אלוהים ברא את העולם, אבל את הולנד בראו ההולנדים – כך אומר פתגם רווח בארץ השפלה, ויש בו משהו. נתחים הגונים משטח המחייה שלהם כבשו ההולנדים מידי הים. במאה האחרונה בלבד הם יצרו 2,500 קילומטרים רבועים של קרקע בייבוש ים. לשם המחשה: כל השטח המוניציפלי של המטרופולין תל אביב, הוא 55 קילומטרים רבועים. ירושלים המאוחדת, עם כל הכפרים שסופחו לה, משתרעת על פני 124 קמ"ר. כשאני מהרהרת בעזה, עולה בדעתי הולנד. אולי גם בשבילה ייבוש ים הוא הפתרון. אחרי ככלות הכל, זאת בעיקר שאלה של כסף.

ועם כל המאמץ של יצירת קרקע, במשך מאות שנים, הולנד היא ארץ קטנה. ממזרח למערב אפשר לעבור אותה בשעתיים. מצפון לדרום, בשלוש שעות. במכונית, כמובן. ארצות קטנות נותנות לי הרגשת בית. אינני צריכה לשוות לנגד עיני, כמו במדינות ענק, שאפשר להכניס את ישראל כולה לאחד מהמחוזות השוליים שלהן. אבל יש עוד סיבות טובות לאהוב את הולנד.

שיחק לי המזל, ונזדמנתי אליה באותם שישה שבועות של פריחה, מראשית אפריל עד אמצע מאי, שבהם נערכת תצוגת הצבעונים בקויקנהוף. על שטח של 300 דונם מציגים שם כל מגדלי הצבעונים של הולנד את הזנים שטיפחו. יש 600 זנים של צבעונים, והפקעות שלהם, לא הפרחים עצמם, הן מוצר ייצוא ידוע של הולנד. בפארק של קוקנהוף יש עצים עתיקים וחממות צמחים וגני פסלים ואגמים שברבורים שטים בהם, והוא מקום נהדר בפני עצמו. אבל תצוגת הצבעונים השנתית בו הוא מראה משכר. מרבדים־מרבדים של צבעונים שתולים, מיליונים של פרחים, נעים בעדינות ברוח קלה, כמו בעריסה, קורצים בכל הצבעים של הקשת, מלבן ועד שחור (בהחלט שחור!) ובכל צבע אחר בכל גוניו, ובצירופי גונים. יש צילומים מרהיבים מקויקנהוף, אבל הם חיוורים לעומת המציאות היוצרת שיכרון חושים ממש.

הולנד היא פרחים, תעשיית פרחים, ומי שבא אליה שלא באותם שישה שבועות של פריחת הצבעונים יכול לפצות את עצמו על ידי ביקור בבורסת הפרחים העולמית באלסמר. והולנד היא גם גבינות, ומוצרי חלב בכלל: היא הייצואנית מספר אחת בעולם של מוצרי חלב, ומתחרה עם צרפת על המקום השני בייצוא העולמי של מוצרי חקלאות בכלל. פעם צרפת זוכה במקום השני, אחרי ארצות־הברית, ופעם הולנד. אלא שהולנד הרבה יותר קטנה. קטנה בשטח, לא בהישגים.

והולנד היא גם כפרים שובי לב שבהם נשים מבוגרות עדיין מהלכות בתלבושת עממית מסורתית, ולא למען התייר. אך הדלת פתוחה בפני התייר לבוא ולראות את הייצור של קבקבי העץ או של כלי החרסינה המפורסמים (הכחולים, בעיקר) מתוצרת העיירה דלפט. ובדרך מכאן לשם ולשם, מזדמנות גם טחנות רוח. עד לפני מאתיים שנה היו בהולנד עשרת אלפים טחנות כאלה, ובאמצעותן ניצלו את אנרגיית הרוח לשאיבת מים, לטחינת תבואה, לייצור נייר או שמן, לנסירת עצים. היום רק כמאתיים טחנות רוח עדיין פעילות בייעודן המקורי, בעיקר לשאיבת מים משטחים שיובשו והוצפו, אבל יש עוד כאלף שהפכו למוזיאונים או למסעדות, ומוסיפות לנוף את נופך קסמן.

והיא גם ארץ של אופניים, קרוב למיליון אופניים, עם שבילים ורמזורים מיוחדים לנוחות רוכביהם. והיא גם נמל, עדיין הגדול בעולם, ברוטרדם. אבל לפני הכל ומעל לכל, הולנד היא תעלות וגשרים וסכרים וסוללות, המאפיינים אותה כתוצאה מכיבוש הקרקע מן המים ומן הביצות.

הדייגים שייסדו את הכפר שממנו התפתחה אמסטרדם, קראו לה אמסטלרדם, דהיינו הסכר שעל נהר אמסטל. לימים האות למ"ד נפלה מן השם, ונוספו לכפר סממנים של עיר, עיר גדולה שנבנתה על מים. היום יש בה יותר מאלף גשרים על פני 160 תעלות, ולא ישכחו לציין באוזניכם שאורכן המצטבר רב משל אלה בוונציה. הן מחברות את ארבע התעלות הראשיות שנחפרו דמויות חצי סהר, ומקנות לעיר את אופייה הייחודי. לאורך התעלות הראשיות יש בניינים יפהפיים בני מאות שנים, ועצים עתיקים השולחים את ענפיהם כחופה בין מים לשמים.

עיר יפה, אמסטרדם, ועיר חכמה ואנושית. בעבר הרחוק למדי, מראשית המאה ה־17, היא פתחה את שעריה לפליטי רדיפות דתיות מהרבה ארצות, ביניהם ההוגנוטים מצרפת, והפוריטאנים מאנגליה, והאנוסים היהודים מספרד ומפורטוגל. העיר רק נשכרה מכך, ומהר הפכה למרכז אירופי של חיי רוח ותרבות, וגם למרכז של סחר בינלאומי משגשג. רבים מאוצרות האמנות והארכיטקטורה שלה נוצרו באותה תקופה, המכונה תור הזהב של הולנד.

במרוצת הזמן נוספו עליהם עוד אוצרות אמנות, עד שכיום יש בה ארבעים מוזיאונים. אולם הקונצרטים העיקרי שלה, הקונצרטחבאו, נחשב לבעל האקוסטיקה הטובה בעולם, והוא משכן לתזמורת פילהרמונית מעולה. יש לעיר גם אופרה ברמה גבוהה השוכנת עתה בבניין חדש, ב“תיאטרון המוסיקה”, ובלט לאומי בעל מוניטין עולמיים.

העיר הזאת יודעת לחבר שמירת מסורת עם חדשנות מהפכנית. היא היתה הראשונה להוציא צריכת סמים רכים מתחום האיסור החוקי, ובשל כך פוקדים אותה הרבה תיירים צעירים שאנשי אמסטרדם היו מוותרים עליהם ברצון. אך חרף הקלות בהשגת סמים וחוף הרובע של “האורות האדומים”, רוב התיירים באים לאמסטרדם בגלל יופייה וההיצע התרבותי שלה. בזכותם היא במקום החמישי במפת התיירות האירופית, אחרי פריס, פראג, לונדון ורומא. המבקרים במיליונים נוהרים לכיכר המוזיאונים, שבה מרוכזים זה בקרבת זה שלושת הגדולים מבין משכני האוצרות של העיר: הריקסמוזיאום (המוזיאון הממלכתי לאמנות היסטורית), המוזיאון לאמנות מודרנית (סטדליק) ומוזיאון ון גוך.

בראשון מושכת את המבקרים במיוחד האמנות ההולנדית של המאה ה־17, הכוללת גם עשרים מציוריו של רמברנדט, ביניהם “משמר הלילה”, “הכלה היהודייה”, וכמה מציורי התנ"ך שלו. המפגש שלי עם משמר הלילה – שם מלא: אגודת הקלעים בהנהגת קפטן פ. ב. קוק – זימן לי חוויה שלא הכרתי כמוה בעוצמה. הציור הזה כאילו כישף אותי. ברגע שעיני נפלה עליו, לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. כעבור זמן ניגש אלי הסדרן וביקש שאתקדם, אפנה מקום למבקרים אחרים. ואני לא יכולתי לזוז, כאילו הכיתי שורשים במקום. ייתכן שהסדרן גם חשד בי, חשש מאפשרות של עוד התנכלות לציור הזה, שבשנת 1975 נפל קורבן לוונדאליזם. מלאכת שיקום נהדרת התגברה על פגיעת הסכין בציור, והיא מתועדת בתצלומים המוצגים בפרוזדור המוליך אל היצירה עצמה.

“הכלה היהודייה” הוא ציור שמן יפהפה בצבעיו החמים ובמשחק האור והצל שבו. הוא יכול היה להיקרא גם בשמות אחרים, כי הגבר בתמונה לא פחות דומיננטי מן האשה, ועל מעמדם כחתן וכלה מעידות רק תנוחות הידיים האינטימיות. זהו אחד מציוריו הרבים של רמברנדט שיהודים שימשו להם נושא, השראה ומודל. לאחר שהאמן עבר מליידן לאמסטרדם, הוא רכש ב־1639 בית גדול ברובע היהודי. שם גר עם אשתו וילדיו, שכולם מתו בעודו בחייו, ושם היתה גם סדנתו. כיום הבית הזה הוא מוזיאון.

אלמלא הצייר היהודי ההולנדי בן המאה ה־19, יוסף ישראלס, ספק אם בית רמברנדט היה קיים כיום. כי רמברנדט היה אספן כפייתי של כלי נשק עתיקים ועתיקות בכלל, ושל תכשיטים וחפצי אמנות – והוא בזבז את כל הרכוש של אשתו ואת כל ההכנסות של עצמו על פריטים לאוספו. כך ירד מנכסיו, שקע בחובות, וביתו הוחרם ונמכר. במרוצת השנים, כ־250 שנה, הבית הידרדר ולבסוף יועד להריסה. הצייר ישראלס התריע נגד תוכנית זאת וגייס תמיכה ציבורית לשיקום הבית כאתר לאומי. ואכן, הבית שוקם ושוחזר, ונפתח לקהל כמוזיאון ב־1911. היום שוכנת בו היצירה הגראפית של רמברנדט, 250 תחריטים ומקצת רישומים מקסימים.

במהלך סיורי בכיכר המוזיאונים, נתקלתי בלוח זיכרון לנשות הולנד שבימי הנאצים היו אסירות במחנה הריכוז ואוונסבריק ומצאו בו את מותן. הכרתי נשים הולנדיות בראוונסבריק, והערצתי אותן. הן היו אסירות פוליטיות, פעילות ההתנגדות לפאשיזם, רובן קומוניסטיות, וכמעט כולן נוצריות. היהודים שחיו בהולנד נשלחו למחנות השמדה, רובם לאושוויץ ולסוביבור.

בשנת 1941 חיו באמסטרדם שמונים אלף יהודים. כרבבה מהם היו פליטים מגרמניה, שנמלטו אליה בשנות השלושים, אחרי עליית היטלר לשלטון. הולנד קלטה אז בעיקר את בעלי ההון, והם ייסדו בה מפעלים ועסקים, אבל הגורל המר השיג אותם גם שם. תשעים אחוזים מהיהודים שחיו בהולנד בעת הפלישה הגרמנית, מקומיים כפליטים, אשכנזים כספרדים, מצאו את מותם במחנות הנאצים.

משפחת פרנק, גם היא פליטה מגרמניה, היתה בין הקורבנות. פרט לאב ששרד וחזר מן המחנה, הושמדו כל בני המשפחה. אחרי המלחמה, אחרי שלא היו עוד, העולם כולו עתיד היה להכיר אותם ואת שותפיהם למחבוא. שאלתי את עצמי מדוע דווקא יומנה של אנה פרנק היה למעין סמל לשואת היהודים באירופה; מדוע דווקא הוא הרעיד מיתרי לב של אנשים כה רבים, עשרות מיליונים אנשים דוברי עשרות שפות, יותר מכל ספר אחר על גורל היהודים בימי הנאצים. אמנם היומן הזה הוא תעודה אנושית מאוד, אוניברסלית, על התפתחותה של נערה, והוא כתוב ברגישות, בחוש אבחנה, בהומור ובכושר ביטוי, ומשום כך מעורר אהדה והזדהות עם גורלה הטראגי של המחברת הצעירה. אך מעבר לזה, דומני כי הסיבה המרכזית לאימוץ היומן כסמל לייסורים ולרדיפה, נעוצה בעובדה שאין בו הרבה ייסורים ואין בו רדיפה. סיפוריה של אנה על היומיום במחבוא, הם תיאור מינורי מאוד של מצב מצוקה. הנפשות הנתונות בו, חרף חולשותיהן, מתחבבות על הקורא במאמצן ההירואי להישרד, לשמור על צלם אנוש, לקיים אורח חיים תרבותי גם בנסיבות ברבריות. האויב האכזרי אמנם מצוי ברקע, אבל הקורא אינו נפגש בו, ואינו נתקל באלימות: הלא־יהודים שהוא פוגש בספר הם אנשים טובים המסכנים עצמם כדי לסייע לנרדפים להתקיים במחבואם.

בית אנה פרנק, הבית של המחבוא, הוא אחד האתרים החשובים באמסטרדם. מעטים התיירים שיפסחו עליו. מי שקרא את היומן יזהה כל פינה וחפץ שבבית: את המפה שאוטו פרנק היה מסמן בה את ההתפתחויות בחזית, את תצלומי השחקניות והשחקנים שאנה ואחותה היו גוזרות מז’ורנלים ומדביקות על הקיר בחדריהן, את הסימנים של מדידת גובה הבנות על מפתן הדלת, את הסוואת הכניסה. הבית הזה אינו רק אתר זיכרון; הוא גם מרכז חינוך לזכויות אדם, ומוחזק על ידי קרן פרטית. אך יחס הכבוד הרשמי אליו מצא ביטוי אופייני בשנת 1993, כאשר עיריית אמסטרדם החליטה להציל מכליה עץ ערמון העומד מאחורי הבית. שיני הזמן ומפגעים אקולוגיים כירסמו בגזע הזקן, ודינו היה לגווע. אך מכיוון שהוא מוזכר ביומנה של אנה פרנק כקשר היחיד שלה עם הטבע בשנות מחבואה, החליטה העירייה להקציב מאתיים אלף דולר להצלתו ולשיקומו.

כאלה ההולנדים. אמנם גם הם אינם טלית שכולה תכלת, גם ביניהם היו משתפי פעולה עם הנאצים, וגם ביניהם יש אנטישמים. בכל מקום שהיו בו יהודים, היו גם אנטישמים, וכך גם היום. יתר על כן, באופן פרדוקסלי יש עכשיו אנשטימיות גם במקומות ששוב אין בהם יהודים.

ובעבר הרחוק, גם הולנד הטילה על היהודים הגבלות בתחומי עיסוק, בייחוד באמסטרדם. אבל מעולם לא היו בהולנד גזירות שכמותן מצאו את היהודים בארצות אחרות, של עלילות דם, ופרעות, והעלאה על מוקד, וגירוש, ושמד, וגטו כפוי, ומסים מיוחדים, וחובת ענידה של אות קלון או חבישת כובע מיוחד. יהודי הולנד לא ידעו דבר מאלה. הם לא ידעו דם ודמעות וסבל ופחד, בשל יהדותם, מאז התיישבותם בה בראשית המאה־17 ועד למלחמת העולם השנייה. תקופת הרדיפה היחידה של יהודים בהולנד היתה בימי הנאצים.

וגם אז, נעשה לפחות ניסיון לעזור להם, ולא רק על ידי רחמנים בודדים. פועלי אמסטרדם תמכו במאמצי היהודים לארגן כוח התנגדות, שנחנק בראשיתו. וב־25 בפברואר 1941, לאחר שמאות מיהודי העיר נעצרו בידי הנאצים, הוכו באכזריות ונשלחו למחנה מעבר בווסטרבורק, ומשם לבוכנואלד ולמאוטהאוזן, ארגנו פועלי הנמל שביתת מחאה כללית, שבה השתתפו כמעט כל העובדים מן המגזר הציבורי ורבים גם מן המגזר הפרטי. השביתה הזאת של מחאה וסולידריות – שהרוח החיה בייזומה היו הקומוניסטים – נמשכה בחלקה גם למחרת, עד שהנאצים שברו אותה. לזכרה הוקם בעיר הפסל של “פועל הנמל”. מדי שנה נערך לידו טקס אזכרה בהשתתפות עם רב.

הפסל הזה מוצב בכיכר יונס דניאל מאיר, על שמו של משפטן יהודי חשוב, שהיה גם מזכיר הוועדה להכנת חוקה להולנד, בעשור השני של המאה ה־19. רוב האתרים ההיסטוריים של יהדות הולנד מרוכזים באזור הזה. ראש וראשון בהם הוא בית הכנסת הפורטוגלי הנקרא “אסנוחה”, מהדורה ספרדית משובשת במקצת של סינגוגה. הוא שימש את הקהילה הצעירה של צאצאי אנוסים שבאמסטרדם חזרו ליהדות, אנשים שבאו אליה מאנטוורפן או ממקומות אחרים שהיו נתונים במשבר ושבהם היתה קהילה של מגורשי ספרד ופורטוגל. חלקם באו משתי מדינות אלה במישרין. בני הקהילה החדשה העדיפו להדגיש את המוצא הפורטוגלי שלהם יותר מאשר את הספרדי, מפני שהולנד היתה נתונה במלחמה קשה עם ספרד, מלחמת שחרור בת שמונים שנה, מ־1568 ועד 1648, עד שהספרדים הכירו בעצמאותה של הולנד.

בית הכנסת הפורטוגלי נחנך בשנת 1675, והוא אחד מבתי הכנסת היפים בעולם. הוא גם אחד הבניינים היפים באמסטרדם. בשל ערכו הארכיטקטוני הוא אתר לאומי מוגן ואתר תיירות מקובל. למרבה המזל הוא היה אתר לאומי מוגן עוד לפני הכיבוש הנאצי, ובזכות כך לא פגעו בו. אפילו הוצב עליו שלט בגרמנית שאסר על אנשי הוורמאכט להיכנס אליו. באחרונה שופץ, והיום הוא שוב במלוא זוהרו, אם כי מספר המתפללים התדלדל והוא משמש לתפילה רק בחגים, או באירועים מיוחדים. או אז מאירים אותו בכל פארו 613 נרות הנתונים בנברשות של פמוטי נחושת, תרי“ג נרות כנגד תרי”ג המצוות של עשה ולא תעשה. דגם ממנו מצוי בבית התפוצות בתל־אביב, אך מטבע הדברים הוא נותן רק מושג קלוש על מונומנטליות המבנה וההשקעות בפנימיותו.

היהודים, בצדק, היו גאים מאוד באסנוחה, והזמינו אצל טובי הציירים של תור הזהב ההולנדי ציורי שמן של בית הכנסת. הם קישטו בו את קירות בתיהם, אך לימים מצאו הציורים האלה את דרכם למוזיאונים. אחד מהם, משל עמנואל דה ויטה, נמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

בית הכנסת הפורטוגלי נבנה על ידי ארכיטקט נודע בזמנו, אליאס באומן, שהתמחה בבניית כנסיות פרוטסטנטיות, והמבנה אכן דומה במשהו לאלה. עצם העובדה הזאת, כמו גם הגודל והפאר של בית הכנסת, ובעיקר גובהו המתנשא מעל בתי הסביבה, מעידים לא רק על מצבה הכלכלי האיתן של הקהילה באותה עת, אלא גם על חירותה ועל תחושת הביטחון שלה בחברה ובמשטר של הולנד. בתי כנסת עם מאפיינים כאלה לא קמו במדינות אירופה אחרות אלא כעבור כמעט מאתיים שנה, או בתקופת האמנציפציה. מפליגים יאמרו כי בהולנד הגיעו היהודים לאמנציפציה דה פקטו, גם אם לא דה יורה, עוד במאה ה־17. בוודאי אפשר לומר כי היהודים הספרדים של אמסטרדם הקדימו את תנועת ההשכלה של יהדות גרמניה ביותר ממאה שנים, והם היו מבשרי המודרניזציה של החברה היהודית האירופית.

באותו זמן, הספרדים היו החלק המיוחס, המשכיל והאמיד של הקהילה היהודית באמסטרדם. האשכנזים, שמקצתם באו מגרמניה בימי מלחמת שלושים השנה, ורובם נמלטו מפולין אחרי גזירות ת“ח ות”ט של חמלניצקי, היו פשוטי עם ודלי אמצעים. מעידה על כך גם פרשת ייסודו של בית קברות עצמאי: פרנסי הקהילה הספרדית סברו כי אינם יכולים עוד לאפשר לאשכנזים לקבור את מתיהם בבית העלמין שלה באודנקירק, וכדי שאלה יוכלו לרכוש חלקת אדמה לבית קברות אשכנזי, העמידו לרשותם הלוואה.

אגב, בית הקברות הישן באודרקירק שעל הנהר אמסטל, כעשרה קילומטרים דרומית לאמסטרדם, הוא מקור היסטורי מעניין ללימוד אופייה המיוחד של הקהילה הספרדית בעת ההיא, כאשר חבריה הפכו למעשה מ“נוצרים חדשים” ל“יהודים חדשים”. המהפך האישי, השסעים הנפשיים והבלבול הבלתי נמנע נתנו אותותיהם בנוסח המצבות שיש בהן גם מסמלי מוות נוצריים וגם סמלים יהודיים. חוסר הביטחון והרצון למשנה זהירות הנובעים ממציאות כזאת בוודאי חיזקו בקהילה היהודית מגמות של החמרה אשר הולידה חרמות ונידויים.

בבית הקברות באודרקירק, מתחת למצבות המפוארות, טמונים יהודים בני אצולה ששמותיהם הם גם חלק מתולדות הולנד. אנשים שפיתחו את הסחר שלה, שטיפחו את הבורסה שלה ותרמו תרומה חשובה לשגשוגה; אנשים בעלי מוניטין, סוחרים ובנקאים ורופאים ומלומדים, אנשי רוח ועט. היום אפשר להגיע לבית הקברות באודנקירק גם בדרך היבשה, אבל השער הראשי הוא עדיין מצד נתיב המים. אלא שהיום שוב לא קוברים שם, ויש לקהילה ארבעה בתי עלמין אחרים: אחד לספרדים, שניים לאשכנזים ואחד לליברלים (רפורמים).

הקהילה החדשה של אמסטרדם, זו שבנתה עצמה ואת מוסדותיה אחרי השואה, מונה רשמית 25 אלף נפשות, אך למעשה מספר היהודים בעיר כפול מזה. יש בה עכשיו גם קהילה חרדית, תופעה שאמסטרדם לא הכירה בעבר, ורק מעט מן הספרדים החיים בה עכשיו הם צאצאיהם של בני הקהילה הספרדית המקורית של העיר. היום יש באמסטרדם יהודים מאיראן ומעיראק, ממרוקו ומרומניה, ולא מעט יורדים.

בתור הזהב של המאה ה־17, מעמדם הדומיננטי של היהודים הספרדים בקהילת אמסטרדם לא נבע מעליונות מספרית. לקראת סוף המאה היו בעיר 5,000 יהודים, מחציתם אשכנזים. העליונות הספרדית נבעה מייחוס של השכלה ועיסוק והכנסה, ובין השאר היא מצאה ביטוי מעניין גם ביצירתו של רמברנדט. נראה, כי יחסים חברתיים היו לו רק עם יהודים ספרדים. הדיוקנות המוזמנים של יהודים היו רק של ספרדים, כמו זה של הרופא אפרים בואנו ושל הרב ובעל בית הדפוס מנשה בן־ישראל. את היהודים האשכנזים הכיר רמברנדט מרחובותיו הצרים של הרובע היהודי, ואותם רשם בחטף, או שילם להם על זמנם.

ההיבט היהודי ביצירתו של רמברנדט בולט מאוד, ומי שכתב על חייו ועבודתו, לא יכול היה להתעלם ממנו. יש מחקרים שהוקדשו לנושא הזה בלבד. בכל זאת אין בסוגייה הזאת ודאות, או קונסנזוס: כמה יצירות “יהודיות” יש לרמברנדט? מעבר לפורטרטים המעידים על עצמם, קשה לדעת. פורטרטים כאלה, ולא רק של אנשים מזוהים, יש לא מעט – מן “היהודי המזוקן עם כובע” (הידוע גם כ“רבי”), ועד ל“זקן יהודי בכורסה”, “דיוקן יהודי” ו“יהודי עם כובע פרווה גבוה”.

ויש יהודים ביצירתו העשירה של רמברנדט בנושאים ביבליים, גם של התנ“ך וגם של הברית החדשה. אמנם יש סברה שדווקא “משה עם לוחות הברית” הוא דיוקן עצמי, אבל בשאר ציוריו הביבליים המודלים שלו היו יהודים. מדהים לראות כמה מציורים אלה מוקדשים לתנ”ך, מגירוש הגר ועקידת יצחק, ועד פרידת דוד מיונתן, ובת שבע ברחצה – כמעט כל נושא דרמטי מספר בראשית וספרי המלכים מיוצג ביצירתו.

בין ציורי התנ“ך שלו אהוב עלי במיוחד זה של אשת פוטיפר המעלילה על יוסף. היא יושבת על מיטה, מביטה בבעלה שממולה, ומצביעה על יוסף העומד מאחור. ציור נהדר, ממש נדמה ששפתיה של אשת פוטיפר נעות. הרכילות מספרת שרמברנדט חש הזדהות עם יוסף, כי גם הוא ראה עצמו קורבן לעלילה של אשה: זו טענה כי רמברנדט הבטיח לה נישואים והפר את התחייבותו המוסרית. כך או כך, סיפור המעשה המתואר בציור אינו נסמך רק על התנ”ך. הוא נעזר גם ב“קדמוניות היהודים” של יוסף בן מתתיהו שהיה מאוד מקובל על אמני תור הזהב של הציור ההולנדי. לפי “קדמוניות” אמרה אשת פוטיפר לבעלה: “נוח לך שתמות אם לא תענוש את העבד המנוול הזה שרצה לטמא את משכבך, וזמם לחלל את חיי הנישואין שלך.”

היהודים של רמברנדט אינם סטריאוטיפים. במיוחד אלה שצייר אחרי שעבר מליידן לאמסטרדם, אחרי שהכיר יהודים, הם בני אדם המקרינים אופי ותחושות. ליהודים שלו יש בדרך כלל, הבעת פנים עצובה כלשהו, מבט עיניים של מי שהתנסו בסבל. זה אינו מורגש כאשר הם אמורים לגלם דמות מזרחית, ולבושים כפי שרמברנדט חשב שדמות מזרחית לבושה, כמו באלף לילה ולילה, באריגים יקרי ערך ובתכשיטים אקסוטיים.

האם רמברנדט הכיר את שפינוזה? אין תשובה מוסמכת על השאלה הזאת. חוקרים אחדים נוטים להשיב בחיוב. אחרי ככלות הכל, רמברנדט הכיר היטב אחד מעמודי התווך של הקהילה שהכיר וגם לימד את שפינוזה, הוא מנשה בן־ישראל. רמברנדט לא רק צייר אותו, הוא גם אייר את ספרו המיסטי־משיחי Piedra Gloriosa (אבן יקרה). לרוע המזל, אחד מתצריבי רמברנדט המאיירים אותו, התיימר לתאר את דמות האל. על כן, הספר הוצא מן המחזור וכיום נשתמרו ממנו ארבעה עותקים בלבד. מהדורה מאוחרת יותר הודפסה עם איורים כשרים של צייר־חרט פחות מחונן, כנראה שלום איטליה. יש גם סברה שמנשה בן־ישראל הדריך את רמברנדט בכתב עברי, או לפחות כיוון אותו לסופר סתם, לקראת ציור האותיות העבריות של הדיברות אשר על “משה עם לוחות הברית”.

מנשה בן ישראל היה דמות מופלאה. משה מנדלסון ראה בעצמו במובן מסוים את יורשו הרוחני. היו למנשה קשרי התכתבות עם מלומדים נוצרים בארצות שונות, והוא ניהל אתם דו־שיח תיאולוגי. הוא ייסד את הדפוס העברי הראשון באמסטרדם, שהיתה אחר כך למרכז חשוב של מו"לות עברית. מנשה בן־ישראל הספיק להוציא לאור שבעים ספרים, ולכתוב אחדים בעצמו.

ובכן, רמברנדט הכיר היטב אחד ממוריו של שפינוזה ואולי פגש אותו בביתו. אפשרות אחרת להיכרות היתה באמצעות ד"ר פראנס ון דר אמדן, שהיה המורה ללטינית של שפינוזה, ובביתו גרו תלמידים של רמברנדט. יש גם טענה כי השניים נפגשו בהתכנסויות של מנוניטים וקולגיאנטים, אם אמנם נפגש שפינוזה עם אלה עוד בימי מגוריו באמסטרדם, לפני שהוטל עליו החרם.

מחזה משל דימיטרי פרנקל פרנק – שהוצג בהולנד לפני כשלושים שנה, ובניו־יורק בשנות התשעים – מעמת את שפינוזה בוויכוח עם רמברנדט, כאשר הראשון דוגל בעליונות החשיבה והאחר בעליונות הרגש. עלילת המחזה מתרחשת בתקופה שבה השניים היו במצב אישי קשה: שפינוזה כבר הוחרם ועמד לעזוב את אמסטרדם, ורמברנדט היה בפשיטת רגל ונאלץ לוותר על ביתו.

בעת ההיא עדיין היתה תסיסה תיאולוגית רבה בזירה הפרוטסטנטית. חדשות לבקרים קמו כתות שכפרו ביסוד זה או אחר של הכנסייה הממסדית, והתגבשו גם קבוצות שניתקו עצמן מכל קשר לדת ממוסדת. ידוע כי שפינוזה היה מעורה בחוגים אינטלקטואליים צעירים שהתעמקו בפילוסופיה ובתיאולוגיה. בין השאר השתתף בחוג שבו הרצה על דעותיו דניאל חואן די פראדו, שגם עליו הכריזה אחר כך הקהילה הפורטוגלית חרם ונידוי.

ד"ר חואן די פראדו, רופא, היו מבוגר משפינוזה ב־17 שנים. הוא נולד בספרד, צאצא של אנוסים, התחנך וחי שם כנוצרי, עד שבא לאמסטרדם בגיל 40. כאן הכריז על יהדותו, והוסיף לעצמו את השם דניאל. רבים כמותו עשו את הדרך הזאת, אנשים שרכשו השכלה במיטב האוניברסיטאות בחצי האי האיברי, אנשי רוח שהמעבר הזה דרש מהם קורבן כלכלי וחברתי, אבל היתה להם תודעה יהודית והם נמשכו למקום שיכלו לחיות לפיה. קראתי את סיפורם של אחדים מהם, והוא מזכיר סיפורם של יהודים מארצות רווחה שהגיעו להכרה ציונית, ועלו ארצה במחיר קורבן אישי. מוזר כמה זה דומה ושונה בעת ובעונה אחת.

כאשר הואשם חואן פראדו בכפירה, הוא הודה בה והביע חרטה. ככל הנראה נפל עליו פחד הבדידות שחרם מביא בעקבותיו, כפי שקרה גם לאוריאל ד’אקוסטה דור לפניו. ד’אקוסטה הוחרם, הביע חרטה, חזר לסורו, הוחרם בשנית, ולבסוף התאבד. דמותו הטראגית לא נשכחה גם כעבור מאות שנים. היא היתה לסמל המלחמה בקנאות הדתית ולמקור השראה לסופרים. קרל גוצקוב הגרמני כתב את הטרגדיה “אוריאל אקוסטה” כמאתיים שנה אחרי התאבדות גיבורה, וכעבור כמעט מאה שנים נוספות הציג תיאטרון “הבימה” את העיבוד העברי של המחזה בהצלחה מדהימה: 182 פעמים. באותם הימים, בתחילת שנות השלושים, חיו בארץ פחות מ־300 אלף יהודים. יחס דומה בין קהל הצופים הפוטנציאלי לבין הצלחת מחזה בישראל של ימינו, היה מביא אותו ליותר מאלפיים הצגות.

פראדו, בהבעת החרטה שלו, הצליח לדחות את רוע הגזירה רק בשנה אחת. שלא כמותו ולא כמו ד’אקוסטה, שפינוזה לא הודה בכפירה ולא הביע חרטה. לא הועילו תחנוניהם ופיתוייהם ואיומיהם של מנהיגי הקהילה. הוא היה יליד הולנד, היו לו בה שורשים והיו לו שם ידידים. הוא לא חשש מבדידות. ואכן, לא נשאר בודד גם אחרי שנותק הקשר בין היהודים לבינו. והניתוק היה מלא, כי החרם הזהיר את המאמינים “שאיש לא יבוא עמו בדברים, ולא בכתובים, ולא יסב לו טובה, לא יבוא בצל קורתו ולא בד' אמותיו, ולא יקרא בחיבור שנעשה או נכתב על ידיו.”

שפינוזה המנודה היה לגדול הפילוסופים שהעם היהודי הוציא מתוכו, אבל לא הפילוסוף הוא שהוחרם. שפינוזה שהואשם ב“כפירות איומות ובמעשים נוראים” היה בקושי בן 24, ועדיין לא פרסם ולו חיבור אחד. גם לא ברור מה היו המעשים הנוראים והכפירות האיומות שהתחייב בהם, כי כתב החרם אינו מפרט אותם, ותיק המשפט שלו נעלם. אך לפי תיק משפטו של פראדו שכן נשמר, ולפי עדויות אחרות, משערים חוקרים כי הדיר רגליו מבית הכנסת, התכחש לסמכות הרבנים, וכפר במקור האלוהי של התורה ובהשגחה האלוהית.

החרם נגד ברוך אספינוזה הוכרז באמסטרדם על ידי האדונים מן המעמד, הם פרנסי הקהילה, על דעת החכמים, הם רבני הקהילה, בבית הכנסת “תלמוד תורה” של הקהילה הפורטוגלית המאוחדת, ביולי 1656, אב תט"ז. בית הכנסת הזה מזמן אינו קיים, אבל הנוסח המלא של ההכרזה, הכולל את כל החרמות והנידויים והקללות והמארות, שמור בארכיון העירוני של אמסטרדם.

שפינוזה נטש את עיר הולדתו, ולא נטש את היהדות. הוא נשאר יהודי בלי קהילה. אפילו עם בני משפחתו לא היה לו מגע. בהאג, שאליה עקר, לא היו אז יהודים בכלל. רק עם חלוף הזמן, בתקופת ההשכלה ואחריה, התחילו יהודים לערער על החרם. הם ראו בו פרי שמרנות וחוסר סובלנות של הממסד הדתי, מבלי להביא בחשבון שבאותם הימים, בני קהילה שרק זה עתה חזרו ליהדות מתוך הקרבה אישית גדולה, רצו לחסן אותה מבפנים – ובאותה עת להגן עליה מבחוץ, באשר גם כנסיית הרוב הקאלוויניסטית לא ראתה בעין יפה סטייה מדת מוכרת. מהפכות הנהפכות לממסד חונקות באיבה כל מהפכה אחרת.

אולי כדאי להזכיר כי במלאות 250 שנה למות שפינוזה סיים פרופסור יוסף קלוזנר הרצאה עליו באוניברסיטה העברית בהכרזה דרמטית: “…הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך, וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!” ולקראת יום השנה ה־300 להטלת החרם על שפינוזה דרש דוד בן־גוריון במאמר “לתקן המעוות”. אולם בניגוד לגרסה נפוצה, בן־גוריון לא דרש לבטל את החרם. אדרבא, הוא כתב בפירוש, באותו מאמר ובהבהרה נפרדת, שהחרם הוא “קוריוז היסטורי”, פרי הנסיבות, וכי הוא רואה את תיקון המעוות בתרגום כל כתבי שפינוזה לעברית – משאלה שאכן היתה למציאות. בישראל של ימינו לא רואים את שפינוזה כמי שזקוק לריהביליטציה.

הבית שבו היה גר שפינוזה בהאג, קיים. הבית שבו גר באמסטרדם, לפני הטלת החרם, אינו עוד: במקום שעמד פעם, יש עכשיו תחנת דלק. למעשה, הבתים שהיו ברובע היהודי אז, רובם ככולם שוב אינם קיימים. יוצא מן הכלל בולט הוא בית פינטו. כיום שוכן בו אגף של הספרייה העירונית, אך שמו נשאר כשהיה, והבית המרווח והמרשים מעיד על עושרם של בעליו המקוריים. האחים פינטו, בני אנוסים מפורטוגל, היו בנקאים בספרד, ואחרי נדודים הגיעו לאמסטרדם. במהרה תפסו מקום בצמרת הקהילה, וגם בצמרת של חיי הכלכלה. אגב, בריקסמוזיאום יש תחריט “ביתו של אדון פינטו” משל רומיין דה הוחה.

משפחת פינטו עזבה את ספרד כאשר חברו יחד משבר כלכלי וחידוש רדיפות האינקוויזיציה. או אז עזבו גם משפחות אחרות של אנשי כספים ממוצא פורטוגלי, בני אנוסים, כמו האחים פריירה או הבארון לופס סואסו, שהיה לאיש העשיר ביותר בעדה הספרדית של אמסטרדם. על עושרם של יהודי אמסטרדם הספרדים התהלכו אגדות בקהילות יהודיות אחרות. אבל גם בימי הזוהר של הקהילה לא כולם היו עשירים. היו גם דלפונים רבים, עד שהפרנסים הטילו מס מיוחד על בעלי היכולת, והקימו קרן כדי לסייע לדלפונים אלה להגר למקומות אחרים, בעיקר לארץ־ישראל. בעניין זה לא השתנה הרבה במרוצת הדורות: את העניים תמיד שלחו לארץ. גם במקומות אחרים של הממלכה העותמאנית נקלטו עניי אמסטרדם, ומאוחר יותר היגרו גם לסורינאם ולמושבות הולנדיות אחרות בעולם החדש.

אבל גרעין הקהילה היו אנשים אמידים, בחלקם עשירים ובחלקם עשירים מופלגים. שמואל פאלאג’י היה החלוץ שביניהם. הוא בא לאמסטרדם בראשית המאה ה־17 כנציג הסולטאן של מרוקו, ותרם לקירוב בין שתי המדינות. לימים היה לסוכנו של נציב הולנד, הוא מאוריץ מנסאו נסיך אוראניה. פאלאג’י סייע לו רבות במלחמתו נגד ספרד. אגב, עד היום בית המלוכה ההולנדי הוא משושלת אוראניה.

שמואל פאלאג’י, הקבור בבית העלמין העתיק באודרקירק, היה בעל מספנה ובעל אוניות רבות שתקפו את אוניות הצי הספרדי, למען הולנד. יש להניח כי השלל לא היה כולו של המדינה. עד היום חיים צאצאיו באמסטרדם, ונמנים עם המיוחסים שבשרידי העדה הספרדית המקורית של העיר. אחד מהם היה בין שתי מלחמות העולם חכם הקהילה הפורטוגלית.

היום נותרו באמסטרדם רק כאלפיים נפש מהעדה הספרדית המקורית. לכן, בית מדרש “עץ חיים”, השייך לבית הכנסת הפורטוגלי, מיותם כבית מדרש. אבל יש בו ספרייה חשובה מאוד של כעשרים אלף כרכים, ובבעלותו אוסף נהדר של כתבי יד רבי ערך. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים שם עין על האוצר הגדול הזה של כתבי יד, והצליח להשיגו על בסיס השאלה.

ואם בספריות מדובר, חובה להזכיר ספריית יודאיקה עשירה מאוד, “ביבליותיקה רוזנטליאנה”, המצויה באוניברסיטת אמסטרדם. היא נקראת על שם התורם של גרעין הספרייה, שהיה אוסף של כחמשת אלפים ספרים, וגדל בינתיים לפי עשרה מזה, ויותר.

יש מעט מאוד ערים באירופה שתולדות היהודים שזורות כל כך באתריהן כמו באמסטרדם, ושאתרים יהודיים רבים כל כך נשתמרו בהן מקהילה שבשום זמן לא היתה מן הגדולות, אבל במאה ה־17 היתה מן המשפיעות והתוססות שבעולם היהודי. בין השאר, היא היתה המרכז החשוב ביותר של המו"לות היהודית בשביל כל התפוצה האיברית, ובה הופיע העיתון היהודי הראשון בעולם – השבועון “גאזטה דה אמסטרדם”, בספרדית. העיתון “דִינשטאגישע און פרייטאגישע קוראנט”, שגם הוא הופיע באמסטרדם במאה ה־17, היה העיתון הראשון ביידיש, וכפי שברור משמו, הוא ראה אור פעמיים בשבוע.

אמסטרדם דחקה את רגלי ונציה, ונעשתה גם המרכז החשוב ביותר של הדפוס העברי, ובה יצאה לאור גם מהדורה מפורסמת של התלמוד הבבלי. מלבד מנשה בן־ישראל, עסקו במלאכת הדפוס העברי גם בני משפחות עטיאש, דה פונסיקה, בנבנישתי, טרטש, ופרופס.

עברה של הקהילה, והרבה מן המורשת היהודית הכללית המגוונת, משתקף היטב במוזיאון היהודי ההיסטורי של אמסטרדם, מוזיאון חדש ברובע הישן, המאחד בקונסטרוקציה מקורית את בתי הכנסת האשכנזיים שהיו כאן פעם.

אך אפשר למצוא היבט היהודי גם באתרים שבהם קשה לצפות לכך, כפי שקרה לי במדורודם. מדורודם היא עיר מיניאטורית, עיר כמו־אמיתית על כל גילויי החיים שבעיר, בקנה מידה 1:25, עם דגמים מדויקים של בניינים עתיקים וחדישים, כבישים ומדרכות ונתיבי מים ואגמים וגני נוי, בתי מגורים ובתי ספר. רכבות נוסעות על פסים, כלי רכב מכל הסוגים נעים בכבישים, ספינות שטות בתעלות, פעמוני הכנסיות מצלצלים, בתי החרושת עובדים, תזמורות ננסיות מנגנות על כלים ננסיים בגינות ננסיות. מקום מקסים לילדים ומבוגרים כאחד, הומה מבקרים, ורווחיו מופנים לצדקה. התעניינתי לדעת מה פירוש השם מדורודם, והוא הביא אותי לנקודה היהודית: הכסף להקמת המקום נתרם על ידי זוג יהודי בשם מדורו, מקוראסאו. בנם ג’ורג' היה סטודנט באוניברסיטת ליידן כאשר הנאצים כבשו את הולנד. הוא נשלח לדכאו ומצא את מותו.

פתאום גם המקום המלבב הזה נעשה עצוב.