אין לכם מושג כמה ספרים לא כתבתי בימי חיי המקצועיים. אחדים מהם היו רבי־מכר, אילו היו בכלל. אך תמיד הייתי עסוקה בכתיבה מכדי לכתוב.

רציתי לכתוב ספר על הכנסת. ישבתי שלוש שנים ביציע הכתבים הפרלמנטריים והאזנתי לדיונים. הקשבתי לנואמים ולמדתי להכירם לפי סגנונותיהם: את המשכנע בכוח הגיון ואת המפליג על כנפי דמיון, את המפליא בכושר ניתוח ואת השבוי ליצר ויכוח, את הקולע בעוקצי שנינות ואת המתגנדר בדברי מינות, את המלהיב בלהט חזון ואת המהדר בליטוש סגנון, את המשעמם בשיגרת הנצח ואת הדמאגוג עז־המצח, את המקריב רעיון על מזבח הלצה ואת המשעבד לשונו לכבלי מליצה. רציתי לכתוב עליהם.

אבל לא היה לי דם.

אחר־כך הייתי כתבת “דבר” בארצות־הברית. כיסיתי את וושינגטון של אייזנהאואר משך שלוש שנים, ואת וושינגטון של קנדי – שנה אחת. רציתי לכתוב ספר על התמורה הפסיכולוגית הכבירה שגרפה את הבירה האמריקנית ואת האומה האמריקנית בעקבות חילופי־גברי אלה. קנדי לא השֹכיל לבצע את התיקונים החברתיים שהטיף להם ולא זכה להנהיג את הרפורמות שחרת על דגלו. אבל הצעיר הזוהר שנראה כנער־שעשועים ודיבר כאיש־רוח ופעל כמקצוען פוליטי, השֹכיל לחולל מהפכת־מושגים אצל בני עמו. הוא הפגיש את עולם המחשבה עם מרכז הכוח, שבר את הקונפורמיזם העקר וחיסל את השאננות השֹבעה. הוא החזיר לארצו את נעוריה ואת יוקרתה, ובלי לשנות דבר הוא שינה את הכל. רציתי לכתוב ספר על התמורה הזאת, לתאר מה קדם לה, לנתח מה הביאה בעקבותיה, לגלות מחדש את אמריקה החדשה.

אבל לא היה לי נייר.

רציתי להוציא ספר גם על עתונאות, מעין ספר לימוד לכתיבה ועוד יותר מזה לקריאה. אני מאמינה בכוחה של המלה הכתובה, אבל תהליכי ההתפתחות פועלים נגדה. האנושות חוזרת לתרבות מדוברת במהדורתה המודרנית; לטלפון במקום למכתב, לרדיו־ויזיה במקום לעתון, לתקליט במקום לספר. האמינו או לא, כבר יצא אלבום תקליטים ארוכי־נגן של ששה סדרי משנה. ואני עבד נרצע למלה הכתובה. אהבתי את אדוני הספר, את אשתו העתונות ואפילו את ילדיו, העלון והמודעה. רציתי לתרום תרומתי הצנועה להארכת חייהם וכתבתי כמה פרקים של דרכי מאבק על קיום מחר ומחרתיים. צריך היה רק להשלים את הספר בכמה פרקים נוספים.

אבל לא היה לי זמן.

ייתכן כי גם ספר זה המונח לפניכם, לא היה רואה אור בלעדי גישתה המעשית של הגברת ברכה פלאי שקבעה תאריך למסירתו לדפוס. יש לי דרך־ארץ רב בפניה, כי היא הוכיחה שהתרבות מיטיבה עם מיטיביה ושאשה יכולה להיות אשה תוך כדי היותה גבר (ראה עמ' 246).

החלטתי לקרוא ספר בשם “חצי תה, חצי קפה”, כי חלקו מבוסס על שיחותי המשודרות ב“הפסקה של תה” וחלקו האחר – חלק הקפה – מבוסס על רשימות שהתפרסמו, אך נכתבו בשביל הספר. כתבתי את הדברים כפי שאני רואה אותם בעין דומעת חצי מצחוק וחצי מבכי, כי המציאות שאנו חיים בה היא חצי טראגית וחצי קוֹמית. אין לכותרת כל קשר לבדיחה הפוליטית על הפשרות של אשכול המנוח (שידע ליהנות מבדיחה זו, כי היה איש חכם ובעל חוש הומור אמיתי).

דרך אגב, ניסיתי להשתחרר מדעות קדומות ולשתות חצי־תה, חצי־קפה. זהו משקה מצויין אם יודעים להכינו כראוי: צריך להעביר מים רותחים על קפה טחון ועלי־תה שבמסננת, רצוי בכלי־פילטר מיוחד. התוצאה – מהנה ומעוררת, חצי־חצי.

לבסוף, הרישומים המעטרים ספר זה עומדים גם הם בסימן שמו: חצי של אריק קרמן וחצי של דני קרמן אלא שאין לדעת מה של מי. זה הסוד המקצועי של בני־הדוד הגראפיקאים־קריקטוריסטים שהיו הקוראים הראשונים של ספר זה. אני מקווה שלא יישארו היחידים…

חנה זמר

מדיניות

מאת

חנה זמר

---

תמונת פתיחה - מדיניות

מאת

חנה זמר

עצרו את העולם,

אני רוצה לעלות!

---

זהירות, המנהיגים באים או מכתב לפסיכיאטר מודאג

מאת

חנה זמר

לכ'

ד"ר אוסקר שמלצבאך,

ליד משרד־הפנים,

קאנברה,

אוסטרליה

ד"ר שמלצבאך הנכבד,

טוב שהינך משמש יועץ פסיכיאטרי למשרד־הפנים של ארצך שאילו שימשת בתפקיד כזה במשרד־החוץ, ספק אם היית נוטל חירות להשמיע את הדברים האמיצים אשר קראתי בשמך. ודאי היית חושש אז, כי הם ייחשבו כפרי נסיון מדיני־דפלומטי, בשעה שהם פרי חשיבה רפואית־מקצועית. היית חושש להביך את ממשלתך, ואולי היית צריך לחשוש גם למשֹרתך.

שהרי הצעה נועזת הצעת. קראתי כי, לדעתך, צריכה האגודה הפסיכיאטרית העולמית להקים ועדה אשר תבדוק את בריאותם הנפשית של מנהיגי העולם.

והנמקתך היתה נועזת לא פחות. אמרת כי מדינאים המשתתפים בוועידות חשובות, לאחר טיסות ארוכות ומייגעות, עלולים לסכן את שלום העולם. הם באים לטפל במצבי חירום בין־לאומיים ואינם זוכים לשהות של מנוחה שתספיק כדי להחזיר להם את שיווי משקלם הנפשי. לדעתך, זוהי אחת הסיבות, ודווקא סיבה חשובה, למצב־העניינים העגום בעולם של ימינו.

זה נשמע הגיוני מאוד ומדאיג למדי, ד"ר שמלצבאך הנכבד, אבל זה מעורר כמה קושיות.

ראשית, אדוני, מדוע מדאיגות אותך דווקא ההחלטות בוועידות הבין־לאומיות? אחרי הכל, לא ידוע לנו על הרבה החלטות משמעותיות שהתקבלו בוועידות בין־לאומיות במצבי־חירום. בכלל, דרכי הפעולה במצבי־חירום בין־לאומיים אינן מובאות להכרעה בוועידות ובכינוסים; לכל היותר, מובאות לשָם לאישור הכרעות שנתקבלו במקום אחר.

אבל חששותיך ודאי יפים לגבי ניהול מדיניות לאומית, שבה מנהיגי מדינה אחת מקבלים החלטות גורליות לארצם, ולפעמים לעולם כולו, באותו מצב של עייפות הנראה לך מסוכן – אחרי טיסות מייגעות ונסיעות ארוכות והתייעצויות הרודפות זו את זו וישיבות אינסופיות. אם כן, צריך להצמיד פסיכיאטרים לכל המנהיגים או לפחות לחשובים שביניהם, כדי שיבדקו את שיווי־משקלם הנפשי לפני כל החלטה חשובה.

אלא שכאן מתעוררת השאלה, ד"ר שמלצבאך, האם לפי הקריטריונים שלך בכלל יכול להיות שיווי־משקל למדינאים?

בדרך־כלל, עד שמגיע אדם בעולמנו המודרני לעמדה ציבורית, שבה הוא מוסמך להחליט החלטות גורליות, הוא כבר שחוק מן המאבק על העמדה הזאת; מטיפוח קשרים ורכישת תומכים ומהדיפת יריבים; מתככים השייכים לחיים הפוליטיים, כשם שהפרעות נפשיות שייכות לפסיכיאטריה; ממירוצי־בחירות שהתישו כוחו; מאלפי נאומים שנאם ואלפי טקסים שבהם השתתף; מיגיעת דיונים בלתי־פוסקים, ממתח גבוה של חובת הכרעה ומעצם עוּלה של האחריות הגורלית.

חלק מן המחיר הכבד הזה של עמדת הנהגה חל רק על מדינאים בארצות דמוקראטיות, אך עיקרו מוטל גם על מנהיגים שאינם תלויים בחסדי הבוחר. איך הם יעמדו במבחן הרגיעה והאיזון לפי תפיסתך?

אך מנין לנו, בעצם שמנהיגים חייבים להיות מאוזנים ובריאים בנפשם במובן שיספק את הפסיכיאטר? ודאי, מנהיג בלתי־מאוזן עלול להיות מסוכן, ולהיסטוריה יש דוגמאות לכך. אבל יש לה גם דוגמאות הפוכות לרוב. כי אנשים המתאימים לנורמות האידיאליות של פסיכיאטר בדרך־כלל אינם מחוללים היסטוריה. דומני, כי רוב אישי־הציבור שקידמו תמורות במציאות העולם או במציאות ארצם, בתנאי הקיום של עמם, או בדמות החברה – רובם היו אנשים שאתה, ד"ר שמלצבאך, וחבריך למקצוע, הייתם רואים בהם “מקרה”.

הם היו בעלי הזיות ובעלי תסביכים של גדלוּת ומשוגעים־לדבר־אחד; אנשים שחיו במציאות הדמיונית שלהם, ומכיוון שלא זכו לטיפול פסיכיאטרי הם זכו להפוך את המציאות הדמיונית שלהם למציאות של ממש. אילו התנו את פעילותם באישור רפואי של שיווי־משקלם הנפשי, אולי היה מצב־העניינים בעולם עגום עוד יותר משהינו.

מי יודע?

בברכה, שלך

חנה זמר

נ. ב. אגב, מי יבדוק את בריאותם הנפשית של הפסיכיאטרים?

---

מיזוג אווירה או זכרונות מאקוואריום על גדות נהר

מאת

חנה זמר

בעת הזאת כאשר ארגון האומות המאוחדות כבר מונה 126 אומות מסוכסכות, הוא הגיע לרמה גבוהה בתוצר הבין־לאומי הגלמי־תרתי־משמע, ויכול להתגאות בתפוקה של 550 מיליון דפים של מסמכים: פרוטוקולים ודו"חות, תזכירים ותקצירים, סקרים וסטאטיסטיקות, ושאר התיעוד העשיר.

נציגים של מדינות קטנות שלא נתברכו במשלחות רבות־חברים ובמנגנוני־פקידות ובמשרדים מרווחים, מתלוננים מרה שהם ממש טובעים בים הניירת המציף אותם מגדות האיסט־ריבר של ניו־יורק.

אולי נזכיר לדיפלומטים המתמרמרים מה שאמר היו"ר הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק המנוח, בשמעו טענות כי בכנסת מדברים יותר מדי. “וכי מה צריכים לעשות בכנסת” – הגיב – “מה הם רוצים שנעשה שם? קציצות?”

גם או“ם הוא מעין פרלמנט. אז מה, לדעת הנציגים הנכבדים, צריך או”ם לספק להם? סכיני־גילוח? תוצרתו היא מלים. מלים קולחות בנועם ומלים רועמות בסערה, מלות אתראה ומלות התחסדות, מלים חוצבות להבות־מיקרופון ומבקיעות שערי פרוטוקול, מלים הנשפכות כמפלי מים לים הניירת הבין־לאומית.

אחרי ככלות הכל, שום משלחת, כולל משלחות הנציגים הקובלים על ההתפוצצות התיעודית, אינה מוותרת על רשות הדיבור. ובניגוד לכנסת המתאכזרת לציריה, או"ם אינו מגביל את רשות הדיבור הגבלת זמן.

הנאום הארוך ביותר ששמעתי בעצרת היה של פידל קאסטרו. המהפכן הקובאני דיבר בעיניים לוהטות ובתנועות־ידיים רחבות, דיבר ודיבר, ולפעמים צעק. שש שעות רצופות. הקצרנים התחלפו, הנציגים הלכו ובאו, היו"ר התקרב לעלפון, אבל איש לא עצר בעד קאַסטרו. למרבה המזל אין הרבה מהפכנים כמוהו. אפילו אחמד שוקיירי לא היה חורג ממיטת־סדום של שעתיים קצרות.

שוקיירי המסכן. מאז סולק מן המשלחת הסעודית, מורגש חסרונו במקהלה הערבית של או"ם. הוא היה פעיל מאוד, ולא רק בנאומים. בכספי חברות הנפט האמריקניות אירח אנשי בּיוּן סובייטיים, וחילק שעוני־זהב לעתונאיות בלונדיניות מארצות הצפון. לצרכים מדיניים, כמובן.

האמינו או לא, הוא בירך בכל הברכות הטובות של אללה. נזקקתי פעם לאינפורמציה על דיוני הוועדה המדינית בעניין הפליטים, והוא נקרה בדרכי. הזהרתיו שאני ישראלית, ועיניו אורו כמי שנפלה בידו מציאה כשרה: “אעזור לך במה שאני יודע” – אמר – “בתנאי שתמשיכו להתקיף אותי. זה עוזר לי מאוד”. מילאתי את בקשתו, אבל זה לא עזר לו.

וחרושצ’וב המסכן, גם לו לא עזר דבר. זכיתי לראותו בעצרת ברגע ההיסטורי של ה“חליצה”, כאשר התכופף, שלף נעלו ונפנף בה מעל לדוכן המקודש כבשוט מאיים. הכל החווירו, אבל חברי המשלחת של ברית־המועצות החווירו יותר מכולם. כי תקיפות היא תקיפות, אבל דיפלומטיה היא דיפלומטיה, וכשיש טילים אין צורך לנפנף בנעליים.

וזכיתי לראות ולשמוע גם את המלכה אליזבת בעת ביקורה בעצרת. נאומה היה קצר ולא מרשים ביותר, סתמי בתכנו ופשוט בסגנונו. אבל הנוכחות המלכותית חישמלה את כל אנשי הקידמה בגורד־השחקים של או"ם. אחרי־כן שאל איש את רעהו, מדוע הוד מלכותה מלכת בריטניה הגדולה דיברה באנגלית פשוטה כל־כך? והתשובה היתה: פן יחשבוה לחברת המשלחת הישראלית.

כי נציגי ישראל נואמים באנגלית אוקסברידג’ית; ואם יש מי מהם בוחר להשמיע דבריו בצרפתית, הוא מבייש את נציגי פאריס בברק לשונו; והנציגים הדרום־אמריקניים מדפדפים במילון, כאשר חבר משלחת ישראל מביא דבר ארצו בספרדית. מפליא הוא שיוסף תקוע אשר גדל בסין עדיין לא נשא נאום בסינית, שהיא אחת השפות הרשמיות של או"ם. סינית אנטי־עממית, כמובן.

בכלל, מה היה או“ם בלי ישראל? קודם כל צריך היה לפטר שם כמה מאות פקידים – ואגב, הם מועסקים במנגנון או”ם לפי מכסת ארצות. זה כמו מפתח מפלגתי במנגנון מוניציפלי. לא חשוב אם העובד מתאים לתפקידו, העיקר שיהיה מפקיסטאן, כי מגיע לה. ולא חשוב אם יש במאלי מי שינהל את מערכת החינוך ואת שירותי הדואר, העיקר שתוכל לשלוח פקידים לאו"ם. שלא לדבר על הדיפלומטים, כמובן.

ואשר לדיפלומטים, הרי בלי ישראל והסכסוך הערבי־ישראלי, רוב הנאומים היו נשארים תקועים בגרונותיהם. ודאי שיכלו לדוש בפרשת ביאפרה, למשל, אבל זה לא נוח מפני שניגריה היא ארץ כושית, ולפי החוקה הבלתי־כתובה מעשים־שלא־ייעשו נעשים רק בידי לבנים (לרוב מערביים), ואילו אבהוּת אפרו־אסיאנית מעניקה לאותם מעשים הכשר רבני של או"ם.

למעשה יש באי־שוויון זה משום פיצוי למדינות החדשות שהן המדינות החלשות. כוחן הכלכלי קרוב לאפס, עצמתן הצבאית שווה ללא־כלום, והשפעתן המדינית מדומה. אבל משקלן הפרלמנטרי באו“ם כשל ארצות־הברית וכשל ברית־המועצות. מדינה אחת קול אחד. זוהי דמוקראטיה בין־לאומית, והיא ההופכת את או”ם למוסד חשוב כל־כך וגם לבלתי חשוב כל־כך.

השוויון בין בלתי־שווים מעלה את חשיבותו של או“ם, מפני שהוא מחזק את הכרת הערך העצמי של המדינות שרק תמול־שלשום השתחררו מעול זרים ועדיין סמוכות על שולחן זרים. או”ם נותן להן תחושה של מעמד ושל שותפות, סולל דרכן בזירה הבין־לאומית, הופך אותן לגורם שצריך לחזר אחריו ולרכוש חסדיו לעת הצבעה. בסופו של דבר, זה מתקן במקצת את העוול שנגרם לעמיהן של ארצות אלה.

אלא שאותו עקרון דמוקראטי עושה את או"ם למוסד החסר ערך מדיני של ממש. מפני שבמציאות העולמית אין כיסוי לשוויון הפרלמנטרי הבין־לאומי (במתכונת הנקניק המעורב מבשר פרה ובשר אווזים: חצי־חצי, פרה אחת ואווז אחד…) וכאשר יחסי־הכוחות בנויים על אשליה מוסכמת, גם הסמכויות בנויות על אשליה מוסכמת.

להלכה, יכול להיווצר באו“ם רוב שיכתיב מדיניוּת לוושינגטון ולמוסקווה גם יחד, וזה מצב בלתי־מציאותי עד כדי גיחוך. כל הומוריסט יודע שאחד מיסודות הצחוק הוא הניגוד – הרזה ליד השמן, הגמד מול הענק, המפתיע במקום הצפוי. והניגוד בין יחסי־הכוחות האמיתיים לבין השתקפותם באו”ם הופך את השוויון לקריקטורה.

לכן, כאשר פורץ משבר חמור, מטפלים בו מחוץ למסגרת או“ם. ההדגמה הדראמטית ביותר של המציאות הזאת היתה בימי המשבר בים הקאריבי, כאשר שתי מעצמות־המימן היו ערוכות זו מול זו על מפתן מלחמה שיכלה להרוס את הציוויליזציה האנושית. מועצת הבטחון, הערכאה העליונה של או”ם לשמירת השלום, נתכנסה בחרדה ושמעה בכובד־ראש את טענת הצדדים. אחר־כך החליטה החלטה נחרצת וגורלית: לשלוח את חבריה לדיג, לדחות דיוניה עד שהצדדים יגיעו ביניהם להסדר או יחסלו את העולם. ובתום המשבר שלחו וושינגטון ומוסקווה הודעת תודה לבבית למועצת הבטחון על מאמציה ותרומתה.

זה שייך לאווירה המלאכותית של או“ם, לכללי המשחק המוסכמים של המימסד הבין־לאומי. המשלחות והמנגנון שומרים על הכללים האלה בקפדנות, אפילו בקנאות, כי הם חברים במועדון אקסקלוסיבי וממנו הם שואבים יוקרתם. על כן הנהיגו בו מיזוג־אווירה, בדומה למיזוג־האוויר הפועל בתוך כתלי או”ם קיץ וחורף.

עתונאי בריטי הגדיר פעם את מרכז או"ם כאקוואריום, ואכן קלע בול. לא רק מפני שקירות ארמונו עשויים זכוכית, אלא מפני שתנאי הקיום במשכן הזכוכית הזה שונים בתכלית השוני מתנאי הקיום בסביבתו.

מסביב שוקקים החיים, מבעבעות בעיות־חולין של בשר ודם. “כוח שחור” חושף שיניים לבנות־בוהקות. סטודנטים מסתערים על בּריקדות מדומות, ומטיחים סיסמאות לוהבות במימסדים דינוזאוריים. המון רודף פרנסה, מונה דולר לדולר, עורך קניות בתשלומים, ומגדף את שלטונות מס־ההכנסה. מיליונים בעיר של פלדה וזכוכית אוהבים, נתלים בתקוות קטנות, נחנקים בשֹנאות. שודדים בנקים, משתאים מול אלימות חדשה, נצמדים לכל רגע של אושר חולף. קופאים בימים מושלגים, מזיעים בחום הכרך, וממשיכים לחלום חלומות עתיקים של בני־אדם.

באו"ם אין בני־אדם. יש רק דיפלומטים ומשרתיהם של דיפלומטים העסוקים בבעיות רום עולם ומשתכרים מתחושת החשיבות העצמית.

אגב, בעבר רוב הדיפלומטים באו"ם היו לבנים, ורוב משרתיהם – השומרים, והסדרנים ומפעילי המעליות – היו כושים. היום המצב הפוך. רוב הדיפלומטים הם “צבעוניים” ומשום כך מועסקים בתפקידי שירות בעיקר עובדים “לבנים”.

אבל יהיה ההרכב התיפקודי של הצבעים אשר יהיה, הצבא האדיר של דיפלומטים ופקידים באו"ם לא יפתור את בעיות העולם. אם ייפתרו אי־פעם, זה לא יקרה באקוואריום.

והחזון של אומות מאוחדות לא יוגשם אלא אם כן יתגלו בכוכב־לכת אחר יצורים בני־תרבות שיאסרו מלחמה על האנושות. או אז יתאחדו הסינים והסובייטים והאמריקנים והערבים והישראלים והויאֶטנמים הצפוניים והדרומיים, כדי להשיב מלחמה לאויב החדש מבחוץ.

כמעט צריך להתגעגע על פלישה מן המאדים.

---

למה? ככה! או זהב הוא זהב הוא זהב

מאת

חנה זמר

במילון הוא מוגדר כמתכת צהובה, רכה ונוחה לעיבוד, שאינה נתקפת על־ידי אוויר או מפעילים כימיים; משמשת לקישוטים ומטבעות, ונחשבת מתכת יקרה מימי קדם ועד עתה. משקלה האטומי 197.2 וצפיפותה 19.3.

זהו הזהב, גבירותי ורבותי. הזהב הנכסף והארור שהניח עקבות של סבל ושל דם בתולדות־אנוש. המתכת העדינה והנוצצת המעוררת יצרים עזים ואפלים. האליל שאנו סוגדים לו עד עצם היום הזה, העגל המודרני שסביבו יוצאת החברה הבין־לאומית במחול טפשים.

כי המגע הכלכלי בין העמים מבוסס על זהב, ואספקת הזהב אינה מדביקה את התפתחות הסחר הבין־לאומי. גם הדולר כמטבע־חליפין אינו עוזר כאן הרבה, כי כלפי חוץ גם הוא כבול לזהב: כל אונקיה של המתכת הצהובה אוחזת 35 דולרים בחיבוק המחניק של התחייבות אמריקנית מקודשת.

במצב זה די בתמרון צבירה, וטבעת החנק המוניטארית מתהדקת סביב צווארן הקולקטיבי של המדינות. פרט לדרום־אפריקה, שהיא מפיקת הזהב הגדולה בעולם, הכל סובלים מעולו המשעבד של עגל הזהב.

אז מדוע בכל זאת זהב מקובל על הכל?

מומחה של הבנק העולמי אמר לי כי התשובה טמונה בשאלה. הזהב מקובל על הכל מפני שהוא מקובל על הכל. הוא נדרש מפני שהוא נדרש.

זה פשוט למדי: בריטניה רוצה זהב מארה"ב כי היא יודעת שתוכל לכלכל בו את עסקיה עם גרמניה המעוניינת בזהב מפני ששוודיה תקבלו ברצון באשר שוודיה בטוחה שהולנד רוצה בו כי צרפת מעוניינת בו. עוגה עוגה עוגה במעגל הזהב נחוגה.

למה? ככה.

ולכן קבוצה של ספסרים יכולה ליצור בהלה בבורסות, לפגוע בכלכלות לאומיות, לערער את מערכת הכספים העולמית, לגרום לזעזועים פוליטיים. גם ממשלה בלתי־אחראית יכולה לעשות זאת אם יש לארצה די עודפים של מטבע קשה.

השכל הקטן שלי אינו מסוגל להשיג מדוע זה צריך להיות ככה, בגלל ככה? מדוע הכל צריכים להיות תלויים הזהב כמו חשיש’ניק בסם שלו? מדוע צריך לסבול מצרות מלאכותיות כאשר אין מחסור בצרות טבעיות?

אבל אינני מומחית לבעיות מוניטאריות. האמת היא שאפילו מחזור המטבע בקופתי הפרטית נעלה מבינתי. לכן ניסיתי ללמוד ממומחים מדוע אי־אפשר לנתק את מערכת הכספים הבין־לאומית מבסיס הזהב, כפי שניתקו מבסיס הזהב את מערכת הכספים הלאומיות, ובתוצאות ברוכות. מדוע אי־אפשר להנהיג מעין “זהב של נייר” ולווסת את משק הכספים העולמי לפי הגיון כלכלי ולפי צרכים אנושיים תחת לשעבדו לתפיסות מיושנות ולהשפעות שרירותיות?

המומחים אומרים שאפשר, אבל אי־אפשר. כלומר, זה ניתן להיעשות מבחינה טכנית אבל קשה כקריעת ים־סוף מבחינה עקרונית. כי חברה בין־לאומית מורכבת ממדינות, ומדינות שייכות לבני־אדם, ובני־אדם מוּנעים בפסיכולוגיה, והפסיכולוגיה דבקה בזהב.

מכיוון שהכלכלנים מסתמכים על רזי הנפש, צריך לחפש אצל פרויד הסבר למציאות הכלכלית. ובכן, פרויד ייחס את כוח־המשיכה של הזהב להזיות האֶרוטיות (אלא מה?) שלנו בשחר ילדותנו: המשיכה אל הזהב היא סובלימציה של ההתעסקות הילדותית בצוֹאה.

יש לי אי־אלו ספקות ביחס לתיאוריה הזאת. קשה להניח שהנשיא דה־גול העדיף את המתכת הצהובה על פני השטרות הירוקים מטעמים ארוטיים. מותר להניח שגם הספסרים מעוניינים ברווחים יותר מאשר בסובלימציה. ואשר לאנשים סתם, הרי הם פשוט מאמינים בערכו של זהב יותר מבערכם של תחליפים כלשהם.

וכאן קבור הכלב הפסיכולוגי החוסם את דרך ההגיון. כי מהו ערכו של הזהב בלי הערך השרירותי שהיקנה לו המעמד המלאכותי שהקנינו לוֹ אנחנו הטיפשים? מה אפשר לעשות בזהב חוץ מכתרים של שיניים המכערים את הפה וכתרים של מלכים שירדו מגדולה וטבעות־נישֹוּאים שיצאו מאופנה? וכמה זהב צריך בשביל כתרים וטבעות וקישוטים?

אם ניטול מן המתכת המקסימה הזאת את מעמדה החבלני כבסיס מוניטארי ומחירו יהיה כערכה הריאלי, צוברי הזהב יקבצו נדבות. מי ירצה בו?

הוא אינו חיוני כנפט, ולא חשוב כארד ולא קונסטרוקטיבי כברזל ולא דסטרוקטיבי כאורניום. הוא בכלל אינו מביא תועלת, אלא כאשה יפה שכל תפקידה להיות יפה. והנהרגים עליו כמו שנהרגים עליה.

נהרגים, ובעיקר הורגים. מכרות הזהב העשירים בעולם הם מכרות המוות הגדולים בעולם. הם קניינים של לבנים ונמקים בהם שחורים. במכרות דרום־אפריקה עובדים הכושים בעומק שלושה קילומטרים, באוויר הספוג גזים רעילים ואבק של קווארץ, וברעש מחריש־אזניים של מקדחי ענק. אין להם תמורת הסבל הזה שכר הוגן או תנאי־קיום סבירים למשפחותיהם. אין להם אפילו הסיפוק של ידיעה, כי הם סובלים למען מטרה טובה.

שהרי מה קורה בזהב המופק במחיר־זוועה כזה ממעמקי האדמה? הוא חוזר למעמקי האדמה, במחסנים התת־קרקעיים של מרכז הצבירה בפורט־נוכס ובכספות התת־קרקעיות של הבנקים הממלכתיים.

ולכך ייקרא חכמת כלכלה. כלכלה, אולי. אבל חכמה?

---

בשבח הפצצה או QUOD LICET JOVI NON LICET BOVI

מאת

חנה זמר

בוקר סתווי ברחובות ניו־יורק. השעה שבע וחצי. רחובות מאנהאטן שטופים באור חיוור של שמש רחוקה ומסתייגת. התנועה בכביש מתנהלת בשיירה שאין לה התחלה ואין לה סוף. אנשים ממהרים לקניות בטרם־עבודה. אשה עם גלילי־סלסול בשֹערה מוליכה כלב ל…טיול.

איזו תפאורה לראיון עתונאי! אלא שזו היתה לא רק תפאורה, כי אם הבמה ממש. ראיינתי את הנשיא טרומן בעת צעדת הבוקר שלו.

הוא מדד את מדרכת השדרה החמישית בצעדים מהירים, מקלו בידו ופמליה גדולה של עתונאים בעקבותיו. הוא לא היה אז נשיא עוד – זה היה בימי כהונתו של קנדי – אבל העתונאים זקפו אזניים לשמוע את הערותיו השנונות־עוקצניות של הארי ס. טרומן, לרשום את תגובותיו המפולפלות של האיש אשר הוכיח כי סוחר קטן יכול ליהפך נשיא גדול.

בין רמזור לרמזור שאלתיו: “איך אתה רואה עכשיו את החלטתך של אז להטיל פצצות־האטום הראשונות בעולם?”

טרומן נעצר לרגע, הביט בעיני, ואמר בלי שמץ של היסוס: “היתה זו החלטה נכונה. היא הצילה את חייהם של מאה אלף בחורים אמריקניים שהייתי אחראי להם כמפקדם העליון. היא סיימה את המלחמה הממושכת מיד, ובנצחון ברור”.

קשה לומר שלא צדק. הלוואי ויכלה ארה"ב להקדים ולהטיל פצצות אטום שנתיים לפני־כן, ובחזית אחרת. מיליוני בני אדם חפים מפשע היו ניצלים.

מאידך, נפתחה בזה תקופה חדשה בפיתוח כלי נשק, הרסניים יותר ויותר, עד שכיום רואים את אימת הירושימה כפיקניק תלמידים בליל־קיץ. בשלהי 1964, כאשר סין פוצצה את המיתקן האטומי הראשון שלה, ניחמו אותנו המומחים המערביים בקורטוב של זילזול, כי זה בסך־הכל מיתקן־מיני, צעצוע כזה מדגם נאגאסאקי. כך התפתחו הדברים בשני העשורים שלאחר כיבוש האטום בידי אדם, ואילו הנבואות והבשורות על ניצולו לצרכי שלום אשר יחולל מהפכה כלכלית – נשארו נבואות ובשורות לעתיד שיבוא או לא יבוא.

ואולי גם זו לטובה. בהחלט יתכן שבלי ההשפעה המרתיעה של כוח ההרס החדש הזה, היתה פורצת מלחמה בין־גושית. ואז היתה מלחמת־העולם השניה מצטיירת כקטטה בין שתי כיתות של גן־ילדים. מאזן האימים שומר על שלום כלשהו. אל נשכח שרק 20 שנה הפרידו בין שתי מלחמות העולם ואילו הפעם חלפו כבר 25 שנים – הקישו בעץ! – וההתנגשות העולמית התורנית עדיין לא באה. השבח לאל ולפצצה.

אבל אל תסמכו עליה יותר מדי. סוף־סוף, יש גם אפקט מצטבר ויום אחד המוני הפצצות יערכו הפגנה סוערת בזעקת “לחם, עבודה”, ויהיה רע. ההגיון נותן שכל המדינות הלא־גרעיניות יתאחדו ויתבעו מן המעצמות להפסיק את הייצור של נשק גרעיני, להרוס את המלאי ולפרק את המועדון האטומי.

זה היה הגיוני מאוד, אילו היתה להגיון השפעה על הכוח. אבל מכיוון שהמצב הפוך, והכוח מכתיב את ההגיון, הרי הגיוני הוא שהמעצמות לא יהיו הנתבעות, אלא התובעות. וכך נכרתה האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני, ועשרות מדינות כבר נתנו את גושפנקתן להנחה כי לאבא ולאמא מותר הכל, אבל הילדים צריכים להתנהג בסדר.

אינני אומרת, חס וחלילה, שצריך להפוך נשק גרעיני לסחורה העוברת לסוחר. ועכשיו, כאשר יותר ויותר מדינות מגיעות לכושר גרעיני, אכן עלולה להיווצר סכנה שנשק כזה יימצא בידיים בלתי־אחראיות, יעבור כסחורה לסוחר, יגיע לכל דיכפין שייתי ויטיל, ובטרם נוכל לספור עד שש, לא נהיה עוד. או שנהפוך למטען רדיואקטיבי ונוליד דור מפלצות.

בוודאי שרצוי למנוע התפתחות כזאת. אבל אי־אפשר לעשות זאת בתכתיב. כל מחנך טוב יודע שרק הדוגמה מחנכת. והדוגמה שלנו היא כי פצצה היא סמל הסטטוּס המדיני, והרבה יותר מזה. איך יכולה סין לוותר על נשק גרעיני, אם יש נשק כזה לרביזיוניסטים הסובייטים ולאימפריאליסטים האמריקניים, ואלה ואלה מתייחסים אליה באיבה? ואיך תוותר עליו הודו, כאשר לסין יש גם נשק גרעיני וגם סכסוך עם הודו? ולהודו יש סכסוך גם עם פקיסטאן, אז כיצד תמנע מעצמה פקיסטאן את המגן הזה אם הוא יהיה בידי הודו? זה מעגל־קסמים של פחד מסחטנות גרעינית.

הבעיה מתחילה מלמעלה, מן הגדולים, והם רוצים לפתור אותה למטה, אצל הקטנים. כאילו היה נעים יותר למות מפצצה סובייטית מאשר מפצצה קנדית; או מפצצה אמריקנית במקום מפצצה בורמזית.

איזה עולם, איזה עולם. אפשר בהחלט להבין לרוחו של אותו יהודי גרמני חכם שביקש להגר בראשית שלטונו של היטלר. הלך לסוכן נסיעות, ניגש לגלובוס שהיה ניצב על הדוכן סובב אותו כה וכה, ושאל במצח קמוט: אולי יש לך משהו אחר?

לא היה. ואין גם לנו עולם אחר לחיות בו. אם איננו מוצא חן בעינינו, אפשר לשנותו. ושינו אותו. מה לא עשו כדי להאריך ולהנעים חייו של אדם על פני כדור הארץ? ומה שעדיין לא נעשה, עוד ייעשה. רק את המלחמות לא ביערו, ולא יבערו. שכללו אותן, כדי שיהיה יותר קל להרוג ולהיהרג, כדי שקציר המוות יהיה עשיר יותר.

אנשים אינם רוצים מלחמות, ונלחמים. אינם רוצים פצצות, וחוסים בצל איומן. אינם רוצים לממן הרס, ועושים זאת. כאילו בגזירה שצריך להשלים עמה.

מכגון אלה נובעת תחושת חוסר האונים של האדם בימינו. נכון, האדם לא שלט בגורלו גם בעבר. אדרבא, נתון היה לכוחות הטבע לשבט ולחסד. אבל בינתיים הוא למד לא להשלים, למד להתמודד אתם ולכבוש אותם. הוא השתלט על הכוחות ששלטו בו אתמול, ואמר להיות אדון לגורלו. ואז נוכח שאין הוא יכול להשתלט על הסכנה הצפויה לו ממנו עצמו. לכן יש בדורנו כל־כך הרבה אנשים נוירוטיים וסכיזופרניים עד שהתסביך הפך מתכונה של הפרט לתכוּנה של הכלל.

גם אניטה אקברג סבורה כך. השחקנית הנחשבת פצצת־מין הכריזה שהיא מוכנה לעשות כל דבר כדי להציל את האנושות מפצצת־הגרעין ולהביא שלום לעולם. ומאז אינני חדלה להרהר, מה יכולה לעשות אניטה אקברג כדי להביא שלום לעולם?

---

וודקה מול ויסקי או קומוניזם זה לא צחוק

מאת

חנה זמר

“פראוודה”, הבטאון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, אשר שמו (“אמת”) אינו מעיד עליו, הוא עתון מוזר מאוד. כדי להפיק ממנו אינפורמציה צריך לקרוא בין השורות. בשורות עצמן יש הנחיות.

לא מכבר הזהיר “פראוודה” את הנוער בברית־המועצות שיישמר מפני בדיחות, כי האויב האימפריאליסטי שולח את חיציו המורעלים בנפשם התמימה של בני הקידמה בצורת בדיחות אנטי־סובייטיות, רחמנא ליצלן.

שני דורות של מהפכה, יותר מ־50 שנה של שלטון בולשביקי, והמשטר עדיין מפחד מבדיחות. אילולא היה זה עצוב כל־כך, זה היה משעשע. ממש בדיחה אנטי־סובייטית של “פראוודה”.

לפני שנתיים חגגה מוסקווה את יובל מהפכת־אוקטובר שנתחוללה בנובמבר (והפעם היובל היה יובל – לא כפי שמשתמשים בדרך־כלל במונח זה, בהוראת יום־שנה. אנחנו אומרים ש“מקורות” חוגגת יובל שלושים שנה לייסודה, או שהמדינה חוגגת את יובל העשרים להקמתה. הרי זה כאילו אמרנו שזוג פלוני חוגג את העשור של ארבע שנות נישואיו, או שישוּב פלמוני חוגג את יום־השנה של שלושה חדשי היאחזותו. יובל, בהוראתו המקורית, הוא השנה החמישים אחרי שבע שמיטות, שבה קוראים דרור לעבדים ולאדמה. אבל בשפה החיה כל פרק־זמן שמציינים אותו הפך ליובל, ולא יעזור כאן דבר).

הפעם זה היה יובל באמת, יובל של שנים עקובות־דם. לכבוד החג ערכה מוסקווה מצעד צבאי גרנדיוזי, ולמעשה הפגינה בכך את ההישג העיקרי של המשטר הבולשביקי שהפך את ברית־המועצות למעצמה עולמית, חשובה לאין־ערוך משהיתה רוסיה הצארית.

אבל ב־1917 גם ארצות־הברית לא היתה עדיין המעצמה העולמית שהיא היום. בחמישים השנים האלה התפתח תהליך של קיטוב הכוח בעולם, והוא מתרכז כיום בידי שני גורמים. מאז התפטר דה־גול לא נותר איש החושב אחרת. אולי מאו־צה־טונג.

ובכן, חלה התעצמות מהפכנית בכוחה של רוסיה וחלה התעצמות מקבילה, מוחשית עוד יותר, בכוחה של אמריקה. אלא ששם זה קרה בלי מהפכה.

מעריציה של מוסקווה ימנו גם הישגים אחרים של המשטר הקומוניסטי. הם יצביעו על הפיכת חברה אגרארית לחברה תעשייתית, על פיתוח פוטנציאל מדעי וטכני, על הרחבה עצומה בחינוך.

הם לא יצביעו, כמובן, על המחיר ששילמו הרוסים והעמים הסובייטיים האחרים בעד התקדמות זו: סבל של עקירה ונישול ושלילת החירויות ודיכוי ורצח, והכל בקנה־מידה המוני. מחיר של אימה ופחד, ההופכים את הציבור לעדר ואת הפרט לחלקיק של בורג.

אינני יודעת אף על הישג אחד של רוסיה הסובייטית שלא הגיעו אליו במערב בלי רצח המוני ובלי משטר של טרור ובלי לאסור בדיחות – חוץ מהישג אחד, כמובן, והוא חיסולו המוחלט של הקאפיטאליזם. האמצעי הושג, המטרה הוחמצה.

המעמדות המנצלים מוגרו, זכויות־היתר בוטלו. במקומם באו מעמדות מנצלים חדשים וזכויות־יתר חדשות; ואם כיום בברה"מ הכל שווים, הרי יש שווים יותר, כי חוות החיות של אוּרוואל שאובה כולה מן המציאות החברתית הקומוניסטית.

חמישים שנות משטר מהפכני וכל מחיר־הזוועה ששולם לא הביא לעמי ברית־המועצות מה שהשיגו אחרים בלי לשלם מחיר כזה. אין פירוש הדבר שהיתה זו מהפכה חסרת־טעם, או שלא היתה לה השפעה חיובית על ההתפתחות החברתית.

היתה למהפכה הקומוניסטית השפעה חיובית – אבל לא בארצות שהגשימו אותה, אלא בארצות שפחדו מפניה. בארצות המערב הקפיטאליסטיות־דמוקראטיות פעל הפחד מפני הקומוניזם כגורם ממריץ ומדרבן תיקונים חברתיים. בהשפעתה העקיפה, החיובית, מיצתה המהפכה הבולשביקית את תפקידה ההיסטורי, וכך קרה שהקומוניזם ניצח דווקא במקומות בהם הפסיד.

עכשיו יש כבר תהליך הפוך. עכשיו ברית־המועצות היא המפחדת מהשפעת הברכות הדקדנטיוֹת של החברה המערבית.

קסמו המנוון של הקפיטאליזם ורמת החיים הרקובה שבו החלו קורצים לילידי המהפכה, ומספר הולך וגדל של אפיקורסים מעלים על דעתם כי אולי גם חירות היא קידמה.

ומרוב פחד גם ברה"מ מנסה להנהיג תיקונים בחברתה המושלמת, בתנועות זיגזג שיכורות של ארבעה צעדים קדימה ושניים אחורה, שניים קדימה ושלושה אחורה.

אבל לא יהיה מנוס. במוקדם או במאוחר תצטרך ברה“מ לחקות חלק מאורחות הקפיטאליזם כדי להתמודד עמו, ויונהגו דאֶֶצנטראליזציה וליבראליזציה. ארה”ב, לעומת זאת, לא תוכל לפתור את בעיותיה בלי להגביר התערבות ממלכתית בתהליכי המשק והחברה.

ואולי בעוד שני דורות, אם יהיו עוד שני דורות, תתבטל היריבוּת האידיאולוגית הגדולה מאליה, ושתי נציגותיה המובהקות של היריבות הזאת ימצאו את עצמן דומות מאוד במשטריהן, אי־שם באמצע הדרך בין קומוניזם וקפיטאליזם. כל מה שיבדיל ביניהם יהיה המשקה הלאומי. לפי טעמי הריאקציוני, הויסקי גם אז יהיה טוב יותר מן הוודקה.

---

דודי מדוד או על אף הכל, אוהבך

מאת

חנה זמר

מכל דודי אהבתי את הדוד סאֶם, ושהדי במרומים שאין זו אהבה התלויה בדבר. אמנם, הוא שלח לנו מתנות לרוב, ושאר הדודים לא עשו זאת; הוא גם היה ונשאר הכתובת לתנות לפניה צרות ולבקש כל סיוע מעשי ועידוד מוסרי; ובעת חילוקי־דעות, אפשר קצת להתחצף אליו, מה שאני אוהבת לעשות ומה ששאר הדודים אינם מרשים מפני שהם נורא מקפידים בכבודם, ומיד מבקשים להתנקם. אבל לא מפני כל אלה אהבתי את דוד סאם, אלא מפני שהוא יצור נפלא, רחב־לב ונבון.

לא תמיד חשבתי כך. היו זמנים שהוא היה, פשוט, אנטיפטי בעיני. אבל לא היתה זו אשמתו ולא היתה זו אשמתי, אלא אשמת הדודים האחרים שנטעו בי דעה קדומה נגדו. הם לא אהבו אותו, מפני שהיה חזק מהם ומצליח יותר מדי. הם הסתייגו ממנו גם כאשר קיימו אתו קשרים הדוקים, מפני שהוא היה עשיר מופלג ונדבן ידוע, ולעתים קרובות עזר להם, והם היו צריכים לפצות את עצמם על היותם עניים ממנו ונעזרים בו. ולכן ביקשו להעלות את ערך עצמם בהמעטת דמותו כ“נוֹבוריש” ובהגדלה מובלטת של כל חולשות־האנוש שלו.

כאשר פגשתי לראשונה את הדוד סאם בביתו, ומטען הדעות הקדומות באמתחתי, הוא כלל לא נשא חן בעיני. הוא נראה לי חמרני בתפיסתו ופשטני בגישתו וקצת ווּלגרי בסגנונו. וכל הרשמים הקטנים מהליכותיו ומאורח־חייו המפורסם חיזקו את הדעה הקדומה.

אבל התארחתי אצלו זמן רב, ולאט־לאט למדתי להעריכו ולהעריצו, כי את הדוד סאם אפשר להעריך רק כאשר מכירים אותו היטב־היטב, מפני שהוא יצור הרבה יותר מורכב משאפשר לצפות מילד מגודל שכמותו.

וכשעזבתי את ביתו, ביקשתי בלבי סליחה ומחילה על העוול שגרמתי לו בשטחיות שיפוטי; וככל שנזדמן לי הדבר הגנתי עליו באזני אחי ואחיותי, שגם הם הושפעו משאר הדודים – ועשיתי זאת בלב שלם, כי ידעתי שכוונותיו טובות תמיד ומניעיו טהורים יותר משל הדודים המשמיצים אותו.

והדוד סאם העשיר ורב־ההשפעה זקוק להגנת שמו, כי הוא יודע מאין־כמוהו לתת פרסומת למוצריו, אבל אינו יודע להפעיל את הנסיון הפרסומי הזה כדי “למכור” את דמות עצמו.

ועל כן תושבים רבים כל־כך שהוא עשיר, מפני שנולד בכותונת־משי, ומפני שנפלו בחלקו אוצרות ומפני שהכסף חשוב לו מכל. ושוכחים כי גם לאחרים חשוב הכסף עד למאוד, וגם לאחרים יש אוצרות – אבל רק הדוד סאם חרוץ כמו נמלה ויעיל כמו מחשב. שוכחים שהוא עשיר קודם־כל מפני שיש לו יחס מוסרי לעבודה, קטנה כגדולה, הוא לימד את כל בני־ביתו יחס כזה לעבודה, והם יודעים לתכנן אותה ולארגן אותה ולעשותה כהלכה, כדבר מובן מאליו. כשאתה רואה אותם בעבודה, אתה מסיר את הכובע – אם אתה חובש כובע.

והדוד סאם עובד כל כך הרבה וכל כך יפה שלכל בני־ביתו שפע – אם כי לא לכולם באותה מידה, כמובן. אולי זה לא תמיד מוצא חן בעיניך, כי גדלת על מושגים של חלוקה שוויונית, או של שאיפה לחלוקה שוויונית, והוא רחוק משאיפה כזאת. אבל כשאתה זוכר את התכלית של כל פעילות כלכלית, שהיא השגת האידיאל האנושי של שחרור האדם ממחסור, כי אז עליך להודות שהדוד סאם התקרב לאידיאל הזה יותר מכל אחר, ואתה חייב להעריצו על כך.

תאמר, שזה עדיין אינו עושה אדם למאושר, כי לא על הלחם לבדו יחיה, והראָיה שהדוד סאם איננו מאושר – כי העלה את ספת הפסיכיאטר לדרגה של מקדש ואת ניתוח־התסביכים לדרגה של פולחן. אבל זו איננה ראיה לאי־אושר. זה רק סימן לחוסר דאגות אחרות. אחרי הכל, הדוד סאם הוא היחיד בעולם, שהרדיפה אחר אושר היא מטרה מוצהרת ועקרון־חיים מקודש אצלו.

ואין זה נכון, שהוא חי על הלחם לבדו, או אף על האומצה לבדה. הוא חי גם על אהבת החירות וכיבוד החירות, ובני־ביתו הם בני־חורין לכל דבר, ובהרבה דברים יותר מאנשים בכל מקום שהוא. כי הדוד סאם החמרני הזה הוא אידיאליסט של ממש, לפעמים עד כדי אידיאליזם תמים. הוא אוהב את הבריות ומאמין באדם, ואם אין בו מן הסופיסטיקציה של הדודים הזקנים יותר שמעבר לים, הרי אין בו גם מן הניוון המוסרי של אלה. לדוד סאם עדיין יש המון מעצורים מצפוניים שאחרים השתחררו מהם מזמן.

ולכן למדתי להתייחס אליו בדרך־ארץ ובחיבה, השמורים לו עמי בלי כל קשר עם יחסו אלי. ובבואי לברך אותו בהגיעו לירח, הייתי רוצה שיידע, כי אין לברכה הזאת כל שייכות ונגיעה למתנות הרבות ששלח לי. הברכה היא תודה לדוד סאם על מה שהינו ועל מה שנתן לעולם בהשראה, מאז בא לעולם.

ואיחולי לחגו, כי ישכון האושר בצל קורתו ותשרה השלווה בביתו וישכיל לפתור בעיותיו המאיימות על אושרו המשפחתי, וכי יגבר על אויביו ועל יריביו – כי לפי מיטב אמונתי הוא טוב מהם, וראוי מהם, ואציל מהם.

שמחה אני להימנות עם ידידיו, ואיחולי אלה יעמדו בעינם גם כאשר נריב, וזה עלול לקרות, כי כל אדם קרוב קודם־כל אצל עצמו. אבל השאלה היא, למי הוא קרוב בדרגה־שלאחר־עצמו; אשר לי, – הרי הדוד סאם הוא דודי מדוד.

---

נגרים לדיפלומטיה או תקדים בין־לאומי מבורך

מאת

חנה זמר

כשיבוא, יבוא שלום לויאֶטנם השסועה, החיילים האמריקנים ישובו הביתה, ושוחרי־הקידמה המקצועיים ייאלצו לחפש להם נושא אחר להפגנות־זעם. ביום ההוא יזכרו מעטים את התפקיד החיובי החשוב שמילאה פשרה ארכיטקטונית בהשגת השלום.

מעטים יזכרו, כי שיחות־פאריס בין האמריקנים והצפון־ויאֶטנמים נקלעו למבוי סתום בשל משבר־שולחן שנסתיים בהסכם־שולחן. אחרי שבועות ארוכים של לבטים, הצעות והצעות־שכנגד, קפאון ותזוזה ונסיגה, וחוזר חלילה, נמצא לבסוף המוצא הגואל, בהשראת נגרות מדינית.

בתולדות השיחות על הסדר בויאֶטנם תהיה זאת רק אפיזודה, אבל בתולדות הדיפלומטיה זה תמרור לפריצת דרך חדשה. ותמרור זה יעמוד בזכות עצמו, כתקדים בין־לאומי רב־חשיבות, אפילו אם השיחות להשגת שלום בויאֶטנם לא יעלו יפה.

ובכן, הבעיה של שיחות־פאריס מסוף נובמבר 1968 ועד אמצע ינואר 1969 היתה צורתו של שולחן הדיונים. כמובן, לא היתה זו בעיה אסתטית: צורת השולחן קובעת את סדר הישיבה לצדו, וסדר הישיבה משקף את מעמד היושבים, ומעמד היושבים מראה מציאות מדינית. האמריקנים לא היו מעוניינים בסדר ישיבה שיעניק לויאֶטקונג מעמד מוכר של צד במו"מ, והצפון־ויאֶטנמים לא הסכימו לזכות את הדרומיים במעמד עדיף על זה של הויאֶטקונג; והדרומיים לחצו על הצפוניים, ולכן הצפוניים לחצו על האמריקנים והאמריקנים על הצפוניים – וכל הלחצים האלה מצאו את ביטויים דווקא בויכוח על צורת השולחן.

תחילה הוצע שולחן דיונים מרובע. כמובן, זה לא התקבל על הדעת, כי ארבע צלעות שוות ישוו שוויון לבלתי־שווים, וההצעה נדחתה. אחר־כך הוצע שולחן מלבני, אבל גם גורלו המדיני לא שפר משל המרובע. ואז הוצע שולחן דמוי־כעך, מין בייגלה כזה. אלא שלא יכלו להגיע להסכם בדבר מי יישב בתוך החור ומי ממול לחור, וגם הצעה זו ירדה מן הפרק. ואז הועלה רעיון של שולחן דמוי־כעך חצוי לשניים, וגם הוא נגנז מתוך שיקולים מדיניים כבדי־משקל.

ובינתיים קרב יום פרישתו של לינדון ג’ונסון מכהונת הנשיא, והוא חרד להרשם בהיסטוריה כמנהיג שלא ידע לפתור אפילו סכסוך שולחנות. אי־לזאת לחץ על כל הדיפלומטים והנגרים בשיחות פאריס להגיע להסכם ללא דיחוי. או אז גילה מישהו שקיימים גם שולחנות עגולים, ואמנם הוסכם על ניהול השיחות סביב שולחן עגול, – בתנאי שמשני צדדיו, בקו־האמצע שלו, יוצבו שני שולחנות מלבניים. כל אחד משולחנות מלבניים אלה – כך קובע ההסכם – צריך להיות ברוחב של שלושה רגל ובאורך של חמישה וחצי רגל, ובמרחק 18 אינצ’ים מן השולחן העגול.

ברור מדוע השולחן הראשי צריך להיות עגול. זה פטר מהגדרת מעמדם המדוייק של הצדדים במו“מ, ולכן זה נתן סיפוק מדיני מסויים לאמריקנים. ברור גם מדוע השולחנות המלבניים, שנועדו לצוותים הטכניים, צריכים היו להיות רק שניים. זה הראה שיש רק שני צדדים עיקריים במו”מ, ונתן סיפוק לצפוניים. מה שנשאר סתום הוא עניין הרגליים והאינצ’ים של השולחנות המלבניים, אבל צריך להשאיר משהו גם להיסטוריון.

הדבר החשוב הוא, כי בהסכם־השולחן פונתה הדרך למו"מ הענייני, ומכאן ואילך ייוודע לארכיטקטים־של־פנים ולנגרי־הרהיטים מקום נכבד בדיפלומטיה הבין־לאומית.

לאור זאת אני מציעה למשרד החוץ הישראל שתי הצעות קונסטרוקטיביות: ראשית, להכשיר בדחיפות כמה נגרים־דיפלומטים ולא להסתפק בדיפלומטים־הנגרים. שנית להדגיש את כנות כוונות השלום של ישראל לא רק בהודעות השמרניות שהרבּינוּ להשמיע עד כה, לאמור – אנחנו מוכנים להיפגש למו"מ עם כל מדינה ערבית, בכל מקום ובכל זמן. עלינו להוסיף ולהדגיש את נכונותנו לשבת עמם ליד שולחן דיונים מכל צורה שהיא: עגול, מרובע, מלבני, דמוי־כעך, דמוי כעך חצוי, דמוי ביצה, או דמוי טיל. שלא יגידו כי אנחנו נוקשים.

---

מאו מאו או השמש (הצהובה) האדומה ביותר בלבותינו

מאת

חנה זמר

אם יסתדרו כל אזרחי סין בששיות ויעברו במצעד ברחובות פקינג, לא ייגמר המצעד לעולם. כי עד שיספיקו לעבור בו אזרחי־היום, כבר יזדנב מאחוריהם תור אין־סופי של אזרחי־מחר, מחרתיים וכו‘, וכו’, עד אחרית הימים.

חשבתי שזאת הלצה. אבל חישוב פשוט בעפרון לימדני לתדהמתי שזוהי עובדה. מי שרוצה להשתעשע בחישוב, יערוך אותו לעצמו. הנתונים: פוטנציאל מידי של צועדים – 750 מיליון. פוטנציאל הריבוי – 15 מיליון נוספים לשנה בתוספת ריבוי הנובע מריבוי. התוצאה: צמרמורת.

אפילו היו כולם דרקונים־של־נייר, היו מפחדים מפניהם. כל־כך הרבה דרקוני־נייר מצטרפים לדרקון אמיתי אחד העלול לפעור את פיו ולבלוע את כל הנמרים הרביזיוניסטים וגוריהם, ואת כל הנמרים האימפריאליסטיים וגוריהם. רק כמה שפנים אלבניים יישארו בחיים.

אפילו בעידן של שלטון הטכנולוגיה יש משקל סגולי לכמות מעין זו. בוועידה הקומוניסטית העולמית בשנת 1960, האחרונה בה השתתפה סין, החריד מאו־טסה־טונג את הצירים בהזכרת עובדה דמוגראפית בעלת משמעות בטחונית. הוא אמר שהאיום הגרעיני איננו יכול להפחיד את סין מפני שגם אחרי מלחמה גרעינית יישארו 400־300 מיליון סינים (כל זכויות ההפצה שמורות למרשל טיטו).

לא היה זה בהכרח ביטוי של שאיפה למלחמה. קרוב לוודאי שזו היתה מעין אזהרה של התגוננות, כי סין העממית מרגישה שמקיפים אותה בטבעת של איבה: ברה“מ מזה ויאפאן מזה ובסיסי ארה”ב מזה. סין חרדה מפני ברית־קבע של שתי מעצמות־המימן אשר תהיה מכוונת נגדה, וחרדתה איננה מופרכת לחלוטין. קיימת מגמה כזו, גם אם לא נתגבשה עדיין למדיניוּת של ממש. ועוד מרגישה סין, כי מאז יצאה מבדלנותה המסורתית־היסטורית, העולם המודרני שביקשה להשתלב בו הפקיר את האינטרסים שלה ובגד בה. ועל כן היא מבקשת להיות למעצמה בזכות עצמה כדי להגן על האינטרסים שלה בעולם שבו אי־אפשר להתבדל, אלא להיות לוחץ או נלחץ.

אבל כל זה איננו משנה את העובדה שמפחדים מפניה. נחרדים מהתחזית שענק זה, המהווה שליש מן האנושות, ירכז בידיו כלי הרס בעצמה המצויה עכשיו רק בידי המעצמות הוותיקות שכבר התרגלנו אליהן, כמו שבעל־אולקוּס התרגל לאולקוס ומפחד מהתקפת־לב.

מפחדים מן הסינים מפני שהם רבים כל כך, ומפני שהם מדברים סינית ולא מבינים אותם. השפה הסינית היא הנפוצה ביותר בעולם, אבל מי יודע אותה? רק הסינים עצמם פלוס קומץ סינולוגים וקומץ פסימיסטים מושבעים.

איננו מבינים את הסינים כאשר הם מדברים סינית, וכאשר מתרגמים את הדברים – מבינים אותם עוד פחות. אי־אפשר לדעת אם הם מדברים ברצינות, ואז זה מצחיק, או לועגים ואז זה רציני למדי.

במיוחד קשה להבין את הסינים מאז “המהפכה התרבותית”. הם נעשו תרבותיים כל כך, שהם מדברים רק בכרזות. אפילו הנאומים הם כרזות.

הנה מלמדנו יאנג־צ’אנג־וו, הרמטכ"ל בפועל של צבא השחרור העממי:

“היושב־ראש מאו, השמש האדומה ביותר בלבותינו, הוא המורה הדגול, המנהיג הדגול, המפקד העליון הדגול, הקברניט הדגול,… הסמכות המובהקת של מאבק הפרולטריון בכל העולם. צדק החבר לין־פיאו (שר־ההגנה ויורשו המיועד של מאו – ח. ז.) שאמר, כי יעברו אלפי שנים עד שיקום לעולם עוד גאון כיו”ר מאו".

בעצם, אין הבדל עקרוני בין “השמש האדומה ביותר בלבותינו” לבין “שמש העמים”. גם סטאלין היה המורה הדגול והמנהיג הדגול והקברניט הדגול והמפקד העליון הדגול והסמכות המובהקת של מאבק הפרולטריון בכל העולם. מדוע, אם כן, היה בפולחן סטאלין כדי לקומם – ואילו בפולחן מאו יש רק כדי לשעשע?

התשובה כתובה בדפי ההודעות של סוכנות הידיעות הרשמית של פקינג, “סין החדשה” המביאה פולחן זה אל העולם החיצןן התוהה.

טלו את סיפורו של ואנג־צ’ו־שו, טייס צעיר שנקלע לקרב אווירי עם מטוס “סקייריידר” אמריקני. מצבו היה בכל רע – מה גם שהטיס “מיג” מתוצרת רביזיוניסטית – ומי יודע מה היה עולה בגורלו, אילולא העבירו לו מן הקרקע הנחיות נכונות במכשיר הקשר. בזכות הקשר הוא ניצח והמטוס האיפריאליסטי נפל.

אל תאמרו לי שכל חיל־אוויר מכיר ומפעיל את השיטה הזאת. כי השאלה איננה איך מעבירים הוראות, אלא מה הן ההוראות שמעבירים. ובמקרה זה מעשה שהיה כך היה:

“על הקרקע ובאוויר, מפיקוד החיל ועד לתחנות הראדאר והקשר, ובצוותי העזר, השתמשו מפקדים ופקודים במחשבה הבלתי־מנוצחת של מאו־טסה־טונג. מפקדי־קרקע העבירו לטייס הוראות מאימרות היו"ר מאו לאמור: ’היה חסר־מעצורים כלפי האויב’; ’הסתער למחוץ את הפולש’; ’רדוף בעצמה את היריב הכושל’. בשמעו פסוקים אלה, חש ואנג־צ’ו־שו כאילו המנהיג האהוב והדגול בעצמו העביר לו הוראותיו. הוא ’התישב’ על מטוס־האויב, ירה בו ופגע. המטוס התרסק… ואנג־צ’ו־שו גדל על מחשבת מאו ובתא־הטייס שלו תלויים תצלומו ופסוקיו של היו"ר מאו־צה־טונג”.

מה פלא כי הצי של צבא השחרור העממי אינו רוצה לפגר אחרי חיל־האוויר? בכנס הצי קיבלו את פני היו"ר במלים אלה:

“כל הנחלים זורמים אל הים וכל הלבבות האדומים פונים אל השמש. אה, היו”ר מאו; אה, היו"ר מאו! ההרים גבוהים, אך לא כרקיע השמים. הנהרות עמוקים, אך לא עמוקים כים. פנסים מאירים, אך לא כשמש וכירח. ואילו חסדך גבוה מרקיע השמים, עמוק מני ים, ואורךָ רב משל שמש וירח. אפשר למנות את הכוכבים, אך אי־אפשר למנות את תרומותיך לאנושות הרבות מספור…

“כאשר תצלומי היו”ר מאו באניות־המלחמה שלנו, לא נאבד בגלי־זעף, כאשר תצלומי היו“ר מאו אתנו בעמדות הקרב – לבותינו אדומים, ראייתנו בהירה ונצחוננו מובטח”.

אבל בנשק גרעיני זה בכל זאת בטוח יותר…

אל תחשבו, כי אימרותיו של היו"ר מאו טובות רק בעתות מצוקה בטחונית. כמו תהילים, להבדיל, הן עוזרות בכל מצב: בעת כיבוי שריפה (לפי בטאון הצבא), בעת תאונות רכבת (“יומון הופה”), בשעת אסון טבע (בטאון הצבא) בבחירת בן־זוג (רדיו פקינג).

אבל בעיקר חזקה תורת מאו בשטח הרפואה. למשל, מחשבותיו של היו"ר החזירו את כושר השמיעה והדיבור לשבעה אחים חרשים־אילמים, עובדה.

עובדה היא גם כי לאו־צואן־יין, מנתח בבית־חולים צבאי בקנטון, כמעט כשל והכשיל בעת ניתוח־מוח מסובך. כאשר פרץ מראש החולה זרם דם אדיר, החל הרופא רועד ומאבד עשתונותיו. למזלו של החולה, צוות העוזרים שבחדר־הניתוח לא איבד את העשתונות. בלי להפסיד שניה. הם פעלו בתושיה ובמרץ לפי שיטת ההצלה היחידה המועילה ברגעים גורליים כאלה. נאמנים למחשבותיו של מאו, הם התחילו לקרוא בקול את אימרותיו. או אז חזר כוחו למתניו של ד"ר לאו־צואן־יין. ידיו שוב לא רעדו, הוא השתלט על התרגשותו, עצר את זרם הדם של החולה וסיים את הניתוח בהצלחה.

האזינו וראו אנשי תל־השומר, ביילינסון, הדסה! אני יודעת שיש לכם מנתחים מצויינים ומכשירים משוכללים. אבל מה איכפת לכם להשקיע עוד כמה לירות ולרכוש ספרונים אדומים? מה שבטוח בטוח.

הרי לא מדובר כאן במקרה בודד. מה בדבר האשה שהרופאים העממיים הצליחו להוציא מגופה גידול בן 36 קילוגרם?

החברה פיי־סיאו־יאנג סבלה מגידול ליד הרחם 17 שנים וכל הרופאים בעלי ההשקפה הבורגנית קבעו כי אין סיכוי הצלחה לניתוח ואין לה תקווה להבריא. אבל צוות של מורים ותלמידים מהפכניים מן המכון לרפואה בשנטונג נשמע לקבוצת פועלים – תועמלנים לרעיונותיו של מאו־צה־טונג. הצוות לא אמר נואש והצליח לנתח את האשה ולהחזירה אל העם. פיי־סיאו־יאנג (מינוס 36 קילו) שוב לוקחת חלק במהפכה ובייצור.

ואיך היו"ר שוחה! זוכרים? איך נכנס לנהר ינג־צה בצעדים מאוששים, טובל גופו במים הצוננים, מותח זרועותיו החסונות, וקורע את הגלים בתנועות יציבות. מי אמר שהוא חולה? מי אמר שהוא זקן?

שחייה שכזאת, שיא עולמי כפול שלוש. 15 קילומטרים ב־65 דקות. בחיי רדיו פקינג. אפילו כריש לא יעמוד בהתמודדות.

בצדק הריע ההמון, בצדק התלהבה האומה, בצדק נכתבו על כך תיאורים פיוטיים, שירים ליריים ו…דו"חות דיפלומטיים.

אה, היו“ר מאו! השמש האדומה ביותר בלבותינו. מה יהיה מעמדך אחרי מותך? האם תימלט מגורל אחיך הדגול יוסף ויסאריונוביץ? האם יקרעו את מסווה הפולחן גם מעל זכרך? האם יאשימוך בוועידת המפלגה ב”מאה הפרחים" שלא פרחו, ב“קפיצה הגדולה קדימה” שלא הקפיצה קדימה, ב“מהפכה התרבותית” שלא היתה תרבותית כל כך והצמיחה שפע פרחי־פולחן על מזבלה של תוהו ובוהו? האם יתלו גם בקולרך את כל פשעי המשטר שיוסיף לפשוע?

אל תדאג, שמש אדומה. הסינולוגים המערביים התוקפניים מאמינים שיש לך ביטוח־לאחר־המוות. הם אומרים שאינך סתם סטאלין סיני. אתה פליכנוב סיני ולנין סיני וסטאלין סיני בדמות אחת. אי־אפשר ללכלך אותך בלי ללכלך את כל המהפכה הצהובה שהיא צחורה כל כך.

---

מפולין תצא דוגמה או מתי להחזיר מה למי

מאת

חנה זמר

בחיינו המאורגנים יש כל מיני ימים וכל מיני שבועות המסמלים את הרצוי הבלתי־מצוי. כוונתי לימים ולשבועות שהועדו רשמית להכוונת ההתנהגות הפרטית, למען יצירת “תודעה” לנושא מסויים.

הנה, 364 ימים בשנה האֵם היא המשרתת בלי־שכר של כל בני המשפחה. אבל יש יום אחד בשנה, יום מוסכם, שבו מפגינים הכל כי הם יודעים יפה מאוד כיצד צריכים לנהוג תמיד.

364 ימים בשנה משמיצים את או“ם (בצדק) או שוכחים אותו (גם כן בצדק). אבל יש יום בשנה, יום או”ם, שבו הכל מעלים על נס את הצד החיובי שבקיומו ובפעילותו – וגם זאת בצדק.

ויש שבוע בטיחות שבו מונים את הקרבנות והנזקים של חוסר־הבטיחות, ושבוע של אדיבות שבו אומר הזבן המעוצבן ללקוחה המשגעת אותו: גבירתי, את השארי כאן ואני אלך לעזאזל.

ויש שבוע נקיון ושבוע של פריון־הייצור, ויום הילד הבין־לאומי (מה שכאן בין־לאומי זה היום, לא הילד) ושבוע־הספר, ויום של והדרת־פני־זקן, ושבוע הקליטה, ויום של צער־בעלי־חיים, ועוד כהנה וכהנה.

עדיין נשאר כאן כר נרחב ליוזמה נוספת, כי האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות. אך ימציא המוח האנושי הפורה כדי להוסיף “ימים” ו“שבועות” – הפרס יהיה של פולין.

פולין הנהיגה יום מבצע חדש ומקורי: “יום־החזרה־של־ספרים־שאולים”. תמיד ידענו, כמובן, כי משטרו של גומולקה ועמיתיו (שהם גם יריביו) מצטיין ביוזמה קונסטרוקטיבית: מטפח חירות ומונע אפליה, מרבה צדק ורווחה. עכשיו מתברר שהוא גם מעודד תרבות ומסייע ליושר.

מבצע החזרת הספרים השאולים הוא מבצע של תרבות ויושר. רק שונאי־קומוניזם מושבעים, כמוני, יחפשו כאן מניעים נסתרים שבגו: שמא אי־החזרת הספרים היא מכת־מדינה שם? או שמא, אגב החזרה, מבקשים לבדוק מי קרא מה; מי העשיר רוחו בדברי קידמה ומי הרעיל את נפשו בארס דקדנטי?

אבל הרעיון עצמו די משעשע, ואפשר לאמץ אותו. קודם כל, זה יתן לנו עוד יום שבתון בשנה. שהרי צריך להיות שבתון ביום־החזרת־הספרים־השאולים, כמו ביום הבחירות, אחרת איך יספיקו כולם לבקר אצל כולם?

לפתע יופיעו אצלנו מכרים שמזמן לא פגשנו ויביאו לנו ספרים שמזמן שכחנו. אבל באותה שעה לא נתפנה לחדש את ההיכרות לא עם האנשים ולא עם הספרים, כי נהיה עסוקים במיון הספרים השאולים שאצלנו ובאיתור בעליהם החוקיים. לך זכור מה שייך למי. הרי רק יאֶקים מטביעים בספריהם חותמת EX LIBRIS, וכמה ידידים יאֶקים יכולים להיות לאדם?

בכל אופן, יחולו חילופי־אוכלוסין ספרותיים על איצטבותינו, ומאזן החליפין יהיה שונה מאיש לאיש; זה יעמוד בפני בעיות של חוסר־מקום, כי כונניות אי־אפשר לשאול. לזה ירווח, כי במדפיו יתפנה יתפנה שטח לכמה אלבומים נוספים.

שהרי נעשינו עם־האלבום, מו"לים ומפיצים ובעלי־חנויות לספרים יעידו כי קל יותר למכור אלבום בעשרים לירות מאשר ספר בשש לירות. וככל שהאלבום יקר יותר, הוא מבוקש יותר. אולי מפני שהוא ייצוגי, מעין מוצר ראווה כמו שטיח מקיר אל קיר, וילון מתקרה עד ריצפה, או ציור שמן המנציח דיוקנה של בעלת־הבית. חוץ מזה, לא צריך לקרוא בו ממש. הקריאה הפכה לבעיה בעם הספר.

אבל זה אינו שייך לסוגיית הספרים השאולים כי אלבומים אין שואלים ואולי שואלים, אך אין משאילים.

ואשר להחזרת ספרים, הרי מגיע לפולין פרס החלוציות. אלא שיש לי בשבילה עוד כמה הצעות של מבצעי־החזרה: החזרת החופש לאסירים מתנגדי המשטר; החזרת המשֹרות ליהודים שפוטרו בגלל יהדותם; החזרת הדמוקראטיה לשלטון והחזרת הזכויות לאזרח, לא על החזרת־ספרים בלבד תחיה תרבות.

ולבסוף, אולי תחזיר פולין את השטחים הכבושים לגרמניה? אמנם לפי תפיסתי שלי היא איננה צריכה לעשות זאת, כי לפי תפיסתי חייבים להתחשב במה שקדם לכיבוש ובמה שגרם לו. אבל וארשה איננה מנהלת את מדיניותה על־פי תפיסתי (אוהו!) – ואילו על־פי תפיסתה שלה, היא דווקא צריכה לעשות זאת.

כי פולין, כמו אחותה החורגת הגדולה ברית־המועצות, תומכת בהתלהבות בכלל שקבעה מועצת־הבטחון ב־22 בנובמבר 1967 השולל רכישת טריטוריה בתוקף כיבוש – ואין שם כל אבחנה בין תוקפן לקורבן.

ופולין, כמו ברה“מ, מבקשת להחיל את הכלל הזה עלינו – בשעה שהיא עצמה, כמו ברה”מ, מחזיקה בשטחים כבושים. מוסקווה הותקפה בשל כך על־ידי מאו־צה־טונג, והשיבה בדוקטרינה לאמור: “עם שהותקף, התגונן וניצח – זכות קדושה לו לקבוע לצמיתות מצב מדיני שיבטיח את חיסול מקורות התוקפנות; והוא זכאי לקיים מצב זה לפחות כל עוד סכנת התוקפנות לא חלפה” (דברי אלוהים חיים מעל דפי “פראוודה” ב־2 בספטמבר 1964).

בעצם מדוע זועמים הקומוניסטים כאשר מקבלים את עמדתם ונוהגים כדוגמתם?

---

נפילת נפיל או איך למדה ישראל בדרך הקשה

מאת

חנה זמר

במשך שנים היה הנשיא דה־גול “הפרה הקדושה” של המדינאות והפובליציסטיקה בישראל. הוא היה ידידנו ובעל־בריתנו. הוא היה איש המוסר הבלתי־מעורער, אציל־רוח ורב־חזון. מנהיג דגול מרבבה. הוא היה מחוץ לתחום של ביקורת.

אחר־כך באה מלחמת־ששת־הימים, בא האמבּרגו, באה הערתו על האופי השתלטני של העם היהודי, הערה פומבית של אנטישמיות מסוגננת.

לפתע גילתה ישראל, כי דה־גול עלה לשלטון על חוד הכידונים של הקולונלים, דבר שלא ידענו במועדו. וכי הוא שלט שלטון אוטוקראטי, דבר שלא שֹמנו לב אליו לפני כן. וכי הוא מתקרב לגיל 80, דבר שלא רצינו לחשוב עליו מקודם.

תסביך הגדלוּת של הגנרל גרם צרות לידידותיה הטובות של צרפת, והן קבעו באנחה כי מי שדה־גול הוא בעל־בריתו, איננו זקוק לאויבים. אך לדעת ישראל הוא היה בסדר.

משוּלים היינו לדייר בבית־משותף אשר בו שכן אחד הטריד את כל שאר השכנים, חוץ ממנו. הם לא עשו לו כל דבר רע – אדרבא, הוא נעזר בהם. אבל הוא לא אהב אותם, כי לאחד היתה דירה יותר גדולה משלו ולשני היתה אשה יפה יותר משלו ולשלישי היה מבטא הונגרי. לכן, לזה הוא שפך מים על הגזוזטרה ולזה הוא ניער את השטיח מעל הראש ולזה הוא פיזר אשפה לפני הדלת. ואנחנו, השכן היחיד שאליו הוא לא נטפל, עמדנו בצד בחיוך אדיב, והשלינו את עצמנו, כי הוא ימשיך להניח לנו לנפשנו, מפני שניקינו את חדר המדרגות בקומה השלישית.

כזה היה המצב בבית־המשותף של המערב. דה־גול התנהג עם בעלי־בריתו כאילו היה במצב מלחמה אתם. את נאט“ו הוא סילק מצרפת, אבל את צרפת הוא לא סילק מנאט”ו, כי ביקש מיתרונות החברות ומיתרונות ההסתייגות גם יחד. את ארצות־הברית ביזה ככל שיכול, מפני ששיחררה את ארצו מכיבוש הנאצים ושיקמה את כלכלתה בתכנית מרשל. מוויאֶטנם הוא ביקש להוציאה מפני שלא “התקפלה” שם כפי שהתקפלה שם צרפת בימי הודו־סין. הוא סגר את שערי אירופה בפני בריטניה, כי צ’רצ’יל עזר לו בימי מלחמת העולם השניה, אבל לא סיפק את כל היומרות שלו. דה־גול לא שכח דבר ולא למד דבר. הוא ביקש להחזיר את כיסוי הזהב כשיטה מוניטארית בין־לאומית כדי להכשיל את הדולר. באותו הגיון יכולנו להחזיר את הגרב של הסבתא במקום בנקים. והוא עודד את הפילוג הלאומי בקנדה ואת איבת היאָנקים בדרום־אמריקה. בכלל, מי ימנה ומי יספור את תעתועי שלטון־היחיד שלו?

מכל אלה נהנתה רק ברית המועצות. (ואכן החזירה לגוליזם טובה תחת טובה כאשר פקדה על הקומוניסטים הצרפתיים להימנע מהצבעה בבחירות לנשיאות ולהבטיח בכך את נצחונו של מועמד הגוליסטים, ז’ורז' פומפידו. לעזאזל עם תורת לנין המבחינה בין ליבראל ושמרן – העיקר לקדם את האינטרסים הלאומיים של רוסיה אפילו בעזרת הימין).

אך כל עוד יחסינו שלנו עם צרפת היו תקינים, כל אלה לא עניינו אותנו ודה־גול סוּוג אצלנו מיד אחרי תיאודור הרצל. אפילו הקריקטוריסטים שלנו ציירו את אפו קצת יותר קטן משציירוהו עמיתיהם בארצות אחרות.

עד שבא המשבר, וכל המדינאים והדיפלומטים והפוליטיקאים והפובליציסטים שכחו מה שאמרו עליו כל השנים. איך רוממו ופיארו אותו, איך החניפו לו והתרפסו לפניו.

המלך האגדי נמצא ערוֹם, הפסל נופץ בהבל־פי־עצמו, בלוֹן ההערצה התפוצץ בדקירה אחת של סיכת האמת הבוגדנית.

ולפתע הופיעו ספרי־הבדיחות על דה־גול בעברית, וספרי הבדיחות הלועזיים עליו הפכו רבי־מכר בישראל. נחמה יהודית.

באחד מספרים אלה – גרמני דווקא – מצאתי סיפור־מעשה העשוי להעיד כי אכן הנטיה האנטישמית של דה־גול היתה מושרשת מאוד. מסופר שם על אותו קיץ מר של 1940, בלונדון. הקבוצות הראשונות של גולים צרפתיים החלו מתאספות סביב דה־גול, והרכבן איכזב את הגנרל. לא היו בין המתקבצים אל דגלו אנשים מפורסמים – לא קצינים בכירים בעלי־יוקרה, לא אילי־תעשיה, לא בנקאים בעלי מוניטין. בוקר אחד הודיע שלישו על ביקור אדם המבקש להצטרף לחוג הלוחמים של צרפת החופשית. “מה שמו?” שאל הגנרל. משנודע לו כי המדובר בז’ורז' בוריס, נאנח והפליט: “עוד יהודי!” (אגב, מאוחר יותר היה אותו ז’ורז' בוריס מיועציו של מנדס־פרנס, עוד יהודי…)

בתחום ההומוריסטי יותר מצאתי שם שיחה בין ניקיטה חרושצ’וב לבין שארל דה־גול, מהימים שלפני המוות הפוליטי של שניהם. בעת ביקור המנהיג הסובייטי בפאריס, בשעת סעודה מלכותית, אמר חרושצ’וב כטוב לבו ביין: “יש לי שר־חוץ גרומיקו שמו, והוא בעל תכונות מצויינות. כשאני שורק, הוא בא במרוצה; אם אפקוד עליו להוריד מכנסיו, הוא יורידם; ואם אומר לו לשבת על גוש קרח, הוא יישב עליו עד שהקרח ימס”. הגיב דה־גול: “ולי יש שר־חוץ, קוב דה־מירוויל שמו, והוא מצויין עוד יותר. כשאני שורק, הוא בא במרוצה; אם אומר לו להוריד מכנסיו, הוא לא יצטרך לעשות זאת, כי הם כבר למטה; ואם אומר לו לשבת על גוש קרח – הוא יישב עליו עד שאומר לו לקום, כי מתחתיו הקרח איננו נמס”…

מצאתי שם גם המחשה לטיב ההכרעות הדמוקראטיות בממשלות דה־גול: לאחר דיון בעניין שנוי־במחלוקת נערכה הצבעה. התוצאה הראתה על שבעה נגד שלושה. סיכם דה־גול: “אני שמח כי שניים מחברי הממשלה תומכים בדעתי; אם כן, יש לנו רוב”…

ורמז חביב גם לענוותנותנו המפורסמת: שאלו את הגנרל האם לדעתו היתה ז’אן ד’ארק מתחתנת, אילו נשארה בחיים. השיב דה־גול: “מדוע לא? הן גם אני התחתנתי!”

ורעייתו איווֹן מעריצה אותו. הנה יושבים הם בביתם הכפרי בקולומביי־דה־לז־אגליז. דה־גול נינוח על כורסה, מרכיב משקפיו וקורא. רעייתו סורגת ומאזינה לרדיו המנגן בקול חרישי. והנה בוקעים ממנו צלילי המרסייז. איווֹן מתחייכת ולוחשת בבישנות: “כמה נחמד. מנגנים לנו את השיר שלך”…

לא מצאתי בספר את הבדיחה הטובה ביותר, וגם הידועה ביותר, על ענוותנותו של דה־גול: הנשיא ורעייתו עמדו לבקר בהצגת גַאלָה באופרה, ודקות אחדות לפני מועד צאתם נכנס הגנרל לחדר־ההלבשה של רעייתו. באותו רגע נשמט מידה ענק־הפנינים שאמרה לענוד לצווארה, ונפל ארצה. מבוהלת, הפליטה איווֹן “מון דיאֶ”, ואילו בעלה העיר בחיבה: “בבית את יכולה לקרוא לי שארל”.

אומרים כי בקרוב ייצא ספר בדיחות נוסף על חיסולו הפוליטי של דה־גול במשאל־העם. צריך להחליף את העם.

אינני יכולה למנוע מעצמי את הסיפוק להזכיר, כי גם בימי הזוהר של יחסי ישראל עם צרפת של דה־גול, הוא לא היה גיבור הרומן שלי. הגורמים אחראיים הוכיחו אז אותי על חוסר־אחריות כאשר העזתי לבטא זאת בפומבי. אבל כאשר נתגלו חולשותיו גם לעיני המסונוורים ביותר בישראל, כאשר האופנה הציבורית היא לבטלו, ובמיוחד לאחר שירד מן הבמה המדינית – חובה לשמור על חוש־מידה גם בהערכת דמותו.

חוש־המידה, בדרך־כלל, הוא תכונה יקרת־מציאות המבדילה חכם מפיקח, מדינאי מפוליטיקאי ותבונה מהברקה. הוא הכרחי לאבחנה בין אמצעי ליעד, בין טפל לעיקר, בין קבוע לחולף.

במקרה זה חוש המידה אומר, כי ההיסטוריה לא תזכור את דה־גול כפוי־הטובה והבז לדמוקראטיה, ולא את דה־גול מחרחר־הריב ומטיל האמברגו.

ההיסטוריה תזכור אותו כאיש שסיים את מלחמת אלג’יריה, ועוד יותר מזה – כאיש שהציל את כבודה של צרפת בשעה שצרפת בגדה בעצמה.

---

לניקיטה, בהערכה או סוף מטייפיך יטופון

מאת

חנה זמר

היינו צבא שלום של עתונאים וצלמים וכתבי־רדיו ומסריטים וצוותי טלוויזיה. הייתי רק אחת בין מאות שדהרו עם ניקיטה חרושצ’וב בביקורו בארצות־הברית מאו"ם עד דיסניילאנד. לפעמים היינו רחוקים ממנו יותר מהצופה בטלוויזיה שחזה במסע מעל מסך, ומעולם לא התקרבתי אליו יותר מכדי ארבעה מטרים. אבל היתה זו חוויה גדולה; וברדיפה מאירוע לאירוע, מעיר לעיר, ומאמצעי־תחבורה אחד למשנהו – פיתחתי יחס אישי לדמות המורכבת הזאת שהיתה כובשת ודוחה בעת ובעונה אחת.

לבוש היה בחליפות של תפירה עילית, איטלקית, אבל הופעתו לא היתה אלגנטית. אולי מפני שהיה גוץ מדי, אולי מפני שהורגש היטב חוסר־הבטחון שלו בעולם זר ובחוגים רחוקים ממנו, אולי בגלל התנהגותו הבלתי־מהוקצעת. עם זאת היתה לו נוכחות שכפתה עצמה על סביבתו כבכוח מגנטי והעמידה בצל את קסם האישיות של מארחו האלגנטי. דמותו של אייזנהאואר החווירה ליד המוז’יק הזה בעל העיניים הקטנות־הערניות, שכולו היה שופע חיוּת.

ראיתי אותו אז מוקף יראת־כבוד, וגם יראה בלי כבוד, ונזכרתי בו השנה כאשר חגג את יום הולדתו ה־75, בחוג המשפחה, בכל הצנעה.

קראתי על כך בעתון, כאן בישראל, ובוודאי קראו על כך בעתון אנגלים ואמריקנים, שוודים ואוסטרלים, דרום־אפריקנים והודים. אבל בני ארצו של חרושצ’וב, אותם 220 מיליון סובייטים שהוא היה שליטם הבלעדי – הם לא קראו על כך.

עוד לפני חמש שנים הוא היה המנהיג הכל־יכול. הוא החזיק במשֹרה החשובה ביותר בברית־המועצות, כּמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, אך ליתר בטחון שמר בידיו גם את תיק ראש־הממשלה. כאשר הודח, באוקטובר 1964, ירש ליאוניד ברז’נייב את מזכירות המפלגה ואלכסיי קוסיגין את ראשות הממשלה, אבל בימיו עטר הוא לראשו את שני הכתרים והכל רעדו מפניו.

והנה לא חלפו חמש שנים – ושמו איננו מוזכר עוד בברית־המועצות. גם ספרי ההיסטוריה החדשים, שיצאו לאור אחרי הדחתו ודנים ב־11 שנות שלטונו, אינם נוקבים בשמו.

היו אלה 11 השנים הסוערות שאחרי מות סטאלין, שנים שפתחו תקופה חדשה בעולם הקומוניסטי ובין העולם הקומוניסטי למערב; שנים של אירועים מרעישים ברשמם וחשובים בהשפעתם, שגם היסטוריון־העתיד ירבה לעסוק בהם: הוועידה ה־20 המפורסמת שהרעידה את אמות־הסיפים במחנה הקומוניסטי; המרד בהונגריה ודיכויו; משבר ברלין, שיעור ה“ספוטניק” שהיה הלוויין המלאכותי הראשון בחלל; הביקור הראשון בהיסטוריה של מנהיג סובייטי אצל נשיא אמריקני; משבר קובה וסכנותיו הגרעיניות; גילוי הקרע עם סין ושלילת ידע אטומי ממנה; חתימת ההסכם לאיסור ניסויים גרעיניים; פתיחת התקופה של דו־קיום בין־גושי.

והאיש שעמד במרכז המאורעות האלה וכיוון אותם, איננו מוזכר בארצו. כאילו איננו קיים. יותר מזה: כאילו לא היה קיים מעולם.

זוהי ברה"מ על סף שנות השבעים של המאה העשרים, וכזה בה גורלו של בן מזי־הרעב שטיפס לפסגת הכוח בעולם. הוא הודח ונשכח. אבל לא הומת.

ואם לא הומת – ולמעשה חי לא רע, כאיזה פקיד בכיר במערב שפרש לגימלאות, בבית נאה מוקף גינה בפרברי הבירה, עם מכונית (“וולגה”) ונהג צמוד לרשותו – הרי שפר גורלו משל המודחים שבתולדות רוסיה הקומוניסטית, שמתו אלף מיתות של עינויים והודאות לפני שהמיתו אותם. ואם חרושצ’וב ניצל מגורל כזה וניתן לו לחיות כפי שהוא חי, הרי זה לא במעט, ואולי בהרבה, בזכותו שלו עצמו, בזכות התמורות שהנהיג בארצו בימי שלטונו.

לא היו אלה רק שנים של רפורמה וליבראליזציה ושל הפשרה במלחמה הקרה. בכל זאת, לעומת התנאים ששררו עד אז בברית־המועצות, סך־הכל של שלטון חרושצ’וב היה חיובי. אין פירוש הדבר שלא היו בו דפים שחורים. היו. מהפעלת הטנקים בבודפשט והצבת הטילים בקובה ועד למדיניות של מעצרים ומאסרים ושרירות, כולל אפליות יהודים.

ברור לגמרי, כי חרושצ’וב לא היה צדיק הדור. במשטר סטאלין צדיקים לא עלו מחלל האלמוניות ולפסגת ההשפעה, כפי שעשה חרושצ’וב, שלב אחרי שלב: מעבודה במכרות למעמד פוליטרוק בבית־ספר טכני, משם למשֹרת מזכיר מחוזי של המפלגה באוקראינה, ולבסוף חבר במזכירות הוועד המרכזי של המפלגה, וחבר הפוליטבּירוֹ. צדיקים לא הצליחו בכך בימי סטאלין.

כדי להצליח צריך היה להתרפּס, וחרושצ’וב ידע את המלאכה. דוגמה נאה לכך נמצא בארכיוני שנת 1944, כאשר הזמין אצל 13 משוררים אוקראיניים יצירה קולקטיבית, שיר־הלל לסטאלין, שנמסר לשמש־העמים בליווי חתימותיהם של 9,316,973 תושבים אוקראיניים. וזה בית מן השיר:

מעתה ועד עולם תהולל, אה, סטאלין

תהולל על האור העולה משדות!

אתה לב האומה, האמונה והדין!

על אור־שמש שהדלקת, קבל תודות.

אלא שחנופה היתה רק אמצעי אחד, ולאו־דווקא הנקלה ביותר, של טיפוס בסולם הייחוס הפוליטי. כי באותם הימים ההצלחה נקנתה בדמם של אחרים, וגם חרושצ’וב לא היסס לשלם מחיר זה תמורת הקריירה שלו בימי סטאלין.

עם מותו של סטאלין במארס 1959, היה חרושצ’וב החמישי בסולם ההנהגה של היורשים – כשלפניו מלנקוב, מולוטוב, ברייה וכגנוביץ. אבל די היה לחרושצ’וב בחצי שנה בלבד כדי לדחוק את רגלי כולם ולהיות במקום הראשון. כעבור שנים מעטות ריכז בידיו את כל ההשפעה, ומיהר לסלק את ז’וקוב ובולגנין. אילו סבל ניקיטה סרגייביץ' מעודף מעצורים מוסריים, גם באלה לא היה מצליח.

ובכל זאת, יותר מכל אדם אחר היה חרושצ’וב ארדיכל הקו החדש של מהפכה־בלי־אלימות, של זניחת התפיסה בדבר מלחמה בלתי־נמנעת, ושל חתירה לדוּ־קיום. הוא לא היה תמיד עקיב, אך באופן כללי נשאר נאמן לקו הזה וחשף את עצמו למתקפות אידיאולוגיות של פקינג ושל סטאליניסטים מבית.

כל זה היה לעיני כאשר ליוויתיו באותו מסע כמעט סוריאליסטי לרוחבה של ארה"ב. ראיתיו מתפרץ בזעם בלתי־מרוסן ומתבדח בחביבות טבעית; ראיתיו בוחן שדות־תירס בשמץ הערצה ומסייר בסופרמרקט בקנאה בלתי־מוסווית. עקבתי אחריו במסיבות עתונאים ובהופעות טלוויזיה ובפגישות עם מדינאים ועם ארכי־קפיטאליסטים. רק הפגישה עם מנהיגי־הפועלים העיבה על שביעות רצונו הרבה. דווקא הם לא חסו עליו.

בחנתי תגובותיו למראה העושר האדיר, ההצלחה החקלאית, הרמה התעשייתית, והמוֹתרוֹת השופעים, למראה השיירות האינסופיות של מכוניות פרטיות שבהן נוסעים לעבודה הפועלים המנוצלים והנדכאים.

ראיתי התרשמות עזה ומבוכה שכיסה עליה בקולניות. אבל ראיתי גם גאווה והומור, ערמומיות של איכר ותבונה של מדינאי.

ראיתי אותו כובש את ארצות־הברית בסערה, ויחד עם אייזנהאואר ב“קאֶמפ דייויד” סולל את הדרך לאותה הידברות אמריקנית־סובייטית, שניקסון כל כך מתפרץ לקיים עכשיו עם יורשי חרושצ’וב.

ויורשיו הולכים בעקבותיו וממשיכים במדיניותו, עד כי קשה להבין מדוע בכלל הדיחו אותו. אם רצה חרושצ’וב בהידברות עם אייזנהאואר וקנדי, הנה יורשיו רוצים בהידברות עם ניקסון. אם בימי חרושצ’וב הגיעו היחסים עם סין לידי משבר, גם בימי יורשיו כך. אם הפעיל חרושצ’וב צבא סובייטי לדיכוי המרד בהונגריה, הנה הפעילו יורשיו צבא סובייטי לדיכוי הליבראליזציה בצ’כוסלובקיה.

וכאשר יודחו מן השלטון, כפי שהודח הוא, ויהיה להם מזל כפי שהיה לו, גם הם יגדלו פרחים בגינת ביתם ושמם יימחק מדפי העתונים ויימחה מספרי ההיסטוריה – – –

---

חשופים מול צריח או השריון חזק מרוח־האדם

מאת

חנה זמר

דובצ’ק הולך והוסאק בא והלקחים לעולם יעמדו. לקחים קשים לאדם במדינה קומוניסטית הרוצה לחיות בחירוּת. לקחים בלתי־נעימים לכל אדם בעולם הרוצה לחיות באשליות.

כי אותו בוקר אביך של אוגוסט הרס אשליותיו של כל מי שהיו לו אשליות בדבר כוחה של רוח־האדם, בדבר משמעותה של ריבונות מדינית. בדבר תמוּרות חיוביות שהתרחשו באופי המשטר הסובייטי, ובדבר ערכם המעשי של האידיאלים הליבראליים במערב. הבל־הבלים.

ב־21 באוגוסט 1968 התעורר העולם למציאות של כיבוש צ’כוסלובקיה. האחות הקטנה ממשפחת עמי הקידמה שירכה דרכיה. היא לא ניסתה לערוק ולא ביקשה למרוד. היא לא פרשה מברית־וארשה ולא עזבה את “קומאֶקון”. היא הבינה שזה בלתי־אפשרי. היא לא נקטה עמדה עצמאית במדיניות־חוץ. אולי לא הבינה שדווקא זה אפשרי, בגולות מסויימים.

אבל היא חטאה חטא כבד, שלכל הדעות מגיע בעדו עונש: חטא התמימות. היא חשבה שאפשר לתקן את הקומוניזם. היא לא ידעה כמה זה מסוכן לתת לעתונות חופש חלקי, כמה זה גורלי להחזיר לאזרח חלק מחירויותיו וכמה זה חולני להנהיג אי־אלו זכויות דמוקראטיות.

או־אז נחרדה המשפחה. וארשה נבהלה בהלה גדולה, פאנקוב נאחזה חיל ורעדה, מוסקווה נזעקה: מה יקרה אם המחלה תתפשט? מה יהיה אם חיידקיה ידביקו את הפולנים ואת הגרמנים ואת הרוסים? לאן נגיע אם גם הם יתחילו לדרוש פירורים של חירות־ביטוי וחירות־אזרח?

כל העולם הקומוניסטי יתמוטט. רוסיה הגדולה שעמדה נגד צבאות היטלר, לא תוכל לעמוד נגד חופש הביקורת־הבלתי־מודרכת.

לא היתה לה ברירה. היא נאלצה להפעיל את צבאה האדיר, לשלוח טנקים, לחנוק את הסכנה באיבה. ובקרב בין הטנקים וחיידקי החירות, הטנקים ניצחו. הקומוניזם ניצל. התהילה לצבא.

כי בניגוד למליצות היפות הטנק תמיד מנצח את האדם החשוף מול צריחו. כוח־השריון חזק מרוח־האדם. הרוח מנצחת רק כשהכוח בצידה.

מה יכלו לעשות הצ’כים והסלובקים? הם היו לבדם, עזובים לנפשם. כל העולם שלל וגינה והוקיע את הפלישה של מעצמה אדירה למדינה קטנה כדי לכפות רצונה על תושבי אותה מדינה. כולם שללו וגינו והוקיעו, אבל כולם עמדו מן הצד. זה היה צפוי.

מה יכלו לעשות הצ’כים והסלובקים? לא היה עוזר להם, אילו ניסו להתנגד בכוחם הדל. לפחות, את בודפשט הם זכרו. הם ידעו, כי מוסקווה מוכנה להפעיל את הטנקים וכי גם אז איש לא יתערב. הם רק יכלו להקריב אנשים כדי שהנאומים הצבועים במערב יהיו מליציים ומצלצלים עוד יותר.

עם מסכן. למוד עול־זרים במשך דורות, ועול כיבוש מלפני דור. אבל אז, לפני דור, כאשר הגרמנים פלשו לפראג, היתה להם תקווה. הם ידעו שזה יסתיים. שיש מלחמה, שהיטלר יובס, והם יחזרו להיות בני־חורין.

עכשיו אין להם תקווה כזאת. העולם מחולק לאזורי השפעה, ומזרח אירופה “שייכת” לרוסיה. היא יכולה לעשות שם כל מעשה־נבלה וארה"ב תביע את צערה העמוק.

גם הסובייטים לא היו חולמים להתערב ולחרוג מדיבורים תקיפים, אילו החליטה ארה“ב לעשות לקובה מה שעשתה ברה”מ לצ’כוסלובקיה. אבל היא לא עשתה זאת. לפני שנים ניסו איזה מבצע־מיני במפרץ־החזירים, עם קבוצת גולים קובניים, בהשראת שירות הביון האמריקני. אבל זה נכשל והכל היו נבוכים ומסתייגים כי להצלחה יש הרבה אבות והכשלון הוא יתום.

אך לא יכול להיות ספק, שאילו רצתה ארה“ב היא יכלה להשיג בהאוואנה מה שהשיגה ברה”מ בפראג. משטרו של קאסטרו שנוא עליה לא פחות משהיה שנוא משטרו של דובצ’ק על מוסקווה. כוחה הצבאי אדיר לא פחות מכוח הצבא הסובייטי. ולשם מסווה יכלה לגייס למבצע את רוב החברות של ארגון־מדינות־אמריקה כשם שגייסה מוסקווה, לשם הסוואה, את רוב מדינות ברית־וארשה.

מסתבר שלאימפריאליזם הקפיטליסטי יש מעצורים שהאימפריאליזם הקומוניסטי איננו סובל מהם.

בינתיים השיגה מוסקווה את עיקר מטרתה בפלישה, אך ליתר בטחון השאירה חיל־מצב בצ’כוסלובקיה. היא תוציא את כל כוחותיה כאשר תמצא את האיש שהזמין אותם.

האם הוסאק הוא האיש? ימים יגידו. אם יעשה את מלאכתו של הצבא הסובייטי, ייצא הצבא הסובייטי.

יש סיכויים לכך. סוף־סוף, הצ’כים והסלובקים יודעים שעליהם להישאר במחנה הקומוניסטי. מנהיגיהם הם אנשים אינטליגנטיים הלומדים מן הנסיון. והם למדו מנסיונם האיום, כי אמנם כבר יש במחנה גוונים רבים של קומוניסטים: יש פרו־סובייטיים ויש פרו־סיניים, יש אינטרנאציונאליסטים ויש לאומנים; אבל קומוניסטים חפשים, גבירותי ורבותי – קומוניסטים חפשים יש רק בארצות הקפיטאליסטיות.

---

אומה ולשון או דולפיני כל העולם, התאחדו!

מאת

חנה זמר

בינינו לבין עצמנו, מוֹתר האדם מן הבהמה הוא מעט מאוד. ובאחרונה חלק מן המעט הזה הועמד בסכנה.

מקובל עלינו כי השפה, תקשורת הדיבור, היא קניינו הבלעדי של היצור התרבותי העליון ביקום. זה אנחנו.

והנה קמו לנו חוקרים הנשבעים באלוהים ובסרטי־הקלטה כי גם הדולפינים יודעים לדבר. לא סתם לדבר, כמו תוכי שאיננו יודע לדבר, אלא כמו אשה שנטלה תשעה קבין מכל הדיבור שבעולם.

כמעט כל חיה יכולה, על־פי דרכה, להעביר לזולתה אינפורמציה בסיסית מסוג “האויב קרב” או “עזוב אותי”. די במגע או בהשמעת קולות מוסכמים כדי לעשות זאת. אבל דרושה יכולת דיבור של ממש כדי להעביר מידע מורכב יותר ומופשט יותר, כגון “במקום כזה וכזה מצויה תופעה כזו וכזו הגורמת לתוצאות כאלה וכאלה ועל־כן עליך להתנהג כך וכך”.

זאת הדולפין יודע לעשות. הדבר הוּכח בניסוי שנערך בקליפורניה בשנות החמישים: דולפין אחד בודד מחבריו והוכנס לתא־ניסוי בעל דלת מחושמלת. אם בכוונה־תחילה ואם באקראי, שחה המסכן אל הדלת וחטף מכת־חשמל, אלא שלא היה בעצמתה כדי לפגוע בו. אחרי־כן הוחזר הדולפין אל חבריו, וכעבור זמן־מה הוכנסו אלה לתא הניסוי בלי שהדולפין הראשון יצורף אליהם. וראו זה פלא: אף אחד מן החבורה לא הסכים להתקרב לדלת המחושמלת, ולא עזרו הפתיונות. היה ברור כי הדולפין המנוסה סיפר את חווייתו לחבריו והם נמצאו מוזהרים. סירובם להתחשמל חישמל את החוקרים שמצאו כאן אישור להנחה, כי אכן מסוגלים הדולפינים לתקשורת במופשט.

יונקים חמי־דם אלה, שלפני עשרות מיליוני שנים חיו על־פני הקרקע כמונו ומסיבות בלתי־ידועות לנו בחרו לעבור דירה ולהשתכן בים, הם יצורים אינטליגנטיים מאוד. הם טורפים, והטורפים תמיד חכמים מן הנטרפים. גם אצל בני־אדם. אבל הדולפינים חכמים במיוחד. נוסף לכך, כאמור, הם יודעים לדבר.

הם מדברים במהירות רבה מאוד ובקול גבוה מאוד וזה נשמע כדיבורו המוקלט של אדם כאשר מריצים את סרט־ההקלטה בקצב העולה פי כמה על המהירות המקורית. כמו “מיקי־מאוס” בריבוע.

מדידת ההקלטות של קול הדולפינים העלתה, כי דגם הדציבאלים שלו דומה במבנהו לזה של בני־אדם, ולא לזה של בעלי־חיים אחרים.

חדורי תקוות גדולות ניגשו חוקרים אמריקניים ללמד את הדולפינים לדבר לא רק כמו בן־אדם, אלא בשפת בני־אדם (שפת בני־אדם היא אנגלית, כמובן). מפעם לפעם אפשר לקרוא בעתונות המקצועית דו"חות התקדמות נרגשים.

אך ממוסקווה נתבשרנו לא מכבר שגם חוקרים סובייטיים מגלים עניין פעיל בסגולות הדיבור של הדולפינים. סוף־סוף התחרות בין־גושית היא עניין רציני מכדי להשאירה בידי מדינאים בלבד. חוץ מזה, לכל התקדמות מדעית עשוי להימצא שימוש צבאי. כשם שחקר החלל הוליד לוויני־ריגול, יכול חקר הדולפינים להביא לאימונם כסוכני־ביון נגד צוללות. ברמת האינטליגנציה שלהם הם בוודאי ירגלו לטובת שני הצדדים ויזכו לכמות כפולה של דגים.

אם כן, החוקרים הסובייטיים ניגשו למלאכה והתחילו לפענח את קולות הדולפינים, כדי להרכיב מילון דולפיני.

עד כה נרשמו מאות מלים וסימנים. חלקם נמצאו שייכים לשפות דולפיניות לאומיות המשרתות דולפינים באזורים גיאוגרפיים מסויימים. חלקם האחר מצטרף לשפה דולפינית בין־לאומית המקובלת על יצורים אלה באשר הם.

החוקרים הסובייטיים סבורים, כי גישתם נכונה יותר משל עמיתיהם האמריקניים; לדעתם, המערכת הגרונית של הדולפינים איננה מותאמת להשתלט על שפות אנושיות.

זוהי, כמובן, הנמקה מדעית של שיטת מחקר – אבל אפשר לראות בה גם סמל מדיני. צאו וראו את ההבדל האידיאולוגי המתגלה בשוני של שתי הגישות. בשעה שהמדענים מן המערב האימפריאליסטי מבקשים לכפות את שפתם על עם הדולפינים החפשי, הרי המדענים מעולם הקידמה טורחים ללמוד מן הדולפינים את שפתם שלהם.

יש להניח כי יצורים נבונים אלה יידעו להעריך את משמעות ההבדל ולהסיק ממנו את המסקנות החברתיות הנכונות.

דולפיני כל העולם, התאחדו!

זמנים מודרניים

מאת

חנה זמר

---

תמונת פתיחה - זמנים מודרניים

מאת

חנה זמר

חלומות חמים ומהירים מרעידים פריחה מהירה

הלב נוטף שלכת בזוהרה,

אי קטן בזעף ים

זועק ללא ידוע

אשר מחל לאהבתו

חיי ביפי דממה.

(יצירתו הלירית של המחשב צוזה־ז 23)

---

לירח או התותח זולל חמאה

מאת

חנה זמר

בעשור אחד התרגלנו למציאוּת המהפכנית של כיבוש החלל החיצון. כאילו תמיד כך היה, כאילו זה טבעי לגמרי, כבר הגענו למצב שבו שיגור לוויין בלתי־מאוייש אינו זוכה לכותרת של טור. בקושי לידיעה של שתי שורות, בעמוד 11, למטה. הלוויינים המלאכותיים מסתובבים להם באלפיהם, כאילו זה סדר־העולם מימי בראשית, וכך אנו מתייחסים אליהם.

לפני זמן ־מה היתה לי חווייה מרנינה באחד המשקים. חברת משק הראתה לי את האינקובטורים וסיפרה שכל אחד מארונות אלה יעשה מלאכתן של 20,000 דוגרות: מכניסים בו את הביצים, הופכים אותן כעבור זמן־מה בלחיצת כפתור, ובבוא היום פותחים את הדלתות – והנה 20,000 אפרוחים. זה עשה עלי רושם רב והבעתי התפעלות. אבל ילדה קטנה שנלוותה אלינו, בת הקיבוץ אמרה בביטול: “זה כלום. אצלנו במשק הילדים, יש תרנגולת – והיא גם יודעת לעשות את זה”… הנה לכם בת הזמנים המודרניים של מיכון חקלאי. בשבילה זה טבעי לגמרי שאינקובטור יודע להדגיר אפרוחים; אבל שתרנגולת יודעת לעשות זאת – זה פלא.

אולי נגיע בעתיד למצב דומה גם ביחס לאנשים. ביחס לכוכבים נגיע לכך בקרוב: הלוויינים הטבעיים יהיו הפלא ואילו הלוויינים מעשה ידי אדם יהיו רגילים ומקובלים. כאמור, כבר עכשיו איננו מתפעלים משיגור לווינים. אבל עדיין אנו מתפעלים ונפעמים – ובצדק – משיגור חלליות מאויישות שיש מן הראשוניות במיבצעיהן. לפעמים אנחנו מרגישים עצמנו קרובים יותר לאסטרונאוטים מאשר לשכן ממול.

עוד מעט נצא לסיורים בין־כוכביים, נרכיב תחנות־חלל קבועות מחלקים שישוגרו מכדור הארץ המיושן הזה ובטרם נספיק להרהר במהפכה הגדולה ובמשמעותה – כבר ינחת אדם על המאדים.

על הירח כבר נחת, בשעה טובה. אפשר לשאול, אז מה? אולי לא כלום. האסטרונאוטים־החלוצים תקעו דגל אמריקני בשכבת העפר המכסה את הלבנה, והוכיחו כי הרומנטיקה הטכנולוגית יכולה להיות מרגשת יותר מן הרומנטיקה הלירית. הם ריתקו שש מאות מיליונים אנשים עוצרי־נשימה אל מקלטי הטלוויזיה, בכל רחבי תבל, כשותפים למבצע בראשית שפתח תקופה חדשה בציוויליזציה האנושית.

זו היתה הצלחה אדירה של מעצמה אדירה, והיא עלתה לה כשלושים מיליארד דולר. 30,000 מיליונים דולר, זה הרבה־הרבה כסף. אפשר היה לנגב בו הרבה דמעות אנוש. אבל הסכום הזה שהושקע במבצע אפולו במשך שמונה שנים היה רק שבעה אחוזים מן התקציב הצבאי של ארצות הברית באותה תקופה. והוא היה רק שלושים אחוזים ממה שהוציאו אזרחי ארה“ב באותן השנים על משקאות חריפים, ורק חצי מן הסכום שהוציאו האמריקנים על הרעלות ניקוטין, ורק חצי ממה שהוציאו נשות ארה”ב על קוסמטיקה.

ניתנת האמת להיאמר, כי שיגור חלליות לחקר החלל אינו השימוש הרע ביותר בכספים הרבים. אחרי הכל הוא מספק אחד היצרים האציליים שבלב אדם; היצר לחקור המופלא ממנו. כיבוש הבלתי־נודע מלהיב דמיון, ובצמאון־הדעת מוֹתר האדם מן הבהמה. האדם החוקר לא שאל “לשם מה”, אבל סקרנותו הצעידה את האנושות קדימה. כל חשיפה של נעלם שנראתה בתחילת חסרת תכלית, כל חדירה לסודות הטבע והיקום הולידו ידע נוסף, פרצו נתיבים חדשים. גם הנחיתה על הירח עתידה לפתוח אפקים חדשים לידיעתנו.

מספרים כי המדען הבריטי מיכאל פאראדיי שגילה את החשמל ופיתח את הדינאמו הראשון בא אל מלך ארצו לבשר על תגליתו. ביקש המלך לדעת מה “תכלית” בדבר? פאראדיי, נבוך כלשהו, מלמל: אולי ביום מן הימים אפשר יהיה להטיל על זה מסים… מי יודע כיום מה תכלית בכיבוש הירח? בלי ספק ביום מן הימים יפיקו מזה מסים.

יש שימושים גרועים יותר לכסף. מומחים חישבו ומצאו שהוצאות החימוש ברחבי תבל מסתכמות ב־18 מיליוני דולרים בכל שעה ושעה של היממה בכל ימות השנה. חוברת של אונסק"ו, המוסרת על כך, נותנת גם כמה דוגמאות מוחשיות למשמעות המעשית של מחיר החימוש, אחרי שהשיכלול המתמיד של כלי הנשק העלה את מחירם לספֶרות עליונות:

פיתוחו של מפציץ חדיש ישלם את המשכורות של רבע מיליון מורים לשנה שלמה.

צוללת אטומית גדולה עולה בסכום שתמורתו אפשר לבנות בתי־חולים שיספקו את צרכי הבריאות של 40 ערים.

בהשקעה הדרושה לפיתוח מטוס־קרב על־קולי יכולים לממן בניית 600,000 דירות, לשיכונם של שלושה מיליוני נפשות.

אילו העדיפה האנושות להוציא את 18 מיליוני הדולרים לשעה על דברים קונסטרוקטיביים, מה יפים יכלו להיות פני העולם! תחת לפתח מפציצים חדישים היו מבטיחים את משכורות המורים, בלי שביתות ואיומי שביתות. תחת לבנות צוללות אטומיות, היו מקיימים בתי־חולים, או מכוני יופי. ותחת להרבות מטוסי־קרב על קוליים היו בונים שיכונים, מאכילים רעבים, מפתחים אוצרות־טבע בקצב מזורז, מחסלים את המחסור המנוון ומבזבז משאבים אנושיים. אילו.

לגבי ישראל שמענו הדגמות של מחירים מפי מפקד חיל האוויר: במחיר שלושה מיראז’ים אפשר לקיים את כל השלוחות והשירותים של בית־חולים גדול כתל־השומר במשך שנה שלמה. במחיר של “פאנטום” אחד אפשר להניח מסילת ברזל חדשה בקו חיפה – תל־אביב. במחיר סוללה אחת של טילי “הוֹק” אפשר לתת חינוך תיכון חינם ל־6,000 תלמידים.

אילו הסכימו הערבים לשלום, או אילו צמצמו הסובייטים את אספקת הנשק להם, יכולנו להאט את קצב החימוש שלנו; יכולנו לחסוך מחצית מ־350 אלף הלירות המוצאות עתה, כל שעה, לצרכי בטחון; יכולנו לעזור למשפחות מרובות ילדים, להתייחס גם לישראלים כאילו היו עולים. אילו.

הכל אילו, תמיד אילו. אילו שמחנו בחלקנו, היינו מאושרים. אילו זכינו בפיס, היינו מתקינים וילונות חדשים. אילו היינו נבונים, לא היו עוד מלחמות. אילו, זו מלת התנאי שלעולם לא יתמלא. אילו, זה המסד לארמונות־האוויר שאנו בונים, והחוט לחלומות־הערגה שאנו רוקמים. אילו רק עמדו לנו החכמה והכוח להעביר את האילו מן העולם. אילו…

---

דברים שבלב או משמעות חדשה למלים ישנות

מאת

חנה זמר

בקונקורדנציה לתנ“ך של מאנדלקרן תופס הערך לב הרבה טורים של מראי־מקום. מסתבר כי הלב בצורותיו הדקדוקיות השונות מוזכר בספר־הספרים יותר מ־700 פעמים, והוא מצטייר בו כמרכז הרגש והאינטלקט. התנ”ך מדבר על לב שמח ולב רגז, על לב נבון ולב חכם, על אדם ישר־לב וטוב־לב וטהור־לב, או על ערל־לב, נמהר־לב עיקש־לב ומוג־לב.

כבעל תכונות כאלה נצטייר הלב גם בפולקלור של רוב האומות ובניבים של רוב הלשונות, ובספרות ובשירה, ובמחשבת האדם מן השורה.

לשווא גרסה הרפואה שאין הדבר כך, שהלב אינו אלא מעין משאבה אשר פעולתה התקינה חיונית לגוף אבל אין לה כל ייחוס של מה שקרוי רוח או נפש. הבריות, פשוט, לא קיבלו את הגירסה הפרוזאית הזאת, או שהיא לא חדרה לתודעתם. עד אשר התחילו שתילות־הלב. או־אז הבינו הכל כי אותו מרכז מהולל של רגש ומחשבה לא היה ולא נברא; כי הלב אינו יותר ממנוע הפועל בהילוך נמוך וגבוה; ובגוף האדם, כמו במכונה, הוא ניתן להחלפה.

מאותו רגע דראמטי בשלהי 1967 כאשר נודע על הניתוח הראשון של שתילת־לב בקייפטאון, בגופו של לואי ואשקאנסקי (במקרה, יהודי) – היה ברור כי חרף כל הספקות והויכוח והלבטים, שתילות הלב יוסיפו להתבצע עד אשר יפותח לב מלאכותי שהוא הפתרון האידיאלי. ואמנם מאז נשתלו לבבות מהודו עד ישראל, מארה"ב עד צ’כוסלובקיה.

ולכן כל מילון־המונחים הקשור אל הלב מקבל משמעות חדשה; משמעות מוחשית ותכליתית להחריד:

קנה לב פלוני, או גנב לב פלוני, וגם נתן לבו – שוב לא יהיו מושגים מושאלים; הם יובנו כפשוטם. שבה לב וצודד לב ישמשו אף הם בהוראתם המילולית – ומי יודע, אולי אפילו מסחרית. על בחירת־לב שוב לא יכתבו שירים ליריים אלא מאמרים מקצועיים, והכוונה לא תהיה לאובייקט הנשיי שבחר בו הלב אלא לאקט הרפואי שבו נבחר הלב. מסתבר כי תשומת־לב וכן גילוי־לב בהוראתם המקובלת, הנדירים למדי כבר עכשיו, יחדלו להתקיים מכל וכל, ומתופעת התנהגות בין אדם לחברו יהפכו להגדרת פעולה של רופא בחולה. גודל־לב, וכמוהו גם רוחב־לב יהיו מושגים טכניים לצורך ההתאמה בשתילה, כמו שרוחב־מתניים הוא מושג טכני לצורך התאמה בתפירה, ואם יתחמץ לב אדם בקרבו, אי־אפשר יהיה לשתול אותו באחר…

ונשלים עם העובדה כי כל הרומנטיקה שקשר הפולקלור ללב, אינה אלא תמימות שבפיגור – כמו הרומנטיקה של הירח כשראו את זהרו הרך ברקיע ולא את צילומו הפרוזאי בטלוויזיה. ונבין שאין לב קשוח ולב רחמן, אלא רק לב תקין ולב פגום; ואם יש כאב־לב, הרי הוא מיחוש פיסי בלבד. וניכָּנע למציאות שאין רוחשים אהבה בלב כמו שאין מרגישים מוסר בכליות, כי הלב הוא סתם מנוע מתוצרת הטבע – ולכן לא חשוב של מי הוא, כל עוד הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו או… את חיי הזולת.

כי כנגד כל אדם שיקבל לב חדש, יהיה אדם שיקפח לבו. וזה איום מפני שעדיין אין לוקחים לב מבנק הלבבות, כמו שלוקחים דם מבנק־הדם או אפילו עצם מבנק העצמות. כאן החולה המצפה להצלה צריך לחכות למות הזולת, ושמא לגסיסתו?

בעיות האתיקה המתעוררות כאן עדיין לא יושבו. אבל גם לאחר שיתגברו – אם יתגברו – על הבעיות האתיות, יישארו בוודאי בעיות פסיכולוגיות, אולי אפילו פילוסופיות. כי אנחנו על סף תקופה שבה אדם יתהלך לא רק בכליותיו של אחר, ובדמם של אחרים, אלא גם בלבו של אחר – ובקרוב, אולי גם במוחו של אחר.

הרופאים אומרים כי מוח אי־אפשר לשתול. אבל לפרופסור בארנארד, חלוץ שתילת־הלב, יש נוסחה מתוקנת: אי־אפשר לשתול מוח זר לגוף אדם, אבל אפשר לשתול גוף אדם למוח זר…

ואז, האם הוא יהיה הוא, או שמא הוא יהיה – ההוא?

הלב מתפלץ לנוכח תחזית זו. סליחה, שכחתי. הלב אינו מתעניין בכגון אלה, אז אולי המוח הוא שמתפלץ, הבלתי־שתול, כמובן.

---

לא לרופאים בלבד או אפשר להשתמש בנוּ פעמיים

מאת

חנה זמר

באחד העתונים נתקלתי בידיעה שלא זכתה להבלטה, אבל היא ראויה למחשבה. זוהי תופעה מקובלת למדי שידיעות הראויות למחשבה אינן זוכות להבלטה, כי אצלנו מבליטים רק פוליטיקה ועדיין לא הוכח שפוליטיקה ראויה למחשבה.

ובכן, ידיעה קשורה לבעיה של שתילת איברים, והיה בה כדי לפקוח עיניים לראות לאן אנו הולכים, אם נלך בעקיבות בדרך שעלינו עליה – לטוב או לרע.

בידיעה סוּפר על אחת הישיבות של “הוועדה לבעיות שתילה של איברים חיוניים” שהוקמה על־ידי בית המחוקקים של מדינת ניו־יורק כדי לרכז עדויות של מדענים ולהגיש מסקנות בעניין החקיקה הרצויה. בישיבה האמורה העיד לפני הוועדה ד"ר א. קנטרוביץ, אחד מחלוצי שתילת־הלב, לאמור: “כל האיברים בגופת הנפטר הנמצאים במצב טוב, יש לראותם כחלק מאוצרותיה הטבעיים של האומה”.

גישתו של ד"ר קנטרוביץ היא הגיונית. למען האמת, מקופלת בה המסקנה ההגיונית היחידה משיטת השתילה. אם שותלים באדם חי איברים מאדם שאינו זקוק להם עוד, מפני שמת – כי אז צריך שיהיה מה לשתול, ואין לבזבז איברים בריאים על־ידי קבורתם.

ידעתי, כמובן – ולא מזמן הזכיר לי זאת רופא־המשפחה שלי בקופת־חולים – כי בין שנוטלים ובין שלא נוטלים אברים מגוף הנפטר, הם ממילא אינם נשמרים. התולעים אוכלות אותם. בכל זאת, אדם אינו חושב רק בהגיון. אדם הוא גם תוצר של מורשת תרבותית, וזו עדיין אינה מסוגלת לראות במתים אוצר טבעי לאומי, מין באר־נפט, ואולי מין מי־שפכים שמטהרים אותם ומשתמשים בהם מחדש.

ישראל תהיה עניה באוצרות־טבע גם בפריט הנוסף הזה המוצע להיחשב כאוצר טבעי. אומה קטנה אינה יכולה לאגור הרבה איברים. אבל סין והודו ייהנו משפע ויהיו להן ודאי עודפי־איברים שנוכל לייבאם. אולי הן יחליטו להדק את חגורת־החיים ולשלוח את רוב האיברים לאקספורט, ולא רק את העודפים, כדי להרוויח מטבע זר. כל אומה רשאית לנצל את אוצרות־הטבע שלה בדרך הנראית לה טובה ביותר, ואם המתים נכנסים להגדרה הזאת של אוצרות־טבע, דינם כדין מרבצי־נחושת.

אם זוהי התקווה החדשה של האנושות, אם זוהי הקידמה שלקראתה אנו צועדים, צריך לפחות להיעצר ולחשוב לפני שממשיכים להתקדם. כי עם כל הכבוד לרופאים הנוקטים קו זה וגוררים אותנו אחריהם; עם כל ההערכה הכנה למניעים שלהם שאינם אלא הצלת אדם, רצון להצילו ונסיון להצילו – אתה מתחיל לשאול את עצמך: לאן הם מוליכים אותנו?

יתכן שאסור לחסום את דרך ההגיון, גם אם הרגש דוחה את ההגיון הזה כמו שדוחה הגוף איבר שתול, בהתגוננות מפני פלישה זרה. ואם אותו מנוע בקרבי הקרוי לב דוחה את ההגיון הזה, אני מוכנה שישכנעו אותי כי אינני בטוחה בצדקתי. אבל אני יודעת שגם הצד השני איננו יכול להיות בטוח בצדקתו. בטוח, לדעתי, רק דבר אחד: כי ההתפתחות של השנה האחרונה, ועוד יותר מזה התחזית לשנים הבאות שנרמזה בהגיון־ברזל בעדותו של ד"ר קנטרוביץ – מחייבות להתייחס בכל הרצינות לפאראפראזה שהרפואה היא עניין גדול מכדי להשאירו לרופאים בלבד.

יתכן שהם צודקים. אבל באותה מידה יתכן שהם טועים בגישה. במקרה זה מדובר בגישה טכנולוגית ולא מדעית, גישה של שכלול שיטות, שיפור תהליכים וניצול הקיים ולא של חשיפת נעלם וגילוי חדש. ובגישה טכנולוגית זאת הם קובעים מערכת פילוסופית חדשה בתחום האחד שהוא יסוד־היסודות: בתחום האדם, יחסו לעצמו ולזולת, לחיים ולמוות ולמה שאולי אחרי המוות. שלא במתכוון, ואפשר אפילו שלא במודע, מחוללים כאן מהפכה ממשית בתפיסה התרבותית.

אפשר שזו מהפכה חיובית בהעדר אשליותיה ובאמונתה האולטרה־רציונלית. הרי החברה המודרנית כבר גילתה, כי אוצרות טבע אינם רק מכרות־זהב ומרבצי־אורניום, אלא בראש וראשונה האדם – האדם החי, עד כה. יתכן שחברה מודרני ־עוד־יותר צריכה להגיע למסקנה, כי המוות הוא בזבוז משווע, ושצריך כי יהיה לו טעם וניצול, וכי גם האדם המת הוא אוצר טבעי.

אפשר להשתמש בנו פעמיים.

---

אפקים חדשים באופק או רעיונות קונסטרוקטיביים לחיקוי

מאת

חנה זמר

ד“ר דיטר שנאבל, כהן־דת פרוטסטנטי ומוסיקולוג בן 38, כתב יצירה למנצח בלי תזמורת, שבוצעה לא מכבר בביצוע־בכורה בגרמניה. ד”ר שנאבל הגיע למסקנה־שבתחושה, כי שוב אין לכפות צלילים על קהל באי־הקונצרטים… ביצירתו הוא מניח לקהל, במעקב אחרי רמזי המנצח ותנועות שרביטו, לדמות בנפשו מה היו צלילי המוסיקה, אילו הושמעו…

(טיימס, ינואר 1969)

רב־תודות, ד"ר שנאבל, על חוויה מוסיקלית בלתי־שגרתית, ועל האפקים החדשים שפתחת ברעיונך הנפלא של קונצרט בלי צלילים. ודאי תסכים שנעתיקו גם לתחומים אחרים, לא כן? נזמינך לסעודה חגיגית, אך שוב לא תיאלץ לאכול; תפיק את מלוא ההנאה מריחות המאכלים שיעלו מבעד למכסי הקערות. נחזה בתחרות כדורגל שתתנהל ב־22 כדורים, ונדמה בנפשנו כיצד היתה מתנהלת אילו נאבקו השחקנים על כדור אחד בודד. נדפיס את יצירתך בחְַמָשוֹת בלי תווים, וננחש מה היו התווים אילו היו. נישא נאומים בלי מלים (אבל ארוכים). נארגן מחול בלי תנועות, ומסים בלי תשלום. הפעלת את דמיוננו, ואין לעצרו עוד.

אך אל נא תחשוב, ד"ר שנאבל הנכבד, שאתה מקורי כל־כך ביצירת תקדים מבורך הפותח אפקים חדשים. בפנקסי נשתמרו רשימות על מבצעים חלוציים דומים, והרשה לי להביאם לידיעתך.

ב־1967 ארגן השחקן פיטר סאֶלרס אי־נשף, עם לא־הגרלה של אי־פרסים, וזכה להצלחה עצומה.

המעשה שהיה כך היה. החברה הבריטית המלכותית למען העיוור נוהגת לארגן מדי שנה נשף־צדקה למימון פעולותיה – ובאותה שנת 1967 שתירשם בהיסטוריה של הסעד המבדר, פנתה יו"ר החברה, הנסיכה אלכסנדרה, אל השחקן פיטר סאֶלרס וביקשה את עזרתו בארגון האירוע. זה הגה את הרעיון המהפכני של ויתור על הנשף בלי ויתור על הצדקה; נשלחו הודעות לאורחים המיועדים, בני האצולה ועשירי הארץ, כי תמורת דמי־כניסה של לירה וחצי שטרלינג הם יוכלו לבוא לנשף שלא יתקיים. הוא לא יתקיים ב־31 ביוני ותיערך בו לא־הגרלה של פרסים אשר לא נבראו, כגון בילוי חינם של שבוע בריביירה האלבנית.

וראה זה פלא, כעבור זמן קצר הכניס אי־הנשף, שלא עלה אף לא פרוטה אחת, עשרת אלפים לירות שטרלינג לקופת החברה המלכותית למען העיוור. כל המוזמנים לאי־השתתפות שילמו ברצון את חלקם למהפכה.

זה לא רע, נכון? ויצ"ו, למשל, תוכל לממן את מוסדות הילדים שלה מאי־תצוגות של אופנה, שבהן לא ידגימו אי־דוגמניות שמלות־בלתי־נראות־לעין של המראה העירום – בתנאי שנקנה אי־כרטיסים במחיר ממשי. ואם ינהגו בתיאטראות לפי עקרון זה ויעלו אי־הצגה של מחזות, יוכלו לחסל את הגרעונות שנוצרו על־ידי הצגה של לא־מחזות. והמדינאים שלנו יעניקו אי־ראיונות שופעי אי־הכרזות, שיחסכו אי־הכחשות ואי־משברים.

ומה רע היה בתקדים המינהלי שחידשנו בישראל ואשר רשמתי בפנקסי ב־1968:

ד“ר פיליפ ספורן, מומחה אמריקני לחשמל, הוזמן לישראל כדי לעיין בחוות הדעת של המומחים בעניין הקמתה של תחנת הכוח רידינג ד' ולחוות עליהם דעתו וכן כדי לחבר דו”ח על הדו"חות שחוברו באותו עניין.

תקדים זה בהחלט יכול לשמש בסיס להנהגת שיטה כוללת במינהל המודרני המצויין בג’ונגל פּרקינסוני של ועדות קבועות וּועדות אַד־הוֹק, העורכות סקרים ומחקרים ודו"חות בכפילות ובשילוש, או בסתירה ובניגוד, על אלף נושאים ונושא.

בשיטה הכוללת החדשה, שתיקרא שיטת הפישוט, תוקם ועדה לרישום ועדות; יווסד מכון לעריכת סקרים על סקרים שנערכו; תופעל רשות לתיאום רשויות התיאום, ויוכשרו מומחים שיתמחו במומחים. ואז, סוף־סוף, נוכל לארגן את חיינו ברוח התקופה, ולתכנן צעדנו לפי ממצאים על ממצאים ולא סתם לפי ממצאים בלי ממצאים שעל ממצאים.

וגם המסחר לא פיגר בקביעת תקדימים המפלסים נתיבות חדשים, וכך רשמתי ב־1967:

מודעה על פני עמוד שלם בעתוני ישראל מציעה לעקרות הבית “מטבח כיד המלך” – מערכת רבת חלקים של כלי בישול המשוּוקת על־ידי המועדון המוסיקלי.

אל תגידו שלא טמונות כאן אפשרויות כבירות להעתקת הרעיון לתחומים אחרים – ליישומו, כפי שנוהגים עתה לומר. אפקים מרחיבי אפקים נפתחים לחיינו המסחריים. מעתה יפיץ המועדון המוסיקלי את כלי המטבח שלו, ואילו תקליטים נרכוש במועדון הגולף. מועדון הספרות ישווק רובי־ציד ומועדון הברידג' ירוויח מהפצת תכשירי ניקוי. מועדון הדירה המודרנית יממן פעולותיו בשיווק תוצרת חלב, ומועדון הסרט הטוב ימכור ציוד מחנאות. מועדון התיאטרון יכסה את גרעונותיו בהתחרות עם “סולל־בונה”, ומעדון הטבע ישווק נעלי־בית חמות. זה יכניס גיוון בדפוסי המסחר המאובנים שלנו, וכל המהפכה החיובית הזאת תתחולל בזכות המועדון המוסיקלי, שתפס את עקרון ההרמוניה בין צלילים וריחות (מטבח), במערכת נפלאה של כלי־בישול ברה־מאז’ור…

ולסיום, משהו לחידוש פניו השמרניים של החינוך, שהעתקתי מן העמוד הראשון של “ניו־יורק־טיימס” ב־1966:

"פסיכיאטר מאוניברסיטת הארווארד הציע להנהיג בבתי־הספר לימוד של שתיית משקאות אלכוהוליים. את הוראת השתייה הוא מציע להתחיל במשקאות מהולים במים, בבית־הספר היסודי, ולהמשיך תוך הגברה הדרגתית של חריפות המשקה עד לאוניברסיטה.

בעל ההצעה הוא מוריס חפץ, פרופסור־עוזר לפסיכיאטריה באוניברסיטת הארווארד ומנהל הקליניקה האלכוהולית בבית־החולים הכללי של בוסטון. הצעתו נכללה בהרצאה שהשמיע בכנס האקדמיה למדעים של ניו־יורק, שהוקדש לנושא “אלכוהול ומזון בבריאות ובמחלה”.

יש עוד כמה פסקאות בכתבה ותמציתן ברורה: הפסיכיאטר הנכבד סבור כי אנשים מגיעים לשלבי הדרדרות בהרגלי השתייה שלהם, עד כדי חולי, משום שאינם יודעים כיצד לשתות. ומכיוון שכך, צריך ללמד אותם, להרגילם לשתייה נכונה משחר ילדותם.

בכיתות הנמוכות מציע פרופסור חפץ להסתפק בשרי מהול במים אחר־כך יגבירו את המנה עוד ועוד, עד שלבסוף, עם סיום חוק לימודים, נעשה הבוגר לשתיין־מומחה.

תארו לכם שאני, חנה זמר, הייתי מעלה הצעה כזאת, או מישהו מכם, הקוראים, – מה היו אומרים? מן הסתם היו שולחים אותנו לפסיכיאטר. אך מכיוון שהציע זאת פסיכיאטר, זוהי חדשה לעמוד א' ב“ניו־יורק־טיימס”. כמעט אין גבול לתפלות שאדם יכול להשמיע – ולזכות להקשבה! – כל עוד הוא מלביש אותה בלבוש של טרמינולוגיה מדעית. ואם זה עוד מינוח של פסיכולוגיה או פסיכיאטריה, הרי זה לעילא ולעילא.

ואולי, ההצעה הזאת של הפסיכיאטר ההארווארדי בכל זאת הגיונית? ההנמקה כמעט משכנעת. אך אם כן הדבר, מדוע דווקא שתייה? מפני שהוא מנהל קליניקה אלכוהולית? הייתי מציעה, למשל, שילמדו בבתי־ספר לא רק לשתות, אלא גם לעשן. כמי שעישן בחייו הרבה רבבות של סיגריות ועבר הרבה עשרות הרעלות ניקוטין, אני בטוחה כי מקור הצרה הוא בבליעת העשן. לכן צריך להנהיג לימודי עישון ולעצב את הרגלי העישון הנכונים כבר בגיל הילדות.

כמו־כן נראה לי שכדאי ללמוד בעוד מועד גם משחקי קלפים – אם כי בזה יש לי פחות נסיון. אבל יתכן שאנשים מפסידים הון־תועפות ומשתעבדים ליצר הקלפים, מפני שלא הוקנו להם הרגלי משחק בגיל הפורמאטיבי. ומי שמציע להסתפק בלימוד תיאורטי של בעיות¹־מין במסגרת בתי־הספר, חוטא בתמימות מפגרת, כי האתגר הוא להקנות את ההרגלים הנכונים, כאמור.

אחרי הכל, לא נועד בית־הספר אלא להכין את הנוער להתמודד עם החיים, להסתדר בהם. אפשר בלי לוגריתמים, ממילא שוכחים אותם; אפשר בלי דקדוק, ממילא אין משתמשים בו. נַקנה במקומם דברים מועילים יותר, להמשך דרכם של התלמידים בחיי החברה.

אני מניחה כי פרופסור חפץ התכוון בהמלצותיו בעיקר לבתי־הספר האמריקניים. אבל במרוצת הזמן, אולי באמצעות הסיוע הטכני של ממשלת ארצות־הברית, נוכל גם אנחנו ליהנות מפרי המחקר החדש של הפסיכיאטריה המתקדמת.

---

הבמה לשלטון או ממשלת הליכוד הטלוויזיונית

מאת

חנה זמר

מה דעתכם על עומר שריף כמזכיר הכללי של או"ם? לדעתי, הוא יהיה יותר טוב מאו־תנט. בכל אופן הוא יהיה פחות פרו־מצרי ממנו, המצרי הזה.

ומה בדבר ג’ינה לולובריג’ידה כשרת החינוך של איטליה, או ריצ’רד ברטון כיורשו של וילסון? ומדוע רוד שטייגר לא ימשול ב“בית הלבן”?

מאז נבחר רונלד ריגן למושל קליפורניה השעשוע החביב עליו הוא לשבץ שחקנים בתפקידי־אמת. הכל אפשרי.

קליפורניה זו שתפסה את הבכורה מידי ניו־יורק, והיא עכשיו המדינה הגדולה ביותר בארה“ב; קליפורניה זו של קצב־הפיתוח האדיר, של תוספת אלף תושבים חדשים יום־יום; קליפורניה בעלת התאבון העצום לכבישים חדשים, למוסדות חינוך חדשים ולבתי־חולים חדשים; בעלת תקציב היכול לכסות את הגרעונות של מחצית חברות או”ם; קליפורניה זו עם בעיותיה הגזעיות והסוציאליות, הופקדה בידי שחקן מערבונים, אשר ב־55 שנות חייו לא רכש נסיון פוליטי או אדמיניסטרטיבי. הכל אפשרי.

פרנק סינטרה יכול להיות שגריר ארה"ב במוסקווה, ואין כל סיבה לשלול מפיטר לאופורד את ראשית הפנטגון.

תושבי קליפורניה סברו, כנראה, כי מי שיודע לשחק תפקיד של שריף, של שודד, ושל מאהב, יוכל גם לשחק תפקיד של מושל. מסתבר שהוא יכול. אך מכיוון שבמשחק לא די, – הבוחרים משלמים את המחיר.

בעצם, זה מוכרח היה לבוא. בזמן השלטון של המסך הקטן, כאשר הפוליטיקה מתנהלת דרך הטלוויזיה, כאשר איש־ציבור חייב לתת דעתו על צבע החולצה וטיב האיפור וזווית הפרופיל ועיתוי החיוך, כדי לכבוש את לב הצופים – בזמן כזה צריך להיות יתרון לשחקן שכל אלה לחם־חוקו היומיומי.

היתה כאן, לדעתי, התפתחות דו־שלבית: תחילה הפכה הטלוויזיה את הפוליטיקאים לשחקנים, ואחר־כך הפכה את השחקנים לפוליטיקאים.

עכשיו גם לנו יש טלוויזיה. בכל אופן, עוּבר של טלוויזיה. לאט־לאט ילמדו גם אישי־הציבור שלנו להתאים את עצמם למדיוּם החדש, לחקות את יוסי ידין, לשעבד את התוכן לצורה, לחייך כאשר אין שום סיבה לחייך, להיות חביבים כמו חיים יבין.

אבל כל זה רק בשלב הראשון, בשלב שבו הופך הפוליטיקאי לשחקן. במהדורה הישראלית של השלב השני – זה ההופך שחקנים לפוליטיקאים – יתפסו התיאטראות את מקום המפלגות. אצלנו הדברים ממוּסדים יותר, אין בחירות אישיות, וליוזמה הפרטית אין יוזמה.

יש להניח, כי “הבימה” תהיה עמוד־השדרה של השלטון. יוצאי רוסיה הגדולה הם מרכז ההשפעה בישראל, ומה שהיה הוא שיהיה.

אך אל דאגה. הבוחר לא יעניק ל“הבימה” רוב מוחלט; לא אצלנו. היא תצטרך להקים מערך עם “הקאמרי” ו/או עם התיאטרון החיפני. המשא־ומתן יהיה ודאי ממושך גם בגלל ויכוח על קווי־היסוד של הרפרטוּאר, וגם בגלל מאבק על “הליהוק”. אבל האחריות הלאומית תנצח והמערך יקום.

בעיות הליהוק יוסיפו לגרום צרות גם אחרי הקמתו, ואף אחרי השגת איחוד. אבל איש לא יודה כי נאבקים על תפקידים; יגידו שזה מאבק על דמותו ושלמותו של הרפרטוּאר. מדי פעם יאיימו בפילוג ולזמן־מה אפילו יתפלגו. אבל יתאחדו מחדש כי השלטון הוא דבק טוב.

עמדת המיקוח של התיאטרון החיפני לא תהיה נוחה ביותר. חסרה לו יוקרת הוותק הכל־יכול, ושום “ימים של זהב” ו“מנחם מנדל” לא יחפו על גילו הצעיר. אבל הוא יוכל לשחק על הקלף הגיאו־פוליטי ועל קלף יתמוּתו מאבא.

התיקים המרכזיים יישארו – כמובן – בידי “הבימה”. ראשות הממשלה תופקד בידי הגברת הראשונה של התיאטרון העברי; לתיק האוצר ימַנו מן הסתם את שמעון פינקל, בגלל הצלחתו כשיילוק. המועמד לתיק הבטחון ייקבע על פי תחרות בתפקיד המלט.

דז’יגן ותיאטרון “זוית” יקימו גוש בידורי משלהם, ויתלבטו במאבק פנימי על הזרקורים – אבל הסכנה הגדולה שתאיים על האומה בגלל כוונות ההסתערות של פאריד־אל־אטרש, תביא להקמתה של ממשלת ליכוד טלוויזיונית.

היא תמשיך להתקיים כל זמן שתחנות הטלוויזיה הערביות לא יפַנו את הערוצים שלהן. רק גדי יגיל וצמד־התוכים יישארו בבדידות מזהירה, וינסו לחקות אופוזיציה.

וכך ילכו הכל בעקבות שמואל מיקוניס שהיה חלוץ המזנקים מבמת התיאטרון לזירת הפוליטיקה. מי פילל שדווקא זאת תהיה תרומתו של “האוהל” למערך המפלגות בישראל?

---

יותר חשמל פחות עמל או חזון האימים של אושר־תמיד

מאת

חנה זמר

נחמו, נחמו התנחמו. לא חשוב מה פני המציאות וגזירת הגורל, לא חשוב מה מציק לנו ומה מעיק עלינו. בקרוב נוכל להיות מאושרים, גם אם לא נהיה מאושרים. כמו עם סמים, רק בלעדיהם. אני, אתם, הם, כולנו. אם רק נרצה, אין זו אגדה.

מנין לי? מחדשות המדע, כמובן. הכל כבר ממוּדע והגיע תור הרגשות להתמַדע.

לפי הידיעה, שממנה אני שואבת את הבשורה המרגשת, הרכיבו באחרונה מדענים מכשיר ביתי קטן המזרים זרמי אושר לראש אדם. ברגע שהמכשיר הזה יוּצא לשוק הכללי, יוכל להבטיח לעצמו את האושר כל מי שיהיה לו כסף לקנותו. מבחינה זו, הפרינציפ לא ישתנה.

אגב, התגלית הבורגנית־דקדנטית הזאת היא של מדענים סובייטים. אבל יש הסכמה מדעית בין־גושית, כי העקרון החשמלי יעיל להבטחת האושר. מומחים אמריקנים אישרו כי אכן, הזרמת זרמי חשמל דרך שתי אלקטרודות, המחוברות לעורף ולמצח, גורמת תחושה של אושר. אלא שיש להיזהר ולהצמיד את הקוטב החיובי לעורף ואת הקוטב השלילי למצח, אחרת הם יוצרים הרגשת דכאון דווקא. ודכאון, כידוע, אפשר להשיג בלי מאמצים מיוחדים.

אם אמנם תנוצל תגלית זו לייצור המוני, יהיה עצוב מאוד. כי אז נוכל להיות כולנו מאושרים ועולם של אנשים מאושרים הוא עולם קפוא וקופא על שמריו. כל הטוב והיפה שנוצר בימי אנוש הוא תולדת השאיפה אל האושר, החיפוש אחרי אותה תחושה נכספת שקשה כל כך להגיע אליה ואי־אפשר להחזיקה. האדם המחפש את האושר הוא המביאו לעולם; האדם שמצאו – חדל לראות ולמרוד ולחתור למציאות טובה יותר.

לפתע לא נצטרך עוד לשאוף לאושר, אלא לתמורתו הכספית. נוכל לקנותו אצל סוכן, כמו מכונית. או בחנות, כמו מקלט טלוויזיה. במחיר נקוב, לפי גודל, דגם ושנת ייצור. אצלנו יהיה אושר תוצרת הארץ, של התעשייה הצבאית בשיתוף הוֹן הסתדרותי, ואושר־יבוא עם מכס מגן, וחוברת הדרכה של המועצה להגנת הצרכן.

אנשים יתחברו עם הזרם וישקעו בנירוואנה. יחדלו לטייל, לקרוא ספר, לצאת לבילויים, לעבוד שעות נוספות ולחפש פתרונות לבעיות. כל רגע חצי־פנוי יישבו בכורסה צמודים לאלקטרודות, נתונים באושר. אם לא יימצאו כמה מזוכיסטים, תרחף סכנת נסיגה על פני התרבות האנושית.

אולי לא יעשו עוד מלחמות ולא יהיו מאבקים פוליטיים. הגנרלים והמדינאים, השלטון והאופוזיציה, העם וההנהגה, כולם־כולם יהיו עסוקים בלהיות מאושרים. המשטרים יסוּוגו לפי אופי הבעלות על המפעלים לייצור אלקטרודות האושר, והקידמה תימדד על־פי מחירן.

ואולי לפי אותו עקרון חשמלי אפשר יהיה לייצר גם רגשות סינתטיים אחרים. הם לא יהיו נחוצים עוד, כי אדם מאושר אינו זקוק לא לאהבה ולא לאחווה ולא לרחמים, שאינם אלא מרכיבים של אושר. אבל תמיד יש אנשים המעוניינים במותרות, והם ירצו לקנות גם קצת חיבה וקצת געגועים, שיעמדו בויטרינה.

מה שמדאיג אותי, זו האפשרות של קלקול במכשירים אלה. יכול להיות קצר, יכולה לקרות תקלה מיכנית, ויכול להיות שמרוב אושר נשכח לשלם את חשבון החשמל וינתקו את הזרם. מה נעשה? אפשר נצא לנסות ולחפש את האושר האמיתי ונמצא את השכנים מחוברים לזרם, בעיניים עצומות ובמבע מטופש של סיפוק עילאי, ומסביב עזובה ואגואיזם ופיגור.

ומה אם (חס וחלילה) תהיה תקלה כללית באספקת החשמל? איחור בהקמת רידינג ד', חבלה, שביתת עובדים? מה אם שוב יהיה קיצוב בחשמל?

צריך לייצר אותם עם טרנזיסטור.

---

חדש תחת השמש או פא־טנט פו־יה

מאת

חנה זמר

סבתא־של־סבתא לא האמינה בחידושים טכנולוגיים, סבתא חששה מפניהם, ואמא התפעלה מהם. אנחנו בקושי שֹמים לב אליהם. אם נתבשר מחר, שפוּתח כלי־תחבורה אישי מתקפל, שיביא את בעליו למחוז־חפצו בדרך הים, האוויר והיבּשה; שיפעל כמכונית וכמטוס, כספינה וכצוללת, כמסוק וכמעלית גם יחד; שניתן לאכסנו במזוודה בינונית בגודלה ולהרכיבו בשלוש דקות; שיש לו חלקי חילוף המאפשרים לנצלו גם לליטוש רצפות ולגיזום דשאים – לא נופתע הרבה. ידענו שזה מוכרח לבוא, שזה יפותח.

כי אנחנו חיים בתקופה שבה השאלה שוב אינה איך להמציא, אלא מה להמציא שיהיה כדאי להמציאו. הבעיה אינה עוד, איך לספק את צרכיו של אדם, אלא איך ליצור בתודעתו צרכים חדשים על־מנת שאפשר יהיה לספקם. ולכן הולך הפרסום ומתבסס כענף כלכלי חיוני, כי בלעדי הפרסומאי ה“יוצר” את הצרכים, יהיו המהנדס והטכנאי מחוסרי־פרנסה לפחות בארצות השפע.

במאה הזאת, שחידושיה עלו על כל מה שחידשה ופיתחה האנושות בכל תולדותיה, בעשור הזה של טיסה לירח – מה עוד יעורר התפעלות?

אומר לכם מה: הטכנולוגיה הקטנה. לא הטכנולוגיה הבונה פצצות־מיני שכוחן בהרס גדול משל פצצות־האם הענקיות. לא זוֹ הבונה מחשבים החושבים ומשחקים בשח ומחברים מוסיקה; גם לא זו המקימה תחנות־חלל ובתי־זכוכית שראשם בשמים.

אלא הטכנולוגיה הקטנה־קטנה, זו העומדת לרשותו של האדם־הפרט בחיי היום־יום שלו. זו המעניקה לו דברים שאפשר בלעדיהם, אבל נוח יותר אתם; דברים שאינם עולים הרבה כסף, אינם חוסכים הרבה זמן ואינם מביאים הרבה תועלת, אבל מעוררים בך אשליה כי נוצרו למענך, כדי להנעים את חייך, ולא כדי לייעל תהליכי ייצור.

ודאי זה מרשים שפיתחו דחפור תת־מימי הפועל 300 מטר מתחת לפני המים ומופעל על־ידי צוות קרקע. ודאי שחידוש כזה, ככל שתהיה רחוק משימוּש בו, ישפיע על חייך יותר ממכונת־גילוח־ההופכת־מייבש־שערות, שאתה (ורעייתך…) משתמש(ים) בה.

וכי איננו יודעים, כי כוּר להתפלת מים חשוב יותר, חשוב יותר לנו אישית, ממיתקן מגנטי בתוך סיר חשמלי הבוחש את התבשיל מעצמו ובעצמו, בעת הצורך? שטרקטור מועיל יותר ממכשיר ואקוּאום¹ הסופג את הנוזל המלוכלך ממטליות ומסמרטוטים? יודעים. בכל זאת יותר נעים שמכשיר ואקוּם יספוג את המים המלוכלכים ממטלית־הרצפה, משנטפל בה בידינו.

אני חסידה נלהבת של החידושים הבלתי־חיוניים האלה. על רבים מהם אני יודעת רק מתוך קריאה, כי הם זולים מכדי שמישהו ירצה לייבא אותם ארצה.אם לא יעלה מחירם, אי־אפשר לצבור מהם רווחים בשוק המקומי הקטן. אם יעלה מחירם לא יקנו אותם.

טלו, למשל, את מברשת־השיניים בעלת הידית החלולה. בביצועה המשוכלל ביותר היא עולה דולר, אבל היא שווה זהב. כי בידית החלולה מאוכסנת משחת־השיניים; מנענעים את המברשת לפני השימוש, ובתנועת־יד אחת נחסכו חמש הפעולות: לקחת את שפופרת המשחה, להוריד את מכסה־התברוגת, ללחוץ, להחזיר את המכסה, להחזיר את השפופרת למקומה. כשהידית החלולה מתרוקנת מתוכנה, יש מילוי בפרוטות. מאז שהתחלתי לצחצח שיניים, חלמתי על פאטנט כזה.

הנחתי שאם יומצא אי־פעם ויוצא לשוק, זה יהיה בארצות־הברית. אולי יש לה מתחרים בטכנולוגיה הגדולה, יש לה מתחרים רציניים בייצור – בעיקר ביצוא – של מוצרי אלקטרוניקה ומכניקה. אבל היא לעולם תעלה על כולם בפיתוח ובייצור של “שמוֹנצעס”. לפיתוחם של אלה דרוש שוק מקומי גדול של אנשים אוהבי שמוֹנצעס, הבאים בדרך־כלל מן המעמד הכלכלי הבינוני ואין בעולם שכבה רחבה של מעמד בינוני, יחסית ואבסולוטית, כמו בארה"ב. גם אין בשום מקום אחר אנשים רבים כל־כך המוכנים להרוג עצמם בשביל לחיות חיים נוחים, ואין יצרנים רבים כל־כך המוכנים לספק להם חיים כאלה.

ברור כי המוטיבאציה היא כלכלית ולא הומאנית. תכלית כל הפאטנטים האלה היא להניע את גלגלי הייצור ולהבטיח רווחים, לפעמים אפילו על חשבון ההוצאה הציבורית למטרות נעלות יותר. אבל עדיין נשארת בעינה העובדה, כי הציר המרכזי של הפעילות הזאת היא הצרכן, האדם הקטן המשתחרר שלב אחר שלב מן השעבוד לשגרת היום־יום שנראתה הכרחית עוד לפני דורותיים.

אבל נעזוב את הפילוסופיה הסוציולוגית של מברשת־השיניים חלולת־הידית, ולא נקפח את ההולנדים המשווקים אורז בשקיות שבהן גם מבשלים אותו. האורז מוכנס לסיר עם השקית מתבשל בטעמו המקורי ואינו נדבק לסיר. זה מקל מאוד על הבעל העוזר לאשתו להדיח את הכלים, תמורת זה שהאשה עוזרת לו לכבס את הכביסה…

ומה דעתכם על קוביות של קרח (אמריקני) תוסס? ניתן לשמרו במקרר ביתי 30 ימים, לשימוש במי־סודה או במשקה תסיס אחר, פן יהפכו מימיים מקוביות־קרח רגילות.

ואל תגידו שאין טעם בתברוגת המיוחדת המתחברת לבית־נורה רגיל ומשהה את כיבוי האור במשך דקה אחרי לחיצה על המפסק. לעתים מכבים את החשמל ומגששים באפלה כדי להגיע לחדר הסמוך ולהדליק בו אור – או מכתתים רגליים הלוך וחזור. התברוגת חוסכת ברירה בלתי־אידיאלית זו.

אינני יודעת מה יאמרו על כך בשירוּת הזה, אתם כבר יודעים איזה, אבל ב־250 דולר עלובים אפשר לרכוש מכשיר אלקטרוני קטן הנצמד לטלפון ומגלה אם מאזינים לשֹׂיחותינו ומפקחים עלינו, לא עלינו.

מי ששוכח מפתחות ואינו אוהב להטריח את מכבי־האש, ייהנה ממנעול־החיוג הדומה בצורתו ובפעולתו לחוגה של טלפון. לכל מנעול נוסחה שלוֹ בארבע ספרות, הידועה כמובן רק לבעליו. שיטה דומה מקובלת בכספות, אבל יצרני המנעול הביתי טוענים שהוא המשוכלל ביותר והבטוח ביותר בעולם. עם זאת אין ביטוח לזכירת הנוסחה – ואם ישכחוה גם מכבי־האש לא יועילו.

(אגב, שמעתם על הישראלי החסכן שסירב לבזבז כסף על בידור במסיבת יום־ההולדת של בנו הקטן? הבידור המקובל – סרט, קוסם, בובטרון, בדרן – עולה עשרות לירות. מה עשה הישראלי החכם? הכין את הכיבוד, ערך את השולחנות, ובשעה היעודה למסיבה ירד לרחוב עם האישה והילד. כשנתאספו החברה למטה, הכריז האב בבהלה, כי שכח את המפתח בדירה, ואץ לטלפן למכבי־האש. באה מכונית הכיבוי, הציבו סולם־קומות לגזוזטרה, טיפס הכבאי ופתח את הדלת מבפנים. ובכן, היתה הצגת כיף – בחמש לירות!)

נחזור להמצאות החוקיות. הגברות ודאי ישמחו לבּד המיוחד שמשווקת חברת ריגול מניו־יורק: הוא נמכר יחד עם אבקת־קסמים המשנה את צבע הבד בעת כביסה: ירוק לצהוב, חום לכתום, סגול לוורוד – ושמלה חדשה לפניכם. זה יהיה שימושי מאוד לאחר שתחלוף אופנת המראה העירום.

בקליפורניה מוכרים בומרנגים מעולים בגמישותם ובשווי משקלם, לספורט למשחק ולציד. במודעת הפרסומת של החברה נאמר: אם הבומרנג לא יחזור אליכם, יחזור אליכם כספכם…

רשמקול־מצלם המאפשר להנציח שידור טלוויזיה להצגות פרטיות חוזרות הוא חידוש יאפאני לא חדש. חדש הוא הדגם המשוכלל המאפשר להנציח שידורי טלוויזיה בצבעים. אם וכאשר יונהגו בישראל שידורי טלוויזיה צבעוניים, ואם יהיו לנו 2,000 דולר מיותרים פלוס מכס פלוס מס־קנייה – חברת סוֹני לשירותנו. חברה זו פיתחה גם את טרנזיסטור־הרדיו הקטן ביותר בעולם, בגודל מַצָת סיגריות רגיל, ומשקלו 150 גרם.

בכלל, היאפאנים האלה כובשים את שוּקי העולם. אפילו של ישראל. ממצלמות עד פסנתרים, מטרנזיסטורים עד צבעים, ממכונות עד צעצועים. גם הדחפור התת־מימי ומכונת־הגילוח ההופכת מייבש־שערות כפי שהזכרנו – המצאה יאפאנית הם.

האמריקנים מתכוננים להוציא לשוק וידיאופון (טלפון־טלוויזיה) בעוד שנה. היאפאנים, חברת ניפּוֹן־אלקטריק, כבר הוציאוהו לשוק לפני שנה.

והיתה זו חברה יאפאנית שפתרה אחת ולתמיד את בעיית האדים על המראות בחדרי אמבטיה. דווקא כשעולים מן הרחצה ורוצים להסתרק ולהסתדר, מכוסה המראה באדים וצריך להתחיל לנגבה ולצחצחה. הפתרון היאפאני הוא גוף חימום קטנטן מאחורי הראי המונע את השתקעות האדים על הזגוגית.

ומי אם לא היאפאנים הביאו לגברת הממהרת את מספרת־האקספרס הביתי? חברת יו־סי משווקת 16 גלגלים מחומר מיוחד, בעד שמונה וחצי דולרים. מסדרים את השֹׂער בחמש דקות, מפעילים חשמל לשלוש דקות – והנה תסרוקת מושלמת. מי שאינו יושב שלושים דקות תחת המייבש החם, לא יבין חשיבותו של חידוש זה.

אבל איך נדע על כל האמצאות הטובות? סמכו על היאפאנים. יש להם פאטנט גם לזה. הם המציאו סבון שאפשר למקם בו שמונה שכבות של מודעת פרסומת. רוחצים פעם, מתגלה מודעה, רוחצים עוד פעם, מתגלה עוד מודעה, עוד רחיצה עוד מודעה, וכן הלאה. לדעתי, ביאפאנית, זה פו־יה.

---

הפרוזה של חלום או מסע ארוך לתוך הלילה

מאת

חנה זמר

ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה: קביעתו של בעל התהילים עדיין נכונה. היא תישאר נכונה עוד זמן רב, כי מדע־הרפואה איננו מבטיח הארכה מהפכנית של חיי־אדם בשלושת הדורות הקרובים.

לבעלי המזל שבינינו ניתנים שבעים־שמונים שנה כדי לחיות, ליצור, ליהנות, לסלול דרך לילדינו אחרינו, ואולי – מי יודע? – לצבור גם איזו קרן קיימת לעולם הבא.

ושליש מן הזמן הקצר והיקר שאין לעצרו ואין להשיבו, אנו מבלים בשינה; באותו מצב של חוסר־הכרה שהיה בוודאי מפחיד מאוד, אילולא היה מוכר כל כך. שליש מן החיים אנו מבלים במצב שצריך היה להיחשב כבזבוז, אילולא היה חיוני לקיום ולניצול שני השלישים האחרים.

בעצם, מדוע הוא נחוץ לנו, המסע היומי הארוך הזה לתוך הלילה? מדוע השינה כל כך חיונית לבריאות הגוף והנפש?

פעם חשבו כי השינה דרושה כדי לנוח. היום חושבים שהיא דרושה כדי לחלום. מבחינה פיסיולוגית – כך טוענים הטוענים – השינה איננה הכרחית. אפשר לתת לשרירים לנוח גם בלי לישון. ואשר למוח, הרי הוכיחו המדידות במה־שמוֹ הזה, באלקטרו־אנצפלוגראף, שהמוח לא נח בשעת שינה. הוא איננו מפחית את פעילותו, אלא משנה את אופייה.

חוקרי השינה המודרניים לא העלו תשובות מספקות ובוודאי לא תשובה מוסכמת לחידת התופעה ששמה שינה. עדיין לא יודעים עליה הרבה, על החלום יודעים באחרונה קצת יותר, וככל שמתגלות עליו עובדות חדשות, כן עולות ופורחות תיאוריות חדשות. עדיין לא ידוע אם הן נכונות יותר מן התיאוריות הישנות שהופרכו. הן בוודאי מבוססות יותר, ובכל אופן –פרוזאיות יותר.

המדע, כמובן, הורס את כל הרומנטיקה. הוא הופך את האדם לנתון סטאטיסטי ולשפן־ניסויים. הוא יהפוך את זוהרו הרך של הירח למקור של אנרגיה זולה, הוא הופך את חלומות־הפז לדיאגרמות.

החלום נחשב לפרק של חיים דמיוניים. החולם כאילו רואה ושומע, פועל ומגיב, חש רגשות וחושב מחשבות. כמו בחיים, אלא שאלה חיי דמיון.

לא מדובר כאן בדימויים המודעים שקוראים להם חלומות־בהקיץ, אותם אריגי משאלות שאנו טווים, תשוקות־הסתר שאנו שוזרים בעלילה של כאילו, משחקי־האשליה שאנו משחקים עם עצמנו. מדובר כאן בחלומות הבלתי־מודעים בשעות השינה, אלה שתפסו מקום כה רב בהרהורי האדם מאז היות האדם, ובספרות כל הדורות.

במצרים העתיקה נמצאו פפירוסים שעניינם פתרון חלומות; בספר בראשית מסופר על יוסף המפענח חלמות פרעה; בתלמוד יש פירושים לסמלים המופיעים בחלום. בספרות היפה החלום המפורסם ביותר הוא, כנראה, חלומה של עליסה בארץ הפלאות, אך יש מלבדו מאות יצירות ידועות פחות – שלא לדבר על ספרים הדנים בנושא מנקודת־ראות פרשנית מדעית, פסבדו־מדעית או סתם שרלטנית.

תמיד ביקשו לפרש חלומות, וזה זמן רב מנסים להבינם. אך רק לפני שנים מעטות התחילו לחקור אותם כתופעה פיסיולוגית: ללמוד איך מתרחש חלום, מהו התהליך הזה, מה תפקידו במערכת הגורמים המשפיעים על האדם.

התחילו לטפל בטכנולוגיה של החלום.

אולי נדמה לכם שלא חלמתם זה זמן רב. לי נדמה שלא חלמתי מעודי. אנחנו טועים. חלמנו בלילה האחרון ובלילה שקדם לו ובכל הלילות שקדמו לו. חלמנו פעמים אחדות כל לילה, החל משעת השעה השניה, בהפסקות של שעה בערך, וכל פעם חלום קצת יותר ארוך, כך שהזמן המצטבר של חלומותינו הגיע לשעה וחצי עד שעתיים, לחמישית מכל שעות השינה שלנו.

אנחנו איננו יודעים זאת, אבל הם יודעים. הם רואים מהירות מיוחדת בתנועות העיניים הישֵנות שלנו ורושמים גלים איטיים בתדירות נמוכה בפעולת המוח המתנדב שלנו, ויודעים שאנחנו חולמים.

החוקרים למדו, כי החלום חיוני לאדם (וליונקים), ואם תישלל מאתנו אפשרות לחלום נצא מדעתנו, ואף נמות. ניסויים באנשים מתנדבים ובחתולים מנודבים העלו, כי יצור שמפריעים בקביעות את שנתו הרגילה, לפרקי זמן מסויימים, נעשה עצבני כלשהו. אך אותו יצור עצמו שמפריעים את שנתו החלומית, לאותם פרקי זמן עצמם – יימצא לוקה בהפרעות נפשיות רציניות.

ובכן, החלום שוב אינו מצרך המותרות של עניים. הוא כורח בריאות וחיים. אך מדוע איננו יכולים ליחות בלי לעשות מה שאיננו יודעים כלל כי אנחנו עושים? ומדוע תינוק חולם מחצית מזמן השינה המרובה שלו, בעוד מבוגר מסתפק בחמישית מן הזמן וישיש בפחות מזה? ומדוע חולמות חיות?

פרויד חשב שהחלום נותן מפלט ליצרים המדוּכאים שלנו ובכך ממלא פונקציה חיונית לחיי הנפש. גם אלה המקבלים את סברתו זו, אף על פי שאין לה כל הוכחות שהן, רואים בה לכל היותר הסבר חלקי. ההסברים הנוספים שלו אינם מוסיפים אלא דווקא גורעים.

התיאוריות החדשות הן מהפכניות יותר. ד"ר כריסטופר אֶבנס, פסיכולוג בריטי, וטד נוימן, מומחה בריטי למחשבים, העלו השערה המקבלת חיזוק בשורת מחקרים – ולפיה ממלא החלום לגבי המוח האנושי אותו הפקיד שממלא התיכנות לגבי המחשב האלקטרוני.

מחשב פועל על־פי מערכות תכניות שהזינו לו והכוללות את פקודות המבצעים שלו. פעילותו השוטפת מחייבת בדרך כלל הזנה של עדכון; תיקון או השלמה של תכניות קודמות.

המוח האנושי הוא מחשב משוכלל לאין־ערוך מן המחשב המשוכלל ביותר. הוא מורכב הרבה יותר ובכוחו לאכסן בשטח קטנטן אינפורמציה מגוונת ועשירה לאין־שיעור מזו שמסוגלים לקלוט מחשבי־הענק. היתרון המהותי של מוח האדם על־פני המחשב האלקטרוני הוא ביכולתו לקלוט בעצמו ולעבד בעצמו את האינפורמציה המצויה. הוא בעצמו מכין לעצמו את התיכנות המכתיב את התנהגותו ופעולותיו ומעדכן את התיכנות בעצמו בהתאם לנסיבות המשתנות או על סמך המידע החדש שהוא קולט ללא הרף.

במלים אחרות, המוח האנושי יכול לפעול בלי מחשב אלקטרוני. אבל המחשב, גם אם הוא עושה בחמש דקות מה ששני מדענים יכולים לעשות בעבודה משותפת של ששים שנה, איננו יכול לפעול בלי המוח האנושי, או בלי מחשב אחר שמאחוריו המוח האנושי.

וכל הפעולות המסובכות האלה של תיכנות ועדכון, שבלעדיהן המוח לא יוכל לפעול כפי שהוא פועל, מתנהלות בו בשעה שאנו חולמים. כך בכך אופן סבורים אבנס ונוימן. לפי התיאוריה שלהם כמות החלימה, ואולי גם כמות השינה עצמה, היא פונקציה של כמות החומר החדש הנקלטת במשך היום. לכן תינוקות, שהכל חדש בשבילם, זקוקים לשינה ולחלימה בכמות מרובה, ואילו זקנים, שיכולת הקליטה שלהם יורדת וסביבתם סטאטית למדי, יכולים להסתפק בשינה וחלימה בשיעוּר פחוּת.

לפי הגירסה הזאת, המוח מעכל בחלום מה שהוא “אוכל” בהקיץ…

מדענים אחרים סבורים שתפקיד החלום הוא ליצור מעין קשר בין התאים הפרימיטיביים שבמוח לבין תאי המחשבה שבו. בזכות זו אדם המתעורר משלב שינה חלומית יגיע לערוּת מלאה מהר יותר משיגיע אליו בהתעוררו משלב של שינה רגילה.

חוקר אמריקני אחד אומר, כי החלום הרגיל התחיל לפני 180 מיליון שנה אצל היונקים חמי־הדם שהרבו לישון. על־ידי מחזוריות בין שינה רגילה לשינה חלומית הם הבטיחו לעצמם מידה גבוהה של כוננות־לערוּת, וממילא כוננות להגנה עצמית תוך כדי מנוחה.

אחרי סברות כאלה, מה רומנטיקה נשארה בחלומות־פז?

---

החיים בתש"ס או מריטוקראטיה במגאפוליס

מאת

חנה זמר

הארובה של רידינג ניצבה לגובה בקומה זקופה של מנצח, מזדקרת אל־על כאנדרטה גאה לקרב של (אנשי) הרוח נגד (תחנת) הכוח – שבו הכוח ניצח, כרגיל.

אַל יאוש, מלר"ז. הפסדת קרב, אך עוד נכונו לך מערכות הרבה. נשקף לך עתיד גדול, רב־פעלים, רצוף מעש ותבוסות. כי לפי מיטב חיזויי החוזים, האוויר הצח והמים הצלולים וקצת שקט יהיו אוצרות־הטבע היקרים ביותר של שנת האלפיים.

שנת 2000 עדיין רחוקה מאוד. השמיניסטיות החמודות של היום יהיו אז סבתות כבודות. צעירי הפוליטיקה יהיו בני שמונים ופעוטות הגנונים יפגינו נגדם שיפַנו את הכסאות. גם אלה כבר יהיו אז בעלים בעמיהם ואבות לבנים ונתונים ללחץ של צעירים מהם אשר טרם נולדו.

שנת 2000 היא עדיין רחוקה מרחק של שלושים שנים ארוכות. אך שנת תש"ס הנה היא בשער. רק שלושים שנים קצרות מפרידות בינה לבינינו. פניה מוכרים לנו מפרסומים מדעיים ופופולריים הנקראים כהשתוללות של דמיון פרוע אבל מציאותי, כי המחר התחיל אתמול ואין חדש תחת השמש.

מחברי הפרסומים על פני המחר הם מומחים במקצוע החדש של חיזוי. הם אינם נביאים ואין להם מושג מה יקרה בעוד שלושה חודשים. אבל הם יודעים בדיוק מה יהיה בעוד שלושה עשורים.

ומה שהם מספרים לנו מעורר רגשות מעורבים. נחיה במגאפוליס, בערי ענק צפופות, בתוך גורדי שחקים. נהיה אלמונים בחלון ראווה, נתונים במרוץ קדחתני עם ההתפתחות הטכנולוגית, ובתחרות בלתי־פוסקת כמצוות המשטר המריטוקראטי.

ניאבק על מידה של פרטיות, נילחם על מפלט מן הרעש הגובר והולך, ומן הלחצים הנפשיים של חיים בתוך המון. נגשש דרכנו בין מתגים וכפתורים, ונתגעגע לימים הטובים ההם כאשר השרברב פתר את הבעיות בעשר דקות ובעשרים לירות.

כדור־הארץ יהיה אי של עושר מוקף ברצועה של דלות. שבעה מיליארד נפשות יצטרכו להוציא ממנה לחמם.

כ־60 אחוזים מהם יחיו במדינות מתפתחות (הכינוי האלגנטי לארצות נחשלות); הודו בלבד תמנה יותר ממיליארד נפשות וסין קרוב למיליארד וחצי! השאר יאלצו מדינות תעשייתיות ומדינות שבשלב התפתחות פוסט־תעשייתית מוקדמת – ואגב, “מכון האדסון” הנכבד מסווג את ישראל העתידה בדרגה זו, יחד ברה“מ, אוסטרליה וניו־זילנד ועם גרמניה המזרחית. גרמניה המערבית, לעומת זאת, מסוּוגת בין המדינות שיהיו בשלב הפוסט־תעשייתי המתקדם, עם ארה”ב ובריטניה וצרפת.

ישראל תהיה, איפוא, במקום השני בדירוג ההתפתחות וזה לגמרי לא רע. פירוש הדבר שתהיה לנו רמת־חיים גבוהה עם המון מכוניות בלי מקומות חנייה, ועם וידיאופונים שכל המטלפן אלינו יוכל לראותנו בהם בפיז’מות ובשֹער פרוע ובשכבות קרם עבה על הפנים.

בשביל עקרת־הבית החיים יהיו גן־עדן עלי־אדמות, בתנאי שתעבור קורס לחשמלאות ולאלקטרוניקה. מערכות סינון אוטומטיות ינקו כל פינה וישאבו כל גרגיר אבק. תשלובת של מנגנון הקפאה־הפשרה ושל תנורים מיקרו־גליים תכין את הארוחה למשפחה.

במטבח תהיה גם מכונה שתייצר לפני כל ארוחה צלחות וכלי אוכל אחרים, לשימוש חד־פעמי, מאבקת פלסטיקה זולה. אם חשבתם לרכוש בקרוב מכונה להדחת כלים ותרו על הרעיון; כבר לא כדאי. נחכה למכונה הביתית לייצור כלים.

לא ברור איזו עבודה בכלל תישאר לרובוט לעשותה, אבל ד"ר גלן סיבורג מן הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית מבטיח שתהיה לנו עוזרת־רובוט. תהיה לה צורת־תיבה, עין אלקטרונית בראש, זרועות אחדות, ולא יצטרכו לשלם בעדה ביטוח לאומי.

בכלל, הבית יהיה אגדה של שכלול, עם קירות אטומים־מפני־רעש שיזרימו חמצן נקי במקום אוורור (האוויר בחוץ ממילא יהיה מזוהם) ועם מזגנים בתקרה שיקיימו טמפרטורה ולחות נוחות וקבועות בכל ימות השנה.

הטלוויזיה בדירותינו לא תהיה דומה כלל לארגז המפלצתי בעל החלון המגוחך שלמענו משעבדים עכשיו הישראלים שליש ממשכורתם החדשית נטו למשך שנתיים. היא תהיה מסך גדול על פני קיר שלם, ובו נקלוט את התכניות האמריקניות ואת התכניות הסובייטיות שישדרו אלינו מן הירח, ואת התכניות המיוחדות שנזמין לעצמנו תמורת תשלום פעוט.

במסך זה יקרינו לנו גם את שיעורי ההשתלמות במקצועות שנבחר, ובשנות אלפיים כולנו נשתלם כל ימינו. יהיה לנו שפע של פנאי ותהיה לנו תחושה מוצדקת של בורות גוברת, כי ההתפתחות תהיה מסחררת ואם לא נדביק אותה בעדכון ידיעותינו, היא תוציא אותנו ממחזור החיים הפעילים.

אכן, ההשתלמות תהיה אחד היסודות השליטים בחברה ויש החוזים אפילו שינוי בחוקת ארה“ב שלפיה יחוייב כל נשיא חדש בהשתלמות משך שנה, לפני היכנסו ל”בית הלבן". יקומו ערי־אוניברסיטה רבות, והכשרונות ישמשו קנה־מידה למעמדו של האדם בחברה. זוהי מריטוקראטיה.

אלא שעם כל הכשרון ועם כל המעמד שיקנה לו הכשרון האדם יישאר אלמוני, כי המוח האנושי הבודד שוב לא יוכל להשתלט על בעיות, והעבודה תתנהל בצוותים. גם הגאונים מבין אנשי הצוות יהיו רק יועצים אלמוניים, כמו כל האחרים – פרט לשדרי טלוויזיה.

אך נחזור למסך הטלוויזיה הרב־תכליתי שעל קיר ביתנו המשופע מתגים. נוסף לכל האמור, נקלוט במסך זה גם את התשדורות שיעבירו אלינו המחשבים על־פי דרישה. בתש"ס נוכל לפנות למחשבים מרכזיים בכל שאלה שהיא, בשפת־דיבור רגילה ונחייג ישיר, והם יענו לנו מיד ולעניין – אלא אם כן יהיו בישיבה. בעוד כמה עשורים המחשבים כבר יהיו כל כך אנושיים שבוודאי יקיימו ישיבות וישתו תה בדיוק כשנזדקק להם. בכל אופן, הישראליים.

אם כן, הבית של תש"ס יהיה מקום נוח ומעניין לשהות בו. חידושי הטכניקה וההמצאות הפנטסטיות בתחום התקשורת יספקו לנו תרבות ובידור, השֹכלה ושעשועים ישר לחדר־המיטות.

אלא שלא לכל המשפחות יהיו דירות משוכללות כל כך. הן יהיו רק למי שיוכל להרשות לעצמו לשלם בעדן. כמו עכשיו. בלשונו של ארתור¹ טאדן מאוניברסיטת פיטסבורג: “ההתפלגות החדה בין קבוצות־הכנסה שונות תימשך ללא שינוי גדול גם בדורות הבאים”. במלים אחרות, יהיו עשירים ועשירים פחות ויהיו מעוטי־יכולת. כמו שנאמר: ולא יחדל העני מקרב הארץ.

אמנם שירותי־הסעד יתפתחו, יתרחבו ויועמקו. אך יחד עם העמקתם תעמיק גם חדירת השלטון לרשות היחיד. שירותיו יצדיקו הצצה לחדרי־הבטן של הנזקק, לחלוקת הוצאותיו, להרגליו בצריכה ולאורח־חייו.

חמורה בהרבה היא הסכנה הצפויה לחייו האינטימיים של הפרט מידי אמצעי התקשורת האור־קוליים החדישים. כבר כיום קל למדי לחדור לרשות־היחיד: אפשר לצלם ממרחקים גדולים בעדשות טלסקופיות משוכללות, אפשר להצמיד מיקרופונים ומשדרים זעירים לסיכה של עניבה, אפשר לעקוב אחרי תנועותיו של אדם במעגל טלוויזיה סגור, לצוֹתת במכשירים אלקטרוניים לשיחות המתנהלות בחדרי־חדרים, לגלות את תכנם של דברי דואר מבלי לפתחם.

מחר כל אלה ייראה כמשחקי ילדים. ההתפתחות הטכנולוגית החזויה תאפשר פלישה עמוקה ממש לחיינו הפרטיים, גם בלי שנדע על כך. לא נוכל למנוע מן האח הגדול או מאחים קטנים, מזרועות השלטון או מגורמים פרטיים רבי־כוח, כי יפשיטוּנוּ בבילושם עירום ועריה, יפשפשו במעשינו, יעקבו אחרי תנועותינו, יחשפו סודותינו, יבחנו כליות ולב (שתולים) וינסו לגלות את מחשבותינו הכמוסות ביותר.

קשה לומר שזוהי תחזית סימפטית. לדעת הארי קאלבן, פרופ' למשפטים באוניברסיטת שיקאגו, חייבים לחקור אנשי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כיצד ישפיעו הצמצום בחופש הפרט והפגיעה ברשות היחיד שלו על בריאות נפשו. קאלבן מטיל ספק, אם אמנם תוכל הרשות המשפטית להתייצב בשער ולהגן על הפרט מפני חדירה לתחומו, אך לדעתו יקומו מוסדות מיוחדים שתפקידם יהיה להבטיח לנו כמה רגעי פרטיות במסגרת החיים־בחלון־הראווה של המאה הבאה.

נוסף לזה תאבד לנו גם “הפרטיות האינטלקטואלית”, זו המתאפשרת בקריאה ובמחשבה אגב קריאה. הסוציולוגים אומרים כי נוהגי הקריאה המקובלים כיום ייעלמו בעוד דור. האדם בתש"ס ישתמש בעיקר באמצעים אלקטרוניים כדי לרכוש דעת ומידע.

כאילו לא די באלה, מבטיחים לנו גם התערבות בחדר־המיטות. השלטונות יעשו מאמץ להגביל את הילודה מפחד התפוצצות האוכלוסיה. יש החוזים אפילו לידה על־פי רשיון. אך תמורת זאת יוכל כל זוג לבחור ולקבוע את המין של ולדו. מי שירצה בן יודיע על כך לחסידה המעבדתית, ומי שיעדיף בת – בת תהיה לו.

לא ברור כיצד זה ישפיע על הרכב האוכלוסיה בעולם. כל זמן שהסידורים הם פרימיטיביים כבימי בראשית, הטבע יוצר איזון כמעט מושלם בין זכרים ונקבות. אבל כשאנשים יתחילו להתערב בעניין, ודאי יצטרכו להקים איזה משרד ממשלתי שידאג לתיאום ואיזון, – וישכנע את ההורים לבחור בבן או בבת לפי הצורך הסטאטיסטי.

אבל לפחות זאת מבטיחים לנו החיזויים כי בעשרות השנים הקרובות לא יהיו ניסויים גנטיים להשבחת גזע האדם ולא יהיו חידושים ביולוגיים מהפכניים במין האנושי.

התינוקות, ברוך השם, יוולדו בדרכים קונבנציונליות בהחלט.

למרבה הצער, לא יחול גם שינוי מהפכני בתוחלת החיים של האדם. אמנם, הרפואה תתקדם, ישתכללו התרופות נגד מחלות נגיפיות, מחלות־לב הכרוכות בסתימת העורק הראשי ייעלמו, ויהיו דרכי ריפוי לרוב סוגי הסרטן. אי־שם במאה ה־21 עשוי המדע להצליח להאריך את חיי האדם עד 120. אתם ואני כבר לא נהנה מזה.

עיקר שכחתי: במאה הבאה יעמוד מדע הרפואה חסר־אונים מול הנזלת, בדיוק כפי שהוא עומד היום. הדרך היחידה לרפאה היא להפוך אותה לדלקת־ריאות שאותה יודעים לרפא. מכיוון שזאת דרך מסובכת מדי, נמשיך להתעטש. אסותא!

---

אין סוף לקדמה או התחזית הורודה של משפחת המחר

מאת

חנה זמר

הפעם זכיתי ומלאכתי נעשתה, בעיקרה, בידי אחרים. מה שתקראו להלן נכתב ברובו ע"י מר קופף המשמש מנהל התכנון התעשייתי במחלקת הפיתוח של מערכות מתקדמות של חברת אַי. בִּי. אֶם., והאמינו לי שלא מתוך עצלות העתקתי קטעים נבחרים מדבריו. פשוט, הנחתי כי העלון של אַיי. בִּי. אֶם. איננו מגיע לידי הציבור הרחב, וחבל שיפסידו את פניני החזון והשראת־הרוח בתחזית על החיים המתוקים שאנו צפויים להם בעוד 17 שנים בזכות תחנת־קשר אוניברסלית שתפותח עד אז.

מר קופף מניח שניטיב יותר להבין את אשר תעשה למעננו המפלצת האלקטרונית הקטנה, אם ידגים לנו את הדבר בצורה סיפורית־עממית, על־ידי תיאור בוקר אחד בחייה של משפחת איקס – משפחה טיפוסית ברובע־מגורים טיפוסי של עיר טיפוסית, בארצות־הברית. מסתבר שבעידן המחשבים הביתיים כולנו נהיה אנשים טיפוסיים בבתים טיפוסיים עם סדר־יום טיפוסי שיתמלא בדרך טיפוסית. זה מטפס על העצבים, נכון?

ובכן באותו בקר טיפוסי בשנת 1986 קמה הגברת מאוחר, כרגיל. היא פטורה מייסורי השכמה גם בבוקר זה, אף־על־פי שבערב היא מצפה לאורחים. שכן, לפני לכתה לישון היא הזינה את המחשב שלה ברשימת המאכלים (הטיפוסיים) שתגיש ל־30 המוזמנים, ועתה היא שקטה ובטוחה שהכל יהיה בסדר גמור.

סוף־סוף היא קמה ופוקדת על המחשב לאפות בּצקניוֹת לארוחת הבוקר. מה יש לדבר? המחשב עושה זאת תוך דקות ספורות. יתר על כן, הוא גם מורה למערכת המטבח האוטומטית שתגיש את הבצקניות יחד עם קפה. בינתיים קורא אדון איקס את העמוד הראשון של עתון־הבוקר, המוקרן על־ידי תחנת הקשר האוניברסלית על מסך רחב המכסה קיר. אחר־כך, לוחץ מר איקס על הכפתור המפעיל מכונת־כתיבה; כפתור אחר מקשר אותו עם הבורסה; לוחץ על כפתור נוסף והנה, על הקיר נפרשת – נחשו מה? מודעה המהללת את מעלותיו של מחשב ביתי חדש… נפלא.

אבל זה עוד לא כלום. כי מר איקס נפרד מאשתו, עולה במעלית לרחבת־הגג ושם ממתינים לו אופני־טייס הקשורים למערכת תובלה המונית מהירה. את דקות הטיסה המעטות בין ביתו למשרדו מבלה מר איקס בהתבוננות שקטה בעולם שמתחתיו, שם מתנהלת שיירה אין־סופית של מכוניות אשר מהירותן ומהלכן מכוונים על־ידי בקרה אלקטרונית מרכזית. מסתבר שדקות אלה הן הנעימות ביותר ביומו של מר איקס; הן משרות עליו תחושה נפלאה של השתייכות להשגחה אלקטרונית עליונה הפוקחת עין על כל מה שמתחת לפני השמש.

נדמה לי שזה המשפט הנשגב ביותר בסיפור המלבב של מנהל התכנון התעשייתי במחלקת הפיתוח של מערכות מתקדמות של חברת אַיי. בִּי. אֶם. נפשי ממש יוצאת לשנת 1986, כאשר נזכה לתחושת ההשתייכות הנפלאה להשגחה האלקטרונית העליונה.

אבל גם זה אינו הכל, גבירותי ורבותי, כי אחרי שמר איקס טס לעבודה, יושבת רעייתו בכורסה הטיפוסית שלה ומכוונת את הרדיופון אל זלצבורג כדי לשמוע קונצרט חגיגי בניצוחו של ליאונרד פינקלשטיין. פתאום מפריעה לה קריאתו של בנה החולה. מיד מתעורר מצפונה, והיא מתקשרת עם רופא־המשפחה. הנה, מופיעים פניו הנעימים של זה על מסך הטלוויזיה הפנורמית של תחנת הקשר האוניברסלית, שבעזרתה הוא בודק את הילד מרחוק. זו רק הצטננות קלה, תודה לאל.

ברושם ההתרגשות שעברה עליה לוֹחצת הגברת איקס על כפתור ירוק בתחנת הקשר האוניברסלית הכל־יכולה, וזו מייצרת בדקות ספורות שמלה פרחונית הדוקה לגוף. השמלה עשויה מחומר פלסטי ומצויידת בתרמוסטט פנימי השומר על טמפרטורה ממוזגת סביב גופה של מרת איקס. אמנם מסתבר שגיזרת השמלה לקוּיה במקצת (ודאי בגלל ההתרגשות בעת שהגברת לחצה על הכפתור), אבל זה לא נורא. ככלות הכל, השמלה נועדה לשמש אותה שעות אחדות בלבד. אחר־כך שוב תלחץ על הכפתור.

באנחה עמוקה שוקעת הגברת איקס בכורסה. היא עייפה מאוד מעבודת הבוקר. בשמץ של קנאה היא מהרהרת בחיים הטובים והמתוקים הצפויים לה בשנת 2000, כאשר לרשות הבריות יעמדו מכונות משוכללות באמת…

כך מסיים מר קופף את סיפורו המופלא. אבל ספק אם אמנם זה סיומו. שכן בשנת 2000 תתגעגע הגברת איקס לשנת 2020, כאשר יהיו מכונות משוכללות עוד יותר עם השגחה אלקטרונית עליונה עוד יותר, ועם כפתורים רבים עוד יותר בתחנת קשר עוד יותר אוניברסלית.

---

דור ההפגנות או מה פתאום איכפת להם

מאת

חנה זמר

הלימודים מושבתים ושטח האוניברסיטה מזכיר שדה־קרב. הפגנות סטודנטים סוערות נמשכות זה ששה ימים. המפגינים נושאים תמונותיהם של מאו־צה־טונג, צ’ה גווארה ורודריגז קדישזוגר. הם דורשים דמוקראטיזציה בניהול האוניברסיטה, מודרניזציה בתכנית הלימודים, ליבראליזציה בציונים ומוות לרקטור. הם תובעים אספקה חפשית של אֶל־אֶס־די, ניתוק התארים האקדמאיים מן ההישגים הלימודיים והשמדה מידית של פורמוזה. אחד נהרג, עשרה נפצעו ועשרות נעצרו בהתנגשויות בין המפגינים והמשטרה.

מנין באה ידיעה מלבבת זו? מקליפורניה או מניו־יורק, מפאריס או ממדריד? מכל אלה גם יחד, וכן מרומא ומטוקיו, מברלין המערבית וממקסיקו־סיטי, מרוטרדם ומקאהיר, מפראג ומלונדון.

התפרעויות סטודנטים ונוער היו לתופעה החברתית הנפוצה של הזמן החדש, ויש בהן מן האוניברסליות המבורכת. המניעים בוודאי שונים ממקום למקום, אך הגילויים דומים: מרד נגד המימסד, מטרות מבולבלות ואמצעים אלימים.

לפתע הכל התחילו להתגעגע ל“דור האספרסו” המושמץ של אמש, לנוער האדיש שהאבות הטיפו לו בעליונוּת מוסרית: בימינו האוניברסיטה היתה מרכז של תסיסה חברתית. אצלכם היא מכון מקצועי ומועדון בילויים. אינכם חושבים אלא על הבידור שלכם ועל הקאריירה שלכם.

והנה “דור האספרסו” השתגע והפך לדור המפגינים. פתאום איכפת להם. לא ברור מה בדיוק איכפת, אבל איכפת נורא.

והכל התחילו לנתח ולפרש ולהסביר את התופעה החדשה. הסוציולוגים מדברים על ניכור, הפדגוגים על הפקרות, הפסיכולוגים על תיסכול, השמרנים על פרי־הבאושים של החינוך המודרני, הסטאטיסטיקאים על מיעוט־העושה־רוח, ואנשי־דת על החלל הפנימי הריק בימי כיבוש החלל החיצון.

כל מישהו־משהו למצוא הסבר לתופעה המידבקת. האדם מן השורה סבור כי הסטודנטים של היום סובלים מהיעדר דאגות; לא חסר להם דבר, יש להם עודף של מרץ, אין להם אתגר, ולכן הם נעשים מהפכניים־של־לא־כלום.

שמאלנים בלי אידיאולוגיה, אידיאולוגים בלי כיווּן, ניהיליסטים, אנרכיסטים. מאואיסטים־בגרוש, חמומי־מוח מבולבלים, מפירי־סדר אינפנטיליים, מורדים לשם מרד.

אבל יש גם המבינים אותם. יש הזוכרים את נעוריהם ואת האימרה, כי “כל מי שאינו מהפכן בגיל 20 – אין לו לב; וכל מי שנשאר מהפכן בגיל 40 – אין לו ראש”. ואם אפשר היה לסלוח על אהדה פרו־סובייטית לפני שלושים שנה, אפשר לסלוח על אהדה פרו־סינית היום. בסין לפחות אין רצח המוני.

יש גם המודים, כי מצוי יותר מגרעין של צדק בטענותיהם הקונקרטיות של הסטודנטים על נוהלים מאובנים וסדרים מפלים ותפיסות שאבד עליהן הכלח.

וגם כשהם מוחים בלי לדעת בדיוק נגד מה הם מוחים, ומורדים בלי לדעת בבהירות למען מה הם מורדים, הרי הם פועלים מתוך תחושה בריאה; בריאה יותר משל אלה הממשיכים בשיגרה הרוגעת של סדר־אתמול, תלושים מן המחר שכבר התחיל.

המורדים האלה שנולדו אתמול, לא הכירו את המציאות של שלשום שעיצבה את הדפוסים החברתיים של היום. הם רואים כי החברה מתכוננת לקבל בהם גם את פני המחר. הם חשים בפער שבין ההיערכות החברתית השמרנית ביציבותה לבין התמורות הכבירות המתחוללות בלי־הרף ומשנות פני עולם וחיי אדם. כאותו ילד, הפתי הקטן, שצעק: “המלך הוא עירום”, בעוד קהל המבוגרים התפעל מיפי הבגדים שלא היו ולא נבראו, כך מעיזים הנערים הבלתי־מחונכים האלה לראות שהחברה לא סיגלה לעצמה לזרם השינויים המציף אותה. הם מוחים על השיתוק הרעיוני המלווה את המהפכה המדעית; הם חשים כי כאן משהו פגום מיסודו, ואם כי אינם יודעים איך לתקן את הפגום ונתפסים לשטויות – הם מתריעים ומזעיקים.

ואולי אלה הם הסברים מורכבים יותר מדי ומבוססים פחות מדי. אולי צדק נשיא ליבריה ויליאם טבמן בהסברו המשעשע בפשטותו: לדעתו, בכל אשמות האמהות המודרניות הסוגדות ליפי הגוף ואינן מניקות עוד את פרי־בטנן. בני הנוער של היום ינקו חלב בהמות, ולא פלא שהם מתנהגים כבהמות… נאום הנשיא טבמן.

ישראל

מאת

חנה זמר

---

תמונת פתיחה - ישראל

מאת

חנה זמר

כדי להיות ציוני,

אין צורך להיות משוגע –

אבל זה עוזר…

(חיים וייצמן ז"ל)

---

הישראלי המצוי או ככל היהודים והגויים

מאת

חנה זמר

הישראלי המצוי, אם יש ישראלי מצוי, הוא ככל האדם – אבל שונה. ככל “גוי”, אבל אחר. ככל יהודי, אבל לא בדיוק.

הישראלי הוא מזיגה הרמונית של ניגודים קטביים. הוא אינדיווידואליסט קולקטיבי. הוא סנוב עממי. הוא פקעת רוגעת של עצבים רוטטים. הר־געש של קור־רוח. הוא אידיאליסט חמרני, ריאליסט המאמין בנסים, קוסמופוליט הדוגל בלאומיות. הוא נרגן כשהמצב טוב, ושליו שהמצב חמור. הוא אדם לעת מבחן, החי חיים נורמליים בהחלט בתנאים בלתי־נורמליים לחלוטין.

הישראלי המצוי הוא בלתי־פורמלי. כתכונה בודדת חוסר הפורמליות אופייני לו יותר מכל תכונה אחרת ונותן ביטויו בכל התחומים – בלבוש, בהתנהגות, במגע חברתי, בחינוך בניו. במידה רבה, אפילו בצבא, ובמידה רבה מדי (לדעת הממונים על הביקורת) בניהול ענייני הכלל, במשק ובמינהל.

נכון, הישראלי נטש את מה שהיה פעם “הלבוש הלאומי” שלו בארץ־ישראל: מכנסי החאקי וחולצת החאקי שמורים עכשיו בארון לימי השירות במילואים, וכובע הטמבל משמש את הקריקטוריסט יותר מאשר את האזרח הממוצע. אבל הוא ממשיך לטפח את התרבות המקורית של הצווארון הפתוח.

הוא לא יענוב עניבה בקיץ וחש עצמו חפשי להופיע בלעדיה כמעט בכל מקום וכמעט בכל הזדמנות, עם מקטורן או בלעדיו. אפילו בקבלת־פנים בבית הנשיא, ולא ייצא דופן. אפילו בישיבות הממשלה אם ייבחר לממשלה.

יש אמנם אי־אלו מסעדות ומועדונים המחייבים את לקוחותיהם ב“מראה מכופתר” (אחד מאלה אף סירב לארח שר בישראל שבא לסעוד בלי חליפה ועניבה). אבל במקומות אלה מרובים בדרך כלל השולחנות הריקים.

הישראלי המצוי אינו יודע את ההבדל בין “עניבה שחורה” לבין “עניבה לבנה” חוץ מן הצבע, והוא ירגיש עצמו כאידיוט, אם ייאלץ להופיע בסמוקינג ועניבת־פרפר (קצין ישראלי בכיר, שצילמתיו במדי־השרד של צה“ל המיוחדים לאירועים רשמיים בחו”ל, השביעני אלף שבועות שלא אַראה את הצילום בארץ, כי יצחקו לו. בשבילנו זה כמו באופרטה…).

כמובן, תרבות הצווארון הפתוח צמחה על רקע האקלים החם שלנו. אבל וושינגטון, למשל, חמה בקיץ הרבה יותר מתל־אביב, ולעומת ירושלים אקלימה ממש סוּב־טרוֹפּי. בכל זאת לא תמצאו עם אדם המכבד את עצמו בלי עניבה. הוא סובל כדי לא להפר מוסכמות. ודאי, יש שם מיזג־אוויר ברוב המקומות ואחרי אמבטיית־הזיעה ברחוב המחניק אפשר להינפש באוויר הצונן של המשרדים והבתים. אולי גם אצלנו ייעלם הצווארון הפתוח כאשר מיזוג־האוויר יתאזרח כתופעה כללית. ואולי לא. מי נביא וינבא?

האח החרפי של הצווארון הפתוח הוא האפודה. אפודה במקום מקטורן או מתחת למקטורן, עם או בלי עניבה. ושוב, הסיבה באקלים. החורף הישראלי אמנם איננו קר ממש, אך גם איננו ערוכים לקראתו היערכות של ממש. מחוץ לירושלים התחילו רק באחרונה לגלות מהי הסקה (של ממש), ולישראלי המצוי גם אין מעיל־חורף של ממש. אז הוא לובש אפודה, ולעזאזל הפורמליות.

אצל הנשים, זה עניין אחר. הישראלית לבושה לפי האופנה, עכשיו אפילו בקיבוץ, אבל זה אינו קשור לאופי הלאומי אלא לאופי הנשי. עם זאת, אין הישראלית נזקקת לשמלת־ערב, והיא יכולה להופיע בכל מקום בשמלה נאה של אחר־הצהרים. ואשר לכובע, להוציא את כובע־השמש, הוא כידוע לא התאזרח בארץ. הישראלית המצויה רוכשת כובע בצאתה לחו“ל, בדרך כלל בהשפעת כובעי התיירות מ”הדסה" (כובעים עם פרחים ופירות וסרטים ונוצות, בצבעי פאסטל מתקתקים). בשובה לארץ היא תשים את הכובע “במקרר”. הוא עדיין פורמלי מדי בשביל האווירה בישראל.

חוסר־הפורמליות שלנו נובע במידה רבה מתחושה של חירות אישית ושל שויון חברתי. אמנם איש לא יטען שיש בארץ שויון חברתי במובן הכלכלי. אין. קשה גם לטעון שאין מחיצות חברתיות על־פי מעמד כלכלי. יש. אבל במגע השיגרתי בין הבריות יש אווירה של שויון. אין סאֶרוויליות מכאן והתנשאות מכאן. אין יראת־כבוד כלפי הורים ומורים ומבוגרים בכלל. אולי סטינו מן המסורת שהישראלי המצוי, הנוסע במונית, יושב ליד הנהג. הוא הדין לגבי בעל מכונית פרטית עם נהג “צמוד”, במיוחד אם הוא חבר־ממשלה.

האם שמעתם על ישראלי המחייב את נהגו ללבוש מדים? אף לא נשיא המדינה. אם תראו בארץ נהג במדים, סימן שהוא עובד בשגרירות זרה. בשביל הישראלי זוהי תופעה טבעית, כי על כן ישראלי הוא, תודה לאל.

העוזרת המצויה קוראה למעבידה שלה בשמה הפרטי וספק אם תמצאו תקדים לכך בעולם. זוהי האווירה של שוויון.

כולנו שווים, אבל יש שווים יותר. במיוחד הילדים. הם השליטים האמיתיים במשפחה הישראלית המצויה.

לילדים בישראל אין דודים ודודות. כלומר יש להם, אבל לא מכנים אותם כך. הם יכולים להיות בני ששים, אבל הצבר המצוי יפנה אליהם בשם פרטי, כשם שיפנה לגננת בשמה הפרטי, ובמקרים רבים גם למורה. הצבר הוא חמוד מאין כמוהו בעולם ומחוצף מאין כמוהו בעולם. השתגעת אמא? זוהי תחושת החירות. זוהי מציאות השויון שבה הוא שווה יותר.

מדוע מחנכים אותו כך, אם אפשר לקרוא לזה חינוך, לא ברור. גישה יהודית אין כאן. החינוך היהודי בנוי על עול־משמעת ויראת־כבוד כלפי הורים ומורים ומבוגרים בכלל. אולי סטינו מן המסורת הזאת וחידשנו את החינוך לחירות מוחלטת־כמעט מתוך רצון לגדל טיפוס יהודי חדש, טיפוס אדם חדש, משוחרר מתסביכים ומכבלי מוסכמות, ממושמע מרצונו החפשי. ומעניין שהצלחנו. אפשר לסמוך על הצעיר הישראלי שלא יאכזב.

אולי הוא לא יחזר אחרי הצעירה כפי שמקובל במערב, כי גם לזה יש זכויות שווות. ושויון זכויות לאשה, כפי שגילו הנשים באיחור, מבטל את זכויות־היתר שלה, ואין מקום לשום גינוני אבירוּת כלפיה.

הביטוי הבולט ביותר לשויון האשה בישראל הוא בגיוס־החובה לצה"ל. מבחינה זו היא הגיעה לדרגת השויון העליונה בעולם, וכל העולם יודע זאת. כתבה על ישראל בז’ורנל עממי איזה־שהוא, פשוט לא יתכן בלי תצלום של חיילת חיננית עם תת־מקלע. זה הסמל הבלתי־רשמי, כמו שהמנורה היא הסמל הרשמי.

הישראלית נהנית משוויון: איסור ביגמיה, זכות הצבעה, חובת גיוס, שכר שווה בעד עבודה שווה, דריסת־רגל בכל מקצוע, חישוב נפרד של מס־הכנסה, עזרת הבעל במשק־הבית, וראשות־ממשלה על מגש־כסף.

אבל זכויות ־היתר עברו מעולמה של הישראלית. הבחור אינו רואה עצמו כמחזר אחריה וכמבקש חסדיה. מכל מקום לא יותר משהיא מחזרת אחריו ומבקשת חסדיו. למשל, הישראלי האמיתי לא יפתח את דלת המכונית לבת־לוויתו, אלא מבפנים. שתחכה חצי דקה, מה יש? זה יותר פשוט מלפתוח שתי דלתות מבחוץ. אם בעניין זה יש יוצאים מן הכלל, הרי אין כמעט יוצאים מן הכלל בנוהגי פתיחת־הדלת אחרי חנייה. איזה בחור ישראלי בריא ברוחו יקפוץ מן המכונית, יעקוף אותה, יפתח את הדלת לבת־לוויתו, ינעל אותה, וישוב אל דלת מושבו כדי לנעול אותה? שתפתח לעצמה מבפנים, ותצא, (צודק!). דבר פעוט הוא, אבל אופייני לדפוסי ההתנהגות. ההגיון מנצח את הגינונים בזכות השוויון.

שויון: הוא אינו חייב במוהר והיא אינה חייבת בנדוניה, העקר שההורים חייבים בדירה ובריהוט. ובמסיבת־פאר של החתונה.

אולי, פה ושם, יש עוד המבקשים מוהר ויש עוד הדורשים נדוניה. סוף־סוף הישראלי המצוי הוא תוצר של שבעים גלויות. אבל הצעיר, בין אם נולד בארץ ובין אם הובא אליה, לא חשוב מנין, “התבולל” לחלוטין. שפת הארץ שפתו, אורח חייה אורח חייו. הוא מדבר עברית, מתנה אהבים בעברית, חולם ומחשב בעברית – אבל הוא מקלל ברוסית ובערבית. הישראלי הוא, כנראה, היצור היחיד בעולם שאיננו מקלל בשפתו.

הישראלי־העולה עבר לא רק מארץ לארץ. לעתים הוא עבר גם מתקופה לתקופה. דור ההורים לא תמיד יכול, או רוצה, לעקור עצמו מן הרקע התרבותי ומאורח־החיים של ארץ מוצאו – וזה יוצר בעיות מיוחדות בין אבות לבנים. כי מלבד המתח הרגיל בין הדורות קיים לעתים הניגוד הקטבי במושגים, הניגוד בין הישן והחדש.

אבל הניגודים הם טבעיים בישראל. עם עתיק במדינה חדשה. גמל עם מנוע של סילון. וכאמור, מזיגת הניגודים היא קו־אופי של הישראלי. הוא ספקן מאמין. הוא חלמן מציאותי. הוא בלתי־מנומס אבל לבבי, דוֹגמטי להלכה ופרגמטי למעשה, ציניקן כלפי חוץ וירחמיאל בתוך־תוכו.

הוא כמו ארצו, שהיא ארץ זבת חלב ודבש וארץ אוכלת יושביה. ארץ של סתירות המתיישבות באורח פלא. מדינה מנצחת במלחמות ומתפללת לשלום, עורכת מגביות ומושיטה סיוע. מדינה של אבסורדים הגיוניים ובלגן מסודר.

הישראלי מלא מרץ, מזיע ומשוויץ. יש לו מיליון תכניות, אבל אין לו זמן לתכנן. בדרך כלל, תחילה הוא מבצע ואחר־כך מתכנן. זה ענין של מסורת (נעשה ונשמע), ענין של מזג ושל תנאים. אך אם איננו מתכנן מובהק, הרי הוא אמן האלתור. בכל מצב שבו דרושה תושיה, הישראלי יצטיין. בפעולות־קרב, ובשיקום חבל קאזווין אחרי הרעש בפרס, בסיוע טכני בנפאל, או בבית־הספר לטיס בארה"ב.

הישראלי הוא דמוקראט מטבעו. הוא חושב, והוא רוצה להשפיע. הוא זקוק לחירות דיבור כאוויר לנשימה (חיים וייצמן אמר כי הוא נשיאם של מיליון נשיאים, כי היו בארץ רק מיליון יהודים).

הוא גם וכחן המתווכח לצורך ושלא לצורך. באוטובוס,ליד אשנב הדואר, עם שוטר, עם האשה, עם השכן. מתווכח אפילו כשהוא מסכים. כי זה הספורט הלאומי של היהודים, והישראלי הוא היהודי.

כן, בראש וראשונה יהודי. אולי אין לו די “תודעה יהודית”, אבל יש לו הכרה עמוקה, כי הוא המרכז והתקווה של העם המפוזר הזה, ולמענו הוא בונה ולוחם.

כי לישראלי המצוי יש תחושה של שליחות. זה לא מוּּדע לו 24 שעות ביום, ושבעה ימים בשבוע. הוא אינו משנן לעצמו בלי הרף שתפקידו להביא גאולה לעולם, או ישועה לעמו, או התעלות לחברה. הוא רוצה מכונית וטלוויזיה ודירה נאה ובילוי בחו"ל, ועליה בדרגה והורדה במסים. יש לו יצרים אנושיים, ולא דחפים משיחיים. הוא יודע לוותר כשנחוץ ולהתעלות כשנדרש, ואולי זה אינו מיוחד לו. אולי גם אחרים, במבחנים דומים, הגיעו ויגיעו לדרגה כזאת. מה שמיוחד לישראלי המצוי הוא שגם בימים כתיקנם, אם יש לו ימים כאלה, הוא יודע שיש לו שליחות ושהוא מקיים שליחות. כחלק של הקולקטיב הוא יודע את מטרתו, את טעם חייו, את משמעות עמלו מאבקו.

בעולם הנבוך של ימינו זוהי תופעה נדירה והיא המקנה לישראלי רחשי הערצה בלב זרים. ובסתר לבו שלו, ולפעמים גם בגלוי, הוא שותף להערצה זו.

---

חמסין או צו־גיוס לשעת חירום

מאת

חנה זמר

העפעפיים כבדים, הגרון ניחר. מרחוק מזדחל כאב־ראש עמום, על הפרקים נסוכה לאוּת. קשה לישון וקשה לנשום והכל מעצבן.

“אוף, איזה חמסין! איני זוכר כמותו מימי”. מי מאתנו אינו אומר זאת מדי פעם? בצדק.

אם נדמה לכם – כפי שאמנם נדמה לכולנו – כי החמסין של עכשיו קשה מבשנים הקודמות, אתם עלולים לטעות מבחינה אובייקטיבית, אבל תצדקו סובייקטיבית.

שכן מסתבר, כי לחמסין יש השפעה מצטברת על בגוף, ליתר דיוק על יותרות־הכליה, וכי במרוצת הזמן הולך ונחלש כושר־ההסתגלות שלנו לתנאי־היובש החמסיני.

בימים של סבל מרודן האקלים הזה נוכל, איפוא, להתנחם בתחזית שבעתיד נסבול ממנו יותר. השפעתו הקשה עלינו תלך ותגבר. איזו נחמה!

עכשיו קוראים לו שרב. השרב איננו נעים יותר מן החמסין, אבל הוא עברי יותר. הוא לקוח מישעיהו (מ"ט, י') שם נאמר: “לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכּם שרב ושמש”. זאת היתה, כנראה, הבטחת בחירות.

אך ככל שנקרא לו שרב, כאשר הוא מופיע – הוא ממש חמסין. כולנו יודעים כי חמסין הוא חמישים בערבית, והערבים כינו את ימי היובש בשם זה מפני שהאמינו כי יש 50 ימים כאלה בשנה, בין האביב לקיץ ובין הקיץ לסתיו.

הקלימטולוגים אומרים שזה לא נכון. יכולים להיות חמישים ימים כאלה בשנה, או פחות או יותר, והם יכולים להופיע – ומופיעים – בכל העונות. הצרות אינן נעוצות בטמפרטורה הגבוהה אלא בלחות הנמוכה, וזה חל בחורף כמו בקיץ.

גם זו לא נחמה. ככלל, אין נחמות בשרב. אף לא צרת־רבים. אומרים כי ה“פאֶן” המרכז־אירופי גרוע מן השרב שלנו, וכי רוח “סנטה אנה” הפוקדת את קליפורניה אימתנית עוד יותר, וכי אין מה להתגעגע גם ל“מיסטרל” של צרפת, או ל“לבצ’ה” של ספרד ול“שירוקו” של איטליה ול“צ’ינוק” במורדות האנדים של ארצות־הברית. אין לאן לברוח.

אתה כלימון סחוט במסחטה חשמלית וחולם על עירום בפינה צוננת. אבל אין ברירה, צריך לעבוד, צריך לבצע את פעולות־החולין כרגיל. אתה מתנער ושולח צו־גיוס לגוף ולנפש, מעין צו־התייצבות של שעת־חירום.

זאת אינה התחכמות שלי. זוהי הגדרה של רופאים האומרים, כי השרב מטיל את האדם למצב של דחק וכדי להתנגד לו ולהסתגל אליו צריך להזעיק לעזרה את יותרת־הכליה ואת ההיפותאלאמוס – זה חלק המוח המפקח על הפעילות הרגשית, על השינה, על הטמפרטורה של הגוף, על מאזן־המים שבו, ועל עוד דברים. הוא עסוק מאוד, ההיפותאלאמוס.

אם אינכם מרגישים־על־הגובה בימי שרב, אל תדאגו. זה בהחלט נורמלי. התגובה של אדם רגיל במצב כזה היא ירידה בערנות, עייפות מוגברת, חולשה כללית, ומצד אחר – מתיחות רבה מן הרגיל, נדודי־שינה, תחושה של חוסר־נוחות ואי־שקט מוגבר.

בקיצור, מרגישים כאותו יהודי שפנה לרופא והתלונן: “דוקטור, אני חש לחץ בחזה וצריבה בגרון ודקירות בגב ועווית בבטן; הרגליים כושלות והעיניים דומעות, הידיים רועדות והראש כואב, וגם אני עצמי אינני מרגיש כל כך טוב”.

גם החיות סובלות משרב ומתגוננות מפניו. בדרך־כלל הן מסתתרות במערות ובנקיקים ומצמצמות את שיעור ההתנדפות של הנוזלים מגופן, בהקפידן על מקסימום של מנוחה ומינימום של תנועה. זוהי שיטה טובה גם לבני־אדם, אבל מי יכול להרשות לעצמו חיי מותרות של חייה?

החיות בשבי מנסות להקל על עצמן כל אחת על־פי דרכה. הפיל עושה מקלחת – שואב מים בחדקו ומתיזם על גופו; הקרנף מתפלש בבוץ; הקופים מסתתרים בתאיהם. העופות הופכים את עצמם למאווררים, משיקים כנפיהם בכל הכוח, אם נשאר להם כוח, ומצננים את הגוף. בדרך־כלל, מגלים בעלי־החיים אפאתיה גמורה בימי־שרב, כי אין לרשותם קשרים כדי לשלוח צו־גיוס להיפותאלאמוס.

אינני מתיימרת למסור כל זאת בסמכות של בקי. פשוט, ישבתי בארכיון ביום שרב וחיטטתי בחומר על השרב. הרי כבר אמר אנטישמי מפורסם אחד: “אל תאמרו לי מה היא ספרוּת. אני יודע. ספרות היא מה שמעתיק יהודי מעשרה יהודים אחרים”. מכיוון שאני מסתפקת ברמה עתונאית, אין צורך להעתיק מרבים כל־כך.

אך אילו רציתי למסור כאן כל מה שהעתקתי בנושא זה, היה השרב הקרוב משפיע עליכם השפעה קשה עוד יותר. כי הייתם למדים שהוא משנה את ההומיאוסטאזיס שלנו, כלומר מפר את היציבות הפנימית של גופנו; הוא משפיע על פעילות המערכת האנדוקרינית שלנו ועל רמת הנאורו־הורמונים שלנו, וגורם להפרעות במאזן האלקטרוני בגוף שלנו, ועוד כהנה וכהנה.

כל התופעות הפיסיולוגיות האלה יהיו חמורות יותר אצל אדם הנאבק עם בעיות פנימיות או חיצוניות, מאשר אצל אדם החי בתנאי שלווה. לזה קוראים סוציאל־פסיכולוגיה שרבית.

לשירות הטלפונים בארץ יש, כנראה, בעיות סוציאל־פסיכולוגיות, כי הנאורו־הורמונים של הטלפונים הישראליים ירודים מאוד בימי השרב.

אפילו המחשבים עלולים להשתגע בחמסין וכדי להבטיח את צלילות דעתם האלקטרונית יש לשמור על טמפרטורה אחידה בתא הזכוכית המשכן אותם.

האמת היא, שזו הדרך הטובה לשמור גם על צלילות דעתו של האדם ביום שרב. פשוט, מיזוג אוויר. כאשר אין מיזוג־אוויר ובמקום שאין מיזוג־אוויר, ניסיתי באחרונה להפעיל שיטה חדשה: אני אומרת לעצמי שאם אפשר לפעול בתנאי־שרב במדבר סיני ובבקעת־הירדן, אפשר לעשות זאת בלי קושי בתל־אביב ובירושלים. וזה עוזר! כנראה שזה משכנע את ההיפותאלאמוס שלי המפקח בין השאר גם על הנציונל־פוליטיקה השרבית.

---

מדינה יהודית או הצמיג כסמל הפטריוטיזם הריאליסטי

מאת

חנה זמר

דימויה של ישראל בעולם היום הוא דימוי של מדינה חזקה ונחרצת בתגובותיה, שצריך לרחם על אויביה התוקפניים. הדימוי הזה איננו מוצא חן בעינינו, אך צריך לזכור כי גם אם המסקנה אידיוטית, ההנחה כשלעצמה נכונה למדי.

בקנה־המידה של האיזור הזה אנחנו מעצמה. יש לנו משק די מפותח, יש לנו נשק טוב המופעל על ידי ראש יהודי, וזה צירוף פנטסטי. לא בכדי אמר נאצר אחרי מלחמת־ששת־הימים, כי הערבים הובסו מפני שיחסי הכוחות היו מעוותים: לישראל היו שנים וחצי מיליון יהודים, ולערבים לא היה אף אחד…

כמה שונה המציאות בישראל, בכל השטחים, ממה שאפשר היה לשער לפני שנות־דור! אפילו תיאורים מסולפים המתהלכים עליה כיום נכונים יותר מאותו דימוי חביב ובטלני שניבאו לה עם הקמתה.

באותו זמן הייתי בצ’כוסלובקיה ששלחה אז נשק ליהודים, והיחסים היו לוהטים באהבה. הציונות היתה כשרה מפני שהוכרה כגורם אנטי־אימפריאליסטי מובהק. מותר היה לדרוש בטובתה, להזדהות אתה. היו זמנים.

היהודים ניצלו זכות זו היטב, וכשקמה המדינה הרוב עלו אליה. אבל זה לא מנע מאתנו לספר בדיחות על “איך יתנהלו העניינים במדינת היהודים”.

אהבתי במיוחד את המעשיה על השוטר היהודי של המדינה היהודית שבא לעצור עבריין יהודי. העבריין סירב להילוות אליו. אחרי הכל, מי מציית לשוטר יהודי? “אני עוצר אותך בשם החוק ובפקודת־מעצר של שופט”, רעם השוטר. אבל העבריין לא התרשם: “אני מצפצף על המחוקק שלך, וגם על השופט שלך”. התרתח השוטר ואיים: “שכה נהיה בריאים, חיים, אנחנו והילדים שלנו, שאתה חייב לבוא אתי!” “נו”! – אמר העבריין – “אם אתה הולך בכוח, אני נכנע”…

הגידו העצמכם, זה דומה למציאות?

ברכבות העמים מותקנים ליד החלונות שלטי־אזהרה “אל תוציא ראש וידיים החוצה”. גם ברכבת היהודית יהיו שלטי־אזהרה – אמרנו – אלא שעליהם יהיה כתוב: “תוציא ראש וידיים החוצה ותראה מה שיקרה לך!”

קריין החדשות של הרדיו היהודי יגיד: “ערב טוב. השעה שבע ועשרים והרי חדשות השעה שבע” (כל האירועים היהודיים בחו"ל התחילו באיחור…)

והבדיחות על הצבא היהודי! ממש בדיחה.

משה כבש טנק ערבי וקיבל שבוע חופשה. זה היה, כמובן, במלחמת השחרור, כעבור זמן־מה כבש טנק, שוב קיבל חופשה. בפעם השלישית אמר לו המפקד: “תקבל חופשה אם תגלה לי את השיטה שלך”. מה לא עושים למען חופשה? הלך משה לקו הקדמי, שֹם ידיו כחצוצרה וצעק בקול אדיר: “איברהים, רוצה חופשה? בוא נחליף טנקים!”

שלא לדבר על הפלוגה אשר כבשה מוצב אחרי מוצב ונעצרה בגשר מפני שהיה שם כלב.

היו גם הלצות יותר מבוססות. כאשר חיפשו שם למדינה והתלבטו בין ישראל ויהודה, הועלו הצעות נוספות: פקליסטן – על שום החבילות הרבות שנשלחו מיהודים באמריקה לקרוביהם בארץ; שוויצרלנד – על שום “השוויץ” המקובל בה; שנורווגיה – אתם כבר יודעים על שום מה.

והפעם ברצינות: האם ידוע לכם מה השמות שהוצעו בשביל הכנסת לפני שנקבע שמה כנסת? בצד שמות קונבנציונליים כמו בית־הנבחרים ובית־המחוקקים הועלתה האפשרות הנועזת של סנהדרין, ובית־השפתותיים של עגנון ( – – מדבר. לא בגלל שממה אינטלקטואלית, אלא בגלל יעוד־הדיבור.

וכאשר חיפשו שם לעתון הרשמי של הממשלה – שנקרא לבסוף “רשומות” – הציע שר המשטרה המיועד, בכור שטרית המנוח, לקרוא לעתון “פתשגן ־הכתב”, כפרסומו הרשמי של המלך אחשוורוש…

ומאז גבירותי ורבותי, לא חלפו אלא 21 שנים. שום סטאטיסטיקה לא תמחיש בצורה ברורה יותר מפּכּים קטנים אלה, עד כמה כל מה שיש לנו כאן כיום נוצר כמעט יש־מאין, ומה ארוכה הדרך הקצרה שעברנו מאז.

רק לפני שנים אחדות אמר ניקיטה חרושצ’וב, בשיחה עם גורמים מערביים על כשלון בּירוֹבּיג’ן היהודית, כי האשמה ביהודים: הם אינם מסוגלים לחיים עצמאיים כיחידה לאומית, מפני שהריבוד המקצועי שלהם אינו מאפשר זאת. במקרה זה מותר להניח, כי האמין במה שאמר. הרי זאת היתה דעה נפוצה מאוד, ואילולא חוללנו כאן מהפכה במבנה המקצועי של היהודים, הוא היה צודק. והיום, איפה חרושצ’וב ואיפה אנחנו?

בעצם, איננו זקוקים לתזכורת ולהטפה מיוחדות בעניין זה. הרי אנחנו מתגאים במדינה הזאת, אוהבים אותה, מוכנים למות למענה. רק לחיות בשבילה זה יותר מדי.

הגזמתי? ובכן מפקד בכיר בצה"ל סיפר על תופעה המאמתת את הגזמתי. הוא אמר שכאשר מגייסים בעל־מכונית עם הרכב שלו, הוא דואג לרכב יותר מאשר לעצמו. הוא מתנדב לכל משימה, מוכן להישלח לכל מקום־סכנה; אבל את הצמיגים הטובים שעל הגלגלים הוא יחליף לפני ההתגייסות בצמיגים ישנים ובלויים.

כל בעלי־הרכב בגיל הגיוס ששאלתי אותם בעניין זה, נתנו לי אותו הסבר עצמו: “תראי” – הם אמרו – “את לא מבינה מה הולך בצבא עם רכב. כשאני יוצא למשימה, אני עלול להיפגע, אבל יש סיכוי טוב לחזור בשלום. לצמיג אין שום שאנס. הוא ייהרס על בטוח”.

היהודים נעשו ישראלים.

---

השלכה שולית או אתגרו של עידניאל

מאת

חנה זמר

אה, היו ימים. היו זמנים, היו תקופות. היו ואינם עוד. הלכו, חלפו עם רוח העידן שכבש בסערה את לשוננו המתחדשת. כל נואם המכבד את עצמו, בצדק ושלא בצדק, מדבר על עידן הטכנולוגיה ועידן הגרעין ועידן החלל. העיקר עידן, כי הוא מתאים לעידן המדע, המידע והמידוע – ואין בו נימת בטלנות כמו בימים (של זהב), בזמנים (הטובים ההם) ובתקופות (זוהר). בן־העידן מדבר על עידן.

בענין זה אין כמעט יוצאים מן־הכלל, כי בכלל אין עוד יוצאים־מן־הכלל, אלא חריגים בלבד, אחרי הכל, חריגים הם הרבה יותר סבירים. הם שגורים בפי קבוצת־ההתיחסות המשרה סגנונה על הרבדים החברתיים הנחותים יותר שירשו את השכבות הנחותות יותר – כפי שמוכיח מדגם של קבוצת אוכלוסין, חוץ מחתך של חריגים מפגרים שבשבילם מעמד הוא עדיין מושג מעמדי, כי לא הסתגלו לעידן הסטטוס.

בתקופה הטרום־עידנית היינו בעלי הכרה. למותר לומר, כי ההכרה עברה מעולמנו העברי עד ששוב אין לנו אפילו תת־הכרה. אבל הביאו לנו את התודעה, שום דבר חדיש יותר, ולכן מותר להטיף לו. בתת־מודע כולנו מסכימים עם המרצים והנואמים וכותבי־המאמרים, הדורשים מאתנו תודעה יהודית ותודעה בטחונית ותודעה סוציאלית, שלא לדבר כלל על תודעת קליטה, ותודעת חינוך ותודעת יצוא.

החשובה בכולן, כמסתבר, היא תודעת־התודעה, כלומר התודעה בדבר נחיצותה של תודעה. שהרי, אם תהיה לנו זו התודעה התודעתית, נוכל ליישׂם אותה בשטחי החיים השונים. ואל יהיה היישום קל בעיניכם: אם לפני שנים אחדות איש עדיין לא יישם שום דבר, כי עוד לא הומצא היישום, הנה עכשיו כל איש־עושה רוח כל העת מיישם. גם ותיקים מיישמים מפקידה לפקידה, כי זה העידן של תודעת היישום, וצריך לצעוד עם העידן.

אלא שאי־אפשר ליישם בלי השלכות. ואכן באחרונה יש למירב הדברים השלכות מירביות על דברים אחרים. בעבר, כאשר מושגינו הלשוניים היו שרויים בפיגור משווע, – פיגור מירבי ממש – היתה לדברים השפעה על דברים אחרים. לפעמים היה ביניהם קשר, זיקה, או יחס גומלין. עכשיו הם פינו מקומם להשלכות, כשם שהמעיינות נסוגו מפני המשאבים, וכשם שהתמורות נישלו את השינויים.

הנה כי כן יצרה המהפכה העברית קיטוב מסוכן בין הדורות, במקום שמקודם היה ביניהם ניגוד מסוכן בלבד. למעשה, זהו קיטוב בין דור שאימץ לעצמו מוקדים, בשעה שאבותיו עדיין דוגלים במרכזים. ספק אם יש עתיד לדמוקראטיה העברית, אם לא ישכילו המפלגות לקבוע לעצמן מוקדים במקום מרכזים.

הפיתוח הלשוני יצר פער בסגנון, כשם שיצר את הפער עצמו ויישם אותו במאזן התשלומים ובכל דבר אחר. למעשה הפער הוא דוגמה לפער בין הכוונה לתוצאה: הדחף להבחנה (מירבית) בגוני־מושגים הוליד מלים, שחיסלו כל הבחנה. פעם נאלצנו להסתפק בגירעון ובהפרש ובמרחק, הכל לפי העניין. אך משנפער הפער, הוא בלע את כולם, ואפשר להסתפק בו לכל עניין. זה עידן הייעול.

סוף־סוף נעלמו מחיינו כל הדברים הטפלים והצדדיים ופחותי־הערך, ועולמנו מתמקד עתה בדברים שוליים.

כדי לאזן את השפעת המיתון הלשוני הזה מספקים לנו תחליפים יזומים לאמירה, למשל. איש־ציבור ראוי־לשמו שוב איננו אומר שום דבר. הוא קובע או מציין, מצהיר ומכריז, מדגיש ומטעים. טוען ומבהיר, אבל לעולם איננו אומר דבר.

אין לטעון נגד הפער הנשזר במרקם. אבל כאשר דווקא ההפרש נרקם במשזר, או הגירעון משתלב במקשר, הפער מביא לתסכול.

אין לטעון נגד תודעה, במיוחד כשהיא מלווה השלכות ערכיות. אך יש לזכור, כי לעתים גם הכרה יכולה לעצב דגם של ישוּת מעודנת תרתי־משמע.

אם הדברים אינם מובנים, הרי זה מן הסתם בגלל היעדר משמעות. אלא שזה היעדר משמעות עידני. כי במהותן לא השתנו המליצות מימי ירחמיאל, שאצלו גם גורם היה לפעמים פאקטור.¹ הן השתנו רק בסגנון: אצל עידניאל גורם הוא לפעמים מרכיב בדרך־כלל, במקרים הלא־נכונים.

אבל ביסודו עידניאל הוא בחור טוב.

הוא אינו שם לעצמו מטרות, אבל הוא מציב לו יעדים. הוא אינו מגשים משׂימות, אבל מתמודד עם אתגרים.

ואם כבוד המדינה אינו חשוב לו, הרי זה רק מפני שהוא רוצב ביוקרתה. אז מה?

---

חוצפה כעקרון או חסרה מסורת של עלבון מסוגנן

מאת

חנה זמר

אנשים בלתי מנומסים יש בכל מקום. בארץ אחת פחות, בארץ אחת יותר. אצלנו יש יותר. הישראלים, ובעיקר הישראלים האמיתיים, הם לא סתם בלתי־מנומסים. הם בלתי מנומסים מתוך אידיאולוגיה, כעקרון.

בדיון משודר ברדיו הישראלי שמעתי מחנך ידוע, מורה ומשורר, מגדיר נימוסים כמסכת צביעות. למה אפשר לצפות מן החניכים? אנחנו שוללים שיעבוד לגינוני התנהגות מלאכותיים ושוללים כפיתוּת למוסכמות שאבד עליהן הכלח. אנחנו מחנכים ילדינו לחירות ושוויון ונהנים מחוצפתם החמודה בגיל הרך. כאשר החוצפה חדלה להיות חמודה שוב איננו נהנים ממנה כל כך, כבר מאוחר לשנות את הדבר. צריך להסתגל אליו.

מחקר שנערך באוניברסיטת תל־אביב על דמות הצבר בעיני עצמו ועל דמות היהודי “הגלותי” בעיני הצבר העלה יחס של הסתייגות עקרונית לנימוס. אינני אחראית לתוצאות מחקריו של ד"ר טמרין, אבל נראה לי די סביר שהצברים הנשאלים הגדירו עצמם כחפשיים וכנים, חסרי נימוס ואף חצופים, וכן כיהירים ושחצנים. זה מזכיר את ההגדרה השנונה של וינסטון צ’רצ’יל המנוח: הארי הזקן אמר על עמיתו קלמנט אטלי, כי הוא “אדם צנוע ועניו, ויש לו כל הסיבות לכך”. על הצברים ניתן לומר שהם יהירים ושחצנים, ויש להם כל הסיבות לכך…

בכל זאת יש מן הגישה המסולפת בראיית תכונות אלה כחיוב. בוודאי שיש מן הסילוף בתכונות היהודי הגלותי כפי שהגדירו אותו הצברים באותו מחקר, כניגוד לכנות וליוהרה של עצמם: פחד וחוסר בטחון־עצמי, צניעות ושפלות־רוח, נימוס וצייתנות, רחמנא ליצלן. גם זו תוצאה של חינוך. אינך יכול להקנות בעת ובעונה אחת גם שלילת הגולה וגם כיבוד היהודי בגולה.

לא אגיד שנימוסים טובים הם תמיד כנים. בדרך־כלל הם לגמרי אוטומטיים. קורה לי שאני יוצאת מבית ריק מאדם ואומרת לו שלום או שאני נתקלת בשולחן ואומרת לו “סליחה”, כאילו היה בן־אדם. זוהי תגובה רפלקסיבית של הרגל ההופך טבע שני. אפשר לראות בזה דוגמה והוכחה לטענה, כי הנימוס לרוב איננו דבר היוצא מן הלב. ובכן, מה בכך? אילו אמרתי לאותו שולחן “חמור” במקום לומר “סליחה”, קרוב לוודאי שכך הייתי אומרת גם לבן־אדם. וקרוב לוודאי שזה היה הרבה יותר כן… זה היה מבטא את רגשותי נאמנה ומשרת את רעיון האמת ביחסים האנושיים. אבל איזה יחסים היו אז בין הבריות? הם היו אוכלים זה את זה בכנות גמורה.

מעניין כי מקורה של המלה העברית נימוס הוא במלה היוונית נומוס שפירושה חוק. הביטוי מורה על קבלת היסוד המחייב שבהתנהגות רצויה, ואכן אין קודקס הנימוסים סתם צירוף של גינונים חסרי־משמעות. רוב הגינונים, מקורם במחווה של התחשבות ומותר לזנוח את אלה שהפכו חסרי־טעם. אבל הקשר בין נימוס והתחשבות נשאר בעינו, ואינך יכול לנטוש את האחד בלי לנטוש את האחר.

אצלנו, מרוב כנות אל הזולת זונחים את ההתחשבות. זה המצב במקובל באוטובוס, בתור, באשנב־הדואר, במרכזיית טלפונים, ברחוב, במשרדי ממשלה. ערב מלחמת־ששת־הימים יכולת לחוש את האווירה יוצאת הדופן גם על־פי ההתנהגות הבלתי־רגילה של הבריות. אנשים היו מאופקים, לא דחפו זה את זה ולא צעקו זה על זה, גילו התחשבות ואדיבות ונימוסים טובים. זה כשלעצמו היה מדאיג מאוד; היה ברור שאנחנו נתונים במצב חירום.

לגבי ימים רגילים צריך ללמוד להתחצף בנימוס. זה אפשרי. למשל, קיללו אותי פעם בפולנית “חוד פאַני דוֹ כולרי יאַסנה”. המקבילה העברית תישמע בערך כך: “תלך נא גברתי לעזאזל”. לא יכולתי להבין מדוע שולחים אותי לעזאזל באדיבות כזאת, אבל הניגוד בין התוכן והסגנון שעשע אותי. ומכיוון שהייתי משועשעת לא התרתחתי ולא הגבתי בחריפות, ונמנעה היווצרות השרשרת על עלבון־תגובה תגובה־שכנגד־ומריבה. מסתבר איפוא, כי בלית ברירה יש להעדיף גסות אדיבה על גסות גסה.

במיוחד חשובה הסוואת העלבון כאשר אין מנוס מאמירת דברים חריפים בפוליטיקה, למשל, אינך יכול להסכים ליריבך מרוב אדיבות. אתה חייב להילחם בדעותיו, להראות שהן מופרכות, ולעתים גם מגוחכות או כוזבות. אבל אינך צריך לקרוא לו טיפש ושקרן, כי הדוגמה מדבקת וסגנון המנהיגים יתקבל בציבור. סמי גרונימן המנוח ביקר פעם בכנסת ובשנינה האופיינית לו העיר: “יש כאן אקוסטיקה רעה – שומעים כל מלה”.

הבריטים פיתחו את הסגנון הפרלמנטרי של עלבון אלגנטי לדרגת אמנות. אצלנו, חברי־הכנסת עושים מלאכתם מתוך שיתוף־פעולה בין סיעתי ראוי לשבח, אבל דווקא בוויכוחים הפומביים הם מתפרצים בסגנון וולגארי. הגיע הזמן שיסגלו לעצמם מילון של עלבון מסוגנן. למשל, במקום להגיד “אתה מדבר שטויות” צריך לומר “אדוני בוודאי עושה מאמץ להיות הגיוני, אך למרבה הצער איננו מסוגל לכך”. צ’רצ’יל האשים פעם יריב פרלמנטרי שהוא “מפיץ אי־דיוקים טרמינולוגיים”. יכול היה להאשימו גם בשקר, זה אותו דבר. אך האם זה באמת אותו הדבר?

כמובן, אפשר להתייחס לזולת לפי כל כללי הנימוס ולתקוע לו סכין בגב. באיזור הזה הדבר יתכן. אבל מי רוצה ללמוד מן האיזור הזה?

---

למען השם או שופר משחק עם תאו

מאת

חנה זמר

למשפחת כהן נולדה הבת הראשונה, במזל טוב. הדוד יוס’קה הבטיח מיטת־תינוק, קומפלט עם כילה, וסבא משה קנה עגלה. אפילו לול כבר הכינו לגברת הקטנה, מתנת חבריו־לעבודה של האב המאושר.

רק השם הוא עדיין בעיה, והוא בעיה באמת. כי גם סבתא הגדולה, אמא של אבא, אינה עוד בחיים וגם סבתא הקטנה הלכה לעולמה; רוצים לכבד את זכרן, להקים להן שם בישראל – אבל לאחת קראו שולמית והאחרת נקראה חנה, ואיך זה יַפלו בין הורֶה להורֶה? הכוהנים מתלבטים, מתייעצים, וקצת גם מתווכחים. אך שעת אושר איננה שעת ריב, ולכן מתפשרים. עושים צדק לשתי הסבתות, לוקחים קצת מזו וקצת מזו, ושמח של התינוקת נקבע, נרשם ונגזר. היא תיקָרא שולחנה. שולמית־חנה, שולחנה. מסכנה.

אולי זה מגוחך, אבל זה אינו בלתי־אפשרי. לא אטען, כי זה מעשה שהיה; האמת היא, שהמצאתי אותו. אך זה בהחלט יכול לקרות.

ראשית, מי ימנע את ההורים מלקרוא לבתם בשם שולחנה? אין בישראל גורם המוסמך לכך. שנית, אין להתווכח על טעם ועל ריח, גם לא בשמות. אם נמצאו הורים, שקראו לבתם בשם תפוחה, מדוע לא שולחנה? זה עדיין טוב יותר מאריג – והאמינו לי, יש גם אריג וגם תפוחה.

אם אינכם מאמינים לי, האמינו לדב רוזן, שהוציא קובץ של 2660 שמות פרטיים עבריים; לא כולם נראים רצויים, אבל כולם מצויים: שמות תנ"כיים ושמות מאוחרים, שמות חדשים וחדישים. אין זה ספר ראשון בסוגו, אבל נראה, כי בכל הנוגע לשמות החדשים הוא האוסף הייצוגי ביותר. המחבר ריכז אותם מתוך עיון ברבע מיליון שמות פרטיים המופיעים במדריך הטלפונים, ברשימות ילדי הגנים ותלמידי בתי־הספר היסודיים בירושלים וברשימת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, באמצע שנות החמישים.

קשה להבין את ההורים הישראליים. הם מוכנים לכל קורבן כדי לחסוך עגמת נפש מיוצאי־חלציהם, אבל אינם נרתעים מלתת להם שמות שיעשום מטרה ללעג של בני־כיתתם ונושא של צחוק אצל החבר’ה במסיבות; שמות שיעלו סומק על לחייהם כל אימת שיידרשו להציג את עצמם. קשה להניח, כי בחור ייהנה להציג עצמו בשם שופר; אבל תארו לכם מצבו של אדם, ובמיוחד של ילד, שהוריו קראו לו בשם תאו. ועשו זאת – עיינו בדף 110 בספר. מן הסתם חשבו את תאו למהדורה עברית של הדוד תיאודור.

יש ספרות ענפה ומלבבת על תלאותיהם של בני־ישראל בגלות אירופה, בתקופה שבה קבעו בשבילם פקידי השלטון שמות משפחה. אם מתוך האנטישמיות ואם מתוך שאיפה לסחוט שוחד תמורת מניעת הבזיון, או משתי הסיבות גם יחד, ניסו להדביק להם שמות מכוערים ומשונים. והיהודים היו מוכנים לחסוך פת מפיהם, ובלבד שיקראו להם רוזנווסר (מי־ורדים) וגולדפאדן (חוט־זהב) במקום רויטשוואנץ (אדום־זנב) ושטינקפיש (דג מבאיש).

אבל עכשיו, אצלנו, כאשר כל אחד חפשי לחלוטין לבחור או לחדש שם, פרטי או משפחתי, לעצמו או לצאצאיו – המזוכיזם, פשוט, משתולל. כאשר מדובר בילד, זה יכול להיות גם סדיזם. התינוקות הרכים, שאין שואלים את פיהם ושאינם יכולים להתגונן, נופלים לפעמים קורבן לדמיון הפורה והפרוע של הוריהם.

כי מה חטא חטאה תינוקת תמימה, כי יקראו שמה – אניה? או ריקודה או אופנה. איזה מין אופנה היא זאת? ומדוע נותנים לבן שם כמו זן־אילן, או חליל?

איך שהוא, התרגלו לשם אבא, אפילו במשרד החוץ. אבל אין זאת עדיין סיבה מספקת לקרוא לבת בשם אמא. למען האמת, אינני מתפעלת גם מבובה, או מבושם, אחרונה ולולבה. מובן שאלה יוצאים־מן־הכלל.

בדרך כלל, שמות פרטיים באים בגלים. לפעמים אפשר לקבוע גילו של אדם על פי שמו. דור העוזים והדליות, הוא דור ההורים של ילדי־היום, נוטה לא פעם לבחור לבניו שמות בעלי צליל המקובל גם בלועזית. אחרי־הכל, הם יסעו לחו“ל, אולי גם ילמדו בחו”ל. זהו עידנם של שירלי ושרלי, של ליאורה וליאור. ומי יודע – אולי רק בזכות הפזילה לח“ול חוזרים לאופנה גם שמות תנ”כיים, כגון דוד ודינה, מיכאל ומיכל, ושֹרה הקרוייה עכשיו שֹרית.

מצבים משעשעים עשויים להתעורר כאשר שם פרטי גזור משם־תואר ובכלל אינו הולם את נושאו. כבר התרגלנו לבת מרשעת ששמה טובה, ולנערה כעורה ששמה יפה. עכשיו יש לנו גם בנות טפשיות ששמן נבונה,, ועצלנית בשם חרוצה – ועוד על משקל זה: חסודה, מלבבת, טעימה, ישרה, חיננית. והבנים אינם מפגרים. הנה מבחר: מתוק, מרנין, מחונן, יקר, טרי.

וכאילו לא די לנו ביפה כעורה. הביא לנו היבול החדש גם בת בשם יפהפיה – לא פחות ולא יותר. בכלל, גאוות ההורים עולה על גדותיה ויוצרת שמות־סופרלאטיביים. כמו דגול ודגולה, טהורה, משובחת, גאון, גאונה – וגם גאונית – מושלם ומושלמת. ניחא. אבל איך תרגיש נערה שיציגוה כארוסה? ומה רושם תקבלו, כאשר תוצב לפניהם נערה בזו הלשון: "הכירו בבקשה, זאת משולמת…

לא ברורים לי המניעים של הורי טווס ושל הורי אלימה, כשם שנעלמים מפני שיקוליהם של הורי רץ ושל נזיר ושל קדוש ושל תלת.

לעומת זאת נהירים לי המניעים הפטריוטיים של הורים אחרים. ובכל זאת, לא הייתי קוראת לבתי בשם מדינה־יהודית.

אכן, הרעיון הציוני, החזון החברתי, הרגש הלאומי והתודעה הבטחונית הולידו שורת שמות פטריוטיים: אומה, אדמה, ארץ, סולל; חלוצה, עבריה, עבריתה, נצחונה, עשֹורה;

שויון ושוויונה, שותל (ת), שתול (ה), וזה עוד בלי השמות של מלחמת ששת הימים!

אפילו תנובה יש, ולא חסר גם חזון. חזון ותנובה – איזה זוג מן השמים! אתה ממש שמח להיתקל באחד השוחה נגד הזרם הציוני הזה וקורא לבתו בשם גלותה. אבל זה בטל בששים על צהל וצהלה, צי וגם… צבא; פשוט צבא.

לקבוצה זו של שמות “אידיאולוגיים” אפשר לשייך גם שמות פרטיים, הלקוחים משמות־משפחה של אישים מפורסמים כהרצל, בלפור, בן־צבי, שרת ואשכול, בן־גוריון ובגין.

אך מסתבר שיש אצלנו הערכה לא רק למדינאים. גם אנשי־עט זכו ושמותיהם הפכו לשמות פרטיים: שלום עליכם, ביאליק ועגנון. וכדי לא להפלות ולא להעדיף סופר על סופר, יש הקורא לבנו סתם סופר, אבל לא סופר־סתם.

יש מדינות, המגבילות את חופש הבחירה של שמות, מתוך רשימה מאושרת, ארוכה למדי. מדינות אחרות שינן מטילות מגבלות רשמיות, אבל ההורים נוהגים בריסון עצמי.

למשל, לא שמעתי בחו"ל על בנות ששמן מונטה־קרלה, או מנצ’סטרה, מיסיסיפי או דנובה. אבל אצלנו יש ירקונה וירדנה, בלפוריה (נוסף לבלפורה) הרצליה (נוסף להרצלה), בת־גלים, בת־ים, בית־לחם, גדרה, נתניה, טבעון וטבעונה, עתלית וירושלים.

לא ברור לי, אם עתלית וירושלים הם שמות לבנות או לבנים. דבר זה לא ברור גם ביחס לפז, כרמל,שי, גל ועוד כהנה וכהנה שמות דו־מיניים חדשים, הבאים להוסיף לבלבול הדו־מיני הוותיק של יונה ושמחה. זוהי רק אחת הסיבות, שבגללן מציעים להקים רשות ציבורית שתהיה מעין כתובת מוסכמת להכוונה ולהדרכה בבחירת שמות ובחידושי שמות. הבו כתובת, למען השם.

אגב, כתובת: מה דעתכם על כתובת בתור שם פרטי לילדה?

---

תכנית אי־לימוד או המאה ה־21 מתדפקת בשער החינוך

מאת

חנה זמר

הבת עלתה לכיתה ג‘, בשעה טובה, ולומדת את לוח הכפל כבני גילה בכיתות ג’ אחרות. הבשורה מעלה חיוך נוסטאלגי, זכרונות ילדות מתוקים. הן גם אני למדתי את לוח הכפל בכיתה ג'! הימים חלפו לבלי שוב, אבל החויה חוזרת מכוח רציפות הדורות ויציבות החינוך. יש משהו מרגיע ביציבות הזאת, משהו מלבב ומקרב את הדורות.

אבל זאת רק תגובה ראשונה, תגובה רגשית. ברגע שהמחשבה תופסת מהו ששימח את הלב, השמחה מתחלפת בתדהמה, והתדהמה בדאגה.

כי מאז למדתי את לוח הכפל בכיתה ג' חלה התפתחות טכנולוגית מסחררת, שחדרה בהשפעתה לכל תחומי החיים. הכל נשתנה, מלבד דרכו הביולוגית של האדם ותכנית הלימודים של בית־הספר.

היום טסים לירח ושותלים לבבות. המורה שלי בכיתה ג' לא חלמה על כך. והיא לא כיבסה במכונת כביסה אוטומטית, ותלוש המשכורת שלה לא יצא ממחשב אלקטרוני. ילדיה לא חוסנו בתרכיב סייבין ולא ראו את האולימפיה בטלוויזיה.

בכיתה ג' לא חלמתי לטייל באפריקה, אלא בחלום. לא דיברתי בשיחת טלפון בין־יבשתית עם אבא ש“קפץ” לאמריקה בענייני עבודה. לא כתבתי לחברה שנסעה עם הוריה לשליחות בבורמה. כי העולם היה אז גדול יותר.

היום, אין עוד תחושה של מרחק, פרט אם נוסעים מתל־אביב לפתח־תקווה בשעות השיא של התנועה. מחר העולם יהיה קטן עוד יותר.

וכיום, עם כל היריבוּת והסכסוכים והמלחמות, עם כל הפער בין המדינות המתועשות והמדינות הבלתי־מפותחות, עם כל ההבדל בין מעצמות לארצות קטנות, כיום העולם הוא עולם אחד. קשור ומחובר לשבט ולחסד בתלות גומלין כפי שלא היה אף פעם בעבר; קשור באימת ההתמודדות הגרעינית, במגיפות של התפרעות נוער, בחילופי־ידע, בקוקה־קולה.

העולם של כיתה ג' היום רחוק מאה שנים מעולמם של הוריו בכיתה ג' שלהם, ולא חשוב מתי למדו בה. לא בעולם המושגים מדובר, לא בעולמם הנפשי של הילדים או ההורים, אלא במציאות כפי שהיא מתפתחת ודוהרת.

אנחנו איננו מוּדעים לתמורות שהתרחשו במציאוּת חיינו, כי הן באו בהדרגה ולכאורה הסתגלנו להן. אבל למעשה איננו ערוכים להתמודד אתן, כי לא קיבלנו את הציוד הדרוש לכך. לכן הפרט סובל ממחלות־מתח ואי־יציבות נפשית. לכן חברה שאינה מפותחת לא תדביק עוד את פיגורה, כי אם המרחק בינה לבין החברה המפותחת ילך ויגדל. לכן האנושות מפגרת בתוככי קידמתה.

סביר להניח כי המחזור של כיתה ג' של היום רחוק מאתיים שנה ממציאות העולם שבו יחיו בניהם לעתיד כאשר הם יגיעו לכיתה ג'. כי ההתפתחות להבא תהיה מסחררת עוד יותר משהיתה, והתמורות מהפכניות עוד יותר משהיו. איך אנחנו מציידים אותם לדרכם בעולם מורכב כל־כך שבו יצטוו לחיות? במה מציידים את המורים שצריכים לצייד אותם?

בית הספר של ימינו צריך ללמד דבר עיקרי אחד: הוא צריך ללמד איך ללמוד, איך להשתלם, לברור, להחליט. הוא צריך להקנות שיטה יותר מידיעה. כי הידיעה מתיישנת עוד לפני שהיא נרכשת. כל ענף, כל מקצוע, כל נושא במקצוע, שלפני שנות דור היו בו אלף ספרים, יש בו עכשיו מאה־אלף ספרים. הידע מתרחב, התפיסות משתנות. הבעיה היא איך להדביק את הקצב. אין זו רק שאלה של עידכון ספרי־לימוד, אלא בעיקר עידכון שיטות לימוד.

ההכרה הזאת קיימת, אבל עדיין לא תורגמה למציאוּת החינוך. שום דבר יסודי לא נשתנה בחינוך בדור שבו היו שינויים מהפכניים. כי החינוך הוא התחום השמרני ביותר בכל תחומי העשיה הציבּורית. אדם נוחת על הירח, אבל בכיתה הוא לומד ברוב המקרים מה שלמדו וכמו שלמדו באותה כיתה לפני שלושים שנה. בית חרושת שיעבוד היום כפי שעבד לפני דור, יפשוט את הרגל. אפילו במטבח כבר אין עובדים כפי שעבדו פעם. רק בית־הספר יציב.

הוא שמרני בכל מקום, ובוכים על כך בכל מקום. אינני יודעת אם בישראל הוא שמרני יותר מאשר במקומות אחרים. אבל קשה להפעיל בו אותה יוזמה, אותה נכונות לחדש ולכבוש את המציאות כפי שגילתה ישראל בשטחים אחרים. יתכן, כי דרושה לנו הרפורמה המתוכננת במבנה החינוך, אך דרושה לנו מהפכה גם בשיטות הלימוד, בדרכי ההוראה ותכנה.

אילו הדבר היה תלוי בי, היו מתחילים ללמד אנגלית בגן־חובה. לכל המאוחר בכיתה א'. שוודיה היא ארץ גדולה יותר מישראל, מפותחת יותר מישראל, והספרות המדעית המקורית שלה עשירה יותר משל ישראל. ואף־על־פי־כן, כאשר ביקר כאן לפני כמה שנים שר החינוך השוודי, הוא מצא לנחוץ לספר כי אצלם מתחילים ללמוד אנגלית בגן כי “שוודית אינה שפה עולמית”.

הילדים שלנו יוכלו להתגבר על המעמסה הזאת. אני הלכתי לבית־הספר יהודי־אורתודוקסי בחו"ל ובכיתה א' למדנו לקרוא ולכתוב באותיות לטיניות ובאותיות גוטיות ובאותיות עבריות – הכל בכתב ובדפוס – ולא זכור לי שהייתי עמוסה מדי. רוב הילדים בקהילה היהודית הגדולה של עיר מולדתי ידעו מקטנוּת שלוש שפות וזה לא הכביד עליהם כלל. ואנחנו דורשים שילדי היהודים בגולה ילמדו עברית, נוסף על שפת ארצם, ואף אחד איננו חושש שזה יכביד עליהם, ואיש אינו חושב שזה בלתי־אפשרי. מדוע אנחנו מתייחסים באי־אימון כזה לילדנו? מדוע הם אינם יכולים ללמוד אנגלית מכתה א' וערבית מכיתה ב', או להיפך? זה נחוץ להם, וזה חשוב לחברה.

מדוע הם בכלל אינם חייבים ללמוד ערבית? המיעוט הערבי בישראל “הקטנה” ובירושלים מונה כיום 400 אלף נפש; האוכלוסיה הערבית בגבולות הנצחון מונה מיליון ורבע נפשות – וסביבנו עשרות מיליונים דוברי ערבית. אבל את בית־הספר הישראלי המכשיר את הדורות הבאים לחיים באיזור זה, זה איננו מחייב.

במסגרת שעות־הלימוד הקיימות, זה בוודאי קשה. שעות הלימוד הן למטה מן המינימום. טלו את השבתות, את החגים, את חצאי־החגים, את החופשות שסביב לחגים ואת החופש הגדול, ונשארים כמאתיים ימי לימוד. תורידו את החגיגות, את ההכנות לחגיגות, וישארו לכם אולי 750 שעות לימוד בשנה. הן כוללות, כמובן, גם שיעורי התעמלות וזמרה וציור ומלאכה, הכל מקצועות חשובים בהחלט. אבל מתי אפשר להספיק משהו?

הייתי רוצה לעיין במחברות של בתי ולהפליט בתמיהת־מבוכה: "בזמני לא למדו זאת… בזמני לא למדו כך… " והייתי רוצה כי תענה לי: “בזמנך אמא, לא היו ’פאנטומים’, בזמנך לא שתלו לבבות… בזמנך לא עשו שמלות מנייר, ולא ראית לוויינים מטיילים בשמים הליליים. כשהלכת לכיתה ג', אמא, לא שמעת שבן־אדם ניווט כלי הנע במהירות של ארבעים אלף קילומטרים לשעה, ולא ידעת שהזיות ז’ול וורן מחוירות לעומת המציאות… הכל היה אחרת ולכן למדת אחרת”.

ואני אדע שהיא צודקת, אבל מתוך הגנה עצמית אומר לה: “אל תתחצפי, יקירתי, כי בתך תתחצף אליך. קחי את התחזיות לשנת אלפיים ותראי שהיא תלד בן או בת כבחירתה, ותתרומם באוויר בכנפי־טיס. וכבר בכיתה ג' היא תלמד לגמרי אחרת משלמדת את, ואת לא תביני את מחברותיה”.

אבל זוהי, כמובן, שיחה דמיונית המבוססת על הנחה דמיונית. הייתי רוצה שלא כך יהיה.

---

ערב בלי רעיונות או מה מבקש שר בהופעה פומבית

מאת

חנה זמר

בראשית היה מרצה. בדרך כלל הוא דיבר על “המצב בארץ והיהדות בגולה” וכוח־המשיכה שלו הספיק למלא אולם נאה בליל שבת. אחר־כך התחיל הקהל להדרדר וצריך היה שני מרצים עם תכנית אמנותית, בשביל להבטיח שאנשים יישבו עד הסוף המר. אחרי זאת התחיל העידן של עתון־העתונאים, עם ובלי עתונאים, ולא היה רכז תרבות ראוי לשמו שלא קידש את השבת בעתון־העתונאים.

עכשיו זה, כידוע, ערב ראיונות. התפריט מגוּון אבל אחיד: סנדויץ' רב־קומתי מורכב מתשתית של שר או חבר־כנסת מרוח בזמרת; סופר־עתונאי מכוסה בבעל־צל“ש, עסקן ומעליו צוות של סרט־בדרך, גיטריסט על גבי מו”ל, רופא לרפואה, ואלוף־משנה במילואים. יש ערבי ראיונות משודרים ובלתי־משודרים, מסחריים וציבוריים, דלים ועשירים, בעיר, בפרובינציה, במרכזי התיישבות. זה חוק.

הצרה של ערבים אלה שכבר הופיע בהם כל נהג־שהפך צייר, וכל גברת־הקוראת־לרוחות, וכל המהפנטים בעלי ידי־חשמל. אי־אפשר לחדש.

החידוש היחיד, ואפילו מהפכני, שאפשר להציע הוא ערב בלי ראיונות. חידוש זה יפתח את עידן האפשרויות הבלתי־מוגבלות בשדה הבידור התרבותי:

בערב בלי־ראיונות אפשר יהיה לא לראיין את גונאר יארינג. שתיקתו עשירת־המבע הידועה מבטיחה אי־ראיון משמעותי בהחלט. או אפשר יהיה לא לראיין את שר ההסברה לשעבר של צרפת ולהסכים בהחלט לכל מה שלא יסביר. אפילו הנשיא נאצר מועמד לאי־ראיון והוא דווקא ייענה לאי־ההזמנה. בעצם, זה הסיכוי היחיד להיענות מצדו.

לערב כזה אפשר יהיה להביא סופר מבטיח, אבל־לא־מקיים. בערב כזה אפשר יהיה להציג אי־שאלות ולקבל אי־תשובות, מה שהרבה יותר טוב אפילו מתשובות טובות.

בערב ראיונות אפשר לשמוע משוררים צעירים שאי־אפשר לקרוא אותם; בערב־בלי־ראיונות אפשר יהיה גם לא לשמוע אותם. כדאי.

בערב ראיונות, אף פעם ובשום מקום בארץ, אי־אפשר לשמוע את ברברה שטרייזנד, למשל. בערב־בלי־ראיונות, אפשר יהיה. בתקליט. ואת מריה קאלאס ואת חיפושיות הקצב, ואת אבא אבן קורא פרקי תנ"ך. בחיי.

בערב־בלי־ראיונות אפשר לא לשאול אף אחד על עתיד השטחים המוחזקים; אפשר לא לשאול את שמעון פרס איך זה טעה בעניין דה־גול, ואת פנחס ספיר מי הם ששת ראשי הממשלה הפוטנציאליים שלו. ואפשר לא לשאול את מאיר וילנר שום דבר.

אחרי שימוּצו הערבים־בלי־ראיונות יגיע תור הערבים־בלי־ רעיונות; ואז – במקום מזיגה של פוליטיקה עם בידור, יזכה הקהל למזיגה מקורית של פוליטיקה עם מדינאות.

אגב, שר אחד שראיינתי בערב ראיונות, אמר לי לפני המופע: אינני רוצה להגביל אותך בשאלות, אך אנא קחי בחשבון כי בבואי לכאן יש לי מטרה דומה לזו שיש לך בלכתך למספרה – אני רוצה לצאת קצת יותר יפה משנכנסתי.

---

יש דפוסים או טוּזיג בדאצ'ה של רמת־גן

מאת

חנה זמר

במשך עשרים שנה התמוגגנו ממצעדי צה"ל ביום העצמאות. הצטופפנו בהמון, מחאנו כף ומחינו דמעה, התפעלנו ונרגשנו. אחר־כך הלכנו הביתה וכתבנו מאמרים על כך שמצעד צבאי ביום העצמאות איננו רצוי. שהוא איננו מבטא את שאיפתנו לשלום וליצירה קונסטרוקטיבית; שהוא מונע גיבוש דפוסי־חג אחרים, עממיים יותר וספונטניים יותר.

בהרהור פילוסופי מעמיק קבענו, שאין למצעד צבאי השפעה חינוכית נכונה. אמנם – אמרנו – במשטר המדיני שבו שרויה האנושות ושעודנו פרימיטיבי מאוד, צבא הוא בבחינת הכרח־קיום ואומה חפצת־חיים אינה יכולה בלעדיו. לכן צריך לצייד אותו, לשרת בו, לכבדו. אבל לא צריך להפוך אותו נושא להתפארות ובילוי המונים.

סוף סוף, זכינו. באין ברירה, בגלל המעמסה הבטחונית, לא נערך בשנה ה־21 מצעד צה"ל ביום העצמאות, ובכן נקבע תקדים. הרי זו הדרך המסורתית של ישראל לסיים ויכוחים – בהכרעה של אין ברירה.

והנה, יצאנו לרחוב. ראינו אנשים משועממים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם, והצטערנו שאין מצעד צבאי. ככה זה.

אילולא הפטישים הפלסטיים, היה המצב רע עוד יותר. אינני יודעת כיצד זה התחיל, ואני מוכנה להשאיר את פתרון השאלה לחוקרי הפולקלור; כי אין עוד ספק שהפטיש הפלסטי בחג העצמאות, כמוהו כרעשן בחג הפורים, הפך לחלק אינטגרלי של השמחה העממית.

מי שלא קיבל בראש בפטיש כזה ביום העצמאות, איננו פטריוט ישראלי, כי לא יצא לרחוב בכלל. והרי אין לכם דבר היוצר קרבה לאומית כמו מכת־פטיש על קרחת נוצצת שבעליה מגיב בחיוך. חיוך מאונס, אבל חיוך.

המתחרה היחיד לפטיש הפלסטי הוא הפיקניק ההמוני בחיק הטבע, או במה שהיה טבע לפני הפיקניק. אגב, בעברית קוראים לו טוזיג, אבל חוץ מכמה פותרי־תשבצים מושבעים איש אינו יודע זאת. או לפחות אינו משתמש בידיעותיו, תודה לאל.

ביום העצמאות האחרון הצצתי לפארק הלאומי של רמת־גן ומרוב אנשים לא ראיתי את הפארק. היו שם כחמישים אלף איש – יש אומרים שבעים אלף – גברים, נשים וטף, על סליהם וציודם.

ציוד לפיקניק של חצי־יום־פלוס כולל אצלנו את הציוד המקובל לפיקניק בתוספת רהיטים. במרכז־אירופה אנשים אוהבים לצאת לבתי־קפה. הם אומרים שזה בילוי אידיאלי, מחוץ לבית, ובכל זאת לא באוויר הצח… הישראלים אוהבים לצאת לאוויר הצח, אבל לוקחים אתם את הבית. לפי האומדן שלי לפחות 20 אחוזים מן המשפחות שבאו לפארק הלאומי הביאו עמן את מחצית מיטלטליהן.

המראה הזכיר במקצת את התיאור של שלום־עליכם על איך נוסעים לחופש בבויבריק – עם מזוודות גדולות ומזוודות קטנות ותיקים וקופסאות וסלים וחבילות וכלים וילדים וכלוב של ציפורים. אבל בלי רהיטים. לדאצ’ה של הפארק הלאומי, או לחניון הקרוב לעיר, מביאים גם שולחנות וכיסאות וכיסאות־נוח ולולים לתינוקות. כל מה שמתקפל. פחי־אשפה אין מביאים, כי יש במקום. רק לא משתמשים בהם.

ביום רגיל זה מרגיז. ביום העצמאות סולחים גם על כך, כי זה יום עם פרספקטיבה. אינך רואה אנשים, אתה רואה עם. עם ממש ועם נורמלי. ולפתע אתה חש את טעמו ותכליתו של כל הסבל והמאבק והקורבנות.

סוף־סוף, עמים רוצים בעצמאות לא מפני שנפשם הקולקטיבית יוצאת לדגל ולהימנון לאומיים, לטקסים ממלכתיים ולצבא של חיילים ושל שגרירים. הם רוצים בה, נאבקים עליה ושופכים דם למענה, מפני שעצמאות לגבי עם כבריאות לגבי אדם: לא מטרת חיים, אלא תנאי להשגת המטרות בחיים.

אומרים “העיקר הבריאות”, לא מפני ששאר הדברים אינם חשובים, אלא משום ששאר הדברים – קיום הוגן, בטחון סוציאלי, סיפוק מיצירה, תרומה לחברה ומעמד בה – הסיכוי להגיע אליהם וליהנות מהם מוּתנה בבריאות. סיכוייו של עם לקיום הוגן, לבטחון, לפיתוח הכושר של היצירה הלאומית ושל התרומה לחברה האנושית – מוּתנים בעצמאות, בריבונות מדינית.

אם נכון דבר זה לגבי כל עם, על אחת כמה וכמה הוא נכון לגבי היהודים, שהיו פזורים בארבע כנפות־תבל, ובשום ארץ מארצות גלותם לא היו יותר ממיעוט של אחוזים בודדים מכלל האוכלוסיה. זהו המצב בתפוצה היהודית גם עכשיו. אבל כיום יש מדינה יהודית ריבונית, שבה היהודים הם רוב וכך נוצר לנו בסיס לקיום לאומי נורמלי.

אמנם, עדיין אין זה יותר מבסיס. מה שיש לבנות על הבסיס הזה, מה שיש לעשות כדי לחזקו ולבצרו וכדי לסכל את המזימות להרסו – על כך אנו שומעים די והותר בנאומי יום העצמאות.

מי אמר שאין לנו דפוסים לציון החג הלאומי? הנה הזכרנו את הפטישים הפלסטיים ואת הנאומים; את הפיקניקים ואת הנאומים; את הוויכוח אם לקיים או לא לקיים מצעד צבאי ואת הנאומים; את הקינה השנתית על העדר דפוסי־חג ואת הנאומים.

זה מספיק בהחלט. לכל היותר, אפשר להוסיף עוד כמה נאומים.

---

הראש היהודי או בלומפילד מחכה לאסתקלל

מאת

חנה זמר

מאברהם אבינו שהיה נביא התרבות המונותיאיסטית ועד יונה סאלק ואלברט סייבין שהדבירו את שיתוק־הילדים, היהודים הטביעו את חותמם על הציוויליזציה האנושית. האסטרונאוטים לא היו נוחתים על הירח בלי תורת איינשטיין, וברית־המועצות לא היתה מעצמה בלי תורת מארקס.

תרומתם של היהודים להגוּת ולמדע היתה מחוץ לכל יחס למשקלם הכמותי. בשום זמן מן הזמנים לא חיו בעולם יותר משמונה־עשר מיליון יהודים, ואם נעיין ברשימת העמים של סדר־גודל זה לא נמצא אף עם אחד שתרם לאנושות תרומה מדעית־תרבותית המתקרבת לזו של היהודים. בשעה שהיהודים היוו חצי אחוז מאוכלוסיית העולם, הם היוו כשלושים אחוזים ממקבלי פרס נובל.

הסופר־המדען הבריטי צ’ארלס פרסי סנאו בחר לו את התופעה הזאת כנושא להרצאה בניו־יורק. הוא התייחס בעיקר לדורות האחרונים והצביע על “הישגים מדהימים” של היהודים בכל תחומי המדע, הספרות, המוסיקה והחברה. הצטיינותם של היהודים בכל אלה הפכה את ההגיון הסטאטיסטי לחוכא ואיטלולא, ואין על כך כל ויכוח.

הוויכוח מתחיל כאשר מנסים להסביר את התופעה, ואחד מן ההסברים של לורד סנאו מוכרח לעורר מחלוקת. הוא נוטה למסקנה, כי במאגר הגאֶנים של היהודים יש איזה גורם המעלה את הכשרונות שלהם לרמה גבוהה בהרבה משל אחרים.

ההסבר הזה חייב להיתקל בהתנגדות דווקא אצל יהודים. לא קיבלנו את תורת־הגזע של היטלר שראתה אותנו כנחותים, לא נקבל גם תורת־גזע של מחמיאה המכתירה אותנו כעליונים.

יותר מתקבל על הדעת הסבר אחר שהעלה לורד סנאו באותה הרצאה ושאפשר להגדירו כשכר הסבל או כיתרון האפלייה; היהודי באשר הוא יהודי מוצא עצמו מול קשיים מיוחדים שעורמת בפניו סביבה עויינת או מסתייגת. הוא נאלץ להיאבק, להתאמץ ולפתח כשרים מיוחדים כדי להתגבר על הקשיים שאחרים פטורים מהם. מטען הכשרים הצבורים “מתפוצץ” והופך להישגים כל־אימת שניתנת ליהודי אפשרות להתחרות עם אחרים בסביבתו.

אכן, מה שמשותף ליהודים מלבד מורשת אבות, היא איבת הסביבה שאילצה אותם לפתח מאמצים וכשרונות אשר העלו אותם מבחינה איכותית על פני סביבתם. זה היה נכון בגולה, בכל גולה ובכל זמן, במידה זו או אחרת. זה נכון גם היום.

זה נכון גם בישראל. אמנם לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו אם הנכסים האינטלקטואליים של הקיום הגלותי לא נתקפחו בקיום הלאומי הריבוני של היהודים בישראל. נדמה לנו שאיננו מצליחים בתחומי ההצלחה המובהקים של היהודים, בשעה שאנו מצטיינים בשטחים שבהם לא יצאו ליהודי מוניטין. הישראלים הם סוחרים גרועים וחקלאים מעולים. יש לנו צבא מצויין, אבל רק חתן אחד של חצי־פרס־נובל. אולי מצא לו הגאון היהודי אפיקים חדשים בישראל, ושוב אין הוא זורם באפיקי ההצטיינות הקודמים?

תנוח דעתנו, לא קיבלנו פרסי נובל, אבל ההישגים המדעיים של הישראלים חורגים גם הם מכל הגיון סטאטיסטי מקובל. חישבו ומצאו כי יש בדרך־כלל מיתאם בין ההכנסה הלאומית הגלמית לבין מספר עבודות המחקר המתבצעות בארץ מסויימת. לפי קריטריון זה ארצות־הברית והודו נמצאות ברמה מדעית יחסית שווה, גם אם ההפרש האבסולוטי ביניהן הוא עצום. כלומר בארצות־הברית מתבצעות הרבה יותר עבודות מחקר מאשר בהודו, אבל גם ההכנסה הלאומית לנפש הרבה יותר גבוהה. ואילו לגבי ישראל מורה קריטריון זה על רמה מדעית יחסית גבוהה פי ששה מן המקובל.

זהו המשכה של תופעת ההישגים המדהימים, בתוספת אפיקים חדישים. יתכן שההסבר נעוץ גם כאן באותה סיבה שגרמה להצטיינות היהודים בגולה: באיבת הסביבה.

עכשיו אנחנו רוב בארצנו, אבל נשארנו מיעוט בסביבתנו הגיאוגרפית, והיא עויינת לנו. היא מאלצת אותנו לפתח מאמצים מיוחדים וכשרונות מיוחדים כדי להתגבר על הקשיים המיוחדים שהיא עורמת לפנינו.

מי יודע, אולי אנחנו חייבים תודה לערבים על שסירבו לחיות אתנו בשלום והכריחו אותנו להיות עליונים באיכות.

רבים כעסו עלי כשאמרתי זאת בפומבי. רבים כתבו לי כדי להוכיח אותי על ראיית חיוב במצב שלילי. אופייני היה מכתבה של מלכה זוננשיין מקריית טבעון שהקשתה: “האם אַת מודה לערבים על ההזדמנות שהם נותנים לבנינו להרוג וליהרג כגיבורים? האומנם יתכן שלזאת כוונתך?”

בוודאי שלא לזאת כוונתי. וכי אני אינני רוצה שלום? וכי יכולה אני לרצות שנהרוג וניהרג? אילו היו הערבים מוכנים לשלום, הייתי קופצת גם אני על המציאה. הייתי נוסעת ברכבת לדמשק ושותה לחיים כוס עראק זחלוי, ולא היה איכפת לי שאסתקלל תנצח בבלומפילד ושפריד ־אל־אטרש ישיר לנו. הייתי אומרת שאם זו הברירה ואם זה המחיר, מוטב שתרפה גם הדריכות החיובית, ושתהיה אפילו לבנטיניזציה, ובלבד שיהיה שלום.

אבל לא זאת הברירה, כי הערבים אינם מוכנים לשלום. זה רע, אך אין רע בלי טוב. כשם שהאיבה האנטי־יהודית שמרה על היהודים מפני התבוללות בגויים, כך האיבה האנטי־ישראלית שמרה עלינו מפני התבוללות בסביבה, שבה התבוללות היא נסיגה – ודווקא בשנים הראשונות והפורמאטיביות של המדינה, בשנות העליה ההמונית וראשית מיזוג העדות.

בגלל האיבה הערבית סבלנו ושיכלנו בנים ונאלצנו להפנות משאבים אנושיים וכלכליים למאמץ מלחמתי. אבל בזכות האיבה הזאת גם התחשלנו, הגברנו תושיה, פיתחנו כושר והרבינו מאמץ. התוצאות מתבטאות בכל תחומי החיים, ולא רק בצבא. סוף סוף התעשיה הצבאית שלנו מייצרת גם את סירי־הבישול המשובחים ביותר בארץ…

לא רבים המדינאים בעולם השואפים לשלום כפי ששאף אליו מי שהיה שר־חוץ וראש ממשלה בישראל, משה שרת ז"ל. ובכל זאת, ודווקא בנאום בכנסת, הוא עמד על הבחינות החיוביות של איבת הערבים בתהליך התגבשותנו הלאומית.

אם נצליח לשכנע את הערבים כי האיבה שלהם מביאה לנו תועלת, יתכן שיחדלו להפעילה. כמו אותו סדיסט שמרוב סדיזם סירב להכאיב למזוכיסט פן ייהנה.

צריך לשכנע את הערבים שהם יכולים להזיק לנו דווקא בידידותם, ואז יעשו שלום.

בלומפילד מחכה לאיסתקלל.

צבאות ערב מתקדמים בכל החזיתיות

ששה ימים פלוס

מאת

חנה זמר

---

CRICETUS או לפתן אגסים עם כל דבר

מאת

חנה זמר

¹

אילו היה זה שידור טלוויזיה, הייתי מציגה לפניכם את שלישיית האוגרים החמודה שאני מחזיקה בבית, בתוך אקוואריום סגור ויבש שבתחתיתו שכבת נסורת. כדי להבטיח לאוגרים מידה של פרטיות בכלוב הזכוכית הזה, הכנסנו בו ביתן עץ קטן; סולמות צבעוניים, נדנדות וקרוסלה־מיני, מן הסוג שרואים בכלוב של תוכים, מנעימים להם את שעות המשחק.

הם שני אחים ואחות שנולדו אצלי בשבי, ואחרי שהמסכנים התייתמו מאב ומאם², הם נתונים בטיפול שלי ושל בתי ושל כל ילדי הכתה של בתי, ושל כל ילדי השכנים וחבריהם. אם אגבה דמי־כניסה צנועים מכל הילדים הבאים לחזות בשלישיה העליזה, אוכל לקנות טנק בשביל צה"ל.

הם מתפתחים יפה מאוד, האוגרים שלנו ממשפחת Cricetus. כשנולדו לפני חצי שנה, היו כזית, ערומים מפרווה וחסרי־אונים. היום הם אוגרים ראויים להתכבד בהם, גאים בפרוותם הסמיכה, ערניים ופעילים. ביום הם לרוב ישנים, אך בערב הם יוצאים מביתן העץ, מטפסים על סולמות, מסובבים את הקרוסלה, מתנדנדים בנדנדה ומשחקים בשטח זרוע הנסורת.

כל מזון שיתנו להם, מיד יחטפו אותו בזריזות ויסחבוהו בחריצות לביתן העץ להחביאו בו, כאילו מישהו אמר לקחתו מהם. כמויות גדולות ממנו, גדולות מלהאמין, ינגסו וילעסו ויאכסנו בצווארם המתנפח, כי על כן נקראו אוגרים.

תאמרו כי משהו השתבש אצלי בראש. כל הארץ מגוייסת, נאצר סגר את מצָרי טיראן, 5 דיוויזיות שלו נערכות במדבר סיני, המלחמה מתדפקת בשער, ואני מספרת לכם על גן־החיות הפרטי שלי.

זה לא בדיוק כך, גבירותי ורבותי, כי יש קשר בין מצב־החירום לבין שלישיית האוגרים שלי. לא יכולתי שלא להיזכר בהם כאשר ראיתי השבוע את חנויות המכולת והסופרמרקט, ונוכחתי כי לפעמים בני־אדם נבונים מתנהגים בדיוק כמו אוגרים קטנים הצוברים מזון כאילו מישהו עמד לקחתו מהם.

אמרו לנו הרשויות המוסמכות, פעם ופעמיים, שאין כל צורך באגירת מזון. יש מלאי גדול במחסנים, והמלחמה תהיה קצרה. יש לנו די והותר מטבע־זר, אניות הולכות ובאות, אין כל צידוק לבהלת אגירה. סוף־סוף, גורלו של איש מאתנו לא יושפע מכך אם יהיו או לא יהיו לו במחסן חמישה קילו סוכר ועשרות קופסאות שימורים. המלחמה תיגמר והאוגרים־המהלכים־על־שתיים יצטרכו לאכול לפתן אגסים משומר שלוש פעמים ביום, לפתן אגסים עם כל דבר.

אינני יודעת, מי רוקן את הצרכניות והסופרמרקטים וחנויות המכולת וסניפי השק"ם. כל השכנים והקרובים והמכּרים שלי מצהירים בחגיגיות שלא קנו כל מלאי שהוא. וכל שכניהם וקרוביהם ומכריהם מצהירים בחגיגיות אותו דבר עצמו…

אבל אפשר ללמוד משהו מתופעת האגירה, ואצלנו גם צריך ללמוד ממנה, כי מצבי־חירום יהיו לנו גם בעתיד. אחרי הכל, אנחנו חיים במזרח התיכון. לדעתי צריך ללמוד מתופעת האגירה שיש לומר לציבור לא רק מה לא לעשות אלא גם מה כן לעשות. כוונתי להציע שיאמרו לו מה לאגור ואיך לאגור בעוד מועד.

כאשר באתי לגור בוושינגטון, ב־1959, ארה"ב לא היתה נתונה במלחמה. זה היה כמה שנים אחרי גמר מלחמת קוריאה ושנתיים לפני ההתחלות הצנועות של מלחמת ויאֶטנם אשר אחר־כך גברה בהדרגה. בכל זאת, כאשר נכנסתי לדירה קיבלתי כמו כל דייר חדש, חוברת הדרכה מאגף ההגנה האזרחית של הפנטאגון. בחוברת הזאת נתבקשתי להחזיק מוכן בכל עת ארגז של עזרה ראשונה מצוייד בכל הפריטים שצויינו ברשימה מצורפת. נתבקשתי להכין גם מלאי מזון לשעת חירום, אף אותו לפי רשימה מפורטת שצורפה, וכן חמרי חיטוי ואמצעי־תאורה רזרביים.

משרד ההגנה האמריקני ראה צורך לדרוש זאת מתושבי ארה“ב בימי שלום מובהקים. מדוע הג”א שלנו אינו עושה כך בימים של שקט יחסי? אם יהיה בכל בית מלאי מתאים לשעת חירום, לפי רשימה הגיונית, הוא ישרה על הציבור בעורף שקט נפשי מסויים לפחות בשטח אחד וימנע בהלת אגירה דווקא בשעה שכל בהלה אינה בריאה. כאשר יהיה לכל משפחה מינימום סביר של מלאי, והאספקה תהיה סדירה פחות־או־יותר, כמו עכשיו, לא ירוצו להוסיף עליו. ככלות הכל, יש הבדל בין בני־אדם לבין אוגרים ממשפחת Cricetus. (25.5.67)

נ. ב. בפברואר 1969 פרסמה המועצה הישראלית הישראלית לצרכנות רשימת מצרכים שרצוי להחזיק בבית כמז“ל, כמזון לשעת חירום. הרשימה עובדה בשיתוף עם משרדים ממשלתיים ובהשראת הג”א. אף שחלפו כמעט שנתיים עד שהגורמים הנוגעים בדבר הסיקו את הלקחים של מאי 1967 בתחום זה, התוצאה איננה מספקת. הרשימה לוקה בחסר גם ביחס למזון עצמו, ואין בה כל דבר הדרוש לימי חירום מלבד מזון, כגון חמרי רפואה וחיטוי.

---

הסלמה בשחצנות או הזמן לא יעשה את שלנו

מאת

חנה זמר

כשתיגמר המלחמה הזאת שעדיין לא התחילה, אנחנו נברך על שנגמרה ונברך גם על שהתחילה.

אבל בינתיים אנחנו מחכים. יושבים ומחכים. זה קשה. העצבים רוטטים והדאגה מכרסמת. העצבים רוטטים מפני שקשה לשבת במתיחות כזאת. הדאגה מכרסמת מפני שנאצר אמנם מחכה לרבין, אבל הוא איננו יושב ומחכה. הוא משתולל. כל יום משהו חדש, ונותנים לו.

בשביל רוב האוכלוסיה הבלתי מגוייסת, מה שקוראים עורף, החיים מתנהלים כסדרם. לכאורה, כתמול־שלשום. הילדים הולכים לבית־הספר, הנשים הולכות למספרה, ובבוקר השטיחים תלויים במרפסות. אבל, כמובן, הכל אחרת ולא כתמול־שלשום. הכל אחרת מפני שהגברים אינם בבית, מפני שבחוצות העיר ערמות־ערמות של גרוטאות שפונו מהמקלטים, מפני שאנשים מתקהלים סביב טרנזיסטורים בכל מקום ובכל מהדורת חדשות כדי לשמוע את הנבואות האחרונות של פרשנים ואת ההצהרות האחרונות של מדינאים. עובדים כרגיל ואוכלים כרגיל. ובכל זאת הכל אחרת.

כי אנחנו מחכים.

תפקידן של המעצמות לייעץ לנו מתינות ולהזהיר אותנו מפני תוצאה אפשרית של פעולה צבאית. תפקידנו ־־־ להאזין ולנהוג כפי שהיו נוהגות אותן המעצמות המייעצות והמזהירות, אילו הן מצאו עצמן מול איום מוחשי על שלומן ועל בטחונן ועל זכויותיהן.

נכון, המצב שנותר באיזור הזה, עם יוזמת־האיום המצרית בשלביה ההולכים ומחריפים, טומן בחובו סכנה ממשית לא רק לאינטרסים הישראליים. אבל הסכנה הטמונה בחובו בשבילנו היא חמורה לעין־ערוך מבחינותיה הגלובאליות, כי,השוליים" של בטחון ישראל צרים עד כדי להחריד.

עוד לא חלפו שבועיים מאז התחיל נאצר לרכז את כוחותיו בסיני. צאו וראו מה הוא הרשה לעצמו בשבועיים אלה: לזרוק את החיל הבין־לאומי משטח מצרים ומרצועת עזה; להכריז על ביטול חופש השיט במצָרי טיראן, לדרוש דיון במועצת הבטחון בשאלת ריבונותה של ישראל על אילת ולתגבר את כוחותיו בסיני בהתמדה.

הוא מעז לתגבר את כוחותיו בסיני מפני שניתן לו לבצע את השלב הראשון של ריכוז הכוחות באין מפריע. הוא העז להעלות את שאלת הריבונות הישראלית באילת, מפני שנחנו לו להכריז על איסור שיט ישראלי במצרי טיראן. הוא העז להכריז על סגירת המצָרים מפני שניתן לו לגרש את כוח או"ם מעזה ומשארם־אל־שייח'.

כי אין דבר המצליח כמו הצלחה. ולכן אפשר להתנבא בלי להסתכן בנבואה, כי שחצנותו של נאצר תגבר עם כל צעד שחצני שלו עצמו, העובר בלי תגובה. תחושת־הסיכון שלו פוחתת והתאבון המדיני גובר. פני נאצר מופנים עכשיו לכל אותן הבירות במרחב הזה השומרות על האינטרסים של ארצותיהן ואינן סרות למשמעת קאהיר ומפחדות מפני השתלטות מצרית. עתה הוא יכול להוכיח להן, כי מוטב שיחפשו חסותו בעוד מועד, מפני שאין מי שיקום נגדו: המעצמות אמנם מצהירות אך אינן מגשימות, וגם ישראל החזקה מתגלה כנמר של נייר מול איומיו.

את התהליך המסוכן הזה של אסקלציה בשחצנות אפשר לעצור רק בהוכחה חד־משמעית וגלויה לעין כל, כי נאצר איננו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא איננו בעל־בית במזרח התיכון.

כבר היו דברים מעולם, וההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה. כבר היתה מדינה שמנהיגה התפתה לשחצנות חדשה עם כל צעד שחצני קודם שהצליח. האנלוגיה מתאימה להחריד. עשרות מיליונים של קורבנות־אדם מן הוולגה עד לריין ניתן היה למנעם, אילו הובן דבר זה באירופה של שנות השלושים. האם נהיה אנחנו, האם יהיה העולם, כבני שושלת הבורבונים שכלום לא שכחו וכלום לא למדו?

היה מוצדק לשבת ולחכות כל עוד אפשר יהיה להניח, כי הסטאטוס־קווֹ, בכל השטחים שבהם הופר עתה, יוחזר על כנו בהשפעה מדינית של גורמים עולמיים אשר למלה התקיפה שלהם יש כיסוי של כוח, ומספיקה הידיעה כי אמנם עלול כוח זה להיות מופעל. אילו הוחזר הסטטוּס־קוֹו על כנו בכל פריט שבו הופר, היתה משמעותו המעשית של דבר זה לא פחות מהכנעתו של נאצר, ודי היה בו כדי לנטרל את הסכנות שבמצב החדש.

אולם הסיכויים כי דבר זה ייעשה אינם גוברים עם חלוף הזמן; הם פוחתים עם הזמן. בתנאים אלה אסור לישראל לקבל עצות למתינות. הכלל שקבע הנשיא ג’ונסון, כי “השלמה עם תוקפנות היא עידוד של תוקפנות” חל לא רק על ארצות־הברית ותקפו יפה לא רק בדרום־מזרח אסיה. הוא חל גם על ישראל ותקפו יפה גם במזרח התיכון. אני מרשה לעצמי ל’קבוע, כי הנשיא האמריקני מבין זאת היטב.

אפילו היתה הברירה שלפנינו, להיות תוקפן מגונה או קורבן אהוד – גם אז לא היינו צריכים לבחור באהדה לקורבן. אבל לא זאת הברירה. הברירה היא למנוע תהליך שסופו חמוּר מאין־כמוהו, או לא למנוע אותו. לדעתי, למניעתו נזכה במידה הדרושה של הבנה.

מי שאינו מוכן לעשות למען עצמו, גם אלוהים אינו עושה למענו ; לא כל שכן אחרים. הסיכוי כי מישהו יפעיל את כובד משקלו למעננו מותנה במידת נכונותנו לסמוך על עצמנו. לא על אחרים, ובוודאי לא על הזמן החולף. כי הזמן החולף עושה את שלו, אבל אינו עושה את שלנו. (28.5.67)

---

קול הרע"ם או איך להבקיע שער עצמי

מאת

חנה זמר

"… המוות לכם, תושבי ישראל. המוות לכם בוקר וערב, ואם יבוא הלילה אז נלביש אותכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק המוות אליכם מכל מקום… "

תודה רבה לך, רדיו קאהיר. תודה רבה לך, קול הרע"ם, קול השידור של הרפובליקה־הערבית־המאוחדת שמזמן התפלגה. באמת, תודה על שטרחת להודיע לנו ממש במישרין, בעברית מובנת, מה גורל הועדתם לנו. תודה על שחיזקת אותנו באמונתנו שאין לנו ברירה אלא להילחם על נפשנו או להמתין עד שתלבישו אותנו בשמלה שחורה של הלילה.

נכון, הצעת לנו עוד אפשרות אחת:

"… עצתנו היתה לכם תמיד שתעזבו את הגיהינום הציוני, את הבסיס האימבריאליסטי, ישראל. רבבות מכם קיבלו את עצתנו ועזבו את ישראל, ועתה גם עליכם ללכת בעקבותיהם… "

שוב תודה רבה. תודה על רוחב־הלב שבו אתם מוכנים לוותר על חיסולנו הפיסי־פרטי ולשתף אותנו בחיסול המדיני־קולקטיבי של ישראל. תודה גם על העצה הנדיבה. באמת, אנחנו מעריכים את דאגתך. אבל מה לעשות, אנחנו אוהבים את הגיהינום הציוני. אנחנו מזוכיסטים.

אנחנו מזוכיסטים עם חוש הומור, ולכן אנו מאזינים לשידוריך בעברית ומבסוטים לשמוע את קרייניך מרעימים באיומים ומבשרים בשמחה בשורות איוב ל“בושעים אימפריאליסטים” שכמונו.

אנחנו מזוכיסטים, אבל לא מטומטמים. ולכן לא האמנו לך גם בשעות שהיית מקור־האינפורמציה היחיד על מהלך הקרבות אשר בהם התקדמו הערבית בכל החזיתיות.

זה היה רק שלשום, ביום ב', החמישה ביוני 1967. הצופרים השמיעו קול אזעקה בשעה 7.40 בבוקר, וכעבור רגעים מעטים ידענו כולנו שזה על־באמת. הבאנו את הילדים לבית־הספר, עם תוויות־זיהוי על צווארם, והלכנו איש־איש לעבודתו. כאילו היה זה רק תרגיל.

אם מעניין אותך הדבר, קול הרע"ם, הרי אספר שאני הלכתי אז לבית־סוקולוב, בית העתונאים בתל־אביב, אשר – יחד עם בניין לשכת העתונות הממשלתית הסמוך לו ומחובר עמו – היה מרכז התקשורת בין המלחמה והציבור.

כאן הקימו את אולפני החירום של שירות השידור, כאן סידרו מקומות־עבודה מאולתרים לכתבי־החוץ שבאו לעשרות ולמאות כדי ל“כסות” את המלחמה. כאן ריכזו את לשכות דובר צה“ל ויחידת־הקשר של צה”ל, כאן קיימו את מסיבות העתונאים ההיסטוריות – ובאותם הימים כל מסיבות העתונאים היו היסטוריות.

הגעתי לשם בעשר בבוקר, והאדם הראשון שנקרה בדרכי היה סא“ל יחיאל בן־צבי, אז ראש יחידת הקשר של צה”ל לעתונות, ואיש חיל־האוויר. “ובכן, זה התחיל” – אמרתי לו, ואמרתי זאת באותה הרגשה מעורבת ששלטה אז בכולנו: הרגשה של הקלה עצומה ושל חרדה איומה. הקלה, משום שנסתיימה התקופה של המתנה מורטת־עצבים שבה כל יום עשיתם צעד תוקפני חדש. וחרדה, משום שהתחילה המלחמה – ומלחמה, גם כאשר היא הכרחית, גם כאשר היא רע במיעוטו, היא מלחמה; היא דם ודמעות. אצלנו זה חשוב, קול הרע"ם.

“ובכן, זה התחיל” – אמרתי לבן־צבי. הוא הביט בי בהתרגשות גדולה והשיב: “התחיל? מבחינה מסויימת זה כבר נגמר”.

מבחינה מסויימת הוא צדק, – קול הרע“ם. כי ברגע שחיל־האוויר שלכם הוצא מכלל פעולה כפי שהוצא ממנה, ההכרעה העקרונית כבר נפלה, הסכנות צומצמו והיה ברור שהכל יתנהל פחות־או־יותר לפי החיזוי במטה הכללי של צה”ל.

אבל הציבור שלנו לא ידע זאת. אפילו בשעה מאוחרת יותר, כאשר גם לסוריה וגם לירדן לא היו עוד חילות־אוויר, האנשים במקלטים אצלנו לא ידעו זאת. כי מדיניות הפרסום הישראלית היתה לעכב את הידיעות על נצחונות ולהסתפק בהודעות סתמיות. מי שרצה לשמוע דברים מפורשים פנה אליך, קול קאהיר. ואתה לא הכזבת את המאזין העברי:

"חילות־האוויר הערביים נהנים משליטה מוחלטת באוויר. אוי ואבוי לבושעים. איך נפלו שליטיכם בשגיאה הזאת? מה חשבו הדיפשים? בוודאי מצטערים כעת, אך זה כבר מאוחר… "

כל משפט בול. קליעה מדוייקת, רק בכיוון הפוך. מי שלט באוויר שליטה מוחלטת? שליטיו של מי נפלו בשגיאה? מי הצטער באיחור?

תאמר, זו לוחמה פסיכולוגית. צריך לבלבל את האויב. אלא שזאת היתה לוחמה פסיכולוגית שלכם נגד עצמכם, ואתם בולבלתם והתבלבלתם. אילו חוסיין ידע את האמת על גורל חיל האוויר המצרי, אולי לא היה פותח בהתקפה כלל.

בעצם, מה זה איכפת לך? שימותו עוד כמה אלפי ערבים־אחים, העיקר הבלוף. וכך אמרת:

“קול הרע”ם מקאהיר. זוהי שעת החשבון של הציבור הערבי מ־19 שנים. כוחותינו דוחפים עתה את שערי־תל־אביב. לא יועילו דברי משה דיין לבועלים המובטלים, ולא תושיע מועצת־הבטחון כי הערבים גמרו אומר לשחרר את הבסיס האימבריאליסטי. שליטיכם ביקשו צרות, והם מקבלים את מבוקשם… "

שוב בול בכיוון הפוך. כנראה, גם נאצר שלך האמין לחלק נכבד משקרי נאמניו, שהאמינו לשקרי נאמניהם, שהאמינו וג'. ממש שיעורים לדוגמה בהבקעת שער עצמי.

"… קרבות עזים מתנהלים כעת בכל החזיתות, בדרום, ובמזרח ובצפון. כוחותיו של משה דיין הסוגים בבהלה תחת לחץ כוחות המחץ הערביים. תבוסת דיין ביום הראשון של הקרבות היתה מחפירה. הוא הטיל חטיבת רגליים בחזית כונתילה ואיבד את כל החטיבה.

"תושבי ישראל, אתם משלמים היום בעד מעשי שליטיכם ובעד דברי הרהב של אשכול, דיין ורבין.

"המוות לכם בוקר וערב. ואם יבוא הלילה, אז נלביש אותכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק אליכם המוות מכל מקום… "

הוי, קול הרע“ם המסכן – דובר צה”ל התחיל למסור את העובדות המפורשות על מהלך הקרבות, וכתבים צבאיים צמודים ליחידות משדרים את דיווחיהם המרעידים. אנחנו יודעים את המצב ויכולנו להפוך את שידוריך לערבי בידור.

אתם מספרים לנו צ’יזבאטים ומשלים עצמכם שזה ישנה את המצב. אתם מפריחים בדותות מפני שאינכם מסוגלים לראות את האמת, להביט בפניה. אתם משקרים לנו ולעצמכם ולעולם שמחוץ לאיזור, לכולם. משקרים, משקרים, משקרים.

אבל איננו מסוגלים להתבדר בשקרים המשעשעים שלכם, כי הם מלמדים על האופי שלכם שאיננו משתנה. בשבילנו זה טוב ורע בעת ובעונה אחת. זה טוב בשבילנו, כי כל עוד אתם כאלה – אנחנו תמיד ננצח אתכם. כי אנחנו עומדים על קרקע המציאות ואיננו מפחדים מפני האמת. אנחנו מתמודדים אתה, כל טוראי וכל מש"ק וכל קצין וכל אזרח שבעורף, וגם כל קריין המשדר אליכם. ואילו אתם תמיד תשימו לעצמכם מלכודת־כזבים ותפלו בהן.

אבל זה גם רע בשבילנו, כי כל עוד אתם שוגים באשליות וניזונים מכזב והופכים את הדמיון למדיניות, לא תכירו בקיומנו כי לא תכירו במציאות. זהו מעגל־קסמים המוליך אתכם למלחמות ואנחנו לנצחונות, סחור־סחור.

ואנחנו איננו אוהבים לנצח. אנחנו יודעים, כי תמיד מישהו משלם בעד הנצחון, ויהיו מודעות־אבל בעתונות ומאחורי כל מודעה כזאת יסתתר סיפור אנושי עצוב ומכאיב.

אלא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לא להילחם, כי אתם תבואו עלינו להלבישנו בשמלות השחורות של הלילה. לכן אנחנו מוכרחים לנצח.

אבל תוכל להיות בטוח, שכאשר ננצח לא יזנק אליכם המוות בוקר וערב, ואם יבוא הלילה, אז לא נלביש אתכם בשמלה השחורה שלו.

אנחנו לא, קול הרע"ם. (7.6.67).

---

ירושלים או מול פני ההיסטוריה

מאת

חנה זמר

אמש היינו במסיבת עתונאים עם הרמטכ"ל, פלוגה של כתבים ישראליים ובריגדה של כתבי־חוץ. רבין דיבר אנגלית מהוססת־קמעה, שהלמה להפליא את סגנונו המאופק: כאילו ביקש לאזן בו את הרושם הכביר של תוכן הדברים, פן יתגנב בהם שמץ של “שוויץ”, קורטוב של יוהרה או שכרון־נצחון. הוא מסר על תוצאות המערכה בדרום ובמזרח, בתמציתיות קמצנית, העיף מבט בשעונו וסיכם: “כל זאת עשינו, גבירותי ורבותי, בחמישים־ושש שעות”. באולם הגדול והצפוף היתה דומיה, עד כי נפילת סיכה יכלה להישמע בו כפיצוץ־זוטא.

גם רבין שתק שניה ואחר־כך הוסיף: “עשינו כל זאת, אנחנו לבדנו, בכוחנו שלנו ובכוחנו שלנו בלבד”. לכאורה מוזר הדבר שהרמטכ"ל ראה עצמו חייב להדגיש זאת. אבל רק לכאורה. הוא חייב היה לעשות זאת לא רק מפני שנאצר המציא איזו בדותה מטורפת להצדקת מפלתו, אלא מפני שקשה להאמין את האמת. האמת הזאת היא מופלאה, היא אגדית, היא חלום – אבל היא מציאות.

ללוח אין כושר ביקורת ולשעון אין תחושה היסטורית. הם מודדים את הזמן ביחידות אחידות, אם ארוכות הן בעינינו ואם קצרות, שלוות או סוערות, אם אין מתרחש בהן דבר או אם מתחוללת בהן מהפכת־דורות.

לפי החוקיות השוויונית הזאת של השעון והלוח עוד לא חלפו אלא שלושה ימים מאז היינו מוכנים להציב את כל הכוח שלנו לשירות ה“סטאטוס־קווֹ”. גם עתה זאת צריכה להיות מטרתנו. אלא שזהו “סטאטוס־קווֹ” אחר, חדש…

לפי החוקיות האוטומטית של מדידת הזמן חלפו רק שלושה ימים מאז פרצה המלחמה הזאת שאפילו כינוי לא הספיקו למצוא לה. אבל הספיקו, הספקנו, לחולל בה תמורות מובהקות בסיכויי עתידנו.

שלושה ימים, שבהם דהרו הבחורים שלנו באוויר וביבשה, כפי שלא דהרו אף פעם וכפי שלא דהר, כמדומה, שום צבא מעולם; שלושה ימים שבהם למדנו כמה חטאנו לנוער הזה של הדיסקוטקים ושל כיכר דיזנגוף ושל פריקת־העול־כביכול; שלושה ימים של חרדה ושל תדהמה ושל שכרון.

הם חלפו כשעה וכנצח. ומה שנקבע בהם, בשדה־הקרב, הוא שעת־כושר היסטורית למדיניות.

שלושה ימים, שבהם הובסו חילות־האוויר של מצרים ושל סוריה ושל ירדן וטייסות של עיראק; שבהם הונחתה מהלומה אדירה על הצבא המצרי ונשבר כוחו של הלגיון יחד עם חטיבה עיראקית שלחמה בצדו, שבהם השתלטנו על חצי־האי סיני, פתחנו את מיצר טיראן וכבשנו את הגדה המערבית (בשעת כתיבה זו עדיין לא ברור אם לא תלמד את סוריה לקח מעבר לאבדן חיל־האוויר שלה).

בשלושה ימים אלה הסרנו את האיום על בטחוננו. אולי לא לנצח. וכי מי יודע מה טמון בנצח? אבל הסרנו את האיום המוחשי, המידי, שהתקרב אלינו צעד אחר צעד מאז ה־14 במאי, במהירות מסחררת ובממשות מחרידה.

בשלושה ימים אלה כבשנו מחדש את העיר העתיקה של ירושלים. מה אפשר להוסיף על פסוק זה? בשביל יהודים לא נחוץ להוסיף עליו, ולזרים קשה להסביר. זר לא יבין מה פירוש הדבר בשבילנו. מי שאין בדמו אלפיים שנות כיסופים, מי שלא ינק אותם עם חלב אמו ולא ירש אותם מדורי־דורות, לא ישיג זאת.

אלפיים שנה, 80 דורות, בכל פזורות הגלות בין שבעים אומה ולשון, פנו היהודים למזרח, שחרית, מנחה וערבית. אלפיים שנה לא טשטשו את הזכרון הלאומי הקיבוצי ואת הזכרון האישי שיהודי נולד אתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח אבריו. אלפיים שנה קראנו פסוקים ומלמלנו תפילות על אודות ירושלים עיר־הקודש, בירת־הנצח, משֹושֹ כל הארץ. ולפתע כל הפסוקים האלה קמו לתחיה לעינינו, קרמו עור של ממשות וגידים של מציאות, הם חיים.

אנחנו נלך אל הכותל המערבי שהיה חסום ונעול בפנינו בשרירות, ושוחרר בידי גיבורים בוכים. נלך אל הכותל ברטט של קדושה, המוני יהודים, גם דתיים וגם כאלה שמעולם לא החזיקו סידור־תפילה בידם. נלך אל הכותל ונדע, כי הוא הרבה יותר מאתר היסטורי והרבה יותר ממקום קדוש וגם הרבה יותר מגשר אל העבר הרחוק שלנו.

קיר האבנים האפור הזה הוא הרבה יותר מזכר בית־המקדש שבו זבחו אבותינו זבחים והעלו עולות לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. הוא היה חלק מחייהם של היהודים בכל מקום ובכל דור לפני אלפיים שנה, ולפני חמש מאות שנה ולפני חמישים שנה; יהודים שנשאו את ירושלים בלבם ונשאו אליה עיניהם, וסיכנו חייהם כדי לבוא בשעריה, בדרכים־לא־דרכים ובתנאים לא־תנאים; יהודים שהספיגו את האבנים האלה בדמם ובדמעותיהם. הקדושה האמיתית של הכותל היא בדם הזה ובדמעות האלה של הרציפות היהודית.

ירושלים בשבילנו אינה איזו שארם־אל־שיח' שחזרנו אליה שנית. לא שהיינו בה ונאלצנו לעזבה וחזרנו אליה. גם אחרים היו בה, גם אחרים קידשו אותה. היו בה וקידשו אותה גם הערבים והצלבנים. היו בה גם הסלג’וקים והממלוקים והתורכים. אבל אנחנו, רק אנחנו, לא יכולנו לנטוש אותה אף פעם ולא נפרדנו ממנה מעולם לעולם. ועכשיו הבטחנו אותה לעמנו לנצח ולעד.

ירושלים בשבילנו, זה לא בטחון. זה משהו שלמענו מקריבים גם בטחון. זרים לא יבינו זאת וקשה להסביר להם, כשם שקשה להבין ואי־אפשר להסביר אותו משהו בלתי־מוגדר שלא נתן לעם היהודי להתבולל ולחדול, להתכחש לעברו ולעצמיותו בכל התלאות והרדיפות והפיתויים.

קיר האבנים האפור הזה בירושלים של זהב הוא הסמל של הדבקות היהודית בקיום היהודי, והוא סמל הכוח המיסתורי שהבטיח רציפותו. (8.6.67).

---

לא נורמלי או סיור בשוך קרבות

מאת

חנה זמר

יוצאים באוטובוס של “אגד”, באוטובוס האזרחי הראשון מזה עשרים שנה, הנוסע מתל־אביב לירושלים דרך לטרון ורמאללה.

חולפים על פני אָמאוּס, בית־נובא, בית סירא, בית חורון וביתוניה. מבעד לשדות המוריקים מציצה ההיסטוריה הקרובה והרחוקה אל תוך חלונות הרכב שלנו.

התאריך: יום א', 11 ביוני, בסיוון – ששה ימים בלבד אחרי פרוץ הקרבות, שתוצאותיהם עדיין כפלא בעינינו ובעיני העולם.

הדרך סלולה לפנינו. רק פה ושם נראים עוד סימנים של המלחמה שהתנהלה כאן אך לפני ימים ספורים: מוצב מחוסל, טנק הפוך, תושבים נודדים.

מיטלטליהם העלובים עמוסים על גבי חמורים, ובצדם משתרכות משפחות – מן הבית, וגם אליו. התנועה היא דו־סטרית ואיננה המונית. בהרבה בתים אפשר להבחין באותו של חיים כסדרם ובכבסים תלויים על חבלים. יש משהו מרגיע בתחתונים ובגופיות המתנופפים ברוּח.

הרי יהודה כתמול־שלשום. רק הדגלים הלבנים שהותקנו בחפזון מעידים, כי אין הדברים כתמול־שלשום.

רמאללה מקבלת את פנינו בשקט הכבד של עיר נטושה. אבל היא אינה נטושה; עיניים סקרניות מציצות בנו מבעד לחלונות של חווילות־אבן מוקפות בוסתנים. בתים יפים המשתלבים בנוף ומקרינים אווירה של אמידוּת וייחושֹ. הרחובות שטופי שמש ונקיים להפליא. בקושי אתה רואה בהם חייל.

קלנדיה, שייך ג’ראח, שעפט. כאן אתה רואה עדיין את שרידי המערך הצבאי שפוצח: תעלות וגדרות, חפירות וביצורים. חייל ישראלי ממשש בגדיו של ערבי עובר־ושב; אין עמו נשק, דרכו פנויה ללכת.

במעלה הר־הצופים פוגשים באוטובוס של חברי הממשלה היורדים מן ההר. נפנופי־יד, חיוכים, טעם החידוש. עוד כמה מטרים – והנה המשוריין; המשוריין הטוב שהעלה את “שוטרי” ישראל בשיירה הדו־שבועית המפורסמת. שלום לך, משוריין; מילאת חובתך נאמנה, ובזו שוב לא תצטרך לעסוק…

החבר’ה רוקדים הורה על הפיסגה. הרובים מורמים במאוזן, מתחברים במעגל משלים מעל לראשים שבמעגל. “דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים”;– האוזן קולטת והלב כמעט מאמין.

שהרי היא לפניך, לרגליך, עיר דוד. כל כולה, ביפיה האגדי. והפעם אתה משקיף עליה “מן הכיוון ההפוך”. הלב מלא על גדותיו ושֹם מחנק בגרון. אתה חש עצמך עילג ודל־לשון מלבטא את החד־פעמי, ואינך מוצא אלא מלה אחת, את מלת התיאור הכל־מקיפה של הצברים בשנת 1967: לא־נורמלי.

הם יגידו לך, שהיה לנו נצחון לא־נורמלי, כמו שאמרו כי אירית חתיכה לא־נורמלית. ויספרו לך, כי הטייסים שלנו עשו מבצעים לא־נורמליים ושנתגלה לעיניהם מחזה לא־נורמלי, ואתה מוצא את עצמך מדבר בשפתם הלא־נורמלית, כי ממילא שום שפה נורמלית לא תבטא את עצמת הרגש שלך.

ליד החומה רועות עזים שחורות, וזר פרחים אדומים תלוי על טנק שרוף. מישהו כאן שפך את דמו כדי שתוכל לגשת אל הכותל.

אתה ניגש אליו, והוא שוב שלך – ובאמת שלך, בפעם הראשונה זה אלפיים שנה. לא חלמת, כי תתחיל עכשיו סידרה שלמה של דברים חדשים, שאתה עושה אותם בראשונה אחרי אלפיים שנה.

מנין הם באו, כל היהודים והיהודיות האלה הבוכים ליד הכותל? הרי עדיין נעולים השערים ועדיין חסומות הדרכים ועדיין הכניסה אסורה. לא תדע ולא תחקור איך הגיעו, דרך שדות זרועי מוקשים ותוך סיכון החיים, כדי למשש את האבנים האפורות האלה שעה אחת קודם.

יד אבשלום, נחל קדרון, גוש עציון. כל רבדי ההיסטוריה שלך מתמזגים לעיניך לשכרון אחד גדול. לא הייתה כאן מעולם, ונדמה לך שהיית כאן תמיד. ואתה יודע שלא תעזוב לעולם. לא כל עוד אתה חי.

קבר רחל אשר מיאנה להתנחם. הוא נראה במצב תקין. הערבים שמרו עליו יפה – רק לגשת לא נתנו… ואתה מרגיש עליונות מצפונית ומוסרית, כי אתה יודע שכל מקום קדוש שאתה תחזיק בו, יהיה פתוח וחפשי לגישה לבני כל הדתות וכל הלאומים שירצו לבוא אליו.

כמו שאתה מרגיש עכשיו חפשי לרדת למערת המכפלה, שזה דורות נאסרה על היהודים הכניסה אליה. אתה עובר את מחסום שמונה המדרגות, כי בתוך שלך אתה – אבל ידעת שתעשה שמיניות באויר כדי שגם הם ירגישו עצמם בתוך שלהם.

חברון, עיר הפרעות, שלושה ימים אחרי כיבושה מתנהלים בה החיים במסלולם התקין. החנויות פתוחות, הסחורה בשפע, בבית־הקפה משחקים שש־בש. אנשי המקום מציעים סיגריות למכירה – פילטר וירג’יניה, בחצי לירה החפיסה של עשר, בלירה החפיסה של עשרים.

הם כבר מוכנים לקחת לירות ישראליות, תושבי חברון. נראה שיש להם לא רק חוש מסחרי מפותח אלא גם הערכה פוליטית בריאה.

(12.6.67).

---

הנוער הזה או דור החארקה כדור הפלמ"ח

מאת

חנה זמר

הם לחמו כאריות וניצחו כבני־אדם. הם היו אמיצים מאוד ואנושיים מאוד. הם לא שאלו שאלות ולא חיכו לפקודות, ועשו את הבלתי־אפשרי ואת הלא־יאומן כמובן מאליו. ההקרבה לא היתה אצלם גבורה; היא היתה להם שיגרה. הם היו קולקטיב שייכנס להיסטוריה, מורכב מפרטים שיהיו לאגדה.

הם היו נערי הדיסקוטק ונערי החארקה. הם היו הנוער המושמץ והמבוכה, הריקני ונטול־אידיאלים. הקרייריסטים וגונבי המכוניות, החמרנים המפוכחים והעבריינים המתפרעים. הם היו הדור האבוד שהחברה התייאשה מהם, שהמחנכים הטיפו להם ורק הצבא האמין בהם.

הם היו הקורבן של האכזבות שלנו מעצמנו בעוד דור הפלמ“ח היה האנדרטה לשביעות הרצון שלנו מעצמנו. ועכשיו התברר כי דור החארקה כדור הפלמ”ח.

מה לא אמרנו עליהם על נערי דיזנגוף ושכונת התקווה? הרשו לי לרענן את זכרונכם, בטיפ־טיפה של סיפוק עצמי על שהייתי בין סניגוריהם. בעיצומו של הדיון הציבורי על הידרדרות הנוער הישראלי – וזה היה רק בשנה שעברה! – העליתי את הנושא בשידור והקדשתי שידור נוסף לתגובות ציבור באותו עניין. הדברים נקראים עכשיו אחרת משנקראו בשעתם, בינואר 1966, אך מבחינה מסויימת הם מעניינים יותר משהיו אז. יתר־על־כן, בקריאתם עתה יש משום בקשת מחילה וסליחה מן הנוער הזה שחטאנו לו:

" הכל מדברים עכשיו על התפרעות הנוער. הממשלה והכנסת, העתונות והרדיו, המרצים באסיפות המומחים בראיונות. כולם שואלים מה מריץ את הנוער להתפרע, וכולם גם עונים. לכל אחד יש תשובה, ולכל אחד יש תשובה אחרת".

בדיון הפרלמנטרי אמרו הדתיים, כי הנוער מתנהג באלימות מפני שנטש את ערכי המסורת ואינו שומר עוד את קדושת השבת. אולי זה נכון. לעומת זאת סברו החילונים כי דווקא שמירת השבת תורמת להתפרעות, כי מקומות הבידור סגורים ואין לנוער לאן ללכת. גם זה נכון. הוותיקים ראו את מקור הרע בדרכי הבילוי המודרניות והצעירים ראו אותו בתפיסה המיושנת של הוותיקים. אלה טענו כי שורש הבעיה בקיפוח, ואלה טענו כי שרשיה בפינוק. גם כאן כנראה שני הצדדים צודקים. בכל ההסברים האלה, השונים זה מזה ולעתים מנוגדים זה לזה, יש גרעין של אמת. בדרך כלל זהו המצב בשאלות מורכבות.

גם המומחים אינם מאוחדים בהערכת גורמי התופעה. יש אסכולה המדגישה את היסוד הפסיכולוגי ויש אסכולה המדגישה את היסוד הסוציולוגי. חסידי התפיסה הפסיכולוגית אינם רואים בקבוצות המתפרעות צירוף של פרטים מופרעים כל־שהוא, אשר חברו יחד בגלל נטיותיהם המשותפות. חסידי התפיסה הסוציולוגית שוללים גירסה זאת וטוענים כי כל פרט שבחבורות המתפרעות יכול להיות צעיר נורמלי וחביב בהחלט כשהוא לעצמו, ורק בהיותו בחבורה נפגמת התנהגותו.

מכיוון שאי־אפשר לאתר סיבות מוסכמות לתופעה, קשה לטפל בה ביעילות. אומרים, כי היה רק נסיון אחד בעולם של טיפול מוצלח להפליא בחבורות־רחוב.במסגרת ניסוי עבדה בארה"ב קבוצה נבחרת של מומחים עם חבורה של 200 נערים, במשך שנתיים, ובהוצאה של חמישה מיליון דולר. אינני צריכה להסביר מדוע זה לא מעשי אצלנו. לכן, איננו עושים דבר, אלא מדברים על הבעיה. הדיבור הוא התראפיה הלאומית שלנו.

אך הייתי מציעה שלא נגזים בהצגת הבעיה. סוף־סוף, הכל מסכימים שהיא פחות חריפה אצלנו מאשר בארצות אחרות. יש אומרים שאין זו נחמה. לדעתי, זו בהחלט נחמה. יתר־על־כן, אני מעיזה לומר כי המצב אצלנו איננו שחור כל כך אפילו בהשוואה לעבר הוורוד תמיד.

אותו נוער חלוצי מהולל של דור הפלמ"ח שעשה כל מה שנדרש ממנו למען הכלל – האם לא גנב את התרנגולת מלול הקיבוץ שבו שהה במחנה־עבודה? הם שחטו את התרנגולות בסיטונות וזללו אותן בקומזיץ, ולא בגלל רעב שהציק להם. אינני רוצה לומר, חס וחלילה, שהם היו נוער לא טוב. אבל גם הם התפרעו.

עלינו לשאול את עצמנו אם ביחסנו ובהערכתנו איננו מפלים לרעה את הנוער של היום לעומת הנוער הקדוש של אתמול. אני יודעת אלו תגובות צפויות לי עכשיו. עשיתי מעשה שלא ייעשה כי הנוער של אתמול הוא חלק מן המיתוס הלאומי ובמיתוס אסור לפגוע". – – –

– – "אשר יגורתי בא. הציפו אותי בגל של תגובות מחאה וביקורת ותוכחה. על הדברים

שאמרתי ביחס לנוער של היום ולנוער של אתמול.

ראשית כל, האשימו אותי בהקלת־ראש בבעיה, אבל זו מסקנה מוטעית. אמנם הדגשתי כי המצב אצלנו טוב בהרבה מבארצות אחרות. וכי זה איננו נכון? מראשית ינואר השנה אסור לצעירים מתחת לגיל 18 להימצא ברחובות מוסקווה בלי ליווי מבוגרים. איסור זה, שאינו נראה לי פרוגרסיבי ביותר, הוא תוצאה של התפרעויות נוער בבירת ברית־המועצות. לפנינו תופעה אוניברסלית שאינה יודעת גבולות גיאוגרפיים או פוליטיים, ומטרידה חברות קפיטאליסטיות וקומוניסטיות כאחת. ואם המצב אצלנו פחות חמור מבמקומות אחרים, אינני מוכנה לזלזל בהבדל הזה לטובתנו.

אך רוב המוחים ערערו על טענותי, כי אפילו בהשוואה לעבר הוורוד ההווה אינו נראה שחור כל־כך, וכי הנוער של אתמול שקושרים לו את כל זרי התהילה, גם הוא התפרע, וכי אנו מפלים לרעה את צעירי היום לעומת דור הפלמ"ח.

המערערים הזועמים על הדעה האפיקורסים הזאת אמרו כי אי־אפשר להשוות את שתי התופעות. לדעתם, התפרעות הנוער של אז היתה התפרקות מתוך מתח חיובי ובונה, בעוד עכשיו זאת התפרקות מתוך חלל ריק. הסבירו לי כי לגנוב תרנגולות בשביל קומזיץ היה ספורט מקובל במוסכמות הישוב ואילו גניבת מכוניות בשביל החארקה אינה בקוֹד המוסכמות שלנו כיום. ועוד הוסיפו כי תופעות ההתפרעות בימי הזוהר החלוצי לא היוו מחאה נגד החברה, שעה שעכשיו הן מחאה נגדה.

אינני מקבלת את הטענות האלה. גם לי ברור שאי־אפשר ללמוד גזרה שווה בין שתי התקופות. אבל אולי אפשר וצריך ללמוד קל־וחומר? כלומר, אם בימים ההם כאשר הנוער חי בחברה שוויונית ובמציאות של אתגרים מוחשיים ומושכים – אם באותם ימים הוא התפרע, למה מותר לצפות מן הנוער בחברת הפער החברתי והמבוכה הרעיונית?

ואולי אין כאן אלא שכחה. אמנם לא הייתי בארץ כאשר החבר’ה הנפלאים מתנועות הנוער גנבו תרנגולות מהלול, אבל סיפרו לי. ועכשיו, כשהזכרתי זאת בשידור שמעתי לא רק הדי־ביקורת, אלא גם הדי־חיזוק. “רק תרנגולות? וכי את היונים בשובך לא חיסלנו ולכרם לא התפלחנו?” – כך הגיבה מאזינה פלמ"חניקית ־לשעבר. ומאזין מבוגרי “השומר הצעיר” כתב לי על מעשה־הגבורה של הגרעין שלו אשר חיסל שפנייה שלמה בקיבוץ דן בקומזיץ אחד – ועוד שפנייה נסיונית להשבחת גזע!;מישהו הזכיר לי את הטור השביעי המפורסם של נתן אלתרמן מלפני שני עשורים על המקרה הפעוט בבנים כחולי־החולצות. אולי אתם זוכרים את השיר הזה על קבוצת נערים־חלוצים שנסעו לכינוס לפקוד את זכר המורה, וכשהגיעה הרכבת לטול־כרם נגלתה לעיניהם חלקת אבטיחים – וחיסלו אותה.

הרשו לי לצטט קטע מתוך השיר הזה:

היה שם נער ערבי – צעק, הטיח

אבל קטן היה נער, זאטוט

הוא לא עצר את הילולת האבטיח

כי מה כוחו, סוף־סוף, מול נוער בן־תרבות?

עת כי זזה הרכבת, רבותי

אבטיחים היא כבר הובילה עד בלי די

וגם הובילה חבר נוער בעל דגל

אשר חמד קצת שוד, בעלותו לרגל.

אולי־אולי מותר לראות גם בזה סנגוריה כלשהי על הנוער של היום".

ועכשיו הוא איננו זקוק עוד לסנגוריה, הנוער הזה של היום שדהר בטנקים כמו בחארקה. הסנגורים שלו הם כלי־ההשמד שהושמדו וצבאות־האויב שהובסו ובסיסי־התוקפנות שנכבשו והמקומות הקדושים ששוחררו בשישה ימי בראשית. הסנגורים שלו הם מיליון סיפורים קטנים על מעשי־גבורה גדולים, מסכת של אומץ־לב ואצילות־נפש

עכשיו הזקנים זקוקים לסנגוריה. נביאי הזעם שהוכיחו את הנוער הזה על ריקנותו. אבל מי יאשים אותם? סוף־סוף הם גידלו אותו.

(16.6.67).

---

עצה למוסקווה או לקח של שיחה עם קצין רוסי

מאת

חנה זמר

הוד מעלתך, ראש ממשלת ברה"מ.

אתה מקיים עכשיו חליפת איגרות ענפה למדי, וארשה לעצמי להוסיף את תרומתי החד־סטרית לקורספונדנציה המזרח־תיכונית הזאת.

אולי אינך רוצה בעצות – ומי אני, הקטנה בישראל, שאבוב להשיא לך כאלה. אבל עובדה היא, אדוני ראש הממשלה, כי אתם ניסיתם לחרוש את החריש המדיני שלכם על גבינו וזה נותן לנו זכות לומר לכם את דעתנו. אולי כדאי לך להקשיב הפעם, אדוני. כי גם זו עובדה, שאינם מוצאים את עצמכם במצב מדיני לא נוח, מפני שטעיתם ושגיתם, ואתם מנסים להיחלץ מן המצב בדרכים שגם הן מבוססות על טעות ומשגה.

הרשה לי לסטות כאן במקצת מן הנושא ולהעלות זכרון של חוויה אישית קשה, השייכת לעניין:

הנציג הראשון של ברית־המועצות שפגשתי מימי היה קצין בצבא האדום. פגשתיו בגרמניה הכבושה, ימים ספורים אחרי תום מלחמת־העולם השניה. הייתי אז נערה צעירה ופרובינציאלית. העולם התחלק בעיני ליהודים ולגויים, והגויים התחלקו לנאצים ולאנטי־נאצים. הנאצים היו אלה שהרסו את ילדותי וטבחו את קרובי ושללו ממני את חירותי ואת דמותי האנושית. האנטי־נאצים היו אלה שלחמו בהם. זה פשטני, אך אולי פחות מצחיק משנראה הדבר במבט ראשון.

בכל אופן, בתפיסה הפשטנית הזאת פגשתי את קצין הצבא האדום הגיבור והמשחרר, במרחק כמה קילומטרים ממחנה־הריכוז ששעריו נפתחו. לא ראיתי לנכון לשאול אותו אלא מה שנתבקש מתפיסתי הפשטנית, ושאלתיו: היש אצלכם יהודים בצבא האדום?

לעולם לא אשכח את המבט הארוך, המשועשע כלשהו, שזרק בי. אחר־כך אמר באיטיות מודגשת: “יש, בתי, יש. יש בבתי־החולים, יש בשק”ם. יש".

אז עוד לא ידעתי שזה שקר גס. אבל לא יכולתי שלא להרגיש שזו אנטישמיות גסה – ועד סוף ימי אכיר טובה לאותו קצין שלכם על הזעזוע שגרם לי ועל שלימד אותי בפסוק אחד, כי שחרור בידי זרים – את היהודי לא ישחרר.

לא קפצתי מכאן למסקנה, חו"ח, כי כל הרוסים אנטישמיים. ואני רחוקה מאוד מלהניח כי המדיניות המזרח־תיכונית שלכם מושפעת על־ידי רגשות אלה או אחרים, לטוב או לרע. אין לי ספק, כי אתם פועלים לפי שיקולים קרים של אינטרסים מדיניים. הזכרתי את האפיזודה הזאת רק מפני שאין להוציא מכלל חשבון, כי בחישובים הקרים המוטעים שלכם במהלך ההתפתחויות עד לחמישה ביוני השתרבבה גם הערכה בלתי־נכונה על היהודים, מתוך דעה קדומה. טעות, אדוני, לעולם חוזרת.

אתם עזרתם לאויבינו להניח חרב על צווארנו; סיפקתם את החרב ולא מנעתם שליפתה. וכשהיתה מונחת על צווארנו, אמרתם לנו לא לזוז פן ניפגע… והזהרתם אותנו שלא להרחיקה מעל צווארנו. קיוויתם כי נפחד מפני החרב כי חדה היא ומפני האזהרה כי עצומים בעליה, ואנחנו לבדנו. וכשלא יכולנו לנשום עם החרב הצמודה לצוואר ולא פחדנו להסירה, צעקתם בראש חוצות שאנחנו תוקפנים.

ואנחנו גם מן הצעקה הזאת איננו מפחדים, כי גם היא שקר גס. אדרבא, ראש־הממשלה הנכבד, דווקא מלחמה זו הוכיחה כמה אנחנו שוחרי שלום.

הרי נוכחת לשעת שיש לנו צבא טוב. המומחים שלך ודאי יאשרו לך, כי מבחינה צבאית טהורה יכולנו לעשות הרבה יותר משעשינו. אבל גם מה שעשינו, די בו להעיד על כושר צבאי עצום. והנה לא העלינו על דעתנו להפעיל את הכושר הצבאי הזה כדי לכבוש שטחים או להתמודד עם הערבים במלחמת־מנע ולהסיר את האיום שהם איימו עלינו כל הזמן. הצבא שלנו לא היה פחות חזק בחמישה באפריל ובחמישה במאי משהיה בחמישה ביוני, אבל איש לא חשב להזיזו עד שבא נאצר וריכז את כוחותיו בסיני, תגבר אותם אל מול גבולנו, גרש את חיל או"ם, סגר את מצָרי טיראן והכניס את גדודיו לירדן.

ובחמישה־עשר במאי, אדוני, שהיה יום העצמאות שלנו, אנחנו ערכנו מצעד־מיני של הצבא האדיר הזה. לא מטעמי תקציב עשינו זאת, לא בגלל סיבות טכניות, אלא מתוך שיקול מדיני. הממשלה החליטה לאכזב את תושבי ישראל במצעדון סמלי ובלבד לא לעצבן את הערבים ולא להרגיז את העולם. ובאותו יום עצמו שבו קדנו קידה עמוקה זו להסכם שביתת־הנשק, באותו יום עצמו כבר נערך הצבא של בעל בריתך מול גבולנו. ולכן, לפי ההגיון שלכם, אנחנו תוקפנים. ולכן, לפי הצדק שלכם, עלינו לסגת.

גם אתה יודע, מר קוסיגין הנכבד, שזה לא הגיוני וזה לא צודק, אלא שזה נראה לכם נוח מן הבחינה המדינית שלכם. אני מבינה שאתם במצוקה מסויימת. נתתם לנאצר להסתבך ועכשיו יצא שם רע לנשק המשוכלל שלכם, בעלי בריתכם נחלו תבוסה, עתידם הפוליטי נתון בסכנה. אולי יש לזה השלכות דיפלומטיות גם בחלקי־עולם אחרים, וגם בידי הסינים האוהבים אתכם כל־כך נפלה מציאה תעמולתית כשרה.

כל זה לא־נעים למעצמה הנתונה בהתמודדות מדינית גלובאלית, אבל לא אנחנו אשמים בדבר. אשמה טעותכם ואשם מחדלכם לעצור את התוקפנות של בעלי־בריתכם בעוד מועד. ועכשיו אתם רוצים להחזיר את מחוגי השעון אחורנית ולהזהיר אותנו למחנק בטחוני. אבל אנחנו, אדוני, עם קטן מדי וארץ קטנה מכדי שנוכל לפתור את הבעיות המדיניות שלכם ושל בעלי־בריתכם. איננו יכולים להרשות לעצמנו להקריב קורבנות למען הנוחוּת שלכם. אבל אנחנו מוכנים לנדב לכם עצות.

כי שוב אתם טועים, הפעם בהערכת כושר עמידתנו. אם תרצו לצאת מן הסבך, עליך ועל עמיתיך לומר לנאצר, בפשטות, כי ברית־המועצות לא רק דוגלת בשלום אלא בעצמה מקיימת יחסי שלום עם יריבותיה שלה, והיא דורשת אותו דבר מבעלי־בריתה. מצרים תצא נשכרת מזה ואתם תצאו נשכרים מזה – כי בדרך זאת היא תשיג ואתם תשיגו הרבה ממה שלא תשיגו בלחץ מדיני עלינו.

אל תחשוב שנשב בשק"ם.

(23.7.67).

---

פחד רטרואקטיבי או מדוע הפסידו הסורים את הרמה

מאת

חנה זמר

נוף עוצר־נשימה נגלה לעיני ממרומי הגבעות החולשות על הכנרת. תכלת הים הרוגע ותכלת־השמים־הטהורים־מענן התמזגו באופק, כעין רקע מתרומת הטבע ליופי המרהיב שברא כאן האדם: שדות מוריקים בירוק שֹבע כזה של טכניקולור, מטעים עמוסי פרי בשל, בריכות דגים כראי מצוחצח.

למרגלותי משתרעות עין־גב והאון; במרחק־מה נשקפות תל־קציר ומעגן, הכל כאילו על כף היד. לפתע עוברת צמרמורת בגבי. נזכרתי כי המקום הזה שאני עומדת בו היה אך לפני שבועיים מוצב סורי. כמה נוח היה להפגיז מכאן למעלה, וכמה מסוכן היה לחיות שם למטה בצל התותחים.

ידענו זאת גם לפני שלושה שבועות ולפני שלוש שנים. ידענו זאת היטב כל העת, גם מכוח ההגיון הטופוגרפי וגם מכוח הנסיון המר. אבל רק מראה־עיניים מן הצד הזה, ממקום המוצבים, ממחיש במלוא האכזריות את הגבורה העילאית שהיתה דרושה כדי לקיים חיים נורמליים, חיי יצירה וחיי משפחה וחיי תרבות, מתחת לענני האיום שהתפרצו לפרקים במטרות פגזים.

ברגע זה גברה בי החלחלה מסכנות־העבר על ההתפעלות מן הנוף שסביבי, וסיפרתי לבני לווייתי מעין־גב על הפחד הרטרואקטיבי שתקף אותי. הם לא התפלאו. אותה חווית מועקה של פחד רטרואקטיבי עברה גם עליהם ועל שכניהם. רק בעלותם למעלה הם הבינו כמה פגיעים היו שם למטה.

נזכרתי בהגדרה נפלאה המסווגת את הבריות לשלושה סוגים על־פי תגובות הפחד שלהם. הרי כל אדם מפחד לפעמים. מי שאינו יודע פחד כלל, יש בו פגם; משהו לקוי אצלו במנגנון ההגבה. במציאות של סכנה רואה אותה הגדרה שלושה מיני פחד: זה שלפני המעשה, זה שבשעת המעשה, וזה שלאחר מעשה. מי שמפחד לפני המעשה הוא נבון; מי שמפחד בשעת מעשה הוא מוג־לב; מי שמפחד לאחר מעשה הוא גיבור.

רק עכשיו, אחרי שהוקל להם, אחרי שהוסר האיום מעליהם, תקף הפחד בדיעבד את הגיבורים האלה. ואם יועיד להם האתגר של מחר גורל דומה לזה שבעבר, הם שוב לא יהיו מוגי־לב, וגם לא יהיו נבונים. הם יהיו שוב גיבורים. זה גזע כזה.

בעוד שנה־שנתיים תתחיל לפרוח גם הרמה כפי שפורח העמק מתחתיו. בינתיים רואים רק שֹרידי כפרים עלובים, חקלאות מפגרת, סימנים של עוני ונחשלות. וכאשר אתה רואה את תנאי החיים הפרימיטיביים ששררו כאן בצד הביצורים המבוצרים, בצד המבוך הסבוך הזה של בונקרים ומנהרות ותעלות ועמדות, אתה מתחיל להבין, מדוע המערך האדיר הזה התמוטט מהר כל כך. בני־אדם אינם מגינים על מערך הגנה, הם מגינים על מערך חיים. מבחינה זו לא היה על מה להגן כאן.

ודאי שזה הסבר חלקי מאוד. אך נדמה לי שאילו השקיעו הסורים יותר בקידום הכפרים ופחות בביצור העמדות, היה קשה יותר להביס אותם. כי אז הם אחרים משהם. לכן גם קשה להניח שילמדו את הלקח הנכון, וחבל על עמים שכזאת היא שכבת הנהגתם.

כי אחרי ככלות הכל, אינך יכול שלא לרחם על האדם הפשוט שבצד האויב. אתה יודע שהוא היה טובח אותך, אילו ניצח. אתה יודע שהוא לא היה מרחם עליך. אבל אם לבך איננו מאבן, אתה כואב את מראה הבתים ההרוסים ואת מראה הבתים העזובים מאדם. על כורחך אתה מהרהר, איך מסתדרים עכשיו תושביהם שהיו לפליטים, בלי אותו רכוש עלוב שהשאירו מאחוריהם.

היית רוצה לעזור להם, היית מוכן לעזור להם. אבל אינך יכול לעזור אלא בעצה שידרשו מאת ממשלתם כי תסכים לשלום, וייטב להם. אבל הם לא יעזו לשמוע, ולא יעזו לדרוש. הם ימשיכו ללכת אחרי קריאת הנקם של מנהיגיהם וימשיכו לשלם את המחיר. חבל.

(22.7.67).

---

פרידה מתשכ"ז או צבא המרום עומד דום

מאת

חנה זמר

מרחוק בוקעים קולות השופר של בעל־תקיעה מתאמן. ברחובות העיר צצים דוכנים של “שנות טובות”. תיקי הדוורים עמוסים ברכות. תשכ"ז פונים ללכת.

בבואי להיפרד ממנה, אני מנסה להיזכר, מה בעצם קרה בה; מה היא הביאה לנו? כמובן, היתה מלחמת ששת הימים, היה הנצחון, המהפכה בחיינו הלאומיים. אבל זה היה רק לפני ארבעה חדשים, אפילו פחות מזה – ולתשכ"ז היו לא רק 12 חדשים, היו לה אפילו 13 חדשים (היא היתה מעוברת, ואיזה ולד הביאה לעולם!).

מה קרה ב־36 השבועות הראשונים של השנה, לפני המלחמה? במה עסקנו, מה הטריד אותנו, מה תפס את הכותרות? קשה להיזכר. אפשר לבדוק, כמובן. יש ארכיונים. אבל אם צריך לבדוק, סימן שהדברים לא הטביעו בנו את רישומם; יותר נכון, רישומם טושטש או נמחק ברושם האדיר של המאורע האחד. אי־שם במגירת האלטה־זאכן של הזכרון מבצבץ משהו על צרות מיתון, על ויכוח בדבר הנהגת טלוויזיה, על מאבק סטודנטים בעניין שכר־לימוד, על סערה רועשת וגועשת סביב פרשת “בול”. אבל כל זה רחוק כל־כך! כאילו לא בתשכ"ז היו הדברים, אלא לפני שנים, בתקופה טרום־היסטורית.

אכן, בלתי־נמנע הוא שתשכ"ז לעולם תיחרת בזכרוננו – ובגורלנו – כשנה של מלחמת־ששת־הימים. ומשום כך אני נפרדת ממנה כמו מידיד טוב. כולנו, קולקטיבית, כך ניפרד ממנה. איש לא יוכל לומר, כי השנה הזאת בלוח העברי והעם הזה במדינת ישראל לא שירתוּ נאמנה זו את זה.

מגיע לתשכ“ז יישר־כוח, על שזימנה לנו שעת סכנה גדולה שיכולנו להתמודד עמה, להתעלות עליה, להיחלץ ממנה. ומכיוון שהתמודדנו והתעלינו ונחלצנו, הרי מגיע לנו יישר־כוח ממנה, משנת תשכ”ז, כי בזכות הזאת שלנו יהיה לה מקום כבוד בהיסטוריה של העם היהודי.

בעוד כמה ימים היא תיכנס לעולם־העבר; וכאשר תבוא לשם, יקיפוה קודמותיה בהערצה ויחלקו לה כבוד כיאה וכנאה למי שעטור תהילה. וכל אחת משמונה־עשרה השנים האחרונות תזוז קצת הצידה כדי לפַנות מקום ליד תש“ח ולהושיב בו את תשכ”ז.

וכמו שישבו שם שלובי־זרוע המלך תש“ח והמלכה תשכ”ז יעברו על פניהם שנות השוֹאה ויברכו אותם בברכת נחמו עמי. ואז יקומו על רגליהם תש“ח ותשכ”ז וישתחוו אפיים ארצה, ויאמרו לשנות השוֹאה: ילדיכם אנחנו – וצבא המרום יעמוד דום.

ואלוהים יישב על כסאו הרם והנישא ויפתח את ספר תשכ“ח לרשום בו את דרכה של השנה החדשה וכל השנים יישבו מסביב, בזכות דעה מייעצת, נרעשות ונפחדות. ואילו תשכ”ז תסתכל בפנקס הפתוח וביד הנטויה לרשום, ותקום ותאמר: רגע אחד!;בעניין זה, יש לי זכות הצבעה. אני, תשכ"ז, שותפה לאלוהי־ישראל בקביעת גורלה של השנה הבאה והשנים שאחריה.

ואלוהים יגביה את משקפיו, יבחן את תשכ"ז במבט ארוך, ויאמר: צדקת.

(ערב רה“ש תשכ”ח).

---

חכמת הנסיון או המלחמה נגמרה, המלחמה נמשכת

מאת

חנה זמר

בעשרה ביוני 1967 חשבנו כי בנצחון קנינו את השלום. שילמנו מחיר לא גבוה במושגים צבאיים עולמיים אך יקר במושגים הלאומיים שלנו. קיווינו כי השלום יבוא כתמורתו.

היום אנחנו חכמים יותר. היום אנחנו יודעים, כי המלחמה נמשכת ויתכן שגם תתחדש במלוא עוזה. טעינו בהערכה ואנשים אינם אוהבים להודות בטעות. לכן מתכחשים לה, אומרים שלא אמרו. אבל אמרו. במו אזני שמעתי אלופי נצחון מכריזים;למחרת המלחמה: “הדור הזה כבר לא יילחם”.

אין להתבייש בהערכה המוטעית הזאת. היא היתה מסקנה הגיונית, אלא שלערבים אין הגיון. הם אינם מכירים במציאות ואינם לומדים מן הנסיון. הם רודפים אחרי אשליה במרכבה של תבוסות. הם רודפים אחרי האשליה וככל שהיא מתרחקת מהם, הם מגבירים את הרדיפה אחריה ברתימת תבוסה נוספת למרכבה.

;הם לא קיבלו את גבולות החלוקה, אבל התחילו לשאוף אליהם אחרי שהפסידו את המלחמה שפתחו בה ואחרי שנוצרו גבולות שביתת־הנשק של 1948. הם לא הכירו בגבולות שביתת־הנשק, אבל התחילו לשאוף אליהם אחרי שהפסידו עוד מלחמה שפתחו בה ואחרי שנוצרו גבולות הפסקת־האש של 1967. הם לא רצו לשמוע על גבולות חדשים שמוכנים היינו להציע להם. אולי יתחילו לשאוף אליהם לאחר שיפסידו עוד מלחמה.

הם ספגו תבוסה נוראה במלחמת־ששת־הימים, אבל הם ממשיכים להיות תוקפניים. הם גם ממשיכים לשלם את המחיר. אנשים נורמליים מתקשים להבין את המזוכיזם המדיני של הערבים. הם מצליחים להרוג אנשים משלנו ולפצוע אנשים משלנו, אבל הם משלמים ביוקר רב. אולי התבוסה עבורם היא הנאה לאומית, אחרת לא היו מוכנים לשלם את המחיר היקר הזה.

מצרים סירבה לנהל מו"מ לשינוי תוצאות המלחמה. במקום זאת המשיכה בפעולות איבה, במסגרת יכולתה, וזה היבול שהיא קצרה: תעלת סואץ שלה חסומה, בתי הזיקוק שלה סגורים, מפעליה המשקיים לאורך התעלה משותקים, הערים שבטווח תותחינו היו לערי רפאים, שלושת רבעי מיליון פליטים מסתובבים בחוצות קאהיר, מפעם לפעם היא סופגת מכות באוויר וגם על הקרקע, הצבא שלה מתוסכל, המשטר שלה מעורער, הכלכלה שלה הרוסה. מצבה של ירדן אינו טוב מזה בהרבה.

אבל לנו זה אינו נותן סיפוק. אנחנו כואבים את כאב הקורבנות וזה מובן ומוצדק. אבל אנחנו גם מדוכאים בגלל הקפאון וגם זה מובן, אלא שאנחנו מגזימים. זוהי תוצאת האופי הקולקטיבי שלנו הנוטה להערכות קיצוניות, מהתלהבות מרקיעת־שחקים לדכאון חובק־שאול.

דרושה לנו פרספקטיבה. עלינו לראות את העניינים כפי שהיה רואה אותם איזה חוני־מעגל מודרני שנרדם באפריל 1967 כאשר המצאנו את סיסמת התיירות האכזרית “בקר בישראל כל עוד היא קיימת”, וסיפרנו את הבדיחה על האחרון המכבה את החשמל בלוד. זה היה מצב הרוח שלנו אז, כשנרדם חוני־המעגל הדמיוני שלנו.

אם יתעורר עכשיו, לא יאמין לעיניו. הוא יראה את בני ישראל יושבים בגבולם מן החרמון עד לסואץ, מגבירים כוח, איתנים מול מעצמות, קולטים עליה ובונים את ירושלים השלמה. הוא יחשוב כי נס התרחש.

הוא יראה את הישראלים מספקים שירותים ותעסוקה לאוכלוסיה כבושה, ומרחיבים את חינוך החובה במצב של כוננות בטחונית. הוא יראה עם במילואים מפתח מפעלים משקיים, מקיים בחירות ומתכנן הנהגת פנסיה כוללת. ואז יבין שזה בכל זאת לא היה נס, וכי מחר אם נידרש שוב, שוב נחולל דברים שייראו כנס. (24.7.69).

יהודים

מאת

חנה זמר

---

תמונת פתיחה - יהודים

מאת

חנה זמר

---

דע את כוחך או הקידמה האנטישמית

מאת

חנה זמר

בילדותי קראתי משל על נסיך־עכברים שרצה לשאת לו לאשה את היצור האציל ביותר, החזק ביותר והמיוחס ביותר בכל היקום. שִחזרתי את המשל כמיטב זכרוני, בתרגום עברי מחורז (בעזרתה האדיבה של בתי הקטנה), והרי לפניכם מסע־השידוכין של נסיך־העכברים, המתחיל בפנייה לחמה, בכבודה ובעצמה:

"שמש, שמש, מלכת האור,

הבה נקימה יחדיו דור;

איני רוצה ברעיה סתם,

אלא בחשובה שבעולם.

היי לי לכלה את

ונתחתן כדין וכדת".

וענתה השמש כדיפלומט ממש:

"הצעתך הנדיבה היא לעג לרש.

אינני החשובה שבכולם

כי לא אחת אורי הועם –

העננים שעלי מאפילים

הם־הם מגזע אצילים".

כך נחלצה החמה ממיצר הכבוד

ולא היתה מועמדת עוד.

החתן הסיק את המסקנה

והלך ישר אל העננה.

אך, אבוי! גם זו תירוץ מצאה

ומן המבוכה בשלום יצאה:

"טעית בכתובת, נסיכי העכבר,

אינני חזקה; גורלי מר.

כל רוח אותי תפזר,

ואעבור מן העולם חיש־מהר".

שוב טענה של לעג לרש,

אבל המועמד לא נואש.

הוא רץ ישר אל הרוח

על חתונה אִתה לשֹוּח.

זו מיאנה בנימוק סביר

שכוחה כלל אינו אדיר,

כי ניסתה לנשוב ולהסתער בסערה

וככל שניסתה וחמתה בערה,

הכנסיה שבכפר עמדה איתן

וניצחה את הרוח שניצחה את הענן.

על כן, מי כלה הראויה לעכבר

אם לא הכנסיה האדירה שבכפר?

מיהר ידידנו את חסדיו להציע

לכנסיה שחומותיה אין להבקיע.

השיבה הכנסיה בחיוך מר:

"אדוני, לא אעלים ממך דבר.

יסודי איתן וקירותי חזקים

אך בתוכי חי עם עכברים.

כירסומם עתיד אותי לפורר

הן בכלה כזו לא תתפאר!"

עמד העכבר

תמה ומהורהר,

ואחר כך אמר,

בצחוק משוחרר:

בוּר הייתי ואוויל,

התנהגתי כמו כסיל,

עכבר הייתי ולא ידעתי

לאיזה מעמד בעולם הגעתי.

אשא לי אשה מבנות עמי

מגזע הגיבורים האמיתי,

גיבורים המפוררים חומות ביצוּר

שלא יכלו להם רוח וכל יצוּר…

מפעם לפעם מזכירים לי האנטישמים המודרניים את המשל הזה. באנטישמיות המודרנית, המדינית, כרוכים היהודים בציונים והציונים באימפריאליסטים, ורשתם פרושֹה על פני כל העולם ללכוד בה תמימים ולהעלות בה אוצרות לא־להם, וכמו בימים הלגמרי־לא־מודרניים היהודים אשמים בכל והם גם כל־יכולים.

הם שתלטנים, כפי שהעיד הנשיא דה־גול כאשר עדיין היה נשיא. ומשגזר עליו הבוחר מוות פוליטי, אמר הנציג הצרפתי באו"ם כי אשם בכך “הזהב היהודי”.

כמעט קשה לבוא בטענות לרדיו קאהיר על גילויו בימי ההפגנות והשביתות ההמוניות בצרפת ב־1968. קול הרע"ם דיווח אז למאזיניו צמאי־הדעת כי שיתוק הכלכלה הצרפתית אורגן בידי הציונים הנקמנים, באמצעות היהודים.

ומי ניהל את המדיניות האמריקנית בימי הנשיא ג’ונסון?

המנהיגים היהודים ממשפחות הלל ושמאי. כך העיד אשכול המנוח עצמו – לפחות בתרגום האנגלי של דבריו בנוסח קאהיר. במקור¹ הוא אמר, כי הנשיא ג’ונסון היה מוקף יועצים מדיניים, מבית הלל ומבית שמאי – כלומר מקילים ומחמירים – אבל תיאור זה הפך בתרגום המצרי להנהגה יהודית המנהלת את ענייני ארה"ב.

ההסתה האנטי־ציונית שמקורה מדיני מתחברת עם ההסתה האנטי־יהודית שמקורה גזעני ונוצרת חזית משותפת של תעמלנים ערביים עם אנטישמיים מקומיים המפיצה שקרים משוודיה עד מקסיקו.

אבל אגדות מופצות לא רק ממרכזי הצ’יזבאטים הערביים. הם מופצים גם ממרכזים מדיניים קומוניסטיים. מי חולל בצ’כוסלובקיה את תהליכי הליבראליזציה שסיכנו את עתיד הסוציאליזם עד כדי צורך בכיבוש צבאי? יהודים, כמובן. גולדשטיקרים ושיקים, נאום מוסקווה. מי מסַכּן את הישגי הסוציאליזם בפולין? היהודים, נאום מוצ’אר. ומרכזי “מדע” סובייטיים אינם מפגרים בחשיפת האמת. לא מכבר זכינו בספר נוסף של הפילוסוף טרופים קיצ’קו בהוצאתך החברה המדעית האוקראינית – ספר הדן בכובד־ראש בתפקיד שממלאה היהדות בתכניות הריאקציה העולמית, ועל התפקיד שממלאה הציונות בשירוּת האימפריאליזם, עם “דוגמאות” מסמרות שֹיער מימי התלמוד ועד לרוטשילדים של ימינו.

באמת, עד שלא שמעתי ולא קראתי את כל העדויות האלה – וכל יום נוספת עדות מסוג זה – על כוחה והשפעתה של היהדות העולמית, לא ידעתי שאני שייכת לעם כל־יכול. לעם המפורר חומות־ביצור שלא יכלוּ להם רוח וכל יצור… בכל זאת, איך יתכן שהעם הכל־יכול הזה לא הצליח להימלט משוֹאה?

---

חברת התורמים או יהודי אמריקה צוחקים לעצמם

מאת

חנה זמר

רשימה זו מוקדשת בחיבה יתרה לכבאים היהודיים של ניו־יורק המאוגדים בארגון משלהם אשר שמו ההולם, " נר־תמיד"…

המשורר והמחזאי האיטלקי קרלו גוצי בן המאה הי"ח אמר, כי קיימים רק שלושים וששה מצבים העשויים לשמש נושא לדראמה, וכל מחזות הדראמה בכל הדורות אינם אלא ואריאציות על נושאים אלה. וגיתה העיד על עמיתו פרידריך פון שילר כי בדק את התיאוריה של גוצי ולא מצא אפילו 36 נושאים!

כמה חוקרי־הומור מחזיקים בדעה דומה לגבי בדיחות. לדידם יש רק מספר “בדיחות־אב” שמהן נוצרו כל השאר, בשינוי נוסח, בסממנים חדשים, בתוכן אחר, אבל לפי אותו “פרינציפ”. גם אם נכונה תיאוריה זאת, יש להומור צביון מקומי, חברתי או גיאוגרפי. חיותו וטעמו בשיקוף מציאות שלא תמיד היא אוניברסלית. רקע הצמיחה של בדיחה, ושל הומור בכלל, קובע את תכנם, ומשום כך הם יכולים לשמש אספקלריה למציאות החברתית שבה נוצרו.

ניעזר באספקלריה זו כדי לעמוד על כמה תופעות בחייה של יהדות ארצות־הברית, הריכוז היהודי הגדול בעולם. זו היהדות העשירה ביותר, התוססת ביותר והמעניינת ביותר בכל התפוצות. היא כמו גולה, אבל אחרת לגמרי. היא אמריקנית מאוד אבל גם יהודית מאוד, כי בחברה הפלוראליסטית של ארה"ב יכלו היהודים להתבולל בלי להתבולל. אפילו בית־הכנסת, עם היותו המוסד היהודי המובהק, הוא חלק מן המימסד החברתי של אמריקה.

“בגיטאות המוזהבים”, פרברי־המגורים האלגנטיים שבהם גרים עכשיו כשני שלישים מיהודי ארה"ב, תופס בית־הכנסת מקום חשוב יותר משהיה לו בעיירה היהודית המסורתית. גם אין כל מסגרת אחרת המקיפה חלק כל כך גדול מן היהדות הזאת, בת 5,800,000 הנפשות, כמו בתי־הכנסת על זרמיהם (60 אחוזים). שום מסגרת אחרת אינה מקפלת בתוכה תחומי פעילות רבים כל כך – מסיפוק צרכי־הדת ועד בילויי־בידור. בית־הכנסת דואג לחינוך יהודי, מארח שמחות משפחתיות, מארגן אירועים חברתיים, מטפח פעילות ספורטיבית, מקיים חוגי־ויכוח, עורך מגביות ולפעמים גם תפילות. אין פלא שבית־הכסת בכלל, והרפורמי בפרט, משמש נושא לבדיחה היהודית האמריקנית.

מעשה ביהודי רפורמי שמצפונו נקפו ביום־הכפורים והלך להשתתף בתפילת ציבור. בהגיעו למשכן המפואר מצא את השער נעול ועליו שלט מאיר־עיניים: “סגור לרגל החג”.

זה קצת מוגזם, כמובן, אבל קרוב למדי למציאות כדי לבדח. אחרי הכל, ראינו בתי־כנסת מזרם זה שבימים נוראים תקעו בהם באוֹקָרינָה במקום לתקוע בשופר, ויש (או היה) לפחות בית־כנסת אחד שהתפילה השבועית האחת בו נערכת ביום א'. יש שהתפילה מתבצעת בליווי ג’אז, ובפרבר של שיקאגו מטיף רבּיי לבני עדתו להיות יהודים טובים בלי להאמין באלוהים. לעומת זאת יש בתי־כנסת רפורמיים הנבדלים אך מעט מבית־כנסת אורתודוקסי מודרני, כי אין לזרם זה חוקה המחייבת את כל בתי־הכנסת המשתייכים לו. גם על כך יש ליהודים תיאור היתולי:

בתי־הכנסת הרפורמיים מתחלקים לשלושה סוגים: אלה שבהם מתפללים בשבת ומעשנים ביום א‘; אלה שמתפללים בהם בשבת וגם מעשנים בשבת; ואלה שמתפללים בהם ביום א’ ובשבת רק מעשנים.

יתכן כי בנוסח דומה התבדחו גם על בתי־הכנסת הרפורמיים והניאולוגיים באירופה, אלא שבניגוד לגורל שפקד זרם זה שם, הוא הצליח יפה בארצות־הברית. הזרם האורתודוקסי הוא הגדול ביותר והזרם הקונסרבטיבי מצטיין בקצב גידול דינאמי, אבל גם לזרם הרפורמי אין מה להתלונן: כיום נמנים עמו רבע מיליון משפחות – ולהימנות עם בית־כנסת, זה לא כמו להימנות עם מפלגה. זה עולה הרבה כסף…

למעשה, אין הבדל גדול באורח חייהם של חברי בתי־הכנסת משלושה הזרמים. ודאי שיש הרבה יהודים דתיים באמת. אבל יש רבים מאוד, השייכים לזרם האורתודוקסי בלי לשמור על מצוות. כי ההבדל העיקרי בין הזרמים הוא בכך שהאורתודוקסים מצפים מן הרבּיי שלהם שישמור מצוות, בעוד השמרנים והרפורמים אינם דורשים גם זאת.

אבל נדרשים מן הרבּיי הרבה דברים אחרים. הוא צריך להיות בקי במנהָל ומומחה במגביות, רועה רוחני ועובד סוציאלי, ומעל לכל איש יחסי־ציבור. עליו לדבר ברדיו ולהופיע בטלוויזיה, להשתתף בסימפוזיונים, וליצור דמות נאותה של הקהילה בעיני השכנים. הוא צריך להיות בעל הופעה נאה ובעל השכלה, מצוי בבעיות ויאֶטנם ובתורת מק־לוהן, ויותר מכל הוא צריך להיות דיפלומט. בכל הנוגע לבקיאות בהלכה, יש רמות שונות.

יהודי שזה עתה קנה מכונית ג’גואר בריטית בא לרב אורתודוקסי וביקש ממנו לברך את הנכס החדש. הביט בו הרב בחומרה: “ברכה, ידידי, עניין מקוּדש הוא; אין נושאים אותה על דבר של מה בכך, על מין ג’גואר. ומה זה בעצם ג’גואר?”

מאוכזב ומרוגז הלך היהודי לרב רפורמי. זה הביט בו בהערכה, ואמר: “ג’גואר, ידידי, היא מכונית נהדרת ובלי ספק תראה בה נחת. אבל מה זה, בעצם, ברכה?”

ההווי הדתי של יהודי ארצות־הברית כל כך מגוון שאין למצוא כמוהו בשום מקום. טלו את הישוב החסידי הקטן ניו־סקוואֶר במדינת ניו־יורק. עצם שמו, מקורו בטעות: מייסדיו ביקשו לקרוא לו ניו־סקוויר, על שם מקום מוצאם, אך פקיד הרישום האזורי לא היה בקי בתולדות החסידות וטעה בכתיב. כך נולדה “כיכר חדשה” במקום “סקוויר חדשה”. רבים מתושבי ניו־סקוואֶר עובדים בניו־יורק והם נוסעים אליה וחוזרים ממנה באוטובוס מיוחד, רכוש הכפר. יש באוטובוס בית־כנסת, ומתפללים בו שחרית בדרך לעבודה ומנחה בדרך הביתה. בשעת “העמידה”, בתפילת השמונה־עשרה, עולה האוטובוס על שולי הכביש, עוצר וממתין לגמר התפילה. לא שמעתי על כל מקום אחר בעולם שאפשר לראות בו מחזה כזה פעמיים ביום.

מצד אחר, קשה להעלות על הדעת, כי ניתקל בארץ אחרת בתופעה שהיינו עדים לה בארה“ב: רב יהודי ערך תפילה ב”בית הלבן“. ריצ’רד ניקסון הזמין את הרב ד”ר לואיס פינקלשטיין, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי (מדרשת הרבנים השמרניים), לקיים במשכנם של נשיאי ארה“ב את התפילה היהודית הראשונה בתולדות ארה”ב. לאירוע הוזמנו גם נכבדים יהודיים מן העיר וושינגטון, והאווירה היתה חגיגית. פרט קטן גרם לרב תחושה של חוסר־נוחות: תפילתו לוּותה במקהלה כנסייתית פרוטסטנטית…

נניח לשטח הדתי ונעבור להווי חילוני שהיה עוד לפני שנות דור מרכז חייהם התרבותיים של יהודי אמריקה: תרבות אידיש.

מעשה בשליח מישראל שנקלע לאחת המסעדות הכשרות ברובע יהודי מובהק של ברוקלין. האוכל הטעים בטעם בישולה של אמא והמנות העצומות שנערמו על צלחותיו עשו עליו רושם רב. אך יותר מכל התרשם מן המלצר הסיני שדיבר אידיש רהוטה. כאשר הגיש לו את קינוח הסעודה, שאל האורח בהתפעלות: “וכיצד למדת אידיש טובה כל כך?”

בעל המסעדה התערב בבהלה והשתיק את השואל בלחישה: “למען השם, אל תגלה לו: הוא סבור שלמד אנגלית, ובסביבה זאת לא יעמוד על טעותו לעולם”.

בחלקים של ניו־יורק זה עדיין נכון. אבל פני הדברים משתנים. האוכלוסיה היהודית בארצות הברית מתקדמת במהירות לשעה שבּה כמעט כולה תהיה ממוצא מקומי. כבר עכשיו ילידי ארצות הברית מהווים שבעים אחוזים מכלל היהודים שם. הדור הצעיר אינו מדבר עוד אידיש, ובוודאי שאיננו נזקק לתיאטרון אידיש. משמונה בתי־תיאטרון אידיש שהיו בניו־יורק לא נותר אף אחד המציג בקביעות, וגם על עתוני האידיש עובר משבר. עורכו של אחד העתונים האלה הסביר לי, כי בעיית הקיום הבוערת ביותר של עתוני אידיש איננה בעיית הקוראים אלא בעיית הכותבים. הרי לשבת בכורסה נוחה ולעיין בעיתון יכול אדם עד סוף ימיו, אבל להתרוצץ ולהשיג ידיעות, זה עניין לצעירים. והצעירים, פשוט, אינם באים לעתון אידיש. לכן נעזרים הרבה בעתונות האנגלית, כלומר מעתיקים ממנה. גם למצב זה מצאו היהודים בדיחה:

שואלים בהבעת פנים רצינית: בעצם, מנין יודע ה“ניו־יורק טיימס” ביום ראשון מה יכתוב “טאג־מארגען־זשורנאל” ביום שני?

עם זאת עדיין יש לעתוני אידיש בארה"ב תפוצה שאינה נופלת, ובוודאי אינה נופלת בהרבה, מתפוצתם המקובצת של כל עתוני־הבוקר העבריים בישראל. אך לעומת העבר הזוהר לפני 50 שנה, עת הופצו כמיליון עותקים, הירידה היא תלולה מאוד.

פרט מעניין: המפלגה הקומוניסטית המנודה של ארצות הברית נאלצה לסגור את עתונה היומי האנגלי לפני שנים רבות, מחוסר תקציב ומחוסר תומכים שיספקו את התקציב. אבל היומון הקומוניסטי האידי “פרייהייס” הצליח לשמור על קיומו. תמיד נמצא איזה מיליונר יהודי המוכן תרום לו כמה אלפי דולרים לזכר נעוריו המהפכניים.

הם תורמים לכל מטרה, היהודים האמריקנים הטובים. הם הגיעו לשיאים, והתמידו בהם. לפי מחקר של ד"ר ג’יימס מורגן מאוניברסיטת מישיגן, היהודים הם הקבוצה־התורמת־ביותר באוכלוסיה האמריקנית, גם כאשר מדובר במגביות כלליות שכל חלקי הציבור משתתפים בהן (כגון מגבית הצלב האדום). גם למטרות אלה היהודים, בהשוואה למשקלם הכמותי, תורמים יותר מכל קבוצה אחרת. אבל נוסף לזה ומעבר לזה הם תורמים למגבית היהודית המאוחדת, לתריסר מגביות ישראליות נוספות המאושרות על־ידי הסוכנות היהודית, לכמה עשרות מגביות שאינן מבקשות אישור מן הסוכנות, לבתי כנסת,לישיבות ולבניין בתי כנסת.

בשנת 1967, בשנה של מלחמת־ששת־הימים, תרמו יהודי ארצות־הברית 270,000,000 דולר לישראל, וקנו אגרות מלווה ישראליות ב־220,000,000 דולר. נוסף על כך תרמו באותה שנה, 100,000,000 דולר למטרות סעד מקומיות ולבתי כנסת, מחוץ להשתתפותם במגביות אמריקניות כלליות.

לא כל שנה כך, כמובן. אבל בחשבון כולל, גם בשנים השחונות לא יקבלו עודף ממאתיים מיליון דולר. אין על זה בדיחות, כי זה לא צחוק.

לעומת זאת יש בדיחות לרוב על היזקקות היהודים לפסיכיאטר. זהו בכלל נושא חביב על הומוריסטים וקריקטוריסטים, לא כל שכן בארה"ב שבה החיטוט בנבכי הנפש הוא ספורט כמעט לאומי. אך בכתב־העת “אמריקן ג’ודאיזם” התפרסם מחקר שעל־פיו רוב הנזקקים לפסיכיאטר בארצות־הברית הם דווקא יהודים. יתר־על־כן, רוב הרופאים הפסיכיאטרים הם יהודיים.

“אדון גולדשטיין” – מתרעם הפסיכיאטר על הפציאנט השוכב על הספה – “האומנם אתה חייב לענות על כל שאלה בשאלה?”

ואילו ביחס לגברת קליין קובע הפסיכיאטר אבחוּן ברור: “את סובלת מפיצול האישיות, גברת קליין: חלקה כשר וחלקה טרף”…

השיעור הגבוה של רופאים יהודיים בענף הפסיכיאטריה (באזורים מסויימים כדי 80 אחוז) מוסבר הסבר ענייני: הגישה לענף זה היתה קלה ליהודים גם בימים שבהם נהגו בארה"ב אפליה אנטי־יהודית בענפי רפואה אחרים על־ידי צמצום אפשרויות הלימוד וההשתלמות. מאז גמר מלחמת־העולם השניה האפליה הזאת שוב אינה קיימת, אך בינתיים התחבב המקצוע על היהודים המקווים כי טמונה בו התשובה לבעיות האדם בימינו.

ומדוע מרבים היהודים להיזקק לפסיכיאטר? הפסיכולוגים אומרים, כי הסיבה נעוצה ברגישותם המיוחדת הנובעת מטרגיות הגורל היהודי בתולדותיו ובמיוחד במאה הזאת וכן מתחושות חרדה בגלל לחצים חיצוניים. הסוציולוגים סבורים, כי בכל ציבור של מהגרים קיימת נטייה מוגברת למחלות־נפש ולמשברים נפשיים. הדבר מורגש ביתר שֹאת בדור השני דווקא, בגלל המתיחות המוגברת בין הצעיר ההולך ונקלט בסביבתו לבין הוריו הדבקים במנהגי ארץ מוצאם. לדעת אותם סוציולוגים מושגת היציבות הנפשית המלאה רק בדור הרביעי של מהגרים.

בכתב־העת “ג’ואיש סוֹשל סייאֶנס” קבע חוקר אחד, כי בעת משבר נפשי פונים הקאתולים לכומר; הפרוטסטנטים, בעקר הפונדמנטליסטים שבהם, פונים לתפילה, ואילו היהודים – לפסיכיאטר.

בשנים האחרונות נוספה ליהודי ארה"ב סיבה חדשה למבוכה ולאכזבה וחרדה. האנטישמיות הכושית היכתה אותם בתדהמה. רבים הסיקו מכך כי היהודים שוב אינם צריכים ללכת בראש מחנה הלוחמים למען זכויות הכושים, כפי שעשו בעבר. אחרים משתדלים לחזק את הגורמים המתונים בהנהגה הכושית, מול קיצוניותו של “הכוח השחור”.

במסגרת המאמצים לחיזוק האחווה הוזמן רב יהודי לכנסיה כושית לדרוש בתפילת יום ראשון. בטרם מסר לו את רשות הדיבור, הציגו הכומר לפני עדת המתפללים לאמור: "אחי ואחיותי, היום נשמע דבריו של האח לוי. ברצוני להבטיחכם, כי אף שפניו לבנים – לבו שחור בדיוק כשלנו… "

אמן ואמן.

---

דרך צלחה או סוקי-יאקי כשר למהדרין

מאת

חנה זמר

מי אמר כי קשה להיות יהודי דתי? לפחות בכל הנוגע לתענוגות הקולינאריים, הדבר שוב אינו נכון. המטבח הכשר עבר ממש מהפכה ברגע שהמציאו חלב שאיננו חלבי, אפשר לבשל מאכלי בשר בשמנת ובחלב ובקצפת כמו במטבח טרף שבטרפים.

בארצות-הברית התפרסמו מסעדות KOSHER-STYLE המגישות גדי בחלב אמו-החורגת. כלומר, הביצוע טרף, אבל הסגנון כשר. הן פונות ליהודי שיצא לתרבות רעה, ר"ל, אבל מתגעגע למטבחה של אמא. כאן הוא יכול לשׂבוע ממאכלים המזכירים לו את טעם הילדות ואינם מקפחים את תאוות הבגרות.

כיום אפשר להפוך את מטבע הבישול לצידו השני ולהקים מסעדות TREF-STYLE שיספקו את היצרים הקולינאריים הטרפים של היהודי בלי להחטיאו. הכל כשר, חוץ מן הסגנון.

יכול יהודי דתי לעבור את העולם באוויר, ביבשה ובים, לסעוד על שולחן ערוך לפי כללי “שולחן ערוך”, וזאת בכל הנוחות והפאר. כל מה שדרוש הוא כסף. רצוי הרבה כסף.

מכל מקום, זהו הרושם המתקבל מעיון בדפי “מדריך התיירות היהודי” היוצא לאור בלונדון, במהדורות שנתיות מעודכנות, על-ידי העתון “ג’ואיש כרוניקל”. יש בו אוצר של אינפורמציה שימושית בשביל התייר היהודי, והרבה מאוד ידיעות מאלפות בשביל יהודי המטייל בעולם בשבתו על כורסה בביתו.

נניח שתרצו לבלות חופשה דווקא באיי באהאמה שאוכלוסייתם היהודית אינה עולה על 40 נפשות. מבט חטוף ב-JEWISH TRAVEL GUIDE ילמדכם שלא תיאלצו להשאיר את ה“יהודיות” שלכם בבית. שלחו מברק למר ראלף זליגמן בנאסאו, תיבת דואר 1046, או תטלפנו לו בהגיעכם (מספרו 7–7052) והוא ישמח לארח אתכם. אם לא יהיה מקום אצלו תוכלו לטלפן למר הרלד הופר: מספרו 2–8461.

באי ברבדוס יושבות עכשיו רק תריסר משפחות יהודיות. אך כל ליל-שבת בשעה 19.00 תוכלו להתפלל תפילה בציבור במקום ששמו “טרו בלו”, ברחוב רוקלי.

בהונג-קונג שלשם נוסעים לקלוט שמועות על הנעשה בפקין ולקנות מציאות לא-נורמליות, יכול התייר היהודי לאכול אוכל כשר הנשלח ארוז וחתום למלון הילטון שם. שומרי מצוות בעלי תקציב צנוע יותר יוכלו לסעוד במסעדה הצמחונית של צ’וט-פן-טסיי-צ’ו, ברחוב הנסי מס' 511. יתר-על-כן, אתם מוזמנים לבלות גם במועדון הנופש היהודי שהקימו מאתיים בני הקהילה של הונג-קונג.

הגברת ש. סמולר תשמח לדאוג לכם לאוכל כשר אם תזדמנו להלסינקי, ותדיעו לה על כך מראש. כתובתה: רח' אלוואנקטו 40א', 11.

במונטה-קרלו בית-הכנסת קרוב לקאזינו, וזה די נוח.

המצב משופר עוד יותר בגיברלטר, שם ימצא תייר יהודי נוסף על בית-כנסת וראש-ממשלה יהודי ואוכל כשר, גם מקווה כשרה.

אם יזדמן לאמסטרדם יוכל אפילו לבחור בין מקווה אשכנזית שברחוב היינצה לבין מקווה ספרדית שברחוב מיירפליין. ולאחר מכן, אם חשקה נפשו, יוכל לגשת לקברט יהודי בשם לי-לה-לו.

בתאילנד יש רק 60 יהודים (ועוד מספר בלתי-מוגדר של חיילים יהודיים בבסיסים הצבאיים של ארה"ב), אך יש בבנקוק מרכז קהילתי יהודי ובית-כנסת שבו נערכות תפילות בליל שבת וביום שבת בבוקר. לתשומת-לב התיירת מברוקלין שתזדמן לבנקוק: כדאי לרכוש מזכרות ומתנות ב“בית סיאם” שברחוב סתורן. אינני יודעת את טיב הסחורה או את גובה המחירים, אבל מדברים שם אידיש! פליטי מרכז אירופה של מלחמת-העולם השניה יצרו בטרינידר קהילה יהודית המונה עכשיו 60 נפשות. אין שם מסעדה כשרה או בית-כנסת. אבל יש סניף של קרן-היסוד ושל המגבית היהודית המאוחדת…

מצב יהודי משופר מאוד תמצאו גם בגרמניה המערבית, המולדת החדשה של 26,0000 יהודים. יש שם הכל – מסעדות כשרות ובתי-כנסת, מרכזים קהילתיים ומוסדות סעד, מועדוני סטודנטים ועתונים יהודיים, חנות ספרים יהודיים, ומגבית יהודית. מגדילה לעשות הקק"ל המקיימת בגרמניה שלושה משרדים. באשר לגרמניה המזרחית מצויים בה כמה מרכזים קהילתים בלבד ורב ראשי.

בהאבאנה על אף המהפכות של קאסטרו שהבריחה את רוב יהודי קובה למדינות סמוכות, ועל אף הרוח המהפכנית עצמה, תמצאו עדיין בית-מדרש אורתודוקסי, מרכז קהילתי מודרני, הסתדרות ציונית וסניף של ויצ"ו – מה שאין כן באודיסה ובווילנה ובמוסקווה.

לעומת זאת יש בתי-ספר יהודיים ואף מסעדות כשרות בערי מארוקו ובתוניס.

בדצמבר 1968 נפתח במדריד בית-הכנסת הראשון בעל מעמד חוקי, מאז גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. בספרד של פראנקו חיים כיום חמשת אלפים יהודים, אך בהיותה ארץ תיירות יש בה מסעדות כשרות רבות. מטבח כשר נפתח בסוף 1968 באחד ממלונות הפאר הידועים בפלמה-דה-מיורקה המקסימה, בהשגחת הרב שלמה בן-שבת מברצלונה.

על חוף ימה של בלגיה, בקנוקה, יש מלון-פאר כשר בההשגחת הרבנות של אנטוורפן. קרצה לי המודעה של מלון זה בגלל הצירוף החביב של שמו: LE GRAND HOTEL “MOTKE”.

אך המלון הכשר המפורסם ביותר הוא בלי ספק מלון גרוסינגר בהרי קסטסקיל שבמדינת ניו-יורק. איזור זה חביב על נופשים יהודים ומשום כך נודע בכינוי “חגורת הבורשט”. יש בו אלפי בונגלות המכונים “קוכאליין” (בּשֵׁל לבדך) ושבהם מבלות משפחות יהודיות את הקיץ. יש בו כאלף מלונות כשרים, מהם מלונות פאר, אבל גרוסינגר איננו מלון-פאר סתם; הוא עיר בפני עצמה.

אימפריית גרוסינגר כוללת נמל תעופה וסניף דואר פרטיים; מרחבי מדשאות בשטח המשתרע על ארבעת אלפים דונם, והרים “פרטיים” עם שלג מלאכותי לרשות אורחים חובבי סקי; שתי בריכות שחייה אולימפיות, אחת תחת כיפת השמים ואחת באולם סגור; פארק ובי"ס לרכיבה; מגרשי גולף, מגרשי טניס וכדור-עף וכדור-בסיס; זירה להחלקה על קרח; אגם גדול; מכוני-יופי; חמישה טרקליני-ענק ושני מועדוני-לילה שבהם מופיעים כוכבי ברודווי המפורסמים ביותר, בשכר של אלפי דולרים לערב. חמש תזמורות המועסקות על-ידי המלון בקביעות; נערכים קורסים לריקוד, חוגים לספרות, שיעורי השתלמות לאורחים צמאי דעת, בחדרי לימוד מיוחדים. לגרוסינגר יש גם דפוס משלו, להדפסת התפריטים הרבים ולהדפסת עלון שבועי בשם “חדשות גרוסינגר” הנפוץ במאה-אלף עותקים, ומסַפֵּר בין השאר על נישׂוּאיהם של זוגות שהכירו זה את זו בשהותם במלון…

גרוסינגר מעסיק שוחט, שני משגיחים ורב בשביל בית-הכנסת של המלון. אסור לעשן בשבת בחדר האוכל או בטרקלינים ואסור לכתוב בשבת בחדר-העבודה העומד לרשות האורחים. אבל מותר לשלם. אצל גרוסינגר גם העובדים היהודים עובדים בשבת – מה שאין כן במלונות סמוכים ומהדרין בדין, המפעילים את השירותים בשבת על-ידי עובדים נוצריים בלבד. אחד ממלונות אלה, “פיוניר”, הנאשם על-ידי מדינת ניו-יורק באפליה בתעסוקה: המלון הכשר סירב להעסיק נערי-מעלית יהודים בגלל בעיית השבת…

אצל גרוסינגר פתרו את הבעיה הזאת בצורה אלגנטית: כל יום ששי מוכרים את המלון לאחד מעובדיו הנוצריים, מר הנס בארנס, וכל יום ראשון חוזרים וקונים אותו ממנו…

ספק אם יש תופעה כזאת במקומות אחרים. אך כפי שמסתבר ממדריך התיירים היהודי אין כמעט פינה בעולם ששם המקפיד במצוות לא ימצא מזון כשר, טרי או קפוא, או לפחות מסעדה צמחונית.

גן העדן בשטח זה הוא, כמובן, העיר ניו-יורק שבה אפשר להשיג כל מאכל במהדורה כשרה: סמורגסברוד שוודי ורייסטאפל אינדונזי, פלאפל ישראלי וסוקי-יאקי יאפאני וצ’או-מיין סיני.

מסעדות סיניות יש, כמובן, גם בישראל – אלא שבישראל הן, בדרך כלל, אינן כשרות…

באחרונה גם בסין אין מסעדות כשרות. מתוך חמישים אלף יהודים שחיו בסין עוד לפני שני עשורים, נותרו בשנת 1966 רק עשרים נפשות. עשרים נפשות באוכלוסיה כללית שמנתה 700 מיליונים; על אף זאת הם החזיקו מעין בית-כנסת בדירה מספר 8 בבית מספר 143 ברחוב מאו-מינג-נן-לו. במדריך התיירות היהודי של שנת 1969 סין שוב אינה מופיעה. המהפכה התרבותית הבריחה את אחרוני היהודים הבלתי-תרבותיים.

---

עם ההכחשות או עם הרכילות

מאת

חנה זמר

כולנו הרהרנו לא פעם, כיצד נופל בגורלם של מדינאים ועסקנים ישראליים וציוניים שתמיד מסלפים את דבריהם בראיונות ובדיווּחים, ותמיד הם נאלצים להכחישם. זה יכול לקרות בכל מקום, זה אפילו קורה, אבל אצלנו זה קורה כל הזמן. מסכּנים אנשי הצבור שלנו: תחילה אונסים אותם לדבר, ואחר-כך אונסים על-פי הדיבור של עצמם, הם אנוסים להכחיש.

ההכחשות של מדינאים ישראליים ויהודיים דומות למעשה בקדרה של שלום עליכם, אשר – כזכור – כלל לא שאלו אותה, וחוץ מזה היתה חלולה, ונוסף לכך החזירו אותה. גם אישי-הציבור שלנו כך: ראשית, הם כלל לא אמרו את הדברים שיוחסו להם. שנית, הם אמרו אותם בהקשר אחר. שלישית, הם אמרו אותם שלא לפרסום. וההתכחשות ממש צמודות להצהרות.

לפתע הסתבר לי שזהו כנראה ענין מסורתי ליהודים. ההכרה הזאת הבזיקה בי באחד הימים האלה, כאשר בתי הקטנה ביקשה לדעת מה זה להד“ם. וכאשר התחלתי להסביר לה מה זה להד”ם, שמתי לב כי השפה העברית, שבדרך-כלל אינה מן העשירות שבשבשפות, פשוט שופעת ביטויי הכחשה. הנה אותו להד"ם וכור מחצבתו: לא-היו-דברים-מעולם. תוסיפו לא-היה-ולא-נברא ותשלימו בעורבא-פרח, ואז יצטרף לשורה לא-דובים-ולא-יער, יחד עם לא-מניה-ולא-מקצתיה, שלא לדבר על מודרניזם כמו בדוי-מן-הלב, מצוץ-מן-האצבע וקלוט-מן-האויר. כל זה, כמובן, בצד מלים קונבנציונליות כמו שקר-וכזב, או ניסוחים דיפלומטיים כמו בלתי-מבוסס, לא מעוגן באמת, חסר יסוד במציאות, פרי-דמיון, וסילוף זדוני.

מדוע נזקקו היהודים לריבוי הכחשות עד שפיתחו מכרה-זהב כזה של מינוח? אולי מפני שהרבו להעליל עליהם, אך קרוב לודאי מפני שבדרך זו הם הגנו על עצמם מפני הרכילות, שהיתה כנראה תחביב לאומי. סוף-סוף מהלכת גם הרכילות בשפה העברית במהדורות מינוח רבות. מלבד הרכילות עצמה ישנה דיבה, יש לשון הרע, יש לעז, יש השמצה והשחרת פנים.

ואם תגידו שזו הוצאת לעז על היהודים, ודאי אומר לכם: להד"ם.

---

שבת בחלל או ההלכה מתמודדת עם אתגרי הזמן

מאת

חנה זמר

האסטרונאוט היהודי הראשון בחלל היה בוריס ואלנטינוביץ' וולינוב, קברניטה של החללית הסובייטית “סויוז 5” אשר ביצעה בינואר 1969 תמרון התחברות עם החללית “סויוז 4”. הסובייטים לא הודיעו כי וולינוב יהודי, אבל רמזו על כך במחדל: במקרים קודמים, ביחס לאסטרונאוטים ששוגרו לפני וולינוב, נהגה ברית-המועצות לפרסם את הלאום בין שאר הפרטים האישיים שלהם. אצל וולינוב היא לא עשתה כזאת… אסמכתא ברורה יותר ליהדותו היא שם אמו, רופאה בפנסיה – על האב לא נאמר דבר – הנקראת עוגניה ישראלובנה (הניה בת ישראל).

כאשר נתפרסם בעולם דבר יהדותו של וולינוב, לא באה כל הכחשה סובייטית. אבל בתוך ברית-המועצות לא נתפרסמה על כך מלה וחצי-מלה והנושא לא הוזכר שם בשום צורה.

ארצות-הברית לא שיגרה עד כה טייס-חלל יהודי. אבל דווקא שם מדברים על הנושא, גם בהלצה וגם בכובד-ראש. מעשיה יהודית-אמריקנית טיפוסית מספרת על טיסת חלל מאויישת בשלושה אסטרונאוטים: פרוטסטנטי, קאתולי ויהודי. על סיפונה של אניית החילוץ המתינו להם כוהני-הדת הצבאיים שלהם לקבל פניהם עם תום שליחותם. הפרוטסטנט והקאתולי יצאו מן החללית רגועים ומאוששים, ואילו היהודי היה עייף וסחוט. מששאל אותו הרב הצבאי לפשר הדבר, הסביר: “זה היה סיוט. שחרית-מנחה-מעריב, שחרית-מנחה-מעריב, שחרית-מנחה-מעריב, אפשר היה להשתגע…”

צחוק צחוק, אבל הרבנים עוסקים בבעיה הזאת בכל הרצינות. טייס של חללית הסובבת במסלול משווני רואה את השמש זורחת ושוקעת במחזורים של תשעים דקות. האם יהיה עליו להניח תפילין כל תשעים דקות ולהתפלל שחרית, מנחה ומעריב בכל מחזור של תשעים דקות? תנוח דעתו של כל מועמד דתי לטיסת חלל: הרבנים שדנו בדבר הגיעו למסקנה, כי צריך לומר כל תפילה רק פעם אחת ביממה.

כתבי-עת אורתודוקסיים בארצות-הברית (וגם כנס התורה-שבעל-פה שנערך בישראל לפני שנים אחדות) עסקו בכובד-ראש בבעיות ההלכה המתעוררות בעידן טיסות החלל וכיבוש הירח. את בעיות ההלכה עלי-אדמה כבר פתרו, כידוע. סוף-סוף לא יתכן, כי אסטרונאוט יהודי ימצא את עצמו על הירח בלי הנחיות ברורות מתי עליו לשמור שבת, למשל.

עלי-אדמות הבעיה פשוטה. שומרים שבת אחת לשבעה ימים, בין שקיעת חמה לבין דמדומי השקיעה שלמחרת היום. אבל מה יעשה יהודי טוב שישהה בתחנה אשר תקום על הירח, והוא יראה את השמש שוקעת רק אחת לחודש? האם דין שקיעה כדין שקיעה ועליו לשמור במקרה זה על שבת-של-חודש, אחת לשבעה חדשים?

ואם יימצא באותה טיסת חלל סביב כדור-הארץ, שבה יראה את השקיעה כל תשעים דקות, האם עליו לקיים שבת-של-שעה וחצי, אחת ל-630 דקות?

ומה יהיה על היהודי הדתי שישתתף במשלחת-חקר בסיור בין-כוכבי? הוא לא יראה את השמש כלל, לא בזריחתה ולא בשקיעתה. האם יוותר על קדושת השבת?

בעיות קשות, בעיות מורכבות, ובעיקר – דחופות. אל דאגה, לא מזניחים אותן.

עוד בשנת 1965 ניתח ד“ר עזריאל רוזנפלד בעיות אלה ביסודיות, בירחון האורתודוקסי “טרידישאן”. ד”ר רוזנפלד הוא בלי ספק בר-סמכא מובהק, כי הוסמך לרבנות על-ידי “ישיבה יוּניברסיטי” ומשמש פרופסור-חוקר במכון המדעי למחשבים באוניברסיטות מארילאנד. אחרי דיון בכמה אפשרויות הגיע ד"ר רוזנפלד למסקנה המקובלת עכשיו על רוב הרבנים המתעניינים בנושא, כי אין כל דרך לקיים את המצוות הקשורות בזמן על פי לוח חלל או לוח בין-כוכבי. האסטרונאוט היהודי המקדש מסורת – ובבוא היום, התייר היהודי הדתי – יצטרך לקיים את המצוות הקשורות בזמן על פי לוח שתכולתו באיזור כלשהו על פני כדור-הארץ.

אני מלאה הערצה למבט רחוק-הטווח של הרבנים העוסקים בסוגיה זו. זה בכל אופן תרגיל אינטלקטואלי חשוב, לפי מיטב המסורת התלמודית. הוא גם מראה על הבנה שצריך לצעוד עם הזמן ואכן רבנים בארה"ב נותנים דעתם גם על בעיות מעשיות יותר, מתוך מאמץ לנסות ולהעלות להן פתרון.

קשה לומר, כי בישראל נעשה מאמץ דומה. אצלנו, בדרך כלל, רוב הרבנים משקיעים מאמץ לשכנע אותנו שאפשר לחיות עם הבעיות, ולא שאפשר לפתור אותן.

לכן יתכן בהחלט שאסטרונאוט יהודי שומר מסורת ייצא לדרכו מצוייד בכל פסקי הפוסקים איך לפתור את בעיות ההלכה על הירח. אבל בשובו לכדור הארץ, במיוחד לישראל, בעיות ההלכה יוסיפו ללוותו בלי פתרון.

בין כך ובין כך, להתראות על הירח.

חגים

מאת

חנה זמר

---

תמונת פתיחה חגים

מאת

חנה זמר

שבעה ראשי-שנים הם:

אחד בניסן רה"ש למלכים ולרגלים

באחד באפריל רה"ש לכספים ותקציבים

באחד באלול רה"ש למעשר בהמה

באחד בספטמבר רה"ש ללימודים

באחד בתשרי רה"ש לשנים, לשמיטין וליובלות

באחד בינואר רה"ש לגויים ולבנקים

באחד בשבט (ט"ו בשבט לפי בית הלל) רה"ש לאילן –

החיים מסובכים בישראל.

---

הימים הטובים ההם או דרישת-שלום להיסטוריה

מאת

חנה זמר

כשמתמעטים הדפים בלוח-השנה מתרבות הברכות בתיבת-הדואר, סימן הוא שקרבים חילופי-משמרות במניין השנים; צריך להיפרד מן השנה הפונה ללכת ולקבל פני זו הנכנסת ובאה. הגויים עושים זאת בהילולא וחינגא, היהודים בחשבון-נפש ותפילה. הישראלים, כדרכם, נוטלים מזה ומזה: מזה בראש-השנה, ומזה בליל-סילבסטר.

באים הפוּריסטים הלאומיים, מצטרפים לפוּריסטים הדתיים ושואלים במחאה: מה לכם ולהילולא הזאת? סילבסטר איננו קדוש שלנו, את ברית-המילה של הנוצרי איננו חוגגים, ולמנהגי הסטורנאליה של הרומאים איננו נושאים עינינו. אז מה לכם נשפיות בלילה זה?

ומשיבים החוגגים תמיהה כעוסה: מה פתאום סטורנאליה וברית-מילה וקדוש? מי בכלל יודע שסילבסטר הוא שם של קדוש? מי זוכר ומי מחשב, כי לנוצרי מלאו בתאריך זה שמונה ימי מילה? שנה הולכת ושנה באה, רוצים לשמוח ולחוג. פשוט כך, אין כאן שום אידיאולוגיה.

ובאמת אין שום מניע אידיאולוגי בחיקוי זה של חוקת הגוי, ואף אין הוא דומה להצבת עץ-אשוח בחג-המולד, שגם בו מצטעצעים כמה סנוֹבים בישראל. ברור שצריך להשאיר לטעמו של הפרט כיצד לחוג מה.

כשלעצמי, בלי כל אידיאולוגיה, אינני נוטה לשמחה בצאת שנה, עברית או אזרחית. בליל ראש השנה כבליל-סילבסטר אני תמיד עצובה קמעה ומהורהרת הרבה, אפשר מתוך אגוצנטריוּת: הנה מסתלקת שנה של חיי, טובה או רעה, אך שנת חיים.

היא לא תשוב עוד, לא אלי ולא אל ההויה של כלל האנושות, כי ברגע שתעבור את סף העבר, תטעם מטעם הילתוֹ ותמהר להצטרף להיסטוריה.

ההיסטוריון ישפוט אותה כפי שישפוט, אבל הדור שחי בה יזכור אותה כשנה “טובה”. מה שהביאה לנו בסבל ובקשיים חודו יקהה, ומה שהביאה בנועם ובהישגים יגדל בעיני הזכרון לממדים של אושר.

כי היא תהיה העבר, והזכרון שלנו טוב ומטיב. בכוח הסלקטיביות שלו הוא מטשטש ומשכיח מה שהעיק והציק. אפילו נזכור את הקשה והחמוּר של העבר, הם יתכסו במעטה-קטיפה חלומי המרכך כאב ונוטל תחושת מציאות.

שאם לא כן, איך נסביר כי הימים שעברו הם תמיד הימים הטובים ההם? הלא כאשר היו, הם לא היו טובים כל כך.

אולי הילת העבר היא רק הצער על הזמן שחלף. בעבר היינו צעירים יותר, יפים יותר. קרוב לוודאי שהיינו תמימים יותר ונדמה לנו, כי היינו גם טובים יותר. אנחנו מתרפקים על האתמול, כי מתגעגעים אנחנו אל עצמנו במהדורה צעירה יותר שלנו – אל עצמנו כפי שהיינו לפני שהופיעו הקמטים הקטנים מסביב לעיניים; אל עצמנו כאשר עוד רקמנו חלומות באמונה תמימה שיתגשמו.

ואולי הילת העבר אינה אלא הפחד מפני העתיד. העבר ידוע ומוּכר – ומה שמוּכר, טוב או רע, איננו מפחיד. העתיד זר ומיסתורי, עוטה ערפל הבלתי-נודע; לא ברור מה יגזור עלינו ואיך נתמודד עמו.

ממילא קשה להיפרד משנה שיוצאת, אפילו היא רק יחידת-זמן קונבינציונלית, כשם שקילו הוא יחידת משקל קונבנציונלית. בשבילנו היא יחידת-חיים, פרק-גורל, הממש של היום.

ובמלאות ימיה לחדול, כפי שחדֵל החי, היא נישׂאת אל הזכרון על כנפי החלום של האתמול.

שלום לך, שנה. מסרי ד"ש להיסטוריה.

---

ואהבת לרעך כמוך או מה נשתנה בכל נדרי

מאת

חנה זמר

בעצם, את מה-נשתנה צריך היה לשאול בליל כל נדרי. כי יום הכיפורים שונה מכל הימים ומכל הלילות יותר מסדר-פסח, זאת מכמה בחינות.

ראשית-כל, צמים – בניגוד לכל הימים, ובניגוד-שבניגוד לכל החגים. יש אומרים, לא בלי יסוד אבל במידה של רשעות, כי מה שנשתמר יותר מכל ממסורת החגים היהודיים קשור באכילה. סעודות דשנות, מאכלים מיוחדים; כופתאות של פסח ועוגות גבינה של שבועות, אזני-המן של פורים ולביבות של חנוכה. אני חושדת באנשי הליגה למניעת כפייה דתית, כי בסתר הם אוכלים בשבת ארוחות טובות יותר מבשאר הימים – כלומר, הם חוגגים אותה.

אבל יום הכיפורים נשתנה מכל החגים, כי כולו צום, ובכל זאת הוא החג הנשמר ביותר מכל חגי ישראל.

וגם בכך, בעצם היותוֹ נשמר כל-כך, הוא נשתנה משאר המועדים. יש בדיחה חמודה על יהודי מפרנקפורט שלא רצה להוציא כסף על מקום התפילה לימים הנוראים. כשניסה 'להתפלח" לבית הכנסת, אמר לשַמָש שומר-הסף כי בא לחפש את דודו. “אותי לא תרמה” – עצר בעדו השמש – “אתה רוצה להתפלל, גנב שכמותך!” ללמדכם, בדרך הלצה, כי גם מי שאינו מבאי-בית-הכנסת אף הוא רוצה להתפלל ביום האחד הזה. אני עצמי הכרתי בחוץ-לארץ יהודים מומרים – לא אנוסים בני ימינו, אלא משומדים סתם – שהלכו לבית-הכנסת ביום הכיפורים.

ועוד נשתנה היום הזה משאר המועדים בלוח ישראל, במהותו ואופיו. אין הוא בא לציין מאורע היסטורי בתולדות העם, לא נס ולא חורבן, והוא גם אינו קשור לעונות החקלאיות. הוא בכלל אינו חג של הקולקטיב הלאומי, ולא של הקולקטיב הדתי. הוא של הפרט, של הפרט כחלק מן החברה האנושית, של האדם באשר הוא אדם.

ברשימה המפורטת הארוכה של חטאים, כמעט ארבעה תריסרים במספר, שעליהם אנו מבקשים סליחה ומחילה וכפרה ביום הכיפורים, מדובר רק בחטאים בעלי אופי אֶתי, בעבירות של התנהגות כלפי הזולת, של מוסר. לא מדובר בה בעבירות מסוג חילול שבת או אפילו “נשואי-תערובת”, לא עלינו. ודאי שאפשר לכלול עבירות מסוג זה בחטא של פריקת-עול או בחטא של ריצת-רגליים-להרע, המופיעים ברשימה. אבל גם אם כך נפרש, הרי לגבי עבירות מוסר לא הסתפקו מחברי התפילה בהכללות כאלה ולא השאירו את העניין לפירושים. כאן פירטו במפורש את החטאים של הונאת רע ושל צדיית רע, של לקיחת שוחד ושל נשך ומרבית, של חוזק-יד וקשיות עורף, של עזות מצח ונטיית גרון, של לשון הרע ושל רכילות, של צרות-עין ושל שנאת-חינם.

זוהי רשימה שכל-כולה אוניברסלית בערכיה. אין בה כל דבר בלעדי לדת היהודית, וכל דבר שהוא בלעדי לדת היהודית אינו מוזכר בה, ואפשר דווקא בכך היא יהודית מאוד, כי מעמנו נקנו (אם כי לא תמיד קויימו) הערכים האוניברסליים.

כולנו מכירים את המעשה בהלל הזקן שבא אליו נכרי וביקש להתגייר על-מנת ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. והלל הזקן אמר לו: “מה ששׁנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא”. שמאי לא גרס כך, אבל הרוח של הקדוֹש בחגי ישראל מחזקת את גירסת הלל:

המאמינים מאמינים, כי ביום הכיפורים יושב האל בדין לחרוץ גורלו של כל אחד מאתנו בשנה החדשה. והיהודים מיטהרים לפניו וחוזרים בתשובה ומבקשים מחילה, ומי שמתחרט על מעשיו הרעים באמת ובתמים (ואינו אומר בליבו: אחטא ואשוב, ואינו מפרש את התרת הנדרים כפטוֹר מפדיון שטרות ומכיבוד המחאות ומשאר התחייבויות, אלא באמת מתחרט) הקדוש-ברוך-הוא מוחל לו על עוונותיו. אך לימדוני, כי הכל-יכול אינו יכול, או אינו רוצה, לכפר על עוונות שאדם נתחייב בהם כלפי זולתו. על אלה צריך לכפר הזולת, ומן הזולת צריך לבקש מחילה וסליחה, ואף לא מצאתי כתוב בשום מקום כי הזולת הזה חייב להיות יהודי או שעווֹן כלפי גוי יכופר.

ובאלה נשתנה יום הכיפורים משאר המועדים שבלוח ישראל, ומכל המועדים של כל הגויים. ובשל אלה הוא החג היהודי ביותר מכולם שאין דומה לו בשום אומה ודת לטוהר ולקידוש ערכים שצריכים להיות כלל-אנושיים.

---

משחטאת לפנינו או מצפונו של אל

מאת

חנה זמר

באיזו פינה בלתי מפותחת במעמקי לבי שמור עמי דימויו של אל המשקיף עלינו ממרומי הרקיע השביעי. הוא נראה כמונו, שהרי נבראנו בצלמו, והוא יושב על כיסא-כבודו כשהפנקס פתוח לפניו כמו לפני מנהל-חשבונות בטרם המציאו מכונת-חישוב. והוא עורך את מאזן מעשי, על צד חובה ועל זכות שלהם ­– ובעוונותי הרבים תמיד יש גרעון לרעתי.

ידעתי כי זה דימוי פרימיטיבי, ואולי זו פריווילגיה נשיית שלא להתבייש בדימויים כאלה. בעת מחשבה צלולה אני אומרת לעצמי, שאם נבראנו בצלם, הרי צלם אלוהים באדם הוא המצפון המנסה להזעיק אותנו למעשינו, לחטאינו כלפי הזולת וכלפי הכלל וכלפי היושר והאמת והטוב. ומרוב שהוא חייב להזעיק השכם והערב, כי יש על מה, הוא מתעייף ונרדם. ואם אינו נרדם מעייפות, ואם איננו מצליחים להרדימו בשירי-ערש על כוונות טהורות, אנו משתקים אותו בדיבורים רמים על מטרות נעלות.

ואולי משום כך תוקעים היהודים בשופר בראש השנה – כדי לעורר את המצפון מתרדמתו ולהשתיק את הקולות המשתיקים אותו. ולקול תרועות השופר נעור המצפון ומשתלט על הזירה, נואם ודורש ומטיף ומוכיח. ואפשר משום כך נקראים הימים האלה ימים נוראים, כי אין נאום נורא יותר מנאום המצפון.

אשרי אדם שאינו זקוק לעתות ולמועדים כדי לשמוע את קול מצפונו. ומכיוון שאין רבים כאלה, אשרי החברה הקובעת לבניה מועדים לכך. ולכן מתעורר בי בימים אלה לא רק המצפון האישי אלא גם הגאווה הלאומית על המהות המוסרית של ערכי היהדות. ואני הולכת לבית-הכנסת לראות, איך יהודים נכנעים למצפונם ומכים על חטא. לשם שינוי – על חזה עצמם, ולא על חזה זולתם.

בבית הכנסת, כשאני משקיפה מעזרת הנשים על עדת הגברים המעוטפים בטליתות, מיטשטשת אט-אט התמונה שלעיני ומתמזגת עם תמונה אחרת דומה במסגרתה ושונה בפרטיה; עם תמונת מתפללים שאת פניהם המוכרים לא אראה עוד לעולם, ואיש לעולם לא יראם עוד, כי הושמדו מתחת לשמי ה'.

ואז, הכאב החונק את גרוני מפַנה את מקומו לזעם אדיר, וידי המורמת להכות על חטא נעצרת מתוך מרד, ואני רוצה לצעוק לאותו אל שבדימוי הנראה כמוני, כי נבראתי בצלמו: “אתה תכה על חטא; אתה תכה על החטאים הנוראים שחטאת לפנינו; אתה, לא אנחנו”.

ידעתי שזהו דימוי פרימיטיבי, וצלם אלוהים באדם הוא המצפון. אבל אם כך הוא, הרי צריך שיהיה מצפון גם לו, ובדרכו שלו הוא וודאי מכה על חטא על מה שעולל לעם היהודי.

---

החג הישראלי ביותר או נס חנוכה של התקציב

מאת

חנה זמר

שיר הילדים הידוע חנוכה-חנוכה-חג-חביב-כל-כך קולע בהגדרתו. חביב היא המלה. אין בחנוכה מן הקדושה של חגים אחרים ולא מן הצווים והאיסורים של חגים אחרים; חוץ מהדלקת הנרות לא קשורות בו למעשה כל מצוות. לביבות אוכלים בהתנדבות, ואם לא נסובב את הסביבון, לא חטאנו לשולחן הערוך.

בכל זאת – ואולי דווקא משום כך – חנוכה הוא חג יפה. יש בו “אווירה”. בסוף כסליו קר בחוץ, אפילו בישראל. חום הבית נעים; הנרות הדולקים, הזמירות והמשחקים בחוג המשפחה מוסיפים נופך של חמימות.

אנחנו אוהבים את חנוכה, לפעמים נדמה כי ביחס הלבבי אליו היהודים כאילו מפצים את החג הזה על העוול הרשמי שעשו לו קדמונים. שהרי קופח חלקו לעומת פורים, למשל. מגילת אסתר, סיפור השתדלנות באמצעות מין, זכתה להיכלל בתנ"ך, ואילו מקומו של ספר החשמונאים לא יכירנו בו. יתר-על-כן. גם בספרות התלמודית לא מסופר דבר-וחצי-דבר על התשועות והמלחמות שעליהן מספרת ההיסטוריה ושעליהן מסופר גם בתפילה.

והרי המכבים שסיכנו את נפשם והניפו נס-מרד נגד עריצות, לא היו גיבורים סתם. הרי כאשר קמו מעטים נגד רבים, למען היהדות ועצמאותה הרוחנית עשו זאת, להגנה על הדת וערכיה. אבל ספר גבורתם נשאר ספר חיצוני.

ההסברים לתמיהה זאת הם שונים, משכנעים יותר ומשכנעים פחות. אחד מהם נראה סביר מאוד, מפני שהוא אופייני למציאות היהודית בכל הדורות, והוא – המפלגות, הפילוגים בעם. בימים ההם לא היו רפ“י או רפ”י-לשעבר, ולא גח"ל ולא “עבודה”, אבל היו צדוּקים ופרוּשים. בית החשמונאים נטה לצדוקים, ואילו מחברי התלמוד נמנו עם הפרושים. הם התנגדו לבית החשמונאים מטעם זה – שהיו לו, כמובן, גם יסודות אידיאולוגיים צרופים – ואפשר כי בשל כך לא נכללו מעשי הגבורה של המכבים במקורות הקדושים ליהדות. מה שמסופר בתלמוד על חנוכה, סובב על מעשה הנס של פך השמן.

אבל היהודים מפצים את החג על טשטוש חשיבותו הלאומית-היסטורית, ומאדירים את חנוכה. בגולה הנוצרית, ובמיוחד בארצות-הברית, הוא ה“קונטרה” היהודי לחג-המולד. אם אצל השכן מאיר עץ-אשוח, אצל היהודי מאירה חנוכיה. אם הגויים מעניקים מתנות בחג-המולד, עושים זאת היהודים בחנוכה. אגב, הפסיכולוגים האמריקנים– שאחוז עצום מהם יהודים – מייעצים להורים (בתמיכה פעילה של ענף הפרסומת המסחרית) לתת לילדיהם מתנה בכל אחד משמונת ימי חנוכה ולקדם בכך כל סכנה של היווצרות תסביכים בגלל חיי השוני של מיעוט, העשויים להתחזק באווירת חג-המולד.

אלא שאין מקום בעולם בו חי תוכנו של חג זה כמו בישראל. אנחנו יודעים, מה פירושה של מלחמת מעטים נגד רבים ושל נצחון המעטים על הרבים. לנו זוהי היסטוריה מוחשית בצדה הבטחוני והגיאוגרפי, ומשום כך חנוכה הוא הישראלי שבכל חגי ישראל.

אנחנו מבינים לא רק את נס התשועות והמלחמות, אלא גם את משממעותו של נס פך-השמן; שר האוצר מבין ועקרת-הבית מבינה. אצלנו, מכוח ייחודם הישראלי של תלוש המשכורת ושל תקציב המשפחה, מתחדש הנס הזה מדי חודש בחודשו.

כשמקבלים את המשכורת מינוס מס-הכנסה ומלווה קליטה ומינוס ביטוח לאומי ומס אחיד ומס מפלגות ומס ועד העובדים, ואחרי שמשלמים את מסי העיריה ואת מסי הארנונה, את אגרת מלווה הבטחון ואת המשכנתא – כי אז, במקרה הטוב, אנחנו נשארים בערך עם הסכום הדרוש לתשלום החובות במכולת, באטליז ואצל הירקן.

ואיך אפשר לחיות עם כמה לירות של מזומנים עד למשכורת הבאה, כשצריך ערדליים לילד, ומתנה לבר-מצווה של בן-האחות, וצריך להזמין אינסטלטור כי הכיוֹר סתום?

עובדה שאפשר. עובדה שקונים את הערדליים וגם יוצאים לבלות, ורוכשים טלוויזיה, ומשלמים בעד שיעורים פרטיים של הבת בתיכון, ונוסעים לטיולים. זה פטנט ישראלי; את המשכורת מוציאים על מסים ואת החיים מממנים מניסים, וזה סוד המורשת של פך השמן שאינו פוסק כל עוד לא בא השמן החדש.

---

מתנות לעשירים או כל הכבוד למלכה ושתי

מאת

חנה זמר

בינינו לבין עצמנו, גיבורי פורים אינם גיבורים כלל. אסתר המלכה בוודאי יפה היתה וחיננית, אם עמדה במבחן הזה של התחרות עם כל בנות הממלכה. סוף-סוף הבוחן היה בעל-הדבר עצמו, ולא חבר-שופטים מורכב על-פי מפתח מפלגתי או מסחרי. אבל יופי, אפילו איננו שקר, וחן, אפילו איננו הבל, הם מתת-חסד של הטבע ולא זכות עצמית שקונים אותה במאמץ, במאבק פנימי, בהישג אישי.

אם להאמין לאיציק מנגר המנוח, הרי אסתר היתה גם טובה וצייתנית והקריבה את אהבתה לשוליית-החייט כדי להינשא סתם למלך-שליט, ועוד גוי! אבל להתערב אצל המלך למען בני עמה, היא כנראה לא היתה להוטה. אחרת, מדוע נאלץ דודה מרדכי לאיים עליה שאם תחריש – רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר ואילו היא ובית אביה יאבדו?

בין כך ובין כך, גבורתה הסתכמה רק בהפעלת קסמיה הנשיים בתחום הפוליטי.

מרדכי היהודי, במחילה מכבודו, פיקח היה ומן הסתם גם ירא-שמים, אבל מקומו בהיסטוריה שמור לו בזכות סרסרות לדבר-מצווה.

על שאר גיבורי המגילה אין מה לדבר. שלא כמו במגילת רות, שגם היא סיפור עממי נלבב, אין במגילת אסתר דמות מעוררת הערכה: אין בה אף מעשה אנושי נאה אחד, שום לקח מוסרי.

אדרבא, המלכה ושתי שמיאנה להראות לפני העמים והשרים את יופיה, באה על עונשה בשל גילוי מידת צניעותה זו. נדמה לי שבכל המגילה, ושתי היא הדמות החיובית ביותר.

אבל הסיפור הזה דיבר אל לב יהודים במשך אלפיים שנה, כי הוא קולע לתנאי גלות. צוררים, שתדלנות, נסים וסוף מר לצוררים.

לכן פורים בגולה הרבה יותר משמעותי, אבל בישראל הוא הרבה יותר שמח. הוא שמח לא מפני שיש מסיבות וערבי בידור לפעמים אפילו עדלידות בלי תקלות. הוא שמח מפני שטוב לראות ילדים חמודים בתחפושות ססגוניות. גם בחו“ל מתחפשים הילדים היהודים בפורים, אך בצאתם לרחוב הם בטלים בששים. בישראל הם כובשים את הארץ – והם גם מתנהגים ככובשים, לא כמו צה”ל בשטחים המוחזקים. והילדים שמחים ומאושרים ולכן כולנו שמחים ומאושרים.

בחו“ל התייחסו אל פורים יותר מדי ברצינות. אני זוכרת את האפיה הקדחתנית שהתנהלה בימי ילדותי במטבחה של אמי כל השבוע לפני פורים. היא אפתה כאילו בקבלנות, בלי עלי-בצק קנויים מן המוכן, בלי מערבל, ואפילו בלי קמח תופח מאליו. היא הכינה דברי מאפה ממינים רבים מאוד: אזני המן ו”קינדלעך", בפרג ובאגוזים, כרוכיות ועוגות-פירות, טורטים ורוּלאדות, עוגיות ומליחים.

ביום פורים היתה נוטלת מגשים וקופסאות, ממלאה אותם בדברי המאפה, קצת מזה וקצת מזה בכל מנה, ושולחת אותם

לקרובים ולמכרים ולשכנים ולנזקקים. אני הייתי עומדת על-ידה ונושכת את השפתיים מרוב צער על שכל הטוב המתוק הזה עובר לרשות אחרים. הייתי מתנחמת כאשר פעם אחר פעם נפתחה הדלת והגיע משלוח-מנות של דברי המאפה על מגשים ובקופסאות מאת קרובים ומכרים ושכנים.

מכיוון שרוב המכרים שלנו היו מכירים זה את זה, ורוב הקרובים היו מקרובים זה אל זה, החליפו גם ביניהם משלוח-מנות, הרי במעגל-השרשרת הזה של משלוחים מדודה פלורה לגברת מינה ומגברת מינה לדודה קלרה ומדודה קלרה אל דודה פלורה, בכל הצירופים וצירופי-הצירופים האפשריים, בלתי נמנע היה, כי בסיבובים האלה יחזור אלינו חלק מדברי המאפה של עצמנו, בתור תשורה ממישהו אחר. ואני מעולם לא הבנתי לשם מה כל התסבוכת הזאת.

לא אדע אם המנהג בצורתו זו עדיין קיים. בחוגים מסויימים הוא בודאי נשמר. בסביבה החברתית שלי ספק אם בכלל זוכרים אותו. עכשיו אנחנו שולחים פרחים, שמחיריהם ממריאים אל-על לכבוד החג, ויש שולחים עוגה קנויה, בקבוק משקה או בונבוניירה. דרכה של התקשורת המודרנית להזדקק למתווכים.

אמת, דווקא על כך אינני מצטערת הרבה. אבל אני תוהה על דבר אחר: רוב מצוות פורים ומנהגיו נשתמרו אתנו, עם החילוניים כמו עם הדתיים. אולי מפני שאלה הם מצוות ומנהגים שאינם מחייבים שום קורבן ואינם גורמים כל קושי – רובם, חוץ מאחד. במגילה נצטווינו לעשות את ימי פורים ימי משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. ימי משתה ושמחה – יש; משלוח מנות בצורה מודרנית – יש; מתנות לאביונים – נשכחו כליל.

מרגע שחדלנו להיות גלותיים, התנערנו גם מתכונות נפלאות שציינו את יהודי הגולה. הצדקה, למשל, היתה ממש קו-אופי אצלם (למזלנו, אצלם הוא נשאר קו-אופי, אחרת מה היה על המגבית?)

מן המקורות הקדומים שלנו עולה גישה כל כך נהדרת לענייני צדקה, שגישת הסעד המודרנית-המתקדמת בקושי יכולה להוסיף עליה. למשל, לימדו רבותינו שהמצוּוים אנו לספק לנזקק אשר יחסר לו לפי הרגליו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. וסיפרו על הלל הזקן שנתן לעני אחד, בן-טובים, סוס-לרכוב עליו אבל לא מצא עבד לרוץ לפניו, ולכן הלל עצמו רץ לפניו שלושה מילין. במסכת כתובות מסופר על מר עוקבא ששלח לעני בשכונתו מאה זוזים בערב יום-הכיפורים. הוא שלחם בידי בנו, שחזר כעבר זמן קצר עם הכסף ואמר: לא נתתי כי לא צריך, ראיתי שמוזגים לו יין ישן. הגיב האב: אם כל כך מפונק הוא – לך ותביא לו מאתיים זוזים.

הדורות המאוחרים יותר לא הגדילו לעשות עד כדי כך. אבל הם בדרך-כלל עשו הרבה יותר מן הגויים שבתוכם ישבו. הקהילות היהודיות מפורסמות היו בדאגתן לעניים, וידועות במוסדות הסעד המפותחים שלהן. היהודי הפרט היה סועד נצרכים על שולחנו, ותורם לארגוני-צדקה, ונותן-בסתר ומבקר חולים, מגדל יתומים ומפרנס זקנים.

בישראל אנו מעדיפים את הגישה הנאורה של סעד ממלכתי. היא באמת עדיפה, כאשר היא מוגשמת, אצלנו היא מוגשמת רק בחלקה. שירותי הסעד אינם מספיקים כדי למלא את צרכי הנזקקים, אבל הם מספיקים כדי לפטור אותנו מתחושת החובה לצדקה.

ומי מאתנו לא נתן יותר מתנות לעשירים משנתן לעניים?

---

הבו לנו פטנטים או הרוּח של מכירת חמץ

מאת

חנה זמר

בעונת הפסח נזכרת אני תמיד ברגשי החרדה שעוררה בי מכירת-החמץ בימי ילדותי. כי לאבי, זכרונו לברכה, היתה פרנסה מתוקה מאוד. הוא היה סוכן בענף השוקולד, והיה לנו בבית מחסן ממתקים לצריכה משפחתית, כחלומו של כל ילד: שוקולדים מכל המינים, עשרות מינים, ונוגאטים ומארציפנים וואפלים, סוכריות ותופינים ובונבונים. ואת גן-העדן המושלם הזה, על כל אוצרותיו הממולאים והמצופים, היו מוכרים בערב-פסח לחצרן הנכרי. וכל שנה, בכל ימות החג, אחוזה הייתי פחד שמא יפתיע אותנו החצרן ויחליט להפעיל את זכות הקניין שלו.

אבל זה לא קרה אף פעם. זה לא קרה, דומני, בכל התולדות של מכירת-חמץ. זה אינו קורה אפילו בישראל שבה לא נהוגות בעניין זה עסקות פרטיות קטנות, ומכירת-החמץ מתבצעת במרוכז על-ידי הרבנות והמועצות הדתיות. אנשים בודדים קונים סחורות-חמץ בשווי של מיליונים רבים, במקדמה של עשר-עשרים לירות. ובכל זאת, אף אחד אינו חושב כי פועל הנקיון המוסלמי מיפו, שרכש את כל החמץ של תל-אביב רבתי, יממש את החוזה שחתמו עמו, או תושב אבו-גוש, אשר קנה את החמץ של מדינת ישראל, ישתלט על רכוש זה.

חזקה עליהם שבמוצאי-החג יתחרטו על העיסקה שקסמה להם בערב-החג. כל שנה מתחרטים, בכל מקרה מתחרטים. ואז מחזירים את המקדמה, כמובן בתוספת בקשיש קטן, ומבטלים את החוזה הנקרא דווקא שטר מכירה גמורה, לא פחות מגמורה. בפסח הבא הכל יחזור ויישנה, כמו הצגה שקדמו לה הרבה חזרות.

אפשר לבוא ולטעון בזלזול: הנה לכם אחד השקרים המוסכמים של חיי-הדת. עושים עיסקה מתוך הנחה ודאית שלא תתממש לעולם; מוכרים לאדם רכוש מתוך ידיעה ברורה שלא יוכל לשלם תמורתו. הנה אחד הפטנטים שתיקנו רבותינו כדי להשׂביע את הזאב ולהשאיר את הכבשה שלמה. מקיימים מצווה בדרך של אחיזת-עיניים.

אבל אפשר לראות זאת גם אחרת, ואני רואה זאת אחרת. מכירת החמץ היא אקט סמלי שבו מקיימים מסורת – וכמו כל סמל גם הוא תלוי ביחס הכבוד אליו. כל ילד יודע שדגל לאומי אינו מקודש מכוח עצמו; הוא בסך-הכל פיסת בד שאפשר לתפור ממנה גם תחתונים. מה שמעלה אותו ומקדש אותו הוא יחסנו אליו כאל סמל לאומי.

אכן, אין לי כל טענות לפטנט הרבני של מכירת חמץ. אדרבא, אני מעריצה את החכמה המונחת ביסודו, ההבנה העמוקה להכרח להתאים את צוויי הדת לצרכי החיים, על מנת לאפשר ולהבטיח קיומם. מה שמפריע לי הוא דווקא שאין יותר פטנטים כאלה, גם בתחומים אחרים; שלא תוקנו כמוהו זה דורות ועידנים, וכי אלה שתוקנו רובם קשורים איך-שהוא בענייני כסף. אולי זה משום שבגולה בעיות היהודים שזורות וקשורות היו בבעיות פרנסה, בגלל הכרח לקנות בכסף את הזכויות, כולל זכות הקיום.

אבל כיום, בארץ היהודים הריבונית, יש לנו גם בעיות אחרות שצריך לפתור אותן, ולא כדאי לפתור אותן במהפכות או בטריקת-דלת על המסורת. אני בעד זה שנפתור אותן בפטנטים. טלו לדוגמה את בעיית הנישואים של כהן וגרושה. בארץ שספר הטלפונים שלה שופע כהנים וכ"צים, ומקרי הגירושים בה רבים ומתרבים, אין זו בעיה שוּלית כלל. מדוע אי-אפשר יהיה לפתור אותה על-ידי אקט דתי סמלי של ויתור על הכהונה? אני מודה שזו אינה אמצאה שלי. התנועה הקונסרבטיבית בארצות-הברית מפעילה אותה זה מזמן. בא כהן לרב קונסרבטיבי ומבקש לשאת גרושה כדת וכדין, אין מקדשים אותם עד אשר הוא חותם לפני שני עדים ששוב אין חלקו בכהונה.

אצלנו הס מלהזכיר. אומרים כי זאת התחכמות ואחיזת-עיניים. אבל אינני רואה במה זה שונה עקרונית ממכירת-חמץ. גם אותה אפשר להציג כהתחכמות ואחיזת עיניים וגם בויתור על כהונה אפשר לראות אקט סמלי לקיום מסורת. מה שנחוץ לנו בארץ, זוהי ההבנה לצורך לגשר בין ציוויי הדת וצורכי החיים – וזוהי הרוח של מכירת-חמץ.

אפילוג, בהשתתפות קהל

שמתי נפשי בכפי והשמעתי את ההרהורים דלעיל בקול רם ומעל גלי האתר, וגם אם אינני יכולה להתלונן על העדר תגובות בדרך כלל, הרי הפעם הופתעתי מגל המכתבים שהציפני. לא אתייחס לאלה שהסכימו עמי, אך אני רואה חובה לתת ביטוי לדעות אחרות, מתנגדות או מחדשות.

אטול דוגמה מכתבו של בנימין כהן-שאולי מאשדוד, שחלק על ההשוואה בין מכירת חמץ לבין ויתור על כהונה: חמץ – הוא אמר – ככל רכוש חמרי אחר, הוא דבר שאדם יכול להחזיק בו או להיפטר ממנו כחפצו. לא כן הכהונה, שאין אדם רוכש אותה ואין הוא רשאי להפטר ממנה, כשם שאינו יכול לוותר על עובדת היותו פלוני בן פלוני. ומאחר שיש כאן שוני הגיוני שבמהות – הוא הזמינני לשנות דעתי.

בכל זאת לא שיניתי אותה, אפילו לא בהשפעת תגובה תוקפנית יותר, של ד"ר לפרובוקצ’ן שחלק על זכותי לעסוק בכגון אלה. לדעתו, לא די להכיר את מנהגי מכירת החמץ ולהציץ בספר הטלפונים ובסטאטיסטיקה של גירושין כדי לפסוק בבעיות הנישואים של כהן וגרושה. “לשם כך דרושה ידיעת המקורות, ואילו את” – כך מכתבו – “אמנם פקחית ויכולה להיות רב-ראשי בעין-גב, אבל את המקורות אינך יודעת ולא אביאם כאן בשבילך, כי אינך ראויה לכך”.

חשתי שד“ר לפרובוקצ’ן אינו הוגן כלפי. הרי הוא יודע כי אסור לי ללמוד את המקורות – בכל אופן, לפי תפיסתו – שנאמר “ושיננתם לבניך” ורש”י מפרש: לבניך, ולא לבנותיך. נוסף על כך הוא אינו הוגן כלפי עין-גב, שהוא רוצה להרכיב לה רב-ראשי כמוני. מן המפורסמות שאין רב-רבנית, אפילו לא בתנועה הרפורמית. מדוע לעשות את עין-גב שפן ניסויים? האם לא הספיקו להם הסורים מעל לראש במשך עשרים שנה?

בסדר, אינני יודעת תלמוד. ובכל זאת מסתבר שלא דיברתי בעלמא בענין ויתור על כהונה. הבאתי ראָיה מן הקונסרבטיבים בארה"ב, והנה באו לעזרי גם אחרים. כתבה לי ישראלית ממוצא פרסי: “אל תחשבי שהאמריקנים המציאו את הפטנט הזה, כמו את מכונת הכביסה. אצלנו כך נהגו מימי סבא של סבא: כהן הרוצה לשאת גרושה חייב לוותר על הכהונה, אלא שאצלנו גם פוצעים אותו בבוהן כדי שיהיה לו מום, ובעל מום ממילא פסול כהונה”.

וכתב לי הרצל לוסקי מחיפה: “צר לי שהזכרת רק את הקונסרבטיבים באמריקה, ולא הזכרת את היהדות המודרנית ביותר שממנה אני יוצא – את יהדות מרוקו. מזה דורות רבים היהדות המרוקנית מפעילה את הפטנט שכהן הרוצה לשאת גרושה מוותר על כהונתו וייקרא שמו ‘אביטל’. אין זה הפטנט היחיד שהיהדות המרוקנית החרדית יכולה לתת לאורתודוקסים בימינו, אבל במדינת ישראל קובעת ההלכה האשכנזית”.

למקרא דברים אלה ודאי תיזכרו בהלצה הישראלית על הנערה שישבה באוטובוס על יד רב אשכנזי, וזה קם והתרחק ממנה –– בעוד רב ספרדי שישבה לידו, לא עשה זאת. כאשר שאלה אותו הנערה לפשר השוני בהתנהגות, השיב: מפני שעמיתי רב, ואני חכם… זאת, כמובן, רק הלצה המבוססת בעיקר על שעשוע לשון – אבל יש בה גרעין של אמת, והוא שהיהודים הספרדים ויהודי עדות-המזרח בכלל סובלניים בענייני דת הרבה יותר מן האשכנזים.

עם זאת עלי להוסיף, למען האמת השלמה, שהרב אבו-חצירה, אצלו ביקשתי לוודא את מנהג ביטול הכהונה בעדה המרוקנית, השיב לי, כי “אין מנהג זה בא להתיר מלכתחילה נישואי כהן עם גרושה. רק אם הנישואים כבר נערכו, מחרישים עליהם ומשנים שמו של הכהן, כדי שידעו כי הוא פסול כהונה”.

---

הגדת שברים או סדר שנשתנה מסדרים

מאת

חנה זמר

את הסדר ההוא שערכה נערה צעירה בשביל הרבה נערות ונשים. אולי מאות. כולן צנומות היו וקצוצות-שיער, עם עיניים מבהילות בגודל בלתי-טבעי. כמו במחנה-ריכוז.

בסדר ההוא לא היה שולחן ולא כיסאות, לא יין ולא מצות, לא ביצה ולא חרוסת. לערוך סדר בתנאים כאלה סימן הוא לטירוף-דעת. כך אמרו כולן. פחד הטירוף רדף אותן ללא-הרף. כל הזמן מחחטות היו במעשיהן לחפש אותותיו.

אבל הנערה לא נרתעה. לה לא נראָה מקום טבעי יותר לערוך בו סדר מבית העבדים הזה, לא נראתה שעה יפה יותר לספר ביציאת מצרים משעה זו שלאחר יאוש. “ויוציאנו ה' אלוהינו משם” – היכן נזכיר, ולא כאן? “שפוך כחמתך אל הגויים” – מתי נזעק, לא עכשיו?

ואולי בכל זאת טרופה היתה דעתה. על לוח קרטון מרופט הניחה שארית גבינה, במקום ביצה, וקיסם-עץ במקום זרוע, ועלה ירוק במקום כרפס. תחליף לחרוסת גם הדמיון לא הספיק. רק המרור היה מקורי.

היא מזגה מים בספלוני הפח. צריך היה לברך שהכל-נהיה-בדברו, שיננה לעצמה. לאליהו הנביא מילאה את הספל על גדותיו. תמיד היו ממלאים כוסו בבית. תמיד נדמה היה לה, כלשאר הילדים, כי פני היין ירדו כלשהו אחרי פתיחת הדלת. הוא בא, האיש הרוכב על סוסי אש בסערה, הוא טעם מיין הסדר שלנו. הוא יבוא גם הפעם. הוא ישתלח משמי ערבות לראות בנות ישראל בנאקתן. פני המים העלובים האלה יירדו מטה-מטה.

כשהסירה את הממחטה הצבאית הגנובה מעל קערת המצות המוגבהת בידה, עבר רחש תדהמה בין הנשים. כי על משטח הקרטון מונחות היו, יסלח לה האל, שלוש פרוסות לחם. פרוסות דקיקות ויבשות שנחסכו מפה רעב, אבל חמץ. חילול קודש או טירוף דעת, מה משניהם מפחיד פחות?

הא לחמא עניא, אמרה הנערה וקולה רועד, הא לחמא עניא. זה שלמעלה יבין. לאלה שלמטה תרגמה: “סיס איסט דאס ברוט דאַס אֶלאֶנדס”. לא היתה להן שפה משותפת אלא הגרמנית. עכשיו גם הן הבינו. הבינו ששום מצה לא דמתה ללחמא עניא כמו שדומה לו “הברוֹֹט” הזה.

את “מה נשתנה” שאלה כמצוות אנשים מלומדה, מהר ובלי תרגום. הקושיות היו רחוקות מן המציאות. כי הלילה ההוא, לאמיתו של דבר, לא נשתנה מכל הלילות. אותו רעב, אותו חמץ, אותו מרור. הוא נשתנה רק מלילות-סדר אחרים, מכל לילות הסדר שבכל הדורות מאז היות ישראל לעם.

עבדים היינו לפרעה במצרים… הגדה לא היתה לה. היו לה רק זכרונות. זכרונות מבית יהודי שהשכינה שרתה עליו. זכרונות מאוהלה של תורה, שם שיננה דת ומצוות. פרקי ההגדה נשתמרו בהם סדורים, על מנגינותיהם והלכותיהם ופירושיהם. כך האמינה.

את הדגש שמה על פרקי נחמה, שנוחים היו ללימוד גזירה שווה. כמו ברוך-שומר-הבטחתו, למשל. כי גזר על בני ישראל שעבוד של ארבע מאות שנה. אלא ש“חישב את הקץ” – קץ, 190 בגימטריה – וקיצר ימי סבלם כדי מחצית.

העיניים המבהילות בגדלן הבלתי-טבעי נפקחו עוד יותר. הן נתלו בה באמון ובאמונה. כך זה היה, וכך זה כתוב? מקצתו כתוב – הודתה, ומקצתו פירוש. אבל זה כתוב כולו: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”.

רוח-חיים נכנסה בעצמות היבשות. מה עוד כתוב וינחם? הנערה שוב אינה יודעת. לפתע הכל כאילו נמחק מזכרונה. הוא נעשה לוח חלק ושחור. אלוהי שבמרומים, עזרני, הנני עניה ממעש, נרעשת ונפחדת. באתי להתחנן לפניך, שַדַי איום ונורא, היה נא מצליח דרכי, ואל יהיה מכשול לתפילתי. יהי רצון מלפניך שלא ייפסק קולי ולא ימוש זכרוני. יצאתי מדעתי, אמרה לעצמה. התחייבתי בנפשי. שיבשתי וחיללתי את התפילה האהובה מכולן, הקדושה בכולן. תפילת שליח הציבור בימים הנוראים. אך הן לא נשאתיה לשוא. הן שליחה אני של יבור ויום נורא הוא. מאות העיניים תלויות בה בצמאון. היא ממשיכה כבעל-כורחה. ארשת שפתנו יערב לפניך אל רם ונישא, מבין ומאזין, מביט ומקשיב. אפילו התרגום הגרמני מרעיד-לב. זה לא בהגדה, היא יודעת, אבל מה זה חשוב? הרי בכלל לא ברור, לא ברור אפילו, אם הלילה ליל הסדר הוא. וכי יודעים כאן מועדם עבריים? מישהו ממחנה הגברים הסמוך, ברגע חטוף של פגישה מקרית, אמר משהו על פסח שצריך לחול בימים אלה. זה הכל.

קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם. הניגון העצוב, ניגון איכה זה, בליל-סדר שמעה אותו. זה לא ההגדה. זה ירמיהו, ואפשר יחזקאל. גם זאת אינה יודעת עוד. אולי היא שוכחת מרוב שקיעה בזכרונות. אין הווה, אין עתיד, יש רק עבר לחיות בו. הזכרון עייף. צריך לספר להן את האמת. צריך להגיד להן שאלה שוב אינם פרקי הגדה, שאת ההגדה שכחה.

דממת אימה, תגובת יאוש. מה יהיה עכשיו? איך יוושעו ואין בהן מי שתפנה לבורא בתפילה הנכונה ליום? הנערה דולה משהו מעמקי זכרונה המטושטש: אגדה, משל. משהו על יהודים בצרה ששכחו כיצד מתפללים. רק את האלף-בית ידעו. בצר להם התחילו זועקים אותיות והיושב במרומים ציווה על כל המלאכים שהם פועלי-תפילות לצרפתן לתפילה זכה ולהביאה לפני כיסא כבודו.

אל תבכו בנות ישראל, אל תמררו. את ההגדה שכחנו, אבל את הפסוקים האלה שזעקנו כעילגות מכאן ומכאן – הוא יאספם ויצרפם לתחינת נשים שתבקע שערי שמים. הוא יצרפם להגדת זמן פדותנו – לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שׂרף ולא על-ידי שליח. אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

נשים

מאת

חנה זמר

---

תמונת פתיחה נשים

מאת

חנה זמר

ברוך אתה ה'… שלא עשני אשה

(מתוך תפילת הבוקר, נוסח לגברים)

ברוך אתה ה'… שעשני כרצונו

(מתוך אותה תפילה, נוסח נשים)

---

המהפכה הסינתטית או הרהורים על "רכבת" בגרב

מאת

חנה זמר

הנושא הוא סיבים סינתטיים, לכאורה הוא נושא פרוזאי מאוד. וכי מה הפיוט בבנלוֹן ובאורלוֹן, באקרילן או בפלסטיק? ובכל זאת נדמה לי שזה נושא למשורר, ליוצר היודע לתת ביטוי לירי למהפכה.

כי המהפכה הסינתטית היתה מהפכה אמיתית. לא נערפו בה ראשים, ולא נשפך בה דם, ואולי משום כך היא אינה מוּכרת כמהפכה.

כמובן הכל מודים, כי הסגולות המצויינות של הסיבים הסינתטיים ומחיר ייצורם הזול הפכו אותם לתגלית חשובה. עדיין לא הגענו לסוף הדרך בגיוון תכונותיהם, בשכלול איכותם ובהרחבת השימוש בהם. אבל גם כיום, בדור השני-שלישי של המשפחה הסינתטית, חשיבותה התעשיתית-כלכלית עצומה ועתידה היא לגדול ולהאדיר השפעה.

הנשים, הנוטות לבחון את העניינים מנקודת-התצפית הגבוהה של עבודות-הבית, התיידדו מהר עם המוצרים הסינתטיים הנוחים לטיפול. הבדים אינם מתקמטים, מתכבסים בקלות, מתייבשים במהירות, ואינם חייבים גיהוץ. מכל מקום, די בגיהוץ קל מאוד. ואשר למוצרי הפלסטיקה הרי הם זולים ומקילים פלאים על עקרת-הבית. אחרי שהתרגלנו אליהם, קשה לשער איך נחיה בלעדיהם.

אבל כל אלה אינם העיקר. לדידי, היתרונות הברורים האלה הם בבחינת העצים המעלימים את היער עצמו; היער – העיקר – הוא התרומה הכבירה שתרמו הסיבים הסינתטיים לשויון החברתי. מבחינות אחרות יש עליהם ספרות שלמה, מדעית ושימושית, אבל מבחינה הזאת של היותם גורם-שוויון לא נכתב עליהם הרבה. ודווקא בזכות תרומת-השוויון שלהם, ראויים היו לשירים, לשירי הלל והודיה, לשירה ממש.

יחס ההערצה שלי לסיבים הסינתטיים איננו אנוכיי. הוא אינו נובע מהנאה אישית בלבד. כרוב הסנוביוֹת אני עדיין מעדיפה צמר אוסטרלי על אקרילן משובח, וארנק-עור אחד עדיף בעיני על 3 ארנקי פלסטיק-סקיי. הסיבה לכך נעוצה כנראה, בפיגור התפיסה שלי ושל כמוני, שעדיין רואים אנו את מוצרי הסיבים המלאכותיים כ“במקום” שהוא לכל היותר “כמו”, אבל אינו הדבר עצמו. זו טעות, אבל לא הגענו עדיין להערכה הנכונה.

יחס ההערצה שלי למהפכה הסינתטית נובע ממקור אחר: מהכרה שהיא מהפכה אשר כולה טוב. השפעתם הסוציאלית של הניילון והפוליאֶסטר עולה על זו של קארל מארקס ­– ואל נתווכח עכשיו על מארקס. לא צריך להימנות עם חסידיו כדי לדעת שהוא השפיע על ההתפתחות החברתית אפילו בארצות הקפיטאליזם.

בין כה ובין כה, המהפכה הבלתי-רעיונית הזאת של מוצרים סינתטיים תרמה את חלקה לטשטוש הבדלי המעמדות יותר מכל מהפכה רעיונית.

טלו את גרבי הניילון, למשל. לפני שהיו גרבי ניילון, היתה לאשה ברירה בין גרבי משי יקרים לבין גרבי כותנה זולים. העשירות הלכו בגרבי משי, העניות בגרבי כותנה, וההבדל זעק ממרחקים. כיום ההבדל בין גרבי ניילון יקרים לזולים הוא ממש מבוטל, ולא תבחינו על-פיו במעמד הכלכלי של הגורבת אותם.

ומה שנכון לגבי גרביים, חל גם על ארנקים ובגדי-ים ועשרות פרטי לבוש אחרים, וכן על ריהוט וציוד. כמובן, עדיין יש הבדל בין היקר ובין הזול, אבל הוא שוב אינו תהומי כשהיה לפני שהמוצרים הסינתטיים כבשו את השוק. ההבדלים בלבוש כיום – במידה שמקורם במחיר – משולים להבדל בין מכוניות: יש מפוארות ומשוכללות, ויש צנועות ופשוטות. אין דומה רולס-רויס לפיאט 500, וממילא מסתבר כי מעמדו של בעל רולס-רויס אינו דומה לזה של בעל פיאט. שניהם ניידים בלי להיזקק לתחבורה ציבורית. ויהיה אשר יהיה המרחק הכלכלי ביניהם, המרחק החברתי הוא בינם לבין מי שאין לוֹ מכונית. ההבדלים שהיו בלבוש בעבר לא היו כהבדל של נסיעה במכונית-פאר ומכונית-צנע, אלא כהבדל שבין נסיעה במכונית לבין הליכה ברגל.

הניילון ויורשיו המפותחים והמגוונים חוללו את עיקרה של המהפכה הסינתטית והצעידו אותנו לקראת שוויון. הם לא ביטלו את המעמדות, אבל הם טשטשו את ביטוי-קיומם. ומי יודע, אולי בכך מנעו התפרצותן של מהפכות אחרות?

בפעם הבאה, כאשר תגלו “רכבת” בגרבי הניילון שלכן, אנא אל תרגזו. חישבו על תרומתם החברתית לאנושות.

---

המראה העירום או פסיכולוגיה של עדר

מאת

חנה זמר

הבחינות האידיאולוגיות של החזה החשוף בבליקיני לובנו בשעתן בוויכוח בין-גושי מעל דפי “איזווסטיה” מזה ומעל דפי “וושינגטון פוסט” מזה. אפשר לקבוע בסיפוק, כי הדבר לא פגע במגמת ההידברות האמריקו-סובייטית.

בינתיים לא שומעים הרבה על הבליקיני, אבל המראה העירום הפך לגל החדש של האופנה המאפשר לנו להידמות לחוה אמנו בכמה וריאציות של ביצוע. הפשוטה ביותר היא שמלת-מיני בלי שרוולים עם מחשוף עמוק מלפנים ומאחור ועם חורים במה שנשאר מן השמלה; חורים דקוראטיביים גדולים של כל מיני צורות גיאומטריות. האפשרות השניה, האלגנטית יותר, היא שמלה קונבנציונאלית סגורה מבד שקוף לחלוטין. אפשר בוודאי לחבר את שתי הרפשרויות ולחשוף חלק מן הגוף בלא-כלום וחלק בבד שקוף.

המראה העירום יוצר גם בעיות, כמובן. מה בדבר חזיה, למשל? אך בעיות לא נוצרו אלא כדי לפתור אותן, ובמקרה הזה הפתרון הוא בנייר-דבק שקוף. עד כה השתמשתי בו בכמויות די רציניות להדבקת כתבי יד, לתיקון דפים קרועים בספרים וכיוצא באלה. עדיין לא ברור לי איך משתמשים בו במקום חזיה, אבל נלמד…

השאלה היא מה הלאה. מה אחרי המראה העירום? לפי האופנאי היאפאני פאצ’ו רבאן דרושה קונצפציה חדשה של נשיות, ומי אנו שנתווכח אתו? הקונצפציה הרבאנית החדשה של הנשיות תתבטא בשכבת צבע במקום לבוש; שכבה דקה של צבע פלסטי מבריק המתייבש על הגוף בן-רגע ומהווה מעין שכבת עור שניה.

אולי באמת זהו השלב הדיאלקטי הבא בהתפתחות ההיסטורית של לבוש הנשים. אבל הוא איננו מדאיג אותי. גם המראה העירום אינו מדאיג אותי. האופנה הזאת תחלוף, ותחזור, ושוב תחלוף. היא לא תתאזרח אזרחות-קבע כל עוד קיימת תעשיית הטקסטיל בעולם. תעשיית הטקסטיל היא קבוצת-לחץ אדירה. אני סומכת עליה שתילחם על נפשה.

מה שמדאיג אותי, זוהי האופנה עצמה. לא שגעונותיה המתחלפים, אלא כוח התכתיב הקבוע שלה. אופנה היא תופעה סוציולוגית הנבנית על פסיכולוגיה של עדר ומוכרת מימים ימימה, בכל חברה ובתחומי חיים שונים. אבל בשום תחום היא איננה טוטאלית כל-כך ואוניברסלית כל-כך ומגוכחת כל-כך כמו בלבוש נשים.

לא אחת תראו כותרת במדור לאשה של עתון פלוני המודיעה כי “תצוגת פאריס מבשׂרת שינויים דראסטיים בהופעתנו”. חישבו נא רגע על משמעותה של הכותרת הזאת, שלא המצאתי אותה ושאינה יוצאת-דופן כלל. היא מבטאת מציאות, והמציאות היא שמספר אופנאים ישבו וחיפשו דרך לזכות בפרסום וברווחים, והגיעו למה שהגיעו. ומכיוון שכך, זה מחייב שינויים דראסטיים בהופעתנו. בהופעתי, בהופעתכן.

והנשים ישַנו את הופעתן. הן יבליטו את החזה או יצניעו אותו, יסלסלו את שׂערן או יישרו אותו, יתעטפו בשׂק, יפזזו בפעמון, יתקשטו במלמלות, לא לפי מה שנוח להן או יפה בעיניהן אלא לפי מה שיכתיבו להן. בנות-אדם שלעולם לא היו מסכימות שמישהו יורה להן בעד מי להצביע בבחירות, כמה ילדים ללדת או איזה ספר לקרוא, נשים שלא היו מסכימות כי בעליהן יגידו להן איזה מצרכים לקנות ועם איזו חברה להתיידד, נכנעות בנפש חפצה בהתפעלות של עגל לתכתיבם של בית דיוֹר, ז’אק היים ושאר בתי-המלוּכה. אני משוכנעת שזה מעיד על רמה נמוכה של התפתחות שכלית קולקטיבית.

יש בדיחה ארמנית על אחד שפרט בגיטרה והעלה תמיד אותו צליל עצמו. שאלו אותו מדוע הוא מסתפק בצליל אחד בשעה שאחרים משמיעים מנגינות יפות על-ידי גיוון הצלילים. “אה – אמר הארמני – הם עדיין מחפשים את הצליל הנכון. אני כבר מצאתיו”. אינני מציעה שכל אשה תחפש לה צליל אחד בלבושה

ותדבק בו תמיד, כמו אותו ארמני. היא צריכה להתלבש בסגנון ההולם אותה ואת אישיותה, לשנותו מדי פעם לפי גילה – המשתנה למרות כל ההכחשות – ולפי ההזדמנות, בהתאם לטעמה ולצרכיה, ולא בהתאם להבל-פיהם של היצרנים.

מדוע חצאית רחבה יפה בשנות החמישים, גועלית בשנות הששים, וחוזרת להיות יפה על סף שנות השבעים? מדוע מותניים מובלטים הם היום סמל ה“שיק” ומחר הם יהיו סמל האנטי-שיק? פשוט: מפני שלאשה אין שיפוט משלה. היא אינה יודעת מה יפה כל עוד לא אומר לה זאת בלנצ’יאגה.

וצבא של סופרות-אופנה מעביר את דברם של הדיקטאטורים הגדולים לעדר הצמא לבשׂורה – וכל שבוע מתפרסמת איזו זווית חדשה של האופנה החדשה בלבוש החדש. כאשר מעיינים בעתונות נשים או במדורים לאשה בעתונות הכללית, מוכרחים להגיע למסקנה, כי המין הנשי הוא נחות ברמת האינטלגנציה שלו.

אמנם הוכח שאין הדבר כן. בימינו הרבה נשים זכו לחינוך גבוה, אחוז גדול של נשים עובד מחוץ לבית. תחום התעניינותה של האשה המודרנית התרחב והיא תורמת את תרומתה הישירה למלאכת היצירה של החברה. אבל זאת עדיין איננה תופעה כללית, מכל מקום היא חדשה. ולכן, האשה שזכתה לשוויון זכויות ועובדת בעבודות של גברים פוחדת פחד-אימים שמא יגידו כי אבדה לה נשיותה, והיא ממשיכה לסגוד לאופנה.

בעתון ישראלי קראתי את הדיווח הבא במדור לאשה: “נשי כל העולם עוצרות נשימתן. מה אורך המכפלת בתצוגות החורף של האופנה העילית שנפתחו השבוע בפאריס? הקשיבו לבשׂורה: מדווחים לנו כי רוב האופנאים הנותנים את הטון הציגו חצאיות שמכפלתן נמוכה בשניים וחצי סנטימטרים לעומת התצוגות באביב”.

אפשר לשחרר את הנשימה העצורה ולהמשיך לקרוא. בהמשך כתוב, כי איב סן-לורן מתכוון להאריך את השמלות מתחת לברך כי ליצור צללית יותר נשית ויותר “סופיסטיקייטד”. מחברת הכתבה הביעה תמיהתה: מדוע, אם כן, הוא קיצר את השמלות לפני-כן? היא השיבה לעצמה, כי לאלוהי האופנה פתרונים.

בעיני זה דווקה לא תמוה כלל. אני מבינה יפה את סן-לורן וחבריו. הם עורכים ניסויים בפסיכולוגיית העדר שלנו, מבקשים לדעת עד היכן נלך אחריהם. כאשר הם רואים כי נלך אחריהם לאן שיובילו, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה וסחור-סחור, הם מרוצים. הם מנהיגים, הם שליטים, הם מתעשרים ומתפרסמים.

אותם אני מבינה. את הנשים אינני מבינה. אינני מבינה את הנכונות העיוורת הזאת להנמיך את המכפלת ולהעלות את המפלת, בלי כל צידוק וסיבה, בלי רצון ולפעמים בניגוד לרצון, כאילו מכוח גזירה. זה מרגיז, מרגיז מאוד. ומה שמרגיש יותר מכל הוא שאני המוחה בכל התוקף והכנוּת נגד התופעה המבישה הזאת, גם אני רצה כמו מטומטמת לקצר את החצאית או להאריכה, כפי שמכתיבים לי. איזו בושה.

---

שביל הזהב או אשת-החיל של הלנה רובינשטיין

מאת

חנה זמר

נתגלגל לידי דף פרסומת של הלנה רובינשטיין ונמצאתי למדה, כי לאיפור עיניים ראוי לשמו דרושים לפחות שמונה תכשירים ומכשירים של כחל ושרק.

למזלי קראתי באותו זמן בשׂורה אחרת שהיתה בה נחמה פורתא. קראתי כי בישראל נפתח בשעה טובה מכון יופי לגברים. סוף-סוף הגיעה גם לחופי ארצנו המפגרת כלשהו האופנה השוויונית של קוסמטיקה לגברים. כבר מייצרים בשבילם מערכת שלמה של תכשירי יופי; לא רק משחות גילוח עם ובלי קצף, לא רק מי-פנים לשימוש לפני ואחרי הגילוח, אלא גם קרם-פנים גברי, פודרה מוצקה בגוונים שונים, מי בושם, צבע לשׂערות, לכּה בהירה לציפרניים ועוד ועוד, בסך-הכל כשני תריסרים של אמצעי-עזר ליופי בשביל גברים.

יצרנים ומשווקים בחו"ל מודיעים גם על הצלחה רבה של חידוש אחר בשוק הצרכנים: לבני-גברים מבדים גמישים, המסתירים את השומן ומעצבים את הגוף, מעין מחוכים לגבר.

אני רואה בפמיניזציה הזאת של הגבר את הנקמה הסופית במין החזק. מה שחסר עדיין הוא ארנק-יד לגברים. סוף סוף, הם נושאים עמם לא פחות פרטי-מטען משנושאות עמן הנשים. גם הם מטלטלים עמם מפתחות ומעות קטנות, גם להם יש תעודות ופנקס-המחאות ושטרות כסף, גם הם צריכים ממחטה ומסרק ועט נובע ומשקפי-שמש בקיץ. סיגריות וגפרורים, או מצת, יש אצל גברים מעשנים כמו אצל נשים מעשנות. אלה מה? אין להם שפתון ופודריה. אך שני אלה אינם תופסים מקום רב, ובכל אופן פחות ממקטרת וקופסת טבק.

אלא שיש להם כיסים, הרבה כיסים. לכן החפצים שהם נושאים עמם אינם מתערבבים לדייסת-מערבולת המאפיינת ארנקי נשים;

ולכן גברים צוחקים כאשר אשה מחפשת משהו בארנקה, ומחטטת ומחטטת בו, ומוציאה ממנו תערוכה שלמה של מיני שמונצעס עד שהיא מוצאת את מבוקשה.

צריך לקחת את הכיסים מן הגברים והנקמה תהיה כמעט שלמה. היא תהיה שלמה לגמרי, אם וכאשר יוגשמו ההצעות הכלולות בתזכיר שוודי רשמי שהוגש לאו"ם ושבו דורשים ליצור שוויון-זכויות אמיתי בין המינים על-ידי מתן זכות לגבר להיות עקר-בית, לנהל את משק-הבית ולגדל את הילדים בשעה שהאשה יוצאת לעבודה לשחר פרנסה לבני ביתה.

בהן צדק שאינני פמיניסטית. אם איכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה לרשות לעצמה מותרות כאלה.

אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים. במיוחד הוא מרגיז אותי כאשר הוא מוצא ביטויו בשבחים דווקא. במיוחד שבמיוחד מרגיז אותי השבח שהעניק החכם באדם לאשת החיל של משליו.

אשת החלומות של בעל משלי איננה מאפרת את עיניה, כי שקר החן והבל היופי. במקום זאת היא עובדת עבודת פרך. היא קמה בעוד לילה לתת טרף לביתה וחוק לנערותיה, כלומר להאכיל את בני ביתה ולקבוע את סידור העבודה למשרתות. במשך היום היא צופיה הליכות ביתה, כלומר מפקחת שתכנית הייצור תתבצע כהלכתה. אך אין פירוש הדבר שהיא עצמה אינה טורחת. אדרבא. היא מאמצת זרועותיה, ידיה שולחת בכישור וכפיה תומכת בפלך. לחם עצלות לא תאכל, חלילה, ולא יכבה בליל נרה.

האידיאל הנשי של החכם באדם איננו מסתפק בעבודת הבית הענפה. היא דואגת גם לפרנסת הבית. היא כאניית-סוחר אשר ממרחק תביא לחמה. היא דורשת צמר ופשתים, כלומר טווה ואורגת ועושה סדינים למכירה, מייצרת גם חגורות בשביל הסוחר הכנעני. מרווחי הסחר, מפרי כפיה, היא נוטעה כרם וקונה שדה. ומכיוון שהיא כל-כך חרוצה וכל-כך מצליחה, לא חסר דבר למשפחה. כל ביתה לבוש שנים, בעלה נודע בשערים כעשיר ומיוחס.

ומה הוא עושה, הבעל הנודע הזה, כאשר אשתו טווה חוטים ואורגת סדינים ונוטעה כרמים ומוכרת חגורות וקונה שדות? הוא יושב בשער עם זקני ארץ ומדבר פוליטיקה. הוא ידע מה טוב לגברים, החכם באדם.

משהו בכל זאת נשתנה במרוצת הדורות. אבל רק מעטות מצאו את שביל-הזהב בין שלמה המלך להלנה רובינשטיין.

---

טובים השניים – או איך בוחרים בחיר לב

מאת

חנה זמר

בימינו עורכים סטאטיסטיקה על כל דבר. על אחוז הבלונדיניות בקרב המורות לעומת אחוז הבלונדיניות במשׂרות פקידוּת; על כמות האשפה המצטברת בכיכר טיימס של ניו־יורק במשך עשר שעות ושלושים דקות; על תפוצת האמונה באל עליון ועל צריכת הסויה בין תושבי קאטמאנדו. כל מה שניתן לרישום ומדידה, רושמים ומודדים.

הנה, מסר לנו רדיו מוסקווה המתקדם סטאטיסטיקה על מניעי הנישוּאים של אזרחי ברית־המועצות: שבעים אחוז מהסובייטים מתחתנים מתוך אהבה; שלושה־עשר אחוז בדיוק נישאים מתוך הערכה הדדית, ושבעה־עשר אחוז כדי לקיים את מצוות ״פרו־ורבו״. שיקולים חמריים אינם מופיעים כמניע לנישואים בברית־המועצות, ואתם יודעים מדוע.

לעומת זאת סיפר לנו כתב ״ניוּזוויק" על נטיית הגרמנים להתחתן מתוך חשבון דווקה, לפי שיקולים של מעמד ושל הכנסה ושל התאמת בני־הזוג. המדובר, כמובן, בגרמניה המערבית. הגרמנים המזרחיים ודאי נישאים מתוך אהבה כמו הסובייטים.

בגרמניה המערבית סומכים במידה הולכת וגוברת על מחשבים אלקטרוניים שיזווגו זיווגים מתאימים. המחשב לעולם אינו טועה. אם מזינים אותו בנתונים הנכונים, הוא יסיק את המסקנות הנכונות. מחשב אחד זיווג את הזוג המושלם על־פי התאמת התכונות של המועמד והמועמדת והתברר שהם היו את ואחות תאומים… אולי קצת מוזר להסתגל למחשבה שמכונת אי. בי. אֶם. תבחר לנו את בחיר לבנו. אבל בעצם, מדוע לא? אחרי ככלות הכל, אין הרבה אחים ואחיות תאומים. השדכנים בגרמניה נעזרים במחשבים יותר מהמדענים באוניברסיטה ועכשיו כבר אפשר להשיג גם בישראל בן־זוג עם ערובה אלקטרונית.

הכתב האמריקני מספר עוד – תחי הסטאטיסטיקה! – כי שניים מכל שלושה זוגות שנישאו בגרמניה אחרי מלחמת־העולם השניה מצאו זה את זו בעזרת מודעות בעתון, המתפרסמות במדור ״שוק הנישואים''… רבים מאוד נעזרים במשרדי שדכנות שעסקיהם פורחים ומשגשגים. מסתבר כי דבר זה תמוה בעיני האמריקנים ועל כן מיהר הכתב להסביר לקוראיו כי אצל הגרמנים הדבר טבעי מפני שהם רגילים למוסד השדכנות עוד מימי הביניים.

אינני יודע אם הם למדו זאת מן היהודים. בכל אופן, השדכנות כמעשה מצווה נידונה כבר בתלמוד, במסכת בבא קמא; ואילו השדכנות כמקצוע ידועה אצל היהודים מן המאה ה־12. השדכן הפך לדמות קלאסית בפולקלור היהודי, ואין תיאור מרנין יותר של עיסוקיו מזה של שלום עליכם במכתבו של מנחם־מנדל מיהופץ. אבל כל ספר על פולקלור והומור יהודי מכיל פרק נכבד על השדכנים. בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב מניתי 72 מעשיות בשדכנים. אגב, הופתעתי להיווכח שאחוז מדהים מכל הבדיחות האלה בנוי על ענינים כספיים. כסף, כסף, כסף.

(הבדיחה הקלאסית היא על הבחור היהודי המודיע לאביו שהוא רוצה לשאת את בת השכן. “יצאת מדעתך – הטיח בפניו האב – הרי אין לה פרוטה!” הבן מתעקש: “אבל אני אוהב אותה. אהיה מאושר אתה”. הנימוק הזה לא עשה כל רושם על האב שהקשה: "נו, אז מה ייצא לך מזה אם תהיה מאושר?יי פילוסופיה של יהודי נודד, שזכויותיו תלויות בכספו).

בהשפעת הכתבה ב״ניוזוויק״ על עסקי השידוכין כמדד סוציולוגי, מצאתי את עצמי מעיינת במודעות השידוכים התופסות טורים ארוכים בגליונות השבת של כמה עתונים ישראליים. אופיינית היתה המודעה הלקוֹנית הזאת: ״יפה ועשירה מחפשת סימפטי״, אבל לא כל היפות והעשירות חסכוניות כל כך. הנה, למשל, ״מורה בת 25 נאה מקבלת דירה מפוארת צמודה לפרדס־ענק בשווי רב, מעוניינת בבחור נאה ומשכיל עד גיל 32“. או אלמנה ברונטית יפהפיה, בת 27 בלי ילדים, בעלת דירה לוקסוס, חסכון כספי ורכוש רב, בעלת גן פרטי, מעוניינת בבחור משכיל ונאה”. כל המועמדות כולן כאחת יפות ומסודרות.

אבל לא רק אצל בנות המין החלש הכל נופת צופים, גם המועמדים כולם היו מסודרים ומשכילים. הנה כמה דוגמאות גבריות: ״יליד הארץ בן 28, גבוה ונאה, גם אקדמאי וגם בעל בית־חרושת לאלקטרוניקה, מעוניין בבחורה גבוהה ויפה ומשכילה, רצוי מסודרת״ (בעצם, אם יש לו בית־חרושת, מדוע היא צריכה להיות מסודרת?). או, "בחור בן 28, גם הוא יליד הארץ וגם הוא גבוה ונאה, גם הוא אקדמאי ומסודר היטב, מתעתד לצאת להשתלמות מקצועית בארצות־הברית ומעוניין בנערה נאה ומשכילה המוכנה להצטרף אליו בנסיעתו״. אל דאגה, אדוני, אל דאגה. תמצא.

נשאלת השאלה: אם האקדמאים הגבוהים והנאים והמסודרים, ובנות החן בעלות הדירות המפוארות – אם אלה מחפשים בני זוג במודעות, מה יעשו אזובי קיר? מה יעשו בחורים נמוכי קומה עם השכלה תיכונית בלבד, ובחורות פשוטות וחביבות בלי דירות ובלי כסף לדירות? אולי הם מסתדרים בלי מודעות.

בדרך־כלל מדור המודעות הקטנות הוא חלק מאַלף בעתון. לעתים אתה לומד ממנו על המציאות לא פחות משאתה לומד מן החלק המערכתי העובר את המסננת המקצועית של עתונאים או מן המודעות העוברות את המסננת המקצועית של פרסומאים. אבל מסתבר, כי למודעות שידוכין צריך להתייחס בקורטוב של ספק. בכל זאת הן מלמדות משהו. למשל, מעניין להיווכח איזו חשיבות מייחסים לגובה הקומה בבחירת בן־זוג. כמעט בכל מודעה ניתן הגובה המדוייק של המועמד או המועמדת, כאילו התאמת הקומה היא העיקר הקובע בחיים משותפים.

שׂמתי לב, כי אחוז גבוה למדי של המחפשים־חבר־לחיים במודעות מציין בהן שהוא ממוצא ״אירופי״. כאילו רואים בכך ציון של ייחושׂ חברתי, מעין נכס אישי כמו תואר אקדמאי או דירת פאר. לאור הנסיון המביש של העבר הקרוב צריך להטיל ספק רציני אם אמנם מהווה המוצא האירופי המלצה של כבוד, אבל שאבתי מכאן רעיון והגשמתי אותו.

מה עשיתי? חיברתי שלוש מודעות־נישואים ופרסמתי אותן בגליון של ערב שבת באחד מעתוני הערב. לצורך זה המצאתי שלוש נערות פיקטיביות שכל אחת מהן חיפשה חתן. שלושתן הצטיינו בכמה וכמה מעלות טובות – הן היו יפות, מבתים אמידים ובעלות השכלה גבוהה. שלושתן היו בנות 24 בקירוב. אבל מעבר לתכונות המשותפות האלה היה מה שהבדיל בין שלוש הנערות שלי. האחת היתה צברית, השניה היתה עולה חדשה יחסית, והשלישית היתה תיירת מארצות־הברית.

ביקשתי ללמוד ממבצע סקר פרטי זה, מי משלוש הנערות בעלות הקוואליפיקציות השוות תקבל את המספר הגדול ביותר של תשובות. הנחתי שזאת תהיה התיירת, ולא טעיתי. רציתי להשתמש בתוצאות לכתבה קלילה אבל כאשר קראתי את התשובות, זה נראה לי לא הוגן כלשהו. הרגשתי שיהיה בכך ניצול תמימותם של אנשים, ולגבי אחדים מהם אפילו אכזבה של תקוותיהם. זנחתי זאת. בינתיים חלפו שנתיים ויותר. מי שענה למודעות כבר שכח זאת מזמן, ואני רואה עצמי חפשית לגלות טפח ממה שנתגלה לי.

קודם כל התפלאתי מה רבים התפתו לקסמי בשלוש מהדורות: קבלתי, זאת אומרת הן קיבלו, 138 מכתבים של מועמדים. אבל שימו לב לחלוקה: הצברית החיננית זכתה ל־43 הצעות נישואים; התיירת הנאה קיבלה 70 הצעות של מחזרים, והעולה החדשה היפה נאלצה להסתפק ב־25 הצעות בלבד.

היו כמה תשובות חביבות, כמו מכתבו של זוג מאושר (אל הצברית) שסיפרו כי הם נוהגים לעיין במודעות שידוכים כדי לדעת מה החמיצו. הם הזמינו את הצברית לבקר אצלם והם ישדכו לה בחור נחמד. היה בין הכותבים אדון אחד שהדגיש, כי איננו גורס צורה זו של היכרות ולכן הוא אף פעם אינו עונה למודעות שידוכים, אבל המודעה הזאת שבתה את לבו והוא החליט לסטות מן העקרון שלו. הצרה היא שהוא כתב אותו דבר עצמו ובאותן מלים עצמן לשלוש הנערות שלי, וכנראה עוד למספר נכבד של נערות אחרות.

מעניין שאף אחד לא הרגיש כי משהו חשוד כאן וכי זה צירוף מקרים יותר מדי מוזר שביום אחד בעתון אחד יחפשו שלוש בנות דומות כל כך בתכונותיהן מועמדים לנישואים בעלי נתונים דומים. רק איש אחד מבין המשיבים הבין, כי מוכרח להיות קשר בין שלוש המועמדות – אבל גם הוא לא מצא את טיב הקשר. הוא חשב שמדובר בשלוש חברות שפרסמו מודעותיהן לפי החלטה משותפת.

היו די הרבה תשובות מקיבוצים. יותר מוזר הוא ששיעור גבוה של תשובות בא מחיפה. נראה שבעיר הכרמל יש הרבה רווקים והמצב החברתי קשה. אינני יודעת, אם מותר להסיק מסקנות כלשהן, אך המדגם המקרי של הפונים הראה, כי רוב המתפתים לקריאת הצברית היו צברים, בעוד רוב הנענים לתיירת היו ילידי־חוץ לארץ.

נדמה לי שכל ימי לא ראיתי ריכוז כזה של שגיאות־כתיב כפי שראיתי במכתבים אלה. אולי זה אומר משהו לגבי השכבה החברתית של העונים. אבל משהו זה אומר גם לגבי מצב החינוך בארץ. היו אפילו תשובות של מורים, עם שם וכתובת ושם בית הספר שבו הם מלמדים, שמצאתי בהן שגיאות. התיירת שלי והעולה החדשה שלי לא שמו לב לכך, אבל הצברית שלי החליטה שהם לא בשבילה.

---

מוהר־מגן או זהירות, הילד באמבטיה

מאת

חנה זמר

השבועון האמריקני “טיים” סיפר לא מכבר על תנועת מחאה שקמה בקאֶניה ובארצות אפריקה אחרות נגד המנהג המקודש של מתן מוהר בעד אשה. לפי הידיעות היתה גם בישראל, בין צעירי הערבים, תנועת מחאה נגד אותו מנהג עצמו. בקאֱניה מסתכם המוהר בסכום השווה להכנסתו המשוערת של החתן במשך חמש שנים, ואילו המוהר המקובל בישראל נע בין

5,000 לירות ל־15 אלף לירות. באמת, מעמסה לגמרי לא קלה בשביל צעיר. אמנם אחרי מלחמת־ששת־הימים ניטל קצת מעוקצה של בעיה זו בארץ, כי צעירים ערביים לא מעטים מצאו דרך להתגבר על הקשיים – להשיג היתר, או לעקוף את החוק, כדי לשׂאת נערות מן השטחים המוחזקים, בהם היה המוהר נמוך מזה בהרבה. אבל אין בכך משום פתרון.

בימי ילדותי בחוץ־לארץ שמעתי הרבה מאוד על בעיית הנדוניה. אז לא ידעתי כלל שקיים גם מוהר, אבל הנדוניה היתה נושא אין־סופי לדאגה, לשיחות, לבדיחות, ולפתגמים, לא רק אצל יהודים. למשל, יש פתגם אנגלי ידוע האומר, כי הנדוניה חולפת עם הרוח ואילו הכיעור נשאר עם האשה. אבל מה זה לעומת השנינות שהשקיעו היהודים בבדיחות על נדוניה? זוכרים את המעשה באב שעמד להשיא את בתו ונתקף עצבנות רבה מפני שיום החתונה קרב ובא, והיתה לו רק מחצית מן הסכום שהבטיח לחתן בנדוניה. ״מה העצבנות?״ – שאל אותו חבר – ״הרי לפני החופה אינך צריך יותר מחצי הסכום. את החצי השני מבטיחים לשלם אחר־כך ולעולם לא מקיימים“. “חכמה” – הכריז האב – ״הרי זהו החצי שיש לי!”

ליהודים יש ממש פולקלור של מעשיות נדוניה, כמו מעשיות שדכנים. אבל כיום, אם אמנם קיים עדיין מנהג הנדוניה, הוא איננו עוד כללי כפי שהיה. אמנם, לפני כשנה התפרסם בעתון התורכי הנפוץ “היריאֶט” מכתב למערכת של שתי נערות יהודיות אשר התלוננו על תביעות־נדוניה מוגזמות של הצעירים היהודיים. בפחות מעשרים אלף לירות קשה למצוא חתן, נאמר במכתב. על כך השיב צעיר יהודי, אף הוא במכתב למערכת באותו עתון, כי לנערות היהודיות יש דרישות גבוהות ביחס לרמת־החיים, ובלי נדוניה אי־אפשר לספק להן את רמת החיים הזאת…

אולם ממקומות אחרים לא שמעתי על בעיית הנדוניה כבעיה ממשית זה שנות דור, מאז גמר מלחמת העולם השניה. נראה כי המלחמה ערערה גם את האשיות של מוסד חברתי זה, כשם שערערה הרבה מסדרי־חברה אחרים.

מי מצטער על כך? אישית לא עמדתי מימי לפני הבעיה הזאת – אבל נראה לי שאילו התנה איזה בחור את נישואיו אתי בקבלת נדוניה, לא הייתי נישאת לו. מנקודת מבטה של האשה המוהר הוא מנהג הרבה יותר מכובד. במקום שהגבר יקבל פרס כסף ובלבד שיאות לקחתה, הוא צריך לשלם מחיר ובלבד שיקבל אותה. הרגשה הרבה יותר נעימה, לא כן?

מעניין כי המנהג המכובד יותר מבחינת האשה קיים דווקא בארצות שבהן מעמד האשה נחות, ואילו בארצות שבהן מעמדה טוב, נוצר המנהג הפוגע בכבודה. ואולי זה הגיוני. בחברה שבה אין לאשה שויון מעמדי משמש המוהר מעין מגן מפני הורדה נוספת של ערכה. הוא מפחית את סכנת הזלזול בה; מפצה את האב על שנולדה לו רק בת; מרסן את הבעל שלא יעזבנה בקלות־דעת, שהרי קנה אותה טבין ותקילין.

לכן אין זה מפתיע שדווקא הנשים מתנגדות לביטול נוהג זה, ואף תנועת־המרד נגד המוהר אינה מבקשת לבטלוֹ אלא להעמידו על סכום נמוך יותר, או סכום סמלי. היושבת ראש של תנועת הנשים בקאֱניה, למשל, דרשה לקבוע “תקרה” של 15 דולרים למוהר. כתב “טיים” מספר, כי החוגים המתקדמים במזרח־אפריקה מבינים יפה שבתנאים הקיימים המוהר הוא מעין ביטוח של הנישואים; כי לפי החוקים השבטיים חייבים להחזיר לבעל

את המוהר, אם נתפרקו הנישואים באשמת האשה – אבל אם באשמתו קרה הדבר, הרי הפסיד גם את האשה וגם את המוהר שהשקיע בה.

בוועידה של איגוד הנשים הנוצריות בקאֶניה שאלו המשתתפות: כיצד יעריכו אותנו בעלינו אם לא שילמו דבר בעל־ערך תמורתנו? ואשה משׂכלת שהתחנכה בארצות־הברית ועומדת עכשיו בראש השירות הקהילתי של קאֶניה הכריזה, שכל עוד לא ישלטו שם חוקי נישואים כמו באירופה, הלכה למעשה, יוסיף המוהר להיות ערובה לשמירת מסגרת הנישואים.

התרשמתי מאוד מדברים אלה, ולאו דווקא מפני שמדובר במוהר – אלא מפני החכמה המתגלית בהבנה שיש סכנה בשבירת מסגרות־מסורת לפני שנוצרה “מסורת” חדשה¹, והשובר מסורת מיושנת, כאילו שפך את הילד יחד עם מי האמבט.

יש לנו מה ללמוד מחברוֹת שאנו חושבים אותן למפותחות פחות מאתנו.

---

ניקוי יסודי או איך יורדים לדרגת עשיר

מאת

חנה זמר

יש נשים שאצלן תמיד הכל נקי ומסודר, אפילו אם הן עובדות מחוץ לביתן. הלבנים בארון כטורי חיילים במסדר חגיגי, הכלים מבריקים כראי מצוחצח, וכל דבר במקומו. אם תרצה את פותחן־השימורים לעולם תמצאנו במגירה השניה מימין לכיור, או בראשונה משמאל – העיקר תמיד באותו מקום.

ויש נשים בוהמיות שהסדר המופתי לזרא להן – אבל יש להן זכרון מצוין, והן תמיד יודעות למצוא את המבוקש בלי בעיות. גפרורים במקרר ומפיות במדף הספרים, קמח בקופסת הסוכר, סוכר בפחית המלח, ומלח בצנצנת האורז – בחוקיות ברזל ובלי טעויות. ויש סוג שלישי של בנות־אדם היודעות פחות או יותר איפה למצוא מה מהדברים שבשימוש תדיר – אבל איכשהו משהו תמיד מסתנן למקום לא־לו וכשצריכים אותו, איננו.

בשביל נשים כאלה הניקוי שלפני פסח הוא הרפתקה מעניינת. אילו ידעתי, למשל, שאמצא אי־פעם את הכסיה הצהובה הימנית ( ודווקא בין כלי המיטה הרזרביים), לא הייתי זורקת את הכסיה הצהובה השמאלית. אין דבר שמרגיז יותר מכסיה אחת, ומוטב לסלק אותה משדה הראייה בכלל. אז לכי דעי, כי בערב פסח תימצא השניה! או אילו היה לי מושג, כי המפתח לקופת החסכון של הבת מכורבל בין דפי הספר מרי פופינס, לא היינו פורצים את הקופה בצורה ברברית. אבל אי אפשר להפוך את כל הבית כל שבוע, מספיק פעם בשנה. בכל אופן, לי זה מספיק.

אמי זכרונה לברכה היתה עובדת לפני פסח כאילו היו חיינו תלויים בזה – ובליל־הסדר היתה מתעלפת מרוב עייפות, שנה אחרי שנה. לשוא היינו מסבירים לה כי לא יכול להיות חמץ בכרך השני של המילון הצרפתי, מפני שאף אחד לא פתח אף פעם את המילון הצרפתי – צריך היה לבער את החמץ ממנו. ודווקא אז, כולנו התחלנו להתעניין בצרפתית וזה לקח חמש שעות להחזיר את המילון למקומו.

עצתי לכן, אל תבערו חמץ מאלבום הצילומים המשפחתי. זה יגזול מכן יותר זמן מאשר מירוק שלושה מטרים מרובעים של אריחי־אמבטיה. את צילום הכלולות של נחמה כבר ראינו שבע פעמים, את תמונת הנעורים של אבא עשרים פעמים, ואת אורה’לה בתחפושת הפורים ההולנדית 40 פעמים. בכל זאת, ואף־על־פי־כן, אי אפשר לנער אלבום משפחתי סתם ככה אוטומטית. הנה, הצילומים מן הטיול לאירופה – אנחנו על רקע הקולוסיאוּם, אנחנו על רקע מגדל אייפל, אנחנו בתוך האורות של כיכר פיקאדילי, ואנחנו על סיפון האניה “שלום” עליה השלום – אה, היה היו זמנים.

ותזרקו את כל ה״שמאטס״, ששמרתם בשביל שמא ואולי. הם לא יביאו שום תועלת, סתם תופסים מקום וסופגים אבק. ואם לא הספקתם לקרוא את גליון “טיים” מה־20 בספטמבר אשתקד, אין טעם לעשות זאת עכשיו. היו מאז התפתחויות. תזרקוהו. ואל תפתחו את תיק המכתבים, ולא את תיק החשבונות, ובכלל שום תיק. ואל תזמינו את הקרובים לחג, כי הם יבואו. ואל תסעו, למשקים, כי זו העונה של מחלת הפה והטלפיים, ואל תצאו לטיול בארץ, כי בפסח כולם יוצאים לטיול, ומרוב אנשים השוחרים טבע – לא רואים את הטבע.

וספרו לבניכם את אגדת העבר כאשר יהודים הזמינו כל דיכפין שיֵיתי ויֵכוּל, ועל המציאוּת של אנשים האוכלים מרור לא רק ב’סדר' ואשר לחם עוני הוא לחם חוקם.

נ. ב. היהודים הכשרים לפסח מתחלקים לשני סוגים: אלה המוסיפים משקל בשבעה ימי החג, ואלה היורדים במשקל. מוסיף במשקל מי שחסרון־הלחם יוצר אצלו תחושה אמיתית או מדומה של רעב כמעט־מתמיד, וכדי להתגבר עליה, הוא חוטף ״משהו״ בין הסעודות הרגילות – פה פרוסת עוגה, ופה מנת אגוזים או כריך מצות. גם מי שאינו חוטא בכך, מוסיף משקל, כי בדרך כלל מאכלי פסח עשירים בקלוריות – ובכל זאת יש מיעוט המפסיד משקל, כי כך משפיע השינוי בתפריט על מערכת העיכול שלו.

אלה הם הרהורי־חמץ, ותופתעו להיווכח עד כמה שקועים אנשים בהרהורים כאלה בימי־פסח. מרוב שחושבים על חמץ שוכחים כי סוף סוף חג זה מציין אירוע היסטורי כביר. יציאת מצרים שהיתה השחרור הלאומי שלנו, היתה גם – במידה שידוע לי – ראשיתה של התנועה המדינית־עולמית למען שחרור לאומי.

אך כזה טבע האדם: כאשר דעתו נתונה לעניינים גשמיים אין היא פנויה לעניינים שברוח וברעיון. ודאי יש אנשים החושבים תמיד רק על עניינים שבחומר, אבל הרוב עושים זאת רק כאשר חסרון כלשהו מציק להם. ידיד אחד סיפר לי על תקופה בחייו שבה היה נתון במצוקה כלכלית. “שנאתי את המצב הזה” – אמר, – ״כי העוני מוריד את האדם לדרגה של עשיר; כל הזמן הוא חושב על כסף…"

---

שוויון לגברים או ועידה בין־לאומית טעימה

מאת

חנה זמר

התקופה שבה אנו חיים בלית ברירה, זכתה לכמה וכמה כינויים. קוראים לה עידן הגרעין ועידן החלל ועידן הפלסטיק ועידן הירח. אפשר לקרוא לה גם עידן הוועידות הבין־לאומיות, כי בשום זמן מן הזמנים לא התכנסו גופים רבים כל כך בהרכב רב־לאומי מגוון כל כך ולעתים קרובות כל כך, כמו בזמננו.

בכל יום נפתחת באיזה שהוא מקום איזו שהיא ועידה בין לאומית, בעלת אופי מדיני או מדעי או מקצועי. קראתי על קונגרס בין־לאומי של יצרני־בובות, של גובי־מכס, של מגדלי־ורדים ושל חובבי־ציפורים. לא נופתע אם תיערך ועידה בין־לאומית של חוקרי הפולקלור האיברי במאה הארבע־עשרה, או ועידה בין־לאומית מוקדשת לחיי המין של חרקים ים־תיכוניים. במציאות זו, אך טבעי ומובן שתיערך גם ועידה בין־לאומית של מארגני ועידות בין־לאומיות – ואמנם נערכה כזאת, דווקא בישראל.

פעם היתה שווייץ המארחת המועדפת של ועידת בין־ארציות. כיום יש לה מתחרות בכל חלקי תבל ובכל פינות עולם. הרבה מדינות למדו את התורה, וישראל בתוכן. דומני שיחסית למשקלה העולמי מארחת כיום ישראל יותר ועידות מרוב הארצות האחרות, וזה חשוב לנו מטעמי יוקרה והכנסה והסברה.

אומרים כי מפגשים בין־לאומיים מגבירים את שיתוף־הפעולה בין עמים ואת השלום עלי־אדמות. החלק הראשון בוודאי נכון; השני עדיין לא הוכיח נכונותו. אך גם אם אין לוועידות השפעה של שלום יש להן צידוק של קיום, מבחינה מקצועית וחברתית. חוץ מזה הן חשובות למשתתפים עצמם, הזוכים לנסוע אל מחוץ לארצם על חשבון מישהו אחר. אולי זהו סוד הצלחתן וריבויין של ועידות בין־לאומיות.

מכל הוועידות שאירחה ישראל התעניינתי במיוחד בקונגרס הבין־לאומי של הטבחים שנתכנס כאן בסוף שנת 1966. השתתפו בו 110 צירים, אשפי מטבח מארבע־עשרה ארצות, כולל יאפאן שהיתה הארץ האסיאתית היחידה בוועידה. ביאפאן יש 30,000 טבחים מאורגנים והם יוצגו בוועידה על־ידי סו־לי־וייל, שנולד בשווייץ ואף פעם איננו מבשל סוקי־יאקי. הוא אחד הטבחים הידועים ביותר ביאפאן והוא כמובן יהודי… מסתבר שהבישול הוא גורם מלכד.

אך הטבחים קוננו בוועידתם כי תקופת הזוהר הקולינארית חלפה. אפילו התרנגולות אינן עוד מה שהיו. מאז שהתחילו לגדל עופות ובהמות וירקות בשיטות מדעיות, השתפרה רמת החיים של החקלאים אבל טעם המזון נפגם במקצת.

נוסף על כך מתלוננים הטבחים כי גם בני אדם אינם עוד מה שהיו. בן־זמננו איננו יודע להעריך אוכל טוב כפי שידעו להעריכו פעם, ואינו מוכן להקדיש את הזמן הדרוש להנאה אמיתית מארוחה טובה. הסועד של ימינו מביט בשעון יותר מאשר בצלחת, ושוב לא כדאי לטרוח למענו כמו בימים הטובים ההם. גם הטבחיים נוכחו שאנחנו חיים בעידן החפזון; אנשים ממהרים־ממהרים ובכל זאת אינם מספיקים שום דבר.

בוועידה הבין־לאומית הזאת לא השתתפו נשים בכלל, אלא כבנות־לוויה לבעליהן הטבחים. זה ממש מדהים. קשה להעלות על הדעת כי בימינו תיערך ועידה מקצועית כלשהי בלי השתתפותן של נשים. אפילו בוועידה של טייסי חלל מן הדין שתשתתף ואלנטינה טרשקובה. רק בוועידה שעניינה בישול לא היתה אשה לרפואה. כאילו ביקשו הגברים להוכיח כי גם בתחום עיסוקן המסורתי, הנשים אינן אלא חובבניות – וכשדרושה בו מלאכה מקצועית, נזקקים לגבר.

ואולי זה הצד השני של מטבע המאבק לשוויון זכויות. האשה נאלצה לכבוש לה דריסת רגל בעיסוקים שהיו נעולים בפניה והיא נאבקה וקנתה לה מעמד בכל מקצוע. הענף היחיד שלא ראתה להיאבק עליו, הוא זה שהיא התבשלה בו: הבישול.

זוהי ההוכחה הניצחת כי במקום שהנשים שולטות, יש לגברים שוויון מלא. עיני אינה צרה בהם. מבחינתי הם יכולים לעמוד במטבח ולבשל כמה שהם רוצים. אבל לנסוע גם לוועידות, ־ זה יותר מדי.

---

היא גבר או האיגוד המקצועי הקטן שבעולם

מאת

חנה זמר

כאשר נבחרה גולדה מאיר לראשות הממשלה בישראל, יצאו התלמידות של בית־הספר התיכון בג’נין להפגנה. באותה תקופה היתה אמנם עונה של הפגנות תלמידים בערי יהודה ושומרון, אך זו היתה שונה מאחרות. הסיסמאות שהופיעו על הכרזות היו בלתי־שגרתיות: "ראשות הממשלה לידי אשה – השלטון לידי התלמידות!״ מסתבר כי העמדת אשה בראשות ההנהגה הישראלית הציתה את דמיונן של הבנות הערביות המגלות באחרונה ערנוּת פוליטית.

בימי השלטון הירדני הן הצליחו שלא לגלות את ערנותן, או שלא הצליחו לגלותה. זכות בחירה לא היתה להן, ואין להן. בדרך ציבורית אחרת לא שמענו את קולה הפוליטי של האשה בירדן, חוץ מלחישותיה של המלכה־האם זיין. גם עכשיו אינני יודעת מהי מידת הבנתה הפוליטית של הבת הערביה בצד זה או זה של נהר הירדן, אבל ברור שהיא מגוייסת ומתגייסת לפעילות הטרוריסטית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח המבצעי.

אלוף יהושפט הרכבי שפרסם מחקר על הפעילות הטרוריסטית של הערבים (פתח באיסטראטגיה הערבית, בהוצאת “מערכות”) מביע דעתו שאנשי הארגונים האלה מושפעים דווקא מדמות הלוחם הישראלי ומשתדלים לחקות את האויב היהודי. יתכן שהם מנסים ללמוד מאתנו גם בשטח הזה של הפעלת האשה במאבק, אלא שאין החיקוי דומה למקור גם בשטח זה.

בכל אופן, הרעיון של אשה־ראש־ממשלה במזרח התיכון הלהיב את תלמידות ג’נין והן יצאו לתבוע לעצמן מקצת מן ההשפעה שהופקדה בידי המין החלש.

האמת היא שהדבר עשה רושם לא רק במזרח התיכון אלא גם בעולם המודרני, במדינות המפותחות והמתועשות, שבהן יש לאשה שוויון זכויות להלכה וגם למעשה. דווקא במדינות אלו אין מעלים על הדעת שאשה תעמוד בראש ההנהגה הלאומית. מכל מקום, אין שום תקדים לכך.

אפילו בברית־המועצות ששם האשה סוללת כבישים ומפעילה דחפורים ועוסקת בכל מלאכה גברית; בברית־המועצות שדגלה האידיאולוגי הוא חיסול האפליה והשלטת שוויון, לא ניתן לאשה להגיע לעמדות הנהגה. תאמרו, כי ברה"מ איננה מקיימת את מדיניות השוויון המוצהרת שלה גם בתחומים אחרים – ותצדקו, כמובן. אך שוויון בין המינים, בניגוד לשוויון בין לאומים ודתות ומעמדות, איננו מתנגש בשום אינטרסים פוליטיים ובשום חישובים מדיניים. בכל זאת, בחמישים שנות המהפכה לא היתה אשה מזכירת המפלגה או ראש ממשלה.

בקצה השני ניצבת ארצות־הברית שרבים רואים את חברתה כמאטריארכט מודרני. האשה האמריקנית שולטת בגבר ובמשפחה, ומה שחשוב מזה: בתקציב המשפחה. היא חולשת על שבעים עד שמונים אחוזים מכוח הקניה בארה״ב. רוב הרכוש במדינה רשום על שם הנשים: מאה ועשרים מיליארד דולר במניות, שבעים מיליארד דולר בחסכונות, חמישים מיליארד דולר בניירות־ערך ממשלתיים, נכסי־דלא־ניידי בעשרות מיליארדים.

נוסף על כל אלה מהווה כיום האשה 37 אחוזים מכלל כוח העבודה בארצות־הברית. בשנת 1968 היו בארה"ב 29 מיליון נשים עובדות. מספר הכתבניות והקצרניות בלבד עולה בהרבה על מספר תושבי ישראל… אך רוב הנשים עובדות בתעשיה.

ונוסף על כך הן הגיעו לרוב באוכלוסיה, בעיקר מפני שתוחלת החיים שלהן גבוהה משל הגברים (כמו ברוב המדינות), ויש בארה"ב פי ארבעה אלמנות מאשר אלמנים. ממילא הן רוב גם בין בעלי זכות הבחירה.

ולמרות כל זאת לא רק שלא היה מעולם נשיא אשה בארה״ב, אלא שאין גם סיכוי קרוב כי תהיה. זמן קצר אחרי עלותו לשלטון הביע ריצ’רד ניקסון את אמונתו האיתנה כי תוך חמישים שנים קצרות תזכה אשה אמריקנית לאחוז בהגה ארצה.

אם יקימו פעם איגוד מקצועי של נשים בעמדות הנהגה, הוא יהיה האיגוד המקצועי הקטן שבעולם. אפילו יכללו בו נשים בעמדות הנהגה לא רק בפוליטיקה, אלא גם במנהל ובתעשיה ובבנקאות, ואפילו הוא יהיה בין־לאומי וכל־עולמי, הוא לא יגיע להיקפו של איגוד מקצועי בינוני בארץ קטנה.

מעניין שדווקא במקומות שבהם מעמד האשה איננו מבוסס אלא על גבי הנייר – כי באופן פורמלי, בהכרזות חוקה שאינן מוגשמות, יש כיום שוויון לנשים ברוב ארצות העולם – דווקא במקומות אלה לא נחסמה דרכה להנהגה. כוונתי, כמובן, לציילון שבראשה עמדה גברת בנדרנייקה; ולהודו, המדינה השניה בעולם בגודל האוכלוסיה, מדינה של כ־500 מיליון תושבים, שבראשה עומדת הגברת אינדירה גאנדי, אני מקווה שלפחות חדלו לשרוף אלמנות בהודו.

אבל יודעי דבר אומרים שבמזרח התיכון לא רק שלא קרה כדבר הזה, אלא גם אינו יכול לקרות. והנה אנחנו במזרח התיכון ואצלנו זה קרה.

וזה בא בטבעיות גמורה, כאילו זה הדבר המובן ביותר והרגיל ביותר, ובמידה שהיה ויכוח, הנקודה ה״נשית" לא תפסה בה מקום. אפילו לא אצל הדתיים.

אמנם ראיתי הודעות של חוגים חרדיים שהסתמכו על הרמב״ם לאמור: ייאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר: ‘שׂום תשים עליך מלך’ – ולא מלכה. וכן כל משׂימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש (הלכות מלכים, פרק א')". ואכן, אגודת־ישראל לא הצטרפה לקואליציה והשמיעה בין השאר גם נימוק זה. אבל עובדה היא שאגודת־ישראל לא הצטרפה גם לממשלת הליכוד הלאומי בראשות אשכול, ועובדה היא שסיעות דתיות אחרות מצאו להן היתר הלכתי להצטרף לממשלה ולשרת בממשלה בראשות אשה.

זה משמח אותי במיוחד, כי אין ספק שהיהדות מפלה את האשה לרעה. כדי למנות רק כמה ראָיות לכך נציין שאשה פסולה לכהונה, בוודאי ובוודאי לכהונה דתית. שמעתם פעם על רבנית שהיא רב? אפילו בזרם הרפורמי, ששם הכל אפשרי, לא קרה הדבר. מדרשת הרבנים הרפורמית על שם ליאו בק בלונדון פתחה באחרונה את שעריה גם לתלמידות. אבל מדרשת הרבנים הרפורמית של ארה"ב בסינסינטי פתוחה לבחורות זה יותר מתשעים שנה, ואכן נרשמו ולמדו בה תלמידות לא מעטות, אלא שלא יצאה משם אף בוגרת אחת עם כתב סמיכות לרבנות.

ליידי מונטאגיו התפרסמה כמנהיגה דתית באנגליה, אך גם היא לא היתה רב אלא מטיפה, דרשנית שדרשה בבית־כנסת רפורמי, וגם בתפקיד זה לא נמצאו לה ממשיכים. התיאולוגים הנאורים ביותר רואים רק דרך אחת שבה אשה יכולה להיות רבנית, זו הדרך המסורתית של תפקיד אשת־רב.

אבל האשה פסולה לא רק לכהונה. על־פי הדין היא פסולה גם לעדות ולמניין ולשורת ייחוסים אחרים.

יתר על כן, גם הדקדוק העברי המודרני מפלה אותה לרעה ומועצת־הפועלות לא יצאה מעולם להילחם נגד העוול כי מאה נשים וגבר אחד הם זכר קולקטיבי. העובדה כי משקלו הדקדוקי של גבר יכריע את הכף לעומת כל כמות של נשים איננה מקרית לגמרי.

מי שסימני קיפוח אלה מפריעים לו (לה) יכול(ה) לשאוב עכשיו נחמה מן ההוכחה הברורה, כי ביסודו של דבר החברה הישראלית משוחררת מדעות קדומות ומוכנה להעמיד בראשה אדם שהוא רק אשה.

התפקיד הזה, שאינני מקנאה בנושאו, כי אינני יכולה לתאר לעצמי איום ממנו בכובד אחריותו – אם כי רבים מוכנים להתנדב לשאת באימה הזאת… – התפקיד הזה הופקד בידי גולדה מאיר מפני שהיתה מקובלת על הכל במידה מספקת כדי למנוע מלחמת־ירושה מידית ומפני שבטחו בה כי תמלא את התפקיד על הצד הטוב, בזכות סגולותיה האישיות שהיו מבטיחות לה מקום בצמרת בכל מקום.

אומרים עליה שהיא הגבר בקבוצת ההנהגה. למעשה, אין לכם הוכחה טובה יותר לכך שבתת־ההכרה בכל זאת כולנו לוקים בדעות קדומות.

שהרי אם יש אשה המעוררת הערכה בהגיון הצלול שלה, בכושר הניתוח שלה או בכוח ההנהגה שלה, כי אז מהו תואר־הכבוד שמועידים לה? אומרים עליה שהיא גבר, וזה תואר־הכבוד העליון. כי על כן זהו עולמם של גברים, ולכן כזה הוא פרצופו של העולם.

---

בתיאבון או מתכוֹני מטעמים מבתי־הזיקוק

מאת

חנה זמר

בעוד כמה עשרות שנים, כשנהיה מבוגרות בחמש שנים, נפעיל את מסך הטלוויזיה על קיר הזכוכית של חדרנו המשושה, נערוך הפסקה של חצי־תה וחצי־קפה, ונאזין לקולה הערב של נערה זוהרת אשר תכתיב לנו מתכונים מטעם חברות נפט.

היא תסדר את הפרפרים בשׂערה הגולש על שדיה החשופים, תלבש ארשת של סוכרזית, ותקרא בקורטוב של מיסתורין: ״קחי חצי קילו של נסורת מעץ טבעי או סינתטי, הוסיפי שתי כפות גדושות של אבקת פרוטאין, ערבבי בכוס מים מותפלים, וטגני בשמן לווייתנים. הגישי עם סלט אלמוגים מתובל בקונכיות טחונות".

לאחר שתחזור ותסדר את הפרפרים בשערה הגולש על שדיה החשופים, תחזור ותקרא את רשימת המצרכים של המתכון:

“חצי קילו נסורת, שתי כפות אבקת פרוטאין, כוס מים מותפלים, שמן לווייתנים לטיגון, אלמוגים לסלט וקונכיות טחונות לתיבולו”..

דימוי מוזר זה בא לי מרוב שבלעתי את החומר השופע על פניו החזויים של עולם־המחר. הארדיכל־הפילוסוף האמריקני בקמינסטר פולר משוכנע כי הנשים במאה הבאה יתהלכו במערומיהן, ומומחה־חיזוי אחר טוען כי קישוט השׂער של נשים יהיו פרפרים חיים – שיימשכו אל ראשינו יידבּקו בו בזכות ״ספּריי״ מיוחד שיומצא למטרה נעלה זו.

אשר למזון, הרי חשבי־העתיד מנבאים – ישאר קונבנציונלי פחות־או־יותר; אלא שדווקא חוקרי־ההווה אינם סבורים כך.

מכל מקום, המתכון של קציצות הנסורת המזינות התגבש במוחי היוצר בהשראת כתבה שקראתי בשבועון אמריקני. אמנם לא דובר בה על עץ וקונכיות, אך דובר בה על מאכלים לא פחות מוזרים שמכינים למעננו אנשי מחקר לקראת סוף המאה הקריטי.

גם הפעם נקודת המוצא היא אותו סיוט מבורך של אוכלוסיה עולמית בת ששה וחצי או שבע מיליארד נפשות, בשנת 2000. כדי להזין אותה בלי תת־תזונה, נצטרך להכפיל את ייצור הפחמימנים והשמנים, ואילו את ייצור החלבונים נצטרך להגדיל פי שלושה – מכיוון שכבר עכשיו יש מחסור גדול בהם. איך עושים זאת בשלושים שנים קצרות?

ראשית חכמה, אומרים המומחים, יש לחולל מהפכה בשיטות הייצור של מזון. למשל, מציעים לגדל את חיות הבר של הג’ונגל כפי שמגדלים כיום עופות בלול וחזירים בדיר ופרות ברפת. ואמנם, כבר הוקמו באפריקה חוות נסיוניות לגידול פילים והיפופוטאמים. יש ניסויים מהפכניים גם בגידול דגים, עם בקבוקי־הנקה של פיירקס. ראיתי תצלום של קרפיון היונק מבקבוק כזה, ומאז אינני אוכלת דגים.

הושגו הישגים מרשימים גם בפיתוח זנים חדשים של אורז, הנותנים יבול גדול פי כמה מזה של הזנים המקובלים עד כה – וזה חשוב ביותר, כי האורז הוא מזונם העיקרי של כשני שלישים מאוכלוסיית העולם.

אבל בכל אלה לא יהיה די, אם לא יבלמו את קצב הריבוי. ולא יבלמו אותו. הנסיון מראה כי שיעור הילודה יורד רק כאשר המשק הלאומי מפותח, והארצות הסובלות משיעור ילודה גבוה אינן יכולות לפתח את משקיהן בגלל שיעור הילודה הגבוה. קשה לשבור את מעגל הקסמים הזה. הודו, למשל, עשתה מאמצים גדולים בלי תוצאות של ממש. הממשלה חילקה טבעות מניעה למיליון נשים, ולא נודע כי באו אל קרבן. היא מימנה גם את עיקורם של מיליון גברים ולא הורגשה ירידה בעליית הפריון. סין העלתה את גיל הנישואים, אבל הזוגות מדביקים את הפיגור. מכל ארצות אסיה, יאפאן לבדה הצליחה להוריד את שיעור הילודה לשפל המערבי. אבל במה יאפאן אינה מצליחה?

יש מדענים הסבורים כי הפתרון לבעיית האספקה של חלבונים לאוכלוסיה הולכת וגדלה, טמונה דווקא בצמחונות. הם סבורים שיש משום בזבוז בצריכת חלבון מן החי כי היצרניות העקריות של חלבון זה, הפרה והתרנגולת, אינן יעילות ביותר. כדי לקבל מן הפרה קילו אחד של חלבון, עלינו לספק לה בין חמישה לעשרה קילו חלבון מן הצומח. אם תוותר האנושות על התיווך החלבוני של החיות, נוכל להזין מאותו שטח מעובד של אדמה פי חמישה או פי עשרה יותר אנשים מאשר בהזנת ה"מתווכים״ המספקים לנו חלבון מן החי.

בין כך ובין כך, המדענים שוקדים על פיתוח מזון מלאכותי. לדבריהם, עוד במאה הזאת נוכל להזמין במסעדה אומצה חד־תאית, או סטייק חד־תאי, שלא יבוא מבית המטבחיים אלא מבית־זיקוק. לתצרוכת־בית, ודאי ישווקו אותו בתחנות דלק…

כבר כיום יש מספר חברות נפט גדולות שבמעבדות–המחקר שלהן מייצרים פרוטאין חד־תאי בריכוז גבוה, בצורת אבקה נטולת ריח שממנה אפשר להכין מאכלים מלאכותיים טעימים ביותר: מבמקום־של־רוטב־דגים עד במקום־של־תרכיז־בשר. רופא ידוע, מרצה לתורת התזונה ב־.M.I.T (המכון הטכנולוגי המהולל של מאסאצ’וסטס) מתרה בנו שלא נראה מאכלים אלה כמשונים. לדעתו, הם יהיו מגוונים יותר ומעניינים יותר ומאוזנים יותר מן המאכלים הטבעיים שלנו כיום.

ובאמת, מדוע לא? בארהייב כיבדו אותי בבונבונים קטנים, ממולאים, מקופסה נהדרת. הם היו די טעימים. את הבחילה קיבלתי רק אחרי שנודע לי כי היו אלה נמלים מצופות בשוקולד! אחרי הכל, אעדיף מזון סינתטי.

מכבר יש לנו תרופות סינתטיות וחוטים סינתטיים; עוד מעט נייצר מזון סינתטי; ולבסוף יהיו גם אנשים סינתטיים. מן הסתם הם יהיו מגוונים יותר ומעניינים יותר ומאוזנים יותר מן האנשים הטבעיים שלנו כיום.