במקום שהקרפאטים נושקים לדנובה, שם בראטיסלבה, טירה עתיקה חולשת על העיר שבין הנהר הגדול לבין ההרים הירוקים. סמטאות צרות מרוצפות באבן מחוספסת מתפתלות ברובעים העתיקים, נפתחות לפתע לכיכרות רומנטיות עם פסלים ומזרקות, ארמונות אצולה ובנייני ציבור בני מאות שנים מעידים על עברה העשיר כעיר מלוכה והכתרה. עיר קטנה גדולה, מחוז ילדותי.
בין יהודים היא ידועה יותר כפרשבורג, כי בשם הזה יצאו המוניטין לישיבה המהוללת של העיר. בהנהגתו של הרב משה שרייבר, שנודע כ“חתם סופר”, היתה ישיבת פרשבורג למרכז התורני והרוחני הגדול והחשוב בכל המרחב ההונגרי, ואף האוסטרו־הונגרי, אם כי מספר היהודים בעיר מעולם לא עלה על רבבה וחצי.
יותר מארבעים שנה חלפו מאז שעזבתי אותה, ולא התגעגעתי אליה אפילו יום אחד. הייתי מוכנה שלא לראותה עוד לעולם, אלמלא קברות הורי, אבי מת עוד בילדותי, כשהקהילה במלוא פריחתה, ותקופת הרדיפות נחסכה ממנו. אמי עברה את השואה במחבואים ובמחנות, ומתה שבעת סבל אחרי המלחמה, כאשר רוב יהודי העיר לא היו עוד. בעידן הסילון, קברות הורי היו רק במרחק שלוש וחצי שעות מלוד. אבל הרפובליקה הסוציאליסטית הצ’כוסלובקית, למודת הטנקים הסובייטיים, קיימה את החרם על ישראל באדיקות יתר ולא העניקה אשרות כניסה לבעלי דרכונים ישראליים. הייתי צריכה לחכות הרבה זמן עד שנתאפשר לי לבקר בעיר שבה נולדתי וגדלתי.
וכאשר סוף סוף ביקרתי בה, מצאתי מקום שאיננו. כמו תפאורה שמאחוריה חלל. מאז הייתי שם עוד פעמים אחדות, בכל פעם לשעות מעטות, ותמיד חזרה על עצמה אותה חוויה מבעיתה של חלום נכסף ורחוק שנעשה לפתע קרוב ומוחשי, מזמין לגעת, וחומק מבין האצבעות.
העיר קיימת. אדרבא, היא התפתחה מאוד מאז שעזבתי אותה כדי לעלות ארצה. אוכלוסייתה גדלה מ־150 אלף תושבים אז, ל־400 אלף עכשיו. היא בלעה כפרים סמוכים ואת רוב השטח הירוק שהיה מסביבה, והתרחבה מאוד. נוספו לה שכונות מגורים צפופות, והוקמו בה רבי קומות ששינו את קו הרקיע שלה.
העיר קיימת, אבל כל מה שחוויתי בה, כל מה שהיה עולמי מיום שעמדתי על דעתי ועד שגורשתי משם, אינו קיים עוד. הקהילה היהודית היתה בילדותי כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר, וכל הקשר שלי היה לעשרת האחוזים האלה, ארגונית וחברתית, נפשית ורגשית. החברים שלי היו ילדים יהודים, למדתי בבית ספר יהודי, הורי קנו בחנויות יהודיות, הרופאים שלנו היו יהודים.
כאילו לא היינו זקוקים לגויים. קהילת בראטיסלבה היתה אמידה, חבריה התפרסו על פני כל המקצועות והעיסוקים, מוסדותיה היו מפותחים. די להזכיר כי בית החולים היהודי היה המשוכלל והחדיש בכל סלובקיה. זה לא מנע מבני הקהילה להרבות ולנסוע ל“פרופסור בווינה”, הרי וינה קרובה מאוד, ויהודים תמיד מחפשים חוות דעת נוספת.
כללית, הרמה הרפואית של בית החולים היהודי בעירנו היתה טובה. כל הרופאים בו היו יהודים. האחיות היו בחלקן יהודיות ובחלקן נוצריות, מה שהוליד את התיאור הבא של ההבדל ביניהן: בשעת ביקור הבוקר של הרופאים במחלקה מדווחת האחות הנוצרייה כי לפציינט בחדר פלוני היה לילה קשה מאוד. ואילו האחות היהודייה מדווחת “דוקטור, היה לי לילה קשה עם הפציינט בחדר פלוני”…
גם איצטדיון הספורט של “מכבי” בבראטיסלבה נחשב בשעתו למתקן הספורט המשוכלל ביותר בסלובקיה. אבל בעיני לא ראיתיו: בין חברי ה“מכבי” לבין החוגים שאני הייתי שייכת להם אז, המגעים היו רק מקריים, אם כי מעולם לא אסרו עלי לשחק או להתחבר עם ילדים שאינם דתיים או שאינם יהודים. זה פשוט לא הזדמן.
רוב אנשי הקהילה היה דתיים מאוד, ועם זאת מודרניים. מבחינה זו היא דמתה לפרנקפורט, אלא שבראטיסלבה מעולם לא היתה אנטי־ציונית. המשפחה שלנו היתה אגודאית, אבל שמעתי את אבי אומר לאחותי שמבחינתו מותר לה להצטרף “אפילו למזרחי”. המזרחי היתה חזקה בין האורתודוקסים בעיר. גם שאר הזרמים היו מיוצגים, אלא שבקושי נתקלתי בהם – פרט לבני השכנים שלנו שהיו בית"רים, ואני זוכרת שבאחד במאי הם היו לוקחים אותי אתם להפריע להפגנות, לחזק אותם בקריאות הקצובות של “ה־שו־מר ל־בי־רו־בי־דז’אן”. עשיתי כמצוותם, אם כי לא ידעתי מה זה השומר (הצעיר) ולא היה לי מושג מה זה, או מי זה, בירובידז’אן.
אם כי הקהילה היתה יחסנית, מתנשאת במקצת, היא היתה סובלנית למופת. בניה ובנותיה התגאו בה. בימי ילדותי היא פרחה ושגשגה, וכמעט לא היו בה עניים בני המקום. רוב הנזקקים לסעד ולצדקה היו יהודים מן המחוזות המזרחיים של המדינה, שנהרו לבראטיסלבה כדי לקבץ בה כסף, או פליטים שהגיעו מגרמניה באמצע שנות השלושים והיא היתה להם עיר מקלט זמני.
עניין הצדקה נחרת עמוק בזיכרוני. בבית שבו גרנו ניתנה כניסה לפושטי יד פעמיים בשבוע. בימים הקבועים, הכסף לחלוקה היה מוכן אצלנו. אם המבקש היה גוי, הגדרתו היתה “בטלר”, קבצן בגרמנית, ואמי נתנה לו בפתח הדלת רבע כתר. זה היה מחירה של לחמניה. אם המבקש היה יהודי, הגדרתו היתה “אורח”, בעברית. לאורח נתנו להיכנס לדירה, והנדבה היתה תמיד של כתרים אחדים. חוש הצדק שלי התקומם, וערערתי על החלוקה הבלתי שווה הזאת. הורי הסבירו כי ליהודי חייבים לתת יותר, מפני שהוא צריך סעודות בשבת ויין לקידוש ולהבדלה, ובעיקר מפני שהוא משתמש בכסף לחינוך ילדיו. לגוי נותנים פחות, כי הוא מביא את הכסף לבית המרזח.
ההסבר הזה נראה סביר. אילו נתבקשתי אז להגדיר מיהו יהודי, הייתי בוודאי אומרת שזה אדם אשר ילדיו לומדים. גם ההסבר על בזבוז הכסף בבית המרזח התאים למה שראו עיני – הרבה שיכורים ברחובות העיר, בייחוד בימי ראשון, ולא היה ביניהם יהודי. רק אדון אמסטרדם קלקל את השורה, ובכך כאילו ערער גם את ההסבר של הורי.
אדון אמסטרדם היה מופיע אצלנו בכל יום חמישי אחרי הצהריים, לקבל את ההקצבה השבועית שלו. תמיד לבש מעיל כהה וחבש מגבעת שחורה, ואף גדול ואדום שלט בחזותו. לפעמים היה בגילופין, ותמיד נדף מפיו ריח של אלכוהול. הוא היה שתיין כרוני, אמי היתה נותנת לו חמישה כתרים, מעולם לא פחות. ואני ידעתי, כשם שידעו הורי, כי הוא מביא את הכסף הישר לבית המרזח. תהיתי איפה הצדק שנותנים לו פי עשרים מאשר לשיכור אחר? אבי השיב לי שאדון אמסטרדם היה פעם יהודי עשיר וירד מנכסיו, ושהלל הזקן אמר כי לאדם שירד מנכסיו צריך לתת כצרכיו מאז, “אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו”.
הרבה צדקה יצאה מביתנו, גם “מעשר” וגם מעבר לו. הרבה מתן בסתר לבודדים, והרבה תרומות למוסדות דת ולאגודות סעד, ולקופסת רבי מאיר בעל הנס. זאת היתה קופסת מתכת שחורה, פתוחה, שעמדה במדף הסדינים בארון הלבנים. בכל יום, כשיגרת היום, אמי היתה מוציאה אותה, ממלמלת תפילה, ומשלשלת לקופסה ככל שידה השיגה. ואנחנו, הילדים, היינו לפעמים לוקחים הלוואה מרבי מאיר, ומפקידים בקופסתו שטר חוב על סכום ההלוואה. אם לא פדינו אותו, ההורים פדו אותו.
רבי מאיר בעל הנס לא היה הקשר היחיד שלנו עם ארץ ישראל. היה לאמי אח בירושלים, ב“כולל שומרי החומות”. חליפת המכתבים ביניהם היתה חלק מחוויות ילדותי. אמי היתה שולחת לו גם כסף, והוא היה שולח לנו מתנות קטנות מארץ הקודש, עבודות בעץ זית ומלאכת מחשבת אחרת. דודי זה, יעקב בן שמואל זנוויל סלומון, קבור בהר הזיתים. לא היה פשוט לפקוד את קברו, כי בירושלים יש כתריסר חברות קדישא, ורק במבצע בלשי נודע לי שדודי טמון בחלקה של “חברא קדישא חסידים”, אמרו לי שלבדי לא אצליח לאתר את הקבר, ומסביב אינתיפאדה, מצאתי את עצמי עולה להר הזיתים במכונית להובלת מתים, אבל הבטיחו לי שזאת סגולה לחיים ארוכים.
בראטיסלבה כיום היא בירתה של סלובקיה העצמאית. כמו ברית המועצות ויוגוסלביה, גם צ’כוסלובקיה התפרקה אחרי נפילת הקומוניזם, אלא שעשתה זאת בדרכי שלום. היא פורקה גם בימי הנאצים: צ’כיה נעשתה פרוטקטורט גרמני כבוש, וסלובקיה נעשתה מדינה פאשיסטית, עצמאית להלכה, גרורה למעשה. אבל בין שתי מלחמות העולם, צ’כוסלובקיה היתה מדינה דמוקרטית. חרף אנטישמיות עממית מושרשת בסלובקיה האגררית והקתולית, לא ידענו אפליה. עד להשתלטות הפאשיזם, הארץ והעיר זכורות בלבי לטובה.
לא היה לי יסוד לטענות גם בביקורי תחת המשטר הקומוניסטי. אנשים היו אדיבים ואפילו לבביים. מזג האוויר האיר פנים. אף שהאווירה ברחוב היתה קודרת, כפי שהיתה ברוב הארצות תחת המשטר הקומוניסטי, יכולתי בהחלט ליהנות כתיירת. אלא שלא הייתי תיירת, והיומיים שביליתי בבראטיסלבה היו יומיים של ייסורים, של חיטוט בפצעים, של חיפוש נואש אחרי מה שאי אפשר למצוא. הלכתי ברחובות כסהרורית. בעיניים עצומות יכולתי לאתר בניינים ורחובות, מעברים וקיצורי דרך, כי הכל נשאר כפי שהיה. בכל זאת, שום דבר לא נשאר כפי שהיה. הניגוד הזה הפך לחלום בלהות.
בית הכנסת, בשבת בבוקר, היה המקום הטבעי להתחיל בו את המסע לעבר. בילדותי היו בבראטיסלבה שני תריסרים של בתי כנסת. נשאר מהם אחד ויחיד, ברחוב היידוק, והוא במקרה אותו בית כנסת שהורי היו מתפללים בו. קראו לו אז “פרייס־שול” על פי שמו הקודם של הרחוב. הוא היכל תפילה גדול ויפה, שנבנה בשנות העשרים כמרכז חדש ליהודים אשר התרחקו מאזור הגטו העתיק. שהיתי בו מאות פעמים.
זיהיתי את המושב של אבי במזרח, ואת המושב של אמי ליד המחיצה בעזרת הנשים. חלקה של המחיצה קלוע, ואפשר להשקיף מבעדה מלמעלה למטה, מן העזרה אל אולם התפילה, אבל לא בכיוון ההפוך. כאשר השקפתי מבעדה הפעם, ראיתי רק קומץ קשישים. באותו זמן היו רשומים בקהילה מאה ושישים יהודים, רובם בלי בני משפחה צעירים לסעוד אותם בזיקנתם. רוב הצעירים עזבו, רצף הדורות נשבר.
אלה מביניהם שנשארו, לא הזדהו כיהודים. נתקלתי באנשים שלחשו לי כי יש להם דוד בחיפה, או בת־דודה בנתניה, לרמוז לי על זהותם. אחרי “מהפכת הקטיפה” שסילקה את הקומוניסטים מן השלטון, מאות אנשים שנחשבו לנוצרים הזדהו כיהודים. רובם בנישואי תערובת.
בתקופת עצמאותה הקודמת, היחידה בהיסטוריה שלה, סלובקיה היתה מדינת בובה שגרמניה הנאצית משכה בחוטיה. בראשה עמד כומר קתולי, יוזף טיסו, ובהנהגתו הוטלו על היהודים כל הגזירות הידועות של נישול מרכושם ומעיסוקם ומבתיהם ומזכויות האנוש שלהם. זה התחיל בהסתה פרועה, בהתנפלויות על יהודים ברחוב, בתחושה של חוסר ביטחון. אחר כך בוצעה “אריזציה”, דהיינו העברת מפעלים וחנויות של יהודים לידיים נוצריות. במקביל צמצמו, ולבסוף גם הפסיקו את עיסוק היהודים בעריכת דין וברפואה. אנשים נשארו בלי אמצעי מחייה. לאמי, למשל, חדלה הפנסיה שהיתה מגיעה מצ’כיה, והתפרנסנו ממכירת חפצי הבית שלנו ומקליעת רשתות. הייתי אלופה בקליעת רשתות.
פקודה אחרי פקודה הנחיתה מהלומות על הקהילה. נאסרה שחיטה יהודית, הצעירים גויסו לפלוגות עבודה, ונרשם מלאי המטלטלים של היהודים. הם נדרשו למסור את חפצי הערך שלהם, ואם מישהו חשק בדירתם, נאלצו לפנותה תוך יממה. אסור היה ליהודים להימצא ברחוב משש בערב עד שמונה בבוקר, אסור היה ללכת לקולנוע או למקום בילוי אחר, או לנסוע ברכבת בלי רשיון מיוחד. אסור היה לצאת בלי הטלאי הצהוב. בסתיו 1941 בוצעה “דיסלוקציה” של יהודים מבראטיסלבה הבירה לערי שדה, ובאביב 1942 נלכדו בכל סלובקיה הבנות הרווקות מגיל 16 ונשלחו לאושוויץ. הבנים נשלחו ללובלין. זאת היתה תחילת הדפורטציה.
לבסוף זכתה סלובקיה גם בייחוד שפל ומגוחך: היא שילמה לגרמניה טבין ותקילין בעד הובלתם של יהודיה למחנות המוות, חמש מאות מארק לנפש. שמונים אלף יהודים היו בסלובקיה ערב השואה. שבעים אלף מהם הושמדו.
לא יכולתי שלא לחשוב על כך באותה שבת בבוקר בבית הכנסת, כאשר השקפתי מעזרת הנשים על אולם התפילה הכמעט ריק. ולא יכולתי שלא להיזכר במראה שנגלה לעיני בילדותי, כאשר הסתכלתי מעזרת הנשים לאולם התפילה ביום הכיפורים, מראה של קדושה שגם היום מעלה צמרמורת בגבי, עם כל היופי והעוצמה בציורו של מאוריציו גוטליב על בית הכנסת ביום הכיפורים, אצלנו זה נראה הרבה יותר חגיגי. כל הגברים לבשו “קיטל” מעל חליפותיהם: “קיטל” היא מלה גרמנית שנקלטה ביידיש ופירושה חלוק. הקיטלים של יום כיפור בהקו מלובן מתחת לטליתות, על ראשיהם חבשו הגברים מצנפות לבנות, דומות למצנפת החזן, רק גבוהות פחות. במבט מלמעלה, ראיתי לבן, הכל לבן. לתומי חשבתי אז כי זה הטוהר שרואה גם אלוהים ממרומיו. אלא שהוא הסיר מבטו.
לאחר שאני מת, היינו מתפללים בבית כנסת אחר, קטן יותר, שכיהן בו רב בשם יהודה פליישמן. עדיין אני זוכרת את הדרשה שנשא הרב פליישמן לפני תפילת המוסף של יום הכיפורים בשנת 1941. נראה שהיה מוטרד מאוד מן הירידה התלולה בשיעורי הילודה בקהילה, בגלל הגזירות והחרדה מפני הבאות. בדרשתו ציטט מדרש המספר כי הנשים היהודיות במצרים של פרעה היו יולדות תחת עץ תפוח אשר “פריו קודם לעליו”. רבי פליישמן הסביר בדבריו כי תפקיד העלים להגן על הפרי, אבל אותו עץ הקדים להניב כי בטח באלוהים שיגן על פריו. והנשים היהודיות ילדו דווקא תחת העץ הזה, כי גם הן שמו את מבטחן באל, שיגן על פרי בטנן על אף הגזירות.1 כולן סביבי בעזרת הנשים הבינו את הנמשל, ומחו דמעות מעיניהן. אלא שאלוהים לא הגן על פרי בטנן, ואולי בגלל זה שמרתי את דרשת הרב בזיכרוני, כסמל לטראגדיה אנושית וגם כסמל לכשל האמונה.
מבית הכנסת של הרב פליישמן לא נותר זכר. לעומת זאת, מצאתי את בית הספר שלי עומד על תלו. עכשיו הוא בית ספר לילדים קשי שמיעה. כשלמדתי בו שמונה שנים, הוא היה בית ספר אורתודוקסי לבנות. שפת הלימודים בו היתה גרמנית, ועד היום – מה מגוחך – אני יודעת את שירי ה“פאטרלאנד” שלמדנו, מלים ומנגינה, ואת שירי הטוחנים והציידים הגרמניים. בראטיסלבה היתה עיר תלת־לשונית, כמעט כל תושביה דיברו סלובקית וגרמנית והונגרית, אבל השפה המועדפת על היהודים היתה גרמנית.
במחוזות המזרחיים של המדינה, היהודים דיברו יידיש, והם תמיד נחשבו בעינינו לנחותים. לאמיתו של דבר, זאת היתה יהדות נהדרת, תוססת הרבה יותר מן הקהילה שלנו. במחוזות המזרחיים היתה גם חסידות, שלא היתה אצלנו, וגם גימנסיות עבריות, שלא היו אצלנו, וממילא גם מאבקים שלא היו אצלנו. בבראטיסלבה חיי הקהילה התנהלו על מי מנוחות.
לא קראנו להם “אוסטיודן”, כפי שעשו בגרמניה. אצלנו כינו אותם “פינלנדר”, משום שאמרו “פין” במקום “פוֹן” כיאה לגרמנית. קראו להם גם “אונטרלנדר”, ולכינויים אלה היתה קונוטאציה קצת זלזלנית. לא אחת, כאשר אבי כעס על אחותי, שמעתיו מאיים עליה כי יביא לה חתן מ“פינלנד”. אחותי נישאה בגיל שמונה־עשרה, וכבר שנה לפני כן התחילו לשדך לה שידוכים. ההנאה שלי היתה להאזין לשיחות של אבי עם השדכנים, ומכיוון שהייתי אז רק בכיתה ב', הרשו לי להיות נוכחת בהן.
פעם שמעתי שדכן מציע לאבי מועמד שבא מאמריקה לחפש כלה במולדת הישנה. הוא היה דתי ונאה ועשיר, לפחות לפי טענת השדכן. אבי דחה את ההצעה על הסף, ולא שכחתי את הנמקתו: מי כבר היגר לאמריקה, אמו, מי שלא היתה לו פרנסה פה. עם משפחה כזאת הוא לא רצה להשתדך.
הייחוס עמד גבוה מאוד בסולם העדיפויות של הורי. לנו היתה שושלת יוחסין, והבנתי שהובטחה גם נדוניה. המועמד צריך היה להיות תלמיד חכם, מסוגל לפרנס אשה בכבוד, אך מעל לכל היה עליו להיות ממשפחה טובה. בעקבות השדכן באו המועמדים עצמם, ל“בשאו” (הסתכלות). הבית צוחצח ומורק, השולחן היה ערוך במיטב הכלים – ואני, בשמלת שבת כמו הכלה המיועדת, מפזרת את המבוכה בפטפוטי.
קשה לתאר ניגודים חריפים יותר בין שני בני זוג מאלה שהיו בין אבי ואמי. אבי היה בלונדיני כחול עיניים, חסון וארצי מאוד. אמי היתה שחורת שיער ושחומת עור, שברירית ומרחפת בעננים. הוא היה תלמיד חכם, בעל הסמכה לרבנות, והיא היתה משכילה בתחומים חילוניים, בספרות ובמוסיקה ובשפות. נושאי התעניינותם לא נגעו זה בזה, ואף על פי כן היתה ביניהם אהבה גדולה שלא כבתה בכל שנות נישואיהם. נדמה כי הם גישרו על פני הפערים שביניהם בעיקר בזכות העובדה שעסקי אבי אילצו אותו לשהות מחוץ לבית חמישה ימים בשבוע, והיומיים המשותפים היו תמיד מעין “ירח דבש”.
גם הרקע שלהם היה שונה. משפחת אבי, משפחת הברפלד, כל בניה היו תלמידי חכמים. רבים מהם היו רבנים, וגם לאלה שעסקו במסחר או במקצועות חופשיים – לרובם היתה הסמכה לרבנות. הם היו עילויים, אבל הלכו בדרכים מסורתיות, סלולות ובטוחות. בלשון ימינו ניתן להגדירם כ“מרובעים”. במשפחת אמי, לעומת זאת, היו הרבה אמנים והרבה מהפכנים. בניגוד לקונפורמיזם במשפחת אבי, קרובי אמי ביקשו לשנות את העולם. היו ביניהם שישבו שנים ארוכות בבתי סוהר של רומניה המלוכנית, בעוון קומוניזם. אחרים עלו כחלוצים לארץ ישראל. לימים הם שקלטו אותי כאן.
שפת הדיבור בבית הורי היתה גרמנית, כי אבי היה מכפר סלובקי ואילו אמי היתה מעיר הונגרית, והשפה המשותפת לשניהם היתה גרמנית. אף על פי כן, אבי חלק על מנהיגי הקהילה בדביקותם בגרמנית כשפת הוראה בבית הספר היהודי. כאשר סיימתי כיתה ג', הוא לא היסס להעביר אותי לבית ספר ממלכתי סלובקי. הוא עשה זאת גם מפני שהאמין כי אדם חייב לשלוט היטב בשפת המדינה שבה הוא חי, וגם כמחאה על שבית הספר היהודי לא שינה את שפת ההוראה אחרי עליית היטלר לשלטון.
בבית הספר הממלכתי היה עלי להופיע ללימודים גם בשבת. אבל, כשאר התלמידים היהודים שרצו בכך, הייתי משוחררת מחובת כתיבה בשבת. ולפני שיצאתי לדרכי לבית הספר, התפללתי בבית את תפילות השבת, שחרית ומוסף. כעבור שנה חזרתי לבית הספר היהודי ולגרמנית, היו לי יותר מדי מריבות עם ילדים שהעירו הערות אנטישמיות.
פעם התלוננתי בפני אבי על תלמיד שהיה מכנה אותי “ז’ידובקה” (יהודייה). זה כשלעצמו לא היה מפריע לי, כי מעולם לא התביישתי ביהדותי. אדרבא, ראיתי בה פריווילגיה, והייתי משוכנעת כי האנטישמיות נובעת רק מתיסכול הגויים על שלא זכו להיוולד יהודים. אלא שאותו הילד השתמש תמיד בכינוי הזה בנימה של בוז והתגרות.
אבי יעץ לי להתלונן בפני המורה. עשיתי כך, וההתגרות נמשכה. כשדיווחתי על כך לאבי, הוא הלך אתי לבית הספר, הזהיר את התלמיד בתקיפות, ואפילו סטר לו. זה היה בחצר, בהפסקה. הילדים הזעיקו את המורה, שנחפז לגעור באבי. אלא שאבי יצא להתקפת נגד, וגינה את כישלונו החינוכי של המורה, הייתי נבוכה – וגאה.
אחר כך שינן לי אבי לקח שעליו חזר לעתים קרובות: לא להשלים עם גילוי אנטישמי, להחזיר, לעמוד על השוויון. הוא עצמו נהג כך תמיד, ולא פעם הייתי עדה לכך. הוא היה איש חזק, וכמי שגדל בכפר היה רגיל מילדות “ללכת מכות עם שקצים”. עם כל צערי על מותו המוקדם, אני שמחה שרוח הלחימה של אבי לא היתה צריכה לעמוד במבחן גזירות הנאצים. התקף לב הכריע אותו לפני פרוץ המשטר הפאשיסטי בסלובקיה, ואני אז בת 11.
והנה אני עומדת מול בית הספר שלי. בעינים בוהות הסתכלתי בגינה שבין השערים לבין דלתות הכניסה, במעבר אל החצר ואל אולם ההתעמלות, בכל המבנה המוכר כל כך. ראיתי לפני את חברותי לכיתה ואת מאות הבנות מן הכיתות האחרות שהייתי פוגשת בהפסקות, ושרובן הושמדו לפני שהספיקו לטעום חיים. הרגשתי דחף פראי למוטט את הבניין, להחריבו עד היסוד, אבל הזעם המרדני נמוג אל תוך אין־האונים המוחלט.
ליד בית הספר שלי, בבניין המשמש היום גן ילדים, היה בית הספר של הזרם הניאולוגי, כפי שנקראה הרפורמה במרחב ההונגרי. בבראטיסלבה נוסדה הקהילה הניאולוגית בשנות השבעים של המאה ה־19, ונשארה תמיד קהילת מיעוט. בבית הספר של הניאולוגים בנות ובנים למדו ביחד, ובבית הכנסת שלהם היה עוגב. אלא שהעוגב היה שנוי במחלוקת, וברבות הימים הוא הוצא משם.
אמרתי בית הכנסת “שלהם”, מה שמעיד על מחיצה כלשהי בין שתי הקהילות. מחיצה אמנם היתה קיימת, אבל איבה מעולם לא היתה. הקהילה האורתודוקסית הגדולה הלכה בדרכה מכוח חוסנה הפנימי, ללא חרמות, ללא נידויים וללא מלחמות. ממש כך היא עצרה גם את החסידות בשעריה, בלי מאבקים. במידה רבה היא עצרה גם את ההתבוללות, ולא בהסתגרות, אלא בהוצאת הרוח ממפרשיה.
ה“חתם סופר”, תלמיד חכם מובהק ובעל להט אמונה, היה אמנם לוחם חסר פשרות במגמות ההשכלה, והנהיג בכך את הרבנים האורתודוקסים באירופה כולה. הוא פסק כי “חדש אסור מן התורה”, אבל בניו־יורשיו בקהילת פרשבורג חידשו לא מעט – מבלי לגרוע, חלילה, משלטון ה“שולחן ערוך” על חיי היומיום של היהודים. למשל, בקהילות חרדיות אחרות קמה זעקה גדולה כאשר פרשבורג החליטה, באמצע המאה ה־19, להעסיק מגיד שדרש בשפה הגרמנית. אבל היא נשארה בשלה, ובמרוצת הזמן ידעה למצוא סינתיזה בין לימוד תורני לבין הרחבת אופקים כללית. בבראטיסלבה שלפני היטלר, 40 אחוזים מהסטודנטים בפקולטה לרפואה היו יהודים, ובפקולטה למשפטים הם היו שליש.
ממול לבית הספר הניאולוגי היה בית הספר האורתודוקסי לבנים. היום הוא בית ספר תיכון כלכלי. התלמידים בגיל בית ספר עממי היו לומדים בבוקר לימודים כלליים, ואחרי הצהריים היו לומדים ב“תלמוד תורה”. בחטיבת הביניים הסדר היה הפוך: בבוקר למדו ב“יסודי התורה” ובערב היו לומדים לימודים כלליים. המדינה סבסדה את בית הספר ובחנה את תלמידיו בבחינות אקסטרניות. אחי למד בבית הספר הזה, וכן חבריו שהיו באים ויוצאים אצלנו.
שעה ארוכה התעכבתי במשולש הזה של בתי הספר. היה אתי תנ"ך קטן, ומצאתי בו את שוועת שמשון בייסורי חולשתו – “אדוני אלוהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, ואנקמה נקם…” באותם רגעים רציתי לנקום כמוהו, ללפות את עמודי הבניין, כל הבניינים, “ויפלו על כל העם אשר בהם והיו מתיהם רבים מאלה שהמיתו הם”. אמרתי אמן, והמשכתי בדרכי לישיבה.
ישיבת פרשבורג משולה היתה למתיבתות של בבל, לסורא ונהרדעא, והיא הוציאה מתוכה דורות של תלמידי חכמים, פוסקי הלכה וגאוני תורה. אבי־סבתי למד בה, דודי למדו בה, ורבים מקרובי משפחתי למדו בה בימי ילדותי. הם באו מערים אחרות, ולכן היו סועדים על שולחננו, כדבר מובן מאליו. מלבדם סעדו אצלנו גם בחורי ישיבה זרים, כל יום בחור אחר. הם היו ״אוכלים ימים", כל יום בבית אחר. אף פעם לא הבנתי לשם מה השיטה המורכבת הזאת, ומדוע לא היה אפשר להצמיד כל בחור ישיבה למשפחה מסוימת, במקום שכולם יאכלו אצל כולם. כאילו היו אלה סדרי בראשית שאין לשנותם.
ל“ישיבה הרמה” של פרשבורג היתה הכרה רשמית של השלטונות כמדרשה לרבנים עוד במאה התשע־עשרה, וכבר אז נתקבלו בה רק תלמידים שסיימו לפחות שמונה שנות לימודים חילוניים. בחורי הישיבה היו משוחררים משירות צבאי – וכפי שקראתי באחת התעודות, הרי עוד בימי ה“כתב סופר” (בנו של החתם סופר, שכיהן כרב העיר בשנים 1871–1839) המרצה היה חובש צילינדר בעת השיעורים. בזמן שאני הכרתי את הישיבה, הרבה מתלמידיה למדו לימודים אקסטרניים לבגרות. זה לא היה ברשות, אבל גם לא היה סוד, ונסבל.
הלכתי לחפש את הישיבה, אך עקבות לא נשארו לה. כל אזור הגטו הישן, בגבעת המבצר וברחוב היהודים, נמחק כליל, פרט לשני בתים. באחד מהם פתח עכשיו המשטר החדש מוזיאון יהודי. חומות הגטו נפלו באמצע המאה התשע־עשרה, ורוב היהודים יצאו למקומות מגורים ברובעים אחרים. אבל הרבה מן המוסדות היו מרוכזים שם עד לסוף המר: בית הכנסת הגדול, הישיבה, בית המדרש, “יסודי התורה”, המשחטה לעופות, בית הכנסת הניאולוגי. הכל נהרס, גולח. אין להם זכר, ואיש גם לא נדרש להם עוד.
בימי המשטר הקומוניסטי לא היה שם אפילו לוח זיכרון, שלט שירמוז כי כאן, בקירבת הארמון המשופץ למהדרין, חיו בני אדם שחוסלו בהמוניהם על לא עוול בכפם. אחרי “מהפכת הקטיפה”, ביקר הנשיא הרצוג כאורח רשמי בצ’כוסלובקיה שלפני הפילוג. הוא הגיע גם לבראטיסלבה, וכובד בהנחת אבן פינה לאנדרטה לקורבנות השואה, במקום שעמד פעם בית הכנסת הגדול. ואכן הוצא מכרז לאנדרטה, ואף היה מי שזכה בו, אבל לא היה כסף להקימה. לא רחוק משם היה מקווה הטהרה. הייתי מלווה את אמי למקווה בכל חודש. אני זוכרת את אשנב הקופה בכניסה, את חדרי האמבטיה ואת בריכת הטבילה. ואני זוכרת את פני הנשים שבאו להיטהר אחרי הנידה. זכות המצווה לא עמדה להן, ובניין המקווה נותר שומם.
הכאב הצורב הזה שכפה עצמו עלי, ולא חדל, לא מנוסטלגיה נבע. התהלכתי שם בין המוסדות היהודיים בידיעה שהאנשים אשר השתמשו במוסדות האלה, הושפלה2 עד עפר, עונו והומתו. זאת לא היתה נוסטלגיה. זאת היתה תחושת אימים שאלוהים שומר ליהודים בלבד.
הלכתי גם לבית שהיינו גרים בו בילדותי. ביקשתי רשות להיכנס, הרגעתי את הדיירים שאין לי תביעות ושכל מבוקשי לראות שוב את הדירה שנולדתי וגדלתי בה. כל סידור הדירה הוא עכשיו שונה משהיה בימינו. אבל מבנה החדרים, תריסי העץ הכבדים והמראה מחלונות חדר השינה אל הקסרקטין שממול, נשארו כשהיו. בנות הכפר ששירתו אצלנו כעוזרות בית היו מנהלות את חיי החברה שלהן מן החלונות האלה, ולא אחת מהן מצאה דרכם את בן זוגה לחיים.
לקראת ערב עוד יצאתי לטייל בהרים שבשולי העיר. בשבתות היינו מטיילים בהרים, או בפארק הענק שמעבר לדנובה שהיום הוא מבוך של שיכונים אפורים. מנקודה מסוימת ואילך לא היה ערוב שבת, והיינו קושרים את הממחטות על היד, או סביב לצוואר, כדי שלא לחטוא, חלילה. היינו מקפידים במצווה קלה כבחמורה. אמי חבשה פאה נוכרית, ואבי היה מתגלח בלי תער, באבקה שריחה החריף עדיין עולה לפעמים באפי. לא שחינו בבריכות מעורבות. על הדנובה היו בריכות נפרדות לגברים ולנשים, באזור רחצה קיצי. בחורף שחינו במתקן סגור, בבריכות מקורות שבהן נהגו שעות רחצה נפרדות לבני שני המינים. בעיני היה גם טבעי שאחרי גיל 12, גיל בת מצווה, שוב לא אלבש שמלה בעלת שרוול קצר, אלא לפחות שרוול “שלושת רבעי” היורד טפח אל מתחת למרפק. עם זאת, היינו הולכים לקולנוע ולתיאטרון ולאופרה, כדבר מובן מאליו. יתר על כן, מותר היה לעשות זאת גם בחברה מעורבת של בחורות ובחורים.
הצירוף של אורח חיים מודרני תוך כדי קיום מצוות קפדני היה מושרש מאוד בבראטיסלבה, עוד כאשר קראו לה רשמית פוז’ון בהונגרית ופרסבורג בגרמנית. באחד הספרים על הקהילה מצוי נוסח מכתב ששלחה קבוצה מפרנסי העיר לרב משה שרייבר, הרי הוא ה“חתם סופר”, בשנת תקס"ז, לפני שנכנס לכהונתו כרבה הראשי של העיר. בין השאר כתבו בו כי:
“… כאן בפרשבורג, רוב המו”מ שלנו הוא עם סוחרים אשר לא מבני ישראל המה, ועם שרים וגדולי מדינה. מחמת זה כמה וכמה מאתנו נאלצים ללבוש מלבושים מכובדים כיתר העמים, נשינו ובנותינו נותנות בפוך עיניהן, תלכנה אנה ואנה, אלו להנהיג זמן ואלו לפרנסת ביתן. אם כי דבר זה בעיני מו“ר לא ייראה לגמרי כהוגן, הרי אין לשנות את הדבר כאן בעיר גדולה כזאת…” וזאת בשנת.1807
בית הורי היה סובלני במיוחד. אחת מבנות דודי, מצד אמי כמובן, היתה נשואה לנוצרי. גוי אציל נפש, אבל גוי. כאשר ביקשו לבקר אצלנו, אמי קיבלה אותם בביתנו. בסביבה חברתית כשלנו, זה לא היה עניין של מה בכך. והיה לי בן דוד, גבר מרשים, שברח מבית הסוהר ברומניה, שם נכלא בגלל פעילות קומוניסטית בלתי חוקית. במנוסתו הוא הגיע גם אלינו, והתאכסן אצלנו עד שהמשיך בדרכו לברית המועצות. הקומוניסט המושבע מצא מקלט חם בביתנו. קשה להעריך את מידת הסובלנות שהיתה דרושה לחרדים כדי לפתוח את ביתם לכאלה.
למחרת הלכתי לבית הקברות. בכל חיפושי, זאת היתה התחנה הממשית, היש. בית הקברות האורתודוקסי של בראטיסלבה הוא יער של מצבות, והוא מוחזק כראוי. על המלאכה הזאת חלש איש נוצרי שידע לקרוא עברית. ספק אם יכול היה לקרוא עיתון, אבל את הכתובות על המצבות הוא קרא כאילו למד ב“חדר”. הוא הדריך אנשים שמעבר לים שבאו לפקוד קברי יקיריהם. הוא גם תיקן מצבות, חידש את צבע האותיות, ושלח את צילומי המצבות המשוקמות לכל מבקש. פאוול הוצ’קו היה איש מבוגר כשביקרתי שם בפעם הראשונה, וחששתי שלא יהיה מי שימלא את מקומו. והנה הלך לעולמו, ועכשיו בתו עושה במלאכה, וגם היא קוראה עברית ומאתרת כל מצבה. זה לה מקור נכבד של הכנסה, כמו שהיה לאביה, אך עדיין זו גם מצווה. האמנתי כי שמו להם מקום בגן עדן.
האמנתי אפילו בדברים מוזרים מזה. באותו יום א' שבו הייתי בבית הקברות, היה כ“ה תשרי, יום השנה לפטירתו של ה”חתם סופר“, והוא גם היום שאותו קבעו שרידי הקהילה החיים בישראל כיום זיכרון לבני העיר שניספו בשואה. יהודים באים מכל העולם כדי להתפלל ביום הזה על קברו של ה”חתם סופר", וגם באותה פעם באו יהודים מהרבה ארצות – 150 שנה אחרי מותו. דור אחרי דור מקיים את המסורת, ואני הייתי שם באותו יום לגמרי במקרה, כי מועד ביקורי נקבע על ידי הוועידה שבזכותה קבלתי אשרה. הייתי משוכנעת כי אצבע אלוהים היא.
תרמה לכך גם האווירה המיסטית שהיתה ליד הקבר. ה“חתם סופר” נטמן בבית הקברות הישן של העיר, ואחרי מלחמת העולם השנייה הוחלט לסלול כביש שהתוואי שלו עובר בבית הקברות הזה. בשתדלנות מאומצת הוסדר כי לא יגעו בקברותיהם של החתם סופר ושל עוד כמה רבנים דגולים, ביניהם הרב עקיבא איגר הראשון והרב משולם איגרא. הפתרון היה ביצירת מעין קטקומבה, שהכביש עובר מעליה. ממפלס הכביש מוליכות מדרגות אל הקטקומבה הזאת, הנעולה היטב, פעם בשנה, בכ"ה בתשרי, הדלת פתוחה כל היום. בשאר הימים, המפתח שמור אצל גברת אחת בבית הקהילה.
ירדתי במדרגות אל תוך החשיכה שמיתנו אותה עשרות נרות דולקים. אפשר היה להבחין בצלליות של אנשים מתפללים ליד קברו של החתם סופר. ערימות של פתקים היו מונחים על המצבה, וראיתי יהודי אחד מוסיף עליהן עוד ערימה שלמה. לשאלתי הסביר כי אנשים מווינה שלא יכלו להגיע באותו יום, שלחו אתו את פתקי בקשותיהם. הוספתי פתק משלי.
מבית הקברות חזרתי העירה. היה יום ראשון לפני הצהרים, יום שבתון לאוכלוסיה, יום שמש בהיר. הרחובות היו מלאי אדם. רק בשבילי לא היו בהם אנשים.
-
עניין הלידה של היהודיות במצרים תחת עץ תפוח מופיע במדרש רבא, שמות. תכונת עץ התפוח להקדים פריו לעליו, מופיעה במדרש רבא, שיר השירים. הבעיה היא כי בניגוד למדרש, במציאות עץ התפוח אינו מקדים פריו לעליו. הקושייה הזאת אכן נשאלה בתוספות, לאמור: “הרי אנו רואים שגדל כשאר האילנות?” לרבנו תם יש תשובה, ולפי פירושו “תפוח היינו אתרוג” – ופריו של עץ האתרוג קודם לעליו מאותה שנה. קצת דחוק, אבל הקושיות והפירושים בלאו הכי לא העסיקו את שומעי הדרשה. ↩
-
כך במקור. צ“ל ‘הושפלו עד עפר’. הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.