיכול להיות מתואר כהצגה סוריאליסטית: יומיים של דיון רציני הוקדשו לבעייה האם על הוועדה לראות שני סירטונים או אחד בלבד. ביניהם נקבעה הפסקה כדי לאפשר זמן להתיעצויות, ובוודאי גם התיעצויות עם הממשלות להדרכה, כיצד על המשלחות לנהוג. לבסוף נתקבלה החלטה ברוב של 66 נגד 23 עם 16 נמנעים, שמנעה מישראל את הצגת הסירטון שלה, אך הירשתה, כמובן, לסוריה לעשות כן.

בהפרה גלויה של סעיף 2 (1) של צ’ארטר האומר שהאו"ם – “מבוסס על העיקרון של שיוויון מלא של כל החברות בו” מנסה, כנראה, המלחמה המדינית הערבית למנוע מישראל אפילו את דעתיה, וכתוצאה מכך למנוע מהמדינות החברות את שמיעת העובדות והשימוש בזכותן היסודית לשפוט את העניינים בעצמם.


הטיראניות של הרוב המיידי מתבטאת לא רק בדיונים אלא היא אף מחלחלת ומתפשטת אל היסודות הממשיים של האו“ם עצמו. אחת ההתפתחויות המשונות היתה העסקת אנשי־ציבור לא מתאימים כתוצאה מלחץ מדיני ואיזורי שהופעל על העצרת הכללית. כתוצאה מכך יש למיספר ארצות יותר מידי מועסקים במישלחתן, אשר אמורה לגייס את צוות עובדיה על בסיס מיכסה מסויימת לכל ארץ. לפיכך, המיכסה של אלג’יריה נעה בין 3 ל־7 אנשים, ולמעשה יש לה 14 חברי משלחת באו”ם, שאחד מהם הוא אף סגן־מזכיר־העצרת. מצרים, כדוגמא נוספת, מיוצגת ע“י 25 חברי משלחת, וגם לה יש סגן־מזכיר־העצרת, בזמן שהמיכסה שלה נעה בין 3–8 נציגים, פחות מאשר לישראל. לעירק, עם מיכסה של 4–9, יש 16 חברים מכובדים בצוות שלה. לסוריה יש 14 והמיכסה שלה היא 2–7. לבנון, שאנשים טובים וודאי נחוצים לה בארצה, מעסיקה 20 חברי משלחת באו”ם, בזמן שהמיכסה שלה היא 3–8. בהשוואה לכך, לישראל יש מיכסה של 6–11 נציגים, אולם היא מעסיקה רק 7 כחברי המשלחת באו"ם – כולם בדרגה נמוכה.

במילים אחרות, אם נוסיף להתפתחות הרצינית באיוש האו"ם את מה שקורה בגיוס האנשים במשלחות של הארצות הקומוניסטיות או הבלתי מזדהות (כלומר אינן מזדהות עם אף מדינה אחרת), נגלה שהמדינות המערביות מממנות את היווצרותו של שירות־אזרחי בינלאומי, שרובו עויין במעשיו ובפילוסופיה שלו לעקרונות המנחים את הדמוקראטיה המערבית – עקרונות של חופש האדם, ושיוויון האדם בפני החוק.

בהקשר לכך מעניין לבדוק מה עושות הארצות עם עודף הנציגים לתקציב האו“ם. לפי ההערכות לשנת 1978 – 1979 תשלם אלג’יריה 0.10% מתקציב האו”ם. עירק ומצרים ישלמו רק 0.08%. סוריה אינה מתביישת לשלם לתקציב 0.02%, בזמן ש־13 מבני עמה מועסקים בתפקידים רמי־מעלה. ערב־הסעודית, עם הכנסה שנתית של 17 מיליארד דולאר לתקציב הלאומי, תיתרום 0.03%, אותו סכום כמו ישראל, שהיא בעלת גרעון של ½3 מיליארד דולאר.

ארה“ב משלמת 25% מהתקציב הכללי של האו”ם, בזמן שכל מדינות אופ“ק ביחד משלמות מעט מעל 1%. ישראל עם 7 חברי מישלחת משלמת 0.23% מהתקציב, או במילים אחרות, כרבע ממה שמשלמות כל מדינות אופ”ק ביחד. אם ימשיך הלחץ המדיני והאיזורי להכתיב את פעולות הגוף הזה, כיצד נוכל לצפות שיהיו באו"ם יעילות, יכולת, מסירות והקרבה?

הכתובת כבר נמצאת על הקיר, ואי אפשר לטעות באזהרות. הכישורים והאופי הבינלאומי של אירגון עולמי זה מתמעטים ומוחלפים באינטרסים מדיניים ולאומיים צרים, רחוקים בהרבה מהרעיונות הנישגבים שהינחו את מייסדי האומות המאוחדות. לא קשה להבחין בהשפעות המעשיות של התפתחות זו בחיי היום־יום באו“ם. פקיד בכיר במזכירות האו”ם נחרד כששמע מפקיד בכיר ערבי אחר, שזה, האחרון, היה רוצה להיות עד להיעלמותה של ישראל. פקיד אלג’ירי בכיר איים על עובד יהודי בגירוש, משום שלא מחא כף לאידי אמין כשקרא מעל בימת העצרת הכללית לגירושה של ישראל. האלג’ירי נינזף ע"י משקיף אירופאי ששמע במיקרה את חילופי הדברים. מועמדת להעסקה תיארה בפני כיצד השמיעו לה נאום אנטי־ישראלי ארוך בעת הראיון שלה, כדי לנסות ולברר אם עמדותיה הן פרו־ישראליות.

חוסר שיווי המשקל באו“ם בין ישראל ומדינות ערב משתקף לא רק בהצבעות ובלחץ המדיני, אלא גם במהותם של הגופים מקבלי־ההחלטות. שיטת החסימה מתפשטת וחודרת ואוכלת כל חלקה טובה באירגון, כשהיא מבטיחה ייצוג לחברי הקבוצה האפריקאית, ללאטינים, לערבים, אירופאים למזרח־אירופאים וכך הלאה. אך מכיוון שישראל איננה שייכת לאף גוש, אין היא יכולה להיות מועמדת להתמנות כחברה בשום גוף, וועדה או מועצה של האו”ם. כתוצאה מכך לא ניבחרה ישראל אפילו פעם אחת לאחת מהמועצות הראשיות: מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית־חברתית ומועצת הנאמנות. בהקשר לכך העלתה ישראל הצעה שהמינויים לגופים השונים של האו"ם יתבצעו על בסיס סדר הא־ב, ולא על בסיס חלקי של גושים, אך לשווא.

מצב זה של אי־צדק יימשך, ללא ספק, כל עוד שיטת ההצבעה הנוכחית תמשיך להעמיד פנים שהיא אחת מצורות הדמוקראטיה. רובן המכריע של המדינות המשחקות את מישחק הדמוקראטיה באו“ם מייצגות עריצות, דיקטטורה ושילטון מיפלגה אחת, ללא כל ניסיון בדמוקראטיה אמיתית בארצותיהן שלהן. בנוסף לכך, מעטות מאוד המדינות הנישמעות לקול המצפון שלהן בהצבעה, והן חייבות להצביע לפי הגוש שאליו הן משתייכות. שיטה זו מעודדת ״עסקות” בין גושים, שבינן ובין הנושאים העומדים לדיון אין ולא כלום. שיטת הצבעה כמו בפרלמנט טובה כאשר האחראיות של המצביעים איננה מפלגתית בלבד, ושבה לרוב יש מחוייבות כלפי המיעוט. כך, לדוגמא, לחבר פרלמנט ישנה המחויבות לארצו, מחויבות העומדת לעיתים קרובות לפני המחויבות למפלגתו. באומות המאוחדות לא קיימת מחויבות כזו, משום שלמעט מאוד מדינות איכפת מה קורה לאירגון האו"ם, כל עוד הן משיגות את האינטרסים האנוכיים שלהן.

אם, כפי שמציעים רבים, יזנח האו“ם את שיטת ההצבעה יצער לקראת שיטה המבוססת על התייעצויות ומאמצים להשגת קונסנזוס, דבר שנעשה לפעמים במועצת הביטחון, תוכל להירשם התקדמות חשובה. ללא התחרות הנילווית לתהליך ההצבעה יוכלו הנציגים להתרכז באמת בבעיות העומדות לדיון, ולא בהתנצחות שהגוש שלהם חזק מהאחר. יהיה אשר יהיה הפיתרון, שיטת האו”ם חייבת לעבור בדק בית מדוקדק, ולא, היא תיהפך למכשיר בידיהן של העריצויות הקיצוניות ביותר. אם המדינות החופשיות ובעלות המחשבה העצמאית לא תעצורנה את התהליך הזה, ייעלם וודאי האו"ם מהעולם, כפי שקרה לליגת האומות, עוד הזדמנות היסטורית שאבדה.


הרבה אנשים הגונים, המודעים להצבעה הצבועה המתגלה מידי יום ביומו באו“ם, נוטים להרים את ידיהם באין אונים. אולם אין די בכך, כפי שגילינו במלחמת יום־הכיפורים. טעות היא וחולשה לא להעריך את יריבנו כראוי. במשך זמן רב מידי נטינו בישראל להתייחס אל האו”ם כאל גוף עויין במקום לנתח אותו, להבין אותו ולמצוא נוסחה, אפילו חלקית, להתייחסות איליו. הגיע הזמן לשאול כיצד זה קרה, שאירע כזה סילוף של הרעיון האצילי.

לא מעט משקיפים, שמצאו את עצמם משחקים בסצינות של תיאטרון האבסורד באו“ם, נוטים להטיל את האשמה בשינוי העמוק שחל באו”ם בשנים האחרונות. מקובל להניח שהאו“ם, שבעבר היה מורכב ממדינאים רציניים ומכובדים, עבר לידיה של קבוצת אנשים לא אחראים מדרגה נחותה, שהביאו את האירגון הנישגב הזה אלי פי־התהום. אולם אין זה כך. לאו”ם של שנת 1975 יש מעט מאוד מהמשותף עם האו“ם המקורי של 1945. 51 המדינות המייסדות הן עתה במיעוט גלוי בין 149 המדינות החברות. ב־1945 נתנו את הטון האירופאים והאמריקאים. כיום שולטים האפרו אסיאנים. הצבעתן של מדינות זעירות יכולה להיות חשובה יותר מהצבעתן של מדינות עשירות בממון ובתושבים, ל־100 מיליון ערבים יש 22 קולות. ל־200 מיליון אמריקאים יש רק קול אחד. קולם של איי מלדבה זהה לקולה של הודו. אולם סתירות אלה בלבד לא מסבירות מה קרה, משום שהן מתעלמות ממשך הזמן של תהליך ההידרדרות. כפי שתוכיח סקירה היסטורית קצרה, לא נהנתה ישראל מעולם מיחס הוגן באו”ם מלבד מתקופה קצרה של חסד בהתחלה, מ־1947 עד 1952. 3

האו“ם נולד בעיקבות מלחמת עולם שצימצמה את אוכלוסייתן של הרבה ארצות ושואה שבה יועד העם היהודי להשמדה. האירגון, שנועד בתחילה כברית אנטי־נאצית, נוצר מתוך שאיפה ליצירת חברה טובה יותר לאנושות, המבוססת על עקרונות נישגבים של שלום אוניברסאלי ואחוות האדם. מילותיו של ישעיהו הנביא מקשטות עד היום את קיר השיש שמול האו”ם, כהוכחה שהעקרונות היסודיים של האירגון העולמי הזה הם העקרונות שנתן הנביא היהודי לעולם. באווירה זו של תיקווה והבטחה העבירה העצרת הכללית, ב־29 בנובמבר 1947, את החלטת החלוקה, שחילקה את ארץ־ישראל למדינה ערבית ומדינה יהודית.

אולם כאן מתחילה התפיסה המוטעית הראשית, שהמחזיקים בה טוענים שהמדינה היהודית “נוצרה” ע“י האו”ם. העובדה היא שישראל נוצרה לפני קרוב לארבעת אלפים שנה ונוהלה לפי חוקי המוסר של התנ“ך הרבה לפני שהאו”ם היה קיים. להיסטוריה המודרנית שהביאה להקמתה של מדינת ישראל אין כל ערך ללא הבסיס הדתי וההיסטורי שהינחה את העם היהודי במשך השנים.

מה שעשה האו“ם ב־1947 היה לאשר את חוב העולם וההיסטוריה לעם היהודי. בהיסטוריה הציונית המודרנית הפכה החלטת החלוקה חוליה אחת בלבד בשרשרת המאורעות שגרמו להולדתה של מדינת ישראל. ישראל רכשה את הריבונות שלה לא כתוצאה של פעולה טכנית אלא בעיקבות יסורים רבים בקרב. ההכרעה בפלשתינה נפלה לבסוף על חודה של חרב. חבלי לידתה של ישראל היו במלחמת העצמאות שלה. אולם ללא החלטת החלוקה של האו”ם התסריט שסיומו היה הקמת מדינת ישראל היה מתפתח בצורה שונה לגמרי. ב־1947 חיכו יהודים בכל מקום למוצא פיה של העצרת הכללית, באמונה בלתי מסוייגת באו"ם כאל המושיע. רגשות אלה של הקרבה לא נמשכו זמן רב, והם הוחלפו לאיטם בהשתחררות מאשליות, בחוסר הסכמה, באי אמון ולבסוף בלעג.

ההשתחררות מהאשליות התחילה כבר ב־1948, כאשר התברר שמערכת הביטחון הכללית של האו“ם לא תיפקדה וכאשר הוטל על המדינה שזה עתה נולדה להגן על עצמה כמיטב יכולתה כנגד התקפת הטבח המורכבת של צבאות־ערב. בעיקבותיה בא חוסר ההסכמה בשנות החמישים. כשישראל היתה נתונה להתקפות חוזרות של פושטים ערבים, הראה האו”ם אדישות מופלגת לשפיכות הדמים, והתרכז לחלוטין בפעולות התגמול הישראליות. אי־האמון בא עם נסיגת כוח־החרום של האו“ם ערב מלחמת ששת הימים ב־1967, בסיומו של עשור שנים של רגיעה יחסית וברגע שכוחות אלה היו נחוצים ביותר. ישראל למדה שהיא הורגעה במסווה של הרגשת־ביטחון ע”י נוכחות כוחות־האו“ם. הלעג בא בעיקבות מלחמת ששת־הימים, כאשר מטר של הצעות אנטי־ישראליות גלויות ניתך מהאו”ם. החלטות אלה הפכו להיות להב התעמולה הערבית, ומאז 1967 התייחסה ישראל אל האירגון בעויינות גוברת והולכת.

ב־1974 שקע האירגון העולמי לתהומות. אולם אלו שהיו עדים למופע המוזר והמשונה שבו הטיף עראפאת לעצרת־הכללית נדהמו כל־כך שרובם לא הצליח להבין שהיתה זו פיסגה של תהליך ארוך. הם וודאי לא ציפו למצוא את האו"ם, שנה לאחר־מכן מתדרדר לתהום עמוקה עוד יותר, כשניתקבלה ההחלטה המזהה את הציונות עם גזענות.

אנו חיים בעידן של חוסר אחראיות, עידן שבו העולם המערבי שהיה נוהג להתגאות בגישה המוסרית חסרת הפשרות שלו, מתרגל לשאת ולתת עם מרצחים וניכנע במהירות לדרישות הסחטנים. אולם, כאשר נתקבל יאסר עראפאת – מר טרור בכבודו ובעצמו – באהדה ע“י העצרת הכללית של האו”ם ב 1974, איימו גלי תדהמת־הציבור להתפתח לנחשול ענק. בסופו של דבר, יש גבול להשפלה. כניעה לאולטימאטום של גס־רוח זה דבר אחד, אולם התייחסות אל עראפאת בכבוד המגיע לצדיק אינה יכולה שלא למלא את ליבנו בשאט־נפש. באף מקום בעולם לא היה שאט־הנפש רב כמו בישראל. ההערצה לעראפאת היתה סטירת לחי קולקטיבית למדינה שאותה הוא נישבע למחוק מהמפה. במערכת יחסים ארוכה של אהבה־שינאה בין ישראל והאו“ם – מאופיינת במיוחד ע”י רגשות של התנגדות ויציבות, הערצה ועויינות – היה זה העיוות המדהים ביותר מאז 1947. ואכן, בהרבה מובנים, היתה ישיבת העצרת הכללית ב־1974 ההיפך מהישיבה ההיסטורית ב־1947.

אולם שנה לאחר מכן צלל האו“ם למעמקים חדשים כשהישווה את הציונות עם גזענות. רק החלטות מעטות הצליחו לגרום לחילוקי דיעות כה רבים באו”ם ולהפיכת העצרת הכללית לנושא של לעג, אירגון שאין להתייחס אליו ברצינות. זוהי התרומה הערבית לאירגון העולמי, ולמרבה הצער, אי־אפשר יהיה לבטל את הנזק. אין לנו אלא להתייחס אל התהליכים האלה כאל טראגדיה שבה ניגרר האו“ם, נגד רצונו, אל הדרגות הנמוכות ביותר של מחלוקת אנוש, שינאה קשת־עורף והשמצה לא מרוסנת. אכן, ההחלטה על הציונות ייצגה את ההתקפה האנטישמית הבינלאומית הגדולה הראשונה מאז ימיו של היטלר. היתה זו התקפה מתוכננת על הציונות, על היהדות, על דתנו, על אמונתנו, על אמוננו. היתה זו הפעם הראשונה שהאו”ם דן על אידיאלים, פילוסופיה, אמונה. לאור ההתקפות האנטישמיות הארסיות בכל מקום כיום, אין זה מיקרה שההתקפה הראשונה מסוג זה כוונה נגד העם היהודי.

צעדים רציניים להרחקת ישראל מהאו“ם נעשו אפילו לפני ההחלטה על הציונות. צעדים אלה נועדו לחבל בתהליך המשא־ומתן ובתהליך השלום, ולגרור את המזה”ת למצב של מלחמה. צעדים אלה היו הורסים את האו“ם כפי שעירערו את אונסק”ו ואת אירגון העבודה הבינלאומי. אם היתה ישראל מושעית מהעצרת הכללית, אז, בסיכומו של דבר, לא היתה קיימת עצרת כללית. במסקנות אלו הכירו מדינות אפריקה שניפגשו בקמפאלה ב־1975 והמדינות הבלתי־מזדהות שניפגשו בלימה באותה שנה. רבות מהן דחו את הניסיון הערבי להכתיב להן את צעדיהן. ארה“ב, מערב אירופה ואמריקה הלאטינית פעלו מייד להכשלת הצעד המרושע. אם היתה ישראל מורחקת מהאו”ם לא היתה לה כל ברירה אלא להפסיק את פעילויות האו“ם שבה, כולל כוח החירום של האו”ם בסיני, כוח משקיפי הפרדת הכוחות של האו“ם בגולן, אירגון הפיקוח על שביתת הנשק של האו”ם, סוכנות אונר“ה, מטה האו”ם בירושלים, ואלה רק מעט. במילים אחרות, מיבנה שלם שנועד ליצור בסיס למשא ומתן ושלום היה מתמוטט כתוצאה מצעד זה.

תהיה זו טעות, אפילו עתה, שלא להעריך נכון את כוחו של הגוף המסוכן והמטורף בקהילה הבינלאומית שניסה להשעות את ישראל. בסיכומו של דבר, האירגון העולמי חייב כיום להחליט, האם היסוד המוסרי שלו יהיה כזה של ימי הביניים כפי שהוא מיוצג ע"י מועמר קד’אפי או אידי אמין הממשיכים לשאוף לסילוקנו. הנושא העומד על הפרק איננו ישראל. הנושא הוא האומות המאוחדות.

ארבע השנים האחרונות באו“ם מוכיחות שאויבנו אינם מבחינים כלל בין ישראל והעם היהודי. למרות מאמציהם לתקוף את הציונות בלבד הם מעורבים מדי יום בהתקפות אנטישמיות מרושעות ביותר. לא תהיה זו הגזמה לאמר, שההחלטה על הציונות הפכה את האו”ם למרכז הראשי של אנטישמיות בעולם כיום. למרות הרגשת הרווחה שבסיכול מאמציהם של הקיצונים לסלק את ישראל מהאו“ם, אסור לעם היהודי להתעלם מאופיין הרציני של ההחלטות שמתקבלות עדיין ללא הפסק באו”ם. הצעות אלה שהוגשו ע“י אש”ף והמדינות הערביות, מזכירות מניבכי העבר את ההשמצות הגיזעניות (של ד"ר. שריכמר)4 בגרמניה הנאצית. הטון האנטישמי האלים שהוחדר להחלטות אלה מצטרף בהדרגה לסיסמאות האוטומאטיות של השמצה ושינאה, שנעשו חלק מאוצר־המילים המדיני הבינלאומי של המדינות הסובייטיות והבלתי־מזדהות. ישנם ימים שבהם לפחות עשר הצעות החלטה מגנות את ישראל בחריפות, ובכך מראות לאיזו דרגה מסוכנת הגיע גינוי ישראל כשהפך להיות הסיגנון של החיים הבינלאומיים. הטראגדיה היא שרבות מהארצות שתומכות בהחלטות אלה אינן מסכימות איתן באמת; נציגיהן אומרים זאת בשיחות פרטיות אך אינם יכולים לעשות דבר בנידון.

אם ניסתכל אחורה על תהליך ממושך זה של ההידרדרות באו“ם ניראה שסיבתו העיקרית היתה היריבות בין המעצמות הגדולות. כלפי חוץ, ב־1947, נהנתה ישראל ממצב נדיר של חפיפת אינטרסים בין ארה”ב וברה“מ. שלוש או ארבע שנים לאחר שקיבלנו את עצמאותנו הישתנה המצב לגמרי. ברה”מ הגיעה למסקנה שהשקעה מדינית בארצות ערב תניב פירות אסטראטגיים יפים, והיא החלה תומכת בערבים נגד ישראל בכל גוף של האו“ם בנוסף על מועצת הביטחון. יחס עויין למדינה קטנה לא היה דבר חדש עבור ברית־המועצות, אולם הבעיה של ישראל היתה מורכבת בגלל אי־יכולתה להוות מישקל נגד לשאיפותיה החולניות של מוסקבה עם הסיוע המעשי של הגוש המערבי. הסובייטים הקימו שותפות מלאה עם הערבים, בזמן שהתמיכה המערבית לישראל היתה מבוססת תמיד על העיקרון של התחייבות מוגבלת. שלא כמו הערבים, ישראל לא יכלה לסמוך על השימוש בהצבעה או בווטו לטובתה. בשנות החמישים יכלו מדינות מערביות, ובמיוחד ארה”ב, לתמוך בישראל לגמרי, אך לא עשו זאת. בשנות השיבעים רצתה אולי ארה“ב לתמוך בנו, אולם לעיתים קרובות מידי לא יכלה להגיש סיוע ממשי. זאת לא כל־כך בגלל הכוח האפרו־אסיאני הממשי, אלא בגלל שבמשך השנים איבדה ארה”ב את העניין בנעשה באו“ם. בהרבה מיקרים האפרו־אסיאנים והסובייטים פשוט מילאו חלל שארה”ב השאירה בכוונה.

למדיניות האי־התערבות האמריקאית ונטישת המנהיגות בסוף שנות השישים ותחילת השיבעים היתה השפעה אומללה על האו“ם ועל ישראל. ארה”ב איבדה אולי את העניין בנעשה באו“ם אך האו”ם לא איבד את העניין בישראל. בעבר הקדיש האו“ם יותר זמן ומרץ, פגישות ודיונים למזרח התיכון מאשר לכל איזור סיכסוך אחר בעולם, ואין סיבה לחשוב שעניין זה ידעך בעתיד הניראה לעין. האו”ם אינו אלא הטרדה קטנה עבור מעצמה גדולה. אולם למדינה קטנה שטופת מלחמות כמו ישראל, האו“ם יכול להיות כאב ראש רציני, וועדות פיוס של האו”ם, גדודיו ומשקיפיו – שלא לדבר על סוכנויות פליטים ומשימות מיוחדות – מילאו תמיד תפקיד מדיני חשוב במזרח־התיכון, לטוב ולרע. קרוב לוודאי שישראל תמשיך להרגיש בנוכחות האו“ם במזה”ת גם בעתיד. לישראל אין ברירה אלא להתייחס אל האירגון העולמי הזה כאל במה חשובה.

מעודד מאוד לראות כיצד, לאחרונה, תופסת ארה“ב שוב את תפקיד המנהיגות, בעיקבות הערכה מחדש של עמדתה באו”ם. שינוי זה במדיניות התחיל כניראה מעמדתה חסרת הפשרות בעניין פורטו־ריקו ובעניין ההשעיה האפשרית של ישראל ב 1975. הדבר התבטא בתגובתו האמיצה של השגריר דניאל פ. מוינהן נגד התקפותיו של אידי אמין בעצרת הכללית ובעמדתה הנפלאה של ארה“ב בנושא הציוני. ממשיכיו של השגריר מוינהן, ויליאם סקרנטון ואנדריו יאנג, המשיכו שניהם לשמור על עמדת המנהיגות – מדיניות שפירותיה חשובים מאוד לגבי ישראל – אולם מוקדם עדיין לקבוע ולחזות אם הידרדרות האו”ם נעצרה.

לבסוף, עלינו לבחון את הדרך הטראגית שבה עסק האו“ם בבעיה הכוללת של המזרח־התיכון. ההשלכות הבינלאומיות של דרך זו מאיימות ומבשרות־רע, משום שהמטרה האמיתית של האירגון העולמי היתה צריכה להיות עידוד משא ומתן, ומאבק לשמירת ההסכמה והפשרה – הדרך היחידה שתוביל לפיתרון הבעיה של המזרח־התיכון. במקום זאת הסכים האו”ם שקבוצה של מתנגדים קיצוניים תשלוט בו, כאשר מטרתם המוצהרת היא להילחם בכל צעד לקראת שלום, ובכך הוא עודד ניגוד במקום אחדות, קשיות־עורף במקום פשרה, פנטאזיות במקום הסתגלות וסיכסוך המקום שלום.

הישראלים למדו שתיקוותיה של אומה קטנה שהאו“ם יפתור את בעיותיה, אינן מציאותיות. במקרה הטוב ביותר האירגון העולמי אינו אלא סם הרגעה למדינאים נבוכים ולמנהיגי העולם כשהם עומדים בפני בעיות ללא־פיתרון. לפי נסיוננו משיג האו”ם תוצאות כאשר שתי המעצמות העולמיות מסכימות על נושא מסויים, למרות שהמסקנה המשותפת שלהן אינה בהכרח טובה, כפי שלמדנו, לצערנו, לאחר מבצע קדש ב־1956. כאשר הן אינן מגיעות להסכמה, כפי שבדרך כלל קורה, האו“ם חסר אונים וההחלטות על בעיות בינלאומיות נישארות נושא דו־צדדי, במקום להיות רב־צדדי. לעיתים קרובות מכסים הצדדים המשתתפים במחלוקת הדו־צדדית את הנושא בגלימה של רב־צדדיות, בגלל סיבות של העמדת פנים. עובדה זו נכונה לא רק לגבי האו”ם. ראינו כיצר אותו הדבר קורה באפריקה למרות האירגון לאחדות אפריקה, ובלבנון למרות הליגה הערבית. ההצלחה היחסית, של התאגדות כלכלית ואחרות כמו של השוק־האירופאי־המשותף מפצה בחלקה על השבירות וחוסר־התועלתיות של אירגונים פוליטיים ורב־צדדיים אלה. השוק־האירופאי־המשותף מלמד שקשרים כלכליים איזוריים הם ערובה ממשית יותר ליציבות מאשר יריבות פוליטית.

המסקנה היחידה הנובעת מהערכת המצב באו“ם כיום היא שמוצא משותף, או צבע משותף, או דת משותפת, או פילוסופיה מדינית משותפת לא יכולים להבטיח יחסי שלום. העימותים בדיונים באו”ם משקפים את האכזריות המרה של המאבק של ערבי נגד ערבי; את השינאה שבין הגוש המרקסיסטי הסובייטי – קובני לבין סין; את העוינות הגלויה בין קבוצות אפריקאיות שונות, ואלה הן מקצת מהדוגמאות. בקיצור, למרות שהייתי רוצה לחזור ולהשמיע את דבריו של ישעיהו על שלום עולמי, אני חייב לאמר שתקופת נסיוני הרב־צדדי באו“ם שיחררה אותי מאשליות. אין זאת אומרת שהאו”ם אינו יכול לשמש בתפקיד חיובי. אם תהליך דו־צדדי של משא־ומתן יפתור מחלוקת מסויימת או ישיג הסכמה, יהיה מקום להשתתפות בינלאומית. כוחות שמירת השלום בסיני וברמת־הגולן הן שתי דוגמאות לכך. הם באו בעיקבות הסכמים דו־צדדיים בין ישראל למצרים ובין ישראל וסוריה. בנסיבות הקיימות, תפקידם של שני גופים אלה חייב להיות מוגבל לביצוע החלטות ולא למשא־ומתן.

לא יהיה זה מוגזם לאמר שהקומוניסטים והערבים הופכים את האו“ם בהדרגה לכלי־נשק אשר יהווה סכנה לדמוקראטיה בכל מקום. למרבה האירוניה ממומן האו”ם בעיקר ע“י העולם החופשי בו בזמן שהוא מנוהל ע”י עריצים קיצוניים, שמטרתם העיקרית היא להשתמש באירגון זה כבמכשיר נגד העולם החופשי. הגיע הזמן שהעולם המתורבת יתעורר ויכיר בעובדה שהוא נעשה בהדרגה לחלק מתהליך מסוכן ומתועב אשר הורס את התפיסה המקורית של האו"ם. אני יודע שישנן מדינות חופשיות נאורות, שנבוכות ומתביישות במה שמתרחש, אך עד שיהיה להן האומץ המוסרי לעמוד ולמחות, הן נחשבות אשמות באותה מידה כמו המשתתפים בפשע.


  1. הרמב"ם, הילכות סנהדרין, פרק 21 (א) (ב) (ג).  ↩

  2. החלטה 3236 מ־ 22.11.1974, מחזקת את תוכנית אש“ף לחיסול ישראל – יאסר עראפאת אמר על החלטה 3236: ”החלטה זו כוללת את חיסול היישות הציונית," ( צוטט מהעיתון הלבנוני “אל באלארי” 5.1.1975 ).  ↩

  3. נקודות מהניתוח ההיסטורי הבא הוצגו לראשונה ע“י פרופסור יורם דינשטיין בנאום בפני התאחדות או”ם־ישראל, 1974.  ↩

  4. כך במקור. אפשר והכוונה לשבועון ‘דֶר שטִרימֶר’ שהיה פרסום נאצי פופולארי מאוד והפיץ את הדעה שהיהודים הם האויב הגדול ביותר של הגרמנים ושל האנושות – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות