רקע
אחד העם
אגרות 1915

למר א. ל. סימון, לונדון.

לונדון, 12 ינואר 915.

קבלתי מכתבך ותמהתי על שאתה מיחס לי דעה זרה כזו, שהרעיון ה“רוחני” מובן רק ליהודים ולא לגוים. זה ימים ושנים שאני מאמין, וכך אני אומר לאחרים, שדוקא הגוים יבינוהו על נקלה, הרבה יותר מן היהודים. והלא בידיעתי והסכמתי דבר חיים מה שדבר עם בלפור. ואך לפני ימים אחדים, כשהיו אצלי סוקולוב וטשלינוב, נתעורר “וכוח עצום” בינינו על שאלה זו, אם צריך לדבר עם הגוים במובן שלנו או במובן הפתרון האיקונומי לשאלת היהודים.

בקצרה, ידידי, לא עלה דבר כזה על לבי. הממורנדום שלך לא נראה לי, בשביל שה“טון” היה מעין פולימיקא שלילית כלפי הפתרון האיקונומי. וע“ז אמרתי, שהטון הזה יבן רק ליהודים (לא יהודים של Anglo-Jewry»» אלא יהודים מקוראי “הצפירה” וכדומה, הבקיאים בהלכה זו). לפי דעתי צריך להציע לפני הגוים מה שאנו רוצים ומקַוים בא”י, מבלי להרבות דברים על מה שאין אנו מקוים (אע"פ שהיינו רוצים, אלו היה הדבר אפשר).

ואולם בנוגע ליהודים של «Anglo-Jewry» באמת יש חלוקי דעות בינינו. אנני מסכים, שאפשר לדבר עמהם כלשונם, מבלי לגעת ברעיון הלאומי. מוטב שלא יבינו אותנו משיבינו מתוך דברינו דעות שאינן שלנו. ואם תחפוץ, נדבר ע"ז ביתר פרטות כשנתראה בקרוב….


למר ש. פבזנר, (אמריקא).

לונדון, 24 ינואר 915.

כתבתי לך זה כחדש ימים מעיר באטה (ישבתי שם שנים עשר יום לשם מנוחה), ומאתך לא קבלתי מאומה בזמן האחרון, אבל קראתי מכתביך לל. ויודע אני מצב עניניך באמריקא. אל נא יפול לבך, יקירי! בעת כזאת אין אדם רשאי להתאונן כשאין ההצלחה מלַוָה את מעשיו. עולמות שלמים הולכים ונהרסים לעינינו – ומה אנו ומה מעשינו לעומת כל אלה?

אינני מסופק, שקבלתם גם אתם את הטלגרמות האחרונות מאלכסנדריה ע“ד שנוי המצב בא”י. כל תקותנו היא, שאתם שם תוכלו לעזור ע"י הציר האמריקני בקושטא. מפה אי אפשר, כמובן, לעשות דבר עתה. בכל אופן אין אנו מתיאשים. מי יודע את הצפון בחיק העתיד? אולי מעז יצא מתוק, ועל משואות הישוב הישן יבָנה ישוב חדש גדול ונהדר. מצד זה יש לנו פה תקוות טובות, אבל לא אוכל לכתוב לך בפרטות……

ומה אכתוב לך עוד? מבין אני את מצב נפשך עתה, וגם אתה מבין את מצב נפשנו אנו פה, ואין לנו אלא לחזק זה את זה, שנחיה ונגיע לימים טובים מאלה…..


לד"ר י. טשלינוב, לונדון.

לונדון, 21 פברואר 915.

בתו של רבי מרדכי הכהן שלחה לי מפריז מכתבים שקבלה מבני משפחתה מיפו (כלומר, לא מכתבים ממש, אלא דברים מקוטעים שרשמו בפנקסו של אחד ממכיריהם שיצא מיפו, וזה מסר בפריז את העלים מפנקסו. באופן אחר אי אפשר עתה). במכתבים האלה, שנכתבו ביום 24 ינואר, יש דברים המפיצים מעט אור על המצב, ועל כן הנני שולח לך בזה העתק מהם, עד כמה שהם נוגעים במצב הכללי.

דוד, בנו של רבי מרדכי (תלמיד הגמנסיה) כותב:

…."מהזמן שנסעתם המצב הולך ורע, ביחוד אנחנו בתור יהודים "ציונים סובלים מאד. כי הנה מנהל הצבא העומד בראש הפרקה הרביעית, "כלומר בראש הצבא שהולך למצרים, הוא שונא לנו, וביחוד לעבודתנו "פה, בלב ונפש, ורודף אותנו בכל האמצעים אשר בידו. ביחוד הורע "מצבנו עכשו, בשעה שהוא נסע אל הגבול המצרי, למלאות את תפקידו "שם, והשאיר בירושלים בתור ממלא מקומו את מי שהיה הקימקאם "בעירנו. והוא, הן יודעים הנכם, רודף אותנו. ונדמה לי, שהחליט בלבו "להכרית את שמנו מהארץ.

“מלבד אלה הורע המצב האיקונומי עוד יותר. כי הנה הטשיקים “של ה”אנגלו” אין פועלים יותר, כי הממשלה סגרה את הבַנק לגמרי, "והפתקאות של ועד תל אביב – קל וחומר אסור. והנה עכשו צריך לחיות "רק מהכסף הנמצא מיד, ועד כמה זה אפס מידי היהודים – הנכם יודעים. "מה יהיה?…

"מה שנוגע למלחמה אצלנו, אין אנו יודעים עוד כלום מהמעשים "ממש. אבל לדרום, לגבול המצרי, הולך צבא רב מאד ומסודר יפה, וגם כל "השטַב מדמשק עבר לירושלים ומשם הלאה. ואולם במשך חודש תתחיל "וגם תגמר המלחמה. דשמַל-פַשה הודיע, שאחת משתי אלה: יבוא למצרים "וינצח וישוב הנה בתור מנצח ומשחרר מצרים, או לא ישוב כלל מהמדבר. "נחיה ונראה.

"מחר נוסעים רבים מן העסקנים שלנו מהסנזַק הירושלמי לחיפה "וטבריה וצפת, כי נגזרה עליהם גזרת גלות מטעם דשמַל-פַשה לעשרים "יום בעד השתתפותם בעבודה ציונית. ביניהם נמצאים: דיזנגוף, ברלין, "גרזובסקי, אייזנברג, מאירוביץ, בוגרטשוב, שלוּש, ועוד הרבה. כל אלה הוא רצה קודם לשלחם “לקושטא”, ואולם אחר כך הוטב לבו וגזר עליהם "לנסוע למקום מגורם(?) לעשרים יום….

"אניות המלחמה של שונאינו מסתובבות בסביבות יפו יומם ולילה "(בלילות מאירות אותנו בפרוזֶקטור), אף כי זה יומים לא היו. האניה "האמיריקנית היתה פעמים אחדות ולקחה עד כמה שהיו אנשים, וגם האיטלקיות "לוקחות כבר בלי כסף (קבלו פקודה מגבוה). העיר התרוקנה לכן לגמרי.

“אתמול בייתי ב”ראשון,… מעולם לא הרגשתי כאב כל כך גדול "כבפעם זו, כשראיתי את הפירות על העצים לא נמכרים; תפוחי זהב "הרבה מאד, עד לאין סוף, ואולם לשלוח אי אפשר בשום אופן. הממשלה "כמעט שאינה נותנת, בפחדה שהם נשלחים לאנגליה… ושאלת הגַז "לפרדס, אשר הולכת וקרבה עם הקיץ, שאלה קשה מאד אשר אין לה "כמעט כל פתרון, גַז אין, ואם אפילו יהיה, הממשלה לא נותנת ליהודים "כלום. ומה נעשה עם הפרדס? איך נשקה אותו? רע מאד.

"בגמנסיה לומדים, משתדלים ללמוד בסדר, ואולם אין הענין עולה “יפה, והמצב מכריח להסיד הרבה מהפרוגרמא. בית הספר לבנות עודנו סגור” …

רבי מרדכי עצמו כותב רק שורות אחדות, ובין שאר דברים הוא כותב:

"את המוסדות הלאומיים שלנו רודף מי שהיה [קימקאם?] ביפו “ועתה ראש המרגלים(?) בכל עז. סגרו את האפ”ק כליל, לטשיקים אסרו “להתהלך. מן הארץ יצאו כששת אלפים יהודים ועוד טרם נגמרה היציאה”.


למר י. אייזנשטדט, לוזאנא.

לונדון, 24 פברואר 915 (י' אדר תרע"ה).

בשבועות האחרונים אפפוני טרדות ודאגות שונות ולא יכלתי לפנות לבי לכתיבת מכתבים. מפני זה נתאחרה תשובתי על מכתביך האחרונים, ואתה סלח נא.

במכתבי הקודם אמרתי, כי מפי ר“ח טש. ידוע לך, “שאם קראתי את הרעיון ע”ד ביאתך ללונדון בשם שגעון, לא הפרזתי על המדה”. הדברים נראו לי אז ונראים לי גם עתה ברורים ומפורשים: ר“ח טש., שישב פה שבועות אחדים וראה את לונדון, אקלימה ותנאי החיים פה, הוא יכול לבאר לך, כמה מן הזרות יש ברעיון כזה, שחולה כמותך יחשוב ע”ד קביעת דירתו בלונדון לעת כזאת. ועתה הגע בעצמך, כמה גדול היה תמהוני, כשקראתי במכתבך האחרון פירושך לאותם הדברים, כאלו אמרתי, “כי ר”ח טש. יבאר לך, שרעיונך ע“ד תכנית ישוב רחב בא”י הוא שגעון“! העבודה, אין אני יודע מה אתה סח. לא שמעתי כלל, שיש לך איזה רעיון מיוחד ע”ד הרחבת הישוב בא“י, רעיון שלא נודע עד כה לאחרים ושאתה קורא לו “רעיוני”. בעת אחרת הייתי מבקשך לגלות לי רז זה, אבל עתה-לא אכחד ממך-אינני תאב הרבה לשמוע רעיונות חדשים ע”ד הרחבת הישוב, לפי שאין שום אדם יכול לדעת, עם מי יהיה לנו עסק בא“י אחר המלחמה ומה יהיו תנאי העבודה. ה”אפשריות" מרובות ושונות מאד. אפשר שהרחבת הישוב תבוא במדה שלא פללנו לפני שנה, ואפשר שבמשך הרבה שנים לא יהיה שום מקום להרחבת הישוב, ואפשר גם זאת, שאף הישוב הנמצא יחרב חלילה עד היסוד. ומה בצע איפוא לאבד זמן וידיעת-הרוח בהצעת תכניות חדשות? “נחיה ונראה”-זהו ה“רעיון” היחידי שמתאים עם המציאות בהוה. צריך להשתדל בכל האמצעים האפשריים להציל את הישוב הנמצא, ועל הרחבתו בעתיד נחשוב בעת שיתברר המצב ונדע לפחות באופן כללי, איזה דרך עלינו לבחור בשביל להגיע למטרה זו.

אגב אורחא: ביום א' שעבר פרסמו כה“ע פה טלגרמא מקהירא, ובה נאמר, שהשתדלותו של ציר אמיריקא בקושטא ועוד סבות אחרות גרמו, שהממשלה שם שנתה לטובה את יחוסה לישובנו בא”י, ואף הבנק שלנו נפתח. אם אמת השמועה הזאת – עדיין לא נודע לי.

אינני מתרעם חלילה על מוסרך הטוב בנוגע לי לעצמי. אם באמת הייתי יכול לעזור לעמנו, אלו עזבתי את משרתי בבית המסחר והייתי עוסק ב“עבודת הכלל” – איני יודע. ולא זו בלבד, אלא שאיני יודע, מה היא ה“עבודה” שצריך ויכול הייתי לעבוד עתה. מיום שיצאתי מארבע אמותי לרשות הרבים לא היתה לי עוד עת כזאת של בלבול הדעת, ומעודי לא הרגשתי ברפיון כחנו בכלל ובאפסותו של כל אחד מאתנו בפרט – כבשעת הרת-עולם זו. אבל נניח זה. האמת היא, שאף אלו הייתי יודע, שעבודת הכלל נזקקת לעזרתי, לא הייתי עוזב מקור מחית י ומחית ילדי התלוים בי. לפי שכך מקובלני מבית אבא: “פשוט נבלתא בשוקא ואל תצטרך לבריות”. וה“בריות” האמורות כאן – לאו דוקא יחידם; גם מן הצבור לא נהניתי מימי, ולא אשנה את דרכי בענין זה לעת זקנה. אפשר שלפי דעתך צריך אדם להתרומם על “קטנות” כזו לשֵם טובת הכלל. אבל מה אעשה ואני איני יכול להתרומם.

…. מבין אני כמה קשה עליך הישיבה בלוזאנא בעת הזאת, אבל הלא לשם רפואה באת לאירופא ומחויב אתה לשבת במקום שהרפואה יותר קרובה לבוא. ואם תזלזל ברפואתך, הלא בצדק יתרעמו עליך בני א“י, שעזבת את הארץ בשעת המשבר. לשם עבודת הכלל בחוץ לארץ לא היית רשאי בשום אופן לעשות כן. מכל ראשי עסקני הישוב לא עזב איש את הארץ, ואלה שהיו בחו”ל עזבו את אירופא והלכו לא“י בעת שהמצב היה רע כבר, ולא אשמתם היא שנעצרו במצרים ולא נתנו להם לשוב. רק מפני מחלתך, שדרשה רפוי בחו”ל, לא ישימו עליך אשם, לפי שאין דבר עומד בפני פקוח נפש, - ואתה חושב ע"ד נסיעות רחוקות ושוכח את העיקר!


למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, ט“ז אדר תרע”ה.

היום קבלתי מכתבך הקצר מן ג' לח“ז, ששלחת ע”י ידידנו רז"ד [ליבונטין], ואיני צריך לאמור לך כמה שמחתי על זה. את “המכתב הארוך והמפורט”, שאתה מזכיר, לא קבלתי, ובכלל לא קבלתי ממך מאומה זה כחצי שנה, מלבד שורות אחדות שהוספת על מכתב אחותי בהיותך בחיפה, וגם מכתב זה (של אחותי) קבלתי אך לפני שלשת ימים. אני כתבתי לך לפני איזו חדשים דרך רוטרדַם, אך, כנראה, לא הגיע מכתבי לידך.

לנו שלום, והחיים שוטפים על פנינו ברעש, כבכל העולם. לעבודה ספרותית אין לי עתה לא רצון ולא יכולת, והנני מבלה ימי בהמונה של ה“סיטי”, ולילותי – בקריאת כה"ע ובהרהורים רעים….

הרבה הייתי רוצה לאמור לך, אלא שמסופק אני אם ידיע מכתבי לידך. ובכן ישמרכם ה' מכל רע וישים לכם שלום.


לד"ר י. טשלינוב, לונדון.

לונדון, 1 מרס 915.

קבלתי היום מכתב מנויורק והנני מעתיק לך בזה קצתו (המכתב מיום 18 פברואר):

"קבלנו טלגרמא מקושטא, שהממשלה המרכזית לא שנתה את “יחוסה ליהודים בא”י, ובאספת כל המיניסטרים הוחלט לתת פקודה "נמרצה לירושלים להתנהג באופן הגון עם כל היהודים, להרשות גם "ליהודים שלא התעתמנו1 להשאר בארץ, להוציא לחפשי את כל “הציונים שנאסרו או נשלחו מא”י, להרשות להבנק להפתח, כדי לקבל "בחזרה את כל הטשיקים שהוציאו, ואחרי כן – אם יהיה הדירקטור "עותמאני – להרשות להבנק את העבודה גם לעתיד, לפטור את המזכיר "של דשימַל-פשה (מי שהיה קימקאם ביפו) ולקרוא אותו “לקושטא”. – "ביום 10 מארס ישלחו סוף סוף 900 טון צרכי אוכל ליפו על ידי “האניה של הממשלה האמיריקנית. המשלוח-חנם”.

אם קבלתם גם אתם איזו ידיעות המאשרות כל הנ"ל או להפך – אנא הודיעני נא.

ותמהני על אנ"ש בנויורק, שהיתה בידם בשורה כזו עוד לפני שנים עשר יום, ולא חשבו לנחוץ להודיע זאת לכם פה. הלא יודעים הם, שפה אין מקבלים ידיעות ישר מקושטא.


למר ז. ד. ליבונטין, אלכסנדריא.

לונדון, ט“ז אדר תרע”ה (2 מרס 1915).

תודה מרובה לך על מכתבך מן 19 פברואר ותודה כפולה על בשורתך בדבר ר' מאדכי שלנו ועל מכתבו שצירפת שלשלך. הרבה דאגתי לו בימים האחרונים, משהגיעה אלי הידיעה ע“ד מה שאירע לו. – אנני מצרף בזה מכתב אליו, הואילה נא בטובך להמציאהו לו, אם אפשר, ואם לאו-אולי תוכל למסור לו תוכן דברי בע”פ ע"י מי מן העוברים ושבים.

את מכתבך מן י"ח כסלו קבלתי זה כבר, ואתה סלח נא כי לא עניתיך עד כה. קשה עלי עתה לכתוב לאנשים שכמותך. מה שרוצה אתה לכתוב-אי אפשר לכתוב, ומה שאפשר-אין כדאי לכתוב.

אתה אומר ששלחת לי “חבילה של ידיעות מן הועד הזמני, - ואני לא קבלתי מאומה, אבל קראתי את הידיעות האלה (ד"ר טשלינוב קבל). ואתה מבין מדעתך את הרושם שעשו עלי. ואולם אתמול קבלתי מנויורק בשורה טובה (מן 18 פברואר), כי ע”פ פקודה מאת הממשלה המרכזית נשתנה הכל לטובה בא“י, ואף הבנק קבל רשיון לפתוח דלתיו בכל מחלקותיו, וכל אג”ש נשתחררו וכו'. רוצה הייתי להאמין בבשורה זו, אלא שתמה אני, איך אפשר שלא היית אתה מבשרני כבר במכתבך (שנכתב ביום 91 פברואר), אלו היה הדבר אמת?

יותר אין לי מה לכתוב לך. כלומר יש ויש, אלא שהשתיקה יפה בעת כזאת.

היה שלום, ידידי, ויהי רצון שנזכה לראות איש את אחיו בא"י במצב יותר נעים ונזכור בשמחה את כל התלאה.

ברכת שלומי באהבה לחברנו היקר מר גלוסקין. גם מאתו קבלתי מכתב לפני איזו חדשים וגם לו לא עניתי מסבה שהזכרתי למעלה, ואקוה שיבין לרוחי ולא יתרעם עלי.


לד"ר י. טשלינוב, לונדון.

לונדון, 3 מרס 915.

תודה לך על מכתבך, והנני משיב לך בזה את “היללה” האלכסנדרונית. גם אני נוטה לחשוב, שהידיעות מאלכסנדריה צריכות בדיקה, והא לך אות נאמן: במכתבם הקודם הודיעו ע“ד מאסרו של מרדכי בן הלל, ובמכתבם האחרון הרצוף בזה הם חוזרים ומספרים זאת, ומכתבם הוא מיום 16 פברואר. והנה אתמול קבלתי מכתב פרטי מליבונטין מיום 19 פברואר, ומצורף אליו מכתב מן 17 פברואר מאת רבי מרדכי כצמו! הוא כותב מיפו בסגנון של אדם חפשי, ואף כי, כמובן, הוא מתאונן על המצב בכלל וגם מזכיר את תואנות הממשלה המקומית (ההטעמה היא שלו), אבל לא ניכר כלל מתוך דבריו, שאיזו סכנה גדולה נשקפת להם. צר לי כי לא אוכל לשלוח לך גוף המכתב, כי תיכף לקבלתו שלחתיו לבנותיו לפריז, מדאגתי אולי הגיעה אליהן השמועה ע”ד מאסרו. ולא זו בלבד, אלא שגם ליבונטין במכתבו מודיעני ע“ד ר' מרדכי בזה”ל:

"מר מרדכי בן הלל היה קרוא לירושלים וישב כשבוע במלון “קמיניץ ואחר חקירה שחקרוהו בדבר הציוניות שלחוהו לחפשי”.

אינני שולח לך מכתבו של ליבנטין, לפי שאין בו שום חדש, רק שורות אחדות של “אנחות” ע"ד המצב בכלל.


להרב מר צבי הכהן, לונדון.

לונדון, 5 מרס 915.

קבלתי מכתבך מן 2 לח“ז ואבקש סליחתך על כי אחרה תשובתי מעט. לא חפצתי לסרב לך בלי ישוב הדעת, וע”כ דחיתי תשובתי עד שאתישב בדבר. ואולם צר לי להודיעך, כי גם עתה, אחר שהתישבתי בדבר, מוכרח אני לדחות בקשתך. לא בריאות גופי ולא מצב רוחי מסוגלים עכשו להשתתפות באספות, וכל שכן לנאומים. המצב הכללי בעולם, חלול כל היקר וקדוש לאדם באשר הוא אדם, וביחוד צרות עמנו ועלבונו במזרח ובמערב, - בלבלו את עולמי הפנימי והביאוני להעמיק יותר ב“חשבון הנפש” – ועדיין לא נגמר ה“חשבון”… בעת כזאת “המשכיל ידום”….


למר ש. פבזנר, נויורק.

לונדון, 8 מרס 915.

כתבתי לך ביום 25 לחודש שעבר. מני אז קבלתי שני מכתביך האחרונים…. גם הטלגרמא ששלחת על שמי, בנוגע אל ההלואה בשביל בני א“י, נתקבלה ביום ו' ושלחתיה לטשלינוב. אתמול ראיתיו ואמר לי, כי מסר דבריך לפריז ומחכה לתשובה. טשלינוב וסוקולוב אומרים שניהם, שבהיותם בפריז, כשנתקבלה הטלגרמא הראשונה שלך ע”ד ההלואה, היה הבַרון נוטה לעשות בזה דבר ממשי, אלא שבאותו היום באה היללה הגדולה מאלכסנדריה, שהכל הולך ונחרב בא“י, ונרתע הברון לאחוריו. כי באמת הלא אין שום תועלת לתת כסף בשביל פרדסים שנחרבו ועומדים להמסר לערביאים. ונפלא הדבר, כי בימים האחרונים נשתתקה אלכסנדריא ועד היום לא הודיעו מצדם ע”ד הטבת המצב בא“י, ואנו בעצמנו דואגים מפני זה, שמא לא השגיחו הפקידים בא”י בגזרה של מעלה. הלא הטורקיא אנו עסוקים, ובעת מבוכה כזאת! כי איך אפשר שלא הגיעה הבשורה מא"י לאלכסנדריה? ואם הגיעה, איך אפשר שאלכסנדריה לא חשבה לנחוץ להודיע לפה? – בקצרה, עדיין אנו מרחפים בין תקוה ופחד.

ע“ד שאלת הטכניקום אין אנו פה יודעים כלום זולתי מה שקראנו בכה”ע ומה שהודעתני אתה. אינני מבין היטב, איזה קשר יש בין מכתבו של וו. ע"ד האינטרנט ובין הליקבידציא של הטכניקום. איך שהוא, הנני מקוה כי “לא יחרוך רמיה צידו”, ואף אם יקנו עתה, תתבטל הקניה אחר המלחמה.

ר' א“א לא מסר לך את הדברים בדיוק. אין אנו כועסים על ש. “על כי שלח טלגרמא לחיים”. יודעים אנו שהטלגרמא נשלחה בחתימת מ., אלא שחושדים אנו בש. (ע"פ שמועה שהגיעה אלינו), כי השפעתו גרמה לכך. ואולם לא זהו העיקר. אם ש. או אחרים חייבים, - הטלגרמא כשהיא לעצמה – איני יודע איזה שֵם אקרא לה. יושבים להם אנשים בנויורק ושומעים שמועה מרחוק, כי מצד אחד הורע המצב בא”י ומצד אחר נפגשו בלונדון אנשים אחדים ודברו מה שדברו בחדרי חדרים, - ומיד הם מודיעים לאלו האחרונים בנוסח של אבטוריטט שאין להרהר אחריו: “אתם ושיחותיכם אשמים ברוע המצב”, מעין “למה הרעות לעם הזה”… וכי כך עושים חברים בדעות, העובדים למטרה אחת? טוב כי נתברר הדבר, שבאמת לא שנתה הממשלה המרכזית את יחוסה לישובנו. אבל הן אפשר היה, שהממשלה המרכזית תשנה באמת את יחוסה לרעה, - האמנם היתה רשות להנויורקים להטיל האחריות על בעלי המו“מ החשאי, מבלי לחקור ולדרוש תחלה, אם לא היו לזה סבות אחרות יותר קרובות? אפשר, למשל, שבעלי הפאופגנדא בא”י (הקימקאם שהיה ביפו עם כל החבריא שלו) הצליחו להשפיע על הממשלה, או אפשר שהעירו את הממשלה על המאמרים שבאו בכה“ע הציוניים והכלליים ע”ד א“י וישראל. והמאמרים האלה הלא התחילו כה”ע לפרסמם עוד זמן רב לפני השיחות החשאיות. ר' א. א. יוכל להעיד, כי עוד בראשית הסתו, כשקראתי במה“ע Jew. Chr. מכתב אחד, שבו נאמר מפורש, כי לא רק יהודי אנגליא, אלא כל ישראל יושבים ומצפים מתי תכבוש אנגליא את א”י,-נרגזתי מאד והשתדלתי שישלחו שלוחים להעורך (הלא גם הוא ציוני!) בבקשה שיחדול מלהדפיס דברים על הענין המסוכן הזה, - אבל לא הועלנו כלום. והאם במכ“ע שלכם, “דאס יודישע פאלק”, לא נדפסו מאמרים ע”ד הענין הזה? בעוד שעד היום לא באה אף מלה אחת בכה“ע ע”ד אותן השיחות, - ואיך איפוא יכלו הנו יורקים להרשות לעצמם, כששמעו ע“ד המצב בא”י, להחליט תיכף, שאותן השיחות הפרטיות – ולא אותם המאמרים בכה“ע, שאין להם שום קשר עם ה”שיחות" – הן שגרמו לכך? אני רואה בזה עול גדול, שאיני יכול להולמו. זו היא מעין אותן העלילות, שארסן קשה ביותר, מפני שאין הנאשם יכול להוכיח שקרותן, ואין בני תרבות נוהגים להשתמש בארס זה אפילו כלפי שונאיהם (כלומר, לא היו נוהגים, עכשו נוהים ונוהגים), וכל שכן כלפי חברים קרובים..


למר ב. מלודסקי, טינטרן.

לודנון, ו' ניסן תרע"ה (21 מרס 915).

מכתבך מן י"ב אדר קבלתי בזמנו ולא עניתיך עד כה, מפני שבאמת איני יודע מה לענות על שאלותיך. אולם אחר שטרחת להזכירני, שעדיין אני חייב לך תשובה, הנני בזה להשיבך:

מה אתה יכול לעשות עכשיו לטובת עמנו? – שאלה זו שואלים עכשו את עצמם גם אנשים שכל ימיהם עברו בעבודת האם – ואינם מוצאים תשובה. בעת מבוכה כזו, שהעולם הולך וחרב ואין אדם יודע היום מה שיקרה מחר, - מה יכולים אני, עם עני ודל, שאין כחנו אל בפה, לעשות לטובת עתידנו? בעל כרחנו אנו יושבים ומצפים לישועה ע"י השנוים שיבואו בחיי העולם בכלל, וכל זמן שהשנוים האלה עדיין לא נתבררו, אין אנו יכולים לעשות כלום.

איזו ספרים עליך לקרוא בשביל לרכוש ידיעה יותר עמוקה בעברית? – מה אוכל להשיב על זה, כשאין אני יודע מדת ידיעותיך בעברית ואיזו ספרים כבר קראת? כמובן, צריך לדעת את התנ“ך, צריך לקרוא בספרי אגדה ומדרשים, צריך להתרגל גם בקריאת ספרות ימי הבינים – ועוד ועוד. אבל לתת פרוגרמא קצרה אי אפשר, לפי שעד עתה אין בספרות העברית ספרי-למוד מספיקים, שיכללו כל הסגנונים השונים של הלשון העברית מתקופת התנ”ך ועד עתה.

המצב בא“י עתה לא טוב. אבל הידיעות המבהילות שבאו בכה”ע ע“ד חורבן כל הישוב – הן מוגזמות מאד. לבוא בחליפת מכתבים עם א”י קשה מאד. צריך לשלוח את המכתב לאיזו ארץ ניטרלית על שֵם מי מן הגרים שם (כמובן, הדברים אמורים כשיש לאדם מכירים שם), והוא שולח את המכתב לתעודתו.


לד"ר י. קלוזנר, אודיסר.

(תרגום מרוסית).2

לונדון, 4 אפריל 915.

באלו הימים קבלתי ספרך החדש,3 ואודך מאד על כי זכרתני. התוכן, כמובן, ידוע לי עוד מן “השלח”. טוב עשית, כי הוצאת את המאמרים האלה בספר מיוחד. ובכל זאת מסכים אני במקצת לדעת מבקריך, שהרבה הערות שלפי תכנן נוגעות רק לך לבדך, אפשר היה להשמיט. הספר, שבכללו הוא מלא הערות רבות ענין – היה רק משתבח על ידי זה.

על מכתבך מן 11 נובמבר עניתיך ביום 11 ינואר. הקבלת? ממך לא קבלתי יותר מאומה.

אצלנו פה הכל כשהיה. “יושבים אנו על חוף הים ומחכים לרוח טובה”. טשלינוב וסוקולוב פה זה כשני חדשים. כמובן, נפגשים אנו לעתים קרובות. עושים איזו צעדים, אבל בתנאים של עכשו אי אפשר לראות מאומה מראש. בכל אופן אנו חושבים, שאחר המלחמה תקבל העבודה בא"י צורה יותר ברורה. כה יתן ה'.


למר ש. דובנוב, פטרבורג.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 28 אפריל 915.

מכתבך מן 4 מרס קבלתי זה כחודש ימים והרבה שמחתי עליו (אם אפשר בכלל להשתמש עכשו במלה זו), למרות תכנו, שאינו משמח כלל. מה מאושר אתה, שבעת כזאת אתה יושב ועובד מתוך עמך וסובל יחד עמו! ואני נושא צערי לבדי, הרחק מסביבתי הטבעית ומשולל יכולת להשתתף אף כל שהוא בחייהם ועבודתם של אותם החוגים שבתוכם עבדתי שנים הרבה כל כך. אתה מיעצני “לחוות דעתי בקהל” על מהלך המקרים בהוה. אהה, יקירי, אינני חושב, שיש לי רשות לעשות זאת. בשעה כזו רשאי לדבר אל העם רק מי שנושא וסובל יחד עם העם את כל צרותיו ועלבונותיו ונמצא עמו בקשר בלתי אמצעי. בכל עמלי לחדור לתוך נפש העם ולהבין הלך רוחו בעת הזאת, - הנני מרגיש, שזה אי אפשר. הנני סוקר את המעשים בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט בעזרת מקורות שונים… ואוכל לאמור לך רק דבר אחד: אם אתם שם יש לכם סבות מספיקות להתיחס בפסימיסמוס למצב היהדות, הנה ביחס להאידיאלים האנושיים הכלליים, אנחנו פה נמצאים בתנאים גרועים הרבה יותר, בהיותנו אנוסים לראות בלב דוי איך הולך וחרב, הולך ונעלם בסערה כל מה שנחשב כבר לקנין מוצק וחזק למדי, שאינו ירא עוד מפני שום הרס. וצר לי מאד, שאיני יכול לכתוב על זה בפרטות יותר…..

ואני עודני עוסק – וגם זה רק לעתים רחוקות – בתרגום מחברתו של פינסקר. הרבה מקומות במחברת זו נראים עתה ביחוד, לאור המעשים המתרחשים והולכים, כדברים כעתם….


לד"ר א. קסטליאנסקי, רוטרדם.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 10 מאי 915.

….. בחיי הפרטיים אין כל חדש. עיפתי באופן נורא, כן במובן הגופני וכן במובן המוסרי, ורוצה הייתי ללכת לנוח באיזה מקום הרחק מן ה“ציביליזציא”. אבל – לאן? “אנה מפניך אברח?” האיש שאני מקנא בו עכשיו יותר מכל – הוא שֶקלטון, שהצליח לברוח בעוד מועד אל הציר הדרומי – המקום היחידי שאליו ודאי לא יגיע סרחון ה“אנושיות”….


למר ב. פורט, לונדון.

לונדון, 1 יוני 915.

קבלתי מכתבך מאתמול. טועים אתם בעיקר הדבר. ביני ובין ד“ר קנטור ע”ה לא היה יחס קרוב ביותר. ראיתיו בפעם הראשונה בשנת תרנ“ז בברלין ואח”כ עוד פעמים אחדות ברוסיא. בפעם האחרונה ראיתיו בווילנא לפני עשר שנים בקירוב. מזה תראו, כי בשנות עבודתו העיקרית לא ידעתיו עוד, ואח"כ לא היתה פעולתו ניכרת. בשנים הראשונות של “השלח” היה שולח לי לפעמים מאמר או פוליטון והיינו כותבים זה לזה בנוגע למאמריו, לא יותר. ובכן אין לי שום “זכרונות” על אדותיו, שיהיו ראוים להודיעם לקהל בפומבי. הנני חושב שמר סוקולוב עשיר ממני בענין זה, ותוכלו לפנות אליו.

ואולם כל זה הוא רק להלכה, ולמעשה אין ביכלתי עתה לדבר בקהל על שום ענין, מפני שעדיין אני חש בגרוני.


לד"ר א. קסטיליאנסקי, רוטרדם.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 5 יולי 915.

…. מבקש אני סליחתך על איחור תשובתי. המקרים של שני החדשים האחרונים עשו עלי רושם נמרץ כל כך, עד שאבד לי לגמרי הכשרון להתיחס לכל זה במנוחת הנפש אפילו במכתב פרטי.4 ובלי מנוחת הנפש “הדרושה” הן לא יתכן לכתוב עכשו.

אתה שואל: מפני מה אנחנו מחשים? אנחנו מחשים, יקירי, מפני שאין נותנים לנו לדבר. בשום אופן אי אפשר להביא איזה עתון שהוא למעשה-גבורה כזה. אבל מה נדרוש מן הפריסא הכללית, כשהעבדים שלנו מן ה“דזשואיש קרוניקל” מוכנים למכור את כל היהדות בעד בת צחוק של הסכמה מסופקת מן החוץ (עי' הגליון מיום 25 יוני)? נסו אמנם לעשות איזה דבר באופן פרטי, אבל התוצאות היו רפויות מאד. מלבד זה – עם כל זרותו של הדבר – אין לנו חומר, כלומר חומר ממשי, שנבדק היטב ונשען על דוקומנטים. אומרים, שבפטרבורג ובמוסקווה יש איזו קומיסיות העוסקות בקבוץ החומר. אינני יודע אם אמת הדבר. בכל אופן אי אפשר לקבל חומר זה פה…. אתה מרמז על איזו “שנוים גדולים”. פה עדיין אין אנו רואים כלום, לא בעתונות ולא מחוצה לה, לפחות, במובן הפרסום של כל מה שעובר עתה באמת על היהודים ברוסיא….


לד"ר י. קלוזנר, אודיסא.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 8 יולי 915.

זה עתה קראתי בעתונים ע"ד הפסקת “השלח”.

לנחמך? להביע לך את השתתפותי בצערך? מקוה אני, כי מצדי לא תחכה לדברים “בגליים” כאלה. רק אחת אומר לך: אלו היה הדבר תלוי בי, הייתי מפסיק עכשיו כל הפריסא היהודית. יש שתיקה שהיא אומרת הרבה יותר מכל מיני דברים, ביחוד מכל אותם הדברים הקלושים, שרק הם לבדם יכולים להאָמר בתנאים של עכשיו. ישלוט נא בקרבנו אותו “קול דממה דקה” שבו הרגיש אליהו הנביא קרבת האלהים….


למר י. אייזנשטדט, ג’יניבה.

לונדון, 13 יולי 915.

לא כתבתי לך זה כמה, אע"פ שקבלתי מכתביך האחרונים במועדם, כי לא היו בהם דברים הדורשים תשובה תכופה, ואני עיף מאד, וכל עבודה יתרה, ולו רק כתיבת מכתבים, היא לי לטורח. שואף אני למנוחה בכל נפשי וכל עצבַי, אבל לא אוכל לעזוב את העסק לפני אוגוסט. כשאשתחרר, אז אלך לאיזה מקום באנגליא לנוח איזו שבועות וגם לרפאות את גרוני. בשנה שעברה לא נחתי ולא עסקתי ברפואות הגרון, כמנהגי בשנים הקודמות, ומפני זה הורע מצבי הרבה.

נצטערתי מאד על שגברה מחלתך בעת האחרונה. חזק ואמץ! בעת הזאת אפילו אנשים בריאים וחזקים עלולים להגיע לרפיון הגוף והנפש, אם לא יחגרו שארית כחם להתחזק ולעמוד בפני הסערה, - וחולה שכמותך לא כל שכן… .

ע"ד “המאה הראשונה” קשה לי לקרוא בשם איזה ספר קצר שיספיק למטרתך. כמדומה לי שאין מקצוע בהיסטוריא עשיר בספרים כזה של תולדות אותה התקופה. כמעט על כל קוץ וקוץ שבה נכתבו המון מונוגרפיות וספרים שלמים – ואתה מבקש לך “קצור”, שתדע על פיו כל התורה כולה על רגל אחת?! מלבד ספרו של שירר, שאין כמותו לעמקות מדעית, מתיחס לתקופה זו גם ספרו של ארנסט רינֵן: “Les Origines du Christiaisme” (שבעה כרכים גדולים). הוא אמנם נופל הרבה מספרו של שירר בנוגע לערכו המדעי, אבל לעמת זה עשיר הוא ברעיונות יפים ומבריקים ונפלא הוא בסגנונו.

מא"י לא קבלנו פה שום ידיעות בעת האחרונה. אבל זה זמן מה ששמעתי, שהגירוש של 45 או 60 משפחות נתבטל, ורק על ארבע מהן נשאר בתקפו.

ויהי רצון שנשמע בקרוב בשורות יותר טובות בכלל ובפרט.


למר ב. עברי, נויורק.

לונדון, 8 אוגוסט 915.

קבלתי מכתבך מן 12 יולי ואחרי כן גם את כרטיסך ליום י"ז באב,5 ואודך בכל לבי על כי זכרתני ביום ההוא….

ועל אודותינו פה מה אכתוב לך? מאז יצאת מפה לא נשתנה מאומה לטובה, אדרבא. – וכך אנו חיים מיום ליום. עתונים בבקר, עתונים בצהרים, ועתונים בערב. יודע אתה, שמלאים הם שקרים וחוצפה עד לגועל נפש, ובכל זאת אתה מתגבר על גועל נפשך – וקורא. ובין עתון לעתון עושים מעט “ביזנעס”, וכה עובר היום, ומחר עוד הפעם כאתמול. אלו יכולתי הייתי בורח גם אני, אך לא לאמיריקא (הלא גם שם אין מפלו מכל זה), כי אם לאיזה אי בודד ושומם, שאין קול השקר והצביעות מגיע אליו. אבל מאחר שאיני יכול, הנני יוצא בסוף השבוע, לפחות, למקום שוקט (Woodhall Spa), אולי אנוח שם מעט מעצבי ורגזי. אחשוב להשאר שם עד ראשית אקטובר, אבל בבירור איני יודע. בעת הזאת אי אפשר לדעת אפילו מה שיהיה מחר…. אלו הן כל ה“חדשות” אצלנו. ועל החדשות במקומות אחרים, על החורבן ההולך ומתפשט בכל “תחום המושב”, מה אגיד? וכי יש אפשרות להלביש במלים מה שאתה מרגיש למראה כל אלה, וביחוד למראה היחס לכל זה מצד האחרים? –


לד"ר י. קלוזנר. אודיסא.

(תרגום מרוסית).

וואודהָאלל, 16 אוגוסט 915.

קבלתי את מכתבך מן 17 יוני. אני כתבתי לך ביום שקבלתי את הידיעה ע"ד הפסקת “השלח”.6 הקבלת? במכתב ההוא כתבתי לך, שאלו היה הדבר תלוי בי, הייתי מפסיק את כל הפריסה היהודית, והנה באו אלה שבהם הדבר תלוי והוציאו את חפצי זה אל הפועל, אם כי מטעמים אחרים.

כמו שרואה אתה, הנני יושב עתה מחוץ ללונדון. עת מנוחתי הגיעה סוף סוף לפני יומַים, ואני עזבתי בעונג את מרכז המעשים בהוה, כדי להחבא מפניהם לפחות איזו שבועות. הנני יושב עתה במקום מרפא אנגלי, מקום קטן ושוקט מאד, שהעתונים מתקבלים בו רק פעם אחת ביום, והאותיות הענקיות של ידיעות העתונים בכל שעה אינן רודפות אחריך מן הבוקר עד הערב. אולי ישקטו פה העצבים מעט, כי כבר כשל כח הסבל.

כמה קשה לחיות בעת כזאת הרחק ממרכז היהדות! האמנם גם עתה יתקימו דברי ביאליק, כי גם בתקוע השופר לא יתעורר המת?


למר ח. טשרנוביץ, לוזאנא.

וואודהאלל, 27 אוגוסט 915 (י“ז אלול תרע”ה).

…. ואתה מהרהר אחר מדותיו כביכול? הרגע נא. אלפי ישראל הולכים וכָלים בחרב וברעב ובדבר, אבל האומה לא תכלה. עדיין לא הגיעה לידי הכרה, שטוב המות מחיים כאלה. חכה נא מעט ותשמע מפי “מנהיגיה”: “גם זו לטובה!” שהרי בשביל כך נפתחו לפנינו שערי טמבוב ושערי פֶנזא, והשמועה עוברת, שגם שאר ערי-הקודש עתידות להפתח לפני שארית הפליטה – ומה לנו עוד?

היום הביאה לי הפוסטא ע“פ נס איזו מגליונות “הצפירה” שנשלחו מוורשא עוד לפני יותר מחודש. באחד הגליונות ראיתי את אחיך יושב במדור התחתון ומטיף מוסר לסופרי ישראל (אחדים מהם, וביניהם גם אני עבדך, הוא קורא בשם) על כי בעת צרה כזאת הם נחבאים ושותקים לא כסופרי אוה”ע וכו' – בנוסח הנהוג. תוכל להודיע לו, לאחיך, לעת מצוא, שבשעה שנודע לי דבר הפסקת “השלח”, כתבתי לקלוזנר דרך נחמה, שאלו היה הדבר תלוי בי, הייתי סוגר ביום אחד כל בתי המערכת של העתונים היהודים בכל לשון. שהרי מה שצריך היה להגיד אין נותנים לנו להגיד (לא רק ברוסיא, כי אם גם בשאר ארצות) ומה שנותנים להגיד – חרפה היא להגיד בעת כזאת. אבל ירידתנו המוסרית כבר הגיעה למדרגה כזו, שאין אנו מרגישים את החרפה הזאת, ואין אנו מבינים, שאם אי אפשר לדבר בלשון בני אדם, מוטב לשתוק מלהשמיע קול בעלמא.

והיה שלום וחזק ואמץ.


למר י. אייזנשטדט, ג’יניבה.

וואודהאלל, 31 אוגוסט 915 (כ“א אלול תרע”ה).

את מכתבך מן י“ח מנ”א קבלתי בלונדון, בעת שעסקתי בהכנות הנסיעה וע"כ לא עניתיך משם, ופה בשבועות הראשונים הרגשתי עיפות בכל גופי ונפשי ולא עשיתי כלום, ואפילו כתיבת מכתבים היתה קשב עלי.

רוצה אתה שאשיה לך על שאלה אחת קטנה: “בשביל מה נברא העולם?”… ודאי זה נושא הגון למכתב, ביחוד בימי המנוחה! – אלא שבמקום תשובה אפָּטר ממך בשאלה, כמנהג היהודים: מנין אתה יודע, שהמושג “בשביל מה” אינו בדותא, שכל עיקרו לא נברא במוחו של אדם אלא להקל לו מעט צער המציאות?

אך נניח את הפילוסופיא לימים טובים מאלה. עכשו שאלות יותר פשוטות ויותר מכאיבות ממלאות את הלב – ותשובה אין…


למר א. ל. סימון ומר ש. לנדמן, לונדון.

וואודהאלל, 3 ספטמבר 915.

קודם כל אבקש בליחתכם על שאני כורך אותכם ביחד (כמעט אמרתי “כמו שעשה הלל”, אלא שאיני יודע אם יתרצה מי מכם להקרא “מרור”). יודעים אתם שאוהב אני את ההגיון, וע"כ איני יכול לחלק את החומר לחצאין, חציו לאחד וחציו לשני, מפני שאין סבה הגיונית לחלוקה כזו, ועל כל שורה יש לשאול, מפני מה דוקא שורה זו לזה ולא לזה? ובכן, אחזו שניכם בטלית זו, ויאמר כל אחד “כולה שלי” או תחלקוה ביניכם, כחפצכם – ואני והגיוני נקיים.

…. רוצה הייתי להזמינכם אלי פה ליום או יומים, אבל האכסניא שלי קטנה וחדרים בה מעט, ודוקא עתה בסוף הסיזון, מרובים האורחים, ונתמלא הבית ואין מקום ללון. חיים7 כתב לי, שרוצה לבקרני פה, והוצרכתי לבקשו שיודיעני יום או יומים לפני בואו, כדי שאראה אם אוכל למצוא חדר בשבילו.

ואני פה חי כאדם הראשון בגן עדן (כמובן, קודם שבנה ה' אלהים את הצלע): יחיד בעולמי, בין גנים ויערות, חולם בהקיץ-ומקיץ ואין כל. מנוחתי שלמה, אבל רפואתי – חסֵרה הרבה. הזמין לי הקב“ה רופא נפלא, שמסכים לכל מה שאני אומר ואינו עומד על דעתו. כשבאתי, שאלתי על דבר רופא, ואמרה לי בעלת האכסניא שלי, שהטוב שברופאים פה הוא פלוני, מפני שהוא “a nice man”. שאלתי עוד אחרים ואמרו לי ג”כ כך, והוסיפו גם הם “He is a nice man”. ואמנם הוא “נייס מאֶן”, אלא שידיעתו בחכמת הרפואה אינה גדולה הרבה משלי, והוא חושב, כנראה, שגם אני “נייס מאֶן”, וע"כ הוא מאמין לי על דברתי. אם אני אומר, שחש אני בגרוני, ודאי כך הוא, ואין צורך לו להסתכל בגרוני ולראות מה שם. הוא יעצני לעשות כך וכך, וכשבאתי לאחר שבועים של רפואה ואמרתי לו, שהמצב, כמדומה לי, לא הוטב, הוא מאמין ואומר: אם כן, אל תעשה כך וכך. ובכן איני עושה עתה כלום לשֵם רפואה ומשליך יהבי על ה' ועל האויר הטוב שברא במקום הזה.

מכירים אין לי פה ואיני מחזר אחריםה. האכסניא שלי היא a Superior house. מלאה Sirs עם Ladies, כלומר “סירס” ו“ליידיעס” ממש, שהתארים האלה הם הם “עצמותם”, ולא רק דרך השאָלה. ובכן הלא תבינו, שאין איש מהם מפריע מנוחתי ואף אינו מסתכל בפני אדם שכמותי, ה“דוגֵר” בלי “דריסה” (לחנם תבקשו את המלים האלה במלונו של בן-יהודה. משחרב “ועד הלשון” בירושלים הותרה הרצועה, והכל רשאים לחדש מלים, ואתם מחויבים להבין מדעתכם פירוש המלים שחדשתי). – מטעם זה אין לי “חשק” להתודע אל א.. ראיתי שמו ברשימת האורחים, אבל, אהה, גם אשתו עמו, ואין לי עתה שום נטיה לקבל עלי חובות של “קבַליר”. ומה אעשה אם חלילה יזמינוני ל“דינר” ובהוטל שלהם בודאי הכל “דורסים” והם עצמם בכלל?

זמני עובר פה בטיול, בקריאת כה“ע, בכתיבת מכתבים, ובערבים אני עובד שעה או שתים (הנני גומר פה תרגום מחברתו של פינסקר). קורא אני פה גם עתונים רוסים – בלונדון אין לי פנאי לכך – ומה אומר לכם? כה”ע האנגלים אינם נותנים שום מושג ממה שהולך ונעשה עתה ברוסיא, כן בנוגע ליהודים וכן בנוגע לחיי המדינה בכלל. איני יודע אם שמעתם-מפי או מפי אחרים-את האניקדוטא הרוסית הזאת: מעשה באלכסנדר השני, קיסר רוסיא, שניצל מסכנת מות בדרך נס, ונאסף המון רב מסביב לארמונו וקראו “הוררא” פעם אחר פעם, עד שיצ א הקיסר והודה להם. אבל ההמון הוסיף לקרוא “הוררא”. יצא שלישו של הקיסר והודה להם שנית ובקשם ללכת לביתם, אבל ההמון לא זז ממקומו והוסיף לקרוא “הוררא”. אז עמד אמד מן השרים ואמר: אם ירשני הוד מלכותו, אדבר אני אליהם וילכו תיכף מפה. יצא אותו השר וקרא אל ההמון: “שמעו נא, סוררים בני בליעל, אם לא תברחו לכם תיכף מהפ, איסרכם בשוטים ועקרבים. הלאה, כלבים!”-אש נשמע קול מתוך ההמון: “לא אנחנו אשמים. מדוע אחרתם עד כה? אלו דברתם אלינו במתחלה בלשון בני אדם, היינו הולכים זה כבר” – והלכו מיד. כן הדבר. הרוסים אינם זזים ממקומם עד שמדברים אליהם “בלשון בני אדם”, שאך היא מובנת להם. ויותר שמדברים אליהם האשכנזים עתה “בלשון בני אדם”, יותר הולכת וגדולה התנועה בכל שדרות העם. אם ימשך הדבור בלשון זו עוד זמן מה, יש תקוה לשנוים גדולים ועצומים בחיי המדינה, ואפילו ביחס אל היהודים.

הפעמון קורא לסעודה, ובכן אסיים בשלום ובברכת שנה טוב….


לד"ר כ. אדלר (יו“ר הועה”פ של הועד היהודי האמיריקני) נויורק.

(תרגום מאנגלית).

וואודהאלל, 5 ספומבר 915.

בתשובה על מכתבך מן 30 יולי, צר לי לאמור לך, שעד כמה שאני יכול לראות את המצב, אין אפשרות להביא שנוי ממשי במצב אותם היהודים שנרדפים עתה באופן אכזרי ביותר, על ידי צעדים מן החוץ בדרכים הרגילות של השפעה דיפלומטית ופיננסית. הנסיון הורגו זה כבר, שהמכסימום, שאפשר להשיג בדרכים אלו, כלומר איזו הבטחות בלתי מוגבלות, אינו בכל אופן רב ערך בשבילנו יותר מזה שהיה “הטרקטט הברליני” ליהודי רומניא, בעוד שהדבר הרבה יותר תועלת לאויבינו, בהיותו פורש ענן על המצב ומעורר רגשות של סימפטיא להם בארצות הנאורות.

לפי דעתי, המפעל הראשון והיותר חשוב של יהודי אמיריקא בתנאים של עכשו-צריך להיות: להכון כראוי בהקדם האפשרי לסדור האמיגרציה היהודית שעתידה בהכרח לזרום לארצות הברית אחר המלחמה במדה שלא היתה עוד כמוה. בעשותם זאת, יהודי אמיריקא ימצאו לפחות ספוק נפשי זה, שידעו, כי בעבודתם גרמו באמת להציל מה שאפשר עוד להציל מחורבנה של היהדות המזרחית.

אמנם, אלה שלמדו את התורה, שהורונו שלשה עשר החדשים האחרונים, אינם יכולים עוד לראות שאלת היהודים בארצות שונות כשאלות נפרדות לכל ארץ לבדה. להם יש כאן רק שאלת-יהודים אחת הכוללת הכל: שאלת העם היהודי בתור מצוי אחד כללי – שאלה שפתרונה ודאי לא יושג בדרך הפעולה אשר במשך דורות ראינו את אפסותה המוחלטת ואשר בכל זאת יחזיקו בה מנהיגי ישראל עד היום הזה בקשיות עורף כזו.

ואולם, מאחר שמתוך מכתבך לא נראה, שהועד שלכם יהיה נוטה לקבל השקפה רחבה זו ולכוין פעולתו לפיה, הנה אין תועלת בהרחבת הדבור מן הצד הזה.


למר נ. סוקולוב, לונדון.

וואודהאלל, 12 ספטמבר 915 (ד' תשרי תרע"ו).

קבלתי מכתבך מן כ"ט אלול ואודך מאד על כל אשר הודעתני. מבין אני היטב כמה קשים חייך עתה בגלות לונדון, אבל בעת הזאת אין לך אדם-ביחוד אדם מישראל-שאין לו צרות ודאגות, וצריך להתחזק ולחכות לימים טובים מאלה.

בעוד כשבוע אקוה לראותך ולטייל עמך ארוכות וקצרות על כל הדברים העומדים על הפרק, וע“כ לא אכתוב לך בזה מאומה על כל אלה. ימי מנוחתי ביחס לבית המסחר ישלמו רק אחר החג (4 אוקטובר), אבל מפני שאשתי בודדה בבית, ומר צֶפלין מעורר ישנים אצלכם לעתים קרובות ביותר, החלטתי לשוב הביתה בקרוב. הנני מחכה למכתב מאשתי. אם פחדה הגדול ביותר, אשוב העירה בסוף השבוע הזה, ואם לאו, אפשר שאלך בסוף השבוע ללינקולן הקרובה, בשביל להשתטח ביוה”כ על קברו של הצדיק הקטן st. Hugh. אשר, “כידוע” צלבוהו היהודים,8 ועוד שאר דברים עתיקים יש בעיר זו שרוצה הייתי לראותם. באופן זה אשוב ללונדון ביום א' הבע"ל. בכל אופן אהיה חפשי לביתי כשבועים ואקוה להתענג בחברתך באותם הימים.

וגרבין9 שלך הקדיח תבשילו בפטפוטיו היום ב“אובזֶרבר”. ודאי ראית, שהגרמנים ידעו את המצב ברוסיא על ידי האשכנזים שבנפות ה“בלטיות”. וגם על ידי: the disloyal elements amongst the Jews הדומא הרוסית מכחישה, והפריסא האנגלית מוסיפה להפיץ שקר זה. כך הזמנים משתנים!


למר נ. סוקולוב, לונדון.

לונדון, 17 ספטמבר 915 (ערב יוהכ"פ).

שבתי הלום אתמול בצהרים. לא עמדתי איפוא בנסיון והנחתי את עתיקות לינקולן לעת אחרת,10 ונתלה אני באילן גדול, שעל חטא גדול מזה התנצל ואמר: “האשה אשר נתת עמדי” וכו'.

איני יודע איך אתה נוהג מחר. וע"כ לא אפריע מנוחתך. ואולם אחשוב לבקרך במעונך ביום א' בצהרים בחמש ומחצה. ואם שעה זו אינה רצויה לך, הואילה נא להודיעני.


למר מ. מייערס, לונדון.

(תרגום מאנגלית).

לונדון, 20 ספטמבר 915.

מכתבך מן 14 ח"ז הגיעני אך ביום ששי שעבר, כי לא הייתי בביתי שבועות אחדים.

מצטער אני באמת על שהנני מוכרח לדחות את הצעתך האחרונה, מפני הטעם הפשוט, שמעודי לא היה מנהגי לכתוב את הרצאותי קודם שהרציתין בעל פה. תמיד הייתי מבכר את הדבור החפשי בעזרת “קונספקטוס” קצר. לפי דעתי, הרצאה כתובה היא סתירה מניה וביה. אין טעם לדבר, שצבור חי יתאסף בשביל לשמוע קריאת מלים מתות שנתאבנו בכתיבה ושכל אחד מן השומעים יכול היה בנקל לקראן ביחידות.


למר מ. רובינוביטש (בן-עמי), ג’יניבה.

לונדון, 20 ספטמבר 915 (י“ב תשרי תרע”ז).

…. אתה אומר, “שמרגיש אתה בי שהולך אני ומתרחק לא רק ממך, כי אם מכל עולמנו”. אין משיבים על הרגשה. אבל אם תבאר לי את דבריך לא על יסוד ההרגשה, כי אם על יסוד איזו עובדות ודברים של טעם, אפשר שאוכל להראות לך, שאין הרגשתך נכונה.

ומה אכתוב לך עוד? בעת הזאת אין לשון בני אדם מוכשרת לבטא בה אף צֵל-צִלם של רגשות הלב, ואינני מוצא לנפש טוב משתיקה. מהין אני היטב מצב נפשך עתה. אבל בשעה שכל העולם, וביחוד עולמנו אנו, הולך ונהפך לתהו ובהו, טוב לגבר לשאת עולו בסבלנות, כי מה אנו ומה חיינו בערך אל ים הדמעות המשתפך על פני כל הארץ?

ויהי רצון שיגדל כחך וכח כלנו להתגבר על הגלים השואפים לבלענו ולהגיע לימים טובים מאלה.


למרת ר. כהן, פריז.

לונדון, 26 ספטמבר 915.

אודך מאד על מכתבך (מן 21) והדברים המענינים שצירפת לו. בסבת החגים אחרה תשובתי מעט.

אמנם היתה לי שיחה עם אחד העתונאים האמיריקנים, ביחוד ע“ד יחס היהודים האמיריקנים להרדיפות ברוסיא. אינני יודע, מה פרסם משיחתנו, אבל איני זוכר שדברנו ע”ד “חברה להפצת ידיעות”. איך שהוא, הרעיון מצד עצמו נכון מאד, אם אך יש יכולת להגשימו במעשה, כלומר, אם הפריסא הצרפתית, או חלק ממנה, באמת מפיצה את הידיעות האלה בין העם הצרפתי. פה גם כן נולדה מחשבה כזו, אלא שהפריסא האנגלית הראתה עצמה סגורה ומסוגרת לענין זה. מלבד זאת, הצנזורא אצלכם, כנראה, מקילה יותר בפרסום דברים כאלה. נאומו של פרידמן,11למשל, זמן רב לא יכול להתפרסם אפילו במכ“ע Jew. Chr., ורק בעזרתו של איד אחד בעל השפעה מרובה התירו לפרסם נאום זה האיחור זמן הרבה ב”דש. קר.“, וגם אז אף מכ”ע אנגלי אחד לא השתמש בחומר הזה…..


לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 11 אקטובר 915.

אע"פ שאני בעצמי זה כבר עזבתי את המנהג לשלוח מכתבי ברכה לראש השנה, אסיר תודה אני בכל זאת למנהג הזה, שהוא הוא שעורר אותך לשלוח לי מכתבך היקר מן 5 אוקטובר, שגרם לי עונג רב. לצערי, לא יכלתי לענותך תיכף, כי בשובי ממקום מנוחתי הייתי עמוס מאד בעבודה, ורק עתה אני מתחיל עוד הפעם לשוב לסדר זמנים קבוע.

ועל מה איפוא אכתוב לך? על המאורעות אצלכם לא אוכל, כמובן, להרחיב הדבור. רק זאת אומר לך, שהרחבת “תחום המושב”, בתנאים הנוכחים, היתה נחשבת בעיני לגורם שלילי בחיי היהודים, לולא היה הדבר ברור בעיני, שבפועל הרחבה זו תלך ותצטמצם על ידי פירושים שונים, וסוף סוף לא תביא מהפכה גדולה כל כך, שתהיה בה סכנה לקיום היסודות הישנים של חיי היהודים. ואולם בהיותי רחוק כל כך ממקום המעשים, קשה לי לברר לעצמי, עד כמה היסודות ההם עוד נשתמרו אחר הסער.

ובנוגע לארץ ישראל, הנה מהלך המעשים עתה בעולם הולך ומתפתח במהירות מבהילה כל כך, עד שאי אפשר כלל לדעת היום מה שיהיה המצב מחר. בתנאים כאלה אי אפשר, כמובן, לדבר על תכנית מוגבלת איזו שהיא. על שאלתך בדבר מצב הרוחות פה, אוכל על כן להשיב בקצור נמרץ. אין שום “מצב רוח” פה. המצב במזרח עתה מכוסה ערפל כל כך, עד ששום איש לא ירשה לעצמו לפנות לאיזה מבעלי השפעה בשאלה על עתידות א"י. את סוקולוב אני רואה לעתים קרובות מאד, אבל על הענין הזה אין אנו מדברים הרבה, באין חומר חדש, וכן הדבר בנוגע לווייצמן…..

הנה זהו כל מה שיכול אני להודיעך. מעט מאד, אבל, אהה, יותר אין כלום….


למר ז. ד. ליבונטין, אלכסנדריא.

לונדון, 14 אוקטובר 915.

קבלתי מכתבך מן 27 לחודש שעבר עם המכתבים מא"י שצירפת לו….

אודך בכל לבי על הפרטים שהודעתני ע“ד המצב בא”י. את המכתבים אשר הזכרת לא ראינו פה וגם לא שמענו מאומה על כל הענין. העתונים פה אינם מודיעים כמעט כלום ע“ד הענינים הפנימיים של אותה מדינה. וע”כ תעשה עמנו חסד של אמת אם תשלח לי גליונות כה"ע באיזו לשון שהיא, ששם נדפסו המכתבים ההם….

מבין אני היטב, שמצבך עתה על גבול א“י – אין לקנא בו. אבל, כמו שאתה כותב בעצמך, במה נחשב כל זה לעומת המצב “שם”? – מה טוב להיות מאמין תמים בעת כזאת!:מלחמת גוג ומגוג”, “חבלי משיח” – הרי הכל כאן, ולא חסר אלא המשיח עצמו…

ופה אין אתנו כל חדש. החלומות שחלמנו לפני איזו חדשים והיינו מוצאים בהם לפעמים איזו טפה לש תנחומים – גם הם פתרונם נעשה רחוק ביותר: כשל עוזר ונפל עזור. חושך מסביב, ואין אף קו אור אחד לעורר תקוה בלב. אבל מה נוכל לעשות? צריך לחיות ולחזק את התקוה לעתיד, למרות כל חשכת ההוה. – ובכן חזק ונתחזק!


למר נ. סוקולוב, לונדון.

לונדון, 3 נובמבר 915.

תודה רבה על מכתבך ויישר כחך שעוררת את השאלה בפומבי.12 חושב אני, שיביא הדבר תועלת מעט או הרבה. הלא מוגי לב האנשים האלה ומפחדים לא רק מפני הגוים, אלא גם מקול רעש בכלל, אפילו בין היהודים. גבורים הם לעשות במחשך מעשיהם, אבל אם ישמעו “קול צעדים” מבחוץ, מיד חוזרים לאחוריהם.

בדבר “הקטרוג” אפשר באמת שהיהודים עתה אינם רצים עוד בשמחה לקבל עליהם עול מלכות,13 כמו שעשו בימים הראשונים. ודאי שמעת, שרבים מאחינו אשר במחנה ראו הכרח לעצמם להסתיר יהדותם, מפני שהגוים חבריהם מצערים אותם ושואלים: מה לכם פה, יהודים ?!

הוי אחי! מה נעם גורלנו בכל מקום ובכל זמן.

אגב אורחא, הנני שולח לך בזה שני “קטעים” שקבלתי מאת חתני. אין בהם כל חדש, אבל מזכירים הם לנו, שסדנא דארעא חד הוא.


למר נ. סוקולוב. לונדון.

לונדון, 5 נובמבר 915.

קבלתי מכתבך מאתמול והוספתי אנחתי על אנחותיך. אבל מה יועילו האנחות? אולי הגיעה השעה לנו להגיד לקטני נפש אלו מה הם ומה חייהם? שאלה זו מנקרת במוחי זה יומים בעקב מכתב אחד שקבלתי. רוצה הייתי לדבר עמך על זה פא"פ.

ועוד בדבר אחד רוצה הייתי להטרידך, אם לא קשה עליך הדבר. נוהג אני כל ימי, שקודם שאני מפרסם איזה מאמר בדפוס, הנני נותן את הכת“י למקרא לאיזה בר-סמכא, ואם אין בר-סמכא ממש, אני מסתפק באיזה קורא בעל טעם. וע”פ הנסיון ידעתי, שמנהגי זה הצילני פעמים רבות משגיאה. עכשו (כמדומה לי, אמרתי לך) גמרתי תרגום מחברתו של פינסקר. קשה היתה העבודה הזאת והרבה זמן ויגיעה השקעתי בה. ובכן הגיעה עתה השעה למסרה למבקר. ומאחר שיש בשכונתי עתה מבקר כמוך, לא אחַזר, כמובן, אחר מבקר מן השוק עד שאדע תחלה, אם לא תסכים בטובך להקדיש לכך שעה אחת. אינני דורש ממך, שתבדוק את התרגום מראש ועד סוף עד כמה הוא מכוון אל המקור. דבר כזה דורש שעות הרבה ומיגע את הנפש. מה שאני מבקש ממך אינו אלא זה: שתקרא את התרגום כולו בלי יחס אל המקור, כאלו נכתב לכתחלה עברית, ותאמר לי, אם הצלחתי למסור רעיונות המחבר בלשון עברית (כלומר, לא אשכנזית במלים עבריות) ברורה ומובנת, שאין ריח זֵעה נודף ממנה. רק במקומות שמאיזו סבה יתעורר ספק בלבבך, אם כך נאמר במקור, תוכל לעיין בזה, אם תחפוץ.

מפני שהזמן קצר…. הייתי מבקש שתענני על זה לא במכתב, אלא תקראני אל הטיליפון מחר בבוקר, ונקבע זמן ומקום לראיון….


למר ש. דובנוב, פטרוגרד.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 7 נובמבר 915.

הנה זה כארבעה חדשים מונח אצלי מכתבך האחרון, מתחלה חכיתי לקבלת כתובתך בפינלנד, שהבטחת לשלוח לי וכנראה שכחת, ואחרי כן-הרבה מונעים אחרים היו, שלא ארחיב הדבור עליהם.

ובמשך הזמן הזה – כל כך הרבה נשתנה, עד שקשה להמשיך השיחה עמך על דברים שאמרת לפני חצי שנה. ובזה אני מתכוין בעיקר לא למכתבך, כי אם למאמריך ב“וואָסחאָד”, שאני מודה לך בזה על ששלחתָם לי. איני יודע איך פעל עליך מהלך המקרים בעולם מני אז. אפשר שהכריחך לשנות השקפותיך, ואפשר להפך. ואולם בנוגע אלי, הנה כל ראיותיך – אהה, יקירי! – נראו לי בלתי מספיקות להראות צדקתך. הנני מסכים, כמובן, ששאלת היהודים צריכה היתה להיות לשאלת הרגש המוסרי העולמי. עוד בשנת 1906 נסיתי להכניס בטקטיקא של הימים ההם אותו “קורקטיב” שאתה מדבר עליו עכשו, כלומר, שבטול העבדות האזרחית – נחלת ימי הבינים – של היהודים, הוא דבר שצריך לבוא קודם כל השאר. כתבתי אז (במאמרי הרוסי: “הצדק והפוליטיקה היהודית”, “וואָסחאָד” מרס 1906): “לוא היו המפלגות המתקדמות הרוסיות מלאות באמת רוח האידיאל של הצדק הכללי, היו כולן צריכות להודות, שמלחמת היהודים בעד שויון זכויותיהם, בהיותה מכוונת נגד החטא היותר כבד ביחס אל הצדק, היא חשובה יותר מכל לא רק מתוך השקפתם של אלה שהדבר נוגע לעצמם ולבשרם, כי אם גם מתוך השקפה אוביקטיבית של הצדק עצמו” וכו'. ודאי כך צריך היה להיות, אלו הרגש המוסרי העולמי היה באמת במציאות. בהיותי חי עתה במרכז של הרגש המוסרי הזה ובהיותי קרוב למעשי יום יום הקשורים בשאלת המציאות של הרגש הזה, הנני נוטל רשות לעצמי לאמור באופן מוחלט, שהרגש המוסרי העולמי הוא דבר שאינו במציאות. מה שסופרים אחדים ברוסיא, שהיותם נמצאים תחת הרושם המדכא של חזיונות קשים כבר יותר מדאי, הרגישו מעין מוסר כליות וכתבו איזו מאמרים מתאימים לכך – זהו מעט כל כך בערך לחזיונות מתכונה מתנגדת, עד שאינו בא בחשבון כלל. וכמו כן אך לחנם אתה תולה תקותך בקונגרס העולמי שעתיד לבוא. לנו לא יתן כלום, מלבד אולי – וגם זה רק אחר עמל רב וכריעות והשתחויות משפילות – איזה כתב המשתמע לתרי אגפי, שבפועל יביא לנו תועלת לא גדולה מזו שיצאה לנו מן הזכיות שקבלנו בקונגרסים העולמיים הקודמים, שאתה בעצמך מזכירם. הגורם היחידי שאני הייתי יכול להאמין בו-זהו התעוררות ההכרה בלב היהודים עצמם, שחיים כאלה אי אפשר לחיות עוד. מרחוק, כמובן, לא אוכל לשפוט על דבר עמקה ורחבה של ההכרה הזאת (ירא אני, שנחלשה הרבה על ידי “הרחבת תחום המושב”). אבל אם ישגה במדה מספקת – היא היא שתוציא אותנו מתוך הלבירינת. באופן הזה הייתי אומר, שאין לנו להוציא עתה כלום מכחותינו בדריסת אסקופות משפילה וחסרת תועלת, שרגילים לקרוא אצלנו בשם “הכנות להקונגרס”. טוב יותר לשמור את הכחות האלה ולהשתמש בהם אחר הקונגרס העולמי בצורה שתהא מתאימה אל המצב אז. הנני חוזר ואומר: לפי הכרתי הפנימית, שאלת היהודים אינה קשורה כלל בקונגרס הבא, שממנו אין אנו יכולים לקוות לשום שנוי עצמי. לצערי, איני יכול, מסבות מובנות, לבסס השקפתי זו ביתר פרטות, אבל אקוה שתבין לרעי.

על עניני הפרטיים אין לי לכתוב הרבה. באוגוסט יצאתי סוף סוף לנוח…. אבל התחילו בלונדון בקורים תכופים של צֶפלין, והוכרחתי לשוב לשם אחר חודש אחד של מנוחה, כי אשתי היתה בודדת בבית.

במקום מנוחתי גמרתי תרגומה של מחברת פינסקר. העבודה הזאת עלתה לי בזמן ועמל רב שלא הייתי מסכים בשום אופן להקדיש לאיזה תרגום אחר. אבל פה השפיעו הרבה רגש הפיאֵטט שבלבי לזכר המחבר והקשר הפנימי עם זכרונות יקרים לי….


למר נ. סוקולוב, לונדון.

לונדון, 10 נובמבר 915.

עברתי על התרגום ושמתי לב לכל “נקודותיך”.14 בהרבה מהן אמנם הנחתי את הנוסח כשהיה, אם מפני שאחר העיון לא מצאתי צורך בתקון או מפני שלא יכלתי למצוא נוסח אחר יותר מתוקן. אבל בהרבה מקומות אחרים מצאתי הערותיך נכונו ת ותקנתי כאשר השיגה ידי. תודה לך עוד הפעם על שטרחת בקריאת הכ"י ונתגלגלה זכות זו על ידך. בהגיעי לסוף המחברת מצאתי בשורה האחרונה נקודה אחת שנתעלמה מעיני בעת שפירשת לי את טעמיך. המחבר מסיים בדברים האלה: “העלפט אייך זעלבסט, אונד גאָטט ווידר אייך העלפען”. והרבה נתקשיתי בתרגום הדברים. חפצתי תחלה להשתמש בפועל “עזר”, אבל כל הקומבינציות שעלו על לבי בקשר עם פעל זה לא נראו לי, ולסוף הוכרחתי להשתמש בפועל “ישע” ותרגמתי: “תושיע ידכם לכם (מבטא רגיל במקרא למושג “עזר עצמי”, כידוע לך), ויושיעכם אלהים”. והנה מצאתי עתה, שנקדת על “תושיע”, ואבקשך מאד להודיעני כונתך בזה. רוצה אני להפטר מעבודה זו ולהסיח דעתי ממנה, אבל, לפי טבעי, איני יכול לעשות כן כל זמן שאיזה “תג” עדיין מוטל בספק…


למר פ. גודמן, לונדון.

(תרגום מאנגלית).

לונדון, 11 נובמסר 915.

צריך אני לבקש בליחתך על איחור תשובתי למכתבך הנכבד מן 3 ח“ז. מר סוקולוב ודאי פירש לך סבת הדבר וגם את השקפתי ביחס לענין זה בכלל. אינני עתונאי בדרך קבע, ותמיד אחזתי על כן בכלל זה, שלא לפנות אל הקהל היהודי אלא אם כן היתה באמת הרגשה בלבי, שמחויב אני לעשות כן באותה שעה לטובת עניננו הכללי. השאלה החשובה בעיני היא לא אם חבר אני לקהלה היהודית האנגלית, אלא – אם יש לי בשעה זו איזה דבר שיהיה כדאי לאמרו לקהלה הזאת. בתנאים של עכשו יכול הייתי לאמור אך אמתיות מרות וקשות מאד, שספק גדול הוא אם ינעמו לחך הקהלה או אף לחכו של הצנזור. ואינני חושב שזה יהיה חומר מתאים ל”מאסף אמנותי", ביחוד למאסף כזה שיֵצא (כמו שהודיעני מר סוקולוב) אך לאחר הרבה חדשים.

ובנוגע לתרגום איזו ממאמרי הישנים, הנה מר סימון15 יודע, שבחפץ לב אני נותן תמיד את רשיוני לכל מתרגם מומחה שכמותו. הוא יכול לבחור באיזה מאמר שימצא מתאים לכך, ואני אשמח לעזרו בזה, כמקודם.


למר נ. סוקולוב, לונדון.16

לונדון, 14 נובמבר 915.

תודתי לך על מכתבך. – בדבר המלה “תושיע”, אלו הסתכלת היטב בכ“י היית מוצא, שהיו”ד דחוקה בין השי“ן והעי”ן, לפי שהוספתיה אחר שכבר נכתבה המלה. גם אני נוהג לשמור על הרוב את ההבדל בין עתיד פשוט ו“אופטַטיב” (או כמו שקוראים לו אחרים: “וולונטַטיב”), וע“כ כתבתי תחלה “תושע”. אבל אח”כ נתעורר ספק בלבי: הן ההבדל הזה אינו מקיף בעברית כל הפועלים, וכנראה (וכך סובר איבלד), עוד בימי קדם חדלו העברים לשמור הבדל זה בכל מקום, ולא נשאר ממנו אלא חלק. ובשפה המאוחרת חדלו לגמרי לשים לב לזה. וע“כ אין מן הראוי לשוב ולהחיות את המת בפעלים שכבר בימי המקרא לא נשתמר ההבדל. והפעל “ישע” הוא אחד מהם. שהרי מציגו “יושַע” בעתיד פשוט (משלי כ', כ"ב) ו”יושיע" כמובן אופטַטיבי (תהלים ע"ב, ד'), וגם משתמשים במובן האחרון בתמונת “הושַע” ו“הושֵעַ” בלי הבדל. ובהיותי נוטה תמיד לפשטות הלשון, בחרתי בתמונה היותר פשוטה ושגורה על לשון הקוראים, כלומר תמונת העתיד הפשוט: “תושיע”. ואולם מאחר שעוררת שאלה זו, ודאי ימָצאו גם אחרים שיתפשוני על זה, וכדי שלא להקניט את המדקדקים, החזרתי עתה את המלה ליושנה ומחקתי את היו"ד.

בדבר “אמונה” ו“בטחון” לא יכלתי לרדת לסוף דעתך. ודאי, “ניכט טרויען” הכונה: חשוד, ורצה המחבר לאמור: שבן הנכר אמנם אין סומכים עליו ואין מוסרים לו להגן על המדינה, אע“פ שאין חושדים בו שהוא חפץ ברעתה, ואולם היהודי לא רק שאין סומכים עליו, אלא שחושדים בו. אפשר איפוא לשנות את הנוסח בדברי המחבר כך: “אויף דען פרעמדען מאג מאן זיך ניכט פערלאססען, דעם יודען אבער טרויט מאן ניכט”. והנני חושב, שיפה תרגמתי כונה זו: “אם בבן הנכר אין בוטחים, ביהודי אין מאמינים”, לפי שהבטחון ב= הוא קשור תמיד במושג מעשי, כלומר בוטחים באדם שיעשה בשבילנו כך וכך, בעוד שהאמן ב= מכוון לדברים שבלב: מאמינים באדם, שלבו טוב, שפיו ולבו שוים, שרוצה הוא בטובתנו וכו'. והשלילה היא איפוא ג”כ במובן זה: אין בוטחים באדם שיעשה לטובתנו כך וכך, אע“פ שאינו חשוד בעינינו שהוא מרמה אותנו בכונה להרע, אלא שאין אנו בטוחים שיהיה בכחו למלאות הבטחתו או שרצונו חזק למדי וכו'. אבל אין מאמינים באדם, כשחושדים בו שאין לבו נוטה כלל לעשות לנו טובה והוא מרמה אותנו בכונה. לפי זה, אפשר להאמין באדם ולא לבטוח בו, אבל אי אפשר לבטוח באדם ולא להאמין בו. ויפה אמר המחבר, שבבן הנכר אין בוטחים, אע”פ שמאמינים בו, וביהודי אין מאמינים. “אל תאמינו ברֵע אל תבטחו באלוף” (מיכה ז' ה'), מתרגם לוטֶר: ניעמאנד גלויבע זיינעם נָאכסטען, ניעמאנד פערלאססע זיך אויף פירשטען". ומרטי מתרגם: “טרויט ניכט… פערלאַססט אייך ניכט”… ממש כתרגומי.

הלאיתיך בדקדוקים קלי-ערך – ואתה סלח נא….


לד"ר מ. גליקסון, פטרוגרד.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 15 נובמבר 915.

קבלתי היום את מכתבך הנכבד ממוסקווא (שגם ד"ר טשלינוב חתום עליו) מן 26 אקטובר. ע“ד העתון השבועי החדש בשם “החיים” הגיעו אלי שמועות עוד קודם. מובן מאליו, שאני שמח מאד על המפעל הזה ושולח אני לכם את “ברכתי” מקרב לבי. ואולם בנוגע לעבודתי עמכם, הנני מכיר אמנם בצדקת טעמיכם, ובכל זאת ירא אני, שזה יהיה אי-אפשרי. ופירושו של דבר הוא זה: דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות, אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר “בלחש”, ברמזים, על דבר השאלות הגדולות שזרמו עלינו בזעף כזה. מעודי לא אהבתי דרך הכתיבה הזאת, אבל עכשו איני מוכשר לגמרי להשתמש בה. ובכן נולדת השאלה: אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי אפשר, הנה אני לעמי בוחר יותתר בשתיקה. ובשביל לברר הדבר יותר, אשתמש פה בדוגמא אחת. יודע אתה איזו תקוות מקשרים חוגים ידועים של היהדות בקונגרס העולמי העתיד לבוא, וכמה גדול הרעש שנתעורר כבר מסביב לנושא זה, (די להזכיר את מאמרו של גורדו שנתפרסם זה לא כבר). והנה הייתי חפץ לגלות דעתי בשאלה זו במובן שלילי קיצוני. לפי דעתי, אין לנו בהחלט מה לקוות מן הקונגרס הזה ואין לנו לאבד לחנם את האנֶרגיא שלנו בשתדלנות וכו'. את כל זה חפץ הייתי להגיד, אבל רק בתנאי, שאוכל לעשות זאת כראוי: בשמירת כבודנו ובצורה ברורה שאינה משתמעת לתרי אנפי. לצערי, הנני נוטה לחשוב, שזה יהיה דבר אי אפשרי. הנה מפני כך החלטתי, שקודם שאבטיח לך את השתתפותי בעבודתכם, עלי להכיר תחלה, ע”פ הגליונות הראשונים, את תכונתו וסגנונו של עתונכם, לראות על מה ואיך מרשים לכם לדבר, ואז אוכל להחליט אם מוכשר אני להיות בין העובדים בעתונכם.

אקוה שתבינני…. 17


למר ט., פריז.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 21 נובמבר 915.

שמחתי לקבל ממך מכתב אחר שנים רבות כל כך, שהביאו לך-כך אני מקוה-גם תוצאות אחרות יותר חיוביות מזו, שהספקת לשכוח את הלשון העברית.

בענין רב קראתי את הפרטים שהודעתני ע“ד אגודתכם. כמדומה לי, שה”אינפורמציה" היא הדבר היחידי שבתנאים הנוכחים הוא אפשרי וגם מועיל במדה ידועה. מה שקוראים “השפעה דפלומטית”, שהורגלו אצלנו לבטוח בה הרבה, לא הביאה פרי בשום זמן, ובזמן הזה לא כל שכן. ואולם “אינפורמציה” היא דבר נחוץ ביחוד בזמן הזה, כשרדיפות העמים החלשים נעשו מעין “סחורה” שסוחרים בה שני הצדדים הנלחמים זה בזה. כל צד מוציא “לשוק” אותן ה“אכזריות” שהוא מחכה להוציא מהן תועלת לעצמו, ואולם “סחורה” שאין בה תועלת – מסתירים אותה. בשעה זו הארמנים הם סחורה עוברת לסוחר ובכל תוקף מתנפלים על האשכנזים, שהם, בעלי הברית של הטורקים, אינם משתמשים בהשפעתם לשים קץ לאכזריותם של אלה ביחס אל הארמנים. אבל אנחנו, לאסוננו, הננו סחורה שאינה מביא רוָחים – ובכן מסתירים אותנו, כדי שלא יראה העולם את הקצה השני של אותו המקל עצמו. הנה מפני זה אני חושב, שכבודנו דורש ממנו לבלי תת להסתיר אותנו בשביל תועלתו של מי שיהיה. אינני מחכה מזה לתועלת מעשית בלתי אמצעית. אדרבא, זה בלי ספק יגרום להרגיז אותם החוגים מבעלי הכח שמביטים על הענין רק מנקודת השקפה של האינטרסים שלהם. אבל Noblesse oblige. פה אי אפשר לעשות שום דבר ממשי בענין זה. ולא רק בין הנוצרים, כי אם גם – או אולי עוד פחות – בין היהודים המקומיים. פחדנים הם יותר מדי. ואם אתם בפריז נמצאים בתנאים יותר טובים, מחויבים אתם לעבוד שם עד מקום שידכם מגעת.


למר י. עפשטין, לוזאנא.

לונדון, 24 נובמבר 915 (י“ז כסלו תרע”ו).

….. קראתי באלו הימים את הפרק האחרון מספרו (“Applications”) והנאני מאד, אע"פ שבאיזו פרטים לא יכלתי להסכים לדבריו. ביחוד נראה לי, שהפרזה יתרה יש במשפטו על למוד הלשונות, כאילו אינו אלא אבוד זמן לבטלה בלמוד של plusieurs signes verbeax exprimant les memes idées (p. i40).

יודע כ' כמוני, שהלשונות נבדלות זו מזו לא רק בזה שכל אחת מציינת במלים אחרות “אותם המושגים עצמם”, כי אם גם בזה, שכל אחת נותנת למושגים עצמם (ביחוד מושגים מופשטים) צורה מיוחדת, הכוללת כמה קוים ושרטוטים שאינם בלשונות אחרות. בעל לשון אחת אינו יכול לצייר לו שום צורה אחרת של המושגים זולתי זו שבלשונו, ולמוד הלשונות משחררו מטעותו זאת.-ואולם זה אינו משנה את המסקנות של כ' בדבר אופן למוד הלשונות. והנני מסכים לדעתו, שספר עברי ע"ד אופן למוד העברית על יסודות כאלו היה מביא תועלת רבה…


לד"ר ש. א. הורדֶצקי, בֶרן.

לונדון, 5 דצמבר 915.

קבלתי מכתבך מן 16 לחודש שעבר ולא מהרתי לענותך, לפי שחפצתי להתישב תחלה בדבר. והנה עתה, אחר ישוב הדעת, באתי לידי הכרה, שהמאסף העברי שאתה אומר להוציא אינו דבר בעתו. וזה מכמה טעמים:

  1. המאורעות הולכים ומשתנים עתה במהירות רבה, ואין זה הזמן הנכון לכתיבת מאמרים למאסף, כלומר מאמרים שיתפרסמו רק אחר זמן הגון, בעת שכל העולם, אפשר, ילבש כבר צורה אחרת. בעת כזאת אפשר לדבר רק על הרגע החולף, וצריך שיגיעו הדברים לאזני הקוראים בזמן היותר קצר.

  2. עני יהיה המאסף בסופרים, ועוד יותר-בקוראים. רוב הסופרים העברים מפוזרים בארצות המלחמה. אלה הנמצאים ברוסיא ובאשכנז אינם יכולים שלשלוח מאמרים עברים מפני שהפוסטא לא תקבלם. אבל גם אלה הנמצאים בארצות אחרות של העמים הנלחמים לא יוכלו לכתוב כל מה שבלבם, מסבות מובנות. ובעת צרה כזו, אם אי אפשר להגיד הכל, לדבר בלשון J’accuse נגד כל העולם-מוטב שלא לדבר כלל. השתיקה יפה הרבה יותר מחצאי מלים, מקול ענות חלושה. – ובנוגע לקוראים, הלא ידעת כמוני, כי רוב בנין ורוב מנין של הקוראים העברים לא יוכלו לקרוא את המאסף עד עבור המלחמה. ולמי איפוא נהיה עמלים?

ועוד טעמים אחדים אפשר למצוא נגד הוצאת מאסף עכשו. אבל העקריים אלה הם שאמרתי. בכל אופן, בנוגע אלי, אין דעתי נוטה לחוות דעתי בקהל על המצב עתה, מפני הטעם המבואר בסעיף ב'. אי אפשר לי לדבר על מצב עמנו מבלי לנגוע בכל מה שאני רואה מסביב לי. ואלו באתי לדבר על כל זה כמו שצריך לדבר, היה אולי הפסד הדברים גדול משכרם. צר לי כי לא אוכל לבאר לך כונתי בפרטות. אבל אקוה שתבין כלל הכונה בלי ביאור.


לד"ר י. ל. מַגנס, נויורק.

(תרגום מאנגלית).

לונדון, 19 דצמבר 915.

קבלתי מכתבך מן 29 חודש שעבר עם המצורף לו ומבקש אני סליחתך על שלא מהרתי לענותך, מפני שאין בריאותי שלמה ומפני סבות אחרות.

בנוגע להענין הנדון,18 חששני, שאני פחות מכל איש אחר יכול אני להחשב כאוטוריטת בנוגע לפירושה של הפרוגרמא הבזילאית. הייתי באותו מעמד בשעת בריאתה של הפרוגרמא הזאת בבזיליא ולא נמנעתי מלפרסם את יחסי השלילי אליה תיכף אחר הקונגרס הראשון (ועוד כמה פעמים אחרי כן), בהיותה אך פרזיאולוגיה המשתמעת לתרי אנפי, שלא באה כלל לתת מושג מוגבל ממהות הציוניות. להפך, כונתם העיקרית של מחברי הדוקומנט הזה היתה דוקא לעשותו מתאים לכל המושגים, גם היותר מתנגדים זה לזה, כדי להסתיר את ההבדל הגדול בדעות שבתוך המחנה, ע"י בריאת “אילוזיא” של אחדות, מין “שבלת”, שכל הכתות יוכלו לבטאו באופן אחד, וכל אחת תפרשהו על פי דרכה היא. כל ההיסטוריא של ההסתדרות הציונית לא היתה אלא המשך הפוליטיקא הזאת, ורק מתוך טנדנציא זו מצאו יוצרי הפרוגרמא עצמם לאפשר לפרשה באופן כזה, שתכלול גם “נאכטאזיל” באפריקא המזרחית.

כשאני לעצמי לא חשבתי מעולם, שהציוניות והפרוגרמא הבזילאית הן דבר אחד. לי הציוניות היא אידיאל לאומי, שקדם הרבה לכל פרוגרמא של איזו מפלגה שהיא ואיננו תלוי בכמו זו. ומתוך השקפה זו אינני יכול למצוא שום מגרעות באמונתך הציונית, כפי שבארת אותה במכתבך למר ברנדייס. כידוע לי, יש הרבה ציונים בין חברי ההסתדרות (וביניהם גם “מנהיגים”) שמחזיקים בהשקפות דומות לשלך. ויתר על כן, הנה בימי הריבולוציא הטורקית היתה הפריסא הציונית-הרשמית והבלתי רשמית-מלאה מאמרים הכוללים אותן ההשקפות עצמן. ולא עוד אלא שהשתדלו אז לקבוע אמונה בלבבות, שמעולם לא חשבו כלל הציונים להשיג את האידיאלים שלהם באיזו דרכים אחרים.

וקודם שאחתום אבקש רשיונך להוסיף, שלפי דעתי, אחדות היהודים האמיריקנים שאתה עמל לברוא, תהיה דומה לאותה האחדות הציונית שנבראה ע"י הפרוגרמא, כלומר, לא תהיה אלא אילוזיא, שתבטל מיד כשתבוא לידי נסיון. אינני יכול לצייר לעצמי, איך אפשר שתהיה אחדות אמתית בין אמיריקנים שבמקרה הם “בני דת יהודית”, ובין יהודים שבמקרה הם אזרחי אמיריקא. מקוה אני שתסלח להערתי זו, אשר באמת אינה קשורה באופן ישר עם נושא המכתב הזה.


לד"ר י. פרידלנדר, פַליסַד.

לונדון, 21 דצמבר 915.

עדיין אני חייב לך תודה על המתנה החשובה שכבדתני בה, הוא ספרך החדש על תולדות היהודים ברו“פ. לא כתבתי לך עד כה, מפני שרק בימים האחרונים מצאתי זמן פנוי לעין בספרך זה. כמובן, קראתי קודם כל את הפרק האחרון והנאני מאד. חדשות אמנם לא מצאתי בו וגם לא קויתי למצוא, אחר כי לא נועד הספר לאנשי מדע. אבל אופן ההרצאה והסגנון מושכים את הלב, והנני מקוה שירבו קוראי הספר ויועיל הרבה לתת ליהודי אמיריקא מושג נכון על חיי אחיהם ברו”פ ותולדותיהם לשעבר.

אגב אורחא אעירך, שלא דקדקת בלשונך באמרך על ר“י פולַק, (ע' 182): “Somtime regarded as the originator of the ingenious method of Talmudic Casuistry, characteristically known as Pilpul”. קוראים שאינם בקיאים בענין זה יבינו מתוך דבריך, שר”י פולק הוא שהמציא את הפלפול וקודם לזה לא היה פלפול בעולם התלמוד. והלא באמת, כמו שידעת גם אתה, הפלפול-גם הענין וגם השֵם-כימי התלמוד ימיו, ועל ר"י פולק אומרים רק זאת, שהוא חדש (או יותר נכון-הביא מאשכנז לפולין) אותו מין פלפול שנקרא בלשון הישיבות “חילוק”.

וד“ר שכטר שבק לן חיים! הרבה נצטערתי, ועדיין אני מצטער, על האבדה הזאת. מעת שידעתיו פא”פ אהבתיו, עם כל מעלותיו ומגרעותיו. “איש חי” היה, וזה חשוב בעיני יותר ממה שהיה “רב פעלים”…


למר מ. רבינוביטש (בן-עמי), ג’יניבה.

לונדון, 27 דצמבר 915 (כ' טבת תרע"ו).

קבלתי מכתבך (מן ג' דחנוכה) זה כשבועַים, ובאותה העת הגיעה אלי שמועה, שאוסישקין קבל רשיון לשוב לאודיסא, ועל כן דחיתי תשובתי אליך עד שיבורר לי הדבר, כדי שאדע מה לכתוב לך על ענינך….

ומצב אחינו ברוסיא הולך ורע, ושמועות נוראות באות משם בנוגע אל העתיד, ואנו אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. היהודים המערביים משתדלים בכל כחם לעצום עיניהם ולבלתי ראות את הנעשה. יראים הם לנפשם, ושפלות רוחם עוברת כל גבול. בארץ הזאת לא רצו היהודים “הגדולים” אף לשמוע מה שספרו להם ע“ד המצב ברוסיא. אך כשאי אפשר היה עוד להצפין את הדבר (ביחוד מפני שמאמיריקא התחילו להשמיע דברי תוכחה, ואמיריקא עתה "חשובה: מאד בעיני הבריות פה), התחילו לדבר בשפה רפה, אבל עדיין לא רצו ליסד ועד לקבוץ נדבות עד שנוסד תחלה ועד במזרח העיר ואסף בין היהודים המזרחיים פה ובערי המדינה סכום עצום בערך – אז נתבישו המערביים ויסדו גם הם ועד לצורך זה.-זוכר אתה את פרַנסיס מונטיפיורי? אותו איש, שהיו המנהיגים הציוניים נושאים אותו על כפים בימי הקונגרסים, דרש ברבים בשבוע שעבר, שבעת הזאת יש ליהודי אנגלי רק חובה אחת: להיות “יהודי אנגלי אמתי”, כלומר שלא לשים לב “למה שקוראים שאלת היהודים”, כי אם רק לצרכי המדינה הזאת בלבד. הוא קבע לעצמו “פרינציפ יון”, שלא לקחת חלק בשום ועד או אספה העוסקים בשאלות יהודיות. ובנוגע לציוניות הוא מבין עתה מטרתה של תנועה זו וחושב לו לחובה להודיע, שהוא מתנגד לה בכל תוקף ואין לו דבר עמה וכו' וכו'. וסיים דבריו: “ובזה נצליח לבטל את האנטיסמיטיסמוס”. השוטה הזה גלה מה שאחרים מכסים, אבל כולם אימת האנטיסמיטיסמוס עליהם ונכונים בשביל כך לזחול כתולעים וללחך עפר רגליהם של האחרים. אוי לנו, שאלה הם “המנהיגים” אשר קולם נשמע ודעתם מתקבלת בתור דעת האומה היהודית. ועל כן אין לבי “מתחמם” כשאני שומע את השאון בחוגים ידועים ע”ד הצורך “להכין” עצמנו לבוא בדרישות לפני הקונגרס הבא. יודע אני מראש, שדעתם של ה“גדולים” הללו תהיה שקולה בעיני האחרים כנגד דעתם של ששים רבוא מישראל. ומה שהללו ידרשו יכולים אנו להבין עוד טרם שמענו.


  1. “התעתמנות” קראו אז לקבלת עול הנתינות הטורקית.  ↩

  2. בשנות המלחמה אסור היה לשלוח לרוסיא מכתבים בעברית.  ↩

  3. הדברים מוסבים, כנראה, על ספרו “עולם מתהוה” (רשמי מסעו לא"י), שנדפס תחלה ב“השלח” ואח"כ יצא בכרך מיוחד.  ↩

  4. הדברים מתיחסים לרדיפת היהודים אז ברוסיא.  ↩

  5. יום הולדתי.  ↩

  6. עי' למעלה מכתבי אליו מן 8 יוני.  ↩

  7. ד"ר ח. ווייצמן.  ↩

  8. ב“מורה דרך” שקניתי בשבוע זה ושנדפס באנגליא במאה העשרים, מצאתי כתוב כהאי לישנא (במקום שהוא מדבר על שארית בתי היהודים מימי הבינים שעדיין עומדים בלינקולן):Some say it was here that little St. Hugh was Crucified Probably they are correct.  ↩

  9. עתונאי מפורסם באנגליא.  ↩

  10. עי' מכתב שלפני זה.  ↩

  11. דיפוטט יהודי ב“דומא” הרוסית.  ↩

  12. כנראה, מוסבים הדברים על איזה מעשה של המתבוללים באנגליא. את הפרטים איני זוכר.  ↩

  13. עבודת הצבא.  ↩

  14. עי' למעלה מכתבי אליו מן 5 נובמבר. הוא קרא אח“כ את הכת”י, ובכל מקום שהיה לו מה להעיר הציב נקודה על הגליון.  ↩

  15. מתרגם מאמרי לאנגלית.  ↩

  16. עי' למעלה מכתבי אליו מן 10 נובמבר.  ↩

  17. העתון “החיים” שעליו מדובר פה נאסר ע"י השלטון הצבאי בפטרוגרד עוד קודם שהספיקו להוציא את הגליון הראשון.  ↩

  18. כפי הרשום בזכרוני, היה אז סכסוך בין ד“ר מגנס ובין ההסתדרות הציונית באמיריקא. ד”ר מגנס הציע אז את השקפותיו על הציוניות במכתב למר ברנדייס (נשיא ההסתדרות באמיריקא אז). ואם לא אשגה, העמיד שם את הציוניות לא על דיפלומטיא וטשרטר, כי אם על התפתחות קולטורית אטית. וההסתדרות מצאה, שבעל השקפות כאלה אינו ציוני בהסכם להפרוגרמא הבזילאית. ואז פנה ד"ר מגנס אלי ושאל את דעתי על זה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות