לזכר הורי אלה ושלמה הלוי הברפלד

בסיפורו “גלות דאטשע”, שטרם תורגם לעברית, מתנה שלום עליכם את תלאותיו בהעברת משפחתו מביתם ביהופץ למעון הנופש שלהם בבויבריק. הנסיעה עצמה, מבהיר הסופר בתיאורו המקסים, עניין של מה בכך היא: בסך הכל חצי שעה ברכבת. אבל ההיערכות לקראת הנסיעה! הרי צריך להכין הכל, ולארוז הכל, ולא לשכוח דבר, והאשה עצבנית, והבית הפוך. בסוף הכל ערוך ומוכן, בלי עין הרע: האשה, ושמונת הילדים, והסבתא, ושלוש המשרתות, והמזוודות והסלים והקופסאות והחבילות והצרורות. אלא שמתברר כי אנחת הרווחה נפלטה מוקדם מדי. אי אלו דברים לא נארזו, וצריך לקחת אותם בידיים – הכובע המקושט בפרחים של האשה, ארובת הסאמובר, קסת הדיו, מקל ההליכה, השמשיות והכלוב עם הקנרית. מה פלא ששלום עליכם קרא לסיפור נופש של גלות.

היום ספק אם אפילו מהגרים נשרכים עם מטענים כאלה. אלא שבספר זה, היונק מן המטען המוסף שיהודי נושא עמו במסעותיו, הכוונה אינה למטען פיסי. הכוונה היא לצרוך הבלתי נראה שיהודי נושא עמו ברצותו ושלא ברצותו, במודע ושלא במודע. כי להיות יהודי זה לעמוס על הגב אלפי שנות עבר רווי סבל. זה לחוש מחויבות כלפי כל יהודי, בייחוד אם הוא נתון בצרה. זה לדעת שעם היותך כמו אחרים, אתה גם שונה מהם. ולא תיוושע גם מהיותך יהודי ישראלי, כי הרגשות האלה הרדומים בבית, בחו"ל הם צפים ועולים.

בגלל המטען הנוסף והמיוחד הזה יש לנו עניין לחפש במסעותינו גם מה שלא צדות עיניהם של תיירים אחרים. דומה שאין כמו רומא כדי להמחיש זאת. העיר הנהדרת שיש לה קסמים הרבה להציע – ציוויליזציה עתיקה ושפע של אוצרות אמנות – היא גם מקום מפגש של התייר היהודי עם נקודת מפנה בהיסטוריה של עמו, עם אבותיו שעשו במקום הזה את הצעד הראשון בדרך הארוכה והנפתלת של אלפיים שנות גלות.

תייר עשוי לשוטט שעות ארוכות בפורום רומנום, בדרך כלל עם מצלמה על הכתף ומסרטה ביד, מצויד במדריך כתוב או מקשיב למדריך חי, מנסה לספוג את האווירה הייחודית של המקום שהיה לב האימפריה, בוחן את עדיה העתיקים של תרבות נפלאה, משתאה. התייר היהודי הוא מן המעטים שלא יפסח על קשת טיטוס. וכאשר הוא מתבונן בתבליט האבן המתאר את היהודים המנוצחים מובלים בשבי כשהם נושאים את מנורת שבעת הקנים ואת אוצרות בית המקדש החרב, הוא אינו רואה מעשה אמנות בלבד. הוא רואה גם את תחילת הנדודים של שבעים דורות, הוא רואה את עצמו. הוא נעשה יהודי בצאתו.

ב“ממרטינום”, הכלא העתיק שבפורום, שאליו הושלכו שנואי האימפריה מראשוני השליחים של ישו ועד ראשי המורדים במלכות, נמצא לוח זיכרון חדש למדי ועליו שמותיהם של הבולטים שבאסירים אשר מצאו שם את מותם. בלוח הזה חרוט גם שמו של שמעון בר גיורא שראשו נערף ב“ממרטינום” בשנת 70 לספירה. ליד השמות הכתובים לטינית מישהו חקק בעברית את הפסוק “עם ישראל חי”. זה מעשה ונדאלי, ועם זאת אפשר להבין ללבו של אותו בעל גראפיטי אלמוני. אולי חשב לרגע כי רוחו של בר־גיורא ערוף הראש עודנה מרחפת שם, ותקרא את הפסוק העברי.

יש מקומות רבים, עשירים בשכיות חמדה, שמבקר יהודי ימצא בהם חוויה עם ערך מוסף בזכות הקשר אל העבר היהודי. למשל ונציה, שאינה רק כיכר סן־מרקו ושירת הגונדוליירים, אלא גם אזור הגטו המפורסם, שהיה זמן רב אחד המרכזים היהודיים החשובים ביותר באירופה. הרובע מוקף החומה שבו סגרו שלטונות ונציה את היהודים ב־1516, נקרא על שם גטו נוּאוֹבו – בית היציקה החדש – שהיה במקום, וממנו נגזר אחר כך שמן של השכונות היהודיות בכל אירופה. בימינו הורחב המושג, ומכנים כגטו גם שכונות מגורים של מיעוטים אחרים, בדרך כלל כהגדרה להפרדה מפלה, לתנאי צפיפות ועוני. אך בגטו ונציה חיו גם יהודים עשירים מאוד, סוחרים ומלווים בריבית, ובדמיונו הציב שם שקספיר את ביתו של שיילוק.

או טלו את קאהיר. היא אינה רק הוד הפירמידות, ולא רק העוצמה האניגמאטית של הספינקס. היא בשבילנו גם הקסם המסתורי של בית הכנסת “אבן עזרא” בפוסטאט העתיקה, שלפי המסורת נהג הרמב“ם להתפלל בו, ובו נמצאו אוצרות “הגניזה” הקאהירית. וכך גרמניה, המחוברת ממילא לפרק הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, היא לא רק ברלין והשוורצוולד והאלפים הבוואריים, אלא גם וורמס של רש”י. וכך וייטצ’אפל היהודית־לשעבר באיסט־אנד של לונדון, העיר שבה נולדה הצהרת בלפור. וכך כמובן ספרד, שבתולדותיה מצוי הפרק המופלא של “תור הזהב” שנחתם בגירוש אכזרי. כך פאריס שאינה רק מגדל אייפל, מונפרנס, הלובר והאדריכלות של עידן מיטראן, אלא גם ה“פלעצל”, וכך, אולי יותר מכל, ערי מרכז אירופה ומזרחה, שבהן תססה התרבות היהודית עד שהאימפריה האדומה של סטלין חנקה את שרידיה, ועד לשואה שמחקה את נושאיה מספר החיים.

חיפשתי את הנקודה היהודית בכל מקום בחו"ל שאליו נקלעתי; במקומות שבהם יש קהילות פעילות, ובמקומות ששוב אין בהם חיים יהודיים. גם באלה אפשר למצוא בית עלמין מיותם, מקווה עתיק או מוזיאון יהודי – עדים אילמים לתולדותיהן של קהילות יהודיות, לאורח חייהם של יהודים, לסבלם ולגבורתם, ליצירתם הדתית והחילונית, למורשתם ולאנשי הסגולה שביניהם.

וברוב המקומות מסתמנת תמונת עבר דומה: ליהודים היה מעמד נבדל מזה של שאר האוכלוסייה. במקרה הטוב, מעמד נחות ומשפיל של הגבלות באזורי מגורים, בתחומי עיסוק ובחופש תנועה. נתלוו לכך גם סמלים. הנאצים לא המציאו את הטלאי הצהוב. הם רק החזירו את ימי הביניים אל אמצע המאה העשרים ועלו עליהם ברצחנותם. במרוצת ההיסטוריה הזאת של נידוי ודיכוי והשפלה סומנו היהודים בסימני היכר, בכובע או בבגד מיוחדים, שלא אחת התירו את דמס והפקירו אותם לשרירות הלב של אספסוף, לפעמים בברכת הכנסייה ושליחיה.

במקרים רעים יותר, נרדפו היהודים גם על ידי השלטונות שהכבידו עליהם עול מסים וארנונות, השתמשו בהם כשעיר לעזאזל, טפלו עליהם האשמות שווא – מחטיפת ילדים ועד הרעלת בארות – העלילו עליהם עלילות דם והטילו עליהם אחריות למגיפות ולאסונות שניחתו על האוכלוסייה. השלטונות החרימו את רכוש היהודים, שרפו את בתיהם, חיללו את קודשיהם, גירשו אותם עם משפחותיהם, ולא פעם העלו אותם על המוקד. לפעמים הורשו המגורשים לחזור, התחילו הכל מן ההתחלה, ומצאו עצמם כעבור זמן מול גזירות חדשות.

העולם המוסלמי לא הגיע למידת הרשע השטני שגילה העולם הנוצרי כלפי היהודים. אבל גם בארצות האסלאם אולצו לחיות בתנאים של אפליה והשפלה, גם שם הוטלו עליהם הגבלות וגזירות, ולעתים סבלו מרדיפות ומפרעות.

התמונה הזאת של נפתולי הקהילות חוזרת ונשנית במזרח ובמערב, בעולם העתיק ובימי הביניים ובעידן הנאור לכאורה. ואמנם החוויות שחווה לעתים התייר היהודי בגין המטען המוסף אינן קלות. במפגש עם ההיסטוריה העגומה הזאת במקומות התרחשותה, אדם נוטה להסכים עם יודקה נושא “הדרשה” של חיים הזז.

באסיפת ועד ההגנה נוטל יודקה את רשות הדיבור כדי לומר שהוא שולל את ההיסטוריה היהודית, את עצם קיומה. לדעתו, מאז גלה העם היהודי מארצו, אין לו היסטוריה משלו, משום שלא הוא עיצב אותה. הגויים עשו זאת בשבילו, כמו שעשו את מלאכות השבת בשביל היהודים, את כיבוי האור ואת הסקת התנור. זוהי היסטוריה שכפו עלינו והיא לא שלנו, אומר יודקה, כי אנחנו היינו עושים אותה אחרת. ההיסטוריה הזאת היא סיפור רצוף של גזירות ועלילות ורדיפות וקידוש השם, ושוב גזירות וקידוש השם, ואין לזה סוף. לכן אסור לנו להורות לילדינו את ההיסטוריה הזאת, מסכם יודקה, וצריך לומר לתלמידים: אין לנו היסטוריה, לכו לשחק כדורגל.

אבל יש לנו היסטוריה, ככל שהיא אכזרית ועגומה. היסטוריה של עם קשה עורף, היסטוריה של מאבק על שמירת הייחוד, של חוכמת ההישרדות ושל יצירה. היסטוריה שהצמיחה אישים דגולים אשר הרימו תרומה אדירה לא רק לעמם אלא גם למאגר הדעת של האנושות, לרווחתה ולתרבותה.

אם לא נשאף להכיר את ההיסטוריה הזאת גם במקומות התרחשותה, על פרקיה האפלים וההירואיים, על רגעי הייאוש והחסד; אם לא נחפש אותה באתרים ששם שרידיה, אם לא נדע להתייחס אליה בתערובת הראויה של חמלה וגאווה, מי יעשה זאת במקומנו?

בספר הזה ביקשתי לעשות משהו מאלה. תודתי נתונה לחוקרים, לספרנים, וליוצאי המקומות הנזכרים בספר שהקצו לי מזמנם והעניקו לי מן הידע שלהם ומניסיונם האישי, להאיר עבר והווה.

במקום שהקרפאטים נושקים לדנובה, שם בראטיסלבה, טירה עתיקה חולשת על העיר שבין הנהר הגדול לבין ההרים הירוקים. סמטאות צרות מרוצפות באבן מחוספסת מתפתלות ברובעים העתיקים, נפתחות לפתע לכיכרות רומנטיות עם פסלים ומזרקות, ארמונות אצולה ובנייני ציבור בני מאות שנים מעידים על עברה העשיר כעיר מלוכה והכתרה. עיר קטנה גדולה, מחוז ילדותי.

בין יהודים היא ידועה יותר כפרשבורג, כי בשם הזה יצאו המוניטין לישיבה המהוללת של העיר. בהנהגתו של הרב משה שרייבר, שנודע כ“חתם סופר”, היתה ישיבת פרשבורג למרכז התורני והרוחני הגדול והחשוב בכל המרחב ההונגרי, ואף האוסטרו־הונגרי, אם כי מספר היהודים בעיר מעולם לא עלה על רבבה וחצי.

יותר מארבעים שנה חלפו מאז שעזבתי אותה, ולא התגעגעתי אליה אפילו יום אחד. הייתי מוכנה שלא לראותה עוד לעולם, אלמלא קברות הורי, אבי מת עוד בילדותי, כשהקהילה במלוא פריחתה, ותקופת הרדיפות נחסכה ממנו. אמי עברה את השואה במחבואים ובמחנות, ומתה שבעת סבל אחרי המלחמה, כאשר רוב יהודי העיר לא היו עוד. בעידן הסילון, קברות הורי היו רק במרחק שלוש וחצי שעות מלוד. אבל הרפובליקה הסוציאליסטית הצ’כוסלובקית, למודת הטנקים הסובייטיים, קיימה את החרם על ישראל באדיקות יתר ולא העניקה אשרות כניסה לבעלי דרכונים ישראליים. הייתי צריכה לחכות הרבה זמן עד שנתאפשר לי לבקר בעיר שבה נולדתי וגדלתי.

וכאשר סוף סוף ביקרתי בה, מצאתי מקום שאיננו. כמו תפאורה שמאחוריה חלל. מאז הייתי שם עוד פעמים אחדות, בכל פעם לשעות מעטות, ותמיד חזרה על עצמה אותה חוויה מבעיתה של חלום נכסף ורחוק שנעשה לפתע קרוב ומוחשי, מזמין לגעת, וחומק מבין האצבעות.

העיר קיימת. אדרבא, היא התפתחה מאוד מאז שעזבתי אותה כדי לעלות ארצה. אוכלוסייתה גדלה מ־150 אלף תושבים אז, ל־400 אלף עכשיו. היא בלעה כפרים סמוכים ואת רוב השטח הירוק שהיה מסביבה, והתרחבה מאוד. נוספו לה שכונות מגורים צפופות, והוקמו בה רבי קומות ששינו את קו הרקיע שלה.

העיר קיימת, אבל כל מה שחוויתי בה, כל מה שהיה עולמי מיום שעמדתי על דעתי ועד שגורשתי משם, אינו קיים עוד. הקהילה היהודית היתה בילדותי כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר, וכל הקשר שלי היה לעשרת האחוזים האלה, ארגונית וחברתית, נפשית ורגשית. החברים שלי היו ילדים יהודים, למדתי בבית ספר יהודי, הורי קנו בחנויות יהודיות, הרופאים שלנו היו יהודים.

כאילו לא היינו זקוקים לגויים. קהילת בראטיסלבה היתה אמידה, חבריה התפרסו על פני כל המקצועות והעיסוקים, מוסדותיה היו מפותחים. די להזכיר כי בית החולים היהודי היה המשוכלל והחדיש בכל סלובקיה. זה לא מנע מבני הקהילה להרבות ולנסוע ל“פרופסור בווינה”, הרי וינה קרובה מאוד, ויהודים תמיד מחפשים חוות דעת נוספת.

כללית, הרמה הרפואית של בית החולים היהודי בעירנו היתה טובה. כל הרופאים בו היו יהודים. האחיות היו בחלקן יהודיות ובחלקן נוצריות, מה שהוליד את התיאור הבא של ההבדל ביניהן: בשעת ביקור הבוקר של הרופאים במחלקה מדווחת האחות הנוצרייה כי לפציינט בחדר פלוני היה לילה קשה מאוד. ואילו האחות היהודייה מדווחת “דוקטור, היה לי לילה קשה עם הפציינט בחדר פלוני”…

גם איצטדיון הספורט של “מכבי” בבראטיסלבה נחשב בשעתו למתקן הספורט המשוכלל ביותר בסלובקיה. אבל בעיני לא ראיתיו: בין חברי ה“מכבי” לבין החוגים שאני הייתי שייכת להם אז, המגעים היו רק מקריים, אם כי מעולם לא אסרו עלי לשחק או להתחבר עם ילדים שאינם דתיים או שאינם יהודים. זה פשוט לא הזדמן.

רוב אנשי הקהילה היה דתיים מאוד, ועם זאת מודרניים. מבחינה זו היא דמתה לפרנקפורט, אלא שבראטיסלבה מעולם לא היתה אנטי־ציונית. המשפחה שלנו היתה אגודאית, אבל שמעתי את אבי אומר לאחותי שמבחינתו מותר לה להצטרף “אפילו למזרחי”. המזרחי היתה חזקה בין האורתודוקסים בעיר. גם שאר הזרמים היו מיוצגים, אלא שבקושי נתקלתי בהם – פרט לבני השכנים שלנו שהיו בית"רים, ואני זוכרת שבאחד במאי הם היו לוקחים אותי אתם להפריע להפגנות, לחזק אותם בקריאות הקצובות של “ה־שו־מר ל־בי־רו־בי־דז’אן”. עשיתי כמצוותם, אם כי לא ידעתי מה זה השומר (הצעיר) ולא היה לי מושג מה זה, או מי זה, בירובידז’אן.

אם כי הקהילה היתה יחסנית, מתנשאת במקצת, היא היתה סובלנית למופת. בניה ובנותיה התגאו בה. בימי ילדותי היא פרחה ושגשגה, וכמעט לא היו בה עניים בני המקום. רוב הנזקקים לסעד ולצדקה היו יהודים מן המחוזות המזרחיים של המדינה, שנהרו לבראטיסלבה כדי לקבץ בה כסף, או פליטים שהגיעו מגרמניה באמצע שנות השלושים והיא היתה להם עיר מקלט זמני.

עניין הצדקה נחרת עמוק בזיכרוני. בבית שבו גרנו ניתנה כניסה לפושטי יד פעמיים בשבוע. בימים הקבועים, הכסף לחלוקה היה מוכן אצלנו. אם המבקש היה גוי, הגדרתו היתה “בטלר”, קבצן בגרמנית, ואמי נתנה לו בפתח הדלת רבע כתר. זה היה מחירה של לחמניה. אם המבקש היה יהודי, הגדרתו היתה “אורח”, בעברית. לאורח נתנו להיכנס לדירה, והנדבה היתה תמיד של כתרים אחדים. חוש הצדק שלי התקומם, וערערתי על החלוקה הבלתי שווה הזאת. הורי הסבירו כי ליהודי חייבים לתת יותר, מפני שהוא צריך סעודות בשבת ויין לקידוש ולהבדלה, ובעיקר מפני שהוא משתמש בכסף לחינוך ילדיו. לגוי נותנים פחות, כי הוא מביא את הכסף לבית המרזח.

ההסבר הזה נראה סביר. אילו נתבקשתי אז להגדיר מיהו יהודי, הייתי בוודאי אומרת שזה אדם אשר ילדיו לומדים. גם ההסבר על בזבוז הכסף בבית המרזח התאים למה שראו עיני – הרבה שיכורים ברחובות העיר, בייחוד בימי ראשון, ולא היה ביניהם יהודי. רק אדון אמסטרדם קלקל את השורה, ובכך כאילו ערער גם את ההסבר של הורי.

אדון אמסטרדם היה מופיע אצלנו בכל יום חמישי אחרי הצהריים, לקבל את ההקצבה השבועית שלו. תמיד לבש מעיל כהה וחבש מגבעת שחורה, ואף גדול ואדום שלט בחזותו. לפעמים היה בגילופין, ותמיד נדף מפיו ריח של אלכוהול. הוא היה שתיין כרוני, אמי היתה נותנת לו חמישה כתרים, מעולם לא פחות. ואני ידעתי, כשם שידעו הורי, כי הוא מביא את הכסף הישר לבית המרזח. תהיתי איפה הצדק שנותנים לו פי עשרים מאשר לשיכור אחר? אבי השיב לי שאדון אמסטרדם היה פעם יהודי עשיר וירד מנכסיו, ושהלל הזקן אמר כי לאדם שירד מנכסיו צריך לתת כצרכיו מאז, “אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו”.

הרבה צדקה יצאה מביתנו, גם “מעשר” וגם מעבר לו. הרבה מתן בסתר לבודדים, והרבה תרומות למוסדות דת ולאגודות סעד, ולקופסת רבי מאיר בעל הנס. זאת היתה קופסת מתכת שחורה, פתוחה, שעמדה במדף הסדינים בארון הלבנים. בכל יום, כשיגרת היום, אמי היתה מוציאה אותה, ממלמלת תפילה, ומשלשלת לקופסה ככל שידה השיגה. ואנחנו, הילדים, היינו לפעמים לוקחים הלוואה מרבי מאיר, ומפקידים בקופסתו שטר חוב על סכום ההלוואה. אם לא פדינו אותו, ההורים פדו אותו.

רבי מאיר בעל הנס לא היה הקשר היחיד שלנו עם ארץ ישראל. היה לאמי אח בירושלים, ב“כולל שומרי החומות”. חליפת המכתבים ביניהם היתה חלק מחוויות ילדותי. אמי היתה שולחת לו גם כסף, והוא היה שולח לנו מתנות קטנות מארץ הקודש, עבודות בעץ זית ומלאכת מחשבת אחרת. דודי זה, יעקב בן שמואל זנוויל סלומון, קבור בהר הזיתים. לא היה פשוט לפקוד את קברו, כי בירושלים יש כתריסר חברות קדישא, ורק במבצע בלשי נודע לי שדודי טמון בחלקה של “חברא קדישא חסידים”, אמרו לי שלבדי לא אצליח לאתר את הקבר, ומסביב אינתיפאדה, מצאתי את עצמי עולה להר הזיתים במכונית להובלת מתים, אבל הבטיחו לי שזאת סגולה לחיים ארוכים.

בראטיסלבה כיום היא בירתה של סלובקיה העצמאית. כמו ברית המועצות ויוגוסלביה, גם צ’כוסלובקיה התפרקה אחרי נפילת הקומוניזם, אלא שעשתה זאת בדרכי שלום. היא פורקה גם בימי הנאצים: צ’כיה נעשתה פרוטקטורט גרמני כבוש, וסלובקיה נעשתה מדינה פאשיסטית, עצמאית להלכה, גרורה למעשה. אבל בין שתי מלחמות העולם, צ’כוסלובקיה היתה מדינה דמוקרטית. חרף אנטישמיות עממית מושרשת בסלובקיה האגררית והקתולית, לא ידענו אפליה. עד להשתלטות הפאשיזם, הארץ והעיר זכורות בלבי לטובה.

לא היה לי יסוד לטענות גם בביקורי תחת המשטר הקומוניסטי. אנשים היו אדיבים ואפילו לבביים. מזג האוויר האיר פנים. אף שהאווירה ברחוב היתה קודרת, כפי שהיתה ברוב הארצות תחת המשטר הקומוניסטי, יכולתי בהחלט ליהנות כתיירת. אלא שלא הייתי תיירת, והיומיים שביליתי בבראטיסלבה היו יומיים של ייסורים, של חיטוט בפצעים, של חיפוש נואש אחרי מה שאי אפשר למצוא. הלכתי ברחובות כסהרורית. בעיניים עצומות יכולתי לאתר בניינים ורחובות, מעברים וקיצורי דרך, כי הכל נשאר כפי שהיה. בכל זאת, שום דבר לא נשאר כפי שהיה. הניגוד הזה הפך לחלום בלהות.

בית הכנסת, בשבת בבוקר, היה המקום הטבעי להתחיל בו את המסע לעבר. בילדותי היו בבראטיסלבה שני תריסרים של בתי כנסת. נשאר מהם אחד ויחיד, ברחוב היידוק, והוא במקרה אותו בית כנסת שהורי היו מתפללים בו. קראו לו אז “פרייס־שול” על פי שמו הקודם של הרחוב. הוא היכל תפילה גדול ויפה, שנבנה בשנות העשרים כמרכז חדש ליהודים אשר התרחקו מאזור הגטו העתיק. שהיתי בו מאות פעמים.

זיהיתי את המושב של אבי במזרח, ואת המושב של אמי ליד המחיצה בעזרת הנשים. חלקה של המחיצה קלוע, ואפשר להשקיף מבעדה מלמעלה למטה, מן העזרה אל אולם התפילה, אבל לא בכיוון ההפוך. כאשר השקפתי מבעדה הפעם, ראיתי רק קומץ קשישים. באותו זמן היו רשומים בקהילה מאה ושישים יהודים, רובם בלי בני משפחה צעירים לסעוד אותם בזיקנתם. רוב הצעירים עזבו, רצף הדורות נשבר.

אלה מביניהם שנשארו, לא הזדהו כיהודים. נתקלתי באנשים שלחשו לי כי יש להם דוד בחיפה, או בת־דודה בנתניה, לרמוז לי על זהותם. אחרי “מהפכת הקטיפה” שסילקה את הקומוניסטים מן השלטון, מאות אנשים שנחשבו לנוצרים הזדהו כיהודים. רובם בנישואי תערובת.

בתקופת עצמאותה הקודמת, היחידה בהיסטוריה שלה, סלובקיה היתה מדינת בובה שגרמניה הנאצית משכה בחוטיה. בראשה עמד כומר קתולי, יוזף טיסו, ובהנהגתו הוטלו על היהודים כל הגזירות הידועות של נישול מרכושם ומעיסוקם ומבתיהם ומזכויות האנוש שלהם. זה התחיל בהסתה פרועה, בהתנפלויות על יהודים ברחוב, בתחושה של חוסר ביטחון. אחר כך בוצעה “אריזציה”, דהיינו העברת מפעלים וחנויות של יהודים לידיים נוצריות. במקביל צמצמו, ולבסוף גם הפסיקו את עיסוק היהודים בעריכת דין וברפואה. אנשים נשארו בלי אמצעי מחייה. לאמי, למשל, חדלה הפנסיה שהיתה מגיעה מצ’כיה, והתפרנסנו ממכירת חפצי הבית שלנו ומקליעת רשתות. הייתי אלופה בקליעת רשתות.

פקודה אחרי פקודה הנחיתה מהלומות על הקהילה. נאסרה שחיטה יהודית, הצעירים גויסו לפלוגות עבודה, ונרשם מלאי המטלטלים של היהודים. הם נדרשו למסור את חפצי הערך שלהם, ואם מישהו חשק בדירתם, נאלצו לפנותה תוך יממה. אסור היה ליהודים להימצא ברחוב משש בערב עד שמונה בבוקר, אסור היה ללכת לקולנוע או למקום בילוי אחר, או לנסוע ברכבת בלי רשיון מיוחד. אסור היה לצאת בלי הטלאי הצהוב. בסתיו 1941 בוצעה “דיסלוקציה” של יהודים מבראטיסלבה הבירה לערי שדה, ובאביב 1942 נלכדו בכל סלובקיה הבנות הרווקות מגיל 16 ונשלחו לאושוויץ. הבנים נשלחו ללובלין. זאת היתה תחילת הדפורטציה.

לבסוף זכתה סלובקיה גם בייחוד שפל ומגוחך: היא שילמה לגרמניה טבין ותקילין בעד הובלתם של יהודיה למחנות המוות, חמש מאות מארק לנפש. שמונים אלף יהודים היו בסלובקיה ערב השואה. שבעים אלף מהם הושמדו.

לא יכולתי שלא לחשוב על כך באותה שבת בבוקר בבית הכנסת, כאשר השקפתי מעזרת הנשים על אולם התפילה הכמעט ריק. ולא יכולתי שלא להיזכר במראה שנגלה לעיני בילדותי, כאשר הסתכלתי מעזרת הנשים לאולם התפילה ביום הכיפורים, מראה של קדושה שגם היום מעלה צמרמורת בגבי, עם כל היופי והעוצמה בציורו של מאוריציו גוטליב על בית הכנסת ביום הכיפורים, אצלנו זה נראה הרבה יותר חגיגי. כל הגברים לבשו “קיטל” מעל חליפותיהם: “קיטל” היא מלה גרמנית שנקלטה ביידיש ופירושה חלוק. הקיטלים של יום כיפור בהקו מלובן מתחת לטליתות, על ראשיהם חבשו הגברים מצנפות לבנות, דומות למצנפת החזן, רק גבוהות פחות. במבט מלמעלה, ראיתי לבן, הכל לבן. לתומי חשבתי אז כי זה הטוהר שרואה גם אלוהים ממרומיו. אלא שהוא הסיר מבטו.

לאחר שאני מת, היינו מתפללים בבית כנסת אחר, קטן יותר, שכיהן בו רב בשם יהודה פליישמן. עדיין אני זוכרת את הדרשה שנשא הרב פליישמן לפני תפילת המוסף של יום הכיפורים בשנת 1941. נראה שהיה מוטרד מאוד מן הירידה התלולה בשיעורי הילודה בקהילה, בגלל הגזירות והחרדה מפני הבאות. בדרשתו ציטט מדרש המספר כי הנשים היהודיות במצרים של פרעה היו יולדות תחת עץ תפוח אשר “פריו קודם לעליו”. רבי פליישמן הסביר בדבריו כי תפקיד העלים להגן על הפרי, אבל אותו עץ הקדים להניב כי בטח באלוהים שיגן על פריו. והנשים היהודיות ילדו דווקא תחת העץ הזה, כי גם הן שמו את מבטחן באל, שיגן על פרי בטנן על אף הגזירות.¹ כולן סביבי בעזרת הנשים הבינו את הנמשל, ומחו דמעות מעיניהן. אלא שאלוהים לא הגן על פרי בטנן, ואולי בגלל זה שמרתי את דרשת הרב בזיכרוני, כסמל לטראגדיה אנושית וגם כסמל לכשל האמונה.

מבית הכנסת של הרב פליישמן לא נותר זכר. לעומת זאת, מצאתי את בית הספר שלי עומד על תלו. עכשיו הוא בית ספר לילדים קשי שמיעה. כשלמדתי בו שמונה שנים, הוא היה בית ספר אורתודוקסי לבנות. שפת הלימודים בו היתה גרמנית, ועד היום – מה מגוחך – אני יודעת את שירי ה“פאטרלאנד” שלמדנו, מלים ומנגינה, ואת שירי הטוחנים והציידים הגרמניים. בראטיסלבה היתה עיר תלת־לשונית, כמעט כל תושביה דיברו סלובקית וגרמנית והונגרית, אבל השפה המועדפת על היהודים היתה גרמנית.

במחוזות המזרחיים של המדינה, היהודים דיברו יידיש, והם תמיד נחשבו בעינינו לנחותים. לאמיתו של דבר, זאת היתה יהדות נהדרת, תוססת הרבה יותר מן הקהילה שלנו. במחוזות המזרחיים היתה גם חסידות, שלא היתה אצלנו, וגם גימנסיות עבריות, שלא היו אצלנו, וממילא גם מאבקים שלא היו אצלנו. בבראטיסלבה חיי הקהילה התנהלו על מי מנוחות.

לא קראנו להם “אוסטיודן”, כפי שעשו בגרמניה. אצלנו כינו אותם “פינלנדר”, משום שאמרו “פין” במקום “פוֹן” כיאה לגרמנית. קראו להם גם “אונטרלנדר”, ולכינויים אלה היתה קונוטאציה קצת זלזלנית. לא אחת, כאשר אבי כעס על אחותי, שמעתיו מאיים עליה כי יביא לה חתן מ“פינלנד”. אחותי נישאה בגיל שמונה־עשרה, וכבר שנה לפני כן התחילו לשדך לה שידוכים. ההנאה שלי היתה להאזין לשיחות של אבי עם השדכנים, ומכיוון שהייתי אז רק בכיתה ב', הרשו לי להיות נוכחת בהן.

פעם שמעתי שדכן מציע לאבי מועמד שבא מאמריקה לחפש כלה במולדת הישנה. הוא היה דתי ונאה ועשיר, לפחות לפי טענת השדכן. אבי דחה את ההצעה על הסף, ולא שכחתי את הנמקתו: מי כבר היגר לאמריקה, אמו, מי שלא היתה לו פרנסה פה. עם משפחה כזאת הוא לא רצה להשתדך.

הייחוס עמד גבוה מאוד בסולם העדיפויות של הורי. לנו היתה שושלת יוחסין, והבנתי שהובטחה גם נדוניה. המועמד צריך היה להיות תלמיד חכם, מסוגל לפרנס אשה בכבוד, אך מעל לכל היה עליו להיות ממשפחה טובה. בעקבות השדכן באו המועמדים עצמם, ל“בשאו” (הסתכלות). הבית צוחצח ומורק, השולחן היה ערוך במיטב הכלים – ואני, בשמלת שבת כמו הכלה המיועדת, מפזרת את המבוכה בפטפוטי.

קשה לתאר ניגודים חריפים יותר בין שני בני זוג מאלה שהיו בין אבי ואמי. אבי היה בלונדיני כחול עיניים, חסון וארצי מאוד. אמי היתה שחורת שיער ושחומת עור, שברירית ומרחפת בעננים. הוא היה תלמיד חכם, בעל הסמכה לרבנות, והיא היתה משכילה בתחומים חילוניים, בספרות ובמוסיקה ובשפות. נושאי התעניינותם לא נגעו זה בזה, ואף על פי כן היתה ביניהם אהבה גדולה שלא כבתה בכל שנות נישואיהם. נדמה כי הם גישרו על פני הפערים שביניהם בעיקר בזכות העובדה שעסקי אבי אילצו אותו לשהות מחוץ לבית חמישה ימים בשבוע, והיומיים המשותפים היו תמיד מעין “ירח דבש”.

גם הרקע שלהם היה שונה. משפחת אבי, משפחת הברפלד, כל בניה היו תלמידי חכמים. רבים מהם היו רבנים, וגם לאלה שעסקו במסחר או במקצועות חופשיים – לרובם היתה הסמכה לרבנות. הם היו עילויים, אבל הלכו בדרכים מסורתיות, סלולות ובטוחות. בלשון ימינו ניתן להגדירם כ“מרובעים”. במשפחת אמי, לעומת זאת, היו הרבה אמנים והרבה מהפכנים. בניגוד לקונפורמיזם במשפחת אבי, קרובי אמי ביקשו לשנות את העולם. היו ביניהם שישבו שנים ארוכות בבתי סוהר של רומניה המלוכנית, בעוון קומוניזם. אחרים עלו כחלוצים לארץ ישראל. לימים הם שקלטו אותי כאן.

שפת הדיבור בבית הורי היתה גרמנית, כי אבי היה מכפר סלובקי ואילו אמי היתה מעיר הונגרית, והשפה המשותפת לשניהם היתה גרמנית. אף על פי כן, אבי חלק על מנהיגי הקהילה בדביקותם בגרמנית כשפת הוראה בבית הספר היהודי. כאשר סיימתי כיתה ג', הוא לא היסס להעביר אותי לבית ספר ממלכתי סלובקי. הוא עשה זאת גם מפני שהאמין כי אדם חייב לשלוט היטב בשפת המדינה שבה הוא חי, וגם כמחאה על שבית הספר היהודי לא שינה את שפת ההוראה אחרי עליית היטלר לשלטון.

בבית הספר הממלכתי היה עלי להופיע ללימודים גם בשבת. אבל, כשאר התלמידים היהודים שרצו בכך, הייתי משוחררת מחובת כתיבה בשבת. ולפני שיצאתי לדרכי לבית הספר, התפללתי בבית את תפילות השבת, שחרית ומוסף. כעבור שנה חזרתי לבית הספר היהודי ולגרמנית, היו לי יותר מדי מריבות עם ילדים שהעירו הערות אנטישמיות.

פעם התלוננתי בפני אבי על תלמיד שהיה מכנה אותי “ז’ידובקה” (יהודייה). זה כשלעצמו לא היה מפריע לי, כי מעולם לא התביישתי ביהדותי. אדרבא, ראיתי בה פריווילגיה, והייתי משוכנעת כי האנטישמיות נובעת רק מתיסכול הגויים על שלא זכו להיוולד יהודים. אלא שאותו הילד השתמש תמיד בכינוי הזה בנימה של בוז והתגרות.

אבי יעץ לי להתלונן בפני המורה. עשיתי כך, וההתגרות נמשכה. כשדיווחתי על כך לאבי, הוא הלך אתי לבית הספר, הזהיר את התלמיד בתקיפות, ואפילו סטר לו. זה היה בחצר, בהפסקה. הילדים הזעיקו את המורה, שנחפז לגעור באבי. אלא שאבי יצא להתקפת נגד, וגינה את כישלונו החינוכי של המורה, הייתי נבוכה – וגאה.

אחר כך שינן לי אבי לקח שעליו חזר לעתים קרובות: לא להשלים עם גילוי אנטישמי, להחזיר, לעמוד על השוויון. הוא עצמו נהג כך תמיד, ולא פעם הייתי עדה לכך. הוא היה איש חזק, וכמי שגדל בכפר היה רגיל מילדות “ללכת מכות עם שקצים”. עם כל צערי על מותו המוקדם, אני שמחה שרוח הלחימה של אבי לא היתה צריכה לעמוד במבחן גזירות הנאצים. התקף לב הכריע אותו לפני פרוץ המשטר הפאשיסטי בסלובקיה, ואני אז בת 11.

והנה אני עומדת מול בית הספר שלי. בעינים בוהות הסתכלתי בגינה שבין השערים לבין דלתות הכניסה, במעבר אל החצר ואל אולם ההתעמלות, בכל המבנה המוכר כל כך. ראיתי לפני את חברותי לכיתה ואת מאות הבנות מן הכיתות האחרות שהייתי פוגשת בהפסקות, ושרובן הושמדו לפני שהספיקו לטעום חיים. הרגשתי דחף פראי למוטט את הבניין, להחריבו עד היסוד, אבל הזעם המרדני נמוג אל תוך אין־האונים המוחלט.

ליד בית הספר שלי, בבניין המשמש היום גן ילדים, היה בית הספר של הזרם הניאולוגי, כפי שנקראה הרפורמה במרחב ההונגרי. בבראטיסלבה נוסדה הקהילה הניאולוגית בשנות השבעים של המאה ה־19, ונשארה תמיד קהילת מיעוט. בבית הספר של הניאולוגים בנות ובנים למדו ביחד, ובבית הכנסת שלהם היה עוגב. אלא שהעוגב היה שנוי במחלוקת, וברבות הימים הוא הוצא משם.

אמרתי בית הכנסת “שלהם”, מה שמעיד על מחיצה כלשהי בין שתי הקהילות. מחיצה אמנם היתה קיימת, אבל איבה מעולם לא היתה. הקהילה האורתודוקסית הגדולה הלכה בדרכה מכוח חוסנה הפנימי, ללא חרמות, ללא נידויים וללא מלחמות. ממש כך היא עצרה גם את החסידות בשעריה, בלי מאבקים. במידה רבה היא עצרה גם את ההתבוללות, ולא בהסתגרות, אלא בהוצאת הרוח ממפרשיה.

ה“חתם סופר”, תלמיד חכם מובהק ובעל להט אמונה, היה אמנם לוחם חסר פשרות במגמות ההשכלה, והנהיג בכך את הרבנים האורתודוקסים באירופה כולה. הוא פסק כי “חדש אסור מן התורה”, אבל בניו־יורשיו בקהילת פרשבורג חידשו לא מעט – מבלי לגרוע, חלילה, משלטון ה“שולחן ערוך” על חיי היומיום של היהודים. למשל, בקהילות חרדיות אחרות קמה זעקה גדולה כאשר פרשבורג החליטה, באמצע המאה ה־19, להעסיק מגיד שדרש בשפה הגרמנית. אבל היא נשארה בשלה, ובמרוצת הזמן ידעה למצוא סינתיזה בין לימוד תורני לבין הרחבת אופקים כללית. בבראטיסלבה שלפני היטלר, 40 אחוזים מהסטודנטים בפקולטה לרפואה היו יהודים, ובפקולטה למשפטים הם היו שליש.

ממול לבית הספר הניאולוגי היה בית הספר האורתודוקסי לבנים. היום הוא בית ספר תיכון כלכלי. התלמידים בגיל בית ספר עממי היו לומדים בבוקר לימודים כלליים, ואחרי הצהריים היו לומדים ב“תלמוד תורה”. בחטיבת הביניים הסדר היה הפוך: בבוקר למדו ב“יסודי התורה” ובערב היו לומדים לימודים כלליים. המדינה סבסדה את בית הספר ובחנה את תלמידיו בבחינות אקסטרניות. אחי למד בבית הספר הזה, וכן חבריו שהיו באים ויוצאים אצלנו.

שעה ארוכה התעכבתי במשולש הזה של בתי הספר. היה אתי תנ"ך קטן, ומצאתי בו את שוועת שמשון בייסורי חולשתו – “אדוני אלוהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, ואנקמה נקם…” באותם רגעים רציתי לנקום כמוהו, ללפות את עמודי הבניין, כל הבניינים, “ויפלו על כל העם אשר בהם והיו מתיהם רבים מאלה שהמיתו הם”. אמרתי אמן, והמשכתי בדרכי לישיבה.

ישיבת פרשבורג משולה היתה למתיבתות של בבל, לסורא ונהרדעא, והיא הוציאה מתוכה דורות של תלמידי חכמים, פוסקי הלכה וגאוני תורה. אבי־סבתי למד בה, דודי למדו בה, ורבים מקרובי משפחתי למדו בה בימי ילדותי. הם באו מערים אחרות, ולכן היו סועדים על שולחננו, כדבר מובן מאליו. מלבדם סעדו אצלנו גם בחורי ישיבה זרים, כל יום בחור אחר. הם היו ״אוכלים ימים", כל יום בבית אחר. אף פעם לא הבנתי לשם מה השיטה המורכבת הזאת, ומדוע לא היה אפשר להצמיד כל בחור ישיבה למשפחה מסוימת, במקום שכולם יאכלו אצל כולם. כאילו היו אלה סדרי בראשית שאין לשנותם.

ל“ישיבה הרמה” של פרשבורג היתה הכרה רשמית של השלטונות כמדרשה לרבנים עוד במאה התשע־עשרה, וכבר אז נתקבלו בה רק תלמידים שסיימו לפחות שמונה שנות לימודים חילוניים. בחורי הישיבה היו משוחררים משירות צבאי – וכפי שקראתי באחת התעודות, הרי עוד בימי ה“כתב סופר” (בנו של החתם סופר, שכיהן כרב העיר בשנים 1871–1839) המרצה היה חובש צילינדר בעת השיעורים. בזמן שאני הכרתי את הישיבה, הרבה מתלמידיה למדו לימודים אקסטרניים לבגרות. זה לא היה ברשות, אבל גם לא היה סוד, ונסבל.

הלכתי לחפש את הישיבה, אך עקבות לא נשארו לה. כל אזור הגטו הישן, בגבעת המבצר וברחוב היהודים, נמחק כליל, פרט לשני בתים. באחד מהם פתח עכשיו המשטר החדש מוזיאון יהודי. חומות הגטו נפלו באמצע המאה התשע־עשרה, ורוב היהודים יצאו למקומות מגורים ברובעים אחרים. אבל הרבה מן המוסדות היו מרוכזים שם עד לסוף המר: בית הכנסת הגדול, הישיבה, בית המדרש, “יסודי התורה”, המשחטה לעופות, בית הכנסת הניאולוגי. הכל נהרס, גולח. אין להם זכר, ואיש גם לא נדרש להם עוד.

בימי המשטר הקומוניסטי לא היה שם אפילו לוח זיכרון, שלט שירמוז כי כאן, בקירבת הארמון המשופץ למהדרין, חיו בני אדם שחוסלו בהמוניהם על לא עוול בכפם. אחרי “מהפכת הקטיפה”, ביקר הנשיא הרצוג כאורח רשמי בצ’כוסלובקיה שלפני הפילוג. הוא הגיע גם לבראטיסלבה, וכובד בהנחת אבן פינה לאנדרטה לקורבנות השואה, במקום שעמד פעם בית הכנסת הגדול. ואכן הוצא מכרז לאנדרטה, ואף היה מי שזכה בו, אבל לא היה כסף להקימה. לא רחוק משם היה מקווה הטהרה. הייתי מלווה את אמי למקווה בכל חודש. אני זוכרת את אשנב הקופה בכניסה, את חדרי האמבטיה ואת בריכת הטבילה. ואני זוכרת את פני הנשים שבאו להיטהר אחרי הנידה. זכות המצווה לא עמדה להן, ובניין המקווה נותר שומם.

הכאב הצורב הזה שכפה עצמו עלי, ולא חדל, לא מנוסטלגיה נבע. התהלכתי שם בין המוסדות היהודיים בידיעה שהאנשים אשר השתמשו במוסדות האלה, הושפלה² עד עפר, עונו והומתו. זאת לא היתה נוסטלגיה. זאת היתה תחושת אימים שאלוהים שומר ליהודים בלבד.

הלכתי גם לבית שהיינו גרים בו בילדותי. ביקשתי רשות להיכנס, הרגעתי את הדיירים שאין לי תביעות ושכל מבוקשי לראות שוב את הדירה שנולדתי וגדלתי בה. כל סידור הדירה הוא עכשיו שונה משהיה בימינו. אבל מבנה החדרים, תריסי העץ הכבדים והמראה מחלונות חדר השינה אל הקסרקטין שממול, נשארו כשהיו. בנות הכפר ששירתו אצלנו כעוזרות בית היו מנהלות את חיי החברה שלהן מן החלונות האלה, ולא אחת מהן מצאה דרכם את בן זוגה לחיים.

לקראת ערב עוד יצאתי לטייל בהרים שבשולי העיר. בשבתות היינו מטיילים בהרים, או בפארק הענק שמעבר לדנובה שהיום הוא מבוך של שיכונים אפורים. מנקודה מסוימת ואילך לא היה ערוב שבת, והיינו קושרים את הממחטות על היד, או סביב לצוואר, כדי שלא לחטוא, חלילה. היינו מקפידים במצווה קלה כבחמורה. אמי חבשה פאה נוכרית, ואבי היה מתגלח בלי תער, באבקה שריחה החריף עדיין עולה לפעמים באפי. לא שחינו בבריכות מעורבות. על הדנובה היו בריכות נפרדות לגברים ולנשים, באזור רחצה קיצי. בחורף שחינו במתקן סגור, בבריכות מקורות שבהן נהגו שעות רחצה נפרדות לבני שני המינים. בעיני היה גם טבעי שאחרי גיל 12, גיל בת מצווה, שוב לא אלבש שמלה בעלת שרוול קצר, אלא לפחות שרוול “שלושת רבעי” היורד טפח אל מתחת למרפק. עם זאת, היינו הולכים לקולנוע ולתיאטרון ולאופרה, כדבר מובן מאליו. יתר על כן, מותר היה לעשות זאת גם בחברה מעורבת של בחורות ובחורים.

הצירוף של אורח חיים מודרני תוך כדי קיום מצוות קפדני היה מושרש מאוד בבראטיסלבה, עוד כאשר קראו לה רשמית פוז’ון בהונגרית ופרסבורג בגרמנית. באחד הספרים על הקהילה מצוי נוסח מכתב ששלחה קבוצה מפרנסי העיר לרב משה שרייבר, הרי הוא ה“חתם סופר”, בשנת תקס"ז, לפני שנכנס לכהונתו כרבה הראשי של העיר. בין השאר כתבו בו כי:

“… כאן בפרשבורג, רוב המו”מ שלנו הוא עם סוחרים אשר לא מבני ישראל המה, ועם שרים וגדולי מדינה. מחמת זה כמה וכמה מאתנו נאלצים ללבוש מלבושים מכובדים כיתר העמים, נשינו ובנותינו נותנות בפוך עיניהן, תלכנה אנה ואנה, אלו להנהיג זמן ואלו לפרנסת ביתן. אם כי דבר זה בעיני מו“ר לא ייראה לגמרי כהוגן, הרי אין לשנות את הדבר כאן בעיר גדולה כזאת…” וזאת בשנת.1807

בית הורי היה סובלני במיוחד. אחת מבנות דודי, מצד אמי כמובן, היתה נשואה לנוצרי. גוי אציל נפש, אבל גוי. כאשר ביקשו לבקר אצלנו, אמי קיבלה אותם בביתנו. בסביבה חברתית כשלנו, זה לא היה עניין של מה בכך. והיה לי בן דוד, גבר מרשים, שברח מבית הסוהר ברומניה, שם נכלא בגלל פעילות קומוניסטית בלתי חוקית. במנוסתו הוא הגיע גם אלינו, והתאכסן אצלנו עד שהמשיך בדרכו לברית המועצות. הקומוניסט המושבע מצא מקלט חם בביתנו. קשה להעריך את מידת הסובלנות שהיתה דרושה לחרדים כדי לפתוח את ביתם לכאלה.

למחרת הלכתי לבית הקברות. בכל חיפושי, זאת היתה התחנה הממשית, היש. בית הקברות האורתודוקסי של בראטיסלבה הוא יער של מצבות, והוא מוחזק כראוי. על המלאכה הזאת חלש איש נוצרי שידע לקרוא עברית. ספק אם יכול היה לקרוא עיתון, אבל את הכתובות על המצבות הוא קרא כאילו למד ב“חדר”. הוא הדריך אנשים שמעבר לים שבאו לפקוד קברי יקיריהם. הוא גם תיקן מצבות, חידש את צבע האותיות, ושלח את צילומי המצבות המשוקמות לכל מבקש. פאוול הוצ’קו היה איש מבוגר כשביקרתי שם בפעם הראשונה, וחששתי שלא יהיה מי שימלא את מקומו. והנה הלך לעולמו, ועכשיו בתו עושה במלאכה, וגם היא קוראה עברית ומאתרת כל מצבה. זה לה מקור נכבד של הכנסה, כמו שהיה לאביה, אך עדיין זו גם מצווה. האמנתי כי שמו להם מקום בגן עדן.

האמנתי אפילו בדברים מוזרים מזה. באותו יום א' שבו הייתי בבית הקברות, היה כ“ה תשרי, יום השנה לפטירתו של ה”חתם סופר“, והוא גם היום שאותו קבעו שרידי הקהילה החיים בישראל כיום זיכרון לבני העיר שניספו בשואה. יהודים באים מכל העולם כדי להתפלל ביום הזה על קברו של ה”חתם סופר", וגם באותה פעם באו יהודים מהרבה ארצות – 150 שנה אחרי מותו. דור אחרי דור מקיים את המסורת, ואני הייתי שם באותו יום לגמרי במקרה, כי מועד ביקורי נקבע על ידי הוועידה שבזכותה קבלתי אשרה. הייתי משוכנעת כי אצבע אלוהים היא.

תרמה לכך גם האווירה המיסטית שהיתה ליד הקבר. ה“חתם סופר” נטמן בבית הקברות הישן של העיר, ואחרי מלחמת העולם השנייה הוחלט לסלול כביש שהתוואי שלו עובר בבית הקברות הזה. בשתדלנות מאומצת הוסדר כי לא יגעו בקברותיהם של החתם סופר ושל עוד כמה רבנים דגולים, ביניהם הרב עקיבא איגר הראשון והרב משולם איגרא. הפתרון היה ביצירת מעין קטקומבה, שהכביש עובר מעליה. ממפלס הכביש מוליכות מדרגות אל הקטקומבה הזאת, הנעולה היטב, פעם בשנה, בכ"ה בתשרי, הדלת פתוחה כל היום. בשאר הימים, המפתח שמור אצל גברת אחת בבית הקהילה.

ירדתי במדרגות אל תוך החשיכה שמיתנו אותה עשרות נרות דולקים. אפשר היה להבחין בצלליות של אנשים מתפללים ליד קברו של החתם סופר. ערימות של פתקים היו מונחים על המצבה, וראיתי יהודי אחד מוסיף עליהן עוד ערימה שלמה. לשאלתי הסביר כי אנשים מווינה שלא יכלו להגיע באותו יום, שלחו אתו את פתקי בקשותיהם. הוספתי פתק משלי.

מבית הקברות חזרתי העירה. היה יום ראשון לפני הצהרים, יום שבתון לאוכלוסיה, יום שמש בהיר. הרחובות היו מלאי אדם. רק בשבילי לא היו בהם אנשים.

סבי וסבתי מצד אמי קבורים בקלוז' בירת טרנסילבניה. השיוך המדיני של העיר ושל החבל השתנה מפעם לפעם, ואחד מדודי גר במרוצת חייו בשלוש מדינות שונות מבלי שזז מקלוז‘. הוא נולד וגדל בממלכה האוסטרו־הונגרית, ייסד עסק ומשפחה ברומניה, ונשלח לאושוויץ מהונגריה. כל זה קרה, כאמור, באותה עיר עצמה. מאז תום מלחמת העולם השנייה היא שייכת ברציפות לרומניה. לכן, בביקור קצר שערכתי בבוקרשט בירת רומניה עוד בימי צ’אושסקו, החלטתי לנסוע לקלוז’ ולעלות על קברי אבות. אמרו לי שלא יהיה פשוט לאתר את הקברים, כי נשארו שלושה בתי עלמין בעיר, בעוד כמה מספרי הרישום של הקהילה נשרפו במלחמת העולם השנייה. עלולה אהיה לטרוז לשווא, הזהירו הבקיאים, והמרחק בשני הכיוונים כמעט אלף קילומטרים.

בכל זאת, משהו בלתי מוגדר דחף אותי לנסות ולאתר את הקברים האלה. ספק אם היה זה אפילו זיכרון ילדות עמוס: מעולם לא הכרתי את סבי ולא את סבתי. שניהם מתו לפני שנולדתי. אולי היה זה רגש של מחויבות משפחתית, אולי הרצון להתחקות על שורשים. אך יותר מכל, כך נדמה לי, נבע הדחף הזה מן התודעה הייחודית של דור אשר חווה את השואה. חשבתי על עשרות דודי ודודותי ובניהם ובנותיהם, הן מצד אבי והן מצד אמי, שנרצחו ונשרפו ואין להם קבר לפקוד אותו. חשבתי גם על קברות הורי בארץ שלא נתנה לישראלי לבוא בגבולותיה. והנה, במדינה הקומוניסטית היחידה שלה יחסים עם ישראל ניתנה לי הזדמנות לעלות על הקברים השוממים שאין מי שיפקוד אותם. נסעתי לקלוז'.

כאשר אמי גדלה בה, היתה העיר הזאת חלק מן האימפריה ההבסבורגית. בגרמנית קראו לה קלאוזנבורג, ובהונגרית קולוז’וואר. שמה הקדום, בימי הכיבוש הרומאי ועוד לפניו, בימי הדאקים, היה נאפוקה. הרומנים, כך אומרים, הם צאצאי הכובש הרומי והנכבש הדאקי שהתמזגו לעם אחד. בינם לבין ההונגרים היתה קלוז' במשך דורות סלע מחלוקת, אחרי שהרומנים זכו בה, והפסידו אותה וזכו בה שוב, הם החליטו לצרף את שמה העתיק של העיר לשמה החדש, כדי להבליט גם באקט הסמלי הזה את זיקתם ההיסטורית לעיר, ולהחליש את הטיעון ההונגרי. וכך היא היתה רשמית, ורשמית בלבד, לקלוז’־נאפוקה.

הרצון הזה לטשטש את האופי ההונגרי של העיר ושל החבל הטרנסילבני כולו הוא גם שהביא ב־1918 למפנה במעמד האוכלוסייה היהודית בו. הקיסרות הרב־לאומית התפוררה, וקדחת של הגדרה עצמית אחזה ברבים מן העמים שחיו עד אז תחת שלטונה. גם היהודים בטראנסילבניה שסופחה לרומניה, הכריזו על עצמם כעל מיעוט לאומי, והשלטון הרומני מיהר להכיר בכך. הפעילות הציונות קיבלה בעקבות זאת תנופה אדירה, אידיאולוגית וארגונית ותרבותית. הוקמו מוסדות ומפלגות ותנועות נוער ואגודות וביטאונים. גולת הכותרת של כל הפעילות היתה הקמת רשת של חינוך עברי.

אמי כבר היתה נשואה אז, וגרה בסלובקיה. כאשר עדיין היתה רווקה בגיל תיכון, לא היתה בעיר גימנסיה עברית או יהודית בכלל. היא למדה בבית ספר על־תיכוני כללי לבנות, שבו הדגש היה על שפות ועל ספרות ועל מוסיקה, לפי מה שציפו מבת טובים באותם הימים. כעבור זמן לא רב, ידיעת הגרמנית שלה יצרה את התקשורת בינה לבין מי שעתיד היה להיות אבי.

מסיפורי אמי ידעתי מעט על קלוז‘, ובגיל 12 גם ביקרתי בה יחד אתה אצל קרובי משפחתה. אם אמנם קלטתי אז אי אלו רשמים מן העיר או מן הקהילה, הרי שהספקתי לשכוח אותם. לקראת הביקור המחודש והמודע עשיתי שיעורי בית. קראתי ספרים על העיר, ושוחחתי עם יוצאי קלוז’ שעלו לארץ כחלוצים.

הדרך מבוקרשט לקלוז' יפהפייה, בעיקר אחרי שעוברים את פלויישט המתועשת, עיר היושבת על בארות נפט דלות ואינה מוותרת על ניצולן. עוד בימי מלחמת העולם השנייה הבארות האלה סיפקו לגרמנים חלק מתצרוכת הדלק שלהם – עד ששדות הנפט ובית הזיקוק של פלויישט היו מטרה למבצע הפצצה גדול, אם כי כושל, של חיל האוויר האמריקני. מוזר לראות את המשאבות הקטנות תוחמות את שני צדי הכביש במרחקים קבועים זו מזו, כאילו היו שדרה של עצי נוי. בהמשך הדרך רואים בתים כפריים עם גגות רעפים, וכנסיות עם צריחים גבוהים, וחיות משק בשדות. אמת, לא כל מה שנראה לתייר פסטורלי ומלבב, מלבב גם לאוכלוסייה: פה ושם ראיתי אשה נושאת על כתפה אסל ודליים, סימן שהמים עדיין לא הגיעו לבתי הכפר. אבל חשמל היה, כי תורת לנין ציוותה את החשמל למשטר הקומוניסטי.

היתה אתי מלווה מתרגמת, מדריכת תיירים שידעה להסביר כל מה שראוי להסביר לתייר. היא היתה אשה מרשימה מאוד, תמירה ומטופחת, רב־לשונית ומשכילה, בעלת טקט ונימוסים שהעידו על “קינדרשטובה”. ייתכן שהיתה שליחת המשטר, אבל בהחלט לא תוצר שלו.

היא שהפנתה את תשומת לבי לסינייה, ואמרה שהמקום נקרא כך על שם מדבר סיני. זה נראה מוזר, כי סינייה היא עיירת נופש ומרפא ברכס הקרפאטי – הנקרא גם האלפים הטרנסילבניים – וכולה כמו נטועה ביער של עצי מחט. איפה היא ואיפה מדבר, איפה סיני ואיפה סינייה. אלמלא היתה המדריכה אמינה כל כך, ודאי לא הייתי מתייחסת ברצינות לכל העניין, אבל הוא החל להישמע סביר יותר, כאשר סיפרה על המנזר שבמקום ועל הנסיך שהקים אותו לאחר שעלה לרגל לארץ הקודש והגיע גם למנזר סנטה קתרינה.

החוטים התחילו להתחבר בדמיוני, כי נזכרתי בשבט בדווי החי סמוך לסנטה קתרינה, שבט ג’בליה, ועליו סיפרו אנשים ששירתו בממשל הצבאי שלנו בסיני כי הוא שונה משאר שבטי הבדווים, ויש המכנים אותו “הבדווים הרומנים”. לפתע, כאילו נסגר איזה מעגל, והסיפור שבפי המדריכה נראה מתקבל על הדעת.

בכנסייה הרומנית בירושלים מצאתי חומר המאשר את סיפור סינייה. מתברר כי במאה ה־17, מ־1683 עד 1688 למי שרוצה לדעת בדיוק, ערך האביר מיכאל קנטקוזינו מסע במזרח התיכון, “בעקבות ישו”. הוא הגיע גם למנזר סנטה קתרינה בסיני, התרשם ממנו עמוקות, וב־1690 התחיל לבנות מנזר בשם סינייה באלפים הטרנסילבניים. במאה ה־19 קם יישוב סמוך למנזר, ואימץ לעצמו את שמו. קרל פון הוהנצולרן הראשון בנה לו שם ארמון בן 160 חדרים. לקראת סוף המאה, כאשר הגיעה אליו הרכבת, המקום התפתח מהר, וכיום הוא מונה כרבבה וחצי תושבים, שרבים מהם מוצאים פרנסתם בתיירות המרפא המשגשגת של העיירה. הארמון, אגב, הפך למוזיאון.

לימים נזדמן לי גם ספר על השבט הבדווי ג’בליה, פרי מחקרו של יוסף בן־דוד. הוא מספר על האנשים שהובאו על ידי הקיסר יוסטיניאנוס מאירופה כדי לבנות מנזר במדבר, לשמור עליו ולשרת אותו ואת הנזירים. איש בוודאי לא שאל אותם אם הם רוצים לעשות זאת. הם נאלצו להסתגל לאורח החיים שמדבר מכתיב, הפכו לבדווים לכל דבר, ועם זאת שמרו על ייחוד כלשהו במשך 1500 שנים. יש גרסה שלפיה מוצאם מוולאכיה שעל גדות הדנובה, דהיינו מרומניה ממש, ויש גרסות אחרות. בכל אופן, זה מתקשר יפה לסיפורו של הנסיך קנטקוזינו שכנראה נתקל בהם במסעו. באותו זמן הם עדיין היו נוצרים, קרובים יותר לתרבות המקור שלהם משהם עכשיו, וייתכן שעצם הימצאותם שם קירבה אל לבו את הרעיון לבנות בארצו מעין מנזר־אח לזה שבסיני.

כשחלפנו על פני סינייה, עדיין לא ידעתי את הדברים האלה. למען האמת, העניין גם לא העסיק אותי אז. חשבתי רק על החוויה הקשה הצפוייה לי בקלוז' אם אמצא את הקברים, ועל הקשה עוד יותר אם לא אמצא אותם. בהרהורי דשתי במה שקראתי על הקהילה החשובה והמיוחדת הזאת, שהיתה ואיננה, שיצרה תרבות ונחרבה, שתשעים אחוזים מחבריה הושמדו.

חשבתי על בית הספר התיכון העברי “תרבות” – למעשה שניים, אחד לבנים ואחד לבנות – שגורלו היה בעיני כמשל לקיום היהודי בגולה. הגימנסיה הזאת קמה בקלוז' אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה נוח לשליט הרומני החדש להרחיק את היהודים מהשפעת התרבות ההונגרית. כעבור כמה שנים, הביטחון העצמי של הרומנים גבר, וב־1927 הורו על סגירתה. ב־1940, כאשר חולקה טרנסילבניה, וקלוז' חזרה להיות קולוז’וואר, השלטונות הפאשיסטיים של הונגריה סירבו לקבל את התלמידים היהודיים לתיכון הכללי. או אז, שוב הוקמה בעיר הגימנסיה העברית. ושוב היא נסגרה כעבור ארבע שנים, כאשר תלמידיה יחד עם הוריהם ועם שאר יהודי העיר נשלחו למשרפות באושוויץ. אחרי המלחמה, קלוז' חזרה להיות רומנית; למעטים ששרדו מאוכלוסייתה היהודית הצטרפו פליטי שואה מקהילות אחרות שנחרבו, ויחד ניסו לשקם את החיים היהודיים בה. ארגון ג’וינט העמיד לרשותם אמצעים כמעט ללא הגבלה. גם בית הספר התיכון העברי הוקם מחדש. אלא שצריך היה לקרות נס כדי שהשלטון הקומוניסטי ישלים עם קיומו לטווח רחוק, והנס לא קרה. “החזית העממית של היהודים הדמוקראטים”, ארגון מטעם, החל להתערב בחיי הקהילה ולהכתיב את פעילותה. מי שראה את הנולד וכוחו עמד לו, עזב. הרוב עלו לארץ. בית הספר התיכון “תרבות” שוב נסגר, והפעם לתמיד.

הנה היה בית הספר היהודי הזה משול ליו־יו שבחוטיו מושכים המשחקים בו; ברצותם מתירים וברצותם מהדקים, מעלים ומורידים, פותחים וסוגרים. וגורל העם כגורל בתי הספר שלו. אחרים עשו בו כרצונם.

חשבתי גם על “אוי קלט”, עיתון שעצם שמו – “המזרח החדש”, בעברית – העיד על מגמתו הציונית. הוא נוסד בקלוז' ושם הפך ליומון בעל רמה מקצועית ואינטלקטואלית גבוהה. כאשר עלה לארץ עורכו, ד"ר ארנסט מרטון, הוא המשיך להוציאו בארץ. העיתון ההונגרי הזה עבר כאן גלגולי בעלות ומופיע עד היום, אבל עכשיו הוא רק צל של עצמו.

וחשבתי גם על הצנחנים מארץ־ישראל ששיגרה הנהגת היישוב לארצות גזירה, למדינות הכיבוש הנאצי, כדי ליידע את היהודים שם על הסכנה הנוראה הצפויה להם, ולהנחותם. אינני יודעת מה התועלת המעשית שיכלו להביא, אבל ברור שהיתה דרושה גבורה עילאית כדי להתנדב למשימה כזאת. ומתנדבים, בעיקר מן ההגנה ומן הפלמ"ח, היו במאות. לבסוף נשלחו 32, מהם ארבעה למרחב ההונגרי. רק אחת מאלה, חנה סנש, היתה מהונגריה עצמה. שלושת האחרים היו חניכי קלוז' – יונה רוזן (רוזנפלד), יואל פלגי (נוסבאכר) ופרץ גולדשטיין. רוזן הוחזר מהדרך כאשר נודע כי "מחכים״ לו, פלגי וגולדשטיין חדרו להונגריה, נתפסו על ידי הנאצים ונשלחו לגרמניה. יואל פלגי הצליח להימלט בדרך, ולימים כתב ספר על שליחות הצנחנים. פרץ גולדשטיין הובא לאוראניינבורג, ולא חזר עוד. חניך “הבונים”, עלה ארצה ב־1941 והצטרף לקיבוץ אפיקים. כעבור שלוש שנים מצא את מותו בשליחותו, והוא רק בן 21.

מה היה בה, בקהילת קלוז‘, שהוציאה מתוכה שלושה מתוך ארבעת הצנחנים השליחים להונגריה רבתי, שבאותה עת חיו בה כשלושת רבעי מיליון יהודים? ועניין הצנחנים הוא רק דוגמה להצטיינות קלוז’ בתחומים אחרים, אם כי היתה קהילה קטנה. לא חיו בה מאות אלפי יהודים כמו בוורשה ובווינה או בברלין. בתקופת השיא שלה היא מנתה 17 אלף נפשות, כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. וגם ותק רב לא היה לקהילה. עד אמצע המאה ה־19 אסור היה ליהודים לגור בעיר. פרט ליוצאים מן הכלל מעטים, הם חיו בכפרים שסביבה והגיעו אליה רק בימי השוק. ובפחות ממאה שנים הניחו יהודי קלוז’וואר־קלאוזנבורג־קלוז' תשתית קהילתית איתנה, שהולידה שלושה זרמים: אורתודוקסי, ניאולוגי וחסידי.

ההתפלגות הזאת כשלעצמה לא היתה יוצאת דופן ביהדות שבמרחב ההשפעה ההונגרית, אבל בקלוז' היה ייחוד לכל אחד מן הזרמים האלה. המרכיב יוצא הדופן של הקהילה בכללה היה ההכרה הנפוצה ביסוד הלאומי של היהדות. הציונות היתה גם הייחוד של הזרם האורתודוקסי בה. הרב הראשי של קלוז‘, הרב משה שמואל גלזנר שירש את הכהונה מאביו ב־1870, היה גדול בתורה וכתב חיבורים חשובים בענייני הלכה. עם זאת חרג מהעמדה המקובלת בחוג ההתייחסות שלו והטיף תמיד באומץ לב כי “היהדות אינה יכולה לרדת לדרגת דת בלבד, ולהתכחש למהותה הלאומית.” על החריגה הזאת מנורמות האורתודוקסיה ההונגרית, הוא ספג ממנה לא מעט ביקורת. בשנת 1923 עלה לארץ, וכעבור שנתיים מת בירושלים. את כהונתו בקלוז’ ירש בנו עקיבא גלזנר.

הזרם הניאולוגי היה המקבילה ההונגרית של הרפורמים בגרמניה. הוא קם בעקבות ניסיון לקבוע דפוסים אחידים להתארגנות כל־ארצית של הקהילות היהודיות במרחב ההונגרי, ולשם כך כונס ב־1867 קונגרס בבודפשט. אבל הקונגרס שנועד לאחַד נסתיים בפילוג. למעשה, זה היה בלתי נמנע. המגמות הסותרות שאפיינו את היהדות ההונגרית חייבות היו למצוא להן אפיקים ארגוניים. שכן, כמה מיהודי הונגריה באו ממזרח אירופה, בעיקר מגליציה, עם זיקה לחסידות או רצון לאורח חיים חרדי. אחרים באו מבוהמיה ומורביה, מקצתם גם מגרמניה, מושפעים מתנועת ההשכלה ומבקשים תיקוני דת. לא היה אפשר לצפות שיוכלו לדור בכפיפה קהילתית אחת.

יהודי קלוז' היו בבואה להרכב מגוון זה. היו ביניהם מתבוללים, אפילו מתנצרים; היו נישואי תערובת, והיו גם אנשים שהתגיירו. אבל הרוב הגדול היו חברים באחת משלוש הקהילות. גם זו הניאולוגית היתה פעילה מאוד. בית הכנסת שהקימה הוכר כאתר אמנותי לאומי, לימים שרפו אותו הנאצים במנוסתם מפני הצבא האדום, ואחרי המלחמה הוא שוקם בכספי הג’וינט. בחסות הקהילה הניאולוגית של קלוז' נוסדו חוגים ללימוד התרבות היהודית, נערכו הרצאות קבועות, ופעלה גם תזמורת סימפונית – גוף תרבותי שקשה היה למצוא דוגמתו בקהילות אחרות. לתזמורת “גולדמרק” היו חמישים חברים נגנים, היה לה רפרטואר קלאסי, והיא אפילו זכתה שברוניסלב הוברמן הופיע אתה.

הקהילה השלישית נקראה בשם “קהל אורתודוקסי ספרדי על פי התורה הקדושה” וכשמה לא היתה. אורתודוקסית היא אכן היתה, ואפילו חסידית, והיא קמה בשנות העשרים המוקדמות של המאה הזאת, לא מעט כמחאה על המגמה הציונית של הקהילה האורתודוקסית הוותיקה. אך במוצאה היתה הקהילה השלישית שונה לחלוטין מן המוצהר בשמה: “הקהל הספרדי” היה אשכנזי לחלוטין. אלא שצריך היה לנמק בפני השלטונות מדוע דרושה בעיר עוד קהילה אורתודוקסית, ומכיוון שקהילה ספרדית עוד לא היתה קיימת בה, והחסידים התפללו בנוסח ספרד, קראו לעצמם רשמית הקהילה הספרדית. הם היו עדה קטנה והשפעתם לא הורגשה בקלוז' כפי שהורגשה השפעת החסידות בכמה מן הערים האחרות של טרנסילבניה, בראשם עמד הרבי זלמן לייב הלברשטאם, שהיה לימים בין ניצולי אושוויץ. אחרי השואה היגר לארצות־הברית, משם עלה לארץ וייסד כאן את קריית צאנז שליד נתניה. הוא שוב אינו בין החיים.

היו בטרנסילבניה גם יהודים ממוצא ספרדי באמת. חלקם הגיע זמן מה אחרי גירוש ספרד, ב־1526, אלא שכמעט אין על כך תיעוד. הרב הניאולוגי ד"ר מתתיהו אייזלר, שעסק בתולדות יהודי טרנסילבניה, קבל מרה על היעדר חוש היסטורי ביהדות הזאת: התיעוד הכתוב שלה מתחיל רק במאה ה־16, אם כי יהודים הגיעו לטרנסילבניה כנראה עוד עם הרומאים במאה השנייה, וההשערה הזאת מצאה חיזוק בחפירות ארכיאולוגיות.

ההגירה המתועדת של יהודים ספרדים לטרנסילבניה באה מתורכיה, בשנת 1623. באותם הימים ביקש הנסיך גאבור בטלן לשפר את מצבה הכלכלי של נסיכותו הטרנסילבנית, והוא הזמין סוחרים יהודים ויוונים מתורכיה לבוא ולהשתקע בה. הזמנה מיוחדת שלח לרופא היהודי אברהם סאסא, יחד עם סכום כסף נכבד ועם התחייבות להעניק לו ולבני פמלייתו היהודים זכויות שוות לאלה של שאר האזרחים. את ההבטחה הזאת הוא אכן קיים, וליהודים הספרדים שהתיישבו בעיקר בעיר אלבה יוליה – בהונגרית, מה לעשות, זה דיולפהירוואר – היו חרויות שלא היו לשאר היהודים. אולם הקהילה התדלדלה, ובסוף המאה ה־19 חדלה להתקיים. בטימשוארה נשארה קהילת יהודים ספרדים עד לשואה. אבל בקלוז', כאשר דיברו על “הספרדים” התכוונו לחסידים.

ריחם הרענן של יערות חדר למכונית מבעד לחלונות הפתוחים. מפעם לפעם שמעתי מים מפכים בנחלים. שלווה היתה נסוכה על נוף שובה לב. ודאי שגם יפי נוף, כמו כל יופי אחר, מושפע מן ההעדפות של המתבונן בו. יש לי בלונדון חבורת מכרים עשירים המבלים את כל חופשותיהם במדבר סהרה, לפעמים לנים בלנדרוברים ולפעמים באוהלים, ולפי תיאוריהם אפשר לחשוב שהיו בגן עדן. אני משתדלת להבין אותם, ולפעמים אפילו מצליחה. הרי לגלות חיים כלשהם במדבר, זה להיות עד לניצחון של יצר הקיום על אכזריות התנאים. טוב מזה אני מבינה עמית למקצוע מגרמניה, המבלה את סופי השבוע של חודשי החורף לחוף הים הצפוני, כי מושכת אותו חוויית המחזה של הגלים הסוערים כהתגלמות העוצמה הבלתי נכבשת של איתני טבע. כשלעצמי, אני אוהבת את הים רוגע, שולח את שלמת התכלת הקטיפתית שלו לאופק הרחוק מהישג. גם כך, נוף ים אינו הבחירה הראשונה שלי.

זכיתי לראות נופים עוצרי נשימה, של מפלי מים אדירים וארמונות קרח מדהימים, יערות עד מפחידים, וגם (מהאוויר) הר געש פולט לבה רותחת. אבל מה שאני אוהבת באמת, זה יער הררי שלא רואים את סופו, ועמק פורח לרגלו, ונחל מפלס לו בו אפיק, ושקט מסביב. לכן, בנסיבות רגילות הייתי מתבשמת עד שיכרון חושים ממראה ההרים והעמקים הטבולים בירוק שבע ושופע שנגלה לעיני בדרך לקלוז', בייחוד באזור בראשוב, בנקודת המפגש של הקרפאטים הדרומיים עם הקרפאטים המזרחיים. אבל הנסיבות לא היו רגילות, והשלווה הפסטורלית שסביבי לא יכלה למצוא הד בתוכי.

בראשוב היא עיר ציורית מאוד בתוככי נוף קסום. שמה ההונגרי בראשו, ובגרמנית קוראים לה קרונשטאדט. לכל היישובים בטרנסילבניה יש שמות בשלוש שפות. מלבד להונגרים ולרומנים, יש בה מיעוט גרמני גדול, סאכסונים, שחיו כאן מאות שנים, שמרו על שפתם ותרבותם מדור לדור. במשך שנים, ממשלת מערב גרמניה היתה קונה מידי השלטון הקומוניסטי רשות להגירתם הביתה, כמו שישראל היתה קונה את רשות העלייה, השיבה הביתה של היהודים. בחבל באנאט הסמוך, גם הוא כיום רומניה וגם לו מורשת הונגרית, המיעוט הגרמני הוא שוואבי, וכל שנאמר לעיל על הסאכסונים חל גם עליהם.

נסענו כל הזמן בכיוון צפון – צפון־מערב. לא פעם עברנו ליד עיירות מרפא. אירופה המרכזית, יותר מחלקי עולם אחרים, סוגדת לעיירות מרפא. תעשייה שלמה של טיפולים קמה שם מסביב למעיינות שמייחסים להם תכונות פלא רפואיות. ברומניה הפולחן הזה הוא שיגעון לאומי. יש בה 160 (מאה ושישים!) עיירות־מרפא, זו לחולי כליות וזו לסובלים מקשיי נשימה, זו לחלשי עצבים וזו לנגועים בכיב הקיבה. הפרעות לוקומוטוריות, בעיות במערכת העיכול, היצרות של כלי הדם, כאבים בגב, פצעים בעור, חולשה בגפיים – אין מכאוב שאין לו עיירת מרפא ברומניה. בימי המשטר הקומוניסטי, בעיקר לקראת סופו, רמת החיים ברומניה ירדה לשפל המדרגה. היה מחסור בכל, בדלק ובמזון ובתרופות, בכסות ובחומרי אריזה; אפילו חשמל למאור היה בקיצוב, ומים חמים היו במשורה – אבל לכל אזרח, עובד או גימלאי, היתה הזכות לשהוּת שנתית כמעט חינם בעיירת מרפא העונה על מחושיו הספציפיים. אגב, לגבי רוב התושבים רמת החיים אחרי נפילת הקומוניזם לא השתפרה כלל, וספק אם הטיפולים בעיירות המרפא שווים עכשיו לכל נפש.

השעות נקפו, ואנחנו עדיין בדרך. במרומי ההרים התנשאו שרידים של מבצרים מימי הביניים, ושדות המרעה שלרגליהם נראו כמרבדי קטיפה ירוקה. ארץ יפה מאוד, טרנסילבניה. נהרות מתפתלים בערוצים עמוקים, שולחים יובלים לגאיות פוריים, ואגמים קטנים נוצצים בשמש וכמו קורצים ליערות שמסביב.

הגענו למקום בשם שיגישוארה, שלפי המיתוס היא עיר הערפדים. המדריכה הציעה שניגש להתבונן בטירה של הרוזן דראקולה. תמיד שנאתי סיפורים מסמרי שיער. לא קראתי את הרומן המפורסם של בראם סטוקר המבוסס על הפולקלור של הרוזן מוצץ הדם; לא ראיתי גם את הסרטים המבוססים על הרומן והממחישים סיפורים מצמררים על ערפדים, מתים הקמים מקברותיהם בחצות, לעתים בדמות עטלפים ולעתים בדמות אנוש, ובשיניהם החדות משספים גרונותיהם של עוברים ושבים מזדמנים כדי לינוק מדמם. סיפורי ערפדים וסרטי ערפדים כאלה די פופולריים היום. גורמי התיירות ברומניה הבחינו בפוטנציאל הטמון באימת הרוזן־הערפד וארגנו מסלולי סיורים ״בעקבות דראקולה". והנה אני בטבורו של המסלול, ממש במקום העלילה, אבל המשכנו בדרך, לאימה הפרטית שלי.

לא היה לי מושג על הגיאוגראפיה של האזור, וכאשר מצאנו עצמנו בטורדה, לבי כאילו פסק לפעום לרגע. היה לאמי אח בטורדה, הדוד אהרון. לא פגשתי אותו מעודי, אבל הכרתיו היטב מסיפורי אמי, אותו ואת ילדיו. לא היה טעם לעצור בטורדה, כי הם כבר לא היו, והמקום בזכות עצמו לא נראה לי ראוי לכך.

אלא שהיו שנים שבהן טורדה היתה משאת נפשם של אלפי יהודים. ב־1940, בעקבות פסיקה של גרמניה ואיטליה בסכסוך הטריטוריאלי הישן־נושן והמתחדש בין הרומנים וההונגרים, סופח החלק הצפוני של טרנסילבניה להונגריה. לרוע מזלם של יהודיה, קלוז' היתה בחלק הצפוני הזה. הגבול עבר בינה לבין טורדה, שנשארה ברומניה. במשך שנים הגיעו לקלוזי פליטים יהודים רבים מפולניה ומסלובקיה וצ’כיה, והקהילה היהודית נתנה להם מקלט. מרגע שהעיר עברה לשלטון הונגרי, המשימה היתה לסייע לפליטים לעבור את הגבול לטורדה. לא שברומניה היהודים חיו בשלווה, אבל היא היתה בשבילם מקום בטוח הרבה יותר מהונגריה. לפי התיעוד, ההונגרים אף התלוננו בפני הגרמנים שרומניה קולטת פליטים יהודים ומאפשרת להם להפליג לפלשתינה. חידה היא מדוע יהודי קלוז', שידעו לארגן מעבר גבול ליהודים שבאו מרחוק, לא ארגנו זאת לעצמם. הם שילמו מחיר נורא על המחדל הזה.

בבת אחת החילו שלטונות הונגריה על 150 אלף היהודים שנוספו לה עם צפון־טרנסילבניה את כל הגזירות האנטי־יהודיות שכבר היו בתוקף בהונגריה; את החוקים והתקנות והצווים והפקודות שנועדו ליטול מן היהודים דמות אנוש. לסמן אותם, להפרידם משאר הקהל, לשלול את פרנסתם, לגזול את רכושם, לנשלם מבתיהם, להגביל את חופש התנועה שלהם, להפקיר את ביטחונם האישי ולחשוף אותם לשרירות הבריונים הנאצים.

וכל הגיהנום הזה היה רק פרוזדור לתחנה הסופית. במרס 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה ב“מבצע מרגריטה”. תוך כמה שבועות רוכזו היהודים בגטאות בערי מגוריהם, והרכבות החלו לצאת בדרכן למחנות המוות. תריסר רכבות ביום, כל יום. בחודש אחד בוצעה הדפורטציה של 550 אלף יהודים הונגרים, ויהודי קלוז' ביניהם. והשאר הרי חרות בלוחות הזיכרון.

כשירדה החשיכה, היינו בקלוז‘. הסתגרתי בחדרי במלון. רציתי להיות לבד, לחשוב על היהודים שחיו בעיר הזאת ושחוסלו בדיוק כאשר עמדו להינצל. למרבה האירוניה של הגורל הם הובלו למקום גזירה דווקא כאשר הישועה כבר נראתה באופק, והצבא האדום כבר היה קרוב לגבול ההונגרי־רומני. הגטו של קלוז’ פונה רק חודשים מעטים לפני שחרור העיר בשלושה במאי 1944. באותו תאריך כעבור שנתיים יצאו פליטי השואה שבעיר בתהלוכה לבית העלמין והביאו לקבורה חפיסות של סבון “ריף”, תוצרת גרמניה. פליטי השואה האמינו אז כי סבון זה נעשה מעפרם של יהודים, או משומנם. אני זוכרת שהיינו משוכנעים כי השם ריף (RIF) הוא ראשי תיבות של “ריין יודישה פטה” Rein jüdische Fette דהיינו: על טהרת השומן היהודי. העובדה שריף נכתב באות “I” ולא ב“J” לא במיוחד הטרידה אותנו. מה שהכריע היה הניסיון המר שלימד אותנו כי הנאצים מסוגלים לכל מעשה שטני בקנה מידה תעשייתי. לימים למדנו, ודווקא מסמכות כ“יד ושם”, כי עניין הסבון היה רק מיתוס וכי השם ריף היה ראשי תיבות של הרשות הממשלתית הגרמנית האחראית לאספקת מוצרי שומן: Reichsstelle für industrielle Fettversorgung.

באותו לילה ניסיתי לשוות לעיני את דיוקניהם של סבי וסבתי, כפי שהכרתי אותם מתצלומים בבית הורי, אחדים בגודל גלויה שמורים בקופסה ואחד מוגדל וממוסגר תלוי על הקיר בחדר המיטות. לא ראינו אותם עוד אחרי שעזבנו את הבית, ממש רגע לפני שבאו לקחת אותנו אנשי “משמרות הלינקה”, הנאצים הסלובקים. יצאנו מן הבית, אמי ואני, רק במה שעל גופנו, כמו שקופצים למכולת.

לבשתי אז חצאית קפלים מפשתן חום, וחולצת שנטונג חומה עם צווארון ודשים מתופרים בתכי קישוט. איך לא אזכור את החצאית הזאת ואת החולצה הזאת, הרי מאותו יום ובמשך חצי שנה, ב“בונקרים” השונים, הן לא ירדו ממני אלא בלילה, וגם זה לא תמיד. אמי לבשה שמלה מאריג פפיטה שחור־לבן, עם כפתורים וכיסים. כל השאר השארנו בבית, בגדים, כלים, חפצים, מזכרות, הכל.

כאשר עוד גרנו בבית, ראיתי את התצלום הממוסגר של הורי זקני כל אימת שנכנסתי לחדר המיטות. תצלום משותף שהראה אותם במיטב שנותיהם, היא יושבת והוא עומד לצידה, אנשים בעלי הופעה אומרת כבוד. סבתי היפה בשביס מעשה אמנות, ובשמלה שקפליה מגיעים עד הקרסוליים, וסבי זקוף בחליפת פסים וכובע עגול נוקשה.

לא היה לי קשה לשחזר את תווי פניהם, בייחוד אלה של סבתי. תמיד הרגשתי אליה זיקה מיוחדת, מפני שנקראתי על שמה, וגם מפני גורלה הטראגי. היא הרתה וילדה 18 פעמים, וקברה 12 מילדיה עוד בינקותם. אמי הייתה בת הזקונים ונולדה פג, וסבתי היתה עושה לה אמבטיות של יין כדי לחזקה. אינני יודעת אם זה מה שעזר, והאם לאמבטיות יין יש בכלל השפעה. בימינו תרופות סבתא חזרו לאופנה, סימן שמאמינים כי יש בהן משהו. הן עכשיו חלק ממה שמכונה רפואה אלטרנטיבית.

למחרת הלכתי לבניין הקהילה, לנסות ולראות אם יש תיעוד על מקום הקבורה של הורי זקני. לא היה כזה, אבל פעיל אחד של הקהילה התנדב ללכת אתי לבית העלמין הישן. לפי שנות הפטירה של זקני, זה היה לדעתו מקום הקבורה שלהם. הוא היה מבוגר, ולמעשה כל היהודים שנשארו בקלוז' היו מבוגרים. בעת ביקורי שם מספרם לא עלה על 600. בעת כתיבה זאת, כעבור כתריסר שנים, נותרו רק 200. לא קשה להבין שבתוך שנים אחדות לא יהיו שם יהודים בכלל. אלא אם כן היוזמה הפרטית שבה דוגל המשטר החדש תפתח אופקים כלכליים רחבים. או אז מעשי הנוולה יישכחו, ושוב תקום בה קהילה יהודית. אחרי ככלות הכל, מי העלה על דעתו כי אחרי השואה יחיו רבבות יהודים בגרמניה?

קלוז' נחשבת לעיר יפה מאוד. אני זוכרת שיר הונגרי שאמי היתה שרה ושקשר לקולוז’וואר כתרי נוי ויופי, עד שהעניק את התואר “בלונדיני” לנהר סאמוש העובר בה. מוזר. אולי הנהר היה מזוהם, ומימיו העכורים נראו בלונדינים. יוצאי קלוז' דוחים את ההשערה הזאת. הם אומרים כי העיר יפה, גם במתת הטבע וגם במעשה אדם, בנוף ובארכיטקטורה. היא משתרעת בשתי גדות הנהר סאמוש, בעמק רחב ידיים, 340 מטר מעל פני הים, וחורש טבעי מכסה את ההרים שסביב לה. מתפתלים בה עוד נחלים בערוצים צרים ועמוקים, ובקו הרקיע שלה מצטיירים צריחים גבוהים. בני האצולה מכל טרנסילבניה הקימו להם בה ארמונות בסגנון הבארוק, נותרו בה כנסיות גותיות עתיקות, ושרידים של חומות העיר ומגדליה, נוסף לבנייני ציבור מפוארים מן המאות האחרונות.

בבית העלמין, שני פועלים היו עסוקים בניכוש עשבים. הממשלה דאגה לתחזק את המקום כראוי. הוא נראה מטופח, השבילים נקיים, המצגות שלמות וזקופות. אלא שצבע האותיות נמחק מהן במרוצת השנים בהשפעת מזג האוויר, והגילוי הזה היכה אותי בהלם. איך אוכל לזהות את הקברים שבאתי לפקוד? הרי אפילו לחפש אותם אי־אפשר. פיענוח השמות שעל המצבות לפי החריטה בלבד, הוא מלאכה מייגעת שתימשך שבועות. התהלכתי ביער המצבות הזה אובדת עצות וחסרת אונים.

ירד גשם. לא מטר זלעפות שנפסק בדרך כלל כעבור זמן קצר, אלא זרזיף דקיק וטורדני שאינו מתעייף מהר. פסעתי בשבילים מגוש לגוש ומחלקה לחלקה, לאורך ולרוחב, ללא תכלית וללא סיכוי, שולחת תפילות לשמים בתחנוני ייאוש, כי זה היה הדבר המעשי היחיד שיכולתי לעשות. רטובה כולי, עצרתי לרגע תחת עץ עתיק רחב צמרת כדי לתפוס מחסה מפני הגשם, ומבט מקרי על שתי המצבות שתחתיו כאילו הקפיא את הדם בעורקי. העץ סכך עליהם כחופה, והן נשאו אותיות ברורות שצבען לא דהה בשמש ולא נשטף בגשם, והאותיות הצטרפו לשמותיהם של סבי וסבתי. ודאי שרק יד המקרה הוליכה אותי לשם, אבל לא כך זה נראה לי באותו מעמד, וגם כיום כשאני נזכרת בדברים, עוברת צמרמורת בגבי.

וכך מצאתי את קברות הורי אמי, שמאז ימי הנאצים, עשורים שלמים, לא פקד אותם איש, זה עצוב, כי אף ששכלו תריסר בנים בגיל הרך, הם זכו להביא שישה מילדיהם לחופה וקידושין, ולהקים שבט גדול של נכדים ונינים. ומכל השבט הגדול הזה לא נשאר מי שיבוא ויניח אבן על קבריהם, כי עשרות רבות מהם הובלו לטבח, אחדים עלו ארצה, ואחדים נשארו והתבוללו כליל. הסתכלתי באלפי הקברים שמסביב, וידעתי שדין דומה לרוב המשפחות של הטמונים בהם. כולם היו סבי.

ובאותו מעמד דומם עלתה בי לפתע מחשבה מוזרה שאולי כל המתים האלה שאיש אינו פוקד את קברותיהם, אינם יודעים כלל שעם ישראל חי. שאולי הם יודעים רק על החורבן שהשאיר אותם שם עזובים, ולא על התקומה שמעבר לים הגדול.

וחשתי בכל עוצמת הרגש ההופכת לאמונה, שהבאתי לכל הסבים והסבתות האלה את בשורת קיומה של ישראל החדשה, היהודית בשורשיה ובתודעתה ובשליחותה; שעכשיו הם יודעים ובטוחים כי הם לא חדלו עם מותם ועם שואת יורשיהם, כי עם ישראל החי בארצו ומדבר בשפה החרוטה על מצבותיהם הוא המשך ישיר שלהם ויבטיח להם את הרציפות הפיסית והרוחנית לדורי דורות.

הגשם פסק. ולא היתה קשת בענן כי אלוהים ידע שלא היה נאמן לבריתו.

שתי הדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה בת אלף השנים של יהדות פראג הן המהר“ל וקפקא. רחוב מייזל ברובע היהודי הישן מחבר ביניהן: בקצהו האחד עומד בית הכנסת של המהר”ל, אלט־נוי שוּל. בקצהו האחר של אותו רחוב ניצב הבית שבו נולד פרנץ קפקא – למעשה, זה בית שנבנה במקום הבית שבו נולד – עם פרוטומה של הסופר. בשנים האחרונות יש שם גם מוזיאון קפקא, מפעל פרטי. ובלוח חדש יחסית של נרות זיכרון חשמליים בבית הכנסת אלט־נוי, השמות של רבי יהודה בן בצלאל ליווא (מהר"ל) ושל אנשל בן חנוך (פרנץ קפקא קרובים זה לזה. כל שנה, ב“יארצייט”, אומרים כאן לזכרם אל מלא רחמים וקדיש: למהר“ל בי”ח באלול, ולקפקא בראש חודש סיוון.

מדי יום ביומו עוברים ברחוב מייזל עדרים־עדרים של תיירים, ומצלמה במצלמה נוגעת. בירתה של הרפובליקה הצ’כית מתמודדת על המקום הראשון במפת התיירות האירופית. יש טוענים שכבר השיגה אותו, ויש חולקים על כך. זהו ויכוח על הנחות סטטיסטיות מסוימות שבכל מקרה אינן גורעות מאומה מכוח המשיכה האדיר שגילתה פראג מאז “מהפכת הקטיפה”. עשרות מיליונים של בני אדם נוהרים מדי שנה לעיר היפהפייה הזאת, בלי ספק מן היפות בעולם. ביניהם היו כבר בשלוש השנים הראשונות מאז המהפכה כמאה אלף ישראלים.

נתיב התיירות הראשי של פראג חופף את נתיב ההכתרה ההיסטורי המתחיל בעיר העתיקה, שגם אזור הגטו שייך אליה. האתר החשוב ביותר בגטו הוא בית הכנסת הישן־חדש, אלט־נוי שול, העתיק ביותר באירופה שעדיין בשימוש, משנת 1270. הכל בו קודר, וקשה לתאר שהתפללו בו אי־פעם אנשים מאושרים. אבן החול שממנו נבנה השחירה במרוצת הדורות, ומוסיפה לתחושת הקדרות. מבחוץ הבניין פשוט מאוד, מלבני, עם גג דו־שיפועי גבוה, ושער ברזל שהוא העתיק ביותר בפראג. מדרגות יורדות מובילות לאכסדרה, אולי משום הכתוב “ממעמקים קראתיך” ואולי בגלל אילוצי השטח.

בפנים, יש איזו עוצמה דהויה בששת הקמרונות הגותיים העשויים ארבע צלעות ועוד חצי צלע – פן יתקבל מראה צלב – ובעמודים המתומנים בצדי הבימה המוקפת שבכת ברזל מלאכת מחשבת. לידה מתנוסס דגל הקהילה עם סמלה, מתנת הקיסר פרדיננד השלישי כהוקרה על השתתפות היהודים בהגנת העיר מפני השוודים. המושבים הם לאורך הקירות אל מול הבימה, ובצידה. באחד המושבים האלה מסומן מקומו של המהר"ל.

אלט־נוי שול קיבל את שמו בשלבים. תחילה נקרא נוי שול, בית הכנסת החדש, כי בעת הקמתו כבר היה קיים בית כנסת ותיק ממנו, הראשון בגטו, שנעשה לאלט שול, לבית הכנסת הישן. נוסח התפילה בו היה ספרדי, כי שימש בעיקר את היהודים שבאו מביזנטיון, ומאוחר יותר מספרד ומפורטוגל. בשנת 1837 שוב הקדים אלט שול את שאר בתי הכנסת, כי היה הראשון שבו הונהג נוסח תפילה רפורמי. על הצד המוסיקלי שבו הופקדו שני אחים נוצרים: פרנטישק שקרופ ניגן בעוגב של בית הכנסת, ואחיו נפומוק ניצח על המקהלה. פרנטישק היה מלחין – בין השאר הלחין את השיר “קדה דומיו מוי” (היכן מולדתי), שהוא ההמנון הרשמי של צ’כיה.

במקום המבנה הישן של בית הכנסת הרפורמי הוקם באמצע המאה ה־19 מה שנודע כבית הכנסת הספרדי. השם בא לו מסגנון הבנייה המאורי שלו, ובייחוד מאדריכלות הפנים ששאלה מוטיבים מאלהמברה. כיום בית הכנסת הספרדי הוא אחד מן השישה שנותרו בגטו ונעשו חלק מן המוזיאון היהודי. משנות השמונים הוא נעול, ועד שייפתח נהיה ודאי קרובים לאלף השלישי.

בימים שבית הכנסת הספרדי היה עדיין אלט שול, ובית הכנסת הגותי עוד נקרא נוי שול, וליתר דיוק ב־1535, נבנה בית הכנסת פנחס. עתה הוא היה החדש, הוא היה נוי. או אז קראו לבית הכנסת הגותי אלט־נוי, ישן־חדש. זה ההסבר ההגיוני לשמו של בית התפילה ההיסטורי שבו כיהנו גדולי הרבנים של הקהילה הקדושה פראג, עיר ואם בישראל.

אבל בשביל גטו פראג זה היה הסבר ארצי מדי, לא מתאים לאווירת המיסתורין שאגדות משתזרות בה – כמו אגדת הגולם, כמו אגדות פגישותיו של המהר"ל עם הקיסר רודולף השני, כמו האגדות על מקור רכושו של מרדכי מייזל, ועוד הרבה סיפורים על מעשי נסים שהונצחו בספרים רבים. על כן אמרו בפראג: אל תקרא אלט־נוי שול, כי אם על־תנאי שול. זה נשמע אותו דבר, אבל אינו כך. זה אותו צליל, אבל לא אותו תוכן. על־תנאי שול הוא פרי אגדה על מלאכי שמים שטרחו והביאו מירושלים לפראג אבנים אשר שרדו מבית המקדש, על מנת שישולבו בבניין בית הכנסת – אבל רק על תנאי: שיוחזרו לירושלים כאשר יבוא משיח ובית המקדש ייבנה מחדש.

אנחנו עוד נחזור לאלט־נוי שול ולמהר"ל. בינתיים נמשיך בנתיב התיירים כדי להגיע לסמטת הזהב, דרך גשר קארל ההומה תמיד נוער מקומי וזר, אל “הרובע הקטן” המקסים, וממנו אל על לגבעת הרדצ’אני, למתחם המרשים של המצודה העתיקה ובו הארמון של ראשי המדינה על כנסיותיו ופסליו ושאר שכיות החמדה שלו.

סמטה צרה של בתים ישנים, היא סמטת הזהב, שייכת גם היא למתחם. בתחילה גרו בה נשקי המבצר, אחר כך בעלי מלאכה של הארמון, ואילו במאה ה־17 שיכן כאן רודולף השני את האלכימאים, שאמורים היו לייצר בשבילו זהב בדרך מלאכותית. מכאן שם הסמטה. לימים גר פרנץ קפקא באחד הבתים האלה הצרים להחריד, בבית מספר 22. כאן סיים את חיבור “המשפט”, וכתב כמה סיפורים קצרים לקובץ “רופא הכפר”. זה היה ב־1916.

המבט מלמעלה על הרובע הקטן חושף נוף גגות ציורי במיוחד. גגות דו־שיפועים של רעפים אדומים, גגות אוכף אפורים, משולשי גמלונים, חלונות מנזארד מציצים מעליות גג, ארובות. מכאן אפשר לראות גם את החצרות הפנימיות החבויות של הבתים המטפסים במדרון רכס, פינות נוי וגינות מלכותיות. פעם זה היה רובע המגורים של האצולה.

הרדצ’אני והרובע הקטן הם בגדה השמאלית של נהר וְלְטבה. אגב, כך צריך לבטא את השם, בשני שוואים רצופים, כי עיצורים שאין ביניהם תנועות הם אחד המאפיינים של השפה הצ’כית. כדי להדהים את הזר הורכב אפילו משפט שלם ממלים שאין בהן תנועות: סטרץ' פרסט סקרז קרק. בחיי יומיום זה לא משפט שימושי במיוחד, כי תרגומו “תקע את האצבע בגרון”, ומי כבר יציע זאת לזולתו. אבל עובדה שתחת כל אות ואות במשפט הזה יש שווא, וספק אם יש שפות רבות היכולות להתפאר בתרגיל לשוני כזה.

כדי לחזור לרובע היהודי שבגדה הימנית של ולטבה, צריך לעבור את גשר קארל המלכותי, גשר אבן מן המאה ה־14, הנראה כמו גלריה תחת כיפת השמים: בשני צדיו הוצבו שלושים פסלים, ואחד מהם מביא אותנו לנקודה יהודית עוד לפני שנהיה בגטו. זהו פסל של ישו צלוב, והפסוק “קדוש קדוש קדוש אדוני צבאות” מתנשא באותיות זהב בחצי עיגול בין זרועותיו. לאותיות האלה יש סיפור, ואולי גם הוא אגדה. תחילה, מיד עם הקמתו, היה בגשר רק הצלב. ב־1657 הוצמד לצלב ישו יצוק מברונזה לפי דגם של פסל סאכסוני. האותיות המוזהבות נתוספו לו רק כעבור כארבעים שנה. עד כאן העובדות, ומכאן הסיפור על יהודי שראה תהלוכה דתית ובראשה כומר עם צלב בידו, ופגע בכבוד הצלב ביריקה. כעונש על כך הותקן הפסוק הקדוש ליהודים על פסל הצלוב, ואף הוטל עליהם לממן את האותיות המוזהבות. יש לסיפור עוד כמה גרסאות, אך אין הן משנות את מרכיבי הפסל, שצירופם היה בעיני דורות של יהודים בבחינת חילול השם. לדורות האחרונים זה אולי לא הפריע, כי רוב יהודי פראג כבר היו מתבוללים. לפני עליית היטלר לשלטון, כשליש מהם חיו בנישואי תערובת.

סמוך לגשר נמצא הרובע היהודי הישן, הגטו. מסוף המאה ה־18 הוא נקרא יוזפוב, על שמו של הקיסר יוזף השני, שמדיניותו היטיבה עם היהודים, בפראג כמו בכל הממלכה ההבסבורגית. “פקודת הסובלנות” שלו משנת 1781 אמנם לא העניקה ליהודים שוויון זכויות, אבל היא הסירה מהם הגבלות שונות ופתחה בפניהם אפשרויות חדשות בתחום העיסוק וההשכלה. בוטלה חובתם לשאת את הטלאי הצהוב העגול על הבגד העליון, והותר להם לרכוש נכסי דלא ניידי מחוץ לגטו. לתעשיינים שבהם אף הותר לגור מחוצה לו. בתי הספר בכל הרמות נפתחו בפני היהודים, והם נצטוו להנהיג גם בבתי הספר שלהם לימודי חול, מתמטיקה ביידיש או בעברית כפי שנהגו עד אז. וגיאוגרפיה וגרמנית. בין השאר נדרשו לתעד את כל עסקותיהם בגרמנית, במקום ביידיש או בעברית כפי שנהגו עד אז.

בטווח רחוק, הליברליזציה בחינוך היתה בעלת ההשפעה העמוקה ביותר מכל החידושים של יוזף השני. היה ביניהם גם צו שחייב את היהודים לקבל שמות משפחה, ודווקא גרמניים, ואני זוכרת ספרים די משעשעים שקראתי על כך בנעורי. תוארה בהם חגיגת השחיתות של הביורוקרטיה בעת מתן השמות, ושאיפתם המגוחכת מעט של היהודים לזכות בשם יוקרתי: עשירים שיכלו לשחד את הפקיד הממונה ביד נדיבה קנו להם שמות יפים כמו גן ורדים או פרח־החבצלת וכיוצא באלה נעימי ריחות, או שמות נוצצים כהר־זהב ואבן־זוהר; אנשים אמידים קיבלו שמות ניטרליים, כשל צבעים או מקצועות, ואילו שמות מכוערים או מעוררי אסוציאציה שלילית היו שמורים לעניים, שלא היה לאל ידם לתת שוחד.

ככל ששיפרה פקודת הסובלנות את גורל יהודים, מנהיגיהם הרוחניים חששו מפני הגרמניזציה שתביא בעקבותיה, וכפי שהתברר לימים לא היו חששותיהם מופרכים לחלוטין. מכל מקום, מדיניותו של יוזף השני חוללה שינוי מהפכני לטובה בחיי היהודים, מה גם שבאה אחרי הגזירות הקשות שהטילה עליהם אמו, הקיסרית מריה טרזיה.

מריה טרזיה היתה אנטישמית, ולגבי יהודי פראג היה לה גם תירוץ נוח לגזירות. הם הואשמו בשיתוף פעולה עם הפרוסים בכיבושם קצר הימים את העיר, האשמות אלה הולידו פוגרום שלוח רסן בגטו, הרס והרג שנמשכו שלושים שעות. הקיסרית הוסיפה על סבל הפרעות פקודת גירוש משלה. התערבויות דיפלומטיות לטובת היהודים הביאו רק דחייה קצרה: במרס 1745 כבר היו כל היהודים מחוץ לפראג, פרט ליולדות וחולים קשים. אלא שהתברר כי עיר המגרשת את יהודיה נמצאת מפסידה: הורגש מחסור בחומרי גלם, הייצור ירד, המסחר נפגם, הכלכלה הואטה. בסופו של דבר נאלצה הקיסרית לשעות לפניות הרבות שהופנו אליה, והיהודים הורשו לחזור לפראג באוגוסט 1748. נראה לי כי זה היה מקור ההשראה של הוגו בטאואר, הדגם שעל פיו כתב כעבור 170 שנה את הרומן האופטימי שלו “עיר בלי יהודים” .

הקיסרית אמנם הרשתה ליהודים לשוב, אולם הטילה עליהם מסי סובלנות גבוהים מאוד והיטלים נוספים שקשה היה לשאת בהם. מעניין כי בנה הנאור שהיטיב עם היהודים, את המסים האלה לא הסיר מהם. יוזף השני השאיר בעינן גם אפליות אחרות, אך הוא שפתח את תהליך האמנציפציה שהושלמה בתוך פחות ממאה שנים. שערי הגטו נפתחו לרווחה באמצע המאה ה־19, ובשליש השלישי של אותה מאה היהודים היו ככל האזרחים. זמן קצר אחרי פתיחת שערי הגטו, הוכרה העיר היהודית כחלק מן השטח העירוני המאוחד, ומאז נודעה גם כרובע החמישי¹.

מה שרואים היום ביוזפוב שוב אינו דומה לגטו כפי שהיה בימי המהר“ל, או בימי קודמיו ויורשיו. עכשיו יש חזות חדשה לשכונה שבה חיו יהודים 800 שנים ויותר, ובימי תור הזהב שלהם, במאה ה־17, היו הקיבוץ היהודי הגדול באירופה. נשארו רק מעט עקבות ל”עיר היהודית“, כי לאחר שנפתחו שערי הגטו הצפוף. שוב לא נשארו בו אלא היהודים העניים ביותר, אליהם הצטרפו דלים מבני דתות אחרות, ונוצרה שכונת מצוקה שסכנת מחלות נשקפה ממנה, וזנות ופשע קנו בה שביתה. בסוף המאה הקודמת החליטה עיריית פראג לשקם את השכונה, הרסה את הבתים, והקימה תחתם חדשים בסגנון מעורב ומצועצע. בדיעבד נוצר קונסנזוס שזה היה משגה, שצריך היה לשקם לפחות כמה מן הבתים הישנים. באופן פרדוקסלי, הממונה על הפרוייקט היה חבר יהודי של מועצת העירייה, ד”ר אוגוסט שטיין.

עם הבתים נהרסו גם שלושה בתי כנסת – ביניהם גם בית הכנסת הניאולוגי שבו התקיים טקס בר־המצווה של קפקא. היהודים נערכו בעוד מועד לקראת המצב החדש. מחוץ לגטו הם הקימו את בית הכנסת “היובל”, הנמצא בשימוש גם כיום. יתר על כן, הם דאגו ליצור מסגרת לקליטת תשמישי הקדושה בעלי ערך היסטורי או אמנותי של בתי הכנסת אשר ייהרסו. כך קם בתחילת המאה המוזיאון היהודי בפראג, השלישי במרכז אירופה, אחרי אלה שבווינה ובפרנקפורט. הוא התפתח בהתמדה, ריכז קהל תומכים, וקיים תצוגת קבע ותערוכות מיוחדות. הרישום האחרון בספר המבקרים של המוזיאון היהודי הוא ב־24 בנובמבר 1941. באותו יום יצא הטרנספורט הראשון למחנה הריכוז טרזין.

היה אז למוזיאון היהודי של פראג אוסף של 1,100 פריטים. בחלומותיהם הנועזים ביותר לא יכלו מייסדיו לחזות שהוא עתיד להיות בית הנכות בעל אוסף היודאיקה הגדול בעולם, ובסיוטיהם הנוראים ביותר לא חזו באיזו דרך טראגית יקרה הדבר. בימי הכיבוש הנאצי ביקשו נציגי הקהילה ועובדי המוזיאון להציל את האוצרות היהודיים של פראג ושל קהילות אחרות בתחום הפרוטקטורט², ועיבדו תוכנית לריכוזם. השלטונות הגרמניים, למעשה הזרוע ל“פתרון הסופי של שאלת היהודים”, הסכימו מסיבותיהם שלהם לייסד את “המוזיאון היהודי המרכזי” ולכנס בו את היודאיקה השדודה מן הקהילות שנחרבו בצ’כיה ובמורביה. צוות מסור של יהודים עבד ברישום ובמיון ובקיטלוג של 200 אלף פריטים, ובתנאים נפשיים קשים עשה בשנתיים וחצי מלאכה מקצועית שצריכה היתה להימשך עשרות שנים. מעטים מאוד מעובדי המוזיאון בימי המלחמה זכו לראות את סיומה. גם הם לא נמלטו מן המשלוחים אל המוות.

אחרי המלחמה עשתה הקהילה המדולדלת ככל יכולתה כדי לטפל באוצר המוזיאלי, ועד עליית הקומוניסטים לשלטון ראו כרבע מיליון איש את התערוכות שארגן צוות בראשות הנה וולאבקובה, אחת מן הניצולים המעטים של הצוות הקודם. וולאבקובה נתמנתה למנהלת המוזיאון לאחר שעבר לרשות המדינה ונקרא “המוזיאון היהודי הממלכתי”. הגרסה המקובלת בכל שנות המשטר הקומוניסטי היתה שהקהילה הקטנה לא יכלה לשאת בעול הטיפול באוצר הגדול ולכן מסרה אותו לידי הממשלה. אחרי המהפך התברר שהקהילה הקטנה דווקא מעוניינת לקבל את הרכוש לידיה ולטפל בו. ממשלת צ’כיה נענתה לרצון הזה, והחזירה את המוזיאון היהודי לידי היהודים. כמנהלו נתמנה ד"ר ליאו פאבלט, שהיה לפני כן נספח תרבות של צ’כוסלובקיה (ואחרי כן של צ’כיה) בישראל.

ארבעה מששת בתי הכנסת שנותרו ברובע היהודי הם עכשיו חלק אינטגרלי של המוזיאון. גם שאר שרידי הגטו הם אתרים היסטוריים – בית העירייה היהודית ובית הקברות העתיק, וכמובן אלט־נוי שול. עליהם נוספה בימינו מסעדה כשרה, וכמו שאר הגטו גם היא אטרקציה תיירותית. בדרך כלל יש בה יותר תיירים גרמנים מסרבני טריפה יהודים.

אלט־נוי אמנם אתר היסטורי, אבל הוא חי וממשיך להיות מרכז רוחני. שמעתי בו את קולו הערב של החזן זאב בן משה (ויקטור) פויארליך, שהפליא בניגוניו גם בימי המשטר הקומוניסטי, ושאומרים כי הוא אשר החזיק את הקהילה בימיה הקשים ביותר. בשנים המאוחרות של המשטר נתמנה לרב העיר חניך הישיבה של בודפשט, הרב דניאל מאיר, שהשיג מן השלטונות רשות לקיים לימודי יהדות. היום הוא חי בישראל. אחרי המהפך הזדהו כיהודים אלפי אנשים, אלא שרובם אינם יהודים לפי ההלכה, בקהילה רשומים רק כאלף נפש, ומופקד עליה עכשיו רב יוצא דופן: קארול סידון, בן לאב יהודי ולאם נוצרייה, גר, סופר חשוב שהיה מחותמי אמנת 77 של האינטלקטואלים הצ’כים בראשות האבל, אשר דרשו מן המשטר הקומוניסטי לכבד חופש ויכוח וזכויות אדם. בהיותו מתנגד המשטר, העדיף סידון לעזוב את פראג עם משפחתו. הוא למד במכללה ללימודי יהדות בהיידלברג, ואחר כך בישיבת “בית אריאל” בירושלים, שבה הוסמך לרבנות. קפקא היה כנראה שמח לראות בראש הקהילה רב שהוא סופר חשוב.

האגדה אומרת כי בעליית הגג של אלט־ניו־שול מצוי גוף החימר של הגולם, מאז שהמהר"ל נטל את רוח החיים מיציר כפיו. לפי מסורת בקהילה, הרב יחזקאל לנדאו, שהיה רבה הראשי של פראג במחצית השנייה של המאה ה־18 ומנהיג יהודי דגול בדורו, ביקש לחפש את שרידי הגולם: הטיל על עצמו יום של צום, ולמחרתו טבל במקווה, עטף עצמו בטלית, ועלה לעליית הגג של האלט־ניו־שול. ברדתו, מבלי לספר דבר, הטיל איסור חמור על כניסה לעליית הגג. האיסור הזה מקובל בקהילת פראג, והפר אותו רק הסופר והעיתונאי אגון ארווין קיש, “הכתב הדוהר”, אחד מאותם היהודים שיצרו את רוב הספרות הגרמנית בפראג מסוף המאה הקודמת ועד לימי היטלר. אגון ארווין קיש לא מצא את שרידי הגולם בעליית הגג של בית הכנסת.

ברייה דמוית אנוש הנוצרת בדרכי מאגיה דתית היא רעיון עתיק יומין בדתות המזרח, שמופיע גם בספרות התלמודית. בספרות הרבנית, בשו“ת, יש אפילו דיון הלכתי בשאלה אם מותר לצרף גולם כעשירי למניין. ובכן, אסור. השאלה התעוררה בעקבות טענה שרבי אליהו בעל שם מחלם יצר גולם. אומרים שזה היה הגולם אשר יוחס אחר כך למהר”ל. ככל הנראה, אישיותו של המהר“ל היתה נוחה יותר לרקום סביבה אגדות, כי מכל ה”גלמים" שמדווח עליהם במקורות – ויש לא מעטים כאלה – רק הגולם מפראג זכה לתהילה.

מתברר שיש כמה שיטות לברוא גולם. השיטה שבה השתמש המהר“ל היתה ליצור דמות אדם מטיט, ולהטמין תחת לשונו פתקית קלף שעליה השם המפורש. כל עוד היו האותיות הקדושות תחת לשונו, תפקד הגולם כפי שנדרש, מילא אחרי הפקודות, וביצע את העבודות והשליחויות שהוטלו עליו. בכל שבוע לקראת שבת שלף הרבי את השם המפורש מפי הגולם, וזה שבת וינפש ביום השביעי. פעם אחת שכח המהר”ל לסלק את פתקית הקלף בעוד מועד, והגולם החל להשתולל. הוא לא קם על יוצרו, כי יוצרו היה בבית הכנסת, ואילו הוא דהו ברחובות הגטו ובכוחות על־אנושיים רמס ודרס כל שבדרכו. רק רגע לפני אסון הצליח הרבי, שנקרא בבהילות, להשתלט עליו וליטול ממנו את השם המפורש ועמו את רוח החיים. הפעם, לצמיתות.

יצור מלאכותי המשרת את האדם הוא אמנם רעיון עתיק יומין, אבל רק במאה שלנו התחילו לקרוא לכמותו בשם רובוט. האם מקרה הוא שהמונח הזה, רובוט, הוענק לעולם על ידי איש פראג? היה זה הסופר קארל צ’אפק שטבע את המונח רובוט ב־1920 מן המלה הצ’כית רובוטה, (robota) שתרגומה עבודה. הרובוטים של צ’אפק במחזהו ר.או.ר. הם יצורים טכנולוגיים, כמו המחשב של אלתרמן במחזהו “משפט פיתגורס”. אלא שאצל אלתרמן, המחזה בנוי לפי סיפור הגולם מפראג, ומנהלו נאלץ להרוס אותו. הגישה של צ’אפק מורכבת יותר, הרובוטים שלו נעשים בני אדם.

באחרונה למדתי שקיים גם “הגולם מרחובות”, הוא מחשב שנבנה במכון ויצמן בשנות השישים, וזכה לשמו מדי פרופסור גרשום שלום. בנאום בעל שאר רוח שנשא בעת חנוכת המחשב מצא גרשם שלום קווים משותפים בין הגולם מפראג לגולם מרחובות, כמו העובדה שזה כזה הופעלו בספרות ואותיות. ועוד: הגולם של המהר“ל היה מביא לאדונו מים לביתו, וגם הגולם מרחובות ישרת את אדונו בענייני מים, שכן המתמטיקאי חיים לייב פקריס עבד בעזרתו על חישובי גאות ושפל של הים. שלום אף כינה את פקריס בשם מהרח”ל – מורנו הרב חיים לייב…

הגולם מפראג הוא יצור מיסטי, לא טכנולוגי, והוא הרובוט היהודי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא נוצר על ידי רב, לפי רזי הקבלה, וכל צידוק קיומו היה הגנה על היהודים מפני התנכלויות הגויים, אבל פראג, בהיותה פראג, אימצה את הגולם כאילו היה של העיר כולה, ולא של הגטו, וכאילו שמו לא היה מלה עברית אלא צ’כית. היום משווקים בפראג פסלוני גולם, משל היה סמל העיר, וכל מיני מוסדות נקראים בשמו, לרבות כתב־עת לענייני תרבות, ומסעדה בהחלט לא יהודית.

פראג אימצה גם את המהר“ל כחלק מההיסטוריה שלה ומן האישים שעיצבו אותה, והראייה שהעמידה לו פסל בעיר, ליד בניין העירייה החדש. באורח מוזר, הצמיד הפסָל לרבי גם דמות נערה – אלא שכרגיל בפראג, האגדה מיישבת את התמיהה. יוצר הפסל, פרופסור לדיסלאב שלאון, מחשובי הפסלים הצ’כים בדורות האחרונים, טען שהנערה היא נכדת הרב והסתמך על האגדה שלפיה מלאך המוות לא הצליח להתקרב למהר”ל. ימיו של זה כבר קוצבו, הוא היה ישיש מופלג וחולה, אבל זוהר מעשיו וטוהר מידותיו הקימו סביבו מחיצה בלתי חדירה למלאך המוות. או אז התחכם לו הרשע, וכאשר באה נכדת הרב להביא לו פרח ורד, התחפש מלאך המוות כטיפה של טל, והסתתר בוורד.

המוטיב הזה של ורד כמסתור מופיע גם ברומן של ליאו פרוץ “בלילה, תחת גשר האבן”, שעלילתו בגטו פראג במאה ה־17, סיפור של אהבה בלתי אפשרית בין הקיסר רודולף השני לבין היפהפייה היהודית אסתר, אשת הגביר מייזל. ליאו פרוץ היה מן הסופרים הגרמנים שגדל בפראג, אך עבר לווינה בגיל 18, ואחרי ה“אנשלוס” עלה לארץ. תרבותית לא נקלט בה, עבד כאקטואר בחברת ביטוח, המשיך לכתוב בגרמנית, וכמה מספריו תורגמו לעברית. הוא מת ב־1957 בעת חופשה בבד אישל.

נתמזל מזלו של הגולם מפראג והוא נעשה הרובוט המפורסם ביותר בעולם, הצית את דמיונם של סופרים והעניק השראה ליוצרים מכל ענפי האמנות. עד אמצע המאה ה־19 לא כתבו עליו, אבל מאז לא חדלו. זה התחיל מקובץ של אגדות בגרמנית, בכותרת Sippurim. יהודה רוזנברג, ב“נפלאות מהר”ל עם הגולם", קשר את הגולם עם המאבק נגד עלילת דם, כפי שעשה לימים גם המשורר האידי לייוויק במחזהו “הגולם”, גוסטאב מיירינק כתב את “הגולם” שלו בהשראת גטו פראג, והוא לא היה יהודי אלא פרוטסטנט שהמיר דתו לבודהיזם. הגולם של מיירינק, רומן די מצמרר, זכה לשלוש גרסאות קולנועיות. גוסטאב לותר, סופר אוסטרי, כתב קובץ סיפורים בשם “הגולם: דמיונות ותולדות”, והסופר הגרמני ארתור הוליטשר כתב גם הוא מחזה בשם “הגולם”. המשורר היהודי הוגו סאלוס, שכתב בגרמנית בפראג, חיבר ספר על יוצר הגולם ויציר כפיו, וארנושט לוסטיג כתב עליו תסריט לסרט צ’כי שהופק אחרי מלחמת העולם השנייה. הגולם של לייוויק הוא רובוט עם רגשות ויצרים, החש אהבה ופחד ותשוקה וצער ודחף להחריב. אולי משום כך נכתבה למחזה הזה מוסיקה בכמה גרסאות.

כאילו לא די בכל אלה, הרי בשנת 1926 הופיע “הגולם” בפרנקפורט כאופרה; ב־1932 עובד לקונצרט לתזמורת; ב־1962 הועלה באופרה של וינה כיצירת בלט, בכוריאוגרפיה של אריקה הנקה. וזאת רק רשימה חלקית של יצירות שנולדו בהשראת הגולם מפראג. היא תישאר חלקית גם אם אוסיף את סיפורו של דוד פרישמן, ואת ספריהם של חיים בלוך, יוהנס הס, פרידריך טיברגר ואלי ויזל. כל אלה, ועוד, הם על הגולם מפראג, להבדיל מן היצורים המלאכותיים שהם הגיבורים המודרניים של סדרות טלוויזיה וסרטי וידיאו כיום.

בבית הורי, הגולם הזה הוזכר תדיר במריבות הקטנות בין אחי לביני ולאחותנו, כי המשפחה שלנו מתייחסת למהר“ל. יש לנו עץ יוחסין וידענו בדיוק כל דור ודור בשושלת, והיינו מודעים מאוד לייחוס המחייב הזה. וכאשר כעסנו זה על זה, היינו מטיחים זה בזה: אתה לא צאצא של המהר”ל, אתה של הגולם. אלא שאצלנו לא אמרו מהר"ל, כי אם בגרמנית Der hohe Rabbi Loew.

היסטוריונים טוענים שהגולם לא היה ולא נברא, אבל מה הם מבינים במסתרי גטו פראג. החוקר הנכון לתולדותיו צריך היה להיות מיסתוריון ולא היסטוריון, אלא שבינתיים אין דיסציפלינה כזאת. חוקרי תולדות העיר לא מאמינים גם בסיפור הזימון של המהר“ל לארמון הקיסר רודולף השני ב־16 בפברואר 1592. שם בארמון, בנוכחות אנשי החצר, ביקש ממנו הקיסר לחולל מפלאיו, ולהעלות באוב את האבות התנ”כיים. בקשת הקיסר היא פקודה, והמהר“ל מילא אחריה באי־רצון ובתנאי מפורש שהנוכחים לא יצחקו ולא ישמיעו קול. ואמנם, אברהם עבר בשלום, וכמוהו יצחק ויעקב וכמה מבני יעקב, אבל כאשר ראו את דמותו של נפתלי הקטן עובר במרוצה גדולה – הרי איילה שלוחה הוא – פרץ אחד האצילים בצחוק. או אז, לאימתם של הנוכחים, החלה התקרה לשקוע, וקמה מהומה רבה, והכל ביקשו להימלט, ואך בקושי הצליח המהר”ל לעצור את שקיעת התקרה לפני שקברה תחתה את אנשי החצר ואת הקיסר עמם.

רודולף השני, שהיתה לו נטייה חזקה למיסטיקה ואלכימיה, חש כבוד גם למדעים רציניים וכינס בחצרו אסטרונומים ומלומדים אחרים, גילה עניין גם במהר“ל. דוד גאנז, ברישומיו ההיסטוריים ב”צמח דוד“, מספר על פגישה אחת בין הקיסר והרב, לאמור: “אדוננו הקיסר הישר הגדול המהולל, רודולפוס יר”ה, ברוב חסדו ואמתו שלח וקרא אליו את הגאון מהר”ר ליווה בר בצלאל, וקיבלו בסבר פנים יפות ושוחקות, ודיבר עמו פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו; ומהות ואיכות הדברים סתומים ונעלמים הם. והיה זה פה, ק“ק פראג, ביום א‘, ג’ אדר שנת שנ”ב." זאת אותה פגישה של ה־16 בפברואר 1592 שכבר הוזכרה.

דוד גאנז מספר על פגישה אחת, ואילו האגדה גורסת שהמהר“ל היה מוזמן לקיסר לעתים קרובות, ולא יכול היה להחזיר לו הזמנה כגמולו, מעונו אמנם לא בייש את יושביו, כי המהר”ל היה איש אמיד בזכות הנדוניה שהביאה לו רעייתו פרל. המעשה בנדוניה הזאת נרשם על ידי אחד מצאצאיהם, משה מאיר פערלש (פרלס), בספרון “מגילת יוחסין מהר”ל מפראג" כסיפור ששמע מאביו, והוא בגדו מסורת משפחתית:

בזמן השידוך היה החותן המיועד, ר' שמעלקה, עשיר מופלג, אך התרושש בעקבות פסק דין בסכסוך כספי, ולא יכול היה עוד לגייס את הנדוניה. הוא הרשה לחתן המיועד “לעשות שידוך אחר כטוב בעיניו”, אבל מהר"ל – שעוד לא כונה אז בתואר זה – סירב לנצל את הרשות שניתנה לו. בינתיים, פרל נאלצה לפרנס את הוריה, ומכרה בשוק לחם ודברי מאפה אחרים. יום אחד עבר בשוק פרש ורומח בידו “ויתחב הרומח לתוך כיכר לחם ויקחנה, ורצה לרכוב משם. אז אחזה הבתולה ברסן הסוס, ובכתה לפני הפרש והתחננה לו לבל יגזל הלחם ממנה.” הפרש נתן לה את תרמילו כמשכון שאותו תהיה רשאית למכור אם לא יביא לה את כספה בתוך יממה. הוא לא חזר. לימים פתחה פרל את התרמיל ומצאה בו אוצר גדול של מטבעות זהב. הנדוניה הובטחה, החתונה נערכה, והמשפחה חיה ברווחה.

בכל זאת, בשביל אירוח ממלכתי הבית לא היה גדול דיו ולא מצויד דיו. אויבו של הרב בחצר, הכומר טדיאוש, ניצל זאת כדי להסית את הקיסר לכפות על המהר"ל לארחו. לימים לא יכול היה הרבי להתעלם מציפייתו המפורשת של הריבון, ההזמנה יצאה, ובשעה היעודה ביום המיועד עצרו הכרכרות של רודולף השני ושל פמלייתו לפני בית הרב ברובע היהודי. והנה, תדהמה. הם מצאו עצמם בארמון מפואר, מקושט באלפי פרחים ומואר באלפי נרות, ובאולם המרכזי שולחן ערוך כיד המלך. על מפות סאטן מבהיקות מלובן נצצו וברקו כלי כסף ובדולח וחרסינה עדינה, וצבא שלם של מלצרים במדים נשאו מגשים עמוסי מטעמים. באותה שעה, באחוזה מרוחקת במערב בוהמיה, חזרו רוזן עם כלתו מטקס נישואיהם בכנסייה, ועמם קהל גדול של אורחים קרואים למשתה החתונה. והנה אין מלצרים, ואין שולחן ערוך, אין פרחים ואין נרות, ואין גם ארמון – כי הארמון על כל אשר בו ועל כל שהוכן לסעודה החגיגית התרומם ממקומו, התנשא למרחקים, והתייצב ברחוב שבגטו פראג. ורק בתום הביקור הממלכתי, כאשר הקיסר ואנשיו חזרו להרדצ’אני, חזר גם הארמון לבעליו, וחסדי הקיסר נשמרו לרבי.

כשאר סיפורי הגטו ואגדות המהר“ל, כלולים גם אלה בספרים רבים שפרסמו, וממשיכים לפרסם, מחברים יהודים ונוצרים. לא מזמן ראיתי מודעה של בית הוצאה לאור באחת הערים הקטנות של גרמניה, שבישרה על הופעת ספר אגדות על המהר”ל משל פרנטישק קפקא. ראיתי את השם קפקא, ונחפזתי להזמין את הספר. האמת היא שקצת התפלאתי על ששמו הפרטי של קפקא הופיע בגרסתו הצ’כית, פרנטישק, במקום בגרסה הגרמנית שהשתמש בה. תהיתי גם כיצד נתגלה באיחור רב כל־כך ספר בלתי ידוע משלו, אך זאת היתה רק סיבה נוספת לרצות בו.

כשקיבלתי את הספר התברר, כמובן, שהמחבר כלל לא היה פרנץ קפקא, אלא באמת פרנטישק. גם הוא קפקא, גם הוא יהודי, גם הוא מפראג, אפילו שימש זמן מסוים יו“ר הקהילה, גם הוא סופר, אבל פרנץ קפקא הוא לא. מכל מקום, האגדות ישנן בספר. מופיעה בו גם אגדת התקרה השוקעת בארמונו של הקיסר רודולף השני בעקבות הפרעה למעשה הקסמים של המהר”ל. מה שלא כתוב שם, הוא תוספת שסיפר לי מכר ישראלי שלמד הנדסה באוניברסיטת פראג. בימי לימודיו שם, לקראת סוף שנות הארבעים, נעשו עבודות שיפוץ בארמון הרדצ’אני. יום אחד נתקל מכרי בידיעה בעיתון שלפיה בעת השיפוצים נתגלה בארמון חדר שאיש לא ידע על קיומו עד אז, ולחדר תקרה נמוכה מאוד.

זה נשמע כמעט דמיוני, אך אותו מכר הוא איש אמין ומפוכח. יתר על כן, באחרונה יצא לאור מדריך מוסמך של פראג היהודית, וגם בו מוזכר בהקשר זה כי באחד מחדרי ארמון הרדצ’אני התקרה נמוכה בהרבה מזו בשאר האולמות והחדרים בו. אולי אפשר למצוא לכך הסבר מתקבל יותר על הדעת הצלולה ממעשה הנסים של המהר"ל. אבל גם מי שמאוד רציונלי, וגם מי שמושפע מן האווירה המסתורית של בית העלמין העתיק בפראג, לא יראו טעם לחטט בסיפור הזה.

בכל מקום שהשואה פקדה אותו, בית קברות יהודי משרה קדרות על המבקר בו. סדר העולם הוא שבני אדם מתייתמים, אבל ההשמדה הפכה סדרי עולם, והמתים היהודים נשארו יתומים מיורשים שיפקדו את קברותיהם, ינכשו את העשבים השוטים שמסביב, יחדשו את האותיות במצבות, ובבוא יומם ייקברו גם הם, וילדיהם ימשיכו את השושלת. אבל הם אינם, וגם ילדיהם אינם, בבת אחת נמחו דורות מעל פני האדמה. וכך, המתים האלה שבחייהם העמידו ילדים רבים, נשארו בקברותיהם ערירים.

בבית הקברות העתיק של פראג יש גם משהו מצמרר נוסף. אולי אלה השכבות הרבות של תלי הקבורה, לפרקים עד תריסר שכבות, המשוות לבית עלמין זה אופי מיוחד, דחוס ופראי. שטחו היה קטן מהכיל קברים חדשים, והיו מביאים אדמה ושופכים אותה על קבר קיים, ומעמידים מצבה ליד זו שכבר היתה במקום, וכך שוב, ושוב, ועוד פעם. לכן המצבות אינן עומדות בשורות מסודרות ובמרחקים קבועים זו מזו, אלא כאילו דבוקות יחד. הן מצטופפות על הקברים, דחוקות, נוטות ליפול ונאחזות במשהו בלתי נראה.

קברותיהם של אנשים שחיו בדוחק עלי אדמות ונחים בדוחק בתוך האדמה, נטושים. נכון, יום יום באים המונים לפקוד את קברותיהם, אבל רובם נוכרים. זרים שאינם מבקשים למלא חובת כבוד כלפי המתים, אלא להתבשם מן “הערבוביה הרומנטית”, כפי שכתוב במדריך, לראות את “הפראות הציורית” שהיתה מקור השראה לאמנים רבים, וללמוד להבחין בין מצבות בנוסח הרנסנס לבין אלה שבסגנון הבארוק.

אותי סגנון המצבות לא עניין, ולא הבחנתי ברומנטיקה. בקושי שמתי לב לסמלים המפורסמים החרוטים על המצבות כדי להמחיש את שמות הנפטרים ( דב, זאב) או מקצועם (מספריים לחייט, למשל). ידעתי כי מרחפת שם רוחם של רבי אביגדור קרא, שחיבר את הסליחה המפורסמת אחרי הפוגרום הגדול בגטו פראג ב־1389, ושל בני משפחת גרשוני, שהיו בעלי הדפוס העברי הראשון במרכז אירופה, ושהוציאו לאור את “הגדת פראג” הנהדרת וספרים אחרים באיכות הדפסה גבוהה, עוד בתחילת המאה ה־16. ומרחפת שם רוחם של המהר"ל ושל תלמידיו, וביניהם דוד גאנז, רשם היסטוריה שהוזכר לעיל, והוא מתמטיקאי ואסטרונום שהיה בקשר הדוק עם טיכו בראהה ועם יוהנס קפלר בחצרו של רודולף השני; ורוחו של הנדבן מרדכי מייזל, ורוחם של ילדי יעקב בשבי ( בתשבע) פון טרויאנברג המכונה “ראש וקצין”, יליד ורונה שחי בפראג ונעשה בה לגביר גדול, לנדבן גדול ולראש הקהל, הראשון מבין יהודי הממלכה ההבסבורגית שזכה למעמד אצולה; ורוחו של יוסף בן אליהו דלמדיגו מקנדיה, רופא ואסטרונום שלמד אצל גליליאו גליליי; ורוחו של הרב הדגול דוד בן אברהם אופנהיים, שהיה לו אוסף נדיר של ספרים וכתבי יד יקרי ערך, הנמצא היום בספריית בודליאנה באוקספורד.

נדמה היה לי שצריך להודיע לרוחם המרחפת של כל אלה, ושל רבים אחרים שהדאגה לעמם היתה בראש מעיינותיהם, שלא כל המבקרים הם גויים, ושהופרה עצת הנאצים אשר כינסו בפראג את תשמישי הקדושה השדודים של הקהילות החרבות בצ’כיה ובמורביה על מנת להציגם לראווה אחרי הניצחון כשרידי התרבות של עם נכחד.

מצבתו של אביגדור קרא, משנת 1439, היא העתיקה ביותר בבית קברות היסטורי זה. הוא היה רופא ומשורר ורב, מן היהודים הבודדים ששרדו מן הפוגרום של שנת 1389 בגטו פראג. זה לא היה הראשון ולא האחרון בו, אבל הוא היה הקשה בכולם. עד ימי הנאצים, כמובן. ביום האחרון של חג הפסח, שחל ביום ראשון של חג הפסחא הנוצרי, הסתער המון מוסת בידי כמרים על ששת שערי הגטו, השתלט על סמטאותיו, בזז את בתיו, ואחר כך הציתם על יושביהם. מי שלא הצליחו להימלט נשרפו בבתים שעלו באש, ומי שנמלטו – נהרגו ברחוב. גם מי שחיפשו מקלט בבית הכנסת נפלו בחרב, ועד היום נראים בקירות האלט־נוי שול כתמי דם דהויים המיוחסים לפרעות אלה. ילדים יפים במיוחד הושארו בחיים, נטבלו לנצרות ונמסרו לאימוץ למשפחות עשירות. האחרים, 3,000 נפש שהיו אז רוב אוכלוסיית הגטו, מצאו את מותם. עניי העיר שנשכרו לשרוף את הגוויות נצטוו לשרוף גם יהודים חיים, אם ימצאו כאלה. זה היה בשנת חמשת אלפים מאה וארבעים ותשע לפי המניין שלנו.

אביגדור קרא, אוד מוצל מאש, כתב סליחה עשירת ביטוי על “גזירת הדין שפגעה בפראגה המעטירה”, תיאור מזעזע של קורות הפוגרום, ועד עצם ימינו קוראים את הסליחה הזאת, בבית הכנסת אלט־נוי ביום הכיפורים בעת תפילת מנחה: “… רבים מאוד החללים מלנקבם בשמות, יונק עם איש שיבה, בחורים ועלמות; הלא הם בספרתך אדון כל הנשמות, הלא אלוהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות; שדי, אמור די להרוגינו וחללי העצומים, כי היינו רק עשוק ורצוץ כל הימים, למשל ולשנינה לכל העמים…” פסוקים שימושיים מאוד ליהודים בדורותיהם ובתפוצותיהם. הסליחה הזאת, הידועה לפי מילות פתיחתה “את כל התלאה”, תורגמה לצ’כית על ידי יז’י (מרדכי) לנגר, חבר בהרכב המורחב של חוג פראג.

מצבתו של מרדכי (מרכוס) מייזל, סוחר ובנקאי, היא משנת 1601. לדעת כמה היסטוריונים הוא היה האיש העשיר ביותר בזמנו בפראג כולה, ולא רק בין יהודיה, ורכושו נאמד בחצי מיליון זהובים לפחות. כינויו היה “ראש הנדיבים ואב האביונים”, ולא בכדי נקרא עד היום רחוב על שמו ברובע יוזפוב. הוא שבנה את בית העירייה היהודית, הבית עם שעון המגדל המפורסם, שאותיות עבריות משמשות בו במקום ספרות, ומחוגיו נעים נגד הכיוון המקובל, כאילו הזמן הלך לאחור.

בתוך בית העירייה היהודית בנה מרדכי מייזל בית כנסת שנקרא “הגבוה”, בין שבגלל מיקומו בקומה שמעל לקרקע, ובין שבגלל תקרתו המקומרת. תחילה היה בית כנסת זה חלק מן העירייה, כנראה מיועד לפרנסיה ולפקידיה, ורק מאוחר יותר נבנו אליו כניסה ומדרגות גישה נפרדות. כל עוד המוזיאון היהודי היה בידי המדינה, הוצגו בו אריגי היודאיקה, ואחרי המהפכה הוא יועד לאולם כינוסים.

באוסף של פראג יש 2,500 פרוכות, מסוף המאה ה־16 ואילך, 4,800 מעילי תורה, ואלפי פריטים של אריגי יודאיקה אחרים – חופות, חיתולי תורה וכפורות, כיסויים לדוכני בימה, לחלות שבת ולקערות פסח – אריגי פאר עתיקים ויקרי ערך, משי וקטיפה וסאטן דמשקאי וברוקאד, מרוקמים בפנינים ומשובצים באבנים טובות־למחצה, מלאכת מחשבת של תורמיהם שטרחו עליהם שנים, או של אמני תקופתם. גאוות המוזיאון על מעילו ודגלו של שלמה מולכו³, הנמצא ברשות קהילת פראג זה דורות רבים.

מרדכי מייזל בנה גם בית כנסת נוסף, הנושא את שמו. במקורו נבנה בסגנון הרנסנס, אך הוא נפל קורבן לשריפה הגדולה בגטו ב־1689, וכאשר נבנה מחדש, נעשה הדבר בסגנון הבארוק. שיפוץ נוסף שיווה לו נופך ניאוגותי. גם הוא חלק מן המוזיאון היהודי, והרבה שנים שימש משכן לאוצרות הכסף – גביעי קידוש, קופסות בשמים להבדלה, קופסות אתרוגים וקופסות צדקה, מכסף פיליגראן או מכסף יצוק, וחקוק או רקוע, ולעתים גם מוזהב. כמוהם גם רימוני תורה וכתרי תורה, וטסים של תורה, ו“ידיים” לקריאת התורה, ופמוטים וחנוכיות; חלק מן הביזה של הנאצים מקהילות צ’כיה ומורביה.

תרומתו של מייזל לקהילה לא הסתכמה רק בבניין בתי הכנסת ובית העירייה. הוא ריצף את הגטו על חשבונו, נתן לבעלי המלאכה היהודים הלוואות בלי ריבית – מה שלא עשה אפילו בשביל הקיסר – הקים קרן “הכנסת כלה” למימון נדוניה לבנות עניים, תמך בתלמידי חכמים, בנה בית חולים ובית מרחץ ובית תמחוי ומקווה ושלושה “קלאוזן”. (קלאוזה היא מלה גרמנית משורש לטיני, הגדרה למבנה קטן, אינטימי, בדרך כלל תא במנזר). מייזל בנה את הקלאוזים סמוכים זה לזה, בקרבת בית הקברות – ואחד מהם שימש את הישיבה שייסד יהודה בן בצלאל ליווא, הוא מורנו הרב רבי ליווא, המהר"ל. הקלאוז השני היה בית כנסת והשלישי בית מרחץ. לימים נבנה במקום שלושתם בית הכנסת קלאוזן, היהודי. הקיים עד היום. כחלק מן המוזיאון, מתקיימת בו תערוכת קבע על מחזור החיים היהודי.

אהבת המסתורין של פראג לא נתנה למייזל להתעשר בדרך הטבע, מעסקים ומכשרון לנהלם. פראג נזקקה לרקע אגדי לעושר האגדי של הנדבן הגדול הזה, שתמך גם בקהילות רחוקות, לרבות ירושלים. אחת האגדות מספרת על איכר שנכנס לחנות מוצרי הברזל של מייזל וביקש לרכוש מחרשה, תמורת משכון שאותו יפדה אחרי הקציר. כמשכון הביא ארגז כבד ונעול, וכפי שניחשתם – לא ראו עוד את האיש. מייזל חיכה לו שיבוא לפדות את המשכון, שנה, ועוד שנה, ועוד אחת, הרבה מעבר למתבקש לפי החוק או המוסר. לבסוף פתח את הארגז, וכפי שניחשתם הוא היה מלא וגדוש במטבעות זהב. אלה נעשו בסיס ההון לעסקיו הכספיים, שהביאו לו את חסדי הקיסר ומעמד של יהודי־החצר כל ימי חייו. ולא בכדי: בארכיון הרשמי אפשר לקרוא תיעוד שלפיו, למשל, הלווה מייזל ב־1578 אלפיים זהובים לקיסרית לרכישת ציוד למטבח המלכותי. ב־1588 לווה ממנו רודולף השני אלפיים וחמש מאות זהובים כדי לרכוש גביע זהב מיוחד לאוסף שלו. סעיפים אלה ודומיהם לא באו על חשבון הכסף שהעמיד מייזל לרשות החצר כדי לממן את המלחמה בתורכים. אחרי מותו החרימו שליחי הקיסר את כל רכושו, ולא עזרו תחנוני אלמנתו.

בחריצי מצבתו של המהר“ל, המרשימה ביותר בכל בית קברות, יש הרבה פתקי בקשות לרפואה שלמה של חולים, למזל בשידוכים או לברכה בעסקים, בוואריאציות רבות ובשפות שונות. בחור צעיר שהביא פתק כאשר עמדתי ליד הקבר, סיפר לי שהוא מבקש הצלחה בבחינות. רוב הבקשות הם של נוצרים הרואים ברבי הקדוש ומחולל הנסים כתובת לבקשותיהם ומליץ יושר למילוי משאלותיהם. האגדה מספרת כי נכדו שמואל, בן בנו בצלאל, ביקש להיקבר ליד הסב הדגול, אך כאשר מת לא נמצא שם מקום. או אז, מצבת המהר”ל הזיזה את עצמה במקצת, ופינתה מקום לקבר נכדו.

המהר“ל חי בפראג בהפסקות שבהן שימש כרב ראשי של מורביה במיקולוב, ואחר כך כרבה הראשי של פוזנן. בפראג היה תחילה ראש ישיבה, ולבסוף רבה הראשי של העיר ושל צ’כיה כולה, יצאו לו בעולם מוניטין יותר מלכל רב אחר, להוציא את הרמב”ם, אולי מפני שהיה איש הרנסנס בקיא בתורות חיצוניות, ואולי בעקבות האגדות. המהר"ל היה הוגה דעות ובעל רעיונות מתקדמים בתחום החינוך. הוא חיבר ספרים הרבה, וחיבר גם תקנון מודרני לחברא קדישא. בקיאותו המופלגת היתה במדרש ובאגדה, ופירושיו להם קנו לו כעבור דורות את לב החסידים. יש רואים בו את האב הרוחני של הבעל שם טוב. בימיו הגיעה הקהילה היהודית של פראג לשיא שגשוגה.

החוליה המקשרת את משפחתי עם המהר“ל ועם רעייתו פרל, הטמונה גם היא בבית העלמין העתיק של פראג, היא אחד מאבותי, שעבר מפראג לסלובקיה בשל הגבלה מרושעת שהטיל על יהודי בוהמיה “חוק המשפחות” משנת 1727: הוא לא הרחיק לכת כפקודת פרעה במצרים בשעתה, אבל גם הוא ביקש לגזור על האוכלוסיה היהודית פן תרבה. החוק שלל מגברים יהודים את הזכות לשאת אשה ולהקים משפחה, פרט לבן הבכור בכל בית אב. יותר מ־120 שנה נשאר החוק הזה בתוקפו, וצעירים יהודים שלא היו בנים בכורים וגם לא היה להם כסף רב לשוחד נדדו לכפרים נידחים או לפולין, ובעיקר להונגריה המערבית שהיתה לימים לסלובקיה – וכך הגיע אליה גם אבי סבו של אבי, ליד קבר המהר”ל לא תחבתי פתק בחריץ של המצבה. שמתי עליה אבן, והצגתי עצמי בלחש. איך, אחרת, יזהה אותי בין הבאים לקברו?

יש שתי רבבות קברים בבית העלמין העתיק, ומצבות נשארו רק 12 אלף. קשה לפענח את הכתובות שעליהן, אך היו שעסקו במלאכה החשובה הזאת וכמעט כל הכתובות הועתקו. חלקן פורסמו, וגם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הוציאה ספר מבואר של כתובות על מצבות בבית הקברות העתיק של פראג. המצבה האחרונה בו היא של אחד משה בן ליפמן בעק, משנת 1787. אז החלה הקהילה לקבור את מתיה בבית העלמין אולשאני ששימש אותה עד 1890, ונקרא עכשיו אולשאני הישן. באותה שנה נחנך בית הקברות אולשאני החדש, והוא בשימוש עד היום.

בכתבה של אגון ארווין קיש קראתי שבשנת 1945, בימי ההתקוממות שערב השחרור של פראג, הסתתרו נאצים גרמנים בבית הקברות אולשאני הישן. צעירים יהודים חברי אגודת ספורט, שיצאו מן המחבוא, ירדו לבית הקברות, הרגו את הנאצים וקברו אותם במקום. הסיפור הזה מעורר כמה שאלות, ואף שיש עליהן תשובות אפשריות, ייתכן ששוב יש לנו עניין עם אחת מאותן אגדות האופייניות כל כך לפראג היהודית. אבל אם הסיפור נכון – והוא הופיע בעיתון היהודי של פראג ובחוברת שפרסמה השגרירות הצ’כית בישראל – הרי הוא מן הדברים שלא ייאמנו: בית קברות יהודי שבו קבורים נאצים גרמנים.

בית העלמין העתיק נשאר אתר היסטורי, בכל מאמר שקראתי עליו ובכל מדריך שעיינתי בו מצאתי משפט המציין כי 350 שנות ההיסטוריה חקוקות בו באבן. ככל שתהיה זאת הערה בנאלית, יש בה מן האמת. כתובות במצבות חורגות ממידע מליצי על אנשים ונושאות עדות על תקופה ואווירתה.

ואמנם, הניגוד הבוטה בין בית העלמין העתיק לבין החדש מסמל את התמורה האדירה שעברה קהילת פראג אחרי האמנציפציה. תהליך ההתבוללות בה היה שלם אולי יותר מבכל קהילה גדולה אחרת בעלת עבר תורני מפואר. מכס ברוד כותב כי בימיו בפראג – וחיו בה אז שלוש רבבות יהודים – היו רק משפחות מעטות שקיימו את המסורת הדתית כהלכתה. זה משתקף היטב בבית הקברות החדש: הכתובות שעל המצבות הן בדרך כלל בגרמנית או בצ’כית, באותיות לטיניות. כך גם מצבת פרנץ קפקא והוריו, שעליה לועזית באותיות גדולות ועברית באותיות קטנות, ובזכותה נעשה גם בית העלמין הזה מקום עלייה לרגל לתיירים ולתושבים ממעריציו. אחרי ששוב הפציע השחר בפראג, כפי שחלמו בשירם אריק איינשטיין ושלום חנוך, התחדש בה פולחן מובהק של קפקא. כל מקום שהיה לו אליו קשר כלשהו, נחקר וסומן והיה ל“אתר”.

בבית העלמין החדש יש גם חלקה המיועדת לכדי האפר של יהודים אשר העדיפו שריפת גופותיהם על פני קבורתן. גם זאת עדות לעומק ההתבוללות של יהודי פראג – מה שלא מנע מן הציונות לכבוש בה לבבות. המאבק בין שתי התנועות הלאומיות, הצ’כית והגרמנית, שלא זו ולא זו קיבלו את היהודים באמון מלא, סלל בפני התנועה הלאומית היהודית את הדרך לבני עמה. היהודים ככלל תמכו במאבק הצ’כי, אבל תרבותית רובם הזדהו עם הגרמנים. בוודאי שזו היתה תדמיתם בעיני הצ’כים. ומה פלא? הספרות הגרמנית שנוצרה בצ’כיה בסוף המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20, שירה ופרוזה ומחזאות ומסאות, היתה כמעט כולה יצירת יהודים. מכס ברוד, בספרו “חוג פראג”, מספר על היוצרים האלה בפרטי פרטים, ואין הוא יחיד. ספרות מחקר עניפה עוסקת בתופעה המרתקת הזאת.

מטבע הדברים, ברוד מכוון את הזרקורים העיקריים לחוג שלו, ובראש ובראשונה לידיד נפשו ולבן טיפוחיו פרנץ קפקא, שאתו היה נפגש לפחות פעם ביום, במשך עשרים שנה. אלמלא ברוד, סופר פורה בזכות עצמו, לא היה לנו היום קפקא: הוא שגילה ועודד אותו, הוא שהוציא את כתביו אחרי מותו, הוא שהציל את כתבי היד שלו מכליה כאשר עלה ארצה ב־1939. עם כל אהבתו לקפקא, הוא מיאן לכבד את הבקשה בצוואתו להשמיד את כתביו.

ל“חוג פראג” המצומצם היו שייכים מכס ברוד, פרנץ קפקא, פליכס וולטש, אוסקר באום העיוור ולודוויג וינדר. הם נפגשו פעם בשבועיים, קראו זה באוזני זה את פרי יצירתם החדשה, העירו הערותיהם לשבח ולביקורת, שמעו יחד מוסיקה, שוחחו על נושאים פוליטיים וקיימו דיונים אינסופיים על חירות הרצון. מכס ברוד טורח להזים את ההנחה המקובלת שזה נעשה בבית קפה. בדומה לווינה, בית קפה הוא מושג ומוסד בפראג, כמו פאב בלונדון, ואתה מצפה למצוא בו את אנשי הבוהמה. כי בית קפה, כך היו אומרים שם, הוא המצאה נפלאה: בן אדם אינו יושב בביתו, ובכל זאת אינו באוויר הצח. לפי ברוד היה זה החוג של ורפל שנפגש בקפה “ארקו”, ואילו החוג שלו ושל קפקא קיים את פגישותיו בבתי החברים או תוך כדי טיולים בחיק הטבע. מתברר שהם דווקא אהבו גם את הבית וגם את האוויר הצח.

ברוד קובל שחוקרי קפקא “עקפו את ציונותו”. לפי עדותו נכבש קפקא לציונות חרף אי אלה ספקות, כי אהב את הצירוף של חלום וריאליזם המונח ביסודה. לכן למד עברית ( אצל יז’י לנגר), וקרא באדיקות את העיתון הציוני “זלבסטווהר”. הוא רצה לבקר בארץ־ישראל, וב־1912 עיבד תוכנית מסע לפלשתינה, ופירט אותה במכתב לארוסתו פליס באואר (קפקא לא היה נשוי, אבל התארס כמה פעמים, ובסוף ימיו חי עם דורה דימנט). הוא השתתף בישיבות הארגוניות של בית הספר שייסדה התנועה הציונית בפראג, אולי מפני שאחת משלוש אחיותיו, ואלי פולקובה, היתה מורה באותו בית ספר. לאחות אחרת, אוטלה, הוא יעץ ללמוד חקלאות ולעלות לארץ. דורה דימנט העידה שלמד גננות ונגרות כדי להתפרנס מהן אחרי עלייתו לארץ ישראל, ואלמלא מחלתו האנושה ומותו ללא עת, היה עולה ל“אֶרֶץ”.

מכל מקום, לברוד הציוני לא היתה סיבה לוויכוחים אידיאולוגיים עם קפקא, כפי שהיו לו עם ורפל שפזל לנצרות קתולית, ועם אגון ארווין קיש שהיה קומוניסט. כאשר קיש לא היה במסעות, השתתף בהרכב המורחב של החוג, וגם פרנץ ורפל וחבורתו הצטרפו אליו.

ליהודים כותבי גרמנית בפראג השתייכו גם המשוררים הוגו סאלום, גינקולוג במקצוע, שארנולד שנברג הלחין משיריו, ועורך הדין פרידריך אדלו. כמעט לכל היוצרים היה עיסוק נוסף שפרנס אותם, אם כי רובם באו מבתים אמידים. קפקא עבד כמשפטן במשרד הממשלתי לביטוח סוציאלי.

לא מנינו כאן אלא כמה מן הסופרים היהודים של פראג שיצרו בגרמנית, אך אל תהיה טעות: היו גם יהודים שכתבו בצ’כית. זיגפריד קאפר, רופא ומשורר, היה חלוץ ההשתלבות היהודית בתרבות הצ’כית, ובעקבותיו הלכו וויטק רקוס (ששמו האמיתי היה אלברט אוסטרייכר) ויז’י אורטן (אורנשטיין) או קארול פולאצ’ק, שמת באושוויץ. סופרים יהודים לא מעטים של פראג הושמדו במחנות הריכוז, וניצולים כארנושט לוסטיג, יז’י וייל ואוטה פאוול, משקפים ביצירתם את נוראות התקופה הזאת. יהודים כותבי צ’כית בעשורים שלפני כן תרמו תרומה ספרותית גדולה גם בתיווך בין שתי התרבויות, על ידי תרגום משפה לשפה, כמו אוטו פיק, פאוול אייזנר או אוטוקר פישר, שהיה דמות חשובה בחיי התרבות של הרפובליקה הצ’כוסלובקית הראשונה.

שני אחים יוצאי דופן ראויים כאן לאזכור מיוחד. יז’י ופרנטישק לנגר נולדו בבית מתבולל, ונתברכו שניהם בכשרון כתיבה, פרנטישק נטמע לחלוטין בחיי פראג. הוא היה רופא צבאי שהגיע לדרגת גנרל, ומחזאי דגול שהוכתר בתואר “אמן לאומי”. (אחד ממחזותיו בשם “קצווי הכרך” הוצג ב“הבימה”). בעיני רבים הוא נחשב למחזאי הצ’כי החשוב אחרי צ’אפק. בין השאר חיבר פרנטישק לנגר גם ספר על אגדות פראג. עוד אחד.

יז’י לנגר, אחיו של האמן הלאומי הצ’כי, נשבה בקסמי התלמוד והקבלה, נדד לחצרות חסידים, והשתהה בחצר בעלז. הוא חזר בתשובה, וגרם לזעזוע עמוק למשפחתו ולמכריו כאשר שב לפראג כחסיד לכל דבר, והתהלך ברחובותיה בקפטן ארוך ובכובע שחור שבצבצו ממנו פאות מסולסלות. יז’י היה תלת־לשוני. בגרמנית כתב מחקרים בנושאים יהודיים – כמו הארוטיקה של הקבלה – ואילו בצ’כית חיבר קובץ נפלא של סיפורים חסידיים, שתרגומו לגרמנית הופיע עם הקדמה של גרשם שלום. את שיריו כתב בעברית. כמה מהם ראו אור עוד בפראג, ואחרים פורסמו בארץ אחרי מותו בתל אביב.

יהדות כל כך קטנה, ומורשת כל כך גדולה ומגוונת. הקרקע התרבותית של פראג הופרתה על ידי דשן משולש, צ’כי וגרמני ויהודי – ולא היה בכך כדי לרכך את המאבק הלאומי, וגם לא כדי להתיר את הסבך שיהודים נקלעו אליו בגינו. חלק הגדירו עצמם לכאן וחלק לכאן, ומיעוט חשוב ראה את המוצא בציונות. השפיעה על כך גם עלילת הדם בפולנה בסוף המאה ה־19, שבה הואשם צעיר יהודי בשם ליאופולד הילזנר ברצח פולחני של ילדה נוצרייה. תומאס גאריג מסריק – לימים נשיאה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית הראשונה – יצא להגנתו הפומבית.

אגב, צ’כוסלובקיה היתה חלוצת ההכרה ביהדות כבלאום, היתה בה מפלגה יהודית עם ייצוג בפרלמנט, ובמפקד האוכלוסייה של שנת 1930 נרשמו בצ’כיה עשרים אחוזים מן היהודים כבעלי לאום יהודי. במזרח המדינה השיעור היה גבוה בהרבה, ובפראג עצמה הוא היה נמוך יותר, אך גם שיעור זה היה רק פרי העבודה הציונית של שלושה עשורים בעיר.

התנועה התחילה מארגון הסטודנטים “בר כוכבא”, שהרבה בדיונים עיוניים, הזמין את מרטין בובר להרצאות, וראה את שליחותו בעיקר בשדה הרוח והתרבות. כעבור זמן התפלג, כיאה לכל גוף ציוני ראוי לשמו, ונוסדה תנועת “בריסיה” בעלת אוריינטציה מדינית יותר. קמה גם תנועת נוער חלוצית, “תכלת לבן”, ואליהן הצטרפו במרוצת הזמן ארגונים ציוניים נוספים. הפעולה התנהלה בדרך האופיינית כל כך לפראג, במישור הדו־לשוני: היה לתנועה עיתון גרמני “זלבסטווהר” (הגנה עצמית) ועיתון צ’כי “ז’ידובסקה ספראווי” (חדשות יהודיות).

הציונות בצ’כיה היתה בעיקר תנועה איכותית, ויכלה למנות עם פעיליה אינטלקטואלים בולטים כהוגה הדעות שמואל הוגו ברגמן, שאחרי עלייתו היה המנהל הראשון של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית; הסופר מכס ברוד, איש הרוח והספרן פליכס ולטש, הפובליציסט רוברט ולטש, המתרגם פרידריך טיברגר, ואם לא מנינו אחרים הרי זה לא מפני שאין את מי למנות. אגב, באסופה “פראג וירושלים” המוקדשת לאיש פראג ליאו הרמן, מראשוני קרן היסוד ומראשיה, מספר טיברגר שחבורת האינטלקטואלים הציונים הושפעה מן המסורת המיסטית של גטו פראג: “אחרי הישיבות היינו הולכים אל הרובע היהודי הישן, עוברים ברחובות הצרים שנשארו לפליטה מימי המהר”ל, מתבוננים באלט־נוי שול, בבית העירייה היהודית ובבית הקברות הישן, ולבנו היה מתמלא בתחושת העבר הרחוק. חשבנו על תלמידי החכמים ועל אגדות הגולם, וזה השפיע על חיינו יום יום." רבים מעולי פראג, בעיקר חניכי “תכלת לבן”, ייסדו קיבוצים או הצטרפו אליהם: חפצי־בה בעמק יזרעאל, עין גב על שפת הכנרת, נאות מרדכי בעמק החולה, דורות בצפון הנגב, וגם שריד וגבעת חיים והחותרים. עולי פראג העשירו בנסיונם את הרפואה, את המקצועות החופשיים ואת החיים האקדמיים בארץ־ישראל ובישראל. גם בשירות החוץ של מדינת ישראל היה שיעור גבוה במיוחד של יוצאי פראג. למרבה הצער, כל אלה גם יחד לא היו הרוב בעירם.

הרוב נשארו בפראג עד שהיה מאוחר מדי להימלט ממר הגורל שהביא אותם למותם במחנות ההשמדה ובמחנות הריכוז, מקצתם במישרין ורובם דרך תחנת המעבר של טרזין, היא טרזיינשטאט. בהיכל התפילה של בית הכנסת פנחס כתובים על הקירות שמותיהם ותאריכי לידתם ותאריכי המשלוח אל מותם. איש איש ושמו, איש איש ותאריכיו. בשאר האולמות של בית כנסת פנחס כתובים שמותיהם ותאריכיהם של קורבנות הנאצים מקהילות אחרות של צ’כיה ומורביה. יחד 77,297 שמות. אלה השמות שהיו מתועדים. סביר שמספר הקורבנות בפועל היה גדול יותר.

בית הכנסת פנחס שברובע היהודי נבנה במאה ה־16 על ידי בני משפח הורוביץ המיוחסת, ובמרוצת תולדותיו שופץ פעמים רבות כי מי התהום היו חודרים ליסודותיו. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא היה לחלק מן המוזיאון היהודי, וב־1960 נחנך כאתר זיכרון והנצחה אישי־שמי לקורבנות הנאצים מקהילות הפרוטקטורט, הגדול בסוגו בעולם. לא חלף אפילו עשור, ושוב נסגר בית הכנסת לשיפוצים. הפעם נתגלה תוך כדי העבודות גם מקווה עתיק. מסיבה זאת ומסיבות אחרות, השיפוץ נמשך כמעט שנות דור. רק ב־1991 נפתח בית הכנסת פנחס מחדש, ושוב נכתבו צוירו בקירותיו 77,297 השמות המתועדים. על כותל המזרח של היכל התפילה כתובים השמות של כל מחנות הריכוז וההשמדה שהקימו הנאצים.

קרוב מאוד לשם, בבית הטהרה הישן של החברא קדישא שליד בית העלמין העתיק, מוצגת תערוכת קבע של ציורי ילדים מטרזין. הציורים שרדו. הילדים לא.

בכיכר אלברטינה, בטבורה של וינה, מוצב זה כמה שנים פסל לזכרם של יהודי העיר שאולצו בימי הנאצים לקרצף רחובות, ולא פעם נצטוו לעשות זאת במברשות שיניים. פסלים מן הסוג הזה, שנושאיהם פורטים על מיתרים רגישים, שנויים על פי רוב במחלוקת. כאשר הם אבסטרקטיים, טוענים כי ההפשטה מטשטשת את מהות הנושא, וממילא מחטיאה את המטרה. דוגמה מובהקת לכך היא אנדרטת הזיכרון לחיילים האמריקנים שנפלו במלחמת וייטנאם, אשר הוצבה בטיילת הלאומית בוושינגטון בירת ארצות־הברית: שמותיהם של 58 אלף החללים חקוקים בלוחות של גרניט שחור לאורך קיר נמוך וכמו־אינסופי, שם אחר שם אחר שם. זוהי אנדרטה מרגשת, מעוררת יראת כבוד ואפילו חרדת קודש. לא כך סברו ותיקי אותה מלחמה, ולא נחה דעתם עד אשר הציבו בקצה הדרומי של האנדרטה גם פסל קונוונציונאלי, של שלושה לוחמים המייצגים את החילות. אלא שדווקא כאשר פסלים מן הסוג הרגיש הזה הם פיגורטיביים, מתגלה לא אחת כי ההמחשה הישירה מגמדת את הנושא, גורמת לוולגריזציה, ונמצאת גם היא מחטיאה את כוונת היוזמים.

הפסל של היהודי המקרצף את הרחוב הוא יצירתו של האמן אלפרד הְרְדְליצ’קה, (מקור השם הוא צ’כי, וצריך קצת להתאמץ כדי לבטאו). והנה, יותר משיצירתו זאת עוררה ויכוח, היא עוררה ביקורת, בייחוד מצד היהודים. הפסל הוא דמות אדם האמור להיות מזוהה כיהודי על ידי זקן וכיסוי ראש, כובע עגול כזה שרק יהודים דתיים חובשים כמותו. היהודי כורע על ברכיו, רוכן קדימה כפי שאכן עושים בעת פעולה של קרצוף רצפות, והתנוחה יוצרת עיוות כלשהו בפניו. מכיוון שאנשים נהגו להתיישב ולנוח על הפסל, הוסיפו עליו מקלעת של גדר תיל. הכל יחד מזכיר קוף בכלוב, והכוונה הטובה של היוצר אינה מוצאת את דרכה ללב המתבונן.

בפרשת הפסלים של וינה ראוי להזכיר כי לפני בניין העירייה מוצב פסל של יוזף פון זוננפלס, יהודי מומר שהיה בשעתו מחשובי המשפטנים בעיר, רקטור האוניברסיטה ונשיא האקדמיה למדעים, יועץ הקיסרית מריה טרזיה. הוא לחם נגד עונש מוות, תופעה חריגה בראשית המאה ה־19, וגם אם בכך לא הצליח, הרי בהשפעתו ביטלה הקיסרית את שיטת העינויים. מריה טרזיה לא אהבה יהודים, אם לנקוט לשון המעטה, ואפילו התבטאה שהם בעיניה כ“דֶבר”. אלא שבימיה האנטישמיות היתה דתית – ובעיניה, מרגע שיהודי התנצר, הוא נעשה כשר. בימי האנטישמיות הגזענית של הנאצים, זוננפלס נשאר יהודי, ופסלו סולק ממקומו. רק ב־1945 הוצב מחדש לפני בניין העירייה. כזה היה גם גורלו של פסל משה, חיקוי למקור של מיכלאנג’לו, שבמשך כל המלחמה הוסתר במנזר וינאי והוחזר על כנו ברובע הראשון רק אחרי שנסתיימה.

במרחק הליכה מכיכר אלברטינה נמצא השוק של הרובע הראשון, ה“נאשמרקט”. בחרתי לגשת לשם כדי לבדוק את אמיתות הסיפורים על השתלטות יורדים מישראל, יוצאי בוכרה וגרוזיה, על שוקי וינה. זה נשמע לי דמיוני, גם משום שצריך לא מעט כסף כדי לרכוש מוותיקי השוק את הזכות ל“באסטה” (הכוללת תמיד גם שטח בנוי), ובעיקר מפני שהמוכרים בנאשמרקט היו תמיד אוסטרים מאוד, מקומיים מושרשים, וגם הזר הדובר גרמנית היטב יתקשה לעתים להבין את העגה שבפיהם. יהודים מאסיה אינם משתבצים בתמונה הזאת. אבל בביקור התברר כי המציאות הזימה את ההנחה הזאת. מה שסופר לי על השתלטות היה אמנם מוגזם, אבל השתלבות יש גם יש.

ליד אחד הדוכנים הגדולים של ירקות ופירות החלטתי להסתכן, ושאלתי בעברית אם המלונים מישראל. מוכר משופם ענה לי בחיוב, בעברית. צעדתי עוד צעד של גישוש וביקשתי שיבחר בשבילי מלון טוב. המשופם אמר שאלכס יעזור לי, כי אלכס מומחה למלונים. אלכס בחר, שקל ונקב במחיר של עשרים שילינג. שילמתי בשטר של מאה, כדי להמתין לעודף ולהרוויח זמן לשיחה שהם לא גילו להיטות לקיימה. גם כשענו לשאלותי, עשו זאת בקמצנות. כן, הם באו מן הארץ. לא, לא היה להם רע בה, אבל הם עזבו לווינה לשם איחוד משפחות. לפני שנתיים, בערך. האם הסתדרו טוב? כן, ברוך השם.

ברוך השם, בנאשמרקט של וינה. אין סוף לאירוניה של הגורל. אומרים כי בשוק הכרמליטים ברובע השני ובשווקים האחרים, השתלבות היהודים מן המדינות האסיאניות של חבר העמים מורגשת עוד יותר. מספרם של היהודים הבוכרים והגרוזינים בווינה גדל בהדרגה. זה התחיל מנושרים. לאחר שהסתדרו, הביאו בעקבותיהם בני משפחה וחברים שחיו בישראל. גם אלה, לאחר שהסתדרו, “הורידו” את קרוביהם, וכן הלאה. מספרם בבירה האוסטרית כיום הוא חמשת אלפים בקירוב, לעומת כשבעת אלפים אשכנזים. תחילה הסתייגה מהם הקהילה המקומית, שרוב חבריה בעצמם אינם מקומיים, אלא יהודים ממזרח אירופה שנמלטו לווינה מפני המשטר הקומוניסטי בארצות מוצאם, והתאזרחו בה.

ייאמר לזכות בירתה של הרפובליקה האוסטרית השנייה שאפשרה מעבר להמוני פליטים יהודים. בשנים שאחרי מלחמת העולם עברו בה כרבע מיליון ניצולי שואה ממזרח אירופה, בדרכם לארץ־ישראל או למערב. מספרים צנועים בהרבה באו אחרי דיכוי המרד ההונגרי ואחרי דיכוי האביב של פראג. ובשנות השבעים שוב עברו בה כרבע מיליון יהודים סובייטים, עולים ונושרים. ממאות האלפים שעברו בה, נשארו בה אלפים מעטים. הראשונים שבהם היו הבסיס לקהילה החדשה, שבינתיים כבר הצמיחה דור שני ושלישי.

כיום השתנה יחס האשכנזים ליהודים הבוכרים והגרוזינים. עכשיו גם אלה כבר משולבים בפעילות הקהילה, יש להם נציגים בוועד הקהילה, וילדיהם לומדים בבית הספר היהודי. רק התפילות נערכות בנפרד, כמקובל בעדות ישראל. כידוע, הדת המאחדת היא גם הדת המבדילה.

לווינה היתה גם בעבר קהילה ספרדית, של יהודים יוצאי תורכיה, שבאו בעקבות הכובש העותמאני, ונשמר להם ממעמד מיוחד גם אחרי סיום הכיבוש בהסכם השלום של 1718. היה להם בית כנסת עוד בתקופה שבה ליהודים אחרים לא היתה רשות להתגורר בבירה, פרט ל“יהודי החצר”, ולקומץ עשירים. המפורסמים שבין יהודי החצר היו שמואל אופנהיימר מהיידלברג ושמשון ורטהיימר מוורמס. אופנהיימר היה ספק של צבא הקיסר ליאופולד הראשון. כסף לא ראה מזה, כי הקופה המלכותית היתה ריקה, אבל הוא קיבל רשות לסחור בממלכה כולה ולהתגורר בווינה. בסופו של דבר, האספקה לצבא שלא שולמה, וההלוואות לחצר המלוכה שלא הוחזרו, גרמו לבנק של אופנהיימר ב־1703 לפשיטת רגל. זה לא הרתיע את מנהל עסקיו, שמשון ורטהיימר, לקבל על עצמו את השירותים לצבא המלכותי.

והנה, חרף השפעתם הרבה של יהודי החצר, הם לא קיבלו רשות להקים בית כנסת לעצמם ולשאר היהודים שהורשו לגור בווינה, ונאלצו להתפלל בבתים פרטיים. ליהודים הספרדים מתורכיה היה בית כנסת עוד במחצית הראשונה של המאה ה־18, ולקראת סוף המאה ה־19 הם בנו לעצמם בית כנסת מפואר מאוד, בסגנון מזרחי, עם הרבה מוטיבים מאלהמברה, ברובע השני של וינה, בליאופולדשטאט. הריכוז היהודי הגדול ברובע הזה שבין הדנובה לבין תעלה של הדנובה זיכה אותו בכינוי “אי המצות”. לפני ימי הנאצים חיו כשבעים אלף יהודים ב“מצעס־אינזל”, מחצית מאוכלוסיית הרובע. עוד כמה רבבות יהודים חיו ברובע התשיעי הסמוך לו, ויותר ממאה אלף ברובעים אחרים.

ברובע ליאופולדשטאט גדלו זיגמונד פרויד, ארנולד שנברג, מכס אדלר, אלפרד פולגר, ארתור שניצלר, ורבים אחרים שאחר כך יצאו להם מוניטין בעולם כולו. ברובע הזה גרו יהודים מהונגריה ומבוהמיה ומורביה ומבוקווינה ומגליציה, שנמשכו לכור ההיתוך הווינאי אחרי שהקיסר ירום הודו התיר להם, בעקבות מהפכת 1848, לנוע חופשית ברחבי ממלכתו ולהשתקע בבירתה. אל אלה הצטרפו רבבות פליטים יהודים שנמלטו לווינה הרעבה מעיירות גליציה אחרי התבוסות של הצבא האוסטרי בחזית המזרח בימי מלחמת העולם הראשונה.

הם הביאו לשם את מה שגם יהודי המקום ראו כ“בעיית האוסטיודן”, את הנוף האנושי הזר והמוזר, את חצרות החסידים, את שפת היידיש שנקראה כאן ז’רגון, בעיות סוציאליות קשות, הרבה כוח סבל, וגם כל מיני תנועות מהפכניות ואנרכיסטיות.

שנים רבות אחרי שגם ילדיהם לא היו עוד בווינה, יצא שם ספר נוגע ללב בשם Die Mazzesinsel בעריכתה של עיתונאית והיסטוריונית יהודייה, רות בקרמן. סופרים כפליכס סלטן, יוזף רות, פרידריך טורברג, מנס שפרבר ואחרים מספרים בו על החיים היהודיים בליאופולדשטאט. ויש על מה לספר: היתה שם רשת צפופה של מוסדות יהודיים, בתי ספר ובתי כנסת וישיבות ואגודות סעד וארגונים פוליטיים ומועדונים מכל הסוגים ומערכות עיתונים יהודיים. והיהודים שם היו רוכלים ובעלי מלאכה ושחקנים ומשוררים והוגי דעות וזונות ורועי זונות, וסוחרים ובעלי מקצועות חופשיים.

גם בתי הקפה בליאופולדשטאט היו יותר מבתי קפה. קפה “שטפאני”, למשל, היה המטה של פועלי־ציון־שמאל, ושל כל מיני תנועות שמאל קיצוניות. דור הפליטים לא נטה למפלגה הסוציאליסטית המקומית, רק בניהם השתלבו בה כפעילים וכמנהיגים. בתי הקפה היו בורסה של מידע שימושי, מפלט מן הדירות הקטנות והצפופות, מקום לפגוש בו אנשים ולגמור עיסקות, לשתות משהו חם באשראי, לקרוא עיתונים בלי לקנותם. לא פעם נכנסו יהודים חסרי פרוטה לבית קפה, וביקשו מן המלצר כוס מים ומאפרה ועיתון. עד היום יש בתי קפה וינאיים שבהם עומדים לרשות האורחים עיתונים נתונים במסגרות עץ, בין השאר כדי שלא יהיה אפשר לגנוב אותם.

בווינה, בתי הקפה היו גם מקור בלתי נדלה של בדיחות. אהובה עלי זו המספרת על חבורת יהודים שישבו בבית קפה בראשית שנות השלושים ורקמו חלומות על מה ייעשה לאיש היטלר כאשר יגיע קץ השפעתו. באותו זמן הוא עדיין לא היה בשלטון, אבל צרות גדולות כבר היו ליהודים מן האלימות האנטישמית של חסידיו. אחד בחבורת היהודים אמר שצריך יהיה להובילו ברחבי העיר בכלוב. אחר הציע להלקותו בפומבי, השלישי אמר כי חלומו לשבת בבית קפה ולקרוא עיתון, כאשר עיתון נוסף מונח על שולחנו. או אז ייגש אליו איש מצומק וכפוף גו במעיל גשם דהוי ומהוה, וישאל בלחש מבויש אם העיתון שעל השולחן פנוי. והיהודי יענה לו “לא בשבילך, מר היטלר!”

הקהילה הספרדית של יהודי תורכיה היתה מיעוט קטן בין יהודי וינה. יחסי הכוחות האשכנזים ספרדים שונים עכשיו לחלוטין. מחקר שנעשה על דמותה של קהילת וינה בשנות האלפיים הקרבות, העלה כי יוצאי בוכרה וגרוזיה יהיו אז הרוב ביהדות העיר. בינתיים, לא ראיתי אותם בערב התרמה חגיגי למען אוניברסיטת תל־אביב. היססתי אם ללכת לשם, במקום לקונצרט, שהרי התזמורת הפילהרמונית של וינה נחשבת מן הטובות בעולם, ויש אומרים שהיא הטובה ביותר. לבסוף החלטתי שעוד מועד לחזון, כי קונצרטים יש בווינה כמעט כל ערב, ואילו ערבי גאלה להתרמה ישראלית יש רק פעם בחודש…

פרופסור צבי יעבץ בא להרצות באותו ערב על האנטישמיות בעולם העתיק. יעבץ הוא מרצה מבריק, הגרמנית שלו מצוינת, והנושא קרוב ללבם של יהודי וינה. יש להם סיבות טובות לכך. במרוצת ההיסטוריה נחשפו היהודים בעיר הזאת לכל סוג ידוע של אנטישמיות. היתה בווינה אנטישמיות על רקע דתי ואנטישמיות על רקע כלכלי ועל רקע תרבותי. היתה בה גם אנטישמיות פוליטית, או לפחות פוליטיקה שניצלה וליבתה את האנטישמיות העממית. המפלגה הנוצרית־סוציאלית של לואגר הפכה בסוף המאה ה־19 לתנועה המונית לא במעט בגלל מדיניות ההסתה האנטישמית שלה, והוא הדין במפלגה הגרמנית־לאומית של שנרר. והיתה בווינה, כמובן, גם אנטישמיות גזענית. אפילו היטלר למד פרקים של תורתו על היהודים ועל “פתרון סופי של שאלת היהודים” מפרסומים במולדתו האוסטרית. הוא עצמו העיד כי כאשר עזב את וינה בדרכו לגרמניה, ערב מלחמת העולם הראשונה, כבר הסתיים חינוכו הפוליטי, והשקפתיו היו מגובשות דיין.

אשר למצב היום, דרושה מנה גדושה של אשליה כדי להאמין שהדעות הקדומות נגד יהודים נעלמו, ושלא נותרו באוכלוסייה רגשות אנטישמיים. אומרים כי אנטישמיות שייכת לנוף הווינאי כמו כנסיית שטפאן הקדוש. למען האמת, גילויי האנטישמיות בווינה של ימינו מועטים יחסית. מכר שלי החי בווינה, שלבושו מעיד עליו כי הוא יהודי, אמר לי כי בעשרות שנות מגוריו בעיר לא נתקל אישית, ולו פעם אחת, בתקרית אנטישמית או אפילו בהערה על רקע זה. אך הגילויים התכופים של שנאת זרים ודפוסי ההצבעה המחזקים את הימין הם סימנים שאי אפשר לטעות במשמעותם.

היה קהל רב ונוצץ בערב ההתרמה לאוניברסיטת תל־אביב. האירוע נערך באחד מבתי המלון המפוארים בעיר, והאוכל היה כמובן כשר למהדרין. אחרי ההרצאה נערכה מכירה פומבית של ציור משל הרדליצ’קה – אותו הרדליצ’קה מן הפסל של היהודי המקרצף את הרחוב. היתה זו מכירה פומבית בעלת אופי מוזר: כל משתתף בה שילם את הסכום שבו הצעתו העלתה את המחיר, גם אם לא זכה. אמרו שם שזאת שיטה אמריקנית, אבל במכירות פומביות בארצות־הברית לא נתקלתי בה. העיקר שנאסף כסף. אלא שהכסף הגדול בא מן התרומות הישירות, שעל ההתחייבות להן צריך היה לחתום בו־בערב. על הריטואל הזה בוודאי חזרו כעבור חודש, בערב התרמה למען האוניברסיטה העברית. רק המרצה והנושא היו שונים.

נכון שאירועים כאלה דומים זה לזה בהרבה קהילות יהודיות בעולם. אך מאחר שהקהילה בווינה קטנה, וממילא חוג התורמים מצומצם, יש רושם שכל אחד שם מתרים כל אחד. פלונית ה“עושה” את עליית הנוער פונה לרעותה ה“עושה” את בית החולים שיבא, והן מחליפות ביניהן צ’קים. אחר כך כל אחת מהן מחליפה צ’קים עם זה העושה את הטכניון, ושלושתם מחליפים צ’קים עם זה העושה את הקרן הקיימת – עד להשלמת המעגל.

יש מוסדות וארגונים ישראליים רבים המקיימים מגבית בחו"ל. בניו־יורק נספרו ונמנו מאה ועשרים מגביות כאלה – אוניברסיטאות ומוסדות חינוך, בתי חולים, מפעלי תרבות ואגודות סעד למיניהן. כמעט כל ארגון וולונטארי הפועל בישראל מקבץ שם כסף. וינה אינה מגיעה למעלת ניו־יורק, אבל שני תריסרים של מגביות יש גם בה. בנוסף להן, באים אליה הרבה שליחים ורבנים לגייס כסף לישיבות ולכוללים, או להכנסת כלה יתומה, או לריפוי צדיק חולה. שליחים אלה פועלים בדרך כלל בבתי הכנסת, ומעדיפים לעשות זאת במוצאי שבת כדי להזמין את עצמם לשיחה בבתי המתפללים ביום ראשון שבו העסקים שובתים. התרמה היא אמנות.

בווינה של היום, שוב אין הרבה בתי כנסת. אלמלא הפיצול הרב בקהילה, מספרם היה פוחת עוד. מלבד בית הכנסת הגדול, הייצוגי, יש בית כנסת לתנועת המזרחי, ולאגודת ישראל יש שניים. לחרדים שגם האגודה אינה כשרה בעיניהם יש בתי תפילה משלהם, בית המדרש תורה עץ חיים, ושומרי הדת, ומחזיקי הדת, ואגודת ישורון. וישנם, כמובן, בתי הכנסת של הספרדים – אחד ליוצאי גרוזיה ואחד לבוכרים ועוד שלישי. מן המפורסמות הוא שכל יהודי שומר מסורת צריך לפחות שני בתי כנסת: אחד שיתפלל בו, ואחד שכף רגלו לא תדרוך בו.

יש שחיטה נפרדת לאגודת ישראל ושחיטה נפרדת לחסידי סאטמר, ויש גם זרם חרדי המייבא את הבשר מלונדון. כל זה בעיר שרק 350 משפחות בה מעוניינות בכשרות. יש מקוואות, ויש גם ישיבות וכוללים, ויש פעילות של ארגונים ציוניים, ויש בית אבות ומרכז גריאטרי על שם הרמב"ם, ויש שני שבועונים יהודיים וכתב עת עיוני בעל רמה, ויש בית ספר יהודי, יסודי ותיכון, על שם צבי פרץ חיות שהיה רב ראשי בווינה. פעילות מגוונת כזאת של קהילה קטנה כזאת מעוררת התפעלות.

בווינה שלפני ה“אנשלוס” – האיחוד עם גרמניה הנאצית, או הסיפוח אליה – היהודים היו עשרה אחוזים מן האוכלוסייה, לעומת פחות מאחוז עכשיו. הם היו אז הקהילה השנייה בגודלה באירופה, אחרי ורשה, וקיימו פעילות עשירה בכל התחומים. היו בה יותר מתשעים בתי כנסת, מהם גדולים ומפוארים ובעלי ערך ארכיטקטוני רב, מהם נחבאים אל הכלים, עדים לתחינות ולדמעות של המוני יהודים עניים בבירה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ואחר כך של הרפובליקה האוסטרית הראשונה. אמנם היתה בווינה שכבה דקה ומפורסמת של יהודים עשירים מאוד, ביניהם בעלי תואר אצולה, שחלשו על חלק נכבד של כלכלת הארץ ובעיקר על שוק ההון – משפחות רוטשילד והירש וטדסקו ופריירה ואחרים. והיה בה רובד רחב יחסית של יהדות זעיר־בורגנית, אנשי רוח ואמנים דגולים, בעלי מקצועות חופשיים, וסוחרים. כבר ב־1890 היו 394 יהודים בין 687 עורכי הדין שבעיר, ואילו בין הסטאז’רים 310 מבין 360 היו יהודים. ברפואה שיעור היהודים עלה על חמישים אחוז, ובצמרת גם יותר מזה. בחיי המסחר היו ענפי הקונפקציה, התבואה והעתיקות רובם ככולם בידי יהודים. אף על פי כן, רוב יהודי וינה ובעיקר המוני המהגרים מחלקיה המזרחיים של הקיסרות הרב לאומית, ובייחוד מגליציה, היו עניים מאוד.

את הפוגרום בנובמבר 1938 (“ליל הבדולח”) ביצעו האוסטרים בהתלהבות שהדהימה אפילו את הגרמנים. הדנובה הכחולה רוותה דם רב, כאילו נצבעה באדום: בעשרה בחודש נהרסו ונבזזו רוב החנויות היהודיות, אלפי דירות של יהודים הוחרמו, מאות יהודים נעצרו, ועשרות התאבדו. באותו יום הוצתו ונחרבו תוך שלוש שעות 45 בתי כנסת בווינה. בית הכנסת הגדול, המכונה “עירוני”, ניצל מן ההרס בגלל סמיכותו לבית הקהילה ולארכיונים החשובים שבו, שאותם ביקשו הנאצים לשמר.

ואכן, בית הכנסת הגדול ברחוב זייטנשטאטן שברובע הראשון עומד על תלו, ושופץ במלוא הדרו הקלאסיציסטי המשולב באלמנטים של הבארוק; שנים־עשר עמודים מלכותיים נושאים את כיפת הענק של אולם התפילה הסגלגל, האווירה החגיגית שמשרה בית הכנסת על באיו היא חלק מן המורשת של “נוסח וינה”. שהוא מעין פשרה בין חסידי המסורת לשוחרי הרפורמה, לאחר שהושלמה ב־1826 בנייתו של בית הכנסת הגדול, על ידי האדריכל הווינאי הנודע יוזף קורנהויזל, נתמנה יהודי משכיל וחכם מאמסטרדם, יצחק נוח מנהיימר, לכהן בו כרב. הוא ידע למצוא את נוסחאות הפשרה שחסכו מקהילת וינה את הפילוג בין אורתודוקסים ורפורמים שהיה מנת חלקם של קהילות גרמניה, ואת הפילוג בין אורתודוקסים וניאולוגים שבקהילות הונגריה. הוא ויתר על ישיבה משותפת של נשים וגברים וגם על עוגב, אבל הדרשה נישאה בגרמנית, הבימה היתה במזרח, והקפידו מאוד על הדר.

לצדו במאמץ זה עמד החזן שלמה זולצר, דבק במסורת ומחדש, מפליא בקולו ובהבנתו המוסיקלית, עד שגם מלחינים כשומן וליסט הביעו לו הערצה. פרנץ ליסט כתב ב־1859: “הייתה לנו הזדמנות לקבל מושג על מה שיכלה להיות האמנות היהודית, אילו ביטאו היהודים בדפוסי יצירה את מלוא עוצמת רגשותיהם. הכרנו בווינה את החזן זולצר, וכדי לשמוע אותו הלכנו לבית הכנסת שבו הוא משמש מנחה מוסיקלי ושליח ציבור. רק לעתים רחוקות חווינו רעדה עמוקה כזאת של כל מיתרי יראת אלוהים ורגשות אנוש, כפי שחווינו באותו ערב: לאור נרות שכאילו זרועים בתקרה ככוכבים, נשמע קולה של מקהלה מיוחדת במינה, של קולות עמוקים ועמומים, כאילו כל חזה היה בית כלא שממעמקיו קוראים לאל אשר בארון הברית… חשתי שפרקי תהילים מרחפים מעל כרוחות אש, משתחווים כדי לשמש הדום רגליים לבורא עולם…” פרקי החזנות של זולצר הופצו על ידי תלמידיו הרבים בכל העולם היהודי.

גם אחרי מנהיימר כיהנו בבית הכנסת הגדול רבנים חשובים, שהיו גם רבניה הראשיים של וינה, והמכנה המשותף לכולם היה הצירוף של גדולה בתורה והשכלה כללית. במסורת הזאת המשיך אחרי השואה הרב ד"ר עקיבא אייזנברג, שאחרי מותו ירש אותו בנו פאול־חיים, הרב הראשי הנוכחי.

מבחוץ נראה בית הכנסת המפואר הזה כבית מגורים רגיל. בשעתו, זה היה התנאי שהתנה הקיסר למתן רשיון הבנייה. אף על פי כן, רחוב זייטנשטאטן הוא אחד הרחובות השמורים ביותר בווינה. בשני קצותיו, הקרובים זה לזה, עומדים זוגות של שוטרים חמושים. עליהם נוספים אנשי הביטחון של הקהילה, בדרך כלל צעירים מישראל, הבודקים כל יוצא ובא בשבע עיניים. בסמוך לבית הכנסת בית הקהילה, ומולם הכנסייה העתיקה ביותר של וינה. על ידה פאב בשם העברי הגזעי “מה פתאום”, ובקרן הרחוב מסעדה כשרה, “תיבת נוח”. למהדרין יש בעיר גם מסעדת “גלאט כושר”.

אחרי כמעט חמישה עשורים שבהם נערכו תערוכות בעלות תוכן יהודי באכסניות ארעיות, החליטה עיריית וינה להקים מוזיאון יהודי במשכן קבע. המבנה שנבחר לכך מכונה ארמון אסקלס, והוא מעון במרכזו של הרובע הראשון, שראשיתו מן המאה ה־16. חלק מן הזמן היה בבעלות יהודית, של משפחת אסקלס, ועל שמה הוא נקרא.

ברנהארד פון אסקלס וגיסו נתן פון ארנשטיין היו בעליה של חברה בנקאית גדולה. נשותיהם, ססיליה פון אסקלס ופני פון ארנשטיין, אחיות, היו מארחות מפורסמות מאוד של סלונים ספרותיים בווינה. הן היו בנותיו של הבנקאי היהודי איציג מברלין, ומשם הן הביאו את מוסד הסלונים לווינה. גם בתה של פני, יוזפינה פון ורטהיימשטיין, קיימה בביתה סלון ידוע, וכך גם הנרייטה פריירה. גם בברלין, תשעה מתוך 14 הסלונים המפורסמים היו של יהודיות, אבל בווינה כל הסלונים האינטלקטואליים היו של נשים יהודיות. היו סלונים גם לאצולה המקומית, כמובן, אבל אלה היו בעלי אופי חברתי, ותוכנם התרבותי היה מוסיקלי.

משפחת אסקלס לא נשארה לגור זמן רב במעון הנקרא על שמה. הוא עבר לידיים אחרות, ובמאה ה־19 נעשה לגלריה.

כיום נמצא המבנה בבעלות הדורותיאום, חברה למכירות פומביות, שהעמידה אותו לרשות העירייה לצורך המוזיאון היהודי. הוא נחנך חגיגית בנובמבר 1993, עם טדי קולק כאורח הכבוד.

יש למוזיאון הזה אוסף עשיר מאוד משלו, חלקו רכוש הקהילה שהוחזר לה אחרי המלחמה, לרבות מה שנשאר מן המוזיאון היהודי לפני הנאצים. חלקו האחר הוא רכוש העירייה, עשרת אלפים פריטים של אמנות יהודית אשכנזית, תשמישי קדושה, וחומר ארכיוני. אך ייתכן כי הייחוד שלו יהיה דווקא באוסף הפרטי של מרטין שלאף, שנתן אותו למוזיאון במתנה: 5,000 מוצגים אנטישמיים – פרסומים וכתבי יד, גלויות וחומר תעמולה אחר, לרבות חפצי בית עם מוטיבים אנטישמיים. למנהל המוזיאון נתמנה יוֹליוס שפס, איש מדעי היהדות מגרמניה.

אך ספק אם יוכל המוזיאון לשקף את ייחוד תרומתם של יהודי וינה להישגי העיר. מדובר בתופעה יחידה במינה שבלטה במיוחד במפנה המאות (“פן דה סיאקל”), בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה העשרים. בעבר הרחוק יותר נודעה תרבות וינה בעיקר בזכות השפעתה המוסיקלית באירופה, ואילו בשנים 1938–1890 היא הרימה תרומה אדירה להיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של היבשת הזאת. אין כל ספק כי השמות הזוהרים בשמי היצירה התרבותית והאינטלקטואלית של וינה באותה עת היו יהודים. מדובר בראש וראשונה ביוצרים ידועים, אבל יש לזכור כי גם התשתית הצרכנית של התרבות והתמיכה הציבורית בה באו בעיקר מקרב היהודים.

ההשפעה של יהודים על כל תחומי היצירה בעיר – פרט לארכיטקטורה ולאמנויות הפלאסטיות – היתה רבה מאוד, ויש חוקרים הרואים אותה כמכרעת. נכון הוא שאחדים מן היוצרים בתחום ההגות והאמנות היו יהודים שנטבלו לנצרות, הם או הוריהם. בכך קנו להם “כרטיס כניסה” לחברה, כלשונו של היינריך היינה. אבל הטבילה לא ביטלה את יהדותם, מה גם שרובם היו מודעים זה היטב. גוסטאב מאהלר, למשל – שהיה מומר – אמר פעם במרירות שהוא ״חסר־בית כפול שלוש": כצ’כי בין האוסטרים, כאוסטרי בין הגרמנים, וכיהודי בכל מקום.

המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית, מן המצליחות שבין אחיותיה במדינות אחרות, נוסדה וטופחה בידי יהודים כוויקטור אדלר, אוטו באואר, רודולף הילפודינג ואחרים, ועד ברונו קרייסקי. גם עיצוב דמותה הסוציאלית של “וינה האדומה” היה במידה מכרעת פרי הגות והיגוי של יהודים: יוליוס טאנדלר. פרופסור לאנטומיה, הנהיג מדיניות מתקדמת של בריאות ציבורית, הקים רשת של תחנות ייעוץ לרפואה מונעת ו“טיפת חלב”, והצליח לדכא את מחלת השחפת בעיר. הוא הנהיג שירות רפואי בבתי הספר, יצר מקלטים לחסרי בית – ובגלל חידושיו הרבים הואשם ביצירת “אינפלציה של סעד”, יהודי אחר שהטביע חותמו על דפוסי “וינה האדומה” היה הוגו ברייטנר, גזבר העירייה, שבנה בשביל דלת העם שיכונים עירוניים שהיתה בהם גם איכות ארכיטקטונית. היו עוד יהודים אחרים שבזכותם היתה וינה לאחת המתקדמות שבערי העולם בתחום הסוציאלי.

הוגו בטאואר, שנרצח על ידי נאצי באמצע שנות העשרים, כתב על וינה ספר מפורסם בשם “עיר בלי יהודים”, עלילה דמיונית של גירוש שפרקים ממנה נקראו לימים כנבואה. אלא שבספרו, העיר שהתאכזרה ליהודייה לא יכלה בלעדיהם וביקשה שיחזרו. כך אמנם קרה בפראג בימי מריה טרזיה, אבל במאה שלנו לא היה למסע האנטישמי הפי־אנד כמו ברומן הפוליטי של בטאואר.

פרנץ ורפל, ארתור שניצלר, פליכס סלטן, פטר אלטנברג, קרל קראוס, מנט שפרבר, שטפאן צווייג, יוזף רות, יעקוב וסרמן, ריכרד בר־הופמן ועוד רבים היו עמודי תווך של היצירה הספרותית בווינה. למעשה, כמעט כל “חוג וינה הצעירה” של הסופרים שהיו מתכנסים בבית הקפה “גרינשטיידל” היו יהודים.

אם בספרות בלט חלקם של היהודים, הרי בעיתונות הוא היה כמעט בלעדי – כמו"לים וכעורכים, ככתבים וככותבים. תיאודור הרצל היה רק אחד, ולא החשוב שביניהם. כבודו של הרצל בא לו בשל תפקידו כהוגה ומנהיג ציוני, שבזכותו הפכה וינה למרכז של פעילות ציונית. קברו שם היה מקום עלייה לרגל, ומופיע במדריכי התיירות של וינה כאתר היסטורי גם אחרי העברת עצמותיו לירושלים. עם זאת, פעילות ציונית בווינה בהחלט קדמה להרצל, ועצם המונח “ציונות” נטבע בה לפניו, על ידי נתן בירנבאום.

גם מוזיאון זיגמונד פרויד מופיע, כמובן, בכל מדריכי התיירות. הוא והחוג סביבו, יהודי כמעט כולו, כמו גם הפסיכולוג אלפרד אדלר, הוציאו לעיר מוניטין עולמיים בתחומם, כשם שעשו הפילוסופים והמדענים והאמנים היהודים בכל שטחי היצירה. אין טעם למנות את כל השמות, ואין גם טעם לתהות מדוע לא נזכרים כאן ויטגנשטיין והופמנסטל ופופר וגומפרז, כי שמות של יוצרים והוגים ומדענים יהודים דגולים אפשר למנות כמעט בכל מדינה, ובוודאי בגרמניה. ייחוד התרומה של היהודים באוסטריה, מסוף המאה הקודמת, היה בטוטאליות שלה, בהיותה בתשתית ובפסגה של היצירה האינטלקטואלית במרכז אירופה. בלעדיה היתה תרומת וינה רק בארכיטקטורה ובמוסיקה, שעם כל חשיבותן הן תחומים מוגבלים.

הסימביוזה הגרמנית־יהודית היתה תמיד בעייתית. היא היתה כזאת במיוחד אוסטריה, מפני שאוסטריה נעה בתנודות קיצוניות ביחסיה עם היהודים – בקירבה ובריחוק, בקידום ובדחייה, בפתיחת שערים וברדיפות. לכאורה, תולדות היהודים דומות ברוב ערי אירופה. בהיסטוריה של רובן כתוב שהם הגיעו כנראה עם הצבא הרומאי או בעקבותיו. גם בווינה, ההנחה היא שהיו יהודים עוד בווינדובונה, כפי שנקראה וינה בהיותה עדיין מחנה רומאי. וגם בווינה, כמו במקומות אחרים, הוטלו על היהודים הגבלות, ושליטים נהגו בהם באכזריות ובסובלנות לחילופין, והם הופלו לרעה ונרדפו, ואחדים מהם עלו לגדולה והיו ליועצי השליטים ולמממניהם, ובעת החדשה רבים מהם הגיעו להישגים בולטים. כל אלה נכונים במקומות רבים – אבל בווינה, דווקא בווינה הרוגעת שהפשרה היא חלק ממהותה, כל אלה הגיעו לקיצוניות.

כל האישורים והגזירות שהנהיגו הגרמנים נגד היהודים בהדרגה במשך חמש וחצי שנים מעליית היטלר לשלטון ועד לסיפוח אוסטריה, האוסטרים הספיקו להנהיג במהירות, בן לילה ממש. האינטנסיביות הזאת ציינה גם את מאמצי הבריחה של היהודים. 110 אלף מיהודי וינה נמלטו על נפשם, היגרו אל מעבר לים, מקצתם עלו לארץ. כשבעים אלף מצאו מותם במחנות ריכוז. אופייני הוא שמבין הרבבות הרבות אשר עברו את המלחמה בארצות הגירתם, מעטים מאוד חזרו לווינה.

אלה שבאו לחיות בה אחרי המלחמה אינם הממשיכים, אף שגם ביניהם יש אנשים בעלי יוזמה המצטיינים בחיי הכלכלה, ואנשים ברוכי כשרון בענפי הספרות והאמנות, ואנשים בעלי הישגים בתחומי המדע והרפואה. אבל הם אינם היורשים־הממשיכים, לא גנטית ולא רוחנית. כי חידוש החיים היהודיים בווינה היה מותנה בהדחקת העבר, בהתחלה חדשה מנקודת האפס. ורוב היושבים בה כבר דור או שניים עדיין אינם מרגישים בה בבית.

לא כך היה הדבר ביחס לברונו קרייסקי. הוא היה ממשיכם של בוני הסוציאליזם האוסטרי, וניצחונותיו במערכות הבחירות בזו אחר זו מעידים שהיה בן־בית. הוא גם לא הגדיר עצמו יהודי אלא מ״מוצא יהודי". סבו, כך סיפר, עדיין היה מסורתי וטרח להקנות לו את האלף־בית, אבל הוריו כבר הגדירו עצמם כבני בלי דת (Konfessionslos). לכאורה, לא מצא ברונו קרייסקי משמעות ביהדותו. מבחינה דתית היא היתה רחוקה ממנו, ומבחינה לאומית היא היתה זרה לו. אף על פי כן, הוא היה מאוד יהודי בתגובותיו הספונטניות.

במרוצת היכרותי אתו מצאתי לכך לא מעט סימנים. המובהק ביותר היה בפגישתנו הראשונה, בקיץ 1975. אמנם פגשתיו גם לפני כן, כאשר ביקר בארץ בראש משלחת האינטרנציונל הסוציאליסטי, אבל זה היה מפגש רב משתתפים. ב 1975 ביקשתי לראיינו, ומכיוון שהיה בחופשה נקבעה הפגישה בעיירת המרפא ווריסהופן. רק בדרך מווינה לשם נודע לי להפתעתי שעיירת מרפא זאת נמצאת בבוואריה, ושיש לחצות את הגבול. מתום המלחמה ועד אותו יום לא דרכה רגלי על אדמת גרמניה, והנה מצאתי עצמי שם ללא הכנה נפשית.

בילינו כל אותו יום בראיון ובשיחות ובטיולים בנוף נפלא, לפרקים עם רעייתו ורה ועם המלווה שלי, כשעמדתי לנסוע הציעו קרייסקי ורעייתו שאשאר עוד יום. התעקשתי לחזור לווינה והסברתי שמאז מחנה הריכוז לא הייתי בגרמניה ואיני רוצה ללון בה. ואז העיר קרייסקי שמבחינת היהודים, האוסטרים לא היו טובים יותר מן הגרמנים. זה כמובן נכון, אלא שאדם לא מצפה לשמוע זאת מפי קנצלר אוסטריה. אלמלא היה יהודי, ספק אם היה אומר זאת. אף על פי כן, לא קיבלתי את ההצעה. או אז זרק פתיון: אם אשאר, הבטיח, יביא אותי למחרת למוקסל. שמעתי את השם בפעם הראשונה, וקרייסקי סיפר לי את סיפורו הכמעט־סוריאליסטי:

מוקסל, יהודי פולני, היה אסיר במחנה ריכוז במקום קרוב למדי לעיירת המרפא שבה שהינו. המחנה שוחרר על־ידי האמריקנים, ומוקסל התעכב במקום כדי לנסות ולברר את גורל אשתו שנכלאה במחנה נשים. לא עברו ימים רבים והיהודי מוקסל זכה להתמנות כספק של בשר טרי לצבא האמריקני. תפקידו היה לקנות בקר מאיכרי הסביבה. האיכרים העריכוהו ואפילו אהבו אותו, כי מוקסל מעולם לא ניצל את עמדת הכוח שלו כנציג מעצמת הכיבוש, ולא קיפחו אותם במחיר. זמן מה קיווה שמשפחתו נשארה בחיים ותופיע, אבל תקוותו נכזבה.

שנים חלפו, מוקסל התמחה בענף, נעשה עצמאי, עסקיו פרחו. לימים קיבל גם את הזיכיון הבלעדי לשיווק בשר ממזרח גרמניה. מוקסל התעשר מאוד, אבל גרמנית תקנית לא למד, והמשיך לדבר מעין יידיש. הוא נשאר לגור בעיירה, ותרם לה כסף רב. כל מוסד שם – כך סיפר קרייסקי – נקרא על שם מוקסל. האיצטדיון והבריכה ומעון לילדים ומועדון לנוער. בינתיים גם נשא אשה, את בתו של בעל המסבאה המקומית. “את מתארת לעצמך? יהודי פולני דובר יידיש ובתו של בעל מסבאה גרמני, נולדו להם גם ילדים,” סיכם קרייסקי, “נדמה לי שני שקוצים ושיקסה אחת.”

נשארתי בפה פעור. אחרי כל מה ששמעתי על קרייסקי ועל הפגנות ריחוקו מן היהדות, לא חשבתי שיראה בילדים מנישואי תערובת משהו ראוי לציון. יתר על כן, גם אם רק נסחף באלמנט הספרותי שבתהפוכות הגורל של מוקסל, לא ציפיתי שישתמש בביטוי “שקוצים” שרווח בין יהודים דתיים.

ומה יש לך, שאלתי מרוב תדהמה. הוא הביט בי כמי שאינו מבין מה רוצים ממנו, ואמר: “מה אתך, הרי ורה היא יהודייה אמיתית.” (הוא השתמש בביטוי הגרמני waschecht). כל זה היה ספונטאני לגמרי, ואף שלא התאים לתדמיתו, היה כנראה אמיתי יותר ממנה.

בישראל אהבו לשנוא את קרייסקי, לתקוף ולהרגיז אותו. כל צעד שלא נעם לנו – כמו פעילותו למען הגדרה עצמית של הפלשתינאים – זכה להבלטה ולגינוי. כל דבר טוב שעשה, לא זכה להערכה ולציון הראוי, מאות אלפי היהודים הסובייטים שעברו בווינה בימי היותו קנצלר לא מצאו דרך מעבר אחרת. שום מדינה שחשבנו אותה לידידותית ושום ראש ממשלה שהגדרנו כאוהד לא הסכימו להסתכן, רק קרייסקי המושמץ עשה זאת. וב־1973, כאשר רכבת עולים נתפסה בידי מחבלים, וקרייסקי ריצה אותם בסגירת מחנה שנאו, חירפו וגידפו אותו בישראל. ועובדה היא שהוא לא נכנע לטרור, שזכות המעבר לא נפסקה, שנפתח מחנה אחר, והעלייה נמשכה. אצלנו זה לא נמצא ראוי להתנצלות.

וככל שהרגזנו אותו יותר בהתקפות עליו, האופי הלוחמני שלו הביא אותו להחזיר מנה אחת אפיים. לא ידענו להתייחס אליו כפי שהתייחסנו למדינאים אחרים בעלי השקפות דומות, כי הוא היה יהודי.

דברים שכתב ואמר מעידים עד כמה היה פגוע מאופי הביקורת עליו בישראל. אחרי מותו נכתבו עליו גם בארץ דברי הערכה שהודו במעשיו להצלת יהודי ברית המועצות ולשחרור שבויים ישראלים, מנהג נפוץ הוא אצלנו לומר על אדם מלים טובות רק כאשר אינו יכול לשמוע אותן עוד.

באחת מפגישותי עמו, בעיצומה של מערכת הבחירות לפרלמנט האוסטרי ב־1979, הבאתי לו מזוזה במתנה. הצעתי לו שישמור עליה כקמע להצלחה בקלפי, והוא שמח בלי העמדת פנים. הוא אכן ניצח כפי שניצח בבחירות קודמות בלי מזוזה. רק מי שאינו מכיר את תולדות וינה במאה השנים האחרונות, יכול לתהות איך עם נגוע באנטישמיות כמו האוסטרים יכול להמליך על עצמו יהודי באורח דמוקרטי. הוא אשר אמרנו, אוסטריה נעה בתנודות קיצוניות ביחסיה עם היהודים, בריחוק ובקרבה.

ב־3 ביוני 1934 ערכה הקהילה היהודית של העיר וורמס טקס חגיגי במלאת 900 שנים לקיומו של בית הכנסת שלה. האורחים שהוזמנו ובאו לכבד את האירוע היו כולם יהודים, נציגים של קהילות אחרות ושל ארגונים יהודיים בגרמניה. לא הוזמנו אישים רשמיים, לא מן העיר ולא מחוצה לה: פרנסי הקהילה ידעו שאלה לא יבואו, הרי הימים כבר ימי השלטון הנאצי.

הטקס התחיל בנגינת הלרגטו מתוך הקונצרט לעוגב מס' 5 בפה מז’ור של הנדל, ובשירת “מה טובו” של ישראל מאיר יפת מפי מקהלה. אחרי נאומו החגיגי של הרב ד“ר יצחק (איזק) הולצר מוורמס, הושמעה יצירת שוברט אופוס 132 לארבעה קולות נשים, “ה' רועי” מפרק כ”ג של תהילים. שרו אותה הגברות גולדשמידט, מאיר, קאהר וטריפוס.

אחר כך נאמו כמה מן האורחים הנכבדים, והחזן יעקב הוהנמזר שר בליווי עוגב את “ה' אדוננו” מתהילים פרק ח' לבריטון סולו, של שלמה (סלומון) זולצר. הטקס הסתיים ב“הללו את ה'” של גלזר מפי המקהלה, ובאלגרו מאֶסטוזו א־ויוואצ’ה מתוך הסונטה לעוגב אופוס 65 מס' 2 של מנדלסון.

כמה אופיינית היתה תוכנית זאת לקהילה רפורמית בגרמניה, וכמה מוזרה בקהילה שעיקר ייחוסה בא לה מלימודיו של רש"י בה. כמה חגיגי היה הטקס, וכמה מודאגים היו המשתתפים בו. באותה עת כבר הבינו רבים כי הברירה היא בין עזיבה לבין סבל ורדיפה, וגם יהודי וורמס החלו לחפש להם מקלט.

ערב עליית היטלר לשלטון חיו בוורמס 1,144 יהודים. כעבור שש שנים, ערב מלחמת העולם השנייה, נשארו בה רק 363. גם אם עשרות ישבו בבתי סוהר או נמקו במחנות, הרי הרוב הגדול עזבו ביוזמתם, עלו לפלשתינה־א"י, או היגרו למדינות אחרות. המצב היה דומה בשאר חלקי גרמניה, וכך נוצרה מציאות פרדוקסלית לכאורה: מכל הארצות שאליהן הגיע הנאציזם וגזר כרת על יהודיהן, דווקא גרמניה – שבה התחיל וממילא בה השתולל במשך פרק הזמן הארוך ביותר – דווקא בה ניצל השיעור הגבוה ביותר של היהודים מהשמדה. בגרמניה היו להם שמונה שנים להימלט.

היתה זאת כבר קהילה מדולדלת שאנשיה התכנסו שוב לטקס חגיגי באותו בית כנסת בוורמס, ב־1937, לחלוק כבוד לזכרם של החיילים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. באותה מלחמה נהרגו בצבאו של קיסר גרמני 12 אלף יהודים, שני אחוזים מכלל יהודי גרמניה. זה פי שניים ממספר הקורבנות – במלחמת העצמאות של ישראל. כזאת היתה ההקרבה למען המולדת הגרמנית.

בטקס הזיכרון לכבודם בבית הכנסת של וורמס ב־1937 שוב ניגנו בעוגב, ושוב שרה המקהלה, והרב דרש דרשה, וקרל גוגנהיים נאם נאום ולודוויג גוגנהיים שר את ״השירים הרציניים" של יוהנס ברהמס.

לא חלפה אלא שנה, ובית הכנסת נהרס בפוגרום שהתחולל ברחבי הרייך בעת ובעונה אחת, ונודע בכינוי ליל הבדולח. רק הארכיון רב הערך, מאמצע המאה ה־16, ניצל בפקודה. היום הוא נמצא בירושלים, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

הטקס הבא בבית הכנסת הזה נערך אחרי שהוקם מחדש, בשחזור מדויק על פי תוכניות וצילומים שנמצאו במכון ליאו בק בניו יורק. עיריית וורמס והממשלה מימנו, כמה משוגעים לדבר התמסרו לפרויקט, וב־1961 זכו לראות בהגשמתו. אבל כבר לא היתה קהילה שתתפלל בבית הכנסת המשוחזר.

בינתיים טרחו הניצולים הפזורים ברחבי תבל להרכיב רשימה מדויקת של יהודי וורמס שנספו בשנות השואה. שמותיהם, 485 במספר, נחקקו על לוח המותקן בבית הכנסת. (לפעמים, בגלל הנדידה מאונס, הנתונים השונים על מניין היהודים במקום מסוים בגרמניה הנאצית אינם מתיישבים בדיוק אלה עם אלה. וורמס, למשל, קלטה מתחילת שלטון היטלר יהודים ממקומות קטנים באזור, מכפרים ועיירות. הם באו לגור בעיר וורמס כי בה קיוו לחמוק ביתר קלות מידי הרודפים. לבני הקהילה המקורית הצטרפו אפוא יהודים מבחוץ. מאידך גיסא, כמה מיהודי וורמס שלא הצליחו להגר ברחו לערים גרמניות גדולות יותר, שבהן לא הכירו אותם. כך היה גם במקומות אחרים.)

כאשר הוסר הלוט מלוח הזיכרון, בנומבר 1980, היה שם רק מניין יהודים שבאו מערים אחרות ואף מיבשות אחרות שאליהן נמלטו בימי היטלר, הם או הוריהם. המטה של התאחדות יוצאי וורמס הוא בניו יורק, וחבריה מפוזרים בעשרים מדינות, לרבות ישראל כמובן.

עמדתי לפני לוח הזיכרון בבית הכנסת המשוחזר בוורמס בחברתם של ארבעה יהודים צעירים מארצות־הברית, שהיו מוצבים בבסיס חיל האוויר האמריקני ריין/מיין. הם שהו בכנס בזוברנהיים, עיירת נופש על הריין, ובאו לוורמס הסמוכה כדי לראות את האתרים היהודיים שבה. אחד מהם היה הרב הצבאי של הבסיס, הרב זיסקינד.

מפגש כזה הוא חוויה רגשית מיוחדת במינה. אתה נמצא בעימות חסר אונים עם טרגדיה יהודית, ומביט על הסובבים אותך בחשדנות. איפה הם היו אז, או איפה היה האבא שלהם אז, ומה הם עשו. ואתה מרגיש זר ומנוכר ובודד, ולפתע אתה נתקל באחרים שהם כמוך, שבאו לכאן מן הסיבה שהביאה לכאן אותך. ואתה לא רק חדל להיות לבד, אלא יודע שגם השמות האלה על לוח הזיכרון שוב אינם עזובים.

ולפתע מסתבר, באופן בלתי אמצעי, שכל הדיבורים המליצים על היות היהודים עם אחד, אמת הם. כי אנשים שלא ראית מימיך, והם גם לא מארצך. ובכל זאת בדיוק כמוך, ובניגוד לתיירים אחרים, הם לא באו לוורמס כדי לראות את הקתדרלה המפוארת שלה, הנחשבת לאחת הדוגמאות היפות ביותר של הרומנסק הגרמני, והם לא באו לראות את האנדרטה המפורסמת ללותר בעיר שבה הגן על תורתו בפני הקיסר קארל החמישי. הם גם לא ביקשו להתבשם מאווירתה של עיר הניבלונגן או משרידי החומות המרשימים מימי הביניים. הם באו, כמוך, לראות את בית הכנסת המיותם ואת בית המדרש עם “הכיסא של רש”י" ואת בית הקברות היהודי העתיק ביותר באירופה, ובדיוק כמוך הם קוראים את האותיות המרובעות ומוחים דמעה בסתר. ברגעים כאלה אי אפשר שלא להרגיש כי נפלא להיות יהודי.

פריץ רויטר, מנהל הארכיון של העיר, הקדיש תשומת לב רבה לארבעת אנשי חיל האוויר שנתקלנו בהם בבית הכנסת. הוא מעוניין מאוד שיהודים הגרים בגרמניה יבואו לוורמס ויערכו בבית הכנסת שלה תפילות לכבוד חגים או לרגל אירועים משפחתיים, כדי שבית הכנסת לא יהיה רק אנדרטה לעבר אלא מקום חי בהווה. רויטר אינו יהודי, אבל הוא בקיא בהיסטוריה בת אלף השנים של יהודי וורמס, במנהגים ובאגדות שלהם, וכתב על הקהילה ספר עשיר בפרטים, בכותרת “ורמייזה”.

ורמייזה היא השם היהודי העתיק לוורמס. למען הדיוק צריך לציין כי השם של וורמס מופיע במקורות היהודים בעשרים וריאציות שונות, כמו וורמאיישה או גרמייזא או וורמש וכדומה. יחד עם שפייר (שפירא) ועם מיינץ (מגנצה) היתה וורמס חלק מאיגוד קהילות הריין שנקרא שו“ם כראשי התיבות של שלוש ערים אלה. תקנות שו”ם בענייני אישות וירושה, מתחילת המאה ה־13, נתקבלו על ידי כל יהודי אשכנז וצרפת, ומאוחר יותר גם על ידי קהילות מזרח אירופה.

אחת הדרכים הנפלאות להגיע לוורמס היא במסע לאורך הריין התיכון, החלק היפה ביותר של נהר זה בן 1,300 הקילומטרים. הקטע שבין הערים קובלנץ ובינגן, הנקרא גם הריין הרומנטי, הוא ארץ הלורליי, הנערה בעלת השיער הזהוב שעליה שר היינריך היינה. לפי האגדה שהנציח בשירו, יופיה של לורליי וקולה משכר החושים גרמו לדייגים להסתחרר ולספינותיהם להיטרף בגלים. ואכן, בעבר היה כאן קטע מסוכן בנתיב המים הארוך הזה, המחבר בין בזל בשווייץ לרוטרדם בהולנד. אבל היום, לאחר שתיעלו את הריין, יכולה לורליי לסרוק את שיער הזהב שלה ולשיר את שיריה המפתים, היא שוב לא תהיה סכנה לספנים.

הנוף מלא ההוד, הטירות העתיקות ושרידי המצודות בראשי הצוקים, הכרמים שלרגלי ההרים המכוסים ביער מעורב, הנהר המלכותי המתנהל לאיטו והכפרים הציוריים שבגדותיו, הם מן המראות המתוארים ביותר בעולם. רבבות ספרים מכל הסוגים ובכל השפות נכתבו על הריין, ועדיין הנוף הזה משתנה בידי אדם, לטוב ולרע. בשנות התשעים הושלמה עבודה אדירה של תעלה המחברת את הריין והמיין עם הדנובה, ויוצרת נתיב מים של 3,500 קילומטרים מן הים הצפוני עד לים השחור.

בהגיענו לוורמס נסענו לגטו הישן, לרחוב היהודים – זה נשאר שמו גם בימי הנאצים – הנפתח לכיכר בית הכנסת, לסינגוגנפלאץ. שם, בארכיון העירוני, חיכה לנו פריץ רויטר. ארכיון העיר שוכן ב“בית רש”י", הבית החדש היחיד ברובע היהודי ששאר בתיו וחזותו הכללית שוקמו בדיוק כפי שהיו. בלוח המותקן ליד שער הכניסה בולטת כותרת עברית: “דרשו את שלום העיר”. מתחתיה מסופר בגרמנית שבימי הביניים היה כאן בית מדרש, ואחר כך גם בית החולים היהודי ואולם החתונות. מן המאה ה־19 היה כאן בית־האבות, ובשנים 1942–1938 הוא נהפך למקום ריכוז של היהודים שהובלו למחנות ההשמדה, או כלשון הלוח “תחנה בדרך הייסורים של יהודי וורמס אל הגירוש והמוות”.

מוסבר שם גם שלא היתה ברירה לעירייה אלא לסלק את ההריסות של הבית הישן, וכי הבית החדש נקרא “בית רש”י" למען כבודו של “פרשן התלמוד המהולל רבי שלמה בן יצחק (1040–1105) שלמד כאן בערך ב־1060”. מלבד ארכיון העיר שוכן ב“בית רש”י" גם מוזיאון יודאיקה עם דגש מקומי חזק. אבל הפאר של היודאיקה המקומית, “מחזור וורמס” העתיק ויקר הערך, אינו נמצא בוורמס: הוא בבית הספרים הלאומי בירושלים.

אפשר לראותו שם רק ברשות מיוחדת, כי הקלף עם כתב היד והאיורים המקוריים רגיש ביותר. אלה הם שני כרכים שאינם שווים בגודלם ובעוביים, כתובים בידי שני סופרי סת"ם שונים. הם מחזורים גדולי מידות, המיועדים לחזן, לתפילות בשבתות המיוחדות ובחגים. בכרך הראשון יש הרבה איורים וציורים צבעוניים, בכרך השני מעט. הם הגיעו לירושלים במצב קשה, נזקקו לתהליך ריפוי – שחלקו נעשה בווינה – ואחרי כן נעשו מהם עותקי פקסימיליה משוכללים. עותק כזה, הכולל ספר הקדמה של מאמרים, עומד בספרייה לרשות הקורא.

הפקסימילות בוצעו בגראץ ובציריך, ב־1985. הם הודפסו ב־300 עותקים שנמכרו לספריות ולמוזיאונים ולאספנים – 2,800 דולר העותק. הפקסימילות הן מן הכרך הראשון, אבל מצורפים להן האיורים שבכרך השני, שנכתב כנראה מאוחר יותר. אנחנו יודעים מן המעתיק עצמו כי הכרך הראשון הושלם בשנת 1272. וכך הוא כתב בקולופון (מעין אחרית דבר): “אני, שמחה ב”ר יהודה הסופר, כתבתי זה המחזור לדודי ר' ברוך ב“ר יצחק בתוך מ”ד (44) שבועות. וערכתי וסדרתי הכל מראש ועד סוף כל תפילה, כשאומר החזן, וסיימתי בעזרת שדי לחודש טבת כ“ח בו, בשנת שלושים ושתיים לפרט (1272). המקום יזכהו להודות ולהלל, לזמר ולשבח בו ליוצר נשמתו… ואני שמחה הלבלר אתן שבח והודאה ותפארה לצורי מן מלאכתי ההדורה, שהיא יפה ואורה…”.

במחזור הזה, בחלל האותיות של מלת הפתיחה בפיוט של תפילת הטל, יש ברכה ביידיש. ככל הידוע היא הכתובת הקדומה ביותר במה שנקרא יודיש־דויטש, והחוקרים מצאו כי היא ברכה למי שיישא את המחזור הכבד מביתו של ברוך בן יצחק לבית הכנסת. לא ידוע בדיוק היכן נכתב המחזור: אביו של המעתיק היה מנירנברג, ואילו סימנים אחרים מצביעים על וירצבורג. מכל מקום, המחזור על שני כרכיו היה בקהילת וורמס לפחות מן המאה ה־14.

כבר הוזכר שהנאצים נמנעו מלשרוף מסמכים בליל הפוגרום. הם לקחו אותם, לרבות שני כרכי המחזור, אל העיר דארמשטאט, ואיפסנו אותם שם במרתף. לימים חיפשו מומחה לפענוח החומר, והארכיבר של וורמס באותם הימים, ד"ר פרידריך מריה אילרט, התנדב למשימה בתנאי שהחומר יועבר אליו. התנאי התקבל, כי העבודה אמורה היתה להימשך זמן רב – ואילרט החביא את המחזורים ואת החומר הארכיוני במגדלי הקתדרלה.

אחרי המלחמה התנהל מאבק משפטי ומדיני בין הגורמים שהיו מעוניינים בהחזקת המחזור: העיר וורמס, הקהילה היהודית של מיינץ כיורשתה של קהילת וורמס, גורמים יהודיים עולמיים, ומדינת ישראל. ישראל זכתה. בוורמס נשארו העתקים, חפצי יודאיקה שניצלו ורוכזו במוזיאון שב“בית רש”י", הגטו ובית הכנסת המשוחזרים, המקווה ובית הקברות היהודי העתיק.

פריץ רויטר מספר כי באחרונה באים 40 אלף תיירים בשנה לפקוד את שרידי העבר של וורמס היהודית. כמחצית התיירים הם מגרמניה, בדרך כלל תלמידים וסטודנטים, וכמחציתם באים מארצות חוץ וביניהם רבים היהודים החרדים. הם מבקשים לראות את בית המדרש של רש“י, עם הכיסא של רש”י, אם כי רש"י מעולם לא ישב על הכיסא הזה ולא למד בבית המדרש הזה:

הישיבה המהוללת של רבי יצחק בן אליעזר הלוי ורבי יעקב בן יקר, שבגללה בא רש“י ללמוד בוורמס, היתה ככל הנראה במקום שבו עומד עתה “בית רש”י”. ואילו המבנה הקטן הנקרא בית המדרש של רש“י, והוא חלק מבית הכנסת, הוקם וצויד על ידי נדבן מקומי בשם דוד אופנהיים בשנת 1624, יותר מ־500 שנים אחרי מות רש”י. אגב, דגם מדויק של חדר הלימודים (בית המדרש) עם הכיסא, ובאותו גודל, נמצא ב“בית התפוצות” בתל אביב, נוסף לדגם מוקטן של בית הכנסת של וורמס.

עוד מספר רויטר שלא מעט מהתיירים החרדים ירדו בהתרגשות לטבול ב“מקווה של רש”י, אם כי גם המקווה נבנה מאה ועשרים שנה אחרי שובו לעירו טרואה שבצרפת. הלכתי גם אני להתבונן במקווה. פנים המבנה צר, כאילו נוצר לגובה בלבד, והתקרה המקומרת רק מגבירה רושם זה. 19 מדרגות מובילות למפלס הביניים, שבו היה פושטים את הבגדים בכוך שנועד לזה, וצוהר קטן מחדיר שם למבנה אור דל. 14 מדרגות נוספות מוליכות למפלס המים ועוד כמה מדרגות לקרקעית האגן. מן הכניסה ועד לקרקעית, הפרש הגובה הוא כשבעה מטרים. כאשר הייתי שם, כמעט לא היו מים במקווה. תיעול הנהר, כיבוש הרחובות באספלט ושנה שחונה חברו יחד לדלדל את מי התהום המפרנסים את המקווה. למעשה, בעת החדשה המקווה הזה לא היה בשימוש. נשים שקיימו את מצוות הטבילה אחרי נידה נסעו למיינץ.

היה חשוך למדי, אווירה של מסתורין. ימי הביניים נדפו מן הקירות העבים והכהים. לא פלא שנשתמרו בוורמס הרבה אגדות מאז. רבות מהן רשם יוזפא שמש, סופר ועסקן, בספר “מעשי נסים”, הוא רשם גם את המנהגים של קהילת וורמס, וכינסם ב“ספר המנהגים”. שמו היה יפתח יוסף יוזפא בן נפתלי הרץ.

אחת מאגדות העיר ממש ראיתי בעיני, אם אפשר להתבטא כך. מעשה באשה הרה שהלכה לתומה ברחוב הצר המוביל לבית הכנסת, רחוב היהודים האחורי שמו (Hintere Judengasse), כאשר ממולה הופיעה עגלה. הסוס שהיה רתום אליה השתולל, העגלון איבד שליטה עליו, וחיי האשה וחיי העובר נראו אבודים. אבל אלוהים שמע תחינתה, קיר בית הכנסת נסוג, ונוצרה בו שקערורית כמידת גופה, ובה מצאה מסתור. אפשר לראות את השקערורית בקיר עד היום, אם כי חלקה התחתון מוסתר עכשיו, לאחר שהגביהו את פני השטח.

בשירו של שאול טשרניחובסקי “קיר הפלא אשר בוורמייזא”, האגדה שונה במקצת. המשורר רואה בעיני רוחו דוכס עם כובע נוצות בראש גדוד, ושומע קול תוף וחצוצרות ומצלתיים ושעטות סוס, והגדוד בא אל הרחוב הצר שבו פוסעת לאטה אשה עברייה וכרסה בין שיניה, עוד רגע והיא נרמסת – ואז יחמול הקיר ונבקע, והאשה מוצאת מפלט בנקרה, וזה קיר הפלא בעיר הנוי ורמייזא.

רויטר הראה לי את השקערורית, הנמצאת בפינה הצפונית־מזרחית של בית הכנסת, וידועה כ“כוך רש”י“. אבל חרף השם, הוא שולל את הגרסה שלפיה האשה שהקיר נסוג למענה היתה אמו של רש”י, כי זה “לא סביר לפי הנתונים ההיסטוריים”, על כן הוא תומך בגרסה המקובלת יותר, שלפיה האשה ההרה היתה אמו של רבי יהודה החסיד. שאלתי אם זה כן סביר לפי נתונים היסטוריים, ורויטר חייך במבוכה: בעיר הזאת, המסתורין חזקים לעתים מן ההיגיון.

חרף המלחמות הרבות שעברו על העיר במרוצת הדורות וחרף הפצצתה הכבדה במלחמת העולם השנייה, וורמס הצליחה לשמר לא מעט מימי הביניים: שרידים של החומה, את הקתדרלה ובתי מגורים בעיר העתיקה, שהיא עכשיו אזור להולכי רגל. הרובע היהודי הוא חלק מן העיר העתיקה.

במרחק הליכה קצרה ממנה מצוי בית העלמין היהודי העתיק של וורמס. תריסר מצבות השתמרו בו עוד מן המאה ה־11, ואין בכל העולם המערבי בית עלמין עתיק כמוהו. הוא עתיק מזה של פראג ב־400 שנים, מדגיש רויטר בגאווה. קודמו בניהול הארכיון העירוני, ד"ר פרידריך מ. אילרט, קרוב לוודאי שהציל את בית הקברות הזה מכליה, כשם שהציל את מחזור וורמס, תעודות ומסמכים, וחפצים מן המוזיאון היהודי שלא הושמדו בפוגרום. אשר לבית הקברות, מחלקת הבינוי של העירייה עמדה להרוס אותו ב־1941, ואילרט הזהיר את מנהליה שלא לעשות זאת בלי רשות מיוחדת מברלין. שכן, כך טען, הימלר בעצמו התרשם מאוד מערכו של בית הקברות בעת ביקור בו. מחלקת הבינוי ויתרה על התוכנית.

לא רק ייחוס עתיקותו מבדיל את בית הקברות של וורמס משאר בתי הקברות היהודיים באירופה. בעוד המתים במקומות אחרים נטמנים כשפניהם למזרח, לכיוון ירושלים, וכך גם המצבות, בוורמס הכיוון הוא לדרום. סיבת הדבר אינה ידועה, ויש המבקשים להסיק מכך שראשוני היהודים בוורמס באו אליה מאיטליה. הסבר מיסטי יותר אמר כי היהודים הקבורים בוורמס יעלו ארצה בבוא המשיח דרך גנואה באנייה, ולכן נקברו עם פניהם לדרום. בית הקברות החדש, שחנכה הקהילה ב־1911, כבר פונה מזרחה.

רק מצבה אחת יוצאת דופן ופונה למזרח: זו של מהרי“ל, רבי יעקב בן משה הלוי מולין. הוא נולד במיינץ, למד בווינה, חזר למיינץ כרב, עשה שנותיו האחרונות בוורמס, ובה גם מת ב־1427. מהרי”ל התנגד למנהג המקומי הזה של קבורה דרומית, ובצוואתו ביקש להטמינו בכיוון ירושלים, מזרחה. בקשתו נתמלאה. וכי אפשר היה לסרב למהרי"ל? הוא היה מגדולי התורה בדורו, וראש קהילות ישראל באשכנז, באוסטריה ובבוהמיה.

משום מה מכונה בית העלמין העתיק של וורמס “החולות הקדושים”, וכך גם כתוב בשלט שליד הכניסה. הפרשנים המקומיים מסבירים זאת בצורה שונה מן הפרשנים היהודים. האחרונים גורסים ששדה הקברות הזה כונה כך משום עפר ארץ ישראל שהיה מניחים למראשותיו של כל נפטר. המקומיים אומרים כי במאה התשיעית ובמאה העשירית, כאשר בנו את חומת העיר, היה שם מכרה חול. אחר זמן הוקם בשטח בית הקברות ולכן זכה לכינוי זה.

המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות של וורמס היא של רווק, יעקב הבחור. בקלות אפשר לפענח את הכתובת “זו מצבת יעקב הבחור הנפטר לעולמו בתתל”ז לפרט. תנוח נפשו בצרור החיים“. התקשיתי להאמין, הרי האותיות נחקקו לפני כמעט אלף שנים! המצבות מן המאה ה־11 וה־12 הן מאבן חול שכהתה, צורתן מלבנית, הכתובות נתונות במסגרת חרוטה, וקו חרוט מבדיל בין שורה לשורה. שש מאות מכתובות המצבות נרשמו בספר “נפשות צדיקים” שפרסם מטיף הקהילה, ד”ר לודוויג לוויזון, ב־1855 בפרנקפורט. בסוף המאה החלו החזן יוליוס רוזנטל והמורה שמשון רוטשילד, שניהם עובדי הקהילה, להעתיק כתובות נוספות. זו היתה עבודה מייגעת שדרשה שיקום מצבות, ובמשך שבע שנים הם הצליחו להעתיק אלף כתובות המופיעות בשני כרכים, בעברית ובתרגום גרמני, בהוצאת הארכיון העירוני של וורמס.

במקום מרכזי ונוח לגישה מצוי קברו של מהר“ם, מורנו הרב רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג, פרשן תלמודי ופוסק הלכה שהיה המנהיג הרוחני של יהודי אשכנז במחצית השנייה של המאה ה־13. נולד בוורמס, והיה ראש ישיבה ברוטנבורג שבבאווריה. העיר רוטנבורג פתחה ב־1993 יחידה יהודית במוזיאון שלה, ורובה מוקדש למהר”ם.

ליד המהר“ם קבור, שלא במקרה, אלכסנדר בן שלמה וימפן מפרנקפורט. קושר ביניהם סיפור שביו של מהר”ם, סיפור מפורסם שבישראל נוהגים להסתמך עליו מי שמתנגדים לחילופי שבויים שבהם ישראל נותנת הרבה תמורת מעט:

בימי המלך רודולף הראשון מבית הבסבורג עזב מהר"ם את גרמניה, יש אומרים כדי לעלות לארץ־ישראל ויש אומרים כדי להימלט מגזירות רודולף. כך או כך, הוא נתפס והושם בכלא באנסיסהיים שבאלזס. הכופר שדרש המלך לפדיונו היה גבוה מאוד, אבל היהודים גייסו את הסכום. אלא שרבי מאיר אסר לפדותו בתנאים האלה: הוא חשש מפני תקדים שיפתה את השליט לסחיטות נוספות.

שבע שנים חי רבי מאיר מרוטנבורג בכלא. תלמידיו הורשו לבקרו ואחד מהם, ר' שמשון בן צדוק, רשם בקביעות את הוראותיו. גם לאחר מותו לא שוחררה גופתו: 14 שנים נמנעה קבורתה, עד שהצליח אלכסנדר בן שלמה מפרנקפורט לפדות את גופת מהר“ם, ולהביאה למנוחות בוורמס. את כל רכושו הוא הקריב למטרה זו, וכל שדרש בתמורה היה להיקבר ליד המהר”ם. כאשר מת אלכסנדר, מילאה הקהילה את משאלתו.

הנה סיפורן של שתיים מן המצבות, ויש סיפורים מרתקים גם לאחרות. למשל, סיפור המצבה של אוראניה, שליחת הציבור הראשונה בעזרת נשים: בית הכנסת של וורמס נבנה בשלבים. למבנה שהוקם ב־1034 על ידי יעקב בן דוד ורעייתו רחל, הוסיפו מאיר בן יואל ורעייתו יהודית ב־1213 אגף חדש לעזרת הנשים. הקשר לאולם התפילה של הגברים היה דרך חמישה חלונות קטנים וביניהם דלת נעולה. קשר זה לא איפשר למתפללות לעקוב אחרי שליח הציבור, אבל הספיק למעקב על ידי אשה אחת. וכך היתה בוורמס שליחת הציבור שהובילה את התפילה בעזרת הנשים.

עזרת הנשים הזאת היא למעשה בניין בפני עצמו, עם גג משלו, אלא שאין לו קיר דרומי והוא נשען על הקיר הצפוני של בית הכנסת “של הגברים”. באמצע המאה ה־19, כאשר בוצע בבית הכנסת שיפוץ רבתי, ורוחו כבר היתה רפורמית, נפרצה ההפרדה של עזרת הנשים, ושוב אין קיר עם חלונות קטנים ודלת נעולה. מכיוון שהבניין הראשי והאגף לנשים נבנו שניהם בסגנון רומנסק, עם קשתות אלגנטיות, איחוד שני החללים יוצר רושם של מרחב יפהפה.

הרצון לליברליזציה של מוסדות הדת היה חזק מאוד בקהילה במאה ה־19. הרב יעקב (קופל) במברגר, שכיהן בשנים 1864–1824, היה לטעמה אורתודוקסי מדי. על כן החליטה להעסיק לצדו “כלי קודש” אקדמאים: מטיף ומורים לדת. אחרי מותו, גם הרבנים היו בעלי תואר דוקטור לפילוסופיה בנוסף להיותם בעלי הסמכה לרבנות. היה זה למעשה בלתי נמנע שבית הכנסת יצויד בעוגב. ומכיוון שבשבת אסור ליהודי לנגן, הוזמן נגן העוגב מכנסיית השילוש הקדוש ללוות את תפילת השבת בבית הכנסת.

מי שזה לא היה לרוחו, יכול היה להתפלל בבית כנסת חדש, שנחנך שנתיים לפני כן, בנדיבותו של ליאופולד לוי. בבית הכנסת הזה, שנשא את שם הנדבן, לא היה עוגב. בכל זאת, אורתודוקסי הוא לא היה. היום כבר אי אפשר לראותו: אמנם ניצל מן הפוגרום, אבל נהרס בהפצצה. היה גם בית תפילה אורתודוקסי, בשביל קבוצה קטנה של יהודים שרובם באו ממזרח אירופה. למקומיים כבר לא היה עניין בכך.

היתה זאת התפתחות מקבילה להתברגנותה של הקהילה. במחקר על יהודי וורמס צוין כי “קבוצת אוכלוסייה שסבלה מאות שנים מקיפוח נכנסה למאה ה־19 כאשר חבריה מצויים בשיעור בלתי פרופורציונלי בשכבות החברתיות הנמוכות – ותוך שני דורות הפכה לקבוצה שחבריה נמצאו בשיעור בלתי פרופורציונלי בשכבות החברתיות הגבוהות.”

אלא שבתקופה זאת, כאשר יהודי וורמס כבר היו עשירים ולא במעט גם מתבוללים, הקהילה מזמן לא היתה חשובה. ימי גדולתה היו במאה ה־11 עד לאמצע המאה ה־14, וחשיבות מסוימת נודעה לה עד סוף המאה ה־17. היו לה אישים בעלי מוניטין גם אחרי זה. היהודי פרדיננד אברשטאט נבחר לראש העירייה של וורמס ב־1849 וכיהן בתפקיד שלוש שנים. אחדים מיהודי וורמס עשו להם שם בחיי הכלכלה של ארצות הברית. למשל, סלומון לב (Loeb) שייסד שם, יחד עם גיסו, את בנק ההשקעות Kuhn, Loeb. או הרמן אוטו קאהן, שהיה נכדו של אברשטאט, ובין השאר יזם את הקמתה של ה“מטרופוליטן אופרה” בניו יורק, והיה נשיאה הראשון. אישים מפורסמים יצאו מוורמס היהודית גם במאות האחרונות, אבל מרכז רוחני היא כבר לא היתה.

באלף שנות קיומה ידעה הקהילה תקופות פריחה כלכלית וזכויות אזרח וזוהר תורה ודעת. היא היתה ירושלים שבגולה, כוכב מאיר בשמי היהדות. ובניה ודייניה וראשי הישיבות שלה הטביעו חותמם על דרכי לימוד ופסיקת הלכה לדורות. פרנסיה ונדיביה היו דוגמה ומופת לקהילות יהודיות בכל אתר. היא היתה אבן שתייה במרכז הרוחני האדיר של יהדות הריין ובכל יהדות אשכנז.

והיא ידעה גם שנות אפליה ופרעות וגירוש. הקהילה התחסלה שוב ושוב – בימי מסע הצלב הראשון (1096) ומסע הצלב השני (1146), בימי המגיפה השחורה (1349), בימי מהומות חברתיות בעיר (1615), ובעת שריפת העיר בידי הצרפתים (1689). פעם אחר פעם נרצחו בני הקהילה, גורשו השורדים, נהרסו מוסדותיהם, נבזז רכושם. והם חזרו, קוממו מהריסות את בית הכנסת ושאר מוסדות הדת, ושיקמו את חייהם ואת חיי הקהילה. פעם אחר פעם.

עד לפעם האחרונה. כיום יש בוורמס רובע יהודי בלי יהודים, ובית־כנסת היסטורי בלי מתפללים, ותיעוד בלי המשך, ובתים בלי חיים, ובית עלמין עתיק שלפעמים מחללים אותו.

פני האגם הגדול, אגם שוואדט שמו, היו חלקים כפני ראי. אור רך של שמש סתווית השתקף במימיו הצלולים, שהתמזגו עם שמי התכלת באופק הרחוק הישר ממולי. בשפות האגם שמימיני ומשמאלי השתרעו יערות ככל שהעין מגעת. עציהם הנשירים התהדרו בשלכת מרהיבה, ובמשטח הדשא שבין אגם ויער השתובבו כמה צבאים, כאילו ביקשו לתפוס את קרני השמש. מה עוד אפשר לבקש מטבע נדיב ביופי ובשלווה.

ומאחורי היתה החומה. חומת לבנים בגובה ארבעה מטרים, ומעליה עוד כמטר של גדר תיל. לפנים היא היתה מחושמלת. כי בגן עדן זה של נוף קסום הקימו הנאצים גיהנום של רשעות שטנית, מחנה ריכוז לנשים. ראוונסבריק.

כאשר נבנה המקום, בידי כמה מאות אסירים ממחנה זאכסנהאוזן הקרוב, הוא נועד לשמש כמחנה מאסר רק לנשים גרמניות, מתנגדות המשטר שבתי סוהר אחרים נעשו צרים מלהכילן. אני זוכרת אותן היטב, עם המשולשים האדומים על בגדי האסיר שלהן, לאות היותן “פוליטיות”. בזכותן האמנתי שתיתכן גרמניה אחרת.

הן לא נשארו לבדן זמן רב. בהדרגה ובהתמדה, ראוונסבריק גדלה. האסירות עצמן נדרשו להרחיב אותה, לסלול כבישים, להוסיף מבנים, להכין מקום לעוד נערות ונשים. הובאו לשם אסירות מ־20 מדינות באירופה, מקצתן עם ילדיהן. היו ביניהן אסירות פוליטיות, שהאות הראשונה של ארצותיהן סומנה על המשולשים האדומים. מקצתן היו אסירות פליליות, עם משולשים ירוקים. נשים “א־סוציאליות”, בעיקר זונות, עם משולשים שחורים. המשולשים הסגולים נועדו לגרמניות “חוקרות מקרא”, כפי שקראו לבנות הכת של “עדי יהוה”, משולשים כחולים סימנו חסרות נתינות. ליד המשולשים היו מספרי האסירות, ואלה כאלה היו תפורים על שרוול שמאל.

היהודיות ענדו שני משולשים, אדום שנתפר על גבי הצהוב בצורת מגן דוד, או משולש אדום עם פס צהוב מתחתיו. היהודיות מעולם לא היו רוב במחנה. ב־1942 אף חשבו “לטהר” אותו מהן. באפריל אותה שנה נשלחו 1,600 נשים מראוונסבריק לתאי הגז בברנבורג, מחציתן יהודיות. באוקטובר באותה שנה הועברו 600 אסירות לאושוויץ, כמעט כולן יהודיות, אבל בשנת 1944, כאשר החזית התקרבה למחנות שממזרח לנהר אודר, העבירו מהם לראוונסבריק המוני נשים, בתוכן שיעור גבוה של יהודיות. באותו זמן באו גם טרנספורטים ישירים מהונגריה, של יהודיות בלבד, רבות מהן עם ילדים.

המחנה נעשה אז למקום אימים ממש. הצפיפות היתה קשה מנשוא. על דרגש צר אחד ישנו שתיים־שלוש אסירות. התלקחו מגיפות, בעיקר דיזינטריה וטיפוס הבהרות. דלדול נוסף של מנות המזון שהיו דלות בלאו הכי הגביר את התמותה מתת־תזונה. טרנספורטים שלמים נקלטו אז באוהל ענק, כמו אוהל קרקס, שלא היו בו דרגשים ולא בתי שימוש. ישנו על הרצפה, ועשו את הצרכים בחוץ, בקור המקפיא של חורף צפוני, שגם הוא תבע את קורבנותיו. בשש שנות קיומו של מחנה הריכוז ראוונסבריק עברו אותו 132 אלף נשים. מהן שרדו כנראה רק 40 אלף. את חשבון החיסור יכול כל אחד לעשות לעצמו.

היה שקט מסביב, שקט כזה של בית קברות בלילה, כאשר אין לוויות ואין אזכרות ואין מבקרים. אני מכירה את השקט הזה, הסתתרתי בלילות בבתי קברות בתקופת הרדיפות, וזה לא היה מפחיד. הרי סכנת הרע איימה רק מאנשים חיים. ועכשיו בראוונסבריק שקט מסביב כמו בבית קברות, וכך יאה למקום הנורא הזה, שבעצם איננו אלא בית קברות ענקי – אלא שקברים אין בו.

מלווי שמרו על מרחק־מה ממני, על מנת לא להפריע לי להתייחד עם עצמי ועם זיכרונותי. וכל מה שזכרתי, מתוכי בא. במקום עצמו לא מצאתי כמעט שום דבר שיגרה את הזיכרון. רוב שטח המחנה היה עדיין תפוס בידי הצבא הסובייטי, סגור ושמור. החייל חתום הפנים שעמד ליד המחסום בשער לא יכול היה לתת לי להיכנס, אפילו שביקשתי ברוסית, כאסירה לשעבר. הווילות הקטנות שמחוץ לחומות המחנה, ששימשו פעם למגורים של קציני אס־אס בכירים, שימשו אחר כך את קציני הצבא הסובייטי. הזוטרים שבהם התאכסנו בבית דו־קומתי גדול שבו היו גרות מפקחות אס־אס.

שאר שטח המחנה הוא אתר זיכרון. אין בו ערימות של שיער, של נעליים, או של מזוודות. הכל סטרילי, וזה אינו גורע מעוצמת הרושם המצמרר. אולי ההיפך הוא נכון.

היה שקט מסביב, והרגשתי סיפוק עמוק, אם כי הדמעות זלגו מעיני בלי הרף, מאליהן. הרגשתי סיפוק, כי התגברתי על עצמי, ובאתי. אינני יודעת מדוע ולשם מה. מעולם לא טיפחתי את זיכרונותי מימי השואה. לא כתבתי עליהם, לא סיפרתי עליהם לבתי. לא התמסרתי להם גם ביני לבין עצמי, דומתני שאני מן האסירים המעטים ששכחו את מספר האסיר שלהם מיד אחרי המלחמה. אני רק זוכרת שהיה גבוה מ־ 96,000.

גם לא טרחתי לעקוב אחרי המשפט שערכו שלטונות הצבא הבריטי בהמבורג ל־25 קצינים ומפקחות אס־אס מראוונסבריק. 11 מהם, שישה גברים וחמש נשים, נדונו למוות, והוצאו להורג ב־1947. אחת מאלה היתה אחות שהרעילה חולים, והיא עצמה אסירה מצ’כוסלובקיה. עד היום לא קראתי את פרוטוקול העדויות, ושום דיווח עליהן, על אף ששלחו לי כזה. גם לא קיימתי קשר עם האסירות האחרות ששרדו מן המחנה. נגמר פרק, סגרתי אותו. או כך חשבתי. בשביל מה, אם כן, חזרתי לראוונסבריק? בשביל מה התעניתי בשיבה למקום הייסורים? משהו דחף אותי לכך. אולי הצורך הנפשי לחטט בפצע כדי לשלם משהו מחו ההישרדות – לאחר שהתאפשר הדבר.

ראוונסבריק היא במזרח גרמניה, ובכל השנים של המשטר הקומוניסטי הנוקשה היה ביקור ישראלים בה, חוץ מאשר במזרח ברלין, דבר קשה ומורכב, גרמניה המזרחית לא קיימה יחסים עם ישראל, ורוב הזמן ניהלה מדיניות של איבה פעילה נגדה. לא עלה על דעתי לנסוע אז לראוונסבריק ולהיתקל שוב ביחס עוין. במחצית השנייה של שנות השמונים הורגשה הפשרה ביחסים, ומנכ"ל משרד הדתות המזרח גרמני ביקר בארץ כאורח “יד ושם”. פגשתיו בקבלת פנים, והוא הבטיח לסייע לי בביקור בראוונסבריק. כעבור זמן העמדתי את ההבטחה במבחן. חומת ברלין עדיין לא נפלה אז, אבל פליטים ממזרח גרמניה כבר זרמו מערבה, ברבבותיהם, דרך הונגריה, צ’כוסלובקיה ופולין. התמורה המהפכנית כבר היתה בדרך.

הכל הסתדר בטלפון. גברת לבבית בשם סאבינה קלייניג לקחה ממני פרטים אישיים, הבטיחה לסדר את הרישיונות, ולשלוח במועד המוסכם מכונית עם מלווה לנקודת הגבול בברלין. היא אפילו הציעה, אם טוב הדבר בעיני, שתצטרף אלי גם פעילה בארגון האסירות של ראוונסבריק, ושמחתי להצעה. ועוד שאלה, בטקט רב, אם הייתי רוצה שיבוא אתי מישהו מן המערב. גם את ההצעה הזאת קיבלתי ברצון. תמיד העדפתי שלא להיות בגפי בארץ קומוניסטית.

ביום המיועד הגעתי למערב ברלין. במלון חיכתה לי הודעה שהכל מסודר ומוכן. כל אותו לילה התהפכתי במיטה מרוב חרטה על שזימנתי לעצמי את הסיוט הצפוי, נרדמתי רק אחרי שהחלטתי לבטל את הביקור. בבוקר, כמובן, לא ביטלתי אותו. יצאנו לצ’ק פוינט צ’ארלי, המלווה המערב גרמנית שלי ואני. היו המון תיירים בצ’ק פוינט, מהם גם ישראלים. בדרך כלל אני שמחה לפגישות כאלה, אבל הפעם הרגשתי את הזהות הגלותית שלי חזק יותר מאשר את הישראלית.

הניירות חיכו לנו, וגם המכונית והמלווה המזרח גרמנית. היא היתה אשה צעירה ועדינת מראה, ד"ר פטרה וארשט, מלאה נכונות לעזור. בפרבר של מזרח ברלין לקחנו את האסירה לשעבר. חיבבתי אותה מן הרגע הראשון. אשה חמה, עדיין נאה, לא בריאה, אבל מלאת מרץ. היא נולדה וגדלה בהמבורג, בת למשפחת פועלים, קומוניסטית פעילה מצעירותה. משום כך מצאה את עצמה ב־1943 בראוונסבריק. אחרי המלחמה עברה למזרח, מנימוקים אידיאלוגיים. אבל כפי שסיפרה לי, בצוואתה היא מבקשת כי ישלחו את אפרה להמבורג.

ושוב התחוור לי כי בשביל מי שאינם יהודים, קרמאטוריום אינו מושג של זוועה כמו בשבילנו. אצל הנוצרים (ועל אחת כמה וכמה בני הדתות המזרחיות) לשרוף גופה הוא דבר מקובל. בראוונסבריק, בשנים הראשונות של המחנה, היו שולחים את הגוויות לשריפה בעיירה הסמוכה, במשרפה ששימשה גם את תושביה. רק כאשר התמותה הגיעה לממדים המוניים, בנו משרפה במחנה, ושתי ארובותיה עישנו יומם ולילה. אז לא ידעתי זאת. בכלל, עכשיו אני יודעת על המחנה לאין ערוך יותר משידעתי כאשר הייתי בו. זה הגיוני וטבעי, כשם שהגיוני וטבעי שחוקרי השואה יידעו עליה הרבה יותר משרידיה.

נסענו בכיוון צפון. מחנה ראוונסבריק וכפר ראוונסבריק שוכנים בדרך מברלין לים הבלטי, ליד פירסטנברג. זוהי עיירה של כ־5,000 תושבים שידעו־לא־ידעו וראו־לא־ראו מה מתרחש במרחק שני קילומטרים וחצי מבתיהם. הם לא יכלו שלא לדעת שיש שם מחנה ריכוז של נשים, כי משלוחי האסירות הגיעו לתחנת הרכבת בעיירתם. הם גם לא יכלו שלא לראות את האסירות יוצאות לעבודה, בגייסות שלמים. לחטוב עצים, למשל. אבל הם לא בהכרח ידעו מה מתרחש בתוך המחנה, ומן הסתם לא התעניינו בכך. גם כיום אינם מצטיינים ברגישות.

בדרך עברנו ליד מחנה הריכוז זאכסנהאוזן הידוע לשמצה. מלבד הנהג, היינו במכונית ארבעה, ונרקמו בינינו שלוש קואליציות נפשיות שלא היה להן ביטוי מעשי, ובכל זאת הורגשו היטב. שותפות אחת היתה בין פטרה וארשט לבין ברברה ריימן לבית דולווצל, האסירה לשעבר. על אף ההבדלים הבולטים ביניהן, בגיל וברקע ובגורל, שתיהן כנראה האמינו שרק הקומוניזם הוא מחסום יעיל בפני נגע הפאשיזם. שותפות רופפת יותר, מכיוון הפוך, נוצרה בין המלווה המערב גרמנית שלי לביני. ידעתי שהיא בוחנת את הסביבה ומגיבה כמוני על מראה עיניה. ומה שראינו מחוץ לברלין, היה עלוב למדי. לא דיברנו על כך, אבל נראה כי שתינו חשבנו שהמשטר הקומוניסטי מייצר עוני. השותפות השלישית, החזקה והגלויה מכולן, היתה בין ברברה המכונה ברבל לביני. שתי הנשים האחרות לא יכלו להתחבר לחוטים הבלתי נראים שקישרו אותנו בדיבור ובשתיקה.

ברבל שאלה באיזה בלוק הייתי בראוונסבריק, ונאלצתי להודות שאינני זוכרת. היא ביקשה שאספר לה מה אני כן זוכרת, ופתחתי במסדר הספירה. על פי ניסיוני, מסדרי הספירה היו הדבר הקשה ביותר במחנה. הם התחילו לפנות בוקר ונמשכו שעות, בקור של הרבה מעלות מתחת לאפס, ואנחנו בביגוד קל ועלוב, חלשות, רעבות, נאלצות לעמוד על הרגליים זמן שנראה כנצח. ספרו אותנו שוב ושוב, חיברו והשוו, ואם חסרה אחת, חיפשו וחיפשו, ולבסוף התחילו הכל מחדש, וחוזר חלילה. כל יום, במהלך כל מסדר, אחדות מאתנו נפלו ולא קמו עוד.

ברבל הסבירה שכיכר המסדרים נכללת בתחום המחנה הצבאי הסובייטי, ושלא נוכל לגשת לשם. היא ידעה, כי היתה בראוונסבריק הרבה פעמים אחרי המלחמה, בכינוסי אסירות משוחררות, בציוני יובלות, במפגשים בינלאומיים. אמרתי לה שאני לא מכירה שום כיכר מסדרים, ולא משום ששכחתי. המסדרים שלי היו ליד בלוק המגורים שלנו. “אהה,” אמרה ולא פירשה. היא עודדה אותי להמשיך בזיכרונות. חוץ ממסדר הספירה, הדבר הזכור לי כסיוט מיוחד היה בית השימוש. לכולנו היו שלשולים, ולפני בתי השימוש השתרכו תורים ארוכים יום ולילה. לפעמים, אחרי שהגיע תורך, וכבר רחצת את הידיים במים הקרים כקרח שזרמו בכיורים המסודרים במעגל, נעמדת מיד שוב בתור לשירותים.

“אמרת כיורים במעגל,” פסקה ברבל, “ואמרת מסדר ליד הבלוק. פירוש הדבר. שהיית בבלוק 23 או 24.” ברבל ידעה על המחנה לא רק בשל פעילות ההנצחה שלה אחרי השחרור. היא היתה בו שנתיים, לעומת כחמישה חודשים שהייתי בו אני, לאסירות הפוליטיות היתה גם רשת מודיעין פנימית מפותחת. נוסף על כך. תקופתי במחנה – שהיתה בחודשים האחרונים של המלחמה – שהיתה בחודשים האחרונים של המלחמה – היתה פרק של אנדרלמוסיה גמורה בו. טרנספורטים באו ויצאו, התפוסה עלתה פי כמה על כושר הקיבול של ראוונסבריק, אנשי האס־אס היו נתונים בלחץ של התקרבות החזית, ושינויי פקודות שינו את הסדרים תכופות.

בחודשים האלה הונהגה במחנה סלקציה. נשים חולות וחלשות הומתו ברעל. הוקם גם צריף של תאי גזים, ולפי עדויות האסירות השמידו בו כ־6,000 נשים. על אף הרישום המדוקדק שהגרמנים הקפידו עליו, אין לנו נתונים על חלק נכבד מהתקופה של ראוונסבריק, משום שערב פינוי המחנה, בסוף אפריל 1945, מיהרו המפקחים לשרוף את המסמכים והרישומים. עם זאת, מצפים למידע ממסמכים שהוחרמו על־ידי הצבא האדום, והחלו להיחשף כמוסקווה אחרי פירוק ברית המועצות.

לא יכולנו לגשת גם אל הבלוקים של המגורים, כי גם שם ישב הצבא הסובייטי. ואני דווקא רציתי לראות את הכיורים שבמעגל, ואת אולמי השינה עם המיטות הצרות מקרשי עץ לא מהוקצעים, מכוסים בשקים ממולאים קש, שעמדו בצפיפות רבה ובשלוש קומות, מיטה על גבי מיטה על גבי מיטה. נאלצנו לשבת בהן כפופות, כי גם מרווח הגובה היה מצומצם, ואני זוכרת היטב את המחזה של נשים כפופות יושבות ופולות כינים.

שאלתי אם נוכל לגשת לבית החולים שקראו לו “רביר”. בפתח בית החולים ראיתי בפעם האחרונה את חברתי לכיתה אריקה קורנהאוזר, נערה יפהפייה עם שיער מקורזל, קול צרוד, ולב זהב. היו לה שלשולים חזקים, כמו לרובנו, והיא קיבלה רשות להיכנס לבית החולים. למחרת גם אני קיבלתי רשות, אבל רופאה בת עירי, ד“ר יוליה טאובר (ששרדה ועלתה לארץ), עצרה אותי בדרך ואמרה “משם לא יוצאים”. מתברר שה”רביר" כבר לא קיים. אבל לאחר שהחיילים המלחמה. הרוסים פינו את השטח, החלו לתכנן שיחזור של כל המחנה כפי שהיה בימי המלחמה.

בינתיים תהיתי מה כן נוכל לראות? מלווי הזכירו לי שראוונסבריק היא רק “אתר זיכרון ואזהרה”. קודם כל הולכים לאנדרטאות. הן ליד האגם, שמעולם לא ראיתי אותו כשהייתי אסירה, אולי מפני שהייתי שם בחורף והאגם היה מכוסה קרח. עכשיו הוא נראה שליו כל כך, האגם הזה, עד כי קשה להאמין שהוא טומן בקרקעיתו הרבה אפר, אפרן של נשים ונערות שגופותיהן נשרפו. “אגם הדמעות” הוא נקרא בפי הניצולות.

ויש אולם הרצאות והקרנה שאפשר לראות בו סרט על המחנה. בסרט הזה כבר הייתי, אמרתי בלבי, אבל לבסוף הלכתי לחזות בו. היה בו נופך מגמתי מאוד, מאמץ להציג את הקומוניסטים כיחידים שלחמו נגד הנאציזם ושהיו גם קורבנותיו העיקריים במחנה הריכוז, ואת ברית המועצות ככוח היחיד שמיגר את הרייך השלישי. מגמה זו הורגשה גם באולמי התצוגה של מוזיאון.

ועדיין עומד על תלו בניין המעצרים, הנקרא “בית התאים”, שהיה מקום העינויים לאסירות שנחשדו בפעילות פוליטית בתוך המחנה, או לאסירות פוליטיות חדשות בשלבי חקירה. לידו סמטת המוות הצרה שבה הרגו אסירות בירייה. נראה את כל אלה כשנגיע, הבטיחו.

בינתיים אנחנו עדיין בדרך. בפירסטנברג נכנסנו למסעדה שבה קבענו פגישה עם דוקטור ליטשקה, מי שהיה מנהל אתר הזיכרון. בנסיעותי לחוץ־לארץ, ובייחוד בביקורי בגרמניה, אני מקפידה שלא לאכול טרף. מין הפגנת הזדהות. אלא שכאן, בפתח ראוונסבריק, הייתי מוכנה לאכול חזיר, אילו יכולתי לאכול בכלל. הייתי אוכלת שינקן לזכר דודי ובני־דודי שהמיתו עצמם באוהלה של תורה, שקיימו קלה כחמורה, שהתפללו שלוש פעמים ביום לאלוהי היהודים, והוא הפנה להם עורף והפקיר אותם לזדון ולאכזריות. הייתי אוכלת אומצת בשר עם גבינה מותכת, לנקום באלוהים את מותן של דודותי ובנות דודי, שהיו סופרות ימי נידה כדין, מפרישות חלה מן העיסה, רצות בשאלה לדיין עם כל כתם על האווז השחוט, וכל שעה פנויה היו קוראות בספר התחינות ובצאנה וראנה – ובשכר זה הושפלו עד עפר, ועונו עד כלות הנשמה. חמש דקות מראוונסבריק, הייתי אוכלת גם גדי מבושל בחלב אמו. במקום זה בלעתי כדור ואליום.

כשעזבנו את המסעדה ראיתי מול דלת הכניסה מפה של האזור, מצוירת ביד, מבליטה בכחול את האגמים ובירוק את היערות, וכותרת מאירת עיניים מציינת כי מדובר במקומות “נופש ובילוי באזור פירסטנברג”. קשה להאמין, אבל ראוונסבריק הופיעה במפה הזאת כמקום נופש ובילוי. עצרתי צחוק פרוע. מה עוד אפשר לעשות נוכח כל כך הרבה אטימות. לכן גם לא הופתעתי כאשר קראתי שאנשי פירסטנברג ביקשו להקים סופרמרקט במתחם המחנה. אבל זה קרה מאוחר יותר, עם בוא הקפיטליזם.

נסענו ב“שדירת האומות” אל אתר המחנה. כאשר הגענו לכניסה, ויצאנו מן המכונית, הושיט לי מנהל האתר את שתי ידיו ואמר בלבביות: “ברוכה הבאה לראוונסבריק”. זה נשמע לי מקאברי. אבל כוונותיו היו בוודאי טובות.

ד"ר ליטשקה הוביל אותי למוזיאון. בחדר הראשון היה דגם של המחנה, וזיהיתי בו את המבנים של מפעלי “סימנס”. ראוונסבריק היה מחנה עבודה שבתחומיו מפעלים שונים – לאריגה, לקליעת נעלי קש, לתפירה ולסריגה. נוסף לזה היו משכירים את האסירות לעבודות חוץ בחקלאות ובתעשייה. הקימו גם שורה של מחנות קטנים יותר ליד מפעלי החימוש שבאזור כדי לספק להם כוח עבודה צמוד, ומחנות משנה אלה היו כפופים לראוונסבריק. בחודשיים האחרונים למלחמה הייתי במחנה משנה כזה, במלכוב. אחת ממפקחות ה־אס.אס הועברה לשם, ואני נשלחתי אתה כסבלית למזוודותיה. התנאים במלכוב היו קלים יותר, ולמזלי השאירו אותי שם. אלמלא כן, ספק אם הייתי שורדת.

עוד ב־1943 הקימו מפעלי “סימנס” בית חרושת בתחומי המחנה הראשי הכשירו עובדות מבין האסירות, ובנו להן ביתני מגורים ליד ביתני המפעל. אבל הביקוש לידיים עובדות היה גדול, ובדרך כלל היו באים לגייס אסירות נוספות מיד אחרי מסדר הבוקר. רבות נדחקו לתור, מפני ש“סימנס” נתנה בצהריים קערת תבשיל חם וטעים. יחסית, כמובן. במחנה לא היה מה לאכול. כשהיתה אפשרות לדבר, דיברו על אוכל. כל הזמן על אוכל. בראוונסבריק למדתי מן האסירות הפולניות את המשפט הראשון שלי בפולנית: “צו פאני בנדזיה גוטובאלה”. בעברית, “מה גברתי תבשל”. לעתים קרובות הן היו מחליפות מתכונים, כאילו עמדו לרשותן מטבח ומצרכים. למדתי שם עוד משפט בפולנית, מין קללה “חודז פאני דו כולרי יאסניי”, בעברית “שתלך גברתי לעזאזל”. עד היום אני תוהה: אם שולחים מישהי לעזאזל, מדוע צריך לעשות זאת בהקפדה אדיבה כזאת על התואר גבות?

מנת המזון במחנה, בימי הצפיפות הנוראה, היתה בבוקר פרוסת לחם של מאה גרם ומשקה חום של תחליף קפה. לא היו לו טעם וריח, אבל הוא היה חם. אותו דבר בערב. בצהריים היתה קערת מרק־מים, שקראתי לו “מרק תלת שכבתי”; למטה היתה שכבת חול, מפני שלא רחצו כהלכה את קליפות תפוזי האדמה או סלק הבהמות, שמהם היה עשוי המרק. השכבה השנייה היתה הקליפות או סלק הבהמות החתוך, והשכבה השלישית היתה מים דלוחים. אפילו הרעב החמור ביותר לא יכול היה להביא אותי לגעת במרק הזה. לכן גם אני נעמדתי בתור לגיוסי “סימנס”. ואז ניגשה אלי אשה בלגית צעירה, אסירה פוליטית לפי המשולש האדום. עד היום הזה, אחרי עשרות שנים, אני יכולה להעלות לנגד עיני את דמותה. היא היתה נמוכת קומה ושברירית מאוד. שערה הכהה, קצרצר כמו של כולנו, היה חלק עם שביל בצד. היו לה עיני שקד שחורות ותווי פנים עדינים. היא לחשה לי בגרמנית במבטא צרפתי כבד, שלא רצוי לתרום למאמץ המלחמתי של היטלר. יצאתי מן השורה, והתביישתי. איך לא חשבתי על זה בעצמי, איך לא חשבו על זה האחרות, איך לא חשבנו על זה אנחנו היהודיות. בראוונסבריק היו הרבה אסירות פוליטיות מבלגיה ומהולנד. הולנדית בשם אאט בראר הנציחה ברישומים עזים את חיי המחנה, והם חלק מן התיעוד הוויזואלי המועט הקיים על המקום הזה.

דוכן קטן במוזיאון ראוונסבריק הציע עלונים וספרים, היתה ביניהם רשימה ביבליוגרפית ובה פרטים על 272 ספרים, קובצי תעודות ועבודות מחקר שהתפרסמו על ראוונסבריק, או על נושא רחב יותר תוך כדי התייחסות בעלת משמעות לראוונסבריק. עיינתי ברשימה הזאת ומצאתי כי ברוב השמות של הספרים, בשפות השונות, מופיעה המלה גיהנום, או תופת. נוכחתי שוב לדעת כמה דל הדמיון זוועה. הלשוני וכמה ענייה היא שפת אנוש בהשוואה לכושר השופע של המצאת מעשי זוועה.

הלכנו מאולם ההקרנה למוזיאון ומשם למשרפה וממנה לאנדרטה. עברנו ליד סמטת המוות, התעכבנו במחסום השער של השטח הצבאי הסגור, היקפנו את החומה. השעות נקפו, וכל אותו זמן בכיתי ושנאתי את העולם. ועם זאת ניסיתי מפעם לפעם לחייך אל מלווי, פן ירגישו מבוכה, או חלילה תחושת אשמה. באורח פרדוקסאלי, אני לא פעם מרחמת על הגרמנים: קל יותר לספר לאנשים צעירים שהוריהם היו קורבנות מלהסביר להם שהוריהם היו רוצחים.

לפני שיצאנו לדרך חזרה לברלין, הלכנו ל“בית התאים”. התאים היו מקום לענישה מיוחדת, שמעטות שרדו ממנה. היום הם משמשים כחדרי זיכרון. כל חדר מוקדש לאסירות ממדינה אחרת. יש מדינות שעיצבו את החדר בעצמן, באמצעות ארגון האסירות שבהן, ויש מדינות שהנהלת אתר הזיכרון עשתה זאת למענן. ספרתי 18 חדרים כאלה. לצרפתיות, לאוסטריות, ליווניות, וכך ללאום אחר לאום. ליהודיות לא היה חדר זיכרון. כאילו לא עונו כאן, לא הועבדו כאן בפרך, ולא מצאו כאן את מותן. כאילו אין צורך לזכור אותן בנפרד, בפני עצמן, כאילו אפשר לכלול אותן בעמים שהקיאו אותן מקרבם.

או אז הבנתי מה הטעם והתכלית בביקור הקשה הזה, בחוויה הזאת המטלטלת ומשתקת בעת ובעונה אחת, מחייה תחושות של אפסות וחוסר אונים, ממרידה נגד אלוהים ואדם. היתה לי בביקור הזה מודעות חריפה הרבה יותר לזוועות שהתרחשו במחנה משהיתה לי בעת שהזוועות האלה עברו עלי, ולרגעים התחרטתי שהבאתי על עצמי את אימת המעמד הזה. אבל חדר הזיכרון שלא היה הציב אתגר: צריך לעשות לתיקון המעוות, לסידור חדר זיכרון גם בשביל האסירות היהודיות. קבר אין להן. שתהיה להן לפחות פינת הנצחה במקום שחדלו להיות.

חזרתי הביתה, וכתבתי מה שכתבתי. ואחרי נסע לראוונסבריק הרב ישראל מאיר לאו, שאמו מצאה שם את מותה. ובינתיים אירעו התפתחויות מהפכניות. נפלה חומת ברלין, והתמוטט המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית. פחות מחמישים שנה אחרי תבוסת הרייך השלישי, קמה גרמניה המאוחדת כמעצמה הראשית באירופה.

את מחנה הריכוז ראוונסבריק פינו חיילי הארמיה המשוריינת השנייה באביב 1993, והשטח נמסר לבעלותו של מינהל הרכוש הפדראלי בפוטסדם. הוקמה קרן לאתרי הזיכרון שבמדינת ברנדנבורג, שגם ראוונסבריק נכללת בהם, והקרן מנצחת על תכנון ניצולם ההולם ועיצובם הנאות של השטחים שהתפנו מיחידות הצבא הסובייטי לשעבר.

כמעט מיד אחרי האיחוד הודחו מתפקידיהם המנהלים של אתרי זיכרון במזרח גרמניה. זה היה המחיר ששילמו על שותפותם בהצגה המגמתית של תולדות הרדיפה וההתנגדות בימי הנאצים. בין המודחים האלה היה גם דוקטור ליטשקה. פתחתי בהתכתבות עם מי שנתמנה כממלא מקומו הזמני. משוחרר מתכתיבו של האח הגדול, יכול היה לבשר לי על החלטה עקרונית והכנות מעשיות לסידור חדר זיכרון לאסירות היהודיות של ראוונסבריק. הוא אכן נחנך, באפריל 1992.

במכתב שבו הודיע לי האיש על הקדשת חדר זיכרון ליהודיות, הוא סיפר גם על החלטת ההנהלה לסדר חדר זיכרון גם לנשות סינטי ורומא שהיו אסירות במחנה. נשות סינטי ורומא הן צועניות, אבל ההגדרה צועני נחשבת משום מה לפוגעת, ובגרמניה של ימינו בדרך כלל לא משתמשים בה. למקרא הדברים התביישתי בפני עצמי על שכלל לא עלה על דעתי שמגיע חדר זיכרון גם לאסירות הצועניות. מתברר, כי כשם שאחרים אינם חושבים עלינו, כך אנחנו לא חושבים על אחרים. חדר הזיכרון לנשות סינטי ורומא נחנך במארס 1995.

ביחד עם הלם התמורה ומצוקת האבטלה, צמחו גם תופעות הבריונות של חבורות הניאו־נאצים נגד זרים, וניסיונות לחלל אתרי זיכרון. גם לראוונסבריק נזרק בקבוק תבערה. הדים חזקים יותר עוררה בנייתם של סופרמקט ואולם תצוגה למכוניות במתחם המחנה. פירסטנברג היתה מוקפת משלושה צדדים בחיילי שריון סובייטים, ולא היתה לה שום רזרבה קרקעית לבנייה. מאחר שגם רגישות לא היתה לה, הרי לאחר שהתמוטט המשטר הקומוניסטי, הרשתה העיר ליוזמה הפרטית החדשה לנצל שטח פנוי במתחם המחנה לפיתוח שירותים מסחריים. המחאות וההפגנות של ארגוני האסירות זכו לתהודה אוהדת, הבנייה הופסקה, פורקו המבנים הטרומיים שהספיקו להקים, ומבנה קבוע שנשאר על תלו נמסר כעבור זמן לרשותו של הצלב האדום הגרמני.

בינתיים התמנתה לאתר הזיכרון של מחנה הנשים מנהלת אשה, זיגריד יעקובייט. בניצוחה שוקמו ושוחזרו צריפים ומבנים שהיו בראוונסבריק בימי המלחמה, ומראה המחנה הוחזר במידת מה לקדמותו, לקראת יובל לשחרורו בידי הצבא האדום, בסוף אפריל 1995. לטכסי ציון היובל הזמינה מדינת ברנדנבורג אסירות לשעבר, עם מלווים, ומישראל נסעה לשם קבוצה של 200 נשים, עשרות מהן עם בני זוגן. במקביל הוזמנו גם אסירים לשעבר במחנה זקסנהאוזן הקרוב. מדינת ברנדנבורג אכן עשתה מאמץ ארגוני וכספי ראוי להערכה. לא נסעתי למפגש הגדול. אולי עוד אסע, בלי ההמולה, לראות את תערוכת הקבע שעוצבה בקונצפציה חדשה.

נערכים דיונים כיצד לנצל להנצחה את השטח הפנוי הנותר. ככל הנראה תתקבל הדעה הגורסת שיש להקים שם מקום מפגש לימי עיון. יבנו בוודאי אכסניה נוחה ומשוכללת, כזו שמרחיבה דעת אדם, ואנשים מהרבה ארצות יבואו לומר דברים חכמים בהשראת נוף היערות הנהדרים והאגם הרוגע. בעוד כמה שנים, כאשר יושלם הפרויקט, כבר לא יהיה מי שיספר להם כי ביערות הנהדרים הרוגע. האלה נשים רעבות חטבו עצים בקור מקפיא, ואפרן טמון בקרקעיתו של האגם הרוגע.

ארבע פעמים הייתי בברלין, וארבע פעמים הלכתי לבית ההוא שעל הוואנזה. על החומה המקיפה את הגן, ליד שער הברזל המסורג, היה קבוע שלט מתכת ועליו כתובת בגרמנית: “בבית הזה נערכה בינואר 1942 ועידת ואנזה הידועה לשמצה… לזכרם של היהודים אשר הושמדו בידי הנאצים”.

התהלכתי כמו מהופנטת סביב הבית ובתוכו, מחפשת בו משהו יוצא דופן, משהו שיבדיל אותו מכל הבתים האחרים בעולם, שיסגיר את ייחודו המחליא. אבל הכל היה רגיל בהחלט.

בבית הזה נחתם גורלם של עשרות מבני משפחתי הקרובה, ושל בני הקהילה שגדלתי בה, ושל עוד מיליונים כמותם, והוא בית רגיל, דומה לשאר הבתים מסוגו, לווילות. בשער הזה, שאינו שונה משערי ברזל מסורגים אחרים, נכנסו ויצאו האנשים שבהבל פיהם נחרב עולם שלם. הם נראו כאנשים רגילים, כאנשים שנבראו בצלם אלוהים.

במלאת יובל לוועידת ואנזה, בעשרים בינואר 1992 – ביום שחמישים שנה לפניו התכנסו כאן נציגי השלטון כדי להניח תשתית מינהלית מתואמת ל“פתרון הסופי” של שאלת היהודים – נפתח הבית לייעודו החדש כאתר זיכרון ולימוד לשואה, ראשון במינו בגרמניה.

לא בדיוק מוזיאון. מוזיאונים יהודיים יש לא מעטים. בשני העשורים האחרונים הם הוקמו – ועדיין מוקמים – בזה אחר זה בערי אירופה, במקום היהודים שחיו בהן ושאינם עוד, גיאורג הויברגר, מנהל המוזיאון היהודי בפרנקפורט, אמר לי שעד סוף המאה יהיו בגרמניה בלבד עשרה מוזיאונים יהודיים גדולים, ואין־ספור קטנים.

ברלין הועידה למוזיאון היהודי החדש שלה בניין גרנדיוזי המחובר במעבר תת־קרקעי למוזיאון ההיסטורי העירוני, בתחרות הבינלאומית זכה האדריכל דניאל ליבסקינד, יהודי פולני־ישראלי־אמריקני הגר עכשיו בגרמניה. הקונצפציה המיוחדת שלו משלבת בבניין כולו שטחי ריק, חללים כהים, בחלקם בלתי נגישים, הממחישים את האובדן והחסר. הסנאט של ברלין הקציב 150 מיליוני מארק לבניית המוזיאון היהודי, ואבן הפינה נורתה ביום השנה של הפוגרום הגדול, ב־9 בנובמבר 1992. ב־1995 כבר הוצגו בו תערוכות, עוד לפני שהושלם הבניין. המנהל שמונה למוזיאון היהודי הוא ישראלי, אמנון ברזל.

ברלין מגדילה לעשות בעניין תערוכות ואירועים בנושאים היהודיים. סקר אקראי בינואר 1992 העלה בה את ההיצע כדלקמן: תערוכת ענק על “דפוסים של חיים יהודיים” הציגה את תולדות היהדות בפרספקטיבה היסטורית וגיאוגראפית, גורל והווי ויצירה, בתעודות ובפריטים יקרי ערך אחרים שכונסו מכל העולם על שטח של 4,000 מטרים רבועים. היתה זו התערוכה היהודית הגדולה ביותר שנערכה אי־פעם במקום כלשהו.

באותו זמן ממש, באותה עיר עצמה, התקיימה באקדמיה לאמנויות תערוכה על “איגוד התרבות היהודית” בגרמניה – מוסד שהוקם אחרי שאמנים ויוצרים יהודים נושלו על ידי המשטר הנאצי ממטה לחמם ומסדן יצירתם, ושפעל במשך שמונה שנים (1941–1933) בהבאת תרבות לבני הקהילה היהודית ברחבי גרמניה, החל בהצגות תיאטרון וכלה בתערוכות, הרצאות, קונצרטים, מופעי בידור, הקרנות סרטים והצגות לילדים ולנוער. אפילו אופרות העלו במסגרת הזאת. כל זה תועד לקראת התערוכה, גם בעזרת אמנים שהיו חברי האיגוד ועודם חיים במקומות שונים בעולם.

התיעוד הזה ראה אור גם בספר, וניתן להשיגו בחנויות של רחל סלמנדר במינכן, בברלין ובווינה. החנויות שלה מתמקדות בספרות בעלת עניין יהודי, בקטגוריות השונות. ד"ר רחל סלמנדר, יהודייה עם תחושת שליחות ואישיות כריזמטית, הקימה מפעל ראוי להערכה.

באותו חודש ינואר התקיימה בבניין החברא קדישא של בית הקברות ברלין־וייסנזה תצוגה דוקומנטרית על בתי העלמין היהודיים של ברלין. ואילו במבצר שפנדאו הוצגו במקביל 75 מצבות יהודיות מימי הביניים, בנות 700 ו־150 שנה, שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקום.

ב“אתר הנסיך אלברט”, באזור שבו התרכזו בימי הרייך השלישי זרועות הזוועה של המשטר, הגסטאפו והאס־אס והאס־דה, התחדשה באותה עת התערוכה “טופוגראפיה של טרור” על אימי המשטר הנאצי, במבנה שהוקם למטרה זאת מעל מרתפי העינויים של הגסטאפו.

ולכל התערוכות האלה נלוו קטלוגים עשירים וספרות נוספת, מדעית ועממית, ושולבו בהן פעולות תרבות עניפות – הצגות תיאטרון, קונצרטים של חזנות ושל שירי יידיש, כמו גם יצירות של מלחינים יהודיים “קלאסיים”. סופרים יהודים מארצות־הברית, מישראל וממדינות אירופה הוזמנו להשתתף בפסטיבל התרבות הזה. בקולנוע שיוחד לכך הוקרנו סרטים בנושאי יהדות ושואה ונאציזם, וכל זה בנוסף להרצאות ולסימפוזיונים ולימי עיון.

לא בכל שנה מתנהלת פעילות עשירה כזו שתוארה כאן, אבל בכל שנה מציעה ברלין מספר גדול של אירועי תרבות ואומנות בעניינים יהודיים וישראליים. תוכנית עשירה במיוחד, עם הרבה קונצרטים חגיגיים, ערבי קריאה ספרותיים ותערוכות, היתה ב־1995, שנת היובל לסיום המלחמה ושחרור המחנות. באותה שנה נחנך גם גלעד המסמל את פשע שריפת הספרים. הגלעד, בכיכר בֶבל, תוכנן בידי האמן הישראלי מיכה אולמן, שזכה בתחרות הבינלאומית. לפי תוכניתו נבנה אולם ספרייה תת־קרקעי, עם מדפים לעשרים אלף ספרים, מדפים שיישארו ריקים. אין גישה לאולם. אפשר רק לראותו מן הרחוב דרך פתח חסום בזכוכית.

המאמץ האינטלקטואלי והכספי שמושקע בארגון הפעילות העניפה הזאת נאה לעיר שבה היתה לפני עלות היטלר לשלטון הקהילה היהודית הגדולה ביותר בגרמניה, מן הגדולות באירופה. 170 אלף נפש. קהילה פלורליסטית של יהודים מקומיים ושל “אוסטיודן”, מהגרים שבאו אליה ממזרח אירופה החל משנות השמונים של המאה הקודמת; קהילה של שומרי דת ומסורת מכל הזרמים, ובהם זרם רפורמי בולט שקם במאה ה־19; קהילה שהיתה בה גם פעילות ציונית ערה. חרף שיעור התבוללות ניכר, היו ליהדות ברלין מוסדות מפותחים מאוד: עיתונות טובה, בתי הוצאה לאור, ספריות, 22 בתי ספר יסודיים ותיכוניים, 45 מוסדות ללימוד תורה ודת, נוסף לעשרות בתי כנסת, בתי אבות, בתי יתומים, ואיגודים וארגונים לאין ספור לכל שטח של פעילות. היה גם מוזיאון יהודי שבניינו החדש נפתח ימים אחדים לפני עלייתו של היטלר לשלטון.

ברלין היתה לא רק מרכז השלטון והכרך הגדול, אלא גם מוקד של פעילות אינטלקטואלית ואמנותית, מדעית ותרבותית. בעלי כשרונות בכל התחומים נמשכו אליה והתרכזו בה, וביניהם בלטו יהודים. די אם נזכור שבאוכלוסייה הכללית, יהודי גרמניה היוו רק אחוז אחד, ואילו בין חתני פרס נובל הם היו יותר מ־25 אחוזים: מתוך ארבעים גרמנים שקיבלו את הפרס הבינלאומי הזה עד עלייתו של היטלר לשלטון, 11 היו יהודים.

יהדות גרמניה בכלל ויהודי ברלין בפרט הוציאו מתוכם אישים דגולים בכל שטח ושטח, החל בגיבורים הנערצים שניווטו את הבלונים הפורחים ואת המטוסים הראשונים, וכלה במדענים גאונים, דרך הוגי דעות ובכירי כלכלה, וגם יוצרים גדולים בספרות ובאמנות, בעולם המוסיקה, התיאטרון והקולנוע, שמהם העשירו לימים את חיי התרבות בארצות שאליהן נמלטו מפני הנאצים. לשפה הגרמנית לא היו אדונים אמנים גדולים יותר ממשוררים וסופרים ומחזאים ומבקרים יהודים, מהיינריך היינה ולודוויג ברנה ועד קורט טוכולסקי ואלפרד דבלין, ועוד רבים וחשובים, שהתרבות הגרמנית חייבת להם לא רק חוב של כפרה, אלא גם חוב של תודה.

יש על כל אלה ספרות עניפה, אך אפשר שהתיעוד המצמרר ביותר הוא מדריך על ברלין היהודית של פעם, המביא רק נתונים יבשים, עובדות ומספרים וכתובות. דווקא הענייניוּת הנמנעת מהערכות, מתנזרת משמות תואר ומסתפקת במידע ערום, יוצרת תמונה עזה של האובדן ועוצמה מכאיבה של הבנתו.

יותר ממחצית יהודי ברלין, תשעים אלף, הספיקו להימלט ולהגר בשמונה השנים הראשונות של השלטון הנאצי. חמישים וחמישה אלף נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה. שבעת אלפים מתו, רובם התאבדו. 1,400 שרדו במחתרת, וכחמשת אלפים בנישואי תערובת. עוד כאלפיים שרדו במחנות.

בין הנמלטים ובין המושמדים כאחד היו ותיקי מלחמה שהתקבצו אל תחת דגלה של גרמניה הקיסרית, מהם שזכו באותות הצטיינות, מהם שנשארו נכים, או ששכלו את יקיריהם בשדות הקרב. בתום מלחמת העולם הראשונה היו בגרמניה רבבות יתומים, אלמנות והורים שכולים של 12 אלף יהודים אשר נפלו למען המולדת בצבא הקיסר. לימים התפרסמו מכתבים מן החזית של חיילים יהודים שלא חזרו ממנה עוד. בפעם הראשונה הופיע כרך של מבחר מכתבים כאלה באמצע שנות השלושים, ודאי כדי להזכיר לרבים את נאמנותם הגרמנית ומסירותם הלאומית של האזרחים היהודים. לשווא. ב־1961 יזם שר ההגנה המערב גרמני, פרנץ יוזף שטראוס, את הוצאתה לאור של מהדורה חדשה, וליווה אותה בהקדמה מרשימה. בעיניו היו המכתבים האלה אזהרה למשרתים בצבאה של גרמניה החדשה מפני שנאה גזעית ודעות קדומות, ומופת לאהבת המולדת, כוח סבל ונאמנות.

המכתבים האלה, מחפירות ומבתי חולים שדה, מעידים בסגנונם שחלפו שלושה דורות מאז הועלו על הנייר, ואף על פי כן הם נוגעים ללב, ורבים משקפים היטב את הזהות היהודית של כותביהם. כמה דוגמאות:

סמל יואכים פרידריך בויטל מתאר תפילה בציבור בחזית ומגדיר אותה כ“מרוממת רוח ונטולת סממנים אורתודוקסיים”: שירת מקהלה, דרשת הרב הצבאי, קריאת פרק מתורגם מהתנ“ך. ולטר הרנשטאדט, גם הוא סמל, מפליג בשבחה של התפילה הרפורמית שערך הרב ד”ר בק בחזית: הוא פתח בתהילים פרק צ“א, ואחר כך נשא דרשה גורפת, והיה שליח ציבור בתפילת שמונה עשרה וקדיש. בתום התפילה התמסרו הכל להרהור חרישי, ולבסוף קרא ד”ר בק תהילים פרק קכ"א ותפילה לשלום הקיסר, וסיים בברכת הכהנים. “היתה זאת שעה נפלאה ובלתי נשכחת.” סמל זיגפריד בר מספר לאשתו כי ביום ראשון היה בתפילת שבת, כי המלחמה גרמה לו לשוב ליהדות במובנה הרוחני, היא מעוררת בו זיכרונות ילדות על בית הכנסת, ומביאה אותו לחפש חברת בני דתו.

שלא כמוהם, רב־טוראי מרטין פייסט מפרנקפורט היה אורתודוקסי. הוא כותב שבליל שבת ניתנה בחפירות פקודה לארוז את התרמילים ולהיערך לקרב, כי מתקפה צרפתית עומדת להיפתח כל רגע. הוא הספיק להתפלל מעריב, ולהרהר במשפחתו היקרה המיסבה באותה עת ליד שולחן השבת. בהמשך מכתבו הוא מתאר את הקרב עם הצרפתים, את הקורבנות הרבים, ומספר כי במוצאי שבת אילתר “הבדלה” עם קפה קר מתוך המימיה במקום יין, פתיל של עששית במקום נר, וטבק של סיגרייה במקום בשמים. “אני שם את מבטחי בקדוש ברוך הוא,” מסיים הלוחם, “הוא ישמרני מכל רע, ויגן עלי מכל פגע, ובעזרתו נתראה בריאים ושלמים.” לא כך קרה.

בצד הנקודה היהודית מזדקרת במכתבים הנקודה הגרמנית, ולא פעם ההשתפכות הפטריוטית שבהם מעלה חיוך מר. יוליוס הולץ מברך את אביו ליום הולדתו, ומבטיח שיוכיח עצמו כגרמני טוב בעל אמונה יהודית, למען כבוד המשפחה. בקרוב, הוא מספר, יקבל דרגת קצונה, ואז יהיה לאביו בן קצין פרוסי. הוא רק מקווה שזה יקרה מבעוד מועד כדי לשמש מתנה ליום ההולדת. ואכן, במברק שאחרי המכתב יכול היה הבן לבשר לאביו על קבלת הקצונה.

אלפרד כהן, מתנדב לתותחנים, מתאר הפצצה צרפתית על יחידתו, ומרחיק כדי קביעה ש“זה לא נורא”: העיקר שהאויב לא הצליח לכבוש אפילו מטר אחד של חפירות, כי אינו מסוגל להתמודד עם אומץ הלב הגרמני ועם כושר ההתמדה הגרמני.

וילהלם פרנקל, הטייס הגרמני הראשון בעל העיטור הגבוה ביותר (“פור־להמריט”), כותב מבית חולים שדה: “בשמחה אדירה קיבלנו כרגע את הידיעה על ניצחונותינו במזרח ובמערב. בזכותם חלף מצב הרוח הקודר שלנו כאן. אני מודה לאלוהים על שזכיתי להיות בימים הקשים ביותר בקו הראשון של המאמץ המלחמתי.”

גם מכס הולצינגר היה טייס, והוא מתנצל בפני הוריו על שהתנדב לחיל: לא להיטות לקרב הדריכה אותו, אלא הדחף לתרום, לעשות יותר מן החובה. עמיתו הטייס סגן יוזף צירנדרפר כותב בצוואתו, “התגייסתי כגרמני כדי להגן על מולדתי. אבל עשיתי זאת גם כיהודי, כדי להשיג את שוויון הזכויות המלא של בני דתי”.

לותר יואל לחם בחזית המזרח, בעיראק, תחת פיקוד המשלחת הגרמנית־פרסית. תפקידו היה לזרוע מוקשים במים, נגד הצבא הבריטי. וכך הוא כותב: “… אמא סבורה שכבר הוכחתי די אומץ לב. מה פירוש אומץ לב? אני חייל. אני מקבל פקודה: האויב עומד לתקוף, תזרע מוקשים. אני זורע מוקשים. האויב תוקף, רואים אותי במים, יורים עלי, אבל מכוונים רע, ולא פוגעים. אני ממשיך להניח את המוקשים לא כדי להוכיח אומץ לב, אלא כדי לבצע את הפקודה. חוץ מזה, מתרגלים גם לשריקת הכדורים. בפעם האחרונה, כשסיימתי להניח את המוקשים, לא יכולתי למנוע מעצמי את התענוג לרדת לחפירות ולכלות תחמושת על הבריטים שהתקרבו כדי 400 מטר. אבל הנסנו אותם…”

המכתבים הם של לוחמים שהיו בין 12 אלף החללים היהודים, אך פרנץ יוזף שטראוס מדגיש בהקדמתו גם את תרומת החוזרים: 35 אלף איש, יותר משליש ממאה אלף המתגייסים היהודים, זכו לצל"שים ולעיטורים. 2,000 היו קצינים, 1,200 רופאים צבאיים. המתנדב הצעיר ביותר בצבא הפרוסי היה יהודי, וראשון המצטיינים בין טייסי הקרב היה יהודי אף הוא.

המולדת הגרמנית גמלה להם גמול רע. בימי הנאצים, שמות היהודים נמחקו מרשימת בעלי העיטורים שהצטיינו בקרב, ואף מרשימת הנופלים. ותיקי המלחמה נרדפו כשאר היהודים, נושלו מעבודתם ומרכושם, נשלחו למחנות ריכוז ונזרקו לתאי הגז.

רבים שניצלו מן האש עזבו את ברלין אחרי המלחמה. איש לא חשב אז שתקום בעיר קהילה חדשה, אבל היא קמה, מונה כרבבה, וגם גדֵלה בהתמדה. כיום כבר יש בה רוב של יהודים מברית המועצות לשעבר, כי ההגבלות על השתקעות בגרמניה אינן חלות על יהודים. הקהילה מתרחבת ומתבססת: ב־1986 פתחה בית ספר יסודי, שהמקום כבר נעשה צר לו. מוקם בשבילו בניין חדש, לפי תכנונו של אדריכל ישראלי, צבי הקר, שזכה בתחרות בינלאומית. בינתיים נפתח גם בית ספר תיכון יהודי.

מרכז הקהילה הוא בבניין גדול וחדיש, עם מסעדה ומועדון ומשרדים ועם הרבה מתקני ביטחון ושמירה. הוא נבנה במה שהיה ברלין המערבית, בפאזאנן שטראסה ליד קורפירסטנדאם, במקום שעמד פעם בית הכנסת הליברלי (רפורמי). אותו בית כנסת, שנבנה ב־1912 וזכה לביקורו של הקיסר וילהלם השני בכבודו ובעצמו, היה מפואר במיוחד. מבחוץ אפיינה אותו עוצמה שיצרו שלוש כיפות ענק, ומבפנים ציין אותו עושר רב של מוזאיקה אמנותית וקישוטים יקרי ערך. ב־9 בנובמבר 1938 פרץ לבניין כוח נאצי, עשה שמות בספרי תורה ובסידורי תפילה, הרס את העוגב, ולבסוף הצית את המבנה כולו. מכבי האש מנעו את התפשטות השריפה לבניינים הסמוכים, מבלי לטרוח לכבותה. עשרים שנה נשארו שרידי בית הכנסת במקומם. אחר כך הוקם שם בית הקהילה החדש.

שלטונות מזרח גרמניה החלו בעבודות שחזור של בית הכנסת הגדול ברחוב אוראניינבורג, שסביבו התרכזו לפני השואה כל מוסדות הקהילה. עבודות השחזור הואצו אחרי נפילת החומה ואיחוד העיר, ועכשיו שוב נוצצים למרחוק עיטוריהן הזהובים של כיפות בית הכנסת, בפאר המחודש של סגנונן המאורי. כיום הוא אתר זיכרון ולא מקום פולחן, וסביבו שוב מתנהלים חיים יהודיים.

בית הכנסת הזה נבנה בשנות השישים של המאה ה־19, ונחנך בנוכחות ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק. קצין משטרה אמיץ גירש את הפורעים הנאצים ב“ליל הבדולח” והציל את בית הכנסת מהרס, אלא שהוא נחרב בהפצצה בריטית ב־1943. היום יש במבנה המשוחזר – חלקית – מרכז תיעודי־תרבותי, “צנטרום יודאיקום”, תצוגה מתמדת הממחישה את התפתחות הקהילה היהודית בברלין מאז המאה ה־16 ועד חורבנה.

עוד לפני איחוד העיר נהגה ברלין להזמין כל שנה קבוצת ישראלים שנולדו בה, וכן ילידי ברלין שהיגרו לחלקי תבל אחרים. הם היו אורחי הסנאט של ברלין המערבית – עכשיו של העיר המאוחדת – במסגרת התוכנית של הזמנת “אזרחי העיר שנרדפו ונאלצו להגר”. בפועל, האורחים הם תמיד יהודים, וגם אם נמלטו מהנאצים בילדותם, היום הם קשישים. לכן הם מוזמנים עם מלווה, וברלין מכסה את הוצאות הטיסה, שהות במלון, וכן דמי כיס נדיבים. אוטובוסים צמודים עומדים כל העת לרשות כל קבוצה, להוביל אותה לסיורים, לבילויים ולקבלות פנים הרבות המזומנות לה מטעם אבות העיר. ברלין כבר אירחה במסגרת זאת רבבות איש, ותוכנית אירוח דומה יש גם לערים אחרות בגרמניה.

כמשקיפה במפגש הסוריאליסטי עם עבר שנמחק, התקשיתי להעריך את החוויה של יוצאי גרמניה. הם התחנכו לאיפוק, אינם חושפים רגשות. אחדים אמרו שהם חשים זרות. אחרים לא אמרו דבר. לא נתקלתי אצלם בסימנים חיצוניים של זעזוע נפשי גם כאשר חיפשו את מקום מגוריהם, את בית ההורים. רבים לא מצאו את הבית כי נחרב במלחמה.

גם אלה שמצאו את מגורי ילדותם הפגינו קור רוח. בשבילי, שבקושי יצאתי שפויה מביקור במחוז ילדותי שרוב יהודיו נכחדו, היתה תגובתם מוזרה. היא נראתה לי מוזרה גם בהשוואה לתגובתם של ישראלים יוצאי מרוקו שהתלוויתי אליהם לביקור בארץ שבה נולדו וגדלו. המפגש שלהם עם ערי מוצאם, קזבלנקה ומרקש ופז ורבאט, היה מפגש אמוציונלי מאוד. אצל ה“יֶקים” לא היה ביטוי לרגשות. עם זאת בלטה תופעה מעניינת: האנשים הקשישים האלה, שבארץ מרבים לדבר ביניהם גרמנית, בגרמניה דיברו ביניהם עברית.

הצטרפתי לשיט על הוואנזה. מזג האוויר היה נאה, והם השתרעו בכיסאות נוח על הסיפון העליון של אוניית הטיולים, סעדו את לבם, לגמו בירה, ליקקו גלידה, השתזפו, החליפו זיכרונות. היה להם מדריך כבוד, יו"ר ארגון נרדפי הנאצים בברלין, יהודי שגילה בקיאות בהיסטוריה ובמשמעות התרבותית של כמעט כל אתר שהספינה חלפה בקרבתו. רק את אשר אירע ב־1942 בווילה על הוואנזה לא טרח להזכיר.

למחרת הלכתי לבדי לווילה שעל הוואנזה. ראיתי מבעד לשער המון ילדים משחקים ומתרוצצים בשדירת עצי האורן שבגן. האורנים גבוהים וחסונים, וזה הנוף הנשקף גם אל משתתפי הוועידה מבעד לחלונות המקושתים הגבוהים. הילדים שראיתי מתרוצצים בין האורנים היו תלמידים מרובע המצוקה ניוקלן שהבית בוואנזה הועמד לרשותם כמעון נופש.

באתי לשם גם לפני כן וגם אחרי כן, בניסיון שווא לפענח את הסוד האפל שנצרו קירותיו. גם האח שעליו נשענו היידריך ואייכמן ומילר אחרי שהתפזרו שאר משתתפי הוועידה לא חשף דבר ממה שקלט. והאדמה לא בלעה את הבית הטמא הזה, לא אז ולא עכשיו. ואולי טוב שנשמר, כי משמעותו הקשה, המפלצתית, שייכת לנו, לנו ולהם. הרי מכל עיוותיו האיומים של המשטר הנאצי, מכל הזוועות שהגה וביצע, “הפתרון הסופי” לבעיית היהודים היה הפשע השטני ביותר. והסמל לתוכנית ההשמדה שהוגשמה ביעילות אכזרית הוא בית יפהפה המוקף בגן נהדר על שפת אגם קסום. הווילה שעל הוואנזה.

כחצי שנה לפני שכינס שם אוברגרופנפיהרר ריינהארד היידריך את נציגי זרועות הממשל השונות כדי להניח תשתית ביורוקרטית לביצוע ההשמדה, הטיל עליו רייכסמארשל הרמן גרינג “לעשות את כל ההכנות הדרושות מן הבחינה הארגונית, העניינית והחומרית, לפתרון סופי של השאלה היהודית בתחום ההשפעה הגרמני באירופה.”

ועידת ואנזה לא החליטה על רצח העם היהודי. ההחלטה כבר נתקבלה לפני כן, והרצח כבר התחיל. בעיות מעשיות שהתעוררו תוך כדי ביצוע ההשמדה לובנו בכינוסי מעקב שנערכו אחרי ועידת ואנזה. אבל הוועידה הזאת מסמלת את הצומת ההיסטורי אשר בו כל מנגנון המדינה של גרמניה נעשה לשותף ולמכשיר בהשמדה.

אחרי המלחמה נמצא הפרוטוקול של ועידת ואנזה בארכיון משרד החוץ של הרייך. מצא אותן ד"ר רוברט קמפנר, משפטן יהודי ממנגנון התביעה של בית הדין הצבאי האמריקני לפושעי המלחמה הנאצים. רוברט קמפנר היה יליד גרמניה, בעל עיטור צלב הברזל ממלחמת העולם הראשונה. הוא נמלט מפני רדיפות היטלר לארצות הברית, וחזר לגרמניה עם כוחות הכיבוש האמריקניים כדי להיות לתובע במשפטי נירנברג.

ידוע שאדולף אייכמן הכין שלושים עותקים מהפרוטוקול של ועידת ואנזה, וזה שמצא רוברט קמפנר במשרד החוץ היה מספר 16. לא ידוע מה קרה לעותקים האחרים. קראתי את הפרוטוקול הרבה פעמים. ועדיין, כל פעם שאני מעיינת בו, דמי קופא בעורקי. אי אפשר להבין ואי אפשר להאמין שאנשים דנו בנושא כזה בטבעיות גמורה ובמעשיות יבשה, כאילו דיברו על רישיונות יבוא או על תכנון כבישים, תוך שהם מיטיבים לבם בקוניאק, ונהנים מיפי האכסניה.

למעשה, 15 העמודים של הפרוטוקול הם דיווח חסכני ודל מאוד על מה שהתרחש באותן שעות בצהריים, משתים־עשרה עד שלוש, בחדר האוכל המפואר של הווילה. אנחנו יודעים שכמחצית הזמן הוקדש לדיון, ומחציתו לסעודה. אנחנו יודעים מי השתתף ומה הובא בפני המשתתפים, אבל אדולף אייכמן, שרשם את הפרוטוקול, לא טרח לפרט את דבריהם של המשתתפים. יש לנו השלמות, מעדויות שגבה רוברט קמפנר אחרי שמצא את הפרוטוקול, מארבעה ממשתתפי הוועידה. עדויות אלה נמצאות בארכיון הממשלתי בנירנברג. גם אדולף אייכמן, בחקירתו בירושלים, במשטרה ובבית המשפט, הוסיף אי אלו רשמים לרישומיו. מעדותו בבית המשפט אנחנו יודעים שהיתה להיידריך הפתעה שנעמה לו. ראש משטרת הביטחון ציפה לאי אלו טענות מאנשי המנגנון האזרחי, להסתייגות כלשהי, לספק שיובע ולו מטעמי תועלת. אבל אלה לא באו. העיד אייכמן: “כולם הסכימו ברצון. כולם שמחו לתרום לפתרון הסופי של שאלת היהודים, במיוחד וילהלם שטוקארט, מזכיר המדינה לענייני פנים. היידריך היה רגוע ומרוצה.”

בפתח הישיבה בוואנזה מסר היידריך על מינויו כאחראי לארגון ולביצוע הפתרון הסופי, וסקר בהרחבה את הצעדים שננקטו עד לאותה עת לשחרור העם הגרמני ושטח המחייה שלו מנוכחות יהודים. כמעט בהתנצלות סיפר על ארגון ההגירה, שבינתיים נאסרה, ומסר כי אחרי הסכמתו המוקדמת של הפיהרר באה עתה דרך פתרון נוספת: פינוי היהודים למזרח, כדי להעביר אותם שם בסלילת כבישים – מה שיגרום ל“התמעטות טבעית”. הוא לא הסתיר כי הכוונה לתת “טיפול הולם” לאלה שישרדו, שכן בעלי כושר ההישרדות עלולים לשמש גרעין לבניין עם יהודים חדש.

מלבדו ומלבד אייכמן וקצרנית השתתפו עוד 13 איש, כולם נציגים בכירים של משרדי הממשלה השונים. אף אחד לא ערער על ״הטיפול ההולם". אדרבא, גם הגאולייטר אלפרד מאייר מן המיניסטריון לשטחי המזרח הכבושים, וגם מזכיר המדינה יוזף ביהלר ממשרד המושל הכללי, הוא שלטון הכיבוש בפולין, שניהם בעלי תואר דוקטור, הציעו לבצע את עבודות ההכנה עוד בארצות המוצא, מבלי לגרום לאי שקט באוכלוסייה המקומית.

לפתרון הסופי הביא היידריך בחשבון 11 מיליון יהודים, כמעט מכל אירופה, והוא מנה את מספרם במדינות השונות. עם זאת הדגיש כי בינתיים מדובר שם רק ביהודים לפי הדת, מאחר שברוב המדינות עדיין לא היה קיים סיווג לפי גזע. הוא גם נידב הערכה כי בצרפת הכבושה, ואפילו בצרפת הבלתי כבושה. תפיסת היהודים לא תהווה בעיה. לגבי סלובקיה וקרואטיה יכול היה אס־אס אוברגרופנפיהרר היידריך לדווח כי “השאלות היסודיות כבר הוסדרו”.

ראוי להזכיר את תרומתו של נציג משרד החוץ לדיון על “הפתרון הסופי”, כפי שהיא משתקפת בפרוטוקולים האלה. ובכן, סגן מזכיר המדינה ד"ר מרטין לותר הביע דעתו המלומדת כי בכמה ארצות, כגון ארצות הצפון, עלולים להתעורר קשיים בעת “טיפול מעמיק בבעיה”. על כן עצתו היתה לדחות בתחילה את הפעולה בארצות האלה, שממילא אין בהן יהודים רבים, ולכן הדחייה לא תהיה בגדר הגבלה מהותית. לעומת זאת, אין משרד החוץ רואה קשיים גדולים לגבי דרום־מזרח ומערב אירופה. משרד החוץ צדק. לא היו קשיים גדולים.

עותק מוגדל של הפרוטוקול מונח על השולחן של חדר הדיונים בווילה שעל הוואנזה, שהיא עכשיו אתר זיכרון. הכתובת המדויקת היא בית מספר 56/58 שעל הוואנזה הגדול, כי אגם ואן מתפצל לגדול ולקטן. סביבת הבית של הוועידה נחשבת למיוחסת, ואפשר להשקיף ממנו גם על “אי הטווסים” שבו היתה הווילה של גבלס. בשלב מסוים, כאשר תכננו להרחיב את הבית על הוואנזה, החרימו וילה סמוכה ומגרש סמוך. הם היו שייכים למשפחת אופנהיים היהודית אשר הספיקה להגר. לבסוף הבית לא הורחב.

בנייתו הושלמה ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעליו, איש עסקים בשם ארנסט מרליה, הפסיד את כל כספו באינפלציה הגדולה, ונאלץ למכור את הבית לאחר שהתעשר באינפלאציה, תעשיין בשם פרידריך מינו. רק מקרה הוא ששניהם בעלי שם צרפתי, אם כי בברלין זה איננו מקרה נדיר. בימיה הטובים העיר היתה סובלנית ונתנה מקלט לפליטים רבים, ביניהם להוגנוטים שצאצאיהם שמרו על שמות המשפחה הצרפתיים.

ב־1939 גם פרידריך מינו נאלץ למכור את הבית, והיידריך קנה אותו. זמן רב האמינו כי היתה למינו אשה יהודייה, ולכן נאלץ למכור. אין לזה יסוד. “אפשר לומר שההיפך הוא נכון,” סיפר לי וולף קייזר מצוות אתר הזיכרון, “הוא היה אוהד גדול של הפאשיסטים.” אלא שהסתבך בפלילים, במעילות גדולות, הועמד לדין ונדון לקנס גבוה ולמאסר. היידריך שלט אז בקרן שהוא עצמו הקים ושנועדה לרווחת אנשי משטרת הביטחון ובני משפחותיהם, קרן נורדהאב. היידריך תמרן בה כרצונו, וכנראה שם עין על הבית בשביל עצמו.

החוקר יוהנס טוכל, שפרסם בסוף 1992 ספר על תולדות הבית שעל הוואנזה, חושף בו את הסיפור המלא של קרן נורדהאב. סיפור הקרן זורק אור לא רק על האידיאולוגיה והעוצמה האדירה של ה־אס.אס, אלא גם על השחיתות הרבה ששררה בו.

אחרי רצח היידריך מכרה הקרן את הבית על הוואנזה לממשלת הרייך, שהמשיכה לקיימו לרווחת אנשי משטרת הביטחון והמשטרה בכלל, על רמה גבוהה מאוד. בית ההארחה הציע לינה, שרות וארוחת בוקר בחמישה מארק ליום, כאשר לרשות האורחים עמדו חדר חברה, חדר מוסיקה, חדר ביליארד, גן חורף, ומטבח משובח עם מבחר יינות.

בגמר המלחמה נכנסו לגור שם קצינים של הצבא האדום, עם הסוסים, כפי שאומרות נשמות טובות בברלין. כעבור כשלושה חודשים, לאחר החלוקה הבין מעצמתית של העיר, נהפך המקום למועדון קצינים של צבא הכיבוש האמריקני. אחרי זמן קצר מסרו אותו האמריקנים לידי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, ששיכנה בו מכון על שם אחד ממייסדיה, אוגוסט בבל. בגלגולו הלפני אחרון הפך הבית למעון נופש של ילדי נויקלן.

במשך שנים הציעה קבוצה של היסטוריונים, פילוסופים ואנשי כמורה לסנאט של ברלין להקים מרכז זיכרון לשואה בבית שבו הונח היסוד הביורוקרטי לביצועה. ואכן, ביום שבו מלאו ארבעים וחמש שנים לוועידת ואנזה, הוחלט לספק אכסניה חילופית למעון הנופש כדי לפנות את הבית ההיסטורי למטרה ההולמת אותו.

הבית על הוואנזה החליף את בעליו בפעם התשיעית, והפעם זה הפתרון הסופי לייעודו. השאיפה בו עכשיו היא להפיץ את ידיעת השואה ולקחיה, ועל ידי כך להקנות גם השכלה פוליטית אנטיפאשיסטית. במסמך הראשון של הגדרה עצמית ציין צוות המייסדים כי בירושלים ובוושינגטון כבר יש אתרים מרכזיים לזכר השואה, והבהיר: “האתר שלנו שונה מאלה. כי האתר שלנו הוא בארץ הרוצחים.”

ואין מה להוסיף על כך.

ביקור קצר בארגנטינה, בתום ועידה בבואנוס איירס, התלבטתי בין קפיצה לאיגואסו לבין סיור בזק במוזסוויל. אמרו לי כי שמורת הטבע באיגואסו היא מן האתרים היפים בעולם, עם מפלי מים “שלעומתם מפלי ניאגרה הם כברז דולף”. חוויה בלתי נשכחת, הבטיחו. מוזסוויל, לעומת זאת, איננה מוזכרת בשום מדריך תיירות, אפילו לא בציון צנוע. היא מושבה, כפר גדול או עיירה קטנה. כל ייחודה בייחוס היהודי שלה, כפי שמעיד עליה גם שמה. בחרתי במוזסוויל.

מייסדיה קראו לה “קריית משה” על שם משה רבנו, ולא על שם כל משה אחר, גיבור או נדבן. בספרדית ארגנטינאית מבטאים את שמה מויזס־ויז’ה. מוזסוויל הייתה מקום ראשון בעולם של אוטונומיה יהודית, או משהו המתקרב לכך. היא “אם המושבות” בארגנטינה, ראשית וסמל לניסוי ההיסטורי של מפעל ההתיישבות היהודית בדרום אמריקה.

הניסוי הזה, פרי יוזמתו והשקעתו הכספית של הברון מוריס דה־הירש, באמצעות יק"א, נחשב בעיני רבים לטעות היסטורית. ואכן, אם נעמת את המציאות העכשווית בישראל ובארגנטינה עם החזון של תיאודור הרצל מזה ושל הברון הירש מזה, נמצא כמובן שהאחד עמד במבחן ההגשמה, והאחר נכשל בו.

כמעט עשור לפני הקונגרס הציוני הראשון חלם הברון הירש על פתרון למצוקתם הנוראה של מיליוני יהודים ברוסיה הצארית. הוא ראה את הפתרון בפרודוקטיביזציה באמצעות חקלאות בשטחי הענק הריקים של ארגנטינה, תוך שמירת הייחוד היהודי וחתירה לאוטונומיה. לשם כך יסד את יק"א (“חברה להתיישבות יהודית”), והעמיד לרשותה הון עתק. הוא לא גייס עזרה כספית מאחרים, לא ערך מגביות ולא ביקש הלוואות, אלא נתן מכספו שלו, רכש בו מיליוני דונמים, הקים עשרות “קולוניות”, והושיב יהודים על האדמה.

אם כיום לא נשאר מן המפעל הזה כמעט ולא כלום, אין זה סותר בהכרח את חשיבותו ההיסטורית. זה היה מפעל חיובי מאוד, שעם היותו מצומצם יחסית, פתח שערים רחבים לפליטים יהודים בגלי הגירה רבים. לדעת החוקר חיים אבני, ההגירה ההמונית של פליטים יהודים לאמריקה הדרומית לא היתה מתאפשרת בלי התשתית של מפעל ההתיישבות של יק"א.

במוזסוויל, ספינת הדגל של ההתיישבות הזאת, היו בתקופת השיא שלה 12 אלף יהודים, ומספר זעום של נוצרים. כיום נשארו בה רק 620 יהודים. באוכלוסייה של כ־2,800. הסמל לשינוי דרסטי זה הוא הכנסייה שהוקמה בעיירה: בשבעים שנותיה הראשונות לא היתה במוזסוויל כנסייה.

מספרם של יוצאי מוזסוויל בישראל אינו נופל ממספר אלה שנשארו שם. משה יוסקוביץ, ממייסדי ניר צבי (על שם הברון הירש), הרכיב רשימה של יותר ממאתיים משפחות כאלה בארץ, והתברר שאיננה מלאה, מעדכנים אותה. במונחים יחסיים, לפי מספר היהודים שחיו בה, סיפקה מוזסוויל לישראל עלייה בשיעור גבוה מאוד, וחלקה הנכבד עלייה חלוצית. קשה לקרוא לזה טעות היסטורית.

לא חשבתי על כל אלה, והרבה מזה גם לא ידעתי, כאשר התחיל רומן האהבה שלי עם מוזסוויל, ביום סיור בה. הרומן הזה נמשך עם שובי לארץ, ולמעשה עד היום הזה. הוא הסתייע בחומר שהבאתי משם, בכרכי מחקריו של חיים אבני, ובהרבה שיחות. ביקרתי בארכיון מוזסוויל שבקיבוץ מפלסים, והיתה שם פגישה מרגשת עם עשרות מחברי הקיבוץ שהם יוצאי מוזסוויל. רשמים נוספים עלו מזכרונותיו של ברוך (בוקל) רזניק על מוזסוויל “שלו”, ומסרטי וידיאו על חגיגות המאה של העיירה. היתה לי גם הזדמנות להיות נוכחת בכינוס השנתי של המוזסווילאים הישראלים: הם נפגשים בכל שבת שלישית של חודש מאי ביער בן שמן.

זהו שבט של אנשים חמי לב, אוהבים את כור מחצבתם, אוהבים זה את זה, ואוהבים את הארץ. הם קיבלו חינוך ציוני וחלוצי, וחיים על פי החינוך שלהם. כל אלה תכונות משותפות להם, ואומרים שהמשותף רב מזה. למשל, כתב היד העברי שלהם: כל מי שלמדו בבית ספר במוזסוויל כותבים אותיות עגולות, כי למדו לכתוב במחברות משבצות, כל אות במשבצת.

הסיור במוזסוויל התקיים בשבת. הוא כלל את בית העירייה, שראשה הוא יהודי, ואת “מוטואה”, קואופרטיב מודרני בנוסח “המשביר המרכזי”, אחד המוסדות ששרדו מן התשתית הקואופרטיבית של ההתיישבות היהודית. הנהגתו יהודית גם עכשיו. אפילו הבנק המקומי הוא יהודי, כפי שמעיד שמו “בנקו קומרציאל אישראליטה”. הוא נוסד כאן, במושבה היהודית, אבל כיום מרכזו הגדול בעיר רוסאריו, ובמוזסוויל נשאר רק סניף צנוע.

היינו גם בבתי הכנסת, ולהבדיל, במועדון הספורט; פתחו את בית הספר “יהדות” ואת בית התרבות “קדימה”. פעם היו נואמים בו השליחים מארץ ישראל, וחשובי הסופרים ביידיש שבאו מארצות הברית, ושחקני יידיש מהוללים היו מופיעים על במתו. יש בו גם אולם ספרייה מלא וגדוש: 15 אלף ספרים, גם בעברית ובספרדית אבל בעיקר ביידיש. איש אינו קורא אותם, כי כבר לא משתמשים בספרייה הזאת. יש חדשה יותר, על שם הברון הירש.

לבית הקברות לא יכולנו להיכנס, כי אסור לפתוח אותו בשבת. טמונים בו גם 61 ילדים שמתו בגלל תנאי רעב ומחסור. היו אלה ילדי הראשונים שהגיעו לחופי ארגנטינה מפודוליה, דרך גרמניה, באונייה “וזר”, עוד לפני שהברון הירש התחיל במפעלו. על סמך חוזה עם בעל האדמות פלאסיוס הם נדדו למקום המרוחק מבואנוס איירס כ־600 קילומטרים, כדי למצוא את עצמם בשממה מוחלטת. חסרי כל. כעבור זמן, תקופה של מצוקה וסבל ושכול, באה יק"א ואימצה אותם. פלאסיוס הוא עכשיו יישוב קטן קרוב למוזסוויל, שמגיע לו אזכור בפרקי האיכה של תולדות ישראל.

מבעד לגדר של בית הקברות הנעול אפשר היה לזהות את מצבתו של פנחס גלאסברג. שעה לפני כן השם הזה לא היה אומר לי דבר, אך בבית העירייה ראיתי ספר, יומן בכתב ידו של גלאסברג, בעברית, ובו טרח לרשום לידות ונישואים ופטירות, רכישות קרקע וסימוני בהמות. כיום זה פנקס קהילה מוכר רשמית. וכך כתוב בו, למשל:

“…אצל שלמה בן נתנאל שרגוביץ נולד בן בשעה 11 בבוקר, ושמו נתנאל. שם אמו של הבן גולדה בת יצחק הוכמן, ושם אמה של היולדת בלומה, ושם אמו של אבי הבן חנה. והמוהל היה השו”ב אהרון גולדמן."

או: “…אצל יצחק בן שלום טיסנבאום נולדה בת בשעה 4 בלילה, ושמה שיינדל, ושם אמה של הבת בת־שבע בת מרדכי יחיאל פישר…”.

וכך עמוד אחרי עמוד, ספר שלם. היה משהו מריח ההיסטוריה בדפיו המצהיבים שמראשית המאה, היסטוריה קטנה של אנשים שיכלו להיות הסבים והסבתות שלנו. הרגשתי קרבה רבה לאותו גלאסברג שלא הכרתי, לאיש הזה שחי בתנאים קשים כל כך, וטרח לערוך מעין מרשם אוכלוסין במקום שלא היה מי שיעשה כן.

כאשר סיפרתי על תחושתי זאת בפגישה בקיבוץ מפלסים, קמה חברה ואמרה: “אני הנינה של פנחס גלאסברג”. שמה מרי לוויסמן־קופרשטיין.

מבואנוס איירס טסתי עם צביה שוכמן לסנטה־פה, טיסה של כשעה. המהגרים היהודים ממזרח אירופה עשו את המרחקים האלה בדרך־לא־דרך, במשך ימים רבים, עם נשים הרות ועם ילדים קטנים, אחרי תלאות של חציית האוקיינוס באוניות צפופות, שגם אליהן הגיעו מעיירותיהם בקשיים רבים. ואחרי כל אלה לא מצאו אלא שממה.

כיום יש בארגנטינה יותר ממאה קהילות יהודיות. החדשה והקטנה שבהן, של משפחות בודדות, היא באוסואייה, קרוב לקוטב, והיא הקהילה היהודית הדרומית ביותר בעולם. לחינוך היהודי בארגנטינה אין דומה בתפוצות: רשת מפותחת של בתי ספר, רובם חילוניים וציוניים, בהכוונה מרכזית, עם סמינרים למורים, ספרי לימוד המוצאים במקום ומרכזייה פדגוגית. הרשת מקיפה יותר משתי רבבות תלמידים. בבית הספר “שלום עליכם” בלבד, בבואנוס איירס, יש 2,700 תלמידים וכמעט 500 מורים.

צביה, שהיא עובדת בכירה במרכז החינוך היהודי, סיפרה בדרך על ילדותה בברלין. חלף זמן עד שקלטתי כי ברלין זאת לא היתה בירת גרמניה, אלא נקודת התיישבות קרוב למוזסוויל. בימים ההם המתיישבים היהודים היו גרים ב“שדות”, כפי שהם אומרים, בריכוזים של משפחות אחרות. לכן, כאשר מדברים על מוזסוויל של פעם, מדברים למעשה על שורה של נקודות יישוב יהודיות שסביבה – מוצ’ניק וצדוק כהן, וירחיניה וקאפיווארה, מניגוטס וביאליסטוק, ואוולברג ופלאסיוס, ועוד אחרות.

מצד אמה, צביה היא דור חמישי בהתיישבות יהודית בארגנטינה. מצד אביה, דור שלישי. לעת זקנתם, הוריה חיו במוזסוויל בתנאים נוחים, בבית יפה מוקף גינה, מצויד בכל אביזרי האלקטרוניקה, עם עוזרת בית צמודה. אבל כאשר נישאו, ועד שגידלו את בנותיהם, חייהם היו קשים מאוד, חיי עבודה מפרכת וצנע חמור. כבן של מתיישב שנשא אשה, קיבל אביה של צביה שוכמן אדמה מיק"א – כאלף דונם קרקע בתולה בשטח שומם. שום דבר זולת הקרקע בני הדור השני לא קיבלו, בניגוד למתיישבים מדור ראשון שזכו (אם כי רק בגלי ההגירה המאוחרים יותר שבאו בעיקר מליטא) גם בכלי עבודה ובבהמות עבודה.

לבנים “ייביש” לא נתן. שוב ושוב שמעתי את המלה ייביש, שמשמעותה פוענחה כשיבוש של יק“א: המתיישבים קיצרו את השם של יק”א (Jewish Colonization Association) ומכיוון שלא ידעו אנגלית, ג’ואיש נהפך לייביש. היו להם הרבה טענות על השרירות והקשיחות של “פקידות הברון”.

מסנטה־פה למוזסוויל, מרחק של מאתיים קילומטרים, נסענו במונית של מנואל ליאון מניס, מנדל לייבל ביידיש, איש מוזסוויל. הוא סיפר כי ביקר בישראל כאשר אחותו הגרה בטקסאס ערכה לבנה בר־מצווה בארץ. שני אחים, משני קצות תבל, עושים את השמחה המשפחתית בישראל.

נסענו כל הזמן בשטח מישורי. מימין ומשמאל רק פרות ופרות. הן רועות בשטחים מגודרים משני צדי הכביש, בחלקם מרעה זרוע ובחלקם מרעה טבעי. פעם אחרי פעם נראות מעין טחנות רוח, וצביה מסבירה שאלה “מולינו”, משאבות מים המופעלת על ידי רוח, להשקיית הבהמות. רוב הפרות לבנות שחורות, גזע הולנדי. צביה בקיאה בבקר, כי לשוכמנים עדיין יש שטחי מרעה.

היהודים שנשארה להם זיקה לחקלאות הם גאנאדרוס, מגדלי בקר. גאנאדרוס מפעילי הקהילה במוזסוויל דחו ממש בבוז את הנחתי ששוב אין יהודים שהם חקלאים עובדים. הם סיפרו כי “אתמול לא ירדנו מן הסוס במשך כל היום.” באותו יום חיסנו את הבקר.

מוזסוויל היא עיירה שלווה ירוקה מאוד. הרבה עצים. עצי אזדרכת, הסבירה צביה לשם הביטחון. מפתיע לשמוע אשה מקומית, במרחק 14 אלף קילומטר מישראל, מגדירה עצים בעברית. היא רכשה את השפה בסמינר למורים על שם דרזנין במוזסוויל, וביקרה פעמים אחדות בארץ. יש לה שתי אחיות בבאר שבע, וזה ממש דגם: לכל אנשי מוזסוויל יש בישראל בני משפחה מדרגה ראשונה.

היה יום שמש סתווי. אמנם זה היה בחודש מאי, אבל הרי בארגנטינה הכל הפוך. כשאצלנו חורף, אצלם קיץ, והחופש הגדול הוא בחודשים דצמבר־ינואר.

אצלם האקלים החם הוא בצפון, ואילו הדרום שלהם קר מאוד. בכל העולם אומרים האלו, ובארגנטינה אומרים אולה. אפילו את טבעת הנישואים הם עונדים על היד “ההפוכה”.

בסמינר למורים פגשנו את מנהלת הסמינר, את מנהלת בית הספר “יהדות”. ואחדים מפעילי הקהילה. רק כמה מן הנוכחים במפגש ידעו עברית, וכדי ליצור שפה משותפת לכולם, הפכתי את הגרמנית שלי ליידיש עקומה. מהר מאוד התגלה שגם האחרים עושים אותו דבר, ואז עברנו כולנו לגרמנית. יוצאי גרמניה, פליטי המשטר הנאצי, היו המהגרים האחרונים למוזסוויל, וכיום בניהם הם השיכבה הדומננטית בין היהודים שנשארו בה.

שתינו מאטה, תה של צמחים מקומיים, שלוגמים אותו בצינורית. חיסלנו גם גביעים של ריבת חלב, דולצ’ה־דה־לצ’ה. ובינתיים הצטרפו אלינו תלמידי הסמינר, בנות ובנים. גבי ומרים, אליעזר וגרשון, יונה וחנה ועוד יונה. פיתחנו שיחה בעברית, בין השאר על הגיוס לצבא שנערך שם בהגרלה, ועל תוכניותיהם לעתיד. באותו שלב, הרוב אכן התכוננו ללמד.

הסמינר במוזסוויל נוסד על ידי המורה יוסף דרזנין, איש שהרביץ תורה בעברית, ורק בעברית, ולימד את שירי רחל בקונצרטינה. בוגרות הסמינר ובוגריו מפיצים חינוך עברי בכל דרום אמריקה, גם במקומות נידחים, ומהם נעשו מורים ומחנכים ומנהלי בתי ספר גם בישראל. הבוגרים בישראל מילאו את משאלתו של המורה הנערץ והעלו עצמותיו ארצה. הוא קבור במפלסים.

עיקר חיי המושבה התרכז בכיכר הגדולה שבה מוצב פסל המשחרר סן מרטן. גם פסל הברון הירש איננו רחוק. בכיכר הזאת נערכו החגיגות כאשר הוכרזה עצמאות מדינת ישראל, והכיכר הזאת היתה מקום מפגש לתנועת הנוער הציוני – והתנועה שם היתה “דרור”.

מאותם הימים יש רק תצלומים. אבל מחגיגות המאה של מוזסוויל, ב־1989, יש גם קלטות וידיאו. יוצאי העיירה באו מכל קצות תבל, רבים גם מישראל, לשלושה ימים של אירועים רודפים זה את זה. היו טקסים ונאומים ותפילה חגיגית, ונשף עם שירים עבריים וריקודים סוערים ופגישות נרגשות. והיו מקהלות ולהקות זמר וזמרת אופרה, ובין השאר הושמע ההימנון של מוזסוויל “גאוות ארגנטינה”, ביידיש. ובאולם “קדימה” הוצג מחזה שנכתב להזדמנות הזאת, על חיי המהגרים הראשונים, וחשוב מכל, נחנך מוזיאון חדש על תולדות “אם המושבות”, בבניין הדואר הישן בלב העיירה.

לא פחות מ־6,000 איש סעדו באוהל הענק שהוקם לצורך האירוע המרכזי. דגלי ישראל וארגנטינה התנוססו בראש תהלוכה נוסטלגית שבה הוצעדו כלי העבודה מזמנים עברו, מחרשות יד ומקצרות פשוטות ו“צ’אטה” ו“סולקי” (עגלות שטוחות ועגלות נוסעים); וגאוצ’וס יהודים רכבו בתהלוכה על סוסיהם, כמו בימים ההם, כאשר היו לובשים מכנסי בומבאצ’אס, נועלים בוטאס או אלפרגאטאס – נעלי בד עם סוליות חבל – ובחגורה מאחור סכין. גאוצ’וס מן השטעטל.

הם אכן העתיקו את השטעטל המזרח אירופי למרחבי ארגנטינה, המהגרים היהודים שהפכו שם לחקלאים, נאבקים בשיטפונות, בבצורת, בארבה, שוב ושוב מתחילים הכל מהתחלה, וכובשים את האדמה. הם היו שומרי מצוות, אבל מה שנתן למוזסוויל את אופייה היהודי היה המרכיב הלאומי, לא הדתי. הוויכוחים הגדולים של אנשי המושבה היו בין הציונים לבין מתנגדיהם ה“ייבסקים”, שראו את פתרון הבעיה היהודית במסגרת מהפכה חברתית סוציאליסטית.

הציונים במוזסוויל היו רובם ככולם אנשי תנועת העבודה. אומרים כי בכל תולדות העיירה היה בה רוויזיוניסט אחד ויחיד, מוכר הפחם, וכמה ציונים כללים שהיו פעילים בעיקר ערב הקונגרסים, במכירת שקלים. היום גם צאצאי הייבסקים, מתנגדי הציונות, נמצאים בישראל.

פעם קראו למוזסוויל “ירושלים ד’ארגנטינה”, היא רחשה פעילות יהודית, ולמעשה רק פעילות יהודית; היה בה עיתון יומי ביידיש, ומוסדות יהודיים לכל עניין. לא נשאר מזה אלא צל. שוב אין די יהודים להתפלל בשני בתי הכנסת שנותרו בעיירה, וגם לא רצים לשחרית־מנחה־מעריב. אנשים במוזסוויל של ימינו אינם דתיים, והוא הדין לגבי רוב יוצאי העיירה. עובדה שבחגיגות המאה היו קילומטרים של שפודי בשר, ולאוו דווקא בהכשר בד"ץ. למעטים המעוניינים בכשרות, הביאו אוכל מוכן מבואנוס איירס. בבתי הכנסת במוזסוויל משתמשים בעיקר בשבתות ובחגים, וגם זה לסירוגין, פעם באחד ופעם באחר, כדי שלא יתדרדרו. אבל בית הספר “יהדות” הוא בבניין חי ורוחש פעילות. ברושם ראשון, הוא נראה כמו בית ספר בישראל. בריסטולים עם כתובות עבריות בכיתות ובפרוזדורים, חגים, שירים, פסוקים.

את בית הספר הזה ייסד נח קצוביץ‘, דמות אגדית במוזסוויל. הוא היה מן המתיישבים הליטאים, ויצא פעמיים לאירופה להביא מהגרים חדשים למושבה. הוא גם תיעד את ראשית תולדותיה, בספר ביידיש. אבל הוא ידע עברית היטב, אומר נכדו, יצחק קצוביץ’ ממושב בית חרות. והרי הוא עוד דוגמה לאותה תופעה: הדרך ממוזסוויל הוליכה לישראל. למעשה, דעיכתה כעיירה יהודית התחילה עם הקמתה של מדינת ישראל. סיבה חיובית לדעיכה.

בבית השוכמנים סיפרה אמא שוכמן על הימים ההם, כאשר גויים מקומיים ידעו לדבר יידיש כאילו גם הם היו יוצאי ליטא. ואחד, טראנזיטו אלווארז היה שמו, ידע אפילו לעשות קידוש, והיו מכנים אותו משה. שאלתי אם יש עדיין בעיירה נוצרים דוברי יידיש, והיא השיבה: “היום הילדים שלנו אינם יודעים עוד יידיש, אז איך יידעו הגויים?” אבל עדיין יש שיעורי יידיש בבית הספר היהודי במוזסוויל, שעתיים עד שלוש שעות בשבוע.

ספק אם הילדים הלומדים עכשיו בבית הספר הזה יישארו בעיירה לאחר שיגדלו. אי אפשר לעצור את תהליך העזיבה. קשה לבלום גם את תהליך ההתבוללות, את נישואי התערובת. בגן הילדים היהודי של מוזסוויל כמעט מחצית הזאטוטים הם מנישואים מעורבים. עם כל ההשפעה שיש למיעוט היהודי במוזסוויל, הוא מיעוט הולך וקטן שסופו להיעלם. כי אחרי ככלות הכל, מוזסוויל היתה טעות היסטורית. אלא שבזכות תרומתה לקליטת ההגירה היהודית, ובזכות תרומתה לבניית המדינה היהודית – היא טעות היסטורית שתיזכר לטוב בתולדות עם ישראל.

בית הכנסת העתיק בקורדובה, או מה שנותר ממנו, הוא בעצם רק חדר קטן, ועל אף היופי העדין של שרידי קישוטיו הוא אכזבה לתיירים. הם מציצים ועוזבים. מי שמשתהה בו הוא מן הסתם יהודי, ואולי תוהה כמוני מי היה יצחק בן הגביר אברם שהקים את בית התפילה הזה והנציח את עצמו בכתובת כבונה “מקדש מעט למען תשכון לבטח ירושלים”.

כיום בית הכנסת הוא אתר היסטורי. לא כך הרגשתי בו. האותיות שהשתמרו על הקיר זהות לאלה שבהן אני כותבת. גורל האנשים שהתפללו כאן היה כגורל שפקד מתפללים שהכרתי בילדותי. הזמן כמו עצר מלכת, ומאות שנים היו כלא היו. כאילו אין מחיצה בין ימי הביניים לסף המאה ה-21.

שעה קלה לפני כן עדיין הייתי תיירת. ביחד עם המוני תיירים התהלכתי בהיכל העצום של המסגד העתיק בקורדובה, וכמוהם התרשמתי מן ההישג הארכיטקטוני האדיר של מבוך העמודים והקשתות. אי אפשר שלא להתפעל מכוח היצירה שמצא כאן ביטוי מהמם, מעוצמת ממדים מַשְׁרֵי יראה, מעושר הקישוטים מעשי אמנות ומלאכת מחשבת, ומן השלמות האסתטית הכוללת.

איך יכול בית כנסת קטן, צנוע מלכתחילה והרוס בחלקו, להתחרות על חסדי התייר עם המסגד המונומנטלי הזה? זה אפשרי רק אם התייר חש עצמו כעולה רגל, אם הקליטה שלו עוברת מתחום החשיבה לתחום הרגש. כך קרה לזוג הצעיר מווינה שעשה את ירח הדבש בשמש הספרדית, והם סיפרו לי שהיה זה ביקורו השלישי של הבעל בבית כנסת כלשהו: הפעם הראשונה היתה בטקס הבר-מצווה שלו, השנייה בעת החופה שלהם, והפעם בחיפוש שורשים.

יצחק בן הגביר אברם בנה את בית הכנסת בתחילת המאה ה־14, וממילא אין הוא מסמל אותה קורדובה שהיתה פעם המרכז הרוחני של יהדות ספרד והמושכת בעבותות את המודעים לייחודה המופלא של יהדות זאת בתקופת פריחתה. לא נשאר ולא כלום מקורדובה של תור הזהב שמתוכה עלו ודרכו כוכבים זוהרים בשמי ישראל – הוגי דעות, מדענים, מדינאים, חוקרי לשון ומשוררים שהחיו את השפה המקראית, ותרומתם לעברית החיה עולה על כל מה שהעניקה לה תפוצה יהודית כלשהי בזמן כלשהו.

קורדובה בת ימינו גאה בבן העיר מימונידס, הלא הוא הרמב“ם. ב־1985, במלאת 850 שנים להולדתו, היתה בה סביב משנתו פעילות אקדמית רבה, בכינוסים ובסמינריונים. גם יובל שנים לפני כן, בשנת 1935, ציינה העיר את יום הולדתו ה-800 של הרמב”ם, בחסותו של נשיא ספרד אז, אלקאלה זאמורה. כעדות נוספת לגאווה, אפשר למצוא ברובע העתיק כיכר רמב“ם, רחוב רמב”ם ובית רמב“ם ופסל רמב”ם – בכיכר טבריה –ואפילו מלון רמב"ם. אבל את העיר שבה נולד אי אפשר למצוא עוד.

כמעט אין במה להיאחז בחיפושים אחרי קורדובה של חסדאי אבן שפרוט, האיש שהתכתב עם יוסף מלך הכוזרים, יהודי שוחר תורה ותרבות, שר בכיר בחצר השליטים האומיים בשיא כוחם בספרד. יש אמנם חוקרים המטילים ספק באותנטיות של האיגרות, אבל יהודה הלוי לא פקפק בה. אגב, גם יהודה הלוי, יליד טולדו, עשה פרק מחייו בקורדובה, שקראה רחוב על שמו.

אין עוד זכר לקורדובה של מנחם בן סרוק, שחיבר כאן מילון לעברית וכתב כאן את שירי החול העבריים הראשונים, ושל יריבו הדגול דונש בן לברט, ולא לקורדובה שבה נולד והתחנך שמואל הנגיד, ספרא וסיפא, מדינאי בעל השפעה שלא היתה כמוה לשום יהודי מאז חרבה ממלכת יהודה ועד לחידוש ריבונות ישראל.

אך החודריה, רובע היהודים, גם אם נבנה מחדש הרבה דורות אחרי גירושם, שמר על המבנה הקודם שלו. רחובותיו מרוצפי האבן צרים כל כך שצריך לצעוד בהם בטור עורפי, וכאילו משרים עליך משהו מן האווירה שלפני אלף שנים, כאשר היתה כאן קהילה יהודית גם מעורה בסביבתה וגם גאה במורשתה, ככל היהדות בספרד המוסלמית בתקופת השגשוג והיצירה שלימים יגדירוה כתור הזהב.

תור הזהב לא נתן לי מנוח. תהיתי על הדו־קיום הפורה הזה של היהדות והאסלאם, הרהרתי בפרץ היצירה באווירת הסובלנות, שוחחתי עם חוקרים, קראתי היסטוריה של התקופה ומן השירה המיוחדת שלה, ותוך כדי כך אבד לי הביטחון העצמי האשכנזי שלי.

איך זה שבכל תולדות הגולה על פזורותיה לא הגיעו יהודים גאים ביהדותם להשפעה כה רבה בענייני ממלכה כפי שהגיעו בספרד של האסלאם? האם יש לכך לקח לימינו, או רק משמעות היסטורית היפה לשעתה ולנסיבותיה? איך זה שיהודי ספרד הגיעו, במושגים של ימי ביניים, להישגים מדעיים ולתרומה כלל-אנושית שיהודים בארצות אחרות הגיעו לדומיהם רק בימי ההשכלה ואחריה? ומה היה עולה בגורלה של העברית, האם בכלל היינו יכולים להחיות אותה לקראת שיבת ציון, בלי חוליית הביניים החיונית של שירת ספרד?

באווירת המקום, כך קיוויתי, אמצא אולי תשובות על השאלות האלה שראוי לעסוק בהן. לכן שמחתי כאשר הוזמנתי לבית הקיט של ידידים במרבייה, מקום נופש מקסים באנדלוסיה – והרי אנדלוסיה היתה תשתית ופסגה של תור הזהב. ממרבייה אגיע למקומות שהיו מרכזי היצירה היהודית באותה תקופה.

היה זה ביקורי השני בספרד, הראשון, בענייני עבודה, הביא אותי למדריד הבירה, וממנה סרתי לטולדו הבירה־לשעבר, עיר שיהודים חיו בה מאז חורבן בית ראשון.

בחוברת הדרכה רשמית נאמר: “אם יש לך רק יום אחד בספרד, סע לטולדו.” אולי מפני ששמרה על אופיה כעיר מימי הביניים, ואולי משום שהיא נחשבת לסמל ההיסטוריה הספרדית בתמציתה, מימי הרומאים, דרך שלטון הוויזיגוטים והערבים, ועד ל“רקונקיסטה”, הכיבוש מחדש. טולדו, בשלמותה, הוכרזה כאתר לאומי.

בין היהודים היא נודעה בשעתה כירושלים דספרד, כשביקרתי שם, חי בה רק יהודי אחד. פגשתי בו במקרה. טולדו, יש לדעת, מפורסמת במרציפן שלה. מסביבה מטעי שקדים ומכאן ההתמחות הלוקאלית במעדן הזה. והנה, בלכתי ברחוב צר שאין בו מדרכות, וריצוף האבנים שלו הוא בן מאות שנים, ברחוב שהיה פעם רחוב היהודים, ראיתי שלט בחלון ראווה ועליו כתוב בעברית, בערבית ובספרדית שמוכרים כאן מרציפן.

מבט נוסף לימדני, כי אני לפני מסעדה בשם “סיני”. נכנסתי ושאלתי את אשר־על־הקופה אם הוא יהודי. הוא השיב בחיוב, ומיד גם סיפק הוכחה ליהדותו: כאשר שאלתיו לשמו ולמוצאו, הוא ענה בשאלה שכנגד: האם אני מן המשטרה החשאית שאני מטרידה אותו בחקירה? מכל מקום הוא הסכים להודיעני ששמו אברהם שוקרון. היום הוא כבר אינו שם, ולא בא יהודי אחר במקומו, מסעדת “סיני” נסגרה.

היא היתה ברחוב היורד מבית הכנסת “אל טראנזיטו” אל בית הכנסת על שם מריה הקדושה הלבנה. איזה צירוף בלתי אפשרי, בית כנסת של מריה הקדושה. והנה הוא אפשרי וקיים, כי בתי הכנסת בספרד הוחרמו בשעתם, והוסבו לכנסיות קתוליות. כך גם המסגדים. כיום, רובם אינם משמשים עוד לתפילה. שני בתי הכנסת המוזכרים בטולדו הם אתרים היסטוריים מוגנים, וזהותם היהודית המקורית מודגשת, גם אם שמותיהם הנוצריים לא הוחלפו.

בית הכנסת “אל טראנזיטו” נבנה על ידי יהודי בשם שמואל לוי, (שמו המלא דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה), שהיה גזבר של המלך פדרוֹ הראשון מקסטיליה. הוא העשיר את אוצר המלך עד מאוד, ויש להניח כי עול המסים שהטיל לשם כך על התושבים יצר רגשות אנטישמיים. כפי שלא אחת קורה, חסדי המלך באו לפתע אל קצם. לוי נעצר, עונה, ומת מעינוייו. לו עצמו היה עושר אגדי, וטוענים כי אחרי מותו מצאו במרתף מעונו הפרטי זהב וכסף “בשלוש ערימות גבוהות כל כך שאדם בעל קומה ממוצעת היה יכול להסתתר מאחוריהן”.

את בית הכנסת הוא הקים בסמוך למעונו המפואר שבפסגת גבעה, מעון שלימים גר בו הצייר אל גרקו. בית הכנסת הוא במורד אל נהר טאחו, באתר של נוף מרהיב.

אחרי שלוי הורד מגדולתו, בית הכנסת נעזב, ולימים הפך לכנסייה. היום מסונף לו מוזיאון של יודאיקה, הנקרא Museo Sefardi (“מוזיאון ספרדי”). כאשר אומרים “ספרדי” בספרד, הכוונה ליהודי. המלה ספרד איננה מופיעה שם בשום הקשר אחר. במקורות שלנו השם ספרד מופיע רק פעם אחת, בספר עובדיה, שם מדבר הנביא על “גלות ירושלים אשר בספרד” - והכוונה לתושבי יהודה אשר הוגלו על ידי נבוכדנצר. לא ידוע היכן אותה ספרד, אבל רוב הפרשנים ממקמים אותה בתורכיה של ימינו.

בספרי ההדרכה לתיירים ובספרי הארכיטקטורה של טולדו מקדישים מקום נכבד לשני בתי הכנסת, שנותרו מתריסר שהיו פעם בעיר. בייחוד בית הכנסת הגדול, זה הנקרא עכשיו על שם הקדושה הלבנה, והוא מן הבניינים העתיקים בעיר, זוכה לתיאור מפורט של היכל התפילה בעל חמש הספינות המופרדות בעשרות עמודים מרשימים נושאי קשתות פרסה מזרחיות. הבדלי גבהים שבין הספינות יוצרים מבחוץ רושם של פיראמידה. בית הכנסת הזה נוסד ב־1203 על ידי יוסף אבו עומר אבן שושן והוסב לכנסייה כעבור כמאתיים שנה.

חרף חומותיה ושעריה ורובעיה העתיקים, חרף אופייה כעיר מוזיאון, מזכירה טולדו גם את העבר הקרוב. אי אפשר שלא לחשוב בה על מלחמת האזרחים, שאחד מפרקיה המפורסמים התרחש כאן, במצודת אלקסר. ב־1936 שלטו בעיר הרפובליקנים, והם שמו מצור על הכוחות הלאומניים שהתבצרו במצודה. 72 ימים נמשך המצור עד שהגיעה תגבורת לאנשי פרנקו, ושליטת הרפובליקנים בעיר באה אל קצה.

כשהלכתי ברחובות טולדו אמרתי לעצמי שברחובות האלה התהלכו בוודאי גם המתנדבים לבריגדות הבינלאומיות אשר לחמו בימי מלחמת האזרחים בצד הרפובליקנים הספרדים. רבים גדלו על הספרות הנהדרת של התקופה, כי היו סופרים חשובים בין המתנדבים שהתייצבו למערכה הראשונה נגד הפאשיזם באירופה – המינגוויי וברכט וארנבורג וארגון, מאלרו וקסטלר וספנדר, אגון ארווין קיש, ואחרים.

בין המתנדבים, שמספרם נאמד בכארבע רבבות, היה שיעור גבוה מאוד של יהודים, כעשרת אלפים לפי האומדן. הרוב הגדול של הצלמים שהנציחו את מראות העימות תוך כדי סיכון חייהם היו יהודים: רוברט קאפה וחברתו גרטה טארו, דויד סיימור, גיאורג רייזנר, האנס שאול. חלקם של היהודים בלט גם בין הרופאים והאחיות והכתבים, ובין המתורגמנים שהיו חיוניים כל כך בתנאי בבל ששררו שם. אך רוב המתנדבים היהודים היו לוחמים, ותרומתם למאבק מתועדת בספרים רבים, כולל בעברית. היישוב בארץ ישראל, שלא מנה אז אפילו חצי מיליון נפש, הוציא מתוכו כמה מאות מתנדבים, אחד על כל אלף תושבים.

בגלל כל אלה היתה להרבה אנשים טובים מעורבות רגשית בשינוי המשטר בספרד, ואחרי הסתלקות פרנקו קשה היה שלא להתרגש מן המפגש עם ספרד הדמוקרטית. כיום היא כבר מבוססת במשטר של מונרכיה מחודשת ומוגבלת, משולבת במוסדות אירופה והמערב, ואופייה הדמוקרטי נעשה כאילו מובן מאליו. אבל בתחילת שנות השמונים זה עוד נראה כנס שצריך להתפלל כי לא יחלוף.

זכורה לי חוויית הביקור במוזיאון פראדו במדריך כאשר כבר הוצגה בו “גרניקה” של פיקאסו, והצטרפה ליצירות הנהדרות של ולאסקס ושל גויה, אל גרקו ואחרים. עצם בואה למדריך של יצירה אמנותית פוליטית זאת היה סמל לניצחון הערכים שלמענם לחמו ונהרגו אנשי המחנה הרפובליקני ותומכיו במלחמת האזרחים בספרד.

זכורה לי גם פלאסה מאיור. ביום שביקרתי בה, הקימו שם דוכנים בשביל שבוע הספר הספרדי. אבל גם כאשר האירוע השנתי של שבוע הספר איננו תופס את השטח רחב הידיים של הכיכר המרובעת, היא מהווה מרכז הומה של פעילות. כאן מתקיימים מופעים עממיים במסגרת ה“פיאסטות” לקדושים, והרי קדושים ופיאסטות אינם חסרים בספרד. ואפילו כאשר לא מתרחש בה שום דבר, אין הכיכר שוממה. לאורך ארבע צלעותיה מסעדות ובתי קפה, ששולחנותיהם מוצבים בחוץ ומאות אנשים מבלים בהם עד שעות הלילה המאוחרות.

פלאסה מאיור הוא מושג עכשווי, מוקד של תיירות פנים וחוץ במדריד, ואתר מפגש פופולרי עם האוכלוסייה המקומית בלבה של הבירה הספרדית. אלא שיש הרבה כיכרות יפות בעולם, ודווקא פלאסה מאיור אינה נשכחת, כי לפנים היא היתה מחוץ לעיר, ומשום כך – רק משום כך – הרשו ליהודים ולזרים אחרים לעסוק בה במסחר. וזאת לא היתה הנקודה היהודית היחידה שלה. בימי האינקוויזיציה הועלו שם יהודים על המוקד.

יש להניח שיהודים הגרים במדריד אינם חושבים על כך כל אימת שהם עוברים בכיכר הזאת. אין לצפות מתושבי המקום שיתפעמו כל יום מן ההיסטוריה שהם רואים את שרידיה, חולפים לידם, דורכים עליהם. בספרד של היום יש כ־13 אלף יהודים, רובם יוצאי מרוקו הספרדית, החיים בקהילות פעילות במדריד ובברצלונה, ובמספרים קטנים גם במקומות אחרים.

תהליך החידוש של קהילות אלה התחיל עוד בשנות החמישים, ובראשית שנות השמונים נקט הפרלמנט צעד סמלי לתיקון העיוות ההיסטורי: הוחלט כי כל יהודי ממוצא ספרדי – גם אם מדובר במוצא מלפני מאות שנים – יוכל להשתקע בספרד ולקבל בה אזרחות תוך שנתיים.

למעשה, לא היה זה צעד מהפכני כל כך. יהודים חזרו לגור בספרד עוד בשנות השישים של המאה הקודמת; ב־1917 הוקם במדריד בית הכנסת הראשון אחרי מאות שנים, וב־1924 פירסם הרודן פרימו דה ריווירה צו שלפיו יכול כל בעל מוצא ספרדי לדרוש אזרחות. הצו הזה עתיד היה להציל חייהם של אלפי יהודים נרדפי הנאצים, ולספק להם מקלט או מעבר לארץ הגירה.

הפיוס השלם בין היהודים לבין ספרד בלט דווקא, מה מוזר, במלאת 500 שנה לגירוש של שנת 1492, אז כבר היו גם יחסים דיפלומטיים מלאים בין ספרד למדינת ישראל. אירועי 1992 התפתחו לפסטיבל ממש, כאילו ציינו את זיכרו של מאורע היסטורי משמח, ולא של שמד וגירוש.

רוב יהודי ספרד היום הם בני המעמד הבינוני, עם שכבה דקה של עשירים מופלגים. יש להם זיקה למסורת ותודעה יהודית, אפילו ציונית, אך יש עוד כמה אלפי יהודים בספרד שאינם חברים בקהילות ואינם פעילים כיהודים. אלה במקורם פליטים פוליטיים מדרום אמריקה, בעיקר מארגנטינה ומצ’ילה, שנמלטו לספרד בימי שלטונן של הכתות הצבאיות, ונשארו בה. בדרך כלל הם בעלי מקצועות חופשיים, בעוד חברי הקהילות עוסקים בעיקר במסחר. ויש כאלף יהודים בשתי המובלעות הספרדיות במרוקו, בסואטה ובמאלייה. עד היום רואה ספרד בשתי מובלעות אלה שטח ריבוני משלה, בניגוד לטענת מרוקו.

בתקופה המכונה תור הזהב של יהודי ספרד, במאה ה-11 וה-12, מדריך היתה עדיין כפר. לכן, בביקורי השני, בחרתי לסייר בקורדובה ובסביליה, ובלי תכנון הגעתי גם לרונדה, ששמואל הנגיד לחם בשעריה. היא התגלתה לי בדרך ממרבייה לסביליה, ונשביתי בקסמה המוזר. זאת עיירה עתיקה במחוז מלאגה, ששרידי חומותיה אומרים הוד ושרובעים ציוריים פסטורליים בה משתלבים בנוף קשוח ואפילו אכזרי. באלפי שנות עברה ידעה רונדה הרבה תהפוכות שלטון, ותמיד היתה גורם אסטרטגי חשוב, הן בשל מיקומה הגיאוגרפי והן בשל אופייה כמבצר טבעי.

אף אחד איננו צר עליה היום, אך קל לראות שקשה לכבוש אותה. רונדה שוכנת על גבי הרים, ופסגות סביב לה. הכניסה אליה היא על גשר הנטוי על פני תהום מפחידה: עומקה עד 180 מטר, רוחבה עד 90 מטר, ובתחתיתה זורם נהר גואדאלווין.

יהודים אינם נזכרים בפרסומים על העיר, אף שיהודים גרו בה עד אמצע המאה ה-12. ההיסטוריה הרשמית של רונדה וההיסטוריה האישית של שמואל הנגיד הצטלבו בקרבות שניהל בה, ושנסתיימו בניצחונו ביום שלישי י“ד לאלול שנת תת”ז, לפי רישומיו (שנת 1047 למניינם).

שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה, המכונה הנגיד, הווזיר הראשי של ממלכת גרנדה, היה גם מפקד צבאה. בסכסוכים המתמידים בין נסיכי ספרד המוסלמית במאה ה־11 פירושו של דבר היה לצאת לקרב בראש החילות, ושמואל הנגיד אכן יצא בראש חילותיו, פעם אחר פעם, למלחמות ולפשיטות ולפעולות עונשין. הוא גם היה היהודי הראשון שכתב שירי מלחמה עבריים.

רונדה היתה גורם חשוב במאבקים שבין גרנדה לסביליה, פעם בקואליציה עם זו ופעם עם זו. באחת התהפוכות, כאשר המלך אבו נור של רונדה עשה יד אחת עם סביליה, יצא שמואל הנגיד להילחם נגדו: “והלכנו לגמלו על מרידות/חדשות אחרי רבות ישנות”, כתב בתוך שיר ארוך על “המערכה שהיתה למלחמה”. לא אצטט אלא שורות אחדות מתוכו:

…וְקַמְנוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּם בְּנֶשֶׁק

וּבִרְמָחִים אֲרֻכִּים חִשְּׁבוֹנוֹת

וְעָרַכְנוּ קְרָבוֹת בַּחֲנִיתוֹת

וְכִידוֹנוֹת בְּשֵׁשׁ עוֹנוֹת נְכוֹנוֹת

…וּמִלֵּאנוּם בְּשִׁלְחֵנוּ כְּאִלוּ

בְּגוּפוֹתָם לְשִׁלְחֵנוּ נְדָנוֹת

וְדִבַּקְנוּ קְלוֹנָם בָּם וְכָכָה

נְדַבֵּק עַל־פְּנֵי צָרִים קְלוֹנוֹת

גְּבִירִים שֻׁכְּרוּ כֻּלָּם כְּרֶגַע

בְּדַם לִבָּם וְלֹא שָׁכְרוּ בְיֵינוֹת

וְהָיוּ נוֹשְׁאֵי נִסִּים בְּיוֹם זֶה

וְיוֹם מָחָר נְשוּאִים בַּאֲרוֹנוֹת

קשה להאמין שהעברית הזאת נכתבה לפני כמעט אלף שנים, בארץ זרה, בידי אדם המנהל ממלכה מוסלמית. שמואל הנגיד הוא דמות מרתקת ומופלאה, שתולדותיו הם אפוס ודרמה כאחד. נער שנמלט מפרעות בקורדובה, נעשה לסוחר עשיר במלאגה, עולה בגרנדה לגדולה מדינית, שלב אחרי שלב, עד לפסגת הפסגות, מתמרן בתוך תככי חצר, מבריק בוויכוחים תיאולוגיים, מצביא ומשורר. מפליא שעדיין לא נכתבו עליו רומאנים.

גם בסביליה ישבו אז יהודים, ואף שאת מערכות האיבה נגדה ניהל שמואל הנגיד היהודי, והיתה בשל כך הסתה נגדם, הרי לא פגעו בהם לרעה. הם היו קהילה משגשגת, שלא נשארו לה עקבות. החודריה, השכונה היהודית, שוכנת ברובע המכונה היום סנטה קרוז, הצלב הקדוש. בתי הכנסת שהיו בה, לפחות שלושה, הם כיום כנסיות קתוליות.

סביליה היא עיר יפהפייה, מלכותית, מטופחת, שוקקת חיים ועליצות, כפי שגילו עשרות מיליונים בני אדם בימי תערוכת אקספו 92 שהתקיימה בה. בטבורה קתדרלה החולשת על קו הרקיע של העיר. לפי המסורת אמרו מייסדיה, בראשית המאה ה־15, שברצונם לבנות כנסייה גדולה ומפוארת כל כך, עד שכל רואיה יחשבו אותם למטורפים. זאת אכן קתדרלה גרנדיוזית, ואוצרות אמנות אין-ספור גנוזים בקאפלות שלה. היא הוקמה במקום שבו עמד המסגד הראשי של סביליה המוסלמית, כפי שנהגה הכנסייה הקתולית לגבי המסגדים גם במקומות אחרים בספרד. אגב, גם המוסלמים נהגו כך אחרי שכבשו את ספרד – הם הפכו כנסיות למסגדים.

הבתים שרואים היום ברובע היהודי של סביליה נבנו כמאתיים שנה אחרי הגירוש, אבל רשת הרחובות נשארה כשהיתה. יש תוכנית – ואולי מוטב לקרוא לה חזון – לשחזר את חודריה של סביליה, ושל ערים אחרות בספרד, כפי שהיו כאשר עדיין גרו בהן יהודים, אלא שזה פרויקט יקר מאוד, ולא עומדים בתור לממנו.

אחד הרחובות בחודריה של סביליה הוא רחוב שושנה, מספרים שהוא נקרא על שם נערה יהודייה שהתאהבה בנוצרי, ברחה מבית אביה ובגדה בדתה, אלא שאושרה לא נמשך זמן רב ואהובה נטש אותה. בצוואתה ביקשה לכפר על עוונה, וציוותה שאחרי מותה ייכרת ראשה ויושם מעל דלת ביתה. האגדה העממית אומרת שגולגולתה אכן נשארה שם עד המאה ה-18.

זה הסיפור היחיד על תולדות הרובע היהודי שנתגלגל למדריכי העיר, ואין לו שום סימוכים היסטוריים. יש ברובע רחובות שנקראו בשמותיהם הנוכחיים גם בימים שיהודים עדיין גרו בו, ואחד אף נקרא רחוב היהודים, הסימטאות כאן צרות כמו אלה שבחודריה של קורדובה, אבל סביליה איננה קודרת כמוה. כאן הכל שופע אור ופרחים, צעירים מנגנים ושרים בכיכרות קטנות, כרכרות מובילות טיילים בין בתים מקסימים, ולמי שאינו מחפש עקבות של היסטוריה מעיקה, הביקור בסנטה קרוז הוא חוויה מרנינה.

רוב היהודים שגרו כאן בימי תור הזהב היו בעלי מלאכה. היו מהם שהתמחו בצביעת בדים, עד שהענף נחשב למונופול יהודי, והיו מהם בורסקאים וצורפי זהב, כפי שהיו בגלויות רבות, אך שלא כמו ברוב הגלויות, היו ביניהם גם בעלי קרקעות ומהם שבעצמם עיבדו כרמים וגידלו צאן ובקר. והיו בהם יצרני משי ואנשי עסקים עשירים, ששלחו את ידם בסחר חוץ – לרבות סחר עבדים, כפי שעשו שאר תושבי אנדלוסיה המוסלמית.

רבים מן היהודים היו אנשי מדע, רופאים ותוכנים, מדקדקים ובלשנים. הם הצטיינו בידיעת שפות ותרגמו יצירות מיוונית ומלטינית לערבית, ומערבית ללטינית, ובמפעל התרגום תרמו רבות לתרבות העולם. היו מהם תלמידי חכמים וגדולים בתורה, אך מה שייחד את היצירה היהודית בתור הזהב היה המזיגה האורגנית של מרכיבי קודש ומרכיבי חול בתרבות העברית, ואלה כאלה ברמה גבוהה, מיזוג חסר תקדים וחסר המשך ביהדות. בכמה תחומים היתה אינטגרציה גם בין התרבות העברית לבין זו של האסלאם. בכל אלה יצרו יהודי ספרד תרבות לאומית מופלאה היונקת מתרבות הסביבה ותורמת לה, פרי הילולים של סובלנות דתית.

חוקרי תור הזהב יזהירו אותנו ממסקנות מופלגות. הדו־קיום היהודי-מוסלמי בספרד לא היה רצף של סובלנות דתית ולא רק פריחה רוחנית וחומרית. היה פולמוס דתי, היתה ספרות אנטי־יהודית והיו גם הסתה ופרעות. יהוסף, בנו של שמואל הנגיד שירש את כהונת אביו, אם כי לא את גדולתו, נרצח באחד הפוגרומים האלה.

היתה עדנה ליהודים גם בספרד הנוצרית, כל זמן שנמשכו המלחמות בינה ובין ספרד המוסלמית. באזור מפולג בין מוסלמים לנוצרים הלוחמים אלה באלה, היהודים היו בני תרבות נייטרלית. אך אין בכך כדי להסביר במלואה את התופעה הייחודית של תור הזהב במעמדם וביצירתם של היהודים בספרד של האסלאם.

ודאי שהיו באותם הימים תנאים מיוחדים, שעשו את הסובלנות הדתית כלפי היהודים לכדאית וגם להכרחית. וכאשר פסקה הסובלנות הדתית, הקיץ הקץ לא רק על השגשוג היהודי. גם ההתקדמות בתחומי השלטון המוסלמי נעצרה והחל תהליך שקיעתו.

הגשר החדיש המתנשא בקשת אלגנטית על פני הבוספורוס מחבר את אירופה עם אסיה. הוא גם מחבר את איסטנבול עם איסטנבול, כי היא העיר היחידה בעולם השוכנת בשתי יבשות. עיר מרתקת.

בנימין מטודלה, אותו “נוסע גדול” כהגדרת נתן אלתרמן, מצא אותה מרתקת עוד בימי היותה קונסטנטינופול, קושטאנטינה ברישומיו. “עיר הומיה,” כתב, “…יושבת על שתי זרועות, אחת שבאה מים רוסיה ואחת מים ספרד.” ואכן, הבוספורוס המפריד בכיוון מזרח־מערב בין שתי יבשות, מחבר בכיוון צפון־דרום בין שני ימים: הים השחור, ים רוסיה בלשון בנימין, והים התיכון הוא ים ספרד בלשונו. וכאילו לא די במים הרבים האלה – והרי גם ים מרמרה בין “שתי הזרועות” – נתברכה איסטנבול גם במפרץ הנדיב של קרן הזהב, החוצה חלק מהעיר כנתיב מים נוסף. מפרשיות וספינות מלבינות על הרקע הכאילו־כחול, וכיפות זהב של כנסיות נוצצות בשמש.

עבר של אלפי שנות ציוויליזציה השאיר בה נכסי תרבות אדירים. 1,600 שנים היא היתה בירת ממלכות – תחילה של האימפריה הרומית, אחר כך של הממלכה הביזנטית ולבסוף של האימפריה העותמאנית שהשתרעה ממבואות וינה עד למפרץ הפרסי. אוצרות ארכיטקטורה ואמנות שהקימו וצברו השליטים, בארמונות ובמבצרים, בכנסיות ובמסגדים, הם מוקדי משיכה לתיירים ולחוקרים.

בימי מסעותיו של בנימין מטודלה, במאה ה־12, עדיין לא היו בה המסגדים המפוארים, אבל ההדר המסנוור של משכנות המלכים ושל היכלי התפילה הנוצריים עוררו בו התפעלות עצומה. “וכעושר הזה לא נמצא בכל הבמות שבעולם,” כתב בספר מסעותיו על הגיה סופיה, כנסייה שהיתה למסגד שהיה למוזיאון. וכך מפרט בנימין: “ושם כנסיית סופיה, והאפיפיור של היוונים שאינם עונים לדת של האפיפיור של רומא, ויש שם ממון גדול לאין ספור, ועמודים של כסף וזהב ועששיות של זהב וכסף יותר משיכול אדם לספר.”

על אחד הארמונות הרבים כתב: “עמודיו וכתליו מצופים זהב צרוף… ושם כיסא של זהב ואבן יקרה, ועטרת זהב… ובה מרגליות שאין אדם יכול לשער כמותן, ובלילה אין צריכים נרות, כי רואים הכל באור המרגליות אשר יתנו אורן.”

ההיפודרום הנמצא גם הוא במסלול התייר של ימינו זוכה ברשמיו של בנימין מטודלה לתיאור הבא: “בהיפודרום – היא הזירה למירוצי סוסים, מקום שחוק המלך סמוך לכותל הארמון – עושה המלך חג גדול ביום הולדת ישו. מביאים לשם אריות ונמרים ודובים וחמורי בר, ומשלחים אותם להתקוטט אלה באלה. לא נראה כשחוק הזה בכל הארצות.”

השליטים המוסלמיים הוסיפו נדבכי פאר משלהם על אלה של קודמיהם הנוצרים, וצריחי המסגדים מתמזגים עם כיפות הכנסיות בקו הרקיע הייחודי של העיר. כשמונה מיליון תושבים עם כארבעה מיליון תיירים יוצרים קצב והמולה ואווירה קוסמופוליטית בתוך מציאות אוריינטלית שתמציתה הבזאר המקורה.

הבזאר הוא מרכז הקניות הגדול בעולם. 4,000 חנויות במבוך של 65 רחובות מוכרות הכל, מבגדים עד עתיקות, מוצרי עור וכלי נחושת, שמיכות ותכשיטים. על פי משאל שנערך בין סוחרי הבזאר, הם אוהבים את התיירים הישראלים, מן הסתם משום שהם לקוחות טובים. אבל גם מי שאינו קונה, יתרשם מן האווירה המיוחדת וההיצע האדיר, מחגיגת הצבעים ומבליל הקולות, ריחות הניחוח שמורים לשוק התבלינים הסמוך.

ברצותו או שלא ברצותו, ימצא עצמו התייר גם באחת מחנויות השטיחים הרבות המעסיקות סוכנים סמויים רבים. כל שוער במלון, כל נהג מונית וכל מדריך תיירים יכול להתגלות כסוכן כזה. שלא לדבר על “לוכדי לקוחות” האורבים לקונים פוטנציאליים ברחוב, מביאים אותם לחנות בשטף דיבור, מכבדים אותם בקפה מהביל, ופורסים לרגליהם שטיח אחרי שטיח ללא לאות. לשטיחים התורכיים יצאו מוניטין בעולם, הם מלאכת יד יפהפייה ובעלת ערך, שונה מאזור לאזור בחומרים, בצבעים ובדוגמאות. היקר בשטיחי תורכיה, מאזור הראקה, הוא שטיח משי שיש לו מיליון קשרים בכל מטר מרובע.

יש מוזיאון שטיחים בין המוזיאונים של איסטנבול, ומוזיאון מוזאיקה ומוזיאון עתיקות. בזה האחרון אפשר למצוא עקבות לשלטון העותמאני בארץ ישראל, בפריטים ארכיאולוגיים רבים. לוח גזר, למשל, שעליו כתובת עברית מן הקדומות שאנחנו מכירים: שבע שורות של חודשי השנה בציון הפעולות החקלאיות המאפיינות אותם –כמו ירחו אסף, ירחו זרע, ירחו קצר שעורים. כאשר נחשף הלוח בחפירות באתר גזר ההיסטורית, ב־1908, התורכים היו אדוני הארץ והעבירו את הממצא החשוב הזה למוזיאון העתיקות באיסטנבול.

כך קרה גם ל“כתובת השילוח”, הכתובת העברית הקדומה והחשובה ביותר שנתגלתה בירושלים. היא חקוקה בכתב עברי קדום, והיתה מוצבת במרכז “ניקבת השילוח” במקום שבו נפגשו החוצבים אשר החלו את עבודת החציבה משני קצווי הניקבה. הכתובת המתארת את המפגש במלים נרגשות, נתגלתה על ידי התורכים במאה ה־19 והועברה לאיסטנבול.

בין שאר העתיקות שהועברו לתורכיה נמצא גם “פסיפס אורפיאוס”. הוא חלק מרצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית מן המאה ה־5 או ה־6, שנתגלתה מול שער שכם במאה ה־19. הפסיפס הזה מתאר את הדמות המיתולוגית של אורפיאוס מנגן בנבל, ונחשב ליפה ביותר מאלה שנחשפו בארץ.

הרבה עבותות מקשרים את הישראלי עם העיר שהיהודים קראו לה קושטא. ביניהם, כמובן, גם הקהילה היהודית המונה כיום כעשרים אלף נפש בעיר המיליונים המוסלמית. בין ישיבות הוועידה שהביאה אותי לאיסטנבול לבין סיורים בעיר, התייצבתי אצל החכם באשי, הרב הראשי דוד אסיאו. קודמיו בימי האימפריה היו באופן רשמי הסמכות הדתית העליונה לכל היהודים ברחביה.

בעברית קולחת ועשירה סיפר על הקהילה שבה מתרכז הרוב המכריע של היהודים אשר נשארו בתורכיה. יהודי איסטנבול רובם ככולם אמידים, חלקם עשירים מופלגים, והם מפרנסים את מוסדות הקהילה ואת מעט ענייה בלי עזרה ממשלתית. ארגון “קצבה” מטיל מס על חבריו, ולמס מצטרפות תרומות.

יש בעיר 16 בתי כנסת, בית אבות שעדיין נקרא כאן מושב זקנים, ובית ספר יהודי, עממי ותיכון, שבו לומדים עברית ארבע שעות בשבוע. פרט לאלה המלמדים עברית, המורים אינם יהודים, כשם שרוב הרופאים בבית החולים “אור חיים” אינם יהודים. בית החולים אינו מן המשוכללים, והשכבות המבוססות אינן נזקקות לו. ממילא המשכורות שהוא יכול לשלם אינן קוסמות לרופאים יהודים, מסביר החכם באשי. הם מעדיפים את בית החולים האמריקני, למשל.

גם בית הספר היהודי אינו מונה את ילדיהם של מיוחסי הקהילה בין תלמידיו. למעשה, רק מיעוט מאנשי הקהילה שולחים אליו את צאצאיהם. אולי זה קשור באיסור הוראת עברית שהנהיג כמאל אתאתורכּ בעלותו לשלטון. הוא אמנם העניק שוויון זכויות ליהודים, אך צמצם את האוטונומיה שלהם ואסר על כל פעילות שיכלה להתפרש כטיפוח לאומיות זרה. אחרי מלחמת העולם השנייה הותרה שוב הוראת העברית, אבל גם כיום השלטון בתורכיה רגיש מאוד לכל צביון לאומי של מיעוטים דתיים. מיעוטים לאומיים, כמו הכורדים, הס מלהגדיר כך. קוראים להם “תורכים הרריים” או “ספרטיסטים”. לא מלמדים כורדית, ומאז אמצע שנות ה־80 מתנהלת מלחמה בדרום־מזרח תורכיה בין לוחמי הכורדים המבקשים עצמאות לבין הצבא התורכי שאינו נוהג בהם בכפפות משי, אם להתבטא בלשון המעטה. כפרים כורדיים רבים נהרסו כליל.

הקהילה היהודית, המקיימת קשרים חמים עם הקרובים בישראל, נמנעת ממתן ביטוי בולט לציונות, גם אחרי הביקורים הרשמיים הדדיים – של נשיא מדינת ישראל בתורכיה ושל ראש ממשלת תורכיה בישראל. שכן, בצד הרצון של חלק מן העם להיצמד לרפורמות החילוניות של אתאתורכ, קיימת בחלק אחר נטייה לשוב אל חיק האסלאם הפונדמנטליסטי, והיא נטייה גוברת. איסטנבול שואפת למערב, ושוקעת במזרח.

הוזמנתי לחתונה יהודית, ליתר דיוק לחופה וקידושין – כי הקהילה קבעה לעצמה כלל להפריד לגמרי בין קודש לחול, לערוך את הטקס הדתי בבית הכנסת ואת הסעודה והמסיבה במקום אחר, בדרך כלל באולם מפואר. זה היה בין ל"ג בעומר לשבועות, ימים שבהם עדות אשכנז אינן עורכות חתונות, אבל יהדות תורכיה רובה ככולה ספרדית. אמנם חיו בה יהודים עוד מאות שנים לפני בואם של מגורשי ספרד. יש על כך הרבה עדויות, וגם בנימין מטודלה מזכיר אותם בספר מסעותיו. וכך הוא כותב במחצית השנייה של המאה ה־12:

“…ושם כמו אלפיים יהודים רבניים, ומהם כמו חמש מאות קראים, ומחיצה ביניהם לבין הרבניים שהם תלמידי חכמים… וביניהם אומנים של בגדי משי וסוחרים הרבה ועשירים הרבה. ואין מניחים שם ליהודי לרכוב על סוס, חוץ מר' שלמה המצרי שהוא רופא למלך, ועל ידו מוצאים היהודים רווח גדול בגלותם, כי בגלות כבד הם יושבים, והשנאה רבה עליהם על ידי הבורסקאים, מעבדי העורות, שמשלחים המים המטונפים שלהם בחוצות לפני פתח ביתם… כי על כן שונאים היוונים כל היהודים בין טוב ובין רע, ומכים אותם בחוצות ומעבירים אותם בפרך. אבל היהודים הם עשירים ואנשים טובים בעלי חסד ומצוות, וסובלים הגלות בעין יפה…” ¹

בנימין מטודלה מספר על רבי שלמה המצרי, שבהיותו רופא המלך היה ליהודים לעזר רב. מה שהיה נכון בחצרו של המלך עמנואל הראשון, היה לימים למסורת בחצרות הסולטאנים. מספר רב של היהודים כיהנו כרופאי השליטים המוסלמים, ומהם משפחות שהעיסוק ברפואה עבר בהן מדור לדור, ולא אחת הייעוץ הרפואי הביא גם לייעוץ בתחומים אחרים, לשליחויות דיפלומטיות, להשפעה כללית בחצר.

יהודים שחיו בקושטא לפני בוא מגורשי ספרד – ואחר כך גם מגורשי פורטוגל – היו בעיקר רומניוטים, דוברי יוונית. בנוסף להם היגרו לקושטא בתקופות שונות גם יהודים אשכנזים, וגם יהודים מאיטליה ומסיציליה. האימפריה העותמאנית היתה סובלנית, ויהודים נרדפים ממקומות שונים מצאו בה מקלט. בהקשר זה מעניינת איגרתו של הרב יצחק צרפתי שישב באדירנה (אדריאנופול), ובה הזמין את יהודי אשכנז להימלט לתורכיה:

צרפתי שבעצמו נולד וגדל בגרמניה, כתב באמצע המאה ה־15 לאחיו היהודים שם, וכן באוסטריה ובהונגריה, כי עליהם לקום ולברוח מן האפליה והרדיפות שהן מנת חלקם מידי הנוצרים, ולבוא ולחיות בתורכיה הסובלנית. בתורכיה לא חסר דבר, כתב, איש תחת גפנו ותאנתו יחיה, וגם הדרך לארץ ישראל פתוחה ממנה. המוסלמים טובים מן הנוצרים, הדגיש, ושלא כמו בארצות הנוצרים מותר ליהודים בתורכיה ללבוש גם מלבושי פאר, ובכלל טוב להם בה. ברור שהזמנה כזאת לא יכלה לצאת מרב יהודי בלי ברכת הסולטאן, ואכן נמצאו נענים לה.

חרף האידיליה שתוארה באגרת ההזמנה, היו גם באימפריה העותמאנית תקופות של גזירות, והיו חוקים של אפליה (ולקראת סוף המאה ה־16, גם איסור ללבוש בגדי פאר), והיו תופעות של רדיפת יהודים, ומקרים של פרעות ושל עלילות דם.

אבל במאזן כולל המשטר המוסלמי היה סובלני, ובהשוואה למשטרים נוצריים מקבילים – אפילו סובלני מאוד.

היהודים האשכנזים נבלעו למעשה בתוך קהילת הרוב הספרדית, שהיתה לה גם עליונות תרבותית. ההתבוללות הזאת בלטה גם בעת האירועים שאורגנו במלאות עשרה יובלות להתיישבות היהודית הספרדית בתורכיה, מועד החופף מלאות חמש מאות שנים לגירוש ספרד. אלפיים האשכנזים שבאיסטנבול היו חלק מן החגיגה הזאת.

הטקסים הרשמיים של יהודי איסטנבול, לרבות חופה וקידושין, נערכים בבית הכנסת “נווה שלום”, היכל תפילה מהודר עם נופך מזרחי קל המתבטא בצבעי הויטראז’ים ובריבוי קשתות. בית הכנסת חדש למדי – נחנך ב־1951 – אך יש סברה שנבנה במקום שבו היה ניצב במאה ה־15 בית הכנסת “אראגון” של מגורשי ספרד.

“נווה שלום” למוד טרור. בשישה בספטמבר 1986 חדרו אליו מחבלים בשעת תפילה, ותקפו את הקהל ברימוני יד ובנשק אוטומטי. בהתקפה זאת מצאו את מותם 23 מתפללים. גם התוקפים נהרגו. ניסיון פיגוע נוסף היה ב־1992, כאשר שני טרוריסטים תקפו את בית הכנסת ברימוני יד. אלא שבזכות אמצעי הביטחון שננקטו בינתיים, לא נגרם נזק והתוקפים נתפסו.

ערימות של כיפות מסאטן לבן היו מונחות על שולחן לנוחות הבאים לבית הכנסת, הן אכן נחוצות כי אנשים כאן אינם נושאים אתם כיפות משלהם. הקהילה מסורתית, אלא שיש לה שולחן ערוך ליברלי מאוד. המעקה המפריד את עזרת הנשים מאולם התפילה הוא נמוך כדי סמליות, ולא מעטים מבני הקהילה מגיעים לתפילות שבת במכוניות שלהם. לרבנים, פרט לחכם באשי, אין זקן ולא פיאות.

“החופה” נערכה בלי חופה, וטלית כיסתה את ראשי החתן והכלה. בין הברכות שולבה ברכה לשלום הרפובליקה התורכית. הטקס כולו נערך לפני ארון הקודש, ובשלב מסוים אפילו פתחו את דלתות הארון, ואז החתן והכלה והשושבינים פנו אליו מזרחה. פרטי טקס כאלה אינם מעוגנים בהלכה, אבל הם מנהג שהמקום פיתח באחרונה להגברת התחושה החגיגית והמודעות היהודית של המעמד.

בילדותי, בגולה, הייתי מקנאה בגויים על הכנסיות שלהם ומנהגי התפילה שלהם שבהדרם היו משרים אווירה של יראה והוד וכוונה. ב“נווה שלום” מצאתי סממנים של הדר, מקהלה מעולה ליוותה את הטקס. היא היתה מוסתרת מאחורי מחיצה, מן הסתם מפני שגם נשים שרות בה. הרב עטה גלימת קטיפה שחורה (ג’ובה) וחבש כובע שחור עגול (קלפק), ואילו החזנים בגלימות לבנות ובכובעים לבנים. קהל הקרואים ישב באולם, גברים משמאל ונשים מימין, ולא היו נדחפים ונדחקים מסביב לחופה.

בין המוזמנים היתה רינה (שרינה) אשכנזי, שהכרתי כמה ימים קודם לכן בבית לולה וכאמל איפקר, דוברי עברית שהזמינו דוברי עברית נוספים. יש באיסטנבול קבוצה די גדולה של יהודים שעלו ארצה, וכעבור שנים אחדות חזרו לתורכיה.

קליטתם בישראל לא עלתה יפה, ובארץ מוצאם קרצו להם הזדמנויות כלכליות. מספרם של יהודי תורכיה שעלו לישראל ונשארו בה נאמד בשישים אלף. כמעט מחציתם בבת־ים, שאחת משכונותיה מכונה “איסטנבול הקטנה”.

בפגישתנו הראשונה ראיינה אותי רינה אשכנזי בשביל העיתון היהודי המקומי, השבועון “שלום”. הלוגו שלו מופיע באותיות עבריות, אך שפת השבועון היא תורכית, פרט לעמוד אחד המתפרסם בלדינו בשביל הקשישים, כל העובדים בו מתנדבים. גם בני הזוג הצעיר שבטקס נישואיו השתתפנו הכירו זה את זה תוך כדי עבודתם ההתנדבותית בעיתון.

“שלום” הוא עכשיו העיתון היחיד של יהודי תורכיה, אך בעבר היתה להם עיתונות עשירה, רובה בשפת לדינו ובכתב רש“י, ומקצתה בצרפתית, שחדרה ליהדות תורכיה במאה ה־19 בזכות בית הספר “אליאנס”. היו גם עיתונים עבריים: “המבשר” יצא בקושטא, ו”חברנו" באיזמיר, אך שניהם לא האריכו שנים, קושטא היתה גם אחד המרכזים החשובים של הדפוס העברי: הדפוס העברי הראשון הוקם בה ב־1493 על ידי דוד ושמואל אבן נחמיאס, ממגורשי ספרד, והוא הקדים בהרבה את הדפוס הערבי שם. במאה ה־16 באו מאיטליה המדפיסים המפורסמים, בני משפחת סונצינו (שוֹנצינו) – האב גרשום והבן אליעזר, והעלו את המו"לות העברית בקושטא לרמה גבוהה.

בית הכנסת “אכרידה” נקרא על שם כפר המוצא של מייסדיו, שבאו מארץ מקדוניה עוד לפני שבאו לקושטא מגורשי ספרד. הוא אחד מבתי הכנסת העתיקים באירופה שעדיין בשימוש יומיומי. יותר נכון, כמעט יומיומי. שכן, הוא שוכן ברחוב מעיין הפרוונים ברובע בלאט, שהיה אחד מרובעי המגורים של היהודים (שני האחרים היו הסקוי וגלטה). אבל קרה שם מה שקרה בעת החדשה בהרבה מקומות: הרובע הידרדר, היהודים יצאו ברובם לאזורי מגורים מיוחסים יותר, ופרט לשבתות ולחגים שוב אין בו די אנשים למניין. אלא שכמה מן היהודים אשר הרחיקו מגוריהם מבלאט עדיין מוצאים בה את פרנסתם – ובחורף, כאשר החשיכה יורדת מוקדם, מתפללים כאן הסוחרים מנחה ומעריב בבית המדרש הקטן הסמוך לאולם התפילה.

אולם התפילה העיקרי הוא פנינה. סגנונו אמנם אינו אחיד, כי הוקם בתקופה הרומניוטית, ושוקם משריפה בתקופת הבארוק, אך על הקירות השתמרו הפראסקות המקוריות המתארות מראות מכפר מולדתם של המהגרים המייסדים. הדלתות של ארון הקודש, מעשה אמן מעץ משובץ בצדף, הן מקוריות. גולת הכותרת היא הבימה המגולפת שצורתה צורת אונייה, והיא אמורה לסמל את תיבת נוח. הנברשות והשטיחים מעידים על עבר מפואר, שחודש במלוא זוהרו בשיפוץ רבתי לקראת ציון חמש מאות שנותיה של הקהילה הספרדית בתורכיה.

קודם לכן בלטה הזנחה בבית הכנסת ההיסטורי הזה, שמראשית המאה ה־15. במלחמת העולם השנייה הוא שימש מחסן צבאי, וגם אורווה לסוסים. הוא שופץ בשנות החמישים, והעידה על כך לוחית בעברית לאמור: “המשתדלים היקרים מכפר בלאט הוסיפו שנית ידם לחדש ולפאר בצבעים יפים את ק”ק אכרידה. ישלם השם פעלם, אמן. שנת שערי החיים הטובים 5717." אבל הצבעים היפים דהו, הווילונות בלו, עזרת הנשים נתערערה, וכמה חלונות שבורים כוסו בלוחות דיקט. לא יכולתי להבין שכך ייעשה ל“בית הכנסת של שבתי צבי”. כך קראתי לו אני, כי בעיני זה היה ייחוס גדול של בית הכנסת “אכרידה”, ששבתי צבי התפלל ודרש בו בחודשים שעשה בקושטא בשנת 1658.

עצם המודעות לכך תחיש את פעימות לבו של כל מי שתהפוכות ההיסטוריה היהודית מדברות אליו. אמנם שבתי צבי היה משיח שקר. אמנם סופו שהתאסלם. והיום, בעקבות מחקריו של גרשם שלום, יודעים גם שסבל מפסיכוזה מאנית־דפרסיבית. היו לו מוזרויות רבות. הוא שמר על פרישות תוך כדי נישואין, ובשל כך התגרש פעמיים, ואחר כך נשא זונה לאשתו השלישית – כנראה כדי לקיים את דיבר ה' בנביא הושע “לך קח לך אשת זנונים”. בגחמות פתע התיר איסורים, איחד חגים רחוקים, ואפילו ערך לעצמו טקס כלולות עם ספר תורה, וכאשר הועמד בפני ברירה להמיר דתו לאסלאם או למות על קידוש השם, נעשה שבתי צבי לעזיז מוחמד אפנדי.

על אף כל אלה, ואולי גם בגינם, שבתי צבי הוא דמות מרתקת. הנה, לפני מאות בשנים, בטרם היות רדיו וטלוויזיה וסרטים, לפני המטוס והמכונית והרכבת, הוא גרף בהתלהבות את העולם היהודי המפוזר. לא רק באיזמיר עירו ולא רק במקומות שאליהם הגיע, בקושטא ובסלוניקי ובירושלים ובקהיר ובעזה ובחלב, אלא גם בארצות רחוקות כהולנד ואנגליה, תימן וגרמניה, פולין ובוהמיה ואיטליה. בכל מקום שהיו קהילות ישראל הן ניעורו בתקווה גדולה כי הנה פעמי משיח נשמעים והישועה בדרך, הסבל יגיע לקצו. לא היה איש לפניו ולא אחריו שהצליח לגרום לטלטלה המונית כזאת בעם היהודי המפוזר כפי שגרם שבתי צבי. אנשים מכרו את רכושם בשווה פרוטה ויצאו לדרך לארץ הקודש, או נערכו לקריאה לעלות לירושלים ולהקביל את פני המשיח.

ידועות נסיבות שהכשירו את הקרקע להתגלותו של משיח שקר, הפוגרום הנורא של חמלניצקי ב־1648, שבו נרצחו יותר ממאה אלף יהודים, גרם לזעזוע עמוק ביהדות האשכנזית. גם היא וגם יהדות המזרח התנחמו בראיית המאורעות והסבל שפקדו אותם כ“חבלי משיח”. לדעת רוב החוקרים גם חדירתה של הקבלה הלוריאנית, הקבלה בשיטת האר"י, יצרה מתח משיחי אדיר בקרב הציבור היהודי. אבל חייב היה להופיע אדם מיוחד במינו, דמות כריזמטית מאוד, כדי להוציא את המתח המשיחי הזה מן הכוח אל הפועל, ולהפוך אותו לתחושה של מציאות.

חרף החיבורים הרבים שנכתבו עליו, אישיותו לא פוענחה לגמרי עד היום. אבל בשביל קורין סוריאנו – אחותו של נשיא בית הכנסת “אכרידה” שאליה נתלוויתי בביקורי שם – הקשר של בית הכנסת לשבתי צבי אינו יותר מקוריוז. לגביה שבתי צבי הוא רק אבי ה“דונמה”, מהופכים בתורכית, דהיינו מומרים; אותם צאצאים מסתוריים של השבתאים אשר התאסלמו, ומקצתם עדיין חיים באיסטנבול ושומרים על ייחודם המחתרתי.

אשתו הרביעית והאחרונה של שבתי צבי, יוכבד, היתה בת הרב יוסף פילוסוף מסלוניקי, יחד עם קבוצה מחסידיו באיזמיר, היא התאסלמה בעקבות שבתי צבי, והיא הלכה אחריו גם לאלבניה, שאליה הוגלה לימים על ידי הסולטאן ושם גם מת ביום הכיפורים של שנת 1676.

שבע שנים אחרי מות שבתי צבי חזרה אלמנתו לעיר מולדתה סלוניקי, והכריזה על אחיה יעקב כעל יורשו וגלגול נשמתו של שבתי צבי. הוא שכנע כשלוש מאות משפחות מאמינים בסלוניקי להתאסלם בעקבותיו. כך נוסדה כת נוספת של “דונמה”, כת היעקוביים. מייסדה מת בדרכו חזרה מעלייה לרגל למכה.

לימים חל פילוג בכת. כמה מחבריה הכריזו על ברוכיה רוסו, צעיר כריזמטי מבני הכת, כעל גלגול נשמת שבתי צבי. חסידי ברוכיה נקראו גם קאראקאשים. שלושת פלגי הדונמה, האיזמירים, היעקוביים, והקאראקאשים (שלימים התפלגו מהם הקאפאנג’ים…), לא עוינו זה את זה ואף השתמשו בבית קברות משותף ומיוחד להם. אבל הם לא התפללו ביחד ולא באו בקשרי נישואים אלה עם אלה, לא כל שכן עם מוסלמים או עם יהודים. גם לא עם הקראים (שכ־150 מהם עדיין חיים באיסטנבול).

לפי מה שנודע על אמונתם ומנהגיהם של הדונמה, הם נשארו שבתאים, ושמרו על כמה ממצוות היהדות – כמו מילת בניהם ביום השמיני. אך היו להם גם מנהגים שונים משל היהודים והמוסלמים גם יחד, כמו שיתוף נשים בתפילה בציבור וכשליחי ציבור, או “חג הכבש” המוזר בכ"ב באדר, שנחוג על ידי שתי משפחות בצוותא בסעודת ערב, ולפי כמה מקורות גם בהחלפת הנשים של ראשי המשפחה לאותו לילה.

הדונמה חיו בסלוניקי מאתיים וארבעים שנה, עד לחילופי האוכלוסייה בין יוון ותורכיה. אז, ב־1923, הועברו לתורכיה, שהרי נחשבו למוסלמים. הם היו מקורבים לתורכים גם קודם לכן, רבים מהם הצטרפו ל“תורכים הצעירים”, והיו מהם גם בין מנהיגי המהפכה. לפי שמועות, גם כמאל אתאתורכ היה דונמה, אלא שלא נמצאו לכך כל הוכחות. איתמר בן־אבי סיפר ששמע זאת מפי הקפטן מוסטפא כאמל (לימים אתאתורכ) בעצמו, אך יש להביא בחשבון כי הסקופים של איתמר בן אבי היו לעתים פרי דמיון.

כאשר הועברו הדונמה לתורכיה, הם מנו כ־15 אלף נפש. חלקם היו עשירים מופלגים, חלקם אינטלקטואלים, חלקם השתלבו בפקידות הממשלתית הבכירה והבינונית, וחלקם היה פרולטריון. היום נותרו מהם אולי 3,000, בעיקר מכת הקאראקאשים. הכתות האחרות נטמעו באוכלוסייה המוסלמית, ומהם גם חזרו ליהדות. יש אומרים שאחדים אף עלו ארצה. אך הקאראקאשים ממשיכים לשמור על ייחודם, ובכך למעשה מקיימים את השבתאות עד היום. אומרים שיש להם באיסטנבול בית כנסת סודי משלהם.

שאלתי יהודים מקומיים היכן גרו דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי כאשר למדו באוניברסיטת קושטא. מישהו אמר לי שאמו המנוחה סיפרה לו כי הכירה משפחה שבן־גוריון נהג לפקוד אותה, אבל עכשיו כבר אין את מי לשאול. הייתי צריכה לברר זאת בארץ לפני צאתי. בישראל יודעים הרבה על קשרי העבר שלנו עם איסטנבול. הנה סיפר לי עיתונאי עמית, חסן ג’מאל, כי הוא בן־בנו של ג’מאל פחה, אחד מן השלישייה השלטת של “התורכים הצעירים”, שהיה מושל סוריה וארץ ישראל. מכיוון שגם הנכד היה איש חשוב, העורך הראשי של היומון התורכי “ג’ומהורייט”, הרי כאשר ביקר בישראל, ליווה אותו בסיוריו צוער של משרד החוץ שלנו. התברר שאותו צוער כתב את הדוקטורט שלו על ג’מאל פחה, ו“הוא ידע על סבי יותר משידעתי אני,” אמר חסן ג’מאל.

באיסטנבול, גם היסטוריה בת כחמישים שנה בלבד היתה זכורה רק במעורפל אפילו לקשישים: מעטים ידעו לספר משהו על חבורת השליחים של היישוב שפעלו בקושטא משנת 1942 ועד גמר מלחמת העולם.

באותה תקופה הייתה תורכיה נייטראלית, ואפשר היה לנסות ולפעול ממנה – אם כי לא בגלוי – להצלת יהודים מארצות הכיבוש הנאצי. מלבד למחלקות שונות של הסוכנות היהודית שלחו גם תנועות ומפלגות בארץ שליחים לקושטא. סיפור המשקף את המצב הזה שמעתי מפי אהוד אבריאל, שהיה שליח המחלקה המדינית של הסוכנות בקושטא. לפני צאתו הצטייד בתעודת עיתונאי של “דבר”, כדי שיהיה כיסוי לשהותו שם. פעם, כאשר הלך למסיבת עיתונאים עם שר החוץ התורכי, מצא באותו מעמד עוד ארבעה שליחים מהארץ עם תעודת עיתונאי של “דבר”! זאת לעומת “ניו יורק טיימס”, שהיה לו רק כתב אחד בקושטא. כדי שלא לעורר חשד ביקש אבריאל תעודת עיתונאי מעלון הקיבוץ שלו. וכך הוא נרשם במשרד החוץ התורכי ככתב החוץ של “יומן געתון”. הוא היה כתב החוץ היחיד של יומן געתון בעולם, וגם בהיסטוריה. לימים שמעתי מטדי קולק שגם הוא, בעת שליחותו בקושטא, נרשם ככתב חוץ של עיתון קיבוצו “יומן עין־גב”, שספק היה קיים וספק לא.

תורכיה היתה באותם הימים ארץ מעבר לפליטים היהודים הלא־רבים שהצליחו להימלט ממזרח אירופה, דרך ברית־המועצות, ומאוחר יותר ממרכז אירופה דרך רומניה. שליחי ההצלה ששיגר היישוב לקושטא דאגו לסידורי עלייתם של פליטים אלה לארץ. תפקידם היה גם להסדיר ספינות ומקלט ליהודי יוון הכבושה, שכאלף מהם ניצלו בדרך זאת. שליח עליית הנוער מצא עצמו גם לפני משימה לא צפויה: העלאת ילדיהם של יהודים תורכים. באותם הימים הטילה ממשלת תורכיה “ורליק ורגיסה”, מס רכוש להיערכות הגנה. שיעור המס על המיעוטים – היוונים, הארמנים והיהודים – היה גבוה במיוחד, ונקבע בשרירות. היהודים נפגעו יותר מאחרים, ורבים לא יכלו לשלמו. מי שלא שילמו את מלוא השיעור נשלחו למחנה עבודה. המשפחות נשארו בלי מפרנס, בחרדה, ולחצו על השליחים לקחת את הילדים לארץ־ישראל. מאות מהם אכן הועלו. לימים כונה המס הזה כ“פוגרום כספי”, והוא היה אחד המניעים לעליית יהודי תורכיה לישראל, אחרי הקמת המדינה.

שליחי היישוב בקושטא מצאו עצמם במשימה טראגית. מה שיכלו לעשות כדי לסייע ליהודים בארצות הכיבוש הנאצי היה מעט מאד. הם הצליחו למצוא בלדרים לא־יהודים ולקיים באמצעותם קשר כלשהו עם פעילים יהודים בארצות הגזירה, להעביר להם כסף ולקבל מהם מידע. אבל הקשר לא היה רצוף, והמידע רק החריף את תחושת חוסר האונים. גם כאשר נדמה היה כי הנה הצליחו להציל אנשים – התברר לימים שהיתה זאת רק הצלה זמנית. יהודים שעזרו להם להימלט מפולין לסלובקיה, מצאו מותם כאשר התחילו גם משם המשלוחים למחנות. אותו גורל פקד יהודים שעזרו להם לברוח מסלובקיה להונגריה, וכעבור זמן נשלחו למותם משם.

העלייה הבלתי ליגלית לארץ ישראל נפסקה למעשה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולא התחדשה אלא באביב 1944. או אז טיפלו השליחים בקושטא במעפילים, ושלטונות תורכיה הנפיקו תעודות מעבר, דרך הים או היבשה. היו גם יהודים גרמנים שמצאו מקלט בתורכיה, בעיקר אנשי מדע.

בתי קברות יהודיים רבים נהרסו באיסטנבול, ושוב אי אפשר למצוא קברותיהם של רופאי החצר היהודים שאגדות מתהלכות עליהם; או של דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגל, שהיה כאן לבנקאי בעל מעמד בחצר הסולטאן, וסייע רבות לבני עמו; ולא של דודתו דונה גראציה מנדס, שהיתה דמות מופלאה, או של הנשים היהודיות כאסתר קירה הנדלי ובולה איקשאטי אשכנזי, שהיו ספקיות של סחורות ושירותים לנשות ההרמון וזכו להשפעה רבה. בתי הקברות שנשתמרו היו מוזנחים ונתונים אף הם בסכנת הרס – עד שבאה ישראלית, פרופסור מינה רוזן מאוניברסיטת תל־אביב, והחלה בזיהוי המצבות.

בעבודת שדה רבת חודשים, עם צוות עוזרים וקבוצת פועלים, נחשפו מצבות שהיו שקועות באדמה או מכוסות חלקית. הן נוקו וצולמו ופוענחו ומוחשבו. במימון אמריקני וישראלי, ובשיתוף פעולה עם הקהילות במקום, זיהתה מינה רוזן 60 אלף מצבות בתורכיה כולה, מהם כ־45 אלף באיסטנבול. על בית הקברות ברובע הסקוי, רובע יהודי חשוב בעיר, הוציאה ספר מדעי המנתח את 22 אלף המצבות שבבית העלמין הזה ואת הניתן ללמוד מהן על דפוסי חברה ותרבות בקהילה בתקופות השונות. זוהי תרומה ישראלית רבת ערך להבנת תולדותיה ומורשתה של יהדות קושטא.

יגידו שווייץ, ומיד תתעורר אסוציאציה של ניטראליות, גבינות, הרים מושלגים, שעונים, משאלי עם, שוקולד, כלבי סן ברנאר, חשבונות בנק סודיים. אצלנו תתעורר, או צריכה להתעורר, גם האסוציאציה של ציונות, של תיאודור הרצל אשר האמין כי בבאזל, בקונגרס הציוני הראשון, יסד את מדינת היהודים.

הישראלים אוהבים את שווייץ. נתונים סטטיסטיים מראים שבני ארצנו הפוקדים אותה צוברים בה יותר משלוש מאות אלף לינות לילה בשנה. יחסית לאוכלוסיית ישראל, זה שיעור גבוה מאוד. תיירנים בשווייץ מציינים בערגה, שאילו היו תושבי ארצות־הברית פוקדים אותה באותה פרופורציה, היו צריכים להיות לה 15 מיליון לינות לילה של אמריקנים.

הישראלים אוהבים את שווייץ, אבל ספק רב אם יש לזה קשר כלשהו לקונגרס הציוני. הם באים לנשום אוויר צח, לעשות סקי, לטייל ביערות, לקנות בבאנהופשטראסה, ליהנות מן הנוחות המודרנית שבתוך הטבע. יש לשווייץ נוף נהדר של נהרות ויערות והרים עם שלג נצחי וקרחונים ועמקים ירוקים פורחים, והרבה אגמים. בכל נקודה שבה יימצא אדם בשווייץ, יהיה אגם בקרבתו.

אלא שנדיבות הטבע אינו כוח המשיכה היחיד של שווייץ. צריך להוסיף עליה את מעשה האדם שהפך אותה למקום שנעים לשהות בו. הכל מפותח, נקי, מטופח, אסתטי. בכל מורגשות יעילות ודייקנות והגינות.

אומרים כי השווייצים קמצנים. ההומוריסטן ג’ורג' מיקש כתב כי כולם אוהבים פרנקים שווייצים, אבל רק השווייצים עצמם אוהבים גם את הסנטימים, המעות הקטנות. ובדיחה מפורסמת מספרת על השווייצי שביקש מאלוהים חלקת מרעה, ואלוהים נתן לו. אחר כך ביקש ממנו פרות, וגם אותן קיבל. הקים לו השווייצי משק חלב לתפארת, והזמין את אלוהים לראות מה חולל במתנותיו. אלוהים בא, סייר, התרשם, ואפילו שתה כוס חלב. כשפנה ללכת, הודה לו השווייצי על כל מה שעשה למענו, אבל גבה את מחיר החלב.

נכון, אין מתנות ואין גם מציאות. אבל אין רמאות ואין ניצול. ועדיין יש ביטחון יחסי מפני גניבות ומפני תקיפות בפלא הזה של מדינה רב־לאומית ורב־לשונית שאינה חושבת להתפרק. היא כבר עשתה את המלחמות שלה במשך מאות שנים, ומאז היא שוקטת מאות שנים, גם אם היא ערוכה לקרב בכל רגע.

ארץ קטנה, רק שישה מיליון וחצי נפש, והיא ענייה באוצרות טבע. אין לה מכרות יהלומים או מרבצי נחושת, ולא נפט או אורניום. אף על פי כן היא ארץ עשירה, ולא סתם עשירה אלא יחסית לאוכלוסייתה, העשירה ביותר בעולם. לפי נתוני הבנק העולמי, ההכנסה הלאומית לנפש בשווייץ היא הגבוהה מבין כל המדינות, והיא צועדת לפני יפן וארצות־הברית בהפרשים גדולים. (בראשית שנות התשעים - 33.5 אלף דולר בשווייץ, לעומת 22.5 אלף בארצות־הברית; 25.4 אלף בשוודיה; 26.9 אלף ביפן; 16.7 באנגליה; היחס בין הנתונים הוא עקבי לאורך שנים).

שווייץ היא עשירה כי השכילה לטפח ולנצל את האוצר האנושי שלה. יש לה אוכלוסייה חרוצה, אנשים העושים היטב את שהם עושים. וזה מסר האומר כי גם מדינה קטנה בלי אוצרות טבע יכולה להבטיח רווחה רבה לתושביה. דרושות לשם כך רק תושייה, חוכמה בתכנון וחריצות בביצוע.

כשאני יכולה, אני עוברת את שווייץ בדרכי למקומות אחרים. אני אוהבת את עריה האינטימיות, שיש בהן סממני התרבות של כרך גדול, תיאטרון ומוזיאונים ותזמורת ואופרה ובלט, וחנויות אלגנטיות, בלי ההמולה של מטרופולין, בלי הצפיפות, ובלי המרחקים המעייפים. ואני אוהבת את תנועת הרכבות היעילה והנוחה שלה. פעם הגעתי לנמל התעופה של ציריך לפני הצהריים, ונסעתי ברכבת לווינטרטור, עיר תעשייה ירוקה מאוד שבה נערכה באותו יום ועידת הפדרציה של הקהילות היהודיות בשווייץ. הספקתי לשמוע דיון בוועידה, לשוחח עם נציגי הקהילות, ולהגיע בזמן למטוס שהמריא לפנות ערב. קשה לעשות זאת בארץ אחרת.

באותו דיון דובר הרבה על הזהות של יהודי שווייצי, וכרגיל לא היתה הגדרה אחת המקובלת על הכל. אבל היתה מידה של הסכמה בדבר סכנת התבוללות, והיתה הערכה משותפת בדבר הקיטוב הפנימי הגובר בקהילות, קיטוב בין דתיים מזה לחילונים בעלי נטייה ליברלית מזה. אמר אחד הדוברים: “מחר השמאליים לא יהיה עוד יהודים, והדתיים לא יהיו עוד שווייצים, ושוב לא נוכל להיפגש כיהודים שווייצים.”

ואכן, קיימת תופעה של קיטוב מחריף. מצד אחד, יש נישואי תערובת בשיעור גבוה מאוד, ומצד אחר אין הקהילה האורתודוקסית מסכימה לגיור בני הזוג הלא-יהודים. האורתודוקסים גם אינם מסכימים לקבל את הקהילות הליברליות והרפורמיות לפדרציה של הקהילות, כך שזו אינה מייצגת מרכיב אחד, לא גדול אבל בעל צביון משלו, של היהדות המקומית. ואם יקבלו את הליברלים והרפורמים, יפרשו הדתיים, ושוב תימצא הפדרציה לוקה בייצוג מרכיב חיוני.

וכל זה בארץ שהיהודים בה מעטים, כעשרים אלף, פחות משליש של אחוז מכלל האוכלוסייה. יש גם קצת ישראלים שהשתקעו שם, בדרך כלל בעקבות נישואים עם בת זוג או בן זוג מקומי. יורדים כמעט אין, כי מדיניות ההגירה קפדנית, והפיקוח על מגורי זרים בשווייץ הדוק מאוד. עדיין יש בה מאות אלפי עובדים מיובאים, אך לרוב מעמדם הוא כשל זרים. על מהותו של מעמד כזה אפשר ללמוד מבדיחה ששמעתי מפי יהודי שווייצי, השגריר פיליפ לוי. לפי הבדיחה שאל המורה בכיתה מי היה האדם הראשון. השיב אחד התלמידים מניה וביה שהיה זה וילהלם טל. ומה בדבר אדם וחווה, שאל המורה. אה, הגיב התלמיד, לא ידעתי שאתה מחשיב גם זרים.

אבל למעשה, או כך נדמה לאדם מבחוץ, גם השווייצים זרים זה לזה. השכבה המשכילה היא רב־לשונית, אבל אנשים מהשורה בקנטונים הצרפתיים יתקשרו אך בקושי עם אנשים בקנטונים הגרמניים. בבאזל זה קצת אחרת, כי היא שוכנת בצומת גבולות צרפתי-גרמני־שווייצי, ויש לה מסורת קוסמופוליטית. קל לשער שהרצל, עם נטיית הלב הקוסמופוליטית שלו, הרגיש בה בנוח.

כשהייתי בבאזל לראשונה, התקיים בה יריד סתיו. אורות צבעוניים ריצדו בבארפוסו-פלאץ, ב“כיכר היחפים”, קרוסלות הסתובבו, אנשים הצטופפו, רמקולים העבירו מוסיקה עממית. המולה עליזה כמו ביריד. היעד שלי היה בניין העומד באחת הפינות של כיכר זאת – הקאזינו, הוא המקום שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון ב-1897.

הבניין הוקם עשרות שנים לפני הקונגרס הזה, כבית ויעוד תרבותי לאזרחי העיר. באותם הימים המונח קאזינו שימש רק במובנו המקורי, בית, ועדיין לא שיערו כי לימים ישתרש כשם למועדונים של משחקי הימורים. מכל מקום, בקאזינו של באזל מעולם לא הימרו. בינתיים שינה הבניין את צורתו, אבל האולם שבו נערכו דיוני הקונגרס, שהוסף לבניין רק ב-1874, נשאר כמעט כשהיה. רק הבמה הוגדלה, והחלונות מאחורי הבמה, שאנחנו רואים בצילומים היסטוריים, שוב אינם קיימים כי מאחורי האולם הגדול נבנה עוד אולם.

כיום יש לבאזל בניין חדיש לקונגרסים בינלאומיים, והקאזינו משמש לאירועים מוסיקליים ותרבותיים. לדברי מנהל הבית, הוא נחשב לאחד משלושת אולמות הקונצרטים הטובים ביותר בעולם, ובזכות זאת באים לבאזל חשובי האמנים, שאחרת לא היו מופיעים בעיר קטנה כזאת. יש בה רק כמאתיים אלף תושבים, אבל לקאזינו יש “אקוסטיקה שלא מן העולם הזה”, אמר. הוא התכוון למוסיקה, ואני חשבתי כי אכן היתה אקוסטיקה-שלא-מן-העולם הזה בעת הקונגרס הציוני בקאזינו.

בעיני רוחי ראיתי את האנשים המופלאים שהתכנסו באולם הזה לפני כמאה שנים, ושכולם כבר הלכו לעולמם. נציגים של עם מפוזר המרגיש כעם אחד. עזר וייצמן סיפר כי בהיותו נער לקח אותו דודו חיים וייצמן לאחד הקונגרסים הציוניים, הצביע על הצירים, ואמר לו: אתה רואה, בני, יש פה נציגים משבעים ארצות, וכולם מפולין.

אבל החיוך אינו גורע מן ההערצה לאנשים האלה, בעלי השקפות שונות ושאיפה משותפת לחולל תמורה בתנאי הקיום היהודי, לשנות את גורלם של המוני היהודים החיים במצוקה קשה, ולשנותו על ידי שיבה ליסוד הלאומי של היהדות הממוקד בארץ האבות. יש לא מעט הגדרות לציונות, אבל ההגדרה האחת שכל השאר נובע ממנה היא הכרה ביסוד הלאומי של היהדות, והאנשים האלה שבאו לבאזל הכירו בלאומיות היהודית כפתרון לבעיה היהודית. הם היו בעלי חזון וכושר ניתוח, תמימים וריאליסטים בעת ובעונה אחת. אנשים שחרף כל המלים הרמות בדיוניהם, לא שיערו בנפשם מה גדולה תרומתם למהפכה שעתידה היתה להתחולל בגורל עמם.

במרוצת השנים, באזל אירחה קונגרסים ציוניים נוספים. את השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), השבעה־עשר (1931) והעשרים ושניים (1946). אבל לראשון עומדת זכות ראשונים, ולקרוא את הפרוטוקול של דיוניו זו חוויה מרגשת.

זוהי תעודה מרתקת, מרווה ומצמיאה בעת ובעונה אחת. היא מחייבת את הקורא במאמץ, אך גם מזכה אותו בתמורה. ההרצאה של מכס נורדאו, למשל, היא גם כיום, ארבעה דורות אחרי השמעתה, אתגר אינטלקטואלי. נורדאו הצטיין בצירוף של כושר ניתוח והגות, רוחב אופקים והשכלה, עוצמה ותרבות של ביטוי. אך בסופו של דבר, גם זה רק שולי בסך הכל של התעודה המזינה באמוציות חזקות את הביקור במקום ההתרחשות.

במצעד דו"חות מסרו הצירים על מצב היהודים בארצות השונות. באולם הקאזינו שיוויתי אותם לעיני כפי שנראו לי על פי נאומיהם, תמימים ואמיצים, בעלי חלום ומעש. אנשים כמו סולם יעקב – שראשם מגיע השמימה, אבל רגליהם ניצבות על הארץ. באותה תערובת של בראשית כבר הסתמנה המציאות הלאומית שאנחנו חיים בה כיום, כמו דיוקן של איש שתווי פניו מצטיירים בתצלומו כפעוט.

ההזדהות וההערכה מכסות במעטה סלחנות גם דברים העשויים להיות מרגיזים. כך, למשל, מורגשת ברישום הסטנוגרמה של הקונגרס הראשון (וגם של כמה קונגרסים אחריו) מדיניות ברורה להרחיב במסירת דבריהם של תומכי הנשיאות, ולקצר בדבריהם של החולקים עליה. מורגשת גם התנשאות של יהודי המערב, בהשלטת הגרמנית על ה“אוסטיודן” שהיו רוב העם ורוב הציונים. עלבונה של העברית יכול היה להיות צורב, אלמלא היה מעלה חיוך. בגירסת המקור של הפרוטוקול מצאתי במקום דבריו של נואם הערת הרשם “שפריכט הברייש” דהיינו, דובר עברית – ועל כן לא הובן ודבריו לא נרשמו.

גם הוויכוח בין הציונות המדינית והציונות המעשית כבר מצא את ביטויו בקונגרס הראשון, אם כי לא במלוא עוצמתו. שני הצדדים ריככו ניסוחיהם כדי שלא לפגוע בחגיגיות המעמד. זאת לא היתה חגיגיות טקסית או חיצונית. היא היתה תחושה של חג בלבו ובמוחו של כל מי שהיה אז באולם הקאזינו, וכך חשתי בו גם אני כעבור יותר מתשעים שנה, הרגשה של חג ומעין עצב, ותחושה ברורה של רציפות הדורות.

לעמוד על הבמה הזאת, להתהלך באולם הזה, לדעת שכאן הם ניצבו וכאן הם ישבו, האנשים המיוחדים האלה, ולכאן הם הביאו את הזעקות והחלומות של יהודים חלכאים ונדכאים, כאן הם שללו את דרכם של המתבוללים, כאן התעלמו מחרמות החרדים.

ודאי, מדינת היהודים לא נוסדה בבאזל. הקונגרס הציוני הראשון היה תחנה חשובה מאוד בדרך הארוכה והפתלתלה מן הרעיון אל ההגשמה, מן הכיסופים אל הגאולה; תחנה חשובה מאוד, לא פחות ולא יותר. רק הרצל, בסגנון ההפלגה המובהק שלו, יכול היה לכתוב כי יסד בבאזל את מדינת היהודים. מי יכול לקבוע היכן ומתי היא נוסדה: במקווה ישראל ב־1870? בקאטוביץ ב־1884? בלונדון ב־1917? באושוויץ ובדכאו ובמיידאנק בשנות הארבעים? בקרבות תש"ח? אין מקום אחד ואירוע אחד, לפני הקונגרס הציוני הראשון או אחריו, שראוי להגדרה מפליגה כזאת. היא נאה רק לכל הדרך הארוכה, של ייסורים ובניין ומאבק וקורבנות, דרכם של חלוצים, דרכם של לוחמים, דרכו של עם אל מדינתו המחודשת.

כאשר נתכנסו הצירים באולם הקאזינו לקונגרס הראשון, כבר היתה לתנועה הציונית תשתית אנושית וארגונית ורעיונית. כבר היו ספרות עניפה, חיבורים מתווי דרך ומלהיבי דמיון, כתבי עת מלבנים דעה ומדרבנים להגשמה. היתה פעילות אידיאולוגית ומעשית של חובבי ציון, היתה עלייה ויישוב הארץ, והתקדמות רבה בתחיית השפה העברית. בארץ ישראל כבר חיו אז 70 אלף יהודים, וכפי שנמסר בקונגרס הם ייצאו תפוזים ופרג וסבון ויין. גם הרעיון של הקמת ארגון מדיני מאחד ושל קיום קונגרס לא היה חדש. מה שצריך לזקוף לזכותו הגדולה של הרצל הוא מתן הנהגה לגיוס הפוטנציאל המצוי הזה והכוונתו לאפיק הנכון. הרצל היה הרוח החיה בכינוס הקונגרס בבאזל, ובהפיכתו למציאות מדינית קבועה כמסגרת מאחדת להגשמת המאווים הלאומיים של היהודים.

באולם הקאזינו מותקנת עתה לוחית זיכרון לקונגרס הראשון, בעברית ובגרמנית, לאמור: “בבית הזה התאסף לקול קריאתו ובהנהגתו של בנימין זאב תיאודור הרצל (תר“ך-תרס”ד; 1904–1860) הקונגרס הציוני הראשון (א-ג אלול תרנ"ד; 31–29 אוגוסט 1897) ויסד את ההסתדרות הציונית העולמית, מפלסת הדרך למדינת ישראל.”

להתבונן בלוחית הזאת, זה להימצא בעימות עם העובדה המודחקת שלא חלפו עדיין אפילו מאה שנים מאז שהכל היה רק חלום תמהוני, הזייה פרועה, בלי בסיס מציאותי, זוהי הפרספקטיבה מבאזל, והיא מאזנת כלשהו את הביקורת שלנו על עצמנו ואת האכזבות שלנו מעצמנו. ולכן לבוא לבאזל, זה לחוש מחדש מה שמיטשטש במציאות היומיומית של חיינו בארץ, את הפלא של הקיום היהודי הריבוני, זה לרענן את האמונה וכושר ההתלהבות. זה לחזור לשורשים.

מן הקאזינו הלכתי למלון “דריי קניגה”, מלון שלושת המלכים, שבו התאכסן הרצל בהיותו בבאזל. המלון הזה נוסד לפני כמעט אלף שנים (!) ומתגאה בשורה ארוכה של אישים מפורסמים אשר לנו מאז תחת קורת הגג שלו. מלכים ורוזנים וסופרים מהוללים ונסיכי הכנסייה, “דוכסים של הרוח ושל העוצמה הפוליטית”, כנאמר בפרוספקט של המלון. עלון הסברה זה מונה רבים מהם: נפוליאון בונפרטה, צ’רלס דיקנס, וולטר, מטרניך, המלכים של איטליה, שוודיה, נורווגיה, בולגריה, ספרד ורומניה. מלכות מהולנד, מפורטוגל, בריטניה ורוסיה. המלך פארוק המצרי ומלך סיאס, מארשל מונטגומרי, ועוד ועוד. הרצל ידע היכן לגור, וגם שמו מופיע בספר הזהב של אורחי המלון הדגולים.

עובדי המלון לא הופתעו כלל כאשר ביקשתי לראות את החדר שבו התאכסן הרצל. כנראה שלא הייתי ראשונה. אמרו לי כי הריהוט חודש מאז, אבל לא שונה. עליתי לחדר מספר 126. מיטת האפריון ופיתוחי התקרה שימרו את אווירת הימים ההם. המרפסת צופה על הריין, ובה צולמה התמונה המפורסמת של חוזה המדינה, כשהוא נשען על המעקה, וברקע הגשר. הריין עובר בעיר בקשת אלגנטית, וחמישה גשרים מתוחים עליו, העתיק שבהם נקרא בשם הפרוזאי “מיטלריין בריקה”, הגשר שבמרכז הריין, והוא הגשר שנראה בתצלום הידוע של הרצל.

לא קשה לחוש בבאזל את האווירה של ימי הקונגרס הציוני. כמו ערים אחרות בשווייץ, גם היא שומרת בקנאות על החזות המקורית של בנייניה הישנים. אסור להרוס בתים כדי להקים תחתיהם רבי קומות. אסור גם לשנותם מבחוץ. משפצים אותם מבפנים, מכניסים לתוכם את המאה ה-20 ואפילו את המאה ה-21, אבל משמרים את המאות הקודמות במראה החיצוני שלהם. הרובעים הישנים על סמטאותיהם הצרות ובתיהם הקטנים עם שערי הברזל האמנותיים נראים כיום כפי שנראו בעבר הרחוק.

באזל מכנה עצמה “הלב התרבותי של שווייץ”, היא מתכוונת בכך בראש וראשונה למסורת שלה כמרכז לחיי רוח ומדע. יותר מחמש מאות שנים יש בה אוניברסיטה, ומלומדים מכל אירופה נמשכו אליה, ונרדפי דת נמלטו אליה, ותולדותיה אלה עיצבו את אופייה התרבותי. יש בה יותר משלושים מוזיאונים, ביניהם גם מוזיאון יהודי.

כאשר חזרתי לבאזל לביקור נוסף, גרתי במלון “שלושת המלכים”, ולא סתם במלון זה, אלא בחדרו של הרצל – אם כי לא במיטתו. מאז ביקורי הראשון בו חלפו חמש שנים, המלון עבר שיפוץ, החדרים רוהטו מחדש, ומיטת האפריון של הרצל כבר לא היתה. אחר כך קרה לי מה שקרה לאותו ישראלי שיצא לטיול באירופה, ובכל מקום שאליו בא, במגדל האייפל ובכיכר פיקדילי ובקריית הוואתיקן ובגני טיבולי ובאקרופוליס, מצא כתובת בעברית “סנוב, ובאילת כבר היית?”. בכל אופן, כך הרגשתי כאשר סיפרתי בהתפעלות על חדרו של הרצל במלון “שלושת המלכים” שזכיתי לישון בו, ומישהו שאל אותי אם כבר הייתי בחדר שבו ישן הרצל כאשר ביקר בירושלים. לבושתי, נאלצתי להודות שלא הייתי ולא ידעתי – אבל לפחות תיקנתי את הדבר.

יש בבאזל רחוב על שמו של הרצל, בקצה העיר, בדרך אל בית הקברות היהודי. בית האוכל הקרוב לקאזינו שבו היה סועד הרצל הוא עכשיו מסעדה סינית. אך המלון, הקאזינו, הרחוב והמסעדה אינם כל העקבות של הקונגרס ושל הרצל בבאזל. בכל אופן, לא בשביל מי שמחפש עוד, למשל בארכיון העיר.

בית העירייה של באזל הוא בניין עתיק ומרשים, מתחילת המאה ה-16, וגדול דיו על מנת לשכן גם את הפרלמנט והממשלה הקנטונאליים, פגשתי שם את ההיסטוריון ד“ר בארט, ראש הגנזך העירוני. בגנזך מתויקים מסמכים הקשורים לקונגרס הציוני הראשון – כמו ההזמנה שנשלחה לצירים, הדף עם סדר היום, חלק מן הפרוטוקול, דיווחי העיתונים על מהלכו, ומכתב תודה לעירייה, מכתב תודה אחר, בכתב ידו של הרצל, המכוון לנשיא הממשלה של קנטון באזל, נשלח דווקא אחרי קונגרס ציוני מאוחר יותר, הזכור כ”קונגרס אוגנדה". זו תעודה מעניינת, אופיינית מאוד לנוסח הרצל בתוכנה ובסגנונה, ומכיוון שאין היא מן הידועות, אביאה להלן.

וכך הוא כותב לד"ר צוט, נשיא ממשלת הקנטון “הנכבד ביותר”, ב־30 באוגוסט 1903: "למרבה צערי, חופשתך לא אפשרה לי את הכבוד להביע לך אישית את תודתי הנאמנה על הרצון הטוב שבו התייחסה ממשלת באזל כלפי הקונגרס שלנו. לא זיכית אותנו מיד עם הופעתנו הראשונה בכבוד של ברכת ברוך הבא. על כן הערכנו אותה עתה כפליים, כי אנו מאמינים שהיא מבטאה הכרה ברצינות תנועתנו שהספקת בינתיים לעמוד עליה.

"את דבריך הנדיבים עלי, שבהם הואלת לשמחני, אני רואה כהכרתך בי כבמשרת נאמן של העניין, שלעולם אינו חושב על עצמו אלא על העניין בלבד.

“אבקש ממך, ומעמיתיך הנכבדים מאוד, להעניק לנו גם להבא את רצונכם הטוב, ואבקש את רשותך להעביר לך בזה אלפיים פרנקים לחלוקה בין עניי העיר.”

בשולי המכתב מעיר המקבל, ב־2 בספטמבר, שיש להשיב להרצל תודה ולתת דו"ח על השימוש בתרומה. ואכן, יש בגנזך פירוט כיצד השתמשו בה ומי נהנה ממנה.

בבאזל של ימינו יש ייצוג כמעט לכל ארגון ציוני. היהודים בה מונים לא יותר מאלפיים נפש, אבל הפעילות הקהילתית שלהם עניפה. ישנה, קודם כל, הקהילה האורתודוקסית הייצוגית. אך מי ששייך לקהילה האורתודוקסית אינו בהכרח דתי. אדרבא, בקרב חברי קהילה זאת יש הרבה נישואי תערובת, והרב שלה מסרב לעסוק בגיור. הרב, ד"ר י. מ. לוינגר, הוא אחיו של הרב לוינגר מקריית ארבע.

יש בית ספר עממי יהודי, וכיתות לשיעורי דת, ובית אבות, ומקווה טהרה, ושני בתי כנסת, ומסעדה כשרה. יש גם שני אטליזים, והם משווקים בשר מיובא, כי שחיטה כשרה אסורה בשווייץ מטעמים של צער בעלי חיים. יש גם קהילה חרדית, “עדת ישורון”, ולה כמובן מוסדות נפרדים.

יהודי באזל השיגו הכרה של הקנטון בקהילה כבגוף רשמי. מעמד זה, הזהה למעמד הכנסיות, הקתולית והפרוטסטנטית, מזכה אותה ביתרונות שונים, כמו הנחה במסים שעליה לשלם – ומה שחשוב עוד יותר, הסדר שלפיו הקנטון גובה את המסים שהקהילה מטילה על חבריה. שיעור המס הזה הוא 11 אחוזים ממס ההכנסה של הנישום. המעמד הרשמי מזכה את הקהילה גם בהקצבות שונות. למשל, כאשר בוצע לפני כמה שנים שיפוץ ובתי בבית הכנסת הגדול, השתתפה באזל במיליון פרנק, שליש מן ההוצאה.

הכל נשמע כל כך יפה ומושלם, שאולי לא כדאי לפסוח על פרט היסטורי מעברם הרחוק של היהודים בבאזל. בשנת 1349 השתוללה בעיר המגפה השחורה, והמוני תושבים –כמעט עשרים אלף – מצאו בה את מותם. כמו במקומות אחרים, גם כאן היהודים הואשמו בהבאת האסון הכבד על העיר. וכמו במקומות אחרים, הם לא נמלטו מגורל איום ונורא. הם הובאו לאי קרוב והועלו על המוקד. 600 יהודי באזל, ובראשם הרב, הומתו באש וילדיהם נטבלו לנצרות. איך אמר יודקה של הזז? קשה ללמוד את ההיסטוריה הזאת, מוטב שהילדים ישחקו בכדורגל.

אחרי שרצתי לאתרי הרצל בבאזל, לא נשאר לי אלא לשלם לו את החוב הירושלמי, הספקתי לעשות זאת לפני שהתחילו לבצע את פרויקט ממילא, שסגר זמנית את “מוזיאון הרצל” ברחוב ממילא מס' 18. הבית שייך למשפחת שטרן והיה אחד מראשוני הבתים מחוץ לחומת העיר העתיקה. מיכאל שטרן אירח בו את תיאודור הרצל בשהותו בירושלים. וזה סיפור המעשה:

בשנת 1898 כאשר ביקר בעיר הקודש קיסר גרמניה, וילהלם השני, היו בה רק מעט בתי מלון ראויים לשם זה. כולם היו תפוסים עד אפס מקום בידי פמליית האורח הרם. תיאודור הרצל, שביקש לחלות את פני הקיסר בעת ביקורו, הזמין חדר במלון קמניץ. אלא שהחדר היה תפוס, והוא נאלץ לבלות את הלילה על דרגש ליד פקיד הקבלה. משפחת שטרן הזמינה אותו להתארח אצלה.

לימים ריכזו בני המשפחה חפצים מחפצים שונים, שהיו כרוכים באירוח זה, והכריזו על הבית כעל מוזיאון הרצל. היו בו תצלומים, קטעי עיתונות, גלויות ששלח הרצל לבני המשפחה, כובע הצילינדר שאותו השאיל בעל הבית להרצל לקראת הפגישה עם הקיסר, ומקל ההליכה בעל ידית כסף שאותו השאיל להרצל גיסו של בעל הבית. היה משהו מן האווירה האותנטית בחדרים הקטנים, שכל פרט בהם היה מובהר ומוסבר על ידי נכדיו של מיכאל שטרן. עיריית ירושלים לא הרחיקה כדי מתן חסות למוזיאון, אך הציבה על הבית שלט שהעיד כי אכן חוזה המדינה התארח בו.

יתר על כן, העירייה דאגה לכך שפרויקט ממילא לא יבלע את הבית מספר 18. הוא נשאר על תילו כאשר כל הבתים סביבו נהרסו. לכבוד זכרו של הרצל הוא ישוחזר בדיוק כשהיה בעת שהותו בו. הבית הישן ישתלב בשכונה החדשה שילוב אלט-נוי.

מדוע פֵלאטבוּש? כי בפלאטבוש יש ריכוז של יוצאי חלב, ויוצאי חלב הם מיוחדים. די לציין כי בעיר שבה נישואי תערובת של יהודים עם מי שאינם יהודים מגיע לפי אומדנים שמרניים לשישים אחוזים, יוצאי חלב הצליחו למנוע תופעה זאת בקהילתם. בחמישים השנים האחרונות היו אצלם רק 11 מקרים של נישואי תערובת.

ידעתי עליהם מעט מאוד. בעצם, ידעתי רק כי בין יוצאי חלב ברחבי העולם יש שיעור גבוה מאוד של אנשים עשירים מאוד. האחים ספרא והאחים נאצר והאחים נקש ומשפחת פיצ’וטו ומשפחות הררי וספדיה וכהן ושלום ואשכנזי ועוד ועוד. צוות משפחתי המתפרס בזירה הבינלאומית היא שיטת עסקים מועדפת אצל החלבים.

וקראתי את “מישל עזרא ספרא ובניו” של אמנון שמוש. והכרתי כמה ישראלים מכובדים יוצאי חלב כמו הקרדיולוג פרופסור לניאדו, ועורך־הדין תוסייה-כהן, ומנכ"ל משרד החוץ יוסף הדס, והקולנוען נסים דיין והמוסיקאי אלדד שרם, ופרופסור יצחק שווה שכמעט היה נשיא המדינה, והאדריכל משה ספדי, ואמנון שמוש הרי כבר אמרתי.

לא מניתי כמה אנשים מצוינים מבני העדה שהכרתי בקיבוצים ובזרועות הביטחון. כי, בעצם, החלבים בארץ כבר אינם כל כך חלבים. הריבוד המקצועי שלהם, למשל, הוא כשל שאר הציבור בישראל, ותמצאו אותם בכל מלאכה ועיסוק. בחו"ל הם במסחר. גם אלה שכבר רכשו השכלה אקדמית הם בעיקר במסחר, ואם כבר במקצוע חופשי אז עריכת דין מועדפת. וגם בעניינים אחרים, לטוב ולרע, השורשים שם שמורים יותר ובולטים יותר.

יוצאי חלב שבאו לארץ התפתחו באופן שונה מאלה שהיגרו לחו"ל. תופעה מוזרה היא: אנשים יצאו מאותו מקום ובאותו זמן, עם אותו רקע ואותו חינוך, אבל יצאו למקומות שונים ונעשו בהם שונים אף הם, גם בעיסוק וגם באורח החיים, בסגנון, בהתנהגות, בבחירת החברה, בכל. החלבים בישראל הם כשאר הישראלים, החלבים בניו יורק או בבואנוס איירס אינם כשאר האוכלוסייה בעיר, גם לא כשאר היהודים בה.

לכן נסעתי לפלאטבוש. הייתי בניו-יורק, אבל בשביל תייר נורמלי ניו־יורק היא מנהאטן. המטרופוליטן אופרה זה מנהאַטן, וכך גם הפילהרמונית של ניו-יורק, והבלט העירוני. וברודווי היא מנהטן, ואפילו אוף-ברודווי היא מנהטן. והמוזיאונים העשירים בתצוגות קבע ובתערוכות מיוחדות, והחנויות המשגעות, ומטה או"ם. בשביל התייר בניו-יורק, ברוקלין היא חוץ־לארץ, ופלאטבוש היא בברוקלין, אחד הרובעים היפים ביותר של ברוקלין.

ידעתי שרבים מן היהודים אשר חאפז אסד נתן להם לצאת מסוריה באו לניו-יורק, ורציתי לראות היכן הם נקלטים. אמרו לי, הדמשקאים אצל הדמשקאים, והחלבים אצל החלבים, וזה בשום אופן לא אותו דבר, אבל אלה כאלה בפלאטבוש. שם גם נקלטו לפני כמה שנים הבנות היהודיות שאסד הסכים ליציאתן מסוריה משום שהיו “כלות שנישאו מרחוק”. אבל גם אחרי שיציאת היהודים התפרסמה, ואפילו אחרי עלייתו של הרב הראשי של יהודי סוריה לישראל שזכתה להדים תקשורתיים רבים, בפלאטבוש מעדיפים שלא לדבר על הנושא הזה. כל עוד נשאר יהודי אחד בחלב, השאלות בעניין זה ייתקלו בפנים חתומות ובמבט זועם.

נזדמן לי ספר משל יוסף סוטון (סיטון) על יוצאי חלב בניו־יורק, וגם שמו פיתה לביקור אצלם: Aleppo in Flatbush. שמה הלועזי של חלב הוא אלפו, אבל היהודים מעדיפים לקרוא לה ארם צובה. יתר על כן, לבית הכנסת הגדול והעתיק בעיר קראו על שמו של יואב בן צרויה. להזכירכם כי יואב בן צרויה כבש את ארם צובה בראש גייסותיו של דוד המלך. (שמואל ב‘, פרק י’, ותהילים פרק ס').

הקהילה היהודית בארם צובה אמנם לא התחילה בימי דוד המלך, אבל היא עתיקה מאוד, עוד מימי בית שני, והתקיימה ברצף. לפני אלף שנים היא כבר היתה מרכז תורני חשוב. סעדיה הגאון ביקר בה והעיד על כך, ויהודה אלחריזי עשה כן מאוחר יותר. הרמב“ם, באחת מאיגרתיו לחכמי לונל שבצרפת, קבל על המצב העגום של לימוד תורה בימיו (“אבדה תורה מבנים”), וציין את חלב כנקודת אור. ואת “מורה הנבוכים” שלו ליווה באיגרת לתלמידו האהוב יוסף בן יהודה אבן שמעון שהתיישב בחלב, וכדברי רמב”ם “האיר מקהל מדינת ארם צובה.”

בתחילת המאה ה־16 קלטה הקהילה מגורשים מספרד, ובמאה ה-17 וה־18 קלטה - לא בלי מתיחויות – יהודים מאיטליה שבאו לסחור, ונשארו. לספרדים ולאיטלקים קראו “פרנקוס”, וזה כנראה מקור הכינוי “פרנקים” שעדיין רווח בישראל, שלא לטובה, מבלי שידענו ממי קיבלנו אותו. המעניין הוא שבמקור השתמשו בכינוי דווקא כלפי אלה שבאו ממערב, כדי להבדילם גם בהגדרה מאוכלוסיית ה“מסתערבים” - היהודים שלא עזבו את המזרח, יהודי המקום.

מסורת עתיקה של עיסוק במסחר יש ליהודי ארם צובה, והיא עברה מדור לדור. העיר היתה צומת חשוב של סחר בינלאומי, ממוקמת על דרך המשי ודרך התבלינים והאבנים היקרות מהודו לפרס, וגם לאירופה דרך תורכיה. מיקומה האסטרטגי בנתיב השיירות משך לעיר סוחרים מארצות שונות באירופה, שיצרו בחלב מעין מושבות בראשות הקונסולים שלהם, והעניקו לעיר אופי קוסמופוליטי.

בעת החדשה, כאשר פחתה חשיבותם של נתיבי השיירות, ירד מעמדה של חלב כמרכז סחר. גם הקהילה היהודית שוב לא שגשגה כמו בעבר, ולאחר פתיחת תעלת סואץ לא מעטים מבניה השתקעו בקהיר ובאלכסנדריה, על מנת לנצל את האפשרויות שזימן נתיב הסחר החדש. דוברי הצרפתית שבהם, אלה שלמדו בבית הספר של “אליאנס”, מצאו עצמם בעמדת תחרות נוחה. “אליאנס” הביא את החינוך היהודי המודרני לחלב, ב־1869 לבנים, וכעבור שני עשורים לבנות, אך רוב ילדי חלב קיבלו רק חינוך תורני: השכלה כללית וקריירה מבוססת עליה לא היו בין השאיפות, הצלחה במסחר כן. היו בין יהודי חלב גם שנסעו למנצ’סטר לרכוש סחורה בעיר טכסטיל נודעת זאת, נשארו לגור בה, וייסדו שם קהילה של יוצאי חלב. רובע דידסברי במנצ’סטר כרובע פלאטבוש בניו־יורק.

ההגירה לארצות הברית נבעה ממצוקה כלכלית, אבל גם ממניעים אחרים. מקצת מבני חלב אמנם הגיעו לחופיה עוד בסוף המאה ה-19, אבל הרוב באו אליה בעקבות מהפכת “התורכים הצעירים”. חלב, שבעקבות מלחמות שונות ידעה שיוכים מדיניים רבים, היתה מאז 1516 תחת שלטון עותמאני, והמשטר החדש ביטל את פטור היהודים משירות צבאי. הפחד מפני חיי הצבא, ועוד תחת קצינים מוסלמים, וגם מאכילת טרף וחילול שבת בו, הביאו את בני העדה להעדיף הגירה. עיקר ההגירה של יהודי חלב לניו-יורק היתה בין 1908 למלחמת העולם הראשונה.

בארצות־הברית של אותם הימים מהגר חדש וחסר כסף היה צפוי למאבק קיום אכזרי. אמנם היו בחלב גם משפחות עשירות, אבל רוב המהגרים היו עניים. כמו שאר המהגרים, גם הם ראו מחסור וסבל. תנאי המגורים בבתי ה־tenement היו קשים מאוד. הבתים האלה היו מאוכלסים בצפיפות נוראה, בחמש־שש קומות בלי סניטאציה: בתי שימוש, ללא מים זורמים, היו רק בקומת הקרקע. אוויר ואור כמעט לא חדרו לדירות שקירותיהן היו רטובים, שעכברושים שרצו בהן, שלא היו בהן סידורי בטיחות מפני אש, והשריפות בהן היו תכופות. באחרונה אפשר לראות המחשה לתנאי מגורים אלה במוזיאון להגירה יהודית בלואר איסט סייד של ניו־יורק.

שלא כמו האשכנזים, יוצאי חלב לא פנו ל“סווטשופ”, למלאכת התפירה דלת השכר בעד שבוע עבודה של 108 שעות, בבתי מלאכה שחמקו מפיקוח וסיכנו את בריאות העובדים בהם. ממילא גם לא עסקו בפעילות אידיאולוגית וארגונית להטבת גורלו של הפועל, כפי שעשו היהודים שבאו ממזרח אירופה וחוללו את המהפכה החברתית של האיגודים המקצועיים בארצות־הברית. יוצאי חלב פנו לרוכלות, בעיקר בדברי סדקית, התקדמו בהדרגה, הביאו את המשפחות בעקבותיהם, ועם בואן של אלה התחילו גם חיי קהילה.

האשכנזים, שבעצמם נלחמו קשה על קיום עלוב, לא קיבלו את אחיהם הסורים בזרועות פתוחות. למעשה, הם לא היו בטוחים שמדובר באחים: וכי איזה יהודי הוא זה שאינו יודע יידיש? היתה גם מעין תנועת שרשרת: מגורשי ספרד, שהיו כנראה היהודים הראשונים ביבשת החדשה קיבלו בזלזול את יהודי גרמניה, שבאו באמצע המאה ה-19, ואלה קיבלו בזלזול את יהודי מזרח אירופה, שהחלו לבוא לקראת סוף המאה. אחר כך היה תורם של המזרח אירופים לזלזל בסורים שבאו בראשית המאה העשרים. אולי באותה תקופה של ציפיות נכזבות, התגבשה אצל יהודי חלב הנטייה להיות עדה לבדד תשכון ובאחרות לא תתערב, נטייה המורגשת עד היום הזה.

היחד של החלבים בחו"ל הדוק כל כך, שהוא מקים סביבם מעין מחיצה. יוצאי חלב גרים באותה שכונה, מבלים ביחד את החופשות, מתחתנים בתוך העדה. בכל אופן, זאת ההעדפה ובפועל שבעים אחוזים מכלל הנישואים בדור הזה הם בתוך העדה. הסופר אמנון שמוש, יליד חלב, מנסח זאת כך: יהדות חלב, ב־120 השנים האחרונות, “יצרה לעצמה בתפוצה קהילות שקשריהן הפנימיים לקהילת האם ולקהילות האחיות חזקים מקשריהן לקהילות יהודיות אשכנזיות או ספרדיות שמעבר לרחוב.” אלא שקהילת האם שוב אינה קיימת.

לפי הפולקלור של בני העדה, מקור השם חלב הוא בימי אברהם אבינו, אשר חנה שם בדרכו מאור כשדים לארץ כנען. בכל בוקר היה חולב את פרותיו, ומשקה בחלב את הנזקקים. אנשים שאלו אם כבר חלב, וכך נתייחדה המלה למקום. קשה להאמין שכך נוצר שם של עיר שיש לה כמעט 4,000 שנה של היסטוריה כתובה, אבל לסיפורים עממיים יש חיות משלהם. מכל מקום, פתחיה מרגנסבורג, איש מסעות כבנימין מטודלה, דיווח עוד במאה ה-12 על האגדה הרווחת בדבר מקור השם חלב. בני חלב מאמינים גם שהמצודה העתיקה החולשת על העיר, יסודה במבצר שהקים שם יואב בן צרויה אחרי הכיבוש.

למדתי וקראתי הרבה על יהודי חלב, וככל שלמדתי יותר, התרשמתי יותר - מן הכשרון ומן הזיקה האיתנה למסורת, מן המחוייבות המשפחתית ומן העזרה ההדדית העניפה. אלא שהעזרה ההדדית אינה צריכה להטעות: העדה בתפוצותיה היא סולידארית אבל מעמדית. כל אחד נמדד לפי ייחוסו, ורק הרבה כסף יכול לחפות על העדר ייחוס מבית.

עם זאת, חלה בגולה דמוקרטיזציה מסוימת לעומת ההפרדה המעמדית שהיתה נהוגה בקהילת האם. למשל, העיתונאי יונה כהן, שהיה שליח “החלוץ הדתי” בחלב באמצע שנות הארבעים, מספר בספרו “אל המיליון הנשכח” כי ארגן שם נשף חנוכה בשביל בני הנוער, וכי “לא קל היה להשיג את הסכמת ראשי הקלוב המיוחד לעשירים היהודים שברובע ג’אמילייה, לאפשר לצעירים וצעירות מהגטו היהודי באחסיטה להיכנס לקלוב בליל נשף חנוכה.” השליח נזקק ללחץ ולאיומים כדי שגם בני העניים יוכלו לחגוג במועדון העשירים.

יש תפוצה חלבית במקסיקו סיטי, בסאו פאולו בברזיל, בבואנוס איירס בארגנטינה, ובמדינות דרום אמריקה אחרות. בפנמה, למשל, הם רוב ביהודים וגורם דומיננטי באזור הסחר החופשי קולון שליד התעלה. באירופה, קהילות בני חלב הן ותיקות וקטנות יותר. אומרים כי מכל התפוצות, ניו־יורק, קרי פלאטבוש, היא המסורתית ביותר. יש בארצות־הברית עוד מושבות קטנות של יוצאי חלב, בלונג איילנד ובוושינגטון, בדיל ובלוס־אנג’לס ובסקארסדייל – ובכל מקום הם מובלעת עדתית בקהילה היהודית הכללית. ובסך הכל אנחנו מדברים על עדה קטנה, שמספר נפשותיה בעולם כולו נמדד ברבבות ולא במאות אלפים.

נסעתי לבקר את הרב סידני זבולון ליברמן, רב הקהילה החלבית “בית תורה” בפלאטבוש. כפי שמעיד עליו שמו, הרב ליברמן הוא אשכנזי. יתר על כן, גם רב הקהילה החלבית הגדולה “שערי ציון”, הרב אברהם הכט, הוא אשכנזי, ולא סתם אשכנזי אלא חב"דניק. זו תופעה יוצאת דופן הטעונה הסבר. לפי לשונות רעות, החלבים בניו־יורק אינם נמשכים לרבנות, כי רב אמנם יכול להתפרנס בכבוד, אבל לעולם אינו יכול להתעשר. זה חל גם על משרות אחרות, כזו של מנהל בית הספר “מגן דוד” של החלבים בפלאטבוש, ושל רוב סגל המורים בו, שגם הם אשכנזים.

הסבר אחר הוא שהקהילות חיפשו רבנים שיוכלו להנהיג אותן בצורה מודרנית – לא מבחינת התוכן הנתון במסורת, אלא מבחינה ארגונית. בית כנסת בארצות הברית הוא מפעל, מרכז קהילתי שצריך להציע משהו לכל בני המשפחה. הרב צריך לארגן חוגי לימוד לקבוצות גיל שונות, לעודד פעולות הנוער, להפעיל את הגברות לסיוע, לגייס תרומות, והכל בנוסח אמריקה. לכן פנו בשעתו לאשכנזים למלא משרות אלה, אם כי היה גם רב ראשי לעדה, החכם באשי, הרב יעקב קצין, שהוסמך בישיבת “פורת יוסף” בירושלים, ישיבה שנוסדה ב־1920 בידי חלבים. אחרי מותו בשיבה טובה, בסוף 1994, ירש בנו שאול את המשרה, והוא דור 12 ברבנות. עד היום, יהודי חלב בחו"ל שולחים את בקשותיהם לקדוש ברוך הוא דרך רבני “פורת יוסף”, במקרים דחופים בפאקס.

הרב הכט מונה לרבה של “שערי ציון” בשנות הארבעים, כאשר לעדה לא היו רבנים המיטיבים לדבר אנגלית. הוא מונה לשנה אחת, אך כידוע אין יותר קבוע מזמני. בינתיים בנתה הקהילה בית כנסת מפואר שיעיד על אמידותה. “בית כנסת יפה מאוד, אבל לא כמו זה שבחלב,” אמרה לי שם תיירת מישראל יוצאת חלב. הזיכרון הסלקטיבי בדרך כלל מכסה את העבר במעטה ורוד, אבל במקרה הזה הנוסטלגיה והמציאות עולות בקנה אחד.

בית הכנסת הגדול בחלב – זה שעל שם יואב בן צרויה והנקרא לפעמים גם “הצהוב” - מרשים בפארו. לפי המסורת הוא נוסד עוד בימי בית שני, אבל המבנה הקיים, בחלקו הקדום ביותר, הוא מן התקופה הביזנטית, ויש בו כתובת משנת 834. גם כך, הוא כנראה בית הכנסת העתיק ביותר בעולם שעדיין מתפללים בו, עתיק במאות שנים מבתי הכנסת העתיקים באירופה. אלא שלא יתפללו בו עוד זמן רב. בחלב נשארו יהודים בודדים, וקהילה בת אלפיים שנה נמצאת בשלב חיסול.

במרוצת הדורות הוא נפגע ושופץ פעמים רבות, ובמאה ה-15, אחרי שקהילת ארם צובה קלטה מגורשי ספרד, נבנה בשבילם אגף חדש. בחצר שבין שני האגפים יש בימה מקורה קבועה, לתפילות בקיץ. ב“בית התפוצות” מוצג דגם של בית הכנסת הזה, וניתן לראות בו גם את שתי שורות העמודים היפים והקשתות האלגנטיות המחלקים את האגף המערבי העתיק לשלושה חלקים ובהם שלושה היכלות (ארונות קודש).

ב-1947, אחרי החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם, היו בחלב פרעות נגד היהודים. באותה עת חיו שם כרבבה של יהודים, ובשנים שאחרי זה יצאו רבים בדרכים לא דרכים לישראל או שהיגרו למדינות הים.

בפרעות ההן לא פגעו בנפש, אבל נהרס רכוש רב, לרבות בתי הכנסת. גם בית הכנסת הגדול הוצת, וניזוק קשה. הוא שוקם בשנות השבעים. בשריפה ניזוק גם “כתר ארם צובה”, כתב היד העתיק ביותר של תנ"ך שלם, המוחזק כנוסח האותנטי ביותר של הטקסט המקראי, הניקוד, הטעמים והמסורה. הוא נכתב לפני יותר מאלף שנים והוגה על ידי בעל המסורה הטברייני אהרן בן-אשר.

ככל הנראה זהו כתב היד שהרמב“ם הסתמך עליו בספר התורה שכתב בקהיר. אמנם העניין הזה היה שנוי במחלוקת, אבל כיום נוטים להניח שאכן כך הוא, ושכתב היד הובא לחלב לפני מאות שנים על ידי רבי דוד בן רבי יהושע, צאצא דור שישי של הרמב”ם. בשל ערכו וקדושתו הוא נקרא “כתר”.

הכתר היה שמור ב“מערת אליהו הנביא” שבבית הכנסת הגדול בחלב, בתוך תיבת ברזל, שכמסתבר לא עמדה באש. יהודי המקום הצילו את הכתר מכליה, ואחרי שהוסתר עשר שנים, מסרו אותו חכמי חלב לידי יהודי מקומי בעל אזרחות אירנית, מרדכי (מוראד) פחאם, על מנת שיבריחו לירושלים. הוא הצליח במשימה, ומסר את הכתר ב־1958 לידי הנשיא יצחק בן-צבי. כתב היד יקר הערך נמסר למעבדה של מוזיאון ישראל, שם הוא עבר תהליכים אטיים ומורכבים של ריפוי ושיקום, בידי מיכאל מגן שעמל על כך שש שנים. עתה מוצג “הכתר” בהיכל הספר של מוזיאון ישראל.

הצרה היא שחסרים בספר 192 מבין 487 דפיו. יש המשוכנעים שלא כל הדפים האלה הושמדו בפרעות, ועדיין מקווים שלפחות אחדים מהם יימצאו. הנחה מקובלת היא שדפים מן הכתר נמצאים בידי יוצאי חלב שאינם רוצים להיפרד מהם.

סיפור כהונתו של הרב ליברמן בפלאטבוש דומה לזה של הרב הכט. גם הוא נתבקש, ב־1959, לכהן רק שנה. בקהילת “בית תורה” היו אז 20 משפחות. כיום היא מונה 420 משפחות, שבנו בית כנסת יפה, עם תקרה אקוסטית באולם התפילה המרכזי, עם אולמות נוספים שבהם נערכות בשבת תפילות נפרדות לבני נוער ונפרדות לילדים, עם מקום לאירועים הכולל שירותי מטבח ומשרדים. בבית הסמוך יש ספרייה וחדרים ללימוד ולתפילה של ימי חול. אחרי תפילת השחרית מגישים שם בכל יום גם ארוחת בוקר ל-120 מתפללים לפני צאתם ליום העבודה הארוך במנהאטן. ראיתי שם את סידורי התפילה “כמנהג ארם צובה”, שנתרמו על ידי האחים ספרא לזכר אביהם יעקב. התפילה והפזמונים כמנהג ארם צובה הם במשקל מקאמות, והסידורים הראשונים בנוסח זה הודפסו בוונציה בשנות העשרים של המאה ה-16.

הרב ליברמן, מרצה להיסטוריה של החינוך היהודי ובעל הסמכה לרבנות מישיבה יוניברסיטי, הסתגל יפה למנהג ארם צובה. יש לו הסמכה גם מן הרב עובדיה יוסף, והוא מדבר קצת ערבית. מלבד לרבנות בקהילתו, הוא משמש גם מנהל בית הדין הרבני של כל העדה בפלאטבוש. בחודשי הקיץ, כאשר הקהילה שלו “מהגרת הגירה המונית” לדיל, נוסע הרב לישראל, אל בנו המתגורר באלון מורה.

זה בוודאי ברוח הקהילה שהיא בעלת גישה לאומית, עם זיקה לישראל והעדפה לימין. הרב עובדיה יוסף נערץ עליה, אם כי רוב בניה מסתייגים מנוסח ש“ס. עם זאת, אחד מרבני העדה, הרב אברהם הררי רפול, הוא חרדי בנוסח ש”ס ובקהילתו כמאתיים משפחות חרדיות.

פלאטבוש היא אזור מגורים נאה, ירוק, שדרה ראשית רחבה ורחובות שקטים ניצבים לה. הבתים משפחתיים, מטופחים, עם גינות נוי קטנות בחזית, מקרינים אמידות. גטו נעים ונוח. למען הביטחון, כל דייר כאן משלם 700 דולר בשנה לשירותי שמירה. אבל ההוצאה הכבדה באמת היא שכר הלימוד. ילדי החלבים לומדים ב“ישיבות”, כפי שמכונים כאן בתי ספר יהודיים, וזה יקר. בין 4,000 ל־ 6,000 דולר לשנה לילד בבית הספר היסודי, ו־8,000 בתיכון. למשפחה חלבית יש ארבעה-חמישה ילדים.

רבים מילדי העדה לומדים ב“ישיבת פלאטבוש”, בית ספר יסודי ותיכון, אשכנזי, אבל שיעור גבוה של תלמידיו הם מסוריה ורובם מחלב. התלמידים החלבים הם מעין חוג סגור, ואינם מתערבים חברתית בתלמידים אחרים. יש לחלבים גם בית ספר משלהם, יסודי בלבד, והוא “מגן דוד”. גם לדמשקאים יש בפלאטבוש בית ספר יסודי, ושמו “אחיעזר”, כשם בית הכנסת שלהם. לרשות גילאי התיכון בפלאטבוש עומדים גם “בית הספר התיכון הספרדי” ו“ישיבת מקדש מלך”. שניהם נועדו לדתיים מאוד.

בזמן האחרון ניכרת מגמה של התחרדות בקרב חלק מבני העדה, ואלה שולחים את בניהם לישיבות החרדיות בבולטימור, מהן חסידיות כישיבת מיר. משה כהן, יושב ראש המרכז למורשת יהודי חלב, אומר שגם בארץ יש מגמת התחרדות אצל חלק מבני העדה, בניגוד לרוח המתונה והסובלנית ששררה בקהילת האם. נראה כי זהו התהליך שעבר גם על עדות מזרח אחרות, בהשפעת החרדים האשכנזים.

הרב ליברמן אומר שבני העדה תורמים למגבית המאוחדת כשני מיליון דולר לשנה, נוסף למפעלי הצדקה העצמיים שלה, “מעוז לאביון” ו“ביקור חולים”, ונוסף לחברות בבית הכנסת ותרומות לישיבות העדה. הם גם קלטו את הבאים מסוריה, ובעין יפה.

את דרכם בניו-יורק התחילו החלבים כמו שאר היהודים, ב“לואר איסט סייד”, בדרום־מזרח מנהאטן. משם עקרו לברוקלין, תחילה לוויליאמסבורג, אחר כך לבנזונהרסט, ולבסוף לפלאטבוש, תמיד תוך עלייה ברמת הדיור, ותמיד ביחד. לימים רכשו בתי נופש מרווחים בדיל שעל חוף הים בניו־ג’רזי, וכמה מן המשפחות, הצעירות יותר והאמידות יותר, נשארו לגור שם כל ימות השנה. גם קהילת החלבים בדיל דאגה היטב לחינוך היהודי של ילדיה.

החינוך היהודי הוא בוודאי גורם, אם כי לא בלעדי, בהצלחת העדה למנוע נישואי תערובת. לא רק שלא מתחתנים עם נוצרים או נוצריות, לא מתחתנים גם עם גר או עם גיורת. ברצותו להקים “קיר ברזל” בפני התבוללות, בית הדין של העדה הכריז עוד בשנת 1935 על חרם עד דור עשירי נגד כל מי שיישא אשה או תינשא לאיש שלא מזרע אברהם אבינו. החרם חודש ב־1985.

זה אולי אכזרי, אבל זה אפקטיבי ועל כן מוצדק, אומר הרב ליברמן. מבחינתו, התהליכים העוברים על יהודי ארצות־הברית הם שואה בלי דם. היהדות הולכת ונעלמת. רשמית מודיעים שלושת הזרמים על שלושה מיליון ומאה אלף חברים (האורתודוקסים על 800,000, הקונסרבטיבים על מיליון, והרפורמים על 1,300,000). המספרים מוגזמים, כמובן, אבל אפילו אם נאמין להם, איפה כל שאר היהודים?

אצל החלבים אין זרם רפורמי או קונסרבטיבי. הם לא הושפעו מתנועת ההשכלה ומשאר האידיאולוגיות שהלהיבו יהודים באירופה, ולא נדבקו במחלות האשכנזיות, אומר ליברמן: אמריקה לא נטלה מהם כיבוד אב ואם, והם לא ישלחו את ההורים הזקנים שלהם לבתי אבות. מצוות ו“הדרת פני זקן” ו“בפני שיבה תקום” מקוימות כאן במלואן.

מבין 420 המשפחות של צאן מרעיתו, 360 שומרי שבת. את העובדה שחנויות החלבים פתוחות בדרך כלל בשבת מסביר הרב בכך שכל הרווחים מן העסקים בשבת הולכים למנהל שאינו יהודי, וחוזה המבטיח זאת נחתם בבית הדין הרבני של העדה.

הדברים האלה מסתדרים ביהדות יפה מאוד. לא פעם הרהרתי, למשל, איך זה שבכל מקום ובכל הדורות ובכל שנה, הנוכרים שרכשו מן היהודים את החמץ ערב פסח, תמיד החליטו למחרת הפסח למכור אותו חזרה לבעליו הקודמים. אף פעם לא מימשו את שטר המכירה הגמורה שניסחו בתי הדין הרבניים. ממש נס.

יש לחלבים בפלאטבוש גם מועדונים, שעיקר הבילוי בהם הוא משחק קלפים. המועדף בהם הוא פוקר, אבל גם ברידג' וקנסטה חוגגים. אומרים כי מי שאינם חברים במועדון, מארגנים משחקי קלפים בבית, כי זה הבילוי המסורתי עוד מחלב עצמה.

יש בסביבה חנויות שבהן אפשר לקנות את כל המצרכים, התבלינים והמאכלים המיוחדים שבני העדה אוהבים. חנויות של ערבים לבנונים ושל ערבים סורים וגם חנויות של יהודים שיצאו מארצות ערב וחלקם התעכבו כמה שנים בישראל לפני שהגיעו לניו-יורק. הם מדברים עברית, ולא רואים בהם יורדים.

לחתונות בפלאטבוש מזמינים בדרך כלל להקה ערבית שתנעים לקרואים במוסיקה סורית, ולהקות אלה יודעות לשבץ ברפרטואר שלהן גם כמה שירים ישראליים מסוג “הבה נגילה”. בדפוסי השמחות משפחתיות, כמו גם במאכלים, נאמנים החלבים להרגלים מבית, אפילו שרוב בני העדה הם כבר דור רביעי בניו-יורק. “חלבי הוא חלבי לנצח”, אומר הרב ליברמן בחיוך.

שלא כמו באזורי המגורים של החסידים והחרדים, בקראון הייטס או בוויליאמסבורג, או אפילו ב“לואר איסט סייד”, לא נתקלים בפלאטבוש בסימני היכר חיצוניים של יהדות. אין שטריימלך וקפטנים, ולא זקני מידות או פאות מסולסלות. אבל בבתים פנימה, המסורת נשמרת מדור לדור – המסורת היהודית והמסורת של ארם צובה.

יש באוסטרליה קנגורו, ולנקבות הקנגורו יש כיסים, ובכיסים יש (לפעמים) גורים, ואפשר לפגוש אותם בפארקים ובשמורת טבע, מנתרים כבני חורין, מתקרבים אליך ללא פחד, ואוכלים מכף ידך כמו חיית בית. הציפייה הזאת התמלאה, ומלבד מה שזה מלבב מאוד, יש בכך כדי להרגיע: לפחות משהו באמת כפי שחשבת שיהיה. בשאר הדברים המפגש עם אוסטרליה הוא המפגש עם בורותך שלך, כי מה שתיארת לעצמך איננו מה שמצאת.

הבומרנג הוא דוגמה טובה לכך. הרבה לא ידעת עליו, אך דבר אחד היה לך ברור: זה כלי נשק של אוכלוסיית המקור האוסטרלית, כיום גם מכשיר ספורט, שמטילים אותו והוא חוזר. בכך היית בטוח, שהרי הבומרנג נכנס למילון העולמי כמושג מושאל לדבר החוזר למטילו ברצותו ושלא ברצותו. וחוץ מזה שמעת את הבדיחה על האוסטרלי שרצה לקנות לעצמו בומרנג חדש אבל לא הצליח להיפטר מן הישן…

יש בומרנגים חוזרים – אלה המיוצרים כיום ייצור תעשייתי למשחק ולשעשוע. יש גם שעושים אותם, מלאכת־יד, האנשים השחורים החיים ביבשת האוסטרלית זה דורי דורות: אומרים 30־40 אלף שנים. הבומרנג שימש ומשמש להם גם לשעשוע וגם לציד. אבל רוב הבומרנגים לציד – כך אתה לומד מן הסמכות במוזיאון לאמנות אבוריגינית – אינם עשויים לחזור.

ידיעתך החלקית יצרה דימוי שאיננו זהה עם המציאות, ואפילו מסלף אותה. זה תופס במידה רבה לגבי אוסטרליה בכללה, שרבים מתושביה תוהים מדוע דימויה כה שונה מזהותה.

סביר להניח שזה קשור בריחוקה. מרחק הוא אמנם מושג יחסי, וודאי שאוסטרליה אינה רחוקה מדי מפאפואה־גיניאה החדשה, או מטימור, אבל להגיע אליה מאירופה או מארצות־הברית, זוהי טיסה רצופה של יותר מיממה. ומכיוון שמקומות מרוחקים הם גם באזורי זמן שונים, הרי לאדם הטס מארצות־הברית לאוסטרליה פשוט “נעלם” יום מחייו.

היא מצטיירת כארץ חקלאית, כמרחבים עצומים של חוות צאן וחוות בקר ושדות חיטה. ממילא האוסטרלים אמורים להיות אנשי אדמה בשיעור ניכר. למעשה אוסטרליה היא עירונית יותר מכל ארץ אחרת בעולם. יש רק מדינה אחת יותר עירונית ממנה, היא סינגפור שכולה עיר אחת.

עם זאת, הדימוי החקלאי אינו בלתי מבוסס. יש באוסטרליה חוות צאן – אומרים כי בכל זמן נתון יש בה 150 מיליון כבשים – ויש חוות בקר, ושדות חיטה, והכל אכן במרחבים עצומים. הייצוא החקלאי עדיין מהווה מחצית מכלל הייצוא של אוסטרליה. לשם הקוריוז נזכיר שהיא מייצאת כבשים גם למזרח התיכון, והיא מייצאת לשם אפילו גמלים! יתר על כן, היא מייצאת חול לסעודיה – סוג מסוים של חול הדרוש להפקת נפט, ואינו מצוי שם.

החקלאות המודרנית בכלל, וזו האוסטרלית בפרט, אינה נזקקת לחקלאים רבים. התארחתי בחוות בקר המשתרעת על 17 אלף דונם. אקסטנסיביות זו מוכתבת על ידי תנאי האקלים יותר מאשר על ידי שאיפת גודל: בגלל מיעוט הגשם המרעה הוא דליל, והרחבת שטחו מאזנת חיסרון זה. באותה חווה יש 2,800 ראשי בקר, ועובדים בה בסך הכל שני אנשים: בעל החווה ועוזר שכיר.

בשטח שגודלו כמעט כשל ארצות הברית חייה אוכלוסייה של 17 מיליונים בלבד. מכיוון שרוב אדמות אוסטרליה צחיחות, מתרכזים תושביה בכמה ערי חוף גדולות. אלא שעיר אוסטרלית היא די כפרית. יש בה כל סממני הכרך על פיתוייו, אך רוב האנשים – כמעט 80 אחוז – גרים בבית משפחתי משלהם, מוקף גינה. ממילא מתפשטת העיר האוסטרלית על שטחי ענק, פרברים־פרברים. סידני, למשל, בת שלושה מיליון תושבים, היא אחת הערים הגדולות בעולם מבחינת שטחה. הדגש על הירק בולט בכל מקום. במלבורן, על כל אלף תושבים יש 25 דונם של פארק עירוני.

מציאות זאת חוסכת מערי אוסטרליה הרבה מקללות האורבניזציה. סקר השוואתי בתחום הפשיעה בין סידני ובין ערי ארצות־הברית העלה שהיא יכולה “להתחרות” איתן רק בגניבת מכוניות. בפשעים אלימים היא מפגרת לעומתן. בני אדם נינוחים וידידותיים כאן גם בתוך העיר הגדולה. מוטב שלא לשאול אותם לכתובת מסוימת, כי קרוב לוודאי שפשוט ילוו את השואל למקום חפצו.

דונאלד הורן, שקרא לספרו על אוסטרליה בשם “ארץ בת־מזל”, קלע בכך בול. ודאי שיש בעיות גם לאוסטרליה, אך בעיותיה נראות כבנות פתרון, ופתרון קל יחסית – מה שאין כן אצל רוב המדינות האחרות, מתועשות או מתפתחות. היא משופעת באוצרות טבע: מכרותיה ומחצבותיה מספקים מגוון עצום של חומרי גלם, בכמויות שהפכו אותה בעשורים האחרונים לאחת המפיקות והיצואניות הגדולות בעולם, בכמה מענפי יסוד אלה.

עתיקות כמעט שאין בה, כי אוכלוסיית המקור השחורה היתה נוודית באופיה ולא השאירה שרידים מעברה, פרט לציורים על אבן או על קליפות עץ; ואילו אוסטרליה החדשה, הלבנה, היא רק קצת יותר מבת מאתיים שנה. לכן אין טעם בחפירות ארכיאולוגיות, אך דומה כי בכל מקום שיחפרו, ימצאו מתכות או מינרלים. יש לה עפרות ברזל ואוראניום ונחושת וניקל ואבץ ועופרת ובאוקסיט; יש לה פחם שחור (שגם ישראל רוכשת ממנו בשביל תחנת החשמל הדו־תכליתית בחדרה); יש לה מנגן וכסף וזהב וחולות מינרליים – אם למנות רק את העיקריים שבאוצרות הטמונים באדמותיה. הרזרבות הן עצומות, ויש יסוד להניח שהרבה ממשאביה הטבעיים עדיין לא נתגלו.

עושר כזה, כאשר הוא מצטרף לכושר בלתי מנוצל של קליטת אוכלוסייה, עלול להיות מקור פוטנציאלי לאיום ביטחוני. המחשבה הזאת לא מטרידה יותר מדי את האוסטרלי המצוי. לפעמים, אנשים מן השורה יגידו לך כי הם חשים חוסר נוחות ביחס לעתיד, שהרי “הפיתוי לפלישה” גדול. יזכירו לך שהיפנים רעבים לחומרי גלם, ושהאינדונזים סובלים מהתפוצצות אוכלוסייה, ושהמסקנות מדאיגות. אך המומחים משוכנעים, שסכנה ביטחונית כזאת אינה צפויה לאוסטרליה בטווח הקרוב וכי אפשר לנטרל אותה במדיניות סחר נכונה (כשני שלישים מחומרי הגלם האוסטרליים נמכרים ליפן), בדיפלומטיה מתוחכמת ובכוננות צבאית מתאימה.

בכל הנוגע לכוננות כזאת עכשיו, הדעות לפחות חלוקות. קנטרנים טוענים שהמדינה אינה מסוגלת למנוע אפילו נחיתתן של ספינות פליטים על חופיה, הנמשכים לאורך 37 אלף קילומטרים. אלא שזה שונה, כמובן, מסכנה אסטרטגית שלקראתה ערוכה אוסטרליה במסגרת ברית עם ארצות־הברית.

אין איום ביטחוני ממשי, אין מחסור במשאבים, אין סכנה של התפוצצות אוכלוסייה, אין בעיה של בערות, ואין גם בעיית גזעים. אמנם קשה לטעון שנפתרה הבעיה של אוכלוסיית המקור השחורה, האבוריגינים. ההיפך הוא נכון. האנשים השחורים מקופחים ברמת החיים, בתנאי החיים, באפשרויות ההתפתחות, בטיב השירות. רק עכשיו הם מתעוררים לראשית של תודעה עצמית. דוגמה לכך יכולה לשמש תביעה לבעלות על האדמות עשירות האוראניום שמציג שבט נוודי קדמון, ותביעות אחרות לקרקעות יקרות. אלא שמעצם משקלה הסטטיסטי – ואולי צריך לומר, חוסר משקלה הסטטיסטי – זוהי בעיה מוגבלת במשמעותה: אוכלוסיית המקור “הטהורה” מונה רק 50־60 אלף איש, ואוכלוסיית המקור “המעורבת” מונה אף היא כמספר הזה. בכל מקרה, השחורים והשחורים פחות אינם יותר מאחוז של כלל תושבי אוסטרליה.

המדיניות הרשמית, הנתמכת על ידי ההנהגה השבטית המסורתית של אוכלוסיית המקור ועל ידי הנהגתה העירונית המשכילה המתחילה להתגבש – אינה של התבוללות בתרבות הרוב, אלא דווקא הפוכה: לטפח את המורשת הייחודית העשירה בפולחן, במיתולוגיה ובאמנות; לחקור בשיטות מודרניות את דפוסי הארגון החברתי, המשפט והדת של המורשת הזאת; להקנות תודעה עצמית וגאווה; ליצור שפה אחידה לעשרות ולמאות הניבים השבטיים, להעלות את רמת השירותים למשפחה ולקדם את החינוך לצעירים. משימה לא קלה, אבל אפשרית.

אך נסו להגיד לאוסטרלי, לאיש ברחוב או למעצב מדיניות, שאין לארצו בעיות קשות, והוא יביט בכם בתדהמה; ומה עם הכלכלה? מאז אמצע שנות ה־70 הכלכלה האוסטרלית מראה סימני עייפות. ממשלה הולכת וממשלה באה, והמצב משתפר רק במעט. אנשים מודאגים, והדאגה קיימת אצל עניים ועשירים. היה לי פעם ידיד, שמאלן איטלקי מבריק, שנהג לומר כי העוני הוא דבר נורא, מפני שהוא מוריד את האדם לשפל דרגתו של העשיר: כל הזמן חושב על כסף.

מה שמביא אותי לרשימת 200 האנשים העשירים ביותר של אוסטרליה, המתפרסמת מדי שנה בשבועון העסקים “ביזנס רוויו ויקלי”. ברשימה המפורטת הזאת, לפחות 50 מתוך ה־200 הם יהודים. אם נביא בחשבון כי חלקם של היהודים באוכלוסייה האוסטרלית הוא רק כחצי אחוז – כשמונים אלף מתוך 17 מיליון – הרי ששיעורם בקרב המיליונרים, כ־25 אחוזים, הוא גבוה מאוד. יתר על כן, השבועון מדרג את העשירים לקבוצות לפי שווי רכושם, וככל שגדל ההון, גדל שיעור בעליו היהודים (אגב, את הרשימה ראיתי גם במשרדי המגבית של קרן היסוד במלבורן. זה מדריך שימושי להתרמה, אמרו שם).

הרבה מיליונרים נאנחו באוסטרליה בשנים האחרונות. השפל הכלכלי וקשיי נזילות פגעו גם בהם. היו הרבה פשיטות רגל, ביניהן של יהודים. גם בלעדי כך, לא כל יהודי אוסטרליה הם גבירים. אף על פי כן, הנתונים שהביא שבועון העסקים משקפים נאמנה את הישגיהם הכלכליים של היהודים – הישגים מדהימים ממש נוכח העובדה שברוב המקרים מדובר במהגרים מן הדור הראשון.

יהודים הגיעו לאוסטרליה עם ראשוני המתיישבים הלבנים שם, אם אפשר לקרוא להם מתיישבים. אולי המלה “מיושבים” מתאימה יותר, שהרי הם היו אסירים שפוטים שהובאו לארץ גזירה, ליבשת שוממה. היו יהודים בין האסירים, פחות ממניין, אבל היו. והיו יהודים בכל גל הגירה שבא ליבשת הרחוקה. בימי מלחמת העולם הראשונה כבר היו באוסטרליה בערך 18 אלף יהודים.

באפריל 1990, כאשר מלאו 75 שנים לפלישה העקובה מדם לגאליפולי, עשו גם יהודי אוסטרליה את סיכומם שלהם לאותם הימים: 2,300 התנדבו לצבא, שיעור גבוה יותר מזה של המתנדבים באוכלוסייה הכללית. 176 היו קצינים, ורבים מהם עוטרו באותות הצטיינות – ביניהם גם אשה אחת, לאה רוזנטל, חובשת שזכתה בצלב האדום המלכותי על אומץ לב בקרב. הקצין האוסטרלי המפורסם ביותר במלחמת העולם הראשונה – שאל סיומה הוא הגיע בדרגת רב־אלוף – היה סר ג’ון מונאש, יהודי ציוני ששמו מונצח גם באוסטרליה וגם בישראל.

שניים מן היהודים שהשתתפו בפלישה לגאליפולי היו עדיין בחיים בעת ציון 75 שנים למבצע הצבאי הזה. אחד מהם, הארולד קולינס מסידני, היה בן 98, וראיתי אותו צועד בגיל הזה בראש המצעד החגיגי. הוא התגייס לצבא האוסטרלי ב־1914 בגיל 22, כחובש. בחמש שנות שירותו קיבל אותות מערכה שונים, כולל אות הצטיינות על הישגיו כמתאבק בזירת הספורט הצבאית. על אלה נוספה מדליה אשר חולקה לכל הקשישים שהשתתפו בקרב על גאליפולי ונשארו בחיים עד ליובל.

את המדליה הזאת קיבל עוד יהודי, סמל ארנסט ליבוק, בן 95. בשעתו, התגייס לגדוד רגלים, שירת גם בפלשתינה, במצרים ובאנגליה, השתתף ב־17 קרבות בצרפת, וקיבל עיטור גבוה מידי המלך ג’ורג החמישי. בכתב הצל"ש נאמר כי “…קיבל על עצמו את הפיקוד על מחלקה כאשר הקצין המפקד נפגע, והנהיג אותה באומץ לב ובשיקול דעת בהתקפה על עמדה מבוצרת של האויב. המחלקה היתה תחת אש כבדה משלושה כיוונים, אך הסמל הצליח להביא את הקצין ואת שאר הפצועים למקום מבטחים ולהמשיך בהתקפה. הוא הצטיין בקור רוח ובמנהיגות למופת.” בעת החגיגות היה סרג’נט ליבוק בבית אבות מונטיפיורי במלבורן, אחד מן המוסדות המפוארים של הקהילה היהודית בעיר זו.

סיפורם של קולינס וליבוק התפרסם ב“אוסטרליין ג’ואיש ניוז”, שבועון יהודי המופיע בשתי מהדורות, של סידני ושל מלבורן. ממנו גם למדתי כי בגאליפולי נפלו 55 יהודים אוסטרלים.

אם כי יהודים חיו באוסטרליה מאז שהיתה בה אוכלוסייה לבנה, הרוב הגדול של הקהילה בא מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. אולי משום כך, יהדות אוסטרליה היא יהודית מאוד, חמה מאוד וציונית מאוד. מבחינות רבות היא דומה ליהדות ארצות־הברית לפני 50 שנה ויותר. מבחינת הקשר שלהם עם ישראל, יהודי אוסטרליה כנראה מובילים בכל התפוצות; כעשרה אחוז מהם עלו לישראל.

כמעט לכל משפחה יהודית שפגשתי באוסטרליה יש בן או בת בארץ. חלקם השתקעו בישראל, ולפי האומדן יש בארץ קרוב לרבבה מיוצאי אוסטרליה. אחוז גבוה מן הצעירים עושים בארץ שנת לימודים, או שנת הכשרה, או שנה בקיבוץ. אגב, גם באוכלוסייה הלא־יהודית שיעור גבוה של הצעירים נודד למרחקי חו"ל לשנים אחדות.

הצרה היא שכנגד כל יהודי אוסטרלי העולה לארץ, יש לפחות יהודי ישראלי אחד היורד לאוסטרליה. צריך לזכור כי כיורדים מסווגים רק אנשים שעזבו את הארץ אחרי קום המדינה. מי שעזב בימי היישוב, אינו נחשב ליורד. אדרבא, הנאמנים ביותר לציונות באוסטרליה, הפעילים ביותר למען ישראל, הם בניהם של אנשים שחיו תקופה מסוימת בארץ, עזבו אותה, ובנו להם בית חדש ביבשת הרחוקה.

לגבי הנוטשים המוגדרים כיורדים, הרי גם אם איש לא עשה להם מפקד, ואיש איננו יודע את מספרם המדויק, אומדנים שמרניים למדי מדברים על אלפים רבים – בלי להביא בחשבון את המספר הגדול של צעירות וצעירים הנמצאים שם רק חודשים אחדים במסגרת הסיור למזרח הרחוק, שנעשה כמעט חובה לכל בוגר ובוגרת של צה"ל. החבר’ה באים, משתכנים במעין קומונה (“כמו סרדינים,” אמר לי מישהו), עובדים בכל עבודה מצויה שאפשר להשיגה בלי רישיון – בניקיון, בגינון, במזנונים, או במסעדות ובתחנות דלק. יש שתי רשתות של תחנות דלק בידי ישראלים לשעבר המוכנים להעסיק את הטיילים הצעירים.

בין הישראלים שהשתקעו באוסטרליה לבין היהודים המקומיים אין כמעט מגע חברתי. רוב יוצאי ישראל חיים במעגל חברתי סגור משלהם, גטו ישראלי בתוך גטו יהודי. במלבורן בלבד יש לפחות 6,500 ישראלים, אומר בסמכותיות מסעדן שם, הבעלים של אחת משלוש מסעדות ישראליות ה“עושות על אש” ומגישות סלטים ים־תיכוניים.

לא רק הישראלים אינם מתערבים בקהילה היהודית. גם המהגרים מקרב יהודי ברית המועצות לשעבר שהגיעו לחופי אוסטרליה עדיין אינם חלק אינטגרלי של הקהילה, אף שהם נעזרים בה וגם מתחילים להתערות בה בהדרגה. בשני העשורים האחרונים הגיעו לאוסטרליה כ־10 אלף יהודים מברית המועצות, ובשנות ה־90 נקבעה מכסה שנתית מיוחדת של כתריסר אלפי איש שניתנת להם אשרה מטעמים הומניטריים. יהודים מן הרפובליקות הסובייטיות־לשעבר נכללים במכסת ההגירה המיוחדת הזאת, בתנאי שיהיו להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה באוסטרליה.

לעומת זאת, המהגרים היהודים מדרום אפריקה השתלבו היטב בקהילה המקומית. ל“עולים החדשים” מדרום אפריקה לא היו חבלי הסתגלות. הם באו לאוסטרליה עם ידיעת השפה, עם מקצוע, בדרך כלל גם עם אמצעים, ועם הרבה רצון לפעילות קהילתית יהודית. בחוף המזרחי אומרים שהם השתלבו, בחוף המערבי אומרים שהשתלטו: המהגרים היהודים מדרום אפריקה ממש הכפילו את קהילת פֶּרְת.

מאמצע שנות השבעים הונהג צמצום במכסות ההגירה לאוסטרליה, הן על ידי ממשלות השמרנים והן על ידי ממשלות הלייבור. המדיניות גם מגבילה בהיקף וגם סלקטיבית בהרכב. יש טוענים שעדיין נשאר שמץ גזענות גם בסלקטיביות הזאת. אך מספר האנשים האסיאניים – וייטנאמים, קמבודים, סינים – החיים כיום באוסטרליה גדל מאוד. בערים, זה בולט לעין. המדובר במהגרים, ולא בתיירים הרבים הבאים מיפן. עד כדי כך רבים הם שהתפריטים במסעדות מודפסים באנגלית וביפנית. ובמדינת קווינסלנד, בצפון־מזרח הטרופי והסוב־טרופי של אוסטרליה, גם השלטים בכבישים הם ביפנית.

תיירים מתקבלים בברכה. לא כן המהגרים. בראשית שנות התשעים, ובמחציתם, המכסה השנתית של ההגירה נעה סביב שמונים אלף, כולל החלק ההומניטרי. זה כחצי אחוז מהאוכלוסייה של היבשת הריקה הזאת. ומתנהל ויכוח בציבוריות, בזירה הפוליטית, באמצעי התקשורת וגם בשיחות סלון: מהו מספר המהגרים שהמצב הכלכלי מאפשר לקלוט?

בעבר, התפיסה באוסטרליה היתה כמו זו השוררת אצלנו והגורסת שהמהגרים הם גורם לתאוצה כלכלית, לצמיחה. שאולי הם מעמסה לטווח קצר אבל ברכה משקית לטווח ארוך. כיום התיזה הזאת כבר שנויה במחלוקת מקצועית באוסטרליה. אומרים שקליטת ההגירה משבשת את מדיניות ההשקעות ואת מאזן התשלומים. יש גם דעות שלפיהן היבשת שחלק כה גדול ממנה מדברי, איננה יכולה לפרנס גידול אוכלוסייה מהיר ומשמעותי. למבקשי ההגבלות הצטרפו הירוקים, שוחרי איכות הסביבה. זו היתה הפתעה לרבים, כי הירוקים אמורים להיות ליברלים יותר, אבל עובדה, הם דורשים לצמצם את מספר המהגרים השנתי ל־50 אלף. אם למלא חובה הומניטארית, הם אומרים, מוטב להגדיל את סיוע החוץ מאשר לפתוח את שערי המדינה.

כנגד המתנגדים יש גם המזכירים שתורת מאלטוס כבר שבקה חיים, שאוסטרליה היא ענקית, ובתכנון נכון היא יכולה לקלוט עוד ועוד, ושאחרי ככלות הכל לא כל משפחה חייבת לגור בבית משלה על דונאם וחצי. אינני יודעת אם כל משפחה אכן גרה בבית על דונם וחצי, אבל בתי היהודים שהייתי בהם היו מרשימים בגודלם.

מה שמייחד את יהודי אוסטרליה יותר מכל, הוא היקף החינוך העצמאי. בתי־ספר יהודיים עומדים לרשות כל הגילאים מגן הילדים ועד האוניברסיטה, בכל מגוון שייראה להם, או להוריהם. במלבורן, לדוגמה, יש בית הספר “הר־הצופים” (מאונט סקופוס) שבו לומדים אלפיים וחמש מאות ילדים, ועוד כמה מאות לומדים בשלוחות שכונתיות של בית ספר זה, בכיתות הנמוכות. בשביל אלה המבקשים דגש ציוני מובהק, ישנו בית ספר “ביאליק”, ואילו בית הספר “שלום עליכם” נועד לילדים שהוריהם מבקשים לנצור את מורשת היידיש. 200 ילדים לומדים ב“שלום עליכם”, בגן ובבית הספר העממי, והמוסד קיבל הקצבה מיוחדת של מיליון דולר מאת ממשלת אוסטרליה כדי שהיידישיסטים יוכלו לבנות לבניהם גם בית ספר תיכון. המשפחות הרפורמיות שולחות את ילדיהן לבית הספר “המלך דוד”, ואילו לאנשי חב“ד יש בית הספר “בית רבקה” לבנות, ו”ישיבה קולג'" לבנים. למפד"ל בית הספר “יבנה”, ולחרדים בית ספר “עדת” (קיצור של עדת ישראל, ומבטאים אדאס).

כל זאת בעיר שאוכלוסייתה היהודית מונה רק כ־35 אלף נפש. 60 עד 70 אחוזים מן הילדים אכן לומדים בבתי ספר יהודיים. הממשלה תומכת בבתי הספר האלה כשם שהיא תומכת בבתי הספר הקתוליים: בסכום המכסה את עלות הלימודים הכלליים. מימון השעורים שמעבר לכך, העצמאיים, היא דאגתם של ההורים ושל התורמים. (לתשומת לב ממשלת ישראל!)

בתי הספר היהודיים משקפים את הזרמים המאורגנים הקיימים בקהילה. אך עם כל הגיוון, אפשר לומר שההסתדרות הציונית שלטת. ישראל היא מרכז הפעילות היהודית שם. מסיבת יום העצמאות של ישראל שנכחתי בה במלבורן המחישה זאת יפה. כ־ 3,000 איש קנו כרטיסים לאירוע באולם הקונצרטים המרשים של העיר, ולא נשאר מקום פנוי. היציעים העליונים נתפסו על־ידי הנוער, נוער נלהב מנופף בדגלים כחולים לבנים ומפגין הזדהות בקריאות עידוד ובתשואות. אפשר היה לחוש בחום ובאהבה וברגש ההשתייכות. כעבור שנה עיצבה סידני דגם אחר לחגיגות יום העצמאות – פסטיבל רב גוני, לכל גיל ולכל טעם, שמשך חמשת אלפים נפש. הדפוסים משתנים מפעם לפעם, אבל העיקרון נשאר בעינו, והוא שחג ישראל הוא חג היהודים.

עצם הגיוון של בתי הספר ושל תנועות הנוער – פועלות שם “הבונים־דרור”, “השומר הצעיר”, “בני־עקיבא”, “נצר” שהוא נוער ציוני רפורמי, ובית“ר – מלמד שקהילות אוסטרליה הן פלורליסטיות. יש בהן אין־ספור ארגונים, לפי התפלגות פונקציונאלית ואידיאולוגית, דתית או פוליטית, וכולם פעילים וכולם כמובן גם מתרימים. אפילו ה”בונד" המזרח אירופי עוד מיוצג שם. ושלא כמו בארצות־הברית, באוסטרליה אין מפרישים מן המגבית לישראל אחוזים נכבדים לצרכים מקומיים.

בין הזרמים הדתיים חסר שם הזרם הקונסרבטיבי. יש אורתודוקסיה ברמות שונות, ודי מקובל גם בבית כנסת אורתודוקסי להגיע לתפילות השבת במכונית. ויש רפורמים, בערך רבע מכלל הקהילה. במלבורן יש גם שני בתי כנסת ספרדיים, שמתפללים בהם בעיקר יוצאי מצרים ויוצאי עיראק שחיו קודם בהודו.

הקהילה בסידני קלטה בעיקר את יוצאי גרמניה, אוסטריה והונגריה, בשעה שמלבורן קלטה בעיקר את יוצאי מזרח אירופה. אין קשר של ממש בין רוב הקהילה על גוניה השונים ובין החרדים מ“עדת ישראל”. לעומת זאת אנשי חב“ד מקובלים מאוד ופעילים מאוד, ובמיוחד בקרב המהגרים מברית המועצות לשעבר, שרוב ילדיהם נקלטו ברשת החינוך של חב”ד. הלובביצ’ים פתחו גם חנות לספרים ולמשחקים, הכל יבוא מארצות־הברית, וראיתי בה משחקים מפתים נוסח “מונופול” שהתחרות בהם היא על זכייה במצווה. מנצח מי שצובר את המספר הרב ביותר של מצוות.

אך פלורליסטית ככל שתהיה, בכל הנוגע לישראל הקהילה שומרת על הופעה מלוכדת. כך גם ביחס לגילויים של אנטישמיות שאינם נדירים, אם כי בהשוואה למדינות אחרות הם מעטים. גם נישואי התערובת אינם מגיעים להיקף הנוהג כיום ברוב המדינות האחרות. האומדנים נעים בין 20 ל־25 אחוזים, לעומת שיעורים כפולים מזה בתפוצות אחדות, אך הם מדאיגים את הקהילה.

הטיסה הישירה לסידני מהונג־קונג “השכנה”, תשע שעות, נראתה לי ארוכה. אלא שהכל יחסי: הגברת המבוגרת שנמנמה לידי באה הישר מלונדון, מרחק 17 אלף קילומטרים, ואפילו קצת יותר – ובהגיעה ליעד, בלי איחורים, היתה מאחוריה דרך של 28 שעות. אך דומה כי המרחק הגיאוגרפי העצום שעברה לא הרחיק אותה הרבה מאנגליה במובנים אחרים. אמרתו של ברנרד שאו, כי מה שמפריד בין האנגלים לבין האמריקנים הוא השפה המשותפת, אינה חלה בהכרח על האוסטרלים. אם שכנתי במטוס יודעת קוקני, הרי המבטא האוסטרלי יצלצל באוזניה מוכר מאוד; הבישול האוסטרלי יזכיר לה את מטבחה של אמה, בתוספת שפע צדפות וחסילונים שבמקומות אחרים הם תענוג קולינרי יקר הרבה יותר. שמות של ערים ורחובות ובניינים, מן ההיסטוריה או הגיאוגרפיה של בריטניה, יקנו לה גם הם הרגשת בית; ואולי תשמח להיווכח כי הכנסייה האנגליקנית עדיין הגדולה באוסטרליה.

ומה פלא? הרי מאז היווסדה כמושבת עונשין, לפני יותר ממאתיים שנה, ועד למלחמת העולם השנייה, לא פחות מ־98 אחוזים של אוכלוסייתה היו יוצאי אנגליה, סקוטלנד, אירלנד או ויילס. פתיחת שערי היבשת בפני פליטים מאירופה בשנות ה־30, ומדיניות ההגירה המואצת אחרי המלחמה (ועד שנות ה־70), שינתה את הרכב האוכלוסייה. כיום רבים בה יוונים ואיטלקים, תורכים ולבנונים, הונגרים והולנדים. יתר על כן, בעוד בעבר חיו באוסטרליה רק סינים מעטים, צאצאיהם של מחפשי הזהב מאמצע המאה הקודמת, הרי כיום יש בה לא מעט מהגרים חדשים מהונג־קונג, וייטנאם וקמבודיה.

מספרם של הערבים באוסטרליה גדול עכשיו בהרבה ממספר היהודים בה. כשהייתי שם בעיד אל־פיטר, באו למסגד במלבורן 3,000 איש, והשייח פאהמי לא שכח בדרשתו לתקוף את ישראל, ולנבא שהפלסטינים ינצחו אותה “כשם שהמורדים המוסלמים באפגניסטאן ניצחו את הצבא הסובייטי”. זה היה לפני הסכמי אוסלו. עיריית מלבורן נתנה למסגד רישיון להוסיף לבניין צריח בגובה 25 מטרים, אבל המואזין לא יורשה לקרוא לתפילה כדי לא להפריע את מנוחת השכנים.

היבשת הרחוקה ביותר מאירופה היא למעשה הקרובה לה ביותר, ובמיוחד לבריטניה. גם אחרי קליטת מהגרים מארצות רבות, בעלי המוצא האנגלו־סקסי הם עד היום 80 אחוז מן האוכלוסייה. מלכת בריטניה היא גם מלכת אוסטרליה: בראש כל אחת משש מדינות הפדרציה האוסטרלית (ניו־סאות ויילס, ויקטוריה, דרום אוסטרליה, מערב אוסטרליה, קווינסלנד וטסמאניה) עומד מושל המייצג את המלכה, מתמנה על ידה על פי המלצת הממשלה המקומית, וסמכויותיו במדינתו חופפות בדרך כלל את סמכויות המלכה בבית.

באדלאיד, בירת דרום אוסטרליה, מושל המדינה ערך לכבודי סעודת צהריים עם מוזמנים נכבדים – וחרף כל חביבותו הטבעית, ראיתי איך האורחים המיוחסים קפואים בגינוני הטקס, איך הגברים מרכינים ראש לפניו, והנשים קדות לו קידה. הוד מעלתו המושל, כומר מתודיסטי הנושא בתואר הכבוד של מפקד האימפריה הבריטית, הקל על מצפוני על שלא נהגתי בנימוס המקובל. הוא הבהיר כי בתור נתינה זרה ממילא לא הייתי חייבת לקוד קידה.

בנוסף למושלים המדינתיים, יש מושל כללי המייצג את המלכה במישור הפדרלי האוסטרלי. בשנות השבעים, המושל הכללי היה סר זלמן כהן, יהודי. ואי אפשר לומר “מובן שהוא יהודי”, כי באוסטרליה יש נוצרים לא מעטים ששמם כהן. כנראה שהם דור שני שלישי של מתנצרים שלא שינו את שמם. יש נוצרים גם בשמות יהודיים אחרים: בדרום אוסטרליה יש אפילו בישוף מתודיסטי ששמו לוי.

אך רוב הכהנים שתמצאו במדריך הטלפונים עדיין יהודים. ובוודאי שסר זלמן הוא יהודי, ואפילו לא הראשון שכיהן בתפקיד הרם של מושל כללי באוסטרליה. הראשון היה סר אייזיק אייזיקס, שעליו כתב סר זלמן ביוגרפיה. אבל הוא עצמו יהודי מטיפוס אחר, ציוני, קשור לארץ, ואחד מבניו חי בישראל.

יהודים נושאי משרה אינם תופעה יוצאת דופן באוסטרליה. היה לסידני ראש עירייה יהודי, ליאו פורט. גם למלבורן היה ראש עירייה יהודי, אבל המיוחד בכהונתו של פורט היה שהוא קיבל אותו כ“ירושה” מידי ראש עירייה ערבי, שהאדי,

הרבה מן האמור לעיל משמש דוגמה למערכת הגורמים הקונסטיטוציוניים והרגשיים, הקובעים את קירבתה של אוסטרליה לאנגליה – אם נתעלם מקווי האופי הקובעים את קירבתה לארצות־הברית דווקא. אכן, גם האמריקני יכול להרגיש עצמו בה בבית. החוק של אוסטרליה מעוגן אמנם במשפט המקובל האנגלי, אבל יש לה חוקה כתובה, כמו לארצות הברית, וחלוקת הסמכויות בין מדינות הברית לבין הרשויות הפרדליות דומות בשתי הארצות. קנברה, הבירה הפדרלית של אוסטרליה, כמו וושינגטון בירת ארצות הברית, היא מעין מובלעת חוץ־מדינתית בשלטון עצמי ובפיקוחו של הפרלמנט.

בנייתה של קנברה תוכננה ליעדה, והיא פנינת נוף מקסימה שגבעותיה משתקפות באגם מלאכותי גדול, ובתיה נעלמים בין עצי גינותיהם. אך עם כל יופיה ונוחות החיים בה, היא כאילו סטרילית. שגריר אחד אמר לי שהיא “מפלסטיק”: חסרים בה נפתולי החיים הטבעיים לעיר. בזה היא נבדלת מהבירה האמריקנית, שיש לה בעיות אורבניות קשות מאוד. רוב אוכלוסייתה של וושינגטון כלל איננה קשורה בממשל ובמוסדותיו. לא כן קנברה. רוב תושביה הם עובדי הממשל, או עובדי השגרירויות, והתחלופה באוכלוסייה גבוהה. אולי יש באלה כדי להסביר את הממצא הסטאטיסטי שלפיו שיעור ההזדקקות לטיפול פסיכולוגי בקנברה הוא במקום הראשון במדינה.

כיום, קשריה של אוסטרליה עם ארצות־הברית אמיצים יותר מאשר עם בריטניה. ההסתמכות הצבאית היא על ארצות הברית, וזו תופסת מקום רב יותר מאנגליה גם בתחום יחסי המסחר. הקרבה הזאת מורגשת גם במישור העממי: כצאצאים של קולוניזטורים שפתחו גבולות וכבשו יבשת בייסורים, יש לאוסטרלים הרבה קווי אופי משותפים עם האמריקנים. סיפורי “המערב הפרוע” מחווירים לעומת הקשיים בהם נאבקו ראשוני המתיישבים בשממות אוסטרליה, ועד היום סיפורי ה־outback – כפי שמכונים מרחבי הבראשית המנותקים של פנים היבשת – הם מציאות חיים אגדית לרבבות אוסטרלים שגדלו במרחבים אלה. פולקלור החלוציות בחברה שהתברגנה, והעובדה כי כל אדם הוא מהגר או צאצא של מהגרים, יוצרים אותה תערובת מוזרה של פתיחות ושמרנות המציינת גם את החברה האמריקנית – ואולי גם את הישראלית.

ההגירה מאירופה היבשתית התחילה בשנות השלושים, בקילוח דק. באותו זמן הגיע לאוסטרליה מלך ראוויטש, משורר וסופר ביידיש, יהודי בעל שאר רוח ותעוזה הרפתקנית. הוא ביקש למצוא מקום שיקלוט מיליוני יהודים, ויצילם בכך מחיי המצוקה והניוון במזרח אירופה ומסכנות הרדיפה שהחלו להסתמן בשמיה הפוליטיים של גרמניה. הוא בא ליבשת הרחוקה כי “כל המדינות נעולות על שבעה מנעולים, ואילו אוסטרליה רק על שישה.”

יעדו היתה הטריטוריה הצפונית, שטח ענק ושומם. עד היום, אלף שלוש מאות וחמישים הקילומטרים הרבועים כמעט שאינם מיושבים. כמה רבבות נפש כבשו להם תחום מחייה עירוני במדבריות האלה, ורבים מהם עזבו אחרי שסופת ציקלון הרסה ב־1974 את דארווין בירת הטריטוריה. בימי מסעו של מלך ראוויטש שם, האוכלוסייה הלבנה מנתה רק כמה אלפים, ומספר האבורגינים הגיע לרבבה.

גם עכשיו המסע היבשתי לטריטוריה הצפונית אינו קל. בימים שמלך ראוויטש יצא לדרך, ב־1933, זה היה מבצע אדיר. פעם בשבועיים נסעה רכבת מאדלייד לעיירה אליס ספרינגס שבגבול המדבר הצפוני, מרחק של כמעט אלפיים קילומטרים. היא עשתה את המרחק הזה בארבעה ימים וארבעה לילות. מאליס ספרינגס צריך היה להמשיך במשאית הדואר, בדרך לא דרך. מלך דארוויטש היה הנוסע היחיד, פרט לנהג ולנער שחור שיועד לשרת את הנוסעים. בתום חמש יממות הגיעו לעיירה בירדהם, שממנה הובילה רכבת אל דארווין.

מן התכנית הגרנדיוזית ליישב המוני יהודים בטריטוריה הצפונית לא יצא כמובן דבר. מה שנשאר ממסעו של מלך ראוויטש הוא תיאור מקסים של רשמיו, וסידרת ציורים שובי לב של בנו, הרי הוא יוסל ברגנר. הסידרה נקראת “פנטזיות קימברלי” והיא נוצרה בהשראת התיאור הספרותי של האב. קימברלי הוא אזור בצפון־מערב אוסטרליה, גובל בטריטוריה הצפונית, ומלך ראוויטש הגיע כנראה גם אליו.

אחרי מלחמת העולם השנייה גבר זרם המהגרים מאירופה היבשתית, וביניהם רבים משארית הפליטה. הגל הגואה של ההגירה נמשך שנים רבות, עד שהופסק עם היווצרות אבטלה באוסטרליה. זרם ההגירה בן עשרות שנים יצר גם כאן מעין כור היתוך לאומי. כאשר אמר לי איש מלבורן, כי העיר האוסטרלית השנייה בגודלה היא “העיר היוונית השלישית בגודלה” (יש 125 אלף יוונים במלבורן), נזכרתי באנשי ניו־יורק האוהבים להדגיש שיש בה אירים יותר מאשר באירלנד, ואיטלקים יותר מאשר ברומא, ויהודים יותר מאשר בירושלים ובתל־אביב ובחיפה גם יחד.

אלא שבשנים האחרונות, באוסטרליה כמו בארצות־הברית, הפולחן של כור ההיתוך פינה את מקומו לפולחן של פלורליזם אתני, כאשר כל קבוצה זוכה לעידוד בטיפוח המורשת הייחודית שלה. יש ויכוח בין הסוציולוגים אם המדיניות החדשה מחזקת או מחלישה את הזיקה הכלל־לאומית של הקבוצות האתניות השונות, ואם היא תורמת לגיבוש החברה או לפירודה.

בינתיים הצליחה אוסטרליה ליצור זהות משלה, ולשמור עליה. אדרבא, הזהות הזאת הולכת ומתחזקת בעשורים האחרונים, ויצרה גם דפוסים ומוסדות השונים משל אחרים. למשל, הבחירות: בשעה שכמעט כל המדינות הדמוקרטיות מעניקות לאזרחיהן את זכות הבחירה, הרי אוסטרליה הולכת בעקבות הבודדות, ומטילה על אזרחיה את חובת הבחירה. במקומות אחרים צריכות המפלגות לעמול קשה כדי להביא את הציבור אל הקלפי; באוסטרליה מביא אותו החוק.

גם בשיטת הבחירות הנהוגה באוסטרליה יש משהו ייחודי. אמנם היא אזורית, אך יש לה סיבוך משלה. בשיטה האזורית הרגילה מצביע הבוחר בעד המועמד המקובל עליו, ומי שזוכה במספר הגדול ביותר של קולות הוא הנבחר. באוסטרליה מתווספת על השיטה האזורית שיטת ההעדפה, דומה לזו של גרמניה, אבל לא זהה עמה. הבוחר האוסטרלי חייב לקבוע את סדר העדיפויות שלו לגבי כלל המועמדים, ולסמן ליד כל שם מספר סידורי בהתאם להעדפתו שלו. כדי להיבחר חייב מועמד לצבור יותר קולות של עדיפות ראשונה משצברו כל שאר המועמדים גם יחד. כאשר שום מועמד איננו זוכה בשיעור כזה של קולות, מוחקים מן הרשימה את האיש שקיבל את מספר הקולות הקטן ביותר של עדיפות ראשונה, ומחלקים קולותיו בין המועמדים הנותרים, לפי העדיפות השנייה, וחוזרים על תהליך זה לפי הצורך. התכסיס בשיטה זו הוא בהסכמים בין־מפלגתיים. אוהד של מפלגה נותן למועמדה את העדיפות הראשונה, ואילו את העדיפות השנייה הוא נותן למועמד המפלגה שיש לה הסכם עם מפלגתו שלו. וכמו בכל שיטה שאיננה יחסית, ייתכנו גם כאן עיוותי ייצוג.

מוסד אחר המייחד את אוסטרליה מארצות דמוקרטיות אחרות הוא “ועדת הבוררות והתיווך” המופקדת על יחסי העבודה. הפרדוקס הוא שהיא חיה בשלום עם האיגודים המקצועיים, והם חיים בשלום אתה. אך למעשה המוסד הזה איננו מצליח למנוע שביתות, ובכך מופרכת הטענה כי בוררות חובה משיגה שקט תעשייתי. הוסבר לי שהפיקוח על יחסי העבודה נובע מסיבה היסטורית ומקורו בימים שבהם אוסטרליה היתה מושבת עונשין, והמעסיק לא שכר את העובדים אלא הם סופקו לו. הרי אלה היו האסירים השפוטים שנשלחו לארץ גזירה, והממשלה היתה חייבת לדאוג שהמעסיקים לא ינצלו אותם, או שהם לא יסחטו את המעסיקים. “אין לבחון את המוסד במונחים של המאה ה־20, אלא בהקשרו ההיסטורי ביחד עם מידת הסתגלותו למאה ה־20.”

הסתגלותו לתנאי המאה ה־20 היא בהחלט סבירה, ואין הוא מפריע לאיגודים המקצועיים לתפקד כבכל מקום בעולם הדמוקרטי של ימינו. אבל במקום אחד באוסטרליה מצאתי זן מיוחד של איגודים מקצועיים. היה זה בעיר הכורים ברוקן היל, שכולה מתנהלת כעין אוטונומיה של איגוד מקצועי שמרני מאוד. התושבים רובם ככולם אירים, ובהיותם די מבודדים בשולי ה־outback, הם הצליחו לשמור על אורח חיים דומה לשל אבותיהם שהגיעו לכאן בשלהי המאה הקודמת.

המכרות של ברוקן היל מפיקים כסף ואבץ ועופרת. הלבישו אותי חלוק לבן ונעליים מיוחדות וקסדה, וירדתי למכרות במעלית המכונה “כלוב”, אמרו לי שהייתי אשה ראשונה במעמקי המכרות. אינני יכולה להגיד שהרגשתי שם בנוח. היה חם והיה לח וחשוך, והאויר היה כבד. אלא מה? בעומק של 1,000 מטרים מתחת לפני הקרקע מצאתי יהודי. הוא היה מהנדס המכרות.

בברוקן היל התוודעתי גם לחידוש אוסטרלי נוסף, הוא השירות הרפואי המוטס. המרחקים העצומים והבדידות של מתיישב בפנים הארץ, הם שהולידו שירות מקורי זה. כיום הוא מקיף אלפי משפחות הקשורות בקביעות לרשת בעלת תריסר מרכזים. כל מרכז מצויד בתחנת שידור וקליטה, ואליה מחוברים ה“לקוחות”, שגם להם תחנת שידור וקליטה. מי שחש ברע, מתקשר עם הרופא שבמרכז, מתאר לו את תופעות המחלה, משיב על שאלות, ואם הרופא רואה צורך בטיפול, הוא יוצא אליו מיד באחד המטוסים הקטנים העומדים לרשות התחנה, מגיש את הטיפול, ובמקרה הצורך מעביר את החולה במטוס לבית החולים. אך במקרים רבים אין כלל צורך באלה, ודי להורות לחולה בשידור באיזו תרופה להשתמש. לכל אחד מלקוחות השירות יש בית מרקחת פרטי שסופק לו חינם על ידי הממשלה. זהו מְכל פלדה של חצי מטר מעוקב ויש בו מאה מיני תרופות. כל אחת מהן ממוספרת, והרופא אינו אומר לפציינט את שם התרופה אלא את מספרה.

שירות הרופא המוטס התפתח מהתחלות צנועות למבצע מורכב ורב ממדים. מטוסיו עושים עתה כ־ 2,400,000 קילומטרים כל שנה – מרחק השווה לשש טיסות לירח וחזרה – ורופאיו מושיטים קרוב ל־100 אלף “טיפולים אלחוטיים”. אנשי ברוקן היל, שיש להם רופאים במקום (בעיקר פקיסטאנים והודים) אומרים כי לתושבים שמעבר להרי החושך יש פחות בעיות בהשגת שירות רפואי מיידי מאשר לתושב עיר. מה פלא שהשרות הזה כבר הוליד גם סידרת טלוויזיה.

תחנות האלחוט של השירות הרפואי, המקיף שטח של יותר משני מיליון מילין מרובעים, משמשות גם לשתי מטרות נוספות. האחת היא “בית הספר המשודר”, המספק לימודים סדירים לכל ילד מבודד במרחקים שאיננו יכול לבקר בבית ספר. יש לו קשר עם מורים קבועים, ואין לימודיו מקופחים אף אם הוא ילד יחיד ברדיוס של 3,000 קילומטרים.

המטרה הנוספת היא שבירת הבדידות של משפחות במרחב מבודד. הן יכולות לשגר ולקבל בדרך זו הודעות, ואף להחליף רשמים ורכילויות או מתכונים לעוגה.

אי אפשר לדבר על ייחודה של אוסטרליה בלי להזכיר את החי והצומח בה. שכן, בעלי חיים רבים וצמחים רבים שאינם מצויים במקומות אחרים השתמרו כאן משום שאוסטרליה היא יבשת עתיקה מאוד, שנוצרה בהיסטוריה הגיאולוגית המוקדמת של העולם, ומיליוני שנים היתה מנותקת מכל יבשת אחרת. אומרים 75 מיליון שנים.

טלו את הפלאטיפוס, חיה אמפיבית ממשפחת המונוטרמים – יונקים המטילים ביצים. אין בו יופי או חביבות, הוא איננו מרשים במיוחד, אך הוא נחשב בעיני הזואולוגים ל“מאובן חי”, וזה ייחוסו.

משפחת המרסופיאלים, לעומת זאת, מלבבת מאוד. אלה הן “חיות הכיס” הממליטות את גוריהם לפני שהושלמה התפתחות הוולד, ועל כן הוא מוחזק ב“אינקובטור” הטבעי של האם. הקנגורו, סמל אוסטרליה, הוא המפורסם שבחיות אלה, ויש עשרות מינים של קנגורו ועוד כ־100 מינים של חיות מרסופיאליות אחרות. מכולם התחבבו עלי דובי הקואלה. בשמורות הטבע ובגני החיות אפשר לראותם מנמנמים בין ענפי האקליפטוס רוב שעות היום – ומי שמזדמן לשם בשעת ההאכלה, יכול להחזיק דוב קואלה בזרועותיו, וזה יתרפק על מחזיקו כתינוק. אלא שאין מקום לאשליות: חיבוק הדוב הזה אינו מבטא חיבה, או צורך בקרבה אנושית. הקואלה מחבק גם עץ; הוא פשוט מחזיק את עצמו על ידי חיבוק.

בין מאות המינים של בעלי הכנף באוסטרליה, המפורסמים הם ציפור הנבל היפהפייה, הברבור השחור המלכותי, הקאסואר הנראה כאילו חבש קסדה, האמו הדומה ליען ענק, ומשפחות התוכיים. מעולם הצומח עלינו לזכור במיוחד את האקליפטוס שהשתמר כאן בקרוב ל־500 זנים. אחד מהם הוא האקליפטוס הישראלי המצוי, שהובא אלינו בשעתו, ניחשתם – מאוסטרליה.

אלוהים ברא את העולם, אבל את הולנד בראו ההולנדים – כך אומר פתגם רווח בארץ השפלה, ויש בו משהו. נתחים הגונים משטח המחייה שלהם כבשו ההולנדים מידי הים. במאה האחרונה בלבד הם יצרו 2,500 קילומטרים רבועים של קרקע בייבוש ים. לשם המחשה: כל השטח המוניציפלי של המטרופולין תל אביב, הוא 55 קילומטרים רבועים. ירושלים המאוחדת, עם כל הכפרים שסופחו לה, משתרעת על פני 124 קמ"ר. כשאני מהרהרת בעזה, עולה בדעתי הולנד. אולי גם בשבילה ייבוש ים הוא הפתרון. אחרי ככלות הכל, זאת בעיקר שאלה של כסף.

ועם כל המאמץ של יצירת קרקע, במשך מאות שנים, הולנד היא ארץ קטנה. ממזרח למערב אפשר לעבור אותה בשעתיים. מצפון לדרום, בשלוש שעות. במכונית, כמובן. ארצות קטנות נותנות לי הרגשת בית. אינני צריכה לשוות לנגד עיני, כמו במדינות ענק, שאפשר להכניס את ישראל כולה לאחד מהמחוזות השוליים שלהן. אבל יש עוד סיבות טובות לאהוב את הולנד.

שיחק לי המזל, ונזדמנתי אליה באותם שישה שבועות של פריחה, מראשית אפריל עד אמצע מאי, שבהם נערכת תצוגת הצבעונים בקויקנהוף. על שטח של 300 דונם מציגים שם כל מגדלי הצבעונים של הולנד את הזנים שטיפחו. יש 600 זנים של צבעונים, והפקעות שלהם, לא הפרחים עצמם, הן מוצר ייצוא ידוע של הולנד. בפארק של קוקנהוף יש עצים עתיקים וחממות צמחים וגני פסלים ואגמים שברבורים שטים בהם, והוא מקום נהדר בפני עצמו. אבל תצוגת הצבעונים השנתית בו הוא מראה משכר. מרבדים־מרבדים של צבעונים שתולים, מיליונים של פרחים, נעים בעדינות ברוח קלה, כמו בעריסה, קורצים בכל הצבעים של הקשת, מלבן ועד שחור (בהחלט שחור!) ובכל צבע אחר בכל גוניו, ובצירופי גונים. יש צילומים מרהיבים מקויקנהוף, אבל הם חיוורים לעומת המציאות היוצרת שיכרון חושים ממש.

הולנד היא פרחים, תעשיית פרחים, ומי שבא אליה שלא באותם שישה שבועות של פריחת הצבעונים יכול לפצות את עצמו על ידי ביקור בבורסת הפרחים העולמית באלסמר. והולנד היא גם גבינות, ומוצרי חלב בכלל: היא הייצואנית מספר אחת בעולם של מוצרי חלב, ומתחרה עם צרפת על המקום השני בייצוא העולמי של מוצרי חקלאות בכלל. פעם צרפת זוכה במקום השני, אחרי ארצות־הברית, ופעם הולנד. אלא שהולנד הרבה יותר קטנה. קטנה בשטח, לא בהישגים.

והולנד היא גם כפרים שובי לב שבהם נשים מבוגרות עדיין מהלכות בתלבושת עממית מסורתית, ולא למען התייר. אך הדלת פתוחה בפני התייר לבוא ולראות את הייצור של קבקבי העץ או של כלי החרסינה המפורסמים (הכחולים, בעיקר) מתוצרת העיירה דלפט. ובדרך מכאן לשם ולשם, מזדמנות גם טחנות רוח. עד לפני מאתיים שנה היו בהולנד עשרת אלפים טחנות כאלה, ובאמצעותן ניצלו את אנרגיית הרוח לשאיבת מים, לטחינת תבואה, לייצור נייר או שמן, לנסירת עצים. היום רק כמאתיים טחנות רוח עדיין פעילות בייעודן המקורי, בעיקר לשאיבת מים משטחים שיובשו והוצפו, אבל יש עוד כאלף שהפכו למוזיאונים או למסעדות, ומוסיפות לנוף את נופך קסמן.

והיא גם ארץ של אופניים, קרוב למיליון אופניים, עם שבילים ורמזורים מיוחדים לנוחות רוכביהם. והיא גם נמל, עדיין הגדול בעולם, ברוטרדם. אבל לפני הכל ומעל לכל, הולנד היא תעלות וגשרים וסכרים וסוללות, המאפיינים אותה כתוצאה מכיבוש הקרקע מן המים ומן הביצות.

הדייגים שייסדו את הכפר שממנו התפתחה אמסטרדם, קראו לה אמסטלרדם, דהיינו הסכר שעל נהר אמסטל. לימים האות למ"ד נפלה מן השם, ונוספו לכפר סממנים של עיר, עיר גדולה שנבנתה על מים. היום יש בה יותר מאלף גשרים על פני 160 תעלות, ולא ישכחו לציין באוזניכם שאורכן המצטבר רב משל אלה בוונציה. הן מחברות את ארבע התעלות הראשיות שנחפרו דמויות חצי סהר, ומקנות לעיר את אופייה הייחודי. לאורך התעלות הראשיות יש בניינים יפהפיים בני מאות שנים, ועצים עתיקים השולחים את ענפיהם כחופה בין מים לשמים.

עיר יפה, אמסטרדם, ועיר חכמה ואנושית. בעבר הרחוק למדי, מראשית המאה ה־17, היא פתחה את שעריה לפליטי רדיפות דתיות מהרבה ארצות, ביניהם ההוגנוטים מצרפת, והפוריטאנים מאנגליה, והאנוסים היהודים מספרד ומפורטוגל. העיר רק נשכרה מכך, ומהר הפכה למרכז אירופי של חיי רוח ותרבות, וגם למרכז של סחר בינלאומי משגשג. רבים מאוצרות האמנות והארכיטקטורה שלה נוצרו באותה תקופה, המכונה תור הזהב של הולנד.

במרוצת הזמן נוספו עליהם עוד אוצרות אמנות, עד שכיום יש בה ארבעים מוזיאונים. אולם הקונצרטים העיקרי שלה, הקונצרטחבאו, נחשב לבעל האקוסטיקה הטובה בעולם, והוא משכן לתזמורת פילהרמונית מעולה. יש לעיר גם אופרה ברמה גבוהה השוכנת עתה בבניין חדש, ב“תיאטרון המוסיקה”, ובלט לאומי בעל מוניטין עולמיים.

העיר הזאת יודעת לחבר שמירת מסורת עם חדשנות מהפכנית. היא היתה הראשונה להוציא צריכת סמים רכים מתחום האיסור החוקי, ובשל כך פוקדים אותה הרבה תיירים צעירים שאנשי אמסטרדם היו מוותרים עליהם ברצון. אך חרף הקלות בהשגת סמים וחוף הרובע של “האורות האדומים”, רוב התיירים באים לאמסטרדם בגלל יופייה וההיצע התרבותי שלה. בזכותם היא במקום החמישי במפת התיירות האירופית, אחרי פריס, פראג, לונדון ורומא. המבקרים במיליונים נוהרים לכיכר המוזיאונים, שבה מרוכזים זה בקרבת זה שלושת הגדולים מבין משכני האוצרות של העיר: הריקסמוזיאום (המוזיאון הממלכתי לאמנות היסטורית), המוזיאון לאמנות מודרנית (סטדליק) ומוזיאון ון גוך.

בראשון מושכת את המבקרים במיוחד האמנות ההולנדית של המאה ה־17, הכוללת גם עשרים מציוריו של רמברנדט, ביניהם “משמר הלילה”, “הכלה היהודייה”, וכמה מציורי התנ"ך שלו. המפגש שלי עם משמר הלילה – שם מלא: אגודת הקלעים בהנהגת קפטן פ. ב. קוק – זימן לי חוויה שלא הכרתי כמוה בעוצמה. הציור הזה כאילו כישף אותי. ברגע שעיני נפלה עליו, לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. כעבור זמן ניגש אלי הסדרן וביקש שאתקדם, אפנה מקום למבקרים אחרים. ואני לא יכולתי לזוז, כאילו הכיתי שורשים במקום. ייתכן שהסדרן גם חשד בי, חשש מאפשרות של עוד התנכלות לציור הזה, שבשנת 1975 נפל קורבן לוונדאליזם. מלאכת שיקום נהדרת התגברה על פגיעת הסכין בציור, והיא מתועדת בתצלומים המוצגים בפרוזדור המוליך אל היצירה עצמה.

“הכלה היהודייה” הוא ציור שמן יפהפה בצבעיו החמים ובמשחק האור והצל שבו. הוא יכול היה להיקרא גם בשמות אחרים, כי הגבר בתמונה לא פחות דומיננטי מן האשה, ועל מעמדם כחתן וכלה מעידות רק תנוחות הידיים האינטימיות. זהו אחד מציוריו הרבים של רמברנדט שיהודים שימשו להם נושא, השראה ומודל. לאחר שהאמן עבר מליידן לאמסטרדם, הוא רכש ב־1639 בית גדול ברובע היהודי. שם גר עם אשתו וילדיו, שכולם מתו בעודו בחייו, ושם היתה גם סדנתו. כיום הבית הזה הוא מוזיאון.

אלמלא הצייר היהודי ההולנדי בן המאה ה־19, יוסף ישראלס, ספק אם בית רמברנדט היה קיים כיום. כי רמברנדט היה אספן כפייתי של כלי נשק עתיקים ועתיקות בכלל, ושל תכשיטים וחפצי אמנות – והוא בזבז את כל הרכוש של אשתו ואת כל ההכנסות של עצמו על פריטים לאוספו. כך ירד מנכסיו, שקע בחובות, וביתו הוחרם ונמכר. במרוצת השנים, כ־250 שנה, הבית הידרדר ולבסוף יועד להריסה. הצייר ישראלס התריע נגד תוכנית זאת וגייס תמיכה ציבורית לשיקום הבית כאתר לאומי. ואכן, הבית שוקם ושוחזר, ונפתח לקהל כמוזיאון ב־1911. היום שוכנת בו היצירה הגראפית של רמברנדט, 250 תחריטים ומקצת רישומים מקסימים.

במהלך סיורי בכיכר המוזיאונים, נתקלתי בלוח זיכרון לנשות הולנד שבימי הנאצים היו אסירות במחנה הריכוז ואוונסבריק ומצאו בו את מותן. הכרתי נשים הולנדיות בראוונסבריק, והערצתי אותן. הן היו אסירות פוליטיות, פעילות ההתנגדות לפאשיזם, רובן קומוניסטיות, וכמעט כולן נוצריות. היהודים שחיו בהולנד נשלחו למחנות השמדה, רובם לאושוויץ ולסוביבור.

בשנת 1941 חיו באמסטרדם שמונים אלף יהודים. כרבבה מהם היו פליטים מגרמניה, שנמלטו אליה בשנות השלושים, אחרי עליית היטלר לשלטון. הולנד קלטה אז בעיקר את בעלי ההון, והם ייסדו בה מפעלים ועסקים, אבל הגורל המר השיג אותם גם שם. תשעים אחוזים מהיהודים שחיו בהולנד בעת הפלישה הגרמנית, מקומיים כפליטים, אשכנזים כספרדים, מצאו את מותם במחנות הנאצים.

משפחת פרנק, גם היא פליטה מגרמניה, היתה בין הקורבנות. פרט לאב ששרד וחזר מן המחנה, הושמדו כל בני המשפחה. אחרי המלחמה, אחרי שלא היו עוד, העולם כולו עתיד היה להכיר אותם ואת שותפיהם למחבוא. שאלתי את עצמי מדוע דווקא יומנה של אנה פרנק היה למעין סמל לשואת היהודים באירופה; מדוע דווקא הוא הרעיד מיתרי לב של אנשים כה רבים, עשרות מיליונים אנשים דוברי עשרות שפות, יותר מכל ספר אחר על גורל היהודים בימי הנאצים. אמנם היומן הזה הוא תעודה אנושית מאוד, אוניברסלית, על התפתחותה של נערה, והוא כתוב ברגישות, בחוש אבחנה, בהומור ובכושר ביטוי, ומשום כך מעורר אהדה והזדהות עם גורלה הטראגי של המחברת הצעירה. אך מעבר לזה, דומני כי הסיבה המרכזית לאימוץ היומן כסמל לייסורים ולרדיפה, נעוצה בעובדה שאין בו הרבה ייסורים ואין בו רדיפה. סיפוריה של אנה על היומיום במחבוא, הם תיאור מינורי מאוד של מצב מצוקה. הנפשות הנתונות בו, חרף חולשותיהן, מתחבבות על הקורא במאמצן ההירואי להישרד, לשמור על צלם אנוש, לקיים אורח חיים תרבותי גם בנסיבות ברבריות. האויב האכזרי אמנם מצוי ברקע, אבל הקורא אינו נפגש בו, ואינו נתקל באלימות: הלא־יהודים שהוא פוגש בספר הם אנשים טובים המסכנים עצמם כדי לסייע לנרדפים להתקיים במחבואם.

בית אנה פרנק, הבית של המחבוא, הוא אחד האתרים החשובים באמסטרדם. מעטים התיירים שיפסחו עליו. מי שקרא את היומן יזהה כל פינה וחפץ שבבית: את המפה שאוטו פרנק היה מסמן בה את ההתפתחויות בחזית, את תצלומי השחקניות והשחקנים שאנה ואחותה היו גוזרות מז’ורנלים ומדביקות על הקיר בחדריהן, את הסימנים של מדידת גובה הבנות על מפתן הדלת, את הסוואת הכניסה. הבית הזה אינו רק אתר זיכרון; הוא גם מרכז חינוך לזכויות אדם, ומוחזק על ידי קרן פרטית. אך יחס הכבוד הרשמי אליו מצא ביטוי אופייני בשנת 1993, כאשר עיריית אמסטרדם החליטה להציל מכליה עץ ערמון העומד מאחורי הבית. שיני הזמן ומפגעים אקולוגיים כירסמו בגזע הזקן, ודינו היה לגווע. אך מכיוון שהוא מוזכר ביומנה של אנה פרנק כקשר היחיד שלה עם הטבע בשנות מחבואה, החליטה העירייה להקציב מאתיים אלף דולר להצלתו ולשיקומו.

כאלה ההולנדים. אמנם גם הם אינם טלית שכולה תכלת, גם ביניהם היו משתפי פעולה עם הנאצים, וגם ביניהם יש אנטישמים. בכל מקום שהיו בו יהודים, היו גם אנטישמים, וכך גם היום. יתר על כן, באופן פרדוקסלי יש עכשיו אנשטימיות גם במקומות ששוב אין בהם יהודים.

ובעבר הרחוק, גם הולנד הטילה על היהודים הגבלות בתחומי עיסוק, בייחוד באמסטרדם. אבל מעולם לא היו בהולנד גזירות שכמותן מצאו את היהודים בארצות אחרות, של עלילות דם, ופרעות, והעלאה על מוקד, וגירוש, ושמד, וגטו כפוי, ומסים מיוחדים, וחובת ענידה של אות קלון או חבישת כובע מיוחד. יהודי הולנד לא ידעו דבר מאלה. הם לא ידעו דם ודמעות וסבל ופחד, בשל יהדותם, מאז התיישבותם בה בראשית המאה־17 ועד למלחמת העולם השנייה. תקופת הרדיפה היחידה של יהודים בהולנד היתה בימי הנאצים.

וגם אז, נעשה לפחות ניסיון לעזור להם, ולא רק על ידי רחמנים בודדים. פועלי אמסטרדם תמכו במאמצי היהודים לארגן כוח התנגדות, שנחנק בראשיתו. וב־25 בפברואר 1941, לאחר שמאות מיהודי העיר נעצרו בידי הנאצים, הוכו באכזריות ונשלחו למחנה מעבר בווסטרבורק, ומשם לבוכנואלד ולמאוטהאוזן, ארגנו פועלי הנמל שביתת מחאה כללית, שבה השתתפו כמעט כל העובדים מן המגזר הציבורי ורבים גם מן המגזר הפרטי. השביתה הזאת של מחאה וסולידריות – שהרוח החיה בייזומה היו הקומוניסטים – נמשכה בחלקה גם למחרת, עד שהנאצים שברו אותה. לזכרה הוקם בעיר הפסל של “פועל הנמל”. מדי שנה נערך לידו טקס אזכרה בהשתתפות עם רב.

הפסל הזה מוצב בכיכר יונס דניאל מאיר, על שמו של משפטן יהודי חשוב, שהיה גם מזכיר הוועדה להכנת חוקה להולנד, בעשור השני של המאה ה־19. רוב האתרים ההיסטוריים של יהדות הולנד מרוכזים באזור הזה. ראש וראשון בהם הוא בית הכנסת הפורטוגלי הנקרא “אסנוחה”, מהדורה ספרדית משובשת במקצת של סינגוגה. הוא שימש את הקהילה הצעירה של צאצאי אנוסים שבאמסטרדם חזרו ליהדות, אנשים שבאו אליה מאנטוורפן או ממקומות אחרים שהיו נתונים במשבר ושבהם היתה קהילה של מגורשי ספרד ופורטוגל. חלקם באו משתי מדינות אלה במישרין. בני הקהילה החדשה העדיפו להדגיש את המוצא הפורטוגלי שלהם יותר מאשר את הספרדי, מפני שהולנד היתה נתונה במלחמה קשה עם ספרד, מלחמת שחרור בת שמונים שנה, מ־1568 ועד 1648, עד שהספרדים הכירו בעצמאותה של הולנד.

בית הכנסת הפורטוגלי נחנך בשנת 1675, והוא אחד מבתי הכנסת היפים בעולם. הוא גם אחד הבניינים היפים באמסטרדם. בשל ערכו הארכיטקטוני הוא אתר לאומי מוגן ואתר תיירות מקובל. למרבה המזל הוא היה אתר לאומי מוגן עוד לפני הכיבוש הנאצי, ובזכות כך לא פגעו בו. אפילו הוצב עליו שלט בגרמנית שאסר על אנשי הוורמאכט להיכנס אליו. באחרונה שופץ, והיום הוא שוב במלוא זוהרו, אם כי מספר המתפללים התדלדל והוא משמש לתפילה רק בחגים, או באירועים מיוחדים. או אז מאירים אותו בכל פארו 613 נרות הנתונים בנברשות של פמוטי נחושת, תרי“ג נרות כנגד תרי”ג המצוות של עשה ולא תעשה. דגם ממנו מצוי בבית התפוצות בתל־אביב, אך מטבע הדברים הוא נותן רק מושג קלוש על מונומנטליות המבנה וההשקעות בפנימיותו.

היהודים, בצדק, היו גאים מאוד באסנוחה, והזמינו אצל טובי הציירים של תור הזהב ההולנדי ציורי שמן של בית הכנסת. הם קישטו בו את קירות בתיהם, אך לימים מצאו הציורים האלה את דרכם למוזיאונים. אחד מהם, משל עמנואל דה ויטה, נמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

בית הכנסת הפורטוגלי נבנה על ידי ארכיטקט נודע בזמנו, אליאס באומן, שהתמחה בבניית כנסיות פרוטסטנטיות, והמבנה אכן דומה במשהו לאלה. עצם העובדה הזאת, כמו גם הגודל והפאר של בית הכנסת, ובעיקר גובהו המתנשא מעל בתי הסביבה, מעידים לא רק על מצבה הכלכלי האיתן של הקהילה באותה עת, אלא גם על חירותה ועל תחושת הביטחון שלה בחברה ובמשטר של הולנד. בתי כנסת עם מאפיינים כאלה לא קמו במדינות אירופה אחרות אלא כעבור כמעט מאתיים שנה, או בתקופת האמנציפציה. מפליגים יאמרו כי בהולנד הגיעו היהודים לאמנציפציה דה פקטו, גם אם לא דה יורה, עוד במאה ה־17. בוודאי אפשר לומר כי היהודים הספרדים של אמסטרדם הקדימו את תנועת ההשכלה של יהדות גרמניה ביותר ממאה שנים, והם היו מבשרי המודרניזציה של החברה היהודית האירופית.

באותו זמן, הספרדים היו החלק המיוחס, המשכיל והאמיד של הקהילה היהודית באמסטרדם. האשכנזים, שמקצתם באו מגרמניה בימי מלחמת שלושים השנה, ורובם נמלטו מפולין אחרי גזירות ת“ח ות”ט של חמלניצקי, היו פשוטי עם ודלי אמצעים. מעידה על כך גם פרשת ייסודו של בית קברות עצמאי: פרנסי הקהילה הספרדית סברו כי אינם יכולים עוד לאפשר לאשכנזים לקבור את מתיהם בבית העלמין שלה באודנקירק, וכדי שאלה יוכלו לרכוש חלקת אדמה לבית קברות אשכנזי, העמידו לרשותם הלוואה.

אגב, בית הקברות הישן באודרקירק שעל הנהר אמסטל, כעשרה קילומטרים דרומית לאמסטרדם, הוא מקור היסטורי מעניין ללימוד אופייה המיוחד של הקהילה הספרדית בעת ההיא, כאשר חבריה הפכו למעשה מ“נוצרים חדשים” ל“יהודים חדשים”. המהפך האישי, השסעים הנפשיים והבלבול הבלתי נמנע נתנו אותותיהם בנוסח המצבות שיש בהן גם מסמלי מוות נוצריים וגם סמלים יהודיים. חוסר הביטחון והרצון למשנה זהירות הנובעים ממציאות כזאת בוודאי חיזקו בקהילה היהודית מגמות של החמרה אשר הולידה חרמות ונידויים.

בבית הקברות באודרקירק, מתחת למצבות המפוארות, טמונים יהודים בני אצולה ששמותיהם הם גם חלק מתולדות הולנד. אנשים שפיתחו את הסחר שלה, שטיפחו את הבורסה שלה ותרמו תרומה חשובה לשגשוגה; אנשים בעלי מוניטין, סוחרים ובנקאים ורופאים ומלומדים, אנשי רוח ועט. היום אפשר להגיע לבית הקברות באודנקירק גם בדרך היבשה, אבל השער הראשי הוא עדיין מצד נתיב המים. אלא שהיום שוב לא קוברים שם, ויש לקהילה ארבעה בתי עלמין אחרים: אחד לספרדים, שניים לאשכנזים ואחד לליברלים (רפורמים).

הקהילה החדשה של אמסטרדם, זו שבנתה עצמה ואת מוסדותיה אחרי השואה, מונה רשמית 25 אלף נפשות, אך למעשה מספר היהודים בעיר כפול מזה. יש בה עכשיו גם קהילה חרדית, תופעה שאמסטרדם לא הכירה בעבר, ורק מעט מן הספרדים החיים בה עכשיו הם צאצאיהם של בני הקהילה הספרדית המקורית של העיר. היום יש באמסטרדם יהודים מאיראן ומעיראק, ממרוקו ומרומניה, ולא מעט יורדים.

בתור הזהב של המאה ה־17, מעמדם הדומיננטי של היהודים הספרדים בקהילת אמסטרדם לא נבע מעליונות מספרית. לקראת סוף המאה היו בעיר 5,000 יהודים, מחציתם אשכנזים. העליונות הספרדית נבעה מייחוס של השכלה ועיסוק והכנסה, ובין השאר היא מצאה ביטוי מעניין גם ביצירתו של רמברנדט. נראה, כי יחסים חברתיים היו לו רק עם יהודים ספרדים. הדיוקנות המוזמנים של יהודים היו רק של ספרדים, כמו זה של הרופא אפרים בואנו ושל הרב ובעל בית הדפוס מנשה בן־ישראל. את היהודים האשכנזים הכיר רמברנדט מרחובותיו הצרים של הרובע היהודי, ואותם רשם בחטף, או שילם להם על זמנם.

ההיבט היהודי ביצירתו של רמברנדט בולט מאוד, ומי שכתב על חייו ועבודתו, לא יכול היה להתעלם ממנו. יש מחקרים שהוקדשו לנושא הזה בלבד. בכל זאת אין בסוגייה הזאת ודאות, או קונסנזוס: כמה יצירות “יהודיות” יש לרמברנדט? מעבר לפורטרטים המעידים על עצמם, קשה לדעת. פורטרטים כאלה, ולא רק של אנשים מזוהים, יש לא מעט – מן “היהודי המזוקן עם כובע” (הידוע גם כ“רבי”), ועד ל“זקן יהודי בכורסה”, “דיוקן יהודי” ו“יהודי עם כובע פרווה גבוה”.

ויש יהודים ביצירתו העשירה של רמברנדט בנושאים ביבליים, גם של התנ“ך וגם של הברית החדשה. אמנם יש סברה שדווקא “משה עם לוחות הברית” הוא דיוקן עצמי, אבל בשאר ציוריו הביבליים המודלים שלו היו יהודים. מדהים לראות כמה מציורים אלה מוקדשים לתנ”ך, מגירוש הגר ועקידת יצחק, ועד פרידת דוד מיונתן, ובת שבע ברחצה – כמעט כל נושא דרמטי מספר בראשית וספרי המלכים מיוצג ביצירתו.

בין ציורי התנ“ך שלו אהוב עלי במיוחד זה של אשת פוטיפר המעלילה על יוסף. היא יושבת על מיטה, מביטה בבעלה שממולה, ומצביעה על יוסף העומד מאחור. ציור נהדר, ממש נדמה ששפתיה של אשת פוטיפר נעות. הרכילות מספרת שרמברנדט חש הזדהות עם יוסף, כי גם הוא ראה עצמו קורבן לעלילה של אשה: זו טענה כי רמברנדט הבטיח לה נישואים והפר את התחייבותו המוסרית. כך או כך, סיפור המעשה המתואר בציור אינו נסמך רק על התנ”ך. הוא נעזר גם ב“קדמוניות היהודים” של יוסף בן מתתיהו שהיה מאוד מקובל על אמני תור הזהב של הציור ההולנדי. לפי “קדמוניות” אמרה אשת פוטיפר לבעלה: “נוח לך שתמות אם לא תענוש את העבד המנוול הזה שרצה לטמא את משכבך, וזמם לחלל את חיי הנישואין שלך.”

היהודים של רמברנדט אינם סטריאוטיפים. במיוחד אלה שצייר אחרי שעבר מליידן לאמסטרדם, אחרי שהכיר יהודים, הם בני אדם המקרינים אופי ותחושות. ליהודים שלו יש בדרך כלל, הבעת פנים עצובה כלשהו, מבט עיניים של מי שהתנסו בסבל. זה אינו מורגש כאשר הם אמורים לגלם דמות מזרחית, ולבושים כפי שרמברנדט חשב שדמות מזרחית לבושה, כמו באלף לילה ולילה, באריגים יקרי ערך ובתכשיטים אקסוטיים.

האם רמברנדט הכיר את שפינוזה? אין תשובה מוסמכת על השאלה הזאת. חוקרים אחדים נוטים להשיב בחיוב. אחרי ככלות הכל, רמברנדט הכיר היטב אחד מעמודי התווך של הקהילה שהכיר וגם לימד את שפינוזה, הוא מנשה בן־ישראל. רמברנדט לא רק צייר אותו, הוא גם אייר את ספרו המיסטי־משיחי Piedra Gloriosa (אבן יקרה). לרוע המזל, אחד מתצריבי רמברנדט המאיירים אותו, התיימר לתאר את דמות האל. על כן, הספר הוצא מן המחזור וכיום נשתמרו ממנו ארבעה עותקים בלבד. מהדורה מאוחרת יותר הודפסה עם איורים כשרים של צייר־חרט פחות מחונן, כנראה שלום איטליה. יש גם סברה שמנשה בן־ישראל הדריך את רמברנדט בכתב עברי, או לפחות כיוון אותו לסופר סתם, לקראת ציור האותיות העבריות של הדיברות אשר על “משה עם לוחות הברית”.

מנשה בן ישראל היה דמות מופלאה. משה מנדלסון ראה בעצמו במובן מסוים את יורשו הרוחני. היו למנשה קשרי התכתבות עם מלומדים נוצרים בארצות שונות, והוא ניהל אתם דו־שיח תיאולוגי. הוא ייסד את הדפוס העברי הראשון באמסטרדם, שהיתה אחר כך למרכז חשוב של מו"לות עברית. מנשה בן־ישראל הספיק להוציא לאור שבעים ספרים, ולכתוב אחדים בעצמו.

ובכן, רמברנדט הכיר היטב אחד ממוריו של שפינוזה ואולי פגש אותו בביתו. אפשרות אחרת להיכרות היתה באמצעות ד"ר פראנס ון דר אמדן, שהיה המורה ללטינית של שפינוזה, ובביתו גרו תלמידים של רמברנדט. יש גם טענה כי השניים נפגשו בהתכנסויות של מנוניטים וקולגיאנטים, אם אמנם נפגש שפינוזה עם אלה עוד בימי מגוריו באמסטרדם, לפני שהוטל עליו החרם.

מחזה משל דימיטרי פרנקל פרנק – שהוצג בהולנד לפני כשלושים שנה, ובניו־יורק בשנות התשעים – מעמת את שפינוזה בוויכוח עם רמברנדט, כאשר הראשון דוגל בעליונות החשיבה והאחר בעליונות הרגש. עלילת המחזה מתרחשת בתקופה שבה השניים היו במצב אישי קשה: שפינוזה כבר הוחרם ועמד לעזוב את אמסטרדם, ורמברנדט היה בפשיטת רגל ונאלץ לוותר על ביתו.

בעת ההיא עדיין היתה תסיסה תיאולוגית רבה בזירה הפרוטסטנטית. חדשות לבקרים קמו כתות שכפרו ביסוד זה או אחר של הכנסייה הממסדית, והתגבשו גם קבוצות שניתקו עצמן מכל קשר לדת ממוסדת. ידוע כי שפינוזה היה מעורה בחוגים אינטלקטואליים צעירים שהתעמקו בפילוסופיה ובתיאולוגיה. בין השאר השתתף בחוג שבו הרצה על דעותיו דניאל חואן די פראדו, שגם עליו הכריזה אחר כך הקהילה הפורטוגלית חרם ונידוי.

ד"ר חואן די פראדו, רופא, היו מבוגר משפינוזה ב־17 שנים. הוא נולד בספרד, צאצא של אנוסים, התחנך וחי שם כנוצרי, עד שבא לאמסטרדם בגיל 40. כאן הכריז על יהדותו, והוסיף לעצמו את השם דניאל. רבים כמותו עשו את הדרך הזאת, אנשים שרכשו השכלה במיטב האוניברסיטאות בחצי האי האיברי, אנשי רוח שהמעבר הזה דרש מהם קורבן כלכלי וחברתי, אבל היתה להם תודעה יהודית והם נמשכו למקום שיכלו לחיות לפיה. קראתי את סיפורם של אחדים מהם, והוא מזכיר סיפורם של יהודים מארצות רווחה שהגיעו להכרה ציונית, ועלו ארצה במחיר קורבן אישי. מוזר כמה זה דומה ושונה בעת ובעונה אחת.

כאשר הואשם חואן פראדו בכפירה, הוא הודה בה והביע חרטה. ככל הנראה נפל עליו פחד הבדידות שחרם מביא בעקבותיו, כפי שקרה גם לאוריאל ד’אקוסטה דור לפניו. ד’אקוסטה הוחרם, הביע חרטה, חזר לסורו, הוחרם בשנית, ולבסוף התאבד. דמותו הטראגית לא נשכחה גם כעבור מאות שנים. היא היתה לסמל המלחמה בקנאות הדתית ולמקור השראה לסופרים. קרל גוצקוב הגרמני כתב את הטרגדיה “אוריאל אקוסטה” כמאתיים שנה אחרי התאבדות גיבורה, וכעבור כמעט מאה שנים נוספות הציג תיאטרון “הבימה” את העיבוד העברי של המחזה בהצלחה מדהימה: 182 פעמים. באותם הימים, בתחילת שנות השלושים, חיו בארץ פחות מ־300 אלף יהודים. יחס דומה בין קהל הצופים הפוטנציאלי לבין הצלחת מחזה בישראל של ימינו, היה מביא אותו ליותר מאלפיים הצגות.

פראדו, בהבעת החרטה שלו, הצליח לדחות את רוע הגזירה רק בשנה אחת. שלא כמותו ולא כמו ד’אקוסטה, שפינוזה לא הודה בכפירה ולא הביע חרטה. לא הועילו תחנוניהם ופיתוייהם ואיומיהם של מנהיגי הקהילה. הוא היה יליד הולנד, היו לו בה שורשים והיו לו שם ידידים. הוא לא חשש מבדידות. ואכן, לא נשאר בודד גם אחרי שנותק הקשר בין היהודים לבינו. והניתוק היה מלא, כי החרם הזהיר את המאמינים “שאיש לא יבוא עמו בדברים, ולא בכתובים, ולא יסב לו טובה, לא יבוא בצל קורתו ולא בד' אמותיו, ולא יקרא בחיבור שנעשה או נכתב על ידיו.”

שפינוזה המנודה היה לגדול הפילוסופים שהעם היהודי הוציא מתוכו, אבל לא הפילוסוף הוא שהוחרם. שפינוזה שהואשם ב“כפירות איומות ובמעשים נוראים” היה בקושי בן 24, ועדיין לא פרסם ולו חיבור אחד. גם לא ברור מה היו המעשים הנוראים והכפירות האיומות שהתחייב בהם, כי כתב החרם אינו מפרט אותם, ותיק המשפט שלו נעלם. אך לפי תיק משפטו של פראדו שכן נשמר, ולפי עדויות אחרות, משערים חוקרים כי הדיר רגליו מבית הכנסת, התכחש לסמכות הרבנים, וכפר במקור האלוהי של התורה ובהשגחה האלוהית.

החרם נגד ברוך אספינוזה הוכרז באמסטרדם על ידי האדונים מן המעמד, הם פרנסי הקהילה, על דעת החכמים, הם רבני הקהילה, בבית הכנסת “תלמוד תורה” של הקהילה הפורטוגלית המאוחדת, ביולי 1656, אב תט"ז. בית הכנסת הזה מזמן אינו קיים, אבל הנוסח המלא של ההכרזה, הכולל את כל החרמות והנידויים והקללות והמארות, שמור בארכיון העירוני של אמסטרדם.

שפינוזה נטש את עיר הולדתו, ולא נטש את היהדות. הוא נשאר יהודי בלי קהילה. אפילו עם בני משפחתו לא היה לו מגע. בהאג, שאליה עקר, לא היו אז יהודים בכלל. רק עם חלוף הזמן, בתקופת ההשכלה ואחריה, התחילו יהודים לערער על החרם. הם ראו בו פרי שמרנות וחוסר סובלנות של הממסד הדתי, מבלי להביא בחשבון שבאותם הימים, בני קהילה שרק זה עתה חזרו ליהדות מתוך הקרבה אישית גדולה, רצו לחסן אותה מבפנים – ובאותה עת להגן עליה מבחוץ, באשר גם כנסיית הרוב הקאלוויניסטית לא ראתה בעין יפה סטייה מדת מוכרת. מהפכות הנהפכות לממסד חונקות באיבה כל מהפכה אחרת.

אולי כדאי להזכיר כי במלאות 250 שנה למות שפינוזה סיים פרופסור יוסף קלוזנר הרצאה עליו באוניברסיטה העברית בהכרזה דרמטית: “…הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך, וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!” ולקראת יום השנה ה־300 להטלת החרם על שפינוזה דרש דוד בן־גוריון במאמר “לתקן המעוות”. אולם בניגוד לגרסה נפוצה, בן־גוריון לא דרש לבטל את החרם. אדרבא, הוא כתב בפירוש, באותו מאמר ובהבהרה נפרדת, שהחרם הוא “קוריוז היסטורי”, פרי הנסיבות, וכי הוא רואה את תיקון המעוות בתרגום כל כתבי שפינוזה לעברית – משאלה שאכן היתה למציאות. בישראל של ימינו לא רואים את שפינוזה כמי שזקוק לריהביליטציה.

הבית שבו היה גר שפינוזה בהאג, קיים. הבית שבו גר באמסטרדם, לפני הטלת החרם, אינו עוד: במקום שעמד פעם, יש עכשיו תחנת דלק. למעשה, הבתים שהיו ברובע היהודי אז, רובם ככולם שוב אינם קיימים. יוצא מן הכלל בולט הוא בית פינטו. כיום שוכן בו אגף של הספרייה העירונית, אך שמו נשאר כשהיה, והבית המרווח והמרשים מעיד על עושרם של בעליו המקוריים. האחים פינטו, בני אנוסים מפורטוגל, היו בנקאים בספרד, ואחרי נדודים הגיעו לאמסטרדם. במהרה תפסו מקום בצמרת הקהילה, וגם בצמרת של חיי הכלכלה. אגב, בריקסמוזיאום יש תחריט “ביתו של אדון פינטו” משל רומיין דה הוחה.

משפחת פינטו עזבה את ספרד כאשר חברו יחד משבר כלכלי וחידוש רדיפות האינקוויזיציה. או אז עזבו גם משפחות אחרות של אנשי כספים ממוצא פורטוגלי, בני אנוסים, כמו האחים פריירה או הבארון לופס סואסו, שהיה לאיש העשיר ביותר בעדה הספרדית של אמסטרדם. על עושרם של יהודי אמסטרדם הספרדים התהלכו אגדות בקהילות יהודיות אחרות. אבל גם בימי הזוהר של הקהילה לא כולם היו עשירים. היו גם דלפונים רבים, עד שהפרנסים הטילו מס מיוחד על בעלי היכולת, והקימו קרן כדי לסייע לדלפונים אלה להגר למקומות אחרים, בעיקר לארץ־ישראל. בעניין זה לא השתנה הרבה במרוצת הדורות: את העניים תמיד שלחו לארץ. גם במקומות אחרים של הממלכה העותמאנית נקלטו עניי אמסטרדם, ומאוחר יותר היגרו גם לסורינאם ולמושבות הולנדיות אחרות בעולם החדש.

אבל גרעין הקהילה היו אנשים אמידים, בחלקם עשירים ובחלקם עשירים מופלגים. שמואל פאלאג’י היה החלוץ שביניהם. הוא בא לאמסטרדם בראשית המאה ה־17 כנציג הסולטאן של מרוקו, ותרם לקירוב בין שתי המדינות. לימים היה לסוכנו של נציב הולנד, הוא מאוריץ מנסאו נסיך אוראניה. פאלאג’י סייע לו רבות במלחמתו נגד ספרד. אגב, עד היום בית המלוכה ההולנדי הוא משושלת אוראניה.

שמואל פאלאג’י, הקבור בבית העלמין העתיק באודרקירק, היה בעל מספנה ובעל אוניות רבות שתקפו את אוניות הצי הספרדי, למען הולנד. יש להניח כי השלל לא היה כולו של המדינה. עד היום חיים צאצאיו באמסטרדם, ונמנים עם המיוחסים שבשרידי העדה הספרדית המקורית של העיר. אחד מהם היה בין שתי מלחמות העולם חכם הקהילה הפורטוגלית.

היום נותרו באמסטרדם רק כאלפיים נפש מהעדה הספרדית המקורית. לכן, בית מדרש “עץ חיים”, השייך לבית הכנסת הפורטוגלי, מיותם כבית מדרש. אבל יש בו ספרייה חשובה מאוד של כעשרים אלף כרכים, ובבעלותו אוסף נהדר של כתבי יד רבי ערך. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים שם עין על האוצר הגדול הזה של כתבי יד, והצליח להשיגו על בסיס השאלה.

ואם בספריות מדובר, חובה להזכיר ספריית יודאיקה עשירה מאוד, “ביבליותיקה רוזנטליאנה”, המצויה באוניברסיטת אמסטרדם. היא נקראת על שם התורם של גרעין הספרייה, שהיה אוסף של כחמשת אלפים ספרים, וגדל בינתיים לפי עשרה מזה, ויותר.

יש מעט מאוד ערים באירופה שתולדות היהודים שזורות כל כך באתריהן כמו באמסטרדם, ושאתרים יהודיים רבים כל כך נשתמרו בהן מקהילה שבשום זמן לא היתה מן הגדולות, אבל במאה ה־17 היתה מן המשפיעות והתוססות שבעולם היהודי. בין השאר, היא היתה המרכז החשוב ביותר של המו"לות היהודית בשביל כל התפוצה האיברית, ובה הופיע העיתון היהודי הראשון בעולם – השבועון “גאזטה דה אמסטרדם”, בספרדית. העיתון “דִינשטאגישע און פרייטאגישע קוראנט”, שגם הוא הופיע באמסטרדם במאה ה־17, היה העיתון הראשון ביידיש, וכפי שברור משמו, הוא ראה אור פעמיים בשבוע.

אמסטרדם דחקה את רגלי ונציה, ונעשתה גם המרכז החשוב ביותר של הדפוס העברי, ובה יצאה לאור גם מהדורה מפורסמת של התלמוד הבבלי. מלבד מנשה בן־ישראל, עסקו במלאכת הדפוס העברי גם בני משפחות עטיאש, דה פונסיקה, בנבנישתי, טרטש, ופרופס.

עברה של הקהילה, והרבה מן המורשת היהודית הכללית המגוונת, משתקף היטב במוזיאון היהודי ההיסטורי של אמסטרדם, מוזיאון חדש ברובע הישן, המאחד בקונסטרוקציה מקורית את בתי הכנסת האשכנזיים שהיו כאן פעם.

אך אפשר למצוא היבט היהודי גם באתרים שבהם קשה לצפות לכך, כפי שקרה לי במדורודם. מדורודם היא עיר מיניאטורית, עיר כמו־אמיתית על כל גילויי החיים שבעיר, בקנה מידה 1:25, עם דגמים מדויקים של בניינים עתיקים וחדישים, כבישים ומדרכות ונתיבי מים ואגמים וגני נוי, בתי מגורים ובתי ספר. רכבות נוסעות על פסים, כלי רכב מכל הסוגים נעים בכבישים, ספינות שטות בתעלות, פעמוני הכנסיות מצלצלים, בתי החרושת עובדים, תזמורות ננסיות מנגנות על כלים ננסיים בגינות ננסיות. מקום מקסים לילדים ומבוגרים כאחד, הומה מבקרים, ורווחיו מופנים לצדקה. התעניינתי לדעת מה פירוש השם מדורודם, והוא הביא אותי לנקודה היהודית: הכסף להקמת המקום נתרם על ידי זוג יהודי בשם מדורו, מקוראסאו. בנם ג’ורג' היה סטודנט באוניברסיטת ליידן כאשר הנאצים כבשו את הולנד. הוא נשלח לדכאו ומצא את מותו.

פתאום גם המקום המלבב הזה נעשה עצוב.

בברייטון ביץ' פגשתי את ליאוניד בפעם השלישית. אחרי עשר שנים שלא ראיתיו ולא ידעתי היכן הוא ומה מעשיו, פתאום הוא כאן, ליד תחנת הרכבת התחתית, שבאזור הזה היא רכבת עילית, נעצר כדי לקנות “נובויה רוסקה סלובו” בקיוסק העיתונים. כשראה אותי, היסס רגע, חכך בדעתו, ולפתע ניגש ואמר כמו שואל: חנה? ואני מביטה בו, מהססת, אבל מסתכנת ואומרת: ליאוניד.

הוא מהגר יהודי מרוסיה, והרובע הזה בברוקלין מלא יהודים מרוסיה וממדינות אחרות של ברית המועצות לשעבר. כרבע מיליון מהם באו לארצות הברית מאז שנות השבעים. מחציתם בניו־יורק, ושלושה מכל ארבעה מאלה בברוקלין. ומאלה שבברוקלין, הרוב בברייטון ביץ'. כחמישים אלף, אומרים. היתה, אם כן, הסתברות כלשהי שליאוניד יהיה שם.

לא חשבתי עליו כאשר נסעתי לברייטון ביץ' להתרשם מחייהם של המהגרים שלא רצו להיות עולים. ודווקא צריכה הייתי לחשוב עליו. הרי ידעתי שפניו לאמריקה. הייתי נרעשת כאשר מצאתיו בין הנושרים בלדיספולי. כל תופעת הנשירה היתה בשבילי כמו עלבון אישי. יהודי אינו רוצה לבוא לישראל, מילא. אפילו אם הוא מעדיף לנדוד מגולה לגולה, זה עניינו. אבל לנצל את ישראל כמכשיר כדי להגיע לארץ אחרת, זאת חוצפה.

אז, בלדיספולי, התקשיתי להאמין שליאוניד יעשה כדבר הזה. הוא היה בשבילי קדוש מעונה, אחד מל"ו הצדיקים (למעשה, הם היו רק 33) שהכרתי אישית במפגש בלתי נשכח עם מסורבי עלייה בלנינגרד. שנים נצרתי בלבי את החוויה הזאת, ודומה לה במוסקווה, עד שנפתחו שערי היציאה מברית המועצות. אחר כך ניטשטש רושמן, וגם הכעס שלי על ליאוניד פג והלך. בין כה ובין כה, לא יכולתי לצפות שמבין רבבות הרוסים שבברייטון ביץ' דווקא הוא ייקרה לדרכי. זה היה כבר מחוץ להסתברות.

שמחתי לפגוש אותו, ושמחתי גם על ההזדמנות לעמוד על היבט אישי של היקלטות המהגרים היהודים, כתוספת למידע מגורמי הקליטה. רציתי לדבר אתו גם על העיר היפהפייה שבה נפגשנו בראשונה ושהשאירה בי רושם עז. היום שוב קוראים לה סנקט פטרבורג, אבל בזכרוני יישמר לה תמיד מקום כבוד כלנינגרד, כי זה היה שמה בימי עמידת הגבורה שלה במלחמת העולם השנייה.

חזית “ארמון החורף” היתה מכוסה בפיגומים כאשר ביקרתי בלנינגרד. נעשו בה עבודות שיפוץ לקראת המפגן החגיגי לציון יום השנה של “מהפכת אוקטובר הגדולה” שהתחוללה ממש כאן, בכיכר הארמון המלכותית. בכל חלקה פנויה בפרברי העיר התאמנו תזמורות לקראת הופעותיהן ביום החג.

ההכנות היו קדחתניות כי נובמבר כבר היה בשער. המהפכה התחוללה אמנם ב־25 באוקטובר, אבל אז עדיין נהג ברוסיה הלוח היוליאני. לפי הלוח הגרגוריאני המקובל זה קרה ב־7 בנובמבר, ולאחר שגם ברית־המועצות עברה לשימוש בלוח זה, חגגו את מהפכת אוקטובר בנובמבר. זה אולי מסובך במקצת, אבל כבר לא צריך להתאמץ ולזכור. ממילא ביטלו את ציון יום המהפכה יחד עם ביטול המשטר הקומוניסטי שקם בעקבותיה.

יום השנה שלקראתו נערכו בעת ביקורי היה ה־63 במספר, והשנה היתה 1980. באותה עת לא הרבו ישראלים לבקר שם, כי לא קיבלו אשרות כניסה. היחסים הדיפלומטיים היו מנותקים, ומוסקווה גם לא החמיצה הזדמנות להפגנת איבה. אלא שנערך בה אז קונגרס בינלאומי של תנועת הקואופרציה, והגעתי לשם במסגרת משלחת של ההסתדרות. התייחסו אלינו בקורקטיות, אבל אני הייתי ילדה רעה, נפגשתי גם עם יהודים, גם עם עיתונאים זרים וגם עם אנשי השגרירות האמריקנית – קומבינציה שגורמים מוסמכים בישראל הזהירו אותנו מפניה עוד לפני צאתנו. לא שמעתי בקולם, ושילמתי מחיר שלימד אותי שיעור מאלף על המשטר הקומוניסטי ברוסיה. אלא שהלקח כבר אינו אקטואלי. המשטר הקומוניסטי הכל־יכול עבר מן העולם.

לא היה למשטר כסף – ואין כסף גם ליורשיו – לתחזק כראוי את שכיות החמדה של לנינגרד, (או של מוסקווה ושל ערים אחרות), וגם אורח לרגע יכול להבחין בהזנחה של יצירות הארכיטקטורה והפיסול והגינון הנפלאות שבה. שיפוץ החזית של “ארמון החורף”, שהתבצע בעת ביקורי, היה שטחי מאוד ועיקרו מריחת צבע. אך בגלל סגנון הבארוק העמוס של המבנה, גם זאת לא היתה מלאכה פשוטה. החזית היא יצירה מורכבת מאוד של עמודים וכותרות מסולסלות, פסלים וכדים, תבליטים עשירים וקישוטים יצוקים אין ספור של ראשי אריות וראשי מלאכים, מצופים בזהב.

דווקא ביקור בארמון החורף, משכן הצארים, נותן תחושה כי מהפכה היתה בלתי נמנעת. גם אם אפשר לראות רק חלק קטן מאוד מ־1050 האולמות והטרקלינים והחדרים והגלריות שבארמון, הפאר האגדי מהמם את המבקרים. הם דורכים על רצפה העשויה 16 מיני עץ, כדי שישתבצו בפסיפס רב־גוני, או על רצפת מוזאיקה של מאות אלפי אבנים. מעל לראשיהם אלפי נברשות בדולח, מימינם ומשמאלם עמודי שיש, ומסביבם אוצרות לא ייאמנו של יצירות אמנות ומלאכת מחשבת, מכסף וזהב ואבנים טובות.

אולי צריך היה לייחס משקל פוליטי רב יותר לגישה המפתיעה שבה הוצגו האוצרות המדהימים האלה בפני תיירים ממערב וממזרח. סביר היה לצפות כי המדריכות של “אינטוריסט”, סוכנות התיירות הממשלתית, יעירו משהו על הניגוד בין העושר המסנוור שריכזו כאן הצארים בראוותנות בלתי מרוסנת לבין הדלות המנוונת של המוני העם בימיהם. אך דבר כזה אפילו לא נרמז. אדרבא, לאורך כל הדרך מאוצר לאוצר בלטה הגאווה על היש הגדול שנצבר בזכות טיפוח האמנות בידי שליטי עבר.

לא שמעתי מלה בגנות העבר הצארי גם בסיורים מאורגנים אחרים שהיתה בהם הזדמנות טובה לכך. על פטר הראשון דיברו בהערצה ממש כמו על לנין, ואפילו איוון האיום נזכר בחיבה. גם בתופעות אחרות הרגשתי כי החינוך מטפח את תחושת הרציפות של הלאומיות הרוסית, שלא לומר הלאומנות הרוסית. מדריכה אחת במוסקווה שנועצתי בה בעניין תוכנית סיורים, המליצה בפני לבקר בזאגורסק, המרכז הפראבוסלאבי הנמצא כ־60 קילומטרים צפונה מן הבירה. היא סיפרה לי על המנזרים המבוצרים שם ועל נכסי התרבות שבהם, על הכנסיות המפוארות הנושאות עדות להשפעה המעצבת שהיתה לדת בעם הרוסי, על האקדמיה התיאולוגית והסמינר לכמרים הנמצאים שם גם היום. “אם תחמיצי את זאגורסק,” אמרה, “לא תביני את הנפש הרוסית, כי שם מקורותיה.” בסופו של דבר לא נסעתי לזאגורסק, ואולי בשל כך אינני מבינה את הנפש הרוסית. אבל הבנתי כי הרגש הלאומי היה חזק גם במשטר הקומוניסטי, וכי המשטר עצמו טיפח את הפטריוטיזם הרוסי.

לנינגרד, או סנקט פטרבורג, היא אחת הערים היפות בעולם. הטופוגראפיה שלה עוצרת נשימה. היא שוכנת על גדות הנהר נייבה ועל 42 איים בדלתה שלו. לעתים היא מכונה “ונציה של הצפון”, בשל 86 נהרותיה ותעלותיה, ומאה אגמיה. לעתים היא מכונה “מוזיאון הגשרים”, כי יש בה 300 גשרים מסוגים שונים, מהם שעדיין נסגרים בלילות.

לא פלא כי תיירים במאות אלפים נהרו לעיר גם בימי השלטון הסובייטי. ליופי הטבעי שלה מתווסף ההדר מעשה האדם, הארמונות המפוארים והקתדרלות הנהדרות, הגנים המקסימים, הכיכרות המלכותיות, השדרות הרחבות, הגשרים המרשימים. הפסלים המונומנטליים, הבניינים העתיקים והמוזיאונים הרבים על אוצרותיהם. המפורסם שבמוזיאונים בה הוא, כמובן, הארמיטאז‘, השוכן עכשיו בארמון החורף ובבניינים הסמוכים לו. אומרים שאילו ביקש המבקר בארמיטאז’ להתעכב רק דקה וחצי בפני כל מוצג, היה זקוק ל־16 שנים כדי לראות את כולם.

וכל אלה מורשת הצארים. מבין שלוש מאות הגשרים, למשל, רק אחד נבנה בעידן הסובייטי. המשטר הקומוניסטי השקיע הרבה בשיקום הריסות המלחמה, בבניית שיכוני קוביות ענקיים עם הרבה כניסות, שבהם מצטופפים אלפי נפשות; בהקמת מפעלי תעשייה, בבניין רכבת תחתית והרבה אנדרטאות ללנין. אבל את שכיות החמדה ואת נכסי האמנות שעליהם גאוות העיר ומוניטיה, הותירה מאחוריה העריצות האריסטוקרטית.

מבחינה זאת מוצדק היה לחזור ולקרוא לעיר סנקט פטרבורג, השם שנשאה בימי היותה בירת רוסיה של הצארים, עד למלחמת העולם הראשונה כאשר קראו לה בשם רוסי, פטרוגרד. בכל אופן, במאתיים שנות הבנייה והצבירה של עושר ופאר ואמנות היא היתה סנקט פטרבורג.

אך העיר ההירואית שעמדה 900 ימים ו־900 לילות במצור הצבא הגרמני בימי היטלר, שוב לא היתה סנקט פטרבורג או פטרוגרד. לנינגרד היא שרשמה באותם תשע מאות יממות סטטיסטיקה נוראה בדברי ימיה. 107 אלף פצצות הוטלו עליה; 150 אלף פגזים התרסקו ברחובותיה ובכיכריה; אלפי בתים ואלפי מפעלים נהרסו, ואלפי מבנים נפגעו קשות. חצי מיליון נפש נשארו ללא קורת גג. 17 אלף נהרגו, רבבות נפצעו, וגרוע מכל – 650 אלף גוועו ברעב.

אש תמיד דולקת בבית הקברות פיסקריובסקי, שבו הובאו לקברי אחים כמעט חצי מיליון מתושבי העיר, קורבנות המלחמה. על אחת האנדרטאות חקוקות מילותיה של משוררת שהנציחה את ייסורי העיר בימי המצור. שמה אולגה ברגהולץ, יהודייה.

קברי האחים מספרים בדומייתם את סיפור עמידתה של לנינגרד. הם מעידים על הפגזות הארטילריה וההפצצות מן האוויר, יום אחר יום, כמעט שלוש שנים. על האימה והדמעות והעיקשות. על המצור חסר הרחמים ועל הרעב שבעקבותיו, על המוות והשכול ההמוניים, על הסירוב להיכנע. לנינגרד תרמה את חלקה לתבוסתם של חיילות גרמניה הנאצית, ולו בזכות זאת חקוק שמה בדפי הזהב של ההיסטוריה האנושית. סנקט פטרבורג לא תוכל למחוק אותו.

אחרי שיקומה חזרה העיר להיות מקום נפלא לתיירים, אם כי לא לתושבים. התייר מוגן מפני המחסור המקומי – קודם מחסור במצרכים ובמוצרים, ועכשיו מחסור בכסף לרכוש אותם – כי לתייר יש מטבע זר, והמטבע הזר שם היה אז ונשאר עכשיו מטה קסם ההופך את בעליו למלך.

גם אנחנו יכולנו להתמסר ליפי העיר ולעושרה התרבותי, ואכן גם נהנינו מהם ככל התיירים. אבל ישראלים כאמור אינם ככל התיירים, ואנחנו חיפשנו בלנינגרד, כמו במוסקווה, את היהודים פעילי העלייה. בעצם, “חיפשנו” אינו הביטוי הנכון, כי ידענו איך למצוא אותם, ומבחינת השלטונות זאת היתה הבעיה שלנו. הסיכון שלקחנו על עצמנו העיב על החוויה התיירותית שלנו, אבל הוא היה זניח לעומת הסיכון שקיבלו על עצמם היהודים המקומיים שנפגשו אתנו בדירת אחד הפעילים, בשיכון בפרברי העיר.

התכנסנו בשעת ערב, שלושה מחברי המשלחת עם קבוצה של מבקשי עלייה ומסורביה, לומדי עברית ומוריה, ובני משפחה של אלה אשר ישבו במאסר או בהגליה; גזע עקשני של אנשים־אחים, שהילכו על חבל דק, נתונים במעקב מתמיד, מושפלים וגאים, חרדים וגיבורים.

היה צפוף בשני החדרים הקטנים, שהזכירו לי שיכון ותיקים בישראל של שנות החמישים, והורגש מתח של פחד סמוי באווירה. היו שם לא מעט מדענים מן השורה הראשונה שהפכו לחצרנים או לסדרנים בקרקס, כי סירובניקים בעלי מעמד פוטרו מעבודתם. חלקם ידעו עברית היטב, וגרישה תרגם בשביל אלה שלא ידעו. ליאוניד היה אחד מהם. גם הוא היה מפוטר מעבודתו המדעית, וחשש שלא יוכל לחזור אליה אפילו לאחר שיצליח לצאת. מי שפוטר, נשללה ממנו הזכות להשתמש בספרייה המדעית, ונוצר פיגור של ידע ועמו ניוון מקצועי.

ליאוניד היה שונה משאר הסירובניקים שבאסיפה. להם היו זקנים, כי זה היה מעין סימן היכר שלהם, ואילו הוא היה מגולח למשעי. הם למדו עברית, בעוד הוא למד אנגלית. הייתי יכולה להסיק מזה מסקנה על היעד שלו. אך למען האמת, אז זה לא היה משנה לי הרבה. חשתי יראת כבוד גדולה לאומץ לבם, ורחמים גדולים על מצבם של כל האודקאזניקים האלה, כפי שקראו להם ברוסית. בניגוד לכל היגיון, מצפוני גם נקף אותי על שאני עומדת לחזור הביתה, אל החירות והשפע, ונוטשת אותם שם לשרירותו של שלטון עוין.

גם המעמד שלפני בית הכנסת בשבת זכור לי היטב. לא בתוך בית הכנסת בזמן התפילה, שבה השתתפו רק מעטים, ובעיקר זקנים, גם במוסקווה וגם בלנינגרד. היום יש שם לא רק בתי ספר יהודיים אלא גם מועדוני תרבות עבריים. אז היה רק מועדון תחת כיפת השמים, לפני בית הכנסת.

מדי שבוע בשבוע היו באים לשם יהודים שביקשו לעלות, כדי להחליף ביניהם מידע ועצות, לעודד ולהתעודד, לשוחח. מועדון בלי קורת גג. תמיד הסתובבו ביניהם גם מתחזים, דווחים, סוכני המשטר בשכר ובלי שכר. הכל ידעו זאת, ואף על פי כן ניגשו אלינו וביקשו למסור דרישת שלום לבת שבמרכז קליטה בכפר סבא, לספר לדודה בנתניה שהגישו בקשה חדשה להיתר יציאה ומחכים לתשובה, להודיע לבן־דוד בירושלים כי נתקבל מברקו שלפיו שלח הזמנה, אבל ההזמנה עצמה לא נתקבלה מעולם. לבקש שישלחו חבילה, או להיפך שיימנעו מלשלוח.

וכאשר רשמתי הודעות ושמות ומספרי הטלפון וכתובות, הרגשתי בבירור שכבר הייתי פעם במעמד מעין זה, שכבר עברה עליי פעם חוויה כזאת. התאמצתי להיזכר, ולפתע ידעתי שזה היה ב־14 באוקטובר 1973, בחולות סיני, לא רחוק מתעלת סואץ. באותו יום ביקרתי בחזית, ועשרות לוחמים ניגשו אלי, מסרו מספרי טלפון וכתובות, וביקשו להודיע לאשה בבאר־שבע שלא תדאג, לספר להורים בקריית חיים שנפגשנו, למסור לאמא בבית אבות שהכל בסדר. התנאים היו שונים, ליד התעלה במלחמה ובתוך המאבק בלנינגרד, אבל ההרגשה שלי היתה דומה בשני המקרים. חשתי אשמה שהשארתי אנשים לבד במערכה. משום מה חשתי כך במיוחד כלפי ליאוניד. בתת מודע, אולי מפני שהיה גבר נאה מאוד.

כשפגשתי אותו בלדיספולי כעבור שנתיים, הוא היה עדיין נאה מאוד, אבל אז זה כבר לא השפיע עלי. האכזבה היתה גדולה מדי. יש לזכור שכדי לצאת אז מברית המועצות, היה צריך לקבל הזמנה מישראל; היא היתה הבסיס לרישיון יציאה סובייטי, שבעקבותיו הונפקו לעוזב תעודת מסע ישראלית וכרטיס טיסה לארץ. יהודי שרצה למקום אחר, הצטייד בכל אלה, ונשר בדרך. בשבילו, ישראל היתה רק מכשיר. לא מטרה אלא אמצעי.

רציתי לדעת את מניעיהם, איך הם מיישבים את הקונפליקט הנפשי הנובע מניצול עזרה שלא ככוונתה, אם יש בכלל קונפליקט כזה בתפיסתם. כך נזדמנתי ללדיספולי, מקום ריכוז נושרים במרחק של כשעת נסיעה מרומא.

היינו אז ברומא, עיתונאים ישראלים אחדים, ועמיתי לא רצו “לבזבז זמן על נושרים”. בדרך כלל, ישראלים שהרהרו בתופעת הנשירה, חשו אנטגוניזם. אולי תגובה על מה שנראה ככפיות טובה, ואולי היגיון בריא של אנחנו לא מעניינים אתכם, אתם לא מעניינים אותנו. אבל לא רציתי להחמיץ הזדמנות למצוא הסבר מכלי ראשון לתופעה. היה לי חשוב להבין את היהודים האלה, שהרגשנו מחויבות בלתי מותנית כלפיהם, והם בעטו בנו.

לדיספולי היא עיירת קיט לחוף הים. כתריסר אלפים תושביה מארחים בחודשי החום כמאה אלף נופשים. זה גם מסביר מדוע מוקמו בה נושרים: דיור יש שם בשפע. כמה משפחות נושרים שכרו דירה ביחד, ושילמו את מחירה מהקצבת הסיוע של הג’וינט. ההקצבה היתה צנועה, וכדי לכסות את הוצאות המחייה השלימו אותה רבים ממכירת חפצים שהביאו איתם לצורך זה מברית המועצות. באבושקות, סאמוברים, מצלמות סובייטיות. את חודשי ההמתנה לאשרות הכניסה לארצות־הברית או לקנדה ולאוסטרליה ניצלו הנושרים ללימוד אנגלית, ולפעילות שאורגנה בשבילם ליצירת תודעה יהודית כלשהי. כשהגיעה שעתם לעזוב, באו במקומם משפחות אחרות.

“צריך לתפוס אותם לפני שמתחיל מאבק הקיום שלהם בארץ החדשה,” אמר כרמי שווייצר, שליח ישראלי שהיה אחראי לפעילות חינוך ותרבות בריכוזי הנושרים. לתפוס אותם, פירושו להחדיר בהם קצת יהדות, לעורר בהם הזדהות כלשהי עם העם שאליו הם שייכים רק לפי תעודת הזהות הסובייטית שלהם, ועם המדינה שאליה הם שייכים רק לפי תעודת המסע הישראלית שלהם. ברוח זו פעלו השליחים מן הארץ, כולם דוברי רוסית. והיו שם גם שליחי חב"ד וגם חסידי סאטמר. עד היום, הקהילות שבהן נקלטו היהודים הסובייטים מנסות להמשיך במאמצים האלה, לקרב אותם ליהדות, בהצלחה מוגבלת מאוד. המהגרים מברית־המועצות אינם משתלבים בדרך כלל בקהילה היהודית הכללית. הם מעין עם לבדד ישכון.

כאשר הסתיים שיעור האנגלית באחת הכיתות, ראיתי את ליאוניד. העמדתי פנים שלא השגחתי בו, והוא מצדו לא נטל כל יוזמה. שנינו היינו במבוכה, רצינו להרוויח זמן לפני שנאמר משהו. התחלתי בשיחה הקבוצתית והיא התמשכה כשעתיים.

הם היו מוכנים לשאלה שחייבת היתה להישאל. אשה חייכנית, לבושה היטב, אמרה בחום לב: "את צריכה להאמין כי בשלב זה באמת מדובר, ברוב המקרים, באיחוד משפחות של ממש. הנושרים הקודמים נשרו כי לא רצו לישראל, אבל אנחנו כבר מצטרפים אליהם כי הם הקרובים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות ביחד. מאוחר יותר התברר לי שהיתה זאת אלה, אשתו של ליאוניד.

רוב הנושרים לא התבצרו מאחורי הנימוק של איחוד משפחות. גבר צעיר, שזוף משמש לדיספולי, אמר לי כי בכל הנוגע אליו, מוטב לי לחסוך מאמץ. עלי לא תשפיעי, אמר, כי אני נשוי לנוצרייה. אין לנו מה לחפש בישראל. היא תהיה שם זרה, מופלית לרעה, בלתי רצויה. היא אינה מאמינה בדת שלה, ואינה מוכנה לעבור לדת שלי, שגם אני לא מאמין בה… הילדים שלנו ייחשבו “לגויים”.

“מי שנוסע עכשיו לישראל,” הסבירה אחת הנשים את הדעה הרווחת, “הוא גיבור. לא כל אחד מסוגל להיות גיבור, ויש גם מי שאינם רוצים להיות גיבורים.” הגבר השזוף שממילא לא רצה לבוא לארץ בגלל אשתו הנוצרייה, התנדב לחדד את הרתיעה הביטחונית של אחרים. “קראתי את ספרו של זאב שיף על מלחמת יום הכיפורים,” אמר. “התרשמתי כי יצאתם מן המלחמה הזאת בנס ממש. במלחמה הבאה אולי לא יהיה נס…” יש אנשים שבשבילם הנחה כזאת היתה סיבה לעלות לארץ, אבל אנשים כאלה לא הגיעו ללדיספולי.

אחדים העידו כי הסיבה העיקרית לנשירתם היא המכתבים מישראל. בוגרי המשטר הקומוניסטי לא האמינו לנואמים ולשליחים, ולא לעיתונים. אבל מכתבים של קרובים ושל חברים אמינים בעיניהם, ואלה סיפרו על קשיים בקליטה, בדיור ובתעסוקה.

שאלתי אותם אם לא אכפת להם שילדיהם יגדלו במקום שבו תמיד יהיו מיעוט. לליאוניד היתה תשובה: “ארצות־הברית היא מדינה של מיעוטים. יש כושים, יש צ’יקנוס, יש פורטוריקנים, יש קוריאנים, ויש קובאנים. יש פולנים והודים ויהודים. כולם מיעוטים וממילא כולם רוב.” הוא אינו מפחד מאנטישמיות, הוא יהיה חלק מן הקהילה היהודית.

לאט לאט הניכור שלהם יצר בי ניכור שכנגד. קצת מתוך כעס, ובעיקר מתוך סקרנות שאלתי: האם אינכם רואים עצמכם חייבים דבר לישראל? אנחנו נלחמנו למען זכות היציאה שלכם, באלף דרכים, בפעילות בלתי פוסקת, במיצוי משאבים מדיניים שיכולנו להשתמש בהם למטרות אנוכיות יותר, ולגיטימיות לא פחות. נתנו לכם את הדרכונים שלנו בלי לדעת מי אתם, ואם לא תביישו אותו במעשיכם ובהתנהגות שלכם. לא שאלנו שאלות, לא עשינו חשבונות. אמרנו לעצמנו שאתם שייכים אלינו, שאנחנו מחויבים לכם. ואתם, אתם לא חייבים בשום דבר?"

את הדומייה העמוקה ביקע לבסוף קול גבר בנימה סרקאסטית: “אני מוכן לתת לכם כמה עצות איך להפוך את ישראל לארץ שירצו לבוא אליה…” הפרידה מהם לא היתה קשה עלי.

פה ושם הצליחו אנשי הצוות הישראלי להחזיר נפש בתשובה ציונית. מפעם לפעם החליטו כמה אנשים לנשור מן הנשירה. אם הבית, צילה, אמרה כי ככל שאי־הצלחה מתסכלת, לעתים זה דווקא משמח: “יש פה חומר אנושי שלא הייתי רוצה לראותו בישראל,” אמרה. בעניין זה לא הסכמתי אתה. שום ארץ של הגירה לא נבנתה על ידי צדיקים דווקא.

אנשי הצוות סברו כי הדרך לארץ סלולה מדי, שצריך להכביד קצת כדי שתקסום יותר, להנהיג סלקציה, ואז ירצו לבוא. אולי צדקו. אבל אנחנו לא הנהגנו ולא ננהיג סלקציה. למעשה, אנחנו עושים את ההיפך. אנחנו קולטים את מי שהסלקציה האמריקנית דוחה. עם זאת קיבלה מאות אלפים, וביניהם את ליאוניד ואשתו.

ב־1989 השתנו התנאים הפוליטיים, והקונסוליות של ארצות ההגירה יכלו להנפיק אשרות כניסה לאזרחי ברית המועצות במוסקווה. שוב לא היה צריך להיזקק לדרך הפתלתלה של אשרה ישראלית ונשירה, וקבלת אשרה של אמריקה או אוסטרליה בארץ שלישית. לדיספולי “פורקה”. אחרוני היהודים עזבו אותה ביוני 1990, המשרדים של הג’וינט ושל הייאס נסגרו, וכך גם מרכז התרבות של הנושרים ובית הכנסת שאולתר באולם קולנוע ישן. השלטים ברוסית הוסרו מרחובות העיירה, המורים התפזרו, הרב החב"די עבר עם חלק מצאן מרעיתו לטורונטו. במשך שני עשורים המתינו באיטליה יותר ממאה אלף יהודים סובייטיים לאשרות הגירה. היו בה עוד כמה ריכוזים של נושרים לאורך החוף, אבל לדיספולי היה הגדול שבהם. רק בודדים נשארו בעיירה. אחד הקים בה סנדלריה והשתקע, ושניים נישאו לבנות המקום.

אוכלוסיית לדיספולי היתה חלוקה בדעותיה. אלה הצטערו על הסתלקותה של התרנגולת שהטילה ביצי זהב, ואלה אמרו שלא היה כל כך הרבה זהב כמו שהיה “ריח של בצל”. בכל אופן, יש עכשיו הרבה דירות פנויות בלדיספולי.

בברייטון ביץ', לעומת זאת, קשה להשיג דירה. היא מלאה בעוזבי לדיספולי וביהודים רוסים שבאו אחריהם, עד שהשתלטו עליה, והיא מכונה “אודסה הקטנה”.

מדוע דווקא אודסה, ולא לנינגרד, למשל? כנראה שהסיבה באופי היהודי של הכיבוש הרוסי בברייטון ביץ'. אודסה היתה עיר יהודית מאוד, אם כי לא בעיני החרדים. היהודים היו שליש מאוכלוסייתה. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת ובראשונים של המאה הזאת, היא היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר ברוסיה, אם להתעלם מוורשה שנכללה אז בממלכת הצאר. אך מכל מה שלמדתי על היהודים הרוסים ב“אודסה הקטנה”, אין דמיון בין זו לקהילה באודסה המקורית. אודסה ההיא היתה שם דבר בתנועה הציונית ומרכז לספרות עברית. ביאליק ישב בה עשרים שנה, ובה יצר ופרסם את רוב יצירותיו. כאן נוצר גם שיתוף הפעולה הפורה שלו עם רבניצקי, וכאן הכיר את ליליינבלום ואת אחד העם, את דובנוב ואת ז’בוטינסקי, את ש. בן־ציון ואת לווינסקי, את פרוג ואת אנסקי ואת מנדלי מוכר ספרים, את קלוזנר ואת טשרניחובסקי, שניאור ואחרים. רשימת הסופרים והוגי הדעות הציוניים שפעלו באודסה נשמעת כמו מי ומי בספרות התחייה. באודסה נוסדו עיתונים עבריים והוצאות ספרים עבריות, ואחת מהן – “דביר” – פועלת ברציפות עד היום, בישראל.

אחרי הפוגרום בקישינב קמה באודסה “הוועדה ההיסטורית” ששיגרה את ביאליק לדווח לה על הפורענות – שליחות שהולידה את “עיר ההרגה”. אך יהודי אודסה ידעו היטב מהו פוגרום. היו בעיר נסיונות חוזרים ונשנים לפרוע ביהודים, וחמש פעמים היו בה פוגרומים ממש. בפעם השישית זאת היתה השואה: ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באודסה 200 אלף יהודים בקירוב, וכארבעים אחוזים מהם הספיקו להימלט מהעיר לפני שכבשו אותה הגרמנים והרומנים. רוב היהודים שלא נמלטו, חוסלו. אחרי המלחמה חזרו רבים מן הנמלטים, ושוב היו בעיר כמעט מאה אלף יהודים. לימים, מקצתם הגיעו לברוקלין, יחד עם יהודים ממקומות אחרים בברית המועצות, ואחר כך מחבר העמים שירש אותה.

ב“אודסה הקטנה” שבברוקלין היה מעניין ללמוד מה מצבם של המהגרים היהודים אלה. לא כמרכיב בפני עצמו, אלא כאחד ממרכיבי התמונה של היקלטותם ביבשת החדשה. האם קל יותר להיות מהגר באמריקה מאשר עולה בישראל? הרי בשני המקומות בן אדם צריך להתחיל הכל מן ההתחלה. ללמוד שפה חדשה וכתב חדש, להסתגל לדפוסי חיים חדשים, להתאים עצמו לסביבה שונה מאוד מזו שהיה רגיל לה. בשני המקומות עליו להתגבר על מחיצות אנושיות, לשנות את אורח המחשבה, להתחרות עם בני המקום הפועלים בסביבתם הטבעית. מדוע, אם כן, העולים לישראל מתלוננים, כותבים “הביתה” מכתבי סבל, בעוד המהגרים לארצות־הברית אינם עושים כן? ביקשתי לנסות ולבדוק את הדבר בעת ביקור בניו־יורק.

הדרך לברייטון ביץ' ארוכה למדי, נסיעה של כשעה ממרכז מנהטן, אם כי הרכבת התחתית אינה צריכה להילחם בפקקים. דרכה פנויה גם בברוקלין, שבה היא הופכת לרכבת עילית. ברעש אדיר היא חולפת שם בין גגות הבתים שמימין ומשמאל, עוצרת בתחנות כאילו מיותמות מדואג. יש בברוקלין רבעים יפים, אבל לא רואים אותם מחלונות הרכבת העילית. מה שרואים מהם הוא די מוזנח, וקצת מדכא.

נשארנו מעטים בקרון. יהודי מזוקן, צעירה שחורה עם ילד בוכה, וישישה צמיאה לשיחה. בעצם, למונולוג. בטרם הגענו הספיקה לספר לי שברייטון ביץ' היתה פעם ריכוז גדול של יהודים מהמעמד הבינוני – ונזכרתי במחזה של ניל סיימון “זכרונות ברייטון ביץ'”, אולי הטוב שבמחזותיו. אבל הסביבה הידרדרה ברובה, אמרה בת שיחי, הצעירים עזבו, ומי שנאלץ להישאר הם בעיקר הזקנים דלי האמצעים. עד שבאו הרוסים, ושוב יש חיים במרכז הקהילתי היהודי של הרובע. היא לא נשמעה נלהבת מן ההתפתחות הזאת.

תחנת ברייטון ביץ' נמצאת בקצה הדרומי של ברוקלין. מיד אפשר להבין מדוע זכה הרובע לכינוי אודסה הקטנה. ליד התחנה יש קיוסק עיתונים, וכמעט הכל בו באותיות קיריליות. היו שני עיתונים אנגליים, מהסוג העממי, וכל השאר ברוסית. מבחר העיתונים העשיר שראיתי שם, רובו היה מיובא. יש בניו־יורק עיתון רוסי מקומי “נובויה רוסקה סלובו”, ושלא כשמו (הדבר הרוסי החדש) הוא די ותיק. לאו דווקא יהודי, אלא שההגירה היהודית הגדולה הביאה לו עדנה כיומון. בינתיים קמו עוד הרבה עיתונים רוסיים בארצות־הברית, וגם תחנות רדיו וטלוויזיה. בין העיתונים החדשים גם שבועון יהודי ברוסית “יברייסקי מיר” (עולם יהודי).

העיתון היהודי הזה נוסד על ידי הרב אריאל קצין, המנהל את בית הספר היהודי לבנים “סיני אקדמי בוי סקול” בבנסונהרסט שבברוקלין, ובית ספר מקביל לבנות. בשנות השמונים הוא חי תקופה מסוימת בארץ, ועכשיו הוא נעשה מנהיג רוחני בקהילת המהגרים היהודים מרוסיה. כך, בכל אופן, סבורה לידיה, יוצאת רוסיה בעצמה, עובדת במחלקה הרוסית של המגבית היהודית בניו־יורק. המחלקה הזאת הוקמה ב־1989, כדי להתרים גם מהגרים מרוסיה, ולידיה סיפרה בהתלהבות מרשימה כי אכן תורמים גם מהגרים שעדיין נאבקים בקשיים, ויש מהם התורמים רק דולר אחד, העיקר לא להיות רק בצד המקבל.

על המחלקה הרוסית של המגבית בניו־יורק שמעתי מפי פולין בייליס, מנהלת הפרויקט למען המהגרים במרכז הקהילתי בברייטון ביץ'. התכוונתי ללכת אליה מתחנת הרכבת, אבל אז פגשתי את ליאוניד. יחד פנינו לכיוון הים, וטיילנו ליד חופו בשדרות קוני איילנד, משוחחים. הוא נשמע מרוצה. אמנם, למדע לא חזר, ואפילו לא העז לנסות. אחרי שנים של ניתוק ממחקר, לא ראה עצמו בעל כושר תחרות. אבל הוא נעשה עיתונאי וצלם בעיתון רוסי, ונהנה מעבודתו. אשתו, שהיתה לבורנטית בלנינגרד, יכלה להשיג עבודה במקצועה, אבל העדיפה הסבה לקוסמטיקה כי ההכנסה בה גבוהה יותר. ובינתיים נולד להם בן, איגור, בן שנתיים בעת שיחתנו. זאטוט חמוד, לפי התצלומים שליאוניד שלף מארנקו. אזרח אמריקני, ציין בגאווה.

שאלתי על המאפיה היהודית־רוסית בברייטון ביץ‘. ראיתי סרט על הנושא הזה, אלים ומפחיד, בשם “אודסה הקטנה” – עם טים רות, ואנסה רדגרב ומכסימיליאן שֶׁל. גם קראתי הרבה על המאפיה היהודית בברייטון ביץ’, וזה עשה רושם די אימתני. נטען בכתבות כי ראשי המאפיה הזאת מכניסים לכיסם הקטן את הסנדקים של המאפיות האחרות. בשעתו היה מארט באלאגולה הבוס. בלש פדראלי העוקב אחרי ארגוני הפשע אומר כי ג’ון גוטי הידוע לשמצה “הוא כנער מקהלות לעומת באלאגולה”. הוא הועמד לדין ונדון למאסר, אבל האנשים שלו עדיין פועלים בברייטון ביץ‘. יתר על כן, קמו להם שם מתחרים, גם הם יהודים מרוסיה, צעירים יותר, חכמים יותר ואכזריים יותר. כנופיות הפשע הרוסיות עדיין אינן רבות עוצמה כמו ה“קוזה נוסטרה” האיטלקית, אבל הן כבר עשירות יותר מהן. במשפטו של באלאגולה נאמר שעשה מיליארדים דולרים, 25 מיליון מדי יום רק ממכירת דלק “שחור” (דלק שלא שולם עליו בלו). זה סיפור מורכב על עסקים בלתי חוקיים חובקי יבשות, מתוחכם למדי, אלא שכל מאפיה צריכה גם את המחסלים שלה, ואלה של ברייטון ביץ’ מקבלים 2,000 דולר לראש. אומרים שהם צ’צ’ינים.

ליאוניד אמר שיש בסיפורים גרעין של אמת, ולא יותר מכך. כל השאר מנופח. כך אמרו גם מהגרים אחרים. זה פוגע בהם אישית, כאילו ההאשמה קולקטיבית. למעשה, לכל ציבור מהגרים אתני בארצות־הברית יש ארגוני פשע משלו. לווייטנאמים ולקולומביאנים, לסינים ולקובנים, וגם ישראלים לא נפקדים ברשימות המאפיונרים.

ואשר ליהודים, הרי בין שתי מלחמות העולם חלקם במאפיה לא נפל משל האיטלקים, אם לא עלה עליהם. היו גם כנופיות יריבות שנלחמו זו בזו במה שנודע כ“מלחמת היהודים”. גנגסטרים יהודים שלטו בענפי פשע שלמים, באספקת ויסקי בתקופת ה“יובש”, בסחר סמים, בזנות, בסחיטה, בהימורים. היו ביניהם סנדקים מפורסמים שגלגלו סכומי עתק, והיו גם רוצחים מקצועיים שהוציאו לפועל “חוזים”. הכנופיה שהיתה ידועה בשם “רצח בע”ם" היתה מורכבת ברובה מבחורים יהודים מברוקלין.

היו גנגסטרים יהודים שנרצחו כמו בסרטים, היו שהוצאו להורג, היו שמתו בעת ריצוי עונשם בכלא, היו שנאסרו על עבירות מס כי לא יכלו להוכיח להם עבירות אחרות, היו שהתחמקו מיד המשפט בשוחד נדיב. אנשים כמו מאיר לנסקי, בנימין (באגסי) סיגל, דאץ' שולץ (שמו האמיתי היה ארתור פלגנהיימר), לואיס (לפקה) בוכהלטר, אבנר (לונגי) זווילמן, אירווינג וכסלר (המכונה וכסי גורדון) היו מלווייתני הפשע האמריקני.

“כנופיית הארגמן” בדטרויט, שמשטרת העיר ייחסה להם חיסולם של 500 איש, היתה יהודית. חברו הטוב ויועצו הכספי של אל קפון בשיקגו, ג’ק גוזיק, היה יהודי. מיקי כהן שלט בפשע בחוף המערבי, שמואל לוין (שכינויו “רד”, אדום) היה גנגסטר שומר מצוות שחבש כיפה. הוא השתדל לא לרצוח בשבת, אבל כאשר הוטלה עליו משימה כזאת דווקא בשבת, התפלל תחילה עם טליתו על ראשו.

הגנגסטרים היהודים היו אלימים וחסרי מעצורים כמו כל הגנגסטרים. רק בדבר אחד הם נבדלו מפושעים אחרים: הם מעולם לא הכניסו את ילדיהם לעסקיהם המלוכלכים, ולא רצו שימשיכו בהם אחריהם. לכן הפשע המאורגן היהודי היה עניין של דור אחד, ונפסק עם מותו של אותו דור.

עד שקם לפשע המאורגן דור יהודי חדש מבין המהגרים הרוסים. במאי 1994 הקימה הבולשת הפדרלית (אף.בי.איי) יחידה מיוחדת למעקב אחרי “האורגניזציה” מברייטון ביץ', שאותה היא מגדירה כ“פושעי הצווארון הלבן המקצועיים ביותר בעולם. הם מומחים בזיוף מסמכים, ויש להם תשתית בינלאומית”. התשתית הזאת, מסתבר, נשענת על שותפים ברוסיה, בגרמניה ובישראל. לפי הטענות הם עוסקים בהלבנת כסף, בהברחת נשק ובסחר סמים, בעסקי דלק ללא בלו, בהימורים, ברמאות ביטוח, והם מעסיקים שוטרים ב“חלטורה”. לשמות שנוקבים בהם יש צליל יהודי – זילבר, נייפלד, אגרון, אלסון, גרבר. המקורבים להם אומרים שההאשמות הן אנטישמיות. אלא שהדברים מעסיקים גם את משטרת ישראל, עד שנאלצה להקים מפלג חדש ומיוחד לטיפול בבעיה הזאת.

בתי המגורים בסגנון “אר דקו” בשדרות קוני איילנד הם מטופחים, ודי יקר לגור בהם. כבר יש בהם דיירים גם מבין המהגרים. אלא שזה לא אופייני. סמטאותיו של הרובע הן משכנות עוני, ומי שיכול, בורח מהן. בסוף השדרה, נשקף על מרחבי הים המתמזג עם האופק, ניצב המרכז הקהילתי היהודי. כבר קומת הכניסה מעידה על פעילות רבה. אנשים נכנסים ויוצאים, מבוגרים וצעירים וילדים. מודעות והודעת שעל הקירות מזמינים לחוגים ולאירועים, להרצאות, לתחרויות ספורט, למשחקים ולמסיבות. מלבד פעולות חברה ותרבות המכוונות לפנסיונרים, כל הבית משרת את המהגרים.

בקומה הראשונה כיתות הוראה וחדרי פעוטון וגנון. הילדים נראים מטופחים. יש כאן הרבה תלתלים בלונדיניים, וביניהם מבצבץ פה ושם ראש שחור ומקורזל: המוסד מקבל הקצבה מן העירייה, וחייב לקלוט ילדים מכל שכבות האוכלוסייה. וכך יש כמה פעוטים שחורים בתוך הרוב הרוסי. זה לא קורה כמובן בכיתות של “תלמוד תורה”, כיתות ללימודי יהדות לבנים עד גיל בר מצווה, שלוש פעמים בשבוע, אחרי שעות הלימודים בבית הספר. יש גם שיעורי אנגלית למבוגרים, ופעם בשבוע גם שיעורים בעברית.

בסיור בין החדרים, פגשתי את הרב אלי עמר, המעביר את השיעורים השבועיים בעברית, אם כי עיקר עיסוקו בפרויקט הוא בתחום הסוציאלי. הרב עמר הוא אדם צעיר ובעל מרץ, ובעצם סיפורו הוא ממחיש עד כמה אנחנו עם מוזר ומפוזר. הנה, רב ישראלי ממוצא מרוקני מבקש לקרב אנשים מרוסיה ליהדות באמריקה.

על ספסל בפרוזדור ישבה אשה כבת שישים, מהגרת מרוסיה, מחכה להתקבל אצל המנהלת. היא באה לברר אם תוכל לקבל סיוע חומרי. בעלה והיא אינם עובדים. יש להם אמנם עזרה סוציאלית ותלושי מזון, אבל מזה אפשר להתקיים רק בדוחק רב. הילדים שלהם עובדים, נכון, אבל הם כבר בעלי משפחות, הם צריכים לדאוג לילדיהם ולא להוריהם. בכל זאת היא אינה מתלוננת. אפשר להסתדר, גם אם קשה.

יום לפני כן היא היתה עם בעלה ב“סדר לדוגמה” שערך המרכז הקהילתי בשביל המהגרים מרוסיה. היו בסדר הזה כמאה איש, וכולם בגיל פנסיה. את הצעירים קשה למשוך לפעולות כאלה. אבל פולין בייליס משוכנעת כי שום גל הגירה בעבר לא הביא לארצות־הברית חומר אנושי מעולה כל כך. תלמידי התיכון היהודים מרוסיה מתקבלים כולם לאוניברסיטאות יוקרתיות, וגם זה מודד לרמתה הגבוהה של אוכלוסייה החדשה הזאת בארצות־הברית.

שדרת ברייטון ביץ' ממש “מוכת אודסה”: כמעט אין שומעים אנגלית. הכל מדברים רוסית, מבוגרים וצעירים וילדים. השירים הבוקעים מחנויות וממזנונים הם מקלטות רוסיות. בחלונות הראווה שלטים ברוסית, ובמיוחד שלטים המכריזים כי “כאן מקבלים תלושי מזון”. ללמדנו, כי בסביבה רבים חיים מקצבות סעד.

המסעדות רוסיות, בתפריט ובאווירה ובמוסיקה. יש להם שמות כמו “סטולצ’ני דלי” או “גסטרונום מוסקוב”. ועל השולחנות בקבוקי וודקה. בדוכנים שעל המדרכות מוכרים פירוגי ושאר דברי מאפה המפיצים ניחוח של המולדת הישנה. הסביבה רוחשת חיים, אבל עלובה ולא נקייה. ועם זאת, די אופנתי בין היאפיס של מנהטן לבוא לכאן לסעודת ערב. גם נשות “הדסה” עורכות לעתים אירועים במסעדות של ברייטון ביץ', כתרומה לקליטת המהגרים.

מאמצי הקליטה של הארגונים היהודיים מרשימים. כל מטוס המביא מהגרים יהודים מרוסיה, בין אם רבים ובין אם בודדים, ימצא את אנשי “הייאס” ממתינים בנמל התעופה. הם מקבלים את המהגרים בשער הכניסה, מלווים אותם לפקידי ההגירה, לשלטונות הבריאות ולמכס, ומביאים אותם לאולם היציאה שבו ממתינים להם קרוביהם. מהגרים שקרוביהם אינם ממתינים להם, מעבירים לבית מלון, ומציידים אותם בסכום כסף שיספיק למחייה עד להתייצבותם במשרדי “נייאנה”, שם יקבלו את העזרה שמהגר חדש זקוק וזכאי לה. נייאנה זה ראשי תיבות, באנגלית, של “האגודה הניו־יורקית לאמריקנים חדשים”. לא נזכרת המלה יהודים, אבל הוא ארגון יהודי.

אנשי הייאס ממלאים כלפי המהגרים את הפונקציה שממלאה הסוכנות היהודית לגבי עולים. אנשי נייאנה מספקים שירותים דומים לאלה של משרד הקליטה שלנו. ההקבלות האלה, כמובן, אינן מדויקות, כי אצלנו עוסקים במלאכה גורמים רשמיים, ואילו שם מדובר בארגוני מתנדבים. מתנדבים, אבל מנוסים מאוד ויעילים מאוד. עד כדי כך, שלפעמים פונים אליהם השלטונות בבקשה לסייע בקליטת פליטים שאינם יהודים. למשל, נייאנה מסייעת בקליטת פליטים בודהיסטים מטיבט.

שירותיה המגוונים של נייאנה מרוכזים תחת קורת גג אחת. יש שם שירותי ייעוץ והכוונה, אולפן לאנגלית, הדרכה בהסבה מקצועית, עזרה במציאת תעסוקה, חלוקת חומר הסברה, אולמות קריאה ואירועים, חדרי המתנה, משרדים למימוש הזכאות לקליטה ראשונה, מחסנים.

לאורך כל פרק זה מופיע המונח “מהגרים” לגבי היהודים הבאים לארצות הברית, כדי להבדיל אותם מן העולים. אבל מבחינת החוק האמריקני הם אינם מהגרים. יתר על כן, ספק אם היו מסכימים לבוא על תקן מהגרים. שכן, למהגרים חדשים אין כל זכויות לסיוע בשלוש השנים הראשונות לשהותם בארצות־הברית. פליטים, לעומת זאת, זכאים לעזרה גם בקליטתם הראשונית, וגם בהמשך דרכם. לפליט יש רשיון עבודה מיום שהותו הראשון בארצות הברית, ואם אינו משיג עבודה הוא זכאי לדמי אבטלה. אנשים שבגלל גיל או מצב בריאות אינם מסוגלים לעבוד, מקבלים קצבת סעד.

מספר הפליטים שארצות־הברית מוכנה לקלוט מדי שנה מוגבל בחוק, ומחולק לפי ארצות היציאה. המכסה השנתית של הרפובליקות שהיו ברית־המועצות נעה בשנות התשעים סביב חמישים אלף, ושמונים אחוזים מאלה הם יהודים. אולם כדי לממש את זכות המקלט בארצות־הברית, צריך שיהיה שם לפליט קרוב מדרגה ראשונה.

בישראל, לא כל עולה מוצא קרוב מדרגה ראשונה שהוא ותיק ממנו. למהגר לארצות־הברית תמיד יש כזה, שהרי כאמור אחרת לא היה מקבל את אשרת הכניסה של פליט. זה בוודאי מרכך את הלם התרבות שבשינוי התנאים. עם זאת, מסקנתי האישית מכל מה שראיתי ושמעתי היא, שלא קל להיקלט בארצות־הברית, ואף ייתכן שלא יותר קל מאשר בישראל. לפי סקרים שנערכו, העולים לישראל מן הממלכה הסובייטית לשעבר נקלטו טוב יותר מאחיהם שהיגרו לארצות־הברית. מדוע, אם כן, כותב העולה לקרוביו שעדיין נשארו ברוסיה כמה קשה לו בארץ, בעוד מארצות־הברית המכתבים ורודים?

שמעתי לכך הסבר מעניין. המיתוס האמריקני הוא של אפשרויות בלתי מוגבלות. הווה אומר, אם אתה מוצלח, אתה מצליח. אם רע לך, סימן שאתה לא־יוצלח. משום כך לא תוכל להתלונן מבלי להאשים את עצמך במשתמע. בישראל, לעומת זאת, להתלונן זה ספורט לאומי. אתה מתלונן, אתה כמו כולם. נעשית ישראלי.