ספר זה, אשר כתיבתו נשלמה בשנת תשט“ו (1955), זמן קצר לפני פטירת מחברו, הנו הספר השני (הראשון–“מחקרים בידיעת הארץ וטופוגרפיה מקראית”) היוצא מעזבונו של ישעיהו פרס ז”ל.

הועד הצבורי להוצאת כתבי ישעיהו פרס, ראה לנכון, לצרף אל הזכרונות גם מספר מאמרים משל המחבר. מהם העוסקים בהיסטוריה של ירושלים והמשלימים את הנזכר בספר ומהם פובליציסטיים המאירים את דמותו של המחבר כמחנך, כחוקר־הארץ וכאיש צבור.

התמונות ״הרובע היהודי“, ״רחוב בעיר העתיקה”, ״הכותל המערבי" ״תפלה על הר הזיתים“, ״בקור הקיסר וילהלם” ו״בקור הברון רוטשילד" הן מאוסף הארכיון הציוני, ירושלים.

 

עם הספר    🔗

א    🔗

אלמלא לא בא ספר זה אלא לשים לאל את הבדותה ההולכת ומשתרשת בין כותבי קורות היישוב שלא עלו ״ראשונים לראשונים" – לפני תנועת חבת ציון לסוגיה – לירושלים, אלא כדי להקבר בהר־הזיתים ושהיו מצפים לנדבת חסדי אחיהם שבגולה שמהם היו מתפרנסים, אלמלא לא היה בספר זה ״מאה שנה בירושלים" הוכחה נוספת כדי להפריך בדותה זו, היה כדאי וראוי שייכתב ושייקבע בדפוס.

בתר“י (1850) עלה ראשון למשפחה, אבי־אביו של המחבר ר' ישעיה הראשון מביאליסטוק. צעיר לימים עם משפחתו הצעירה וילדיו, חיים פרס בן השש ושתי בנות צעירות (ייתכן שאחת מהן כבר נולדה בירושלים). ר' ישעיה הראשון שהיה ״בעל־מלאכה” – כורך־ספרים (ומכאן שם המשפחה פרס) – המשיך במלאכתו בירושלים עד שנפטר צעיר לימים במגפת החלי־רע שעשתה שמות ביישוב בשנת תרכ“ו (1865). האלמנה הצעירה, אף היא אומנותה בידה, מילדת במקצועה לא אמרה נואש, נשאה בעול ואף ״גדלה וחנכה את שתי בנותיה הצעירות והשיאה אותן ופרנסה את המשפחה בכבוד”. ״מילדת מוסמכת וידועה" לשם ולתהילה בירושלים היתה פייגע המילדת ( פייגע די באבע)" אף בין המשפחות הערביות שהוקירו את אישיותה, האמינו במומחיותה וכיבדוה כבוד רב.

המשך לר' ישעיה כורך הספרים ואשתו פייגע המילדת, הם ר' חיים בנו אשר נשא לו לאשה את שרה, שעלתה לירושלים בהיותה בת שבע עשרה עם אביה ר' יעקב הכהן, חסיד חבדי מואליז, הקרובה לויטבסק שברוסיה הלבנה. שרה היתה בת חוכר־יערות וסוחר־עצים במולדתו וקרוב משפחה לר' מנחם מנדל מויטבסק, מראשי מנהיגי העליה החסידית של תלמידי הבעש“ט. אולם שרה עצמה היתה רבת־פעלים ובעלת־מרץ. חיי ר' חיים פרס היו קשים. קשים היו גם בזמן עריכתו את העתון ״שערי ציון” ( תרל“ו – תרמ”ה), אורגן העדה הספרדית שנוסד ביזמתו של הראשון־לציון רבי אברהם אשכנזי, אחרי שפסק ״שערי ציון" להופיע עסק בהוראה פרטית. מפורסם היה כ״בעל־דקדוק ותנ“ך”. מסיבת מחלה לא יכול בסוף ימיו לעסוק גם בהוראה. שרה אשתו היתה אשה מצוינה גם במראה גם בבינה וידיעות, חסודה ומשכלת. אם כי היתה בת עשירים לכאורה עמלה וטרחה כל ימיה להביא טרף לביתה. עוד בהיותה צעירה לימים ועסוקה בחנוך ילדיה ובהחזקת ביתה, בתנאים הקשים של הימים ההם, קבלה בביתה תלמידות מבוגרות, בתוכן גם נשים צעירות, ולימדה אותן קרוא וכתוב ומלאכת יד. משה מונטיפיורי קבל את המורה עם שלושים וחמש תלמידותיה באהלו בשעת בקורו האחרון בירושלים בשנת תרל“ה והעניק לה תמיכה שנתית סמלית, כדי לעודדה להמשיך בעבודתה עבודת חנוך בנות ישראל”.

ב    🔗

מחבר הספר שלפנינו, ר' ישעיהו פרס, הוא יליד ראשית ההשכלה בירושלים, בן לאב הנמנה עם הלוחמים להשכלה ולאם אצילה ורבת־פעלים. למעשה היה בין היחידים הבודדים שקיבלו ראשונה חינוך בבית־ספר מודרני כהלכה, בבית־ספר ״למל" בתקופתם של זאב הרצברג ואפרים כהן. היה שני – אחרי אפרים כהן – שקבל גם הכשרה להוראה בבימ"ד למורים יהודי בגרמניה.

היה ישעיהו פרס אחד המורים הראשונים מאבות החינוך בישראל. עסקן בתרבות ובציבור – ״בני ברית" וכדו' – ועם זאת גם חוקר העוסק בחקר ארץ־ישראל ובתולדותיה (בנין־פאר היא האנציקלופדיה הטופוגרפית־היסטורית ״ארץ־ישראל" בהקף ובשלמות שלא קדמו לו בהם, אנציקלופדיה המציגה את הארץ מקדם קדמתה ועד אחרוני הישובים שקמו בימיו). מכאן גם הערך הנכבד לספר ״מאה שנה בירושלים" המתחיל בשנת תר“י, שנת עליית הוריו לארץ, עד הכרזת ירושלים כבירת המדינה בתש”ט. אין כאן לפנינו ספר זכרונות גרידא אלא גם סקירה היסטורית על כל פינות החיים בירושלים, ואף ביחס לשלטונות התורכיים והבריטיים בימי המנדט. בזכרונות אלו תורה רבה בטופוגרפיה של ירושלים, בתולדות העדות ותמונה בהירה מחייהן ברוח ובחומר. תמונה מן ההווי הירושלמי הניתנת בידי אדם משכיל וער המוכשר לראות את הדברים מן הצד וביחד עם זה נמצא בתוכם כל־כולו מיום היוולדו, ואגב אורחא הוא מצרף גם עדויות מתוך ספרים ומיסמכים. לפנינו ספר כתוב בטוב־טעם ובביקורת מצד אחד ובאהבה רבה לירושלים מצד שני ועם זאת הנו ריקמה רבת־צבעים של זכרונות המצטרפת ליריעה, למרבד נאה – ״מאה שנה בירושלים".

רושמי רשומות של זכרונות בדרך כלל שלושה הם: יש רושמים ״סלפנים“; בכתיבתם אין כוונתם אלא לשבח ולרומם עצמם או אבותיהם ולהלביש בושת מתנגדים או סתם את ״השאר” מבלעדיהם, ויש צנועים וחששנים הכותבים דבריהם בצמצום־יתר וברגש־אחריות מופרז עד שאין לראות דברים כהווייתם. לעומת אלה המספר זכרונות כהווייתם אמנם סוביקטיבי הוא, כותב חויותיו ומה שעיניו ראו, לפי ראות עיניו, אך בתום לב. ספרי זכרונות מסוג זה, השלישי, ברוכים הם. סוביקטיביות כשרה זו יבדוק ההיסטוריון, ואולם בעיקר הדבר ״סיפורם" שש ושמח כעצם נתינתו ותורה בו לעתיד.

עם ספרי זכרונות מסוג מעולה זה יימנה ספרו של מורי ר' ישעיהו פרס ז"ל, נוסף על מה שיש בו מן התורה בטופוגרפיה ובהיסטוריה של ירושלים במאת השנים שהוא עוסק בהן.

יוסף יואל ריבלין

 

עיר הקודש והיושבים בה    🔗

לפני מאה שנה עוד היתה ירושלים שקועה בחשכת ימי הביניים. חומותיה, על מגדליהן הגבוהים, הסגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד זריחתה העיקו על רוח יושביה הדלים שהצטופפו בחצרותיה הסגורות שבצדי הרחובות והסמטאות הקמורים והאפלולים ברובם. גם בצהרי יום ששי, בשעה שהמוסלמים מתכנסים במסגד אל־אקצא לתפלה, נסגרו שערי העיר, כי לפי אגדה עתיקה, ששרשה, כנראה, בתולדות כבוש העיר על ידי מלך ביזנטיון הרקליוס, לאחר נצחונו על צבאות כוסרו מלך פרס, עתיד האויב לחדור לתוך העיר בשעה שמגיניה מתכנסים לתפלה בצבור בחרם א־שריף. השממה אפפה את העיר מכל צד, דרכיה היו אבלות ושעריה שוממים. כבישים וכלי רכב טרם נודעו בארץ, והדרכים העולות לירושלים היו משובשות בשודדים. העולים לירושלים באו בשיירות מלוות משמר. יהודי כי הגיע לשער יפו ירד מבהמתו, ושמש הקהלה, שעמד הכן בשער לקראת הבאים, קרע לו קרע בדש בגדו לאות אבל על חורבן בית המקדש.

אף־על־פי שחוק ״החטי שריף" מגילחנה, שפרסם השולטן עבד אל־מג’יד בעלותו לשלטון בשנת 1839, צוה על סדרים אדמיניסטרטיביים תקינים בכל רחבי ממלכתו, עוד שלטו למעשה בארץ ישראל ראשי שבטי הבדוים והפלחים העריצים והאפנדים הפיאודאליים. פקידי השלטונות, החל בפחה וגמור בפקיד בדרגה הנמוכה ובשוטר, ידם היתה פתוחה לכל המרבה לתת. עד ראיה נאמן לתקופה ההיא, חוקר הארץ המובהק ר' יהוסף שוורץ, כותב בשנת 1846 כדברים האלה:

״תורכים שולטים, בדוים שודדים ורוצחים, הפחה הוא כל יכול יותר ממלך במדינות תרבותיות, והוא שולט כפרא אדם, כעריץ בו בזמן שהוא עבד לשולטן העלול לדרוש בכל עת ובכל שעה את ראשו. הואיל והשער העליון מוסר את השלטון בפחוה לשנה אחת בלבד מחשש פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו במשך חדשים אחדים בלבד".

בתנאים אלה אין פלא, שרבה היתה העזובה בעיר וההזנחה בחיי יושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים, רצפותיהם הקלושות של הרחובות וקירות הבתים העלו טחב, מי השופכין שזרמו מחצרות הבתים וערמות האשפה והנבלות שבצדי הרחובות העלו סרחון, ובהם קננו חידקי המלריה, שעשתה שמות בקרב התושבים. רבים היו בכל חלקי העיר עיי מפולת וחורבות שבהם שכנו הינשוף והעטלף, זחלו נחשים ושרצו שרצים אחרים למיניהם.

שני גאיות החוצים את העיר לארכה ולרחבה – ״הגיא" (אל־ואד, הוא המכתש, צפניה א, יא) או טירופויון (יוספוס ה, 4, 1) היורד משער שכם בצפון, עובר על פני הר הבית ממערב לו ויורד בדרום דרך שער האשפות אל השילח, ורחוב דוד היוצא משער יפו במערב ויורד מזרחה לשער השלשלת במערבו של מקום המקדש – מחלקים אותה לארבעה רבעים, שבהם ישבו תושבי העיר לפי עדותיהם, כל עדה ועדה לחוד. היהודים ישבו מאז כבוש העיר ע"י עמר אבן אל ח’טאב ברובע הדרומי המזרחי מול הכותל המערבי, בין שער ציון, שההסטוריון הערבי הירושלמי מג’יר א־דין ( בסוף המאה הט"ו) קורא לו “שער הרובע היהודי”, ובין שער האשפות; הארמנים ישבו בשכנותם של היהודים ברובע הדרומי המערבי; המוסלמים ברובע הצפוני המזרחי הנקרא על שם השער שבצפון הר הבית באב אל־חוטה, והנוצרים ברובע הצפוני־המערבי.

באמצע המאה הי“ט עוד היתה האוכלוסיה בירושלים דלה ועניה. לפי הקונסול הפרוסי ד”ר שולץ, בספרו ״ירושלים“, ישבו בה בשנת 1845: 7,120 יהודים (בהם 6000 ספרדים, 1,100 אשכנזים ו־20 קראים), 3,000 מוסלמים ו־3000 נוצרים. באותו זמן ישבו בחברון 400, בטבריה 300, בשכם 150 ובשפרעם 75 יהודים. בסה”כ מנתה אז האוכלוסיה היהודית בכל הארץ מחוץ לירושלים 1,325 נפש. הגיאוגרף ד“ר ספּ מוסר, כי בשעת בקורו בירושלים בשנת 1846 היו בה 7,100 יהודים (כנראה לקח את המספר הזה מספרו של שולץ והוציא מכלל היהודים את 20 הקראים), 6,400 מוסלמים, 3,480 נוצרים. המיסיונר וואלף מצא בה בשנת 1851 12,286 מוסלמים ( כנראה כלל במספר זה את חיל־המצב התורכי) 7,488 נוצרים, 5,580 יהודים. הכומר הצרפתי אזאיס מנה בה בשנת 1855 7,100 יהודים (ראה לעיל, 6,400 מוסלמים, 3,480 נוצרים. הסופר והמשורר ד”ר לודויג אוגוסט פראנקל, מזכיר קהלת ישראל בוינה, שיסד בשנת 1856 בירושלים את בית הספר על שמו של האציל לבית למל, מוסר בספרו ״ירושלימה“, כי בירושלים יושבים 18,000 נפש, מהם 5,700 יהודים (4000 ספרדים, 1,700 אשכנזים), 10,300 מוסלמים ו־2000 נוצרים. באותו זמן חיו בצפת 2,100 בטבריה 1.514, בחברון 400, ביפו 400, בעכו 120, בחיפה 100, בשפרעם 60, בפקיעין 50 ובשכם 40 יהודים, בסה”כ מחוץ לירושלים 4,784 יהודים. ברור הדבר, שבהעדר מפקד רשמי כל המספרים האלה, השונים זה מזה אף כי המדובר הוא בתקופה של אחת עשרה שנה בלבד, הם בחזקת השערה. ההבדל הניכר בין מספר האוכלוסיה היהודית בירושלים בשנת 1845, לפי ד"ר שולץ, שממנו שאבו ספ ואזאיס, ובין המספר, שמוסר פראנקל בשנת 1856, מסתבר בעובדה, שבמשך אחת עשרה השנים האלה חזרו מירושלים לצפת ולטבריה רבים מפליטי הרעש, המגפה והביזה, שפגעו בערי הגליל בשנות השלושים. פראנקל רשם את מספרי האוכלוסיה היהודית בארץ לפי פנקסי הקהלות והכוללים של היהודים. ההבדלים הניכרים בין מספרי האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית באותה תקופה מוכיחים, שהמודיעים רשמו אותם לפי השמועה גרידא.

על העדה הספרדית נמנו:

א) צאצאי יהודי ספרד ופורטוגל, שעלו לארץ במאות הקודמות מאיטליה ומתורכיה;

ב) המסתערבים (כך קראו הספרדים לצאצאי ילידי הארץ הקדמונים, שדמו בלשונם, באורח חייהם ובמנהגיהם ליושבי הארץ הערביים);

ג) המערבים (המוגרבים). יוצאי אפריקה הצפונית.

בהיכבש חצי האי קרים וקווקז בשנת 1859 ע“י רוסיה עלו משם יהודים לירושלים. הקרימצ’אקים והגרוזינים הצטרפו גם הם לעדת הספרדים. עדה של יהודים אשכנזים לא התקיימה בירושלים מתחלת המאה הי”ח, עת התפזרה עדתו של ר' יהודה חסיד מאימת הנושים הערביים, שעשו כל יהודי אשכנזי אחראי לחובותיה של עדת החסידים, שלותה אצלם כסף ברבית גבוהה מאד. בעלות יהודי מארצות אירופה לירושלים, הצטרף עפי"ר לעדת הספרדים ונהג בכל כספרדי לבל יכירוהו הערבים כאשכנזי.

האשכנזים פליטי הגליל משנות תקע“ג–תקע”ד (1813–1814) היוו קומץ קטן עד כדי כך, שבתפלה בצבור, שהיו עורכים באחד מבתי התפלה של בית הכנסת ר' יוחנן בן־זכאי לפי נוסח אשכנז, היו מצרפים למנין יהודי ספרדי בשכר או ילד מתחת לגיל בר־מצוה וספר תורה בידו. עדה זו נבנתה בשנות השלשים מחורבנן של קהלות ערי הגליל. פליטי הגליל בראשותם של ר' מנחם מנדל ור' אברהם שלמה זלמן צורף השתקעו בחצר ר' חיים בן עטר ויסדו בה את עדת הפרושים ואת ישיבת ״אור החיים". עליהם נוספו במשך הזמן עולים מרוסיה, מפולין ומגליציה. הכמיהה לארץ הקודש והרצון העז לבלות את שנות חייהם האחרונות בקדושה ובטהרה ולמצוא את מנוחתם האחרונה בהר הזיתים מול הר הבית הניעו אותם לעזוב את ארצות מגוריהם ולנוד בערבות ובמדבריות ועל ימים ונהרות עדי הגיעם למחוז חפצם. בין העולים היו גם, אם כי מעטים, אנשים בגיל העמידה, שרצו לחנך את בניהם ובנותיהם על טהרת הקודש בעיר הקודש. מספר היהודים האשכנזים בירושלים גדל על ידי העליה המוגברת והגיע בשנת 1862, לפי עדותו של הקונסול הבריטי ג’ימס פין, עד כדי 3000 נפש. רוב היהודים האשכנזים נתקבלו בחסות בריטניה ואוסטריה, והיהודים, שעלו מרוסיה ומפרוסיה, שמרו על נתינות ארצות מוצאם.

אנגליה תמכה בעלית היהודים לארץ־ישראל. כבר ב־25 בנובמבר 1840 כתב שר החוץ הבריטי פלמרסטון לשגריר בריטניה בקושטא, פונסונבי, בדבר הצעדים שיש לנקוט בפני הממשלה התורכית בנוגע לחסות הבריטית על היהודים בארצות הקדם ולהגירה היהודית לארץ אבותיהם, ששם יעבדו את האדמה. את הדרישה הזאת עורר באספה הכללית של הכנסיה הסקוטית היהודי המומר קלמן מקורלנד, שישב זמן רב יחד עם אחיו בארץ הקדם, היה בעל נסיון רב וידע היטב את יושביה. לפי דעתו רוצים גם המוסלמים, שאנגליה תקח את ארץ־ישראל לרשותה. הוא דרש הכרזה דומה לזו של כורש. אז יעזבו מאות אלפים יהודים, כעניים כעשירים את הגולה ויעלו לארץ־ישראל. תכנית זו נתמכה ע“י הרוזן אשלי (אח"כ הרוזן שפטסבורי), אשר הציע שארבע המעצמות הגדולות יקבלו את היהודים בחסותן. הרב הראשי של לונדון ד”ר הרשל ומשה מונטיפיורי תמכו גם הם ברעיון ההתיישבות החקלאית של היהודים בארצם, והאחרון אף עשה הלכה למעשה ורכש שטח קרקע ליד יפו, כדי לישב עליו יהודים, שיעסקו בעבודת האדמה (רעיונו של מונטיפיורי לא התגשם ו״גן מונטיפיורי" הפך בזמן החדש לשכונת מונטיפיורי).

באי־כח בריטניה עמדו במשך כל השנים הכן לבוא לעזרת ישראל בארץ־ישראל. הקונסולים הבריטיים בירושלים, החל ביאנג, הקונסול הראשון שהעתיק את מושבו מעיר החוף עכו לירושלים בשנת 1839, קבלו בחסותם כל יהודי, שבקש זאת מהם. כך עשו גם הקונסולים האוסטריים בפקודת פרנץ יוסף אוהב היהודים. אביו של דוד ילין, שמוצא משפחתו מרוסיה, היה נתין בריטי, ואבי, שבא מביאליסטוק, נתקבל בחסות הממשלה האוסטרית, וכן עשו רבים.

שנים רבות פעל הקונסול הבריטי ג’ימס פין לטובת היהודים, ורעיתו אליזבט אנה באה לעזרת הנשים היהודיות בהעסיקה אותן בביתה במלאכת הסריגה. הם גם רכשו שטח גדול מצפון לשכונה מאה שערים, קראו לו ״כרם אברהם" (היום שם השכונה כך) והעסיקו בו יהודים עניים במלאכות שונות עד סוף המאה הי"ט. הואיל והקונסול פין נטה לצד המיסיון והתערב יותר מדי בעניני היהודים, פוטר ממשרתו בשנת 1862, לאחר שהוגשה נגדו תלונה על ידי משה מונטיפיורי. הקונסול נואל טמפל מור, שנכנס אחריו בשרות הקונסוליה הבריטית בירושלים, כתב בשנת 1863, שרוב היהודים האשכנזים הם נתינים בריטיים או אוסטריים. הצד השלילי שבדבר זה היה, שהנתינים הזרים היו משוללים זכויות האזרחים העותומניים. כך לא יכלו למשל, לרשום על שמם נכסי דלא ניידי או זכיונות איזה שהם. מטעם זה היתה עדת האשכנזים תלויה במשך שנים רבות בעדה הספרדית.

אבי היה בן שש בעת שבא עם הוריו בשנת 1850 מביאליסטוק לירושלים ואמי באה עשר שנים אחריו עם הוריה מואליז, הסמוכה לויטבסק כשהיתה בת שבע עשרה. אביו של אבי, ישעיהו פרס, שהיה כורך ספרים (ומכאן שם המשפחה) המשיך במלאכתו בירושלים עד שנספה במגפה של שנת 1865. סבתתי היתה מילדת מוסמכת וידועה בעיר בשמה פייגה המילדת ( פייגע די באבע). אחרי מותו של סבא גדלה וחנכה את שתי בנותיה הצעירות, השיאה אותן ופרנסה את המשפחה בכבוד. ר' יעקב הכהן מואליז, אבי אמי, היה חסיד חבד“י ומקורב להצדיק ר' מנחם מנדל מליובביץ שבעצתו עלה לארץ־ישראל. ברוסיה היה חוכר יערות מ״פריצים” וסוחר בעצים. בירושלים התמסר כולו לעבודת הבורא. אני זוכר אותו מימי ילדותי הראשונים. הוא היה בעל קומה גבוהה ופנים עדינים. בשבתות אחה“צ הייתי מבקר בלוית אמי בבית סבא בחצר ״בית דוד” הקרובה למקום מגורינו בשכונת נחלת שבעה. סבא היה בוחן אותי בידיעות שרכשתי לי במשך השבוע בחדר. בחצר ״בית דוד" היו שני בתי תפלה, באחד התפללו לפי נוסח אשכנז ובשני לפי נוסח ספרד. היתה בה גם מקוה כשרה, שבה הייתי טובל לפעמים בערב שבת יחד עם אבי.

בימי ילדותי התרשמתי הרבה מספורי ההרפתקאות של הורי על מסעותיהם לארץ הקדושה. אבי ספר, שהוא ירד עם הוריו באניה בחוף אודיסה וגליו הסוערים של הים טלטלו את אניתם שבוע ימים, וכששקט הים ביום השמיני עגנה אניתם שוב בחוף מוצאם. אמי נסעה עם הוריה בעגלה אהולה על פני בצות רוסיה המערבית וערבות אוקראינה, בסירות על פני נהרות ובספינה על פני ימים במשך שנה שלמה. הבאים בימים ההם מאפריקה הצפונית או מאיטליה היו עולים ליבשה בחוף מצרים, ומשם נדדו שבועות במדבר הצחיח, בלוית משמר, מאימת הבדוים שוכני המדבר, עדי הגיעם לארץ הקודש. לנודדים אלה היתה עזה התחנה הראשונה בארץ. בתחלת תנועת חבת ציון גדלה העליה, אם כי בממדים מצומצמים, גם מארצות אירופה המרכזית, בהשפעת החתם־סופר בפרשבורג ומשה הס בגרמניה. בין עולים אלה היו גם יהודים אמידים שברצונם היה לחיות בירושלים ולהחיותה. ביזמתו של איש רב פעלים מעולי גרמניה, ר' עזריאל זליג הויזדורף, הקימו ״הפקידים והאמרכלים" באמסטרדם, חברה לתמיכת ישוב הארץ, החל משנת תרי“ח (1858) את השכונה היפה ״בתי מחסה” על הר ציון. עד שנת תרס"ה שבה הלך לעולמו, ראו את ר' זליג הויזדורף מתרוצץ בחוצות קריה נמוך קומה במטפחת אדומה בידו הימנית, והוא מוכן לבוא לעזרת הנצרכים. יהודי הונגריה התיישבו ברחוב הגיא ובנו את בית מדרשם סמוך למקום המקדש.

הקונסוליה הבריטית בירושלים העריכה במאי 1864 את אוכלוסית העיר ב־ 15,000 נפש, בהם 8000 יהודים, 4,500 מוסלמים והשאר, כלומר 2,500 נוצרים. בשנת 1875 היו בירושלים, לפי הערכתו של ד"ר ב. נוימן, מי שהיה רופא בית החולים רוטשילד, 13,000 יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של 36,000 נפש. האוכלוסיה הנוצרית גדלה באחת עשרה שנה פי שלשה ויותר, הואיל ואחרי מלחמת קרים הרבו כל העדות הנוצריות להקים בעיר הקודש מנזרים וכנסיות, שאליהם זרמו נזירים מכל ארצות אירופה, מאסיה ומאפריקה. כמו כן התישבו בה כתות דתיות נוצריות חדשות ששאפו לקדושה וטהרה.

 

אורח החיים של יהודי ירושלים    🔗

הרכוש היהודי בנכסי דלא ניידי היה דל, והמעט שהיה ליהודים היה ברובו הקדש לכוללי החלוקה, לישיבות ולבתי חסד וצדקה¹. רוב חצרות המגורים של היהודים, לרבות החצרות שברובע היהודים, היה שייך לערבים ומוחזק בידי יהודים. בעלי יזמה ואנשי מעשה היו חוכרים חצרות אלו מאת בעליהן הערביים ומשכירים את דירותיהן לאנשים פרטיים.

בעל החזקה (בספרדית ירושלמית “החזקיר”) היה מאשר את חוזה החכירה עם בעלי החצר בבית הדין של הרבנות, ואיש לא השיג את גבולו, וממילא נשארה החזקה ברשות המחזיק בה לכל ימי חייו, והוא היה אף מוריש אותה לבניו אחריו או מוסר אותה בתורת נדוניה לבתו. חצרות אלו היו ידועות בעיר בשמות מחזיקיהן, כגון חצר נחום שקלובר, חצר פישל נגיד, חצר הרשל ארקה’ס וכדו'.

אני ראיתי את אור העולם בז' באדר תרל“ד בחצרו של ר' נחום משקלוב, ברחוב המדרגות היורד אל הגיא מול ״החנויות”. זאת היא חצר מגורים טיפוסית בירושלים העתיקה. היא סגורה כלפי חוץ ליתר בטחון מפני גנבים ושודדי ליל. במבוא הקמור והאפלולי, הבנוי בצורה של ר כדוגמת מבואות העיר העתיקה, נמצאים חדרי השמוש המשותפים לכל דיירי החצר, ובו מצטברת האשפה עד שבא, פעם בשבוע הזבל להוציאה בשקים על גבו של חמור דרך שער האשפות אל גיא הטירופויון, מחוצה לעיר, שנמלא עד לגובה רב מהאשפות של דורות רבים. בצדי החצר המרובעת בנויות הדירות בנות חדר אחד כל אחת. רק מעט שמש, אור ואויר צח חודרים בשעות הצהרים לתוך הדירות דרך הפתח הפתוח והחלון. באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוים מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שואבים מהבור בדלי של פח מים לשתיה, לבשול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה מתמלא הבור מים ועובר על פי מדותיו, ואילו בשנה שחונה ישתו התושבים מים במשורה. משגדלה מצוקת המים, היו הערבים יושבי כפר השילח מביאים מים בנאדות־עור מהשילח ומוכרים נאד המכיל כשלושים ליטר במחיר חמשה גרשים – בימים ההם מחיר מופרז, כשתקציב ההוצאות של משפחה בינונית לא עלה על מאה גרוש בשבוע.

מימים מקדם היו זורמים מים ממעיינות עמק ברכה (אל־ערוב) ומברכות שלמה, שמדרום לירושלים בדרך לחברון, אל הבורות הגדולים שבחצר מקום המקדש. מים אלה היו משמשים מלאי לתצרוכת יושבי העיר. בתקופה בה שררה העזובה בארץ, נחרבה אמת־המים, הבורות שבחצר המקדש נתרוקנו, וצרת המים גרמה למחלות ולמגפות. בעלות משה מונטיפיורי בפעם החמישית לירושלים בשנת המגפה תרכ“ו (סוף 1865) שקל על יד הפחה 300 לי”ש לתקון אמת־המים, וליושבי העיר היתה אז הרווחה. גברים ונשים יצאו מחצרות מגוריהם אל השקתות שברחובות הראשיים ונשאו פחים מלאי מים לבתיהם. אולם ערביי כפר השילח, שראו את עצמם מקופחים בפרנסתם על ידי הסדר זה, הרסו את התעלות, ומצוקת המים חזרה ליושנה.

מעטים הם מעינות המים בירושלים. בנחל קדרון, לרגלי המלוא (עיר דוד), נובעים במעמקי האדמה מי הגיחון היוצאים בתעלה תת־קרקעית, היא הנקבה שחוצבה בימי חזקיהו, אל ברכת השילוח וסמוך לה, במקום התלכדות נחל קדרון וגיא בן הנום, נמצאת עין רוגל, היא באר עמוקה, שאליה מתכנסים עורקי מים תת־קרקעיים. בשנה מבורכת בגשמים מתמלאת הבאר ועוברת על פיה ומימיה זורמים בנחל קדרון אל ים המלח. משקרה הנס הזה בשבט או באדר, היו תושבי העיר יורדים בהמוניהם לעין רוגל לחוג את חג המים וליהנות מהמראה הנדיר של זרימת מים בנחל. תזמורת הצבא היתה מנעימה לקהל החוגגים במנגינותיה, והילדים השיטו, על פני המים הזורמים בנחל, סירות ניר וקליפות של תפוח זהב.

תושבי ירושלים לא זו בלבד ששתו מים לחץ אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם שאנו מעלים היום על שולחננו ללא כל טורח בהכנתן, היתה צריכה עקרת הבית להכין מראשיתן ועד סופן. בעונת הקציר קנה אבי המשפחה את החטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב״חלוקה" או לווים כסף ברבית גבוהה. אחת לשלשה חדשים היו בוררים את החטה לתצרוכת הבית, רוחצים ומייבשים אותה בשמש ומביאים אותה לטחנת הקמח. פעמיים בשבוע לשה עקרת הבית את הבצק, בתחלת השבוע לאפות ככרות לחם לכל ימות השבוע ובליל ששי לאפות חלות ועוגות מצות לכבוד שבת. באשמורת הבוקר הראשונה של יום ששי הביאה את מעשה ידיה לבית המאפיה וחכתה שם עד שהחזירה את החלות ואת העוגות הביתה. מצרכי מזון ראשונים במעלה היו גם שמן שומשמין ושמן זית שאותם היו קונים במחיר מוזל בעונת המסיקה לתצרוכת בכל השנה.

הרובע היהודי בעיר העתיקה. מימין למעלה ביהכ״נ ״תפארת־ישראל״

רחוב בעיר העתיקה.

העתון ״שערי ציון״ שעורכו היה חיים פרס

שרה פרס

המחבר ורעיתו מרים, לבית פפירמייסטר, לאחר נישואיהם בשנת 1898

במאכלים נהגו צנע. בשר ודגים אכלו עפי“ר רק בשבת בשלוש הסעודות. בחמין בשלו פשטידה שמנה ולפעמים הוסיפו עליה גם מעיים של בקר או צאן ממולאים בקמח ובשומן. לסעודות שבת היו עפי”ר מזמינים יהודי עני ובודד. אני זוכר את ר' יודל הזקן, שסעד על שולחננו בחצר נחום שקלובר בשבתות שנים רבות. החלב היה יקר המציאות. הספרדים שתו קפה שחור. משפחה אשכנזית ברוכה בילדים קטנים קנתה מהחלבן ״הקלצקר" רבע עד חצי ליטר חלב ליום. חלבן זה היה יורד בכל יום ויום על גבי חמורו לכפר השילח ומעלה משם כארבעים ליטר חלב, שהספיקו כנראה לתצרוכת של כל בני העדה.

בגלל צפיפות הדיור והמחסור בשמש ובאור צח התרכזו חיי המשפחה, ביחוד בימות הקיץ החמים, בחצר בה בשלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל לחצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאוורור ולחמום בשמש, ולפנות ערב התישבו בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, הוא טס (סיניה) גדול של מתכת המונח על כסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המטה וישנו שנת ישרים.

טובה יותר היא הקומה העליונה של הבית המבורכת בשפע של שמש, אור ואויר. גגות הקומה התחתונה משמשים לה חצר, וחלונות הבתים נשקפים מעל לכפות הבתים הקרובים על פני מרחק רב. יש ועל יד החצר העליונה נמצאת ״חכורה“, היא שטח בלתי מרוצף על פני עיי המפולת של חורבה עתיקה. באמצע החכורה עומד עץ עתיק יומין, זית, תאנה, תות, תמר או שקמה, שבצלו מבלים השכנים בשיחת חולין את שעות המנוחה שלהם בשבתות ובמועדים. יש וחצרות אחדות מחוברות על ידי מבוא משותף מצד הרחוב. קבוצת חצרות טפוסית כזאת היא ה״חוש” (בערבית: חצר, מכלאה) בסופו של רחוב חב“ד, על יד המנזר הסורי. בחצרות החוש סבך של דירות תחתיות, שניות ושלישיות. בחצר הראשונה בנוי מעל לבתי המגורים בית כנסת קטן, שתלמידי החתם־סופר, ר' צדוק, ר' יוחנן שלאנק ואחרים, שהשתקעו בחצרות אלו החל משנת תרט”ו (1856), הקימוהו במחצית השניה של המאה הי"ט.

עם רבוי האוכלוסיה היהודית בשנות הששים והשבעים של המאה הי“ט התישבו היהודים בחצרות שבגיא טירופויון, משער שכם עד הרחוב העולה לשער השלשלת של אל־חרם א־שריף, ועד הרובע המוסלמי באב אל חוטה בצפונה של העיר הגיעו. את הרחוב העובר לאורך הגיא טירופויון קראו היהודים רחוב חברון, כי בו התישבו יהודים מחברון ובו היה הח’אן שממנו יצאו בשיירות לחברון. חצרות גדולות ומרווחות היו חצר מנדל ראנד הגובלת ב״חנויות”; החצר של פישל נגיד ליד השער השלישי של מקום המקדש, שבה השתקע אליעזר בן יהודה בעלותו לירושלים ולבש כדרך הספרדים קפטאן חגור חגורה רחבה ועליו גלימה ותרבוש חבוש לראשו; החצר של הרב חיים אברהם גאגין, ובה בית הדפוס, שבו נדפס העתון ־שערי ציון" בעריכתו של אבי; החצר של ״החבצלת" סמוך לסראיה (בית הממשלה) שבקומתה התחתונה היה בית הדפוס של י״ד פרומקין ובו נדפס העתון ״חבצלת“, ובקומתו העליונה היה ״החבצלת” (כך נקרא עורך העתון) מסב בשבתות עם חסידיו לשולחן ערוך תחת כפת השמים לסעודה השלישית או לסעודת מלוה מלכה. באמצע הגיא היה לישיבת ״תורת חיים" בית גדול, שבו הגו תלמידי חכמים במשך שנים רבות בתורה, וקרוב לשער שכם רכש ר' משה ויטנברג חצר גדולה, שהקדישה למוסדות של צדקה.

החיים בכפיפה אחת יצרו עפי"ר יחסים כמעט משפחתיים בין השכנים. אחרי שבוע של עמל ועבודה קשה בהחזקת הבית היו השכנות מתישבות בשבת בחצר על שרפרפים נמוכים ומבלות שעות אחדות בשיחת חולין אגב פצוח גרעיני אבטיח או דלעת או בטנים קלויים, כשילדיהן הפעוטים משחקים לרגליהן. בו בזמן הלכו הגברים ובניהם המבוגרים לבית המדרש להאזין לדברי המגיד מישרים, לקרוא את פרק היום בתהלים או ללמוד פרק משניות ולהתפלל את תפלת המנחה. שמחה כי היתה בבית אחד השכנים והשתתפו בה כל דיירי החצר, וכן לקחו כולם חלק בצער המשפחה במקרה של אסון ואבל.

בין היהודים ובין הערבים המוסלמים התקיימו בדרך כלל יחסי שכנות תקינים. על כך מעידות גם אפיזודות אחדות מהשנים ההן. אמו של אבי, פייגה המילדת, היתה מקובלת כמילדת בבתי הערבים כבבתי היהודים. ומעשה בבנו בן העשר של סלים אפנדי אל־חוסייני, ראש עירית ירושלים שחלה במחלת הטיפוס. כשהסבתא שלי, שעזרה בזמנו להביא את הילד הזה לאויר העולם, סרה לבית ראש העיריה לדרוש בשלומו של הילד, בקש ממנה האב המודאג ללכת עם מנין יהודים לכותל המערבי להתפלל לשלומו של החולה. היא מלאה ברצון את בקשתו, ובלילה שלאחר עריכת התפלה על יד הכותל בא המשבר במחלה, והילד שב לאט לאט לאיתנו. בשמחתו על החלמת בנו הזמין ראש העיריה את מנין המתפללים לביתו לסעודה, שהוכנה עבורם במסעדה כשרה ברחוב היהודים. במשך הזמן נשתנו יחסי השכנות. אותו ילד, מוסא כאזם שמו, שלהחלמתו התפללו היהודים התמימים על יד הכותל הקדוש להם, כשגדל וירש את מקומו של אביו, כזקן משפחת החוסיינים אחרי מלחמת העולם הראשונה והכרזת בלפור, היה לראש צוררי ישראל.

והנה מעשה שהיה בכותב הטורים האלה. פעם אחת, ביום ששי בשבוע. בשעה שאמי היתה עסוקה בבית התבשיל בהכנת המאכלים לשבת, עלה בדעתי לצאת קצת אל המרחב ואני אז בן ארבע. ירדתי מדירתנו, שהיתה בקומה העליונה בחצרו של ר' נחום משקלוב, אל החצר התחתונה, ומשם יצאתי אל רחוב המדרגות המוביל ישר אל ״החנויות" (בשם זה נזכר במקרא ובתלמוד רחוב קמור המוביל מהגיא [טירופויון] אל חצר בית המקדש. ירמיהו ישב בבית הבור שבחנויות ימים רבים (ירמיהו לז, טז'). מ' שנה לפני חורבן הבית השני גלתה לה הסנהדרין מחצר בית המקדש וישבה לה בחנויות ( שבת טו, א; עבו"ז ח, ב). משני צידי רחוב זה נמצאות חנויות עתיקות שאינן בשמוש, ובצד ימין נמצא בית המרחץ חמאם א־שיפאע (מרחץ בריאות). עברתי לאורך רחוב זה ונכנסתי לחצר אל־חרם א־שריף, בה מצאתי ענין במשחק סמוך למסגד. משיצאו הערבים מתפלת הצהרים במסגד אל־אקצא (זוהי התפלה בצבור היחידה בשבוע של המוסלמים הנערכת ברוב עם במסגד הגדול) וראיתי את עצמי מוקף המון אנשים, שהתבוננו בילד בעל התלתלים הזהבהבים, פרצתי בבכי. אז לקחני אחד הערבים בזרועותיו והביאני לביתה של סבתא, שגם היא היתה גרה בקרבת מקום המקדש.

ר' נתן נטע הירש המבורגר, יהודי נאה לבוש קפטאן של משי ומעליו גלימה צהובה וחבוש בימות החול כובע של קטיפה שחורה ובשבת שטריימל מהודר, היה בימים ההם המוהל הידוע בירושלים. הוא קיים את מצות ברית מילה, שלא על מנת לקבל פרס, בגופותיהם של ילדי ישראל וגם של ילדי המוסלמים, הנמולים בילדותם עד שנתם השלוש עשרה. חתן היום היה רוכב בדרך אל המסגד על סוס דוהר ומקושט, ואחריו הולך קהל המשתתפים בטכס, ובתוכם ר' נטע הירש, שאליו התיחסו כולם בכבוד הראוי.

נשי ישראל נוהגות היו להקפיד על הנקיון. בערב פסח סיידו את דירותיהן מבפנים ומבחוץ, והחרוצות שבהן היו מסיידות כמעט בכל ערב שבת את הקירות מסביב לחצר עד לגובה של מטר אחד לערך. חדרי רחצה עם אמבטיות ומקלחות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. האם רחצה את הילדים הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. הגברים הלכו בערבי שבתות עם בניהם הגדולים למקוה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד או שבקרבת בתי הכנסת האחרים. בערבי החגים היו הולכים להתרחץ בבתי המרחץ החמים, שהיו שלשה בעיר העתיקה: חמאם אל־עין (מרחץ המעין) בגיא, ליד הכניסה אל החנויות, חמאם א־שיפאע (מרחץ השפע, הבריאות) בתוך ״החנויות" וחמאם אל־בטרך (מרחץ האפטריארך) ברחוב המוביל למושב האפטריארך היוני־האורתודוכסי שברובע הנוצרים.

בבואך לבית מרחץ כזה הנך נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כפה עגולה בגובה של שנים עשר מטר לערך. באמצעו בריכת מים וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה של 4–5 מטרים מעל לרצפה תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים הם, ובכפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות יתר של גרשים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לארכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג. אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחדר ההזעה, יושב רגעים מספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלוהו לאולם המרווח. שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה, ברצותו הוא מזמין כוסית קפה ונרגילה (מין בקבוק לעשון טבק). כשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש את עצמו מעודן ורענן. לעתים מזומנות היו יהודים יורדים לנחל קדרון וטובלים במים הקרים של הגיחון, שקראוהו ״המקוה של ר' ישמעאל הכהן הגדול". נשים הרות מצאו סגולה בטבילה במי המעין המרעננים.

בלבוש היו נוהגים נשים וגברים צנע וצניעות. בתולה אשכנזית כשבאה בברית הנשואים היו מגלחים את שערות ראשה ומכסים את הראש בשביס לבל ייראו חו"ש השערות החוזרות וצומחות. בצאת האשה האשכנזית אל הרחוב התעטפה בסודר גדול המקופל במשולש באופן שהוא מכסה גם את אחורי גופה וגם את הזרועות ואת החזה. נשים ספרדיות לא נהגו לגלח את שערות ראשן ואף לא הקפידו בכסוי הראש כולו. אשה באה בימים בצאתה אל הרחוב היתה מתעטפת כדרך הנשים המוסלמיות העירוניות במאלאיה לבנה, מעין סדין המכסה את כל הגוף מהכתפים ועד הקרסולים והקשור אליו בחבל דק באמצעו. כשהלכה נגד הרוח היתה המאלאיה מתנפחת בחלקה העליון הקשור לגוף. נשים מוסלמיות זקנות היו מתעטפות במאלאיה שחורה. הגברים היו לובשים קפטאן ארוך חגור חגורה, גרבים לבנים ונעלים שחורות. בשבת לבשו מעל לקפטאן גלימה של צמר או של משי. האשכנזים חבשו לראשם בימות החול כובע של משי שחור ובשבת שטריימל והספרדים תרבוש אדום כמנהג הערביים. החכמים הספרדיים לבשו בימות החול ובשבת מעיל שחור היורד עד לקרסולים ועטפו את התרבוש אשר לראשם בעטיפה שחורה מסביב.

המצב הסניטרי הרעוע בעיר והמחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות גרמו למחלות, שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגפות, שהפילו חללים רבים. רשימות חברות הקדישא של הימים ההם נותנות תמונה מחרידה. רבה היתה במיוחד תמותת הילדים בגיל הרך. אמי ספרה לי על מחלת האסכרה, שפגעה במחצית ילדי העיר. בן נחמד היה לה, ילד בן שש. באחד הימים שב מ״החדר" כשהוא חולה. בצר לה רצה אמא לרופא היוני ד"ר מזראקי לקראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו עם שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד נחנק באותו לילה.

המוני העם פנו ברובם לרופאי־אליל, שאמרו לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם ״רופאים" אחרים שהשתמשו בתרופות. זוכר הנני את יונה ״הרופא“, יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון. הוא היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות. לעומתו עשה ידידיה הרופא, שהיה, לפי דבריו, ברוסיה חובש מוסמך, ובירושלים היה מומחה לכל מיני תחלואים, רושם טוב בחיצוניותו ובהליכותיו. קראו לו ״ידידקה השכור”, כי היה נוטה לכוס. כשבא לבקר אצל החולה, היה מדבר עם בני הבית בתקיפות ומצוה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ. בבית מרקחת ברחוב היהודים סדר לו גם מרפאת שנים בזמן שטרם היה רופא שנים בעיר.

עוד זמן רב לאחר מכן, כשכבר היו בירושלים בתי חולים, רופאים מובהקים ופוליקליניקות, היו האנשים, וביחוד הנשים, מבכרים את הרוקחים הותיקים על הרופאים המומחים: משה רובוביץ, רוקח בית החולים רוטשילד, שהיה ידוע בשם משה הרופא, שמעון שטרן, הרוקח של חברת ״למען ציון“, זלמן סולוביצ’יק, בעל בית מרקחת בשכונת מאה שערים ופישל לוי, בעל בית מרקחת בשכונת הבוכרים. בבית החולים ״בקור חולים” היו שני רופאים מקבלים חולים, ד“ר איינסלר וד”ר מזיא. אשה חולה בהכנסה לבנין בית החולים ועברה על פני בית המרקחת, פנתה לרוקח אברהם רוקח בשאלה, בעצת איזה משני הרופאים לשאול, ותשובתו היתה, שאין צורך כלל לפנות ״לרופאים“, כי הוא יתן לה תרופה, שתביא לה בודאי רפואה שלמה. ״רופאים” אלה עשו מה שעשו שלא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך רצון טוב לעזור לזולתם.

המיסיון האנגלי, שנצל את המצב הסניטרי הירוד למטרותיו, פתח בשנת 1842 בית חולים בשביל יהודים בלבד, ורופאיו היו גם מבקרים בבתי החולים חנם. בבית החולים האנגלי היה מונח על יד כל מטה ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מתוך הברית החדשה, והכומר היה עורך תפלה ביום ראשון ולעתים מזומנות אחרות בחדרי מטות החולים. הרבנים החרימו את בית החולים של המיסיון, והחרדים לדבר ה' נלחמו בו קשות, והיו מקרים שלא נתנו לקבור את המתים, שהוצאו מבית חולים זה, בבית הקברות היהודי. מטעם זה היו במקרים רבים מעבירים את החולה הגוסס לביתו. סלמה לגרליף מתארת בספרה Jerusalem בצורה דרמטית מעשה נקמה של קנאי ירושלמי על קברו של יהודי בהר הזיתים, שמת בבית החולים של המיסיון. יש להודות, שהאשכנזים היו זהירים יותר מלהשתמש בשרות המיסיון מאשר הספרדים ויתר עדות המזרח. על אף כל זאת היו שערי בית החולים של המיסיון פתוחים למעלה ממאה שנה עד תקומת מדינת ישראל.

במטרה לעזור לאחינו בציון ולהרחיקם מהשפעת המיסיון שלח משה מונטיפיורי בשנת 1843 את הרופא ד“ר שמעון פרענקל מהעיר צילץ שבשלזיה עם ציוד רפואי מלא לירושלים, והוא ענה לכל דורש חנם. קנאי ירושלים התיחסו לד”ר פרענקל באי־אמון בגלל התנהגותו הדתית החפשית ואף התאוננו עליו באזני מונטיפיורי. על אף כל זאת החזיק ד"ר פרענקל מעמד בירושלים במשך שלש עשרה שנה.

בפעולותיו הברוכות למען ירושלים עורר מונטיפיורי את התענינותם של נדיבי עם ישראל במצב הישוב היהודי בעיר זו. יעקב (ג’ימס) רוטשילד בפריז שלח בתחלת שנת 1945 את ד“ר אברהם (אלברט) כהן, נשיא ועד העזרה היהודי בפריז, לירושלים לכונן בה בית חולים ומוסדות צדקה וחסד אחרים. הוא רכש מאת הקהלה הספרדית את הבית, ששמש עד אז בית תלמוד תורה ברובע המידאן, במעלה העיר העליונה הצופה אל פני הר המוריה על שני מסגדיו הגדולים ומעבר לו אל הר הזיתים. בחצר גדולה, מרובעת ומרווחת, מלאה אור ואויר צח, היה בארבעת צדדיה בנין בן שתי קומות. בבית זה, שתוקן ושופץ, נפתח בר”ח אב תרי״ד (26 ביולי 1854) בטכס חגיגי בהשתתפות רבני העדה וחכמיה ובנוכחות הקונסולים האוסטרי האנגלי, הפרוסי והצרפתי, בית החולים היהודי הראשון שנקרא על שם מאיר אנשל רוטשילד, אבי השושלת האצילה והנדיבה.

המוסד הועמד תחת חסותו של קיסר אוסטריה־הונגריה פרנץ יוסף, נושא התואר ״מלך ירושלים“. ד”ר ברנהרד נוימן, ששמש עד אז כרופא הקהלה היהודית בירושלים, נתמנה לרופא ראשי ומנהל הבית. לאשפוז חולים קבעו 18 מיטות בקומה העליונה ובקומה התחתונה היו חדר קבלת חולים, חדר הנתוחים, בית המרקחת, בית כנסת וחדרי המשק והשרות. ציוד רפואי מצוין וכל התרופות הדרושות נשלחו מפריז. חוץ מן הטפול בחולים הפנימיים נתקבלו לטפול במרפאה של בית החולים חולים מן החוץ ללא הבדל דת ועדה, ובשעת הצורך ביקר הרופא בבתיהם של החולים באין מקום להם בבית החולים.

בית חולים זה קשר את בית רוטשילד אל ארץ ישראל בקשרים חזקים, שחוזקו והודקו בדורות הבאים. בעצתו של אלברט כהן, שעלה מאז עוד ארבע פעמים לירושלים, הבטיח ג’ימס רוטשילד את קיומו של בית החולים על ידי קרן, שפירותיה הספיקו להוצאות החזקת המוסד והתפתחותו העתידה.

ארבע שנים אחרי פתיחת בית החולים רוטשילד, פתחה גם החברה הירושלמית ״בקור חולים", שחבריה היו מקיימים במשך שנים רבות את מצות בקור חולים, בית חולים, שראשיתו היתה מצער, ואילו במשך השנים הבאות הלך והתרחב והיה למרכז רפואי חשוב בעיר העתיקה.

בשנת 1878 התקיימו בירושלים חמשה בתי חולים, שנים של יהודים אחד של המיסיון האנגלי, שגם הוא היה מיועד ליהודים, אחד של העדה היונית־האורתודוכסית ואחד של הדיאקוניסיות הגרמניות הפרוטסטנטיות. מספר המיטות בכל בתי החולים האלה יחד לא עלה אז על מאה וחמשים, ובו בזמן מנתה כבר האוכלוסיה של ירושלים 36,000 נפש. באותו זמן היו בה שמונה רופאים יהודים (הותיק בהם היה ד"ר פופלס) ועשרה רופאים לא־יהודים. יחס מספרי זה בין הרופאים היהודים והלא־יהודים לא נשתנה עד סוף המאה הי“ט אעפ”י שהיחס של כלל האוכלוסיה היהודית והלא־יהודית נשתנה בהרבה לזכות האוכלוסיה היהודית.

בשנת 1890 באו מגרמניה שני רופאים צעירים לירושלים. ד“ר משה ולך, מטעם העדה האורתודוכסית בפרנקפורט בשתוף עם ״הפקידים והאמרכלים” באמסטרדם, פתח פוליקליניקה בעיר העתיקה, וד“ר פויכטואנגר, שנשלח מטעם החברה ״למען ציון” בראשותו של הרב מרדכי הורוביץ בפרנקפורט, פתח פוליקליניקה בעיר החדשה. רופאים אלה, כל אחד לחוד ושניהם יחד מלאו את שליחותם באמונה ובמסירות ותרמו תרומה ניכרת להבראת האוכלוסיה היהודית. ב״נחלת שבעה" זכור לי בקורם של שני הרופאים הצעירים בביתנו כשחליתי במחלת האינפלואנצה, שבאה על ירושלים כמגפה קשה. הערבים וכמוהם גם היהודים כנוה בשם אבו רוכב (אבי הברכים). פויכטואנגר עזב את ירושלים עם תום שלש שנות שרותו לפי החוזה עם ״למען ציון" וחזר לעיר מולדתו מינכן ובמקומו בא ד“ר קרישבסקי. ד”ר ולך הקדיש את חייו לירושלים היקרה לו והקים בה את בית החולים הגדול ״שערי צדק" הידוע בעירנו בשם ״בית החולים ולך".

בימות הקיץ החמים היו נשי ירושלים יוצאות בשבתות עם ילדיהן לשאוף קצת אויר צח ברחבה שבמנזר הארמנים. הן היו יושבות על אצטבת האבן הארוכה הבנויה לאורך קיר גבוה בצל העצים העתיקים שמאחורי הקיר. כשהתחילו בונים מחוץ לחומות והשכונות ״משכנות שאננים“, ״מחנה ישראל” ו״נחלת שבעה" כבר עמדו על תלן ונסלל הכביש הראשון מיפו לירושלים, היו תושבי ירושלים יוצאים בראשי חדשים ובימי חול המועד דרך שער יפו אל מחוץ לעיר ומטיילים עד מעלה רחוב יפו, במרחק כמאתים מטר מהשער, שם היה בית חניה שממנו יצאו עגלות הדיליז’נס ליפו. יום אחד בשנה, בל"ג בעומר, יצאו כמעט כל יהודי ירושלים, מי ברגל ומי ברכיבה על גבי חמור, לקבר שמעון הצדיק שלרגלי הר הצופים. שם בילו את כל היום בצל העצים שבחורשה. באסרו חג של שבועות יצאו דרך שער ציון להשתטח על הקבר המיוחס לדוד המלך, ובחודש אלול נסעו לקבר רחל הסמוך לבית לחם.

כשנסלל הכביש הראשון בארץ, והוא נחנך בעלות הקיסר פרנץ יוסף לירושלים (בשנת 1869), לפני הנוכת תעלת סואץ, נקט אחד משיירי הקולוניסטים הווירטמברגים הראשונים, שהתישבו על יד יפו, את היזמה להביא לארץ עגלת נוסעים לשרות הצבור. מאז יצאה בכל יום עגלה אחת מירושלים ליפו וחזרה למחרתו לירושלים. כעבור זמן מה, כשנשבר סרן העגלה, נשבתה התנועה עד שנמצא בארץ אומן, שהצליח להתקין בעגלה סרן חדש.

בימי ילדותי כבר היה קיים שרות סדיר של דיליז’נסים בכביש ירושלים־יפו בידי יהודים. הראשון או אחד הראשונים, שעסקו במלאכה זו, היה חיים יענקל העגלון, שהליכותיו לא היו כשרות. קרה ותפסו אותו בפריצה ובגנבה, ועפ"י פקודת ר' שמואל סלאנט נענש בעונש מלקות.

אף על פי שאז היתה הנסיעה קלה בהרבה מבשנים הקודמות וכמעט שלא קרו מקרי שוד בדרכים ונדירות ביותר היו תלונות על ידי הפיכת העגלה, עוד היתה הנסיעה מירושלים לעיר החוף בחזקת מעשה רב. רבה היתה התכונה מסביב לעגלה היוצאת. בני משפחה, שכנים וידידים באו לברך את היוצאים לדרך ולוו את העגלה עד השכונה ״נחלת שבעה". כאן הוציא היוצא לדרך את סידור התפלה, קרא את תפלת הדרך ונפרד ממלויו. הנסיעה בכביש, שלא תוקן מאז נסלל לראשונה, לא היתה מתענוגות העולם הזה. בעליה להר קסטל נתבקשו הצעירים לרדת מהעגלה, כדי להקל על הסוסים לגררה במעלה ההר התלול. שתי תחנות ראשיות היו בדרך: שער הגיא (באב אל־ואד) ורמלה. בשער הגיא גבה בעל האכסניה, שאותה חכר מחוכר מס הדרכים, מכל נוסע מעין מס בסך שני מטליקים (20 פרוטה) תמורת כוסית קפה שחור, שהגיש לו מבלי שבקש זאת מידו. סרב מישהו לקבל מידו הקפה, שפך אותו המגיש על הארץ וגבה בתוקף את עשרים הפרוטות. את מס הדרכים החכירה הממשלה מדי שנה בשנה לכל המרבה במחיר, כביכול. למעשה חכר אותו הפקיד הגבוה או האפנדי הקרוב לצמרת השלטון והעביר את זכותו ליהודי, שהיו לו קשרים אתו.

היוצא לדרך מירושלים בשעות שלאחר הצהרים היה לן באכסניה שבשער הגיא, השכים לצאת מכאן בעלות השחר והגיע ליפו בשעות שלפני הצהרים. היוצא ליפו בשעות שלפני הצהרים היה לן באכסניה היהודית שברמלה, שהתקיימה בעיר זו מאז התחלת ההתישבות החקלאית היהודית ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. משהגיע הנוסע בשלום למחוז חפצו, עלה בשבת לתורה וברך את ברכת הגומל. העליה מיפו לירושלים היתה בסדר הפוך. נקודת תורפה אחת עוד היתה בכביש ירושלים־יפו במחצית השניה של המאה הי“ט: צאצאי השיח' אבו ע’וש שהיה במאה הי”ח עריץ הכפר קרית יערים, הנקרא עד היום על שמו, וכנופיתם הפילו את חיתיתם על הדרך העולה לירושלים. בשנות השמונים נהרג ונשדד על ידי השודדים האלה בקרבת אבו ע’וש היהודי המומר ברגמן, בעל טחנת קמח גדולה בירושלים.

לפני היות עגלות בארץ וגם בזמן הראשון לקיומן, היו תיירים עולים מעיר החוף לירושלים באפיריון, שנשאוהו שתי פרדות, אחת מלפנים ואחת מאחור. לפעמים ראיתי גם שני סבלים, אחד מלפנים ואחד מאחור, נושאים תייר או תיירת באפיריון בתוך העיר פנימה. משה מונטיפיורי סייר בחצר מקום המקדש בשבתו באפיריון, לבל תדרוכנה רגליו על אדמת הקודש.

רווח והצלה הביאה לירושלים המבודדת מסלת־הברזל, שנבנתה על ידי חברה צרפתית ברשיון שניתן מאת השער העליון ליליד ירושלים יוסף נבון. כשנכנסה לירושלים, בקיץ 1892. הרכבת הראשונה, חכה לה קהל גדול של סקרנים בתחנת הרכבת ומסביב לה לראות בפלא הגדול של תנועת שורה ארוכה של מרכבות שאין סוסים רתומים להן. ערבים צעירים, ששכבו על הקרקע לראות במו עיניהם איך שמתגלגלים הגלגלים על פסי הברזל, בהכנס הרכבת לתוך התחנה התפרצו בקריאה: באללה אל־שיטאן! (באלקים השטן!). אעפ“י שהרכבת עשתה אז את הדרך בין ירושלים ליפו (96 ק"מ) בארבע שעות, הרי גרמה בכ”ז להקלה גדולה בתנועה ובהעברת משאות. מאז גדלה תנועת הנוסעים בין ערי החוף וכפרי השפלה לבין ירושלים ורב והלך משנה לשנה מספר התיירים והצליינים.

 

קהלות ישראל בירושלים במחצית השניה של המאה הי"ט    🔗

היהודים יושבי ירושלים היו מפולגים לעדות שונות. השלטונות התורכיים הכירו מאז ומתמיד בעדת הספרדים בלבד כעדת היהודים (אל־יהוד). ורבם הראשי, הנושא את התואר ״ראשון לציון“, הוכרז, בשנת 1842 בהתאם לתקנות המשטר החדש של השולטן עבד אל־מג’יד על פי מאמר המלך בטכס רשמי. כ״חכם באשי” (ראש הרבנים) לא“י באותן הזכויות, שהיו לאפטריארכים של העדות הנוצריות הותיקות. החכם באשי הראשון היה הרב ר' אברהם חיים גאגין (אג"ן). האשכנזים, שרובם ככולם חסו בצל ממשלות זרות, נחשבו כזרים ומשום כך היו משוללים כל אותן הזכויות שהיו לעדת הספרדים. מאז כוננה בירושלים עדה אשכנזית חזקה נלחמה היא על זכויותיה האלמנטריות, עד שבשנת תרכ”ו (1866) הכריז שיח' יוסף א־צדיק, ראש בית הדין הדתי האסלאמי (מחכמת א־שריעה) – לפי מקורות אחרים השיח' אסעד – בירושלים בהשתדלותם של הקונסולים הבריטי האוסטרי והפרוסי, שגם האשכנזים הם מזרע אברהם יצחק ויעקב וזכויותיהם שוות בכל דבר לאלו של הספרדים. באותה שנה יסדה עדת האשכנזים חברה קדישא נפרדת משל הספרדים, ורק בשנת תרל“ד (1874) הצליחו האשכנזים לפתוח בית מטבחיים מוכר ע”י השלטונות הדתיים של המוסלמים, שהיה לו ערך בחיים הכלכליים של העדה האשכנזית.

רבה הראשי הרשמי של עדת האשכנזים היה ר' מאיר אוירבך (הרב מקאליש) שעלה בשנת תר“ך (1860). סגנו ר' שמואל סלאנט שהאריך ימים הטביע את חותמו כרב ראשי משנת תרל”ח (1878) במשך שני דורות על קהלת האשכנזים. המתיחות שקמה בין הספרדים והאשכנזים בעקבות הפעולות שנעשו לבטול תלותה של העדה האשכנזית בעדה הספרדית, נתרופפה במרוצת השנים, ומנהיגי עדת האשכנזים, ובראשם הרב שמואל סלאנט השתתפו בשנת תרנ"ג בבחירת הרב יעקב שאול אלישר ובהכתרתו לחכם באשי וראשון לציון בבית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי.

מאידך נפלגה עדת האשכנזים מראשית ייסודה וביסוסה לשני זרמים, כפי שהתקיימו בצפת מאז עלות תלמידי הגר“א וחסידי הבעש”ט והועברו משם לירושלים עם פליטי הרעש, המגפה והבזה בשנות השלושים של המאה הי“ט. שני זרמים אלה היוו שתי עדות נפרדות: עדת האשכנזים–הפרושים ועדת האשכנזים–החסידים. לשתי העדות היו בתי כנסת, בתי דין רבניים ובתי תלמוד תורה נפרדים. משנת תרי”ב היוו חסידי חב“ד גם הם פלג בפני עצמו בתוך העדה האשכנזית, אף כי בלא מוסדות עדתיים מיוחדים. וכן עשו בני כולל ״שומרי החומות” כשגברה העליה מהונגריה.

לא היתה שפה משותפת, תרתי משמע, לכלל היהודים יושבי ירושלים. בני העדות השונות דברו בלשונות ובניבים שהסכינו להם בארצות מוצאם או מוצא אבותיהם. הספרדים דברו ספרדית־יהודית (לשון הספרות שלהם היא הלאדינו), המסתערבים דברו ערבית ארצישראלית, המערבים ערבית בניב של צפון אפריקה, הקווקאזים גרוזינית, יוצאי חצי האי קרים תתרית והאשכנזים אידית בניביה השונים. הערבית היתה שפת הרחוב המשותפת לכל תושבי העיר, העוסקים בעבודה ובמסחר, ואילו תלמידי חכמים מבני העדות השונות כשנפגשו יחדיו דברו ביניהם עברית בהברה הספרדית. הרגלי חיים ומנהגים שונים מנעו בעד התמזגות בני העדות השונות, ומשום כך היו גם נשואי תערובת ביניהם נדירים. ספרדים, אשכנזים, מערבים וגרוזינים התגוררו עפי"ר בחצרות מיוחדות, התפללו בבתי תפלה מיוחדים, והילדים למדו בחדרים, בבתי תלמוד תורה ובבתי מדרשות מיוחדים. היו גם מועצות דתיות ובתי דין מיוחדים לספרדים, לאשכנזים־פרושים ולאשכנזים־חסידים.

הספרדים המעורים יותר בקרקע המולדת נבדלו מהאשכנזים גם במזגם המתון, בדעתם המיושבת ובהשקפותיהם המתונות על ערכי הדת, החנוך והתרבות של עם ישראל בארצו. הרב הראשי היה שוכן כבוד במידאן ( בתורכית הרחבה, הככר), היא ככר לא גדולה, אבל היחידה, במרכז הרובע היהודי בעיר העליונה, מול הכותל המערבי. על ידו היו המועצה הדתית ובית הדין של עדת הספרדים. בסוף המאה הי“ט העתיק הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) את משכנו אל שכונת אבן ישראל שמחוץ לעיר העתיקה, ואתו עברה גם הנהלת העדה הספרדית. ארכיון העדה הוצבר בשקים והועלה לעליית הגג של הבית בעיר העתיקה ללא שמירה כלשהי. והנה קרה שהשמש הממונה על הבית מכר שקים מלאים תעודות חשובות לחנונים ברחוב היהודים, שעטפו בהן מצרכי מזון שנמכרו לקונים. כך הלכו לאבוד תעודות היסטוריות, כגון הפירמאן שניתן מטעם השלטונות התורכיים בקושטא לבנין בית הכנסת ״בית יעקב” בחורבת ר' יהודה חסיד.

בית הכנסת המרכזי של הספרדים היה ביהכ“נ רבן יוחנן בן זכאי ברחוב היהודים, שהוקם לאחר שגזלו העריצים הערביים מהעדה את בית הכנסת של הרמב”ן שליד חורבת ר' יהודה חסיד והפכוהו לטחנת קמח. אל בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי ירדו מהרחוב במדרגות בחינת ״ממעמקים קראתיך ה' “. היו בו ארבעה בתי תפלה מחוברים יחד על ידי מסדרון קטן. בית התפלה העתיק ביותר היה ״קהל ציון” על ידו ״קהל תלמוד תורה“, אחריו ״קהל מדיו” (בלאדינו: האמצעי) ולבסוף ״קהל לוס איסטנבולוס" (בית התפלה של יוצאי איסטנבול). בבית התפלה ״קהל ציון" היתה הגניזה, שממנה הוצאו בכל שנה ושנה בחוה“מ סוכות (״השמות” הגנוזים והובלו תחת חופה בטכס רב־רושם ובלוית קהל רב לגניזה בבית הקברות הישן שבמורד הר המוריה. ביזמתו של ד"ר י.ל. מגנס נפתחה הגניזה הזאת בשנת 1922 והוצאו משם כמה דפוסים ישנים הנשמרים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

בבית הכנסת ״בית אל" הקרוב היו המקובלים הוגים יומם ולילה בתורת הנסתר. בישיבות, שנוסדו והוחזקו בכספי נדיבים מחו“ל, במיוחד על חשבון נדיבים באיטליה, בבגדאד ובהודו מבין יוצאי בגדאד, למדו ״חכמים” ופרחי כהונה, שנתמכו על ידי פטרוני הישיבות. למערבים היה בית תפלה משלהם בבנין הכולל שברחוב המדרגות הסמוך להר הבית.

מרכזה של עדת האשכנזים הפרושים היתה חצר חורבת ר' יהודה חסיד, בקצור ״החורבה“, באמצע רחוב היהודים. בחצר גדולה זו, שהיתה הקדש ליהודים האשכנזים מימי הרמב”ן והיתה ידועה בפי הערבים בשם דיר א־שכנאז“, השתקעו ר' יהודה חסיד משדליץ ושלוש מאות מלויו שהגיעו לירושלים בערב ראש השנה תס”א (1700). ר' יהודה החסיד לא האריך ימים בירושלים, ועדת חסידיו שקעה בחובות, שחבה למלוים ברבית ערביים, והם הביאו שואה על כל העדה. שמונה עשרה שנה אחרי בואם לירושלים התנפלו עליהם הנושים בשעת התפלה בשבת בבית הכנסת, ומאימת הרדיפות והענויים התפזרו בני העדה ולא נשאר מהם שריד בירושלים. מאז עשו הנושים הערביים כל יהודי שבשם אשכנזי יכונה אחראי לחובות עדת החסידים. לכן כשנקלע יהודי אשכנזי לירושלים התחפש כספרדי וחי בין הספרדים. האשכנזים האנוסים המעטים התפללו בנוסח אשכנז באחד מבתי התפלה של הספרדים.

בימי שלטון מצרים בטל הח’דיב מחמד עלי, בהשתדלותו של העסקן הנמרץ זלמן צורף, על פי צו משנת 1833 את תביעות הנושים הערביים, והאשכנזים פליטי הרעש והמגפות והבזה בגליל, שמצאו מקלט ומפלט בירושלים, התישבו בחצר החורבה וקרוב אליה ובנו בה את בית המדרש ״מנחם ציון“, הוא בית המדרש הישן. בשנת 1857 השיגו, שהשתדלות משה מונטיפיורי ובעזרת ציר בריטניה בקושטא, מאת השער העליון את הרשיון (פירמן מלכותי מתאריך 1274 להגירה) להקים בחצר החורבה בית כנסת גדול, שבבנינו החלו בשנת 1860 בתנופה רבה ובהתלהבות. אנשים ונשים עזרו לחשוף את עיי המפולת של החורבה. כל יהודי חשב לו למצוה לתת יד לבנין, ואף המלמדים של בית התלמוד־תורה ״עץ חיים” באו עם תלמידיהם לקחת חלק במצוה זו. זכורה האגדה, שבהשיפת עיי המפולת נתגלה מטמון של מטבעות זהב, שהספיק לכסות חלק מהוצאות הבניה. מתכנן הבנין הנפלא הזה, שכפתו העגולה בלטה מתוך הפנורמה של ירושלים העתיקה והתרוממה מעל לחלל בית הכנסת הגדול בלא לסמוך על עמודים, היה מהנדס תורכי, שנשלח בימים ההם על ידי הממשלה בקושטא לנהל את בדק הבית בחרם אל־שריף ובכנסית ישו. יעקב רוטשילד, בנו הבכור של מאיר אנשל רוטשילד (אביו של הנדיב הידוע בנימין רוטשילד) שנזדמן אותה שעה לירושלים, נתכבד בהנחת אבן הפנה לבנין בית הכנסת, שנקרא לכבודו ״בית יעקב".

חצר החורבה היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהלה. בחדר שבצד המבוא לבית הכנסת הגדול ישבו בדין בימים ב' וה' בשבוע הבד“צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו ממתפללים. מחדרי התלמוד תורה והישיבה ״עץ חיים” בקעו ועלו קולות הלומדים הקטנים והגדולים. בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול ומגיש לכל דורש כוס תה חנם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבתי המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם ערנים. האשה הצדקנית רייצה הגבאית הלבישה ערומים בחצר, ושלום ״המגיד תהלים“, סוחר בבגדים בלים ברחוב חב”ד, היה מכנס בין מנחה למעריב תינוקות דבית רבן בבית הכנסת הגדול וקורא אתם פסוק בפסוק בקול רם את פרק היום בתהלים.

פעמיים בשנה, לפני חג הפסח ולפני חג הסוכות, הופיע בחצר החורבה שמש הועד הכללי של כנסת ישראל ר' יהושע זקש, התישב על עמוד השיש, שהיה מונח בחצר מול הכניסה לבית הכנסת הגדול מאז הוציאוהו משפך העיים של החורבה, וחילק מתוך מטפחת אדומה את ״החלוקה הקטנה" בשעור של שני מטליקים (עשרים פרוטה) לנפש לפי מספר הנפשות בכל בית אב ללא הבדל הכולל. תמיכה זו באה מאת ועד ״הפקידים והאמרכלים" באמסטרדם.

המנהיג הרשמי של עדת האשכנזים־הפרושים היה ר' ישעיה ברדקי, חתנו של ישראל משקלוב, ממחדשי הישוב האשכנזי בירושלים. הוא היה סגן הקונסול האוסטרי וחכם באשי וואכיל, כלומר מ“מ ראש הרבנים. ר' ישעיה ברדקי, יהודי בעל צורה ותקיף בדעתו, היה גר בחצר שקנה חותנו ר' ישראל בשם ״הפקידים והאמרכלים” באמסטרדם במעלה הרחוב המוביל מרחוב היהודים אל רובע הארמנים, מול חצר ״אור החיים“, והקים בה את ביהכ”נ ״סוכת שלום". היחסים בין חצר ר' ישעיה (״כת החצר") ובין חצר החורבה (״כת החורבה") היו מתוחים במקצת בגלל רצון השלטון בעדה האשכנזית.

ר' ישראל בק, מנהיג עדת האשכנזים־החסידים, שהקים בירושלים את בית הדפוס היהודי הראשון (בתי דפוס נוצריים היו קיימים קודם לכן במנזר הפרנציסקנים ובמנזר הארמנים), אותו העביר בשנת תקצ“ט (1839) מג’רמק שליד צפת, החל לבנות בשנת תרנ”ז (1867) את בית הכנסת הגדול של החסידים תפארת ישראל" שנקרא על שם הרבי ישראל מרוזין. בנו ר' ניסן בק גמר בשנת תרל“ג (1873) את בנינו ומשום כך היה ידוע בעיר בשם בית הכנסת של ניסן בק. מעת בנין בית כנסת זה מספרים בדיחה יפה, המציינת את חכמתו של ניסן בק ואת יחסו האוהד של קיסר אוסטריה־הונגריה פרנץ יוסף ליהודים. בשעת בקורו של הקיסר בירושלים הזמינו ניסן בק לבוא ולראות את בית הכנסת בבנינו. בראות האורח את הקירות הבנויים ללא תקרה עליהם שאל את מארחו לפשר הדבר. השיב ניסן בק. שבית הכנסת הסיר את הכובע לכבוד הקיסר ירום הודו. תשובה מחוכמת זו מצאה חן בעיני הקיסר, שנדב סכום כסף להמשכת הבניה. בנין בית הכנסת נגמר בשנת תרל”ג. כפתו העגולה של בית כנסת זה, הבנוי מעל לבית תחתון, בלטה במיוחד מתוך הפנורמה של העיר העתיקה. תושבי ירושלים ותיירים היו עולים על גגו ונהנים מהמראה מרהיב העין על פני העיר וההרים הסובבים אותה.

יהודים מתפללים ליד הכותל המערבי

תפילה לעילוי נשמה בהר הזיתים. למטה באמצע יד אבשלום. ברקע למעלה חומת העיר העתיקה ומסגד עומר

שלושים ותשעה בתי כנסת היו, בעיר העתיקה, שבהם התפללו לפי נוסחאות שונות. בהם בתי התפלה הגדולים, בית הכנסת ״סוכת שלום" בחצר ר' ישעיה ברדקי וממולו ביהכ“נ ״אור החיים” ברחוב העולה לרובע הארמנים, ביהכ“נ של חסידי חב”ד ברחוב חב“ד המקביל לרחוב היהודים, ביהכ”נ של ההונגרים בגיא קרוב ל״חנויות“, ביהכ”נ של עדת המערבים בבית הכולל שלהם במעלה רחוב המדרגות וקרוב אליו ביהכ“נ של אנשי רייסין ובית הכנסת הגדול בשכונת ״בתי מחסה”. בתחלת המאה הכ' הוקמה במעלה העיר העליונה, מול קשת רובינסון שבחומת הר הבית, חצר־מגורים יפה לישיבת ״פורת יוסף" ובאמצעה בית כנסת מפואר. בפרוץ המהומות הערביות נתרוקנו הרבה בתי כנסת, ועשרה בהם אף נסגרו על מסגר מחוסר מתפללים, מאחר שרבים מתושבי העיר העתיקה העתיקו את מושבם אל מחוץ לחומות. יתרם ובתוכם הגדולים והמפוארים, נהרסו בתותחי הלגיון הערבי, ורכושם הרב והמגוון, לרבות מאות ספרי תורה ואלפי ספרי קודש, נשדד ונחרב ע“י הערבים במלחמה על ירושלים ובתוכה בשנות תש”ח – תש"ט.

 

חיי הכלכלה    🔗

באמצע המאה הי“ט היו חיי הכלכלה בירושלים דלים ביותר. רוב היהודים חיו על התמיכה הזעומה, שקבלו מאחיהם מחו”ל, או מההקצבות שהעניקו להם הישיבות מהנדבות שאספו השד"רים בארצות אירופה ואפריקה הצפונית. היהודים, שעלו לארץ לחונן את עפרה ולהשכיב את עצמותיהם על יד עצמות האבות, הביטו על הארץ הקדושה כעל פרוזדור לחיי העולם הבא, שבו עליהם להנזר מכל הוויות העולם הזה ולהתמסר רק לעבודת הבורא.

לפי השקפת עולם זו, כל מה שאינו קשור במישרים לתפלה, לתלמוד תורה ולקיום המצוות המעשיות לא זו בלבד שאינו נחוץ אלא שהוא מזיק, ולכן הוא אסור, וכשומרי החומות פטורים הם ממלאכה ועבודה כל שהיא ופרנסתם על אחינו בני ישראל הנהנים מחיי העולם הזה.

החלוקה, שהיתה יסוד החיים הכלכליים של האשכנזים, אבל לא הספיקה אלא ללחם צר ולמים לחץ, נתנה בידי הממונים עליה שוט מסוכן בו השתלטו על בני העדה. תאות השלטון הביאה בעקבותיה לידי מחלוקת תמידית בין מנהיגיה, אך בכ"ז מצאו אלה לשון משותפת כשהדבר נגע למתנגד החלש.

לודויג אוגוסט פראנקל רשם בשנת 1856 בקרב יהודי ירושלים 148 בעלי מלאכה ו־94 בעלי מקצועות אחרים (40 מלמדים, 44 סוחרים, חנונים ורוכלים, 5 סופרי סת"ם, 3 חלפנים, 2 נגנים), בממוצע מפרנס אחד לעשרים נפשות. אם נביא בחשבון שרובם של מפרנסים אלה היו ספרדים, הרי ישתנה המאזן בהרבה לרעת האשכנזים. בשנות הששים בא מפנה בחיי הכלכלה של האוכלוסים כולם.

העברת הקונסוליות של המדינות הזרות מערי החוף עכו וצידון לירושלים, התחדשות האפטריארכות הלטינית בירושלים, הרחבת הבניה בין החומות ומחוצה להן בממדים גדולים, העליה היהודית המוגברת, התישבותם של הטמפלרים הווירטמברגים בעמק רפאים וגידול תנועת התיירות והצליינות – כל אלה פתחו אפקים נרחבים למלאכה, לתעשיה זעירה ולמסחר. הערבים המוסלמיים המשיכו לעסוק בענפי המלאכה והמסחר, שהיו רגילים בהם בימים עברו. הם עסקו בתעשית שמן זית, שמן שומשמין וסבון, סחרו בתנובת הארץ ובדגי הים וספקו לשוק המקומי את כל צרכי המזון. הם הביאו שטיחים מדמשק, כותנה ממצרים, בשמים ותבלין מהודו, בדי כותנה פשוטים מהמטויות שבמג’דל (מגדל אשקלון), כלי חרס מבתי היוצר שברמלה ובעזה וכלי זכוכית מחברון. כל מלאכות הבניה החל בחיצוב האבנים בהרי ירושלים ובסיתותן, ובמיוחד האבן האדמדמת הקשה מיזי אל־יהוד מהמחצבות שבסביבות בית לחם ובית סאחור, וכלה בריצוף הבתים במרצפות אבן, נעשו בידי הערבים מהכפרים הקרובים לעיר. פקידי הממשלה היו רובם ככולם ערבים מוסלמיים בעוד שהערבים הנוצריים והארמנים מצאו את פרנסתם בשרות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם ובפקידות הקונסוליות הזרות. גם ענף התיירות והצליינות וכל הקשור בו היה בידי נוצרים, שידעו לדבר בשפות הזרות. היהודים עסקו בכל ענפי המלאכה, שלתוצרתם נזקקו כל תושבי העיר. הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי ספרים. הם קשרו מסחר עם ארצות אירופה והביאו משם סחורות טכסטיל, עור לנעלים, עץ וברזל, כלי שולחן ומטבח, מיני סדקית, רפואות וצרכי כתיבה ומשרד.

הקמת בית הדפוס היהודי הראשון על ידי ר' ישראל בק בתמיכתו של משה מונטיפיורי בשנת תר“א (1841) עודדה את מקצוע הדפוס. בשנים שאחר כך נוסדו בתי הדפוס של סלומון (תרכ"ב), של צוקרמן (תרל"ב) של פרומקין ( תרל"ג) של לונץ (תרמ"ג), ובסוף המאה הי”ט כבר התקיימו בירושלים שבעה בתי דפוס עבריים, שבהם נדפסו עתונים, מאספים לתורה ולספרות וספרי קודש. הספר הראשון, שנדפס בירושלים בבית דפוסו של ישראל בק הוא ספר ״עבודת הקודש" להרב חיד“א (תר"א). העתונים הראשונים, שהופיעו בירושלים, הם ״הלבנון” של יחיאל בריל (במשך פחות משנה אחת) ״חבצלת" של י“ד פרומקין ו״שערי ציון” בעריכת אבי חיים פרס ( הוא היה חותם חיים פרעסס). באותו זמן הופיעו גם כן – אמנם זמן קצר וללא קביעות – כתבי העת ״האריאל" של מיכל הכהן ו״יהודה וירושלים" של יואל משה סלומון.

הסוחר הקלוורי צבי זאב מארק הביא אריגים מליפסיא, תה ושעונים מהמבורג. הסוחר מפלוצק ואחריו גם בן־ציון זילברשטיין הביאו בעיקר כלי זכוכית וחרסינה משובחים. הנחתומים האחים יהושע ואליהו ברמן, שעלו מאודיסה התחילו בקטנות בפתחם באחת החנויות ברחוב יפו, סמוך לשער יפו, בית מאפה. הם הביאו קמח מרוסיה בכמויות גדלות והולכות והוציאו לחם למכירה בשוק. הם עשו חיל, ומאפיית ברמן היא היום הגדולה במאפיות ירושלים ומפרנסת את צאצאי הראשונים בכבוד. ליצחק חגיז, חתנו של הסוחר מפלוצק, היה בית מסחר לניר ולצרכי כתיבה. הוא ספק את סחורתו לכל המשרדים, לבתי הספר, לקונסוליות, למנזרים ולבתי הדפוס. סוחרים אחרים הביאו מהולנד דגים מלוחים ומרוסיה קמח, גריסים, תה וסוכר גביש. בן־ציון ליאון התחיל בקטנות וגמר במסחר סיטוני בצרכי מכולת. הוא יסד בשותפות עם היהודי שוכמן בית מסחר גדול לעורות ועם שותף ערבי בית חרושת לטבק. יהודים ספרדיים, יוצאי ארצות הבלקן, הביאו דגי לאקרדה ופאלמידה מקושטא, חלבה ומיני ממתקים אחרים, תאנים, בטנים, שקדים ויין מאזמיר וזיתים כבושים מיון. ענף התעשיה היחיד, שהיה בידי היהודים, הוא תעשיית היין והאלכוהול מענבי הארץ משני עברי הירדן. בעונת בציר הענבים בסוף הקיץ היו באות מקרוב ומרחוק, מהעמק מהשפלה ומההר, שיירות של פרדות וחמורים טעונים ענבים. הענבים הבשלים במאוחר והמכילים משום כך כמות גדולה של סוכר באו מהרי חברון ומא־סלט שבהרי גלעד.

יהודים עשו רכוש מקבלנות אצל הצבא והממשלה בכח קשריהם עם פקידים גבוהים רבי השפעה, שהבטיחו לעצמם, כמובן, חלק הגון מהרוחים כתגמול בעד העזרה בהשגת החוזים מהממשלה. שלמה מזרחי היה המשביר לצבא התורכי, ויצחק רוקח, אביו של העסקן הצבורי שמעון רוקח ביפו, חכר מעירית ירושלים את מס הדרכים. מכסת המס הזה היתה שמינית הגרוש לעז ולכבש, חצי גרוש לחמור, גרוש לסוס ולפרד, גרוש וחצי לגמל, שנים עשר גרוש לעגלה הרתומה לשני סוסים וחמשה עשר גרוש לעגלה הרתומה לשלושה סוסים. סחר היצוא היחיד בימים ההם היה המסחר באתרוגים. התחילו בו ר' ביניש סלאנט, בנו של הרב שמואל סלאנט, ור' זלמן לוי ( ר' זלמן ר' נחומ’ס). הם היו יוצאים בחדשי הקיץ תמוז־אלול ליפו וקונים מהפרדסנים הערביים שבשפלה ובשרון את האתרוגים על העץ, בוררים אותם לסוגיהם, אורזים אותם ושולחים אותם ללקוחותיהם בחו"ל, ביחוד למזרח אירופה. סחר האתרוגים התפתח יותר כאשר היו כבר מטעי הדר בידי היהודים במושבות החדשות.

עם גידול תנועת התיירות התפתח גם ענף המלונות. קמו שני בתי מלון גדולים, האחד של הגרמני הווירטמברגי פאסט במקומו של בית החניה של הדיליז’אנסים לפנים, במעלה רחוב יפו, והשני בפנים העיר מול מגדל דוד, שנבנה במקום תל גדול, שנחשף בסוף המאה הי“ט. אהרן ליפא קמיניץ, בנו של מנחם מנדל קמיניץ, שהיה, באמצע המאה הי”ט, בעל האכסניה היהודית הראשונה בירושלים בחצר פישל לאפין (פישל נגיד) בעיר העתיקה. והוציא לאור בשנת ת“ר חוברת בת י”ג דפים בשם ״קורות העתים לישורון בארץ־ישראל", מעין מדריך יהודי, פתח את המלון היהודי הגדול הראשון בחצר כולל וואהלין שבין רחוב יפו ובין רחוב הנביאים. אף על פי שבמראהו החיצוני לא היה יכול להתחרות בשני המלונים הגדולים של הנוצרים הצטיין בנקיונו ובטיב מאכליו. תומס קוק היה שולח את התיירים היהודיים למלון זה, ובעונת התיירות התאכסנו בו גם תיירים לא יהודיים שהביעו את שביעות רצונם מהשרות היעיל ומטיב המאכלים היהודיים. ברון אדמונד רוטשילד ורעיתו התאכסנו גם הם בו.

מלון קמיניץ היה מקום פגישתם היחיד של אישים יהודיים מחו“ל עם עסקני צבור ירושלמיים. א”ל קמיניץ שהיה נכה רגלים, אבל פקח ובעל יזמה התחיל בקטנות בשנות השמונים והרחיב את מלונו על פני בנינים אחדים. כל ימיו היה שרוי בחובות. כשהספק הגיש לו חשבון, קבל אותו ברצון באמרו חשבון הוא חצי סלוק, ואת החצי השני אשלם אי“ה לכשירחיב”. בתחלת המאה הכ' הועבר מלון קמיניץ לבנין הגדול שממול למלון,פאסט". עם מותו של אהרן ליפא קמיניץ לפני מלחמת העולם הראשונה נסתם הגולל גם על מלונו.

המלון היהודי הגדול השני היה מלון אמדורסקי מול מגדל דוד בעיר העתיקה. במלון זה הסב לשולחן לקידוש הנציב העליון לישראל סיר הרברט סמואל בשבת הראשונה לבואו לירושלים אחרי התפלה בצבור בבית הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה חסיד.

יהודים וערבים נוצריים עסקו בתעשית חפצי מזכרת, שדרישה היתה להם מצד התיירים והצליינים. חרשי עץ זית וצורפי כסף יהודיים עשו תיקים למזוזות, פמוטים לנרות שבת, קערות לסדר פסח, סיכות מגן דוד, טבלאות וקופסאות עם תחריטים של הכותל המערבי ושל שני בתי הכנסת המפוארים. צורפי כסף וזהב יהודים מצפון אפריקה ומתימן עשו תכשיטים ותקשיטים למיניהם. נשים חרוצות עשו מעשי רקמה נאים, שעליהם קפצו הקונים. ערביי בית לחם עשו צלבים וחפצי זכרון אחרים מצדף, מקונכיות המצויות בשפת ים אילת, תחריטים של קדושי הכנסיה וצורות של כנסיות באבן הביטומינית השחורה שבקרבת ים המלח. הצליינות והתיירות הביאו בעקבותיהן התפתחות ענף חדש של פרנסה, והיא החלפנות. חלפנים יהודיים ישבו לאורך רחוב דוד משער יפו ועד שוק התבואה על יד שלחן קטן והחליפו מטבעות של ארצות שונות במטבעות המקומיים.

לפי הדו“ח, שמסרו שמואל מונטגיו וד”ר אשר בשובם מבקורם בארץ ישראל בשנת 1874 לועד שליחי הקהלות בלונדון, היו אז עסוקים במלאכה במסחר ובמשלוחי־יד אחרים 2041 יהודים = 75%; 382 מוסלמים = 14%; נוצרים = 11%. באותו זמן בערך (1876) ישבו בירושלים, לפי הערכתו של ד"ר ב. נוימן, מנהל בית החולים רוטשילד 36,000 נפש, מהם היו 13,000 יהודים = 36%, 15,000 מוסלמים = 42%. 8,000 נוצרים.22% =

בחיי הכלכלה של הישוב תפסה מקום חשוב התמיכה, שהגיעה מאחינו בחו“ל. חכמי הספרדים ותלמידי חכמים אשכנזיים קבלו קצבות מהישיבות, שהוחזקו על חשבון נדיבים פרטיים או חברות בחו”ל. חלק ניכר של בני עדת האשכנזים התפרנס מ״החלוקה“. הכספים, שנאספו בארצות אירופאיות שונות על ידי גבאי ארץ הקודש, חולקו בשעורים שוים בין יוצאי־ארצות אלו וצאצאיהם על ידי הכולל שלהם לפי מספר הנפשות של כל משפחה ומשפחה. חוץ מזה קבל כל ראש משפחה בהכולל שלו ״דמי קדימה” לפי ערך מעמדו החברתי, היינו תלמיד חכם קבל קצבה שנתית גדולה מזו של בעל מלאכה או שמש. החלוקה של רוב הכוללים הספיקה כמעט רק לשכר הדירה לשנה או לקנית חיטה לתצרוכת השנתית של המשפחה.

באמצע המאה הי“ט התקיימו בירושלים שני כוללים בלבד, כולל הו”ד ( הולנד ודייטשלנד) נוסד תר“ט, וכולל רייסין (וילנה), נוסד תר”י. אולם עם רבוי העלייה מארצות שונות גדל מספר הכוללים עד כדי שלושים, בהם כוללים, שכללו מספר קטן של משפחות בלבד. היו כוללים מיוחסים שהעניקו למשפחות הנימנות עמהם חלוקה הגונה, ומטעם זה נחשב מועמד לנשואין בן כולל כזה כשדוך הגון. גדול ורב־כוח היה כולל הונגריה, נוסד תרי“ח שלקח לעצמו את השם המצלצל ״כולל שומרי החומות”. ממוני הכוללים, שנתמנו על ידי גבאי ארץ הקודש בחו"ל כפו את רצונם על האנשים הנתונים לחסדם.

רחוב דוד, הוא הרחוב הראשי, היה השוק הראשי של ירושלים העתיקה. סמוך לשער יפו היתה חנותו של יצחק חגיז, שבה היו נפגשים לקוחותיו לא רק לשם קנית צרכיהם אלא גם לשם חטיפת שיחה קלה בעניני העיר. בפסאג' שמתחת למלון הגדול החדש הוצגו למכירה תוצרת תעשיית ארצות המזרח ובמיוחד חפצי מזכרת, שהתיירים היו נוהים אחריהם. לאורך המשך הרחוב היורד במדרגות היה שוק הירקות, הפירות והדגים ברשות הערבים, אחריו שוק סחורות הטכסטיל, שכולו היה בידי יהודים, אחריו אולם גדול וגבוה, ששמש בתקופת שלטון הצלבנים בית חניה ובמאה הי"ט שוק התבואה. במאה הכ' נהפך לשוק המרכזי של ירקות ופירות.

בהמשכו הקמור של רחוב דוד היה שוק של תוצרת תעשיית הטכסטיל הערבית. חנויותיו דמו לארונות קיר, ובעליהן ישבו ברגלים מקופלות תחתיהם על הדוכן הבולט לתוך הרחוב והציעו את סחורתם לקונה העומד ברחוב. הקטע הבא של הרחוב, גם הוא קמור כולו ומשום כך קראוהו היהודים בשם הכולל ״החנויות החשוכות", שימש שוק לירקות ולצרכי מכולת אחרים. שוק זה היה כולו בידי ערבים ואילו רוב הקונים בו היו יהודים, מפני שגבל ממזרח ומדרום ברובע היהודי. אנו היינו קונים כמעט את כל מצרכי הבית בחנותו של חג' מחמוד, שתרבושו העטוף מטפחת ירוקה ציין אותו כעולה רגל למכה.

בסופו של רחוב זה, מימין לשער השלשלת של חצר בית המקדש, נמצא אולם מרובע גדול בעל כפה גבוהה ובאמצעו ברכת מים קטנה. שני חלונות גדולים הדומים לשערים פונים מזרחה לחצר בית המקדש, וחלון אחד בקיר הדרומי נשקף על פני רחבת הכותל המערבי. באולם זה, ששימש פעם מקום מושבו של בית הדין הדתי המוסלמי (מחכמת א־שריעה), היו היהודים מתכנסים מימי כבוש העיר על ידי עמר אבן אל ח’טאב, חוץ מבימי שלטונות הרשע השונים של ימי הביניים, להתפלל לעיני מקום המקדש. בדורות האחרונים היו היהודים עולים אליו בשבתות ובמועדים אחרי תפלת שחרית וקריאת התורה על יד הכותל המערבי לתפלת מוסף. בנעורי גם אני התפללתי שם.

באולם זה כרוכה אגדה המסופרת בספר ״שפת אמת" לר' משה חגיז (אמשטרדם תרט"ז) לאמר: ״בהכבש ירושלים (בשנת 1516) על ידי השולטן העותומני סלים הראשון (יבוז = המנצח) בחר הוא באולם זה למושב לו. הוא ראה בעד החלון הפונה לצד הכותל המערבי ערמת אשפה גדולה, שכסתה את פני הרחבה שלפני הכותל. בכל יום בהשכמת הבוקר היתה אשה זקנה מתקרבת אל הרחבה כשהיא כפופה תחת שק כבד ושופכת את תכנו אל ערמת האשפה. השולטן צוה להביא את האשה לפניו ושאל אותה לפשר מעשה. היא ספרה למלך, שהיא נוצריה תושבת הכפר עין כרם. בנעוריה חטאה למוסר, והכומר שהתודתה לפניו, הטיל עליה לכפר את עוונה בזה שתביא בכל יום אשפה מכפרה לירושלים ותשפוך אותה אצל הכותל המערבי הקדוש ליהודים, ובזכות זה הגיעה לזקנה ולשיבה. כשמוע השולטן את הספור הזה, צוה להכריז בעיר, שכל יושביה יתכנסו ברחבה שליד הכותל, וכל איש ואשה יביאו אתם סל או שק. בהתאסף העם במקום המיועד, צוה המלך לפזר על פני ערמת האשפה מטבעות זהב ולהכריז, שהרשות ניתנה לכל אחד ואחד לאסוף את מטבעות הזהב כמתנת הוד מלכותו. ההמון התנפל על הערמה, וכל אחד מילא את שקו או את סלו באשפה והוציאם מהרחבה, כדי לברור מתוכם את מטבעות הזהב, וכך נחשפה הרחבה שלפני הכותל בשעות ספורות מהאשפה שהיתה מונחת שם מימי שלטון הרשע של הביזנטים. אז הכריז השולטן כי ליהודים מותר לבוא למקום הקדוש להם ולהתפלל בו כחפצם".

במעלה רחוב דוד מסתעף ממנו בכוון צפונה רחוב הבאטראק, הוא רחוב הנוצרים, שכל חנויותיו היו בידי יהודים סוחרי מיני סדקית. מחלונות החנויות והבתים שבצד מערב ברחוב זה רואים את ברכת חזקיהו, שיוספוס קורא לה אמיגדלון על שם מגדל דוד הקרוב. בימי נעורי עוד עמדו בברכה זו מים, שזרמו אליה מברכת ממילא. מרחוב הבאטראק נכנסת לשוק החדש שהוקם בתחלת המאה הכ' במקומן של חורבות מוריסתאן. בו סחרו יהודים בסחורות טכסטיל ובמיני סדקית. מהקטע התחתון של רחוב דוד מסתעפים צפונה שלושה רחובות צרים וקמורים המקבילים זה לזה ומעבר ביניהם דרך שערים גבוהים ופתוחים. הרחוב הראשון נקרא שוק הקצבים (סוק א־לחאמין), השני שוק הבשמים (סוק אל־עטארין) והשלישי שוק האדונים (סוק אל־ח’וגאת) בו ישבו על דוכניהם צורפי כסף וזהב יהודיים, רובם ככולם יוצאי אפריקה הצפונית, ששם מלאכה זו היא מקצוע יהודי, ממול לרחוב זה נמשך דרומה, בכוון לשער ציון, רחוב היהודים. שוק גדול לערבים היה בצפונה של העיר, בין שער שכם לבין מוריסתאן. בשוק זה נמכרו מצרכי מזון, והיו בו גם מסבנות ובתי בד לעשית שמן שומשמין ושמן זית.

עם התפתחות הבניה מחוץ לחומות נפתחו בתי מסחר גדולים לאורך רחוב יפו, משער יפו ועד מגרש הרוסים. בו היו הבנקים, בתי המסחר לחמרי בנין של בלום ולוי ושל שלמה פרלמן וכן בתי מסחר של הגרמנים הטמפלרים.

פתיחת שערי ירושלים אל המערב והגישושים הראשונים לקשירת קשרי מסחר עם ארצות חוץ הניעו את השו"ב הספרדי הירושלמי יעקב אהרן ואלירו ליסד בשנת 1848 את הבנק הראשון בירושלים. ראיתי את הבנק הזה לאחר ארבעים שנות קיומו, כשהיה בבעלותו של בן המיסד אהרן ואלירו, ברחוב דוד בשני חדרים צנועים, שחלונותיהם פונים לברכת חזקיהו. עסקי הבנק, ששרת גם את שלטונות פחות ירושלים, לא היו כנראה גדולים הואיל ובעליו הסתפק בפקיד אחד בלבד. אהרן ואלירו היה הרוטשילד של ירושלים, עשיר במקרקעין. במסיבות רשמיות של השלטונות היה מופיע בתלבושת רשמית עטורה אותות כבוד וחרב בצדה. בביתו היה נוהג בצנע. ובחוץ לא פזר הרבה מכספו. בבוקר היה יוצא מביתו שברחוב יפו ומחכה לאחת הכרכרות, שעברו הלוך וחזור בין שער יפו ובין השכונה מחנה יהודה ונעצרו בכל מקום שניתן לעגלון סימן בהרמת היד לעצור. ששה מקומות ישיבה היו בכרכרה הרתומה לשני סוסים, חמשה בפנים הכרכרה ואחד על יד העגלון. מחיר הנסיעה בכוון אחד היה שני מטליקים (עשרים פרוטה). עבור המקום על יד העגלון שלמו מטליק אחד בלבד. כשהכרכרה היתה ריקה למחצה היה העגלון מסכים גם למחצית השכר.

ברחוב דוד, מול שוק התבואה היה עוד בנק יהודי, שבעליו היה המוהל הידוע ר' נתן נטע הירש המבורגר. בנק זה תפס חנות קטנה של x23 אמות. ליד הקיר הפנימי עמדה קופת הברזל ובפתח החנות עמד שולחן קטן, שבצדו האחד ישב על כסא הבנקיר ובצדו השני עמדו שני ארגזי עץ, שבהם היו מביאים מחו“ל נפט בפחים. ארגזים אלה בבנק המבורגר היו מיועדים למקומות ישיבה ללקוחות. הקהל הירושלמי נתן אמון בבנק זה. זוגות צעירים היו מפקידים בו את הנדוניה שלהם וזקנים את חסכונותיהם ומוסדות צבוריים החזיקו בו את חשבונותיהם העוברים והשבים. בנק זה מלא גם תפקיד של סוכנות להעברת מכתבי־אשראי ומכתבים רשומים מאניות הסוחר העוגנות בחוף יפו לירושלים וחוזר חלילה. סניף הסוכנות שביפו היה בידי אחיו מאיר המבורגר. שנים רבות שרת בנק המבורגר את הקהל הירושלמי בנאמנות, עד שביום בהיר אחד נזדעזעו לקוחותיו לשמע הבשורה הרעה, שהוא עמד מלשלם. ר' נטע הירש היה כמוהל כל כך עסוק בקיום המצוה דאורייתא, שהזניח את עסקי הבנק. מכה זו פגעה קשה במוסדות ובאנשים פרטיים. אחד הסוכנים של הבנק, ר' בן ציון וובר, אמר אז בלעג מר: ״ארורים ארגזי הנפט שהטעו את הבריות”.

בשנות השבעים יסד פרוטיגר, נוצרי פרוטסטנטי, בנק מודרני, שתרם תרומה חשובה לבנין ירושלים החדשה בממנו, בתווכם של יוסף נבון ושלום קנסטורום הקמת ארבע שכונות חדשות: מחנה יהודה, שנקראה על שם יהודה נבון, סוכת שלום ע“ש שלום קנסטורום, בית יוסף ע”ש יוסף נבון ושורה של בתי־דירה על יד השכונה מאה שערים, שקנסטורום קראה על שמו עיר שלום, ואח“כ היתה ידועה בשם בתי פרלמן. בארבע שכונות אלו יחד נבנו כמאה ועשרים דירות בנות שני חדרים כל אחת. הן נמכרו לאנשים פרטיים בתשלומים שנתיים, שלא עלו בהרבה על שכר הדירה המקובל בזמן ההוא. ממנו למדו וכן עשו אח”כ בעלי הון יהודיים, כגון יצחק ליפקין, סוחר מחברון, שהקים את השכונה שערי ירושלים, ושלמה מזרחי, שבנה את השכונה שערי צדק. גם הם מכרו את הדירות שבנו בתשלומים לזמנים ארוכים.

פרוטיגר היה אחד מארבעת המדריכים הצעירים, שנשלחו לירושלים ע“י חברה שווייצית אחרי מלחמת קרים, כשגדלה בחוגים נוצריים שונים בארצות אירופה ההתענינות בקימום התרבותי והכלכלי של יושבי עיר הקדש על ידי עזרה והדרכה. יתר השלושה היו שיק, שנלר וספיטלר. כעבור שנים מספר נתפרדה משום מה החבילה, וכל אחד מארבעת הצעירים הללו הלך בדרך שבחר בה. שיק נתמנה למנהל בתי המלאכה של המיסיון האנגלי. כשהוזמן על ידי הנהלת ההקדש המוסלמי לעשות בדק בית באל־חרם א־שריף, השתמש בהזדמנות הנדירה שניתנה לו וחקר את שטח הר הבית כולו, מדד את בניניו ותאר אותם בספר בית אל־מקדס”, שנתפרסם גם בעברית בשנתון ירושלים" של לונץ (שנה ה') בו השתתף בקביעות בפרסום מאמרי מחקר על ארץ־ישראל. שיק בנה לו בית דירה בסגנון מיוחד במינו ברחוב הנביאים וחרת בלוח אבן מעל לשער הכניסה לחצרו את השם ״תבור“. ממנו למדו, כנראה, הגרמנים הווירטמברגים שבמושבה הגרמנית לציין את בתיהם בשמות הלקוחים מהמקרא. במלאת לו שבעים שנה הוכתר מאת ממשלת גרמניה בתואר דוקטור, ובהגיעו לגיל גבורות הוענק לו התואר ״היועץ הבניה” (Baurat). הוא עסק בחקירת הארץ עדי הגיעו לגיל תשעים שנה. בשעות הערב של אותו לילה, שבו הוציא את נשמתו ישבתי אצלו ושוחחנו על עניינים הנוגעים למחקר הארץ.

יחסו של שיק ליהודים היה חיובי בהחלט. חתנו ד“ר איינסלר היה הרופא הראשי בבית החולים ״בקור חולים”, ואשתו של הרופא, היא בתו של שיק. עזרה בהתנדבות בהנהלת משק בית חולים זה עד זקנה ושיבה.

שנלר הקים מצפון לשכונת מאה שערים את בית היתומים הסורי, שבו חונכו שלושה דורות של יתומים נוצריים, ובתוכם יתומי קרבנות השואה, שהביאו התורכים במלחמת העולם הראשונה על הארמנים, שישבו בממלכה העותומנית. לבית היתומים היה בית דפוס גדול ובתי מלאכה, ועל ידו נבנתה שכונת שנלר, שבה גרו חניכי המוסד ועובדיו. במלחמת העצמאות נעזב בית היתומים הסורי, וצה"ל תפס את בניניו ובבתי השכונה התישבו יהודים.

ספיטלר פתח בעיר העתיקה מול מגדל דוד חנות גדולה של חפצי מזכרת. שבה השיגו התיירים את כל יקר תוצרת התעשיה של ארץ הקדם. פרוטיגר, שהצליח בעסקיו, בנה לו בפנת רחוב הנביאים ורחוב שבטי ישראל חוילה מפוארת מוקפת גן נהדר וקרא לה בשם ״מחנים“. לבסוף הסתבך בעסקיו ויצא לחוצה לארץ. את בית מחניים רכשה ״אגודת אחים” בלונדון עבור בית הספר אבלינה די רוטשילד, ועכשיו שוכן בו זמנית משרד החנוך והתרבות של מדינת ישראל. את מקומו של בנק פרוטיגר ירש בסוף המאה הי"ט הבנק הגרמני.

הבנק הצרפתי Credit Lyonnais שנפתח בשנת 1894 סמוך לשער יפו, שימש בעיקר מוסד כספי של האפטריארכות הלטינית והכנסיה הקתולית ומוסדותיה בארץ. רק בשנת 1904 נפתח בירושלים סניף של בנק אנגלו־פלשתינה, שקיבל בקום המדינה את השם ״בנק לאומי לישראל".

באמצע המאה הי“ט טרם היה בית דאר צבורי בארץ. בפנים הארץ היו שולחים מכתבים על ידי אנשים פרטיים או ע”י שיירות הנוסעים. מכתבים שהגיעו מחו“ל או שנשלחו לשם הועברו מערי החוף עכו או יפו ולהיפך על ידי סוכנים. המכתבים הרשמיים של השלטונות התורכיים עברו דרך משרד הדאר והטלגרף של הממשלה התורכית. בזמן בקורו של קיסר פרנץ יוסף בירושלים (1869) נפתח ברובע הארמנים בחסות הקונסול האוסטרי האונגרי בית דאר אוסטרי, שכל פקידיו היו ארמנים. בימים ההם עגנה בחוף יפו אחת לעשרה ימים אנית סוחר של החברה ״לויד טריאסטינו” שהביאה את הדאר מארצות אירופה. ספרו שהקונסול האוסטרי ההונגרי בירושלים בזמן ההוא, שאהב את ההתבדלות ואת השלוה השלמה, התבטא פעם, שעיר הקודש עלולה היתה להיות גן עדן על פני האדמה אלולי הדאר (שמשלוחיו הרשמיים הפריעו את שאננותו אחת לעשרה ימים). את המכתבים הרגילים היו מעבירים בעגלות מהחוף אל פנים הארץ וחוזר חלילה. מכתבים רשומים המחאות דאר וצרורות דאר היו מעבירים על ידי סוכנים על אחריותם. בקרוב הימים התחילו לעגון בחוף יפו גם אניות רוסיות שבאו מאודיסה ואניות של החברה הצרפתית ״מסג’רי מאריטים" ממרסיליה, ובשנות השמונים כבר הגיע דאר מחוצה לארץ עשר פעמים בחודש. בשבועות שלפני החגים היהודיים והנוצריים יצאו מירושלים בבת אחת שתים או אף שלוש עגלות טעונות דאר. בבית הדאר התורכי, שנפתח בשני חדרים ברחוב דוד, השתעממו שני הפקידים מחוסר עבודה. בסוף המאה הי“ט פתחו בתי דאר בירושלים בזו אחר זו גרמניה, צרפת ורוסיה. מנהל הדאר הרוסי היה הביל”ואי אברהם סולומיאק. כדי להתחרות עם בתי הדאר הזרים, פתחו השלטונות התורכיים סניף של הדאר התורכי ברחוב היהודים בהנהלתו של אליהו הוניג ולסניף זה חותמת בטביעת השם ״ירושלים" בעברית.

 

בנין ירושלים החדשה    🔗

משה מונטיפיורי, שעמל וטרח כל ימי חייו להביא לישוב היהודי בירושלים מרפא לגוף ולנפש, הניח גם את היסוד לבנין ירושלים החדשה. הנדיב אשר פתח בירושלים את המרפאה היהודית הראשונה ושלח את הרופא היהודי הראשון לעזרת העם היושב בציון, תכנן תכנית להקים בה בית חולים ורכש למטרה זו בכספי העזבון של יהודה טורא מניו אורלינס שהוא היה אחד האפוטרופסים שלו, שטח קרקע גדול (66,225 אמות מרובות), במעלה גיא בן־הנם מול חומת העיר, במרחק קטן משער יפו. כיון שבינתיים (1854) פתח אלברט כהן בשם משפחת רוטשילד בפריז בית חולים לזכר מאיר אנשל רוטשילד בעיר העתיקה, הקים מונטיפיורי על חלק מהקרקע שהיה מיועד לבית חולים, את השכונה היפה והמשוכללת ״משכנות שאננים״. הוא שלח לירושלים מהנדס אנגלי מלונדון, שבנה בשני טורים, זה מעל זה עשרים דירות עם חדרי שרות ומרפסת רחבה מכוסה גג רעפים.

מונטיפיורי דאג גם כן לכל הצרכים, שישוב יהודי נזקק להם ובנה בשכונה בית כנסת לספרדים ובית כנסת לאשכנזים, מקוה כשרה. טחנת רוח לטחינת חיטה לצרכי הבית ותנור לאפיית לחם לבל יטרחו תושבי השכונה ללכת לעיר העתיקה, שהדרך לשם היתה בחזקת סכנה. השכונה הוקפה גדר אבנים ושער לה עם דלתיים ובריח. בשנת 1860 היתה השכונה בנויה על כל מתקניה. מונטיפיורי הציע את הדירות חנם לשלוש שנים לנכבדי העיר וחכמיה, אבל פחד השממה נפל עליהם ולא הסכימו לצאת אליה ולהפקיר את חייהם וחיי בני ביתם. רק לאחר שהציע לחלוצים הראשונים גם תמיכה כספית, הסכימו עשרים משפחות להשתכן בשכונה החדשה. למעשה נשארו רובם ככולם בדירותיהם גם בשנים הבאות, ויש שניניהם של הראשונים החזיקו בדירותיהם עד הזמן האחרון ואף סבלו אבדות בזמן המלחמה על ירושלים.

זכותם של יהודי ירושלים ככובשי השממה ובוני ירושלים החדשה נקנתה ונחתמה בדמם של קרבנות המתישבים הראשונים. בשנים הראשונות של התישבותם מחוץ לחומות נרצח אחד מגרי השכונה ״משכנות שאננים״ בלכתו עם שקיעת החמה מהעיר העתיקה אל ביתו, והשני נרצח ע"י שודדי ליל כשיצא להגן על השכונה בפני תוקפיה.

גדולה גם זכותו של איש רב פעלים ר' דוד בן שמעון, רבה של עדת המערבים בירושלים, שבנה בשנת תרכ“ח (1868) לבני עדתו את השכונה ״מחנה ישראל” במעלה רחוב המלך דוד. באותו זמן נקטו שבעה טובי העיר, יואל משה סלומון, יוסף ריבלין, אריה ליב לומזר (הורוביץ), מיכל הכהן, חיים הלוי, בינש סלאנט ויהושע ילין יזמה פרטית. הם קנו קרקע במרחק מחצית הקילומטר משער יפו על יד הכביש החדש ירושלים יפו שסלילתו נגמרה בשנת 1869, בנו להם בתים באותה שנה בין הכביש ובין בית הקברות המוסלמי ממילא וקראו לשכונתם הבודדת ״נחלת שבעה“. שכונה זאת, השלישית במספר והרחוקה ביותר משער העיר העתיקה, משכה את השודדים פראי המדבר. בשנת תרל”ה – שש שנים אחרי יסוד השכונה – קרה ובאחד הלילות פרצו שודדים לתוך ביתו של חיים הלוי הנחושתן (געלגיסער) ופצעוהו קשה. תושבי השכונה נשאו את הפצוע במטתו בחשכת הלילה אל העיר העתיקה, כדי להכניסו לבית החולים. הם דפקו בדלתות שער הברזל זמן רב וקראו בלי הרף לשומרי העיר העתיקה עד שפתחו את השער, והם יכלו להכניס את החולה המסוכן לבית החולים. למחרת אותו לילה הלכה אשת החיל אסתר הורוביץ אל הקונסול שלה ודרשה בכל תוקף, שהשלטונות יאפשרו ליושבי הפרזות את הגישה לעיר החומות בלילות. בלחץ הקונסולים הרוסי, הבריטי, הפרוסי והאוסטרי נתן הפחה פקודה, שמאז והלאה יהיה פשפש צר בדלת שער יפו פתוח בלילות וזקיף עומד מאחוריו לשמירה על הכניסה לתוך העיר. כשהורי העתיקו את מושבם מהעיר העתיקה לנחלת שבעה בשנת 1884 כבר היתה קיימת תנועה סדירה בין השכונה ובין העיר העתיקה.

לשכונה היה אז מראה נאה. היא היתה בנויה בשני טורים בצורה של האות העברית דלת. טור אחד לאורך רחוב יפו והטור השני נמשך מהפנה המזרחית ברחוב יפו עד שטח ברכת ממילא. ילדי השכונה היו משחקים בשטח הגדול שבין ברכת ממילא ובית הקברות המוסלמי לבין רחוב המלך ג’ורג‘. שם עשה גם הצבא התורכי אימונים פעמים אחדות בשבוע. בבית הקברות היו מחוץ לקברות פרטיים עם מצבות גם קברים משותפים, מעין בורות מרובעים בגודל של 3x3 מ’ ובעומק של 3 מ' מכוסים גגות של אבנים ועפר. דרך החורים הפתוחים ראינו את השלדים והגולגלות של הבריות, שלא היו להם גואלים. יש אומרים שהם הקברים המשותפים של קורבנות המגפה של שנת 1865.

היינו נכנסים לפעמים גם לתוך המערות הפתוחות שעל הגבעה שבקצהו המערבי של שטח ממילא, מערות מגורים מהתקופה הפריהיסטורית, שבתקופה מאוחרת יותר השתמשו בהן כמערות קברים. הבור הפתוח הגדול שליד במערות הוא מחצבה, שבה חצבו אבנים לבנין הבתים החדשים מחוץ לעיר.

בכל יום ראשון בשבוע היו עוברים על פני שכונתנו חניכי מוסד רטיסבון בשורה מסודרת בדרכם לכנסיית הקבר בעיר העתיקה. הם היו לבושים בגדים שחורים מכופתרים כפתורים אדומים וחגורים חגורה אדומה ותרבוש אדום לראשם. מראה נדיר היה כשמישהו עבר ע“פ השכונה בגילוי ראש. אז היו הילדים קוראים: ״הביטו, הנה שם הולך יוני”.

יזמתם ואומץ רוחם של חלוצי נחלת שבעה עוררו חוג רחב יותר להחלץ מהמועקה של סמטאות העיר העתיקה. נוסדה חברה ובראשה ר' שלמה זלמן בהר“ן (בן הר' נחום לוי) שהתכנסה לאספה במוצאי שבת פרשת תולדות והחליטה להקים שכונה שתקרא בשם ״מאה שערים”, על יסוד הפסוק בפרשת השבוע: ״ויזרע בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' ".

הואיל ובינתיים נתיקרו הקרקעות בצד רחוב יפו, רכשה החברה קריע מצפון לחומה, סמוך לדרך המובילה לשכם, והקימה בשנת תרל"ד (1874) שכונה גדולה, שבנוה מטעמי בטחון ברבוע סגור ושער לו בכל צד, שנסגר עם שקיעת החמה. גם לתוך מאה שערים פרצו שודדים ובמאבק אתם נפל קרבן אחד מגרי השכונה. מאה שערים היתה במרוץ הזמן למרכז של שכונות רבות ובתוכה שוק מרכזי, העסקן של עדת האשכנזים החסידים, ניסן בק קשר את הישוב החדש עם העיר העתיקה דרך שער שכם בהקימו שכונה מחוץ לחומה קרוב לשער שכם. ממולה בנו היהודים הגרוזינים שכונה והתישבו בה. שתי שכונות אלו קידמו את ההתישבות מצפונה של העיר העתיקה.

בשנת תרל“ה נבנתה השכונה ״אבן ישראל” בצד רחוב יפו, במרחק מה מנחלת שבעה, ושתי שנים לאחר מכן נבנתה מאחוריה השכונה ״משכנות ישראל“. בשנת תרל”ו בנה נדיב יהודי ר' דוד יניבר (מהעיר יניבה שברוסיה) בקרבת נחלת שבעה (היום רחוב הרב קוק) חצר גדולה מרובעת ובה עשר דירות בנות חדר אחד כ“א, שני בתי תפלה, אחד לפרושים ואחד לחסידים ומקוה כשרה והקדיש אותה לשכון משפחות עניות לדור בהן חליפות שלוש שנים. באותו זמן לקח כולל הורודנא את היזמה להשקיע חלק מכספי החלוקה בבניין השכונה ״בית יעקב” בצד רחוב יפו, במרחק קרוב לשני קילומטרים משער יפו. שכונה זו אז הרחוקה ביותר מהעיר העתיקה היתה קרובה יותר לכפר מי נפתוח (ליפתא) שבמבוא ירושלים. גרי השכונה עמדו על המשמר מפני גנבים ביום ומפני שודדים בלילה. מספרים שבאחד הלילות התנפלו אנשי ליפתא על השכונה. הצעקות והקריאות לעזרה של תושבי השכונה נשמעו בשכונת מזכרת משה הקרובה ביותר אליה. שמע ר' שלום סופר (סבו של שופט בית הדין העליון ד"ר חשין) במזכרת משה את הצעקות, נגש אל ארונו, הוציא ממנו את השופר, שהשתמש בו בימים הנוראים בבית הכנסת שבשכונתו, ותקע בו תקיעה, תרועה ותקיעה גדולה. שמעו הערבים את הקולות המוזרים שלא שמעום מעודם, נדהמו וברחו על נפשם.

בשנות התשעים של המאה הי“ט, כשגרתי עם אמי בבית יעקב, ואז התקיימו כבר השכונות הקרובות שערי צדק ושערי ירושלים ובנו את בית החולים הגדול ״שערי צדק”, היתה עוד השממה קרובה לנו, ומההרים הקרובים נשמעו יללות התנים שהשביתו את מנוחתנו בלילות.

מעשיהם של ר' דוד יניבר ושל כולל הורודנא שמשו דוגמה נאה לנדיבים אחרים ולשאר כוללי החלוקה, שבנו בשנים הבאות הרבה חצרות מגורים ושכונים גדולים עבור תלמידי חכמים ובני הכוללים השונים בכל שטחי העיר החדשה.

במלאת תשעים שנה למשה מונטיפיורי יסדו ידידיו ומעריציו באנגליה את קרן מזכרת משה מונטיפיורי והעמידה לרשותו לעשות בה כרצונו. הנדיב הישיש הקדיש את הקרן הזאת לבנין ירושלים. מעזרת הקרן הזאת, שנתנה לבונים הלואות לזמנים ארוכים ברבית סמלית של שילינג אחד לשנה, הוקמו מתרמ“ב עד תרפ”ד חמש שכונות גדולות (מזכרת משה, אהל משה, זכרון משה ימין משה וקרית משה). זכרון משה, שבבנינה הוחל בשנת תרס"ה (1905) היתה השכונה המודרנית הראשונה בירושלים. הבתים נבנו בטוב טעם, בכל דירה 2–4 חדרים, חדרי השרות בתוך הבית, מאחורי כל בית חצר ובה בור מים ולפני הבית גינה קטנה. הרחובות נסללו יפה ולפני הכניסה לכל בית ניטע זוג של עצי נוי וביוב נחפר לאורך כל רחובות השכונה. קרית משה, שנבנתה אחרי מלחמת העולם הראשונה (תרפ"ז) מציינת עוד צעד אחד קדימה. היא נבנתה רחוק מהעיר בדרך לעין כרם. כל בית בנוי על שטח רחב ידים נטוע עצים וברחובותיה שדרות עצים.

באותן השנים של העליה הראשונה הגדלה והולכת נבנו גם שכונות העוני בצפון־מערב העיר החדשה, שבהן השתכנו בני עדות המזרח. חברת ״עזרת נדחים" הקימה את שכונת התימנים על הר הזיתים ליד כפר השילח הערבי. לעומתם בנו היהודים העשירים, שעלו מבוכרה ומדגסטאן, בצפון העיר בנינים גדולים ומפוארים בצדי רחובות רחבים וקראו לשכונתם ״רחובות הבוכרים".

עד מלחמת העולם הראשונה נבנו 54 שכונות מצפון וממערב לעיר העתיקה עד גבעת שאול (ע"ש הרב יעקב שאול אלישר) החולשת על מצפה (נבי סמויל), מוצא־קלוניה והר קסטל. אחרי מלחמת העולם הראשונה גדל קצב הבניה, ועד מלחמת העולם השניה נוספו על הראשונות 34 שכונות חדשות, ברובן רבות־מדות ומשוכללות. עם התקדמות בנית השכונים קמו בניני פאר לבתי ספר, בתי חולים, בתי מלון, בתי קולנוע, משרדים ובתי מסחר. בקצה הצפוני־המזרחי של ירושלים החדשה קמו על הר הצופים בניני האוניברסיטה העברית ובית החולים ״הדסה". בקצה הצפוני־המערבי נבנו על הר השכונות בית וגן ואחוזת בני ברית החולשות על מנחת ועין כרם, ובקצה עמק רפאים מדרום לירושלים העתיקה הוקמה השכונה היפה תלפיות. הבניה המזורזת נתנה פרנסה ברווח לאלפי אומנים ופועלים והגביהה את הרמה הכלכלית של כל תושבי ירושלים.

הבניה הלא־יהודית הלכה בעקבות הבניה היהודית. בשנת 1848, בזמן שמונטיפיורי תכנן הקמת בית חולים ממערב לחומת העיר העתיקה, התחילו הצרפתים בבנין בית יתומות ובית ספר לבנות וממולו בית החולים St. Louis ליד החומה הצפונית המזרחית. בשנת 1860 רכשו הרוסים שטח קרקע גדול בין רחוב יפו העולם לירושלים ובין הדרך ההולכת לשכם, במרחק חצי קילומטר משער יפו, ובנו עליו כנסיה, מנזר ומושב לארכימנדריט האורתודוכסי, בתי אכסניה לצליינים ובית חולים. קבוצת בנינים אלה המוקפת גדר גבוהה עם שער בכל צד ידועה בשם ״מגרש הרוסים". לחנוכתו בא נסיך רוסי מפטרבורג בשעה שהשכונה נחלת שבעה הקרובה כבר עמדה על תלה. הרוסים הוסיפו לאחר זמן לבנינים הקודמים שני בניינים גדולים מאד. הטמפלרים הווירטמברגים, שהתחילו לעלות לארץ בשנות הששים ובנו להם (בשנת 1868) מושבות בחיפה וביפו (שרונה) הקימו בשנת 1878 גם מושבה בירושלים, בעמק רפאים. באותן השנים בנו הכנסיות הנוצריות השונות מנזרים, כנסיות, בתי יתומים ובתי ספר בעיר העתיקה, על הר הזיתים, בעמק רפאים וברחוב הנביאים.

בנחל היורד דרומה בין רכסי הגבעות של רמת הקריה, הקרוי בערבית ואדי צהיון, בנוי בין השכונות מרחביה ונוה שאנן מנזר המצלבה עתיק היומין.

לפי Palestine of the Crusaders, p.24 נבנה מנזר זה, שהיה שייך לכנסיה הגיאורגית, במאה האחת עשרה. בצורתו הוא דומה כמעט למנזר מר סבא שבנחל קלת. אולם לפי אגדה אחת התקיים המנזר הזה כבר במאה השמינית. אגדה זאת מספרת: כאשר בליזר שר צבא יוסטיניאן א' קיסר ביזנטיון, כבש את רומא (536) העביר משם את כלי בית המקדש, שטיטוס שלל בירושלים, לקושטא. בזמן מלחמותיו הממושכות עם הפרסים והערבים צוה הקיסר הירקליוס, מחשש שמא יכבשו האויבים את בירתו והאוצר היקר יפול לידיהם, להעביר את כלי בית המקדש לירושלים, וכאן נמסרו לשמירה במנזר המצלבה המבוצר. בשנת 796 הסתערו הערבים המוסלמים על הנוצרים בירושלים והשמידו אותם. נזירי המצלבה הטמינו אז את כלי בית המקדש באדמה בקרבת המנזר, למען לא יפלו בידי הרוצחים. הואיל ונזירי המצלבה נהרגו עד אחד, לא נודע עד היום הזה מקומו של האוצר הטמון. אם יש שמץ של אמת באגדה זו, הרי טמונים כלי בית המקדש בתוך תוכו של הישוב היהודי כיום.

הערבים המוסלמים יצאו מבין לחומות במאוחר. אפנדים בודדים, שהתעשרו ממכירת הקרקעות בסביבות ירושלים ליהודים ולנוצרים, בנו להם בתי דירה גדולים בסביבות השכונות היהודיות. רק בתחלת המאה הכ' התחילו הערבים המוסלמים לבנות להם שכונה בעמק הפגרים (ואדי אל ג’וז) מצפון מזרח לעיר העתיקה.

במשך קרוב למאה שנה הורחב שטח הבנין של ירושלים על פני 41 קמ“ר ובו תופסת העיר העתיקה פחות מקמ”ר אחד. אחרי מלחמת השחרור הוכרזה ירושלים החדשה לבירת מדינת ישראל. מאז הוגדל שטח בנין ערים שלה עד מעבר לעין כרם ולמנחת ועד מוצא.

 

חנוך ותרבות    🔗

בדורות עברו חונכו הילדים בירושלים לפי המסורת המקובלת בעדות השונות מדור דור. מיום הולדו נבדל הילד לזכות מהילדה. זכר כי נולד במשפחה יהודית, היה בא בשבוע הראשון מלמד הדרדקי הקרוב לבית, עם תלמידיו אל בית היולדת, השוכבת במטה עטופה יריעה לבנה עד לגובה של שני מטרים, שבה דבוקים ״שמות" כסגולה נגד מזיקים ורוחות רעות, והיו קוראים בצוותא את פרשת ״שמע" וברכות לשלומו של הרך הנולד במז“ט. בכל ערב היו מתכנסים קרובים ושכנים בבית היולדת וקוראים תפלות מיוחדות אגב טעימה מהמטעמים ומהמשקאות שבשולחן הערוך. למסיבה כזאת בליל שבת הנקראת ״בן זכר” באו אורחים רבים, ובשבת בבוקר היה אבי הילד מזמין את כל מתפללי בית הכנסת לביתו ל״שלום זכור“. טקס ברית המילה נערך בבית הכנסת המואר. היולדת נשארה עפי”ר שבועיים במטה. האם הטרודה בהנהלת הבית מהבוקר ועד הערב טפלה בילד הרך באהבה ובמסירות אין קץ נוכח הסכנות, שהיו צפויות לו עקב המחסור והתנאים הסניטריים הגרועים, ומאושרת היתה כשפרי בטנה עבר את שנות חייו הראשונות בשלום.

האשכנזים היו נוהגים שלא לגזוז את שערות ראש הילד עד מלאת לו שלוש שנים. בל“ג בעומר היו מטביעים עליו את החותם החיצוני של היהודי הגלותי בטכס חגיגי, שנערך עפי”ר בחורשת העצים שליד קבר שמעון הצדיק. ליהודי ירושלים היה יום ל“ג בעומר מעין חול המועד. ביום זה היו יוצאים אנשים, נשים וטף, מי ברגל ומי ברכיבה על חמור, להשתטה על קבר שמעון הצדיק שלרגלי הר הצופים ולבלות ביום האביב היפה שעות אחדות בנעימים בצל עצי החורשה. בצל אחד העצים התישבו בני המשפחה ובאי ביתם מסביב לחתן היום, גזזו את שערות ראשו והשאירו פאות ברקותיו. לטכס זה קראו באידית־ירושלמית ״חלקן” כלומר לעשות את ראש הילד חלק ללא שערות². המסובים שתו לחיי חתן היום ואכלו מהמטעמים, שהכינה האם. משפחה אמידה היתה אף מזמינה את ה״כלי זמר", התזמורת הירושלמית, שהיתה מורכבת מכנר, ממחלל בחליל ומתופף בתוף לשמח לב הקהל. טכס מסורתי־דתי זה, כביכול, לא נודע אצל יתר העדות היהודיות, שלא נהגו להשאיר את פאות הראש, עד שבאו יהודי תימן ותלתלים שחורים, מסולסלים וארוכים ברקותיהם.

אגב עיון בתולדות היהודים בערב עלתה על דעתי סברה על מקור המנהג של שמירת פאות הראש. יוסף, המלך היהודי האחרון של החימיארים בתימן, שנוצח על ידי החבשים הנוצריים בשנת 525 לסה“נ, היה ידוע בכינויין דיו נואס – בעל התלתלים. סבורני שהמנצחים במלחמה זו גזרו על יהודי תימן לשאת תלתלים ברקותיהם כסימנים של הגזע המנוצח. אמנם לא נודע לי איך ועל ידי מי ובאיזה זמן הגיע המנהג הזה ליהודי פולין, שהביאוהו לארץ ישראל. לפני ששים שנה כמעט ולא ראו בירושלים יהודי אשכנזי בלי פאות הראש, ולו גם קטנות ביותר. כאלה היו גם לי בילדותי ובנערותי, אף־על־פי שאבי היה משכיל מתקדם, ״אפיקורוס” כביכול. בהתכונני בגיל של שבע עשרה שנה לצאת לגרמניה לשם השתלמות, יעצני אבי ללכת לספר ולהסיר מעל ראשי את סימני הפאות. כשבאותו ערב באו לביתנו אורחים, תמכתי את מרפקי בשולחן וכסיתי את רקותי בכפות ידי לבל ייראה חו"ש מה שעוללתי לי באותו יום.

סדר הלמודים היה שונה אצל העדות השונות. האשכנזים היו נוהגים להתחיל בלמודים במוקדם. בהיות הילד בן ארבע הביאה אותו אמו אל ״החדר“, בו קבל בטכס רב רושם את השעור הראשון בקריאה, כשלפניו מונח על השולחן לוח האלף־בית. ״הרבי” מראה במחט ארוכה על כל אות ואות וסימניה וקורא לפניו קמץ־אלף־אָ, ובאותו הזמן זורק המלאך מלמעלה על לוח האלף־בית ממתקים המעוררים את השק הילד לחזור על קריאת הרבי, והלה חוזר וקורא: אמור, אפוא ילדוני, קמץ אלף־אָ ועוד פעם קמץ־ אלף־אָ, וכך הוא ממשיך קמץ־בית־בא וכו', עד שהילד מתעיף. אז משחרר אותו הרבי ומתחיל בתרגילי קריאה עם ילד אחר. החדר הוא גם דירת העוני של המלמד, שפרנסתו על שכר הלמוד הזעום. אם אשתו אשת חיל, הרי היא שומרת תדיר על מדה מסוימת של נקיון החדר ורהיטיו, ואם היא מטופלת בילדים קטנים וטרדות הבית מכבידות עליה, הרי היא מנקה את החדר מערב שבת לערב שבת בלבד. התלמידים הפעוטים מבלים את כל יומם בחדר. בו הם יושבים על ספסלים ארוכים ללא משענת מסביב לשולחן האוכל של המלמד. כשהם מתעיפים, הם מניחים את הראש על הזרוע הנשענת על השולחן ונרדמים לשעה קלה. בשעת תפלת מנחה הם חוזרים הביתה.

רכשו להם הילדים מדה ידועה של רהיטות בקריאה בסדור התפלות מתחילים בלמוד החומש. המלמד קורא לפניהם פסוק אחד ומתרגם אותו מלה במלה לשפת האם, והתלמידים חוזרים אחריו פעמים אחדות עד ששננו אותו. בערב שבת קוראים את הפרק הראשון של פרשת השבוע בטעמי המקרא לפי נוסח אשכנז. השיגו התלמידים בקיאות מסוימת בחומש, מוסיף המורה בכל שבוע קריאה של פסוקים מספר בפירוש רש"י. בן שמונה מתחיל הילד בלמוד הגמרא.

הספרדים היו מוסרים את ילדיהם בגיל רך מאד ל״מאיסטרה" (המורה, המחנכת) היא אשה חרוצה העוזרת לבעלה בפרנסת המשפחה. עם השכמת הבוקר היא שמה את חפצי חדר־דירתה בצדי הקירות (כל הריהוט הוא כרים וכסתות, טס גדול המשמש שולחן ושרפרפים אחדים), שוטפת את הרצפה, אוספת את הילדים מבתי הוריהם, מושיבה אותם על מחצלת השטוחה על פני הרצפה ומקפידה על כך, שישבו בשקט ברגלים מקופלות תחתיהם ולא יפצו פה במשך כל שעות היום, כשהיא עסוקה במלאכת ביתה. האמהות מביאות אוכל לילדיהן ומאכילות אותם. לפנות ערב מחזירה המאיסטרה את הילדים לבתיהם.

ה״כותב״ הספרדי היה דומה בכל לכותאב הערבי, וה“חכם” הספרדי פעל לפי שיטות השיח' הערבי. הילד למד בחדשים הראשונים את שמות אותיות האלף־בית ואת צורותיהן ואח“כ את האסקר, כלומר את חבור האותיות והתנועות לשמותיהן. כל היום שמעו בכותב את קולו של החכם המדריך את התלמידים בקריאת אלף־פתח אַ, בית סגול – בֶּ וכו'. כשהילד ידע לקרוא בסדור התפלה בלא שידע את פירוש המלים, התחיל ללמוד תורה. החכם קרא לפני התלמידים מתוך הספר פסוק אחר פסוק בטעמי הקריאה בנוסח ספרד ותרגם אותו ללאדינו, והתלמידים קראו אחריו בצוותא כל פסוק ופסוק בלא שידעו אל נכון את פרוש המלים ואת תוכן הפרשה. בהבדל מחדרו של המלמד האשכנזי, שבו לא נכללה הכתיבה בתכנית הלמודים. למדו ילדי הספרדים בכותב לכתוב בעת ובעונה אחת את כתב הקורסיב הספרדי ואת כתב רש”י לפי הדוגמאות שכתב לפניהם החכם על לוחותיהם או במחברותיהם. בדומה לשיח' השתמש גם החכם במקל עונשים. חטא הילד, השכיבו החכם על הרצפה, הרים את רגליו והכה במקל בכפות הרגלים כמעט עד זוב דם. משפט עונשים זה נקרא בספרדית כבערבית פאלאקה.

תמונה מיוחדת אפשר היה לראות בכותאב התימני. בחדר דירתו של החכם יושבים 6–8 תלמידים כשרגליהם מקופלות תחתיהם על הרצפה מסביב ל״שלחן" נמוך וכולם קוראים יחד מתוך ספר אחד מכל צדדיו. סדר זה היה מורשת אבות מארץ תימן, שבה לא היו בנמצא ספרי קודש מאות שנים אחרי המצאת גוטנברג, והיהודים היו קוראים שם מתוך כתבי־יד יקרי המציאות.

בית התלמוד תורה הותיק של עדת הספרדים נסגר בשנת 1854 מחוסר אמצעים להחזיקו, והבית נמכר אז לבית רוטשילד לשם ייסוד בית החולים על שם מאיר אנשל רוטשילד על ידי שליחם אלברט כהן. בסוף המאה שעברה נפתח שוב בית תלמוד תורה ספרדי בבית סמוך לשער ציון, ובו נשאר קיים עד שנהרס במלחמה על ירושלים.

לאחר שהוחזרו לעדת האשכנזים זכויותיה ובעלותה על חורבת ר' יהודה חסיד, פתחה העדה בשנת תר“י (1850) בחצר החורבה את בית התלמוד תורה והישיבה ״עץ חיים”. בתלמוד תורה לא התקיימה מועצה פדגוגית, והמלמדים לא התכנסו לדון בשאלות דידקטיות וחנוכיות. כל אחד נהג לפי דרכו ונסיונותיו הוא, ואמנם היו מורים, שהיה להם חוש פדגוגי טבעי. המקל והרצועה היו בימים ההם כלי חנוך בדוקים ומנוסים. הנה קרה ור' יונה המלמד הרים בכעסו את מקלו על אחד התלמידים, והלה ברצותו להתרחק מטווח המקל, פגע גבו בחודו של מסמר, שהיה תקוע במשענת הספסל והוא נפצע עד זוב דם. באה אמו של הילד הנפצע והרימה קול צעקה ונקבצו המלמדים והתלמידים ואנשים אחרים, שנזדמנו אותה שעה בחצר התלמוד תורה, ומנהל המוסד ר' שלמה זלמן ריבלין היה במבוכה. המלמד ר' ליזקה (אליעזר) גבריאלוביץ לעומתו נקט בשיטה פדגוגית נבונה. הוא לא העניש את תלמידיו בעידנא דריתחא. עם תום הלמודים ביום ששי בצהרים הסתדרו על פי פקודתו תלמידי הכתה במעגל מסביב לילד הראוי לעונש על חטא שחטא במשך השבוע, ולפי סימן שנתן ר' ליזקה שרו התלמידים במקהלה את הפסוק, שזה עתה קראוהו בשיר השירים: ״שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך“, ועל שאלת הרבי: ״מה תחזו בשולמית”? ענתה המקהלה: ״כמחולת המחנים“, ואז יחולל הרבי את ״המחנים” על ״השולמית" של החוטא.

ישיבת עץ חיים" היתה ההמשך של התלמוד תורה. לא כל הבחורים והאברכים למדו בה תורה לשמה. רבים חבשו את ספסלי בית המדרש מפני שכך היה נאה לבני המשפחות המכובדות, שאכלו על שולחן הוריהם או חותניהם. בין אברכי הישיבה היו גם כאלה, ודוקא הכשרוניים שבהם, שנתפסו להשכלה. בישיבה היתה פעם שערוריה גדולה, כשנתפסה בעלית הגג קבוצה של לומדי הישיבה בשעת קריאה ועיון בספר ״מורה נבוכים" לרמב“ם, ואילולי יחסו האדיב של ראש הישיבה ר' משה נחמיה כהנוב, שהיה נוטה חסד למשכילים הצעירים, כי אז רע ומר היה גורלם. רוב משכילי ירושלים של הדור מלפני חמשים עד שמונים שנה שגרמו למהפכה בחיי התרבות של יושביה, הרי חניכי ישיבת ״עץ חיים” היו. מאידך גיסא מעטים היו גדולי התורה, שיצאו מישיבות ירושלים. רבני ירושלים וראשי ישיבותיה היו רובם ככולם יוצאי רוסיה ופולין.

בנות ישראל פטורות מתלמוד תורה, ומשום כך גדלו רוב בנות ירושלים בבערותן ונכנסו בגיל של 13–15 שנה לחופה וקדושין עם נערים הגדולים מהן בשנה או בשנתיים. אמי בת השבע־עשרה היתה בהגיעה לירושלים. לפי מושגי אנשי ירושלים מלפני מאה שנה, בחורה זקנה, ולפיכך לא נאה היה להשאירה עוד זמן רב בבתוליה ומהרו להשיאה לאבי בן השש עשרה. שדכנים ושדכניות היו מזווגים זווגים. הם באו להורי הנערים והנערות והציעו להם בן זוג מתאים לבת או בת זוג מתאימה לבן לפי הרשימות שבידם. באו שני הצדדים בתווכו של השדכן לידי הסכם ראשון, קבעו את מועד הפגישה של הנער והנערה בבית הורי הנערה או בביתו של אחד השכנים. לפגישה זו, שקבעוה כרגיל לשבת אחרי הצהרים, קראו באידית ״אנקוקען“, כלומר פגישת פנים אל פנים. הנשים התישבו בצד אחד של החדר מסביב לנערה והגברים בצד השני מסביב לנער. אם הנער והנערה היו די נועזים, שלחו זה לזו וזו לזה מבטים אחדים מרחוק, ובזאת נסתיים הצעד הראשון של הזוג בדרך להתקשרותו לכל ימי חייו. כשהורי הילדים באו לידי הסכם על התנאים ההדדיים, כגון על גובה הנדוניה ועל מספר השנים של כלכלת הזוג הצעיר, נחוג טכס הארוסין, שבו נכתבו ונחתמו ואושרו ע”י עדים תנאי ההתקשרות ונקבע מועד החתונה. ביום החתונה נתנו הורי הכלה לחתן את השטריימל, שחבש אותו לראשונה לפני הכנסו לחופה וקדושין.

בזמן שבין הארוסין ובין החתונה, שנמשך עפי“ר ימים רבים, לא נפגשו החתן והכלה. זכורני, שבהיותי נער יצאתי פעם עם אחותי הכלה, שהיתה גדולה ממני בשש שנים, מביתנו שבנחלת שבעה ללכת לחנות שברחוב יפו. בצאתנו מהסמטה של השכונה אל הרחוב הראשי הופתעה אחותי בראותה את ארושה, שגר בעיר העתיקה, מטייל לו לתומו ברחוב יפו. היא נדהמה ובקראה: ״הנה הוא הולך”, חזרה בו ברגע על עקבותיה ורצה הביתה. ראיתי בחצרות העיר העתיקה נשים־תינוקות, בראשים מגולחים ומכוסים מטפחות, יושבות על רצפת החצר ומשחקות כדרך הילדות בעצמות־עזים או בקוביות־אבן. משפחות אמידות היו שולחות את בנותיהן המבוגרות למורות פרטיות – מהן היו בשנות הששים והשבעים רק שלוש בירושלים – ללמוד קריאה בסדור התפלה ובספר צאינה וראינה, לכתוב מכתב באידית ומלאכת התפירה, וכאלו היו מעטות.

מצבה הכלכלי והתרבותי הירוד של האוכלוסיה היהודית בירושלים עורר יחידי סגולה מבין אחינו בגולה לבוא לעזרתה על ידי פעולות קונסטרוקטיביות. המתחיל במצוה זו היה משה מונטיפיורי, שעלה החל משנת 1827 ( במסע נשואין עם אשתו האצילה יהודית) שבע פעמים לארץ־ישראל ונסה בכל הדרכים להרים את קרן הישוב. לאחר שהקים בירושלים כמה מפעלי צדקה ואף יסד בה בית אריגה ללמד את בני ירושלים מלאכה, שתפרנס את בעליה בכבוד, ותמך בישראל בק בהקמת בית דפוסו בירושלים, נוכח לדעת, שלא תהיה תקנה לישוב אלא אם כן יתחילו מן היסוד ויחנכו את הדור הגדל בירושלים לתורה ולעבודה וכך יעמידוהו ברשות עצמו. אולם כשעמד ליסד בית ספר לנערים, שבו ילמדו ילדי ישראל מלבד תורה גם את יסודות החשבון, כתב עברי ושפת המדינה, נתקל בהתנגדותם הנמרצת של מנהיגי עדת האשכנזים. אז ביטל את רצונו מפני רצונם של המתנגדים ויסד בהסכמתם של רבנים בתחלת שנת תרט“ו (1854) בית ספר ״ללמד את בנות אחינו בני ישראל היושבים בארה”ק להתפלל מתוך הספר ולדעת את אלקי אבותינו בלב ונפש“. בהפתח בית ספר זה נרשמו בו 84 תלמידות ונתמנו חמש מורות. על סדרי בית ספר זה כותב לודויג אוגוסט פראנקל שנה אחת ומחצית השנה אחרי הוסדו בספרו ״ירושלימה” את הדברים דלקמן: ״בחדר אחד מצאתי 21 ילדות, אחדות תפרו ורובן נרדמו בדומה למורה, ששכבה פרקדן על הרצפה בחדר השני וישנה בין שלש עלמות". למוסד שהתנהל בצורה זו לא היתה, כמובן זכות קיום, והוא נסגר כעבור זמן קצר.

החלל, שנוצר בחנוך הבנות, נתמלא בשנת 1864 בהוסד בית הספר לבנות על שם אבלינה די רוטשילד, הקיים עד היום הזה. בבית ספר זה למדו התלמידות למודי הדת מפי מורים מקומיים בלאדינו, השפה הצרפתית, חשבון, יסודות הגיאוגרפיה והטבע ומלאכת־יד. בכל חצי שנה נערכה בבית הספר בחינה פומבית וניתנו לתלמידות המצטיינות בלמודים פרסים שונים, בתוכם פרס אחד של מאתים פרנק זהב בתורת נדוניה לנערה, שהגיעה לגיל של חמש עשרה שנה. מספר התלמידות האשכנזיות בבית ספר זה היה קטן מאד. מורי בית הספר ומורותיו היו כולם ספרדים. המנהלת הראשונה היתה אחותו של ד“ר שורץ, רופא בית החולים רוטשילד, ואחריה פורטונה בכר, אחותו של נסים בכר, בת ירושלים, שנתחנכה במוסד לחנוך מורות של חברת ״כל ישראל חברים” בפריז. בשנת 1899 נתמנתה חנה לנדוי מלונדון למנהלת בית הספר. היא ארגנה אותו מחדש והנהיגה בו את השפה האנגלית כשפת ההוראה במקום השפה הצרפתית, שהיתה נהוגה עד אז.

ירושלים רגשה כמרקחה כשבא אליה בקיץ 1856 הסופר והמשורר ד“ר לודויג אוגוסט פראנקל, רופא מובהק, מזכיר עדת היהודים בוינה, ליסד בה בשם עליזה ליפט הרץ־למל בית חנוך לילדים לזכר אביה שמעון, האציל לבית למל, מי שהיה נשיא קהלת היהודים בפראג. את ההכנות לייסוד מוסד זה ואת מלחמת הקנאים בו ובמוסדו תארתי בפרטות בחוברת ״תולדות בית הספר להאציל לבית למל בירושלים”, שיצאה לאור בשנת 1936 במלאת שמונים שנה לייסוד בית הספר.

בטרם צאתו לדרך פרסם פראנקל כרוז אל יהודי ירושלים בשם ״קול מבשר", שבו פרט את מטרת שליחותו ופרשת בית החנוך, שהוא עומד לפתוח לטובת הדור הגדל בעיר הקדושה. מפאת תכנו המענין וערכו ההיסטורי נעתיקהו בזה לקוראינו:

קול מבשר³

לכבוד יקירי בני ישראל השוכנים בעיר הקודש ירושלים ובארצות המזרח, ישמרם צורם וגואלם.

מודעת זאת בכל הארץ כי נקרא נקראתי להיות שליח מצוה למעשה צדקה וחסד ואמונת אמן לבית ישראל לברכה עד העולם. משמרת פקודתי זאת אשר הושם על שכמי למשא עבודת הקודש, למלאות ולהוציא מכח אל הפועל, הלא היא קדושה ויקרה בעיני במאד מאד, כי למען אחי ורעי כל ישעי וחפצי ולטובת עמנו ואמונתנו ארים פעמי למשואות נצח על אדמת קודש. – כי הנה אכין את צעדי לעת כזאת ללכת עיר הקודש ירושלים, יברכה אלקים אלקינו, לכונן שמה בית מחסה לילדים, למחסה ולמסתור לגו ולנפש עוללים וילדים על אדמת אחוזת אבותינו.

ואני הנני אדבר בלשון אבותינו, אשר העתיק למעני אחד ממיודעי מל"א⁴ כי לא תורני אנכי, ובכל זאת קשורה נפשי בעמי ונחלתו בכל חיי ומאודי.

ובטרם כל הנה אבאר לכם באר היטב, מה הוא בית מחסה לילדים ומה הדבר אשר אליו מגמתו וחפצו בהתכוננו בקרב מחניכם קודש, ומה התועלת אשר יגיע ממנו לבני ישראל, ברצות ה' דרכי, ואבצע את אשר יזמתי לעשות.

את אשר זר ונסתר עוד מאחינו אנשי המזרח, הלא הוא דבר גלוי וידוע זה ימים רבים משך מאת שנה בארצות המערב בכל קצוי האירופא, ויפיק רב טוב ליושביהם עד אין קצה ובפרט בארצות האי ( ענגלאנד), צרפת, איטליא ואשכנז. – רב הכבוד אשר יכבדו נדיבי עמים בית מחסה כזה בארצנו. למופת אזכיר פה כי הגבירה הרמה והנשאה הקיסרית מעסטררייך קאראלינא יר"ה, הורמה להיות משענת עז ( אבערסטע שוטצפראוי) לבית מחסה לילדים ההוקם בעיר וויען.

לכן הנה ביתר שאת ויתר עז אדבר דבר טוב באזניכם אשר היה פה בעיר הממלכה בענין המדובר בו.

איש נכבד ונעלה, ראש ומנהיג קהלת בני ישראל בעיר וויען חכם וסופר מהיר, טוב לב ובעל נפש, נעלה לתפארת על אנשים רבים ונכבדים, הד“ר יוסף ווערטהיימער נ”י, הוא הורם דגול וברכות ה' היו בעזרו ולמשען לו, וזכה להיות הראשון אשר יסד פה בית מחסה לילדים. בית החסד הלזה היה לאות ולמופת לעשות בדמותו וכמתכונתו בתים כאלה למאות אשר הוכנו וקמו מני אז ברוב ערי מדינות מלכנו האדיר יחי‘, ממנו ראו וכן יעשו; אז היה המתחיל במצוה בארצנו, וכל בתי החמלה כנ“ל אשר נוסדו אחריו, המה כקרני אור המתנוצצים מאוד יומם אחרי יצאה השמש על הארץ, וכשבלים טובות ובריאות מוציאות לחם מן הארץ, אחרי נטמן בחיק האדמה זרע למינהו מני זורע איש האדמה. גם בקהלות ישראל, שבת חסידים ישרים ותמימים, אשר לא ישכינו באהליהם עולה, מצאו בתים כאלה קן למו. והרבנים הגדולים, אשר הוקמו על שמה בראש עדתם, לא לבד לא מנעו הטוב הזה מבעליהם, כי אם היו עוד משען לתמוך בית מחסה כזה באומר ובפועל, במחשבה ובמעשה, למען יקום דבר אמת וצדק לאורך ימים: הנה כי כן הרב הגאון האמתי מופת דורו מוהר”ר ליב שוואב אב"ד דק’ פעסט, והרב המפואר הגאון החכם החוקר מוהר“ר שלמה יהודה ראפאפארט אב”ד דק“ק פראג והרבנים המפוארים דקהלות אגראם, לבוב ובראדי נ”י, תמכו את פעולות צדק ומוסדות בתי מחסה לילדים, בצדק ובמשפט, בחסד: וברחמים, בכל נפשם ובכל מאודם.

אכן לא לבד ילדי העניים ימצאו מסתור בבית מחסה כזה, כי בארצות האירופא גם היהודים בעלי בתים אשר לא יחסרו כל מאומה ישלחו שמה את בניהם, למען יקחו חלק בטובה אשר ישפיע למו בית מועד הלזה, תחת אשר בביתם לא ישיגו כאלה כי אם בהוצאות לא מעט.

ועתה אנסה כחי לשים לעיניכם משפט הבית הזה ותכונתו למען תשפטוהו במישרים.

בית מחסה לילדים הוא כמו פרוזדור לטרקלין בית הלמוד, שמה יבואו ילדים בעודם באבם הבלתי נכונים עוד ללכת לבית הספר; ילדים בני שלש, ארבע, חמש או על היותר שש שנים.

הילדים או הילדות יובאו בבוקר אל בית המחסה, ויותנו תחת יד מלמד ומלמדת להועיל, אשר ישימו עיניהם עליהם, לבל יאונה להם כל רע, שמה ישבו תחתם עד בוא השמש. לעת האוכל בצהרים יותן להילדים ארוחה אחת לשובע, גם חליפות בגדים ללבוש, אחד לימי הקיץ ואחד לימות הגשמים.

ואחרי כי הילדים עוד רכים ולא יעצרו עוד כח ללמוד דברים נעלים מהשגתם אשר יחלישו גופם, לכן ישים המורה את לבו להורותם בדרך עונג ושעשועים דברים אחדים מעצם אלקים וחבל ארצו. המלמד יספר להם קורות אבותינו הקדושים בלשון צח וקל כספור המעשה. ויחנך וירגיל את כח זכרונם בדברי חכמים ומשלים וענינים המושכים את לב הילדים, והמרגילים אותם לאט לאט למחשבות תורה ומוסר ולקח טוב. גם ישוררו עמם לשמח לבבם שירים קטנים קלים להבין, אשר יסודותם יראת אלקים ואהבת אבותם ואהבת אדם בכלל ומעשים טובים, לאהוב את המלאכה כמו עבודת הגן ומלאכת מחשבת. גם ילמדו אותם ע"י ציורי תבנית בהמות וחיות וכדומה ידיעת הטבע; סוף דבר תועלת למודים ושעשועים כאלה הוא להשכיל ולהיטיב; להשכיל כח שכלם ולהיטיב לבב, וכל אלה כפי השגת הקטנים ותאות לבם; למען ישמחו לקראת בית מחסה הזה, ולא יהיה להם זמן שבתם שמה לטורח ולמשא, לכן ישימו לפניהם גם ציורים ממטעי גן ופרחים, כלי מלאכה וכלי עבודת האדמה, למען יחנכו אותם בכמו אלה על פי דרכם, אז גם כי יגדלו לא יסורו מהם.

ולמען לתת כח ועצמה גם לגופם, יטיילו וישעשעו תחת השגחת מוריהם ומלמדיהם במקום רחב ידיים, וילמדום לעשות תנועות בגופם להחזיק מזג בריאותם; גם ישגיח עליהם רופא מומחה בבית המחסה דבר יום ביומו, לשמרם מכל מחלה וחולשת גופם, גם יתן להם מרקחת וסמים למרפא, אם יפלו על ערש דוי בבית אבותם. ומכל משמר ישגיחו המורים על הנקיון וטהרת הילדים (ריינליכקייט) ועל סדרים בכל תהלוכותיהם ומעשיהם (ארדנונגס ליעבע) אשר יפיקו טוב ויוסיפו אומץ לבריאות הגוף והנפש.

ולמען הרגיל את הילדים בעודם באבם בדרכי תורת אל חי ומנהגי בית התפלה, לכן ישאו רנה ותפלה דבר יום ביומו בחדר הסמוך לבית המחסה בעשרה (מנין) בבוקר ובערב בימי החול כבימי מועד ושבת.

והנה בעשות טוב וחסד בכל אלה הילדים, הנה כל איש חכם־לב יבין כי תבוא טובה בזה גם לאבותם ולהוריהם; ושנית ירויחו מאד בידעם נאמנה כי ילדיהם יושבים במקום בטוח שלוים ושאננים באין שטן ואין פגע רע תחת השגחת מורים ישרים, מדי ירחקו אבותם ממגורם בעבודתם ועסקיהם, למצוא טרף לביתם כל היום, ואין איש בבית לשמור הילדים.

האשה המוטלת על ערש דוי בירכתי ביתה תתנחם ותרגיע ביום לבה, כי ילדיה ימצאו מחסה ומסתר, לחם לשובע ובגד ללבוש ומורה דרך ומנהל המכינו לבית הספר, עד לא תעצור כח זרועה לעשות תושיה למענהו.

דברי אלה המעטים יספיקו לערוך לכם דמות ותכונת בית המחסה המדובר בו, אשר בדעת אשת חיל בת נדיבי עמנו ויראת אלקים לכונן בעיר הקודש ירושלים בהון רב אשר פזרה לטוב עם אלקי יעקב, ולרומם קרנו בכבוד.

ביתר שאת וביתר עז תכירו יקר ערכה ואהבתה את אלקים אלקינו ותשוקתה להיטיב לבני ישראל, והכבוד אשר תכבד את הוריה, בזאת התעודה הבאה בזה, בה נגידים תדבר, ומשכיות לבבה הטהור תחשוף כראי מוצק נוכח פניכם. דרשו וקראו יקירי רוח! האגרת הנצבת עמכם בזה אשר הריצה לראשי מנהיגי קהלת וויען קרית מלך רב, ותשובתם ישמח לבבכם.

(כאן בא מכתב ההקדשה של עליזה ליפט הרץ, המכיל את כל הפרטים על בית המחסה, שהיא החליטה ליסד בירושלים, ותשובת ועד הקהלה בוינה).

ראשי מנהיגי הקהלה בעיר וויען שמו זאת התעודה לפני ממשלת אדוננו הקיסר יר"ה, וימצא הדבר הטוב הזה חן בעיני שרי המלך, כי על אדני התורה, אהבת אדם וכבוד ארץ מולדתנו נוסד אבן חן פנת יקרת לתפארת וימצא מגן וסתר בצל מלכנו האדיר.

וכפלים לתושיה עוד הרבו יועצי הדרת אדוננו הקיר"ה (די ק. ק. מיניסטער דאָס איננערן, דאָס קולטוס אונד אונטערריכטס, דאן דער מיניסטער דער אנגעלעגענהייטן אונד דעס קאיזערליכאן הויזעס) את חסדם לרומם את הענין המדובר בו, כי דברו טוב עליו גם באזני השולטן האדיר, אשר יאהב ויכבד במלוא רוחב ארצו כל בני האדם, גם את דתיהם שונות – ה' אלקי ישראל יאריך ימיו על ממלכתו בכבוד ותפארת – ובמודעה נכבדה (אין איינער אייגענען דעפעשע) הודיעו את כל הדברים לפני הדר כבודו, למען יהיה עליהם סתרה, הוא ושריו יחדיו כל הימים.

ואני הנני באתי אליכם, יקירי רוח, אוהבי אל חי ועמו באמת ובתמים לשבת אתכם כמשלש ירחים, למען יסד ולכונן את הבית הגדול הזה, בית רחמים וחסד, בית חמלה ואהבה. לא אדונים אני, גם אם ציר שלוח ועבד נאמן לפעולה טובה, רק המבשר ישע אשר יעשה לכם! והנה אוחיל ואקוה לאלקי חסדי, כי יתן פעלי לחן ולחסד בעיניכם. נכון לבי בטוח כי תתמכוני בימין צדקכם ובעצתכם וברצון טוב תהיו לי למשענת עז ואני נפשי בשאלתי כי אתם תחזו מכל העם אנשי חיל יראי אלקים, אנשי אמת, יודעי בינה, אשר בצדקתם תבטחו; והאנשים האלה יבחרו בתבונתם ואמונתם איש דעת למורה ואשת חיל למלמדת, אשר לבם טוב ורוחם נכון, טובים וישרים יחד ונכונים לנהל לאט ילדים רכים בדרך יושר.

עוד דבר לי אליכם, אצילי בני ישראל! הנה האשה היקרה, אשר נתנה הונה וחילה לכונן בית מחסה בעיר הקודש, גאה וגאון שנאה נפשה. למען הדבר הטוב תעשה טוב וחסד, למען יקרא שמה וזכרה על פעולתה ולמען כבד את אביה השוכן בצל שדי. כל ישעה וכל תפלתה כי על שמו יקרא שם הבית הזה לכבוד ויקר, ומדעתי כי נכספה וגם כלתה נפשכם לשמוע מי הוא זה ואי זה הוא האיש, אשר בשמו יתפאר בית המחסה הזה, לכן שמעו ילדי ימיו וקורות חייו אשר אשים לפניכם בטרם אכלה לדבר ותחי נפשכם.

(כאן באים פרטי קורות חייו של שמעון האציל לבית למל).

מה רבה השמחה אשר שמחו ישרי לב מרחוק ומקרוב בארצות המערב בשמעם ממוסדות בית המחסה לילדים בירושלים, הלא תגלה בקהל רב על ידי החלק אשר יקחו בעמלנו ויגיע כפינו, כי אנשים ונשים רבנים ומשכילים נתנו תרומות נדבות ידם, והובילו שי למורה בעד בית התפלה ובית המחסה הנ"ל, דברים יקרים ונחמדים אשר אביא בידי לכם ברצות ה' דרכי לירושלים.

ה' יברך וישמור בואי אליכם וצאתי מכם בשלום, וכל אשר אעשה לכונן מעשה הצדקה כאשר הושת עלי (כמעשה לא לעיפה, כי אם לעבודת ה'…) יצליח ויעשה פרי צדקה לחיים…

עפ“י הצעת ל. א. פראנקל כנס ראש הרבנים ר' חיים נסים אבולעפיה ( הרב חינ"א) את חכמי העדה הספרדית ואת מנהיגי העדה האשכנזית לישיבה לשם התיעצות בדבר ייסוד בית ספר זה והנהלתו. ר' ישעיה ברדקי התנגד בתוקף לשטת הלמודים, שעליה הודיע פראנקל ב״קול מבשר”. לפי דעתו שטה נפסדת היא להקנות לילדים את הלמודים ללא התאמצות יתרה ולחזק את גופם על ידי תרגילי התעמלות. ״להיפך, עליהם לקנות את הלמודים ביסורים, כי אם לאו לא תהיה התורה חשובה בעיניהם. לילדינו אין צורן בחזוק הגוף ובמנוחה בחוץ. בתי ספר שבהם ילמדו מלבד תלמוד עוד איזה מקצוע אחר, יביאו לידי פריקת עול התורה והדת“. חוקר ארץ־ישראל המפורסם ר' יהוסף שוורץ, מנהל עדת החסידים ר' ניסן בק ור' נתן קורונל שגם הם השתתפו באספה זו בין באי־כוח עדת האשכנזים, היו בדעה אחרת. על אפם ועל חמתם של קנאי האשכנזים קבלה העדה הספרדית ברצון את בית הספר בחסותה ובהנהלת ראש הרבנים ומועצת החכמים. בית ספר זה נפתח בטכס רב רושם בבית, שחלונותיו נשקפים על פני הכותל המערבי בחצרו של שעיצ’י (ישעיה) ברחוב העולה מרחוב השלשלת למידאן. החרם שהכריזו קנאי האשכנזים על בית ספר זה על יד הכותל המערבי באלה ובשבועה ובתקיעת שופר, מנע מאת ילדי האשכנזים, שהיו תלויים בחייהם הכלכליים בממונים של כוללי החלוקה, לבקר בו. לעומתם הפיקו ממנו תועלת ניכרת ילדי הספרדים, שרכשו בו את ידיעת השפה העברית והשפה הערבית וידיעות יסודיות במקצועות האלמנטריים. והשכיל לעשות ר' יצחק אופלטקה, שבעלותו מפראג הצטרף לעדה הספרדית, וביסדו את בית המדרש ״דורש ציון” בשנת תרכ“ו (1866) בתמיכת הנדיב יוסף בלומנטל בפריז, התחייב כלפי הקנאים לא לקבל לבית ספר זה ילדי האשכנזים. לכן היה בית המדרש ״דורש ציון” מלכתחלה ונשאר עד היום בית ספר לילדי עדות המזרח. על אופיו היהודי־הספרדי של בית הספר החקלאי ״מקוה ישראל" שנוסד בשנת 1879, מעיד מכתבו של קרל נטר לגוטשלק לוי בברלין, בו מתאונן נטר, שלא עלה בידו למצוא להנהלת משק הבית במקוה ישראל איש ואשתו המתאימים למשרה זו והיודעים את השפה האיספניולית, כי שפה זאת היתה מדוברת בפי חניכי הבית ועובדיו, שכולם היו ספרדים בשנים הראשונות לקיומו.

התמונה העגומה שמסרו שמואל מונטגיו וד“ר אשר בדו”ח שלהם על מצב הישוב בירושלים לועד שליחי הקהלות בלונדון אחרי בקורם בירושלים בשנת 1873, נגעה עד לבו של מונטיפיורי, שאזר עוז בגיל של תשעים שנה ועלה בשנת 1875 בפעם השביעית לירושלים, כדי לעמוד מקרוב על המצב לאמתו. הוא מצא התקדמות מה בחיי הכלכלה של הישוב ונתחזקה בו הדעה שהגה כל הימים, שרק חנוך מעשי של הדור הצעיר עלול לתקן מיסודו את המצב הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה היהודית. הוא שלח להרב ר' משה נחמיה כהנוב ולר' יצחק אופלטקה סכומי כסף על מנת להנהיג בת“ת ״עץ חיים” ובביהמ“ד ״דורש ציון” את למוד השפה הערבית, שלדעתו אין בו כל סכנה לדת ולמסורת. הרב סלאנט, הרב כהנוב וגבאי התלמוד תורה הסכימו להצעת הנדיב להנהיג את למוד השפה הערבית בתלמוד תורה כמקצוע חפשי, שיילמד מחוץ למסגרת למודי הקבע, ואף בחרו ביהודי חרד ושומר מצוות כמורה לערבית. אך לא כן חשבו נטורי קרתא, שיצאו במלחמה במגמה זו בחרפות ובגדופים ופרסמו את ספר אלות הברית, הדביקוהו בדלתות כל בתי הכנסת והמוסדות הצבוריים האחרים וקראוהו בפני קהל המתפללים מעל הבמה בבתי הכנסת לפני קריאת התורה ואחריה.

ספר אלות הברית

אנחנו הח“מ מצאנו חובה בנפשנו להקהל ולעמוד על נפשינו לשוב ולחזק הישנות, לחזק הגדרות אשר גדרו לנו קדמונינו זכותם יגן עלינו, לאסור איסור ללמוד ״חכמות חיצוניות”, אפילו אותם המותרים עפ“י הדין ללמדם עם כל זה אסור ללמוד אותם מפי מורה המיוחד ומקבל פרס מחוץ־לארץ, וכן לאסור למודי כתבים ולשונות זרים לבלי יתלמדו בכנופיה בכל מקום שיהיה לא בבית ספר לבדו ולא לספחו לבתי ת”ת אפילו לעשותן טפל דטפל כלל וכלל אפילו משגיח ירא שמים כאשר נעשה בראשונה בשנת ״ובחרת“⁵ 1ושוב נתחזק בשנת “תברך”⁶ ונשתלש בשנת “הכתר”⁷ וברביעית בשנת תרל”ב, אשר הטילו חרמות ונדויים וקללות על כל המיסדים בתי למוד כאלה בין קהלתנו האשכנזים, ועל המלמדים ועל הבאים בתוכן, ללמוד, ועל אבות הילדים ועל כל המסייעים לזה, בגלוי ובסתר, וראשונים כמלאכים. אולם למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצוא פתח חרטה באיזה סניף קל לפרש מי יבוא ומי יחוש להרהר אחרי דבריהם כגחלי אש, הקיימים לעד ולנצח נצחים וכל דבריהם כרצונם לפרוץ בין הגדרות האלו. בכן באנו לקבל עלינו האיסור הנ“ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט ופרט, האיסורים הישנים והחדשים רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד, ואפילו בשכר. והן למלמדות, האשכנזים יושבי עיר הקודש ירושלים תוב”א וכל אגפיה וכל סביבותיה (ומסתמא ממנו יראו וכן יעשו גם אחינו הספרדים יצ"ו) אפילו רק בשלשה יחד אסור הוא, וכל ארץ הקדושה בכל האיסור. הגזרות והחרמות אפילו הם על לשון המדינה גם כן. הגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד, ואפילו בשכר. והן למלמדות, ועל כל המייסדים והמסייעים ואבות הילדים והילדות יהיה מי שיהיה. ואפילו ללמוד ביחיד מאיש מיוחד אפילו לזמן קצר ואפילו ליום אחד הגזירות והחרמות נאמרו בין על הזכרים ובין על הנקבות תינוק ותינוקת גדול וקטן שם הוא. הגזירות והחרמות נאמרו עלינו ועל כל הבאים אחרינו, ואשר יעלו עוד לשכון כבוד בארץ הקודש עד זמן ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. וכל סניף ושום ספק אשר יוכל להסתפק בפרושן של אותם הגזירות, הכל הוא להחמיר ולא להקל כלל וכלל, כל זה הוא פירושן של הגזירות והחרמות הקדומות, כאשר ידענו נאמנה, וליתר תוקף ועוז הננו אנחנו מקהלות האשכנזים יחדיו יושבי עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן מקבלים עלינו עכשיו מחדש בגזירות ״נח“ש בחרם” גמור וחמור, בו נדוי, בו שמתא, ובכח תורתנו הקדושה הננו מחזקים ומטילים החומרות הנ"ל על כל יושבי עיר הקודש ירושלים תבנה ותתכונן למקהלות האשכנזים על כל העולים מהיום עד בוא גואל צדק במהרה בימינו אמן.

והעובר על דברינו אלה ורבצה בו כל האלה, מוחרם ומובדל מעדת ישראל, ועלינו לרודפו ולהדפו בכל יכולתינו וה' הטוב יהיה בעזרתנו, לכלות קוצים מכרמו, למען לא תחולל בריתו אתנו, ולא יושפל כבוד תורתנו הקדושה, וכבוד ארצנו הקדושה, ולמען נלך בדרכי אבותינו להשתבח ולהדבק במעשיהם, כנאמר בתנא דבי אליהו (פכ"ג כד), שלא למדו לשון מצרים עי"ש. וכללן של דברים כי הגזירות והחרמות הללו, בין הישנות ובין האיסור החדש הכל יהיה נדון לחומרא בפ' לשונותינו ודברינו. ומקום שאמרו להחמיר אינו רשאי להקל, וכל זה קבלנו ברצון נפשנו, ובדבור בפה מלא ולהכריז בבית הכנסת.

וכתבנו וחתמנו יום י“ב אדר ראשון שנת ״ובריתך”⁸ ינצורו. פה עיר הקודש תבנה ותתכונן.

הקנאים פרצו לתוך דירתו של הרב ר' שמואל סלאנט בשעת מנוחתו הכריחוהו לבטל את הגזרה ודרשו ממנו להחזיר למונטיפיורי את הכסף ששלח למטרה זו. הנדיב נכנע בדלית ברירה גם הפעם ובקש מאת הרב להשתמש בכסף לצרכי התלמוד תורה ולתמיכה במלמדים. הרב אופלטקה לא שעה לצעקותיהם של הקנאים והנהיג בבית ספרו למוד שפת המדינה. הרב יש“א ברכה ( יעקב שאול אלישר), אב”ד של עדת הספרדים, שהוכתר בשנת תרנ“ג לראש רבני ארץ־ישראל, פרסם בעתון ״שערי ציון” מיום ח' בניסן, תרל“ח מכתב לעורך, בו עמד על העובדה, שהרמב”ם וגדולי תורה אחרים חברו ספרים בלשון הערבית, ושכל אלו, שלמדו את השפה הערבית בבית הספר למל הפיקו תועלת מידיעת שפת המדינה בלא שהדבר פגע חו“ש באיזו מדה שהיא באמונתם ובנאמנותם לדת ישראל ולתורתו. אעפ”י שהגזרה, שאיימה כביכול על ת“ת ״עץ חיים”, נתבטלה, השתמשו מחרחרי הריב בהזדמנות זו ויסדו בית תלמוד תורה משלהם מחשש שמא ייפגעו חו"ש מהרוח השוררת בחצר החורבה.

קן הקנאות ומרכז מחרחרי הריב היה בימים ההם ביתו של הרי’ל דיסקין, הרב מבריסק, שמתחלת השתקעותו בירושלים נקט עמדה מתנגדת ואפשר לאמר עוינת לדרכיו המתונות של הרב הראשי ר"ש סלאנט. הרב מבריסק היה גדול בתורה וירא ה', אבל דא עקא שאשתו הרבנית שררה בביתו, והיא היא אשר התותה לחסידיו את קוי הפעולה.

שלטון הכוח של הקנאים עורר תסיסה בקרב החוג הקטן של המשכילים שסללו את הדרך לרעיון הקדמה וההשכלה לעם היושב בציון. כתבי העת שהופיעו בתקופה ההיא בירושלים, ״חבצלת" של י“ד פרומקין, ״שערי ציון” בעריכת אבי חיים פרס והירחון ״האריאל" של מיכל הכהן נלחמו, מי בקול דממה דקה ומי ברעש ובחריפות, בבערות ובקנאות, בקנאה ובשנאה שבין העדות ופלגיהן ובשלטון הגבאים והממונים על החלוקה, ואלה האחרונים השתמשו בנשקם המנוסה ונידו את העתונים ואת עורכיהם גם יחד.

קבוצה קטנה של לוחמי הקדמה וההשכלה עשתה מעשה חיובי לשם השגת המטרה שאליה שאפו. בשנת 1873 יסדו י“ד פרומקין, אבי חיים פרס, אברהם משה לונץ ואברהם זוסמן מטלז חברה בשם ״תפארת ירושלים״ במטרה המוסווית של עזרה הדדית ולמעשה לשם הפצת ההשכלה בקרב צעירי ירושלים. חברה זו יסדה בשנת 1875 את הספריה הראשונה. היא נתמכה ע”י משה מונטיפיורי, שהיה שש אלי כל צעד העשוי להרים את קרן התרבות של האוכלוסיה הירושלמית, ונקראה בשם משה ויהודית. מיסדיה משכו אליה את בחורי הישיבות ואברכיהן ונתנו בידם את ספרי ההשכלה של התקופה ההיא, והם ממש בלעו אותם בסתר באישון לילה לאור העששית או בשעות היום בהחבא בפנה נדחת. זכור לי שכננו משה נתנזון בנחלת שבעה, שהיה סוגר בלילה את דלת דירתו ומוריד את וילונות חלונותיה. כשאשתו וילדיו הקטנים שכבו לישון, וקורא ב״טרף־פסול" בנגון של לומד הגמרא. זה היה עשר שנים אחרי ייסוד הספריה. כשאך נודע למורדי האור על דבר הספריה במחתרת, יצאו למלחמה עליה, לחצו על הרבנים לפרסם איסור חמור על הספריה, שהפיצוהו ברבים והשפיעו על מונטיפיורי למשוך את ידו ממנה. מחוסר אמצעים לא האריכה הספריה ימים.

וזהו תוכן האיסור וצורתו:

גחלי אש

מכשול מדרך עמי (ישעיה ג')

ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו

בהתאספנו יחד אדות הפרצה שנעשה פה עה“ק, אשר זה מקרוב יצאו אנשים… נערים… מכו' אשכנזים, ויחדו להם בית והביאו בו ספרים וקראו לו בית עקד ספרים (ביבלאטיק) ולמראית עין הביאו שמה גם ספרי קודש, ואולם למגינת לב יראי ד' נודע הדבר כי הביאו שמה ספרי מינים ואפיקורסין, קראים ומסיתים, מיסיאנערין, גם ספרי פושעי ישראל המלגלגים וכופרים בדברי חכמינו ז”ל ועוד… ועוד… וידוע לכל יראי ה' המכירים ויודעים את טיב מיסדי הבית הלז, אשר זאת היא מצודה פרושה ללכוד לבות נערי בני ישראל, אשר יבואו שמה ללמוד בספרי מינים דמשכא. ולכפור בדברי חז“ל ח”ו. והגם כי כעת אחרי שמעם רעש מיראי ה' על זה, אומרים בפיהם כי יוציאו מעתה את ספרי המינים, וישאירו אך ספרי קודש, אולם היודעים ומכירים אותם יודעים כי הם בנים לא אמון בם, וגם אינם בני הבדלה להבדיל בין טהור וטמא, ובין קודש לחול.

לכן למען הרים מכשול מדרך עמנו, ולשמור כרם ד״צ בעיר קדשנו, באנו להודיע האיסור אל כל אחינו יראי ד' לבל ילכדו ח״ו במצודתם, וחלילה לכל בר ישראל מלבא אל הבית אשר בו הנגע – ואזהרה על האבות לשמור את בניהם לבלי קרוב אל פתח הבית הלז הרחק כו‘, כמאמרם ז"ל שאני מינות דמשכא – בטוחים אנחנו כי גם אחינו אשר מחוץ לארץ היראים וחרדים לדבר ד’ ותורתו, יעמדו מנגד, לא יתמכו בידי עושה זאת, מעתה אחרי רואם את כל האמור בזה.

וה' צבאות יבער קוצים מכרמו, ויגן על עמו ועל עירו ויחיש לנו גואל צדק בב“א, – הכ”ד הבע“ח לכבוד התורה בש”א לחודש אדר הראשון תרל“ה פעה”ק ירושלים ת"ו – ועתירתנו לה' כי גם מיסדי הבית ישובו מדרכם כו' – אל ה' ותורתו⁹.

 

משכילי ירושלים    🔗

בבואי לתאר את דמות דיוקנם של משכילי הדור הזה עלי להרים על נס מה שפעלו בשדה התרבות הישראלית חכמי הדור, שקדם לדור ההשכלה בירושלים. ר' יהוסף שוורץ, בעל השכלה אקדמאית, שעלה בשנת תקצ“ג בעודנו צעיר לימים מגרמניה, התמסר כאשתורי הפרחי בזמנו לחקירת ארץ־ישראל, שאת תוצאותיה הניח בספרו רב־המשקל ״תבואות הארץ”, שיצא גם בתרגום גרמני. יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתיתם שם מאביו ומאמו והובא משם לירושלים בשנת תקצ“ד עם פליטי פרעות הערבים המורדים בשלטון אברהים פחה. כאן התחיל בחקירת עתיקות ישראל והוא שפענח את הכתובת העברית העתיקה החקוקה בחזית מערת בני חזיר שלרגלי הר הזיתים ובשנת תרכ”ד יצא למסע של שלוש שנים ותשעה חדשים על פני מצרים, חבש, ערב, הודו ואוסטרליה לשם חקירת תפוצות ישראל בארצות המזרח הקרוב והרחוק, שתוצאותיה נתפרסמו בספר ״אבן ספיר“. הוא הביא לנו את הידיעות הראשונות על יהודי חבש (הפלשים) ועל שבט בני ישראל בהודו. הוא תר את ארץ תימן, חי זמן רב עם אחינו התימנים ובתוך קהלותיהם ומסר לנו בספר ״חדרי תימן”, הכלול ב״אבן ספיר", (יצא לאור בפעם הראשונה ע“י ״מקיצי נרדמים” בשנת 1866), ידיעות מאלפות על נדחי ישראל אלה, על אורח חייהם, מנהגיהם, תרבותם היהודית המקורית ועל כתבי־היד העתיקים שמצא אצלם.

אברהם משה לונץ התמסר בעודנו צעיר לימים לחקר הישוב היהודי בארץ־ישראל. בכורי פרי עבודתו בשטח זה הוא המדריך הירושלמי העברי הראשון ״נתיבות ציון וירושלים“, שיצא לאור בשנת תרל”ו. אבי שיתף את הצעיר המוכשר בעריכת עתונו ״שערי ציון“, וכאן קרה האסון, שביום בהיר אחד נתעוור לונץ בשבתו על יד שולחן הכתיבה. הוא יצא לוינה למצוא תרופה לחוליו, וכאשר הרופאים אמרו לו נואש לא אבדו עשתונותיו. הוא התאושש ויצא למסע על פני אירופה, כדי לבסס את עתידו ואת קיום בני משפחתו. הוא השיג ציוד מלא לבית דפוס שהקים בירושלים, וכמה חכמים הבטיחו לו להשתתף במאסף הספרותי לחקירת ארץ־ישראל בשם ״ירושלים”, שהחליט להוציא. מאסף זה יצא לאור משנת 1882 בשלושה עשר כרכים ומשנת תרנ“ו עד שנת תרע”ז הוציא את ״לוח ארץ־ישראל“. חלק גדול מהמאמרים שהופיעו ב״ירושלים” וב״לוח ארץ־ישראל" הם פרי מחשבתו ועבודתו של העורך עצמו. הוא הוציא גם מהדורות חדשות של ספרים המטפלים בחקר ארץ־ישראל בצרוף תוספות, הערות ותקונים, כגון “המעמר” אוסף מאמרי מחקר על א“י שנתפרסמו במאה הי”ט, ״יחוס הצדיקים" לנוסע גרשם איש שקרמילה, ״כפתור ופרח" לאשתורי הפרחי, ״פאת שולחן" לר' ישראל משקלאוו ו״תרבות הארץ" לר' יהוסף שווארץ. בשנותיו האחרונות ניגש להוצאת מהדורה מתוקנת של התלמוד הירושלמי, שממנו הספיק להוציא רק חמש מסכתות.

רב היה מרצו וכוח עבודתו של האדם מוכה הגורל. תמיד ראוהו במצב רוח טוב. ידעתיו בעודי נער וחבר לבנו בכורו יעקב, שאותו הביא בעצמו לפריז לשם השתלמות בלמודים. נפגשתי אתו שנים רבות בלשכת ״בני ברית“, שבה השתתף בדיונים בכל השאלות שהעסיקו אז את חברי הלשכה. ובבית הספרים ״מדרש אברבנאל” עזרתי לו פעמים רבות בעיון בספרים. ברחובות ירושלים התהלך א"מ לונץ בקומה זקופה, ואם מישהו ממכריו ברך אותו, שמח לטייל קצת בחברתו. הוא זכה עוד לשמוע על סוף מלחמת העולם הראשונה ועל הכרזת בלפור.

ישראל דוב פרומקין היה קרוץ מחומר אחר. הוא היה הטיפוס של בעל בעמיו. לבש קפטאן ארוך ועליו מעיל קצר ותרבוש לראשו. בביתו נהג מנהג חסיד חב“די, בחצרו היה בית תפלה בנוסח חב”ד, ובשבתות הסבו חסידיו לשולחנו לסעודה שלישית או לסעודת מלוה מלכה. בצאתו אל הרחוב התהלך במתינות והביט מגבוה על הקהל העובר ושב. הוא ירש מחותנו ישראל בק את בית הדפוס ואת העתון ״חבצלת“, שהוציאו החל משנת תרל”א קרוב לארבעים שנה, הוא נלחם בחריפות בחלוקה ובממונים, בגבאים ובקנאים, אבל במרוצת השנים שינה את טעמו, נעשה מתון יותר לגבי המשמרים ובקר קשות את דרכי המחדשים בישוב ארץ ישראל. אין ספק, שעתונו תרם תרומה חשובה לעצוב פני הישוב. לעת זקנה נתק פרומקין את קשריו עם העבר, הפסיק את הוצאת ״החבצלת" והעתיק את מושבו מהעיר העתיקה אל שכונת ״זכרון משה", שבה בנה לו בית בשכנותי. כאן התבודד וחי חיים שקטים והתפלל בבית התפלה הפרטי שבנה בחצרו.

אברהם זוסמן מטלז, יהודי חרד קיצוני, אבל מתקדם בדעותיו על ישוב ארץ־ישראל, נלחם בחריפות בשלטון הממונים ובתעלולי הקנאים והצטרף לקבוצת המשכילים המתקדמים.

מיכל הכהן תמך במאמריו, שפרסם בירחונו ״האריאל“, בתנועת חבת ציון, בעבודת האדמה ובבנין הארץ, ובהיותו מזכיר עדת האשכנזים היה זהיר בבקורת על החלוקה והממונים ועל דרכי הפעולה של המנהיגים. בעברו עם חתניו־עוזריו ועם הארכיון, שהיה תחת ידיו, למוסדות העדה הספרדית הוחרפו מאד היחסים בינו ובין מנהיגי העדה האשכנזית. יואל משה סלומון, בן ונכד לעסקני ירושלים העתיקה ובוניה והוא עצמו עסקן מתקדם, שהיה פעיל בבנין ירושלים החדשה ובייסוד אם המושבות, ראה בחלוקה ובתמיכה במוסדות ירושלים ע”י אחינו בני ישראל בתפוצות את יסוד הקיום של הישוב ותמך בהם בבטאונו ״יהודה וירושלים“. יוסף ריבלין יליד ירושלים וחניך הישיבה, עסקן ממדרגה ראשונה וסופר בעל סגנון יפה, רצה באחוד מקורות החלוקה לשם העלאת ערכה להתפתחות הישוב ולהבראתו. לתכלית זו יסד את הועד הכללי כנסת ישראל, שלא כל הכוללים וביחוד הכוללים העשירים, הצטרפו אליו. גם הוא תרם תרומה חשובה לבנין ירושלים החדשה ע”י פרודוקטיביזציה של כספי התמיכה, יסד שכונות בירושלים ועזר בייסוד פתח תקוה.

מהמשמרת הצעירה של התקופה ההיא זכורים לי יעקב גולדמן, דוד בוימגרטן, אליהו הוניג וחיים מיכל מיכלין, שניסו את כוחם בכתיבת כתבות ומאמרים על הארץ וישובה, שנתפרסמו בעתונים העבריים בארץ ובחו“ל. פנחס גרייבסקי אסף וליקט בחריצות רבה תעודות היסטוריות וביאוגרפיות של אישי ירושלים ופרסם אותן בחוברות ״מגנזי ירושלים”, ״אבני זכרון“, ״הפירמאנים המלכותיים” ו״זכרון לחובבים הראשונים".

אבי היה מראשוני המשכילים בדור שקדם לדור התחיה. הוא היה לוחם אמיץ להשכלה להלכה ולמעשה, אחד מעזי הרוח המעטים, שסללו את המסלה לאור ולקדמה. הוא חונך על ברכי התורה שבכתב ושבעל פה. ובעודנו צעיר התעמק בדברי הנביאים ובחזיונותיהם ובחקר הלשון העברית ושקד על קריאת ספרי ההשכלה של התקופה. מאמריו בחקר הלשון, שפרסם בעתונו ״שערי ציון“, ב״פרחי החבצלת” ובעתוני חוץ, הקנו לו שם כ״המדקדק הירושלמי". הוא היה אוסף לביתו צעירים שוחרי השכלה, מלמדם עברית צחה ומדריכם בקריאת ספרי ההשכלה.

כאשר התחיל י“ד פרומקין להוציא את העתון ״חבצלת”, נאות אבי לבקשתו ויצא לארצות אירופה לרכוש חותמים לעתון הירושלמי היחידי בזמן ההוא, לאחר שיחיאל בריל העביר את מערכת ״הלבנון" לפריז. שלוש שנים היה נע ונד בגולה והתפרנס מהוראה. המגע הקרוב עם רכוזי היהודים בתפוצות העמיד אותו על בעיות יהדות הגולה ועל גישתה לישוב ארץ־ישראל. ביחד עם זאת למד להכיר מקרוב את הוויות העולם הגדול ואת השאלות המדיניות, שהעסיקו אז את עמי אירופה. בשובו לירושלים הוזמן לערוך את העתון ״שערי ציון“, שנוסד בניסן תרל”ו ביזמתו של הרב הראשון לציון ר' אברהם אשכנזי ונדפס תחלה בבית הדפוס של יצחק גאשציני וחי גאגין. במאמריו הראשיים נקט אבי מלכתחלה בשטה מתונה ובחר בלשון הסברה הגיונית ומשכנעת במלחמה למען שלום ואחדות וחזוק הישוב והשתדל לתווך ולגשר על פני התהום הפעורה שבין העדות השונות והסיעות שבמחנות האשכנזיים, הפרושים והחסידים – בנגוד לסערת המלחמה, שאסר פרומקין בבטאונו ״חבצלת" על החלוקה ועל ממוני הכוללים ועל הגבאים בירושלים. במאמרי הפולמוס שלו תאר אבי את המצב בכל שטחי החיים בירושלים כמות שהוא בלי כחל וסרק והציע הצעות לתקונו. ״החלטנו להיות מטיף לעם הזה להעירם ולעורר בלבם את התשוקה אל התורה והחכמה, העבודה והמלאכה, לפתוח עינים עוורות של המגששים באפלה, למען לא יחיו על נדבות ולא יהיו תלויים בחסדי זולתם".

בדבר העורך על האספה הכללית השנתית של חברת ״כל ישראל חברים" שהתכנסה בתמוז תרל“ח בפריז, הוא דורש להקים בירושלים בית יתומים, לתמוך בבעלי מלאכה, ליסד קופת מלוה לפיתוח המסחר והתעשיה, לכונן מושבות חקלאיות ולישב את אחינו על האדמה לעבדה ולשמרה. כדי לנטוע את רעיונותיו והצעותיו בלב המון העם הוציא את העתון בשנה הראשונה בעברית ובאידית. העורך הגן על הרבנים המנהיגים המתונים מפני תעלולי הקנאים, ומשום כך סמכו הרבנים הספרדים והאשכנזים גם יחד את ידם על העתון ״שערי ציון”, והרב הראשי של עדת האשכנזים ר' מאיר אורבך מצד אחד ואליעזר בן יהודה מצד שני פרסמו את דבריהם בעתון זה.

במאמריו הראשיים עמד העורך במיוחד על התפתחות הישוב והרחבתו ובדעתו המיושבת ובלשונו המתונה השפיע לא מעט על הלך הרוח של המתנגדים לחדושים בירושלים. התקוה שארץ האבות תשוב אי־פעם לקדמותה כארץ המולדת לעם ישראל המפוזר והמפורד, הכתה שרשים עמוקים בלבו של העורך, והוא נתן לה בטוי במאמריו. בימי מלחמת הבלקן, שבה נאבקו העמים הקטנים על חרותם ושחרורם מעול שעבוד בן דורות, יצא העתון ״שערי ציון" בקריאה נרגשת ללמוד לקח ממאורעות אלה ולדון מהם גזרה שוה לישוב ארץ־ישראל. במאמר המערכת מיום כ“ט בחשון תרל”ז נאמר בהמשך הדברים:

ואם ישאל איש לנפשו בסתר לאמור, היוכל היות כי ארץ הקודש תתנער מעפר שפלותה ותחבק עוד הפעם את בניה הפזורים והנדחים לארבע רוחות השמים? התשובה תעניהו: ראה גם ראה, כי חדשות נהיתה בארץ… אם כי רחוק הוא מאד מהטבע, כי היהודים יכוננו להם ממשלה מדינית, והרבה מכשולים ומעצורים נפוצים כאבני נגף על המסילה המובילה אל המטרה הזאת. אך גם דבר לא זר הוא, וכי בשביל דברים אחרים הנראים כזרים לעין בן־תמותה נתיאש מדבר זה לגמרי ונאמר עליו, כי רעיון רוח הוא? לא חלילה, לא! לא נוכל לאמור נואש לרעיון נשגב וקדוש כמוהו. ידענו, מאד ידענו, כי רחוקים עוד אנחנו לכונן ממשלה מדינית ישראלית. כי מה יאמרו אומות העולם על זה? בכל זאת רעיון נשגב הוא מאד. הרעיון הזה יהיה לנו לחרב ולחנית ללחום מול אלה אשר כבתה האמונה הזאת בקרב לבבם וזכרונו נמחה מעל לוח לבבם…"

ואכן עברו ימי שנות דור אחד, ורעיונו של כותב הדברים האלה, שהובע בהסוסים לאור המצב בימים ההם בעולם כולו ובארצנו בפרט, הפך לעובדה והדור הבא אחריו זכה לראות בתקומת ממשלה מדינית ישראלית, שגם אומות העולם הכירו בה.

החל משנת תרמ“א הופיע העתון ״שערי ציון” בכל שבוע בשמונה עמודים והיה נפוץ בארץ ובחו“ל. בשנת תרמ”ה חדל להופיע מחוסר רשיון, ובמקומו יצא ברשיון הממשלה עתון חדש בשם ״הצבי" בהוצאת צבי הירשנזון ובעריכתו של אבי, עד שהפך לבטאונו של אליעזר בן יהודה. מאז עסק אבי בהוראה, ששכרה לא הספיק כדי פרנסת בני ביתו.

בחייו הקשים מצא אבי סעד ועזר באמי החסודה והמשכלת, שעמלה וטרחה כל ימיה להביא טרף לביתה. עוד בהיותה צעירה לימים ועסוקה בחנוך ילדיה ובהחזקת ביתה בתנאים הקשים של הימים ההם קבלה בביתה תלמידות מבוגרות, ובתוכן גם נשים צעירות, ולמדה אותן קרוא וכתוב ומלאכת־יד. משה מונטיפיורי, שהיה שש לכל אות של קדמה בירושלים, קבל את שרה המורה עם שלושים וחמש תלמידותיה באהלו בשעת בקורו האחרון בירושלים בשנת 1875 והעניק לה תמיכה שנתית סמלית, כדי לעודדה להמשיך בעבודתה, עבודת חנוך בנות ישראל.

גם בשנים ההן כשגרנו בנחלת שבעה היו המשכילים מבאי בית הורי. זכורני את בקוריו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר שיר ״התקוה", בביתנו. הוא היה כרוך אחרי הטפה המרה. מלבושיו וכליו היו דלים ועלובים. לורנס אוליפנט לקח אותו לביתו שבהר הכרמל, ושם לימד את אשתו עברית. כשהיא נפטרה ואוליפנט הגר לארצות הברית, יצא גם אימבר לאמריקה.

חייו של אבי היו שלשלת של מלחמת מצוה ומלחמת מגן, של תקוות ואכזבות, של עוני ומחסור, סבל ויסורים. האיש, שנלחם לקדום הישוב בכל שטחי החיים, נפל קרבן לאחד הסימנים הראשונים של ההתקדמות בדרכי התנועה. האופניים הראשונים, שהובאו לירושלים ע“י רייטאן, גיסו של נסים בכר ומנהל בתי המלאכה של חכי”ח, הפילוהו ברחוב יפו וכתוצאה מהתאונה הזאת נפל למשכב, שממנו לא קם עוד. הוא נפטר בשנת החמשים ואחת לחייו בכ“ט באדר א' תרנ”ד, כשבנו היחיד ובתו היחידה רחוקים מאד מהבית, בו חונכו וגודלו. ספרו לי, שעוד בשעותיו האחרונות לטף בידיו את מכתבי, שהגיע באותו יום. כשבא השבר על ביתנו עמדתי בבחינות הגמר בביהמ“ד למורים בהנובר, ורק כעבור שלושים ימי האבל נמסרה לי הבשורה הרעה על ידי המורה ללמודי הקודש בסמינר ד”ר גוטליב שבא בלוית שני חברים אל הבית בו גרתי. אחותי גרה אז בליסבון, בה שרת בעלה יצחק וואלפינזון כרב ומורה בקהלת ישראל. מכיון שאמי נשארה גלמודה, בטלתי את תכניתי להמשיך בלמודים באוניברסיטה וקבלתי משרת מורה בבית הספר למל, שהוצעה לי על ידי הרב מרדכי הורוביץ בפרנקפורט, יו“ר ועד בית הספר. את החסר לי השתדלתי למלא בשעורים במכון הארכיאולוגי הגרמני בירושלים בראשותו של דלמן, בשנת 1908 באוניברסיטה בברלין ואח”כ במכון האמריקני לחקר המזרח בראשותו של אולברייט. אמי האריכה ימים בעבודה סוציאלית ונפטרה בגיל של תשעים וארבע שנה בי“ב בחשון תרצ”ז.

הרבע האחרון של המאה הי“ט הוא שעת עלות השחר של תקופת ההתקדמות בגשם וברוח. גדולה זכותם של אנשי ירושלים, שהיו הראשונים להגשמת הרעיון של עבודת האדמה. עוד באמצע המאה הי”ט פעם בלבם של כמה מצעירי ירושלים הרצון להחלץ מחיי הבטלה והיה ברצונם לעסוק בעבודת האדמה. הם שיתפו פעולה בכוון זה עם הערבים שבכפרים בסביבות ירושלים. הוגי הרעיון של ייסוד חברה לעבודת האדמה וגאולת הארץ היו הרב הראשי של עדת האשכנזים ר' מאיר אורבך, יהושע שטמפפר, אליעזר ראב, דוד מאיר גוטמן ועקיבא יוסף שלזינגר. כבר בשנת תרל“ג קנתה קבוצה של נושאי חזון ההתישבות על הקרקע שטח גדול בערבות יריחו לשם ייסוד מושבה חקלאית. צרות עינם של השלטונות התורכיים בטלה את הקניה הזאת, אבל אנשי ירושלים לא נואשו ולא נרתעו. הם פנו לשפלה רכשו שטח קרקע סמוך לביצות הירקון ויסדו בשנת 1878 את ״אם המושבות” פתח־תקוה. הראשונים שהתישבו במקום היו יואל סלומון, ״בעל המחשבה והעצה“, דוד גוטמן ״איש הממון”, יהושע שטמפפר, ״בעל המרץ", מיכל לייב כץ, יהודה ראב, זרח ברנט, והרב אריה ליב פרומקין. בזאת נתנו את האות לייסוד מושבות חקלאיות בחלקי הארץ השונים בשנים הקרובות עם בוא העליה הראשונה.

צעד קדימה לקראת העלאת רמת החנוך של ילדי ירושלים נעשה בשנת 1879 בהוסד בית היתומים לבני ישראל על־ידי ״החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל“, שבראשה עמד בתחלה הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין ואחריו הרב מרדכי הורוביץ בפרנקפורט ע”נ מאין. יוזמי המפעל הזה היו ההיסטוריון היינריך גריץ והעסקן החובב ציון גוטשלק לוי, שבקרו בירושלים בשנת 1872 וראו במו עיניהם את העזובה הרבה בקרב הישוב, ובמיוחד הסכנה הצפויה ליתומים העזובים להתפס ברשת המיסיון האנגלי. בהיותו בירושלים טעם גריץ את טעם הקנאות הגסה. בעלותו לתורה בבית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה חסיד קפץ ועלה על הבמה קנאי פרא דפק על השולחן והכריז על ״האפיקורוס" את החרם קבל עם ועדה.

״החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל" התחילה בקטנות בהכניסה ארבעה יתומים על חשבונה לבית הספר מקוה ישראל, שמנהלו היה אז ד“ר וילהלם הרצברג, יליד שטטין שבגרמניה. הרצברג היה טיפוס של פילוסוף בעל מדות תרומיות, שקנה לו שם בארץ מולדתו בספרו ״כתבי משפחה עבריים”, שהוא מעין אנטיתיזה לתנועת ההתבוללות של הימים ההם בקרב יהודי גרמניה, בראשותו של אברהם גייגר. הרצברג פרש בשנת 1879 מהנהלת בית הספר החקלאי מקוה ישראל ופתח את בית היתומים בירושלים בבית יפה מוקף גן גדול (במקומו נמצאים היום קולנוע ״ציון" והחלק התחתון של רחוב בן יהודה) וקבל לתוכו ששה עשר נערים יתומים. בהפתח המוסד הוכרז חרם עליו ועל מנהלו, ובאחד הלילות פרצו קנאים לתוך הבית וחטפו את שני האחים היתומים האשכנזים שהיו שם, החזירום לאביהם האלמן ואיימו עליו בשלילת החלוקה והפרנסה, אם יעז להחזיר את בניו לבית היתומים המוחרם. לזכותם של הקנאים ייאמר, שבמקרה זה לא הסתפקו בפעולה שלילית בלבד. שנתיים לאחר ייסוד בית היתומים של הרצברג יסד מנהיגה של כת הקנאים, הרב מבריסק, ר' יהודה ליב דיסקין, בית יתומים ואסף לתוכו בראשיתו ארבעים חניכים אשכנזיים.

בשנת 1882 הצטרף אל ד“ר הרצברג כעוזר ומחנך בבית היתומים מרדכי אדלמן, אחד האישים הבולטים בחוג המתקדמים בישובה של ירושלים בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. יליד פרוסיה המזרחית וחניך החדר והישיבה, בעל כשרונות והוגה דעות ומטבעו הרפתקן, התחיל בנעוריו בנדודים על פני אירופה ואסיה. הוא תר אחרי כתבי־יד עתיקים של חכמי ישראל בספריות הגדולות שבאירופה, וביחוד בוואטיקאן, עבד בוינה כעוזר לסמולנסקין במערכת ״השחר” ו״המביט“, ואחרי מסע רב־הרפתקאות בארם־נהרים ובפרס לשם חפוש כתבי־יד עתיקים הגיע בסוף 1881 לירושלים. אדלמן היה טיפוס של משכיל מדורות עברו, שבו התמזגו בהרמוניה שתי השקפות עולם שונות זו מזו בתכלית. ביזמתו נוסדה ב־1888 החברה ״למען ציון” בראשותם של הרב מרדכי הורוביץ, אלפרד גייגר והנרי זליגמן בפרנקפורט דמאין.

בשטח התברואה פיגר אז הישוב היהודי בירושלים. בשנת 1886 היו בעיר רק שני בתי חולים של יהודים (בקור חולים וביה"ח של רוטשילד) ובהם 33 מיטות לעומת 8 בתי חולים של נוצרים עם 242 מיטות. חברת ״למען ציון“, שהתחילה כבר בשנת 1890 בפעולה מזורזת להביא מרפא לתחלואי בני ירושלים פתחה גם מרפאה ובית חולים לחולי עינים ושלחה לירושלים את רופא העינים הראשון, ד”ר ארלנגר משווייץ ואחריו את ד"ר טיכו, שנלחמו בהצלחה במחלת הגרענת הממארת, שרבים מנגועיה נתעוורו לגמרי או לחצאין. החברה עודדה למוד מלאכות, תמכה בבעלי מלאכה בהלואות ובכלי עבודה וחדשה את הישוב היהודי ברמלה, בעזה ובשכם. אדלמן ראה בלשכת “בני ברית” גורם חשוב להרמת המצב התרבותי של יושבי ירושלים והיה פעיל בשורותיה.

בשנת 1882 פתחה חברת ״כל ישראל חברים" בירושלים בית ספר לתורה ולמלאכה. מנהלו הראשון נסים בכר היה האיש הנכון במקום הנכון. בן תושב ירושלים מחכמי המקובלים, היה בכר מעורב עם הבריות והשתדל בכל הדרכים להתחבב עליהן. הוא שמר בקפדנות את מנהגי ירושלים. פתח בית תפלה על יד הפנימיה של בית ספרו והפגין בפני קהל ועדה את מצות כיבוד אב בטיילו בשבתות בשעות שלאחר הצהרים עם אביו הסגינהור הלבוש בגדים לבנים, כמנהג המקובלים, ברחוב יפו ההומה ממטיילים. כבא־כח חכי“ח לקח חלק פעיל בעניני הקהלה היהודית ובא בהזדמנויות שונות בפני השלטונות להגן על האינטרסים שלה. כיון שהמנהל, המורים והתלמידים של בית הספר של חכי”ח היו כולם ספרדים, לא היתה לקנאים האשכנזים כל שליטה עליו, אם כי מגלת החרם, שהודבקה בין הזמנים בדלתות בתי הכנסת היתה מכוונת גם אליו. אך כאשר שלח יהושע ילין, בעל בעמיו, את בנו דוד בן השש עשרה המחונן בכשרונות, לבית ספר זה כילו בו ״נטורי קרתא" את כל חמתם. הם לחצו על הממונה של כולל סובלקי־לומזה לשלול ממנו את חלקו והעמידו משמרות ליד חנותו ברחוב היהודים למנוע ממנה הלקוחות. על פרשה זו מספר יהושע ילין בפרטות בחוברת ״זכרונות לבן ירושלים“, שיצאה לאור בשנת תרפ”ד.

שפת ההוראה של המקצועות הכלליים בבית הספר של חכי“ח היתה צרפתית, והיא היא אשר משכה אליו גם כמה מבני המשפחות המוסלמיות המכובדות, ובהם גם את הבחור אמין אל־חוסייני, שהיה אח”כ מופתי ירושלים וראש שונאי ישראל. את למודי הקודש הורו בבית ספר זה חכמים ספרדיים בשפת לאדינו. נסים בכר, שלבו היה ער לכל חדוש, נתן לאליעזר בן יהודה. בשנת 1883, לנסות ללמד בבית ספרו עברית בעברית כדרך הנסויים שעשו דוד יודלביץ ומרדכי לובמן בראשון לציון ויהודה גרזובסקי בעקרון. מפני מחלתו נאלץ בן־יהודה להפסיק את עבודת ההוראה אחרי זמן קצר, ותלמידיו המבוגרים דוד ילין ויוסף מיוחס המשיכו בבית הספר במלאכתו.

מחוסר מורה בעל ידיעות והכשרה פדגוגית נאלץ ד“ר הרצברג להסתפק בתחלה בחכם ספרדי, שלימד את ששה עשר חניכי בית היתומים, ספרדים גם הם, למודי הקודש בשפת אמם. כעבור שנים אחדות בא לירושלים שמעון שטרן מהונגריה והשפה הגרמנית שגורה בפיו. הוא נתמנה למורה בבית היתומים, והמנהל שמח להודיע לועד בפרנקפורט, שמעתה אפשר יהיה להקנות לחניכיו גם שפה אירופית וידיעות יסודיות במקצועות הלמודים הכלליים. המוסד רכש לו בית גדול סמוך לבית הקודם (היום נמצא בו בית הספר לבנים ברחוב הרב קוק) ופתח את שעריו גם לתלמידי חוץ. בין התלמידים החיצוניים הראשונים שנתקבלו לבית ספר הרצברג, היו אברהם בנו הבכור של י”ד פרומקין, אברהם בנו של אלעזר רוקח, יעקב בן אברהם משה לונץ וכותב הטורים האלה. כלנו באנו לבית ספר זה מספסלי החדר או התלמוד תורה בגיל הבר־מצוה ומעלה. מבין חניכי בית היתומים בזמן ההוא נשארו בזכרוני אשר הורוביץ, היושב היום אתנו בתל־אביב, ושמואל דיינרד, בן אחיו של אפרים דיינרד, נער מוכשר. בגמרו את חוק למודיו בביהמ“ד למורים בקלן נסע לארצות הברית ושם היה אח”כ פרופסור באוניברסיטה. בסה“כ היו אז בבית ספרו של הרצברג 26 תלמידים, מהם 16 פנימיים ועשרה חיצוניים. הקנאים, שראו בבית ספר זה דווקא סכנה לילדי האשכנזים, הגבירו את מלחמתם בו, בפרט עשו את אבי מטרה לחציהם. פעם אחת בערב שבת, כשבאנו לקבלת שבת לבית הכנסת בשכונתנו ״נחלת שבעה”, היתה מגלת החרם דבוקה בקיר מעל מקום מושבו של אבי. כשבא אחרינו שכנו של אבי בבית הכנסת ר' יואל משה סלומון, כעס על החוצפה ועל חלול הקודש שבמעשה זה ורצה להסיר מעל הקיר את אות הקלון“. אבל אבי מנע בעדו מעשות כן באמרו: ״חטאתי נגדי תמיד”, ומגלת החרם נשארה במקומה לכל יום השבת ועוררה את רוגזו של הקהל על המחרימים והמשמיצים, שאחד הפעילים בהם היה יעקב גליס, הידוע בעיר בשם יענקל המנקר, גיסו לוקח אחותו של אבי. בקנאותו המופרזת הכניס יעקב גליס פרוד גמור במשפחתנו המסונפת.

ב״המליץ" שנה כ“ח, גליון 79 מיום י”ב אייר תרמ“ח נתפרסמה כתבה מירושלים מיום כ”ב לירח האביב תרמ"ח בחתימת אבן שהם (הוא יעקב גולדמן) המספר בין השאר את הדברים האלה:

״בעירנו ישנו איש עני ומסכן, אך עשיר בחכמה ורב תבונות, ה“ה הר' החה”ש מו“ה חיים פרעס, לפנים עורך מכ”ע ״שערי ציון“. ויהי כאשר חדל הש”ץ לצאת היה למלמד ובמלאכתו זאת הביא טרף לביתו. אך זה שנים מספר כבדו אזניו משמוע, ועל כן נשבר מטה לחמו והנהו במצב נורא מאד. ולו בן יחיד, עלם נחמד המוכשר לקבל תורה וחכמה, כי ברכה נראה בו. האב האומלל, בדאגתו לבנו, לבלי יהיה לפרא אדם כיתר בני גילו, החליט למסור אותו לאחד מבה“ס הנמצאים בעירנו ויכניסהו ל״בית היתומים הברליני” (הכונה לבית הספר שעל יד בית היתומים), העומד תחת השגחת האדון הנכבד הד“ר הרצברג הי”ו, מפני כי בבית הזה תתלכדנה הדת והדעת, והתורה והחכמה הולכת שלובות זרוע. אין לתאר שמחת האב בראותו כי בנו יחידו מצליח בלמודיו, קודש וחול. אולם לדאבון לב כל איש ישר הולך לא ארכה שמחת האב, כי באה פקודה אל ממוני כולל הוראדנא פה מאת הגבאים בחו“ל לבל יתנו ״חלוקה” להאיש, אשר בנו יבקר בשקאלס. וזאת ידוע, כי סתם ממונה קנאי הוא. על כן מהרו הממונים של הכולל לעשות ולקיים בשמחה רבה את המצווה עליהם ויחדלו מלתת חלוקה להרח“פ העני הזה”.

על אף החרם הלך בית הספר של הרצברג וגדל, אף כי לא במדה שגדל בית הספר של חכי“ח. ד”ר הרצברג התיחס לתככי הקנאים בקור רוח פילוסופי, הוא לא היה איש מלחמה ולא בא בריב עם איש. ביתו היה בית ועד לחכמים. בין באי ביתו היו גם יחיאל מיכל פינס וההיסטוריון זאב יעבץ. פינס פשפש פעם בארון הספרים של הרצברג בנוכחותו וגלה בו את הספר Jüdische Familienpapiere (״כתבי משפחה עבריים"), שהופיע במהדורה הראשונה בשם המושאל מיינרהארד. פינס דיבר בהתפעלות בשבחו של הספר ושאל את הרצברג, מי הוא המחבר. בחיוך על פניו גלה לו, שהמחבר עומד לפניו. י“מ פינס, שנתבקש בתחלת המאה הכ' מלשכת ״בני ברית” בירושלים לתרגם את הספר לעברית, הספיק לתרגם רק את אחד עשר המכתבים הראשונים, ור' בנימין המשיך אחריו את המלאכה. הביא את התרגום לידי גמר והקדים לו מבוא מפורט. הספר יצא בשנת תר“ץ בהוצאת לשכת ״בני ברית”.

בית היתומים הרצברג היה מוסד למופת. המנהל היה אב רחמן ליתומים, ואשתו היתה עקרת בית מצוינת. נפתח בו בית תפלה, שאליו באו להתפלל ידידיו של המנהל ואוהדי המוסד. מורי בית הספר שליד בית היתומים היו בחירי כוחות ההוראה, שנמצאו אז בירושלים. שמעון שטרן היה המורה לגרמנית ולמקצועות האלמנטריים, עברית ולמודי קודש הורה החוקר אברהם משה לונץ, שקנה לו שם כחוקר וכעורך ומו“ל המאסף ״ירושלים”. סגינהור היה לונץ, ומטעם זה לא היה יכול להמשיך זמן רב בהוראה. את מקומו תפס ר' חיים הירשנזון, בנו של ראש ישיבה, גדול בתורה ובחכמה ועורך הקובץ הרבני ״המסדרונה“. הוא נהג בכל דרכיו כמנהגי ותיקי ירושלים, לבש את המלבושים המסורתיים של החרדים האשכנזים הירושלמיים, ובשעת התפלה אחז בכלל של ״כל עצמותי תאמרנה”. נהנינו הרבה מבקיאותו בתלמודים ובמדרשים. ר' חיים הירשנזון נתמנה אח"כ לרב עדת האשכנזים בקושטא, ומשם עבר לארצות הברית ושרת בשנותיו האחרונות כרב בהובוקן (ניו־יורק). הוא חבר כמה ספרים בהלכה, ובפסקיו היה נוטה לקולא ולא לחומרא. למורה לערבית, מר יוסף מיוחס, בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה, היתה דמות אצילה. הוא היה בעל קומה גבוהה, לבש קפטאן של משי, שירד על פי מדותיו עד לקרסוליו ועליו מעיל ארוך עד לברכים, וחבש תרבוש לראשו.

אנגלית למדו מפי מר ספפורד, מיסד כת ה״אוברקומרס" האמריקאית־השבדית ומנהיגה הרוחני. אנשי הכת הזאת, שעלו בשנות השבעים מארצות הברית ומשבדיה התישבו בירושלים בבית הבנוי בנקודה הגבוהה ביותר בעיר העתיקה מעל למערת צדקיהו והוא בולט מעל לחומה הצפונית. אנשי הכת אמרו לקרב את גאולת המין האנושי מהסחי והמאוס ע“י חיים של טובה ושל ברכה דוקא בירושלם, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. הם חיו חיי פרישות וצניעות ומאסו בממון. סלמה לגרליף תארה בספרה ״ירושלים” תמונה מאלפת מחייהם, מנהגיהם ומעשיהם של אנשי כת זו. הם שרתו את זולתם שלא על מנת לקבל פרס. אולם אלה שנהנו משרותם שלמו להם כגמולם בצורה של מתנות: שלחו לביתם עז או כבש או שק קמח, תיבת סוכר וכו'. בעלות יהודי תימן, בשנת 1882, לירושלים כשהם מחוסרי כול ואין דואג להם, באו אנשי כת האוברקומרס לעזרתם. הם נטו לעולים אהלים במגרש הפנוי שבצד השכונה נחלת שבעה, הכניסו בהם מזרונים ובשלו להם בכל יום תבשיל חם. מר ספפורד, שהיה בארצות הברית מטיף בכנסיה ולא עסק בהוראה בבית הספר, לא הסכים לתת את שעוריו כרגיל בכתה, שבה יושבים התלמידים רצופים ומרותקים לספסלי בית הספר, הוא בחר בחדר האוכל המרווח של המנהל ללמד בו את התלמידים כשהם יושבים איש איש על כסא בחצי גורן עגולה. הוא התחיל בתרגילי דבור באנגלית, וכבר בשעוריו הראשונים דרש מכל תלמיד ותלמיד להגיד משפט שלם באנגלית. על ידי ישב חברי שמואל דיינרד שלמד אנגלית מתוך מלון גרמני־אנגלי, מפני שבדעתו היה לנסוע לארצות הברית לדודו אפרים דיינרד. כשהתקרב המורה לכסאי, פניתי במבוכה לחברי להגיד לי משפט באנגלית, והוא לחש באזני את המשפט: I am a donkey. שמחתי בחזרי על המשפט הזה מלה במלה בפני המורה ששמח גם הוא, כנראה, על בקיאותי בשפה האנגלית. אני השלמתי את ידיעותי בשפה זו שנים מספר לאחר מכן בעזרת חבר נכבד של כת האוברקומרס, שגדלה בינתיים והשתקעה בקבוצה של בנינים בקרבת קבר שמעון הצדיק, ועל שמה נקרא מאז הרובע ההוא ״המושבה האמריקנית". עם פטירתם של המיסד ורעיתו פנה זיוה של הכת, שעזבה מעט מעט את עיקרי היסוד של המיסדים, ובהעדרם של ראשוניה וזקניה התבוללו הצעירים המעטים בתוך האוכלוסיה הנוצרית שבעיר.

ד"ר הרצברג לא עסק בהוראה, אבל בהעדרו של מורה מבית הספר היה אוסף את תלמידי כתתו מסביב לו באחת הפינות של הכתה או בחצר ומרצה לפניהם על איזה נושא עילאי בהבעה מלבבת ומלטפת, ואף־על־פי שהבינונו אך מעט מהרצאתו, הרי הקשבנו לו רוב קשב מתוך יראת הכבוד.

 

העליה הראשונה לירושלים    🔗

העליה הגדולה של שנות השמונים מארצות אירופה ואסיה שינתה במדת־מה את פני הישוב הירושלמי. זרם העולים הדתיים־המסורתיים פנה במיוחד לעיר הקודש. רובם של יוצאי רוסיה, פולין, והונגריה נקלטו בתוך כוללי החלוקה הקיימים או שיסדו להם כוללים חדשים בהסכמתם ובעזרתם של אחיהם בארצות מוצאם, לא כן יהודי ארצות אסיה, שלא היה להם על מי לסמוך. התימנים היו האלמנט הטוב ביותר מבין עולי אסיה. הם לא נפלו זמן רב למעמסה על מטיביהם. הם חפשו עבודה ומצאוה והתפרנסו מיגיע כפיהם. עד שעלה בידיהם להסתדר בדירות תקינות ישבו בחורים ובמערות. לקטו בשדות שברי קרשים ופחים והקימו להם סוכות ובקתות. חברת ״עזרת נדחים“, שנוסדה בשנת 1885 על ידי י”ד פרומקין וחבריו, בנתה להם שכונה יפה בשפולי הר הזיתים, סמוך לכפר השילוח הערבי. שכונה זו נשדדה ונחרבה במהומות הערביות בימי המנדט הבריטי. נסים בכר סדר להם הדרכה בסיתות אבנים ובמלאכת הבניה, שני מקצועות עבודה, שהיו עד אז ערביים טהורים ומאז עברו לידי יהודים.

בית החולים ״שערי צדק“, שבבנייתו הוחל בשנת 1895, נבנה כולו בעבודה עברית טהורה, וכן נבנו בית הספר למל וכמעט כל בתי שכונת ״זכרון משה” שמסביב לבית ספר זה בעבודה עברית. יש להזכיר לשבח את הקבלן ר' יעקב מן, יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שקידם את העבודה העברית בכל הבניינים שהוא בנה בקבלנות. העולים שבאו מהגיטאות שבערי פרס, המתוארים כחורים אפלים, היו ברובם מחוסרי תרבות יהודית. נשיהם היו עוברות בשורות ארוכות על פני הבתים ופושטות יד. הכורדים הבאים מהרי כורדיסטאן הנם בעלי גוף איתן ועוסקים בסבלות ובעבודות קשות אחרות. מאסיה התיכונה, בוכרה, אפגניסטאן ודגסטאן, באו עפי“ר יהודים עשירים, שהקימו בתים ארמונות בשכונה הגדולה ״רחובות הבוכרים” ובמקומות אחרים בעיר. היו גם יהודים מהארצות האלו, שהקימו להם בתים בירושלים לפני שבאו להתישב בה בעצמם או שהקדישו אותם למוסדות של תורה וצדקה. בין עולי בוכרה יש להזכיר לשבח את ר' שלמה מוסאיוף, בעל תרבות יהודית שהיה לו אוסף של כתבי־יד וספרים יקרי ערך.

המיסיון האנגלי קוה להבנות מהעליה היהודית החדשה. הוא הקים בית חולים גדול ברחוב הנביאים, שלח את רופאיו לטפל בחולים בבתיהם, נסה למשוך את ילדי היהודים לבית היתומים ולבית הספר שלו בעיר העתיקה מול מגדל דוד, פתח שעורי ערב למבוגרים בעיר העתיקה ומחוצה לה ובתי מלאכה ואף תמך בנזקקים בתמיכה כספית, ובכל אלה הצליח אך מעט מזער. בימים ההם עמד בראש המיסיון בירושלים המומר פרידלנדר, שאחיו היה רב בלונדון. המיסיונר פרידלנדר היה בעצמו בר־אורין והיתה לו בביתו ברחוב הנביאים ספריה רבנית, שמתוכה התבלטו הכרכים המהודרים של תלמוד בבלי בהוצאת האלמנה והאחים ראם. הוא נשאר, כנראה, על אף התנצרותו יהודי בלב ונפש. הוא תמך ביהודים, שבאו אליו לבקש נדבות ולא ראה בעין יפה את המרת דתם של מחוסרי המצפון. מטעם זה פוטר ממשרתו והועמד בלונדון ע"י המיסיון האנגלי לדין בעוון מעילה באמון.

צעירים אחדים מבני העליה הראשונה, שנתפשו ברשת המיסיון, נטו להשקיט את מצפונם ביסדם כת יהודית־נוצרית, שלא החזיקה כאן מעמד, וחבריה נדדו לארצות הברית, ושם חזרו, לפי השמועה, למחנה ישראל. מלחמת אנשי ירושלים במיסיון היתה לפעמים חריפה מאד. במלחמת מצוה זו דוקא לא שיתפו פעולה כל אלה הקנאים, שנלחמו בבית הספר העברי. האגודה ״בני־ציון“, שבראשה עמד אלתר ריבלין, יליד חברון, הכריזה בסוף המאה הי”ט, מלחמה על בית החולים של המיסיון, וכשקרה שיהודי נפטר בבית החולים, לא נתנו להביאו לקבר ישראל, ואף התערבות המשטרה לא הועילה, ולנפטר כרו קבר ע"י גדר בית הקברות כדין שהיו עושים למנודה בישראל. במאה שנה ומעלה הוציא המיסיון האנגלי כסף תועפות בירושלים וספק אם עלה בידו ללכוד ברשתותיו בכל התקופה ההיא יותר ממאה נפשות מבני ירושלים.

העליה הראשונה הגדילה את האוכלוסיה היהודית בירושלים פי שלושה. בשנת תרמ“ו (1886) ישבו בה קרוב ל־18,000 יהודים, שהיוו את מחצית האוכלוסיה הכללית של העיר. בהתחשב עם האוכלוסיה היהודית ועם דרישות הזמן החליט בית רוטשילד בפריז להרחיב את מפעלו בירושלים. בשנת 1886 הוחל בהקמת בנין חדש על מגרש גדול ברחוב הנביאים, שאליו הועבר בשנת 1888 בית החולים על שם מאיר אנשל רוטשילד מהעיר העתיקה, והנהלתו נמסרה לידי חברת ״כל ישראל חברים”. לרופא הראשי נתמנה ד“ר דארבילה, ששמש עד אז רופאו הפרטי של מלך זנזיבר. בבית החולים החדש הגדילו את מספר המטות עד 24. בשנת 1897 הוסיפו בו מחלקה לילדים, ואחרי שלוש שנים נתמנה בו רופא למחלות העינים. את חצר בית החולים בעיר העתיקה החזירו לקהלה הספרדית, שכוננה בה את בית החולים ״משגב לדך”. באותו זמן הרחיבה גם חברת ״בקור חולים" את פעולותיה, היא הוסיפה קומה על בנין בית החולים שלה בעיר העתיקה. הגדילה את מספר המיטות ומינתה את ד“ר מזיא, שעבר מראשון לציון לירושלים, כרופא שני בצדו של ד”ר איינסלר.

העולים החדשים שבאו מארצות שונות ורחוקות וחונכו בתרבויות שונות, לא התמזגו עם עדות הקיימות. הם ישבו בשכונות מיוחדות, התפללו בבתי כנסת המיוחדים להם לפי מסורותיהם ומנהגיהם ולימדו את בניהם תורה ותפלה בלשונותיהם הם. אז התקיימו בירושלים שלושה בתי ספר לנערים עם 344 תלמידים, רובם בבית הספר של חכי“ח, ובית ספר אחד לנערות אבילינה די רוטשילד עם 160 תלמידות. בבתי התלמוד תורה האשכנזים והספרדים למדו אז 795 ילדים, ונוסף עליהם למדו 800 ילדים ו־350 ילדות ב״חדרים” וב״כותאבים" פרטיים. בשלוש ישיבות היו 91 לומדים. באותו זמן היו בירושלים 23 בתי ספר נוצריים ומספר תלמידיהם 1168, בהם מוסלמים רבים ויהודים מעטים; 5 סמינריונים לכמרים ולמורים, בהם 145 חניכים פנימיים, ואילו למוסלמים היו שלושה בתי ספר בלבד עם 420 תלמידים.

 

ברון בנימין (אדמונד) רוטשילד בירושלים    🔗

בבקורו השני בארץ־ישראל בשנת תרמ“ז (1887) עלה ״הנדיב הידוע” עם רעיתו האצילה לירושלים. יפי־נופה של העיר עשה עליו רושם חזק. וקדושתה ההיסטורית בת ארבעת אלפים שנה עוררה בלבו את הרצון להחזיר לה עטרת יושנה. הוא ראה את השריד האחרון של הר בית קדשנו בעזובה מבישה. החצר הצרה שלפני הכותל המערבי, שבה הצטופפו היהודים, אנשים ונשים, לשפוך את שיחם לפני בורא עולם, היתה מלוכלכת. המוגרבים המוסלמים היושבים בבתים שמאחורי החצר עברו עם חמוריהם וגמליהם בין המתפללים, שפכו בחצר את אשפתם וישבו בה ערומים למחצה. בצדי המבוא המפולש ישבו עניים יהודים פושטי יד. זקנים ותשושי כח התפלשו על רצפת הרחבה, כי אסור היה להעמיד שם כסאות וספסלים.

לאור מצב זה עלה במוחו של הנדיב הרעיון לפאר את המקום הזה הקדוש לישראל. הוא הציע באמצעות נסים בכר לפחה ירושלים, (רעוף פחה). שימכרו לו במחיר של 30,000 לירות זהב את כל השטח שלפני הכותל עד לרגלי העיר העליונה, ירחיבו על חשבונו את הרחבה שלפני הכותל ויטעו בה עצים למכביר – דבר שיהיה לכבוד גם לחרם א־שריף הקדוש למוסלמים. הצעתו נתקבלה על דעתו של הפחה לאחר שהנדיב הציע למוגרבים, ששכונתם הקדש ואין למכרה, שכונה חדשה במקום אחר. אולם לפי החוק והנוהג היתה צריכה לבוא הבקשה לרכישת השטח הזה מטעם מועצת הקהלה היהודית ובראשה החכם באשי, רבה היתה אכזבתו של הברון רוטשילד, כאשר נסים בכר הודיעו, שראש הרבנים הרב פניז’יל וחברי המועצה מחפשים עלילות ומשתמטים מלחתום על הבקשה. התלחשו אז בירושלים, שיועצו ויד ימינו של החכם פניז’יל מנע את הפעולה הזאת מטעמים אנוכיים…

בירושלים היה בזמן ההוא יהודי עני וצנוע, רב תלמיד חכם, ר' יצחק צבי ריבלין, שלבו משך אותו לחדש את הישוב היהודי במקום המקודש במסורת היהודית. הוא קנה בשנת תרמ“ח (1888) שטח קרקע של 2000 דונם מאדמת הכפר נבי סמויל, שעל הר מצפון־מערב לירושלים, שלפי מסורת מימי הבינים הראשונים היא הרמה, מולדת שמואל הנביא, ששפט בה את ישראל ועל במתה משח את שאול למלך על ישראל. רי”צ ריבלין יישב במקום שלש־עשרה משפחות של תימנים על מנת לעבד את האדמה. הם ישבו במקום קרוב לשלוש שנים ונטעו כרמי גפנים, אבל מחוסר תמיכה לקיומם עזבו את נחלתם. ר' יצחק צבי ריבלין יסד אז בירושלים חברה שחבריה רכשו בכפר קלוניה, היא מוצא הסמוכה לירושלים, חלקות אדמה על מנת להתישב עליהן ולעבדן. גם תכנית זו לא יצאה אל הפועל מאותו הטעם. לשכת ״בני ברית" בירושלים קנתה את חלקות האדמה מבעליהן והקימה עליהן בשנת 1894 את המושבה מוצא.

 

בית הספר למל המחודש    🔗

בשנת 1888 חל מפנה בסדרי בית הספר שליד בית היתומים של הרצברג, שסלל במיוחד לילדי האשכנזים את הדרך לחנוך החדש. בית הספר למל, שהתקיים מאז הווסדו בעיר העתיקה, הפך במשך הזמן בהנהלתו של ועד הקהלה הספרדית למעין חדר מתוקן לילדי הספרדים. מספר מצומצם של תלמידים למד בחדרים מרווחים למודי הקודש מפי ״חכמים" באישפניולית. ונוסף על כך למדו בו גם את השפה הערבית. ועד ״החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל" שבפרנקפורט פתח במשא ומתן עם אפוטרופסי הקרן ע"ש למל בוינה בדבר אחוד בית הספר שליד בית היתומים ובית הספר למל. עוד בטרם באו לידי הסכם מינה הועד הפרנקפורטי את אפרים כהן למורה ראשי בבית הספר הרצברג, שמנה אז 42 תלמידים.

אפרים כהן, יליד ירושלים, בן למשפחה מכובדת וחניך ת“ת וישיבת ״עץ חיים”, היה לפי תכונותיו והכשרתו האיש, שנועד לשבור בחוגי האשכנזים את ההתנגדות החריפה לחנוך המתקדם ולהכשיר את הקרקע לבית הספר המתוקן. בעודו צעיר יצא אפרים כהן לגרמניה, למד במכינה לבימ“ד למורים בוירצבורג וגמר את חוק למודיו בבית המדרש למורים היהודי בהנובר. משם עבר ללונדון, בה המשיך בלמודים בג’ואיש קולג' ורכש לו ידיעה יסודית בשפה האנגלית. שנים מספר היה כתבו הירושלמי של ה״ג’ואיש כרוניקל”. הוא היה בעל מרץ ויזמה, פיקח ומחונן בכשרון של ארגון. הוא נגש לתפקידו במלוא כח עלומיו וארגן את בית הספר לפי תכנית למודית וחנוכית של בית הספר הפרוסי תוך התחשבות בתנאי המקום וצרכיו. אחודם של שני בתי הספר יצא לפועל באפריל 1888. ועד ״החברה לחנוך יתומים" שבפרנקפורט קבל עליו את הדאגה לקיומו ולהתפתחותו, והאפוטרופסים של קרן למל (בסך 50,000 כתרים אוסטריים) התחייבו להעביר אליו את הרבית מהקרן. חברת ״כל ישראל חברים“, שלדעתה היתה לבית הספר למל זכות קיום כבית ספר לאשכנזים על יד בית הספר שלה. המיועד במיוחד לספרדים, תמכה בבית הספר למל המחודש בראשיתו. בשנת 1890 עבר בית הספר לבית מרווח בקרבת כנסית החבשים, ואפרים כהן נתמנה למנהלו, לאחר שד”ר הרצברג יצא באביב 1891 לפנסיה והעתיק את מושבו לבריסל, בירת בלגיה. בבית ספר זה היו בתחילה ארבע כתות של שתי שנות למוד כל אחת. המנהל השתדל לרכוש לבית ספרו את כוחות ההוראה המעולים ביותר והצליח למשוך אליו את דוד ילין, שיצאו לו כבר אז מוניטין כמורה לעברית. במקום המורה לערבית יוסף מיוחס שעבר לבית הספר אבלינה די רוטשילד כמורה לעברית, נכנס יצחק יחזקאל יהודה תלמיד חכם ובקי בשפה הערבית ובספרותה. הודות לקשרי המשפחה שלו בא אפרים כהן במגע עם חוגים בעלי השפעה בעדת האשכנזים, שהתחילו מתייחסים באמון לבית הספר למל, אשר מוריו היו כולם בני משפחות ירושלמיות ותיקות ומכובדות. אמנם ספר אלות הברית מלפני שלושים שנה ומעלה, שרוב החתומים עליו כבר היו ישני עפר, הודבק גם עכשו בין הזמנים על דלתות בתי הכנסת, אבל עתה לא עורר כמעט כל תגובה בקרב האוכלוסיה, מלבד אצל בני כולל ״שומרי החומות", שחששו לאבד את החלוקה השמנה.

מספר התלמידים בבית הספר הלך ורב, אבל ההבדלים בגיל, בשפת האם בהווי המשפחתי ובהתפתחותם השכלית, גרמו לקשיים בסדרי בית הספר ובמהלך הלמודים. בעוד שבני עדות המזרח נתקבלו בגיל של 6–7 שנים כמעט ללא כל הכנה, באו בני האשכנזים מהחדר או מהתלמוד תורה עפי"ר בגיל הבר־מצוה ואף למעלה מזה. שפת הלמוד הגרמנית היתה קרובה לשפת־האם של האשכנזים וזרה לגמרי לילדי הספרדים, המוגרבים, הפרסים והתימנים. המורים עשו כמיטב יכולתם לתאם את הלמודים בכתות הנמוכות לגילים השונים ולהתפתחות השונה של התלמידים. בכתות הגבוהות היה חומר התלמידים מגובש יותר והישגיהם בלמודים גבוהים למדי. בוגרי בית הספר נתקבלו אל בתי המדרש למורים בגרמניה בלא הכנה בשלוש כתות המכינה, שהיו מיועדות לבוגרי בית הספר היסודי בגרמניה.

בין החדושים, שהונהגו בסדרי הלמודים בבית הספר למל, יש להרים על נס את הטיולים והסיורים, שערכו המורים עם תלמידי הכתות הגבוהות לשם הבנת המקרא וידיעת המולדת. טיולים בעיר ובסביבה נערכו לעתים קרובות, ואחת לשנה יצאו התלמידים למרחבי הארץ. בהיותי תלמיד בבית הספר יצאנו לסיור בנחל פרת. אז טרם היה קיים הכביש המסתעף כיום מכביש ירושלים שכם אל העין אשר בנחל פרת ושנסלל בתקופת המנדט לצורך הסדרת הספקת המים לירושלים. ירדנו לתוך הערוץ הקניוני בזחילה. חפשנו בחגוי הסלע את החגורה, שטמן שם ירמיהו במצות ה‘. טפסנו ועלינו אל תאי הנזירים העתיקים החצובים בסלעי הקירות התלולים של הנחל. ילדי ירושלים הצמאים למים חיים שתו בתאוה את מי עין פרת וטבלו את רגליהם העיפות בתוך המים הקרים הזורמים בנחל אל הירדן. העליה משם לענתות היתה קשה מאד, ומשם שוב עליה תלולה לכפר הערבי אל־עיסויה שבמורד המזרחי של הר הצופים (היום מאחורי בית החולים ״הדסה"). בטיול זה לוה אותנו ר’ אברהם משה לונץ, ששמח שניתנה לו ההזדמנות, זו הפעם הראשונה בחייו, ״לראות במו עיניו" את מולדתו ושדה פעולתו של הנביא ירמיהו.

הרבה למדנו בסיורנו ביריחו, בגאון הירדן ועל שפת ים המלח. הדרך לשם עמדה אז בפקוחו של העריץ ראש הכפר אבו דיס, שלו היו כפופים הבדוים שוכני מדבר יהודה. בהגיענו רכובים על חמורים סמוך לכפר הזה, היושב על פסגת ההר וצופה אל פני המדבר, נכנס מורנו ר' דוד ילין אל הכפר ומסר לעריץ מכתב המלצה מאת הפחה, והוא שלח משמר מזוין ללוותנו בדרכנו. לפנות ערב הגענו ליריחו, שם התאכסנו באכסניה של מנזר כי מלון טרם היה בעיר התמרים. דרכי הראשונה ביריחו בערב בואנו לשם היתה לחנות של ערבי, כדי לקנות תמרים להביאם מתנה להורי. מה תמהתי בראותי בחנות זו דבלים במקום מבחר התמרים הטריים, שקויתי למצאם בעיר התמרים. על שאלתי, מנין באים הדבלים היבשים האלה, ענה החנוני: מן אל־קודס ( מירושלים). למחרת בסיירנו בנוה יריחו החדשה עד תל יריחו העתיקה, נוכחתי לדעת, שאמנם היתה יריחו עיר התמרים בימי יהושע. ועכשו עומדים פה ושם בגנות הירקות המושקות ממי יריחו דקלים בודדים, המקשטים את פני נוה המדבר. הדבלים שנמכרו בשוקי הארץ באו מבצרה שבארם נהרים. בחזרנו לירושלים נפגשנו בח’אן שבמעלה אדומים עם הנסיכה אשת רודולף, יורש העצר של קיסר אוסטריה הונגריה, ופמלייתה. והקונסול האוסטרי ההונגרי של ירושלים הציג את תלמידי בית הספר האוסטרי בפני הדוכסית.

חוויה גדולה היה לילדי ירושלים הטיול ליפו ולמושבות פתח־תקוה וראשון לציון. ראינו בפעם הראשונה בחיינו את הים האין־סופי, בו שוקעת השמש בכל הדרה בהאדימה את האופק. שמענו בבית ובבית הספר על סבלם של חלוצי הישוב החקלאי, ועכשיו ראינו במו עינינו את שממות החול והביצות הממאירות, שהם הפכו לאדמה נושאת פרי, הנסיעה בעגלה מיפו במשך ארבע שעות לפתח־תקוה ושלוש שעות לראשון לציון, בחול העמוק, לא היתה מתענוגות העולם הזה. לא אחת שקעה העגלה בחול העמוק, והעגלון בקש מהנוסעים הצעירים לרדת ולטייל רגע קט ברגל כשהחמה יוקדת מעל לראשם. במושבות ראינו את החלוצים שזופי השמש, שהיינו רגילים לפגשם בשלוש רגלים בירושלים בבגדי חג, בעבודה המפרכת בכרם ובשדה. בגלל הקדחת הממארת, שמחנות היתושים העולים מביצות הירקון הפיצו בכל הסביבה. העתיקו המתישבים הראשונים של פתח תקוה את מושבם זמנית לכפר הערבי יהודיה (יהוד), ומשם הלכו לפנות ערב לחיק משפחותיהם. וועלוויל (זאב) בראנדה מביאליסטוק, קרובו של אבי, היה אחד מראשוני המתיישבים בפתח תקוה. בכל שנה בקיץ היו מביאים אותו בקרון הרתום לסוס אחד אל ביתנו בנחלת שבעה, כדי להכניסו לבית החולים. אף על־פי שהיה אכול קדחת המלריה, כשאך הונח לו במקצת היה מתאושש ויוצא לחרוש אדמתו במחרשה הערבית הפרימיטיבית הרתומה לסוס, כשהוא לבוש בגד ארוך וחבוש כובע טרופי לראשו. סוסו זה מעל בבעליו בפגעו בפרסתו בילד טפוחו, בנו היחיד, שנפל מת. זאב בראנדה, הטיפוס האהוד של החלוץ הפתח־תקואי, זכה שרחוב במושבתו נקרא על שמו, ובנותיו ונכדיו זכו לראות את אם המושבות בפריחתה כשהפכה לעיר ואם בישראל. אגב בקור בפתח תקוה בקרנו גם ביהוד, בה ארח אותנו בצריפו הנאה ר' יחיאל מיכל פינס, בזכות מורנו־מדריכנו, הוא חתנו ר' דוד ילין.

בבתי הספר שבירושלים היו נוהגים בימים ההם לערוך בסוף שנת הלמודים בחינות־ראווה בפני קהל אנשים מכובדים. בביה“ס למל נכחו בבחינות אלו הקונסול האוסטרי והקונסול הגרמני, שבית הספר נהנה מחסות ממשלותיהן, הרב הראשון לציון וכמו”כ נכבדים יהודים וערבים. באחת הבחינות הפומביות האלו, שבה היה נוכח גם השיח' של אל־חרם א־שריף, דקלמתי בפתוס שיר מקורי של המשורר היהודי הערבי שמואל בן־עדיה וזכיתי לדברי שבח מאת הקרואים. בחג הסוכות תרנ“א (1890) הציגו תלמידי הכתה העליונה של בית הספר – זו הפעם הראשונה בתולדות הישוב – חזיון בשפה העברית. היה זה החזיון ״זרובבל” מאת מ“ל לילינבלום, שחברו באידית ודוד ילין תרגמו לעברית. ביימו את ההצגה אפרים כהן והביל”ואי אברהם סולומיאק, שהיה אז מזכיר הקונסוליה הרוסית לעניני היהודים. באולם בית הספר שבין חדרי הכתות הוקמה הבמה וסודרו מקומות ישיבה לקהל על גבי קרשים ארוכים שהונחו על ארגזי נפט. הקהל, שהצטופף באולם, ובתוכו אנשי המושבות שעלו לרגל לירושלים הריע לשחקנים במחיאות כפים נלהבות ובקריאות: ״בראבו, בראבו“! כשנשמעה הקריאה ״הידד”! שיצאה מפי אליעזר בן־יהודה, קרא אחריו כל הקהל, ״הידד, הידד"! כך נכנס מונח עברי חדש זה לשמוש.

בדאגתו להרחבת בית הספר ולהעלאת רמתו הפדגוגית שלח המנהל את בחירי תלמידיו, שמצא להם תומכים באירופה, להשתלם בבתי מדרש למורים בגרמניה. משלושת התלמידים הראשונים, שיצאו לתכלית זו לגרמניה, חזרתי רק אנכי לירושלים בשנת 1894, לאחר שגמרתי את חוק למודי בבית המדרש למורים היהודי בהנובר. בית מדרש זה בהנהלתו של דר' תיאודור קרונר, מי שנתמנה בשנת 1894 לראש רבני וירטמברג בתואר יועץ הכנסיה (קירכנראט), נחשב אז כמעולה שבבתי המדרש למורים היהודיים בגרמניה. בה בשנה שבאתי להנובר נכנס בית המדרש לבנינו החדש. על ידו היה גן גדול, בו למדו התלמידים גננות כמקצוע־למוד חדש בממונו של הנדיב הקונסול סימון בהנובר, אשר יסד גם באהלם הסמוכה לעיר חות־למוד חקלאית. המורה לעברית וללמודי הקודש, מר גוטליב, שבא בנעוריו מרוסיה לגרמניה, מצא בי, כנראה, תלמיד לפי רוחו והיה נכנס אתי לעתים קרובות לשיחה מחוץ לכתות בית־הספר. תושבי העיר היפה הנובר היו ליברליים שלא כתושבי ערים גרמניות אחרות. המדובר הוא בתקופת הפריחה של האנטישמיות בגרמניה. כשהופיע האנטישמי הידוע אהלווארד באחד האולמות הפומביים בהנובר, עלתה על הבימה קבוצת פועלים גרמניים, שעבדו בבית חרושת יהודי, וזרקה אותו מעליה בלא שמישהו מחה על כך. עדת היהודים בהנובר, שמנתה כ־5000 נפש, היתה אחידה ומכובדת. היה שם בית תפילה אחד ויחיד, בית כנסת מפואר וחזן מפורסם ומקהלה יפה, ואולי משום כך היה בית הכנסת גם בשבתות מלא מפה לפה. רב העדה היה אז דר' גרונמן. נפגשתי לעתים קרובות עם בנו של הרב, סמי גרונמן בן גילי, שהיתה לו כבר אז זיקה לארץ־ישראל, היה מפעילי הציונים בגרמניה ובילה את שנות חייו האחרונות בתל־אביב.

 

ראשית עמידתי ברשות עצמי    🔗

בשובי לירושלים בקיץ 1894 שכרתי דירה טובה ברחוב יפו בפנת הסמטה העולה לרחוב מרדכי בן הלל. רהטתי אותה ברהוט מודרני במקצת, העברתי אליה את אמי מדירתה הגרועה שבנחלת שבעה והתחלתי מיד בעבודה בבית הספר. כחבר צעיר למורי מלפנים קבלתי עלי, לבד מהוראת השפה הגרמנית, את המקצועות חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה ואת המקצועות הטכניים: זמרה, ציור והתעמלות, שעד אז היו חסרים בתכנית הלמודים של בית ספרנו, כמו ביתר בתי הספר בארץ. אף־על־פי שלא הייתי מומחה גדול במקצועות אלה, הרי מכל מקום קניתי לי הכשרה מסוימת בהם בבית המדרש למורים. סדרתי בבית הספר מקהלה של תלמידים, הראשונה והיחידה בירושלים, שהופיעה גם בכמה מסיבות צבוריות. שעורי ההתעמלות. שנתתי בחצר בית הספר ללא כל מכשירים, היו למעשה תרגילי תנועה בלבד. קרה ובאחד הימים בימות הקיץ הציץ הפחה של ירושלים מבעד חלונות מעון הקיץ שלו שבבית חגי באקר ברחוב החבשים, בשכנות לבית ספרנו, ובראותו את תרגילי ההתעמלות שלנו, שלח את חג' באקר לשאול את המנהל אם בית הספר מאמן גדוד צבא. נראה, שהפחה טרם ידע התעמלות כמקצוע של למודים בבית ספר מהי.

בלמוד ידיעת הארץ שמתי את הדגש על ההסתכלות מקרוב בנוף הטופוגרפי ובטבע. למטרה זו הרביתי בטיולים ובסיורים עם תלמידי בסביבה הקרובה והרחוקה. סיורים אלו הועילו להקנות לנערים, שהיו סגורים מילדותם בשכונותיהם ובנחלאותיהם, את המושגים והמונחים של העצמים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים ואת הכושר להתבונן בתופעות הטבע של הארץ. לאחר עשרים וחמש שנה, בהפתח בירושלים ישיבת המשתלמים, שקדמה לבית המדרש למורים של המזרחי, ואני הוזמנתי אז להורות במוסד זה את ידיעת הארץ, קבעתי אחד משני השעורים בשבוע ליום הששי בצהרים, כדי שאוכל לצאת עם תלמידי המבוגרים, רובם ככולם יוצאי ישיבת ״תורת חיים", אל השדה לשם עיון בתופעות הטבע, במבנה הקרקע, בצורות הנוף הגיאוגרפי, בצומח ובחי – דברים שהיו זרים להם עד אז.

בימים ההם הייתי הבחור המודרני היחיד בירושלים. אז לא היו בה מקומות בלוי זמן, כי טרם נודעו בתי קולנוע, תיאטרון וקונצרט בירושלים. הייתי מבקר מדי פעם בבתי קרובי המשפחה, חברים לעבודה ומיודעים מתוך עבודתי הצבורית, שלתוכה נכנסתי או הכניסוני עם שובי מחו“ל. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל שטרם היה נשוי בימים ההם, התאכסן במלון קמיניץ, ולאחר זמן נשא לו לאשה את בתו הבכירה של בעל בית המלון אסתר בת התשע עשרה. פנסיונר אחר במלון קמיניץ, שאתו נפגשתי לפעמים קרובות היה וילהלם גרוס מוינה, שפתח בירושלים וביפו את הסוכנות הראשונה לתווך במסחר עם ארצות חוץ. עוזריו היו בוגרי בית הספר למל מרדכי כספי וליפמן, שהמשיכו במקצוע זה והגיעו למעמד חברתי נכבד. במלון קמיניץ הייתי נפגש לעתים קרובות גם עם תיירים מחו”ל והיינו משוחחים על ארצנו וישובה ועל הבעיות, שהעסיקו אותנו בימים ההם. הרגשתי את עצמי כבן־בית בביתו של מורי לפנים וחברי לעבודה דוד ילין, שגר עם אשתו איטה בת ר' יחיאל מיכל פינס וילדיהם הקטנים בדירה בת שני חדרים בתוך חצר סגורה ב״מזכרת משה“. על יד בית התבשיל שבחצר היה לדוד ילין חדר קטנטן, בו התבודד בשעותיו הפנויות לעבודתו הספרותית. איטה ילין היתה עקרת בית חרוצה. אף־על פי שהיתה לה עוזרת תימנית נאמנה, עבדה היא עצמה קשות בגידול ילדיה ובהחזקת הבית בסדר למופת. לא אחת ראיתיה יושבת על יד הגיגית הגדולה וכובסת את הלבנים, וכן היו ידיה מלאות עבודה במטבח ובשני חדרי המגורים, שבהם נתקבלו גם האורחים באי ביתם באוירה לבבית. את אחותה הצעירה, מרגלית, שהיתה נשואה למורי לשעבר יוסף מיוחס, ידעתי מימי נעורי, כשהיא היותה תלמידתה של אמי. גם בביתם בשכונת אוהל משה בקרתי לעתים קרובות. היא היתה אשת חיל למופת ומסורה לבעלה ולשלוש בנותיה הקטנות. מאמה ירשה את הסגולה לעזור לעניים ולנצרכים. כשהקימונו את בית העולים ״בית־חנה”, הקדישה מרגלית מיוחס הרבה מכוחותיה ומזמנה למפעל זה. כאשר עברתי עם אמי לדור בשכונת ״בית יעקב" על יד דירתם של ר' יחיאל מיכל פינס ואשתו חיה צפורה נעשיתי בן בית אצל הזקנים הנחמדים, שחיו חיי צנע והסתפקו במועט. י“מ פינס, חכם הוגה דעות, בעל סגנון חריף ומלוטש, גדול בתורה ובחכמה, התחיל לפעול עוד בהיותו ברוסיה למען ישוב ארץ־ישראל, ובעלותו בשנת תרל”ח לארץ כבא־כח קרן מזכרת משה מונטיפיורי לקח חלק פעיל בייסוד גדרה ע“י אנשי ביל”ו ומוצא ע“י ״בני ברית” ובתקומת פתח־תקוה ע“י חלוצי ירושלים. לעת זקנה התישב בירושלים והיה פעיל בשורות ״בני ברית”. נהניתי מאמרי פיו של פינס ועזרתי לגב' פינס בעבודתה הצבורית. לעת זקנה הקדישה את כל כוחה ואונה לאומללים שבמין האנושי. במרתף חשוך שבאחת החצרות בעיר העתיקה נקבצו חולי רוח חשוכי מרפא, שחיו בתנאים קשים ביותר. ברחמיה על האומללים האלה יסדה גברת פינס את חברת ״עזרת נשים“, שפתחה על יד השכונה ״בית יעקב” בית חולי רוח מתוקן, הראשון בארץ, ואף הזמינה רופא מומחה למחלות אלו. היא התקשרה עם נדיבים ונדיבות בגרמניה, ואני נהלתי את חליפת המכתבים בשפה הגרמנית בינה לבין תומכי המוסד. הודות למסירותה של הגב' פינס התפתח בית החולים, שהביא מרפא לחולים האומללים האלה, ואף הוקם לו בית גדול רחוק משאון העיר.

התפללנו בבית הכנסת שבשכונת ״בית יעקב“. כאן עשה פעם אחת מר פינס דבר המנוגד לנהוג בבתי הכנסת של האשכנזים בירושלים. כידוע קרואים בעלי הבתים המכובדים לעלות לשלישי ולששי של פרשת השבוע, ואם הגבאי רוצה לקרוא עוד בע”ב מכובד לעליה לתורה, מחלקים את הקטע השביעי לשנים וקוראין אותו לעליה ל״אחרון" ולעליה לקטע שלפני האחרון (איינס פאר אחרון) קוראים יהודי פחות־ערך לפי מעמדו. מה עשה רי“מ פינס? במכירה הפומבית של העליות לחג שמיני העצרת קנה את העליה שלפני האחרונה לכל השנה, עלה בחג בעצמו לתורה לפני האחרון, וכבד בעליה שלפני האחרונה כל שבת יהודי מכובד אחר. גם אני הצעיר רציתי להיות בין המתקנים. ידוע היה בירושלים, שחלק הארי של התרומות והנדבות הנאספות בחו”ל למען מוסדות התורה והצדקה יוצא לשד“רים. בבית הכנסת שבשכונת ״בית יעקב” ישב יהודי מכובד ליד הקיר המזרחי. היה לו בית בן שתי קומות בקרבת השכונה והיה ידוע שנתן נדוניה יפה לבניו ולבנותיו. הוא היה מקורב לראש ישיבה בירושלים והשד“ר הקבוע של אותה ישיבה. פעם אחת נגשתי אליו אחרי התפלה בבית הכנסת ואמרתי לו: ״יש אומרים, שמהכספים שאתה אוסף עבור הישיבה יוצאים תשעים וחמשה אחוז להוצאותיך ולשכר טרחתך”. תשובתו היתה קצרה: ובכן מה אתה מפסיד, אם אני מכניס לישיבה חמשה אחוזים?"

בימים ההם לא היו מתהלכים בירושלים בחורים עם בחורות. בשכונת ״עזרת ישראל" היתה בת טובים אחת, נערה חיננית. היא היתה יושבת בשעות שלפנות ערב על יד חלון ביתה ומציצה אל העוברים ושבים ברחוב יפו. בעברי אנכי על פני השכונה הזאת הייתי מביט מרחוק אל פני הבחורה החיננית הזאת, אבל אף פעם אחת לא נפגשנו מקרוב. לאחר שנים, כשהיא היתה נשואה למנהל בית חולים בירושלים ואם לבנים ונזדמנתי לביתם הזכרנו זה לזו את חטאת נעורינו…

איני יכול להתאונן על שעמום בימים ההם. בשעות הפנאי בבית הספר קראתי הרבה. ענין רב מצאתי בלמוד היסודי של ידיעת הארץ ובקרתי בשעורים הפריודיים של פרופ' דלמן במכון הגרמני לחקר ארץ־ישראל. נתתי בביתי שעורים פרטיים בשפה הגרמנית לבניהם המבוגרים של משפחות ותיקות, שבגלל החרם, שריחו טרם פג, לא בקרו בבית הספר, כגון חיים סלומון, יצחק דוד מן, אליעזר פרלמן, זלמן וגד פרומקין ואהרן חיות. הקדשתי שעות רבות לתפקידי כמזכיר־חוץ של לשכת בני ברית ולפיתוח בית הספרים ״מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" ועזרתי לאפרים כהן לפני שהיתה לו מזכירות בשכר בנהול הקורספונדנציה עם גורמי חוץ בענינים צבוריים.

בימי חופשת בית הספר הרביתי בסיורים בארץ לארכה ולרחבה. סיורים אלה חזקו בי את האהבה לארץ, את הרצון לחקור אותה מכל הבחינות ולהפיץ ברבים את הידיעות עליה. כמורה השתדלתי לטעת אותן ההרגשות בלבות תלמידי וחברי המורים. עברתי פעמים רבות בארץ לארכה ולרחבה ברגל וברכב לבדי, בחברת חברים וכמדריך לתלמידי. מבין סיורינו הרבים אציין כאן שנים מלפני חמשים שנה ומעלה. ביזמתו של חברנו דוד ילין, שעסק במחקר תורת השומרונים, חייהם ומנהגיהם, החלטנו להכיר את השומרונים ואת אורח חייהם מקרוב. בחרנו לבקר אצלם בחג השבועות שלהם, שחל תמיד ביום הראשון בשבוע, כי הם סופרים שבעה שבועות ״ממחרת השבת" של חג הפסח ולא כמונו ממחרת היום הראשון של החג. באנו לשכם ביום הששי, התאכסנו באכסניה של מנזר ובלינו אצל השומרונים שעות אחדות בליל שבת, כל יום השבת ולמחרתו בחג השבועות שלהם. כל קהל השומרונים לא עלה אז על 103 נפשות. הם יושבים בגיטו בסמטה צרה, ששערה נסגר בלילות. בליל שבת ישבנו בחשכה בביתו של הכהן הגדול, כי לשומרונים המפרשים את התורה במובן המילולי, אסור להדליק נר ולחמם את המאכלים אף מבעוד יום בערב שבת.שוחחנו אתו על ההווי של השומרונים, על דרכי חייהם ועל תורתם. בבוקר יום השבת הלכנו לבית תפלתם. חלצנו את נעלינו, כמנהגם וישבנו אתם על הרצפה. בשעת התפלה הם לובשים גלימה לבנה ובכנפיה ציציות. תפלתם נערכה מעלות השחר עד שעה לפני הצהריים. בקושי הבינונו את ניב לשון התפלה העברית שלהם. בבטאם את שם ההוויה בצורת ״שימה", קופצים הם ביראת כבוד ממקומותיהם, עומדים על רגליהם ומעבירים את כף ידם הימנית על פניהם מהמצח עד מתחת לזקן. את שעות אחר הצהרים בלינו בחברת בני העדה ושוחחנו אתם על אורח חייהם, על מנהגיהם, על עסקיהם ועל היחסים שביניהם ובין שכניהם הערביים. בגלל מחסור בנשים אין העדה מתרבה. אדם בן חמשים ספר לנו, שהוא ארש לו (ארושים פירושם במקרה זה קניה) את בת השלוש של אחד מבני משפחתו, והוא יחכה לה עד שתתבגר. אחרי מלחמת העולם הראשונה הגרו שומרונים אחדים לתל אביב ואחדים מהם נשאו להם נשים יהודיות. כיום קיים קבוץ שומרוני קטן בחולון הסמוכה ליפו.

במוצאי שבת, הוא ליל חג השבועות, התכנסו השומרונים בבית הכנסת לתפלת ערבית. עם אשמורת הבקר הראשונה עלו לרגל להר גריזים הקדוש להם. אנו השכמנו קום והדבקנו אותם במעלה ההר כשהם עולים בשורה ארוכים עטופים בטליתותיהם־גלימותיהם הלבנות, הולכים ומתפללים וכורעים ומשתחוים. כשהתקרבו אל הצוק שבראש ההר, שלפי דבריהם הוא המזבח, שעליו עקד אברהם את יצחק בנו, חלצו את נעליהם, כי קדוש הוא המקום הזה. בנו של הכהן הגדול נשאר אתנו מאחורי קהל השומרונים, כדי למנוע אותנו מלהתקרב למקום הקדוש כשנעלינו ברגלינו. אגב שיחה אתנו לגם לגימות אחדות יין שרף מהבקבוק שלקח אתו. הרושם, שעשה עלינו הטכס על יד ״המזבח", בולע מיד אחרי כן. ברדתם מן ההר פרץ בין בני העדה ריב, שהתבטא בקללות ובחרפות וברגימה הדדית באבנים, כי ריב תמידי היה קיים בין שתי פלגות של השומרונים על הרבונות בעדה. עזבנו בו ביום את שכם בשאט נפש.

ביום קיץ אחד ערכנו טיול לגליל. יצאנו, מורי־חברי יוסף מיוחס ואנכי, ביום רביעי בשבוע ליפו. התאכסנו באכסניה של מרים הורביץ שעל יד ככר הסאראיה (בית הממשלה). אכסניה זו המתה יומם ולילה מאורחים ממושבות יהודה, וכשהמטות המעטות שבחדרי השינה היו תפוסות, הציעו לאורחים כרים וכסתות על רצפת החצר. באותו ליל־קיץ חם העדפנו לישון בחוץ.

ברון רוטשילד בנסיעה בארץ,1914. לידו שומרו אברהם שפירא

ביום חמישי בבוקר השכם יצאנו בדיליז’נס לזכרון יעקב. עברנו בשרון, שהיה בימי שבת ישראל בארצו סמל הפריון (״הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' ") והפך בשלטון התורכי־ערבי לערבה ולנוה צאן. החול הנודד כסה את שדותיו הפורים ואת שרידי הישוב מימי קדם. בעקבות החול הלכו הבדוים הנודדים עם עדריהם, שכילו מה שהשאיר החול מאחוריו. הבהמה לחכה את עשב השדה וכרסמה את שרידי השיחים והעצים. מי הנחלים היורדים מהרי אפרים מאין מוצא להם אל הים הציפו את אדמת החול ויצרו ביצות, שבהן קיננו יתושי המלריה. חדרה התהפכה אז בציריה. ראינו את האורוה הערבית הישנה, ששמשה מעון לחלוצי חדרה, שרבים מהם נספו בקדחת הממארת, אבל שאריתם נאחזו בעקשנות והפרו את שממותיה. אשרי העין הרואה את הדר השרון בימינו אלה על עשרות הישובים היהודיים הפורחים והמשגשגים, על היער בחדרה, על שדרות העצים המצלים על הדרכים, על הפרדסים הנושאים פרי למכביר, על רשת הכבישים המסועפות ועל תנועת הרכב, שהעיר חדרה משמשת לה מרכז.

המושבה זכרון יעקב היתה ילד הטפוחים של ״הנדיב הידוע“, פרי בכורי נדיבותו רבת־הממדים למען ארץ־ישראל. הוא תמך במושבה זו ביד רחבה. וליצני הדור היו אומרים, שאכרי זכרון יעקב מקבלים ״חלוקה” ואינם יודעים אף את מקום המצאם של כרמיהם ושדותיהם המעובדים בידי ערבים. ואמנם בלב המושבה התקיים אז ישוב של פועלים ערביים, וכשם שילדי האכרים היטיבו לדבר ערבית, כך דיבר הנוער הערבי עברית רהוטה. מנהליה של האדמיניסטרציה של הברון במושבות נלקחו ברובם מתוך שורות מורי בתי הספר של חברת ״כל ישראל חברים“, שקבלו את הכשרתם בפריז. מנהל המושבה ראשון לציון היה אחד בשם חזן. כשאחיו הצעיר ממנו נתקבל כפקיד האדמיניסטרציה של זכרון יעקב, נקרא הוא בפי האכרים לשם הבחנה מאחיו הגדול ״חזן הקטן”. הוא שימש זמן ידוע כגזבר. כשבאו האכרים בראשון לחודש לקבל את ההקצבה החדשית שלהם, והגזבר מתוך זהירות חילק אותה באיטיות בלתי רגילה, פקעה סבלנותו של אחד האכרים, שעמד בתור ואמר לחבריו: ״כמורה היה חזן יכול לגנוב לכל היותר עט או עפרון, ועכשו כשהוא יושב לפני שק מלא זהב.." לשבחם של אכרי זכרון יעקב ייאמר, שהם לא שינו במשך השנים את ענפי המטעים, כמו שהדבר נעשה במושבות יהודה, והם באו על שכרם בשנים הקשות של מדינת ישראל הצעירה. ענבי המאכל של כרמי זכרון יעקב יש להם שוק טוב בארץ, וענבי היין מכניסים גם הם רווח הגון.

היחסים בין האכרים לבין אנשי הפקידות של הברון, שהיו פרט לאחדים, זרים לרוחם, היו תמיד מתוחים. הפקידים הוו מעין שכבה חברתית עילאית. שהביטה מגבוה על האכרים התלויים בחסדם. הם לא באו במגע עם האכרים, ואף בבית הכנסת הביטו מגבוה מעל הבימה שבקיר המזרחי על היהודים ״הפשוטים" העטופים טליתות כמנהג ישראל סבא. אולם גם במושבות שנתמכו ע“י הברון רוטשילד, היו הרבה אכרים בלתי תלויים, שנלחמו בשחצנותם של הפקידים עד שבתחלת המאה הכ' סולקה הפקידות לגמרי על ידי פיק”א.

בזכרון יעקב הצטרף אלינו חיים צפרין, מנהל בית הספר של המושבה. חיפה השוכנת לחוף ימים לרגלי הר הכרמל היתה בימים ההם עיירה ערבית טיפוסית. המושבה הגרמנית, שבבנינה החלו הטמפלרים הווירטמברגים בשנת 1868, היתה אז עוד רחוקה מהעיר. תנועת האניות התרכזה בעכו ואילו בחופה של חיפה עגנו רק אניות מפרש. עדת היהודים בחיפה היתה קטנה. בני העדה, רובם ככלם ספרדים ומרוקנים, היו מעורבים בין שכניהם הערביים. בית ספר עוד לא היה קיים בעיר, וילדי היהודים למדו בכותאבים לפי השיטות הישנות הנושנות.

מהכביש הנמשך מחיפה לטבריה על פני הרי הגליל התחתון ראינו את עמק יזרעאל בשוממותו. בצפון־מערב העמק עמדו קבוצות קטנות של עצי צפצפה, שרגליהם טבלו במי ביצה גדולה. במקום זה מושך היום את עיני הנוסע בכביש מושב העובדים נהלל המשתרע במעגל והמוקף גנים, חורשות עצים ושדות תבואה. המים המאררים של הביצה הפכו למי ברכה. בטבורו של העמק, במקום שם בנויה כיום עיר יזרעאל במרכז התנועה, עמד הכפר העלוב עפולה, שבקתות החומר שלו היו שקועות בשפך העיים של עיר מלפני שנות אלפים.

היום בו יצאנו מחיפה לטבריה היה יום ששי בשבוע. האצנו בעגלון, כדי שנוכל להגיע בעוד יום לראש פנה, שבה אמרנו לבלות את יום השבת בחברת חברנו החביב שמחה וילקומיץ, שעל בקורנו הודענו לו מירושלים. הגענו לטבריה בשעה האחת עשרה לפני הצהרים. עלינו לאכסניה של שמיל שיסטר (שמואל הרצען) שמעל לח’אן, בו עמדה עגלתנו. שתינו כוס תה ושלחנו את בעל האכסניה לשוק להזמין אצל המוקארי (החמרים) פרדות להעלותנו לראש פנה. המרחק מטבריה לראש פנה בקו האויר הוא 20 ק“מ וההבדל בגובה למעלה מאלף מטר. כבישים עוד טרם היו בגליל העליון, והנוסעים היו רכובים על פרדות או סוסים בשבילים הצרים המתפתלים במדרוני ההרים על עברי פי תהומות הערוצים העמוקים. חמרי טבריה היהודיים נדמו בכל לחבריהם הערביים. הם לבשו מכנסיים רחבים כחולים וחולצה כחולה, חגורה אדומה למתניהם ״חטה” (מטפחת) לראשם. ר' שמיל שש על האורחים שנפלו בלי משים בחלקו כמוצא שלל רב. הוא רמז לאשתו להכין לנו אוכל לשבת ויצא לשליחותו, שממנה לא מהר לשוב. כשפקעה סבלנותנו, יצאנו אל הרחוב לחפש אחרי החמרים, אבל אחרנו את המועד. הם לא הסכימו לעלות לראש פנה מחשש שלא יספיקו לחזור לשבת לבתיהם ולחיק משפחותיהם. בדלית ברירה נשארנו אורחיהם של שמיל שיסטר ואשתו.

נצלנו את שהותנו בטבריה ובקרנו בבית הקברות העתיק ובבתי הכנסת. ביום ששי נכחנו בבית הכנסת הגדול של הספרדים בטכס של חופה וקדושין של זוג צעיר. בשבת בקרנו בביתו של הרופא היחידי בטבריה, הד“ר בלידן, איש משכיל והוגה דעות ובעל ספריה גדולה. בטיילנו ביום ששי אחה”צ על שפת הכנרת התקרבה לחוף סירת שיט, שממנה קפץ ועלה מושל הנפה בית שאן, נכדו של עבד אל־קאדר, מי שהיה שליטה של אלג’יר כשהצרפתים כבשוה בשנת 1881, והוא מצא אז מקלט בדמשק. הנסיך האלג’ירי הצעיר היה מזדמן לעתים תכופות לעיר ״הגדולה" טבריה, כדי להפיג בה את השעמום, שהיה נתון בו כל השבוע בעיירה הערבית הנדחת. הוא שמח על ההזדמנות הבלתי שכיחה לשוחח אתנו בצרפתית. במוצאי שבת הפתיע אותנו בבואו לבקרנו באכסניתנו בלוית זמרות ערביות, שהשמיעו לפנינו מנעימות זמירותיהן.

בחצות הלילה שלחנו לפנינו את החמרים עם בהמותיהם לא־טבעיה שבשפתו הצפונית המערבית של ים כנרת, ואנחנו ירדנו בסירה לים. היה זה ליל ירח ארצישראלי נהדר. סירתנו החליקה על פני הים השקטים, והשקט מסביב הופרע רק על ידי משק המשוטים. ליוה אותנו יהודי אשכנזי טבריני טיפוסי בלבוש שבת, ושר לנו בקולו הערב חליפות מזמירות שבת בנעימה חסידית ומשירי האהבה הערביים. בשלוש שעות אחר חצות הגענו לא־טבע’ה ועלינו על הבהמות. עם כל פניה של שבילי ההרים מתחלפת תמונת הנוף. הנה אתה רואה כאלו מתחת לרגליך את קערת הכנרת השקועה בתוך עמק גנוסר, ומאחוריה מתנשאים הרי הגולן הגבוהים. אף בפניה חדשה של השביל מפתיע אותך המראה של עמק יזרעאל, שבשפתו המזרחית מתרומם הר תבור בראשו העגול, וכשאתה פונה צפונה, מופיע לעיניך החרמון בראשו העטוף שלג באמצע הקיץ. למראה פלאי טבע אלה אתה נזכר בדברי המשורר בתהלים ״תבור וחרמון בשמך ירננו".

בהשכמת הבוקר הגענו לצפת וסרנו לביתה של לאה שטרן, המארחת אורחים וסוחרת באריגים. אז היתה עוד צפת עיר ואם בישראל והיתה מספקת לכפרי הגליל העליון סחורות חוץ, שסוחריה היו מביאים מבירות. עמדה כלכלית זו נשללה ממנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשצפונו של הגליל העליון סופח למדינת לבנון. שנים עשר אלף היהודים יושבי צפת בימים ההם עוד ינקו מהברק ומהמסתורין, שאפפו את העיר בימים עברו. בתי הכנסת של הספרדים ושל האשכנזים הפרושים והחסידים המו מהמוני מתפללים, ובבתי המדרש ישבו תלמידי חכמים על התורה ועל העבודה. אולם בני הדור הצעיר שאפו כבר אז לחיים חדשים והתישבו מי בראש פנה ומי בעין זיתים. אחרים עברו את הירדן ויסדו את המושבה בני יהודה בגולן התחתון או שהעתיקו את מושבם לעיר החוף חיפה. מזלה הרע של בירת הגליל העליון גרם, שמאז מלחמת העולם הראשונה ירדה פלאים. רוב יושביה עזבוה והעדה היהודית נתדלדלה עד כדי כך, שלפני מלחמת העצמאות פחתה האוכלוסיה היהודית עד כדי 1,800 נפש. מאז קום מדינת ישראל הולכת צפת וחוזרת ליושנה תודות לנופה הנהדר ולאוירה המצוין. טפסנו ועלינו על הר ג’רמק, הגבוה בהרי עבר הירדן מערבה, ונהנינו מהמראות הבלתי שכיחים של פסגות הלבנון והחרמון המכוסות שלג מצפון. של ים כנרת הטבוע בתוך בקעת כנרות העמוקה מדרום, של הרי הגולן הכהים ממזרח ושל ים התיכון הכחול ממערב. הירידה מהרי הגליל העליון לחוף עכו על גבי סוס, כשפני הים השקטים והכחולים שטוחים לפניך, חויה היא שלא כל אדם זוכה לה.

ערכתי עם תלמידי המבוגרים טיול מענין ורומנטי במקצת למנזר מר סבא שבנחל קדרון היורד לים המלח. הדרך עוברת בין צחיחי הסלעים של מדבר יהודה. משם יורדים אל הערוץ הקניוני, שבו מרובים המערות והכוכים, ועולים מקרקע הנחל אל המנזר שבמעלהו הצפוני. המנזר מוקף חומה בצורה ובה פתח צר ונמוך הסגור בדלת ברזל. דפקנו בדלת, ועל החומה הופיע נזיר, שהוריד אלינו בחבל סל, לתוכו הטלנו את מכתב ההמלצה של האפטריארכות היונית האורתודוכסית של ירושלים. כעבור דקות מספר נפתחה דלת הברזל ונכנסנו אל המנזר. בו ראינו את המערה, שבה היה מתבודד הקדוש מר סבא במאה הרביעית לספה“נ, את הכנסיה הקטנה והיפה ואת חדרי המגורים של הנזירים. במערה אחת צבורות גולגלות רבות של הנזירים, שנרצחו ע”י הקנאים המוסלמים בשנת 796, כשאלה עשו כלה בישוב הנוצרי.

באביב 1908 יצאתי לגרמניה לשם השתלמות באוניברסיטת ברלין. נסעתי באניה לאורך הים התיכון, עברתי במיצר גיברלטר ובאתי לליסבון בירת פורטוגל. בעיר יפה זו היתה גרה אחותי מזה עשרים שנה עם בעלה וילדיה. גיסי יצחק יעקב וואלפינזון שרת בקהילה היהודית כרב, מורה, חזן ושוחט. יהודי ליסבון באו מגיברלטר או מצפון אפריקה, והיו שם משפחות אחדות, שאבותיהם הגרו לשם מלפני שנים רבות. הקהילה הקטנה מנתה לא יותר ממאתים נפש. היה לה בית כנסת יפה הבנוי בחצר סגורה כלפי חוץ ע“י גדר אבנים גבוהה – שארית חוקי ההגבלה כלפי היהודים מתקופת האינקויזיציה. לקהילה היהודית לא היה בית עלמין מיוחד. הם קברו את מתיהם בחלקה מיוחדת בתוך בית העלמין הנוצרי, מצבם הכלכלי של יהודי ליסבון היה טוב, ולא הוטלו עליהם כל הגבלות חוקיות. בברלין הכין לי חברי וידידי יוסף קרלבך דירה בבית, שהוא דר בו. כשבאתי באחד מימי חודש יולי לאספה ציונית פגשתי שם את ד”ר פאול נתן, שהפתיעני בידיעה על המהפכה בקושטא – הורד עבד אל־חמיד מכסאו ואנור פחה תפס את השלטון בידו. נפגשתי תכופות עם הירש הילדסהיימר, מרצה בבית המדרש לרבנים, חובב ציון מובהק וחוקר ארץ־ישראל, שפרסם בשנת 1886 את הספר Beiträge zur Geographie Palistinas. בערב ראש השנה באתי לפרנקפורט, כדי להפגש עם חברי ועד “החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל” וועד החברה ״למען ציון“, שבראש שניהם עמד הרב ד”ר מרדכי הורוביץ. הואיל ובבתי הכנסת של עדת היהודים המסורתיים שרבה היה הרב הורוביץ, היו כל המקומות תפוסים, נתן לי יעקב פוזן, חבר נכבד בשתי הקהלות גם יחד, ולו בית תפלה פרטי בביתו, את המפתח למקומו בשורה הראשונה בבית הכנסת של הקהלה האורתודוכסית מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש. זה היה אז בית כנסת חדש ומפואר בפרידברגר אנלאגה. ביום הכפורים הייתי בו אני הלבוש שחורים העורב היחיד בקהל המתפללים הלבושים גלימות לבנות.

 

נשואי וחיי המשפחה שלי    🔗

בגיל של עשרים וארבע שנים נשאתי לי לאשה את מרים לבית פפירמייסטר מראשון לציון, שאתה חייתי חיי אושר במשך קרוב לחמשים ושש שנה. נפגשתי אתה לראשונה באכסניה היהודית ברמלה בשעה שישבה על יד שולחן וקראה בספר. עפ“י הזמנת אחיה הבכור, שהיה אתה באכסניה. נסעתי אתם בקרון האכרים לבית הוריהם בראשון לציון. אביה ר' אהרן פפירמייסטר היה בעל בית חרושת גדול לבירה בלידה הסמוכה לוילנה. ביתו היה בית ועד לחובבי ציון שבליטא. הוא היה בין מניחי היסוד של המושבה ראשון לציון ברכשו לו אלף מתוך שבעת אלפים הדונמים הראשונים, שנקנו סמוך לחולות מדרום־מערב לבית דגון, ושלח את אחיו הצעיר ממנו ברוך, מהנדס, ואת בנו הבכור שלום לארץ־ישראל על מנת להכין את הקרקע להתישבות המשפחה הגדולה, לבנות בית מגורים ובניני משק ולעבד את האדמה השוממה. כשהמשק היה מוכן, חסל ר' אהרן פפירמייסטר את עסקיו בעיר מגוריו ועלה בשנת 1892 עם בני משפחתו לארץ־ישראל. היום בו יצא מלידה היה שבעה עשר בתמוז. הרב יעקב ריינס, רבה של לידה וחובב ציון נלהב, הכריז את היום הזה, שבו יוצא יהודי מכובד עם בני משפחתו להתישבות בארץ הקדושה, ליום חג לישראל ובטל את תענית י”ז בתמוז, ויושבי לידה באו ברוב עם לתחנת הרכבת לברך את היוצאים לדרכם בנסיעה צלחה.

הרב י.ל. הכהן מימון מתאר ב״פרקי זכרונות על הציונות" את דמות דיוקנו של אהרן פפירמייסטר, את פעלו בעיר מגוריו ואת עלייתו לארץ ( הצפה מיום ב' אדר א' תשי"ד).

בית פפירמייסטר בראשון לציון היה פתוח לרוחה לכל באיו. באולם הגדול עמדו לאורך ארבעת הקירות ספות מרופדות, ששמשו ביום לישיבה ובלילה לשכיבה, ובמרפסת הגדולה היה ערוך השולחן הגדול. ר' אהרן היה בעל מזג טוב ואהוב על יושבי המושבה, שבהנהלתה השתתף, אולם מאוייו לראות לעת זקנה את כל בניו וכל בנותיו יושבים על הקרקע סביב לו לא נתגשמו. בניו ובנותיו הצעירים יצאו לחו“ל לשם למודים. רק בנו הבכור שלום, בתו הבכירה רייכל ובעלה האגרונום והחקלאי הותיק גרשון הורביץ, ומינה עם בעלה שמואל כהן, מי שהתאים בזמנו את המנגינה לשיר ״התקוה”. נשארו צמודים לקרקע בראשון לציון.

ביסדי לי בית היתה כבר קיימת בירושלים שכבה קטנה בעלת רמה תרבותית מסוימת, אליה השתייכו מורים, רופאים, סופרים וסוג ידוע של סוחרים ועסקני צבור. אשתי היתה הראשונה בירושלים, ששלטה בשפה העברית בע"פ ובכתב¹⁰. יצא לה שם טוב כאשת חיל למופת המסורה לבעלה ולילדיה. באורח חייה האציל ובנועם הליכותיה משכה לביתה את חברי בעבודה, מורים, סופרים ואנשי מדע. היא דאגה תמיד לנוחיותי, ומשום כך יכולתי לעבוד באין מפריע את עבודתי בשטח חקר הארץ ולעסוק בצרכי צבור.

 

תיאודור הרצל ווילהלם קיסר בירושלים    🔗

סוף המאה הי"ט מהוה תקופת הבינים של שתי השקפות־עולם שונות על תעודתו של ישוב הארץ. דעכה והלכה ההשקפה, שישוב ארץ־ישראל מצוה הוא לכל יהודי הרוצה לזכות בעולם הבא, ומשום כך עליו להנזר מכל תענוגות העולם הזה ולקבל באהבה את פגעי הזמן והגורל, וגברה הדעה, שעתידה ארץ־ישראל לשוב לקדמותה ולהיות ארץ התחיה של עם ישראל. העליה הראשונה של פזורי ישראל וייסוד המושבות החקלאיות הראשונות, שמצאו באדמונד רוטשילד תומך נלהב, היו מבשרי התקופה החדשה. הישוב היהודי גדל והלך, חיי הכלכלה והתרבות התקדמו, אם כי בצעדים אטיים, ובנין ירושלים החדשה התקדם בקצב משביע רצון, מאידך עוררו תופעות אלו אצל השלטונות העותומניים חששות וחשדות, שגברו עם הופעת הניצנים הראשונים של הציונות המדינית אחרי הקונגרס הציוני הראשון. הם אסרו את העליה היהודית ועשו קשיים בהעברת נכסי דלא ניידי לרשות היהודים, ואף מיהודי עותומני ליהודי נתין מדינה זרה.

באותו זמן עשה תיאודור הרצל מאמצים להשיג את הסכמת שולטן תורכיה להתישבות יהודית רבת־ממדים בארץ־ישראל ולהחיאת שממותיה. בהודע לו על כונתו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, לבקר ביקור של ידידות אצל השולטן בקושטא, קווה להבנות ממנו על ידי כך, שהקיסר ימליץ בפני ידידו השולטן, שיסכים להתישבות יהודית בארץ־ישראל הכפופה לשלטונו. בהשתדלותו של הדוכס הגדול מבאדן, דודו של וילהלם קיסר, שנטה חסד להרצל והיה אוהד הרעיון הציוני, נתקבל הרצל לראיון אצל הקיסר בקושטא לפני צאתו לארץ־ישראל. בראיון זה נתן וילהלם את הסכמתו לקבל את פניו שנית בירושלים, ושם ירצה לפניו בקיצור על תכניתו.

תכונה רבה היתה בקיץ 1898 בירושלים לקראת קבלת פני הקיסר, שעמד לבקר באוקטובר בארץ הקודש, כדי לחזק בה את הישוב הגרמני, שהתחיל עם ייסוד מושבות הטמפלרים הוירטמברגים בשנות השישים של המאה הי“ט. ולבסס על ידי כך את השפעתו המדינית בארץ הקדם. נסלל כביש להר הזיתים ונפרצה חומת העיר על יד שער יפו, למען תוכלנה העגלות להכנס לתוך העיר. לתכלית זו הובאו פועלים ממצרים, שהפיצו כאן את מחלת הגרענת. הקיסר עמד לחנוך בירושלים את הבנין המפואר, שהוקם על הר הזיתים על ידי הכנסיה הפרוטסטנטית ונקרא בשם אשת הקיסר ״מוסד אוגוסטה ויקטוריה”, ולהניח את אבן הפנה לבנין המנזר הקתולי דורמיציון על הר ציון. הקהלה היהודית בירושלים אף היא עשתה הכנות גדולות לקבלת פני הקיסר. היא הקימה שער כבוד ברחוב יפו ליד ככר הדגל, בין בנין בית הספר של חברת ״כל ישראל חברים" ובין הבנין של פסקאל שבפנת רחוב הנביאים ורחוב יפו. היה ידוע לנו, שהקיסר עומד לקבל את הרצל ופמליתו לראיון בירושלים, ולכן שמחנו בהגיע אלינו הבשורה, שהקיסר בראותו את הרצל עומד בשורת מקבלי פניו על יד מקוה ישראל עצר את סוסו, הושיט להרצל את ידו לשלום ודיבר אליו מלים אחדות על חום היום (נשבה אז רוח קדים חמה, כרגיל בסוף אוקטובר) ועל חוסר מים וצל בארץ. אך בירושלים חכתה להרצל אכזבה בצעדו הראשון. החכם באשי ר' שאול אלישר קיבל מאת הרב הראשי משה הלוי בקושטא אזהרה נמרצת, שלא לעורר על עצמו ועל העדה היהודית כל חשד של אהדה להרצל והסכמה עם התנועה הציונית, הואיל ולפי דבריו מתנגד השולטן לתכניתו של הרצל, ופעולתו בכוון זה עלולה לגרום צרות ליהודים בכל הממלכה העותומנית. מטעם זה לא הוזמן הרצל בין הקרואים לקבלת הפנים של הקיסר בשער הכבוד, והוא ראה את טקס מבעד לחלון בית הספר של חברת ״כל ישראל חברים".

בשער הכבוד נתקבל הקיסר בכניסתו לירושלים ביום 29 באוקטובר ע“י ראשי הרבנים וספרי תורה בידיהם ואתם ראשי העדות הספרדית והאשכנזית. הרב הראשון לציון ברך אותו בעברית, ודבריו תורגמו לגרמנית על ידי אפרים כהן, מנהל בית הספר למל, שתלמידיו שרו את השיר העברי, שחובר ע”י יואל משה סלומון, ואת ההימנון הגרמני. הרצל ומלויו נתקבלו אחרי משא ומתן עם שר החוץ ושר הטכס הגרמניים לראיון אצל הקיסר בצריף, שהוקם לו ברחוב הנביאים, ליד בית הספר הגרמני ובית הכומר של העדה הגרמנית הפרוטסטנטית. ראיון זה וההודעה הרשמית, שנתפרסמה עליו, גרמו להרצל אכזבה רבה. משרד הידיעות של מחנה הקיסר הודיע, שהמשלחת היהודית, שהתיצבה לפני הקיסר, הגישה לו אלבום של תמונות מהמושבות היהודיות בארץ־ישראל, ובתשובתו לנאומו של ראש המשלחת ענה הקיסר, כי ״הוא נוטה ועוד עתיד לנטות חבה והתענינות לכל פעולה העשויה להפריח את החקלאות בא“י להצלחתה של תורכיה ובהכרה גמורה בממשלת השולטן״. דברים דומים אמר הקיסר למשלחת הטמפלרים הגרמניים שהתיצבה לפניו והגישה לו גם היא אלבום של תמונות ממושבותיהם הם. הקיסר לא החזיר לרבנים הראשיים בקור כאשר עשה לאפטריארכים הקתולי, היוני והארמני והסתפק באות כבוד, ששלח ע”י שליח לראש הרבנים. זקני העדה, שזכרו את בקורו של הקיסר פרנץ יוסף בירושלים מלפני שלושים שנה ואת יחסו שלו לישוב היהודי, הבינו עתה יפה את פירושו של המונח ״מלך חסד״. כמה מאנשי ירושלים, ובתוכם גם אפרים כהן ודוד ילין, בקרו אצל הרצל בבית מרכס ברחוב ממילא, שבו התאכסן יחד עם מלויו וולפסון ושירר. הרצל היה מדוכא מאד. כי לא די היה בזה, שנתאכזב מעצם הענין, שבגללו בא לירושלים, אלא שאי־הצלחתו עוררה בקרב חוגים ידועים של הישוב, ובמיוחד בחוגי הפקידות של הברון רוטשילד, את הפחד פן יגרום הדבר הזה לפעולות בלתי רצויות מטעם השלטונות התורכיים נגד הישוב היהודי, והיה מי שיעץ לו להסתלק בהקדם מהארץ. הוא ירד באישון לילה בחוף יפו באנית משא, שהביאה אותו לאלכסנדריה של מצרים.

תחלת המאה העשרים

 

התקדמות החנוך, ייסוד גני הילדים העבריים    🔗

בית הספר למל, שבו רוכזו טובי כוחות ההוראה, שימש גם אולפן להכשרת מורים. אברכי הישיבות באו לשמוע שעורים מפי מורים מומחים וללמוד את סדרי בית הספר. אחדים מהם יצאו לאנגליה ולארצות הברית ועסקו שם בהוראת עברית. תיירים יהודים ולא־יהודים היו מבקרים בבית הספר, שבו ראו את האותות הראשונים של התקדמות הישוב הירושלמי לקראת עתיד טוב יותר. אורחים אלה נכנסו בלוית המנהל לכתה, עמדו או ישבו דקות מספר ליד הקיר בלא להפריע בלמודים למורים ולתלמידים שהיו רגילים בכך ויצאו בברכה ובחיוך קל של שביעת רצון על פניהם. בספר הבקורים השמור בארכיון בית הספר אנו קוראים את רשימותיהם של אוסקר שטראוס, מיניסטר של ארצות הברית משנת 1889, של חוקרי ארץ ישראל ברינו ודומשבסקי משנת 1897, של יורק־שטיינר וישראל אברהמס משנת 1898, של דוד וולפסון מז' שבט תרס"ז, של יעקב שיף משנת 1908. של ראשי הרבנים והקונסולים בירושלים, של השיח' של אל־חרם א־שריף של דיפלומטים, סופרים, אנשי מדע ועסקני צבור מהארץ ומחוצה לה. איזבולסקי, סגן שר החנוך של רוסיה הצארית, שבא בשנת 1896 לסקור את בתי הספר של הכנסיה הרוסית האורתודוכסית בארץ־ישראל, בקש לאחר בקור בבית ספרנו להרשות למורי בתי הספר שלהם לבקר בבית ספר זה ולעמוד על שיטות הלימוד ועל הסדרים הנהוגים בו. הדוכס הגדול הוברט סלבטור לבית הבסבורג, שבקר בבית הספר בזמן מלחמת העולם הראשונה, בלוית חוקר ארץ־ישראל א. מוסיל, כותב, שלא ראה בכל תורכיה האסיתית בית ספר כבית ספר למל, שחדריו יפים ושהסדרים בו מצוינים ושיכול להראות על הישגים יפים כל כך.

על אף הצלחתנו הניכרת במפעל החנוך וההוראה המתקדם והולך ידוע ידענו, שעוד רחוקים אנו מתכלית השלמות. הגיל השונה של התלמידים בליל הלשונות שבפיהם¹¹ והבדלי הנימוסים שהביאו אתם מבתי הוריהם לא זו בלבד שהקשו על המורים את העבודה, אלא הם עכבו גם את התפתחותם השכלית של התלמידים והתקדמותם בלמודים בכתות הנמוכות. השיטה הדו לשונית (עברית וגרמנית) בלמודים החל מכתה א' בודאי שלא הביאה ברכה רבה לתלמידים. גם הוראת למודי הקודש בעברית ותרגילי הדבור בלשון העברית לפי ההסתכלות בתמונות התלויות בלוח הכתה לא היו עשויים להקנות לילדים שפה חיה. בדו“ח לשנת 1900 של ״החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל” שבפרנקפורט כתוב לאמר: ״נסוייו של פרס לתת את שעורי ההסתכלות המצוינים שלו בגרמנית ובעברית גם יחד השיגו את התוצאות הטובות ביותר, ושומה עליו להעמיד את סגולותיו הפדגוגיות המצוינות יותר מאשר עד כה לשרות הלמודים בשפה העברית".

בעיות אלו, שהעסיקו אותנו במשך שנים, חזקו בנו את הדעה, שיש להתחיל מבראשית ולהשתית את החנוך וההוראה על היסוד האיתן של גן הילדים, שבו יחונכו ילדינו בגיל הרך לפי שיטת פסטלוצי־פריבל על טהרת הלשון העברית. רק על ידי כך יטושטשו מיסודם הבדלי הלשון ודרכי החנוך של בני העדות השונות. הדחיפה הסופית למימוש התכנית ניתנה לנו, לדוד ילין ולי, כשבעת ובעונה אחת מלאו לבנו אבינעם ולבתי חיה ארבע שנים – הגיל המתאים להתחיל בשיטת חנוך זו.

היתה זאת החלטה נועזה בזמן שמוסד חנוכי חדש זה עוד לא היה ידוע כל צרכו אף ברוב ארצות אירופה ומכל שכן בארצנו. הקדים אותנו אמנם דוד יודלביץ בראשון לציון, שיסד במושבה זו גן ילדים בהנהלת אסתר שפירא, שקבלה את הכשרתה במכינה של בית הספר אבלינה די רוטשילד בירושלים לפי דוגמת האזילום בבתי הספר באנגליה. במכינה זו למדו ילדות בנות 5–6 את ראשית הקריאה והכתיבה באנגלית מפי מורה גרמניה נוצריה לא צעירה, שקשרה את הלמודים עם זמרה, משחקים ועבודות יד.

אנו ידענו את שיטת פסטלוצי־פריבל רק מתוך הספרות הפדגוגית. גננות בעלות הכשרה מקצועית לא היו בארץ, וגם האמצעים הדרושים להקמת המוסד לא היו בידינו. פנינו ללשכת ״בני ברית“, שכל מורי בית ספרנו וגם כמה מהורי תלמידינו היו חברים בה, בהצעה לקחת את היוזמה בידיה. הלשכה התיחסה בחיוב להצעתנו, הקציבה את חמש מאות הפרנקים הראשונים להוצאות ייסוד גן ילדים ובחרה בועדה בת שלשה חברים (דוד ילין, הסוחר אריה ליב לוי וכותב הטורים האלה) להפעיל את המפעל. שכרנו בית בשכנות הלשכה, רכשנו את הרהיטים והמכשירים הדרושים לפי הידיעות ששאבנו מהספרות הפדגוגית הגרמנית והזמנו את אלקה גיסין מפתח תקוה, שעבדה בגן הילדים של אסתר שפירא בראשון לציון, לנהל את גן הילדים שלנו. כעוזרת לגננת הראשית הזמנו שלוש נערות, בוגרות בית הספר אבלינה די רוטשילד, שהיה אז בית הספר לבנות היחיד בירושלים. כשאך נודע בעיר דבר ייסוד גן הילדים, הגיבו קנאי ירושלים מיד על מעשה בראשית זה, ועפ”י דרישתם פרסמו שני בתי הדין של האשכנזים, פרושים וחסידים, בראש חוצות:

״מודעה ואזהרה, שעם ה' לא ימסרו ילדיהם לגן הילדים, שלא נודע לנו מטרת הקבוץ הזה, אם ללמדם לשונות ומדעות זרות… או מטרת הקבוץ הזה לאיזה עניין אחר הנעלם מאתנו לע“ע, כי לא באו המיסדים להמלך ולשאול רשות”.

בתשובה ל״מודעה ואזהרה" זו פרסמנו בעתונות המקומית מכתב לבד“צ, שבו בארנו באר היטב את מהותו של המוסד החדש ואת מטרתו והפרכנו בזאת את חששותיהם של הרבנים ושל שומרי החומות גם יחד. הפרסום הרב, שניתן ע”י כך למפעל החנוכי החדש, הניע הורים רבים לרשום בו את ילדיהם הפעוטים, ובר“ח אייר תרס”ג נפתח גן הילדים הראשון בירושלים.

היה זה מפעל חנוכי בעל ערך רב, שעתיד היה לעצב את דמותו של בית הספר העברי בארץ. בבית רב־המידות הבנוי בתוך גן ושופע אור ואויר התכנסו בבוקר הילדים הרחוצים והמצוחצחים כראוי ונתקבלו באהבה ע“י המחנכות הצעירות. הם בילו את יומם בשירה ובזמרה, במחול ובמשחק בעבודות תכנון ובנין ליד שולחנות ערוכים בציוד מתאים או בעבודה בגן. הם אכלו את ארוחת הבוקר ואת ארוחת הצהרים בצוותא ונמו אחרי סעודת הצהרים שעה קלה על המחצלות הפרושות על פני רצפת הכתה. לפנות ערב חזרו הביתה שמחים וטובי לב. הפעוטים החביבים הללו, שבילו כל היום באוירה עברית טהורה, המשיכו גם בבית למלמל בשפה שהסכינו לה ובני הבית המבוגרים הסתגלו להם בהכרח ולמדו לדבר אתם בשפתם הם. הנה כי כן נתקיימו בילדים אלה דברי המשורר בתהלים: «מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

כצעיר בין חברי ועד ההנהלה הקרבתי הרבה מזמני ומכוחותי להדרכת הגננות הצעירות בעבודתן האחראית, עד שעלו על דרך המלך. לכן נהנה אנכי הנאה מרובה כשאני מציץ בשבת בבוקר מבעד חלונות ביתי אל הרחוב. בו עובר לנגד עיני יהודי, לבוש קפוטה שחורה וחבוש שטריימל לראשו ומכנסיו תחובים לתוך הפוזמקאות, בלכתו ממאה שערים לבית התפלה של הרבי מגור שבשכונת מחנה יהודה ומשוחח עברית עם ילדו הקטן ההולך אתו. האם עלה לפני חמשים שנה על דעת מישהו, שאמנם יהא אי־פעם הפלא הזה, ולאחר דור אחד תשוב שפת האבות להיות קנין הבנים?

בפתיחת גן הילדים הראשון הנחנו את היסוד, ושומה היה עלינו להשלים את הבנין. הלכנו בדרכי אנשי ירושלים מדור דור. פנינו לועד חובבי ציון באודיסה, אל הרב ד“ר אדולף סלפנדי בדירקהיים שעה”נ ריין, שהיה אוסף כספים לתמיכת המוסדות בארץ־ישראל בכלל ובירושלים בפרט, ול״חברת העזרה ליהודי גרמניה" בברלין, שנוסדה אך שנתיים קודם לכן, ונענינו מכולם. הצלחתנו עודדה אותנו, ובשתי השנים הבאות, פתחנו בזה אחר זה עוד שני גני ילדים, את האחד ברחוב יפו מול מחנה יהודה, בקומה התחתונה של אותו בנין, שבו נמצא היום ת“ת ״עץ־חיים”, ואת השני בעיר העתיקה סמוך לבית המדרש של אנשי רייסן, ברחוב היורד לאל־חרם א־שריף. בשלושת הגנים ביחד נתחנכו בשנת 1906 561 ילדים וילדות. לשכות ״בני ברית" ביפו, בצפת, בטבריה, בחיפה ובבירות וחברי ״בני ברית" ברחובות, הלכו בעקבות לשכת ירושלים ופתחו גם הם גני ילדים במקומותיהם. כדי להכשיר צעירות לתעודה זו, יסדנו בית ספר לגננות והזמנו בזו אחר זו את חיה ברוידא, שולמית פלוים וחסיה פיינסוד שקבלו את הכשרתן המקצועית במכון פסטלוצי־פריבל בברלין, להדריך את הגננות הצעירות וללמדן את השיטות החדישות בחנוך הילדים בגיל הרך בגן הילדים. גיסתי דינה פפירמייסטר נסעה בעצתי מכאן לברלין, שם עברה קורס במכון פסטלוצי־פריבל, ובשובה לארץ הדריכה גננות בתל אביב ובשנות מלחמת העולם הראשונה בטבריה. בזמן שהותי בברלין בקיץ 1908 בקרתי פעמים אחדות במכון. חברת ״העזרה“, שמראשית הווסדה ראתה בחנוך התקין את האמצעי הטוב והמועיל ביותר לקידום חיי התרבות בקרב יהדות ארצות הקדם, קבלה עליה את החזקת כל גני הילדים שבארץ ישראל ותמכה בהם ביד רחבה. בדו”ח השנתי שלה משנת 1905 כותבת ”העזרה” על גני הילדים שלנו את הדברים האלה:

״המוסדות האלה מתחבבים והולכים על כל שדרות האוכלוסיה. אין דבר המסוגל יותר לקרב את חלקי האוכלוסיה השונים של ירושלים הנבדלים זה מזה הן בלשון ובמנהגינו והן במלבושים ובהרגלי החיים מגני הילדים האלה, שעל ידיהם עושה חברה ”העזרה” מפעל התישבותי בעל חשיבות גדולה ביותר. כאן יושב בן הבנקיר על יד בן הפועל, והילד האשכנזי משחק יחד עם הילד הספרדי והילד התימני, כי הלא שפה אחת לכולם, היא השפה העברית המקשרת אותם יחד".

הרי היתה במפעל גני הילדים, זו הפעם הראשונה בארץ ישראל, פעולה יסודית של מיזוג הגלויות וטשטוש המעמדות החברתיים, שנמשכה והלכה בהדרגה בבתי הספר, ומשם בחיי יום יום.

לזכותם של גני הילדים יש לזקוף את העובדה, שחברת ”העזרה” נכנסה בעבי הקורה של החנוך בארץ־ישראל והקימה במשך שנים מעטות רשת של בתי ספר וחנוך החל מגן הילדים וכלה בבית המדרש למורים הראשון בארץ. ועד בית הספר למל בפרנקפורט דמאין העביר אליה בשנת 1908 גם בית ספר זה, שמסביב לו התרכזו כל מוסדות החנוך שלה. בצאת, באביב תרס"ה (1905), מגני הילדים בירושלים המחזור הראשון, שבו היו 70% בנות, פתחה חברת ”העזרה” בית ספר לבנות, שכתותיו הראשונות היו מבוססות על טהרת הלשון העברית, ובזכותם של ילדי הגנים, שנכנסו לבית הספר למל, בוטל גם בו למוד השפה הגרמנית בכתות א' וב'. אלו היו ההתחלות בדרך ההתפתחות האורגנית של בית הספר העברי.

בבית הספר למל היו גם בעיות אחרות, שההנהלה מצאה להן פתרון. למדו בו שני אחים מוסלמים, בניו של עות’מאן אפנדי אל־ח’לדי, פקיד גבוה בממשלת הפחוה, וארמני אחד. כשעלו ילדים אלה לכתה ד‘, שבו התחילו בלמוד משנה, שחרר אותם המנהל מלמוד זה. למחרת בא עות’מאן אפנדי לבית הספר, התאונן על ההפליה הזאת ודרש, שבניו ישתתפו בכל השעורים הנלמדים בבית הספר בלי יוצא מן הכלל. ילדים אלה למדו החל מכתה ו’ גם ארבע שעות תלמוד בשבוע. הם גמרו את למודיהם בבית הספר בהצלחה. הבן הבכור של עות’מאן למד אח“כ בבית הספר הטכני הגבוה בדרמשטאדט והיה כותב משם מכתבים למוריו בעברית צחה. הורים אחדים לא הסתפקו בשעורים המעטים במשנה ובתלמוד. המנהל העמיד לרשותם חדר בבית הספר, שבו למדו בניהם בכל יום אחרי גמר הלמודים שעה נוספת תלמוד מפי אברך של ישיבה על חשבונם. ההורים הסכימו להסדר זה, וממנו צמח אח”כ חדר־תורה ״תחכמוני“, שנוסד ע”י “העזרה” בהנהלת אותו אברך הישיבה, מרדכי אילן, שנתן לקבוצת הנערים את השעורים הפרטיים בתלמוד בבית הספר למל.

גומרי ביהס למל עם מוריהם בשנת 1911 המורים (מימין לשמאל) ח.אשריקי, דר פרנקל, י.פרס,א.כהן, ד.ילין, א.קורח, י.י. ריבלין

מורי ותלמידי ביהס למל בשנת 1896.

המורים (מימין לשמאל) ישעיהו פרס, אפריים כהן, דוד ילין

 

בית המדרש למורים הראשון בארץ־ישראל    🔗

חברת ״העזרה“, שנוסדה במאי 1901 בברלין ע”י גדולי היהדות בגרמניה במטרה לבוא לעזרת קהלות ישראל הנחשלות במזרח אירופה ובארצות הקדם, פתחה בפעולה נמרצת נגד רדיפות היהודים ברוסיה החל בפוגרומים של קישינוב והומל, וכן גם ברומניה. כמונטיפיורי בשעתו הכירה חברה זו מראשית הוסדה בערכו של החנוך התקין להרמת קרן התרבות וחיי הכלכלה בקרב קהלות ישראל בארצות אלו. העקרון של ההוראה בשפה הגרמנית בבתי הספר המוחזקים או הנתמכים על ידה היה מיוסד על ההנחה, שליהודים אשכנזים דוברי אידיש קל יותר לקלוט את השפה הזאת משפות אירופאיות אחרות. ביחד עם זאת עמדה החברה על הטיפוח האינטנסיבי של הלשון העברית ושל למודי הדת בבתי הספר שלה. למפעלי החנוך במזרח אירופה, במדינות הבלקאן ובארצות הקדם היו חסרים מורים בעלי הכשרה פדגוגית. מטעם זה יסדה את בית המדרש למורים בירושלים, כדי להכין מורים מוכשרים לבתי הספר שלה.

באביב 1904 נפתחה בבנין בית הספר למל הכתה הראשונה של בית המדרש למורים, שהיה מתוכנן לפי תכנית הלמודים של בית המדרש למורים בגרמניה, ובה ניתן מקום רב ללמודי היהדות ולשפה העברית. התלמידים הראשונים במוסד זה היו בוגרי בית הספר למל. ליד כיתת המתחילים נפתחה גם מכינה להכשרת תלמידי הישיבות, שלהם היו חסרות ידיעות בשפה לועזית ובמקצועות הכלליים לכניסה לבית המדרש למורים. המורים הראשונים בכתות בית המדרש למורים והמכינה היו אפרים כהן דוד ילין, י“מ פינס, ח”ל זוטא, מרדכי קרישבסקי וישעיהו פרס, לערבית יוסף מיוחס ולתורכית חי פניז’ל. בשנה השניה נוספו כוחות הוראה חדשים: יוסף קרלבך, בן למשפחת רבנים בגרמניה, בעל השכלה אקדמאית ואישיות תוססת ומלבבת, מורה לגרמנית, למתימטיקה ולפיזיקה; פ. וורסט, מנהל בית הספר במושבה הגרמנית, מומחה בידיעות הטבע, והארכיאולוג ד"ר בנצינגר לידיעת עתיקות הארץ ולגרמנית.

בשנים הבאות הורו בביהמ“ד למורים א.מ. ליפשיץ, ד”ר א.י. ברוור, ד“ר רבין, ד”ר מזיא, ד“ר טויבר, ד”ר רבוי וחיים אשריקי. מהשנה השניה נתקבלו בו גם תלמידים בעלי תעודות גמר טובות ממקומות אחרים. מרחובות באו ארבעת בני אהרן איזנברג ובנו של המורה יהודה טלר ומגדרה בניהם של הבילואים ליבוביץ וחזנוב. מחזור הלמודים הורחב לארבע ואח“כ לחמש שנים. בשנת הלמודים תרע”ב (1911/12) הונהגו בביהמ"ד למורים גם מלאכת־יד (נגרות וכריכת ספרים) וחקלאות.

בוגרי בית המדרש למורים היו בארץ־ישראל טיפוס חדש של מורים צעירים בעלי השכלה תיכונית והכשרה פדגוגית ודידקטית, שנטעו בלבות תלמידיהם את החיבה ללמודים, שמחת היצירה ואהבה לארץ ולקניניה הלאומיים. בדו“ח לשנת 1906 כותבת ״העזרה”: ״היסודות הרציונליים לייסודם ולהתפתחותם של בתי הספר בארץ הונחו בגני הילדים ובבית המדרש למורים“. בוגרי בית המדרש למורים נשלחו גם לבתי הספר שבארצות הבלקן. על יד בית המדרש למורים נוסד בית ספר ריאלי למסחר, שהכין דור של פקידים וסוחרים משכילים ומעולים, שארצנו היתה חסרה אותם. לבעלי תעודות־הגמר של שני מוסדות אלה ניתנה מטעם מנהל מחלקת החנוך של הממשלה התורכית גושפנקה רשמית, שהקנתה להם הזכות להתקבל באוניברסיטאות ובבתי ספר גבוהים אחרים בקושטא ובגרמניה. בשנת תר”ע (1910) יסדה ”העזרה” בית מדרש לחנוך רבנים בעלי רמה תורנית והשכלה כללית, שהיו עתידים להרים את קרן קהלות ישראל בארצות הקדם. מוריו היו בין היתר הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, מי שהיה אח“כ ראש רבני ארץ־ישראל והרב יוסף לוי, חבר בית הדין הרבני העליון. תלמידי ביהמ”ד לרבנים באו מהישיבות הספרדיות. כדי לפתח בבחורינו ובצעירינו את החוש האסתיטי ואת הסדר גם במנהגי הדת, נפתח בשנת 1906 באולם בית הספר למל בית תפלה, שבו ערך החזן א. צ. אידלסון, המורה לזמרה בביהמ“ד למורים וחוקר השירה הדתית של קהלות ישראל בארצות הקדם, את התפלה בשבתות ובמועדים בעזרת מקהלה של התלמידים. מהמועדון להתעמלות של מורי בתי הספר של ”העזרה” צמחה והתפתחה בשנת 1912 אגודת ״המכבי”.

באותה תקופה התפתחו והתקדמו בירושלים מוסדות תרבות והשכלה כלליים. בבית הספר למלאכת אמנות ״בצלאל“, שנוסד ע”י ברוך שץ בשנת 1906, גדל והלך מספר התלמידים והעובדים. ביזמת הורים אינטלקטואליים (ד"ר ויץ ויהושע אייזנשטט־ברזלי) נוסדה בקיץ תרס“ח (1908) בירושלים גמנסיה עברית, שמוריה הראשונים היו יצחק בן־צבי ורעיתו רחל ינאית. י. הולביץ וא. שליפיאן ראשיתה של הגמנסיה שהיתה בבית קטאן סמוך לבית הספר למל (היום נמצא בו בית הספר ״דורש ציון"), היה מצער ובקבל שלמה שילר את הנהלתה התחילה להתפתח יפה. שולמית רופין יסדה בשנת 1911 בעזרת נדיבים ממוסקבה בית ספר לנגינה, שחסרונו כבר היה מורגש בירושלים. נוסד גם בית־עם, ששמש מרכז צבורי ליושבי ירושלים. הסניף הירושלמי של הסתדרות המורים, יסד ביזמתי כיו”ר הסניף בשנת 1912 בית נכאת פדגוגי, שרכש לו בזמן קצר מוצגים רבים, וסידר תצוגה תמידית בשלוש מחלקות, בהן הוצגו ספרי למוד, מכשירי למוד, ספרי פדגוגיה ופסיכולוגיה, מפות ותמונות להסתכלות ועוד. ביום ו' בשבט התרע“ד מסרתי את כל חפצי בית הנכאת לועד הסניף של אז, שלא עמד במבחן לשמרו מפני אבדן בשנות המלחמה. ״בית היתומים לבני ישראל”, שהתנהל משנת 1892 ע“י ד”ר אליעזר הלוי גרינהוט, תלמיד חכם וסופר, שהורה גם תלמוד בבית הספר למל, עבר לפג’ה שליד פתח תקוה, במקום שם התקיים עד מלחמת העולם הראשונה. ד"ר רופין, מנהל המשרד הארצי ישראלי של ההסתדרות הציונית קנה באביב 1914 את אחוזתו של לורד גרי היל על הר הצופים עבור האוניברסיטה העברית בתכנון. הוא שילם אז כתחילת פרעון סך 30,000 פרנק, ויצחק ליב גולדברג השלים את סכום הקניה.

במשך תשע שנים הקימה חברת ”העזרה” בארץ־ישראל רשת מסונפת של מוסדות חנוך ותמכה במוסדות תרבות אחרים. בסה"כ הוחזקו ונתמכו על ידה 31 מוסדות:

בירושלים 3 גני ילדים, בית ספר לגננות, בית ספר לבנות, בית הספר למל, בית המדרש למורים, בית הספר הריאלי למסחר, שעורי ערב לעובדים ״מוריה“, תלמוד תורה של הספרדים, ת”ת של הגורג’ים, חדר תורה (ביה"ס תחכמוני), בית מדרש לרבנים, בית חנוך יתומות, בית הספרים ״מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" וקליניקה לחולי עינים של חברת ״למען ציון". ביפו 3 גני ילדים ובית ספר לבנים, בחיפה גן ילדים ובית הספר הריאלי, בצפת גן ילדים ובית ספר לבנים, בטבריה גן ילדים, בחברון בית תלמוד תורה, ברחובות גן ילדים ובית ספר לבנים, בגדרה בית ספר לבנים ולבנות, בבירות גן ילדים.

המנהל הכללי של מוסדות “העזרה” היה אפרים כהן. בהתרחב רשת בתי הספר בארץ ראתה ”העזרה” צורך בקביעת הנהלה יציבה לשני המוסדות היסודיים, לביה“ס למל ולביהמ”ד למורים, שאליו היה צמוד בית הספר הריאלי למסחר. בשנת 1910 נתמנה דוד ילין למנהל ביהמ“ד למורים, ואנכי נתמניתי למנהל ביה”ס למל. אעפ“י שהמוסדות האלה התנהלו למעשה על ידינו מזמן, ואפרים כהן ידע מרוב טרדותיו אך מעט ממה שנעשה פנימה, לא הסכים שיעניקו לנו את התואר מנהל (דירקטור) כי אם מ”מ המנהל (פרורקטור) וזאת אחרי מו“מ ממושך בברלין ובירושלים. ד”ר רופין, המהלל את אפרים כהן כאדם פיקח וכאדמינסטרטור טוב, אינו נמנע מלהבליט, שהוא רודף שררה ובהול על הקריירה שלו. בשנת 1912, במלאת עשרים וחמש שנה לעבודתו החנוכית חגגה ארץ־ישראל את חג יובלו¹². ועד היובל בנשיאותו של דוד ילין הוציא את הקובץ ״זמרת הארץ“, מנחה לתלמידי בתי הספר של חברת ”העזרה” לכבוד אפרים כהן – מאת מוקיריו חבריו ותלמידיו”. בתרומתי לקובץ זה נתתי בעמודי־דפוס מעטים תמונה מהדרך שעבר בה הלך המחשבות של אנשי ירושלים במשך חצי יובל.

 

חברת “העזרה” מנהיגיה ופעולותיה    🔗

היתה לי הזכות להכיר אישית את ראשי חברת ”העזרה” ופעיליה. ג’ימס סימון, נשיא החברה, היה אישיות אצילה ומכובדת מאד בעיני הגויים כבעיני היהודים בגרמניה. הוא היה חובב אמנות וביתו ברחוב גן החיות בברלין היה דומה למוזיאון לאמנות. הוא גם נתן למוזיאון העירוני של ברלין במתנה אוסף גדול של תמונות אמנותיות. בבואי בשנת 1908 לברלין לשם השתלמות באוניברסיטה, הספיקו מלים אחדות של המלצה מידי ג’ימס סימון שאתקבל בה מיד כשומע חפשי. כנשיא חברת ”העזרה” היה סימון מסור בלב ונפש לכל פעולותיה. ניכר היה בו, שהוא משתתף בכל נימי נפשו בצער עמו ובסבלותיו. בשעה שבקרתי בחוילתו בקיץ 1920 בא אליו ד“ר ברנהרד קאהן, שהיה אז עוד מזכיר “העזרה” וגם מנהל הג’וינט באירופה, ומסר לו דין וחשבון על תנועת ההגירה היהודית ההמונית של הזמן ההוא ממזרח אירופה ועל בקורו בקשר לזאת בלונדון. ראיתי בהבעת פניו את הצער העמוק, שהרגיש בלבו לתאור הסבל של המוני היהודים. הוא השתתף גם ביד רחבה בממונו בפעולות ההצלה של חברת ״העזרה”.

הכוח הדינמי של החברה היה סגן הנשיא ד“ר פאול נתן, אישיות חביבה ומלבבת, רווק ובלתי תלוי בחייו הפרטיים. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית במועצת עיריית ברלין ועבר אחרי מלחמת העולם הראשונה למפלגה הסוציאל־דמוקרטית. מאז הוסד חברת ”העזרה” הקדיש לה את כל אונו והונו. הוא מהר לכל מקום, שבו באו פורענויות על אחיו היהודים – לקישינוב ולהומל בשנת 1903 ועוד פעם לרוסיה בפוגרומים של שנת 1905/6, לרומניה בשנת 1907 ולארצות הבלקן במצוקות של שנת 1912 – ועמד הכן לבוא לעזרת אחיו בשנות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה. ברומניה, בגליציה ובתורכיה. ארבע פעמים בא לארץ־ישראל, כדי לעמוד מקרוב על התפתחות החנוך ומוסדותיו, ולמד את התנאים לתקנת מצב הישוב. בשנת 1909 קנה בכסף, שהרב ד”ר אדולף סלפנדי העמיד לרשותו את אדמת פג’ה ליד פתח תקוה לשם ייסוד מושב חקלאי, ובשנה שלאחריה קנה בכספו הוא בירושלים את הקרקע לבנין בתים לבית המדרש למורים ולבית המדרש לרבנים.

במסעותיו על פני ארצות מזרח אירופה ובארץ הקדם נוכח בצורך בבית ספר טכני גבוה, שבו יחונכו מומחים טכניים לפיתוח הארצות הנחשלות האלה ולשיקום יושביהן היהודים. בבקרו בפעם הראשונה בארץ־ישראל בשנת 1907 בחר בחיפה כמקום המתאים ביותר להקמת המוסד הטכני, משום שעיר זו עתידה היתה להיות עיר החוף הראשית של הארץ בגלל קרבתה לסוריה וכן גם כנקודת מוצא של מסילת הברזל החג’אזית, שבנייתה היתה אז במלוא הקצב.

נתן שמח לראות את מוסדות החנוך של “העזרה” בפריחתם ואת ההתקדמות בשמוש בשפה העברית כשפת הוראה. בבית הספר של “העזרה” ברחובות ובבתי התלמוד תורה שנתמכו על ידה היתה הלשון העברית שפת ההוראה בכל המקצועות. בבתי ספר אחדים שבמושבות הנהיגו כבר בשנים תרנ“ב־תרנ”ג את העברית כשפת הוראה בכל מקצועות הלימודים. מצד הורי התלמידים הובע אי־אמון לעברית בעברית, ביחוד התנגדו ללמוד למודי הקודש בעברית, והם העבירו את בניהם ל״חדרים" שבהם למדו באידית. בשנת תרס“ד לימדו כל המקצועות בעברית בבתיה”ס שבמושבות ובביה“ס לבנות של חברת ״חובבי ציון” ביפו. בבית המדרש למורים הוריתי אנכי היסטוריה וגיאוגרפיה חליפות בעברית ובגרמנית, ויוסף קרלבך עשה גם הוא ניסויים דומים בהוראת המתימטיקה והפיזיקה. אלו היו הגישושים הראשונים שלנו שהובילו במרוצת הזמן לפיתוח הלשון העברית כשפת הוראה בכל המקצועות גם בבתי הספר התיכוניים. בבקורו של נתן בביתי נתגלגלה בינינו השיחה על הנושא הזה. הוא התיחס בחיוב למשימה הזאת, ועם זה הביע את חששותיו שהמחסור במונחים ואי היציבות בקביעתם ע"י גורמים שונים עלולים לעכב את התקדמות הלמודים, במיוחד במקצועות המופשטים והטכניים.

בחזרו לברלין התמסר נתן לתכנית הקמת הטכניון בחיפה. נוסדה חברה עצמאית להקמת מוסד לחנוך טכני בארץ־ישראל הקשורה לחברת “העזרה” על ידי היו“ר ג’ימס סימון והמנהל בפועל ד”ר פאול נתן. בקורטוריון של המוסד השתתפו מבין חברי חברת “העזרה” חוץ מהשנים הנזכרים גם הקונסול הכללי אויגן לנדאו, פרופסור מ. פיליפסון ויועץ המשפטים טימנדורפר, ואליהם צורפו אחד העם, ויסוצקי ושמריהו לוין, שנתקבל כבר קודם לכן כחבר לכל ימי חייו בחברת ״העזרה“. למימון המפעל תרמו ויסוצקי 100,000 רובל, יעקב שיף 100,000 דולר, ג’ימס סימון 100,000 מרק, חברת “העזרה” נתנה מקרן כהן אופנהיים (בת דודתו של נתן) 300,000 מרק, ומהקרן הקימת לישראל נתקבלה הלואה בסך 100,000 פרנק לרכישת הקרקע לבנין הטכניון. בבואו בשנת 1909 בפעם השניה לארץ־ישראל רכש ד”ר נתן במורד הכרמל, שטח קרקע גדול שטרם היה מיושב, ומיד נגשו טובי המהנדסים להכשיר את הקרקע לבנין ולתכנן את התכניות של הבנינים וציודם¹³. בשנת 1910 בא נתן לחיפה לבדוק את התכניות במקום. ההכנות לפתיחת הלמודים בטכניון באביב 1914 נמשכו בקצב מהיר. אך כאשר הועלה בישיבת הקורטוריון בברלין הוכוח על שפת ההוראה בטכניון, נתפלגו הדעות, ובעקבות המשבר בקורטוריון פרץ ריב הלשונות או, כפי שקראוהו אז, ״מלחמת השפות".

הלשכות הגליליות הגדולות של מסדר ״בני ברית" באירופה יצאו אז בקול קורא זה לשלום במחנה ישראל:

לחברת העזרה ליהודי גרמניה ברלין לועד הפועל של ההסתדרות הציונית ברלין ברלין

אדונים נכבדים,

הלשכות הגליליות הגדולות של מסדר ״בני ברית" הח"מ מתכבדות להביא בפניכם את הדברים דלהלן:

בשאלת שפת הלמודים בבית הספר התיכון ובמוסד העליון של הטכניון העתיד לקום בחיפה ובקשר לכך גם במספר בתי ספר אחרים בארץ־ישראל פרץ בין אגודותיכם וחבריהן לדעה ריב, שנמשך מזה כמה חדשים. אין בדעתנו בשום פנים להתערב בריב זה, שאגודותיכם הסתבכו בו על יסוד השקפות ובשם עקרונות מסוימים. הנייטרליות המוחלטת ביסוד מסדרנו עומדת בנגוד להתערבות כזאת.

עם כל זאת הרשו נא לנו להעיר את תשומת לבכם לסכנות העלולות לצמוח, אם אמנם לא מעצם הריב הזה הרי בכל אופן מהצורה שהוא קיבל לדאבון לב, לכבודו של כלל ישראל.

כהרת אסון נראית לנו העובדה, שמנהלים את המלחמה הזאת בפרסומים בעתונות היהודית והלא־יהודית. בכרוזים ובמודעות ובחוברות, הזורקים את אוד האש לתוך חוגים נרחבים והולכים ומחללים קשות את כבודו של עם ישראל.

מתוך דאגה עמוקה לכבודה של היהדות, שגם אגודותיכם משתדלות תמיד לרוממו ולהאדירו, הננו מרשים לעצמנו להביע בפניכם בשם עקרונות מסדרנו המבוסס על עקרונות היסוד של היהדות את ההצעה, שתחליטו להפסיק מיד את הריב.

לפני אגודותיכם פתוחה הדרך לנקוט כל האמצעים הכשרים העשויים להביא לידי נצחון את העקרונות של האגודה האחת או השניה בריב הזה או לסידור הסכם בכבוד ביניכם. לשני הצדדים גם יחד הזכות המלאה להמשיך בחיזוק ובפיתוח מפעלי החנוך שלהם על ידי הגדלת מספר התומכים בהם ורכישת קרנות לתכלית זו. העיקר הוא, שההשמצות ההדדיות על ידי המלה המודפסת תיפסקנה אחת ולתמיד. יהודי כל העולם יקבלו בודאי בתודה ובהכרה עמוקה את הדבר, אם תחליטו על כך מיד וללא כל השהייה.

אדונים נכבדים,

אם תסכימו – ואנו מקוים בכל לבנו שתסכימו – לקול הקורא אליכם, הננו מבקשים מכם, שתפרסמו הצהרה משותפת, בה תודיעו שבאתם לידי הסכם הדדי למנוע להבא למען השלום כל פרסומים של הצד האחד נגד הצד השני ותבקשו מהעתונות שלכם להמנע להבא מלפרסם פרסומים כאלה, שאתם מסירים מעליכם את האחריות להם.

כשנקבל את הסכמתם הפרינציפיונית של הצדדים להסכם כזה או בדומה לו, תרשה לעצמה המיופה־כח שלנו, היא הלשכה הגדולה של מסדר ״בני ברית" בגרמניה, לקבוע ביחד עם באי־כח שני הצדדים את התוכן והצורה המדויקים של ההצהרה ותמסור אותה לפרסום בעתונות.

בתקוה שתסכימו למען השלום ולמען כבוד ישראל להצעתנו, הננו חותמים בכל הכבוד

(כאן באות חתימות באי־כח כל הלשכות הגליליות הגדולות של מסדר ״בני ברית" בארצות אירופה).

אין בדעתי לדון במקום זה במלחמת אחים זו, שגרמה לפילוג במחנה ישראל בארצו, לקנאה ושנאה, שבודאי לא הביאו ברכה לחנוך הדור ולא הוסיפו לנו כבוד. עמדתי לגבי שאלה זו לא נתערערה במשך ארבעים השנים, שעברו מאז פרוץ ריב הלשונות. נשארתי נאמן לבית הספר, שבו קבלתי את ראשית השכלתי הכללית ובו השקעתי כמורה וכמנהל את מיטב כוחותי במשך עשרים שנה, שקדמו לריב הלשונות. נשארתי נאמן לאותו מוסד, שלמעשה היה בית היוצר של בית הספר העברי בארצנו. לאור ההתפתחות המזהירה של בתי הספר וההוראה העברית בהם בתחלת המאה העשרים היתה אז תקותי חזקה, שבהמשך יציב נגיע כעבור שנים מעטות למטרה הרצויה, ובתי הספר האלה יהיו מושתתים על טהרת הלשון העברית. התעמולה הפרועה של הזרמים בחנוך בשנים הראשונות אחרי תקומת מדינתנו הזכירה לי את התעמולה הבלתי מרוסנת נגד מוסדות החנוך של חברת “העזרה” בזמן ריב הלשונות. גם במקרה זו נוכחו סוף סוף הנבונים שבצמרות המפלגות השונות, שסכנה צפויה לישוב כולו ממלחמת הזרמים שלא לשם שמים וקיבלו את חוק החנוך הממלכתי האחיד.

בבית הספר למל שבהנהלתי נשארו עם סיום ריב הלשונות 324 תלמידים, שהמשיכו בלמודים כסדרם. עד סוף המלחמה הגיע מספר התלמידים ל־361. בראשון למאי 1918 החלפנו את למוד הגרמנית באנגלית והנהגנו את ההוראה בעברית בכל המקצועות. באמצע מאי באה מטעם שלטונות הצבא הבריטי הפקודה לסגור את כל בתי הספר של “העזרה” ואחריה פקודה, שביום 31 במאי יש למסור את כל בניני בתי הספר על ציודם לצבא, ואילו בהשתדלותי (ראה להלן) נמסרו ביום 2 ביוני לועד הצירים.

 

פעולות “בני ברית”    🔗

לשכת ״ירושלים" של המסדר ״בני ברית“, שנוסדה בט”ז בסיון תרמ“ח (1888) על ידי מנין אנשים נושאי חזון הגאולה מהבערות והעזובה¹⁴, חוללה מהפכה בחיים הצבוריים ושברה את השלטון הבלתי מוגבל של ממוני הכוללים וגרוריהם, נלחמה בגזרות הממשלה התורכית נגד עלית היהודים לארץ ובאיסור העברת נכסים על שמות יהודים, הניחה את היסודות הבריאים להתפתחות התרבות העברית ולהשרשת רוח האחדות הלאומית בקרב הישוב בירושלים, וממנה יצאו תורה ואורה ליתר ערי הארץ ולתפוצות ישראל בארצות הקדם. השתייכותה של הלשכה למסדר יהודי עולמי; הסודיות שביסוד המסדר, שהוטלה כחובה על המתקבלים בה כחברים־אחים; קבלתו של חבר חדש בלשכה אחרי חקירה ודרישה קפדנית על אפיו וסגולותיו של המועמד לחברות רק בהסכמת כל החברים; הידיעה, שכל החלטה של האספה הכללית חובה מוחלטת היא על כל החברים ללא יוצא מן הכלל, ונוסף לזה אגדת המסתורין שנפוצה בקרב ההמון, שבלשכה ישנה גולגולת של מת, שהכל מחויבים להשמע לפקודותיה – כל אלה נתנו את הלשכה בעיני ההמון לכוח איתנים שאין למעלה הימנו ולכוח פועל, שגם ידי הממונים והגבאים הותיקים לא יכלו לו. כלפי פנים היו כל החברים האחים מאוחדים ומאומצים וקיימו את מצות חובת אחים ע”י תמיכה ועדוד, בקור חולים ותמיכה באלמנות וביתומים של האחים שהלכו לעולמם.

לשכת ״בני ברית" שמה לה למטרה לאחד וללכד את כל האישים הרוצים בתקנת הצבור ללא הבדל עדה ומעמד חברתי. היא היתה הגוף הצבורי הראשון, שקבל עליו לחובה לנהל את הויכוחים באספותיו בלשון העברית ולרשום את זכרון הדברים בעברית (המזכיר הראשון של הלשכה היה אליעזר בן יהודה). מיום הוסדה נקטה הלשכה כלל להלחם במגרעות שהשתרשו בישוב ולפעול לתקנתן בדרכים חיוביות. היא התחילה במלחמה במיסיון האנגלי, שפרש את רשתותיו לרגלי הנוער שלנו בפתחו שעורי ערב, שאליהם נמשכו הצעירים היהודיים. לשכת ״ירושלים" פתחה בתחלת שנת תרמ"ט שעורי ערב בעיר העתיקה ומחוצה לה בהתנדבות החברים המורים ועל ידי כך נתרוקנו וחוסלו עד מהרה שעורי הערב של המיסיון.

בשנת תרנ“ב (1892), במלאות ארבע מאות שנה לגירוש ספרד ולגילוי אמריקה, הניחה הלשכה, לזכר שני המאורעות ההיסטוריים האלה הקשורים זה לזה בקשרי הזמן והגורל, את היסודות לבית הספרים הלאומי, שעליו גאותנו כיום הזה. ראשיתו של בית הספרים שנוסד על ידי לשכת ״בני ברית” ונקרא ״מדרש אברבנאל" על שם יצחק אברבנאל שיצא בראש גולים, היה מצער, אבל איתן היה רצונם של המיסדים לפתחו ולהרחיבו ולעשותו למרכז תרבותי, שממנו ישאבו הדורות הבאים תורה ודעת. הם הלכו מבית לבית ואספו ספר לספר ומילאו מדף אחר מדף וארון אחר ארון. ד“ר דארבילה, מנהל בית החולים רוטשילד, מסר להם חלק מספריתו הפרטית. בשנת תרנ”ד העביר ועד ״בית הספרים לבני ישראל“, שנוסד עשר שנים קודם לכן ע”י משכילי ירושלים ומחוסר אמצעים לא החזיק מעמד, את אוצר ספריו ל״מדרש אברבנאל“. בשנת תרנ”ד בא יהושע סירקין ונתן לספריה את ספר הפוליגלוטה של התנ“ך בשמונה כרכים מעזבונו של קרובו אברהם זקהיים. שנה לאחר מכן נתקבל אוסף הספרים של יל”ג. כשביקר בירושלים ד“ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, שהקדיש כל ימין, את אונו והונו לרעיון של בית ספרים לאומי וראה את הגרעין הבריא של ספריית ״בני ברית”, הצטרף ללשכה ושלח בתחלת שנת 1896 את אוסף הספרים העשיר שלו, שמנה שמונת אלפים ושמונה מאות כרכים, ובתוכם דפוסים ישנים ואף אינקונבולים חשובים. הוא המשיך לקנות ספרים ולשלחם לירושלים עד סוף ימיו. בהגיע לירושלים אוצר הספרים של חזנוביץ ולבית הספרים ״מדרש אברבנאל" היה רק פקיד אחד (אהרן כהן) במשכורת חדשית של מאה פרנקים, עשינו, דוד ילין ואנכי, לילות כימים, רשמנו את הספרים בקטלוג וסדרנו אותם לפי מקצועותיהם בספריה המורחבת, שנקראה מעכשיו ״בית הספרים מדרש אברבנאל וגנזי יוסף". אז נעשה בית הספרים מרכז תרבותי, שבו הרצו בין ארונות הספרים מדי פעם בפעם חכמי ירושלים ואורחים תיירים בפני חוג האינטלקטואלים על נושאים יהודיים וכלליים.

מכיון שהבית הראשון לא הספיק להכיל את משלוחי הספרים שהלכו הלוך ורב ומפני שגדל מספר הקוראים, שכרה הלשכה בית גדול יותר ואף התחילה בתכנון תכניות להקים בית לספריה. לפי המימרא שהיתה שגורה בימים ההם, כי בארץ־ישראל מתחילים לבנות את הבית מהגג, נגשה הלשכה לממש את תכניתה. היא השיגה את הקרקע לבנין הבית בהתחיבות לשלם מחירה במשך שנים מספר. דוד ילין כינס בלונדון את אגודת המכבים. שאספה 350 לי“ש, ואפרים כהן השיג בהזדמנות בקורו בלונדון הלואה לזמן ארוך בסך 600 לי”ש מאת קרן מזכרת משה מונטיפיורי. בכסף זה ובתמיכה. שנתקבלה מהלשכה העליונה של מסדר בני ברית" באמריקה, הוקם בשנת 1902 בנין בן שתי קומות, שהיו מחוברות יחד על ידי סולם מדרגות של עץ מבפנים. בא רפאל שלמה גאץ ממוסקונה ותרם 2,500 פרנק להשלמת הבנין על ידי הקמת חדר מדרגות בין שתי הקומות. הוסיפו לזרום אוצרות ספרים, בתוכם אוסף הספרים של פרופ' הרמן שפירא והספריה הרפואית של ד“ר פלסקוב, ועד מהרה נתמלאה ספרים גם הקומה העליונה, שבה התקיימו אספות הלשכה במשך שנים בין הארונות המלאים וגדושים ספרים. עד למלחמת העולם הראשונה הגיע אוצר הספרים ל־32,000 כרכים. בהזדמנות בקורי בברלין בשנת 1908 השגתי מהלשכה הגלילית הגדולה ״בני ברית” של גרמניה תמיכה שנתית בסך 500 פרנק וכן גם הקצבות קטנות יותר מלשכות אחרות. הלשכה העליונה של מסדר ״בני ברית" וחברת “העזרה” השתתפו בהוצאות החזקת הספרים באלפיים פרנק לשנה כל אחת עד מלחמת העולם.

לשכת “בני ברית” עסקה גם בבעיות ההתיישבות החקלאית, שעמדו אז ברומו של עולמנו. דרכי הפעולה הנפסדות של ההנהלה התקיפה של מושבות הברון רוטשילד עוררו את טובי העסקנים מבין “בני ברית”, את יחיאל מיכל פינס וזאב יעבץ, לסלול דרכים חדשות בהתישבות החקלאית על ידי עידוד היוזמה הפרטית והבלתי תלויה של המתיישבים על הקרקע ולהשיג תוצאות משביעות רצון באמצעים מצומצמים בכל מקום שהוא גם בהר, בנגוד לדעה שהיתה מקובלת בימים ההם, שהחקלאות תצליח אך ורק בשפלה ובעמק. הלשכה רכשה קרקע בכפר קלוניה הסמוך לירושלים, היא מוצא, שממנה היו מעלים בימי הבית השני לירושלים מורביות לחג הסוכות, יישבה עליה בשנת 1894 ארבעה פועלים חקלאיים מנוסים, עזרה להם בהשגת בהמות ומכשירי עבודה ותמכה בכל משפחה לקיומה בסכום מינימלי עד שיכלו ליהנות מפרי עמלם. הם נטעו כרמים וסדרו להם רפת ולול. שמואל ברוזה, אחד המתיישבים הראשונים היה דוגמה חיה של אכר אוהב אדמה ורואה בה ברכה. הוא הקים משק מעורב ואינטנסיבי ועזב לבניו אחריו רכוש גדול בכרם וביקב, ברפת ובלול. תיאודור הרצל התרשם מהמושבה הקטנה הזאת הקרובה לירושלים ונטע באדמתה במרומו של ההר עץ ברוש לזכר בקורו במקום. משום מה דברו אז על ארז שנטע הרצל, וקופת חולים, שהקימה על אדמה זו, שחלק ממנה קבלה במתנה מאת לשכת “בני ברית”, בית הבראה, קראה אותו בשם ״ארזה". במהומות הערביות של שנת 1921 גדעו ערביי קלוניה את העץ שנטע הרצל.

מוצא שימשה מופת לחלוצים אחרים, שיסדו אחרי מלחמת העולם הראשונה בהרי ירושלים את הישובים קרית ענבים, מעלה החמשה, מוצא עלית ונוה אילן, ועליהם נוספו אחרי קום מדינת ישראל ישובים אחרים בשטחים הנטושים שבמבואות ירושלים.

לשכת ״ירושלים" התאמצה גם לאחות את הקרעים הקיימים בישוב הירושלמי, לטשטש את ההבדלים בין העדות השונות ולעשותן לקהלה יהודית אחת ויחידה. לתכלית זו הכניסה מעט מעט לתוך שורותיה את מנהיגי העדות השונות ודבריהן. בהימנות בשנת תרנ“ג הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) לחכם באשי השתתף בהשתדלותם של חברי “בני ברית” גם הרב הראשי של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט בטכס ההכתרה, וע”י כך ניתנה לעמדתו של ראש הרבנים לארץ־ישראל גושפנקה רשמית מטעם עדת האשכנזים. בהשפעת חברי " בני ברית“, נוסד בשנת תרנ”ח (1898) ועד העיר, שחבריו נבחרו בבחירות כלליות וחשאיות – דבר שלא נשמע כמותו עד אז בחוצות ירושלים. לבחירות אלו לא נקבעו קלפיות במקומות קבועים. שמשי בתי הדין סובבו בעיר עם קופסאות הקלפי והלכו מבית אל בית, ובאופן זה ניתנה לכל אזרחי העיר ההזדמנות להשתתף בבחירות.

עוד בשנים הראשונות לקיומה האצילה לשכת ״ירושלים" מרוחה על טובי אנשי הצבור ביפו, בצפת ובטבריה ביסדה בערים אלו לשכות של “בני ברית”. ביפו שהיתה מרכז העליה הראשונה, איחדה לשכת ״שער ציון" את העדות לקהלה אחת, יסדה את בית החולים הראשון, אשר שרת גם את מושבות יהודה, ואת בית הספרים ״שער ציון“. פעילי “בני ברית”. שמעון רוקח, בצלאל יפה ומאיר דיזנגוף היו ראשוני הבונים והיוצרים של ישוב יפו־תל אביב. כשגזרו השלטונות התורכיים על איסור כניסת היהודים לארץ, וליהודים, שעלו לחוף יפו כתיירים, נמסרה פתקה אדומה לאות, שעליהם לעזוב את הארץ במשך שלושה חדשים, פיזרו “בני ברית”. מירושלים ומיפו את העולים החדשים במושבות יהודה והגליל, כדי להרחיקם מעיני הבולשת התורכית. בירות שימשה אז שער העליה, ולשכת בני ברית ״ארזי הלבנון” שבעיר זו עזרה לעולים לעבור את גבול ארץ־ישראל. מירושלים יצאו שלוחים נאמנים (דוד ילין ויוסף מיוחס) לאסיה הקטנה ולמדינות הבלקאן ויסדו שם לשכות “בני ברית”. שפעלו ברוח המסדר וארגנו את הקהלות היהודיות המוזנחות. פעולות אלו של “בני ברית”. היו בבחינת כבוש הקהלות, שעליו חלם הרצל. הצלחת שלוחי לשכת ״ירושלים" בכוון זה מתבארת בעובדה, שזאת הפעם הראשונה באו שלוחים מארץ־ישראל לבני הקהלות האלו ולא דברו כלל על נדבות ותרומות כי אם על השבחת חייהם הצבוריים הם ועל עבודת בנין ויצירה במקומם הם בהשפעת ארץ־ישראל.

 

צעדיה הראשונים של הסתדרות המורים    🔗

באותו קיץ, שבו צעד גן הילדים העברי הראשון בירושלים, מיסודה של לשכת “בני ברית”. את צעדיו הראשונים לקראת העתיד, בא מנחם אוסישקין לבקור בארץ, וקרא בחודש אלול את באי־כוח הישוב לאספה במטרה לארגן את הישוב, לאחדו ולחזקו. מנהיגי הישוב הישן, אשכנזים כספרדים, לא נענו להזמנה. לעומת זאת באו לאספה בזכרון יעקב מורים ומורות מהעיר ומהכפר. אני באתי לזכרון יעקב עם להקת השחקנים של בית הספר למל, שהציגה בהזדמנות זו תחת כפת השמים את החזיון ״זרובבל“, שהוצג בפעם הראשונה בבית הספר למל ארבע עשרה שנה קודם לכן. החזיון העברי נתקבל בתשואות רבות. אם אמנם לא הצליח אוסישקין לאחד את הישוב, הרי יש לזקוף לזכותו את דבר ייסוד אגודת המורים (כן היה שמה הראשון של הסתדרות המורים). חמשים ותשעה במספר היו חבריה הראשונים, ובהם אוהדי החנוך העברי ותומכיו, שהם עצמם לא עסקו בהוראה, כגון אליעזר בן־יהודה, יהושע ברזילי, ש. בן־ציון ואהרן איזנברג. מורי בתי הספר של ״כל ישראל חברים”, פרט לחיים קלמי, מורי בית הספר אבלינה דה רוטשילד, פרט ליוסף מיוחס, וחלק ניכר מבין מורי בתי הספר שבמושבות לא הצטרפו אלינו. באספת היסוד נבחרו למרכז האגודה דוד ילין ואנכי מבית הספר למל, מרדכי קרישבסקי (אזרחי) וחיים קלמי מביה“ס של חכי”ח בירושלים וחנה לנדוי, מנהלת ביה"ס אבלינה דה רוטשילד. בבחירה זו התבטאה הכוונה לאחד באגודות המורים את מורי בתי הספר שבבעלויות השונות. חנה לנדוי לא הסכימה להצטרף אלינו, חיים קלמי היה פסיבי, ולמעשה התנהלה האגודה על ידי שלושה חברים בלבד, הלא הם דוד ילין, מרדכי קרישבסקי ואנכי.

רבה היתה עבודתם של חברי המרכז הראשון בארגון האגודה, כשהיו חסרים האמצעים הכספיים להחזקת כל מנגנון. בשנה הראשונה נוספו על הראשונים שמונה עשר חברים חדשים. האספה הכללית השניה של חברי האגודה התכנסה כעבור שנה אחת לייסוד אגודת המורים בחופשת הקיץ של שנת 1904 בגדרה. אספת הפתיחה נערכה בליל ירח תחת כפת השמים. החברים ישבו מסביב לשולחנות במצב רוח מרומם ודנו בשאלות ארגוניות, פדגוגיות ודידקטיות. רב יותר היה מספר המשתתפים באספה הכללית השלישית, שנערכה באלול תרס“ה (1905) באולם הגדול והיפה של בית הספר למל, שבנינו רב המידות נחנך בשנת תרס”ג. בשנת תרס“ה היה מספר בתי הספר והחנוך בארץ 42, כולל גם גני ילדים, מורים לעברית היו אז 94, לשפות זרות 57. באספה זו יכולנו להראות על הישגים במשך השנה החולפת. מספר חברי האגודה גדל עד כדי 142, חוזקו הקשרים בין המרכז לסניפים והודק המגע בין המורים לבין עצמם. סדר היום של האספה היה מלא וגדוש והדיונים היו ערים מאד. באספה זו הרצאתי אנכי על למוד ידיעת הארץ בבית הספר ועל הטיולים והסיורים כאמצעי בדוק ומנוסה להשריש בלב התלמידים את ידיעת המולדת ואת האהבה אליה. משיצאנו בחצות הלילה מחצר בית הספר, הקיפה אותנו פלוגה של שוטרים, שלא העזו להכנס לחצר בית הספר שהיתה בתקופת הקפיטולציות כטריטוריה החוסה בצל ממשלה זרה בבחינת שטח ״בל תגע בו”. כמו כן היו כל הנוכחים באספה כנתינים זרים מחוסנים, פרט לדוד ילין, בן־יהודה ולי, שהיינו אזרחים עותומניים. השוטרים שעצרו אותנו נאותו לבקשת המוכתר מנדל קרמר להרשות לנו ללון כל אחד בביתו, והוא התחייב למסור אותנו למחרת בבוקר לרשות המשטרה. בבוקר השכם בא המוכתר בלוית שוטר לביתי והוביל אותי אל הסאראיה (בית הממשלה) בעיר העתיקה, שבו היו גם בתי המשפט ובית הסוהר. בחצר הסאראיה נפגשנו שלושת הקרבנות ובלינו את השעות שלפני הצהרים בשיחת רעים. באותו זמן המשיכה אספת המורים בדיוניה באולם בית הספר ללא הפרעה. בשעת הצהרים נסענו בכרכרה בלוית שוטר לארוחת הצהרים במלון קמיניץ, בו קבלו אותנו החברים בתשואות. אחרי הארוחה חזרנו לסאראיה. בינתים הבהיל אפרים כהן את הקונסול הגרמני ואת הקונסול האוסטרי, שיצאו אתו למעון הקיץ של הפחה בעין כרם ודרשו ממנו במפגיע לשחרר את המורים, למען ישובו לעבודתם בבית הספר שבחסותם. הפחה סירב בתחילה להיענות לדרישתם בטענו, שאספת המורים היא בלתי חוקית, ואגודת המורים, שאינה מוכרת מאת הממשלה העותומנית, חשודה כאגודה ציונית, שקיומה בתוך גבולות הממלכה העותומנית אסור בהחלט. כן גילה, שלא נעלמה מידיעתם של השלטונות ״הפרוגרמה שלנו“, שפרסם אוסישקין בזמן הדיון בתכנית אוגנדה. לפי דבריו, כבר הודיע לקושטא ע”ד מאסרם של האחראים לאספה הבלתי חוקית. אחרי הסברה מקיפה, שלאגודת המורים אין כל מגמה מדינית ושמטרתה היא אך ורק לתקן ולשכלל את החנוך וההוראה בבתי הספר היהודיים, נענה הפחה לבקשת הקונסולים ואפרים כהן וציוה לשחרר את אסירי ציון, כדי להעלים את פעולותינו מעיני המשטרה, נערכו האספות הכלליות של אגודת המורים רק במושבות, ומרכז האגודה עבר ליפו.

זכיתי להשתתף בחג יובל החמישים של הסתדרות המורים, שנחוג במקום הוסדו בזכרון יעקב בה' אלול תשי"ג. במשך חמישים שנה גדלה ההסתדרות והיתה לגורם חשוב בבנין בית הספר העברי ובפיתוחו, ומספר חבריה הגיע בשנת היובל ל־13,315.

 

רמת החיים בירושלים בתחילת המאה העשרים    🔗

בעשור הראשון של המאה העשרים עלתה במדה ניכרת הרמה הכלכלית והחברתית של הישוב היהודי בירושלים. ייסוד מספר ניכר של בתי ספר ובתי חנוך בתקופה זו והרחבת המוסדות הקיימים משכו לירושלים מורים ומורות מהארץ ומחוצה לארץ. הבניה המזורזת בהקמת מבנים גדולים לבתי ספר ולמוסדות תרבות אחרים ובתי מידות ברחובות הראשיים למשרדים ולבתי עסק וארבע עשרה שכונות בכל חלקי העיר נתנה פרנסה בכבוד למאות אומנים ופועלים והגדילה את המסחר בחמרי בנין מכל הסוגים. בארצות אירופה ובארצות הברית גברה והלכה בחוגים יהודיים ולא־יהודיים ההתענינות בארץ הקדושה. אז התפתחה במדה ניכרת התיירות, שבעקבותיה התפתחו בירושלים המלונאות והמסחר בחפצי מזכרת. הטבת המצב החמרי של התושבים הגדילה את הבקוש לרהיטים משוכללים, להלבשה טובה ולכלי בית משובחים. הרחבת סחר החוץ גרמה לייסוד מוסדות אשראי. בשנת 1904 נוסד בירושלים הסניף של בנק אנגלו־פלשתינה בהנהלתם של ד“ר יצחק לוי ויהושע איזנשטאט. בשטח התברואה הרחיבו בתי החולים הישנים והחדשים את פעולותיהם, ולרופאים הותיקים נוספו רופאים חדשים. החברה ״למען ציון”, שמרפאתה הצבורית תרמה מאז 1890 תרומה חשובה להבראת המוני העם, שלחה בשנת 1908 את רופא העיניים ד“ר ארלנגר משוייץ, שהתחיל בריפוי מחלות, העינים הנפוצות בעיר. כעבור שלוש שנים בא במקומו ד”ר טיכו הממשיך עד היום במקצועו בירושלים. בעבודה מזורזת ושיטתית בבתי הספר, במרפאה צבורית ובבתי חולי עינים הצליח ד“ר טיכו לשרש את מחלת הגרענת הממארת מקרב הישוב הירושלמי. מורים, רופאים, סופרים, פקידים וסוחרים הוו אז את המעמד האינטלקטואלי, שהיה פעיל בקידום התרבות וההשכלה בעם. בבית הספרים ״מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” גדל ורב משנה לשנה מספר הקוראים. באולם בית הספרים הירצו חכמי העיר ואנשי מדע תיירים בפני קהל מובחר על נושאים מדעיים. חוג של אנשי צבור פתח את בית העם, שבו נערכו הרצאות פופולריות בפני הקהל הרחב.

לפי הודעתו של הקונסול הבריטי בירושלים למיניסטריון החוץ בלונדון מנובמבר 1907 היו אז בירושלים 80,000 תושבים ובהם 55,000 יהודים. בהתקדם הישוב היהודי צרף פחת ירושלים למועצת הפחה שנים מאנשי הצבור המובהקים, את דוד ילין ואלברט ענתבי. חויה גדולה ליושבי ירושלים היתה הופעת השיירה ההונגרית הגדולה בחשון תרס"ה, המונים המונים יצאו למוצא לקבל את פני האורחים.

אוירה ידידותית היתה שוררת בבתי החוגים האינטלקטואליים, ויחסי שכנות הוגנים קרבו את המשפחות. מרבית המשפחות המשכילות השתכנו בשכונה המודרנית הראשונה ״זכרון משה", שבה ובסביבותיה הקרובות התרכזו רוב מוסדות החנוך והתרבות בזמן ההוא. הדירות היו מרווחות ומשוכללות ולא היו חסרים בהן גם חדרים לקבלת אורחים (סלונים). בדירתי למשל היו ארבעה חדרים ופרוזדור גדול. בתיהם של אפרים כהן ודוד ילין זה מול זה, שרחוב ישעיהו הפריד ביניהם, התחרו בקבלת פני תיירים ידועי שם.

ד“ר ירמנס, שהיה אחת עשרה שנה רופא בחברון, בנה לו בית בשכונתי ב״זכרון משה” ועבר לגור בו, כדי לאפשר לבנו ולבנותיו ללמוד בבתי הספר המודרניים. יחיאל מיכל פינס ויוסף מיוחס עברו גם הם לדור ב״זכרון משה“, ואף ישראל דוב פרומקין, שהיה קשור כל ימיו בעיר העתיקה, בה נלחם בעתונו ״חבצלת” למעלה משלושים שנה במשטר מוסדות החלוקה, בממוניהם ובגבאיהם, ניתק לעת זקנה את קשריו עם העבר ועבר לגור בביתו, שהקים לו ב״זכרון משה" בשכנותי, בו חי בשנותיו האחרונות בבדידות בלא לקשור קשרים עם החברה החדשה. בחצר ביתו בנה לו בית כנסת פרטי, בו התכנס מנין מצומצם לתפלה בנוסח חב"ד.

השפה העברית עוד טרם היתה נפוצה בחברה כשפת דבור. בבתי המשכילים דברו בכל הלשונות: אידית, ספרדית, גרמנית, צרפתית ורוסית. בביתו של אליעזר בן יהודה שברחוב החבשים דברו בדרך כלל עברית אבל יכולת לשמוע שם גם את צלילי השפות הרוסית והצרפתית. הוא עצמו היה קנאי לעברית בשבתו בבית ובלכתו בדרך. זכורני, שפעם אחת נפגשתי במקרה ברחוב החבשים על ידי ביתו של בן־יהודה עם ד“ר קרפיפריס, מנהל הגימנסיה של העדה היונית־האורתודוכסית בעיר העתיקה ועורך הירחון היוני ״ציון”. הוא היה עוזר לי לפעמים בעיון בחומר ארכיון האפטריארכות היונית. שוחחתי עם ד“ר קרפיפריס, שלמד בברסלוי, בשפה הגרמנית המשותפת לשנינו. באותה שעה יצא בן יהודה מביתו אל הרחוב וניגש אלינו. הצגתי לפניו את איש שיחי, והוא שאל, מדוע אין אנו מדברים בינינו עברית. אמרתי לו, שד”ר קרפיפריס אינו יודע עברית, ועל זאת השיב בקצרה: אף־על־פי־כן!“. כשהועלתה שאלת אוגנדה בקונגרס הציוני בבאזל, תמך בן־יהודה בעתונו הצבי” בתכנית זו – דבר שהיה למורת רוחם של חובבי ציון ובמיוחד של הישוב הארצישראלי שראה בתכנית זו מכה קשה לעמל בן עשרות שנים בבנין הארץ, משום כך היה אז בן־יהודה מנודה, ואיש לא ביקר בביתו. הוא סבל מיחס זה, כמובן, סבל נפשי. בערב אחד, עם סיום ישיבתנו בועד ההנהלה של בית הספרים ״מדרש אברבנאל" הסמוך לביתו של בן־יהודה, החלטנו לסור אליו. מצאנוהו בודד וגלמוד ליד שולחן הכתיבה. בלינו בחברתו שעה ארוכה, והוא סיפר לנו בהזדמנות זו זכרונות מהשנים הראשונות לעליתו לירושלים כשהשתקע בעיר העתיקה ובא במגע קרוב עם משכילי הדור ההוא.

ברחוב החבשים היו בשנים ההן זה ליד זה שני מכונים לחקירת הארץ. משנת 1902 ״המכון הגרמני האוונגלי למדע קדמוניות הארץ הקדושה" ומשנת 1900 ״המכון האמריקאי לחקר המזרח". בשני המכונים האלה התקיימו קורסים שנתיים לסטודנטים, שבאו מארצות חוץ. אחדים מאתנו היו מבקרים במכונים אלה, ואני השתתפתי גם בקורסים שבהנהלת פרופי דלמן. פעולותיהם המבורכות של מוסדות מחקר אלה וגם של בית הספר הביבלי והארכיאולוגי הצרפתי מיסודם של הדומיניקנים (1890) עוררו בנו קנאת חוקרים והחלטנו ליסד חברה עברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה. אז נעשו. אמנם הצעדים הראשונים למימוש התכנית, אבל ריב הלשונות שפרץ במחננו ומלחמת העולם הראשונה היו בעוכרי תכניתנו שהופעלה רק אחרי מלחמת העולם.

 

גזרות השלטונות העותומניים על העלייה וההתיישבות היהודית    🔗

התנועה הציונית המדינית עוררה מראשיתה אצל השלטונות העותומניים חששות וחשדות לגבי העליה וההתישבות היהודית אף־על־פי שלא נעלם מהם, שהישוב היהודי, ורק הוא, הפריח את השממה והעלה גם את הרמה הכלכלית של התושבים הערביים, שהועסקו כפועלים במושבות היהודיות, למדו מהם את שיטות העבודה המתקדמות והשביחו את משקיהם הם. יבוש הביצות הממאירות ויתר פעולות התברואה של היהודים הביאו גם הם תועלת לא מועטה ליתר תושבי הארץ. אבל דא עקא, שמאז ט’אהר אל־עמר, ג’זאר פחה ובנו עבדאללה ואברהים פחה בנו של שליט מצרים מחמד עלי, שהשתלטו על הארץ במחצית השניה של המאה הי“ח ובמחצית הראשונה של המאה הי”ט, לא נתנה הממשלה בקושטא אמון גם בערביים.

משגברה העליה השניה גזרה הממשלה על איסור העליה ועל העברת נכסי דלא ניידי לרשות היהודים. ליהודים שעלו בחוף ארץ־ישראל ניתנה תעודה שלפיה הורשו להשאר בארץ כתיירים שלושה חדשים בלבד. תעודה זאת, שכונתה בפי היהודים הפתקה האדומה", חייבה את בעליה להתיצב כעבור שלושה חדשים במקום עליתם לחוף, כדי לצאת את הארץ, העולים התחמקו מעיניהם הצרות של אנשי השלטון. הם התפזרו במושבות הגליל, שינו את שמותיהם וקבלו שמות עבריים. המוכתר של העדה היהודית ועסקני צבור בעיר החוף הצליחו להרגיע את מצפונם ולרכך את רגש החובה של השופטים והשוטרים בדרך המקובלת בימים ההם בארצות המזרח. דרישותיו החוזרות ונישנות של אליעזר בן יהודה בעתונו להתעתמנות לא עשו פרי, כי כפי שראינו במקרים אחרים, תעודת־המסע הזרה הבטיחה לבעליה חסינות ידועה לגבי השלטון המקומי ולא היה רצוי לותר עליה. על אף האיסור נשארו העולים החדשים רובם ככולם בארץ, השתרשו בה ואף התחילו ליצוק את היסודות, שעליהם עתידות היו העליות הבאות להיבנות.

גם את האיסור על רכישת קרקע להתישבות ידעו לעקוף בדרכים שונות. ובתקופה זו נוסדו גם מושבות במקומות המרוחקים ממרכזי השלטון, כגון דגניה וכנרת בגליל, גן שמואל בשרון ועוד.

היהודים, שחסו בצל ממשלות זרות מחו בפני ממשלותיהם נגד האיסורים השרירותיים האלה. לורד שפטסבורי ולורנס אוליפנט קראו כבר בשנת 1909 תגר בעתונות האנגלית על העוול המשווע, שנעשה ליהודים. ציר בריטניה בקושטא סיר ג’יררד לותר כותב ב־7 במרס 1911 למיניסטר החוץ של בריטניה סיר אדוארד גרי על הגזרות האלה:

״הענין הזה נוגע גם במשלחות חוץ כאן, היות ועל ידי העובדה הזאת מוגבלים יהודים בריטיים ונתיני ממשלות אחרות בזמן שהותם בפלשתינה ונשללת מהם הזכות לרכוש נכסים לא־ניידים בנגוד לפרוטוקול משנת 1818.

בוכוח בקבינט תאר הוזיר הגדול את התנועה הזאת כפרי דמיונם של כמה אידיאליסטים יהודיים, ובהזדמנות זו הזכיר את תעודות המסע האדומות שעל יהודי חוץ להצטיד בהן בהגיעם לחופי סוריה והמקנים להם את הזכות לשהות בפלשתינה שלושה חדשים בלבד.

למשלחות חוץ היו לעתים קרובות קשיים בנקודה זו בעבר, והם בודאי יחזרו ויישנו. הגבלת הזכות לרכוש נכסי דלא ניידי היא רצינית יותר מפני שהיא נוגדת באופן ברור את ההסכם, וכתוצאה מן התלונות של יהודי חוץ החוסים בצל ממשלות חוץ שגרו השגרירויות השונות לשער העליון הודעה אחידה הדורשת במפורש בטול האסורים האלה המנוגדים להסכמים הבינלאומיים".

מחאות הממשלות נגד גזרות ההפליה על נתיניהם החריפו את היחסים ביניהן ובין תורכיה ערב מלחמת העולם הראשונה.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה    🔗

מלחמת העולם הראשונה הביאה שואה על הישוב. היא הרסה כל מה שבנו שני דורות בעמל רב. הצבא התורכי השתלט על הארץ ואכל את לשדה. נתיני מעצמות ההסכמה (אנגליה, צרפת וארה"ב) עזבו בעוד מועד את הארץ והתישבו רובם ככולם במצרים עד יעבור זעם. העריץ ג’מאל פחה. המפקד העליון של הצבא התורכי במזרח, העביר את מפקדתו מדמשק לירושלים והטיל את חתיתו על הישוב כולו. הוא שלח יהודים ביחוד את החשודים בזיקה לציונות, אל מחנה ההסגר שבדמשק. אחד הקרבנות הראשונים שלו היה דוד ילין, שנדד עם בני משפחתו לדמשק, ושם אבד לו בנו שמריהו. העריץ לא חס גם על האנשים, שהיו כביכול ידידיו ויועציו. בהצגת פאר לכבודו של הפחה בקולנוע ״ציון" ישבתי ביציע בשורה השניה מאחורי ג’מאל פחה. על ידו ישב אלברט ענתבי, מנהל בית הספר לתורה ולמלאכה של חכי“ח, עסקן בעל מרץ ויזמה וחבר מועצת מחוז ירושלים. ראיתי את שניהם משוחחים במשך כל הערב בידידות רבה, ולא עברו ימים רבים וגם ענתבי הוגלה בפקודת ג’מאל פחה לאסיה הקטנה, ושם נספה בעבודת פרך. הרודן האכזרי הקים גדודי עבודה, שבהם הועסקו הצעירים היהודים החייבים בשרות צבאי בעבודת פרך, שרק מעטים החזיקו בה מעמד. כדי לסחוט כסף מהישוב, הנהיג את ״בדל עסכריה”, כלומר כופר שרות הצבא. רבים היו ״הפארארים“, המשתמטים, שהיו נתונים לחסדם של המוכתרים. מפחד מפני תעלולי הרודן הפסיקה לשכת “בני ברית” את פעולותיה, וגם שערי בית הספרים מדרש אברבנאל” ובית העם נסגרו.

נותקו הקשרים עם מדינות ההסכמה ונסתמו מקורות התמיכה הקבועה (החלוקה) שעליה התקיים עוד חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית בירושלים. ערך המטבע התורכי ירד עד כדי 10% מערכו הנומינלי. המסחר שותק למלאכה לא היה דורש, והסבל הלך וגדל מיום ליום. הצבא אסף את יבול הארץ, והאוכלוסיה סבלה חרפת רעב. חברת “העזרה”

פתחה בתי תמחוי צבוריים. בית התמחוי של נתן שטראוס ברחוב השלשלון שבעיר העתיקה המשיך להגיש אוכל לרעבים ויהודי ארצות הברית שלחו באמצעות הצלב האדום שתי פעמים אניה טעונה אוכל. אבל כל זה היה כקליפת השום לגבי העוני והרעב ששררו בעיר. התפשטו מחלות ממאירות. ביחוד מחלת טיפוס הבהרות, שהפילו קרבנות רבים. אנשים רעבים ללחם שכבו באין אונים בראש חוצות ובקשו רחמים בלא שהעוברים והשבים יכלו לעזור להם בהרבה או במעט. עד היום מצלצלת באזני מלת הקריאה ג’ענה, ג’ענה (רעב, רעב), שהשמיעו ערבים תשושי כח השוכבים פרקדן בצדי הדרכים.

כשהמצב נעשה קטסטרופלי ביותר, נתן המפקד העליון של קורפוס האכספדיציה הגרמנית, הגנרל קרס פון קרסנשטיין, פקודה ליסד סינדיקט של תבואה למכירה לאוכלוסיה האזרחית. אז הוקמה ועדת מזון בראשותו של המושל הצבאי התורכי של ירושלים ובהרכב של שני חברים מכל עדה דתית. נציגי העדה היהודית היו יוסף מיוחס ואנכי. ועדת המזון קבלה רשיון מהצבא לקנות חיטה בכל הארץ משני עברי הירדן, מזכיר הועדה והמוציא לפועל את החלטותיה היה מזכיר הקונסוליה הגרמנית ד"ר גרובה (אולי הוא אותו ד"ר גרובה, שהיה בתקופת היטלר ציר גרמניה בבגדאד). שהתמסר לתפקידו בכל מרצו והשתדל להשיג בזמנה את קצבת החיטה הזעומה, שבהתקבלה נחלקה בין העדות לפי המספר המשוער של נפשות כל עדה ועדה. אנו שכרנו מחסן בשכונת נחלת שבעה ומינינו ועדת משנה. שעסקה בחלוקת מנות החיטה בין בני העדה. עמדנו תמיד על המשמר וכשאך הגיעה לעיר שיירת החמורים נושאי שקי החיטה, העברנו מיד את המכסה שלנו אל מחסננו, ובו ביום או בערב של אותו יום חולקו מנות החיטה לנצרכים. גם חברי הועדה הנוצריים מלאו באמונה את חובתם כלפי בני עדותיהם, ואילו החברים המוסלמים דאגו לעצמם ולקרוביהם, ואת המון העם הזניחו, והם רעבו, ורבים מתו מרעב. אולי זאת היתה הסיבה. שג’מאל פחה פיזר את ועדת המזון בסתיו 1917.

חברת “העזרה”השתדלה ככל יכולתה לבוא לעזרת העובדים במוסדותיה. היא העבירה אליהם סכומי כסף דרך קושטא, והם השיגו בהקפה לחם במאפיית ברמן ומכולת בבתי מסחר סיטוניים. הלחם היה אז רע, ויתר מצרכי המזון היו בצמצום. חשמל טרם היה בירושלים, וגם נפט השיגו בכמויות מבוטלות וקשה היתה העבודה בלילות לאור העששית הקטנה.

 

כבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי    🔗

רווח והצלה הביא לנו הצבא הבריטי, שנכנס לירושלים בשעות הבוקר של ערב חנוכה תרע“ח (9 דצמבר 1917). שמענו באותו לילה את קול התותחים במערכה על משלט הר נבי סמויל שמצפון־מערב לירושלים. באותו ערב ישבו שכנינו ד”ר ירמנס ובני משפחתו בביתנו והאזנו למערכה. שהלכה והתקרבה למבוא העיר. בחצות הלילה שקטו התותחים. לאחר שהצבא הבריטי כבש את המשלט, נרגעו עצבינו ושכבנו לישון. עם אור היום שמעתי מבעד לחלון ביתי אנשים עוברים והבשורה בפיהם, שראש העיר חוסיין אפנדי אל־חוסייני יצא זה עתה עם דגל לבן לקבל את פני הכובשים במבוא העיר. מהרתי לקום ממשכבי ויצאתי בכוון לליפתא. גדוד צבא בריטי עמד בין חורבת המגדל העתיק שמעל לכפר ליפתא (היום עומדת במקומו במרכז שכונת רוממה מצבת הזכרון לכבוש ירושלים) ובין בית החולים ״שערי צדק“, שבו התכנסו מפקד הצבא הכובש וראש העיריה וחתמו על הסכם מסירת העיר לידי הצבא הבריטי. העתק של תעודה זו ראיתי במשרדו של מנהל בית החולים ד”ר משה ולך. באותו יום, בשעות של אחר הצהרים נערך טכס תפיסת מגדל דוד בידי הצבא. התורכים נסוגו בבהלה וללא כל סדר. בשעות הצהרים של אותו יום נגש לביתי ב״זכרון משה" חיל תורכי ובקש פרוסת לחם, כי רעב היה.

הגנרל אלנבי, מפקד צבא הכבוש נכנס לירושלים כעבור שני ימים והכריז על מצב מלחמה בעיר. עם כניסת הצבא הכובש לשערי ירושלים הגיעה אלינו גם הבשורה שהצבא הבריטי עבר את הגבול הדרומי של ארץ־ישראל. ימים מעטים אחרי הכבוש הגיע לירושלים הגדוד העברי, שנתקבל בתשואות. גדוד זה אורגן בקנדה ונלחם בארץ־ישראל תחת הדגל הבריטי. רבים מחיילי הגדוד נשארו בארץ והשתקעו בה. הם יזמו את ייסוד בית הכנסת ״ישורון", שאליו הצטרפו רבים מתושבי ירושלים, שרצו בסדרי תפלה תקינים בנוסח אירופה המערבית.

ארץ יהודה נכבשה אז עד יפו, וצפון הארץ נשאר עוד בידי הצבא התורכי שהרחיק את יושבי תל־אביב ופתח תקוה מהגבול מכפר־סבא וצפונה. בירושלים הוקם ממשל צבאי בפקוד גנרל סטורס. הישוב היהודי התחיל להתנער מהמצב הירוד מאד, בו נמצא במשך שלוש שנות המלחמה. זמן קצר אחרי הכבוש, בימים י“ח־י”ט בטבת תרע“ח, התכנסו באי־כוחו לאספה ויסדו ועד זמני ליהודי ארץ־ישראל. באפריל אותה שנה (בחוה"מ פסח) בא ועד הצירים לארץ־ישראל בראשותו של ד”ר חיים ויצמן, שקבע את מושבו בירושלים ולקח בידו את הנהלת הישוב היהודי. עם צבא הכבוש באו גם פקידים יהודים גבוהים. נורמן בנטוויטש, ששמש קודם מרצה בפקולטה למשפטים בקהיר ורלף הררי ממצרים, שתפשו עמדות חשובות בשלטון הצבאי. גד פרומקין, שלמד משפטים בקושטא, נתמנה ביוני לשופט שלום. מצב הכלכלה הוטב. התחילו בארגון בתי הספר, ובט"ו באב הניחו על הר הצופים במעמדו של הגנרל אלנבי את אבן הפנה לבנין האוניברסיטה.

עם הכבוש הבריטי נותק הקשר בין מוסדות חברת “העזרה” בירושלים ובין ההנהלה בברלין. אפרים כהן, שיצא בקיץ 1917 מטעמי בריאות לגרמניה, לא היה יכול לחזור. אבל בתי הספר של “העזרה” המשיכו בעבודתם כסדרה. כשהמושל הצבאי סטורס וקצינים אחרים באו לתפוס את בנין בית הספר למל עבור הצבא, מהרתי לועד הצירים, שנקט מיד בצעדים למנוע את הדבר. באותו זמן בחר גנרל אחד למושב לו את הקומה העליונה בבית אפרים כהן שבחצר בית הספר. הואיל וגב' כהן ובנותיה היטיבו לדבר בשפה האנגלית, התידדו עם שלישי הגנרל, שהסבו לשולחנן. לא עברו ימים רבים, והאם והבנות נשלחו למחנה הסגר במצרים.

בתי הספר של “העזרה” עברו לרשות ההנהלה הציונית ומוריהם הוזמנו להמשיך בעבודתם תחת ההנהלה החדשה. בביה“ס למל היו אז 350 תלמידים, בביהמד”ר למורים וביה“ס הריאלי למסחר – 100 תלמידים ובביה”ס לבנות – 450 תלמידות. בית המדרש למורים של “העזרה” צורף לבית המדרש למורים שבהנהלת דוד ילין, ומנהלו ד"ר וינברג עבר לתל אביב לנהל את בית הספר העירוני למסחר. אלעזר רוקח, מנהל בית הספר לבנות, היגר עם משפחתו לארצות הברית. אני פרשתי זמנית מעבודת ההוראה והחנוך, כדי להתמסר לחבור ספר המסעות לארץ־ישראל, שלפרסומו ייחסו אז חשיבות רבה להתפתחות הבית הלאומי.

עם העברת בתי הספר של “העזרה” לרשות ההסתדרות הציונית נתפרסמו בהארץ והעבודה" – קובץ לספרות ולעניני העבודה והישוב, חוברת ד', יו“ל ע”י הועד המרכזי של ״הפועל הצעיר“, יפו, אלול תרע”ח – הדברים האלה:

בתי הספר של חברת “העזרה” בירושלים נסגרו. הסבה שגרמה לסגירתם לא בנו היא ולא בבתי הספר עצמם – סבה חיצונית לגמרי, שאין לה כלל וכלל שייכות עם המלחמה שהתנהלה בינינו ובין ״עזרה" לפני 5 שנים ועם היחוסים ששלטו בינינו בשנים האחרונות. ובכל זאת היה מי שהוא בינינו שחגג בחשאי וגם לא בחשאי נצחון זה, היה מי שהוא בינינו שגם התריע על זה. וצריך להודות, שנצחון אין כאן בשבילנו. אלמלי היו בתי הספר של ״עזרה" נסגרים מחסר תלמידים או מאין צורך בהם, אפשר היה לנו לראות בזה את נצחוננו אנו, את נצחון בית הספר העברי. אולם מה שקרה ל״עזרה" כאן, יכול לקרות גם לנו במקום אחר – ״ובנפול אויבך אל תשמח".

לשמח אנו רק יכולים על הרחבת ההיקף של בתי הספר שלנו. בתי הספר של עזרה" עברו לרשותנו, לרשות ועד החנוך. בית ספר סוף סוף מחנך הוא, ומתוך שלא לשמה אתה בא לפרקים לשמה. אולם על מה שצריך להעיר מתוך חדוה זו, אלה הם היחסים הנפוחים שנקבעו בין המורים שלנו למורי ״עזרה", אותה עקימת החוטם שבה נתקבלו המורים הללו בבתי הספר שלנו.

אי אפשר במקרה זה לבלי לזכור נשכחות, אי אפשר להגיד את האמת – ״אמיתיות שעוברים עליהם בשתיקה נהפכים לרעל“. אי אפשר מבלי לזכור שרבים ממורי בתי הספר שלנו מ״עזרה” באו; גם אצלם חל אותו הפרוצס של העברה מרשות לרשות, גם אצלם לא בלי קשי, לא בלי מו"מ מקדם ולא בלי תנאים מותנים למפרע.

המלחמה ב״עזרה" סוף סוף לא המורים (מורי ״עזרה") חוללוה. לא הם היו הנחשונים שקפצו לתוך הים ולמה איפוא הרטון הזה ואי שביעות הרצון הזאת הפעם? מעט יותר ג’נטלמניות מצדנו במקרה זה – בודאי שלא היתה מזיקה".

הכרזת בלפור על ייסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל פתחה תקופה חדשה בתולדות ישוב הארץ. אחינו בתפוצות ידעו אך מעט מאד על הארץ, סגולותיה הטבעיות, תולדותיה וישובה, והיה רצוי להפיץ ידיעות אלו ברבים לקידום העליה של ההמונים היהודיים, שמצבם המדיני והכלכלי נתערער במלחמה הארוכה. כמו כן היה רצוי לפתח ולקדם את התיירות, שלה היה ערך גדול בחיי הכלכלה של הישוב. בנק אנגלו־פלשתינה, נקט את היזמה בידו ופתח את משרד התיירות היהודי הראשון ״פלסטיין אכספרס קומפי“, ומנהל הבנק מר א.ז. הופיין פנה אלי בהצעה לחבר מדריך יהודי כדוגמת המדריך של בידיקר בשתי לשונות, בגרמנית עבור יהודי מרכז אירופה ובאידית עבור יהודי מזרח אירופה. אולם מר הופיין הסכים לדעתי, שדוקא בזמן הזה יש להוציא ספר מורה דרך לארץ העברים בשפה העברית. שתי שנים עבדתי בחבור הספר בשתי השפות, בעברית ובגרמנית. ביולי 1920 יצאתי לוינה, בה נדפס הספר בשתי המהדורות בבית הדפוס הגדול של י.נ. ורנאי, והמפות והתכניות הוכנו במכון הקרטוגרפי המפואר של הקיסרות האוסטרית־ההונגרית מלפנים. בתחילת שנת הלמודים תרפ”א קבלתי ממנהל מחלקת החנוך בירושלים קריאות תכופות לחזור לירושלים ולקבל את הנהלת בית הספר למל, אבל יכולתי לחזור רק בסוף דצמבר לאחר שפרופ' שמואל קרויס הסכים לבקשתי להמשיך בהגהת המהדורה העברית של הספר. הפצת מורה הדרך נמסרה להוצאת בנימין הרץ בברלין. המהדורה הגרמנית שיצאה ב־ 10,000 טפסים נמכרה במשך זמן קצר בעוד שלמהדורה העברית, שיצאה ב־5,000 טפסים בלבד, לא היתה דרישה גדולה מפני שרובם של קוראי עברית כבר נמצאו אז מאחורי מסך הברזל. ואמנם מורה הדרך היה דבר בעתו. רבים מבין עולי גרמניה, צ’כוסלובקיה ואוסטריה אמרו לי, שהם עלו לארץ־ישראל עם ה״פרס". כוונתו של בנימין הרץ להוציא מהדורה אנגלית של מורה הדרך לא יצאה לפועל מטעמים שונים.

בימי שבתי בוינה הזמינה אותי חברת ״עזרה“לבוא לברלין לשם התייעצות בדבר חיסול עניניה בירושלים. בהזדמנות זאת נכחתי באספה באחד האולמות הגדולים בברלין, שבה הופיעו על הבמה שמריהו לוין וד”ר הנטקה ודברו על ייסוד קרן היסוד. חברת ״עזרה“יפתה את כוחי להעביר את בנין בית הספר למל ובנין בית הספר לבנות שברחוב הרב קוק (היום נמצא בו בית ספר לבנים) על שם ההסתדרות הציונית ולמכור את המגרש הגדול, שרכשה בזמנה לבנות עליו בנינים לבית המדרש למורים ולבית המדרש לרבנים, לתשלום פצויים למורים ולסלוק החובות שנצטברו בשנות המלחמה. בשובי לירושלים מסרתי לידי מהנדס העיר מר גיני לערוך תכנית פרצלציה של המגרש, שהשתרע מבית קטאן שבתחלת רחוב דוד ילין ועד רחוב יהודית העולה משכונת שנלר לרחוב יפו. ליעילותה של התכנית היה נחוץ להעביר את המשך רחוב דוד ילין בתוך המגרש, שקנתה ״החברה הנוצרית והמיסיונרית”, שלה הכנסיה האמריקאית אשר ברחוב הנביאים לשם הקמת בית ספר לילדי היהודים בתוך תוכן של השכונות היהודיות. ראש העיר ראגב א־נשאשיבי היה מוכן לאשר את תכנית הפרצלציה שלי בתנאי, שאתן לו חמשים לי“מ עבור עניי העיר… הסכמתי לתנאי זה, אבל בעצתו של המהנדס גיני לא מהרתי למסור לראש העיר את התרומה המבוקשת. בינתיים הגיש א.א. תומסן, כהן הכנסיה, תלונה לועדת תכנון העיר, שהזמינה לפניה את שני הצדדים ושמעה את טענותיהם. לאחר התיעצות קצרה אישרה הועדה את תכניותינו והטילה עלי לפצות את הצד שכנגד בסכום של 150 לי”מ בעד חלקת האדמה, שנותקה על ידי הרחוב משטחה של הכנסיה וצורפה אל השטח שלנו. קבלתי ברצון את פסק הדין, שבכוחו בוטלה תכנית הכנסיה, ובמקום שהיה מיועד לבית ספר מיסיונרי נמצאים עכשיו בית ספר לנערים ובי“ס לנערות ״בית יעקב” בשכונת רוחמה הגובלת בשכונת זכרון משה. רחוב דוד ילין הורחב והוארך פי שלושה עד סוף בתי כולל הורודנא.

 

ישראל בשלטון המנדט הבריטי    🔗

הנציב הראשון ליהודה    🔗

בנפול כל ארץ־ישראל וסוריה, בספטמבר 1918, לידי צבאות מעצמות ההסכמה התאושש הישוב היהודי. הגולים שבו וחזרו איש איש לעסקיו הפרטיים ולעבודתו הצבורית, ובתחלת תרע“ט הופיעו בארץ הסנוניות הראשונות של העליה השלישית. מאידך גיסא עוררה שמחת הגאולה של היהודים תסיסה בקרב הערבים, שהתחילו לפרוע פרעות ביהודים. בי”א באדר תר"פ התנפלו ערבים על תל חי ורצחו את מגיניה, את יוסף טרומפלדור וחבריו. הפרעות בירושלים בחג הפסח, שעליהן ניצח ראש עירית ירושלים מוסא כאזם פחה מעל גזוזטרת בניין העיריה מול שער יפו, דוכאו עד מהרה, אבל חברי ההגנה ובראשם זאב ז’בוטינסקי נאסרו.

בראשון לחודש יולי 1920, לאחר שהכרזת בלפור אושרה ע“י חבר הלאומים באסיפתו בסן־רמו באפריל 1920, הוכרזה ארץ־ישראל כארץ הנתונה לשלטון המנדט הבריטי. המשטר הצבאי הוחלף בשלטון אזרחי, וסיר הרברט סמואל נתמנה נציב עליון לארץ־ישראל. במינוי יהודי חובב ציון בראש השלטון ראינו אות של רצון טוב מטעם ממשלת בריטניה לקיים באמונה את ההבטחה לעשות את ארץ־ישראל לבית לאומי יהודי, יהודי ירושלים קבלו את הנציב הראשון ליהודה בתרועות ששון. קהל רב הצטופף בבית הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה חסיד בהופיעו בו בפעם הראשונה לתפלה בשבת. כשעלה לתורה וקרא בברכות ההפטרה בקול נרגש את המלים ״על כסאו לא ישב זר”, הרגיש כל הקהל, שהנה הגאולה קרובה לבוא. אחרי התפלה בצבור התכנסו הנציב העליון ונכבדי העדה במלון אמדורסקי לקדש על היין.

הנציב העליון התחיל בתקון המצב הפרוע, שהשתרר בארץ בזמן המלחמה ובתקופת הממשל הצבאי. הוא חנן את חברי ההגנה שהיו במאסר מאז הפרעות בירושלים, והקים גדודי משטרה ובולשת מיהודים וערבים יושבי הארץ בפיקודם של קצינים בריטיים. אורגנו מחדש בתי המשפט בראשותם של שופטים בריטיים. ליועץ משפטי ומנהל משרד המשפטים של ממשלת המנדאט נתמנה נורמן בנטויטש, ששרת במשרה זו עשר שנים. גד פרומקין נתמנה לשופט בבית המשפט לערעורים, משה ולירו ומרדכי לבנון נכנסו לשרות הממשלה כשופטי שלום. נוספו פקידים יהודים במשרדי הממשלה ועורכי דין חשובים, שימשו גם כמורים בשעורי המשפטים, חוק ומשפט בתקופת המנדאט היה מיוסד על המג’לה, ספר החוקים של הממלכה העותומנית, שפרומקין תרגמו לעברית.

הישוב היהודי התארגן ויסד את אספת הנבחרים, שנפתחה בכ“ה תשרי תרפ”א, ובי"ג אדר א' נתכוננה במאמר הנציב העליון, באסיפת כל רבני ארץ־ישראל ובאי כח הקהלות, הרבנות הראשית לארץ־ישראל. בראש המוסד המכובד הזה הועמדו הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב מאיר. באותה שנה נגאל עמק יזרעאל ונוסדו בו הישובים נהלל, עין חרוד וגבע. בירושלים רכשו חברת הכשרת הישוב וארגונים פרטיים שטחי קרקע גדולים והתחילו בבנין שכונות גדולות בפרברי העיר הרחוקים. גם בתל אביב נמשכה הבניה בקצב מזורז. בשנה הראשונה לשלטון הרברט סמואל עלו כ־ 16,000 יהודים שהסתדרו יפה בארץ.

על פעולות התקומה והבנין של הישוב היהודי הגיבו הערבים בהרג והרס. במאורעות הדמים ביפו בכ“ג ניסן תרפ”א נרצחו 43 יהודים, בין החללים היה גם הסופר י.ח. ברנר. אנשי ההגנה התגברו על הרוצחים והדפו את התקפותיהם על מושבות יהודה. בהפגנות הערביות, שנערכו בירושלים. ראיתי את מושל העיר סטורס צועד בראש המפגינים, כנראה כדי למנוע התפרצויותיהם. במבוכתם ניסו השלטונות לפייס את הערבים במנעם בעד עולים חדשים לעלות אל החוף והחזירו את אנית העולים ״דלמציה" אל הים. הואיל ונוכחו, שבשמירה על השקט והסדר אין לסמוך על המשטרה המקומית הביאו בתחילת שנת 1922 מאנגליה גדוד בולשת בריטית. הממשלה פתחה שעורים ללמד את הפקידים והקצינים הבריטיים עברית וערבית בבית הספר התיכון הערבי רושדיה שליד שער הורדוס. מנהל מחלקת החנוך הממשלתית הזמין אותי להורות בשעורים אלה עברית, אבל נמנעתי מלקבל את התפקיד הזה בגלל אי־הבטחון בשעות הערב בדרכים שבסביבה הערבית.

לאחר שחבר הלאומים הכיר ביוני 1922 בישיבתו בסן רמו בבית הלאומי היהודי חששה, כנראה, הממשלה מפני תנועת מרי חדשה של הערבים. לכן פרסמה גילוי דעת, שהגדיר ברורות את מטרותיו וגבולותיו של הבית הלאומי היהודי ונקבע בו, שהיקף העליה היהודית יהיה תלוי במדת כוח הקליטה של הארץ. יתר על כן: ב־16 בספטמבר 1922 אישר חבר הלאומים את הצעת ממשלת בריטניה להוציא את ארץ עבר הירדן מזרחה מגבולות הבית הלאומי לעם היהודי ולמסרה לשלטון הערבים בראשותו של עבדאללה ההאשמי. ערביי עבר הירדן מערבה, שנתקנאו באחיהם אשר במזרח, דרשו בטול הצהרת בלפור והכרזת שלטון עצמאי לארץ־ישראל. פעולותיה של ממשלת בריטניה, שגרמו אכזבה ליהודים, הרגיעו לזמן מה את הערבים. לפי מפקד האוכלוסיה של פלשתינה (א"י) – כך היה מעכשיו השם הרשמי של ארץ עבר הירדן מערבה המיועדת לבית הלאומי היהודי, ששמה ארץ ישראל סומן רק בראשי תיבות בסוגריים על יד השם פלשתינה – באוקטובר 1922 היו בה 757,182 נפש, מהם 83,794 יהודים. הארץ שקטה בשלוש השנים הבאות של שלטון הרברט סמואל, בהן סללו כבישים, ייבשו ביצות וטיפלו בטיוב הקרקע. חברת הכשרת הישוב רכשה שטחי קרקע גדולים, את ג’בליה מדרום ליפו ואת עמק יזרעאל המערבי ונוסדו ישובים חקלאיים חדשים. סודרו דרכי תחבורה תקינים וקו מסילת הברזל הורחב. תושבי ירושלים, שבזמן המלחמה ראו בפעם הראשונה בחייהם מכונית, שבה באו קציני צבא גרמניים, נסעו מעכשיו באוטובוס לתל אביב ולחיפה ואף עד צפת הגיעו. הסתדרות הנשים ״הדסה" בארצות הברית, העיריות וארגונים יהודיים שונים הקימו בתי חולים ונלחמו בהצלחה במחלות המלריה והגרענת. בכל בתי הספר שלנו סודרו מרפאות קבועות ואחות קבועה בכל מרפאה. גם החנוך הלך והתקדם. בשנת 1925 החזיק הישוב היהודי על חשבונו כ־400 בתי ספר, ואילו הממשלה פתחה בתי ספר לערבים. מבין 314 בתי ספר לערבים רק עשרים היו פרטיים, ויתרם הוחזקו על חשבון הממשלה.

הארץ יכלה עכשיו לקלוט עליה גדולה. העליה הרביעית היתה מעין קבוץ גלויות. באו יהודים מכל ארצות אירופה, בהם חסידי יבלונה וקוזביץ, שהתישבו במשותף על האדמה לעבדה ולהפרותה. עליה זו הביאה גם הרבה יסודות אינטלקטואליים, שמצאו את פרנסתם בפקידות במחלקות הממשלה ובמוסדות היהודיים. ביניהם היו גם בעלי הון, שייסדו מפעלי תעשיה גדולים וקשרו קשרי מסחר עם ארצות חוץ. בט“ו בשבט תרפ”ה נפתח בחיפה הטכניון. מפעל החשמל של רוטנברג עזר הרבה להתפתחותה המהירה של התעשיה. מזמן שביתת הנשק (ספטמבר 1918) עד סוף תקופת הנציב הראשון ליהודה (יולי 1925) גדלה האוכלוסיה היהודית על ידי העליה ובעודף הילודה על התמותה מ־55,000 ל־108,000 נפש. הישוב היהודי בירושלים גדל בחמישים אחוז. באותה תקופה נבנו בירושלים אחת עשרה שכונות חדשות, חלק במרכזי העיר החדשה וחלק בגבולותיה החיצוניים, ואלו הן: בית הכרם, בית וגן, כנסת ישראל, מקור ברוך, נוה שאנן, נחלת אחים, קרית משה, רוממה, רחביה, רמת רחל ותלפיות. במקומו של גן אנטימוס שנרכש מאת האפטריארכות היונית, קם רחוב בן יהודה על בניניו הגדולים המכילים משרדים ובתי מסחר, וסמוך לרחוב ממילא נבנה המרכז המסחרי. כבר בשנים שלפני מלחמת העולם עלתה בירושלים רמת החיים עם גידול היסודות הפרודוקטיביים במלאכה, במסחר ובמקצועות החפשיים. אחרי המלחמה נשתנה מיסודו המבנה הכלכלי של הישוב. העליה החדשה הביאה הון, אנשי מסחר ובעלי מקצוע בכל ענפי העבודה. מחלקת המסחר והתעשיה של ממשלת המנדט יסדה את ״החברה לקידום התיירות בארץ הקדושה“, ואני הוזמנתי להשתתף כחבר הועד הפועל של החברה. במכתב אלי מיום 23 בנובמבר 1922 הביע לי יו”ר החברה את תודתו והכרתו על הסכמתי, ״שתוסיף ערך גדול לקידום עניני החברה הקרובים ללבם של כל אלה המעונינים בהצלחתה העתידה של הארץ הקדושה“. התיירות על כל ענפיה עודדה הקמת בתי מלון, בתי מסחר, משרדי תיירות וכד'. בנקים בינלאומיים פתחו בירושלים סניפים לעסקיהם בארץ. התעשיה העסיקה פועלים רבים, כדי לספק את צרכי האוכלוסיה הגדלה והולכת ועל הכל, הבניה המזורזת במרכזי העיר ובפרבריה נתנה פרנסה בכבוד לאלפי משפחות, שהיו תלויות קודם בתמיכה שבאה מחוץ לארץ. לפי הסטטיסטיקה של הממשלה היו בשנת 1925 בירושלים 658 מפעלי מסחר ותעשיה יהודיים ולא־יהודיים עם הון כולל של 357,000 לי”ש. תוצרתם השנתית הגיעה לסך 475,000 לי“ש, ובהם הועסקו 3,316 מפרנסים. שמונים מפעלים עבדו אז כבר בכוח החשמל. גולת הכותרת של התקופה הזאת היתה חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, שנחוגה בראשון לאפריל 1925 ברוב עם ובהדרת כבוד, בהשתתפות לורד בלפור, הנציב העליון הרברט סמואל, ראשי הרבנים, נשיא ההסתדרות הציונית ד”ר חיים ויצמן ונציגי אוניברסיטאות.

לקידום התיירות התורמת תרומה גדולה וחשובה לכלכלת הישוב בירושלים, פתח ועד הצירים בשנת 1921 שעורים למדריכים שיוכשרו להדריך את התיירים בכל הארץ, להורותם ולהראות להם את הישגי ההתישבות היהודית. שעורים אלה ניתנו על ידי יצחק בן־צבי, ד“ר יוסף קלוזנר, ד”ר א.י. בראור וכותב הטורים האלה.

לסיום מחזור השעורים יצאנו, ד"ר א.י. בראור ואנכי, עם המדריכים הצעירים לתור את הארץ. באחד הלילות התארחנו בקבוץ עין חרוד, שישובו הוקם זה לא מכבר. היה בו צריף גדול, שבו התכנסו חברי הקבוץ לארוחת הערב הדלה, ושורות אחדות של אהלי בד, בכל אחד מהם 3–4 מיטות, בית שימוש אחד משותף לגברים ואחד לנשים ועל ידם מבחוץ מקלחות. באשמורת הבוקר הראשונה עבר שומר הלילה בין שורות האהלים ועורר את הישנים בזמר הידוע מתוך סדר ההקפות של שמחת תורה: “עוזר דלים הושיעה נא” וכו'.

 

פעילותי הצבורית אחרי מלחמת העולם הראשונה    🔗

באמצע חודש טבת, כשבועיים אחרי כניסת הבריטים לירושלים, נתכנסה שוב לשכת ״ירושלים" של ״בני ברית" לאספה ברשות המושל הצבאי, וכן שב ופתח גם בית הספרים ״מדרש אברבנאל" את שעריו לקהל הקוראים. בי“ט בניסן תרע”ח נבחרתי לנשיא הלשכה וכהנתי בכהונה זו שמונה שנים רצופות. במשך תקופה ארוכה זו הצעתי פעמים אחדות באספות השנתיות הכלליות של לשכות ״בני ברית" בארץ להגביל את זמן שרות נשיא הלשכה לשתי שנים רצופות בלבד, כדי לפתוח לאחים פעילים את הדרך לכס הנשיאות. אולם הרוב המכריע, ובתוכו גם מאיר דיזנגוף, שהיה משך שנים ספורות נשיא לשכת ״שער ציון" בתל־אביב, היה נגד הגבלת זמן שרותו של נשיא המוכיח את יעילותו. רק אחרי שמונה שנות נשיאותי בלשכתנו נתקבל החוק הזה. עברו שתי שנים לנשיאות האח שנבחר אחרי, ושוב נבחרתי לנשיא ועמדתי בנשיאות זו שתי שנים נוספות. התמסרתי בכל כוחי ואוני לפעולות המסורתיות של הלשכה. בראש דאגתי עמד אז עתידו של בית הספרים. דוד ילין ואנכי היינו בדעה אחת, שהגיעה השעה להקים את בית הספרים הלאומי. העברתי בלשכה את ההחלטות דלקמן:

1. אוצר הספרים של ״מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" ימסר הסתדרות הציונית כיסוד ראשון לבית הספרים הלאומי;

2. הספרים הכפולים שישנם ושיתוספו בבית הספרים הלאומי עד שיעבור למעונו הקבוע, ישארו ברשות הלשכה ובהנהלתה וישמשו בית ספרים עירוני.

על יסוד החלטות אלו באתי בדברים עם ועד הצירים, שהסכים להצעותינו. בשנת תרע“ט עבר בית הספרים הלאומי לרשות ההסתדרות הציונית, שקבלה חבר עובדים בהנהלתו של ד”ר ש.ה. ברגמן. אז הורכב ועד הנהלה מנציגי ההסתדרות הציונית ולשכת ״ירושלים“. באי־כח הלשכה בועד זה היו דוד ילין, מב”ה הכהן, ד“ר א. מזיא ואנכי. אוצר הספרים נשאר לע”ע בבנין הלשכה. במשך השנים הקרובות זרמו אליו משלוחי ספרים גדולים, בהם הספריה המזרחנית החשובה של גולדציהר מבודפשט, שסודרו בשני בניינים נוספים בקרבת מקום. בהתקרב מועד פתיחת האוניברסיטה הגיעו אוספי ספרים עבור ספריית האוניברסיטה. אז הוסכם, שבית הספרים יקרא בשם ״בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי“. הוא עבר בשנת 1929 לבית וולפסון, שהוקם למענו על הר הצופים על יד בניני האוניברסיטה. בבנין הלשכה נשארו 15,000 ספרים, ששמשו יסוד לספרית ״ירושלים”, המונה כיום כ־23,000 ספרים. ספריה זאת מתנהלת מאז ע“י ועדה הנבחרת ע”י הלשכה בראשותי. בהגיעי לגבורות החליטה הלשכה לקרוא את אולם הקריאה של ספריית ירושלים בשם ״אולם ישעיהו פרס".

לשכת ״בני ברית" בירושלים פעלה גם למען הכרת חבר הלאומים בבית הלאומי. נחום סוקולוב בא לארצות הברית בכוונה להשיג את הסכמת הנשיא וילסון, שאישר את נוסח הצהרת בלפור עוד לפני פרסומה, להשפיע על יתר המעצמות לתמוך בה בדיוני חבר הלאומים. סוקולוב פנה לאדולף קרויס, נשיא מסדר ״בני ברית“, הארגון היהודי הותיק והגדול ביותר בארצות הברית, בבקשה להשפיע בכוון זה על הנשיא וילסון. אדולף קרויס היסס לעשות את הצעד הזה בטענה, שהמסדר ״בני ברית” הוא גוף צבורי, שרוב חבריו הם לא־ציונים ויש בהם אף אנטי־ציונים – ויש לזכור את הלך הרוחות בקרב יהודי ארצות הברית לפני שלושים וחמש שנים. סוקולוב פנה אז במכתב אל לשכת ״ירושלים". כנשיא הלשכה שגרתי לנשיא המסדר תזכיר, שבו תארתי לפניו את הישגי ההתישבות היהודית בארצנו במשך יובל השנים האחרון והבלטתי את הברכה, שתצמח לעם ישראל כולו מהבית הלאומי, אם הוא יוכר מטעם חבר הלאומים.

התזכיר עשה את פעולתו הרצויה, ומאז גדלה והלכה התענינותו של המסדר בארץ־ישראל. הוא יסד בגליל שני ישובים חקלאיים, את ״מולדת בני ברית" ואת ״רמת צבי" (לזכר הנשיא הציוני הנרי מונסקי), ותרם סכום כסף גדול לקרן ״בני ברית" לבנין בתים בארץ־ישראל. הסתדרות נשי ״בני ברית" מחזיקה בירושלים מוסד לחנוך ילדים מפגרים והקימה לו בית יפה ליד ״אחוזת בני ברית" בפרברי ירושלים. מאז תקומת מדינת ישראל לוקח המסדר חלק ניכר בכל הפעולות הנעשות למענה בארצות הברית. בשנת 1954 פתח המסדר על יד האוניברסיטה העברית בירושלים את ״בית הלל“, הוא ענף של ״מוסד הלל” המסונף, המקיים על יד בתי הספר הגבוהים בארצות הברית, בקנדה ובאנגליה מועדונים מרכזיים תרבותיים לסטודנטים ולמורים יהודים.

משהתחילה העליה השלישית והעולים לירושלים תעו בחוצותיה ללא קורת גג לראשם, פתחה לשכתנו בית עולים, שראשיתו היה מצער, אבל במרוצת השנים הקרובות רכשנו לו בית גדול, שהיה לברכה לאלפי מחוסרי בית. מלוה ״אהבת חסד" של לשכת ״ירושלים“, שבה נכללו כמה קופות עזרה קטנות, עוזרת בהלואותיה לבעלי מלאכה, לעוסקים במסחר זעיר וכדו' לבסס את קיומם. בעזרת ההלואות הגדולות הניתנות ע”י קרן ״בני ברית" לבנין בתים בארץ־ישראל ברבית קטנה ובתשלומים קטנים לזמן ארוך הוקמו השכונה ״אחוזת בני ברית" בירושלים, מושב משקי העזר ״רמת אהרן" לפועלים חקלאיים העובדים ברחובות, קבוצת בתי מגורים במושב ״מולדת בני ברית" בגליל וליחידים במקומות שונים בארץ. הלשכה המשיכה בפעולותיה למען אחוד הקהלות ובמלחמתה במיסיון ותמכה בתנועה למתן זכות לנשים להשתתף בבחירות לבית הנבחרים.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו לשכות ״בני ברית" בארץ־ישראל צמודות ללשכת הגליל הגדולה בקושטא, שנוסדה בשנת 1911 כמרכז ״בני ברית" בממלכה העותומנית ובארצות הבלקן. מאחר שהקשר המדיני בין ארץ־ישראל והממלכה העותומנית נותק, יסדתי בשנת 1923 בהסכמת הלשכה העליונה של המסדר לשכה גדולה לארץ־ישראל בירושלים. לנשיאה נבחר דוד ילין, ואני נבחרתי ליו"ר הועד הפועל שלה.

 

יהודי גרמניה רוצים לעזור בבנין הבית הלאומי    🔗

בהשתפר המצב הכלכלי בגרמניה עקב הקונסולידציה של המטבע בארץ זו, שקלו בדעתם ראשי החברות, שפעלו בשנים שלפני המלחמה בארץ־ישראל, את האפשרות לחדש את פעולותיהן, אם כי לע“ע במדה קטנה יותר. בפרנקפורט דמאין התמזגה ״החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל” עם חברת ״למען ציון“. הרב מרדכי הורוביץ ואדוין פייסט, מזכירה של חברת ״למען ציון”, התקשרו אתי ושאלו ממני עצה ותכנית לחדוש הפעולה. ביולי 1925 כתבתי להם את הדברים האלה:

ארץ־ישראל כשלעצמה היא פרוגרמה. כתוצאה מהשנויים שחלו במדיניות הממשלות השונות באירופה וביחסן ליהודים, על אחינו בארצות אלו להביט על ארץ־ישראל כעל ארץ ההגירה הראשית והעיקרית. היא הארץ היחידה, ששעריה פתוחים, לפי חוק בינלאומי, לעליה היהודית במדה שמצבה הכלכלי ירשה זאת. ככל שכוח קליטתה של הארץ יגבר, תגדל האפשרות של העלייה היהודית.

בכוון זה התקדמה פלשתינה היהודית בשנים האחרונות במדה עצומה מתוך כוחותיה העצמיים ובלי עזרת ממשלת המנדט. התפתחות החקלאות, התעשיה והמסחר והתקדמות הבניה בערים אפשרה עליה גדלה והולכת, שהגיעה, לפי הידיעות הרשמיות, בחודש יוני של שנה זו בלבד ל־4200 נפש, ולפי מקורות יהודיים עלו בשנת 1924 25,000 יהודים. ארץ ישראל מושכת אליה גם תיירים וצליינים רבים. לפי ידיעות רשמיות בקרו בארץ בשנת 1924 – 70,613 תיירים וצליינים לעומת 5,700 בשנת 1911, 4,900 בשנת 1912, 3,900 בשנת 1913. רבים היהודים הבאים לארץ כתיירים ומשתקעים בה לאחר שמצאו להם מקורות מחיה. אולם יש להצטער, שעם רבוי העליה מתחילים להתבלט כאן הניצנים הראשונים של התופעות השליליות של חיי הגולה. העולים נשארים ברובם בערי החוף יפו־תל־אביב וחיפה, ורק מעטים מהם מתישבים בירושלים וביתר ערי הארץ ובמושבותיה. ע"י כך נעשית אפשרות הקיום בערים הגדולות קשה ביותר, הואיל ואחינו פונים גם כאן בעיקר למסחר, והחנויות וסוכות הגזוז צצות כפטריות באופן מבהיל בצדי רחובות העיר. ההתחרות הבלתי מרוסנת שוללת מהאנשים האלה את מקור המחיה, ויש שחנות אחת מחליפה במשך שנה אחת פעמים אחדות את שלטה עם בעליה.

תופעה מצערת אחרת היא הסרסרות והספקולציה בבתים ובקרקעות, שהגיעו בתל־אביב ובחיפה לממדים גדולים ועברו לאחרונה גם לירושלים. בדרך זו התפתחו החיים מן היד אל הפה ללא כל בסיס ריאלי, ודבר זה יגרום לירידה כלכלית וכתוצאה ממנה בהכרח לצמצום העליה. כאן היא נקודת התורפה, שבה יש להניף את המנוף לתקנת המצב.

חברת ״למען ציון" תגדיל לעשות, אם תשים בפעולותיה בבית הלאומי שתי מטרות לנגד עיניה:

א) העברת ההמונים מהעיר הגדולה אל הכפר, לשם התישבות על הקרקע, ולערים הקטנות, שאין בהן ישוב יהודי כלל או שהישוב היהודי בהן הוא מועט;

ב) יצירת ענפי קיום בריאים על ידי טפוח המלאכה בקרב הנוער והמבוגרים גם יחד. מזה שנים אחדות קיימת בערים הגדולות תנועה של הקמת פרברים בריחוק מקום ממרכזי העיר, ששם מחירי הקרקע זולים יותר, ולסדר בהם על יד כל בית משק זעיר, בו יגדלו מעט ירקות ומספר עצי פרי וגפנים, תרנגולות, עז או פרה, שיספקו לבעליהם את החלק הגדול של התזונה, וביחד עם זה להרגילם לחיות חיים טבעיים בתוך הטבע. חשובה היא ההתישבות בערים הקטנות, שאוכלוסיתן היהודית ירדה פלאים בשנות המלחמה ואחריה. בצפת, שבה ישבו לפני המלחמה כעשרת אלפים יהודים, היו, לפי הספירה של שנת 1922, רק 2,986 נפש, ובחברון ירדה האוכלוסיה היהודית עד כדי 430 נפש. בערים בעלות אוכלוסיה נוצרית, כמו נצרת, בית לחם, בית ג’לא ורם־אללה לא באה לע"ע התישבות יהודית בחשבון. אבל בערים, שתושביהן הם רובם ככולם מוסלמים כגון שכם, עזה, באר־שבע, ג’נין ובית שאן, שבהן רמת החיים נמוכה ימצאו בעלי מלאכה מכל הסוגים ובעלי מקצועות חפשיים, כגון רופאים, רופאי שיניים, רוקחים, מהנדסים וכו' פרנסה ברוח. להתישבות בערים אלו באים בחשבון במיוחד יוצאי ארצות המזרח, כורדים, בבלים, פרסים, מרוקנים ואולי עולי ארצות הבלקן.

שלושה הם האמצעים, שבהם אפשר יהיה להשיג את המטרות הנדונות:

א) ייסוד קופת מלוה על בסיס מסחרי, שתתן לבעלי מלאכה הלואות בשעור־רבית נמוך ובתנאי תשלום נוחים לרכישת כלי עבודה, ליושבי הפרברים לקנית פרה, עזים ותרנגולות למשק זעיר, לדייגים לרכישת רשתות וכו' ולמתיישבים בערים בעלות אוכלוסיה לא־יהודית לרכישת דירה, כלי בית חיוניים וכו';

ב) תמיכה בייסוד בתי מלאכה ללמד את בני הנוער באופן יסודי ענפי מלאכה שונים. בהנהלה רציונלית יתבססו בתי מלאכה אלה ויתקיימו בכוחות עצמם;

ג) פתיחת אולפנים ללימוד השפה הערבית עבור יוצאי ארצות אירופה המתישבים בערים בעלות אוכלוסיה ערבית. לבתי ספר במקומות אלה תדאג הסוכנות היהודית, ולמוסדות סניטריים תדאג ״הדסה". ביסוד כל הפעולות האלו יהיה מונח העקרון:

לא חלוקה כי אם תמיכה זמנית לשיקום ולזרוז העזרה העצמית".

בין כה וכה נתברר, שעל אף רצונה הטוב אין חברת ״למען ציון" יכולה לעשות גדולות. בתקוה שלעתיד לבוא תוכל להתחיל בפעולות נרחבות בהתאם לתכניתי ולהצעותי, בקשו ממני ראשי החברה להרכיב ועד מקומי של חברת ״למען ציון" בראשותי. הצטרפו אלי ד“ר יצחק מירקין, מי שהיה מנהל בית היתומים, יצחק דוד מן, הרב ד”ר שאול ליברמן ויעקב חומה. החברה שלחה 100 לי“ש כיסוד לקופת מלוה, ואני צרפתי לסכום זה 187 דולר, שנתקבלו לאותה מטרה מארצות הברית. הכסף הופקד זמנית בבנק מזרחי, וכשנתברר שאין לקוות לתוספת מפרנקפורט, מסרתי את כל הסכום לקופת מלוה ״אהבת חסד” של לשכת ״בני ברית" כ״קרן למען ציון“. בזאת נסתיימה פרשת חברת ״למען ציון”.

עמדתי בקשרים גם עם הלשכה הגדולה של ״בני ברית" בברלין, שהיתה תומכת לפני מלחמת העולם בספרית ״מדרש אברבנאל“. באותו זמן השליתי את עצמי בתקוה, שיהדות גרמניה תתאושש ותשוב למסורת העתיקה לתמוך בכל דבר טוב ומועיל. הצעתי ללשכה הגדולה לעשות תעמולה רחבה לאסוף את האמצעים להקמת בנינים לבתי הספר בארצנו. עד מהרה נתברר לי, שתקותי היתה תקות שוא. מוסדות התרבות היהודיים בגרמניה נזקקו אז כבר לתמיכה מן החוץ. הרב ד”ר ליאו ביק פנה אלי בבקשה לעשות פרסום בארץ־ישראל ל״חברה לקדום מדעי היהדות" במלאות לה עשרים וחמש שנה. בשנת 1935 קבלנו מהלשכה הגדולה סך 5000 מרק לקרן השקום. יתכן שזה היה המעט מן המעט שניצל מרכושה הרב לפני בוא השואה על יהדות גרמניה. בחול המועד של חג הסוכות, כשהגיעה אלינו הידיעה על ההתקפה של פורעים נאציים על קהל היהודים בברלין בצאתם בחג מבתי הכנסת, יעצתי לכמה תיירים שנפגשתי אתם כאן, שיחזרו מהר לארץ מגוריהם, יצילו מה שאפשר להציל מרכושם וישובו עם בני משפחותיהם אלינו. הם היו אופטימיים והתיחסו לאזהרתי בקור רוח. לפי דעתם ״השד אינו נורא כל כך כפי שנדמה לנו".

חברת ״העזרה“, שאתה עמדתי בקשרים בכל השנים מאז תום מלחמת העולם, כתבה לי ביום 4 במאי 1928, שפנו אליה מארץ־ישראל בבקשה לתמוך במפעלי ההתישבות, והיא הביעה את רצונה לחדש את פעולותיה בארצות הקדם בכלל ובארץ־ישראל בפרט, עד כמה שאמצעיה ירשו זאת. היא גם הצטרפה בשנת 1929, יחד עם ארגונים אחרים, לסוכנות היהודית. היא בקשה ממני הצעות לעזרה קונסטרוקטיבית לנצרכים ולתמיכה בחנוך. בימים ההם היתה עוד העבודה העברית במושבות בעיה קשה בגלל ההתחרות של הפועל הערבי, שהסתפק בשכר יומי קטן, שהפועל העברי לא היה יכול לעמוד בו. הצעתי איפוא, שהחברה תתמוך בייסוד משקי עזר על יד המושבות, שבהם ימצא הפועל היהודי חלק מפרנסת ביתו. את הרעיון הזה הגשימה לשכת ״בני ברית” בירושלים שנים אחדות לאחר מכן בתמכה בהקמת מושב משקי העזר ״רמת אהרן" על יד רחובות בהלואות שנתנה לזמן ארוך מתוך הקרן לבנין בתים בארץ־ישראל. אשר לעזרה בחנוך הצעתי כמה הצעות למלחמה במיסיון, שבשעת צרה לישראל פרש את רשתותיו לרגלי ילדי ישראל. אם כי חברת ״העזרה" התיחסה ברצינות להצעותי, לא יצאו אלו לפועל, כי בגרמניה התחיל אז מצב היהודים להדרדר אל התהום.

בשנות הצרה והמצוקה ליהודי גרמניה 1930–1938 עזרתי לפי מדת יכולתי לאנשי צבור ואנשי מדע, שבאו כתיירים, להתמצא במצב בארצנו ובאפשרות ההתישבות בה וכן גם לחברים ומכרים מלפנים לעלות לארץ ולהסתדר בה.

 

החנוך העברי בתקופת המנדט    🔗

אם נסקור את מצב החנוך בשנים הראשונות לקיום הבית הלאומי, נתקל, אם כי במדה חמורה פחות, באותן הבעיות, שאנו צפויים בהן בשנים הראשונות לתקומת מדינת ישראל: קבוץ גלויות, בליל לשונות, מחסור במורים בעלי הכשרה פדגוגית ודידקטית, חוסר בנינים מתאימים לאכסון בתי הספר ואמצעים להחזקתם, ונוסף על אלה העדרה של תכנית־למודים מחושבת ומבוססת על המפנה ההיסטורי בחיי עמנו בארצנו.

העליה השלישית והרביעית ותחילת העליה החמישית, שבאו בעיקר מפולין ומרומניה, הגדילו במשך שנים מעטות פי שלושה את מספר התושבים היהודים. מספר המורים שקבלו את הכשרתם הפדגוגית בבתי המדרש למורים בירושלים ובתל־אביב לא הדביק את הדרישה הגדלה והולכת לכוחות הוראה. עם זרם העולים עלו אמנם גם מורים מחוצה לארץ. אבל אלה לא הסכינו ברובם, בכל אופן בשנים הראשונות, לארץ, שהיתה חדשה להם, לתנאים החדשים, ובמיוחד לא הוכשרו למשימה של מזוג שבטי ישראל וחנוכם לקראת העתיד. ממשלת המנדט, שהוציאה כסף תועפות על החנוך הערבי שבהנהלתה הישירה ובפקוחה, תמכה אך מעט במפעל החנוך היהודי.

בירושלים נמשכו הלמודים בבתי הספר הקיימים מלפני המלחמה פחות או יותר כסדרם. אז עוד טרם היה מדובר על זרמים בחנוך. כל בתי הספר שמרו על המסורת, ולידם התקיימו בעיר ובכפר בתי תלמוד תורה ו״חדרים" ההורים היו חפשים לבחור בחנוך הרצוי להם לבניהם ולבנותיהם. הסתדרות “המזרחי” ברצותה לגשר בין העבר ובין העתיד ולמשוך לתוך מערכותיה את חוגי החרדים, התחילה בפעולה חנוכית בירושלים. היא בחרה ב״חדר" פרטי, שבו למדו בנות קרוא וכתוב לפי השיטות הישנות הנושנות בשפת אידיש, והפכה אותו לבית ספר עברי בהנהלת בעלת ״החדר" חנה שפיצר. בית ספר זה, שנפתח בבית גדול ומפואר בבתי הבוכרים, משך אליו תלמידות רבות מחוגי החרדים, שנמנעו עד אז משלוח את בניהם ובנותיהם לבית הספר המודרני. כדי להכשיר מורים לבתי הספר, שהוא עמד ליסד בארץ, בא ״המזרחי" לידי הסכם עם ישיבת ״תורת חיים“, שהעבירה אליו את בכירי תלמידיה, בחורים מבוגרים ואברכים נשואים, ואחד ממוריה־רבניה המובהקים, הרב אפשטיין, הצטרף אליהם כמורה לתלמוד. ברחובות הבוכרים נפתחה ״ישיבת המשתלמים”, שבה מוזגו תורה ודעת על ידי מורים שומרי מסורת. תלמידי ״ישיבת המשתלמים" המשיכו לקבל את ההקצבה החדשית, שהיו מקבלים קודם לכן בישיבת ״תורת חיים“. מנהל מחלקת החנוך ד”ר יוסף לוריא פירש פעם אחת בהלצה את מובנו של שם המוסד הזה באמרו ״הישיבה של זיך בעצאהלט מאכענדען“. תלמידי המוסד הזה היו מתמידים בלמודיהם ורכשו להם ידיעות במקצועות הכלליים, ואולם בגמרם את חוק למודם פנו ברובם לענפי פרנסה אחרים המשתלמים יותר ממקצוע ההוראה. אחדים מהם נסעו חוצה לארץ ועסקו שם בהוראה. בהמשך הפעולה החנוכית פתח ״המזרחי” בית מדרש למורים כתקונו בהנהלתו של א.מ. ליפשיץ, מי שהיה מורה בביהמ“ד למורים של ״העזרה”.

בעיר העתיקה, שמנתה בימים ההם כ־ 8,000 תושבים יהודים ותיקים, למדו עוד הילדים בבתי התלמוד תורה ובחדרים לפי המנהג המקובל והשיטות הישנות, פרט לבית תלמוד התורה של הספרדים, שעבר זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה תהליך של רפורמה בתמיכת חברת ״העזרה" ובהשתדלותם ובעזרתם של מורים צעירים מתקדמים מעדת הספרדים, חניכי ביהמ“ד למורים של ״העזרה”. אחרי המלחמה עבר בית תלמוד התורה הזה לרשות הסתדרות ״המזרחי" בהנהלת חנינא מזרחי, חניך בית הספר למל ובית המדרש למורים שעל ידו.

מחלקת החנוך פתחה בעיר העתיקה בית ספר לבנות בבית ישן בסמטה המחברת את רובע היהודים עם רובע הארמנים. התנאים הסניטריים בבית זה היו בכל רע. הואיל ואני אחרתי לחזור מוינה, ששם הדפסתי את ספרי, והנהלת בית הספר למל היתה תפוסה על ידי מר א. ארנון, קבלתי עלי לזמן הבינים את הנהלת בית הספר לבנות ב' בעיר העתיקה. בשנת 1922 פניתי להנרייטה סולד, נשיאת ״הדסה“, בבקשה להנהיג בבית ספר זה ארוחת צהרים מזינה לתלמידות חסרות תזונה מספיקה בבית. בימים ההם בא לירושלים כתייר הרב מוריס הריס מניו יורק, שהביא עמו סכום כסף, שילדי ניו יורק שלחו במתנה לילדי ירושלים. על פי הצעת הגב' סולד הקדיש הרב הריס את הכסף לתזונת ילדי בית הספר. בזאת התחילה הפעולה המבורכת של ״הדסה” בתזונת ילדי כל בתי הספר בארץ. מאחר שלא עלה בידי, בגלל השפל הכלכלי בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, להפעיל את חוגי חובבי ציון בארץ זו, שאתם עמדתי בקשרים, בהקמת בנינים לבתי הספר בארץ־ישראל, פניתי בשנת 1927 שוב להנרייטה סולד בהצעה ש״הדסה" תקבל עליה את המשימה הנכבדת הזאת. גב' סולד הביעה צערה, שאין ״הדסה" יכולה לצאת ממסגרת עבודת התברואה המסונפת. הדורשת את כל אמצעיה ומאמציה.

במכתבו מיום כ“ג סיון תרפ”ז מודיעני ד"ר יוסף לוריא, מנהל מחלקת החנוך של הועד הלאומי על המשבר הכספי הקשה בהסתדרות הציונית ומשום כך יהיו נאלצים לצמצם את המוסדות הקיימים.

הדאגות היומיומיות להחזקת בתי־הספר הקיימים ולהקמת בתי ספר חדשים בעקבות הגברת העליה מנעו את קברניטי החנוך שלנו מהתוות דרכים חדשות לחנוך הדור הגדל בארץ ולגבש את מטרותיו בהתחשב עם תהליך בנין הבית הלאומי בארץ, שהיתה נתונה במשך אלפיים שנה לשלטון זרים, מוקפת עמים זרים הרואים בעין עוינת את שיבת הבנים לגבולם. אותי באופן פרטי, שטפלתי בבנין בית הספר החדש כמעט מראשית התהוותו, העסיקו הרבה הבעיות האלו. את דעותי על דרכי החנוך ומטרותיו בתקופה ההיא פרסמתי ב״הארץ" מיום כ“ו אייר תרפ”ו במאמר לשאלת החנוך

שאלת החנוך היא מן הפרובלימות הקשות ביותר הדורשות את פתרונן התכוף, ובכל זאת אנו מתעסקים אך מעט בבקשת הדרכים לפתרונה. אספת הנבחרים האחרונה העלתה אמנם על הפרק גם את השאלה הזאת. נשמעו הרצאה ווכוחים על החנוך. כל אחד מהמשתתפים בוכוחים האלה האיר את השאלה החשובה הזאת מנקודת השקפתו הוא ודרש את דרישותיו לתקון החנוך. כל הדרישות, שנשמעו אז, הן ודאי פחות או יותר צודקות. גם מרכז הסתדרות המורים עושה בזמן האחרון מאמצים גדולים להעלאת ערך ההשכלה הפדגוגית של המורה לשם שפורו של החנוך. אבל עד כמה הכל השאיפות והמאמצים האלה טובים ומועילים כשהם לעצמם לא עמדו עדיין עד עכשו משום צד על השגיאה העיקרית אלו בשיטת החנוך שלנו. דבר אחד צריך להיות ברור לפנינו: לא הרי חנוך בנינו בארצנו כהרי חנוך בני עמים אחרים בארצותיהם הם, ואין אנו רשאים להעתיק את בית הספר המודרני האירופי או האמריקאי כמו שהוא, ולוא גם את הדוגמא הטובה ביותר ממנו, לשפתנו ולארצנו. כשאנו עומדים להפוך את בני עם הגלות – או יותר נכון הגלויות – לעם היוצר לו מתוך כוחותיו העצמיים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו – חזיון היסטורי יחיד במינו – כשאנו רוצים לשוב ולעשות את זו הארץ, שממנה יצאה תורה ואורה על פני תבל, למרכז תרבותי עברי, עלינו לבקש דרכים חדשות, חדשות לגמרי.

מוסדותינו הלאומיים צריכים להקיף את שאלת החנוך היקף הרבה יותר רחב משהדבר נעשה עד היום. שאלת השאלות היא: איזה כוון צריכים אנו לתת לחנוך הדור החדש בארץ־ישראל באופן שיביא את המקסימום של תועלת ממשית לא רק לפרט אלא גם לכלל; איזו צורה צריך החנוך לקבל אצלנו, כדי שיהיה גורם חשוב לקדמת הגשמת הפרוצס של בנין הבית הלאומי היהודי בכל מובניו?

עפ“י סעיף ב' של טופס המנדט, הממשלה אחראית לכך, ״שהארץ תושם בתנאים מדיניים, הנהלתיים וכלכליים כאלה, אשר יבטיחו את יסודו של הבית הלאומי היהודי ושיתנו את האפשרות של התפתחות המוסדות לשלטון עצמי”. סעיף ג' של טופס המנדט דורש, ש״הממונה יתמוך במדה רחבה ביותר בשלטון עצמי מקומי בהתאם לתנאי הארץ“. אמת היסטורית היא, שהעם היושב בארץ הוא הוא היוצר בעצמו את התנאים המדיניים, ההנהלתיים והכלכליים של הארץ. באופים של התושבים, במדרגת השכלתם, בהלך רוחם ובכוון פעולותיהם תלויה התפתחות התנאים האלה, ובמדת הכשרתם של התושבים הולכת ומתרחבת צורת שלטונם העצמי. אנחנו היהודים ולא זולתנו מעונינים ביצירת תנאים כאלה בארץ, אשר יבטיחו את יסודו של הבית הלאומי היהודי. ואמנם בית לאומי יהודי אין פרושו גיטו יהודי בארץ היהודים – זאת היא דעתי, ודומני שזאת היתה גם דעת יוצרי המושג הזה – לא מדינה בתוך מדינה וממשלה בתוך ממשלה. בית לאומי יהודי פרושו – השלטת ההשפעה היהודית השלמה בפוליטיקה של הארץ, בכל ענפי הנהלתה ובחיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים. שאיפתנו צריכה להיות לא להתקפל בתוך המעטפה הצרה של הקהלה היהודית ולסדר את חיינו הלאומיים בתוך ד' אמותיה הצרות של ״כנסת ישראל”, אלא להפך, עלינו לעמוד באמצע המערכה ולהקיף בהיקף גדול ובמבט רחב את כל עניני הארץ.

חיים אנו בארץ, שבה רוב ערבי גדול, ואל לנו לשכוח שאם גם תשוב העליה בעתיד הקרוב לאותה המדה של השנה שעברה ואם גם תגבר ממנה, עוד תעבורנה שנים רבות, עד שנגיע כאן לידי רוב מוחלט. יתר על כן: טבועים אנו בים ערבי המקיף אותנו מכל צד בארצות הסמוכות מצפון ומדרום וממזרח, ועלינו לאמץ את כל כוחותינו כדי להבליט בים הערבי הזה את ישותנו אנו. ארץ ישראל היא הגשר המגשר את ים התיכון לארצות הערביות אשר בחופיו ומאחוריו, היא ארץ המעבר בין סוריה למצרים ולערב ובין ארצות ים התיכון לארם נהרים, וכאשר יתפתחו אמצעי התנועה בין הארצות האלו ורשת צפופה של מסלות ברזל תחבר אותן זו לזו, הרי תהיה ארץ ישראל בתוקף מצבה הגיאוגרפי חלק אורגני, ואולי החלק החשוב ביותר של חבל־הכלכלה אשר ממזרח לים התיכון. עוד תעבורנה אמנם שנים רבות לשיטת המנדטים על ארצות הקדם, אבל לא לזמן רב יתקיים המצב המדיני של היום, בהכרח תתרחב מעט מעט ובהדרגה מדת השלטון העצמי של יושבי המדינות האלה. וארץ־ישראל מה יהא עליה? האם תוכל להתקיים להבא בתור יחידה מדינית בפני עצמה בלי קשר עם הארצות הסובבות אותה?

עם העובדות הקיימות האלו עלינו להתחשב ולסדר את ענינינו החיוניים בעוד מועד בהתאם להן. אנו צריכים לשנות תכלית שנוי את שיטותינו ולתת כוון חדש לפעולותינו. אם אנו שואפים להשליט את השפעתנו בא"י ובארצות הסמוכות, הרי מן ההכרח הוא, שנתקרב יותר אל המזרח, שנתקרב לרוח יושביו ולתרבותם החמרית והרוחנית ונקרב אותם אלינו בלי להזניח את יחסינו אל המערב. ואמנם התקרבות אל המזרח פרושה גם כן התקרבות אל המקור שלנו. שיבתנו אל המזרח – פירושה גם כן שיבתנו אל המסורת העתיקה. אל תרבותנו המקורית שלנו.

במשך עשרות השנים של קיום בית הספר המודרני בארצנו היינו מגששים באפלה ותועים בדרך, ולכן הרחיק החנוך את חניכינו מהמטרה במקום לקרבם אליה. אין ספק, מכחות חוץ בלבד לא נבנה. גם אם יבואו אלינו הטובים שבאומתנו לא נושע על ידם. בחנוכם, בנמוסיהם ובעולם המחשבה שלהם רחוקים הם מעולם המזרח כרחוק מערב ממזרח. בהשכלתם, בכשרונותיהם ובנסיונותיהם יכולים הם אמנם לסייע לנו בעבודתנו, אבל לא לעשות את המלאכה עצמה. ארצנו בלבד צריכה ויכולה להוציא מתוכה את האנשים המסוגלים ליצור את הקשר בין ישראל ובין עמי המזרח מצד אחד ובין המערב ובין המזרח מצד אחר. רק מי שגדל וחונך תחת שמי המזרח וברוח המזרח, הוא בלבד יכול ליצור בו את הערכים המתאימים לעולם התרבות של המזרח. (זהו סוד אי־ההצלחה של ״ממלכת ירושלים" של נוסעי הצלב, שיסדו כאן מדינה פרנקית דוגמת צרפת לכל פרטיה ודקדוקיה. הנטע הזר הזה לא היה יכול להכות שרשים באדמה הזרה לו – ונרקב). הפרוצס של שנוי ערכין צריך להעשות ע“י בנינו המחונכים בארץ. בית הספר צריך ליצור את האנשים המסוגלים לכך, ובית ספרנו בצורתו של עכשיו אינו מוכשר למלא את התפקיד החשוב הזה. בית ספרנו אינו אלא העתקה נאמנה של בית הספר האירופי בשנוי הגוון הלאומי, ואין הוא נבדל בהרבה מבית הספר הלאומי העברי בגולה. נסו נא להעביר את בית ספרנו, העממי או התיכוני, כמו שהוא, עם כל מעלותיו וחסרונותיו, למשל לקובנו ותמצאו, שהוא יוכל להמשיך שם את קיומו כמעט בלי שנוי, אולי רק בהוספת השפה הליטאית וההסטוריה הליטאית עפ”י דרישת הממשלה. וכי לא יוכל מורה שבא אלינו מווארשה להכנס מיד אל אחת הכתות של בית ספרנו בלי שום הכנה מיוחדת? בה במדה שמורינו קרובים אל תרבות עמי המערב, שהיא בעיקרה תרבות נוצרית, רחוקים הם מתרבות המזרח, מהתרבות האישלמית, הטומנת בלי ספק בחיקה ערכים נעלים, שמהם היו משוררינו וחכמינו ספוגים בתקופת הזוהר של ימי הביניים. פגישות מורי ארץ־ישראל עם מורי מצרים, אם כי היו ארעיות, שטחיות, הראו לנו, עד כמה גדול ערכה של ההתקרבות בין עמים שכנים וקרובים בגזע.

חניכי בית ספרנו בעזבם את ספסל הלמודים, נשארים על־פי־רוב כמוריהם בחוג הצר של קהלתנו העברית. בית הספר לא נתן להם דבר שיסגל אותם להקיף את העולם, שהם חיים בו, בהיקף רחב. חניך בית ספרנו, אם אין הוא קשור אל הקרקע ואם אינו לומד מלאכה, הרי הוא מאושר בקבלו איזו משרה באחד המשרדים הצבוריים או הפרטיים שלנו, שבו הוא מתנוון, ואם לא הצליח להשיג משרה, הוא פונה למסחר הפעוט בתוך רחוב היהודים או השכונה העברית. והעולים גם הם בהיותם זרים בארץ וחסרים את דעת שפת הארץ ונמוסי יושביה, משתקעים בקרב אחיהם ומרבים חנות על חנות ונעשים למעמסה על עצמם ועל הישוב כולו. ומהי התועלת ברבוי האוכלוסים במרכזים היהודיים, אם כל שאר נקודות הישוב – והן רבות – מוזנחות לגמרי ואין משתדלים להפיק מהן את התועלת האפשרית? כדאי לציין במקום הזה, שמעת שנוסד בית הספר החדש בא“י הלכו ונחלשו המשמרות החיצוניות של הישוב היהודי בארץ. עדות היהודים בעזה ובחברון, בצפת ובעכו הלכו והתנוונו, הלכו ונדלדלו. המסחר הפורח עם הבדואים והפלחים במקומות האלה נשמט מידי היהודים. הטפוס של היהודי מהישוב הישן, המסור בכל נימי נפשו ליהדותו וביחד עם זה אינו מתנכר לשכנו, הטפוס הזה נעלם לגמרי מתוכנו ולא לתועלתנו. ומצד אחד יודעים היום הערבים את שכניהם היהודים רק מתוך האספקלריא של בעלי ה״פלסטין” ו״הכרמל". בינתיים גם משרדי הממשלה הולכים ומתרוקנים מפקידים יהודיים, ובעיקר לא מפני שנאת מנהלי המחלקות ליהודים, אלא מפני שחסרים הצעירים שלנו, חניכי בתי ספרנו, את התנאים הדרושים למלוי תפקידי הממשלה, ביחוד ידיעה מספקת של שתי הלשונות הרשמיות מלבד העברית. את מקומותיהם הולכים ותופסים הצעירים הערביים, גומרי בתי הספר של הממשלה ושל המיסיון האנגלי, וזוהי לצערנו הגדול הסיבה, שבשנים האחרונות נדחקים גם גומרי בתי הספר העממים שלנו אל תוך בתי הספר התיכוניים הזרים. עם המעטת מספר הפקידים היהודיים במשרדי הממשלה מתמעטת והולכת כאן גם השפעתנו בכלל והשפעת הלשון העברית בפרט. ובאופן כזה הולכת ונשמטת הקרקע מתחת לרגלינו. נלמד נא מעמי אירופה, אשר בכל מקום ומקום, ששם ישבו שני עמים זרים זה על יד זה או זה בתוך זה, נלחם כל אחד מהם מלחמת תרבות וכלכלה קשה, כדי שלא להטמע בתוך מתחרהו. ההתבדלות אינה בשום אופן אמצעי של קיום והתפתחות. המלחמה מתוך ידיעה עמוקה של המתחרה היא היא המחיה, המחזקת והמבטיחה אפשרות של נצחון. לודוויג בראטש הגרמני ידע היטב את שכניו הסלאווים, ומאסאריק הצ’כי הכשיר את הקרקע לשחרור עמו מעול האוסטרים הגרמנים במלחמת תרבות ארוכה.

אסיפת היסוד של הסתדרות המורים בזכרון יעקב, אלול תרס"ג (1903)

המחבר רביעי מימין בשורה החמישית

משתתפי אסיפת היסוד של הסתדרות המורים בחג יובל החמישים, זכרון יעקב תשי"ג

יושבים (מימין לשמאל) שלמה וינשטיין, י.ד.קרלין, ישעיהו פרס, ז.ל. רוזין, ישראל וינברגר

עומדים (מימין לשמאל) אריה יפה, הגננת שמרלינג, יהודית הררית, אביעזר ילין

אני רוצה, שהקורא הנכבד יבין היטב את כוונתי בדברי על התקרבות אל עמי המזרח. אין רצוני להגיד בזה, שאנחנו נלמד מהם, כי אם שנלמד אותם. כדי שנוכל להתקיים בתוך העמים האלה, עלינו להשתדל ללמוד להכיר אותם היטב, לדעת את ארצות מגוריהם ואת תנאיהן התרבותיים, הכלכליים והמדיניים, את נמוסיהם, את לשונם ואת מהלך מחשבתם. בתור עם היושב בשער המזרח תזרח לנו שמש המזרח.

ולכן אם הסכם נסכים להנחות אלה, עלינו לסול דרכים חדשות בחנוך נערינו. עלינו לתקן את בית ספרנו מיסודו ולתת לתכניתו כוון חדש, שעלול להחזיר את העם למקורו. בית ספרנו צריך לזיין את הנוער בכל אותן הסגולות העלולות להכשירו לקבל עליו את התפקידים של בוני הבית הלאומי היהודי במובנו הרחב ביותר, לתפוס את משרות הממשלה לכל ענפיהן, את משרות בתי המשפט והעיריות, לפתח את התעשיה ולהשתלט בשוק המסחר לא רק בארצנו הקטנה כי אם גם בארצות הסמוכות ולהשפיע השפעה ניכרת על התפתחות התרבות הכללית של המזרח הקרוב.

בקשר עם הדברים האלה הנני מעמיד לוכוח את התיזות האלה שבחיובן תלויה הצלחת החנוך במובננו אנו:

א) שיבה אל המסורת היהודית ושימת לב מרובה לתרבות העברית הקדומה.

ב) למוד חובה בכל בתי הספר של ידיעות האזרחים בקשר עם למוד ידיעות המולדת. כל תלמיד בעזבו את בית הספר צריך לדעת על בורים את ענין המנדט, את סדרי הנהלת הארץ והערים, את סדרי בתי המשפט ואת החוקים היסודיים.

ג) למוד הלשון הערבית בכל בתי הספר והלשון האנגלית בבתי הספר העירוניים והתיכוניים במדה כזאת, שתכשיר את הלומדים אותן להשתמש בהן באופן קל בחייהם המעשיים ולמטרות עיוניות.

ד) הקנאת ידיעה רחבה ועמוקה של הגיאוגרפיה של הארצות הסמוכות לארץ־ישראל, כלומר של סוריה, ארם נהרים, ערב ומצרים וכמו כן של תולדותיהם, תרבותם והאתנוגרפיה של תושביהן.

ה) בהתאם להרחבת התכנית ולהעמקת הלמודים – הרחבת בית הספר העממי לתשע שנות למוד במקום שמנה וחלוקו לשתי מדרגות עם תכניות מסוימות לכל אחת:

1) מדרגה יסודית בעלת שש שנים עם תכנית מצומצמת,

2) מדרגה עליונה עם למוד מרוכז בהדגשת הנקודות א–ד.

ו) טפוח מיוחד של ידיעת המזרח ותרבותו הרוחנית והחמרית באוניברסיטה העברית בירושלים.

מאז נכתב המאמר הזה עברו שנות דור אחד. מצבנו המדיני נשתנה מן הקצה אל הקצה. תודות לגבורתו העילאית ולהקרבה העצמית של הנוער שגדל בארץ זכינו למדינה רבונית, אם כי רק בחלק קטן משטח מורשת האבות, ודוקא משום כך עומד וקיים גם בזמן הזה הרעיון המונח ביסודו של מאמרי. ההיסטוריה חוזרת על עקבותיה. כבר קרה פעם, שהעם עלה מהגולה והקים בחסדו של שליט המזרח מדינה קטנה בארץ יהודה בין בית צור מדרום ובין לוד מצפון, והמדינה הקטנה הזאת הלכה והתרחבה בכוחות עצמה עד שהגיעה לגבולות ממלכת דוד ושלמה.

בשנת 1933 עבר מפעל החנוך העברי לרשות כנסת ישראל. רשת בתי הספר גדלה. על זרם ״המזרחי" נוסף זרם העובדים. עם עלות היטלר לשלטון נתעוררה בגרמניה תנועת עלית הנוער, שקלטה במשך עשרים שנה 65,000 ילדים ובני נוער. מפעל מבורך זה התנהל בירושלים על ידי הנרייטה סולד. משנת תרפ“ה נהלתי את בית הספר לבנות ג', שנמצא בבית שכור בתוך חצר גדולה סמוך לרחוב בן יהודה. הצלחתי להעלות את בית הספר הזה לרמה ידועה. בתחילת שנת תרצ”ג חזרתי להנהלת בית הספר למל, שבו מצאתי, לצערי, ירידה בכל השטחים עקב חוסר שלום־בית. מכיון שקשה היה לי להתגבר על המכשולים שהיו בדרכי, הגשתי את התפטרותי למנהל החנוך. ד“ר יוסף לוריא טלגרף אלי מתל־אביב ביום 5.12.32: ״אינני מקבל התפטרותו, חובתו להמשיך בעבודתו”. הוא חזר על דברים אלה בחזרו לירושלים. עמדתי התקיפה שהפתיעה את מחלקת החנוך ואת חבר המורים של בית הספר כאחד, עשתה את פעולתה הרצויה. הצלחתי להשכין שלום ורעות בחבר המורים ולהעלות את בית הספר על הדרך הרצויה. בית הספר שוב קנה לו שם טוב. מספר התלמידות גדל והלך ומספר המורים והמורות הגיע ל־22. שמח אני לפגוש לעת זקנה ושיבה בכל מקום בואי תלמידים ותלמידות לשעבר, שמביעים לי בהזדמנויות אלו את רגשי אהדתם והערצתם, וכן מזכירים לי חברים וחברות בפגישות דומות את עבודתנו ההרמונית המוצלחת בשנים עברו.

בתמוז תרצ“ו, במלאות שמונים שנה לייסוד בית הספר למל על ידי לודויג אוגוסט פראנקל, חגונו את חג יובל הגבורות בהשתתפותם של מנחם אוסישקין, מנהל מחלקת החנוך ונציגי הסתדרות המורים. בהזדמנות זו פרסמתי את החוברת ״אלה תולדות בית הספר להאציל לבית למל”, המשקפת את התפתחות החנוך בירושלים במשך שמונים שנה. כמורה הראשון בארץ, שהנהיג ארבעים ושתים שנה קודם לכן את ההתעמלות כמקצוע־למוד קבוע בבית הספר, הכרזתי בחג היובל על הקמת אולם להתעמלות בחצר בית הספר למל לקידום החנוך הגופני של ילדי ירושלים. שלחתי את חוברת היובל לכל תלמידי בית הספר לשעבר שבארץ ובחוץ לארץ וערכתי ביניהם מגבית, שהכניסה 1800 לא“י. נוסף על סכום זה קבלתי מקרן היסוד 500 לא”י ונגשנו להקמת הבנין. המהנדסים אליעזר ילין, גם הוא תלמיד בית הספר לשעבר, ושותפו א. הקר הכינו את התכניות ונהלו את עבודת הבניה בהתנדבות. בהמשך הבניה ביקר בירושלים ד“ר א. וישניצר, מזכיר חברת ״העזרה”, שהיה אז בדרכו חזרה מאפריקה הדרומית בענין הגירת היהודים ממזרח אירופה. הראיתי לו את מפעלנו בהתהוותו ובקשתי ממנו, שחברת ״העזרה" תשלח לנו את הציוד הדרוש, ואמנם קבלנו ממנה ציוד מלא ומצוין בשווי של 5000 מרק. כך הוקם בכוחות המשותפים של כל הגורמים, שהיו קשורים למוסד חינוכי ותיק זה, “אולם הגבורות”, שלא היה כמותו בארץ. אולם זה משמש מאז בזמנים כתקונם כמקום לתרגילי גוף לילדי בתי הספר ולנוער ״המכבי", ובשעות צרה שימש גם למטרות צבוריות חיוניות. הוא היה מחסן לאגירת מזון ליושבי ירושלים בזמן המצור על העיר ומקלט לפליטי ההפגזות וההפצצות שחזרו ונשנו.

בהקמת מפעל חנוכי זה נסתיימה עבודתי החנוכית המעשית, בת ארבעים ושבע שנים. ביום כ“ג ניסן תש”א, בו ביום שחגונו את חג חנוכת האולם, קבלתי מאת מחלקת החנוך את ההודעה, שהגיע תורי לצאת לפנסיה בסוף שנת הלמודים. לדברי מנהל מחלקת החנוך, ד“ר בנציון מוסנזון, באה הודעה זו בלחץ מחלקת החנוך של ממשלת המנדט, הדורשת לקיים למעשה את חוק הפנסיה הקובע, שמורה או מנהל בית ספר מסיים את עבודתו בבית הספר בגיל של 65 שנה. אני הייתי אז 67 שנה, חברי יוסף מיוחס היה בן 73 וד”ר מיליקובסקי, מנהל בית ספר בתל אביב, בן 70. ערעוריהם של מחלקת החנוך שלנו ושל הסתדרות המורים על פקודה זו בנוגע אלי, שכוחי עוד היה אתי ועוד יכולתי להביא תועלת לחנוך, לא נשאו פרי. קבלתי עלי איפוא, את הדין ופרשתי בתחילת שנת הלמודים תש“ב מהעבודה בתואר ״מנהל כבוד” של בית הספר למל.

קשה היתה עלי הפרידה מהעבודה, שלה הייתי קשור רוב שנות חיי. מחבר המורים, שאתם עבדתי בהרמוניה שלמה במשך שנים ומהתלמידות, שאת כל אחת מהן ידעתי על מעלותיה ועל חסרונותיה. מאידך גיסא יכולתי מעכשו להתמסר כולי לסדור החומר לאנציקלופדיה הטופוגרפית ההיסטורית ״ארץ־ישראל", שלשם זה הייתי צריך לעבוד ימים רבים בספריות ובארכיונים. באותו זמן המשכתי לפרסם מאמרי מחקר ומאמרים על הארץ ועל ירושלים ובעיותיהן ולא הזנחתי גם את העבודה הצבורית, שלה הייתי קשור מאז ומתמיד.

 

מצב הבטחון בארץ נתערער    🔗

הרברט סמואל ידע לנהל את הארץ בחכמה ובתבונה, לרכך את היצרים של הערבים, לתווך בין הדעות השונות של המפלגות המדיניות ובין ההשקפות המנוגדות של הקבוצים הדתיים השונים. הנציב העליון פילד־מרשל לורד פלומר, שבא במקומו, היה אמנם כאיש צבא תקיף בדעתו, אבל לא נמנע גם מלעשות ותורים לשם שווי משקל. עמדתו זו של הנציב העליון עודדה את מופתי ירושלים, חג' אמין אל־חוסייני, שהגביר את פעולת ההסתה ההרסנית. הלאומנים הערביים הרימו ראש, והפקידים וכוחות הבטחון הבריטיים הוכיחו את חולשתם כלפיהם. כבר בתחלת שנת תרפ“ח הוצאו גזרות חדשות על העליה. מקרי התנפלות של ערבים קרו בכל הארץ. תקרית חמורה היתה בירושלים, כשקצין המשטרה דף צוה בערב יום הכפורים תרפ”ט (24 בספטמבר 1928) להסיר בכוח את יריעת הבד, שהתקינו היהודים ברחבה שלפני הכותל המערבי כמחיצה בין הגברים ובין הנשים, כנהוג בבתי הכנסת. הערבים ראו במעשה זה אות להתנגדות ליהודים. הם הקימו בכניסה לרחבה קיר ובו שער, ששמש מעבר למוגרבים המוסלמים שוכני השכונה שמאחורי הרחבה, שם קרא המואזין חמש פעמים ביום בקול רם לתפלה והפריע ליהודים בתפלתם, וכדי להכעיסם עוד יותר, ערכו שם דרוישים את טכס ה״זיכּר" והקימו רעש בתופים ובחלילים.

מצב הבטחון הורע בתקופת נציבותו של ג’ון צ’נסלר (1929–1931). ההסתה נמשכה ביתר שאת, והתפרעות הערבים הגיעה לשיאה בשבוע הדמים י“ז־כ”ב באב תרפ“ט. מבצע הרצח והשוד התחיל בירושלים בצהרי יום שישי כשיצאו הערבים מהתפלה בצבור במסגד אל־אקצא. המשטרה הבריטית והערבית עמדה מנגד, ודבר זה עודד את הרוצחים הערביים שקראו בהמשיכם במלאכת ההרס והחורבן: א־דולה מענא!” (הממשלה אתנו). המרכז המסחרי הגובל ברחוב ממילא הותקף ונשדד. מפחד מפני הרוצחים עזבו רוב היהודים, שישבו בעיר העתיקה מדור דור את בתיהם ויצאו אל מחוץ לחומות. פרברי העיר החיצוניים הותקפו גם הם. אנשים נרצחו, הבתים נשדדו, ספרי תורה ותשמישי קדושה נשרפו. בסכנת נפשות הועברו הנשים והילדים לשכונות שבמרכז העיר. פליטי המהומות בירושלים התהלכו נבוכים ונדהמים, 9000 פליטים השתכנו בבניני בתי הספר, הותקפו ונחרבו המושבות הר־טוב, חולדה, כפר אוריה ובאר טוביה. במוצא נרצחה כל משפחת מקלף. בחברון נשחטו בדם קר 59 יהודים, בהם כל תלמידי הישיבה הגדולה, ומאה אנשים נפצעו. ספרי תורה ותשמישי קדושה נשדדו או נשרפו. קציר שבוע הדמים היה 123 הרוגים, 332 פצועים קשה, ומאות בתים נשדדו ונחרבו. גם בין הערבים המתקיפים נפלו חלל 116 איש, ונפצעו 232 איש. בראש המסיתים לפרעות עמדו בני משפחת החוסיינים, מוסא כאזם פאשה, יו"ר הועד הפועל הערבי, ומופתי ירושלים אמין אל־חוסייני, ששלט על ההקדש המוסלמי. ראש העיר ראגב א־נשאשיבי, שבפוליטיקה הערבית הפנימית היה מתנגד לחוסיינים, לא נקף אצבע להשקיט את הרוחות.

על אף המצב החמור בו נמצא אז הישוב היו בתוכנו אנשים רודפי שלום כד“ר מגנס, רוברט וולטש והוגו ברגמן, שהביעו את הדעה, שאפשר למצוא שפה משותפת עם הערבים. ד”ר הקסטר שנשלח לירושלים מטעם ארגון העזרה האמריקאית, לא התחשב בדעותיהם של הועד הלאומי ושל הועד הפועל של ההסתדרות הציונית. לעומתם העמידו את עצמם פקידים בריטיים וארבעים סטודנטים של הפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת אוקספורד לרשות המשטרה להגנה על היהודים. סוף סוף נקטה ממשלת המנדט באמצעים תקיפים נגד הפורעים, צבא עזר הובא ממצרים, אניות מלחמה באו ממלטה והוכרז עוצר בכל הארץ. היהודים ארגנו את ההגנה העצמית, שקראה לעזרת העם על ידי העם. מאידך גיסא פרסמה ממשלת המנדט באותה שנה את הספר הלבן, שהגביל את זכויות היהודים לעליה לארץ ולרכישת קרקעות, כגזרות שגזר השולטן עבד אל־חמיד בשעתו.

בסוף שנת 1932 הציע האמיר עבדאללה לחבר הועד הפועל של הסוכנות היהודית י.ה. פרבשטיין להחכיר שטח קרקע של 70,000 דונם מעבר לירדן סמוך לגשר אלנבי. לאחר שהועד הפועל הסכים להצעה, יצאו פרבשטיין ועמנואל ניומן אל עבר הירדן. שם נפגשו בחמישי לינואר 1933 עם האמיר עבדאללה בבית על יד גשר אלנבי והוא חתם על חוזה חכירה של השטח המוצע להתישבות יהודים לתקופה של 99 שנים. נציגי הועד הפועל פרבשטיין וניומן השלישו 500 ל"י בתורת אופציה, והאמיר נשא נאום נלבב על יחסי ידידות, שצריכים להתקיים בין הערבים ובין היהודים והביע את תקוותו שהחוזה הזה יועיל, ליצירת אוירה ידידותית בארץ־ישראל ובעבר הירדן גם יחד. המאורעות שבאו לאחר מכן עשו את התכנית הזאת לאל.

 

התקדמות הישוב היהודי וקנאת הערבים    🔗

עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה והרעת המצב ברומניה ובפולין גדלה העליה מארצות אלו במידה ניכרת. בשנים 1925 – 1933 עלו 134,540 יהודים. ביניהם בעלי הון ורמה תרבותית גבוהה. עם גידול העליה גדלה התעסוקה במלאכה ובתעשיה, בחקלאות ובבנין, ירושלים החדשה התרחבה והלכה. ומספר יושביה היהודים הלך הלוך ורב. בשנים 1926–1936 נבנו שמונה עשרה שכונות יהודיות חדשות בתוך שטח של 50 קמ“ר עד סנהדריה ותל ארזה בצפון, בניני האוניברסיטה ובית החולים ״הדסה” על הר הצופים מצפון־מזרח, רמת־רחל מדרום ובית וגן ואחוזת בני ברית ממערב. לפי המפקדים של 1922 ו־1931 ואומדן הממשלה משנת 1936 ישבו בירושלים:

האוכלוסיה הכללית גדלה בארבע עשרה שנים אלו כמעט יותר מפי שנים. ואילו אחוז התושבים היהודים גדל בהרבה לעומת התושבים האחרים. רובם של העולים החדשים יוצאי ארצות אסיה ואפריקה וכן גם העולים מארצות מזרח אירופה הדבקים במסגרת היהודית העתיקה פנו לירושלים עיר הקודש, שבה מתגלם, לפי השקפתם, הרעיון של מצוות ישוב ארץ־ישראל. בירושלים התרכזו כל מוסדות הבית הלאומי היהודי: הסוכנות היהודית, הנהלת ההסתדרות הציונית, כנסת ישראל והועד הלאומי, הרבנות הראשית, מחלקת החנוך של הועד הלאומי, האוניברסיטה העברית, מוסדות מחקר, כגון ועד הלשון והחברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בית הנכאת בצלאל, ישיבות, בתי מדרש למורים, בתי ספר למוסיקה, מוסד ביאליק ומוסד הרב קוק להוצאת ספרים, מרכז ״הדסה" ומוסדות הצדקה של הישוב הישן. ירושלים לא רק היתה למרכז הדתי של יהדות העולם כי אם גם למרכז תרבותי לכלל ישראל.

באותו זמן גדלה תל־אביב, העיר העברית הראשונה, שבה התרכזו המסחר והתעשיה של הארץ, פי חמשה, חיפה, שהיתה לפני מלחמת העולם הראשונה עיר ליבנטינית טיפוסית קטנה לרגלי הכרמל, נעשתה עיר החוף הראשית. היהודים הקימו במורד הר הכרמל את העיר היהודית ״הדר הכרמל" מסביב לטכניון העברי ובנו שכונות וחוילות על הר הכרמל. גם ההתישבות החקלאית התרחבה והלכה בממדים גדולים. מאז כונן שלטון המנדט עד שנת 1936 נוסדו 138 ישובים חקלאיים חדשים בהר, בעמק ובשפלה, ביהודה ובשומרון, בגליל, בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. גם במושבות הותיקות נוספו מתישבים רבים.

הערבים נהנו במדה רבה מהתקדמות הישוב היהודי. האפנדים בעלי הקרקעות הרויחו כסף תועפות ממכירת אדמותיהם השוממות מזה מאות בשנים. התפתחות התעשיה והמסחר, התנועה בנמלי הארץ והבניה בעיר ובכפר וסלילת כבישים העסיקו אלפי פועלים ערביים, שבאו גם מעבר הירדן מזרחה. הפרדסנות המפותחת תודות לשיטות העיבוד החדשות שהנהיגו היהודים, העשירה את בעלי ההון הערביים. החקלאים הערביים שפרו את משקיהם לפי שיטות העבודה של החקלאים היהודים. מפעלי הפתוח החקלאי והמלחמה במלריה שנעשו במושבות היהודים השפיעו לטובה גם על הערבים היושבים בשכנותן. המוסדות, שנוסדו בהון יהודי, שרתו גם את הערבים. בקרן, שתרם הנדבן היהודי כדורי נוסד בית ספר חקלאי יהודי בכפר תבור ובי“ס חקלאי ערבי בטול כרם. בתי החולים שבערים והמרפאות שבמושבות היהודיות טפלו גם בחולים ערביים ותרמו תרומה חשובה להבראתם ולרבוי הילודה בקרבם. ההשפעה הכללית של העליה היהודית על שפור תנאי החיים של הערבים מתבטאת גם בעובדה. שבתקופה שבין המפקד של שנת 1922 ובין המפקד של שנת 1931 גדלה בהרבה האוכלוסיה הערבית בערים המאוכלסות יהודים, בחיפה ב־86, ביפו ב־62 ובירושלים ב־37 אחוזים, ולעומתן היה גידול האוכלוסיה בערים ערביות טהורות, כגון שכם וחברון, רק 7 אחוזים ובעזה אף פחות משני אחוזים. על אף כל אלה היו עיניהם של הערבים צרות ביהודים. תקוותיו של הנציב העליון ארתור ווקופ ידיד היהודים (20 בנובמבר 1938–1931) להרגעה ולעבודה משותפת בין היהודים והערבים נתבדו. בכ”ז בניסן תרצ"ו (1936) פרעו שוב פרעות בישובי היהודים בכל הארץ. מפחד מפני הפורעים זנחו יהודי ירושלים את הרבעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה. וגם ברובע היהודי הצטמצם הישוב. בכניסה לרחוב היהודים הוצבה חומת ברזל עם שער ובריח, שהועברה כעבור זמן מה אל אמצע הרחוב. את חצרות המגורים של היהודים ואת בתי העסק שלהם תפסו הערבים. רק מעטים מילידי העיר העתיקה, שאבותיהם ואבות אבותיהם ישבו בה. החזיקו בה מעמד עוד זמן מה.

 

מבוכת שלטון המנדט מעוררת לחידוש הפרעות ביהודים    🔗

ממשלת בריטניה היתה במבוכה. היא שלחה בזו אחר זו ועדות שונות לברר על המקום את הבעיות השנויות במחלוקת ולהציע הצעות לפתרונן. בנובמבר 1936 באה לירושלים הועדה המלכותית לעניני ארץ־ישראל, הידועה בשם ״ועדת פיל" ע“ש יושב־הראש שלה, במטרה לערוך תכנית של חלוקת הארץ לשתי מדינות, למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בדו”ח שלה, שנתפְרסם ביולי 1937, מציעה ועדת פיל להכליל במדינה היהודית קטעים צרים, שהיו מיושבים אז יהודים: את ארץ־הירדן הצפונית ממתולה עד מדרום לים כנרת, עמק יזרעאל, השרון והשפלה, פרט למובלעת רחבה יפו־ירושלים, על מנת שיפו תשמש עיר חוף למדינה הערבית, שתהיה מורכבת מחלקים של הארץ, המיושבים ערבים בלבד. הגליל והנגב וחיפה ונמלה ישארו גם להבא בשלטון המנדט. התכנית הזאת נדחתה מטעם הממשלה הבריטית כבלתי יעילה. בינואר 1938 העלתה הממשלה בלונדון תכנית לחלוקת ירושלים לרשויות מקומיות שונות. במקומו של ווקופ נתמנה הירולד מקמייקל לנציב עליון. ביולי אותה שנה הופיעה בירושלים ועדת וודהיד (J. H. Woodhead) לחלוקת ארץ־ישראל. אני העמדתי אז לרשות הסוכנות היהודית העתק של הרצאתי על ״ירושלים הבנויה" ותזכיר על ״ירושלים החדשה“, ששימשו חומר לתזכיר שהגישה הסוכנות היהודית לועדת החלוקה. הצעותיהן ותכניותיהן של ועדות החלוקה, שבודאי לא היו עשויות לספק את דרישותיהם הצודקות של היהודים לקביעת מעמד מדיני רבוני ובלתי תלוי לבית הלאומי היהודי, שימשו בכל זאת חומר נפץ לתעמלנים הערביים, שעוררו את ההמונים למהומות חדשות, שנשנו בשנת 1936 ונמשכו עד 1939. כשפרסמה ממשלת המנדט את ״הספר הלבן”, שלפיו הוגבלו זכויות היהודים, הוגבלה או גם הופסקה העליה היהודית ודוכאה בכוה תנועת ההעפלה. בשנת 1940 נתפרסם חוק הקרקעות, שהגביל את זכויות היהודים לרכוש קרקעות בתוך השטחים המיושבים יהודים בלבד ואסר עליהם במפורש לקנות קרקעות בשטחים רבים אחרים בארץ. בשנים אלו היתה העליה בתהליך של ירידה מתמדת. בשנת 1941 עלו 744 איש בלבד.

 

פרשת ההעפלה וארגון המרי היהודי    🔗

בשלוש השנים 1936–1939 של הטרור הבלתי מרוסן של הערבים התאזרו מוסדות היהודים עוז ויסדו חמישים וארבעה ישובים חקלאיים חדשים, ברובם במקומות מרוחקים ממרכזי הישוב היהודי וקרובים לגבולות לבנון סוריה ומצרים. בפרוץ מלחמת העולם השניה החריף המצב בארץ. צוררי ישראל הערביים מצאו שותפים לרצח ולהרס במחנות הצוררים באירופה. אמין אל־חוסייני, המופתי לשעבר של ירושלים, הצטרף להיטלר ולמוסוליני ומצא מפלט בברלין, ומשם יצאה הפקודה להתקיף את הישוב היהודי בארץ־ישראל. ביום ו' באלול ת“ש ( 9.9.1940 ) הפציצו מטוסים איטלקיים את תל־אביב. בהפצצה זו נהרגו 117 איש. מחשש מפני נקמת דם ההרוגים הקפידו עתה שלטונות המנדט ביתר שאת על העליה. הם מנעו מהעולים שבאו באניה ״פטריה” לעלות על החוף. האניה טובעה בים ומאתיים נוסעיה נספו. בתשיעי לדצמבר 1940 נשלחה אנית המעפילים ״אטלנטיק" עם 1300 נוסעים למאוריציוס, ובג' באדר תש“ב (24.2.42) טבעה בים השחור האניה ״סטרומה” על 750 נוסעיה היהודים יוצאי רומניה. ההתעללות בחיי עם ישראל הגבירה את תנועת המרי בקרב הישוב היהודי, ועל אף העין הפקוחה של המשטרה העוינת הסתננו מעפילים בדרכים שונות לתוך הארץ.

יהודי ארץ־ישראל נענו לפנית ממשלת המנדט והתגייסו לצבא הבריטי. בני הנוער הארצישראלי ראו בזה חובה קדושה להלחם בשלטון הרשע של הנאצים והפשיסטים. בתקופה השניה של המלחמה פנתה הסוכנות היהודית למתנדבים, ובתקופה השלישית כשהסכנה היתה צפויה גם לארצנו שתפול בידי צבא היטלר, אף הטילה הסוכנות היהודית חובה להתגייס לבריגדה העברית, שנלחמה ליד צבאות הבריטים באפריקה הצפונית.

כתגמול לעזרה, שהגישו המתנדבים היהודים לצבא הבריטי, הוחזרו לארץ גולי מאוריציוס, והמעפילים שהיו במאסר בארץ שוחררו. אולם הידיעות על השואה הנוראה, שהביא היטלר על יהדות ארצות אירופה ומאידך גיסא התעלמותם של הממשלה הבריטית ושלטונות המנדט הארצי ישראלי מהקמת המדינה היהודית הגבירה את תנועת המרי של צעירי ישראל, שהגיעה לשיאה בשנת 1944/45. הם התנקשו בחיי הנציב העליון מקמייקל, שעזב את הארץ, ובמקומו בא גנרל קאנינגהאם. כשהתקיפו את מרכזי המשטרה, הכריזה הממשלה עוצר. הצבא תפס את בניני הסוכנות היהודית בירושלים והעביר את חברי הנהלת הסוכנות (הרב י.ל. הכהן פישמן [הרב מימון], משה שרתוק [שרת], יצחק גרינבוים, דוב יוסף ודוד רמז) למחנה הסגר בלטרון. מעשה זה עורר את ארגוני המחתרת שלנו להגביר את המלחמה בשלטון הזדון. ביום 22 ביולי 1945 הכניסו חמרי נפץ לתוך משרדי הממשלה המרכזית בבנין מלון המלך דוד, ובהתפוצץ הבנין הגדול נספו בין היתר גם פקידים יהודים.

המרי נמשך גם בשנת 1946. הממשלה החזיקה את אסירי ציון במאסר, ערכה חפושים בערי הארץ ובמושבותיה. אסרה 2000 איש, גזרה מחדש על איסור העליה וגרוש המעפילים. אנית מעפילים, שהגיעה באותה שנה לחוף הארץ, גורשה לקפריסין, ששם הקימו להם הבריטים מחנה הסגר.

אולם נצח ישראל לא ישקר. על אף הטרדות, הצרות והיסורים נוסדו במשך שנות מלחמת העולם השניה 64 נקודות ישוב חדשות בגליל, בשרון וביהודה. חלוצינו חדרו גם לתוך שטחים, שהיו עד אז מרוחקים מהישוב היהודי. בשנת 1943 נוסדו כפר עציון, הישוב היהודי הראשון בהרי חברון, גבולות ובית אשל סמוך לבאר־שבע, ובמוצאי יום כפור תש“ז (1946) הוכרז על ״פעמי תש”ז" והוקמו בבת אחת אחת־עשרה נקודות ישוב חדשות בדרום ובנגב.

המלחמה השניה, שניתקה את דרכי סחר החוץ, הביאה שפע כלכלי לארץ. התעשיה, שיצרה את הצרכים החיוניים עבור הישוב, הארצות השכנות וצבא בנות הברית שבמזרח, פרחה והתעסוקה היתה רבה. עמדת הסוכנות היהודית והועד הלאומי התחזקה, וגם הסתדרות העובדים נעשתה אז גורם חשוב בחיי הישוב. צעירי ישראל, שהתגייסו לצבא במלחמת העולם השניה ונלחמו בשורות מעצמות הברית, הוו את הגרעין לצבא ההגנה לישראל.

 

בעית ירושלים    🔗

עם סיום המלחמה שבה ממשלת המנדט לחפש דרכים לפתרון בעית הארץ בצורה שתספק את דרישות היהודים והערבים גם יחד. ירושלים כעיר הקדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים עמדה אז במרכז הבעיות. מזה שנים אחדות היתה הנהלת העיריה נתונה בידי ממונים זרים, שלא היתה להם גישה נבונה לעיר וליושביה. ביולי 1945 מסר הנציב העליון לסיר ויליאם פיצג’רולד, נשיא בית המשפט העליון בירושלים, את התפקיד לעבד תכנית להנהלה יעילה של עירית ירושלים. בדו“ח של ממשלת פלשתינה (א"י), שנתפרסם באוגוסט 1945, סוקר סיר ויליאם בקיצור נמרץ וממצה ובצורה אובייקטיבית את תולדות העיר ירושלים מימי דוד המלך ועד ההווה ואת מידת קדושתה בעיני היהודים, הנוצרים והמוסלמים. הוא מבליט את כסופי היהודים על נהרות בבל: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. חצי מיליון יהודים יושבים בארץ מדן ועד באר שבע בזכות, שהמנדאט של חבר הלאומים הקנה להם. בעיני היהודים אין זו התישבות קולוניזטורית, כפי שאנו מבינים את המונח הזה, אלא שיבה לארץ מולדתם, כדי לקבל לידיהם את מורשת האבות. הבדל זה לגבי האחרים נודעת לו חשיבות, שכן הוא נוקב ויורד אל שרשי הבעיה. בירושלים מהוים היהודים 61% מכלל האוכלוסיה, ויש להם הזכות המלאה לדרוש לעצמם את ראשות העיריה אבל פקודת העיריות, שהוטלה על ירושלים בשנת 1934 לפי חוק השלטון המקומי הדמוקרטי האנגלי ״אחרי רבים להטות“, נכשלה מפני שהערבים אינם מבינים או שאינם רוצים להבין דמוקרטיה מהי. גם הנוצרים המקומיים, שבכל הדורות היו היחסים ביניהם לבין המוסלמים מתוחים, תומכים עכשיו בעמדת הערבים המוסלמים, מכיון שהשינוי יכול להיות לטובת היהודים, והם טוענים, שדבר מינוי ערבי מוסלמי לראש העיר נתקדש על ידי המסורת ואין לותר עליה. הואיל ותושבי ירושלים לא ימצאו אי־פעם שפה משותפת ביניהם, מציע פיצג’רולד לחלק את שטח השיפוט של ירושלים מבחינה גיאוגרפית לעיריה יהודית, לעיריה ערבית ולאזור אדמיניסטרטיבי, שבראשו יעמוד לא יהודי ולא ערבי. לפי תכניתו, המסומנת במפה המצורפת לדו”ח, נקבע לשטח השיפוט של העיריה היהודית אותו חלק של ירושלים החדשה, שבו בנויות השכונות היהודיות ממערב לחומות העיר העתיקה, החל מהשכונות ימין משה, נחלת שבעה ונחלת שמעון ממזרח ועד יפה נוף ובית וגן ממערב. כשטח שיפוט של העירייה הערבית נקבע החלק הצפוני־המזרחי והדרומי של העיר החדשה, שבו נכללות גם השכונות היהודיות תלפיות, ארנונה ומקור חיים, חות הלמוד ורמת רחל. לכל עיריה תהיה מועצה, שחבריה ייבחרו בבחירות חשאיות ע“י תושבי אותו אזור, וכל מועצה תבחר מבין חבריה יושב ראש ותדאג לצרכים הכלכליים והתרבותיים של האזור. כל העיר העתיקה והשטח ממזרח לה, היינו נחל קדרון והר הזיתים על בתי הקברות של היהודים, הר הצופים עם בניני האוניברסיטה ובית החולים ״הדסה” והשטח שנועד לקרית האוניברסיטה, ייכללו באזור האדמיניסטרטיבי. יושב ראש המועצה האדמיניסטרטיבית ימונה על ידי הנציב העליון בתואר ״האדמיניסטרטור של ירושלים“. מועצת האזור הזה תהיה מורכבת מארבעה ארבעה נציגים של שתי העיריות, שייבחרו בכל שנה מבין חברי מועצותיהן. מועצת האזור האדמיניסטרטיבי תנהל גם את העניינים המשותפים לשתי העיריות ולאזור האדמיניסטרטיבי כגון אספקת מים, חשמל וכו'. בשאלות היסטוריות מסורתיות הנוגעות לשטח האזור האדמיניסטרטיבי לא יחליטו חברי המועצה של אזור זה, כי אם האדמיניסטרטור בצרוף שני חברים לא יהודים ולא ערבים, שימונו ע”י הנציב העליון. מחבר ההצעה משאיר פתח פתוח לאפשרות של הרחבת תחומי העיריות או תקונם, אם יהיה צורך בכך, בצו הנציב העליון במועצתו.

 

שאלות חלוקת הארץ וההחלטה על בינאום ירושלים    🔗

השואה, שהביא היטלר על יהדות אירופה וחורבן קהלות היהודים עוררו חוגים רחבים בארצות הברית לבוא לעזרת שארית הפליטה על ידי הגירה לארץ האבות. בינואר 1946 מינו ממשלת ארצות הברית וממשלת בריטניה ועדה אנגלו־אמריקאית לשם חקירת הפרובלימות של יהדות אירופה ושל ארץ־ישראל

(Anglo-American Committee of Enquiry regarding the problems of European Jewry and Palestine).

לאחר בקורה בארצות אירופה באה ועדה זו במרס אותה שנה לירושלים. לאחר חקירה ודרישה בירושלים ובכל ארץ־ישראל ובארצות השכנות באה הועדה לכלל דעה, שיש להקים בארץ־ישראל מדינה, שתהיה לא יהודית ולא ערבית כי אם מדינה באחריות בינלאומית (International Guarantee). באביב 1947 נשלחה לירושלים מטעם או“ם ״הועדה לקביעת עובדות”. אני הגשתי גם בפעם הזאת לסוכנות היהודית תזכיר מפורט בשם ״בעיני הועדה לקביעת עובדות“, שבו תארתי את מראה הארץ לפני ההתישבות היהודית החדשה ואת הברכה שהביאה העליה היהודית לארץ ולכל יושביה. הועדה הזאת הציעה שתי תכניות: תכנית רוב היתה חלוקת הארץ לשתי מדינות עם אחוד כלכלי, ותכנית המעוט היתה מדינת־ברית ארצישראלית. לפי שתי התכניות האלו תהיה ירושלים מובלעת בינלאומית, שתקיף שטח של 120 קמ”ר לערך ותכלול בצפון את שעפאט, במערב את עין כרם ומוצא ( קלוניה), בדרום את ברכות שלמה ועין עיטם (ארטאס), המכלכלים במימיהם את ירושלים, ובמזרח תגיע עד שפת מדבר יהודה מעבר לאבו דיס ולאל עזריה. תכנית המובלעת הזאת היה בה מלכתחילה משום פגיעה באינטרסים של היהודים, כי בסוף שנת 1946 ישבו בתוך גבולות שטח השיפוט של עירית ירושלים, לפי אומדן הממשלה, 164,440 נפש, מהם היו:

יהודים 99,320 נפש = 60.40%

מוסלמים 33,680 נפש = 20.48%

נוצרים 31,330 נפש = 19.06%

אחרים 110 נפש = 0.06%

ליהודים היה איפוא בעיר ירושלים רוב גדול לגבי כלל האוכלוסיה, ואילו ע“י הרחבת אזור המובלעת והכללת מספר עיירות וכפרים ערביים בתוכו היו מתוספים 23,000 מוסלמים ו־15,000 נוצרים לערך, וע”י כך היתה כף המאזנים מוכרעת לרעת האוכלוסיה היהודית.

בטיול עם תלמידות ביה"ס למל בשנת 1935

חלוקת פרס אוסישקין תש"ח עם הופעת כרך א' של האנציקלופדיה “ארץ ישראל” משמאל לימין: ש. אוסישקין, גב' פרס, המחבר, צ. ויסלבסקי, פרופ' קלוזנר, א. גרנות, ש. זקיף, מ. שמיר, גב' שמיר

נשיא “בני ברית” העולמי, פיליפ קלוצניק מקבל מידי המחבר את האנציקלופדיה ״ארץ־ישראל" בעת בקורו בארץ בשנת 1955

ביום 29 בנובמבר 1947 נפל בלייק סקסס הגורל על עתידה של ירושלים. עצרת האומות המאוחדות החליטה, בנוכחותם של נציגי 57 אומות ברוב דעות גדול, לחלק את ארץ־ישראל לשתי מדינות עצמאיות, למדינה ישראלית ולמדינה ערבית, וקבעה לירושלים, בהתחשב במצבה המיוחד כעיר קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, מעמד של עיר בינלאומית.

 

חששותי לעתידה של ירושלים העתיקה    🔗

מאז החריפו פרעות הערבים בירושלים ורוב היהודים יושבי העיר העתיקה מדור דור יצאוה, הייתי מתיחד מדי פעם בפעם, אחת לחודש או לחודשיים, עם המקום שם עמדה עריסתי ואמא שרה לי שירי ערש. עברתי יחידי ברחובות העיר והסתכלתי בבתיה, הצצתי בחטף לתוך חצרותיה ולבי נקפני. הרי הן אותן החצרות, שבכל ערב שבת היו עקרות הבית מלבישות אותן מחלצות לכבוד שבת מלכתא, ועכשיו הן טובעות בלכלוך ובזוהמה של יושביהן הערביים, שתפסו את מקומות שוכניהן היהודים. רחוב היהודים הולך ומצטמצם, מחיצות הברזל, שהוצבו בשנות המהומות 1936–1939 כגבולות לתחום המושב של היהודים בהתחלת הרחוב, שם תפשו הערבים את חנויות היהודים, הועברו בזמן האחרון עוד יותר לתוך לבו של הישוב היהודי, ואף מעבר לשער הברזל יש וערבים תפשו את החנויות שהיו קודם ליהודים. אותו רחוב, שהיה הומה מאנשים רבים, עכשיו רק פה ושם עובר בו אדם.

חצר ״החורבה" מעורר בי זכרונות מימים עברו. הנה ממול לכניסה הקמורה לחצר מתרומם בית הכנסת ״בית יעקב" במלוא הדרו ותפארתו על חלונותיו הגדולים בשמשותיהם הצבעוניות ועל כיפתו הגבוהה ועל ארון הקודש הנפלא, מעשה ידי האמן הירושלמי ר' מרדכי שניצר. לפני תשעים שנה, בזמן שהנוצרים הקימו על חורבות ירושלים ועל עיי המפולת מנזרים וכנסיות מפוארים, בנו היהודים בהתלהבות של קדושה את בית הכנסת לתפארת בחורבת ר' יהודה החסיד. יושבי ירושלים, אנשים ונשים, זקן וטף חשבו זאת לצדקה להם להשתתף בבנין מקדש מעט זה, מי בטיט ומי באבנים. ואף כי מרובים היו בתי הכנסת ובתי המדרש בעיר העתיקה, היה בית הכנסת של ״החורבה“, ביחוד בשבתות ובמועדים, מלא מפה לפה מתפללים, והחזן, ר' שלמה ברדקי, היה משמיע בו את זמירותיו בלוית מקהלת משורריו. סיפר לי יהודי מביאליסטוק, שפגשתיו באחד מבקורי בבית כנסת זה, כי לפני עשרים ושלוש שנים הקימו בעירו בית כנסת לתפארת כתבניתו וכמתכונתו של בית הכנסת שבחורבה. לא נודע לי, מה היה גורלו של בית הכנסת המפואר בביאליסטוק בתקופה החדשה, אבל בית הכנסת שלנו המרהיב עין במראהו גם היום, הוא אבל וחפוי ראש. בימי חול דלתותיו הגבוהות והרחבות סגורות, ואילו בשבתות ובמועדים מתכנס בו בצמצום מנין אחד של מתפללים. בחג שמחת תורה תש”ח, שבועות מעטים לפני קבלת ההחלטה בעצרת או“ם על בינאום ירושלים, באתי עם בני חיים ז”ל לתפילה בבית הכנסת הזה. היינו בסה"כ שבעה עשר איש, ובתוכם בני הרב כהנא, רבה של העיר העתיקה, הגרים מחוץ לחומות, אני ובני ואחד מתושבי העיר העתיקה לפנים, הגר עתה מחוץ לעיר ואשר עשה לו לחוק לבוא בכל שבת לבית הכנסת הזה, כדי למלא את החסר למנין.

חצר “החורבה”, שבמשך מאה שנה היה פועם בה בחוזקה לב הישוב היהודי־האשכנזי בתורה ובתפילה ובעסקנות צבורית, שקט מחריד ישרור בו בזמן הזה. לא טוב ממנו המצב בבית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי. אגדה אחת מספרת, שבית הכנסת הנקרא על שם התנא, שהציל את תורת ישראל בזמן חורבן הבית, נבנה בימי הח’ליף עלי, חתנו של מוחמד, וברשותו. אם יש שמץ של אמת באגדה זו, הרי נבנה בית כנסת זה, אם לא כולו הרי לפחות חלק ממנו, לפני היבנות המסגדים המפוארים של הר הבית. ארבעה הם בתי התפילה המחוברים יחד על ידי מסדרון בשטח של שנים על שנים מטרים. הוד קדושת העבר המזהיר חופף עליהם. בין כתליהם הוכתרו משך מאות בשנים ״הראשונים לציון“. הם היו הומים מקהל מתפללים מהשכמת הבוקר עד אחרי שקיעת החמה. לזקני העדה עוד זכורות חגיגות שמחת בית השואבה והדלקת הנרות בליל ל”ג לעומר ובלילות ״שלום זכור" בבתי תפילה אלה. כל זה עבר וחלף ואיננו, ובתי הכנסת סגורים על מסגר. רק בבית התפילה ״קהל גדול" מתכנס מנין מצומצם לתפילה. שבתו החיים הסואנים של עדת הספרדים הותיקה בליבו של הרובע היהודי.

לא רחוק מכאן מתנוסס כאילו לרקיע בית הכנסת המפואר ״תפארת ישראל" הידוע בשם בונהו בית הכנסת ניסן בק. חלונותיו נשקפים על פני העיר וההרים העוטרים אותה, ואם תעלה על גגו ותסובב את כיפתו העגולה, תיהנה ממראה שאין דומה לו בשום מקום בעיר העתיקה. מחלל בית הכנסת הזה נעלמה הנעימה החסידית המלבבת של תפילת קבלת שבת, נדמו קולותיהם של מאות המתפללים, שהיו בוקעים ועולים עד לשמים. שקט של אבל שורר גם במקדש מעט זה ומסביב לו. באותו חג שמחת תורה הלכתי עם בני אחרי סדר ההקפות בבית הכנסת של ״החורבה" אל ביהכ“נ ״תפארת ישראל”. מצאנו שם קומץ של יהודים חסידים, ששמחו לקראתנו כמוצאי שלל רב. הם ערכו את ההקפות בהתלהבות חרישית כשעיניהם סגורות וזרועותיהם מאמצות ומחבקות את ספרי התורה והם רוקדים רקודי רפאים ומזמרים זמירות בקול ענות חלושה.

מרחוב היהודים עולים במדרגות רחבות לרחוב המקביל לו, הנקרא רחוב חב“ד על שם בית הכנסת של חסידי חב”ד, שנבנה בנדבת נדיב ממשפחת ששון בבומבי שבהודו ממוצא בגדדי. כמו שרבים היו בתי הכנסת ובתי המדרשות בעיר העתיקה, שהוקמו והוחזקו על חשבון נדיבים ממשפחה זו או אחרת מבבל או ממוצא בבלי. ההקדשה החרותה בלוח האבן השקוע בקיר המערבי של בית הכנסת דוגמה היא להרבה הקדשות בבתי כנסת ובישיבות בעיר העתיקה, וזו לשונה:

“חסדי ה' אזכיר תהלת ה' אשר זכנו ה' לבנות בית הכנסת חדשה וקרינו אותה כנסת אליהו ת”ו¹⁵ מכסף קדשים אשר הוזיל מכיסו מעלת הגביר השר סי' סי‘¹⁶ אליהו דוד ששון הי"ו¹⁷ מעי״ת¹⁸ במביי לעילוי נשמת המרוחמת אשתו הכ’ והצדקת סי' לאה בת פרחה תנצב“ה ע”י מעלת ה“ה הש‘¹⁹ הר’ בנימין הר' שלמה יחזקאל יאודה הי”ו ובהשתדלות הרב מו“ה שניאור זלמן הר' מנחם הי”ו לשם כוללנו חב“ד הי”ו ועל הטוב יזכר שם המקדיש ושם מעלת כבוד אחיו השר והטפסר סיר עבדאלה ושם מעלת כבוד אחיו הגבירים הי“ו וכל בני משפחתם ירום ויגבה כוכב מערכתם ובטוב יבלו ימיהם ושנותיהם בנעימות עד כי יבוא שילה כיר”א²⁰ והיה זה חדש מנחם שנת תרט“ל²¹ לפרט יבא אליהו ויבשרנו א”ס:²² ונתחייבנו לעשות השכבה להמרוחמת סי' לאה הנז' בכל שבתות ויו“ט ומי שברך לסי' אליהו הי”ו וכבוד משפחתם הי“ו. מודעה לכל מי שימכור או ימשכן הבית הכנסת הזה הקונה והמתמשכן הם בנח”ש²³ והשומע לנו ישכון בטח. א“ס”.

רובן ככולן של החצרות ברחוב זה, הידוע כרחוב של יהודים בשם א־רישה מתוך תעודות עתיקות מהמאה הט“ו, וברחובות הקרובים הן הקדש לכוללים, לישיבות ולמוסדות צדקה. בסוף רחוב זה נכנסים דרך סמטה קמורה ל״חוש” של ר' צדוק, שבו השתכנו במחצית השניה של המאה הי“ט תלמידי החתם סופר יוחנן שלאנק, משה זכס ואחרים. בחצר הראשונה שלוש קומות. בקומה הראשונה ישבה אלמנה ספרדיה עם בתה בדירה נקיה ומסודרת יפה. הדירה השניה באותה קומה וכן גם שתי הדירות בקומה השניה היו עזובות. בקומה השלישית היה בית כנסת קטן, שנבנה במתכונת בית הכנסת ״תפארת ישראל”, ואני מצאתי אותו במצב עלוב ביותר. הרצפה והריהוט היו מזוהמים, ארון הקודש, שהוציאו ממנו את ספרי התורה, היה פתוח לרווחה, וספרי קודש היו פזורים בארון ספרים פתוח. על השולחנות ועל הספסלים. שאלתי את השכנה שבקומה הראשונה של אותה חצר לפשר העזובה בבית הכנסת, והיא הגידה לי, שהרב כהנא רבה של העיר העתיקה, מחזיק שם ישיבה, שבה מתכנסים עשרה בחורים לערך ללמודים כשתי שעות ביום. הלכתי לביתו של הרב כהנא בחצר ״אור חיים" והתלוננתי בפניו על העזובה במקום הקדוש. הרבנית הביעה את צערה על שהרב הולך אל הישיבה על אף הסכנה האורבת לו בדרך. הזמנתי את יהודה יערי לבדוק את הספרים המפוזרים בישיבה, והוא מצא שם כשבעים ספר של דפוסים ישנים, שהיה רצוי להעבירם לבית הספרים הלאומי. דיירי החצר השניה הראו לי על חדר אחד בחצר זו, שבו היה טמון אוסף של ספרים והמפתח בידי אחד הממונים על החצר העושה בו כבתוך שלו. באותה חצר היתה גניזה של ״שמות", שאיש לא בדק אותה.

בתי כנסת, ישיבות ובתי מדרשות, שבהם הגו יומם ולילה בתורת הנסתר והנגלה היו עתה סגורים על מסגר. החצרות בהן היו בתי הדפוס הראשונים, שבהם ראו אור העתונים העבריים הראשונים ״הלבנון“, ״חבצלת”, ״שערי ציון“, ״הצבי” ועוד, היו עזובות. נשתתקו הקולות העליזים של ילדי ישראל, שהיו משחקים ברחובות העיר, ונעלמו בחורי החמד, שהיו מפלפלים בהלכה, והבחורות הצנועות, שהיו יושבות בשבתות ובמועדים בחצרות בתיהן כששערות ראשיהן השחורות רחוצות ומקושטות בפרחים לכבוד השבת ומשוחחות בעניני דיומא אגב פיצוח זרעוני אבטיח ודלעת.

ברחוב העולה מרחוב השלשלת למידאן נמצא מצד ימין הבית היפה, שבו נפתח בשנת 1854 בית הספר לבנות הראשון מיסודו של משה מונטיפיורי, ואחריו בצד שמאל של הרחוב חצר ישעיה (בניב ספרדי חצר ישעיצ’י), שבה פתח ל.א.פראנקל בשנת 1856 את בית הספר למל, ושם שכן שלושים ושתים שנה עד שהועבר אל מחוץ לעיר, ומשום כך נקראה החצר ״לה שקולה“. בשלוש רגלים היו יהודים עולים על גגותיה השטוחים הצופים אל פני הר הבית להתפלל תפילת מוסף או תפילת מנחה. משהתחילו המהומות הערביות הוצאו הבתים והחצרות האלה מתחום המושב היהודי ע”י חומות הברזל, שהוקמו בחוצות קריה. גם המידאן, הנזכר ברשימות משלמי המסים בירושלים מלפני חמש מאות שנה כשכונה יהודית בשם א־שרף, כמעט שנתרוקן מיושביו. בסופו של המידאן, מול בתי מחסה נמצאת החצר, שבה התקיים במשך שנים רבות בית החולים רוטשילד ובשנים האחרונות עד כבוש העיר ע“י הלגיון הערבי, בית החולים משגב לדך”, שבו טיפלו בזמן המצור על העיר העתיקה הרופאים והאחיות במסירות אין קץ בחולים ובפצועים. על יד חצר ״משגב לדך" נמצאת חצר הישיבה ״פורת יוסף" ובאמצעה בנוי בית הכנסת המפואר, שהוקם בכספי נדיב יהודי מבומביי בתחילת המאה הכ'.

כשהנך עומד בחצר הגדולה של הישיבה המתרוממת מעל לגיא טירופויון העמוק ואתה רואה ממולך בחומת הר הבית את ״קשת רובינסון", הוא שריד הגשר שגִשר, מעל לגיא, את העיר התחתונה עם העיר העליונה, צצה ועולה בזכרונך פגישתו של טיטוס עם שמעון בר גיורא אחרי שריפת בית המקדש. טיטוס עומד בקצהו האחד של הגשר ומאחוריו בית המקדש החרב ושמעון בר גיורא עומד בקצהו השני במעלה העליונה, אולי בו במקום שאתה עומד עכשיו. המנצח הרומאי דורש מהגבור היהודי במפגיע להכנע ללא תנאי. בר גיורא עונה בלאו מוחלט, פונה ועולה לעיר העליונה, בה מחכים לו לוחמי חרות ישראל, והם ממשיכים את מלחמת הגבורה עד הסוף.

המצב בו נמצא הישוב היהודי בעיר העתיקה עורר בי מחשבות נוגות. האם טוב עשו ותיקי הישוב הישן, שיצאו הם עצמם והוציאו את מוסדותינו הדתיים והצבוריים מבין חומות העיר הקדושה ועזבו בה לנפשם את עניי העיר? הרי גם הנוצרים והמוסלמים בנו להם ביובל־השנים האחרון שכונות ובתי פאר מחוץ לחומות, ואף על פי כן נשארו מסגדיהם, כנסיותיהם, בתי הספר שלהם ומושבי האפטריארכים כולם בין החומות. תאמרו, הסמטאות הצרות בעיר העתיקה אינן הולמות את הדרישות לשיכון בזמן הזה. והרי אפשר היה להרוס את הישן ולבנות במקומות חדש, כמו שעשו הנוצרים ברובעיהם הם. צאו וראו את הבניינים הארמונות, שהם הקימו על חורבות הבתים העתיקים. תאמרו מצב הבטחון בעיר העתיקה סיכן את חיי יושביה והכריח אותם לצאת לשכונות העבריות. הרי אם ידענו להגן על עין החורש ועל חניתה ועל ביריה, מדוע לא נדע להגן גם על נכסינו המקודשים בקדושת הזמן בעיר הקדושה?! אילו היה לנו ישוב בעל משקל בעיר העתיקה, כי אז לא היה איש מעלה על דעתו את הרעיון לחלק את ירושלים לפי אזורים דתיים, ועכשו קיים החשש, שגם שארית הפליטה תעזוב אותה מעט מעט, וכעבור דור אחד לא ישארו בה יהודים כלל.

לצערי הרב חששות אלו, שנתעוררו בי בשנות הארבעים היו לעובדה מעציבה. בהתפרסם בשנת 1945 תכנית פיצג’רולד לחלוקת ירושלים לשלושה אזורים, לפני שהיה מדובר על בינאום העיר, קוה קויתי שבהתאמצות כל הכוחות שלנו יעלה בידינו להתגבר על הקשיים ולמנוע את הוצאת עיר דוד מגופה של ארץ־ישראל. יסדתי אז את ״האגודה העברית למען ירושלים" בנשיאותם של הרב הראשון לציון ר' בן ציון חי עוזיאל ז“ל ונשיא הועד הלאומי מר יצחק בן־צבי יבל”א האגודה, השתדלה להפיץ ברבים את רעיונותיה ומטרותיה בכל הדרכים, בספרות ובמדע, בהרצאות פומביות ובאספות־עם, שבהם אמרנו לעורר בדור שלנו את אותה הכמיהה לעיר הקודש, שהניעה את אבותינו בדורות עברו לנוע ולנוד במדבריות ובערבות ועל גבי ימים ונהרות עדי הגיעם לצור מעוזנו, שלו נכספה נפשם. את המשימה הזאת קוינו להפעיל גם על ידי חידוש העליה לרגל לירושלים. ערכנו תכנית מפורטת למימוש המשימה. החלטנו להתחיל בנוער הלומד, להמשיך ביושבי הארץ כולם, ולבסוף להרחיב את מצות העליה לרגל על פני פזורות ישראל. לפי תכניתנו יעלו מדי שנה בשנה כל בוגרי בתי הספר היסודיים בארץ עם סיום למודיהם בשלוש קבוצות מיהודה, מהשרון ומהגליל, ובירושלים יקבלו את תעודותיהם בחותם ירושלים בצרוף מדליה עם סמל ירושלים לזכרון עולם. כנסיון ראשון התחלנו בבתי הספר היסודיים של ירושלים לפי תכנית מעובדת בשתוף עם מחלקת החנוך. בסוף תמוז תש“ז, בשמונה שעות בבוקר התכנסו בוגרי ובוגרות בתי הספר בלוית מוריהם בחצר בית הספר למל. מכאן יצאו בשורות סדורות אל רחוב יפו, נכנסו דרך שער יפו לתוך העיר העתיקה, עברו ברחוב היהודים, בקרו בבתי הכנסת הגדולים ושמעו מפי מוריהם פרטים על מהותם ותולדותיהם, עלו על גגו של בית הכנסת ״תפארת ישראל” ונהנו מהמראה היפה על ירושלים וההרים העוטרים אותה, ובדרכם מרחוב היהודים אל הכותל המערבי עברו בשער הכבוד, שת“ת הספרדים הקים לכבודם סמוך למוסד. מכאן ירדו לכותל המערבי ומילאו בהמונם את כל הרחבה שלפניו. כאן קראו פרקי תהלים אחדים, והמורים נאמו באזני התלמידים והתלמידות על ערך המקום הקדוש לישראל. לפי תכניתנו היינו צריכים לסיים את הסיור בשירת ״התקוה” בחצר ישיבת ״פורת יוסף" מול הר הבית. אולם אותו יום היה יום שרב קשה, והמורים בקשו לקצר את הטקס לפני הכותל, והנה בקעו ועלו למרומים קולות מאות התלמידים והתלמידות, ששרו בהתרוממות הרוח את שירת ״התקוה". מיד פרצו השוטרים הבריטיים מעמדתם על יד הכותל, שנקבעה כאן מאז מעשה הקצין דף, בהרמת ידים לתוך שורותיהם. אבל ילדינו לא נרתעו מפניהם ושרו את ההימנון עד הסוף.

כשהשוטרים שאלו לאחראי לעוון פלילי זה, העמדתי את עצמי לרשותם. המורים והתלמידים רצו להשאר אתי במקום, אבל הם נאותו לבקשתי לחזור בסדר גמור לבתי הספר שלהם. נשארתי אפוא זו הפעם השניה כאסיר ציון בידי המשטרה (בפעם הראשונה, כזכור, בידי המשטרה התורכית. ארבעים ושלש שנים קודם לכן, גם אז בקשר לחנוך ילדי ישראל בארץ ישראל). חברי המורים הרעישו את מחלקת החנוך ואת הסוכנות היהודית, אבל בטרם הספיקו אלה לעשות איזה צעד שהוא לשחררני מהמעצר, יכולתי להודיעם, כי יצאתי בשלום לחפשי, בהשארי לבדי על יד הכותל הופיעו במקרה שני יהודים ע“י הכותל, ואני העידותי אותם בשוטרים, שאמנם שירת ״התקוה” תפילה היא, שכל יהודי מתפלל אותה ואין לאסור את התפילה הזאת במקום הקדוש לישראל. כנראה, קבלו שומרי הכותל פקודה מהמפקדה שלהם לא לעשות מתקרית זו ענין רב ולשלחני לחפשי. המאורעות שארעו אחרי העליה הראשונה לציון הפסיקו את המשך הפעולה הזאת.

בשנים תש“ה־תש”ט פרסמתי שורה של מאמרים על בעית ירושלים ועתידה בעתונים ״הארץ“, ״הבוקר”, ״הד ירושלים" ועתון ״היום".

״האגודה העברית למען ירושלים" הפיצה בחוגי האחראים למדיניות היהודית את התזכיר הבא מיום ז' אדר תש"ח:

 

בעית ירושלים    🔗

החלטת האומות המאוחדות להוציא את ירושלים מכלל המדינה היהודית פוגעת קשה בנפש האומה הישראלית, והפיכת עיר הקדש ומחוזה לאזור בינלאומי – יצירה גיאוגרפית־מדינית שאין לה דוגמה בתולדות ימי העולם, יש בה משום יסוד לעורר בנו הרהורים קשים בנוגע לעתידה של עיר הנצח וחלקנו בה.

לפי החומר הטופוגרפי, שהגיע עד עכשו לידינו, יקיף האזור הזה על שטח של 120 קמ"ר בקירוב, מחוץ לאזור בנין ערים של העיר ירושלים, שבו כלולים ששה כפרים ערביים (ליפתא, אל־עיסויה. א־טור, סלואן, בית צפאפה ומאלחה), עוד אחד עשר כפרים ועיירות ערביים (שעפאט, אבו דיס, אל־עזריה, צור באהר, אום טובה, בית לחם, בית ג’לא, בית סאחור, שרפאת, עין כרם ודיר יאסין). אשר למוצא עדיין לא ברור, אם היא בכלל נכללת בתוך האזור או אם רק מוצא תחתית תהיה בתוך גבולותיו ומוצא עלית עם ארזה תהיה מחוץ להם.

קו הגבול של האזור סובב את שטחי המזרע של הכפרים, ומשום כך הוא מפורץ מאד. בצפון הוא מגיע עד מעבר לשעפאט, במזרח עד מדבר יהודה, במערב עד מעבר לעין כרם, ובדרום הוא מרחיק עד כדי 12 ק“מ מירושלים העיר. כאן נעשתה ע”י מתכני התכנית שגיאה גדולה. בכוונה להוציא את הכפר ארטאס משטח האזור מתחו את קו הגבול לאורך הדרך המסתעפת מכביש ירושלים־חברון ונמשכת מצפון לברכות שלמה אל הכפר. ע"י כך הוצאו מהאזור הברכות וחמשת המעינות שבקרבתן המספקים לירושלים 6–8 אחוזים מתצרוכת המים של העיר.

בסוף 1946 היו בירושלים בתוך אוכלוסיה כללית של 165.000 נפש 102.000 יהודים, שהם 61.9%. ע“י הכללת הישובים הערביים הנזכרים בתוך האזור תגדל בו האוכלוסיה הלא־יהודית, ב־23.000 מוסלמים ו־ 15.000 נוצרים בערך, וע”י כך יחדלו היהודים להיות בו רוב מנין. יתר על כן בעקב השנויים המדיניים החותכים שיתהוו בארץ ע"י החלוקה, יחולו בודאי גם שנויים ניכרים בהרכב האוכלוסיה העדתית באזור ירושלים. אם גם נניח כדבר המובן מאליו – וזאת צריכה להיות דרישתנו התקיפה – שכל מוסדותינו הצבוריים הכלל־יהודיים, כגון הועד הלאומי, הרבנות הראשית, ההנהלה הציונית, הקרן הקימת לישראל, קרן היסוד וכד‘, ישארו גם להבא בירושלים, הרי פקידי הסוכנות היהודית יעברו לעיר בירתה של המדינה היהודית, ופקידי הממשלה היהודיים היושבים בירושלים, מלבד המעטים שיועסקו במנגנון המצומצם של השלטון האזורי, בודאי יציעו את שרותם ואת נסיונם למדינה היהודית, וכן יעשו רבים אחרים הקשורים עכשו בפרנסתם בעקיפין במנגנון הממשלתי. יציאת משפחות רבות בעלות רמת מחיה גבוהה או בינונית, ובתוכן פקידי האדמיניסטראציה הבריטית, בהכרח תגרור אחריה ירידה במשק הכלכלה של ירושלים, והדבר הזה שוב יניע אולי כמה סוחרים ותעשיינים, בעלי מלאכה וכו’ לעבור למדינה היהודית, שבה יתפתח משק הכלכלה בכוון עולה.

זאת ועוד אחרת. קשה לנחש מה תהיה ההתפתחות האידיאולוגית של אזור ירושלים הבינלאומית בשנים הקרובות. יתכן שעתידה ירושלים ברבות הימים למלא תעודה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה בחיי אומות העולם, ובה יקויים חזון הנביא מיכה על אחרית הימים. אבל אפשר גם שלאור האנדרלמוסיה שבאה על העולם כתוצאה מההרס והחורבן של המלחמה הנוראה, יווצר בעולם הנוצרי הלך־רוח של מסע צלב בדרכי שלום, והארץ תמלא מנזרים וכנסיות. תולדות ירושלים במאה הי"ט מורות לנו, שאמנם החשש הזה מוצדק הוא. מאז חזר השלטון התורכי הרקוב לארץ בשנת 1851 בחסדן של מעצמות אירופה, שהכריחו את אברהים פחה להחזיר את צבאותיו למצרים, גדלה והלכה ההתחרות בין עמי אירופה על ההשפעה בעיר הקדושה באמצעות המשלחות הדתיות, שבנו מנזרים וכנסיות, בתי ספר ובתי חולים, וגלי ההתחרות הזאת עלו תמיד אחרי המלחמות של אותה תקופה, כמו אחרי מלחמת קרים, אחרי המלחמה הגרמנית־הצרפתית ואחרי הקונגרס הברלינאי, שבא בעקבות המלחמה הרוסית־התורכית של שנת 1876/77.

כל האפשרויות האלה יש בהן משום יסוד לעורר בנו דאגות בנוגע לצביונה היהודי של ירושלים בעתיד. תהליך נישולנו המכוון והשיטתי מירושלים העתיקה מאז הכיבוש הבריטי צריך לשמש לנו אזהרה לבל נתיחס בשויון נפש לבעיה חשובה זו. עלינו להחזיר לירושלים את עטרת יושנה כמרכז דתי, רוחני ותרבותי של יהדות העולם כולו.

באילו אמצעים יש לאחוז בהקדם האפשרי לשם השגת המטרה הזאת? עם הוסד המדינה היהודית יש לכונן בירושלים סנהדרין גדולה ולפתח בה את מוסדות המדע והתרבות היהודיים. על האוניברסיטה העברית לפתח בקצב מהיר את כל מחלקותיה, ואליה ינהרו מדי שנה בשנה מאות ואולי אלפים צעירים וצעירות מכל קצוי תבל לשתות בה ממקור מים חיים. יש להעלות את הישיבות בירושלים לרמה גבוהה, ובהן ירביצו גאוני ישראל את תורת ישראל לאלפי בחורים ואברכים שומעי לקחם. בתי המדרש למורים יכשירו מחזורים גדולים של מורים עבריים, כדי לספק את הצורך בכוחות הוראה בארץ ומחוצה לה. בוגרי מוסדות המדע וההוראה ישאו את בשורת הגאולה לכל קהלות ישראל באשר הן, יפיחו בהן רוח חדשה ויהדקו את הקשר בין העם ובין העיר הקדושה. שומה עלינו להעביר לירושלים את אוצרות הספרים, הארכיונים ודברי האמנות, שנשדדו מהיהודים בארצות המנואצות. בהם ימצאו חוקרינו ואנשי העט והמכחול את ההשראה לעבודתם המדעית, הספרותית והאמנותית.

עלינו להפנות אל ירושלים חלק ניכר של העליה החדשה, ביחוד את אותם סוגי העולים, שהחזקתם תהיה תלויה בזמן הראשון בתמיכת הצבור. כגון יתומים, זקנים, תלמידי חכמים וכו', וליסד עבורם כאן את המוסדות המתאימים. בין חומותיה של ירושלים, יוקם בית דפוס קואופרטיבי גדול, שבו יודפסו במיוחד ספרי קודש בשביל יהודי כל הארצות. וכשם שיהודי חרד היה מתהדר בחג הסוכות באתרוגו הבא מארץ־ישראל, כך יקשט בעתיד כל יהודי את ארון ספריו בדפוסי ירושלים. בעיר העתיקה שכולה קודש, יווצר מרכז עבודה למאות סופרי סת"ם, ויהודי כל הארצות יזמינו ספרי תורה, תפלין ומזוזות שכתיבתם בקודש.

בשנים כתקונן מלפני מלחמת העולם הראשונה היו רבבות תיירים ועולי רגל נכנסים מדי שנה בשנה בשערי ירושלים. מענף כלכלה זה היו מתפרנסות מאות משפחות. עלינו לפתח מחדש את התיירות ולעשות את ירושלים למרכז עבור ארצות המזרח הקרוב. בתעמולה מתאימה ובלתי פוסקת בארצות הגולה יש לנטוע בלב כל יהודי את רגש החובה הקדושה לעלות לפחות פעם אחת בחייו לעיר הקודש ירושלים, וממילא לראות במו עיניו את המדינה היהודית. הרי ירושלים המצוינים באקלים בריא וממוזג ובמראות נוף נהדרים הם מקומות אידיאליים למעונות קיץ וחורף גם יחד. אנשים בעלי יזמה וחוש מסחרי יקימו על הרי ירושלים בתי מלון ובתי מרגוע ויקיפום גנים וחורשות עצים, וברצון יבלו בני המזרח החם את חדשי הקיץ ובני הצפון הקר את חדשי החורף תחת שמי התכלת של ירושלים.

יהודי כי ירצה לבלות את שנות הזקנה והשיבה במנוחה ובהשראת קודש, יתישב בירושלים ויבלה בה את שנות חייו האחרונות בנעימים. יש למשוך לירושלים בכל הדרכים את היזמה הפרטית של אחינו בחו"ל. בעשרים השנים האחרונות קמו והיו בירושלים שני אזורי תעשיה, האחד בתל ארזה בקצה הצפוני והאחד בגבעת שאול בקצה הצפוני־המערבי של העיר. יש להגדיל ולהרחיב את בתי החרושת הקיימים ולהוסיף עליהם מפעלים חדשים, שקיומם אינו קשור למקום מסוים כגון תעשיית היהלומים, שהשם ירושלים יוסיף לתוצרתה ברק מיוחד. כדי שעירנו לא תהיה תלויה באספקתה החקלאית ביבוא מחוץ לגבולותיה, יש ליסד באזורה לפחות מאתים משקים חקלאיים זעירים, שיספקו לאוכלוסיה פירות וירקות, חלב ודבש, ביצים ותרנגולות וכו'.

אלו הן בקוים כלליים הדרכים העשויות להוביל למטרה הרצויה, והיא להגדיל ולהרבות באזור ירושלים הבינלאומי את התושבים היהודיים ולבצר בו את עמדתנו, למען נהיה נכונים ביום שידובר בו לעמוד על זכותנו.

״האגודה העברית למען ירושלים", שנוסדה לפני ארבע שנים על ידי קבוצה קטנה מאנשי ירושלים, שמה לה למטרה להגדיל ולהאדיר אות כבוד ירושלים בעינינו אנו ובעיני אומות העולם ולחזק את הכרת ערכה של ירושלים כעיר הנצח של האומה הישראלית.

את המטרות האלה שאפה האגודה להשיג בדרכים שונות, ואלו הן:

א) האגודה מכינה בשתוף עם מוסד ביאליק וחברת דביר" את הוצאת ״ספר ירושלים" – מפעל מדעי־ספרותי, שיהיה לתפארת לנו ולעירנו הקדושה. בספר זה, שיצא בהדור רב בצרוף מפות תרשימים ותמונות, תפורסמנה קרוב לששים מונוגרפיות על ירושלים בחיי עם ישראל בכל התקופות, פרי עטם ורוחם של טובי חכמינו וסופרינו. החלק הראשון של ״ספר ירושלים" יצא לאור במשך שנת 1948.

ב) החל משנת תש"ח מוציאה האגודה בשתוף עם מוסד הרב קוק רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, בו יפורסמו תעודות, מסמכים, זכרונות ומאמרים על ירושלים וישובה ועל ההוי שלה בימים עברו.

ג) האגודה מוציאה בימים אלה מפה עברית של ירושלים, שבה מובלט במיוחד האופי היהודי של עירנו.

ד) האגודה חתרה במשך שנות קיומה לקראת החיאת הישוב היהודי בעיר העתיקה והתקשרה למטרה זו עם הקרן הקימת לישראל לשם רכישת רכוש יהודי עזוב ותקונו, עם מחלקת העליה של הסוכנות היהודית במטרה לשכן בין חומותיה של העיר סוג ידוע של עולים, ועם מחלקת העבודה לשם תמיכה במפעלי מלאכה ותעשיה שם. בעקב המאורעות הטראגיים של הזמן האחרון נפסקו הפעולות הממשיות בכוונים אלה.

ה) במטרה להפיץ את ידיעת ירושלים בקרב הנוער והמוני העם ולחבב אותה עליהם, ערכה אגודתנו מדי פעם בפעם עליות לציון של בני הנוער ושל מבוגרים, והרצאות בפני הקהל הרחב.

אלו הן הפעולות שנעשו בלי רעש והמולה בהתנדבות אנשים מעטים ובאמצעים מועטים של תרומות חברים, שמספרם אינו עולה על מאה ועשרים בערך, מבחירי תושבי ירושלים. עם הוצאת ירושלים משטח המדינה היהודית והכרזתה כאזור בינלאומי נשתנו התנאים מן הקצה אל הקצה, ורבים וגם גדולים התפקידים, ששומה עלינו למלאם לקראת העתיד, כשיגיע היום בו יופל גורלה של ירושלים. אמנם ידוע ידענו, שהבעיה הזאת מעסיקה את מוסדותינו הלאומיים במלוא המידה, וכשקום תקום המדינה היהודית תעלה ממשלתה בודאי את ירושלים על ראש שמחתה. אולם לשם מימוש התכנית, כפי שהוצעה כאן והפעלת הכחות הבאים בחשבון לתכלית זו, יש להשתמש במנגנון מיוחד, אידיאולוגי ולא מדיני, ואת המשרה הזאת יש להטיל על ארגון קיים, אם גם עד עכשו בתוך מסגרת מצומצמת, כלומר על ״האגודה העברית למען ירושלים". יש להפוך אותה לאגודה עולמית, להרחיב את מסגרת פעולותיה ולעשותה למכשיר יעיל בידי הנהלת עניני האומה.

את התזכיר הזה מסרתי ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מר דוד בן גוריון במו ידי. כנראה שדברינו עשו רושם על מנהיגינו. מהסוכנות היהודית שלחו לבקש ארבעים טפסים נוספים של התזכיר.

 

המאבק על ירושלים הנצורה    🔗

הידיעות על החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 עוררו גל של שמחה בכל הישוב היהודי. אחרי שנות אלפיים של נדודים, של תלאות ויסורים אין קץ ואחרי השואה הנוראה, שהביאו עמי התרבות כביכול על יהדות אירופה, זכינו בהכרה כאומה בין שאר אומות העולם, שיש לה הזכות לכברת ארץ משלה תחת כיפת השמים. כמו בכל מקומות הישוב היהודי בארץ כן יצאו גם בירושלים אנשים ונשים, צעירים וקשישים, ילדים ובני נוער במחולות בחוצות העיר, שנמשכו כל היום וכל הלילה, והיו פה ושם גם חיילים בריטיים, שהצטרפו למחולותיהם.

הסוכנות היהודית הסכימה בדלית ברירה, אם כי בלב דוה, להחלטת האו“מ על בינאום ירושלים, שהיתה קשורה בהחלטה על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל. לא כן הערבים, שאמרו להתנגד בכוח להחלטת עצרת האו”ם. למחרת קבלת ההחלטה, אור ל־29 בנובמבר, נורו בירושלים היריות הערביות הראשונות, כשמכונית שעלתה לבית החולים ״הדסה" על הר הצופים הותקפה מן המארב. אחרי ימים אחדים עלה המון ערבי משער שכם למרכז המסחרי היהודי שבקרבת רחוב ממילא, שדד את החנויות והעלה אותן באש, ועשרות יהודים, שלא הספיקו לברוח נהרגו או נפצעו. מכאן עלו בתרועת נצחון לרחוב יפו בכוונה להתנפל על השכונות היהודיות, אולם הם נהדפו על ידי המשטרה. הערבים ערכו את התקפתם הראשונה על רובע היהודים בהרסם את חומת המגן, שהוצבה ברחוב היהודים. כשהגיעו לירושלים הידיעות על רצח והרס בכל הארץ וכוחות ההגנה היהודית עוד היו מעטים וחלשים, התארגנו סטודנטים של האוניברסיטה העברית להגנה על ירושלים. אנשי אצ“ל הטילו על רכוזי הערבים ליד שער שכם פצצה, שעשתה בהם שמות. כנופיות ערביות התקיפו את אנשי ההגנה, שחשו לעזרת גוש עציון הנצור. בהתקפה זו נהרגו 35 איש. רובם סטודנטים ואנשי פלמ”ח. בינואר נפתחה פרשה של התקפות רצחניות משיח' ג’ראח על התחבורה היהודית להר הצופים ועל השכונות הסמוכות שמעון הצדיק, נחלת שמעון ובית ישראל. שיירה של רופאי בית החולים ״הדסה" ופרופסורים וסטודנטים של האוניברסיטה הותקפה לעיני המשטרה הבריטית, שמנעה בעד אנשי ההגנה לבוא לעזרתם. שבעים ושמונה איש מהשיירה נהרגו. בהתפוצצות נוראה ברחוב בן יהודה, שנגרמה באישון לילה על ידי חיילים ושוטרים בריטיים, נחרבו בתי־מידות, ותחת המפולת נהרגו כחמשים אנשים, נשים וילדים ונפצעו עשרות אחדות בשכבם ישנים במטותיהם. בפצצה, שהוטלה בבנין ה״פלסטיין פוסט" ברחוב החבצלת, נחרבו הבנין ובית הדפוס ונשרף הארכיון של הקהילה הספרדית, שהיה בבנין מול בנין ה״פלסטיין פוסט“. זועה נוספת בוצעה על ידי חיילים בריטיים, שאסרו ארבעה צעירים יהודים, העלום על מכונית ומסרום לידי ההמון הערבי הפרוע ליד שער שכם, שקרעם לגזרים. אנשי אצ”ל ולח"י נקמו את נקמתם בבריטים ובערבים גם יחד. הערבים תפסו את כל שערי העיר העתיקה ומנעו בעד היהודים לבוא לעזרת אחיהם הנצורים, שנמצאו בכל רע.

בחודש מרס החריף המצב כאשר אלפי ערבים מעבר הירדן, מסוריה ומלבנון חדרו אל הארץ עם מטענים גדולים של נשק ותחמושת והצטרפו ל״חיל השחרור הפלסטיני“. הם התקיפו והרסו את עטרות ונוה יעקב, את הר־טוב וגוש עציון והפילו חללים רבים בין המגינים על נקודות ישוב אלו. ב־11 במרס הכניס נהג ערבי, במכונית הקונסוליה האמריקאית. מכונת תופת ל״חצר המוסדות” ברחביה והסתלק. אגף קרן היסוד נהרס ובמפולת נהרגו שנים עשר פקידים וכמה עשרות נפצעו.

המצוקה גדלה בירושלים, כשהערבים חסמו את הדרך העולה מהשפלה לירושלים בעד המכוניות שהובילו מזון ונשק. הם התבצרו בלטרון, השלטת על המעבר בשער הגיא, ועל ראש הר הקסטל, שבו יורד הכביש למוצא. בקרבות קשים, שנמשכו יום יום הובקעה הדרך לראשונה על ידי 50 מכוניות, שהגיעו בשלום לירושלים לשמחת יושביה. באותו זמן הפגיזו הערבים את ירושלים, ולוחמי ישראל, פלמ“ח, אצ”ל ולח"י מצידם עשו שמות בכפרים הערביים הסמוכים. התחבורה הערבית שותקה לזמן מה, והדרך לירושלים נפתחה לפני שיירה נוספת של 170 מכוניות, שהגיעו לירושלים ללא יריות. כשעלתה שיירה נוספת של 300 מכוניות, נתפתח סביבה קרב חזק על יד שער הגיא. 30 מכוניות נתקעו בדרך ונהרסו, ושני הצדדים סבלו אבדות קשות. עד היום מונחות בצידי הדרך סמוך לשער הגיא כזכר לחורבן גרוטאות של המכוניות ההרוסות.

באפריל התחילה האופנסיבה היהודית על מבואות ירושלים משני כוונים, מירושלים ומתל־אביב. כדי לעקוף את העמדות המבוצרות של הערבים, סללו אנשי ההגנה, שאליהם הצטרפו צעירים וקשישים מכל שדרות העם מירושלים, את ״דרך בורמה" בהרי ירושלים, שבה עברו מכוניות של נוסעים ומכוניות משא ללא תקלה. לבסוף התגבר צבא ההגנה על ״חיל השחרור הפלסטיני" לאחר שקאוקג’י נחל מפלה מכרעת על יד משמר העמק ועבד אלקאדר אל־חוסייני נפל בקרב על הר קסטל.

כאשר שלטון המנדט התפורר והלך וה״תוהו ובהו" גדל, מינתה מועצת הבטחון של האו"מ ועדה קונסולרית מורכבת מהקונסולים האמריקאי, הצרפתי והבלגי במשימה להשכין שלום בירושלים ולשמור על המקומות הקדושים לבל ייפגעו, והצלב האדום הבינלאומי שלח משלחת לירושלים. בארבעה עשר במאי בשעה שמונה בבוקר עזבו הנציב העליון והפקידים הבריטיים את ירושלים בדרכם לחיפה, כדי לרדת שם באניה בחצות ליל החמשה עשר, ובזאת ניתן האות למחבלים, שעמדו הכן להתקיף את הישוב היהודי. באותה שעה חדרו לתוך הארץ צבאות סדירים מעבר־הירדן, מסוריה, מלבנון וממצרים. בדיוק שעה אחת אחרי עזוב הנציב העליון את ירושלים התחילו הצליפות והרעשת העיר בתותחים, שנמשכו יומם ולילה בלי הרף. ירושלים באה במצור, הופסקו הספקת המים מהירקון והחשמל מתל־אביב ונחסמו מבואות העיר מצד השפלה, המספקת לעיר את צרכיה החיוניים ואת הציוד המלחמתי. יהודי ירושלים באו במבחן האש והסבל ועמדו בו בגבורה הראויה לתהלה. למרות מיעוט מספר המגינים על העיר והמחסור בציוד מלחמתי וביחוד בנשק כבד הצליחה ההגנה לא רק להגן בגבורה על מבואות העיר וגבולותיה החיצוניים אלא גם להדוף את האויב ולגרשו כליל מעמדותיו הדרומיות.

אלפי אזרחים, אנשים ונשים, צעירים וזקנים, התארגנו בארגון ״משמר העם“, שעמד בקוי החזית הארוכים, השתתף בכבוש קטמון, הקים בצורים וחפר חפירות, קבע מקלטים בכל חלקי העיר, שמר בלילות בגבולות ההפקר. הוא ארגן את החיים בעיר והשליט בה סדר. במשך חדשים רבים מלא ״משמר העם” תפקידים של ממשלה, משטרה ועיריה גם יחד. הוא שמר על חלוקת מצרכים בחנויות, ניהל את חלוקת הנפט בין הצרכנים, שמר על בורות המים וארגן את חלוקת המים בין אזרחי העיר. ביתי תרם תרומה חשובה להקלת הסבל של יושבי העיר. המרתף הגדול שבביתי שימש מקלט ליושבי הסביבה, ובור המים הגדול שבחצר ביתי סיפק מים לתושבים רבים, שבאו מקרוב ומרחוק, אף מבית ישראל ומרחובות הבוכרים, וקבלו את המנה הקצובה של חצי פח לנפש. גם אנו ויתר דיירי ביתנו לא קבלנו אף טפה אחת יותר מהמנה הקצובה. בשכונות החדשות, שנבנו אחרי מלחמת העולם הראשונה ללא בורות מים בחצרות בתיהן, הורגש במיוחד המחסור במים. אל השכונות הללו הביאו מים בטנקים וחילקו אותם במנות קצובות לתושבים העומדים בתורים ארוכים. ״משמר העם" הקים בתי דין לספסרות ומפקיעי מחירים, לעבריינים על חוקי התנועה ועוד.

לחץ הלגיון הערבי על העיר העתיקה גבר מיום ליום, הוא חסם את כל מבואותיה, ואלף וחמש מאות היהודים שנשארו בה, נמצאו בכל רע. אור ליום ט' באייר (18 במאי) התחילה המערכה על העיר העתיקה, שהלכה והחריפה. פראי המדבר בפיקוד קצינים בריטיים הרעישו את הרובע היהודי והחריבו את קדשי ישראל שהיו בו. אור ליום י' באייר (19 במאי) הצליחה פלוגה של ההגנה לתפוס את הר ציון, אבל נסיונה לחדור לתוך העיר דרך שער ציון נכשל. כשכשל כח הסבל של שארית הפליטה של תושבי העיר העתיקה, התשושים והרצוצים, שבילו ימים רבים במרתפים חשוכים נכנעו הם ביום ל“ג בעומר. 200 צעירים הלכו לשבי ו־1,200 ילדים ונשים וזקנים הוצאו בהשגחת מפקחי האו”ם אל מחוץ לעיר, שם שוכנו ״משמר העם" בשכונת קטמון, ונשי ישראל הרחמניות טיפלו בחולים, בזקנים ובתשושים.

בד' בסיון (11 ביוני) הכריז הרוזן ברנדוט השווידי הממונה מטעם או“ם, הפוגה בכל הארץ ובירושלים בכללה לארבעה שבועות. הישוב היהודי נשם לרוחה, ובפיקוה או”ם הובא מזון לירושלים בדרך תל אביב־ירושלים. בו בזמן הביאה ההגנה ב״דרך בורמה“, העוקפת את עמדות הלגיון הערבי, תגבורת באנשים ובציוד מלחמתי ובתוכו תותחים כבדים. בהפר הערבים את ההפוגה ביום ב' בתמוז (9 ביולי), שעות אחדות לפני תום מועד ההפוגה, נכנס אתם צבא ההגנה בקרב בכל כח עוזו וכבש משלטים וכפרים ערביים. קרבות קשים התנהלו ברמת רחל בקצה הדרומי של ירושלים בין צבא ההגנה לבין חיל מצרים שעלה מהדרום וקבע את מפקדתו בבית ג’לא ( גילה). צבא ההגנה הכה את חיל מצרים מכה ניצחת והכריחו לנטוש את עמדותיו שבמנזר מר אליאס הקרוב לקבר רחל אמנו. אור ליום ששי, ט' בתמוז (16 ביולי), היה ליל בלהות ליושבי ירושלים. אלפי פגזים וקלעי תותחים כבדים הורקו על ירושלים בנסיון צבא ההגנה לפרוץ אל העיר העתיקה לפני הכנס ההפוגה השניה לתקפה. קבוצה מלוחמי חרות ישראל חדרה בחצות לילה לתוך העיר דרך השער החדש (באב אל־ג’דיד) אולם היא היתה מוכרחה לסגת בלא להשלים את הפעולה, ובהכנס שעת ההפוגה, שהוכרזה מטעם המתווך של או”ם לבוקר יום ששי, נמצאו כוחות ישראל מחוץ לחומות. כנגד זה הפרו הערבים את ההפוגה וכתוצאה מכך נהרגו עוד כעשרים יהודים, זקנים וצעירים, נשים וילדים בשבתם בבית, בלכתם בדרך להביא טרף לביתם או בעמדם בתור לקבל את מנת המים הזעומה. בהכנס ההפוגה השניה לתקפה קבעו מפקחי או"ם את גבולות שטחי הכבוש של שני הצדדים כדלהלן:

שטח הכבוש הישראלי מקיף במזרח את הרחוב המוביל להר הצופים עד לרחוב גוטפריד מבויון שבשכונה הערבית מוצרארה. משם נמשך הקו מערבה עד גיא בן הנם סמוך לשער יפו ועולה להר ציון הנמצא בידי צבא ההגנה. משם דרומה לאורך הכביש המוביל לחברון וכולל את השכונות תלפיות, ארנונה ורמת רחל וכל עמק רפאים עם מקור חיים ובית צפאפה מכאן אל מעבר לכפרים הערביים מנחת (מלחה) ועין כרם, פונה משם צפונה עד מעבר לגבעת שאול וכולל את הכפרים הערביים דיר יאסין ומי נפתוח (ליפתא) צפונה מזרחה עד מעבר לתל ארזה ולשכונה סנהדריה. שטחי בית החולים ״הדסה" והאוניברסיטה העברית וכן גם שטח המוסד הגרמני אוגוסטה ויקטוריה פורזו והעמדו תחת פקוח של או“ם ובשמירת שומרים יהודים במוסדות היהודיים ושומרים ערביים במוסד אוגוסטה ויקטוריה בלא רשות גישה צבאית או אזרחית אליהם. כל שטח הכבוש היהודי הועמד בחסותה והנהלתה של עירית ירושלים היהודית. ביום כ' בתמוז, הוא יום הזכרון לד”ר תיאודור הרצל, יוצר התנועה הציונית המדינית ונביא המדינה היהודית, שהוחג במדינת ישראל כיום המדינה, הוכרזה ירושלים החדשה כשטח כבוש ישראלי, וגברה הדרישה לצרף אותה למדינת ישראל.

 

החזרת עטרת יושנה לירושלים    🔗

לפי רישום האוכלוסיה בשטח ישראל מיום 8 בנובמבר 1948 היו בישראל 712,000 יהודים ו־69.000 ערבים, דרוזים וצ’רקסים. בינואר 1949 שחררו הבריטים את עשרת אלפי הגולים בקפריסין, שעלו לארץ. במשך השנה הזאת גדלה האוכלוסיה הלא־יהודית עד כדי 170,000 נפש ע“י צרוף הגליל המרכזי והמערבי, חלקי המשולש והנגב, וביחוד ע”י הסתננות פליטים ערביים רבים.

בכ“ד בטבת תש”ט (25 בינואר 1949) נערכו בכל הארץ הבחירות לאספה המכוננת, ובט“ו בשבט (14 בפברואר) נפתח בירושלים המושב הראשון של האספה המכוננת בת 120 צירים, בה נבחר ד”ר חיים ויצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל, ודוד בן גוריון נתבקש להרכיב ממשלה חדשה, ירושלים הוכרזה כבירת ישראל. ישראל והמדינות הערביות התחילו במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק. במו"מ עם ירדן נתעוררו קשיים. ישראל דרשה גישה חפשית להר הצופים בדרך שיח' ג’ראח וכן גם למקומות הקדושים בין החומות ומחוצה להן ומעבר חפשי בקטע הכביש מירושלים לשפלה על יד לטרון. לעומת זאת דרשה ירדן הסכמת ישראל להשתמש בכביש הנמשך מהעיר העתיקה לבית לחם בעמק רפאים שבשטח ישראל. ירדן לא הסכימה לכל הצעת פשרה, פרט להעברה לישראל של קטע מהכפר הערבי בית צפאפה, בקצה עמק רפאים, שבו עולה הרכבת לירושלים.

בימים ההם בקרתי אצל שני הישישים, שהורשו לבקר בלוית מפקחי האו“ם בעיר העתיקה, כדי לעמוד מקרוב על חורבן ירושלים היהודית. הרב מינצברג וראש ישיבת ״פורת יוסף” החכם בן ציון חזן תארו לפני בעינים זולגות דמעות את גודל החורבן, שגרמו לערכי הקדושה והתרבות שלנו התותחים של הלגיון הערבי בפקוד הקצינים הבריטיים, שאחריהם לא פיגרו תושבי העיר הערביים. בית הכנסת המפואר ״בית יעקב" בחורבת ר' יהודה חסיד הפך עי מפלה. מארבעת בתי התפילה שבבית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי הנמצאים במעמקי הרחוב, ומשום כך חיפשו בו אחרוני תושבי העיר העתיקה מקלט, נהרסו שלושה. מבית הכנסת ״תפארת ישראל" (ניסן בק) נשאר רק קיר אחד, שאותו ראיתי מגג בית דג’אני שבהר ציון. שאר בתי הכנסת, בתי מדרש ובתי מגורים גם הם הפכו עיי מפלה. ספרי תורה וספרי קודש אחרים נשרפו או נקרעו לגזרים, וכל הדברים, שיש להם ערך חומרי, כגון מנורות כסף ופרוכיות, נשדדו. הכותל המערבי, שהרחבה אשר לפניו היתה הומה מיהודים ויהודיות מתפללים בשבתות ובמועדים ובערבי שבתות ומועדים, ובליל תשעה באב היו המונים יושבים על רצפתה ומקוננים קינות על חורבן בית המקדש – המקום הקדוש הזה שבעבר ידי נוצרים טימאוהו ושליטים מוסלמים טיהרוהו והחזירוהו ליהודים, עומד שוב שמם ועזוב מאדם.

את המאמר ״בין חומותיה של ירושלים“, שנתפרסם בעתון ״היום”, ערה“ש תש”ט סיימתי בלב דוה בדברים אלה: ״היהיה גורלה של עיר דוד כגורלה של עיר האבות? האם גם כיום, לאחר שזכינו במדינת ישראל, ייאסר עלינו לגשת אל עיר קדשנו? ומצפונן של אומות העולם, המתימרות להיות נושאות התרבות האנושית – כלום טבע בבריכות הנפט ממזרח השמש עד מבואו?"

בנספח למאמרי ״אם אשכחך ירושלים“, שנתפרסם ב״ירושלים”, שנה שניה, בהוצאת מוסד הרב קוק ו״האגודה למען ירושלים“, תש”ט, פרסמתי רשימה מלאה של הבתים והחצרות של היהודים בירושלים העתיקה לפי מקומותיהם בחלקי העיר השונים.

משרד הדתות נקט את היוזמה ויצר מעין תחליף לכותל המערבי בהר הדרומי המערבי של ירושלים, שממנו נכנסים דרך שער ציון לתוך העיר העתיקה. לפי מסורת מהמאה הרביעית מקובל הר זה בעיני היהודים כבעיני הנוצרים כהר ציון. בקומה העליונה של בניין גדול, המכונה בערבית א־נבי דהוד, שהיה שייך למשפחת דג’אני, נמצא אולם גדול. הנוצרים קראו לו בשם Coenaculum שלפי המסורת הנוצרית אכל בו ישו בחברת תלמידיו את סעודת הערב האחרונה לפני צליבתו. בדורות האחרונים היו יהודים מתכנסים באולם זה באסרו חג של שבועות להשתטח על קבר דוד המדומה הדומה לאוהל שמעל לקבר קדוש מוסלמי. אותו אוהל נמצא בחדר סמוך, שאליו עלו במדרגות אחדות מהאולם הגדול. למעשה היה ידוע, שקבר דוד המדומה נמצא בקומת הקרקע, אלא שבקומה זו לא ניתנה דריסת רגל לזרים. סיפר לי הרב הראשי, ר' בן ציון חי עוזיאל ז“ל, שהוא הוזמן פעם למסיבה בבית דג’אני. מסיבה זו התקיימה באולם גדול בקומת הקרקע. שכולו היה מרוצף אבני־מצבות יהודיות עתיקות. משרד הדתות הכניס לתוך חדרי הקומה התחתונה, לאולמותיה ולמרתפים את כל אותם העצמים שיעידו לדורות הבאים על השואה הנוראה, שהביאו הנאצים הרצחניים על יהדות אירופה: גוילים שרופים של ספרי תורה, חולצות של אנשי הגסטפו תפורות מגוילים של ספרי תורה, קופסאות מלאות אפר של שרופי תנורי אושוויץ ומידאנק, סבון העשוי משומן אדם ועוד כאלה. יהודים למאות ולאלפים עולים בהזדמנויות שונות, בימי זכרון וכדו', להר ציון להתיחד עם זכרם של קרבנות השואה, ולצפות מגג הבנין על פני העיר העתיקה. ואנשים ונשים יושבים על יד האוהל של ״קבר דוד” בקומת הקרקע. אומרים פרקי תהלים ותחינות ושופכים שיחם לפני הקבר המדומה.

מועצת עירית ירושלים, שהורכבה מבאי כוח הישוב הירושלמי בראשותו של העו“ד ד. אוסטר, נקטה באותם הימים רבי המאורעות את היוזמה לתת לירושלים החדשה, שנועדה להיות בירת מדינת ישראל, אופי יהודי טהור. היא מינתה, בטבת תש”ט, ועדה לקביעת שמות עבריים לרחובות העיר. בועדה זו השתתפו אחדים מחברי המועצה בצרוף ארבעה מומחים: הרב שמחה אסף ז"ל, מר יצחק בן־צבי, הרב קצנלבוגן ואנכי. ועדה זו בראשותו של חבר המועצה חיים סלומון התכנסה לישיבות אחת לשבועים בקביעות ועשתה עבודה יעילה. רוב רובם של רחובות ירושלים לא היו להם שמות. ובתיהם לא היו מסומנים במספרים, וההולך בחוצות ירושלים היה תועה ללא דרך.

הועדה החליפה את רוב השמות הזרים, שניתנו בתקופת המנדט לרחובות הראשיים, בשמות עבריים וקראה את הרחובות בשמות של מלכי ישראל, חכמי ישראל ויצירותיהם הספרותיות, גבורי ישראל ידועי שם וחסידי אומות העולם, עסקני צבור בישוב, ערי הארץ, הריה ונהרותיה, שכונות העיר הותיקות, הישובים שאבדו לנו במלחמת השחרור ופעולות ידועות במלחמה זו. במשך פחות משנתים קראנו שמות לשלוש מאות רחובות ויותר, כולל השמות הקיימים בכמה שכונות, שאושרו על ידינו. העיריה התקינה בראשי הרחובות לוחות עם השמות ואף הכינה חוק המחייב את בעלי הבתים להדביק על בתיהם לוחיות עם מספרים. על פי בקשת מועצת העיריה נטלתי עלי ברצון את התפקיד לערוך מדריך לירושלים, תכנתי תכנית של המדריך הזה והכינותי כרטיסיה של השמות עם פירוש מהותם בצדם. בהבחר המועצה החדשה עבר זמן רב עד שהורכבה ועדת שמות חדשה, שלא כונסה אלא פעמים מעטות וללא קביעות, ומאז אוקטובר 1952 שותקה לגמרי. בעקב לחצי על הנהלת העיריה נתחדשה באוגוסט 1954 פעולת הועדה שאליה צורפו פרופ' י.י. ריבלין, יעקב אריכא וד"ר הרליץ. מאז התכנסה הועדה ללא קביעות עקב חוסר שלום בית במועצת העיריה. האם תזכה ירושלים בקרוב במדריך, שיהא הולם את בירת ישראל?

 

ייהוד מפת מדינת ישראל    🔗

בעצם הקרבות הקשים על ירושלים, בקיץ תש“ח, העליתי על דעתי את הרעיון, שיש לתת למפת מדינת ישראל צביון עברי טהור. ביום י”ג בכסליו תש“ט פניתי לשר הפנים של הממשלה הזמנית, מר יצחק גרינבוים, בהצעה למנות ועדה של מומחים בידיעת הארץ על מנת שתתחיל בפעולה זאת. הואיל ולא זכיתי בתשובה מאת שר הפנים והצעתי נשארה ללא תגובה פניתי בכ”ז בניסן באותו ענין לראש הממשלה מר דוד בן גוריון, ובכ“ו בסיון פרסמתי מאמר בשם ״הגיעה השעה ליהד את מפת ארצנו”. התגובה לא אחרה לבוא. הוזמנתי לישיבה הראשונה של ועדה לשם ייהוד מפת הארץ, שהתקיימה בקריה בתל־אביב בכ“ח בתמוז תש”ט. הועדה המכוננת הורכבה מה“ה מ. אבי־יונה, י. בן צבי, א.י. בראור, י. ברסלבסקי, ז. וילנאי, ש. ייבין, ז. ליפשיץ, ב. מייזלר וי. פרס. ז. ליפשיץ, מנהל המכון הפוטוגרמטרי בירושלים, נתמנה יושב־ראש הועדה ובן־ציון אשל מזכיר הועדה. בישיבתה הראשונה בתל־אביב ובישיבותיה הבאות בירושלים קבעה הועדה את דרכי עבודתה ועקרונותיה. הועדה התחילה בחקירת ארץ הנגב, שהיתה אז עוד ארץ לא ידועה, סיירה אותה, חקרה וקבעה שמות עבריים לעצמים הגיאוגרפיים של הנגב. בכ”ד באלול תש"י (6.9.50) שלח ראש הממשלה לחברי הועדה לקביעת שמות בנגב את המכתב הזה:

חברים יקרים,

בשם ממשלת ישראל אני שמח להביע לכם הוקרה והכרה על המפעל התרבותי וההיסטורי אשר עשיתם – בקביעת שמות עבריים לכל שטחי הנגב, הריו, שלוחותיו, בארותיו ומכתשיו.

גלותם חרפת הנכר והלעז מעל מחציתה של מדינת ישראל והשלמתם הפעולה שהחל בה צבא־הגנה לישראל: שחרור הנגב משלטון זר.

ודאי ימצאו מערערים על פרט זה או אחר של עבודתכם – ערך מפעלכם ויקרו לא יגרע.

נתתי הוראה לצבא שכל המפקדים ילמדו השמות החדשים וישתמשו רק בהם בדיבור ובכתב.אני מקווה שתמשיכו פעולתכם עד שתגאלו כל שטחה של ארץ ישראל משלטון הלעז.

בהוקרה ובברכה

דוד בן גוריון

בה' אדר ב' תשי“א ניתנה לועדה זו, שאליה צורפה גם ועדת שמות הישובים שליד הקהק”ל, גושפנקה רשמית בשם ועדת השמות הממשלתית. עם פטירתו של ז. ליפשיץ ופרישתו של פרופ' ב. מזר (ב. מייזלר) מהועדה צורפו אליה ד“ר א. בירן, הממונה על מחוז ירושלים, כיו”ר וא. בן חורין. לועדה זו שלוש ועדות משנה: הועדה הגיאוגרפית, הועדה ההיסטורית וועדת שמות הישובים. החלטות כל אחת מועדות המשנה מובאות בפני המליאה, המאשרת אותן או, כשמתעוררים ספקות, היא מחזירה אותן לועדת המשנה לדיון מחדש. במשך שש שנות קיומה עשתה ועדת השמות הממשלתית עבודה רבה. כל העצמים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים שבתוך גבולות מדינת ישראל, הרים ועמקים ובקעות, נהרות ונחלים, מעיינות ובארות, ערים וכפרים וחורבות, קבלו שמות עבריים. לערכים הניתנים לזיהוי עם שמות הנזכרים במקורותינו העתיקים הוחזרו השמות העבריים־היהודיים. לערכים, שלא נמצאה להם זהות עם שמות עתיקים, הותאמו שמות חדשים לפי הטבע, הצורה או האופי של העצם הנדון, ויש גם, שהשם העברי הותאם בצורה ובצליל לשם הערבי. מלבד אלה ניתנו שמות לארבע מאות וחמישים ישובים חדשים, שהוקמו מאז קום המדינה. שמות הכפרים המיושבים ערבים (99) נשארו כלשונם וככתבם. עד עתה הוציאה הממשלה מפות עבריות של כל חלקי הארץ. היא מפרסמת את השמות העבריים החדשים בשנתון הממשלה, ועל ידי כך הם מקבלים גושפנקה רשמית.

 

ממשלת ישראל מכריזה על ירושלים החדשה כבירת מדינת ישראל    🔗

העליה הגדולה בשנת תש"ט בממדים שלא שערום מראש (20,000 – 30,000 לחודש) גרמה לקשיים גדולים בסדורם ובישובם של העולים. קשה היתה במיוחד בעית השכון מחוסר הון להשקעות. הונהג משטר של צנע ופקוח חמור על המצרכים החיוניים לכל האוכלוסיה.

בירושלים שוכנו העולים החדשים במושבה הגרמנית ובמושבה היונית מלפנים שבעמק רפאים, ועל יד תלפיות הוקם מחנה־עולים גדול. כדי לפתח את ירושלים ולחזק את גבולותיה, נוסדו במבואות ירושלים ישובים חדשים, בחלקם בכפרים ערביים נטושים, ושטח שפוט העיר הורחב עד מעבר לעין כרם ומנחת. גדלה הבניה ברחבי העיר ונוסדו בתי הרושת גדולים לנעלים, לעפרונות ולמוצרים אחרים לשם יצוא. באביב תש“ט נתחדשו הלמודים באוניברסיטה העברית במעון ארעי בבנין טרה סנטה הקרוב לרחביה ונפתחו קורסים של הפקולטה לרפואה. ב־11 במאי נבחרה ישראל כחברה באו”ם ובכ' בתמוז, הוא יום הזכרון של חוזה המדינה העברית, הובאו עצמותיו למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים, שבקביעתו למטרה זו שותפתי גם אנכי מטעם הסוכנות היהודית.

החלטת עצרת האו"ם מ־10 בדצמבר 1949 על בינאום ירושלים, שלקבלתה היו דרושים שני שלישים של המשתתפים בהצבעה, באה כהפתעה לממשלת ישראל. גורמים מנוגדים בתכלית תמכו בהצעה זו, והם:

א) רוב המדינות הקתוליות, מפני שבעיר הקודש הבינלאומית תהיה בודאי לואטיקאן השפעה מכרעת;

ב) כל המדינות הערביות, פרט לממשלת עבר־הירדן, מפני שלא רצו, שישראל וירדן יחלקו ביניהן את העיר, ובמקרה זה תהיה לאנגליה השפעה על עיר הקודש;

ג) הגוש הסובייטי, שלא הסכים לסטות מהחלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947. ארצות הברית ואנגליה היו בין המדינות. שהצביעו נגד ההצעה. ישראל וירדן לא הסכימו לבינאום ירושלים. העיר החדשה נשארה בידי ישראל, וירדן סיפחה את העיר העתיקה למדינתה. מיד אחרי קבלת ההחלטה על בינאום ירושלים החליטה הכנסת להעביר לירושלים את משרדי הממשלה, פרט למשרד החוץ, מפני שהנציגים הדיפלומטיים של המדינות הזרות לא היו מסכימים לעבור לירושלים, ופרט למשרד הבטחון, בגלל קרבת העיר לגבול ירדן. ב־27 בדצמבר נתכנסה הכנסת בפעם הראשונה בירושלים.

בבחירות המוניציפליות, שנערכו ב־14 בנובמבר 1951 בכל הארץ זו הפעם הראשונה אחרי ארבע עשרה שנה, נבחר לראש מועצת עירית ירושלים מר זלמן שרגאי, שלא רוה נחת מעבודתו בעיריה בגלל ההתנצחות התמידית בין הקואליציה והאופוזיציה בתוך מועצת העיריה והתפטר כעבור פחות משנה אחת, ובמקומו נבחר מר קריב, גם הוא חבר הפועל המזרחי. יש להצטער על כך, שנוסף למצוקה הכספית הכרונית של העיריה מונע חוסר שלום־בית במועצת העיריה בעד פיתוח עניניה החיוניים של בירת ישראל. העיריה לא עשתה עד עכשו שום דבר העשוי לשפר את העיר ולפארה ולמשוך אליה עולי רגל ותיירים וסתם יהודים, שהיו רוצים להשתקע לעת זקנה בעיר הקודש וליהנות מזיו תפארתה ומקדושתה ההיסטורית. פיתוח העיר בכוון זה היה יוצר מקורות פרנסה רבים וענפים לחלק גדול של אוכלוסיית העיר.

סכסוכי גבולות, הסתננות ורצח בירושלים ובמבואותיה ויריות הלגיון הערבי מחומות העיר על יהודים הגרים בקרבת החומות הטרידו את יושבי ירושלים – כל זה עקב ההתנגדות העקשנית של המדינות הערביות להשלמה עם קיום מדינת ישראל. על אף הטרדות האלה והמצוקה הכלכלית נמשכו פעולותינו המדיניות, ולא הוזנחה גם הפעולה התרבותית. ב־30 ביולי 1951 היו הבחירות לכנסת השניה, ובאוגוסט אותה שנה התכנס בירושלים הקונגרס הציוני הכ"ג.

שנת תשי“ב עמדה במזל מלחמת הזרמים בחנוך. בגלל הקואליציה עם הדתיים בכנסת הסכים ראש הממשלה מר דוד בן גוריון לשיטת הזרמים בחנוך ולשחרור הנשים הדתיות משרות חובה בצבא. באותה שנה למדו בבתי הספר היסודיים 270,000 תלמידים ותלמידות, שמסביבם התפתח ציד נפשות מביש ומשפיל את כבוד ישראל. כל המפלגות מימין ומשמאל התחרו ביניהן ב״מלחמת מצוה” זו, הסיתו מורים בהורים והורים במורים, חטפו ילדים והוציאו בכח רהיטים מבתי ספר והעבירום לבתי ספר שלהן. בשיחה פרטית, שהיתה לי בימים ההם בענין זה עם מר יצחק בן־צבי, שבה הבעתי את מורת רוחי לגבי השתוללות זו, ספרתי לו על שיטותינו אנו לפני יובל שנים בירושלים בדרכי החנוך, כשבבית הספר למל למדו בני עדות שונות ובעלי מנהגים שונים והשקפות שונות, ואנו התלבטנו הרבה בבעיות חנוכם, ובכ“ז הצלחנו לישר בדרכים שונות את ההדורים עד שיסדנו את גני הילדים הראשונים, שבהם קבלו כל הילדים ללא הבדל עדה ועמדה חברתית שפה אחת וחנוך אחיד. לדעתי, מלחמת הזרמים בחנוך עשויה לפורר את העם במקום לאחדו ולאמצו בתקופת קבוץ הגלויות. אמר לי בן־צבי, שגם הוא וגם בן־גוריון בדעה זו והם מתנגדים למלחמת הזרמים. ״ובכן”, שאלתיו ״מדוע אינכם נוקטים במפלגתכם בפעולה נגד מלחמת הזרמים“? על שאלה זו באה התשובה: ״זהו ענין של מפלגה”, ז"א שהאינטרסים של המפלגה קודמים לכל אינטרס אחר, גם אם שיטה זו פוגעת בעצם קיומה של אחדות העם. אבל סוף סוף הכירו מנהיגי המפלגות ודובריהן בסכנה הצפויה ממלחמת הזרמים לאחדות העם. הכנסת קבלה את חוק החנוך הממלכתי האחיד, והושכן השלום במחנה ישראל.

האוניברסיטה הסמיכה בדצמבר 1952 20 רופאים, 29 דוקטורים לפילוסופיה, 58 מוסמכים למדעי הרוח, 51 למדעי הטבע ו־4 לחקלאות. באותו זמן חלה ירידה במספר הנרשמים החדשים, וחוגי המדע הביעו את דאגתם לאור המחסור בכוחות מדעיים צעירים. גם מבין אלה, שעזבו בשנה האחרונה את הארץ לצמיתות, היה מספר ניכר של בעלי מקצועות חפשיים ואנשי מדע. בתחלת שנת תשט"ו גדל מספר הלומדים בפקולטות השונות של האוניברסיטה עד לשלושת אלפים ושלוש מאות, ובניסן אותה שנה הוסמכו 395 בוגרי האוניברסיטה.

בחוגי החרדים בירושלים גדלה התסיסה נגד תופעות שונות בחיים החדשים של האומה. הם התנגדו לגיוס בנות ממשפחות דתיות לשרות לאומי לאחר שפוטרו מחובת גיוס לצבא. הם מחו בכנסת, במועצה העירונית ובאסיפות עם, שנערכו בשכונות וברחובות העיר, נגד חלול שבת בפרהסיה ע"י תנועת המכוניות, בשאלות הכשרות ונגד פעולות המיסיון, שגברו והלכו. המיסיונרים מושכים אליהם את ילדי העולים וגם משפחות שלמות הנמצאות במצוקה.

עירית ירושלים הלכה ממשבר למשבר. כמחצית התושבים אינם משלמים מסים עירוניים. הקונסוליות, מוסדות דתיים ומשרדי הממשלה פטורים ממסים. גם 15,000 תושבי המעברות שבפרברי ירושלים אינם משלמים מסים ונהנים מהשרותים העירוניים, כולל הספקת מים, העולה בירושלים פי ארבעה מאשר במקומות אחרים בארץ. הגרעון בתקציב העירייה הולך וגדל, ונוסף על כך מעיק על התקציב המנגנון המנופח המונה כאלף עובדים. על רקע עגום זה מתנהלת מלחמה מפלגתית חריפה בתוך המועצה. שר הפנים מינה ועדת חקירה, בראשותו של השופט העליון ד"ר ש. חשין. ששמעה עדויות של ששים אזרחים ומעלה. גם אני העידותי בפני הועדה. בעדותי עמדתי על כך, ששיטת הבחירות לפי רשימות המפלגות השונות היא שיטה נפסדת. יש לתת לאזרח את האפשרות לבחור באישים ולא ברשימות, לחלק את העיר לאזורי בחירות, ובכל אזור להכין רשימה של אישים מהמפלגות השונות, שמתוכה יברור האזרח את המועמדים הנראים לו. ועדת החקירה הציעה שביתת נשק בין הקואליציה והאופוזיציה עד לבחירות חדשות והקמת ועד הנהלה משותפת של שבעה חברים. מסקנות ועדת החקירה נשארו בתיק והשלום במועצה לא הושג. הממונה על המחוז שלח פקיד חרוץ של משרדו, שבעזרתו מתנהלת גביית המסים בקצב מזורז יותר, והממשלה תמכה בעיריה בסכום ניכר על מנת שתשלם את משכורות המורים והעובדים. בזמן כתבי את השורות האלו (אפריל 1955) נתמנתה מטעם משרד הפנים ועדה קרואה בראשותו של מנהל מחוז ירושלים, המנהלת את עניני העיריה עד לבחירות הבאות.

מדינת ישראל התאבלה על מותו של נשיאה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, לאחר מחלה קשה וממושכת. הכנסת בחרה במר יצחק בן־צבי, בתקופת המנדט נשיא הועד הלאומי, לנשיאה השני של המדינה. העובדה, שהנשיא הוא תושב ירושלים ולשכתו בירושלים וגם כל מחלקות משרד החוץ הועברו לירושלים, הביאה את אומות העולם, שתמכו בבינאום ירושלים, במבוכה. אולם רובן של האומות רואה בעובדה קיימת זו את ההחלטה הנחושה של ממשלת ישראל להוכיח קבל כל העולם את רבונותה ואי־תלותה ברצון אחרים.

עם החלפת הממשלה הדמוקרטית בארצות הברית בממשלה הריפובליקנית התומכת במדינות הערביות כתריס כביכול בפני הגוש המזרחי, החריפו היחסים של המדינות השכנות כלפי ישראל. מאז 1953 רבתה והלכה ההסתננות, ביחוד משטח ירדן ומרצועת עזה לשם גניבה, חבלה ורצח. ביחוד סבלה ירושלים היושבת על הגבול מהתקפות מנשק כבד ומצליפות מחומות העיר העתיקה. פינוי תעלת סואץ על ידי הבריטים הגדיל את החשש מפני התקפה מצד מצרים. בשלושים באוגוסט 1954 הכריזה ממשלת ישראל בכנסת בירושלים, שהיא רוצה בשלום של אמת עם כל שכניה ושהיא עומדת איתנה על המשמר מפני כל פורענויות.

 

תרומתי לחקר הארץ    🔗

לפני מאה שנה עוד היתה ארץ־ישראל בבחינת Terra incognita לא רק לאומות העולם וליהודי התפוצות, אלא גם לקבוץ היהודי שישב בארץ. תושביה הותיקים הסתגרו בתוך ״ארבע הארצות" בלא לדעת את טבע הארץ וסגולותיה, תולדותיה ועתיקותיה, יושביה ודרכי חייהם, פרט ליחידים, שעסקי מסחר הוציאו אותם מד' אמותיהם. אנשי ירושלים, נושאי חזון עבודת האדמה, תכננו תכנית של התישבות בערבות יריחו, מפני שעיר התמרים, שאותה ידעו מהמקרא, משכה את לבם. אבל הם לא ידעו שאדמת הערבה מלחה היא ולא תניב אלא אחרי שטיפה. בהיבטל תכנית זו פנו לגדות הירקון השופע מים רבים, בלא לדעת, שביצות הירקון תהיינה בעוכריהם. מעתיקות הארץ ידעו רק את קברי האבות, התנאים והאמוראים לפי המסורת שבידם. ספק הוא, אם חובשי ספסלי בית המדרש שמעו אי פעם על אישתורי הפרחי, שעבר בתחלת המאה הי“ד במשך שבע שנים פעמים רבות בארץ וחקר אותה לכל פרטיה מתוך הסתכלות אישית וזיהה בספרו ״כפתור ופרח” את המקומות הנזכרים בתנ“ך, בספרות התלמודית ובספרות של ימי הביניים. באמצע המאה הי”ט קם מתוך חכמי ירושלים יהוסף שוורץ, בעל השכלה כללית, שהתמסר לחקר הארץ, ואת תוצאותיו מסר לנו בספרו החשוב ״תבואות הארץ". בהוצאה הגרמנית של הספר, מביע המחבר את צערו, שאחינו בני ישראל בכל Das heilige Land מקום שהם אינם מתעניינים כלל בידיעת ארץ האבות, והיא זרה גם לנוער הלומד להכיר את הגיאוגרפיה של ארצות זרות ורחוקות.

באותו זמן גדלה בחוגי אנשי המדע הנוצריים ההתענינות בארץ הקדושה. חברות בריטיות, גרמניות ואמריקניות התחילו לחקור את הארץ. משלחות מדעיות תרו אותה ותארוה לפי ראות עיניהן בהשואה עם הנתונים במקורות העתיקים – בתנ“ך, בברית החדשה ובספרות היונית והרומית העתיקה. בסוף המאה הי”ט ובתחילת המאה העשרים הקימו בירושלים מכונים לחקר הארץ ולהפצת הידיעות עליה, ערכו חפירות במעמקי האדמה וגילו את מכמניה הארכיאולוגיים.

אחד ההישגים הפדגוגיים החשובים של בית הספר למל ובית המדרש למורים היתה הקנאת הלמודים באמצעות ההסתכלות. בקשר עם למוד התנ“ך וידיעת הארץ ערכנו טיולים וסיורים ברחבי הארץ. המורים והתלמידים גם יחד חזו במו עיניהם במקומות שעליהם מסופר בתורה ובספרי הנביאים. ראו את שדות המערכות ואת שטחי הכיבושים, התבוננו מקרוב במבנה הארץ על הריה ועמקיה, נהרותיה ונחליה ולמדו להכיר מקרוב את ראשיתה של התקופה החדשה בחיינו בארץ האבות. על ידי כך עמד החומר הלמודי כמו חי בפני התלמידים. אז היו עוד חסרים הכלים הדרושים ללימוד ידיעת הארץ. ערכתי מפה עברית עבור בתי הספר לפי מפת גותה ופישר בהשתתפות מורי־חברי דוד ילין. חברת ״קוהלת” של הסתדרות המורים התקשרה אתי בדבר הוצאת המפה הזאת בדפוס. כשיצא בשנת 1911 האטלס המקראי של גותה (H. Guthe, Bibel- Atlas ) ובמפת ארץ־ישראל בהווה שבסוף האטלס הזה, לא היה זכר להתישבות היהודית החדשה, אף־על־פי שבאותו זמן כבר התקיימו בארץ שלושים וארבע מושבות חקלאיות, שלחתי לעתון של חברת א"י הגרמנית (־Zeitschrift des deutschen Palastina Vereins) מאמר בצרוף מפה על ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל, על תולדותיה והתפתחותה ופרטים מלאים על כל מושבה ומושבה. מאמר זה עורר התעניינות רבה בחוגים רחבים, ומשום כך הוציאה המערכת תדפיס מיוחד ממנו, שנמכר בבתי מסחר הספרים בגרמניה. על ידי כך נודע ברבים זו הפעם הראשונה, שאמנם התחילו בנים שבים לגבולם ומפרים את שממות ארץ האבות (במהדורה השניה של אותו אטלס של גותה, שיצאה בשנת 1913, כבר צוינו חמש המושבות הגדולות: פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פנה ורחובות).

עבודתי המזורזת בשטח חקירת הארץ התחילה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה עם חבור ספר המסעות לארץ־ישראל וסוריה הדרומית, שהיה הראשון מסוג ספרים זה הכתוב בידי יהודי בשביל יהודים. הספר יצא במהדורה עברית ובמהדורה גרמנית. העובדה, שהמהדורה הגרמנית, שיצאה בעשרת אלפים טפסים, אזלה כעבור שנה או שנתיים משוק הספרים, מוכיחה עד כמה היה הספר הזה חיוני אחרי הכרזת בלפור. בשנת 1934 יצא הספר במהדורה גרמנית חדשה בשם Neues Palastina-Handbuch, שהבקורת בעתונות הגרמנית גמרה עליו את ההלל והעלתה את ערכו על ״הבידיקר" המפורסם. בחג הפסח, זמן קצר אחרי הופעת הספר בדפוס. שעליה הודיעו בעתונים בגרמניה והוא טרם הגיע לידי, בא לביתי כמעט בבהלה המורה באור, גיסו של שנלר ומנהל בית הספר של בית היתומים הסורי, ובקש ממני את הספר עבור פריקה, שר החנוך וההשכלה הידוע לשמצה בממשלתו של היטלר, שבא אז לבקור בירושלים והתאכסן במלון המלך דוד, שבו התאכסן באותו זמן גם חיים ויצמן.

הרעיון, שהגינו בו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שלא נפגר אנחנו בחקירת ארצנו אחרי עמים אחרים, התגשם אחרי המלחמה. אור ליום ח' בכסלו תר“פ התכנסו חכמי ירושלים באולם בית הספרים הלאומי שבבנין ״בני ברית” ויסדו את החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה. באספה הכללית של החברה ביום ט"ז באייר נבחר ועד בן עשרה חברים (דוד ילין יו“ר, אליעזר בן יהודה סגן יו”ר, ישעיהו פרס מזכיר, ד“ר נחום סלושץ עורך ומנהל החפירות, ד”ר אהרן מזיא גזבר, ד“ר א.י. בראור, יוסף מיוחס, ד”ר יוסף קלוזנר, שמואל רפאלי ופרופ' ב. שץ). ארבעה דברים שהם אחד שׂמה לה החברה למטרה:

א) הוצאת קובץ פריודי לפרסום מאמרי מחקר וחוברות לפרסום הכתובות הארצישראליות.

ב) ייסוד מכון לחקירת הארץ.

ג) הפצת ידיעת הארץ בעם ע"י הרצאות.

ד) עריכת חפירות לשם גילוי עתיקות הארץ.

כמזכיר כבוד של החברה הוטל נטל העבודה בעיקר עלי, ואני לא הכזבתי את בוחרי וחברי בעבודה. בדו"ח הראשון על פעולות החברה כתבתי את הדברים האלה:

״יסוד מכון עברי לחקירת ארץ־ישראל דבר נחוץ הוא לא רק מנקודת מבט תרבותית־עברית, כי אם מטעמים לאומיים מדיניים. בגשתנו לבנות את ביתנו הלאומי ולעשותו מרכז לתרבות ישראל אסור לנו לעמוד מנגד לאור ההתחרות החרוצה ורבת־התועלת של אומות העולם וחכמיהן בשדה מחקר ארץ אבותינו. חובה קדושה מוטלת עלינו להקים בירושלים עיר קדשנו על יד המכונים הבריטי, האמריקני, הדומיניקני והגרמני מכון עברי, שבו ישקדו חכמים עבריים ותלמידיהם בחקר ארצנו ברוח ישראל. עלינו להזדרז ולהגדיל את כוחותינו למען מלאות בעתיד מה שהחסרנו בעבר".

ועד החברה נגש מיד לעבודה. הוא סקר אתרים עתיקים, שנערכו בהם חפירות, וחברתנו הצטרפה לחברה הכללית לחקירת המזרח, שנוסדה בירושלים בשנת 1921. בחורף תר“פ התחלנו בהרצאות, שנמשכו גם בשנת תרפ”א. באותה שנה ערך ד“ר סלושץ מטעם חברתנו חפירות בחמת של טבריה ובחורף תרפ”ד מסביב ליד אבשלום. תוצאות החפירות האלה נתפרסמו בקבצי החברה, שבהם הופיע גם פרי בכורי המחקר של חכמינו.

בשנת תרפ“ג ערכה החברה תצוגה של העצמים העתיקים ומטבעות עתיקות, שנתגלו על ידינו בחפירותינו, בבדיקת אתרים עתיקים ובמערות הקברים שבירושלים. ד”ר ברנדנבורג, מלומד גרמני, מומחה לארכיטקטורה של הסלעים, חקר ובדק עפ“י הזמנתנו במשך שלושה חדשים את המערות ונקיקי הסלעים בסביבתה הקרובה והרחוקה של ירושלים ופרסם את תוצאות חקירותיו בספר – Die Felsarchitektur bei Jerusalem,1926. לאחר שועדת החברה קבעה את השמות העבריים ההיסטוריים של כפרי הארץ, נתבקשנו בשנת 1924 ע”י ממשלת המנדט לבקר ולתקן את רשימת השמות הטופוגרפיים של ארץ־ישראל, שנערכה על ידי החברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון. מר רוטנברג הזמין אותנו לבקר במקום בו הוקם מפעל החשמל הארצישראלי, ונתנו לו את השם ״נהרים" על שם נהרות הירדן והירמוך המתחברים באותו מקום. מאז הגבירה החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה את עבודתה הברוכה בכל שטחי המחקר וקנתה לה שם בעולם המדע. הועד המנהל של החברה העריך את חלקי בייסוד החברה ובפעולותיה במכתב־הברכה ששלח לי במלאות לי ששים שנה:

״ירושלים, ז' אדר תרצ"ד

לכבוד מר ישעיהו פרס

ירושלים.

מר פרס הנכבד מאד,

החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה מאושרה להביע לך בזה את אחוליה הנלבבים למלאת לך ששים שנה.

שמחים אנו לציין בהזדמנות זו את הפעולה הרבה והיצירה היסודית שהנחלת לא רק לחברתנו בתור שכזו, בעמדך במשך שנתים בראש מפעליה, אלא גם לכל הצבור העברי, לדור המתחנך שלנו ולמדע העברית בכלל ע"י הספרים יקרי הערך ומאמרים רבים בשדה הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של ארץ ישראל.

מדע חקירת הארץ וכל הצבור העברי השואף בארץ זו לתחיה

ישובית ותרבותית רואים בך את אחד מלוחמיהם המעולים הצועדים בראש מערכות.

ואנו מאחלים לך שתלך בכחך זה עוד שנים רבות מחיל אל חיל לטובת המדע והתרבות העבריים.

מוקיריך ומכבדיך

(–) שמואל קליין – נשיא החברה

(–) ב. מייזלר (–) י. בן צבי – חברי הועד המנהל"

כדי להקנות לתלמידי בתי הספר התיכוניים ידיעה יסודית על ארצנו חברתי את הספר ״גיאוגרפיה של ארץ־ישראל“, שהוצא לאור בשנת תרפ”ו ע“י חברת ״דביר”. חיים נחמן ביאליק, הביע אז את נחת רוחו מהטפול בהוצאת הספר הזה, שהונהג מיד בהופעתו בדפוס בבתי הספר התיכוניים. במשך ארבעים שנה ויותר עסקתי בעיקר במחקר הטופוגרפי וההיסטורי של הארץ. מאמרי נתפרסמו בקבצים ובכתבי־עת המופיעים בארץ ובקבצים מדעיים יהודיים, שהופיעו בגרמניה. מפעל חיי וגולת הכותרת של עבודתי בשטח זה הוא האנציקלופדיה הטופוגרפית ההיסטורית ״ארץ־ישראל“, המסכמת את פרי המחקר, שבשל מדור דור, הן של חכמינו והן של חכמי אומות העולם, בתוך גבולותיה הנרחבים של ארץ־ישראל מהנהר הגדול נהר פרת ועד נחל מצרים. בהופיע הכרך הראשון של האנציקלופדיה העניקה לי הקרן הקימת לישראל את פרס אוסישקין²⁴. קראתי הרצאות במכון היהודי לידיעת הארץ ובשידורי רדיו ירושלים. בשנת 1944 הוזמנתי להשתתף באנציקלופדיה המקראית. מחלקת החנוך הזמינה אותי להיות בוחן בבחינות הבגרות בידיעת הארץ בבתי הספר התיכונים ולאכסטרנים. השתתפתי בועדת השמות של הועד הלאומי ושל הקהלה העברית בירושלים, בועדת השמות של עירית ירושלים בתקופת המנדט ובתקופת מדינת ישראל לקביעת שמות עבריים לרחובות ירושלים; החל משנת תרפ”ה כבא־כח החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה בועדת השמות לישובים שליד הקרן הקימת לישראל ומאז קום מדינת ישראל בועדת השמות הממשלתית, העוסקת ב״ייהוד" מפת מדינת ישראל.

במלאת לי שבעים וחמש שנה הגישה לי ״האגודה למען ירושלים" במסיבה חגיגית, שבה השתתפו חכמי ירושלים ופעיליה ובראשם נשיא המדינה, את הקובץ ״ירושלים, מחקרי ארץ־ישראל, תשי“ג” שהוקדש לבעל היובל

״לאות הוקרה על פעלו בשדה מדע ארץ־ישראל. זכות גדולה נפלה בחלקו של בעל היובל. הוא ראה את ירושלים מראשית גידולה, פעל ולמד בה וגידל דורות של אוהבי ירושלים ודורשיה. עם זה היה סיפק בידו להיות מבנאיו של מדע ארץ־ישראל…"

 

בסיום מאה שנה    🔗

שנת תשט"ו (1955). מדינת ישראל חוגגת בשביעית את חג העצמאות. לא בשנה אחת ולא בעשור אחד הוקמה המדינה. עם היציאה מבין לחומות ירושלים העתיקה והקמת השכונות הראשונות בשממה שאפפה אז את העיר, ועם ייסוד אם המושבות בביצות הירקון התחילה מלחמת האדם בעזובה שבטבע, בת מאות השנים ובפראי המדבר, שיצאו כפעלם לשוד ולרצח. אז התחיל תהליך תקומת עם ישראל בארץ ישראל. בשורת התחיה בראשיתה עוררה בקרב פזורי ישראל תנועה של עליה לארץ, שהביאה לה את הברכה. בהכיר חבר הלאומים בזכותם של הבנים לשוב לגבולם וליסד להם בתוכו בית לאומי היו עיניהם של השכנים הערביים צרות בהם, ובקרבנות דמים החזיקו היהודים מעמד על אדמת המולדת והמשיכו להפרותה ולהפריחה. השואה הנוראה, שהביאו על עם ישראל עמים אשר באהבת האדם דגלו כביכול, עוררו את מצפונן של האומות המאוחדות לפצות את שארית הפליטה במדינה רבונית בחלק קטן של הבית הלאומי, שממנו ניתקו כבר הבריטים עשרים וחמש שנה קודם לכן את עבר הירדן מזרחה ומסרוהו לערבים. פלישת צבאות הערבים מהמדינות השכנות לתוך מדינת ישראל בעודנה באיבה גרמה למלחמה ממושכת, שבה הגנו המעטים על זכותם נגד הרבים, ובכוחם ובגבורתם אף הרחיבו את שטח מדינתם על פני כל הארץ מדן ועד אילת, פרט למשולש המקיף את שומרון והרי חברון, שסופח לממלכת עבר הירדן ההאשמית. ושוב במלחמת גבורה, בקרבנות אדם ובסבל, שלמעלה מכוח אנוש, התגברנו על האויבים מסביב וקשרנו את ירושלים בקשר אמיץ עם מדינתנו. מאז עומדים כוחות הבטחון שלנו איתנים על משמר הגבולות הארוכים ודוחים באומץ כל התקפה וכל הסתננות.

ירושלים החדשה, שיהודים בנוה במשך מאה שנים והמשתרעת היום על 50 קמ"מ, הוכרזה, על אף התנגדותן הבלתי מוצדקת של האומות המאוחדות, לבירת ישראל, בה שוכנים כבוד נשיא המדינה, שרי הממשלה והכנסת. הישובים החקלאיים שנוסדו מאז קום המדינה במבואות ירושלים מקשרים את עיר הבירה עם השפלה והשרון ומחזקים את בטחונה.

קבוץ הגלויות הגדיל את האוכלוסיה היהודית במדינה עד כדי 1,550,000 נפש. במלחמת החרות עזב רובם של התושבים הערביים את הארץ ונדד למדינות השכנות. כ־150,000 מהם נשארו, רובם בגליל ומיעוטם בנגב, ומספרם מגיע כיום ל־ 200,000 נפש, בתוכם בני עדת הדרוזים והצ’רקסים, שנלחמו במלחמת השחרור לצדנו.

הישוב החקלאי בארץ התפתח בשלושה שלבים: בתקופת השלטון העותומני נוסדו 34 ישובים והעיר העברית הראשונה תל אביב, בתקופת הבית הלאומי שבשלטון המנדט הבריטי – 282 ישובים ובשבע שנות מדינת ישראל 445 ישובים בגליל, בשרון וביהודה ואף בנגב, שבו לא היה קיים ישוב קבע מאז עלו הערבים על הארץ והחריבו עד היסוד את הישובים הביזנטיים, שקשרו את ארץ־ישראל עם מצרים מצד אחד ועם ים סוף מצד שני. ישובי הספר תורמים תרומה חשובה להגנת המולדת. החקלאות הולכת ומתקדמת הן בכמות והן באיכות תודות למחקר העיוני ולנצול מקורות המים במדה האפשרית ולהפיכת הביצות והערבה לאדמה נושאת פרי. בערים התפתחו התעשיה והמסחר, וכמה מושבות ותיקות גדלו עד כדי כך שהפכו לערים, ואף עיר הפלשתים אשקלון קמה על תלה. היצוא של תוצרת התעשיה והחקלאות לארצות אירופה ולארצות הברית, בכלל זה גם ירקות, פרחים וזרעונים, גדל בהרבה לעומת השנים הקודמות. ניטעו עשרות אלפי דונמים של יערות בהר ובעמק. בערים הגדולות והקטנות הוקמו בתים מפוארים למוסדות מחקר, לבתי ספר, לבתי מלון ולבתי קולנוע, ניטעו בהן גנים צבוריים וסודרו בהן אמפיתאטרונים ומגרשי משחק. נסללו כבישים חדשים בכל הארץ והוארכו פסי מסילת הברזל. התנועה בשדה התעופה בלוד גדלה לאין שעור ונרכשו אניות משא בנפח כולל של 140,000 טון. מנצלים את המחצבים שבמכתשי הנגב, את מרבצי הנחושת הברזל והמנגאן במכרות שלמה ואת האשלג ויתר המלחים במפעלי ים המלח. חיי הכלכלה משתפרים והולכים. מספר המתפרנסים בכל ענפי העבודה עלה מ־253,000 בשנת 1947 עד 476,000 בשנת 1954.

מוסדות ההשכלה ומכוני המחקר התרחבו והישגיהם הגיעו לרמה גבוהה. והם עומדים בקשרים אמיצים עם מוסדות המדע והמחקר בארצות אירופה ובארצות הברית על ידי חלופי גברי.

חוק למוד החובה, שהונהג במדינת ישראל עשוי להעלות את הרמה התרבותית של ההמונים ולמזג את קבוץ הגלויות. בתי ספר תיכוניים מסוגים שונים מטרתם לחנך מעמד של אינטלקטואלים, שיועילו לפיתוח הארץ בכל השטחים. דרכי החנוך ושיטותיו בבתי הספר הם עדיין בבחינת ניסויים. את הליקוי העיקרי במערכת בית הספר היסודי אני רואה בפילוגו לשני פלגים נפרדים, לבית ספר ממלכתי ולבית ספר ממלכתי־דתי. באחד מימות האביב יצאתי בלוית חבר לעבודה צבורית לשכונת בית וגן־אחוזת בני ברית, כדי לעמוד על התפתחות השכונה הזאת וסביבתה בשנים האחרונות. אגב סיור ברחובותיה נתקלנו בקבוצה של נערים בני 9–10 לערך משחקים יחד. על שאלתי, אם נמצא בשכונה בית ספר, ענו, כי יש בה בית ספר ממלכתי־דתי. כל נערי הקבוצה היו חבושים כיפות לראשיהם, פרט לאחד שהיה בראש גלוי. כששאלתי את הנער הזה, איה הוא לומד, הזקיף את ראשו, תחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו, יצא משורת חבריו למשחק וקרא בהבלטה: ״אני חפשי, אני לומד בבית הספר הממלכתי שבבית הכרם".

לאור המחזה הזה עלה באותו רגע לנגד עיני החייץ, שנוצר במבנה בית הספר על ידי פילוגו לשני פלגים, בעלי אמונות ודעות שונות. מאז קום המדינה מתריעים אנו השכם והערב על מיזוג הגלויות, על ההכרח לטשטש את ההבדלים בחנוך, במנהגים ובאורח החיים, שהשתרשו בפזורי ישראל. מטעם זה הלא בטלה הכנסת את הזרמים השונים בחנוך וחקקה את חוק החנוך הממלכתי האחיד. האם לא שגו האחראים להנוך בהלקם אותו מראשית הויתו לשני זרמים שונים זה מזה?

תכנית בית הספר התיכון היא העתק של תכנית בית הספר של ארצות המערב בתוספת למודי היהדות בלא שערכי היהדות ומסורתה העתיקה יהיו מעורים בחייהם של הלומדים. עם ישראל התקיים משך אלפיים שנות גלותו בתנאים שונים ומשונים מפני ששמר על מורשת האבות, ואלה שזנחוה נטמעו בקרב העמים שבתוכם ישבו והיו כלא היו. הלא גם בוני מדינת ישראל ומעצבי דמותה חונכו על ברכי המסורת היהודית, שממנה ינקו את האהבה העמוקה לארץ ולעם, האהבה המבוססת על יסודות המוסר היהודי־האנושי. האם החנוך היהודי־המסורתי, שהם קבלו בנעוריהם מונע בעדם לנהוג בחייהם הפרטיים כרצונם ולפי מצפונם? צאו וראו את צאצאי חסידי חב"ד או חסידי קרלין, שבחיי יומיום הם מקילים במנהגי הדת, וכשהם נקלעים לחברת שומרי המסורת החסידית מתלקחת בלבם אש הכמיהה החסידית המקשרת אותם יחד כבימים מקדם.

ייסוד מדינת ישראל והתחלת שבות העם פתחו תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, שאינה אלא המשך אורגני של חיי העם בארצו לפני צאתו לגולה. בתורת משה, בדברי הנביאים, במשנה ובתלמוד ובהגיותיהם של גדולי חכמי ימי הבינים הונחו העקרונות של צדק ומשפט, של זכויות האדם באשר הוא אדם, יסודות הדמוקרטיה ואף היחס האנושי של האדם לבהמה. כל הערכים האלה, אחת היא אם נכנם בשם דת, אמונה או מסורת, צריכים להיות משולבים בחנוך הנוער בישראל. עתידה היא מדינת ישראל להיות מקור ההשראה לכלל ישראל. ממנה יראו וכך יעשו אחינו בתפוצות. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

כלפי חוץ הטילה ההיסטוריה על מדינת ישראל, המהוה לפי מקומה הגיאוגרפי על פני כדור הארץ חוליה קטנה אבל רבת־ערך בשרשרת המקשרת את מדינות המזרח עם מדינות המערב, את התעודה לתווך ולישר את ההדורים בין עולם המערב ובין עולם המזרח. תרבותנו החילונית רוויה תרבות המערב, ואילו תרבותנו הלאומית מקורה במזרח. אינטרסים מדיניים וכלכליים מפנים את מדינת ישראל אל המזרח. משום כך עלינו ללמוד להכיר את עמי המזרח, את תרבותם, לשונם, מנהגיהם ואורח חייהם. הזמן וההגיון ירככו את רגשי השנאה כלפינו המפעמים בלב הערבים עקב מפלתם, שנחלו במלחמתם אתנו, והם יכרתו ברית שלום עם מדינת ישראל, העלולה לתרום כבימים מקדם תרומה נכבדה להרמת קרן המזרח.

נספחים

 

הנקמה²⁵    🔗

(ציור)

בנימין היה בן יחיד להורים עניים בירושלים. אביו היה קצת משכיל. בקראו את ההפטרות בשבתות נמשך לבו אחרי דברי הנביאים ויחל להגות בשקידה בתנ"ך – דבר שנחשב לפני חמשים שנה לחטא גמור בעיני הירושלמים החרדים – עד כי היה בקי בו כמעט על פה.

ומהתנ"ך עבר עוד צעד אחד הלאה וילמד גם דקדוק השפה, כמובן, בחדרי חדרים, ולפעמים נקרה גם איזה ספר השכלה לפניו ויבלעהו כבכורה בטרם קיץ.

וכמה שלא השתדל ראובן – אבי בנימין – להסתיר את השכלתו, הריחו בו קנאי ירושלים ריח מינות, אעפ"י שבאמת היה ראובן נאמן לדת וזהיר במצוה קלה כבחמורה. ומלבד לחץ הפרנסה היה סובל גם מרדיפות הקנאים.

כל תקותו היתה, כי בנימין בנו יתחנך לא כמו שנתחנך הוא, אלא שילמד תורה ודרך ארץ בסדר נכון ומפי מורים נבונים.

אולם איפה ילמד כל אלה, אם בירושלים לא היה עדין בית ספר מסודר והגון שישליך עליו יהבו? היה בירושלים איזה בית ספר קטן, אך הוא היה מדולדל ובלתי מסודר ומפרפר בין החיים והמות.

ואולם, כאשר מלאו לבנימין שלש עשרה שנה, בא מנהל חדש, והוא חידש את פני בית הספר וישנהו לטובה.

וראובן התאזר עוז ויכניס את בנימין בנו בשנת בר מצוה שלו אל בית הספר הזה.

אז התגברה הקנאות בירושלים, ביחוד נגד בית הספר המחודש, באופן נורא. בערבי השבתות והמועדים, בשעה שכל לב יהודי מרגיש את הקדושה והמנוחה הבאות לשכון בתוך אהלי ישראל ובלבם, היו מודבקים אל דלתות בתי התפלה כתבי חרמות באותיות גדולות על נירות מגוונים למשוך את העינים על האבות המוסרים את בניהם לבית הספר העברי, או שהיו תולים את המודעות על צוארי הכלבים שיפיצון בשוקים וברחובות. ואחדים, אשר דעתם היתה קלה ולבם – לב שפן, נבהלו מפני החרמות והקללות והוציאו את ילדיהם מבית הספר.

ראובן סבל מאד מרדיפות הקנאים, אבל לא נכנע מפניהם: בנימין הוסיף לבקר בבית הספר.

ובנימין, שהיה פקח שלא לפי שנותיו, ראה והבין כמה סובל אביו מלחץ עניו הנורא ומרדיפות הקנאים, אשר תמיד הרגיזוהו ולא נתנו לו מנוחה ובלבו התעוררה שנאה עזה לרודפי אביו התם והישר.

ופעם בלכתו לטייל עם אביו מחוץ לעיר אמר: אנכי, אבא, רואה את כל מה שהקנאים עושים לך. אנכי אריב ריבך, יבוא יום!"

״הוי, בני!" – ענה ראובן בתום לבו – ״השכחת כי גם הקנאים אחיך הם? ומאד אפשר ללמד עליהם זכות. ראשית, היהודים סבלו הרבה מאד בעד אמונתם, וכל הנוגע בה כנוגע בבבת עינם, והם יראים ומפחדים פן יערערו חידושי ההשכלה את יסודות אמונתם. ושנית – בירושלים, עיר קדשנו, שוררת עניות נוראה, חיי רוב אחינו פה תלוים בנדבות השלוחות מחוץ לארץ, שבאמת אינן מספיקות גם ללחם יבש, ומקורות אחרים לפרנסה כמעט אין, והעניות הנוראה הזאת אינה נותנת לאנשי ירושלים לאהוב את היופי, את הסדר ולבקש דרכים חדשות בחיים. לולא התורה הקדושה – משגבם ומנוסם – היו חלילה אובדים בעונים, ולפיכך אין להתפלא, אם הם חרדים עליה כל כך, ובכל נטיה צדדית רואים כבר סכנה לאמונה. אני בטוח, כי אם רק יצילו את ירושלם, עיר הקודש, מחרפת עוניה, כי אז יחדלו הקנאים מלקנא, הפחדנות היתרה תסור מהם ובעצמם יבקשו את המדעים, המעשירים את דעת האדם והנותנים לו עוז ותעצומות, והאמונה גם היא תהיה יותר בריאה, מזהירה ומחממת ורחוקה מקנאות, השורפת ומעלה עשן וחשכה".

ככה דבר ראובן אל בנו לא פעם ולא שתים, ודברי האב התמים, שיצאו מלבו נכנסו ללב הבן.

כן – חשב בנימין בלבו – אנכי צריך ללמוד, ללמוד הרבה עד שאהיה יהודי חכם, ואז אנקם מהקנאים הירושלמים נקמת אבי האומלל. אבל לא כמו שחשבתי תחילה, לרדוף אותם ולמרר את חייהם, אלא להשכילם, לפשט את העקמומיות שבלבם ולתת בהם דעת. לבקש בשבילם דרכים חדשות בחיים, שלא יהיו תלויים בנדבות החלוקה האומללה. נקמה כזאת הנני רוצה לנקום בהם.

ובנימין קיים את דברו. אחרי שגמר את חוק למודיו בבית הספר יצא לחוץ לארץ להשתלם שם במדעים באוניברסיטה. אביו לווה אותו בעינים מאירות.

״אל נא, בני, תשכח את ירושלים. ידעתי, בני, כי בכשרונותיך תוכל למצוא לך מקור פרנסה יותר מרווחה ואולי גם יותר נכבדה בעיני הבריות. אבל אנו יהודים, וחובתנו לדאוג לטובת אחינו ולטובת עיר קדשנו, היא צריכה להיות וגם תהיה תהלה בארץ, ואם אראך, בני, בין בניה־בוניה אז אמצא די שלומים בעד כל מה שסבלתי בימי חיי".

ובנימין בא לבירת אשכנז. קשה היה לו, לצעיר היהודי, למצוא את מזונותיו במטרופולין של אירופה, אבל הוא התגבר על כל המכשולים וישקוד על למודיו ויעש חיל, וירושלים לא משה מזכרונו. בכל מה שלמד חשב איזו תועלת יוכל להביא בלמוד הזה לארץ־ישראל. מעשיו הטובים וטעמו הטוב הקנו לו חברים וידידים רבים, וכאשר גמר את חוק למודיו, הציעו לפניו משרה הגונה ששכר רב בצדה. אבל הוא לא נתפתה אחרי זאת, אלא אחרי גמרו את חוק למודיו שב מזוין בידיעות רבות לירושלים, לעזור בבנינה החומרי והרוחני.

את אביו לא מצא עוד בחיים, הוא מת יום אחד לפני שובו מחוץ־לארץ. אולם הדברים שצוהו לפני הפרדו ממנו נחרתו על לב בנו בכתב שלא ימחה לנצח. הוא נכנס לשרת בתור מורה באותו בית הספר, שבו לקח לקח, ועד מהרה יצא לו שם טוב בעיר. הרבה מהקנאים, שרדפו את אביו מלפנים, עשו עמו שלום, כי הבינו, שהאיש הזה אינו בא להרוס אלא לבנות וגם לדת אין סכנה נשקפת ממנו, כי גם אותה הוא מוקיר מאד, לא פחות מכל היהודים החרדים, וכשבא אחד, שנחשב מלפנים לקנאי עצום, והכניס את בנו אל בית הספר, חשב בנימין בלבו בשמחה: מלפנים נשבעתי להנקם מאחי, עכשיו נתקיימה שבועתי".

 

העיתון ״שערי ציון" ²⁶ ועורכו חיים פרס    🔗

(התרל“ו – התרמ”ה)

כשנעיין היום במצב הישוב העברי בארץ־ישראל מלפני ששים–שבעים שנה, נדמה לנו שלא דור אחד עבר מאז, כי אם תקופה ארוכה מאד מפרידה בינינו ובין הזמן ההוא, כל כך נשתנו העתים, ואתן כל ענפי החיים ותופעותיהם.

בימים ההם היה הישוב היהודי בארץ־ישראל מעט ודל. מספר כל היהודים יושבי הארץ לא עלה על חמשה עשר אלף נפש וחצים חי במרכז בירושלים. רובם היו ספרדים, שהיו מעורים בארץ וחיים כעם הארץ, ומעוטם אשכנזים, שהם או אבותיהם עלו לארץ לחונן את עפרה ו״להשכיב את עצמותיהם על יד עצמות האבות“. אלה הביטו על ארץ הקדושה כעל פרוזדור לחיי העולם הבא, שבו עליהם להתנזר מכל הויות העולם הזה ולהתמסר רק לעבודת הבורא. לפי השקפת עולם זו, כל מה שאינו עומד בקשר ישר עם תפלה, תלמוד תורה וקיום המצוות המעשיות, לא רק שאינו נחוץ, אלא הוא מזיק ולכן הוא אסור. כשומרי החומות פטורים הם ממלאכה ועבודה כל שהיא, ועל אחינו בני ישראל בחו”ל, הנהנים מחיי העולם הזה, מוטלת פרנסתם.

החלוקה, שהיתה אז יסוד החיים הכלכליים, הספיקה למקבליה רק ״לחם צר ומים לחץ“, ובכ”ז היא הרגילה אותם לחיי בטלה ורפיון ידים, אבל היא נתנה בידי הממונים עליה שוט מסוכן, שבאמצעותו השתלטו אלה על בני העדה. הכח הזה הניתן בידי התקיפים עורר בם את תאות השלטון, והדבר הזה גרם למחלוקת תמידית למען השלטון בין ״מנהיגי״ העדה, שעפי“ר מצאו בכ”ז לשון משותפת, כשהדבר נגע לרדיפת המתנגד החלש.

מימי המלחמה העזה של קנאי ירושלם בלודויג אוגוסט פרנקל, מיסד בית הספר למל (תרט"ז), אזרה הקנאות הדתית עוז ונלחמה בכל חדוש ללא פשרות. כל צעד קדימה נפגש מצדם בהתנגדות קנאית ונדחף עשרה צעדים אחורנית. גם מאמציו של הגדול שבחובבי ציון בימיו, משה מונטיפיורי, לתקן את מצבם הכלכלי והתרבותי של יהודי ארץ־ישראל נתקלו במעצורים ובמכשולים אין קץ, שמפניהם נרתעה נפשו העדינה והאצילה. אבל בנפשם של יחידי סגולה מאלה שנולדו בארץ או שגדלו בה, הבהבה כבר אז אש עצורה. נפשם סלדה מחיי הבטלה ללא מטרה ותכלית, ומלחם הקלוקל של החלוקה, והם התקוממו בלבם לשליטים המדכאים את הרוח ואת הגוף גם יחד.

מעטים היו ומחוסרי הכשרה לחיים ולא העזו לשבור את העול הלוחץ על צוארם. בסתר, בחדרי חדרים מצאו ספוק בקריאת ספרים חיצוניים שעליהם נמנו אז גם ספרי הנביאים ומורה נבוכים לרמב"ם, ובלמוד לשון הקודש, ואוי להם ואבוי להם, לצעירים אלה, כשנתפסו בדבר עבירה זו. אין איפוא להתפלא, שהצעדים היו זעירים מאד כצעדי התינוק העושה את תרגילי ההליכה הראשונים.

כזה היה פרצופה של התקופה, שבה נולדה העתונות בארץ־ישראל. ״הלבנון" של יחיאל בריל, ״חבצלת" הקדומה של ישראל בק ו״האריאל" של מיכל הכהן ואברהם זוסמן לא האריכו ימים מפני שמו“ליהם והמוסדות שעמדו מאחוריהם אכלו איש את רעהו בפה מלא²⁷. לעומת זאת הצליח ישראל דוב פרומקין לבסס את העתון חבצלת” שנתחדש באלול תר"ל ולהמשיך בהוצאתו משך שנים רבות²⁸.

בשנת התרל“ו נוסד ע”י יצחק גאשצינני בירושלם עתון חדש בשם,שערי ציון“, מ”ע יבשר ויודיע כל דבר הדרוש לחפץ לבב אוהבי שערי ציון“. הוא כתב על דגלו: אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב” (תהלים פז, ב). שם העתון תורגם צרפתית Les Portes de Sion ולאחר זמן תורגם השם גם בערבית. המוטו תורגם לכתחילה באידית לאחר זמן בגרמנית וברבות הימים הוחלף התרגום לצרפתית.

הגליון הראשון הופיע ביום כ“ה אייר התרל”ו. בשנה הראשונה יצא לאור פעמים בחודש, ומראשית השנה השניה פעם בשבוע. בשנה הראשונה היה העתון דו־לשוני. כל המאמרים והידיעות נדפסו בטור הראשון בעברית ובטור השני באידית. מתחילת השנה השניה יצא העתון רק בעברית. מדת הגליון היתה בשנה הראשונה 21/34 ואח"כ 25/37 והוא הכיל ארבעה עמודים.

העתון ״שערי ציון" הוא יקר המציאות ולכן אינו ידוע גם לאנשים הקרובים לספרות העתונות העברית ותולדותיה; בכל אופן מעטים הם האנשים, אולי רק יחידי סגולה, שראוהו. בידי מר זלמן פבזנר (בעל האוסף הגדול והחשוב היחידי של העתונות הארצישראלית ומחולל רעיון התערוכה של העתונות הזאת, שנערכה בתל־אביב באביב התרצ"ה), נמצאות שתי השנים האחרונות של ״שערי ציון" כמעט בשלמות ועוד יש לו מהשנה החמישית הדף הראשון של הגליון מיום י“א כסלו התר”מ. ברשותי אני נמצאים הגליונות האלה: 34, 47, 48 של השנה השניה; 4–1, 7, 13, 14, 19–16, 23–21 של השנה השלישית; 1, 4, 10–7 של השנה הרביעית. לדברי מר פבזנר נמצא באוסף אחד ברוסיה הסוביטית קומפלקט של העתון משנתו הראשונה עד שנתו התשיעית. המנוח שרה’זון, מיסד ה״טאגעבלאטט" הניו־יורקי ועורכו, שח לי לפני ארבעים שנה בערך, בהזדמנות בקורו בירושלם, שבידו נמצא קומפלקט של ״שערי ציון". על מציאותו של העתון הזה באיזה אוסף אחר לא נודע לי עד עתה.

עורך ״שערי ציון" היה אבי ר' חיים פרס ז“ל, (הוא חתם חיים פרעסס) מו”לו היה ר' יצחק גאשצינני והוא נדפס בבית דפוסם של היהודים הספרדים ר' משה פרץ ור' חי גאגין. גאשצינני היה מדפיס וחוכר בית הדפוס הזה או מנהלו.

אגב;

בסוף שנת תרל“ג או בתחילת תרל”ד נעתר אבי לבקשת ידידו י“ד פרומקין ויצא לחו”ל לשם הפצת ה״חבצלת“. במשך קרוב לשלש שנים נע ונד במזרח אירופה והתפרנס בדוחק מההוראה. אבל שהותו באירופה קרבה אותו יותר להשכלה של זמנו, הרחיבה את חוג השקפתו ונתנה לו את ההזדמנות להכיר מקרוב את ההמונים היהודים למושבותיהם ואת בעיותיהם. בשובו מהגולה הזמינוהו להיות עורכו של העתון ״שערי ציון”. אבי לא היה איש מלחמה מטבעו, אבל הוא עמד איתן על השקפותיו ודעותיו הקבועות עד הסוף ולא נרתע אף מפני רודפיו, שירדו לחייו בגלל דעותיו אלה. הוא בחר במלחמתו בעד ההשכלה והקדמה בדרך ההסברה ההגיונית²⁹ וכל מאמריו היו חדורי אהבה עזה לארץ וליושביה ולשפה העברית.

אבי היה איפוא עורך העיתון מיום הוסדו, בלי שמו בראש העתון בשנה הראשונה, המו“ל הדפיס בראש הגליון: יו”ל מאתי יצחק גאשצינני“, מהשנה השניה ואילך נדפס בראש הגליון יו”ל מאת יצחק גאשצינני ע“י חיים פרעסס”, בגליונות 8–4 של השנה הרביעית הנמצאים ברשותי: יו“ל מאתנו יצחק גאשצינני חיים פרעסס”. באותם הגליונות נתפרסם כרוז מאת המו"ל:

״לכל קהל קוראינו הנכבדים ולכל חובבי ציון ושפתנו הקדושה" ובו נאמר, כי אבני נגף וצורי מכשול מונחים עוד על דרכינו דרך הקודש ולמען לסלול את המסילה הזאת שלחנו את אחד מאתנו היה הרב החכם הנכבד מו“ה חיים ינקלאוויטש פרעסס נ”י לקרית חוצות לאסוף חתומים מאוהבי ציון וחובבי שפת עבר".

מאז מופיעה הכתובת: ״מאתנו יצחק גאשצינני וחבריו“. את מקומו של אבי חיים פרעסס במערכת מלא אברהם משה לונץ, שהתחיל אז לפרסם ב״שערי ציון” את חבורו הראשון ״קורות ציון וירושלים“. במערכת העתון קרה לו לרא”מ לונץ אסון חייו האיום, שנתעוור פתאום בשתי עיניו לאור השמש. כנראה שאבי התמהמה בחו“ל כשנה אחת. בדף היחידי של הגליון מיום י”א כסלו תר“מ, הנמצא בידי מר פבזנר, מופיע שוב שמו של אבי חיים פרס כעורך העתון. הוא המשיך בעבודה זו עד שהעתון נפסק ע”י הממשלה מפני שלמו“ל לא היה רשיון להוציא עתון. אז התחיל יצחק הירשנזון, שבידו היה רשיון ממשלתי, להוציא עתון בשם ״הצבי” בעריכתו של אבי, אבל הוא זכה רק לגליונות אחדים ונפסק עד שאליעזר בן־יהודה השתמש ברשיון זה והתחיל בשנת תרמ“ה להוציא את ה״צבי”.

בשורה של מאמרים ראשיים בשם ״הליכות העולם הישראלי"³⁰ סוקר העורך חיים פרס את תולדות עם ישראל בכל התקופות ומוכיח לקוראיו, כי כל זמן אשר עם ישראל היה חי בשלום ובאחדות היה טוב לו והוא עמד איתן בפני התקפות אויביו ואולם הפרוד וריב המפלגות היו תמיד בעוכריו.

תנועת חבת ציון, שנתעוררה ע“י ר' צבי הירש קלישר, מצאה הד חזק גם בתוך חוג המתקדמים בארץ־ישראל. בתחלת שנת תרל”ו נוסדה בירושלים חברה לעבודת האדמה בארץ־ישראל³¹, שמטרת חבריה, אשר מספרם הגיע אז עד חמשים וששה, היתה ״לעבד את האדמה וליהנות מיגיע כפם". ראשי החברה הגישו את תקנותיהם להרב הראשי של העדה האשכנזית ר' מאיר אויערבאך לאשור. בין החתומים על כרוז החברה אנו מוצאים את שמותיהם של אליעזר ויהודה ראאב, שהיו בין מיסדי פתח תקוה וראשוני המתישבים בה.

עורך ״שערי ציון" תמך בהתלהבות ברעיון עבודת האדמה והרים על נס את מחולליו ותומכיו. חובבי ציון בהיותם רחוקים מאד מהמציאות חלמו אז ע“ד קנית הארץ מאת השלטון התורכי ויסוד ממשלה יהודית בארץ. והנה איך שהגיב עורך שערי ציון” על הרעיון הזה: ״הרעיון בדבר קנית ארץ־ישראל אשר החל להופיע בימים האלה, אם כי רחוק הוא מאד מהמציאות, כי יכוננו להם (היהודים) ממשלה מדינית והרבה מכשולים ומעצורים נפוצים כאבני נגף על המסילה המובילה אל המטרה הזאת, לא דבר זר הוא. וכי בשביל דברים אחרים הנראים כזרים לעין בן־תמותה נתיאש מדבר זה לגמרי ונאמר עליו, כי רעיון רוח הוא? לא, חלילה! לא נוכל לאמר נואש לרעיון נשגב וקדוש כמוהו. ידענו מאד ידענו, כי רחוקים אנחנו עוד לכונן ממשלה מדינית ישראלית“, והמחבר הולך ומבאר לפי התלמוד והמדרשים, כי לאט לאט ובדרך הטבע יקובצו רוב בני ישראל אל אה”ק ויכשירו את הקרקע לגאולה שלמה.

כשלונם של כל מאמצי סיר משה מונטיפיורי להטיב את מצבם הכלכלי והתרבותי של יושבי ירושלם באשמת המנהיגים עורר את חמתם של חובבי ציון עליהם. בשנת תרל“ה בקר מונטיפיורי בפעם השביעית, היא האחרונה בארץ ישראל³². הוא בא אז בדברים עם הרבנים וראשי הקהל על אודות למוד שפת המדינה ובשובו לארצו שלח סכומי כסף הגונים לירושלים על מנת להנהיג את למוד השפה הערבית בבתי התלמוד תורה וב״חדרים” של הבנות. אולם גם הפעם הכרחו הרבנים ומנהלי התלמוד תורה ״עץ חיים" להכנע לתעלולי הקנאים ולוותר על נדבתו של מונטיפיורי. במעשה זה הגדישו את הסאה. אז יצאו שמואל מונטגיו, המכונה אח“כ לורד סויטלינג, ואחרים בקטרוג קשה על יושבי ירושלים העצלים והנרפים. ״שערי ציון” קשרו אז מלחמה על מורדי האור האשמים במצבו הירוד והשפל של הישוב ודרשו בכל תוקף להנהיג בבתי הלמוד את שפת המדינה, שמידיעתה יפיקו בני הנעורים תועלת רבה.

מענינת היא העמדה, שנקטו הרבנים הספרדיים לשאלה הזאת, המתבטאת במאמר ״דבר בעתו“, שפירסם ר' יעקב שאול אלישר, אז ראב”ד דק“ק הספרדים ואח”כ ראש רבני ארץ ישראל (ראשון לציון), ב״שערי ציון", שנה ג', גליון 2. והנה קטעים אחדים מהמאמר הזה:

…״אחינו הספרדים העי“א אשר נוכחו לדעת, כי אין מות בסיר ההשכלה ולא למוד שפת הארץ שפת ערבי תזיק אל הדת חלילה, כאשר לא הזיק לקדושים אשר בארץ המה זיע”א אשר חברו כמה וכמה ספרים בלשון ערבי. ומי לנו גדול ממשה רבינו הרמב“ם זלה”ה זיע“א ומי יוכל להאריך לשונו נגד הלשון הזה אשר אין על עפר משלו וספרים קדושים למאות נכתבו בלשון הזה, באמת לא אוכל להתאפק בהעלותי על לבבי גודל הצער של הצדיק ( משה מונטיפיורי) נ”י ידאב לבבי עד מאד".

…״אך לו נצטוו עדת הספרדים העי“א מהשר הצדיק שיחי' ללמד בניהם השפה הזאת כי אז תיכף יקיימו פקודתו ויובילו שי תודות, כאשר לפני עשרים שנים עת בא ד”ר לודוויג אוגוסט פרנקיל מוויען בפקודת הגבירה עליזא פאן לעמיל ליסד בית הספר לנערי ציון קיימו וקבלו עדת הספרדים העי“א בית הספר הנ”ל עד היום ותלי“ת כי לא נמצא ולא ימצא שמץ פגול ח”ו אף כי לומדים שם שפת הארץ שפת ערבי וכן בשנת תרכ“ו נתיסדה ביהמ”ד ״דורש ציון" אשר כלו אומר כבוד ובעהי“ת יצאו ועוד יצאו מן הבית הזה תלמידי חכמים מחוכמים יראי אלקים, אף כי למוד השפה הזאת לא מוזרה להם”.

בשורה של מאמרים ראשיים³³ יצא העורך להגן על הישוב מפני אפוטרופסיו השונים. מצד אחד לוקחים לעצמם ראשי העדה והממונים על החלוקה את הזכות לחוות דעה בכל דבר הנוגע ליושבי הארץ ומצד שני סבורים אחינו אשר בחו“ל, שמותר להם להתערב בעניני העם היושב בציון, ״אנחנו בעצמנו נאבה לבער את רוח העצלות מקרבנו”. זאת היא מטרת העתון לברר וללבן את כל השאלות הנוגעות לישוב ובידי הישוב עצמו ניתנה הברירה ״לבחור בין חיי הבטלה המשפילים את ערך האדם ובין היי העבודה וקדמה המעלים את כבודו בעיני ה' והבריות".

העורך דורש³⁴ להקים בתי מלאכה ובתי חרושת בארץ־ישראל, לקשור קשרי מסחר בין א“י ובין ארצות חוץ בעזרת אחינו בני ישראל בארצות הגולה וליסד מושבות לעבודת האדמה. פעולות חיוביות כאלה תועלנה להרים את מצב יושבי הארץ הרוצים להשליך מאחרי גוום את חיי הבטלה ואת לחם הקלוקל של החלוקה המרפים את ידיהם ומדכאים את רוחם. ושוב הוא הולך ועושה תעמולה לרעיונו במאמרים ראשיים³⁵, שבהם הוא מדגיש, כי בני הנוער אשר נולדו בארץ או אשר גדלו בה רוצים בעבודה ובמלאכה על אף המתנגדים מקרב שורות ראשי הקהל ודורש מחובבי ציון לבוא ולפתור את הבעיות הקשות הללו בהתאם לתנאי המקום והזמן. אלה הטוענים, שהארץ השוממה אשמה ברפיון יושביה אינם אלא טועים, כי ע”י המלאכה, המסחר ועבודת האדמה תתפתח הארץ ותפרח ואז תקלוט ישוב יהודי גדול יותר.

כתשובה להזמנה לאספה הכללית של חברת ״כל ישראל חברים“, שהיתה באוגוסט 1878 בפריס לאחר שהחברה פעלה אצל צירי הקונגרס הברלינאי להבטיח את זכויותיהם האזרחיות של היהודים במדינות הבלקן והדנובה פונה העורך³⁶ אל האספה הזאת בדרישה, שלא תעלים עיניה גם מארץ פלשת, אשר מצב יושביה היהודים ״בנוגע להחכמה והדעת, המסחר והקנין וחרושת המעשה, העבודה והמלאכה ברע הוא” והוא מציע לה:

א) להקים בית יתומים במקום שתבחר החברה, ואליו יאספו העזובים ללמדם תורה ודרך ארץ על פי החוקים והאופנים אשר תשכיל החברה להוציאם לאור.

ב) לכונן קומיסיון מיוחד אשר מטרתו תהיה – לתמוך בבעלי עבודה ועושים במלאכה, וליסד בערים הגדולות באירופה, בתי מסחר אשר המה יקבלו עליהם למכור את פרי עבודתם.

ג) ליסד בית הלוואת כסף לאלה הסוחרים אשר מטה ידם, בפרי מצער, ובכלל להרים את ענפי המסחר חרושת המעשה.

ד) להרחיב את גבול ישוב הארץ, לכונן קולוניות ולהושיב אחינו על אדמתם, לעבדה ולשמרה, ועל העובדים לשלם מדי שנה בשנה לחברה כאשר תשית עליהם וכאשר יוכלון שאת, למען לא יחרב וייבש מקור הכסף.

הרצון הטוב והכשרון אינם חסרים גם כאן בארץ, אבל חסרים התמיכה והעדוד.

בסדרה של מאמרים ראשיים³⁷ פונה העורך ל״עם היושב בציון" בדברים היוצאים מן הלב ומעורר אותם להתנער מעפר הבטלה ולהשליך מאחרי גוום את חרפת הנדבות ואת השנוררות הבלתי פוסקת ולסמוך על כוחות עצמם. הוא החליט:

להעירם ולעורר בלבם התשוקה אל התורה והחכמה, העבודה והמלאכה לפקוח עינים עורות מגששים קיר כאפלה בצהרים, ולא ידעו הדרך ילכו בה, ולהוציא ממסגרת העצלות אסירי הבערות והכסלות אשר נסך עליהם הזמן ויעצום עיניהם מראות האור כי יהל".

והוא קורא להם:

״הקיצו מתרדמתכם, התנערו מעפר שפלותכם! האם השעו עיניכם מראות את מצבכם כי פרוע הוא? והאם טחו לבותיכם מהשכיל את העת הזאת, אשר דורשת מכם כי תשימו קץ ותכלה אל התליה בדעת אחרים ולחכות בעיניים אל הפאסט אשר תביא את החלוקה? באה העת כי תדאגו לעצמכם ולא תשליכו יהבכם על אחרים"…

התבוננו נא למעשיכם ואז תראו כי לא תהיה תפארתכם על הדרך אשר אתם הולכים בה".

הוא מעיר את אחיו האשכנזים על הסדרים הטובים אשר בעדת הספרדים, שמוסדותיה מיוסדים:

"על שלשה עמודים חזקים ומוצקים, על תורה ועבודה וגמילות חסדים.

בעדה זו שוררים שלום ואחוה, הספרדים לא יביטו על כל דבר חדש בשאט נפש כי אם יביאוהו בכור הבחינה, דרכם מאז להוציא גם מעז, מתוק".

הוא מראה על התועלת שהפיקו בני עדה זו מבית הספר למל ומביהמ“ד ״דורש ציון”, שהאשכנזים החרימו אותם. אין כל ספק, ״באשר צללים שם גם אור וברבות האור כן ינוסו הצללים“. גם בין האשכנזים ישנם רבים הרוצים בשלום העדה ובטובת בניה. נחוץ להפסיק את המחלוקת מתחת שמי ארץ־ישראל, לבטל את הפרוד של הכוללים, להתאחד ולשקוד על הטבת מצב העם, להרחיב את ישוב א”י ולהרים את קרן המסחר וחרושת המעשה.

בדברו על כוון העתון לִעתיד במאמר הראשי של הגליון הראשון של השנה הרביעית כותב העורך בין שאר הדברים:

״וכן לא ניעף ולא ניגע מלהעיר ולעורר את אחינו החובקים אדמת הקודש ומנשקים אבניה לאהוב את העבודה והמלאכה ולשנוא את הבטלה והחלוקה".

האם פעלה התעמולה המתמדת של שערי ציון" לשנוי ערכין בישוב הא“י את הפעולה הרצויה? אין כל ספק, שדברי העתון הזה וכמו”כ של העתון ״חבצלת“, שגם הוא נלחם את מלחמת ההשכלה והקדמה, ושל ״יהודה וירושלם” של י“מ סלומון, שיצא לאור בתקופה ההיא³⁸ במשך שנתיים, לא יצאו לבטלה. הם פקחו את עיני ״העם היושב בציון” לראות נכחות את עתידו, שנו את השקפתם על מטרת חייהם, פתחו בלבם את רגש הכבוד ואת האמונה בכוחות עצמם ונתנו באופן כזה לישוב דחיפה חזקה קדימה לקראת התקופה החדשה, שמשמשה ובאה. לאחר שאנשי ירושלם יסדו את פתח תקוה באה העליה הראשונה, שגרמה ליסוד מושבות חדשות ביהודה, בשומרון ובגליל, ובאותו זמן נוסדו בירושלם בית היתומים הראשון לבני ישראל ובתי ספר חדשים.

כנופית הקנאים בהנהלת הרבנית מבריסק נלחמה אמנם באף ובחימה בכל החדושים האלה, אבל בכל ענפי החיים היתה כבר אז נכרת התעוררות רבה, והישוב הישן התחיל מעט מעט לנער מעל רגליו את אבק רקבון החרבות.

אחר שהעתון שערי ציון" נפסק המשיך חיים פרס את מלחמתו בעד חופש הברירה העצמית, ונגד אי־הסדרים בעדה, ב״הצבי" של בן־יהודה. למרות הרדיפות והקפוח בחייו הכלכליים שלח חיים פרס את בנו לבית הספר החדש, למען הכינו לחיים החדשים הממשמשים ובאים. הוא לא האריך ימים, כי נפל קרבן לתאונת דרכים. האפנים הראשונים שעברו ברחוב יפו, בירושלם הפילוהו ארצה והוא נפל למשכב, שממנו לא קם עוד. בן חמשים שנה היה במותו, אכזריות הגורל!

מקצת פרטים על חיי אבי³⁹

ר' חיים פרס ז“ל, עורך ״שערי ציון”:

אבי היה בן שלש כשעלה עם הוריו בשנת תרי“ד מביליסטוק לארץ ישראל. כנהוג בזמן ההוא, היתה מטרת עלית הוריו ליהנות מזיו השכינה ולחנך את בנם היחיד על טהרת הקודש. כשהגיע אבי לגיל שמונה עשרה השיאו לו הוריו את אמי, שעלתה זמן קצר לפני כן עם הוריה מואליז שברוסיה הלבנה. אביה היה מחסידי חב”ד וממקורביו של הרבי מנחם מנדל מויטבסק. מחותנו הושפע אבי מהווי החסידות. המחשבה על שיטות הדת המעשית ודרכיה נתנו לו את הדחיפה להתעמק בספרות הדתית והחילונית. הוא התמסר כולו ללמוד התנ“ך ודקדוק הלשון העברית, ועסק גם בקריאת ספרי המחקר וההשכלה, דברים האסורים בהחלט בימים ההם. לאשרו נתברך באשה משכלת ולא היה צריך להסתיר ממנה מה שהוכרח לשמור מפני עינא בישא של השכנים ומקורבי המשפחה. ספרי ההשכלה, שהיה אפשר להשיגם בירושלם, עברו כסחורה גנובה מיד ליד, בתוך חוג מצומצם של צעירים שואפים להשכלה ולקדמה. ראש ישיבת עץ חיים ר' משה נחמיה כהנא המכונה הרב מחסלאוויץ הביט בעין טובה על המשכילים הצעירים, והיה מדבר אתם חצי עברית וחצי אידית. בעלית הגג של הישיבה היו הם מתאספים בכל ערב וערב וקוראים פרק במורה נבוכים להרמב”ם, עד שנתפסו בדבר עבירה זו, והחבילה נתפרדה. כשירדו הורי מעל שולחן הוריהם, ואבי הרגיש בעול פרנסת המשפחה התחיל לעסוק בהוראה, אחדות מהמשפחות האמידות והמיוחסות שבעיר מסרו לו את בניהם ללמדם ש“ס ופוסקים. אולם משנודע להם, שמורה בניהם חשוד במינות רח”ל, יען כי הוא מאסף בערב אל ביתו צעירים, ומשוחח אתם על דברי הנביאים, תולדות עם ישראל והשפה העברית, ומעורר אותם לקרוא את ספרי ההשכלה, הרחיקו את בניהם ממנו. את המחסור בפרנסת הבית השתדלה אמי למלא, בקבלה לביתה תלמידות ללמדן קרוא וכתוב חשבון ותפירה.

ב״חבצלת" המחודשת ראה אבי ר' חיים פרס אמצעי להפצת ההשכלה ולתחית השפה העברית. הוא נעשה למשתתף קבוע ב״פרחי החבצלת“, ההוספה לחבצלת, שהיתה מוקדשת לעניני תורה וחכמה, שבה פרסם אבי ביחוד מאמרים בחקירת הלשון העברית. במאמריו בשם ״מחקר עיוני בשפה העברית”, שבהם חדש הרבה חדושים, נכר שהמחבר חדר יפה לתוך הגיון הלשון ורוחה. לדוגמא אביא כאן את המבוא למחקר הזה כלשונו וככתבו⁴⁰:

״הכח אשר נטע ה' באדם לגלות תעלומות לבבו ע“י חמשת כלי המבטא אות הוא על יתרונו על כל בעה”ח. ראשית שפת האדם אחרי גיחו מרחם האדמה היו הברות טבעיות אשר שמע מבעלי חי, הברות משונות ותנועות שונות, ויעש גם הוא כן בשפתיו. גם ההרגשות וההתפעלות אשר בנפש – כתוגה ושמחה, פחד והשתוממות – לחצוהו להוציא מפיו הברות ותנועות המורות עליהן. גם ברוח בינתו הכביר הביט אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת, והתבונן אל תהלוכותיהם, שמע קול הרעם החזק, ראה ברקים לוהטים נגד עיניו, הקשיב ליללת הרוחות הסוערות, האזין להמית גלי הים ומשבריו ושאון דכיו. הקולות האלה עשו רושם בנפשו ויחקו על לוח לבו וינס להוציא הברות מורכבות לרשום בהן את הדברים אשר ראה ואשר שמע ולכנותם בשם. אבל בכל זאת לא הרחיב השגתו ולא השלים רעיוניו, ומבטא שפתיו היה מצער כל עוד אשר חי חיי רועה ונסע ממרעה אל מרעה וכל התבוננותו היתה אל החי ואל תהלוכותיו, או לפאר את אהלו אשר תקע על מרעה דשן ושמן לרעות בו את צאנו. אז היו מושגיו מעטים וגם שפתו היתה דלה ורזה עד אשר החל האדם לעבוד את האדמה והחל לצעוד צעדי ענק בידיעת החכמות המועילות וירבו מושגיו וכן העמיק הרחיב בינתו לחקור בהן ויקרא למושגים שמות הנאותים להם. והשמות האלה היו על הרוב מורכבים משתי אותיות, וכאשר מצא מושג חדש המסתעף מן הראשון וקרוב לו בטבע לא קרא לו שם חדש, אך הסתפק בהוסיפו עליו אות אחת מלפניו או מאחוריו, ולכן ימצאו בלשוננו הרבה שמות נרדפים בהוראתם, וזה מחכמת השם יתעלה אשר נטע בלב האדם לעשות ככה לבל ילאה כח הזכרון לזכור את כל מושג ומושג בשם לבדו".

אחרי המבוא הזה מביא המחבר הרבה שמות ושרשי פעלים והמלות המסתעפות מהם ומגדיר אותם.

מענין הוא הויכוח הממושך בעניני הלשון בינו ובין הבלשן בנים⁴¹. שנתפרסם בפרחי החבצלת שנה שניה ושלישית. המאמרים בחקירת הלשון אשר המשיך לפרסם בעתונו ״שערי ציון" ואח“כ גם ב״הצבי” של בן־יהודה הקנו לו את הכנוי ״המדקדק" או בעל הדקדוק⁴² . התעסקותו בחקירת הלשון קרבה אותו לספרי המחקר של הקראים, שאותם מצא בשעור מספיק בספרייתו של ״חכם" העדה הקראית בירושלם משה הלוי. אגב קריאה בספרות הקראית פרסם גם מאמרים אחדים לתולדות הכת הקראית.

 

לתולדות האסור על בתי הספר בירושלם⁴³    🔗

ר' יהושע ילין מספר בספרו ״זכרונות לבן־ירושלים" ע' 134 ואילך, כי בהכניסו בשנת תרמ“א את בנו הבכור דוד בן השבע עשרה לבית הספר החדש של חברת ״כל ישראל חברים” בהנהלתו של נסים בכר⁴⁴ קמה מהומה בעדת האשכנזים בירושלים. הקנאים הכריזו עליו מטעם ״הרב דבריסק" את החרם בהשענם על האסור שהוציאו הרבנים ועדת הפרושים בשנת תרט"ז.

האסור הזה על הלמוד בבית ספר, שעליו היה חתום גם ר' דוד טביא מלאמזע, הוא אבי ר' יהושע ילין, היה הראשון בשורה ארוכה של אסורים וחרמות, שהכריזו הקנאים מעדת האשכנזים בירושלם על בתי הספר במשך המאה השביעית למניננו, והוא פנה נגד בית הספר להאציל לבית למל, אשר נוסד בשנת תרט“ז (1856) ע”י הרופא והמשורר ד"ר לודויג אוגוסט פרנקל, מזכיר עדת ישראל בוינה, בפקודת אליזה הרץ בת שמעון להאציל לבית למל.

להבנת השתלשלות העניינים יש לסקור בקצרה את מצב הישוב היהודי בארץ־ישראל בכלל ובירושלם בפרט בתחילת המאה הזאת. לפי המספרים, שמסר פרנקל בספרו Nach Jerusalem אחרי חקירה מדויקת, ישבו בזמן ההוא בירושלם 5700 יהודים, מהם 4000 ספרדים, 1700 אשכנזים; בצפת 2100, מהם 800 ספרדים, 1300 אשכנזים; בטבריה 1514, מהם 633 ספרדים, 881 אשכנזים; ביפו 400 ובחיפה 100 יהודים. עדות קטנות התקיימו אז גם בחברון, בעכו, בפקיעין ובשפרעם. עדת האשכנזים בירושלם נבנתה בסוף המאה הקודמת על חורבנה של העדה בצפת, כי פליטי הרעש, הרעב, המגפה והתנפלות הדרוזים והערבים (תקצ“ז־תקצ”ח) עלו לירושלם והתישבו בה וכן עשו מהאשכנזים מטבריה. משתי ערי הגליל הביאו אתם האשכנזים את ההתפלגות לעדות של חסידים ופרושים או מתנגדים שמקורה עוד במלחמה שהיתה נטושה במאה הששית למניננו ברוסיה בין חסידי הבעש“ט ובין מעריצי הגר”א מוילנא. בו בזמן שהספרדים, בתוכם גם הרבה מיהודי המערב (מרוקנים), היו עוסקים באומניות ובמסחר ומתפרנסים מיגיע כפיהם ורק ה״חכמים" נהנו מ״החלוקה" ומההכנסות של הישיבות ורק חלק קטן מכספי התמיכה נפל בחלקם של העניים, האלמנות והיתומים, היו חיי הכלכלה של בני העדות האשכנזיות מיוסדים בעיקר על קצבת החלוקה, ולפיכך היו הם תלויים בחסדם של מנהיגי העדה וממוני הכוללות ונתונים בידיהם כחומר ביד היוצר. העונש החמור ביותר, שהם יכלו להטיל על איש חרמם, שדעתו לא היתה כדעתם ושלא רצה להכנע לרצונם, היה בטול חלקו בחלוקה ושבירת מטה לחמו ולחם כל בני ביתו.

בימים ההם היה מצב החנוך של הילדים ובני הנעורים בכל רע. בית התלמוד תורה של עדת הספרדים, שנוסד בשנת ת“ר, לא התפתח מחוסר אמצעים להחזיקו ונסגר על מסגר כעבור חמש עשרה שנה. משנת תר”ה התקיים מעין בית תלמוד תורה של האשכנזים הפרושים, שבו למדו ילדים. נערים ובחורים בשתי כתות ב״עזרת נשים" של בית המדרש ״מנחם ציון" שבחצר חרבת ר' יהודה חסיד. בחדרים חשוכים מלאי חלאה בלו הילדים המסכנים את ימיהם העגומים תחת שבט מלמדים מסכנים עוד יותר ומחוסרי כל הבנה פדגוגית" (ל. א. פרנקל בספרו ״ירושלימה"). לאשכנזים החסידים לא היה כל בית למוד צבורי. התקיימו ״חדרים" מספר, שטיבם וטיב החנוך, שקבלו בהם הילדים, ידועים למדי מתאורי חיי היהודים בגליציה מלפני מאה שנה.

משה מונטיפיורי וד“ר אלברט כהן, שליח בית רוטשילד בפריז, בבקוריהם בירושלם במטרה לעזור ליושבי ירושלם להחלץ ממצבם הרעוע. ראו בחנוך בריא של הנוער לתורה ולעבודה את הגורם היחידי והמכריע העלול לתקן במדת מה את חייו הכלכליים והרוחניים של הדור הגדל בארץ. אבל מונטיפיורי נכשל למרות כוונותיו הרצויות בכל נסיונותיו בכוון זה, מפני שלא הצליח למצוא את האנשים המוכשרים להוציא את כוונותיו הרצויות אל הפועל ומפני שבטל תמיד את דעתו מפני דעת הקנאים. מתנגדיהם העקשנים של תקונים בחנוך. אלברט כהן גם הוא נזהר לעמוד בפני קנאות התקיפים וייסד בשנת תרי”ד בשם בית רוטשילד בפריז בית ספר ללמד בו את הבנות תפירה וקריאת התפילות. מונטיפיורי אף הוא המציא את האמצעים לפתיחת בית ספר דומה לזה בסוף שנת תרט“ו. אבל שני מוסדות אלה לא האריכו ימים באשמת אדישות משגיחיהם ומורותיהם. בספרו ״ירושלימה” מתאר פרנקל את העזובה הרבה, ששררה בבתי ספר אלה, שמלכתחילה לא התנגדו להם הקנאים, מפני שהם התיחסו לחינוך הבנות בכלל בשוויון נפש, יען כי בנות אינן חייבות בתלמוד תורה.

אולם עם הנסיון הראשון ליסד בית ספר השונה במקצת במראהו החיצוני, בסדריו ותכנית למודיו מ״החדר" המקובל נטשה המלחמה על כל החזית שהתנהלה במרירות רבה. כשלודויג אוגוסט פרנקל יסד בשנת תרט"ז בהסכמת ראש הרבנים הראשון לציון (חכם באשי) ר' חיים נסים אבולעפיה ובהשגחתו את בית הספר להאציל לבית למל, רדפוהו הקנאים הפרושים עד חרמה ופרסמו אסור וחרם על בית ספר זה⁴⁵.

באסור הזה מיום ט' סיון שנת ו’ב’ח’ר’ת בחיים (תרט"ז)⁴⁶ לא נזכר לא שם בית הספר ולא שם מיסדו, מפני שנפל פחדו של הקונסול האוסטרי, שעמד לימינם של פרנקל ומפעלו, על מחברי האסור, אלא נאמר בו, כי נמצאו בעיר אלקים איזה אנשים מיסדים בית למוד לנערי ישראל ללמדם ספר ולשון נכריה ונמוסיות אוה“ע”. החתומים על האסור מקבלים עליהם ועל בניהם עד עולם בהסכמה ובדעה אחת בלב שלם ובנפש חפיצה וגוזרים בגזרה חמורה ואוסרים באיסור גמור בכל תוקף גזירות ואיסורים החמורים מתקנת חז“ל ובכוח תוה”ק אשר כל איש ישראל מאחינו כל כוללות האשכנזים אשר יפנו פה אתנו היום ואשר יבואו אחרינו לא יתדבקו לבוא בברית הלימוד כזאת או לתת מבניו ומבנותיו להתלמד שמה… וכל מי אשר יעבור על הגזירה והאיסור הזה וילך להתלמד בבית כזאת או שיתן מזרעו שמה הרי הוא בכלל פורץ גדר כ“ו לא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כל האלה ויבדל מקהל עדת אשכנזים וחלק לא יהי' לו בכוללות האשכנזים…”.

מנהיגי עדת הספרדים קבלו ברצון את הצעתו של פרנקל, ורבניהם ובראשם הראשון לציון הרב חנ“א לקחו את המוסד החדש תחת חסותם⁴⁷. המחרימים חפשו ומצאו אחד מהרבנים הספרדים, את המקובל ר' רפאל ידידיה בואלעפיה, ראש ישיבת בית אל, שהסכים אתם וקבל את אסורם על עצמו ועל זרעו ז”ז ע“ס כל הדורות (מעשה אבות, ע' מז־מח)⁴⁸. האסור על ה״שקאלעס” נתחדש בשנת תרכ“ב ע”י ר' משה יהודה ליב אב“ד דקוטנא (שם ע' מט־נ), שעלה לירושלם בשנת תרי”ז⁴⁹, ואתו חתם ר' נחום בהרמ“א אב”ד דק“ק שדיק, שהיה ״צדיק תמים ונחבא אל הכלים”⁵⁰. רבי מאיר אויערבאך, שעלה לא“י מקליש בשנת תר”ך והיה מאז ועד פטירתו בשנת תרל“ח רבה הרשמי והנבחר של העדה האשכנזית, רב נאור מראשי בוני הישוב והמעורר לישוב חקלאי⁵¹, אינו חתום על האסור כמו”כ נמנע הפעם ר' שמואל סלאנט, שהיה אז עוזרו של הרב ר"מ אויערבאך לחתום על האסור.

בשנת תרכ“ה, תשע שנים אחרי הווסד ״הסקאלע אשר הכין פה פרנקל ווינער” (מעשה אבות ע' מ"ד) נשלחה מבית רוטשילד לירושלם אשה לפתוח כאן בית ספר לבנות על שם אבלינה די רוטשילד. אז נתחדשה מלחמת הקנאים על בתי הספר בכלל ועל בית הספר החדש בפרט. בבית הכנסת הכריזו חרם ואסור ביום צום (שם ע' מג–מה, התאריך חסר) וחוץ מזה הפיצו ברבים אסור בנוסח אחר (שם ע' עג–עד) מער“ח חשון תרכ”ה בחתימת הרב מקוטנא הנ“ל, חברי בית הדין, מנהיגי העדה ורבים מהקהל. האסור הזה פונה ביחוד נגד ״האשה שבאה לפעה”ק להיות מלמדת את בנות ישראל מלאכה וכתב ולשון… לצודד ע“ז נפשות נקיים ילדים וילדות להשריש בלבם שורש פורה, ולהדיח את צאן קדשים ממרעיתם” וכו‘. בטופס האסור הזה נאמר: ונודע האיסור החמור הרובץ על הדבר הרע הזה משני דור ודור, גם מזמן הרב הגה"ג וכו’ רל“צ המ”ו מהרח“א גאגין ז”ל וחכמי הדור ההוא“. כאן יש טעות אם בשגגה או במזיד, כי הרב חיים אברהם גאגין, אשר נתמנה עפ”י תעודת מנוי (פירמן) מאת השולטאן עבד אל־מג’יד לחכם באשי אחרי פטירת הראל“צ הר”י נבון בשנת תר“ב – זה היה המנוי הרשמי הראשון של ראש רבני ארץ־ישראל, שעל ידו נתנו מטעם השולטאן לעדה הישראלית זכויות שוות עם העדה האורתודוכסית והעדה הלטינית – הלך לעולמו בשנת תר”ח⁵² ובזמנו לא הוכרז כל אסור על בתי ספר של יהודים⁵³, כי עוד טרם התקיימו כאלה.

בארכיון של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי גנוז אסור בכתב־יד משנת תרכ“ט, שעוד טרם נתפרסם בדפוס ושאינו נזכר בשום מקום, אף לא באסורים המאוחרים הסומכים תמיד על האסורים של שנות תרט”ז, תרכ“ב, תרכ”ה ותרל“ג. הוא כתוב על גליון של ניר ריגל⁵⁴ חזק וחתומים עליו 81 איש מיושבי ירושלם. 15 המקומות הראשונים לחתימה נשארו פנויים, כנראה מאנו הרבנים וראשי הקהל משום מה לחתום על האסור הזה, שיש בו חדושים לגבי האסורים הקודמים. אוסרים בו ללמוד בבתי תלמוד תורה אשר ילמדו שמה כתב או לשון, אף רק כתב ולשון אחד, ואף רק כתב עברית או אף רק כתב אחד מכתבי העמים, אפילו ערבית, ואף לשון הקודש”. והנה בשנת תרכ"ט לא נוסד בירושלם לא בית ספר ולא בית תלמוד תורה חדש. מה היתה איפוא הסבה, שיצאו באסור חדש ומחודש גם בתכנו?

כמדומני שלא נטעה, אם נאמר שהעקבות יוליכונו לבית המדרש ״דורש ציון“, אשר נוסד בירושלם בשנת תרכ”ה בכספו של הנדיב יוסף בלומנטל מפריז. בראש המוסד הזה עמד ר' יצחק פראג (ר"י אופלטקה)⁵⁵. למדו בו אז ולומדים בו עד היום הזה רק בני הספרדים ויהודי המזרח, שהסיסמה ״תורה עם דרך ארץ" היתה והנה גם היום נר לרגלם. מטעם זה לא היו הקנאים האשכנזים מעונינים לתקוף את בית המדרש הזה ולהלחם בו. כנראה שבתחלת שנת תרכ"ט נכנסו אליו תלמידים אשכנזים אחדים, שנפשם חשקה בתורה ובחכמה או שנתמנה אחד המלמדים האשכנזים ללמד בו, ואז מצאו הקנאים לנחוץ לצאת במלחמה גם נגד המוסד הזה. אם דבר האסור הזה לא נתפרסם ברבים, סימן הוא שהרבנים האשכנזים לא הסכימו לו והטופס הנמצא ברשותנו נשאר בודד. וזה נוסח האסור:

בעזהשי"ת

הנה כאשר נודע השערורי‘, קיר נטוי וגדר הדחוי’, מקור משחת. ומעין נרפש, הציץ ציץ, ופרח לענה, וגמלה אשכולות מרורות ויין חמת תנינים מרורות פתנים, צרעת ממארת, ופורחת, בלמודי נערי בני ישראל, כתב ולשון, בכנופי‘, הן בבית התלמוד, והן בבתים מיוחדים, מצודה פרוסה, לצודד נפשות נקיים, ילדים אשר אין בהם כל מום, נלכדים, בפח יוקשים, מרעה אל רעה יצאו, לפרוק עול תורה הקדושה, מעל צואריהם, ולתת דופי בתורה שבעל פה, דברי חכמינו זללה"ה, אשר קבלוה פה אל פה, עד משה רבינו, מהר אלוקים, זה סיני, ויסורו מאתם עול היראה מאת ה’, ומס(ו)ת הבושה יסורו מעל פניהם, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, ובשכבר קמו לגדור בעד יסוד משחת הרע הזה, גאוני צדיקי עולם, הרב הגאון הצדיק מוהר“ר עקיבא אייגן זצוק”ל זי“ע, ואתו צדיקי גאוני הדור, זי”ע. וכן קיימו וקבלו אחב“י, קהל עדת אשכנזים, השוכנים בארץ קודש עיר הקודש ירושלם תובב”א, בשנת תרט“ז לפ”ק, ובשנת תבר“ך לפ”ק, ובשנת תרכ“ה לפ”ק, באספת כל גאוני צדיקי הזמן הנמצאים בעתים האלו בתוככי עה“ק ירושלם תובב”א, באסיפת הסכמת כל כוללים אשכנזים, פרושים, חסידים, הי“ו, רוב מנין ורוב בנין, ואסרו איסור חמור וחזק לדורות עולם, על כל הבאים לשכון בארצינו הקדושה, לבלתי התיסד שום בית למוד ובמה, הן אשר יכונה בשם ת”ת, ושילמודו בשם תלמוד תורה, אסור ללמוד שם, גם כתב ולשון אחד, אפי' כתב ולשון עברית, וגם לשון הקודש, וגם גזרו באזהרות חמורות, בכל אלות הכתובים בתורה, ובמשנה תורה אשר אין רשאי כל איש ואשה לתת את בנו להתלמד בבית התלמוד הנז‘, שום דבר סיוע בבית התלמוד הנז’ ומכש“כ שלא יהי' מהמלמדים בבית הנז' אף רק על דברי תורה, וגם לא מהמשגיחים, וכן אסרו להשכיר בתים לבית התלמוד הנז‘, וכל העובר על האיסור הנז’ ירבץ בו כל האלות הכתובות בספר תוה”ק, לזאת קמנו כעת אנחנו הח“מ לחזק דבר הגדר הנז', אשר פעלו והסכימו קהל עדתינו, וגאוני צדיקי זמנינו, לאמצו לתקפו במסמרות קבועים, שלא ימוטו לעולם, לכבוד (המקום) וכבוד תורתינו הקדושה וכבוד דברי חכמינו זללה”ה תנאים ואמוראים ורשב“י זי”ע שבל יתחלל ח“ו ע”י הלימודים האלו, לתפוש נערי ב“י בלבם ח”ו, ואסרנו גם אנחנו איסור חמור וחזק, בכל תוקף וחוזק האסור אשר גדרו גאוני וצדיקי הזמן הנז‘, שאין רשאי שום אחד מכללותינו אשכנזים הי"ו, לתת את בנו ללמוד בבתי תלמוד תורה אשר ילמדו שמה כתב או לשון, אף רק כתב, ולשון אחד, ואף רק כתב עברית, או אף רק כתב אחד מכתבי העמים, אפי’ ערבית, ואף לשון הקודש, ואין שום אחד מאנשי כוללינו רשאי להשכיר בית לזה, וגם לא לסעי' שום סיוע בעולם, וכל העובר על דברינו אלה, לבד אשר יענש שלא יותן לו, חלקו מצדקות פזרוני אחב“י המגיע לכוללו, ירביצו בו כל אלות הכתובות בספר וכו‘, ככל אלות הכתובות בתקנות הגאונים הצדיקים הקודמים, והבדילו ה’ לרעה בכל שבטי ישראל, וכל העם יהי' נקיים ולהשומע יונעם ותבוא עליו ברכת טוב וזכות כתוה”ק וז' דברי חכמינו התנאים והאמוראים ורשב“י זי”ע יעמוד לנו שנזכה לעמוד על מש(מ‎רתה ומשמרת הבית בית תפארתנו בהבנותה בבגצבב"א.

דברי החותמים הבאים על החתום למען כבוד ה' ותורתו הק‘, ודברי חכמי’ הקדושים זי“ע ביום ג' כ”ז כסלו תרכ“ט לפ”ק בתוככי ירושלם תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

בשנת תרל“ג נתחדש החרם ביתר תוקף. וזאת היתה הסבה לכך: בנקורו בא”י ראה ההיסטוריון ד“ר הינריך גרץ את מצבו הירוד מאד של חנוך ילדי ישראל בירושלם וביחוד את הסכנה הצפויה שם ליתומים מצד המסיון, ובשובו לגרמניה עורר את מנהיגי היהודים שם לפעול לטובת הילדים העזובים בארץ־ישראל. בשנת תרל”ב נוסדה בגרמניה בראשותו של הרב עזריאל הילדסהימר בברלין החברה לחנוך יתומים יהודיים בא“י, החברה הזאת יסדה בשנת תרל”ג בירושלם את בית היתומים הגרמני־היהודי והזמינה את ד“ר וילהלם הרצברג, מחבר ״כתבי המשפחה היהודיים”, לנהלו. נגד מוסד זה פרצה מלחמה מבפנים ומבחוץ. רבני אונגריה, שונאיו בנפש של ר' עזריאל הילדסהימר מאז ומקדם, שמחו על ההזדמנות שניתנה להם להתנפל עליו בשצף קצף והם עוררו גם את נושאי כליהם בירושלם לצאת במלחמה חריפה נגד המוסד החדש⁵⁶. הואיל והרב הילדסהימר פרסם ב״איזראעליט" של ד“ר להמן במאינץ כרוז לטובת בית היתומים, פנו ממוני הכוללים לגבאי הצדקה בחו”ל בכרוז, הכתוב במליצות נפוחות ובפסוקים ושברי פסוקים, שחו“ש לא יתמכו במוסד הזה העלול להמיט שואה על הדור הגדל בארץ־ישראל. אגב פונה הכרוז גם נגד ביה”ס החקלאי ״מקוה ישראל“, שנוסד שלש שנים קודם, ״ובכל זאת החרשנו עד כה. אם כי ראינו כי מנהל בי”ס זה תופס מילדי בני ספרדים למזימותיו ומצודתו פרוסה ליפו בעוה“ר”⁵⁷. ביחד עם זה הוציאו אסור חדש על בתי הספר בשם להט החרב⁵⁸, שנתפרסם ביום ד' כסלו תרל“ג והאוסר גם למוד האומנות בבית למוד מיוחד לזה ו״גם אם יאמרו המיסדים אשר רק לשם שמים ולשם חזוק האמונה וחזוק לימוד התורה וכדומה כל ישעם וכל חפצם לא יאבו ולא ישמעו להם”⁵⁹. תעמולת המחרימים היתה הפעם גדולה ביותר אעפ“י שגם על האסור הזה לא חתמו הרבנים הר”מ אויערבאך והר“ש סלאנט (הרב מקוטנא ר' משה יהודה ליב כבר לא היה בחיים, הוא הלך לעולמו בחורף תרכ"ה) והמנהיגים האמתיים של העדה, כגון ר' ניסן בק. ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון, הצליחו בכ”ז להחתים בירושלם 326 איש ולצרף אליהם גם את רבני חברון, צפת וטבריה ומנהיגיהן. גם ר' סלימן מני, רב עדת הספרדים בחברון, שהיה גדול בתורה ובחכמה ומעורב בבריות, נתן את הסכמתו לאסור הזה של האשכנזים וקבל עליו ועל זרעו.

כשעלה לירושלם הרב מבריסק, ר' משה יהודה ליב (דיסקין), שלקח לעצמו את עטרת הרבנות בעיר הקודש ורכז מסביבו את כנופית הקנאים רודפי ההשכלה והקדמה ויריביהם של הרבנים הר“מ אויערבאך והר”ש סלאנט, התחילה מחדש המלחמה בבתי הספר. הם פרסמו בי“ב אדר”ר תרל“ח בחתימתו הראשונה של הרב מבריסק ובחתימות חברי בית הדין ועוד 284 איש ממקבלי החלוקה חרם ואסור בשם ״אלות הברית” המצטיין בשפתו ובסגנונו החריפים ביותר. הוא אוסר ללמוד ״חכמות חיצוניות, אפילו אותם המותרים עפ“י דין ללמדם… ואפילו ללמוד ביחיד מאיש אחד אפילו לזמן קצר ואפילו ליום אחד”… ״והעובר על דברינו אלה ורבצה בו כל האלה מוחרם ומובדל הוא מעדת ישראל ועלינו לרודפו ולהודפו בכל יכולתנו"⁶⁰.

ואמנם רודפי ההשכלה השיגו את מטרתם. בני העדות האשכנזיות נמנעו לשלוח את בניהם לבתי הספר לא מפני פחד האסור כי אם מפני פחד הרדיפות הכלכליות, כי העבירה על האסור היתה גוררת אחריה בטול הזכות על קצבת החלוקה, שבה היו תלויים חיי המשפחה⁶¹ וירושלם נשארה שוקטת על שמריה ובניה התנוונו בענים. משה מונטיפיורי, אשר באהבתו העזה לארץ־ישראל שם את כל מאוויו לתקון מצבם הכלכלי של יושביה היהודים, בקר בפעם השביעית, היא האחרונה, בארץ בקיץ הקשה של שנת תרל“ח בהיותו בן תשעים ושוב נוכח לדעת, כי כל מוסדות הצדקה והחסד, שיסדו הוא עצמו ונדיבים אחרים בעיר הקדושה, אין בכוחם להועיל במשהו לתקן את מצבם הכלכלי תקון רציונלי. לבו כאב לו על התנגדותם הנמרצת של הקנאים לכל הצעה של התקדמות תרבותית הבאה לשם הטבה כלכלית ומצד אחר הצטער, שאחדים ממבקרי הארץ ובתוכם שמואל מונטגיו (מי שנקרא אח"כ לורד סויטלינג) תקפו את הישוב הירושלמי בגלל רוח הבטלנות והשנוררות השוררת בקרבו. בכתביו הגן על בני ירושלים ומנהיגיהם בפני תוקפיהם וביחד עם זה חפש דרכים חדשות לתקון המצב. הוא קווה, שידיעת שפת המדינה תועיל הרבה לקרב את היהודים ליתר אוכלסי הארץ ולגלות לפניהם מקורות פרנסה חדשים. בשנת תרל”ט שלה למנהלי תלמוד תורה ״עץ חיים" סכום של 200 לי“ש ולהר”י פראג, מנהל בית המדרש דורש ציון“, 100 לי”ש עבור מוסדו ועוד 70 לי“ש עבור החדרים הקיימים לבנות על מנת להנהיג בבתי הלמוד האלה את למוד השפה הערבית. ואמנם בביהמ”ד ״דורש ציון" נעשה מאז למוד שפת המדינה קבע, וגם מנהלי ת“ת ״עץ חיים” הסכימו להנהיגו וכבר הזמינו מורה הגון וירא שמים לשפה זו, אלא שמיד קמה סערה במחנה הקנאים, שמפניה נרתעו מנהלי התלמוד תורה והרבנים, ורעיונו הנעלה של מונטיפיורי נתבטל גם הפעם.

הרב מבריסק שב והוציא את חרב החרם מנרתיקה כשיסד נסים בכר בירושלם בשנת תרמ“ב את בית הספר של חברת כל ישראל חברים. סיעתו של הרב חפשה ומצאה שבעה עשר ״חכמים” ספרדים, שנאותו גם הם לתת את הסכמתם לאסור על בתי הספר. שנים מהם קבלו עליהם ועל זרעם ועל זרע זרעם ע“ס כל הדורות שלא להכניס את בניהם באיסקולא שיש בתוכה ובפרט למוד לשון הרע הזה הוא לשון פרנסיז”, ״לשון המשוקץ והמתועב“, שלשה חתמו ״למען כבוד התורה” ויתרם גם הם נתנו את הסכמתם לזה. דברי ״החכמים" האלה, שלא היו מנטורי קרתא, לא עשו שום רושם על בני העדה הספרדית, שקדמו בברכה את יסוד בית הספר החדש.

שנה זו, שנת תרמ“ב, יכולה להחשב כנקודת מפנה בהתפתחות הישוב בארץ־ישראל. רעיון חבת ציון, שהכה שרשים עמוקים בתוך יהדות הגולה עלית המונים יהודיים הנלהבים לרעיון התחיה, יסוד המושבות החקלאיות גדול התיירות היהודית בארץ־ישראל, הופעת הנצנים הראשונים של התפתחות סחר חוץ – כל אלה לא עברו על הישוב הישן בלי לעשות עליו רושם כל שהוא. הלא מיסדי המושבה הראשונה פתח תקוה היו מבני ירושלם, שהחליטו להחלץ מחיי הבטלה. נפשם קצה בלחם הקלוקל של החלוקה והתחילו עוסקים בעבודת האדמה המבריאה את הגוף ואת הנפש גם יחד. בינתיים נוסדו לשכות ״בני ברית” ועל ידן ספריות בירושלם, ביפו ובצפת ונפתחו בתי ספר ביפו ובמושבות. הפעולות האלה עודדו את חובבי ההשכלה מבני האשכנזים יושבי ירושלם והאמיצים ביותר מתוכם שלחו את בניהם ובנותיהם לבתי הספר, אם גם שמספרם היה קטן ועוד בשנת תרנ“ה לא עלה על מאה וחמשים. בכל השנים האלה לא טמנו הקנאים את ידיהם בצלחת והיו מדביקים בין הזמנים בערבי חג הסוכות וחג הפסח את טופס האסור על בתי הספר על דלתות בתי הכנסת. בראותם שכח האסור הולך ונהלש הוסיפו בז' אדר תרנ”ו על האסור הישן שלש הצהרות חדשות ונפרדות מאת ר' יהודה ליב דיסקין הרב מבריסק, ר' שניאור זלמן הרב מלובלין ור' שמואל סלאנט, שהאסור הישן על בתי הספר (הנקי שקאלעס) עומד בתקפו ואין שום בי"ד יכול לבטלו.

אבל למעשה הלך כוחו של האסור ותקפו וחלש עם התפקחותם של אנשי ירושלם האשכנזים, אשר ראו את פרי הברכה שהבשילו בתי הספר. רק כוללות אונגריה, אוסטריה, ורשא והו“ד (הולנד ודייטשלאנד) יכלו עוד במשך שנים מספר להשתלט על אנשיהם בתוקף ״החלוקה השמנה” שחלקו להם, אבל גם בהם היו פורצי גדר, ששלחו את בניהם וביחוד את בנותיהם בסתר ובגלוי לבתי הספר.

עוד פעם אחת, וזוהי הפעם האחרונה, יצאו מתנגדי החנוך נגד מוסד חנוכי חדש. כשנוסד באביב תרס“ג ע”י לשכת ״בני ברית" גן הילדים העברי הראשון בירושלם, אשר הביא כשהוא לעצמו ברכה רבה לתינוקות של בית רבן וחולל מהפכה בדרכי החינוך העברי בארץ, פרסמו בתי הדין של האשכנזים הפרושים והחסידים “מודעה ואזהרה” (לא אסור ולא חרם!) לעם ה' שלא ימסרו בניהם לגן הילדים, כי אמנם לא נודעה להם ״מטרת הקבוץ הזה, אם ללמדם לשונות ומדעות (כך!) זרות שכבר נאסר ע“י הרבנים הגאונים האשכנזים ז”ל“… ״או מטרת הקבוץ הזה לאיזה ענין אחר הנעלם מאתנו לעת עתה”⁶². אולם תשובתם כהלכה של מיסדי גן הילדים (דוד ילין, ישעיהו פרס ואריה לוין), שנתפרסמה ב״השקפה" של א. בן־יהודה מיום כ“ז ניסן אלף תתל”ד לחורבן⁶³, שמה קץ לתעלולי הקנאים. גן הילדים התחבב מיום הווסדו על הצבור עד כדי כך, שהיה צורך בפתיחת עוד שני גני ילדים ברובעי העיר השונים, ובשנת תרס“ו בקרו כבר בשלושת הגנים 418 ילדים וילדות, שחצים בערך היו מבני האשכנזים. באותן השנים נפתחו גני ילדים גם ביפו, בחיפה, בצפת, בטבריה ובמושבות. הם הכינו את הילדים לבתי הספר, שרשתם פרושה על פני כל הארץ. בירושלם נוסד בשנת תרס”ד ע“י חברת ״עזרה” בית מדרש למורים, לאחר שתי שנים בי“ס לגננות, אח”כ בי“ס תיכוני למסחר ואף נעשו ההכנות ליסוד בימ”ד לרבנים מודרני. ריב השפות הידוע, שפרץ בכסלו תרע"ד, גרם ליסוד רשת חדשה של בתי ספר עבריים בארץ.

אחרי מלחמת העולם רפתה לגמרי ההתנגדות לחינוך המודרני. מספר גני הילדים ובתי הספר מכל הסוגים הלך ורב גם בירושלם והתלמידים הלומדים בהם מספרם מגיע עד תשעת אלפים (כן ירבו!). גם ניניהם של החותמים על האסורים והחרמות מתחנכים בבתי ספר אלה ומנכדיהם משמשים בהם מורים ומחנכים. עם יסוד גני ילדים ובתי ספר לבנות בשם ״בית יעקב" בתוככי ירושלם הקדושה ובמקומות אחרים בארץ־ישראל ע“י ״אגודת ישראל” נסתיימה בשנת תרצ"ד המלחמה בבתי הספר ובחנוך המודרני, שהתנהלה במשך שבעים ושמונה שנים.

 

בשנת היובל של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי⁶⁴    🔗

בחודש אב ש“ז מלאו חמשים שנה ליסוד בית הספרים הלאומי בירושלם. בהזדמנות זו פרסמה העתונות הארצישראלית מתוך הידיעות, שנמסרו לה מאת הנהלת בית הספרים, פרטים על יסוד המוסד התרבותי הזה והתפתחותו במשך חמשים שנות קיומו. בחוברת, שפרסם מר אברהם יערי בהוצאת ״לנוער”, ספרית ארץ־ישראל של הקק“ל, מספר הביבליוגרף המצוין הזה על חבלי הלידה של בית הספרים, שעתיד היה לתפוס מקום חשוב מאוד בהתפתחות ירושלם כמרכז רוחני לעם ישראל, ועל מאמצי מיסדיו להחדיר את רעיונם הנשגב לתוך המוני עמנו בתפוצות. משום כך אין כוונתנו להכנס כאן לפרטים שכבר נאמרו אלא רק להבליט את חלקה של ״בני ברית” בתולדות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ולפרסם מקצת מהדברים שלא נאמרו.

גדולה זכותה של לשכת ״בני ברית" בירושלם, שהגתה את הרעיון הנעלה של קבוץ יצירות רוח ישראל וגאונו במשך אלפי שנות גולה וכנוסם במרכז האומה הישראלית והוציאה אותו אל הפועל באותו המרץ ובאותה ההתלהבות, שבהם הצטיינו ראשוני הבונים הירושלמיים. מתוך יובל השנים של קיום בית הספרים עשרים ושמונה השנים הראשונות היה הוא ילך טפוחיה וראש דאגותיה של לשכת ״בני ברית“. על הדבר הזה יעיד הדו”ח על ״בית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלם“, שפרסם ועד בית הספרים של הלשכה בשנת עת”ר. מחבר הדו"ח הזה היה ר' יחיאל מיכל פינס.

באותו דו"ה נתפרסמו גם רשימות הספרים למחלקותיהם וחשבון הכנסות והוצאות המוסד מיום הווסדו עד סוף 1909. אוצר הספרים הכיל אז 20,677 כרכים בעברית, 9,106 כרכים בשפות לועזיות, 2368 כפולים, ביחד 32,151 כרכים, בהם דפוסים ישנים, ספרים יקרי ערך ואף מספר של אינקונאבולות.

תומכיו העקריים של בית הספרים בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה היו הלשכה העליונה של ״בני ברית" באמריקה ולשכות אחרות ו״חברת העזרה ליהודי גרמניה“. בפרוץ המלחמה באו על בית הספרים שנים רעות. מקורות התמיכה הלכו ודללו. מאז נכנסו ארצות הברית למלחמה לצד ממשלות ההסכמה נפסקה התמיכה השנתית של הלשכה העליונה של ״בני ברית”. ובהכבש יהודה ע“י צבאות ההסכמה נפסקה גם התמיכה של חברת ״העזרה”. עם כניסת תורכיה למלחמה נסגר בית הספרים בפקודת שלטונות הצבא, ועל נאמניו הוטלה החובה לשמור על אוצר הספרים, שלא תשלוט בו עין רעה.

מיד אחרי כבוש ירושלים ע“י צבאות ההסכמה הפנתה לשכת ״בני ברית” את תשומת לבה להקמת הריסות מוסדותיה ובתוכם גם של בית הספרים, שהיה בכל רע. היא נכנסה במו“מ עם ״המשרד הארצישראלי”, ושני הצדדים באו לידי הסכם לנהל את המוסד על יסוד שוויון הזכויות של ״הלשכה" ושל ״המשרד“. בחשוון תרע”ט נחתם חוזה לשנה אחת והורכב ועד מנהל בן שבעה חברים, אשר שלושה מהם נתמנו ע“י ״הלשכה” ושלושה ע“י ״המשרד” והשביעי גם הוא נתמנה ע“י ״המשרד” מתוך חברי ״בני ברית“. אל הועד נכנסו מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר אהרן מזיא, שמואל רפאלי, אריה טויבר, יחזקאל בלום ויבדלו לחיים הרב מ. סגל וכותב הטורים האלה. ליו“ר הוועד נבחר מב”ה הכהן, מנהל המשרד הארצישראלי, ולסגן ישעיהו פרס, נשיא לשכת ״בני ברית“. באביב אותה שנה נצטרפו לועד ד”ר די־סולה־פול במקום הרב סגל ושבי הגולה דוד ילין ואליעזר בן־יהודה. הנהלת ההסתדרות הציונית הקציבה לשנת תרע"ט תמיכה בסך -.300 לי״מ.

בדעת הועד המנהל היה לייסד אגודה להחזקת ״בית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" ולהרחבתו. אולם עוד לפני גמר שנת החוזה פנה הועד הפועל של ההסתדרות הציונית בלונדון לועד בית הספרים בהצעה, שאוצר הספרים ימסר לרשותה לשם יסוד בית ספרים לאומי בירושלים. הועד תמך מצדו בהצעה זו והשאיר את זכות ההחלטה לבעליו החוקיים, ללשכת ״בני ברית", שראתה בהצעה נכבדה זו את התחלת התגשמות שאיפותיה, והסכימה לה ברצון.

אז הוסכם בין שני הצדדים, שאוצר הספרים של ״מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" יעבור לרשות ההסתדרות הציונית כיסוד לבית הספרים הלאומי, שהספרים הכפולים ישארו בבנין לשכת ״בני ברית" כיסוד לבית ספרים עממי ושבית הספרים הלאומי ימסור לבית הספרים העממי את הספרים הכפולים, שיתקבלו בו בעתיד, עד כמה שהם מתאימים לצרכי בית ספרים זה. הועד המשותף המשיך את עבודתו. כשנשלח ד“ר ה. ש. ברגמן באביב תרפ”א מטעם הועד הפועל של ההסתדרות הציונית לנהל את בית הספרים, פתח מיד בתעמולה נמרצת בארצות הגולה למען המוסד, והאוצר הלך וגדל במהירות רבה. אולם עד מהרה נתברר, שהתעמולה נעשתה בשם ״ספריית האוניברסיטה“. לדבר הזה המתנגד לתנאי העיקרי, שבו נמסר אוצר הספרים לרשות ההסתדרות הציונית, התנגד בכל תוקף הועד, שלא נראתה לו הטענה, כי השם ספרית האוניברסיטה ישפיע יותר מהשם בית הספרים הלאומי. ביום ט”ו בסיון תר"ף התכנס הועד לישיבה וקבל את ההחלטה כדלקמן:

הספריה היא ספריה לאומית והיא מקבלת ספרים על שמה. רק אם ישלחו לה ספרים במפורש בשביל האוניברסיטה, רשאית ההנהלה להחתימם בחותמת האוניברסיטה".

המלחמה מסביב לאופי של בית הספרים ולשמו נמשכה זמן רב. הועד הפועל של ההסתדרות הציונית הכיר אמנם בצדקתה של הדרישה, שהאופי הלאומי הכללי של המוסד לא יטושטש, אלא שהיא טענה, כי עדיין אין בכוחו של הלאום היהודי להחזיק בשתי ספריות הראויות לשמן. הועד לא היה יכול להשלים עם הרעיון של בטול להלכה ולמעשה של בית הספרים הלאומי, שאליו שאפו טובי הציונים מימי יוסף חזנוביץ והרמן שפירא והתפטר. עפ“י בקשת ההנהלה הציונית הורכב בתחילת שנת 1924 ועד חדש, שאליו נכנסו דוד ילין, מב”ה הכהן, ד“ר מזיא ויבדלו לחיים הרב אסף, ב. דינבורג, א. ל. מאיר, פרופ' פיק, ק. פרידנברג וכותב השורות האלו. בישיבתו הראשונה ביום 21 בפברואר 1924, שבה השתתף גם ד”ר מגנס, הציע הועד את השם בית הספרים הלאומי ושל האוניברסיטה“. אחרי מו”מ ממושך נתקבלה בשנת תרפ“ז החלטה סופית, ששם המוסד יקרא בישראל ״בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי”. בזאת נגמרה פרשת השם המציין את התוכן ואת התכונה. בית הספרים מוחזק אמנם כולו ע"ח האוניברסיטה ומשמש אותה במיוחד, אבל כבית ספרים לאומי מסגרתו רחבה יותר ותעודתו גדולה יותר.

משנגמר בשנת 1929 בנין בית דוד וולפסון על יד בניני האוניברסיטה העבירו אליו את אוצר הספרים, שבינתיים הצטבר בשלושה בניינים בעיר, ובבנין לשכת ״בני ברית" השאירה ההנהלה כעשרת אלפים כרכים כפולים, ששמשו יסוד לספריית ״ירושלים" של ״בני ברית".

 

ירושלים העתיקה מה יהא עליה?⁶⁵    🔗

במולדת הנצחית של עם ישראל, שישובה בדורות האחרונים היה מעט ודל, נשמטו מידינו מצבות היסטוריות בנות אלפי שנים. חורבות של בתי כנסת מפוארים עם כתובות עבריות וארמיות, קברי אבות ואדירי רוח ישראל היו לנחלת זרים, תעודות בכתב לאלפים של ישוב, שלא נשכח מאז חורבן הבית השני, נשמדו, ואלו שנצלו במקרה משיני הזמן פזורות בכל חלקי תבל. תעודות, מכתבים וכתבים אחרים של קהלות ישראל בארץ־ישראל אף של הדורות האחרונים אבדו ונשמדו בידיים ממש מחוסר הכרת ערכם. אגדות, מסורות וספרים על יושבי הארץ וחוויותיהם, מעשיהם מנהגיהם וצורות חייהם בתקופות שונות, שהיו עלולות להיות למקור לא אכזב לתולדות ישוב הארץ בכלל ולפולקלור היהודי בפרט, אבדו עם הדורות שהלכו לבלי שוב באין מי שיעלה אותם על הנייר. אם בכל הארץ כך, על אחת כמה וכמה יש להצטער על ההזנחה הרבה בירושלים, לב האומה הישראלית, שאליה נכספה כל נפש יהודי במשך אלפיים שנות הגולה. כעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותואיסטיות עומדת עירנו גם במרכז ההתענינות של המוסלמים והנוצרים. השולטן האומווי עבד אל־מלך א־צדיק, שהקים בסוף המאה השביעית את כפת הסלע ואת המסגד אל־אקצא על הר הבית, הכריז את ירושלים מטעמים טכסיסיים מדיניים כעיר קדושה למוס למים. עם שנוי עמדתה של תורכיה כלפי הנכרים כתוצאה ממלחמת קרים ובהשפעתו של נפוליון השלישי, ״מגן הכנסיה הקתולית בארץ הקדם“, בנו הנוצרים מאז מחצית המאה הי”ט על כל שטח שעלה בידם לרכוש בעיר העתיקה, כנסיות ומנזרים מונומנטליים. ואנו מה עשינו כדי להבליט כלפי חוץ את יחסנו הנפשי לעיר בירת מלכינו ונביאינו? הלא גם המצבות ההיסטוריות שלנו, שקדושת העבר חופפת עליהן, נשמטו מידינו. והעיר העתיקה, שבה שמרה המשמרת היהודית במשך דורות רבים בכל נימי נפשה על נר התמיד של הישוב ההיסטורי, שעליו ובזכותו נבנה והיה הישוב החדש – העיר העתיקה נעזבה מרוב יושביה היהודים, ודרכי ציון אבלות.

אנשי החזון שבקרב בני ירושלים קדשו את שם שמים בהקימם לפני שמונים שנה בתי תפילה לתפארת, את בית הכנסת ״בית יעקב" בחורבת ר' יהודה חסיד ובית הכנסת ״תפארת ירושלים" לכת החסידים, ואם נוסיף עליהם את בית הכנסת הכפול־ארבע הנקרא בשם ר' יוחנן בן זכאי, שממעמקיו קראו דורות רבים אל אלהים, הרי יש לנו בעיר העתיקה שלושה מונומנטים דתיים־לאומיים, שלאחר חורבן מרכזי התורה והתפילה בגולה צריכים הם לכאורה להיות קרובים ללבנו הדווה. אולם מה עלובים הם בתי כנסת אלה ורבים אחרים כיום הזה, כשבקושי מתכנס בהם בשבתות ובמועדים מנין יהודים לתפילה. מה גדולה היתה התלהבותו של ההמון אשר מלא רק לפני עשרים שנה מפה אל פה את בית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה החסיד, כשהנציב הראשון ליהודה היה קורא ברגש בברכות הפטרה את המלים ״על כסאו לא ישב זר", ולעומת זה מכאיב הדבר שבחג שמחת תורה של שנה זו התפללו באותו בית כנסת רק עשרים ושנים איש בלבד.

בני העליות של המאה הי"ט פרצו מרובע היהודים מערבה לרובע הארמנים, צפונה לרובע המוסלמים וצפונה־מערבה לרובע הנוצרים. הם התישבו ברבעים אלה, יסדו בהם ישיבות ללמוד התורה בנו בהם בתי מסחר ופיתחו את חיי הכלכלה של כל אוכלוסית העיר. והנה מאז התחילו המהומות עדים היינו לתהליך הפוך. לא זו בלבד שהרבעים האלה נתרוקנו מיהודים ובתי הישיבה והמדרש עומדים שוממים וסופם להחרב, אלא שכנינו חדרו והלכו לתוך הרובע היהודי ותפסו את חצרות היהודים ואת חנויותיהם.

רוח של עצב תוקף את יליד ירושלים העתיקה, כשהוא מתיחד לפעמים עם רחובותיה הקודרים והשוממים, שלהם קשורים זכרונות מימי ילדותו. צללי בני אדם מהלכים בחצרותיה, שבהן היה פועם בחזקה דופק החיים של הישוב הישן. מה גדולה התמורה, שבאה במשך דור אחד בלבד!

יהיו מי שיאמרו, שזה תהליך טבעי. בכל עיר גדולה שואפת האוכלוסיה לצאת אל המרחב וליהנות ברבעים חדשים מתנאי שיכון נוחים יותר. במה דברים אמורים, כשמצב הענינים מצדיק את התנועה הזאת. לא כן בירושלים, שבה חיות אלפי משפחות, ביחוד בגוש מאה שערים בצפון ובגוש הנחלות בצפון־מערב, בדירות הגרועות בהרבה מהדירות שבחצרות העיר העתיקה. צריך להודות, שכאן ישנן חצרות השטופות שמש ואור למכביר ודייריהן נהנים ממראות מרהיבי עין על העיר ועל ההרים העוטפים אותה מבחוץ. אמנם נכונה היא הטענה, שרבים עזבו את העיר העתיקה בימי המהומות, כשחייהם היו נתונים בסכנה. האם אי אפשר היה להגן על משכנות היהודים כשם שהדבר היה אפשרי בשכונות הפזורות על פני שטח גדול? יודע אני משפחות ירושלמיות ותיקות, שמצבם הכלכלי היה מרשה להם לדור ברחביה, ואעפ"י כן החזיקו מעמד בחצרותיהם בעיר העתיקה בימים הקשים ביותר ולא נפגעו.

על מוסדותינו הציבוריים ובראש ובראשונה על ועד הקהילה מוטלת החובה הקדושה להחזיר את עטרת ירושלים לישנה. יש להוציא את הרכוש היהודי מרשות הזרים, לתקן את הבתים ואת החצרות העזובים ולזרז את תושבי ירושלים להתיישב בהם. אם תתנהל תעמולה בסיסמה ״חזרה לירושלים העתיקה" בחכמה ובתבונה, בסדר ובשיטה, יסכימו רבים להתישב בה, ורבים מבין העולים החדשים ישמחו בודאי למצוא שם קורת גג מעל לראשם. יש לפתח בעיר העתיקה תעשייה ביתית, מלאכות שונות ומסחר זעיר כדי למשוך אליה את הקהל. זול השיכון יהיה גורם השוב לפעולה זו.

בדור האחרון אבדו לנו בארץ עמדות חשובות: חברון, עזה, עכו, רמלה, שפרעם, פקיעין, ובעבר הירדן בני יהודה וגולן בבשן. אל נא נאבד בידינו אנו גם את ירושלים העתיקה.

 

ליובל הסתדרות המורים⁶⁶    🔗

ארוכה הדרך, שעברה בה הסתדרות המורים במשך חמשים שנות קיומה, ורבה העלילה שעמדה בה. בהתפתחותה ובהישגיה משתקפים הישגי הישוב כולו והתפתחותו.

בהיווסד אגודת המורים (זה היה שמה של הסתדרות המורים בראשיתה) היה הישוב היהודי בארץ־ישראל קטן ודל. האוכלוסיה בערי הארץ ובשמונה־עשרה מושבותיה החקלאיות הראשונות לא עלתה אז על 50,000 נפש, ומהם ישבו בירושלים בלבד 29,000 נפש (58%). קיבוץ זה היה בו גם אז מעין קיבוץ גלויות בזעיר אנפין, מפוזר ומפורד לעדות ולעדות־משנה, ללא שפה משותפת – תרתי משמע. בתנאים אלה התחילה אגודת המורים לארגן את המעטים, שהסכימו להצטרף אליה. אלה המעטים היו בעלי השראה ורצון נאמן להעלות את רמת החינוך והתרבות של הישוב. מתוך כך עשתה האגודה חייל והיתה ל״הסתדרות המורים", שרשתה פרושה כיום על כל בתי־הספר במדינת ישראל.

עם הקמת המדינה ושיבת שבות ישראל גדלה התעודה של הסתדרות המורים. עליה לעזור במיזוג שבטי ישראל לקיבוץ עממי אחיד, לעם אחד ומאוחד, שיהיה לברכה למדינתנו בהיבנותה. בימי קדם, בשבת ישראל על אדמתו, נצטווה לעלות לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. מטרתה של עליה זו היתה בעיקר ארגונית־מדינית: ״כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד, כד). בהתכנס העם מכל קצווי הארץ בנקודה מרכזית אחת הפגין את מלוא אחדותו ואת כוחו כי רב הוא והאויב האורב לו בגבול נרתע ונסוג אחור.

האם רעיון זה הולם את מצבנו ואת צרכינו גם בזמן הזה?

בזמן האחרון התחילו שליטי העולם ובעקבותיהם גם שכנינו מקרוב ומסביב לערער על זכותנו האלמנטרית זכות הריבונות על ירושלים עיר בירתנו, עיר זו שבכוחותינו בנינו אותה ובקרבנות מיטב בנינו שמרנו עליה. חובה היא לנו, חובת־כבוד, להוכיח קבל העולם מה עזים ועמוקים קשרינו הנפשיים בינינו ובין עיר בירתנו. ודבר זה יתגלה ויופגן ע"י ליכוד כל יושבי הארץ מסביב לה, בדרך של העלייה לרגל.

״האגודה למען ירושלים" יזמה משכבר, לפני קום מדינת ישראל, את דבר חידוש העליה לרגל, לעורר בלב העם את רגשות האהבה למרכזנו הלאומי, הדתי והתרבותי. קווינו ונתכוונו להגיע למטרה נעלה זו ע“י בני הנוער שלנו. בהסכמת מחלקת החינוך, ובמדה ידועה גם בשיתוף פעולה מצדה, עובדה אז תכנית מפורטת להעלות לירושלים את גומרי בתה”ס היסודיים מכל הארץ, שיקבלו את תעודות הגמר בירושלים כשהן חתומות בחותמת ירושלים, בצירוף סיכה עם סמל ירושלים, לזכר החוויה הגדולה מימי נעוריהם.

בסוף הקיץ של שנת תש“ח, זמן קצר לפני החלטת או”ם על תקומת המדינה, נעשה הנסיון הראשון בתלמידי בתה“ס היסודיים שבירושלים. היתה זאת הופעה נהדרת: אלף ושלוש מאות נערים ונערות עברו בסדר למופת בחוצות ירושלים החדשה והעתיקה, ביקרו בבתי הכנסת המפוארים של חורבת ר' יהודה חסיד ושל ר' יוחנן בן זכאי, עלו להר ציון ועברו בשער הכבוד, שהוקם ליד תלמוד־התורה של הספרדים, וירדו משם לכותל המערבי, שם מלאו בהמונם את הרחבה שלפני הכותל, כשהם מאזינים לדברי מוריהם על ערך המקום המקודש לכל יהודי באשר הוא. עם סיום הטכס, כשעלה למרומים קול שירת התקוה” מפי אלף ושלוש מאות ילדינו, התפרצו גדודי הבריטיים לתוך שורותיהם, אבל הילדים לא נרתעו מפניהם, וביתר התלהבות המשיכו לשיר את ההימנון עד הסוף.

לדאבון לבנו נמנע מאתנו כיום, לעת־עתה, להעלות את נערינו ואת נערותינו לציון עיר בה דוד חנה. אבל יכולים אנו, ושומה עלינו, להעלותם לירושלים בת־ציון, שלמענה הקריבו בנינו את חייהם במלחמת הגבורה. מה רב וגדול יהיה הערך החינוכי, הלאומי והמדיני גם יחד של המפעל, אם מדי שנה בשנה יקיימו ילדי ישראל, בהגיעם לגיל הבגרות את מצוות העליה לרגל ירושלימה… בעקבותיהם וודאי יבואו גם הוריהם, והעליה לרגל חשוב להיות חוק לישראל. או אז ישובו ימינו כקדם, וירושלים עיר בירתנו תבנה ותיכונן…

תפקיד של כבוד הוא להסתדרות המורים לקדש את שנת היובל הראשונה שלה ע"י ביצוע המפעל הנעלה הזה. עשה תעשה, והיתה לברכה ולתהילה.

 

שאלה נכבדה⁶⁷    🔗

מימים מקדם קראו בני האדם בשמות לא רק את מקומות מושבותיהם אלא גם את כל הצורות השונות שעל פני האדמה, את ההרים ואת העמקים והבקעות, נהרות, נחלים וגאיות, עיינות, בארות ובורות. הם כינו בשמות את נושאיהם לפי מצבם הטופוגראפי, לפי אופיים וצורתם, לפי פעולות ידועות המושפעות מהם ולפי תכונותיהם המיוחדות להם, ויש שהשמות לקוחים מעולם הדומם, הצומח והחי, שנושאיהם יש להם קשר כל שהוא אתם, או שהם טבועים בחותם תולדות העם והארץ, האגדה והמסורת העממית.

בשבת ישראל בארצו כעם עובד אדמה ורועה צאן הקשור בקשר חי ובלתי אמצעי לשמים ממעל ולארץ מתחת ולכל תופעותיהם הטבעיות. לא נעלמו ממנו הצורות השונות שעל פני הקרקע, וכדי להבחין ביניהם קרא אותם בשמות לפי טעמו ורוחו. ההר היפה המתמתח בין עמק יזרעאל ובין השרון ושולח את שלוחותיו המכוסות כרמים משגשגים, נקרא כרם־אַל־כרמל. הירדן יורד ממעלה הר חרמון בגובה 600 מטר מעל פני הים לים המלח, שהוא 400 מ' מתחת לפני הים. נחל קדרון, החופר את אפיקו עמוק בתוך הרי מדבר יהודה שבין ירושלים ובין ים המלח, עושה רושם קודר בצלעותיו החשופות ובנקיקי סלעיו המרובים. הגיחון מגיח מבטן הר המוריה, ומי השילוח שלוחים לאט לתוך נחל קדרון. מגבעת המורה היה המורה יורה את חציו השנונים על האויב, שחנה בעמק יזרעאל או על גדות נחל חרוד. הר הזיתים היה מכוסה עצי זית, ומשום כך נקרא גם הר המשחה, ובגלל הבמות, שבנה עליו שלמה מלך ישראל לפולחן הזר, שהשחית את המידות, נקרא במשחק המלים בשם הר המשחית. בהבקע הר הזיתים לשנים נוצר בין שני חלקיו גיא רחב, הנקרא על שם הישוב הקרוב גיא אצל. בעמק האלה היה גדל עץ האלה, ובעמק איילון רעו אילים. ים המלח כולל בתוכו מלח הרבה, וים כנרת יש לו צורה של כנור, וכן הלאה.

שמות רבים קבלו העברים מן הכנענים יושבי הארץ לפניהם, ששפתם דומה לשפה העברית, ויותר מהם יצרו הם בעצמם בשבתם בארץ במשך אלף שנות תקופת התנ"ך. אולם במקרא נשתמרו, מלבד שמות הערים שמות טופוגראפיים מעטים, רק אלה שהיו דרושים, למשל, לסימון הגבולות בין נחלות השבטים, או שהיו קשורים למאורעות היסטוריים, או שנזכרו בחזונותיהם של נביאי ישראל, שנשארו לנו לזכרון.

במקרא נזכרים לשמותיהם בתוך הגבולות הנרחבים של ארץ ישראל רק 28 הרים, 7 גבעות, 15 עמקים, 26 נהרות נחלים וגאיות, 18 עיינות. בארות ובורות. נוסף על אלה נשתמרו בספרות התלמודית ובמדרשים מתקופת הבית השני ולאחריה שמות עבריים ארמיים של 11 הרים, 19 בקעות, 2 עמקים, 3 נחלים, 16 עיינות – בסך הכל 154 שמות מתקופה של קרוב לשני אלפים שנה! לעומתם רשמתי בספרי ״ארץ־ישראל, לכסיקון טופוגראפי־היסטורי" ההולך ונדפס, לשמותיהם הערביים 120 הרים, 404 גבעות ותילים, שאמנם ברובם הם תילי ערים חרבות, 11 עמקים ובקעות 584 נהרות ונחלים, 103 עיינות, 29 בארות ובורות – בסך הכל 1251 שמות, ועוד לא מצאתי את הכל.

בנומאנקלאטורה הטופוגראפית הערבית מוצאים אנו שמות הרבה בצורתם הכנענית־העברית או העברית־הארמית, וביותר מאלה עקבות לשוניים פונאטיים של השמות העתיקים. מטבע הדברים הוא, שהכובשים הערביים, שבאו מן המדבר, קבלו שמות רבים מיושבי הארץ הקודמים, כלומר מן היהודים ומהיסודות העממיים השמיים האחרים, שהיו מעורים בקרקע המולדת, ואילו רובם של השמות, שהנהיגו ההלניסטים ואחריהם הביזאנטים השליטים, שלא התאזרחו בפי ההמון הפשוט, אינו מופיע כלל בנומאנקלאטורה הערבית. כך שבה עכו, שההלניסטים כינוה בשם פטולמאיס, להקרא בשם עכא, רבת בני עמון, היא פילאדאלפיה ההלניסטית, בשם עמאן, בית גוברין, אליותרופוליס היונית, בשם בית ג’וברין ויבנה־ימניה בשם יבנה. הנהר בילוס, שעל יד עכו, קבל את השם הערבי נהר נעמין, ופלה היונית נשתמרה בפי הערבים בצורה פחל, כפי שהיא נזכרת בתלמוד.

אין כל ספק, שאבותינו קראו בשם כל צורה טופוגראפית.

האם לא ידעו יושבי ירושלים את שמות כל ההרים העוטרים את העיר ויושבי חברון את שמות הנחלים והגאיות המבתרים את הריה הגבוהים, והאם אנשי הגליל העליון לא כינו בשם את הגבוה בהרי הארץ? בשוב הרועה עם ערוב יום הקיץ, כשההרים חשופים מעשב, אל גדרת הצאן, הלא ספר עם רעיו, לאיזה נחל ירד בבוקר של אותו יום, כדי למצוא מרעה רענן ומים לעדרו. האכר בודאי ידע את שם העמק, שבו חרש את שדהו וזרע בו את תבואותיו, והכורם ידע את שם ההר, שבמדרגותיו נטע כרמו, שבו הוא מבלה עם בני משפחתו את ימות הקיץ החמים תחת גפנו ותחת תאנתו – תמונה אידילית, שרואים אותה עד היום בהרי ירושלים וחברון. ובשלש רגלים, כשכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע עלו לירושלים. הלא בודאי ספרו העולים החוגגים אלה עם אלה את קורותיהם ותארו לפניהם את הדרכים שבהן עברו, וכך למדו אלה מאלה להכיר את הארץ כולה. עם הדורות, שניספו במלחמות ההשמדה ועם אלה שיצאו לגולה, נשכחו מלב האומה פרטי השמות של המולדת.

ועתה, כשהחיינו בארצנו במשך יובל שנים את שפתנו העתיקה בפי הדור החדש, כשקראנו שמות ל־257 ישובים חקלאיים חדשים מדן ועד באר שבע (במלוא משמעותה של מימרא זו), האם נסינו גם להלביש את פני הארץ לבוש עברי? לא ולא! הבקי בטופוגראפיה של ירושלים יודע למשל, שקברי הסנהדרין נמצאים בואדי אל ג’וז ובקרבתם עובר ואדי בית חנינא, וכי מעל לגי בן־הנום מתרומם ג’בל אבו תור, והיורד למוצא רואה מימינו את הר נבי סמויל, המתרומם מעל לואדי קלוניה. הנוסע ליריחו רואה את מר אליאס בואדי אל־קלת, והמטייל בגליל העליון עולה על ראש הר ג’רמק, כדי ליהנות מזיוה של השמש בעלותה בהשכמת הבוקר מאחורי הרי גולן הגבוהים או בשקעה בערוב היום בים האחרון. הנוסע מרחובות ל“גבולות” או ל“בית אשל” מספר לנו, שהוא עובר בוואדים רבים (ויש גם אומרים ללא טעם וואדיות) בלי לנקוב בשמותיהם.

בין אם ירצו בין אם לא ירצו, ארץ־ישראל תשוב להיות ארצה של האומה הישראלית, לא רק בזכותה ההיסטורית על ארץ אבותיה, אלא גם בזכותו של הישוב היהודי בזמן הזה, שהפך במשך יובל שנים מדבר לארץ נושבת, ובזכותם של הישגיו הגדולים בחיי הכלכלה והתרבות. היתכן שלאור ההתפתחות הזאת נמשיך להשתמש בשמות לא לנו או שנעמוד כעוורים וכאילמים בפני הצורות הטופוגראפיות השונות ולא נדע להשיב לבנינו ולתלמידינו על שאלותיהם? לדעתי, הגיע הזמן להתחיל ב“יהוד” מפת הארץ. אמרתי ״להתחיל", כי המלאכה מרובה, והיא תיעשה רק במשך שנים רבות, אולי במשך דור שלם, ועד שהשמות העבריים יתאזרחו בתוך הישוב יעבור יותר מדור אחד. יש לכונן מטעם הוועד הלאומי, האוניברסיטה, מחלקת החינוך של כנסת ישראל, ועד הלשון והחברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ועד של אנשי מדע, הבקיאים בספרותנו העתיקה. בלשנים, ארכיאולוגים וגיאוגרפים, כדי ליצור נומאנקלאטורה טופוגראפית עברית של ארץ־ישראל.

ועד זה יקבע בראש ובראשונה את תכנית העבודה ואת העקרונות, שלפיהם תיעשה המלאכה. הוא יעבוד לא רק על יד שולחן העבודה, על יד הספרים והמפות, אלא יטריח את עצמו למקומות שברצונו יהיה לכנותם בשמות, יראה אותם בעיניו ויושפע ממראם, מצורתם, מתכונותיהם המיוחדות ומסביבותיהם. אנשי הישובים החקלאיים בכל מקום יהיו להם לעינים במלאכת הקודש.

אסיים בתקוה, שדברי ימצאו הד בקרב אנשי המחשבה והחזון שבתוכנו ויעוררו ויכוח ער, שיהיה בודאי לברכה למפעלנו הלאומי בארץ יעודנו.

 

לחקירת ארץ ישראל⁶⁸    🔗

אחרי תקופה שהתחילה בסוף המאה השש־עשרה ונמשכה כמאה וחמשים שנה בערך, תקופה של כנוס וצרוף הידיעות הגיאוגרפיות והארכיאולוגיות, שנשארו לזכרון מימי הביניים, ועבודן השטתי – התחילה באמצע המאה השמונה־עשרה החקירה הגיאוגרפית של הארץ בתוך הארץ עצמה, ע"י חכמים מפורסמים כמו ניבוהר, זיצן, בורקהרדט, טובלר ואדוארד רובינסון.

חקירת פני הארץ זו נגמרה בעבוד שתי המפות הגדולות: האחת (עבר הירדן מערבה) בעשרים וששה גליונות (בשנות 1875–1872, 1878–1877) שנערכה בפקודת החברה האנגלית לחקירת א“י ובהוצאותיה (בעבודה זו השתתף גם קיטשנר המנוח), והשניה, בצורת הראשונה (1902–1896) – בפקודת החברה הגרמנית לחקירת א”י ובהוצאותיה, ע"י ה' שומכר מחיפה אולם בזה לא תמה עוד כל העבודה; עוד היו תחומים גדולים ורחבים בקצה הארץ סגורים ומסוגרים לפנינו, והנה באו חוקרים יחידים, וביחוד החכם א. מוסיל (משנת 1895), ויגלו גם אותם. מוסיל השליך את נפשו מנגד, לבוש כבדואי חדר אל המדבר ממזרח הרי מואב וגלעד, גלה מספר של היכלים נהדרים מימי המלכים הגזנוידים (מליתא, קציר עמר וכו') המראים לנו שבתקופת פריחת התרבות המזרחית היה המדבר השמם מיושב. כן חקר גם את כל ארץ הנגב וארץ אדום עד ים אילת (מפרץ עקבה).

החקירה בקדמוניות התנ“ך, שהתחילה להעסיק את המדע באמצע המאה שעברה, העירה את חכמי התיאולוגיה הנוצרית להתעניין בארץ אשר ממנה חוצב ספר הספרים. אז דימו וקיוו שבאדמת הקודש תמצאנה בנקל תעודות חשובות מתקופת התנ”ך העלולות לפתור בפעם אחת את הפרובלימות הכי קשות; חשבו, שחפירות אחדות במעדר באדמת א“י תספקנה לגלות לנו את ארון ברית ה' “, שרידים מהיכל שלמה, את כלי בית המקדש, את אלילי אפרים ומנשה, את הספרים הנזכרים בתנ”ך ואינם אתנו וכו' וכו'. והנה אם כי לא נמצאו אח”כ כל הדברים האלה, שקיוו להם התיאולוגים, אבל הערים העתיקות מתקופות שונות והחפצים הרבים שנגלו לעיני השמש בחפירות שנעשו במשך הדור האחרון, אוצרות רבי־ערך הם, המפיצים אור בהיר על העבר הגדול של הארץ: תושביה, דתותיהם, תרבותם, אופני חייהם ומנהגיהם. עברו העתיק של ישוב ארצנו, שהיה עוד לפני יובל שנים כספר חתום, כיום הזה כמעט גלוי וידוע לפנינו.

המתחילה בחקירה זו היתה החברה האנגלית Palestine Exploration Fund, שחפרה בפעם הראשונה בשנת 1867 בירושלם, מרכז ההתענינות הארכיאולוגית. אחרי חפירות ורן (Warren) בקרבת מקום המקדש, השתדלו מודסלי (Maudsley 1874) ובליס Bliss (1897–1894) לקבוע את מהלך החומה העתיקה. באותה המטרה עסקה גם החברה הגרמנית לחקירת א“י ,שנוסדה בשנת 1877, והרמן גוטה חקר בפקודתה. בשנת 1881, את ההר הדרומי־מזרחי של ירושלים ואת השילוח. בשנת 1890 מתחילה תקופה חדשה בחקירת הארץ – מעתה נעשות חפירות שטתיות במקומות שונים בארץ בהצלחה רבה. הנסיונות, שרכשו להם החופרים בחצי השני של המאה התשע־עשרה במצרים וארם נהרים, העירו את תשומת לבם של חוקרי א”י על התלים הרבים הפזורים בארצנו, שהם מכסים תחתם חרבות של ערים עתיקות, כמו ביתר ארצות המזרח. פלינדרס פטרי, שכבר קנה לו שם בחפירות שעשה במצרים, בחר לו לשדה עבודה את תל אל־חסי בנגב, וגלה תחתיו את לכיש העתיקה. החוקר הזה ואחריו בליס מצאו פה חרבות של שמונה ערים שנבנו באותו המקום זו על גבי זו בתקופות שונות. העתיקות שמצאו פה אינן פחותות בערכן מהעתיקות שמצאו בחרבות טרויה. הדבר הזה אמץ את החברה האנגלית להמשיך את עבודת החפירות במקומות אחרים, בהנהלתו של בליס ואחריו של סטיוארט מקליסטר (Stewart Macalister). הם חפרו בתל אל־צפיה, תל זכריה, תל א־ג’דידה ( פה גלו ערים מהתקופה הרומית) תל סנדחנה (מראשה), תל ג’זר (גזר) ועין שמס ( בית שמש). בעוד שהאנגלים חפרו בארץ יהודה ובנגב, בחרו להם הגרמנים לשדה עבודה את ״העמק הגדול", עמק יזרעאל, שלכל פאותיו עמדו ערים גדולות וחשובות. סלין, בסיוע נדיבים פרטיים מוינה, חפש בתל־תענך (תענך) וביריחו, ושומאכר מחיפה בתל אל־מותסלים (מגדו) בהוצאת החברה הגרמנית (Deutsche Orientgesellschaft). האמריקנים גם הם עשו חפירות בסבסטיה (שומרון).

מלבד החפירות האלו, שנעשו במדה רחבה ובהוצאות מרובות (האמריקנים למשל אספו בשביל החפירות בשומרון מאה אלף דולר, והוצאות החפירות במגידו עלו לסלין לחמשה ושבעים אלף מרק), נעשו הרבה חקירות ארכיאולוגיות ע"י הדומיניקנים מירושלם בארץ הנגב ובאדום; חוקרים גרמנים חקרו, בפקודת החברה המזרח־גרמנית, את חרבות בתי כנסיות היהודים בגליל; משלחת אמריקנית – את החרבות הרומיות בחורן; פלינדרס פטרי חפר בחצי האי סיני, והקפיטן היהודי ויל – בהר הדרומי־מזרחי של ירושלם, על יד השילוח בתמיכת הברון אדמונד רוטשילד.

בשנים האחרונות, לפני פרוץ המלחמה העולמית, היתה נרגשת התחרות גדולה ועבודה חרוצה על שדה חקירת א“י. תוצאות החפירות והחקירות נתפרסמו בספרים מיוחדים ובקובצים הפריודיים של החברה האנגלית והחברה הגרמנית, שבהם מדפיסים גם מאמרים וידיעות מכל ענפי המדע הנוגעים לידיעת הארץ. גם החברה הפלשתינאית הרוסית היתה מוציאה עתון מקצועי. הנהלת הכנסיה האבנגלית הגרמנית מחזיקה משנת 1903 בירושלים מכון ארכיאולוגי בשם – ״ Deutsches evangelisches Institut für Altertumswissenschaft des Heiligen Landes ״ שבראשו עומד מנהל (פרופ' דלמן) היושב תמיד בירושלים, ואליו באים מגרמניה בכל שנה ושנה חכם אחד או שנים, בתור עוזרים, עם מספר של תלמידי חכמים ( תיאולוגים) הרוצים להשלים ולהעמיק פה את ידיעותיהם על יסוד הסתכלות מקומית. במכון הזה נמצאים: ספריה מקצועית, אוסף של עתיקות, שאסף או קנה המכון, ואוסף אטנוגרפי. התלמידים נשארים במכון למשך זמן חרף אחד, משתלמים בידיעותיהם ע”י שעורים במוסד עצמו, עושים בלוית המנהל והעוזרים טיולים מדעיים בסביבה הקרובה והרחוקה של ירושלים, ומסע אחד גדול למרחקי הארץ, כמו למשל לסלע, חורן והגליל. כל העבודות של המכון מתפרסמות בספר שנתי, שהמוסד מוציאו לאור. מלבד זה מקריאים המנהל והעוזרים בכל שנה ארבע הרצאות פומביות לפני קהל של משכילים מוזמנים. הקהל הירושלמי היה כל כך מתענין בהרצאות המדעיות האלו, שבכל פעם היה אולם ההרצאות מלא מפה אל פה, וגם בחדרים השכנים עמדו השומעים צפופים ודחוקים. מלבד הגרמנים היה רוב השומעים קהל יהודי. בשתי השנים הראשונות סדר המכון שעורים קבועים בארכיאולוגיה, בגיאוגרפיה של א"י ובדקדוק השפה העברית גם בעד שומעים חיצוניים, שבהם השתתפו אחדים מבני ירושלים בתמידות ורצינות.

תעודה דומה לזו של המכון הגרמני יש גם למוסד האמריקני, המתקיים פה משנת 1900, בשם:

for Oriental Study and Research in Palestine. American School בלי לאות עובדים השומרים הדומיניקנים בבית ספרם Ecole practique d’études bibliques אשר במנזרם St. Stephane בירושלים. הם נוסעים בארץ, חוקרים אותה ומקריאים הרצאות פומביות. יש להם ספריה מקצועית גדולה ואוסף עתיקות, שאספו הם בעצמם בכל רחבי הארץ במשך שנים רבות. הם מוציאים עתון בשם Revue Biblique אשר יסד הכומר החכם Pere Lagrange. הם עומדים תמיד על המשמר, שלא יעלם דבר מעיניהם, ובעתונים מודיעים הם על כל דבר שנתחדש על שדה חקירת הארץ ומתארים את כל העתיקות המתגלות בירושלים וביתר חלקי הארץ.

ולא רק במוסדות האלה מתעסקים במדעי הארץ. בכל מנזר תמצאו בית נכות קטן, אוסף פחות או יותר גדול של עתיקות הארץ: כל אבן וחרס לשמוש ועבודה, כלי זין, מטבעות, ארונות מתים בכתובות עבריות, יווניות ורומיות, פסלים ומצבות, שברי עמודים, קפליות וכרכבים וכדומה. במנזר הגרמני־קטולי Dormition שעל הר ציון, אשר נחנך רק לפני עשר שנים, נמצא אוסף של עתיקות מסודר באופן הכי טוב ע"פ התקופות השונות, מתקופת האבן הפשוטה עד הזמן החדש. במנזר St. Paulus אצל שער שכם, שבו נמצא כעת משרד המושל הצבאי, יש אוסף יפה של חיות הארץ וכמו כן אוסף קטן של מחצבי הארץ. במנזר האבות הלבנים (Peres Blancs), אשר בבנין הצלחיה אצל שער האריות, נמצא, מלבד עתיקות רבות, גם אוסף אטנוגרפי יפה.

ולאחר המלחמה, אין ספק שבקרוב יתחילו להמשיך ולהרחיב עוד את העבודה המדעית בארצנו, – ואנחנו?…

הנה נתתי לפני הקוראים השקפה קצרה זו על מה שעשו ורכשו האחרים על שדה חקירות ארצנו, כי רציתי לתת בזה מצד אחד מושג ממה שעשו אחרים בדבר הזה, להוכיח מצד שני, שברצון מתמיד ובעבודה שקידה וגם בלי הוצאות מרובות בערך, יכולים היינו להשיג שנזכה לעשות לחקירת ארצנו גם בידינו, ולא רק בידי אחרים. ולא עוד אלא שהננו יכולים להשתתף בהתחרות העמים בעבודה זו במולדתנו ביתר שאת, ע"י אחינו התושבים הקבועים שבערים ובמושבות.

והנה הד“ר א. ברוך רוזנשטין במאמרו ״לשאלת האוניברסיטה העברית בירושלים”⁶⁹ מציע ליסד על יד האוניברסיטה העתידה מכונים שונים, בתור סניפים למכון העליון הזה, למטרת חקירת הארץ במלוא מובנה הרחב של המלה. ההצעה הזאת היא נכבדה מאוד. אולם כל אותם המכונים המיוחדים שהד"ר רוזנשטין מונה במאמרו, לא בשנה אחת וגם לא בחמש שנים נספיק להקימם באופן שיהיו ראויים לשמם. וברור הדבר שכוחות עמנו החמריים והאינטלקטואליים יהיו עסוקים וטרודים בעתיד הקרוב בבנין העם והארץ בכללותם, מבלי שנספיק לטפח כל פרט ופרט, ואפילו אם חשיבות יתרה תהיה לאותו הפרט. ולכן כדאי שנתאר לנו, מה אנו יכולים לעשות מיד, מה יש בידינו להתחיל מעתה בשביל הבנין הגדול לכל מחלקותיו, הנראה לנו בעתיד.

הרוצה לבנות בית, מכין טרם כל דבר את חומר הבנין ומניח אח“כ את היסוד, שעליו הוא בונה נדבך אחרי נדבך. וברצותנו לבנות היכל למדעי הארץ, עלינו ג”כ ללכת בשטה זו. עלינו ליסד ראשית כל דבר ״מכון יהודי לחקירות ארץ־ישראל" מכון כללי, מוסד מרכזי אחד לכל מדעי הארץ ולפעולות הכרוכות בהם, ושבמשך השנים יסתעף וישתכלל לכל מחלקותיו המיוחדות הראויות לו.

אנכי מתאר לי את יסוד המכון הזה, התפתחותו ופעולותיו באופן כזה: מתחילים ביסוד ספריה מקצועית בכל השפות, שתשמש מקור לכל העבודות המדעיות במקצוע זה, אליה מוסיפים לאט לאט במחלקות מיוחדות חומר ארכיאולוגי, גיאולוגי־מינרלוגי, זואולוגי, אטנוגרפי וכו'; והחומר הזה נאסף ע"י חברי המכון וידידיו בכל פנות הארץ, או נקנה, כאשר יצטרך לזה, גם בכסף מלא. התפתחותן של המחלקות השונות של המכון תהיה תלויה, כמובן, במדת פרסום המוסד בין כל אחינו בערים ובמושבות ובמידת האהדה שירכוש לו בקרבם.

המכון מקים בכל הנקודות החשובות של הארץ תחנות מטיאורולוגיות וממנה בהן צופים מבין המעמד המשכיל. הצופים מקבלים בשעורים מיוחדים את ההוראות הנחוצות, איך לעשות את התצפיות, ואת תוצאותיהן שולחים אל המכון, המעבד ומפרסם אותן.

המכון מוציא לאור קובץ פריודי המכיל מאמרים מדעיים ע"א נושאים ארכיאולוגיים, גיאוגראפיים, היסטוריים, ומקרים, מאורעות וידיעות. מלבד הקובץ הפריודי, שבו מתפרסמים רק מאמרים אוריגינליים, מוציא המכון בתוצאה מיוחדת תרגומים מטובי הספרים והמאמרים שיצאו או יצאו, בספרות המקצועית בשפות אחרות.

המכון מסדר הרצאות למשכילים המתענינים במדעי הארץ וכמו כן שעורים קבועים בעד תלמידי האוניברסיטה, ולא רק העברית אשר תהיה בעתיד בירושלם, אלא גם בעד תלמידים שיבואו מכל ארצות הגולה לירושלים כדי להעמיק ולהשלים פה את ידיעותיהם בחכמת ישראל. בשעורים האלה יוכלו להשתתף גם משכילים אחרים, אשר יש להם ההכנה הנחוצה לזה.

ואחרון אחרון חביב. המכון היהודי לחקירת א"י יהיה גם נקודת המרכז והמוצא לחפירות שיעשו בידי יהודים ובהוצאותיהם במעמקי אדמת ארצנו.

ואל יהא הדבר הזה קל בעינינו. עתיקות ארצנו צריכות להיות בידינו אנו. כל עם קולטורי צובר ושומר את עתיקותיו. אוצר זה הוא ״מגלת היוחסין" שלו ומתנת חלקו להיסטוריה הכללית. ואצלנו, בארצנו, עתיקותינו הולכות ונשחתות, הולכות ונאבדות. ילידי הארץ לוקחים את האבנים היפות של חרבות הארץ לבנין בתיהם. הם מצטיינים בזריזות נפלאה למצוא קברים עתיקים ולשדד מהם את תכנם. התיירים נכונים לשלם מחירים גבוהים בעד העתיקות, גם אם מזויפות הן, וזה מעורר את שודדי הקברים והחרבות להרבות במלאכתם זו, והעתיקות השייכות זו לזו מתפוררות ומתפזרות, עד שהמדע לא יכול להתחקות אחריהן, לא פעם ולא שתים קרה שכתובות שלמות נשברו ע“י מוצאיהן, בכדי למכור את השברים לאנשים שונים ולהרויח בזה יותר. עפ”י מקרה מוזר נצלה מכליון הכתובת העברית הכי עתיקה שנמצאה עד עתה בארצנו⁷⁰. לכתובת ״אבן מישע", אני מתכון, זו שהפליאה את עולם המדע בהפתרה. וכתובת השילוח נצלה בזה שמורה דרך מילידי הארץ הוציא את לוח האבן בסתר מנקבת השילוח ויחביא אותו במרתפו, ופה גלה אותו במקרה אחד החוקרים בלי ידיעת בעל המרתף.

העובדות האלו מוכיחות למדי, שעלינו למהר להשתתף בחקירת עתיקות ארצנו, לקחת חלק חשוב בעבודת החפירות, לגלות גנזי נסתרות ולהרחיב ולהשלים ע"י זה את ידיעותינו בקדמוניות ארצנו, שהנן גם קדמוניות עמנו.

ובנוגע לאמצעים הכספיים להקמת ״המכון היהודי לחקירת ארץ ישראל" ולהחזקתו, סובר אנכי, שלכתחלה אין המכון הזה זקוק למוסדות־חוץ או לנדיבים פרטיים בחו“ל. המוסד הזה צריך להיות ביסודו כולו דוקא ארצי, ז”א, שבני הארץ צריכים ליסדו בכוחותיהם העצמיים. ועל כל תושבי הארץ להשתתף בהחזקתו בחומר וברוח, איש איש כפי יכולתו. למטרה זו תוסד בארץ ישראל ״אגודה לחקירת ארץ ישראל" שאליה יספח כל יהודי בעיר ובכפר המכיר בערך המכון ובתעודתו החשובה. ובחפץ לב ישתתף כל אחד בתשלום שנתי (חצי לי"מ) – ובאופן כזה יכולה להיות לאגודה זו הכנסה קבועה של אלף לי"מ לשנה חוץ מהכנסות מקריות. חברי האגודה יבחרו בוועד כללי גדול, וזה יבחר מתוכו וועד פועל (שמושבו יהיה בירושלם, מקום המכון) ובוועדות מחוזיות – ביפו, חיפה, טבריה וצפת וגם במושבות המרכזיות. מלבד החברים המשלמים תרכש החברה בכל נקודות הארץ מתנדבים שישתפו, כל אחד במקום מושבו, בכל עבודות המכון, לאמר, בעבודת החפוש והקבוץ, הכנוס והצפיה וכו'.

והיה כי תווסד האגודה ויפתח המכון ותסודר העבודה מבפנים ומבחוץ – בתעמולה רצינית אפשר לעשות את הדבר הזה במשך שנה אחת – ודאי ירכוש לו חבה יתרה בעולם המדע בכלל ובעולם היהודי בפרט, וירכוש לו גם ידידים ותומכים רבים בכל תפוצות ישראל, אשר ברצון ימציאו לנו את האמצעים הדרושים להקמת המכונים המיוחדים, כפי הצעתו של ד"ר רוזנשטין, בתור סניפים למכון המרכזי. אז ימצאו בין אחינו גם נדיבים, מיצנים, שעד עתה היו נותנים את נדבותיהם ההגונות לאחרים בעד מטרות דומות לזו שלנו, וינדבו סכומים עצומים למכוננו, לעשית חפירות שטתיות במדה רחבה במעמקי אדמת ארץ עברנו ועתידנו.

אם נלך בדרך זו של התפתחות הדרגתית, ושטתית, אין אנכי מסופק, כי השג נשיג את מטרתנו בזמן קצר בערך, ו״המכון היהודי לחקירת ארץ ישראל" יהיה לנו לכבוד ותועלת, קנין חשוב ליישובנו ותפארת לארצנו.

 

תעודת ״בני ברית" בארץ־ישראל בזמן הזה ⁷¹    🔗

כשנוסדו לפני יובל שנים הלשכות הראשונות של ״אגודת חורין בני ברית" בארץ־ישראל, התמסרו חבריהן המעטים בכל נפשם ומאודם לממוש העקרונות של אהבה ואחוה, צדק וחסד, שאגודה זו כתבה על דגלה. בימים ההם עוד טרם נער מעליו הישוב הישן את הדעות הקדומות והישוב החדש היה עוד בחתוליו. חיי חברה לא התקיימו כלל בישוב. העבודה הסוציאלית היתה נתונה בידי גבאים וממונים, שכספי ״החלוקה“, אשר עמדו לרשותם, נתנו להם שלטון בלתי מוגבל על ההמונים. חברי לשכות ״בני ברית” שמו לפניהם את המטרה הנשגבה לטעת בלבות אנשי הישוב את הכרת הערך העצמי, את רגשי השלום והאחדות ואת השאיפה לקדמה ולהשכלה. הם נלחמו בדעות הקדומות ובפגעי המיסיון, עמלו וטרחו למען אחוד הקהלות, הפיצו את רעיון העבודה, עזרו לעולים להתבסס בעבודה בעיר ובכפר, יסדו בתי חולים ובתי יתומים, בתי־ספרים וגני ילדים ואת המושבה ״מוצא" על יד ירושלים ועשו את העברית לשפה הרשמית בלשכותיהם, בקצור – הם עברו חלוצים לפני המחנה על שדה התרבות והעבודה הסוציאלית השיטתית. לשכת ״ירושלים" נשאה את דגל ״בני ברית" למרחקים ביסדה לשכות בסוריה, באסיה הקטנה ובארצות הבלקן, אשר ארגנו את קהלות ישראל בארצות אלו.

אחרי מלחמת העולם, כשנשתנו התנאים המדיניים בארץ הקדם וארצנו הכרזה כבית לאומי לעם ישראל, נכנסה עבודת ״בני ברית" לתקופה חדשה. ארצנו נעשתה לגליל מיוחד בתוך מסגרת האגודה העולמית, נוסדו לשכות חדשות בערים ובמושבות הגדולות ונפתחו לשכות של אחיות, למען שתף גם את הנשים בעבודה הסוציאלית ברוח אגודתנו. פעולותיהן של הלשכות מכוונות מאז לעזרה קונסטרוקטיבית המוצאת לפועל בדרכים שונות. בית העולים הגדול ושכונת העמלים ״אחוזת בני ברית" בירושלים, מושב משקי עזר ״רמת אהרן אייזנברג" הסמוך לרחובות, קופות המלוה בערים ובמושבות עדות נאמנה הם על ערותן של לשכות ״בני ברית" בארץ ועל השתתפותן הפעילה בבנינה.

״בני ברית" עשו והצליחו במעשיהם, מפני שרוח החלוציות האידיאלית פעמה בקרבם ואת העבודה עשו באהבה ושלא על מנת לקבל פרס. הם הצניעו לכת ולא עשו פרסום למעשיהם. הם טפחו וריבו את האחוה והשתתפו בפועל בגורלם של האחים ומשפחותיהם, אבל עקר פעולותיהם היה לטובת זולתם, לטובת הכלל.

בזמן הזה עומדים ״בני ברית" בארץ־ישראל לפני בעיות חדשות. מצבנו המדיני נתערער קשות עקב מדיניותה של ממשלת המנדט ושקיעת היהדות באירופה. בארצנו גדל אמנם הישוב במאד (כן יגדל וירבה) בשנים האחרונות, אבל הוא לא מצא את תקונו באחוד העם. בצד המוסדות הלאומיים והצבוריים העליונים התחזקו והתבצרו המפלגות החברתיות־הפוליטיות, ההסתדרויות הפרופסיונליות וההתאחדויות הארציות לסוגיהן והפלוג, שממנו נשקפת סכנה גדולה לישוב כלו, הולך וגדל. תנאי החיים הכלכליים נעשו קשים מסבות פנימיות וחיצוניות. הנוכל אנו ״בני ברית" להיות בתנאים אלה במדת־מה לתועלת לישוב? מה אנו ומה כוחנו, כי נקח עלינו את התפקיד לעמוד בפרץ? לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להבטל ממנה. בעבר לקחו עליהם ״בני ברית" את התפקיד של בונים המלקטים את החומר ומניחים אבן על יד אבן ונדבך על גבי נדבך, ועכשיו מוטלת עליהם החובה ללכד את הכוחות מסביב לבנין, לבססו ולחזקו על יסוד קיים.

היהדות של אירופה, שממנה ינקה היהדות העולמית את כוחה ואונה, נחרבה. מטובי בניה עלו לארץ והתישבו בה, ביניהם רבים וגם טובים מחברי ״בני ברית“, שהיו בעלי עמדות חשובות בעדותיהם והקדישו את מיטב שנותיהם לעבודה צבורית פוריה. הם נעקרו ממושבותיהם ובאו לארץ חדשה עם תנאי חיים שלא הוסכנו להם. כ”בני ברית" מצווים אנו לקיים לגבם את מצוות התורה: וחי אחיך עמך! מחובתנו אנו המעורים בקרקע והמשורשים בארץ לבוא לעזרתם, לעודדם ולחזקם ולסייע בידם לבנות כאן את חייהם מחדש. עלינו לסמוך את הנופלים, לרפא את החולים, לתמוך באלמנות וביתומים, לעמוד לימין הזקנים והחלשים. אולם גדול מזה תפקידנו. כבני ברית עלינו לעמוד מעל לכל המפלגות, לאחות את הקרעים, לאחד את כל הגושים הצבוריים במגמה אחת ומאוחדת ולחזק את הישוב כלפי פנים וכלפי חוץ. עלינו לעמוד על המשמר, לבקר לבלי חת את שגיאות הגופים הצבוריים שלנו ולהשתדל לרפאו מתחלואיו. עלינו לאסוף וללכד מסביב ללשכות ״בני ברית" את הכוחות המעולים של הישוב וליצור גוש חזק בעל ערך ומשקל. כשנבצר את עמדותינו בארץ, תגדל השפעתנו על המסדר העולמי של ״בני ברית", שכוחו רב בעולם החדש, והיינו לברכה לעמנו ולארצנו.

המחבר שולח עם הקמת המדינה מכתב ראשון בירושלים הנושא עליו את חותמת הדואר העברי