אחת מאבני היסוד של היהדות היא צדק. מצוות אלוהים לאדם היא, שיעשה צדק ויתנהג בצדק עם בני מינו. “צדק, צדק תרדוף” היא אחת מההטפות החוזרות בתנ"ך. לפי התלמוד, שופט בעל מצפון, המקפיד על עשיית צדק, הוא שותפו של אלוהים בבריאת־העולם, משום שצדק הוא יסודו ומעוזו של היקום. לפי הכתוב, עשיית צדק שקולה כנגד הבאת אמת, אהבה ושלום לעולם. על בסיס זה נתן העם היהודי לעולם את אחד מאוספי החוקים הנאור ביותר בהיסטוריה, מערכת חוקים אשר מזהה, מעל לכל, את הקשר המיוחד שבין חוק ומוסר.

העיקרון הבסיסי של תהליך הצדק הוא שוויון.

דרך אגב, תוספת מאוחרת זו היא ייחודית לחוק היהודי, לפיכך לא הירפו חכמינו, ששיקפו בדעתם את התנ"ך, הנביאים ותהילים, ועמדו על חשיבות ביצוע הצדק, שאליו הם מתייחסים כאל אושיות עולמנו: “על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, על האמת ועל השלום.”

לכן, ההתבוננות בהרס המתוכנן של עמוד צדק זה בחברה העולמית היא טראגית כל־כך, ותהליך זה מאיים למוטט את החברה המתורבתת. עקרונות שאנו מקבלים כמובנים מאליהם וקדושים למהלך חיינו, נבגדים ונרמסים מידי יום ביומו בבוז ובשאט נפש באומות־המאוחדות. דבר לא יוכל להדגים טוב יותר את התהליך הזה מאשר אסיפת מועצת הביטחון ממרץ 1976, כדי לדון בתלונה שהוגשה נגד ישראל ע“י פקיסטאן ולוב. קבוצת יהודים ניסתה להתפלל על הר הבית בניגוד להחלטת ממשלת־ישראל ובניגוד, במיקרה, לחוק הרבני (ההחלטה של בית־המשפט העליון ביטלה את פקודת הממשלה לאסור על תפילות יהודיות באתר זה). הם נעצרו ע”י משטרה מוסלמית על הר־הבית, על שגרמו להפרת הסדר הציבורי לפי תקנות החוק הפלילי. הם נאסרו ע“י משטרה מוסלמית על הר־הבית והובאו בפני שופט ישראלי. השופט טען שלא היתה זו הפרת סדר ציבורי לפי התקנות. הממשלה הגישה עירעור על ההחלטה, כדי להגן על האינטרסים המוסלמיים, והמקרה היה בחזקת סוב־יודיצה בישראל, בזמן שמועצת הביטחון התאספה. למרות העובדות האלה נעשה ניסיון שערורייתי באו”ם ללבות שינאה מוסלמית דתית נגד העם היהודי בגלל סיבות מדיניות.

אפילו אם נניח למניעים של המאשימים, יש להניח שלפי עקרונות החוק יוכל הצד המואשם לזכות בהזדמנות להשמיע את דבריו באווירה של אי־אפלייה. לכן, מן הראוי היה, שמועצת הביטחון תישמע את ההאשמות, תקשיב לתשובת ישראל, תישקול ותכריע לאחר מכן. למעשה, מה שקורה הוא שמוסדות האו“ם הם גם התובעים וגם השופטים. ההאשמה בוימה ופסק הדין ניתן עוד לפני שניתנה לי ההזדמנות להציג את טענתה של ישראל. עוד לפני שדיברתי, התווכחו כמה מחברות מועצת הביטחון על טיוטת החלטה מסכמת של הנושא, למרות שהן היו מודעות היטב לעובדה שההאשמה היתה שקר אחד גדול. הכנת פסק דין לפני שהושמעו טענות שני הצדדים היא הפרה גמורה של עקרונות הצדק שלפיו שפטו שופטי ישראל בירושלים, בתקופה שמדינות חברות באו”ם כיום היו חברות פרימיטיביות בלבד. ואכן, אלה ששפטו את ישראל הן אותן מדינות שזנחו לגמרי, במולדתן שלהן, את העקרונות שניתנו לעולם ע"י העם היהודי. “אוי לדור ששופט את שופטיו” אמרו חכמינו. אוי לדור ששופט את מבקשי הצדק.

תהליכים כאלה הפכו להיות מקובלים, במצב הלקוח מתוך “עליסה בארץ הפלאות.” “הבה ונניח למושבעים לשקול את דעתם” אמר המלך… “לא, לא” אמרה מלכת הלבבות, קודם פסק הדין ושיקול הדעת מאוחר יותר." אם לואיס קרול היה חי כיום, הוא לא צריך היה ליצור עולם פלאות כדי לאכסן את הטיפוסים המשונים. הוא היה צריך פשוט לשחרר את עליסה בבניין האו"ם. היא היתה צריכה לענוד מגן־דוד כדי לשמוע את הקריאה: “כירתו את ראשה” בכל אשר תיפנה. תהליך זה מדאיג עוד יותר, כאשר אלה המתייחסים אל החוקים כקדושים בארצותיהם שלהם, מסכימים להפרת החוקים ביחסיהם הבינלאומיים והופכים לחלק מתהליך המנוגד לכל מה שהם מאמינים. אם היתה מועצת הביטחון מתנהגת במיקרה ההוא ללא משוא־פנים, היא היתה מגנה את המאשימים בהסתה דתית ובהאשמת שווא, על מעשה מחפיר שנועד ללבות את הרגשות ולהפר את השלווה. במקום זה היינו עדים שוב להפרה גסה של התפיסה המקורית של החוק האמיתי, תהליך שהורס במהירות את התפיסה המקורית של האומות־המאוחדות.

התלמוד גרס ש: “כל דיין שאינו דן דין אמת, אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתיסתלק מישראל”.

בראותנו מה שקורה באו"ם, עם דעותיו הקדומות, חד־צדדיותו ואי־הצדק שבו, אנו יכולים לאמור שהשכינה האלוהית עוזבת את העולם כשהוא שוקע חזרה אל ימי־הביניים. תהליך זה מפחיד יותר בגלל אי־המוסריות הברברית והטכנולוגיה המודרנית.

כמעט שאין אף גוף או פורום של האו“ם שלא ניכנע לתהליך מסוכן ומתועב זה. וועדת הכלכלה למערב־אסיה מגרשת את ישראל אך מושיבה את אש”ף, בניגוד גמור לצ’רטר שלה המרשה רק למדינות להיות חברות. הוועדה לזכויות האזרח ניפגשת בג’נבה כדי לגנות את ישראל על “פשעי מלחמה,” אך מסרבת לדון בטבח ההמוני של אזרחים באוגנדה, ואלה שמצביעים בעד גינוי ישראל מבצעים בעצמם מידי יום פשעים חמורים מאין כמוהם נגד התושבים שלהם עצמם. במועצת הביטחון, האמורה לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים משמשת לוב – המממנת והתומכת הראשית בטרור הבינלאומי – כיושב־ראש בלעדי בישיבות. אש“ף מודיע על אחראיותו לפיצוץ בירושלים ולאחר מכן מצטט את החלטת העצרת הכללית 3236 כלגיטימציה של מעשיו², שבתגובה לכך הגיב האו”ם בהזמנת הנציג של האירגון הנפשע הזה לשבת ליד שולחן מועצת הביטחון.

מאורעות אלה הם עתה מאורעות יום יומיים באו“ם. בכל פעם שגוף כלשהו של האו”ם הציע להקים וועדת חקירה לבדיקת חלק מההאשמות נגד ישראל, ההחלטה למינוי הגוף כבר גינתה את ישראל מראש, חרצה פסק דין על הנושא, העמידה את ההאשמות נגד ישראל כעובדות מוכחות, ולאחר מכן המשיכה למנות וועדה לבדיקת העובדות ולאימות התנאים. הרכב הוועדה כשלעצמו הוא חד־צדדיות גלויה. הוועדה שניקראת: “הוועדה לשמירת זכויות העם הפלשתינאי” לדוגמא, מורכבת מ־19 מדינות, שלאף אחת מהן אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ומארבע אחרות המקיימות קשרים כאלה (רומניה, מאלטה, קפריסין ותורכיה). העובדה שהעולם המערבי כולו סירב להשתתף במעשיה של וועדה זו, ושאף מדינה המקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל לא הסכימה להופיע בפניה, לא הפריעה לוועדה זו. היא הכינה דו“ח, בעזרתו המעשית של אש”ף, הקורא, למעשה, לסילוקה של ישראל מהאו“ם. כשמועצת הביטחון לא קיבלה את הדו”ח, הוא הובא בפני העצרת הכללית, שכן קיבלה אותו.

עד לא מכבר אפשר היה לאמר שאפילו אם העצרת־הכללית אינה מצדיקה את קיומו של האו“ם כגוף, הרי שלפחות הסוכנויות השונות של האו”ם כמו: אירגון הבריאות העולמי, אירגון העבודה הבינלאומי, אירגון המזון והחקלאות, ואירגון האו“ם לחינוך, מדע ותרבות ( אונסקו) מצדיקות אותו. אולם מדינות ערב הקיצוניות לא יכלו לנוח בשלווה עד אשר היפנו כל מוסד אל מטרותיהן הצרות. היינו עדים להדחת הסוכנויות ממטרותיהן האמיתיות של בריאות, חינוך ועבודה, והפיכתן לזירה פוליטית ע”י קבלת החלטות אנטי־ישראליות לא רלוונטיות. האבסורדיות בתהליך זה הופגנה ב־1976, בוועידת האו"ם למקורות מים, נושא שישראל היא אחת המתקדמות בעולם בו, שוב הפכו מדינות ערב את הוועידה לפורום מדיני, בכך שהציגו את ההחלטות המגנות את ישראל, שאינן קשורות לנושא כלל, למרות העובדה שישראל עוזרת להרבה מדינות במיספר יבשות באותו נושא שעליו עמדה הוועדה לדון.

אך הדוגמא הקלאסית של היעדר החוק כבסיס לשיקול דעתו של האו“ם אירעה ב־1976 בג’נבה, באירגון הבריאות העולמי. לאחר שגינו את ישראל מראש על מצב הבריאות בשטחים, המשיך אירגון הבריאות העולמי ומינה וועדת חקירה בת־שלוש משלחות, שממשלות שתיים מהן לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. למרות העובדה הזאת הסכימה ישראל לביקור המשלחת בשטחים ובישראל כדי לנהל את חקירותיה. לאחר ביקור המשלחת לא נותרה לחבריה הברירה אלא לאמר ש: “הטיפול הרפואי בשטחים הערביים המוחזקים ע”י ישראל הראה שיפור איטי אך קבוע במשך תשע השנים מאז מלחמת 1967.”

אז העמיד עצמו אירגון הבריאות העולמי כבית־דין פרטי, ובהצבעה של 65 נגר 18, עם 14 נימנעים, סירב להתייחס אל הדו“ח של המשלחת. הודו העלתה את ההצעה לדחות את הדו”ח בשם מדינות ערב וקבוצה של מדינות אחרות. נוסף על כך, לפני שנערכה הצבעה על ההצעה ההודית, הופסק הדיון במימצאי המשלחת ע“י רוב בהצבעה. כאות סולידאריות עם מציעי ההצבעה המתועבת הזו, התכחשו רומניה, אינדונזיה וסנגאל לעמדת המומחים שהן עצמן מינו, ע”י כך שהצביעו נגד קבלת הדו"ח שלהם.

דעתו של אדם נבעתת ממידת הציניות הבאה לידי ביטוי בהחלטה זו. אחרי הכל, אנו מדברים על אחת מהמדינות המפותחות ביותר בעולם ברפואה, למרות גודלה. אנו מדברים על מדינה שעזרה, באופן יחסי לגודלה, הרבה מכל מדינה אחרת למדינות המתפתחות, במיסגרת אירגון הבריאות העולמי. אנו מדברים על מדינה שמידי חודש באים אליה אלפי ערבים ולא ערבים, מנהיגים ואנשים פשוטים מכל המזרח־התיכון, לטיפול רפואי, הניתן בחינם, ללא קשר למצב המדיני באיזור. אנו מדברים על השטחים, שתודות לישראל, נהנים כיום תושביהם משירות רפואי העולה על כל שירות אחר בארץ ערבית כלשהי. וכל זאת בעת שהמדינות המרכיבות את הרוב האוטומאטי באו"ם מצביעות לגינוי רמת־תברואה בישראל ובשטחים, שהיא אוטופיה רחוקה להשגה אפילו בחלומותיהם הוורודים ביותר, בארצותיהם שלהם. אך בוודאי הם יגנו, משום שההחלטה למינוי וועדת החקירה כבר גינתה.

אותו הדבר קרה באונסקו. פרופסור בלגי מכובד יצא לבחון את החפירות הארכיאולוגיות בירושלים, לראות אם החפירות מזיקות למקומות קדושים עתיקים. הוא חזר עם דין וחשבון שלא תאם והצדיק את ההאשמות. אז הצביעה מועצת הביטחון נגד שמיעת הדו“ח והמשיכה לגנות את ישראל בהאשמות, שהוכחו ע”י הדו"ח שלה עצמה, כלא־נכונות.

סילוף הצדק לבש צורה אבסורדית ביותר בזמן הישיבה ה־31 של העצרת הכללית ב־1976, כאשר הוועדה המדינית המיוחדת דנה על השטחים. הנושא לדיון היה מדהים בפשטותו. סוריה ביקשה להראות לוועדה סירטון. ישראל ביקשה לעשות כמוה. כצפוי, התנגדו מדינות ערב והתומכות הקבועות שלהן להקרנת הסירטון הישראלי – מפחד שהוא יגלה, ולו ברמז, את המצב האמיתי שבשטחים. התנגדות זו גרמה למה שיכול להיות מתואר כהצגה סוריאליסטית: יומיים של דיון רציני הוקדשו לבעייה האם על הוועדה לראות שני סירטונים או אחד בלבד. ביניהם נקבעה הפסקה כדי לאפשר זמן להתיעצויות, ובוודאי גם התיעצויות עם הממשלות להדרכה, כיצד על המשלחות לנהוג. לבסוף נתקבלה החלטה ברוב של 66 נגד 23 עם 16 נמנעים, שמנעה מישראל את הצגת הסירטון שלה, אך הירשתה, כמובן, לסוריה לעשות כן.

בהפרה גלויה של סעיף 2 (1) של צ’ארטר האומר שהאו"ם – “מבוסס על העיקרון של שיוויון מלא של כל החברות בו” מנסה, כנראה, המלחמה המדינית הערבית למנוע מישראל אפילו את דעתיה, וכתוצאה מכך למנוע מהמדינות החברות את שמיעת העובדות והשימוש בזכותן היסודית לשפוט את העניינים בעצמם.

הטיראניות של הרוב המיידי מתבטאת לא רק בדיונים אלא היא אף מחלחלת ומתפשטת אל היסודות הממשיים של האו“ם עצמו. אחת ההתפתחויות המשונות היתה העסקת אנשי־ציבור לא מתאימים כתוצאה מלחץ מדיני ואיזורי שהופעל על העצרת הכללית. כתוצאה מכך יש למיספר ארצות יותר מידי מועסקים במישלחתן, אשר אמורה לגייס את צוות עובדיה על בסיס מיכסה מסויימת לכל ארץ. לפיכך, המיכסה של אלג’יריה נעה בין 3 ל־7 אנשים, ולמעשה יש לה 14 חברי משלחת באו”ם, שאחד מהם הוא אף סגן־מזכיר־העצרת. מצרים, כדוגמא נוספת, מיוצגת ע“י 25 חברי משלחת, וגם לה יש סגן־מזכיר־העצרת, בזמן שהמיכסה שלה נעה בין 3–8 נציגים, פחות מאשר לישראל. לעירק, עם מיכסה של 4–9, יש 16 חברים מכובדים בצוות שלה. לסוריה יש 14 והמיכסה שלה היא 2–7. לבנון, שאנשים טובים וודאי נחוצים לה בארצה, מעסיקה 20 חברי משלחת באו”ם, בזמן שהמיכסה שלה היא 3–8. בהשוואה לכך, לישראל יש מיכסה של 6–11 נציגים, אולם היא מעסיקה רק 7 כחברי המשלחת באו"ם – כולם בדרגה נמוכה.

במילים אחרות, אם נוסיף להתפתחות הרצינית באיוש האו"ם את מה שקורה בגיוס האנשים במשלחות של הארצות הקומוניסטיות או הבלתי מזדהות (כלומר אינן מזדהות עם אף מדינה אחרת), נגלה שהמדינות המערביות מממנות את היווצרותו של שירות־אזרחי בינלאומי, שרובו עויין במעשיו ובפילוסופיה שלו לעקרונות המנחים את הדמוקראטיה המערבית – עקרונות של חופש האדם, ושיוויון האדם בפני החוק.

בהקשר לכך מעניין לבדוק מה עושות הארצות עם עודף הנציגים לתקציב האו“ם. לפי ההערכות לשנת 1978 – 1979 תשלם אלג’יריה 0.10% מתקציב האו”ם. עירק ומצרים ישלמו רק 0.08%. סוריה אינה מתביישת לשלם לתקציב 0.02%, בזמן ש־13 מבני עמה מועסקים בתפקידים רמי־מעלה. ערב־הסעודית, עם הכנסה שנתית של 17 מיליארד דולאר לתקציב הלאומי, תיתרום 0.03%, אותו סכום כמו ישראל, שהיא בעלת גרעון של ½3 מיליארד דולאר.

ארה“ב משלמת 25% מהתקציב הכללי של האו”ם, בזמן שכל מדינות אופ“ק ביחד משלמות מעט מעל 1%. ישראל עם 7 חברי מישלחת משלמת 0.23% מהתקציב, או במילים אחרות, כרבע ממה שמשלמות כל מדינות אופ”ק ביחד. אם ימשיך הלחץ המדיני והאיזורי להכתיב את פעולות הגוף הזה, כיצד נוכל לצפות שיהיו באו"ם יעילות, יכולת, מסירות והקרבה?

הכתובת כבר נמצאת על הקיר, ואי אפשר לטעות באזהרות. הכישורים והאופי הבינלאומי של אירגון עולמי זה מתמעטים ומוחלפים באינטרסים מדיניים ולאומיים צרים, רחוקים בהרבה מהרעיונות הנישגבים שהינחו את מייסדי האומות המאוחדות. לא קשה להבחין בהשפעות המעשיות של התפתחות זו בחיי היום־יום באו“ם. פקיד בכיר במזכירות האו”ם נחרד כששמע מפקיד בכיר ערבי אחר, שזה, האחרון, היה רוצה להיות עד להיעלמותה של ישראל. פקיד אלג’ירי בכיר איים על עובד יהודי בגירוש, משום שלא מחא כף לאידי אמין כשקרא מעל בימת העצרת הכללית לגירושה של ישראל. האלג’ירי נינזף ע"י משקיף אירופאי ששמע במיקרה את חילופי הדברים. מועמדת להעסקה תיארה בפני כיצד השמיעו לה נאום אנטי־ישראלי ארוך בעת הראיון שלה, כדי לנסות ולברר אם עמדותיה הן פרו־ישראליות.

חוסר שיווי המשקל באו“ם בין ישראל ומדינות ערב משתקף לא רק בהצבעות ובלחץ המדיני, אלא גם במהותם של הגופים מקבלי־ההחלטות. שיטת החסימה מתפשטת וחודרת ואוכלת כל חלקה טובה באירגון, כשהיא מבטיחה ייצוג לחברי הקבוצה האפריקאית, ללאטינים, לערבים, אירופאים למזרח־אירופאים וכך הלאה. אך מכיוון שישראל איננה שייכת לאף גוש, אין היא יכולה להיות מועמדת להתמנות כחברה בשום גוף, וועדה או מועצה של האו”ם. כתוצאה מכך לא ניבחרה ישראל אפילו פעם אחת לאחת מהמועצות הראשיות: מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית־חברתית ומועצת הנאמנות. בהקשר לכך העלתה ישראל הצעה שהמינויים לגופים השונים של האו"ם יתבצעו על בסיס סדר הא־ב, ולא על בסיס חלקי של גושים, אך לשווא.

מצב זה של אי־צדק יימשך, ללא ספק, כל עוד שיטת ההצבעה הנוכחית תמשיך להעמיד פנים שהיא אחת מצורות הדמוקראטיה. רובן המכריע של המדינות המשחקות את מישחק הדמוקראטיה באו“ם מייצגות עריצות, דיקטטורה ושילטון מיפלגה אחת, ללא כל ניסיון בדמוקראטיה אמיתית בארצותיהן שלהן. בנוסף לכך, מעטות מאוד המדינות הנישמעות לקול המצפון שלהן בהצבעה, והן חייבות להצביע לפי הגוש שאליו הן משתייכות. שיטה זו מעודדת ״עסקות” בין גושים, שבינן ובין הנושאים העומדים לדיון אין ולא כלום. שיטת הצבעה כמו בפרלמנט טובה כאשר האחראיות של המצביעים איננה מפלגתית בלבד, ושבה לרוב יש מחוייבות כלפי המיעוט. כך, לדוגמא, לחבר פרלמנט ישנה המחויבות לארצו, מחויבות העומדת לעיתים קרובות לפני המחויבות למפלגתו. באומות המאוחדות לא קיימת מחויבות כזו, משום שלמעט מאוד מדינות איכפת מה קורה לאירגון האו"ם, כל עוד הן משיגות את האינטרסים האנוכיים שלהן.

אם, כפי שמציעים רבים, יזנח האו“ם את שיטת ההצבעה יצער לקראת שיטה המבוססת על התייעצויות ומאמצים להשגת קונסנזוס, דבר שנעשה לפעמים במועצת הביטחון, תוכל להירשם התקדמות חשובה. ללא התחרות הנילווית לתהליך ההצבעה יוכלו הנציגים להתרכז באמת בבעיות העומדות לדיון, ולא בהתנצחות שהגוש שלהם חזק מהאחר. יהיה אשר יהיה הפיתרון, שיטת האו”ם חייבת לעבור בדק בית מדוקדק, ולא, היא תיהפך למכשיר בידיהן של העריצויות הקיצוניות ביותר. אם המדינות החופשיות ובעלות המחשבה העצמאית לא תעצורנה את התהליך הזה, ייעלם וודאי האו"ם מהעולם, כפי שקרה לליגת האומות, עוד הזדמנות היסטורית שאבדה.

הרבה אנשים הגונים, המודעים להצבעה הצבועה המתגלה מידי יום ביומו באו“ם, נוטים להרים את ידיהם באין אונים. אולם אין די בכך, כפי שגילינו במלחמת יום־הכיפורים. טעות היא וחולשה לא להעריך את יריבנו כראוי. במשך זמן רב מידי נטינו בישראל להתייחס אל האו”ם כאל גוף עויין במקום לנתח אותו, להבין אותו ולמצוא נוסחה, אפילו חלקית, להתייחסות איליו. הגיע הזמן לשאול כיצד זה קרה, שאירע כזה סילוף של הרעיון האצילי.

לא מעט משקיפים, שמצאו את עצמם משחקים בסצינות של תיאטרון האבסורד באו“ם, נוטים להטיל את האשמה בשינוי העמוק שחל באו”ם בשנים האחרונות. מקובל להניח שהאו“ם, שבעבר היה מורכב ממדינאים רציניים ומכובדים, עבר לידיה של קבוצת אנשים לא אחראים מדרגה נחותה, שהביאו את האירגון הנישגב הזה אלי פי־התהום. אולם אין זה כך. לאו”ם של שנת 1975 יש מעט מאוד מהמשותף עם האו“ם המקורי של 1945. 51 המדינות המייסדות הן עתה במיעוט גלוי בין 149 המדינות החברות. ב־1945 נתנו את הטון האירופאים והאמריקאים. כיום שולטים האפרו אסיאנים. הצבעתן של מדינות זעירות יכולה להיות חשובה יותר מהצבעתן של מדינות עשירות בממון ובתושבים, ל־100 מיליון ערבים יש 22 קולות. ל־200 מיליון אמריקאים יש רק קול אחד. קולם של איי מלדבה זהה לקולה של הודו. אולם סתירות אלה בלבד לא מסבירות מה קרה, משום שהן מתעלמות ממשך הזמן של תהליך ההידרדרות. כפי שתוכיח סקירה היסטורית קצרה, לא נהנתה ישראל מעולם מיחס הוגן באו”ם מלבד מתקופה קצרה של חסד בהתחלה, מ־1947 עד 1952. ³

האו“ם נולד בעיקבות מלחמת עולם שצימצמה את אוכלוסייתן של הרבה ארצות ושואה שבה יועד העם היהודי להשמדה. האירגון, שנועד בתחילה כברית אנטי־נאצית, נוצר מתוך שאיפה ליצירת חברה טובה יותר לאנושות, המבוססת על עקרונות נישגבים של שלום אוניברסאלי ואחוות האדם. מילותיו של ישעיהו הנביא מקשטות עד היום את קיר השיש שמול האו”ם, כהוכחה שהעקרונות היסודיים של האירגון העולמי הזה הם העקרונות שנתן הנביא היהודי לעולם. באווירה זו של תיקווה והבטחה העבירה העצרת הכללית, ב־29 בנובמבר 1947, את החלטת החלוקה, שחילקה את ארץ־ישראל למדינה ערבית ומדינה יהודית.

אולם כאן מתחילה התפיסה המוטעית הראשית, שהמחזיקים בה טוענים שהמדינה היהודית “נוצרה” ע“י האו”ם. העובדה היא שישראל נוצרה לפני קרוב לארבעת אלפים שנה ונוהלה לפי חוקי המוסר של התנ“ך הרבה לפני שהאו”ם היה קיים. להיסטוריה המודרנית שהביאה להקמתה של מדינת ישראל אין כל ערך ללא הבסיס הדתי וההיסטורי שהינחה את העם היהודי במשך השנים.

מה שעשה האו“ם ב־1947 היה לאשר את חוב העולם וההיסטוריה לעם היהודי. בהיסטוריה הציונית המודרנית הפכה החלטת החלוקה חוליה אחת בלבד בשרשרת המאורעות שגרמו להולדתה של מדינת ישראל. ישראל רכשה את הריבונות שלה לא כתוצאה של פעולה טכנית אלא בעיקבות יסורים רבים בקרב. ההכרעה בפלשתינה נפלה לבסוף על חודה של חרב. חבלי לידתה של ישראל היו במלחמת העצמאות שלה. אולם ללא החלטת החלוקה של האו”ם התסריט שסיומו היה הקמת מדינת ישראל היה מתפתח בצורה שונה לגמרי. ב־1947 חיכו יהודים בכל מקום למוצא פיה של העצרת הכללית, באמונה בלתי מסוייגת באו"ם כאל המושיע. רגשות אלה של הקרבה לא נמשכו זמן רב, והם הוחלפו לאיטם בהשתחררות מאשליות, בחוסר הסכמה, באי אמון ולבסוף בלעג.

ההשתחררות מהאשליות התחילה כבר ב־1948, כאשר התברר שמערכת הביטחון הכללית של האו“ם לא תיפקדה וכאשר הוטל על המדינה שזה עתה נולדה להגן על עצמה כמיטב יכולתה כנגד התקפת הטבח המורכבת של צבאות־ערב. בעיקבותיה בא חוסר ההסכמה בשנות החמישים. כשישראל היתה נתונה להתקפות חוזרות של פושטים ערבים, הראה האו”ם אדישות מופלגת לשפיכות הדמים, והתרכז לחלוטין בפעולות התגמול הישראליות. אי־האמון בא עם נסיגת כוח־החרום של האו“ם ערב מלחמת ששת הימים ב־1967, בסיומו של עשור שנים של רגיעה יחסית וברגע שכוחות אלה היו נחוצים ביותר. ישראל למדה שהיא הורגעה במסווה של הרגשת־ביטחון ע”י נוכחות כוחות־האו“ם. הלעג בא בעיקבות מלחמת ששת־הימים, כאשר מטר של הצעות אנטי־ישראליות גלויות ניתך מהאו”ם. החלטות אלה הפכו להיות להב התעמולה הערבית, ומאז 1967 התייחסה ישראל אל האירגון בעויינות גוברת והולכת.

ב־1974 שקע האירגון העולמי לתהומות. אולם אלו שהיו עדים למופע המוזר והמשונה שבו הטיף עראפאת לעצרת־הכללית נדהמו כל־כך שרובם לא הצליח להבין שהיתה זו פיסגה של תהליך ארוך. הם וודאי לא ציפו למצוא את האו"ם, שנה לאחר־מכן מתדרדר לתהום עמוקה עוד יותר, כשניתקבלה ההחלטה המזהה את הציונות עם גזענות.

אנו חיים בעידן של חוסר אחראיות, עידן שבו העולם המערבי שהיה נוהג להתגאות בגישה המוסרית חסרת הפשרות שלו, מתרגל לשאת ולתת עם מרצחים וניכנע במהירות לדרישות הסחטנים. אולם, כאשר נתקבל יאסר עראפאת – מר טרור בכבודו ובעצמו – באהדה ע“י העצרת הכללית של האו”ם ב 1974, איימו גלי תדהמת־הציבור להתפתח לנחשול ענק. בסופו של דבר, יש גבול להשפלה. כניעה לאולטימאטום של גס־רוח זה דבר אחד, אולם התייחסות אל עראפאת בכבוד המגיע לצדיק אינה יכולה שלא למלא את ליבנו בשאט־נפש. באף מקום בעולם לא היה שאט־הנפש רב כמו בישראל. ההערצה לעראפאת היתה סטירת לחי קולקטיבית למדינה שאותה הוא נישבע למחוק מהמפה. במערכת יחסים ארוכה של אהבה־שינאה בין ישראל והאו“ם – מאופיינת במיוחד ע”י רגשות של התנגדות ויציבות, הערצה ועויינות – היה זה העיוות המדהים ביותר מאז 1947. ואכן, בהרבה מובנים, היתה ישיבת העצרת הכללית ב־1974 ההיפך מהישיבה ההיסטורית ב־1947.

אולם שנה לאחר מכן צלל האו“ם למעמקים חדשים כשהישווה את הציונות עם גזענות. רק החלטות מעטות הצליחו לגרום לחילוקי דיעות כה רבים באו”ם ולהפיכת העצרת הכללית לנושא של לעג, אירגון שאין להתייחס אליו ברצינות. זוהי התרומה הערבית לאירגון העולמי, ולמרבה הצער, אי־אפשר יהיה לבטל את הנזק. אין לנו אלא להתייחס אל התהליכים האלה כאל טראגדיה שבה ניגרר האו“ם, נגד רצונו, אל הדרגות הנמוכות ביותר של מחלוקת אנוש, שינאה קשת־עורף והשמצה לא מרוסנת. אכן, ההחלטה על הציונות ייצגה את ההתקפה האנטישמית הבינלאומית הגדולה הראשונה מאז ימיו של היטלר. היתה זו התקפה מתוכננת על הציונות, על היהדות, על דתנו, על אמונתנו, על אמוננו. היתה זו הפעם הראשונה שהאו”ם דן על אידיאלים, פילוסופיה, אמונה. לאור ההתקפות האנטישמיות הארסיות בכל מקום כיום, אין זה מיקרה שההתקפה הראשונה מסוג זה כוונה נגד העם היהודי.

צעדים רציניים להרחקת ישראל מהאו“ם נעשו אפילו לפני ההחלטה על הציונות. צעדים אלה נועדו לחבל בתהליך המשא־ומתן ובתהליך השלום, ולגרור את המזה”ת למצב של מלחמה. צעדים אלה היו הורסים את האו“ם כפי שעירערו את אונסק”ו ואת אירגון העבודה הבינלאומי. אם היתה ישראל מושעית מהעצרת הכללית, אז, בסיכומו של דבר, לא היתה קיימת עצרת כללית. במסקנות אלו הכירו מדינות אפריקה שניפגשו בקמפאלה ב־1975 והמדינות הבלתי־מזדהות שניפגשו בלימה באותה שנה. רבות מהן דחו את הניסיון הערבי להכתיב להן את צעדיהן. ארה“ב, מערב אירופה ואמריקה הלאטינית פעלו מייד להכשלת הצעד המרושע. אם היתה ישראל מורחקת מהאו”ם לא היתה לה כל ברירה אלא להפסיק את פעילויות האו“ם שבה, כולל כוח החירום של האו”ם בסיני, כוח משקיפי הפרדת הכוחות של האו“ם בגולן, אירגון הפיקוח על שביתת הנשק של האו”ם, סוכנות אונר“ה, מטה האו”ם בירושלים, ואלה רק מעט. במילים אחרות, מיבנה שלם שנועד ליצור בסיס למשא ומתן ושלום היה מתמוטט כתוצאה מצעד זה.

תהיה זו טעות, אפילו עתה, שלא להעריך נכון את כוחו של הגוף המסוכן והמטורף בקהילה הבינלאומית שניסה להשעות את ישראל. בסיכומו של דבר, האירגון העולמי חייב כיום להחליט, האם היסוד המוסרי שלו יהיה כזה של ימי הביניים כפי שהוא מיוצג ע"י מועמר קד’אפי או אידי אמין הממשיכים לשאוף לסילוקנו. הנושא העומד על הפרק איננו ישראל. הנושא הוא האומות המאוחדות.

ארבע השנים האחרונות באו“ם מוכיחות שאויבנו אינם מבחינים כלל בין ישראל והעם היהודי. למרות מאמציהם לתקוף את הציונות בלבד הם מעורבים מדי יום בהתקפות אנטישמיות מרושעות ביותר. לא תהיה זו הגזמה לאמר, שההחלטה על הציונות הפכה את האו”ם למרכז הראשי של אנטישמיות בעולם כיום. למרות הרגשת הרווחה שבסיכול מאמציהם של הקיצונים לסלק את ישראל מהאו“ם, אסור לעם היהודי להתעלם מאופיין הרציני של ההחלטות שמתקבלות עדיין ללא הפסק באו”ם. הצעות אלה שהוגשו ע“י אש”ף והמדינות הערביות, מזכירות מניבכי העבר את ההשמצות הגיזעניות (של ד"ר. שריכמר)⁴ בגרמניה הנאצית. הטון האנטישמי האלים שהוחדר להחלטות אלה מצטרף בהדרגה לסיסמאות האוטומאטיות של השמצה ושינאה, שנעשו חלק מאוצר־המילים המדיני הבינלאומי של המדינות הסובייטיות והבלתי־מזדהות. ישנם ימים שבהם לפחות עשר הצעות החלטה מגנות את ישראל בחריפות, ובכך מראות לאיזו דרגה מסוכנת הגיע גינוי ישראל כשהפך להיות הסיגנון של החיים הבינלאומיים. הטראגדיה היא שרבות מהארצות שתומכות בהחלטות אלה אינן מסכימות איתן באמת; נציגיהן אומרים זאת בשיחות פרטיות אך אינם יכולים לעשות דבר בנידון.

אם ניסתכל אחורה על תהליך ממושך זה של ההידרדרות באו“ם ניראה שסיבתו העיקרית היתה היריבות בין המעצמות הגדולות. כלפי חוץ, ב־1947, נהנתה ישראל ממצב נדיר של חפיפת אינטרסים בין ארה”ב וברה“מ. שלוש או ארבע שנים לאחר שקיבלנו את עצמאותנו הישתנה המצב לגמרי. ברה”מ הגיעה למסקנה שהשקעה מדינית בארצות ערב תניב פירות אסטראטגיים יפים, והיא החלה תומכת בערבים נגד ישראל בכל גוף של האו“ם בנוסף על מועצת הביטחון. יחס עויין למדינה קטנה לא היה דבר חדש עבור ברית־המועצות, אולם הבעיה של ישראל היתה מורכבת בגלל אי־יכולתה להוות מישקל נגד לשאיפותיה החולניות של מוסקבה עם הסיוע המעשי של הגוש המערבי. הסובייטים הקימו שותפות מלאה עם הערבים, בזמן שהתמיכה המערבית לישראל היתה מבוססת תמיד על העיקרון של התחייבות מוגבלת. שלא כמו הערבים, ישראל לא יכלה לסמוך על השימוש בהצבעה או בווטו לטובתה. בשנות החמישים יכלו מדינות מערביות, ובמיוחד ארה”ב, לתמוך בישראל לגמרי, אך לא עשו זאת. בשנות השיבעים רצתה אולי ארה“ב לתמוך בנו, אולם לעיתים קרובות מידי לא יכלה להגיש סיוע ממשי. זאת לא כל־כך בגלל הכוח האפרו־אסיאני הממשי, אלא בגלל שבמשך השנים איבדה ארה”ב את העניין בנעשה באו“ם. בהרבה מיקרים האפרו־אסיאנים והסובייטים פשוט מילאו חלל שארה”ב השאירה בכוונה.

למדיניות האי־התערבות האמריקאית ונטישת המנהיגות בסוף שנות השישים ותחילת השיבעים היתה השפעה אומללה על האו“ם ועל ישראל. ארה”ב איבדה אולי את העניין בנעשה באו“ם אך האו”ם לא איבד את העניין בישראל. בעבר הקדיש האו“ם יותר זמן ומרץ, פגישות ודיונים למזרח התיכון מאשר לכל איזור סיכסוך אחר בעולם, ואין סיבה לחשוב שעניין זה ידעך בעתיד הניראה לעין. האו”ם אינו אלא הטרדה קטנה עבור מעצמה גדולה. אולם למדינה קטנה שטופת מלחמות כמו ישראל, האו“ם יכול להיות כאב ראש רציני, וועדות פיוס של האו”ם, גדודיו ומשקיפיו – שלא לדבר על סוכנויות פליטים ומשימות מיוחדות – מילאו תמיד תפקיד מדיני חשוב במזרח־התיכון, לטוב ולרע. קרוב לוודאי שישראל תמשיך להרגיש בנוכחות האו“ם במזה”ת גם בעתיד. לישראל אין ברירה אלא להתייחס אל האירגון העולמי הזה כאל במה חשובה.

מעודד מאוד לראות כיצד, לאחרונה, תופסת ארה“ב שוב את תפקיד המנהיגות, בעיקבות הערכה מחדש של עמדתה באו”ם. שינוי זה במדיניות התחיל כניראה מעמדתה חסרת הפשרות בעניין פורטו־ריקו ובעניין ההשעיה האפשרית של ישראל ב 1975. הדבר התבטא בתגובתו האמיצה של השגריר דניאל פ. מוינהן נגד התקפותיו של אידי אמין בעצרת הכללית ובעמדתה הנפלאה של ארה“ב בנושא הציוני. ממשיכיו של השגריר מוינהן, ויליאם סקרנטון ואנדריו יאנג, המשיכו שניהם לשמור על עמדת המנהיגות – מדיניות שפירותיה חשובים מאוד לגבי ישראל – אולם מוקדם עדיין לקבוע ולחזות אם הידרדרות האו”ם נעצרה.

לבסוף, עלינו לבחון את הדרך הטראגית שבה עסק האו“ם בבעיה הכוללת של המזרח־התיכון. ההשלכות הבינלאומיות של דרך זו מאיימות ומבשרות־רע, משום שהמטרה האמיתית של האירגון העולמי היתה צריכה להיות עידוד משא ומתן, ומאבק לשמירת ההסכמה והפשרה – הדרך היחידה שתוביל לפיתרון הבעיה של המזרח־התיכון. במקום זאת הסכים האו”ם שקבוצה של מתנגדים קיצוניים תשלוט בו, כאשר מטרתם המוצהרת היא להילחם בכל צעד לקראת שלום, ובכך הוא עודד ניגוד במקום אחדות, קשיות־עורף במקום פשרה, פנטאזיות במקום הסתגלות וסיכסוך המקום שלום.

הישראלים למדו שתיקוותיה של אומה קטנה שהאו“ם יפתור את בעיותיה, אינן מציאותיות. במקרה הטוב ביותר האירגון העולמי אינו אלא סם הרגעה למדינאים נבוכים ולמנהיגי העולם כשהם עומדים בפני בעיות ללא־פיתרון. לפי נסיוננו משיג האו”ם תוצאות כאשר שתי המעצמות העולמיות מסכימות על נושא מסויים, למרות שהמסקנה המשותפת שלהן אינה בהכרח טובה, כפי שלמדנו, לצערנו, לאחר מבצע קדש ב־1956. כאשר הן אינן מגיעות להסכמה, כפי שבדרך כלל קורה, האו“ם חסר אונים וההחלטות על בעיות בינלאומיות נישארות נושא דו־צדדי, במקום להיות רב־צדדי. לעיתים קרובות מכסים הצדדים המשתתפים במחלוקת הדו־צדדית את הנושא בגלימה של רב־צדדיות, בגלל סיבות של העמדת פנים. עובדה זו נכונה לא רק לגבי האו”ם. ראינו כיצר אותו הדבר קורה באפריקה למרות האירגון לאחדות אפריקה, ובלבנון למרות הליגה הערבית. ההצלחה היחסית, של התאגדות כלכלית ואחרות כמו של השוק־האירופאי־המשותף מפצה בחלקה על השבירות וחוסר־התועלתיות של אירגונים פוליטיים ורב־צדדיים אלה. השוק־האירופאי־המשותף מלמד שקשרים כלכליים איזוריים הם ערובה ממשית יותר ליציבות מאשר יריבות פוליטית.

המסקנה היחידה הנובעת מהערכת המצב באו“ם כיום היא שמוצא משותף, או צבע משותף, או דת משותפת, או פילוסופיה מדינית משותפת לא יכולים להבטיח יחסי שלום. העימותים בדיונים באו”ם משקפים את האכזריות המרה של המאבק של ערבי נגד ערבי; את השינאה שבין הגוש המרקסיסטי הסובייטי – קובני לבין סין; את העוינות הגלויה בין קבוצות אפריקאיות שונות, ואלה הן מקצת מהדוגמאות. בקיצור, למרות שהייתי רוצה לחזור ולהשמיע את דבריו של ישעיהו על שלום עולמי, אני חייב לאמר שתקופת נסיוני הרב־צדדי באו“ם שיחררה אותי מאשליות. אין זאת אומרת שהאו”ם אינו יכול לשמש בתפקיד חיובי. אם תהליך דו־צדדי של משא־ומתן יפתור מחלוקת מסויימת או ישיג הסכמה, יהיה מקום להשתתפות בינלאומית. כוחות שמירת השלום בסיני וברמת־הגולן הן שתי דוגמאות לכך. הם באו בעיקבות הסכמים דו־צדדיים בין ישראל למצרים ובין ישראל וסוריה. בנסיבות הקיימות, תפקידם של שני גופים אלה חייב להיות מוגבל לביצוע החלטות ולא למשא־ומתן.

לא יהיה זה מוגזם לאמר שהקומוניסטים והערבים הופכים את האו“ם בהדרגה לכלי־נשק אשר יהווה סכנה לדמוקראטיה בכל מקום. למרבה האירוניה ממומן האו”ם בעיקר ע“י העולם החופשי בו בזמן שהוא מנוהל ע”י עריצים קיצוניים, שמטרתם העיקרית היא להשתמש באירגון זה כבמכשיר נגד העולם החופשי. הגיע הזמן שהעולם המתורבת יתעורר ויכיר בעובדה שהוא נעשה בהדרגה לחלק מתהליך מסוכן ומתועב אשר הורס את התפיסה המקורית של האו"ם. אני יודע שישנן מדינות חופשיות נאורות, שנבוכות ומתביישות במה שמתרחש, אך עד שיהיה להן האומץ המוסרי לעמוד ולמחות, הן נחשבות אשמות באותה מידה כמו המשתתפים בפשע.

יסודות האמונה הבסיסיים של היהדות לא משלימים עם גזענות ואפלייה קיצונית בכל צורה שהיא. היהודים הם עצמם עם רב־גיזעי המורכב מכל הצבעים ומכל המוצאים, שדתו יכולה להיות מאומצת ע“י כל אחר, מבלי להתחשב בגזע, צבע או מין. התנגדות העם היהודי לגזענות הוטבעה עוד בתנ”ך, המלמד אותנו ש“אלוהים ברא את האדם בצלמו.”¹ עיקר המדבר על כל האנשים בני כל הגזעים. ספר שמות דוחה בכל תוקף מערכת חוקים שאינה מתייחסת אל כל התושבים כאל שווים: “תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם.”² ספר ויקרא מצהיר בבירור שאין להפריד את החופש: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה.”³ הצהרה זו חרוטה על פעמון החירות בארצות־הברית.

אולם התמיכה היהודית המסורתית במאבק נגד גזענות נובעת לא רק מההתנגדות עמוקת השורשים נגד כל אפלייה המבוססת על גזעי צבע או דת, אלא גם מהעובדה שבמשך מאות שנים היה העם היהודי הקורבן הקלאסי של אפלייה גזענית. ההיסטוריה העתיקה שלנו התחילה בעבדות ובכמיהה לחופש. בימי הביניים חיו היהודים בגיטאות במשך מאות שנים, כשהם מהווים נושא לזרם בלתי־פוסק של פוגרומים, גירושים וסבל מידיהם של רודפים ומדכאים חסרי־רחמים. רק לפני דור אחד איבדנו כשליש מעמנו, כולל מיליון ילדים, שנירצחו ע"י המישטר הגזעני האכזר ביותר בהיסטוריה האנושית – פישעם היחיד היה יהדותם.

לא רק אהדה או רחמים לקורבנות המודרניים של גזענות מניעים אותנו, אלא הזדהות מוחלטת וסולידאריות הנובעות מניסיוננו ההיסטורי המכאיב שלנו עצמנו. קהילות יהודיות בכל העולם הביעו במעשה את נחישות דעתם לשים קץ לאפלייה הגזענית. בבריטניה, למשל, קיבלה על עצמה לישכת באי־הכוח של יהודי בריטניה, שהתארגנה ב־1760, תפקיד מפתח במאבק בגזענות בארץ זו. מאז 1930 פועלת הלישכה, שהיא האירגון הרישמי וקולם של 400,000 יהודים בריטים, ללא הרף למען חקיקה שתוציא מן החוק את האפלייה הגזענית ושתימנע הסתה לשינאה גזענית. כשהעבירה הממשלה הבריטית חוקים הנוגעים לגזעים ב 1965 וב־1968, כתבה לישכת באי־הכוח למזכירות הבית וברכה את “התחיקה שתשפיע על מניעת אפלייה נגד בני קבוצה כלשהי, מבלי להתייחס לגזע, דת או צבע,” והביעה בדו"ח השנתי שלה את התיקווה שמעתה “כל בני המיעוטים יהיו חופשיים מעלילות השווא שמעלילים עליהם קבוצות פאשיסטיות וגזעניות.”

בארה“ב היו יהודים ואירגונים יהודיים חוד החנית במאבק למען זכויות האזרח. היהודים צעדו, אירגנו, הפגינו ותרמו, ובמיסיסיפי נהרגו פעילים יהודים צעירים לצידם של אחיהם השחורים במאבק לצדק. בדבריו של ורנון ג’ורדן, מנהל הליגה העירונית־לאומית: הקהילה היהודית “עמדה לצידנו בימים הקשים ביותר של דיכוי, וצעדה לצידנו בימים הניפלאים ביותר של מאבק משותף.”⁴ מרתין לותר קינג הבן כתב שהיהודים הזדהו מרצונם החופשי עם הכושים בתנועת השיחרור, כשמניעיהם נימצאים במחוייבות הדתית והתרבותית שלהם לצדק…”⁵ ד"ר קינג, בעל פרס־נובל לשלום ואחד הסמלים הגדולים ביותר של מאבק נגד גזענות במאה זו, ידע היטב שאי־אפשר להפריד בין גזענות לעם אחד לגזענות לעם אחר. הוא הוקיע את האנטישמיות והזהיר מיספר חודשים לפני מותו ש:

אכן, העובדה שהתקפה אנטישמית גרמה לאו“ם להיות מעורב בדיון על הגזענות כבר נישכחה. בתחילת המגיפה העולמית של שינאת־ישראל ב־1959, העלו לראשונה האירגונים היהודיים הלא ממשלתיים המסונפים לאו”ם את הבעייה של אפלייה גזענית, יוזמה שנתמכה בהתלהבות ע“י האומות האפריקאיות החדשות שזה אך ניתקבלו כחברות באירגון העולמי. אולם הקשר הישיר בין הניסיון היהודי ברדיפות גזעניות ונחישות דעתם של היהודים לשים קץ לאפלייה הגזענית הובע באו”ם שנים רבות לפני־כן, בישיבה הראשונה שלו לאחר קבלת החלטה 96(I) ב־1946, שהצהירה שהשמדת עם היא פשע לפי החוק הבינלאומי, היה רפאל למקין, עורך־דין יהודי שמשפחתו נהרגה כולה בזמן המלחמה בפולין, אמצעי לכתיבת החוזה למניעת וענישת פשעי השמדת עם, שאומץ ע“י האו”ם ב־9 בדצמבר 1948. מאז אותו הזמן פועלים אירגונים יהודיים ביותר מ־40 ארצות למען אישרור החוזה ע"י הארצות החתומות עליו.

החוזה מוציא אל מחוץ לחוק את הצורה הגסה והקיצונית ביותר של גזענות הידועה לאדם – הניסיון לחסל גזע שלם או קבוצה אתנית.

עלינו רק לקרוא את דבריו של מייסד תנועת הציונות, תיאודור הרצל, כדי לקבל הסבר ברור של היחס היהודי לשאלת האפלייה הגזענית. כבר ב־1902 הוא כתב בספרו אלטנוילנד:

ישראל היתה נאמנה לדבריו של הרצל.

כמדינה דמוקראטית ומתוך התחשבות בקבוצות האתניות, הדתיות והלשוניות, הדריכו את פעולותיה של ישראל, כבר מההתחלה, העקרונות של חופש, צדק ושלום, והיא עשתה כמיטב יכולתה להבטיח שיוויון של זכויות חברתיות ופוליטיות לכל תושביה. למרות ים העויינות המקיף אותנו, אין זה הישג מבוטל עבור ישראל לתמוך בעקביות בזכויות האישיות והלאומיות של תושביה הערבים. ייצוגם בחיים הישראליים נע מהכנסת והממשלה עד צה"ל. אותו הדבר נכון גם לגבי השטחים שבידי ישראל מאז 1967. זהו המקום היחיד בעולם הערבי שבו התושבים הערבים יכלו לנהל בחירות חופשיות. לסיכום, מדינת ישראל החדשה מאמצת את היחס המסורתי־יהודי נגד גזענות; בכך שהיא יצרה חברה חופשית ורב גיזעית.

יוצא מזה שמדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה מתועבת בעיני ישראל והעם היהודי כמו כל צורה אחרת של גזענות. למרות זאת, ולמרות ההיסטוריה של מאבקנו באפלייה גיזענית, היינו ערים, לאחרונה, לניסיון מכוער לסכסך בין ישראל ודרום־אפריקה. השימוש הציני בצביעות הבינלאומית המבודד את ישראל בגלל יחסיה עם דרום־אפריקה ואשר מנסה למצוא דימיון כלשהו בין הציונות והאפרטהייד, חרג מאוד מהמערכה נגד האפרטהייד. מתוך התעלמות ממטרותיהן של מדינות אפריקאיות המשיכו מדינות ערב הקיצוניות במלחמתן הפוליטית נגד ישראל, בכל פורום בינלאומי אפשרי, וע"י כך גרמו למחלוקות והאשמות הדדיות במקום שצריכה היתה להיות הסכמה אוניברסאלית נגד אפרטהייד.

הנימה המאשימה שהציונות והאפרטהייד דומות בצורה כלשהי היא שקר מתועב. בשנה שהחלו להשתמש במונח אפרטהייד, 1948, פירסמה ישראל את מגילת העצמאות שלה, שאמרה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

המגילה מכילה הבטחה מיוחדת לתושבים הערבים במדינת־ישראל, ל־“אזרחות מלאה ושווה ולייצוג בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים.”

בהתאם לעקרונות אלה מושתתת ממשלת ישראל על שילטון הרוב והיא ניבחרת ע“י אוכלוסיה בעלת זכויות פוליטיות מלאות, כולל הזכות להצביע ולבחור בממשלה בבחירות חשאיות, הזכות לאירגון מיפלגות פוליטיות והזכות להביע בחופשיות דיעות פוליטיות. תושביה הערבים של ישראל לוקחים חלק פעיל, ללא הסתייגויות, בתהליך פוליטי זה והם מיוצגים בכנסת ובכל השלוחות של המינהל. תושבים ערבים חופשיים להתארגן מבחינה פוליטית, אפילו אם התארגנותם היא נגד מדינת ישראל. דוגמא עכשווית לחופש זה היא בחירת ראש עיר קומוניסטי בנצרת. התחיקה הפנימית בישראל מיושמת בצורה שווה לגבי כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל וללא הסתייגות, חוץ מאשר אי־גיוסם של ערבים לצה”ל (אך הם יתקבלו אם יתנדבו), על בסיס הטענה, שעד שיושג השלום, יהיה זה לא הגיוני להעמיד תושב ערבי מישראל במצב שיצטרך להילחם באחיו הערבי, חוקי העבודה הישראליים נוגעים בצורה שווה לכל התושבים. פועלים ערבים חברים בהסתדרות בדיוק כמו הפועלים היהודים והם מקבלים אותן משכורות ונהנים מאותם תנאים. תחבורה, שירותי ציבורי, אוניברסיטאות ומקומות בירור הם מעורבים לגמרי, וערבים מכל המזרח־התיכון, ולא רק מישראל, ומהשטחים, מתקבלים לטיפול הנחשב כטוב ביותר בעולם בבית־חולים הדסה ובבתי־חולים אחרים.

לחוק המוסלמי יש מעמד שווה בישראל, כפי שיש לחוק הנוצרי והיהודי, בעניינים אישיים כמו: נישואין, גירושין, ירושה וכו'. ישנו חופש פולחן ומצפון מוחלט והתערבות ממשלתית בנושאים של בחירה אישית כגון: נישואין, חברות ומקום מגורים מנוגדים לגמרי לדרך חיינו. כפי שאמר הנציג הבכיר של האו"ם לקונגרס על שיוויון גיזעי, אדוארד ה. בראון הבן: ההשוואה בין הציונות וגזענות היא “פשוט תימרון ערבי כדי להסיר את תשומת הלב מהאוייבים האמיתיים של האנושות. הציונות היא צורה בריאה של לאומיות.”

הדיונים על הציונות היו צבועים, אולם גינוי ישראל על יחסיה עם דרום־אפריקה היה צבוע עוד יותר. ההבדל היחיד בין ישראל ובין מגניה בנושא זה הוא, שישראל מצהירה בגלוי על קיומם של יחסים כאלה ואילו הם מכחישים את יחסיהם שלהם. העובדה היא שרוב העולם מקיים קשרים עם דרום־אפריקה, אולם מצביע רק על ישראל. לפי הירחון של איגוד האומות־המאוחדות “רשימת המדינות הסוחרות עם דרום־אפריקה ארוכה, וברוב המיקרים זהה, לרשימת המדינות שהביעו את התנגדותן למישטר האפרטהייד.”

לפי סטאטיסטיקה בינלאומית מגיע שווי המיסחר של ישראל עם דרום־אפריקה ל־% 2/5 מהסך הכולל של ½14 מיליארד דולאר, שהוא סכום סחר־החוץ של דרום־אפריקה. זהו סכום קטן בהרבה מחלקן של הרבה ארצות ערביות וכמה מהארצות האפריקאיות. השאלה עם מי סוחרת דרום־אפריקה את שאר % 3/5 99 של הסחר שלה אינה נישאלת. סכומי הכסף בהשקעות מראים בבירור רב יותר את האבסורד. מתוך 19 מיליארד דולאר של השקעות זרות בדרום־אפריקה מגיע חלקה של אירופה ל־13 מיליארד. בנוסף לכך השקיעה אפריקה 572 מיליון דולאר ואסיה 400 מיליון דולאר⁷. הסכום הכולל של השקעות ישראל בדרום־אפריקה הוא בגבול אלפי הדולארים ומסתכם בכעשירית האחוז מהשקעותיה של אסיה בדרום־אפריקה.

ישראל אינה יכולה לשבת בשקט כל עוד נימשך תהליך הסלקטיביות והערכים הדו־פרצופיים. רוב ארצות אפריקה השחורה קיימו קשרי מיסחר עם דרום־אפריקה ואף נהנו מעזרה רבה ממנה. במאוריציוס מבקרים כ־50,000 תיירים דרום אפריקאים מידי שנה; מוזאמביק שולחת פועלים לעבודה במיכרות של דרום־אפריקה וכלכלתה תלויה לגמרי בשירותיה של פרטוריה; שריה של ממשלת דרום־אפריקה ביקרו בכ־16 מדינות אפריקאיות בשנים 1976 – 1975. לפי דו"ח “חוק הסחר” של קרן הכספים הבינלאומית מיולי 1977, סחר עם מדינות אפריקאיות מהווה כ־8% מהמיסחר של דרום־אפריקה, או במיספרים: מעל מיליארד דולאר.

סטאטיסטיקה בינלאומית מצביעה על עלייה של 13% במיסחר שבין מדינות הגוש הסובייטי ודרום־אפריקה. ייצוא היהלומים העצום של ברה“מ מגיע לשווקים ע”י הקונצרן הדרום־אפריקאי של דה־ביר בנוסף לכך מספק הגוש הסובייטי לדרום־אפריקה: כמויות גדולות של נשק. רשת החדשות סי.בי.אס דיווחה ב־ 14.11.197 על תעשיית הנשק של דרום־אפריקה וציינה:

מיספר ימים אח“כ אישר הוואשינגטון ״פוסט” (מה־8 בנובמבר) בכתבה מיוהנסבורג, את המעורבות הסובייטית בסחר הנשק: “קיימת הערכה שהגוש מספק כמחצית מהנשק לשימוש אישי בדרום־אפריקה, כמו רובה הבאיקאל הסובייטי והרובה האוטומאטי ברנו מתוצרת צ’כוסלובקיה. הם מוצגים לראווה בחנויות הנשק, לצידו של אקדח הקולט האמריקאי.”

אולם הארצות הערביות הן הפגיעות ביותר מהמימרה ש: “אסור לאלה החיים בבית זכוכית להשליך אבנים.” בו בזמן שהן מכריזות על תמיכה כנה באפריקה השחורה ומגנות את ישראל על קשריה עם פרטוריה, מקיימות מדינות ערב עצמן קשרי מיסחר רבים ומשגשגים עם דרום־אפריקה. הן הודיעו על חרם נפט נגד הריפובליקה אך למעשה ממשיכים את הזרמת הנפט ביתר שאת. ב־ 24.4.1976 כתב העיתון הלבנוני “אל־חראף”: “[הערבים] הצליחו במאמציהם להסתיר את העובדה שדרום־אפריקה מקבלת נפט ערבי, כשהם גומלים על התמיכה האפריקאית בערבים [ב]הזרמת הנפט לאוייב… הגדול של אפריקה השחורה.” ב־1976 פירסם האו“ם מיסמך תחת הכותרת “אספקת אנרגיה עולמית 1974 – 1950” המגלה שאספקת הנפט מעירק, קאטאר וכוויית היוותה בשנת 1974 10% מיבוא הנפט של דרום־אפריקה. מיספרים אלה הם, כמובן, רק אלה שהצליחו לדלוף מאחורי מסך המידע שפרשו ממשלות ערב, כפי שדווח ע”י “אל־חראף.” ראש ממשלת דרום־אפריקה, ג’והן פורסטר, אמר בעצמו בגלוי שיחסיו עם ישראל לא “יפגעו בקשריה של דרום־אפריקה עם ספקי הנפט הערביים.”⁸

אולם הקשרים הערביים עם דרום־אפריקה אינם מוגבלים לאספקת הנפט בלבד. הרשימה הארוכה וודאי תעייף את הקורא, ודוגמאות מעטות שאפשר בקלות לאמתן יספיקו עתה. המשפחה המלכותית של כוויית שולטת על חלק ניכר מאוד מההשקעות בדרום־אפריקה, באמצעות מניותיה בחברת לונרו (לונדון ורודזיה); מניות שמחירן הוא יותר מ־40 מיליון לי״ש והמהוות כ 23% ממניות החברה⁹. הערבים הציעו לערוב לאותו עם שהם מגנים בעיקביות באו“ם. לפי ה”סאנדיי אקספרס" של דרום־אפריקה, ( 15.6.1975 ) “מממנים ערביים הציעו הלוואות של יותר ממאה מיליון ראנדים לממשלות הבית בדרום־אפריקה.” מצרים חיזקה בעיקביות את יחסיה עם דרום־אפריקה, כולל משא־ומתן עם חברת התיירות הדרום־אפריקאית להבאת תיירים למצרים, מסעות סודיים של פקידי מימשל דרום אפריקאים לקהיר וקישרי חינוך בין שתי הממשלות¹⁰.

נשיא טנזאניה, יוליוס ניררה, ראה עצמו חייב להתלונן על המיסחר שווה מאות מיליוני דולאר שבין מדינות ערב ודרום־אפריקה, מיסחר שבו נפט מוחלף בזהב. ה“טיימס” של ניו־יורק דיווח על עליית מחירי מטילי הזהב (4.11.1977 ) וציין ש: “השוק הרעב ביותר כיום לזהב הוא המזרח־התיכון העשיר בנפט, שספג בשנה שעברה כמעט 16 מיליון אונקיות, או כשליש מהתפוקה הכוללת של המיכרות.” העיתון “מטל בולטין” מה־14.6.1977 היה הרבה יותר מדוייק ונקב בשמותיהן של ערב הסעודית, נסיכויות המיפרץ, עירק, מצרים, סוריה, ירדן ותימן כמדינות ש־“סיפקו את הדרישה הגדולה ביותר לזהב… מישלוחים ישירים לארצות אלה כללו 500 טון זהב, 1/3 מהאספקה הכללית.”

כתוצאה מיחסים אלה החלו רבות ממדינות אפריקה המובילות להעריך מחדש את יחסן למזרח התיכון. ב־2.9.1977, ציטט העיתון “דיילי נאישן” בקניה דוחות: “הערבים קונים את הזהב הדרום־אפריקאי כמו לחמניות חמות, וע”י כך תומכים במדיניות האפרטהייד של אותה מדינה… אותם ערבים שביקשו וממשיכים לחזר אחר תמיכתנו הפכו להיות שותפים עסקיים בבניית הכלכלה של דרום־אפריקה." העיתון המשיך ואמר: “מחקר גילה שאפריקה השחורה הרוויחה הרבה יותר מישראל לפני מלחמת יום־הכיפורים במושגים של מיסחר, עזרה טכנית ואימון כוח אדם מאשר הרוויחה מהפטרול־דולארים של הערבים.” ההבטחה של עזרה כספית לכיסוי חשבונות מחירי הנפט הגואים של מדינות אפריקה ״הפכו להיות בועה גדולה שעפה לה הרחק," הוסף העיתון.

ב“דיילי טיימס” של ניגריה (27.7.1977) דיווח כתב ש: “הנפט הערבי עדיין מוצא את דרכו אל דרום־אפריקה. נשק המיועד למיספר מדינות ערב עדיין מוצא את דרכו אל דרום־אפריקה.” תחת הכותרת: “עלינו לפתוח מחדש קשרים דיפלומטיים עם ישראל” בעיתון “סאנדיי טיימס” של ניגריה (10.4.1977), כתב עיתונאי: “כמה מבחיל לראות שאנו מוכנים ללכת לכל מקום עם הערבים, אפילו כשהם מספקים נפט לדרום־אפריקה. או האם אנו מעמידים פנים שלא לדעת שהערבים מוכרים עדיין נפט למימשל האפרטהייד בפרטוריה?”

חזינו באותה צביעות גם בקשר לאספקת נשק. מבט קצר בהוצאה האחרונה של “שיווי המשקל הצבאי” מגלה שחלק ניכר מכוחות הצבא הדרום אפריקאי מצויידים בכלי־נשק מודרניים הכוללים טנקים מתוחכמים, ארטילריה, מטוסים, משחתות וצוללות. מכירת ספינות פיטרול ישראליות לדרום־אפריקה (כפי שטוענים שהיתה) היא כאין וכאפס בהשוואה לחימוש הזורם אל הריפובליקה מספקי הנשק המערביים¹¹. אך אף מדינה אחת מאלה לא עמדה בפני גינוי האו“ם בהצעת החלטה מיוחדת, כפי שקרה לישראל. אכן, מותחי הביקורת על ישראל כבר שכחו, כנראה, את מכירתם של מטוסי קרב בריטיים ומערכות טילים ע”י ירדן לדרום־אפריקה ב־1974. הם גם התעלמו מהעובדה שכשמועצת הביטחון הטילה אמברגו נשק על דרום־אפריקה בסתיו של 1977, הודיעה ישראל שהיא תיפעל בהתאם להחלטה זו.

אך, בכל מיקרה, יהיה זה אבסורד לרמוז שיחסים עם מדינה כל שהיא מהווים הכרה במדיניותה הפוליטית או חברתית. אם כך היה הדבר, היתה כל מדינה בעולם מוצאת את עצמה במצב מוזר, משונה ומביך. מנהיגים של ארה“ב מותחים ביקורת על עמיתיהם בברה”מ ובסין לעיתים קרובות, אך ממשיכים להרחיב את המיסחר שלהם איתם. מזרח ומערב גרמניה ניפגשו כדי לדון ביחסיהם בעתיד מבלי לרמוז שהם מסכימים עם מדיניותה של כל אחת מממשלותיהן. להיפך, מנהיגים אלה הוכיחו שדו־שיח ושיכנוע יכולים להוביל להתקדמות ולשינוי, גישה שהיא הרבה יותר בוגרת מהסירוב העקשני המתמשך של נציגים ערבים להיפגש עם עמיתיהם הישראלים.

בידודה של ישראל בגלל קשריה עם דרום־אפריקה אינו משרת אף מטרה ואף אחד אלא את המערכת הפוליטית העקרה שלה מכורות מדינות ערב. אצטט את דבריו של ביארד ראסטין, מנהיג זכויות האזרח הכושי בארה"ב:

ישראל זוכה ליחס מיוחד לא בגלל קשרי המיסחר הלא־קבועים שלה עם דרום־אפריקה, אלא בגלל שמדינות ערב רוצות לנצל כל הזדמנות העומדת לרשותם להתקיף את ישראל. כפי שהצהיר ב 12.3.1973 הבטאון “אפריקה המערבית”: “הערבים מזדהים עם מדינות אפריקה השחורה רק בגלל הקול שלהן באו”ם ובוועידות אחרות."

בצורה ממשית מאוד מהווה גישה זו שימוש חדש בניאוקולוניאליזם, מאחר שמדינות ערב כופות את רצונן בנושאים שאינם קשורים לעולם האפריקאי בו בזמן שהן מבטיחות הבטחות שאינן מתגשמות ומפרסמות איומים נתעבים הקשורים בהפרת הריבונות הלאומית. רבים ממנהיגי אפריקה וסופריה הביעו את דאגתם גם מהשימוש בפטרו־דולארים ובלחץ הכלכלי כמכשיר להשפעה מדינית וגם מעליית מחירי הנפט המחסלת כל חלקה טובה בכלכלה של אפריקה.

בכל פעם שוועידה בינלאומית כלשהי מעלה נושא בעל חשיבות חיונית לאפריקאים, משנים אותו הנציגים הערבים לדיון עקר על המזרח־התיכון. היריבויות והשינאות שלהם גורמות להם להתעלם מצרכיו של העולם האפריקאי, כדי לקדם את מטרתם שהיא הרס מדינה ריבונית; מבלי להתייחס לשאלה האם פעולה כזו מזיקה לצעדים נגד גיזענות ואפלייה גיזעית. אין מעשיהם מפתיעים כלל ועיקר, מאחר שרבות מהן כתבו בחוקתן עקרונות וחוקים המבוססים על גזענות ואפלייה גזעית. חוקים אלה, כאשר הם מיושמים, מפלים לרעה, בין השאר, יהודים, נשים ושחורים. מדינות ערב אלה, כחלק מהצביעות שלהן, רואות את מאבקם של האנשים השחורים כהזדמנות נוספת להגשמת מטרותיהם הצרות וההרסניות. למרבה המזל, אפריקאים רבים יותר ויותר מתייחסים אל תהליך זה כאל התערבות בעצמאותם והם עומדים על זכותם לנהל את ענייניהם שלהם ללא התערבות. בזמן שהמדינות הערביות מאשימות אחרים באותו דבר שהן אשמות בעצמן. ניזכרים רבים מהמנהיגים האפריקאים בעזרה הכלכלית, טכנית, חקלאית וחברתית שנתנה ישראל למדינות אפריקאיות חדשות; עזרה שעדיין ממשיכה לעמוד לרשותם, למרות היעדרם של קשרים רשמיים.

הגיע הזמן שקהילת העולם תחליט מהי גישתה היסודית לשאלת האפרטהייד. אם המטרה היא להעביר קובץ של חוקי מיסחר עם דרום־אפריקה, אז הבה ניזנח את ההאשמות החד־צדדיות וניפתח את הספרים למען יראו כולם. לישראל אין דבר להסתיר, ויהיה זה צודק לקבל דין וחשבון של כל קשרי המיסחר, ההשקעות, התיירות, רכישות הזהב, אספקת הנפט, ביקורים ממשלתיים וקשרים אחרים, פנימה והחוצה, של כל חברות האו"ם עם דרום־אפריקה לפני שחורצים את הדין לגבי כל אחד.

בדיוק כפי שמדינות אפריקה תומכות במאבקם לחופש של אחיהם בדרום־אפריקה, כך אנו בישראל תומכים באחינו שלנו הסובלים מגזענות ומשלילת זכויות אנוש. אף פעם לא ניזנח את חובתנו בזירה הבינלאומית. אף פעם לא נתעייף ממאמצינו לעזור לאחינו היהודי – בכל מקום אשר הוא שם – המהווה עדיין נושא לרדיפות ודיכויים. התחייבות זאת נובעת מהעובדה שאנו, אכן, שומרי אחינו, ולכן אין אנו יכולים להחריש כאשר התופעה האיומה של אנטישמיות מהווה עדיין פקודת־יום במיספר ארצות. האומה היהודית קטנה במיספר – בעיקר בגלל שיותר מכל עם אחר על פני כדור הארץ, היינו אנו המטרה של רדיפות מתמשכות ופוגרומים חוזרים ונישנים. לכן, אנו בישראל נחושים בהחלטתנו ולהשמיע את קולנו במחאה נגד האפליה הנמשכת ונגד רדיפות של הקהילות היהודיות.

מעניינות אותנו במיוחד קהילות יהודיות בשתי ארצות. הראשונה היא בסוריה. כ־4,500 יהודים הם למעשה בני־ערובה של ממשלת סוריה. הם גרים בעוני משווע בגיטאות של דמשק, אליפו וקאמישלי. הם נתונים לרשימה ארוכה של הגבלות מפלות המתעלמות לחלוטין מהתפיסות היסודיות של זכויות וחופש האדם. קיים איסור על תנועת יהודים למרחק העולה על 4 ק"מ ממקום מגוריהם, ודרושה רשות משטרתית מיוחדת כדי לנסוע מעיר אחת לשניה. כל ההגבלות האלה הוצאו, כביכול, כדי להגן על היהודים מהאוכלוסיה האנטי־ציונית, מצב המגלה את הצביעות של מסע התעמולה הטוען שקיימים יחסים מצויינים בין התושבים המוסלמים והיהודים.

לרוע המזל, הגבלות אלה הן הרבה יותר מאשר רשימה מלאה וממצה של אפליות אנטי־יהודיות. למרות שישנן תנודות במידת התכיפות והתקיפות של ביצוע התקנות המגבילות האלה, עובדה אחת נישארת יציבה: סוריה היא בית־כלא ליהודיה. אף לא אחד מבני הקהילה היהודית רשאי לעזוב, ואפילו לא בטענה של איחוד מישפחה. אין זה פלא, לכן, שרבים מהיהודים, בעיקר צעירי הקהילה, מוכנים לסכן את חייהם בנסיונות לברוח מגיטאות סוריים אלה כדי להגיע לחופש.

מצבה החמור של הקהילה היהודית בסוריה אינו עניין היכול להיחשב כעניינה הפנימי של אותה מדינה. מעורבת כאן הפרה של מוסכמות והסכמים בינלאומיים. סוריה חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות האדם והיא אף אישררה את האמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות ואת האמנה הבינל־ אומית לחיסול כל הצורות של אפלייה גיזעית. סוריה אשמה בהפרה גסה של שלוש האמנות האלה. אסור לקהילה הבינלאומית לעצום עיניים לנוכח גורלו של מיעוט יהודי שבוי זה, ואסור לה לא לפצות פה. סוריה היא המדינה היחידה בעולם שאינה מרשה ליהודיה לעזוב את המדינה. ישנה ישועה אחת ליהודים בסוריה – חייבים להרשות להם לעבור למקומות שבהם יוכלו לחיות בשלום, כבוד וביטחון.

במובן רחב יותר, מצבם החמור של יהודי סוריה כיום משקף את היחס שקיבלו היהודים מידיהם של מדינות ערב רבות. מאות־אלפי יהודים גורשו מהמדינות הערביות; רכושם הוחרם. יהודים חפים מפשע ניתלו בכיכר הראשית בבגדד. חוק האזרחות מס' 6 של ירדן, מ־4 בפברואר 1954 קובע בפיסקה 3 קטע 3: “כל אדם יהיה אזרח ירדני… אם איננו יהודי.” ערב הסעודית מסרבת להרשות כניסת אזרחים אמריקאים לשיטחה – אם הם יהודים. דרכי מדיניות גזענית כמו אלה שהזכרנו חושפות את הצביעות של מדינות ערב כאשר הן טוענות נגד גזענות בוועידות בינלאומיות.

במשך שנים רבות מעלה ישראל את שאלת מצבה החמור של קהילה יהודית נרדפת אחרת – המיעוט היהודי בברית־המועצות – שבניה אינם נהנים אף מהזכויות האלמנטאריות ביותר שמהן נהנים בני מיעוטים אחרים באותה מדינה. הדת והתרבות היהודיות מדוכאות, בתי־כנסת ניסגרו וספרי עברית הוחרמו. סימפוזיון מתוכנן על התרבות היהודית הופסק ב־1976, ומארגניו נעצרו. תריסרים של אסירי מצפון יהודים נמקים עדיין בתנאים מחפירים במחנות המעצר הסובייטים. אף לא בית ספר יהודי אחד קיים בברה“מ, בניגוד גלוי לחוקה הסובייטית, ולא רק לה אלא גם לאמנת אונסק”ו נגד אפלייה בחינוך, שניתקבלה ב־14.12.1960 ואושררה ע“י ברה”מ ב־1.8.1962. סעיף 5 (ג) של אותה אמנה מכיר: “בזכות של בני מיעוטים לאומיים לנהל פעילויות חינוכיות, כולל החזקת בתי־ספר, ובהתאם למדיניות של כל מדינה, השימוש או הלימוד בשפתם שלהם.”

מיליוני עותקים של ספרים, חוברות ושבועונים אנטישמיים מופצים תחת השגחתם של פקידי מימשל בברה“מ, ואמצעי התקשורת הסובייטים נוהגים, לעיתים קרובות, לעסוק בהסתה אנטי־יהודית פרועה. סרט טלוויזיה שהוקרן זה לא מכבר, “סוחרי הנשמות,” היה השפלה מרושעת של ישראל והעם היהודי. סרט זה הרחיק לכת ופירסם את שמם וכתובתם של פעילים יהודים, וע”י כך חשף אותם ללעג מילולי ופיזי. סרט אחר, “דברים סודיים וגלויים,” תואר ע“י כתב ה”וואשינגטון פוסט," ג’ורג' פ. וויל, כ: “השימוש הנרחב ביותר באנטישמיות מאז מותו של יוסף גבלס.”

גל חדש של הסתה אנטישמית כזו ליווה את הדיבה המרושעת נגד פעילי העלייה לישראל. פעיל אחד, אנטולי שצ’רנסקי, עומד בימים אלה לדין בהאשמת שווא של בגידה. פישעו היחיד הוא תשוקתו לחיות בחופש בישראל. התפתחויות מדאיגות אלה מזכירות את התקופה האיומה בהיסטוריה של היהודים בברה"מ, תחת מישטרו של סטאלין לפני 25 שנה.

החמרה מדאיגה זו במצבם של היהודים הסובייטים החלה מאז וועידת הלסינקי לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, (אוגוסט 1975). בוועידה זו חתמה ברה“מ על הסכם שלפיו היא התחייבה להקדים ולעסוק בבעיית איחוד משפחות. כולם קיוו שברה”מ אכן תמלא את חלקה בהסכם היסטורי זה ותאפשר ליהודים החפצים בכך, להתאחד עם בני משפחותיהם במולדתם העתיקה, מבלי כל מיכשול או עיכוב. אך לרוע המזל מערכת ההצקה למבקשי אשרות יציאה לא רק שנימשכה כפי שהיתה אלא אף הוגברה מאז הלסינקי. לעיתים קרובות מפוטרים מבקשי האשרות ממקום עבודתם; מושמעים איומים נגד מישפחותיהם; לעיתים קרובות מנותק קו הטלפון שלהם ודברי הדואר שלהם ניפתחים וניבדקים, כהפרה גמורה של אמנת הדואר העולמית שעליה חתומה ברה"מ. אך למרות ההצקות וההפרעות ממשיכים עשרות אלפי יהודים להגיש בקשות יציאה מהארץ ולהצטרף למישפחותיהם בישראל.

התכחשותה של ברה"מ לזכויות האנוש הבסיסיות של האזרחים היהודים שבה, במיוחד הזכות להגר, מפירה לא רק את אמנת הלסינקי אלא גם את ההצהרה העולמית של זכויות האדם ואת חוקיה וחוקתה של רוסיה עצמה.

סעיף 13 (2) של ההצהרה העולמית לזכויות האדם קובע: “לכל אחד יש זכות לעזוב כל, ארץ, כולל ארצו, ולשוב אליה.” סעיף 19 אומר: “לכל אדם ישנה הזכות לחופש המחשבה, מצפון ודת… והחופש להביע את דתו בלימוד, אימון, פולחן והשקפה, אם באופן פרטי או כחלק מקהילה, קבל עם ועדה או בחדרי חדרים.” במקביל מאשר סעיף 124 בחוקת ברה“מ את “חופש המצפון” ומכיר ב”חופש הפולחן הדתי…. לכל התושבים." ישראל לא תנוח ולא תישקוט עד אשר ישיגו יהודי רוסיה את זכויותיהם האנושיות והלאומיות – לחיות לפי אמונתם, תרבותם, שפתם ומצפונם הלאומי, ולהיות מאוחדים מחדש עם אחיהם בישראל או בכל מקום אחר שיבחרו.

לעיתים, כשאני מקשיב להאשמות החוזרות נגד ישראל באו“ם, איני יכול שלא להתבונן סביבי על האוסף העצום של אומות המכונסות כאן ולסכם במוחי את סך כל הסבל והיגון שהן מייצגות. כשאני חושב על המחלות, חוסר התזונה, העוני, אי־החופש, גיזרי דין ללא מישפט, פסקי דין מוות המוניים, דיכוי אכזרי של מיעוטים, עינוי אסירים ושלילת זכויות האדם הבסיסיות הפוגעים במאות מליוני אזרחים, אני יודע שבעולם כזה, לנו, לעם היהודי, אין אשליות. אומות אלה מבצעות באופן קבוע כל פשע שבו הן מאשימות את ישראל, ומפרות את כל החוקים ההומאניים והטבעיים ע”י מעשיהם שלהם.

האו“ם עצמו קיבל את הנורמות של דו־פרצופיות וסלקטיביות בצורתם הקיצונית במתינות של וועדת זכויות האזרח שלו. ה”סאנדיי טיימס" של לונדון פירסם מחקר מזעזע ומעורר חרדה על העבודה של הוועדה. המחקר אמר:

עדות זאת מפתיעה פחות כשמביאים בחשבון, לפי דבריו של ה“וואשינגטון פוסט,” ששלושה רבעים מ־32 המדינות המיוצגות בוועדה לזכויות האדם אשמות הן עצמן בהפרות חמורות של זכויות האדם. ¹⁴

אכן, כשאנו עוסקים בבעיות של זכויות האדם, עומד האו“ם בסתירה מוחלטת לאמנת היסוד שלו, המצהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, על עקרונות האוניברסאליות. בסעיף 55 ו־56 של אמנת האו”ם כתוב: “כל החברות באו”ם מחייבות את עצמן לנקוט בפעולות ניפרדות משותפות" כדי להעלות את “המובן וההתייחסות האוניברסאלית אל זכויות האדם והחירויות הבסיסיות לכל, ללא הבדל גזע, מין, שפה או דת.” אין זה מיקרה שהמיסמך המגדיר את החירויות האלה ניקרא “ההצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם” ושכל אחד משלושים הסעיפים המרכיבים את המיסמך הזה מתחיל בהצהרה על עקרונות האוניברסאליות. אבל אוניברסאליות בעיקרון הופכת להיות סלקטיביות במעשה. במושב שנת 1977 ביזבזה הוועדה לזכויות האזרח שבוע שלם על גינוי ישראל אך סירבה לנקוט באמצעים לגבי יוזמה בריטית ואמריקאית לחקור את הטבח שאירע באוגנדה באותו הזמן. הגיע הזמן לחשוף את הדו־פרצופיות ולבחון את מהימנותם של המאשימים את ישראל.

אל אוגנדה, חברה מנוסה בוועדה לזכויות האדם, הצטרפו קובה, הודו, וולטה העילית ויגוסלביה, בתמיכה בהצעת החלטה המגנה את ישראל. על קורבנות הרוצחים צמאי־הדם השולטים באוגנדה נימנים שרים של מיספר ממשלות, השופט העליון הארכיבישוף האנגליקאני יאניני לוום, וגברת יהודיה בת שיבעים וחמש, דורה בלוך, שנירצחה באכזריות לפי פקודה של אידי אמין לאחר מיבצע שיחרור בני הערובה באנטבה. אך הטבח המיתמשך והאכזרי ביותר הוא של נוצרים אוגנדים, כולל מסע של רצח־עם נגד שני שבטים נוצריים שלמים, הלאנגי והאקולי. הוועדה הבינלאומית של מישפטנים ואירגון אמנסטי מעריכים, שניהם, את מיספר קורבנותיו של אמין ביותר מ־100,000. אך כשעריץ זה קם לדבר בפני העצרת הכללית וקרא לחיסולה של ישראל, כמעט כל האומות בעולם קיבלו את פניו בתשואות הידד.

יהיו דרושים הרבה כרכים אם נסווג את הפשעים נגד האנושות המבוצעים מידי יום ביומו ע"י עריצים ורודנים המגנים אותנו. אולם מאחר שמדינות אלה החליטו לשפוט את אחת החברות החופשיות והמתקדמות ביותר בעולם כיום, נחוץ כאן סקר קצר. ישנו פיתגם בערבית האומר שאף אחד אינו יודע את סודותיך מלבד אלהים ושכניך. אנו שומעים כיצד אלג’יריה מאשימה את מרוקו ואת מאוריטניה בהפרה גסה של זכויות התושבים בסהרה שהיתה לפנים ספרדית. ב־1975 גירשה לוב 5,000 פועלים טוניסאים ואיימה להרוג את ראש־הממשלה התוניסאי. העיתון המצרי “אל־גומהוריה” תיאר זה לא מכבר את סוריה ככלא אחד גדול, " וכמעט כל המדינות הערביות גינו את התנאים המחרידים ברצועת־עזה שתחת מימשל מצרי. באשר לגבי מצרים עצמה,.. מוסטפה אמיר, עורך עיתון מצרי מכובד, תיאר בסיפרו שנתי הראשונה בכלא את האימה האיומה ואת שיטות העינויים של בתי הכלא המצריים תחת שילטונו של נאצר. מדינות אלה החזיקו במשך שלושים שנה את הפליטים הפלשתינאים כבני ערובה מדיניים במחנות שהתנאים ששררו שם הם תת־אנושיים. בזמן שהם מרצים לישראל על זכויות האדם, קלטה ישראל, חינכה ושיכנה בבתים מעל 600,000 פליטים יהודים שגורשו מבתיהם בארצות ערביות. ובאשר לגבי מאשימנו הלא־ערבים, אין לאף אחד מהם פיתחון פה וזכות להטיף לנו על כיבוד זכויות האדם: לא לקובה עם אלפי אסיריה הביטחוניים, לא לפקיסטאן עם הבחירות המעוותות שלה, לא ליגוסלביה השולחת עורכי־דין לבתי־כלא על שהגנו על לקוחותיהם, לא לאף מדינה עם מיפלגה אחת בלבד ולא לדיקטאטורה צבאית.

ישנן דרגות על לוח המהימנות של אלה המתערבים בוויכוחים על זכויות האדם, ואני חושב שעירק נמצאת בתחתית של לוח זה. בכל פעם שנציגים עירקים מעלים מחדש את הנוסחה של גזענות־ציונות, אני ניזכר בקהילה היהודית העתיקה בת 160,000 שהוכרחה לעזוב את עירק אחרי אלפי שנים, ובדיכוי האכזרי המתמשך של העם הכורדי. כאשר הם מדברים על זכויות האדם אני ניזכר ביהודים החפים מפשע התלויים על עמודי התליה בבגדר, שביניהם, במיקרה, היה בן־דודו של אחד מבני משלחתי לאו"ם. את אישתו הצעירה ההרה אילצו לחזות בהוצאה להורג.

היתה גם ההוצאה להורג של אלכסנדר ארונסן, אח, יהודי הולנדי, שהקדיש את חייו לעזור לחולים ולפצועים בארצות מתפתחות באסיה ובאפריקה, כולל בי“ח ע”ש אלברט שוויצר בגאבון. כשהיה בשליחות של עזרה לכורדים בצפון עירק הוא הוקף בחיילים עיראקים ב־ 24.3.1975. כעת אנו יודעים שהיא הוצא להורג בדצמבר של אותה שנה, לאחר מישפט חשאי – דבר רגיל מאוד בעירק. פקידי מימשל עירקים, וביניהם סגן שר החוץ העירקי, אמרו לחבר הפרלמנט ההולנדי שביקר באותה עת בעירק, יאן ביקמן, שארונסן היה עדיין בחיים. חודשיים לאחר מכן הודיע הממונה על ענייני השגרירות של עירק בהאג בשיחת טלפון פשוטה לאימו של ארונסן שבנה מת. זו היתה תגובתו של שר־ החוץ ההולנדי: אנו עומדים המומים, נבעתים וזועמים מאוד, במיוחד לנוכח הצורה האיומה שבה פעלו השלטונות העירקיים. הפ שיטו בנו באופן שיטתי במשך שנה. אנו ממש נבוכים."

אך מעשה ברברי זה של אכזריות כנגד יחיד היה רק רמז לדיכוי עם שלם, הכורדים. ישראל היתה, למעשה, המדינה היחידה שעמדה לצידם של הכורדים בכל המיפגשים הבינלאומיים, ותמכה במאבקם הארוך והמר לממש את זכותם להגדרה־עצמית.

כישלונו של האו“ם בהדחקת הנושא של זכויות האדם ברור למדי, על היקף ההדחקה הזו אפשר ללמוד מעדות שהוגשה זה לא מכבר לאו”ם ע“י הליגה הבינלאומית לזכויות האדם. הליגה האשימה את עירק ב ״ניסיון שיטתי להרוס את הזהות המדינית, כלכלית, תרבותית ולשונית של הקבוצה האתנית הכורדית.” ותיארה הוצאות להורג, מיקרים של עינויים, מאסרים המוניים והגלייתם של עשרות אלפים מבני העם הכורדי.

הליגה הבינלאומית לזכויות האדם הציגה עדויות על:

לאור העדות סיכמה הליגה ש:

אירגונים מכובדים אחרים לזכויות האדם אימתו את העדות הזו. ב־ 28.10.1976 שלח אירגון אמנסטי מיכתב לנשיא אחמד חאסן אל־באקר, המביע דאגה בגלל המאסרים, עינויים והוצאות להורג של כורדים בעירק, למרות הצהרות ממשלתיות לחנינה. המכתב כלל רשימה של למעלה מ־200 כורדים שנימסר שהוצאו להורג בעירק מאז מרץ 1975, והביע דאגה לגבי מעצרם כל כמה אלפי כורדים במחנות בדרום המדינה. אירגון אמנסטי הודיע שקיבל מידע ממקור ראשון על עינויהם והיחס הגרוע אליהם בזמן חקירות. בפברואר 1977 דיווחה ממשלת סוריה שהמימשל העירקי רצח 244 מיריביו כביכול ¹⁶. לפי דבריו של דו"ח אמנסטי לשנים 1976 – 1975: עירק נישארה אחת המפרות הרציניות של זכויות האדם במזרח התיכון. קשה להאמין שלמימשל אכזרי גיזעני זה יש החוצפה להאשים את ישראל בהפרת זכויות האדם. כאלה הן אם כן, נורמות ההתנהגות הדו־פרצופית הבינלאומית כיום.

האו“ם ניצב כעד אילם לפשעים המבוצעים נגד האנושות בגלל העובדה שהוא עסוק כאחוז דיבוק בגינויה של ישראל. זוהי הסיבה שביגללה הוא מסרב לבקש מהמדינות החברות בו לדווח על אותם פשעים בדיוק שהן מאשימות את ישראל בקיומם. אך האמת המעציבה היא שהתפתחויות חמורות אלה לא היו קורות ללא הפאסיביות של המערב. במיקרה של הצעת ההחלטה נגד ישראל בקשר ל”פשעי מלחמה," רק למדינה אחת בעולם – ארצות־הברית – היה האומץ המוסרי להצביע נגד. כל המדינות המערביות האחרות, שידעו שההאשמות אינן אמיתיות, נימנעו. יחס זה של כניעה פחדנות ומוגת לב לתועלתיות יכול להכתיב אסון על מה שנישאר מהעולם הדמוקראטי והחופשי. כפי שדאנטה אמר זאת: “אש הגיהנום החמה ביותר שמורה לאלה שבעיתות משבר נישארו ניטראלים.”

ישראל איננה הקורבן היחיד לפחדנות המערבית. בדצמבר 1975 ניתקבלה הצעת החלטה המגנה את ארה“ב באימפריאליזם בגלל הנוכחות האמריקאית בגואם, איי הבתולה ובסמואה. הרבה מאוד מדינות הצביעו בעד הגינוי, ביניהן מדינות רבות השמחות לקבל את תמיכתה של ארה”ב. רק ישראל בריטניה, מערבי גרמניה, לוקסמבורג וניקראגואה הצביעו לטובת ארה“ב. מחוץ למדינות אלה נימנעו כל הארצות שהן בנות בריתה של ארה”ב בנאט"ו, ושבזכותה הן חופשיות כיום ¹⁷. היעדר קו מנחה מוסרי מצד מדינות מערביות איננו מחזה חדש עבור ישראל. מצב זה טומן בחובו סכנה עצומה לעולם. התעלמות ועצימת עיניים להתנהגות של דיקטאטורות ועריצות, יחס בת־היענה הזה להתנהגות הבלתי־אחראית של עריצים, הנטייה מבשרת־הרע הזו להשלים עם עריצים, שהפכה להיות נורמת התנהגות מקובלת במערב כיום, מריבים את אחת הסכנות שמולן עומד העולם החופשי.

אנו עדים, כיום, לסימנים של התפייסות וסלחנות עם אלה שלפני דור הובילו לשואה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית, שואה שבה נרצחו שישה מיליונים מבני עמנו, כולל מיליון ילדים. היו גם כאלה, כמו לוחמי ההתנגדות הדנית, שפעלו להצלת אחיהם היהודים מחורבן, ושאת אומץ ליבם לא נישכח לעולם. אך היו גם רבים, רבים אחרים, שבתוכם מנהיגים פוליטיים ודתיים רבי־עוצמה, שידעו מה מתחולל אך עמדו מן הצד מחרישים, בשעה ששליש מעמנו חוסל. למרות רגשות הזעם לנוכח מעשי הזוועה, עמדו מנהיגים אלה מחרישים, כשהם עוצמים את עיניהם למראה הסבל האנושי, וסירבו בהרבה מיקרים להציע מיקלט וחוף מיבטחים לפליטים הנמלטים. ע"י כך הם נעשו, למעשה, שותפים לפשע, אנו, שהצלחנו להימלט מאפילת השואה, נחושים בדעתנו שלא להיות אשמים באותו חטא של מחדל.

השגריר לשעבר של ארה“ב באו”ם, המושל ויליאם סקרנטון אמר: “בשטח של זכויות האדם, צדק מושהה… הופך להיות רצח המוני.”¹⁸ אך ישראל מסרבת לקחת חלק במזימת הדממה, במוסר הסלקטיבי ובדו־פרצופיות שלפיהן מטפלים בזכויות האדם. זוהי הסיבה שבגללה קיבלה ישראל בברכה את הכרזתו של הנשיא קארטר שאמר ש: “אף חברה באו”ם לא תיטען שיחס לא הוגן לאזרחיה… הוא עניינה הפנימי בלבד. ובאותה מידה לא יכולה אף מדינה חברה להתעלם מאחראיותה לדווח ולספר על כל מיקרה של שלילת החירות שקורה בעולם."

זוהי הסיבה שבגללה ישראל לא תסכים להיות בשקט כאשר וועדת זכויות האדם של האו"ם מתעלמת מפשעים נגד האנושות בגלל כדאיות פוליטית. אין די בהטפה לזכויות האדם ולחירויות הפרט. הגיעה העת לתרגם את יוזמתו האמיצה של הנשיא קארטר למעשים, לפתוח את עצמנו לביקורת ולספר על הפרות של זכויות האדם בכל מקום ובכל זמן שהן קורות.

מילחמת האזרחים האכזרית שהשתוללה במשך השנתיים האחרונות בלבנון היא המיקרה המסביר בצורה הטובה ביותר את אזהרתו של המושל סקרנטון. המילחמה השתוללה בשעה שהעצרת הכללית של האו“ם ניפגשה בניו־יורק וכרגיל הקדישה 50% מזמנה לגינוי ישראל. על האו”ם מוטל אות קלון בגלל שבשעה שמדינה במזרח־התיכון היתה שותתת דם, בשעה שלבנון – מדינה חברה באירגון – נאבקה ונאנקה במלחמה הרסנית, נתן האו“ם את עצמו, פעם נוספת, שיהפכו אותו למכשיר במילחמה המדינית נגד ישראל. בשעה שטראגדיה אנושית איומה ניתגלתה מול עיננו, לא היתה בפיה של העצרת העולמית אף מילה אחת לאמר בנושא, משום שהיתה עסוקה מדי במתיחת ביקורת וגינוי מדינה חופשיה ומתקדמת מבחינה חברתית במזרח־התיכון. אכן, אין דוגמא טובה יותר לרוע הציני בחיים הבינלאומיים מאשר המחזה שהאו”ם היפנה את מבטו הרחק מאחת מחברותיו שהיתה שותתת־דם.

כשפרצה המלחמה, מצאה מועצת הביטחון זמן לדון על נאמיביה, טימור, סהרה ישראל והפלשתינאים, אך לא ניפגשה אף פעם כדי לדון האם שפיכות הדמים בלבנון מהווה סכנה לביטחון האיזור כולו. כאשר נפצעו שלושה אנשים בגדה המערבית, נקראה המועצה לישיבה, באותו הזמן בדיוק שאירע טבח איום בלבנון. כ־50,000 איש נהרגו, 100,000 איש ניפצעו ומעל מיליון פליטים נותרו ללא קורת גג. במשך אותן שתי שנים נישרפו, נהרסו עד היסוד וחוללו מאות כנסיות ומיסגדים בכל לבנון. הפטריארך המרוני של לבנון התחנן בפני העולם כאשר מקומות קדושים חוללו, כאשר מינזרים ובתי־חולים הופגזו ומנהיגים דתיים הותקפו. מועצת הביטחון לא ניתכנסה ולו אף פעם אחת. אך באותו היום שאש“ף ביצע טבח איום בכפר הלבנוני אחיה, קראה מצרים לכינוס מועצת הביטחון בנושא חברון, שבה, כביכול, חוללו מיספר ספרי קודש. אולי אין אנו צריכים להיות מופתעים יותר. הרי מועצת הביטחון ניתכנסה לגנות את ישראל אחרי שהיצלנו את 105 בני הערובה היהודים מידי המחבלים באנטבה, אך לא פצתה את פיה כאשר אומה שלמה, הכורדים, חוסלה ע”י הכוחות העירקיים.

ההיסטוריה תזכיר שרק קול אחד נשמע באו“ם כאשר הקהילה הנוצרית בלבנון עמדה מול המוות – קולה של ישראל. בגלל סיבות פנימיות התנגדו מדינות ערב להעלות את נושא לבנון ולכן אף גוף של האו”ם לא פנה לטפל במשבר. כשהתחננה ישראל שתיעשה פעולה כלשהי להצלת הנוצרים הלבנוניים, העניק האו“ם מעמד רישמי לאש”ף, אירגון שבשנת 1970 ניסה להרוס את לבנון ושחמש שנים מאוחר יותר היה מעורב באופן מעשי בביתורה של לבנון. צביעות זו, דממה זו, התנהגות מחפירה ומבישה זו תישאר תמיד כתוכחה לאו"ם.

אך המיקרה המזוויע ביותר של דממה בינלאומית בזמן האחרון אירע ביחס לקמבודיה, אותה כינה ג’ון לאקוטשר בהוצאה של “סקירת הספרים של ניו־יורק” מ־ 31.3.1977: “המדינה הנעולה ביותר בעולם, שבה מתרחשת ברגע זה המהפכה העקובה מדם שידעה ההיסטוריה.”

ישראל היתה המדינה היחידה בעולם שהסבה את תשומת הלב לגורלם של יותר ממאה קמבודים שנהרגו ע“י המישטר הנוכחי מאז שעלה באפריל 1975. תחינתנו עבור העם של קמבודיה ניתקלה בדממה מחרישה מצידה של כל אומה בעולם, ללא יוצאי מן הכלל. עמנו כבר חווה חוויה כזו על בשרו ולכן אני מרגיש את עצמי חייב להציג כאן קטע מה”טיימס" של לונדון מ־2.2.1977, שקראתי בפני העצרת הכללית של האו"ם:

הדו“ח המשיך וציטט את עדותם של עדי־ראיה, שהיא איומה מכדי לחזור ולתאר, על מעשי זוועה שנעשו ע”י חיילי החמר רוג' בכפר טאי שמעבר לגבול.

אנטוני לואיס, במאמרו ב“טיימס” של ניו־יורק ב־ 21.3.1977, נשא אזהרה חמורה לאו"ם ולכל מדינה המיוצגת בו:

בשנים שיבואו, כשתיבדק העדות, לא תואשם ישראל בהתחבאות מאחורי מסך־העשן של רטוריקה מבלי לפחות להביע את הסולידאריות שלנו עם קורבנות הדיכוי. אך בעולם שבו המתרחש באוגנדה לבנון וקמבודיה קורה ללא ציפצוף של מחאה, אסור שיהיו לנו עצמנו אשליות. המחזה של עריצים המגנים עריצות, של גיזענים המוחים נגד גזענות ושל חברי הוועדה לזכויות האזרח המפרים את זכויות האזרח של תושביהם שלהם, הרגיל אותנו לעולם שבו דיבורים דו־פרצופיים הפכו להיות פקודת היום. אכן, מניסיוננו אנו יודעים שאין אף זהות חזקה יותר מהמדינות המכונות בלתי מזדהות. אם מדינה כלשהי נושאת את התואר “סוציאליסטית” בשמו, אנו יודעים שאין דבר בעולם הרחוק יותר מעקרונות הסוציאליזם האמיתי במישטר של אותה מדינה. אם מדינה ניקראת הרפובליקה העממית, אנו יכולים להיות בטוחים שלעם של אותה מדינה יש חלק זעיר מאוד בבחירת ממשלתו, כמו הרפובליקה הדמוקראטית העממית של תימן, למשל. אם מדינה נושאת את התואר “דמוקראטית” אזי הקשר שלה לדמוקראטיה הוא מיקרי בלבד, כמו הרפובליקה הדמוק ראטית הגרמנית.

השאלה היא עד כמה מוכן העולם החופשי להתמודד עם ההתפתחות האורוולית־האיומה שתכרסם ביסודותיהם של החברות החופשיות שעל פני כדור־הארץ, תידחוף את העולם לעבר אפילת הטוטאליטאריות ותמיט טראגדיה איומה על האנושות. בסיכום הסופי החל הדבר תמיד עם היהודים, אך אף פעם לא נסתיים איתם. תהליך מאיים ומפחיד משתלט על העולם ואנו כולנו עומדים מחרישים. האומות הממשיכות להיות מעורבות בתהליך מעורר אימה זה של צביעות וערכים דו־פרצופיים, ללא כל קשר למידת הנאורות שלהן, מבלי לפצות פה, הופכות להיות הן עצמן חלק מהתהליך הזה. נסיוננו המר לימד אותנו שאנו, העם היהודי, איננו יכולים להיות שותפים דוממים. לישראל יש המיגרעות והבעיות שלה, ואנו מוכנים לקבל ביקורת בכל נושא. אכן, כאומה עם עיתונות חופשית וביקורתית, חברה פתוחה ואופוזיציה בעלת זכות דיבור, אנו מתייחסים אל הביקורתיות כאל חלק בלתי ניפרד מאורח חיינו. כל שאנו דורשים מהעולם הוא, שכאשר ישפטו אותנו, ישתמשו באותם ערכים ששופטים את האחרים, ללא יוצא מן הכלל, כולל את אלה השופטים אותנו. רק אז יהיו דיוני אירגון האומות המאוחדות והחלטותיו בעלי מישקל מוסרי כלשהו. רק אז יתחילו וועידות בינלאומיות לזכויות האדם לשקף את עקרונות הצדק והחוק הטבעי שנתן העם היהודי לעולם.

נאום במועצת־הבטחון של האו"ם, 9 ביולי, 1976, בעיקבות מיבצע החילוץ באנטבה.

אדוני הנשיא,

מנקודת מבט רישמית, ישיבה זו נובעת מתלונה שהוגשה נגד הממשלה הישראלית. אך, אני רוצה להבהיר: יש לי הכבוד לשבת כאן כנציגה של ממשלת ישראל, אך ישיבתי על הדוכן איננה כעל דוכן הנאשמים. להיפך, אני עומד כמאשים בשמם של כל האנשים החופשיים וההגונים בעולם. אני עומד כמאשים את כוחות הרשע שהביאו לעליית גל הפיראטיות והטרוריזם המאיים על היסודות של חברת האדם האנושית. אני עומד כמאשים את כוחות הרשע הללו, שבפחד המושרש בהם וביחסם התבוסתני מתייחסים אל אזרחים חפים מפשע, נשים וילדים – כן, אפילו תינוקות בזרועות אימם – כאל מטרות חוקיות לכוונותיהם הזדוניות. אני עומד כמאשים את המדינות, שבכוונה תחילה, או בגלל היעדרו של בסיס מוסרי, שיתפו פעולה עם מחבלים צמאי־דם אלה. אני עומד כאן כמאשים את כל השליטים בעולם, ששיתפו פעולה עם הטרוריזם, בגלל כדאיות צינית. אני עומד כאן כמאשים את האירגון העולמי, האומות־המאוחדות, שבגלל התימרונים של השליחים הערבים ותומכיהם, לא היה באפשרותו לנקוט בצעדים מתאימים כדי להתמודד עם הרשע של עולם הטירור. אני עומד כאן כמאשים את כל המישלחות לאו"ם שנישארו מחרישות בנושא זה בגלל סיבות של כדאיות פוליטית. נושא זה חייב בצורה זו או אחרת להשפיע על כל מדינה ומדינה באירגון. בעשותם כך, הם בעצמם הפכו להיות שותפים לפשע.

אירגוני הטירור יושבים כאן היום, כאשר האצבע המאשימה של העולם הנאור מופנית כלפיהם. אירגונים אלה מטמאים את העולם. את נציגיהם הושיב העולם, כבעלי זכויות שוות לכל שאר המדינות החברות. על הדוכן יושבות כל המדינות ששיתפו פעולה עם המחבלים ושעזרו להם ותמכו בהם. עומדות כאן מואשמות כל המדינות שחסמו את הדרך בפני כל צעד לחיסול מגיפת הטירור המאיימת על העולם.

על הדוכן מולנו עומדים בני כל הארצות האלה – הם רבים מדי במיספר – הצועקים עד לב השמיים כאשר הם עצמם ניפגעים ע“י מחבלים או כאשר מאיימים על אזרחיהם או הדיפלומטים שלהם, אך נישארים דוממים כשאותו הדבר קורה לתושביה של מדינה אחרת. לכמה מהן אין אפילו השכל להישאר בשקט; יש להן חוצפה מרושעת להצטרף לגינוי מדינה המנסה למנוע מעשים אלה. על הדוכן מולנו יושבים הנציגים של כל המדינות האלה, שהריעו עם כניסתו של מחבל חמוש לאולם העצרת־הכללית. מחבל זה, לפי דבריו של נשיא סודאן, נתן את ההוראה להוציא להורג את הדיפלומטים הכבולים של אמריקה ובלגיה במרתף שגרירות ערב־הסעודית בחארטום, ב־1.3.1973. כן, אדוני, עומדת לפנינו למישפט המיפלצת צמאת הדמים הצינית, האכזרית, המושחתת והרקובה של הטירור הבינלאומי ושל כל המדינות התומכות בה בדרך זו או אחרת, אם ע”י יפוי־כוח או מחדל. מולם עומדים כיום יצורי־אנוש רגילים והגונים בכל העולם, המבקשים רק לחיות חיים חופשיים מאימה ומטירור, חופשיים מאימת החוטפים, הפצצות של המחבלים ההורגות ללא רחם, ומסחיטתם של הפושעים והרוצחים.

פעולתה של ישראל לשיחרור בני־הערובה באנטבה גרמה לגל של תמיכה ועידוד נדירים מכל יבשת, כולל אפריקה, ממדינות עויינות וידידותיות כאחת. האיש והאישה הפשוטים שברחוב עמדו מאחורינו וצעקו “הרף” לטירור, צעקו “די” לאירגון העולמי, שבו פחד מוסרי וכדאיות צינית חברו יחד בכל כך הרבה מיקרים וגררו אותו לתהומות.

האירגון הזה הוא העומד על דוכן הנאשמים, ולא רק באשמה אחת. האנושות תישפוט אותו על התנהגותו במיקרה זה, מפני שהנושא לא היה אף פעם ברור ובהיר יותר. אם יכשל גוף זה בגינוי הטירור, לא יהיה לו, או למדינות החברות בו, שום תירוץ להצטדקותו בפני ההיסטוריה. הנושא העומד לפנינו איננו מעשיה של ישראל באנטבה; הנושא העומד לדיון בפני גוף זה הוא עתידו שלו בעיני ההיסטוריה.

הנציג של אוגנדה התעלם במתכוון מהנושא העיקרי. הבה נשחזר את המאורעות.

ביום ראשון 27.6.1976, נחטף מטוס אירובוס של אייר־פראנס בטיסה מס.139 מתל־אביב לפריס. החוטפים היו קבוצת מחבלים של אש"ף ובמטוס היו 256 נוסעים ו־12 אנשי־צוות. המחבלים ניצלו את אמצעי הביטחון העלובים והמוזנחים שבנמל־התעופה של אתונה, והעלו על המטוס אקדחים וכעשרים רימונים.

בצורה זאת החל מעשה הטירור־האווירי שתוכנן בשיטתיות ובוצע בזהירות ע“י החזית העממית לשיחרור פלשתין, אחת ממיספר קבוצות הטירור המרכיבות את אש”ף. בצורה זו החל עוד פשע אחד ברשימה הארוכה של הפשעים נגד אזרחים חפים ־מפשע.

לאחר שהשתלטו על המטוס הכריחו החוטפים את הטייסים הצרפתיים לנחות במה שידוע כנמל המיבטחים הראשון של פושעים כאלה – כלומר, לוב. זוהי היתה גם התחנה הראשונה של טיסת שרי אופ"ק שנחטפו באוסטריה בשנה שעברה… אם כבר הזכרנו את לוב, אני חושב שכדאי להסב את תשומת־הלב לתפקיד המרכזי שמדינה זו ממלאה בטיפוחו של הטירור הבינלאומי בעולם כיום.

זוהי המדינה שהיתה במשך שנים המממנת העיקרית של תנועות הטירור הבינלאומי, ערביות ולא ערביות בכל העולם.

זוהי המדינה שגונתה ע"י סודאן וטוניס על מעשי הטירור שלה ועל חלקה בתיכנון רצח מנהיגיהן של שתי ארצות אלה, כדי להפיל את ממשלותיהן.

זוהי המדינה ששגרירה גורש לפני מיספר ימים ע"י ממשלת מצרים בשל פעולותיו החתרניות.

אני חושב שבושה היא לאירגון העולמי שנציג של הסנדק של הטירור הבינלאומי יושב כחבר במועצת הביטחון, שתפקידה לעודד את השמירה על השלום והביטחון הבינלאומיים.

סעיף 23 באמנה של ממשלת לוב הופך אותה לבלתי ראויה ומתאימה להיות חברה במועצת הביטחון. בנוסף לכך, לפי סעיף 27, קטע 3, אין ללוב כצד בסיכסוך שום רשות להצביע בנושא. מעשיה של ממשלת לוב סותרים לגמרי את חברותה בגוף זה. ואכן, אם היו מבוצעים העקרונות של אמנת מועצת הביטחון, לא היתה לוב, המייצגת את מרכז הטירור, יושבת בה.

מטוס אייר־פראנס תודלק בבנגזי. היעד המתוכנן של החוטפים היה נמל־התעופה באנטבה, מחוץ לקמפאלה שבאוגנדה. מטוס האירובוס נחת באנטבה ביום שני 28.6 ואת פניהם של החוטפים קיבלה בשמחה ובחיבוקים תיגבורת של מחבלים שציפו לבואם במסוף התעופה כשהם חמושים לעייפה בתת־מקלעים ובחומרי־נפץ.

נשיאה של אוגנדה, אידי אמין, הגיע לנמל־התעופה זמן קצר לפני שנחת המטוס החטוף וקיבל את פניהם של החוטפים בחיבוקים ובהבטחות לתמיכה ועזרה. אז הוצבו חיילים אוגנדים כשרוביהם מכוונים לא אל החוטפים, אלא אל הנחטפים החפים־מפשע.

ביום שלישי 29.6.1976 הודיעו החוטפים מה הן דרישותיהם. הדרישות כללו שיחרור 53 מחבלים היושבים בבתי־הכלא בישראל, במערב־גרמניה, בצרפת, בשוויץ ובקניה, ומועד האולטימאטום היה שעה 3:00 אחה"צ של יום חמישי, 1.7.1976 לפי שעון אוגנדה. הם איימו בהוצאתם להורג של בני־הערובה אם לא ימלאו את דרישותיהם.

כאשר שיחררו החוטפים ביום רביעי 30.6.1976 47 נשים, ילדים ומיספר נוסעים חולים, התברר בהדרגה שלמעשה תומך הנשיא אמין ומשתף פעולה עם המחבלים, תחת מסווה והעמדת פנים. זה היה המצב בערב של 1.7.1976, היום בו פקע מועד האולטימאטום הראשון. התברר שחייהם של הנוסעים הישראלים – גברים נשים וטף – היו בסכנה ממשית. סיפורם של מאה נוסעים נוספים ששוחררו, לאחר שהגיעו לפריס, גילה התפתחות מרעישה. הם סיפרו לכתבים שחיכו להם כיצד פיקחו חיילים אוגנדים, לפי פקודה ברורה של אמין, על תהליך ההפרדה בין הנוסעים היהודים והאחרים.

התפתחות זאת היתה בעלת אופי הרה־אסון שצפנה בחובה זכרונות מרים מעברם של היהודים. אף יהודי, בארץ או בעולם, לא יכול היה להתעלם מהמשמעות האיומה שלהם. זכרונות הסלקציות המחרידות בתקופה האיומה של השואה הגדולה ביותר בתולדות האנושות צפו ועלו בעיני רוחו של כל אחד מבני העם היהודי. ניזכרנו בסלקציות שערכו הנאצים במחנות הריכוז כאשר יהודים בודדו מהאסירים האחרים כדי ללכת לתאי הגזים.

לאחר הניסיון שלא יישכח של השואה באירופה במילחמת־העולם השניה, נדר כל יהודי באשר הוא שם נדר, במודע או שלא במודע, שדבר כזה שוב לא יקרה; שנסיבות שיובילו להתפתחות קטסטרופה כזו לא תהיינה עוד; שאושוויץ, דכאו ובוכנוואלד שייכים לעבר ולא יחזרו שוב לעולם.

בהזדמנות זו, ולפני גוף זה, אני חוזר מחדש על נדר זה, שנדר כל אחד מבני עמנו היהודי, בכל מקום אשר הוא בו. דבר זה לא יקרה עוד לעולם.

וכך, כאשר החלה החלוקה האיומה הזו, כאשר ההפרדה של היהודים אכן קרתה, התברר לממשלת ישראל שלא היתה לה ברירה אלא לנהל מבצע הצלה כדי להציל את חיי אזרחיה.

החלטתה של הממשלה אף חוזקה לנוכח ידיעת יחסו של הנשיא אמין אל העם היהודי. בספטמבר 1972 שלח הנשיא אמין מיברק, שתוכנו פורסם ב־13.9.1972, למזכיר הכללי של האו“ם ד”ר קורט וולדהאיים, עם העתקים לראש־ממשלת ישראל ולמנהיג אש“ף, יאסר עראפאת. במיברק זה הריע הנשיא אמין לרצח הספורטאים הישראלים במישחקי האולימפיאדה, שנורו למוות ע”י אש"ף כשהם כבולים בידיהם וברגליהם. ואף יותר מכך, באותו שדר שיבח אמין את גדולתו של היטלר על חלקו בהריגתם של שישה מיליוני יהודים.

חברים במועצת הביטחון יזכרו שאך לפני תישעה חודשים קרא הנשיא אמין, מעל בימת העצרת הכללית, לגירושה של ישראל. הצירוף של הפרדת נוסעים ישראלים ויהודים מאחרים, האישור הרישמי של שליט אוגנדה למדיניות של היטלר, דרישתו לסילוק ישראל וגורלם האיום של מאות ואלפים מבני עמו שלו שלא מצאו חן בעיניו (בהקשר לכך, אפנה אותך, אדוני, לתהליך האיום של אכזריות שפורסם ע"י ממשלת קניה ב־7 ביולי תחת השם: “השליט העריץ והפאשיסטי של אוגנדה”) – כל אלה חברו יחד להזכיר לממשלה הישראלית שעד אשר לא תעשה פעולה, יהיו בני־הערובה נידונים למוות ולא יוכלו לצפות לרחמים באנטבה.

העובדה שבין בני־הערובה היו אחד־עשר ילדים ושלושים וארבע נשים, ושכולם היו נידונים למוות ביריה ע"י הרוצחים צמאי־הדם, הספיקה לגמרי כדי להעיד על כוונותיהם של החוטפים ובני־בריתם האוגנדים. שם, תחת עינם הפקוחה וכלי־נישקם המכוונים של הטירור הבינלאומי והנשיא אמין, אורגן גן־ילדים בצילו של המוות המתקרב. המחזה הטראגי שמאורע זה מעורר בדימיון הוא מזוויע. הרי זהו אופיים וסיגנונם של פושעים אלו. הם היו מוכנים לירות למוות בבני גן־הילדים התמימים האלו, כפי שעמיתיהם עשו בסומאליה לפני מיספר חודשים בלבד – כפי שתיאר בפנינו השגריר הנכבד של צרפת – איימו לשסע את גרונם של שלושים ילדים צרפתים, גילאי 12 – 6, שהוחזקו כבני־ערובה.

בנקודה זו הרשה לי לצטט מדבריו של ראש־הממשלה יצחק רבין בנאומו בכנסת ב־4 ביולי:

החוטפים העלו את דרישתם. הם הודיעו שישראל תהיה אחראית לכל המחבלים שאת שיחרורם הם דרשו, כולל אלה שאינם מוחזקים בישראל, וסירבו להסכים שהחלפת המחבלים בבני־הערובה תעשה בצרפת או על אדמה ניטראלית מחוץ לאוגנדה. הנימה המאיימת והתנאים החדשים שהציבו בישרו רע לבני־הערובה. הממשלה הישראלית נותרה ללא ברירה.

בלילה שבין ה־3 וה־4 ביולי 1976, ביצע צה“ל מיבצע מיוחד – שיירשם בהיסטוריה – שיחרר את בני־הערובה והוביל אותם לחוף מיבטחים. אני מבקש בהזדמנות זאת לחזור ולאמר, שישראל מקבלת על עצמה את האחראיות המלאה והבלעדית על פעולה זו; שאף ממשלה אחרת לא היתה מעורבת בצורה כלשהי בתיכנון ובביצוע של המיבצע. המיבצע תוכנן ובוצע ע”י ישראל, ואנו גאים בו.

לפני שנורו ע"י החיילים הישראלים הצליחו המחבלים להרוג שלושה מבני־הערובה. קצין ישראלי בכיר נורה בגבו ומיספר חיילים ובני־ערובה ניפצעו.

העובדות שלפנינו מגלות את הידע המוקדם ואת שיתוף־הפעולה המעשי של ממשלת אוגנדה לאורך כל המיקרה הזה. אפילו אם לא היו עובדות גלויות קיימות, ואני אומר שהן קיימות בשפע, מספיק לקרוא את מכתבו של הנשיא אמין אליך, אדוני, מהתאריך 4.7.1976, שבו הוא מרשיע את עצמו בהצהרתו שלו. ממכתבו מתברר למעלה מכל ספק שחיילים אוגנדים שמרו על בני־הערובה ולא על המחבלים והחוטפים. בפיסקה החמישית של מיכתבו הוא מצהיר: “אני הוריתי שהמטוס יישמר כראוי”.

הוא ממשיך ומצהיר הצהרה שלא תיאמן: “החוטפים לא הירשו לכוחות הצבא האוגנדי להיתקרב אל בניין נמל־התעופה.” אין זאת אמת. החיילים האוגנדים היו בתוך ומסביב לבניין.

הוא מגלה את השותפות שלו לדבר עבירה בהקשר לשיחרור 147 בני־הערובה ב־30.6.1976 וב־1.7.1976, בהודאתו בחלקו בהפרדת הנוסעים הישראלים המאחרים. ממכתבו אנו אף למדים על חלקו החשוב של שגריר סומאליה באוגנדה, נציג של מדינה שנעשתה בעייתית באיזור כולו, והמאיימת על שכניה: קניה, אתיופיה ואיזור ג’יבוטי. מדינה שהיתה מעורבת לפני מיספר חודשים בהחזקת שלושים ילדים צרפתים כבני־ערובה, דבר שהביא את ממשלת צרפת לנקוט בפעולה צבאית כדי להשתמש בזכויותיה ע"פ החוק הבינלאומי ולשחרר את הילדים מסומאליה.

אין זה מיקרה שאחד המחבלים באנטבה היה ראש משרד אש"ף בסומאליה.

אדוני הנשיא,

הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, היה קנוניה של ממשלת אוגנדה. הרשה לי לספר מספר מצומצם של עובדות, כפי שדיווחו ע"י חברי הצוות של אייר־פראנס ובני־הערובה.

הידע המוקדם על שיתוף הפעולה

א. קברניט מטוס אייר־פראנס הצהיר שהחוטף הגרמני וילפריד בסה ידע מראש שאנטבה היא יעדו של המטוס.

ב. כשנחת המטוס באנטבה, הודיעה החוטפת הגרמניה: “הכול בסדר; הצבא בשדה־התעופה.”

ג. כשנחתו הודיע בסה לנוסעים שהם הגיעו למקום בטוח.

ד. מייד עם הגיע המטוס, הקיפו אותו חיילים אוגנדים. ליוו אותם חמישה מחבלים ערבים, שחיבקו ונישקו את החוטפים שבמטוס. תיגבורת זו של המחבלים השתתפה בתוכניות השמירה ובניהול המשא־ומתן.

ה. החוטפים הודיעו לנוסעים, עוד לפני הנחיתה, שאוטובוסים יבואו לאסוף אותם.

ו. לאחר שרוכזו הנוסעים באולם הטרמינאל הגדול ניראה אמין כשהוא מחבק ולוחץ את ידיהם של החוטפים.

ז. כשנחת המטוס, נסעה לקראתו מכונית מרצדס שחורה. יצאו ממנה שני מחבלים, ואחד מהם פיקח על המיבצע לאחר מכן הוא עלה על המטוס, חיבק את בסה (החוטף הגרמני) ושוחח עמו.

ח. מישל קוג’וט, מנהל־חברה צרפתי ששימש כמקשר בין הנוסעים לחוטפים, דיווח, שכאשר הגיע מנהל שדה־התעופה עם אספקה לבני־הערובה הוא אמר שהוא הכין אספקה, כיוון שחיכה ל־260 נוסעים ואנשי־צוות.

מעצרם של הנוסעים החטופים

א. בעשרים וארבע השעות הראשונות לא ניראו החוטפים בכלל, והשמירה נעשתה ע"י חיילים אוגנדים. כשחזרו החוטפים רעננים, סיפקו להם החיילים האוגנדים תת־מיקלעים כדי לשמור על הנוסעים החטופים.

ב. בימים שלאחר מכן שמרו האוגנדים מחוץ לבניין, וכוח גדול שלהם התרווח בקומה הראשונה.

ג. חיילים אוגנדים ליוו את בני־הערובה אל השירותים ושמרו עליהם בתוכם.

ד. המחבלים באו והלכו כאילו היו בביתם שלהם, כאשר לרשותם עומדות שתי מכוניות נהוגות ע"י אוגנדים (אחד מהם היה במדים).

ה. החוטפים קיבלו בשדה־התעופה סיוע לוגיסטי ואספקת נשק (תת־מיקלעים, אקדחים וחומרי־נפץ). הם גם קיבלו מערכת קשר ניידת.

ו. המחבל שפיקח על המיבצע באנטבה לקח בני־ערובה לחקירות, כששומרים אוגנדים הולכים לצידם.

ז. בכל פעם שהופיע אמין באיזור הטרמינאל ולפני הנוסעים הוא התייחס אל המחבלים בצורה לבבית מאוד.

ח. עם התחלת המשא־ומתן גירש אמין את השגריר הצרפתי ומנע ממנו יצירת קשר כלשהו עם המחבלים. קשר זה נוהל ע"י אמין בעצמו.

ט. אמין הזהיר את הנוסעים החטופים שלא יעיזו לברוח.

י. מדי פעם בפעם טסו שני מטוסי סילון מעל בניין הטרמינאל, כניראה כדי להפחיד את הנוסעים. כלי־רכב משוריין חמוש במכונת־יריה חנה ליד הבניין. לצידו עמדו שני הליקופטרים.

יא. את הנוסעים שמרו החוטפים והצבא האוגנדי; המגע ביניהם היה קבוע וחופשי. החיילים האוגנדים היו על המישמר בתוך האולם, בקומה השניה של הטרמינאל ועל המטוס.

יב. במשך התקופה שהיו על הקרקע, היו החוטפים רגועים ולא מודאגים כלל. מידי פעם בפעם הם עזבו את בניין שדה־התעופה וניראה היה שהם פועלים מתוך ביטחון גמור שהצבא האוגנדי לא ינסה להשתלט עליהם. מר טוני ראסל, חבר במועצת העיר לונדון, שהיה בין הנוסעים המשוחררים אמר בראיון ל“טיימס” של לונדון ב־5 ביולי, שעמדתו של אמין היתה כזו, שהיה יכול לשחרר את כל בני־הערובה, אם רצה בכך. “פעם הועברנו מהמטוס, והמחבלים לא היו בעמדת פיקוד… יש לי הרגשה, שאם רצה אמין, הוא יכול היה לשחרר אותנו לאחר שהועברנו לבניין שדה־התעופה. המחבלים לא ישנו מזה שלושים שעות ולא היו ברשותם כלי־נשק בעלי עוצמה מספקת.”

יג. מפקדם של החוטפים באנטבה בילה את זמנו בחברת הנשיא אמין, שסיפר על כך בעצמו לאל"מ בר־לב ששוחח עימו מישראל.

יד. בזמן שהנוסעים היו באנטבה שידר רדיו אוגנדה הודעה, שלפיה משבחים החוטפים את אמין על עמדתו נגד הציונות והאימפריאליזם.

טו. המחבלים [שנהרגו בפעולת ההצלה] ניקברו בטכס צבאי מלא, יחד עם החיילים מהצבא האוגנדי.

שיתוף־פעולה בין אידי אמין ואירגון המחבלים הערבי

א. לאוגנדה קשרים הדוקים עם אש“ף, ולאש”ף ישנה נוכחות גדולה שם. משרד אש"ף פועל בקמפאלה ובראשו עומד חאלד א־שייך. משרד זה מארגן פעולות תעמולה במזרח־אפריקה. לחזית העממית של ג’ורג' חבש יש משרד מודיעין בקמפאלה, האחראי לפעולות האירגון בכל אפריקה. משרד זה כפוף לוודיע חדאד, ראש המחלקה לפעולות החזית העממית מעבר לים. מאות פלשתינאים מועסקים בעמדות מפתח של ניהול ותפקידי ציבור באוגנדה, במקומם של האסיאנים, שגורשו מהמדינה הגיזענית הזו.

ב. לאוגנדה ולאש“ף יש קשרים הדוקים של שיתוף־פעולה במישור הצבאי. קיים באוגנדה מרכז אימונים לפלשתינאים. טייסים פלשתינאים מתאמנים בהטסת מטוסי מיג־21 אוגנדיים. בין שומרי ראשו של אמין אפשר למצוא חברי אש”ף.

דיווחי רדיו אוגנדה

על ממדי שיתוף הפעולה של אוגנדה אפשר ללמוד משידורי החדשות באנגלית ברדיו אוגנדה, לאחר נחיתת המטוס באנטבה. דיווחים על שידורים אלה אפשר להשיג מאיגוד השידור הבריטי המספק דיווחים באופן קבוע. אם יטריחו עצמם השליחים המכובדים, יוכלו לקרוא ולמצוא שהדיווחים מגלים הזדהות מוחלטת מצידו של רדיו אוגנדה עם מטרות החוטפים ודרישותיהם.

לא היה בשידורים כל ניסיון להסתיר את אווירת השימחה בעיקבות החטיפה, והזדהות של ממשלת אוגנדה עם החטופים. השידור הנילהב ב־29 ביוני מתחיל כך:

אדוני הנשיא,

אין צורך בכל העדויות האלה כדי להראות שלצידה של ישראל עמדו כל החוקים הקיימים, כשיצאה לפעולת החילוץ. לאור העובדות יש להסיק מסקנה אחת מתוך השתיים: או שממשלת אוגנדה פעלה באופן ישיר להחזקת נוסעים חפים מפשע כבני־ערובה – גברים, נשים וילדים – או שאין באפשרותה של ממשלת אוגנדה לממש את הריבונות שלה בשיטחה, ואינה מסוגלת לטפל בחצי תריסר מחבלים.

העובדה הבאה מחזקת את טענתנו בצורה הטובה ביותר. עד היום לא שיחררה ממשלת אוגנדה אישה בת 75, גב' דורה בלוך, שהיתה בדרכה לחתונת בנה בארה"ב כאשר נחטף המטוס. סירובה של ממשלת אוגנדה לשחרר את מטוס אייר־פראנס מיד לאחר חיסול המחבלים רק מחזק את עובדת שיתוף־הפעולה. איזה סיבה יש לממשלת אוגנדה לסרב להחזיר את המטוס לממשלה הצרפתית, בהפרה חמורה של אמנת האג מ־1970, שעליה חתומה אוגנדה?

אם ממשלת אוגנדה לא היתה שותפה בפשע זה, מדוע לא שוחררה גב' בלוך מייד לאחר חיסול המחבלים? מדוע הוחזקה במעצר ותחת מישמר בבית־החולים של קמפאלה? מדוע לא הירשו לקונסול הבריטי לקחת אותה ב־4 ביולי, לאחר מיבצע ההצלה? מדוע ארבעה פקידי ממשל אוגנדים שניראו גוררים את גב' בלוך מביה"ח כשהיא זועקת לעזרה לא יודעים איפה היא?

האם לממשלת אוגנדה ישנה ריבונות לאומית בארצה שלה, ואז היא יודעת איפה גב' בלוך, או שאין לה ריבונות כזו!

אני שואל את עמיתי, אפריקאים ואחרים, שחברו יחד לגנות את ישראל על שהשתמשה בזכותה להגנה עצמית: האם אינכם מגנים את ההתנהגות המחרידה של הנשיא אמין, כפי שהתגלתה במעשה “האבירי” נגד גב' דורה בלוך, אישה בת 75?

שיהיה לכם האומץ, ולו פעם אחת, לדבר, או ארורים תהיו בשתיקתכם…

לפנינו מחזה מקאברי של מדינה הנמצאת במצב מלחמה נגד גברת חולה בת 75, כשמדינה זו ניתמכת ע"י אלה שהיו מצטרפים להתנהגות פחדנית ומוגת־לב זו. אם ממשלת אוגנדה אכן איננה מעורבת במעשה החטיפה, אנחנו מחכים שתחזיר את גב' בלוך מייד!

האם מתכוונת מועצת הביטחון להחריש לנוכח גורלה של גב' בלוך?

היעלמותה של גברת מבוגרת זו והתמונה המוכרת עתה של המאורעות המחרידים באוגנדה של אמין, הם הצדקה גמורה לצעד שעשתה ממשלת ישראל.

סוג זה של פעולה, שבעיקרון איננו חסר־תקדים, נדון באריכות בחוק הבינלאומי, ואין כל ספק קל שבקלים שהחוק נוטה לגמרי לצידה של ישראל. אך הפעולה הישראלית באה להזכיר לנו שהחוק הקיים בספרי החוקים איננו החוק הבלעדי של האנושות. ישנו חוק מוסרי ולישראל היתה הזכות לעשות מה שעשתה בשם כל מה שהוא מוסרי על פני כדור הארץ. ואכן, היתה זו גם חובתה.

אוגנדה הפרה עיקרון יסודי של החוק הבינלאומי, בכישלונה להגן על אזרחים זרים בשיטחה. אף יותר מכך, היא התנהגה בצורה המפרה באופן החמור ביותר את אמנת האג מ־1970 לדיכוי חטיפות מטוסים. אמנה זו אושררה ע“י ישראל וע”י אוגנדה. סעיף 6 שלה אומר:

סעיף 9 אומר:

זכותה של מדינה לנקוט בפעולות צבאיות כדי להגן על תושביה הנמצאים בסכנת מוות מוכרת ע"י כל הרשויות החוקיות בחוק הבינלאומי. בספר “הגנה עצמית בחוק הבינלאומי” ¹ אומר פרופסור ד. ו. בווט בעמ' 87: "זכותה של מדינה להתערב בשימוש או באיום בכוח להגנת תושביה הנמצאים בשיטחה של מדינה אחרת וסובלים עקב כך היא מקובלת גם בכתבים של מחוקקים וגם למעשה. בפסק הבוררות שבין בריטניה וספרד ב־1925, אחד מסידרה הידועה כטענות ספרדיות מרוקאיות, טוען השופט הובר כמתאם הוועדה:

ב"חוק האומות, אומר בריירלי:

הוא ממשיך בסקירתו:

בתמיכה לכך נביא את ד. פ. אוקונל, “חוק בינלאומי,” (הוצאה שניה, עמ' 303):³

המחבר ממשיך:

מעשה חטיפה יכול בהחלט להחשב למעשה פיראטיות. הפיראטים נחשבו לאויבי הגזע האנושי מאז ימיו הקדומים של החוק הבינלאומי בימי־הביניים. במשך המילחמה נגד סחר־העבדים והפיראטיות נוצרו בחוק הבינלאומי נורמות מסויימות המרשות התערבות במיקרה שאוניות מעורבות בסחר־עבדים בין אפריקה ואמריקה ונגד מרכזי הפיראטיות בצפון אפריקה. עיקרון הריבונות הלאומית בוטל ע"י עיקרון רם עוד יותר – חופש האדם. פעולתה של ישראל באנטבה היתה זהה למיבצע השיחרור ההומניטארי שאירע בימים ההם. סחר־העבדים יכול היה לטעון אז שהחיפושים שנערכו על אוניות העבדים היו הפרה של החוק הימי הבינלאומי. אך האדם המתורבת הגדיר חוק נישגב עוד יותר, חופש האדם, שמעליו לא קיים אף חוק של ריבונות לאומית.

אם היתה קיימת מדינה יהודית בשנות השלושים, היינו וודאי מחליטים עם עליית הנאציזם לנקוט בפעולה שתציל את הנמצאים במחנות הריכוז. ההגיון מאחורי אלה המותחים עלינו ביקורת כיום היה וודאי אומר שהיתה זו הפרה גסה של הריבונות הלאומית של הרייך השלישי. מה היה חשוב יותר, הריבונות של היטלר או הצלת אנשים חפים־מפשע משואה?

אדוני הנשיא,

הרשה לי להזכיר לך את החלטת העצרת הכללית 2645 משנת 1970, שאומצה ע“י מועצה זו במיסמך S/10705 לגינוי מעשי חטיפה, חבלה, לקיחת בני־ערובה וסחיטת ממשלות ע”י אירגונים פלשתינאים המשתמשים בשיטחן של מדינות ערביות מסויימות כמקום מיפלט, אימון ובסיס לפעולה.

אני מיסב את תשומת ליבך להחלטות אלה ולהחלטות או"ם רבות אחרות של גופים בינלאומיים באותו נושא, כדי להזכיר לך שהבעיה איננה חדשה, אך לא נינקטו שום צעדים מעשיים ויעילים כדי להתמודד איתה.

הבעייה של התמודדות עם הטרור העסיקה מדינות בכל העולם. ב־3 בינואר 1973 פירסמה ברה“מ חוק חדש על חטיפת מטוסים והגדירה את המעשה כבעל אופי פלילי. ו. איוואנוב דן באריכות על החוק הזה ב”איזווסטיה" ב־ 16.1.1973. אכן, מידת התעניינותה הרישמית של ברה"מ בנושא באה לידי ביטוי בפירסומים מדעיים וחוקיים סובייטיים וגם בסידרה של מעשים רישמיים.

ב־4.12.1970 דיווח “פראוודה” על נסיונה של הוועידה של אירגון התעופה האזרחית הבינלאומי בהאג לנסח אמנה בקשר למניעת חטיפת מטוסים. בנובמבר 1970, פירסם “פראוודה” מאמר של א. חלסטוב המשבח את החלטה 2645 (1970) של העצרת הכללית של האו“ם. ב־16 בינואר 1971 הופיע מאמר נוסף של א. חלסטוב ב”איזווסטיה" המשבח את אמנת האג מ־1970.

תשומת הלב מופנית גם אל מאמר שניכתב ע“י פ. יבסייב וי. קולוסוב תחת הכותרת: “פושעים אוויריים אל מחוץ לחוק” שפורסם ב”עניינים בינלאומיים" ב־8.11.1971 במוסקבה, ושבו הם דנים ותומכים בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 2645 ובאמנת האג מ־1970.

זכות ההגנה העצמית מקודשת בחוק הבינלאומי ובאמנת האו"ם ואפשר ליישם אותה על בסיס הנוסחה הקלאסית כפי שבוצעה במיקרה קרוליין הידוע⁴, והיא מרשה נקיטת פעולה איפה שיש “צורך בהגנה עצמית מיידית, מהממת, שאינו מותיר בחירת אמצעים אחרים ולא זמן למתינות.” כזו בדיוק היתה תמונת המצב שבו היתה הממשלה הישראלית.

בנסיבות זהות פעלו מדינות אחרות באופן דומה לישראל. רק לפני מיספר חודשים דנה המועצה בצעדים שנקטה צרפת כששיחררה שלושים ילדים שהוחזקו כבני־ערובה על גבול סומאליה. אני מפנה אותך, אדוני, להערות שהעיר הנציג הנכבד של צרפת במועצת הביטחון, ב־18.2.1976.

נציג צרפת פנה אל מועצת הביטחון בעקבות החזקתם כבני־ערובה של 30 ילדים צרפתים בגילאים 6־12, באוטובוס של בית־ספר, ע“י קבוצת מחבלים מסומאליה. נציגיהם של המחבלים בסומאליה הגישו את בקשותיהם לממשלה הצרפתית והודיעו, שאם דרישותיהם לא תיעננה, הם יחתכו את גרונותיהם של הילדים. הכוחות הצרפתיים פעלו נגד המחבלים בגבול הסומאלי והרגו אותם; בזמן הפעולה נהרג אחד הילדים ע”י המחבלים וחמישה אחרים ניפצעו. כאשר פתחו החיילים הצרפתיים בריצה כדי להציל את הילדים, כוונה אליהם אש מעמדת גבול סומאלית ופצעה קשה סגן צרפתי. באופן טיבעי לגמרי השיבו החיילים הצרפתיים אש אל השטח הסומאלי וגרמו אבידות והרס לסומאלים. גם במיקרה זה נעדר אחד מבני־הערובה והילד נימצא מאוחר יותר כשהוא מוחזק ע"י המחבלים בסומאליה. לאחר מכן הוא הוחזר חי.

הדיון מוכר היטב לנציגים הנכבדים. די אם אומר שגם צרפת דחתה כל טענה של תוקפנות בקשר לכך. במיקרה זה הפעילה צרפת, ובצדק, את מחויבותה לפי החוק הבינלאומי, במצב שהוא זהה בהרבה מובנים למצב שלנו באנטבה.

במיקרה של ספינת מאיאגז לפני שנה, שבו פעלה ארה"ב להצלת ספינת סוחר ואנשיה, צוטט הנשיא פורד שאמר: “ההחלטה להשתמש בכוח התבססה ב־100% על חישוב אחד בלבד, להצליח להשיב את הספינה ואת מלחיה”.

הייתי יכול להמשיך ולהציג עשרות דוגמאות המגלות שתקדימים בינלאומיים והחוק הבינלאומי מצדיקים לגמרי את הפעולה הישראלית ומראים שכל מדינה אחרת המכבדת את עצמה היתה נוקטת באותם צעדים ממש בנסיבות זהות, אם היה הדבר ביכולתה.

רק השבוע אישר בהקשר לכך שר המשפטים המערב גרמני, שהחוק הבינלאומי מכיר, במיקרים שהם הכרח להצלת חיים, בזכותה של מדינה לפעול כפי שישראל פעלה. עיקרון זה הודגש ע"י ממשלת בריטניה כאשר הועברו בפברואר 1970 סוחרי־ים בריטיים שהיו שבויי מלחמה על גבי אוניה גרמנית “אלטמרק” בחזרה לגרמניה דרך המים הטריטוריאליים של נורבגיה. המשחתת “קוסאק” הובילה את השייטת הבריטית וניכנסה למים הטריטוריאלים של נורבגיה, שהיתה אז מדינה נייטראלית והתירה לאוניה הגרמנית לעבור. האסירים הבריטים ב־1940 היו שבויי מלחמה שנישבו לפי חוק המלחמה.

וינסטון צ’רצ’יל בעצמו הירשה לאוניות הבריטיות לפתוח באש על אוניות נורבגיות אם אלה תפתחנה באש ראשונות וע"י כך תסכנה את הכוח הבריטי. הוא שלח את הפקודה הבאה לקברניט “קוסאק”, ויאן, בקשר לסירת הטורפדו הנורבגית: “אם היא תפתח עליכם באש… עליך להגן על עצמך. אל תשתמש בכוח רב מידי מהדרוש והפסק את האש כשהיא תעשה כך.” בסיפרו מלחמת העולם השניה מסביר סיר וינסטון צ’רצ’יל את העקרונות שהינחו אותו: אותו: “מה שחשוב היה בבית ובממשלה היה האם השבויים הבריטים יימצאו על הספינה או לא… זה היה גורם מכריע.”

מה שחשוב היה לממשלה הישראלית באותו הרגע היה חייהם של בני־הערובה. אף שיקול אחר מחוץ לשיקול ההומניטארי הזה לא הינחה את הממשלה הישראלית.

מיבצע החילוץ של ישראל לא היה מכוון נגד אוגנדה. הכוחות הישראלים לא התקיפו את אוגנדה. הם הצילו אזרחים מידיה של קבוצת חוטפים טרוריסטית שניתמכה ע"י הרשויות האוגנדים. האמצעים שהשתמשו בהם היו המינימאליים ביותר לצורך מילוי המשימה.

ישנה הקבלה מסויימת בין זכותו של האדם להשתמש באמצעים מתאימים להגנת עצמו כשהוא הורג אדם שמנסה להרוג אותו. הוא לא יואשם ברצח. גזר־הדין מתחשב במהותה של הפעולה הזו. וכך היה גם הדבר לגבי השימוש בכוח במיקרים בינלאומיים.

בהמשך למדיניותה של ישראל לעזור למדינות מתפתחות עזרה ישראל גם לאוגנדה במשך זמן רב, כפי ששיתפה פעולה, ועדיין משתפת, עם הרבה מדינות מתפתחות בכל העולם, כולל אפריקה. אך יש גבול לעזרה שאנו מוכנים להגיש לאוגנדה.

ב־1972 הגיע הנשיא אמין לישראל והביא איתו מפות המתארות את תוכניתו לפלוש לטנזניה וביקש עזרה אווירית ישראלית לביצוע תוכניתו, כולל הפצצת דיר־א־סלאם. תשובתה של ישראל להצעה המרושעת והניתעבת הזו הביאה לשינוי דראמטי ביחסו של הפילדמרשל אמין לישראל. אכזבתו ותיסכולו מדחיית ישראל יחד עם חנופה שהורעפה עליו ע"י שליט לוב, חברו יחד ויצרו יחס אנטישמי ואנטי־ישראלי קיצוני ואלים מצידו של שליט אוגנדה.

אדוני הנישא,

הצעד של האירגון לאחדות אפריקה להביא את התלונה הזו למועצת הביטחון חייב להיראות כבלתי הולם בעיניו של מי שחושיו עדיין לא הוקהו ע"י הסתירה שבתהליכים של אירגון זה. שיקול הדעת במיקרה זה בוודאי לא יהיה שונה.

הרשה לי להזכיר לעמיתי האפריקאים את נוסח ההחלטה של מועצת השרים של האירגון לאחדות אפריקה ב־1970.

כיצד משתלב יחסם עם נוסחת ההחלטה שהם קיבלו באותו נושא? הנה אנו שוב בררניים בעמדותינו. האם המדינות של האירגון לאחדות אפריקה אינן מבינות שע"י השלמה וסלחנות על מעשים של פיראטיות וחטיפה הן חושפות את קווי התעופה שלהן עצמן ואת ארצותיהן לאותם מעשים בדיוק? האם עלינו להבין שקיימת חלוקה סלקטיבית של חטיפה, של רצח בינלאומי, של פיראטיות, של אכזריות ושל חמס לפי גזע, צבע או היבשת שאליה משתייך הרוצח?

אנו, העם היהודי, מכירים היטב את הסוג הזה של התנהגות סלקטיבית ואת האסון המחריד שהיא מביאה על אלה המעורבים בה.

בהקשר לכך הרשה לי להזכיר לך שבדיון שנערך בחודש שעבר, בתשובה להערותיו של הנציג הנכבד של ברה"מ בנושא הטירור, הזכרתי ששר־החוץ הסובייטי, מאקסים ליטבינוב, אמר פעם: “שלום אינו ניתן לחלוקה.” אני הוספתי שגם הטירור אינו ניתן לחלוקה. אינך יכול להיות סלקטיבי לגביו. או שאומות העולם יתנו יד כולם כדי להרוס את האימה המשפיעה על האנושות או שאימה זאת תהרוס אותם.

אין זה די להרים את קולך בבהלה כאשר הטירור פוגע בך בלבד. אם הטירור הוא רע, אזי הוא רע לכל אחד, בכל מיקרה, בכל הזדמנות, ע“י כל מי שעושה אותו וע”י כל מי שניפגע על ידו. חייבים לחסל אותו!

אדוני הנשיא,

בנאומו בכנסת ב־4 ביולי סיכם ראש הממשלה שלי את הפעולה הנועזת ומלאת הדימיון שעליה אנו דנים:

זהו רגע האמת של אירגון זה. אם האירגון ינצל את ההזדמנות הזו באומץ לב וללא היסוס ויתאחד למלחמה נגד הטירור הבינלאומי למען האנשים והנשים הפשוטים בכל העולם, אז הוא אכן ישרת את המטרה שלמענה הוא נוסד. הוא יכול עדיין להחזיר לעצמו את מעט הכבוד והרצון הטוב שאיבד ע"י כך שהחל להיות נתון בידיהם של עריצים וקיצוניים.

רצח 11 הספורטאים במינכן ב־1972 הניע את מועצת הביטחון לדרוש מהעצרת הכללית להחליט על צעדים לחיסול אימת הטירור מעל מפת העולם. מדינות ערב וידידותיהן הצליחו “לקבור” את הנושא ע"י “הרוב האוטומאטי” שלהם. כיום עומדת שאלת הטירור הבינלאומי בפני מועצת הביטחון, לא בפני העצרת הכללית.

אם תיכשל המועצה בניצול ההזדמנות שניתנה לה לחסל את אימת הטירור, החוטפים, חוטפי המטוסים והסחטנים מקירבנו היא תידרדר למעמקים הגדולים ביותר בעיני האנושות והיא תיעלם כעוד הזדמנות אבודה עצומה וטראגית בהיסטוריה.

נפל בחלקה של מדינתי הקטנה הנמצאת במצב של מלחמה והעומדת בפני הבעיות העצומות שלה להדגים לעולם ולהראות שיש אפשרות נוספת מחוץ לכניעה לטירור ולסחטנות.

נפל בחלקנו להוכיח לעולם שאפשר לטפל בטירור הבינלאומי. על אומות העולם, ללא קשר לחילוקי הדיעות הפוליטיים שלהן, להתאחד נגד האויב המשותף, שאינו מכיר בסמכות, אינו יודע גבול, אינו מכבד ריבונות, מתעלם מכל צורה של הגינות אנושית בסיסית ואינו שם גבול לאכזריות האנושית.

בפינו בשורה פשוטה אל המועצה. אנו גאים במה שעשינו מפני שהוכחנו לעולם שבארץ קטנה כמו ישראל ובנסיבות הקיימות בה, שחברי המועצה הניכבדים מכירים היטב, כבוד האדם, חופש האדם וחיי אנוש הם הערכים הנשגבים ביותר. אנו גאים לא רק בהצלת חייהם של יותר ממאה אנשים חפים מפשע – גברים, נשים וילדים – אלא גם במשמעות של מעשינו לטובת חופש האדם.

אנו קוראים לאירגון זה להכריז על הטירור הבינלאומי, להוציאו אל מחוץ לחוק ולחסל אותו עד היסוד בכל מקום שהוא נמצא. אנו קוראים לאירגון זה ומעל לכל אנו קוראים למדינות החברות ולמדינות העולם להתאחד במאמץ משותף להוצאת הפושעים האלה ואת המדינות המשתפות פעולה עם מעשים נתעבים אלה אל מחוץ לחברה האנושית.

בקריאה אל אירגון זה לפעולה איני יכול להתעלם ממגבלותיו, כפי שהן באות לידי ביטוי בעובדה שהוא ישב מחריש במשך 15 החודשים של הטראגדיה האיומה המשתוללת בלבנון, כאשר אומה שלמה נקרעת לגזרים, עשרות אלפים נהרגים, עשרות אלפים אחרים ניפצעים וכוס המרורים עולה על גדותיה מידי יום ביומו.

הרשה לי להזכיר לך שכאשר אירעה החטיפה של המטוס היתה מועצת הביטחון בעיצומו של דיון על דו“ח המועצה הפלשתינאית. מועצת הביטחון ניהלה ארבע פגישות על השאלה הפלשתינאית כאשר אירע מעשה טירור שבוצע ע”י המחבלים הפלשתינאים, אך המועצה לא מצאה לנכון להעלות את השאלה ולדרוש את שיחרורם של האזרחים החפים־מפשע.

אם אירגון זה לא יפעל פעולה ממשית, אנו קוראים לכל המדינות רודפות החופש בעולם להתאחד מחוץ למסגרת העבודה של אירגון זה, לייסד נורמות התנהגות מקובלות בקשר לטירור, ולהצהיר במילים ברורות לגמרי שכל אחת ואחת מהן לא תקשור שום קשר עם מדינה כלשהי המפרה את החוקים האלה ומעודדת את הטירור. כאשר לחוטפים לא יהיה אף מקום לנחות בו מפני שהפרוש של קבלת מטוס כזה יהיה גירוש מהקהילה העולמית בשטח של מיסחר ותחבורה אוויריים, סחר או יחסים בינלאומיים, לא תהיינה חטיפות.

אנו גאים שצעדנו את הצעד הראשון במאבק נגד הטירור הבינלאומי. דיון זה, שהוא הזדמנות לעולם לפעול בנושא זה, יכול להשפיע על חייהם של כל איש ואישה בעולם. הארצות שאינן נוקטות עמדה ברורה וחד משמעית בנושא בגלל סיבות של כדאיות או פחדנות תהיינה ארורות ע“י כל האנשים ההגונים בעולם ומגונות ע”י ההיסטוריה.

יש ועל ממשלות להחליט החלטות קשות שאינן מונחות ע“י כדאיות אלא ע”י מוסר. זה הדבר שהינחה את ישראל כאשר סיכנה כל־כך הרבה למען הצלת תושביה. האם אפשר לקוות שאותם עקרונות ינחו גם מדינות אחרות?…

לאור העובדות המהממות שסופקו ע"י 268 הנוסעים ואנשי־הצוות של המטוס החטוף לא נותרה לי ברירה אלא לכנות את שתי הצהרותיו של שר־החוץ של אוגנדה כאוסף של סילופים, חצאי־אמת, השמטות מכוונות ושקרים מכוונים ששמעה מועצה זו מזה זמן רב.

לא אלאה את המועצה במניית כל אחד מהסילופים. הם רבים מספור והדבר יארך זמן רב. אך ישנו שקר אחד שעליו לא יכולה ארצי לעבור בשתיקה, וחובתי היא להראות את פרצופם האמיתי של נשיא אוגנדה ושר החוץ שלו.

שר החוץ של אוגנדה הצהיר בפני מועצת הביטחון:

עד כאן הצהרתו של שר החוץ של אוגנדה בפני מועצת הביטחון.

אני חוזר ואומר שזהו שקר מתועב. דיפלומט בריטי ביקר את גברת דורה בלוך בבית־החולים ביום ראשון, 4 ביולי, לאחר מיבצע החילוץ הישראלי בנמל התעופה של אנטבה, כפי שהוצהר בפני מועצה זו ע"י הנציג של הממלכה המאוחדת, שדיפלומט זה עומד להיות מגורש מאוגנדה היום.

יש בידנו חדשות האומרות שהממשלה האוגנדית מאיימת בסחיטה על האזרחים הזרים באוגנדה בקשר להליכים הנוכחיים במועצת הביטחון. במילים אחרות, זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה ניסיון ישיר ע"י איומים של סחיטה מהסוג הנפשע ביותר, כדי להשפיע על דיונים במועצה זו.

כיצד יכולה מועצה זו לעבור על דבר כזה בשקט? כיצד יכולים חברי המועצה הזו להתעלם מהניסיון השערוריתי להתערב בריבונות הלאומית שלהם. המיקרה המעציב הזה כולו מגנה לא רק את הממשלה האוגנדית אלא אף את כל הארצות שדיברו נגד משימת החילוץ הישראלית בדיון זה. הם התעלמו מהסיבה הבסיסית של נושא זה, כלומר, חטיפת המטוס, ובגלל סיבות של כדאיות פוליטית אין להם אפילו האומץ והכבוד לאמר מילה אחת על גורלה של אישה בת 75 שניגררה מבית־החולים, על גורלם המחריד של עשרות אלפי אוגנדים, גורל שתואר ע"י שר החוץ של קניה במיכתב ששלח היום אליך, אדוני הנשיא.

עם כל הכבוד לשר החוץ של מאוריציוס ולאחרים שהצטרפו אליו בגינוי ישראל, העובדה שהם לא מצאו לנכון אפילו להזכיר את גורלה של גב' בלוך ולא פנו בבקשה אל השילטונות האוגנדים בקשר לקורות אותה, שוללת מהם כל זכות מוסרית לעמדה כלשהי בדיון זה…

אינני יכול להסתיר את פליאתי מהעובדה שנציג יגוסלביה מצא לנכון גם הפעם, כמו במיקרים אחרים בעבר, להתערב בדיון לצידם של אלה המגנים את ישראל, בתשוקתו להפגין את נאמנותו להערות של הארצות המכונות בלתי־מזדהות. אם ישנה מדינה בעולם שעליה להיות מעוניינת כיום בצעד נגד הטירור, אם ישנה מדינה בעולם שיש לה מילת תנחומים לאמר לקורבנות החטיפה והטרור, זוהי יוגוסלביה. יש להזכיר שלשליח היוגוסלבי היו מילות תנחומים לאוגנדה. גם בני־ערובה ישראלים חפים מפשע נהרגו במיבצע זה. מדוע לא היתה ליוגוסלביה אפילו מילה אחת לאמר בזכותם? אכן, עצוב לראות כיצד ממהרת הממשלה היוגוסלבית אל ראש השורה, בכל הזדמנות בפורום זה, כדי לגנות את ישראל, מבלי להתחשב בנושא, כשיחס אנטי־ישראלי קיצוני מעוור את עיניה והיא מכורה לרעיון של אנטישמיות חדשה בעולם כיום. יוגוסלביה, כמו מדינות רבות אחרות שדיברו בדיון זה, אינה מבינה שהטירור הבינלאומי – שממנו היא סובלת לא פחות מכל מדינה אחרת – יגרום להן לסבול מהמילים שלהן, שהנציגים שלהן עצמן אמרו, ליד שולחן המועצה הזה.

בכנות, אני מצטער על דבריו של נציג טנזניה. אני מצטער בגלל ההערכה האישית המיוחדת שאני מרגיש כלפיו ובגלל יחס הכבוד הרב שיש לי ולרבים בישראל אל המורה שלו, נשיא טנזניה, שהיה לי הכבוד להיות אורחו. בטיעון החוקי שלו הוא שוכח, בנוח לו, שהרשויות החוקיות שאותן הוא מצטט מצדיקות, לפי החוק הבינלאומי, מעשים כאלה שאנו דנים עליהם, על בסיס של הגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית. כפי שציטטתי באריכות מתוך דבריהם של ברי־סמכא בחוק הבינלאומי בנאומי ביום שישי האחרון. הוא ואחרים ציטטו את סעיף 2 קטע 4 של אמנת האו"ם המחייב אומות ליישב את המחלוקות ביניהן באמצעים של שלום.

הרשו לי לשוב ולצטט את אוקונל ב“חוק בינלאומי”:

דעתו של אדם מתקהה וזיכרונו מתערפל ככל שהדיון מתמשך במועצה זו. הרשו לי להזכיר למועצה שאנו מדברים על החלטה של הממשלה הישראלית להגן על אזרחיה, בני־ערובה שחייהם בסכנה, מעל מאה איש אישה וילד שקנה רובה מכוון אליהם, מוחזקים ע"י מחבלים שחטפו אותם ושאינם מכירים בריבונות, אינם יודעים מהו חוק ושהוכיחו כבר בעבר שלחייתיות שלהם אין גבול.

אלה הם אותם אנשים שירו בדיפלומטים כפותים בידיהם וברגליהם; שרצחו ספורטאים כפותים בידיהם וברגליהם במשחקים אולימפיים; שהחזיקו בעבר בילדים כבני־ערובה והיו מוכנים לטבוח אותם. אנשים אלה קיבלו עזרה ותמיכה מממשלה שבראשה עומד רוצח גזעני שהריע לטבח הספורטאים הישראלים הכפותים ע“י אותם המחבלים; שקרא לסילוקה של ישראל מהאו”ם; ולא רק ששיבח את היטלר על רצח שישה מיליון יהודים אלא אף הציע לבנות אנדרטה לזיכרו של היטלר – צעד שגרם אפילו לשגריר הסובייטי בקמפלה לרמוז לנשיא אמין שהוא הרחיק לכת.

זו היתה הבעיה שעמדה בפני הממשלה הישראלית: מעל מאה איש, אישה וילד, בני־ערובה בידיהם של מחבלים המכוונים אליהם קנה של רובה ושכוונותיהם לבצע את תוכניתם המרושעת ולרצוח אנשים חפים מפשע כפי שעשו בעבר ברורות לכולם למעלה מכל ספק. זו צריכה להיות התמונה העומדת לנגד עיניהם של הנציגים כשהם דנים בבעיה הזו.

אני מצטער על רבות מההערות שהעיר הנציג של טנזניה מפני שאני חושב שאין הן משקפות את רגשותיו האמיתיים או את רגשותיה האמיתיים של הממשלה הטנזנית.

אני דוחה על הסף את ניסיונו המגוחך להשוות את מיבצע חילוץ הנוסעים הישראלי להתקפה על אפריקה. כיצד יכול נציג טנזניה להעיר הערה כזו?

האם אפריקה היתה נראית טוב יותר אם המחבלים הפלשתינאים בשיתוף פעולה עם הנשיא אמין היו טובחים יותר ממאה גברים נשים וילדים?

האם אפריקה היתה נראית טוב יותר כאשר דמם של קורבנות חפים מפשע אלה היה מרווה את אדמתה?

מי הכתים את אפריקה? ישראל שהשתמשה בזכותה לפי החוק הבינלאומי להציל את אזרחיה? או המישטר הגזעני באוגנדה שפתח במלחמה נגד אישה מבוגרת חסרת־אונים בת 75?

מי מאיים על אפריקה? ישראל שעשתה כה רבות כדי לעזור לארצות אפריקאיות רבות, כולל היום, בנושא החקלאות, טכנולוגיה, בריאות? או הארץ ששלחה השבוע 35 מטוסי קרב כתיגבורת לאוגנדה, כלומר, הממשלה הלובית? נגד מי ילחמו מטוסים אלה ומי יטיס אותם? אתם יודעים בדיוק כמוני שהם מכוונים נגד קניה וטנזניה, שעליהן איים וממשיך לאיים בגלוי נשיא אוגנדה בהצהרותיו, ושיטיסו אותם, בין השאר, טייסים מאש"ף.

מי מאיים על אפריקה ועל האפריקאים? ישראל, שסירובה לקחת חלק בתוכניתו של הנשיא אמין לפלוש ולהפציץ את טנזניה ב־1972 הביא לקרע בין אוגנדה וישראל, או ראש המדינה שהביא לישראל – וגם לארצות אחרות – מפות המתארות את תוכניתו לפלוש לטנזניה?

מי התייחס בבוז אל אפריקה אם לא נשיא אוגנדה, שכינה את נשיא טנזניה, אדם בעל עמדה וכבוד בינלאומיים, במילים נתעבות ושפלות שאין אני רוצה לחזור עליהן מפאת הכבוד שאני ועמי רוחשים לנשיא טנזניה.

נציג טנזניה אומר שהוא “היה מעדיף שלעקרונות תינתן עדיפות על פני הכדאיות.” על אלו עקרונות אתה מדבר? העקרונות של אוגנדה, המשתקפים ברסיטל הרצח, החטיפה והגזל במיסמך שהופץ היום ע"י שר החוץ של קניה? האם אמרת מילה אחת נגד עקרונות אוגנדים אלה? האם היו אלה עקרונות או כדאיות כלכלית שהביאו אותך, נציג נכבד של מדינה נכבדת מאוד, להיות שותף להצעת ההחלטה הזו של לוב, שהיא הפטרון והמרכז של הטירור העולמי והארץ המספקת מטוסי קרב לאוגנדה? אתה יודע היטב בדיוק כמוני שאוגנדה לא תשתמש במטוסים אלה כדי להפציץ את ישראל.

אם אתה, ידידי היקר, רוצה לדון בעקרונות ובכדאיות, בבקשה, הבה נעשה זאת. אך הבה גם נאמר מה הם. הבה לא נהיה סלקטיביים לגבי עקרונות וכדאיות כפי שאין אנו צריכים להיות סלקטיביים לגבי טירור ומיבצעי חילוץ.

האם אין הנציג הסובייטי מודע לכך שמאז 1954 חסמה ברה“מ כל ניסיון מצידה של ישראל לשטוח את טענתה בפני מועצת הביטחון? במשך 22 שנה לא היה לנו סיכוי במועצת הביטחון בגלל הווטו הסובייטי. אנו רגילים לציניות באירגון זה, אך השאלה הצינית של נציג ברה”מ – “מדוע לא התלוננו בפני מועצה זו?” – כאשר אנו יודעים מראש שללא כל קשר למהות התלונה הוא יטיל עליה ווטו, היא, אני מודה, שיא הציניות.

הבחנתי בדאגתו של הנציג הסובייטי לשלימות הטריטוריאלית של אפריקה ואני מאמין בכנות שדאגתו העמוקה תשתקף גם במדיניות ובמעשים של ברית־המועצות.

הנציג הסובייטי דיבר על תוקפנות ועל שלימות טריטוריאלית וריבונות לאומית. בנושאים אלה אני חולק עליו, כשאני נזכר בהישג הסובייטי המכובד בנושא זה בהונגריה, צ’כוסלובקיה ובארצות אחרות במזרח אירופה. עמיתי מסין יוכל, ללא ספק, להוסיף בנושא זה.

אני מבטיח לנציג ברה“מ שהאנשים בהונגריה ב־1956 ובצ’כוסלובקיה ב־1968 היו שמחים מאוד אם הפלישה הסובייטית היתה למען הצלתם של מאה בני־ערובה ואורכת לא יותר מ־53 דקות, כפי שהיא באנטבה. באותה תקופה השתדלה ברית־המועצות מאוד להסביר את עמדתה. במאמר “ריבונות וחובות בינלאומיים של מדינות סוציאליסטיות” שפורסם בעיתון “פרבדה” ב־26.9.1968 הסביר סרגיי קובאלב את צידוקיה של ברה”מ בפעולות כאלה במילים הבאות: “אלה המדברים על הפעולות ה’לא־חוקיות' של המדינות הסוציאליסטיות בצ’כוסלובקיה שוכחים שבחברה מעמדית אין ולא יכול להיות חוק שהוא בלתי תלוי במעמד.”

בחברה מתורבתת אין ולא יכול להיות חוק שהוא בלתי תלוי בערכים הנישגבים ביותר של האדם – כלומר, חופש וכבוד האדם. עמיתי הברה"מ, זה היה העיקרון שעליו הגנה ישראל באנטבה.

אני יכול רק לחזור על מה שאמרתי ביום שישי: הבה נפסיק להיות סלקטיביים. אם הטירור הוא רע, אזי הוא רע בכל מקום, לכל אחד ובכל מיקרה. הוא רע ויהיה אשר יהיה הצבע, הגזע, המין או הלאומיות של המחבל. הוא רע ויהיה אשר יהיה הצבע, הגזע, המין או הלאומיות של הקורבן. זהו הנושא המונח לפנינו. זהו הנושא שהאו"ם ניכשל בהתמודדות עימו. זהו הנושא שימיט אסון על העולם כולו עד אשר נטפל בו.

האזנתי להערותיו של נציג פקיסטאן. בכנות, הייתי מתייחס אליהן ביתר כבוד אם הן לא היו באות מנציג של מישטר שכלא את כל האופוזיציה הפוליטית שלו בבית־סוהר. היתה זו הופעתו האומללה של נציג של מדינה שהעם שלה גורש בצורה אכזרית ביותר מאוגנדה ע"י המישטר הגזעני של אידי אמין, כשהוא מתרפק ומתרפס כדי למצוא חן בעיני המדכאים שהם קרוביו ושארי בשרו שלו. עד כמה שפל יכול אדם להיות?

הנציג של ברה“מ שאל אותי מדוע לא ציטטנו מסמכים של האו”ם היוצאים נגד אלימות ביחסים בינלאומיים. הנציג הסובייטי חייב להיות מודע להגדרת האלימות שאימצה העצרת הכללית ב־15.12.1974 ושנימתחה עליה ביקורת חריפה מכל החוגים העוסקים בחוק. אין זו אמירה מחייבת של החוק הבינלאומי ואין היא, במיקרה, מבטלת פעולה כמו זו שבוצעה ע"י ישראל.

כששאל אותי הנציג של ברה"מ מדוע לא הגישה ישראל תלונה למועצת הביטחון, לא ידעתי אם הוא נאיבי או חושב שאני נאיבי. הרשו לי להבטיח לו שלפחות בקשר לכך אי־אפשר לכנות אותי כזה, ואין לי כל ספק שהוא אינו נאיבי.

אני שואל את נציג ברה“מ: אם היינו מגישים תלונה, האם היתה ברה”מ תומכת בנו? מדוע לא היתה הצהרה סובייטית כשנחטף המטוס? מדוע הם לא גינו את פעולות הטירור של אש“ף בהרבה הזדמנויות בעבר? מדוע הם לא פירסמו הצהרה או בקשה כאשר בני־הערובה החפים מפשע הוחזקו באנטבה? מדוע לא היתה לנציג ברה”מ אפילו מילה אחת לאמר על גורלה של גב' דורה בלוך? או מילה אחת של בקשה המכוונת לנציג אוגנדה בנושא זה? אחרי הכל, יש לכם השפעה באוגנדה.

אך המיסמך שהופץ ע“י אלג’יריה לחברות המועצה ושנציג ברה”מ התייחס אליו באהדה רבה במועצת הביטחון אתמול, הצביע יותר מכל על היחס של הממשלות.

אכן, מתאים מאוד לאלג’יריה לדבר בזכותם של המחבלים והחוטפים, בהתחשב בעובדה שהיתה זו אלג’יריה שאליה כוון המטוס החטוף הראשון ב־1968. אלג’יריה היתה מעורבת באופן ישיר במיבצע ההוא והאירה את הדרך לניסיונות מחבלים נוספים. אי־אפשר לצפות מאלג’יריה, שמילאה תפקיד כה נכבד בהיסטוריה של חטיפות אוויריות, חטיפות בינלאומיות והשימוש בדיפלומטיה למטרות טרוריסטיות, שתאבד את מקומה בפנתיאון של הטירור הבינלאומי. היה עליהם להיכנס לפעולה. אחרי הכל, מה שעשה אמין לפני שבועיים עשו הם ב־1968.

במהלך כל הדיונים האלה נוטות מיספר מישלחות להתעלם מהקבוצה שאירגנה את החטיפה – כלומר, אש“ף. אש”ף פירסם הודעה שאין הוא קשור למיבצע זה. זהו שקר! החזית העממית לשיחרור פלשתין, שאליה משתייכים החוטפים, היא חברה קבועה באש“ף. חברים יזכרו שבעבר הכחיש אש”ף כל הכרה באירגון ספטמבר השחור, למרות שלמעשה מפקדו היה סגנו של יאסר עראפאת. הם היו הקבוצה, שלפי דבריו של נשיא סודאן, קיבלה הוראות אישיות מיאסר עראפאת להוציא להורג את הדיפלומטים האמריקאי והבלגי בשגרירות ערב־הסעודית בחארטום ה־1973.

אלה הם אנשים שגרמו סבל, רצח והרג באיזור המזרח־התיכון ושהציגו את הטירור כביטוי בינלאומי – מחבלים הפוגעים באנשים חפים־מפשע בכל מקום שהם נמצאים…

הצהרה לסיכום הדיון על אנטבה, מועצת הביטחון של האו"ם, 13.7.1976

אדוני הנשיא,

מישקל העדות להוכחת מעורבותה של אוגנדה הולך ורב מידי יום, כשהעדויות המפורטות של בני הערובה ממשיכות להגיע. עתה אנו יודעים, מעדותם של הנוסעים, שבמפה שהחזיק מנהיג המחבלים, וילפריד בסה, ושהציג מיד לאחר שהמריא המטוס מאתונה היה מסומן בבירור הקו אתונה־בנגאזי־אנטבה. אנו גם יודעים, כפי שפורסם, שלפני שהגיע המטוס לאנטבה, שלח אידי אמין את מטוסו הפרטי לסומאליה, כדי להביא לאנטבה את מנהיג המחבלים שפקד על המטוס לאחר שנחת באנטבה.

נוסף על כך, חברי המועצה מודעים היטב לעובדה שארבעה מחבלים חטפו את המטוס באתונה. העדות שהבאתי ושנציגים אחרים אישרו מראה שאת המטוס פגשה באנטבה תיגבורת של מחבלים, כחמישה במיספר. ארבעה מחבלים חטפו את המטוס. שיבעה מחבלים זכו להלוויה ממלכתית בכבוד צבאי מלא ע"י ממשלת אוגנדה. במילים אחרות, לפי כל החישובים – כולל החישובים האוגנדיים – היתה תיגבורת של מחבלים באנטבה. למעשה, אנו יודעים שהם הוסעו למקום בשתי מכוניות ממשלתיות אוגנדיות, את האחת נהג חייל במדים…

אני גם אומר, בשעה שאני דן בשותפות הערבית בטירור, שהממשלה המצרית היתה גם היא מהתומכות בהחלטות של האירגון לאחדות אפריקה להביא את הנושא הזה בפני המועצה. הרשו לי להזכיר למועצה שהממשלה המצרית שיחררה את הרוצחים הפחדנים שירו בראש־ממשלת ירדן ואספי־טל על מדרגות מלון שרתון בקהיר ואח“כ שתו את דמו. ב־1970 שיחררה הממשלה המצרית את המחבלים חברי ספטמבר השחור שהנחיתו את מטוס הג’אמבו החטוף פאן־אמריקן בנמל התעופה של קהיר ואח”כ פוצצו אותו באותו מקום…

האזנתי בדריכות לנאום שלא היה קשור לנושא, של נציג לוב אתמול, ואני חייב להודות שאני באמת מעריך את דאגתו – שאותה הוא הביע שוב היום. מי חוץ מנציג לוב, מדינה שהיתה הפטרון הכספי וחוף המיבטחים של הטירור הבינלאומי, ירצה להימנע מדיון במועצה זו על רעה חולה זו – הטירור הבינלאומי? תפקידה של לוב בתמיכה כספית, צבאית ופוליטית בטרור הבינלאומי ומעורבותה בנסיונות הרצח של מנהיגים זרים, כולל ראשי מדינות ערביות, ידועים לכולם ואיני צריך לחזור עליהם כאן…

לסיכום, הרשו לי להביע את הערכתי לנציגים שהיה להם האומץ לנקוט עמדה ברורה שאינה משתמעת לשתי־פנים לצידם של ההגינות האנושית וחופש האדם ונגד נגע הטירור הבינלאומי והארצות התומכות בו ע"י פעולה או מחדל.

ההצהרה הבהירה והנוגעת ללב של נציג ארה"ב, מר סקרנטון, וקריאתן של שאר המישלחות שהאיצו באירגון זה לנקוט פעולה חייבות לעורר הד בעולם כולו, מבלי להתחשב בהבדלים הפוליטיים. אני מאיץ בארצות שכבר הביעו את דעתן בנושא זה, ליד שולחן זה, להתאחד כדי לפעול נגד חוטפי מטוסים והטירור הבינלאומי.

אני בטוח שרבים ילכו בעקבותיהם. סידרה זו של פגישות תחליט אם האו"ם ימשיך את דרכו למטה באחיזת העריצים או ישוב ויחזיר לעצמו את התפקיד החוקי בשם האנושות והשלום הבינלאומי.

זכות התשובה כתגובה להצהרות שנאמרה באותו היום (13 ביולי)

אינני מצליח להבין את ההצהרה שמסר הנציג הלובי בקשר לכך שאני שונא את לוב. אף פעם לא אמרתי זאת. למעשה, כמה מחברי הטובים ביותר הם לובים.

אך עלי להוסיף שמתאים, אולי, לצטט את נשיא סודאן ג’אעפר נומיירי, שרק אתמול אמר בנאום: “הקהילה הבינלאומית כפי שהיא מיוצגת במועצת הביטחון חייבת לאמץ החלטות שישימו קץ לשיגעון של המישטר הלובי, מישטר המאיים על ביטחון האיזור כולו, ערבי ואפריקאי.” אני לא אמרתי את זה; נומיירי אמר.

הנשיא סאדאת הודיע אתמול: “אין זה סוד שהמחבל הידוע לשימצה, קארלוס, מתגורר עתה בלוב,” והוא המשיך ותיאר באריכות את השלכותיה של לוב…

כתשובה לשר־החוץ של מאוריציוס ולעמיתי מטנזניה ששאלו אותי “האם היתה ישראל מבצעת מיבצע חילוץ דומה באמסטרדם, פריז, אתונה או ערים אירופאיות אחרות?”, תשובתי ברורה לגמרי: אף אחת מהממשלות שהוזכרו לא היתה מתדרדרת נמוך כל־כך כמו הממשלה האוגנדית; הן אף פעם לא היו נעשות שותפות לטירור הבינלאומי. ואכן, בשניים מהמקרים שהוזכרו, הן חברו יחד בעבר בפעולה מעשית נגד מחבלים כשקרה הדבר על אדמותיהן.

לסיום, לנציג ברית־המועצות, הרשו לי להזכיר לו שהאו“ם לא יצר את ישראל. ישראל נוצרה לפני למעלה משלושת אלפים שנה והיתה אומה שייצגה ערכי מוסר לעולם אלף שנים לפני שאפילו חלמו על ברית־המועצות. האו”ם רק אישר מחדש את החוב שחבים ההיסטוריה והעולם לעם היהודי.

שיחות מצרים־ישראל מפברואר 1978

כאשר מתווכחים על המזרח־התיכון כיום חייבים אפילו הצופים המנוסים ביותר לנקוט בענווה ובהתאפקות בתחזיותיהם לעתיד. אכן, אם כל המומחים הטובים ביותר לענייני המזרח־התיכון מוושינגטון, ירושלים, קהיר, הרווארד ועוד היו מתאספים מתחת גג אחד לפני מיספר חודשים לא היה שום סיכוי שמי מהם יוכל לחזות את התסריט שניתגלה ממש מול עינינו שלעיתים לא מאמינות.

כשספר זה עומד לדפוס נערכים מאמצים עליונים לחידוש המשא־ומתן בין ישראל ומצרים שנפסק בינואר 1978 ע"י הנשיא סאדאת. פעילות דיפלומטית עצומה מתבצעת מאז אותו יום היסטורי בנובמבר 1977 כשנשיא מצרים ירד ממדרגות המטוס בשדה־התעופה בן־גוריון והפך להיות המנהיג הערבי הראשון שביקר בישראל ופתח במשא־ומתן ישיר לקראת הסכם שלום במזרח־התיכון.

לדראמה של הרגע מגיעה כל תשומת־הלב והפירסום שזכתה לו. אך ההתערבות הרבה של אמצעי התיקשורת שליוו את המאורע לא הוסיפה בהכרח להצלחת המשא־ומתן הרציני שבא אחר־כך. במשך שלושה חודשים נחשף כל צעד דראמטי לאמצעי התיקשורת בצורה כזו שנוצרה מסביבו אווירה של שיכרון חושים פראי או פסימיזם עגום. חשוב, לכן, בנקודה זו, לבחון את המאורעות של שלושת החודשים הראשונים של מצב חדש זה בפרספקטיבה המתאימה.

הנקודה הראשונה נוגעת לקשר הישיר והאנושי שנוצר בין ישראל ושכנתה הערביה הגדולה. ב־20.11.1977 צפה העולם פעור־פה כיצד חשדות ומחסומים ישנים נשברים, כאשר הריטוריקה פינתה את מקומה לדו־שיח והגבולות של מה שניראה אפשרי התרחבו לפתע לאופקים חדשים. ביקורו של נשיא הריפובליקה הערבית של מצרים ובעיקבות זאת התגובה המצרית למישלחות הישראליות ולנציגי העיתונות בקהיר לא הותירו ספק שהאנשים הפשוטים של שתי המדינות מעדיפים שלום. קבלת הפנים העליזה והנרגשת שציפתה לסאדאת ברחובות ירושלים וקהיר היתה עדות לכמיהתו ותפילותיו של העם לסיום המלחמה והסבל. ברור שאם תינתן ההזדמנות לעמים של כל המדינות באיזור הם יביעו רגשות דומים.

המציאותיים שביננו ידעו שהשלום לא יושג ב־36 שעות. היינו מורעים לכך שלפנינו יהיו דיונים ארוכים ולפעמים קשים לפני שייפתרו כל הנושאים החשובים בני 30 השנים של הסיכסוך במזרח־התיכון. אך ב־ס2 בנובמבר נעשה הצער הראשון; אכן, יותר מצעד. היה זה מעשה של אומץ ודימיון מצידם של שני הצדדים, ואתגר שהחליף יריבות ותימרונים של העבר כדי ליצור עידן חרש המבטיח את התיקווה האמיתית הראשונה לשלום באיזורנו.

אלי, באופן אישי, הגיעה המשמעות האמיתית של המאורע שבוע לאחר מכן, ב־27 בנובמבר, כשישבתי על כורסא עם השגריר המצרי באו“ם, ד”ר איסמאת עבדל מגיד, ושוחחנו למעלה משעה. במבט לאחור ניראה זה מעשה פשוט ותמים. שיחה גלויה של גבר אל גבר. אך עברו שלושים שנה עד שהיא אכן אירעה. עד לאותו רגע, לפי ידיעתי, לא היה אף שליח או דיפלומט ערבי מוכן לדבר, לברך או אפילו להבחין בנוכחותו של נציג ישראלי, השגריר מגיד ואני לא הסכמנו בכל נושא ולא דיברנו רק על פוליטיקה, אך התנהגנו אחד אל השני כאל בני־אנוש.

העולם הסתגל במהירות למראה מצרים וישראלים משוחחים ופועלים יחד; שר הביטחון הישראלי, עזר וויצמן, נסע לאלכסנדריה להיפגש עם עמיתו המצרי; רה"מ בגין נסע לאיסמעיליה כדי לשוחח עם הנשיא סאדאת; שר החוץ המצרי, איברהים קאמל, בא לירושלים וניפגש עם שר־החוץ משה דיין. בזמן שהוועדות המדיניות והצבאיות הישראליות־מצריות דנו בנושאים שתמיד הפרידו את שני העמים, ביקרו ישראלים בפירמידות של גיזה ועיתונאים מצרים ביקרו בכותל־המערבי בירושלים. את ההתקדמות שעשו הקשרים האנושיים האלה אי־אפשר להחזיר לאחור.

הנקודה השניה היא חיובית פחות והיא נוגעת ליחסיו של הנשיא סאדאת עם מדינות ערב אחרות. בשעה שישראל קיבלה בברכה את פתיחת המשא־ומתן, היא לא יכלה להתעלם מהסירוב העקשני של שלוש המדינות השכנות האחרות לקחת חלק בדיונים האלה. אם זהו היחס, ישראל חייבת לשאול: מי יהיה ערב

להסכמים שייעשו עם מצרים ושיהיו נוגעים לגבולות הצפוני והמזרחי, כאשר המדינות השוכנות לאורך הגבולות האלה מסרבות בעיקביות להיכנס לדו־שיח עם ישראל? בארה"ב אפשר לפעמים להעלים עין מהצהרות היוצאות מדמשק, בגדד או ביירות. אך ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות האלה, משום שביטחונה קשור באופן הדוק להתפתחויות בכל הגבולות.

יש לזכור שיום הגעתו של הנשיא סאדאת לישראל הוכרז בסוריה כיום אבל לאומי, לוב החמירה את היחסים עם מצרים, עירק קראה לסאדאת בוגד ומנהיגים מסויימים באש“ף איימו בגלוי להתנקש בחייו של הנשיא המצרי. שבועיים לאחר מכן, בטריפולי, לוב, חיזקו המתנגדים את בריתם ע”י גינוי חריף של תהליך השלום וע“י שבועות להמשיך את מאבקם נגד ישראל. התגובה ההיסטרית של מדינות אלה רק אישרה את דאגתה החוקית של ישראל לביטחונה ולביטחון תושביה. אכן, וועידת טריפולי דחתה את דרישתה של ישראל למשא־ומתן ישיר, משום שרק משא־ומתן כזה יסמל את קיצו של הסירוב הערבי הממושך להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. משתתפי וועידת טריפולי – סוריה, עירק, לוב, אלג’יריה, דרום־תימן ואש”ף – הבהירו היטב שהם אינם מוכנים עדיין לנטוש את העמדה שכבר גרמה ארבע מלחמות הרסניות במזה"ת.

הנשיא סאדאת היה צריך להתמודד לא רק עם ההשפעה ההרסנית של המדינות הנקראות רדיקאליות. הוא ניראה מאוכזב מהיחס הצונן של המתונים. ערב־הסעודית עיכבה את תמיכתה במשך שלושת החודשים הראשונים של המשא־ומתן ולא היתה אפילו מוכנה לאשר פיתרון ירדני פדראלי לגדה־המערבית ועזה.

אך המכה הגדולה ביותר לנשיא סאדאת היתה, אולי, יחסו של חוסיין, מלך ירדן. סאדאת הרגיש שהוא עשה צעד אמיץ, יצא לסכנה וכבר הצליח להשיג וויתורים חשובים מישראל. הוא הרגיש שהוא ממש נילחם את מלחמתה של ירדן גם נגד אש"ף וגם נגד אחיזתה של ישראל בגדה־המערבית. אך לחוסיין לא היה האומץ להצטרף לתהליך באותם שלושה חודשים ראשונים מכריעים.

ניתוח של המאורעות שהובילו להחלטתו הדראמטית של סאדאת להשעות את המשא־ומתן המדיני בירושלים בינואר 1978 וביקורו בוושינגטון מיד לאחר מכן, בפברואר 1978, יוביל למסקנה שבשלב מסויים של התהליך נוכח הנשיא סאדאת לדעת שהוא טעה בהערכת התגובה הערבית. יש לזכור שראש־הממשלה בגין הביא לוושינגטון תוכנית שאותה הוא הציג בפני הנשיא קארטר. תוכנית זו דיברה על החזרת חצי־האי סיני כולו לריבונות מצרית, בכפיפה להסדרים מיוחדים שיש לדון עליהם בקשר להתישבויות הישראליות ברפיח ובשארם־א־שייך ושדות התעופה בסיני, הסדרים שיהיו מבוססים על פירוז, פיקוח או“ם וכוחות משטרה ישראלית מקומית. בנוסף קראה התוכנית להבטחת שילטון עצמי לערבים הפלשתינאים באיזורי יהודה ושומרון ועזה, עם תנאי שירשה בחינת המצב לאחר חמש שנים. כשהנשיא קארטר ראה את התוכנית הוא איפיין אותה ב”הרבה גמישות" וכ־“צעד גדול קדימה”.

כשמר בגין הביא את התוכנית אל הנשיא סאדאת, היתה תגובתו מעודדת גם היא. הוא העיר ש“בגין הביא תוכנית שלום. זו הפעם הראשונה שהם מדברים על דברים ספציפיים. הפעם הם התקדמו מרחק רב משאפשר היה לצפות… עלינו להפסיק את המדיניות של לקחת הכול, משום שעלינו לקחת רק מה שאנו יכולים לקבל. הדרך לשלום ארוכה יותר וקשה יותר מהדרך למלחמה…”¹

הוועידות המדינית והצבאית נפגשו במקביל בירושלים וקהיר. הפגישות בירושלים היו בהשתתפות שרי החוץ של ישראל מצרים ומזכיר המדינה של ארצות־הברית.

בפחות מ־48 שעות הצליחה הוועידה המדינית לפתור חמישה מתוך שיבעה הנושאים שהפרידו בין ישראל ומצרים בהצהרת העקרונות. היה סיכוי טוב לגשר על שני הנושאים הנותרים. לפתע, ללא אזהרה, נקראה המישלחת המצרית לחזור מירושלים, להפתעתם המלאה של כל המשתתפים, כולל המצרים.

מיד לאחר מכן החלה מערכת ספונטנית ומכוונת של השמצות נגד ישראל וראש־הממשלה בגין במונחים אנטישמיים שהעלו בעם היהודי זכרונות מרים.

ניתוח המאורעות האלה יחד עם הסברו של הנשיא סאדאת מגלה שהבעיה העיקרית שלו היתה הלחץ מהעולם הערבי,במיוחד מצידן של המדינות המכונות מתונות.

היה ברור לכל המשתתפים במשא־ומתן שאפשר יהיה להשיג הסכם בין ישראל ומצרים על כל הנושאים הבילטראליים. היה ברור שאפשר לפתור את בעיית הישובים ושהם לא היוו גורם בהחלטתו של סאדאת להפסיק את השיחות בוועידה המדינית. מהערותיו של הנשיא סאדאת ברור שהיה עליו להקשות את עמדתו כדי להרגיע את דעת הציבור הערבית מחוץ למצרים.

עתה היה מובן, שאפילו אם היתה ישראל מסכימה להיענות לכל ההצעות של מצרים על בסיס בילטראלי, לא היה הנשיא סאדאת מוכן לצעוד לקראת שלום ניפרד, לפחות ער שירדן תהיה מעורבת במשא־ומתן. בהסבר שנתן להחזרת מישלחתו מהוועידה המדינית באמצע השיחות המוצלחות בינואר 1978 הוא אמר, בשינוי חד של יחסו, שמה שהיה חשוב לו לא היה סיני, אלא רמת־הגולן והגדה־המערבית. ללא קשר לכל התקדמות משביעת־רצון שנעשתה. הצהרה זו הראתה שינוי מדיניות פתאומי ובלתי צפוי גדול מצידו של הנשיא סאדאת בשיחות, מפני שאי־אפשר לשאת ולתת על רמת־הגולן והגדה־המערבית ללא נוכחותם של סוריה וירדן. השתתפותה של סוריה ירדה מעל הפרק בגלל הצטרפותה לברית של מדינות חזית הסירוב. חוסיין מלך ירדן היתנה את הצטרפותו בהסכמת ישראל לקבל מראש את כל תנאיו לפני כניסתו למשא־ומתן; במילים אחרות, בפני ישראל הוצג אולטימאטום במקום הזמנה להמשך השיחות. הנשיא סאדאת,

מצידו, רמז שהוא לא יוכל להמשיך ללא השתתפות ירדנית. כך נוצר מעגל מסוכן. כמובן שישראל לא היתה מוכנה להיענות לאולטימאטום של ירדן לפני השיחות וטענה שכל הנושאים שהועלו ע"י ירדן חייבים להיות נידונים סביב שולחן הדיונים.

הפסקת השיחות הועילה להבנת סאדאת שהוא טעה מראש בהערכת התגובה הערבית המתונה ליוזמת השלום שלו ולהחלטתו לשנות את גישתו ולטפח את הדיעה בתוך העולם הערבי.

הנושאים הוצגו לעם האמריקאי ע"י אמצעי התיקשורת בצורה לא נכונה ולא צודקת כאילו היו נושא ההתישבויות הישראליות. נושא זה לא היה אף פעם הנושא העיקרי. אם היה זה נושא בכלל, הרי שהוא היה צדדי. הבעיה היתה שבשלב מסויים החליט הנשיא סאדאת שהוא לא יכול היה להמשיך לבד, משום שהוא נוכח לדעת שהשגת הסכם עם ישראל על פני השגת הסכם על כל מדינה ערבית אחרת יכולה להיות מביכה מאוד. אז הוא הציג דבר חדש – כלומר, דרישה שישראל תסכים מראש לכל דרישותיה של ירדן כתנאי מוקדם לכניסתה של ירדן למשא־ומתן. ללא ירדן, הוא טען, לא יוכל להמשיך. כך הוא נתן בידיו של המלך חוסיין ווטו.

הנקודה השלישית נוגעת למהות השיחות עצמן. בקשר לכך זכו שני נושאים לתשומת־לב מיוחדת – ההתישבויות הישראליות בסיני והעתיד המדיני של הערבים הפלשתינאים בגדה־המערבית ובעזה.

כדי להעריך את חישוביה הביטחוניים של ישראל בדרום יש רק לזכור שחצי־האי סיני שימש כבסיס התקפה על ישראל בשנים 1948, 1967 ו־1973. בגלל היותו מידבר שומם לא שימש סיני את מצרים בעבר מלבד במטרה אחת. איזור אימון ופרישה של חייליה. הטראומה של מאי־יוני 1967 לא תישכח במהירות. בחודשים אלה העביר נאצר את רוב צבאו לסיני במטרה גלויה לחסל את ישראל. בגלל זה דרשה ישראל לפרז את חצי־האי. גם שארם־א־שייך לא שימשה את המצרים מלבד חסימת השייט הישראלי דרך מיצרי־טיראן. זוהי הסיבה שבגללה ביקשה ישראל הסדרים מיוחדים לגבי הישוב היהודי שהוקם שם.

האיזור הנמצא עדיין במחלוקת הוא למעשה איזור קטן בצפון־סיני – 160 קמ"ר באיזור רפיח, או רק 2% משטח סיני, או 1/50% 1 משיטחה של מצרים. ישראל הציעה להחזיר את כל חצי־האי סיני לריבונות מצרית והציעה שהסדרים מיוחדים ידונו לגבי האיזורים שבמחלוקת. ישראל אינה מוכנה לחזור למצב שיהווה איום בטחוני בלתי־ניסבל.

איזור רפיח, שבו הוקמו מיספר התישבויות יהודיות, הוא רצועת חול ריקה ששימשה כדרך ראשית לפלישת צבאות מאז שניכנסו הכוחות המצריים לארץ הפלישתים לפני אלפי שנים. כיום, קשר בין 400,000 הערבים ברצועת־עזה וצבא עויין בפוטנציה בסיני, יביא את הכוחות העוינים, כולל טילים מודרניים, לטווח פגיעה בירושלים ותל־אביב. הנושא איננו, איפוא, ההתישבויות כהתישבויות. הנושא הוא ביטחון והסדרים מיוחדים הנחוצים לרפיח, כדי שיצרו חייץ נגד פלישה אפשרית בעתיד.

דאגתה של ישראל לאיזור הקטן הזה שבצפון־סיני יכולה להיות מובנת אם תיערך השוואה פשוטה לדאגתה של אמריקה להסכם תעלת פנמה שנחתם בספטמבר 1977. ההסכם הוא אחד הנושאים החשובים בחיים הציבוריים באמריקה, כשנעשים מאמצים למשוך את דעת הקהל בעד ונגד ההסכם של הממשלה עם פנמה. עד שנת 2000 יחזיקו האמריקאים בבסיסים באיזור התעלה, אך האמריקאים דואגים מאוד לביטחון האיזור אחרי התאריך הזה. ג’יימס ה. שייר, נציג דמוקראטי מניו־יורק, ניסח את הנושא כך.

הנושא המהותי השני שעליו ישנם חילוקי דיעות רבות עלה מתוך הדאגה לעתידם של הערבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה. למרות סירובן של שכנותיה הצפונית והמזרחית של ישראל להצטרף לשיחות, הציע ראש־הממשלה בגין שילטון עצמי לאוכלוסיה שאף־פעם לא נתנסתה באוטונומיה מדינית. הערבים באיזורים האלה חיו תחת שילטון תורכי עותומאני במשך מאות שנים, תחת שילטון בריטי במשך שלושים שנה ותחת שילטון מצרי וירדני במשך תשע־עשרה שנה. זוהי הפעם הראשונה שהציעו להם שילטון־עצמי בתוכנית שעוררה בתחילה דיעות חיוביות בארה"ב ובמצרים.

עמדתה של מצרים נשארה נחושה בקשר להקמתה של מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית ובעזה, הצעה שישראל רואה כאיום רציני לביטחונה. אחרי הכל, בעולם הערבי קיימת הגדרה עצמית ב־21 מדינות עצמאיות והערבים הפלשתינאים כבר נהנים מריבונות מדינית במדינת ירדן, שהיא 80% משיטחה של פלשתינה המנדטורית. התפיסה של ההגדרה עצמית, לפי ראות עיניה של ישראל, אינה יכולה להיות מיושמת בצורה מעשית לערבים הפלשתינאים החיים בגדה־המערבית יותר מאשר תהיה מיושמת, לדוגמא, לגבי שישה מיליון המקסיקנים בארצות־הברית.

הצעתה של ישראל חייבת להיבחן בקשר למעמד החוקי של איזורי יהודה ושומרון בגדה־המערבית ושל רצועת־עזה. לפי רשויות חוקיות בינלאומיות מוכרות יש לישראל חזקה טובה יותר על איזורים אלה, יותר מאשר לכל מדינה אחרת (ראה פרק 7). למרות זאת, מציעה ישראל וויתור גדול מאוד וחשוב בצורת שילטון־עצמי אוטונומי.

נקודה אחרונה בקשר לשיחות המשא־ומתן נוגעת לעמדתה של ארצות־הברית של אמריקה. הנשיא סאדאת היפנה את כל האסטרטגיה שלו בעיקר אל דעת הציבור האמריקאית, עם פזילה אל המימשל האמריקאי. הוא התרכז באמצעי התיקשורת האמריקאים, בהנחה שאם תימשך החשיפה הזו, יפתר כל קושי או עיכוב ע"י הגברת הלחץ האמריקאי על ישראל.

כאשר ניראה היה שהנשיא קארטר התייחס את תוכניתו של בגין כאל בסיס הוגן למשא־ומתן ושארה"ב לא תתערב בדיפלומטיה השקטה שהתנהלה, החליט, כנראה, הנשיא סאדאת לעורר משבר. החזרת המישלחת המצרית מירושלים בינואר 1978 היתה מתוכננת בחלקה, בתוספת למה שכבר אמרנו, כדי להבטיח מעורבות אמריקאית רבה יותר בשיחות. ואכן, לאחר ההתפתחויות האלה הוא הודיע על נכונותו לבקר את הנשיא קארטר בוושינגטון ועל הצגת הנושא בפני העם האמריקאי, דבר שאכן עשה בפברואר 1978.

ברור שמטרתו של הנשיא סאדאת היתה ללחוץ על ארה“ב כדי שתילחץ על ישראל. אך ארה”ב לקחה חלק בתהליך המשא־ומתן, כשמזכיר המדינה שימש כחבר בוועדה המדינית. התפקיד האמריקאי היה, וחייב להמשיך להיות, של סוכן הגון שאינו נוקט עמדה, הנהנה מאמונם של שני הצדדים ועוזר לצדדים להגיע להסכם. בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלהם, שאפשר וחייבים להתפשר עליהם. תפקידה של ארה"ב כמתווך ומגשר בין שתי העמדות, שלכאורה הן אינן ניתנות לגישור, והבאת שני הצדדים שוב אל שולחן הדיונים, הפך להיות מרכזי וחשוב.

העמים במזרח־התיכון עברו ארבע מלחמות שהשאירו בהם חוסן אמון וחשד. המחסומים הפסיכולוגיים ניפרצו אך הנושאים הנמצאים במחלוקת הם עדיין קשים מאוד. כמובן שיהיו מיכשולים וקשיים, אך הסיכויים הם גדולים ושני הצדדים יודעים זאת. אולם, כשהמטרה המשותפת היא שלום והאווירה של שיתוף־פעולה נישארת, תוסיף להיות התקדמות והשלום יוכל להיות מושג.

ישראל מעורבת במשא־ומתן שהחל בירושלים בנובמבר 1977 והיא ערה לפריצת־הדרך שנעשתה ונחושה בהחלטתה להסיר את המיכשולים הנותרים שהפרידו בינה ובין שכנותיה במשך זמן רב מדי. ישראל הסתכנה ותוסיף להסתכן למען השלום משום שהיא לא רק שואפת לשלום עם כל האיזור כולו, אלא גם צריכה את השלום. ישנה עוד דרך ארוכה לפני שיושג השלום והצעד החשוב ביותר בתהליך הזה הוא הרחבת הדו־שיח הקונסטרוקטיבי שהחל בין מצרים וישראל לדו־שיח עם כל שכנותיה. ישראל נחושה בדעתה לחתור קדימה באותה רוח שנוצרה בירושלים ב־20 בנובמבר ולהחליף את מקומן של עשרות השנים של שפיכות־הדמים וההרס בתקופה חדשה של שלום ושיתוף פעולה.

פרק 1. מגילת העצמאות של מדינת ישראל 14.5.1948

בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים. חלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו שממות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים והקימו ישוב גדל והולך השליט על מישקוֹ ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית, תיאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדאט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפיתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על־ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תיפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מנע וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא־חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות־המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העצרת תבעה מאתתושבי ארץ־ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצידם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך, נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדאט, הלילה, אור ליום שבת ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948, תפעל מועצת העם כמועצה מדינית זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מינהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;

תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסודות אזרחות מלאה ושווה על יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ולעמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח־התיכון כולו.

אנו קוראים לעם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידנו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל־אביב, היום בזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

פרק 4

החלטת מועצת הביטחון 242 מיום 22.11.1967

מועצת הביטחון,

בהביעה המשך דאגתה נוכח המצב החמור במזרח התיכון:

בהדגישה שרכישת טריטוריה באמצעות מלחמה היא אסורה,הושיש צורך לפעול למען שלום צודק ובן־קיום, שבו תוכל כל מדינה שבאיזור לחיות בביטחון;

בהדגישה עוד, שכל המדינות החברות, בהסכימן למגילת האומות המאוחדות, קיבלו על עצמן התחייבות לפעול בהתאם לסעיף 2 של המגילה, –

א) מכריזה שקיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובן־קיום במזרח התיכון – מבוסס על הגשמת שני עקרונות אלה:

(1) נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו במלחמה לא מכבר.

(2) קץ לכל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלימות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית, של כל מדינה ממדינות האיזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים בכוח או פעולות כוח.

ב) מכריזה עוד על הצורך:

(1) לערוב לחופש השיט בנתיבי־מים בינלאומיים באיזור.

(2) להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים.

(3) לערוב לשלימות הטריטוריאלית ולעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האיזור, באמצעים שבכללם יצירת איזורים מפורזים.

ג) מבקשת מן המזכיר הכללי למנות נציג מיוחד שייצא למזרח התיכון, כדי לעודד הסכם, וכדי לעזור במאמצים להגיע לכלל הסדר מסכם בדרכי שלום, בהתאם לסעיפים ולעקרונות של החלטה זו..

ד) מבקשת מן המזכיר הכללי למסור למועצת הביטחון דין־וחשבון, בכל ההקדם שאפשר, על התקדמות מאמציו של השליח המיוחד.

התקבלה פה אחד בישיבה ה־1382.

החלטת מועצת הביטחון 338 מיום 22.10.1973

מועצת הביטחון –

1. קוראת לכל הצדדים לקרבות הנוכחיים, לחדול מן האש ולסיים את כל הפעילות הצבאית מייד, לא יותר מ־12 שעות אחרי שעת קבלת החלטה זו, בעמדות שהם מחזיקים בהן כעת.

2. קוראת לצדדים הנוגעים בדבר, לפתוח מייד אחרי הפסקת־האש בהגשמת החלטת מועצת הביטחון 242 (1967), על כל חלקיה.

3. מחליטה שמייד, במקביל להפסקת האש, ייפתח משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר בחסות נאותה, לשם השכנת שלום צודק ובר־קיימא במזרח התיכון.

מיסמכים הקשורים לכינוסה של וועידת־ג’נבה לשלום: דצמבר 1975

מכתב מה־18 בדצמבר 1973 מהמזכיר הכללי לנשיא מועצת הביטחון.

קיבלתי את המכתבים המצורפים מהנציגים הקבועים של ברה“מ וארה”ב בקשר לקיומה של וועידה על המזה"ת. אהיה אסיר תודה אם תעביר מכתבים אלה לחברי מועצת הביטחון. כוונתי היא להמשיך על בסיס המכתבים האלה, שהם בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 344 (1973) מ־15.12.1973.

(חתום) קורט ולדהיים.

מכתב מה־18.12.1973 מהנציג הקבוע של ברה“מ באו”ם אל המזכיר הכללי.

ב־22.10.1973 אימצה מועצת הביטחון את החלטה 338 (1973) שנתמכה ע“י ברה”מ וארה“ב וקוראת להתחלת המשא־ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, תחת חסות מתאימה, שמטרתו כינון שלום צודק ובר־קיימא במזרח־התיכון. הצדדים הנוגעים בדבר הודיעו לארה”ב ולברה“מ על נכונותם להשתתף בוועידת השלום, שתתחיל בג’נבה ב־21 בדצמבר שנה זו. הוועידה תכונס תחת חסותו של האו”ם.

הצדדים הסכימו שהוועידה תנוהל ע“י יושבי־ראש משותפים מברה”מ ומארה“ב, הצדדים גם הסכימו שהשאלה של משתתפים אחרים מאיזור המזה”ת תידון בשלב הראשון של הוועידה.

אנו מקווים שתוכל להשתתף בפתיחת הוועידה שבה יהיו שרי החוץ של המדינות הנוגעות בדבר, ואח"כ נציגיהם המיוחדים בדרג של שגרירים.

אנו גם מקווים שתוכל לשלוח נציג שידווח לך בצורה מלאה על מהלך העבודה של הוועידה. ולבסוף, נהיה אסירי תודה אם האו"ם יוכל לספק את האמצעים הנחוצים לעבודת הוועידה.

אם, כפי שאנו מקווים, תוכל להשתתף, תהיינה ארה“ב וברה”מ, כיושבי־ראש משותפים, אסירות־תודה אם תסכים לשמש כמזמין הוועידה ולהיות היושב־ראש בפתיחתה.

אנו מבקשים שתפיץ את המכתב הזה בין חברי מועצת הביטחון לשם אינפורמציה. אנו מאמינים שנשיא מועצת הביטחון ימצא לנכון לערוך התיעצויות בלתי רישמיות עם חברי המועצה כדי להשיג הסכמה אוהדת במועצה.

(חתום) י. מאליק

הנציג הקבוע של ברה"מ

באו"ם.

מכתב מה־18.12.1973 מהנציג הקבוע של ארה“ב באו”ם אל המזכיר הכללי.

יש לי הכבוד להעביר אליך את המכתב הבא מהמזכיר קיסינג’ר.

"מזכיר כללי יקר:

ב־22.10.1973 אימצה מועצת הביטחון את החלטה 337 (1973) שנתמכה ע“י ברה”מ וארה“ב, הקוראת לפתיחת משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר תחת חסות מתאימה, שמטרתו כינון שלום צודק ובר־קיימא במזה”ת. הצדדים הנוגעים בדבר הודיעו לברה“מ ולארה”ב על נכונותם להשתתף בוועידת שלום שתתחיל בג’נבה ב־21 לדצמבר. הוועידה תכונס תחת חסותו של האו"ם.

“הצדדים הסכימו שהוועידה תנוהל ע”י יושבי־ראש משותפים מברה“מ ומארה”ב. הצדדים גם הסכימו שהשאלה של משתתפים אחרים מאיזור המזה"ת תידון בשלב הראשון של הוועידה.

“אנו מקווים שתוכל להשתתף בפתיחת הוועידה שבה יהיו שרי החוץ של המדינות הנוגעות בדבר, ואח”כ יהיו נציגיהן המיוחדים בדרג דיפלומאטי. אנו גם מקווים שתוכל לשלוח נציג שידווח לך בצורה מלאה על הליכי הוועידה. לבסוף, אנו נעריך מאוד אם האו"ם יוכל לעשות את ההסדרים המתאימים לאמצעים הנחוצים לוועידה.

“אם כפי שאנו מקווים תוכל להשתתף, תודינה לך ברה”מ וארה"ב כיושבי־ראש משותפים, אם תסכים לשמש כמזמין הוועידה ולשבת ראש בשלב הפתיחה.

“אנו מבקשים שתפיץ את המכתב הזה בין חברי מועצת הביטחון לשם אינפורמציה. אנו מאמינים שנשיא מועצת הביטחון ימצא לנכון לערוך התיעצויות בלתי רישמיות עם חברי המועצה במטרה להבטיח הסכמה אוהדת של המועצה.”

(חתום) ו. טפליי בנט, הבן,

משמש כנציג קבוע של ארה“ב באו”ם.

הסכמי הפרדת הכוחות

1. ישראל–מצרים

מאמצים שנעשו לסכם הסכם להפרדת כוחות בין ישראל ומצרים בקילומטר ה־101 בסיני, ואח“כ בג’נבה, ניכשלו בתחילה. ד”ר קיסינג’ר, מזכיר המדינה של ארה“ב, הגיע למזה”ת והצליח לצמצם את הפער בין הצדדים ולהביא את ההסכם לסופו. ממשלת ישראל אישרה את ההסכם ופירסמה הצהרה לפני שחתמה עליו. ההסכם נחתם יום לאחר מכן בקילומטר ה־101 ע“י הרמטכ”לים של צבאות ישראל ומצרים. נוסח הצהרת הממשלה וההסכם:

א) הצהרת ממשלת ישראל בקשר להסכם הפרדת הכוחות, 18.1.1974; לאחר ישיבת הממשלה שנערכה היום אחר־הצהריים, שבה אושר הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים פה־אחד, פירסם מזכיר הממשלה את ההודעה הבאה:

17.1.1974 שעה 21:00 לפי שעון ישראל ומצרים

בהתאם להחלטת וועידת ג’נבה, הגיעו ממשלות ישראל ומצרים, בעזרת ממשלת ארצות־הברית, להסכם על הפרדת והינתקות כוחותיהם הצבאיים.

ההסכם יחתם ע“י ראשי המטות הכלליים של ישראל ומצריםבשעה 12:00, יום שישי, 18 בינואר, בקילומטר ה־101 על כביש קהיר־סואץ. מפקד כוח־החירום של האו”ם, הגנראל סילסוואו נתבקש ע'"י שני הצדדים להיות עד לחתימה.

ב) הסכם הפרדת הכוחות המצרי־ישראלי בהמשך לוועידת ג’נבה לשלום.

א) מצרים וישראל ישמרו בקפדנות על הפסקת האש ביבשה, בים ובאוויר בהתאם לקריאת מועצת הביטחון ויימנעו, החל מזמן חתימת מיסמך זה, מכל פעולות צבאיות או צבאיות למחצה זו נגד זו.

ב) הכוחות הצבאיים של מצרים וישראל יופרדו לפי העקרונות הבאים:

1) כל הכוחות המצריים בצד המזרחי של התעלה ייערכו ממערב לקו שצוין כקו א' במפה המצורפת. כל הכוחות הישראליים, לרבות אלה שממערב לתעלת סואץ והאגמים המרים, ייערכו ממזרח לקו שצויין כקו ב' במפה המצורפת.

2) השטח שבין הקווים המצריים והישראליים יהיה איזור הפרדה ובו יוצב חיל החירום של האו"ם. חיל החירום יוסיף להיות מורכב מיחידות של מדינות שאינן חברות קבועות במועצת הביטחון.

3) בשטח שבין הקו המצרי לתעלת סואץ תהיה הגבלת נשק וכוחות.

4) בשטח שבין הקו הישראלי (קו ב' במפה המצורפת) לקו שצויין כקו ג' במפה המצורפת, העובר לאורך הבסיס המערבי של ההרים, שבהם נמצאים מעברי הגידי והמיתלה, תהיה הגבלת נשק וכוחות.

5) ההגבלות הניזכרות בסעיפים 3, 4 יהיו בפיקוח חיל החירום של האו“ם. יימשכו הנהלים הקיימים של כוח החירום, לרבותסיפוח קציני קישור מצריים וישראליים לחיל החירום של האו”ם.

6) לחילות האוויר של שני הצדדים יותר לפעול עד לקווים שלכל אחד ואחד, בלא הפרעה מן הצד השני.

ג) את פרטי ביצוע הפרדת הכוחות יעבדו הנציגים הצבאיים שלמצרים וישראל, והם שיסכימו על שלבי תהליך זה. נציגים אלהייפגשו למטרה זו בחסות או"ם לא יאוחר מ־48 שעות לאחר סיוםעבודת הנציגים הצבאיים; על כל פנים לא יאוחר משיבעה ימיםלאחר חתימת הסכם זה. תהליך ההפרדה יסתיים לא יאוחר מ־40יום לאחר תחילתו.

ד) הסכם זה לא יהיה בעיני מצרים וישראל כהסכם שלום סופי.הוא צעד ראשון לקראת שלום סופי, צודק ובר־קיימא, לפי סעיפי החלטת מועצת הביטחון 338 ובמסגרת וועידת ז’נבה.

בשם מצרים: מחמד עבד אל־ע’אני אל־גמסי, מאיור־גנרל, רמטכ"ל.

בשם ישראל: דוד אלעזר, רב־אלוף, רמטכ"ל.

נוסח הסכם הפרדת הכוחות בין הצבאות הישראלי והסורי, נחתם ב־31.5.1974

א) ישראל וסוריה ישמרו בקפידה על הפסקת האש ביבשה, בים ובאוויר ויימנעו, החל מזמן חתימת מיסמך זה, מכל פעולות צבאיות האחת נגד רעותה, בביצוע החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 338 מיום 22 באוקטובר 1973.

ב) הכוחות הצבאיים של ישראל וסוריה ייפרדו בהתאם לעקרונות דלקמן:

1) כל הכוחות הצבאיים הישראליים יימצאו ממערב לקו שמצוין כקו א' במפה המצורפת, להוציא איזור קוניטרה, שםיימצאו ממערב לקו א־1.

2) כל השטח ממזרח לקו א' יימצא תחת מינהל סורי, ואזרחים סוריים יחזרו לשטח זה.

3) השטח בין קו א' ובין הקו המצויין במפה המצורפת כקו ב' יהיה איזור ההפרדה, באיזור זה יוצב כוח משקיפי האו"ם לענייןההינתקות, אשר יוקם בהתאם לפרוטוקול הניספח.

4) כל הכוחות הצבאיים הסוריים יימצאו ממזרח לקו המצויין כקו ב' במפה המצורפת.

5) יימצאו שני איזורים שווים של הגבלת נשק וכוחות, האחד ממערב לקו א' והשני ממזרח לקו ב', כמוסכם לעיל.

6) לחילות האוויר של הצדדים יותר לפעול עד לקווים של כל אחד ואחד, בלא הפרעה מן הצד האחר.

ג) באיזור בין קו ובין קו א־1 במפה המצורפת לא יימצאו כוחות צבאיים.

ד) הסכם זה והמפה המצורפת ייחתמו בידי נציגים צבאיים של ישראל ושל סוריה בז’נבה, לא יאוחר מיום 31 במאי, 1974, בקבוצת העבודה הצבאית המצרית־הישראלית של וועידת השלום בז’נבה שבחסות האו“ם, לאחר שנציגים צבאיים סוריים יצורפו לקבוצה זו ובהשתתפות נציגי ארה”ב ובריה"מ. התיחום המדוייק של המפה המפורשת ותוכנית לביצוע הינתקות הכוחות יעובדו על ידי הנציגים הצבאיים של ישראל ושל סוריה, בקבוצת העבודה הצבאית המצרית־הישראלית, ואלה יסכימו על שלבי תהליך זה.

קבוצת העבודה הצבאית המתוארת לעיל תחל בעבודתה למטרה זו בז’נבה, בחסות האו"ם, בתוך 24 שעות לאחר חתימת הסכם זה. הם ישלימו משימה זו בתוך חמישה ימים. ההינתקות תתחיל בתוך 24 שעות לאחר השלמת משימתה של קבוצת העבודה הצבאית. תהליך ההינתקות יושלם לא יאוחר מ־20 יום לאחר תחילתו.

ה) הוראות סעיפים א, ב, ו־ג יבוקרו על ידי אנשי מנגנון האו“ם המרכיבים את כוח משקיפי האו”ם לעניין ההינתקות, לפי הסכם זה.

ו) בתוך 24 שעות לאחר חתימת הסכם זה בז’נבה יוחזרו כל שבויי המלחמה הפצועים, המוחזקים בידי שני הצדדים, כפי שאישרהצלב האדום. בבוקר היום, לאחר סיום משימתה של קבוצת העבודה הצבאית, יוחזרו יתר שבויי המלחמה.

ז) גוויות כל החיילים שנפלו, המוחזקות ביד כל אחד משני הצדדים, תוחזרנה לקבורה במדינותיהם בתוך 10 ימים לאחר חתימת הסכם זה.

ח) הסכם זה אינו הסכם שלום. הוא מהווה צער לקראת שלום צודק ובר־קיימא על בסיס החלטת מועצת הביטחון 338 מיום 22 באוקטובר, 1973.

ניספח – זיכרון דברים בעניין כוחות האו"ם, וזה לשונו:

תפקידו של כוח משקיפי האו“ם לעניין ההינתקות לפי הסכם זה יהיה לפעול כמיטב מאמציו כדי לקיים את הפסקת האש ולדאוג כי תישמר בקפידה. הוא יפקח על ההסכם והפרוטוקול המצורף לו, בנוגע לאיזורי ההפרדה וההגבלה. בביצוע שליחותו, הוא ימלא אחר חוקי סוריה ותקנותיה החלים באורח כללי ולא יפריע לפעולתו של המינהל האזרחי המקומי. יהיה לו חופש תנועה ותיקשורת ושירותים אחרים הדרושים לשליחותו. הוא יהיה ממונע ויצוייד בכלי־נשק אישיים בעלי אופי של הגנה ויפעיל כלי־נשק אלה רק לשם הגנה־עצמית. מיספר אנשי כוח משקיפי האו”ם לעניין ההינתקות יהיה כ־1,250 והם ייבחרו על ידי המזכיר הכללי של האו“ם, בהתיעצות עם הצדדים, מקרב חברות האו”ם שאינן חברות קבועות במועצת הביטחון.

כוח משקיפי האו“ם לעניין ההינתקות יהיה בפיקוד האו”ם, המוקנה למזכיר הכללי, בסמכות מועצת־הביטחון.

כוחות האו"ם לעניין ההינתקות יבצעו ביקורות לפי ההסכם וידווחו על תוצאותיהן לצדדים, במועדים קבועים ולא פחות מפעם אחת בכל 15 יום, ובנוסף על כך, כאשר יבקש זאת אחד הצדדים. הוא יתווה על הקרקע את הקווים המתאימים הנתונים על המפה המצורפת בהסכם.

ישראל וסוריה תתמוכנה בהחלטות מועצת הביטחון של האו“ם אשר תכונן את כוח משקיפי האו”ם לעניין ההינתקות, כנקבע בהסכם. ההרשאה תהיה לשישה חודשים, בכפוף לחידושה בהחלטה נוספת של מועצת הביטחון.

מפות המתארות את הסכמי הפרדת הכוחות

קווי הפסקת האש בחזית המצרית 24.10.1973

קווי הפסקת האש בחזית הסורית 24.10.1973

קווי הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים 18.1.1974

קווי הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 30.5.1974

הסכם ביניים בין מצרים וישראל, 1 בספטמבר 1975

ממשלת הריפובליקה הערבית של מצרים וממשלת ישראל הסכימו ש:

סעיף 1.

הסיכסוך ביניהן ובמזרח־התיכון לא ייפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום.

ההסכם שעליו חתמו הצדדים ב־18 בינואר 1974, במסגרת וועידת־השלום בג’נבה היווה צעד ראשון לקראת שלום צודק ובר־קיימא בהתאם לסעיפי החלטת מועצת הביטחון 338 מה־22 באוקטובר 1973. הן נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא־ומתן כקריאת מועצת הביטחון

בהחלטה 338, שהסכם זה הוא צעד משמעותי לקראת אותה מטרה.

סעיף 2

הצדדים מתחייבים בזה שלא לנקוט באיום כשימוש בכוח, או בשימוש בכוח, או בהסגר צבאי האחד נגד זולתו.

סעיף 3

(1) הצדדים ימשיכו לשמור בקפידה על הפסקת־האש ביבשה, בים ובאוויר ולהימנע מכל פעולות צבאיות, או צבאיות־למחצה, האחד נגד זולתו.

(2) הצדדים גם מאשרים שההתחייבויות הכלולות בניספח ובפרוטוכול, לאחר שיסוכם, תהווינה חלק בלתי־ניפרד מהסכם זה.

סעיף 4

א. הכוחות הצבאיים של הצדדים ימוקמו בהתאם לעקרונות הבאים:

(1) כל הכוחות הישראליים ימוקמו מזרחית לקווים המסומנים כ־י' ו־מ' במפה המצורפת.

(2) כל הכוחות המצריים ימוקמו מערבית לקו המסומן כ־ה' במפה המצורפת.

(3) האיזור בין הקווים המסומנים כ־ה' ו־ו' והאיזור בין הקווים המסומנים כ־י' ו־כ' במפה המצורפת יהיו מוגבלים בחימוש ובכוחות.

(4) ההגבלות על חימוש וכוחות באיזורים המתוארים בסעיף (3) לעיל תתקבלנה כפי שמתואר בניספח המצורף.

(5) האיזור בין הקווים המסומנים כ־ה' ו־י' במפה המצורפתיהיה איזור חייץ. באיזור זה ימשיך כוח החירום של האו"ם למלא את תפקידו כמו בהסכם ישראל־מצרים מיום 18 בינואר 1974.

(6) באיזור דרומה לקו ה' ומערבה לקו מ', כפי שמתואר במפה המצורפת, לא יהיו כוחות צבאיים, כפי שמצויין בניספח המצורף.

ב. הפרטים בקשר לקווים החדשים, ההצבה מחדש של הכוחות ועיתויה, ההגבלות על החימוש והכוחות, איזורי הסיור, הפעלת מערכות ההתראה והפיקוח והשימוש בדרכים, תפקידי האו"ם והסדרים אחרים יהיו כולם בהתאם לתנאים של הניספח והמפה שהם חלק בלתי־ניפרד מהסכם זה ומהפרוטוכל שיהיה תוצאה של המשא־ומתן בהמשך לניספח ואשר, לאחר שיסוכם, יהווה חלק בלתי־נפרד מהסכם זה.

סעיף 5

כוח החירום של האו"ם הוא חיוני וימשיך בתפקידיו והרשאתו תוארך מדי שנה.

סעיף 6

הצדדים מכוננים בזה וועדה משותפת למשך קיומו של הסכם זה. היא תפעל בחסות המתאם של מישלחות האו“ם לשמירת השלום במזרח־התיכון, כרי לטפל בכל בעייה שתתעורר מהסכם זה וכדי לעזור לכוח החירום של האו”ם במילוי הרשאתו. הוועדה המשותפת תפעל בהתאם לנוהלים שיסוכמו בפרוטוכל.

סעיף 7

מטענים לא־צבאיים המיועדים לישראל או הבאים ממנה יורשו לעבור דרך תעלת־סואץ.

סעיף 8

(1) הצדדים רואים בהסכם זה צעד משמעותי לקראת שלום צודק ובר־קיימא. אין הוא הסכם־שלום סופי.

(2) הצדדים ימשיכו במאמציהם לשאת ולתת בדבר הסכם־שלום סופי במסגרת וועידת־השלום של ג’נבה, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 338.

סעיף 9

הסכם זה יכנס לתוקפו עם החתימה על הפרוטוכל וישאר בתוקף עד שיוחלף ע"י הסכם חדש

ניספח להסכם סיני

תוך חמישה ימים לאחר החתימה על הסכם ישראל־מצרים ייפגשו נציגים של שני הצדדים בקבוצת העבודה הצבאית של ועידת ג’נבה לשלום במזרח־התיכון כדי להתחיל את ההכנות לפרוטוכול מפורט להסברים של ההסכם. כדי לאפשר את הכנת הפרוטוכול וההשלכות של ההסכם וכדי לעזור בשמירה קפדנית על הפסקת־האש ונושאים אחרים של ההסכם, הסכימו שני הצדדים על העקרונות הבאים, שהם חלק בלתי־ניפרד מההסכם, כקווים מנחים לקבוצת העבודה.

1. הגדרת קווים ואיזורים.

הצבת הכוחות, איזורי דילול של כוחות ונשק, איזורי חייץ, האיזור דרומה מקו ה' ומערבה מקו מ', איזורים אחרים, כבישים לשימוש שוטף ונושאים אחרים שהוזכרו בסעיף 4 של ההסכם יהיו לפי המצויין על המפה המצורפת (1:100,000, הוצאה אמריקאית).

2. איזורי־חייץ.

(א) הגישה לאיזורי החייץ תהיה מבוקרת ע“י כוח החירום של האו”ם, בהתאם לנוהלים שיעובדו ע“י קבוצת העבודה וכוח החירום של האו”ם.

(ב) מטוס של כל צד יהיה רשאי לטוס בחופשיות מעל לקו הקידמי של אותו צד. מטוסי סיור של כל צד רשאים לטוס מעל

הסכם בין ישראל ומצרים

הקו האמצעי של איזור החייץ בין קו ה' ו' – בתיכנון מוסכם.

(ג) באיזור החייץ, בין קו ה' ו־י', תוקם, לפי סעיף 4 של ההסכם, מערכת אתראה מוקדמת, שתופעל ע"י אזרחים אמריקאים, כפי שמפורט בהצעה ניפרדת שהיא חלק מהסכם זה.

(ד) לאנשים מוסמכים תהיה גישה לאיזור החייץ למעבר אל וממערכות האתראה המוקדמת; אופן הביצוע יעובד ע“י קבוצת העבודה וכוח החירום של האו”ם.

3. האיזור דרומה לקו ה' ומערבה לקו מ'

(א) באיזור זה יבטיח כוח החירום של האו"ם שלא יהיו כוחות צבאיים או חצי־צבאיים מכל סוג, ביצורים צבאיים ומיתקנים צבאיים; הוא יקבע נקודות ביקורת ויהיה לו חופש תנועה הנחוץ למילוי תפקיד זה.

(ב) לאזרחים מצריים ולאזרחים ממדינה שלישית העובדים בשדות־הנפט תהיה רשות להיכנס, לצאת, לעבוד ולגור באיזורים, המצויינים לעיל, חוץ מאשר באיזורי החייץ 2א' ו־2ב' ועמדות האו"ם. משטרה מצרית אזרחית, במיספר, בלי־נשק וציוד מתאימים, כפי שיוחלט בפרוטוכול, תורשה למלא את תפקידיה

הרגילים בין האוכלוסיה האזרחית.

(ג) כניסה ויציאה מהאיזור, באוויר, ביבשה ובים, תהיה דרך נקודות הביקורת של כוח החירום של האו“ם. כוח החירום של האו”ם יקים נקודות ביקורת לאורך הכבישים, הקווים המפרידים ונקודות אחרות, במיקום מדוייק ובמיספר שיוחלט עליהם בפרוטוכל.

(ד) גישה למרחב האווירי ולאיזור החוף תהיה מוגבלת לכלי־שייט אזרחיים מצריים לא חמושים בלבד ולהליקופטרים אזרחייםלא חמושים ולמטוסי תובלה הקשורים בפעילות האזרחית באיזור, כפי שהוסכם ע"י קבוצת העבודה.

(ה) ישראל מתחייבת להשאיר את כל המיתקנים והמיבנים התת־קרקעיים האזרחיים הקיימים שלמים וללא פגע.

(ו) נוהלים לשימוש באיזורים המשותפים של כבישי החוף לאורך מיפרץ סואץ ייקבעו ע"י קבוצת העבודה ויפורטו בפרוטוכל.

4. השגחה איזורית

תהיה המשכה של משימות סיור איזורי ע“י ארה”ב באיזורים המכוסים ע“י ההסכם, לפי אותם נוהלים שכבר בשימוש. המשימות תבוצענה ברגיל בתדירות של אחת לשבעה עד 10 ימים, בשכל צד או כוח החירום של האו”ם רשאי לבקש משימה מוקדמת יותר. ארה“ב תאפשר לישראל, למצרים ולמתאם הראשי של כוח משימת שמירת־השלום של האו”ם במזה"ת לבחון את תוצאות משימות הסיור.

5. הגבלות של חימוש וכוחות

(א) באיזורי דילול הכוחות והנשק תהיינה ההגבלות העיקריות כדלהלן:

(1) שמונה (8) גדודי חיל־רגלים רגילים.

(2) שיבעים וחמישה (75) טנקים.

(3) שישים (60) כלים ארטילריים, כולל מרגמות כבדות (כלומר, בקוטר גדול מ־120 מ"מ), שהטווח שלהם לא יעלה על 12 ק"מ.

(4) המיספר הכולל של כוח־האדם לא יעלה על שמונת־אלפים (8,000).

(5) שני הצדדים מסכימים לא להציב או למקם באיזור כלי־נשק שיכולים להגיע בטווח שלהם לצד השני.

(6) שני הצדדים מסכימים שבאיזורים בין קווים י' ו־כ‘, ובין קוו א’ (של הסכם הפרדת הכוחות מ־18.1.1974) וקוו ה', הם לא יקימו ביצורים או מיתקנים חדשים בגודל העולה על המוסכם בזאת.

(ב) ההגבלות העיקריות מעבר לאיזורי דילול הכוחות והנשק תהיינה:

(1) אף צד לא יציב או ימקם כל כלי־נשק באיזורים שמהם יוכלו להגיע לקו השני.

(2) הצדדים לא יציבו טילים נגד מטוסים בתוך איזור של 10 ק"מ מזרחה לקוו כ' ומערבה לקוו ו', בהתאמה.

(ג) כוח האו"ם ינהל פיקוח כדי להבטיח את קיום ההגבלות המוסכמות באיזורים אלה.

6. תהליכי הוצאה לפועל

הביצוע המפורט והעיתוי של ההצבה מחדש של הכוחות, מסירת שדות־הנפט וסידורים אחרים לפי ההסכם, הניספח והפרוטוכל ייקבעו ע“י קבוצת העבודה, אשר תסכים על השלבים של תהליך זה, כולל התנועה בשלבים של היחידות המצריות לקוו ה' ושל היחידות הישראליות לקוו ו'. השלב הראשון יהיה העברת מיתקני שדות־הנפט לידי מצרים. תהליך זה יחל תוך שבועיים מחתימת הפרוטוכל עם הצגת הטכנאים הדרושים והוא יושלם לא יאוחר משמונה שבועות לאחר שיחל. פרטי השלבים יעובדו ע”י קבוצת העבודה הצבאית.

ביצוע ההצבה מחדש יסתיים תוך חמישה חודשים לאחר חתימת הפרוטוכל.

הצעה למערכת התראה־מוקדמת

בקשר למערכת ההתראה־המוקדמת המוזכרת בסעיף 4 של ההסכם בין מצרים וישראל שנסתיים בתאריך זה וכחלק בלתי־ניפרד מההסכם ההוא (להלן “ההסכם הבסיסי”), מציעה ארה"ב את הדברים הבאים:

1. מערכת ההתראה־המוקדמת שתוקם בהתאם לסעיף 4 באיזור המופיע על המפה המצורפת תהיה בפיקוח ארה"ב. יהיו בה האלמנטים הבאים:

א. בשתי תחנות הפיקוח המתוארות בקטע 1א לעיל, יאמתו מוקדמת, האחת מופעלת ע“י מצרים והשניה ע”י ישראלים. מיקומן מופיע במפה המצורפת להסכם הבסיסי. כל תחנה תאוייש ע"י לא יותר מ־250 טכנאים ואנשי מינהל. הם יבצעו את פעולות הפיקוח החזותי והאלקטרוני רק בתוך תחנותיהם.

ב. בתמיכה לתחנות אלה, כדי לספק התראה־טאקטית־מוקדמת וכדי לאשר אליהם גישה, תוקמנה שלוש תחנות תצפית ע“י ארה”ב במעברי המיתלה והגידי כפי שיופיע על המפה המוסכמת.

תחנות אלה תופעלנה ע"י אזרחים אמריקאים. בתוספת לתחנות אלה יוקמו שלושה שדות חישה־אלקטרונית לא מאויישים בשני הקצוות של כל מעבר ובשכנות לכל תחנה ולכבישים המוליכים אל ומאותן תחנות.

2. האזרחים האמריקאים יבצעו את התפקידים הבאים בקשר להפעלת ואחזקת תחנות אלה:

א. בשתי תחנות הפיקוח המתוארות בקטע 1א לעיל, יאמתו העובדים האמריקאים את אופי הפעולות של התחנות ואת כל התנועות לתוך ומחוץ לכל תחנה וידווחו מיד על כל סטייה שיבחינו מהתפקיד המיוחד שלה של פיקוח חזותי ואלקטרוני לצדדים בהסכם הבסיסי ולכוח החירום של האו"ם.

ב. בכל תחנת תצפית המתוארת בקטע 1ב לעיל, ידווחו העובדים האמריקאים מיד לצדדים בהסכם הבסיסי ולכוח החירום של האו“ם על כל תנועה של כוחות מזויינים, מחוץ לכוחות החירום של האו”ם, ועל כל הכנה נראית לתנועה כזאת.

ג. המיספר הכולל של אזרחים אמריקאים המוצבים למשימות אלה לא יעלה על 200. רק אזרחים יהיו מוצבים לתפקידים אלה,

3. לא יוחזקו כל כלי־נשק בתחנות ובמיתקנים לפי הצעות אלה, חוץ מכמות מעטה הנחוצה להגנתם.

4. העובדים האמריקאים המשרתים במערכת ההתראה־המוקדמת יהיו רשאים לנוע בחופשיות בתוך שטח המערכת.

5. ארה"ב ועובדיה יהיו זכאים למיתקני עזר הנחוצים לביצוע תפקידם.

6. צוות העובדים האמריקאיים יהיו בעלי חסינות לפשעים מקומיים אזרחיים הגבלות מיסים ומכסים ויהיו זכאים להנות מכל זכות וחסינות מסויימות אחרות שמוזכרות בהסכם כוח החירום של האו"ם מ־13 בפברואר 1957.

7. ארצות־הברית מאשרת שהיא תמשיך לבצע את תפקידיה המתוארים לעיל למען שמירתו של ההסכם הבסיסי.

8. למרות כל תנאי של הצעות אלה, רשאית ארצות־הברית להחזיר את צוות עובדיה רק אם היא תיווכח לדעת שביטחונם עומד בסכנה או שהמשך מילוי תפקירם אינו נחוץ יותר. במיקרה השני יקבלו הצדדים להסכם הבסיסי הודעה מראש, כדי לתת להם הזדמנות לדאוג להסדרים אחרים. אם שני הצדדים להסכם הבסיסי יבקשו מארצות־הברית לסיים את תפקידה לפי הצעה זו, תתייחס ארצות־הברית אל בקשות כאלה כסופיות.

9. בעיות טכניות הכוללות את מיקומן של תחנות התצפית תיפתרנה בעזרת התייעצות עם ארצות־הברית.

תזכיר של הסכם בין ממשלות ארצות־הברית וישראל, 7.10.1975

ארצות־הברית מכירה בכך שההסכם הישראלי־מצרי שהחל ב־1 בספטמבר 1975 (להלן – ההסכם) שמביא לנסיגה מאיזורים חיוניים בסיני הוא מעשה בעל־חשיבות רבה מצידה של ישראל לקראת השגת שלום סופי. הסכם זה נהנה מתמיכה אמריקאית מלאה.

הבטחות אמריקאיות־ישראליות

1. ממשלת ארצות־הברית תעשה בל מאמץ במסגרת מיגבלות משאביה וסמכויות והקצבות הקונגרס שלה, על בסיס מתמשך ולטווח ארוך, כדי לשאת באחראיות מלאה לציודה הצבאי של ישראל ודרישות בטחוניות אחרות, לדרישות האנרגיה שלה ולצרכיה הכלכליים. הצרכים המצויינים בקטע 2, 3 ו־4 להלן יכללו בסכום השנתי הכולל שיבוקש בשנת הכספים 76 והשנים שלאחר מכן.

2. הצרכים הצבאיים של ישראל מארצות־הברית לטווח ארוך יהיו נושאים להתייעצויות תקופתיות בין נציגים של ארצות־הברית ושל מוסדות הביטחון הישראליים, עם הסכמים על פריטים מסויימים שיכללו בתזכיר אמריקאי־ישראלי ניפרד. למטרה זו תמונה משלחת חקר של מומחים תוך 3 שבועות. בניהול חקר זה שיכלול את צרכי ישראל ל־1976 תתייחס ארצות־הברית באהדה לבקשות ישראל, כולל בקשתה לכלי־נשק מתקדמים ומתוחכמים.

3. ישראל תדאג לעשות בעצמה הסדרים לאספקת נפט לצרכיה באמצעות נוהלים רגילים. אם לא תוכל ישראל להבטיחאת צרכיה בנושא זה, תפעל ארצות־הברית, על סמך הודעה עלכך מממשלת ישראל, כלהלן למשך חמש שנים ובסופה של כל תקופה יוכל כל אחד מהצדדים לסיים הסדר זה בהודעה של שנה מראש.

(א) אם לא תוכל ישראל להשיג את הנפט הדרוש לה לצרכיה הביתיים הרגילים בנסיבות שבהן לא תהיינה קיימות הגבלות על היכולת של ארצות־הברית להשיג כמויות נפט כדי לספק את צרכיה הרגילים שלה, תבטיח ממשלת ארצות־הברית שישראל תוכל להשיג את הנפט לצרכיה הרגילים המוזכרים לעיל. אם ישראל לא תוכל להבטיח את האמצעים הדרושים להעברת נפט זה, תעשה ממשלת ארצות־הברית כל מאמץ לעזור לישראל להבטיח את אמצעי התובלה הדרושים.

(ב) אם לא תוכל ישראל להשיג את הנפט הדרוש לה לצרכיה הביתיים הרגילים בנסיבות שבהן תהיה הגבלה על כמות בגלל אמברגו או דבר אחר שימנע מארצות־הברית מלהשיג נפט לצרכיה היא, תדאג ממשלת ארצות־הברית שישראל תוכל להשיג את הנפט בהתאם לנוסחת השימור וההקצבה של סוכנות האנרגיה הבינלאומית כפי שהיא מיושמת ע"י ממשלת ארצות־הברית, כדי לספק את צרכיה של ישראל. אם לא תוכל ישראל להבטיח את האמצעים הדרושים כדי להעביר את הנפט לישראל, תעשה ממשלת ארצות־הברית כל מאמץ כדי לעזור לישראל להבטיח את אמצעי התובלה.

מומחים ישראליים ואמריקאיים יפגשו אחת לשנה או בתדירות גבוהה יותר לפי בקשת אחד הצדדים, כדי לדון בדרישות הנפט הנוספות של ישראל.

4. כדי לעזור לישראל לספק את צרכי האנרגיה שלה וכחלק מהסכום השנתי הכולל בסעיף 1 למעלה, ארצות־הברית מסכימה:

(א) בקביעת הסכום השנתי הכולל שתבקש ממשלת ארצות־הברית מהקונגרס, היא תקדיש תשומת־לב מיוחדת לדרישותייבוא הנפט של ישראל, ולתקופה שנקבעה ע"י סעיף 3 למעלה, תתחשב במיוחד כאשר תחשב סכום זה בהוצאותיה הנוספות של ישראל לייבוא הנפט שבא במקומו של הנפט שהיה מגיע כרגיל

מאבו־רודיס וראס סודאר (1.5 מיליון טונות ב־1975).

(ב) לבקש מהקונגרס להעמיד לרשות ממשלת ישראל סכומים שייקבעו בהסכמה משותפת הדרושים לביצוע פרוייקט בניית מאגרי הנפט בישראל והבאת כושר הקיבולת והאגירה של המאגרים, העומדת על אספקה של שישה חודשים כיום לקיבולת של אספקה לשנה אחת עם תום הפרוייקט. הפרוייקט יושלם תוך ארבע שנים. בניית המאגר, תיפעולו, מימונו ונושאים רלוונטיים אחרים שלו יהיו נושא לדיונים מוקדמים ומפורטים בין שתי הממשלות.

5. ממשלת ארצות־הברית אינה מצפה שישראל תתחיל במילוי ההסכם לפני שמצרים תקיים את התחייבויותיה בהסכם הפרדת הכוחות מינואר 1974 ותרשה מעבר כל סוגי המטענים אל ומנמלי־ים ישראליים דרך תעלת־סואץ.

6. ממשלת ארצות־הברית מסכימה עם ישראל שההסכם הבא שייחתם עם מצרים יהיה הסכם שלום סופי.

7. במיקרה של הפרה מצרית של כל אחד מתנאי ההסכם, מוכנה ממשלת ארצות־הברית לדון עם ישראל על משמעות וחשיבות ההפרה ופעולות אפשריות של ממשלת ארצות־הברית לתיקון המצב.

8. ממשלת ארצות־הברית תצביע נגד כל הצעת החלטה של מועצת הביטחון, שלפי ראות עיניה, תשפיע או תשנה ביסודיות את ההסכם.

9. ממשלת ארצות־הברית לא תצטרף למאמצים שייעשו ע"י אחרים, ותשתדל למנוע מאמצים כאלה, שיגרמו להצעות שהיא וישראל מסכימות שהן מזיקות לענייניה של ישראל.

10. לאור התחייבותה הממושכת של ארצות־הברית לקיומה וביטחונה של ישראל, תתייחס ממשלת ארצות־הברית בחומרה מיוחדת לכל איום על ביטחונה או ריבונותה של ישראל שיבוא מצד מעצמה עולמית. בתמיכה למטרה זו, תתייעץ ממשלת ארצות־הברית עם ממשלת ישראל, במיקרה של איום כזה, על תמיכתה הדיפלומאטית או האחרת, או על עזרתה לישראל בהתאם לאפשרויותיה התחוקתיות.

11. ממשלת ארצות־הברית וממשלת ישראל יסיימו את התוכנית החלקית למיבצע סיוע צבאי לישראל בעיתות חירום מוקדם ככל האפשר, ואם יתאפשר הדבר, תוך חודשיים לאחר החתימה על מיסמך זה.

12. עמדת ממשלת ארצות־הברית היא שהתחייבויותיה של מצרים בהסכם הישראלי מצרי, ביצועו, תוקפו ואורכו אינם תלויים באף מעשה או התפתחויות בין מדינות ערביות אחרות ובין ישראל. ממשלת ארצות־הברית מתייחסת אל ההסכם כעומד בפני עצמו.

13. ממשלת ארצות־הברית שותפה לעמדת ישראל שבנסיבות מדיניות קיימות מסוימות ינוהל משא ומתן עם ירדן לקראת הסכם שלום כולל.

14. בהתאם לעיקרון של חופש השייט בים הפתוח והמעבר החופשי במיצרים המחברים מים בינלאומיים, מכירה ממשלת ארצות־הברית במיצרי באב־אל־מנדאב ובמיצרי גיברלטאר כמעברים ימיים בינלאומיים. היא תתמוך בזכותה של ישראל למעבר חופשי דרך מיצרים כאלו. ממשלת ארצות־הברית גם מכירה בזכותה של ישראל לחופש הטייס מעל לים־סוף ולמיצרים כאלו ותתמוך במימוש זכות זאת בצורה דיפלומאטית.

15. במיקרה שכוח החירום של האו“ם או גוף אחר של האו”ם יפונה בלי הסכם קודם של שני הצדדים בהסכם הישראלי־מצרי ושל ארצות־הברית לפני שהסכם זה יוחלף בהסכם אחר, דעתה של ארצות־הברית היא שהסכם זה ישאר מחייב על כל חלקיו.

16. ארצות־הברית וישראל מסכימות שהחתימה על הפרוטוכל של ההסכם הישראלי־מצרי וכניסתו המלאה לתוקפו לא יתקיימו לפני אישור הקונגרס של ארצות־הברית על תפקידה של ארצות־הברית בקשר למשימות הפיקוח והתצפית המתוארים בהסכם ובניספח שלו. ארצות־הברית הודיעה לממשלת ישראל שיש בידה הסכמה של ממשלת מצרים לנאמר למעלה.

יגאל אלון

סגן ראש הממשלה

ושר החוץ

(בשם ממשלת ישראל)

הנרי קיסינג’ר

מזכיר המדינה

(בשם ממשלת ארצות־הברית)

תזכיר על הסכם בין ממשלות ישראל וארצות־הברית

וועידת ג’נבה לשלום

2. ארצות־הברית תמשיך לדבוק במדיניות הנוכחית שלה בקשר לאש"ף, שלפיה היא לא תכיר ולא תישא־ותיתן עם האירגון לשיחרור פלשתין כל עוד אירגון זה לא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ואינו מקבל את הצעות מועצת הביטחון 242 ו־338. ממשלת ארצות־הברית תתייעץ ותדאג להתאמה בעמדות ובאסטרטגיה בנושא זה עם ממשלת ישראל בוועידת ג’נבהלשלום. כמו כן תתייעץ ארצות־הברית ותדאג להתאמת עמדתה והאסטרטגיה שלה עם ישראל בקשר למשתתפים מכל מדינה נוספת. ברור הוא שההשתתפות של כל מדינה, קבוצה או אירגוןנוספים אפשריים תדרוש הסכמה של כל המשתתפים הראשונים.

3. ארצות־הברית תבטיח שהיא תעשה כל מאמץ בוועידה שהמשא ומתן שיבוא בעיקבותיה יהיה על בסיס בילטראלי.

4. ארצות־הברית תתנגד ואם יהיה צורך תצביע נגד כל יוזמהבמועצת הביטחון לשנות בצורה משמעית את התנאים של וועידתג’נבה לשלום או את החלטות 242 ו־338 בניגוד למטרתן המקורית.

5. ארצות־הברית תשתדל להבטיח שתפקיד המדינות שבחסותן נערכת הוועידה יהיה מורכב ממה שהוסכם בתזכיר ההבנה בין ממשלת ארצות־הברית וממשלת ישראל מה־20 בדצמבר 1973.

6. ארצות־הברית וישראל יתאמו פעולה כדי להבטיח שהוועידה תנוהל בצורה התואמת את המטרות של מיסמך זה ובמטרה המוצהרת של הוועידה, כלומר, ההתקדמות לקראת שלום על בסיס משא־ומתן בין ישראל וכל אחת משכנותיה.

יגאל אלון

סגן ראש הממשלה

ושר החוץ

(בשם ממשלת ישראל)

הנרי קיסינגיר.

מזכיר המדינה

(בשם ממשלת ארצות־הברית)

ערבויות מממשלת ארצות־הברית לישראל

בשאלת הסיוע הצבאי והכלכלי לישראל, מוסיפים הדברים הבאים על הנאמר בתזכיר על ההסכם.

ארצות־הברית נחושה בהחלטתה להמשיך ולדאוג לעוצמתה הביטחונית ההגנתית של ישראל באמצעות אספקת סוגים מתקדמים של ציוד, כמו מטוסי 16–F. ממשלת ארצות־הברית מסכימה לפגישה מוקדמת כדי לקיים עיון משותף על טכנולוגיה מתקדמת ופריטים מתוחכמים, כולל טילי קרקע־קרקע מדגם פרשינג עם ראשי־נפץ קונבנציונאליים, עם נטייה להיענות בחיוב. מינהל ארה“ב יתחייב מדי שנה שהקונגרס של ארה”ב יאשר בקשה לסיוע צבאי וכלכלי כרי לספק את צרכיה הכלכליים והצבאיים של ישראל.

ערבויות ממשלת ארה"ב למצרים

1. ארצות־הברית מתכוונת לעשות מאמצים רציניים לעזור לקיים שיחות נוספות בין סוריה וישראל באמצעים דיפלומאטיים בתחילה.

2. במיקרה של הפרה ישראלית של ההסכם, מוכנה ארצות־הברית להתייעץ עם מצרים על המשמעות והחשיבות של ההפרה ועל פעולות אפשריות של ארצות־הברית לתיקון המצב.

3. ארצות־הברית תספק למצרים סיוע טכני לתחנת ההתראה־המוקדמת המצרית.

4. ארה"ב מאשרת את מדיניות הסיוע שלה לפיתוח הכלכלי של מצרים; הסכום המדוייק יהיה נתון לרשויות והחלטות הקונגרס.

פרק 5. האמנה נגד ישראל¹

המועצה הלאומית הפלשתינאית, המורכבת מנציגים של אירגונים פלשתינאים בכל העולם הערבי, נתכנסה בקהיר ביולי 1968 כדי להציע ולאמץ “אמנה פלשתינאית לאומית.” לאירגוני המחבלים היו לפחות 47 נציגים במועצה בת 100 חברים. השימוש במילה “אמנה” במקום המילה “מגילה” או “הצהרת יסוד” משקף את התוקף הלאומי של המיסמך.

קטעים מתוך האמנה

סעיף 1: פלשתין היא מולדת העם הערבי הפלשתינאי והיא חלק אינטגראלי (בלתי ניפרד) מהמולדת הערבות הגדולה, והעם הפלשתינאי הוא חלק מן האומה הערבית.

סעיף 2: פלשתין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית.

הערה: סעיף זה אומר שפלשתינה לא תחולק למדינה ערבית ומדינה יהודית, אלא תהיה יחידה טריטוריאלית אחת. מדינה זו תיכלול את הגדה־המערבית ורצועת־עזה ואת מדינות ירדן וישראל.

סעיף 3: העם הערבי הפלשתינאי הוא בעל הזכות החוקית במולדתו והוא יגדיר עצמו אחר שיסתיים שיחרור מולדתו בהתאם לרצונו ואך ורק לרצונו ובחירתו.

הערה: סעיף זה מסביר מדוע לא הקים עדיין אש"ף ממשלה־גולה – זה יחכה עד “שהשיחרור של המולדת יושלם.” הסעיף טוען שרק לערבים הפלשתינאים, ולא ליהודים, יש הזכות החוקית להגדרה עצמית.

סעיף 4: האישיות הפלשתונאית היא תכונה שורשית מתמידה שאינה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים; הכיבוש הציוני ופיזור העם הערבי הפלשתינאי כתוצאה מהשואות שבאו עליו אינם פוגמים באישיותו ובשייכותו הפלשתינאית ואינם שוללים אותו.

סעיף 5: הפלשתונאים הם האזרחים הערביים אשר שכנו מישכן קבע בפלשתין עד שנת 1947, אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה. כל מי שנולד לאב ערבי פלשתינאי אחרי תאריך זה בתוך פלשתין או מחוצה לה הוא פלשתינאי.

סעיף 6: היהודים אשר שכנו מישכן קבע בפלשתין ער תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלשתינאים.

הערה: זהו סעיף חשוב ומכריע. הספרות הערבית מציינת את “הפלישה הציונית” כשנת הצהרת בלפור – 1917. לכן, אין זה ברור, אם יהודים שנולדו בישראל אחרי 1917 יורשו להישאר. יהודים שהגיעו לישראל אחרי 1917, כולל ניצולי הזוועות שלהיטלר, יהיו חייבים, כמובן לעזוב – בכל מקרה.

סעיף 7: השייכות הפלשתינאית והקשר לפלשתין, החומרי, הרוחני וההיסטורי, הם עובדות קבועות. חינוך הפרט הפלשתיני חינוך ערבי־מהפכני ונקיטה בכל האמצעים ליצירת תודעה לאומית אצל הפלשתיני, השכלתו כדי שיכיר את מולדתו הכרה עמוקה – רוחנית וחומרית, והכשרתו למאבק המזויין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה – הם חובה לאומית.

סעיף 9: המאבק המזויין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה. העם הפלשתינאי מאשר את החלטתו הנחושה המוחלטת והעומדת – להמשיך במאבק המזויין ולהתקדם לקראת המהפיכה העממית המזויינת לשיחרור־מולדתו, ולחזור אליה, לשמור על זכותו לחיות בה חיים טיבעיים, ועל קיום זכותו להגדרה עצמית, ולריבונות עליה.

הערה: סעיף זה מוציא מכלל אפשרות כל משא־ומתן לשלום או פשרה עם ישראל. קיימת רק דרך אחת לשיחרור פלשתין – מאבק מזויין לחיסול מדינת ישראל.

סעיף 10: הפעולה הפידאינית מהווה את הגרעין של מלחמת השיחרור העממית־הפלשתינית והדבר יחייב את הסלמתה, את הכתבתה, את ההגנה עליה ואת גיוס כל היכולת הפלשתינית במסת־אדם ובמדע, את אירגונם ואת שיתופם במהפיכה הפלשתינית המזויינת, ואת מימוש המיזוג המאבקי־הלאומי (ואטני) בין הקבוצות השונות של העם הערבי הפלשתינאי לבין ההמון הערבי (בארצות־ערב) כדי לערוב להתמדת המהפיכה, להתרחבותה ולניצחונה.

סעיף 13: האיחוד הערבי ושיחרור פלשתין הם שתי מטרות המשלימות זו את זו אשר האחת מהן מכינה את הדרך למימוש השניה. שכן האיחוד הערבי מוביל לשיחרור פלשתין, ושיחרור פלשתין מוביל לאיחוד. הפעולה לקראת שתי מטרות אלה הולכת יד ביד.

סעיף 14: גורל האומה הערבית, יתירה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעייה הפלשתינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשיחרור פלשתין. העם הפלשתינאי ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית (קאומי) קדושה זו.

סעיף 15: שיחרור פלשתין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית (קאומי) כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלשתין מהקיום הציוני. האחראיות השלמה לכך נופלת על האומה הערבית, עמים וממשלות כאחד, ובראשם העם הערבי הפלשתינאי.

לשם כך, על האומה הערבית לגייס את כל יכולתה, הצבאית, האנושית, החומרית והרוחנית, כרי להשתתף השתתפות פעילה עם העם הערבי הפלשתינאי בשיחרור פלשתין, ובמיוחד עליה, בשלב הקיים כיום של המהפכה הפלשתינית המזויינת, לתת בלי חסוך ולהגיש לעם הערבי הפלשתינאי כל עזרה וכל תמיכה חומרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את כל האמצעים והאפשרויות אשר תאפשרנה לו להתמיד במילוי תפקידו החלוצי ולהמשיך במהפכתו המזויינת עד לשיחרור מולדתו.

סעיף 16: מבחינה רוחנית, שיחרור פלשתין יעניק לארץ הקדושה אווירת שלווה ונחת שבצילה יישמרו כל המקומות הקדושים, ויבטיח את חופש הפולחן והביקור לכולם בלי הבחנה או אפלייה של גזע, צבע, שפה או דת. משום כך מייחלים הפלשתינאים לסיוע בכל הכוחות הרוחניים בעולם.

הערה: סעיף זה מציב את המטרה של “מדינה דמוקראטית פלשתינאית” עם חופש לכל הדתות. הקונגרס השישי של המועצה הלאומית הפלשתינאית, שניפגשה בקהיר ב־1965 אימץ סיסמה זו למטרות תעמולה בלבד משום שהיא “זכתה לתגובה עולמית ראוייה לציון.” המועצה החליטה להפסיק להשתמש “בסיסמה של ‘זריקת היהודים לים’ שגרם לנזק רב לעמדה הערבית בעבר” (תזכיר מהקונגרס).

סעיף 17: מבחינה אנושית יחזיר שיחרור פלשתין לאדם הפלשתינאי את כבודו, תיפארתו וחירותו. אי־לכך מצפה העם הערבי הפלשתינאי לתמיכת המאמינים בעולם, בכבוד האדם ובחירותו.

הערה: לפי הספרות הערבית, עצם קיומה של ישראל מונע מהערבים מלהשיג את ייעודם הלאומי האמיתי. קיומה של ישראל פוגע באישיות של הפלשתינאי.

סעיף 19: חלוקת פלשתין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, אחת היא כמה התמידה, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלשתינאי ואת זכותו הטיבעית למולדתו, ומשום שהן סותרות את העקרונות הכלולים במגילת האומות־המאוחדות ובראשן זכות ההגדרה העצמית.

הערה: סעיף זה חוזר על ההתנגדות להגדרה־עצמית יהודית. לאמיתו של דבר, ביטלו צבאות ערב את תוכנית החלוקה של האו"ם כאשר פלשו לישראל ב־1948.

סעיף 20: הצהרת בלפור ונוטח המנדאט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (היינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים.

הערה: השובניזם הפלשתינאי שולל את הזכויות של הגדרה עצמית ליהודים, אותן זכויות שהפלשתינאים דורשים לעצמם. שלא כמו הפלשתינאים, היהודים אינם עם, אלא בני דת.

סעיף 21: בבטאו את עצמותו במהפיכה הפלשתינית המזויינת, דוחה העם הערבי הפלשתינאי את כל הפיתרונות שהם תחליף לשיחרור פלשתין בשלימותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעייה הפלשתינאית או בינאומה.

סעיף 22: הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני באימפריאליזם העולמי והיא עויינת לכל תנועות השיחרור והקידום בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהוויתה; תוקפנית, התפשטותית־התיישבותית במטרותיה; היא פאשיסטית־נאצית באמצעיה.

ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי (בכוח־אדם) וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשיחרור, לאיחוד ולקידום.

ישראל היא איום מתמיד לשלום במזרח־התיכון ובעולם כולו. מאחר ששיחרור פלשתין יחסל את הנוכחות הציונית והאימפריאליסטית ויביא ליציבות השלום במזרח־התיכון, מצפה העם הפלשתינאי לתמיכה מכל האנשים הליבראליים בעולם ומכל כוחות הטוב, הקידמה והשלום; ומבקש מכולם, ללא התחשבות במוצאם והשתייכותם השונים, להציע כל עזרה אפשרית כדי לתמוך בעם הפלשתינאי במאבקו הצודק והחוקי לשיחרור מולדתו.

הערה: הציונות כאן מזוהה עם אוייב העולם, לא רק אוייב הערבים או הפלשתינאים. הספרות הערבית מציירת לעיתים קרובות את ישראל כחברה בקשר אימפריאליסטי לשעבד את העולם השלישי ואת הישראלים כממשיכי דרכם של “הפרוטוכלים של זקני־ציון.”

סעיף 23: דרישות הביטחון, השלום וצרכי האמת והצדק דורשים מן המדינות כולן, החפצות לשמור על קשרי ידידות בין העמים ועל קיום הנאמנות של האזרחים לארצות מולדתם, לראות את הציונות כתנועה בלתי־חוקית ולאסור על קיומה ועל פעילותה.

הערה: סעיף זה קורא למדינות “העולם השלישי” לתמוך במאבק הפלשתינאי נגד “האי־חוקיות” של ישראל. אש"ף כבר קיבל תמיכה, בצורה זו או אחרת, מהריפובליקה העממית הסינית, מהוייט־קונג, מצפון־וייטנאם, מקובה ומקבוצות טירור כמוּ כנופיית באדר־מיינהוף והצבא האדום היפאני.

סעיף 24: העם הערבי הפלשתינאי מאמין בעקרונות הצדק, החירות, הריבונות, ההגדרה־העצמית, הכבוד האנושי ובזכויות העמים להינות מהם.

סעיף 26: אירגון השיחרור הפלשתינאי המגלם את כוחות המהפכת הפלשתינאית אחראי לתנועת העם הערבי הפלשתינאי במאבקו להחזרת מולדתו ושיחרורה, החזרה אליה, וקיום בה של זכות ההגדרה העצמית. אחראיות זו חלה בכל התחומים; הצבאי, המדיני והכספי, ככל שתחייב בעיית פלשתין, בשתי הרמות, הערביות והבינלאומית.

הערה: אש"ף הוא אירגון הגג של כל קבוצות הטירור המעורבות במאבק נגד ישראל.

סעיף 27: אירגון השיחרור הפלשתינאי ישתף פעולה עם כל מדינות־ערב, כל אחת לפי אפשרויותיה; ידבק בחובת הנייטראליות לגבי מה שביניהן, לאור צרכי מערכת השיחרור, ועל יסוד זה, לא יתערב בענייני הפנים של אוזו מדינה ערבית שהיא.

סעיף 28: העם הערבי הפלשתינאי מדגיש את שורשיות מהפיכתו הלאומית ואת עצמאותה והוא דוחה את כל צורות ההתערבות, האפוטרופוסיות והגרוריות (התכונה של סטליטיות, להיות גרורה).

הערה: תנועת השיחרור הפלשתינאית מצהירה שהיא איננה משמשת כמכשיר בידיהן של הממשלות הערביות. אך אש"ף לא סירב לקבל מתנות בצורת נשק, כסף ותמיכה לוגיסטית מממשלות ערב.

סעיף 29: העם הערבי הפלשתינאי הוא בעל הזכות הראשון והמקורי בשיחרור פלשתין ובהחזרת מולדתו והוא יקבע את עמדתו לגבי כל המדינות והכוחות על יסוד עמדותיהם לגבי בעיית פלשתין ומידת תמיכתן בו ובמהפיכתו למימוש מטרותיו.

הערה: סעיף זה עושה את התקפות הטירור על מדינות ידידותיות לישראל לחוקיות. בכניעתן לאיום זה שיחררו ממשלות אירופאיות את כל המחבלים הערבים שניתפסו בארצותיהן.

סעיף 30: הלוחמים ונושאי הנשק במערכת השיחרור הם גרעין הצבא הערבי שיהווה את זרוע המגן של הישגי העם הערבי הפלשתינאי.

סעיף 32: לאמנה זו יסופחו חוקי־היסוד של אירגון השיחרור הפלשתינאי שתקבענה בהם צורת הרכבת האירגון, וועדותיו, מוסדותיו, משימותיהם והחובות המוטלות עליהם בהתאם לאמנה זו.

עשר נקודות למלחמה

ב־8 ביוני 1974 נפגשה המועצה הלאומית הפלשתינאית בקהיר כדי לכתוב טיוטה לעקרונות המדיניים שינחו את המיתקפה המדינית הנוכחית של אש"ף. מובא כאן הנוסח של תוכנית עשר הנקודות.

הקדמה:

בעיקבות הצהרת־היסוד הלאומית הפלשתינאית והתוכנית המדינית של אש"ף שאושרה בפגישה ה־11 של המועצה הלאומית הפלשתינאית מ־12.1.1973–3, באמונה באי־אפשרות של יסוד שלום צודק ובר־קיימא באיזור ללא החזרת כל הזכויות הלאומיות לעמנו הפלשתינאי, ויותר מכל את זכותם לחזור לכל אדמתם הלאומית ולקבוע את גורלם עליה, ולאור לימוד הנסיבות המדיניות שאירעו בתקופה שבין הפגישות של המועצה, מחליטה המועצה על הדברים הבאים…

הערה: חשוב לציין את השימוש במילה “כל” – “כל אדמתם הלאומית,” פירושו, בניגוד לכמה פירושים עיתונאיים, שאש"ף לא יסתפק במדינה פלשתינאית נפרדת שתכלול רק את הגדה־המערבית ועזה אלא יתבע מדינה שתכלול את כל מה שהיא ישראל עתה.

עשר הנקודות.

1. הכרזת עמדת אש"ף בקשר להחלטה 242 היא שהיא מתעלמת מהזכויות הפטריוטיות והלאומיות של עמנו ועוסקת בסיבה לבעיית הפליטים של עמנו. לכן, דין ודברים עם החלטה זו על בסיס זה נדחה בכל רמה של משא ומתן ערבי ובינלאומי, כולל וועידת ג’נבה.

הערה: אש“ף דחה תמיד את החלטת מועצת הביטחון 242. עתה, לאחר שממשלות ערביות קיבלו אותה, רוצה אש”ף שהמינוח והשפה של ההחלטה ישונו כך שהוא יוכל להשתתף בג’נבה בתנאיו שלו. מכיוון שאין הוא יכול להקים ממשלה גולה אמיתית, מחפש אש“ף “עובדה מוגמרת.” הוא מקווה לזכות בהכרה בינלאומית ובעוצמה והשפעה ע”י סמנטיקה.

2. אש"ף ייאבק בכל האמצעים, ברובם מאבק מזויין, כדי לשחרר את אדמת פלשתין ולבנות את הסמכות הלוחמת והעצמאית הלאומית של העם בכל חלק של אדמת פלשתין שתשוחרר. דבר זה מצריך עשיית שינויים נוספים במאזן הכוחות לטובת תושבינו ומאבקם.

3. אש"ף ייאבק נגד כל תוכנית להקמת יישות פלשתינאית,שמחירה יהיה הכרה, השלמה, גבולות בטוחים, וויתור על הזכותהלאומית ושלילת הזכות של עמנו לחזור לאדמתו הלאומיתולקבוע את גורלו בה

הערה: סעיפים 2 ו־3 הם לב המיסמך. אש“ף נחוש בדעתו להמשיךאת המאבק המזויין כדי לשחרר כל חלק מ”האדמה הפלשתינאית" – איום גם לירדן וגם לישראל.

4. כל צעד שיחרור שיושג הוא צעד להמשיך ולהשיג את המטרה של אש"ף להקמת המדינה הפלשתינאית הדמוקראטית המובטחת בהחלטות של המועצות הלאומיות הקודמות.

הערה: סעיף זה ערוך כניסיון של יאסר עראפאת להשיג אישור לתימרונים ואילתורים כל עוד הוא אינו נוטש את מטרותיו העיקריות של אש“ף. אך חירותו של עראפאת לתמרן נישללת ע”י הניספח של קטע 10 (ראה למטה).

5. להיאבק עם הכוחות הלאומיים הירדניים כדי להקים חזית לאומית פלשתינאית־ירדנית שמטרתה היא הקמת ממשלה לאומית דמוקראטית בירדן – ממשלה שתשקף את הישות הפלשתינאית שתוקם כתוצאה מהמאבק.

הערה: בכך נישבע אש"ף לא רק לחסל את ישראל אלא גם להפיל את חוסיין ולחסל את קבוצות השילטון בירדן.

יש לציין שהמועצה התווכחה על נוסח הסעיף במשך 10 ימים. הפלשתינאים, יותר מכל עם ערבי אחר, נילחמו בינם לבין עצמם בשם האחדות. עד עכשיו לא הצליח אש"ף ליצור לו איזור בחירה תומך באיזורים שבשליטת ישראל ובירדן, למרות שאלה הם השטחים שבהם הוא מציע להקים את מדינתו.

6. אש"ף ישתדל להקים אחדות של מאבק בין שני העמים [הפלשתינאי והירדני] ובין כל הכוחות של תנועות השיחרור הערביות המסכימות עם תוכנית זו.

הערה: המיסמך מכיל את הקטע “כל הכוחות של תנועות השיחרור הערביות המסכימות עם תוכנית זו,” כך, מיספר קבוצות גרילה, המקנאות בעוצמתן שלהן, לא תכנענה לכל הוראה של סמכות מרכזית.

7. לאור התוכנית הזו ייאבק אש"ף לחזק את האחדות הלאומית ולהעלותה לדרגה כזו שהיא תוכל למלא את חובותיה ואת תפקידיה הפטריוטיים והלאומיים.

8. הרשות הלאומית הפלשתינאית, לאחר ייסודה, תיאבק למען אחדות כל מדינות העימות למען השלמת השיחרור של כל האדמה הפלשתינאית וכצעד על שביל האחדות הערבית הכוללת.

הערה: שוב, מזכירים למדינות ערב שעליהן להיאבק לשיחרור “כל האדמה הפלשתינאית.” זה גם רמז לתומכי הרעיון של הגרילה הסורים, העירקים והלבנונים.

9. אש"ף ייאבק כדי לחזק את הסולידאריות שלו עם הארצות הסוציאליסטיות וכוחות השיחרור והקידמה העולמיים כדי להפיל כל תוכנית ציונית, ריאקציונרית וואימפריאליסטית.

הערה: זהו תשלום פרס למדינות אפריקאיות ולארצות קומוניסטיות ומהעולם השלישי. אש"ף יצרף אליו בנות ברית בכל מקום שהוא ימצא אותן.

10. באור התוכנית הזו יעבד פיקוד המהפיכה את הטאקטיקה שתשרת ותוביל להשגת המטרות האלה.

נוספה המלצה לתוכנית המדינות. ההמלצה מדברת על כך שהוועדה המבצעת תוציא לפועל את התוכנית הזאת. אם יתעורר מצב גורלי הקשור בעתידו של העם הפלשתינאי, תיקרא המועצה לערוך דיון מיוחד כדי להחליט עליו.

הערה: סעיף 10 והניספח המצורף כמעט והרסו את פגישות המועצה. עראפאת ניסה לשנות את הניסוח שלו עצמו וניסה להוסיף מנדאט בשביל “השימוש בטאקטיקה הנחוצה ע”י המנהיגות של המהפיכה" ל“שיחרור פלשתין.” החזית העממית לשיחרור פלשתין, החזית העממית לשיחרור פלשתין – הפיקוד הכללי ואל־פתח התמרדו נגד מה שהבינו שהוא ניסיון של עראפאת להבטיח חירות ועוצמה מבצעית מלאה.

החלטות של המועצה הלאומית הפלשתינאית ה־13.

עוד לא היה מושב של המועצה הלאומית הפלשתינאית שלתוצאותיו חיכו בקוצר רוח כה רב בהרבה חוגים כמו זה שנתכנס בקהיר ב־20.3.1977 –12.

חמש־עשרה ההחלטות משקפות את דעת הזרם הראשי של אש“ף שבטעות מתייחסים אליו כאל מתון. הקיצוניות של ההחלטות מדגימה את הקשיים הטבועים במיתון עמדות אש”ף, ולו רק באופן טאקטי, למרות בקשות של ממשלות ערביות ולחץ עיקש. גמישות זו נובעת מההחלטיות והטוטאליזם המאפיינים את עמדת אש“ף בתביעתה לפלשתין בשלמותה. מכאן שמיתון עמדתו יצביע על הזנחת הרעיון המרכזי של אש”ף או הערך החשוב ביותר של האידאולוגיה שלו. ההתלכדות של אידאולוגיה זו כמערכת כוללת אחת גורמת לכך ששינוי חלקי, נוסף או מדורג הוא כמעט בלתי־אפשרי. אש“ף אינו יכול לשנות את צורתו ולהיות חאש”ף – “חלק מהאירגון לשיחרור פלשתין.”

נוסח ההחלטות עם הערות [של פרופסור הרכבי]:

הקדמה

על בסיס הצהרת־היסוד של המועצה הלאומית הפלשתינאית וההחלטות שנתקבלו ע“י כינוסים קודמים, מוּנעים ע”י שאיפה עזה לשמר את ההישגים המדיניים שהושגו ע“י אש”ף במישורים ערביים ובינלאומיים במשך התקופה שלאחר הכינוס ה־12 של המועצה הלאומית הפלשתינאית, לאחר לימוד ודיון של ההתפתחויות האחרונות בבעייה הפלשתינאית, ובאישור מחדש של הצורך לחזק את הצעידה קדימה של המאבק־הפלשתינאי הלאומי בפורומים ערביים ובינלאומיים, המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את הדברים הבאים:

הערה: אם היו האמנה או הצהרת היסוד נטל מעיק שאש"ף היה רוצה להשתחרר ממנו, היתה המועצה הלאומית הפלשתינאיתיכולה להימנע מלהתייחס אליו, מפני ששליחת מיסמך אידאולוגי מכובד אל הנשיה יכולה לשמש אמצעי לביטול דה־פקטו שלו.כאן, להיפך, המועצה הלאומית הפלשתינאית מצהירה באהדה עלהקשר שלה לאמנה ולהחלטות של המועצות הלאומיות הקודמותכמקור להחלטותיה שלה. וכך מקבלת הסמכות של האמנה אישור מחדש וכמוה גם עשר הנקודות של המועצה הקודמת (ה־12).

התייחסויות שבכבוד אל האמנה אינן דבר שבקבע בהחלטות המועצה הלאומית הפלשתינאית. הן לא היו בימיו של שוקיירי. אחריו הפך אש"ף להיות קואליציה של אירגוני פדאיינים המתווכחים ומתחרים בינם לבין עצמם. האמנה קיבלה חשיבות תיפקודית בספקה מכנה משותף שקישר את כולם והבטיח התלכדות התנועה, ההתייחסות לאמנה בהקדמה היא בעלת שתי משמעויות; כהכחשה מכוונת של תחזית ממקורות שונים שהיא תשונה ושל דרישות שהופנו אל המועצה לתקן את האמנה.

תדירות ההתייחסות של דוברים פלשתינאים אל האמנה שגברה בחודשים האחרונים ושנושאת הוכחה לחיוניות של המיסמך הזה.

האמנה והחלטות קודמות של המועצה הלאומית הפלשתינאית מופיעים כיחידה שלמה וכמקור השראה למועצה הנוכחית. אך ישנו הבדל ביניהם. החלטה חדשה שתתקבל ברוב רגיל במועצה יכולה להחליף החלטה קודמת, אך תיקון האמנה, שהועלתה למעמד של חוקה, חייב להתקבל על סמך רוב של שני־שלישים במועצה שכונסה במיוחד למטרה זו.

סעיף 1: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת שהבעיההפלשתינאית היא עיקר הסיכסוך הערבי־ציוני ושהחלטת מועצת הביטחון 242 מתעלמת מהעם הפלשתינאי וזכויותיו המוצדקות. כתוצאה מכך מאשרת המועצה מחדש את התנגדותה להחלטה זו ואת סירובה לשאת־ולתת על סמך החלטה זו, בשתי רמות: ערבית ובינלאומית.

הערה: המועצה הלאומית הפלשתינאית הרביעית (יולי 1968) דחתה את החלטה 242 בגלל מיגוון של סיבות. הסיבה הראשונה והחשובה ביותר היא בגלל העמדת התנאי שבה להכרה וליישוב הסיכסוך כולל גבולות מוכרים ובטוחים. המועצה ה־12 כיסתה על סיבות אלה, שהן האמיתיות, והראתה כאילו הפגם היחיד בהחלטה 242 הוא אי הזכרת העם הפלשתינאי. (דרישתה ל“פיתרון צודק לבעיות הפליטים” יכולה להיות מיושמת גם לגבי הפליטים היהודים, כפי שכבר ציינו זו הערבים).

פה מנפנפים בטעות נוספת של החלטה 242, כלומר התעלמותה מהזכויות הקבועות של העם הפלשתינאי אשר, לפי תפיסת אש"ף, מיישם את זכותו לשטח פלשתין כולה, המבוססת על אמת אקסיומית שהיא: פלשתינה שייכת לפלשתינאים בהגדרה. לכן “זכות קבועה” היא ביטוי עקיף, ברור לחיסולה של ישראל.

בהמשך נדחית החלטה 242 משום שאינה תואמת את הדרישה לחיסול ישראל. סעיף 1 החלטה בא בעיקבות החלטה דומה במועצה ה־12, מחוץ להשמטת ההזכרה הברורה של התנגדות לוועידת ג’נבה.

הקונפליקט ניקרא “ערבי־ציוני” ולא ערבי־ישראלי, שהוא השם המקובל. כינוי כזה הוא חלק מהנטייה בסיגנון של אש“ף להימנע מהזכרת “ישראלים,” ולקרוא להם יהודים, מפני שכל הכרה שקיימים ישראלים מעידה על כך שהם אומה, בניגוד לתפיסה הבסיסית של אש”ף שהיהודים הם דת בלבד.

בספרות הפוליטית הערבית השינאה לציונות עזה יותר מאשר השינאה למדינת ישראל. ההתנגדות לישראל נובעת מהעובדה הראשונה והראשית שהיא תוצר של הציונות. הציונות מוגדרת כלאומיות יהודית שהיא איננה נכונה משום שהיהודים אינם אומה. על ידי כך הם מתארים את המאבק כאילו הוא בין שתי קבוצות: האחת – הערבים – קבוצה נורמאלית והשנייה היא תנועה מושחתת – הציונות – שגונתה בצורה בינלאומית, ובצורה זו מטים את השיפוט לטובת הערבים.

סעיף 2: המועצה מאשרת את נחישות ההחלטה של אש"ף להמשיך את המאבק המזויין ועוד צורות נילוות של מאבק פוליטי והמוני כדי להשיג את הזכויות המגיעות לעם הפלשתינאי.

הערה: החלטות אש“ף חזרו וקבעו שהמאבק המזויין הוא הצורה העיקרית של מאבק ושצורות אחרות הן משניות ולא חשובות. ה”מאבק המוני" שמוסף כאן מתייחס להפגנות ולאי־צייתנות בשטחים הכבושים. החשיבות של פעילויות כאלהּ קיבלה עידוד רב לאחרונה בנשק של אש"ף מאחר שמרכזי פעילות בירדן, סוריה ולבנון נסגרו בפניהם. החשיבות של נושא זה היא בעובדה שמוקדש לו סעיף נוסף.

סעיף 3: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת שהמאבק בשטחים הכבושים בצורתו הצבאית, המדינית וההמונית, מהווה את הקשר המרכזי בתוכניתה למאבק. על בסיס זה מסמיך עצמו אש"ף להסלים את המאבק המזויין בשטחים הכבושים להגביר את כל הצורות האחרות של המאבק ולספק את כל העזרה החומרית והמוראלית להמוני בני עמנו בשטחים הכבושים כדי שיוכלו להסלים את המאבק ולהגביר את ההחלטיות שלהם להתמיד, להביס ולחסל את הכיבוש.

הערה: העברת האחראיות למאבק לאוכלוסייה של השטחים הכבושים דורשת ביטוי של תמיכה ואהדה לה. ה“שטחים הכבושים” יכול להיות ביטוי שיתייחס גם לישראל בתוך גבולות הקו הירוק כפי שהיה כינויה בנאומים המדיניים הערביים.

סעיף 4: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את עמדת אש“ף בדחיית כל צורה של התיישבות (בכניעה אמריקאית) וכל תוכנית לחיסול (הבעייה הפלשתינאית). היא גם מאשרת את נחישות דעתו של אש”ף להתנגד ולסכל כל התיישבות שבאה על חשבון הזכויות הלאומיות החוקיות של העם הפלשתינאי. היא קוראת לאומה הערבית למלא את אחראיותה הלאומית ולהפנות את כל משאביה לעימות עם התוכניות האימפריאליסטיות והציוניות.

הערה: “תוכניות החיסול” מתייחסות לתוכניות ליישוב הסיכסוך באמצעות פשרה, מבלי מימוש מלא של דרישות אש“ף לכל פלשתין. כל פשרה מגונה כ”כניעה," וע“י כך מגנים אותה באופן אינטלקטואלי וריגשי כאחת. “חיסול הבעיה הפלשתינאית” ו”חיסול ישראל" עומדים בזה לצד זה כאלטרנטיבות אחת לשנייה. אם קיומה של ישראל, בכל גודל, מובטח, הרי זה מקביל לחיסול הבעייה הפלשתינאית. הצהרות כאלה של עמדה מדגימים את ההחלטיות של אש"ף שאינה מכירה בסיפוק חלקי של דרישותיו.

סעיף 5: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את החשיבות והנחיצות של אחדות לאומית, צבאית ומדינית, בין כל היחידות הלוחמות של המהפיכה הפלשתינאית בתוך המסגרת של אש"ף מפני שזהו תנאי בסיסי וראשוני לניצחון. לכן, זוהי חובתנו לחזק את האחדות הלאומית בכל הדרגות, על בסיס של התחייבות להחלטות ולתוכניות אלה ולהגשמתן.

הערה: זהו סעיף אירגוני הקורא לאחדות. סעיפים דומים היו מקובלים מאוד בהחלטות של אש"ף. היחלשותם של אירגונים שונים עשוי לאפשר צעדים לקראת איחוד, לפחות התקרבותם האחד לשני, מאחר שקשת הדיעות שהפרידה ביניהם הצטמצמה לאחרונה.

סעיף 6: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את נחישות דעתה להחזיק בזכות של המהפיכה הפלשתינאית להיות נוכחת על אדמת האחות לבנון, במסגרת הסכם קהיר והפרוטוכלים שלו, שסוכמו בין אש"ף והרשויות הלבנוניות. היא גם מאשרת את דרישתה למימוש הסכמים אלה כפרושם וברוחם, כולל שימור עמדת המהפיכה בלבנון ושמירת הביטחון של המחנות.

המועצה דוחה כל פירוש חד־צדדי של הסכם זה והפרוטוכלים שלו, ומביעה את שאיפתה העזה לשמירת הריבונות של לבנון ובטחונה.

הערה: ה“מהפיכה הפלשתינאית” היא מינוח מכובד למאבק הפלשתינאי נגד ישראל. הזכות להמשיך את החדירות לתוך ישראל והזכות לפעול בתוך לבנון צריכה להישמר מהתפתחויות בתוך לבנון, כולל השתלטותה של סוריה שעלולה להמשיך ולהצר את חופש הפעולה של אש"ף. סעיף זה מכיל שני דברים מנוגדים: הריבונות הלבנונית וחופש הפעולה הפלשתינאי. אך, כפי שכבר הודגם בנסיון קודם, השני בא על חשבון הראשון.

אש"ף מבקש את עזרת ההסכם עם לבנון מ־3.11.1969, שהרשה לפלשתינאים לפעול מתוך לבנון בהגבלות שהיו מצויינות בו ובניספחים שלו. דחיית “פירוש חד־צדדי” של הסכם קהיר מתייחס למסקנה של וועדת־הארבע של הליגה הערבית שעל האוכלוסיה הפלשתינאית בלבנון להיות מופחתת במיספר עד שתגיע לאותו מיספר שהיתה בשעת סיכומו של הסכם קהיר.

סעיף 7: המועצה הלאומית הפלשתינאית מצדיעה בכבוד לעם האמיץ של לבנון ומאשרת את האינטרס של אש“ף בשמירה על השלמות, האחדות, הביטחון, העצמאות והריבונות של לבנון. היא מביעה את הערכתה לתמיכה שנתן העם הגיבור הזה לאש”ף הנאבק להחזרת הזכות של עמנו למולדתו וזכות החזרה. היא מאשרת את הצורך בהעמקת האיחוד בין כל הכוחות הלאומניים בלבנון ובין המהפיכה הפלשתינאית.

הערה: תמיכת לבנון בפלשתינאים שבסעיף הקודם מושלמת ע“י תמיכה של הפלשתינאים בריבונות הלבנונית אשר, למעשה, לא עמדה במיבחן ההתחייבות, כפי שנאמר בסעיף. ה”כוחות הלאומניים" מתכוונים כנראה לשמאלנים מאחר שהאחרים נקראים “בדלנים”. שמירת השלמות של לבנון מצביעה על התנגדות לחלוקה, ויותר מזה, הבטחה שהפלשתינאים אינם שואפים לתפוס איזור בלבנון לעצמם כ“מולדת אלטרנטיבית”, כפי שכמה חוגים לבנוניים האשימו אותם.

סעיף 8: המועצה מאשר את הנחיצות לחזק את החזית הערבית המשתתפת במהפיכה הפלשתינאית ואת העצמת האחדות עם כל הכוחות המשתתפים בה בכל העולם הערבי. היא גם מדגישה את הצורך בהסלמת המאבק הערבי המשותף ובהגברת התמיכה במהפיכה הפלשתינאית כדי להתנגד לתוכניות האימפריאליסטיות והציוניות.

הערה: ה“חזית המשתתפת” היא מסגרת של אירגונים ומיפלגות המאורגנים כדי לתמוך באש“ף ע”י הגברת הלחץ על ממשלות ערביות כדי למנוע מהן לפעול נגד אש“ף. הצורך באירגון כזה היה הלקח שנלמד ממאבקו של אש”ף בירדן ב־1971 – 1970. לאחר שנוסד אירגון זה עמד בראשו כמאל ג’ומבלאט. באירגון חזית כזאת היתה התערבות בעיניינים הפנימיים של מדינות ערב.

השואה הלבנונית לא מנעה מאש“ף מלהמשיך באותה מדיניות. ה”חזית המשתתפת" הוקמה במקורה למטרות פנימיות. אולם, סעיף זה מרמז על השימוש בה בעינייני חוץ – כסכר נגד לחצים מבחוץ.

סעיף 9: המועצה הלאומית הפלשתינאית מחליטה לחזק את הסולידאריות הערבית ואת המאבק על בסיס המלחמה נגד האימפרילאיזם והציונות, פעולה לשיחרור כל השטחים הערביים הכבושים והתחייבות לתמוך במהפיכה הפלשתינאית למען השגת הזכויות הלאומיות הקבועות של העם הערבי הפלשתינאי ללא שלום (סולחה) או הכרה.

הערה: הצורך לחזק את הסולידאריות הערבית הוא נושא חוזר בפגישות הערביות. הסולידאריות המתוארת כאן אינה מושרשת בצורה חיובית בגישה חברתית ורעיונית כוללת, אלא בצורה שלילית בהשתתפות במאבק נגד כוחות חוץ זרים. החצי השני של סעיף זה מצהיר שתהיה אשר תהיה ההסכמה המדינית, הכרה בישראל ושלום איתה הם מוחרמים. הזכויות הקבועות (טאביטה) או ההיסטוריות של העם הפלשתינאי הן זכויותיו לשטח כולו בהבדלה מה“זכויות השוטפות” (ראהינה) שהן בעלות משמעות

מגבילה יותר, כלומר מה שאפשר להשיג במצב הנוכחי.

סעיף 10: המועצה מאשרת את הזכות של אש"ף להתנער מאחראיותו במאבק ברמה הערבית לאומית ומעֶבר לכל טריטוריה ערבית, למען שיחרור האדמות הכבושות.

הערה: מכאן זכותו של אש“ף לפעול בכל מדינה ערבית ודרך כל מדינה ערבית נגד ישראל. טענה זו מכוונת עתה בעיקר אל ירדן, אך גם אל סוריה ולבנון. לאש”ף יש הזכות לפעול בזירה הבינלאומית, בעיקר האו"ם.

סעיף 11: המועצה מחליטה להמשיך את המאבק להחזרת הזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי, בעיקר את הזכות לחזור ואת זכות ההגדרה העצמית וייסוד מדינה לאומית עצמאית על אדמתו הלאומית.

הערה: במועצה הלאומית הפלשתינאית ה־12 נקראה הגדה־המערבית “רשות,” כך שהשם “מדינה” אינו שינוי רציני למרותשהוא מסמל נכונות גדולה יותר לקבלת מדינה כזאת. המיוחד בסעיף זה הוא הדו־משמעות שלו. מבחינה פנימית הוא יכול להיות מובן כאילו הוא מתכוון לפלשתין בשלמות, כמו שמובן מהמטרה המסורתית של אש“ף. מבחינה חיצונית אפשר להבין כאילו הוא מתכוון למדינה פלשתינאית קטנה. העוסקים בתעמולת חוץ יכולים להשתמש בנוסח השני, כהוכחה למתינות של אש”ף.

הכוונה האמיתית של שני נוסחים אלו יכולה להיות נלמדת מהטון של כל ההחלטה ומההצהרה המדינית שפורסמה ע"י המועצה כנילווית אל ההחלטות, שבה מוסברת בבירור המטרה של הקמת מדינה פלשתינאית דמוקראטית. הזכות לחזור כוללתאת הזכות לקבל את כל האדמות שהיו פעם ערביות, שיגרום לפינוי המוני של ישראלים מיפו, נצרת, רמלה וכו'. “החזרה” היא לכן גם מטרה אסטרטגית וגם עיקרון בתוכנית הפלשתינאית לפעולה, שמטרתה נישול ישראל.

סעיף 12: המועצה מדגישה את החשיבות של חיזוק שיתוף־הפעולה והסולידאריות של כל המדינות הסוציאליסטיות, הבלתי־מזדהות, האיסלאמיות והאפריקאיות ושל כל תנועות השיחרור הלאומיות בעולם.

הערה: מאז שהוקם, הראה אש"ף תמיד נטייה לכיוון הגוש המזרחי והמדינות המתפתחות. המערב, כולל אירופה, מסווג כאימפריאליסטי.

סעיף 13: המועצה מצדיעה בכבוד ליחס ולמאבק של כל הארצות והכוחות הדמוקראטיים שהתנגדו לציונות כצורה של גזענות והתנגדו למעשי התוקפנות שלה.

הערה: המועצה מודה לכל הארצות שתמכו בהחלטת העצרת הכללית מ־10.11.1975 המגנה את הציונות, וע"י כך חתרו תחת היסודות האידאולוגיים שעליהם נוסדה ישראל כמדינה.

סעיף 14: המועצה מאשרת את החשיבות של היחסים וההתאמה עם כוחות דמוקראטיים ומתקדמים יהודיים, בתוך ומחוץ למולדת הכבושה, שנאבקים נגד הציונות כאידאולוגיה וכמעשה. היא קוראת לכל המדינות אוהבות השלום, הצדק והחירות להפסיק את כל צורות הסיוע ושיתוף־הפעולה עם השילטון הציוני גזעני ולסרב להיות איתו או עם כל מי שדואג לאינטרסים שלו בקשר כלשהו.

הערה: אפשרות פיתוחה של תנועה מתקדמת במדינה תוקפנית וקיצונית כמו ישראל, והשאלה האם כוחות כאלה יכולים לרכוש עוצמה מספקת ולשנות את אופיה של ישראל העסיקו את מחשבתם של אינטלקטואלים ערבים. ההסכם בין כל קבוצות הפדאין מ־6.5.1970 המסמן את תחילת הפעולה המשותפת הצהיר: “ישראל, בעצם הוויתה, היא חברה גזענית סגורה הקשורה לאימפריאליזם ובגלל המבנה שלה לא יכולים הכוחות המתקדמים המוגבלים הקיימים בה להביא לשינוי קיצוני באופיה של ישראל כמדינה ציונית גזענית הקשורה באימפריאליזם. לכן, המטרה של המהפיכה הפלשתינאית היא לחסל את היישות הזו על כל מרכיביה הפוליטיים, הצבאיים, החברתיים, האיגודים המסחריים והתרבותיים, ולשחרר את פלשתין לגמרי.” (ואליד חאדורי “מיסמך בינלאומי על פלשתין 1970,” ביירות, המוסד ללימודי פלשתין והאוניברסיטה של כווית 1973, עמ' 796.)

החוגים שאיתם היה לכמה מאישי אש“ף מגע מתוארים או מהוללים כאנטי־ציונים. הקשר שבין קידמה, תמיכה באש”ף ואנטי־ציוניות הוא כניראה קשר פנימי. בעיני המחשבה הערבית המדינית מתוארת הציונות כלאומיות יהודית (או ישראלית). אנטי־ציוניות פירושה התנגדות להקמתה של מדינה יהודית והטפה לחיסולה, עתה שהיא קיימת. מכאן שהמטרה של האנטי־ציוניות היא לשרש את האופי הציוני מישראל. אז תיפסק המיוחדות של ישראל כמדינה יהודית והיא תיהפך להיות מדינה כמו כל המדינות האחרות באיזור ותיטמע בו, כלומר, תפסיק להתקיים.

סעיף 15: המועצה הלאומית הפלשתינאית, כשהיא לוקחת בחשבון את ההישגים החשובים שנעשו בשתי הרמות: הערבית והבינלאומית מאז המושב ה־12 של המועצה, ולאחר שבחנה את הדו“ח המדיני שהוגש לה ע”י הוועידה המבצעת של אש"ף, מחליטה את הדברים הבאים:

א. היא מאשרת את הזכות של אש“ף להשתתף על בסיס עצמאי ושווה בכל המיפגשים, הדיונים והמאמצים הבינלאומיים הקשורים בשאלה הפלשתינאית ובסיכסוך הערבי־ציוני במטרה להשיג את זכויותינו הבלתי מעורערות – שאושרו ע”י העצרת הכללית של האו"ם ב־1974, במיוחד בהחלטה 3236 של העצרת הכללית.

ב. היא מצהירה כבטלים ומבוטלים את כל ההסכמים וההסדרים הנוגעים לזכויות העם הפלשתינאי שנעשו שלא בנוכחותו.

הערה: זהו הסעיף המעשי החשוב ביותר. אש“ף טוען לזכות להשתתף בכל וועידה בינלאומית, בראש ובראשונה, ג’נבה, למרות שזה לא מוזכר בפירוש. השתתפות כזאת תהיה על בסיס החלטת העצרת הכללית מ־22.11.1974 שהבטיחה לאש”ף הכרה ומעמד בינלאומיים והצהירה ש“העם הפלשתינאי אינו יכול שלא להיות שותף בפיתרון הבעייה של פלשתין,” ו־“צד עקרוני בהקמתו של שלום צודק ובר קיימא במזרח־התיכון.” ע"י השימוש בהחלטה זו מנסה המועצה לעקוף את החלטה 242 שהיא הבסיס לוועידת ג’נבה.

החלק השני של הסעיף מכוון נגד הארצות הערביות, מאיים בהתנגדות לכל פיתרון שיושג ללא השתתפותו של אש“ף. מוטב להן למדינות ערב להימנע מכול דיון שאש”ף מגורש ממנו. אש“ף מבקש סמכות של ווטו על כל פיתרון הנוגע לבעייה הפלשתינאית. החלטה זו מציגה אתגר למדינה כמו מצרים. לכן מצרים לוחצת מאוד לשיתופו של אש”ף בוועידת ג’נבה, ללא קשר להתנגדותו להחלטה 242.