פרקי ילדוּת ונעורים של תלמידי כיתה אחת בבית־ספר יהודי בתוך עולם עוין וזר. מזה – חיי־צוותא ערים ותוססים, שׂנאה ואהדה, צרוּת־עין וידידות נאמנה, ומזה – חוָיות־יחיד, אהבה ראשונה על שמחותיה ועצבונותיה. מסכת־חיים של נערים, שדלותם ועָניָם לא פגמו ביצֶר הקונדסוּת והתעלולים הטבוע בהם. פרשיות מרתקות, רווּיות מתח, שצחוק ודמע חברו בהן יחדיו.

בנימין טנא

 

פרק א': והוא הקדמה לספר    🔗

אייזֶנוַלד, בֶּרמן, בְּרין, ציגלֶר, דוֹלגין, אֶטינגר, פיש, גוֹלדין, גרינבֶּרג, הֶלֶר, איזבּיצקי, יארבּלוּם, כּץ, לוֹפגאס, לוּסטיג, מארין, נירנשטיין, אוֹשמיאן, פּאוּזנר, פּוֹמרנץ, רשׁקֶס, רוּבּין, סֶגל, שטֶרן, טבּצ’ניק, טֶננבּאוּם, אוּנטרמן, וַיס, זוֹמר, זונֶנפלד.

‘מה זה?’ תשאלו. ‘כך מתחילים ספר? הרי זה דומה למדריך־טלפון!’

לא. אין זה מדריך־טלפון. זוהי רשימת שמות התלמידים, כפי שהופיעו ביומן הכיתה לפי סדר האל“ף־בי”ת.

‘איזה מין אל“ף־בי”ת הוא זה,’ תשאלו, ‘שבו מופיע ציגלר, המתחיל באות צד“י, במקום הרביעי, וזוננפלד, המתחיל באות זי”ן, בסוף הרשימה?!’

אתם צודקים. אך שׂפת ההוראה בבית־ספרנו היתה פּולנית ורשימת שמות התלמידים נעשתה לפי האל“ף־בי”ת הלאטיני. אם יודעים הנכם את האל“ף־בי”ת הזה, בדקו ותראו שהשמות מופיעים לפי הסדר הנכון.

‘וכיצד זוכר אתה את הרשימה?’ תשאלו. ‘והרי מאז שהיית תלמיד עברו שנים רבות!’

אשיב לכם בשאלה: ‘וכיצד אוכל לשכוח?’ שש פעמים ביום, בתחילתו של כל שיעור, היה המורה פותח את היומן, קורא בקול את שמות־התלמידים וכל תלמיד היה קופץ ממקומו ומשיב: ‘הנני!’ אך יש שהתלמיד, שהמורה נקב בשמו, לא הופיע אותו יום בבית־הספר, ואז נשׂתררה לרגע דממה עד ששכנוֹ־לספסל של הנעדר הכריז: ‘איננו!’ והמורה מסמן ביומן תג קטן ליד כל ‘נעדר’ וכשמסיים ב’זוננפלד', הוא סוגר את היומן, משהה מבטו על־פני צאן־מרעיתו ואומר: ‘נו, נתחיל בשיעור!’

אכן, שנים רבות עברו מאז, אך רשימת השמות שגוּרה בפי. יש, שעל משכבי בלילות, בטרם אעצום עיני, שומע אני פתאום את הקול הקורא: 'אייזנוַלד, בֶּרמן, בְּרין… יארבּלוּם, כּץ, לוֹפגאס…שטֶרן, טבּצ’ניק… טננבּאום!"

‘אני ישן!’ ממלמלות שפתי. ואכן, תנומה יורדת עלי. ואז בא שר־החלומות וקוסם בקסמיו, ופתאום מתיצבים לפני השמות כמו למִפקד, החל באייזנוַלד וגמוֹר בזוֹננפלד. כל השלושים כולם!

שֵם מהו? צירוף אותיות בלבד. אך כל צירוף כזה והדמות המסתתרת מאחריו. ואכן, אני רואה אותם פתאום, כל אחד וקלסתר־פניו המיוחד, כל אחד ותכונותיו־שלו: נדיב או צר־עין, שאפתן או ותרן, אמיץ־לב או פחדן, בעל־אגרוף או חלשלש, אחד חכם ואחד רשע, אחד תּם ואחד שאינו יודע לשאול. וגם המורים מציצים בי, וכל אחד מהם שונה מרעהו: זה רגזן וקפּדן, וזה מוחל על כבודו; זה נוקם־נוטר וזה סלחן ומחלן; זה מכבּד את התלמיד וזה מזלזל בו.

החלומות אינם יודעים את סוד הזמן: שהוא, הזמן, נמלט בחפּזון אל העבר ונבלע בתוכו. החלומות אינם יודעים שמאז קריאת היומן עברו שנים רבות. הילדים, תלמידי הכיתה, גדלו והיו לאנשים מבוּגרים. ואז באה מלחמה איוּמה. שלושים התלמידים ששמותיהם הוכרזו שש פעמים מדי יום ביומו באותה כיתה אשר בבית־הספר בוארשה, בירת־פּוֹלין, נפוֹצו ורבּים מהם אבדו. אלה נפלו בגיטוֹ שהתגונן על נפשו, אלה ניצלו וייתכן שהם מצויים היום בארצות נידחות. מעטים מהם עלו ארצה והם חיים בקיבוץ ובמושב, בכפר ובעיר.

כמה?

לצערי הרב אני יכול לספּוֹר אותם על אצבעות יד אחת. אך בטוחני, שגם הם, על משכבם בלילות, יש שעוצמים עיניהם ופתאום הם שומעים, כמוני ממש, את הקול הקורא: ‘אייזנוַלד, בֶּרמן, בְּרין, ציגלֶר…’

והם, שלא כמוני שנתמזל מזלי ועליתי ארצה לפני השואה, הם שראו במו־עיניהם את התבערה הגדולה שהצית הצורר הנאצי בעיר־ילדותי ונמלטו מתוך האש כאוּדים עשֵׁנים, ממלמלים:

‘איננו! איננו! איננו! איננו!’

ועינם זולגה דמעה.

 

פרק ב: בוּדהא – ולא מיַסד־דת    🔗

‘בּוּדהא מהו?’

תאמרו: סידהרתא, הוגה־הדעות ההוֹדי, המכוּנה בשם ‘בּוּדהא’, שיִסד את דת הבּוּדהיזם במאה החמישית לפני ספירת־הנוצרים.

זה נכון. אבל אנו, תלמידי הכיתה, לא שמענו אפילו את שמעוֹ ואף תורתו היתה זרה לנו. ובכל־זאת היה שמו שגוּר בפינו, אם כי בהיגוּי שונה במקצת.

שמו של בית־ספרנו היה ‘דביר’, אך אנו, תלמידיו, כינינו אותו ‘בּוּדה’, שפירושו בפולנית ‘מאורת־כלבים’. מה פתאום? כלום זילזלנו בעצמנו עד כדי כך, שככלבים היינו בעינינו? אני נוטה לחשוב שאת מקורו של הכינוי יש לחפש ביחס שלנו אל בית־הספר. אמנם, בילינו בו שעות רבות, בלתי־נשכחות, של קורת־רוח, אך לא־פעם נמשכה נפשנו לחוץ, לגן הציבורי, לדרור, וכיון שהצטערנו שנגזר עלינו להיות כלואים בין כתליו ככלבים הרתוּקים לשרשרת, נקמנו בו, בבית־הספר, ומכאן הכינוי ‘בּוּדה’ – מאורת כלבים.

בית־ספרנו, בנין מוּצק בן שלוש קומות, שכרכּוּבּים עוטרים את חלונותיו, עמד מול בית־המשפט העירוני, ולפניו, בחזית, השתרעה כיכר רחבה מרוּצפת אבנים עגולות המכוּנוֹת ‘ראשי־חתולים’. באופק, מעבר לכיכר, השקיף אלינו הגן הציבורי ובו ערמון ושיטה ולילך, ומבעד לצמרותיהם הבהיק מִשטח המים של האגם המלאכותי, שבו שטו ברבורים לבנים. אנו, שלמדנו בקומה העליונה, היינו נושאים ראשינו מן המחברות והספרים ועינינו נמשכות כבחבלי־קסם אל חלון הכיתה הפונה לגן. בימות־החורף ראינו את המטר שחפף את ראשי העצים עד שעלוָתם התנוצצה והבריקה, ובימות־האביב סימאו את עינינו קרני־השמש המפזזות על מימי האגם, שדמה למִשטח ארגמן. הבטנו – ולבנו כלה בתפילה חרישית: מי יתנני צפור־כנף ואפרח לי החוצה!

היה זה בית־ספר ותיק בוארשה. מדי שנה פתח שעריו וקלט מחזור תלמידים חדש. הללו נכנסו בהם דרדקים, תיק־ספרים חדש רתוּק ברצועות אל שכמם, ולאחר שמונה שנים יצאו מתוך הכיתות המרוּוחוֹת והמסדרונות הצרים נערים, שפלומת־שפם משחירה מעל שפתם העליונה. זמנים חלפו. כתלי הבנין דהו, טיחם נתקלף ונשר, בכרכּוּבּי החלונות עלה אזוֹב. מורים נזדקנו. גרונם ניחר, עיניהם נתעממו וכתפיהם שחו. הם נלאו לעמוד כסכר מול אשד־הנעורים המתפרץ. אך אשד זה ניזון, כאמור, מדי שנה בשנה במעיָנות חדשים: במחזור תלמידים־דרדקים, שעברו בשער, עמדו בחצר הרחבה ועיניהם מבוהלות ואף מזילות דמעה. שכּן מיד עם כניסתם אפף אותם שאון קולות: בית־הספר המה ככוֶרת. בחצר התרוצצו נערים מגוּדלים, תלמידי הכיתות הגבוהות, אלה מצעקים, אלה רודפים זה את זה ואלה מתכתשים. והם, הזאטוטים, לבם נצבַּט בחששות ובפחד: מה צופן בחוּבּוֹ בנין זה המתנוסס לפניהם אפוֹר וקודר ומביט בהם בחורי חלונותיו?

ניסו הדרדקים להצניע עצמם, להימלט מן השאון והמהומה, והתכנסו בצלו של העץ היחיד שגדל בפינת החצר, ליד שער־הברזל המסורג. היה זה אלון שבע־ימים ורחב־צמרת, שפריו בַּלוּטים. שם, בצל האלון, עמדו כצאן בלי רועה, נדחקו זה לזה, כאומרים להפיג פחדיהם על־ידי חום־גופם של חבריהם לצרה ולמצוקה.

אך סוף־סוף בא הרגע הגואל: המצילה השמיע את קולה, שגבַר על המהומה הגדולה. המצלצל היה השָרָת, נכה־מלחמה חיגר, שפניו קמוטות כגויל. צולע על רגלו עבר בחצר, ידו המורמת מעל ראשו מטלטלת את המצילה וזו מרעישה עולמות: דין־דוֹן, דין־דון! היכנסו לכיתות!

השרת שמו היה גלאנץ, אך אנו התלמידים, בינינו לבין עצמנו, קראנו לו ‘שוַאנץ’. מדוע הדבקנו לו כינוי של גנאי? כי כעסנו עליו.

סיבות רבות היו לכעס זה. הנה, בהפסקה הגדולה שיחקנו ברוֹגטקה וקלענו חלוקי־אבנים, עומדים בצל השער ומנסים לפגוע ולהשיל בכל קליעה בלוּט אחד מבלוּטי האלון. ופתאום פגע שלומיאל אחד בבנין בית־הספר ובחלל החצר נשמע קול זגוגית מתנפצת. הנה הפך תלמיד קסת־דיו וזו נשפכה על הרצפה והשאירה עליה כתם גדול ומכוער. הנה ניסה תלמיד, שאיחר לבוא לבית־הספר, לטפס על סורג הברזל של השער הנעול. מי היה במקרים אלה – וכיוצא באלה – מופיע פתאום, כאילו צץ מתוך האדמה, אוחז באצבעות של ברזל כמו בצבת באזנו של התלמיד ומובילו אחר כבוד אל חדר־המורים?

כמובן, השרת גלאנץ. אנו, שאזננו היתה לחוצה באצבעותיו וגופנו נגרר בעל־כָּרחו אל המנהל, השופט הכל־יכול, היינו בוכים תחילה, בעודנו זאטוטים, מתחננים על נפשנו שאדון גלאנץ יניח לנו ויסלח. כשבגרנו קצת, שתקנו. אך תלמידי הכיתות הגבוהות היו מתקוממים: הללו הטיחו בו, בשרת, מבין שפתיהם החשוקות, מלת־בוּז של זעם אין־אונים: ‘שוַאנץ!’

ביום הראשון של שנת־הלימודים לא הקפידו המנהל והמורים על לוח־שעות. התלמידים, וביחוד הותיקים שבהם, איחרו לבוא. אט־אט נתקבצו, כעדר עגלים לקול חלילו של הרועה הבוקע ממרחקים, שלא כן בכל ימות השנה.

ליד שער־הברזל עמד צריף־עץ, שקירותיו העשויים לוחות מהוקצעים לא כוסו בצבע. היה זה מחסנו של השרת ובו מטאטאים ומברשות, מסור ופטיש וכיוצא באלה כלים הדרושים לו לרגל עבודתו. מדי בוקר בבקרו, בדיוק בשעה שבע ושלושים, היה גלאנץ פותח את המנעול הכבד התלוי על שרשרת שריתקה את שני חלקיו של שער־הברזל, ואלה נעו בכובד־עצמם על ציריהם, נפערו בחריקה ופתחו פתח רחב אל חלל החצר. לאחר שעה קלה הגיעו הסנוניות הראשונות – בדרך־כלל הזאטוטים, כלומר הדרדקים: מדשדשים בפסיעות קטנות, ילקוטם על שכמם, ובידם שקית־בד ובהּ אוכֶל לארוחה של ההפסקה הגדולה. ידם, האוחזת בשרוך אשר בקצה השקית, נעה בתנועה סיבוּבית והשקית התעופפה לה במעגל כצפור לבנה. אחריהם באו התלמידים המבוגרים יותר, אלה ביחידוּת, אלה בזוגות ואלה סיעות־סיעות.

בשעה שמונה פחות שתי דקות בדיוק יצא גלאנץ מתוך המחסן שלו והתחיל סוגר את שני חלקי השער. אותו רגע נראו בקצה הכיכר המשתרעת לפני בית־הספר תלמידים מבוהלים, שרצו כל עוד רוחם בם, כדי להספיק ולבוא בשער בטרם ייסגר. וביניהם, מתמרנים כלוּליינים שלא לדרוס את הרצים, הגיעו רוכבי־האופנַיִם, תלמידים ותיקים, שחלפו בשער כסוּפה. הרצים – פניהם לוהבות – פרצו ברגע האחרון ממש, כשהרוח בין שני חלקי השער הצטמצם והלך עד שלא נותר ביניהם אלא סדק צר. אילו פעמים ראיתי תלמיד שנלחץ בין זרועות הברזל והשרת העיפו החוצה בבעיטה.

ואז השחיל גלאנץ את השרשרת בסורג, נעל את המנעול ושילשל את המפתח לכיסו, מציץ בביטול בדמויות התלמידים הרצים בכיכר, מנפנפים ידיהם וזועקים:

‘רגע! רגע!’

לשוא. הזעקות הנואשות ביותר לא היה בהן כדי לרכּך את לבו הקשוּח של השרת. המנעול חרק, המפתּח נעלם בכיס, וגלאנץ ישב לו על ספסל־האבן הקטן שבצדי השער. אלה שזעקו לפני רגע, חזם עולה ויורד מחמת מאמץ הריצה ופיהם נושף כמפּוּח, ניצבו בחוץ, מעבר־מזה של השער, וידיהם אוחזות בסורג. אט־אט הופיעו בכיכר המרוצפת אבנים עגולות תלמידים נוספים, מדשדשים במתינות על גבי ‘ראשי־החתולים’. הללו לא נחפזו כלל. מרחוק ראו את השער הסגור ומתוך נסיונם ידעו שהחפזון לא יועיל.

הם הגיעו בזה אחר זה. אלה מהלכים בבִטחה ומעטפה אחוזה בידם – מכתב מן ההורים המתרץ את איחורם. אלה משׂרכים דרכם בראש מורד, יודעים את הצפוי להם. אך היו גם מאחרים ותיקים, מומחים־לדבר, מורגלים לפורענות ומזלזלים בה. הללו הפסיעו כמטיילים להנאתם, ויש שהתעכבו בכיכר והיו משחקים בילקוטיהם. מעיפים אותם זה לזה ככדור ומשלחים בשעת־מעשה מבט לגלגני לעברו של השרת, שישב על ספסל־האבן ופניו אטומות.

והנה קם השרת ממקום־שבתו. כל שהיה לו שעון מפגר או ממהר יתר־על־המידה, יכול היה בהחלט לכוַנוֹ ללא חשש: השעה היתה שמונה ושלושים בדיוק. גלאנץ שָלָה מכיסו את המפתח ותקעוֹ בחור המנעול.

אותו רגע חצה את החצר עוֹג מלך הבשן. כך קראנו לו, לפרידמן, המורה להיסטוריה, גבר גבה־קומה ורחב־כתפים. מעל לכתפי־הענק שלו התנוסס ראש קטן מאוד, שלחייו ורודות כלחיי תינוק, ומתחת למצחו מבריקות עינים כחולות המחייכות תמיד. למראהו של פרידמן הפסיקו המשׂחקים־בכיכר את מִשחקם ורצו אל השער הנעול, שלידו התגודדה סיעת תלמידים.

השער נפתח לרוָחה. המאחרים נדחקו קדימה והיו ללא־ספק פורצים בריצה לחצר, אך עוֹג עמד בפרץ. הוא התיצב במרכז השער, מרעים בקולו:

‘להסתדר בטוּר! להיכּנס אחד־אחד!’

גלאנץ, שפתח את השער, ישב עתה שוב על ספסל־האבן, ידו משפשפת את רגלו החיגרת והוא מביט במתרחש כבמחזה עוצר־נשימה. תמהנו עליו: האומנם מוצא הוא עניָן ב’מחזה' זה, הנדוש כל־כך והחוזר ונשנה מדי יום ביומו?

עוֹג מלך הבשן החזיק בידו פנקס קטן, שחור, ובידו השניה שלף עפרון אדום שתקוע היה מאחורי אזנו. הוא הניף עפרונו כמנצח את שרביטו ורמז לעבר סיעת המאחרים. מיד ניתק ממנה אחד, פוסע לאִטוֹ ומתיצב לפני המורה. אנו, שהצטופפנו בחוץ, כלאנו נשימתנו. כחגבים היינו בעינינו, בעמדנו כך, נבוכים ומלאי חששות, אל־מול עוֹג מלך הבשן.

‘שמך?’ הרעים עוג.

התלמיד השיב בקול עמום.

‘מדוע איחרת?’

‘כאב לי הראש.’

‘והרי אין לך ראש בכלל! רק קרקפת ממולאה בקש! עבור!’

התלמיד עובר בשער הפתוח והעפרון האדום רושם משהו בפנקס.

‘הבָּא בתור!’ קורא עוג מלך הבשן. ‘שמך? מדוע איחרת?’

‘אמא חולה והייתי צריך להאכיל את אחי התינוק.’

‘שקרן! אני מכיר את משפחתך. אתה בן יחיד!’

ושוב – רישום בפנקס הקטן. והנה השלישי במנין.

‘מדוע איחרת?’

‘סבתא מתה.’

‘והרי היא מתה בשבוע שעבר!’

‘בשבוע שעבר היתה זו סבתי מצד אמי. הפעם מצד אבי.’

מתוך סיעת המאחרים עולה רחש־לחש. מישהו משתעל בקול, מנסה לשוא להחניק את צחוקו.

עוג מלך הבשן מציץ בפנקסו, מעלעל בדפיו.

‘כמה סבתות יש לך?’ שואל עוג ועיניו הכחולות מתאמצות להביט בקפידה, אך הן מחייכות, ‘כאן, אצלי בפנקס, רשומות שבע סבתות שלך זכרונן לברכה. היכן נוטלים הוריך דמי־קבורה מרוּבּים כל־כך? תגיד להם, שכדאי להם לפתוח בית־עלמין פרטי. חכה־חכה, עוד תתן את הדין על כך, רוצח־סבתות שכמוך!’

והעפרון האדום ננעץ שוב בפנקס השחור ועוג מלך הבשן נושא ראשו ואומר:

‘עד מתי תתגוללו על משכבכם באפס־מעשה? אם שכחתם, פרחחים, דעו לכם: עוד ידי נטויה! אני האיש שאלמד אתכם כי העולם אינו הפקר. הפנקס פתוח והיד רושמת! הבּא בתור!’

ציגלֶר, לץ הכיתה, מוּמחה מאין כמוהו לעולל תעלולים ולהעמיד פני תם, קרֵב אל המורה ומושיט לו מעטפה. עוג מלך הבשן פּוֹתחהּ, שׁוֹלֶה מתוכה דף שנתלש ממחברת ומקרבו אל עיניו. חיוך מרטט בקצה שפתיו, אך הוא נושכן, מרצין פניו, וקורא בקול, בהטעימו כל מלה:

‘לחבוֹד המורה, בני היה כוֹלה בארב והוא יאחר לבית־הספר.’

‘יפה,’ אומר עוג, ‘אילולא ידעתי שאביך הוא עורך־דין מפורסם, הייתי סבור שהוא בּוּר ועם־הארץ. ‘לכבוד’ כותבים בכ“ף ולא בחי”ת. והיפוכו ב’חולה’ שכותבים בחי“ת ולא בכ”ף. גם את המלה ‘בערב’ כדאי לכתוב בע“ין ולא באל”ף!'

הוא משתתק רגע ופתאום פורץ בשאגה אדירה:

‘זה אתה, ציגלֶר, שכתבת את המכתב! במו ידיך! אם כן כדאי שתרשום לפניך – עברת היום ארבע עבירות. אל“ף: איחרת; בי”ת: כמעט המטת קלוֹן על אביך; גימ“ל: אמרת להערים עלי וזייפת את המכתב; דל”ת: כתבת בשגיאות! חכה־חכה! כל מעשה נפשע ועָנשוֹ בצדוֹ. הפנקס פתוח והיד רושמת!’

ניכר בו, בעוג מלך הבשן, שהוא נהנה מתפקידו. כל אמירה שנוּנה שלו, המעוררת את התפעלותה של סיעת התלמידים, מגבירה את הסוֹמק שבלחייו. אין זאת כי רואה הוא את עצמו כשחקן העומד על הבמה. והקהל, כלומר אנחנו המאחרים, יודעים את חולשתו של השחקן הדגול שלנו. תחילה צוחקים בקול חנוק, מתחנף, לאחר־מכן פוצים פינו בצחוק בקול גדול, ולבסוף אף מוחאים כף. עוג אינו עוצר בעדנו. ראשו, הקטן כראש ילד, נע אילך ואילך כמטוטלת של שעון ופניו קורנות. לבסוף הוא מציץ ברחבה שלפני השער. זו נתרוקנה כליל. התלמידים נבלעו בפרוזדור בית־הספר והשחקן נשאר ללא קהל. ואז הוא עומד רגע, מחייך לעצמו ורומז בידו אל השרת. גלאנץ קם ממקומו וחוזר ונועל את השער. עוג מטמין את פנקסו בכיס מקטרנו, תוקע עפרונו האדום מאחורי אזנו ומפסיע בפסיעות רחבות אל הבנין.

 

פרק ג': הפנקס פתוח והיד אינה רושמת    🔗

הדברים שיבואו להלן הם המשך לסיפור על עוג מלך הבשן ופנקסו הקטן, השחור. אם כן למה החלטתי להקדיש להם פרק מיוחד? כי דברים נתרחשו במפתיע והסעירו אותנו מאוד, עד שראינו ביום בו אירעו תאריך ראוי לציוּן. וכך היינו אומרים: דבר זה קרה לפני ‘המציאה’; מאורע זה התרחש אחרי ‘המציאה’.

אתם ודאי תמהים: איזו מציאה? ואולי גם מתרעמים עלי: מדוע אתה מותח אותנו? על־כן אקצר ואספר את מעשה המציאה. ומעשה שהיה כך היה:

יום אחד העיף דרַבּקין, המורה לחשבון, את הֶלֶר מן הכיתה. הלר היה לחשן מנוּסֶה, מוּמחה גדול במקצועו, לחשן־אמן, שמעטים ישוו לו. באותו שיעור נטפל דרבּקין ללוּסטיג, שישב לפני הלר, והציג לו שאלה קשה בחשבון. פניו של לוּסטיג, נער גוץ וחלוּש, החוירו ושפתיו גימגמו מיני גמגומים, שאיש לא הבין את פשרם. ראה הלר במצוקת חברוֹ ומיד נדלק זיק־האמן שבו. מה עשה? השתופף וירד אל מתחת לספסל שעליו ישב, זחל מעט קדימה והזדקף עד שראשו הגיע אל ברכיו של לוּסטיג. וכאן פתח את פיו והגיש לו, למסכן, את התשובה הנכונה. ולוּסטיג השפיל עיניו אל מתחת לספסל ופתאום, כבמטה־קסם, פסקו גמגומיו והוא הרצה דבריו בנחת ובבִטחה.

אלא שדרבּקין, המורה לחשבון, שועל ערוּם היה. ואכן, כך כינינו אותו: ‘השועל’. אט־אט, כמפסיע לתוּמוֹ, קרב דרבּקין אל לוּסטיג, ולפתע נרכן ותקע ראשו אל מתחת לספסל, למקום שאליו מושפלות עיניו של לוּסטיג – ומצחו התנגש במצחו של הלר!

הנה כי־כן, גם אמן־לוליין יש ששוֹגה בחייו שגיאה גסה. הלר גורש מהכיתה ויצא בבוֹשת־פנים לפרוזדור. בּוֹשת־פנים לא על שום שלחש, אלא על שום שנתפס.

וכאן מתחיל המעשה:

תחילה עמד הלר, תוהה מה עליו לעשות. לרדת לחצר? והרי עליו לעבור בדרכו ליד חדר־המורים והמנהל עלול להגיח משם ולהשגיח בו! להישאר במקומו? אם בגד בו היום מזלו, ייתכן שהמנהל יזדמן לפרוזדור דוקא ויבחין בו!

עודנו תוהה, נחו עיניו על חפץ קטן שהשחיר בשולי הרצפה. קרב – ועיניו נקרעו לרוָחה, נשימתו נעצרה בקרבּו ולבּו הולם בו מרוב התרגשות.

החפץ הקטן, השחור, לא היה אלא פנקסו של המורה להיסטוריה פרידמן – הוא עוג מלך הבשן! אין זאת כי נשר מכיסו, בעברו בפרוזדור.

נרכן הלר ואחז בידים רועדות בפנקס. תחילה תקע אותו לכיסו, אך כשהרגיש שיצרו גובר עליו עד שאין הוא יכול לעמוד בפניו, הביט כה וכה, לוַדא אם אמנם ריק הפרוזדור, שלף את הפנקס והציץ בו.

העמוד הראשון היה ריק, ללא כל ציוּן.

דיפדף הלר בפנקס, וככל שהוסיף ועילעל בו, נתגברה הלמוּת לבו. הפנקס כולו היה ריק, דפיו הקטנים הבהיקו בלָבנם. לא היה עליהם כתם כלשהו, אף לא אות אחת. היכן רישומיו של עוג מלך הבשן שנעשו מדי בוקר בעפרון האדום?

בדי־עמל עצר הלר ברוחו עד שנשמע הצלצול הגואל. משפרצו התלמידים מן הכיתה, זינק אל גרינבֶּרג, מנהיג הכיתה, ולחש לו משהו על אזנו. מיד פרשו לחצר ועד לצלצול המבשׂר את סוף ההפסקה הסתודדו שניהם בפינה ליד השער, מתחת לעץ האלון.

צאו וראו מה טיבו של סוד: כשעמד הלר בפרוזדור, לאחר שגורש מן הכיתה, היה הסוד שלו בלבד, של נער אחד ויחיד. לא עברה שעה קלה, והסוד היה לנחלת השנַים – של הלר וגרינבּרג. למחרת גלוי וידוע היה הסוד לכל תלמידי בית־הספר, כלומר – למבוגרים, החל מכיתה ד' ומעלה. כי כך פסק גרינברג: אין הדרדקים מהימנים כל־צרכם. יש להיזהר ולא לגלות להם את האמת.

אשר לי, אודה שכאשר סוּפּר לי דבר ‘המציאה’ וכל הכרוך בה, לא האמנתי תחילה למשמע אזני: הייתכן? האומנם לא רשם עוֹג מלך הבשן במשך כל אותן שנים את שמם של התלמידים שאיחרו? ואני – אילו פעמים איחרתי לקום ורצתי כל עוד רוחי בי כדי להספיק ולהגיע ולהשחיל עצמי מבעד לסדק של השער הנסגר! אילו פעמים עמדתי בלב הולם מעבר לשער, שעוּן אל הסורג, ממתין לתורי ושומע ברעד את רעם קולו של עוג: ‘מדוע איחרת?!’

אך סיפור המעשה אינו מסתיים במציאת הפנקס. ידענו שעלינו להחזירו לעוג מלך הבשן. כיצד? הרי לא נוכל לגשת אליו ולהושיט לו את הפנקס – הוא יבין מיד שהצצנו בו וסודו נתגלה! לאחר שיקולים החלטנו להפקיר את הפנקס במקום שבו נתגלה: בפינת הפרוזדור. אך עדיין כירסם ספק בלבנו: מאז אבד הפנקס חלף יום תמים ואם ייודע לעוג מלך הבשן שהפנקס נמצא בפרוזדור, ייתכן שיתעורר בלבו חשש שמישהו מן התלמידים הציץ בו. על כן, לאחר שיקול נוסף, גמרנו אומֶר לשמוט את הפנקס מידינו בחדר־המורים. שם, אם יימצא ויוחזר לעוג מלך הבשן, לא תהיינה כל בעיות.

משום־מה הטיל גרינבּרג את המשׂימה עלי. לא אסתיר מכם, שלא שׂשׂתי על כך. מאז שעמדתי על דעתי הוקרתי רגלי מחדר־המורים, שאנו, התלמידים, קראנו לו ‘גוֹב־ האריות’. ואכן, כל התוקע עצמו לגוֹב־אריות זה, סיכן את נפשו.

אילו פעמים נזדמן לי לבוא שמה, בשליחותו של מורה, ששכח את ספרו או משקפיו. הייתי עומד שעה קלה ליד הדלת, מטפּיח אצבעותי ברוֹק ומיַשר את בלוריתי, מכפתר את חולצתי ולבסוף נושם נשימה עמוקה ונוקש על הדלת.

‘יבוא,’ נשמע קול מבפנים.

נכנסתי בפסיעות מהססות, גורר רגלי כמי שכפאו שד.

‘מה מבוקשך?’ פנה אלי אחד המורים.

לא הספקתי לענות ולפני צצה דמותו של ציגֶלסקי – המנהל בכבודו ובעצמו, המכוּנה בפינו ‘יוּפּיטֶר’ – האֵל הראשי של הרומאים – משום שהיה משלח בנו את ברקיו. ציגֶלסקי, דוקטור־לפילוסופיה שחיבר ספרים אחדים במקצועו, היה יהודי מתבולל. שני בניו התאומים למדו בבית־ספרנו בכיתות הנמוכות, ולפי השמועה היו שניהם ערלים, כלומר לא נמוֹלוּ. האמת היא שלא האמנו בכך. הכיצד מחליט יהודי – מנהל בית־ספר יהודי! – שלא למוּל את בניו?

ניצב יוּפּיטר לפני ועיניו משלחות בי מבט חודר. קטן־קומה היה, אך אנו ידענו את גדולתו. בינינו לבין עצמנו התלחשנו – ולא בלי שמץ של לצון: שמו של הפילוסוף שלנו, המתחיל באות צד"י, מתנוסס בקטלוג מיד אחרי ציצֶרוֹ!

זקף המנהל אצבע ארוכה, מאיימת, לעבר בלוריתי והטיח בי דבריו:

‘מדוע אינך מסתפּר! הרי נראה הנך כפַּפַּוּאַס!’

שיערתי שזה שמו של שבט כושי מתושבי הג’וּנגל. עודני מחפש צידוק לתסרָקתי, נטל המנהל את ידי, הציץ בצפרני המעוטרות בקצותיהן בלכלוך, ושאל:

‘שְׁחור זה לָמָה? המתאבּל הנך על החתול?’

‘איזה חתול?’ חשבתי בלבי, ומרוֹב מבוכה שכחתי את תכלית שליחותי – את ספרו או משקפיו של המורה. פתחתי את פי, אך גרוני שנוּק היה ושׂפתי נעו ללא הגה. והנה הגיע אלי, כמבעד לערפל, קולו של המנהל:

‘הגד לי, האם נזדמן לך, ולוּ פעם אחת בחייך, לצחצח את נעליך?’

לא עצרתי כוח. הפניתי גבי וכחץ־מקשת פרצתי החוצה, אל הפרוזדור.

עתה תבינו למה לא שׂשׂתי על המשימה שהטיל עלי גרינבּרג. אך למנהיג הכיתה אין מסרבים. דברוֹ הוא פקודה. שׂמתי נפשי בכפי, נטלתי את פנקסו הקטן, השחור, של עוג מלך הבשן ויצאתי לדרכי, דרך־היסורים.

למזלי הרב עבר הכל כשורה. המנהל לא היה בחדר־המורים. ישב שם דרבּקין, המורה לחשבון, ואני אמרתי לו שאזל הגיר בכיתה. ברגע שקם וקרב אל הארון המזוגג שבפינה, ליטול חפיסת־גיר, פתחתי את כף ידי הקמוצה ושמטתי את הפנקס הקטן על הרצפה.

כנָס מן השרפה חזרתי לכיתה.

תאמרו: לאחר שנתגלה סודו של עוג מלך הבשן פרצה בבית־ספרנו מגפת־איחורים, כלומר – כולנו התחלנו מאחרים? ולא היא! כל כמה שייראה הדבר תמוה – אחוז המאחרים לא גדל. אלה שנהגו לאחר בשנים הקודמות, המשיכו בכך גם עתה, חדשים לא נתוֹספו בדרך־כלל. אמנם, נתגלה לנו סוד גדול וחשוב, אולם על אף ‘המציאה’ לא נשתנה דבר בעולמנו. נהגנו כבשנים עברו. מדי בוקר היו המאחרים רצים בכיכר. אלה פורצים לשער הנסגר והולך ואלה משחילים עצמם בסדק, ברגע האחרון, רכובים על אופניהם. אלה שנשארו בכיכר מנופפים ידיהם וזועקים אל גלאנץ השרת: ‘רגע, רגע!’ – ואלה מצטופפים בחוץ, מעבר לשער שננעל, וממתינים לפרידמן, המורה להיסטוריה, הוא עוֹג מלך הבשן, החוֹצה את החצר ופוקד:

‘להסתדר בטוּר! להיכנס אחד־אחד!’

ולאחר־מכן החלה ההצגה: ‘שמך? מדוע איחרת?’ ועוֹג מלך הבשן מטיח בנו את הערותיו השנונות ואנו צוחקים – תחילה בקול חנוק, מתחנף, ולאחר־מכן פוצים פינו בצחוק גדול ולבסוף אף מוחאים כף. אנו צוחקים – ועוג מלך הבשן מנסה לשוא להזעיף את פניו הסמוקות, לירות ברקים מעיניו הכחולות, המחייכות וקולו עולה כרעם בגלגל:

‘אני האיש שאלמד אתכם כי העולם אינו הפקר. הפנקס פתוח והיד רושמת!’

והוא תוקע את עפרונו האדום לתוך הפנקס.

אכן, ההצגה נמשכה. אלא שמאז ‘המציאה’ לא היה עוג מלך הבשן השחקן היחיד. כולנו השתתפנו בה בנפש חפֵצה.

 

פרק ד': בקבוק דיו ונמר חברבּוּרות    🔗

מה זה: לא עפרון, לא פּרקֶר, לא גלוֹבּוּס – וכותב?

תאמרו: נוצת־אוָז!

נכון. לפני שנים רבות כתבו אבות־אבותינו בנוצה. כיצד? היו מורטים נוצה מאוָז, מחדדים יפה־יפה את קצֶהָ הקשה, טובלים אותו בדיוֹ וכותבים. אך בין עידן הנוצה ועידן הפּרקר והגלוֹבּוּס היתה חוּליה מקשרת והיא תקופת העט – העט הפשוט והצפּורן. אנו, כשהיינו תלמידים, חיינו בתקופה ההיא. ייתכן שלא ראיתם מעולם עט כזה, על־כן אתאר אותו בקצרה:

היתה לו לעט, ידית־עץ עגלגלת, כמו למכחול. בקצהו קבועה היתה ה’צפּורן', והיא עשויה פּלדה, ובחוּדהּ חריץ דק. צפּורן כזו טובלים היינו בקסת, כלומר בצנצנת־דיוֹ קטנה – וכותבים. הכתיבה כרוכה היתה בסיכונים רבים, שאתם, בני־ימינו, אינכם מסוגלים להעלות על הדעת. יש שהצפּורן חרתה בנייר בכוח והשאירה בו שׂרטת. יש שהדיוֹ בקסת נתיבשה. אך עיקר הסיכון היה בכתמים. הללו – צרה צרורה! – מיררו את חיינו. יש שהעתקנו עמוד במחברת והוא הבהיק בנקיונו, אך משהגענו לשורה האחרונה ממש, בבואנו לטבּול את העט בקסת, העמקנו לחדור לתוכה יתר־על־המידה והצפּורן קלטה מנה גדושה של דיוֹ, וזו – לפתע פתאום – נשרה על הדף והשאירה עליו כתם מכוער. ניסינו לנקותו, אך ככל שטרחנו לטשטש עקבתיו, הלך הכתם והתפשט. באין־ברירה אנוסים היינו להעתיק מחדש את כל העמוד.

האמת היא, שאותם כתמי־דיו, שמיררו את חיינו, שימשו לנו גם מקור שעשועים. כיצד? היינו מטילים בכוונה תחילה טיפת־דיוֹ שמֵנה על גליון־נייר, מכסים אותו בגליון אחר, לוחצים בכף־היד – והדיוֹ נמעכה יפה־יפה ויצרה מין ציור מופלא שהציירים בני־ימינו היו יכולים בהחלט להתגאות בו. למוֹתר הוא לספּר, שבאותם ימים היה סימן־ההיכר של כל תלמיד אצבעותיו המנומרות בכתמי־דיוֹ.

‘והקסת?’ תשאלו. ‘האם גם היא גרמה צרות? ודאי התהפכה לא־פעם והדיוֹ נשפכה!’

לאו דוקא. בכיתה שלנו יושבים היינו שנַים־שנַים על־גבי ספסלים. אל הספסל, בגובה החזה, מחוּברת היתה טבלת־עץ המתרוממת על צירים, ששימשה לנו כמִכתבה. מתחתיה היתה מֵגרה – מקום לילקוט־הספרים. בקצה המרוחק של המִכתבה, בדיוק בּתָווך בין מושבם של שני התלמידים, מצוי היה שקע ובו תקועה הקסת אשר שוּליה הרחבים נאחזו בשפתו ומנעו נפילתה. פעם אחת בשבוע, ביום ו', היה השרת גלאנץ עובר בכיתות, בקבוק־דיוֹ ענקי בידו, והוא בודק את הקסתות וממלאן.

אכן, העט הוא שגרם לנו צרות. לעומת זאת הקסת – בדרך־כלל לא הטרידה אותנו. אך בכל כלל יש יוצא־מן־הכלל וכיון שאני הוא שהייתי קרבנו, איני פטור מלספר עליו. שהרי בגללו זכיתי לכינוי, שדבק בי במשך שנים אחדות, עד שבתמורות העתים נתרחש מאורע אחר והכינוי שלי הוחלף, וזה החדש – שגם עליו אספר בבוא העת – נתלווה אלי עד שעזבתי את כתלי בית־הספר.

הכינוי הראשון היה ‘חברבּר’, כלומר בעל חברבּוּרוֹת כמו נמר. תשאלו: מה פתאום? מה לו לילד בכיתה ג' ולנמר? והרי מימי לא ראיתי נמר חי! אמנם, מצוי היה בעירנו גן־חיות ויש לשער שבין הטורפים היה שם גם נמר־חברבּוּרוֹת, אך אני, ילד עני, לא היו בידי דמי־כניסה ולא זכיתי לבקר באותו גן. אך מעשה שהיה כך היה:

הכל החל במעילי החדש, מעיל־צמר חום, מקושט מלפנים בכפתורים גדולים ומאחור, בגובה המתנַיִם, בחגוֹרית המחוזקת משני עבריה באבזמים נוצצים. תחילה, לפני שזכיתי באותו מלבוש נאה, הייתי מתהלך במעיל ישן שעבר אלי ‘בירוּשה’ מאחי הבוגר אשר סירב ללבוש אותו כיון שנתבגר והמעיל הגיע למעלה מברכיו. כשקיבלתי את מעילו של אחי, דהוי היה מאוד ולאחר שלבשתיו במשך חורף אחד נתרפּט לחלוטין עד שיצא מכלל שימוש. אמא צברה פרוטה לפרוטה, חסכה ממש אוֹכל מפיה ויום אחד נטלתני לחנות, קנתה לי מעיל חדש ומשלבשתיו נשקה לי על מצחי ועיניה נוצצות משׂמחה: ‘תתחדש, בני!’

אשר לי – לא הייתי שמח כל־כך. ונהפוך הוא: זועף יצאתי מהחנות ודמעות חונקות את גרוני.

המעיל שקנתה לי אמא היה ארוך מאוד – עד קרסולי הגיע. והחגוֹרית מאחור, שצריכה היתה להתנוסס בגובה מתני, נמצאה, במחילה מכבודכם, תחת ישבני. השרווּלים ירדו וכיסו את כּפּות־ידי, שנבלעו בתוכם ולא נודע כי באו אל קרבם.

‘אינני רוצה מעיל גדול כזה!’ פרצתי בבכי.

אך אמי ליטפה את ראשי ושידלתני:

‘תראה, בני, לא כל שנה אנו זוכים לקנות לך מעיל חדש. ואתה הרי הולך וגדל, ברוך־השם. עוד שנתַיִם־שלוש והמעיל יהיה בדיוק לפי מידתך!’

הייתי אמנם ילד קטן, אבל ידעתי באיזה מאמץ עלתה לה לאמי קניית המעיל. על־כן עצרתי דמעותי. הפסעתי ליד אמי ורגלי מסתבכות בשולי מעילי הארוך, שטיאטא את אבני המרצפות. משהגענו לחצר שלנו, יצאה אחת השכנות, הציצה בי ופרצה בצחוק גדול.

צחוק זה גדש את הסאה. החלטתי שלעולם לא אלבש את המעיל. אך למחרת בבוקר, בעמדי לצאת אל בית־הספר, הגישה לי אמי את המעיל.

‘תתחדש, בני!’ אמרה ועיניה קורנות. ‘תזכה לבלותו!’

למראה האור אשר בעיניה פּגה רוח־המרדוּת שבי. לא, לא יכולתי לגרום צער לאמא. וכך יצאתי אל בית־הספר, מדשדש לאט־לאט, מחשש שאסתבך במעילי הארוך, והעוברים־ושבים מפנים אלי ראשם ומחייכים.

אותו יום, יום של חורף היה. התנור בכיתה התקלקל ולא הוסק והמורה הרשה לנו, בגלל הקור, לשבת במעילים. בהפסקה הראשונה אמר לי המורה:

‘השרת שכח למלא את הקסתות. גש לחדר־המורים והבא בקבוק־דיוֹ.’

חדר־המורים מצוי היה בקומה העליונה. עליתי שמה, נטלתי את הבקבוק שפקקו הוסר מעליו בידי אחד המורים, ושמתי פעמי לכיתה. ופתאום הסתבכו רגלי בשולי המעיל, ואני מעדתי והתגלגלתי בגרם־המדרגות. הבקבוק, שנשמט מידי, התגלגל אחרי כאומר להשיגני ויהי־מה, מקפץ בנקישה ממדרגה למדרגה ותוך כדי גלגוליו הוא מתיז קילוח דיוֹ שניתז על מעילי החום, החדש. משזכיתי לנחות למטה, קמתי כאוּב כולי, אך לא החבלות הן שהטרידוני. הצצתי במעילי ועיני חשכו: כל־כולו מנוּמר היה בכתמי־דיו, לא נשאר בו מתוֹם!

אותו רגע הופיעה סיעת ילדים. הללו עמדו והציצו בי בפליאה ולפתע נשאו קולם במקהלה: ‘נמר חברבּוּרוֹת! חברבּר!’

כך זכיתי בכינוי הראשון, והכל בשל הקסתות הריקות – אותם חפצים שאתם, בימינו, אינכם יודעים אפילו מה הם.

הכינוי דבק בי כקרצית: ‘חברבּר, בוא!’ ‘חברבּר, קח!’ הגיעו דברים עד כדי כך, שמורה מקרוב־בא קראני יום אחד: ‘חברבּר, גש ללוח!’ – שכּן בטוח היה שזהו שם־משפחתי.

לא אספר כיצד חזרתי הביתה אותו יום בו הוכתם מעילי ומה היה מראה פני אמי כשהבחינה במעילי המנוּמר. המעיל נמסר לניקוי. אך גם לאחר שחזר אלינו ניכרו בו החברבּוּרוֹת. לא היה מוּמחה בעיר המסוגל לסלק כליל את עקבותיהן. וכך התהלכתי באותו מעיל ימים רבים, וראה זה פלא: ככל שעברו השנים התחילו כפות־ידי מבצבצות מתוך השרוולים. שוּלי המעיל עלו מעלה־מעלה, מהקרסולַים אל שוקי, משוקי אל ברכי, וגם החגוֹרית,שהתנוססה תחילה מתחת לישבני, הגביהה ועלתה עד למתני והתמקמה בדיוק במקום המיועד לכך. אך עד שזכיתי לכך ציערני המעיל צער רב.

כיון שהזכרתי את המעיל, לא אוכל שלא לספר על פריט נוסף בלבושי, שאף הוא גרם לי סבל לא־יתואר.

מדי שבת היינו הולכים, כל בני־ביתי, לביקור חגיגי אל הדוד גדליה, יהודי עשיר, סוחר־עצים. עם כל ביקור עורר מחדש את התפעלותי הסַלוֹן המרוּוח ונברשת־הבדולח המבהיקה, רבת־הקנים, שהשתלשלה מן התקרה. הרצפה היתה מכוסה מרבד מרהיב־עין ומבעד לדלתות הארוֹן המזוגג הציצו כלי־כסף מבריקים. היינו יושבים שם, מתכבדים בכוס תה ובמרקחת.

לא שׂשׂתי על הביקורים האלה. לא אהבתי את הדוד גדליה, יהודי קפדן, חשׂוּך בנים, שעיניו, המעוטרות גבות עבותות, היו משלחות בי מבטים מחמירים. אך בעיקר שׂנאתי את אשתו, הדודה חיה, קמצנית מאין כּמוה, שפניה סמוקות היו ולשונה כתער מלוטש. הדודה חיה שנואה היתה על כל מַכּריה ואפילו אמא, שהיתה נוחה לבריות, קראה לה ‘ספּחת’. בבואי לביקור, היתה הדודה חיה נטפלת אלי:

‘מדוע שכחת לנקות את נעליך? הרי ליכלכת את המרבד בבוץ!’

בבוץ או באבק – הכל לפי עונת השנה.

אך ביקור־השבת אצל הדוד חובה היה – מין טקס קדוש – ולא יכולתי להסתלק ממנו. יום אחד, והיה זה ערב־שבת, אמרה לי אמי:

‘אל תחשוב שלא כואב לי שהדודה חיה מציקה לך. נעליך שחוקות ומרוּפּטוֹת, על־כן היא נטפלת אליך. הבוקר קניתי לך בהזדמנות, בזיל־הזול, זוג לַקֶרקוֹת, כמעט חדשות! עתה תרפה ממך הספּחת!’

עלי להסביר, ש’לַקֶרקות' פירושן בפולנית נעלי־לכּה, נעלי־יוקרה, שהיו נועלים בימים ההם.

למחרת הגיעה שעת הביקור אצל הדוד גדליה. אמא הגישה לי את הנעלים, שאמנם הבהיקו מאוד וברקן סימא ממש את העינים. ניסיתי לתקוע בהן את רגלי – לשוא! מסתבר שהן היו קטנות במספר אחד ממידת כפות־רגלי. אך אמי הפצירה בי, שאנסה שוב ושוב ולבסוף הצלחתי איכשהו לנעול אותן – ויצאנו לדרך.

הלכנו – ונעלי לוחצות עד־אימה. חשתי את הלחץ לא רק ברגלי אלא גם בלבי. לא עברנו מחצית הדרך והתחלתי צולע. לבסוף הגעתי איכשהו לבית הדוד. למראה הלקֶרקוֹת המבהיקות פתחה דודה חיה ואמרה:

‘אני לא הייתי מבזבזת כסף על פרחח כזה! כלום לא נאה לו לנעול נעלי־עור פשוטות? בלקֶרקוֹת חשקה נפשו!’

שתקתי. ישבתי ליד השולחן, לגמתי מן התה הפושר, אך במרקחת לא נגעתי. נעלי לחצו וגרוני נשנק מרוב כאב.

חזרתי הביתה. משהגעתי לחדרי וחלצתי את נעלי, ראיתי את השלפוחיות שעטרו את כפות רגלי ופרצתי בבכי.

אך לא היה בדמעותי כדי לפטור אותי מעָנשן של הלקֶרקוֹת. מדי שבת בשבת חזר ונשנה המחזה העגום: אני תוחב במאמץ רב את רגלי ללקֶרקוֹת, הולך לביקור אל הדוד גדליה, ואמי מציצה בלקֶרקוֹת המבריקות וגם עיניה קורנות! ולבסוף אני חוזר הביתה צולע, עטור שלפוחיות ובוכה בקול.

מאז עברו שנים רבות. גדלתי והייתי לאיש, וכדרכו של מבוגר נתנסיתי לא־פעם בצער ובסבל, שהיו גדולים לאין־ערוֹך מאלה שסיפרתי עליהם. אך עוּבדה היא: מעיל־החברבּוּרוֹת והלקֶרקוֹת לא פג זכרם מלבי. אין זאת כי גם צערם של ילדים קטנים הוא צער ואין לזלזל בו.

 

פרק ה: אֶנְטֶה, תֶּנְטֶה, יֶנְטֵה…    🔗

הבטחתי שבבוא העת אספר לכם על הכינוי הנוסף שלי, זה שהחליף את ‘חברבּר’. הנה באה העת.

אך בטרם אגלה לכם מה היה כינויי החדש, אקדים ואקדיש מלים אחדות לכינויים בכלל. כי זאת עליכם לדעת: לא היה תלמיד או מורה בכיתה, שלא דבק בו כינוי כלשהו. למשמע המלה ‘כינוי’ עלולים אתם לחשוב שהכוונה למלת־גנאי. ולא היא. יש שהכינוי היה דוקא ציוּן־לשבח, ביטוי של חיבה או הוקרה, עטרה שקשרנו לראשו של מישהו שחפֵצים היינו ביקרוֹ.

אכן, רבים היו הכינויים בכיתה. כדי להכניס אתכם בסודם, למען תבינו כיצד נגזרו, אנסה לסַווג אותם לארבעה סוגים. ואלה הם:

א. כינוי שרירותי. כינוי כזה – כל כמה שניסינו להעמיק לקרקע־גידולו, לא הצלחנו לגלות את שרשיו.

ב. כינוי שמעשה בצדו. מעשה שהיה, עתים מגוחך ועתים מצער, אך בשני המקרים גם־יחד כיון שנתרחש אותו מעשה – לא היה כוח בעולם שיעקור אותו וישכּיחו מלב.

ג. כינוי מושאל, שיסודו בתכונה הראויה לציוּן. מארין, למשל, מאז שניצח בתחרות־המירוֹץ שנערכה בבית־הספר, מכוּנה היה בפי כל ‘נוּרמי’ על שמו של אלוף־המירוֹץ הפיני של אותם ימים. סֶגל, שהרביץ מכות נאמנות לבריון אחד מכיתה ח' המבוגר ממנו בשנתיִם ואשר התגרה בו, בסֶגל, ללא כל סיבה, זכה בכינוי ‘זישֶה בּרייטבּרד’ – הגיבור היהודי שעליו אספר לכם בבוא העת. כיוצא בו לוּסטיג, נער גוץ וחולני, שבימים שבהם סגדנו לאלופים למיניהם ואף בחרנו אותם מקרבנו – חלשה דעתו: הנה מארין הוא אלוף־הריצה, רוּבין אלוף־הקפיצה, הֶלֶר – אלוף־הלחשנים ואיזבּיצקי – אלוף־השקדנים. והוא, לוּסטיג – מה יהא עליו? עד שיום אחד, בהיסח־הדעת, צמחה לו ישועה. כיצד? אותו יום, משפרצנו בשעת־ההפסקה אל בית־השימוש, הציע מישהו תחרות: אדרבא, נראה מי משתין גבוה יותר! ולא תאמינו: לוּסטיג הגוץ והחלש גנב את ההצגה. הוא הטיל מימיו בקשת ענקית עד לתקרה! נאלמנו דום. עמדנו שם מוכי־תדהמה ועינינו קרועות לרוָחה. מאין בוקע זרם־אדירים זה?! לא ייפלא שמאז נצחונו המפתיע זכה לוּסטיג בכינוי ‘פּישֶר’, שפירושו ביידיש ‘משתין־רבּא’. כינוי זה לא היה בו, חלילה, משום ניבול־פה. אדרבא, צררנו בו חיבה רבה, פיצוי ללוּסטיג על נחיתותו, שממנה סבל ימים רבים. ואכן, מאז אותו יום דומה שנזדקפה קומתו של לוּסטיג: גם הוא באלופים! אילו ראיתם את הברק שהיה ניצת בעיניו בשעה שפנינו אליו בכינוי־החיבה ‘פּישֶר’.

ד. כינוי מלגלג, בלשון סגי־נהור. את אוֹשמיאן למשל כינינו ‘קארוּזוֹ’. תאמרו: היה לו קול ערֵב המרעיד לבבות. ולא היא! קולו צורם היה, חורקני, כקול המסור המנסר בעץ לח. בוקר אחד, שבו חגגה הכיתה, בגזירת השלטון, את יום שחרורה של פּולין, נערכה בחצר בית־הספר עצרת חגיגית. הצטופפו שם כל הכיתות, מסודרות בטורים. המנהל ציגֶלסקי נאם, תזמורת ניגנה ולסיום פצחנו כולנו בשיר־ההימנון של פּולין, הפותח במלים: ‘עדיין פולין לא אבדה!’ מאות פיות שרו את ההימנון, אך פתאום עלה קולו של אוֹשמיאן וגבר על כל הקולות כולם. הוא פער את לועו כארי ושאג בקול אדיר, מזייף את הלחן ומסרס את המלים, עד שמרוב פתיעה נשתתקו כולם. היתה דממה עמוקה. המנהל ציגֶלסקי – הוא יוּפּיטֶר – ניצב על הבמה הקטנה, שהוקמה במיוחד לכבוד המאורע, פניו חיורים מאוד ועיניו בוֹהות חליפות במפקח הפולני, שניצב לצדו על הבמה, מותח חזהו ומצדיע, ובאוֹשמיאן, שלא ויתר כמלוא הנימה והמשיך עד תום את שירת־היחיד שלו. משסיים, זיכינו אותו כמובן במחיאות־כפיים סוערות, אך מאז אותו יום דבק בו הכינוי ‘קארוּזוֹ’. מעולם לא הרויח לו ילד את כינויו במסירות־נפש כזו.

הנה כי כן פרטתי לפניכם אחד לאחד את ארבעת סוגי הכינויים. תשאלו: ומה היה הכינוי החדש שבו זכיתי לאחר ‘חברבּר’?

הוא לא היה שרירותי, לא מושאל ואף לא מלגלג. הוא נמנה עם סוג הכינויים שמקורם במעשה שהיה. לא שאלתיו מאיש, לא אימצתי אותו לעצמי בשרירות־לב. רכשתי אותו לתוּמי, ומשזכיתי בו, נתברר לי שלא במהרה איפטר ממנו.

הכינוי, שבו זכיתי לאחר ‘חברבר’, ואשר נתלווה אלי עד שעזבתי את כתלי בית־הספר היה ‘יֶנטֶה’.

תשאלו: הכיצד? והרי ‘ינטה’ הוא שם אשה! אך מה אעשה וזוהי האמת לאמיתה. הרי לא תחשדו בי, חלילה, שאני בּוֹדה דברים מלבי. וזהו סיפור־המעשה:

המורה שלנו לעברית שמו היה ראקוֹבֶר, אך אנו, בינינו לבין עצמנו, קיצרנו את שמו וקראנו לו ‘ראק’, שפירושו בפולנית ‘סרטן’. ראק היה גבה־קומה, כחוש מאוד ולחייו הנפולות משווֹת לו מראה של נזיר סגפן. מתחת למצחו הגבוה, המקומר, ניבט זוג עינים שגוֹנן כעין הפלדה. כולנו פחדנו מעיניו. בשעת כעסו היה תוקע בנו מבט כנחש המהפּנט צפור מסכנה. אפילו ברגעים המעטים, שבהם היה מזגוֹ נוח יחסית, הטיל מבטו צמרמורת בבשׂרנו.

ראק לא נזקק להרמת קול, כדי להשתלט על הכיתה. מורים אחרים – זה מטיח אגרופו בקתדרה, זה צורח וצוֹוח, זה מאיים בעונש, וזה מגרש מן הכיתה. כל אלה, ככל שניסו להתגבר עלינו בכוח, עוררו בקרבנו גל־מרדוּת ועל אף שנהגו בנו ביד חזקה ובזרוע נטויה היינו יורדים לחייהם והופכים את שיעוריהם לגיהינום.

לא כן ראקוֹבר, הוא ראק. היה בו מין כוח אצור, שלא ידענו את פּשרוֹ. אפילו התעלולנים המופלגים והנועזים שבינינו לא העלו על דעתם לפצות פה במעמדו. די היה במבט אחד של ראק וכל גבורתם פגה כלא היתה: הם נהפכו לשֵׂיות תמימות ולא העזו להניד עפעף. ראק היה נכנס לכיתה כמאלף־אריות לסוּגר. כל מבט של עיני־הפלדה שלו – כצליפת שוט. ואנו התכּווצנו כל אחד במקומו, מנסים למעט את דמותנו, שלא ישגיח בנו.

בשיעוריו שׂררה דממה בכיתה, דממה עמוקה כבשעת מתן־תורה. ככתוב: ‘כשנתן הקדוש־ברוך־הוא את התורה, צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שוֹר לא געה… אלא העולם שותק ומחריש’ – הכל כולאים נשימתם ומוכנים לענות אחרי ראק ‘נעשה ונשמע!’

ראק היה רוָק זקן. התלוצצנו עליו, שלא נשא אשה כיון שכל חייו הוא מאוהב בעברית. ואכן, הוא אהב את השפה שהוֹרה, וכל־כמה שייראה הדבר תמוה בעיניכם, אגלה לכם: על אף קפדנותו וסברוֹ החמוּר, שלכאורה צריכים היו לעורר בנו ניגוד נפשי לכל הגה שהוציא מפיו, הצליח ראק לנטוע בנו חיבה אל המלה העברית והטעימנו את הניגון הבוקע ממנה. הוא הדביק אותנו, כמו בחיידק, באהבתו הגדולה שלו.

דבר זה תמוה פי כמה אם נזכור, ששפת־ההוראה בבית־ספרנו היתה שפת־המדינה, כלומר – פולנית. גם בינינו לבין עצמנו דיברנו פולנית. הספרים, שהתחלנו לקרוא באותם ימים ואשר נתחבבו עלינו מאוד כיון שפתחו לנו פתח אל העולם הגדול וקסמו לדמיוננו – אף הם כתובים היו פולנית. בתכנית־הלימודים השבועית שוּבּצוּ רק שלושה שיעורים בעברית ואף אלה נתקיימו תמיד בסוף יום־הלימודים. הם היו השיעור האחרון־במנין, כשכולנו עייפנו כבר מחמשת השיעורים שקדמו לו.

ראק היה קורא לפנינו שירים עבריים, וביניהם שירים פרי־עטו, מגלגל כל מלה בפיו ברוֹך ובעדנה, מתענג על כל הברה. אותה שעה עדים היינו לתמורה נפלאה: הפלדה שבעיניו מתרכּכת, הקרח המקפיא שבמבטו מפשיר, ויש שחשנו אפילו בקרנַיִם חמימות המתמשכות אלינו מעיניו. דומה היה עלינו שאנו עדים לוידוי מרגש וסוער של ראק, וידוי המופנה אל אהובת־לבו – העברית.

מעולם לא צחק. פעם אחת ויחידה זכינו לראות חיוך קלוש שעיקם את שפתיו הדקות, הקמוצות. מאורע גדול זה קשור בכינוי החדש שבו זכיתי.

את צחוקו של ראק לא ראינו. לעומת זאת, פעם אחת במשך שנת־הלימודים, עדים היינו לדמעות שהציפו את עיניו. תאמרו: דמעות אלה של אותו אדם נוקשה ומחמיר הרעידו את לבנו! ולא היא. שכּן ידענו בדיוק את היום, השעה והרגע, שבו יתרחש הדבר.

כיצד?

מחזורי־תלמידים רבים עברו תחת ידיו של ראק. מדי שנה בשנה, באותו יום בדיוק (ראק היה דייקן מאין כמוהו!), קרא ראק בכיתה את השיר ‘בין שִני אריות’ של יל"ג. אני מניח שלמדתם בבית־הספר את השיר המרגש הזה. אם לא, אספר לכם בקיצור נמרץ את תכנו.

עלילת השיר מתרחשת בימי החורבן, כשחילותיו של טיטוס הרשע מקרקרים והורסים את חומות ירושלים. גיבורי השיר הם נערה עבריה מרתה, בת ירושלים, ואהוב־לבה שמעון, גיבור־חיל שנפצע בקרב ולאחר שהחלים בא אל אהובתו ליטול פרידה ממנה בטרם ישוב לשדה־המערכה. מרתה אינה עוצרת בעדו. להיפך – היא מעודדת אותו. אך טיטוס מחריב את ירושלים, מרתה מובלת לרוֹמי כשבויה ושמעון – כאסיר. ברוֹמי מופיע שמעון בזירה: נגזר עליו להיאבק לעיני קהל צופים תושבי רומי עם אריה לוּבי מורעב. תחילה נלחם העלם הגיבור בעוז, דוקר את הארי בצלעותיו, אך פתאום הוא נושא עיניו ורואה בין הקהל את מרתה אהובתו, לבושה בגדי עבדוּת. היא, מרתה, הגיעה לאצטדיון מלווה את גברתה הרומית. מרתה, המשקיפה אל הזירה, מבחינה באהוב־לבה הנאבק על חייו. למראה של מרתה נופלת רוחו של שמעון והאריה משסע אותו. אך ברגע שנפשו עלתה לשמים יצאה גם נפשה של מרתה…

זהו תוכן השיר. והנה, מחזור־התלמידים שקדם לנו סיפר (ואף אלה שמעו זאת מפי קודמיהם), שראק הזקן, בהגיעו לרגע בו נפרד שמעון ממרתה בטרם שובו לשדה־הקרב – הוא קורא בהטעמה ובקול רוטט: ‘שלום לך, מרתה תמתי, עד נצח!’ ובשעת מעשה הוא שולח ידו אל כיסו, שוֹלֶה ממחטה ומנגב את עיניו. האמת היא שלא האמנו: הוא, ראק, בוכה?! אך משחקרנו את המחזורים הקודמים, פג הספק מלבנו. ואז התכוננו למעמד הגדול: כולנו הכינונו לנו מטפחות וחיכינו במתיחות לשיעור.

ואכן, כבר ברגע הראשון נתחוור לנו שלא מתחו אותנו. ראק נטל את הספר ופתח בקריאת השיר: ‘מחוץ ישוּד אויב ותשׂכּל חרב…’ וקולו, שלא כרגיל, חרישי ועמום, אך הוא גובר והולך ככל שמתקדם ראק בקריאה, עד שבהגיעוֹ לשורות ‘כי אוי לנו, אוי, אוי לירושלים, אם נפול תפול בידי הרומיים’ – הוא מצלצל ברמה כקינה משוועת. והנה בא שמעון להיפרד מאהובת לבו. ראק שולח ידו אל כיסו, שוֹלֶה את הממחטה וקורא בקול שבור ומרוסק: ‘שלום לך, מרתה, תמתי, עד נצח!’ – ועיניו זולגות דמעות והוא מנגבן בממחטה.

אותו רגע, על אף אימתו של ראק עלינו, לא עמד בנו הכוח לעצור בעד יצר־התעלול, שנכנס בנו כדיבוק וגבר על כל החששות כולם. כולנו, כאיש אחד, שלפנו את הממחטות וניגבנו כביכול את עינינו.

חיכינו לרעם הניתך, רעם־זעמו של ראק שיפגע בנו. אך ראק לא הגיב. אין זאת כי הדמעות סימאו את עיניו עד שלא הבחין בתעלול של הפוחזים־הריקים.

הנה כי־כן סיפרתי על דמעותיו של ראק. עתה אספר על חיוכו – החיוך האחד והיחיד שזכינו לראות על פניו, שאף הוא דמה להעוָיה של צער.

יום אחד קרא לי ראק אל הלוח. קמתי מספסלי ובפסיעות מהססות קרבתי אל הקתדרה. אמנם, שיעורי מוכן היה עמי, אך העמידה פנים־אל־פנים מול ראק לא היה בה כדי לשׂמח את לבי.

‘הכנת את השיעור?’ תקע בי ראק את עיני־הפלדה הקרות שלו.

‘כככן.’

‘ואת נטיית הפועל פ“א־נו”ן אתה יודע?’

‘כככן.’

‘אדרבא, נראה.’

והוא עוצם לרגע קט את עיניו, חוזר ופוקחן ומטיל בי מלה אחת ויחידה:

‘נטה!’

פתחתי את פי והשמעתי את דברי:

‘נטיתי, נטית, נטה… נוטֶה, נוטָה, נוטים, נוטות…אֶנטה, תֶּנטה… יֶנטה!’

כבר בהשמיעי את המלה ‘אֶנטה’ תפסתי ששגיתי: הרי בנטיית נחי פ“א־נו”ן בעתיד משמיטים את הנו"ן! רציתי לעצור בלשוני. משל לאדם הרץ במסילה ישרה ופתאום נפער לפניו בור. הוא רוצה לעצור, ולוּ על שפתו, תוקע כפות־רגליו באדמה, אך לשוא – הוא איחר את המועד. התנופה היתה בעוכריו, היא שהפילתו בפח!

אילולא היה זה ראק שישב בקתדרה, בטוחני שהכיתה היתה פורצת בצחוק גדול. אך כאמור, אימתו של ראק החניקה באבוֹ כל נסיון של התפרקוּת. הכיתה שתקה. לעומת זאת זכינו כולנו לרגע הגדול, הבלתי־נשכח:

זויות שפתיו הקמוצות של ראק נתעקמו בחיוך משוּנה, מין העוָיה שהיא פתיחה ספק לצחוק ספק לבכי. גם מבע עיניו השתנה: הן, המצומצמות תמיד, נפערו פתאום לרוָחה. ואז קם מהקתדרה, קרב אלי ועמד סמוך כל־כך, שחשתי בנשימת־פיו.

‘יֶנטה,’ אמר, ‘חזור למקומך.’

הופתעתי. שכּן לאחר שנכשלתי חיכיתי לפסק־דינו של ראק. היו להם לפסקי־הדין שלו שלוש דרגות, הכל לפי חוּמרת העבירה: יש שראק היה מטיח בתלמיד מלה אחת ויחידה: ‘בַּעַר!’ יש – שתי מלים: ‘בּוּל־עץ!’ ויש – והיה זה פסק־דינו החמוּר ביותר, מלוּוה עקימת־שפתים של סלידה – שלוש מלים: ‘בוּר ועם־הארץ!’ אותו יום, בעמדי לפני ראק ככלי מלא בושה, נבוך ונזוף, שאלתי את עצמי מהו העיטור שיצמיד לי ראק הפעם: ‘בער’, ‘בול־עץ’ או ‘בוּר ועם־הארץ’?

אך כאמור, במקום כל אלה, הטיח בי ראק הפעם במפתיע את הצו: ‘יֶנטה, חזור למקומך.’

חזרתי ואזני לוהטות. סבור הייתי שהתפטרתי בבזיון שבּיזה אותי ראק לעיני הכיתה ולא שיערתי כלל שאותו רגע ממש זכיתי בכינוי שדבק בי כספּחת: ‘יֶנטה’.

 

פרק ו': “על מה יש לו, ליהודי, לצחוק”?    🔗

למדנו עברית לא רק מפיו של ראק. פּעמיִם בשבוע נתקימו שיעורי תנ“ך והמורה גרוֹסבּארד, המכוּנה בפינו ‘לֶמֶך’ – כינוי שרירותי שלא ידענו פשרוֹ – היה היפוכו הגמור של המורה־לעברית: ראק היה גבה־קומה וכחוש, ואילו למך – גוץ ושמנמן, שסנטרו מעוטר זקן צהבהב וקלוש. ראק הציץ בנו בעיני־פלדה קרות, מקפיאות את הדם, ולמך – בעינים חומות־בהירות, שגונן כגוֹן הדבש ומבטן מסגיר את מזגוֹ הנוח. ראק נהג בנו ביד חזקה, ולמך – אנו רדינו בו, הצקנו לו, ירדנו לחייו במעשי־קונדסות שילאה העט לתארם. ראק השכיל להדביק אותנו באהבתו לכל מלה עברית, ותהא הפשוטה ביותר, עד שטעמנו את טעמה ודבקנו בניגון האצוּר בה, למך – המטיר עלינו מליצות לרוב ופיו שפע פסוקים ושברי־פסוקים מן התנ”ך, אך הללו, משום־מה, לא נקלטו בלבנו. יתכן שאת הסיבה יש לחפש בכך שלמך אילץ אותנו לשנן בעל־פה פרקים שלמים מהתנ"ך. שינון זה, שנכפה עלינו, עורר בנו ניגוד נפשי. הסגנון הנשגב, שלכאורה צריך היה לקסום לנו, עורר בנו לעתים גיחוך, כי למך היה נושׂא־דגלו.

למך דיבר אלינו בשפת התנ"ך ושעה שהיה מתרגז – ואנו סיפקנו לרוגז שלו סיבות למכביר – היה זוקף את קומתו הגוצה, עומד על בהונותיו ואין לי ספק שברגעים ההם ראה את עצמו נביא המוכיח בשער. עיניו החומות, הטובות, נוצצו. למך סבור היה ודאי שהוא משלח בנו ברקים, שורף אותנו בהבל־פיו, אך אנו, צאן־מרעיתו, פירשנו אחרת את הניצוצות שבעיניו: ראינו אותם כהבזקי־איתות של הוּמוֹר. לא, אותנו הוא לא יסדר! לא נביא זועם לפנינו, כי אם יהודי גוץ ושמנמן, טוב־מזג, שאינו מסוגל לכעוס, ואפילו תקניט אותו שעה תמימה!

פרקי התנ"ך שלימדנו למך לא נקלטו, כאמור, בלבי מתוך ניגוד נפשי לשינון־שבכפיה. לעומת זאת זכורים לי פסוקים לרוב, שאותם הרעיף למך על ראשינו ביד נדיבה. פסוקים אלה אפשר לסַווג בהתאם למטרה שעמדה לעיני למך: פעם תלמיד יחיד, שנקרא אל הקתדרה כדי להשמיע את פרקו, ופעם הכיתה כולה, שהרעישה, השתוללה והוציאה את המורה מכליו.

מה אמר למך לתלמיד היחיד, שלדעתו ראוי היה לנזיפה? אצטט רק ‘פנינים’ אחדות משלו, שתעדנה על השאר:

'בּוֹש והיכָּלם! השׂבּעתני מרוֹרים! בן נעוַת המרדוּת!

נקלֶה וחדל־אישים! אנה תוליך חרפתך?! אבד מנוס ממך! השׂגתיך בין המצָרים! היית למשל ולשנינה, לקללה ולשמצה! וכדי בזיון וקצף!'

ומה אמר למך לכיתה שסרחה?

הוא זקף, כאמור, את קומתו הגוצה, נשא מעל לראשו את שתי ידיו, שקטנות היו כידי ילד, והרים קולו:

‘נלאיתי נשׂוֹא! נלאיתי הכיל! צירים וחבלים אחזוני! שתיתי את כוס התרעלה! באו מים עד נפש! קצתי בחיי! אפפוני משברי־מוות!’

כל אלה לא באו אלא לתאר את המתרחש, כביכול, בנפשו. אולם ברצותו להוכיח אותנו ככלל, כציבור שלם, היה למך בוהה בעיניו החומות, הטובות, בחלל הכיתה, וקולו, קול דק ומצייץ, בקע מבין שפתיו הכחולות:

‘בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי! ריקים ופוחזים! זרע מרֵעים! דור תהפוכות! בנים משחיתים! העם ההולכים בחושך! אמיט עליכם חרפת־עולם!’

יש שלוֹפגאס, אלוף־התעלולים בכיתה, היה קופץ ממקומו ואומר:

‘אולי יואיל המורה לתרגם לנו את דבריו לעברית?’

וציגלֶר, לץ־הכיתה, השיב לו:

‘למך… סליחה! המורה הִתרה בכם: אם לא תסתמו את פיכם, מנוּולים, הוא יעיף אתכם מהכיתה!’

שמע למך וחיוך התפשט על שפתיו הכחולות. אמר לו לציגלֶר:

‘אינני צדיק, שמלאכתו נעשית על־ידי אחרים. לא ביקשתי ממך עזרה.’

פעמַים הזכרתי את שפתיו הכחולות של למך. תתמהו: למה כחולות דוקא?

פנקס אדום היה לו ללמך ואליו קשור עפרון כימי כחול. כשהגדיש אחד התלמידים את הסאה, היה למך שולף עפרונו, מקרבו אל שפתיו, מטפיח את חוּדוֹ ברוֹק ורושם את שם התלמיד בפנקס.

‘זו תהיה לך מזכרת עווֹן,’ היה אומר, ‘עוד היום אמסור את שמך למנהל! לחרפה ולדראון!’

מרוב שמוש בעפרון היה שפתיו כחולות תמיד, כאילו צבע אותן במתכּוון. אנו, שלא חששנו במיוחד מציוּן רע או מגירוש מהכיתה, התיראנו מרישום שמנו בפנקס. שהרי לא היה זה תענוג להיכנס לגוֹב־האריות, כלומר לחדר־המורים ולהתיצב פנים־אל־פנים עם ציגֶלסקי – יוּפיטֶר הזועם!

לא ייפָּלא שעשינו הכל כדי לבטל את רוע הגזירה. תחילה, בראשית שנת־הלימודים, היה התלמיד הצפוי לרעמיו של יוּפּיטר מתלווה כתוֹם השיעור אל למך, שעשה דרכו אל חדר־המורים, והיה מפציר בו ומתחנן שיסלח לו – ולמך היה על־פי רוב נעתר ומוחק את השם מפנקסו. אך לימים גרם לנו ציגלר, לץ־הכיתה, שנשנה מן הנוהג שלנו. כיצד? פעם אחת רשם למך בפנקסו את שמו של אחד התלמידים ואז קם ציגלר, העמיד, כדרכו, פני תם, וקרא בקול גדול:

‘אדוני המורה ימח שמו!’

כלומר – הוא ביקש, כביכול, שלמך יואיל בטובו וימחק את שמו של התלמיד מן הפנקס. שמע למך ועיניו נדלקו.

‘ימח שמך!’ צייץ בקולו הדקיק.

סבורים היינו שהוא כועס מאוד ומיד יצרף את שמו של ציגלֶר לשם קודמו. אך למך הפתיע אותנו. חיוך פשט על שפתיו הכחולות והוא נפנה אל ציגלֶר והוסיף:

‘בצרה קראת ואחלצֶך!’

ולתדהמתנו הרבה הטפיח שוב את עפרונו ברוקו ומחק את שם התלמיד מן הפנקס.

מאז נשנה המחזה: למך רושם שֵם בפנקסו, אנו קוראים במקהלה: ‘אדוני המורה ימח שמו!’ – והוא, למך, משיב: ‘ימח שמכם, בני־עוולה!’ – מחייך, ומוחק את השם.

עיניכם הרואות שלמך היה אדם נדיב. לב־זהב היה לו. אך אנו, תלמידיו, לא גמלנו לו על חסדיו עמנו. ונהפוך הוא: השתוללנו בשיעוריו ועוללנו תעלולים משונים, שאין להעלותם על הדעת. כי זה טבעם של תלמידים: למן הרגע בו נכנס מורה חדש לכיתה, הם בודקים אותו יפה־יפה בעיניהם, תרים אחרי מקום־תוּרפה שלו. ואוי לו, למורה, שנתגלה כחלש־אופי, בעל מזג טוב ולב רחום. במורה כזה היינו מתעמרים, מתעללים והופכים את שיעוריו לאנדרלמוסיה נוראה. דומה שפתחנו שסתום־בטחון וממנו פרצו המרץ העצום ויצר המשוּבה שהצטברו בנו, ואשר מורה כמו ראק, למשל, היה כּולאם במבט־עינו בלבד.

ילאה העט לתאר את התעלולים שעוללנו בשעת שיעוריו של למך, אך פטור בלא כלום אי־אפשר. על־כן אספר על תעלול אחד:

יום אחד נתבשׂרנו: משרד־החינוך החליט לדאוג לבריאותם של התלמידים. לא ייתכן שהילדים יִשבו בשיעור שעה תמימה, כשגבם כפוף מעל למִכתבה. על־כן נשלחה הוראה לבתי־הספר שבכל שיעור, בדיוק במחציתו, ייפָּסקו הלימודים לחמש דקות. התלמידים יקומו מספסליהם, יישרו את גבם, יניפו ידיהם למעלה, לצדדים ולמטה. למוֹתר הוא לספר כי קיבלנו בנפש חפֵצה את התקנה החדשה. נעים היה לחרוג, ולוּ לחמש דקות בלבד, משיגרת השיעור ולהפעיל במקצת את אברינו המאוּבּנים. ביום בו נכנס הצו של משרד־החינוך לתָקפו, כשהגענו לשיעור האחרון, הוא שיעור התנ"ך, הבחנו שלוֹפגאס יושב לו בפנים מרוכזות ואינו גורע עיניו מן השעון הענוד לידו. משזכה והגיע למחצית־השיעור, קם ואמר:

‘אדוני המורה, הגיעה השעה להתעמל קצת.’

‘הנטרפה דעתך?’ שאל למך. ‘תספיק להתעמל בשיעור־להתעמלות!’

מסתבר שלמך לא ידע על החוזר של משרד־החינוך. משהסביר לו לוֹפגאס את הענין, פרשׂ למך כפיו כנכנע ואמר:

‘אם גזֵירה היא, התעמלו!’

ואז קירב לוֹפגאס את הספסל אל הארון שעמד בפינת הכיתה, עלה על המִכתבה, טיפס על הארון, קפץ משם בקפיצה נחשונית ונחת לרגליו של למך, שנסוג בבהלה והחויר. לוֹפגאס רמז לנו וכולנו יצאנו בעקבותיו. אלה מטפסים על הארון ואלה על הקתדרה וכולם קופצים ומחוללים מחול־שדים ובשעת־מעשה שואגים כפראי־אדם. בן־רגע היתה הכיתה כמרקחה: טפיפות הנעלים ושאגות הקופצים חָברוּ יחדיו, עד שנעו אַמות־הספים. אילו עמד מישהו בחוץ, היה שומע ודאי כעין רעם־בגלגל הבוקע מן הכיתה.

ואכן, היה מי ששמע את הרעם־בגלגל, אלא שלמרבה הצער היה זה האדם האחד והיחיד, ששילוח־רעמים היה דוקא בתחום סמכותו. ודאי ניחשתם – הדלת נפערה פתאום ועל הסף ניצב המנהל ציגֶלסקי – הוא יוּפּיטר!

למוֹתר הוא לספר מה התרחש לאחר־מכן בכיתה. על־כל־פנים, משזכינו ויוּפּיטר עזב את הכיתה לאחר שגירש מבית־הספר שלושה תלמידים שבחרָם במקרה, לפי טביעת־עין בלבד, והוסיף ונאם לנו נאום־תוכחה – הציץ בנו למך ואמר:

‘דבריו כאש! יורדים חדרי בָּטן!’

ואנו, על אף הצער על שלושת התלמידים ששימשו כַּפּרה לכולנו, פרצנו בצחוק:

אכן, צורך נפשי היה לנו לצחוק, להתל, להתקנדס ולהשתובב. רוב בני הכיתה באו מבתים עניים. הוריהם מצאו בקושי את מחייתם. בתים אלה לא היו משוּפעים בשׂמחה. עמדה בהם אוירה של עצבוּת וקדרוּת ואת פני ההורים העיבה דאגה שנתלוותה אליהם כצל: כיצד להשׂתכּר לפת־לחם, לזוג־נעלים – אחת לכמה שנים – לשכר־לימוד חדשי עבור בניהם? שכּן הורינו נשאו נפשם לתת לנו חינוך טוב, להקנות לנו דעת, בקווֹתם שאנו, שלא כמוהם שלא שפר חלקם, ניחָלץ מהעוני והמצוקה אשר מיררו את חייהם.

היינו הולכים בוקר־בוקר אל בית־הספר כנמלטים אל עולם אחר, טוב יותר. שכּן בביתנו שררה תמיד דממה עגומה. אם קרה לעתים רחוקות ומשום־מה נתתי קולי בצחוק, היה אבא זוקף בי עיניו ואומר: ‘על מה יש לו, ליהודי, לצחוק?’ ואני, קול שחוקי נשנק בגרוני ונדם. גם כשיצאנו מן הבית בשעות אחר־הצהרים, לאחר הכנת השיעורים, קידמה את פנינו החצר העלובה, המוקפת מארבעת צדדיה בתים דהויים ומעליה פיסת־שמים חיורת. לכל מלוא העין לא חתימת־ירק, לא פרח, לא ערוגה, לא צפור הנותנת קולה בשיר. רק עץ אחד ויחיד עמד בחצרנו, עץ־ערמון, שבצלו בילינו. אנו, ילדי־החצר, שיחקנו במה שנזדמן לידינו: מעולם לא קנו לנו הורינו צעצוע כלשהו.

לא ייפּלא, שכל אשר דּוּכּא בקרבנו בבית פרץ, בבואנו אל בין כתלי בית־הספר, כנהר מפשיר המבקיע סכרים. כמה שונים היינו שם מאשר בביתנו!

בית־הספר היה אי של חדוָה ועליזוּת בתוך ים העצב ומכיתותיו וחצרו עלו קולות־צחוק שהשתברו לאלפי רסיסים, כקול ענבלים הנוֹקשים בדפנות פעמונים. היה זה שׂחוֹק־לשם־שׂחוֹק, שלא זקוק היה לשום סיבה. הוא צנף את כולנו, חֶבֶר לצים ופרחחים, שהמתינו שש פעמים בכל יום לצלצול, ומשבקע קולו – נשמעה אנחת־רוָחה. פורצים היינו לחצר, המון רב ועצום, גועש ומשתולל, כעדר עגלים שהרסו את גדר המכלאה והם זוקרים זנב ושועטים שיכורי־חופש אל מרחב השדות. היתה זו מין חינגה של הפקר – חגם הגדול של ילדים שבית הוריהם כָּפָה עליהם עצבוּת, אך לפתע־פתאום, כמתת־חסד, נפתח להם פתח־הצלה: לצחוק, למשובה, לתעלולים.

 

פרק ז': רעמים ודמעות    🔗

מקצועות רבים למדנו: ספרות, חשבון, גיאוגרפיה, פיסיקה וכימיה, היסטוריה, עברית ותנ“ך, זמרה, ציור ומלאכה. כל מקצוע והמורה שלו. זיקתנו לחומר הנלמד קשורה היתה על־פי רוב ליחסנו אל המורה. הנה, למשל, פרידמן, המורה להיסטוריה, הוא עוֹג מלך הבשן, ענק בעל עינים כחולות המחייכות תמיד. גם אלה בינינו, שלא חיבבו במיוחד את לימוד ההיסטוריה, השתדלו איכשהו ללמוד מעט־מן־המעט, כדי שלא לצערוֹ. כיוצא בו גרוֹסבּארד, הוא למך, המורה לתנ”ך, שלבו לב זהב ואנו גמלנו לו על טוּב־לבו בשינון בעל־פה של פרקי־התנ"ך, אם כי שינון זה שנוא היה עלינו. עברית למדנו כיון שמוראו של ראקוֹבר, הוא ראק, היה עלינו. אך יש שלמדנו גם מתוך אהבה. ומעשה שהיה כך היה:

בשליש הראשון, לאחר שחלה המורה לפיסיקה ונלקח לבית־החולים, הופיעה בכיתה מורה מחליפה, שנשארה בבית־הספר שנתַיִם תמימות. עם בואה חוללה סערה בכיתה, גלים־גלים שלא שקטו במשך הזמן, ונהפוך הוא: הם גברו והלכו וטילטלו את כולנו טלטלה רבה.

שמה היה מאקוֹבסקה וכינויה ‘מאק’, שפירושו בפולנית ‘פרג’. שלא כמורים האחרים, שרוּבּם מבוגרים היו ואף קשישים, היתה מאק עלמה צעירה שסיימה לא־מכבר את לימודיה בסמינר למורים. כשנתבשׂרנו שתבוא לכיתה מורה־מחליפה, תיארנו לעצמנו אשה קשישה, ששׂערה מכסיף ופניה קמוטות וכבר התכוננו ‘לעשות שמח’, כלומר להראות לה, למורה, שאין אנו שֵׂיוֹת תמימות. לא היה ספק בלבנו, שעם בואה יימצא לנו כר נרחב לתעלולים, שלא כבימי קודמה, מורה קפדן שהכביד עלינו את עוּלוֹ.

והנה נפתחה הדלת ועל הסף הופיעה העלמה מאק: זקופה וגמישה, שׂערה בגוֹן הזהב אסוּף לה בצמה עבה על עָרפה, פניה נאות להפליא, והיא משלחת בנו מבט בעיניה הירוקות.

‘שמי מאקוֹבסקה,’ אמרה בקול מתנגן, ‘אקווה שנהיה ידידים.’

דומה שמאק הניפה עלינו שרביט־קסמים. בן־רגע נעלמו כלא היו תכניות התעלולים. הוצאנו את הספרים, אך האמת היא שלא בהם הבטנו. עינינו נעוצות היו במאק. אמנם, ילדים היינו, אך כולנו, כאיש אחד, דבקנו בה, במאק, לאהבה. היתה זו אהבה מן המבט הראשון.

אהבה זו לבשה צורות שונות. אני, למשל, כשנקראתי על־ידי מאק אל הלוח, הייתי קרב אליו ברגלים רועדות וכך ניצבתי לפני מאק: נבוך, משפיל עיני, וכשנשאלתי משהו, קפאה לשוני ומפי בקע רק גמגום. אין זאת כי מאק ראתה בעָניי ופעם אחת קרבה אלי, החליקה בידה הרכה על ראשי ואמרה:

‘מדוע אתה מתרגש? הירָגע! אני בטוחה שהכנת את השיעור.’

מגע זה של כף־ידה הגדיש את הסאה. חשתי שפני מסמיקות. אילולא נכמרו עלי רחמיה של מאק, שסבורה היתה כנראה שאינני בקו־הבריאות ושילחה אותי בחזרה אל מקומי, הייתי פורץ בבכי לעיני כל הכיתה.

כך אני, ילד רגשן. רבים התנהגו כמוני והסגירו את המתרחש בלבם, זה פחות וזה יותר. אך היו גם אחרים: גוֹלדין, למשל, שאביו, סוחר אמיד, היתה לו חנות־תכשיטים באחד מרחובותיה הראשיים של העיר, התחיל מופיע בכיתה בחליפה נאה ולצוארו עניבה ססגוֹנית, שהחליפהּ מדי יום ביומו. וזאת עליכם לדעת: אנו לא ענבנו עניבות. רק בכיתה ח' היו כמה נערים מגודלים, שעשו זאת ואף הם היו יוצאי־דופן בכיתתם. שׂערוֹ הג’ינג’י של גוֹלדין מסורק היה בקפידה, מבריק מברילנטין. בדומה לו – נעליו, שהיה מצחצחן כל בוקר עד שהבהיקו כראי מלוטש.

גוֹלדין רצה לעשות רושם בגנדור. בְּרין, שחנפן היה מטבעו, היה פונה אל מאק במתק־שפתים: ‘המורה, היא מיטיבה כל־כך להסביר! השיעור מענייו כל־כך!’ סֶגל, הנער החזק מכולם, המכוּנה בפינו ‘זישה בּרייטבַּרד’, הביא יום אחד לכיתה משקולת כבדה. בהישמע הצלצול, ישבנו בספסלים, מצפים לבואה של מאק. אחד ויחיד היה סגל שנשאר ליד הקתדרה וגבו מופנה אל הדלת. ברגע ששמע דשדוש רגלים (שכּן היינו קמים כולנו עם כניסתו של מורה לכיתה), נרכן סגל, הרים את המשקולת וכך עמד שם, פניו אדומות כאש, ידיו רועדות מחמת המאמץ והמשקולת מונפת מעל ראשו. גם הוא, סגל, רצה לעשות רושם.

הנה כי־כן, כולנו התאמצנו למצוא חן בעיניה של מאק, כל אחד בדרך שלו. אך הצד השוֶה שבינינו היה הבולמוס שתקף את הכיתה: כולנו, עד אחד, שקדנו על לימוד הפיסיקה. לא זכור לי מקרה, שמישהו לא הכין את השיעור. היה זה המקצוע היחיד, שבסוף שנת־הלימודים, בתעודת־הגמר, זכינו בציונים ‘טוב’ או ‘טוב מאוד’. לא היה שם אפילו ‘מספיק’ אחד!

חבל מאוד, שמאק לימדה אותנו שנתַים בלבד. כשהחלים המורה הקודם ממחלתו הממושכת נעלמה מאק מעינינו. ויש להצטער על כך צער רב. בטוחני שאילו המשיכה מאק בהוראה, היתה הכיתה שלנו מספקת לאנושות פיסיקאים דגולים לרוב, שאינם מביישים את איינשטיין!

אכן, אהבתי את מאק. קִרבתה בלבד היתה מבלבלת את עשתונותי. ניטל הדיבר מפי וכל אברי היו מרטטים מחמת הריגוש. וכיון שאותו זמן בערך התחלתי ‘למשוך בעט’, כתבתי שירי־אהבה סוערים, אך כמובן לא העליתי בדעתי להגישם לה ולוּ בעילום־שם. הייתי מסתפק בכך, שחזרתי וקראתי בהם על משכבי בלילות ולא־פעם ריחם עלי שׂר־החלומות ובשנתי ראיתי את מאק: היא עמדה לידי, רכונה מעל מיטתי, צמת־הזהב שלה הקשורה לה על עָרפּה גלשה אל חזה וריצדה מול עיני, ידה הרכה ליטפה את ראשי ושפתיה מלחשות: 'מדוע אתה מתרגש?

הירָגע!'

ואני, מתיקות משונה, מענגת, מחלחלת בכל אברי.

עתה, שגיליתי לכם את אהבתי הגדולה, תבינו מה אכזרי הוא הגורל: בגלל מאק, אהובת־לבי, שמעולם לא העזתי לגלות לה את רגשותי, גוֹרשתי מבית־הספר. אמנם, לחודש ימים בלבד, אך גם היום, בחשבי על כך, צורבת בי החרטה ופני לוהטות מבושה.

וכך היה המעשה:

לאחר כחודש מאז הופעתה של מאק בכיתתנו פשטה שמועה בבית־הספר: עוֹג מלך הבשן, המורה להיסטוריה, מחזר אחריה. פיש סיפר לנו, שנשלח במקרה בשעת השיעור לגיאוגרפיה לחדר־המורים, ליטול שם מפה, וכיון שבטוח היה שאין נפש חיה בפנים, לא ניקש על הדלת, נכנס – וראה את מאק ועוג עומדים מחובקים בפינה. בֶּרמן, שהתגורר סמוך לביתה של מאק, גילה לנו, שמדי ערב ממתין עוֹג ברחוב, ראשו הקטן זקור אל־על ועיניו צופות בחלון חדרה של מאק. ציגלֶר, לץ־הכיתה, בשמעו את דבריו של בֶּרמן, תרם תרומה משלו.

וזה היה סיפורו:

‘לא תאמינו, חברֶ’ה. אמש עברתי ליד ביתה של מאק, ואת מי רואות עיני? את עוֹג! עומד לו בשלג ובקור וממתין. נכנסתי לשער סמוך ועקבתי אחריו. עוֹג עמד שם קצר־רוח, מדשדש ברגליו כדי לחממן, ומדי פעם הציץ בשעונו. לבסוף, לאחר כמחצית השעה, הופיעה מאק. היא פרצה בריצה משער ביתה. אותו רגע שלף עוֹג מלך הבשן מכיסו את פנקסו הקטן, השחור, נטל את עפרונו האדום התקוע לו מאחורי אזנו והרעים בקולו על מאק: למה איחרת? אני האיש שאלמד אותך כי העולם אינו הפקר! הפנקס פתוח והיד רושמת!’

ידענו שציגלר מותח אותנו, אך ידיעה זו לא מנעה מאתנו ליהנות מסיפורו.

פחות נהנינו מהבשׂוֹרה שהתבשׂרנו לאחר־מכן: מאק ועוֹג התארסו!

חשנו שמאק בגדה, אישית, בכל אחד מאתנו. מה מצאה בו, בעוֹג הענק? כלום לא די היה לה, למאק, באהבתנו, אהבת שלושים התלמידים אליה? מדוע המירה אותנו, את כל השלושים, באחד?

לבנו רחש טינה לעוֹג שגזל מאתנו את מאק. אילו יכולנו, היינו מכלים בו את זעמנו. סֶגל וזוֹמֶר, בעלי־האגרוף שבכיתה, הציעו להמתין לו, לעוֹג, בלילה בסימטה אפלה, להפילו ולהרביץ לו כהוגן. אך ידענו שאלה הם דברים בטלים. חסרי־אונים היינו ולבנו זועק לנקמה.

יום אחד מצאנו צילום של המחזור הקודם ובו דיוקנו של עוֹג מלך הבשן. ניקרנו את עיניו בסיכה, ניקבנו את כל דמותו ככברה. ובאחד הבקרים, לפני שנכנסה מאק לכיתה, ציירנו בגיר על הלוח שתי דמויות: אחת של ענק רחב־כתפים ולו ראש קטנטן – ומולו נערה קטנה שצמה משתלשלת לה על עָרפה. מעל לציור שירטטנו לב פלוח בחץ ומתחתיו כתבנו באותיות מאירות־עינים:

עוג אוהב את מאק,

מאק את עוג אוהבת.

הוא כפיל ענק,

היא מולו ארנבת!

החרוזים היו פרי־עטי. אוי לאותה בושה! אני, שכתבתי בחשאי שירי־אהבה לוהטים למאק, חיברתי חרוזים קלוקלים אלה. לא אסתיר שרגע אחרי שיצרתי את ה’שיר' התחרטתי, אך לא יכולתי לסגת. בראש רכון ישבתי וציפיתי לבואה של מאק. לבי הלם בקרבי. והנה נכנסה מאק לכיתה והעיפה עין בלוח. שריר לא נע בפניה. סבורים היינו שהחליטה להתעלם ממראה עיניה. אך פתאום חייכה ואמרה:

‘לא ידעתי שיש ביניכם מַטֵיקוֹ־לעתיד. וגם מיצקֶביץ’!'

כאן עלי להסביר: מַטֵיקוֹ היה גְדול צייריה של פולין, ומיצקֶביץ' – גְדול משורריה.

כל אותו חודש מאז האירוסין ועד הנישואין, התהלכנו בפנים קודרות, ומידת הקדרוּת – כגודל האהבה שרחש כל אחד מאתנו למאק.

מאז נישואיה של מאק ירדה עקומת הציוּנים שלנו בפיסיקה ירידה תלולה. לא עוד ‘טוב’ ו’טוב מאוד' כי אם ‘מספיק’ ו’מספיק בקושי'. היתה זו הדרך היחידה שבה ניתן לנו להביע את מחאתנו, את אכזבתנו, את כאבנו.

עברה שנה והמומחים לחדשות בישרו לנו: מאק בהריון! ואכן, כרסה החלה להתבלט וגדלה מיום ליום. כרס זו לא כיערה את מאק. ונהפוך הוא: מאז שהרתה נעשתה יפה עוד יותר, דומה שהיופי בוקע מקרבה ופניה קורנות מאושר.

וכאן מתחיל סיפור־המעשה, שבסופו גורשתי מבית־הספר.

גם אני הייתי בין הנפגעים מ’בגידתה' של מאק. רציתי לנקום בה, לשים אותה ללעג ולקלס. וכיון שישבתי דרך־קבע בספסל הראשון, ומאק היתה על־פי רוב עומדת בשעת השיעור סמוך מאוד לספסל שלי, אוחזת בידיה את ספר־הלימוד ומעיינת בו מדי פעם, צצה תכנית במוחי.

למחרת סחבתי מאמי את סרט־המדידה שלה, ששימש לה בשעת תפירה והבאתיו אל בית־הספר. ובשיעור לפיסיקה, כשעמדה מאק ליד ספסלי מעיינת בספרה, הוצאתי את סרט־המדידה, הקפתי, בתנועות זהירות, את כרסה של מאק ומדדתיה. לקראת השיעור־בפיסיקה שנתקיים למחרת היום רשמתי בגיר על־גבי הלוח בספרות מאירות־עינים: כך וכך סנטימטרים!

חברי בכיתה נהנו מן התעלול. חזרתי עליו כמה פעמים. מאק, בהיכּנסה לכיתה, לא העלתה על דעתה, שמספּר הסנטימטרים הרשום על הלוח הוא המידה המדויקת של היקף כרסה. עד שפעם אחת בגד בי מזלי: נפלתי בפח.

עם שאני מותח את סרט המדידה, השפילה פתאום מאק את עיניה ולמראה כרסה המוקפת בסרט קפאה מרוב מבוכה במקומה. ולפתע נפנתה והציצה בלוח ולפי ברק עיניה הזועמות הבנתי שסודי נתגלה. אין זאת כי המספרים על הלוח הסבו מכבר את תשומת־לבה.

חשבתי שתצעק עלי, שתבזה אותי לעיני הכיתה, אך מאק המשיכה וסיימה את השיעור כאילו לא אירע דבר. בהישמע הצלצול, יצאה מהכיתה בלי לזכותני אפילו במבט אחד. חברי פרצו החוצה לחצר, ואני נשארתי יושב במקומי ולבי הולם: מה עוללתי? ודוקא למאק שלי!

מוכן הייתי לתת את מחצית חיי ובלבד שאמחה את חרפתי בעיניה של מאק. באותם רגעים, בשבתי שם יחידי בכיתה, למדתי לדעת שאין לאדם אויב גדול יותר מאשר הוא עצמו. הרי במו ידי, בקלות־דעתי, ביצֶר־הקונדסוּת שבי, הכתמתי את היקר לי ביותר! ‘ריבונו־של־עולם!’ התפללתי בלבי. ‘אתה, הכל־יכול, עשֵׂה נס והמעשה המביש, שהתרחש זה עתה בכיתה, יהיה כלא־היה!’

אך תחנוני לא הועילו. ידעתי שאת הנעשה אין להשיב. עודני יושב שם, כובש פני בכפות־ידי, נכנס גלאנץ השרת, צולע על רגלו. נשאתי את ראשי ושלוש המלים ששמעתי צילצלו באזני כגזר־דין:

‘אל האדון המנהל!’

לא אתאר את הרעמים שניתכו עלי מפיו של ציגֶלסקי, הוא יוּפּיטֶר. המנהל שָׂשׂ לעשות אתי חשבון־צדק, שכּן הייתי אצלו לאחרונה ‘על הכּוונת’, וזאת בגלל כמה מעשי־משובה שבהם נתפסתי. עתה, משנכשלתי בסרט־המדידה, החליט יוּפּיטר לשלם לי כגמולי. עד היום, לאחר עשרות שנים, סומר בשׂרי לזכר הרעמים שניתכו אז עלי.

רעמיו של יוּפּיטר פגעו בי ופצעוני. אך לא פחות מכך הכאיבו לי דברי אבי.

כשנדם פרץ־זעמו של המנהל, הלכתי לכיתתי, ליטול את ילקוט־הספרים שלי, כפי שנצטוויתי. ואז חזרתי אל גוב־האריות, הוא חדר־המורים.

יוּפּיטר הושיט לי מעטפה סגורה.

‘מסור זאת לאביך’, אמר ולא יסף.

חזרתי הביתה. היה יום־אביב וקרני שמש ליטפו את פני. רוח קלילה, שנשבה מן הגן הציבורי, הביאה אל אפי ניחוח־פריחה. אך אני לא ראיתי ולא חשתי מאום. כושל שׂירכתי דרכי, חוצה בדי־עמל את הכבישים מחמת הדמעות שסימאו את עיני. לבסוף הגעתי לביתי.

נטל אבא מידי את המעטפה וקרא את המכתב. רגע ארוך כנצח שתק ואז נשא אלי עינים עצובות ואמר:

‘גוֹרשת לחודש ימים מבית־הספר.’

‘רק לחודש ימים!’ חלפה מחשבה במוחי, שכּן בטוח הייתי שהקיץ הקץ על לימודי.

שאל אבא:

‘מה עוללת הפעם?’

קשה היה לי לענות כי לשוני דבקה לחכּי, אך התגברתי איכשהו ועניתי:

‘מדדתי את הבטן של המורה.’

אבי הביט בי ועיניו קרועות לרוָחה.

‘מה פתאום?’

שתקתי.

הרכין אבא ראשו ולאחר שעה קלה שב וזקף אותו, הביט בי ארוכות ונשא קולו בגערה:

‘אני שולח אותך ללמוד ולא למדוד בטני־נשים!’

ולפתע הנמיך קולו. עתה דיבר חרש, כאל עצמו:

‘אנו חוסכים אוֹכֶל מפינו ובלבד שיהיו בידינו דמי־לימוד. אנו מוַתרים על הדברים ההכרחיים ביותר ושולחים את פרוטותינו האחרונות לבית־הספר. אין לנו, בחיינו, שמחות הרבה. עצובים הם וחשכים. רק חלום אחד ויחיד מאיר לנו בחשכה: שאתה תלמד ותהיה לבן־אדם, תרכוש לך מעמד בחיים ולא תתענה כמונו בעניוּת. ואתה, כיצד אינך מתחשב כל אלה? האומנם לבך לב אבן?’

כך דיבר אבי ואני לא העזתי להיישיר מבטי אל פניו. ישבתי לפניו ודמעות זולגות מעיני, מתגלגלות על לחיי ונושרות מטה־מטה.

 

פרק ח': תהילה למנוצחים    🔗

אותו חודש, שנגזר עלי לשבת בבית, לא הוצאתי את זמני לריק. דברי אבי, שהוכיחני על פני, צרבו בי כאש. איני זוכר תקופה, שבה שקדתי כל־כך על לימודי כבאותו פרק־זמן. פיש, חברי לספסל בכיתה, הוכיח עצמו כידיד נאמן בעת צרה. מדי יום ביומו היה בא אלי אחרי־הצהרים ובידו הילקוט. הוא סיפר לי מה התרחש בבית־הספר, הראה לי את מחברותיו ויחדיו הכינונו את השיעורים. ברצון רב פתרתי שאלות בחשבון, למדתי קטעי ספרות, ואפילו שיננתי בעל־פה פרקי תנ"ך, אם כי לא היתה צפויה לי כל סכנה שלמך יקרא אותי אל הלוח. עתים, עם שאנו יושבים כך ליד השולחן ועוסקים בלימוד, היה אבא עובר בחדר ולפי מבטו ששילח בי ידעתי שנתפייס – שהוא סלח לי. לא ייפּלא שהמועקה שירדה עלי לאחר גירושי מבית־הספר נתמעטה והלכה. החודש הגיע לקצו וביום בו זכיתי לרצות את עווני עד תום עליתי על משכבי מחייך לעצמי חיוך של קורת־רוח: מחר אחזור לבית־הספר!

ואמנם, חזרתי לכיתה. הפסעתי אל בית־הספר בצעד מאוֹשש. תאמרו: חששתי מפגישה עם מאק. אך שכחתי לגלות לכם: פיש סיפר שמאק איננה עוד בבית־הספר. המורה לפיסיקה, שאותו החליפה לפני שנתים, החלים מחָליוֹ ומאק פינתה את מקומה. ואכן, מאז נעלמה מחיי, אם כי זכרהּ שמור עדיין בלבי.

ושוב נקלעתי להוָי הכיתה, עליו התגעגעתי במשך שלושים הימים שבהם אנוס הייתי להישאר בבית. למן הרגע הראשון, שבו עברתי בשער־הברזל של בית־הספר, הייתי אחת הדבורים בכּוורת הגדולה: פורח בחצר מכאן לכאן, מזמזם ו… עוקץ, כלומר – נוטל חלק בתעלולים הרבים שתכליתם לעקוץ את המורים, אלה המעטים שהתיצבו מול הרבים וטרחו בכל מאודם להכניס ולוּ זיק של אור־הדעת אל חשכת מוחנו.

אם זכור לכם, רמזתי אילו פעמים על תעלולינו. תשאלו: למה אינך מפרט אותם? האמת היא, שרציתי לא־פעם לספרם אחד־לאחד, אך תמיד, בבואי לעשות זאת, אמרתי לעצמי: הרי גם אתם, הקוראים, לומדים בבית־הספר ולא יהיה בדברי משום חידוש. כל דור של תלמידים שטוף בתעלולים וסבור שהוא מגלה עולמות, אך לאמיתו של דבר אין הם אלא מהדורה חדשה של אלה שקדמו להם.

שעל־כן עצרתי ברוחי ולא פירטתי את התעלולים שלנו. כלאתי בלבי את הזכרונות המשעשעים השמורים עמי, והמעלים – גם אחרי שנים רבות – חיוך על שפתי. אין לי ספק שגם אתם התנסיתם בהם וסיפורי יהיו בעיניכם כ’בדיחה עם זקן'.

ואף־על־פי־כן אנסה להפתיע אתכם. מדי פעם נערכו בבית־ספרנו מבחנים, וכל שעת־מבחן כזו נתלווּ לה תעלולים מיוחדים־במינם. האמנו שהם פרי המצאתנו ובטוחים היינו שאנו רשאים לרשום אותם כפטנטים.

שעות המִבחנים היו שעות בלתי־נשכחות. אהבתי אותן על אף המתח הנורא שנתלווה אליהן, ואולי דוקא משום כך. אך בטרם אתאר מבחן כזה, אקדים ואספר על שיעור אחר, שאף הוא חביב היה עלי ואשר זכרונותי עליו קשורים במקרה משעשע שאירע לי.

היה זה שיעור בכתיבת חיבור. עטי עט מהיר היה ומקצוע זה, של כתיבת־חיבור, היה היחיד שלא חששתי מפניו. תלמידים רבים נתלווּ להם דפיקות־לב לפני השיעור, אך אני שקט הייתי: ידעתי שאסיים ללא כל קושי ראשון ואזכה ב’טוב מאוד'.

המורה לפולנית, שהחיבורים־בכתב היו בתחום סמכותו, היה הגוי היחיד בין מורי בית־הספר. הוא עשה כמיטב יכלתו כדי להדביק אותנו באהבתו לפולין, כלומר – לחנך אותנו כפטריוֹטים טובים. שמו היה מישקינסקי, אך אנו כינינו אותו ‘מיש’, שבפולנית – אם מבטאים את השי"ן בהיגוי רך פירושו ‘דוב’, ובהיגוי קשה – ‘עכבר’. אנו, כמובן, העדפנו את העכבר על הדוב, שכּן עיניו של הפולני, עינים קטנות שלָבנן משׂוֹרג היה נימי־דם, אישוניהן התרוצצו כעכברים. היה זה גבר כבן חמישים, גולגלתו קרחת מושלמת המבהיקה כביצה, ופניו הגרומות מעוטרות באף יהודי דוקא, אף אדום וארוך ומעוּקל כשופר. אכן, היה זה כלי־תפארת שמעטים כמוהו.

עדיין זכור לי כיצד היה משנן לנו את הכללים לכתיבת חיבור – שפע של עצות טובות ומחכימות. שבוע בדיוק אחרי כתיבת החיבור היה מיש קורא אל הלוח שני תלמידים. תחילה את זה שחיבורו היה הגרוע ביותר – ומחבּרוֹ אנוס היה לקרוא את פרי־עטו באזני הכיתה. מיש המתין עד שסיים המסכן, ואז היה מצביע אחת־לאחת על מגרעותיו של החיבור. לאחר־מכן נקרא אל הלוח כותב החיבור הטוב ביותר והמחזה נשנה, אלא שהפעם הילל מיש ושיבח את הראוי להלל ולשבח. ל’ניתוח' של החיבור הגרוע נתלווּ תמיד פרצי־צחוק מפי התלמידים, שכּן מיש לא היה חושׂך שבטו ודבריו מיַסרים ומוקיעים ושׂמים ללעג ולקלס את המחבר. ואילו הדיון על החיבור המצטיין לוּוה תמיד בשתיקה ולעתים בקנאה בזוכה המאוּשר שהפיק רצונו של מיש.

אתם ודאי רוצים לשמוע חיבור, שלכל הדעות היה גרוע מאוד. לא יקשה עלי לצטטוֹ לפניכם, שכן הוא זכור לי היטב. יום אחד הושיבנו מיש – והיה זה בפרוֹס האביב, כשקרני שמש בהירה ריצדו בשמשות החלון של הכיתה – ואמר:

‘הפעם תכתבו חיבור. הנושא ‘אביב’.’

נרכנו על המחברות. לאחר שבוע נכנס מיש לכיתה ומתחת לבית־שחיו צרור החיבורים. מיד נשמע מפיו, מתחת לחָטמו האדום, המעוקל כשופר, קול תרועה:

‘שטֶרן!’

שטרן, שהבין את המצפה לו, קרב אל הלוח בפסיעות מהססות. מיש עילעל בצרור המחברות, שלף את זו של שטרן, תקע אותה לידיו וגזר: ‘קרא!’

וכך קרא שטרן, וקולו חרישי, עד שבקושי שמענו את המלים:

'הנושא: אביב.

‘חורף! שלג! כפור! הקור מקפיא את העצמות. העצים השירו את עליהם ועומדים עירומים ומרעידים בקרה. פועלים לבושי פרוות עובדים על המדרכות ומפַנים את הררי השלג שנערם עליהן בשעות הלילה. השמש הסתתרה מאחורי עננים שחורים. עצוב בלב. הידים קופאות. השינים מקישות זו לזו. בבתים רבים אין כסף לקנות פחם ולהסיק את התנור. ילדים בוכים: אמא, קר לי! אני קופא! מתי יבוא האביב?’

שטרן סיים קריאתו ונשתתק.

‘נו,’ אמר לו מיש, ‘אולי החכמת מאז שכתבת את החיבור? אולי תצביע לנו על מגרעותיו?’

ובפנותו אלינו, אל קהל שומעיו, הוסיף: ‘ואתם, אולי תמצאו את האביב שאבד?’

אך שטרן, שהיה טיפוס לוחם, לא נכנע.

‘מה יש?’ אמר. 'הרי כתבתי על האביב! הנה, במשפט האחרון בוכים הילדים ושואלים: 'מתי יבוא האביב?''

שמע מיש ונתרתח:

‘לא די שגיבבת דברי־אִולת, אתה עוד בא להגן עליהם?’

הדוגמא שהבאתי היא של חיבור גרוע באמת. לא היה ספק בלבנו שהמורה לא נטפל סתם לשטרן. כל כמה שלא שנאנו את מיש, אנוסים היינו להודות שהוא צודק תמיד במשפטו. אולם פעם אחת ויחידה נכשל מיש כשלון מחפיר בשיפוטו.

יום אחד נכנס מיש לכיתה והכריז:

‘היום תכתבו חיבור. הנושא: ‘גלוֹריה ויקטיס’!’

כאן עלי להסביר לכם, שהספר בשם ‘גלוֹריה ויקטיס’ נכתב בידי הסופרת הפולנית אֶליזה אוֹזֶ’שקוֹבה. לפני כשבועיים הורה לנו מיש לקרוא קריאת־חובה את הספר הזה, אך אני הסחתי משום־מה את דעתי מדרישתו. עתה, לשמע דבריו, ידעתי: נפלתי בפח! את הספר לא קראתי, אפילו את פירוש שמו לא ידעתי.

הכל נרכנו מעל מחברותיהם. גם פיש, חברי־לספסל, התחיל כותב, מסלסל באצבעותיו את בלוריתו השופעת ונושך שפתיו, כדרכו בשעת ריכוז ומאמץ. ואני יושב תחתי, מחברתי פתוחה לפני והדף החלק מבהיק בנקיונו. ולפתע שמעתי את קולו של מיש:

‘למה יושב הנך כחולם? מדוע אינך כותב?’

נרכנתי מעל למחברת והעמדתי פנים כשקוע בכתיבה. לאחר שעה קלה דחקתי במרפקי את חברי.

‘פיש,’ שאלתי, 'מה פירוש המלים ‘גלוֹריה ויקטיס’?

נשא פיש עיניו והציץ בי כמי שדעתו נטרפה עליו. לבסוף פלט בין שׁיניו:

‘מה? אינך יודע? ‘גלוריה ויקטיס’ פירושו ‘תהילה למנוצחים’. אַל תפריע, אני כותב!’

אך אני לא ויתרתי.

‘על מה היא כותבת, אוז’שקוֹבה, בספר זה?’

פיש שתק, רוגז, אך משחזרתי ושאלתי, ענה לי בתכלית הקיצור:

‘על מרד 1863.’

ושקע שוב בכתיבה.

עתה נפקחו עיני. הבנתי את הקשר בין שם הספר ותָכנו. נזכרתי שבשיעורי ההיסטוריה למדנו על אותה תקופה: מלכוּת פולין נפלה בשלהי המאה ה־18 וחולקה בין רוסיה, אוסטריה ופרוּסיה. הפולנים מרדו בכובשיהם שתי מרידות: הראשונה ב־1831 והשניה ב־1863. הרוסים דיכאו את המרידות ביד חזקה והטבּיעו את פולין בנהרי־נחלי דם. המורה להיסטוריה, עוֹג מלך הבשן, סיפר לנו בין היתר שהסופרת אליזה אוז’שקוֹבה סייעה לאחר פרוץ המרד של שנת 1863 לאחד ממנהיגיו, ששמו היה טראוּגוּט.

כשסיכמתי לעצמי כל זאת, אמרתי בלבי: ‘מה יש לי להפסיד? אנסה!’

ואכן, למעלה על הדף רשמתי באותיות גדולות את הכותרת: ‘גלוֹריה ויקטיס’. לאחר־מכן שלחתי עטי על־פני הנייר, ואני כותב בשטף ובהתלהבות:

‘גלוֹריה ויקטיס! תהילה למנוצחים! לשוא נושאים המנצחים, הכובשים הרוסים, את ראשם בגאון ומתפארים שהביסו את מרד 1863! לא! לא להם התהילה! ידיהם מגואלות בדם פטריוֹטים פולנים וחרפת־עולם על ראשם! התהילה האמיתית, תהילת־נצח, תעטר את ראשיהם של לוחמי־החירות הפולנים! דמותו של מנהיגם טראוּגוּט אציל־הנפש עוד תתנוסס על אנדרטה ודורות רבים יקשטוה בזרי־פרחים! אפילו הסופרת אליזה אוֹז’שקובה סייעה בידי המנהיג העשוי לבלי חת! תהילה למורד האמיץ! שֶׁבח והַלל לסופרת הדגולה!’

וכה הלאה, וכה הלאה, כל משפט וסימן קריאה אחריו, להדגשת רגשות הפטריוטיזם המפעמים בלבי…

ופתאום נשמע הצלצול. לא מצאתי עוז בנפשי להעיף עין על הכתוב. סגרתי את המחברת ומסרתיה לידי מיש.

שבעת הימים שלאחר־מכן היו לי ימי חרדה. ‘מה עשיתי?’ שאלתי את עצמי, ‘כיצד מלאני לבי לכתוב חיבור על ספר שאפילו לא הצצתי בו ואין לי מושג מה כתוב בו?’

כעבור שבוע נכנס מיש לכיתה וצרור המחברות מתחת לבית־שחיו. הרכנתי ראשי כמחכה למהלומה שתנחת עלי. בטוח הייתי שמיש יקרא בשמי, שאני הוא שיוטל עליו הפעם להדגים לעיני הכיתה מהו החיבור הגרוע ביותר. לגודל פתיעתי קרא מיש בשמו של פיש דוקא, חברי לספסל, והלה ניגש אל הלוח, קרא בקול את חיבורו וספג מנה אחת אפַּיִם מן המורה, שהפריך כל משפט שכתב המחבר ושילחוֹ מעל פניו בחרפה.

‘ברוך השם, ניצלתי,’ לחשתי לעצמי, ‘אכן, בר־מזל הנני!’

אותו רגע הגיעני קולו של מיש. הוא קרא בשמי.

קמתי וקרבתי אל הלוח, משתדל להתגבר על פיק־ברכי. לא היה ספק בלבי מה מצפה לי. רק זו בלבד שתמהתי: מה קרה לו, למיש, ששינה ממנהגו והוא קורא הפעם ללוח שני מחברים של חיבורים גרועים במקום אחד?

תקע מיש את מחברתי לידי ופקד עלי: ‘קרא!’

פתחתי בקריאה, מעיף מדי פעם עין בפניו של מיש. חָטמו המעוקל, הדומה לשופר, נע מעלה־מטה למשמע דברי, כמו לאות הסכמה. חיוך של קורת־רוח ריחף על שפתיו. ואני, שפתחתי בקריאה בהיסוס ובגמגום, קולי גובר ועולה ואני משמיע בבטחון כל אותן מליצות שדופות, חסרות־תוכן, שבהן גדשתי את חיבורי, מטעים את סיום המשפטים, שרוּבּם נסתיימו בסימני־קריאה.

סיימתי. רגע הביט מיש בחלל הכיתה ואז פתח ואמר:

'בּוֹשוּ והכּלמוּ! קראתי את חיבוריכם וברור לי מעל לכל ספק שאיש מכם לא טרח לקרוא את הספר עד תומו. אחד ויחיד, היודע את הספר, אוהב אותו וזוכר כל פרט שבו, ניצב כאן לפניכם. ואכן, הוא זכה הפעם בציוּן הטוב ביותר: ‘מעוּלה!’

כשרוי בחלום חזרתי אל הספסל. ישבתי וגחנתי אל פיש.

‘מה תאמר לזה?’ לחשתי. ‘והרי לא קראתי בכלל את הספר!’

מיש השגיח שאני מתלחש עם חברי־לספסל ופנה אלי:

‘מה אמרת לו?’

שתקתי והרכנתי ראשי.

אך מיש לא ויתר.

‘פיש!’ קרא בקול גדול. ‘מה אמר לך חברך?’

פיש לא השיב. אך כשהתגולל עליו פיש בצעקות, נשבר ואמר חרש:

‘הוא אמר לי שלא קרא בכלל את הספר!’

שמע מיש ונתרתח.

‘שקרן שכמותך! צא מהכיתה!’ הרעים עליו בקולו.

ואני יושב תחתי ואיני יודע אם לשמוח על הציוּן המעוּלה שנפל בחלקי או להצטער בצערו של פיש שגורש בגללי מן הכיתה. עודני שוקל בדעתי אם עלי לקום וללמד זכות על חברי שנעשה לו עוול, צלצל הפעמון ומיש יצא מהכיתה.

הנה כי־כן סיפרתי לכם על שיעורי־החיבור. עתה אקיים את הבטחתי ואתאר מבחן־בכתב שהיה גולת־הכותרת של כל השיעורים.

 

פרק ט': מיבחן    🔗

קדם לו, לכל מבחן, מתח רב, שנתן בנו אותותיו יומים־שלושה לפניו, אך ככל שקרב המועד הוא גבר והלך עד שבהפסקה שלפני המבחן דחוסה היתה האוירה בכיתה עד כדי מחנק. דבר זה תמוה בעיני, שהרי רבים היו התלמידים בכיתה שׂזילזלו בלימודים וראו פחיתות־כבוד לעצמם להכין בבית את שיעוריהם. מהם שנשארו בכל כיתה שנתים ולא היה איכפת להם שחבריהם־לספסל הם לעומתם זאטוטים. ואף־על־פי־כן גם בארשת־פניהם של הללו – עצלנים שאין להם תקנה! – ניכרה המתיחות באותן שעות גורליות.

בהפסקה שקדמה למבחן לא עזבנו את הכיתה. בחללה עמד מן זמזום שקדני, רוגש. אלה משננים לעצמם שינון אחרון, אלה נטפלים לתלמידים הטובים ומבקשים מפיהם עצות והוראות, מנסים ללמוד ברגע האחרון, על רגל אחת, את אשר הזניחו במשך ימים ושבועות. אלה שוקדים במסירות־נפש על פטנטים למיניהם – מורשת־ דורות שהגיעה אליהם ממחזורים קודמים – ואלה עוסקים בשכלול המצאותיהם החדישות־בתכלית, פרי דמיונם ותושיָתם.

ובין כל אלה, כחבורות פושעים הממתיקים סוד ביניהם, מתלחשים זוגות וסיעות־תלמידים, זוממים מזימות, עושים קנוניות למיניהן ומסכמים לעצמם מהלכים מתוחכמים בשדה־הקרב.

כי זאת עליכם לדעת: ראינו את המבחן כעין מערכה. אך המאבק העיקרי, המכריע, נטוש היה לא בין התלמיד והנושא שבו הוא נבחן, אלא בינו לבין המורה אשר בתוקף תפקידו אנוס היה להשגיח היטב על המתחולל בזירה.

מי חכם ויזכור את כל המהלכים הערמומיים שקדמו למבחן? מי ימנה שפעת הפטנטים שבהם נאחזנו כטובע הנאחז בקש? אלה רשמו בדיוֹ תאריכים בהיסטוריה, שמות מלכים או נוסחאות במתימטיקה על כף־ידם השמאלית; אלה רשמו אותם על זרועם, שנתגלתה עם הפשלת השרוול; אלה – שוטים תמימים שאין להם תקנה! – רשמו על דף נייר שהסתירוהו במחברת, ואלה חרתו בקרשי הספסל. אך בין הממציאים הדגולים היו גם גאונים, אדיסונים־ממש: לוֹפגאס, למשל, אלוף־התעלולים בכיתה, שהיה בין התלמידים הגרועים, זכה – פעם אחת ויחידה בחייו – בציוּן ‘מעוּלה’ במבחן בחשבון. כשנתבשרנו על כך, כעבור שבוע, נדהמנו: הרי לוֹפגאס לא ידע אפילו כמה הן שתים כפול שתים!

‘כיצד הצלחת במבחן?’ שאלנוהו.

לוֹפגאס חייך ועיניו הממזריות הבריקו והתיזו ניצוצות שחוק ומשובה. תחילה העטה על עצמו מעטה של שתיקה, אך משהפצרנו בו לגלות לנו את סודו, אמר:

‘העתקתי מפיתקה שהכנתי לי מבעוד מועד בכף־ידי.’

‘שקרן,’ התגוללנו עליו, ‘הרי דרבּקין, המורה לחשבון, חשד בך שאתה מעתיק, וניגש אליך ובדק!’

‘אני ראיתי במו עיני שכף־ידו היתה ריקה כשניגש אליו דרבּקין,’ העיד כץ, חברו לספסל של לוֹפגאס.

‘כי אתה מטומטם כמו דרבּקין!’ נתן לוֹפגאס את קולו בצחוק גדול. ‘היתה לי פיתקה בכף־ידי, אך חיברתי אותה בגומיה במעלה שרווּלי, בפנים, סמוך לבית־השחי. כשקרב אלי דרבּקין, פתחתי את כף־ידי והפיתקה התעופפה לה ונעלמה בתוך השרווּל!’

צירפנו את צחוקנו לצחוקו של לוֹפגאס. ערוּם היה דרבּקין, שזכה בפינו לכינוי ‘השועל’, אך מסתבר שאין לך ברנש ערוּם בעולמנו שאי־אפשר להערים עליו!

אכן, קשה היה להשגיח עלינו, לגלות כל אותן תחבולות ומהלכים מפתיעים שבהם נקטנו. הפיתקה הקשורה לגומיה לא היתה הפטנט היחיד. יש שהתלמיד הכין לו דף תאריכים, שמות, נטיית־פעלים או נוסחאות והצמידו בסיכה אל בטנת מקטרנו. יש שרשם הכל באותיות גדולות, הניח את הדף על הרצפה וכיסה אותו בנעלו. בשעת הצורך היה מזיז את הרגל וקורא בקלות את הכתוב.

כך נהגו ‘אלופי־הפטנטים’. אך היו גם ‘חכמים של בית־השימוש’.

באותן קנוניות, שנעשו ברגעים האחרונים שלפני המבחן, הוסכם שהתלמיד הטוב ביותר במקצוע שבו עסקנו יזדרז ויסיים את המבחן־בכתב ואז יעתיק את התשובות על דף־נייר, יצא לבית־השימוש ויסתיר אותו מאחורי מיכל־המים. ואכן, לא עברה כמחצית השיעור ואותו תלמיד היה קם ממקומו ומצביע.

‘מה יש?’ שאל המורה.

‘אני צריך לצאת.’

המורה משלח בו מבט קפדני, מלא־חשדות.

‘לא תצא!’

‘אדוני המורה, אם אני לא אצא, יֵצאו כולם!’

הכיתה גועה בפרץ צחוק.

המורה נבוך. הוא שוקל בדעתו, מהסס ולבסוף אומר בשפה רפה:

‘מילא, צא.’

וכשחזר התלמיד, שליח־המצוה, תקפו, כביכול, כאבי בטן את מרבית התלמידים. מדי פעם היה אחד מהם לופת את בטנו, מעוה פניו בהעוָיות־כאב וקורא בקול דווּי ומיוסר:

‘אני צריך לצאת!’

והתוצאה – המבחן נסתיים בכי טוב. מרבית התלמידים זכו בציון מניח את הדעת. תשאלו: ולמה לא ‘מעוּלה’? התשובה לכך היא, שאותו תלמיד טוב עשה אמנם כמיטב יכלתו, אך אלה שהעתיקו את תשובותיו הנכונות יש שלא הבינו אותן כראוי ויש שהטילו בהן, במתכַּוון, שגיאות קלות, כדי לטשטש את ‘פשעם’.

מובן שמעשהו החלוצי של התלמיד הטוב, שהגיח גיחה ראשונה, נחשונית, לבית־השימוש, הצריך מידות תרומיות, כגון רוחב־לב ואהבת הזולת. רבים היו בכיתה הצדיקים מסוג זה שסייעו בנפש חפֵצה לשכניהם לספסל. משסיימו לכתוב, הזיזו לעברם את המחברת. כנגדם מצויים היו – ולשבחה של כיתתנו ייאמר: מעטים מאוד! – בעלי מידות מגוּנוֹת, שצרה היתה עינם בחבריהם. הללו, כגון בְּרין – מלשין וחנפן ששנוא היה על כולנו – היו לא־פעם מרימים קולם בצריחה:

‘אדוני המורה! הוא מעתיק!’

כתום המבחן היה בדרך־כלל חברו לספסל של המלשין עורך עמו דין־צדק ומטעימוֹ את נחת־זרועו. אך המכות לא הועילו. כי זה טבעו של המלשין: בכל עת תמיד הוא מחכה להזדמנות שתבוא לידו.

הנה כי־כן תיארתי את ‘אלופי הפטנטים’ ואת ‘החכמים של בית־השימוש’, אך עדיין לא מיציתי את הנושא. היו בינינו גם ‘אמני־הטעָיָה’, כל אחד שחקן ממדרגה ראשונה, והללו נכונים היו בכל עת להשליך נפשם מנגד ולחוש לעזרת הזולת.

‘אמן־הטעיה’ כזה היה ממתין לאות מוסכם. משניתן, נרמז מיד ופתאום התחיל משתעל ושיעולו גובר והולך עד שה’אמן' מתלעלע ממש, פניו מכחילות ועיניו יוצאות מחוריהן. המורה חש אליו ממרומי הקתדרה וגחן מעליו:

‘מה קרה לך? הרי אתה נחנק! הביאו כוס מים!’

מיד מתחוללת בכיתה אנדרלמוסיה נוראה. אלה מתגודדים סביב המורה וה’נחנק', אלה מצעקים בקולי־קולות, אלה רצים להביא כוס מים, ואלה – והם הרוב – מברכים על הישועה שצמחה להם: מעבירים פתקאות מיד ליד, מעתיקים זה מזה, מלחשים מפה לאוזן.

מובן שהשיעול לא היה ה’מספר' היחיד ברפּרטוּאר של ‘אמני־ההטעיה’. מי ימנה מספר תעלוליהם?

כך נהגנו אנו, התלמידים, שנגזר עלינו להתנסות בנסיון המר של מבחן־בכתב. והמורים?

גם הם הרגישו, ודאי, בבואם לשיעור של מבחן־בכתב, שנקלעו לזירת־קרב. לא ייפּלא שכל אחד מהם נקט בטקטיקה משלו, לפי כישוריו ותושיתו: זה יושב בקתדרה, תוקע ראשו בעתון ומשׂים עצמו קורא בעיון, אך כולנו יודעים שהוא מציץ אלינו מבעד לנקב שבעתון; זה מנמנם, כביכול, מחמת השעמום, אך עוקב אחרינו מבעד לסדק שבין שמורותיו; זה עובר בין הספסלים, בולש ומתחקה אחרי הנעשה, ופתאום – כקפיץ ששוחרר – הוא מזנק אל אחד התלמידים ושולף דף־נייר המוסתר במחברתו; וזה – והיה זה סוג המורים המסוכנים ביותר! – יושב לו דוקא בספסל האחורי, הריק, ואנו מתמלאים חלחלה: שהרי כל זמן שיריבך לפניך, בהישג עיניך, אתה יכול לשער את תגובותיו. אך לֵך ונחֵש מה צפוי לך מאורב־במסתרים מאחורי גבך!

המורים שתקו בדרך־כלל במבחנים־בכתב. דומה שבשתיקתם רצו להטיל עלינו מורא. אחד ויחיד היה למך, המורה לתנ"ך, שהיה יושב לו שלֵו ורוגע למראית־עין בקתדרה, מגרד מדי פעם את זקנקנו הצהבהב, הקלוש, העוטר את סנטרו, זוקף פתאום את עיניו, מטפיח את חוד עפרונו בכחול ורושם בפנקסו האדום. ומדי פעם הוא מעביר עיניו על כולנו, הגחונים על מחברותינו ומבין שפתיו הכחולות בוקעת ספק־קריאה ספק־אנחה:

‘הו גוי חוטא, עם כֶּבֶד עווֹן!’

תיאור זה של מבחן לא יהיה נאמן לאמת אם אעלים מכם פרט קטן, שודאי יפתיע אתכם: לא כל תלמידי הכיתה שטופים היו בכל אותם מעשי־קונדסות. היו גם תמימי־דרך שהכינו את שיעוריהם והללו ישבו וכתבו את המבחן בשקידה, בלי להפנות ראשם או לזקוף עיניהם כדי להציץ בנעשה בכיתה. אך הללו מעטים היו. נער יספרם!

רוב התלמידים נהגו כפי שסיפרתי לכם: התחכמו, הערימו, זממו מזימות. מבחן־בכתב היה לנו, כאמור, שדה־קרב. ושמא אדייק יותר אם אוֹמַר: זירת־אצטדיון. כשהצליחה קנוניה בידינו, דומה שזעקנו כולנו בלי קול: ‘גול! אחד־אפס לטובתנו!’ כולנו, גוש אחד ומלוכד, השתתפנו במשחק בכל מאודנו ובכל נפשנו.

מאז עברו שנים. בהרהרי היום באותן שעות־מבחן, יש ששואל אני את עצמי: למה זקוקים היינו לאותה התמודדות־איתנים? למה הקדשנו את מרבית שעותינו הטובות להמצאת הפטנטים למיניהם? והרי אין ספק בלבי שאילו מקדישים היינו, ולוּ עשירית הזמן שהצריכו כל אלה, ללימוד – היינו מציפים את העולם במלומדים דגולים, בתלמידי־חכמים מופלגים!

כך שואל אני את עצמי ואין תשובה בפי. כשם שאין לי תשובה לשאלה אחרת המציקה לי לא־פעם: מה היה עליהם, על חכמי־ההטעיה? האומנם גדלו ונעשו שחקני־במה מפורסמים?

על־כל־פנים הגיע הזמן לסיים פרק זה. סמוך לבי ובטוח שהמורים שלכם, כשיקראו בו, לא יכעסו עלי: לא ‘קילקלתי’ אתכם, לא לימדתי אתכם, חלילה, שום ‘פטנט’ שאינו מוּכּר לכם. ונהפוך הוא: ייתכן שבימינו יש בידכם פטנטים שלעומתם מחוירים אלה שלנו ונראים כמשחק־ילדים תמים. אך למה אסתיר מפניכם? בבואי לכתוב פרק זה, חששתי מתרעוּמתם של המורים. שכּן גם היום, לאחר שנים רבות, אימתם של המורים עלי וביחוד של מנהלי בית־הספר. כל־אימת שמתרגשת עלי צרה, אני חולם חלום ובחלומי אני נתון במצוקה גדולה: יושב בכיתה בשעת־מבחן ואין לי מושג מה עלי לכתוב במחברתי. ויש שמצוקה זו תופחת וגדֵלה עד שחש אני בשנתי בגרוני השנוק. ואז, בחלומי, ניצב לפני יוּפּיטֶר, מנהל בית־הספר שלנו, נועץ בי את עיניו הקרות ומפיו מתגלגלים עלי רעמים, שהֵדם בלבד מטיל עד היום צמרמורת בבשרי.

 

פרק י': “וַאגַארִי”    🔗

מדי בוקר השכמנו קום ושׂמנו פעמינו אל בית־הספר. בדרך־כלל הלכנו שמה ברצון, אפילו באותם ימים, שבהם לא הכינונו את שיעורי־הבית או פחדנו ממבחן־בכתב. לעתים רחוקות בלבד התחלינו, כלומר העמדנו פני חולה. בבוקר לא ירדנו מן המיטה ולקריאתה של אמא: ‘קום פן תאחר!’ ענינו בקול חלוש, קול־כאוֹב: ‘אני חש בראשי!’ ‘יש לי כאב בטן נורא!’ ‘אני רוצה להקיא!’ – וכיוצא באלה תירוצים שונים, כיד הדמיון הטובה עלינו.

אך היו ימים אחרים – לא של מחלה אמיתית או מדומה – שגם בהם נעדרנו מבית־הספר. ימים אלה באו עלינו במפתיע. מעולם לא תיכננו אותם. בערב שקדם להם לא שיערנו שלמחרת־היום לא נשב בכיתה. יתירה מזו: גם בבָקרוֹ של יום כזה, כשארזנו בתוך הילקוט את הספרים והמחברות, הוספנו עליהם את שקית־האוֹכל להפסקה הגדולה, ויצאנו בשעה טובה לדרך המובילה אל בית־הספר, לא העלינו על דעתנו שבסופו של דבר נגיע לא לכיתה כי אם…

אך בטרם אגלה לכם להיכן הגענו, עלי לספר לכם כיצד נתגלגלו הדברים שסטינו מדרך־הישר.

ימים אלה, שבהם ערקנו מבית־הספר, חלו על־פי רוב בעונת־האביב. היינו הולכים לתומנו אל בית־הספר. הנה הגענו לכיכר המרוצפת אבנים עגולות, המשתרעת בחזיתו וכבר הופיע מולנו שער־הברזל הפתוח לרוָחה. אך פתאום דומה שיד נעלמה אוחזת בציצית ראשנו ומושכת אותנו בכוח־אדירים הלאה, הלאה. משהגענו לשער־הברזל, לא נכנסנו פנימה. מבלי־משים, בהיסח־הדעת, פּסחנו עליו והמשכנו דרכנו בפסיעות שקטות לכאורה, אך לבנו הולם בחזקה.

היה אביב בארץ, אביב מלא חמדה. השמש הזהיבה בקרניה את אבני הכיכר, רוח בשׂוּמה שיחקה בבלוריתנו הפרועה והלב, לב ילד, נצבט בגעגועים משונים, במיני פיתויים מסעירים. נשאנו עינינו והבתים האפורים זורחים באלף שמשות והמרחב קורץ לנו ומושך כבחבלי־קסם. לא, לא עצרנו כוח לעמוד בפני הפיתוי. יצאנו לשוטט להנאתנו ברחובות, שיכורים מניחוחות האביב. רחובות העיר, השרויים תמיד באוירה של חוּלין, דומה שלבשו לכבודנו בגדי־חג. פני העוברים־ושבים נראו כמחייכות אלינו חיוך שכולו טוב. ברחוב עברו חשמליות (אנו קראנו להן ‘טראמים’) והקשת שעל גגן נגעה בחוטי־החשמל המתוחים מעליה והתיזה גצים מבזיקים, ססגוניים. הנה בולם הנהג בלחיצת־דוושה, החשמלית נעצרת אט־אט בתחנה ומפִּתחהּ מגיחים גברים, נשים וטף, שגם פניהם קורנות בשמש האביבית. ואנו הולכים והולכים – הרגלים הן שנשׂאונו והנחנו להן לבחור את המטרה. ומה היתה מטרה זו? תאמרו: הלכנו לגן הציבורי ובוֹ בילינו בנעימים בצל הלילך, השיטים והערמונים. ולא היא! הרי סיפרתי לכם, שאותו גן השתרע מעבר לכיכר המרוצפת שבפתח בית־ספרנו והוא היה ממש בהישג־עיניהם של המורים. אנו נמנענו מלבוא בשעות־הבוקר אל הגן, השתדלנו להתרחק ממנו ככל האפשר. ואכן, השארנו אותו מאחורינו ובפסיעות מזורזות התקדמנו אל הגן האחר, שהתלמיד המבלה בתוכו לא היה מוּעד לפורענות.

הרחק מבית־הספר, ברחוב זַקרוֹצ’ימסקה, נמצא גן מיוחד־במינו. הוא לא היה מטופח כגנים אשר במרכז העיר, ששביליהם זרויים חצץ לבן, מבהיק, ספסליהם צבועים, ערוגותיהם סדורות והגדרות החיות גזומות בצורת ריבועים ומלבנים ישרים בתכלית. היה זה גן־פרא, כעין פיסת ג’ונגל בירכתי עיר־התרבות ובו סבכי עצים ושיחים, מטפסים שהשתרגו על חומותיו ושרביטיהם נידלדלו ויצרו סוכות מקסימות, שופעות־צל. שבילים לא חצו את הגן. בין העצים העבותים, שבדי צמרותיהם מתפתלים ומשתרגים זה בזה, השתרעו כרי־עשב מנומרים פרחי־בר. משעברנו בשערי הגן, דומה היה עלינו שנקלענו לממלכה קסומה השקועה בשנתה זה שנים רבות, אין נפש חיה בתחומה. אמנם, פה ושם הבחינו עינינו בזוגות־נאהבים, באמהות המשגיחות על פעוטותיהן או בילדים שהסתלקו, כנראה, כמונו מבית־הספר. אך כיון שהגן רחב־ידים היה, חשנו כאילו אנו בעליו היחידים.

שם, בגן, היינו משתרעים בצל האילנות או בחביון אחת הסוכות, הילקוט למראשותינו ועינינו עוקבות אחרי זהרורי־השמש המרצדים בין הענפים, מתחקות אחרי פרפר ססגוני המרפרף מפרח לפרח, ואזנינו קשובות לצפרים המסלסלות בשיר. אותה שעה שכחנו עולם ומלואו. אנו, ילדי־החומות, הסגורים בחצר עגומה שמעליה פיסת־שמים חיורת, נפעמנו. ראינו פתאום שמים גדולים וכחולים ולבנו עולה על גדותיו, שיכור מאביב וממרחב. שכחנו את ביתנו הדל, את קירותיו הקודרים, את פני הורינו העצובים. היכן הכיתה? היכן המורים? ואיך העזנו לחרוג מעולמנו ולהסתלק?

לא, לא חשנו כל נקיפות־מצפּוּן. הרי בהיסח־הדעת הגענו הנה, לגן, ללא כל תכנון מוקדם. כוח, החזק מאתנו, הוא שהביאנו לגן־עדן זה ואנו רוינו את המנעמים שסיפק לנו.

ועוד: תמיד שרויים היינו בחברותא. בבית – בחברתם של בני־המשפחה; בחצר – בין ילדי השכנים; בבית־הספר – בתוך קהל גדול של חברים. אהבנו, אמנם, את החיים בצוותא, אך לא פעם השתוקקנו לשעה שבה נהיה שרויים ביחידות, נתונים לעצמנו בלבד. שם, בגן, ניתן לנו מבוקשנו.

ליום של עריקה כזו מבית־הספר קראנו ‘ואגארי’, מלה שמקורה בלאטינית ופירושה: ‘להיות נע ונד’. להלן אשתמש במונח זה, שממנו גזרנו את הפּוֹעַל. וכך היינו אומרים: 'ויגרתי, ויגרת, ויגֵר. וכן: ‘וַגרן, וַגרנים’.

כיצד נתרגם את ‘ואגארי’ לעברית? ‘הסתלקות שלא בכוונה תחילה מבית־הספר’? לא, זה ארוך מדי. שש מלים במקום אחת. ‘עריקה’? לא, זה מזכיר בגידה־במולדת, מעשה שפל. וכיצד אכנה את גיבורי הואגארי, כלומר את הוַגרנים? ‘עריקים, שתמטנים, סתלקנים’? נראה לי שכל אלה אין בהם כדי למסור בדיוק מה טמון בו, במושג זה.

יש שהוַגרן אחד ויחיד היה אותו יום בכיתה שהסתלק מהלימודים. הוא בילה בגן להנאתו, מתענג על הבדידות, מתמכר להרהוריו ולחלומותיו. יש שנפגשו בגן־זקרוֹצ’ימסקה שנַים ואפילו שלושה וַגרנים תלמידי הכיתה. פגישה כזאת היה בה תמיד מן המפתיע ועל אף רצונו של הוַגרן להיות שרוי עם עצמו, ביחידות, רבה היתה השמחה: מי ימנה את מספר המשחקים ששיחקנו אותו יום?

הוַגרנים נהנו בדרך־כלל מכבוד שרחשו להם חבריהם. כבוד זה שיעוּרוֹ כשיעור עוז־רוחו והתמדתו של הוַגרן: שכּן אחד ויגֵר יום, חברו יומַים, והנועזים בינינו הסתכנו לעתים וּויגרו שלושה ימים רצופים!

כאן לא אוכל לפסוח על סיפור אחד הקשור בואגארי, סיפור משעשע, שלאמיתו של דבר אינו אלא סיפור עצוב.

היה בכיתתנו נער אחד, טַבַּצ’ניק שמו, עצלן מאין כמוהו, יוצא־דופן בהליכותיו ומבוגר מאתנו בהרבה, שכּן בכל כיתה נשאר שנתַים. טבּצ’ניק פרש מן החברה והיה מתחבר לתלמידי כיתה ח', אל הנערים שחתימת־שפם מבצבצת על שפתם העליונה. איני יודע אם מצא אִתּם שפה משותפת, שכּן טיפש היה ומטומטם, אך לעומת זאת שותף נאמן היה לתעלוליהם. יום אחד, בתחילת שנת־הלימודים, ראינו את השרת גלאנץ, צולע על רגלו ומוביל בפרוזדור את טבּצ’ניק אל חדר־המורים. וכיצד הובילו? אוחז אזנו כבצבת באצבעות־ידו. טבּצ’ניק החזיק בידו האחת סיגריה דלוקה ובשניה את חגורתו שהותרה ואת מכנסיו הפתוחים, והוא נגרר בעל־כָּרחו והשתעל בקול. למראהו לא היה ספק בלבנו מה אירע לפני שעה קלה: גלאנץ תפס את טבּצ’ניק בשעת־מעשה, מעשן סיגריה בבית־השימוש, ועתה הוא מוליכו אחר כבוד אל יוּפּיטֶר.

סמוך לחדר־המורים נעצר טבּצ’ניק, תקע את עקביו ברצפה וצעק בקול:

‘עזוב אותי, שוַאנץ!’

אך השרת לא הרפה. ניסה טבּצ’ניק לבעט ברגליו, לשחרר אזנו מאחיזתו של גלאנץ, אך לקול המהומה נפתחה הדלת של חדר־המורים וטבּצ’ניק המשתולל קפא תחתיו ככבשה תמה. יוּפּיטֶר המנהל עמד בפּתח.

למחרת לא הופיע טבּצ’ניק בכיתה. עברו יומַיִם, שלושה – והוא איננו. סבורים היינו שגורש לשבוע־שבועיים בגלל המעשה־בסיגריה. משחלפו חדשים אחדים וטבּצ’ניק לא נראה בינינו, החלטנו שהוא גורש מבית־הספר לתמיד. האמת היא שהסחנו דעתנו ממנו. לא הצטערנו על ה’אבדה', שכּן טבּצ’ניק שנוא היה על כולנו. באותם ימים מעטים, בראשית שנת־הלימודים, שבהם זכינו לשהות במחיצתו, היה מראה לנו את נחת־זרועו. כשחָלק על דעתו של מישהו, לא ביטא זאת במלים. נימוקו היחיד היו אגרופיו שהיה מנחיתם בגופנו.

והנה, בסוף שנת־הלימודים, בראשית הקיץ, ויגרתי יום אחד והגעתי לגן־זקרוֹצ’ימסקה. להפתעתי הרבה פגשתי שם את פיש, חברי־לספסל. פיש, חברי הטוב ביותר, לא ידע אותו יום, בחלפו על־פני שער בית־הספר בלי להיכּנס פנימה, שעתיד הוא לפגוש אותי בגן־זקרוצ’ימסקה!

איני צריך לומר לכם שבילינו בנעימים. שיחקנו בכדורגל – אותו התקנו מגרב ישן אשר מצאנו בגן, מילאנו אותו בעפר וקשרנו קשר בקצהו. שיחקנו במחבואים – שסוכות הגן סיפקו לנו בשפע. התחרינו בריצה, בקפיצות. והנה קדרו השמים. כל־כך שטופים היינו במשחק, שלא הבחנו במתרחש סביבנו. אך לפתע־פתאום נפתחו ארוּבּות־השמים וגשם עז ניתך ארצה. תאמרו: מה פתאום גשם? הרי זה היה בראשית הקיץ! אך זאת עליכם לדעת: בפולין יורדים גשמים עזים גם באביב וגם בקיץ.

משנשטפנו בקילוחי המטר הנחנו את הילקוטים על ראשינו, שיגוננו עלינו כמטריות, ונמלטנו בריצה מן הגן, הגענו לרחוב ופרצנו לשער של בית סמוך, למצוא בו מחסה. עם שאנו עומדים שם, רטובים עד לשד עצמותינו, מציצים החוצה אל הכביש שנהפך לנהר סואן וגועש, נשאנו עינינו וראינו נער אחד שפרץ אף הוא מן הגן וילקוטו על ראשו. הנה הוא חוצה את הכביש ורגליו מבוססות במים השוצפים. לאחר רגע עמד לידנו, בשער.

הצצנו בו והופתענו: טבּצ’ניק!

‘שלום, טבּצ’ניק’, אמרתי, ‘באיזה בית־ספר אתה לומד?’

והוא – הוריד ילקוטו מראשו, ניגב את עיניו מטיפות הגשם ושילח בי מבט מלא תמיהה.

‘מה פירוש באיזה בית־ספר?’ אמר. ב’דביר‘, ב’בּוּדה’ שלנו.'

‘הייתכן?’ הקשה פיש. ‘הרי המנהל גירש אותך מבית־הספר לפני חדשים רבים!’

‘שקר וכזב!’ קרא טבּצ’ניק. ‘המנהל לא גירש אותי. הוא שלח בידי מכתב אל אבי ואני החלטתי שלא למסור אותו. אבא שלי קפדן ורתחן וידעתי מה צפוי לי. על־כן לא סיפרתי לו דבר. ומאז אותו יום אני מוַגֵר ומוַגֵר.’

שמענו – ונשימתנו נעצרה. פיש ואני מנוסים היינו בכל התעלולים שבעולם ולכאורה לא היה דבר העשוי להפתיענו. אך לא העלינו על דעתנו שיזדמן לנו לראות תלמיד המוַגֵר יום־יום, במשך שבועות וחדשים ארוכים – כמעט שנה תמימה!

למחרת סיפרנו, כמובן, בכיתה על הפגישה המוזרה. תחילה לא האמינו לנו. אך לבסוף השתכנעו שאין אנו בּוֹדים דברים מלבנו. לא ייפּלא שעל אף העוּבדה שטבּצ’ניק השׂנוּי עלינו נעלם כליל מן האופק, הדבקנו לו ביד נדיבה כינוי־של־כבוד: ‘אלוף הוַגרנים’. היה זה כינוי־של־כבוד היחיד שהבלענו בו גם שמץ של זלזול.

 

פרק י"א: וַאצֶק    🔗

ימי ה’ואגארי' מעטים היו בחיינו, שהרי בדרך־כלל מדי בוקר בבקרו, במשך שנת־לימודים תמימה, עוברים היינו בשער בית־הספר ונכנסים לכיתה. אך על אף העוּבדה, שימים אלה נדירים היו – ואולי דוקא משום כך – הם זכורים לי היטב. כמה וכמה אירועים, שהשפיעו עלינו השפעה רבה, נתרחשו באותם ימים מעטים דוקא. על אחד מהם, שהיו לו השלכות חשובות ביותר על חיי בעתיד – וגם על גורלה של הכיתה כולה – אספּר להלן.

יום אחד, בצאתי מביתי אל בית־הספר, שׂמתּי פּעמי מתוך דחף פנימי, פתאומי, אל גן־זַקרוֹצ’ימסקה. ככל שקרבתי אליו, נתגברו פעימות־לבי: בעוד רגע אבוא אל מחוז־חפצי! דומה הייתי בעיני להֵלֶך המשׂרך דרכו בחולות המדבר. הנה קולטות אזניו שקשוק של מים. הוא נושא את עיניו וגל של אושר מציף את לבו: בלב החולות מוּכּי־השרב, באופק, משתרע נוֶה פורח, משוּפּע בצל ומרהיב ביָפיוֹ!

נכנסתי אל נוה־המדבר שלי, כלומר אל גן־זקרוֹצ’ימסקה. הגן ריק היה באותה שעת־בוקר מוקדמת, לא נראתה בו נפש חיה. רק סיעות צפרים ניתרו בין ענפי העצים ומתוך הבריכה הקטנה, שהבהיקה כּעין כחולה בין הצמרות הירוקות, עלה קרקור צפרדעים.

שעה קלה התהלכתי בגן, מחפש לי מסתור, שבו אבלה את יומי. וכבר עמדתי לסור אל אחת הסוכּות, שנוצרה על־ידי זרועות הגדר הפורחת המטפסת על החומה, כשהבחינו עיני בנער השוכב לו על הדשא ופניו כבושות בכפות־ידיו. ברגע הראשון רציתי להתרחק משם, שהרי נשאתי נפשי להיות עם עצמי, אולם לפתע־פתאום הגיעני קול משונה. הטיתי אזני ושמעתי יפחות צער וכאב. רגע קט עמדתי מהסס, אך לאחר־מכן קרבתי אל הנער וישבתי בסמוך לו, על הדשא. עתה שמעתי בבירור: הוא ממרר בבכי, בכי מר, נוגע ללב.

הנער הרגיש בנוכחותי. הוא הסיר את כפות־ידיו מפניו, יפחותיו פסקו ועיניו הציצו בי בשתיקה.

גם אני בחנתי אותו בעיני. במבט ראשון ראיתי שהוא ‘שֶקֶץ’, כלומר נער פולני, בן־גילי בערך, עיניו כחולות ובלוריתו הבהירה כפשתן מזדקרת כקיפוד על ראשו. היה בפניו משהו, שעורר בי למן הרגע הראשון אהדה ואמון. עם שאני מסתכל בו, נדמה היה לי שפנים אלה מוּכּרות לי. היכן ראיתי אותן?

שתקנו. עינינו בלבד דיברו. תרנו איש את פני רעהו כשני גורי־כלבים שנתקלו פתאום בשביל והם מרחרחים זה את זה וכל אחד רוצה לעמוד על טיבו של רעהו.

לבסוף לא עצרתי כוח והפרתי את השתיקה.

‘מה שמך?’ שאלתי.

‘ואצֶק,’ השיב לי.

כיון שהתוַדע אלי בשמו הפרטי, הושטתי לו ידי ואמרתי:

‘שמי בֶּני. היכן אתה לומד?’

‘ב’שְויט’,' ענה.

עתה נתחוור לי על שום מה נראה לי קלסתר־פניו מוּכּר. ‘שְויט’, שפירושו בפולנית ‘השחר’, היה בית־הספר הפולני הסמוך לבית־ספרנו. יום־יום, משפרצנו כתוֹם הלימודים לכיכר, הייתי נתקלים בסיעות תלמידים פולנים שהגיחו מ’שויט' והללו התנכלו לנו והשׂבּיעונו מרוֹרים.

עתה, בשבתי מול ואצק, הבנתי שודאי נתקלתי בו לא־פעם ומראהו נחרת בזכרוני. מובן, שבהתקלויותי הקודמות לא העליתי על דעתי, שיום יבוא ואשב ואשוחח עם ואצק. כי זאת עליכם לדעת: אנו, ילדים יהודים בוארשה של אותם ימים – וכן הורינו – לא היה לנו כל מגע עם פולנים. סגורים ומסוגרים היינו בשכונה שלנו. עולם הפולנים, שהקיף אותנו, היה זר ועוין. שני הגויים היחידים שהכרתי היו שוער ביתנו, אַנטוֹני – גוי זקן שבילה מרבית זמנו בלגימה מבקבוק־היי"ש שלו או במכות שהרביץ לאשתו, וכן עוזרו סְטאשֶׁק, שהובא לביתו כנער אסופי, ואנטוֹני, שחשׂוּך בנים היה, גידלו והכשירוֹ לשמש לו כעוזר. סטאשק, בחור מגודל, ערמומי ורשע, לא חשׂך מאתנו את נחת זרועו. גם להורינו, דיירי החצר, הציק לא־מעט ואיש לא העז לשלם לו כגמולו ולהיפרע ממנו על מעשי־הזדון שלו.

אמרתי: שני גויים בלבד, ולא דייקתי. ברחובנו היה סובב־הולך שוטר פולני גוץ ושמן, שפניו מחוּטטוֹת ויבלת ענקית מקשטת את חטמו האדום. היה זה שוֹטר־הרוֹבַע שהפיל אימתו על היהודים. באותם ימים גזרו השלטונות על היהודים לסגור את חנויותיהם ביום א' בשבוע, שהוא יום־השבת של הנוצרים. בעלי־חנויות של יהודים שומרי־מצוות, שסגרו את עסקיהם בשבת, לא יכלו לעמוד בגזירה זו, על־כן היה המסחר מתנהל בימי ראשון־בשבת, אלא שהדלתות הקדמיות של החנויות סגורות היו והקונים נהגו להיכנס דרך הכניסה האחורית.

השוטר הגוץ ידע היטב את המתרחש מתחת לאפּו ובכל יום ראשון בשבת היה עובר בחנויות היהודים וגובה מס קבוע, דמי לא־יחרץ. לא ייפָּלא שהורינו קיללו אותו מאחורי גבו קללות נמרצות.

גם אנו, הילדים, שנאנו אותו ופחדנו מפניו פחד־מוות. תאמרו: מה היה לכם לפחד? הרי לא סחרתּם בחשאי בימי ראשון־בשבת! אך השוטר הגוץ לא זקוק היה לעבירה על החוק. הוא התהלך ברחובנו, מדשדש בצעדי־בּרוָז, אקדח חגור למתניו ובידו אַלָה כבדה, ולא־פעם, בעברו סמוך אלינו, היה מניף פתאום את אלתו ומכבדנו במכה הגונה. למה? לֵך תשאל גוי רשע ושיכּור־תמיד למה הוא מרביץ ליהודי! על־כן היינו משתדלים להתרחק ממנו כמו ממארה.

אלה היו הפולנים היחידים שבאנו אתּם במגע. הסתגרנו, כאמור, בשכונה שלנו, והחריגות המעטות שהעזנו לחרוג מתחומיה נסתיימו על־פי רוב במפח־נפש. כך, למשל, בימי־החורף, כשקפא נהר־הוִיסלָה שחצה את עירנו ומימיו נהפכו לראי־קרח מלוטש, העזנו אילו פעמים – סיעת ילדים יהודים – לצאת ולהחליק על הקרח. השתובבנו, נהנינו ופנינו להטו מן הקור ומתענוג־ההחלקה. אך תמיד הופיעה קבוצת ‘שְקָצים’, שהפרו את שמחתנו: הם התנפלו עלינו ללא כל סיבה, ובסופו של דבר חזרנו הביתה מוכּים וחבוּלים. גרועה מן החבּלות היתה תחושת חוסר־האונים: הרי מספרנו עלה על מספר ה’שְקָצים'. מדוע לא הרהבנו עוז להשיב מלחמה שערה? מדוע נמלטנו על נפשנו בְּבוֹשת־פּנים?

למוֹתר הוא לספּר, שלא הכרתי נער יהודי שהיה לו חבר או ידיד פולני. על־כן תבינו ודאי, שברגע שהתודעתי אל ואצק חשתי שאירע בחיי מאורע גדול. נמשכתי משום־מה אל ואצק, ולמראה עיניו הכחולות, שהדמעות עמדו עדיין בזויותיהן, שאלתי אותו בפשטות:

‘מדוע בכית, ואצק?’

ואצק שתק, הביט בי ארוכות ונראה כמהסס. והנה קם מרבצו, ישב ברגלים משׂוּכּלוֹת, לופת ברכיו בזרועותיו. ולפתע הטיח בי שאלה:

‘אתה ז’ידֶק?’

עלי להסביר ש’ז’יד' בפולנית פירושו ‘יהודי’ ואילו ‘ז’ידֶק’ – ‘יהודון’, כלומר יהודי קטן. לכאורה לשון הקטנה וחיבּה, אך ‘ז’ידק’ שימש בדרך־כלל בפי הפולנים ככינוי־גנאי.

חשתי שאני מסמיק. גל של רוגז ועלבון גאה בי. הרי קלסתר־פני לא השאיר שום ספק שאני יהודי. איזו רעה עשיתי לו, לואצק, שהוא מנסה להשפיל אותי?

באין־אומר קמתי ממקומי ונטלתי את ילקוט־הספרים שלי. כבר עמדתי ללכת, אך אותו רגע פתח ואצק ואמר:

‘שׁב, בֶּני. וסלח לי. לא רציתי לפגוע בך. פשוט, המלים נפלטו מפי. הרי אנו, הפולנים, רגילים לדבר כך.’

חזרתי וישבתי וּואצק המשיך דבריו:

‘אתה, בֶּני, דוקא מוצא חן בעיני. וכיון ששאלת למה בכיתי, אספר לך, אם כי אין אנו חברים. אך כל־כך רע לי, שאם לא אפרוק את אשר בלבי, אתפוצץ!’

שתקתי. ואצק סיפר לאט, ואילו פעמים הפסיק דיבורו וניגב בכף־ידו את עיניו, שזלגו שוב דמעות.

‘אבא שלי,’ פּתח ואצק, ‘היה עובד־מוסך. לפני כחדשַׁים טיפל בבית במקדחה ונתחשמל. כיון שהתאונה קרתה בבית, לא קיבלה אמא שלי כל פיצויים ממקום־עבודתו. וכך נשארנו, אמא, אני, אחותי ושני אחי הקטנים ממני ללא פרוטה. תחילה ריחמו עלינו ואחת השכנות היתה מביאה סיר־מרק. עתה נשארנו בלי פת־לחם. אמא רוצה לצאת לעבודה, לכבס בבתי־שכנים או לנקות, אך אין היא יכולה לעזוב את הבית ולהשאיר את אחי הקטנים ללא השגחה. אשר לי, מאז קרה האסון ונתיתמתי, אינני מסוגל ללמוד. אני בא לכיתה רעב. היום הסתלקתי מבית־הספר. שכבתי לי כאן וחשבתי בלבי: למה התאכזר אלי הגורל? מה חטאתי? ומה חטאה אמי, אחותי ואחי? רציתי להתפלל לישוּ שירחם עלינו, אך במקום תפילה פרצתי בבכי.’

ואצק נשתתק. הוא הרכין ראשו, נמנע מלהיתקל במבטי. בפניו נסתמנה פתאום ארשת של קשׁיחוּת. ייתכן שהתחרט על הוידוי אשר השמיע באזני.

הושטתי ידי אל הילקוט והוצאתי את הכריך שארזה לי אמא טרם צאתי אל בית־הספר: שתי פרוסות־לחם מרוחות בחמאה וביניהן גבינה צהוּבה. הושטתיו לואצק.

שעה קלה ישב והביט הצדה, מתעלם מזרועי המושטת. לבסוף שלח ידו ונטל את הכריך.

‘תודה,’ אמר בקול חנוק ותקע בו שיניו.

באותו יום, בשעות שלפני־הצהרים, ביליתי בחברתו של ואצק. שיחקנו מעט במחבואים, אך מרביתו של הזמן שוחחנו. גם אני סיפּרתי על עצמי. על ביתנו הדל, על החצר שלנו העלובה. על חברי־לכיתה. ואצק סיפּר על חייו השונים כל־כך מחיי־שלי: על חגיהם הנוצריים, וביחוד על חג־המולד, שבו הוא מקבל בדרך־כלל מתנות לרוב, על ביקוריו בכנסיה בכל יום ראשון־בשבת. משהגיעה השעה להיפרד ולחזור כל אחד לביתו, הרגשתי שלבי מהמה בקרבי במין שמחה חרישית מהולה בתמיהה: הנה רכשתי לי חבר פולני!

גם ואצק הרגיש כך. שכּן בשער הגן שאל:

‘לאיזה כיווּן אתה הולך?’

‘ימינה,’ אמרתי, ‘ואתה?’

‘שמאלה,’ השיב, הושיט לי ידו ואמר:

‘שלום, בֶּני. אני שמח מאוד שהכרתי אותך. בטוחני שנהיה חברים.’

‘איזה חברים?’ חשבתי בלבי ונזכרתי בחבריו של ואצק, תלמידי ‘שְׁוִיט’, שהרביצו לנו יום־יום מכות נאמנות. וכבר עמדתי ללכת לדרכי, אך פתאום הבריקה מחשבה במוחי.

‘ואצק,’ אמרתי, ‘מחר אחרי השיעורים חכה עד שיתפזרו התלמידים, שלנו ושלכם, ואז בוא אל שער בית־המשפט הסמוך לבית־ספרכם. אני אמתין לך שם.’

‘למה?’ שאל ואצק, אך כיון שלא עניתי, לא הפציר בי והלך לו. גם אני יצאתי לדרכי. לאחר פסיעות אחדות נעצרתי והפניתי ראשי. גם ואצק נעצר והפנה ראשו. ניפנפנו ידים זה לזה.

למחרת בבוקר השכמתי לבית־הספר. למרבה־המזל הקדים גם גרינבֶּרג, מנהיג הכיתה, לבוא אותו יום. סיפרתי לגרינבּרג על פגישתי עם ואצק. לא החסרתי דבר. שמע גרינבּרג ושתק. לסוף הפטיר:

‘תמיד ידעתי שלא כל ה’שקצים’ הם רשעים ומנוּולים, אלא שלא היתה לי הזדמנות להיוָכח בכך. והנה דוקא אתה נתמזל לך להכיר נער פולני טוב והגון.'

גרינבּרג עמד לעזוב אותי, אך אני עצרתי בעדו. אמרתי לו:

‘לא בּמקרה סיפרתי לך על ואצק. היתה לי כוונה.’

‘איזו כוונה?’ זקף בי גרינבּרג את עיניו.

עתה דיברתי בשטף, כמפציר:

‘אנו חייבים לעזור לו, לואצק. לא ייתכן להפקיר אותו למחסור ולרעב!’

‘וכי מה נוכל לעשות?’ שאל גרינבּרג.

‘אני מציע שבהפסקה הגדולה נאסוף כריכים של תלמידי הכיתה. לא נספר להם על ואצק. נאמר שאנו מתרימים אותם לטובת משפחה רעבה.’

גרינבּרג נראה מהסס:

‘זה משונה, שנעסוק בגמילת־חסדים ל’שקץ’ דוקא, תלמיד מ’שְׁוִיט‘. כלום חסרים ילדים יהודים הזקוקים לפת־לחם?’

הרכנתי ראשי. חשתי שגרינבּרג צודק. כמו תמיד.

אך פתאום אחז גרינבּרג בידי ואמר:

‘ייתכן שאני טועה. טוב, נעשה כדבריך.’

ואכן, לאחר ההפסקה הגדולה, שבה ‘התרמנו’ גרינבּרג ואני את התלמידים, היתה בידי שקית גדולה גדושה לחמניות, כריכים ופירות. מרבית הילדים נענו בעין יפה לפנייתנו. גוֹלדין בלבד, ג’ינג’י שמן ומגעיל, ענה לפנייתנו בזו הלשון:

‘ראו־נא את הצדיקים האלה, העוסקים במצוות! אין אני לשכּת־סעד. אם רעב מישהו, שילך לעבוד! אינני חושב אפילו לוַתר על הנקניקיות שלי!’

‘אדרבא, תיחנק בהן, פֶּגע רע!’ קראתי.

גוֹלדין, בן־עשירים, היה מביא לכיתה מכל טוּב, מעדנים שלמראם בּא הרוק אל פינו. תגובתו של גוֹלדין לא הפתיעה אותנו: ידענו שהוא חזיר.

כתום הלימודים שמתי פעמי אל שער בית־המשפט. הכיכר המרוצפת המתה תחילה סיעות תלמידים. אט־אט נתפזרו הללו ולסוף נשארה הכיכר ריקה לגמרי. נפש חיה לא נראתה מסביב.

ואז, בצעד מהסס, מציץ לכל העברים כחושש פן יתפסוהו בקלקלתו, נראה ואצק שקרב והלך אל השער.

‘שלום, בֶּני,’ אמר, ‘מה רצית?’

באין־אומר הושטתי לו את השקית שבידי.

נטל ואצק את השקית והציץ לתוכה. פניו הסמיקו עד שרשי בלוריתו הבהירה, שגוֹנה כעין הפשתן.

‘מה פתאום,’ אמר ושפתיו רוטטות, ‘לא אקח! אינני פושט־יד!’

לא עצרתי כוח לבלום את הדחף שבי. חיבקתי את ואצק.

‘קח, ואצק, אני מבקשך. הרי אמרת שנהיה חברים.’

ואצק סירב עדיין, אך לבסוף נתרצה. הוא נטל את השׂקית ובלא להוסיף מלה פרץ במרוצה מן השער.

‘תבוא גם מחר!’ צעקתי.

ומאז – מדי יום ביומו – הייתי מביא לו לואצק שקית גדושה אוֹכֶל. ואצק לא ניסה עוד לסרב. יש שהיה נוטל את השקית ואץ לחזור לביתו, ויש שהשתהינו ושוחחנו מעט.

יום אחד אמרתי לו:

‘ואצק, בוא אלי הערב לביתי. דודי הביא לי שחמט נאה. אתה יודע לשחק?’

‘לא,’ השיב ואצק.

‘אני אלמד אותך!’ קראתי.

ואצק הרכין ראשו.

‘לא אבוא,’ אמר.

‘מדוע?’ שאלתי. ולפתע הקשחתי קולי: ‘לא נאה לך לבוא לביתו של ‘יהודון’?’

ואצק הציץ בי ועיניו מביעות תרעומת.

‘אַל תדבר שטויות, בֶּני,’ אמר, ‘אשר ל’יהודון’, הרי ביקשתי סליחה ממך בגן. זוכר? אך אני לא אבוא.'

‘אבל מדוע?’

‘כי לא אוכל לגמול לך בהזמנה לביקור בביתי.’

כאן נשתתק רגע, כנבוך, ואז המשיך:

‘לא אסתיר ממך. אבא שלי היה אנטישמי, שונא־יהודים מוּשבּע. גם אמא לא תראה בעין יפה שאני מביא הביתה חבר יהודי. אבל אתה הרי מאמין לי שאני רואה בך ידיד נאמן!’

ושוב נשתתק, ואז הוסיף בקול חנוק:

‘לא בגלל השקיות. ידידוּת אין קונים בכסף או במתנות. או שישנה או שאיננה. בטוחני שגם אתה מרגיש זאת.’

ימים רבים הוספנו להיפגש ועם כל פגישה הבאתי לו לואצק שקית־אוכל. יום אחד דחה ואצק את ידי המושטת.

‘לא אקח,’ אמר.

הופתעתי.

‘מה קרה?’ שאלתי. ‘האם פגעתי בך במשהו? אמור!’

ואצק חייך וגם עיניו הכחולות חייכו.

‘אין עוד צורך בשקיות,’ אמר, ‘אתמול הופיע בביתנו אדם זר לנו, הציג את עצמו כעורך־דין והודיע לנו שאחיו של אבא, תושב ניוּ־יוֹרק מאז שנים רבות, נפטר. הדוד באמריקה היה אדם אמיד, רוָק זקן, ואמא שלי היא היורשת היחידה. מיד לאחר מותו של אבא כתבה לו אמא וביקשה עזרה, אך לא באה כל תשובה. עתה נודע לנו פּשר שתיקה. כל אותם חדשים ארוכים שכב הדוד בבית־החולים ומכתבה של אמא לא הגיע לידיו. עתה בא עורך־הדין כדי להסדיר את העברת הירושה. אתה רואה, בֶּני, אין עוד צורך בשקיות. הבּוקר הלכה אמא לחנות־המכּולת ולקחה שם בהקפה. הרי במהרה־בקרוב יהיה לנו במה לשלם!’

‘הסיפור שלך, ואצק, משמח אותי,’ אמרתי, ‘ועתה, לאחר שנסתיים הכל, אמור לי: מה סיפרת לאמך כל יום, כשהבאת את השקית?’

ואצק השפיל עיניו.

‘אמרתי לה,’ השיב בקול חרישי, ' שחברי־לכיתה הם המפרישים מן האוֹכל שלהם. את האמת סיפרתי רק לאחותי אניֶלה.'

אותו יום, בטרם נפרדנו, היה זה ואצק שחיבק אותי במפתיע.

‘לעולם לא אשכח אותך, בֶּני!’ אמר בקול נרגש ועיניו נתמלאו דמעות.

נפרדנו ומאז אותו יום לא הוספנו להיפגש. אילו פעמים, בצאתי כתום הלימודים מבית־הספר, נתקלתי בואצק שחזר אף הוא הביתה, מוקף סיעת ‘שְקָצים’. בהיתקלו בי, היה ואצק מסמיק, משפיל עיניו ומתנכר לי. נוהג זה שלו הכאיב לי, אך בסתר לבי ידעתי: ואצק הוא ידידי הטוב.

 

פרק י"ב: “וכך יהיה תמיד, אבא?”    🔗

לא. לבי לא הטעני. ואצק היה הטוב בידידי ובבוא השעה הוא הוכיח זאת תוך סיכון־נפשו.

כזכור לכם, למד ואצק בּ’שְׁוִיט', בית־הספר הפולני הסמוך לבית־ספרנו, שתלמידיו התנכלו לנו וירדו לחיינו. לא־פעם, בשיעורי ההיסטוריה, שאלתי את עצמי: האומנם לא היו קורות העמים אלא שרשרת אחת, בלתי פוסקת, של מלחמות וקרבות עקובי־דמים, כפי שלימד אותנו פרידמן, הוא עוֹג מלך הבשן, המורה להיסטוריה? ואז, בעודני מהרהר בכך, הייתי נזכר בנו ובתלמידי ‘שְׁוִיט’ ועונה לעצמי: אם יבוא פעם מישהו שירצה לתאר את תולדות שני בתי־הספר – לא תהיה לו ברירה אלא לספּר על שורה ארוכה של קרבות ומלחמות. אין זאת כי שׂר־ההיסטוריה הוא הגוזר על שכנים קנאה ושנאה ומלַבּה בלבם איבה תהומית. ואף־על־פי־כן הרגשתי שההשוָאה אינה נכונה. עמים הנאבקים ביניהם – כל אחד לוטש עין אל אדמתו של השכן ונושא נפשו לכבשה ולשעבד את תושביה. ובבוא לידו שעת־הכושר, אין הוא מהסס ושולף את חרבו מנדנה. שלא כן אנחנו. הרי תלמידי ‘שויט’ הם שאסרו עלינו מלחמה. ללא הכרזה מוקדמת, ללא התראה. אנו לא היינו מעלים על הדעת להתגרות בהם, שכּן הם היו תלמידים כמונו, מדברים באותה שפה, לומדים אותם מקצועות, קוראים אותם ספרים, עומדים באותו מאבק יומיומי עם המורים. למראית־עין היה המשותף בינינו רב לאין־ערוך מן המפריד. ואף־על־פי־כן –

הם היו ‘שקצים’, כלומר גויים צעירים. פולין ארצם, שבה נולדנו וראינו אור־עולם, רוב תושביה רחשו שׂנאה ליהודים, והם, ה’שקצים', ינקו שׂנאה זו עם חלב־אמם. שנאה זו לא היתה תלויה בנו ובהתנהגותנו. היתה זו שׂנאה לשמה. גם הוריהם, בבואם לדחוק את רגלי היהודים או לפרוע בהם פרעות, שכחו שהיהודים חיים בארצם מזה כאלף שנים. הם התעלמו מתרומתם הגדולה של היהודים תושבי פולין לספרות, למדע, לפיתוח ארצם. הם סירבו להודות – גם בפני עצמם – שהיהודים מתגייסים לצבא בדיוק כמוהם, ובעת מלחמה הם מחרפים את נפשם ואדמת־פולין רוויה מדמם.

אך הבה נשוב אל בניהם ונספר על הממרורים¹ שהשׂביעונו. במשך שעות היום בקעו מבית־ספרנו קולות־צחוק רבים. אולם בהישמע הצלצול האחרון, כּתום השיעור הששי, ואנו פרצנו בהמון רוגש לחצר, כדי לשׂים פעמינו הביתה, היה הצחוק נקטע בבת־אחת: עמדנו בשער בית־הספר ולפנינו הכיכר המרוצפת. בימות־הקיץ שטופה היתה הכיכר קרני־שמש עליזות ובימות־החורף מכוסה היתה מרבד־שלגים צחור ומרהיב־עין. אך אנו לא ראינו את זהרורי השמש או את ברק השלג. בּעינים ממוצמצות מחמת מתיחוּת וחרדה הצצנו בתלמידי ‘שְׁוִיט’ שפרצו לכיכר בקריאות רמות, מתגרות. מהי הפורענות שהם מכינים לנו הפעם?

ואכן, ה’שקצים' התעללו בנו כיד דמיונם הטובה עליהם. מעולם לא ידענו את הצפוי לנו. יש שהיו חופנים בידיהם כדורי־שלג וממטירים אותם עלינו כברד. יש שהיו תוחבים שלג בצוארון מעילנו והוא ירד לאורך הגב, נמס והטיל צמרמורת בבשׂרנו. אלה נטפלו לתלמידים היהודים הצעירים, מרטו אזניהם או כיבדו אותם בסנוקרות, ואלה חטפו את כובעינו ודרסו אותם ברגליהם או השליכו את ילקוטינו לתוך שלולית.

מדי יום ביומו, באותה שעה עצמה, פרצו משני בתי־הספר סיעות נערים כשני פלגים גועשים. אך הם לא התמזגו לנהר. לא עברו רגעים מעטים והכיכר דמתה לשדה־קרב. הדרדקים מיררו בבכי. התלמידים המבוגרים יותר ניסו לעמוד על נפשם ולהתגונן, אך ידם של בריוני ‘שְׁוִיט’ היתה תמיד על העליונה. בסופה של כל תגרה התנוססו על פנינו ‘פנסים’, חבורות ושׂריטות. נסוגונו ונמלטנו על נפשנו.

כיום, לאחר שנים רבות, יש ששואל אני את עצמי: מדוע נוצחנו תמיד באותם קרבות? והרי מספּרם של תלמידי ‘שְׁוִיט’ לא עלה על מספּרנו! האמת היא ששאלה זו הציקה לי גם בימים ההם, כשנגזר עלינו לעמוד בכל אותן תגרות־רחוב, אלא שאז לא היתה תשובה בפי, כיון שילד הייתי ורבות הן התמיהות בלב כל ילד שאין לו תשובה עליהן. היום, לאחר שבגרתי, אני מבין: תלמידי ‘שְׁוִיט’ הגויים לא היו אמיצים יותר ואף לא חזקים יותר מאתנו. אולם הם ניצחו תמיד, כי היה להם ‘גיבּוּי’: כל אחד מהם ידע שהוא, הפולני, נמנה עם הרוב ואילו אנו היהודים – עם המיעוט. אף אם נספר להורינו על העוול שעשו לנו, לא ייחלצו הללו לעזרתנו. גם הם, ההורים שלנו, מרכינים ראשם, סובלים בזיונות ושותקים. ואכן, אבי היה אומר לי לא־פעם: ‘אַל תתגרה בגויים. הם רק מחכים לעילה, כדי לקום עלינו ולעשות בנו שפטים! הגלוּת היא בעוכרינו, בּני. וכל עוד נהיה בגלות, תתלווה אלינו החולשה כקללה.’

‘וכך יהיה תמיד, אבא?’

אבא נאנח ועיניו היו עצובות מאוד בהשיבו לי:

‘יום־יום אנו מתפללים שיקיץ הקץ על הגלות. אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף־על־פי שיתמהמה נחכה לו בכל יום שיבוא ויגאל אותנו מצרותינו!’ כך דיבר אבא, אך אני, הילד, לא מצאתי נחמה בדבריו. מנסיונותי המרים ידעתי, שאמנם הגואל מתמהמה לבוא.

יש שניסינו, בצאתנו לכיכר, לקדם את פני הרעה. מעולם לא הלכנו ביחידוּת, אלא זוגות־זוגות או בסיעות. ויש שהשתהינו בחצר בית־הספר, ממתינים בסבלנות עד שנתפזרו כנופיות הבריונים מ’שְׁוִיט' ויצאו בדרכם הביתה, ורק אז העזנו להגיח מן השער. אך בשני המקרים גם־יחד – גם כשהרהבנו עוז בנפשנו להשיב מלחמה שערה וגם כשנזהרנו לנפשנו וציפּינו באורך־רוח להסתלקותם של צוררינו – קידמה אותנו אמא בבית בפנים חמוצות. אם איחרנו, נזפה בנו: ‘שוב איחרת! כמה פעמים אמרתי לך שלא לשוטט ברחובות ולבוא ישר הביתה!’ ואם חזרנו וכובענו ממורטט, ילקוטנו, שהושלך לשלולית, רטוב, ובגדינו מזוהמים בבוץ או קרועים – שלא לדבר על ‘פנס’ או חבּוּרה שהתנוססו על פנינו, היתה אמא מקימה קול־זעקה: ‘שוב התכתשת? מילא, החבּוּרה תתרפא, אך הבט־נא על הכובע, על המעיל! היכן אקח כסף לקנות לך חדשים?’

לא סיפרתי להורי מה עוללו לנו הבריונים הפולנים. לא רציתי לצער אותם, ידעתי שקצרה ידם מהושיע. אך לעולם לא אשכח את השעות שבהן חוזר הייתי הביתה מוּכּה וחבוּל ומושפּל ודמעות חונקות את גרוני. ‘מדוע הם גברו עלינו?’ חשבתי בלבי. ‘ומדוע נמלטנו בבושת־פנים?’ חשתי עצמי מבוּזה, חורק שן ומשווע לעזרה – ואין.

ה’שקצים' לא הסתפקו במכות שהרביצו לנו בכיכר. הם התנכלו לנו גם בשעה שהעזנו לחרוג משם. בימות־הקיץ היינו סרים לעתים, בדרכנו הביתה מבית־הספר, אל הגן הציבורי ומשחקים שם שעה קלה בצל האילנות העבותים. אך יום אחד הופיע בשער הגן שלט גדול ועליו כתובת מאירת־עינים: ‘לכלבים וליהודים הכניסה אסורה!’ אמנם, עוד באותו ערב נמצאו כמה תלמידים משלנו שהרהיבו עוז בנפשם והחליפו את השלט, ולמחרת, משהגיעו ה’שקצים' לשער, ראו כתובת־ענק בזו הלשון: ‘כלבים – מוזמנים, חתולים – רצויים. למנוּוָלים – הכניסה אסורה’. הם קרעו כמובן את השלט לגזרים, אך המעשה הנועז שלנו לא היה בו כדי לשנות את העובדה המעציבה: הגן הציבורי, אי־הירק היחיד בים החומות והאספלט אשר בעיר, נחסם בפנינו. הם ה’שקצים', שיחקו בו והשתובבו להנאתם, ואילו אנו, ילדי היהודים, מנודים היינו כמו כת טמאים.

דרכן של מלחמות שהן מסלימות, כלומר – מתגברות ומחריפות. ואכן, כך קרה גם למלחמה המתמדת שנטושה היתה בינינו לבין ה’שקצים' תלמידי ‘שויט’. היה להם מנהיג, תלמיד כיתה ח‘, בריון אַלִים ששמו ויקטוֹר. היה זה נער מגודל, שפניו מרושעות, עיניו ערמומיות ושיניו העליונות – שהוריו לא טרחו לישרן – משתרבּבות מפיו כמתלעות זאב טורף. הוא שעבר תמיד בראש לוחמיו, הוא שעודדם בקריאות מלהיבות, הוא שהמטיר עלינו קללות וגידופים של ניבול־פה. יום אחד, שבו לא העזנו לעזוב את חצר בית־הספר והמתנו עד שתלמידי ‘שויט’ יתפּזרו, התחכם ויקטוֹר והסתתר בשער בית־המשפט הסמוך לבית־ספרו. הוא חיכה עד שיצאנו לכיכר בדרכנו הביתה, ואז מצא את קרבנו: בְּלוּמַן, תלמיד מכיתה ג’, הלך משום־מה בּמאסף, הרחק מאחורי קהל התלמידים היהודים. ואז הגיח ויקטוֹר מן השער, הסתער עליו, הפילוֹ על השלג, הפליא מכותיו ולא נחה דעתו עד שערם על גופו של בּלוּמן השרוע על גבו ערימת־שלג שממנה ביצבץ רק ראשו של המוּכּה, שהתיפח בבכי־תמרורים. אנו, שהתקדמנו בדרכנו, לא הבחנו במעשה־הנבָלה. רק למחרת נודעה לנו האמת.

ואכן, למחרת לא בא בּלוּמן לבית־הספר. לאחר יומַיִם סוּפּר לנו בשעת ההפסקה: בּלוּמן הצטנן בשכבו בתוך השלג, לקה בדלקת־ריאוֹת קשה וסכנה נשקפת לחייו. שמענו – ולבנו נחרד. מכל העברים בקעו קריאות־נקם. אז נשמע קולו של גרינבּרג, קול שקט ומאוּפּק:

‘חברֶ’ה, הפסיקו! עוד מעט עלינו לחזור לכיתה. נתאסף היום בחצר אחרי הלימודים.’

ההמולה נשתתקה. רגילים היינו לציית לגרינבּרג. קיבלנו עלינו באהבה את מרותו.

אילו פעמים, בהזכירי בפרקים הקודמים את גרינבּרג, ציינתי שהוא היה מנהיג־הכיתה. תאמרו: בעל־אגרוף היה, החזק מכולם. ואולי: התלמיד הטוב ביותר או הנער המבוגר ביותר בכיתה. ולא היא! בחשבי על גרינבּרג, שואל אני את עצמי: מנהיג מהו? כיצד עולה אדם בסולם־הדרגות בחברה עד היותו ראש וראשון בין אחיו, שאין עוררין על דעתו? האמת היא, שאין תשובה בפי. שהרי, כאמור, גרינבּרג לא היה בעל־אגרוף, אף לא התלמיד הטוב ביותר. מעולם לא הרים קולו, מעולם לא התנשא ואף־על־פי־כן היה בו כוח אצוּר שׁקָרן ממנו ואנו לא יכולנו לעמוד בפניו. גרינבּרג לא ‘המליך’ עצמו עלינו ביד חזקה. הכיתה היא שבחרה בו כמנהיג. כולנו הרגשנו: נוסף לתבונה, שיקול־דעת וכוח־שיפוט, יש בו בגרינבּרג מין סמכוּת של מנהיג מבטן ומלידה והיא שכבשה את כולנו.

גם עתה קיבלנו עלינו את מרותו של גרינברג. כּתום יום־הלימוד, משנתפזרו תלמידי בית־הספר, נשארה כיתתנו בחצר. ישבנו מסביב לעץ־האלון שליד השער וגרינבּרג פתח ואמר:

‘ויקטוֹר עשה הפעם מעשה־פּשע. דמם של ילדים יהודים אינו הפקר. עושה־הנבָלָה לא יינקה.’

‘אם ימות בּלוּמן מחמת דלקת־הריאות, תתערב המשטרה והבריון יבוא ממילא על ענשו!’ קרא בּרין.

‘אנו לא נמתין עד שבּלוּמן ימות חלילה,’ אמר גרינברג, ‘גם אם יבריא, אין בכך כדי למחות את פשעו של ויקטוֹר. אני חוזר ואומר: הנבל לא יינקה הפעם.’

‘אדרבא, לֵך והרבץ לו, אם הנך גיבור כזה!’ התגרה גוֹלדין בגרינבּרג, ‘אשר לי, איני חושב אפילו להסתכן בדלקת־ריאות נוספת לזו של בּלוּמן!’

‘שתוק!’ התפרץ לוֹפגאס, ‘גרינבּרג לא דיבּר בשמו בלבד.’

‘אתה ממילא פורש מן הציבור,’ החרה־החזיק אחריו בּרמן רודף־הצדק, ‘מי ביקש ממך להשמיע את דעתך? אתה, פגע רע, הסתלק מכאן! הקיוֹסק ליד השער פתוח. הרי תמיד יש לך כסף. קנֵה לך עוגות וסתום את פיך הגדול!’

מיד עלה שאון בחצר. כולם דיברו בלהט, מצעקים ומנסים להתגבר על קולות חבריהם.

הניף גרינברג את ידו והכל נשתתקו.

‘חברֶ’ה,’ אמר, ‘לא בּאנו הנה לריב ולהעליב זה את זה. אנו בצרה ואתם, במקום לעשות יד אחת, מתקוטטים כילדים קטנים. לדעתי עלינו לנקום את נקמתו של בּלוּמן, שהיא נקמת כולנו. אך לא נפעל ככיתה שלמה, פן נמשוך עלינו את תגובת ה’שקָצים’, חבריו של ויקטוֹר. עלינו לנהוג בתבונה.'

וכאן רמז לסֶגל ולזוֹמֶר ואמר:

‘אנו ננקום בויקטור, אך את המשׂימה יבצעו רק אלה המסוגלים לכך. לכו הביתה. ואתם, סֶגל וזוֹמר, הישארו כאן אתי.’

האמת היא, שחשנו אכזבה: מדוע אין גרניבּרג משתף אותנו בתכניתו? אך לא הטלנו ספק בשיפוטו. סגל וזוֹמר היו בעלי־האגרוף בכיתתנו. סגל זכה אפילו בכינוי ‘זישֶה ברייטבַּרד’ – שמו של הגיבור היהודי שכוכבו דרך באותם ימים. סגל היה נער מגודל, רחב־כתפים, וכפות־ידיו גדולות כמַפָּצים. זוֹמר לעומתו אמנם נמוך־קומה היה, אך כל־כולו פקעת שרירים, וכל שריר בגופו כקפיץ דרוך. סיפורים רבים התהלכו על השנַיִם. אזכור רק אחד מהם, על סגל: יום אחד נטפלו אליו ברחוב שני גויים שיכּוֹרים. מיד נתקהלו סביבם עוברים־ושבים, שׂמחים על המחזה המזומן להם: נער יהודי הסופג מכות נאמנות. ברגע הראשון נפנה סגל לאחור וכבר עמד לסגת, אך פתאום שלח שתי ידיו הגדולות, אחז בגרונם של הבריונים והידקם עד שפניהם הסמיקו מחמת חוסר־נשימה, והטיח ראשיהם ראש אל ראש כמפצח שני אגוזים זה בזה. ואז הִרְפּה אחיזתו. הבריונים צנחו תחתיהם בפיק־ברכּים והתישבו על־גבי המדרכה. סגל ניצל את תדהמת הצופים והסתלק.

סיפור זה על סגל ידענו מפי השמועה בלבד. אשר לזוֹמר, הרי חזינו במו־עינינו בכוח שריריו. לא־פעם היה מביא לכיתה קרשים קצרים, עבים, הניחם שעוּנים משני עבריהם על ספסלים סמוכים, ואז היה מניף כף־ידו שאצבעותיה מתוחות וצמודות זו לזו, ומנחיתה בקרש – וזה היה נבקע לשנַיִם כבמהלומת־גרזן.

לא ייפּלא שאותו יום, בצלו של עץ־האלון, לא עוררה הצעתו של גרינבּרג כל תמיהה. השנַיִם, שנבחרו על־ידו, היו היחידים בכיתה המסוגלים לעמוד במשימה.

הלכנו הביתה נרגשים מאוד. בצל האלון נשארו גרינבּרג, סגל וזוֹמר.

למחרת היתה הכיתה כמרקחה: קארוּזוֹ, כלומר אוֹשמיאן, שגר בגבול הרובע הפולני של העיר בשכנוּת עם ויקטוֹר, סיפר: ‘אמש, בחצות, היתה מהומה גדולה ברחוב שלנו. עוברים־ושבים מצאו את ויקטוֹר שוכב מחוסר־הכרה בפינה חשוכה, כולו מכוסה שלג. אמבּוּלנס של ‘הצלב האדום’ הובילוֹ לבית־החולים.’

שמענו – ונשימתנו נעצרה. אמרנו לסגל ולזומר:

‘מלאכה נאה עשיתם.’

אך השנַיִם שתקו כאילו מילאו פיהם מים.

ובכל־זאת נודע לנו הכל. גרינבּרג הוא שסיפּר לנו. אותו יום התכנסנו שוב לפי הוראתו בצל האלון. ואלה היו דבריו:

‘חשבתי תחילה לשמור בסוד את אשר התרחש אמש. אולם לאחר שיקול נוסף אמרתי בלבי: כולנו החלטנו להיפּרע מויקטוֹר. על־כן לא יהיה זה צודק אם האחריות למעשה תפּול על סגל וזומר בלבד. מוטב שכולנו נישא בה. וזהו סיפור־המעשה: אמש ארבו סגל וזומר ליד ביתו של ויקטוֹר. קארוּזוֹ, שגר בשכנותו, מסר שויקטוֹר יצא לקולנוע. בחצות חזר ויקטוֹר והרחוב שומם, השערים נעולים ופנסי־הרחוב כבו. היתה אפלה מסביב. משהופיע ויקטוֹר, הניחו לו סגל וזומר לחלוף על פניהם ואז זינקו עליו מאחור, סגל הלביש על ראשו שׂק ושניהם הפילוהו ארצה והרביצו לו מכות־רצח במקלות שבהם הצטיידו בצאתם למארב. תחילה זעק ויקטוֹר וקרא לעזרה, אך החלונות היו מוּגפים מחמת הקור ואיש לא שמע את צריחותיו. לבסוף, משנשתתק, ערמוּ עליו סגל וזוֹמר ערימת־שלג וזאת כמזכרת־עָווֹן: שיֵדע על מה הוּכּה.’

סיפורו של גרינבּרג הלהיב את כולנו. חשנו שלבנו גוֹאה בשׂמחה, שמחת־נקם מתוקה. הנה, סוף־סוף לקה הבריון ושילם בעד הכל: בעד בּושת־הפּנים שלנו, בעד דמעותינו, בעד ה’פנסים' והחבּוּרוֹת שבפנינו, בעד דלקת־הריאות של בּלוּמן. התהלכנו שיכּורי־נצחון.

נודע לנו שויקטוֹר חזר לאחר יומַיִם מבית־החולים הביתה והרופאים גזרו עליו לשכב שבוע ימים עד שיחלים מהחבטות שספג בראשו. אולם ככל שקרב השבוע אל קצוֹ, פגה השמחה מלבנו ותחתיה באה החרדה: ויקטוֹר ישוב אל בית־הספר. הבריון לא ישתוק. אמנם, אין הוא יודע בדיוק מי הוא שהרביץ לו, אך העובדה שכּוּסה בשלג יש בה כדי להצביע עלינו – תלמידי ‘דביר’. אין ספק שהוא ינקום בנו.

ואכן, ויקטוֹר חזר אל בית־הספר. ראינו אותו מרחוק, ראשו חבוש תחבושות לבנות. ימים אחדים שָׂרר שקט בכיכר, תלמידי ‘שויט’ לא התנכלו לנו, דומה שהתעלמו כליל מקיומנו. אך היה בו בשקט זה משהו מאיים, מבשׂר רע. כולנו חשנו שסכנה מרחפת על ראשינו. לא ידענו אימתי והיכן תיפתח הרעה, אך כמה תלמידים, שהיו פחדנים מובהקים, ‘התחלו’ ולא באו לבית־הספר.

חיינו כולנו בדממה שלפני סופה. לבנו היה טרף לחששות ולפחדים. אילו פעמים ניסינו לדבּר על כך עם גרינבּרג, אך הוא היה מקדיר פניו ומשיב:

‘אין לי ספק שבריוניו של ויקטוֹר מכינים לנו הפתעה. הנורא הוא, שאין אנו יודעים אימתי. אילו ידענו את היום המדויק, ייתכן שהיינו מספיקים להתכונן.’

אשר לי, אודה שאוירת־המועקה השפיעה עלי מאוד. לא הייתי בין הגיבורים. לא הייתי מוצא עוז בנפשי לנהוג כסגל וזוֹמר. אך גם לא נמניתי עם הפחדנים המובהקים. עובדה היא שלא ‘התחליתי’. אולם, ככל שעברו הימים נתגברו חששותי. ברגלים רועדות ובלב רוטט הייתי הולך אל בית־הספר או חוזר ממנו. היתה לי הרגשה כאילו נמצא אני על חבית דינמיט, שפתיל מחוּבּר אליה ואין יודע מתי יוצת.

ערב אחד, משסיימתי את הכנת שיעורי, ישבתי בביתי והמועקה צובטת את לבי. אמי העיפה בי מבט מודאג.

‘מדוע פניך חיורות כל־כך?’ שאלה אמא.

הרכנתי ראשי ושתקתי. אותו רגע רציתי לכבוש ראשי בחיק אמי, אך התגברתי. והנה נשמעה דפיקה בדלת.

פתחה אמא ולמראה האורח נפקחו עיניה בתמיהה.

‘אל מי באת? מה מבוקשך?’ שאלה.

נשאתי את עיני וחשתי בהולם לבי:

בפתח עמד ואצֶק, הנער הפולני, שכל אותם ימים, מאז שנפרדנו בשער בית־המשפט, ידעתי שהוא הטוב בידידי, אם כי נמנע מלראות את פני.

‘ערב טוב, בֶּני,’ אמר ואצק.

בפניו ניכּרה ארשת מתיחוּת. עיניו הכחולות, שהציצו בי, בערו באש זרה.

‘ערב טוב, ואצק,’ עניתי, ‘מה קרה? הרי סירבת לבוא לביתי, כשהזמנתיך.’

נפנה ואצק והציץ באמא ואז רמז לי:

‘רד לחצר.’

קמתי ללכת והנה אמרה לי אמא ביידיש:

‘איזה עסקים יש לך עם ‘שֶקֶץ’?’

אך אני לא עניתי. חלפתי על פניה וירדתי אחרי ואצק אל החצר.

 

פרק י"ג: ידיד בעת צרה    🔗

החצר מכוסה היתה מרבד מבהיק של שלג שירד לא־מכבר ורגלי־אדם טרם הספּיקו להטביע בו עקבותיהן. בּדיו של עץ־הערמון עטורים היו מעטה לבן. בחוץ עמד קור עז. על אף החשכה העוטפת את החצר ראינו את הבל נשימתנו. ניערתי בכף־ידי את השלג הפּריך, הטרי, אשר נערם על הספסל הקטן, שאנו, ילדי החצר, התקנו מסביב לגזע עץ־הערמון ורמזתי לואצק: ‘שֵב!’

שעה קלה ישבנו שנינו שותקים, מולנו חומות הבתים שמחלונותיהם המוּגפים בקע אור קלוש, ומעלינו פּיסת־שמים קטנה, זרוּעה כוכבים נוצצים. דומה היה עלי, שגם הם, הכוכבים, רוטטים מחמת הקור.

‘טוב שבאת, ואצק,’ אמרתי לבסוף, ‘כל־כך רציתי לראותך!’

ואצק החריש. זרועו חיבקה את כתפי. מגע ידו דיבּר אלי ללא־מלים.

‘לעתים קרובות ראיתיך בכיכר,’ המשכתי, ‘פעמים אחדות אפילו רמזתי לך. חשבתי שתבין, שתענה לי. שתפרוש מהחבורה שלך וניפגש.’

ידו של ואצק רעדה קלות על כתפי.

‘גם אני ראיתיך, בֶּני,’ אמר, ‘אך לא יכולתי להיענות. הרי תמיד מוקף הייתי בני־כיתתי. לא היה לי העוז להתיצב אחד ויחיד נגד כולם ולהכריז: יש לי ידיד, נער יהודי! אך אַל־נא תחשוב שקל היה לי.’

ואצק נשתתק. ניכר היה בו שקשה לו לדבּר. אך פתאום קפץ ועמד לפני ועיניו הבורקות בחשכה סמוכות מאוד לעיני. דומה שנפרץ בו סכר סמוי ודרכו שטפו דבריו ללא מעצור:

‘לא באתי, בֶּני, לערוך ביקור בביתך. האמת היא שיכול אני להסתפק במשפט אחד בלבד שיסביר מה הניע אותי לבוא הנה. אך בטרם אשמיעוֹ אני מוכרח לספר לך משהו. איני יודע מהו לגביך אותו יום, שבו נפגשנו בגן־זקרוֹצ’ימסקה. אשר לי, הוא היה נקודת־מפנה בחיי. כשחושב אני עליו, נדמה לי שביום ההוא הגעתי לפרשת־דרכים. עד אז היתה דרכי ברורה לפני. והנה פתאום ניצבתי בפני השאלה: האמשיך בה כתמול־שלשום?’

'סיפרתי לך בגן־זקרוֹצ’ימסקה שאבי שנספּה בתאונה היה אנטישמי. וכן אמי. מאז שהייתי ילד קטן ידעתי שהיהודים הם בזויי־אדם, רמאים ונבלים. בקיץ הייתי מיַדה בילדים יהודים אבנים, בחורף – כדורי־שלג. ואת היהודים המבוגרים הייתי מגדף ‘ז’יד מוּכּה־שחין!’ אבא, כשהיה עוד בחיים, היה רואה את מעשי ומחַייך לעצמו. אכן, התפוח אינו נופל הרחק מן העץ – כך ודאי חשב בלבו. ואז באה פגישתנו ולאחר־מכן העזרה שאתה וחבריך הושטתם לנו. הרי במשך חדשים ארוכים היה מזוננו היחיד, של אמא, של אחותי אַנְיֶלָה, של אחי הקטנים ושלי, שקיות־האוכל שהיית מביא לי מדי יום ביומו. ואז, אז התחלתי להרהר.

'מדוע התנכלתי ליהודים? איזו עוולה עשו לי? ומנַיִן לי שהם כולם, עד אחד, רמאים ונוכלים? ייתכן שיש ביניהם אנשים רעים, אך כנגדם יש ודאי גם טובים. ואצלנו, הפולנים? אילו ידעת כמה שיכּורים יש ברחוב שלנו, כמה פושעים מוּעדים, כמה נבָלים! וככל שהוספתי להרהר, רבּוּ השאלות שהציקו לי.

'תחילה, כשהיית מביא לי את שקית־האוכל, הייתי אני היחיד שחשתי עצמי בעל־חוב כלפּיך. אך דוקא לאחר שרוַח לנו ונתבּשׂרנו על הירושה שתגיע אלינו מדוֹדי באמריקה לא עברו ימים מעטים ואמי היא שהרגישה עצמה חבה לכם, ליהודים, חוב גדול. תשאל: איך קרה הדבר? הפרקליט, שהביא לנו את בּשׂוֹרת־הירושה, נתגלה כרמאי. הוא ניצל את העובדה שאמי אינה בקיאה באותיות הקטנות והחתים אותה על כל מיני מסמכים, בלי שקראה אותם, ופתאום נתברר שהוא, הפרקליט הפולני, שם את ידו על הירושה ולנו תישארנה רק פרוטות. משנודע הדבר לאמא, נתקפה בהיסטֶריה. ואז יעץ לה ידיד לפנות לעורך־דין יהודי. תחילה לא רצתה אמא אפילו לשמוע על־כך, אך משגברה מצוקתה, נכנעה. ומה נתברר? שאותו עורך־דין יהודי, אדם ישר והגון מאין כמוהו, ראה בעָניה של אמי והושיט ידו לעזרה. הוא רב את ריב האלמנה, התרוצץ בבתי־דין, התדיין עם קודמו, הפרקליט הפולני, ובסופו של דבר זכה במשפט והירושה הוחזרה לנו. ואין זה עדיין הכל.

'בימים שבהם נתון היה גורל הירושה על כף־המאזנים ובביתנו אין פרוטה, חלתה אחותי אניֶלה. היא פצעה את כף־רגלה בּשֶׁבֶר־זכוכית, הפצע נזדהם והרגל התנפחה והכחילה. אניֶלה שכבה חולה מאוד, מדמדמת בּחום גבוה. לשוא פנתה אמא לבתי־החולים שלנו. הללו סירבו לאַשפּז את אניֶלה בטרם יקבלו כסף או ערבון. ואז, בעצתו של אותו עורך־דין יהודי, פנתה אמא אל בית־החולים היהודי ברחוב צ’יסטה – ולאחר שסיפרה שם את מצוקתה הסכים המנהל לאשפז את אניֶלה. שבועים שכבה בבית־החולים והאחיות היהודיות מטפלות בה בעין יפה והרופאים היהודים עושים כמיטב יכלתם כדי להציל את רגלה. לבסוף חזרה אניֶלה הביתה בריאה ושלמה.

'לאחר כל הדברים האלה רציתי לגלות לאמא את האמת על שקיות־האוכל שהיית מביא לי, אך משום־מה נרתעתי תמיד ברגע האחרון. לעומת זאת הייתי משוחח הרבה עם אניֶלה. היא, אניֶלה, היתה היחידה שידעה על פגישתנו בגן־זקרוצ’ימסקה ועל העזרה שהושטת לנו. עתה, לאחר שהצילו היהודים את רגלה ואולי את חייה, היינו יושבים לא־פעם ומשוחחים: על אבא האנטישמי, על אמא שטיפּחה בנו שׂנאה ליהודים, עלי, שהייתי מיַדה אבנים וכדורי־שלג ומטיח ביהודים כינויי־גנאי, על שכנינו המוכנים בכל עת תמיד לפרוע פרעות ביהודים. ועם שאנו משוחחים, גברה החרטה בלבנו. חרטה וגם בּוּשה.

‘בּוּשה זו גברה והציקה לי ככל שעברו הימים ותגרות־הרחוב בין שני בתי־הספר שלנו גברו והלכו. לא־פעם, בֶּני…’

ואצק קטע פתאום דבריו והליט את פניו בכפות־ידיו. שעה קלה שתק ואז התגבר על מצוקתו והמשיך דבריו בקול רוטט:

'לא־פעם ראיתי בכיכר בריונים משלנו שנטפּלו אליך, בְֶּני, וגם הרביצו לך. ואני עומד מרחוק, רועד כּולי. ידעתי שמחובתי לבוא לעזרתך, להתנפל על הבריונים ואפילו ירביצו לי מכות־רצח. אך אני עמדתי מנגד. לא מצאתי בי את העוז הדרוש לכך, אם כי הרגשתי עצמי מוּכּה כמוך. ראיתיך בורח על נפשך וגם אני הייתי בורח מן הכיכר כנמלט ממצפּוּני שלי, מתבייש בפני עצמי. אילו יכולתי, הייתי יורק בפַני־שלי וצועק: ‘כפוי־טובה! פחדן! שפל!’

‘ואז בא המעשה בויקטוֹר ובבּלוּמן. חברי בכיתה הריעו בתחילה ל’גיבור’, כלומר לויקטוֹר: ‘הנה סידרת יהודון מטונף! חבל שלא נתפגר מיד, בשכבו בערימת־השלג שערמתּ עליו!’ אך תרועותיהם לא ארכו זמן רב. עד־מהרה באה פעולת־התגמול שלכם וויקטוֹר, שנחבל בראשו, נלקח לבית־החולים. בימים הראשונים לא האמנו: הז’ידקים הפחדנים לא היו מרהיבים עוז בנפשם להתנפּל על ויקטוֹר, מנהיג־הלוחמים של ‘שְׁוִיט’! אך משחזר ויקטוֹר מבית־החולים נתחוורה לנו האמת. השלג, שבו כּוּסה לאחר שאבדה הכרתו, הצביע על כך שהיה זה מעשה־נקמה. ואז – היה זה היום אחרי הלימודים – כינס ויקטוֹר את שתי הכיתות הגבוהות, כיתה ז' וח', והציע לנו את תכניתו.

'בעוד שלושה ימים מתחיל החג שלכם – איני זוכר את שמו – שבו אתם מדליקים בערבים נרות בביתכם, מנר אחד עד שמונה. בחג זה אתם מקבלים חופשה מבית־הספר לשמונה ימים תמימים. והנה הציע ויקטוֹר שביום האחרון של הלימודים שלכם, כלומר בעוד יומים, ערב חג־הנרות שלכם, נארוב בכיכר ונערוך בכם פּוֹגרוֹם: נרביץ ונפצע עד שיישפך דם. וכך אמר ויקטור: ‘לא נניח להם, לז’ידקים, לחוג את נצחונם עלינו. אנו נפר את חגם, גם את חג נקמתם בנו וגם את חג־הנרות שלהם!’

‘ועתה, בֶּני, אסיים במשפט האחד והיחיד, שרציתי לומר לך ואשר בגללו באתי לביתך: אַל תבואו מחרתים, ביום־הפּוֹגרום המתוכנן, אל בית־הספר!’

ואצק נשתתק וישב שוב לידי על הספסל. עיני, שהתרגלו לחשכה, ראו את פניו המעונות שניבטו אלי בּנגוהוֹת השלג. למראה ארשת־הצער שבפניו הופתעתי: הרי ואצק חייב להרגיש הקלה לאחר שהתגבר על רתיעותיו ובא להזהירני מפני הסכנה. אך אותו רגע פרצו מפיו של ואצק מלים נסערות ומיוסרות:

‘ברור לי, בֶּני, שאני מלשין. מלשין ובוגד בחברַי. אמנם, אין ספק בלבי שויקטוֹר וכנופיתו הם חֶבֶר פושעים ואני בז להם ולמעשיהם הנבזים. אך כיצד אוכל להוסיף ולשבת ביניהם? להציץ בעיניהם? אַל תקנא בי, בֶּני. לא־מכבר רציתי לירוק בפרצופי שאני פחדן. עתה רוצה הייתי להצליף בו שאני בוגד, גונב־דעת ונוכל! האמת היא, שהיום, בשובי הביתה מבית־הספר לאחר האסיפה שכינס ויקטוֹר ואשר בּה תוּכנן הפּוֹגרוֹם, החלטתי שמחרתים לא אבוא לבית־הספר. אך גם לאחר שהחלטתי לא הוקל לי. שכבתי על מיטתי וראשי כבוש בכר. ואז נכנסה לחדר אחותי אניֶלה, הבחינה במצוקתי והציקה לי בשאלות. סיפרתי לה הכל, והיא, אניֶלה, הכריעה את הכף. וכך אמרה לי: ‘אתה, ואצק, לא תחריש. כל העומד מנגד, רואה מעשה נפשע ורוחץ בנקיון כפיו – שותף נאמן הוא לפושעים. אתה חייב להזהיר. קום ולֵך אל בֶּני וסַפֵּר לו הכל!’ אגב, אניֶלה רוצה להכיר אותך. מאז שנודעה לה האמת על שקיות־האוכל, היא מציקה לי שאביא אותה אליך. גם היום, ביקשה ממני שארשה לה להתלוות אלי, אך לא הסכמתי. ייתכן ששגיתי. עתה, בהרהרי בדברים שנאמרו ביני ובין אניֶלה, אני גאה בה, בכוח־שיפוטה, ביושר־לבה. התדע מה אמרה לי, כשעמדתי לצאת אליך? ‘ואצק, זכוֹר! יש בגידה שהיא מעשה־גבורה הראוי לכל שׁבח!’ ואכן, איני מתבייש להודות, בֶּני: אניֶלה היא שהפיחה בי את האומץ לבוא הנה, אליך.’

בלב נפעם הקשבתי לוידוּיו הנרגש של ואצק. משסיים, רציתי להודות לו, אך פתאום, בלי לומר לי ‘שלום’, זינק ואצק מן הספסל וכנמלט על נפשו פרץ מן החצר לשער וממנו לרחוב.

שעה קלה ישבתי תחתי מרעיד מקור ומהתרגשות. ולפתע קפצתי אף אני ממקומי וחזרתי אל ביתי, מדלג כרוח־סופה על המדרגות.

‘אמא,’ קראתי, בפרצי אל החדר, ‘אני מוכרח לגשת אל חבר. שכחתי ספר בכיתה ועלי להכין את השיעורים.’

‘בשעה מאוחרת כל־כך?’ תמהה אמי, ‘אם אמנם צריך היית לגשת לחבר, למה נעלמת לשעה תמימה עם ה’שֶקֶץ’ שבא הנה?'

לא עניתי. ירדתי לרחוב ורצתי אל ביתו של גרינבּרג. הקשתי על דלתו בקוצר־רוח.

הוא פתח לי את הדלת והציץ בי בתמיהה. אין זאת כי פני העידו על הסערה המתחוללת בקרבי.

‘מה קרה?!’ שאל.

סיפרתי על פגישתי עם ואצק. גרינבּרג הקשיב לדברי, וככל שנמשך סיפורי, הלכו פניו וקדרו מאוד. משסיימתי, ישב תחתיו ללא הגה. לבסוף אמר לי, שוקל כל מלה:

‘אנו לא נסתלק מחרתים מבית־הספר. אם נגזר עלינו, נילחם. אך אסור לו, לואצק, לבוא מחרתים לבית־הספר. וגם לא מחר, פן יעורר חשד. שהרי ויקטוֹר יבין שהוזהרנו, שבוגד נמצא בכיתתו. רוץ מיד אל ואצק ואמור לו שיתחלה. שעוד הערב יקשור סד לרגלו ויטען שנקע קרסולו. עליו לשכב בביתו לפחות שבוע ימים. ועוד: אל תיכּנס אל ביתו, פן יבחין בך מישהו. קרא לו והוא יֵרד אליך לרחוב.’

כל־כך נרגש הייתי, שלא נתפניתי אפילו לרגע אחד להתפעל מתושיתו של גרינבּרג. עזבתי את ביתו ושוב רצתי ברחובות וצלי השחור רודף אחרי על־גבי השלג הלבן. היתה דממה מסביב, אך משהגעתי אל הרובע הפולני, קידמו את פני נביחות כלבים שבקעו מן השערים הנעולים. ידעתי את מַענו של ואצק ופני מוּעדוֹת היו אל ביתו.

 

פרק י"ד: המכּבּים ויהושע בן־נון    🔗

אותו לילה נדדה שנתי. שעה ארוכה התהפכתי על משכבי, אולם כל מאמצי להירדם עלו בתוהו. אך עצמתי את שמורותי ולנגד עיני־רוחי הופיעה דמותו של ואצק המזנק מן הספסל שמתחת לעץ־הערמון בחצרי ונמלט על נפשו. ואצק נבלע בחשכה והנה נפתח בה כעין פתח ובו ניצבת אניֶלה אחותו, נערה בּלוֹנדית בעלת צמות ארוכות (כך, משום־מה, תיארתי לי אותה) והיא מביטה בי, שפתיה מלחשות, אך לשוא רוצה אני לקלוט את דבריה. אני קרב אליה והיא מתחמקת. אני פותח ברדיפה ודמותה נעלמת בחשכה. עתה מתיצב לפני גרינבּרג, פניו קודרות מאוד והוא אומר: ‘אם נגזר עלינו, נילחם!’

סוף־סוף נרדמתי, אך גם בחלומותי ראיתי את ואצק ואת אניֶלה, את גרינבּרג ואת ויקטוֹר. זה האחרון הניף אגרופו, חשׂף את שיניו העליונות, הדומות למלתעות זאב טורף וצעק: ‘אנו נפר להם, לז’ידים, את החג! דם יישפך!’

ושוב הקיצותי ושנתי נדדה מעיני: לא ייפּלא שלמחרת היום איחרתי לבוא לבית־הספר. בשער חיכּה כרגיל עוֹג מלך הבשן ועל ספסל־האבן בצד ישב לו השרת גלאנץ והציץ בסיעת המאחרים בפנים אטומות. משהרעים עלי עוֹג בקולו: ‘מדוע איחרת?’ עניתי:

‘שנתי נדדה מעיני, נרדמתי רק לפנות בוקר.’

עוֹג הופתע. אין זאת כי היה בדברי משום חידוש לגבי האיש ששמע בחייו תירוצים שונים ומשונים. הוא הציץ בי בעיניו הכחולות שהרצינו, ואמר: ‘אתה מספר לי?!’ עד היום איני יודע לְמה התכּוון אז עוג. האומנם סבל גם הוא מנדודי־שינה?

בבואי לכיתה חיפשו עיני את גרינבּרג. רמזתי לו שנבקש לצאת לרגע, אך הוא החוָה בידו, כמרגיע את סערת־נפשי: ‘חַכֵּה!’

בהפסקה נטלני לחצר ושאל:

‘היית אצל ואצק? המסכים הוא לתכנית?’

‘כן,’ עניתי, ‘ואתה, התכַנס היום את הכיתה?’

‘לא רק את הכיתה שלנו,’ השיב גרינבּרג וסיפּר לי:

‘אמש, כשיצאת בשליחותי אל ואצק, חשבתי על הדברים שסיפרת לי והחלטתי לגשת אל שיפרין. ואכן, נפגשתי אתו. היום, כתום הלימודים, נתכנס יחד, כיתה ז’ וח‘.’

שיפרין היה מנהיג כיתה ח' וכיון שהיתה זו הכיתה הבוגרת ביותר בבית־הספר, נחשב כבעל סמכות עליונה. ושוב התפעלתי מתושיתו של גרינבּרג.

‘מה החלטתם?’ שאלתי.

‘סבלנות!’ השיב גרינבּרג. ‘תשמע הכל באסיפה. עלי לגשת עתה אל שיפרין.’

לא יכולתי להתרכז בשיעורים. ספרתי ממש את הרגעים וציפּיתי לצלצול כתום שיעור התנ"ך, שהיה האחרון באותו יום. משיצא למך מן הכיתה, קפצו הכל על רגליהם ותפסו את ילקוטי־הספרים. אך אז נשמע קולו של גרינבּרג:

‘חברֶ’ה, אנו מתכנסים היום בחצר, ליד האלון. בינתים הישארו בכיתה, כדי שלא להפנות תשומת־לב.’

הצצנו בחלון וראינו המוני־תלמידים שפרצו לחצר ומשם לכיכר – והתפזרו. רק אז יצאנו אל עץ־האלון וישבנו בצלו. אותו רגע הופיעו במבוא הבנין תלמידי כיתה ח' והצטרפו אלינו. חברי הציצו בהם בפתיעה: הרי מעולם לא קיימנו אסיפות משותפות! תלמידי כיתה ח', אם כי היו מבוגרים מאתנו בשנה אחת בלבד, התנשאו עלינו והביטו עלינו בדרך־כלל מגבוה. עתה הציצו בנו בפליאה, מופתעים. אני, ששמעתי מפי גרינבּרג את העתיד להתרחש, לא הופתעתי ולא התפלאתי.

שעה קלה בקע מסביב בְּליל קולות, אך משקם שיפרין והניף את ידו, נשתתקו כולם. פתח שיפרין ואמר:

‘חברֶ’ה, השקט השורר בכיכר בימים האחרונים אינו אלא אחיזת־עינים. נודע לנו שמחר, ערב חג־החנוכה, מתכּוון ויקטוֹר לנקום את נקמתו ולערוך בו פּוֹגרוֹם. כיתה ז’ וח' מ’שויט' יארבו לנו כתום הלימודים.'

‘כיצד נודע לך הדבר?’ הטיל מישהו שאלה.

עיניו של שיפרין נחו לרגע עלי. חשתי שפני מסמיקות ולבי הולם: האומנם יגלה שיפרין את הכל? והרי עלול הוא להסגיר את סודו של ואצק!

אך שיפרין, שכאמור מנהיג היה, הסיט עיניו ממני והשיב:

‘הפרטים אינם חשובים. רק זאת אוכל לגלות: אמש בא אלי גרינבּרג מכיתה ז’ וסיפר לי על מזימתם של הבריונים. הוא ישב בביתי עד אחרי חצות ועלי למסור לכם מה שהחלטנו: אנו נילחם.'

שיפרין הפסיק רגע. מסביב עמדה דומיה עמוקה. יכולנו לשמוע את נקישות המטאטא של גלאנץ, שניקה את הכיתות בבנין הסמוך. והנה עלה קולו של בְּרין בן־כיתתי:

‘כדי לערוך מלחמה דרושים שני צדדים. אני מציע שכּולנו לא נבוא מחר לבית־הספר. הרי ממילא זהו ערב־חנוכּה.’

מיד החרה־החזיק אחריו גוֹלדין, הוא ‘פגע רע’:

‘קל לומר ‘אנו נילחם!’ הם, הבריונים, חזקים יותר. מעשי־גבורה לא יועילו לנו. אמנם, מחר בערב נדליק נר ראשון של חנוכּה, אך אין אני מציע לכם שנשחק עם הבריונים במשׂחק המכּבים.’

‘זאת אינך מציע,’ התפרץ סֶגל, הוא ‘זישה ברייטבּרד’, ‘ומה אתה כן מציע, פגע רע?’

פניו של גוֹלדין הג’ינג’י האדימו מעלבון ומרוגז. הוא שׂנא את הכינוי שדבק בו. בתחומי הכיתה התרגל אליו איכשהו, אך סגל השמיע את הכינוי במעמדם של תלמידי כיתה ח'! גולדין קם ממקומו ונטל את ילקוטו כאומר להסתלק, אך בעמדו כך – פניו סמוקות ושׂערוֹ הג’ינג’י עוטר את ראשו בלהבה אדומה – העביר מבטו על כולנו ואמר:

‘לא חשבתי להציע הצעות. יש לנו, ברוך השם, מנהיגים. ישברו הם את ראשם! אך אם אתם דוחקים בי, אומַר: לדעתי צריכים אנו לאסוף בינינו כסף ולשחד את ויקטוֹר. הוא אמנם בריון, אך גם פושע מוּעד כמוהו לא יעמוד בפני הפיתוי. כשיקבל את הכסף, יסוג ויבטל את מזימתו!’

לשמע דבריו של גולדין עבר רחש בין הנאספים – ספק תמיהה, ספק רוגז. שיפרין קרב אל גולדין ובעמדו סמוך לו פתח בדברים ודומה היה שהוא עומד לשׂרוף אותו בהבל פיו.

‘חברים,’ אמר שיפרין, ' אנו לא נטה אוזן לגולדין. די לנו בשוחד שמשלמים הורינו בכל ראשון־בשבת לשוטר הרובע. גולדין מלגלג עלינו ומזהיר שלא נשׂחק במשחק־המכּבים. ואני אומר לכם: נכון, אין אנו מכּבים, אך אנו נילחם. אנו נעמוד על נפשנו. אשר לך, גוֹלדין, אין אנו כופים עליך שתצטרף אלינו. אתה רשאי להסתלק. מוטב שבדמי־השוחד שהוֹעדת לויקטוֹר תקנה לך סופגניות לחג.'

שיפרין הרים את קולו:

‘ולא רק גוֹלדין! אתם זוכרים מה שלמדנו בשיעוריו של למך? ‘וכל הירא ורך־הלבב…’ כן, כל מי שאינו מוכן להצטרף אלינו מחר, מוטב שיישאר בביתו, כעצתו של בּרין. לא נתרעם עליו, לא נבוא אליו בטרוניות. אך אלה המוכנים לתת יד לתכנית, מתבקשים להקשיב יפה למה שאוֹמַר.’

וכאן גולל שיפרין את התכנית:

‘מחר נבוא כולנו אל בית־הספר. כל אחד יצטייד בביתו במקל קצר, שאפשר להסתירו בשרווּל. כתום הלימודים נחכה עד שהכיתות הנמוכות תתפזרנה איש־איש לביתו ואז תצאו לכיכר אתם, תלמידי כיתה ז’ ובמאסף סֶגל וזומֶר. ויקטוֹר ובריוניו יתנפלו עליכם, ואתם תשׂאו רגליכם ותברחו אל הגן. כיתה ח' תישאר בתוך בנין בית־הספר. כשתגיעו לגן – וּויקטוֹר ומחנהו רודפים אחריכם – נצא אנו, תלמידי כיתה ח‘, לכיכר. לקול המשרוקית שלי תפנו אתם, תלמידי כיתה ז’, לאחור, תשליכו את הילקוטים מידכם, תשלפו את המקלות מן השרוול ותתנפלו על רודפיכם. אין ספק שהם יופתעו ויסוגו אל הכיכר, ואז נסתער עליהם אנו, כיתה ח‘, והמלחמה תהיה להם מפָּנים ומאחור. מסכימים?’

עיניו של שיפרין הציצו בנו, אך כל אחד חש שמבטו נעוץ בו בלבד, כתובע תשובה. אותו רגע רמז גוֹלדין לבְּרין, שאף הוא קם, נטל את ילקוטו ושניהם הסתלקו ונעלמו בשערי־הברזל של בית־הספר. היתה דממה עמוקה. עינינו עקבו אחרי שתי הדמויות המתרחקות והולכות בכיכר. ואז עלתה קריאה חרישית, אך החלטית: ‘מסכימים!’

התפזרנו. למוֹתר הוא לספר שציפּה לי לילה שני של נדודי־שינה. לפני שעליתי על משכבי מצאתי ידית־מטאטא וניסרתיה לשנַיִם. את המחצית הסתרתי מתחת למזרן. למחרת, בצאתי אל בית־הספר, הטמנתי את המקל בשרוול.

השארתי מאחורי את ביתי שרוי באוירה של ערב־חג. אבא ציחצח את חנוכית־הכסף הגדולה, החפץ היחיד היקר בביתנו. ידעתי שלאחר שיסיים את מלאכת הצחצוח, יִצק בתבנית, כבכל שנה, את סביבוני־העופרת. אמא טיגנה סופגניות בשֶמֶן, ואני – בלבי אין חג כי אם תחושת מתיחות וחרדה. האומנם ננצח במערכה המצפה לנו?

נוסף לגוֹלדין ובּרין נעדרו אותו יום מהכיתה עוד תלמידים אחדים, מעטים. כל היתר באו אל בית־הספר ובלבם החלטה נחושה: להשיב מלחמה שערה. ובבוא השעה הגורלית התרחש הכל לפי התכנית שהותותה לפנינו ביום הקודם:

אנו, תלמידי כיתה ז‘, יצאנו לכיכר, שלא היתה בה נפש חיה. הלכנו חבורות־חבורות ולפתע פרצה משערי ‘שויט’ כנופית בריונים פולנים. היו אלה תלמידי כיתה ז’ וח‘, שהסתערו עלינו בקול שאגה. נמלטנו אל הגן הציבורי וה’שקצים’ דולקים אחרינו ובראשם ויקטוֹר, שהלהיב את לוחמיו בקריאות־עידוד ושיסוּי. כשהגענו לגן, והבריונים דורכים ממש על עקבינו, פלח את האויר קול המשרוקית של שיפרין.

אותו רגע פנינו לאחור, השלכנו את הילקוטים ארצה, שלפנו את המקלות משרוולינו והסתערנו על הבריונים – מנחיתים אותם על ידיהם, כתפיהם, ראשם. סגל וזומר, שיצאו אל הכיכר בּמאסף, ניצבו עתה, לאחר שפנינו לאחור, בראש המחנה. זומר הניף את מקלו והיה דש בו כבמורג את ראשי הבריונים. סגל לא זקוק היה למקל. הוא שלח את שתי ידיו הגדולות כמַפָּצים והיה תופס שנַיִם־שנַיִם מן הבריונים, מטיח ראשיהם זה בזה ומטילם לארץ, אך גם אנו, שלא היינו בעלי־אגרוף, עשינו כמיטב יכלתנו, חובטים במקלותינו על ימין ושמאל.

ואז – זו הפעם הראשונה בתולדותיהן של תגרות־הרחוב שלנו – התרחש הדבר, שאם כי צפוי היה, הדהים אותנו: צוררינו פנו עורף, נמלטו על נפשם בחזרה אל הכיכר ואנו מזנבים וחובטים בהם. אולם, בהגיעם לכיכר, פרצו משערי בית־ספרנו תלמידי כיתה ח' ובראשם שיפרין, מקלותיהם מונפים מעל ראשם כחרבות והם מסתערים על ה’שקצים' הנדהמים.

אכן, היתה להם, למנוּולים, מלחמה מפָּנים ומאחור. מי ימנה מספּר לחבּוּרוֹת ול’פנסים' שספגו אותו יום? אשר לי, שלא הייתי גיבור, ומעולם לא הנפתי אַלָה על ראשו של מישהו, אודה שברגעי־הקרב הראשונים רעדתי כולי: כיצד אנחית את מקלי בראש ה’שקץ' שלפני? אך סערת־הקרב צנפה אותי ועל אף החבטות שחטפתי מידי הבריונים המתגוננים, חשתי שרעד ידי נפסק והיא מניפה את המקל בּעוז ובזעם. דומה שכל המרירוּת שהצטברה בתוכי מחמת ההשפלות שסבלתי במשך שנים פרצה עתה ממני והיא שחיזקה את ידי.

אולם, לא אהיה נאמן לאמת אם אסתיר מכם שבהמשכו של הקרב, כשהיינו קרובים דוקא לנצחון, פקד אותי רגע של חולשת־דעת. והיה זה כך:

תוך כדי ההתכתשות נקלע ‘שקץ’ ביני ובין זוֹמר, שעל אף קומתו הקטנה הפליא להכות באויב, שכּן כל־כּולו היה פקעת שרירים וכל שריר שלו דרוך כקפיץ. ניתקנו שנינו את ה’שקץ' מחבריו. אני הנפתי עליו את מקלי וחבטתי בו בכל כוחי. זומר שלח את אגרוף־הפלדה שלו והנחיתוֹ בפניו של ה’שקץ‘, שדם פרץ מחטמו ושטף את סנטרו. אותו רגע נתקל מבטי בפניו של ה’שקץ’ וראיתי את עיניו. היו אלה עיני חיה רדופה שבאה בין המְצָרים, קרועות בפחד ובאימה. ואז זכרתי את עיני חברי היהודים, אותן ראיתי בכל ההתכתשויות הקודמות – והבנתי שעיניהם של המוּכּים דומות תמיד. ועוד זאת הבנתי, כל האומר ‘נקמה מתוקה’ אינו יודע מה הוא סח. לא, אין נקמה מתוקה. היא אכזרית, אלימה, חורקת־שן – אך מה לכל אלה ולמתיקות?

לאחר כמחצית השעה נותרנו לבדנו בכיכר. הבריונים נטשו את שדה־המערכה וברחו על נפשם. על־גבי האבנים העגולות, שבהן רוּצפה הכיכר, התגוללו כובעים וילקוטים שנטשו הנסים על נפשם.

ניצחנו!

ואז נתכנסנו שוב בחצר בית־הספר, מתחת לצמרת העבותה של האלון. אלה – פניהם לוהבות, אלה – חטמם זב דם, אך כּולם מצעקים בקולי־קולות, שיכּוֹרי־נצחון.

וכשהתיצב שיפרין לפנינו, שׂרטת עמוקה על לחיוֹ ושרוולו הקרוע מידלדל ממעילו – בקעה קריאה אדירה מסביב:

‘יחי שיפרין! הידד למצביא!’

אולם שיפרין הניף את ידו, השתיק אותנו ואמר:

‘חבר’ה, איני אוהב להתקשט בנוצות זרים. כבר סיפרתי לכם שגרינבּרג בא אלי שלשום בלילה, כדי להתיעץ. עתה אגלה לכם: גרינבּרג הוא שהגה את התכנית. מאל“ף עד תּ”ו. והוא הראוי לכל שבח.’

מיד פרצנו בשאגה אדירה:

‘יחי גרינבּרג! יחי המכּבי!’

גרינבּרג קם, קרב אל שיפרין ואמר:

‘תן לי, שיפרין, את ספר התנ"ך. את שלי השארתי בילקוט שהשלכתי בגן.’

שיפרין שלח בו בגרינבּרג מבט מופתע, אך נרכן באין־אוֹמֶר, שלף תנ"ך מילקוטו והגישוֹ לגרינבּרג. נטל גרינבּרג את הספר, עילעל בו, ומשמצא את מבוקשו, אמר:

'חברים! אמנם הערב נדליק נר ראשון של חנוכּה, אך אין בין הקרב שנתחולל כאן ובין המכּבים ולא־כלום. במקום ‘יחי המכבי!’ מוטב שתקראו ‘יחי יהושע בן־נון!’

ואז הניף את התנ"ך לעינינו, תקע אצבעו באחד העמודים ואמר:

‘האומנם שכחתם מה למדנו בשיעוריו של למך? הרשו לי להשמיע באזניכם פסוקים אחדים מיהושע פרק ח’.'

והוא הרים קולו וקרא לפנינו, בהטעימו כל מלה:

‘…ויאמר ה’ אל יהושע: אַל תירא ואַל תֵחת. קח עמך את כל העם למלחמה וקום עלה העי. ראה נתתי בידך את מלך העי ואת עמו ואת עירו ואת ארצו… ויבחר יהושע שלושים אלף איש גיבורי־החיל וישלחם לילה ויצו אותם לאמר: ראו, אתם אורבים לעיר מאחרי העיר. אַל תרחיקו מן העיר מאוד והייתם כולכם נכונים. ואני וכל העם אשר אתי נקרב אל העיר והיה כי יֵצאו לקראתנו ונסנו מפניהם. ויצאו אחרינו עד התיקנו אותם מן העיר, כי יאמרו נסים לפנינו כאשר בראשונה. ונסנו לפניהם ואתם תקומו מהאורב והורשתם את העיר…'

סגר גרינבּרג את ספר התנ"ך ואמר:

‘גם אני איני רוצה להתקשט בנוצות זרים. כשלמדנו על כיבוש העיר עי ולמך העיף אותי מן הכיתה כי התפרעתי בשיעור, לא העליתי על דעתי שיום יבוא ואשוב אל פרשת כיבושה של עי. אך כשסוּפּר לי על הפוֹגרוֹם שמתכנן ויקטוֹר ואני החלטתי שנילחם בפורעים, דיפדפתי בספר יהושע ומשהגעתי לפרק ח’ נתחוור לי הכל. ואז יצאתי אל ביתו של שיפרין והוא קיבל את תכניתי, כלומר את התכנית שהוציא לפועל יהושע בן־נון. מה תגידו לזה, חברֶ’ה? ועתה, בטרם נתפזר, אחוד לכם חידה: אם נספר ללמך את עלילות היום, כיצד יגיב על כך?'

מיד עלה בְּליל קולות:

‘ברוך ה’ צורי המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה.'

‘אזרתם כגיבור חלציכם!’

‘צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו!’

‘שובבתם את נפשי, דוּשנו עצמותי!’

צחקנו בכל פה והצחוק הנלבב היטיב עמנו. מאוד היינו זקוקים לו לאחר שעת־הקרב המרה שעברה עלינו.

 

פרק ט"ו: זישֶה בְּרַיְטבַּרְד    🔗

מאז הקרב שערכנו עם ה’שקצים' בכיכר שליד בית־הספר עברו שנים. לא פעם חוזר אני במחשבתי לאותו יום ושואל את עצמי: מה מסך בנו עוז וגבורה לקום ולהשיב מלחמה שערה, להיאבק ולנצח? והרי מאז ומתמיד היינו אנו, היהודים, הניגפים בקרב, מַפנים עורף ונמלטים!

האומנם חג־המכּבים הוא שהשפיע עלינו? הרי בערבו של אותו יום עמדנו להדליק נר ראשון של חנוכּה. מי יודע? אולי האיר לנו זכרון הנסים והנפלאות שחוללו אבותינו בימים ההם? אך יודע אני שמופת המכבים רחוק היה בזמן מכדי להשפיע עלינו.

ואז נזכר אני בפרשה מופלאה שהיתה קרובה לנו בזמן. היא שהסעירה את עולמנו, היא שזקפה את קומתנו, היא שהפיחה בנו אומץ להישיר מבט בעיניו של גוי מרושע. פרשה זו קשורה באיש שכוכבו דרך פתאום ברחוב היהודי.

שמו היה זישֶה בּרייטבּרד.

איני זוכר אימתי שמעתי שם זה לראשונה, אך לא אשכח לעולם את הריגוש שתקף את כולנו בימים ההם. אנו, היהודים, המוקפים המון־גויים זר ועוין שבז לנו על שום חולשתנו ופחדנותנו, דומה שהקיצונו בוקר אחד כמו מתוך חלום־סיוטים – הנה קם לנו גיבור, שצוררינו מרכינים ראשם ומודים: יהודי זה עולה עלינו בכוחו ואין גוי שישוֶה לו!

זישה בּרייטבּרד היה מופיע באחד האולמים הגדולים שבעיר וכל מוֹפע שלו משך קהל עצום ורב של יהודים ופולנים כאחד. הצופים, שזכו לתפוס את מקומותיהם, עצרו נשימתם: עוד מעט יתגלה לעיניהם אחד ענק, גבוה משכמו ומעלה מכל בני־תמותה, נפיל מארץ־הנפילים. והנה הורם המסך ועל הבמה ניצב זישה ברייטבּרד: קומתו ממוצעת, אבריו חטובים ופניו נינוחות. ברגע הראשון נתפסו הצופים לאכזבה: כלום משַׁטים בנו? האומנם זהו זישה בּרייטבּרד, שמעשי־גבורתו היו לאגדה?

לא יצאה שעה קלה והקהל עצר נשימתו מרוב פתיעה. דממה עמוקה ירדה על האולם ואלפי זוגות עינים ננעצו כמהופנטות ביהודי שניצב אחד ויחיד על הבמה.

הנה הוא נוטל מוט־ברזל עבה, תוקע את קצהו האחד מתחת לבית־שחיו ובידו הפנויה אוחז בקצהו השני. רגע קופא הוא תחתיו ורק פניו מסמיקות מחמת המאמץ. ואז כורך אט־אט את המוט, כרצועה של תפלין, מסביב לזרועו. מסיים, מסיר מזרועו את המוט, הדומה לנחש מפותל, ומניפו לעיני הקהל.

היהודים באולם פורצים במחיאות־כפַּיִם סוערות. אך אותו רגע נשמעות באולם צעקות:

‘רמאי! נוכל יהודי! אתה לא תתעתע בנו! המוט אינו עשוי ברזל!’

ומיד קופצים ועולים על הבמה כמה פולנים, בריונים גברתנים. זישה בּרייטבּרד מחייך ומושיט להם את המוט המפותל. אוחזים בו הבריונים ומנסים לישרוֹ או לכופפוֹ – אך לשוא. כל מה שמתאמצים, אין הם מצליחים לשנות כהוא־זה את צורתו. בבושת־פנים הם מסתלקים מהבמה ונבלעים בקהל.

נוטל זישה בּרייטבּרד מוט־ברזל נוסף והוא צובטו באצבעותיו בשקידה. ושוב – רק פניו סמוקות וממצחו ניגרת זיעה. אך אצבעותיו עובדות בזריזות, ובסיימו הוא מניף לעיני הקהל את ה’יצירה' מעשה ידיו: מין מקלעת נאה, מעוטרת פרחים וציצים.

גם הפעם נמצאים ספקנים מבין הקהל, גויים בעלי־זרוע, הרוצים להוכיח שאין זו אלא אחיזת־עינים. אך גם הללו סופם שיורדים נכלמים מהבמה.

עתה חלה תמורה בקהל. אם קודם־לכן נחלקו הצופים לשנַיִם – היהודים מריעים ומַרבּים בתשואות והגויים מצווחים ‘רמאי ונוכל’ – באים מִבצעיו הנוספים של זישה בּרייטבּרד ומסעירים את הקהל עד שכל פה נאלם מחמת התדהמה.

הנה מובא לבמה צמד סוסים אבירים. זישה בּרייטבּרד אוחז בידו האחת טבעת־ברזל המחוברת לרתמותיהם. אותו רגע מופיעים שנַיִם מעובדי־הבמה ומצליפים בשוטים שבידיהם בסוסים. הללו מנסים להימלט מאימת השוט, מתפרצים קדימה, מזדקרים על רגליהם האחוריות וגופם מתכסה קצף, אך כל מאמציהם הם לריק. זישה בּרייטבּרד תוקע כפות־רגליו בבמה, ידו המושטת לפניו אוחזת בטבעת־הברזל ובולמת את הסוסים המתפרצים ואין הללו מסוגלים להזיז אותו ממקומו אפילו פסיעה אחת.

לאחר־מכן מובא לבמה קרש שחודי מסמרים מזדקרים ממנו כשׂערות במברשת. זישה בּרייטבּרד, שחצי גופו העליון חשוּף, רובץ כשגבו מעל ללוח, ואת כפות־ידיו הוא תוקע ברצפת הבמה, משני עבריו. חזהו מכוסה בלוח, למנוע את פציעתו. ואז פורצים לבמה ארבעה סוסים מגודלים הגוררים אחריהם עגלה עמוסה אבנים. העגלון מצליף בשוטו והסוסים עולים בפרסותיהם על הלוח, העגלה הכבדה נגררת אחריהם ואף היא מכבידה במלוא משקלה על חזהו של האיש השרוע פרקדן. ידיו של זישה בּרייטבּרד רועדות מחמת המאמץ, אך גבו אינו שוקע. הוא מתוח מעל לחודי המסמרים ואינו נוגע בהם.

ואז מוגשת לו שרשרת־ברזל עבה והוא, זישה בּרייטבּרד, אוחז בה, תולש אחת לאחת את חוליותיה ומשליכן אל הבמה. החוליות נופלות בקול נקישת מתכת הנשמע יפה באולם, שכּן הקהל עוצר נשימתו.

עוד מעשי־גבורה רבים הפגין זישה בּרייטבּרד והקהל הריע עד שנעו אַמות הספּים. כ’מספר' אחרון הוגש לצופים ‘מסמר־הנשף’ – מסמר פשוטו כמשמעו. כיצד?

הביאו לו, לגיבור, קרש עבה מאוד והניחוהו לפניו על־גבי שתי תומכות.

נטל זישה בּרייטבּרד ממחטה וריפד בה את כף־ידו מבפנים ואז אחז מסמר ארוך שראשו פחוס, סגר על חלקו העליון בכף־ידו והניף את זרועו.

התופים הרעימו והגבירו את המתח. זישה בּרייטבּרד הוריד באחת את כף־ידו: הך! – המסמר פלח את הקרש, כאילו הונחת על ראשו קורנס אדיר!

ההצגה תמה. הקהל השתולל, הריע, הִרבָּה בתשואות. זישה בּרייטבּרד נקרא שוב ושוב אל הבמה. הוא הופיע וקד קידה לצופים. רגע ארוך עמד שם, יהודי ממוצע־קומה, מחייך חיוך צנוע. רק שרירי זרועותיו וחזהו הרחב נעו כיצורים חיים, ומצחו נטף זיעה.

אט־אט התפזרו הצופים וכולם, יהודים ופולנים כאחד, משׂיחים בפלאים שחזו זה־עתה. כל פה מלא היה תהילתו של זישה בּרייטבּרד. אלא שהיהודים שמחתם שלמה היתה. שלא כן הגויים. הם אמנם התפעלו, אך התפעלותם מלוּוה היתה צרוּת־עין וקנאה. דומה שהאיש זישה בּרייטבּרד גזל שמץ־מה מהרגשת עליונותם. הייתכן שלא נמצא בין כל בריוניה של וארשה גוי שישוֶה לו, לזישה בּרייטבּרד היהודי, בכוחו?

אכן, לא נמצא כזה. ועוּבדה זו זקפה, כאמור, את קומתנו. לא היה יהודי בעיר ובמדינה כולה שאורו של זישה בּרייטבּרד לא נאצל עליו. אדגים זאת בכמה אירועים שהייתי עד להם.

אבי, שהוקיר רגליו מבתי־קולנוע ותיאטרון והעדיף לבלות את זמנו בעיון בספרי־קודש, לא עצר כוח לעמוד בפני הפיתוי וערב אחד נטלני עמו למופע של זישה בּרייטבּרד. תחילה ישב מכונס בתוך עצמו, כמתבּייש שנתפתה לבזבז זמנו על דברים בטלים. אך אט־אט, בעודו עוקב אחרי מעלליו של זישה ברייטבּרד, נדלקו עיניו ושפתיו מילמלו: ‘שמשון הגיבור!’

למחרת הלכתי עם אבי לערוך ביקור אצל הדוד נחום, אחיו של הדוד גדליה. כשיצאנו לחצר, בא לקראתנו סטאשֶׁק עוזרו של אנטוֹני שוער־ביתנו ובידו דלי־מים. בחלפו על פנינו, נתקל בּמתכּוון באבי והמים ניתזו מן הדלי ונשפכו על מכנסיו ונעליו של אבא. תעלול זה של סטאשק לא היה יוצא־דופן. רגיל היה בכמו אלה כל־אימת שנקרה יהודי בדרכו. דיירי החצר היו חסרי־אונים מול תעלוליו הזדוניים. איש לא העז להגיב ולהתגרות בבריון המרושע. סבור הייתי שאבי יתעלם מן העלבון וימשיך דרכו, מעמיד פנים שלא הבחין כי סטאשק עשה מעשהו בזדון. אך פתאום נעצר אבא, תפס בדלי המים של סטאשק, עקר אותו מידו, הפכוֹ והלבּישוֹ על ראשו של ה’שקץ'.

עמדתי תחתי רועד כּולי. מה קרה לו, לאבא, שהפעם יצא מגדרו? כיצד העז לגמול לו לרשע? אך משיצאנו מהחצר, משאירים מאחורינו את סטאשק, ששולי הדלי רכובים על כתפיו והוא, ה’שקץ', רטוב כּולו, מפרפר בידיו וברגליו, אמר אבא:

‘עליו לשמוח שנפטר בדלי בלבד. זישה בּרייטבּרד היה הופך אותו לגל־עצמות.’

ואז הבינותי. ההצגה של ליל־אמש היא שמסכה בו, באבי, עוז לקום ולנקום את עלבונו.

גם אנו, ילדי החצר, חלה בנו תמורה. כשעוללנו תעלול כלשהו וסטאשק היה רודף אחרינו, מניף את המטאטא מעל ראשו, היינו מתפזרים בכל פינות החצר ומצעקים במקהלה: ‘זישה בּרייטבּרד! זישה בּרייטבּרד!’ היה לו, לשם זה, כוח־קסמים: סטאשק היה מוריד את המטאטא לארץ, מניף ידו בתנועת־ביטול ומניח לנו להסתלק.

ואם בחצר מדוּבּר, אספר כיצד הידהדה בחללה תהילתו של זישה בּרייטבּרד:

יש שבחצר שלנו היה מופיע קבצן נודד, זקן עיור שתיבת־נגינה קשורה לחזהו. הוליכה אותו, אוחזת בידו, ילדה קטנה חיורת. היה הקבצן נותן קולו בשיר, מלווה את מלותיו בצליליה של תיבת־הנגינה. משסיים, היה פותח בקול קורע לב: ‘יהודים בני רחמנים! רחמו על בעל־מום מסכן!’ דיירי החצר, שצבאו על החלונות והקשיבו לשיר ולנגינה, היו משליכים לו, לסומא, פרוטות עטופות בפיסת־נייר והילדה החיורת היתה מלקטת ומגישה אותן לזקן, ששילשלן לכיסו.

זכור לי שבמשך שנים היו לו לאמן־החצרות ברפּרטואר שלו שני שירים בלבד ושניהם עצובים מאוד, מגירי דמעות מעיני הקהל. שמות השירים היו ‘פַּרִיזֶנבֶּרג’ ו’טיטַניק'. הראשון ענינו שני חברים יהודים, האחד עשיר והשני עני. הנה התאהב הבחור העני, ששמו פּריזנברג בנערה, אך לא יכול היה לשאת אותה לאשה מחמת דלותו. יום אחד קם על חברו העשיר, רצח אותו, הטמין גופתו במרתף, ונטל את כספו. והשיר השני – ‘טיטַניק’ – סיפר על אניית־הפאר, שיצאה להפלגת־בכורה עמוסה עשירים ובני־טובים. לילה אחד, בשעה שנוסעיה שטופים היו בנשף־חשק, התנגשה האניה בגוש־קרח ענקי שצף במים, נבקעה לשנַיִם, ומרבית נוסעיה טבעו.

את שני השירים שר הקבצן הסומא בקול־נכאים קורע־לב. והנה יום אחד הופיע הסומא בחצר ולאזנינו הגיע קולה של תיבת־הנגינה, קול עליז ומתרונן. תושבי החצר קרבו מופתעים אל החלונות ושמעו את קולו של הקבצן, שגבר על צליליה של תיבתו. הוא שר על זישה בּרייטבּרד ושירו פותח במלים:

זישה ברייטבּרד, כשמשון הגיבור,

ליהודים הוא נותן שׂמחה ואור.

ראוהו גויים וחורקים הם שן –

הלואי שיתפקעו. אמן ואמן!

עד מהרה נתלוו לו, לזַמָר, קולות רבים שבקעו מן החלונות, והם שרים את הפזמון החוזר:

ראוהו גויים וחורקים הם שן –

הלואי שיתפקעו. אמן ואמן!

והקבצן זוקף את עיניו הסומות אל־מול החלונות הפתוחים, מותח את חזהו הנפול, שולח זרועותיו בהתלהבות לצדדין והוא דומה עלינו לשמשון, הגיבור הסומא, הלופת את עמודי־התווך אשר בית־הפלשתים נכון עליהם, ושפתיו מתפללות: ‘חזקני־נא הפעם’ – והוא מפיל את הבית ונוקם נקמתו באויביו…

כל זה בחצר. ובכיתה?

גם בכיתה, כמובן, דשנו רבות בנושא ששמו זישה בּרייטבּרד. זוֹמר, שהיה עוד לפני הופעתו של הגיבור היהודי עורך הצגות־גבורה בכיתה, מנחית כף־ידו בקרש ושוברו לשנַיִם כבמהלומת־גרזן, התחיל מביא עתה מסמרים, מנסה לתקוע אותם בלוח־עץ בהטחת כף־ידו. אם היה הלוח דק – עלה חפצוֹ בידו. ניסינו לחקותו, אך איש לא הצליח לנעוץ מסמר ולוּ בלוח דק ביותר.

לא הצלחנו להידמות לו, לזומר, ומכל־שכּן לזישה בּרייטבּרד, אך לא פסקנו לשוחח על הגיבור היהודי. לא רק אבא – בהצגה – ולא רק הקבצן הסומא – בחצר – כולנו שטופים היינו בעלילותיו של שמשון הגיבור. השׁינוּן, שׁכָּפָה עלינו למך, המורה לתנ"ך, אמנם שנוא היה עלינו, אך עתה שמחנו ששגורים בפינו הפרקים מספר שופטים המגוללים את מעשי־גבורתו של שמשון. בבואך לכיתה, יכולת לשמוע: ‘והנה כפיר אריות שואג לקראתו… וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו’. אלה מספרים על שלוש מאות השועלים שלכד שמשון, קשר לפידים בין זנבותיהם וישלחם בשדות הפלשתים; אלה – על העבותים אשר על זרועותיו שקרעם כפשתים; אלה – על לחי־החמור, שבה הכּה אלף איש. עם שהללו מפליגים בעלילות ומצטטים מספר שופטים, נשמע קול מאחת הפינות:

‘והרי יש לנו שמשון הגיבור משלנו!’

ומיד התחילו הכל מפרטים את הגבורות והנפלאות שהראה זישה בּרייטבּרד על הבמה.

אין זה מקרה שהארכתי בסיפור על זישה בּרייטבּרד. בחשבי היום, לאחר שנים רבות, על הקרב שערכנו ערב חג־החנוכה עם ה’שקצים' בכיכר בית־הספר, אין לי ספק, שבלי שידענו על כך עמדה לעינינו דמותו של זישה בּרייטבּרד, היהודי המופלא שכוכבו דרך פתאום בעולמנו ואורו נגה על כולנו. הוא שאימץ ידינו לקרב, אצבעותינו – למלחמה.

אך לדאבוני עלי לסיים את הפרק בסיפור עצוב. אמרתי: ‘כוכבו דרך פתאום בעולמנו’. למרבה הצער היה זה כוכב־שביט. אך הופיע, מושך אחריו שובל של אור – והנה נאסף אורו וכבה.

באחד ממופעיו, משהגיע זישה בּרייטבּרד אל ‘מסמר הנשף’ שלו, כלומר למסמר פשוטו כמשמעו, אירע דבר נורא: הוא אחז במסמר הארוך, הניף ידו והורידה בכוח עצום על הקרש. אולם ידו החטיאה את המטרה. במקום בקרש העבה תקע זישה בּרייטבּרד את המסמר בברכו־שלו.

הוא נלקח לבית־החולים וימים אחדים התענה ביסורים. הפצע נתמגל וכל מאמצי הרופאים להציל את חייו של הגיבור היהודי עלו בתוהו. זישה בּרייטבּרד, שקרע שרשרות־ברזל כחוטים, נפח נפשו בגלל מסמר פשוט שהחטיא את מטרתו.

השמועה על פציעתו פגעה בנו, היהודים, כרעם ביום בהיר. פנינו האפירו מעצב ויגון. עם שלם התפלל על חייו של גיבורו, אך תפילותיו לא הועילו. ומשהגיעה הידיעה על מותו, דומה שחשכו המאורות אשר נגהו עלינו במשך התקופה הקצרה, שבה חלף כוכבו של זישה בּרייטבּרד בשמינו. קומתנו שחה. כולנו אבלים היינו – ואין מנחם.

 

פרק ט"ז: אַנְיֶלָה    🔗

עתה אספר משהו על עצמי. אמנם הכיתה מורכבת היתה משלושים ילדים וכל אחד מהם וחייו שלוֹ מחוץ לכתלי בית־הספר, אך אינני מתימר – ואף לא אוכל – לתאר את החויות של עשרים ותשעה חברי. לעומת זאת חוָיה אחת שלי זִכרָהּ שמור עמי ומדי פעם, בעצמי את עיני, אני חוזר ורואה הכל, כאילו התרחש תמול־שלשום. ואז, בעוד גל־הזכרונות מציף את לבי, אני לוחש לעצמי: ‘אַנְיֶלָה!’

את ואצֶק, ידידי הפולני, לא ראיתי מאז הערב שבו באתי אליו בשליחותו של גרניבּרג והצעתי לו שיתחלה כדי להסיר מעל עצמו את החשד שהוא הסגיר את סודם של ויקטוֹר וחבר־מרעיו. לעומת זאת הייתי מהרהר הרבה באחותו אניֶלה שהשפיעה עליו להיחלץ לעזרתנו. דבריו של ואצק, שאניֶלה רוצה להכיר אותי, עוררו בי סקרנות לגביה. בלילה, בשובי מביתו, חלמתי על אניֶלה, ואם כי מימי לא נפגשתי אתה, ראיתי בבירור את דמותה: נערה בלוֹנדית בעלת צמות ארוכות. חלום זה חזר ופקדני בלילות הבאים, עד שהייתי מקדים ועולה על משכבי בתקוה שאניֶלה תופיע בחלומי. ואכן, היא לא הכזיבה את ציפּייתי. אֵילו פעמים נתגלתה אלי וכנפים צמודות לגופה, אך דבר זה לא הפליאני. שהרי שמה היה ‘אניֶלה’ ושֵׁם זה גזור מן המלה ‘אַניוֹל’ שפירושה בפולנית ‘מלאך’.

בהופיעה לראשונה בחלומי, הביטה בי ארוכות ושפתיה מלחשות. ניסיתי לקרוב אליה. אך היא התרחקה. בלילות שלאחר־מכן לא נמלטה מפני. היא ישבה לידי ואני שוחחתי אתה, אוחז בכף־ידה ומציץ בעיניה. חזיונות־הלילה היו מוחשיים כל־כך, שבהקיצי חשתי עדיין את חום כף־ידה בכפי.

לילה אחד התעוררתי משנתי כשעה לפני זריחת החמה. שכבתי בעינים פקוחות, שפתי ממלמלות חרש את שמה של אניֶלה ואני מתענג על צלילו. אט־אט האפירה החשיכה האופפת את חדרי והזגוגיות נתבהרו באור־שחרית. אותו רגע דומה היה עלי שאני שומע קול בחדר. הטיתי אזני. היה זה לבי שלחש לי: ‘אתה אוהב את אניֶלה!’

נפעמתי. טענתי אל לבי: הייתכן? הרי מימי לא ראיתי בהקיץ את פּניה! ומה לי, נער יהודי, ל’שיקסֶה' פולנית? אך טענותי לא הועילו. ידעתי שלבי אינו משַׁטֶה בי.

שעה ארוכה שכבתי על משכבי ובנפשי תחושת חג: הנה בא הדבר, שעליו קראתי בספרים, שלו ציפּיתי, בלי להודות בכך בפני עצמי. כי זאת עליכם לדעת: עולמי שלי עולם של בנים היה. בבית־הספר למדו בנים בלבד. בחצר ביתי, כתום הלימודים, ביליתי בחבורת בנים. אמנם, התגוררו בחצר גם ילדות, אך אנו, הבנים, דחינו אותן ולא הסכמנו לשתפן בעיסוקינו. אנו שיחקנו בגנבים ושוטרים, בגששים, בקליעה למטרה, בכדורגל. הן, הבנות – ב’קְלאס‘, ב’חמש אבנים’, בקפיצה על חבל. הבטנו עליהן מגבוה, ראינו פחיתות־כבוד לעצמנו לבלות אתן. פעם אחת ויחידה, ואני אז בן עשר, התידדתי עם ילדה. היתה זו אֶסתּוּשָׁה בת־גילי, אחותו הצעירה של סֵבֶק, מנהיג החבורה שלנו בחצר. אסתוּשה היתה ילדה צנומה, עיניה כחולות ושערותיה השחורות קלועות בשתי צמות. הייתי מבקר אצל אסתוּשה בשעות שבהן נעדר סבק מביתו, משחק ומשוחח אתה והשעות שבילינו יחד הפכו לסוד שלנו. ידענו: יש להגן עליו מעין זרים.

אסתּוּשה חולה היתה, חולת־שחפת. כשנשלחה לבית־מרפא בכפר, לבלות באויר צח, התגעגעתי עליה וכתבתי לה מדי שבוע בשבוע מכתב. לאחר־מכן חזרה אסתּוּשה מבית־המרפא, אך לא הוקל לה ממחלתה. היא שכבה בביתה ולחייה פורחות כשני ורדים מחמת חוּמה שעלה. הייתי מבקר אצלה יום־יום, יושב לידה שעות ארוכות, קורא לה ספרים, מספר לה סיפורים, מביא לה פרחים שסחבתי בערוגות הגן הציבורי. יחסי אל אסתּושה לא היה עוד בגדר של סוד. חברי בחצר קראו לנו ‘חתן־וכלה’, אך לי לא היה איכפת כלל. ידעתי שביקורי משַׂמחים את לבה של אסתּושה ועיניה הנוצצות, שקידמוני בעברי את סף־חדרה, שימשו לי פיצוי על העלבונות שספגתי. טוב היה לי במחיצתה, אַך הימים הטובים לא ארכו הרבה. מצבה של אסתּושה החמיר ובאחד הלילות היא נלקחה לבית־החולים. כעבור שבוע הלכו כל דיירי החצר ללווֹתה למנוחת־עולמים.

אסתּושה היתה הילדה הראשונה שנישקתי מעודי: נשיקה אחת ויחידה – בשעה שנפרדתי ממנה טרם צאתה אל בית־המרפא. מותה זיעזע אותי. ימים רבים התהלכתי שותק, מכונס בתוך עצמי ובלילות הייתי מהרהר באסתּושה, משחזר כל מלה שנאמרה בינינו – ומרטיב את כרי בדמעות.

היתה זו אהבתי הראשונה, אם אמנם אפשר לכנות ‘אהבה’ רגשותיו של ילד בן עשר כלפי ילדה בת־גילו. ולאחר־מכן, כעבור שנתים, הופיעה בכיתתנו העלמה מאק, המורה לפיסיקה – ואני נתנסיתי שוב ברגשות־אהבה, אהבה חסרת־תקוה, שכּן הייתי אחד מבין שלושים אוהביה של מאק, ונוסף על כך – ילד רך־בשנים ואילו היא – מורה. בסופו של דבר התאכזר אלי הגורל: בגלל מעשה־פחזוּת נמהר פגעתי במאק וגורשתי מבית־ספר לחודש ימים.

היתה זו אהבתי השניה ועיניכם הרואות, ששתיהן לא חסכו ממני צער. עתה, בשכבי על משכבי, והבוקר החיור מתדפק על חלוני, הירהרתי באניֶלה, אחותו של ואצק, ולבי מלא היה, כאמור, תחושת־חג, אך תחושת־ההתעלוּת – נתלווה לה חשש: אהבה זו, השלישית במנין, מה יהא עליה? איזו עגמת־נפש צופנת היא בּחוּבָּהּ?

הרגשתי שגם הפעם נגזר עלי לשמור עליה מעין־זרים. לסוכך עליה, פן יבולע לה. אנו, הבנים, קראנו אמנם על אהבה בספרים. בחזית הבנין של הקולנוע שעמד בקצה השכונה היהודית התנוססו מודעות־פרסומת ענקיות ועליהן זוגות מתחבקים ומתנשקים. בגן־זקרוֹצ’ימסקה, שבו בילינו בימי הואגארי, ראינו זוגות נאהבים. אך הבוגרים – גם הורינו בבית וגם מורינו בבית־הספר – גזרו משום־מה שתיקה מוחלטת על נושא זה. בבואנו לחקור אותו, אנוסים היינו לגשש באפלה, לנחש את שהוסתר מפנינו.

פיש, חברי־לספסל בכיתה, סיפר לי, שבאחד הימים שאל את אביו: ‘אבא, איך נולדים ילדים?’ אביו הציץ בו מופתע, הזעים פּניו ואחר כּיבדוֹ בסטירת־לחי וגער בו: ‘ואת כל היתר, מחוץ לזה, אתה כבר יודע?’ התפלאתי על פיש. אני לא הייתי מעז לפנות אל אבי בשאלה זו.

אולם זאת עליכם לדעת: נושא, גם כשגוזרים עליו אֵלֶם, אין מעבירים אותו מן העולם. ונהפוך הוא: ככל שמנסים להשתיקו, הוא מחלחל במסתרים, אינו נותן מנוח, מגרה את הסקרנות ואת הדמיון. וכך קרה גם לנו.

באין־ברירה, לאחר שהוּגפו בפנינו שערי־הדעת, הופקרנוּ להסברה־שבמחתרת: לציורים גסים בבית־השימוש אשר בבית־הספר, שהשרת גלאנץ שקד למחותם, אך הם חזרו והופיעו על הקירות ועל הדלתות; לניבוּל־פּה מתרברב של הנערים הבוגרים, תלמידי כיתה ח'. הללו העמידו פני גברים מנוסים ופיהם שָׁפַע גסויות, אך כיום, אחרי שנים, אני נוטה לחשוב שגם הם גיששו כמונו באפלה, וכל אותה תשפוכת של ניבול־פה לא באה אלא לכסות על מבוכתם.

על־כל־פנים, אנו, תלמידי כיתה ז', לא רצינו לפגר אחריהם. העמדנו פני ‘גברים’ וכל המרבה לנבּל את פיו בטוח היה שהוא קונה לו בכך כרטיס־כניסה לעולם המבוגרים. גם אני, בשיחותי עם חברי־לכיתה, הייתי מתגדר בגסויות, אך ככל שעברו הימים ונתבגרתי, הרגשתי שביחסי אל הבנות פּי ולבי אינם שׁוים. ואכן, באותו בוקר, בהרהרי באניֶלה, אחותו של ואצק, נשכח ממני האוצר הבלום של ניבול־הפה השמור עמי והקשור לבנות, ובלבי היו רק רוֹך ועדנה, עֶרגה וגעגועים.

קמתי והלכתי אל בית־הספר, מנומנם מחמת נדודי־השינה. שעה קלה התעכבתי בכיכר. קיויתי שאראה את ואצק. צורך נפשי היה לי לראות לפחות את אחיה של אניֶלה, נסיכת חלומותי. אך לשוא חיכיתי. לבסוף נכנסתי בשערי בית־הספר.

אחרי־הצהרים אמרתי לאמי שאני הולך להכין שיעורי עם חבר, אך רגלי נשאוני אל ביתו של ואצק. הסתתרתי בשער מעבר לכביש ומשם השקפתי אל חלונות ביתו. אולי תופיע בהם אניֶלה? הצצתי ברחוב: אולי תתגלה דמותה? עברו שם, במדרכה, ‘שיקסות’ לרוב, מהן בלוֹנדיות שצמותיהן ארוכות, אך לבי אמר לי: אין זו אניֶלה! עם שאני עומד שם ועיני מיחלות, הופיע פתאום ואצק. למראהו נסוגותי לעומק השער, שלא ישגיח בי, ולבי פועם בחָזקה.

יום־יום הייתי הולך אל מול ביתו של ואצק, מסתתר בשער ואורב לה, לאחותו. ידעתי, שאף אם תצא מביתה ואני אהיה בטוח שאמנם אניֶלה היא, לא ארהיב עוז בנפשי לפנות אליה בדברים, אך הרצון לראותה חזק היה ממני והוא ששיתק בי את קול ההגיון. רצון זה מסך בי את הכוח לעמוד שם – נער יהודי בודד – בלב הרובע הפולני, שבו יכלו כל רגע ה’שקצים' להיטפל אלי בעלבונות ובמכות.

אילו פעמים, בשובי הביתה לאחר שעות־המארב באותו שער, ראיתי במדרכה שממול לביתי נערה פולנית, שעמדה שם, מציצה לתוך השער שלי. עיניה כחולות היו, אפּה הקטן סולד ושערותיה השחורות אסופות מאחורי ראשה בצמה. מה עושה כאן ‘שיקסה’ זו? – חלפה מחשבה במוחי. אך כיון שמוח זה מלא היה עד אפס־מקום בדמותה של אניֶלה – נערה בלונדית בעלת צמות ארוכות, כפי שהכרתיה בחלומותי – הסחתי דעתי מן ה’שיקסה' שפלשה לרחוב שלי.

אולם יום אחד, בשובי מן ה’מארב' שלי מול ביתו של ואצק, כמעט שהתנגשתי בנערה בעלת השערות השחורות. הפעם עמדה לא על המדרכה שמעבר לרחוב כי אם בשער ביתי. רציתי לחלוף על פניה, אך פתאום פנתה אלי ואמרה מלה אחת ויחידה: ‘בֶּנִי…’

היה בקולה ספק שאלה, ספק בקשה. נעצרתי והצצתי בפניה. עיניה הכחולות הבּיטו בי כמתחננות. ולפתע הציף גל חם את לבי. חשתי בסומק המכסה את פני. פציתי פה ולחשתי:

‘אניֶלה?!’

‘כן, זו אני,’ אמרה חרש.

רגע ארוך עמדה תחתיה באין הגה ולפתע אחזה בידי ואמרה:

‘בוא, בֶּנִי, הרי לא נוכל לעמוד כאן.’

‘לאן?’

אניֶלה לא ענתה. ידה לא הרפּתה מידי. עתה ידעתי שאמנם אניֶלה היא, שכּן זכור היה לי היטב מחלומותי החום השופע מכף־ידה.

אניֶלה הוליכה אותי אל הגן הציבורי. היה ערב חרפי והגן השתרע לפנינו עטוף כולו שלגים. נפש חיה לא נראתה בו. אניֶלה קרבה אל אחד הספסלים, ניערה ממושבו את השלג וישבה. משכתני – וישבתי לצדה. וכל אותה עת שתקנו.

מסביב עמדה דממה עמוקה. מרחוק הגיע קול צלצול החשמליות שחלפו ברחובות העיר. בסבך ענפי העץ, שצמרתו פּרוּשׂה מעלינו, התחבטה ציפור, טופחת בכנפיה. השלג שעל השבילים והדשאים הִרשִׁיף לאורו של פנס בודד.

‘זה ימים רבים אני מחכה לך, בֶּני,’ אמרה אניֶלה, ‘כל־כך רציתי להכיר אותך! היכן היית בימים האחרונים בשעות שלאחר־הצהרים?’

‘ליד ביתך, אניֶלה,’ עניתי.

‘מה עשית שם?’

‘חיכּיתי לך בשער ממול. הבטתי בחלונות. חשבתי שתופיעי.’

‘לא!’ קראה אניֶלה ופרצה בצחוק. ‘לא ייתכן! מי היה מעלה על דעתו, שבאותן שעות עצמן שאני קפאתי ברחוב שלך, מצפה לראותך, אתה עמדת בשער מול ביתי, רועד מקור! ולמה ארבת לי, בֶּני?’

שתקתי.

‘ולמה לא ניגשתּ אלי? הרי לא פעם ראית אותי עומדת על המדרכה מול השער שלך!’

‘לא ידעתי שזו אַתּ. הרי אַתּ נערה בלוֹנדית בעלת צמות ארוכות!’

‘אני?’ הביטה בי אניֶלה בפליאה. ‘מה פתאום?’

התבלבלתי ולשוני דבקה אל חכּי. אך לאחר רגע אזרתי עוז וסיפרתי לה, תחילה מהסס ומגמגם ואחר־כך בשטף, על לילותי האחרונים ועל השיחות שניהלתי אתה בחלומותי. עם שאני מספר, חשתי בזרועה של אניֶלה שנכרכה סביב צוארי.

‘בֶּני,’ אמרה, ‘אני כל־כך מאושרת!’

ושוב שותקים היינו. הרגשתי בחום זרועה על צוארי, בנשימתה החמה האופפת את פני. עיניה הכחולות הציצו בי, סמוכות מאוד לעיני – ואף הן שפעו חמימוּת. והנה הפרה אניֶלה את השתיקה:

‘וכי מה ידעת על אודותי, שחלמתי עלי?’

‘הרבה מאוד, אניֶלה. ואצק סיפר לי עליך, שאַת היחידה, ששיתף אותך בסודו. ששכבת בבית־החולים היהודי בצ’יסטה והרופאים היהודים הצילו את חייך. שאַת, אנילה, שלחת אותו בערב ההוא אל ביתי. אַת רוצה שאחזור על דבריך שאמרת לו אז? אני זוכרם היטב: ‘אתה, ואצק, לא תעמוד מנגד. כל העומד מנגד, רואה מעשה נפשע ומחריש ורוחץ בנקיון כפיו – שותף נאמן הוא לפושעים. אתה חייב להזהיר. קום ולך אל בֶּני וסַפּר לו הכל!’ אמרת זאת או לא?’

אניֶלה לא השיבה. רק זרועה נתהדקה ביתר שאת סביב צוארי.

‘גם זאת ידעתי,’ המשכתי דברי, ‘שאַת ביקשת את ואצק שירשה לך להתלוות אליו בבואו לביתי. נכון?’

אניֶלה הינהנה בראשה.

‘אַת רואה, אניֶלה,’ אמרתי, ‘ואצק אמנם לא נענה לבקשתך, אך אַתּ, בכל־זאת, היית באה בכל לילה אל ביתי!’

‘נערה בלוֹנדית בעלת צמות ארוכות!’ צחקה אניֶלה.

ידי חפנה את צמתה השחורה, האסופה לה מאחורי ראשה.

‘אניֶלה,’ אמרתי, ‘החלומות הטעוני. עכשיו, לאחר שהכרתי אותך, אני יודע: אַת יפה מכל החלומות כולם!’

לחיה של אניֶלה נגעה בלחיי. אפה הסולד, הקר, חיפש את חום צוארי.

שעה ארוכה ישבנו שם על הספסל, סמוכים זה לזה ומשוחחים חרש. ולפתע פלח את הדממה קול משרוקית. שומר־הגן הוא שהודיע כי עומד הוא לנעול את השער. קמנו ושׁמנו פעמינו אל היציאה. בחוץ האירו פנסי הרחוב ועוברים־ושבים נחפזו לדרכם. עמדנו בצל וסביבנו חשכה. עיניה של אניֶלה הציצו מסביב.

‘נַשֵׁק לי, בֶּני,’ אמרה.

קירבתי אליה את פני ושפתי ריפרפו על־גבי שפתיה הרכות, הקרות.

‘מדוע אתה רועד, בֶּני?’ שאלה אנילה.

‘אינני רגיל לנשק ילדות,’ אמרתי, ‘זוהי הנשיקה השניה בחיי.’

‘והראשונה?’

‘זה היה לפני שנתים. הילדה ההיא מתה משחפת.’

אניֶלה בחנה אותי במבטה. ופתאום הטילה זרועותיה סביב לצוארי.

‘אני מאושרת, בֶּני,’ אמרה, ‘ואתה?’

שתקתי. עיני בלבד, שהביטו בה באין־אומֶר, ענו לה.

יצאנו לרחוב אוחזים יד ביד. לאחר אפלת הגן סינוורו את עינינו אורות הפנסים וחלונות־הראוָה. חלפו על פנינו אנשים מכורבלים במעילים ובפרוות וצוארוניהם זקורים. אחדים מן העוברים־ושבים זקפו עיניהם בתמיהה למראה נער יהודי המהלך לו עם ‘שיקסה’. אניֶלה הבחינה בכך, נעצרה פתאום ואמרה:

‘עלינו להיפרד, בֶּני. ניפגש מחר, בשבע בערב, בכניסה לגן. טוב?’

ובלי להמתין לתשובה, חלצה כף־ידה מידי והתרחקה בפסיעות חפוזות.

מדי יום ביומו, בשעה שבע בערב, הייתי נפגש עם אניֶלה ליד שער הגן. אני זוכר היטב כל פגישה שלנו, אם כי כל שנתרחש באותם ימים – מאז הקיצותי בבוקר ועד שזכיתי לראות את אניֶלה – נמחה כליל מזכרוני. אין זאת כי כל היתר היה תפל בעיני. חיי נתמקדו באותן שעות מעטות, שבהן ישבתי לצדה של אניֶלה בגן השומם, מקשיב לקולה, מציץ בעיניה, חש את נשימתה החמה על פני וצוארי.

על מה לא שוחחנו באותן שעות? דומה שרצינו לדחוס בהן את כל שעבר על כל אחד מאתנו מאז פקח עיניו וראה אור עולם. היא, אניֶלה, וסיפוריה שלה על בית הוריה, על אביה עובד־המוסך שנתחשמל למוות, על שכניהם וידידי־משפחתם, ואני – על עולמי שלי, על הורי העניים, על חצרנו הדלה, על חלום אבי שאגדל ואלמד ומנת־חלקי תהיה טובה משלו, וחלומי שלי – לעזוב את הארץ הזו, שבה נולדתי והיא מתנכרת לי ולאחי בני־עמי. סיפרנו זה לזה על ההוי בבית־הספר, על מורים וחברים. שוחחנו על ספרים שקראנו ושמחנו כשנתברר לנו שהם אותם ספרים עצמם. מעניין שבכל אותן שיחות נמנענו מלהזכיר את ואצק. אין זאת כי חשנו אשמה כלפיו, שאין אנו משתפים אותו בסודנו.

יום אחד שאלתני אניֶלה: ‘אתה עוד חולם עלי, בֶּני?’

‘כן,’ עניתי, ‘אך החלומות עתה הם אחרים. לפני שהכרתיך הייתי על־פי רוב משוחח אתך שיחות שאין להן סוף. עתה חוזר ונשנה חלום אחד ויחיד: אַת, אניֶלה, נמצאת בסכנה ואני חש לעזרתך. יש שאת רחוקה מאוד ואני דואה אליך כמרחף באויר. יש שאַת טובעת במים ואני קופץ למצולה ושׂוחה אליך. ייתכן שבכך אני פורע לך את חובי: הרי אַת הקדמת אותי, נחלצת להציל אותי מהפּוֹגרוֹם של ויקטוֹר וכנופיתו.’

ערב־ערב יושבים היינו ומסביב שלגים ושלגים. החורף משל בכל עוזו, אך בלבנו ליבלב האביב. יש ששוחחנו ארוכות, אך יש ששתקנו ורק מדי פעם היינו מלחשים זה לזה: ‘אניֶלה!’ ‘בֱּני!’ שם, מאחורי השער המסורג של הגן, ניצנצו אורות בחלונות הבתים, אך אנו, אניֶלה ואני, לא היה לנו בעולמנו אלא הספסל המושלג. פעם אחת נשאתי עיני ולמראה האור שבחלונות נצבט בּי לבּי ולחשתי לעצמי את הפסוק שלמדתי בשיעוריו של למך: ‘גם צפור מצאה בית ודרור קן לה.’

‘מה אמרת?’ תמהה אניֶלה.

נבוכותי. תירגמתי לה. אניֶלה ליטפה את פני ודיברה:

‘מה יפות הן המלים, בֶּני! אכן, אין לה לאהבתנו לא בית ולא קן. כחיות רדופות אנו, נפגשים במסתרים, מתחבאים מעיני הבריות. אילו גילינו את סודנו, היינו מקוממים נגדנו עולם שלם. לוּ ידעת, בֶּני, כמה קשה לי! כל שעה טובה שלי אתך אני אנוסה לקנות במחיר שקרים. אני משקרת לואצק, לאמא. חומקת מביתי בחשאי, כפושעת. אמנם, בשעה שאני לידך אני שוכחת עולם ומלואו, אך יודעת אני שעולם זה אינו מוכן לשכוח אותנו, לסלוח לנו שאנו אוהבים, בשעה שהוא, העולם, מלא שִׂנאה.’

שתקתי. מה אומַר לה, לאניֶלה? שגם אני אנוס לחיות בשקרים? שכל ערב, בחמקי כגנב לפגישה בגן, עייפה נפשי לחפש תירוצי־סרק ואיני מעז להציץ בעיניה של אמי? ושמא אגיד לה שבשעה שהטיחה דבריה במרירות, תיארתי לעצמי שהנה עובר אבי בגן והוא רואה אותי, את ה’תכשיט' שלו, יושב על הספסל המבודד, מחוּבּק עם ‘שיקסה’?

אכן, קשה היה לשנינו. ככל שעברו הימים העיקו עלינו יותר ויותר הפגישות־שבמחתרת. חששנו מהורינו, מואצק, מחבר או חברה שיזדמנו לגן, ישגיחו בנו ויגלו את סודנו. צעירים היינו מאוד ולא היה בנו הכוח להיאבק על סודנו נגד העולם כולו.

לא עברו ימים מעטים ואניֶלה באה לפגישה ופניה אינן כתמול שלשום.

‘לא נוכל להמשיך כך, בֶּני,’ אמרה.

סבור הייתי שתטיח שוב דברים על קשייה, אך היא פתחה וסיפרה:

‘בשבוע הבא אנו עוקרים לקראקוּב, אל קרובים־רחוקים. אמא החליטה לעזוב אחת ולתמיד את וארשה, את השכנים, שהתנכרו לה בימי עָניה ומצוקתה.’

ידיעה זו פגעה בי כמהלומת־פתע.

‘האומנם?’ גימגמתי. ‘תסעי ולא נתראה עוד?’

אניֶלה לא ענתה.

לא אתאר את פגישותינו האחרונות. את העצב שבטרם־פרידה שנתלווה להן. ידענו שהניתוק הוא סופי ומוחלט, שהרי לא נוכל אפילו לכתוב מכתבים זה לזה! אולם יום אחד צצה מחשבה במוחי:

‘אניֶלה,’ אמרתי, ‘בואי ונצטלם לפני שתסעי ותישאר לנו מזכרת.’

ואכן, למחרת היום בשעה שלאחר־הצהרים התיצבנו לפני האדון פֶלדמן, צלם־רחוב שקבע מושבו בכניסה לגן, בכוך אשר בחומה, ולו מצלמה גדולה – מין תיבת־עץ מרובעת, שניצבה על תלת־רגל ומאחוריה נתמשך ה’שרוול' – יריעת־בד שחורה, שלתוכה היה הצלם משחיל את ראשו וידיו בשעת מלאכתו.

ברגע הראשון השתומם אדון פלדמן למראנו. הוא לא היה רגיל ל’לקוחות' מסוגנו. על־פי רוב היו באים אצלו ילדים בלויית אמהותיהם והצטלמו בשבתם בתוך דגם של אוירון המצויר על בד.

אדון פלדמן זקף בנו מבטו מבעד למשקפיו עבי־הזגוגיות. שפמו השחור, הגולש משני עברי פיו, נע כמטוטלת.

‘מה מבוקשכם?’ שאל.

‘להצטלם.’ גימגמתי, ובשעת־מעשה תרו עיני החרדות מסביב, שמא יזדמן חלילה מישהו המכיר אותנו.

‘וכסף יש לכם?’

היו בידי דמי חנוכה שקיבלתי לא־מכבר וגם אניֶלה תרמה את חלקה. הוצאתי מכיסי את הכסף – הרבה מטבעות קטנים. אדון פלדמן סָפר אותם אחד לאחד ושילשלם לכיסו.

‘נו, שבו,’ אמר, ‘נִיגש למלאכה.’

ראשו נבלע בתוך השרוול השחור. לאחר רגע שמענו את קולו:

‘עתה חייכו יפה. אחת, שתים, שלוש!’

מאחורי המצלמה, על־גבי ספסל־עץ, עמדו קערות ובהן נוזל כהה, שבו שָׁרה אדון פלדמן את התצלומים שפותחו – עותק אחד לאניֶלה ועותק נוסף בשבילי.

לא הסתכלנו בתצלומים. כּנסים מן השריפה התרחקנו חיש־מהר מכוך־החומה של אדון פלדמן. ידי, שאחזה את התצלום שלי שרטוב היה עדיין, רעדה מחמת התרגשות.

כך נחתמה פרשה מופלאה של ימי ילדותי. משחזרתי הביתה גנזתי יפה־יפה את התצלומים מתחת לנייר־העתון, שבו ריפדה אמא את מגרת הגרבּים שלה. הייתי ממתין בקוצר־רוח לרגע שבו אישאר יחידי בבית ואוכל לשלוף את התצלום ממחבואו ולהזין בו את עיני. ימים עברוּ והזמן נתן בו אותותיו: הוא הצהיב ודהה. בהציצי בו, הייתי זוכר את דבריו של אדון פלדמן: ‘עתה חייכו יפה!’ אכן, אניֶלה חייכה אלי מתוך התצלום, אך בזויות עיניה היתה דמעה. וכך נשאר בי זִכרהּ של אהבת־ילדותי: חיוך ודמעה שאין להפריד ביניהם.

 

פרק י"ז: המלבין פני חברו    🔗

הקרב, שערכנו עם ה’שקצים' בערב חג־החנוכה, הסעיר את עולמנו. משל לאבן המושלכת לאגם־מים. היא, האבן, כבר ירדה ושקעה במעמקים, אך האדווֹת שעל־פני השטח עדיין מתפשטות והולכות. עודנו נרגשים עד עומק נפשנו מחמת האירוע הגדול ההוא, באו מאורעות חדשים שצנפו את כולנו והחרידו את שלוָתנו. ושוב נגזר עלינו לעמוד במערכה. אלא שקודם־לכן נטוש היה המאבק בינינו ובין הגויים ואילו עתה נתלקחה המלחמה בתוך הכיתה, פילגה אותנו לסיעות וליבּתה טינות חבויות שלחשו במסתרים.

כיתתנו לא היתה עשויה מִקשׁה אחת. לכאורה ניצבים היינו כולנו באותה חזית עצמה: שלושים ילדים־אסירים, רתוקים באותה שרשרת, העומדים יום־יום במאבק עם חבר־סוהרים, הם המורים, שלאמיתו של דבר כלואים היו כמונו בין כתלי בית־הספר. אנו, התלמידים, רב היה המשותף המלכד אותנו ובכל־זאת נתגבהו בינינו מחיצות שלעתים קשה היה להתגבר עליהן. הניגודים נבעו על־פי רוב ממצבם הכלכלי של התלמידים, שכּן רוּבּם בני עניים היו ומיעוּטם בני אמידים. אמנם, המורים לא נשאו פּנים ולא הטו חסד לבני־העשירים, אך הללו חברו ביניהם ועשו יד אחת ולא פעם התיצבו, על אף היותם מיעוט מבוטל, נגד רוב תלמידי הכיתה.

תחילה היו אלה צרימות קטנות בלבד, כגוֹן הארוחה שהיינו אוכלים בהפסקה הגדולה. בהישמע הצלצול, היו רוב התלמידים שולפים מילקוטיהם פת מרוחה בחמאה או בריבּה, כריך עם גבינה או דג־מלוח, ויוצאים לחצר. לעומתם נשארו המעטים, המשופעים באוכל משוּבּח, בכיתה, והיו סועדים לבם בלחמניות פּריכות, במיני נקניקים, בשר או פירות. למראה המעדנים היינו בולעים רוקנו, אך העמדנו פּנים שאיננו מבחינים כלל במטעמים אשר קסמו לנו. בדומה לכך היינו מתעלמים מאותם תלמידים מעטים שפרצו בהפסקות אל הקיוֹסק שמעבר לשערי בית־הספר ומתפטמים בעוגות או בגלידות.

אך היו גם ניגודים חריפים יותר: בלבוש למשל. אלה מהלכים בבגדים דהויים ומטולאים ואלה – מלבושיהם נאים ומבהיקים. אלה – אין פּרוטה שחוּקה בכיסם ואלה משופעים בדמי־כיס שקיבלו מהוריהם. ואכן, בני האמידים היו מבקרים בהצגות קולנוע ובהפסקות היו מחליפים ביניהם רשמים על הסרט שחזו בו בליל־אמש – ואנו שומעים ומקנאים. שלא לדבר על ימי החופש הגדול. רוּבּנוּ נשארנו בעיר, מסַייעים להורים ככל שהשיגה ידנו. שלא כן המעטים, המיוחסים, שהיו יוצאים לבלות את ימות־הקיץ לאוֹרלוֹבוֹ אשר על שפת־הים או לזקוֹפַּנֶה אשר בהרים. כתום החופש הגדול, כשהזדמנו שוב בתחומי בית־הספר, היו בני האמידים ש’עשו חיים' בחופש, מספרים זה לזה על קסמי הים וההרים ואנו שומעים וחשים את הזרוּת החוצה בינינו.

בני־האמידים לא נהגו כך כדי להקניטנו. אחטא לאמת אם אוֹמַר, שכולם, עד אחד, ירדו במתכוון לחיינו. אולם היו ביניהם ‘פּרצופים’ אחדים שעשו הכל כדי להדגיש את עליונותם עלינו ולא נרתעו גם ממעשים שאינם מהוגנים. הגדיל לעשות גוֹלדין הג’ינג’י, הוא ‘פּגע רע’, בנו של סוחר־תכשיטים עשיר. סייעו בידו בנפש חפצה בְּרין החנפן והמלשין, וַייס שפּניו המחוטטות טובלות ממש בשומן וזוֹננפלד, שהתהלך בינינו כשבגדיו המשובחים מגוהצים תמיד, נעליו המצוחצחות מבריקות כמראה מלוטשת וכל־כולו כמי שנקלע במקרה, שלא בטובתו, לחברה שאינה לפי כבודו ומעמדו והוא מביט עלינו מגבוה.

אֵילו פעמים אירעו בינינו התנגשויות קטנות. לכאורה אי־אפשר היה להוכיח שהן נגרמו בשל הניגודים שעליהם סיפּרתי, אך כולנו ידענו זאת, אם כי מעולם לא ביטאנו את הרגשתנו במלים. עד שבא היום, שבו פרצו הקנאה והעלבונות שהצטברו בלבנו ופתאום ניצבנו זה מול זה – שני מחנות עוֹינים, שתהום כרויה ביניהם. וכך היה המעשה:

יום אחד, לפני השיעור הראשון, כשמכונסים היינו בכיתה, ממתינים לכניסתו של מיש המורה־לפולנית שמשום־מה איחר לבוא אותו יום, קם פתאום גוֹלדין, חייך את חיוכו המוּכּר לנו, חיוך מתגרה ומקנטר, ופנה אלינו בדברים:

‘חברֶ’ה, מה תגידו לזה? אתמול, בלכתי עם אחי לקרקס, עברתי בסימטה שבקצה העיר ואת מי ראו עיני? את רַשקֶס! הוא ישב שם בצל החומה, בידיו מברשות ולפניו תיבה של מצחצח־נעלים. ברגע הראשון חשבתי שמראה־עיני מטעה אותי. קראתי בשמו, אך רשקס הרכין ראשו אל התיבה ולא ענה לי. מה יש, רשקס? לא נאה לך לענות לברכתו של חבר?’

גוֹלדין כילה דבריו. היתה דממה בכיתה עד שנשמע זמזומו של זבוב שהתחבט על זגוגית־החלון. רשקס, נער גוץ, שראשו הגיע עד כתפיו של גוֹלדין, היה בנו של רצען עני. במשך שנת־הלימודים היה בא לכיתה קרוע ובלוי, מכנסיו מטולאים ונעליו שחוקות. בימות־הקיץ התהלך בחולצה דהויה ובחורף במעילו המיושן של אחיו הבכור. לא פעם היה גוֹלדין נטפל אליו, אך רשקס בלע עלבונותיו והחריש. גם עתה, לשֵׁמַע דבריו של גוֹלדין, שתק רשקס, אך עיניו הקרועות לרוָחה קפאו בחוריהן ופניו חיורות היו כפני מת.

עודנו עוצרים נשימתנו מרוב תדהמה, נשמע שוב קולו של גוֹלדין. השתיקה, שהשתררה בכיתה, החמיאה לו כנראה והוא החליט שלא להרפות מקרבנו:

'תמיד השתוממתי, רשקס, על הפתגם ‘כל הסנדלרים הולכים יחפים’. עתה אני רואה שאפשר לחבר פתגם נוסף: ‘כל מצחצחי־הנעלים נעליהם מרופטות’. ‘אדרבא,’ פנה אלינו בחיוך, והפעם היה חיוכו לא מתגרה או מקנטר, כי אם זדוני ומרושע, ‘הביטו בנעליו של רשקס!’

אותו רגע התרחש הדבר, שזכרוֹ שמור עמי עד היום. בתוך דממת־המוות שנשתררה בכיתה נשמע פתאום רשרוש קל. בּרמן קם ממקום־שִבתּו, קרב אל גוֹלדין ובלי להוציא הגה מפיו הניף אגרופו והנחיתו בכל כוחו בפניו.

דם פרץ מאפו של גוֹלדין ושטף את חולצתו הלבנה, המגוהצת למשעי. גוֹלדין ניצב במקומו בלא־ניע ועל אף נמשיו המרוּבּים החוירו פּניו לא פחות מאלה של רשקס. כולנו ישבנו כקפואים תחתינו. אחד ויחיד היה בּרין שזינק אל הדלת ופרץ החוצה.

לא הספקנו להתאושש ועל הסף הופיע המנהל ציגֶלסקי – הוא יוּפּיטֶר. קטן־קומה, אך מכיר בכל עת תמיד בגדולתו, הוא עמד בפתח ועיניו, שמבטן חודר, בוהות על פּני גוֹלדין שפרצופו וחולצתו שטופים בדם. יוּפּיטר שתק ושתיקתו נתמשכה בעינינו כנצח. לבסוף השמיע קולו:

‘בּרמן, ארוז את ספריך והסתלק הביתה. אַל תבוא לבית־הספר בלי אביך. אך קודם־לכן גש אל חדר־המורים. ואתה, גוֹלדין, לך אל ה’אחות’ שתטפל בך.'

נפנה יוּפּיטר וכבר עמד לצאת, אך אז קם גרינבּרג ויצא בעקבותיו של המנהל.

‘לאן אתה הולך?’ בקע מן הפרוזדור קולו של יוּפּיטר. ‘לא הרשיתי לך לצאת מן הכיתה.’

‘אל חדר־המורים,’ השיב גרינבּרג, ‘בּרמן אינו אשם. אני אספר הכל לאדון המנהל.’

‘מי ביקש ממך להיות מליץ־יושר?’ שמענו את דבריו של יוּפּיטר, אך לאחר־מכן נבלע קולו בקצה הפרוזדור.

ועדיין יושבים היינו כולנו באין־אומר. גוֹלדין יצא מן הכיתה, כף־ידו מליטה את אפו החבוּל. בּרמן, שארז את ילקוטו, יצא אף הוא. אותו רגע נפתחה הדלת ומיש נכנס לחדר. הוצאנו את הספרים, אך איש לא נתן דעתו על השיעור. מזועזעים היינו עד עומק נפשנו. משנשמע קול המצילה, נשארנו, על אף ההפסקה, בכיתה. והנה הופיעו בזה אחר זה כל השלושה: תחילה גרינבּרג, אחריו בּרמן, שישב במקומו והחזיר את ילקוטו לתוך מגירת המכתּבה שלו, ובמאסף גולדין, שפניו רחוצות היו וכתמי הדם שעל חולצתו נעלמו.

רק אחד ויחיד חסר היה: בּרין.

הבינונו שגרינבּרג חילץ את ברמן מצרה גדולה. לא ידענו מה התרחש שם, בגוֹב־האריות, כלומר, בחדר־המורים, בין יוּפּיטר וגרינבּרג, אך עובדה היא: הגזירה בּוטלה. בּרמן לא גורש מבית־הספר. אשר לבּרין, ברור היה לנו מעל לכל ספק: הוא שנזדרז להלשין ועתה אין הוא מעז להיכּנס לכיתה. אך כיון שברור היה לנו, שבסופו של דבר ייאלץ בְּרין לחזור, רשמתנו לכבודו על־גבי הלוח באותיות מאירות עינים ‘קבלת־פנים’ נלבבת:

ימח שמו של ברין!

הוא גם חזיר וגם מלשין.

מלחך־פינכּה, מלקק־עכּוז –

על כן החלטנו: בּוּז לו, בּוּז!

האמת היא שסגל וזומר, בעלי־האגרוף בכיתה, הציעו לעשות עם ברין חשבון־צדק, כפי שעשה ברמן עם גוֹלדין, אך אנו עצרנו בעדם: לא ייתכן להרגיז יתר על המידה את יוּפּיטר. הוא עלול להתחרט ולגרש שוב את בּרמן מבית־הספר.

אולם הפרשה לא תמה. שעתם של סגל וזומר עוד הגיעה.

כל אותו יום, עד תום הלימודים, נמנענו מלשוחח בינינו על מה שקרה. בהפסקות נטלו גרינבּרג ובּרמן את רשקס אל החצר ושם, בצלו של האלון, שוחחו חרש. הם יצאו יחדיו בדרכם הביתה. גם גוֹלדין לא הלך הביתה יחידי: נתלוו אליו ברין, וייס וזוֹננפלד. שירכנו דרכנו שותקים ומכונסים בתוך עצמנו. ידענו: פילוג נפל בינינו.

למחרת היום הופיע ברין בכיתה. הוא הגיע בין האחרונים, חמק פנימה כמצניע עצמו לבל ישגיחו בו, אך משנשא עיניו ראה את הכתובת על הלוח ופניו הסמיקו כסלק. הוא קפץ אל הלוח, תפס את הספוג ואמר למחוק את הכתוב. אותו רגע זינק אליו ברמן, תלש את הספוג מידו והשליכוֹ החוצה, מעבר לחלון הפתוח. מיד נחלצו לעזרו של ברין וייס וזוֹננפלד, דוֹלגין ונירנשטיין ועוד אחדים מבני־האמידים וכעבור רגע היתה הכיתה כמרקחה: כולנו הטלנו את עצמנו לשדה־המערכה והתכתושה הקיפה את כל הכיתה. אחד ויחיד היה גוֹלדין שנשאר יושב תחתיו כמסומר לספסל ועיניו בוהות על־פני שני המחנות הנִצִים. אותו רגע הופיע עוֹג מלך הבשן בפתח ועיניו הכחולות, המחייכות תמיד, קרועות בתדהמה למראה פקעת הגופים שהתגוללו על הרצפה.

ושוב, כביום־אתמול, זחלו השעות ועד תום הלימודים נמנענו מלשוחח בינינו על מה שקרה. כשבקע קול המצילה, שהודיע כי השיעור האחרון הגיע אל קצו והמורה עזב את הכיתה, נטלנו את הילקוטים, נכונים לשים פעמינו הביתה. אולם לפתע־פתאום נשמע קולו של סגל:

‘חברֶ’ה, איש לא יזוז ממקומו. בטרם נלך עלינו ליישב ענין קטן.’

וכאן קרב אל רשקס ואמר לו:

‘רשקס, חלוץ נעליך!’

נדהמנו. רשקס שהופתע החויר ושתק.

‘רשקס, אתה חרש?’ הגביה סגל את קולו. ‘אמרתי לך: חלוֹץ נעליך!’

באין־אומר נרכן רשקס, חלץ את נעליו המרופּטות והגישן לסגל.

נטל סגל ורמז לזומר. הלה קם ממקום־שבתו, ושניהם – סגל וזומר – קרבו אל גולדין. זומר שלף מכיסו מברשת ומשחת־נעלים והניחן על המכתבה של גולדין. סגל העמיד עליה את נעליו של רשקס.

‘אתה, פּגע רע, תצחצח את נעליו של רשקס,’ אמר סגל, ‘ובזאת תוכיח, מחבר־פתגמים נבזה שכמותך, שלא כל מצחצחי־הנעלים נעליהם מרופטות.’

נשימתנו נעצרה. המומים ישבנו תחתינו, צופים במתרחש. איש לא העז להוציא הגה מפיו. רשקס בלבד קפץ מספסלו, קרב לגוֹלדין וניסה להחזיר לעצמו את נעליו, אך זומר דחף אותו הצדה וסילקוֹ בעדינות. עיניו של גוֹלדין קמו בחוריהן וקפאו בלי־זיע. פניו הסמיקו והחוירו חליפות. הוא הושיט שתי ידיו לפניו, כמתגונן. אך אז נשמע קולו של סגל:

‘גוֹלדין, אני מציע לך, לטובתך, לעשות את המלאכה.’

ובפנותו אל בּרין, שקפץ ממקומו כעומד לעזוב את הכיתה, הרעים בקולו:

‘ואתה, בּרין, שֵב! אמנם, אתמול נפטרת בלא־כלום, אך זכוֹר: למלשינים לא תהי תקוה!’

נרעש עד עומק לבי הצצתי במתרחש. עיני בהו על פניהם של חברי. הללו אטומות היו, לא זע בהן שריר. הבטתי בגרינבּרג. ארשת פניו הסגירה את סערת נפשו. רגע קם ממקומו. בטוח הייתי שיגש ויתערב, אך הנה פרשׂ גרינבּרג את ידיו בתנועה של חוסר־אונים, חזר וישב והרכין ראשו. זו הפעם הראשונה, מאז הכרתיו, ראיתי את גרינבּרג מהסס, פּוסח על שתי הסעיפּים.

ובינתים שהה גוֹלדין עוד רגע, אובד־עצות, אך למראה אגרופו של זומר שהונף אל מול פניו, נטל את נעליו של רשקס, מרח עליהן את המשחה השחורה, הבריקן במברשת וכל אותה עת היו שיניו נושכות את שפתיו המעוקמוֹת בּעוית.

נטל רשקס את נעליו ובלי לשרוך אותן הסתלק מן הכיתה כנמלט על נפשו. גם יתר התלמידים קמו ממקומותיהם, לקחו את הילקוטים ויצאו אחד־אחד החוצה. ולפתע ראיתי שנשארנו בכיתה שנַיִם בלבד: גולדין ואני.

אותו רגע נרכן גולדין מעל למכתּבה, כבש את ראשו בזרועותיו ופרץ בבכי קורע־לב שטילטל את כל גופו. הוא התיפח בקול, ללא מעצור, ומגרונו פּרצו קולות מרוסקים כשל חיה פצועה.

נצבט לבי בקרבי. שכחתי את כל שעולל לנו ‘פֶּגע רע’ במשך השנים האחרונות. רציתי לגשת אליו, לנסות ולומר לו משהו, אך לא עמד בי העוז הדרוש לכך. שעה קלה עמדתי תחתי חסר־ישע ופתאום פרצתי החוצה, לחצר, זועק בקול: ‘גרינבּרג!’

גרינבּרג הפסיע כבר בכיכר, מעבר לשערי בית־הספר, אך אזניו קלטו את קריאתי הנואשת. הוא נפנה וקרב אלי בריצה.

‘מה קרה?’

סיפּרתי לו על גולדין.

רגע עמד גרינבּרג תחתיו, מקמט מצחו כשוקל בדעתו. ואז אמר לי:

‘בוא. אנסה לדבר עם גולדין. אבל אַל תתערב.’

חזרנו לבנין בית־הספר. כבר בפרוזדור שמענו את נאקותיו של גולדין.

משנכנסנו פנימה, לכיתה, ישבתי על הספסל האחורי, מצטנף במושבי, עד שנבלעתי כמעט בצל המכתּבה. אולם ממקום שִׁבתּי שמעתי כל מלה שנאמרה.

גרינבּרג קרב אל גולדין. רגע עמד לפני ספסלו וראשו רכון ואז שלח ידו והניחה על שערותיו הג’ינג’יות.

‘גוֹלדין,’ אמר, ‘הירגע.’

גולדין לא נע, כאילו לא חש במגע־ידו של גרינברג. רק זו בלבד שקול יפחותיו עלה וגבר.

‘גוֹלדין,’ חזר ואמר גרינבּרג, ‘אני יודע שנפצעת עד עומק נפשך. אך האם חשבת על כך מה הרגיש אתמול רשקס, כשלעגת לו לעיני כל הכיתה שהוא מצחצח־נעלים? אתה בוכה כי כבודך נפגע. אולם, האם יש לך פּטֶנט על כבוד? ורשקס, האין לו כבוד משלו?’

קול בכיו של גולדין פסק, אך הוא לא נשא ראשו. הוא דיבר אל גרינבּרג ופניו כבושות במכתבה:

‘אתה טועה, גרינבּרג. אינני בוכה בגלל כבודי שנפגע. וכי איזה כבוד יש לי? מי כמוך יודע שהכל מתיחסים אלי בסלידה ובבוז? אני בוכה מפני שרע לי, מפני שברור לי שהנני באמת פגע רע, שנוא ומבוזה, מוחרם ומנודה.’

גולדין נשתתק רגע, שלף ממחטה מכיסו, ניגב את עיניו ופניו ומחט את חטמו. ואז המשיך דבריו והפעם הישיר מבטו אל גרינבּרג, מבט מעוּנה ומיוסר:

‘זה החל עוד לפני שנים. הורי הכניסו אותי לבית־הספר ואני ילד קטן, שוטה. נכון, היה לי כסף־כיס בשפע, בגדים נאים, כריכים טעימים, ובימי־החופש יצאתי לים ולהרים. אך האם אשם הייתי בכך שהורי הם עשירים? ייתכן, שמחמת טפשוּתי פגעתי בחברים והללו לא שתקו והדביקו לי כינוי ‘פגע רע’. אך מאז שדבק בי הכינוי החלטתי: אדרבא, אם אמנם פגע רע אני, כי אז אפגע באמת, אכאיב! וכך מצאתי עצמי אחד נגד כולם. הכל מבזים אותי ואני חורק שן ונוקם. אתם השפלתם אותי, ואני, מצדי, דרסתי ללא רחמים. וכי לכם היו רחמים בלבכם עלי? האם העלה מישהו מכם על דעתו שהייתי מתחלף ברצון עם רשקס, מוַתר על דמי־הכיס, הקולנוע, הנסיעות בחופש – ובלבד שיהיה לי ולוּ חבר אחד ויחיד? אני הייתי נטפל לעניים, משפיל אותם, לועג וצוחק להם. אתם – את צחוקי ראיתם. אך מי מכם שמע את בכיי בלילות, כשהייתי נשאר עם עצמי בלבד, עם ה’פגע רע’ שאתם – כולכם עד אחד! – טיפחתם בקרבי!'

ושוב נשתתק גולדין, כשואף רוח, ואז נתגלגלו דבריו, דברים בּוֹטים, שהטילו צמרמורת בבשרי:

‘אתה, גרינבּרג, אשריך וטוב לך! מנהיג הכיתה, אהוד ונערץ על כולם. גם בּרמן נהנה מעצמו: הוא רודף־צדק, מגן על כל מי שנעשה לו עוול. אולם, האם העלה ברמן על דעתו – ולוּ פעם אחת ויחידה – שאולי נעשה גם לי עוול? אתה, גרינבּרג, שאלת אותי: ‘ורשקס, האין לו כבוד משלו?’ עתה הגיע תורי לשאול: וכבודי שלי? האומנם הפקר הוא?’

שלח גרינבּרג את ידו, כאומר להחליק על ראשו של גולדין, אך הלה תפס את היד והיה מטלטלה בעוז ודבריו הנסערים פורצים מפיו:

‘אשר לרשקס אני מודה, כי ברגע שהשמעתי את דברי בכיתה הרגשתי שעשיתי משגה נורא, שחטאתי חטא שלא יכוּפּר. אך מי מכם, חברי־לכיתה, נקי מכל חטא? אתם הפכתם אותי למה שהנני! אמנם שגיתי ביחסי אליכם. תחילה, בהיותי ילד קטן, מתוך טפּשוּת, אך אתם גרמתם לכך שטפּשוּת זו נהפכה במרוצת השנים לרשעוּת ולרגשות־נקם. על־כן בכיתי עכשיו. ושוב – לא בגלל כבודי שנפגע. הרי עקרתם מכבר מלבי כל רגש של כבוד. לא עבר יום שבו לא הוכחתם לי שאמנם נבזה אני, בן־בליעל, נבל מושחת. אך בכיתי, שלא נמצא ביניכם אפילו אחד ויחיד שינסה להגן עלי, להבין את מצוקתי שלי, להקל עלי מעט. לא פעם ניסיתי לפנות אליך, גרינבּרג, ואתה תמיד דחית אותי. התעלמת ממני כאילו לא הייתי קיים. כאילו הייתי אויר שקוף. והרי אני נער כמוך, בדיוק כמוך וכמו האחרים! מדוע שתקת כשהדביקו לי תו של מפלצת?’

דבריו של גולדין פרצו מפיו בשטף כנחשולי מים מתוך סכר שהובקע. ואני, ככל שהוספתי להקשיב, הרגשתי מחנק בגרוני. חששתי שגולדין ישא עיניו ויבחין בי. על־כן נטלתי חרש את ילקוטי וחמקתי בשפיפה מן הכיתה. פרצתי החוצה, לחצר. אט־אט שׂירכתי דרכי הביתה ולבי עצוב.

 

פרק י"ח: ישועת השם כהרף־עין    🔗

את וידוּיוֹ המרגש של גולדין לא שמעתי עד תומו, שכּן הסתלקתי, כאמור, בחשאי. כמו־כן איני יודע מה אמר לו גרינבּרג לגולדין באותו מעמד, אם כי יש לשער שלא עבר בשתיקה על הדברים הנסערים שהטיח נגדו גולדין. על־כל־פנים השיחה בכיתה, שתחילתה בשש עינים וסופה בארבע עינים בלבד, לא נשארה בגדר סוד. מקצתה סיפרתי אני למחרת היום לחברי בכיתה, מקצתה סיפר כנראה גרינבּרג, והדברים שנודעו ברבים היו להם תוצאות. עוּבדה היא: מאז אותו יום ועד סוף שנת־הלימודים לא נשמע הכינוי ‘פֶּגע רע’ אפילו פעם אחת ויחידה בחלל הכיתה. אין זאת אומרת שכּולנו נעשינו פתאום, כבמטה־קסם, ידידיו של גולדין, שהרי מן־הנמנע הוא למחות במחי־יד זכרן של טינות שהצטברו במשך שנים. אולם נמנענו מלפגוע בגולדין ואף הוא חלה בו תמורה: לא עוד נטפל אלינו, לא עוד קינטר אותנו בדברים בּוֹטים. הוא התכנס בשתיקה והיה מהלך בינינו בפנים אטומות. יש שחשנו במבטו שהיה נועץ בנו, והיו בו, במבט זה, מתח וציפיה, אך אנו לא ידענו כיצד להיענות לציפיה זו.

ובינתים קרבה שנת־הלימודים לקצָהּ. יום אחד בישר לנו דרַבּקין, המורה־לחשבון ששימש בשליש האחרון כמחנך־הכיתה, בשורה מרנינה: נסיים את השנה בטיול בן יומַיִם: נפליג בספינה בנהר־הוִיסלָה אל עיר־הקיט קַזִ’ימיֶז', היא קוּזמיר.

בשׂוֹרה זו באה במפתיע ולשמעה רגשנו מאוד. הרי רוּבּנוּ, כאמור, לא ידענו כמעט טיול מהו. בימי החופש הגדול היינו נשארים בעיר. לעתים רחוקות בלבד ניתן לתלמידים בודדים לחרוג מן החומות, לבוא אל חיק הטבע, לראות יער ושדה ושמים פתוחים מאופק עד אופק. עתה, נתּוספה לשׂמחת הטיול הידיעה שנפליג – זו הפעם הראשונה בחיינו – בספינה ממש, ואנו, שניזונים היינו מקריאה בספרי הרפתקאות ומסע, נזכרנו מיד במגלי־ארצות מפורסמים, כגון קוֹלוּמבּוּס, וַסקו דֶה־גַמָה, מַגֶלַן וכיוצא בהם יורדי־ימים, ובעיני־רוחנו ראינו את עצמנו מיטלטלים על־פני גלים, מטפּסים על תורן ותרים אחרי פיסת יבשה באופק… ועם שאנו מפליגים בדמיונות, התחלנו דואגים לציוד הדרוש להפלגה: משקפת, מצפּן וכיוצא באלה אבזרים של יורדי־ים נועזים.

אך עיקר הדאגה נתון היה לבעיה: היכן נקח את הכסף שדורש דרבּקין להביא כדמי־השתתפות בטיול? כסף זה – חמישה ‘זְלוֹטִי’ (זהוּבים) – היה לגבינו הון־עתק. אל־נא תשכחו שרוּבּנוּ אנוּסים היינו לדאבון־לבנו לוַתר על הצגות קולנוע, כי כרטיס־הכניסה עלה ארבעים פרוטות. לא ייפּלא שמבצע זה, של השגת חמישה זלוֹטי, היה לגבי תלמידים רבים משימה בלתי־אפשרית כמעט.

שעל־כן, בהיוָדע דבר הטיול, קיימנו אסיפת כיתה ובה בחרנו בּועד, שידאג לעניני הטיול. לועד זה נבחרו – על־ידי הצבעה בהרמת־יד – בֶּרמן, גרינבּרג ושטֶרן. בו במקום הוחלט: צידה לדרך יביא כל אחד לפי ראוּת עיניו, אולם את בעיית דמי־ההשתתפות בטיול נפתור על־ידי קוּפּה משותפת שנקים. כל אחד יתרום לפי יכלתו וכל המרבּה הרי זה משוּבּח. על־כל־פנים לא נניח לדברים להגיע לכך שבגלל חוסר־כסף יישאר מישהו בבית.

החלטה זו נתקבלה אמנם פה אחד, אך קדם לה דין ודברים סוער וקשה: דוֹלגין, נירנשטיין, וייס וזוֹננפלד – כולם בני־אמידים – קמו בזה אחר זה וכל אחד, לפי דרכו, מתח ביקורת על ההצעה. הצד השווה בטענותיהם: אין אנו, חברי הכיתה, קוֹמוּנה, כלומר חברה שיתופית. אמנם, אין ספק שיש לעזור לאלה שידם לא תשיג להביא דמי־השתתפות בטיול, אולם עזרה זו היא בגדר של רצון טוב, ובשום פנים ואופן אין להטיל אותה כחובה. גולדין ישב בצד, ראשו רכון והוא שותק. ולפתע קם, ניגש אל גרינבְּרג ולחש משהו על אזנו. שמע גרינבּרג ופניו הסמיקו. מיד דפק בידו על הספסל והודיע:

‘חברֶ’ה, ברגע זה הונח היסוד לקוּפה המשותפת. גולדין תורם מחסכונותיו עשרים זלוֹטי.’

רחש עבר בין המשתתפים באסיפה. ברור לי, שאלה אשר ידעו על שיחתם של גולדין וגרינבּרג לאחר המעמד המביש של צחצוח נעליו של רשקס, הבינו שרוחב־לבּו המפתיע של גולדין הוא המשך לאותה שיחה. על־כל־פנים, לאחר הודעתו של גרינבּרג דעכה ההתנגדות וההחלטה על הקוּפּה המשותפת נתקבלה, כאמור, פה אחד. נתפזרנו איש־איש לביתו וכל אחד מאתנו דומה שנכנס בו דיבּוּק: עליו להשיג, ויהי־מה, כסף לטיול!

השגת הכסף כרוכה היתה בקשיים עצומים ולעתים בהרפתקאות מסעירות ממש – כפי שנודע לי לאחר־מכן. אך למה הלאה אתכם בסיפּורים של חברי? מוטב שאגולל לפניכם את סיפּורי שלי, סיפּור על דרך־היגונים שהיתה מזומנת לי.

כבר בלכתי מבית־הספר הביתה עבד מוחי בקדחתנות: היכן אשיג את הכסף? ברגע הראשון החלטתי שאפנה פּשוט לאבי ואספר לו על הטיול. אוֹמַר לו: המחיר הוא חמישה זלוֹטי, אך אם אין בידך הסכום הזה בשלמותו, אסתפק בפחות מכך, שכּן יש לנו בכיתה קוּפּה משותפת. אולם פתאום נזכרתי בדברים שנפלו בין אבי וביני אמש ובמה שאירע בביתנו באותו בוקר ממש, בטרם צאתי אל בית־הספר, וידעתי שאין השעה כּשרה לפנות לאבא בבקשה כלשהי, שכּן שומר הוא לי טינה ורוחו מרה עליו.

מה נפל בין אבי וביני אמש?

הדבר החל לפני כשבועיים. פיש חברי סחב ספר של אחיו הבוגר. שֵׁם המחבר: צ’ארלז רוֹבֶּרט דארוין. אמר לי פיש: ‘כדאי לך לקרוא ולא תוסיף עוד לעולם להתגאות. בסך־הכל אינך אלא בן־קוֹפים!’

תחילה לא ירדתי לסוף דעתו, אך דבריו עוררו בי סקרנות וקראתי עד תומו את הספר, שבו מוכיח המחבר, בּיוֹלוֹג אנגלי, שבני־אדם מוֹצאם מקופים וכי אין הבדל יסודי בין האדם והקופים מבחינת המבנה האנטומי והכשרונות השׂכליים. באחד הערבים ראני אבא מעיין בספר. הָיָה שם, על עטיפתו, ציור של קוף שמשך את תשומת־לבו. שאלני:

‘ספר זה מהו?’

סיפרתי לו במלים אחדות את תכנו. שמע אבא ופניו אומרות תמיהה. נסתקרן אף הוא, נטל מידי את הספר וקרא בו. אמש, לאחר שסיים, החזירוֹ לי. שאלתיו:

‘נוּ, מה אתה חושב, אבא, על הספר?’

הזעיף אבא פניו והשיב:

‘למה נתת לי את הספר? האומנם רצית לרמוז לי שמוצאך מקוף? אם כן טועים הנכם – גם אתה וגם המחבר ימח שמו – טעות מרה. אשר לי, הריני מרגיש עצמי אדם לכל דבר. נברא בצלם. אלא מה? איני מתנגד שתשמור ספר זה בשביל בניך. אדרבא, יקראו בו וילמדו לדעת שאביהם – כלומר אתה – אינוֹ אלא קוף!’

כך דיבר אבא, והרגשתי, שהוא באמת נפגע ושומר לי – על לא עוול בכפי – טינה בגלל הספר שהבאתי הביתה.

ומה קרה באותו בוקר?

אבי עבד כל ימיו בפרך ומצא מחייתו בקושי. אך בשעות־הפנאי עוסק היה בתחביב הקרוב ללבו: במתימטיקה. אם כי לא ביקר מעולם בבית־ספר, והשכלתו – לימוד ב’חדר' ולאחר־מכן ב’ישיבה' – גילה ענין רב במתימטיקה. הוא ידע להכפיל בעל־פה, במהירות הבזק, מספּרים בני שלוש וארבע ספרוֹת. במשך שנים היה מאחר שֶבֶת בלילות, שוקד על בניית מכונת־פלא – מכונת חישוב – והתעלם מכך שמכונות כאלה, משוכללות ביותר, נמכרות בשוק לכל דורש. והנה בזמן האחרון נטש אבא משום־מה את מכונת־החישוב שלו. חלקיה נערמו בקצה שולחנו ועלינו, בני־הבית, נאסר באיסור חמוּר לגעת בהם – והוא, אבא, היה יושב לילות תמימים, משׂרטט ומחשב, כותב וחוזר ומשרטט את שרטוטיו, שרוּבּם משולשים. והנה, אותו בּוקר בדיוק, כשקמנו שָׂרֶנקָה אחותי ואני כדי ללכת אל בית־הספר, קידם אותנו אבא בפנים מאירות:

‘ילדים, סוף־סוף ראיתי בּרכה בּעמלי! הלילה, לאחר לילות רבים שלא עצמתי עין, גיליתי תגלית חשובה: במשולש ישר־זוית ריבּוע היֶתֶר, כלומר הצלע הארוכה ביותר שממול הזוית הישרה, שוֶה לסכום ריבּועי הניצבים!’

החלפתי מבטים עם שׂרֶנקה. אני לא העזתי לפצות פי. אולם שׂרנקה אמרה:

‘אבא, אני מצטערת. אין זו תגלית בכלל. אנו לומדים על כך בבית־הספר. כל ילד יודע זאת. זהו ‘משפט פּיתגוֹרס’.’

שמע אבא ופניו נפלו והאפירו. אותו רגע נכמרו רחמי על אבא. אילולא היה בן־עניים, אילו ניתן לו ללמוד ולהשתלם, אין ספק שהיה מדען דגול או ממציא מפורסם. אך החיים התאכזרו לו. נגזר עליו להתיגע כדי להביא פת־לחם לביתו ומנת־חלקו היו אכזבות ומפח־נפש בלבד.

על־כל־פנים ידעתי, מנסיונותי הקודמים, שעתה יסתגר אבא במשך ימים אחדים בשתיקה זועפת, רוחו רצוצה ומדוכדכת ולא תהיה לי כל אפשרות לפנות אליו בשטויות כגון טיול של הכיתה.

אם כן – מה נותר לי? שמא אגש לבית־העבוֹט ואמשכּן משהו? אך בעודני חושב זאת, פרצתי בצחוק. למשכֵּן? מה? וכי איזה חפץ יקר יש ברשותי? נעלי־החורף שלי הקרועות?

ופתאום פלחה את מוחי מחשבה: השעון!

אכן, באחד הימים נתן לי אבא שעון עתיק, אולי של סבא ואולי של אביו של סבא. היה זה שעון־כיס עבה מאוד, שמתכתו הוריקה מרוב שנים, לוח־מחוגיו מטושטש, והוא כמובן אינו ‘הולך’. אין זאת כי אבא החליט שאין לו, לחפץ העתיק, כל תקנה והחליט להעניקו לי. אשר לי – שמחתי על המתנה שמחה גדולה. ראשית כל מירקתי את המתכת וכל־כך עמלתי על מלאכתי עד שהבריקה ככסף ממורט. שנית – הצטיידתי במברג קטן, פתחתי בדי־עמל את מכסה השעון מצדו האחורי וניסיתי לתקן את הפגום. לאחר שעה קלה נערמה על שולחני ערמת גלגלי־שינים קטנים, קפיצים וברגים זעירים. משהרקתי את קרביו של השעון, שריתי אותם בבנזין, כדי להסיר את החלודה שדבקה בהם, ולאחר־מכן ניסיתי לחזור ולהרכיב את המנגנון, אך לשוא. אמנם, כשניגשתי לפירוּק, הנחתי לפני לפי הסדר את החלקים ששלפתי, אך בבואי להחזירם למקומם נתבלבל עלי הכל ובסופו של דבר, באין ברירה, דחסתי איכשהו פנימה את כל החלקים והגפתי את המכסה. השעון, כמובן, עמד במריוֹ: גם לאחר התיקון ששקדתי עליו בהתלהבות רבה כל־כך, הוא לא ‘הלך’.

עתה נזכרתי בשעון והחלטתי לגשת לשֶׁעָן ולמכור אותו. אחרי ארוחת־הצהרים נטלתיו ושׂמתי פעמי אל הרחוב הסמוך. שם, בחנות של סדקית, בקרן־זוית, ישב לו שֶׁעָן זקן, זכוכית מגדלת בצורת שפופרת מורכבת על עינו האחת והוא מביט בה ומחטט בקרביהם של שעונים שנמסרו לו לתיקון.

חרש, מהסס מאוד, נכנסתי לחנות וקרבתי אל השען.

‘מה חפצך?’ שאל.

‘למכּור שעון,’ גימגמתי.

‘מה פתאום?’ זקף בי את עינו האחת, שאינה מכוסה בשפופרת. ‘מאימתי מוכרים ילדים שעונים? גנבת אותו?’

‘חס וחלילה!’ קראתי, ‘אבא נתן לי אותו במתנה. הוא של סבא.’

שעה קלה בחן אותי השען בעינו. ואז אמר:

‘ניחא, הראה לי אותו.’

הוצאתי מכיסי את השעון והגשתי לו. נטלוֹ השען, הציץ בו בשפופרת אשר על עינו, הפכוֹ וניקש עליו באצבעו, טילטלו והגישו אל אזנו. לאחר־מכן פתח את מכסהו, העיף מבט אחד בקרביו וחזר וסגר אותו בנקישה.

‘לא ידעתי שמצויות עוד כיום אַנטיקוֹת כאלה,’ אמר, ‘שמור אותו. באחד הימים תמכור אותו למוזיאון ותתעשר.’

לא הבחנתי בנימת־ההיתול שבדבריו.

‘אני זקוק לכסף עכשיו,’ אמרתי, ‘הכיתה שלנו יוצאת לטיול.’

השען הציץ בי וחייך בעצב.

‘אילו היה לי כסף, הייתי נותן לך, ילד, ומשתתף בדמי הטיול. אך האמת היא שאין לי פרוטה שחוּקה. ואשר לשעון – האמן לי: הוא באמת אינו שוה כלום.’

בצאתי מאוכזב מהחנות ידעתי, שתקותי האחרונה נתבדתה. עודני מצר על האכזבה שהנחילני השען, שאלתי את עצמי: האומנם תקותי האחרונה היא? והרי יכול אני לגשת אל הדוד גדליה, סוחר־העצים העשיר. אמנם, קמצן הוא הדוד, אך אם אספּר לו על הטיול ואבקש יפה, אולי יתרכך לבו.

ואכן, שמתי פעמי אל ביתו של הדוד גדליה.

בדרך־כלל חששתי לבקר בביתו. ראשית־כל, בכניסה לביתו אנוס הייתי לעבור ליד דירתו של סטֶפַן, שוער־הבית. היה לו, לסטפן, כלב־זאב ששמו ‘רֶקס’ שאמנם קשור היה בשרשרת אל עמוד השער, אך כל־אימת שחלפתי על פּניו היה פותח בנביחה זועמת, חושׂף את שיניו. יותר מאשר מ’רֶקס' פחדתי מה’ספּחת', כלומר מאשתו של גדליה, הדודה חיה, שהיתה מציקה לי תמיד בטענות, כגון: מדוע ידיך מלוכלכות? היכן הכפתור של חולצתך? למה לא ניקית את נעליך?

הדוד גדליה היה, כאמור, קמצן, אך אשתו חיה עלתה עליו מבחינה זו עשרת מונים וכגודל קמצנותה כן תאוַת־הממון שלה. אני יכול לספר לכם סיפורים רבים על תאותה זו, אך אסתפק באחד בלבד, שיש בו כדי לרמוז על היתר.

הדודה חיה סבלה ממחלת־חוליות. יש שצלעה והלכה שעוּנה על מקל, יש שמצבה החמיר ואנוסה היתה להסתייע בּקבַּיִם. יום אחד נתגברו מחושיה עד שנבצר ממנה לרדת ממיטתה. על אף מחאותיה שלא לקרוא לרופא, כי חבל על הכסף, שכּן הרופאים עיניהם לבֶצע בלבד וכל חפצם הוא לעשוק את הבריות, הזעיק הדוד גדליה רופא וזה בדק את הדודה ופסק: יש לקחתה אל בית־החולים. כיון שלא יכלה לזוז ממקומה, הובא אמבּוּלנס ושני ‘אחים’ השכיבו את הדודה חיה על־גבי אלונקה והורידוה אט־אט במדרגות, כדי שלא להכאיב לה. בהגיעם לרחוב, העמידו לרגע את האלונקה על המדרכה וניגשו לאמבּוּלנס, לפתוח לרוָחה את דלתותיו.

אותו רגע קרה הדבר, שהיה ימים רבים נושא לשיחות משעשעות בקרב בני־המשפחה, קרובים ושכנים, שנתמזל מזלם והם היו עדים לחזיון הנדיר: בעודנה שוכבת על האלונקה, גונחת מחמת כאבים, נשאה הדודה חיה את עיניה והבחינה במטבע בן עשר פּרוטות התקוע בּריחוק פסיעות אחדות ממנה בין סדקי המדרכה. ופתאום זינקה הדודה חיה מן האלונקה, רצה כאילה שלוחה, רכנה ותפסה את המטבע ומיד חזרה ושכבה על האלונקה, מהדקת את המטבע בכף־ידה הקמוצה וגונחת שוב גניחות שוברות־לב.

תאמרו: נֵס! אכן, מי יודע? אשר לי, איני מאמין בנסים. אני נוטה לחשוב שתאוַת־הממון של הדודה חיה היא שהעבירה אותה על דעתה וחוללה את הבלתי־אפשרי.

ועתה, לאחר שסיפרתי לכם מקצת משבחיה, לא תתפלאו על שקרה לי באותה שעה שלאחר־הצהרים, שבה החלטתי לגשת אל הדוד גדליה לבקש ממנו כסף לטיול.

לאחר שהתגברתי על פחדי וחלפתי על־פני ‘רקס’, שזינק אלי בנביחה כאומר לקרוע אותי לגזרים ורק השרשרת, שבה רתוּק היה לשער, מנעה זאת ממנו – זכיתי ועליתי אל ביתו של הדוד, מגמא שתּים־שלוש מדרגות בבת־אחת, וניקשתי על הדלת. לבי פּעם בחָזקה.

שמעתי דשדוש וגרירת רגלים. את הדלת פתחה לי הדודה חיה. היא הציצה בפני הסמוקות מחמת מאמץ הריצה, לא השיבה ל’שלום!' שלי, תמכה מתניה בידיה והרעימה עלי בקולה:

‘מדוע דפקת בחמת־זעם כזו על הדלת? אתה חושב שהיא מברזל? הרי יכולת לשבור אותה! ומה קרה לך? פניך אדומות כסלק! האם נמלטת משריפה? ומה עושה הנך כאן בשעה זו? האין לך שיעורי־בית?’

על אף מבוכתי הבחנתי שהדודה חיה מצפה לתשובה למבול השאלות שבהן קידמה את פני. אך לא היה לי חשק לענות אף לא לאחת מהן. במקום זה הוספתי אני שאלה משלי:

‘איפה הדוד גדליה?’

הציצה בי הדודה חיה במבט מלא תרעומת.

‘מה יש? לא נאה לך לדבּר אתי?’ שאלה. ‘דוקא בדוד גדליה חשקה נפשך? איזה עסקים יש לך עם הדוד גדליה? הוא איננו. נסע אל מחוץ לעיר בעסקי היערות.’

נאלמתי דום. וכבר עמדתי לפנות על עקבי ולהסתלק, אך אותו רגע זכרתי את הטיול של הכיתה ואת הקוּפּה המשותפת, את תרומתו של גולדין ואת ביקורי אצל השׁען ולבי נצבט בקרבי במצוקה. ' מה יש לי לאַבֵּד?' חלפה מחשבה במוחי, ‘אנסה.’

'דודה חיה, ' פתחתי בגמגום, ‘הכיתה שלנו יוצאת לקוּזמיר, לסיום שנת־הלימודים. דמי־ההשתתפות הם חמישה זלוֹטי. לאבא אין כסף. רציתי לבקש את הדוד גדליה שילוה לי. בימי־החופש אתן שיעורים ואחזיר את החוב.’

שמעה הדודה חיה ושעה ארוכה שתקה. אגב, כל אותה שעה התנהלה השיחה ליד הדלת. הדודה חיה לא העלתה אפילו על דעתה להזמין אותי פנימה. לבסוף אמרה:

‘חמישה זלוטי! לא די שהנהלת בית־הספר עושקת את ההורים במשך כל השנה וגובה דמי־לימוד מנופּחים, והנה עם סיום השנה החליטה לשדוד אתכם ולקחת מכל אחד חמישה זלוֹטי! מה מספּר התלמידים בכיתה? שלושים? אתה יודע מה זה מאה וחמישים זלוֹטי? ואם הם עורכים טיול כזה לעשר כיתות, למשל, הרי יש בידם אלף וחמש מאות זלוטי! ואם עוברות עשר שנים, כלומר עשרה טיולים – הם שׂמים ידם על חמישה־עשר אלף זלוֹטי. עלוקות שכמותם! כיצד אין הם מתביישים לשדוד חמישה־עשר אלף זלוֹטי מילדים מסכנים? אני הייתי מושיבה אותם – את כּולם עד אחד! – בבית־הכלא!’

הדודה חיה דיברה בשטף וקולה גובר והולך, מלא חרון.

‘דודה חיה,’ ניסיתי לשכֵּך את זעמה, ‘אינני מבקש חמישה־עשר אלף זלוֹטי. אני זקוק רק לחמישה.’

אך הדודה חיה לא שׁקטה. היא רתחה כהר־געש.

‘ואתה, רוֹטשילד שלי, מה חושב הנך, שזכינו פתאום בפיִס? כיצד אטול חמישה זלוֹטי ואשליך אותם החוצה? אני מציעה לך: חזור הביתה ושכח את הטיול. הנח אותו לריקים, פוחזים ובזבזנים. אתה הרי ילד טוב והגון!’

הילד הטוב וההגון פנה ועמד לצאת ולטרוק את הדלת. אך כאן הקדימוֹ קולה של הדוד חיה:

‘אַל תדפוק חזק בדלת. חבל על המנעול!’

ושוב ניצבתי ברחוב, המום, נבוך, אובד־עצה. האומנם כָּלו כל הקצין?

ופתאום נזכרתי בדוד נחום, אחיו של הדוד גדליה. אמנם, יהודי עני ואביון הוא ודירתו דירת־מרתף עלובה, אך גם הוא וגם אשתו, הדודה דבורה, מקדמים תמיד את פני בחיוך טוב. הדוד גדליה, יהודי חשׂוּך־ בנים, הוא קפדן ורתחן, ואילו הדוד נחום מזגוֹ טוב, עיניו בורקות ומחייכות חיוך מתקנדס ובכל עת תמיד שמורה עמו בדיחה. החלטתי לסור אל דירתו. אמנם, אין כל סיכּוי שרֶוַח והצלה יעמדו לי מהדוד נחום, אך במצב־רוחי, שבו שרוי הייתי לאחר קבלת־הפנים של הדודה חיה, זקוק הייתי מאוד למאור־הפנים ולבדיחוּת ־הדעת של הדוד נחום.

הנה כי־כן ירדתי במדרגות המובילות אל דירת־המרתף שלו אשר בחצר האחורית של בית ישן. לא ניקשתי על הדלת. ידעתי: זו פתוחה תמיד. הדוד נחום טוען היה שאין הוא חושש מגנבים. אדרבא, יבואו ויגנבו את הדלוּת שלו! ואכן, בנו של הדוד, אֵלי, סיפר לי, שבאחד הלילות התעורר אביו והבחין בּגנב שעמד בחשכה ופישפש בכיסי מכנסיו, כלומר – מכנסי הדוד. ראהו הדוד נחום ופרץ בצחוק גדול. הגנב התחלחל, שמט מידיו את המכנסים וגימגם:

‘מדוע אתה צוחק?’

‘אני צוחק,’ השיב לו הדוד נחום, ‘שאתה מאמין כי תמצא בחשכה את אשר אני מחפשׂ לשוא לאור היום! הרי אין לי בכיסי פרוטה!’

כך סיפר לי אֵלי, בן־דודי. אינני יודע אם אמנם התרחש אותו מאורע, שכּן לאחר שנים סיפר לי אדם אחד, שלא שמע אפילו את שמעוֹ של הדוד נחום, סיפור זה כבדיחה וקשה לדעת אם צמחה בדיחה זו, כּרוב הבדיחות, מאוצר־חכמתו של העם או שרשיה נעוצים במעשה שהיה באמת וזהו המעשה שאירע לדוד נחום.

על־כל־פנים גם הפעם לא היתה הדלת נעולה. נכנסתי פנימה ולאכזבתי מצאתי רק את סבתא לאה, אמו של הדוד נחום, שוכבת במיטה ומטפחת רטובה כרוכה לה על מצחה. הדוד נחום, אשתו דבורה ובנם אֵלי לא היו בבית.

סבתא לאה – כך קראנו לה כולנו – בת שמונים היתה, ישישה קטנה ומצומקת, שעיניה העששות כָּהוּ מזוֹקֶן. היא חיבבה אותי וגם אני אהבתי לשוחח אתה, שכּן על אף גילה המופלג שָׁפַע פיה סיפורים מעניינים על מאורעות שונים שאירעו לה בימי־חייה הארוכים ואפילו זכורים היו לה מאורעות שנתרחשו בהיותה ילדה. הייתי מביט בפניה, שעורן מקומט כּגויל, ולבי תמה: האומנם היתה פעם סבתא לאה ילדה קטנה, משחקת בבובות, מקפּצת ומשתובבת?

סבתא לאה הרגישה בכניסתי, פקחה עיניה העצומות ואמרה:

‘זה אתה, בֶּני? הכרתי אותך לפי קול פסיעותיך. בוא שׁב על־ידי.’

‘מדוע חבוּשׁ מצחך, סבתא לאה?’ שאלתי.

‘מאז הבוקר אני סובלת ממחוש־ראש נורא’, השיבה, ‘ואתה, בֶּני, מה נשמע אצלך?’

‘אני יוצא לטיול עם כל הכיתה לקַזִ’ימיֶז’,' סיפרתי.

‘קז’מיז’?' שאלה סבתא לאה. ‘היכן היא?’

‘זוהי קוּזמיר,’ עניתי.

שמעה סבתא לאה ונתמלאה פתאום חיוּת. היא ישבה במיטתה, הסירה את המטפחת ממצחה וקראה:

‘קוּזמיר! והרי בני משה גר בקוּזמיר!’

אכן, ארבעה בנים היו לסבתא לאה: הדוד גדליה והדוד נחום, שעליהם כבר סיפרתי, ונוסף עליהם משה, שהתגורר בקוּזמיר ויעקב, צעיר־בניה, שהיגר לפני שנים לארגנטינה. והנה פנתה אלי סבתא לאה ושאלה:

‘תגיד לי, בֶּני, מה רחוק יותר, קוּזמיר או ארגנטינה?’

נדהמתי כל־כך, שהצחוק שעמד לפרוץ מפי קפא על שפתי.

‘מה פתאום, סבתא לאה?’ קראתי, ‘הרי קוּזמיר קרובה לוארשה, מהלך של נסיעה קצרה בספינה, ואילו ארגנטינה רחוקה אלפי מילין מכאן!’

אולם סבתא לאה לא הגיבה. אין זאת, כי זיקנתהּ המופלגת בילבלה את עשתונותיה וטישטשה את כוח־שיפוטה.

‘ולמה אתה נוסע, בֶּני?’ שאלה סבתא לאה. ‘לדעתי, מוטב להיות בקרבת ההורים. אשרי יושבי ביתך, בֶּני! רק תזוז מהבית ומיד תּיקלע לעולם זר של גויים.’

וכאן הפליגה סבתא לאה, כדרכה, בנאום ארוך, שכּן היא אהבה להשמיע דבריה באזני הזולת ויותר מכּן לשמוע את קולה־שלה. היא האריכה בנאום שמחמת קוצר היריעה לא אחזור עליו, אך קטע אחד ממנו, משעשע ביותר, נחרת בזכרוני ואותו אספר. וכך אמרה סבתא לאה בין היתר:

‘אני יודעת, בֶּני, שאתה סובל בין הגויים. אֵלי נכדי סיפר לי על המלחמות שאתם מנהלים עם ה’שקצים’ הפולנים. אתה חושב שמלחמות אלה הן חידוש של ימינו? אם כן אינך אלא טועה. גם בילדותי התאנו לנו הגויים ואף אנו ספגנו מהם מכות נאמנות. עוד בהיותי ילדה קטנה התפללתי לאלוהים שישלם להם כגמולם. אלא מה? עונש זה בוֹשש לבוא. הם, הגויים, על הסוס, ואנו, היהודים, שקועים תשע אמות באדמה. אך בדבר אחד ויחיד העניש אותם אלוהים.'

‘ומהו, סבתא לאה?’ הצלחתי להפסיק לרגע את שטף דבריה.

זקפה בי הישישה את עיניה העשֵׁשוֹת ואמרה:

‘כלום אינך יודע, בֶּני? הם, הגויים, חולמים ואינם מבינים מה הם חולמים!’

‘הכיצד, סבתא לאה?’

‘הרי חלומות חולמים ביידיש,’ ענתה סבתא לאה, ‘והם, הגויים, עלובי־נפש שכמותם, אינם מבינים כלום!’

כאן לא עצרתי עוד כוח ופרצתי בצחוק גדול. סבתא לאה הציצה בי מופתעת. היא לא הבינה מהו הדבר המצחיק אותי כל־כך. עודני מתלעלע בצחוק, נפתחה הדלת ועל הסף הופיע אֵלי, בנו של הדוד נחום. היה זה בחור מגודל ומגושם, שהטעימני לא פעם את נחת־זרועו. הסטירות, שספגתי ממנו, נפלו לרוב בּחלקי בגלל סבתא לאה, שכן אֵלי אהב מאוד את סבתו וכל־אימת שנדמה היה לו שאני משַׁטֶה בה או פוגע חלילה בכבודה, היה מניף ידו ומענישני בו־במקום. עתה, משראיתי כי תפסני בקלקלתי, יושב וצוחק בקול אל מול הישישה, גוַע צחוקי על שפתי וכבר התכוננתי לגרוע ביותר: לידו המונפת של אלי, שבּמתן־סטירות מומחה גדול היה מאין כמוהו. אולם, למרבה פליאתי קידמני אֵלי במאור־פנים:

‘מה טוב שבאת, בֶּני. אני מחפש אותך בנרות!’

דבריו הפליאוני. מה לו, זַבָּן בחנות לממכּר־ברזל, בחור מגודל העומד בשידוכים, ולי – נער צעיר, תלמיד כיתה ז'?

קרץ לי אֵלי, הכניסני למטבח, הושיבני על הכסא האחד והיחיד, ובעמדו מעלי קרוב כל־כך שכמעט דקרני בזיפי זקנוֹ, שאותו התחיל מגדל באותם ימים, פתח ואמר:

‘תראה, בֶּני, יש לי אליך בקשה גדולה. שמתי עין בנערה אחת שגרה ברחוב הסמוך. ממש דיבוק נכנס בי. איני פוסק להרהר בה אפילו רגע אחד. כיון שאיני מעז לפנות אליה במישרים, החלטתי לכתוב לה מכתב, שבו אגלה לה את רגשות לבי. כידוע לך, אין אמנות־הכתיבה הצד החזק שבי. לעומת זאת יודע אני שעטך עט מהיר ואפילו חרוזים יודע הנך לחרוז. על־כן אודה לך מאוד אם תחַבּר בשבילי מכתב אל הנערה ההיא, מכתב נאה, מרגש, שיש בכוחו להמס אפילו לב־אבן!’

נדהמתי. באתי הנה, לביתו של הדוד נחום, עם צרתי שלי – צרת חמשת הזלוֹטי הדרושים לי – והנה עומד מעלי אֵלי המגודל ועיניו אומרות צער, שודאי אינו נופל מצערי שלי. ועוד: לא אסתיר שפניָתו החמיאה לי. הוא, אֵלי, שהיחסים בינינו היו מאז ומתמיד יחסים של סוטר וסטוּר, משפיל עצמו, מגלה לי את סודו הכמוס ושוטח תחינתו לפני!

‘ניחא,’ אמרתי, ‘אנסה לחבר את המכתב. ודוקא בחרוזים. אך תחילה עלי לדעת פרטים אחדים: מה שמה של הנערה? ומה מראֶהָ? שערות שחורות לה או שערות־זהב?’

אֵלי הציץ בי בחשד.

‘אין זה ענינך!’ קרא, ‘כתוב ואַל תתקע את אפך לענינים לא־שלך!’

אך אני לא ויתרתי.

‘זה דוקא כן עניני שלי!’ טענתי. ‘ראֵה, אֵלי, אם, למשל, שמה הוא ‘שרה’, אני יכול לפתוח את המכתב במלים: ‘שרה היקרה, /איני יודע מה לי קרה, / אך את הִטַלְתְּ בלבי סערה’. ואם שמה ‘אסתר’, אוכל לכתוב אליה בזו הלשון: ‘אסתר, אסתר, / מכתבי זה אליך הוא כפרחים בּזֵר,/ שכּן לבי, יקירתי, באהבה בוער’. יוצא בזה מראֶהָ. אם שערותיה שחורות, למשל, ואני אכתוב לה: ‘את עיניך אוֹהב, / את שערוֹת הזהב!’ – הרי תהיה לצחוק בעיניה. ולהיפך. אם שערות־זהב לה, ואני אכתוב: ‘אך מעל לכּל אני אוהב / את צמתך הנאה, השחורה כעוֹרֵב!’ – תהיה בעיניה ללעג ולקלס. בַּנְתָּ?’

אֵלי הבין. כמי שכּפאוֹ שד גילה לי את שם הנערה ואת מראֶהָ ובשעת מעשה הסמיקו פניו, וסנטרו המזדקר, המכוסה זיפים מרטט היה מיני ריטוטים מצחיקים. ואני הקשבתי יפה, כדי שלא לבלבל את היוצרות, ותיכף ומיד ישבתי ושקעתי במלאכת הכתיבה (אֵלי הכין מבעוד־מועד גליון־נייר משובח ומעטפה נאה ביותר). עשיתי כמיטב יכלתי, שכּן פנייתו של אֵלי המבוגר היתה לי כאתגר שראיתי חובה לעצמי לעמוד בו בכבוד. לאחר כשעה סיימתי את מלאכתי וקראתי את ‘יצירתי’ לאֵלי. הוא עמד מעלי, פניו זורחות מנחת, וכשסיימתי, חיבקני ונשקני על מצחי.

‘אין כמוך, בֱּני!’ קרא. ‘לא אשכח לך זאת. ועתה, בקשה נוספת לי אליך. הרי לא אוכל לשלוח את המכתב בדואר. חושש אני שיפול בידי זרים. על־כן, כיון שהתחלת במצוָה, אנא גמור. קח את המכתב, גש לרחוב הסמוך והשתדל למסור אותו לידיה של הנערה. זכור: אך ורק לידיה!’

קמתי, נטלתי את המכתב וכבר סמוך הייתי לפתח, אך אותו רגע קרא לי אלי:

‘בוא, בֶּני, אל תּחשוב שאני כפוי־טובה. קח וקנֵה לך משהו שאתה חושק בו.’

וכאן הכניס ידו לכיסו והושיט לי – כן, ניחשתם! – חמישה זלוֹטי. בדיוק!

פרצתי כסוּפה מהמרתף, עליתי לרחוב וכחץ מקשת רצתי ומסרתי את המכתב לתעודתו. ובעודני מהלך לי בדרכי הביתה וכף־ידי סוגרת בחָזקה על חמשת הזלוֹטי – מילמלו שפתי חרש:

‘ישועת השם כהרף־עין!’

 

פרק י"ט: השביתה    🔗

למחרת הקדמתי לבוא אל בית־הספר וכשזכיתי לראות את שטרן, אחד מחברי ועד־הטיול שבחרנו, מסרתי לו ששה זלוֹטי. תאמרו: והרי אֵלי בן־דודי נתן לי רק חמישה? זה נכון, אך באותו בוקר, כשאכלתי את ארוחתי, גיליתי לאמא את הכל. סיפרתי לה על הטיול, על הקוּפּה המשותפת, על ביקורי אצל השֶׁען ועל הישועה שצמחה לי מפגישתי עם אֵלי. אמא הקשיבה לדברי ופתאום נפנתה ממני, אך לפי תנועת זרועותיה ניחשתי שהיא מנגבת דמעה מעיניה. ואז קרבה אמא אל הארון, שלפה את מגירת־הגרבּים, זו שמתחת לריפוד־הנייר שלה שמרתי את התצלום שלי עם אניֶלה, פישפשה בה, עד שמצאה גרב מטולא, הוציאה ממנו זלוֹטי אחד והגישתו לי.

‘קח, בֶּני,’ אמרה, ‘ומסור לקוּפּה המשותפת שלכם. לא כל ילד הוא בר־מזל כמוך. לא לכל אחד יארע נס. והרי צריך לסייע זה לזה.’

אכן, לאמא היתה תמיד, במקום־סתר, מין ‘קרן’ כזו לשעת צרה ומצוקה. הפעם שמורה היתה הקרן בגרב הישן. נשקתי לאמא ורצתי לבית־הספר. לא הייתי התלמיד היחיד שהקדים באותו יום לבוא. נתברר, שרבים הם שהגורל האיר להם פנים והם הצליחו להשיג את חמשת הזלוֹטי הדרושים ואף יותר מזה. בהפסקה הגדולה התבודדו ברמן, גרינבּרג ושטרן בחצר, בצלו של האלון. שם ספרו את הכסף, רשמו מספרים על־גבי גליונות־נייר וחישבּנו שוב ושוב את התוצאות – ובהישמע הצלצול ואנו חזרנו לכיתה, הודיע ברמן בקול גדול, חגיגי:

‘חברֶ’ה, בּשׂוֹרה טובה בפי. לא זו בלבד שהשגנו את דמי־הטיול דרושים, אלא שיש בקופתנו עודף של חמישה־עשר זלוֹטי!’

‘הידד!’ בקעו מפינו קריאות שמחה והתלהבות.

‘ומה נעשה בעודף?’ הטיל מישהו שאלה לחלל הכיתה.

‘אַל תדאג!’ הרגיעוֹ ברמן. ‘נוכל להוסיף לטיול ביקור בקולנוע או אפילו בקרקס.’

שמחתנו היתה שלמה וכן הרגשת הסיפוק. תוצאות המִבצע עודדו אותנו. הן הוכיחו לנו שעל אף הניגודים הננו כולנו – בשעת מבחן רצינית – גוף מאורגן ומלוכד.

אלא שנגזר עלינו ששמחתנו לא תארך הרבה. בהפסקה שלאחר־מכן נקרא רשקס אל חדר־המנהלה. משחזר משם, היו פניו חיורות מאוד.

‘מה קרה, רשקס? סַפֵּר!’ הפצרנו בו.

אולם רשקס נשך את שפתיו ושתק. הוא ארז את ילקוטו, נטלוֹ בידו ורגע ניצב בפתח הכיתה ומבטו בוהה עלינו. עמדתי בפינה וממקום תצפיתי לא ראיתי בבירור את פניו של רשקס, אך הבחנתי שעיניו דומעות. ואז פּנה רשקס ופרץ בריצה החוצה.

ברמן רץ אחריו והשיגוֹ בחצר. מבעד לחלון ראינו אותם עומדים ומשוחחים ולאחר־מכן יצא רשקס משערי בית־הספר וברמן חזר לכיתה. עטנו עליו בשאלות:

‘מה קרה? האם עולל רשקס משהו? אימתי? כלום גורש מבית־הספר?’

אמר ברמן: ''אכן, הוא גורש. אם כי לא עבר כל עבירה.'

‘אז מהי הסיבה?’

סיפר ברמן:

‘זה הכל בגלל שכר־הלימוּד. רשקס מפגר פיגור עצום בתשלומים. הוא חייב למעלה משבעים זלוֹטי. כבר נשלחו לביתו שלוש התראות, אך הוריו ידם אינה משגת לשלם את החוב.’

הכיתה היתה כמרקחה. אלה מצעקים ‘היה לא תהיה!’, אלה מנופפים באגרופים, אלה מתוַכּחים ביניהם וכל אחד מציע דרכים משלו כיצד להגיב על גירושו של רשקס או איך לעזור לו.

כתום השיעורים נשארנו בכיתה. קם גרינבּרג ופתח:

‘חברֶ’ה, לא ייתכן להפקיר את רשקס. אנו, ככיתה, ערבים זה לזה. אני מציע לבחור בועד־חירוּם שיטפל בענין.’

מיד נשמעו קולות:

‘די לנו בועדים! הרי בחרנו בך, בברמן ובשטרן כועד־הטיול. לא יזיק לכם לטפל גם לענינו של רשקס!’

ואכן, הדבר אוּשר בהרמת־ידים ובו־במקום ניגש הועד לפעולה. אמר ברמן:

‘היום הוכחנו שאנו מסוגלים להתמודד עם הבעיה של עזרה הדדית. המאמצים שלנו להשיג את דמי־הטיול הוכתרו בהצלחה. על־כן אני מציע שנעשה מאמץ נוסף. הרי יש בידינו חמישה־עשר זלוֹטי עודפים. נגייס את יתרת הכסף ונסלק את שכר־הלימוד של רשקס.’

ההצעה נתקבלה פה אחד. אם כי הסכמה זו מלוּוה היתה מועקה שקשה היה להסתירה, שהרי רוּבּנוּ הגענו עד קצה גבול היכולת. היכן נשיג ולוּ פרוטה אחת נוספת? אך איש מאתנו לא רצה להיות יוצא־דופן, פורש מן הציבור. שותקים ומהורהרים יצאנו בדרכנו הביתה.

אולם למחרת ציפתה לנו הפתעה. מיד בבואנו לכיתה גילה לנו ברמן:

'אמש ביקרתי בביתו של רשקס וסיפרתי לו על מִבצע גיוס־הכספים שעליו החלטנו. שמע רשקס והתנפל עלי בשצף־קצף: ‘אינני מקבץ־נדבות! אף אם תאספו את הכסף ותשלמו אותו למנהלה, אני לא אחזור אל בית־הספר. בַּנתָּ? אם כן הוֹדע זאת לחברים. ושלא יטרחו להשיג אפילו פרוטה אחת!’

הכרנו יפה את רשקס וידענו שדבריו אינם הצהרה שאין לה כיסוי. אם אמנם החליט כך, מתוך מניעים של כבוד עצמי, לא יועילו שכנוּעים והפצרות. נבוכים היינו. מה נותר לנו לעשות? כיצד נעזור לרשקס על אף סירובו לקבל את ידנו המושטת לעזרה?

ואז אמר לוֹפגאס, אלוף־התעלולים בכיתה, שהיה בן־עניים, כמוהו כרשקס:

‘חברים, לא בחרתם בי כחבר הועד, אך הרשו לי להציע הצעה משלי. אמנם לא נוכל לעזור לרשקס בכסף, אך עדיין נשאר בידנו אמצעי שבעזרתו נתגבר על המנהלה.’

‘איזה אמצעי? מה אתה מפטפט?’ נשמעו קריאות מסביב.

אך לופגאס לא התבלבל.

‘אני מציע שנערוך שביתה,’ הכריז, ' לא נבוא לבית־הספר כל עוד לא יורשה רשקס לחזור. אבא שלי, שהוא פועל וחבר באיגוד־הפועלים, אמר לי לא פעם: אנו, הפועלים, אמנם אין לנו הכוח של המעבידים, אך יש בידנו נשק שאין הם יכולים לעמוד נגדו, והוא השביתה.'

הצעתו של לופגאס הפתיעה אותנו ברגע הראשון, אך ככל שהוספנו להרהר בה, היא נראתה לנו הגיונית בהחלט. ובאותו מעמד הוחלט: מחר נבוא כולנו אל בית־הספר, אך איש מאתנו לא ייכנס לכיתה. נישאר בחצר ונשלח משלחת אל המנהלה, שתעמיד לפניה את תנאינו: או כולנו – כולל רשקס – נלמד או שאף תלמיד אחד לא יעבור את סף הכיתה.

נרגשים מאוד חזרנו אותו יום הביתה. אבא הבחין כנראה בסערת־רוחי ושאלני מה קרה לי בבית־הספר. תחילה שתקתי והיססתי לסַפֵּר, אך משהפציר בי, גיליתי לו הכל. שמע אבא, שקע בהרהורים ולבסוף אמר לי:

‘אני מבין, בֶּני, שהחלטתם מה שהחלטתם מתוך רצון לעזור לחבר. דבר זה כשלעצמו ראוי באמת לכל שבח. אך אם בקולי תשמעו, אַל־נא תעשו את המעשה. נכון, עולמנו הוא עולם מכוער. העשירים רואים בו מכל טוּב והעניים נדרסים ללא־רחם. אך אתם, שאינכם אלא ילדים, לא תשנו את העולם. רק זו בלבד שתסתבכו בצרות צרורות.’

למחרת, בבואי אל בית־הספר, ראיתי את רוב חברי הכיתה, שישבו בחצר. עוֹג מלך הבשן, שהופיע בבוקר ליד השער, שילח מזמן את סיעת המאחרים לכיתותיהם, אך אנו, כל תלמידי הכיתה, נשארנו בחצר. לופגאס ושטרן הביאו עמם מן הבית יריעת־בד ארוכה ועליה כתובת מאירת־עינים: כאן שביתה! הם פּרשׂו מעל ראשינו את היריעה וזו התנוססה כמו דגל. המורים השימו עצמם כאינם משגיחים בנו, אם כי ראינו מדי פעם את ראשו של אחד המורים שהופיע לרגע בחלון של חדר־המורים והעיף בנו מבט. עודנו יושבים שם, הגיע ‘רץ’ אל גרינבּרג ובידו פיתקה משׁיפרין, מנהיג כיתה ח', וזו לשונה: ‘אם אתם רוצים, נצטרף לשביתה’. אולם, לאחר שהתיעצו ביניהם חברי ועד־החירוּם שלנו, נשלחה תשובה אל שיפרין: ‘אנו מודים לכם מאוד, אך מעדיפים, לעת־עתה, שלא תתערבו.’

ישבנו בחצר, בצלו של עץ־האלון, ולשוא ציפינו לאחד המורים שיצא אלינו. שכּן כך החלטנו: אם יפנו אלינו, נשגר משלחת משלנו אל המנהלה. ובינתים שוחחנו בינינו על שביתות ומשטרה שהוזעקה לא־פעם לדכא בחוזק־יד שביתות־פועלים. אמר לופגאס:

‘היודעים אתם מהו שיר־המרד־והמרי של פועלים שובתים?’

‘ודאי,’ נשמעו קולות מסביב, ‘הרי זה האינטרנציונל!’ קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי־רעב!''

‘כדאי שגם אנו נחבּר שיר משלנו!’ הציע לופגאס.

מיד נשמעו הצעות שונות. זה הציע מלה, זה חרוז. לא יצאה שעה קלה ולופגאס קם, ניצב לפנינו כמנצח לפני מקהלה, מניף כשרביט את הסרגל ששלף מילקוטו, וכולנו פצחנו בשירה אדירה:

קום התנערה עם חֵלֵכה,

עם תלמידים אשר ב’דביר'.

אל בית־הספר לא נלֵכה,

כל עוד את רשקס לא יחזיר!

שרנו, כמובן, בנעימת הנוסח המקורי, כלומר של ה’אינטרנציונל'. עודנו שרים, הופיע בחצר דרבּקין, מחנך־הכיתה.

‘יצאתם מדעתכם?’ הרעים עלינו בקולו. ‘איזה מין משחק הוא זה בשביתות?’

קם ברמן, קרב אל דרבּקין וסיפר לו את השתלשלות הענינים. דרבּקין פרשׂ כפיו כמתגונן, ואז אמר:

‘אמנם, אני מבין לרוחכם, אך באמת לא אוכל לעזור לכם. אני מציע שתבחרו משלחת שתגש למנהל, מר ציגלסקי.’

‘כבר בחרנו!’ נשמעו קולות מסביב. ואכן, ברמן, גרינבּרג ושטרן יצאו לדרכם – אל חדרו של המנהל. אנו, שנשארנו בחוץ, הפסקנו, כמובן, את שירנו וישבנו שם עוצרים נשימתנו ומלווים בדמיוננו את השלושה, שהוטל עליהם לשמש פֶּה לכולנו.

שעה ארוכה חיכינו. ובינתים נשמע הצלצול שבישר את סוף השיעור הראשון. מתוך בנין בית־הספר פרצו סיעות תלמידים, אך הללו לא התערבו בקהלנו. הם הצטופפו בצדה האחד של החצר, ואנו – בצדה השני.

כּתום ההפסקה חזרו התלמידים לכיתותיהם ואנו עדיין יושבים וממתינים. הרגעים זחלו ונתמשכו כשעות. לבסוף הופיעו בפתח הבנין שלוֹשת שליחי־הציבור שלנו. הם קרבו וישבו בינינו. חיכינו במתיחות למוצא־פיהם – לדין־וחשבון מדויק על מה שהתרחש בחדרו של המנהל.

סיפר גרינבּרג:

'תחילה התגולל עלינו יוּפּיטר בזעם. הוא ניצב לפנינו, פניו לוהבות כאש ומפיו פרצו צעקות: ‘מהפכה נתחשק לכם לעשות? רֶבוֹלוּציה? אני אלמד אתכם פרק בּרֶבוֹלוּציות! את כּולכם אגרש מבית־הספר, עד אחד!’ לאחר־מכן, כשגוללנו לפניו את פרשת רשקס וסיפרנו לו, שמוכנים היינו לגייס את שכר־הלימוד ולשלם את הכל עד לפרוטה האחרונה, אך רשקס סירב וטען שאין הוא מקבץ־נדבות, פּתח שוב יוּפּיטר בזעקה: ‘ראו־נא דל גאה שכּמוֹתוֹ! מוַתּר על סיוע של חברים ומסית אותם למהפכה! לא, אף אם תצליחו לאסוף ביניכם את הכסף ותשלמו את החוב, לא יחזור רשקס לבית־הספר. סמכו עלי. אני אדאג לכך שכף־רגלו לא תדרוך על ספּוֹ!’ ושוב הסברנו לו, ליוּפּיטר, שרשקס אינו יודע אפילו על השביתה. אין היא אלא פרי יזמה ותכנון שלנו. ואז נתרכך יופיטר, ישב ליד שולחנו ודיבר אלינו בנחת. וכך אמר לנו: ‘אני מבין שאתם מתקוממים נגד סילוקו של רשקס בגלל הפיגור בתשלום חובותיו. אך הבה נדבֵּר כּדַבּר איש אל רעהו. הרי אינכם עוד ילדים. בשנה הבאה תסיימו את לימודיכם ותצאו מכאן, מבין כתלי בית־הספר, אל החיים. אם כן שמעוּ מה שאוֹמַר לכם: שמעתי שאתם שרים את האינטרנציונל, אם כי נדמה לי שסירסתם את המלים. אין זאת כי החלטתם לשחק במשחק מעבידים ופועלים, אך האמת היא, שאין כל דמיון בין אלה לבין המוסד שלנו. אנו בית־ספר פרטי. המשכּורות הצנועות של המורים – וגם זו שלי – משולמות משכר־הלימוד שאנו גובים ואשר בלעדיו אין לנו קיום. אתם מבינים? אין אנו מוסד נתמך. במקרה של רשקס מצטערים אנו, המורים, לא פּחות מכם. אך מה נשאר לנו לעשות? לוַתּר על חובו? אם נוַתר לרשקס, למה לא נוַתֵּר גם לתלמידים עניים אחרים? והללו – כידוע לכם – אינם חסרים אצלנו. אם ננהג לפי מידת החסד והרחמים, נפשוט את הרגל, ולא רשקס בלבד, כולכם תישארו ללא בית־ספר. איזה בית־ספר יסכים לקבל אתכם לקראת סוף שנת־הלימודים?’

כך סיפר גרינבּרג, וברמן ושטרן מילאוּ אחריו את מה שהחסיר. שלשתם הדגישו, שלא העלו על דעתם שיוּפּיטר ידבר אליהם כפי שדיבר, כלומר כּשוה אל שוים.

‘נו, ומה סוּכּם?’ שאלנו.

‘לא סוּכּם שום דבר,’ אמר שטרן, ‘הצרה היא שבבואנו אל יוּפּיטר רתחנו על העוול שנעשה לרשקס ואילו יוּפּיטר זעם על תעלול־השביתה שלנו. לאחר שיחתנו פגו גם הרתיחה שלנו וגם הזעם שלו. הרגשנו שעומדים כאן צדק מול צדק ואין מוצא. ובכל־זאת, על אף הרגשתנו זו, אמרנו לו ליוּפּיטר, שהשביתה תימשך.’

שעה ארוכה נשארנו בחצר, מתוַכחים בערנוּת על הדרך שעלינו לנקוט להבא. לבסוף הוחלט, ברוב קולות, להמשיך את השביתה גם למחרת היום.

אולם למחרת, כשהתכנסנו בחצר בית־הספר ופרשׂנו מעלינו את היריעה ‘כאן שביתה’, הופיע דרבּקין מחנך־הכיתה ואמר לנו:

‘אין עוד צורך בשביתה. היכּנסו לכיתה.’

‘מה פתאום?’ התפלאנו.

סיפר דרבּקין:

‘אתמול אחרי־הצהרים הופיע אדם אחד במנהלה וסילק את כּל חובו של רשקס. ולא זו בלבד: הוא שילם גם מקדמה על חשבון השנה הבאה.’

הוכינו בתדהמה.

‘מי הוא אותו אדם?’ שאלנו.

דרבּקין שתק רגע ואז אמר:

‘אדם זה הִתנה תנאי מפורשׁ: שיישאר בעילום־שם. שלעולם לא יֵדע אף תלמיד מי ומי הוא.’

הנה כי־כן חזרנו לכיתה וללימודים. מי היה הנדבן המושיע האלמוני? דבר זה נשאר לגבינו בגדר של תעלומה. אמנם, לוֹפגאס טען, שבאותו אחרי־הצהרים הוא עבר ליד בית־הספר והבחין באביו של גולדין, שנכנס בשער ונבלע בבנין.

‘אתה בטוח בכך?’ ניסינו לחקור אותו.

אך לופגאס נסוֹג ואמר שייתכן שהוא טועה, שכּן הוא ראה את אביו של גולדין פעם אחת ויחידה בלבד – באחד מימי־ההורים. אין הוא בטוח כלל שאביו של גולדין הוא שנכנס אתמול בשעות שלאחר־הצהרים לבנין בית־הספר. על אף הספקות קיבלנו את גירסתו של לופגאס, אם כי מעולם לא שוחחנו עליה וביחוד שמרנו פינו בנוכחותו של גולדין.

הנה כי־כן תמה השביתה. הסוֹלידריוּת (מלה, שלימד אותנו לופגאס ושפירושה הערבוּת ההדדית) עמדה במבחן ואנו היינו גאים עליה. אך האמת היא, שלא היה לנו פנאי להרהר בכך. כל מעיינינו נתונים היו למאורע הגדול הממשמש ובא – הטיול!

 

פרק כ': והוא סיום לספר    🔗

מרכּז הטיול היה דרבּקין מחנך־הכיתה. למן הרגע שנרתם למשימה היה בעינינו מצביא כל־יכול ופוסק אחרון בכל הבעיות הקשורות למסע.

אמר לנו דרבּקין:

‘עליכם להיות במזח שעל נהר־הויסלה מחר בשעה שש בבוקר. כל המאחר יפסיד את הטיול. הספינה מפליגה בדיוק בשש וחמש־עשרה דקות. יש להצטייד בבגדים חמים, במזון למשך יומַיִם וב’עזרה ראשונה’.'

הלילה שקדם לטיול היה לנו ליל־שימוּרים. אלה הכינו להם שעון מעורר, אלה ביקשו את ההורים שיעירו אותם, אך רוב התלמידים לא סמכו לא על השעון ולא על ההורים. הם הקיצו מדי פעם בבהלה והציצו בשעון. השעה שתים בלילה, שלוֹש, ארבע. בחוץ שוררת עדיין חשיכה. אפשר לישון עוד מעט, אך מה לעשות שהשינה מסרבת לפקוד את העפעפּים? שכבנו, ומבטינו בוהים באפלה, קושבים לתקתוק השעון וסופרים בקוצר־רוח את הרגעים.

גם הורינו היו נרגשים. כדי להגיע למזח יש לעבור בּרובע הפולני. אמנם, ה’שקצים' עדיין נמים את שנתם בשעת־שחרית, אך רובע זה צופן בחוּבּוֹ פורענות לכל יהודי שמזדמן לו לעבור בו. מוטב ללוות את הילדים עד למזח. ואכן, רוב התלמידים הגיעו בלויית אביהם, אלא שבהתקרבם למזח, כשהופיעו לעיניהם ארוּבּוֹת הספינות שהזדקרו ממצולת הנהר – אמרו למלווה:

‘אבא, חזור הביתה.’

הם התביישו. חששו שחבריהם יראו אותם בקלקלתם – שזקוקים היו לליווּי…

בשעת־שחרית נראו ברחובות ובסימטאות המובילות למזח דמויות חופזות ופניהן אל הנהר. כל אב נשק לבנו והשמיע באזניו אזהרות אחרונות: שישמור על עצמו, שלא יסתכן במעשים של קלוּת־דעת וכיוצא באלה עצות טובות ומועילות – ונסוג וחזר כלעומת שבא.

התלמידים שׂמוּ פּעמיהם אל המזח. היתה זו תהלוכה ססגונית. אלה לבושים מעילים חמים ואלה מהלכים דוקא בחולצות קלות. אלה מצוידים בתרמיל־צד או בילקוט־גב ואלה במזודות קטנות. הגדיל על כולם ציגלר, שסחב על גבו מזודה ענקית עד שבקושי נראתה דמותו מתחתיה.

‘מה זה? אתה מפליג לקוטב?’ לעגנו לו.

אך ציגלר לא שעה לקנטורים. הוא הוריד את המזודה מגבו, מחה את הזיעה ממצחו והודיע:

‘מה שבטוח בטוח. לקחתי אתי בגדים ואוכל רב שיספיק לכולנו לשבוע ימים.’

‘והרי אנו מפליגים רק ליומים!’ תמהנו.

‘איזהו חכם? הרואה את הנולד,’ ענה לנו ציגלר בפתגם, ‘מי יודע? אולי תעלה הספינה על שרטון ואנו ניתקע בדרך?’

כֶּבֶשׁ עשוי קרשי־עץ עבים מתוח היה בין המזח לספינה. דרבּקין עמד בצד, בידו גליון־נייר ועליו רשימת התלמידים והוא מסמן תג ליד שמו של כל תלמיד שהופיע. מבטו בחן בקפידה את הבאים ופיו הטיל שאלות קצרות, כל אחת בת שתי מלים בלבד.

‘בגדים חמים?’

‘הבאתי!’

מזון ליומַיִם?'

‘הבאתי!’

‘עזרה ראשונה?’

הבאתי!'

‘ואת עצמך?’

כמה תלמידים נבוכו והציצו מסביב, כמחפּשים את עצמם. משתפסו שדרבּקין חומד לו לצון, פרצו בצחוק.

השעה היתה שש בדיוק. שמש של שחרית הִוְרידה את פאתי השמים במזרח ונגוהותיה ריפרפו על־פני הגלים הקלים אשר במצולות הנהר.

עמדנו על הסיפון, נרגשים מאוד. כל שהיה לו שעון, לא פסק להציץ בו. ופתאום נשמעו קריאות.

‘השעה שש וחמש־עשרה דקות!’

הספינה צפרה צפירה עמומה, ממושכת, שדמתה לגעיית־נכָאים והמלחים התחילו מנתקים את הכבשׁ. אותו רגע הופיעו בקרן־הרחוב מארין, הוא ‘נוּרמי’, שרץ אל המזח במהירות מסחררת, חולצתו פתוחה, שׂרוכי נעליו מיטלטלים והוא מצעק בקול קורע־לב: ‘רגע! רגע!’

המלחים לא שמו לב לצעקות. החבלים הותרו וצנחו על הסיפּון. הכבשׁ עמד לשקוע במים, אך בשניה האחרונה ממש, ככדור שנורה מתותח, נחת מארין על הסיפון, מתנשף כקטר.

‘מה קרה, מארין?’ שאלנו, ‘מדוע איחרת?’

‘סמכתי על רגלי,’ השיב ‘נוּרמי’ שלנו, ‘על־כן יצאתי ברגע האחרון. אלא מה? מסתבר, שהפלגה בספינה אינה תחרות במסלול־המרוצים.’

עודנו צוחקים לו, למארין, חשנו בנהימה משונה שבקעה מתחת לרגלינו. בתחתיות הספינה הופעל המנוע ופעימותיו הרעידו את הסיפּון. ופתאום נעו הבתים שעל שפת־הנהר וכן העצים שברחוב, כאילו יצאו למסע. אך היתה זו אחיזת־עינים בלבד. הבתים והעצים עמדו תחתיהם ללא ניע. לא הם – אנו זזנו והפלגנו לדרך.

ואז התיצב דרבּקין ליד התורן ואנו, לפי פקודתו, עמדנו לפניו ערוכים בשורה. הציץ דרבּקין בגליון־הנייר שבידו והוא קורא בקול גדול, מתנגן:

‘אייזֶנוַלד, בֶּרמן, בְּרין, ציגלֶר, דוֹלגין…’

‘הנני! הנני! הנני! הנני!’ נענינו לו בנפש חפצה וגם קולנו מתנגן בגילה.

כולנו היינו שם, במפקד, איש לא נעדר!

לא אספר על הטיול ועל כל שהתרחש בו. פּרטי־מאורעותיו פּרחו משום־מה מזכרוני. אני זוכר רק שציגלר צדק: תוך כדי הפלגה בנהר עלינו באמת על שרטון ולולא הדייגים שנזדמנו לנו, קשרו חבלים לספינה וגררו אותה, היינו נשארים תקועים שם, בלב הנהר.

לעומת זאת זכורה לי שמש גדולה שהפציעה בשמים והפכה את המצולה למִקשה של זהב טהור. הספינה התקדמה בדרכה, פולחת את משטח הזהב ומותירה אחריה שובל של קצף שדמה לכסף מוּתך. ואנו, תלמידי הכיתה, עמדנו צמודים אל המעקה, מציצים במצולה. פנינו השתקפו במים, אך מחמת האדווֹת הקלות שהרעידו את חלקתם ניטשטשו תוי־הפנים, עד שקשה היה להבחין בהם.

ואכן, כל־אימת שאני נזכר בטיול ההוא, רואה אני את חברי, מציצים אלי מתוך המצולה וארשת פניהם משתנה מרגע לרגע. אני מציץ בהם ושואל את עצמי: האם הגלים הם שעיקמו את תוי־פניהם או הזמן הוא שטישטשם? ואין תשובה בפי.

אך הם, חברי־לכיתה, אינם שותקים.

‘אתה זוכר?’ הם שואלים אותי.

‘זוכר.’

‘הכל?’

‘כמעט הכל.’

‘מה טוב שסיפרת,’ הם אומרים, ‘לפחות יישאר הזכרון.’

ואכן, הוא נשאר. הוא מסתיים בטיול ההוא, בספינה שהפליגה במי־הוִיסלה הרוגעים. אני יודע שכעבור שנים אנוסים היו חברי להפליג למסע ארוך יותר. לא במים שקטים, אלא בגלים זדוניים שקמו עליהם לטבעם. הצורר הנאצי כבש את וארשה עיר־ילדותי, והם, חברי, ספינתם נטרפה ובלילות, בחלומותי, אני רואה את כפות־ידיהם המבצבצות מן המצולה, ושומע את שוועתם האחרונה, בטרם יצללו לתהום.

להם, ליקירַי, שלא זכו לחזור להפליג אתי בטיולי לנוף־ילדותנו, אני מקדיש ספר זה. באהבה רבה ובדמעה.