רקע
חיים הרצוג
גזענות, זכויות אנוש וערכים דו־משמעיים
חיים הרצוג
תרגום: חיה תלמי (מאנגלית)

יסודות האמונה הבסיסיים של היהדות לא משלימים עם גזענות ואפלייה קיצונית בכל צורה שהיא. היהודים הם עצמם עם רב־גיזעי המורכב מכל הצבעים ומכל המוצאים, שדתו יכולה להיות מאומצת ע“י כל אחר, מבלי להתחשב בגזע, צבע או מין. התנגדות העם היהודי לגזענות הוטבעה עוד בתנ”ך, המלמד אותנו ש“אלוהים ברא את האדם בצלמו.”1 עיקר המדבר על כל האנשים בני כל הגזעים. ספר שמות דוחה בכל תוקף מערכת חוקים שאינה מתייחסת אל כל התושבים כאל שווים: “תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם.”2 ספר ויקרא מצהיר בבירור שאין להפריד את החופש: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה.”3 הצהרה זו חרוטה על פעמון החירות בארצות־הברית.

אולם התמיכה היהודית המסורתית במאבק נגד גזענות נובעת לא רק מההתנגדות עמוקת השורשים נגד כל אפלייה המבוססת על גזעי צבע או דת, אלא גם מהעובדה שבמשך מאות שנים היה העם היהודי הקורבן הקלאסי של אפלייה גזענית. ההיסטוריה העתיקה שלנו התחילה בעבדות ובכמיהה לחופש. בימי הביניים חיו היהודים בגיטאות במשך מאות שנים, כשהם מהווים נושא לזרם בלתי־פוסק של פוגרומים, גירושים וסבל מידיהם של רודפים ומדכאים חסרי־רחמים. רק לפני דור אחד איבדנו כשליש מעמנו, כולל מיליון ילדים, שנירצחו ע"י המישטר הגזעני האכזר ביותר בהיסטוריה האנושית – פישעם היחיד היה יהדותם.

לא רק אהדה או רחמים לקורבנות המודרניים של גזענות מניעים אותנו, אלא הזדהות מוחלטת וסולידאריות הנובעות מניסיוננו ההיסטורי המכאיב שלנו עצמנו. קהילות יהודיות בכל העולם הביעו במעשה את נחישות דעתם לשים קץ לאפלייה הגזענית. בבריטניה, למשל, קיבלה על עצמה לישכת באי־הכוח של יהודי בריטניה, שהתארגנה ב־1760, תפקיד מפתח במאבק בגזענות בארץ זו. מאז 1930 פועלת הלישכה, שהיא האירגון הרישמי וקולם של 400,000 יהודים בריטים, ללא הרף למען חקיקה שתוציא מן החוק את האפלייה הגזענית ושתימנע הסתה לשינאה גזענית. כשהעבירה הממשלה הבריטית חוקים הנוגעים לגזעים ב 1965 וב־1968, כתבה לישכת באי־הכוח למזכירות הבית וברכה את “התחיקה שתשפיע על מניעת אפלייה נגד בני קבוצה כלשהי, מבלי להתייחס לגזע, דת או צבע,” והביעה בדו"ח השנתי שלה את התיקווה שמעתה “כל בני המיעוטים יהיו חופשיים מעלילות השווא שמעלילים עליהם קבוצות פאשיסטיות וגזעניות.”

בארה“ב היו יהודים ואירגונים יהודיים חוד החנית במאבק למען זכויות האזרח. היהודים צעדו, אירגנו, הפגינו ותרמו, ובמיסיסיפי נהרגו פעילים יהודים צעירים לצידם של אחיהם השחורים במאבק לצדק. בדבריו של ורנון ג’ורדן, מנהל הליגה העירונית־לאומית: הקהילה היהודית “עמדה לצידנו בימים הקשים ביותר של דיכוי, וצעדה לצידנו בימים הניפלאים ביותר של מאבק משותף.”4 מרתין לותר קינג הבן כתב שהיהודים הזדהו מרצונם החופשי עם הכושים בתנועת השיחרור, כשמניעיהם נימצאים במחוייבות הדתית והתרבותית שלהם לצדק…”5 ד"ר קינג, בעל פרס־נובל לשלום ואחד הסמלים הגדולים ביותר של מאבק נגד גזענות במאה זו, ידע היטב שאי־אפשר להפריד בין גזענות לעם אחד לגזענות לעם אחר. הוא הוקיע את האנטישמיות והזהיר מיספר חודשים לפני מותו ש:

כאשר אנשים מותחים ביקורת על הציונות, הם מתכוונים ליהודים… האנטישמיות איננה רק בלתי־מוסרית, למרות שזה בלבד מספיק. היא כלי להפרדת כושי ויהודי, אשר התאחדו במאבק למען הצדק. היא פוגעת בכושים משום שהיא תומכת בדוקטרינה של גזענות שאותה הם מעוניינים להרוס.


אכן, העובדה שהתקפה אנטישמית גרמה לאו“ם להיות מעורב בדיון על הגזענות כבר נישכחה. בתחילת המגיפה העולמית של שינאת־ישראל ב־1959, העלו לראשונה האירגונים היהודיים הלא ממשלתיים המסונפים לאו”ם את הבעייה של אפלייה גזענית, יוזמה שנתמכה בהתלהבות ע“י האומות האפריקאיות החדשות שזה אך ניתקבלו כחברות באירגון העולמי. אולם הקשר הישיר בין הניסיון היהודי ברדיפות גזעניות ונחישות דעתם של היהודים לשים קץ לאפלייה הגזענית הובע באו”ם שנים רבות לפני־כן, בישיבה הראשונה שלו לאחר קבלת החלטה 96(I) ב־1946, שהצהירה שהשמדת עם היא פשע לפי החוק הבינלאומי, היה רפאל למקין, עורך־דין יהודי שמשפחתו נהרגה כולה בזמן המלחמה בפולין, אמצעי לכתיבת החוזה למניעת וענישת פשעי השמדת עם, שאומץ ע“י האו”ם ב־9 בדצמבר 1948. מאז אותו הזמן פועלים אירגונים יהודיים ביותר מ־40 ארצות למען אישרור החוזה ע"י הארצות החתומות עליו.

החוזה מוציא אל מחוץ לחוק את הצורה הגסה והקיצונית ביותר של גזענות הידועה לאדם – הניסיון לחסל גזע שלם או קבוצה אתנית.

עלינו רק לקרוא את דבריו של מייסד תנועת הציונות, תיאודור הרצל, כדי לקבל הסבר ברור של היחס היהודי לשאלת האפלייה הגזענית. כבר ב־1902 הוא כתב בספרו אלטנוילנד:

ישנה עדיין בעייה אחת של גזענות שעדיין לא ניפתרה. את עומקה של בעייה זו יכול רק יהודי להבין. אני מתכוון לבעיית השחורים. הזכרו נא במיקרים המזעזעים של סחר־עבדים, של בני אנוש שניגנבו כמו בקר, נילקחו בשבי, ניתפסו ונימכרו רק בגלל העובדה שהיו שחורים. ילדיהם גדלו על אדמות ניכר, מטרה לחיצי לעג ועויינות רק בגלל שעורם היה שונה. אינני מתבייש לאמר, אף אם אשים עצמי ללעג, שמכיוון שראיתי את גאולת עמי, ישראל, הייתי רוצה לעזור לגאולת האנשים השחורים.6


ישראל היתה נאמנה לדבריו של הרצל.

כמדינה דמוקראטית ומתוך התחשבות בקבוצות האתניות, הדתיות והלשוניות, הדריכו את פעולותיה של ישראל, כבר מההתחלה, העקרונות של חופש, צדק ושלום, והיא עשתה כמיטב יכולתה להבטיח שיוויון של זכויות חברתיות ופוליטיות לכל תושביה. למרות ים העויינות המקיף אותנו, אין זה הישג מבוטל עבור ישראל לתמוך בעקביות בזכויות האישיות והלאומיות של תושביה הערבים. ייצוגם בחיים הישראליים נע מהכנסת והממשלה עד צה"ל. אותו הדבר נכון גם לגבי השטחים שבידי ישראל מאז 1967. זהו המקום היחיד בעולם הערבי שבו התושבים הערבים יכלו לנהל בחירות חופשיות. לסיכום, מדינת ישראל החדשה מאמצת את היחס המסורתי־יהודי נגד גזענות; בכך שהיא יצרה חברה חופשית ורב גיזעית.


יוצא מזה שמדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה מתועבת בעיני ישראל והעם היהודי כמו כל צורה אחרת של גזענות. למרות זאת, ולמרות ההיסטוריה של מאבקנו באפלייה גיזענית, היינו ערים, לאחרונה, לניסיון מכוער לסכסך בין ישראל ודרום־אפריקה. השימוש הציני בצביעות הבינלאומית המבודד את ישראל בגלל יחסיה עם דרום־אפריקה ואשר מנסה למצוא דימיון כלשהו בין הציונות והאפרטהייד, חרג מאוד מהמערכה נגד האפרטהייד. מתוך התעלמות ממטרותיהן של מדינות אפריקאיות המשיכו מדינות ערב הקיצוניות במלחמתן הפוליטית נגד ישראל, בכל פורום בינלאומי אפשרי, וע"י כך גרמו למחלוקות והאשמות הדדיות במקום שצריכה היתה להיות הסכמה אוניברסאלית נגד אפרטהייד.

הנימה המאשימה שהציונות והאפרטהייד דומות בצורה כלשהי היא שקר מתועב. בשנה שהחלו להשתמש במונח אפרטהייד, 1948, פירסמה ישראל את מגילת העצמאות שלה, שאמרה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

מדינת ישראל…. תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהיה מושתת על יסודות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…


המגילה מכילה הבטחה מיוחדת לתושבים הערבים במדינת־ישראל, ל־“אזרחות מלאה ושווה ולייצוג בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים.”

בהתאם לעקרונות אלה מושתתת ממשלת ישראל על שילטון הרוב והיא ניבחרת ע“י אוכלוסיה בעלת זכויות פוליטיות מלאות, כולל הזכות להצביע ולבחור בממשלה בבחירות חשאיות, הזכות לאירגון מיפלגות פוליטיות והזכות להביע בחופשיות דיעות פוליטיות. תושביה הערבים של ישראל לוקחים חלק פעיל, ללא הסתייגויות, בתהליך פוליטי זה והם מיוצגים בכנסת ובכל השלוחות של המינהל. תושבים ערבים חופשיים להתארגן מבחינה פוליטית, אפילו אם התארגנותם היא נגד מדינת ישראל. דוגמא עכשווית לחופש זה היא בחירת ראש עיר קומוניסטי בנצרת. התחיקה הפנימית בישראל מיושמת בצורה שווה לגבי כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל וללא הסתייגות, חוץ מאשר אי־גיוסם של ערבים לצה”ל (אך הם יתקבלו אם יתנדבו), על בסיס הטענה, שעד שיושג השלום, יהיה זה לא הגיוני להעמיד תושב ערבי מישראל במצב שיצטרך להילחם באחיו הערבי, חוקי העבודה הישראליים נוגעים בצורה שווה לכל התושבים. פועלים ערבים חברים בהסתדרות בדיוק כמו הפועלים היהודים והם מקבלים אותן משכורות ונהנים מאותם תנאים. תחבורה, שירותי ציבורי, אוניברסיטאות ומקומות בירור הם מעורבים לגמרי, וערבים מכל המזרח־התיכון, ולא רק מישראל, ומהשטחים, מתקבלים לטיפול הנחשב כטוב ביותר בעולם בבית־חולים הדסה ובבתי־חולים אחרים.

לחוק המוסלמי יש מעמד שווה בישראל, כפי שיש לחוק הנוצרי והיהודי, בעניינים אישיים כמו: נישואין, גירושין, ירושה וכו'. ישנו חופש פולחן ומצפון מוחלט והתערבות ממשלתית בנושאים של בחירה אישית כגון: נישואין, חברות ומקום מגורים מנוגדים לגמרי לדרך חיינו. כפי שאמר הנציג הבכיר של האו"ם לקונגרס על שיוויון גיזעי, אדוארד ה. בראון הבן: ההשוואה בין הציונות וגזענות היא “פשוט תימרון ערבי כדי להסיר את תשומת הלב מהאוייבים האמיתיים של האנושות. הציונות היא צורה בריאה של לאומיות.”


הדיונים על הציונות היו צבועים, אולם גינוי ישראל על יחסיה עם דרום־אפריקה היה צבוע עוד יותר. ההבדל היחיד בין ישראל ובין מגניה בנושא זה הוא, שישראל מצהירה בגלוי על קיומם של יחסים כאלה ואילו הם מכחישים את יחסיהם שלהם. העובדה היא שרוב העולם מקיים קשרים עם דרום־אפריקה, אולם מצביע רק על ישראל. לפי הירחון של איגוד האומות־המאוחדות “רשימת המדינות הסוחרות עם דרום־אפריקה ארוכה, וברוב המיקרים זהה, לרשימת המדינות שהביעו את התנגדותן למישטר האפרטהייד.”

לפי סטאטיסטיקה בינלאומית מגיע שווי המיסחר של ישראל עם דרום־אפריקה ל־% 2/5 מהסך הכולל של ½14 מיליארד דולאר, שהוא סכום סחר־החוץ של דרום־אפריקה. זהו סכום קטן בהרבה מחלקן של הרבה ארצות ערביות וכמה מהארצות האפריקאיות. השאלה עם מי סוחרת דרום־אפריקה את שאר % 3/5 99 של הסחר שלה אינה נישאלת. סכומי הכסף בהשקעות מראים בבירור רב יותר את האבסורד. מתוך 19 מיליארד דולאר של השקעות זרות בדרום־אפריקה מגיע חלקה של אירופה ל־13 מיליארד. בנוסף לכך השקיעה אפריקה 572 מיליון דולאר ואסיה 400 מיליון דולאר7. הסכום הכולל של השקעות ישראל בדרום־אפריקה הוא בגבול אלפי הדולארים ומסתכם בכעשירית האחוז מהשקעותיה של אסיה בדרום־אפריקה.

ישראל אינה יכולה לשבת בשקט כל עוד נימשך תהליך הסלקטיביות והערכים הדו־פרצופיים. רוב ארצות אפריקה השחורה קיימו קשרי מיסחר עם דרום־אפריקה ואף נהנו מעזרה רבה ממנה. במאוריציוס מבקרים כ־50,000 תיירים דרום אפריקאים מידי שנה; מוזאמביק שולחת פועלים לעבודה במיכרות של דרום־אפריקה וכלכלתה תלויה לגמרי בשירותיה של פרטוריה; שריה של ממשלת דרום־אפריקה ביקרו בכ־16 מדינות אפריקאיות בשנים 1976 – 1975. לפי דו"ח “חוק הסחר” של קרן הכספים הבינלאומית מיולי 1977, סחר עם מדינות אפריקאיות מהווה כ־8% מהמיסחר של דרום־אפריקה, או במיספרים: מעל מיליארד דולאר.

סטאטיסטיקה בינלאומית מצביעה על עלייה של 13% במיסחר שבין מדינות הגוש הסובייטי ודרום־אפריקה. ייצוא היהלומים העצום של ברה“מ מגיע לשווקים ע”י הקונצרן הדרום־אפריקאי של דה־ביר בנוסף לכך מספק הגוש הסובייטי לדרום־אפריקה: כמויות גדולות של נשק. רשת החדשות סי.בי.אס דיווחה ב־ 14.11.197 על תעשיית הנשק של דרום־אפריקה וציינה:

ישנו אמצעי אספקה נוסף: הגוש הקומוניסטי. חוברות אלה [אמר כתב סי.בי.אס ביוהנסבורג, כשהוא מראה קטלוגים של נשק סובייטי] הן דוגמאות של למעלה מ־50% מהיבוא לצורך מכירות פרטיות המגיע עתה מצ’כוסלובקיה וברה"מ. סוכני הנשק הדרום אפריקאים דיברו על מצב זה כעל אירוניה מוחלטת – הם טוענים שמכריחים אותם לקנות אספקה סובייטית משום שהמערב החליט להפסיק את מישלוחי הנשק כאמצעי לחץ לשינוי המדיניות, וכאילו כדי למנוע התערבות קומוניסטית באפריקה הדרומית.


מיספר ימים אח“כ אישר הוואשינגטון ״פוסט” (מה־8 בנובמבר) בכתבה מיוהנסבורג, את המעורבות הסובייטית בסחר הנשק: “קיימת הערכה שהגוש מספק כמחצית מהנשק לשימוש אישי בדרום־אפריקה, כמו רובה הבאיקאל הסובייטי והרובה האוטומאטי ברנו מתוצרת צ’כוסלובקיה. הם מוצגים לראווה בחנויות הנשק, לצידו של אקדח הקולט האמריקאי.”

אולם הארצות הערביות הן הפגיעות ביותר מהמימרה ש: “אסור לאלה החיים בבית זכוכית להשליך אבנים.” בו בזמן שהן מכריזות על תמיכה כנה באפריקה השחורה ומגנות את ישראל על קשריה עם פרטוריה, מקיימות מדינות ערב עצמן קשרי מיסחר רבים ומשגשגים עם דרום־אפריקה. הן הודיעו על חרם נפט נגד הריפובליקה אך למעשה ממשיכים את הזרמת הנפט ביתר שאת. ב־ 24.4.1976 כתב העיתון הלבנוני “אל־חראף”: “[הערבים] הצליחו במאמציהם להסתיר את העובדה שדרום־אפריקה מקבלת נפט ערבי, כשהם גומלים על התמיכה האפריקאית בערבים [ב]הזרמת הנפט לאוייב… הגדול של אפריקה השחורה.” ב־1976 פירסם האו“ם מיסמך תחת הכותרת “אספקת אנרגיה עולמית 1974 – 1950” המגלה שאספקת הנפט מעירק, קאטאר וכוויית היוותה בשנת 1974 10% מיבוא הנפט של דרום־אפריקה. מיספרים אלה הם, כמובן, רק אלה שהצליחו לדלוף מאחורי מסך המידע שפרשו ממשלות ערב, כפי שדווח ע”י “אל־חראף.” ראש ממשלת דרום־אפריקה, ג’והן פורסטר, אמר בעצמו בגלוי שיחסיו עם ישראל לא “יפגעו בקשריה של דרום־אפריקה עם ספקי הנפט הערביים.”8

אולם הקשרים הערביים עם דרום־אפריקה אינם מוגבלים לאספקת הנפט בלבד. הרשימה הארוכה וודאי תעייף את הקורא, ודוגמאות מעטות שאפשר בקלות לאמתן יספיקו עתה. המשפחה המלכותית של כוויית שולטת על חלק ניכר מאוד מההשקעות בדרום־אפריקה, באמצעות מניותיה בחברת לונרו (לונדון ורודזיה); מניות שמחירן הוא יותר מ־40 מיליון לי״ש והמהוות כ 23% ממניות החברה9. הערבים הציעו לערוב לאותו עם שהם מגנים בעיקביות באו“ם. לפי ה”סאנדיי אקספרס" של דרום־אפריקה, ( 15.6.1975 ) “מממנים ערביים הציעו הלוואות של יותר ממאה מיליון ראנדים לממשלות הבית בדרום־אפריקה.” מצרים חיזקה בעיקביות את יחסיה עם דרום־אפריקה, כולל משא־ומתן עם חברת התיירות הדרום־אפריקאית להבאת תיירים למצרים, מסעות סודיים של פקידי מימשל דרום אפריקאים לקהיר וקישרי חינוך בין שתי הממשלות10.

נשיא טנזאניה, יוליוס ניררה, ראה עצמו חייב להתלונן על המיסחר שווה מאות מיליוני דולאר שבין מדינות ערב ודרום־אפריקה, מיסחר שבו נפט מוחלף בזהב. ה“טיימס” של ניו־יורק דיווח על עליית מחירי מטילי הזהב (4.11.1977 ) וציין ש: “השוק הרעב ביותר כיום לזהב הוא המזרח־התיכון העשיר בנפט, שספג בשנה שעברה כמעט 16 מיליון אונקיות, או כשליש מהתפוקה הכוללת של המיכרות.” העיתון “מטל בולטין” מה־14.6.1977 היה הרבה יותר מדוייק ונקב בשמותיהן של ערב הסעודית, נסיכויות המיפרץ, עירק, מצרים, סוריה, ירדן ותימן כמדינות ש־“סיפקו את הדרישה הגדולה ביותר לזהב… מישלוחים ישירים לארצות אלה כללו 500 טון זהב, 1/3 מהאספקה הכללית.”

כתוצאה מיחסים אלה החלו רבות ממדינות אפריקה המובילות להעריך מחדש את יחסן למזרח התיכון. ב־2.9.1977, ציטט העיתון “דיילי נאישן” בקניה דוחות: “הערבים קונים את הזהב הדרום־אפריקאי כמו לחמניות חמות, וע”י כך תומכים במדיניות האפרטהייד של אותה מדינה… אותם ערבים שביקשו וממשיכים לחזר אחר תמיכתנו הפכו להיות שותפים עסקיים בבניית הכלכלה של דרום־אפריקה." העיתון המשיך ואמר: “מחקר גילה שאפריקה השחורה הרוויחה הרבה יותר מישראל לפני מלחמת יום־הכיפורים במושגים של מיסחר, עזרה טכנית ואימון כוח אדם מאשר הרוויחה מהפטרול־דולארים של הערבים.” ההבטחה של עזרה כספית לכיסוי חשבונות מחירי הנפט הגואים של מדינות אפריקה ״הפכו להיות בועה גדולה שעפה לה הרחק," הוסף העיתון.

ב“דיילי טיימס” של ניגריה (27.7.1977) דיווח כתב ש: “הנפט הערבי עדיין מוצא את דרכו אל דרום־אפריקה. נשק המיועד למיספר מדינות ערב עדיין מוצא את דרכו אל דרום־אפריקה.” תחת הכותרת: “עלינו לפתוח מחדש קשרים דיפלומטיים עם ישראל” בעיתון “סאנדיי טיימס” של ניגריה (10.4.1977), כתב עיתונאי: “כמה מבחיל לראות שאנו מוכנים ללכת לכל מקום עם הערבים, אפילו כשהם מספקים נפט לדרום־אפריקה. או האם אנו מעמידים פנים שלא לדעת שהערבים מוכרים עדיין נפט למימשל האפרטהייד בפרטוריה?”

חזינו באותה צביעות גם בקשר לאספקת נשק. מבט קצר בהוצאה האחרונה של “שיווי המשקל הצבאי” מגלה שחלק ניכר מכוחות הצבא הדרום אפריקאי מצויידים בכלי־נשק מודרניים הכוללים טנקים מתוחכמים, ארטילריה, מטוסים, משחתות וצוללות. מכירת ספינות פיטרול ישראליות לדרום־אפריקה (כפי שטוענים שהיתה) היא כאין וכאפס בהשוואה לחימוש הזורם אל הריפובליקה מספקי הנשק המערביים11. אך אף מדינה אחת מאלה לא עמדה בפני גינוי האו“ם בהצעת החלטה מיוחדת, כפי שקרה לישראל. אכן, מותחי הביקורת על ישראל כבר שכחו, כנראה, את מכירתם של מטוסי קרב בריטיים ומערכות טילים ע”י ירדן לדרום־אפריקה ב־1974. הם גם התעלמו מהעובדה שכשמועצת הביטחון הטילה אמברגו נשק על דרום־אפריקה בסתיו של 1977, הודיעה ישראל שהיא תיפעל בהתאם להחלטה זו.

אך, בכל מיקרה, יהיה זה אבסורד לרמוז שיחסים עם מדינה כל שהיא מהווים הכרה במדיניותה הפוליטית או חברתית. אם כך היה הדבר, היתה כל מדינה בעולם מוצאת את עצמה במצב מוזר, משונה ומביך. מנהיגים של ארה“ב מותחים ביקורת על עמיתיהם בברה”מ ובסין לעיתים קרובות, אך ממשיכים להרחיב את המיסחר שלהם איתם. מזרח ומערב גרמניה ניפגשו כדי לדון ביחסיהם בעתיד מבלי לרמוז שהם מסכימים עם מדיניותה של כל אחת מממשלותיהן. להיפך, מנהיגים אלה הוכיחו שדו־שיח ושיכנוע יכולים להוביל להתקדמות ולשינוי, גישה שהיא הרבה יותר בוגרת מהסירוב העקשני המתמשך של נציגים ערבים להיפגש עם עמיתיהם הישראלים.

בידודה של ישראל בגלל קשריה עם דרום־אפריקה אינו משרת אף מטרה ואף אחד אלא את המערכת הפוליטית העקרה שלה מכורות מדינות ערב. אצטט את דבריו של ביארד ראסטין, מנהיג זכויות האזרח הכושי בארה"ב:

כמי שיש לו הסתייגויות רציניות לגבי הדטאנט בגלל האופי העריץ של הממשלה הסובייטית, אינני מפרש את הסחר האמריקאי עם ברה"מ כהסכמה עם רדיפות היהודים, האינטלקטואלים, האמנים והמדענים, אף איני חושב שיחסי מיסחר עם דרום־אפריקה מייצגים הסכמה ישראלית או של מדינות אפריקה השחורה עם מדיניות האפרטהייד. 12


ישראל זוכה ליחס מיוחד לא בגלל קשרי המיסחר הלא־קבועים שלה עם דרום־אפריקה, אלא בגלל שמדינות ערב רוצות לנצל כל הזדמנות העומדת לרשותם להתקיף את ישראל. כפי שהצהיר ב 12.3.1973 הבטאון “אפריקה המערבית”: “הערבים מזדהים עם מדינות אפריקה השחורה רק בגלל הקול שלהן באו”ם ובוועידות אחרות."

בצורה ממשית מאוד מהווה גישה זו שימוש חדש בניאוקולוניאליזם, מאחר שמדינות ערב כופות את רצונן בנושאים שאינם קשורים לעולם האפריקאי בו בזמן שהן מבטיחות הבטחות שאינן מתגשמות ומפרסמות איומים נתעבים הקשורים בהפרת הריבונות הלאומית. רבים ממנהיגי אפריקה וסופריה הביעו את דאגתם גם מהשימוש בפטרו־דולארים ובלחץ הכלכלי כמכשיר להשפעה מדינית וגם מעליית מחירי הנפט המחסלת כל חלקה טובה בכלכלה של אפריקה.

בכל פעם שוועידה בינלאומית כלשהי מעלה נושא בעל חשיבות חיונית לאפריקאים, משנים אותו הנציגים הערבים לדיון עקר על המזרח־התיכון. היריבויות והשינאות שלהם גורמות להם להתעלם מצרכיו של העולם האפריקאי, כדי לקדם את מטרתם שהיא הרס מדינה ריבונית; מבלי להתייחס לשאלה האם פעולה כזו מזיקה לצעדים נגד גיזענות ואפלייה גיזעית. אין מעשיהם מפתיעים כלל ועיקר, מאחר שרבות מהן כתבו בחוקתן עקרונות וחוקים המבוססים על גזענות ואפלייה גזעית. חוקים אלה, כאשר הם מיושמים, מפלים לרעה, בין השאר, יהודים, נשים ושחורים. מדינות ערב אלה, כחלק מהצביעות שלהן, רואות את מאבקם של האנשים השחורים כהזדמנות נוספת להגשמת מטרותיהם הצרות וההרסניות. למרבה המזל, אפריקאים רבים יותר ויותר מתייחסים אל תהליך זה כאל התערבות בעצמאותם והם עומדים על זכותם לנהל את ענייניהם שלהם ללא התערבות. בזמן שהמדינות הערביות מאשימות אחרים באותו דבר שהן אשמות בעצמן. ניזכרים רבים מהמנהיגים האפריקאים בעזרה הכלכלית, טכנית, חקלאית וחברתית שנתנה ישראל למדינות אפריקאיות חדשות; עזרה שעדיין ממשיכה לעמוד לרשותם, למרות היעדרם של קשרים רשמיים.

הגיע הזמן שקהילת העולם תחליט מהי גישתה היסודית לשאלת האפרטהייד. אם המטרה היא להעביר קובץ של חוקי מיסחר עם דרום־אפריקה, אז הבה ניזנח את ההאשמות החד־צדדיות וניפתח את הספרים למען יראו כולם. לישראל אין דבר להסתיר, ויהיה זה צודק לקבל דין וחשבון של כל קשרי המיסחר, ההשקעות, התיירות, רכישות הזהב, אספקת הנפט, ביקורים ממשלתיים וקשרים אחרים, פנימה והחוצה, של כל חברות האו"ם עם דרום־אפריקה לפני שחורצים את הדין לגבי כל אחד.


בדיוק כפי שמדינות אפריקה תומכות במאבקם לחופש של אחיהם בדרום־אפריקה, כך אנו בישראל תומכים באחינו שלנו הסובלים מגזענות ומשלילת זכויות אנוש. אף פעם לא ניזנח את חובתנו בזירה הבינלאומית. אף פעם לא נתעייף ממאמצינו לעזור לאחינו היהודי – בכל מקום אשר הוא שם – המהווה עדיין נושא לרדיפות ודיכויים. התחייבות זאת נובעת מהעובדה שאנו, אכן, שומרי אחינו, ולכן אין אנו יכולים להחריש כאשר התופעה האיומה של אנטישמיות מהווה עדיין פקודת־יום במיספר ארצות. האומה היהודית קטנה במיספר – בעיקר בגלל שיותר מכל עם אחר על פני כדור הארץ, היינו אנו המטרה של רדיפות מתמשכות ופוגרומים חוזרים ונישנים. לכן, אנו בישראל נחושים בהחלטתנו ולהשמיע את קולנו במחאה נגד האפליה הנמשכת ונגד רדיפות של הקהילות היהודיות.

מעניינות אותנו במיוחד קהילות יהודיות בשתי ארצות. הראשונה היא בסוריה. כ־4,500 יהודים הם למעשה בני־ערובה של ממשלת סוריה. הם גרים בעוני משווע בגיטאות של דמשק, אליפו וקאמישלי. הם נתונים לרשימה ארוכה של הגבלות מפלות המתעלמות לחלוטין מהתפיסות היסודיות של זכויות וחופש האדם. קיים איסור על תנועת יהודים למרחק העולה על 4 ק"מ ממקום מגוריהם, ודרושה רשות משטרתית מיוחדת כדי לנסוע מעיר אחת לשניה. כל ההגבלות האלה הוצאו, כביכול, כדי להגן על היהודים מהאוכלוסיה האנטי־ציונית, מצב המגלה את הצביעות של מסע התעמולה הטוען שקיימים יחסים מצויינים בין התושבים המוסלמים והיהודים.

לרוע המזל, הגבלות אלה הן הרבה יותר מאשר רשימה מלאה וממצה של אפליות אנטי־יהודיות. למרות שישנן תנודות במידת התכיפות והתקיפות של ביצוע התקנות המגבילות האלה, עובדה אחת נישארת יציבה: סוריה היא בית־כלא ליהודיה. אף לא אחד מבני הקהילה היהודית רשאי לעזוב, ואפילו לא בטענה של איחוד מישפחה. אין זה פלא, לכן, שרבים מהיהודים, בעיקר צעירי הקהילה, מוכנים לסכן את חייהם בנסיונות לברוח מגיטאות סוריים אלה כדי להגיע לחופש.

מצבה החמור של הקהילה היהודית בסוריה אינו עניין היכול להיחשב כעניינה הפנימי של אותה מדינה. מעורבת כאן הפרה של מוסכמות והסכמים בינלאומיים. סוריה חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות האדם והיא אף אישררה את האמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות ואת האמנה הבינל־ אומית לחיסול כל הצורות של אפלייה גיזעית. סוריה אשמה בהפרה גסה של שלוש האמנות האלה. אסור לקהילה הבינלאומית לעצום עיניים לנוכח גורלו של מיעוט יהודי שבוי זה, ואסור לה לא לפצות פה. סוריה היא המדינה היחידה בעולם שאינה מרשה ליהודיה לעזוב את המדינה. ישנה ישועה אחת ליהודים בסוריה – חייבים להרשות להם לעבור למקומות שבהם יוכלו לחיות בשלום, כבוד וביטחון.

במובן רחב יותר, מצבם החמור של יהודי סוריה כיום משקף את היחס שקיבלו היהודים מידיהם של מדינות ערב רבות. מאות־אלפי יהודים גורשו מהמדינות הערביות; רכושם הוחרם. יהודים חפים מפשע ניתלו בכיכר הראשית בבגדד. חוק האזרחות מס' 6 של ירדן, מ־4 בפברואר 1954 קובע בפיסקה 3 קטע 3: “כל אדם יהיה אזרח ירדני… אם איננו יהודי.” ערב הסעודית מסרבת להרשות כניסת אזרחים אמריקאים לשיטחה – אם הם יהודים. דרכי מדיניות גזענית כמו אלה שהזכרנו חושפות את הצביעות של מדינות ערב כאשר הן טוענות נגד גזענות בוועידות בינלאומיות.

במשך שנים רבות מעלה ישראל את שאלת מצבה החמור של קהילה יהודית נרדפת אחרת – המיעוט היהודי בברית־המועצות – שבניה אינם נהנים אף מהזכויות האלמנטאריות ביותר שמהן נהנים בני מיעוטים אחרים באותה מדינה. הדת והתרבות היהודיות מדוכאות, בתי־כנסת ניסגרו וספרי עברית הוחרמו. סימפוזיון מתוכנן על התרבות היהודית הופסק ב־1976, ומארגניו נעצרו. תריסרים של אסירי מצפון יהודים נמקים עדיין בתנאים מחפירים במחנות המעצר הסובייטים. אף לא בית ספר יהודי אחד קיים בברה“מ, בניגוד גלוי לחוקה הסובייטית, ולא רק לה אלא גם לאמנת אונסק”ו נגד אפלייה בחינוך, שניתקבלה ב־14.12.1960 ואושררה ע“י ברה”מ ב־1.8.1962. סעיף 5 (ג) של אותה אמנה מכיר: “בזכות של בני מיעוטים לאומיים לנהל פעילויות חינוכיות, כולל החזקת בתי־ספר, ובהתאם למדיניות של כל מדינה, השימוש או הלימוד בשפתם שלהם.”

מיליוני עותקים של ספרים, חוברות ושבועונים אנטישמיים מופצים תחת השגחתם של פקידי מימשל בברה“מ, ואמצעי התקשורת הסובייטים נוהגים, לעיתים קרובות, לעסוק בהסתה אנטי־יהודית פרועה. סרט טלוויזיה שהוקרן זה לא מכבר, “סוחרי הנשמות,” היה השפלה מרושעת של ישראל והעם היהודי. סרט זה הרחיק לכת ופירסם את שמם וכתובתם של פעילים יהודים, וע”י כך חשף אותם ללעג מילולי ופיזי. סרט אחר, “דברים סודיים וגלויים,” תואר ע“י כתב ה”וואשינגטון פוסט," ג’ורג' פ. וויל, כ: “השימוש הנרחב ביותר באנטישמיות מאז מותו של יוסף גבלס.”

גל חדש של הסתה אנטישמית כזו ליווה את הדיבה המרושעת נגד פעילי העלייה לישראל. פעיל אחד, אנטולי שצ’רנסקי, עומד בימים אלה לדין בהאשמת שווא של בגידה. פישעו היחיד הוא תשוקתו לחיות בחופש בישראל. התפתחויות מדאיגות אלה מזכירות את התקופה האיומה בהיסטוריה של היהודים בברה"מ, תחת מישטרו של סטאלין לפני 25 שנה.

החמרה מדאיגה זו במצבם של היהודים הסובייטים החלה מאז וועידת הלסינקי לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, (אוגוסט 1975). בוועידה זו חתמה ברה“מ על הסכם שלפיו היא התחייבה להקדים ולעסוק בבעיית איחוד משפחות. כולם קיוו שברה”מ אכן תמלא את חלקה בהסכם היסטורי זה ותאפשר ליהודים החפצים בכך, להתאחד עם בני משפחותיהם במולדתם העתיקה, מבלי כל מיכשול או עיכוב. אך לרוע המזל מערכת ההצקה למבקשי אשרות יציאה לא רק שנימשכה כפי שהיתה אלא אף הוגברה מאז הלסינקי. לעיתים קרובות מפוטרים מבקשי האשרות ממקום עבודתם; מושמעים איומים נגד מישפחותיהם; לעיתים קרובות מנותק קו הטלפון שלהם ודברי הדואר שלהם ניפתחים וניבדקים, כהפרה גמורה של אמנת הדואר העולמית שעליה חתומה ברה"מ. אך למרות ההצקות וההפרעות ממשיכים עשרות אלפי יהודים להגיש בקשות יציאה מהארץ ולהצטרף למישפחותיהם בישראל.

התכחשותה של ברה"מ לזכויות האנוש הבסיסיות של האזרחים היהודים שבה, במיוחד הזכות להגר, מפירה לא רק את אמנת הלסינקי אלא גם את ההצהרה העולמית של זכויות האדם ואת חוקיה וחוקתה של רוסיה עצמה.

סעיף 13 (2) של ההצהרה העולמית לזכויות האדם קובע: “לכל אחד יש זכות לעזוב כל, ארץ, כולל ארצו, ולשוב אליה.” סעיף 19 אומר: “לכל אדם ישנה הזכות לחופש המחשבה, מצפון ודת… והחופש להביע את דתו בלימוד, אימון, פולחן והשקפה, אם באופן פרטי או כחלק מקהילה, קבל עם ועדה או בחדרי חדרים.” במקביל מאשר סעיף 124 בחוקת ברה“מ את “חופש המצפון” ומכיר ב”חופש הפולחן הדתי…. לכל התושבים." ישראל לא תנוח ולא תישקוט עד אשר ישיגו יהודי רוסיה את זכויותיהם האנושיות והלאומיות – לחיות לפי אמונתם, תרבותם, שפתם ומצפונם הלאומי, ולהיות מאוחדים מחדש עם אחיהם בישראל או בכל מקום אחר שיבחרו.


לעיתים, כשאני מקשיב להאשמות החוזרות נגד ישראל באו“ם, איני יכול שלא להתבונן סביבי על האוסף העצום של אומות המכונסות כאן ולסכם במוחי את סך כל הסבל והיגון שהן מייצגות. כשאני חושב על המחלות, חוסר התזונה, העוני, אי־החופש, גיזרי דין ללא מישפט, פסקי דין מוות המוניים, דיכוי אכזרי של מיעוטים, עינוי אסירים ושלילת זכויות האדם הבסיסיות הפוגעים במאות מליוני אזרחים, אני יודע שבעולם כזה, לנו, לעם היהודי, אין אשליות. אומות אלה מבצעות באופן קבוע כל פשע שבו הן מאשימות את ישראל, ומפרות את כל החוקים ההומאניים והטבעיים ע”י מעשיהם שלהם.

האו“ם עצמו קיבל את הנורמות של דו־פרצופיות וסלקטיביות בצורתם הקיצונית במתינות של וועדת זכויות האזרח שלו. ה”סאנדיי טיימס" של לונדון פירסם מחקר מזעזע ומעורר חרדה על העבודה של הוועדה. המחקר אמר:

עברה של הוועדה ב־29 שנותיה מלמד שהיא היתה עסוקה יותר בלהסתיר מאשר בלחשוף הפרות של זכויות האדם. אין זו פארסה או טראגדיה, במובן האמיתי של שתי מילים אלו, אך העמדת הפנים הבינלאומית הנוקבת והמבישה ביותר שהיתה לממשלות העולם ההעזה להמציא. שמה של הוועדה בלבד הביא תיקווה לצדק אצל מיליוני בני־אדם – תיקווה המבוססת על, פשוטו כמשמעו, לא כלום. הוועדה הינה כמעט שקר מוחלט לגמרי. היא בעלת תפקיד חשוב במה שתיאר שן מקברייד, נציגה של נאמיביה באו"ם ובעל פרס נובל לשלום משנת 1974: “הקשר שקשרו הממשלות” לנשל אנשים מזכויותיהם.

מאז 1970 קיבלה הוועדה מעל 100,000 תלונות מבודדים ואירגונים מכל העולם על הפרות של זכויות האדם. אף לא אחת מהן זכתה למעקב כלשהו… 13


עדות זאת מפתיעה פחות כשמביאים בחשבון, לפי דבריו של ה“וואשינגטון פוסט,” ששלושה רבעים מ־32 המדינות המיוצגות בוועדה לזכויות האדם אשמות הן עצמן בהפרות חמורות של זכויות האדם. 14

אכן, כשאנו עוסקים בבעיות של זכויות האדם, עומד האו“ם בסתירה מוחלטת לאמנת היסוד שלו, המצהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, על עקרונות האוניברסאליות. בסעיף 55 ו־56 של אמנת האו”ם כתוב: “כל החברות באו”ם מחייבות את עצמן לנקוט בפעולות ניפרדות משותפות" כדי להעלות את “המובן וההתייחסות האוניברסאלית אל זכויות האדם והחירויות הבסיסיות לכל, ללא הבדל גזע, מין, שפה או דת.” אין זה מיקרה שהמיסמך המגדיר את החירויות האלה ניקרא “ההצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם” ושכל אחד משלושים הסעיפים המרכיבים את המיסמך הזה מתחיל בהצהרה על עקרונות האוניברסאליות. אבל אוניברסאליות בעיקרון הופכת להיות סלקטיביות במעשה. במושב שנת 1977 ביזבזה הוועדה לזכויות האזרח שבוע שלם על גינוי ישראל אך סירבה לנקוט באמצעים לגבי יוזמה בריטית ואמריקאית לחקור את הטבח שאירע באוגנדה באותו הזמן. הגיע הזמן לחשוף את הדו־פרצופיות ולבחון את מהימנותם של המאשימים את ישראל.

אל אוגנדה, חברה מנוסה בוועדה לזכויות האדם, הצטרפו קובה, הודו, וולטה העילית ויגוסלביה, בתמיכה בהצעת החלטה המגנה את ישראל. על קורבנות הרוצחים צמאי־הדם השולטים באוגנדה נימנים שרים של מיספר ממשלות, השופט העליון הארכיבישוף האנגליקאני יאניני לוום, וגברת יהודיה בת שיבעים וחמש, דורה בלוך, שנירצחה באכזריות לפי פקודה של אידי אמין לאחר מיבצע שיחרור בני הערובה באנטבה. אך הטבח המיתמשך והאכזרי ביותר הוא של נוצרים אוגנדים, כולל מסע של רצח־עם נגד שני שבטים נוצריים שלמים, הלאנגי והאקולי. הוועדה הבינלאומית של מישפטנים ואירגון אמנסטי מעריכים, שניהם, את מיספר קורבנותיו של אמין ביותר מ־100,000. אך כשעריץ זה קם לדבר בפני העצרת הכללית וקרא לחיסולה של ישראל, כמעט כל האומות בעולם קיבלו את פניו בתשואות הידד.


יהיו דרושים הרבה כרכים אם נסווג את הפשעים נגד האנושות המבוצעים מידי יום ביומו ע"י עריצים ורודנים המגנים אותנו. אולם מאחר שמדינות אלה החליטו לשפוט את אחת החברות החופשיות והמתקדמות ביותר בעולם כיום, נחוץ כאן סקר קצר. ישנו פיתגם בערבית האומר שאף אחד אינו יודע את סודותיך מלבד אלהים ושכניך. אנו שומעים כיצד אלג’יריה מאשימה את מרוקו ואת מאוריטניה בהפרה גסה של זכויות התושבים בסהרה שהיתה לפנים ספרדית. ב־1975 גירשה לוב 5,000 פועלים טוניסאים ואיימה להרוג את ראש־הממשלה התוניסאי. העיתון המצרי “אל־גומהוריה” תיאר זה לא מכבר את סוריה ככלא אחד גדול, " וכמעט כל המדינות הערביות גינו את התנאים המחרידים ברצועת־עזה שתחת מימשל מצרי. באשר לגבי מצרים עצמה,.. מוסטפה אמיר, עורך עיתון מצרי מכובד, תיאר בסיפרו שנתי הראשונה בכלא את האימה האיומה ואת שיטות העינויים של בתי הכלא המצריים תחת שילטונו של נאצר. מדינות אלה החזיקו במשך שלושים שנה את הפליטים הפלשתינאים כבני ערובה מדיניים במחנות שהתנאים ששררו שם הם תת־אנושיים. בזמן שהם מרצים לישראל על זכויות האדם, קלטה ישראל, חינכה ושיכנה בבתים מעל 600,000 פליטים יהודים שגורשו מבתיהם בארצות ערביות. ובאשר לגבי מאשימנו הלא־ערבים, אין לאף אחד מהם פיתחון פה וזכות להטיף לנו על כיבוד זכויות האדם: לא לקובה עם אלפי אסיריה הביטחוניים, לא לפקיסטאן עם הבחירות המעוותות שלה, לא ליגוסלביה השולחת עורכי־דין לבתי־כלא על שהגנו על לקוחותיהם, לא לאף מדינה עם מיפלגה אחת בלבד ולא לדיקטאטורה צבאית.


ישנן דרגות על לוח המהימנות של אלה המתערבים בוויכוחים על זכויות האדם, ואני חושב שעירק נמצאת בתחתית של לוח זה. בכל פעם שנציגים עירקים מעלים מחדש את הנוסחה של גזענות־ציונות, אני ניזכר בקהילה היהודית העתיקה בת 160,000 שהוכרחה לעזוב את עירק אחרי אלפי שנים, ובדיכוי האכזרי המתמשך של העם הכורדי. כאשר הם מדברים על זכויות האדם אני ניזכר ביהודים החפים מפשע התלויים על עמודי התליה בבגדר, שביניהם, במיקרה, היה בן־דודו של אחד מבני משלחתי לאו"ם. את אישתו הצעירה ההרה אילצו לחזות בהוצאה להורג.

היתה גם ההוצאה להורג של אלכסנדר ארונסן, אח, יהודי הולנדי, שהקדיש את חייו לעזור לחולים ולפצועים בארצות מתפתחות באסיה ובאפריקה, כולל בי“ח ע”ש אלברט שוויצר בגאבון. כשהיה בשליחות של עזרה לכורדים בצפון עירק הוא הוקף בחיילים עיראקים ב־ 24.3.1975. כעת אנו יודעים שהיא הוצא להורג בדצמבר של אותה שנה, לאחר מישפט חשאי – דבר רגיל מאוד בעירק. פקידי מימשל עירקים, וביניהם סגן שר החוץ העירקי, אמרו לחבר הפרלמנט ההולנדי שביקר באותה עת בעירק, יאן ביקמן, שארונסן היה עדיין בחיים. חודשיים לאחר מכן הודיע הממונה על ענייני השגרירות של עירק בהאג בשיחת טלפון פשוטה לאימו של ארונסן שבנה מת. זו היתה תגובתו של שר־ החוץ ההולנדי: אנו עומדים המומים, נבעתים וזועמים מאוד, במיוחד לנוכח הצורה האיומה שבה פעלו השלטונות העירקיים. הפ שיטו בנו באופן שיטתי במשך שנה. אנו ממש נבוכים."

אך מעשה ברברי זה של אכזריות כנגד יחיד היה רק רמז לדיכוי עם שלם, הכורדים. ישראל היתה, למעשה, המדינה היחידה שעמדה לצידם של הכורדים בכל המיפגשים הבינלאומיים, ותמכה במאבקם הארוך והמר לממש את זכותם להגדרה־עצמית.

כישלונו של האו“ם בהדחקת הנושא של זכויות האדם ברור למדי, על היקף ההדחקה הזו אפשר ללמוד מעדות שהוגשה זה לא מכבר לאו”ם ע“י הליגה הבינלאומית לזכויות האדם. הליגה האשימה את עירק ב ״ניסיון שיטתי להרוס את הזהות המדינית, כלכלית, תרבותית ולשונית של הקבוצה האתנית הכורדית.” ותיארה הוצאות להורג, מיקרים של עינויים, מאסרים המוניים והגלייתם של עשרות אלפים מבני העם הכורדי.

הליגה הבינלאומית לזכויות האדם הציגה עדויות על:

ההגלייה העירקית בכוח של 300,000 כורדים מבתיהם בהרים הצפוניים למדבריות הדרומיים; החרמת אדמות הכורדים מבלי פיצוי, וישובם של תושבים ערבים באיזורים ההם; מאסרם של 30,000 חברי הכוח הלוחם הכורדי במחנות־ריכוז שבהם הוכו ועונו, בניגוד לחוק אמנסטי העירקי מ־1975; הוצאתם להורג של 227 כורדים ומאסרם של מעל 285 אחרים בגלל סיבות פוליטיות. הממשלה העירקית הוסיפה ואסרה את השימוש בשפה הכורדית בבתי הספר, סגרה עיתונים כורדים, אסרה על בעלות כורדית על אדמות באיזורים עשירים בנפט והחליטה על תשלום של 500 דינאר (1,500 דולאר) מכל ערבי או ערביה הבוחרים להם בת או בן זוג כורדים (בניסיון לשבור את המשפחות הכורדיות).


לאור העדות סיכמה הליגה ש:

במשך למעלה מ־15 שנה נקטה ממשלת עירק במדיניות של אפלייה נגד האוכלוסיה הכורדית, בהפרה של סעיף 5 באמנת האפלייה הגיזעית, המצדיק את הזכויות האזרחיות והמדיניות של קבוצות אתניות וגיזעיות. העדות מוכיחה שבאופן חוזר ונישנה לא הסכימה ממשלת עירק לקבל את 2.5 מיליון הכורדים כאזרחים עירקיים שווי־זכויות לאזרחים הערבים. היא אף סירבה, למעשה, לכבד את זכויותיהם כקבוצה אתנית לא־ערבית שחיה למעלה מ־ 2,000 שנה בעירק. להיפך, ממשלת עירק ניסתה, ואף ממשיכה לנסות, להרוס את כבודה וזהותה של הקהילה הכורדית. 15


אירגונים מכובדים אחרים לזכויות האדם אימתו את העדות הזו. ב־ 28.10.1976 שלח אירגון אמנסטי מיכתב לנשיא אחמד חאסן אל־באקר, המביע דאגה בגלל המאסרים, עינויים והוצאות להורג של כורדים בעירק, למרות הצהרות ממשלתיות לחנינה. המכתב כלל רשימה של למעלה מ־200 כורדים שנימסר שהוצאו להורג בעירק מאז מרץ 1975, והביע דאגה לגבי מעצרם כל כמה אלפי כורדים במחנות בדרום המדינה. אירגון אמנסטי הודיע שקיבל מידע ממקור ראשון על עינויהם והיחס הגרוע אליהם בזמן חקירות. בפברואר 1977 דיווחה ממשלת סוריה שהמימשל העירקי רצח 244 מיריביו כביכול 16. לפי דבריו של דו"ח אמנסטי לשנים 1976 – 1975: עירק נישארה אחת המפרות הרציניות של זכויות האדם במזרח התיכון. קשה להאמין שלמימשל אכזרי גיזעני זה יש החוצפה להאשים את ישראל בהפרת זכויות האדם. כאלה הן אם כן, נורמות ההתנהגות הדו־פרצופית הבינלאומית כיום.


האו“ם ניצב כעד אילם לפשעים המבוצעים נגד האנושות בגלל העובדה שהוא עסוק כאחוז דיבוק בגינויה של ישראל. זוהי הסיבה שביגללה הוא מסרב לבקש מהמדינות החברות בו לדווח על אותם פשעים בדיוק שהן מאשימות את ישראל בקיומם. אך האמת המעציבה היא שהתפתחויות חמורות אלה לא היו קורות ללא הפאסיביות של המערב. במיקרה של הצעת ההחלטה נגד ישראל בקשר ל”פשעי מלחמה," רק למדינה אחת בעולם – ארצות־הברית – היה האומץ המוסרי להצביע נגד. כל המדינות המערביות האחרות, שידעו שההאשמות אינן אמיתיות, נימנעו. יחס זה של כניעה פחדנות ומוגת לב לתועלתיות יכול להכתיב אסון על מה שנישאר מהעולם הדמוקראטי והחופשי. כפי שדאנטה אמר זאת: “אש הגיהנום החמה ביותר שמורה לאלה שבעיתות משבר נישארו ניטראלים.”

ישראל איננה הקורבן היחיד לפחדנות המערבית. בדצמבר 1975 ניתקבלה הצעת החלטה המגנה את ארה“ב באימפריאליזם בגלל הנוכחות האמריקאית בגואם, איי הבתולה ובסמואה. הרבה מאוד מדינות הצביעו בעד הגינוי, ביניהן מדינות רבות השמחות לקבל את תמיכתה של ארה”ב. רק ישראל בריטניה, מערבי גרמניה, לוקסמבורג וניקראגואה הצביעו לטובת ארה“ב. מחוץ למדינות אלה נימנעו כל הארצות שהן בנות בריתה של ארה”ב בנאט"ו, ושבזכותה הן חופשיות כיום 17. היעדר קו מנחה מוסרי מצד מדינות מערביות איננו מחזה חדש עבור ישראל. מצב זה טומן בחובו סכנה עצומה לעולם. התעלמות ועצימת עיניים להתנהגות של דיקטאטורות ועריצות, יחס בת־היענה הזה להתנהגות הבלתי־אחראית של עריצים, הנטייה מבשרת־הרע הזו להשלים עם עריצים, שהפכה להיות נורמת התנהגות מקובלת במערב כיום, מריבים את אחת הסכנות שמולן עומד העולם החופשי.

אנו עדים, כיום, לסימנים של התפייסות וסלחנות עם אלה שלפני דור הובילו לשואה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית, שואה שבה נרצחו שישה מיליונים מבני עמנו, כולל מיליון ילדים. היו גם כאלה, כמו לוחמי ההתנגדות הדנית, שפעלו להצלת אחיהם היהודים מחורבן, ושאת אומץ ליבם לא נישכח לעולם. אך היו גם רבים, רבים אחרים, שבתוכם מנהיגים פוליטיים ודתיים רבי־עוצמה, שידעו מה מתחולל אך עמדו מן הצד מחרישים, בשעה ששליש מעמנו חוסל. למרות רגשות הזעם לנוכח מעשי הזוועה, עמדו מנהיגים אלה מחרישים, כשהם עוצמים את עיניהם למראה הסבל האנושי, וסירבו בהרבה מיקרים להציע מיקלט וחוף מיבטחים לפליטים הנמלטים. ע"י כך הם נעשו, למעשה, שותפים לפשע, אנו, שהצלחנו להימלט מאפילת השואה, נחושים בדעתנו שלא להיות אשמים באותו חטא של מחדל.

השגריר לשעבר של ארה“ב באו”ם, המושל ויליאם סקרנטון אמר: “בשטח של זכויות האדם, צדק מושהה… הופך להיות רצח המוני.”18 אך ישראל מסרבת לקחת חלק במזימת הדממה, במוסר הסלקטיבי ובדו־פרצופיות שלפיהן מטפלים בזכויות האדם. זוהי הסיבה שבגללה קיבלה ישראל בברכה את הכרזתו של הנשיא קארטר שאמר ש: “אף חברה באו”ם לא תיטען שיחס לא הוגן לאזרחיה… הוא עניינה הפנימי בלבד. ובאותה מידה לא יכולה אף מדינה חברה להתעלם מאחראיותה לדווח ולספר על כל מיקרה של שלילת החירות שקורה בעולם."

זוהי הסיבה שבגללה ישראל לא תסכים להיות בשקט כאשר וועדת זכויות האדם של האו"ם מתעלמת מפשעים נגד האנושות בגלל כדאיות פוליטית. אין די בהטפה לזכויות האדם ולחירויות הפרט. הגיעה העת לתרגם את יוזמתו האמיצה של הנשיא קארטר למעשים, לפתוח את עצמנו לביקורת ולספר על הפרות של זכויות האדם בכל מקום ובכל זמן שהן קורות.


מילחמת האזרחים האכזרית שהשתוללה במשך השנתיים האחרונות בלבנון היא המיקרה המסביר בצורה הטובה ביותר את אזהרתו של המושל סקרנטון. המילחמה השתוללה בשעה שהעצרת הכללית של האו“ם ניפגשה בניו־יורק וכרגיל הקדישה 50% מזמנה לגינוי ישראל. על האו”ם מוטל אות קלון בגלל שבשעה שמדינה במזרח־התיכון היתה שותתת דם, בשעה שלבנון – מדינה חברה באירגון – נאבקה ונאנקה במלחמה הרסנית, נתן האו“ם את עצמו, פעם נוספת, שיהפכו אותו למכשיר במילחמה המדינית נגד ישראל. בשעה שטראגדיה אנושית איומה ניתגלתה מול עיננו, לא היתה בפיה של העצרת העולמית אף מילה אחת לאמר בנושא, משום שהיתה עסוקה מדי במתיחת ביקורת וגינוי מדינה חופשיה ומתקדמת מבחינה חברתית במזרח־התיכון. אכן, אין דוגמא טובה יותר לרוע הציני בחיים הבינלאומיים מאשר המחזה שהאו”ם היפנה את מבטו הרחק מאחת מחברותיו שהיתה שותתת־דם.

כשפרצה המלחמה, מצאה מועצת הביטחון זמן לדון על נאמיביה, טימור, סהרה ישראל והפלשתינאים, אך לא ניפגשה אף פעם כדי לדון האם שפיכות הדמים בלבנון מהווה סכנה לביטחון האיזור כולו. כאשר נפצעו שלושה אנשים בגדה המערבית, נקראה המועצה לישיבה, באותו הזמן בדיוק שאירע טבח איום בלבנון. כ־50,000 איש נהרגו, 100,000 איש ניפצעו ומעל מיליון פליטים נותרו ללא קורת גג. במשך אותן שתי שנים נישרפו, נהרסו עד היסוד וחוללו מאות כנסיות ומיסגדים בכל לבנון. הפטריארך המרוני של לבנון התחנן בפני העולם כאשר מקומות קדושים חוללו, כאשר מינזרים ובתי־חולים הופגזו ומנהיגים דתיים הותקפו. מועצת הביטחון לא ניתכנסה ולו אף פעם אחת. אך באותו היום שאש“ף ביצע טבח איום בכפר הלבנוני אחיה, קראה מצרים לכינוס מועצת הביטחון בנושא חברון, שבה, כביכול, חוללו מיספר ספרי קודש. אולי אין אנו צריכים להיות מופתעים יותר. הרי מועצת הביטחון ניתכנסה לגנות את ישראל אחרי שהיצלנו את 105 בני הערובה היהודים מידי המחבלים באנטבה, אך לא פצתה את פיה כאשר אומה שלמה, הכורדים, חוסלה ע”י הכוחות העירקיים.

ההיסטוריה תזכיר שרק קול אחד נשמע באו“ם כאשר הקהילה הנוצרית בלבנון עמדה מול המוות – קולה של ישראל. בגלל סיבות פנימיות התנגדו מדינות ערב להעלות את נושא לבנון ולכן אף גוף של האו”ם לא פנה לטפל במשבר. כשהתחננה ישראל שתיעשה פעולה כלשהי להצלת הנוצרים הלבנוניים, העניק האו“ם מעמד רישמי לאש”ף, אירגון שבשנת 1970 ניסה להרוס את לבנון ושחמש שנים מאוחר יותר היה מעורב באופן מעשי בביתורה של לבנון. צביעות זו, דממה זו, התנהגות מחפירה ומבישה זו תישאר תמיד כתוכחה לאו"ם.


אך המיקרה המזוויע ביותר של דממה בינלאומית בזמן האחרון אירע ביחס לקמבודיה, אותה כינה ג’ון לאקוטשר בהוצאה של “סקירת הספרים של ניו־יורק” מ־ 31.3.1977: “המדינה הנעולה ביותר בעולם, שבה מתרחשת ברגע זה המהפכה העקובה מדם שידעה ההיסטוריה.”

השמדת עם אירעה, בדרך כלל, נגד אוכלוסיה זרה או מיעוט פנימי. אדוניה החדשים של פנום פן המציאו דבר מקורי – השמדת־עם עצמית. לאחר אושוויץ וגולאג ניתן היה לחשוב שמאה זו המציאה כבר את כל צורות האימה האפשריות. אך אנו רואים עתה את התאבדותו של עם בשם המהפכה; גרוע יותר, בשם הסוציאליזם….

[החמר־רוג'] טובחים, מבודדים ומרעיבים אוכלוסיות של ערים ושל כפרים באופן שיטתי, שפישעם היה מקום הולדתם.


ישראל היתה המדינה היחידה בעולם שהסבה את תשומת הלב לגורלם של יותר ממאה קמבודים שנהרגו ע“י המישטר הנוכחי מאז שעלה באפריל 1975. תחינתנו עבור העם של קמבודיה ניתקלה בדממה מחרישה מצידה של כל אומה בעולם, ללא יוצאי מן הכלל. עמנו כבר חווה חוויה כזו על בשרו ולכן אני מרגיש את עצמי חייב להציג כאן קטע מה”טיימס" של לונדון מ־2.2.1977, שקראתי בפני העצרת הכללית של האו"ם:

אפילו במאה המלאה עד אפס מקום במעשי תועבה עד שאינה יכולה לשאת עוד, מעשי הזוועה שליוו ומלווים את נפילתה של קמבודיה לידי הקומוניסטים הם יוצאים מן הכלל באופיים הברברי המיוחד ובאופן החייתי שבוצעו. מיליוני קמבודים גורשו מבתיהם – עיר הבירה פשוט נתרוקנה מכל תושביה – והובלו בכוח אל הג’ונגלים לחיות או למות; כמה מאות אלפים הוכרחו לאמץ את האפשרות השנייה. בנוסף לכך חוסלו אלפים רבים ע"י מישטר החמר־רוג' – לא “כאויבי העם” אלא כמסע של אימתה ופחד ללא אבחנה, המיועד בבירור לדיכוי כל רצון של עצמאות שעלול להציק לאחדות הקומוניסטית שתקום. אלה שניסו לברוח מהמדינה ונתפסו, נשחטו בגבולות; אולם מישפחותיהם וכפריהם של אלה שהצליחו לברוח נימחו מעל פני האדמה.


הדו“ח המשיך וציטט את עדותם של עדי־ראיה, שהיא איומה מכדי לחזור ולתאר, על מעשי זוועה שנעשו ע”י חיילי החמר רוג' בכפר טאי שמעבר לגבול.

אנטוני לואיס, במאמרו ב“טיימס” של ניו־יורק ב־ 21.3.1977, נשא אזהרה חמורה לאו"ם ולכל מדינה המיוצגת בו:

להישאר דוממים לנוכח הברבריות האיומה כפי שבקמבודיה פירושו להתפשר על ההומאניות שלנו עצמנו. פירושו לאמר שכמה מאות אלפי קמבודים אינם נחשבים לפי המאזניים האנושיים… בעולם כולו אנו מתעלמים מרצח המוני בכל מקום לפי טובת העניינים שלנו.


בשנים שיבואו, כשתיבדק העדות, לא תואשם ישראל בהתחבאות מאחורי מסך־העשן של רטוריקה מבלי לפחות להביע את הסולידאריות שלנו עם קורבנות הדיכוי. אך בעולם שבו המתרחש באוגנדה לבנון וקמבודיה קורה ללא ציפצוף של מחאה, אסור שיהיו לנו עצמנו אשליות. המחזה של עריצים המגנים עריצות, של גיזענים המוחים נגד גזענות ושל חברי הוועדה לזכויות האזרח המפרים את זכויות האזרח של תושביהם שלהם, הרגיל אותנו לעולם שבו דיבורים דו־פרצופיים הפכו להיות פקודת היום. אכן, מניסיוננו אנו יודעים שאין אף זהות חזקה יותר מהמדינות המכונות בלתי מזדהות. אם מדינה כלשהי נושאת את התואר “סוציאליסטית” בשמו, אנו יודעים שאין דבר בעולם הרחוק יותר מעקרונות הסוציאליזם האמיתי במישטר של אותה מדינה. אם מדינה ניקראת הרפובליקה העממית, אנו יכולים להיות בטוחים שלעם של אותה מדינה יש חלק זעיר מאוד בבחירת ממשלתו, כמו הרפובליקה הדמוקראטית העממית של תימן, למשל. אם מדינה נושאת את התואר “דמוקראטית” אזי הקשר שלה לדמוקראטיה הוא מיקרי בלבד, כמו הרפובליקה הדמוק ראטית הגרמנית.

השאלה היא עד כמה מוכן העולם החופשי להתמודד עם ההתפתחות האורוולית־האיומה שתכרסם ביסודותיהם של החברות החופשיות שעל פני כדור־הארץ, תידחוף את העולם לעבר אפילת הטוטאליטאריות ותמיט טראגדיה איומה על האנושות. בסיכום הסופי החל הדבר תמיד עם היהודים, אך אף פעם לא נסתיים איתם. תהליך מאיים ומפחיד משתלט על העולם ואנו כולנו עומדים מחרישים. האומות הממשיכות להיות מעורבות בתהליך מעורר אימה זה של צביעות וערכים דו־פרצופיים, ללא כל קשר למידת הנאורות שלהן, מבלי לפצות פה, הופכות להיות הן עצמן חלק מהתהליך הזה. נסיוננו המר לימד אותנו שאנו, העם היהודי, איננו יכולים להיות שותפים דוממים. לישראל יש המיגרעות והבעיות שלה, ואנו מוכנים לקבל ביקורת בכל נושא. אכן, כאומה עם עיתונות חופשית וביקורתית, חברה פתוחה ואופוזיציה בעלת זכות דיבור, אנו מתייחסים אל הביקורתיות כאל חלק בלתי ניפרד מאורח חיינו. כל שאנו דורשים מהעולם הוא, שכאשר ישפטו אותנו, ישתמשו באותם ערכים ששופטים את האחרים, ללא יוצא מן הכלל, כולל את אלה השופטים אותנו. רק אז יהיו דיוני אירגון האומות המאוחדות והחלטותיו בעלי מישקל מוסרי כלשהו. רק אז יתחילו וועידות בינלאומיות לזכויות האדם לשקף את עקרונות הצדק והחוק הטבעי שנתן העם היהודי לעולם.


  1. בראשית פרק א' פסוק 27.  ↩

  2. שמות פרק י"ב, פסוק 49.  ↩

  3. ויקרא פרק כ"ה, פסוק 10.  ↩

  4. נאום לפגישה השנתית של סניף אטלנטה בוועידה היהודית האמריקאית. אטלנטה, ג‘ורג’יה, 2.6.1974.  ↩

  5. מכתב אל מוריס נ. אברהם, 28.9.1967.  ↩

  6. נידפס באנגלית בשם: “הארץ החדשה ישנה” (ניו־יורק, הוצאת בלוך ודפוס הרצל, 1960) עמ' 170.  ↩

  7. ניו־יורק טיימס" (6.11.1977).  ↩

  8. ניו־יורק טיימס" (11.4.1976).  ↩

  9. “אפריקה” מס. 56 (אפריל 1976) עמ' 98; ה“טיימס” לונדון (2.11.1976).  ↩

  10. “אובזרוור” לונדון; “סאנדיי טיימס,” דרום־אפריקה; אל־ג'ומהוריה, קהיר.(26.8.1976)  ↩

  11. “שיווי המשקל הצבאי” 1978 – 1977, יוצא לאור ע"י המכון הבינלאומי ללימודים איסטראטגיים, (לונדון 1977) עמ' 44.  ↩

  12. מכתב לרבי ארתור הרצברג, 18.10.1976.  ↩

  13. “סאנדיי טיימס,” סקירת טיימס " סקירת השבוע (14.3.1976).  ↩

  14. “וואשינגטון פוסט,” (19.4.1977).  ↩

  15. מכתב ועדות שנישלחו ע“י הליגה הבינלאומית לזכויות האזרח למזכיר האו”ם קורט וולרהיים, 14.1.1977.  ↩

  16. “הטיימס” לונדון, (21.2.1977).  ↩

  17. במשך שש הישיבות של העצרת הכללית שינו המדינות המערביות את הצבעתן, והצביעו לטובת ארה"ב.  ↩

  18. צוטט ב“טיימס” של לונדון (26.11.1976).  ↩

המלצות קוראים
תגיות