פרק 1. מגילת העצמאות של מדינת ישראל 14.5.1948    🔗

בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים. חלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו שממות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים והקימו ישוב גדל והולך השליט על מישקוֹ ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית, תיאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדאט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפיתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על־ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תיפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מנע וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא־חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות־המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העצרת תבעה מאתתושבי ארץ־ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצידם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך, נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדאט, הלילה, אור ליום שבת ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948, תפעל מועצת העם כמועצה מדינית זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מינהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;

תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסודות אזרחות מלאה ושווה על יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ולעמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח־התיכון כולו.

אנו קוראים לעם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידנו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל־אביב, היום בזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

 

פרק 4    🔗

החלטת מועצת הביטחון 242 מיום 22.11.1967    🔗

מועצת הביטחון,

בהביעה המשך דאגתה נוכח המצב החמור במזרח התיכון:

בהדגישה שרכישת טריטוריה באמצעות מלחמה היא אסורה,הושיש צורך לפעול למען שלום צודק ובן־קיום, שבו תוכל כל מדינה שבאיזור לחיות בביטחון;

בהדגישה עוד, שכל המדינות החברות, בהסכימן למגילת האומות המאוחדות, קיבלו על עצמן התחייבות לפעול בהתאם לסעיף 2 של המגילה, –

א) מכריזה שקיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובן־קיום במזרח התיכון – מבוסס על הגשמת שני עקרונות אלה:

(1) נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו במלחמה לא מכבר.

(2) קץ לכל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלימות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית, של כל מדינה ממדינות האיזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים בכוח או פעולות כוח.

ב) מכריזה עוד על הצורך:

(1) לערוב לחופש השיט בנתיבי־מים בינלאומיים באיזור.

(2) להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים.

(3) לערוב לשלימות הטריטוריאלית ולעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האיזור, באמצעים שבכללם יצירת איזורים מפורזים.

ג) מבקשת מן המזכיר הכללי למנות נציג מיוחד שייצא למזרח התיכון, כדי לעודד הסכם, וכדי לעזור במאמצים להגיע לכלל הסדר מסכם בדרכי שלום, בהתאם לסעיפים ולעקרונות של החלטה זו..

ד) מבקשת מן המזכיר הכללי למסור למועצת הביטחון דין־וחשבון, בכל ההקדם שאפשר, על התקדמות מאמציו של השליח המיוחד.

התקבלה פה אחד בישיבה ה־1382.

החלטת מועצת הביטחון 338 מיום 22.10.1973    🔗

מועצת הביטחון –

1. קוראת לכל הצדדים לקרבות הנוכחיים, לחדול מן האש ולסיים את כל הפעילות הצבאית מייד, לא יותר מ־12 שעות אחרי שעת קבלת החלטה זו, בעמדות שהם מחזיקים בהן כעת.

2. קוראת לצדדים הנוגעים בדבר, לפתוח מייד אחרי הפסקת־האש בהגשמת החלטת מועצת הביטחון 242 (1967), על כל חלקיה.

3. מחליטה שמייד, במקביל להפסקת האש, ייפתח משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר בחסות נאותה, לשם השכנת שלום צודק ובר־קיימא במזרח התיכון.

 

מיסמכים הקשורים לכינוסה של וועידת־ג’נבה לשלום: דצמבר 1975    🔗

מכתב מה־18 בדצמבר 1973 מהמזכיר הכללי לנשיא מועצת הביטחון.    🔗

קיבלתי את המכתבים המצורפים מהנציגים הקבועים של ברה“מ וארה”ב בקשר לקיומה של וועידה על המזה"ת. אהיה אסיר תודה אם תעביר מכתבים אלה לחברי מועצת הביטחון. כוונתי היא להמשיך על בסיס המכתבים האלה, שהם בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 344 (1973) מ־15.12.1973.

(חתום) קורט ולדהיים.

מכתב מה־18.12.1973 מהנציג הקבוע של ברה“מ באו”ם אל המזכיר הכללי.    🔗

ב־22.10.1973 אימצה מועצת הביטחון את החלטה 338 (1973) שנתמכה ע“י ברה”מ וארה“ב וקוראת להתחלת המשא־ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, תחת חסות מתאימה, שמטרתו כינון שלום צודק ובר־קיימא במזרח־התיכון. הצדדים הנוגעים בדבר הודיעו לארה”ב ולברה“מ על נכונותם להשתתף בוועידת השלום, שתתחיל בג’נבה ב־21 בדצמבר שנה זו. הוועידה תכונס תחת חסותו של האו”ם.

הצדדים הסכימו שהוועידה תנוהל ע“י יושבי־ראש משותפים מברה”מ ומארה“ב, הצדדים גם הסכימו שהשאלה של משתתפים אחרים מאיזור המזה”ת תידון בשלב הראשון של הוועידה.

אנו מקווים שתוכל להשתתף בפתיחת הוועידה שבה יהיו שרי החוץ של המדינות הנוגעות בדבר, ואח"כ נציגיהם המיוחדים בדרג של שגרירים.

אנו גם מקווים שתוכל לשלוח נציג שידווח לך בצורה מלאה על מהלך העבודה של הוועידה. ולבסוף, נהיה אסירי תודה אם האו"ם יוכל לספק את האמצעים הנחוצים לעבודת הוועידה.

אם, כפי שאנו מקווים, תוכל להשתתף, תהיינה ארה“ב וברה”מ, כיושבי־ראש משותפים, אסירות־תודה אם תסכים לשמש כמזמין הוועידה ולהיות היושב־ראש בפתיחתה.

אנו מבקשים שתפיץ את המכתב הזה בין חברי מועצת הביטחון לשם אינפורמציה. אנו מאמינים שנשיא מועצת הביטחון ימצא לנכון לערוך התיעצויות בלתי רישמיות עם חברי המועצה כדי להשיג הסכמה אוהדת במועצה.

(חתום) י. מאליק

הנציג הקבוע של ברה"מ

באו"ם.

מכתב מה־18.12.1973 מהנציג הקבוע של ארה“ב באו”ם אל המזכיר הכללי.    🔗

יש לי הכבוד להעביר אליך את המכתב הבא מהמזכיר קיסינג’ר.

"מזכיר כללי יקר:

ב־22.10.1973 אימצה מועצת הביטחון את החלטה 337 (1973) שנתמכה ע“י ברה”מ וארה“ב, הקוראת לפתיחת משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר תחת חסות מתאימה, שמטרתו כינון שלום צודק ובר־קיימא במזה”ת. הצדדים הנוגעים בדבר הודיעו לברה“מ ולארה”ב על נכונותם להשתתף בוועידת שלום שתתחיל בג’נבה ב־21 לדצמבר. הוועידה תכונס תחת חסותו של האו"ם.

“הצדדים הסכימו שהוועידה תנוהל ע”י יושבי־ראש משותפים מברה“מ ומארה”ב. הצדדים גם הסכימו שהשאלה של משתתפים אחרים מאיזור המזה"ת תידון בשלב הראשון של הוועידה.

“אנו מקווים שתוכל להשתתף בפתיחת הוועידה שבה יהיו שרי החוץ של המדינות הנוגעות בדבר, ואח”כ יהיו נציגיהן המיוחדים בדרג דיפלומאטי. אנו גם מקווים שתוכל לשלוח נציג שידווח לך בצורה מלאה על הליכי הוועידה. לבסוף, אנו נעריך מאוד אם האו"ם יוכל לעשות את ההסדרים המתאימים לאמצעים הנחוצים לוועידה.

“אם כפי שאנו מקווים תוכל להשתתף, תודינה לך ברה”מ וארה"ב כיושבי־ראש משותפים, אם תסכים לשמש כמזמין הוועידה ולשבת ראש בשלב הפתיחה.

“אנו מבקשים שתפיץ את המכתב הזה בין חברי מועצת הביטחון לשם אינפורמציה. אנו מאמינים שנשיא מועצת הביטחון ימצא לנכון לערוך התיעצויות בלתי רישמיות עם חברי המועצה במטרה להבטיח הסכמה אוהדת של המועצה.”

(חתום) ו. טפליי בנט, הבן,

משמש כנציג קבוע של ארה“ב באו”ם.

 

הסכמי הפרדת הכוחות    🔗

1. ישראל–מצרים    🔗

מאמצים שנעשו לסכם הסכם להפרדת כוחות בין ישראל ומצרים בקילומטר ה־101 בסיני, ואח“כ בג’נבה, ניכשלו בתחילה. ד”ר קיסינג’ר, מזכיר המדינה של ארה“ב, הגיע למזה”ת והצליח לצמצם את הפער בין הצדדים ולהביא את ההסכם לסופו. ממשלת ישראל אישרה את ההסכם ופירסמה הצהרה לפני שחתמה עליו. ההסכם נחתם יום לאחר מכן בקילומטר ה־101 ע“י הרמטכ”לים של צבאות ישראל ומצרים. נוסח הצהרת הממשלה וההסכם:

א) הצהרת ממשלת ישראל בקשר להסכם הפרדת הכוחות, 18.1.1974; לאחר ישיבת הממשלה שנערכה היום אחר־הצהריים, שבה אושר הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים פה־אחד, פירסם מזכיר הממשלה את ההודעה הבאה:

17.1.1974 שעה 21:00 לפי שעון ישראל ומצרים

בהתאם להחלטת וועידת ג’נבה, הגיעו ממשלות ישראל ומצרים, בעזרת ממשלת ארצות־הברית, להסכם על הפרדת והינתקות כוחותיהם הצבאיים.

ההסכם יחתם ע“י ראשי המטות הכלליים של ישראל ומצריםבשעה 12:00, יום שישי, 18 בינואר, בקילומטר ה־101 על כביש קהיר־סואץ. מפקד כוח־החירום של האו”ם, הגנראל סילסוואו נתבקש ע'"י שני הצדדים להיות עד לחתימה.

ב) הסכם הפרדת הכוחות המצרי־ישראלי בהמשך לוועידת ג’נבה לשלום.

א) מצרים וישראל ישמרו בקפדנות על הפסקת האש ביבשה, בים ובאוויר בהתאם לקריאת מועצת הביטחון ויימנעו, החל מזמן חתימת מיסמך זה, מכל פעולות צבאיות או צבאיות למחצה זו נגד זו.

ב) הכוחות הצבאיים של מצרים וישראל יופרדו לפי העקרונות הבאים:

1) כל הכוחות המצריים בצד המזרחי של התעלה ייערכו ממערב לקו שצוין כקו א' במפה המצורפת. כל הכוחות הישראליים, לרבות אלה שממערב לתעלת סואץ והאגמים המרים, ייערכו ממזרח לקו שצויין כקו ב' במפה המצורפת.

2) השטח שבין הקווים המצריים והישראליים יהיה איזור הפרדה ובו יוצב חיל החירום של האו"ם. חיל החירום יוסיף להיות מורכב מיחידות של מדינות שאינן חברות קבועות במועצת הביטחון.

3) בשטח שבין הקו המצרי לתעלת סואץ תהיה הגבלת נשק וכוחות.

4) בשטח שבין הקו הישראלי (קו ב' במפה המצורפת) לקו שצויין כקו ג' במפה המצורפת, העובר לאורך הבסיס המערבי של ההרים, שבהם נמצאים מעברי הגידי והמיתלה, תהיה הגבלת נשק וכוחות.

5) ההגבלות הניזכרות בסעיפים 3, 4 יהיו בפיקוח חיל החירום של האו“ם. יימשכו הנהלים הקיימים של כוח החירום, לרבותסיפוח קציני קישור מצריים וישראליים לחיל החירום של האו”ם.

6) לחילות האוויר של שני הצדדים יותר לפעול עד לקווים שלכל אחד ואחד, בלא הפרעה מן הצד השני.

ג) את פרטי ביצוע הפרדת הכוחות יעבדו הנציגים הצבאיים שלמצרים וישראל, והם שיסכימו על שלבי תהליך זה. נציגים אלהייפגשו למטרה זו בחסות או"ם לא יאוחר מ־48 שעות לאחר סיוםעבודת הנציגים הצבאיים; על כל פנים לא יאוחר משיבעה ימיםלאחר חתימת הסכם זה. תהליך ההפרדה יסתיים לא יאוחר מ־40יום לאחר תחילתו.

ד) הסכם זה לא יהיה בעיני מצרים וישראל כהסכם שלום סופי.הוא צעד ראשון לקראת שלום סופי, צודק ובר־קיימא, לפי סעיפי החלטת מועצת הביטחון 338 ובמסגרת וועידת ז’נבה.

בשם מצרים: מחמד עבד אל־ע’אני אל־גמסי, מאיור־גנרל, רמטכ"ל.

בשם ישראל: דוד אלעזר, רב־אלוף, רמטכ"ל.

נוסח הסכם הפרדת הכוחות בין הצבאות הישראלי והסורי, נחתם ב־31.5.1974    🔗

א) ישראל וסוריה ישמרו בקפידה על הפסקת האש ביבשה, בים ובאוויר ויימנעו, החל מזמן חתימת מיסמך זה, מכל פעולות צבאיות האחת נגד רעותה, בביצוע החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 338 מיום 22 באוקטובר 1973.

ב) הכוחות הצבאיים של ישראל וסוריה ייפרדו בהתאם לעקרונות דלקמן:

1) כל הכוחות הצבאיים הישראליים יימצאו ממערב לקו שמצוין כקו א' במפה המצורפת, להוציא איזור קוניטרה, שםיימצאו ממערב לקו א־1.

2) כל השטח ממזרח לקו א' יימצא תחת מינהל סורי, ואזרחים סוריים יחזרו לשטח זה.

3) השטח בין קו א' ובין הקו המצויין במפה המצורפת כקו ב' יהיה איזור ההפרדה, באיזור זה יוצב כוח משקיפי האו"ם לענייןההינתקות, אשר יוקם בהתאם לפרוטוקול הניספח.

4) כל הכוחות הצבאיים הסוריים יימצאו ממזרח לקו המצויין כקו ב' במפה המצורפת.

5) יימצאו שני איזורים שווים של הגבלת נשק וכוחות, האחד ממערב לקו א' והשני ממזרח לקו ב', כמוסכם לעיל.

6) לחילות האוויר של הצדדים יותר לפעול עד לקווים של כל אחד ואחד, בלא הפרעה מן הצד האחר.

ג) באיזור בין קו ובין קו א־1 במפה המצורפת לא יימצאו כוחות צבאיים.

ד) הסכם זה והמפה המצורפת ייחתמו בידי נציגים צבאיים של ישראל ושל סוריה בז’נבה, לא יאוחר מיום 31 במאי, 1974, בקבוצת העבודה הצבאית המצרית־הישראלית של וועידת השלום בז’נבה שבחסות האו“ם, לאחר שנציגים צבאיים סוריים יצורפו לקבוצה זו ובהשתתפות נציגי ארה”ב ובריה"מ. התיחום המדוייק של המפה המפורשת ותוכנית לביצוע הינתקות הכוחות יעובדו על ידי הנציגים הצבאיים של ישראל ושל סוריה, בקבוצת העבודה הצבאית המצרית־הישראלית, ואלה יסכימו על שלבי תהליך זה.

קבוצת העבודה הצבאית המתוארת לעיל תחל בעבודתה למטרה זו בז’נבה, בחסות האו"ם, בתוך 24 שעות לאחר חתימת הסכם זה. הם ישלימו משימה זו בתוך חמישה ימים. ההינתקות תתחיל בתוך 24 שעות לאחר השלמת משימתה של קבוצת העבודה הצבאית. תהליך ההינתקות יושלם לא יאוחר מ־20 יום לאחר תחילתו.

ה) הוראות סעיפים א, ב, ו־ג יבוקרו על ידי אנשי מנגנון האו“ם המרכיבים את כוח משקיפי האו”ם לעניין ההינתקות, לפי הסכם זה.

ו) בתוך 24 שעות לאחר חתימת הסכם זה בז’נבה יוחזרו כל שבויי המלחמה הפצועים, המוחזקים בידי שני הצדדים, כפי שאישרהצלב האדום. בבוקר היום, לאחר סיום משימתה של קבוצת העבודה הצבאית, יוחזרו יתר שבויי המלחמה.

ז) גוויות כל החיילים שנפלו, המוחזקות ביד כל אחד משני הצדדים, תוחזרנה לקבורה במדינותיהם בתוך 10 ימים לאחר חתימת הסכם זה.

ח) הסכם זה אינו הסכם שלום. הוא מהווה צער לקראת שלום צודק ובר־קיימא על בסיס החלטת מועצת הביטחון 338 מיום 22 באוקטובר, 1973.

ניספח – זיכרון דברים בעניין כוחות האו"ם, וזה לשונו:

תפקידו של כוח משקיפי האו“ם לעניין ההינתקות לפי הסכם זה יהיה לפעול כמיטב מאמציו כדי לקיים את הפסקת האש ולדאוג כי תישמר בקפידה. הוא יפקח על ההסכם והפרוטוקול המצורף לו, בנוגע לאיזורי ההפרדה וההגבלה. בביצוע שליחותו, הוא ימלא אחר חוקי סוריה ותקנותיה החלים באורח כללי ולא יפריע לפעולתו של המינהל האזרחי המקומי. יהיה לו חופש תנועה ותיקשורת ושירותים אחרים הדרושים לשליחותו. הוא יהיה ממונע ויצוייד בכלי־נשק אישיים בעלי אופי של הגנה ויפעיל כלי־נשק אלה רק לשם הגנה־עצמית. מיספר אנשי כוח משקיפי האו”ם לעניין ההינתקות יהיה כ־1,250 והם ייבחרו על ידי המזכיר הכללי של האו“ם, בהתיעצות עם הצדדים, מקרב חברות האו”ם שאינן חברות קבועות במועצת הביטחון.

כוח משקיפי האו“ם לעניין ההינתקות יהיה בפיקוד האו”ם, המוקנה למזכיר הכללי, בסמכות מועצת־הביטחון.

כוחות האו"ם לעניין ההינתקות יבצעו ביקורות לפי ההסכם וידווחו על תוצאותיהן לצדדים, במועדים קבועים ולא פחות מפעם אחת בכל 15 יום, ובנוסף על כך, כאשר יבקש זאת אחד הצדדים. הוא יתווה על הקרקע את הקווים המתאימים הנתונים על המפה המצורפת בהסכם.

ישראל וסוריה תתמוכנה בהחלטות מועצת הביטחון של האו“ם אשר תכונן את כוח משקיפי האו”ם לעניין ההינתקות, כנקבע בהסכם. ההרשאה תהיה לשישה חודשים, בכפוף לחידושה בהחלטה נוספת של מועצת הביטחון.

מפות המתארות את הסכמי הפרדת הכוחות

קווי הפסקת האש בחזית המצרית 24.10.1973

קווי הפסקת האש בחזית הסורית 24.10.1973

קווי הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים 18.1.1974

קווי הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 30.5.1974

 

הסכם ביניים בין מצרים וישראל, 1 בספטמבר 1975    🔗

ממשלת הריפובליקה הערבית של מצרים וממשלת ישראל הסכימו ש:

סעיף 1.

הסיכסוך ביניהן ובמזרח־התיכון לא ייפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום.

ההסכם שעליו חתמו הצדדים ב־18 בינואר 1974, במסגרת וועידת־השלום בג’נבה היווה צעד ראשון לקראת שלום צודק ובר־קיימא בהתאם לסעיפי החלטת מועצת הביטחון 338 מה־22 באוקטובר 1973. הן נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא־ומתן כקריאת מועצת הביטחון

בהחלטה 338, שהסכם זה הוא צעד משמעותי לקראת אותה מטרה.

סעיף 2

הצדדים מתחייבים בזה שלא לנקוט באיום כשימוש בכוח, או בשימוש בכוח, או בהסגר צבאי האחד נגד זולתו.

סעיף 3

(1) הצדדים ימשיכו לשמור בקפידה על הפסקת־האש ביבשה, בים ובאוויר ולהימנע מכל פעולות צבאיות, או צבאיות־למחצה, האחד נגד זולתו.

(2) הצדדים גם מאשרים שההתחייבויות הכלולות בניספח ובפרוטוכול, לאחר שיסוכם, תהווינה חלק בלתי־ניפרד מהסכם זה.

סעיף 4

א. הכוחות הצבאיים של הצדדים ימוקמו בהתאם לעקרונות הבאים:

(1) כל הכוחות הישראליים ימוקמו מזרחית לקווים המסומנים כ־י' ו־מ' במפה המצורפת.

(2) כל הכוחות המצריים ימוקמו מערבית לקו המסומן כ־ה' במפה המצורפת.

(3) האיזור בין הקווים המסומנים כ־ה' ו־ו' והאיזור בין הקווים המסומנים כ־י' ו־כ' במפה המצורפת יהיו מוגבלים בחימוש ובכוחות.

(4) ההגבלות על חימוש וכוחות באיזורים המתוארים בסעיף (3) לעיל תתקבלנה כפי שמתואר בניספח המצורף.

(5) האיזור בין הקווים המסומנים כ־ה' ו־י' במפה המצורפתיהיה איזור חייץ. באיזור זה ימשיך כוח החירום של האו"ם למלא את תפקידו כמו בהסכם ישראל־מצרים מיום 18 בינואר 1974.

(6) באיזור דרומה לקו ה' ומערבה לקו מ', כפי שמתואר במפה המצורפת, לא יהיו כוחות צבאיים, כפי שמצויין בניספח המצורף.

ב. הפרטים בקשר לקווים החדשים, ההצבה מחדש של הכוחות ועיתויה, ההגבלות על החימוש והכוחות, איזורי הסיור, הפעלת מערכות ההתראה והפיקוח והשימוש בדרכים, תפקידי האו"ם והסדרים אחרים יהיו כולם בהתאם לתנאים של הניספח והמפה שהם חלק בלתי־ניפרד מהסכם זה ומהפרוטוכל שיהיה תוצאה של המשא־ומתן בהמשך לניספח ואשר, לאחר שיסוכם, יהווה חלק בלתי־נפרד מהסכם זה.

סעיף 5

כוח החירום של האו"ם הוא חיוני וימשיך בתפקידיו והרשאתו תוארך מדי שנה.

סעיף 6

הצדדים מכוננים בזה וועדה משותפת למשך קיומו של הסכם זה. היא תפעל בחסות המתאם של מישלחות האו“ם לשמירת השלום במזרח־התיכון, כרי לטפל בכל בעייה שתתעורר מהסכם זה וכדי לעזור לכוח החירום של האו”ם במילוי הרשאתו. הוועדה המשותפת תפעל בהתאם לנוהלים שיסוכמו בפרוטוכל.

סעיף 7

מטענים לא־צבאיים המיועדים לישראל או הבאים ממנה יורשו לעבור דרך תעלת־סואץ.

סעיף 8

(1) הצדדים רואים בהסכם זה צעד משמעותי לקראת שלום צודק ובר־קיימא. אין הוא הסכם־שלום סופי.

(2) הצדדים ימשיכו במאמציהם לשאת ולתת בדבר הסכם־שלום סופי במסגרת וועידת־השלום של ג’נבה, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 338.

סעיף 9

הסכם זה יכנס לתוקפו עם החתימה על הפרוטוכל וישאר בתוקף עד שיוחלף ע"י הסכם חדש

ניספח להסכם סיני    🔗

תוך חמישה ימים לאחר החתימה על הסכם ישראל־מצרים ייפגשו נציגים של שני הצדדים בקבוצת העבודה הצבאית של ועידת ג’נבה לשלום במזרח־התיכון כדי להתחיל את ההכנות לפרוטוכול מפורט להסברים של ההסכם. כדי לאפשר את הכנת הפרוטוכול וההשלכות של ההסכם וכדי לעזור בשמירה קפדנית על הפסקת־האש ונושאים אחרים של ההסכם, הסכימו שני הצדדים על העקרונות הבאים, שהם חלק בלתי־ניפרד מההסכם, כקווים מנחים לקבוצת העבודה.

1. הגדרת קווים ואיזורים.

הצבת הכוחות, איזורי דילול של כוחות ונשק, איזורי חייץ, האיזור דרומה מקו ה' ומערבה מקו מ', איזורים אחרים, כבישים לשימוש שוטף ונושאים אחרים שהוזכרו בסעיף 4 של ההסכם יהיו לפי המצויין על המפה המצורפת (1:100,000, הוצאה אמריקאית).

2. איזורי־חייץ.

(א) הגישה לאיזורי החייץ תהיה מבוקרת ע“י כוח החירום של האו”ם, בהתאם לנוהלים שיעובדו ע“י קבוצת העבודה וכוח החירום של האו”ם.

(ב) מטוס של כל צד יהיה רשאי לטוס בחופשיות מעל לקו הקידמי של אותו צד. מטוסי סיור של כל צד רשאים לטוס מעל

הסכם בין ישראל ומצרים

הקו האמצעי של איזור החייץ בין קו ה' ו' – בתיכנון מוסכם.

(ג) באיזור החייץ, בין קו ה' ו־י', תוקם, לפי סעיף 4 של ההסכם, מערכת אתראה מוקדמת, שתופעל ע"י אזרחים אמריקאים, כפי שמפורט בהצעה ניפרדת שהיא חלק מהסכם זה.

(ד) לאנשים מוסמכים תהיה גישה לאיזור החייץ למעבר אל וממערכות האתראה המוקדמת; אופן הביצוע יעובד ע“י קבוצת העבודה וכוח החירום של האו”ם.

3. האיזור דרומה לקו ה' ומערבה לקו מ'

(א) באיזור זה יבטיח כוח החירום של האו"ם שלא יהיו כוחות צבאיים או חצי־צבאיים מכל סוג, ביצורים צבאיים ומיתקנים צבאיים; הוא יקבע נקודות ביקורת ויהיה לו חופש תנועה הנחוץ למילוי תפקיד זה.

(ב) לאזרחים מצריים ולאזרחים ממדינה שלישית העובדים בשדות־הנפט תהיה רשות להיכנס, לצאת, לעבוד ולגור באיזורים, המצויינים לעיל, חוץ מאשר באיזורי החייץ 2א' ו־2ב' ועמדות האו"ם. משטרה מצרית אזרחית, במיספר, בלי־נשק וציוד מתאימים, כפי שיוחלט בפרוטוכול, תורשה למלא את תפקידיה

הרגילים בין האוכלוסיה האזרחית.

(ג) כניסה ויציאה מהאיזור, באוויר, ביבשה ובים, תהיה דרך נקודות הביקורת של כוח החירום של האו“ם. כוח החירום של האו”ם יקים נקודות ביקורת לאורך הכבישים, הקווים המפרידים ונקודות אחרות, במיקום מדוייק ובמיספר שיוחלט עליהם בפרוטוכל.

(ד) גישה למרחב האווירי ולאיזור החוף תהיה מוגבלת לכלי־שייט אזרחיים מצריים לא חמושים בלבד ולהליקופטרים אזרחייםלא חמושים ולמטוסי תובלה הקשורים בפעילות האזרחית באיזור, כפי שהוסכם ע"י קבוצת העבודה.

(ה) ישראל מתחייבת להשאיר את כל המיתקנים והמיבנים התת־קרקעיים האזרחיים הקיימים שלמים וללא פגע.

(ו) נוהלים לשימוש באיזורים המשותפים של כבישי החוף לאורך מיפרץ סואץ ייקבעו ע"י קבוצת העבודה ויפורטו בפרוטוכל.

4. השגחה איזורית

תהיה המשכה של משימות סיור איזורי ע“י ארה”ב באיזורים המכוסים ע“י ההסכם, לפי אותם נוהלים שכבר בשימוש. המשימות תבוצענה ברגיל בתדירות של אחת לשבעה עד 10 ימים, בשכל צד או כוח החירום של האו”ם רשאי לבקש משימה מוקדמת יותר. ארה“ב תאפשר לישראל, למצרים ולמתאם הראשי של כוח משימת שמירת־השלום של האו”ם במזה"ת לבחון את תוצאות משימות הסיור.

5. הגבלות של חימוש וכוחות

(א) באיזורי דילול הכוחות והנשק תהיינה ההגבלות העיקריות כדלהלן:

(1) שמונה (8) גדודי חיל־רגלים רגילים.

(2) שיבעים וחמישה (75) טנקים.

(3) שישים (60) כלים ארטילריים, כולל מרגמות כבדות (כלומר, בקוטר גדול מ־120 מ"מ), שהטווח שלהם לא יעלה על 12 ק"מ.

(4) המיספר הכולל של כוח־האדם לא יעלה על שמונת־אלפים (8,000).

(5) שני הצדדים מסכימים לא להציב או למקם באיזור כלי־נשק שיכולים להגיע בטווח שלהם לצד השני.

(6) שני הצדדים מסכימים שבאיזורים בין קווים י' ו־כ‘, ובין קוו א’ (של הסכם הפרדת הכוחות מ־18.1.1974) וקוו ה', הם לא יקימו ביצורים או מיתקנים חדשים בגודל העולה על המוסכם בזאת.

(ב) ההגבלות העיקריות מעבר לאיזורי דילול הכוחות והנשק תהיינה:

(1) אף צד לא יציב או ימקם כל כלי־נשק באיזורים שמהם יוכלו להגיע לקו השני.

(2) הצדדים לא יציבו טילים נגד מטוסים בתוך איזור של 10 ק"מ מזרחה לקוו כ' ומערבה לקוו ו', בהתאמה.

(ג) כוח האו"ם ינהל פיקוח כדי להבטיח את קיום ההגבלות המוסכמות באיזורים אלה.

6. תהליכי הוצאה לפועל

הביצוע המפורט והעיתוי של ההצבה מחדש של הכוחות, מסירת שדות־הנפט וסידורים אחרים לפי ההסכם, הניספח והפרוטוכל ייקבעו ע“י קבוצת העבודה, אשר תסכים על השלבים של תהליך זה, כולל התנועה בשלבים של היחידות המצריות לקוו ה' ושל היחידות הישראליות לקוו ו'. השלב הראשון יהיה העברת מיתקני שדות־הנפט לידי מצרים. תהליך זה יחל תוך שבועיים מחתימת הפרוטוכל עם הצגת הטכנאים הדרושים והוא יושלם לא יאוחר משמונה שבועות לאחר שיחל. פרטי השלבים יעובדו ע”י קבוצת העבודה הצבאית.

ביצוע ההצבה מחדש יסתיים תוך חמישה חודשים לאחר חתימת הפרוטוכל.

 

הצעה למערכת התראה־מוקדמת    🔗

בקשר למערכת ההתראה־המוקדמת המוזכרת בסעיף 4 של ההסכם בין מצרים וישראל שנסתיים בתאריך זה וכחלק בלתי־ניפרד מההסכם ההוא (להלן “ההסכם הבסיסי”), מציעה ארה"ב את הדברים הבאים:

1. מערכת ההתראה־המוקדמת שתוקם בהתאם לסעיף 4 באיזור המופיע על המפה המצורפת תהיה בפיקוח ארה"ב. יהיו בה האלמנטים הבאים:

א. בשתי תחנות הפיקוח המתוארות בקטע 1א לעיל, יאמתו מוקדמת, האחת מופעלת ע“י מצרים והשניה ע”י ישראלים. מיקומן מופיע במפה המצורפת להסכם הבסיסי. כל תחנה תאוייש ע"י לא יותר מ־250 טכנאים ואנשי מינהל. הם יבצעו את פעולות הפיקוח החזותי והאלקטרוני רק בתוך תחנותיהם.

ב. בתמיכה לתחנות אלה, כדי לספק התראה־טאקטית־מוקדמת וכדי לאשר אליהם גישה, תוקמנה שלוש תחנות תצפית ע“י ארה”ב במעברי המיתלה והגידי כפי שיופיע על המפה המוסכמת.

תחנות אלה תופעלנה ע"י אזרחים אמריקאים. בתוספת לתחנות אלה יוקמו שלושה שדות חישה־אלקטרונית לא מאויישים בשני הקצוות של כל מעבר ובשכנות לכל תחנה ולכבישים המוליכים אל ומאותן תחנות.

2. האזרחים האמריקאים יבצעו את התפקידים הבאים בקשר להפעלת ואחזקת תחנות אלה:

א. בשתי תחנות הפיקוח המתוארות בקטע 1א לעיל, יאמתו העובדים האמריקאים את אופי הפעולות של התחנות ואת כל התנועות לתוך ומחוץ לכל תחנה וידווחו מיד על כל סטייה שיבחינו מהתפקיד המיוחד שלה של פיקוח חזותי ואלקטרוני לצדדים בהסכם הבסיסי ולכוח החירום של האו"ם.

ב. בכל תחנת תצפית המתוארת בקטע 1ב לעיל, ידווחו העובדים האמריקאים מיד לצדדים בהסכם הבסיסי ולכוח החירום של האו“ם על כל תנועה של כוחות מזויינים, מחוץ לכוחות החירום של האו”ם, ועל כל הכנה נראית לתנועה כזאת.

ג. המיספר הכולל של אזרחים אמריקאים המוצבים למשימות אלה לא יעלה על 200. רק אזרחים יהיו מוצבים לתפקידים אלה,

3. לא יוחזקו כל כלי־נשק בתחנות ובמיתקנים לפי הצעות אלה, חוץ מכמות מעטה הנחוצה להגנתם.

4. העובדים האמריקאים המשרתים במערכת ההתראה־המוקדמת יהיו רשאים לנוע בחופשיות בתוך שטח המערכת.

5. ארה"ב ועובדיה יהיו זכאים למיתקני עזר הנחוצים לביצוע תפקידם.

6. צוות העובדים האמריקאיים יהיו בעלי חסינות לפשעים מקומיים אזרחיים הגבלות מיסים ומכסים ויהיו זכאים להנות מכל זכות וחסינות מסויימות אחרות שמוזכרות בהסכם כוח החירום של האו"ם מ־13 בפברואר 1957.

7. ארצות־הברית מאשרת שהיא תמשיך לבצע את תפקידיה המתוארים לעיל למען שמירתו של ההסכם הבסיסי.

8. למרות כל תנאי של הצעות אלה, רשאית ארצות־הברית להחזיר את צוות עובדיה רק אם היא תיווכח לדעת שביטחונם עומד בסכנה או שהמשך מילוי תפקירם אינו נחוץ יותר. במיקרה השני יקבלו הצדדים להסכם הבסיסי הודעה מראש, כדי לתת להם הזדמנות לדאוג להסדרים אחרים. אם שני הצדדים להסכם הבסיסי יבקשו מארצות־הברית לסיים את תפקידה לפי הצעה זו, תתייחס ארצות־הברית אל בקשות כאלה כסופיות.

9. בעיות טכניות הכוללות את מיקומן של תחנות התצפית תיפתרנה בעזרת התייעצות עם ארצות־הברית.

תזכיר של הסכם בין ממשלות ארצות־הברית וישראל, 7.10.1975    🔗

ארצות־הברית מכירה בכך שההסכם הישראלי־מצרי שהחל ב־1 בספטמבר 1975 (להלן – ההסכם) שמביא לנסיגה מאיזורים חיוניים בסיני הוא מעשה בעל־חשיבות רבה מצידה של ישראל לקראת השגת שלום סופי. הסכם זה נהנה מתמיכה אמריקאית מלאה.

הבטחות אמריקאיות־ישראליות

1. ממשלת ארצות־הברית תעשה בל מאמץ במסגרת מיגבלות משאביה וסמכויות והקצבות הקונגרס שלה, על בסיס מתמשך ולטווח ארוך, כדי לשאת באחראיות מלאה לציודה הצבאי של ישראל ודרישות בטחוניות אחרות, לדרישות האנרגיה שלה ולצרכיה הכלכליים. הצרכים המצויינים בקטע 2, 3 ו־4 להלן יכללו בסכום השנתי הכולל שיבוקש בשנת הכספים 76 והשנים שלאחר מכן.

2. הצרכים הצבאיים של ישראל מארצות־הברית לטווח ארוך יהיו נושאים להתייעצויות תקופתיות בין נציגים של ארצות־הברית ושל מוסדות הביטחון הישראליים, עם הסכמים על פריטים מסויימים שיכללו בתזכיר אמריקאי־ישראלי ניפרד. למטרה זו תמונה משלחת חקר של מומחים תוך 3 שבועות. בניהול חקר זה שיכלול את צרכי ישראל ל־1976 תתייחס ארצות־הברית באהדה לבקשות ישראל, כולל בקשתה לכלי־נשק מתקדמים ומתוחכמים.

3. ישראל תדאג לעשות בעצמה הסדרים לאספקת נפט לצרכיה באמצעות נוהלים רגילים. אם לא תוכל ישראל להבטיחאת צרכיה בנושא זה, תפעל ארצות־הברית, על סמך הודעה עלכך מממשלת ישראל, כלהלן למשך חמש שנים ובסופה של כל תקופה יוכל כל אחד מהצדדים לסיים הסדר זה בהודעה של שנה מראש.

(א) אם לא תוכל ישראל להשיג את הנפט הדרוש לה לצרכיה הביתיים הרגילים בנסיבות שבהן לא תהיינה קיימות הגבלות על היכולת של ארצות־הברית להשיג כמויות נפט כדי לספק את צרכיה הרגילים שלה, תבטיח ממשלת ארצות־הברית שישראל תוכל להשיג את הנפט לצרכיה הרגילים המוזכרים לעיל. אם ישראל לא תוכל להבטיח את האמצעים הדרושים להעברת נפט זה, תעשה ממשלת ארצות־הברית כל מאמץ לעזור לישראל להבטיח את אמצעי התובלה הדרושים.

(ב) אם לא תוכל ישראל להשיג את הנפט הדרוש לה לצרכיה הביתיים הרגילים בנסיבות שבהן תהיה הגבלה על כמות בגלל אמברגו או דבר אחר שימנע מארצות־הברית מלהשיג נפט לצרכיה היא, תדאג ממשלת ארצות־הברית שישראל תוכל להשיג את הנפט בהתאם לנוסחת השימור וההקצבה של סוכנות האנרגיה הבינלאומית כפי שהיא מיושמת ע"י ממשלת ארצות־הברית, כדי לספק את צרכיה של ישראל. אם לא תוכל ישראל להבטיח את האמצעים הדרושים כדי להעביר את הנפט לישראל, תעשה ממשלת ארצות־הברית כל מאמץ כדי לעזור לישראל להבטיח את אמצעי התובלה.

מומחים ישראליים ואמריקאיים יפגשו אחת לשנה או בתדירות גבוהה יותר לפי בקשת אחד הצדדים, כדי לדון בדרישות הנפט הנוספות של ישראל.

4. כדי לעזור לישראל לספק את צרכי האנרגיה שלה וכחלק מהסכום השנתי הכולל בסעיף 1 למעלה, ארצות־הברית מסכימה:

(א) בקביעת הסכום השנתי הכולל שתבקש ממשלת ארצות־הברית מהקונגרס, היא תקדיש תשומת־לב מיוחדת לדרישותייבוא הנפט של ישראל, ולתקופה שנקבעה ע"י סעיף 3 למעלה, תתחשב במיוחד כאשר תחשב סכום זה בהוצאותיה הנוספות של ישראל לייבוא הנפט שבא במקומו של הנפט שהיה מגיע כרגיל

מאבו־רודיס וראס סודאר (1.5 מיליון טונות ב־1975).

(ב) לבקש מהקונגרס להעמיד לרשות ממשלת ישראל סכומים שייקבעו בהסכמה משותפת הדרושים לביצוע פרוייקט בניית מאגרי הנפט בישראל והבאת כושר הקיבולת והאגירה של המאגרים, העומדת על אספקה של שישה חודשים כיום לקיבולת של אספקה לשנה אחת עם תום הפרוייקט. הפרוייקט יושלם תוך ארבע שנים. בניית המאגר, תיפעולו, מימונו ונושאים רלוונטיים אחרים שלו יהיו נושא לדיונים מוקדמים ומפורטים בין שתי הממשלות.

5. ממשלת ארצות־הברית אינה מצפה שישראל תתחיל במילוי ההסכם לפני שמצרים תקיים את התחייבויותיה בהסכם הפרדת הכוחות מינואר 1974 ותרשה מעבר כל סוגי המטענים אל ומנמלי־ים ישראליים דרך תעלת־סואץ.

6. ממשלת ארצות־הברית מסכימה עם ישראל שההסכם הבא שייחתם עם מצרים יהיה הסכם שלום סופי.

7. במיקרה של הפרה מצרית של כל אחד מתנאי ההסכם, מוכנה ממשלת ארצות־הברית לדון עם ישראל על משמעות וחשיבות ההפרה ופעולות אפשריות של ממשלת ארצות־הברית לתיקון המצב.

8. ממשלת ארצות־הברית תצביע נגד כל הצעת החלטה של מועצת הביטחון, שלפי ראות עיניה, תשפיע או תשנה ביסודיות את ההסכם.

9. ממשלת ארצות־הברית לא תצטרף למאמצים שייעשו ע"י אחרים, ותשתדל למנוע מאמצים כאלה, שיגרמו להצעות שהיא וישראל מסכימות שהן מזיקות לענייניה של ישראל.

10. לאור התחייבותה הממושכת של ארצות־הברית לקיומה וביטחונה של ישראל, תתייחס ממשלת ארצות־הברית בחומרה מיוחדת לכל איום על ביטחונה או ריבונותה של ישראל שיבוא מצד מעצמה עולמית. בתמיכה למטרה זו, תתייעץ ממשלת ארצות־הברית עם ממשלת ישראל, במיקרה של איום כזה, על תמיכתה הדיפלומאטית או האחרת, או על עזרתה לישראל בהתאם לאפשרויותיה התחוקתיות.

11. ממשלת ארצות־הברית וממשלת ישראל יסיימו את התוכנית החלקית למיבצע סיוע צבאי לישראל בעיתות חירום מוקדם ככל האפשר, ואם יתאפשר הדבר, תוך חודשיים לאחר החתימה על מיסמך זה.

12. עמדת ממשלת ארצות־הברית היא שהתחייבויותיה של מצרים בהסכם הישראלי מצרי, ביצועו, תוקפו ואורכו אינם תלויים באף מעשה או התפתחויות בין מדינות ערביות אחרות ובין ישראל. ממשלת ארצות־הברית מתייחסת אל ההסכם כעומד בפני עצמו.

13. ממשלת ארצות־הברית שותפה לעמדת ישראל שבנסיבות מדיניות קיימות מסוימות ינוהל משא ומתן עם ירדן לקראת הסכם שלום כולל.

14. בהתאם לעיקרון של חופש השייט בים הפתוח והמעבר החופשי במיצרים המחברים מים בינלאומיים, מכירה ממשלת ארצות־הברית במיצרי באב־אל־מנדאב ובמיצרי גיברלטאר כמעברים ימיים בינלאומיים. היא תתמוך בזכותה של ישראל למעבר חופשי דרך מיצרים כאלו. ממשלת ארצות־הברית גם מכירה בזכותה של ישראל לחופש הטייס מעל לים־סוף ולמיצרים כאלו ותתמוך במימוש זכות זאת בצורה דיפלומאטית.

15. במיקרה שכוח החירום של האו“ם או גוף אחר של האו”ם יפונה בלי הסכם קודם של שני הצדדים בהסכם הישראלי־מצרי ושל ארצות־הברית לפני שהסכם זה יוחלף בהסכם אחר, דעתה של ארצות־הברית היא שהסכם זה ישאר מחייב על כל חלקיו.

16. ארצות־הברית וישראל מסכימות שהחתימה על הפרוטוכל של ההסכם הישראלי־מצרי וכניסתו המלאה לתוקפו לא יתקיימו לפני אישור הקונגרס של ארצות־הברית על תפקידה של ארצות־הברית בקשר למשימות הפיקוח והתצפית המתוארים בהסכם ובניספח שלו. ארצות־הברית הודיעה לממשלת ישראל שיש בידה הסכמה של ממשלת מצרים לנאמר למעלה.

יגאל אלון

סגן ראש הממשלה

ושר החוץ

(בשם ממשלת ישראל)

הנרי קיסינג’ר

מזכיר המדינה

(בשם ממשלת ארצות־הברית)

תזכיר על הסכם בין ממשלות ישראל וארצות־הברית    🔗

וועידת ג’נבה לשלום

2. ארצות־הברית תמשיך לדבוק במדיניות הנוכחית שלה בקשר לאש"ף, שלפיה היא לא תכיר ולא תישא־ותיתן עם האירגון לשיחרור פלשתין כל עוד אירגון זה לא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ואינו מקבל את הצעות מועצת הביטחון 242 ו־338. ממשלת ארצות־הברית תתייעץ ותדאג להתאמה בעמדות ובאסטרטגיה בנושא זה עם ממשלת ישראל בוועידת ג’נבהלשלום. כמו כן תתייעץ ארצות־הברית ותדאג להתאמת עמדתה והאסטרטגיה שלה עם ישראל בקשר למשתתפים מכל מדינה נוספת. ברור הוא שההשתתפות של כל מדינה, קבוצה או אירגוןנוספים אפשריים תדרוש הסכמה של כל המשתתפים הראשונים.

3. ארצות־הברית תבטיח שהיא תעשה כל מאמץ בוועידה שהמשא ומתן שיבוא בעיקבותיה יהיה על בסיס בילטראלי.

4. ארצות־הברית תתנגד ואם יהיה צורך תצביע נגד כל יוזמהבמועצת הביטחון לשנות בצורה משמעית את התנאים של וועידתג’נבה לשלום או את החלטות 242 ו־338 בניגוד למטרתן המקורית.

5. ארצות־הברית תשתדל להבטיח שתפקיד המדינות שבחסותן נערכת הוועידה יהיה מורכב ממה שהוסכם בתזכיר ההבנה בין ממשלת ארצות־הברית וממשלת ישראל מה־20 בדצמבר 1973.

6. ארצות־הברית וישראל יתאמו פעולה כדי להבטיח שהוועידה תנוהל בצורה התואמת את המטרות של מיסמך זה ובמטרה המוצהרת של הוועידה, כלומר, ההתקדמות לקראת שלום על בסיס משא־ומתן בין ישראל וכל אחת משכנותיה.

יגאל אלון

סגן ראש הממשלה

ושר החוץ

(בשם ממשלת ישראל)

הנרי קיסינגיר.

מזכיר המדינה

(בשם ממשלת ארצות־הברית)

ערבויות מממשלת ארצות־הברית לישראל

בשאלת הסיוע הצבאי והכלכלי לישראל, מוסיפים הדברים הבאים על הנאמר בתזכיר על ההסכם.

ארצות־הברית נחושה בהחלטתה להמשיך ולדאוג לעוצמתה הביטחונית ההגנתית של ישראל באמצעות אספקת סוגים מתקדמים של ציוד, כמו מטוסי 16–F. ממשלת ארצות־הברית מסכימה לפגישה מוקדמת כדי לקיים עיון משותף על טכנולוגיה מתקדמת ופריטים מתוחכמים, כולל טילי קרקע־קרקע מדגם פרשינג עם ראשי־נפץ קונבנציונאליים, עם נטייה להיענות בחיוב. מינהל ארה“ב יתחייב מדי שנה שהקונגרס של ארה”ב יאשר בקשה לסיוע צבאי וכלכלי כרי לספק את צרכיה הכלכליים והצבאיים של ישראל.

ערבויות ממשלת ארה"ב למצרים

1. ארצות־הברית מתכוונת לעשות מאמצים רציניים לעזור לקיים שיחות נוספות בין סוריה וישראל באמצעים דיפלומאטיים בתחילה.

2. במיקרה של הפרה ישראלית של ההסכם, מוכנה ארצות־הברית להתייעץ עם מצרים על המשמעות והחשיבות של ההפרה ועל פעולות אפשריות של ארצות־הברית לתיקון המצב.

3. ארצות־הברית תספק למצרים סיוע טכני לתחנת ההתראה־המוקדמת המצרית.

4. ארה"ב מאשרת את מדיניות הסיוע שלה לפיתוח הכלכלי של מצרים; הסכום המדוייק יהיה נתון לרשויות והחלטות הקונגרס.

 

פרק 5. האמנה נגד ישראל¹    🔗

המועצה הלאומית הפלשתינאית, המורכבת מנציגים של אירגונים פלשתינאים בכל העולם הערבי, נתכנסה בקהיר ביולי 1968 כדי להציע ולאמץ “אמנה פלשתינאית לאומית.” לאירגוני המחבלים היו לפחות 47 נציגים במועצה בת 100 חברים. השימוש במילה “אמנה” במקום המילה “מגילה” או “הצהרת יסוד” משקף את התוקף הלאומי של המיסמך.

קטעים מתוך האמנה

סעיף 1: פלשתין היא מולדת העם הערבי הפלשתינאי והיא חלק אינטגראלי (בלתי ניפרד) מהמולדת הערבות הגדולה, והעם הפלשתינאי הוא חלק מן האומה הערבית.

סעיף 2: פלשתין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית.

הערה: סעיף זה אומר שפלשתינה לא תחולק למדינה ערבית ומדינה יהודית, אלא תהיה יחידה טריטוריאלית אחת. מדינה זו תיכלול את הגדה־המערבית ורצועת־עזה ואת מדינות ירדן וישראל.

סעיף 3: העם הערבי הפלשתינאי הוא בעל הזכות החוקית במולדתו והוא יגדיר עצמו אחר שיסתיים שיחרור מולדתו בהתאם לרצונו ואך ורק לרצונו ובחירתו.

הערה: סעיף זה מסביר מדוע לא הקים עדיין אש"ף ממשלה־גולה – זה יחכה עד “שהשיחרור של המולדת יושלם.” הסעיף טוען שרק לערבים הפלשתינאים, ולא ליהודים, יש הזכות החוקית להגדרה עצמית.

סעיף 4: האישיות הפלשתונאית היא תכונה שורשית מתמידה שאינה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים; הכיבוש הציוני ופיזור העם הערבי הפלשתינאי כתוצאה מהשואות שבאו עליו אינם פוגמים באישיותו ובשייכותו הפלשתינאית ואינם שוללים אותו.

סעיף 5: הפלשתונאים הם האזרחים הערביים אשר שכנו מישכן קבע בפלשתין עד שנת 1947, אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה. כל מי שנולד לאב ערבי פלשתינאי אחרי תאריך זה בתוך פלשתין או מחוצה לה הוא פלשתינאי.

סעיף 6: היהודים אשר שכנו מישכן קבע בפלשתין ער תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלשתינאים.

הערה: זהו סעיף חשוב ומכריע. הספרות הערבית מציינת את “הפלישה הציונית” כשנת הצהרת בלפור – 1917. לכן, אין זה ברור, אם יהודים שנולדו בישראל אחרי 1917 יורשו להישאר. יהודים שהגיעו לישראל אחרי 1917, כולל ניצולי הזוועות שלהיטלר, יהיו חייבים, כמובן לעזוב – בכל מקרה.

סעיף 7: השייכות הפלשתינאית והקשר לפלשתין, החומרי, הרוחני וההיסטורי, הם עובדות קבועות. חינוך הפרט הפלשתיני חינוך ערבי־מהפכני ונקיטה בכל האמצעים ליצירת תודעה לאומית אצל הפלשתיני, השכלתו כדי שיכיר את מולדתו הכרה עמוקה – רוחנית וחומרית, והכשרתו למאבק המזויין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה – הם חובה לאומית.

סעיף 9: המאבק המזויין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה. העם הפלשתינאי מאשר את החלטתו הנחושה המוחלטת והעומדת – להמשיך במאבק המזויין ולהתקדם לקראת המהפיכה העממית המזויינת לשיחרור־מולדתו, ולחזור אליה, לשמור על זכותו לחיות בה חיים טיבעיים, ועל קיום זכותו להגדרה עצמית, ולריבונות עליה.

הערה: סעיף זה מוציא מכלל אפשרות כל משא־ומתן לשלום או פשרה עם ישראל. קיימת רק דרך אחת לשיחרור פלשתין – מאבק מזויין לחיסול מדינת ישראל.

סעיף 10: הפעולה הפידאינית מהווה את הגרעין של מלחמת השיחרור העממית־הפלשתינית והדבר יחייב את הסלמתה, את הכתבתה, את ההגנה עליה ואת גיוס כל היכולת הפלשתינית במסת־אדם ובמדע, את אירגונם ואת שיתופם במהפיכה הפלשתינית המזויינת, ואת מימוש המיזוג המאבקי־הלאומי (ואטני) בין הקבוצות השונות של העם הערבי הפלשתינאי לבין ההמון הערבי (בארצות־ערב) כדי לערוב להתמדת המהפיכה, להתרחבותה ולניצחונה.

סעיף 13: האיחוד הערבי ושיחרור פלשתין הם שתי מטרות המשלימות זו את זו אשר האחת מהן מכינה את הדרך למימוש השניה. שכן האיחוד הערבי מוביל לשיחרור פלשתין, ושיחרור פלשתין מוביל לאיחוד. הפעולה לקראת שתי מטרות אלה הולכת יד ביד.

סעיף 14: גורל האומה הערבית, יתירה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעייה הפלשתינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשיחרור פלשתין. העם הפלשתינאי ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית (קאומי) קדושה זו.

סעיף 15: שיחרור פלשתין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית (קאומי) כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלשתין מהקיום הציוני. האחראיות השלמה לכך נופלת על האומה הערבית, עמים וממשלות כאחד, ובראשם העם הערבי הפלשתינאי.

לשם כך, על האומה הערבית לגייס את כל יכולתה, הצבאית, האנושית, החומרית והרוחנית, כרי להשתתף השתתפות פעילה עם העם הערבי הפלשתינאי בשיחרור פלשתין, ובמיוחד עליה, בשלב הקיים כיום של המהפכה הפלשתינית המזויינת, לתת בלי חסוך ולהגיש לעם הערבי הפלשתינאי כל עזרה וכל תמיכה חומרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את כל האמצעים והאפשרויות אשר תאפשרנה לו להתמיד במילוי תפקידו החלוצי ולהמשיך במהפכתו המזויינת עד לשיחרור מולדתו.

סעיף 16: מבחינה רוחנית, שיחרור פלשתין יעניק לארץ הקדושה אווירת שלווה ונחת שבצילה יישמרו כל המקומות הקדושים, ויבטיח את חופש הפולחן והביקור לכולם בלי הבחנה או אפלייה של גזע, צבע, שפה או דת. משום כך מייחלים הפלשתינאים לסיוע בכל הכוחות הרוחניים בעולם.

הערה: סעיף זה מציב את המטרה של “מדינה דמוקראטית פלשתינאית” עם חופש לכל הדתות. הקונגרס השישי של המועצה הלאומית הפלשתינאית, שניפגשה בקהיר ב־1965 אימץ סיסמה זו למטרות תעמולה בלבד משום שהיא “זכתה לתגובה עולמית ראוייה לציון.” המועצה החליטה להפסיק להשתמש “בסיסמה של ‘זריקת היהודים לים’ שגרם לנזק רב לעמדה הערבית בעבר” (תזכיר מהקונגרס).

סעיף 17: מבחינה אנושית יחזיר שיחרור פלשתין לאדם הפלשתינאי את כבודו, תיפארתו וחירותו. אי־לכך מצפה העם הערבי הפלשתינאי לתמיכת המאמינים בעולם, בכבוד האדם ובחירותו.

הערה: לפי הספרות הערבית, עצם קיומה של ישראל מונע מהערבים מלהשיג את ייעודם הלאומי האמיתי. קיומה של ישראל פוגע באישיות של הפלשתינאי.

סעיף 19: חלוקת פלשתין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, אחת היא כמה התמידה, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלשתינאי ואת זכותו הטיבעית למולדתו, ומשום שהן סותרות את העקרונות הכלולים במגילת האומות־המאוחדות ובראשן זכות ההגדרה העצמית.

הערה: סעיף זה חוזר על ההתנגדות להגדרה־עצמית יהודית. לאמיתו של דבר, ביטלו צבאות ערב את תוכנית החלוקה של האו"ם כאשר פלשו לישראל ב־1948.

סעיף 20: הצהרת בלפור ונוטח המנדאט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (היינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים.

הערה: השובניזם הפלשתינאי שולל את הזכויות של הגדרה עצמית ליהודים, אותן זכויות שהפלשתינאים דורשים לעצמם. שלא כמו הפלשתינאים, היהודים אינם עם, אלא בני דת.

סעיף 21: בבטאו את עצמותו במהפיכה הפלשתינית המזויינת, דוחה העם הערבי הפלשתינאי את כל הפיתרונות שהם תחליף לשיחרור פלשתין בשלימותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעייה הפלשתינאית או בינאומה.

סעיף 22: הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני באימפריאליזם העולמי והיא עויינת לכל תנועות השיחרור והקידום בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהוויתה; תוקפנית, התפשטותית־התיישבותית במטרותיה; היא פאשיסטית־נאצית באמצעיה.

ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי (בכוח־אדם) וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשיחרור, לאיחוד ולקידום.

ישראל היא איום מתמיד לשלום במזרח־התיכון ובעולם כולו. מאחר ששיחרור פלשתין יחסל את הנוכחות הציונית והאימפריאליסטית ויביא ליציבות השלום במזרח־התיכון, מצפה העם הפלשתינאי לתמיכה מכל האנשים הליבראליים בעולם ומכל כוחות הטוב, הקידמה והשלום; ומבקש מכולם, ללא התחשבות במוצאם והשתייכותם השונים, להציע כל עזרה אפשרית כדי לתמוך בעם הפלשתינאי במאבקו הצודק והחוקי לשיחרור מולדתו.

הערה: הציונות כאן מזוהה עם אוייב העולם, לא רק אוייב הערבים או הפלשתינאים. הספרות הערבית מציירת לעיתים קרובות את ישראל כחברה בקשר אימפריאליסטי לשעבד את העולם השלישי ואת הישראלים כממשיכי דרכם של “הפרוטוכלים של זקני־ציון.”

סעיף 23: דרישות הביטחון, השלום וצרכי האמת והצדק דורשים מן המדינות כולן, החפצות לשמור על קשרי ידידות בין העמים ועל קיום הנאמנות של האזרחים לארצות מולדתם, לראות את הציונות כתנועה בלתי־חוקית ולאסור על קיומה ועל פעילותה.

הערה: סעיף זה קורא למדינות “העולם השלישי” לתמוך במאבק הפלשתינאי נגד “האי־חוקיות” של ישראל. אש"ף כבר קיבל תמיכה, בצורה זו או אחרת, מהריפובליקה העממית הסינית, מהוייט־קונג, מצפון־וייטנאם, מקובה ומקבוצות טירור כמוּ כנופיית באדר־מיינהוף והצבא האדום היפאני.

סעיף 24: העם הערבי הפלשתינאי מאמין בעקרונות הצדק, החירות, הריבונות, ההגדרה־העצמית, הכבוד האנושי ובזכויות העמים להינות מהם.

סעיף 26: אירגון השיחרור הפלשתינאי המגלם את כוחות המהפכת הפלשתינאית אחראי לתנועת העם הערבי הפלשתינאי במאבקו להחזרת מולדתו ושיחרורה, החזרה אליה, וקיום בה של זכות ההגדרה העצמית. אחראיות זו חלה בכל התחומים; הצבאי, המדיני והכספי, ככל שתחייב בעיית פלשתין, בשתי הרמות, הערביות והבינלאומית.

הערה: אש"ף הוא אירגון הגג של כל קבוצות הטירור המעורבות במאבק נגד ישראל.

סעיף 27: אירגון השיחרור הפלשתינאי ישתף פעולה עם כל מדינות־ערב, כל אחת לפי אפשרויותיה; ידבק בחובת הנייטראליות לגבי מה שביניהן, לאור צרכי מערכת השיחרור, ועל יסוד זה, לא יתערב בענייני הפנים של אוזו מדינה ערבית שהיא.

סעיף 28: העם הערבי הפלשתינאי מדגיש את שורשיות מהפיכתו הלאומית ואת עצמאותה והוא דוחה את כל צורות ההתערבות, האפוטרופוסיות והגרוריות (התכונה של סטליטיות, להיות גרורה).

הערה: תנועת השיחרור הפלשתינאית מצהירה שהיא איננה משמשת כמכשיר בידיהן של הממשלות הערביות. אך אש"ף לא סירב לקבל מתנות בצורת נשק, כסף ותמיכה לוגיסטית מממשלות ערב.

סעיף 29: העם הערבי הפלשתינאי הוא בעל הזכות הראשון והמקורי בשיחרור פלשתין ובהחזרת מולדתו והוא יקבע את עמדתו לגבי כל המדינות והכוחות על יסוד עמדותיהם לגבי בעיית פלשתין ומידת תמיכתן בו ובמהפיכתו למימוש מטרותיו.

הערה: סעיף זה עושה את התקפות הטירור על מדינות ידידותיות לישראל לחוקיות. בכניעתן לאיום זה שיחררו ממשלות אירופאיות את כל המחבלים הערבים שניתפסו בארצותיהן.

סעיף 30: הלוחמים ונושאי הנשק במערכת השיחרור הם גרעין הצבא הערבי שיהווה את זרוע המגן של הישגי העם הערבי הפלשתינאי.

סעיף 32: לאמנה זו יסופחו חוקי־היסוד של אירגון השיחרור הפלשתינאי שתקבענה בהם צורת הרכבת האירגון, וועדותיו, מוסדותיו, משימותיהם והחובות המוטלות עליהם בהתאם לאמנה זו.

עשר נקודות למלחמה    🔗

ב־8 ביוני 1974 נפגשה המועצה הלאומית הפלשתינאית בקהיר כדי לכתוב טיוטה לעקרונות המדיניים שינחו את המיתקפה המדינית הנוכחית של אש"ף. מובא כאן הנוסח של תוכנית עשר הנקודות.

הקדמה:

בעיקבות הצהרת־היסוד הלאומית הפלשתינאית והתוכנית המדינית של אש"ף שאושרה בפגישה ה־11 של המועצה הלאומית הפלשתינאית מ־12.1.1973–3, באמונה באי־אפשרות של יסוד שלום צודק ובר־קיימא באיזור ללא החזרת כל הזכויות הלאומיות לעמנו הפלשתינאי, ויותר מכל את זכותם לחזור לכל אדמתם הלאומית ולקבוע את גורלם עליה, ולאור לימוד הנסיבות המדיניות שאירעו בתקופה שבין הפגישות של המועצה, מחליטה המועצה על הדברים הבאים…

הערה: חשוב לציין את השימוש במילה “כל” – “כל אדמתם הלאומית,” פירושו, בניגוד לכמה פירושים עיתונאיים, שאש"ף לא יסתפק במדינה פלשתינאית נפרדת שתכלול רק את הגדה־המערבית ועזה אלא יתבע מדינה שתכלול את כל מה שהיא ישראל עתה.

עשר הנקודות.

1. הכרזת עמדת אש"ף בקשר להחלטה 242 היא שהיא מתעלמת מהזכויות הפטריוטיות והלאומיות של עמנו ועוסקת בסיבה לבעיית הפליטים של עמנו. לכן, דין ודברים עם החלטה זו על בסיס זה נדחה בכל רמה של משא ומתן ערבי ובינלאומי, כולל וועידת ג’נבה.

הערה: אש“ף דחה תמיד את החלטת מועצת הביטחון 242. עתה, לאחר שממשלות ערביות קיבלו אותה, רוצה אש”ף שהמינוח והשפה של ההחלטה ישונו כך שהוא יוכל להשתתף בג’נבה בתנאיו שלו. מכיוון שאין הוא יכול להקים ממשלה גולה אמיתית, מחפש אש“ף “עובדה מוגמרת.” הוא מקווה לזכות בהכרה בינלאומית ובעוצמה והשפעה ע”י סמנטיקה.

2. אש"ף ייאבק בכל האמצעים, ברובם מאבק מזויין, כדי לשחרר את אדמת פלשתין ולבנות את הסמכות הלוחמת והעצמאית הלאומית של העם בכל חלק של אדמת פלשתין שתשוחרר. דבר זה מצריך עשיית שינויים נוספים במאזן הכוחות לטובת תושבינו ומאבקם.

3. אש"ף ייאבק נגד כל תוכנית להקמת יישות פלשתינאית,שמחירה יהיה הכרה, השלמה, גבולות בטוחים, וויתור על הזכותהלאומית ושלילת הזכות של עמנו לחזור לאדמתו הלאומיתולקבוע את גורלו בה

הערה: סעיפים 2 ו־3 הם לב המיסמך. אש“ף נחוש בדעתו להמשיךאת המאבק המזויין כדי לשחרר כל חלק מ”האדמה הפלשתינאית" – איום גם לירדן וגם לישראל.

4. כל צעד שיחרור שיושג הוא צעד להמשיך ולהשיג את המטרה של אש"ף להקמת המדינה הפלשתינאית הדמוקראטית המובטחת בהחלטות של המועצות הלאומיות הקודמות.

הערה: סעיף זה ערוך כניסיון של יאסר עראפאת להשיג אישור לתימרונים ואילתורים כל עוד הוא אינו נוטש את מטרותיו העיקריות של אש“ף. אך חירותו של עראפאת לתמרן נישללת ע”י הניספח של קטע 10 (ראה למטה).

5. להיאבק עם הכוחות הלאומיים הירדניים כדי להקים חזית לאומית פלשתינאית־ירדנית שמטרתה היא הקמת ממשלה לאומית דמוקראטית בירדן – ממשלה שתשקף את הישות הפלשתינאית שתוקם כתוצאה מהמאבק.

הערה: בכך נישבע אש"ף לא רק לחסל את ישראל אלא גם להפיל את חוסיין ולחסל את קבוצות השילטון בירדן.

יש לציין שהמועצה התווכחה על נוסח הסעיף במשך 10 ימים. הפלשתינאים, יותר מכל עם ערבי אחר, נילחמו בינם לבין עצמם בשם האחדות. עד עכשיו לא הצליח אש"ף ליצור לו איזור בחירה תומך באיזורים שבשליטת ישראל ובירדן, למרות שאלה הם השטחים שבהם הוא מציע להקים את מדינתו.

6. אש"ף ישתדל להקים אחדות של מאבק בין שני העמים [הפלשתינאי והירדני] ובין כל הכוחות של תנועות השיחרור הערביות המסכימות עם תוכנית זו.

הערה: המיסמך מכיל את הקטע “כל הכוחות של תנועות השיחרור הערביות המסכימות עם תוכנית זו,” כך, מיספר קבוצות גרילה, המקנאות בעוצמתן שלהן, לא תכנענה לכל הוראה של סמכות מרכזית.

7. לאור התוכנית הזו ייאבק אש"ף לחזק את האחדות הלאומית ולהעלותה לדרגה כזו שהיא תוכל למלא את חובותיה ואת תפקידיה הפטריוטיים והלאומיים.

8. הרשות הלאומית הפלשתינאית, לאחר ייסודה, תיאבק למען אחדות כל מדינות העימות למען השלמת השיחרור של כל האדמה הפלשתינאית וכצעד על שביל האחדות הערבית הכוללת.

הערה: שוב, מזכירים למדינות ערב שעליהן להיאבק לשיחרור “כל האדמה הפלשתינאית.” זה גם רמז לתומכי הרעיון של הגרילה הסורים, העירקים והלבנונים.

9. אש"ף ייאבק כדי לחזק את הסולידאריות שלו עם הארצות הסוציאליסטיות וכוחות השיחרור והקידמה העולמיים כדי להפיל כל תוכנית ציונית, ריאקציונרית וואימפריאליסטית.

הערה: זהו תשלום פרס למדינות אפריקאיות ולארצות קומוניסטיות ומהעולם השלישי. אש"ף יצרף אליו בנות ברית בכל מקום שהוא ימצא אותן.

10. באור התוכנית הזו יעבד פיקוד המהפיכה את הטאקטיקה שתשרת ותוביל להשגת המטרות האלה.

נוספה המלצה לתוכנית המדינות. ההמלצה מדברת על כך שהוועדה המבצעת תוציא לפועל את התוכנית הזאת. אם יתעורר מצב גורלי הקשור בעתידו של העם הפלשתינאי, תיקרא המועצה לערוך דיון מיוחד כדי להחליט עליו.

הערה: סעיף 10 והניספח המצורף כמעט והרסו את פגישות המועצה. עראפאת ניסה לשנות את הניסוח שלו עצמו וניסה להוסיף מנדאט בשביל “השימוש בטאקטיקה הנחוצה ע”י המנהיגות של המהפיכה" ל“שיחרור פלשתין.” החזית העממית לשיחרור פלשתין, החזית העממית לשיחרור פלשתין – הפיקוד הכללי ואל־פתח התמרדו נגד מה שהבינו שהוא ניסיון של עראפאת להבטיח חירות ועוצמה מבצעית מלאה.

החלטות של המועצה הלאומית הפלשתינאית ה־13.    🔗

עוד לא היה מושב של המועצה הלאומית הפלשתינאית שלתוצאותיו חיכו בקוצר רוח כה רב בהרבה חוגים כמו זה שנתכנס בקהיר ב־20.3.1977 –12.

חמש־עשרה ההחלטות משקפות את דעת הזרם הראשי של אש“ף שבטעות מתייחסים אליו כאל מתון. הקיצוניות של ההחלטות מדגימה את הקשיים הטבועים במיתון עמדות אש”ף, ולו רק באופן טאקטי, למרות בקשות של ממשלות ערביות ולחץ עיקש. גמישות זו נובעת מההחלטיות והטוטאליזם המאפיינים את עמדת אש“ף בתביעתה לפלשתין בשלמותה. מכאן שמיתון עמדתו יצביע על הזנחת הרעיון המרכזי של אש”ף או הערך החשוב ביותר של האידאולוגיה שלו. ההתלכדות של אידאולוגיה זו כמערכת כוללת אחת גורמת לכך ששינוי חלקי, נוסף או מדורג הוא כמעט בלתי־אפשרי. אש“ף אינו יכול לשנות את צורתו ולהיות חאש”ף – “חלק מהאירגון לשיחרור פלשתין.”

נוסח ההחלטות עם הערות [של פרופסור הרכבי]:

הקדמה

על בסיס הצהרת־היסוד של המועצה הלאומית הפלשתינאית וההחלטות שנתקבלו ע“י כינוסים קודמים, מוּנעים ע”י שאיפה עזה לשמר את ההישגים המדיניים שהושגו ע“י אש”ף במישורים ערביים ובינלאומיים במשך התקופה שלאחר הכינוס ה־12 של המועצה הלאומית הפלשתינאית, לאחר לימוד ודיון של ההתפתחויות האחרונות בבעייה הפלשתינאית, ובאישור מחדש של הצורך לחזק את הצעידה קדימה של המאבק־הפלשתינאי הלאומי בפורומים ערביים ובינלאומיים, המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את הדברים הבאים:

הערה: אם היו האמנה או הצהרת היסוד נטל מעיק שאש"ף היה רוצה להשתחרר ממנו, היתה המועצה הלאומית הפלשתינאיתיכולה להימנע מלהתייחס אליו, מפני ששליחת מיסמך אידאולוגי מכובד אל הנשיה יכולה לשמש אמצעי לביטול דה־פקטו שלו.כאן, להיפך, המועצה הלאומית הפלשתינאית מצהירה באהדה עלהקשר שלה לאמנה ולהחלטות של המועצות הלאומיות הקודמותכמקור להחלטותיה שלה. וכך מקבלת הסמכות של האמנה אישור מחדש וכמוה גם עשר הנקודות של המועצה הקודמת (ה־12).

התייחסויות שבכבוד אל האמנה אינן דבר שבקבע בהחלטות המועצה הלאומית הפלשתינאית. הן לא היו בימיו של שוקיירי. אחריו הפך אש"ף להיות קואליציה של אירגוני פדאיינים המתווכחים ומתחרים בינם לבין עצמם. האמנה קיבלה חשיבות תיפקודית בספקה מכנה משותף שקישר את כולם והבטיח התלכדות התנועה, ההתייחסות לאמנה בהקדמה היא בעלת שתי משמעויות; כהכחשה מכוונת של תחזית ממקורות שונים שהיא תשונה ושל דרישות שהופנו אל המועצה לתקן את האמנה.

תדירות ההתייחסות של דוברים פלשתינאים אל האמנה שגברה בחודשים האחרונים ושנושאת הוכחה לחיוניות של המיסמך הזה.

האמנה והחלטות קודמות של המועצה הלאומית הפלשתינאית מופיעים כיחידה שלמה וכמקור השראה למועצה הנוכחית. אך ישנו הבדל ביניהם. החלטה חדשה שתתקבל ברוב רגיל במועצה יכולה להחליף החלטה קודמת, אך תיקון האמנה, שהועלתה למעמד של חוקה, חייב להתקבל על סמך רוב של שני־שלישים במועצה שכונסה במיוחד למטרה זו.

סעיף 1: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת שהבעיההפלשתינאית היא עיקר הסיכסוך הערבי־ציוני ושהחלטת מועצת הביטחון 242 מתעלמת מהעם הפלשתינאי וזכויותיו המוצדקות. כתוצאה מכך מאשרת המועצה מחדש את התנגדותה להחלטה זו ואת סירובה לשאת־ולתת על סמך החלטה זו, בשתי רמות: ערבית ובינלאומית.

הערה: המועצה הלאומית הפלשתינאית הרביעית (יולי 1968) דחתה את החלטה 242 בגלל מיגוון של סיבות. הסיבה הראשונה והחשובה ביותר היא בגלל העמדת התנאי שבה להכרה וליישוב הסיכסוך כולל גבולות מוכרים ובטוחים. המועצה ה־12 כיסתה על סיבות אלה, שהן האמיתיות, והראתה כאילו הפגם היחיד בהחלטה 242 הוא אי הזכרת העם הפלשתינאי. (דרישתה ל“פיתרון צודק לבעיות הפליטים” יכולה להיות מיושמת גם לגבי הפליטים היהודים, כפי שכבר ציינו זו הערבים).

פה מנפנפים בטעות נוספת של החלטה 242, כלומר התעלמותה מהזכויות הקבועות של העם הפלשתינאי אשר, לפי תפיסת אש"ף, מיישם את זכותו לשטח פלשתין כולה, המבוססת על אמת אקסיומית שהיא: פלשתינה שייכת לפלשתינאים בהגדרה. לכן “זכות קבועה” היא ביטוי עקיף, ברור לחיסולה של ישראל.

בהמשך נדחית החלטה 242 משום שאינה תואמת את הדרישה לחיסול ישראל. סעיף 1 החלטה בא בעיקבות החלטה דומה במועצה ה־12, מחוץ להשמטת ההזכרה הברורה של התנגדות לוועידת ג’נבה.

הקונפליקט ניקרא “ערבי־ציוני” ולא ערבי־ישראלי, שהוא השם המקובל. כינוי כזה הוא חלק מהנטייה בסיגנון של אש“ף להימנע מהזכרת “ישראלים,” ולקרוא להם יהודים, מפני שכל הכרה שקיימים ישראלים מעידה על כך שהם אומה, בניגוד לתפיסה הבסיסית של אש”ף שהיהודים הם דת בלבד.

בספרות הפוליטית הערבית השינאה לציונות עזה יותר מאשר השינאה למדינת ישראל. ההתנגדות לישראל נובעת מהעובדה הראשונה והראשית שהיא תוצר של הציונות. הציונות מוגדרת כלאומיות יהודית שהיא איננה נכונה משום שהיהודים אינם אומה. על ידי כך הם מתארים את המאבק כאילו הוא בין שתי קבוצות: האחת – הערבים – קבוצה נורמאלית והשנייה היא תנועה מושחתת – הציונות – שגונתה בצורה בינלאומית, ובצורה זו מטים את השיפוט לטובת הערבים.

סעיף 2: המועצה מאשרת את נחישות ההחלטה של אש"ף להמשיך את המאבק המזויין ועוד צורות נילוות של מאבק פוליטי והמוני כדי להשיג את הזכויות המגיעות לעם הפלשתינאי.

הערה: החלטות אש“ף חזרו וקבעו שהמאבק המזויין הוא הצורה העיקרית של מאבק ושצורות אחרות הן משניות ולא חשובות. ה”מאבק המוני" שמוסף כאן מתייחס להפגנות ולאי־צייתנות בשטחים הכבושים. החשיבות של פעילויות כאלהּ קיבלה עידוד רב לאחרונה בנשק של אש"ף מאחר שמרכזי פעילות בירדן, סוריה ולבנון נסגרו בפניהם. החשיבות של נושא זה היא בעובדה שמוקדש לו סעיף נוסף.

סעיף 3: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת שהמאבק בשטחים הכבושים בצורתו הצבאית, המדינית וההמונית, מהווה את הקשר המרכזי בתוכניתה למאבק. על בסיס זה מסמיך עצמו אש"ף להסלים את המאבק המזויין בשטחים הכבושים להגביר את כל הצורות האחרות של המאבק ולספק את כל העזרה החומרית והמוראלית להמוני בני עמנו בשטחים הכבושים כדי שיוכלו להסלים את המאבק ולהגביר את ההחלטיות שלהם להתמיד, להביס ולחסל את הכיבוש.

הערה: העברת האחראיות למאבק לאוכלוסייה של השטחים הכבושים דורשת ביטוי של תמיכה ואהדה לה. ה“שטחים הכבושים” יכול להיות ביטוי שיתייחס גם לישראל בתוך גבולות הקו הירוק כפי שהיה כינויה בנאומים המדיניים הערביים.

סעיף 4: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את עמדת אש“ף בדחיית כל צורה של התיישבות (בכניעה אמריקאית) וכל תוכנית לחיסול (הבעייה הפלשתינאית). היא גם מאשרת את נחישות דעתו של אש”ף להתנגד ולסכל כל התיישבות שבאה על חשבון הזכויות הלאומיות החוקיות של העם הפלשתינאי. היא קוראת לאומה הערבית למלא את אחראיותה הלאומית ולהפנות את כל משאביה לעימות עם התוכניות האימפריאליסטיות והציוניות.

הערה: “תוכניות החיסול” מתייחסות לתוכניות ליישוב הסיכסוך באמצעות פשרה, מבלי מימוש מלא של דרישות אש“ף לכל פלשתין. כל פשרה מגונה כ”כניעה," וע“י כך מגנים אותה באופן אינטלקטואלי וריגשי כאחת. “חיסול הבעיה הפלשתינאית” ו”חיסול ישראל" עומדים בזה לצד זה כאלטרנטיבות אחת לשנייה. אם קיומה של ישראל, בכל גודל, מובטח, הרי זה מקביל לחיסול הבעייה הפלשתינאית. הצהרות כאלה של עמדה מדגימים את ההחלטיות של אש"ף שאינה מכירה בסיפוק חלקי של דרישותיו.

סעיף 5: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את החשיבות והנחיצות של אחדות לאומית, צבאית ומדינית, בין כל היחידות הלוחמות של המהפיכה הפלשתינאית בתוך המסגרת של אש"ף מפני שזהו תנאי בסיסי וראשוני לניצחון. לכן, זוהי חובתנו לחזק את האחדות הלאומית בכל הדרגות, על בסיס של התחייבות להחלטות ולתוכניות אלה ולהגשמתן.

הערה: זהו סעיף אירגוני הקורא לאחדות. סעיפים דומים היו מקובלים מאוד בהחלטות של אש"ף. היחלשותם של אירגונים שונים עשוי לאפשר צעדים לקראת איחוד, לפחות התקרבותם האחד לשני, מאחר שקשת הדיעות שהפרידה ביניהם הצטמצמה לאחרונה.

סעיף 6: המועצה הלאומית הפלשתינאית מאשרת את נחישות דעתה להחזיק בזכות של המהפיכה הפלשתינאית להיות נוכחת על אדמת האחות לבנון, במסגרת הסכם קהיר והפרוטוכלים שלו, שסוכמו בין אש"ף והרשויות הלבנוניות. היא גם מאשרת את דרישתה למימוש הסכמים אלה כפרושם וברוחם, כולל שימור עמדת המהפיכה בלבנון ושמירת הביטחון של המחנות.

המועצה דוחה כל פירוש חד־צדדי של הסכם זה והפרוטוכלים שלו, ומביעה את שאיפתה העזה לשמירת הריבונות של לבנון ובטחונה.

הערה: ה“מהפיכה הפלשתינאית” היא מינוח מכובד למאבק הפלשתינאי נגד ישראל. הזכות להמשיך את החדירות לתוך ישראל והזכות לפעול בתוך לבנון צריכה להישמר מהתפתחויות בתוך לבנון, כולל השתלטותה של סוריה שעלולה להמשיך ולהצר את חופש הפעולה של אש"ף. סעיף זה מכיל שני דברים מנוגדים: הריבונות הלבנונית וחופש הפעולה הפלשתינאי. אך, כפי שכבר הודגם בנסיון קודם, השני בא על חשבון הראשון.

אש"ף מבקש את עזרת ההסכם עם לבנון מ־3.11.1969, שהרשה לפלשתינאים לפעול מתוך לבנון בהגבלות שהיו מצויינות בו ובניספחים שלו. דחיית “פירוש חד־צדדי” של הסכם קהיר מתייחס למסקנה של וועדת־הארבע של הליגה הערבית שעל האוכלוסיה הפלשתינאית בלבנון להיות מופחתת במיספר עד שתגיע לאותו מיספר שהיתה בשעת סיכומו של הסכם קהיר.

סעיף 7: המועצה הלאומית הפלשתינאית מצדיעה בכבוד לעם האמיץ של לבנון ומאשרת את האינטרס של אש“ף בשמירה על השלמות, האחדות, הביטחון, העצמאות והריבונות של לבנון. היא מביעה את הערכתה לתמיכה שנתן העם הגיבור הזה לאש”ף הנאבק להחזרת הזכות של עמנו למולדתו וזכות החזרה. היא מאשרת את הצורך בהעמקת האיחוד בין כל הכוחות הלאומניים בלבנון ובין המהפיכה הפלשתינאית.

הערה: תמיכת לבנון בפלשתינאים שבסעיף הקודם מושלמת ע“י תמיכה של הפלשתינאים בריבונות הלבנונית אשר, למעשה, לא עמדה במיבחן ההתחייבות, כפי שנאמר בסעיף. ה”כוחות הלאומניים" מתכוונים כנראה לשמאלנים מאחר שהאחרים נקראים “בדלנים”. שמירת השלמות של לבנון מצביעה על התנגדות לחלוקה, ויותר מזה, הבטחה שהפלשתינאים אינם שואפים לתפוס איזור בלבנון לעצמם כ“מולדת אלטרנטיבית”, כפי שכמה חוגים לבנוניים האשימו אותם.

סעיף 8: המועצה מאשר את הנחיצות לחזק את החזית הערבית המשתתפת במהפיכה הפלשתינאית ואת העצמת האחדות עם כל הכוחות המשתתפים בה בכל העולם הערבי. היא גם מדגישה את הצורך בהסלמת המאבק הערבי המשותף ובהגברת התמיכה במהפיכה הפלשתינאית כדי להתנגד לתוכניות האימפריאליסטיות והציוניות.

הערה: ה“חזית המשתתפת” היא מסגרת של אירגונים ומיפלגות המאורגנים כדי לתמוך באש“ף ע”י הגברת הלחץ על ממשלות ערביות כדי למנוע מהן לפעול נגד אש“ף. הצורך באירגון כזה היה הלקח שנלמד ממאבקו של אש”ף בירדן ב־1971 – 1970. לאחר שנוסד אירגון זה עמד בראשו כמאל ג’ומבלאט. באירגון חזית כזאת היתה התערבות בעיניינים הפנימיים של מדינות ערב.

השואה הלבנונית לא מנעה מאש“ף מלהמשיך באותה מדיניות. ה”חזית המשתתפת" הוקמה במקורה למטרות פנימיות. אולם, סעיף זה מרמז על השימוש בה בעינייני חוץ – כסכר נגד לחצים מבחוץ.

סעיף 9: המועצה הלאומית הפלשתינאית מחליטה לחזק את הסולידאריות הערבית ואת המאבק על בסיס המלחמה נגד האימפרילאיזם והציונות, פעולה לשיחרור כל השטחים הערביים הכבושים והתחייבות לתמוך במהפיכה הפלשתינאית למען השגת הזכויות הלאומיות הקבועות של העם הערבי הפלשתינאי ללא שלום (סולחה) או הכרה.

הערה: הצורך לחזק את הסולידאריות הערבית הוא נושא חוזר בפגישות הערביות. הסולידאריות המתוארת כאן אינה מושרשת בצורה חיובית בגישה חברתית ורעיונית כוללת, אלא בצורה שלילית בהשתתפות במאבק נגד כוחות חוץ זרים. החצי השני של סעיף זה מצהיר שתהיה אשר תהיה ההסכמה המדינית, הכרה בישראל ושלום איתה הם מוחרמים. הזכויות הקבועות (טאביטה) או ההיסטוריות של העם הפלשתינאי הן זכויותיו לשטח כולו בהבדלה מה“זכויות השוטפות” (ראהינה) שהן בעלות משמעות

מגבילה יותר, כלומר מה שאפשר להשיג במצב הנוכחי.

סעיף 10: המועצה מאשרת את הזכות של אש"ף להתנער מאחראיותו במאבק ברמה הערבית לאומית ומעֶבר לכל טריטוריה ערבית, למען שיחרור האדמות הכבושות.

הערה: מכאן זכותו של אש“ף לפעול בכל מדינה ערבית ודרך כל מדינה ערבית נגד ישראל. טענה זו מכוונת עתה בעיקר אל ירדן, אך גם אל סוריה ולבנון. לאש”ף יש הזכות לפעול בזירה הבינלאומית, בעיקר האו"ם.

סעיף 11: המועצה מחליטה להמשיך את המאבק להחזרת הזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי, בעיקר את הזכות לחזור ואת זכות ההגדרה העצמית וייסוד מדינה לאומית עצמאית על אדמתו הלאומית.

הערה: במועצה הלאומית הפלשתינאית ה־12 נקראה הגדה־המערבית “רשות,” כך שהשם “מדינה” אינו שינוי רציני למרותשהוא מסמל נכונות גדולה יותר לקבלת מדינה כזאת. המיוחד בסעיף זה הוא הדו־משמעות שלו. מבחינה פנימית הוא יכול להיות מובן כאילו הוא מתכוון לפלשתין בשלמות, כמו שמובן מהמטרה המסורתית של אש“ף. מבחינה חיצונית אפשר להבין כאילו הוא מתכוון למדינה פלשתינאית קטנה. העוסקים בתעמולת חוץ יכולים להשתמש בנוסח השני, כהוכחה למתינות של אש”ף.

הכוונה האמיתית של שני נוסחים אלו יכולה להיות נלמדת מהטון של כל ההחלטה ומההצהרה המדינית שפורסמה ע"י המועצה כנילווית אל ההחלטות, שבה מוסברת בבירור המטרה של הקמת מדינה פלשתינאית דמוקראטית. הזכות לחזור כוללתאת הזכות לקבל את כל האדמות שהיו פעם ערביות, שיגרום לפינוי המוני של ישראלים מיפו, נצרת, רמלה וכו'. “החזרה” היא לכן גם מטרה אסטרטגית וגם עיקרון בתוכנית הפלשתינאית לפעולה, שמטרתה נישול ישראל.

סעיף 12: המועצה מדגישה את החשיבות של חיזוק שיתוף־הפעולה והסולידאריות של כל המדינות הסוציאליסטיות, הבלתי־מזדהות, האיסלאמיות והאפריקאיות ושל כל תנועות השיחרור הלאומיות בעולם.

הערה: מאז שהוקם, הראה אש"ף תמיד נטייה לכיוון הגוש המזרחי והמדינות המתפתחות. המערב, כולל אירופה, מסווג כאימפריאליסטי.

סעיף 13: המועצה מצדיעה בכבוד ליחס ולמאבק של כל הארצות והכוחות הדמוקראטיים שהתנגדו לציונות כצורה של גזענות והתנגדו למעשי התוקפנות שלה.

הערה: המועצה מודה לכל הארצות שתמכו בהחלטת העצרת הכללית מ־10.11.1975 המגנה את הציונות, וע"י כך חתרו תחת היסודות האידאולוגיים שעליהם נוסדה ישראל כמדינה.

סעיף 14: המועצה מאשרת את החשיבות של היחסים וההתאמה עם כוחות דמוקראטיים ומתקדמים יהודיים, בתוך ומחוץ למולדת הכבושה, שנאבקים נגד הציונות כאידאולוגיה וכמעשה. היא קוראת לכל המדינות אוהבות השלום, הצדק והחירות להפסיק את כל צורות הסיוע ושיתוף־הפעולה עם השילטון הציוני גזעני ולסרב להיות איתו או עם כל מי שדואג לאינטרסים שלו בקשר כלשהו.

הערה: אפשרות פיתוחה של תנועה מתקדמת במדינה תוקפנית וקיצונית כמו ישראל, והשאלה האם כוחות כאלה יכולים לרכוש עוצמה מספקת ולשנות את אופיה של ישראל העסיקו את מחשבתם של אינטלקטואלים ערבים. ההסכם בין כל קבוצות הפדאין מ־6.5.1970 המסמן את תחילת הפעולה המשותפת הצהיר: “ישראל, בעצם הוויתה, היא חברה גזענית סגורה הקשורה לאימפריאליזם ובגלל המבנה שלה לא יכולים הכוחות המתקדמים המוגבלים הקיימים בה להביא לשינוי קיצוני באופיה של ישראל כמדינה ציונית גזענית הקשורה באימפריאליזם. לכן, המטרה של המהפיכה הפלשתינאית היא לחסל את היישות הזו על כל מרכיביה הפוליטיים, הצבאיים, החברתיים, האיגודים המסחריים והתרבותיים, ולשחרר את פלשתין לגמרי.” (ואליד חאדורי “מיסמך בינלאומי על פלשתין 1970,” ביירות, המוסד ללימודי פלשתין והאוניברסיטה של כווית 1973, עמ' 796.)

החוגים שאיתם היה לכמה מאישי אש“ף מגע מתוארים או מהוללים כאנטי־ציונים. הקשר שבין קידמה, תמיכה באש”ף ואנטי־ציוניות הוא כניראה קשר פנימי. בעיני המחשבה הערבית המדינית מתוארת הציונות כלאומיות יהודית (או ישראלית). אנטי־ציוניות פירושה התנגדות להקמתה של מדינה יהודית והטפה לחיסולה, עתה שהיא קיימת. מכאן שהמטרה של האנטי־ציוניות היא לשרש את האופי הציוני מישראל. אז תיפסק המיוחדות של ישראל כמדינה יהודית והיא תיהפך להיות מדינה כמו כל המדינות האחרות באיזור ותיטמע בו, כלומר, תפסיק להתקיים.

סעיף 15: המועצה הלאומית הפלשתינאית, כשהיא לוקחת בחשבון את ההישגים החשובים שנעשו בשתי הרמות: הערבית והבינלאומית מאז המושב ה־12 של המועצה, ולאחר שבחנה את הדו“ח המדיני שהוגש לה ע”י הוועידה המבצעת של אש"ף, מחליטה את הדברים הבאים:

א. היא מאשרת את הזכות של אש“ף להשתתף על בסיס עצמאי ושווה בכל המיפגשים, הדיונים והמאמצים הבינלאומיים הקשורים בשאלה הפלשתינאית ובסיכסוך הערבי־ציוני במטרה להשיג את זכויותינו הבלתי מעורערות – שאושרו ע”י העצרת הכללית של האו"ם ב־1974, במיוחד בהחלטה 3236 של העצרת הכללית.

ב. היא מצהירה כבטלים ומבוטלים את כל ההסכמים וההסדרים הנוגעים לזכויות העם הפלשתינאי שנעשו שלא בנוכחותו.

הערה: זהו הסעיף המעשי החשוב ביותר. אש“ף טוען לזכות להשתתף בכל וועידה בינלאומית, בראש ובראשונה, ג’נבה, למרות שזה לא מוזכר בפירוש. השתתפות כזאת תהיה על בסיס החלטת העצרת הכללית מ־22.11.1974 שהבטיחה לאש”ף הכרה ומעמד בינלאומיים והצהירה ש“העם הפלשתינאי אינו יכול שלא להיות שותף בפיתרון הבעייה של פלשתין,” ו־“צד עקרוני בהקמתו של שלום צודק ובר קיימא במזרח־התיכון.” ע"י השימוש בהחלטה זו מנסה המועצה לעקוף את החלטה 242 שהיא הבסיס לוועידת ג’נבה.

החלק השני של הסעיף מכוון נגד הארצות הערביות, מאיים בהתנגדות לכל פיתרון שיושג ללא השתתפותו של אש“ף. מוטב להן למדינות ערב להימנע מכול דיון שאש”ף מגורש ממנו. אש“ף מבקש סמכות של ווטו על כל פיתרון הנוגע לבעייה הפלשתינאית. החלטה זו מציגה אתגר למדינה כמו מצרים. לכן מצרים לוחצת מאוד לשיתופו של אש”ף בוועידת ג’נבה, ללא קשר להתנגדותו להחלטה 242.