בסיפורו “גלות דאטשע”, שטרם תורגם לעברית, מתנה שלום עליכם את תלאותיו בהעברת משפחתו מביתם ביהופץ למעון הנופש שלהם בבויבריק. הנסיעה עצמה, מבהיר הסופר בתיאורו המקסים, עניין של מה בכך היא: בסך הכל חצי שעה ברכבת. אבל ההיערכות לקראת הנסיעה! הרי צריך להכין הכל, ולארוז הכל, ולא לשכוח דבר, והאשה עצבנית, והבית הפוך. בסוף הכל ערוך ומוכן, בלי עין הרע: האשה, ושמונת הילדים, והסבתא, ושלוש המשרתות, והמזוודות והסלים והקופסאות והחבילות והצרורות. אלא שמתברר כי אנחת הרווחה נפלטה מוקדם מדי. אי אלו דברים לא נארזו, וצריך לקחת אותם בידיים – הכובע המקושט בפרחים של האשה, ארובת הסאמובר, קסת הדיו, מקל ההליכה, השמשיות והכלוב עם הקנרית. מה פלא ששלום עליכם קרא לסיפור נופש של גלות.
היום ספק אם אפילו מהגרים נשרכים עם מטענים כאלה. אלא שבספר זה, היונק מן המטען המוסף שיהודי נושא עמו במסעותיו, הכוונה אינה למטען פיסי. הכוונה היא לצרוך הבלתי נראה שיהודי נושא עמו ברצותו ושלא ברצותו, במודע ושלא במודע. כי להיות יהודי זה לעמוס על הגב אלפי שנות עבר רווי סבל. זה לחוש מחויבות כלפי כל יהודי, בייחוד אם הוא נתון בצרה. זה לדעת שעם היותך כמו אחרים, אתה גם שונה מהם. ולא תיוושע גם מהיותך יהודי ישראלי, כי הרגשות האלה הרדומים בבית, בחו"ל הם צפים ועולים.
בגלל המטען הנוסף והמיוחד הזה יש לנו עניין לחפש במסעותינו גם מה שלא צדות עיניהם של תיירים אחרים. דומה שאין כמו רומא כדי להמחיש זאת. העיר הנהדרת שיש לה קסמים הרבה להציע – ציוויליזציה עתיקה ושפע של אוצרות אמנות – היא גם מקום מפגש של התייר היהודי עם נקודת מפנה בהיסטוריה של עמו, עם אבותיו שעשו במקום הזה את הצעד הראשון בדרך הארוכה והנפתלת של אלפיים שנות גלות.
תייר עשוי לשוטט שעות ארוכות בפורום רומנום, בדרך כלל עם מצלמה על הכתף ומסרטה ביד, מצויד במדריך כתוב או מקשיב למדריך חי, מנסה לספוג את האווירה הייחודית של המקום שהיה לב האימפריה, בוחן את עדיה העתיקים של תרבות נפלאה, משתאה. התייר היהודי הוא מן המעטים שלא יפסח על קשת טיטוס. וכאשר הוא מתבונן בתבליט האבן המתאר את היהודים המנוצחים מובלים בשבי כשהם נושאים את מנורת שבעת הקנים ואת אוצרות בית המקדש החרב, הוא אינו רואה מעשה אמנות בלבד. הוא רואה גם את תחילת הנדודים של שבעים דורות, הוא רואה את עצמו. הוא נעשה יהודי בצאתו.
ב“ממרטינום”, הכלא העתיק שבפורום, שאליו הושלכו שנואי האימפריה מראשוני השליחים של ישו ועד ראשי המורדים במלכות, נמצא לוח זיכרון חדש למדי ועליו שמותיהם של הבולטים שבאסירים אשר מצאו שם את מותם. בלוח הזה חרוט גם שמו של שמעון בר גיורא שראשו נערף ב“ממרטינום” בשנת 70 לספירה. ליד השמות הכתובים לטינית מישהו חקק בעברית את הפסוק “עם ישראל חי”. זה מעשה ונדאלי, ועם זאת אפשר להבין ללבו של אותו בעל גראפיטי אלמוני. אולי חשב לרגע כי רוחו של בר־גיורא ערוף הראש עודנה מרחפת שם, ותקרא את הפסוק העברי.
יש מקומות רבים, עשירים בשכיות חמדה, שמבקר יהודי ימצא בהם חוויה עם ערך מוסף בזכות הקשר אל העבר היהודי. למשל ונציה, שאינה רק כיכר סן־מרקו ושירת הגונדוליירים, אלא גם אזור הגטו המפורסם, שהיה זמן רב אחד המרכזים היהודיים החשובים ביותר באירופה. הרובע מוקף החומה שבו סגרו שלטונות ונציה את היהודים ב־1516, נקרא על שם גטו נוּאוֹבו – בית היציקה החדש – שהיה במקום, וממנו נגזר אחר כך שמן של השכונות היהודיות בכל אירופה. בימינו הורחב המושג, ומכנים כגטו גם שכונות מגורים של מיעוטים אחרים, בדרך כלל כהגדרה להפרדה מפלה, לתנאי צפיפות ועוני. אך בגטו ונציה חיו גם יהודים עשירים מאוד, סוחרים ומלווים בריבית, ובדמיונו הציב שם שקספיר את ביתו של שיילוק.
או טלו את קאהיר. היא אינה רק הוד הפירמידות, ולא רק העוצמה האניגמאטית של הספינקס. היא בשבילנו גם הקסם המסתורי של בית הכנסת “אבן עזרא” בפוסטאט העתיקה, שלפי המסורת נהג הרמב“ם להתפלל בו, ובו נמצאו אוצרות “הגניזה” הקאהירית. וכך גרמניה, המחוברת ממילא לפרק הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, היא לא רק ברלין והשוורצוולד והאלפים הבוואריים, אלא גם וורמס של רש”י. וכך וייטצ’אפל היהודית־לשעבר באיסט־אנד של לונדון, העיר שבה נולדה הצהרת בלפור. וכך כמובן ספרד, שבתולדותיה מצוי הפרק המופלא של “תור הזהב” שנחתם בגירוש אכזרי. כך פאריס שאינה רק מגדל אייפל, מונפרנס, הלובר והאדריכלות של עידן מיטראן, אלא גם ה“פלעצל”, וכך, אולי יותר מכל, ערי מרכז אירופה ומזרחה, שבהן תססה התרבות היהודית עד שהאימפריה האדומה של סטלין חנקה את שרידיה, ועד לשואה שמחקה את נושאיה מספר החיים.
חיפשתי את הנקודה היהודית בכל מקום בחו"ל שאליו נקלעתי; במקומות שבהם יש קהילות פעילות, ובמקומות ששוב אין בהם חיים יהודיים. גם באלה אפשר למצוא בית עלמין מיותם, מקווה עתיק או מוזיאון יהודי – עדים אילמים לתולדותיהן של קהילות יהודיות, לאורח חייהם של יהודים, לסבלם ולגבורתם, ליצירתם הדתית והחילונית, למורשתם ולאנשי הסגולה שביניהם.
וברוב המקומות מסתמנת תמונת עבר דומה: ליהודים היה מעמד נבדל מזה של שאר האוכלוסייה. במקרה הטוב, מעמד נחות ומשפיל של הגבלות באזורי מגורים, בתחומי עיסוק ובחופש תנועה. נתלוו לכך גם סמלים. הנאצים לא המציאו את הטלאי הצהוב. הם רק החזירו את ימי הביניים אל אמצע המאה העשרים ועלו עליהם ברצחנותם. במרוצת ההיסטוריה הזאת של נידוי ודיכוי והשפלה סומנו היהודים בסימני היכר, בכובע או בבגד מיוחדים, שלא אחת התירו את דמס והפקירו אותם לשרירות הלב של אספסוף, לפעמים בברכת הכנסייה ושליחיה.
במקרים רעים יותר, נרדפו היהודים גם על ידי השלטונות שהכבידו עליהם עול מסים וארנונות, השתמשו בהם כשעיר לעזאזל, טפלו עליהם האשמות שווא – מחטיפת ילדים ועד הרעלת בארות – העלילו עליהם עלילות דם והטילו עליהם אחריות למגיפות ולאסונות שניחתו על האוכלוסייה. השלטונות החרימו את רכוש היהודים, שרפו את בתיהם, חיללו את קודשיהם, גירשו אותם עם משפחותיהם, ולא פעם העלו אותם על המוקד. לפעמים הורשו המגורשים לחזור, התחילו הכל מן ההתחלה, ומצאו עצמם כעבור זמן מול גזירות חדשות.
העולם המוסלמי לא הגיע למידת הרשע השטני שגילה העולם הנוצרי כלפי היהודים. אבל גם בארצות האסלאם אולצו לחיות בתנאים של אפליה והשפלה, גם שם הוטלו עליהם הגבלות וגזירות, ולעתים סבלו מרדיפות ומפרעות.
התמונה הזאת של נפתולי הקהילות חוזרת ונשנית במזרח ובמערב, בעולם העתיק ובימי הביניים ובעידן הנאור לכאורה. ואמנם החוויות שחווה לעתים התייר היהודי בגין המטען המוסף אינן קלות. במפגש עם ההיסטוריה העגומה הזאת במקומות התרחשותה, אדם נוטה להסכים עם יודקה נושא “הדרשה” של חיים הזז.
באסיפת ועד ההגנה נוטל יודקה את רשות הדיבור כדי לומר שהוא שולל את ההיסטוריה היהודית, את עצם קיומה. לדעתו, מאז גלה העם היהודי מארצו, אין לו היסטוריה משלו, משום שלא הוא עיצב אותה. הגויים עשו זאת בשבילו, כמו שעשו את מלאכות השבת בשביל היהודים, את כיבוי האור ואת הסקת התנור. זוהי היסטוריה שכפו עלינו והיא לא שלנו, אומר יודקה, כי אנחנו היינו עושים אותה אחרת. ההיסטוריה הזאת היא סיפור רצוף של גזירות ועלילות ורדיפות וקידוש השם, ושוב גזירות וקידוש השם, ואין לזה סוף. לכן אסור לנו להורות לילדינו את ההיסטוריה הזאת, מסכם יודקה, וצריך לומר לתלמידים: אין לנו היסטוריה, לכו לשחק כדורגל.
אבל יש לנו היסטוריה, ככל שהיא אכזרית ועגומה. היסטוריה של עם קשה עורף, היסטוריה של מאבק על שמירת הייחוד, של חוכמת ההישרדות ושל יצירה. היסטוריה שהצמיחה אישים דגולים אשר הרימו תרומה אדירה לא רק לעמם אלא גם למאגר הדעת של האנושות, לרווחתה ולתרבותה.
אם לא נשאף להכיר את ההיסטוריה הזאת גם במקומות התרחשותה, על פרקיה האפלים וההירואיים, על רגעי הייאוש והחסד; אם לא נחפש אותה באתרים ששם שרידיה, אם לא נדע להתייחס אליה בתערובת הראויה של חמלה וגאווה, מי יעשה זאת במקומנו?
בספר הזה ביקשתי לעשות משהו מאלה. תודתי נתונה לחוקרים, לספרנים, וליוצאי המקומות הנזכרים בספר שהקצו לי מזמנם והעניקו לי מן הידע שלהם ומניסיונם האישי, להאיר עבר והווה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.