עצרו את העולם,
אני רוצה לעלות!
לכ'
ד"ר אוסקר שמלצבאך,
ליד משרד־הפנים,
קאנברה,
אוסטרליה
ד"ר שמלצבאך הנכבד,
טוב שהינך משמש יועץ פסיכיאטרי למשרד־הפנים של ארצך שאילו שימשת בתפקיד כזה במשרד־החוץ, ספק אם היית נוטל חירות להשמיע את הדברים האמיצים אשר קראתי בשמך. ודאי היית חושש אז, כי הם ייחשבו כפרי נסיון מדיני־דפלומטי, בשעה שהם פרי חשיבה רפואית־מקצועית. היית חושש להביך את ממשלתך, ואולי היית צריך לחשוש גם למשֹרתך.
שהרי הצעה נועזת הצעת. קראתי כי, לדעתך, צריכה האגודה הפסיכיאטרית העולמית להקים ועדה אשר תבדוק את בריאותם הנפשית של מנהיגי העולם.
והנמקתך היתה נועזת לא פחות. אמרת כי מדינאים המשתתפים בוועידות חשובות, לאחר טיסות ארוכות ומייגעות, עלולים לסכן את שלום העולם. הם באים לטפל במצבי חירום בין־לאומיים ואינם זוכים לשהות של מנוחה שתספיק כדי להחזיר להם את שיווי משקלם הנפשי. לדעתך, זוהי אחת הסיבות, ודווקא סיבה חשובה, למצב־העניינים העגום בעולם של ימינו.
זה נשמע הגיוני מאוד ומדאיג למדי, ד"ר שמלצבאך הנכבד, אבל זה מעורר כמה קושיות.
ראשית, אדוני, מדוע מדאיגות אותך דווקא ההחלטות בוועידות הבין־לאומיות? אחרי הכל, לא ידוע לנו על הרבה החלטות משמעותיות שהתקבלו בוועידות בין־לאומיות במצבי־חירום. בכלל, דרכי הפעולה במצבי־חירום בין־לאומיים אינן מובאות להכרעה בוועידות ובכינוסים; לכל היותר, מובאות לשָם לאישור הכרעות שנתקבלו במקום אחר.
אבל חששותיך ודאי יפים לגבי ניהול מדיניות לאומית, שבה מנהיגי מדינה אחת מקבלים החלטות גורליות לארצם, ולפעמים לעולם כולו, באותו מצב של עייפות הנראה לך מסוכן – אחרי טיסות מייגעות ונסיעות ארוכות והתייעצויות הרודפות זו את זו וישיבות אינסופיות. אם כן, צריך להצמיד פסיכיאטרים לכל המנהיגים או לפחות לחשובים שביניהם, כדי שיבדקו את שיווי־משקלם הנפשי לפני כל החלטה חשובה.
אלא שכאן מתעוררת השאלה, ד"ר שמלצבאך, האם לפי הקריטריונים שלך בכלל יכול להיות שיווי־משקל למדינאים?
בדרך־כלל, עד שמגיע אדם בעולמנו המודרני לעמדה ציבורית, שבה הוא מוסמך להחליט החלטות גורליות, הוא כבר שחוק מן המאבק על העמדה הזאת; מטיפוח קשרים ורכישת תומכים ומהדיפת יריבים; מתככים השייכים לחיים הפוליטיים, כשם שהפרעות נפשיות שייכות לפסיכיאטריה; ממירוצי־בחירות שהתישו כוחו; מאלפי נאומים שנאם ואלפי טקסים שבהם השתתף; מיגיעת דיונים בלתי־פוסקים, ממתח גבוה של חובת הכרעה ומעצם עוּלה של האחריות הגורלית.
חלק מן המחיר הכבד הזה של עמדת הנהגה חל רק על מדינאים בארצות דמוקראטיות, אך עיקרו מוטל גם על מנהיגים שאינם תלויים בחסדי הבוחר. איך הם יעמדו במבחן הרגיעה והאיזון לפי תפיסתך?
אך מנין לנו, בעצם שמנהיגים חייבים להיות מאוזנים ובריאים בנפשם במובן שיספק את הפסיכיאטר? ודאי, מנהיג בלתי־מאוזן עלול להיות מסוכן, ולהיסטוריה יש דוגמאות לכך. אבל יש לה גם דוגמאות הפוכות לרוב. כי אנשים המתאימים לנורמות האידיאליות של פסיכיאטר בדרך־כלל אינם מחוללים היסטוריה. דומני, כי רוב אישי־הציבור שקידמו תמורות במציאות העולם או במציאות ארצם, בתנאי הקיום של עמם, או בדמות החברה – רובם היו אנשים שאתה, ד"ר שמלצבאך, וחבריך למקצוע, הייתם רואים בהם “מקרה”.
הם היו בעלי הזיות ובעלי תסביכים של גדלוּת ומשוגעים־לדבר־אחד; אנשים שחיו במציאות הדמיונית שלהם, ומכיוון שלא זכו לטיפול פסיכיאטרי הם זכו להפוך את המציאות הדמיונית שלהם למציאות של ממש. אילו התנו את פעילותם באישור רפואי של שיווי־משקלם הנפשי, אולי היה מצב־העניינים בעולם עגום עוד יותר משהינו.
מי יודע?
בברכה, שלך
חנה זמר
נ. ב. אגב, מי יבדוק את בריאותם הנפשית של הפסיכיאטרים?
בעת הזאת כאשר ארגון האומות המאוחדות כבר מונה 126 אומות מסוכסכות, הוא הגיע לרמה גבוהה בתוצר הבין־לאומי הגלמי־תרתי־משמע, ויכול להתגאות בתפוקה של 550 מיליון דפים של מסמכים: פרוטוקולים ודו"חות, תזכירים ותקצירים, סקרים וסטאטיסטיקות, ושאר התיעוד העשיר.
נציגים של מדינות קטנות שלא נתברכו במשלחות רבות־חברים ובמנגנוני־פקידות ובמשרדים מרווחים, מתלוננים מרה שהם ממש טובעים בים הניירת המציף אותם מגדות האיסט־ריבר של ניו־יורק.
אולי נזכיר לדיפלומטים המתמרמרים מה שאמר היו"ר הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק המנוח, בשמעו טענות כי בכנסת מדברים יותר מדי. “וכי מה צריכים לעשות בכנסת” – הגיב – “מה הם רוצים שנעשה שם? קציצות?”
גם או“ם הוא מעין פרלמנט. אז מה, לדעת הנציגים הנכבדים, צריך או”ם לספק להם? סכיני־גילוח? תוצרתו היא מלים. מלים קולחות בנועם ומלים רועמות בסערה, מלות אתראה ומלות התחסדות, מלים חוצבות להבות־מיקרופון ומבקיעות שערי פרוטוקול, מלים הנשפכות כמפלי מים לים הניירת הבין־לאומית.
אחרי ככלות הכל, שום משלחת, כולל משלחות הנציגים הקובלים על ההתפוצצות התיעודית, אינה מוותרת על רשות הדיבור. ובניגוד לכנסת המתאכזרת לציריה, או"ם אינו מגביל את רשות הדיבור הגבלת זמן.
הנאום הארוך ביותר ששמעתי בעצרת היה של פידל קאסטרו. המהפכן הקובאני דיבר בעיניים לוהטות ובתנועות־ידיים רחבות, דיבר ודיבר, ולפעמים צעק. שש שעות רצופות. הקצרנים התחלפו, הנציגים הלכו ובאו, היו"ר התקרב לעלפון, אבל איש לא עצר בעד קאַסטרו. למרבה המזל אין הרבה מהפכנים כמוהו. אפילו אחמד שוקיירי לא היה חורג ממיטת־סדום של שעתיים קצרות.
שוקיירי המסכן. מאז סולק מן המשלחת הסעודית, מורגש חסרונו במקהלה הערבית של או"ם. הוא היה פעיל מאוד, ולא רק בנאומים. בכספי חברות הנפט האמריקניות אירח אנשי בּיוּן סובייטיים, וחילק שעוני־זהב לעתונאיות בלונדיניות מארצות הצפון. לצרכים מדיניים, כמובן.
האמינו או לא, הוא בירך בכל הברכות הטובות של אללה. נזקקתי פעם לאינפורמציה על דיוני הוועדה המדינית בעניין הפליטים, והוא נקרה בדרכי. הזהרתיו שאני ישראלית, ועיניו אורו כמי שנפלה בידו מציאה כשרה: “אעזור לך במה שאני יודע” – אמר – “בתנאי שתמשיכו להתקיף אותי. זה עוזר לי מאוד”. מילאתי את בקשתו, אבל זה לא עזר לו.
וחרושצ’וב המסכן, גם לו לא עזר דבר. זכיתי לראותו בעצרת ברגע ההיסטורי של ה“חליצה”, כאשר התכופף, שלף נעלו ונפנף בה מעל לדוכן המקודש כבשוט מאיים. הכל החווירו, אבל חברי המשלחת של ברית־המועצות החווירו יותר מכולם. כי תקיפות היא תקיפות, אבל דיפלומטיה היא דיפלומטיה, וכשיש טילים אין צורך לנפנף בנעליים.
וזכיתי לראות ולשמוע גם את המלכה אליזבת בעת ביקורה בעצרת. נאומה היה קצר ולא מרשים ביותר, סתמי בתכנו ופשוט בסגנונו. אבל הנוכחות המלכותית חישמלה את כל אנשי הקידמה בגורד־השחקים של או"ם. אחרי־כן שאל איש את רעהו, מדוע הוד מלכותה מלכת בריטניה הגדולה דיברה באנגלית פשוטה כל־כך? והתשובה היתה: פן יחשבוה לחברת המשלחת הישראלית.
כי נציגי ישראל נואמים באנגלית אוקסברידג’ית; ואם יש מי מהם בוחר להשמיע דבריו בצרפתית, הוא מבייש את נציגי פאריס בברק לשונו; והנציגים הדרום־אמריקניים מדפדפים במילון, כאשר חבר משלחת ישראל מביא דבר ארצו בספרדית. מפליא הוא שיוסף תקוע אשר גדל בסין עדיין לא נשא נאום בסינית, שהיא אחת השפות הרשמיות של או"ם. סינית אנטי־עממית, כמובן.
בכלל, מה היה או“ם בלי ישראל? קודם כל צריך היה לפטר שם כמה מאות פקידים – ואגב, הם מועסקים במנגנון או”ם לפי מכסת ארצות. זה כמו מפתח מפלגתי במנגנון מוניציפלי. לא חשוב אם העובד מתאים לתפקידו, העיקר שיהיה מפקיסטאן, כי מגיע לה. ולא חשוב אם יש במאלי מי שינהל את מערכת החינוך ואת שירותי הדואר, העיקר שתוכל לשלוח פקידים לאו"ם. שלא לדבר על הדיפלומטים, כמובן.
ואשר לדיפלומטים, הרי בלי ישראל והסכסוך הערבי־ישראלי, רוב הנאומים היו נשארים תקועים בגרונותיהם. ודאי שיכלו לדוש בפרשת ביאפרה, למשל, אבל זה לא נוח מפני שניגריה היא ארץ כושית, ולפי החוקה הבלתי־כתובה מעשים־שלא־ייעשו נעשים רק בידי לבנים (לרוב מערביים), ואילו אבהוּת אפרו־אסיאנית מעניקה לאותם מעשים הכשר רבני של או"ם.
למעשה יש באי־שוויון זה משום פיצוי למדינות החדשות שהן המדינות החלשות. כוחן הכלכלי קרוב לאפס, עצמתן הצבאית שווה ללא־כלום, והשפעתן המדינית מדומה. אבל משקלן הפרלמנטרי באו“ם כשל ארצות־הברית וכשל ברית־המועצות. מדינה אחת קול אחד. זוהי דמוקראטיה בין־לאומית, והיא ההופכת את או”ם למוסד חשוב כל־כך וגם לבלתי חשוב כל־כך.
השוויון בין בלתי־שווים מעלה את חשיבותו של או“ם, מפני שהוא מחזק את הכרת הערך העצמי של המדינות שרק תמול־שלשום השתחררו מעול זרים ועדיין סמוכות על שולחן זרים. או”ם נותן להן תחושה של מעמד ושל שותפות, סולל דרכן בזירה הבין־לאומית, הופך אותן לגורם שצריך לחזר אחריו ולרכוש חסדיו לעת הצבעה. בסופו של דבר, זה מתקן במקצת את העוול שנגרם לעמיהן של ארצות אלה.
אלא שאותו עקרון דמוקראטי עושה את או"ם למוסד החסר ערך מדיני של ממש. מפני שבמציאות העולמית אין כיסוי לשוויון הפרלמנטרי הבין־לאומי (במתכונת הנקניק המעורב מבשר פרה ובשר אווזים: חצי־חצי, פרה אחת ואווז אחד…) וכאשר יחסי־הכוחות בנויים על אשליה מוסכמת, גם הסמכויות בנויות על אשליה מוסכמת.
להלכה, יכול להיווצר באו“ם רוב שיכתיב מדיניוּת לוושינגטון ולמוסקווה גם יחד, וזה מצב בלתי־מציאותי עד כדי גיחוך. כל הומוריסט יודע שאחד מיסודות הצחוק הוא הניגוד – הרזה ליד השמן, הגמד מול הענק, המפתיע במקום הצפוי. והניגוד בין יחסי־הכוחות האמיתיים לבין השתקפותם באו”ם הופך את השוויון לקריקטורה.
לכן, כאשר פורץ משבר חמור, מטפלים בו מחוץ למסגרת או“ם. ההדגמה הדראמטית ביותר של המציאות הזאת היתה בימי המשבר בים הקאריבי, כאשר שתי מעצמות־המימן היו ערוכות זו מול זו על מפתן מלחמה שיכלה להרוס את הציוויליזציה האנושית. מועצת הבטחון, הערכאה העליונה של או”ם לשמירת השלום, נתכנסה בחרדה ושמעה בכובד־ראש את טענת הצדדים. אחר־כך החליטה החלטה נחרצת וגורלית: לשלוח את חבריה לדיג, לדחות דיוניה עד שהצדדים יגיעו ביניהם להסדר או יחסלו את העולם. ובתום המשבר שלחו וושינגטון ומוסקווה הודעת תודה לבבית למועצת הבטחון על מאמציה ותרומתה.
זה שייך לאווירה המלאכותית של או“ם, לכללי המשחק המוסכמים של המימסד הבין־לאומי. המשלחות והמנגנון שומרים על הכללים האלה בקפדנות, אפילו בקנאות, כי הם חברים במועדון אקסקלוסיבי וממנו הם שואבים יוקרתם. על כן הנהיגו בו מיזוג־אווירה, בדומה למיזוג־האוויר הפועל בתוך כתלי או”ם קיץ וחורף.
עתונאי בריטי הגדיר פעם את מרכז או"ם כאקוואריום, ואכן קלע בול. לא רק מפני שקירות ארמונו עשויים זכוכית, אלא מפני שתנאי הקיום במשכן הזכוכית הזה שונים בתכלית השוני מתנאי הקיום בסביבתו.
מסביב שוקקים החיים, מבעבעות בעיות־חולין של בשר ודם. “כוח שחור” חושף שיניים לבנות־בוהקות. סטודנטים מסתערים על בּריקדות מדומות, ומטיחים סיסמאות לוהבות במימסדים דינוזאוריים. המון רודף פרנסה, מונה דולר לדולר, עורך קניות בתשלומים, ומגדף את שלטונות מס־ההכנסה. מיליונים בעיר של פלדה וזכוכית אוהבים, נתלים בתקוות קטנות, נחנקים בשֹנאות. שודדים בנקים, משתאים מול אלימות חדשה, נצמדים לכל רגע של אושר חולף. קופאים בימים מושלגים, מזיעים בחום הכרך, וממשיכים לחלום חלומות עתיקים של בני־אדם.
באו"ם אין בני־אדם. יש רק דיפלומטים ומשרתיהם של דיפלומטים העסוקים בבעיות רום עולם ומשתכרים מתחושת החשיבות העצמית.
אגב, בעבר רוב הדיפלומטים באו"ם היו לבנים, ורוב משרתיהם – השומרים, והסדרנים ומפעילי המעליות – היו כושים. היום המצב הפוך. רוב הדיפלומטים הם “צבעוניים” ומשום כך מועסקים בתפקידי שירות בעיקר עובדים “לבנים”.
אבל יהיה ההרכב התיפקודי של הצבעים אשר יהיה, הצבא האדיר של דיפלומטים ופקידים באו"ם לא יפתור את בעיות העולם. אם ייפתרו אי־פעם, זה לא יקרה באקוואריום.
והחזון של אומות מאוחדות לא יוגשם אלא אם כן יתגלו בכוכב־לכת אחר יצורים בני־תרבות שיאסרו מלחמה על האנושות. או אז יתאחדו הסינים והסובייטים והאמריקנים והערבים והישראלים והויאֶטנמים הצפוניים והדרומיים, כדי להשיב מלחמה לאויב החדש מבחוץ.
כמעט צריך להתגעגע על פלישה מן המאדים.
במילון הוא מוגדר כמתכת צהובה, רכה ונוחה לעיבוד, שאינה נתקפת על־ידי אוויר או מפעילים כימיים; משמשת לקישוטים ומטבעות, ונחשבת מתכת יקרה מימי קדם ועד עתה. משקלה האטומי 197.2 וצפיפותה 19.3.
זהו הזהב, גבירותי ורבותי. הזהב הנכסף והארור שהניח עקבות של סבל ושל דם בתולדות־אנוש. המתכת העדינה והנוצצת המעוררת יצרים עזים ואפלים. האליל שאנו סוגדים לו עד עצם היום הזה, העגל המודרני שסביבו יוצאת החברה הבין־לאומית במחול טפשים.
כי המגע הכלכלי בין העמים מבוסס על זהב, ואספקת הזהב אינה מדביקה את התפתחות הסחר הבין־לאומי. גם הדולר כמטבע־חליפין אינו עוזר כאן הרבה, כי כלפי חוץ גם הוא כבול לזהב: כל אונקיה של המתכת הצהובה אוחזת 35 דולרים בחיבוק המחניק של התחייבות אמריקנית מקודשת.
במצב זה די בתמרון צבירה, וטבעת החנק המוניטארית מתהדקת סביב צווארן הקולקטיבי של המדינות. פרט לדרום־אפריקה, שהיא מפיקת הזהב הגדולה בעולם, הכל סובלים מעולו המשעבד של עגל הזהב.
אז מדוע בכל זאת זהב מקובל על הכל?
מומחה של הבנק העולמי אמר לי כי התשובה טמונה בשאלה. הזהב מקובל על הכל מפני שהוא מקובל על הכל. הוא נדרש מפני שהוא נדרש.
זה פשוט למדי: בריטניה רוצה זהב מארה"ב כי היא יודעת שתוכל לכלכל בו את עסקיה עם גרמניה המעוניינת בזהב מפני ששוודיה תקבלו ברצון באשר שוודיה בטוחה שהולנד רוצה בו כי צרפת מעוניינת בו. עוגה עוגה עוגה במעגל הזהב נחוגה.
למה? ככה.
ולכן קבוצה של ספסרים יכולה ליצור בהלה בבורסות, לפגוע בכלכלות לאומיות, לערער את מערכת הכספים העולמית, לגרום לזעזועים פוליטיים. גם ממשלה בלתי־אחראית יכולה לעשות זאת אם יש לארצה די עודפים של מטבע קשה.
השכל הקטן שלי אינו מסוגל להשיג מדוע זה צריך להיות ככה, בגלל ככה? מדוע הכל צריכים להיות תלויים הזהב כמו חשיש’ניק בסם שלו? מדוע צריך לסבול מצרות מלאכותיות כאשר אין מחסור בצרות טבעיות?
אבל אינני מומחית לבעיות מוניטאריות. האמת היא שאפילו מחזור המטבע בקופתי הפרטית נעלה מבינתי. לכן ניסיתי ללמוד ממומחים מדוע אי־אפשר לנתק את מערכת הכספים הבין־לאומית מבסיס הזהב, כפי שניתקו מבסיס הזהב את מערכת הכספים הלאומיות, ובתוצאות ברוכות. מדוע אי־אפשר להנהיג מעין “זהב של נייר” ולווסת את משק הכספים העולמי לפי הגיון כלכלי ולפי צרכים אנושיים תחת לשעבדו לתפיסות מיושנות ולהשפעות שרירותיות?
המומחים אומרים שאפשר, אבל אי־אפשר. כלומר, זה ניתן להיעשות מבחינה טכנית אבל קשה כקריעת ים־סוף מבחינה עקרונית. כי חברה בין־לאומית מורכבת ממדינות, ומדינות שייכות לבני־אדם, ובני־אדם מוּנעים בפסיכולוגיה, והפסיכולוגיה דבקה בזהב.
מכיוון שהכלכלנים מסתמכים על רזי הנפש, צריך לחפש אצל פרויד הסבר למציאות הכלכלית. ובכן, פרויד ייחס את כוח־המשיכה של הזהב להזיות האֶרוטיות (אלא מה?) שלנו בשחר ילדותנו: המשיכה אל הזהב היא סובלימציה של ההתעסקות הילדותית בצוֹאה.
יש לי אי־אלו ספקות ביחס לתיאוריה הזאת. קשה להניח שהנשיא דה־גול העדיף את המתכת הצהובה על פני השטרות הירוקים מטעמים ארוטיים. מותר להניח שגם הספסרים מעוניינים ברווחים יותר מאשר בסובלימציה. ואשר לאנשים סתם, הרי הם פשוט מאמינים בערכו של זהב יותר מבערכם של תחליפים כלשהם.
וכאן קבור הכלב הפסיכולוגי החוסם את דרך ההגיון. כי מהו ערכו של הזהב בלי הערך השרירותי שהיקנה לו המעמד המלאכותי שהקנינו לוֹ אנחנו הטיפשים? מה אפשר לעשות בזהב חוץ מכתרים של שיניים המכערים את הפה וכתרים של מלכים שירדו מגדולה וטבעות־נישֹוּאים שיצאו מאופנה? וכמה זהב צריך בשביל כתרים וטבעות וקישוטים?
אם ניטול מן המתכת המקסימה הזאת את מעמדה החבלני כבסיס מוניטארי ומחירו יהיה כערכה הריאלי, צוברי הזהב יקבצו נדבות. מי ירצה בו?
הוא אינו חיוני כנפט, ולא חשוב כארד ולא קונסטרוקטיבי כברזל ולא דסטרוקטיבי כאורניום. הוא בכלל אינו מביא תועלת, אלא כאשה יפה שכל תפקידה להיות יפה. והנהרגים עליו כמו שנהרגים עליה.
נהרגים, ובעיקר הורגים. מכרות הזהב העשירים בעולם הם מכרות המוות הגדולים בעולם. הם קניינים של לבנים ונמקים בהם שחורים. במכרות דרום־אפריקה עובדים הכושים בעומק שלושה קילומטרים, באוויר הספוג גזים רעילים ואבק של קווארץ, וברעש מחריש־אזניים של מקדחי ענק. אין להם תמורת הסבל הזה שכר הוגן או תנאי־קיום סבירים למשפחותיהם. אין להם אפילו הסיפוק של ידיעה, כי הם סובלים למען מטרה טובה.
שהרי מה קורה בזהב המופק במחיר־זוועה כזה ממעמקי האדמה? הוא חוזר למעמקי האדמה, במחסנים התת־קרקעיים של מרכז הצבירה בפורט־נוכס ובכספות התת־קרקעיות של הבנקים הממלכתיים.
ולכך ייקרא חכמת כלכלה. כלכלה, אולי. אבל חכמה?
בוקר סתווי ברחובות ניו־יורק. השעה שבע וחצי. רחובות מאנהאטן שטופים באור חיוור של שמש רחוקה ומסתייגת. התנועה בכביש מתנהלת בשיירה שאין לה התחלה ואין לה סוף. אנשים ממהרים לקניות בטרם־עבודה. אשה עם גלילי־סלסול בשֹערה מוליכה כלב ל…טיול.
איזו תפאורה לראיון עתונאי! אלא שזו היתה לא רק תפאורה, כי אם הבמה ממש. ראיינתי את הנשיא טרומן בעת צעדת הבוקר שלו.
הוא מדד את מדרכת השדרה החמישית בצעדים מהירים, מקלו בידו ופמליה גדולה של עתונאים בעקבותיו. הוא לא היה אז נשיא עוד – זה היה בימי כהונתו של קנדי – אבל העתונאים זקפו אזניים לשמוע את הערותיו השנונות־עוקצניות של הארי ס. טרומן, לרשום את תגובותיו המפולפלות של האיש אשר הוכיח כי סוחר קטן יכול ליהפך נשיא גדול.
בין רמזור לרמזור שאלתיו: “איך אתה רואה עכשיו את החלטתך של אז להטיל פצצות־האטום הראשונות בעולם?”
טרומן נעצר לרגע, הביט בעיני, ואמר בלי שמץ של היסוס: “היתה זו החלטה נכונה. היא הצילה את חייהם של מאה אלף בחורים אמריקניים שהייתי אחראי להם כמפקדם העליון. היא סיימה את המלחמה הממושכת מיד, ובנצחון ברור”.
קשה לומר שלא צדק. הלוואי ויכלה ארה"ב להקדים ולהטיל פצצות אטום שנתיים לפני־כן, ובחזית אחרת. מיליוני בני אדם חפים מפשע היו ניצלים.
מאידך, נפתחה בזה תקופה חדשה בפיתוח כלי נשק, הרסניים יותר ויותר, עד שכיום רואים את אימת הירושימה כפיקניק תלמידים בליל־קיץ. בשלהי 1964, כאשר סין פוצצה את המיתקן האטומי הראשון שלה, ניחמו אותנו המומחים המערביים בקורטוב של זילזול, כי זה בסך־הכל מיתקן־מיני, צעצוע כזה מדגם נאגאסאקי. כך התפתחו הדברים בשני העשורים שלאחר כיבוש האטום בידי אדם, ואילו הנבואות והבשורות על ניצולו לצרכי שלום אשר יחולל מהפכה כלכלית – נשארו נבואות ובשורות לעתיד שיבוא או לא יבוא.
ואולי גם זו לטובה. בהחלט יתכן שבלי ההשפעה המרתיעה של כוח ההרס החדש הזה, היתה פורצת מלחמה בין־גושית. ואז היתה מלחמת־העולם השניה מצטיירת כקטטה בין שתי כיתות של גן־ילדים. מאזן האימים שומר על שלום כלשהו. אל נשכח שרק 20 שנה הפרידו בין שתי מלחמות העולם ואילו הפעם חלפו כבר 25 שנים – הקישו בעץ! – וההתנגשות העולמית התורנית עדיין לא באה. השבח לאל ולפצצה.
אבל אל תסמכו עליה יותר מדי. סוף־סוף, יש גם אפקט מצטבר ויום אחד המוני הפצצות יערכו הפגנה סוערת בזעקת “לחם, עבודה”, ויהיה רע. ההגיון נותן שכל המדינות הלא־גרעיניות יתאחדו ויתבעו מן המעצמות להפסיק את הייצור של נשק גרעיני, להרוס את המלאי ולפרק את המועדון האטומי.
זה היה הגיוני מאוד, אילו היתה להגיון השפעה על הכוח. אבל מכיוון שהמצב הפוך, והכוח מכתיב את ההגיון, הרי הגיוני הוא שהמעצמות לא יהיו הנתבעות, אלא התובעות. וכך נכרתה האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני, ועשרות מדינות כבר נתנו את גושפנקתן להנחה כי לאבא ולאמא מותר הכל, אבל הילדים צריכים להתנהג בסדר.
אינני אומרת, חס וחלילה, שצריך להפוך נשק גרעיני לסחורה העוברת לסוחר. ועכשיו, כאשר יותר ויותר מדינות מגיעות לכושר גרעיני, אכן עלולה להיווצר סכנה שנשק כזה יימצא בידיים בלתי־אחראיות, יעבור כסחורה לסוחר, יגיע לכל דיכפין שייתי ויטיל, ובטרם נוכל לספור עד שש, לא נהיה עוד. או שנהפוך למטען רדיואקטיבי ונוליד דור מפלצות.
בוודאי שרצוי למנוע התפתחות כזאת. אבל אי־אפשר לעשות זאת בתכתיב. כל מחנך טוב יודע שרק הדוגמה מחנכת. והדוגמה שלנו היא כי פצצה היא סמל הסטטוּס המדיני, והרבה יותר מזה. איך יכולה סין לוותר על נשק גרעיני, אם יש נשק כזה לרביזיוניסטים הסובייטים ולאימפריאליסטים האמריקניים, ואלה ואלה מתייחסים אליה באיבה? ואיך תוותר עליו הודו, כאשר לסין יש גם נשק גרעיני וגם סכסוך עם הודו? ולהודו יש סכסוך גם עם פקיסטאן, אז כיצד תמנע מעצמה פקיסטאן את המגן הזה אם הוא יהיה בידי הודו? זה מעגל־קסמים של פחד מסחטנות גרעינית.
הבעיה מתחילה מלמעלה, מן הגדולים, והם רוצים לפתור אותה למטה, אצל הקטנים. כאילו היה נעים יותר למות מפצצה סובייטית מאשר מפצצה קנדית; או מפצצה אמריקנית במקום מפצצה בורמזית.
איזה עולם, איזה עולם. אפשר בהחלט להבין לרוחו של אותו יהודי גרמני חכם שביקש להגר בראשית שלטונו של היטלר. הלך לסוכן נסיעות, ניגש לגלובוס שהיה ניצב על הדוכן סובב אותו כה וכה, ושאל במצח קמוט: אולי יש לך משהו אחר?
לא היה. ואין גם לנו עולם אחר לחיות בו. אם איננו מוצא חן בעינינו, אפשר לשנותו. ושינו אותו. מה לא עשו כדי להאריך ולהנעים חייו של אדם על פני כדור הארץ? ומה שעדיין לא נעשה, עוד ייעשה. רק את המלחמות לא ביערו, ולא יבערו. שכללו אותן, כדי שיהיה יותר קל להרוג ולהיהרג, כדי שקציר המוות יהיה עשיר יותר.
אנשים אינם רוצים מלחמות, ונלחמים. אינם רוצים פצצות, וחוסים בצל איומן. אינם רוצים לממן הרס, ועושים זאת. כאילו בגזירה שצריך להשלים עמה.
מכגון אלה נובעת תחושת חוסר האונים של האדם בימינו. נכון, האדם לא שלט בגורלו גם בעבר. אדרבא, נתון היה לכוחות הטבע לשבט ולחסד. אבל בינתיים הוא למד לא להשלים, למד להתמודד אתם ולכבוש אותם. הוא השתלט על הכוחות ששלטו בו אתמול, ואמר להיות אדון לגורלו. ואז נוכח שאין הוא יכול להשתלט על הסכנה הצפויה לו ממנו עצמו. לכן יש בדורנו כל־כך הרבה אנשים נוירוטיים וסכיזופרניים עד שהתסביך הפך מתכונה של הפרט לתכוּנה של הכלל.
גם אניטה אקברג סבורה כך. השחקנית הנחשבת פצצת־מין הכריזה שהיא מוכנה לעשות כל דבר כדי להציל את האנושות מפצצת־הגרעין ולהביא שלום לעולם. ומאז אינני חדלה להרהר, מה יכולה לעשות אניטה אקברג כדי להביא שלום לעולם?
“פראוודה”, הבטאון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, אשר שמו (“אמת”) אינו מעיד עליו, הוא עתון מוזר מאוד. כדי להפיק ממנו אינפורמציה צריך לקרוא בין השורות. בשורות עצמן יש הנחיות.
לא מכבר הזהיר “פראוודה” את הנוער בברית־המועצות שיישמר מפני בדיחות, כי האויב האימפריאליסטי שולח את חיציו המורעלים בנפשם התמימה של בני הקידמה בצורת בדיחות אנטי־סובייטיות, רחמנא ליצלן.
שני דורות של מהפכה, יותר מ־50 שנה של שלטון בולשביקי, והמשטר עדיין מפחד מבדיחות. אילולא היה זה עצוב כל־כך, זה היה משעשע. ממש בדיחה אנטי־סובייטית של “פראוודה”.
לפני שנתיים חגגה מוסקווה את יובל מהפכת־אוקטובר שנתחוללה בנובמבר (והפעם היובל היה יובל – לא כפי שמשתמשים בדרך־כלל במונח זה, בהוראת יום־שנה. אנחנו אומרים ש“מקורות” חוגגת יובל שלושים שנה לייסודה, או שהמדינה חוגגת את יובל העשרים להקמתה. הרי זה כאילו אמרנו שזוג פלוני חוגג את העשור של ארבע שנות נישואיו, או שישוּב פלמוני חוגג את יום־השנה של שלושה חדשי היאחזותו. יובל, בהוראתו המקורית, הוא השנה החמישים אחרי שבע שמיטות, שבה קוראים דרור לעבדים ולאדמה. אבל בשפה החיה כל פרק־זמן שמציינים אותו הפך ליובל, ולא יעזור כאן דבר).
הפעם זה היה יובל באמת, יובל של שנים עקובות־דם. לכבוד החג ערכה מוסקווה מצעד צבאי גרנדיוזי, ולמעשה הפגינה בכך את ההישג העיקרי של המשטר הבולשביקי שהפך את ברית־המועצות למעצמה עולמית, חשובה לאין־ערוך משהיתה רוסיה הצארית.
אבל ב־1917 גם ארצות־הברית לא היתה עדיין המעצמה העולמית שהיא היום. בחמישים השנים האלה התפתח תהליך של קיטוב הכוח בעולם, והוא מתרכז כיום בידי שני גורמים. מאז התפטר דה־גול לא נותר איש החושב אחרת. אולי מאו־צה־טונג.
ובכן, חלה התעצמות מהפכנית בכוחה של רוסיה וחלה התעצמות מקבילה, מוחשית עוד יותר, בכוחה של אמריקה. אלא ששם זה קרה בלי מהפכה.
מעריציה של מוסקווה ימנו גם הישגים אחרים של המשטר הקומוניסטי. הם יצביעו על הפיכת חברה אגרארית לחברה תעשייתית, על פיתוח פוטנציאל מדעי וטכני, על הרחבה עצומה בחינוך.
הם לא יצביעו, כמובן, על המחיר ששילמו הרוסים והעמים הסובייטיים האחרים בעד התקדמות זו: סבל של עקירה ונישול ושלילת החירויות ודיכוי ורצח, והכל בקנה־מידה המוני. מחיר של אימה ופחד, ההופכים את הציבור לעדר ואת הפרט לחלקיק של בורג.
אינני יודעת אף על הישג אחד של רוסיה הסובייטית שלא הגיעו אליו במערב בלי רצח המוני ובלי משטר של טרור ובלי לאסור בדיחות – חוץ מהישג אחד, כמובן, והוא חיסולו המוחלט של הקאפיטאליזם. האמצעי הושג, המטרה הוחמצה.
המעמדות המנצלים מוגרו, זכויות־היתר בוטלו. במקומם באו מעמדות מנצלים חדשים וזכויות־יתר חדשות; ואם כיום בברה"מ הכל שווים, הרי יש שווים יותר, כי חוות החיות של אוּרוואל שאובה כולה מן המציאות החברתית הקומוניסטית.
חמישים שנות משטר מהפכני וכל מחיר־הזוועה ששולם לא הביא לעמי ברית־המועצות מה שהשיגו אחרים בלי לשלם מחיר כזה. אין פירוש הדבר שהיתה זו מהפכה חסרת־טעם, או שלא היתה לה השפעה חיובית על ההתפתחות החברתית.
היתה למהפכה הקומוניסטית השפעה חיובית – אבל לא בארצות שהגשימו אותה, אלא בארצות שפחדו מפניה. בארצות המערב הקפיטאליסטיות־דמוקראטיות פעל הפחד מפני הקומוניזם כגורם ממריץ ומדרבן תיקונים חברתיים. בהשפעתה העקיפה, החיובית, מיצתה המהפכה הבולשביקית את תפקידה ההיסטורי, וכך קרה שהקומוניזם ניצח דווקא במקומות בהם הפסיד.
עכשיו יש כבר תהליך הפוך. עכשיו ברית־המועצות היא המפחדת מהשפעת הברכות הדקדנטיוֹת של החברה המערבית.
קסמו המנוון של הקפיטאליזם ורמת החיים הרקובה שבו החלו קורצים לילידי המהפכה, ומספר הולך וגדל של אפיקורסים מעלים על דעתם כי אולי גם חירות היא קידמה.
ומרוב פחד גם ברה"מ מנסה להנהיג תיקונים בחברתה המושלמת, בתנועות זיגזג שיכורות של ארבעה צעדים קדימה ושניים אחורה, שניים קדימה ושלושה אחורה.
אבל לא יהיה מנוס. במוקדם או במאוחר תצטרך ברה“מ לחקות חלק מאורחות הקפיטאליזם כדי להתמודד עמו, ויונהגו דאֶֶצנטראליזציה וליבראליזציה. ארה”ב, לעומת זאת, לא תוכל לפתור את בעיותיה בלי להגביר התערבות ממלכתית בתהליכי המשק והחברה.
ואולי בעוד שני דורות, אם יהיו עוד שני דורות, תתבטל היריבוּת האידיאולוגית הגדולה מאליה, ושתי נציגותיה המובהקות של היריבות הזאת ימצאו את עצמן דומות מאוד במשטריהן, אי־שם באמצע הדרך בין קומוניזם וקפיטאליזם. כל מה שיבדיל ביניהם יהיה המשקה הלאומי. לפי טעמי הריאקציוני, הויסקי גם אז יהיה טוב יותר מן הוודקה.
מכל דודי אהבתי את הדוד סאֶם, ושהדי במרומים שאין זו אהבה התלויה בדבר. אמנם, הוא שלח לנו מתנות לרוב, ושאר הדודים לא עשו זאת; הוא גם היה ונשאר הכתובת לתנות לפניה צרות ולבקש כל סיוע מעשי ועידוד מוסרי; ובעת חילוקי־דעות, אפשר קצת להתחצף אליו, מה שאני אוהבת לעשות ומה ששאר הדודים אינם מרשים מפני שהם נורא מקפידים בכבודם, ומיד מבקשים להתנקם. אבל לא מפני כל אלה אהבתי את דוד סאם, אלא מפני שהוא יצור נפלא, רחב־לב ונבון.
לא תמיד חשבתי כך. היו זמנים שהוא היה, פשוט, אנטיפטי בעיני. אבל לא היתה זו אשמתו ולא היתה זו אשמתי, אלא אשמת הדודים האחרים שנטעו בי דעה קדומה נגדו. הם לא אהבו אותו, מפני שהיה חזק מהם ומצליח יותר מדי. הם הסתייגו ממנו גם כאשר קיימו אתו קשרים הדוקים, מפני שהוא היה עשיר מופלג ונדבן ידוע, ולעתים קרובות עזר להם, והם היו צריכים לפצות את עצמם על היותם עניים ממנו ונעזרים בו. ולכן ביקשו להעלות את ערך עצמם בהמעטת דמותו כ“נוֹבוריש” ובהגדלה מובלטת של כל חולשות־האנוש שלו.
כאשר פגשתי לראשונה את הדוד סאם בביתו, ומטען הדעות הקדומות באמתחתי, הוא כלל לא נשא חן בעיני. הוא נראה לי חמרני בתפיסתו ופשטני בגישתו וקצת ווּלגרי בסגנונו. וכל הרשמים הקטנים מהליכותיו ומאורח־חייו המפורסם חיזקו את הדעה הקדומה.
אבל התארחתי אצלו זמן רב, ולאט־לאט למדתי להעריכו ולהעריצו, כי את הדוד סאם אפשר להעריך רק כאשר מכירים אותו היטב־היטב, מפני שהוא יצור הרבה יותר מורכב משאפשר לצפות מילד מגודל שכמותו.
וכשעזבתי את ביתו, ביקשתי בלבי סליחה ומחילה על העוול שגרמתי לו בשטחיות שיפוטי; וככל שנזדמן לי הדבר הגנתי עליו באזני אחי ואחיותי, שגם הם הושפעו משאר הדודים – ועשיתי זאת בלב שלם, כי ידעתי שכוונותיו טובות תמיד ומניעיו טהורים יותר משל הדודים המשמיצים אותו.
והדוד סאם העשיר ורב־ההשפעה זקוק להגנת שמו, כי הוא יודע מאין־כמוהו לתת פרסומת למוצריו, אבל אינו יודע להפעיל את הנסיון הפרסומי הזה כדי “למכור” את דמות עצמו.
ועל כן תושבים רבים כל־כך שהוא עשיר, מפני שנולד בכותונת־משי, ומפני שנפלו בחלקו אוצרות ומפני שהכסף חשוב לו מכל. ושוכחים כי גם לאחרים חשוב הכסף עד למאוד, וגם לאחרים יש אוצרות – אבל רק הדוד סאם חרוץ כמו נמלה ויעיל כמו מחשב. שוכחים שהוא עשיר קודם־כל מפני שיש לו יחס מוסרי לעבודה, קטנה כגדולה, הוא לימד את כל בני־ביתו יחס כזה לעבודה, והם יודעים לתכנן אותה ולארגן אותה ולעשותה כהלכה, כדבר מובן מאליו. כשאתה רואה אותם בעבודה, אתה מסיר את הכובע – אם אתה חובש כובע.
והדוד סאם עובד כל כך הרבה וכל כך יפה שלכל בני־ביתו שפע – אם כי לא לכולם באותה מידה, כמובן. אולי זה לא תמיד מוצא חן בעיניך, כי גדלת על מושגים של חלוקה שוויונית, או של שאיפה לחלוקה שוויונית, והוא רחוק משאיפה כזאת. אבל כשאתה זוכר את התכלית של כל פעילות כלכלית, שהיא השגת האידיאל האנושי של שחרור האדם ממחסור, כי אז עליך להודות שהדוד סאם התקרב לאידיאל הזה יותר מכל אחר, ואתה חייב להעריצו על כך.
תאמר, שזה עדיין אינו עושה אדם למאושר, כי לא על הלחם לבדו יחיה, והראָיה שהדוד סאם איננו מאושר – כי העלה את ספת הפסיכיאטר לדרגה של מקדש ואת ניתוח־התסביכים לדרגה של פולחן. אבל זו איננה ראיה לאי־אושר. זה רק סימן לחוסר דאגות אחרות. אחרי הכל, הדוד סאם הוא היחיד בעולם, שהרדיפה אחר אושר היא מטרה מוצהרת ועקרון־חיים מקודש אצלו.
ואין זה נכון, שהוא חי על הלחם לבדו, או אף על האומצה לבדה. הוא חי גם על אהבת החירות וכיבוד החירות, ובני־ביתו הם בני־חורין לכל דבר, ובהרבה דברים יותר מאנשים בכל מקום שהוא. כי הדוד סאם החמרני הזה הוא אידיאליסט של ממש, לפעמים עד כדי אידיאליזם תמים. הוא אוהב את הבריות ומאמין באדם, ואם אין בו מן הסופיסטיקציה של הדודים הזקנים יותר שמעבר לים, הרי אין בו גם מן הניוון המוסרי של אלה. לדוד סאם עדיין יש המון מעצורים מצפוניים שאחרים השתחררו מהם מזמן.
ולכן למדתי להתייחס אליו בדרך־ארץ ובחיבה, השמורים לו עמי בלי כל קשר עם יחסו אלי. ובבואי לברך אותו בהגיעו לירח, הייתי רוצה שיידע, כי אין לברכה הזאת כל שייכות ונגיעה למתנות הרבות ששלח לי. הברכה היא תודה לדוד סאם על מה שהינו ועל מה שנתן לעולם בהשראה, מאז בא לעולם.
ואיחולי לחגו, כי ישכון האושר בצל קורתו ותשרה השלווה בביתו וישכיל לפתור בעיותיו המאיימות על אושרו המשפחתי, וכי יגבר על אויביו ועל יריביו – כי לפי מיטב אמונתי הוא טוב מהם, וראוי מהם, ואציל מהם.
שמחה אני להימנות עם ידידיו, ואיחולי אלה יעמדו בעינם גם כאשר נריב, וזה עלול לקרות, כי כל אדם קרוב קודם־כל אצל עצמו. אבל השאלה היא, למי הוא קרוב בדרגה־שלאחר־עצמו; אשר לי, – הרי הדוד סאם הוא דודי מדוד.
כשיבוא, יבוא שלום לויאֶטנם השסועה, החיילים האמריקנים ישובו הביתה, ושוחרי־הקידמה המקצועיים ייאלצו לחפש להם נושא אחר להפגנות־זעם. ביום ההוא יזכרו מעטים את התפקיד החיובי החשוב שמילאה פשרה ארכיטקטונית בהשגת השלום.
מעטים יזכרו, כי שיחות־פאריס בין האמריקנים והצפון־ויאֶטנמים נקלעו למבוי סתום בשל משבר־שולחן שנסתיים בהסכם־שולחן. אחרי שבועות ארוכים של לבטים, הצעות והצעות־שכנגד, קפאון ותזוזה ונסיגה, וחוזר חלילה, נמצא לבסוף המוצא הגואל, בהשראת נגרות מדינית.
בתולדות השיחות על הסדר בויאֶטנם תהיה זאת רק אפיזודה, אבל בתולדות הדיפלומטיה זה תמרור לפריצת דרך חדשה. ותמרור זה יעמוד בזכות עצמו, כתקדים בין־לאומי רב־חשיבות, אפילו אם השיחות להשגת שלום בויאֶטנם לא יעלו יפה.
ובכן, הבעיה של שיחות־פאריס מסוף נובמבר 1968 ועד אמצע ינואר 1969 היתה צורתו של שולחן הדיונים. כמובן, לא היתה זו בעיה אסתטית: צורת השולחן קובעת את סדר הישיבה לצדו, וסדר הישיבה משקף את מעמד היושבים, ומעמד היושבים מראה מציאות מדינית. האמריקנים לא היו מעוניינים בסדר ישיבה שיעניק לויאֶטקונג מעמד מוכר של צד במו"מ, והצפון־ויאֶטנמים לא הסכימו לזכות את הדרומיים במעמד עדיף על זה של הויאֶטקונג; והדרומיים לחצו על הצפוניים, ולכן הצפוניים לחצו על האמריקנים והאמריקנים על הצפוניים – וכל הלחצים האלה מצאו את ביטויים דווקא בויכוח על צורת השולחן.
תחילה הוצע שולחן דיונים מרובע. כמובן, זה לא התקבל על
הדעת, כי ארבע צלעות שוות ישוו שוויון לבלתי־שווים, וההצעה נדחתה. אחר־כך
הוצע שולחן מלבני, אבל גם גורלו המדיני לא שפר משל המרובע. ואז הוצע
שולחן דמוי־כעך, מין בייגלה כזה. אלא שלא יכלו להגיע להסכם בדבר מי
יישב בתוך החור ומי ממול לחור, וגם הצעה זו ירדה מן הפרק. ואז הועלה רעיון
של שולחן דמוי־כעך חצוי לשניים, וגם הוא נגנז מתוך שיקולים מדיניים
כבדי־משקל.
ובינתיים קרב יום פרישתו של לינדון ג’ונסון מכהונת הנשיא, והוא חרד להרשם בהיסטוריה כמנהיג שלא ידע לפתור אפילו סכסוך שולחנות. אי־לזאת לחץ על כל הדיפלומטים והנגרים בשיחות פאריס להגיע להסכם ללא דיחוי. או אז גילה מישהו שקיימים גם שולחנות עגולים, ואמנם הוסכם על ניהול השיחות סביב שולחן עגול, – בתנאי שמשני צדדיו, בקו־האמצע שלו, יוצבו שני שולחנות מלבניים. כל אחד משולחנות מלבניים אלה – כך קובע ההסכם – צריך להיות ברוחב של שלושה רגל ובאורך של חמישה וחצי רגל, ובמרחק 18 אינצ’ים מן השולחן העגול.
ברור מדוע השולחן הראשי צריך להיות עגול. זה פטר מהגדרת מעמדם המדוייק של הצדדים במו“מ, ולכן זה נתן סיפוק מדיני מסויים לאמריקנים. ברור גם מדוע השולחנות המלבניים, שנועדו לצוותים הטכניים, צריכים היו להיות רק שניים. זה הראה שיש רק שני צדדים עיקריים במו”מ, ונתן סיפוק לצפוניים. מה שנשאר סתום הוא עניין הרגליים והאינצ’ים של השולחנות המלבניים, אבל צריך להשאיר משהו גם להיסטוריון.
הדבר החשוב הוא, כי בהסכם־השולחן פונתה הדרך למו"מ הענייני, ומכאן ואילך ייוודע לארכיטקטים־של־פנים ולנגרי־הרהיטים מקום נכבד בדיפלומטיה הבין־לאומית.
לאור זאת אני מציעה למשרד החוץ הישראל שתי הצעות קונסטרוקטיביות: ראשית, להכשיר בדחיפות כמה נגרים־דיפלומטים ולא להסתפק בדיפלומטים־הנגרים. שנית להדגיש את כנות כוונות השלום של ישראל לא רק בהודעות השמרניות שהרבּינוּ להשמיע עד כה, לאמור – אנחנו מוכנים להיפגש למו"מ עם כל מדינה ערבית, בכל מקום ובכל זמן. עלינו להוסיף ולהדגיש את נכונותנו לשבת עמם ליד שולחן דיונים מכל צורה שהיא: עגול, מרובע, מלבני, דמוי־כעך, דמוי כעך חצוי, דמוי ביצה, או דמוי טיל. שלא יגידו כי אנחנו נוקשים.
אם יסתדרו כל אזרחי סין בששיות ויעברו במצעד ברחובות פקינג, לא ייגמר המצעד לעולם. כי עד שיספיקו לעבור בו אזרחי־היום, כבר יזדנב מאחוריהם תור אין־סופי של אזרחי־מחר, מחרתיים וכו‘, וכו’, עד אחרית הימים.
חשבתי שזאת הלצה. אבל חישוב פשוט בעפרון לימדני לתדהמתי שזוהי עובדה. מי שרוצה להשתעשע בחישוב, יערוך אותו לעצמו. הנתונים: פוטנציאל מידי של צועדים – 750 מיליון. פוטנציאל הריבוי – 15 מיליון נוספים לשנה בתוספת ריבוי הנובע מריבוי. התוצאה: צמרמורת.
אפילו היו כולם דרקונים־של־נייר, היו מפחדים מפניהם. כל־כך הרבה דרקוני־נייר מצטרפים לדרקון אמיתי אחד העלול לפעור את פיו ולבלוע את כל הנמרים הרביזיוניסטים וגוריהם, ואת כל הנמרים האימפריאליסטיים וגוריהם. רק כמה שפנים אלבניים יישארו בחיים.
אפילו בעידן של שלטון הטכנולוגיה יש משקל סגולי לכמות מעין זו. בוועידה הקומוניסטית העולמית בשנת 1960, האחרונה בה השתתפה סין, החריד מאו־טסה־טונג את הצירים בהזכרת עובדה דמוגראפית בעלת משמעות בטחונית. הוא אמר שהאיום הגרעיני איננו יכול להפחיד את סין מפני שגם אחרי מלחמה גרעינית יישארו 400־300 מיליון סינים (כל זכויות ההפצה שמורות למרשל טיטו).
לא היה זה בהכרח ביטוי של שאיפה למלחמה. קרוב לוודאי שזו היתה מעין אזהרה של התגוננות, כי סין העממית מרגישה שמקיפים אותה בטבעת של איבה: ברה“מ מזה ויאפאן מזה ובסיסי ארה”ב מזה. סין חרדה מפני ברית־קבע של שתי מעצמות־המימן אשר תהיה מכוונת נגדה, וחרדתה איננה מופרכת לחלוטין. קיימת מגמה כזו, גם אם לא נתגבשה עדיין למדיניוּת של ממש. ועוד מרגישה סין, כי מאז יצאה מבדלנותה המסורתית־היסטורית, העולם המודרני שביקשה להשתלב בו הפקיר את האינטרסים שלה ובגד בה. ועל כן היא מבקשת להיות למעצמה בזכות עצמה כדי להגן על האינטרסים שלה בעולם שבו אי־אפשר להתבדל, אלא להיות לוחץ או נלחץ.
אבל כל זה איננו משנה את העובדה שמפחדים מפניה. נחרדים מהתחזית שענק זה, המהווה שליש מן האנושות, ירכז בידיו כלי הרס בעצמה המצויה עכשיו רק בידי המעצמות הוותיקות שכבר התרגלנו אליהן, כמו שבעל־אולקוּס התרגל לאולקוס ומפחד מהתקפת־לב.
מפחדים מן הסינים מפני שהם רבים כל כך, ומפני שהם מדברים סינית ולא מבינים אותם. השפה הסינית היא הנפוצה ביותר בעולם, אבל מי יודע אותה? רק הסינים עצמם פלוס קומץ סינולוגים וקומץ פסימיסטים מושבעים.
איננו מבינים את הסינים כאשר הם מדברים סינית, וכאשר מתרגמים את הדברים – מבינים אותם עוד פחות. אי־אפשר לדעת אם הם מדברים ברצינות, ואז זה מצחיק, או לועגים ואז זה רציני למדי.
במיוחד קשה להבין את הסינים מאז “המהפכה התרבותית”. הם נעשו תרבותיים כל כך, שהם מדברים רק בכרזות. אפילו הנאומים הם כרזות.
הנה מלמדנו יאנג־צ’אנג־וו, הרמטכ"ל בפועל של צבא השחרור העממי:
“היושב־ראש מאו, השמש האדומה ביותר בלבותינו, הוא המורה הדגול, המנהיג הדגול, המפקד העליון הדגול, הקברניט הדגול,… הסמכות המובהקת של מאבק הפרולטריון בכל העולם. צדק החבר לין־פיאו (שר־ההגנה ויורשו המיועד של מאו – ח. ז.) שאמר, כי יעברו אלפי שנים עד שיקום לעולם עוד גאון כיו”ר מאו".
בעצם, אין הבדל עקרוני בין “השמש האדומה ביותר בלבותינו” לבין “שמש העמים”. גם סטאלין היה המורה הדגול והמנהיג הדגול והקברניט הדגול והמפקד העליון הדגול והסמכות המובהקת של מאבק הפרולטריון בכל העולם. מדוע, אם כן, היה בפולחן סטאלין כדי לקומם – ואילו בפולחן מאו יש רק כדי לשעשע?
התשובה כתובה בדפי ההודעות של סוכנות הידיעות הרשמית של פקינג, “סין החדשה” המביאה פולחן זה אל העולם החיצןן התוהה.
טלו את סיפורו של ואנג־צ’ו־שו, טייס צעיר שנקלע לקרב אווירי עם מטוס “סקייריידר” אמריקני. מצבו היה בכל רע – מה גם שהטיס “מיג” מתוצרת רביזיוניסטית – ומי יודע מה היה עולה בגורלו, אילולא העבירו לו מן הקרקע הנחיות נכונות במכשיר הקשר. בזכות הקשר הוא ניצח והמטוס האיפריאליסטי נפל.
אל תאמרו לי שכל חיל־אוויר מכיר ומפעיל את השיטה הזאת. כי השאלה איננה איך מעבירים הוראות, אלא מה הן ההוראות שמעבירים. ובמקרה זה מעשה שהיה כך היה:
“על הקרקע ובאוויר, מפיקוד החיל ועד לתחנות הראדאר והקשר, ובצוותי העזר, השתמשו מפקדים ופקודים במחשבה הבלתי־מנוצחת של מאו־טסה־טונג. מפקדי־קרקע העבירו לטייס הוראות מאימרות היו"ר מאו לאמור: ’היה חסר־מעצורים כלפי האויב’; ’הסתער למחוץ את הפולש’; ’רדוף בעצמה את היריב הכושל’. בשמעו פסוקים אלה, חש ואנג־צ’ו־שו כאילו המנהיג האהוב והדגול בעצמו העביר לו הוראותיו. הוא ’התישב’ על מטוס־האויב, ירה בו ופגע. המטוס התרסק… ואנג־צ’ו־שו גדל על מחשבת מאו ובתא־הטייס שלו תלויים תצלומו ופסוקיו של היו"ר מאו־צה־טונג”.
מה פלא כי הצי של צבא השחרור העממי אינו רוצה לפגר אחרי חיל־האוויר? בכנס הצי קיבלו את פני היו"ר במלים אלה:
“כל הנחלים זורמים אל הים וכל הלבבות האדומים פונים אל השמש. אה, היו”ר מאו; אה, היו"ר מאו! ההרים גבוהים, אך לא כרקיע השמים. הנהרות עמוקים, אך לא עמוקים כים. פנסים מאירים, אך לא כשמש וכירח. ואילו חסדך גבוה מרקיע השמים, עמוק מני ים, ואורךָ רב משל שמש וירח. אפשר למנות את הכוכבים, אך אי־אפשר למנות את תרומותיך לאנושות הרבות מספור…
“כאשר תצלומי היו”ר מאו באניות־המלחמה שלנו, לא נאבד בגלי־זעף, כאשר תצלומי היו“ר מאו אתנו בעמדות הקרב – לבותינו אדומים, ראייתנו בהירה ונצחוננו מובטח”.
אבל בנשק גרעיני זה בכל זאת בטוח יותר…
אל תחשבו, כי אימרותיו של היו"ר מאו טובות רק בעתות מצוקה בטחונית. כמו תהילים, להבדיל, הן עוזרות בכל מצב: בעת כיבוי שריפה (לפי בטאון הצבא), בעת תאונות רכבת (“יומון הופה”), בשעת אסון טבע (בטאון הצבא) בבחירת בן־זוג (רדיו פקינג).
אבל בעיקר חזקה תורת מאו בשטח הרפואה. למשל, מחשבותיו של היו"ר החזירו את כושר השמיעה והדיבור לשבעה אחים חרשים־אילמים, עובדה.
עובדה היא גם כי לאו־צואן־יין, מנתח בבית־חולים צבאי בקנטון, כמעט כשל והכשיל בעת ניתוח־מוח מסובך. כאשר פרץ מראש החולה זרם דם אדיר, החל הרופא רועד ומאבד עשתונותיו. למזלו של החולה, צוות העוזרים שבחדר־הניתוח לא איבד את העשתונות. בלי להפסיד שניה. הם פעלו בתושיה ובמרץ לפי שיטת ההצלה היחידה המועילה ברגעים גורליים כאלה. נאמנים למחשבותיו של מאו, הם התחילו לקרוא בקול את אימרותיו. או אז חזר כוחו למתניו של ד"ר לאו־צואן־יין. ידיו שוב לא רעדו, הוא השתלט על התרגשותו, עצר את זרם הדם של החולה וסיים את הניתוח בהצלחה.
האזינו וראו אנשי תל־השומר, ביילינסון, הדסה! אני יודעת שיש לכם מנתחים מצויינים ומכשירים משוכללים. אבל מה איכפת לכם להשקיע עוד כמה לירות ולרכוש ספרונים אדומים? מה שבטוח בטוח.
הרי לא מדובר כאן במקרה בודד. מה בדבר האשה שהרופאים העממיים הצליחו להוציא מגופה גידול בן 36 קילוגרם?
החברה פיי־סיאו־יאנג סבלה מגידול ליד הרחם 17 שנים וכל הרופאים בעלי ההשקפה הבורגנית קבעו כי אין סיכוי הצלחה לניתוח ואין לה תקווה להבריא. אבל צוות של מורים ותלמידים מהפכניים מן המכון לרפואה בשנטונג נשמע לקבוצת פועלים – תועמלנים לרעיונותיו של מאו־צה־טונג. הצוות לא אמר נואש והצליח לנתח את האשה ולהחזירה אל העם. פיי־סיאו־יאנג (מינוס 36 קילו) שוב לוקחת חלק במהפכה ובייצור.
ואיך היו"ר שוחה! זוכרים? איך נכנס לנהר ינג־צה בצעדים מאוששים, טובל גופו במים הצוננים, מותח זרועותיו החסונות, וקורע את הגלים בתנועות יציבות. מי אמר שהוא חולה? מי אמר שהוא זקן?
שחייה שכזאת, שיא עולמי כפול שלוש. 15 קילומטרים ב־65 דקות. בחיי רדיו פקינג. אפילו כריש לא יעמוד בהתמודדות.
בצדק הריע ההמון, בצדק התלהבה האומה, בצדק נכתבו על כך תיאורים פיוטיים, שירים ליריים ו…דו"חות דיפלומטיים.
אה, היו“ר מאו! השמש האדומה ביותר בלבותינו. מה יהיה מעמדך אחרי מותך? האם תימלט מגורל אחיך הדגול יוסף ויסאריונוביץ? האם יקרעו את מסווה הפולחן גם מעל זכרך? האם יאשימוך בוועידת המפלגה ב”מאה הפרחים" שלא פרחו, ב“קפיצה הגדולה קדימה” שלא הקפיצה קדימה, ב“מהפכה התרבותית” שלא היתה תרבותית כל כך והצמיחה שפע פרחי־פולחן על מזבלה של תוהו ובוהו? האם יתלו גם בקולרך את כל פשעי המשטר שיוסיף לפשוע?
אל תדאג, שמש אדומה. הסינולוגים המערביים התוקפניים מאמינים שיש לך ביטוח־לאחר־המוות. הם אומרים שאינך סתם סטאלין סיני. אתה פליכנוב סיני ולנין סיני וסטאלין סיני בדמות אחת. אי־אפשר ללכלך אותך בלי ללכלך את כל המהפכה הצהובה שהיא צחורה כל כך.
בחיינו המאורגנים יש כל מיני ימים וכל מיני שבועות המסמלים את הרצוי הבלתי־מצוי. כוונתי לימים ולשבועות שהועדו רשמית להכוונת ההתנהגות הפרטית, למען יצירת “תודעה” לנושא מסויים.
הנה, 364 ימים בשנה האֵם היא המשרתת בלי־שכר של כל בני המשפחה. אבל יש יום אחד בשנה, יום מוסכם, שבו מפגינים הכל כי הם יודעים יפה מאוד כיצד צריכים לנהוג תמיד.
364 ימים בשנה משמיצים את או“ם (בצדק) או שוכחים אותו (גם כן בצדק). אבל יש יום בשנה, יום או”ם, שבו הכל מעלים על נס את הצד החיובי שבקיומו ובפעילותו – וגם זאת בצדק.
ויש שבוע בטיחות שבו מונים את הקרבנות והנזקים של חוסר־הבטיחות, ושבוע של אדיבות שבו אומר הזבן המעוצבן ללקוחה המשגעת אותו: גבירתי, את השארי כאן ואני אלך לעזאזל.
ויש שבוע נקיון ושבוע של פריון־הייצור, ויום הילד הבין־לאומי (מה שכאן בין־לאומי זה היום, לא הילד) ושבוע־הספר, ויום של והדרת־פני־זקן, ושבוע הקליטה, ויום של צער־בעלי־חיים, ועוד כהנה וכהנה.
עדיין נשאר כאן כר נרחב ליוזמה נוספת, כי האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות. אך ימציא המוח האנושי הפורה כדי להוסיף “ימים” ו“שבועות” – הפרס יהיה של פולין.
פולין הנהיגה יום מבצע חדש ומקורי: “יום־החזרה־של־ספרים־שאולים”. תמיד ידענו, כמובן, כי משטרו של גומולקה ועמיתיו (שהם גם יריביו) מצטיין ביוזמה קונסטרוקטיבית: מטפח חירות ומונע אפליה, מרבה צדק ורווחה. עכשיו מתברר שהוא גם מעודד תרבות ומסייע ליושר.
מבצע החזרת הספרים השאולים הוא מבצע של תרבות ויושר. רק שונאי־קומוניזם מושבעים, כמוני, יחפשו כאן מניעים נסתרים שבגו: שמא אי־החזרת הספרים היא מכת־מדינה שם? או שמא, אגב החזרה, מבקשים לבדוק מי קרא מה; מי העשיר רוחו בדברי קידמה ומי הרעיל את נפשו בארס דקדנטי?
אבל הרעיון עצמו די משעשע, ואפשר לאמץ אותו. קודם כל, זה יתן לנו עוד יום שבתון בשנה. שהרי צריך להיות שבתון ביום־החזרת־הספרים־השאולים, כמו ביום הבחירות, אחרת איך יספיקו כולם לבקר אצל כולם?
לפתע יופיעו אצלנו מכרים שמזמן לא פגשנו ויביאו לנו ספרים שמזמן שכחנו. אבל באותה שעה לא נתפנה לחדש את ההיכרות לא עם האנשים ולא עם הספרים, כי נהיה עסוקים במיון הספרים השאולים שאצלנו ובאיתור בעליהם החוקיים. לך זכור מה שייך למי. הרי רק יאֶקים מטביעים בספריהם חותמת EX LIBRIS, וכמה ידידים יאֶקים יכולים להיות לאדם?
בכל אופן, יחולו חילופי־אוכלוסין ספרותיים על איצטבותינו, ומאזן החליפין יהיה שונה מאיש לאיש; זה יעמוד בפני בעיות של חוסר־מקום, כי כונניות אי־אפשר לשאול. לזה ירווח, כי במדפיו יתפנה יתפנה שטח לכמה אלבומים נוספים.
שהרי נעשינו עם־האלבום, מו"לים ומפיצים ובעלי־חנויות לספרים יעידו כי קל יותר למכור אלבום בעשרים לירות מאשר ספר בשש לירות. וככל שהאלבום יקר יותר, הוא מבוקש יותר. אולי מפני שהוא ייצוגי, מעין מוצר ראווה כמו שטיח מקיר אל קיר, וילון מתקרה עד ריצפה, או ציור שמן המנציח דיוקנה של בעלת־הבית. חוץ מזה, לא צריך לקרוא בו ממש. הקריאה הפכה לבעיה בעם הספר.
אבל זה אינו שייך לסוגיית הספרים השאולים כי אלבומים אין שואלים ואולי שואלים, אך אין משאילים.
ואשר להחזרת ספרים, הרי מגיע לפולין פרס החלוציות. אלא שיש לי בשבילה עוד כמה הצעות של מבצעי־החזרה: החזרת החופש לאסירים מתנגדי המשטר; החזרת המשֹרות ליהודים שפוטרו בגלל יהדותם; החזרת הדמוקראטיה לשלטון והחזרת הזכויות לאזרח, לא על החזרת־ספרים בלבד תחיה תרבות.
ולבסוף, אולי תחזיר פולין את השטחים הכבושים לגרמניה? אמנם לפי תפיסתי שלי היא איננה צריכה לעשות זאת, כי לפי תפיסתי חייבים להתחשב במה שקדם לכיבוש ובמה שגרם לו. אבל וארשה איננה מנהלת את מדיניותה על־פי תפיסתי (אוהו!) – ואילו על־פי תפיסתה שלה, היא דווקא צריכה לעשות זאת.
כי פולין, כמו אחותה החורגת הגדולה ברית־המועצות, תומכת בהתלהבות בכלל שקבעה מועצת־הבטחון ב־22 בנובמבר 1967 השולל רכישת טריטוריה בתוקף כיבוש – ואין שם כל אבחנה בין תוקפן לקורבן.
ופולין, כמו ברה“מ, מבקשת להחיל את הכלל הזה עלינו – בשעה שהיא עצמה, כמו ברה”מ, מחזיקה בשטחים כבושים. מוסקווה הותקפה בשל כך על־ידי מאו־צה־טונג, והשיבה בדוקטרינה לאמור: “עם שהותקף, התגונן וניצח – זכות קדושה לו לקבוע לצמיתות מצב מדיני שיבטיח את חיסול מקורות התוקפנות; והוא זכאי לקיים מצב זה לפחות כל עוד סכנת התוקפנות לא חלפה” (דברי אלוהים חיים מעל דפי “פראוודה” ב־2 בספטמבר 1964).
בעצם מדוע זועמים הקומוניסטים כאשר מקבלים את עמדתם ונוהגים כדוגמתם?
במשך שנים היה הנשיא דה־גול “הפרה הקדושה” של המדינאות והפובליציסטיקה בישראל. הוא היה ידידנו ובעל־בריתנו. הוא היה איש המוסר הבלתי־מעורער, אציל־רוח ורב־חזון. מנהיג דגול מרבבה. הוא היה מחוץ לתחום של ביקורת.
אחר־כך באה מלחמת־ששת־הימים, בא האמבּרגו, באה הערתו על האופי השתלטני של העם היהודי, הערה פומבית של אנטישמיות מסוגננת.
לפתע גילתה ישראל, כי דה־גול עלה לשלטון על חוד הכידונים של הקולונלים, דבר שלא ידענו במועדו. וכי הוא שלט שלטון אוטוקראטי, דבר שלא שֹמנו לב אליו לפני כן. וכי הוא מתקרב לגיל 80, דבר שלא רצינו לחשוב עליו מקודם.
תסביך הגדלוּת של הגנרל גרם צרות לידידותיה הטובות של צרפת, והן קבעו באנחה כי מי שדה־גול הוא בעל־בריתו, איננו זקוק לאויבים. אך לדעת ישראל הוא היה בסדר.
משוּלים היינו לדייר בבית־משותף אשר בו שכן אחד הטריד את כל שאר השכנים, חוץ ממנו. הם לא עשו לו כל דבר רע – אדרבא, הוא נעזר בהם. אבל הוא לא אהב אותם, כי לאחד היתה דירה יותר גדולה משלו ולשני היתה אשה יפה יותר משלו ולשלישי היה מבטא הונגרי. לכן, לזה הוא שפך מים על הגזוזטרה ולזה הוא ניער את השטיח מעל הראש ולזה הוא פיזר אשפה לפני הדלת. ואנחנו, השכן היחיד שאליו הוא לא נטפל, עמדנו בצד בחיוך אדיב, והשלינו את עצמנו, כי הוא ימשיך להניח לנו לנפשנו, מפני שניקינו את חדר המדרגות בקומה השלישית.
כזה היה המצב בבית־המשותף של המערב. דה־גול התנהג עם בעלי־בריתו כאילו היה במצב מלחמה אתם. את נאט“ו הוא סילק מצרפת, אבל את צרפת הוא לא סילק מנאט”ו, כי ביקש מיתרונות החברות ומיתרונות ההסתייגות גם יחד. את ארצות־הברית ביזה ככל שיכול, מפני ששיחררה את ארצו מכיבוש הנאצים ושיקמה את כלכלתה בתכנית מרשל. מוויאֶטנם הוא ביקש להוציאה מפני שלא “התקפלה” שם כפי שהתקפלה שם צרפת בימי הודו־סין. הוא סגר את שערי אירופה בפני בריטניה, כי צ’רצ’יל עזר לו בימי מלחמת העולם השניה, אבל לא סיפק את כל היומרות שלו. דה־גול לא שכח דבר ולא למד דבר. הוא ביקש להחזיר את כיסוי הזהב כשיטה מוניטארית בין־לאומית כדי להכשיל את הדולר. באותו הגיון יכולנו להחזיר את הגרב של הסבתא במקום בנקים. והוא עודד את הפילוג הלאומי בקנדה ואת איבת היאָנקים בדרום־אמריקה. בכלל, מי ימנה ומי יספור את תעתועי שלטון־היחיד שלו?
מכל אלה נהנתה רק ברית המועצות. (ואכן החזירה לגוליזם טובה
תחת טובה כאשר פקדה על הקומוניסטים הצרפתיים להימנע מהצבעה בבחירות לנשיאות
ולהבטיח בכך את נצחונו של מועמד הגוליסטים, ז’ורז' פומפידו. לעזאזל עם תורת
לנין המבחינה בין ליבראל ושמרן – העיקר לקדם את האינטרסים הלאומיים של
רוסיה אפילו בעזרת הימין).
אך כל עוד יחסינו שלנו עם צרפת היו תקינים, כל אלה לא עניינו אותנו ודה־גול סוּוג אצלנו מיד אחרי תיאודור הרצל. אפילו הקריקטוריסטים שלנו ציירו את אפו קצת יותר קטן משציירוהו עמיתיהם בארצות אחרות.
עד שבא המשבר, וכל המדינאים והדיפלומטים והפוליטיקאים והפובליציסטים שכחו מה שאמרו עליו כל השנים. איך רוממו ופיארו אותו, איך החניפו לו והתרפסו לפניו.
המלך האגדי נמצא ערוֹם, הפסל נופץ בהבל־פי־עצמו, בלוֹן ההערצה התפוצץ בדקירה אחת של סיכת האמת הבוגדנית.
ולפתע הופיעו ספרי־הבדיחות על דה־גול בעברית, וספרי הבדיחות הלועזיים עליו הפכו רבי־מכר בישראל. נחמה יהודית.
באחד מספרים אלה – גרמני דווקא – מצאתי סיפור־מעשה העשוי להעיד כי אכן הנטיה האנטישמית של דה־גול היתה מושרשת מאוד. מסופר שם על אותו קיץ מר של 1940, בלונדון. הקבוצות הראשונות של גולים צרפתיים החלו מתאספות סביב דה־גול, והרכבן איכזב את הגנרל. לא היו בין המתקבצים אל דגלו אנשים מפורסמים – לא קצינים בכירים בעלי־יוקרה, לא אילי־תעשיה, לא בנקאים בעלי מוניטין. בוקר אחד הודיע שלישו על ביקור אדם המבקש להצטרף לחוג הלוחמים של צרפת החופשית. “מה שמו?” שאל הגנרל. משנודע לו כי המדובר בז’ורז' בוריס, נאנח והפליט: “עוד יהודי!” (אגב, מאוחר יותר היה אותו ז’ורז' בוריס מיועציו של מנדס־פרנס, עוד יהודי…)
בתחום ההומוריסטי יותר מצאתי שם שיחה בין ניקיטה חרושצ’וב לבין שארל דה־גול, מהימים שלפני המוות הפוליטי של שניהם. בעת ביקור המנהיג הסובייטי בפאריס, בשעת סעודה מלכותית, אמר חרושצ’וב כטוב לבו ביין: “יש לי שר־חוץ גרומיקו שמו, והוא בעל תכונות מצויינות. כשאני שורק, הוא בא במרוצה; אם אפקוד עליו להוריד מכנסיו, הוא יורידם; ואם אומר לו לשבת על גוש קרח, הוא יישב עליו עד שהקרח ימס”. הגיב דה־גול: “ולי יש שר־חוץ, קוב דה־מירוויל שמו, והוא מצויין עוד יותר. כשאני שורק, הוא בא במרוצה; אם אומר לו להוריד מכנסיו, הוא לא יצטרך לעשות זאת, כי הם כבר למטה; ואם אומר לו לשבת על גוש קרח – הוא יישב עליו עד שאומר לו לקום, כי מתחתיו הקרח איננו נמס”…
מצאתי שם גם המחשה לטיב ההכרעות הדמוקראטיות בממשלות דה־גול: לאחר דיון בעניין שנוי־במחלוקת נערכה הצבעה. התוצאה הראתה על שבעה נגד שלושה. סיכם דה־גול: “אני שמח כי שניים מחברי הממשלה תומכים בדעתי; אם כן, יש לנו רוב”…
ורמז חביב גם לענוותנותנו המפורסמת: שאלו את הגנרל האם לדעתו היתה ז’אן ד’ארק מתחתנת, אילו נשארה בחיים. השיב דה־גול: “מדוע לא? הן גם אני התחתנתי!”
ורעייתו איווֹן מעריצה אותו. הנה יושבים הם בביתם הכפרי בקולומביי־דה־לז־אגליז. דה־גול נינוח על כורסה, מרכיב משקפיו וקורא. רעייתו סורגת ומאזינה לרדיו המנגן בקול חרישי. והנה בוקעים ממנו צלילי המרסייז. איווֹן מתחייכת ולוחשת בבישנות: “כמה נחמד. מנגנים לנו את השיר שלך”…
לא מצאתי בספר את הבדיחה הטובה ביותר, וגם הידועה ביותר, על ענוותנותו של דה־גול: הנשיא ורעייתו עמדו לבקר בהצגת גַאלָה באופרה, ודקות אחדות לפני מועד צאתם נכנס הגנרל לחדר־ההלבשה של רעייתו. באותו רגע נשמט מידה ענק־הפנינים שאמרה לענוד לצווארה, ונפל ארצה. מבוהלת, הפליטה איווֹן “מון דיאֶ”, ואילו בעלה העיר בחיבה: “בבית את יכולה לקרוא לי שארל”.
אומרים כי בקרוב ייצא ספר בדיחות נוסף על חיסולו הפוליטי של דה־גול במשאל־העם. צריך להחליף את העם.
אינני יכולה למנוע מעצמי את הסיפוק להזכיר, כי גם בימי הזוהר של יחסי ישראל עם צרפת של דה־גול, הוא לא היה גיבור הרומן שלי. הגורמים אחראיים הוכיחו אז אותי על חוסר־אחריות כאשר העזתי לבטא זאת בפומבי. אבל כאשר נתגלו חולשותיו גם לעיני המסונוורים ביותר בישראל, כאשר האופנה הציבורית היא לבטלו, ובמיוחד לאחר שירד מן הבמה המדינית – חובה לשמור על חוש־מידה גם בהערכת דמותו.
חוש־המידה, בדרך־כלל, הוא תכונה יקרת־מציאות המבדילה חכם מפיקח, מדינאי מפוליטיקאי ותבונה מהברקה. הוא הכרחי לאבחנה בין אמצעי ליעד, בין טפל לעיקר, בין קבוע לחולף.
במקרה זה חוש המידה אומר, כי ההיסטוריה לא תזכור את דה־גול כפוי־הטובה והבז לדמוקראטיה, ולא את דה־גול מחרחר־הריב ומטיל האמברגו.
ההיסטוריה תזכור אותו כאיש שסיים את מלחמת אלג’יריה, ועוד יותר מזה – כאיש שהציל את כבודה של צרפת בשעה שצרפת בגדה בעצמה.
היינו צבא שלום של עתונאים וצלמים וכתבי־רדיו ומסריטים וצוותי טלוויזיה. הייתי רק אחת בין מאות שדהרו עם ניקיטה חרושצ’וב בביקורו בארצות־הברית מאו"ם עד דיסניילאנד. לפעמים היינו רחוקים ממנו יותר מהצופה בטלוויזיה שחזה במסע מעל מסך, ומעולם לא התקרבתי אליו יותר מכדי ארבעה מטרים. אבל היתה זו חוויה גדולה; וברדיפה מאירוע לאירוע, מעיר לעיר, ומאמצעי־תחבורה אחד למשנהו – פיתחתי יחס אישי לדמות המורכבת הזאת שהיתה כובשת ודוחה בעת ובעונה אחת.
לבוש היה בחליפות של תפירה עילית, איטלקית, אבל הופעתו לא היתה אלגנטית. אולי מפני שהיה גוץ מדי, אולי מפני שהורגש היטב חוסר־הבטחון שלו בעולם זר ובחוגים רחוקים ממנו, אולי בגלל התנהגותו הבלתי־מהוקצעת. עם זאת היתה לו נוכחות שכפתה עצמה על סביבתו כבכוח מגנטי והעמידה בצל את קסם האישיות של מארחו האלגנטי. דמותו של אייזנהאואר החווירה ליד המוז’יק הזה בעל העיניים הקטנות־הערניות, שכולו היה שופע חיוּת.
ראיתי אותו אז מוקף יראת־כבוד, וגם יראה בלי כבוד, ונזכרתי בו השנה כאשר חגג את יום הולדתו ה־75, בחוג המשפחה, בכל הצנעה.
קראתי על כך בעתון, כאן בישראל, ובוודאי קראו על כך בעתון אנגלים ואמריקנים, שוודים ואוסטרלים, דרום־אפריקנים והודים. אבל בני ארצו של חרושצ’וב, אותם 220 מיליון סובייטים שהוא היה שליטם הבלעדי – הם לא קראו על כך.
עוד לפני חמש שנים הוא היה המנהיג הכל־יכול. הוא החזיק במשֹרה החשובה ביותר בברית־המועצות, כּמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, אך ליתר בטחון שמר בידיו גם את תיק ראש־הממשלה. כאשר הודח, באוקטובר 1964, ירש ליאוניד ברז’נייב את מזכירות המפלגה ואלכסיי קוסיגין את ראשות הממשלה, אבל בימיו עטר הוא לראשו את שני הכתרים והכל רעדו מפניו.
והנה לא חלפו חמש שנים – ושמו איננו מוזכר עוד בברית־המועצות. גם ספרי ההיסטוריה החדשים, שיצאו לאור אחרי הדחתו ודנים ב־11 שנות שלטונו, אינם נוקבים בשמו.
היו אלה 11 השנים הסוערות שאחרי מות סטאלין, שנים שפתחו תקופה חדשה בעולם הקומוניסטי ובין העולם הקומוניסטי למערב; שנים של אירועים מרעישים ברשמם וחשובים בהשפעתם, שגם היסטוריון־העתיד ירבה לעסוק בהם: הוועידה ה־20 המפורסמת שהרעידה את אמות־הסיפים במחנה הקומוניסטי; המרד בהונגריה ודיכויו; משבר ברלין, שיעור ה“ספוטניק” שהיה הלוויין המלאכותי הראשון בחלל; הביקור הראשון בהיסטוריה של מנהיג סובייטי אצל נשיא אמריקני; משבר קובה וסכנותיו הגרעיניות; גילוי הקרע עם סין ושלילת ידע אטומי ממנה; חתימת ההסכם לאיסור ניסויים גרעיניים; פתיחת התקופה של דו־קיום בין־גושי.
והאיש שעמד במרכז המאורעות האלה וכיוון אותם, איננו מוזכר בארצו. כאילו איננו קיים. יותר מזה: כאילו לא היה קיים מעולם.
זוהי ברה"מ על סף שנות השבעים של המאה העשרים, וכזה בה גורלו של בן מזי־הרעב שטיפס לפסגת הכוח בעולם. הוא הודח ונשכח. אבל לא הומת.
ואם לא הומת – ולמעשה חי לא רע, כאיזה פקיד בכיר במערב שפרש לגימלאות, בבית נאה מוקף גינה בפרברי הבירה, עם מכונית (“וולגה”) ונהג צמוד לרשותו – הרי שפר גורלו משל המודחים שבתולדות רוסיה הקומוניסטית, שמתו אלף מיתות של עינויים והודאות לפני שהמיתו אותם. ואם חרושצ’וב ניצל מגורל כזה וניתן לו לחיות כפי שהוא חי, הרי זה לא במעט, ואולי בהרבה, בזכותו שלו עצמו, בזכות התמורות שהנהיג בארצו בימי שלטונו.
לא היו אלה רק שנים של רפורמה וליבראליזציה ושל הפשרה במלחמה הקרה. בכל זאת, לעומת התנאים ששררו עד אז בברית־המועצות, סך־הכל של שלטון חרושצ’וב היה חיובי. אין פירוש הדבר שלא היו בו דפים שחורים. היו. מהפעלת הטנקים בבודפשט והצבת הטילים בקובה ועד למדיניות של מעצרים ומאסרים ושרירות, כולל אפליות יהודים.
ברור לגמרי, כי חרושצ’וב לא היה צדיק הדור. במשטר סטאלין צדיקים לא עלו מחלל האלמוניות ולפסגת ההשפעה, כפי שעשה חרושצ’וב, שלב אחרי שלב: מעבודה במכרות למעמד פוליטרוק בבית־ספר טכני, משם למשֹרת מזכיר מחוזי של המפלגה באוקראינה, ולבסוף חבר במזכירות הוועד המרכזי של המפלגה, וחבר הפוליטבּירוֹ. צדיקים לא הצליחו בכך בימי סטאלין.
כדי להצליח צריך היה להתרפּס, וחרושצ’וב ידע את המלאכה. דוגמה נאה לכך נמצא בארכיוני שנת 1944, כאשר הזמין אצל 13 משוררים אוקראיניים יצירה קולקטיבית, שיר־הלל לסטאלין, שנמסר לשמש־העמים בליווי חתימותיהם של 9,316,973 תושבים אוקראיניים. וזה בית מן השיר:
מעתה ועד עולם תהולל, אה, סטאלין
תהולל על האור העולה משדות!
אתה לב האומה, האמונה והדין!
על אור־שמש שהדלקת, קבל תודות.
אלא שחנופה היתה רק אמצעי אחד, ולאו־דווקא הנקלה ביותר, של טיפוס בסולם הייחוס הפוליטי. כי באותם הימים ההצלחה נקנתה בדמם של אחרים, וגם חרושצ’וב לא היסס לשלם מחיר זה תמורת הקריירה שלו בימי סטאלין.
עם מותו של סטאלין במארס 1959, היה חרושצ’וב החמישי בסולם ההנהגה של היורשים – כשלפניו מלנקוב, מולוטוב, ברייה וכגנוביץ. אבל די היה לחרושצ’וב בחצי שנה בלבד כדי לדחוק את רגלי כולם ולהיות במקום הראשון. כעבור שנים מעטות ריכז בידיו את כל ההשפעה, ומיהר לסלק את ז’וקוב ובולגנין. אילו סבל ניקיטה סרגייביץ' מעודף מעצורים מוסריים, גם באלה לא היה מצליח.
ובכל זאת, יותר מכל אדם אחר היה חרושצ’וב ארדיכל הקו החדש של מהפכה־בלי־אלימות, של זניחת התפיסה בדבר מלחמה בלתי־נמנעת, ושל חתירה לדוּ־קיום. הוא לא היה תמיד עקיב, אך באופן כללי נשאר נאמן לקו הזה וחשף את עצמו למתקפות אידיאולוגיות של פקינג ושל סטאליניסטים מבית.
כל זה היה לעיני כאשר ליוויתיו באותו מסע כמעט סוריאליסטי לרוחבה של ארה"ב. ראיתיו מתפרץ בזעם בלתי־מרוסן ומתבדח בחביבות טבעית; ראיתיו בוחן שדות־תירס בשמץ הערצה ומסייר בסופרמרקט בקנאה בלתי־מוסווית. עקבתי אחריו במסיבות עתונאים ובהופעות טלוויזיה ובפגישות עם מדינאים ועם ארכי־קפיטאליסטים. רק הפגישה עם מנהיגי־הפועלים העיבה על שביעות רצונו הרבה. דווקא הם לא חסו עליו.
בחנתי תגובותיו למראה העושר האדיר, ההצלחה החקלאית, הרמה התעשייתית, והמוֹתרוֹת השופעים, למראה השיירות האינסופיות של מכוניות פרטיות שבהן נוסעים לעבודה הפועלים המנוצלים והנדכאים.
ראיתי התרשמות עזה ומבוכה שכיסה עליה בקולניות. אבל ראיתי גם גאווה והומור, ערמומיות של איכר ותבונה של מדינאי.
ראיתי אותו כובש את ארצות־הברית בסערה, ויחד עם אייזנהאואר ב“קאֶמפ דייויד” סולל את הדרך לאותה הידברות אמריקנית־סובייטית, שניקסון כל כך מתפרץ לקיים עכשיו עם יורשי חרושצ’וב.
ויורשיו הולכים בעקבותיו וממשיכים במדיניותו, עד כי קשה להבין מדוע בכלל הדיחו אותו. אם רצה חרושצ’וב בהידברות עם אייזנהאואר וקנדי, הנה יורשיו רוצים בהידברות עם ניקסון. אם בימי חרושצ’וב הגיעו היחסים עם סין לידי משבר, גם בימי יורשיו כך. אם הפעיל חרושצ’וב צבא סובייטי לדיכוי המרד בהונגריה, הנה הפעילו יורשיו צבא סובייטי לדיכוי הליבראליזציה בצ’כוסלובקיה.
וכאשר יודחו מן השלטון, כפי שהודח הוא, ויהיה להם מזל כפי שהיה לו, גם הם יגדלו פרחים בגינת ביתם ושמם יימחק מדפי העתונים ויימחה מספרי ההיסטוריה – – –
דובצ’ק הולך והוסאק בא והלקחים לעולם יעמדו. לקחים קשים לאדם במדינה קומוניסטית הרוצה לחיות בחירוּת. לקחים בלתי־נעימים לכל אדם בעולם הרוצה לחיות באשליות.
כי אותו בוקר אביך של אוגוסט הרס אשליותיו של כל מי שהיו לו אשליות בדבר כוחה של רוח־האדם, בדבר משמעותה של ריבונות מדינית. בדבר תמוּרות חיוביות שהתרחשו באופי המשטר הסובייטי, ובדבר ערכם המעשי של האידיאלים הליבראליים במערב. הבל־הבלים.
ב־21 באוגוסט 1968 התעורר העולם למציאות של כיבוש צ’כוסלובקיה. האחות הקטנה ממשפחת עמי הקידמה שירכה דרכיה. היא לא ניסתה לערוק ולא ביקשה למרוד. היא לא פרשה מברית־וארשה ולא עזבה את “קומאֶקון”. היא הבינה שזה בלתי־אפשרי. היא לא נקטה עמדה עצמאית במדיניות־חוץ. אולי לא הבינה שדווקא זה אפשרי, בגולות מסויימים.
אבל היא חטאה חטא כבד, שלכל הדעות מגיע בעדו עונש: חטא התמימות. היא חשבה שאפשר לתקן את הקומוניזם. היא לא ידעה כמה זה מסוכן לתת לעתונות חופש חלקי, כמה זה גורלי להחזיר לאזרח חלק מחירויותיו וכמה זה חולני להנהיג אי־אלו זכויות דמוקראטיות.
או־אז נחרדה המשפחה. וארשה נבהלה בהלה גדולה, פאנקוב נאחזה חיל ורעדה, מוסקווה נזעקה: מה יקרה אם המחלה תתפשט? מה יהיה אם חיידקיה ידביקו את הפולנים ואת הגרמנים ואת הרוסים? לאן נגיע אם גם הם יתחילו לדרוש פירורים של חירות־ביטוי וחירות־אזרח?
כל העולם הקומוניסטי יתמוטט. רוסיה הגדולה שעמדה נגד צבאות היטלר, לא תוכל לעמוד נגד חופש הביקורת־הבלתי־מודרכת.
לא היתה לה ברירה. היא נאלצה להפעיל את צבאה האדיר, לשלוח טנקים, לחנוק את הסכנה באיבה. ובקרב בין הטנקים וחיידקי החירות, הטנקים ניצחו. הקומוניזם ניצל. התהילה לצבא.
כי בניגוד למליצות היפות הטנק תמיד מנצח את האדם החשוף מול צריחו. כוח־השריון חזק מרוח־האדם. הרוח מנצחת רק כשהכוח בצידה.
מה יכלו לעשות הצ’כים והסלובקים? הם היו לבדם, עזובים לנפשם. כל העולם שלל וגינה והוקיע את הפלישה של מעצמה אדירה למדינה קטנה כדי לכפות רצונה על תושבי אותה מדינה. כולם שללו וגינו והוקיעו, אבל כולם עמדו מן הצד. זה היה צפוי.
מה יכלו לעשות הצ’כים והסלובקים? לא היה עוזר להם, אילו ניסו להתנגד בכוחם הדל. לפחות, את בודפשט הם זכרו. הם ידעו, כי מוסקווה מוכנה להפעיל את הטנקים וכי גם אז איש לא יתערב. הם רק יכלו להקריב אנשים כדי שהנאומים הצבועים במערב יהיו מליציים ומצלצלים עוד יותר.
עם מסכן. למוד עול־זרים במשך דורות, ועול כיבוש מלפני דור. אבל אז, לפני דור, כאשר הגרמנים פלשו לפראג, היתה להם תקווה. הם ידעו שזה יסתיים. שיש מלחמה, שהיטלר יובס, והם יחזרו להיות בני־חורין.
עכשיו אין להם תקווה כזאת. העולם מחולק לאזורי השפעה, ומזרח אירופה “שייכת” לרוסיה. היא יכולה לעשות שם כל מעשה־נבלה וארה"ב תביע את צערה העמוק.
גם הסובייטים לא היו חולמים להתערב ולחרוג מדיבורים תקיפים, אילו החליטה ארה“ב לעשות לקובה מה שעשתה ברה”מ לצ’כוסלובקיה. אבל היא לא עשתה זאת. לפני שנים ניסו איזה מבצע־מיני במפרץ־החזירים, עם קבוצת גולים קובניים, בהשראת שירות הביון האמריקני. אבל זה נכשל והכל היו נבוכים ומסתייגים כי להצלחה יש הרבה אבות והכשלון הוא יתום.
אך לא יכול להיות ספק, שאילו רצתה ארה“ב היא יכלה להשיג בהאוואנה מה שהשיגה ברה”מ בפראג. משטרו של קאסטרו שנוא עליה לא פחות משהיה שנוא משטרו של דובצ’ק על מוסקווה. כוחה הצבאי אדיר לא פחות מכוח הצבא הסובייטי. ולשם מסווה יכלה לגייס למבצע את רוב החברות של ארגון־מדינות־אמריקה כשם שגייסה מוסקווה, לשם הסוואה, את רוב מדינות ברית־וארשה.
מסתבר שלאימפריאליזם הקפיטליסטי יש מעצורים שהאימפריאליזם הקומוניסטי איננו סובל מהם.
בינתיים השיגה מוסקווה את עיקר מטרתה בפלישה, אך ליתר בטחון השאירה חיל־מצב בצ’כוסלובקיה. היא תוציא את כל כוחותיה כאשר תמצא את האיש שהזמין אותם.
האם הוסאק הוא האיש? ימים יגידו. אם יעשה את מלאכתו של הצבא הסובייטי, ייצא הצבא הסובייטי.
יש סיכויים לכך. סוף־סוף, הצ’כים והסלובקים יודעים שעליהם להישאר במחנה הקומוניסטי. מנהיגיהם הם אנשים אינטליגנטיים הלומדים מן הנסיון. והם למדו מנסיונם האיום, כי אמנם כבר יש במחנה גוונים רבים של קומוניסטים: יש פרו־סובייטיים ויש פרו־סיניים, יש אינטרנאציונאליסטים ויש לאומנים; אבל קומוניסטים חפשים, גבירותי ורבותי – קומוניסטים חפשים יש רק בארצות הקפיטאליסטיות.
בינינו לבין עצמנו, מוֹתר האדם מן הבהמה הוא מעט מאוד. ובאחרונה חלק מן המעט הזה הועמד בסכנה.
מקובל עלינו כי השפה, תקשורת הדיבור, היא קניינו הבלעדי של היצור התרבותי העליון ביקום. זה אנחנו.
והנה קמו לנו חוקרים הנשבעים באלוהים ובסרטי־הקלטה כי גם הדולפינים יודעים לדבר. לא סתם לדבר, כמו תוכי שאיננו יודע לדבר, אלא כמו אשה שנטלה תשעה קבין מכל הדיבור שבעולם.
כמעט כל חיה יכולה, על־פי דרכה, להעביר לזולתה אינפורמציה בסיסית מסוג “האויב קרב” או “עזוב אותי”. די במגע או בהשמעת קולות מוסכמים כדי לעשות זאת. אבל דרושה יכולת דיבור של ממש כדי להעביר מידע מורכב יותר ומופשט יותר, כגון “במקום כזה וכזה מצויה תופעה כזו וכזו הגורמת לתוצאות כאלה וכאלה ועל־כן עליך להתנהג כך וכך”.
זאת הדולפין יודע לעשות. הדבר הוּכח בניסוי שנערך בקליפורניה בשנות החמישים: דולפין אחד בודד מחבריו והוכנס לתא־ניסוי בעל דלת מחושמלת. אם בכוונה־תחילה ואם באקראי, שחה המסכן אל הדלת וחטף מכת־חשמל, אלא שלא היה בעצמתה כדי לפגוע בו. אחרי־כן הוחזר הדולפין אל חבריו, וכעבור זמן־מה הוכנסו אלה לתא הניסוי בלי שהדולפין הראשון יצורף אליהם. וראו זה פלא: אף אחד מן החבורה לא הסכים להתקרב לדלת המחושמלת, ולא עזרו הפתיונות. היה ברור כי הדולפין המנוסה סיפר את חווייתו לחבריו והם נמצאו מוזהרים. סירובם להתחשמל חישמל את החוקרים שמצאו כאן אישור להנחה, כי אכן מסוגלים הדולפינים לתקשורת במופשט.
יונקים חמי־דם אלה, שלפני עשרות מיליוני שנים חיו על־פני הקרקע כמונו ומסיבות בלתי־ידועות לנו בחרו לעבור דירה ולהשתכן בים, הם יצורים אינטליגנטיים מאוד. הם טורפים, והטורפים תמיד חכמים מן הנטרפים. גם אצל בני־אדם. אבל הדולפינים חכמים במיוחד. נוסף לכך, כאמור, הם יודעים לדבר.
הם מדברים במהירות רבה מאוד ובקול גבוה מאוד וזה נשמע כדיבורו המוקלט של אדם כאשר מריצים את סרט־ההקלטה בקצב העולה פי כמה על המהירות המקורית. כמו “מיקי־מאוס” בריבוע.
מדידת ההקלטות של קול הדולפינים העלתה, כי דגם הדציבאלים שלו דומה במבנהו לזה של בני־אדם, ולא לזה של בעלי־חיים אחרים.
חדורי תקוות גדולות ניגשו חוקרים אמריקניים ללמד את הדולפינים לדבר לא רק כמו בן־אדם, אלא בשפת בני־אדם (שפת בני־אדם היא אנגלית, כמובן). מפעם לפעם אפשר לקרוא בעתונות המקצועית דו"חות התקדמות נרגשים.
אך ממוסקווה נתבשרנו לא מכבר שגם חוקרים סובייטיים מגלים עניין פעיל בסגולות הדיבור של הדולפינים. סוף־סוף התחרות בין־גושית היא עניין רציני מכדי להשאירה בידי מדינאים בלבד. חוץ מזה, לכל התקדמות מדעית עשוי להימצא שימוש צבאי. כשם שחקר החלל הוליד לוויני־ריגול, יכול חקר הדולפינים להביא לאימונם כסוכני־ביון נגד צוללות. ברמת האינטליגנציה שלהם הם בוודאי ירגלו לטובת שני הצדדים ויזכו לכמות כפולה של דגים.
אם כן, החוקרים הסובייטיים ניגשו למלאכה והתחילו לפענח את קולות הדולפינים, כדי להרכיב מילון דולפיני.
עד כה נרשמו מאות מלים וסימנים. חלקם נמצאו שייכים לשפות דולפיניות לאומיות המשרתות דולפינים באזורים גיאוגרפיים מסויימים. חלקם האחר מצטרף לשפה דולפינית בין־לאומית המקובלת על יצורים אלה באשר הם.
החוקרים הסובייטיים סבורים, כי גישתם נכונה יותר משל עמיתיהם האמריקניים; לדעתם, המערכת הגרונית של הדולפינים איננה מותאמת להשתלט על שפות אנושיות.
זוהי, כמובן, הנמקה מדעית של שיטת מחקר – אבל אפשר לראות בה גם סמל מדיני. צאו וראו את ההבדל האידיאולוגי המתגלה בשוני של שתי הגישות. בשעה שהמדענים מן המערב האימפריאליסטי מבקשים לכפות את שפתם על עם הדולפינים החפשי, הרי המדענים מעולם הקידמה טורחים ללמוד מן הדולפינים את שפתם שלהם.
יש להניח כי יצורים נבונים אלה יידעו להעריך את משמעות ההבדל ולהסיק ממנו את המסקנות החברתיות הנכונות.
דולפיני כל העולם, התאחדו!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.