אין לכם מושג כמה ספרים לא כתבתי בימי חיי המקצועיים. אחדים מהם היו רבי־מכר, אילו היו בכלל. אך תמיד הייתי עסוקה בכתיבה מכדי לכתוב.
רציתי לכתוב ספר על הכנסת. ישבתי שלוש שנים ביציע הכתבים הפרלמנטריים והאזנתי לדיונים. הקשבתי לנואמים ולמדתי להכירם לפי סגנונותיהם: את המשכנע בכוח הגיון ואת המפליג על כנפי דמיון, את המפליא בכושר ניתוח ואת השבוי ליצר ויכוח, את הקולע בעוקצי שנינות ואת המתגנדר בדברי מינות, את המלהיב בלהט חזון ואת המהדר בליטוש סגנון, את המשעמם בשיגרת הנצח ואת הדמאגוג עז־המצח, את המקריב רעיון על מזבח הלצה ואת המשעבד לשונו לכבלי מליצה. רציתי לכתוב עליהם.
אבל לא היה לי דם.
אחר־כך הייתי כתבת “דבר” בארצות־הברית. כיסיתי את וושינגטון של אייזנהאואר משך שלוש שנים, ואת וושינגטון של קנדי – שנה אחת. רציתי לכתוב ספר על התמורה הפסיכולוגית הכבירה שגרפה את הבירה האמריקנית ואת האומה האמריקנית בעקבות חילופי־גברי אלה. קנדי לא השֹכיל לבצע את התיקונים החברתיים שהטיף להם ולא זכה להנהיג את הרפורמות שחרת על דגלו. אבל הצעיר הזוהר שנראה כנער־שעשועים ודיבר כאיש־רוח ופעל כמקצוען פוליטי, השֹכיל לחולל מהפכת־מושגים אצל בני עמו. הוא הפגיש את עולם המחשבה עם מרכז הכוח, שבר את הקונפורמיזם העקר וחיסל את השאננות השֹבעה. הוא החזיר לארצו את נעוריה ואת יוקרתה, ובלי לשנות דבר הוא שינה את הכל. רציתי לכתוב ספר על התמורה הזאת, לתאר מה קדם לה, לנתח מה הביאה בעקבותיה, לגלות מחדש את אמריקה החדשה.
אבל לא היה לי נייר.
רציתי להוציא ספר גם על עתונאות, מעין ספר לימוד לכתיבה ועוד יותר מזה לקריאה. אני מאמינה בכוחה של המלה הכתובה, אבל תהליכי ההתפתחות פועלים נגדה. האנושות חוזרת לתרבות מדוברת במהדורתה המודרנית; לטלפון במקום למכתב, לרדיו־ויזיה במקום לעתון, לתקליט במקום לספר. האמינו או לא, כבר יצא אלבום תקליטים ארוכי־נגן של ששה סדרי משנה. ואני עבד נרצע למלה הכתובה. אהבתי את אדוני הספר, את אשתו העתונות ואפילו את ילדיו, העלון והמודעה. רציתי לתרום תרומתי הצנועה להארכת חייהם וכתבתי כמה פרקים של דרכי מאבק על קיום מחר ומחרתיים. צריך היה רק להשלים את הספר בכמה פרקים נוספים.
אבל לא היה לי זמן.
ייתכן כי גם ספר זה המונח לפניכם, לא היה רואה אור בלעדי גישתה המעשית של הגברת ברכה פלאי שקבעה תאריך למסירתו לדפוס. יש לי דרך־ארץ רב בפניה, כי היא הוכיחה שהתרבות מיטיבה עם מיטיביה ושאשה יכולה להיות אשה תוך כדי היותה גבר (ראה עמ' 246).
החלטתי לקרוא ספר בשם “חצי תה, חצי קפה”, כי חלקו מבוסס על שיחותי המשודרות ב“הפסקה של תה” וחלקו האחר – חלק הקפה – מבוסס על רשימות שהתפרסמו, אך נכתבו בשביל הספר. כתבתי את הדברים כפי שאני רואה אותם בעין דומעת חצי מצחוק וחצי מבכי, כי המציאות שאנו חיים בה היא חצי טראגית וחצי קוֹמית. אין לכותרת כל קשר לבדיחה הפוליטית על הפשרות של אשכול המנוח (שידע ליהנות מבדיחה זו, כי היה איש חכם ובעל חוש הומור אמיתי).
דרך אגב, ניסיתי להשתחרר מדעות קדומות ולשתות חצי־תה, חצי־קפה. זהו משקה מצויין אם יודעים להכינו כראוי: צריך להעביר מים רותחים על קפה טחון ועלי־תה שבמסננת, רצוי בכלי־פילטר מיוחד. התוצאה – מהנה ומעוררת, חצי־חצי.
לבסוף, הרישומים המעטרים ספר זה עומדים גם הם בסימן שמו: חצי של אריק קרמן וחצי של דני קרמן אלא שאין לדעת מה של מי. זה הסוד המקצועי של בני־הדוד הגראפיקאים־קריקטוריסטים שהיו הקוראים הראשונים של ספר זה. אני מקווה שלא יישארו היחידים…
חנה זמר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.