בברייטון ביץ' פגשתי את ליאוניד בפעם השלישית. אחרי עשר שנים שלא ראיתיו ולא ידעתי היכן הוא ומה מעשיו, פתאום הוא כאן, ליד תחנת הרכבת התחתית, שבאזור הזה היא רכבת עילית, נעצר כדי לקנות “נובויה רוסקה סלובו” בקיוסק העיתונים. כשראה אותי, היסס רגע, חכך בדעתו, ולפתע ניגש ואמר כמו שואל: חנה? ואני מביטה בו, מהססת, אבל מסתכנת ואומרת: ליאוניד.

הוא מהגר יהודי מרוסיה, והרובע הזה בברוקלין מלא יהודים מרוסיה וממדינות אחרות של ברית המועצות לשעבר. כרבע מיליון מהם באו לארצות הברית מאז שנות השבעים. מחציתם בניו־יורק, ושלושה מכל ארבעה מאלה בברוקלין. ומאלה שבברוקלין, הרוב בברייטון ביץ'. כחמישים אלף, אומרים. היתה, אם כן, הסתברות כלשהי שליאוניד יהיה שם.

לא חשבתי עליו כאשר נסעתי לברייטון ביץ' להתרשם מחייהם של המהגרים שלא רצו להיות עולים. ודווקא צריכה הייתי לחשוב עליו. הרי ידעתי שפניו לאמריקה. הייתי נרעשת כאשר מצאתיו בין הנושרים בלדיספולי. כל תופעת הנשירה היתה בשבילי כמו עלבון אישי. יהודי אינו רוצה לבוא לישראל, מילא. אפילו אם הוא מעדיף לנדוד מגולה לגולה, זה עניינו. אבל לנצל את ישראל כמכשיר כדי להגיע לארץ אחרת, זאת חוצפה.

אז, בלדיספולי, התקשיתי להאמין שליאוניד יעשה כדבר הזה. הוא היה בשבילי קדוש מעונה, אחד מל"ו הצדיקים (למעשה, הם היו רק 33) שהכרתי אישית במפגש בלתי נשכח עם מסורבי עלייה בלנינגרד. שנים נצרתי בלבי את החוויה הזאת, ודומה לה במוסקווה, עד שנפתחו שערי היציאה מברית המועצות. אחר כך ניטשטש רושמן, וגם הכעס שלי על ליאוניד פג והלך. בין כה ובין כה, לא יכולתי לצפות שמבין רבבות הרוסים שבברייטון ביץ' דווקא הוא ייקרה לדרכי. זה היה כבר מחוץ להסתברות.

שמחתי לפגוש אותו, ושמחתי גם על ההזדמנות לעמוד על היבט אישי של היקלטות המהגרים היהודים, כתוספת למידע מגורמי הקליטה. רציתי לדבר אתו גם על העיר היפהפייה שבה נפגשנו בראשונה ושהשאירה בי רושם עז. היום שוב קוראים לה סנקט פטרבורג, אבל בזכרוני יישמר לה תמיד מקום כבוד כלנינגרד, כי זה היה שמה בימי עמידת הגבורה שלה במלחמת העולם השנייה.

חזית “ארמון החורף” היתה מכוסה בפיגומים כאשר ביקרתי בלנינגרד. נעשו בה עבודות שיפוץ לקראת המפגן החגיגי לציון יום השנה של “מהפכת אוקטובר הגדולה” שהתחוללה ממש כאן, בכיכר הארמון המלכותית. בכל חלקה פנויה בפרברי העיר התאמנו תזמורות לקראת הופעותיהן ביום החג.

ההכנות היו קדחתניות כי נובמבר כבר היה בשער. המהפכה התחוללה אמנם ב־25 באוקטובר, אבל אז עדיין נהג ברוסיה הלוח היוליאני. לפי הלוח הגרגוריאני המקובל זה קרה ב־7 בנובמבר, ולאחר שגם ברית־המועצות עברה לשימוש בלוח זה, חגגו את מהפכת אוקטובר בנובמבר. זה אולי מסובך במקצת, אבל כבר לא צריך להתאמץ ולזכור. ממילא ביטלו את ציון יום המהפכה יחד עם ביטול המשטר הקומוניסטי שקם בעקבותיה.

יום השנה שלקראתו נערכו בעת ביקורי היה ה־63 במספר, והשנה היתה 1980. באותה עת לא הרבו ישראלים לבקר שם, כי לא קיבלו אשרות כניסה. היחסים הדיפלומטיים היו מנותקים, ומוסקווה גם לא החמיצה הזדמנות להפגנת איבה. אלא שנערך בה אז קונגרס בינלאומי של תנועת הקואופרציה, והגעתי לשם במסגרת משלחת של ההסתדרות. התייחסו אלינו בקורקטיות, אבל אני הייתי ילדה רעה, נפגשתי גם עם יהודים, גם עם עיתונאים זרים וגם עם אנשי השגרירות האמריקנית – קומבינציה שגורמים מוסמכים בישראל הזהירו אותנו מפניה עוד לפני צאתנו. לא שמעתי בקולם, ושילמתי מחיר שלימד אותי שיעור מאלף על המשטר הקומוניסטי ברוסיה. אלא שהלקח כבר אינו אקטואלי. המשטר הקומוניסטי הכל־יכול עבר מן העולם.

לא היה למשטר כסף – ואין כסף גם ליורשיו – לתחזק כראוי את שכיות החמדה של לנינגרד, (או של מוסקווה ושל ערים אחרות), וגם אורח לרגע יכול להבחין בהזנחה של יצירות הארכיטקטורה והפיסול והגינון הנפלאות שבה. שיפוץ החזית של “ארמון החורף”, שהתבצע בעת ביקורי, היה שטחי מאוד ועיקרו מריחת צבע. אך בגלל סגנון הבארוק העמוס של המבנה, גם זאת לא היתה מלאכה פשוטה. החזית היא יצירה מורכבת מאוד של עמודים וכותרות מסולסלות, פסלים וכדים, תבליטים עשירים וקישוטים יצוקים אין ספור של ראשי אריות וראשי מלאכים, מצופים בזהב.

דווקא ביקור בארמון החורף, משכן הצארים, נותן תחושה כי מהפכה היתה בלתי נמנעת. גם אם אפשר לראות רק חלק קטן מאוד מ־1050 האולמות והטרקלינים והחדרים והגלריות שבארמון, הפאר האגדי מהמם את המבקרים. הם דורכים על רצפה העשויה 16 מיני עץ, כדי שישתבצו בפסיפס רב־גוני, או על רצפת מוזאיקה של מאות אלפי אבנים. מעל לראשיהם אלפי נברשות בדולח, מימינם ומשמאלם עמודי שיש, ומסביבם אוצרות לא ייאמנו של יצירות אמנות ומלאכת מחשבת, מכסף וזהב ואבנים טובות.

אולי צריך היה לייחס משקל פוליטי רב יותר לגישה המפתיעה שבה הוצגו האוצרות המדהימים האלה בפני תיירים ממערב וממזרח. סביר היה לצפות כי המדריכות של “אינטוריסט”, סוכנות התיירות הממשלתית, יעירו משהו על הניגוד בין העושר המסנוור שריכזו כאן הצארים בראוותנות בלתי מרוסנת לבין הדלות המנוונת של המוני העם בימיהם. אך דבר כזה אפילו לא נרמז. אדרבא, לאורך כל הדרך מאוצר לאוצר בלטה הגאווה על היש הגדול שנצבר בזכות טיפוח האמנות בידי שליטי עבר.

לא שמעתי מלה בגנות העבר הצארי גם בסיורים מאורגנים אחרים שהיתה בהם הזדמנות טובה לכך. על פטר הראשון דיברו בהערצה ממש כמו על לנין, ואפילו איוון האיום נזכר בחיבה. גם בתופעות אחרות הרגשתי כי החינוך מטפח את תחושת הרציפות של הלאומיות הרוסית, שלא לומר הלאומנות הרוסית. מדריכה אחת במוסקווה שנועצתי בה בעניין תוכנית סיורים, המליצה בפני לבקר בזאגורסק, המרכז הפראבוסלאבי הנמצא כ־60 קילומטרים צפונה מן הבירה. היא סיפרה לי על המנזרים המבוצרים שם ועל נכסי התרבות שבהם, על הכנסיות המפוארות הנושאות עדות להשפעה המעצבת שהיתה לדת בעם הרוסי, על האקדמיה התיאולוגית והסמינר לכמרים הנמצאים שם גם היום. “אם תחמיצי את זאגורסק,” אמרה, “לא תביני את הנפש הרוסית, כי שם מקורותיה.” בסופו של דבר לא נסעתי לזאגורסק, ואולי בשל כך אינני מבינה את הנפש הרוסית. אבל הבנתי כי הרגש הלאומי היה חזק גם במשטר הקומוניסטי, וכי המשטר עצמו טיפח את הפטריוטיזם הרוסי.

לנינגרד, או סנקט פטרבורג, היא אחת הערים היפות בעולם. הטופוגראפיה שלה עוצרת נשימה. היא שוכנת על גדות הנהר נייבה ועל 42 איים בדלתה שלו. לעתים היא מכונה “ונציה של הצפון”, בשל 86 נהרותיה ותעלותיה, ומאה אגמיה. לעתים היא מכונה “מוזיאון הגשרים”, כי יש בה 300 גשרים מסוגים שונים, מהם שעדיין נסגרים בלילות.

לא פלא כי תיירים במאות אלפים נהרו לעיר גם בימי השלטון הסובייטי. ליופי הטבעי שלה מתווסף ההדר מעשה האדם, הארמונות המפוארים והקתדרלות הנהדרות, הגנים המקסימים, הכיכרות המלכותיות, השדרות הרחבות, הגשרים המרשימים. הפסלים המונומנטליים, הבניינים העתיקים והמוזיאונים הרבים על אוצרותיהם. המפורסם שבמוזיאונים בה הוא, כמובן, הארמיטאז‘, השוכן עכשיו בארמון החורף ובבניינים הסמוכים לו. אומרים שאילו ביקש המבקר בארמיטאז’ להתעכב רק דקה וחצי בפני כל מוצג, היה זקוק ל־16 שנים כדי לראות את כולם.

וכל אלה מורשת הצארים. מבין שלוש מאות הגשרים, למשל, רק אחד נבנה בעידן הסובייטי. המשטר הקומוניסטי השקיע הרבה בשיקום הריסות המלחמה, בבניית שיכוני קוביות ענקיים עם הרבה כניסות, שבהם מצטופפים אלפי נפשות; בהקמת מפעלי תעשייה, בבניין רכבת תחתית והרבה אנדרטאות ללנין. אבל את שכיות החמדה ואת נכסי האמנות שעליהם גאוות העיר ומוניטיה, הותירה מאחוריה העריצות האריסטוקרטית.

מבחינה זאת מוצדק היה לחזור ולקרוא לעיר סנקט פטרבורג, השם שנשאה בימי היותה בירת רוסיה של הצארים, עד למלחמת העולם הראשונה כאשר קראו לה בשם רוסי, פטרוגרד. בכל אופן, במאתיים שנות הבנייה והצבירה של עושר ופאר ואמנות היא היתה סנקט פטרבורג.

אך העיר ההירואית שעמדה 900 ימים ו־900 לילות במצור הצבא הגרמני בימי היטלר, שוב לא היתה סנקט פטרבורג או פטרוגרד. לנינגרד היא שרשמה באותם תשע מאות יממות סטטיסטיקה נוראה בדברי ימיה. 107 אלף פצצות הוטלו עליה; 150 אלף פגזים התרסקו ברחובותיה ובכיכריה; אלפי בתים ואלפי מפעלים נהרסו, ואלפי מבנים נפגעו קשות. חצי מיליון נפש נשארו ללא קורת גג. 17 אלף נהרגו, רבבות נפצעו, וגרוע מכל – 650 אלף גוועו ברעב.

אש תמיד דולקת בבית הקברות פיסקריובסקי, שבו הובאו לקברי אחים כמעט חצי מיליון מתושבי העיר, קורבנות המלחמה. על אחת האנדרטאות חקוקות מילותיה של משוררת שהנציחה את ייסורי העיר בימי המצור. שמה אולגה ברגהולץ, יהודייה.

קברי האחים מספרים בדומייתם את סיפור עמידתה של לנינגרד. הם מעידים על הפגזות הארטילריה וההפצצות מן האוויר, יום אחר יום, כמעט שלוש שנים. על האימה והדמעות והעיקשות. על המצור חסר הרחמים ועל הרעב שבעקבותיו, על המוות והשכול ההמוניים, על הסירוב להיכנע. לנינגרד תרמה את חלקה לתבוסתם של חיילות גרמניה הנאצית, ולו בזכות זאת חקוק שמה בדפי הזהב של ההיסטוריה האנושית. סנקט פטרבורג לא תוכל למחוק אותו.

אחרי שיקומה חזרה העיר להיות מקום נפלא לתיירים, אם כי לא לתושבים. התייר מוגן מפני המחסור המקומי – קודם מחסור במצרכים ובמוצרים, ועכשיו מחסור בכסף לרכוש אותם – כי לתייר יש מטבע זר, והמטבע הזר שם היה אז ונשאר עכשיו מטה קסם ההופך את בעליו למלך.

גם אנחנו יכולנו להתמסר ליפי העיר ולעושרה התרבותי, ואכן גם נהנינו מהם ככל התיירים. אבל ישראלים כאמור אינם ככל התיירים, ואנחנו חיפשנו בלנינגרד, כמו במוסקווה, את היהודים פעילי העלייה. בעצם, “חיפשנו” אינו הביטוי הנכון, כי ידענו איך למצוא אותם, ומבחינת השלטונות זאת היתה הבעיה שלנו. הסיכון שלקחנו על עצמנו העיב על החוויה התיירותית שלנו, אבל הוא היה זניח לעומת הסיכון שקיבלו על עצמם היהודים המקומיים שנפגשו אתנו בדירת אחד הפעילים, בשיכון בפרברי העיר.

התכנסנו בשעת ערב, שלושה מחברי המשלחת עם קבוצה של מבקשי עלייה ומסורביה, לומדי עברית ומוריה, ובני משפחה של אלה אשר ישבו במאסר או בהגליה; גזע עקשני של אנשים־אחים, שהילכו על חבל דק, נתונים במעקב מתמיד, מושפלים וגאים, חרדים וגיבורים.

היה צפוף בשני החדרים הקטנים, שהזכירו לי שיכון ותיקים בישראל של שנות החמישים, והורגש מתח של פחד סמוי באווירה. היו שם לא מעט מדענים מן השורה הראשונה שהפכו לחצרנים או לסדרנים בקרקס, כי סירובניקים בעלי מעמד פוטרו מעבודתם. חלקם ידעו עברית היטב, וגרישה תרגם בשביל אלה שלא ידעו. ליאוניד היה אחד מהם. גם הוא היה מפוטר מעבודתו המדעית, וחשש שלא יוכל לחזור אליה אפילו לאחר שיצליח לצאת. מי שפוטר, נשללה ממנו הזכות להשתמש בספרייה המדעית, ונוצר פיגור של ידע ועמו ניוון מקצועי.

ליאוניד היה שונה משאר הסירובניקים שבאסיפה. להם היו זקנים, כי זה היה מעין סימן היכר שלהם, ואילו הוא היה מגולח למשעי. הם למדו עברית, בעוד הוא למד אנגלית. הייתי יכולה להסיק מזה מסקנה על היעד שלו. אך למען האמת, אז זה לא היה משנה לי הרבה. חשתי יראת כבוד גדולה לאומץ לבם, ורחמים גדולים על מצבם של כל האודקאזניקים האלה, כפי שקראו להם ברוסית. בניגוד לכל היגיון, מצפוני גם נקף אותי על שאני עומדת לחזור הביתה, אל החירות והשפע, ונוטשת אותם שם לשרירותו של שלטון עוין.

גם המעמד שלפני בית הכנסת בשבת זכור לי היטב. לא בתוך בית הכנסת בזמן התפילה, שבה השתתפו רק מעטים, ובעיקר זקנים, גם במוסקווה וגם בלנינגרד. היום יש שם לא רק בתי ספר יהודיים אלא גם מועדוני תרבות עבריים. אז היה רק מועדון תחת כיפת השמים, לפני בית הכנסת.

מדי שבוע בשבוע היו באים לשם יהודים שביקשו לעלות, כדי להחליף ביניהם מידע ועצות, לעודד ולהתעודד, לשוחח. מועדון בלי קורת גג. תמיד הסתובבו ביניהם גם מתחזים, דווחים, סוכני המשטר בשכר ובלי שכר. הכל ידעו זאת, ואף על פי כן ניגשו אלינו וביקשו למסור דרישת שלום לבת שבמרכז קליטה בכפר סבא, לספר לדודה בנתניה שהגישו בקשה חדשה להיתר יציאה ומחכים לתשובה, להודיע לבן־דוד בירושלים כי נתקבל מברקו שלפיו שלח הזמנה, אבל ההזמנה עצמה לא נתקבלה מעולם. לבקש שישלחו חבילה, או להיפך שיימנעו מלשלוח.

וכאשר רשמתי הודעות ושמות ומספרי הטלפון וכתובות, הרגשתי בבירור שכבר הייתי פעם במעמד מעין זה, שכבר עברה עליי פעם חוויה כזאת. התאמצתי להיזכר, ולפתע ידעתי שזה היה ב־14 באוקטובר 1973, בחולות סיני, לא רחוק מתעלת סואץ. באותו יום ביקרתי בחזית, ועשרות לוחמים ניגשו אלי, מסרו מספרי טלפון וכתובות, וביקשו להודיע לאשה בבאר־שבע שלא תדאג, לספר להורים בקריית חיים שנפגשנו, למסור לאמא בבית אבות שהכל בסדר. התנאים היו שונים, ליד התעלה במלחמה ובתוך המאבק בלנינגרד, אבל ההרגשה שלי היתה דומה בשני המקרים. חשתי אשמה שהשארתי אנשים לבד במערכה. משום מה חשתי כך במיוחד כלפי ליאוניד. בתת מודע, אולי מפני שהיה גבר נאה מאוד.

כשפגשתי אותו בלדיספולי כעבור שנתיים, הוא היה עדיין נאה מאוד, אבל אז זה כבר לא השפיע עלי. האכזבה היתה גדולה מדי. יש לזכור שכדי לצאת אז מברית המועצות, היה צריך לקבל הזמנה מישראל; היא היתה הבסיס לרישיון יציאה סובייטי, שבעקבותיו הונפקו לעוזב תעודת מסע ישראלית וכרטיס טיסה לארץ. יהודי שרצה למקום אחר, הצטייד בכל אלה, ונשר בדרך. בשבילו, ישראל היתה רק מכשיר. לא מטרה אלא אמצעי.

רציתי לדעת את מניעיהם, איך הם מיישבים את הקונפליקט הנפשי הנובע מניצול עזרה שלא ככוונתה, אם יש בכלל קונפליקט כזה בתפיסתם. כך נזדמנתי ללדיספולי, מקום ריכוז נושרים במרחק של כשעת נסיעה מרומא.

היינו אז ברומא, עיתונאים ישראלים אחדים, ועמיתי לא רצו “לבזבז זמן על נושרים”. בדרך כלל, ישראלים שהרהרו בתופעת הנשירה, חשו אנטגוניזם. אולי תגובה על מה שנראה ככפיות טובה, ואולי היגיון בריא של אנחנו לא מעניינים אתכם, אתם לא מעניינים אותנו. אבל לא רציתי להחמיץ הזדמנות למצוא הסבר מכלי ראשון לתופעה. היה לי חשוב להבין את היהודים האלה, שהרגשנו מחויבות בלתי מותנית כלפיהם, והם בעטו בנו.

לדיספולי היא עיירת קיט לחוף הים. כתריסר אלפים תושביה מארחים בחודשי החום כמאה אלף נופשים. זה גם מסביר מדוע מוקמו בה נושרים: דיור יש שם בשפע. כמה משפחות נושרים שכרו דירה ביחד, ושילמו את מחירה מהקצבת הסיוע של הג’וינט. ההקצבה היתה צנועה, וכדי לכסות את הוצאות המחייה השלימו אותה רבים ממכירת חפצים שהביאו איתם לצורך זה מברית המועצות. באבושקות, סאמוברים, מצלמות סובייטיות. את חודשי ההמתנה לאשרות הכניסה לארצות־הברית או לקנדה ולאוסטרליה ניצלו הנושרים ללימוד אנגלית, ולפעילות שאורגנה בשבילם ליצירת תודעה יהודית כלשהי. כשהגיעה שעתם לעזוב, באו במקומם משפחות אחרות.

“צריך לתפוס אותם לפני שמתחיל מאבק הקיום שלהם בארץ החדשה,” אמר כרמי שווייצר, שליח ישראלי שהיה אחראי לפעילות חינוך ותרבות בריכוזי הנושרים. לתפוס אותם, פירושו להחדיר בהם קצת יהדות, לעורר בהם הזדהות כלשהי עם העם שאליו הם שייכים רק לפי תעודת הזהות הסובייטית שלהם, ועם המדינה שאליה הם שייכים רק לפי תעודת המסע הישראלית שלהם. ברוח זו פעלו השליחים מן הארץ, כולם דוברי רוסית. והיו שם גם שליחי חב"ד וגם חסידי סאטמר. עד היום, הקהילות שבהן נקלטו היהודים הסובייטים מנסות להמשיך במאמצים האלה, לקרב אותם ליהדות, בהצלחה מוגבלת מאוד. המהגרים מברית־המועצות אינם משתלבים בדרך כלל בקהילה היהודית הכללית. הם מעין עם לבדד ישכון.

כאשר הסתיים שיעור האנגלית באחת הכיתות, ראיתי את ליאוניד. העמדתי פנים שלא השגחתי בו, והוא מצדו לא נטל כל יוזמה. שנינו היינו במבוכה, רצינו להרוויח זמן לפני שנאמר משהו. התחלתי בשיחה הקבוצתית והיא התמשכה כשעתיים.

הם היו מוכנים לשאלה שחייבת היתה להישאל. אשה חייכנית, לבושה היטב, אמרה בחום לב: "את צריכה להאמין כי בשלב זה באמת מדובר, ברוב המקרים, באיחוד משפחות של ממש. הנושרים הקודמים נשרו כי לא רצו לישראל, אבל אנחנו כבר מצטרפים אליהם כי הם הקרובים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות ביחד. מאוחר יותר התברר לי שהיתה זאת אלה, אשתו של ליאוניד.

רוב הנושרים לא התבצרו מאחורי הנימוק של איחוד משפחות. גבר צעיר, שזוף משמש לדיספולי, אמר לי כי בכל הנוגע אליו, מוטב לי לחסוך מאמץ. עלי לא תשפיעי, אמר, כי אני נשוי לנוצרייה. אין לנו מה לחפש בישראל. היא תהיה שם זרה, מופלית לרעה, בלתי רצויה. היא אינה מאמינה בדת שלה, ואינה מוכנה לעבור לדת שלי, שגם אני לא מאמין בה… הילדים שלנו ייחשבו “לגויים”.

“מי שנוסע עכשיו לישראל,” הסבירה אחת הנשים את הדעה הרווחת, “הוא גיבור. לא כל אחד מסוגל להיות גיבור, ויש גם מי שאינם רוצים להיות גיבורים.” הגבר השזוף שממילא לא רצה לבוא לארץ בגלל אשתו הנוצרייה, התנדב לחדד את הרתיעה הביטחונית של אחרים. “קראתי את ספרו של זאב שיף על מלחמת יום הכיפורים,” אמר. “התרשמתי כי יצאתם מן המלחמה הזאת בנס ממש. במלחמה הבאה אולי לא יהיה נס…” יש אנשים שבשבילם הנחה כזאת היתה סיבה לעלות לארץ, אבל אנשים כאלה לא הגיעו ללדיספולי.

אחדים העידו כי הסיבה העיקרית לנשירתם היא המכתבים מישראל. בוגרי המשטר הקומוניסטי לא האמינו לנואמים ולשליחים, ולא לעיתונים. אבל מכתבים של קרובים ושל חברים אמינים בעיניהם, ואלה סיפרו על קשיים בקליטה, בדיור ובתעסוקה.

שאלתי אותם אם לא אכפת להם שילדיהם יגדלו במקום שבו תמיד יהיו מיעוט. לליאוניד היתה תשובה: “ארצות־הברית היא מדינה של מיעוטים. יש כושים, יש צ’יקנוס, יש פורטוריקנים, יש קוריאנים, ויש קובאנים. יש פולנים והודים ויהודים. כולם מיעוטים וממילא כולם רוב.” הוא אינו מפחד מאנטישמיות, הוא יהיה חלק מן הקהילה היהודית.

לאט לאט הניכור שלהם יצר בי ניכור שכנגד. קצת מתוך כעס, ובעיקר מתוך סקרנות שאלתי: האם אינכם רואים עצמכם חייבים דבר לישראל? אנחנו נלחמנו למען זכות היציאה שלכם, באלף דרכים, בפעילות בלתי פוסקת, במיצוי משאבים מדיניים שיכולנו להשתמש בהם למטרות אנוכיות יותר, ולגיטימיות לא פחות. נתנו לכם את הדרכונים שלנו בלי לדעת מי אתם, ואם לא תביישו אותו במעשיכם ובהתנהגות שלכם. לא שאלנו שאלות, לא עשינו חשבונות. אמרנו לעצמנו שאתם שייכים אלינו, שאנחנו מחויבים לכם. ואתם, אתם לא חייבים בשום דבר?"

את הדומייה העמוקה ביקע לבסוף קול גבר בנימה סרקאסטית: “אני מוכן לתת לכם כמה עצות איך להפוך את ישראל לארץ שירצו לבוא אליה…” הפרידה מהם לא היתה קשה עלי.

פה ושם הצליחו אנשי הצוות הישראלי להחזיר נפש בתשובה ציונית. מפעם לפעם החליטו כמה אנשים לנשור מן הנשירה. אם הבית, צילה, אמרה כי ככל שאי־הצלחה מתסכלת, לעתים זה דווקא משמח: “יש פה חומר אנושי שלא הייתי רוצה לראותו בישראל,” אמרה. בעניין זה לא הסכמתי אתה. שום ארץ של הגירה לא נבנתה על ידי צדיקים דווקא.

אנשי הצוות סברו כי הדרך לארץ סלולה מדי, שצריך להכביד קצת כדי שתקסום יותר, להנהיג סלקציה, ואז ירצו לבוא. אולי צדקו. אבל אנחנו לא הנהגנו ולא ננהיג סלקציה. למעשה, אנחנו עושים את ההיפך. אנחנו קולטים את מי שהסלקציה האמריקנית דוחה. עם זאת קיבלה מאות אלפים, וביניהם את ליאוניד ואשתו.

ב־1989 השתנו התנאים הפוליטיים, והקונסוליות של ארצות ההגירה יכלו להנפיק אשרות כניסה לאזרחי ברית המועצות במוסקווה. שוב לא היה צריך להיזקק לדרך הפתלתלה של אשרה ישראלית ונשירה, וקבלת אשרה של אמריקה או אוסטרליה בארץ שלישית. לדיספולי “פורקה”. אחרוני היהודים עזבו אותה ביוני 1990, המשרדים של הג’וינט ושל הייאס נסגרו, וכך גם מרכז התרבות של הנושרים ובית הכנסת שאולתר באולם קולנוע ישן. השלטים ברוסית הוסרו מרחובות העיירה, המורים התפזרו, הרב החב"די עבר עם חלק מצאן מרעיתו לטורונטו. במשך שני עשורים המתינו באיטליה יותר ממאה אלף יהודים סובייטיים לאשרות הגירה. היו בה עוד כמה ריכוזים של נושרים לאורך החוף, אבל לדיספולי היה הגדול שבהם. רק בודדים נשארו בעיירה. אחד הקים בה סנדלריה והשתקע, ושניים נישאו לבנות המקום.

אוכלוסיית לדיספולי היתה חלוקה בדעותיה. אלה הצטערו על הסתלקותה של התרנגולת שהטילה ביצי זהב, ואלה אמרו שלא היה כל כך הרבה זהב כמו שהיה “ריח של בצל”. בכל אופן, יש עכשיו הרבה דירות פנויות בלדיספולי.

בברייטון ביץ', לעומת זאת, קשה להשיג דירה. היא מלאה בעוזבי לדיספולי וביהודים רוסים שבאו אחריהם, עד שהשתלטו עליה, והיא מכונה “אודסה הקטנה”.

מדוע דווקא אודסה, ולא לנינגרד, למשל? כנראה שהסיבה באופי היהודי של הכיבוש הרוסי בברייטון ביץ'. אודסה היתה עיר יהודית מאוד, אם כי לא בעיני החרדים. היהודים היו שליש מאוכלוסייתה. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת ובראשונים של המאה הזאת, היא היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר ברוסיה, אם להתעלם מוורשה שנכללה אז בממלכת הצאר. אך מכל מה שלמדתי על היהודים הרוסים ב“אודסה הקטנה”, אין דמיון בין זו לקהילה באודסה המקורית. אודסה ההיא היתה שם דבר בתנועה הציונית ומרכז לספרות עברית. ביאליק ישב בה עשרים שנה, ובה יצר ופרסם את רוב יצירותיו. כאן נוצר גם שיתוף הפעולה הפורה שלו עם רבניצקי, וכאן הכיר את ליליינבלום ואת אחד העם, את דובנוב ואת ז’בוטינסקי, את ש. בן־ציון ואת לווינסקי, את פרוג ואת אנסקי ואת מנדלי מוכר ספרים, את קלוזנר ואת טשרניחובסקי, שניאור ואחרים. רשימת הסופרים והוגי הדעות הציוניים שפעלו באודסה נשמעת כמו מי ומי בספרות התחייה. באודסה נוסדו עיתונים עבריים והוצאות ספרים עבריות, ואחת מהן – “דביר” – פועלת ברציפות עד היום, בישראל.

אחרי הפוגרום בקישינב קמה באודסה “הוועדה ההיסטורית” ששיגרה את ביאליק לדווח לה על הפורענות – שליחות שהולידה את “עיר ההרגה”. אך יהודי אודסה ידעו היטב מהו פוגרום. היו בעיר נסיונות חוזרים ונשנים לפרוע ביהודים, וחמש פעמים היו בה פוגרומים ממש. בפעם השישית זאת היתה השואה: ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באודסה 200 אלף יהודים בקירוב, וכארבעים אחוזים מהם הספיקו להימלט מהעיר לפני שכבשו אותה הגרמנים והרומנים. רוב היהודים שלא נמלטו, חוסלו. אחרי המלחמה חזרו רבים מן הנמלטים, ושוב היו בעיר כמעט מאה אלף יהודים. לימים, מקצתם הגיעו לברוקלין, יחד עם יהודים ממקומות אחרים בברית המועצות, ואחר כך מחבר העמים שירש אותה.

ב“אודסה הקטנה” שבברוקלין היה מעניין ללמוד מה מצבם של המהגרים היהודים אלה. לא כמרכיב בפני עצמו, אלא כאחד ממרכיבי התמונה של היקלטותם ביבשת החדשה. האם קל יותר להיות מהגר באמריקה מאשר עולה בישראל? הרי בשני המקומות בן אדם צריך להתחיל הכל מן ההתחלה. ללמוד שפה חדשה וכתב חדש, להסתגל לדפוסי חיים חדשים, להתאים עצמו לסביבה שונה מאוד מזו שהיה רגיל לה. בשני המקומות עליו להתגבר על מחיצות אנושיות, לשנות את אורח המחשבה, להתחרות עם בני המקום הפועלים בסביבתם הטבעית. מדוע, אם כן, העולים לישראל מתלוננים, כותבים “הביתה” מכתבי סבל, בעוד המהגרים לארצות־הברית אינם עושים כן? ביקשתי לנסות ולבדוק את הדבר בעת ביקור בניו־יורק.

הדרך לברייטון ביץ' ארוכה למדי, נסיעה של כשעה ממרכז מנהטן, אם כי הרכבת התחתית אינה צריכה להילחם בפקקים. דרכה פנויה גם בברוקלין, שבה היא הופכת לרכבת עילית. ברעש אדיר היא חולפת שם בין גגות הבתים שמימין ומשמאל, עוצרת בתחנות כאילו מיותמות מדואג. יש בברוקלין רבעים יפים, אבל לא רואים אותם מחלונות הרכבת העילית. מה שרואים מהם הוא די מוזנח, וקצת מדכא.

נשארנו מעטים בקרון. יהודי מזוקן, צעירה שחורה עם ילד בוכה, וישישה צמיאה לשיחה. בעצם, למונולוג. בטרם הגענו הספיקה לספר לי שברייטון ביץ' היתה פעם ריכוז גדול של יהודים מהמעמד הבינוני – ונזכרתי במחזה של ניל סיימון “זכרונות ברייטון ביץ'”, אולי הטוב שבמחזותיו. אבל הסביבה הידרדרה ברובה, אמרה בת שיחי, הצעירים עזבו, ומי שנאלץ להישאר הם בעיקר הזקנים דלי האמצעים. עד שבאו הרוסים, ושוב יש חיים במרכז הקהילתי היהודי של הרובע. היא לא נשמעה נלהבת מן ההתפתחות הזאת.

תחנת ברייטון ביץ' נמצאת בקצה הדרומי של ברוקלין. מיד אפשר להבין מדוע זכה הרובע לכינוי אודסה הקטנה. ליד התחנה יש קיוסק עיתונים, וכמעט הכל בו באותיות קיריליות. היו שני עיתונים אנגליים, מהסוג העממי, וכל השאר ברוסית. מבחר העיתונים העשיר שראיתי שם, רובו היה מיובא. יש בניו־יורק עיתון רוסי מקומי “נובויה רוסקה סלובו”, ושלא כשמו (הדבר הרוסי החדש) הוא די ותיק. לאו דווקא יהודי, אלא שההגירה היהודית הגדולה הביאה לו עדנה כיומון. בינתיים קמו עוד הרבה עיתונים רוסיים בארצות־הברית, וגם תחנות רדיו וטלוויזיה. בין העיתונים החדשים גם שבועון יהודי ברוסית “יברייסקי מיר” (עולם יהודי).

העיתון היהודי הזה נוסד על ידי הרב אריאל קצין, המנהל את בית הספר היהודי לבנים “סיני אקדמי בוי סקול” בבנסונהרסט שבברוקלין, ובית ספר מקביל לבנות. בשנות השמונים הוא חי תקופה מסוימת בארץ, ועכשיו הוא נעשה מנהיג רוחני בקהילת המהגרים היהודים מרוסיה. כך, בכל אופן, סבורה לידיה, יוצאת רוסיה בעצמה, עובדת במחלקה הרוסית של המגבית היהודית בניו־יורק. המחלקה הזאת הוקמה ב־1989, כדי להתרים גם מהגרים מרוסיה, ולידיה סיפרה בהתלהבות מרשימה כי אכן תורמים גם מהגרים שעדיין נאבקים בקשיים, ויש מהם התורמים רק דולר אחד, העיקר לא להיות רק בצד המקבל.

על המחלקה הרוסית של המגבית בניו־יורק שמעתי מפי פולין בייליס, מנהלת הפרויקט למען המהגרים במרכז הקהילתי בברייטון ביץ'. התכוונתי ללכת אליה מתחנת הרכבת, אבל אז פגשתי את ליאוניד. יחד פנינו לכיוון הים, וטיילנו ליד חופו בשדרות קוני איילנד, משוחחים. הוא נשמע מרוצה. אמנם, למדע לא חזר, ואפילו לא העז לנסות. אחרי שנים של ניתוק ממחקר, לא ראה עצמו בעל כושר תחרות. אבל הוא נעשה עיתונאי וצלם בעיתון רוסי, ונהנה מעבודתו. אשתו, שהיתה לבורנטית בלנינגרד, יכלה להשיג עבודה במקצועה, אבל העדיפה הסבה לקוסמטיקה כי ההכנסה בה גבוהה יותר. ובינתיים נולד להם בן, איגור, בן שנתיים בעת שיחתנו. זאטוט חמוד, לפי התצלומים שליאוניד שלף מארנקו. אזרח אמריקני, ציין בגאווה.

שאלתי על המאפיה היהודית־רוסית בברייטון ביץ‘. ראיתי סרט על הנושא הזה, אלים ומפחיד, בשם “אודסה הקטנה” – עם טים רות, ואנסה רדגרב ומכסימיליאן שֶׁל. גם קראתי הרבה על המאפיה היהודית בברייטון ביץ’, וזה עשה רושם די אימתני. נטען בכתבות כי ראשי המאפיה הזאת מכניסים לכיסם הקטן את הסנדקים של המאפיות האחרות. בשעתו היה מארט באלאגולה הבוס. בלש פדראלי העוקב אחרי ארגוני הפשע אומר כי ג’ון גוטי הידוע לשמצה “הוא כנער מקהלות לעומת באלאגולה”. הוא הועמד לדין ונדון למאסר, אבל האנשים שלו עדיין פועלים בברייטון ביץ‘. יתר על כן, קמו להם שם מתחרים, גם הם יהודים מרוסיה, צעירים יותר, חכמים יותר ואכזריים יותר. כנופיות הפשע הרוסיות עדיין אינן רבות עוצמה כמו ה“קוזה נוסטרה” האיטלקית, אבל הן כבר עשירות יותר מהן. במשפטו של באלאגולה נאמר שעשה מיליארדים דולרים, 25 מיליון מדי יום רק ממכירת דלק “שחור” (דלק שלא שולם עליו בלו). זה סיפור מורכב על עסקים בלתי חוקיים חובקי יבשות, מתוחכם למדי, אלא שכל מאפיה צריכה גם את המחסלים שלה, ואלה של ברייטון ביץ’ מקבלים 2,000 דולר לראש. אומרים שהם צ’צ’ינים.

ליאוניד אמר שיש בסיפורים גרעין של אמת, ולא יותר מכך. כל השאר מנופח. כך אמרו גם מהגרים אחרים. זה פוגע בהם אישית, כאילו ההאשמה קולקטיבית. למעשה, לכל ציבור מהגרים אתני בארצות־הברית יש ארגוני פשע משלו. לווייטנאמים ולקולומביאנים, לסינים ולקובנים, וגם ישראלים לא נפקדים ברשימות המאפיונרים.

ואשר ליהודים, הרי בין שתי מלחמות העולם חלקם במאפיה לא נפל משל האיטלקים, אם לא עלה עליהם. היו גם כנופיות יריבות שנלחמו זו בזו במה שנודע כ“מלחמת היהודים”. גנגסטרים יהודים שלטו בענפי פשע שלמים, באספקת ויסקי בתקופת ה“יובש”, בסחר סמים, בזנות, בסחיטה, בהימורים. היו ביניהם סנדקים מפורסמים שגלגלו סכומי עתק, והיו גם רוצחים מקצועיים שהוציאו לפועל “חוזים”. הכנופיה שהיתה ידועה בשם “רצח בע”ם" היתה מורכבת ברובה מבחורים יהודים מברוקלין.

היו גנגסטרים יהודים שנרצחו כמו בסרטים, היו שהוצאו להורג, היו שמתו בעת ריצוי עונשם בכלא, היו שנאסרו על עבירות מס כי לא יכלו להוכיח להם עבירות אחרות, היו שהתחמקו מיד המשפט בשוחד נדיב. אנשים כמו מאיר לנסקי, בנימין (באגסי) סיגל, דאץ' שולץ (שמו האמיתי היה ארתור פלגנהיימר), לואיס (לפקה) בוכהלטר, אבנר (לונגי) זווילמן, אירווינג וכסלר (המכונה וכסי גורדון) היו מלווייתני הפשע האמריקני.

“כנופיית הארגמן” בדטרויט, שמשטרת העיר ייחסה להם חיסולם של 500 איש, היתה יהודית. חברו הטוב ויועצו הכספי של אל קפון בשיקגו, ג’ק גוזיק, היה יהודי. מיקי כהן שלט בפשע בחוף המערבי, שמואל לוין (שכינויו “רד”, אדום) היה גנגסטר שומר מצוות שחבש כיפה. הוא השתדל לא לרצוח בשבת, אבל כאשר הוטלה עליו משימה כזאת דווקא בשבת, התפלל תחילה עם טליתו על ראשו.

הגנגסטרים היהודים היו אלימים וחסרי מעצורים כמו כל הגנגסטרים. רק בדבר אחד הם נבדלו מפושעים אחרים: הם מעולם לא הכניסו את ילדיהם לעסקיהם המלוכלכים, ולא רצו שימשיכו בהם אחריהם. לכן הפשע המאורגן היהודי היה עניין של דור אחד, ונפסק עם מותו של אותו דור.

עד שקם לפשע המאורגן דור יהודי חדש מבין המהגרים הרוסים. במאי 1994 הקימה הבולשת הפדרלית (אף.בי.איי) יחידה מיוחדת למעקב אחרי “האורגניזציה” מברייטון ביץ', שאותה היא מגדירה כ“פושעי הצווארון הלבן המקצועיים ביותר בעולם. הם מומחים בזיוף מסמכים, ויש להם תשתית בינלאומית”. התשתית הזאת, מסתבר, נשענת על שותפים ברוסיה, בגרמניה ובישראל. לפי הטענות הם עוסקים בהלבנת כסף, בהברחת נשק ובסחר סמים, בעסקי דלק ללא בלו, בהימורים, ברמאות ביטוח, והם מעסיקים שוטרים ב“חלטורה”. לשמות שנוקבים בהם יש צליל יהודי – זילבר, נייפלד, אגרון, אלסון, גרבר. המקורבים להם אומרים שההאשמות הן אנטישמיות. אלא שהדברים מעסיקים גם את משטרת ישראל, עד שנאלצה להקים מפלג חדש ומיוחד לטיפול בבעיה הזאת.

בתי המגורים בסגנון “אר דקו” בשדרות קוני איילנד הם מטופחים, ודי יקר לגור בהם. כבר יש בהם דיירים גם מבין המהגרים. אלא שזה לא אופייני. סמטאותיו של הרובע הן משכנות עוני, ומי שיכול, בורח מהן. בסוף השדרה, נשקף על מרחבי הים המתמזג עם האופק, ניצב המרכז הקהילתי היהודי. כבר קומת הכניסה מעידה על פעילות רבה. אנשים נכנסים ויוצאים, מבוגרים וצעירים וילדים. מודעות והודעת שעל הקירות מזמינים לחוגים ולאירועים, להרצאות, לתחרויות ספורט, למשחקים ולמסיבות. מלבד פעולות חברה ותרבות המכוונות לפנסיונרים, כל הבית משרת את המהגרים.

בקומה הראשונה כיתות הוראה וחדרי פעוטון וגנון. הילדים נראים מטופחים. יש כאן הרבה תלתלים בלונדיניים, וביניהם מבצבץ פה ושם ראש שחור ומקורזל: המוסד מקבל הקצבה מן העירייה, וחייב לקלוט ילדים מכל שכבות האוכלוסייה. וכך יש כמה פעוטים שחורים בתוך הרוב הרוסי. זה לא קורה כמובן בכיתות של “תלמוד תורה”, כיתות ללימודי יהדות לבנים עד גיל בר מצווה, שלוש פעמים בשבוע, אחרי שעות הלימודים בבית הספר. יש גם שיעורי אנגלית למבוגרים, ופעם בשבוע גם שיעורים בעברית.

בסיור בין החדרים, פגשתי את הרב אלי עמר, המעביר את השיעורים השבועיים בעברית, אם כי עיקר עיסוקו בפרויקט הוא בתחום הסוציאלי. הרב עמר הוא אדם צעיר ובעל מרץ, ובעצם סיפורו הוא ממחיש עד כמה אנחנו עם מוזר ומפוזר. הנה, רב ישראלי ממוצא מרוקני מבקש לקרב אנשים מרוסיה ליהדות באמריקה.

על ספסל בפרוזדור ישבה אשה כבת שישים, מהגרת מרוסיה, מחכה להתקבל אצל המנהלת. היא באה לברר אם תוכל לקבל סיוע חומרי. בעלה והיא אינם עובדים. יש להם אמנם עזרה סוציאלית ותלושי מזון, אבל מזה אפשר להתקיים רק בדוחק רב. הילדים שלהם עובדים, נכון, אבל הם כבר בעלי משפחות, הם צריכים לדאוג לילדיהם ולא להוריהם. בכל זאת היא אינה מתלוננת. אפשר להסתדר, גם אם קשה.

יום לפני כן היא היתה עם בעלה ב“סדר לדוגמה” שערך המרכז הקהילתי בשביל המהגרים מרוסיה. היו בסדר הזה כמאה איש, וכולם בגיל פנסיה. את הצעירים קשה למשוך לפעולות כאלה. אבל פולין בייליס משוכנעת כי שום גל הגירה בעבר לא הביא לארצות־הברית חומר אנושי מעולה כל כך. תלמידי התיכון היהודים מרוסיה מתקבלים כולם לאוניברסיטאות יוקרתיות, וגם זה מודד לרמתה הגבוהה של אוכלוסייה החדשה הזאת בארצות־הברית.

שדרת ברייטון ביץ' ממש “מוכת אודסה”: כמעט אין שומעים אנגלית. הכל מדברים רוסית, מבוגרים וצעירים וילדים. השירים הבוקעים מחנויות וממזנונים הם מקלטות רוסיות. בחלונות הראווה שלטים ברוסית, ובמיוחד שלטים המכריזים כי “כאן מקבלים תלושי מזון”. ללמדנו, כי בסביבה רבים חיים מקצבות סעד.

המסעדות רוסיות, בתפריט ובאווירה ובמוסיקה. יש להם שמות כמו “סטולצ’ני דלי” או “גסטרונום מוסקוב”. ועל השולחנות בקבוקי וודקה. בדוכנים שעל המדרכות מוכרים פירוגי ושאר דברי מאפה המפיצים ניחוח של המולדת הישנה. הסביבה רוחשת חיים, אבל עלובה ולא נקייה. ועם זאת, די אופנתי בין היאפיס של מנהטן לבוא לכאן לסעודת ערב. גם נשות “הדסה” עורכות לעתים אירועים במסעדות של ברייטון ביץ', כתרומה לקליטת המהגרים.

מאמצי הקליטה של הארגונים היהודיים מרשימים. כל מטוס המביא מהגרים יהודים מרוסיה, בין אם רבים ובין אם בודדים, ימצא את אנשי “הייאס” ממתינים בנמל התעופה. הם מקבלים את המהגרים בשער הכניסה, מלווים אותם לפקידי ההגירה, לשלטונות הבריאות ולמכס, ומביאים אותם לאולם היציאה שבו ממתינים להם קרוביהם. מהגרים שקרוביהם אינם ממתינים להם, מעבירים לבית מלון, ומציידים אותם בסכום כסף שיספיק למחייה עד להתייצבותם במשרדי “נייאנה”, שם יקבלו את העזרה שמהגר חדש זקוק וזכאי לה. נייאנה זה ראשי תיבות, באנגלית, של “האגודה הניו־יורקית לאמריקנים חדשים”. לא נזכרת המלה יהודים, אבל הוא ארגון יהודי.

אנשי הייאס ממלאים כלפי המהגרים את הפונקציה שממלאה הסוכנות היהודית לגבי עולים. אנשי נייאנה מספקים שירותים דומים לאלה של משרד הקליטה שלנו. ההקבלות האלה, כמובן, אינן מדויקות, כי אצלנו עוסקים במלאכה גורמים רשמיים, ואילו שם מדובר בארגוני מתנדבים. מתנדבים, אבל מנוסים מאוד ויעילים מאוד. עד כדי כך, שלפעמים פונים אליהם השלטונות בבקשה לסייע בקליטת פליטים שאינם יהודים. למשל, נייאנה מסייעת בקליטת פליטים בודהיסטים מטיבט.

שירותיה המגוונים של נייאנה מרוכזים תחת קורת גג אחת. יש שם שירותי ייעוץ והכוונה, אולפן לאנגלית, הדרכה בהסבה מקצועית, עזרה במציאת תעסוקה, חלוקת חומר הסברה, אולמות קריאה ואירועים, חדרי המתנה, משרדים למימוש הזכאות לקליטה ראשונה, מחסנים.

לאורך כל פרק זה מופיע המונח “מהגרים” לגבי היהודים הבאים לארצות הברית, כדי להבדיל אותם מן העולים. אבל מבחינת החוק האמריקני הם אינם מהגרים. יתר על כן, ספק אם היו מסכימים לבוא על תקן מהגרים. שכן, למהגרים חדשים אין כל זכויות לסיוע בשלוש השנים הראשונות לשהותם בארצות־הברית. פליטים, לעומת זאת, זכאים לעזרה גם בקליטתם הראשונית, וגם בהמשך דרכם. לפליט יש רשיון עבודה מיום שהותו הראשון בארצות הברית, ואם אינו משיג עבודה הוא זכאי לדמי אבטלה. אנשים שבגלל גיל או מצב בריאות אינם מסוגלים לעבוד, מקבלים קצבת סעד.

מספר הפליטים שארצות־הברית מוכנה לקלוט מדי שנה מוגבל בחוק, ומחולק לפי ארצות היציאה. המכסה השנתית של הרפובליקות שהיו ברית־המועצות נעה בשנות התשעים סביב חמישים אלף, ושמונים אחוזים מאלה הם יהודים. אולם כדי לממש את זכות המקלט בארצות־הברית, צריך שיהיה שם לפליט קרוב מדרגה ראשונה.

בישראל, לא כל עולה מוצא קרוב מדרגה ראשונה שהוא ותיק ממנו. למהגר לארצות־הברית תמיד יש כזה, שהרי כאמור אחרת לא היה מקבל את אשרת הכניסה של פליט. זה בוודאי מרכך את הלם התרבות שבשינוי התנאים. עם זאת, מסקנתי האישית מכל מה שראיתי ושמעתי היא, שלא קל להיקלט בארצות־הברית, ואף ייתכן שלא יותר קל מאשר בישראל. לפי סקרים שנערכו, העולים לישראל מן הממלכה הסובייטית לשעבר נקלטו טוב יותר מאחיהם שהיגרו לארצות־הברית. מדוע, אם כן, כותב העולה לקרוביו שעדיין נשארו ברוסיה כמה קשה לו בארץ, בעוד מארצות־הברית המכתבים ורודים?

שמעתי לכך הסבר מעניין. המיתוס האמריקני הוא של אפשרויות בלתי מוגבלות. הווה אומר, אם אתה מוצלח, אתה מצליח. אם רע לך, סימן שאתה לא־יוצלח. משום כך לא תוכל להתלונן מבלי להאשים את עצמך במשתמע. בישראל, לעומת זאת, להתלונן זה ספורט לאומי. אתה מתלונן, אתה כמו כולם. נעשית ישראלי.