מוקדש למורי ורבי פרופ' ש. קליין ליובלו החמשים

 

פתח דבר    🔗

---

בת שנה או שנתיים היא הספנות העברית החדשה בארץ ישראל וכבר הספיקה להתפתח ולהיות אחד המקצועות האהובים והחשובים ביותר של העבודה העברית בארץ. מאות פועלים עסוקים בעבודות־הנמל עצמן ואלפי משפחות מוצאות את מחייתן מעבודות הקשורות אל הימאות העברית החדשה, באופן ישר או בעקיפין. בנמל תל־אביב נפתח שער חדש לציון, בו מקבלת ברכת־שלום עברית את פני העולים בעוד שמרחוק מתגלגל ומגיע לאזניהם קצב שירתם החפשית של הספנים העברים…

ואולם מעטים הם היודעים, שהספנות אינה מקצוע חדש בישראל כלל וכלל. רק על שכנינו לשעבר, על בני צור וצידון הגאים, ידוע, שהספנות היתה מקצועם המיוחד מני אז. אבל כמעט בלתי ידוע הדבר, שעל־יד הספנות הפיניקית המפורסמת התהוותה והתפתחה ספנותו של העם העברי, שרכש גם הוא את מומחיות מפתיעה בכל ענפיו של מקצוע קשה ומסוכן זה. ועל אמתו של דבר, עובדה היא, שהספנות היתה אחד ממקצועות־המלאכה הראשונים, שבהם עסקו בני ישראל בימי קדם.

ספר זה נסיון ראשון הוא לתיאור הספנות העברית בימי קדם על כל ענפיה ופרטיה. הוא מתבסס כולו על ידיעות והודעות שאובות ממקורותינו העתיקים: הספרות התנ"כית, הספרות התלמודית וכתבי ההיסטוריקונים הקדומים. מובן, שבמקורות אלה, שאינם מכילים פרקים מיוחדים על הספנות, נשתמרו רק במקרה ובדרך אגב הערות צדדיות, זער שם זער שם, על עניני ספינות, ספנים וספנות, ולא קל היה התפקיד, לאסוף את ההערות המפוזרות הללו ולצרפן לתמונה אחידה. עקבי עבודת־צרוף זו נשתמרו ברבוי ההערות שנלוו אל כל משפט ומשפט ושנאספו בסוף הספר, כדי לא להפריע לקשר הענינים בטכסט עצמו.

חשיבות מיוחדת יש לפרקים „השואות“ (משלי ספינות) ו„אגדות“ מבחינת הערכת הספנות על ידי אבותינו. פרקים אלה מוכיחים, שהספנות היתה יותר מענף־פרנסה סתם, היא היתה מקצוע אהוב על בעליו וחביב על כל העם. ועוד מוכיחים פרקים אלה, שגם עם ישראל הכיר את טעמה של אותה רומאנטיקה ימית, שהיתה סגולתם של עמי חוף־הים בכל התקופות ועל שפת כל הימים.

כמה מידידי ומורי באו לעזרתי וסיעוני בעבודתי. בראש ובראשונה מורי הנכבד פרופ' ש. קליין, שעבר על כל כתב־היד והעיר כמה הערות חשובות, שרובן הוכנסו לתוך הספר ושאחדות מהן גם צוינו בשמו. לו אני מקדיש את הספר הזה כתשורה ליובלו החמשים. פרופ' אפשטיין העיר הערות ועשה תיקונים בקשר עם הפרקים „בנין ספינות“, „חלקי הספינה“ ו„הספינות למיניהן“. אחדות מהערותיו גם צוינו בשמו. ידידי ד"ר מייזלר הוסיף כמה פרטים חשובים על הפרק „הנמל“, ביחוד בנוגע לתקופות שלפני כבוש הארץ. כולם יעמדו על התודה והברכה.

ירושלים, ניסן, תרצ"ח

ד"ר רפאל פטאי

 

מבוא    🔗

---

א. המדבר והים    🔗

אבן ח’לדון, ההיסטוריקון הערבי הגדול, היה הראשון, שניסה להגדיר את השפעת הסביבה על התפתחות העמים וקבע את הכלל – אחד הכללים ההיסטוריים המועטים העומדים בתקפם עד היום – שגדול ההבדל בין תכונות עם המתגורר בארץ פוריה ושמנה ובין תכונות עמי־המדבר. תושבי הארץ הפוריה נעשים רכים וענוגים תחת השפעתם של תנאי־חייהם הנוחים, כוחותיהם הטבעיים הולכים ומתנוונים, עד שאינם יכולים לעמוד עוד בפני התקפות עמי־המדבר הקשים והחזקים, נכנעים להם ואף מנושלים לגמרי על ידם¹.

חקירות היסטוריות יסודיות ומקיפות הוכיחו מאז את אמיתות דבריו של ההיסטוריקון־הפילוסוף הערבי. זה מזמן יודעים הכל, כמה מתאים חוק אבן־ח’לדוני זה לתולדות ארצות־התרבות העתיקות, למשל ארץ מצרים וארם נהרים. ומונוגראפיות היסטוריות רבות נכתבו בזמן האחרון על תולדות ארצות שונות (וארץ ישראל בכלל) ובחינתם היסודית של מחקרים אלה מבוססת על הכרה נושנה זו, כשהם מראים – לרגלי תאורן המשוה, המתקשר והמשתלב של התקופות השונות בחיי אותה ארץ – את השפעת־הגומלין, שהשפיעו הכוחות המדבריים מצד אחד וכוחות האדמה הפוריה מצד אחר, על תולדות הארץ ותושביה.

ואולם, אם נקבל את בחינותיה של שיטה זו, המתארת, כאמור, תולדות ארץ מסוימת בהתחשב עם השפעתם של כוחות הטבע והסביבה, לא נוכל להסתפק בחקירת השפעתה של פוריות האדמה בהדרגותיה השונות ממדבר שממה ועד אדמת „גן־עדן“. ואף חקירה מסתעפת יותר, המקיפה את כל ההווי הטבעי של הארץ, לא תוכל להשביענו רצון. יש לבדוק, נוסף על השפעת ההווי היבשתי, את השפעת הים על התפתחותה התרבותית של אותה ארץ, ויש לבדקה בדיקה מדייקת ומדקדקת.

כפי שידוע לי, לא נעשו עדיין חקירות בכיוון זה. ואילו מובטחני, שחקירות כאלו היו יכולות לקרבנו פסיעה גדולה אל הבנת ה„מדוע?“ הגדול והנושן של התפתחות התרבויות הקדומות.

והנה תופעה אחת, המתבלטת כאילו מעצמה ונראית לנו גם בלי חקירות מיוחדות: עמי התרבות הראשונים, הגדולים והתקיפים ביותר, היו דווקא אותם העמים, שישבו בארצות על שפת הים, או, לכל הפחות, בקרבת הים.

עד היום מדברים על „חוג התרבות של הים התיכון“. חוג תרבותי זה עתיק־יומין הוא. רק את יורשיו אנו מכירים, את מפתחיו ומוסריו: רומי, יון, כפתור, פיניקיה, מצרים. כמשמרתו המרוחקת של חוג תרבותי זה מופיעות הארצות והמדינות שבין הים השחור למפרץ הפרסי: אשור, בבל, שומר, אכד. אין אנו מכירים את מחוללה של תרבות קדומה זו, כפי שאין אנו מכירים את יסודותיהן התרבותיים של מדינות־הים הרחוקות: באפלוליתם של ימים עברו מיטשטשות ואובדות התחלות התרבות ההודית, הסינית, ראשית תרבותם הישנה של בני אמריקה האדומים. ובדמדומי ימי־קדם ובדמדומי קרקע האוקיינוס האטלאנטי מחפשים המדע והדמיון – במרחקים כאלה יכולים מדע ודמיון להפגש ולהתעזר זה בזה – את מקורן המשותף של התרבויות הקדומות: באי אטלאנטיס האגדותי, שטבע, לפי עדותו של אפלטון כשמונה אלפים שנה לפני ימי סולון בין גלי ים אוקיינוס הגדול²…

מה הן הסיבות הנפשיות ומה הם הגורמים החיצוניים להתפתחותם המיוחדת של עמי קדם, תושבי מדינות־הים? מדוע לא קדמו להם בהתפתחותם עמים תושבי פנים־היבשות? למה היתה דרך־התפשטותה של התרבות – בניגוד לזרמי הנהרות – מן הים אל כיוון היבשה ולא מן היבשה אל הים? ולמה נמצאים עד היום, כמקבילה טבעית נפלאה בין עבר להווה, הפרימיטיבים ביותר דווקא במרכזי היבשות של אפריקה ואוסטראליה?

אי אפשר לתת תשובה מדויקת על השאלות הללו בלי חקירה מקפת. ואילו דבר אחד מתקבל על הדעת: עלינו לחפש את הסיבה בהשפעת הים. הים עורר כבר בתקופה קדומה ביותר את התענינותו של „האדם בן־החורין“. בנפשו גדלה התשוקה לכבוש את הים. ובמלחמתו עם כוח איתן זה, התפתחו כשרונותיו, חזקו שריריו והתמתחו כל כוחותיו היוצרים.

ב. המלחמה בים    🔗

יש פילוסופים והוגי דעות, שהכריזו על תועלת המלחמה, מלחמת איש באיש ועם בעם, בשביל כל המין האנושי. לדעתם תופסת המלחמה בתקופתנו את מקומה וממלאה את תפקידו של „המבחר הטבעי“ שאין לו כל תוקף כבר היום³. קשה להבין איזו רוח־פזיזות לבשה את הפילוסופים הללו בהצדיקם באופן זה את אכזריות המלחמה. כי מי צריך להשתתף במלחמה לפי חוקי כל הארצות? אולי החלשים, החולנים, העלובים? לא, כי אם החזקים והבריאים. ובין אלה שוב הגבורים, האמיצים, הטובים, העומדים והולכים בראש, הם הם, שחייהם ניתנו בסכנה הגדולה ביותר, בהם פוגע בראשונה כדור האויב. מבחר הפוך הוא, אם כן, המבחר, שהמלחמה בוחרת לה בהרג ובקטל. ודבר זה אינו עשוי להשתנות גם לרגלי „ההישגים המודרניים ביותר“ שבמלחמת האוירונים והגאזים המרעילים.

מה שונה הוא המבחר הטבעי הגדול של החיים במלחמה הישנה־נושנה, שהאדם נלחם באיתני הטבע. במלחמה זו נשמדו רק היחידים והגזעים החלשים, שלא היו מסוגלים להחזיק מעמד בפני נסיונותיהם הקשים של תנאי־החיים הטבעיים, ואילו החזקים, הזריזים וגם בעלי־התבונה הצליחו להתגבר עליהם, נשארו בחיים, שגשגו והתפתחו. ובמלחמה ארוכה זו, שהאדם נלחם מראשית קיומו ולא חדל להלחם אף במאה העשרים, מאת „נצחונה“ של הטכניקה, במלחמה גדולה וטבעית זו היה, ובמקצת אף יש עד היום הזה, ערך מפתח, ערך חינוכי מיוחד לדו־קרב בין האדם והים.

בדרך כלל המים הם גורם חשוב עד מאד להתפתחות האישית והכלכלית הן של יחידים והן של החברה האנושית כולה. „המים גורמים לפעולות אנושיות שונות וליחסים מסודרים בין אדם לחברו ובין היחיד למדינה, לשלטונות ולחוגי־חברה שונים“ חורץ את משפטו פּיירֶר, חוקר החוקים האוסטרי⁴.

ראול פראנסיי, החוקר והפילוסוף הידוע, המשתדל לתפוס את תופעות החיים בשלמותן ובהשתלבותן, אומר בספרו המפורסם הנקרא „ספר החיים“:

„הים הוא המורה הגדול ביותר, שהיה לאנושות עד היום. הים חינך את האדם לתרבות. הוא נתן ונותן לו מזון ברצון וזן ומפרנס אף היום את הרבע של בני אירופה על ידי בעלי־החיים שלו. הים לימד את האדם לכבוש מרחקים ופילס לו דרך מסביב לכדור הארץ. בלי המסחר והרחקת־הראות הקשורה בו, אולי היה האדם נשאר יושב־מערות בעל מוח מעורפל“⁵.

ג. „הימאות הקלאסית“    🔗

ביחסי האדם אל הים, במלחמתו במים ובמאמציו לכבוש את הגלים, היה תפקיד חשוב ביותר למכשיר־הנסיעה המימי. החל מגזע־העץ הנבוב הראשון ועד אניות־הקיטור הגדולות של ימינו השתדל האדם לכבוש את המים בעזרת המצאותיו הטכניות. רק אחרי שהצליח האדם לבנות לו ספינות, שהיו – באופן יחסי – חזקות, גדולות ובטוחות למדי, היה יכול לחשוב על כיבושם של מרחקי הים ולנסות לעמוד בפני כוחם של הגלים ההפכפכים.

עמי התרבות הקדומים של חוג ים־התיכון, רומיים, יוונים, כפתורים, פיניקים ומצרים, בנו להם כבר בתחילת התפתחותם התרבותית והטכנית ציים שלמים של ספינות־משוט, וכשהכירו בכוחו העוזר של הרוח, פרשו מפרשים על התרנים, כדי לשחרר את האדם מעמל השיט. עד מהרה הובדל בין צי מלחמתי לצי מסחרי. ועל יד אלה מופיעות אניות הלוקסוס הגדולות והנהדרות של אלילים וקיסרים, עריצים ומושלים ועשירים סתם. ספינות מיוחדות שימשו מטרות דתיות, ביחוד במצרים, והים עצמו היה לאלהות עצמאית איומה ועצומה, הדורשת כיבוד, הערצה וקרבנות.

חקירות מרובות מתארות את ימאותם של העמים ה„קלאסיים“. תוצאות החקירות הללו ניתנו בכמה מאמרים מסכמים ב„האנציקלופדיה הריאלית של ידיעת ימי הקדם הקלאסיים“ של פאולי־ויסובה⁶, מאמרים המפרטים, על יסוד מקורות ספרותיים, תמונות וציורים, בדיוק רב את בנין הספינה אצל היוונים והרומיים, את חלקיה, מיניה השונים, את התפתחותה ההיסטורית של הספנות, את דרכי הים השונות, את עונות ההפלגה וכו'.

הודות למחקרים ומאמרים אלה נעשתה ההשקפה, שהספנות היתה אחד מגורמיה העיקריים של תרבות העמים הקלאסיים, לכללית ורווחת. התפתחות הספנות והימאות אף עמדה לשמש קנה־מידה להתפתחות כוחותיהם התרבותיים והחמריים של העמים. אוגוסט קיסטר למשל, חוקר־מומחה זה של הימאות העתיקה, בעצמו ספן בן בני ספנים, מדגיש בספרו ומבליט את הקשר, שבין התפתחות ימאותם ובין עמדתם של עמי קדם בתור מעצמה בין יתר העמים. שנים אלה, הימאות והכוח המדיני, משולבים זה בזה תכלית השתלבות ואי אפשר לדעת איזהו בין שניהם הגורם ואיזהו הנגרם. ומנקודת־ראות זו מתאר קיסטר את ימאותם של כל עמי הים התיכון: מצרים, פיניקיה (צור וצידון), קריטה־מיקיניה, יון (בתקופות־התפתחות שונות), ורומי. ובהערות של דרך־אגב רומז המחבר – בן נאמן לימים הצפוניים – לספנים האמתיים היחידים שבעולם, הם הוויקינגים, שעסקו בספנות לשמה ושיצרם הטבעי הכריחם לרדת בספינות ולחזור ולרדת, למרות כל הסכנות והענויים שבהם מאיימים גלי הים הצפוני⁷. בהשוואה לוויקינגים, יורדי הים מבטן ומלידה, היו אף היוונים כהדיוטים בעניני הים, כי נפשם – בהתאם למוצאם היבשתי – לא היתה אל הים והם ראו בספנות תמיד רק אמצעי להשגת מטרות שונות⁸.

והנה בין כל עמי הים התיכון, שכולם היו יורדי־ים ובעלי ספינות, נעדר ישראל. בשתיקה גמורה עוברים עליו כל הספרים המתארים את תולדות הספנות בימי קדם. וגם המחקרים הקרובים יותר לעניני ישראל, רק הערות שליליות קצרות נמצאות בהם בנוגע לספנותו של עם ישראל. ואף בספרו היסודי של ר' שמואל קרויס על „קדמוניות התלמוד“, המקיף את כל התקופה התלמודית, לא זכתה הספנות העברית, אלא לתאור מצומצם ביותר.

בצדק ישאל, אם כן, השואל: האם בכלל היתה ספנות יהודית בימי קדם? האם יכולים אנו לדבר על ספנות יהודית באותו מובן, כפי שמדברים על ספנות מצרית, פיניקית, יוונית או רומית? האם היו ספינות שייכות לבעלים יהודים, ומה שחשוב יותר, האם היו ספנים יהודים, פועלים יהודים, שעבדו בנמלים ובספינות, קברניטים יהודים, שידעו לכוון את הספינה ולמצוא דרך במים אין־סוף?

לתת תשובה על כל השאלות הללו, זאת היא מטרת הספר הזה.

ד. המקורות על הספנות העברית    🔗

בשפע מפליא נובע החומר על הספנות העברית ממקורותינו העתיקים, מקורות ספרותיים ומקורות ארכיאולוגיים כאחד. פה ושם באים לעזרתנו גם מקורות חיצוניים ומשלימים ומאמתים את מה שכבר היה ידוע לנו ממקורותינו שלנו. אמנם לא קל הוא לשאוב מן המקורות האלה. על החוקר לעבור בעיון רב על כל הספרות העברית והיהודית העתיקה. הרבה פעמים עומדים בדרך ומעכבים קשיים לשוניים, הנגרמים בחלקם על ידי שיבושים בטכסטים ובחלקם על ידי השימוש הרב במלים לועזיות, שאולות משפות שונות, שצורותיהן נשתנו בעברית או בארמית וקשה מאד להכירן ולזהותן. קושי מיוחד נגרם על ידי הזרות הענינית שבנושא. העתיקות היווניות, והספנות היוונית בכללה, ידועות הרבה יותר מן העתיקות היהודיות. ספריה שלמה נכתבה על הספנות היוונית, ובכל זאת אין חוקר מבין עד היום, איך היו בנויות, למשל, ספינות־המשוט היווניות בעלות שורות־משוטים רבות⁹. על אחת כמה וכמה אין אנחנו יכולים לדעת ברורות בנוגע לבנין הספינות העבריות, שבחקירתן לא ניתן לנו להסתמך על אף מחקר־קודם אחד. ומובן, שבתנאים כאלה מתעוררים לפעמים קשיים בנוגע לקביעת מונחים המציינים את חלקי הספינה העברית הקדומה.

ובכל זאת באה לעזרתנו כמה פעמים ההשואה עם ספנות העמים העתיקים השונים. ובמקום זה עלי להעיר, שמתוך עבודה זו למדתי להעריך את השיטה ההשואתית – שעד עכשיו הכרתי בערכה רק בקשר עם חקירת מנהגים ואגדות – גם בנוגע לעניני הטכניקה. אותם הסידורים, שנמצאו בספינות העבריות, או דומים להם, היו צריכים להמצא גם בספינות המצריות, הפיניקיות, או היווניות, והתאורים הספרותיים המפורטים, וביחוד חומר התמונות העשיר, שנשתמרו אצל עמים אלה, שימשו לא אחת ביאור ופירוש לסתומות של מקורותינו אנו. ועל־כן הכנסתי לבין עמודי הספר – נוסף על התמונות הארצישראליות האחדות – כמה ציורי־ספינות מעתיקות עמים אחרים, הבאים ומתארים לעינינו את הודעות מקורותינו שבכתב. כהשלמה סופית לכל התמונות הזרות, נתגלו, ברגע האחרון ממש, בשייך אבריק, תמונות הספינות, ששתים מהן נמצאות בין ציורי ספר זה.

ה. תחית הספנות העברית    🔗

חושבני, שאף פעם לא היה עולה על דעתי לחקור אחרי תולדות הספנות העברית הקדומה, לולא היתה תנועת הספנות העברית החדשה מפנה את תשומת לבי לכך. ומקרה קטן זה אפייני הוא לערכה הגדול של תחייתנו הלאומית בשביל כל ענפי החיים היהודים. צורות התגלותם השונות של החיים החדשים דורשות ממש את ביסוסן בעבר בני הקבוצה או המושבה החדשה, שהוקמה באחד ממקומות הארץ, ורוצים לדעת אם היה אי פעם באותו מקום ישוב עברי ושמחים לשמוע תשובה חיובית על שאלה זו. וכן בכל השטחים, כאילו היו נמשכים חיי האומה בהמשך ישר מאותו המקום, ששם נפסקו בתקופה העתיקה. להשתמש בשכלולים הטכניים החדשים ובו בזמן לעמוד על יסוד המסורת העברית הקדומה, הנה שני הגורמים, שמהם צריכים חיינו בארצנו להיות מורכבים.

הספנות העברית המתחייה, אף היא משתמשת בהישגים המודרניים ביותר – במובן הטכני. ואילו ההתלהבות הגדולה, שבה נתקבל מקצוע זה בקהל העברי בארץ בכלל ובקרב הפועלים בפרט, התלהבות זו רומזת למסורת עתיקה, ל„מסורת ספנית“ עברית לחיבה מיוחדת לימאות, שהיתה טמונה ונמה בלב העם זה דורי דורות.

התפשטותו המהירה של רעיון הספנות בישוב, תופעה יחידה זו בלבד היתה מספקת כדי להסיק ממנה את המסקנה בנוגע לקיום הספנות בין בני ישראל בימי קדם – ומסקנה זו מוצאת את אישורה השלם בדפי ספר זה. ואולם בטרם נכנס לתוך פרטיה השונים של הספנות העברית הקדומה, עלינו לברר בראשונה שאלה אחת, שהיא יכולה להיות מכרעת בנוגע לערכו של נושא זה בכלל.

כיום אנו מיחסים חשיבות גדולה לספנות המתחייה. האם העריכו והחשיבו בני ישראל גם בימי קדם את הספנות במידה כזו?

שאלה זו קשורה בשאלתה של הערכת הים עצמו ואף נובעת ממנה בהרבה. ועל־כן נבדוק בראשונה את הערכת הים על ידי חכמינו ואחר כך נעבור על שאלת הערכת הספנות.

ו. הערכת הים במקורותינו    🔗

בהתאם לתכונה המיוחדת לספרות העברית העתיקה ובהתאם לבחינות המיוחדות שמהן הביטו הסופרים העברים הקדומים אל איתני הטבע, אפשר להגדיר את חשיבותו היחסית של יסוד טבעי אחד בעיני העם, רק על פי בדיקת יחסו המדומה של אותו יסוד טבעי אל האלהים, הבורא את הכל. אם מספרים, למשל, תאורים מרובים על התגלות כוחותיו של הבורא ביסוד טבעי ידוע, כי אז ברור הדבר, שלאותו היסוד הטבעי היו מיחסים חשיבות יתירה.

והנה בשירה התנ"כית מתוארת כמה פעמים התגלות כוחותיו של האלהים בים, ביחוד בים סוער. שורה שלמה של נסי־מים מלווה את תולדות עם ישראל מראשית ימי קדם. המבול, הוא אולי המאורע הגדול והנורא ביותר, עומד בתחילת תולדות האנושות. והספרות המדרשית רקמה רקמת אגדות דמיוניות מסביב לסיפור הפשוט של ספר בראשית¹⁰. רבים הם התאורים הבולטים בכתבי הקודש, הנותנים לחוש ולהרגיש את הרושם העצום, שהים הסוער עושה על האדם. כוח הים והגלים הנראים כמורדים בסדרו הנצחי של הטבע, מסתמל בצורת רהב בכתבי הקודש ונהפך לשרו של הים בסגנונם הדק יותר של בעלי האגדה. ונצחיים כמו הים עצמו הם המשפטים של המזמור:

„יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים, ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע. ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם“¹¹.

דברי משורר גדול הם המלים הללו ויש להרגיש בהם את הנסיון העצמי, שזיעזע את נפשו. רק מי שישב בעצמו באניה בשעת סערה, יכול להרגיש, כאילו היו עולים לשמים בשעה שהגל מרים את האניה, וכאילו היו יורדים לתהומות בשעה שהאניה יורדת מראש הגל לתוך העמק שבין שני גלים.

השקפה עממית היתה, כנראה, בתקופת התנאים, שכוח אלהים מתגלה בראש וראשונה במים, בים הסוער. ורק המלומדים, החכמים, שידעו, שאין גבול ואין סוף לכוחות הבורא, מתנגדים להשקפה זו¹².

ואולם יחד עם פחד הכוחות הנוראים המתגלים בסערת הים, היה מקום בלבם של בני ישראל גם לאהבת הים, כפי שרק עם יורדי־אניות יכול לאהוב אותו. מסורת מיוחדת היתה בידי החכמים, שכל אחד מבני ישראל האוהב את הים אהבה יתירה, משבט זבולון מוצאו. „בני זבולון“ אלה אף לא ידעו גבול באהבתם את הים ואת חבל הים ובצורת גוזמאות והפרזות היו שבחי הים שגורים בפיהם:

„סבכי הסנה על שפת הים – אמר אחד – דומים בגדלם לברושים של מקומות אחרים“. וממקור נושן ידוע לרש"י, שאיש זה, שתמיד היה משתבח בשפת הים, עוד הוסיף ואמר: „אם יהיו לי ארמונות לבנות, לא אקבע את מקומם אלא על שפת הים“¹³.

הים האהוב כל כך על בני ישראל נעשה ראוי – לפי דמיון האגדה – לבוא בקשר סמוך לא רק עם כעסו של האלהים, אלא אף עם כאבו, כי „בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו“¹⁴.

והדמיון המחבב את הים ממלא אותו כל מיני מטמונים ואוצרות: אבנים־טובות ומרגליות גדולות, צרורות של כסף ושל זה, וכל כלי־חמדה! מלאכי השרת מנסרים ומכינים את האבנים היקרות, שאותן עתיד הקב"ה להעמיד בשערי ירושלים¹⁵. וצרורות של כסף וזהב גנוזים בימה של חיפה לצדיקים לעתיד לבוא¹⁶.

ז. הערכת הימאות על ידי החכמים    🔗

בדומה לים זכתה גם הימאות בהערכה מיוחדת מצד החכמים בפרט ועם ישראל בכלל. ויתר על כן, המדרגה, שבה עמדה הימאות של עם מן העמים, שימש אף לפי השקפת חכמינו קנה־מידה לערכו התרבותי של אותו העם. בשלושה דברים קדמה מלכות יון למלכות רומי, אומר פתגם תנאי, והדבר הראשון ביניהם הם ה„ניאוסין“, כלומר הימאות¹⁷. בראש כל העמים עומדת ה„פרגמטיא“ של ישראל, שכל אומות העולם באות לראות מה טיבה, עד שהולכים מרוב התפעלות, מתגיירים ומקריבים זבחים ועולות¹⁸. ובישראל עצמו שוב שבט זבולון, זה העוסק ב„פרקמטיא“, הוא אחד השבטים המשובחים ביותר. יששכר היה זקן מזבולון ובכל זאת קדם זבולון ליששכר בברכת יעקב¹⁹. מה הסיבה להיפוך־סדרים זה? שואל המדרש. „אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו… יששכר כונס (כלומר נכנס ויושב אהלים) וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו…“²⁰. כמה אפייני מדרש זה ליחס החיובי של חכמינו אל המסחר בכלל ולהערכתם את חכמת הספנות בפרט!

בפרק „הספנים“ יתואר יחסם של חכמינו אל הספנים. נראה שם, שיחס זה נובע מתוך הכרה מלאה בחשיבות המקצוע, בסכנות הכרוכות בו ובקשיים היום־יומיים, שעליהם צריכים הספנים להתגבר. בהתאם לאלה צדיקים וחסידים הם הספנים, בני־אדם ישרי־לב, המהווים בכללם גורם תרבותי וחברותי חשוב בחיי הישוב. והאגדה עוד מפריזה על כל זה ומחלקת כבוד מיוחד למלחים, כשהיא מספרת, שפעם הופיעו מלאכים בצורת מלחים ונדמה היה כאילו היו ממלאים את הספינה בחול²¹.

הפרק השואות (משלי ספינות) מראה אף הוא את ערכה הגדול של הספנות בעיני אבותינו. האישיות החשובה ביותר שבדור נקרא פעם „מנהיג הדור“ ופעם „קברניטה של הספינה“! „משלי הספינות“ היו כמעט כל כך שגורים ושכיחים בפי אבותינו כמו משלי המלכים. שתיהן, גם המלכות וגם הספנות, היו אם כן עומדות במרכז התענינותם. קל למצוא את פירוש הדבר בקשר עם המלכות: כל חייהם, הצלחתם או רוע־מזלם, הכל היה תלוי ברצון המלכות (הרומית), שאת ידה המפריעה הרגישו מידי יום ביומו בחיי הכלל והפרט כאחד. ואילו לשכיחותם של „משלי הספינות“ אין פירוש אחר, אלא שמקצוע זה היה נפוץ עד למאוד והיה קרוב ללבו ולדמיונו של העם. רק כך היה יכול להתהוות הפתגם, המשוה את המלכות ואת הים זה לזה: „שנים נוטלים בשפע ונותנים בשפע, ים ומלכות: ים נוטל בשפע ונותן בשפע ומלכות נוטלת בשפע ונותנת בשפע“²².

על חשיבות הים והימאות בחיי בני ישראל בימי קדם מעידות גם האגדות המרובות המספרות בגוזמאות אופייניות על הרפתקאות יורדי־הים באניות. בפרק „אגדות“ נאספו ונערכו אגדות אלו, שיפין לא אחת עולה על זה של אגדות יון, ושהשפעתן נמצאת עוד בספורי סינדבאד יורד־הים שבספר „אלף לילה ולילה“.

אינני חושב, שהצלחתי לאסוף את כל החומר על הימאות, המפוזר ב„ים התלמוד“ ובספרות התלמודית והמדרשית. ספר זה אינו אלא נסיון ראשון לתאר את הימאות העברית בימי קדם. ואולם עובדה אחת אפשר לקבוע בוודאות גמורה כבר על יסוד נסיון ראשון זה: היֹה היתה ספנות עברית בימי קדם. היו קברניטים ומלחים עברים, היו בעלי־ספינות עברים והיו ספינות עבריות. בין עמי הים התיכון, יורדי־הים, לא נפקד מקומו של ישראל. גם הוא אזר כוח לכבוש את גלי הימים הסובבים את חופי ארצו־מולדתו וגם הוא היה בין תלמידיו הראשונים של הים, זה מורה ומחנכה הגדול של האנושות.

פרק ראשון: בנין ספינות    🔗

כמו כל עם ועם בימי קדם, ראו גם בני ישראל בחכמת בנין ספינות חכמה, שלא האדם בעצמו המציא אותה, אלא למד אותה באופן בלתי אמצעי מן האלהים²³. בן האדם הראשון, שלמד את חכמת בנין ספינה מן האלהים, הוא – לפי המסורת העברית – נח, שאליו אמר האלהים:

„עשה לך תבת עצי גופר, קנים תעשה התבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר. וזה תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התבה, חמשים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה. צוהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התבה בצדה תשים, תחתיים, שניים ושלישיים תעשה“²⁴.

מה הן המסקנות, שאפשר להסיק מתאור זה של בנין התבה?

מחבר קטע זה היה, ללא כל ספק, איש, שהבין על בוריה את חכמת בנין הספינות, או, לכל הפחות, ראה בחייו כמה וכמה ספינות, וספינות גדולות דווקא, וראה אותן בעין־מומחה. הוא עמד בדיוק יפה על הפרופורציה הנכונה שבין אורך הספינה לרחבה ולקומתה, כלומר, גבהה: הספינה שלדוגמתה תיאר המחבר את תבת נח, ארכה היה פי ששה לרחבה וגבהה היה שלוש חמשיים של רחבה או החלק העשירי של ארכה. אם נניח שאמה אחת היא בערך חצי מטר, אז יצא, שאורך התבה היה 150 מטר, רחבה 25 מטר וקומתה 15 מטר.

היחס בין מידות אלו יפה ונכון הוא גם בהשואה עם היחס שבין מידותיהן השונות של האניות היווניות והרומיות העתיקות. ובכל זאת יכול להיות, שהמספרים עצמם אינם מתבססים על תצפית והם מוגזמים בדרך הדמיון העממי האוהב להגדיל בהפרזה נועזה את כל המספרים והמידות הקשורים במאורעות ימי־קדם. ספינות גדולות כאלו בנו היוונים והרומיים רק בתקופה מאוחרת מאד של התפתחותם הטכנית. בימי קדם היה ארכה של הַטְרִאֵרִיס האַטִית הרגילה 37 מטר, רחבה 5 מטר²⁵.

ואולם אם נשווה את הספור המקראי על בנין התבה עם ספורים דומים, שנשתמרו בין שרידיהם הספרותיים של עמים אחרים על מעשה המבול, נוכל לעמוד על הבדל חשוב העלול להבליט את יחסו החיובי של עם ישראל הקדום אל בנין ספינות בפרט ואל חכמת הספנות בכלל. בספורים הבבליים על המבול, ששימשו – לפי מסקנתם הכללית והמקובלת של כל החוקרים – דוגמה לספור שבתורה, אין אף זכר לתיאורה של צורת התבה ושל מידותיה השונות. בעלילות גלגמש אומר האל איה לאותנפישתים: „והאניה שעליך לבנות צריכה להיות מתוכנת היטב במידותיה, רחבה וארכה יעמדו ביחס נאה זה לזה“…²⁶. אחר כך מסופר, שאותנפישתים בונה את האניה מעץ בצורת תבה ועליה הוא מקים בית בעל שש קומות בגובה של 120 אמה. אבל אף במלה לא נזכרו מידות האניה עצמה. בדומה לספור זה עוברים כל ספורי המבול של העמים השונים בקצור נמרץ על מעשה בנין התבה ואינם מזכירים את מידותיה כלל וכלל²⁷.

הוספת פרט מקורי חשוב זה במסורת המקראית, הדנה במידותיה המדויקות של התבה, מראה ומוכיחה, שהמחבר, שתיאר את המידות הללו, כנראה על יסוד תצפית עצמית, הכיר היטב את הספינות המפליגות בים ועמד אל נכון על הפרופורציה המתאימה, שבין מידותיהן השונות²⁸.

וחכמינו הרגישו אל נכון, שמידות התבה הנתונות בספר בראשית, מבוססות על תצפית מעשית. מן המספרים והמידות הנזכרים בקשר עם בנין התבה הסיקו, שהספינה בנויה היטב כשרחבה החלק הששי של ארכה וגבהה החלק העשירי של ארכה. ספינה כזאת יכולה „לעמוד בלמין“²⁹.

חוץ ממידות התבה ומצורתה נודעים לנו גם פרטים אחדים על החמרים, שמהם בנו את הספינות בתקופה בה חי המחבר. החומר היסודי שממנו בנו את גוף הספינות היו עצי גופר³⁰. הכופר, שבו כפרו את התבה מבית ומחוץ נזכר כבר במקורות הבבליים³¹.

הידיעה השניה על דבר בנין ספינות נמצאת בספר מלכים. ואולם אצל המחבר של ספר זה אין אנו מוצאים אותה התענינות טכנית, שבה מצטיין הספור על בנין תבת נח, ועל־כן הוא מציין רק בקיצור את העובדה, שהמלך שלמה בנה אני בעציון גבר ואין הוא מוסר לנו כל הודעה על צורת האניה ההיא או על מידותיה³².

לעומת זה נותן יחזקאל הנביא תיאור מפורט על חלקי האניה ועל מקום מוצאם של החמרים השונים, שמהם היתה האניה הצורית בנויה. ראשית כל נודע לנו פרט חשוב, והוא, שבוני האניות בימיו כבר לא הסתפקו בצד המעשי־פראקטי של בנין ספינות, אלא השתדלו גם לשכלל את האניה מבחינה אֶיסְתֵיטית³³. לוחות האניה, כלומר אותם הלוחות, שבהם ציפו את צלעי הספינה מבחוץ, נעשו מעצי ברושים משניר. התורן נעשה מעצי ארז מן הלבנון. המשוטים נעשו מעצי אלונים מבשן, הקרשים – כנראה ספסלי־עץ, שעליהם ישבו השייטים³⁴ – היו מקושטים „שן בת אשורים“ (? אולי „בתאשורים“) מאיי כתיים (קפריסין)³⁵. המפרשים נעשו מ„שש ברקמה ממצרים“ והמכסאות השונים שבהם כסו את הספון בצורת אהלים או יריעות נטויות, נעשו מתכלת ומארגמן מאיי אלישה³⁶. המנהג הזה, להביא את חלקי הספינה ממקומות שונים, התקיים גם בימי התלמוד, וכך אנו קוראים במשל אחד: „…ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחר והוגנים ממקום אחר…“³⁷.

בנין הספינות נזכר פעם בספרות המדרשית בדרך משל כדי לתאר את ההבדל שיש בין מעשי בשר ודם ובין מעשי הקב“ה: „ר”ש בן לקיש אמר מלך בשר ודם עושה ספינה, בתחילה הוא מביא קורות ואחר כך הוא מביא ארזים ואחר כך הוא מביא הוגנים ואחר כך הוא מעמיד עליה נווטים, אבל הקב“ה ברא הן ומנהיגיהם הה”ד כה אמר האל ה' בורא שמים ונוטיהם, ונווטיהם כתיב“³⁸. הקורות שעליהן מדובר כאן, הם הצלעים, שמהם בנוי שלד הספינה. הארזים שימשו, כנראה, לבניית לוחות הספינה המצופים מעל לקורות. ההוגנים הם כעין חכות גדולות, ואולם אפשר, שהכוונה היא לעוגנים, שהיו בימי החכמים כבר חלק חשוב של כל ספינה וספינה. הנווטים הם מלחים או ספנים³⁹.

אל השכלול השלם של בנין הספינה שייכים הקשרים השונים שבעזרתם קשרו את חבלי הספינה אל התורן ואל מקומות אחרים. קשרים מיוחדים אלה נקראים בשם כולל „קשר הספנים“⁴⁰. ביחוד קשה היה להעביר את החבלים דרך החורים הצרים שהיו עשויים בתורן ובראש הספינה⁴¹. שתי ספינות שעגנו בנמל או בקרבת החוף קשרו לפעמים זו בזו באמצעותה של „ביצית“⁴², ששימשה מעבר מן הספינה האחת לשניה. מתקבל על הדעת, שדבר זה נעשה גם הוא בעזרת „קשרי הספנים“ המיוחדים. ובכל זאת קרה, שהקשרים שבהם קשרו את הספינות לא היו חזקים למדי ובמקרה זה „נפסקו“ הספינות, כלומר נתפרדו זו מזו, ואז היו הספנים צריכים לחזור ולקשרן יחד⁴³.

בנין הספינות נגמר על ידי זיפות דופניהן. כך מסופר כבר על נח, שכפר את התבה „מבית ומחוץ בכופר“, וגם אמו של משה חמרה „בחמר ובזפת“ את התבה הקטנה, שבה שמה את בנה⁴⁴. לשם זיפותה הפכו את הספינה, תחתיתה למעלה, כדי שבאופן זה אפשר יהיה להעביר את הזפת ביתר נוחיות על כל חלקיה. ספינה הפוכה כזאת שימשה לפעמים לבית־דירה ארעי⁴⁵. בשעה, שהספינה שהתה זמן ממושך ביבשה, נתיבשה שכבת־הזפת שעל דופניה, נסדקה ונתפררה, ואז אפשר היה להסיר אותה חתיכות חתיכות⁴⁶. בארץ ישראל השתמשו בזפת של ים המלח לשם זיפות הספינות. גושי הכופר הגדולים היו צפים על פני ים המלח כגופות של שוורים גדולים בלא ראשים⁴⁷.

אחרי שבנין הספינה נגמר הוליכו אותה לים, כדי „לצרפה“, כלומר לבדוק אותה, אם המים נכנסים לתוכה, או לחזק ולחסם אותה, כדי שכל החריצים והסדקים שנשארו בין העצים או שיכולים להתהוות ביבשה, ייסתמו עקב כוחם המרחיב של המים⁴⁸. ואם הספינה עמדה גם בנסיון זה, אפשר היה „להציף“⁴⁹ אותה ולשלחה על פני ימים ונהרות.

בעלי מקצוע מיוחדים היו אלה, שהבינו איך לתקן את הספינות הנסדקות⁵⁰. באנית צור המתוארת על ידי יחזקאל היו „זקני גבל וחכמיה“⁵¹ מבצעים את עבודות התיקון.

במקרה יש לנו ידיעות מדויקות על תיקון ספינה במושבה היהודית שבאי יב (אלפאנטינה) במצרים. בין ניירות יב נשתמר נייר אחד הדן בדבר תיקון ספינה, מן המאה החמישית לפה"ס. תיקון הספינה נקרא „אופשר ספינתא“⁵². לתיקון הספינה השתמשו בראש וראשונה בעצי ארז⁵³, במסמרי נחושת וברזל בגודל של שלושה טפחים⁵⁴, אחר כך בלוחות של נחושת בגודל של עשרים אמה⁵⁵ וגם בחמרים אחרים, כמו גפרית⁵⁶, ארזיניק⁵⁷ וצמר⁵⁸.

במקור עברי מאוחר יותר נקרא תיקון הספינה בשם „רפוי הספינה“⁵⁹.

 

פרק שני: חלקי הספינה    🔗

---

רק במקרה ובדרך אגב נשתמרו בספרותינו העתיקה המונחים העבריים והארמיים המציינים את חלקי הספינה ואת החמרים שמהם היא נבנתה.

תבת נח, טיפוס קדום זה של מכשיר־נסיעה מימי, היתה בנויה – לפי המסור בספר בראשית – עצי גופר, והיה כפור מבית ומחוץ בכופר. שלושה ספונים מאוזנים חלקו את התבה לשלוש קומות. הקומות היו מחולקות לקנים, כלומר לתאים⁶⁰. אל תוך התבה נכנסו דרך פתח, שהיה בצדה והאור והאויר נכנסו דרך צוהר הנקרא גם חלון⁶¹. הספון העליון בלט חוצה לצדי התבה ברוחב של אמה⁶². את הספון העליון או אולי רק חלק ממנו, הנקרא מכסה התבה, אפשר היה להסיר⁶³.

תבת נח לא נבנתה, לפי הספור בבראשית, להסעת תושביה ממקום למקום, אלא שימשה להם מקלט במשך זמן ידוע מפני המים הזידונים. ומכיון שהתיבה לא היתה צריכה לנסוע בכיוון ידוע ולא להגיע למטרה ידועה, אלא תפקידה היה רק לצוף על פני המים, היא לא היתה מזוינת לא מכשירי הנעה ולא מכשירי הִגוּי⁶⁴.

בדיוק רב ובמומחיות מפליאה מפרט יחזקאל הנביא את חלקי האניה הצורית הגדולה. גוף האניה בנוי לוחות עשויים מברושים משניר. ומכיון שהאניה בנויה באופן סימֵטרי לשני צדדיה, מופיע שם זה בצורה זוגית: לוחותים⁶⁵. דופני האניה נקראים גם חומות⁶⁶. באמצע האניה מתרומם התורן, עשוי עץ ארז מלבנון⁶⁷. מין עץ מיוחד שימש לעשיית המשוטים: עץ האלון מבשן. המלחים ישבו על קרשים מיוחדים בנויים מעץ תאשורים מאיי כתים ומקושטים שן⁶⁸. מפרשי האניה המהודרת היו עשויים „שש ברקמה ממצרים“ והיו תלוים על הנס, כלומר על מוט מאוזן או אלכסוני על התורן⁶⁹.

ממקומות אחרים בתנ"ך יכולים אנו לאסוף עוד מונחים אחדים המציינים את חלקי הספינה:

אל החלל אשר מתחת לספון אפשר לרדת. מקום זה נקרא ירכתי הספינה⁷⁰. המקום, או החור, שבו מונח התורן, נקרא כן התורן⁷¹. אל התורן קשורים החבלים⁷². המקום בראש התורן, שבו נפגשים כל החבלים, נקרא ראש חִבֵּל⁷³. כאן היה עשוי מקום־ישיבה מיוחד לקברניט או למלח אחר, שתפקידו היה לעמוד על המשמר ולצפות למרחקים⁷⁴.

גם בספר „מעשי השליחים“ נזכרים כמה מחלקי האניה. המנהיג החשוב ביותר של הספינה הוא משוט ההגה⁷⁵, שהקברניט מניע אותו באמצעותם של מיתרים⁷⁶. לספינות העתיקות היו לרוב שני משוטי־הגה, שעמדו תמיד מקבילים זה לזה. יפה מאד ציורם של שני משוטי־הגה אלה בתמונת הספינה הגדולה, שנמצאה בחפירות שייך אבריק⁷⁷. שני משוטי־ההגה נזכרים גם ב„צוואת נפתלי“⁷⁸, ששם מסופר, שיוסף תופס את שני הקברניטים, כלומר את שני משוטי־ההגה, אחד מימין ואחד משמאל.

בשעת סערה או רוח חזקה פרשו רק את המפרש הקטן⁷⁹. מכשיריה החשובים מאד של הספינה הם העוגנים, שכמה מהם נמצאו באחורי הספינה⁸⁰, וכמה מהם בראש הספינה⁸¹. למדידת עומק המים שימש האנך⁸². הספינה היתה תמיד מזוינת סרטי פשתן ארוכים, שבהם חבשו את דופניה בשעת סערה⁸³, פן יגרם נזק על ידי המים שיכולים לחדור אל תוך חלל הספינה דרך חורי המשוטים. על תמונת הספינה הנזכרת בשייך אבריק, אפשר לראות את הסרטים הללו הסובבים בכיוון מאוזן את דופני הספינה⁸⁴.

בשפע גדול יותר נובע חומר המונחים המציינים את חלקי הספינה מן המקורות התלמודיים. החומר העיקרי, שבו השתמשו לבנין ספינות, היה גם בתקופת התלמוד העץ, בדומה לתקופת התנ"ך. באגדה אחת נזכרים הקורות והארזים כחומר עיקרי שממנו בנוי גוף הספינה⁸⁵.

דופני הספינה⁸⁶ נקראים בלשון חכמים גם מחיצות. „מחיצות להבריח מים עשויות“⁸⁷, כלומר דופני הספינה עשויים כדי למנוע בעד חדירת המים אל תוך הספינה. הדופנים מורכבים מדפים, שיכולים לשמש הצלה לטובעים בשעת שבר הספינה⁸⁸. בנייר־יב הנזכר, המוסר פרטים מענינים על דבר תיקון ספינה, נזכרים לוחות של נחושת בגודל של עשרים אמה, שבהם השתמשו בשעת תיקון הספינה⁸⁹.

גוף הספינה עצמו בנוי חד למטה והולך ומתרחב למעלה, מין ספינה זה נקרא ספינה רוקדת⁹⁰.

שמה הישן של שדרת־הספינה לא נשמר בספרותנו העתיקה. ואולם מן התיאורים של הספינה הרוקדת יש להסיק בבטחה שלמה את המסקנה, שאבותינו הכירו וגם בנו ספינות כאלה, שחלקם המרכזי היתה שדרת־הספינה. מסקנה זו מתאמתת גם על ידי הזכרת העקל⁹¹, שהוא עשוי להכביד בו את הספינה⁹². הכבדה זו דרושה רק לספינה, שהיא חדה למטה, כלומר לספינה רוקדת, הבנויה על גבי שדרה אמצעית. העקל היה ממתכת: „כמין עששיות של ברזל עגולות מניחין בספינה תחת האבנים להכבידה…“⁹³. מן העקל של ספינות ישנות אפשר היה לעשות גם כלים⁹⁴. בעקל, או יותר נכון, מסביב לו בתחתית הספינה, היו עולים ומתאספים מים⁹⁵, בדומה למים שעלו במשוטות, כלומר חדרו דרך חורי המשוטות⁹⁶. את המים הללו העולים בעקל של הספינה ובכלל את כל המים המתאספים בבטן הספינה הוציאו בעזרת משאבה, שנקראה אנטליא⁹⁷. המים עולים באנטליא⁹⁸. הדליים של גלגל האנטליא כשהם מלאים מתרוקנים וכשהם ריקים מתמלאים⁹⁹.

כמו שלא נזכר בספרותנו העתיקה שמה של שדרת־הספינה, כך כמעט ולא נזכרו גם שמותיהם של שאר החלקים, שמהם מורכב ובנוי גוף הספינה¹⁰⁰. שם הספון בניירות־יב הנזכרים הוא רקע¹⁰¹. בתור חלקי הספון נזכרים ראש הספינה¹⁰² ואחורי הספינה¹⁰³. קמרון הספינה נקרא בלשון חכמים חודה של ספינה¹⁰⁴. החלל מתחת לספון, הנקרא בשפת המקרא ירכתי הספינה¹⁰⁵, נקרא בלשון חכמים ספנא¹⁰⁶, כלומר המקום הספון, הצפון של הספינה. (בניירות־יב נקרא החלק הפנימי של הספינה בטן¹⁰⁷. תחתית הספינה נקראת קרקעית הספינה¹⁰⁸.

התאים מתחת לספון נקראו גם בתים ושימשו בעיקר להחסנת המטען¹⁰⁹. היו גם בתים, כלומר תאים על הספון ואלה שימשו לאיכסון הנוסעים¹¹⁰. היו ספינות גדולות שבהן היו ששים תאים¹¹¹. וכמובן היו גם ספינות בלי בתים כלל¹¹². במקומות הפנויים על הספון אפשר היה להקים „אהלים ארעיים“ לנוחיות הנוסעים. לשם כך נמצאו על הספון כיפי דארבא, כלומר מין מעגלים, או ביתר דיוק, חצאי־עיגולים, כל אחד בערך טפח ברחבו. ראשו האחד של כל מעגל היה נעוץ בדופן זה של הספינה וראשו האחר בדופן ממול וכך היתה עומדת שורה שלמה של מעגלים כאלה, כמו כיפות, במרחק של חצי אמה זה מזה. עליהם פרסו מחצלות מידי פעם בפעם¹¹³. בחג הסוכות בנו גם סוכה בראש הספינה¹¹⁴.

בראש הספינה היתה צורת איל או ראש של איל, עשויה מתכת ולפעמים אף מתכת יקרה¹¹⁵. צורת מתכת זו שימשה גם לקישוט הספון וגם להגנת חלק הפנים שלו¹¹⁶.

קרוב לראש הספינה, בשני הצדדים של דופניה, היו שני חורים, שדרכם העבירו את חבלי העוגנים. חורים אלה היו עשויים בצורת עינים¹¹⁷.

התורן¹¹⁸ נקרא בלשון חכמים גם מכותא¹¹⁹. בארמית נקרא התורן גם דקלא¹²⁰. לפי אגדה עתיקה כתוב על כל תורן־ספינה שמו של בעל הספינה¹²¹. עץ התורן חודר דרך הספון ויורד עד קרקעיתה של הספינה, שבה הוא נעוץ. כך מראים את התורן ציורי הספינות מבית ג’יברין¹²² ומשייך אבריק, וכך בנויות כבר הספינות המצריות¹²³. אל התורן קשור הנֵס¹²⁴, כלומר המוט, שעליו תלוי המפרש. מוט זה נקרא גם בשם אסקריא או איסקריא¹²⁵. האיסקריא היה עשוי לפעמים בהדור רב¹²⁶.

בראש התורן היה קשור מין טבעת ששמו היה איסטרידא¹²⁷. טבעת זו היתה קשורה אל התורן קשר מתמיד ולתוכו קשרו את חבלי הספינה¹²⁸. את הטבעת הזאת בראש התורן מראה גם תמונת הספינה הגדולה שנמצאה בשייך אבריק¹²⁹. הקשר, שבעזרתו קשרו את האיסטרידא אל התורן ואת החבלים אל האיסטרידא היה מין קשר מיוחד, שנקרא קשר הספנים¹³⁰. השם העברי העממי של האיסטרידא היה וושט או פי וושט וחבל הספינה נקרא גם ציפורי או פיטורי. להעביר את החבל דרך הטבעת הזאת היה דבר קשה מאד ועל כן נעשה הפתגם „כציפורי בפי וושט“ בטוי קיים לכל מיני דברים הנעשים רק בקושי גדול¹³¹.

לפי השקפה עממית, שבודאי אינה מתבססת על תצפית, יש לספינה הבאה מאכרמניא שלוש מאות וששים וחמשה חבלים כמנין ימות החמה ולספינה הבאה מאלכסנדריאה – שלוש מאות וחמשים וארבעה חבלים כמנין ימות הלבנה¹³². החבל שבו משכו את הספינות בנהרות בבל נקרא – בדומה לשאר החבלים – אשלא¹³³.

המונח המקראי נס מפורש בתלמוד, שהוא אדרא, כלומר מפרש¹³⁴. המונח הרגיל בשביל המפרש הוא קלע¹³⁵. את הקלע העשוי מסדין¹³⁶ פורסים על האסקרא¹³⁷. לפעמים היה הסדין גדול יותר מדי וכדי לעשות ממנו קלע המתאים לספינה קטנה היה צריך לקצע אותו¹³⁸. האריג שממנו היה עשוי הקלע היה סמיך וחזק ביותר¹³⁹. הקלע הנישא על ידי הרוח נרא כ„מהלך“ על פני המים¹⁴⁰. כשרוצים להעמיד את הספינה וגם בשעת סערה מקפלים את הקלע¹⁴¹.

ההגה הוא המכשיר החשוב ביותר של הספינה, שבעזרתו אפשר לכוון אותה ולקבוע את דרכה. בעזרת ההגה יכול הספן לרדות, כלומר לשלוט או למשול ממש בספינה ובמים ועל כן נקרא שמו בלשון חכמים מורדיא או מרדיא¹⁴². המשוטים נקראים בשם כולל מנהיגים¹⁴³. השם עוגן (עיין למעלה) בא לפי התלמוד הבבלי מן השורש המקראי עגן¹⁴⁴. צורת השם בתלמוד הירושלמי היא הוגין¹⁴⁵.

בשבת היו מוציאים מדופן הספינה זיז או נסר, כלומר קרש, ששימש מקום עמידה למלח, אם רצה לשאוב מים מן הים¹⁴⁶.

אחד מן הכלים החשובים ביותר – אמנם לא בשביל הנהגת הספינה, אלא בשביל הנוסעים בה – הוא בור המים, המכיל מים מתוקים לשתייה. בור כזה, הנמצא הן בספינות האלכסנדריות הגדולות¹⁴⁷ והן בספינות קטנות¹⁴⁸, היה כלי גדול, כנראה מעץ, שהיה בנוי בצורות שונות – פעם בשולים ופעם בלי שולים, ובגדלים שונים – פעם היה מחזיק יותר מארבעים סאה ופעם פחות¹⁴⁹. בור המים, שנקרא גם בית המים, היה חלק בלתי נפרד של הספינה ונמכר יחד אתה¹⁵⁰.

חלק בלתי נפרד מן הספינה היא האסכלה, הסולם, שבעזרתו עולים מן החוף הנמוך על הספון הגבוה של הספינה ולהיפך¹⁵¹. במקום האסכלה השתמשו לפעמים בכבש, שהיה עשוי קרשים וחבר בשפוע את הספינה ואת החוף¹⁵².

על הספון נמצאו עוד כמה כלים ומיטלטלים, שאמנם לא היו שייכים אל גוף הספינה, אבל שימשו כעין מכשירי עזר בהזדמנויות שונות. היו שם ראשית כל כמה מוטות וחצאי־מעגלים, שעליהם היו קושרים את חבלי הספינה או שעליהם פרסו את המחצלת או את האדרא¹⁵³. שם המעגלים האלה הוא כיפי דארבא¹⁵⁴ או ישיוין¹⁵⁵. בתור חלקי הספינה נזכרים בניירות־יב מסמרי נחושת וברזל בגודל של שלושה טפחים¹⁵⁶. היצועין או יציעין היו כעין שמיכות או וילונות, שהשתמשו בהם, כנראה, לעשיית כסוי מעל לספון¹⁵⁷. שמיכות אלו נקראו גם בשם כריכי דזוזי¹⁵⁸. לשמירת הסחורה שימשו גם שקים, שנקראו מרצופין¹⁵⁹. קורות חזקות לשם דחיפת הספינה ולשם מטרות שונות נמצאו גם הן על הספון ונזכרו בשם עובין¹⁶⁰. שם היו גם לווחין (לוחות), שבהם כסו את הפירות ואת הכלים¹⁶¹. לוח קטן נקרא גם גמלא¹⁶². בספינה היו גם קרשים שונים, שנקראו נסר¹⁶³. בדרך כלל נקראים הקרשים או הקורות קורשא דספינתא. קרש כזה מספינה שבורה יכול לשמש הצלה לטובעים בים¹⁶⁴ בדומה לדף של ספינה¹⁶⁵.

המטען נקרא אנתיקי¹⁶⁶. את החפצים היקרים שבמטען שמרו בארגז מיוחד הנקרא בשם גוזא¹⁶⁷.

אל זיון הספינה הגדולה שייכות עוד כמה סירות קטנות ממינים שונים שנמצאו על הספון או שהיו קשורות אל הספינה ונסחבו אחריה במים. סירה כזו היתה האסקופה¹⁶⁸. הסירה השייכת אל הספינה נקראת גם בוצית¹⁶⁹ או דוגית¹⁷⁰.

אל הריהוט הפנימי של בתי הספינה שייכים הבסתרקי, כלומר מרבדים, או כרים, שעליהם שכבו הנוסעים¹⁷¹. כר אחד, לכל הפחות, נמצא גם בסירות קטנות, באחורי הסירה¹⁷².

בין מכשירי העזר של הספינה נזכרת השפופרת, כנראה כעין משקפת, שעל מהותה אין אנחנו יכולים לעמוד¹⁷³.

 

פרק שלישי: הספינות למיניהן    🔗

---

השם הכללי של מכשיר־נסיעה ימי בכתבי הקודש הוא אני או אניה¹⁷⁴. הספינה הגדולה המפליגה למרחקים נקראת אני תרשיש וברבים אניות תרשיש¹⁷⁵, על שם ארץ תרשיש הרחוקה¹⁷⁶. למרחקים גדולים מפליגות גם אניות הסוחר¹⁷⁷. הספינה הנישאת בעזרת משוטים נקראת אני שיט¹⁷⁸. ספינות המלחמה נקראו צי או צי אדיר¹⁷⁹. פעם אחת נזכר במקרא השם ספינה¹⁸⁰. ספינה מחוסרת משוטים והגה היתה התבה¹⁸¹. תבת נח נקראה תבה ולא אניה מפני שהיתה שטוחה בתחתיתה כדי שתוכל לנוח על היבשה בכלות המים¹⁸².

ממין פאפירוס נבנתה תבת הגומא, שדופניה נעשו בלתי־חדירות בפני המים בעזרת חמר וזפת¹⁸³. סירה ממין זה נקראה גם כלי גומא¹⁸⁴ וגם אנית אבה¹⁸⁵.

קורות עצים קשורים זה בזה ומושטים על פני המים נקראים דוברות¹⁸⁶ או רפסודות¹⁸⁷. העברה היה מכשיר שבו עברו את הנהרות¹⁸⁸.

בתקופת התלמוד תופס את מקום השם אניה השם ספינה¹⁸⁹. מבדילים בין ספינה גדולה¹⁹⁰ ובין ספינה קטנה¹⁹¹. ספינה „שאינה יכולה להמיט באדם“, כלומר, שאין אדם יכול לנענע אותה, נחשבה כבר לספינה גדולה¹⁹².

ספינה רוקדת נקראה הספינה שהיתה חדה למטה והולכת ומתרחבת למעלה¹⁹³.

גם לפי תפקידה של הספינה הבדילו בין מיניה השונים. ספינות מסחר גדולות נקראו לרוב ספינה אלכסנדרית¹⁹⁴ על שם העיר אלכסנדריה של מצרים, עיר הנמל הגדולה ביותר בים התיכון. המונח „ספינה אלכסנדרית“ או „ספינה אלכסנדרונית“ תופס את מקום השם „אני תרשיש“ של התנ"ך. ספינה של פירטין היתה ספינת שודדי הים, אימתן התמידית של כל ספינות המסחר בתקופה העתיקה¹⁹⁵. ספינת המלחמה הגדולה נקראת ליבורני¹⁹⁶. גם על יד המונח ליבורני מופיע תואר השם „גדול“: ליבורני גדולה, שעולה בגדלה אף על הספינה הגדולה¹⁹⁷ הבטוי „צי אדיר“ מתורגם על ידי יונתן: בורני רבתא¹⁹⁸.

כוח קליטתן של „סתם ספינות“ היה שלושים כור¹⁹⁹, כלומר בערך עשרה טונים²⁰⁰. כוח קליטתה של הליבורני הגדולה היה בערך 31 טונים²⁰¹. בעינינו נראות מידות אלו קטנות ביותר, ואולם אם נשווה אותן עם מידות הספינות של היוונים והרומיים העתיקים, נראה, שאינן נופלות מהן כלל וכלל. הספינות של „קדמת הודו“ הנזכרות אצל פליניוס²⁰², כוח קליטתן היה בערך 23 טונים. קיקרו מדבר על ספינות בעלות 18.5 טונים²⁰³. הספינה הבינונית של הרומיים היתה בעלת 68 טונים בערך²⁰⁴.

גובה הספינה הוא המרחק בין פני המים לקצהו העליון של דופן הספינה. היו ספינות שגבהן היה יותר מעשרה טפחים וספינות שגבהן היה פחות ממידה זו²⁰⁵. המידה הבינונית היא עשרה טפחים, כלומר 75 סנטימטר²⁰⁶. מידה זו שנקראת היום בשפת הספנים „גובה הספון“, היתה אצל הספינות היווניות קצת יותר גדולה²⁰⁷.

עומק הספינה היא המידה שבין פני המים לקרקעית הספינה. גם עומק הספינה היה בערך עשרה טפחים, כלומר 74 סנטימטר²⁰⁸. בהתאם לעומק זה של הספינה, היא יכולה ללכת רק במים, שעמקם לכל הפחות עשרה טפחים²⁰⁹.

השם היווני של הספינה: ναῦς, נשתמר, כנראה, בפתגם אחד המשווה את מלכות יון למלכות רומי: „בשלושה דברים קדמה מלכות יוון למלכות הרשעה הזאת: בנאווסים²¹⁰ ובפנוקטין ובלשון“²¹¹, כלומר בעניני ספנות, בבנין היכלים ובלשון.

לפי החומר שממנו הן בנויות, נחלקות הספינות חוץ מן הספינות של עץ הרגילות והשכיחות ביותר, לספינות של חרס²¹² ולספינות גדולות של נחושת²¹³. בנחושת בתור חומר לבנין ספינות השתמשו גם במושבה היהודית ביב במצרים. בניירות־יב נזכרים לוחות של נחושת בגודל של עשרים אמה ומסמרי נחושת וברזל בגודל של שלשה טפחים²¹⁴.

ספינה גדולה באופן יחסי נקראת גם בשם אילפא²¹⁵.

ספינה קטנה, שהשתמשו בה להעברת מטען על הירדן ושהיו „טוענים אותה ביבשה ומורידים אותה למים“, נקראת בשם ספינת הירדן²¹⁶. במין זה של ספינות, או יותר נכון, סירות, שנקראו גם עריבת הירדן, השתמשו גם בחופי הימים של ארץ ישראל. מלאו אותן פירות והוליכו אותן מן הים ליבשה ומן היבשה לים²¹⁷. הבדילו גם בין עריבה קטנה ועריבה גדולה²¹⁸, ואולם כוח קליטתה של העריבה סתם היה רק טון וחצי בערך²¹⁹. עוד יותר קטנות מאלו היו הסירות האשקלוניות הקלות, שנקראו נדידיא שבאשקלון, ושגם אותן העלו עד חצין על היבשה בשעת ההטענה והפריקה²²⁰.

האֲרָבָא היתה ספינת משא בבבל, שהיתה כפורה בכופר²²¹. הארבא היה חפץ יקר ובעל ערך, שזכות הבעלות עליו גרמה לא פעם לקטטות ולמשפטים²²². לפעמים קנו או מכרו את הארבא יחד עם המטען שבו²²³. לארבא היה דרוש מקום־עגינה מיוחד²²⁴. העבירו בו גם מינים שונים של תבואה²²⁵ ונסעו בו גם נוסעים²²⁶. מתפקידם של המלחים היה גם למלא את הארבא²²⁷. הארבא שימש גם יסוד לגשרים על נהרות בבל²²⁸.

הדוגית היא סירה קטנה השייכת אל הספינה²²⁹. בשם זה קראו לה בארץ ישראל²³⁰. שמה הבבלי של סירה זו היה ביצית או בוצית²³¹. הביצית וביחוד זו, שהשתמשו בה בנהר מישן בבבל²³², היתה סירה קטנה וארוכה, צרה למטה והולכת ומתרחבת למעלה. בגובה של שלושה טפחים מעל לפני המים היה רחבה בערך ארבעה טפחים. ארכה היה יותר מארבע אמות. כדי ליישר את תחתית הביצית היו רגילים למלא אותה קנה־סוף וארבות²³³. הסירה, שבה השתמשו הדייגים נקראה ספינת ציידין²³⁴.

מין סירה אחר השייך אל הספינה הוא האיסקופא²³⁵, שבשעת נסיעת הספינה הגדולה נסחבת אחריה במים כשהיא תלויה בחבל.

מין רפסודה היא האסדה²³⁶, הנקראת גם אסכדיא²³⁷.

הרפסודה נקראת גם מברא. במברא עברו את הנהרות בבבל²³⁸. בגלל הסכנות הכרוכות בנסיעה במברא היה רבי ינאי נוהג לבדוק אותה כל פעם לפני נסיעתו בה²³⁹.

כדאי להזכיר כאן מכשיר אחד, שבו השתמשו השוחים במים והוא החבית של שייטין²⁴⁰, שאת שימושו עלינו לתאר לנו באופן דומה לשימוש הנודות על ידי השוחים האשורים²⁴¹.

כלי עץ מנוקבים גדולים, שבהם הטבילו כלים בים ושבהם נסעו גם בני אדם, היו השידה או התיבה²⁴².

את הספינות העוגנות בנמל או בקרבת החוף נהגו גם לקשור זו בזו²⁴³. לפעמים קשרו שתי ספינות זו בזו באופן בלתי אמצעי ולפעמים בעזרת ביצית, שהוכנסה בין שתי הספינות הגדולות²⁴⁴ ושימשה מעבר בין שתיהן. קרה, שהספינות הקשורות הללו נפרדו („נפסקו“) ואז היה צריך לקשור אותן עוד פעם²⁴⁵. את הספינות קשרו זו בזו לא רק בעזרת חבלים אלא גם בהוגנים, כלומר בחכות גדולות ובעשתות, כלומר טבעות גדולות. על גבי ספינות כאלו, הקשורות זו בזו, אפשר להעמיד פלטורים, כלומר ארמונות, שהם, כמובן, קיימים כל עוד הספינות קשורות. „פרשו ספינות אין פלטורים קיימים“²⁴⁶.

 

פרק רביעי: הספנים    🔗

---

באניות, ספינות, ליבורניות, עריבות, אילפאות וכו' ישבו הספנים היהודים למקצועותיהם ועבדו את העבודות השונות והקשות, שאנשי הספינה צריכים לעבוד בשרותו של ביתם המתנדנד.

מפקד הספינה נקרא בתקופות התנ"ך רב החובל²⁴⁷. עליו מוטל התפקיד הקשה וכבד־האחריות להנהיג את הספינה בדרכה המלאה סכנות. תחת הנהגתו עובדים אנשי האניה²⁴⁸ השונים, יודעי הים²⁴⁹, בראש וראשונה החובלים²⁵⁰, שקבלו את שמם מעבודתם בקשר עם חבלי האניה²⁵¹. על ידם המלחים²⁵², שנקראו בשם זה כי חייהם היו קשורים אל מימיו המלוחים של הים. בשעה שלא נשבה רוח חזקה למדי, היה מתפקידם של השטים²⁵³ או של תופשי המשוט²⁵⁴ לשבת על הקרשים ולהזיז את הספינה בעזרת המשוטים²⁵⁵. בתקופה מאוחרת יותר נקרא החובל גם מנהיג²⁵⁶.

בתקופת התלמוד קראו לרב החובל בשם יווני קברניט²⁵⁷. הקברניט הוא איש בעל אחריות, היודע את כל העבודות של אנשי הספינה השונים וגם מצטיין בנסיונות רבים בדרכי הים. הוא צריך לדאוג לא רק לכל המתרחש בספינתו, אלא עליו מוטל התפקיד הקשה לחפש את הדרך בים, שבה הספינה תוכל ללכת לבטח²⁵⁸. הקברניט צריך גם לעלות על ראש התורן ולשבת שם ולצפות למרחקים בעזרת השפופרת²⁵⁹, ולסבול, שהגלים ינענעו אותו הנה והנה²⁶⁰.

הקברניט גם שומר על נפשות תושבי הספינה. ואם אחד נופל לתוך המים הוא מושיט לו את החבל ואומר לו: „תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים“²⁶¹. ומכיון שהקברניט הוא נפשה ומנהיגה של הספינה, לכן גם בשעת סכנה כל זמן שהקברניט במקומו יש תקוה להצלת הספינה, ואולם „אוי לספינה, שאבד קברניטה“²⁶². ולעומת זה אין אסון גדול לספינה ולתושביה מאשר קברניט רע²⁶³.

תחת שלטון רומי היה מפקד מיוחד על הצי המלחמתי, שעגן בחופי ארץ ישראל. איש זה נקרא „ראש על כל ליבורניות“²⁶⁴.

תפקיד מיוחד יש לגששים²⁶⁵, שהם צריכים למדוד את עומק המים בשעה שהספינה נכנסת לנמל ומתקרבת אל החוף.

אנשי הספינה העומדים תחת מפקדו של הקברניט נקראים נוטים²⁶⁶. אחרי שאדם גומר את בנין ספינתו הוא „מעמיד עליה נווטים“²⁶⁷. גם השם המקראי מלח מופיע בצורה ארמית בספרות התלמודית: מלחא, מלחי²⁶⁸. מן השם הארמי של הספינה, אֲרָבָא, בנוי שמו הארמי האחר של הספן, ארבא²⁶⁹. הפועלים, שמשכו בחבל את הספינות על גדות נהרות בבל נקראו נגדי²⁷⁰. בעל המברא, היא הרפסודה, שבה עברו את הנהרות בבבל, נקרא מַבּוֹרָא²⁷¹.

הרבה יותר שכיח מן השמות האלה השם התלמודי של אנשי הספינה: ספנים²⁷². הספנים היו גם בעלי ספינות ולפעמים גם פועלים־שכירים²⁷³.

בשעה שהספינה מפליגה ויוצאת מן הנמל, הספן הוא, שצריך להתיר את חבלי הספינה²⁷⁴.

לפני עין הספן, המפליג בים הגדול, פתוחים אופקים רחבי־ידים ומגולה כל העולם כולו²⁷⁵.

בדרך כלל חזרו הספנים לבתיהם רק פעם בששה חדשים²⁷⁶. ואולם לא פעם קורה, שמפרשי ימים נזכרים בבתיהם ואז הגעגועים מתגברים עליהם עד שמחליטים לשוב ולחזור הביתה „ובאים מיד“²⁷⁷.

הספנים היו מהווים גם כוח חברותי ידוע. בעיר טבריה היתה מפלגה או חברה מיוחדת לספנים²⁷⁸.

ספנים רבים היו אנשי שיחתם של החכמים. כמה וכמה פעמים מסופר בספרותינו העתיקה, שהחכמים פנו בשאלות אל הספנים, אל „נחותי ימא“, ושאלו את דעתם על דברים רחוקים, שרק הם היו יכולים להכירם מתוך נסיונותיהם בארצות רחוקות. כך למשל לא ידעו החכמים להחליט, מהו הכלך הנזכר במשנה²⁷⁹, ואז אמר רבן שמעון בן גמליאל: חיזרתי על כל מפרשי הים ואמרו: כלכה שמו²⁸⁰. בנוגע למהות הכלך פנה גם שמואל בשאלה אל יורדי הים: „אמר שמואל: שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרי כולכא שמיה“²⁸¹.

שמואל שאל עוד כמה דברים מיורדי הים. הוא שאל אותם, מהו „שמן קיק“, והם אמרו לו: עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו²⁸². פעם התענין שמואל אצל נחותי ימא, מהו האשלג, והם אמרו לו: שושאנא שמו ונמצא בחורי המרגליות ומוציאים אותו בעזרת מסמר של ברזל²⁸³. גם ממקום אחר ידוע לנו, ששמואל חי זמן מה בכרכי הים ואסף שם ידיעות מתוך שיחות עם הספנים. כך יודע הוא לפרש את המלה „דר“²⁸⁴: „אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה… ומאירה להם כצהרים“²⁸⁵. את כרכי הים הללו, שבהם שהה שמואל, עלינו לחפש דווקא בארץ ישראל ולא בבבל. דבר זה יוצא מתוך ההודעה התלמודית, ששמואל חי הרבה זמן בארץ ישראל והיה רופאו של רבי²⁸⁶.

מובן שלרגלי השיחות הידידותיות הללו התהוו גם קשרים מסחריים בין החכמים ובין הספנים. כך מסופר על רבי עקיבא, שמסר פעם ארבעה זוזים לספנים ואמר להם: הביאו לי איזה דבר. אבל הספנים לא מצאו כלום, רק ארגז אחד על שפת הים. הביאו לו את הארגז ואמרו לו: השתמש בו לשם מקום שמירה²⁸⁷. נמצא, שהארגז היה מלא דינרים, כי פעם טבעה ספינה וכל ה„עסק“ היה שמור באותו הארגז²⁸⁸.

בקשר מסחרי עמד גם רבי גמדא עם הספנים. פעם נתן להם ארבעה זוזים כדי שיביאו לו איזה דבר והם לא מצאו כלום והביאו לו בעד הכסף קוף. הקוף נשתמט מידם וברח לו וישב בתוך חור וכשחפרו אחריו מצאו, שישב על גבי מרגליות. והנה, הספנים היהודים הללו הביאו ביושר לבם את כל המרגליות לרבי גמדא²⁸⁹.

דבר טבעי הוא, שמתוך מגע תמידי בין חכמים ובין ספנים התהוו גם חכוכים וסכסוכים ביניהם. זכר לסכסוך כזה נשמר במדרש המספר, שמבורא (בעל מברא) גוי אחד ראה את רבי יהודה בן אלעאי וכשראה, שפניו מזהירים אמר: איש זה אחד משלושה דברים יש בו: או אוהב לשתות יין, או מלוה ברבית, או מגדל חזירים. שמע רבי יהודה בן אלעאי, אמר לו: תיפח רוחו של אותו מבורא, שאף אחד משלשתם אין בי… אמר לו: ועל מה פניך מזהירים? אמר לו: התורה היא שמזהירה את פני…²⁹⁰.

מנהג רווח היה בין הספנים לידור נדרים בשעת הסכנה, כשעמד נחשול לטבעם בים. פעם הביאו הספנים – בתור שלום של נדר כזה, ששים עבדים לרבי אלעזר בן רבי שמעון החולה, והם נשאו ששים ארנקים ועשו לו ששים מיני מאכלים²⁹¹.

במקרה נשאר לנו במקורותינו זכר לשיר של ספנים או, יותר נכון, קריאה של ספנים, שהיו קוראים – כנראה במקהלה – בשעת העבודה, בעת הטענת הספינה או פריקתה, או בשעה שמשכו בחבל את הספינה על גדות נהרות בבל. רב, שלמד בארץ ישראל והיה יכול לשמוע בחופי ארץ ישראל קריאות ושירים כאלה²⁹², ומסר לנו את המלים של השיר, שהספנים היהודים היו רגילים לשיר: אמר רב… ניזהא דארבא (כלומר קריאת הספנים): הילני הייא הולא והילוק הוליא…²⁹³. זמרת הספנים היהודים נזכרת גם במקום אחר. אל המשפט הקצר של המשנה „משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות“²⁹⁴, מעיר רב, שהאוזן ששמעה זמרה תיעקר. ורבה מוסיף פתגם ארמי: „זמרא בביתא – חורבא בסיפא²⁹⁵, כלומר „זמרה בבית – חורבן בסף“. ולמרות נטייה זו להחמיר בקשר עם הזמרה, אומר רב הונא: „זמרא דנגדי ודבקרי שרי…“, כלומר: זמרת הספנים והבקרים מותר²⁹⁶.

דעת החכמים לא היתה נוחה ביותר מן הספנים בני הגויים. מעשיה המזכירה ספורים חדשים על שודדי־ים ועל מרד בספינות מעידה על הדבר, שהספנים הגויים נחשבו למוכנים אף לרצוח נפש עבור כסף ושוד:

סוחר אחד הפליג בספינה עם בנו והוביל אתו חבילה מלאה דינרים. קבעו להם הספנים מקום בחלק אפל של הספינה. והנה שומע הסוחר את קול הספנים מדברים ביניהם: כשנגיע אל הפילגוס (אמצע הים, לב הים), נהרוג את הסוחר ואת בנו, נשליך אותם אל הים ונקח מהם את החבילה הזאת של דינרים. מה עשה אותו סוחר? העמיד פנים כאילו היה מתקוטט עם בנו ולקח את הדינרים וזרק אותם אל הים. כיון שהגיעו ליבשה, לחוף קיסרין, הלך וקבל עליהם לפני „אנטיפוטא דקיסרין“.²⁹⁷ זה הכניס אותם אל בית האסורים וחייב אותם לשלם לו את נזקו…²⁹⁸.

אולי נסיונות רעים כאלה הניעו את אחד החכמים להזהיר את האבות בישראל, שלא ילמדו את בניהם את אומנות הספנים, כי אין זו אלא אומנות של שודדים²⁹⁹.

לעומת זה היו בפי חכמינו גם ספורים ואגדות על ספנים גויים, שבהם הם מופיעים באור הרבה יותר יפה ומכירים בגדולת האלהים תחת השפעת רוח סערה המתחוללת בים ומאיימת לטבעם³⁰⁰.

ולעומת הדעות השליליות על ספני הגויים עומדת הדעה הכללית הטובה על הספנים בני ישראל. כבר האגדה המובאה למעלה על רבי גמדא, שהספנים הביאו לו את המרגליות, שמצאו בדרך מקרה, מראה, שספנים אלה אנשי צדק היו. וכך אנו מוצאים כבר במשנה בתור כלל, שלעומת החמרים, שרובם רשעים, ולעומת הגמלים, שרובם כשרים, הספנים רובם חסידים³⁰¹. לפי דעה אחרת אף רוכבי הגמלים כולם רשעים והספנים כולם צדיקים³⁰². בחוש פסיכולוגי דק מגלה רש"י את הסבה הנפשית של צדקתם זו של הספנים. הם „דרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים“ או „שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה“³⁰³.

בהתחשב עם הסכנת התמידיות הללו³⁰⁴, שהספנים נמצאים בהן בכל דרכיהם, קובע רבי יהודה על יסוד תה' ק“ז כ”ג והל', שיורדי הים צריכים להודות אחרי שעולים ליבשה³⁰⁵.

 

פרק חמישי: הנסיעה    🔗

---

א. ההפלגה    🔗

אחרי שבנין הספינה נגמר וגם ה„כופרים“ עשו את עבודתם ואף הכניסו את הספינה למים כדי ל„צרפה“, היתה הספינה מוכנה להפליג ולצאת למרחקי הים הגדול.

הנוסעים, שרצו להפליג בספינה, היו צריכים לשלם את דמי הנסיעה בשעת כניסתם אל הספינה³⁰⁶. בנוגע לגובה של דמי הנסיעה מחולקות הדעות. אימרה אגדית מעירה, שיונה הנביא שלם את כל מחיר הספינה, שהיה ארבעת אלפים דינרי זהב³⁰⁷. מתוך הערה רצינית יותר נודע לנו כבדרך אגב, שאת שכר הספינה, כלומר מחיר הנסיעה, אפשר היה לשלם לא רק בכסף מזומן אלא גם בתבואה³⁰⁸.

בעיני בני ישראל לא נחשב לדבר יוצא מן הכלל להפליג בספינה למדינות־ים רחוקות. דבר זה יוצא מספר יונה, שבו מסופר בקלות יתירה על החלטת הנביא לברוח תרשישה³⁰⁹.

אחרי שהספינה הוטענה וגם כל הנוסעים היו פרושים, כלומר נאספו ונמצאו בספינה³¹⁰, לא היתה צריכה הספינה לחכות יותר³¹¹ ובעל הספינה נתן פקודה לאחד הספנים: „התר את ספינתך“³¹². במקום שלא היה נמל משוכלל, „העמידו“ את הספינה³¹³ בקרבת החוף ובשעת ההפלגה היה צריך רק להעלות את העוגן³¹⁴.

רבות הסכנות הקשורות בנסיעה בים אוקיינוס הגדול, ובכל זאת היו הכל שמחים בשעת הפלגת הספינה³¹⁵. ואם היתה אותה הרוח נושבת, שהספינה היתה מבקשת³¹⁶, יכולה היא בלי עיכוב לצאת לדרכה. הספינה אך יוצאת מן הנמל והיושבים בה תיכף ומיד מרגישים בכוח הגלים החזקים. ואמנם הספינה עולה ויורדת על הגלים גם כשהיא עוגנת בנמל או בקרבת החוף³¹⁷, מרגישים הנוסעים, כשהספינה נמצאת בפילגוס דימא, בלב הים, כאילו היתה מנדנדת אותם בשינה³¹⁸. בהתגבר הגלים נראית הספינה כאילו היתה ממש רוקדת על גביהם³¹⁹. לתושבי הספינה המסתכלים בגלים המכים בכוח נגד דופני הספינה, נדמה, כאילו היתה הספינה בעצם נחה במקומה והמים הם שהולכים³²⁰. ומאחורי הספינה נראים עקבותיה שהיא משאירה במים, כאילו היתה מתלימה תלמיות גדולות³²¹.

ב. תקופות ההפרשה    🔗

בימי קדם היתה כל נסיעה בים הגדול קשורה בסכנת נפשות. „פרשת הים הגדול“ היתה בעיני קדמוננו כמתנה מיוחדת, שהקב"ה נתן לעולם „שאלמלא כן, כיון שאדם יורד לתוכו (לתוך הים) מיד מת“³²². ועל־כן יורדי הים צריכים להודות לאלהים³²³. בדרך כלל היו דרכי הים פתוחות לפני הספינות רק בקיץ. את הפסוק „הנותן בים דרך“³²⁴ פרשו רבנן: „מעצרת ועד החג“, ומן החג ועד חנוכה יש רק „במים עזים נתיבה“. כלומר הנסיעה קשורה בסכנות מרובות³²⁵. בימי הגשמים כמעט שאי־אפשר לנסוע בימים, ועל־כן „מפרשי ימים מצירים“ בגשמים³²⁶. גם פילו האלכסנדרוני יודע, שבתחילת הסתו שבות כל הספינות אל נמליהן³²⁷.

בנהרות בבל היה הבדל ניכר בין האביב ובין הסתו בנוגע לדרכי הספינות. בניסן, בזמן גאות הנהרות, היו רגילים להתרחק משפת הנהר מלא חבל אחד, ובתשרי, בזמן שמי הנהרות ירדו – שני חבלים³²⁸.

ג. סכנות    🔗

לפי אמונה עממית, השטן, שהוא אינו מקטרג אלא בשעת סכנה, מצוי לקטרג בשלושה מקומות: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש לים הגדול³²⁹. על־כן, כשהיה רב נתן כהן, אחיו של חייא בר אבא, צריך לפרוש בים הגדול, אמר לאחיו: התפלל עלי. ואולם חייא אחיו אמר לו: מה נתפלל עליך, הלא בשעה שאתה קושר את לולבך, קשור את רגליך. אם תעלה לבית הכנסת ותשמע שמתפללין על המטר, אל תסמוך על תפלתי אני³³⁰.

גם רבי יהושע בנו של רבי תנחומא היה צריך לפרוש בים הגדול מן העיר אסיא³³¹. אמרה לו מטרונה אחת: בימים אלה רוצה אתה לפרוש? אני תמהה! וגם הופיע לו אביו בחלומו ואמר לו: בני בלא קבורה, שנא' גם קבורה לא היתה לו³³². כלומר, הזהיר אותו, שאם יפרוש בתקופה מסוכנת זו, יטבע בים וישאר בלי קבורה. ואולם רבי יהושע לא שמע בקולם ואף קרהו אסון ומת בים³³³.

ספינה המיטרפת בים, תושביה עדין בחזקת קיימים³³⁴. ואולם, לעומת זה, כלל מקובל הוא, שספינה שטובעת בים, רוב תושביה אבודים³³⁵. ועל־כן היתה קללה קשה וחמורה, אם מישהו אמר לרעהו: תטבע ספינתך! כך אמרה פעם אשה לרבא בתור קללה: „ליטבע ארביה!“ כדי להסב את הקללה מחייו, הטביעו את בגדי רבא במים, אבל בכל זאת לא ניצל מן הטביעה³³⁶.

האגדה מספרת, שפעם ניצל סוחר מן הטביעה בים על ידי כך, שקוץ ישב לו ברגליו ולא היה יכול לצאת ולהפליג באותה הספינה, שנטרפה וטבעה בים³³⁷.

אולי בגלל הסכנות המרובות הצפויות ליורדי הים בספינות, נמנה גם צל הספינה לבין אותם הצללים, שרוח רעה שרה תחתיהם³³⁸.

ד. מאמצים להצלת הספינה    🔗

התאור החי והבולט של הים הסוער בספר תהלים ק“ז כ”ג–ל"ב מעיד על נסיון עצמי בנסיעה בלב ים סוער.

בספר יונה מתוארים בקצור נמרץ, אבל בקוים חיים וחזקים, הים הסוער, מעשי המלחים לנוכח הסערה האיומה ותכסיסיהם להציל את נפשם:

„וה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר. ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים להקל מעליהם…“³³⁹.

אם־כן זה היה האמצעי הראשון: להקל מעל הספינה על־ידי הטלת הכלים אל הים. רק כשהוכרח רב־החובל להכיר, שכל המאמצים הללו עולים בתוהו, אחז באמצעי האחרון, והפיל גורלות כדי לדעת „בשלמי הרעה הזאת“³⁴⁰.

ביתר פרטים מתוארים הנסיונות והמאמצים, שנעשו על ידי המלחים להמלט מפני הסערה בספר „מעשי השליחים“. שם מסופר, שפולוס השליח נסע „באניה אלכסנדרית“ בים התיכון. והנה סערה גדולה התחילה להשתולל „ויחבשו את דפני האניה³⁴¹ ומיראתם פן יפלו אל בין רוכסי החול הורידו את הקלעים“ וכך נסעו הלאה. אחר כך, בהתגבר הסערה „הטילו את המשא אל הים“ ואחרי עבור יומים, בהתגבר הסערה עוד יותר, „הטילו בידיהם את כלי האניה אל הים“. בקרבת החוף, ביראתם מפני הסלעים המסתתרים מתחת למים, מדדו המלחים כמה פעמים את עומק המים בעזרת אנך, שהורידו לתוך המים. כשראו המלחים, שהמים אינם עמוקים למדי, השליכו את העוגנים אל תוך הים, וניסו להגיע אל החוף בעזרת הסירה שהיתה אתם. ביאוש הסופי השליכו אף את הצידה אל תוך הים כדי להקל על האניה. את העוגנים המושלכים אל הים לא יכלו להעלות שוב, ועל־כן, כשרצו להפליג ממקום העגינה, הוכרחו המלחים לנתק את חוטי העוגנים ולעזוב אותם בים. אחרי שהתירו גם את מיתרי ההגה, פרשו את מפרש התורן כדי להגיע אל החוף בכוח הרוח. ואולם האניה נשברה בשאון הגלים והמלחים והנוסעים ניצלו אל היבשה, מי בשחייה ומי בעזרת הקרשים ושברי האניה³⁴².

קרש של ספינה או דף של ספינה שימשו גם בתקופת התלמוד כמה פעמים הצלה לטובעים בים³⁴³.

אמצעי מנוסה אחר להציל את הספינה המיטרפת בים היה „להתריע עליה“, כלומר להתריע תרועה בשופר³⁴⁴. ההתרעה שימשה בכלל אמצעי ממדרגה ראשונה להפנות את רחמי האלהים אל הנמצאים בצרה³⁴⁵. כנראה היה מנהג רווח אצל הספנים ויורדי־הים היהודים גם לצום בשעת סכנה בספינות ועל־כן מצאו חכמינו לנכון להכריז, שלתושבי הספינה אסור לסגף את עצמם בתענית כדי שלא לשבר את כוחם³⁴⁶. כל איש צריך לחלל את השבת אם רק יכול להציל את עצמו על ידי כך מספינה המיטרפת בים³⁴⁷.

בתור נחמה נשמעת ההלכה, שאלהים יעזור את בני ישראל הנמצאים בספינה המיטרפת בים³⁴⁸.

ה. החיים בספינה    🔗

את החיים בספינה ניסו לעשות נוחים עד כמה שאפשר. הדבר היותר חשוב בנסיעות ארוכות, שנמשכו לרוב כמה חדשים³⁴⁹, הם המאכלים והמשקאות. המשקה האהוב ביותר בספינות היו המים המתוקים ואת אלה הובילה כל ספינה אתה בבור מיוחד³⁵⁰. לעומת זה היה כל נוסע צרי לדאוג לעצמו ולהביא אתו מאכלים. „אם אין אדם מתקן ביבשה, מה יאכל בים“ נשמעת השאלה בקשר עם השואה מדרשית³⁵¹. בין המאכלים, שהנוסעים הביאו אתם, נזכרים הלחם והקמח³⁵². הוליכו אתם גם עופות ובני בקר חיים, ששחטו בספינה בדרך³⁵³. היו עם הנוסעים גם כל מיני מאכלי חמץ³⁵⁴. רק בסכנת נפשות הגדולה ביותר השליכו את הצידה אל הים, כדי להקל על הספינה³⁵⁵. גם עצי פרי נטעו על ספון הספינה³⁵⁶. עצים כאלה אפשר לראות על התמונה של הספינה בשייך אבריק³⁵⁷.

ו. הנסיעה ב„מברא“    🔗

סעיף מיוחד בפרק הנסיעות על המים הוא השימוש במברא³⁵⁸, כלומר ברפסודה, שהעביר את הנוסעים בנהרות בבל מן השפה האחת אל השניה. המברא היה מין רפסודה קלה וקטנה, שאף הוספת משקל קטן היתה יכולה להטביע אותו. כך מסופר, למשל, שאיש אחד פעם הקדים והכניס חמור על המברא לפני שהאנשים שהיו במברא הספיקו לצאת, וכמעט שטבע המברא. ניגש איש אחד ודחף את החמור של אותו איש וזרקו לנהר והחמור טבע. בא הענין לפני רבא והוא פטר את האיש, שדחף את החמור לתוך המים, מפני שעל ידי הכנסת החמור למברא, סיכן בעל החמור את חיי האנשים³⁵⁹. בכלל נחשבה הנסיעה במברא למסוכנה. ועל־כן היה רבי ינאי נוהג לבדוק את המברא כל פעם לפני שנסע בו³⁶⁰. קרה פעם, שתלמיד חכם אחד, רבי הונא ב“ר חיון או ב”ר חלון, נכנס בערב שבת למברא של גוי (באמרו, שכוונתו לישן שם) ונרדם במברא ובעל המברא העבירו לשפה האחרת. וכאשר הגיע שמה נטר את פירותיו בשבת בהערמה³⁶¹. על רב מסופר, שישב פעם במברא של אשתטית וראה אותו כשהוא שטף במים ראש של בעל־חי שחוט. הראש נפל מידו אל תוך המים. האיש לקח סל והשליכו למים והוציא בעזרתו שני ראשים³⁶². גם על שמואל מסופר, שהיה נוסע במברא בלוית משרתו ואף ציוהו לתת „בקשיש“ ל„מבורא“, לבעל המברא: תרנגולת וכוס יין³⁶³.

ז. הספינה בנמל    🔗

אחרי שהספינה עמדה בהצלחה בסכנות הים, הגיעה אל הנמל, שלרוב עדיין לא היה הנמל הסופי, מטרת נסיעתה, אלא רק נמל־ביניים, ששם עגנה הספינה יום או יומים, ואחר כך המשיכה את דרכה.

אם היה הים סוער, היה קשה מאד לספינה לגשת קרוב אל החוף. הספינה נטרפת הרבה פעמים על ידי הגלים החזקים, עד שלבסוף מצליחים לקשור אותה ולעשות כבש, שבה אפשר לרדת מן הספינה אל החוף³⁶⁴.

בנקודות ידועות של החוף יכלו הספינות לעבור רק בקושי רב, או אפילו בכלל לא, בגלל המערבלות ומימי השלגים הנמסים. מקום כזה היה בחופי הים התיכון על יד צור³⁶⁵ ובבבל במקום אחד בנהר פרת³⁶⁶.

מובן, שהסוחרים היהודים, שנסעו בספינות, ירדו בנמלים ונכנסו לכרכי־הים כדי לקנות או למכור סחורות, ובינתים עזבו את סחורותיהם הם בספינה³⁶⁷. מכיון שלפעמים שהו הסוחרים זמן רב בכרכי הים, קרה גם מקרה שהספינה הפליגה עוד לפני שהספיקו כל הנוסעים לחזור אליה, ועל־כן היה נהוג להודיע לקברניט, כמה זמן רוצה כל אחד לשהות ביבשה ומתי ישוב³⁶⁸. הדבר המושך ביותר בערי הנמל, אחרי הנסיעה הארוכה, היו המאכלים והמשקאות הטובים. ואולם אם אין לנוסע האפשרות לקנות מהם, אז יותר טוב לו אם הוא נשאר בספינה ואף אינו רואה אותם כי אז אינו מתאוה³⁶⁹. ומי שכבר מחליט לרדת, טוב לו לחזור אל הספינה בהקדם, כי כל הקודם לשוב יכול לתפוס לו מקום יותר טוב³⁷⁰.

בערי הנמל באו גם תושבי הערים אל הספינות העוגנות בנמל וקנו מהן סחורות שונות, ביחוד כל מיני תבואה. כך היה נהוג למשל ביפו ובקיסרין³⁷¹.

ח. הדרכים בים    🔗

הצורך בקביעת דרכים בים נתעורר רק בתקופה מאוחרת באופן יחסי. בתקופה הקדומה היתה הנסיעה בים אך ורק נסיעה לאורך החוף, שלא הצריכה את המלחים לחפש סימני התמצאות מיוחדים. רק כשהעיזו – כעבור זמן רב – לצאת אל פילגוס דימא, אל לב הים, והתחילו לחפש את הדרך הקצרה ביותר שבין שתי ערי נמל רחוקות זו מזו – ודרך כזו מובילה תמיד מחוץ למרחק־ראות מן החוף – הרגישו בצורך למצוא סימנים בשמים, שבעזרתם אפשר לכוון את הספינה בדרכה.

בני צור וצידון השתמשו בראש וראשונה בידיעותיהם המרובות בתורת־הכוכבים (אסטרונומיה) ועל־כן היה מנהגם לנסוע בים בלילה דוקא ולא ביום ולקבוע את דרך הספינה בעזרת הכוכבים³⁷².

ידיעות אסטרונומיות מפליאות היו גם לבני ישראל כבר בתקופת המשנה. דבר זה נודע לנו מתוך מעשה, שמסופר על רבן גמליאל ורבי יהושע. פעם היו שניהם נוסעים בספינה. אצל רבן גמליאל היה הלחם בתור צידה לדרך ואצל רבי יהושע היה גם לחם וגם סולת. כלה לחמו של רבן גמליאל והיה סומך על סלתו של רבי יהושע. שאל אותו: מנין ידעת שנתעכב זמן כל כך רב בדרך ושעליך להביא אתך גם סולת? אמר לו: כוכב אחד עולה פעם בשבעים שנה ומטעה את הספנים, ואמרתי שמא יעלה ויטעה אותנו. אמר לו: ידיעות כה גדולות לך ואתה צריך לעלות בספינה לסחורה, בשביל מזונותיך? אמר לו: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אליעזר הסמא ורבי יוחנן בן גודגודא, שיודעים לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ובגד ללבוש…³⁷³.

ידיעות חשובות בתורת הכוכבים היו גם לבני בבל. על דבר זה מעידה אמרתו של שמואל: ידועים וברורים לי שבילי הרקיע כשבילי נהרדעא, חוץ מכוכב המזהיר, שאינני יודע מה טיבו…³⁷⁴.

 

פרק ששי: המסחר הימי    🔗

---

א. ההטענה    🔗

עבודת ההטענה דורשת הקפדה מיוחדת. את הסירות הקטנות הוציאו והעלו עד חצין על היבשה ומלאו אותן שם ואחרי שהוטענו הורידו אותן שוב למים. באופן זה עשו גם את פריקת המטען³⁷⁵.

סירות גדולות יותר וספינות עמדו במרחק ידוע מן החוף, במקום, שם היה עומק המים בערך עשרה טפחים³⁷⁶. כשחפשו מקום־עגינה בקרבת החוף הביאו בחשבון גם את האפשרות, שהספינה תמצא דוקא ממעל לשקע בקרקע הים³⁷⁷. מכיון שחשוב מאד היה לשם הקלת עבודות ההטענה והפריקה, שהמרחק בין הספינה העוגנת בנמל ובין החוף יהיה קטן ביותר, השתדלו הספינות להתקרב אל החוף עד כמה שאפשר היה, אף במים קטנים, עד שהספינה היתה כמעט „גוששת“³⁷⁸, כלומר עד ששדרת הספינה כמעט ונגעה בקרקע הים. לפני הספינה הלכו גששים, „בני אדם ממשמשים בכלונסאות את עומק המים ואין מניחים לילך הספינה אלא במקום עמוק שמא תמהר לילך ותשכון לארץ במקום מושבה“³⁷⁹. המים שהיו עמוקים פחות מעשרה טפחים נקראו „רקק מים“³⁸⁰.

במקום זה השליכה הספינה את עוגניה אל תוך המים והתחילה עבודת הפריקה או ההטענה. עבודה זו נעשתה על ידי הספנים היהודים של תקופת המשנה והתלמוד בדיוק באותו אופן, שבו היא נעשתה בימיו הראשונים של נמל תל־אביב. הספנים או פועלי הנמל נכנסו אל תוך המים והכניסו את חבילות המטען על שכמם או על ראשם מן החוף אל הספינה או להיפך³⁸¹. זה פירושה של ההלכה העתיקה המדברת על האיסור לטלטל בשבת מתוך הספינה לים ומן הים לתוך הספינה ³⁸². שיטה אחרת של הטענה היתה להעמיד פועלים במרחק מה זה מזה בשורה אחת מן החוף עד הספינה. הפועל הראשון, שעמד ביבשה, זרק או הגיש את החבילות לשני, שעמד בקרבתו וזה זרקן או הגישן לשלישי וכך הלאה. עד שהאחרון הכניסן מן הים לספינה³⁸³. אם היה סלע בים בקרבת מקום העגינה, הניחו את המטען לזמן מה על הסלע ואחר כך „טלטלו“ את החבילות מן הסלע לים ומן הים לספינה³⁸⁴.

אם היו ספינות אחדות עוגנות זו בקרבת זו, היו גם זורקים את החבילות „מספינה לחברתה“³⁸⁵. לפעמים הוכרחו הפועלים או הספנים עצמם לקפוץ מספינה לספינה³⁸⁶.

לפעמים עמדו ספינות אחדות כל כך קרובות זו לזו, שהיו נוגעות זו בזו³⁸⁷. ספינות כאלו נהגו גם לקשור זו בזו³⁸⁸.

הספינה מתקלקלת ביחוד על ידי ההטענה והפריקה³⁸⁹. בנהרות בבל, ששם משכו את הספינות מן החוף בעזרת חבלים, עמדו על התופעה, שעל ידי משיכת ספינה טעונה מטען כבד יותר, מתקלקלים החבלים במידה יותר גדולה, או בכלל, נחוצים למשיכת ספינה כזו חבלים נוספים³⁹⁰.

על סדור המטען בתוך הספינה מודיעה לנו הערה קצרה המתבססת ללא כל ספק על תצפית ונסיון. שלושת הספונים של תבת נח שימשו: התחתון לזבל, האמצעי לבהמה והעליון לבני אדם³⁹¹.

ב. סחורות שונות    🔗

ספינת המסחר המביאה ממרחקים את סחורותיה, היתה תופעה ידועה בחופי ארץ ישראל כבר בימי בית ראשון³⁹².

בין הסחורות, שלהעברתן שימשו הספינות, נמצאו בראש וראשונה כל מיני מאכלים. במכירת גרוגרות, כלומר תאנים מיובשות, עסק ר' דימי מנהרדעא, שהעביר בסירתו את הגרוגרות לשוק על עיר אחרת³⁹³. ספינות מסחר המביאות גרוגרות, יין, יין־תפוחים, חגבים, קופרים, קפריסין, קפלוטות, חטים וכל מיני פירות לשווקים השונים של ארץ ישראל ובבל, היו תופעה שכיחה בתקופות המשנה והתלמוד³⁹⁴. בכלל, דבר ידוע היה בימים ההם, שספינה הבאה ממדינת הים, וביחוד מרומי, יש בה כמה מינים³⁹⁵. ומובן, שהספינה המלאה תבואה וכל מיני פירות, לא ניצלה גם ממכת העכברים³⁹⁶.

נמל המסחר העיקרי והחשוב ביותר בימים אלה הוא נמל עכו. לעכו באה הספינה המביאה יין של תרומה מקיליקה³⁹⁷. לעכו באות הספינות המביאות „מורייס, כלומר שמן דגים מחוץ לארץ³⁹⁸.

חטים הביאו מאלכסנדריה לנמלי ארץ ישראל³⁹⁹. בספינה אחת מִשֶׁל בית רבי היו יותר משלוש מאות חביות מלאות טרית⁴⁰⁰. גם בבבל העבירו חביות של דגים בספינות⁴⁰¹. מפלוסא ומאספמיא הביאו „קרבי דגים ועוברן“⁴⁰². מרומי הביאו „מלח סלקונדרית“⁴⁰³.

בספינות על הירדן העבירו מי חטאת⁴⁰⁴. הביאו בספינות גם תרומה⁴⁰⁵.

בבבל קנו ר' פפא ור' הונא בריה דר' יהושע שומשמים מספנים יהודים על נהר מלכא⁴⁰⁶.

גם כל מיני בגדים ואריגים באו לארץ ישראל בספינות ממדינות הים. כך הברסין, והברדסין והדלמטיקיון ומנעלות הפינון⁴⁰⁷. בתור תלבושת של לוקסוס היה ידוע הפשתן הרומי⁴⁰⁸. מלבוש מיוחד במינו היה החלוק הרומי האדום⁴⁰⁹. ממדינת הים באו גם הבגדים או האריגים שנקראו בשם „כלים אוליירין“ על פי שמו של עם אחד בגַלִּיָה⁴¹⁰.

ואולם סוחרים יהודים ארצישראליים היו מוליכים גם את סחורותיהם הם לרומי, ששםם, כנראה, היו לסוחרים היהודים מחסנים מיוחדים⁴¹¹. ברומי נמצאה כתובת יוונית, שבה נזכר „המעמד של סוחרי טיבריא וקלאודופוליס שבסוריה“⁴¹².

בספינות, ביחוד בשעה שיצאו לנסיעה ארוכה, היו הספנים לוקחים עמהם גם אדמה והיו נוטעים ומגדלים בה עצי פרי⁴¹³. בעפר אדמה זו היו משתמשים גם לכסוי הדם כששחטו בעלי חיים בספינה⁴¹⁴.

את הסחורות, ביחוד את התבוואה, שהובאה בספינה, מכרו לפעמים ישר מעל ספון הספינה. כך היה נהוג למשל בנמלי יפו וקיסרין⁴¹⁵.

בחוץ לארץ היו, לפי עדות התלמוד, שלושה נמלים מפורסמים. שנים של הארמאים (אולי רומאים?) ואחד של הפרסים. השנים המציאו אלמוגים (כסיתא) והנמל הפרסי הנקרא נמל משמהיג, המציא מרגליות⁴¹⁶.

ג. המסחר הימי בימי קדם באספקלריא של האגדה    🔗

המסחר הימי נחשב בתלמוד לעסק מסוכן. על השקפה זו מעיד הפתגם התלמודי, שלפיהו „מעות הבאות ממדינת הים… אין בהן סימן ברכה… משום דלאו כל יומי מתרחיש ניסא“⁴¹⁷, כלומר, בריוח, שהאדם מפיק לו ממסחר ימי, אין ברכה. אם פעם, או פעמים מתרחש אמנם נס והוא מצליח, בפעם הבאה לא יתרחש נס ויאבד את כל כספו…

על יסוד השקפה זו נאמר במשנה⁴¹⁸, שהנודר נדר להביא קרבן להקדש ובאה ספינתו מן הים והביאה לו „רבואות, אין להקדש בה כלום“. באותו אופן, כפי שפעם אחת הוא יכול להרויח רבואות, יכול הוא להפסיד פעם שניה את הכל⁴¹⁹.

ספקנות מפורשת בנוגע לרווחים של המסחר הימי מתבטאת במקור תנאי אחר: „… שהיתה ספינתו במדינת הים… מוטב שיביא ערך עני עכשיו ואל יביא ערך עשיר לאחר זמן…“⁴²⁰. את חשיבותה של כל נסיעה ונסיעה בשביל הסוחר יורד־הים מראה האגדה, שלפיה „שני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף“ מכיון שלרגלי תאונה זו נתעכב ולא היה יכול לצאת ולהפליג בים. אחרי ימים, כששמע „שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח…“⁴²¹. הסוחרים והתגרים יורדי־הים מתמסרים בכל כוחותיהם לעסקיהם המסחריים, עד שאין תורה מצויה אצלם⁴²².

החכמים רואים את פסוקי התורה באספקלריא של תקופתם הם ומפרשים את המלים הנושנות בהתאם לתנאי החיים, שהם נמצאים בתוכם. הם מוצאים כבר בפסוקי התורה רמזים למסחר הימי שהתפתח אך בימיהם.

בברכת יעקב מתואר שבט זבולון כשבט אשר „לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידון“⁴²³. קשה לעמוד על עצם כוונתו של פסוק זה. ואולם בעל התרגום בא לעזרתנו ומפרש בתרגומו: „זבולון על שפת הימים ישכון והוא יכבוש מחוזים בספינות וטוב הים יאכל ותחומו יגיע עד צידון“⁴²⁴.

לפי „צוואות השבטים“ מתגאה זבולון בחכמת הספנות, שלמד מאלהים; „אנכי הראשון עשיתי סירה לשוט בה על פני הים כי נתן ה' לי דעת וחכמה לאלה. ואשים עמוד עץ מתחתיה ואפרוש מסך על העמוד השני הנצב בתָוך. ואשוט בה על־שפת הים ואצוד דגים לבית אבי עד־אשר באנו מצרימה“⁴²⁵.

במדרש תנאי קדום נמצאת השאלה, למה קדם שבט זבולון לשבט יששכר בברכת יעקב, והלא לפי הסדר הרגיל היה צריך לבוא יששכר מקודם ורק אחריו זבולון? התשובה היא אפיינית ליחסם החיובי של חכמינו אל המסחר והתעשיה בכלל ולהערכתם את חכמת הספנות בפרט: „אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו… יששכר כונס (כלומר נכנס ויושב באהלים) וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו“⁴²⁶.

ורעיון זה חוזר במדרשים כמה פעמים:

זבולון יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר⁴²⁷.

זבולון היה עוסק בפרקמטיא שלו ומאכיל את יששכר⁴²⁸.

והלא יששכר גדול היה מזבולון? אלא על ידי שהיה זבולון מפרש מישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו (ועל כן קדמו)⁴²⁹.

זבולון לחוף ימים ישכון, שיהא תגר וירד בספינות ומביא סחורה⁴³⁰.

זבולון לחוף ימים ישכון, שהיה עושה ספינות ופורש והולך בים⁴³¹.

שמח זבולון בצאתך, מלמד, שהיה זבולון סרסור לאחיו והיה לוקח מאחיו ומוכר לגויים ומן הגויים ומוכר לאחיו⁴³².

על הפירושים האלה עוד מוסיפים המפרשים של ימי הבינים. רש"י אומר:

„הוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר…“⁴³³.

אבן עזרא אפילו מסיק מדברי הפסוק את המסקנה הידועה בתור כלל גדול בספנות, והיא, שלשם נמל נחוץ מפרץ שקט „כי האניות לא תעמדנה במקום מגולה לרוח“. וגם הר' ספורנו יודע, שזבולון היה „חוץ מארצו הולך לחוף אניות במיני סחורה“. אין ספק, שפירושים אגדותיים אלה מבוססים על מסורת ישנה־נושנה, שמצאה לה סמך גם בדברים בברכת משה המוסבים על זבולון:

„כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול“⁴³⁴. הפירוש המסורתי הוא, ששבט זבולון מצא את עשרו בחלזון ובזכוכית הלבנה וביתר חפצים יקרים „היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר ושל זבולון היה“⁴³⁵.

לפי שירת דבורה, שיר עממי־נצחי זה, „גר“ שבט דן באניות ושבט אשר „ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון“⁴³⁶. ואולם בכל זאת נשאר במסורת המאוחרת דוקא שבט זבולון השבט הקשור אל הספנות ואל שפת הים. ומענין מאד, שעוד בתקופת התלמוד היתה דעה כללית ומקובלת, שכל מי שבא ומשבח את שפת הים או את ארץ חבל הים, כלומר כל מי שמראה חיבה יתירה אל הים, אינו אלא משבט זבולון⁴³⁷.

ד. מקורות חיצוניים על המסחר הימי היהודי    🔗

הדעות המובאות למעלה מעידות עדות היסטורית מובהקת וברורה – אף אם לא על קיום מסחר ימי בימי כבוש הארץ ובימי ישיבת זבולון על חוף ימים – אבל בכל אופן על קיום מסחר ימי ועל הערכתו בתקופת המשנה והתלמוד. ומענין להעמיד כנגד דעות אלו את דברי יוסף בן מתתיהו: „אין אנחנו גרים בארץ על שפת הים ואין לנו חלק במסחר הימי או במסחר אחר“⁴³⁸. אין ספק, שמשפט זה, הנמצא בתוך כתב־הגנה על היהדות, אינו אלא פראזה פולימית ויש בו הפרזה לצרכי־סניגוריה: במה שהיהודים אינם יושבים לחוף־ימים ואינם עוסקים במסחר רוצה יוסף לבאר את הדבר, שקדמוני היוונים לא ידעו את עמו אף־על־פי שהוא עם־קדומים, שהרי היוונים הקדמונים היו מכירים אך את העמים, שיש להם נמלים והם עוסקים בסחר־הים⁴³⁹.

מכתבי יוסף נודעים לנו עוד כמה פרטים בקשר עם המסחר הימי היהודי בימי בית הורדוס. הנמל המפואר של קיסרין, שנבנה על ידי הורדוס, נעשה מרכז לסחר־ארץ־ישראל ותפס מקום חשוב בחיים הכלכליים כבחיים המדיניים של האומה. כל סחורות חוץ־לארץ, שהיו מובאות לארץ־ישראל, היו עוברות דרכו, וכל סחורות ארץ־ישראל, שהיו נשלחות לחוץ־לארץ, היו יוצאות ממנו. קיסרין נעשתה צרה ומִתְחָרֵית לערי־החוף דאר, עכו ואשקלון, ואף לצור, צידון ואַרְוָד הכנעניות. ההכנסות של עיר־חוף זו היו עצומות. והיו להורדוס הכנסות הגונות גם מן המכסים של שאר שלוש ערי החוף, שהיה שליט עליהן: מיפו, אנתידון ועזה⁴⁴⁰.

חוץ מיוסף מעידים כל שאר המקורות החיצוניים על קיום מסחר ימי מפותח בין ארץ ישראל ובין מדינות הים. פילו מזכיר, שהיו בין יהודי אלכסנדריה של מצרים כמה בעלי ספינות⁴⁴¹. עדות זו מבארת את מציאותו השכיחה של השם „ספינה אלכסנדרית“ במקורותינו העתיקים⁴⁴². אריסטיאס מזכיר את המסחר הימי בחופי ארץ ישראל: הערבים מביאים לירושלים המון גדול של בשמים, אבנים יקרות וזהב, כי הארץ טובה ומוכשרת למסחר והעיר מלאה אמנות. אין דבר חסר שם מכל מה שמכניסים דרך הים, כי יש להם נמלים טובים, אשקלון, יפו, עזה ופטולמאיס (עכו)⁴⁴³. הודעותיו של אריסטיאס מפורסמות על חוסר דייקנותן ועל־כן יש לנו הרשות להניח, שלא רק ערבים אלא גם יהודים עסקו בימיו במסחר הימי. סטראבו, הגיאוגראף הגדול של ימי־קדם, כותב: „היהודים הבאים עד הים, משתמשים ביפו בתור נמל“⁴⁴⁴. הוא גם יודע, שעל הירדן נסעו בספינות־משא אף נגד הזרם⁴⁴⁵.

 

פרק שביעי: מלחמות ימיות    🔗

---

הספינה בתור מכשיר מלחמתי⁴⁴⁶ ידועה כבר בתקופת התנ"ך. בתוך דברי הקללה של ספר דברים נזכר – כאחד האסונות החמורים, שיבואו אל העם אם לא יקיים את מצוות אלהים – שהאלהים ישיב את העם למצרים באניות. אין ספק, שעלינו לראות בדברים קצרים אלה, הנראים בסקירה ראשונה סתומים וקשים, – רמז לקורות הימים ההם, שבהם נהגו בני מצרים לבוא בספינותיהם לחופי כנען, לגזול נפשות שם, להוליכם באניות למצרים ולמכור אותם שם לעבדים. כך מפורש גם בהמשך הפסוק: „והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות“⁴⁴⁷.

וכאילו התאמתו דברי הקללה הזאת – אמנם בקשר עם עם אחר – בימי הנביאים, אנו קוראים אצל יואל בנבואתו נגד צור וצידון:

„בני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם“⁴⁴⁸. מובן, שהעברת בני יהודה השבויים לאיי יון ולחופיה נעשתה גם היא בספינות.

ובאותה שיטה, שבה השתמשו בני מצרים ובני צור וצידון, נקטו גם בני יהודה. זאת היא ההנחה הראשונית, שעליה מבוסס המשך נבואתו של יואל, שבו הוא מנבא על גמול מעשי צור וצידון:

„ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם ביד בני יהודה ומכרום לשבאים אל גוי רחוק כי ה' דבר“⁴⁴⁹.

ידוע לנו מספר מלכים⁴⁵⁰, שהמלך עזריה „בנה את אילת וישיביה ליהודה“. דבר זה קרה בערך בשנת 770 ⁴⁵¹. בספר מלכים גם מסופר, שרצין מלך ארם, יחד עם פקח בן רמליהו מלך ישראל, התנפל על יהודה ו„בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם וינשל את היהודים מאילות ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה“⁴⁵². פקח מלך על ישראל בשנים 733–732 ⁴⁵³. אם־כן מאורע זה של נִתוּק אילת מעל יהודה היה צריך להתרחש בשנים אלו. ביהודה מלך אז אחז. עלינו להניח, שבמשך ארבעים השנים הללו, שבהן היתה אילת שייכת ליהודה, התפתח שוב המסחר הימי בין יהודה וארצות הדרום, ובני יהודה השתמשו באילת בתור נמל בים סוף. והנה בימי אחז מתנפלים ארם וישראל על יהודה ואף אם את ירושלים העיר הבצורה לא יכלו לקחת, בודאי לקחו בשבי רבים מבני יהודה היושבים בכפרים ובערי השדה, וביניהם גם את בני עיר הנמל אילת⁴⁵⁴. מה עשה רצין מלך ארם עם השבויים? על שאלה זו נותנת תשובה נבואתו של יואל המכוונת נגד „צור וצידון וכל גלילות פלשת“⁴⁵⁵: „בני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מגבולם“⁴⁵⁶. מלך ארם מסר את היהודים השבויים לבני צור וצידון, הסוחרים המובהקים, והם מכרו אותם ליוונים, לעבדים. ואולם אלהים ישלם להם כגמול ידיהם. הוא ישיב את בני יהודה מן הארצות אשר נמכרו שמה וימכור את בני צור וצידון ביד בני יהודה והם מצדם ימכרו אותם לשבאים, אל גוי רחוק⁴⁵⁷. הנביא, המנבא את נבואתו זו בסוף תקופה של ארבעים שנה, בה היתה אילת עיר נמל יהודית, מקוה ומבשר, שבבוא עזרת ה' תקבל ארץ יהודה בחזרה גם את עיר נמלה הדרומית, וכשם שבני צור וצידון מכרו את בני יהודה ליוונים, שהם עמדו אתם בקשר מסחרי, כך ימכרו – בתור גמול – בני יהודה את בני צור וצידון לשבאים, לשבט דרום־ערבי זה, שאתם עמדה ארץ יהודה בקשר מסחרי זה ארבעים שנה.

יחזקאל הנביא מתאר בנבואתו נגד צור את אנית־המלחמה הצורית על כל פרטיה. אנית המלחמה הצורית היתה מצוידת חומות חזקות ומגדלים מיוחדים, שבהם ישבו אנשי המלחמה⁴⁵⁸, שמצבם המרומם היה לטובתם בשעת הקרב⁴⁵⁹. אנשי המלחמה, שישבו בספינה, תלו על החומות את מגניהם, את כובעיהם ואת שלטיהם. דבר זה גם שכלל את יפי הספינה וגם שימש להפחדת האויב⁴⁶⁰. מכיון שלספינת המלחמה צפויה הסכנה, שתיזוק על ידי התקפת האויב, היה דרוש להושיב בה מומחים מיוחדים לתיקון הסדקים והשברים. בעלי מקצוע אלה נקראו „מחזיקי הבדק“⁴⁶¹.

לפי נבואתו האסכאטולוגית של דניאל, יבוא מלך הצפון „בעת הקץ… ברכב ובפרשים ובאניות רבות…“⁴⁶².

על נבוכדנצר יודע גם המדרש, שהוא „גזר ועשה ספינות גדולות של נחושת“⁴⁶³, כדי להשתמש בהן במלחמותיו.

החשמונאים, ששחררו את ארצם מעול הזרים, פתחו גם את הדרך אל הים. הצעד הראשון היה לכבוש את הנמל הקדום, את יפו. דבר זה נעשה על ידי יונתן, ש„השתרר ביפו“⁴⁶⁴ ועל ידי שמעון, „שנטה ליפו ויכבשה“⁴⁶⁵ וש„לקח את יפו לחוף ויעש מבוא לאיי הים“⁴⁶⁶. לזכר נצחון זה בנה שמעון שבע „פירַמות“ על קבר אביו ואחיו „ועליהן עשה מלאכת מחשבת ויעמד מסביב עמודים גדולים ויעש על העמודים… פתוחי אניות להראות לכל יורדי הים“⁴⁶⁷. היום אנו יודעים מה הם פתוחי אניות אלה שהיו חרוטים על הקברות. תמונות ופתוחי ספינות כאלה נמצאו על קירות האבן של הקברות בשייך אבריק, בבית שערים העתיקה, והם מוכיחים, שהמגמה הימית לא כלתה בעם העברי אף במאה השלישית או הרביעית אחה"ס⁴⁶⁸.

אלכסנדר ינאי כבש את ערי־החוף מרָפִיחַ בדרום עד עכו בצפון. הוא כבש שבע ערי־חוף חדשות, ועל ידיהן נעשה עם־ישראל – עם מסחרי, שיכול היה להתחרות עם היוונים והפיניקים⁴⁶⁹.

הערה קצרה של יוסף בן מתתיהו הכהן מראה, שלחשמונאים היה צי חזק ואף השיגו בעזרתו תוצאות מעשיות חשובות בים התיכון. יוסף מספר, שהמלך אריסטובולוס השני, המלך החשמונאי העצמאי האחרון, נאשם לפני פומפיוס, שהוא ארגן את השוד הימי היהודי בים התיכון⁴⁷⁰. יוסף אינו מכריע, אם האשמה זו היתה מוצדקת, אם לאו, אבל בכל אופן לומדים אנחנו מדבריו, שהספינות הרומיות בימי פומפיוס היו צריכות לסבול מ„שודדי ים“ יהודים, ודברים אלה, המתוקנים לאזני הרומיים, רומזים בלי כל ספק לפעולות של צי מלחמתי יהודי תחת שלטון החשמונאים.

גם על המטבעות של אלכסנדר ינאי וגם על מטבעות נכדו, הוא אלכסנדר השני, וגם על מטבעות הורדוס, נמצאת צורת עוגן. בנו של הורדוס, ארכילאוס, עשה מטבעות, שעליהם נראים עוגן וקלשון⁴⁷¹. אחד ממטבעותיו של ארכילאוס מקושט בתמונת ספינת מלחמה בעלת משוטות, שעל הספון שלה מתרומם תא⁴⁷². מטבע אחר של ארכילאוס מראה את חודה של ספינת מלחמה וראשה חטוב כדי קשת⁴⁷³. יש לשער, שמלכים אלה של בית החשמונאים ושל בית הורדוס, שכולם הצטיינו במגמותיהם לכיבוש ולגדולה, לא היו מתפארים בסמלים ימאותיים כאלה, אילו היו ספינותיהם ספינות מסחריות בלבד. בלי ספק היו להם גם ספינות מלחמה והסמלים על מטבעותיהם רומזים למלחמות ימיות ולנצחונות קטנים או גדולים, שזכרם לא נשתמר במקום אחר.

הנחה זו מתאמתת על ידי הידיעות המענינות החשובות, הנמצאות בספריו של יוסף בן מתתיהו הכהן על ספינות המלחמה היהודיות בתקופה זו ועל המלחמות הימיות שהיהודים ערכו נגד אויביהם.

עוד בזמן התחלת המלחמה עם הרומיים ארגן יוסף בן מתתיהו עצמו, שנתמנה אז למושל הגליל העליון והתחתון, צי בים כנרת. וכך הוא מספר:

„אחר כך הוא (יוסף) אסף את כל האניות, שנמצאו בים, שמספרן עלה על מאתים ושלושים, ובכל אחת הושיב רק ארבעה מלחים. כך הפליג לטבריה במהירות וניצב במרחק כזה מן החוף, שתושבי העיר לא יכלו לראות היטב את האניות ונתן פקודה, שהאניות הריקות תהלכנה שם הלוך וחזור, ובינתים הוא בעצמו, שאתו היו רק שבעה משומרי גופו ואף הם בלתי מזוינים, התקרב אליהם עד שראו אותו; וכשראו אותו בני העיר, שעמדו על החומות, השתוממו וחשבו, שהאניות כולן מלאות אנשים מזוינים, השליכו מעליהם את כלי זינם ועל־ידי סימני התחננות בקשו אותו לחמול על העיר“⁴⁷⁴. במקום אחר מספר יוסף על אותו התכסיס, שנתן פקודה לרבי־החובלים להשליך את העוגן לים במרחק גדול מן העיר, כדי שתושבי העיר לא יראו, שהאניות ריקות⁴⁷⁵. אחר כך אסף יוסף אלפים ושש מאות איש מבני טבריה והעביר אותם באניות לטריכיאה⁴⁷⁶. אם כן יוצא, שכוח הקליטה של כל אניה ואניה היה לא פחות מכדי ששה עשר איש (ארבעה מלחים ושנים עשר שבויים) ויש להניח, שהיה בהן מקום לעוד הרבה יותר, יען כי יוסף מדבר על האניות, שבהן ישבו ארבעה מלחים כעל „אניות ריקות“. אניות אלו לא היו קטנות לפי מידות התקופה ההיא. גם הספינה האלכסנדרית הגדולה, שבה נסע פולוס לרומי, קלטה לא יותר מ־276 נפש⁴⁷⁷.

על כליונו הנורא של צי זה ומות הגבורים של מלחיו־חייליו מספר יוסף:

„היה להם (לבני העיר טריכיאה) מספר גדול של אניות בים (כנרת), שנבנו כדי לשמש מקלט במקרה של כשלון על היבשה. אניות אלו היו גם מותקנות למלחמה ימית… כשהיהודים התנפלו על הרומיים, אלה רדפו אחריהם וגרשו אותם לתוך האניות. היהודים הפליגו באניות אל הים למרחק כזה, שממנו עדין יכולים היו להשיג את הרומיים ביריותיהם, שם השליכו את העוגנים לים והעמידו את האניות זו סמוכה לזו, כדי חזית של קרב, ומשם, מן הים, נלחמו באויב הנמצא ביבשה…“⁴⁷⁸.

כשראו הרומיים, כך מוסיף יוסף בן מתתיהו לספר, שאין הם יכולים ליהודים מן היבשה, בנו רפסודות גדולות, כבדות וחזקות ויצאו עליהן נגד היהודים, שישבו באניותיהם בים. והנה עכשיו נפתחה מלחמה ימית קשה ואכזרית בין היהודים ובין הרומיים. הרומיים היו במספר יותר גדול, האניות הקלות של היהודים לא יכלו לעמוד בפני התקפות הרפסודות הכבדות של הרומיים. בכל זאת התאמצו היהודים והתקרבו אל רפסודות הרומיים והשליכו אבנים עליהם. ואולם כל זה היה ללא הועיל. הרומיים המזוינים היטב בשריוני־פלדה, לא ניזוקו כלל מן האבנים והיהודים לעומת זה הומתו במספר רב על ידי הרומיים, שגם הצליחו לעשות חורים באניות היהודים ולהטביע אותן בים. הרבה מן היהודים, שנפלו אל המים וניסו להציל את נפשם בשחייה, חוללו הרומיים ברמחים.

אחרים מהם המיתו בחרב. כשאחד מן הנטבעים עלה על פני המים, ירו בו חץ או רפסודה עברה על ראשו. ואם ניסו אחדים ביאוש סופי לטפס על רפסודות הרומיים, חתכו הללו את ראשם או את ידיהם… גדול ורב צדדי היה ההרג, מספר יוסף, וכל הים היה אדום מדם ומלא גופות מתים ושברי אניות היהודים… באופן זה מתו היהודים מות גבורים במי ים כנרת ומספר ההרוגים יחד עם אלה שנהרגו מקודם בעיר עלה על 6500 נפש⁴⁷⁹.

צי מלחמה היה ליהודים גם בים המלח. הצי הזה חרב במלחמה ימית קשה על ידי פלאקידוס שר הצבא של אספסינוס⁴⁸⁰.

ואולם את הצי המלחמתי הגדול, החזק והפעיל ביותר בנו היהודים בתקופה זו בחופי יפו. וכך מספר יוסף בן מתתיהו:

„הם (היהודים) בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה ופיניקיה ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם“⁴⁸¹.

יוסף בן מתתיהו הקטין כאן – בדומה להודעתו על „השוד הימי“ של המלך אריסטובולוס⁴⁸² – בכוונה את חשיבות הצי היהודי, כדי שלא להגביר את שנאת הרומיים נגדם, שהיתה בין כה וכה חזקה למדי. ואולם כנראה, היתה מטרת צי יהודי זה לא רק שוד וחמס סתם. אין לשער, שסביבות יפו היו כה שוממות וחרבות עד כי לא יכלו להספיק מזון לתושבי יפו היהודים, שנאלצו בגלל זה לשים את פניהם לשוד הים, כפי שיוסף מספר⁴⁸³. סמוך להזכרת „השוד הימי“ הזה מספר יוסף בעצמו, שאחרי כבוש יפו צוה אספסינוס לחיל המצב שהושיב בה „לפשוט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו ולהשחיתם. הם מלאו אחרי מצותו ופשטו יום יום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשמו את כולה“⁴⁸⁴. אם כן מקודם לכך היתה יכולה הארץ לכלכל את יושבי יפו ולא גזילת לחם ותבואה, אלא מטרה אחרת היתה לצי היהודי, מטרה הרבה יותר חשובה: הם רצו לעכב בעד הפלגת ספינות־הבר המצריות, שנשאו מטען־תבואה לרומי ושדרכן עברה על יד החוף הארצישראלי בגלל הרוחות הצפון־מערביות המנשבות בחדשי הקיץ. על ידי כך התכוונו היהודים לשים מצור־מזון על העיר רומי, שמצרים היתה אוצר־התבואה העיקרי שלה. היהודים הצליחו בפעולתם הנמרצת הזאת הצלחה שלמה ודבר זה מפרש ומנמק את חפזון אספסינוס, שמהר לבטל תכסיס זה⁴⁸⁵.

„וכאשר הגיע שמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר כי צבא הרומיים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם הרחק כמטחוי קשת“.

ועכשיו בא יוסף בן מתתיהו לתאר בקוים מזעזעים את חרבן צי יהודי חשוב זה:

„… במקום זה⁴⁸⁶ עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם ופתאום קם עליהם רוח סערה לפנות בוקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם „רוח הצפון השחור“ והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות ניפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומיים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו את נפשם, כי בכוח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומיים הדפו אותם מן העיר. וְנוֹראה היתה צווחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות. ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נופצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רוב האנשים נסחפו בזרם הים ונופצו אל צוקי הסלעים עד אשר אדם הים מדמם מרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומיים והמיתום. ומספר הפגרים אשר הקיא הים היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומיים את העיר בלי מלחמה, הפכו אותה לשממה“⁴⁸⁷.

אין, אם כן, פלא בדבר שבתהלוכת הנצחון, שערך הסינאט הרומי לכבוד אספסינוס וטיטוס, מנצחי יהודה, נישא בין השלל גם „מספר גדול של אניות“⁴⁸⁸ לזכר נצחון ימי זה. וגם אספסינוס, וגם שני בניו טיטוס ודומיטינוס, שמלכו אחריו, יצקו מטבעות, ועליהם הכתובת: VICTORIA NAVALIS לזכר הנצחון הימי שנפל בחלקם הודות לעזרת הסערה. ושוב מטבע אחר מראה את הקיסר טיטוס העומד ומחזיק בידו הימנית את פסל הנצחון בעל הכנפים, רגלו הימנית דורכת על ראש ספינה יהודית ולפניו עומדים וכורעים ברך יהודים מתחננים⁴⁸⁹. כל זה מראה על חשיבותו הגדולה של נצחון ימי זה – שבודאי לא היה נצחון של מה בכך על ספינות אחדות של פירטין – בעיני הקיסרים המנצחים ובעיני העם הרומי בכלל.

הד המאורעות הגדולים הללו נשמע מתוך סיפורים ורמזים מדרשיים אחדים, שהתהוו דורות אחדים אחרי החרבן הנזכר של הצי העברי. במקום אחד קובע המדרש, ש„בשלושה דברים קדמה מלכות יון למלכות הרשעה (כלומר מלכות רומי): בניאוסין ובפנוקטין ובלשון“⁴⁹⁰, כלומר בעניני ספנות, בבנין היכלות ובלשון.

משל אחד ממשיל את הקב"ה ל„מלך שבא עם בניו בים וספינות של פירטין מקיפות אותו. אמר להם: הא לכם, מוכנות ליבורניות⁴⁹¹ שלי, שאני עובר על גלי הים ונלחם עמהם⁴⁹².

הפירטין, שודדי הים, היו פחדם ומוראם התמידי של כל יורדי הים בימי קדם. על ידי הכללה אף הרחיבו את מובן השם פירטין וציינו בו שודדים, אנשי חמס בכלל. כך מוצגים במדרש „בני הדיינים“, ו„שאר הפירטין“, אלה לעומת אלה⁴⁹³.

מובן מאליו, שבין כל המקצועות הימיים היתה הימאות המלחמתית הראשונה, ששקעה שמשה אחרי חרבן בית שני. ימאות מסחרית יכולה להיות עסק פרטי או חברותי, אבל ימאות מלחמתית היתה כבר בימי קדם כמעט ללא יוצא מן הכלל ענין מדיני־סטראטיגי. כשנוצחה ההתקוממות היהודית וארץ יהודה איבדה את עצמאותה אבדון מוחלט, נעלמו ספינות המלחמה היהודיות הן מים התיכון והן מן הימים הפנימיים של הארץ, מים כנרת ומים המלח⁴⁹⁴.

 

פרק שמיני: משפטים    🔗

---

א. דיני חול    🔗

1. קנין ומכירה

בדומה לכל המיטלטלים, נקנית גם הספינה במשיכה, ולדעת רבי נתן גם בשטר⁴⁹⁵.

בדיוק נמרץ נקבעו כל החלקים והמכשירים הנמכרים יחד עם הספינה ולעומתם אותם החלקים, שאינם נמכרים יחד אתה: המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגן ואת כל המנהיגים אותה⁴⁹⁶, את האיסכלא ואת בית המים שבתוכה, ולדעת סומכוס גם את הדוגית⁴⁹⁷, ולדעת רבי נתן את הביצית⁴⁹⁸. אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי⁴⁹⁹; לא את היציעין ולא את הישיוין ולא את האיסקופא ולא את הבוצית⁵⁰⁰ ולא את העובין⁵⁰¹.

אם המוכר אומר לקונה: אני מוכר לך את הספינה ואת כל מה שבתוכה, הרי כל החלקים הנזכרים למעלה מכורים⁵⁰².

זכות הבעלות על ספינה היתה גם לנושא של דינים ומשפטים לפני בית הדין. פעם התקוטטו שני אנשים על ארבא. זה אומר שלי היא וזה אומר שלי היא. הלך האחד מהם אל בית הדין ואמר: תפסוה (כלומר: עקלו את הספינה), כדי שהאחר לא יוכל למכור אותה בינתים, עד שאביא עדים, שיעידו, שהיא שייכת לי. פסק הדין: אין בית הדין תופס (מעקל) את הספינה. ואולם פעם בכל זאת „תפס“ בית הדין את הספינה ובעל הדין הלך ולא מצא עדים. בא ואמר: הוציאו אותה „וכל דאלים גבר“, כלומר החזק יקח אותה, בין בראיות, בין בכוח. ההלכה: אין בית הדין מוציא את הספינה. רק אם שני בעלי הדין טוענים, שמאבותיהם ירשו את הספינה, אז „כל דאלים גבר“⁵⁰³.

המחיר של ספינה היה – לפי רבי רומנוס – ארבעת אלפים דינרי זהב⁵⁰⁴.

2. שכירות וכדומה

1. שכר הנסיעה. הנוסע היה צריך לשלם את שכר הנסיעה בשעה שנכנס לספינה⁵⁰⁵. את שכר הנסיעה אפשר היה לשלם לא רק בכסף, אלא גם בתבואה⁵⁰⁶.

2. שכירות הספינה. מי שרצה לשכור ספינה מן הספנים, היה צריך לתת להם את דמי השכירות בשעה שקבל מהם את הספינה⁵⁰⁷. במקום אחר היה מנהג אחר: את דמי השכירות שלמו לבסוף⁵⁰⁸. היו בעלי ספינות, שמקור הפרנסה היחידי שלהם נבע מהשכרת ספינתם⁵⁰⁹, שנעשתה במיוחד לשם שכירה⁵¹⁰. אין פלא, שבעל־ספינה כזה ראה גזלה בדבר, אם מישהו השתמש בספינתו בלי רשותו⁵¹¹. לדעת רב יכול בעל הספינה לדרוש במקרה כזה את שכר הספינה או את הפחתת ערכה⁵¹².

הלכות מדויקות קובעות את זכויותיו ואת חובותיו של השוכר במקרה, שאינו ממלא את תנאי השכירות. „השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך, נותן לו (לבעל הספינה) שכרו של חצי הדרך ואין לו (לבעל הספינה) עליו אלא תרעומת“⁵¹³. כלומר: אף־על־פי שהוסכם מחיר ידוע בשביל כל הדרך, אם יפרוק השוכר את הספינה בחצי הדרך, צריך המשכיר להסתפק בחצי של דמי השכירות⁵¹⁴.

השוכר את הספינה וטבעה לו בחצי הדרך, רבי נתן אומר: אם נתן השוכר את דמי השכירות למשכיר, לא יקבל בחזרה את כספו. ואם לא נתן עדין את דמי השכירות, לא יתן. לפי ההמשך מוסבת הלכה זו רק על המקרה שהשוכר שכר מן המשכיר ספינה ידועה ולשם הובלת סחורה ידועה, כי על ידי טביעת הספינה יחד עם הסחורה אין אף אחד משניהם יכול למלא את תנאי השכירות ויד התובע על התחתונה. אבל אם שכר השוכר ספינה סתם ובשביל סחורה סתם, הוא צריך לשלם למשכיר את החצי של דמי השכירות⁵¹⁵.

3. היו גם ספנים, שהיו פועלים־שכירים⁵¹⁶.

4. מכס. תחת המשטר הרומי היו הספינות צריכות לשלם מכס⁵¹⁷. סדור דומה היה גם בבבל⁵¹⁸.

5. „הפרזה“. אחרי שהכרנו בפרקים „הנסיעה“ ו„המסחר הימי“ את הסכנות הגדולות, שבהן היה קשור עסק הספנות, נבין, שהרבה פעמים הגיעו הספנים למצב של מצוקה, שבו נעשו זקוקים להלואה. ואף מובן מאליו, שבבקשת אשראי פנו בראש וראשונה אל אותם האנשים, שהיו מעונינים ביותר בהצלחתם, והם בעלי הספינות, שמהם שכרו את ספינותיהם.

תופעה רגילה ושכיחה היתה בעולם המסחרי היהודי העתיק, המשתקף בתאוריו ובהערותיו של התלמוד, שהמשכיר היה נותן הלואה לשוכר, ותמורת הלואה זו קבל ממנו דמי־שכירות גדולה מן הרגילה. צורת ההלואה הזאת נקראת הפרזה. הנותן את ההלואה הוא המפריז. רשאי היה המחכיר להפריז לחוכר על שדהו ואינו חושש משום רבית⁵¹⁹. הסיבה: השוכר, שהיה רגיל לשכור את השדה מחברו בעשרה כורים חטים לשנה – אלו הם דמי־החכירות הרגילים – יכול לומר לו: תן לי מאתים זוז ואפרנס (אתקן) את השדה, ואני אעלה את דמי החכירות לשנים עשר כורים לשנה. דבר זה מותר, מפני שעל־ידי השכלולים בשדה שהחוכר עושה בעזרת כספו של המחכיר, יתן לו שדהו יבול יותר עשיר. לעומת היתר זה, שבקשר אתו אין חוששים משום רבית, עומד האיסור: אבל אין מפריז… על ספינה⁵²⁰, בשעה, ששוכר הספינה רוצה לקנות פרקמטיא בכסף שנלוה לו, כי אין הוא מפיק על ידי כך ריוח נוסף מגוף הספינה⁵²¹. ואולם אם רוצה השוכר להשתמש בהלואה כדי לעשות איסקריא, תורן יפה לספינה, מותר להפריז לו, יען כי אם האיסקריא יפה יותר, מביאה הספינה ריוח יותר גדול⁵²².

רק בצורתה החיצונית שונה מן ההפרזה מין אחר של הלואה בקשר עם המסחר הימי, והוא הנקרא קליטו של ים. הסוחרים היו נותנים סחורות שונות לספנים במשקל של שנים או שלשה קסוסטבן⁵²³. הספנים הפליגו אל איי הים הרחוקים, מכרו שם את הסחורות ונתנו מן הריוח לסוחרים. ריוח זה נקרא קליטו של ים. ולמרות מה „שאין זו רבית אלא הטרשא“⁵²⁴, לא התירוה חכמים. רבי, שהיה מעונין במסחר הימי⁵²⁵, אמנם ביקש להתירו, אבל רבי ישמעאל בי רבי יוסי לא הניחו⁵²⁶.

6. אחריות. בארץ בבל, ששם היתה הספנות על הנהרות מפותחת ביותר, הכירו גם את דבר מכירת הסחורה בנמל ידוע ואת דבר אחריות המוכרים על הסחורה במשך כל הנסיעה עד אותו נמל⁵²⁷. רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע קנו שומשמין על שפת נהר מלכא ושכרו מלחים להעבירו. המוכרים קבלו עליהם את האחריות על כל אונס שיכול לקרות עם הסחורה. לבסוף נסתכר (נסתם) נהר מלכא ואז אמרו החכמים הנזכרים למוכרים: שכרו חמרים, שיביאו את הסחורה אלינו, הלא קבלתם עליכם אחריות על כל אונס שיקרה הלכו לבקש פסק דין אצל רבא. אמר להם: זה אונס שאינו שכיח…⁵²⁸.

3. נזקים וכדומה

הלכות מיוחדות קובעות את מידת השתתפות הספנים והנוסעים בנזקים הנגרמים לספינה ולסחורה שבה על־ידי סערת הים או על ידי מזיקים אחרים.

מובן מאליו, שהשוכר את הספינה והיא נשתברה, עליו לשלם את הנזק לבעל הספינה⁵²⁹. מצד אחר, אם גרמו הספנים נזק לנוסעים, מוכרחים היו לשלם אותו⁵³⁰.

אם השוכר מוסיף על משאה של הספינה, כלומר טוען אותה יותר מדי, ועל־ידי כך קורה אסון או נגרם נזק כל שהוא לספינה, צריך השוכר לשלם את הנזק לבעל הספינה. להוספת משא נחשבת הוספת חלק אחד משלושים על המשא הרגיל של הספינה⁵³¹.

רוב הנזקים נגרמו לספינה ולמטענה בים על ידי נחשול. בשעת סערה, כשקם נחשול על הספינה, היו הספנים מוכרחים להקל ממשא הספינה⁵³². במקרה כזה, אם נמצאו בספינה סחורות של סוחרים רבים, כל אחד צריך היה להטיל מסחורתו באותו המשקל, בלי להתחשב בערכן השונה של הסחורות. אם השליך האחד מאה ליטרין ברזל, היה האחר צריך להשליך מאה ליטרין זהב⁵³³. ואולם „אין משנן ממנהג הספנין“⁵³⁴.

האסונות השכיחים, שקרו לספינות, הכריחו את הספנים העברים כבר בימי קדם לעשות ביטוח הדדי בינם לבין עצמם: „רשאין הספנים לומר: כל מי שאבדה לו את ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת. אבדה בבוסיא (כלומר קלות־ראש)⁵³⁵, צריכין להעמיד לו ספינה אחרת. ואם פירש למקום שאין בני אדם מפרישין, אין צריכין להעמיד לו ספינה אחרת“⁵³⁶.

את המשפט „ואם פירש למקום שאין בני אדם מפרישין“ מתאים התלמוד הבבלי אל התנאים המיוחדים של ארץ בבל, שבה היתה הספנות ספנות של נהרות בלבד. המנהג היה בבבל להתרחק בניסן למרחק של חבל אחד משפת הנהר, יען כי אחרי גשמים רבים היו מי הנהרות גבוהים וזורמים, ובתשרי, בסוף הקיץ, כשמי הנהרות ירדו וקטנו, התרחקו משפת הנהר למרחק של שני חבלים. אם בעל הספינה לא שמר על הכללים הללו אין זה אל בוסיא, קלות ראש, ואין מעמידין לו ספינה אחרת⁵³⁷.

מהלכה קצרה זו יכולים אנחנו ללמוד, שביטוח הספינות (שמקורו היה בארץ ישראל ומכאן עבר לבבל) היה מפותח כל צרכו. היו תנאי־ביטוח ידועים, ומי שלא מלא אחריהם, לא שלמו לו את נזקו⁵³⁸. מצד אחר נראה הדבר, שהספנים השתתפו בביטוח זה, היו מאורגנים בחברה או חברות. במקרה יש לנו ידיעה על חברת ספנים, שהיתה קיימת בטבריה⁵³⁹ ויש להניח שחברות כאלו היו קיימות גם בערי הנמל בחופי ארץ ישראל וגם בבבל.

על נהרות בבל היו הספנים היהודים צריכים להשמע לכללי־תנועה ידועים, שנקבעו גם הם על ידי החכמים. שתי ספינות עוברות בנהר ונפגשות זו בזו. אם עוברות שתיהן בבת אחת, שתיהן ניזקות וטובעות. אם עוברת זו אחר זו, שתיהן יכולות לעבור בשלום. מה לעשות? אין צורך להכריע? אם היתה האחת טעונה והשניה אינה טעונה, צריכה הריקה לפנות מקום לספינה הטעונה. אם היתה האחת קרובה אל שפת הנהר והשניה רחוקה ממנה, תפנה הקרובה לשפת הנהר מקום לזו שאינה קרובה. אם היו שתיהן קרובות או שתיהן רחוקות, צריך לעשות פשרה ביניהן והאחת תשלם לשניה עבור פנוי המקום⁵⁴⁰.

את הספינות על נהרות בבל משכו, כידוע, משפת הנהר בעזרת חבלים. כדי לאפשר מעבר חפשי לנגדי, כלומר למושכי הספינות, לכל ארכה של שפת הנהר, היו בעלי הקרקעות על שפת הנהרות מחויבים לקוץ את העצים בשני עברי הנהר ברוחב של מלא כתף של מושכי הספינות. ברשות החכמים היה לקבוע את הרוחב של שורת העצים הנגדעים וכנראה אף פועלים מיוחדים עמדו לשרותם לבצע עבודה זו. לפעמים ציוו החכמים לקוץ את העצים על שפת הנהרות גם בלי דעתו והסכמתו של בעל הקרקע. קרה גם שחכם אחד קץ את העצים ברוחב של שש־עשרה אמות (כרוחב של רחוב – רשות הרבים) ודבר זה גרם להתקוממות נגדו מצד בעלי הקרקעות⁵⁴¹.

לכל ספן היה מקום־עגינה מיוחד ואסור היה לאחר להעמיד את ספינתו במקום עגינתו של זולתו⁵⁴².

ב. דיני קודש    🔗

4. התפילה

1. תפילת חובה. תפילות חובה מיוחדות לספנים או לנוסעים בספינות אינן נזכרות בספרותנו העתיקה. רק „הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול“⁵⁴³. מובן, שהנוסע בספינה אינו פטור מכל תפילות־החובה המוטלות על בן ישראל הנמצא בביתו, בעירו או בכפרו. „היה יושב בספינה… או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים“⁵⁴⁴ ויתפלל. וכן אם „היה משכים לישב… בספינה הרי זה מתפלל, לכשיגיע זמן קריאת שמע הרי זה קורא“⁵⁴⁵. על יסוד תה' ק“ז כ”ג והל' קובע רבי יהודה, שיורדי הים צריכים להודות לאלהים אחרי שעולים ליבשה⁵⁴⁶.

הלכה זו מתבססת על מנהג יהודי ישן שהיה נפוץ בארץ ישראל ובחוץ לארץ כאחד. במקדש של פַּן באֶדְפוּ במצרים העליונה נמצאה הכתובת הבאה: „תודה לאל, תיאודוטוס בן דוריון, יהודי, ניצל מן הים“⁵⁴⁷.

אם היו שני אנשים מובילים מת בספינה, מניחים אותו בזוית זו ומתפללים שניהם בזוית אחרת⁵⁴⁸.

2. תפילת רשות. יותר רבות הן הידיעות על תפילות הרשות, שיורדי הים היו רגילים להתפלל. המנהג היה, כנראה, להתפלל בעד הצלחת הדרך עוד ביבשה, לפני התחלת הנסיעה. רבי נתן כהן, אחיו של רבי חייא בר אבא, ביקש אותו פעם לפני נסיעתו בים, שיתפלל עליו. אמר לו אחיו: מה אתפלל עליך, הן כשאתה קושר את לולבך, קשור רגליך. אם תעלה לבית הכנסת ותשמע מתפללים על מטר, על תסמוך על תפילתי⁵⁴⁹.

גם עובדי האלילים נהגו להתפלל ולקרוא לעזרת אליליהם בשעה שרצו לפרוש בספינה וכשהתחילו לשים דרכם בגלים קוצפים⁵⁵⁰.

בזמן ההפלגה בים, כשהתחוללה סערה, התפללו כל תושבי הספינה בעד הצלה, היהודים אל האלהים והגויים איש אל אלילו⁵⁵¹.

בשעת סכנה גדולה לא הסתפקו הספנים בתפילות, אלא גם התריעו על הספינה המיטרפת בים⁵⁵², לדעת ר' יוסי „לעזרה ולא לצעקה“⁵⁵³. ואולם אין יושבי הספינה המיטרפת בים רשאים לסגף את עצמם בתענית, כדי שלא לשבר את כוחם⁵⁵⁴.

בפסוק „על הצר הצורר אתכם“⁵⁵⁵ מצאו חכמינו אסמכתא לאמונתם, שהאלהים יעזור את בן ישראל הנמצא בספינה המיטרפת בים⁵⁵⁶. היום שעלו בו מן הים היה יום חג גם לעכו"ם⁵⁵⁷.

5. השבת

הנסיעות בים בימי קדם ארכו כמעט תמיד כמה וכמה שבועות, ועל־כן היו יורדי־הים היהודים מוכרחים לבלות גם את השבת בספינה. מצב זה גרם לקביעת הלכות מיוחדות אחדות בקשר עם שמירת השבת בספינה.

אין מפליגים בים הגדול פחות משלושה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים? ביורד לדבר הרשות, אבל ביורד לדבר מצוה אפילו בערב שבת מותר⁵⁵⁸.

המחמירים בשמירת השבת לא זזו במשך כל יום השבת מארבע האמות שלהם בספינה, ששם קנו להם מושב עוד בערב שבת: „מעשה שבאו מפרנדיסים⁵⁵⁹ והפליגה ספינתם בים, רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה הלכו את כולה, רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן“⁵⁶⁰. את ההלכה קבעו כרבן גמליאל, לפי רבא מפני ש„בספינה קונה אדם ארבע אמות שלו מבעוד יום“ ולפי רבי זירא מפני ש„הספינה נוטלת את האדם מתחילת ארבע ומניחתו בסוף ארבע“⁵⁶¹.

לרדת מן הספינה בשבת אסור, אלא אם כן היא הגיעה לתחום מבעוד יום: „פעם אחת לא נכנסה (הספינה) לנמל עד שחשכה, אמרו לו רבן גמליאל: מה אנו לירד? אמר להן: מותרים אתן, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה“⁵⁶². בהלכה המקבילה נאמר: „ספינה הבאה לים⁵⁶³ אין יוצאים מתוכה ליבשה אלא אם כן היתה בתוך התחום עד שלא חשיכה ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה וקדש עליהם היום. אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד? אמר להם: צופה הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה אלא שניטרפה ספינה פעמים הרבה…“⁵⁶⁴.

מן הספינה יורדים ליבשה בכבש. „עשה נכרי כבש לירד בו (בשבת) יורד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל (עשה הנכרי את הכבש), אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים“⁵⁶⁵. בהלכה המקבילה: „באותה שעה עשה גוי כבש וירד, אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד בה? אמר להן: הואיל ולא בפנינו עשה, מותרין אנו לירד בו, וירדו בו זקנים“⁵⁶⁶.

הלכות מדויקות קובעות את המצוות ואת האיסורים, שחלים על הנוסעים בספינה בשבת.

הבתים שבספינה חייבים בעירוב, וספינות שאין להן בתים נחשבות לענין שבת כחצר⁵⁶⁷. את הלווחין שבספינה אסור לטלטל בשבת⁵⁶⁸. אבל מותר לטלטל את העוגן בשבת⁵⁶⁹.

ספינה שהיא גבוהה מעשרה טפחים, אין מטלטלים לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה⁵⁷⁰. ואולם „הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים ומן הים לספינה ומן הספינה לחברתה פטור“⁵⁷¹.

אפשר לעשות גם עירוב לספינות קשורות זו בזו ואז מותר לטלטל מזו לזו. אבל אם הספינות אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, כלומר עומדות קרובות מאד זו לזו, אין מטלטלים מזו לזו⁵⁷². מותר לטלטל מספינה לחברתה גם דרך הביצית הקשורה ביניהן⁵⁷³. אם עושים עירוב לעיר אין „הבית שבספינה“ העוגנת בנמל העיר „מתעבר עמה“ מפני שמקומו אינו קבוע⁵⁷⁴.

אסור היה לקשור בשבת את „קשר הספנים“, שהוא קיים. קשר שאינו קיים, אלא קושרים ומתירים אותו כל פעם, מותר⁵⁷⁵. מותר גם לטלטל בשבת את האגוז שבספינה⁵⁷⁶ ולפי שמואל אף את המחצלות שבספינה⁵⁷⁷. יושבי הספינה רשאים לחלל את השבת בספינה המיטרפת בים כדי להציל את עצמם⁵⁷⁸.

כדי להתיר מלכתחילה לשאוב מים בשבת בספינה (שהיא רשות היחיד) מן הים (שהוא כרמלית⁵⁷⁹), צריך להוציא מדופני הספינה „זיז“ כל שהוא, או לעשות מקום של ארבעה טפחים, ואז נחשב החלל שתחתיו כשייך אל הספינה⁵⁸⁰. באופן זה מותר לשאוב מים מן הים ולהכניסם אל תוך הספינה. בארץ ישראל קראו ל„זיז“ הזה „נסר“ ואת כל המעשה קראו „תקנה לאילפא“⁵⁸¹. את מי השופכין מותר לשפוך בשבת על דופני הספינה, שמשם הם יורדים אל הים⁵⁸².

שמירת השבת הקפדנית על־ידי המלחים היהודים אפילו בשעת סערה וסכנה, מתוארת באופן מענין ביותר במכתבו של סיניסיוס הגמון קורינה, משנת 404 אחה“ס. ההגמון סיניסיוס נסע מאלכסנדריה לקורינה בספינה שהיתה שייכת לקברניט יהודי בשם אמאראנטוס⁵⁸³. וז”ל מכתבו:

„… שנים עשר המלחים, שזולתם לא היו בספינה – יחד עם הקברניט היו 13 – היו יהודים יותר מחצים, בני העם הארור, החושב, שהוא עושה מעשה צדקה כשהוא גורם מיתה ליוונים ככל האפשר. השאר היו אכרים וכו'. כולם היה מום בגופם. כל זמן שלא היינו בסכנה, היו משתעשעים בקראם זה לזה לא בשם אלא לפי מומם: חיגר, בעל־שבר, אטר יד ימינו, פוזל, ולא היה בהם אחד שלא היה בו מום. גם אנחנו השתעשענו בהם לא מעט. היינו כחמשים נפש ומהם השליש בערך נשים, ברובן יפות ונעימות. אך אל תקנה בי. פריאפוס בעצמו היה נוהג בחסידות בספינה נהוגה בידי אמאראנטוס, שלא הניח לנו אף שעה קלה של נחת רוח, שבה לא היינו מפחדים מפני המות. (קמה סערה.) זה היה בדיוק ביום, שהיהודים קוראים לו יום ששי. הם חושבים, שאז הלילה שייך ליום הבא, ואסור להם לעשות כל מלאכת־יד. את היום הזה הם מקדשים ובו הם שובתים. משחשב אמאראנטוס, שהחמה שקעה, הפיל את ההגה מידיו. הנוסעים חשבו, שעשה כך מחמת יאוש. כשנודע להם טעמו האמתי, והוא שמירת השבת, וכל בקשותיהם, שיחזור להגה היו לשוא – כי כאשר ביקשנו ממנו להציל את הספינה מן הסכנה היה קורא בספרו⁵⁸⁴ ־ ניסו לאיים עליו. חייל אחד אמיץ־לב – אתנו יחד היו נוסעים כמה פרשים ערבים – שלף את חרבו ואיים על האיש, שיחתוך לו את ראשו אם לא יקח שוב בידיו את הגה־הספינה. אך הקברניט, כמכבי זה, עמד על דעתו לשמור את מצוות דתו. אבל בחצות לילה שב אל ההגה ברצונו הטוב באמרו: עתה התורה מתירה לי, כי בנפשנו היא. (כל הנוסעים מיואשים.) אמארנאטוס בלבד היה מלא שמחה כי יעלה בידיו להמלט מן המלוים שלו⁵⁸⁵… הספינה היתה רצה בקלעים פרושים ולא היה בידינו לקפל אותם. משכנו את החבלים עד לאפיסת כוחנו אך האיסטרידות (טבעות) לא פעלו… ולא היה לנו במה להחליף את המפרשים כי לא היה פנוי… לבסוף השלכנו את העוגן היחידי, כי השני היה מכור ושלישי לא היה לו מעולם. אחר כך הפליגה הספינה שוב, קמה סערה חדשה, הספינה התקרבה אל החוף ומשם עלה בה אחד האכרים ולקח את ההגה בידו והסורי (אמאראנטוס) מחל לו על הכבוד הזה בשמחה. והכל ירדו באזאריוס⁵⁸⁶…“.

6. החגים

1. הפסח. הפורש בספינה בתוך שלושים יום לפני הפסח צריך לבדוק את החמץ בביתו לפני צאתו לנסיעה מכיון שאין ביכלתו לשוב הבית במשך שלושים יום⁵⁸⁷. לפי רבי יהודה אסור לפרוש בים הגדול בחול המועד של פסח ואולם הלכה זו לא נתקבלה. רק בני מישא קבלו עליהם מתוך רצונם החפשי, שלא לפרוש בים הגדול בחול המועד של פסח. בעבור דורות אחדים ובהתפתח ענף המסחר הימי, מצאו בני הנודרים, שהנדר הזה מכביד עליהם יותר מדי, ובאו אל רבי ושאלוהו: אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול, אנו, מה אנו? אמר להם רבי: „מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם, נוחי נפש…⁵⁸⁸.

חובת מכירת החמץ חלה על ישראל הנוסע בספינה באותו אופן כפי שהיא חלה על אחיו הנמצאים ביבשה. „ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה וחוזר ולוקח הימנו אחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה“⁵⁸⁹. צריך לעשות גם בדיקת חמץ בספינה ואת החמץ הנמצא צריך לפרר או ל„שחוק“ ולהטיל לים⁵⁹⁰.

„נחותי ימא“ היהודים ידעו לקבוע את יום ביעור חמץ למרות מה שלא ידעו את יום ראש החודש, בעזרת הירח, ש„משלים“ ממעל לים, הפתוח לרווחה לכל הצדדים, כבר בארבעה עשר לחודש⁵⁹¹.

2. סוכות. „המשכים לישב בספינה (בחול המועד של סוכות) מביאין לו לולב ומנענע…“⁵⁹². מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ולא היה עמהן לולב. נטל רבן גמליאל לולב בדינר של זהב וכיון שיצא בו ידי חובתו נתנו מתנה גמורה לחברו כדי שיצאו כולן ידי חובתן ואחר כך החזירוהו לו⁵⁹³.

על ספון הספינה בנו גם סוכה והשתמשו בה. „העושה סוכתו… בראש הספינה, כשרה ועולין לה ביום טוב“⁵⁹⁴. הסוכה בראש הספינה פסולה לפי רבן גמליאל וכשרה לפי רבי עקיבא. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה. עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך? לפי דעת כל החכמים צריכה הסוכה להיות די חזקה כדי שתוכל לעמוד בפני הרוח המצויה ביבשה. לדעת רבן גמליאל הסוכה „דירת קבע“ היא ועל־כן צריכה לעמוד גם בפני רוח המצויה בים, ולדעת רבי עקיבא הסוכה „דירת ארעי“ היא ואין היא צריכה לעמוד בפני הרוחות המצויות רק בים ולא ביבשה⁵⁹⁵.

3. פורים. „המפרשין בספינה קורין (את המגילה) עמהן (עם בני העיירה או הכפר) בארבעה עשר“ (לחודש אדר)⁵⁹⁶. „המשכים לישב… בספינה (בי"ד לחודש אדר) מביאים לו… מגילה וקורא בה“⁵⁹⁷.

7. טומאה וטהרה ⁵⁹⁸

1. טהרת הספינה בכללה. הכלל הוא, שהספינה טהורה, כלומר אינה מקבלת טומאה. אסמכתא להשקפה זו מצאו חכמינו בפסוק „דרך אניה בלב ים“⁵⁹⁹. מה ים טהור אף ספינה טהורה⁶⁰⁰. מכלל זה יצאו מיני ספינות ידועים. „עריבת הירדן טמאה“ (כלומר מקבלת טומאה)⁶⁰¹. גם ספינה של חרס מקבלת טומאה⁶⁰². המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה… הרי זה ב„כי יותן“, כלומר המים מכשירים את הספינה לקבל טומאה⁶⁰³. הספינה שהיא שטה על פני המים אינה מעבירה את הטומאה ואינה חוצצת, ואם העמידו את הספינה, היא מביאה את הטומאה⁶⁰⁴. פעם נמצא „כזית מת“ תחוב בקרקעיתה של ספינה, שבה העבירו את מי החטאת, ומאז אסרו להעביר מי חטאת בספינה⁶⁰⁵.

2. טומאת חלקי הספינה. „הבית הבנוי בספינה או באסקריא אינו מיטמא בנגעים“⁶⁰⁶. הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה⁶⁰⁷. בור ספינה אלכסנדרית, שמאהיל על דבר טמא ועל אדם או כלים כאחד, מעביר עליהם את הטומאה⁶⁰⁸. ואולם הבור בעצמו, אם הוא מחזיק מ' סאה מים ויש לו שולים, נשאר טהור⁶⁰⁹. בור ספינה קטנה מקבל טומאה גם הוא בעצמו⁶¹⁰. כמו כן יכול הקלע של הספינה לקבל לטומאה⁶¹¹. „המים העולים בספינה ובעקל ובמשוטות אינן ב„כי יותן“⁶¹². „העושה כלי מן העקל… טמאים“⁶¹³. „השקין והמרצופין שנפתחו הרי אלו טמאים מדרס“⁶¹⁴.

בדומה לספינה אין גם „חבית של שייטים“ מקבלת טומאה⁶¹⁵.

3. טומאת בני אדם בספינה. בספינה מזדמנים יחד לעתים קרובות בני אדם, שאינם מכירים זה את זה ומכיון שהם נמצאים בחלל מסוים אחד, נשקפת לכל אחד מהם במידה יתירה סכנת ההדבקה בטומאה. הלכות הטומאה והטהרה קובעות בדיוק רב את אפשרויות ההידבקות. „הזב והטהור שישבו בספינה גדולה… טהורין“⁶¹⁶. (כלומר אין הטהור נדבק בטומאת הזב). מי שנמצא בספינה יחד עם אשה והיא יודעת שהוא אוכל בתרומה, כלומר עליו להיות טהור, כליו ובגדיו טהורים. אבל אם אין היא יודעת שהוא אוכל בתרומה, עליו לשאול אותה, אם נגעה בבגדיו, אם לאו⁶¹⁷.

„הנכנס לארץ העמים בשידה ובתיבה טהור… בספינה ובאסכרא טמא…“⁶¹⁸.

נדה היושבת בספינה, כלים שבראש הנץ (נס) שבספינה טמאים לפי דעת יחידים וטהורים לפי דעת החכמים⁶¹⁹.

אם נמצאים בספינה גויים, צפויה הסכנה, שהם יטמאו את יינו של ישראל, ועל־כן אסור לו להשאיר את יינו בספינה לזמן רב⁶²⁰.

מכיון ש„כל הימים כמקוה“⁶²¹, לכן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים, טהורים⁶²². השידה והתיבה הנזכרות למעלה שימשו גם לטבילת כלים בים. ואולם לשם כך צריכות להיות נקובות כשפופרת הנוד⁶²³.

8. שחיטה בספינה

„אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות (כלומר אסור להוריד את הדם לתוך ימים או נהרות)… אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים⁶²⁴ ובספינה על גבי כלים“⁶²⁵. את ההלכה הזאת משלימות הלכות התוספתא: „לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה, בין בספינה בין בראש הגג“⁶²⁶. „ואם אין לו מקום בספינה שוחט לתוך הים“⁶²⁷. „השוחט בספינה, כיון שהגיע ליבשה אם היה הדם קיים חייב לכסות, אע"פ שאמרו לא ישחוט אדם בספינה אלא אם כן היה לו עפר מוכן“⁶²⁸. „היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה“⁶²⁹.

9. דינים שונים

בנוגע לדיני אישות חשובה ההלכה הנמסרת בשמו של רבי אלעזר בן פרטא: „… ספינה המיטרפת בים… הן (תושביה) בחזקת קיימין, אבל… ספינה שאבדה בים… נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים“⁶³⁰. כך גם לפי התלמוד: „ספינה (שטובעת בים) רובן לאבד, נמנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים“⁶³¹

המפרש לים, לפי דרישתו צריכים לכתוב גט לאשתו⁶³².

עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, חייב (כל מה שצומח בו) במעשרות ובשביעית, ואולם רק בזמן שהספינה גוששת, כלומר חודה התחתון נוגע בקרקע הים ועל ידי כך מתהוה קשר בין העפר הנמצא בתוכה ובין אדמת ארץ ישראל⁶³³.

הנוטע בספינה… חייב בערלה⁶³⁴. ספינה שבאה מחוצה לארץ והיו בה פירות… אם גוששת חייבים תרומה, מפני שעל ידי מגע הספינה בארץ ישראל התחייבו גם הפירות שבה⁶³⁵.

הלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקיסרין, חייב בדמאי⁶³⁶.

אין נותנים דמי שביעית לספן בתור שכר הספינה⁶³⁷. ואולם הספנים שהיו עושים מלאכתם בשביעית, שכרם שביעית⁶³⁸.

החכמים עסקו גם בשעת נסיעתם בספינה במצוות. „מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו (כלומר מעשר ראשון שיש לי בבית נתון ליהושע (שהיה לוי) ומקום המעשר מושכר לו ויקנה את המעשר יחד עם הקרקע)⁶³⁹ וכו'.

הכלל הוא, שאין מביאים תרומה מחוץ לארץ לארץ. ופעם קרה מקרה, שהביאו יין־תרומה בספינה מקיליקיה לעכו ועלה שמעון בן כהנא על הספינה ושתה שם מן היין⁶⁴⁰.

 

פרק תשיעי: השואות (משלי ספינות)    🔗

חוץ מכל החומר האסוף בפרקים הקודמים, חוץ מרבוי הספורים על נסיעות, חוץ מן ההערות על הספנים, ההודעות על חלקי הספינה ועל מיניה השונים, חוץ מן האוצר העשיר של מונחי הספנות וכו' יש עוד עדות אחת – ודוקא עדות חשובה ביותר – המעידה על הקשר הנפשי־הפנימי, שבו היה עם ישראל קשור אל מקצוע הספנות בפרט ואל הים בכלל. עדות מובהקת זו היא עדותם של הפתגמים על הספינות והים, שהיו מצויים בפי העם ובפי משורריו, נביאיו, סופריו וחכמיו, ועדותן של ההשואות הפיוטיות המרובות, שבהן היו משוים את כל הויות העולם – הממשיות והמפשטות כאחד – אל הספינות ואל הים.

השואות, פתגמים ומשלים אלה, שנוכל לקרוא אותם בשם כולל משלי ספינות, היו יכולים להתהוות רק באוירה, בה היתה קיימת וערה התענינות חזקה לכל עניני הספנות והימאות.

נטיה זו משתקפת כבר בדברי התורה, שבהם נמשל זרע ישראל כמה פעמים „כחול אשר על שפת הים לרוב“⁶⁴¹. גם כל מיני ענינים אחרים נמשלים כחול, כשהסופר רוצה להדגיש את כמותם הגדולה: יוסף צובר בר כחול הים הרבה מאד⁶⁴². צבא העמים היוצאים להלחם ביהושע הם „עם רב כחול אשר על שפת הים“⁶⁴³. מספר הגמלים של מדין ועמלק וכל בני קדם הנלחמים בגדעון, הוא „כחול שעל שפת הים לרוב“⁶⁴⁴. כך גם הפלשתים היוצאים להלחם בשאול⁶⁴⁵.

בימי הנסים במדבר המטיר האלהים על ישראל „כחול ימים עוף כנף“⁶⁴⁶. ירמיהו מדבר בכאבו על האלמנות שעצמו מחול ימים בימי החרבן⁶⁴⁷.

בחופש שירתי נמשלים גם מושגים מפשטים אל החול אשר על שפת הים: רוחב לבו של שלמה⁶⁴⁸, כעסו (=כאבו) של איוב⁶⁴⁹, רבוי הימים⁶⁵⁰.

הים בעצמו הוא סמל לכוח המשתדל למרוד. הרשעים כים נגרש⁶⁵¹. קול האויב הבא מצפון „כים יהמה“⁶⁵². איוב מתאונן: הים אני, אם תנין, כי תשים עלי משמר?⁶⁵³.

הצער והכאב נמשלים גם הם אל הים: „גדול כים שברך“⁶⁵⁴.

גם תכונות טובות נמשלות אל הים: „צדקתך כגלי הים“⁶⁵⁵. „כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים“⁶⁵⁶. גבורת האלהים נמשלת אל משברי הים⁶⁵⁷.

גם בתקופת התלמוד מרובות הן ההשואות אל הים ואל גליו. החלזון, שמדמו עשו את התכלת, „גופו דומה לים“⁶⁵⁸. התכלת עצמה „דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן הספיר ואבן הספיר לכסא הכבוד“⁶⁵⁹.

ר' אליעזר אומר בשעת מחלתו: הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים…⁶⁶⁰. כלומר, כפי שכלב מלקק מן הים אינו ממעיט את מי הים, כך אף הוא לא המעיט על ידי למודיו את ידיעות רבותיו.

דברי התורה נמשלים גם במקום אר על הים:

מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דבר ודבר דיקדוקיה ואותיותיה של תורה…⁶⁶¹.

כהשואה מוצקת באבן מופיע לדברי חכמינו בנין בית המקדש שבנה הורדוס. „מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. איזהו? אמר אביי, ולפי אחרים רב חסדא: זה בנין הורדוס. במה בנה אותו? אמר רבא: באבני שיש, ומרמרא. אחרים אמרו: באבני שיש, כוחלא ומרמרא. שורה בפנים ושורה בחוץ כדי שיקבל את הסיד. רצה לצפותו בזהב, אמרו לו רבנן: הנח, כי כך יותר יפה, שנדמה כגלי הים⁶⁶². הערתם זו של החכמים מעידה לא רק על חוש אֶסְתֵיטִי מפותח במדרגה גבוהה, אלא גם על אהבתם היתירה לים ולגליו; הם ראו ערך ויופי מיוחד בדמיון הבנין אל גלי הים.

ישעיהו משוה את מלכות אשור לאניה⁶⁶³, יחזקאל – את צור⁶⁶⁴.

בעל המשלים אומר בדברי תוכחתו לשכור: והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חֻבֵּל⁶⁶⁵. את אשת החיל הוא משוה ל„אניות סוחר ממרחק תביא לחמה“⁶⁶⁶. איוב קובל ומתאבל על ימיו ש„חלפו עם אניות אבה“⁶⁶⁷, כלומר עברו ונעלמו כמו אניות־אבה קלות המחישות להעלם מן העין. ואולי אותה התמונה הפיוטית מסתתרת גם במלים: „כלינו ימינו כמו הגה“⁶⁶⁸. תמונה זו נמצאת גם בספר חכמת שלמה: „הכל עובר כצל וכאניה עוברת במים נוזלים ולא ימצאו רשמי עקבותיה“⁶⁶⁹.

בספרות הגנוזים נמצא מאורע היסטורי חשוב נמשל אל הרפתקאות הספינה בסערה. בצואת נפתלי⁶⁷⁰ מתאר אבי השבט לפני מותו את האסונות, שבאו על בני ישראל בגלל חוסר האהדה וההבנה בין השבטים יהודה ויוסף, כלומר בין יהודה וישראל. ובדבריו מופיעה ארץ ישראל בדמות ספינה⁶⁷¹. נוסח שלם יותר של האגדה נשתמר במקור עברי קדום⁶⁷²:

„ועוד ראיתי בחלומי, שהיינו כלנו שנים עשר השבטים עומדים עם יעקב אבינו על שפת הים. והנה אניה גדולה הולכת בלב הים בלא שום אדם. אמר לנו אבינו: רואים אתם כלום? אמרו לו: כמין ספינה אנו רואים, שהולכת בים בלא חובל ובלא מנהיג. ויפשט יעקב את בגדיו ויכנס במים, וכולם אחריו, וקדמו לוי ויהודה וקפצו לתוך האניה ויעקב אבינו עמהם. ובאניה כל טוב שבעולם, ונכנסו בה כלם. ויאמר להם יעקב אביהם: הביטו אל התורן וראו מה כתוב עליו, שאין ספינה בעולם שלא יכתבו עליה שם אדוניה. והביטו לוי ויהודה וראו והנה כתוב על התורן: זאת האניה לבן ברכאל היא וכל טוב שיש בה⁶⁷³. כשמוע יעקב שמח למאד ונתן שבח והודייה למקום. ואמר: לא דיי שברכני הקב"ה בארץ אלא שהוסיף לי בים. אמר לנו אבינו: בני, עתה התגברו וכל אחד יקח חלקו להנהיג את הספינה. מיד דילג לוי על התורן הגדול ויהודה קפץ על התורן השני וישבו עליהם. ושאר האחים החזיקו במשוטות ויעקב החזיק הקברניט⁶⁷⁴ ליישר הספינה. ונשאר יוסף לבדו ולא תפס כלום. אמר לו יעקב: תפוס משוט אחד. ולא אבה לשמוע בקול אביו. אמר לו: בני, גשה הנה וקח הקברניט ויישר את הספינה ואחיך ישוטו במשוטות עד שנגיע ליבשה. ונהגו הספינה לאט ואל תיראו ואל תפחדו מגלי הים ומן הרוח הסוער. ויהי ככלות יעקב לצוות את בניו, נעלם מהם. ויתפוס יוסף שני הקברניטים, אחד מימין ואחד משמאל ושאר אחיו המשוטות ויוליכו הספינה ותלך את המים. ולוי ויהודה יושבים על התורנים לראות אם תלך בדרך ישרה. כל זמן שהיה דעת יוסף שוה עם יהודה היה מוליכה בדרך טוב ומטה אותה בלי מכשול. ולפי שעה נפלה מריבה בין יוסף ויהודה ולא פרנסו הספינה כמאמר אביהם ויוליכוה דרך עקלתון והכוה גלי הים אל הסלע והאניה חשבה להשבר. וירדו לוי ויהודה מעל התורן להמלט על נפשם וגם שאר האחים כל אחד נמלט לנפשו ויבואו היבשה, וגם בא אבינו ומצאנו מטורפין לכאן ולכן. אמר להם: שמא לא נהגתם את הספינה יפה כאשר צויתי לכם? ונאמר לו: חי נפשך, לא סרנו מכל אשר צויתנו, זולתי יוסף שפשע בציוויך, וכעס על לוי ויהודה בקנאו להם, ועל כן הלכה ספינה דרך עקלתון ונטבעה. אמר לנו אבינו: הראוני את מקומה. אמרו לו, לשם שהגלים חוצפים⁶⁷⁵. וירא יעקב והנה ראשי התורן נראין וקבצנו כולנו אצלו והפיל עצמו בתחלה הימה ולקח הספינה וירפא אותה ויכנסו בה הוא ובניו, ויוכח את יוסף ויאמר לו: בני, אל תוסף להתל את אחיך כי מעט נאבדו על ידך. ויאמר: לא אעשה עוד…⁶⁷⁶.

מדרשי האגדה, שדרכם במשלים, מרבים למשול „משלי ספינות“.

ראינו למעלה, שלפי משלי כ“ג ל”ד השכור הוא „כשוכב בלב ימים וכשוכב בראש חבל“. המדרש מפרש את ההשואה הזאת: כספינה זו הישֵׁנה בלב הים… כקברניט הזה היושב בראש התורן, הולך ובא, הולך ובא…⁶⁷⁷.

איש צדיק מבין אומות העולם, שמת והיה ערל, נמשל לספינה: „אמרו רבותינו: חבל לספינה, שהלכה לה ולא נתנה המכס“⁶⁷⁸. אותו הפתגם בצורה ארמית היה שגור גם בפי נשים: „ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מיכסא“⁶⁷⁹. גם ממקום אחר ידוע לנו, שהשואת בני אדם לספינה היתה רגילה בפי נשים. אשה אחת אמרה פעם בתור קללה על רבא: „ליטבע ארביה“, כלומר „תטבע ספינתו“⁶⁸⁰.

הפתגם „כל ישראל ערבים זה בזה“ מצא בטוי במדרש בעזרת התמונה הבאה: „תני רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה“⁶⁸¹.

לדעת רבי יוחנן צריך האדם לחפש את הדרך, בה יכול הוא לעשות מצוה, כפי שהקברניט של הספינה מחפש את הדרך הטובה בשביל ספינתו⁶⁸².

מנהיג הדור נקרא „קברניטה של ספינה“⁶⁸³. „אוי לספינה שאבד מנהיגה“ אומרת האגדה, כשהיא מדברת על מותו של אברהם אבינו, שהיה מנהיגו של הדור⁶⁸⁴. החכמים כשהם רוצים לנזוף ברבן גמליאל, אומרים לו: אוי לה לספינה, שאתה קברניטה⁶⁸⁵.

גורלו של עם ישראל נמשל „לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל, אמר לו: תפוש את החבל הזה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקים במצוות, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, וכן הוא אומר החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך“⁶⁸⁶.

הגנתו של הקב“ה על ישראל דומה „למלך, שבא עם בניו בים וספינות של פירטין מקיפות אותו. אמר להם: הא לכם, מוכנות ליבורניות שלי, שאני עובר על גלי הים ונלחם עמהם. כך היה הקב”ה עם בניו במצרים ומחנות ערלים מחשבים עליהם כל הלילה. אמר להם הקב"ה: אי, רשעים, על בני אדם אתם מחשבים? מורניות שלי מוכנות הן, שנ' ויושיעם למען שמו“⁶⁸⁷.

כל זמן שישראל עוסקים בתורה אין הם צריכים לפחד מכל התקפה: „רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר: משל למלך שאמר לבנו: צא לפרקמטיא. אמר לו: אבא, מתיירא אני בדרך מן הלסטים ובים מפני אפורטין (פירטין). מה עשה אביו? נטל מקלו וחקקו ונתן בו קמיע ונתנה לבנו⁶⁸⁸ ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה. אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל: בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה⁶⁸⁹.

לפי דמיונו העז של המדרש קשורה ישיבתו של הקב"ה לבטח למעלה – בהנהגתם של ישראל למטה: „רבי שמעון בן יוחאי אומר: משל לאדם, שהביא שתי ספינות וקשרן בהוגנים ובעשתות והעמידן על גביהן ובנה עליהן פלטורים. כל זמן שהספינות קשורות, פלטורים קיימים, פרשו ספינות, אין פלטורים קיימים. כך ישראל כשעושים רצונו של המקום עליתם בשמים וכשאין עושים רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה“⁶⁹⁰.

אבות העולם וגדולי ישראל נמשלים גם הם לקברניטים של ספינות. יחסו של אברהם אל שרה אשתו נמשל ליחס הקברניט אל ספינתו:

„משל לחובל גבור שהיתה לו ספינה, כבש את המים ואת הרוחות, בא עליו פירטין ועמד והרג כולן. לאחר זמן הגיע לפתח הלימין ובא עליו רוח קשה ונשברה ספינתו. התחיל מבקש רחמים מבני אדם: בבקשה מכם, הצילו אותי. אמרו לו: אתמול היית מכבש את מהים, והורג את הפירטין ועכשיו אתה מבקש מן אחרים, שיצילו אותך? אמר להם: כל זמן שהיתה ספינתי קיימת, הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני, ועכשיו שנשברה ספינתי, נשבר כוחי. כך אברהם גבור באו עליו פירטין ועמד והרג כולן שנאמר ויחלק עליהם והוא ועבדיו ויכם⁶⁹¹ ומל לעצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וכל מקנה כספו ביום אחד. ראה גבורה שהיתה בידו, שנאמר בעצם היום הזה נמול וגו‘⁶⁹². אמרו לו: אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב ברוך אברם לאל עליון⁶⁹³ ועכשיו אתה אומר גר ותושב וגו’? אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי, שנא' ואקברה מתי וגו'⁶⁹⁴. מיד ואברהם זקן…⁶⁹⁵.

נח ומשה נמשלו אל שני קברניטים של שתי ספינות: „למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין. אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין? לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח לא הציל אלא את עצמו אבל משה הציל את עצמו ואת דורו⁶⁹⁶.

גם כל חייו של בן האדם מן הלידה ועד המות נמשלו לנסיעת ספינות: „אמר רבי לוי משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול. אחת יוצאה מן הלמין ואחת נכנסת ללמין. זו שיוצאה היו הכל שמחין בה, זו שנכנסה לא היו הכל שמחין בה. פקח אחד היה שם. אמר: חלופי הדברים אני רואה כאן. זו שהיא יוצאה מן הלמין לא היו הכל צריכין לשמוח, שאינן יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה. וזו שנכנסה ללמין היו הכל צריכין לשמוח לפי שהם יודעים שנכנסה בשלום ויצאה בשלום מן הים. כך אדם נולד מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים“⁶⁹⁷.

השקפתו הסקיפטית של קהלת, שלפיה טוב שלא בא לעולם משבא לעולם, ש„נפשו לא תשבע מן הטובה“, מקבלת צורה חיה ובולטת ב„משלי ספינות“ של האגדה: משל לשני בני אדם שהיו באים בספינה. כשהגיעו ללמין ירד אחד מהם ונכנס למדינה וראה שם כמה מאכל, כמה משקה ושלוה. כשחזר בספינה אמר לחברו: למה לא עללת למדינה? אמר לו: ואתה שירדת ועללת, מה ראית שם? אמר לו: ראיתי כמה מאכל, כמה משקה ושלוה. אמר לו: כלום נהנית? אמר לו: לא. אמר לו: אני, שלא עללתי, נוח לי יותר ממך, שלא ירדתי ולא ראיתי. הה"ד: נחת לזה מזה“⁶⁹⁸.

אחשורוש רצה לעשות כרצון איש ואיש⁶⁹⁹. נמנעותו של דבר זה מתוארת באגדה: „שתי ספינות, שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית. יכולה היא רוח אחת להנהיג את שתיהן? אלא או לזו או לזו…⁷⁰⁰.

ההבדל בין מעשי הקב“ה למעשי בשר ודם מובלט על ידי משל לספינה: „רבי שמעון בן לקיש אמר: מלך בשר ודם עושה ספינה, בתחילה הוא מביא קורות, ואחר כך הוא מביא ארזים, ואר כך הוא מביא הוגנים, ואחר כך הוא מעמיד עליה נווטים. אבל הקב”ה ברא הן ומנהיגיהם, הה"ד כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, ונווטיהם כתיב“.⁷⁰¹

גם אומות העולם נמשלו כספינה: „מה ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחר והוגנין ממקום אחר, כן אומות העולם שמלה ממשרקה ושאול מרחובות הנהר“⁷⁰².

איתני הטבע האיומים ודברים קטנטנים ופעוטים נמשלו כאחד לספינה במדרשי האגדה.

את הוי"ו של השם ויזתא במגילת אסתר צריך להאריך עד שתהיה דומה להגה של ליבורני⁷⁰³.

צורת החלות בבית המקדש היתה דומה „לספינה רוקדת“⁷⁰⁴. מין כד, שהיו דולים בו יין מן החבית מושוה ל„אילפא דאזלא בימא“⁷⁰⁵. הארגמן והתכלת בבית אחשורוש היו נקפלים על גלילי הכסף כקלע זה של ספינה⁷⁰⁶.

העולם נמשל לגלגל של אנטליא (משאבה) של ספינה, המלא מתרוקן, והריק מתמלא⁷⁰⁷. הארץ נרקעת על התהומות כספינה שהיא צפה בלב ימים⁷⁰⁸. גם השמש נמשלה לספינה. אמר רבי שמואל בר נחמני: כקלע הזה של ספינה השמש מהלך. רבי ברכיה אמר: כספינה שהיא באה מאכרמוניא, שיש בה 365 חבלים, כמנין ימות החמה. כספינה שהיא באה מאלכסנדריה שיש בה 354 חבלים כמנין ימות הלבנה⁷⁰⁹.

עולם זה דומה ליבשה ועולם הבא דומה לים „ואם אין אדם מתקן לו ביבשה, מה יאכל בים?“⁷¹⁰.

גם מושגים מפשטים נמשלו לספינה ולחלקיה. בתחילה דומה היצר הרע לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע הזה של ספינה…⁷¹¹.

אל הפיטורי (או ציפורי = חבל) בפי וושט⁷¹² נמשלה יציאת הנפש מן הגוף⁷¹³, שהיא קשה כהעברת הפיטורי בפי הוושט, וכפי שמכניסים את הפיטורי אמה אחרי אמה אל פי הוושט והוא אינו מתמלא, כך „כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תימלא“⁷¹⁴.

 

פרק עשירי: אגדות    🔗

מבין כל איתני הטבע הים הוא, שהפרה ביותר את דמיונו של בן־האדם. המים האין־סופיים הנראים כמקיפים את כל העולם כלו⁷¹⁵, הגלים העצומים והאיומים, בריות־המים המוזרות והבלתי־ידועות – כל אלה השפיעו השפעה עמוקה על נפש בן־האדם והכשירו את קרקע נשמתו ליצירת אגדות חטובות על הים ומלואו.

אין ספק, ששורת עובדות ונסיונות הולידה את ההשואה המענינת של המדרש: „… שנים נוטלים בשפע ונותנים בשפע, ים ומלכות: ים נוטל בשפע ונותן בשפע ומלכות נוטלת בשפע ונותנת בשפע“⁷¹⁶.

אכן, הנסיונות מלמדים: הים נוטל בשפע. כל היורד בספינה מסכן את חייו, את הונו ואת כל מה שיש לו. הים הסוער יכול לגזול ממנו בין־רגע את כל מה שרכש בעמל בכל ימי חייו. ואולם לפי ההשקפה האגדותית יש תמיד צדק וגמול בכל אסון ואסון הקורה בים. אין זה כי אם יד ההשגחה העליונה המתגלית בקצפו וברוגזו של היסוד הלח. יד ה' היא העושה כלה במצרים בים סוף וגלי הים משמשים רק אמצעי לביצוע העונש האלהי⁷¹⁷. וכמו כן אין ספינה טובעת בים בלי רצונו של הקב"ה, והוא הוא המציל מגלי הים את אלה הראויים להצלה. בשעת סכנה בים הסוער מקבלים הצדיקים את גמולם עבור מעשיהם הטובים.

לרבי עקיבא היתה הזדמנות לראות בעיניו הוא את השגחת אלהים על גורלם של נוסעי ספינה טובעת. וכך מסופר המעשה:

„אמר רבי עקיבא: כשהייתי בא בים, ראיתי ספינה, שטבעה בים ונצטערתי על תלמיד חכם אחד, שהיה בה ונטבע. וכשבאתי למדינת קפוטקיא, ראיתיו, שהיה יושב לפני ושואל שאלות. נמתי לו: בני, היאך עלית מן הים? אמר לי: רבי, בצלותך טרדני הגל לחברו וחברו לחברו, עד שהגיעוני ליבשה. אמרתי לו: בני, מה מעשים יד בידך? אמר: כשנכנסתי לספינה פגע בי איש אחד מסכן. אמר לי: זכה בי. ונתתי לו פת לחם. אמר: כמה שנתת לי נפשי במתנתך, כן תנתן לך נפשך…“⁷¹⁸.

אותה ההצלה בנס מסופרת גם על רבי עקיבא עצמו:

„תניא אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה. ומנו? רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו בראשי…“⁷¹⁹.

היחס הידידותי הזה, המצוי, לפי השקפה אגדותית, בין גלי הים לצדיקים, מתבטא באופן בולט עוד יותר באגדה הבאה:

מעשה בחסיד אחד, שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה, בא הרוח וטבעה ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להנשא. עד שלא הגיעה עת לעמוד, בא אותו איש ועמד לפניו. אמר לו: אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן. ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה, שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומר לזו וזו אומר לזו: רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו⁷²⁰.

אגדות אלו מעידות על השקפת־עולם דתית עמוקה, שבהתאם לה ראו חכמינו את אצבע אלהים ואת גמול המעשים הטובים בהצלה מתוך גלי הים הסוערים. ולפעמים לא רק צדיקים בודדים, אלא כלל הספינה בשלמותה ניצלת הודות לצדקת היושבים בה:

מעשה בספינה אחת גדולה מפרשת לים הגדול, נטלה הרוח והוליכה למקום שאין בו מים מהלכים. כשראו צרתם שצרה, אמרו: בואו ונחלק במידה שוה את מאכלינו. אם נמות, נמות כולנו, אם נחיה, נחיה כולנו. האיר המקום עיניהם ונטלו גדי אחד וצלו אותו ותלוהו במערבה של ספינה. באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה עד שהשליכם למים המהלכים והלכו. כיון שהגיעו ונכנסו לרומי, ספרו מעשה לרבי אליעזר ורבי יהושע וקראו עליהם: שלח לחמך על פני המים…⁷²¹.

ואמנם נקודת־הכובד של אגדה זו אינה בהצלה מן הסכנה, אלא בתאור הדמיוני של המקום בים, שאין בו המים מהלכים. את הנקודה הזאת מבליטה עוד יותר אגדה אחרת:

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו פורשים בים הגדול ונטלה אותם הרוח והוליכה אותם למקום שאין המים מהלכים. אמרו: לא באנו לכאן לחנם, אלא לנסיון. מה עשו? נטלו בידם מאותם המים. וכיון שנכנסו לרומי שאלם אדריאנוס, אמר להם: מי אוקיינוס, מה הם? אמרו לו: מים בולעים מים. אמר להם: אפשר, שהנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא? אמרו לו: מי אוקיינוס בולעים אותם. אמר להם: אין אני מאמין לדבריכם! מה עשו? נטלו ספל אחד ונתנו לתוכו המים (שלקחו מאותו המקום) והיו ממלאים ונותנים לתוכם והם בולעים ראשון ראשון⁷²². המקום הזה בים אוקיינוס נקרא „בית הבליעה“⁷²³.

מצוה גדולה וחובה אנושית חשובה היא לעזור לאלה שנשברה ספינתם בים. על גמול מצוה זו מרבה האגדה לספר:

„בר קפרא טייל על שפת הים של קיסרין. ראה ספינה שטבעה בים הגדול ואנטיפוטא⁷²⁴ עולה מתוכה ערום. כשראה אותו בר קפרא בא אצלו ושאל בשלומו ונתן לו שני סלעים. מה עשה (עוד בר קפרא)? הכניסו לביתו והאכילהו והשקהו ונתן לו עוד שלושה סלעים אחרים. אחר ימים נתפסו ונשבו יהודים על ידי יועץ המלך. אמרו: מי ילך ויפייס עלינו? אמרו זה לזה: בר קפרא, שהוא חשוב במלכות. אמר להם: הלא יודעים אתם, מלכות זו אין היא עושה כלום בחינם. אמרו לו: יש כאן חמש מאות דינרים, קח אותם ופייס עלינו. לקח חמש מאות דינרים והלך אל המלכות. כשראה אותו אנטיפוטא עמד על רגליו ושאל בשלומו, אמר לו: למה טרח רבי לבוא הנה? אמר לו: נבקש ממך שתרחם על אלה היהודים. אמר לו: יודע אתה, שמלכות זו אין היא עושה כלום בחינם? אמר לו: יש אתי חמש מאות דינרים, קח אותם ופייס עליהם. אמר לו: אלה הדינרים יהיו ממושכנים לך חלף חמשה סלעים שנתת לי ואומתך ישארו לך חלף המאכל והמשקה שהאכלת והשקית אותי בביתך ואתה לך בשלום וביקר גדול. וקראו עליו: שלח לחמך על פני המים…“⁷²⁵.

אגדה דומה מסופרת גם על רבי אליעזר בן שמוע, שהיה „מטייל על שפת הים הגדול. ראה ספינה מיטרפת בים. בהרף עין טבעה וטבע כל מה שהיה בה. ראה גבר אחד, שישב על קרש של הספינה ומגל לגל עלה ליבשה. אך הוא היה ערום והיה מתחבא בחוף הים. והמעשה קרה בשעה, שישראל היו עולים לרגל לירושלים. אמר להם: מבני עשו אחיכם אני, תנו לי מעט כסות ואתכסה בה, שערער אותי הים ולא נשאר אצלי שום דבר. אמרו לו: כן יהיו מעורערים כל בני אומתך⁷²⁶. נשא את עיניו וראה את רבי אלעזר שהיה מטייל ביניהם. אמר: מסתכל אני, שאתה גבר זקן ויקיר באומתך ואתה מכיר בכבודן של הבריות. אם כן זכה בי ותן לי כסות שאתכסה בה, שערער אותי הים. היו על רבי אליעזר בן שמוע שבע איצטלאות. פשט אחת ונתנה לו. הובילהו לביתו והאכילהו והשקהו ונתן לו מאתים דינרים והרכיב אותו לארבע עשרה פרסאות ועשה לו כבוד גדול עד שהעלהו לביתו. אחרי ימים מת קיסר הרשע ומינו אותו למלך תחתיו. גזר על המדינה ההיא (על ארץ ישראל): כל גבר להרג וכל אשה לביזה. אמרו לרבי אלעזר בן שמוע: לך ופייס עלינו. אמר להם: והלא יודעים אתם שאין מלכות זו עושה דבר בחינם. אמרו לו: הא לך ארבעת אלפים דינרים, קח אותם ולך ופייס עלינו. לקח אותם והלך. ועמד על שער המלך. אמר להם: לכו, הגידו למלך: אחד, איש יהודי, עומד על השער ורוצה לשאול בשלום המלך. אמר (המלך): העלוהו. כשראה אותו המלך, קם מכסאו ונפל על פניו. אמר לו: מה עסקו של מר כאן ולמה הטריח מר את עצמו הנה? אמר: כדי שתרחם על מדינה זו ותתבטל הגזרה ההיא. אמר לו: בתורה, אם כתוב בה שקר? אמר לו: לא. אמר לו: לא כתוב בתורתכם: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'? למה? על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. וכתוב: לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא. ואני לא בן עשו אחיכם אני? ולא גמלו לי חסד. ומי שעובר על מצוות התורה חייב מיתה. אמר רבי אלעזר בן שמוע: אף על פי שהם חייבים לך, תניח אותם ותרחם עליהם. אמר לו: ואתה יודע, שמלכות זו אין היא עושה כלום בחינם. אמר לו: יש אתי ארבעת אלפים, קח אותם ותרחם עליהם. אמר לו: ארבעת אלפים אלה יהיו לך נתונים חלף מאתים שנתת לי. והמדינה כולה תהא ניצלת בשבילך חלף המאכל והמשקה שהאכלת והשקית אותי. ולך לבית אוצרי וקח לך שבעים איצטלאות של לבושים חלף האיצטלא שנתת לי. ולך בשלום אל אומתך ואניחם בעבורך. וקראו עליו: שלח לחמך על פני המים“⁷²⁷.

גם הים עצמו משלם גמול לעושי צדקה.

„קרה מקרה באיש אחד שבכל יום היה לוקח פת לחם ומשליך לים הגדול. יום אחד הלך וקנה דג אחד, קרע אותו ומצא בו מטמונים. אמרו לו: זהו האיש שעמד לו פת הלחם שלו. וקראו עליו: שלח לחמך על פני המים…“⁷²⁸.

רבי עקיבא מצא על שפת הים „אילא דספינתא“⁷²⁹ ונתעשר על ידו⁷³⁰.

„נבוכדנצר… גזר ועשה ספינות גדולות של נחושת, מילא אותן ממון וחפר והטמינן בפרת והפך פרת עליהן. ויום שעמד כורש וגזר, שיבנה בית המקדש, גילה אותן הקב"ה“⁷³¹.

הנה רמזים לים הנותן בשפע.

להשליך את המטען אל הים כדי להקל על הספינה, מעשה זה היה, כמובן, אמצעי מעשי, מבוסס על נסיון של דורי דורות, ואולם מי יודע אם לא נסתתר עדיין אף בפעולה מעשית זו זכר לאותה ההשקפה העתיקה, שהיתה משותפת לכל עמי קדם ושלפיה צריך לפייס את הים הרוגז והסוער על ידי קרבנות שמקריבים לו, על ידי מתנות, שמשליכים לתוכו.

בספר יונה מתבטא רעיון מַגי־פרימיטיבי זה בעיבוד ובצירוף בהתאם להשקפת העולם הדתית: אלהים הוא המקים סערה בים כדי שיונה לא יוכל לברוח מפניו ואלהים הוא המשבית את סערת הים אחרי שהשליכו את יונה לתוכו⁷³². בדומה לכל אותם המעשים והמעשיות השייכים ביסודם אל חוג הרעיונות של המגיה הסימפתיטית ושנשתמרו בספרותנו העתיקה, הוכנס גם כאן אמצעותו של האלהים, שעליו – וכבר לא על איתני הטבע עצמם – צריכה התנהגותם של בני האדם להשפיע, שאת רחמיו צריכות תפילותיהם לעורר, כדי שהוא, השליט היחידי בעולם וביסודותיו, יצווה על הים, או על הסערה וכו' ויציל באופן זה את המתחננים לפניו ממצבם הדחוק. כלומר: לא את הים הסוער צריך לפייס לפי השקפה דתית מפותחת זו, אלא את כעס האלהים ה„מטיל את הרוח הגדולה על הים“⁷³³. והנה דבר זה ידוע לא רק ליונה, הבורח מלפני האלהים והמכיר באשמתו, אלא אף לכל המלחים המשתייכים אל אמונות ודתות שונות: אף הם צועקים איש אל אלהיו⁷³⁴. וההבדל העצום שיש בין הבלי הגויים ובין האלהים „אשר עשה את הים ואת היבשה“⁷³⁵ מתבטא באופן בולט, במה שהם אין בכוחם להשפיע על הים, והאלהים, אחר שהטילו את יונה אל הים, מעמיד את הים מזעפו⁷³⁶.

אגדה מאוחרת מתארת את הרפתקאות יונה על כל פרטיהן:

„… פרשו מהלך יום אחד ועמד עליהם רוח סערה בים מימינם ומשמאלם ודרך כל האניות עוברות ושבות בשלום בשתיקות הים והאניה שירד בה יונה היתה בצרה גדולה שנאמר והאניה חשבה להשבר. רבי חנניא אומר: משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד שקוצו בידו שנאמר וייראו המלחים ויצעקו איש אל אלהיו וישתחוו ויאמרו: יקראו איש אל אלהיו והיה אלהים אשר יענהו ויציל אותנו מצרה זאת, הוא האלהים. וקראו איש אל אלהיו ולא הועילו. ויונה בצרת נפשו נרדם וישן לו. בא אליו רב החובל, אמר לו: הרי אנו עומדים בין מות לחיים ואתה נרדם וישן? מאיזה עם אתה? אמר לו: עברי אנוכי. אמר לו: והלא שמענו שאלהי העברים גדול הוא, קום, קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ויעשה עמנו נסים כמו שעשה לכם בים סוף. אמר להם: לא אכחד מכם כי בשבילי הצרה הזאת עליכם שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, שנאמר ויאמר אליהם שאוני והטילו וגו‘. רבי שמעון אמר: לא קבלו האנשים להפיל את יונה אל הים והפילו גורלות עליהם ויפול הגורל על יונה שנאמר ויפילו גורלות וגו’. מה עשו? נטלו את הכלים אשר באניה והשליכו אותם אל הים להקל מעליהם ולא הועיל מאומה. רצו לחתור ליבשה ולא יכלו. מה עשו? נטלו את יונה ועמדו על ירכתי הספינה ואמרו: אלהי עולם ה' אל תתן עלינו דם נקי, שאין אנו יודעין מה טיבו של האיש הזה. אמר להם: בשבילי הצרה הזאת עליכם, שאוני והטילוני אל הים. מיד נטלוהו והטילוהו עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו. לקחו אותו אצלם – והים סוער עליהם. ויטילוהו עד טבורו והים עמד מזעפו, והעלו אותו אצלם – והים הולך וסוער עליהם. הטילוהו עד צוארו ועמד הים מזעפו ועוד העלו אותו אצלם והים הולך וסוער עליהם. הטילוהו כולו ומיד עמד הים מזעפו. רבי טרפון אומר: ממונה היה אותו הדג לבלוע את יונה מששת ימי בראשית שנאמר וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה. נכנס בפיו כאדם שהוא נכנס בבית הכנסת הגדולה ועמד. והיו שתי עיניו של דג כחלונות אפוסיות (מפותחות) מאירות ליונה. רבי מאיר אומר: מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בצהרים ומראה לו כל מה שבים ובתהומות, ועליו הכתוב אומר: אור זרוע לצדיק. אמר לו הדג ליונה: אין אתה יודע, שבא יומי להיאכל בפיו של לויתן? אמר לו יונה: הוליכני אצלו. אמר יונה ללויתן: בשבילך ירדתי, לראות מקום מדורך, שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים. הראהו חותמו של אברהם, אמר: הבט לברית. וראה לויתן וברח מפני יונה מהלך שני ימים. אמר לו (יונה לדג): הרי הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות. והראהו נהר גדול של מימי אוקיינוס שנאמר תהום יסובבני, והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל שנאמר סוף חבוש לראשי, והראהו מקום משברי ים וגליו יוצאים ממנו שנאמר כל משבריך וגליך עלי עברו, והראהו עמודי ארץ ומכוניה שנאמר הארץ בריחה בעדי לעולם, והראהו גיהנם שנאמר ותעל משחת חיי ה' אלהי, והראהו שאול תחתית שנאמר מבטן שאול שועתי שמעת קולי, והראהו היכל ה' שנאמר לקצוי הרים ירדתי. מכאן אנו למדים שירושלים על שבעה הרים היא עומדת. הראהו אבן שתיה קבועה בתהומות תחת היכל ה' ובני קורח עומדין ומתפללין עליה. אמר הדג: יונה, הרי אתה עומד תחת היכל ה‘, התפלל אתה נענה! אמר יונה לדג: עמוד במקום עמדך שאני מבקש להתפלל. עמד הדג והתחיל יונה להתפלל לפני הקב“ה ואמר לפניו: רבונו של עולם, נקראת מוריד ומעלה, ירדתי העלני, נקראת ממית ומחיה, הרי נפשי הגיעה למות, החייני! ולא נענה, עד שיצא מפיו דבר זה ואמר: אשר נדרתי אשלמה, אשר נדרתי להעלות את לויתן ולזבוח אותו לפניך, אשלם ביום ישועות ישראל. מיד רמז הקב”ה לדג ויקא את יונה ליבשה. ראו המלחים את כל האותות הנפלאות הגדולות שעשה הקב"ה עם יונה, מיד עמדו והשליכו איש את אלהיו בים משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו, ושבו ליפו ועלו לירושלים ומלו את בשר ערלתם שנאמר ויראו המלחים יראה גדולה את ה’ ויזבחו זבח לה'. וכי זבחו? והלא אין מקבלין זבח מן העכו"ם? אלא זה דם ברית שהוא כדם זבח. ונדרו ושלמו להביא איש את אשתו ואת כל אשר לו ליראת אלהי יונה ונדרו ושלמו ועליהם הוא אומר: על הגרים גרי הצדק“⁷³⁷.

את ההבדל בין האלילים ובין האלהים מבליטות כל האגדות המאוחרות, שנוצרו כמעט כולן לדוגמת מעשה יונה. רק שתי אגדות יוצאות מכלל זה, שבהן אין אמצעותו של אלהים נזכרת ושהן מתארות את מעשי בני האדם, כאילו היו הם משפיעים באופן בלתי אמצעי על הים הסוער. ומובן, שבשתי אגדות אלו נשתמרו קוים יותר פרימיטיביים, מאשר בספור על יונה, למרות מה שהן נוצרו ונכתבו בספר זמן רב אחריו.

אגדה אחת ממין זה נמצאת בספר מארקוס השליח:

„ויהי ביום ההוא לפנות ערב ויאמר (ישו) אליהם: נעברה על עבר הים (כנרת). ויניחו את המון העם ויקחו אותו באניה אשר היה בה ואניות אחרות הלכו אחריו. ותקם רוח־סערה גדולה וישטפו הגלים אל תוך האניה עד אשר כמעט מלאה. והוא ישן על הכסת באחורי האניה ויעירו אותו ויאמרו אליו: רבי, הלא תדאג לנו ואנחנו אובדים. ויעור ויגער ברוח ויאמר אל הים: הס ודום! ותשך הרוח ותהי דממה רבה“⁷³⁸.

אין ספק, שלתאור זה יש ערך פיוטי גדול וגם כוח־ משפיע ביפיו. ואולם אם ננסה לנתח אותו מבחינת תוכנו הרעיוני, כי אז נראה, שמחוץ לקוים השאולים מספר יונה – וקוים אלה נשתמרו כמעט ללא כל שנוי – יש לציין בנוגע להשקפת העולם המגית המתבטאת באגדה זו ירידה ניכרת לעומת השקפת העולם הדתית הצרופה של ספר יונה.

הדמיון החיצוני בין האגדה הנ"ל ובין המעשה בספר יונה בולט ביותר. יונה יורד אל ירכתי הספינה ונרדם שם בשעת סערה⁷³⁹ וישו ישן גם הוא בשעת הסערה על הכסת באחורי האניה. את יונה מקיץ רב החובל ואומר לו: קום קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד⁷⁴⁰, ואת ישו מעירים תלמידיו ואומרים לו: רבי, הלא תדאג לנו ואנחנו אובדים. ואולם כבר במשפטים אלה נראה ההבדל הגדול בין השקפת העולם הדתית של ספר יונה ובין השקפת העולם המגית שבספור זה על ישו. שם דורשים אף המלחים עובדי האלילים, שיונה יתפלל אל האלהים, ותלמידי ישו לעומת זה דורשים ממנו שהוא בעצמו יצילם! בבקשת יונה, שיטילוהו אל הים, מורגש היאוש הסופי, שתקפו בראותו, שמאמציו לברוח מפני האלהים עלו בתוהו. בקשה זו גם מנומקת היא על ידי ההכרה הנכונה, „כי בשלי הסער הגדול הזה“ שהאלהים הביא על הים. ולעומת זה בספור על ישו אין זכר לבקשה אל האלהים, אלא ישו בעצמו גוער ברוח ואומר אל הים: הס ודום! אין זו כי אם השקפה מגית קדומה, שפרצה לה דרך ומצאה בטוי בספור זה: האיש בעל הכוח האלהי (כלומר כוח מגי) יכול בפקודתו לשלוט באיתני הטבע! הנה ניצניה הראשונים של העלאת ישו לאלהות.

האגדה השניה, שאין בה זכר לפעולתו של האלהים היא האגדה על דלתות ניקנור. ואולם גם שם מתחיל התלמוד הירושלמי לספר בהזכרת „נסים שנעשו לדלתות ניקנור ושמזכירים אותו לשבח“. וכך מסופר על ניקנור, שהביא דלתות לבית המקדש בספינה מאלכסנדריה של מצרים:

„תני: מעשה שהיו באין בספינה ועמד עליהן סער גדול בים ונטלו אחד מהם (השערים) והטילוהו בים ועדין לא נח מזעפו⁷⁴¹. ובקשו להטיל עוד שני, ועמד ניקנור וגיפפו (חיבקו) אמר להן: אם מטילין אתן אותו לים, הטילוני עמו. והיה בוכה ומתאבל ובא עד שהגיע ללמינה של יפו. כיון שהגיע ללמינה של יפו התחיל מבעבע מתחת הספינה“ (כלומר הדלת הראשונה, שהשליכו לים, יצאה מתחת לספינה)⁷⁴². לפי נוסח אחר של אגדה זו „בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה“⁷⁴³.

גם כאן בולט הדמיון בין אגדה זו ובין ספור יונה הנביא בקוים החיצוניים. וכמו אצל מעשה ישו, כך אף כאן אין האלהים מופיע ככוח פעיל, אלא הספנים משתדלים להציל את הספינה על ידי השלכת הדלת לים⁷⁴⁴.

כל האגדות האחרות המזכירות אף הן את מעשה יונה, מבטאות את השקפת העולם הדתית הטהורה של עם ישראל בתקופת התלמוד. בסערה בים מתגלה כוח האלהים הבלתי מוגבל ואם תושבי הספינה המיטרפת בים רוצים להציל את נפשם מן הסערה, עליהם אך ורק להתפלל אל האלהים. הסערה בים נותנת הזדמנות טובה למספר להבליט ולחזור ולהבליט את ההבדל, שיש בין אלילי הגויים ובין האלהים.

כך למשל מספרת האגדה „מעשה בתינוק אחד שהיו באין בספינה ועמד עליהן נחשול והיו זועקים לאלהיהן כענין שנאמר „ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו“⁷⁴⁵. אמר להן אותו תינוק: עד מתי אתם נשטין? זעקו למי שברא הים…“⁷⁴⁶.

אותו הדבר מסופר במקום אחר ביתר פרטים ובהוספת המסקנה שהסיקו הספנים הגויים מן הנסיון הזה:

„אמר רבי תנחומא: מעשה בספינה אחת של גויים שהיתה פורשת בים הגדול והיה בה תינוק אחד יהודי. עמד עליהם סער גדול בים ועמד כל אחד ואחד מהם והתחיל נוטל יראתו בידו וקורא. ולא הועיל כלום. כיון שראו שלא הועילו כלום אמרו לאותו תינוק יהודי: בני, קום, קרא אל אלהיך, ששמענו, שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו והוא גבור. מיד עמד התינוק בכל לבו וצעק וקיבל ממנו הקב“ה את תפלתו ושתק הים. כיון שירדו ליבשה ירדו כל אחד ואחד לקנות צרכיו. אמרו לו לאותו תינוק: אין אתה צריך לקנות לך כלום (כלומר אנחנו נקנה לך את הכל מה שנחוץ לך). אמר להם: מה אתם רוצים מן האכסניה העלובה הזאת? (למה אתם מכבדים אותי, את הזר העלוב?) אנחנו אכסניה עלובה. אנחנו כאן ואלילינו בבבל, אנחנו כאן ואלילינו ברומי, ואנחנו כאן ואלילינו עמנו ואינם מועילים לנו כלום. אבל אתה, כל מקום שאתה הולך לשם, אלהיך אתך. הה”ד „כה' אלהינו בכל קראינו אליו“⁷⁴⁷.

כדאי לשים לב לעובדה, שהספנים הגויים מופיעים כאן בדומה לספר יונה, כאנשים יראי־שמים, שרק אינם מכירים את האלהים ועל־כן תועים הם בדרכים לא־נכונות. ולפעמים מכירים – לפי האגדה – הספנים הגויים באלהי ישראל אף מבלי סכנתה המאיימת של הסערה בים. על דבר זה מודיענו ר' תנחומא:

„מעשה בספינה אחת, שהיתה כולה של גויים והיה בתוכה יהודי אחד. הגיעו לנס (אי) אחד, אמרו לאותו יהודי פלוני: טול מאות ועלה לנס הזה וקח לנו משם מאומה. אמר להם: לא אכסנאי אני (הלא זר אני), מכיר אני להיכן אלך? אמרו: ויש אכסנאי יהודי? בכל מקום שאתה הולך אלהיך עמך. הרי אשר לו אלהים קרובים אליו“⁷⁴⁸.

על רבן גמליאל מסופר, שביום בו „ברכו“ (החרימו) את ר' אליעזר, נכנס לספינה ועמד נחשול לטבוע את ספינתו. אמר רבן גמליאל בלבו: כמדומה לי, שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי (שהחרמתי את ר' אליעזר) ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקת בישראל. נח הים מזעפו⁷⁴⁹.

ואולם לא רק לאיים יכול הים בעונשו אלא אף לבצע את העונש. כך קרה „מעשה באחד שאמר: הרי עלי עולה, ושהה להביאה ושקעה ספינתו בים“⁷⁵⁰. האגדה יודעת גם לספר שהרוח בים עזר לאלכסנדרוס לענוש את יהודי מצרים, ששבו למצרים על אף האיסור המפורש בתורה⁷⁵¹. הוא רצה להביא את ספינותיו בעשרה ימים ובא רוח והביא את הספינות בחמשה ימים. נפל עליהם (על יהודי מצרים) והרג אותם⁷⁵².

ההשקפה, שכוח אלהים מתגלה בסערת הים, היתה כל כך משוננת לבעלי האגדה, עד ששמו אותה גם בפי טיטוס הרשע:

„מה עשה (טיטוס הרשע)? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני (שק) והביא כל כלים שבמקדש והניחם בהם והושיבם בספינה לילך להשתבח בעירו… עמד עליו נחשול שבים לטובעו. אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. בא פרעה, טבעו במים, בא סיסרא, טבעו במים. אף הוא עומד עלי לטובעני במים. אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה.. עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה! עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחטמו ונקר במוחו שבע שנים…⁷⁵³.

ותיכף אחרי אגדה זו מסופרת אגדה אחרת, שהנגוד בין שתיהן בולט עד להפליא. טיטוס רצה להמלט מן הסערה בים על ידי דברי עזות מצח, שהשמיע כלפי מעלה ולעומתו ביקשו ילדים וילדות יהודים, שנשבו על ידו, את מותם בגלי הים, כדי להמלט מדבר־קלון:

„מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעים בים, אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם: אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים⁷⁵⁴. מבשן אשיב מבין שִׁני אריה אשיב, ממצולות ים, אלו שטובעים בים. כיון ששמעו ילדות כן, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה“⁷⁵⁵.

בנגוד ידוע לאגדות אלו, שבהן משתקפת השקפת עולמם הדתית ואמונתם הצרופה של חכמינו, עומדות אותן האגדות הימיות, שממציאיהן היו יורדי הים היהודים, הספנים העברים, שעברו בספינותיהם בימים רחוקים וראו בעיניהם את נפלאות הים. אל סוג זה של „אגדות הספנים“ צריך למנות כמעט את כל האגדות המתארות באספקלריא דמיונית מפליאה ומגזימה את גדלו של ים אוקיינוס, את עמקו, את גליו, את בעלי־החיים הנפלאים הגרים בתוכו וכו'. לפעמים נמסרות אגדות אלו במקורותינו בשם „נחותי ימא“ עצמם ולפעמים בשם חכמים, שהם מצדם שמעו אותם בלי ספק מיורדי הים היהודים.

„אמר רבה: ספרו לי יורדי הים: גל זה שמטביע את הספינה, נראה, כאילו ציצית של אש חיוורת בראשו. ואנו מכים אותו במקל, שחקוק עליו: אהיה אשר אהיה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונח.

אמר רבה: ספרו לי יורדי הים: בין גל לגל שלוש מאות פרסא, וגובה הגל שלוש מאות פרסא. פעם אחת היינו מהלכים בדרך (בים) והרים אותנו גל עד שראינו את בית מרבצו של הכוכב הקטן והיה לו (היקף) של בית זרע של ארבעים כור של חרדל ולוּ היה מרים אותנו יותר, היינו נכווים מהבלו. וזורק לו הגל קול לחברתו: חברתי, השארת דבר מה בעולם שלא שטפת אותו? אלך אני ואאבדהו! אמר לו: צא וראה את גבורת אדונך, כמלא רוחב חוט לא אוכל לעבור על גבול החול, שנא' האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנו⁷⁵⁶.

אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג אחד, שישב לו שרץ אוכל בנחיריו והדיחוהו המים והשליכוהו על החוף. ונחרבו ממנו ששים מחוזים ואכלו ממנו ששים מחוזים ומלחו ממנו ששים מחוזים ומלאו מגלגל־עינו האחד שלוש מאות חביות שמן. וכששבנו אחרי שנים עשר חדשי שנה, ראינו שהיו מנסרים מעצמיו קורות כדי לבנות מחדש את אותם המחוזים.

ואמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג אחד שישב לו חול על גבו וצמח עשב עליו. חשבנו, שיבשה היא, ירדנו עליו ואפינו ובשלנו על גבו. וכשהתחמם גבו התהפך ולולי היתה הספינה בקרוב היינו טובעים.

ואמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה והלכה הספינה בין סנפיר לסנפיר של דג אחד שלושה ימים ושלושה לילות, הוא למעלה ואנחנו למטה. ושמא תחשוב, שהספינה לא התקדמה מהר, כשבא רב דימי, אמר: בזמן שמחממים קומקום של מים הלכה ששים פרסאות. כשירה צייד חץ, קדמה לו הספינה. ואמר רב אשי: ההוא דג קטן היה⁷⁵⁷, שיש לו (רק) שני סנפירים.

ואמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו צפור אחת עומדת עד קרסוליה במים וראשה ברקיע, ואמרנו: אין המים (עמוקים כאן) ורצינו לצאת כדי לקרר את נפשותינו. ויצאה בת קול ואמרה לנו: אל תצאו, כאן נפל לו הגרזן לנגר אחד מזה שבע שנים ועדיין לא הגיע לקרקע (של הים). ולא רק מפני שהמים עמוקים אלא גם משום שטורפים המים. אמר רב אשי: הוא זיז שדי הוא, שנא' וזיז שדי עמדי⁷⁵⁸.

ההשקפה, שאין בן אדם יכול למדוד את עמקו של ים אוקיינוס, מצאה את בטויה גם באגדה אחרת:

„מעשה באדריאנוס שביקש לעמוד על סופו של אוקיינוס. נטל חבלים והיה משלשל שלוש שנים. שמע בת קול אומר: כלה אדריאנוס! עוד ביקש לידע מה המים מקלסין להקב"ה. עשה תיבות של זכוכית ונתן בני אדם לתוכן ושלשלן לאוקיינוס ועלו ואמרו: כך שמענו לאוקיינוס מקלס: אדיר במרום ה'⁷⁵⁹.

רבי יוחנן ספר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג אחד שהוציא את ראשו מן הים ודמו עיניו כשתי לבנות והפיץ מים משתי נחיריו כשני הנהרות של סורה.

רב ספרא ספר: פעם אחת היינו הולכים בספינה וראינו דג אחד שהוציא את ראשו מן הים והיו לו קרנים וחקוק עליהן: אני בריה קטנה שבים ומידתי שלוש מאות פרסא ואני הולך לפיו של לויתן. אמר רב אשי: הוא עז המים⁷⁶⁰, שחופרת ויש לה קרנים⁷⁶¹.

רבי יוחנן ספר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו ארגז אחד שהיו קבועות בו אבנים טובות ומרגליות וסיבב אותו מין דג, ששמו כרשא⁷⁶². ויצא בר אמודאי (צולל) להביא את הארגז והרגיש בו הדג ורצה לחתוך את ירכו. וזרק עליו נוד של חומץ והדג ברח. יצאה בת קול ואמרה לנו: מה יש לכם בארגז זה של אשתו של רבי חנינא בן דוסא שעתידה לשים בו תכלת לצדיקים לעולם הבא⁷⁶³.

רב יהודה ההודי ספר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו אבן טובה ותנין סובב אותה. ירד בר אמודאי לקחתה. בא התנין ורצה לבלוע את הספינה. בא עורב וקטע את ראשו (של התנין) ונהפכו המים לדם. בא תנין חברו, לקחו ותלהו לו (את ראשו המקוטע או את האבן הטובה) וקם לתחייה. שוב בא ורצה לבלוע את הספינה ושוב באה הצפור וקטעה את ראשו. לקח (בר האמודאי) את האבן הטובה וזרקה לתוך הספינה. היו אתנו צפרים ממולחים ואחרי שהנחנו (את האבן הטובה) עליהן, לקחוה ועפו להן אתה⁷⁶⁴.

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באין בספינה והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע וננער רבי אליעזר. אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו: שמא עיניו של לויתן ראית, דכתיב: עיניו כעפעפי שחר⁷⁶⁵.

פעם ישב רבי יוחנן ודרש: עתיד הקב“ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים (אמה) על שלושים וחוקק בהן עשר על עשרים (אמה) ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד: אם אין כאלה בגודל של ביצת תאציל⁷⁶⁶, איך ימצאו אלה? לימים הפליגה ספינתו (של אותו תלמיד) בים, ראה מלאכי השרת שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות, שהם שלושים על שלושים וחקוק בהם עשר על עשרים. אמר להם: אלה למי? אמרו לו, שעתיד הקב”ה להעמידן בשערי ירושלים. בא (התלמיד) לפני רבי יוחנן, אמר לו: דרוש רבי, לך נאה לדרוש. כאשר אמרת, כן ראיתי. אמר לו: ריקא (בליעל), אילמלא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות⁷⁶⁷.

בקשר עם שאלה הלכותית נמצא רמז בפירוש רש"י לאגדה פנטסטית, שלפיה „כששתו העבים באוקיינוס, בלעו ספינה מלאה חטין“.⁷⁶⁸

ניחוש בעזרת ספינות

הספינה שימשה לבני־קדם כמה פעמים סימן להצלחה או לאי־הצלחה בקשר עם פעולות שברצונם היה לבצע.

על נבוכדנצר מספר המדרש, שלפני שהחליט להתקיף את ירושלים „עמד על אם הדרך“⁷⁶⁹ וניסה להכיר בעזרת כל מיני כישופים כנגד איזו מדינה יצא. בין הכישופים, שבהם השתמש מלך בבל, נמצאת „הצפת ספינות“. הוא „הציף ספינות בנהר פרת לשמה של רומי, ולא הלכו; לשמה של אלכסנדריא ולא הלכו; לשמה של ירושלים, והלכו…“⁷⁷⁰. ואז החליט לצאת למלחמה נגד ירושלים.

על יונה הנביא מספרת האגדה, שבשעה שהחליט לברוח מלפני האלהים, לא מצא אניה ביפו. האניה שירד בה יונה היתה מרוחקת מיפו מהלך שני ימים, בעצת אלהים, כדי לנסות את יונה. מה עשה הקב"ה? הביא על האניה רוח סערה והחזירה ליפו. וראה יונה ושמח בלבו ואמר: עכשיו אני יודע, שדרכי מיושרה לפני…⁷⁷¹.

ואולם לא רק אגדות, אלא גם הודעות ממשיות יותר מספרות על המנהג לנחש בעזרת ספינה.

רב נסע פעם אל רב חנן חתנו, והנה, כשהגיע אל הנהר, שצריך היה לעבור אותו בדרכו, באה המברא (הרפסודה) לקראתו. דבר זה נראה בעיני רב כסימן ליום של מזל טוב. בכלל היה רב „בודק“ בעזרת המברא באופן זה: אם היתה מברא מזומנת לו, הלך; ואם בקושי מצאה, לא הלך⁷⁷².

 

פרק אחד עשר: הנמל    🔗

א. ערי הנמל בארץ ישראל    🔗

זכר לנמל בחופי ארץ ישראל נמצא בפעם הראשונה בברכת יעקב, שבו מתואר שבט זבולון כשבט אשר „לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות“⁷⁷³. לנמלי דן ואשר רומזת שירת דבורה: „ודן למה יגור אניות, אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון“⁷⁷⁴.

העיר אילת, היתה עיר־נמל חשובה כבר בתחילת האלף השני לפני הספירה. כנראה התכוון כדרלעמר מלך עילם בעיקר לכבוש את עיר־הנמל הזאת⁷⁷⁵. בימי שלמה שימש עציון גבר אשר את אילת עיר נמל לבני ישראל בים סוף⁷⁷⁶. בסוף ימי מלכות שלמה המלך נעשו היחסים בינו ובין ארץ אדום מתוחים. בספר מלכים⁷⁷⁷ מסופר בקצור מעורר חשד, שאלהים הקים „שטן“ לשלמה בהדד האדומי מזרע המלך באדום⁷⁷⁸. כנראה מאז ועד ימי המלך יהושפט היתה ארץ אדום עצמאית ואף אויבתה של יהודה⁷⁷⁹. המלך יהושפט (873–849)⁷⁸⁰ נלחם בארץ אדום והיא ניגפה לפני יהודה⁷⁸¹. לפי הנראה העמיד יהושפט „נצב מלך“ באדום⁷⁸². אחרי שיהושפט כבש את ארץ אדום והדרך אל נמלה הדרומי היתה פתוחה ושמורה לבני יהודה, עשה יהושפט „אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר“⁷⁸³. אחרי נסיון בלתי מוצלח זה הציע אחזיה מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה לארגן יחד משלחת ימית לאופיר. לפי מסורת ספר מלכים „לא אבה יהושפט“⁷⁸⁴ ואולם לפי ס' דברי הימים⁷⁸⁵ התחבר יהושפט עם אחזיה לעשות אניות ללכת תרשישה וגם עשו אניות בעציון גבר.

בימי יהורם בן יהושפט „פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך“⁷⁸⁶. ומובן, שעל ידי כך נשללה מיהודה האפשרות להשתמש בעציון גבר־אילת בתור נמל.

אמציה שוב כבש את אדום⁷⁸⁷ ובנו עוזיה־עזריה (784–733) כבש שוב את אילת עצמה ובנה אותה (אולי את נמלה?) וישיבה ליהודה בערך ב־770⁷⁸⁸. מאז הרבו בני יהודה להתישב באילת וכשבא – בעבור ארבעים שנה – רצין מלך ארם לכבוש את אילת ולקחתה מיד יהודה, (בערך ב־732) מצא בה ישוב יהודי גדול, עד שראה צורך „לנשל את היהודים מאילות ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה“⁷⁸⁹.

העובדה, שמלך ארם השתדל לכבוש את העיר הרחוקה הזאת, מוכיחה את חשיבותה בתור עיר נמל ובתור בסיס למסחר ימי⁷⁹⁰.

אחרי כיבוש אילת על ידי רצין מלך ארם נשארה עיר־נמל חשובה זו בלתי תלויה ביהודה עד החרבן ורק בתקופת המשנה מופיעה אילת שוב בתור עיר בעלת ישוב יהודי, בשם אסיא או עסיא⁷⁹¹. היהודים באסיא עסקו – בין יתר דברים – גם בציד ספוגים⁷⁹².

נמלה הצפוני ביותר של ארץ ישראל בחוף הים התיכון היתה עכו. עכו היתה עיר נמל חשובה ובצורה כבר בימי השופטים ועל־כן לא הצליחו בני אשר להוריש את יושביה⁷⁹³. במשך כל ימי בית ראשון וגם ימי בית שני אין לנו ידיעות על עכו, שלפי הנראה לא היתה שייכת בכל התקופות הללו לעם ישראל. גם בימי אלכסנדר ינאי, שבהם היו תשע ערי נמל נמצאות ברשות היהודים, לא נמנית עכו לביניהן⁷⁹⁴. עוד בתלמוד הירושלמי נזכרת עכו כמקום יריד של גויים⁷⁹⁵. ובכל זאת נשתמרו כמה ידיעות על יהודים, וחכמים בכללם, שחיו או התגוררו בעכו. בתלמוד מסופר מעשה, שפעם באה ספינה של „מורייס“ (שמן דגים) לנמלה של עכו ורבי אבא מעכו העמיד עליה שומרים, פן יערבבו לתוך המורייס יין נסך⁷⁹⁶. מעשה זה מוכיח, שלחכמים היה כעין פיקוח בנמלה של עכו ושגם שומרים יהודים עמדו לשרותם. יחד עם רבי אבא מעכו נמצאו באותה שעה בעכו גם רבא, רבי ירמיה ורבי זירא, ואין לשער, שחכמים אלה היו מזדמנים לעכו לולי היה שם ישוב יהודי ניכר. ישוב יהודי זה בעכו היה קיים כבר בימי רבן שמעון בן גמליאל, שביקר פעם בעכו וראה שם את שמעון בן כהנא שותה יין של תרומה בספינה שבאה מקיליקיה לעכו⁷⁹⁷. בימי התנאים היתה עכו הנמל העיקרי שממנו יצאו למדינות הים⁷⁹⁸.

חיפה נזכרת במקור אגדי בתור „משמרתו של ים אוקיינוס“, ששָׁמה הים משליך כל צרור של כסף ושל זהב וכל ספינה אבודה בים…⁷⁹⁹. את התהוותה של אגדה זו אפשר לפרש רק על ידי ההנחה, שחיפה גם היא היתה עיר נמל.

בקרבת חיפה, מחוץ למפרץ, היתה עיר־נמל קדומה בשם שקמונה (Συκάμινος). שקמונה היתה בימי החשמונאים עיר־הנמל החשובה ביותר⁸⁰⁰.

מדרום לחיפה במקום עתלית היתה עיר־נמל החל מאמצע האלף השני. עיר זו היתה שייכת כנראה בימי הבית הראשון למלכות ישראל. פריחת ישובה חלה בתקופת שלטון הפרסים⁸⁰¹.

מדרום לעתלית נמצאה דאר, עיר־נמל, שהיתה העיר הראשית של נפה בימי שלמה⁸⁰², והיתה עיר־נמל ישראלית עד כבושה על ידי תגלתפלאסר הג' בשנת 732⁸⁰³.

בימי הורדוס נעשתה קיסרין לעיר הנמל העיקרית בחופי ארץ ישראל. במקום קיסרין היה ישוב קדום בשם מגדל שרשון⁸⁰⁴ או מגדל סטרטון. עיר זו היתה שייכת ליהודים בימי אלכסנדר ינאי ונקרעה מהם על ידי פומפיוס⁸⁰⁵. בימי הורדוס היתה עיר זו אובדת ושממה. ואולם „הסביבה היתה יפת נוף וראויה להתכבד והורדוס בנה מחדש את כולה אבנים לבנות וקישט אותה בארמון מלכים נהדר ובו הראה לכל את תכונת רוחו הגדולה, כי בכל חוף הים בין דאר ובין יפו, ששם נמצאה העיר בתוך, לא היה נמל לאניות. ועל כן היו כל האניות היורדות בים מארץ הצידונים (פיניקיה) אל מצרים, מפליגות בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית־מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת היתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע להקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיריאוס. ובירכתי הנמל שם מבואות עמוקים לאניות“⁸⁰⁶.

מובן, שעיר נמל גדולה כזו משכה אליה את הסוחרים היהודים והנכרים כאחד ובעוד זמן מה אנו מוצאים בקיסרין ישוב גדול של יהודים אמידים, שבלי ספק רכשו את הונם על ידי הסחר הימי. גם סורים ישבו במספר רב בקיסרין וגם יוונים⁸⁰⁷.

העיר קיסרין היתה הידועה גם ברומי כאחת הערים החשובות ביותר של ארץ ישראל, וטאקיטוס, ההיסטוריקון הרומי הגדול, מכנה אותה בשם „הראש של יהודה“⁸⁰⁸.

תושבי קיסרין היהודים היו רגילים לקנות תבואה וכל מיני פירות וסחורות מעל הספינות שעגנו בנמל העיר⁸⁰⁹. בדומה לכל מקום ישוב יהודי גדול, ישבו גם בקיסרין חכמים⁸¹⁰. „רבנן דקיסרין“ היו מומחים בעניני הספנות⁸¹¹.

מדרום לקיסרין כשבעה קילומטר, נמצאה עיר־הנמל גדור או גדרה של קיסרין⁸¹².

עוד יותר דרומה נמצאה עיר־הנמל רשפון–ארסוף, שהיתה אף היא עיר ישראלית עד כבוש תגלתפלאסר הג' בשנת 732. בתקופה היוונית נקראה עיר־נמל זו בשם אפולוניה⁸¹³. ובימי אלכסנדר ינאי היתה שוב ברשות היהודים⁸¹⁴.

כבר בימי שלטון המצרים בארץ ישראל היתה יפו עיר־נמל חשובה בחוף הים התיכון⁸¹⁵. בימי כבוש הארץ על ידי בני ישראל היתה יפו בתוך גבולה המערבי של נחלת בני דן⁸¹⁶. נמלה של יפו העתיקה היה בפי הירקון. שם נתגלה בחפירות האוניברסיטה העברית בתל אל־כּֿדאדה מגדל, ששמר על מבוא הירקון, זמנו: החל מתקופת השופטים ועד ימי בית שני⁸¹⁷. בתור נמל לאימפורט מחוץ לארץ נזכר ים יפו בימי המלך שלמה⁸¹⁸. דרך יפו יצאו תושבי ארץ ישראל לחוץ לארץ באניות⁸¹⁹. גם בתחלת ימי בית שני היתה יפו עיר הנמל של ארץ יהודה⁸²⁰. בערך בתקופה זו נכתבה הכתובת של עשמנעזר, שלפיה נתנו הפרסים את יפו במתנה לצידונים⁸²¹. יהודה מכבי שרף את החוף ואת הצי של יפו ואת יבנה⁸²². יוחנן גזר גירוש כללי על כל יושבי יפו הנכרים והוא בעצמו נשאר גר בתוכה⁸²³. שמעון „לקח את יפו לחוף ויעש מבוא לאיי הים“⁸²⁴. בימי החשמונאים היה ישוב יהודי חשוב ביפו⁸²⁵. יפו נמצאת בין אותן ערי החוף, שהיו ברשות היהודים גם בימי אלכסנדר ינאי⁸²⁶. כשכבש פומפיוס את הארץ החריב כמה מערי החוף וביניהן גם את יפו⁸²⁷. ואולם זמן מה אחר כך החזיר להם יוליוס קיסר את יפו⁸²⁸. הורדוס קיבל את יפו מאבגוסטוס והשיב אותה אל מדינתו⁸²⁹ ובמאה שלפני חרבן בית שני היה שוב ישוב יהודי ביפו⁸³⁰.

בימי החרבן היתה יפו כולה עיר יהודית ולתושביה אף היה צי ימי חזק⁸³¹. אחרי החרבן שוב התחילו יהודים להתישב ביפו ולעסוק שם בספנות. כמה הודעות והלכות במשנה ובתלמוד קשורות בספינות העוגנות ביפו⁸³².

גם במקורות חיצוניים נמסרו ידיעות על העיר יפו ועל נמלה. סטראבו, הגיאוגראף היווני המפורסם מספר⁸³³, ש„היהודים הבאים עד הים, משתמשים ביפו בתור נמל והיא בתור מקום עגינה של שודדים, קן שודדים ממש“.

את נמלה של יבנה מזכיר פטולימיאוס⁸³⁴. וגם ממקור עברי ידוע לנו, שליבנה היה חוף וצי מיוחד, שנשמדו על ידי יהודה מכבי⁸³⁵. עוד בימי אלכסנדר ינאי נמצאה יבנה ברשות היהודים⁸³⁶. ונקרעה על ידי פומפיוס⁸³⁷.

חוף יבנה נקרא במקור עברי תנאי „חולית של יבנה“⁸³⁸. מכיון שהעיר יבנה נמצאה במרחק מה מחוף הים, התהוה מסביב לנמלה ישוב מיוחד, שנקרא „מחוזא דימנין“⁸³⁹. מקום ישוב זה נקרא אחר כך בשם מיוחד „מחוז“ או „המחוז“ או „מחוזא“ וחולותיה נקראו „חולת המחוז“ או „חולית של מחוזא“⁸⁴⁰.

העיר אשדוד נמצאה במרק מה מחוף הים ונמלה נזכר בשם אשדוד ים בכתובות אשוריות. בימי אלכסנדר ינאי היתה העיר ברשות היהודים. בתקופה הרומית נקרא נמלה של אשדוד בשם אשדוד שעל חוף הים⁸⁴¹. עוד אצל הגיאוגראף הערבי מוקדסי נזכר מחוז אשדוד⁸⁴².

באשקלון חיו כמה אלפים יהודים⁸⁴³, וחכמינו הכירו היטב את נמלה ואת הסירות המיוחדות שהשתמשו בהן בחופיה⁸⁴⁴.

בקרבת עזה נמצאה עיר הנמל אנתידון, שהיתה גם היא ברשות היהודים בימי אלכסנדר ינאי⁸⁴⁵. הורדוס השיב את אנתידון לארץ יהודה⁸⁴⁶. אגריפס ניצל מידי היריניוס קאפיטו, הפרוקוראטור של יבנה, על ידי כך שהפליג באמצע הלילה בספינתו מאנתידון לאלכסנדריה⁸⁴⁷. לזכר מאורע זה הטביע אגריפס מטבעות, שעליהם נמצאים שם העיר אנתידון ושמו הוא⁸⁴⁸.

מדרום לאנתידון נמצאת עזה, שנמלה היה נפרד מן העיר גופה בדומה ליבנה ומחוז. נמל עזה נקרא גם בשם מיומס⁸⁴⁹. בימי אלכסנדר ינאי היתה עזה ברשות היהודים ופומפיוס החריבה⁸⁵⁰.

חוץ מערי הנמל הנזכרות נמצאו בימי אלכסנדר ינאי ברשות היהודים ערי החוף הבאות: אפולוניה, רפיח, רינוקורורה⁸⁵¹. פומפיוס קרע מארץ ישראל את ערי החוף: דאר, מגדל שרשון, יפו, יבנה, אשדוד, אפולוניה, אנתידון, עזה, רפיח⁸⁵². אבגוסטוס נתן להורדוס את עזה, אנתידון, יפו, מגדל שרשון⁸⁵³.

גם בערי הנמל של הפיניקים גרו יהודים. היהודים בצור וצידון נזכרו בימי המרד נגד הרומיים: יהודי צור הומתו במספר גדול במרד והרבה מהם הושמו בכבלים; ליהודי צידון לא נעשתה רעה⁸⁵⁴.

ב. בנין הנמל    🔗

לעגינת הספינות בקרבת החוף דרוש מקום מיוחד – מפרץ, או נמל, דבר זה היה ידוע לבני ישראל העוסקים בספנות כבר בתקופות קדומות ביותר.

הבטוי „חוף אניות“⁸⁵⁵ מתכוון לחוף המיוחד לעגינת אניות, כלומר לנמל. כך מפרש רש“י את הפסוק, שבו נמצא הבטוי הנ”ל: „הוא (כלומר שבט זבולון) יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא…“. מן המלים „זבולון לחוף ימים ישכון“ מסיק ר"א אבן עזרא את המסקנה, שלשם נמל נחוץ מפרץ שקט, „כי האניות לא תעמודנה במקום מגולה לרוח“.

כעין נמל היה צריך להיות גם בעציון גבר, ששם בנו שלמה ויהושפט את אניותיהם הגדולות. ואולם נמל זה לא היה מוקף חומת־מגן ולא שימש מקום־מחסה לאניות העוגנות בו, וכך קרה, שאניות יהושפט נשברו – בודאי על ידי רוח סערה – עוד כשהן נמצאו בעציון גבר עצמה⁸⁵⁶.

כנראה היה השם העברי העתיק של הנמל מחוז⁸⁵⁷. במובן זה משתמשים התרגומים במלה מחוז⁸⁵⁸. גם במדרש נמצא השם „מחוזות“ במובן ערי־נמל⁸⁵⁹.

בדרך כלל נקרא מקום עגינת הספינות בשם נמל⁸⁶⁰ או לימן, למין מן השם היווני λιμήν⁸⁶¹. הנמל נקרא גם פרוותא⁸⁶². הנמל הוא „המקום שהספינות מפרישות ממנו“⁸⁶³.

החוף של ארץ ישראל אינו מהווה נמלים טבעיים, שהיו יכולים לשמש מקלט לספינות ולסירות בפני כוח הסערה והגלים. גם המפרץ הטבעי היחידי, מפרץ חיפה־עכו, גדול הוא יותר מדי מכדי לעכב בעד חדירת הגלים לתוכו. ואף־על־פי כן ידעו אבותינו הספנים לנצל כל הויה טבעית, שנזדמנה להם לאורך החוף הארצישראלי. לפעמים נמצאים בקרבת החוף סלעים מתרוממים מתוך המים ואף אלה יכולים לשמש כעין חומת מגן בפני הגלים.

נמל יפו, אחד הנמלים העתיקים ביותר בארץ ישראל, היה מוגן במידת מה על ידי שורות סלעים כאלה ועד ימי חרבן בית שני לא הוסיפו על חומת־מגן טבעית קלושה זו שום בנין או שכלול מלאכותי. וכך מתאר יוסף בן מתתיהו את נמל יפו:

„… ולעיר יפו אין נמל מתכונת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת־רכסים ישרה ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעות גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אנדרומידה ומעידים כי מיתוס זה הוא עתיק לימים. ורוח הצפון סוער בכוח לקראת החוף המעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור. ועל כן קשה מפרץ ים זה ליורדי האניות מרחבי הים…“⁸⁶⁴.

וזה היה המצב „בכל חוף הים בין דאר ובין יפו… לא היה נמל לאניות, ועל כן היו כל האניות היורדות בים מארץ הצידונים (פיניקיה) אל מצרים מוכרחות לעגון בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת היתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולות הים למרחקים“⁸⁶⁵.

משברי הים החזקים בקרבת החוף יכולים לחפור בורות עמוקים בקרקע הים ועל ידי כך מתהווים מערבלות מסוכנות. דבר זה היה ידוע לחכמינו, ויתר על כן, היו להם אף ידיעות על מערבלות, שסיכנו את הספינות לפני ערי חוף רחוקות. כך אומר פעם רבי זירא, שאין הספינה הבאה לעכו, יכולה לעבור על יד צור, מפני ששם „עיקולי ופשורי איכא“⁸⁶⁶, כלומר יש שם מערבלות ומי־שלג נמסים.

הנמל הגדול ביותר בחופי ארץ ישראל היה נמל קיסרין, שנבנה על ידי הורדוס בכל שכלולי הטכניקה הרומית. יוסף נותן תאור מפורט על נמל זה:

„… המלך לא חס על הכסף ועל העמל ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיריאוס. ובירכתי הנמל שם מבואות עמוקים לאניות. ואף כי טבע המקום היה לו לשטן במעשהו, נלחם עם המעצורים הקשים וגם יכול להם, והקים בנין מוצק, אשר לא עצר הים כוח להרסו, וכלל אותו ביפיו כמעשה הדבר אשר יעשה בלי עמל ויגיעה רבה. הנה כבר דברנו כי קבע הורדוס את גודל הנמל במידה ושלשל אבנים בעומק עשרים חבל לתוך הים, ולרוב האבנים אורך חמשים רגל וקומתן תשע רגלים ורחבן עשר רגלים ואבנים אחדות גדלו עוד במידתן מאלה. וכאשר נסתם פי המצולה, צוה הורדוס להרחיב את חלק הסכר העולה מתוך המים עד מאתים רגל. ועל מאת הרגל החיצונית הקים שתות לעצור את שטף גלי הים והחלק הזה נקרא בשם פרוקומיה (עוצר הגלים). והחלק הנשאר היה ליסוד חומת־אבנים, המקיפה את הנמל. ובחומה התנוססו מגדלים גבוהים והגדול ביניהם ביפיו נקרא דרוסיון כשם הבן החורג לקיסר (דרוסוס).

כפות רבות הוקמו שם למחסה לבאים באניות והמרצפת המקיפה אותן בעיגול היא מקום רחב ידים למטיילים. ומבוא הנמל מצד צפון, כי רוח הצפון קלה במקום הזה מיתר הרוחות. ומשני צדי המבוא שלוש מצבות־ענק נטועות על עמודים. המצבות משמאל לבאים מן הים אל החוף נשענות על מגדל מוצק והמצבות מעבר ימין עמדו על שני סלעים זקופים ומחוברים העולים בחסנם גם על המגדל שממולם…“⁸⁶⁷. כנראה עמודים אלה הם הנזכרים גם בתלמוד: כשמת רבי אבהו שפכו עמודי קיסרין מים (דמעה)⁸⁶⁸.

על הסלעים שבים בקרבת החוף היו בונים בתים, ששימשו מחסנים ובהם היו מפנים את הכלים שבספינות⁸⁶⁹. הסלעים והבתים הללו נמצאו לרוב במים קטנים והספנים והסבלים ניגשו אליהם בתוך המים וטלטלו על שכמם או על ראשם את הכלים אל תוך הבתים או הוציאום מתוכם⁸⁷⁰.

כנראה היה בנמלים מקום עגינה מיוחד לכל בעל ספינה, ואסור היה לכל איש אחר להעמיד את ספינתו בתוך של חברו⁸⁷¹.

חוץ מבניני־הנמל בנו היהודים בימי קדם – ביחוד בארץ בבל – כמה מיני בנינים מימיים. בנו בורות ובארות, תעלות ואמות־מים, חפרו וקדחו וניקו נהרות שנסתמו על ידי החול⁸⁷².

 

פרק שנים עשר: מונחי הספנות    🔗

---

באוסף מונחים זה הוכנסו רק מונחי הספנות הישנים הנמצאים בספרותנו העתיקה. אוצר מונחים זה יכול לשמש יסוד לחדוש מונחים בהתאם לדרישת השעה. המונחים התנ"כיים מנוקדים.

א. מיני ספינות    🔗

אילפא, מין ספינה (איכ“ר א' א', „רבתי בגויים“; קה”ר י"א א').

איסקופא, סירה קטנה השייכת אל הספינה ונגררת אחריה בחבל (תוס' ב"ב ד' א').

אכסדיא, עיין אסדה.

אֳנִי או אֳנִיָּה, השם הכללי של מכשיר נסיעה ימי בתקופת המקרא (בפעם הראשונה בר' מ“ט י”ג; אח“כ דב' כ”ח ס“ח; שפ' ה' י”ז וכו').

אֳנִי שַׁיִט, השם המקראי של הספינה המונעת על ידי משוטים (יש' ל“ג כ”א).

אֳנִי תַּרְשִׁישׁ, אניות תרשיש, בראשונה השם המיוחד של ספינות המפליגות לתרשיש, אח"כ שמן הכללי של הספינות הגדולות המפליגות למרחקים (מל“א י' כ”ב; כ“ב מ”ט וכו'). השוה ספינה אלכסנדרית.

אֳנִיּת אֵבֶה, סירה קטנה מפפירוס (איוב ט' כ"ו). השוה כלי גומא, תבת גומא.

אֳנִיּוֹת סוֹחֵר, הספינה המביאה סחורות (משלי ל“א י”ד).

אסדה, מין רפסודה, שם תלמודי (זבים ז' א').

אסכדיא, עיין אסדה.

אסקדיא, עיין אסדה.

ארבא, ספינת־משא בבלית (שבת ס“ז ע”א; ב“ב ל”ד ע“ב; ב”מ ק“א ע”ב וכו').

בוציאתא, עיין בוצית.

בוצית או ביצית, שמה הבבלי של הדוגית (עיין שם). סירה קלה, שיכולה לנסוע אף ברקק, בביצה (תוס' ב"ב ד' א').

בורני, עיין ליבורני.

בורני רבתא, היא הליבורני הגדולה.

דּוֹבְרָה, מין רפסודה (מל“א ה' כ”ג).

דוגית, שמה הארצישראלי של הבוצית (עיין שם). מין סירה קטנה השייכת אל הספינה בתור סירת־הצלה או בתור אמצעי־מקשר בינה ובין היבשה (תוספות ב"ב ד' א').

חבית של שייטין, חבית, שבה השתמשו השוחים (= שייטים) בשעת שחייה (כלים ב' ג').

כְּלִי גּוֹמֶא, סירה קטנה מפפירוס דומה לתבת גומא (יש' י"ח ב').

ליבורני, ספינת מלחמה (למשל סנה' ק“ו ע”א).

ליבורני גדולה, ספינת מלחמה גדולה, בעלת 31 טונים (תוס' סוכה ג' ח').

מברא, מין רפסודה להעברת סחורה ונוסעים על נהרות בבל (כתו' קי“ב ע”א וכו').

נדידיא, שם ארמי של סירות קטנות שבהן השתמשו באשקלון (ירוש' שבת ז' ע"א באמצע).

ניאוסין, שם שאול מן הלטינית לספינות (בר“ר ט”ז; תיאוד' I, ע' 148).

סְפִינָה, השם התלמודי הכללי של מכשיר־נסיעה מימי (למשל כלים ב' ג'). במקרא פעם אחת (יונה א' ה').

ספינה אלכסנדרית, השם התלמודי של ספינות המסחר הגדולות (כלים ט"ו א'). השוה אני תרשיש.

ספינה גדולה, (תוס' סוכה ג' ז').

ספינה קטנה, (כלים ט"ו א‘; תוס’ סוכה ג' ו').

ספינה רוקדת, מין ספינה שהיא צרה (חדה) למטה והולכת ומתרחבת למעלה (תוס' מנ' י“א ו‘; מנ’ צ”ד ע"ב).

ספינה של חרס, (כלים ב' ג‘; ירוש’ שבת י“א ע”ד למטה; שבת פ“ג ע”ב; פ“ד ע”א).

ספינה של נחושת, (אסת"ר ב' א').

ספינה של פירטין, ספינת שודדי הים (שמ“ר י”ז ה').

ספינת הירדן, מין סירה קטנה, שהשתמשו בה ביחוד על הירדן וגם בימים (שבת פ“ג ע”ב; פ“ד ע”א). השוה עריבת הירדן.

ספינת ציידין, סירת הדייגים (תרג' יונ' ליש' ל“ג כ”א).

עֲבָרָה, מין רפסודה, שבה עברו נהרות (שמ“ב י”ט י"ט).

עריבה, סירה הקולטת מטען של טון וחצי (ב“מ פ' ע”ב).

עריבה גדולה (בר' נ“ז ע”א).

עריבה קטנה (בר' נ“ז ע”א).

עריבת הירדן, מין סירה קטנה שהשתמשו בה ביחוד על הירדן (ירוש' שבת ז' ע“א באמצע; קה”ר א' ט"ו בסוף). השוה ספינת הירדן.

צִי, צִי אַדִּיר, שמן המקראי של ספינות המלחמה (במ' כ“ד כ”ד; יש' ל“ג כ”א).

רַפְסוֹדָה, עצים גדולים קשורים זה בזה, שבהם אפשר להשתמש במקום ספינות (דה“ב ב' ט”ו).

שידה, כלי עץ גדול ומנוקב, שהטבילו בו כלים בים (מקו' ו' ה').

תֵּבָה, שמה של ספינה השטוחה וישרה בתחתיתה (תבת נח, בר' ו' י"ד, ח' ד').

תֵּבַת גֹֹּמֶא, סירה עשויה מפפירוס (שמ' ב' ג').

תיבה, בשפת המשנה כלי עץ גדול ומנוקב, שהטבילו בו כלים לתוך הים (מקו' ו' ה').

ב. חלקי הספינה, חמרים    🔗

אדרא, שם של המפרש (ב“ב ע”ג ע"א).

אוֹרֶךְ (הספינה) (בר' ו' ט"ו).

אחורי הספינה, החלק האחורי של הספינה (מעה“ש כ”ז מ‘; ירוש’ עיר' כ“ג ע”א).

איל, צורת איל ממתכת בראש הספינה (נד' נ' ע"א).

איסטרידא, טבעת מחבל בראש התורן או בראש הספינה (שבת קי“א ע”ב).

איסקריא, השם התלמודי של הנֵס (כתו' ס“ט ע”ב).

אנטליא, משאבה, שבעזרתה הוציאו את המים שהתאספו בחלל הספינה (תוס' מכש' ג' ד').

אנך, מכשיר של עופרת שמורידים אותו לתוך המים בעזרת חבל, כדי למדוד את עומק המים (מעה“ש כ”ז כ"ח).

אנתיקי, המטען, המשא של הספינה (ב"ב ה' א').

אסכלה, הסולם שבעזרתו עלו על הספינה וירדו ממנה אל החוף (תוס' ב"ב ד' א').

אֶרֶז, מין עץ שממנו עשו את התורן (יחז' כ"ז ה').

ארזיניק, (זרניק), חומר לתקון הספינה (ניירות יב, הוצ' קולי, ע' 88, שורה 5, 17, 21).

אשלא, הוא החבל, שבו מודדים את המרחק בים ובנהרות (ב“ק קט”ז ע"ב) ובו מושכים את הספינות בנהרות בבל (ב“מ ע”ט ע"ב).

בור, של מים, כלי גדול שבו שמרו את המים לשתייה בספינה (כלים ט"ו א').

בטן הספינה, (בניירות יב, קולי ע' 88, שורה 11).

בית, בתים, השם התלמודי של תאי הספינה (עיר' נ“ה ע”ב וכו').

בית המים, הוא בור המים שבספינה (תוס' ב"ב ד' א').

בסתרקי, מרבדים או כרים, שעליהם שכבו הנוסעים בתאי הספינה (בכו' ח' ע"ב).

בְּרוֹשׁ, מין עץ, שממנו עשו את לוחות הספינה (יחז' כ"ז ה').

גוזא, ארגז בספינה, שבו שמרו את החפצים היקרים (נד' נ' ע"ב).

גולמיש, השם התלמודי של עץ הגופר (סנה' ק“ח ע”ב).

גופר, מין עץ שממנו נבנתה תבת נח (בר' ו' י"ד).

גמלא, לוח או קרש של הסירה (סנה' ס“ז ע”א).

גפרית (כברי, כבריתא) חומר לתיקון הספינות (ניירות יב, קולי, ע' 88, שורה 17 21).

דופני הספינה, (דפנא) הקירות הצדדיים של הספינה (שבת ק' ע"ב).

דף, דפים, לוחות, שמהם מורכב דופן הספינה (יבמ' קכ“א ע”א).

דקלא, השם הארמי של התורן (עין Fränkel, Die aram. fremdw., ע' 223).

הֶגֶה, אולי מציינת המלה את משוט ההגה (תה' צ' ט').

הוגין, הכתיב הארצישראלי של עוגן (ירוש' שבת ט“ז ע”א וכו').

הוגנים, חכות גדולות שבעזרתן קשרו את הספינות זו בזו (ספרי דב' שמ“ו פרידמן קמ”ד ע"א).

וושט, כנראה שמו העברי־עממי של האיסטרידא (מ“ק כ”ח ע“ב – כ”א ע"א וכו').

זֶפֶת, חומר להכנת הספינה שבו מורחים אותה כדי לעשותה בלתי־חדירה בפני המים (שמ' ב' ג').

חֶבֶל, חוט עבה וחזק, שבו קשור התורן, המפרשים וכו' (יש' ל“ג כ”ג).

חודה של הספינה, החרטום או הקמרון של הספינה (שבת ק“א ע”א).

חוֹמוֹת, שם דופני הספינה במקרא (יחז' כ“ז י”א).

חַלּוֹן, חלון התבה (בר' ח' ו').

חֵמָר, חומר להכנת הספינה, שבו מורחים אותה, כדי לעשותה בלתי חדירה בפני המים (שמ' ב' ג').

יצועין או יציעין, שמיכות או וילונות שהשתמשו בהם כנראה, לכסוי מעל לספון (תוס' ב"ב ד' א' וכו').

יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, החלל מתחת לספון (יונה א' ה').

ישיוין, מוטות או יתידות על ספון הספינה (תוס' ב"ב ד' א').

כבש, מין מורד עשוי מקרשים, שבו ירדו מן הספינה אל היבשה (שבת ט“ז ח‘; תוס’ שבת י”ד י"א).

כֹּפֶר, חומר שמרחו בו את דופני הספינה כדי לעשותה בלתי־חדירה בפני המים (בר' ו' י“ד; שבת ס”ז ע"א; יוס' מלח' ח' ד' ח').

כיפי דארבא, חצאי מעגלים שעליהם פרשו מחצלות בספינה (עיר' ק“ב ע”א).

כלונסות, מכשיר למדידת עומק הימים (רש“י לשבת ק' ע”ב).

כלים, כל המכשירים השייכים אל הספינה (מעה“ש כ”ז י"ט).

כֵּן תֹּרֶן, המקום או החור, שבו מושקעת תחתית התורן (יש' ל“ג כ”ג).

כריכי דזוזי, שמיכות של הספינה (שבת קנ“ו ע”ב).

כותון, כלומר צמר, מופיע בין החמרים, הדרושים לתיקון הספינה (ניירות יב, קולי, ע' 88, שורה 14).

לווחין, שימשו לכסוי הכלים והפירות בספינה (תוס' שבת י' י"ז וכו').

לוּחַ, לוּחוֹת, מהם מורכבים דופני הספינה (יחזק כ"ז ה').

לוחות של נחושת, בין חמרי בנין הספינה (ניירות יב, שורה 16).

מבליגה, פרושו התלמודי של שם עץ הגופר (סנה' ק“ח ע”ב).

מִגְדַּלִים, על הספון של אניות המלחמה העתיקות (יחז' כ“ז י”א).

מורדיא, השם התלמודי של ההגה (ב“מ פ”ז ע"א וכו').

מחיצה, שם לדופני הספינה (עיר' מ“ב ע”ב).

מיתרי ההגה, החבלים, שבעזרתם מכוונים את משוטי ההגה (מעה“ש כ”ז מ').

מכותא, השם התלמודי לתורן (ב“ב קס”א ע"ב וכו').

מִכְסֶה, מכסה התבה, גג התבה שאפשר היה להסיר (בר' ח' י"ג).

מנהיגים, שם כולל למשוטים, להגה ולכל מכשירי ההנעה של הספינה (ב"ב ה' א' וכו').

מסמרי נחושת וברזל (ניירות יב, שורה 12, 15).

מִפְרָשׂ, השם המקראי של חתיכת הבד שפורשים על התורן בעזרת הנס ושמניעה את הספינה בכוח הרוח (יח' כ"ז ז').

מפרש קטן, שפורשים אותו בשעת סערה או רוח חזקה (מעה“ש כ”ז מ').

מקדח, שייך לזיון הספינה (ויק"ר ד').

מרצופין, השקים שבהם השתמשו בשעת הטענה ופריקה (ב"ב ה' א').

מָשׁוֹט, מכשיר הנעת הספינה (יחז' כ"ז ו‘; מכש’ ה' ז').

משוט ההגה, המשוט האחורי המשמש לכוון את מהלך הספינה (מעה“ש כ”ז מ').

נֵס, המוט הקשור בכוון מאוזן או באלכסון אל התורן ושעליו פורשים את המפרש (יחז' כ"ז ז‘; זבים ד’ א' וכו').

נסר, קרש שהוציאו מן הספינה בשעה ששאבו מים מן הים (ירוש' שבת י“ג ע”ב למעלה).

נץ, עיין נס.

סדין, הארג שממנו עושים את הקלע (תוס' כלים ב“מ י”א ט').

סל, השתמשו בסל כדי להעלות חפצים שנפלו מן הספינה אל תוך הים (חולין צ“ה ע”ב).

ספנא, החלל מתחת לספון הספינה (סנה' ק“ח ע”ב).

עובין, הם קורות (ירוש' ב“ב ט”ו ע"א למעלה).

עוגן, כלי־ברזל, בצורת חכה גדולה, שמשליכים אל הים בשעה שרוצים להעמיד את הספינה (מעה“ש כ”ז מ‘; כ"ט ל’; ב"ב ה' א').

עין, (עינא דספינתא), שני החורים בצד הספינה קרוב לחודה, שדרכם הוציאו את חבלי העוגנים (נד' נ' ע"א).

עצי ארז, בתור חומר לבנין ספינות (ניירות יב, שורה 10, 13, 14, 17).

עקל, עששיות עגולות של ברזל, מונחות על שדרת הספינה, כדי להכביד את הספינה (תוס' כלים ב"מ א' א').

עשתות, מין טבעות גדולות, שבעזרתן קשרו את הספינות זו בזו (ספרי דב' שמ“ו, הוצ' פרידמן קמ”ד ע"א).

פי וושט, עיין וושט.

פיטורין, (?) שם הנס או האיסקריא (קה"ר ו' ו').

פֶּתַח, פתח התבה (בר' ו' ט"ז).

צֹהַר, הוא חלונה של תבת נח (בר' ו' ט"ז).

ציפורי (?), שם החבל של הספינה (מ“ק כ”ח ע“ב – כ”ט ע"א).

קוֹמַת (הספינה), היא גובה הספינה (בר' ו' ט"ו).

קופה, סל עשוי מנצרים של ערבה קלופה, שהשתמשו בו כדי להטביל כלים לתוך הים (מקו' ו' ה').

קורה, של עץ, החומר העיקרי, שממנו בנו את הספינות (בר“ר י”ב י"ב).

קורשא דספינתא, השם הארמי של הקרש (עיין שם; קה“ר י”א א').

קלע, המונח התלמודי למפרש (נגעים י“א י”א וכו').

קֵן; קִנִּים, השם המקראי של תאי הספינה (בר' ו' י"ד).

קרקעיתה של ספינה, היא תחתית הספינה (חגי' כ“ג ע”א; יב' קט“ז ע”ב).

קֶרֶשׁ, חלקים של עץ מהם מורכבת הספינה (קה“ר י”א א'), וביחוד ספסלים, שעליהם ישבו השייטים (יחז' כ"ז ו').

קשר הספנים, הקשרים המיוחדים, שבהם קשרו הספנים את חבלי הספינה (שבת ט"ו א’–ב').

ראש הספינה, החלק הקדמי של הספינה (מעה“ש כ”ז מ"א; סוכה ב' ג').

רֹאשׁ חִבֵּל, המקום בראש התורן, שבו נפגשים חבלי הספינה (משלי כ“ג ל”ד).

רוֹחַב (הספינה), (בר' ו' ט"ו).

רקע, שם הספון (ניירות יב, שורה 14, 20).

שברי הספינה, (מעה“ש כ”ז מ"ג).

שְׁלִשִׁיִּם, הספון השלישי של הספינה (בר' ו' ט"ז).

שְׁנִיִּם, הספון השני של הספינה (בר' ו' ט"ז).

שפופרת, כעין משקפת (עיר' מ“ג ע”ב).

שק, שבו שמו את המטען (ירוש' שבת י“א ע”ד למטה). השתמשו בו גם להטביל כלים בים (מקו' ו' ה').

תְּאַשׁוּר, מין עץ שממנו עשו את חלקי הספינה (יחז' כ"ז ו').

תּוֹרֶן, המוט הגדול, שעליו תולים את המפרש (יחז' כ“ז ה'; ב”ב ה' א').

תַּחְתִּיִּם, הספון התחתון של הספינה (בר' ו' ט"ז).

ג. אנשי הספינה    🔗

אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת, שמם המקראי הכללי של כל העסוקים בספינה (מל“א ט' כ”ז).

ארבא, שמו של בעל הארבא (פס' קי“ב ע”ב).

בני כופרא, עיין כופרים.

גששים (גשושי), האנשים המודדים את עומק המים לפני הספינה, כשהיא מתקרבת אל החוף (שבת ק' ע"ב).

חוֹבְלִים, אנשי ספינה העסוקים בחבלים (יחז' כ“ז כ”ז).

יוֹדְעֵי הַיָּם, הם אנשי הספינות, שיודעים, כלומר מכירים את הים (מל“א ט' כ”ז).

יוֹרְדֵי הַיָּם, הם המלחים וגם הנוסעים ש„יורדים“ מן היבשה אל הים (תה' ק“ז כ”ג).

מבורא, בעל מברא (חולין צ“ד ע”א).

מַחֲזִיקֵי בֶּדֶק, מומחים שעסקו בתיקון הספינה הנסדקת (יחז' כ"ז ט').

מַלָּחִים, שמם הכללי של אנשי הספינה (יחז' כ“ז כ”ז; יונה א' ה').

מנהיג, שמו המאוחר של החובל (צואת נפתלי, ורטהיימר, בתי מד' 2, 10).

מפרשי ימים, המלחים או הנוסעים שפורשים לים (ויק“ר ל”ה).

נגדי, המושכים את הספינות בחבלים (סוטה מ“ח ע”א).

נווטים, שם תלמודי של המלחים (בר“ר י”ב י"ב).

נחותי ימא, שמם הארמי של יורדי הים (שבת כ' ע"ב).

ספן; ספנים, אנשי הספינה (תוס' שביעית ח' ה' וכו').

פירטין, שודדי ים (שמ“ר י”ז).

פרוש, האיש הנמצא כבר בספינה ומוכן להפליג בה (ירוש' מ“ק פ”א ע"ב למעלה).

קברניט, מנהיג הספינה (ב“ב צ”א ע"ב).

רַב הַחוֹבֵל, השם המקראי של הקברניט (יונה א' ו').

שָׁטִים, האנשים העובדים במשוטים להניע את הספינה (יחז' כ“ז כ”ו).

שייטים, שמם התלמודי של השוחים (כלים ב' ג').

תּוֹפְשֵׁי מָשׁוֹט, הם השטים (יחז' כ“ז כ”ט).

ד. ענינים שונים    🔗

אופשר ספינתא, תיקון הספינה (ניירות יב, שורה 22).

אלמוגין, כסיתא (ר“ה כ”ג ע"א).

בֶּדֶק, תקון הספינה (יחז' כ"ז ט').

גוששת הספינה, שהיא נוגעת בקרקע הים או הנהר (חלה ב' ב‘; תוס’ תרו' א' ה').

דוכתי לאותוביה, המונח הארמי למקום העגינה של הספינות (ב“מ ק”א ע"ב).

דמך, (= ישן) הספינה באמצע הים, כשהיא מתנדנדת על הגלים (אסת"ר פר' ה').

הילני הייא הולא והילוק הוליא, קריאת הספנים (פס' קי“ב ע”ב).

זמרא דנגדי, שיר של מושכי הספינות (סוטה מ“ח ע”א).

חולית, שם החולות על חוף הים (ערכין ב' ח').

טובעת, הספינה שנשברה או נסדקה בים (ב“ב קנ”ז ע“א; נדה ל”א ע"א).

כור, המידה שבה מדדו את מטען הספינה (ב“מ פ' ע”ב).

כסיתא, אלמוגים (קוראל; ר“ה כ”ג ע"א).

כרכי הים, הערים על שפת הים. ערי נמל (מגי' י“ב ע”א).

למין, השם התלמודי הישן של הנמל (אסת"ר סוף פר' א' „והשתייה כדת“).

מבריח מים, דופן הספינה (המחיצה) מבריח את המים, כלומר אינו נותן למים להכנס אל תוך בטן הספינה (עיר' מ“ב ע”ב).

מוקפות הן הספינות העוגנות אחת בקרבת השניה ונוגעות זו בזו (שבת י"א ה').

מָחוֹז, אולי השם המקראי של הנמל (תה' ק"ז ל').

מעמיד, הספן מעמיד את הספינה בעזרת העוגנים על שפת הים (תוס' ב“ק ח' י”ז).

מתלימה תלמיות, הספינה הנוסעת (על יסוד בר“ר ל”א).

נחשול, סערה או גל חזק (ב“מ נ”ט ע"ב).

נחת, יורד מן הספינה (ירוש' ערלה ס“ג ע”א באמצע).

נטרפת, הספינה על ידי הגלים כשהם מרחיקים אותה פתאום מן החוף (תוס' שבת י“ד י”א).

נמל, שם מקום העגינה של הספינות.

נפסקות הספינות שהיו קשורות זו בזו והותרו (שבת ק“א ע”ב).

סַעַר, רוח גדולה וחזקה (יונה א' ד').

ספינה מיטרפת בים, כשהיא נמצאת בסכנה בסערה (תע' ג' ז‘; גטין ג’ ד' וכו').

עולה ויורדת הספינה כשהיא נמצאת בנמל ומתנדנדת על הגלים (ירוש' שבת י“ג ע”ב למעלה).

פילגוס, לב הים (קה"ר „עת לבקש“).

פרוותא, נמל (ר“ה כ”ג ע“א; חולין צ”ה ע"ב).

פרק, מוציא את הסחורה מן הספינה (תוס' ב"מ ז' ב').

פרשת הים, הפלגה בים, נסיעה בים (ויק“ר ל”ה וכו').

צרוף הספינה, בזמן שמוליכים את הספינה לתוך הים כדי שכל החריצים ייסתמו (מכש' ה' ז').

רפסתא דספינתא, ריעוע הספינה, קלקול הספינה בארמית (ב“מ ע”ט ע"ב).

רקק מים נקראו המים בקרבת החוף, שעמקם פחות מי' טפחים (שבת י"א ד').

 

ביבליוגראפיה וראשי תבות    🔗

---

חוץ מן המקורות העבריים (תנ"ך, ספרות תלמודית ומדרשית), הובאו המקורות, מחקרים, מאמרים, לקסיקה, מלונים וספרים הללו:

אפשטיין, Bab.–Aram. Studien, ב„ספר היובל ניר דוד“, ע' 209 והל'. קופנהאגן, 1923.

אפשטיין: מסרף–מרסף–מרצף, מרצפים (ב„ספר קלוזנר“ ע' 87 והל').

בן צבי: שאר ישוב, כתבי י. בן־צבי א’–ה‘; תל־אביב, תרצ"ו–ז’.

זאב וילנאי: חיפה בעבר ובהוה, תל־אביב תרצ"ו.

ש. טולקובסקי: תולדות יפו, תל־אביב, תרפ"ו.

ש. טולקובסקי: היהודים והים, ספרית מרכז החבל הימי לישראל, חוב' א'. תל אביב.

ש. טולקובסקי: חרבן הצי העברי, ב„הארץ“, כ“ז תשרי תרצ”ז.

ידיעות החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה, ירושלים.

יוס' מלח' = יוסיפוס פלאביוס: מלחמת היהודים.

יוס' קדמ' = יוסיפוס פלאביוס: קדמוניות.

יוספוס: נגד אפיון.

לוי: מלון לתרגומים = Levy: Chaldäisches Wörterbuch d. Targumim, I–II, Leipzig, 1867.

לוי: מלון תלמודי = Levy: Neuhebr. u. chald. Wörterbouch ü d. Talm. u. Midr. Leipzig, 1876.

לוין: אוצר הגאונים, חיפה תרפ“ח–צ”ו.

ליברמן: תוספת ראשונים, הדפסה מיוחדת מקובץ „אזכרה“, ירושלים, תרצ"ז.

ליברמן: תלמודה של קיסרין, מוסף לתרביץ שנה ב‘, ספר ד’, ירושלים, תרצ"א.

לשוננו, ירושלים.

מייזיס: פנינו אל הים, ההד, ירושלים, שנה י“א, חוב' ז’–ח', שנה י”ב חוב' א‘, ד’.

מייזלר: ד“ר ב.: החפירות בשייך אבריק, ב„ידיעות החברה לחקירת א”י ועתיקותיה“ ד‘, ג’–ד’, תרצ“ז ו’–ז‘; ה’, ג', תרצ”ז.

מייזלר: תולדות המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל, ספריה לידיעת ארץ ישראל, ג’–ד', ירושלים, תרצ"ו.

נרקיס: מטבעות ארץ ישראל א‘, ספריה לידיעת ארץ ישראל, א’–ב’, ירושלים, תרצ"ו.

עלילות גלגמש, תרגם ש. טשרניחובסקי, ורשה, תרפ"ד.

פטאי: המים, מחקר לידיעת הארץ ולפולקלור ארצישראלי, תל־אביב, תרצ"ו.

קוטשר: מחוז, ב„לשוננו“, ח' ב’–ג'.

קלוזנר: הבית השני בגדולתו, תל־אביב, תר"ץ.

קליין: מאוצר לשון תנאים, ב„ספר הזכרון לא. ז. רבנוביץ“, ע' 57.

קליין: חלוקת יהודה והגליל, בספר השנה של א"י (תרפ"ג) ע' 24–41.

קליין: דרך חוף הים, תרפ"ג, כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים.

קליין: ב„הארץ“, כ“ב אדר, תרצ”ז.

קליין: אסיה–עסיא, ברלין, תרצ"ז, ספר היובל פריימאנן.

קליין: תולדות חקירת א“י בספרות העברית הכללית, ספריה לידיעת א”י, ז’–ח', ירושלים, תרצ"ז.

קרויס: קדמ' = Krauss, Talmudische Archäologie, I־III.

שליט: המשטר הרומאי בא“י, ספריה לידיעת א”י, ה’–ו', ירושלים, תרצ"ו.

תרביץ, ירושלים.