מחקרים ארצישראליים

 

הקדמה    🔗

הדחיפה הראשונה לכתיבת מאמר זה נִתנה לי ע“י סבה מדינית – כאשר נפרד “עבר הירדן” מארץ־ישראל המערבית ורק זו נקבעה בתור “בית לאומי” לעם ישראל. באותו פרק כתב ד”ר י. קלוזנר (ב“הקובץ החברה העברית לחקירת א”י ועתיקותיה בירושלים, ספר א' – התרפ"א – צד 72 והלאה) כדברים האלה: “מן הכתבות העבריות והארמיות המרובות של עבר הירדן.. אנו רואים כמה מרובות היו הקהלות העבריות לפנים במקום הזה, שלקחו מאתנו בטענה שמדינה זו לא היתה יהודית. מקומות הרבה בעבה”י נזכרו בתלמוד; אבל יש שלא נזכרו – ושם יש שרידי בתי־כנסיות ליהודים ושם יש מצבות עבריות ושם יש שרידי בנינים עם הקשוטים העבריים הטפוסיים… גם משם דובבות אלינו האבנים הדוממות ומזכירות אותנו שנחלתנו נהפכה לזרים“… הדברים היפים האלה מיוסדים ברובם על שרידי העתיקות שנתפרסמו בספרי על כתבות א”י¹. אמנם דברתי שם על קורות קהלות עבה“י רק “אגב אורחא” ולא היתה כוונתי לאסוף שם את כל ההודעות הנמצאות בספרותנו על אודות הישוב היהודי בעבה”י. אבל מפני הסבה הנזכרה חשבתי עלי לחובה להשלים את עבודתי ולהראות בחקירה מפורטת, כי יש בידינו הודעות הסטוריות מרובות על ישוב יהודי חשוב בחלק המזרחי של ארצנו מתחלת זמן בית שני כמעט עד סוף ימי הבינים. גם נוכל להוכיח שמעולם לא וִתַּרנו על הכרתנו, שגם ארץ “שני המטות וחצי המטה” נכללה בארץ־ישראל.

הרי זה בכלל; ובנוגע לפרטים: ראוי לתשומת לב מיוחדת, שמזמנו של הירודס ובפרט מתקופת האמוראים ואילך נתרכז חלק גדול מן הישוב היהודי בחלקו המזרחי של עבה"י – בגולן, בבשן, בטרכון ובחוורן – למרות מה שמדינות אלו היו מיושבות ברובן מנכרים. אבל העם היהודי התחזק בנחלתו זו כמו בירושתו שלמערב הירדן.

ולא זו בלבד – כי אם יש לדעת, שאף חכמי ישראל השתדלו בעד הרחבת הישוב היהודי בעבה“י ואפילו במדינות הרחוקות והנכריות שבו. נקרא־נא את דרשות התנאים לפרשת “ערי מקלט” שבספר דברים (י"ט):… “וירשתָּם וישבת בעריהם ובבתיהם – מכלל שנאמר “וירשת וישבת בארצם” (דברים י“ב כ”ט) יכול אי־אתה רשאי להוסיף על הבנין ת”ל “וישבת בעריהם ובבתיהם” – בכל מקום שאתה רוצה לבנות בנֵה” (ספרי ק"פ)². במכילתא לדברים נאמר הענין עוד ביתר ביאור³: “אין לי אלא ערים ובתים שמצאו וישבו – מניין אם רצו לכבש ולישב יכבישו, ת”ל “וישבת בארצם” – מכל מקום; אני אקרא “וישבת בארצם” אחד ערים ואחד בתים במשמע ומה ת“ל “וישבת בעריהם ובבתיהם” – שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר: ארצות שלא נתלכלכו בע”ז יהו מותרות, אבל ערים ובתים שנתלכלכו בע“ז יהי אסורות – ת”ל “וישבת בעריהם ובבתיהם”…

דברים אלו לא רק לשם “מדרש” נאמרו; בשבילנו הם דוקומנטים הסטוריים, שמהם יש ללמוד, איך חפשו חז“ל בדברי התורה למצא בהם צווי גמור לכבוש ולישוב א”י כלה, ואיך השתדלו להכין את התישבות ישראל גם בערים הנכריות שבארץ “שנתלכלכו בעבודה זרה”, למרות שהיו בעם אנשים שבקשו להם “פתחון פה” נגד השתדלות זו. – בהרבה מקומות למאמרנו הנוכחי נראה שאף תלמידי חכמים רבים נתישבו בערים ההליניסטיות של עבה“י בהתאם להשקפתם המתבלטת מהרבה דבריהם ובפרט מהמאמר המפורסם: “ידור אדם בא”י בעיר שכלה גוים ואל ידור בחו”ל בעיר שכלה ישראל“⁴. – ושבאמת ראו חז”ל בעבר הירדן את “נחלת ישראל”, יוכיח לנו מדרשם על דברי התורה: “ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' א' – לרבות עבר הירדן”.⁵

ומכאן אנו רואים עוד פעם, שחכמי ישראל לא היו אנשים מתבודדים שבלו כל ימיהם רק בארבע אמות של הלכה, כי אם היתה תורתם מעורבת ומשולבת בחיים. מבין כותלי בתי־מדרשם לא רק בנוגע לאיסור והיתר, טומאה וטהרה – דברים שרגילים להקטין את ערכם כל־כך בימינו אלה, ויחד עם זה גם את ערך הוגיהם ולומדיהם – יצאה הלכה לישראל, כי אם בכל הענינים הנוגעים בחיי העם כלו ובהתפתחות הארץ.

מי יתן שגם החקירה המדעית החדשה, שנתבצרה לה כעת מקום באוניברסיטה העברית בירושלים, תוכל להשפיע על חיי עמנו והתפתחות ישובנו בארץ לטובה, והחקירה לא תשאר רק חכמת־הספר, כי אם תהיה גם תורת־החיים!

תודתי נתונה בזה לידידי העורך־דין מר אברהם נתן הלוי ד“ר נֶמֶש בנובי־זמקי בעד תמיכתו החשובה להוצאת “מחקרים הא”י”.

נובי־זמקי, חדש אלול תרפ"ד.

המחבר

 

חלק ראשון: בזמן בית שני    🔗

פרק א': המקומות וקורותיהם.    🔗

§ 1. אימתי התחילה התישבות היהודים בעבר־הירדן אחרי שיבת הגולה מבבל, ־ זוהי שאלה שאי־אפשר להשיב עליה תשובה מדויקה מפני חוסר מקורות הסטוריים. “קהל הגולה” התישב במאה השישית והחמישית רק בארץ יהודה, כי מצא לו שם די מקום. – עד הימים האחרונים היתה הידיעה היחידה שהגיעה אלינו באותו הספור שנמצא אצל יוספוס⁶ על אודות הורקנוס בן יוסף בן טוביה משנת 175־180 לפני ספה“נ. האיש הזה היה אחד המוכסים ועריצי העם בזמן התלמיים שעזב את ירושלים מפני שנאת אחיו ועמו אותו – יאמר יוספוס עפ”י מקור הליניסטי; ולפי ההשקפה המחודשה בין החוקרים האחרונים: מסבת השתנות המצב הפוליטי, שעבר השלטון מהתלמיים אל הסלוקיים. – הוא עזב כאמור את ירושלים וילך אל עבר הירדן ויבן לו מבצר חזק⁷ מאבני שַיש וצייר את הבנין בפתוחי־חותם של תמונות חיות ועופות. שם המבצר היה Tyros שהוא בעברית צור, שם מתאים מאוד לתכונת המקום העומד בין הרי־צורים וחלק חשוב מהבניינים היה במערות־צור שהיו שם מכבר ושתֻקנו כדי שתהיינה מוכשרות לישיבת בני אדם בפרט בימי מצור, כי הורקנוס נלחם כל ימיו בשכניו, שבטי־עֲרָב. שמו העתיק של המבצר נשאר עד היום בוָדי א־צִּיר ובחרבה הסמוכה לו אֶ־צוּר למערב רבת־עמון. המערות ידועות בפי הערבים בשם עַרָק אֶל־אֶמִיר (=מערות האֶמיר). על השער יש נשר ועל החזית החיצונה צורות גדולות של אריות חקוקות בסלע, הכל כמו שמתואר אצל יוספוס. גם שמו של בונה המבצר – או אחד מאבותיו – נשאר לזכרון בכתובת כפולה עתיקה שעל קיר מערה אחת באותיות מרובעות: טוביה⁸.

בפפירוס יוָני אחד מרבת־עמון משנת 258 לפני ספה“נ שנתגלה לפני איזה שנים נמצאה אמנם הודעה העלולה לפרוש אור חדש על תולדות הישוב בעבה”י. לפי הודעה זו היה בשנה הנזכרה וכן בשנת 256 במבצר של ארץ עמון מפַקד־צבא בשם טוביה שהיה מספיק למלך מצרים חיות שונות, ובצדק שערו החוקרים, כי זה הוא אחד מאבותיו של הורקנוס בן יוסף בן טוביה; ומכיון שהדבר כן, יש יסוד נאמן להשערה, שטוביה העמוני הנזכר כמה פעמים בספר נחמיה בתור בן־גילו ובן־ריבו של הפחה העברי שביהודה בערך בשנת 450 הוא הוא מיסדו של “בית טוביה” שהיתה ידו תקיפה לפני בא נחמיה ליהודה, שאמנם “קהל הגולה” לא התנהג בו כבוד הן מצד יחוסו שהיה בספק, הן מצד התנהגותו בחיים הדתיים⁹. במשך המאות הבאות ובפרט בזמן ממשלת תלמי עלתה המשפחה הזאת לגדולה לא רק בעמון כי אם גם ביהודה – עד הזמן שהורקנות¹⁰ הוכרח לעזב את ירושלים ואחרי שנות מלחמה ושמחה והוללות אבד את עצמו לדעת במבצרו החדש מיראתו מפני אנטיוכוס¹¹ מלך סוריה, ומבצרו וכל נכסיו עברו ליד המלך הנכרי.

אין ספק שהרבה מיושבי יהודה עברו את הורקנוס את הירדן. הם השתתפו לו בבנין המבצר והתישבו שם ונעשו לבני צבאו. מה היה גורלם אחרי מותו אין לדעת, יש רק לחשוב, שנשארו גם אחרי־כן בעבר הירדן במקומות שמצאו דֵי פרנסתם על־ידי עבודת האדמה, כמו שעשו שאר אחיהם שהתישבו בעבה"י באותו פרק.

§ 2. כי באמת התחיל ישוב עברי חדש בעבה"י בתקופה זו – היא התקופה שקדמה למלחמות החירות של החשמונאים – יודעים אנו מהודעות ספר המכבים שבהן יסופר על מאורעות שארעו אחרי חנוכת־הבית בשנת 162. "ויהי בעת ההיא – כן יסופר שם¹² – ויקומו גם יושבי גלעד על היהודים אשר בארצם לכַלותם וימלטו אל מבצר Diathema וישלחו ספרים אל יהודה ואל אֶחיו ויבקשום לבא לעזרתם. גם הודיעום לאמר: “וגם מאחינו היושבים בארץ טוב הֵמיתו כאלף נפש ואת נשיהם וטפם הוליכו שבי ויבוזו את שללם”. יהודה¹³ ויונתן עברו את הירדן וילכו דרך שלשת ימים במדבר ויספרו להם אנשי נבת¹⁴– הם בני נְבָיוֹת משבט ערב – כי הוליכו הגויים את היהודים מארץ גלעד בשביה ויכלאום בבצרה וערים בצורות אחרות וגם רבים מהם אסורים בשאר ערי הגלעד. יהודה נוסע עם חילו אל בצרה וילכדה ומשם הוא נוסע מהלך לילה אחד אל המבצר ששם התבצרו היהודים ושַר־הצבא הסורי צר עליו – זהו מבצר Diathema. אחרי הכות יהודה את הסורים שבערי הגלעד, קבץ כל איש ישראל אשר בגלעד למקטון ועד גדול, הם ונשיהם וטפם וכל רכושם וישובו אל ארץ יהודה¹⁵.

מהספור הזה יוצא, שישבו יהודים בתחלת ימי החשמונאים א) בארץ הגלעד; ב) בארץ טוב; ג) אלה שבארץ הגלעד לא כלם במקום אחד ישבו, כי אם מפוזרים בכפרים ושהיה להם מבצר אחד, הוא Diathema. כן הדבר גם בנוגע לארץ טוב שמספר יושביה האנשים היהודים היה כאלף נפש שנהרגו; ד) כל הנשארים לא היה מספרם רב ביותר, מכיון שהיה אפשר להוליכם משם ולהושיבם בארץ יהודה; אף שאין להאמין שכלם העברו, כי אם רק אלה שלא היתה להם הגנה נגד אויביהם.

בנוגע לארץ הגלעד, הרֵיהִי אותו חבל־ארץ שבין היבוק והירמוך שמה נוסע יהודה עם חילו ובדעתו היה ללכת ישר אל Diathema; אמנם בדרך הוגד לו שנמצאו יהודים שבויים בבצרה, ע"כ הוא פונה שמה ללכדה ורק אחרי כן הוא נוסע אל המבצר הנזכר, שבו היו הפליטים. – בצרה זו שהיא סמוכה לארץ־הגלעד, היא בלי ספק אותה העיר שנקראת היום בצרה אֶסְקִי־שָם למזרח הגלעד. משם נוסע הוא מהלך לילה אחד עד בואו אל המבצר: Diathema.

הנוסחאות לשם זה שונות זו מזו. לרוב החזיקו החוקרים בנוסחת תרגום הסורי של ספר המכבים, שהיא רמתא. אמנם מי יאמין, ששֵם זה שהוא כל־כך נהוג בספרי הקודש ישתבש ויֵעשה ממנו שם מוזר בצורה היונית לפנינו! יש לנקוט בידינו את הכלל, שבכל מקום שיש קושי בנוסחה אחת ובאחרת הוסר אותו הקושי, אז יש לנו תמיד להחזיק בנוסחה הקשה, כי היא העיקרית. – כבר שִער Furrer¹⁶ שיש למצא (בהשמטת אותיות Di) בשם זה את שם המקום הנוכחי עַתַמָן למערב בצרה, היינו Athema, ועלינו לחקור אם באמת היה זה מקום יהודי בימי־קדם. להלן נראה, שהדבר באמת כן, כי במקום זה עמדה עיר הגבול בשם חטמונה או בשמה המלא גבתא דְחטמונה. במקור אחר נמצא השם בצורת יגרי חטם│ונה│¹⁷. השם מורה שהיו שם “יְגָרים” – גַלֵי אבן – ששמשו בודאי לצורך בִצורה של העיר. המבצר עצמו נקרא גבתא (שם נהוג בזמן בית־שני בפרט בארץ הגליל)¹⁸ שיש לו איזה יחס לגב־ההר שעליו עמד בנין מבוצר. מעתה לא נטעה, אם נאמר, שבמקור העברי או הארמי של “ספר בית חשמונאים” (המכבים) היה כתוב “מבצר” או “גבתא” דחטמ(ונ)א והמעתיק היוני לא ידע שה דְ שלפני המלה אינה מן השם וכתב תחת Athema – Diatheme או Dathaima.

חטמא (=חטמונה) זו עומדת במרחק של 25 קילומטר בערך בקו־האויר – מבָצרה, ואם־כן היה אפשר להגיע משם בעוד לילה עד חטמא.

ארץ טוב שמצאנו בספור מלחמת יהודה מכבי בתור מדינה יהודית, היא לפי קבלת חכמי התלמוד תחומה של העיר סוסיתא למזרחו של ים כנרת¹⁹. במקום הזה דַי לנו להזכיר, שלפי רשימה עתיקה עמד בתחום סוסיתא המקום חספיה או חצפיה²⁰ ־ היום חִסְפין לצפון מזרחה, ובאמת מזכיר ספר חשמונאים ב' את המקום כַּסְפִּין סמוך לארץ ה“טוביים”²¹ ואין ספק כי כספין היא חספין, ובכן נתאמתת מסורת התלמוד בנוגע להשואת סביבתה של סוסיתא אל “ארץ טוב”. כפרים יהודים נמצא בסביבה זו בזמן המשנה ואפשר שכמה מהם היו מיושבים מיהודים כבר בזמן החשמונאים הראשונים. בנוגע למספר היושבים בכפרים אלו יש לדון על־פי ההודעה שמספר ההרוגים היה כאלף איש; אם־כן יש להעריך את מספר כל היושבים היהודים לארבע או חמשת אלף נפש.

§ 3. אין ספק שבשקוט המלחמה ביהודה ובהתחזק ממשלת החשמונאים, שבו יושבי גלעד וארץ טוב, שהביא יהודה המכבי לארץ יהודה, אל עריהם וכפריהם. עכ“פ נראה שבזמן מלוכת החשמונאים שאחרי מלחמות השחרור היה עבר־הירדן כבר מדינה חשובה בא”י הן במובן מדיני הן בנוגע לחיים הדתיים. זה עולה ממשנה עתיקה – שזמנה קבענו במקום אחר²² בימי יונתן החשמונאי בשנת 147 – ושבה נזכרו בתור “שלש ארצות” של א“י לענין ה”בִּיעור" – בשנה השביעית, שנת השמטה – יהודה ועבר הירדן והגליל. מענין הדבר שעבר הירדן נזכר כאן במקום השני ורק אחריו הגליל, אעפ“י שהוא בחלקה המערבי של א”י; עדות היא שהיתה לעבה“י בתקופה ההיא חשיבות יותר גדולה ממה שהיתה לגליל. – מאותה משנה יש עוד ללמוד, שכמו שחלקו את ארץ יהודה לשלש ארצות. כמו־כן דברו בעבה”י על שלש ארצות והן א) “ההר” – הם הרי גלעד; “השפלה” היא המִישוֹר שנזכר בס' יהושע' י“ג י”ז; ג) “הָעֵמֶק” (שם פסוק י"ז) היא עֲרֵבת הירדן²³. מכל זה יש לראות שבתקופת יונתן החשמונאי ישבו כבר יהודים בכל חלקי עבר הירדן שֶהִשתרע בין הארנון והירמוך. ברייתא המפרשת משנה זו מַזכרת גם שמות של ערים מכל “ארץ וארץ” של עבה"י; אמנם כאשר עולה מהשמות, הברייתא היא מאוחרת מהמשנה – אולי מזמן אלכסנדר יַנַי, כאשר נראה להלן.

§ 4. יוחנן הורקנוס לכד את העיר העתיקה מֵידְבָא²⁴ לדרום חשבון. בזמן החשמונאים הראשונים ישבו במדבא בני יַמְבְרִי (אולי – עַמְר) משבטי עֲרָב. שהיה להם ריב ומלחמה עם בני מתתיה²⁵. רגש הנקמה על עלילותיהם היה עֵר בלב יוחנן הורקנוס. על־כן צר על עירם משך ששה חדשים ולכדה. תולדות העיר אחרי נצחון זה לא נודעו לנו ורק אחרי כשלש מאות שנה אנו שומעים, שר' ישמעאל שישב בדרום ארץ יהודה (סמוך לאדום)²⁶ פסק ל“אנשי מידבא” בהלכות מקואות²⁷ מזה יש לראות שהישוב היהודי נמשך במידבא עוד מאות שנים אחרי הלכדה על ידי יוחנן הורקנוס.

המלך הזה חָדר עוד מזרחה לחֶשבון. הוא לכד את סַמֶגַא יחד עם המקומות הסמוכים לה²⁸. Musil הראה שֶסמגא היא אֶ־סַּמִיךְ למזרח חשבון²⁹. את עיירותיה לא פרט יוספוס בשם. אבל כנראה ידוע לנו שמה של אחת מהן מהספור ההסטורי העתיק שנמצא בתלמוד על הבדל יַני המלך (יוחנן הורקנוס) מן הפרושים. שם יסופר שהוא הלך ל“כוחלית שבמדבר” וכבש שם ששים כרכים“.³⁰ כוחלית זו נודעת לנו גם משמו של מין אֵזוֹב אחד שנקרא “אֵזוֹב כוחלי” ונזכר יחד עם “אזוב מדברי”³¹. גם מזה עולה שכוחלית סמוך למדבר היא עומדת. כמו שבספור הנזכר נאמר עליה שהיא “כוחלית שבמדבר” באמת נמצא האזוב בעבר־הירדן, כמו שמראה על השם “בית אֵיזובא” (שנזכר בזמן חרבן הבית) וגם היום נמצאו שני מקומות בשם “גבעת האזוב” (תֵּל אֶ־זַּעְתַּר)³². – אולי לא נטעה אם נקבע את כוחלית באֶל־קַסְטַל (Castellum) לדרום מזרח סמגא³³. – המספר “ששים” שנזכר בספור התלמודי אינו מדויק, כי אם נאמר על פי ספר דברים ג' ד' (“ששים עיר”) וגם הכרכים שנזכרו שם אינם כרכים ממש – ר”ל כרכים גדולים ומבוצרים – כי אם מקומות חזקים שהתבצרו בהם יושבי המדבר, שבטי ערב, כי זוֹהי עיקר הוראת השם “כרך”.

§ 5. “הכובש הגדול” שבין החשמונאים אלכסנדר ינַי הרחיב גם את גבולות עבה“י היהודי. בימיו נלכדה חשבון³⁴במזרח. בספרות המשנתית לא נזכרה עיר זו בתור מקום יהודי ורק בברייתא המסיימת את “תחומי א”י” בסוף המאה השניה, נזכרה היא בתור נקודת־גבול לישוב היהודי. עוד הפעם נראה שהישוב היהודי שעליו נשמע אחרי מאות שנים (כמו אצל מידבא) התחיל כבר בזמן החשמונאים.

בנוגע לכבושי אלכסנדר יני בעבה"י יש בידינו ארבע רשימות: שלש מהן אצל יוספוס ואחת בספרו של סנֶקלוס³⁵. נציגה אותן פה אחת מול חברתה:

פירוש הרשימות: ³⁶

Pella (II 1; III 12) היא הצורה היונית של השם פחל – היום פַחִל – בערבת הירדן למזרח־דרום בית־שאן. ההלניסטים שנתישבו בעיר כִּנו אותה גם בשם יוני הוא ³⁷Dora (IV 1) ומזה בטעות: Dia (11).

Gerassa (II 2) היא גֶּרֶשׁ מצפון היבוק, היום גַ’רַש עם חרבות רבות ונפלאות מהתקופה הרומית. משם היוני נעשה בטעות: Essa (I 2) וצ"ל: [Ger]essa.

סנקלוס מזכיר פה במקום גרש – Gadara, היא גֶדֶר אצל חמת³⁸, בבקיעת הירמוך (IV 2). גם ברשימת יוספוס (III 1) נזכרה עיר זו. ע"כ אין למוחקה מרשימת הערים הנכבשות.

Gaulana (I־II 3) היא העיר העתיקה גוֹלָן בבשן, בצורה ארמית גוֹלָנָא. III 2 מזכירה את Gaulanitis היא סביבתה של העיר הנזכרת בתורה: הַגּוֹלָן, במשנה: הַגַּוְולָן. אם כן לא רק העיר, כי אם גם סביבתה נכבשה ע"י אלכסנדר יני.

Seleukia (I־II 4; III 3), לפי דעתו של Hölscher לא העיר הידועה בשם זה למזרח ים־סמכו היא, כי אם אָבֵל Abila IV 3, שהיונים כִּנוה בשם ההלניסטי הזה; היא היום אָבִּיל לצפון־מזרח גדר עם חרבות מפוארות.

על אודות עמק אנטיוכוס (I־II 5) או בקעת קליקיא (III 11) אין בידינו שום אחיזה, כי לא נמצאו שמות אלו במקום אחר. אמנם נראה לי שהיא סביבתה של אָבֵל הנזכרה, שנקראה במדרש אבילין³⁹ או בצורה יונית־רומית Abilene. רשומו של שם זה אני חושב להכיר באותיות ΛIAN (IV 5) שיש להשלימן [ABI]ΛIAN Abilén. למעלה הבאתי את ההשואה Abila=Selukia, א"כ נראה לי שתחת בקעת קליקיא, (III 11) יש לגרוס בקעת סלוקיא ואפשר מאד שבקעה זו של סלוקיא נקראת גם עמק אנטיוכוס על שמו של אחד המלכים בשם זה ממשפחת הסלוקיים. – יש להביא ראיה שבאמת ישבו יהודים באָבֵל זו במאות הראשונות מהברייתא המדברת על עניין שביעית ושבה נזכרו דְלָיות של אָבֵל⁴⁰. כפי דעת אוסיביוס היתה Abila זו מפורסמת ביינה, על כן הכוונה גם בתוספתא על עיר זו וסביבתה ומכיון שנזכרה בענין דין “שביעית”, אין ספק שישבו שם יהודים בזמן הבית ובמאות הראשונות שאחרי החרבן.

Gamala (I־II 6) היא גַ’מְלַא אצל נהר אַ־רֻקָד למזרח ים־כנרת, או ביתר דיוק תל אל־אֶהְדֵי’ב (כי שם עמד המבצר). Gabala שב III 4 יש לתקן ל־Gamala כי גבלא אינה בסביבה זו, כי אם בדרום ים־המלח.

Hypposשנמצאה רק ב IV 4, היא סוסיתא, נזכרה במקום אחר אצל יוספוס בין כבושי יני⁴¹. הטעם שלא נזכרה גם פה ברשימתוֹ של יוספוס, הוא מפני שהיא נכללה בגולנא (I־II 3; III 2). היום נקרא המקום סוּסיאַ למזרח ים־כנרת ומצפון המקום מציינת קלעת אל־חֻסן (=מבצר הסוּס) את מקום המבצר.

Philoteria שנמצאה בסוף IV אינה גמלא (כמו שחושב Hölscher), כי אם שמה המחודש של בֵּית יֵרַח במקצוע הדרומי של ים־כנרת⁴², כמו שיש לדעת זאת מדברי פוליביוס, האומר בפירוש: “פִלוֹטֵרִיַא יושבת אצל הים שהנהר הנקרא ירדן נפל בו”⁴³. לפי סופר אחר נקראת Philoteria גם Charax⁴⁴ זאת אומרת כְּרַךְ. יש להשוות לדברים אלו מה שנמצא בברייתא שהנהר היוצא ממערת פמייס [הוא הירדן] “אין ירדן אלא מבית־ירח ולמטה”⁴⁵, וגם מה שנאמר בירושלמי⁴⁶ שבית־ירח היא “אבטוניא” ־ autonomia⁴⁷־ אם כן כרך יוני־הלניסטי. שרידי העיר נקראו עוד היום חרבת אל־כרך אצל המושבה היהודית כנרת. בית ירח אינה בעבר הירדן ממש, אבל בכל זאת אפשר ששייכה לסביבת גולן, על כן לא נזכרה ברשימת יוספוס. ברשימה III נזכרו בארץ מואב חוץ מחשבון ומידבא עוד ערים אלו, שאמנם קשה להשוותן אל המקומות שבזמננו:⁴⁸

Lembe = Limba בקדמוניות י"ד א' ד'. היום לִבּ לדרום מידבא.

Orenaim= חורינים, לפי דעת Musill היום אל עָרָק (“מערות”) אצל המעיין של סֶיְל אֶ־נּומֵירא בדרום ים־המלח. כי לפי דעתו מוסב השם “חורינים” על החוּרים ששם. אמנם השואות כאלו מסופקות מאד.

Agele או Agalla (קדמ' י"ד א' ד') היא אַגְלַים (ישעיה ט"ו ח'). לפי אוֹסִביוס 8 מילין רומיות לדרום Areopolis (= רבת מואב), אבל אין לדעת על איזה מקום כיוון. Musil חושב שאגלים היא חרבת א־גִ’לִמֶא קרוב לרבות־מואב למזרח־צפון.

(Ton)e לא נודעת. – על Zoara = צוֹער ידבר להלן.

רשימה זו משתלמת על ידי רשימה אחרת בקדמוניות י"ד א' ד' ששם נזכרו עוד:

Nabalotha (?) [אולי “נביות” שם של שבט־ערב]; Rabath – רבת מואב; Niariss (?); Arydd…;Alusa (?) [אולי חלוצה שהיא “בנגב” יהודה] Orub(d)a? אפשר שאחדים משמות אלו לא בעבר־הירדן מקומם, כי אם לדרום ארץ יהודה.

עוד יש להוסיף על אלה שני שמות: האחד גָּדוֹר⁴⁹ באמצע הגלעד ואת עַמַּתוּ⁵⁰ בערבת הירדן אצל וָדי רָגִ’יבּ והוא המבצר הכי חשוב על שפת הירדן.

§ 6. על פי רשימות אלו אפשר כבר לציין את גבולות עבר־הירדן היהודי בזמן אלכסנדר יני, שהם: גמלא בצפון; צוער דרום; הירדן ממקצוע הדרומי של ים־כנרת ועד עמתו במערב; גֶרֶש וערי־מואב במזרח. – להגנת עבה"י בנה המלך את המבצר בדרום־מערב הארץ, הוא מַכְווָר או מכבר⁵¹ שאצלו נוסדה בזמן מאוחר גם עיר בשם זה.

מעתה יש לקבוע גם זמנה של הברייתא⁵² שהזכרנוה כבר ושהיא מתארת חלקי עבה“י באופן זה: “איזה הר שבעבה”י? – כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן. ושפלתו: חשבון וכל עריה… וכן כיוצא בהן. ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן”. – מכוור, גדור וחשבון ידועות לנו כבר מכבושי אלכסנדר יני. מה שכתוב בברייתא אחרי חשבון: “וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון” לקוח מספר יהושע (י“ג י”ז) ואינו עיקר. כנראה היה כתוב בברייתא “חשבון וכל עריה” והכוונה על אותן הערים שכבש המלך בארץ מואב, אבל התנא הוסיף על מלות אלו את דברי הפסוק. ב“עמק” – ר"ל בערבת־הירדן נזכרו שני שמות: בית הרם ובית נמרה. גם אלו נזכרו בספר יהושע (י“ג כ”ז) ולפי ההשקפה הראשונה היה אפשר לאמר, שגם אלו אינם עיקר. אמנם בנוסחת הברייתא, שנמצאה בתוספתא כתוב: “כגון בית נמרה רמתה וחברותיה”, אם־כן אין זו לשון הכתוב, כי פה נמצא שמה המחודש של בית הרם, הוא │בית│ רמתה, ועל כן יש לחשוב ששני השמות שייכים לגוף הברייתא העיקרית. אמת שיוספוס אינו מזכיר את שתי הערים האלה בין ערי אלכסנדר יני, אבל אין ספק, שאחרי לכדו את עמתו, התחילו היהודים להתישב בסביבה זו – בערבת הירדן – והחזיקו בעירם הקרובות למבצר עמתו. להלן נראה שבית נמרה היתה עיר חשובה בזמן שלומציון המלכה או מעט אחרי זמנה.

מתלמוד ירושלמי נראה שגם את העיר דרעלה או תרעלה יש למנות בין ערי “העמק” שמזמן אלכסנדר יני, כי אחרי דברי הפסוק שביהושע י“ג כ”ז⁵³ מובאות השואות לארבעה השמות שנמצאו בו באופן זה: בית הרם – בית רמתה; בית נמרה – בית נמרין; סֻכות – דרעלה (או תרעלה); צָפוּן – עמתו. הרי לפנינו שמו של מבצר זה ודרעלה סמוכה לו מאד לצפון היבוק, הים תל דֵיר – עַּלא⁵⁴.

בתי רמתה עמדה על מקום תל אֶ־רָמַא של היום לצפון מזרח ים־המלח בסביבה פוריה. שם צמחו הרבה נטעים חשובים כגון הצרי⁵⁵ והתמר⁵⁶. מאדמת בית רמתה עשו כלי חרס טובים⁵⁷. הישוב היהודי נשאר בו עד זמן הביזנטים, כאשר נראה בהמשך הרצאתנו. – לצפונה נמצאות חרבות תל נִמְרִין המציינות את בית נמרה או נמרה⁵⁸ שבמקרא; בית נמרין (נמרין, נמרי) של תקופתנו. גם פה גדל התמר⁵⁹. – מקום התמר היה גם עמתו⁶⁰ שהזכרנוה כבר הרבה פעמים. השם נכתב גם חמתו (חמתן), כי עיקר הוראתו הוא “מקום מעין חַם”. – כפי שהבאנו למעלה השוו את עמתו אל צפון. אמנם לפי יוספוס במקום אחר היתה Asaphon = צָפוֹן מקום בפני עצמו אצל הירדן, ששם נלחם אלכסנדר יני עם פטולומיוס לתורוס⁶¹ ואם־כן אי־אפשר להיות צפון – עמתו! אמנם הדבר כן, ששני המקומות צפון ועמתו היו קרובים מאד זה לזה: עמתו הוא מקום המבצר ומעיינות החמים וצפון היתה מקום הישוב, על כן בצדק השוו אותן בירושלמי.

§ 7. בנוגע לפחל מודיע יוספוס, כי החריבו היהודים אותה מפני שלא קבלו יושביה עליהם את הדת היהודית⁶². אין ספק שגם בערים נכבשות אחרות נִסה אלכסנדר יני ליַהד את הנכרים; אם עלה זו בידו, – אז השאיר אותם במקומם, ואם לא, גרשם או החריב את עריהם. מזמן מלחמת היהודים נגד רומי אנו יודעים באמת, שישבו “מתיהדים” כאלו למשל בעיר גדר יחד עם יהודים מלידה⁶³. שמות הערים ההלניסטיות הנחרבות נראה להלן, כאשר ידֻבר על אותן הערים שנתחדשו על־ידי פומפיוס וגביניוס. התחלת הישוב היהודי בערים ההלניסטיות עולה על־כל פנים עד זמנו של אלכסנדר יני.

יש בידינו לענין זה הלכה עתיקה שנשנה בנוגע ל“תרומת השקלים” (היינו שתרמו מכל השקלים שנקבצו מכל מושבות היהודיות שבעולם חלק כדי שיקריבו את קרבנות הצבור בשם כל ישראל) וכן נשנה שם:⁶⁴ תרם את הראשונה לשם ארץ־ישראל ושנייה לשם כרכין המוקפין לה והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות“. בתוספתא⁶⁵ נזכרו: ארץ־ישראל, אח”כ סוריא; אחריה עמון ומואב וכרכין המוקפין לארץ־ישראל ולבסוף בבל ומדי ומדינות הרחוקות. – אם נשאל מי אלה ה“כרכין המוקפין לא”י" אז אפשר לומר שהן הערים הנכריות שבארץ עמון ומואב, שהרי עמון ומואב נזכרו (בתוספתא) בפני עצמם לפני ה“כרכים”. אם כן איפוא הכרכים האלה המוקפין – ר“ל הסמוכין – לא”י ועומדים על גבול הישוב היהודי, הם הערים ההלניסטיות שנכבשו ע“י אלכסנדר יני ושבהן נתישבו יהודים מיד אחרי כבושן ואח”כ בזמן הבית. – יש להביא עוד ראיה אחרת ש“כרכין” שעליהם ידֻבר בהלכות התנאים הן הערים ההלניסטיות. בברייתא אחת נאמר⁶⁶: חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה בסוריא וחילוק מתנות בכרכין. גם פה נזכרו מקומות הישוב שבבבל ובסוריא, אבל הכרכין אי־אפשר שהיו בחוץ־לארץ שהרי אלו נזכרו כבר (בבל וסוריא); אמור מעתה שהכרכין הן הערים ההלניסטיות הנכבשות שדרו בהן יהודים ובתוכם גם כהנים. אפשר מאד שמוצאן של הלכות אלו הוא כבר מזמן מלכי בית חשמונאי.

בסוף ימיו צָר אלכסנדר יני על רֶגֶב שבעבר הירדן⁶⁷. המבצר נפל אמנם רק אחרי מותו. מקומו מציין הכפר רָגִ’ב (למערב גֶרֶש – שהיתה כבר ביד אלכסנדר ושגם בה התישבו יהודים⁶⁸) אצל חורשה יפה של עצי־פרי. זמן מה אחרי לכידת העיר נתישבו בה יהודים כאשר תעיד על זה ההלכה שמזכירה את רגב בתור עיר עשירה בזיתים ובשמן מצוין⁶⁹ שמשם הביאו לנסכים לבית־המקדש⁷⁰.

בהשלמת דברינו על התקופה החשובה בתולדות עבה“י בזמנו של אלכסנדר יני⁷¹ יש להעיר שאע”פ שעבר הירדן העקרי הוא רק אותו חבל־הארץ המשתרע בין הארנון והירמוך, כמו שראינו בדברי הברייתא, מכל־מקום השתמשנו ונשתמש בשם זה “עה”י" לכל המדינות שהן מעבר הירדן מזרחה.

§ 8. על התרחבות הישוב העברי בזמן המלכה שלמציון (76־67) אין בידינו הודעות מפורטות. יש אמנם לשער שבכל הערים שנכבשו על־ידי אלכסנדר יני נתרבה בימיה – “ימי העמידה”⁷² מספר התושבים היהודים וכמו־כן גם באותן הערים שעמדו בקרבת המבצרים. כאלה הן בעמק הירדן: בית־רמתה, בית־נמרה וְתרעלה לדרום עמתו. בנוגע לבית־נמרה יש בידינו ברייתא עתיקה שבה ידובר על שתי “אבטילאות” או “אבטיניות” כנראה: autonomia – שהן ב“עבר הירדן מכאן ומכאן כגון שלומי ונמרי⁷³”. נימרי הוא בית־נמרה העומד מול מבצרה של שלמציון, שנקרא בעברית שלומי ואצל היונים Alexandrion בעברו המערבי של הירדן על הר קַרַנטל. יש להוציא מהודעה זו שבית־נמרה נתבצר בימי המלכה. במשנה נזכרו “של בית נמר”: תואר שמציין או את כל יושבי המקום בית־נמר = ב' נמרה או אנשי משפחה מיוחסה שהיתה משם, או ישבה שם. זמנה של המשנה הזאת אי־אפשר אמנם לקבוע בדיוק, רק זאת נדע שהיא עוד מזמן הבית⁷⁴.

לרגלי מלחמות־האחים, בני שלמציון, נפלה ארץ־ישראל תחת ממשלת רומי ופומפיוס שהרס את הערים ההליניות שנכבשו ע"י אלכסנדר יני ואלו נעשו אחרי־כן לאגדת־ערים בשם “דֶקַפוליס” (עשר ערים). שתַים מהן היו, כנראה, בארץ המערבית והן בית שאן ושומרון(?) ושמונה בעבר הירדן. וזו היא רשימתן⁷⁵:

1) Hyppos – סוסיתא 2) Gadara – גדר 3) Seleukia – אבל 4) Kanatha – קנת (על גבול הצפוני־מערבי של החורן 5) Pella – פחל 6) Dion – (כנראה אֶ־דוּן לדרום מזרח גדר), שמה השמי לא נודע; 7) Philadelphia – רבות עמון 8) Gerasa – גרש

את הערים 1־3, 5, 7־8 מכירים אנו כבר מזמן אלכסנדר יני. 4) קנת אינה מִכבושי יַנַי, אבל מעַניין הדבר שבאמצע המאה השניה נמצא שם יהודים ואפשר שהישוב התחיל שם כבר בזמן החשמונאים. דיון 6) לא נודע בספרותנו. בהערים 1־2, 4־5, 8 היה ישוב יהודי, כאשר נראה זאת במשך חקירותנו והן הן אותם ה“כרכים המוקפים לא”י" שזכרונם מצאנו כבר בהלכה (§ 7).

בזמן כבושי פומפיוס נזכר המקום פַּפִּירוֹן בעבר הירדן⁷⁶, – כנראה בין הירדן ורבת־עמון. שם נצח אריסטובולוס את חרתת (אַרֶטַס) מלך הערבים. זה הרבה ששערתי, ששם זה הוא תרגומו של השם השֵמי או העברי: [בית] נְיָיר, שזכרונו נמצא בשמָן של חביוֹת “ניירות”⁷⁷ ר“ל שהחביות נעשו בנייר [= בית נ'], כמו שנזכרו בהלכה גם חביות “לודיות” [=מִלוד] ו”לחמיות" [= מבית־לחם]⁷⁸. אם השערה זו נכונה, אז יש לנו עוד מקום יהודי אחד בעבר־הירדן, שאמנם אין לדעת בבירור איפה עמד. – בנוגע להשם בית נייר – פפירון יש לשער שגדל בסביבתו הנייר־הפפירוס וכמו שלהלן נראה את השם בית אֵזוב (§ 12) בעבר הירדן שבסביבתו גדל האזוב.

§ 9. במצב זה שהכרנו עד עתה נמצא עבר־הירדן מימי פומפיוס עד הירודס, שבימיו נעשו שנויים גדולים גם בחלק־הארץ הזה ועל ידם נתגדל שם גם הישוב היהודי. בשנת 23 קבל המלך רב־הפעלים ורב־המרץ הזה במתנה מאת הקיסר אוגוסטוס את המדינות שלמזרח ים־גנֵיסר: טרכון, בשן (Batanaea) והחורן. בזה הראה לו הקיסר אות־כבוד מיוחדת, אבל יחד עם זה העמיס עליו גם עבודה קשה ורבת־האחריות, להשקיט מדינות אלו, בגרשו מהן את שבטי ערב למודי המדבר הפראים, השודדים והנודדים שלא רצו להכניס צוארם בעול מלכות רומי ועבודת התרבות שלה⁷⁹. – בתחלה הושיב המלך שם שלשת אלפים אדומיים⁸⁰ (אפשר שרושם ישיבתם בסביבה זו נכר עוד היום בשם־המקום עקרבה למזרח ים־סמכו על יד הדרך המוביל לדמשק)⁸¹. אבל אלו לא עשו שם כנראה הרבה, או שלא היה מספרם כפי הצרך, עד כי נאלץ המלך להושיב במדינות אלו בסוף ימיו תושבים חדשים. אלו היו – שש מאות איש בערך – יהודים מארץ בבל שהתישבו לפני זמן מה בחולת אנטוכיה ובראשם איש ושמו זִמרא⁸². אלה הטו אזן קשבת לבקשת המלך ויבאו לעבר־הירדן ויבנו להם מושבות בבשן הסמוך לטרכון. אחת המושבות – דומה בגָדלה לעיר – היתה בתֵירה, שמקומה מציין היום בית־אֶרי לדרום גַמְלָה למזרח ים־גניסר⁸³. את העיר הזאת כּנו התושבים על שם אחד מאבותיהם. – היהודים הבבליים האלו השקיטו באמת את המדינה והיו למגן גם לאחיהם בני הגולה שעלו לרגל מדי שנה בשנה ירושלימה. ומפני שהיו מדקדקים במצות הסתפחו עליהם במשך הזמן הרבה יהודים ממקומות אחרים והמדינה קבלה ישוב צפוף. בזמן המלחמה הגדולה נגד רומי נִזכרים הבבליים האלה, שהיו מפֻרסמים בפרט בתור פרשים⁸⁴ – כבר ראו החוקרים הטיב שהתושבים הראשונים שיסדו את העיר בתירה, הם קרוביו של אחד מחכמי בבל, ר' יהודה בן בתירה ומביניהם היו “בני בתירה” או “זקני בתירה” שישבו בימי ממשלת הירדוס בראש הסנהדרין הגדולה שבירושלים. רק בסוף הניחו את מקומם ומסרוהו להלל הבבלי. את בניהם אנו מוצאים גם אחרי החרבן בבית־דין שביבנה ושמם נזכר גם בין התנאים שחיו אחרי החרבן⁸⁵.

עוד שתי מושבות מיסודם של הבבליים ידועות לנו בשמותן. האחת היא המושבהEkbatana ⁸⁶ לא רחוק מבתירה. Ekbatana הוא שמה של העיר אחמתא שבמלכות פרס ואין ספק שהתושבים החדשים ומיסדי המושבה היו מסביבת העיר המפרסמת הזאת והעבירו משם את שמה לארץ מרחקים – הופעה בלתי־יחידה בזמן ההוא ובארץ־ישראל. לדאבוננו אי אפשר לקבוע את מקום המושבה הזאת בדיוק. לעומת זאת מכירים אנו הטיב את המושבה האחרת שנקראה גם כן על שמה של עיר־מלוכה, היא נִנְוֵה⁸⁷, שהיא עומדת לצפון־מזרח בתירה בארץ הבשן. את קורות העיר הזאת נוכל לצייר על פי מקורות תלמודיים עוד איזה מאות שנים כאשר נראה להלן ופה נזכיר רק שבין חרבותיה נמצאות עד היום תמונות המנורה היהודית בעלת שבעה הקנים⁸⁸.

התושבים האלה היו כאמור, חַילים שהגינו על המדינה נגד השודדים; אמנם בימי שקט התעסקו בעבודת־אדמה ובלמוד־התורה. מעַנין הדבר שאחד התנאים שהיה מ“בני־בתירה”, הוא ר' יהודה בן בתירה, מפרש את דברי הכתוב שבעשרת הדברים “ועשית כל מלאכתך” באופן זה: מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? – אם יש לו חצר חֲרֵבָה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה⁸⁹. אין ספק שחכם זה קבל תורה זו מאבותיו שהתעסקו באמת ב“חצרות ובשדות חרבות”⁹⁰ במושבותיהם החדשות שבעבר־הירדן. – יש בידינו הודעות מזמן המשנה שמראות שגם עבודת־הצבא של אנשים אלו לא קלה היתה. פעמים קרה שהשודדים התנפלו על המושבות דוקא ביום השבת בחשבם את יושביהן בלתי־נכונים למלחמה⁹¹. אמנם בני־בתירה הורו הלכה שיש להגן בעד נפשם אפילו ביום השבת, רק מיד כאשר הכו את הגייסות, יש להניח מידם את כלי־המלחמה, כי “מחלליה מות יומת” – אפילו כהרף עין אם אין פקוח נפש⁹². תקנת רבן גמליאל הזקן, שכל היוצאים להציל מותרים לחזור למקומם עם כלי־מלחמתם בשבת⁹³ ־ נתקנה אולי בשביל חילים אלו. עוד נראה, שאיזה מן ההלכות המוסבות על חניית בני־צבא ועל קבורת הנופלים במלחמה⁹⁴, כוונתן על חילי בני־בתירה.

§ 10. התישבות הבבליים בבשן ובטרכון נָתנה ביד הירדוס את המפתח לאוצרה הגדול של ארץ סוריה הוא החַוְרָן (החוֹרַן) בכלל ולחלקו הצפוני בפרט⁹⁵. במדינת השודדים שנתחבאו שם בין בקיעי הסלעים ובמערות המרווחות, אנו מוצאים מזמנו ואילך חיים תרבותיים עם גוון הליניסטי־סורי או ערבי (נַבַּתִּי)⁹⁶; עֵדות על עובדה זו הכתבות המרובות שנמצאו בחורן. אחת נמצאה בסֶע סמוך לקנת וממנה יוצא שהיכל בעל־שמין שנבנה כבר לפני הירודס נתחדש על־ידו. גם הציורים שבמזוזות הדלתות ובראשי־העמודים מראים את הסגנון־האמנותי של בניני הירודס, והם: עלי־גפנים, שריגים, אשכולות ויונים⁹⁷. – הרבה כתבות יוניות נשארו גם מאגריפס הראשון ועוד יותר מהשני (בני בניו של הירודס) בחורן.

העבודה התרבותית הזאת, אף שלא ברוח ישראל היתה, משכה יהודים לחורן עוד בזמן הבית השני. על העובדה הזאת לא שמו לב עד היום, אבל היא משתקפת בלי ספק מתוך דברי המשנה והתוספתא על אדות “קדוש החדש” שהודיעו בכל הארץ ובגולה על ידי משואות שהשיאו בראשי ההרים. מקומות המשואות היו⁹⁸: 1) הר המשחה (= הר הזיתים) שאצל ירושלים; משם הודיעו לתחנה השניה 2) סרטבא אצל הירדן⁹⁹; משם 3) לאגִרִיפּינא (על גבולו הדרומי של הגליל, משם 4) לתָּבוֹר ומתבור 5) לחוורן, ־ אין כל ספק שלא היה אפשר להשיא משואות רק במקום שהיה שם או סמוך לו ישוב יהודי. גם יש לדעת, כי דברי המשנה מוסבים על זמן הבית, כי אחרי החרבן לא היה אפשר לעלות על הר המשחה אצל ירושלים ולהודיע משם את קדוש החדש. אם כן איפוא מוצאים אנו כבר בזמן הבית יהודים בחוורן שהודיעו את קדוש החדש מראשי ההרים לאחיהם יושבי סוריה ובבל¹⁰⁰. אין להתפלא על המעשה שיהודי ארץ־ישראל יהגרו למדינה רחוקה כזאת, כי יחזקאל הנביא (מ“ז ט”ו י"ח) מתאר את גבולות הארץ במזרח על־ידי חַוְרָן, א"כ שייך הוא לארץ אף שרוב יושביו נכרים היו. ולא עוד שהתישבו שם יהודים, כי אם נתוספו עליהם גם גרים מתוך יושבי הארץ ובפרט מתוך הנשים. בנוגע לעיר דמשק שלצפון החורן יודעים אנו כזאת מהודעת יוספוס מתחלת המלחמה הגדולה¹⁰¹ והטיב ראה דירנבורג¹⁰² שרבי יוסי בן דורמוסקיס היה בנה של אשה גיורת מדמשק (=דרמסק). כמו כן שער אל נכון שרבי יוחנן בן החורנית שאנו מוצאים בעשרות האחרונות של הבית השני בירושלים וזקני בית שמאי ובית הלל הולכים לבקרו¹⁰³, היה בנה של אשה גיורה מן החורן והוא בעצמו נזכר גם בקצור בשם ר' יוחנן החורני¹⁰⁴. הרי לפנינו שאף חכמת התורה נתפשטה כבר בזמן הבית בחורן. – לפי השערת דירנבורג גם אבא שאול בן בטנית הוא בנה של גיורת מבטנה, היא לפי דעתו בשן = Batanäa, אמנם דעה זו אינו מבוססת די צרכה, כי אי־אפשר שיכתב שמו של הבשן בעברית או בארמית בצורה זו: בטנה, כי אם בתנן (בתי"ו).

§ 11. מזמנו של הירודס נודע לנו בעבר־הירדן הדרומי בתור מקום־רחצה קלרהי = Kallirrhoe ששמו העברי היה עַיִן־טובה¹⁰⁵. לפי דעת בעלי־המדרש היא יורשה של העיר הקדמונית לֶשַע (בראשית י' י"ט)¹⁰⁶, על כל פנים היה שם ישוב עתיק ובזמן המלך ישבו שם יהודים. שָמָה הובילו את המלך החולה¹⁰⁷. המעיין החם נקרא היום חמם אֶ־זָּרָה למזרח ים־המלח. לצפונו נמצאו מעינות החמים חמם א־זֶרקָא שנזכרו אצל יוספוס בשם ¹⁰⁸Baaras ובספרותנו בשם בַּעֲרָה¹⁰⁹ =" הבּוֹעֵר“, ר”ל מקום “מים בוערים חמים”. באיזה מקומות נשתבש השם ונהיה מ“מֵי בערה” “מי מערה”¹¹⁰.

בבית רמתה שאנו מכירים כבר מזמן אלכסנדר יני (§ 6), עמד ארמון המלך. אחרי מותו קם אחד מעבדיו, שמעון שמו, ובראש חיל גדול פשט בעבר הירדן. עוד אנשים אחרים התקוממו בעבר הירדן ושלחו אש בארמון הנזכר¹¹¹. מהודעה זו יש ללמוד שמספר התושבים בעבה“י נתרבה מאד עד סוף זמנו של הירודס, וכמו שמסַפר יוספוס במקום אחר שאחרי מות המלך עלה המון רב לאין־מספר לחוג את חג השבועות בירושלים ובתוך הבאים הוא מזכיר גם את אותם שהיו מעבר־הירדן¹¹². אמנם הבדל גדול היה בין אלה היהודים שישבו בעבה”י העיקרי ובין אותם החַיָלים שהושיב הירודס בבשן ובטרכון, כי הראשונים היו ברובם מיהודה ורוח המרד נגד המלך וביתו פעמה בם; לעומת זה היו החילים הבבליים – למרות התמכרותם למסורת־האבות – על צד המלך וביתו והם שכִּבּו את אש המרידה שנֻפח על־יד שמעון מעבר־הירדן. המספר הגדול של היושבים עולה גם מההודעה שֶפֶרֶוֹרם, אחי הירודס, שהֻקם לטֶטרַרְכון של עבה"י הוציא משם בתוֹר הכנסות רכושיו מדי שנה בשנה מאה ככר¹¹³.

§ 12. נסדר פה בסוף פרק זה את המאורעות שאירעו לפני התפרצות המלחמה הגדולה נגד רומי ובשעת המלחמה. בזמנו של אגריפס השני קמו שני אנשים מעבר־הירדן, הם עמרם ואלעזר בתור משיחים ש“דחקו את הקץ ונכשלו”, כי התנועה המשיחית נכבשה באכזריות¹¹⁴. – לפני התפרצות המלחמה היה נִגֶּר (נראה שהוא = נגרא)¹¹⁵ מעבר־הירדן ראש פלך “אֶדום”. שר־הצבא ששֻלח לעבה“י היה מנשה. – כבוש עבה”י על־ידי וֶספסינוס התחיל בגָדוֹר, העיר הראשית. פלקידוס שר־צבאו כבש אחרי כן את בית נמרה, את אָבֵל, את בית רמתה ואת בית הישימוֹת “ואת כל הארץ עד ים־המלח והושיב בכל עיר את אנשי־עצתו מן היהודים הנופלים אל הרומאים”¹¹⁶, כי גם אנשים כאלה היו שם וכמו שנראה עוד להלן (§ 17). אבל תולדות מלחמת ההגנה שעליה מסַפר יוסיפוס באריכות, מראות למדַי שהרוב המכריע של יהודי עבה"י היו אנשים נִלהבים בעד חירות ארצם ועמם. – את הערים הנזכרות מכירים אנו כבר. אָבֵל ובית הישימות שניהם מקומות עתיקים מאד, ידועים מזמן נדודי ישראל במדבר¹¹⁷. את שמו של בית הישימות יש להכיר מתוך שמה של החרבה שֻוֵימֶא לדרום בית רמתה¹¹⁸. בִנְאות־המדבר שאצל תל־אֶל כֶּפְּרֵין, שבין בית נמרה ובית רמתה יש למצא את אָבֵל או בשם מלא: אבל השִּׁטִּים.

אפיזודה מרעידה בתולדות המלחמה היא מעשה של מרים מבית־אֵזוֹבָא שבעבר־הירדן. האשה העשירה הזאת ברחה מפני המלחמה ממקומה ירושלימה וירדה שם פלאים עד שאכלה את פרי בטנה מחוסר־לחם¹¹⁹). היא היתה ממשפחה מיוחסה (אולי מירושלים), על־כן אין לדחוֹת השערתו של קוֹהלֶר שהיא היא מרים בת ביתוס (ר"ל ממשפחת הכהנים הגדולים בית ביתוס מירושלים) שראו אותה כפי ספורי אגדה בזמן חרבן הבית בעניות נוראה¹²⁰ – את המקום בית־אזובא אי־אפשר לקבוע היום בדיוק, רק זאת נדע שעוד היום יש מקומות בעבה"י ששמם הערבי הוא זַעְתָּר = “אזוב”¹²¹ וכבר שמענו שהאזוב היה נמצא גם במדברו של¹²² עבר הירדן.

אחרי כבושו של עבה“י לא נשאר ביד המתקוממים בחלק־ארץ המזרחי רק המבצר החזק מכוור או מכבר¹²³ בדרום הארץ סמוך לקלרהי (§ 11), היום מֻקָוֶר. המבצר נבנה על ידי אלכסנדר יני בראש הר מוקף בקעות עמוקות מכל צד. אחרי היות המבצר זמן מה ביד אלכסנדר בן אריסטובולוס, נהרס ע”י גביניוס (בשנת 55), אבל הירודס בצרו מחדש ויבן על ידו עיר. “הרי מכוור” נזכרו גם ברשימת מקום המשואות לקדוש החדש בזמן הבית¹²⁴. עוד אחרי חרבן הבית וכבוש כל הארץ נשארו המבצר והעיר ביד היהודים ויוסיפוס מספר באריכות, איך נלכדו ע“י הרומיים תחת פקודתו של בַּסּוס. בתוֶך דבריו מזכיר הוּא עֶלֶם אחד אמיץ־לב ושמו אלעזר, בן למשפחה נדיבה, גדולה ועצומה מאד בישראל, שעל יד אי־זְהִירותו נפלו העיר והמבצר ביד האויב¹²⁵. – נראה לי שמכירים אנו את משפחתו של אלעזר זה ממשנה עתיקה. חכם אחד ושמו אלעזר בן דלגאי מודיע על “בית אבא” שלוֹ ש”היו לו עִזים בהרי מכוור"¹²⁶ כל מקום שנזכר במשנתנו “בית אבא”, הרי הדברים על איזו משפחה מיוחסה נאמרו¹²⁷. כזו היתה בלי־ספק משפחת דלגאי שאחד מבניה היה ר' אלעזר הנזכר במשנה¹²⁸. כנראה, היה שם זה נהוג בתוך משפחה זו (כאשר נמצא כזה במשפחות מיוחסות מזמן הבית¹²⁹, כי גם שמו של אותו העֶלֶם היה אלעזר. – ערים אחרות שבעבר הירדן נזכיר עוד בפרק הבא.

פרק ב': חלוקת עבר הירדן והחיים הדתיים.    🔗

§ 13. חלוקת עבה“י על־פי מבנו הטבעי (המישור במזרח, העמק על יד הירדן במערב, ההר באמצע) הכרנו כבר בפרק הראשון (§ 3; 6), פה עלינו לדבר על חלוקת עבה”י במובן המדיני והדתי; שלא רק החיים המדיניים, כי אם גם הדתיים ויחס יושבי עבה“י לבית המקדש תבעו חלוקה מסויימה גם “לארץ” הזאת, כמו שהיתה חלוקה כזו גם לשתי הארצות שבא”י, הן: יהודה וגליל¹³⁰.

שבאמת היו חיים דתיים עֵרים בין יושבי עבה"י על זה מעידה שורה שלמה של הלכות במשנה ובברייתות:

ראשונה יש להזכיר אותן המשניות הפורטות את “שלש ארצות” של א“י ובתוכן את “עבר הירדן” בנוגע להלכות שביעית¹³¹, נשואין¹³² וחזקה¹³³. – בנוגע ליחס יושבי עבה”י אל בית־הדין הגדול שבירושלים יש בידינו הודעה משנית ¹³⁴ המספרת: מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון; ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן. רבי יוסי אומר לא על שאכלו, אלא על שראו. – זוהי גירסת הוצאות המשנה והבבלי. אמנם בירושלמי נמצאה אחרי מלת “ועוד גזרו תענית” המלה “לְמָחָר” ומזה יש לראות, ששני המעשים בפרק אחד ארעו: זקני הב“ד מירושלים ירדו משם לעריהם; אלה לאותן שבארץ יהודה בשפלה לצד אשקלון, ואלה לאותן הערים שבעבר־הירדן; אלו ואלו הודיעו מיד לב”ד הגדול שבירושלים את מה שראו דרך נסיעתם וזקני הב"ד שבירושלים גזרו תענית – ראשונה על מה שנראה באשקלון, ולמחר (כי ההודעה מעבר הירדן באה למחרת) על מה שקרה בעבר הירדן. – הודעה זו חשובה לנו מאד, כי ממנה עולה שהיו בין יושבי עבה“י “זקנים” יודעי דת ודין. אין ספק שלא כלם ישבו במקום אחד כי אם “בערים” שונות. גם אין לדעת, אם הם מאותם הזקנים שאנו מכירים כבר בשם “זקני בתירה”. אמנם הדעת מכרעת שלא דוקא על אלו נתכוונה המשנה, כי בכל מקום שנזכר עבה”י במשנה ובברייתות הכוונה על עבה"י המצומצם. הוא Peraea של יוספוס, אבל “בני בתירה” חוץ לגבול ארץ זו היו יושבים, בערי הגולן, הבשן והטרכון. – עוד הלכה אחרת העידה על היות תלמידי חכמים בעבה“י היא האומרת: המביא גט מעבה”י כמביא מארץ ישראל¹³⁵, ־ כי גם שם מדקדקים בדיני גטין, כמו בא“י עצמה, ר”ל ביהודה ובגליל, וזה אי־אפשר בלתי אם היו שם חכמים. – אם היו שם זקנים ות"ח, מובן מעצמו שהיו גם תלמידים בבתי הספר ובתי המדרש, אף שאלה לא הגיעו כפי משפט בני דורם למדרגת תלמידי יהודה וגליל¹³⁶.

§ 14. ביחס לבית המקדש מציגָה לפנינו את עבר הירדן אותה המשנה שמזכירה את מקומות ארץ־ישראל המשובחים בזַיִת, באמרה שתקוע (בגליל העליון) “אלפא” לשמן שנִיָה לה רֶגֶב בעבר הירדן, ואח“כ מוסיפה: כל הארצות היו כשרות אלא מכאן (ר"ל מגליל העליון ומעבר הירדן) היו מביאים את השמן לצורך המזבח¹³⁷. המשנה הזאת מודיעה על עובדות, וא”כ יש לה ערך היסטורי. לעומת זה לא על עובדה היסטורית מבוססת אותה המשנה המביאה את דברי ר' יוסי הגלילי שחי במאה השניה, שלפיה “אין מביאין בכורים מעבר הירדן “שאינה ארץ זבת חלב ודבש”¹³⁸. אמת שגם יוספוס אומר¹³⁹ “שארץ עבר־הירדן היא אדמת רכסים ושממה וקשה לגדול בה עצי פרי־טובים – ואמנם גם פה החֶלקות הטובות מלאות מגדֵי־שדה ובעמקים צומחים כל מיני עצי־פרי ויושבי הארץ מגַדלים זיתים וגפנים ותמרים לרוב”, ־ אם כן אי־אפשר להאמין, שלא הביאו בכורים מכל עבר הירדן. באמת אומרת הסתם־משנה שיש להביא “מזיתי שמן מעבר־הירדן”. חוץ מזה, ההשקפה שעבה”י לא נכלל ב“ארץ זבת חלב ודבש” – כלומר ב“ארץ כנען” או ב“ארץ אשר נשבע ה'” – מוצאה מבית מדרשו של ר' עקיבא הוא, ור' ישמעאל חולק עליו. אמנם ר' יוסי הגלילי החזיק בשיטתו של ר' עקיבא, אבל אין דבריו להלכה ומכל שכן שלא למעשה, מאחר שהוא חי אחרי החרבן. גם מהודעה אחת של יוספוס אנו יודעים שיושבי עבה“י עלו בהמון רב ירושלימה ודוקא בחד השבועות אנו מוצאים אותם שם¹⁴⁰ וידוע שהבאת בכורים התחילה “מן העצרת”¹⁴¹, היא חג השבועות ובלי־ספק הביאו אכרי עבה”י באותו חג את בכורי־אדמתם אל בית המקדש.

מובן מאליו שלא רק “ישראלים” ישבו בעבה“י, כי אם גם כהנים ולויים. בנוגע לכהנים יש בידינו משנה עתיקה, אמנם אי־ברורה¹⁴²: “משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וריחקוה בני ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע”. לפעלים “רחק” ו”קרב" שבמשנתנו יש מובן טֶרמינולוגי – כאשר הוכיח זאת ביכלר¹⁴³ ־ ומוסבים דוקא על משפחות כהונה שריחקו אותן וקרבו אותן מהכהונה. המרחקים והמקרבים היו “בני ציון” – כנראה בני כַת אחת של כהנים מיוחסים בירושלים, והמשפחה הראשונה שהיתה מ“בית צריפה” ישבה בראשונה בארץ יהודה והגרה משם לעבה"י¹⁴⁴.

בנוגע ללויים מספרת המשנה¹⁴⁵: מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם בדרך והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית: איה חברנו? – אמרה להם: “מת וקברתיו”… במלות “בני לוי” אין הכוונה על בניו של איש אחד ששמו לוי, כי “בני לוי” אלה אינם שואלים על אחיהם, כי אם על חברם, אם־כן “בני־לוי” הם אנשים משבט לוי¹⁴⁶ שהתקבצו בצוער עיר התמרים – כנראה לעלות ירושלימה לעבודת בהמ"ק ובחזרתם משם דרך צוער שמעו מה שקרה לחברם.

§ 15. אם ישבו בעה“י כהנים, ולויים וישראלים בזמן הבית, הרי מן ההכרח שהיתה להם ולארצם גם חלוקה דָתית, כמו ליושבי יהודה וגליל, שהיא חלוקת הארץ על פי ה"מעמדות" או ה"פלכים". – במאמר מיוחד נסיתי לקבוע את ארבעה ועשרים המעמדות או הפלכים בכל ארץ ישראל בסוף הבית השני¹⁴⁷ ומצאתי שבעבר הירדן היו “ערי המעמד” – ר”ל ראשי הפלכים – הערים: גָדוֹר, עַמַתּו, אָבֵל (השִטִים) ובית רמתה (היא Julias).

בנוגע לראשונה ושניה יש להביא ראיה מהעובדה, שגביניוס בלקחו את שארית השלטון מיד יוחנן הורקנוס, הושיב “סנהדריה” בשתי הערים הנזכרות¹⁴⁸ הראשונה: גָדוֹר היתה עירו הראשית של עבר הירדן, והשניה: עמתו ידועה לנו כבר מזמן החשמונאים בתור עיר בצורה. ביהודה ובגליל היו ערי ה“סנהדריות” של גביניוס¹⁴⁹, “ערי מעמד” גם לפני השנה ה55; אין ספק שגם בעה"י היה הדבר בנוגע לשתי אלה.

שתי הערים האחרות: אָבֵל ויוליאס (= בית רמתה) מזכיר יוספוס במקום אחר בדברים ברורים בתור ערים של טופרכיות¹⁵⁰ ־ וטופרכיות הן ה“פלכים”¹⁵¹ – ומדבריו יוצא עוֹד, שבסביבת יוליאס היו ארבע עשר עיירות (כפרים), א"כ היה הישוב צפוף מאד בסביבה ההיא, כמו שנראה זאת גם ממקום אחר בתולדות המלחמה¹⁵².

מעתה נוכל לומר שאמצעו של עבה“י היה נכלל בפלכה של גדור; העֲרָבָה שבין היַבוק והירמוך שייכה לעמתו; העֲרבה שלדרום היבוק היתה ”פלך אָבֵל” והעיירות של שפת ים־המלח נכללו בפלך בית־רמתה.

שתי הערים הכי חשובות בפלכה של בית רמתה היו מכוור וצוער ששתיהן מכירים אנו כבר. פה נוסיף עוד בנוגע לָאחרונה שבברייתא אחת נאמר "אוכלין בתמרים (בשנה השביעית) עד שיכלה אחרון שבצוער¹⁵³. מזה יש לראות שבצדק כִּנו אותה גם בזמן המשנה בשם “עיר התמרים”.¹⁵⁴ במקום אחר נאמר: שמצוער עד מקומה של [סְדוֹם] ארבעה¹⁵⁵ (או לפי נוסחה אחרת: חמשה¹⁵⁶ מילין. – בתרגומים נקראת צוער־זוער וכמו שגם יוספוס ואוסיביוס כותבים את השם הזה ב Z ומציינים את מקום העיר בקצה הדרומי של ים־המלח. היום אי־אפשר עוד לעמוד על מקומה בדיוק, כי הסביבה נחרבה ואין זכר לשמות העתיקים¹⁵⁷.

גָּדוֹר עירו הראשית של עבה“י¹⁵⁸ נזכרה במקורותינו לא רק בתור עיר שב”הר"¹⁵⁹, אשר על הריה היו משיאים את המשואות לקדוש החדש¹⁶⁰, כי אם גם כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון¹⁶¹. אין ספק שהיתה מסורה עתיקה בענין זה בידי רבותינו¹⁶² ושבמקום גדור עמדה עיר עתיקה עוד בזמן כבוש הארץ¹⁶³. מקומה תופשת היום העיר אֶ־סַּלט בעמק וסמוך לה נמצא עַיְן גָ’דור וגם מקדש־מושלמי בשם נֶבִּי גָ’דוּר¹⁶⁴

§ 16. נרשום עוד את העובדה המעַנינת שבעוד שהרבה פעמים נזכרו במשנתנו שנויי־מנהגים שבין יהודה והגליל, ־ לא נמצא כזה בין יהודה ועבר הירדן: עדות היא, שעבה“י עמד בקשר אמיץ עם ארץ יהודה הקרובה לה יותר מן הגליל, שכל החיים הדתיים הֻנהגו על פי תורת החכמים שבירושלים וכמו שראינו כבר שזקני הב”ד ירדו משם לעריהם שבעבה“י¹⁶⁵ ועוד נשמע שאנשי מידבא שבעבה”י פנו אל ר' ישמעאל, שדר בדרום ארץ יהודה, בענין הוראה.

על אדות חיי היהודים היושבים בערים ההלניסטיות (הדְיַקופוליס) יש בידינו רק הודעות קצרות ומקוטעות. הם (כמו אחיהם בכל א“י ובחוץ־לארץ – שקלו את שקליהם והגבאים תרמו את תרומת הלשכה גם בשמם¹⁶⁶. ביניהם היו גם כהנים שקבלו את מתנות־הכהונה מאחיהם הישראלים¹⁶⁷. עוד יש להזכיר פה הערה אחת חשובה בשמו של החוקר הראשון של ארץ־ישראל, הוא ר' אשתורי פרחי, למשנה הידועה¹⁶⁸: “מעשה שעברו יותר מארבעים זוג (להעיד על חדוש הלבנה) ועכבם ר' עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילם לעתיד לבא ועל זה נאמר בברייתא¹⁶⁹: “אמר ר' יהודה [הנחתום]¹⁷⁰: חס ושלום שר”ע עִכבן, אלא שזפר ראשה של גדר עִכבן ושלח ר”ג והורידוהו מגדולתו” – ועל זה העיר ר' אשתורי פרחי¹⁷¹: “אם כן בזמן רבותינו ז”ל היו ישראל רדין בבשן, שאותם [עדים] לא באו אלא ממזרח גדר, שהוא דרך שם ללכת ירושלמה“. ר' אשתורי פרחי חשב שרבן גמליאל הנזכר בברייתא, הוא רבן גמליאל “הזקן” (הראשון) בירושלים וא”כ ישבו יהודים בזמנו בבשן והיתה קהלה יהודית בגדר שאצל הירמוך ולה היה “ראש” – ז.א. “ראש בית הכנסת” שעמד תחת מרותו של נשיא הב"ד שבירושלים. – אין ספק שהודעת המשנה המזכירה את ר' עקיבא (לולא שיש שם איזו טעות בשם¹⁷²) מוסבת על ר' גמליאל השני (“דיבנה”), אבל למעשה ההוא אין לו ענין למעשה של שזפר ראשה של גדר שבברייתא, ואפשר מאד שהצדק אֶת ר' אשתורי פרחי, שזה חי באמת עוד בזמן הבית ואז יש בידינו תעודה הסטורית חשובה שגם היהודים שישבו למזרח גדר – בבשן ובטרכון – השתתפו גם כן בחיים הדתיים של כל ישראל, מה שאין צריך להפתיע אותנו, כי הלא שם ישבו “בני בתירה” והיהודים הנספחים עליהם (§ 9).

 

חלק שני: אחרי החרבן    🔗

פרק א': בתקופת המשנה.    🔗

§ 17. רוב יושבי עבר הירדן היהודים וגם אלה שישבו בערי הדיקפוליס גדר¹⁷³, סוסיתא¹⁷⁴, גם אלה שבגמלא¹⁷⁵ למזרח ים־גניסר נהרגו במשך המלחמה הגדולה (70־66). מעטים היו שנפלו אל הרומיים, ואלה הָפקדו על הבתים והשדות שנשארו מאין יושב¹⁷⁶. אנשים אלה מכירים אנו ממקומות רבים של המשנה, התוספתא ומדרשי התנאים בשם הגנאי “מציקים” או “מסיקים”, מעשיהם הגרועים והמחפירים ידועים לנו גם כן מאותם המקורים שהזכרנו. במקום אחר הארכתי כבר בענין זה¹⁷⁷ ופה אזכיר רק את האגדה שבה נדרשה הפרשה האחרונה של ספר דברים¹⁷⁸: “ויראהו ה' את כל הארץ, מלמד שהראהו [ה' למשה] א”י מיושבת על שלוותה וחזר והראהו מצקים [המציקין] לה' אח“כ נזכרו בפרטות: ארץ הגלעד… מסיקים רודים בה; ארץ דָן (כמו כן). – אין ספק שהאגדה מוסבת על המצב שאחרי החרבן וממנה יש ללמוד שבארץ דן – היא סביבתה של העיר ההלניסטית Paneas רדו המציקים בזמן ההוא וכמו־כן גם בארץ הגלעד, היא עיקר עבר הירדן בין הירמוך וים־המלח. את ה”מציק" שבארץ דן מכירים אנו: הוא אגריפס השני שהיו לו נכסים רבים בסביבה ההיא¹⁷⁹. את שמות המציקים הקטנים שבעבה“י אי־אפשר לדעת, רק זאת נדע שלא אחת קרה שאפילו אם נמלט בעל־הבית ובעל־השדה ממהומות המלחמה או מן השביה, לא עלה בידו להחזיק עוד הפעם בנכסיו, כי המסיקים “שהחזיקו בא”י היו קשים להוציא מהם אפילו פרוטה”; ורק לבניהם או לבני־בניהם עלה לפעמים, אם לא נשתקע שם הבעלים הראשונים לגמרי, לקבל את שדה אבותיהם מהמסיקים. – אם כן איפוא אין פלא שההתישבות החדשה בעבה“י התנהגה אחרי החרבן לאט־לאט וכמעט שאין אנו פוגשים בספרותנו בתקופה שבין החרבן ומלחמת בר־כוכבא אפילו בשם מקום אחד מעבה”י העיקרי היהודי בתור מקום־ישוב יהודי.

§ 18. עד כמה ירד הישוב היהודי בפרט בעבר הירדן העיקרי, מוכיחה העובדה שבעוד שהנשיא רבן גמליאל השני נוסע בא“י ואנו מוצאים אותו בקהלות הגליל ושעל חוף־הים¹⁸⁰, אין לשמוע שבקר אף קהלה אחת בעבה”י. גם בן־דורו וגיסו ר' אליעזר בן הורקנוס נוסע בגליל התחתון והעליון, אבל לא בעבה“י, רק בקסריון, Caesarea Philippi אנו מוצאים אותו¹⁸¹. – רבן שמעון בנו של רבן גמליאל הנשיא היה פעם אחת בציידן, שהיא כנראה בית ציידא, היא Julias במקום השתפכות הירדן בים־גניסר¹⁸². המקום נזכר עוד הפעם בזמן ההוא: ר' יהושע מביא – כדי להראות לקיסר אדרינוס שאין א”י חסרה כלום – פסיונין מציידן¹⁸³..

קסריון וציידן (=בית ציידא¹⁸⁴ הן בעבה"י, אמנם לא בחבל היהודי, כי שתיהן במלכות אגריפס השני היו ועל־כן נשאר בהן הישוב היהודי גם אחרי החרבן בלי הפסקה, כי מדברי יוספוס¹⁸⁵ אנו יודעים שישבו יהודים בקסריון כבר בזמן המלחמה. הממונה של אגריפס צוה בזמן ההוא על היהודים שלא לעזוב את העיר והיהודים נצטקצקו לשמן¹⁸⁶, כי לא רצו להשתמש בשמן של נכרים, על כן מכר יוחנן מגוש־חלב את השמן שהיה בשפע גדול בעירו לאנשי קסריון שאנשי קסריון היו באמת שומרי־מצוה¹⁸⁷, יש לראות גם מהעובדה שר' אליעזר בן הורקנוס מוצא שם זמן מה אחרי החרבן – תלמיד־חכם אחד, הוא יוחנן בן אילעאי¹⁸⁸. – גם בציידן אנו מוצאים חכמים: אבא גוריון איש ציידן שמביא דברים בשם רבן גמליאל. חכם זה נקרא במקום אחר אבא יודן¹⁸⁹; נראה שגם ר' יוסי ציידניא במקום זה היה¹⁹⁰.

אם נזכיר עוד את מידבא¹⁹¹, שאנשיה שאלו את ר' ישמעאל (שישב בכפר עזיז בדרום יהודה, סמוך לאֶדום¹⁹² בהלכות מקואות; את כפר חרובא, שמשם היו שני אחים שנלחמו בצבאו של בר־ככבא¹⁹³, שהוא כפר חרוב, שנזכר בזמן מאוחר מעט בתחום סוסיתא (צד 38); את גדר שאולי היה שם ראש בית הכנסת שופר בתקופתנו¹⁹⁴ – אז פרטנו כבר כל המקומות בעבה“י שזכרונם עלה בספרותנו במשך של יותר מששים שנה: מחרבן הבית עד מלחמת בר־ככבא. אין ספק שגם במקומות אחרים ישבו יהודים בעבה”י, אבל מספרם לא היה גדול; גם ראינו כבר שלא היה אפשר להתישב להבורחים ולשבויים מיד אחרי שקוט המלחמה, א“כ אין פלא שכמעט שעברו מאה שנים עד שיש למצוא עוד הפעם ישוב יהודי חשוב בעבה”י וגם אז לא בחבל היהודי העתיק, כי אם בגולן ובבשן, כאשר נראה להלן.

בגבולו המזרחי של עבה“י אנו מוצאים ישוב אֶדומי – חצי יהודי – במאה השניה. רבן גמליאל (דיבנה) קורא את חבל־הארץ ההוא בשם “החגר” ואת עיר הראשית שלה בשם הרקם¹⁹⁵. הכוונה על הסביבה שלדרום־מזרח רבת עמון, ששם נראים שרידי עיר עתיקה נפלאה, בנוייה בתוך הסלעים, והבנינים נחצבו ממש מתוך הסלעים, כמו בסֶלע – Petra, עיר מלוכת האדומיים בחצי־האי סינַי. שמה של העיר הזאת הוא אצל סופרים ערבים רַקִים והיום היא נקראת רַקִיבּ¹⁹⁶. השם הזה הוּבל הֵנה מארץ אֶדום שלדרום א”י על ידי שבטי אדום או ערב. כפי שאנו יודעים מהמשנה¹⁹⁷ היו יושבי רקם “גרים וטועין” בדיני גטין וטהרות, על כן חושב בן דורו של רבן גמליאל, הוא ר' יהודה, את רקם “כמזרח לגטין”¹⁹⁸ – ר“ל שאינה שייכת בענין דיני גטי־נשים לא”י עצמה, כי אינם בקיאין בדקדוקי גטין – אבל בענינים אחדים נחשבה העיר הזאת לא"י ונמצאה בשמה הארמי רקס דחגרא ברשימת “תחומי ארץ ישראל”¹⁹⁹.

§ 19. אחרי מלחמות בר־ככבא הוכרחו יושבי ארץ יהודה לעזוב ברֻבם את מקומתיהם ונתישבו בצפון הארץ, בגליל²⁰⁰ וכנראה גם בגולן ובבשן. שתי מדינות אלו המשתרעות למזרחו ולמזרח־צפונו של ים גניסר לא היו מחוסרות יהודים גם לפני זה וכבר מימי יהודה המכבי אנו מכירים שם את ישובי ארץ טוב (§ 2); גם נדע שיהודים ממדינות בבל נתישבו בזמן הירודס בבשן ובטרכון ויסדו שם את הערים בתירה, אחמתא וננוח (§ 9). גם מהודעות יוסיפוס ידועות לנו איזה ערים בסביבה זו. את קסריון = Cäsarea Philippi מכירים אנו כבר ופה נוסיף עוד על מה שהובא למעלה שרוב יושבי העיר היו מעיקרה ועד סופה נכרים, על כן חגגו וֶספסינוס וטיטוס את חג נצחונם דוקא בעיר הזאת²⁰¹.

במדינת אגריפס היתה סלוקיא, שנתבצרה ע“י יוספוס²⁰², המצביא של הגליל; אבל כבר שמענו שגם את קסריון חשבו חז”ל לגליל. המדרש מפרש את שמה של העיר באמרו שהיא נבנתה ע"י סלוקס²⁰³. אפשר שנזכרה גם במגלת תענית בצורה המשובשת קוסלוקוס שיש לתקנה: סלוקוס²⁰⁴. היום שם המקום סֶלוקיא לדרום מזרח ים־כנרת.

בתור עיר על גבולה של מדינת אגריפס השני בגליל העליון מזכיר יוספוס את Sogane²⁰⁵. מקום בשם זה ידוע לנו מאותה תקופה בגליל התחתון ונקרא במקורות העברים סכני(ן) או סכנית²⁰⁶. אפשר שזה היה גם שֵם המקום שבגולן, אבל אין לקבוע אותו בדיוק. חושבים שהוא הכפר אֶל־יְהוּדִיָה (=הכפר היהודי) אצל וָדי בשם זה לצפון־מזרח ים־כנרת, ששם נמצאו חרבות חשובות של עיר עתיקה.

את גולן;Hyppos =סוסיתא; גמלא וגדר מכירים אנו כבר. שלש האחרונות היו מעורבות ביושביהן היהודים והנכרים. הישוב היהודי נתרבה בלי ספק אחרי המלחמות בערים אלו שעמדו אז ברשות עצמן או תחת חסותו של אגריפס. בנוגע לקסריון ראינו כבר למעלה שר' אליעזר מִלוֹד שבת בה בחג הסכות אצל חכם אחד. ברשימת תחומי א“י נחשבה העיר לא”י. מזמן הקיסר דִיקְלֵטַין יסֻפר שזִמן לפניו לקסריון את הנשיא ר' יהודה נשיאה (השני) וכי הציק ליהודים עד שנאלצו לעזוב את העיר²⁰⁷ ובזה נכרת הישוב היהודי משם לגמרי.

§ 20. הלכה שמוצאה כנראה מֶאמצע המאה השניה מזכירה בתוך ה“עיירות המובלעות בארץ ישראל” את סוסיתא וחברותיה; בזה רצונה להעיד שאף שרוב יושבי אותה הסביבה נכרים, בכל זאת “מובלעת” היא בא"י “ואין בה משום ארץ העמים”. בכל זאת פטרו חכמינו את תושבי הסביבה ההיא, שנקראת אצל יוספוס Hyppéné, ברובם מתרומות ומעשרות ורק תשע עיירות נמנו “שחייבות במעשרות בתחום סוסיתא” מטעם שאלו היו עיירות יהודיות לגמרן²⁰⁸.

זו היא רשימת אותן העיירות²⁰⁹:

1) עיניש או עינישת. יש לתקן את השם על פי השם הנוכחי אֶל־עַוָניש: עווניש. המקום נמצא בצפון סוסיתא ולדרום וָדי אֶ־סַמַך ושם איזה חרבות עתיקות;

2) עין תרעא (הוראת השם: “עין השער”), שם זה לא נמצא היום בסביבה זו; הוא מוסב על אחד המעיינות הסמוכים לסוסיתא, למשל עין אל בֶּדַא או עין א־נַחְלֶה;

3) רום ברך²¹⁰, היום כנראה בְריקַא לדרום קלעת אל חֶסן (מבצר סוסיתא), “רום” מראה על מקום גבוה שעליו ישבה העיירה²¹¹;

4) עיון, היום עַיון, חרבות גדולות לדרום סוסיתא;

5) יערוט או כפר יערוט²¹² – כנראה חרבות אל עַרַאס אצל מעין למזרח סוסיתא²¹³. המקום היה לפנים מבוצר;

6) כפר חרוב²¹⁴, היום כפר חָרִיב לדרום־מערב סוסיתא; הוא כפר חרובא שהזכרנו למעלה (§ 18);

7) נוֹב²¹⁵ או נב, היום נָב למזרח עוְניש (סי' 1);

8) חספיה או חצפיא היום חִסְפיִן לצפון נב²¹⁶ (סי' 7); המקום נודע לנו כבר מזמן המכביים (§ 2);

9) כפר צמח שנזכר לבסוף, הוא כנראה סמך²¹⁷ בדרום ים כנרת. על המקום הזה נאמר שרבי (יהודה הנשיא) “התּיר” אותו, ז. א. פטרו ממעשרות כמו גם מקומות אחרים בסביבות נכריות²¹⁸ וכבר יודעים אנו שלא רחוק מסמך עמדה העיר ההלניסטית פלוטריה (במקום חרבת אל־כֶֹרַךְ; § 5, בצד 10).

בנוגע לרשימתנו יש להעיר על שתי עובדות: ראשונה שחוץ מ 6) ו 8) לא נזכרו המקומות האלה בשום מקום בספרותנו; שנית שכל השמות חוץ מ 9) הם שמות ארמיים־סוריים. נוב או נב (7) אפשר שנוסדה ע"י פליטים שבאו הֵנה מעיר נוֹב שבארץ יהודה. – אין זה, כי אם שסביבה זו לא היתה מעיקרה יהודית במשך הרדיפות והמלחמות התישבו בה יהודים פליטים.

§ 21. בן־ביתו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ומלמדו של ר' יהודה הנשיא בילדותו היה ר' יעקב בן חנילאי²¹⁹, שנזכר גם בשם ר' יעקב בן קורשי או ר“י קורשי²²⁰. נראה שהיה ממקום²²¹ בשם קורשי, וזה הוא כֻּרסִי שאצל ים כנרת במקום השתפכותו של וָדי א־סמך אל הים. המקום נזכר עוד במאה הרביעית בשם קרשין בירושלמי²²². (לענין ק – כ השוה סי' 3; הנו”ן מתפרשת עפ“י nunatio שהיתה נהוגה אצל שמות מקומות²²³. חכמי הנוצרים הראשונים חשבו שפה הוא מקומה של Gergesa הנזכרה במעשה ישו²²⁴, גם בתלמוד ירושלמי נזכר ה”גִרְגָשִי" (עם עתיק שפנה לפי מסורת האגדה מפני ישראל לאפריקא) יחד עם סוסיתא. מזה יש לראת שקדמונינו חשבו שבסביבה זו ישב עַם זה²²⁵.

גם בענין הערים הידועות לנו מתקופה הקדומה אנו מוצאים הודעות על ישוב יהודי שבהן בזמן המשנה. נזכיר ראשונה את גֶדֶּר. רוב יושביה היו נכרים ובין אלה ידוע מספרותנו שמו של אבנימוס הגדרי שהיו לו שיחות בפרט עם ר' מאיר²²⁶. בשיחתו של ר' מאיר עם נכרי אחד נזכר מקום המרחץ של גדר²²⁷ – הוא חמת גדר או בקצור חמתן (חמתה, גם עמתן)²²⁸, ששמה הלכו גם יהודים מן הגליל להתרפאות. כן נמצא שם את רבי יהודה הנשיא ובאותו פרק בא לפניו “זקן אחד רועה” ומעיד לפניו:²²⁹ “(זכור הייתי שהיו בני מגדל וגדר יורדין [בשבת] לחמתה עד חצר החיצונה הסמוכה לגשר”. על פי עדות זו התיר רבי שיהו בני מגדל יורדין לחמתה; ועוד התיר שבני גדר שירדו לחמתה יעלו לגדר. הרועה הזקן העיד עוד ש“בני חמתה לא היו עולין [בשבת לגדר”. עדותו של הרועה הזקן חשובה לנו מאד, כי ממנה תצא שעוד בימי בחרותו – א“כ בתחלת המאה השניה – היו יהודים בגדר וכמו־כן בשני המקומות הסמוכים לה: במגדל ובחמתה (בנקרת הירמוך מצפון לגדר במקומה של אֶל־חמי). ה”גשר" היה עובר על הירמוך²³⁰. מגדל נקרא בשמו השלם מגדל גדר. שם לָמד ר' שמעון בן אליעזר, שישב בבית שאן, אצל רבו, ששמו לא נזכר²³¹. מקומו של מגדל גדר הוא אצל אל־מֻחַיבַּא בעברו השני של הירמוך. – את הנשיא ר' יהודה, גם בני בניו אנו מוצאים בחמת, שמרחצותיה היו מפֻרסמוֹת מאד ונקראות בספרותנו גם בשם “מֵי גדר”²³².

§ 22. גם את העיר גולן מכירים אנו מתקופת המשנה. היא נמצאת בהלכה אחת שבה נזכרו מטבעות של צפורי, של טבריה ושל גולן (“גולנית”)²³³. מזה יוצא שהיתה לעיר חשיבות מיוחדה שהרי הטביעה מטבעות מיוחדים כמו שתי הערים הנזכרות בגליל גם זאת יש ללמוד מאותה הלכה, שישבו יהודים בסביבת העיר. סביבה זו נזכרה בספרותנו בשם הגוולן או הגבלן. ר' יהודה בתארו את “חבלי משיח” אומר שבזמן ההוא ה“גבלן ישום”²³⁴. מזה יש לראות שבזמנו הוא, באמצע המאה השניה, היתה סביבה זו פוריה. באמת שומעים אנו שהיו לר' יהודה הנשיא (שהיה בן דורו הצעיר) שדות תבואה שקבלן באריסות מהקיסר אנטונינוס בגבלונה²³⁵ – זו היא התמונה הארמית להשם גבלן או גולן. במקום אחר נאמר שמחוזות אלו היו לו בבתנן, הוא הבשן²³⁶. א"כ שתי ההודעות אינן מתנגדות זו לזו, כי לפי דברי התורה הגולן הוא רק חלקו של הבשן²³⁷. על קורות הקהלה היהודית שבגולן נדבר עוד להלן בתקופת האמוראים.

גם בנינוה, יְסוד היהודים הבבליים, לא פסק הישוב היהודי. יושבי העיר (“בוני נינוה”) באים או שולחים אל ר' יהודה הנשיא, שהיו לו אחוזות שדה בסביבת העיר הזאת (ר"ל בגבלונה), בענין “תענית גשמים”, האם מותר לגזור תענית כזו אף אחר הפסח, שלפעמים קרה אצלם שצריכים הם למטר אף בתקופת תמוז. הוא התיר להם ובתנאי “שלא ישנו ממטבע של תפלה”²³⁸. באמת שומעים אנו גם ממקום אחר שהרבה פעמים “צריכים ישראל לתענית” בנינוה²³⁹, כי כן הוא האקלים שלסביבה ההיא²⁴⁰. – אפשר שבהזדמנות זו בקר רבי את העיר²⁴¹ ועשה תקנה להקיל על יושבי העיר והסביבה ופטר את תחומה מהמעשרות, כמו שנעשה בענין כפר צמח (§ 20 סי' 9). סבת התקנה היתה אולי, שהיהודים ישבו בסביבה ההיא בין נכרים וא“כ חשב הנשיא שלא נכללו מקומות אלו בארץ־ישראל העיקרית; או גם מפני שהסביבה ההיא מקום־טרשים, ולפעמים יש שם – כאשר שמענו כבר – עצירת גשמים ועל־כן חובת המעשרות מעיקה ביותר על היושבים, וכבר בימי ר' אליעזר נהגו שם “היתר” בירק²⁴²; יהיה איך שיהיה, עובדה היא שרבי פטר הרבה מקומות בסביבתה, אמנם זמן מה אח”כ – אולי עוד בימיו הוא – בטלו את התקנה הזאת והמקומות “נאסרו” עוד הפעם, ז. א. נתחייבו במעשרות גם אחרי־כן²⁴³. המקומות האלה הם:

1) צור – היום צריא לצפון־מזרח נוה;

2) צייר – אולי טֶרָיֵא לדרום צור;

3) גשמי – היום גָ’שים לצפון נוה;

4) זיזון – היום זַיזון לדרום־מערב נוה;

5) יגרי הטס – היום עַתַמָן למזרח זֵיזון. את זו מכירים אנו כבר מימי החשמונאים (צד 4) ובכן נוכחנו, שהישוב היהודי נמשך מזמן ההוא והלאה עד סוף המאה השניה. להלן (§ 23) נראה עוד את המקום בתור נקודה על גבול א“י ברשימת “תחומי א”י”;

6) דנב חרבתא²⁴⁴ – היום אֶ־דְנֵיבַּא למזרח נוה;

7) כרכא דבר (או דבית) הזרג²⁴⁵. המבצר הזה לא נודע היום אבל שמו “הזרג” מראה שהוא יסוד ערבי־נַבתי²⁴⁶. כל השמות הללו חוץ מ 1 – כמו שמצאנו אצל סוסיתא – כלם שמות סוריים או נבתיים הם, כי לפני נצחונות החשמונאים ישבו פה רק סוריים ושבטים ערביים. – על מצב הישוב בתקופה מאוחרת בסביבה זו נדבר להלן.

§ 23. פה עלינו לדבר על הרשימה המפורסמת הנמצאה במקורוֹת תנאיים בענין “תחומי ארץ־ישראל²⁴⁷”. במקום אחר אוכיח בראיות ברורות שברייתא זו לענין "שביעית נשנה והמקומות שנזכרו בה, הם המקומות הכי קיצוניים שעמדו על גבולות ארץ־ישראל ובהם ישוב יהודי – הן מעט הן רב – במאה השניה. עיקר הברייתא הוא מזמנו של רבן גמליאל השני (דיבנה), אבל אפשר שאיזה שמות נתוספו עליה על פי השתנות המצב שאחרי זמנו. אמנם זמן סדורה של הרשימה לא יאוחר מימי רבי יהודה הנשיא. – השמות המובאים בה מעבר הירדן (במובן הרחב של שֵם זה) הם:

1) תרנגלא עילייא דקיסרין, 2) קנת, 3) טרכונה דמתחם לבצרה, 4) בית סכות, 5) נמרין, 6) מלח דזרואי, 7)יגר[י]חטמונא 8) יבקא, 9) רקם דהגרא, 10 חשבון, 11) נחלא דזרד.

את 1) מכירים אנו גם ממקום אחר. בירושלמי²⁴⁸ נאמר ש“מתרנגול קיסריון־ולמעלן” היא חוץ־לארץ, “אבל מתרנגול קיסריון ולמטן כארץ ישראל”. – התרנגול היה עוף קדוש לנכרים שבסביבת קיסריון, היא Caesarea Philippi שתחת רגל החרמון ונראה שעמדו שם שני פסלים (“דיוקנוס”)²⁴⁹ לכבודו.

2) קְנָת היא העיר הקדמונית מימות משה והיתה מפֻרסמת גם בתקופה הרומית. לפי תוצאות החקירות האחרונות יש להשוותה אל אֶל קַנַוָתּ בצפון מערב החורן²⁵⁰. בין קיסריון וקנת לא נזכר אף שם אחד; אין זה כי אם סימן מובהק שבחבל־ארץ הגדול שבין שתי ערים אלו לא היו שום קהלות יהודיות על גבול סוריה וערביה.

3) מציין את חלקו של הטְרַכוֹן שאצל העיר בָּצְרָ (היום בֻּצר אל הַרִירִי) ששם היה ישוב יהודי חשוב, כאשר נראה להלן בתקופת האמוראים.

4) בית סכות(א) או זכותא²⁵¹ נודע לנו גם כן מתקופת האמוראים והוא Sakka או Sakkeia שנמצאה בכתבות רומיות־יוניות ואצל סופרים, היום שַׁקָא במזרח הטרכון. כמו ב^(^3) ישבו כפי עדות רשימתנו גם בעיר זו יהודים כבר, בימי התנאים.

5) נמרין שפה אינה נמרין שבעמק הירדן²⁵² (למעלה צד 12 והאלה) כי אם נִמְרָא של היום מעט דרומא מ(4). גם פה אנו מוצאים ישוב יהודי חשוב במאה השלישית ונשמע שעד שם הגיעו שלוחי קדוש־החדש²⁵³.

6) מלה (?) דזרואי מוסב על־כל־פנים על Zoroa שנמצאה בכתבות, היום אֶזְרָע למזרח נָוֶה.

7) כמו שהבאנו ב"רשימה כן יש לתקן את השמות המשובשים הנמצאים בנוסחאוית הבריתא²⁵⁴ וחטמונה היא עַתַמָן (צד 42).

8) קשה לדעת על מה כוונו מסדרי רשימתנו בהזכרת שמות הנחלים (פה וסי' 11). אפשר שהכונה על מוצא הנחלים או שהיו מושבות יהודיות על שפת הנחלים האלה.

9) כבר דברנו על זו למעלה (סוף § 18)²⁵⁵.

10) חשבון לא נזכרה במקום אחר בספרות התלמוד בתור מקום ישוב־יהודי, אבל כפי שראינו כבר (§ 5) התחיל שם הישוב היהודי עוד בזמנו של אלכסנדר יני.

11) ע' לסימן 8). אמנם פה לא נדע אף איזה מן הוָדים שבדרום עבר הירדן הוא נחל זרד. אפשר שהוא ודי אל חֶסַא בדרום ים־המלח. באמת אנו יודעים שבחבל־ארץ שלדרום וָדי זה – בגַבְלָא – היה ישוב יהודי הגון בזמן האמוראים.

המקומות הנזכרים ברשימה זו הם – כאמור – נקודות־הישוב היהודיות הכי קיצוניות שבעה“י. מעוטן הן בעבה”י העיקרי; רובן (מסי' 2 עד 7) בטְרֵכון ואפילו בקצהו המזרחי. וזהו דבר חדש, כי בזמן בית שני לא שמענו שישבו במרחק גדול זה יהודים. אולי לא נטעה, אם נחשוב שהישוב היהודי התחיל שם באמת רק אחרי החרבן ואולי רק אחרי מלחמות בר־ככבא. בפרק הבא נראה שהקהלות היהודיות שנוסדו בערים הרומיות שבמזרח הטרכון היו לנקודות חשובות מאד בתולדות הישוב הא"י הן בנוגע לחיים הדתיים והתרבותיים והן לחיים החָמריים.

§ 24. מובן מאליו שלא היה אפשר לתחם ע“י נקודות־הגבול האלה בדיוק גמור את הישוב היהודי שבעבה”י, כי הגבולות מטשטשים והולכים במשך הזמן והיו קהלות מפוזרות גם מחוץ לקו זה באותן המדינות ובין אותם השבטים הסמוכים לא“י. בנוגע לאלו יש בידינו מסורת עתיקה מזמנו של רבן גמליאל דיבנה, כי כבר ב”אותו יום" שהושיבו את ר“א בן עזריה במקום הנשיא, דנו בענין עמון ומואב: איזה מעשר יהיה נוהג שם בשבועות (שבשנה זו מְעֶשְׁרִים בא“י מפני השמיטה, אבל ב”חוץ לארץ" ששם מותר לעבוד את הקרקע יש להפריש לכל הפחות “מעשר” אחד מטעם “מעשה זקנים”)²⁵⁶. המתוכחים והמודיעים כלם תנאים מהתקופה הראשונה שאחרי החרבן הם²⁵⁷ וכפי הודעת ר' אליעזר היה מעשר עני נוהג במדינות אלו זה כבר, “שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהן בשביעית”. – באותו פרק דנו ר”ג ור' יהושע גם על השאלה אם מותר לגר עמוני לבא בקהל, כי גר עמוני בשם יהודה בא לבית־המדרש בשאלה זו, והתירו אותו לבא בקהל, כי האומות הקטנות שסביב א"י אינן במקומן, וכי הכובשים הרבים שעלו לארץ "בלבלו אותן²⁵⁸.

כפי מסורת התנאים “כל שהראה הקב”ה למשה – ר"ל מה שנזכר בפרשה האחרונה של ספר דברים – חייב במעשר ומה שחוץ מזה פטור²⁵⁹, וכאלה נפרטו על ידם המדינות האלה²⁶⁰:

1) הר שעיר או אדום 2) עמון 3) מואב 4) ערביה 5) שלמיה 6) נוטיה

7) דרמסקוס 8) אסיא 9) אפמיא 10) טרקיא 11) קרטאגיני

הר שעיר או אדום (1) היא המדינה שלדרום ים־המלח שנקראה במקורותינו גם בשם גבלא, כאשר נראה בפרק הבא. – עמון ומואב (3־2) הן המדינות שלצד מזרח ומזרח דרום עבר־הירדן שנזכרו במקורות הרומיים בשם Ammonitis ו־ Moabitis. ערביה (גם בכתיבה הארצישראלית: ערויה) היא Provinchia Arabia. שלמיה (5) היא מדינת שבט ערב הידוע בשם זה מימי קדם, אבל את מקום תחנתו אי־אפשר לקבע היום. – נוטיה או נבטיה (6) היא המדינה שלמזרח הגולן והטרכוֹן Nabatäa, ודרמסקוס (7) היא סביבת העיר דמשק, הנקראת Damascene. המדינות 11־8 אינן כלל על גבולות א“י אבל מפני שעכ”פ סמוכות הן ((Carthagene, ϒhracia, Apamäa, Asia ויהודים ישבו בהן במספר הגון, נזכרו בענין זה על ידי איזה מן התנאים.

לפי דעת התנאים יש למצא במדינות אלו את “קיני, קניזי, וקדמוני” שנזכרו בברית בין הבתרים (בראשית ט“ו י”ט)²⁶¹, שתהיינה לעתיד לבא בנחלת עם ישראל – אבל עד אותו הזמן הם כחוצה־לארץ. אמנם מהודעת המשנה אנו יודעים ש“רבי ובית דינו נמנו על קיני וטהרוהו”²⁶² ר“ל ספחוהו לא”י לכל הפחות לענין “טומאות ארץ העמים” שיהא מותר לכהנים ללכת שמה ולהתישב שם. כפי מקורותנו השוה רבי את קיני לערביה ואם כן ערביה היא אותה המדינה שנטפלה לא"י “בהלכה” וכמו בשבאמת יודעים אנו מיהודים “ערביים” ז. א. יהודים שישבו בין ערביים ובמדינתם הסמוכה לארץ ישראל²⁶³.

פרק ב': בתקופת התלמוד.    🔗

§ 25. עד כמה שאפשר לדון על פי מקורותינו התלמודיים, היו יושבי הגליל ועבה“י היהודים מזמן ר' יהודה הנשיא ואילך עד זמנם של קסרי ביזנץ הנצרים לרוב חיים שקטים. נקודות־הישוב שהכרנון בפרק הקודם מזמן התנאים, נשארו כאלה גם אח”כ ועוד נתוספו עליהן חדשות; גם נתרבו היושבים במקומות הישנים. כל זה יש לדעת לא רק מהודעות ספרותיות, כי אם גם מאיזה תגליות ארכיאולוגיות.

חדש הוא לפנינו שמו של ספר דָן שמשם היה ר' יוסי שנזכר פעם אחת בירושלמי²⁶⁴. זה היה כפר סמוך לעיר העתיקה דָן (בראשית י“ד י”ד) או שעמד הכפר במקומה, א“כ היה הוא יורשה²⁶⁵. לרוב השוו את דָן לפגייס²⁶⁶; שם היתה קהלה יהודית עוד בזמן דיוקלטינוס, כאשר ראינו כבר. – סמוך לפנייס עמדה העיר קסריון. וכבר שמענו שתחומה נחשב לא”י בזמן המשנה והתלמוד.

ישוב יהודי חשוב היה בתקופת התלמוד בגולן (§ 22) Schumacher חוקר מדינה זו כותב²⁶⁷: “הרבה משרידי המקומות הנחרבים שבגולן מראים אופי יהודי; אופי הבנין שלהם מוכיח, כי החיים היהודיים יכלו להתפתח פה תחת חסותה של ממשלת רומי בלי שום מעצור”. הסמל היהודי – המנורה בעלת שבעת הקנים יש למצא עוד היום באיזה מקומות: בהָן בַּנְדַק²⁶⁸ לדרום־מזרח ים־סמכו, וכמו כן באל־אחמדיה²⁶⁹, אבל את שמותם של כפרים אלו אין אנו מוצאים בספרותנו.

בחרבת כַּנֶף במזרחו של ים־כנרת נמצאה על כרכב של איזה בנין עתיק – שהיה בלי־ספק בית־כנסת – כתובת זו²⁷⁰:

[י]הה דבּר לטב יוסה בר חל[ב]ו בר חנן.

הכתובת בקצור לשונה מראה על זמן קדמון כי בתקופה מאוחרת – בזמן הביזנטים הוסיפו כבר על הברכה העתיקה “דביר לטב” (=זכור לטוב) עוד איזה הזכרות²⁷¹. על כן חושב אני שהאיש הזה יוסה בר חלבו בר חנן הוא בנו של אותו האמורא שמביא דברים בתלמוד ירושלמי בשמו של רב, ושמו הוא רבי זלבו בר חנן²⁷². במקום אחר נמצא ש“בני גלילא” (=הגליל) שלחו לר' חלבו שאלות בהלכות קריאת התורה (מי יקרא אחר כהן ולוי בבה“כ; מהו לקרות בחומשים בבה”כ בציבור?) ומכיון ש“לא היה בידו” בא הוא ושאל את ר' יצחק נפחא²⁷³. נראה מזה שהוא לא ישב במקומו של ר' יצחק נפחא (בטבריה), כי אם בעיר אחרת ושעיר זו לא היתה בגליל, כי אם סמוך לו. על כן חושב אני לנכון להשוותו אל אביו של ר' יוסה הנזכר בכתבתנו, ועל־פי הודעות תלמודיות אלו נוכל לקבע את זמנו של ר' חלבו, שהוא המאה השלישית, ואם כן חַי בנו ר' יוסה בסוף המאה ההיא, ואם כן יש בידינו תעודה חשובה לישוב יהודי בגולן בכתובת־זו שלפנינו בתקופה הזאת. – נראה שר' יוסה זה היה ראש בית־הכנסת ובה“כ שבחרבת כנף נבנה תחת “ראשותו” – יש לשים לב על הכתיבה שבמלת דכר (שהיו"ד נכתבה בתוך הכ'). כתיבה זו נמצאה הרבה בכ”י הספרדים מימי הבינים,²⁷⁴ אבל גם בכתבת אחת שנמצאה אצל נוה (§ 31) אם קביעת זמנה של כתבתנו נכונה, אז יש לפנינו הדוגמה הראשונה לכתיבה זו. – אפשר שחפירות חדשות תגלינה לנו גם שמו העתיק של מקום זה.

מקום יהודי היה בזמן האמוראים גם אָ־דִּקִּי לצפון ים כנרת – בדיוק: לצפון אֶ־תֶּל = בית ציידא – שגם שם ישנה הרבה מבית כנסת עתיק²⁷⁵.

באֻם־אל־קַנַטִיר (12 ק"מ למזרח בית ציידא) נמצאו גם כן שרידי בית־כנסת גדול²⁷⁶, אפשר שמכירים אנו את שמו של מקום זה מהתלמוד. כוונתי על שמו של האמורא שמעון קמטריא שחי במאה השלישית²⁷⁷. הוא מודיע לפני ר' חייא בר אבא (בטבריה) שהוא חמָּר ועולה לירושלים בכל שעה²⁷⁸ וע“כ שואלו, אם חייב לקרוע את בגדיו בכל פעם בראותו את חרבות עיר הקדשה. מתשובת הנשאל: אם בתוך שלשים יום, אי אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע – יש לראות, שחמר־מלֻמד זה נסע לפרקים תכופים ממקומו שבגליל או בעבה”י לארץ יהודה וכמעט שבכל חדש וחדש עבר על ירושלים²⁷⁹. חושב אני שקמטריא – הכנוי שלו – הוא כמו: “מן קמטרא” ואם לא נטעה הרי זה שמה העתיק הארמי של קַנָטִיר²⁸⁰.

את קרשין שבצד המזרחי של ים־כנרת הזכרנו כבר למעלה § 21. – גם על סוסיתא יש בידינו איזה הודעות מתקופת האמוראים. העיר היתה ברובה נכרית²⁸¹. הנכרים, שטופי־זימה, היו נבזים בעיני היהודים²⁸². בין טבריה (שעמדה מול סוסיתא במערב הים) ובין סוסיתא (שעמדה על גבעה ועל ידי זה נראו קרני השמש על סוסיתא זמן יותר ארוך מעל טבריה שהיתה עמוקה)²⁸³ היו ספינות ורפסודות עוברות תמיד²⁸⁴ ומסוסיתא העבירו תבואת חוץ־לארץ לטבריה²⁸⁵. מצב חיל הרומי שבסוסיתא הציר לפעמים את יושבי טבריה, כאשר מתאונן על זו חכם אחד מן המאה הרביעית²⁸⁶.

לצפון־מזרח סוסיתא עומדות חרבות פיק. לפי עדות אוסיביוס²⁸⁷ עמדה שם עיר עתיקה בשם אַפֵיקה, שאמנם לא נזכרה בשום מקום בספרותנו. שהיתה עיר יהודית, מראה תגליתו של עמוד נמוך מאבן בַּזַלְת עם כתובת ארמית והמנורה בעלת שבעת הקנים²⁸⁸. הכתובת היא: אנה יהודה הזאנה (“אני יהודה החזן”) האיש הזה היה חזן בית הכנסת וכנראה שבימיו נבנה בה"כ או שהוא העמיד את העמוד. גם על משקוף אחד נמצאה שם תמונת המנורה. אבל אין לכחד שאין בידינו שום ראיה שהעתיקות האלה מתקופת האמוראים הן; אפשר שמוצאן מתקופה שאחרי התלמוד, אבל אין ספק שגם בזמן התלמוד ישבו בעיר הזאת יהודים. – ידיעות יותר מפורטות יש בידינו על העיר הגדולה גולן (גוולנה, גבלנה)²⁸⁹ שאנו מכירים אותה מכבר (§ 22). ר' ירמיה שהיה אחד מגדולי החכמים שחיו בתחלת המאה הרביעית²⁹⁰, נסע מעירו טבריה אל עבר הירדן – כנראה לקבץ כסף בשביל הישיבה הגדולה שבטבריה²⁹¹. עמו הלך חכם אחד (רָבין) שלווהו גם בדרום עבר הירדן על שפת ים־המלח²⁹². פעמַיִם נזכר שהיה ר' ירמיה בגוולנה. מההודעה האחת יוצא, שהיה ליהודים ששם כמובן בית־כנסת ושם ראה ר' ירמיה התנהגות שנראה מוזרה בעיניו²⁹³. בהודעה האחרת מובא פסק־הלכה מר' ירמיה שהורה בגוולנה בענין קנקנים גדולים שהיה בהם יינם של נכרים²⁹⁴. (אפשר שרוב יושבי העיר היו נכרים). את ר' ירמיה נמצא עוד בערי החוורן (§ 28).

§ 26. את נינוה או בקצור נוה מזכיר אוסיביוס²⁹⁵ בתור “מקום גדול של יהודים”; אם כן ישבו שם רק יהודים, הם צאצאי הבבלים שיסדו את העיר בזמן הירודס (§9 והלאה). גם מהודעות תלמודיות אנו יודעים שהיתה נוה “עיר ואם בישראל” ותלמידי חכמים יצאו משם וישבו שם ואלו נקראו “רבנן דנוה”. כאלה היו ר' פלטיה²⁹⁶ ור' שילא מנוה²⁹⁷. פעם אחת נזכר שמו של ר' אלעזר דמן ננוה²⁹⁸. הכי מפורסם שבן חכמי נוה היה אמנם ר' תנחום מנָוֵי או מננוה²⁹⁹, שהוא אותו ר' תנחום או ר' תנחומא שדבריו ופתיחותיו נמצאים למאות במדרשים ובפרט במדרשים המאוחרים (“תנחומא” ו“ילמדנו”), – כן מצא זאת על פי חקירתו הר' ב' ז' בַכֶר³⁰⁰. בספור אחד נמצא את ר' תנחום שגזר תענית־גשמים ליושבי עירו³⁰¹ וכבר שמענו למעלה שתעניות כאלו היו צריכות הרבה פעמים בעיר הזאת³⁰². במאה הרביעית ברח ר' יודן מטבריה מפני רדיפות הרומיים לנוי (=נוה)³⁰³. אמנם גם בעיר עצמה היו פעם אחת רדיפות, עד שהוכרחו חכמי העיר להתיר לבני עירם לאפות חמץ בפסח בשביל חילי הרומיים³⁰⁴.

מקום־מצב חילי הרומים היה סמוך לנוה בחלמיש³⁰⁵. שם זה ידוע גם על יד כתובת נבּתּית אחת שנמצאה בחרבות ³⁰⁶Capitolias (היום בית רָם; אם כן בעברית או בארמית: בית –רא־) לדרום הירמוך; אבל מקומו של המבצר אי־אפשר לקבוע בדיוק³⁰⁷.

בין חרבות נוה נמצאת תמונת המנורה בעלת שבעת־קנים בהרבה אכסמפלרים³⁰⁸ – כנראה קשטו בה לא רק בתי־הכנסת ובתי־המדרש, כי אם גם את הבתים הפרטיים – ונוסע יהודי מן המאה הי"ג מצא שם³⁰⁹ חרבת בית־כנסת עתיק עם כתובת עברית (או ארמית?) באבן שַיִש, שנוסחתה היתה כנראה:

זה עשו ר' יודן ור' לוי בן אשר³¹⁰

בהשקפה הראשונה היה אפשר להאמין, שר' יודן זה הוא אותו ר' יודן שברח מטבריה לנוה – שהיתה אולי מקום־מולדתו; אמנם את השם אָשֵר הנמצא בכתבתנו לא נמצא בשום מקום בתקופת התלמוד, ע“כ אפשר שכתובת זו לא מזמן האמוראים מוצאה כי אם מתקופה מאוחרת. להלן נראה שעוד במאה הי”א היתה פה קהלה יהודית.

§ 27. למעלה ראינו שבסוף תקופת התנאים היתה שורה של מקומות יהודים ב“תחום נוה” (§ 22). אין ספק שהישוב היהודי לא חדל באלה גם אחרי־כן כל זמן שהשנים היו כתקונן, ואף שאחד מן המקומות לא נזכר בספרותנו בתקופת התלמוד במקום אחר. אמנם יש לדעת, כי כל מה שנמצא בתלמוד מִשֵמות־מקומות בא שם רק דרך מקרה (“אגב אורחה”) באיזה ספור על פסק־הלכה של חכם אחד או בספור אגדתי, ואין להביא ראיה שרק באותם המקומות ישבו יהודים שנזכרו בתלמוד. כן יודעים אנו על־פי כתובת יונית שנמצאה בתַּפַס לדרום נוה שהיתה שם קהלה “בית־כנסת” שנבנה על־ידי יעקב ושמואל וקלימַטיוס אביהם"³¹¹. שני השמות יעקב ושמואל נמצאים הרבה בתקופת המשנה והתלמוד; לעומת זה השם היוני לא נודע ממקום אחר א"כ גם אי־אפשר לקבע זמן הכתובת ואפשר שבית־הכנסת נבנה בתקופת הביזנטים.

גם לצד מזרחה של נוה היה ישוב יהודי באמצע המאה השלישית. הכהנים שאלו את ר' יוחנן (הדר בטבריה) עד לאיזה מקום יכולים הם ללכת במזרחה של ארץ־ישראל בלי חשש טומאת ארץ־העמים, והוא השיב להם בשמו של ר' נחוניא דברת חוורן )ע' להלן צד 57) שנוהגים הכהנים ללכת ב“חוט נוה” עד דריי ו“בחוט בצרה” עד “הפרדס”³¹². שני החוטים" הם אותן הדרכים שהוליכו מעבר הירדן (ר"ל מהגולן והבשן) אל הטְרַכון. האחת עברה על יד נוה ומשם לדרום הטרכון, עד טרכונא דנמרא (ע' למעלה בין תחומי א"י § 23) והאחרת עברה על צדו המערבי של הטרכון עד בצרה, בנוגע לדרך הראשונה נחשב חבל־הארץ כארץ־ישראל עד דריי, היא בלי ספק Dorea שנמצאה בכתבות יוניות, היום אֶ־דוּר סמוך לטרכון³¹³.

לפי דעת ר' יוחנן, בצרה לא היא “בֶצֶר במדבר” ואינה שייכת לא“י, ע”כ אין לכהנים ללכת רק עד “הפרדס” הסמוך לעיר ההלניסטית הזאת³¹⁴. לעומת זה חשב בן־דורו של ר' יוחנן, הוא ר“ש לקיש שבצרה היא בצר, וא”כ עוד לא“י תחשב. באמת מוצאים אנו את החכם הזה בבית־הכנסת של בצרה מקבץ נדבות בשביל הישיבה שבטבריה³¹⁵. בראש הקהלה עמד “ריש כנישתא” או בקצור “רישא” – תואר שאנו מוצאים אותו כבר מזמן בית המקדש הן בא”י הן בחו“ל ושם בשם היוני archysynagogos, והקהל נקרא בשם “בני בית הכנסת”. ר”ש לקיש המליץ לפניהם בעד תלמיד־חכם אחד מבבל שיתמנה שם “דורש, דיין, חזן ועושה כל צרכי” הקהל³¹⁶. אם איש אחד יכול לאחד בידו כל המשרות האלה ולעשות את כל צרכי הצבור, אז היתה הקהלה באותו זמן (בתחלת או באמצע המאה השלישית) עדיין קטנה³¹⁷, אבל בזמן מועט נתרבה הישוב היהודי בעיר הנכריה הזאת (שבבית מרחצה עמד למשל פסלה של אפרודיטי³¹⁸ עד שבמאה הרביעית אנו מוצאים כבר איזה תלמידי חכמים מבצרה: את ר' אלעזר בצראה³¹⁹; ר' ברכיה בוצריה³²⁰; ר' יונה³²¹ ור' תנחום³²². גם ר' אבהו מקיסרי בקר את העיר ואת ראש הכנסת^1)^. כנראה גם ר' ירמיה, שמצאנו אותו כבר בגולן בקר את הקהלה וחכמי העיר למדו ממנו דברי אגדה³²³. – פעם אחת נזכר גם “גֵר” מבצרה³²⁴, א"כ השפיעו היהודים גם על סביבתם הנכריה.

§ 28. גם באותם המקומות שמצאנו ברשימת “תחומי ארץ ישראל” בסוף תקופת התנאים במזרחו של הטרכון (ע' למעלה ב§ 23) נתפתח הישוב היהודי בזמן האמוראים. כן נשמע על אדות ר' ירמיה שבא דרך נסיעתו בעבה“י אל העיר סכֻתא וראה שם, כמו בגולן (למעלה צד 51) שהיהודים אינם נזהרים מיינם של נכרים³²⁵. גם הורה ל”בני סכותא" בענין מלאכת חולו של מועד במרחצם³²⁶. את העיר הזאת מכירים אנו כבר מ“תחומי א”י" בצורה סכות או בית סכות. גם נשמע ממעשה הראשון שהיה גדול הגפן נהוג בסביבת העיר הזאת כמו בטרכון בכלל ושהיהודים היו המעוט נגד הנכרים כי הם היו ישובי העיר העקריים וכבר הזכרנו ששמה היוני של העיר הוא Sakkaia.

גם נמרין שמצאנו בין נקודות “תחומי א”י (§ 23) קבלה במשך הזמן ישוב יהודי חשוב. היא נזכרת בירושלמי במאה השלישית בשני מקומות, אך לא שמו עליהם החוקרים לב, וחשבו שהיא נמרין בערבת הירדן (=בית נמרה ע' למעלה צד 12)³²⁷ ההודעה האחת מדברת על “חזקת הכהונה” ואומרת שעד מקום ששלוחי החודש מגיעים – נשיאות כפים היא חזקה לכהונה ובתור דוגמה מזכירה את נמרין³²⁸ בהודעה האחרת מדבר ר' יהושע בן לוי³²⁹ ואומר שהוא “ערב לאותם שליחים שהולכים לנימ(ו)רין שלא ימות אחד מהם אם הולך (כי “שלוחי מצוה אינן ניזוקין” אף שהדרך רחוקה ובחזקת סכנה היא, כי שודדים שבו בין הרי הטרכון). מהודעת התלמוד עולה שהיה שם בית־דין קבוע, ע”כ היו משיאין לכהונה על פי חזקת נשיאות –כפים, שהב“ד משגיח על זה, שרק חוסי־כהונה יעלו לדוכן; “קבל גם שליחות החדש של בית־דין הגדול” שבא”י³³⁰. – עיר זו נזכרת גם אצל אוסיביוס בתור “מקום גדול מאד בבשן” וצורת השם אצלו היא Namara וכמו כן גם בכתבות יוניות³³¹. הרי אנו רואים שהערים ההלניסטיות שבמזרח הטרכון – בצרה, סבותא, גמרא, המשיכו אליהן את יהודי א"י, ומאד משמחת היא העובדה שגם הקהלות שהיו במרחק גדול כאלו, עמדו תדיר בקשר אמיץ עם הישיבות הגדולות שבמערב הארץ!

עוד מזמנו של הירודס ידוע לנו שנתישבו יהודים בחוורן; פה עלינו להראות שהישוב היהודי נמשך שם גם במאות הראשונות של הספה“נ. – למעלה הבאנו מסורת עתיקה משמו של ר' חוניא דברת חוורן בנוגע לדרכים המובילות מנָוֶה לחוורן (צד 54) כמו שנמצא שמו של חכם זה – שהוא מהדור האחרון של התנאים – במקורותינו בנוסחאות שונות³³², כמו־כן גם כתבת שם־מקומו אינה שוה בכל מקום. נמצאות הנוסחאות: ברת חוורן – בקעת בית חוורתן – בית חורתן – בית חורון. מהנוסחאות האלה עולה שעיקר השם הוא בית חוורן ("ברת” נשתבש מ“בית”) ואצל המקום היתה בקעה ששם עמד ביתו של החכם הזה. גם מהודעה אחרת מכירים אנו את הבקעה הזאת, ששם גדלו גפנים³³³, וזה מתאים מאד אל העובדה, שכל החוורן היה מקום גדול־גפן וכמו שנזכר במקורותינו “חמר חוורין עתיק”³³⁴ שפירושו “יין ישן מן החוורן” וגם היום נראים עוד שרידי גדול הגפן בחוֹרַן. – שר' נחוניא זה היה בן החוורן יוצא מעדותו על מנהג הכהנים בנוגע לטהרת הארץ בסביבה זו; ושהיה בן עבר־הירדן יש לראות גם מאותה האגדה המספרת שבבאו לעבר השנה לטבריה, היה ים־גניסר מתבקע לפניו³³⁵, אם־כן בא הוא מעברו המזרחי של הים. אבל לקבוע בדיוק את מקומו אי־אפשר, אם לא שנאמר שהוא חַוָרה, 7 ק"מ למזרח ארביד, אבל זו אינה בחוורן³³⁶.

עוד מזמן מאוחר יש בידינו הודעה אחת על ישוב יהודי בחוורן. תנחום בן ר' אמי בא פעם אחת לחוורן ודרש להם בהלכות הפסח, ואמרו לו: הלא רבי מני דמן צור הוא פה (וא"כ אין לך לדרוש בפניו)³³⁷. מקום המעשה לא נזכר, אבל מעניין הדבר שבאותו מקום נתיַשב חכם אחד מצור שעל חוף הים הצפוני של א"י.

גם בעיר העתיקה אָדְרֶעִי לדרום חטמונה היתה קהלה יהודית במאה הרביעית. ר' תנחום אדרעייא נתייחס לעיר זו³³⁸, שאוסיביוס מזכירה בתור עיר חשובה של ערביה³³⁹ ר"ל שערביים או נבתיים ישבו בה לרוב. שם נמצאה גם כתובת שמית עם אותיות מטושטשות מאד; רק מן המנורה היהודית יש לדעת שהיא שייכה ליהודים³⁴⁰. להלן נראה שהישוב היהודי לא פסק בעיר זו גם בתקופת המושלמים. שמה הוא בתרגומם אדרעת וכן נקראת היא גם היום.

המספר הגדול של מקומות שעלה בידינו לקבעם בסביבת העיר נָוֶה בטְרַכון ובחוורן – מראה למדי שהישוב היהודי של עבה“י נתרכז בתקופת האמוראים על גבולו המזרחי של א”י, בעוד שבחבל הארץ שבין הירמוך והיבוק – הוא הגלעד – כמעט שלא נמצא ישוב יהודי חשוב.

§ 29. את מעיינות גדר או חמתן בקרו יהודים מטבריה גם בתקופתנו ויש לראות מההודעות שבמקומות אלה וכמו־כן במגדל גדר ששמו הארמי היה מגדל צבעייא ישבו גם יהודים³⁴¹. אצל עיר זו עמדו עצי שטים עתיקים שכפי המסורה האגדתית נטעו ע"י יעקב אבינו. הכוונה כפי קביעת Dalman על המקום אֶל־מְחֵיבָּא בעברו הימינו של הירמוך מול אֶל־חמי (=חמתן) ששם נמצאים עוד היום שטים ממין Acacia farnensia³⁴².

גם את מקום־המרחץ חמתא דפחל (תל חמֶּא אצל Pella) בקרו לפעמים יהודים מן הגליל. כן נמצא שם את ר' זירא מטבריה. העיר נחשבה לא“י, אבל את סביבתה חשבו לחוץ־לארץ והכהנים לא הלכו רק עד המקום שצמחו שם “דקלים בבליים”³⁴³. אגדה אחת מראה שגם את יבש גלעד, לדרום פחל חשבו כמקום חוץ־לארץ³⁴⁴. אין־ספק שלא ישבו יהודים בכל הסביבה אף שהמקומות העתיקים שבגלעד היו ידועים לחכמי התלמוד, כאשר נַראה זאת בהוספה שבסוף מאמרנו על ענין השואת שמות התנכיי”ם. בין ההשואות נמצא גם את השואת השם גִלְעָד אל גֶרֶש, (Gerasa § 5) ומזה עולה אולי שישבו שם יהודים גם בזמן התלמוד.

עוד יש בידינו איזה הודעות על ישוב־יהודים בסביבה שלדרום ים־המלח שנקראת ארץ אדום או הר שעיר ובשם פרטי גְבָל, בארמית: גבלא ואצל אוסיביוס Gaibatene או Gabalitike והיום אֶ־גִיבֶּל³⁴⁵. יושביה היו בעיקרם אדומיים שנתערבו בנַבַּתִיים, שנקראו גם ערביים³⁴⁶, ויושבי הסביבה נקראו בקצור “גבלונים” או “גבנונים”. בתוכם היו גם מהולים³⁴⁷, כי כפי הודעת יוספוס היתה המילה נהוגה גם בין הערביים³⁴⁸; או שהיו גרים שמלו ולא טבלו, ובכל זאת התחתנו יהודים בהם³⁴⁹. – אדמתם היתה פוריה, וכאשר בא ר' יהושע בן לוי שמה וראה את פוריותה הנפלאה, קרא במר נפש: “ארץ ארץ הכניסי פירותיך! למי את מוציאה פירותיך – לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו!”³⁵⁰ ר' חייא בר אבא ור' זירא באו פעם אחת למדינה זו ומבקרים את ר' מַלוך “ערבא”³⁵¹ – כן נקראו היהודים היושבים שם, שדברו לשון ערב³⁵². למעלה הזכרנו כבר שר' ירמיה טייל עם חכם אחר על שפת ים־המלח³⁵³, וזה היה כנראה בגבלא. אם חכמי א“י נוסעים שמה ואם נמצא שם גם ת”ח בן המדינה, אז בלי ספק היה שם שוב יהודי חשוב, אשר אמנם אבד זכרונו לגמרי ע“י הטמיעה בערבים או ע”י הרדיפות מצדם ש“עמדו עליהם בחטאתם” כפי דברי ר' יהושע בן לוי.³⁵⁴

פרק ג: אחרי חתימת התלמוד.    🔗

§ 30. תולדת א“י בתקופה שאחרי חתום התלמוד מעורפלת היא כמעט לגמרה עד היום ומועטות הן מאד הידיעות שבידינו מהמאה החמישית עד זמן גאוני א”י – שתקופתם מתחילה כפי החקירות החדשות על־יסוד תגליות ה“גניזה” בתחלת המאה העשירית למסה“נ. כמעט שלא הגיעו עדינו מהתקופה של ארבע מאות שנה ויותר רק איזה שמות של אנשים ומקומות בודדים. ואם הענין כן אפילו בנוגע להגליל, ששם היה רוב מנינם של יושבי א”י היהודים בתקופת התלמוד, מכל שכן בנוגע לעבה“י שישובו בכלל לא היה כל כך צפוף כמו אותו של הגליל³⁵⁵. אמנם יש לשער שאותן הערים שעלה בידינו לקבען בפרקים הקודמים בתור מקומות יהודים בתקופת המשנה והתלמוד לא פסקו גם אחרי חתום התלמוד מלהיות שם קהלות יהודיות. וכבר ראה זאת הטיב ר' מנחם בר' פרץ החברוני שכתב בשנת דתתע”א (1215) “כי אותם הדרים היום – ר”ל בזמנו – בא“י לא גלו מעולם משם עד היום, כי כאשר חַרב טיטוס… בית שני, הגלה קצת מהם וקצת מהם הניח, והן הם ואתם מבני בניהם עדיין היום הדרים בא”י (המעמר ג' 42). אך מלחמות הצלבנים הן הן שבטלו כמעט לגמרי את הישוב היהודי בארץ. לשמחתנו אין אנו צריכים להעמיד דברינו רק על השערות, כי יש בידינו גם איזה ראיות הסטוריות בענין זה.

כפי הודעת הסטוריונים ערביים נסו פליטי עֲרָב היהודים שברחו לנפשם מפני חרב מוחמד (625) אל עיר אֶדְרֶעִי שבעבה“י³⁵⁶. אין ספק שהפליטים האלה החישו מפלט למו במקום שידעו שימצאו שם את אחיהם היהודים שיעמדו להם בעת צרתם – כן ברחו הרבה ליריחו שבעבר המערבי, כי שם היתה בלי־ספק קהלה יהודית בזמן הביזנטים. הישוב היהודי שבאדרעי נתרבה א”כ ע“י הפליטים ולא פסק עוד מאות רבות. עוד ר' אשתרי פרחי, שחי במאה הי”ד, מזכיר שבימיו עמדה קהלה יהודית באדרעי וכמו־כן גם בסַלְכָּה³⁵⁷, שאמנם זו לא נזכרה בספרות התלמודית, אבל אין מזה שום ראיה להעדר ישוב יהודי שם בתקופה ההיא, וכבר הדגשנו שלא רק במקומות שנזכרו בתלמוד ובמדרשים ישבו יהודים בתקופת התלמוד.

גם להמשכת הישוב היהודי בבצרה יש בידינו זֵכר בשמו של אחד מבעלי המסורה, הוא עובדיה הבצרי³⁵⁸. זמן המסורת הוא תקופת הביזנטים.

§31. סמוך מאד לנוה – מקום הישוב הכי עתיק שבסביבה זו – נמצאה כתובת עברית וזו היא נוסחתה³⁵⁹:

נפטר

יוסף בן סעדיה

נוחו בגן עדן

שנת ארבעת אלפין ושמן

מאות ועשרין

ושני שנים ללבל

המצבה וכתבתה הן משנת 4482 לבריאת עולם, היא 1061 למסה“נ. הכתובת נעשתה באי־דיקנות (“שמן” במקום “שמנה”; “שני” בשורה האחרונה במקום “שתי” – המלה נתהוה אמנם ע"י סמיכות המלה השוה “שָנים”). גם את ראשי התיבות שבסוף “ללבל” לא עלה עדיין לפתור. אבל נראה לי שיש לתקן ולקרא זלבל = ז[כרונו] לב[רכה] ל[חיים], כמו שנמצא קצור כזה בין כתבות המצבות שבתימן³⁶⁰. – מי היה יוסף בן סעדיה זה, אין אנו יודעים. עכ”פ חשובה היא האבן הזאת לנו, כי היא מוכיחה על המשכת הישוב היהודי בעיר נוה עד המאה הי“א. ואמנם לא זה הוא הזכר האחרון על אודות יהודים בנוה. ר' שמואל בן שמשון מצרפת נסע בשנת ד”א תתק“ע = 1210 בא”י³⁶¹, בחֶברון נתחבר אל “ראש הגולה” ממצרים³⁶² ונסע עמו יחד לגליל העליון. “והלכתי אני לבדי – כותב הוא – וראש הגולה לכפר ברעם (ר"ל שלא היה אחר עמם); אח”כ הלכו לדָן (=פעמיים), משם לדמשק ומשם לננוה. כבר הראתי למעלה (בצד 52 והלאה) שננוה היא נוה שבעבה“י. רשב”ש מבקר את המקום ומודיע על בית הכנסת שראה שם ועל הכתובת שלו שהבאנו למעלה (צד 53). גם מודיע ששם קברו של שֵם בן נח. הכוונה בזה על נבי סָם³⁶³, ששם נמצאה המצבה שדברנו עליה למעלה. במשך ספרו הוא מודיע: “בכל מקום בואינו שם יצאו עמנו יותר מב' מנינים לכבוד ראש הגולה” – כוונתו לאמר שיושבי המקומות היהודים לִווּ אותם בדרך ממקום למקום. מזה עולה שבמקומות שבקרו, מצאו קהלות יהודיות ובכן לא נִטעה אם נניח זאת גם בנוגע לננוה היא נוה.

שמה של עיר זו נמצא עוד בצורה אחרת בספרות ימי הבֵנים. בעל “כפתור ופרח” כותב על נבו³⁶⁴ אל צפון הגולן; עיר גדולה ומפרסמת… היא ארץ עוץ…. לדרום דמשק…. ואל דרום נבו כמו שעה מקום קורין לו דאר איוב… והיא ארץ קדם לא“י… ואל דרום נבו כמו שעה מקום קורין לו דאר איוב… והיא ארץ קדם לא”י… כנגד טבריא". אין שום ספק שכוונתו בזה על נוה שהיא באמת לצפון הגולן, לדרום דמשק ומעט דרומה ממנה נמצאה “אבן אִיוֹב”³⁶⁵. – כמו כן אנו מוצאים בספר הקטן “אלה המסעות”³⁶⁶ שמֻרכב מרשימות שונות של מקומות וקברים ושבסופו³⁶⁷ מכיל “מסעות אשר נוסעים מארץ ישראל לחוצה לארץ, מי שרוצה להתפלל בבתי־כנסיות המקודשות שנבנו בדורות הראשונות” (כן!) ובתוך הרשימה נזכרו נבו, זורע – יש לתקן: זרוע –; אדרעא; עגלון; סַלְת; כפר יהודה ולבסוף הירדן אצל “גשר יעקב אבינו³⁶⁸”.

§ 32. כל אלה מקומות עבה“י הם: זרוע היא אזרע של היום שהכרנו אותה כבר בתור מקום ישוב יהודי על הגבול המזרחי (“רשימת תחומי א”י" § 23) שנקראת לפנים זרואי. – אדרעה היא אֶדרֶעִי וכבר מצאנו שישבו שם יהודים בזמן התלמוד ובתחלת תקופת המושלמים והישוב עמד שם כפי עדותו של ר”א פרחי עוד בהמאה הי“ד. בנוגע לעגלון מודיע ר' אשתורי פרחי³⁶⁹: “יש עיר בעבר הירדן ושמה עגלון, אינם עושים יום טוב אלא יום אחד” ר”ל שהיא עוד בא“י העיקרית שאין עושים בה יו”ט שני של גלויות). עיר זו היא בלי־ספק עַג’לון שבין הירמוך והיבוק, ומדברים אלה יוצא שהיתה בה קהלה יהודית בזמנו הוא. – סַלְתּ היא אֶ־סַלְתּ גם כן באותה סביבה. למעלה ראינו (צד 30) שבזמן הבית ישבו שם או סמוך לה יהודים (בגָדור) ויש לחשוב שישיבתם שם לא נפסקה גם אחרי החרבן, עכ"פ היו שם יהודים בזמן עריכת רשימה זו. – כפר יהודה שנזכר בסוף אצל הירדן הוא יְהוּדִיָה שנזכר כבר למעלה (§ 19) ושמו מעיד עליו שהיה מקום יהודי.

לא רחוק מעגלון מצא ר“א פרחי³⁷⁰ “עיר ושמה חברם… ועושים שם שני ימים [טובים של גלויות]”. כוונתו או על חַרִימִי או על אַמְרָוַה למזרח אִבְּדַר לדרום הירמוך. אך קשה, למה לא עשו היהודים שישבו שם רק יו”ט אחד, מכיון שהמקום עכ“פ בעבר הירדן העיקרי הוא? אבל אפשר שהיו אלה תושבים חדשים שבאו שמה מקרוב ממקום שהיו עושים שני י”ט של גלויות והיו מחזיקים במנהג אבותיהם³⁷¹.

ר' בנימין מטולידא, שנסע בא"י בערך 1160, כותב³⁷²: “גלעד היא גלעד ושם מישראל כמו ששים ובראשם ר' צדוק ור' יצחק ור' שלמה והיא רחבת ידים ונחלי מים וגנות ופרדסים”. – על איזה מקום כוון הנוסע הזה? – לפי המסורה התלמודית שנמצאה במדרש, אצל הירונימוס ואצל ר' סעדיה גאון השוו את גלעד אל גֶרֶש = Gerasa (היום גֶ’רָש) מקום חרבות יפות ומפרסמות לצפון היבוק³⁷³. אמנם אי־אפשר שר' בנימין יכוון למקום זה, כי לו היתה כוונתו על גרש, אז לא היה מדגיש “גלעד היא גלעד”. כי אם היה כותב: “גלעד היא גרש” או “גרש היא גלעד”. על־כן נראה לי שבאמת השוה הוא את אֶ־סַלְתּ אל רמות בגלעד או מצפה גלעד, כי לצפונה נמצאו חרבות גַ’לוּד (=גלעד). כאשר גם תאור המקום שמוסר לנו: “רחבת ידים ונחלי מים וגנות ופרדסים” מתאים מאד אל אֶ־סַלְתּ, ששמה המחֻדש נעשה מהשם הלטיני Saltus (מקום עצי־יער)³⁷⁴. ראוי לתשומת־לב מיוחדה שר' בנימין מצא שם שלשה תלמידי־חכמים שעמדו בראש הקהל.

§ 33. גם בערבת הירדן המזרחית אנו מוצאים קהלה יהודית בעיר בית רמתה = Livias (שאנו מכירים אותה עוד מזמן הבית) בתקופה הביזנטית. אמנם יש להחזיר את האבדה הזאת לבעליה, היא ההיסטוריה הארצישראלית של תקופתנו. מפני שלא הכירו החוקרים את השם הזה, שהתלבטו במקור שבו הוא נזכר. גרץ³⁷⁵ מביא הודעה מֵ־Antiochii homilia על נזיר נוצרי אחד, אשר ברצותו להתגייר, עזב בשנת 514 את המנזר שבהר סִינַי וילך ארץ ישראל: rectaque contendit in Noara et Libyadem asyla Judaeorum “הלך ישר אל הקהלות היהודיות בנערה ובLibyas ויבא בברית ויקראו את שמו אברהם ויקח לו אשה מישראל ויהי ללוחם מלחמת דת ישראל. את השם Libyadem מתקן גרץ לTiberyadem, ר”ל “טב. יה”. מבלי לחשוב, שאי־אפשר להאמין שמעתיק אחד ישבש את השם הידוע והנהוג כל־כך Tiberias לשם שאינו נהוג ואינו ידו Libyas! יעבץ³⁷⁶ ראה כבר הטיב שאי־אפשר לקבל את תקונו של גרץ, אבל הוא מדעתו גם כן מתקן ואומר שLibyas היא לְבוֹנָה (שופטים כ“א י”ט) ובכן “נמצינו למדים כי גם בארץ אפרים ישבו אז בני ישראל”. אין מן הצורך להוכיח שגם תקון זה אינו כי אם עוות, כי מה ללבונה ל“”Libya, אמנם באמת אין שום צורך בתקונים, כי Libyas היא Libias או Livias³⁷⁷, ובשמה העברי בית הרם ובארמי בית רמתה (צד 12 והלאה) שהיה שם קהל גדול של יהודים בזמן הבית, ולפי הודעתנו זו: עוד בזמן הביזנטים עמדה שם “asyla Judaeorum” וכנראה שהעיר היתה כלה ביד היהודים. – עוד יש להזכיר, שלפי הודעת הספר Silviae Peregrinato (10,4( נמצאו בקרובת Libias “יסודות מחנה בני ישראל”³⁷⁸ כוונתה אמנם על המחנה שבאָבֵל השִטים הסמוכה לבית רמתה (השוה במדבר כ"ה א'), אבל איזה “יסודות” ממנה היה אפשר לראות שם? – נראה לי, שהראו לה חרבות עתיקות מאיזה בנין גדול (למשל של בית־כנסת) שהמסורה המקומית ידעה שהוא היה ליהודים.

* * * * *

זהו מה שעלה בידינו להציל ממקורות שונים בשביל ההיסטוריה של עבר־הירדן בתקופת ימי הבינים. אמנם היום אין אף קהלה אחת יהודית במקומות הנזכרים, כי הישוב היהודי פסק שם לגמרו לרגלי המלחמות שנתחוללו מזמן הצלבנים ואילך. אין ספק שחקירה מדעית שטתית תוכל לגלות איזה שרידים מימי קדם במקומות שציינו בפרק זה, ואם יהיו השרידים קטנטנים מאד, בכל זאת יש בהם כדי הארה מועטת לתקופה הזאת, שכל־כך אי־בהירה עדיין לפנינו.

 

חלק שלישי: לגיאוגרפיה הפיסיקלית של עבר הירדן ע"פ מקורותינו העתיקים.    🔗

§ 34. אם לדאבוננו אי־אפשר לומר על מה שקדם, שהחומר המעובד ממציא לנו דֵי־צורך לתאורה של הסטוריה שלמה לחלק זה של ארצנו מזמן בית־שני עד ימי הבינים – כי באמת נָתַנו רק קטעים מההסטוריה הזאת – על אחת כמה וכמה אנו מוכרחים להתאונן על כזה, אם נִגש לתאורה של הגיאוגרפיה הפיסיקלית של עבה"י על יסוד מקורותינו העתיקים.

אף שעבה“י הוא “ארץ הרים ובקעות” והרבה “עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר” כמו בחלק המערבי של א”י, כמעט שאין בידינו אפילו שמם של ההרים והבקעות, המעיינות והנהרות של עבה"י, המעט שאפשר להציל ממקורותינו הננו נותנים בחלק זה.

א) ההרים. בתלמוד בלי נאמר³⁷⁹ שא“י מוקפת על־יד סולמה של צור מצד אחד ועל־יד מורַד־גֶדר מצד אחר. כונת האמורא בזה, שכמו שגבולה הטבעי של א”י המערבית בצפון הוא סולמה של צור ((Scala Tyriorum, כמו־כן יש להכיר כעין גבול טבעי לעבר הירדן העיקרי ((Peraea במורד ההר שאצל גדר, היושבת אצל בקיעת הירמוך. ראוי לתשומת־לב אתו התאור שנמצא אצל ר' אשתורי פרחי בנוגע לענין זה³⁸⁰: "פירוש האי מימרא – כותב הוא – לא ידעתי עד כי זכני אלהי וראיתי שני המקומות הללו… מחתנא דגדר – פירושו: מורד גדר הצפוני־מערבי, וזה שהַרֵי גדר על ההרים הגבוהים ואם תרצה לרדת אל הערבה תרד אל בקעת הימים החמים ופניך לים כנרת; והיא בקעה עמוקה… כתחום שבת… והיא עשויה כעין אכסדרה עגולה, כלומר אותה בקעה כאלפים אמה, פתוחה למערב והירמוך נכנס לתוכה לדרומה מן המזרח, בא מן הגולן בין ההרים, והבקעה היא לצפון גדר, תחת החומה, ובריכות החמים הם לצפון הבקעה וכמטחוי קשת למערב נפגשים עם ירמוך, יורדין אל הירדן לכמו שעה, ודומה זה אל שער או אל פתח.

צדו האחר של “מורד גדר” (בארמית: “מחתנא”) – היא “מעלת חמת גדר” מכירים אנו מספור אחד על אדרינוס, שעלה כפי האגדה “במעלה שֵן [סלע] של חמת גדר” – וראה (על גבולה של א"י) עלמה קטנה ישראלית והראה לה כבוד מיוחד³⁸¹. קשה להבין איך חשב העם כזה על אדרינוס שהיה נודע ע"י גזירותיו האכזריות, אף שגם במקום אחר נמצאה אגדה המספרת בשבחו של קיסר זה³⁸².

את החרמון העומד בצפונו של עבה“י מזכירים מקורותינו בשם העברי הר השלג³⁸³ או בארמי טור תלגא ועליו נאמר שבעוד שפסגתיו הגבוהות עניוֹת בצמחים, במורדו המערבי ובתחתיתו (“זוּטוֹ”) נתון כל טובו³⁸⁴ גם התרגום הא”י, המתאר את “הר השלג” אל נכון באופן זה “שאינו פוסק ממנו השלג לא בסתיו ולא בקיץ” – אומר, שהוא הר “המַשִׁיר פירותיו” או "ארץ (?) המַרְבָה פירותיה³⁸⁵. – השם העתיק לחרמון – הוא שְׂנִיר (דברים ג' ט' – בפי האֶמורי) נמצא עוד בברייתא המדברת על “יין קרוש הבא משניר, הדומה כעיגולי דבילה”³⁸⁶.

שמות ההרים אשר בגולן בבשן ובחוורן אינם ידועים לנו, הרי החוורן נזכרו רק בשם כללי זה במשנה ובברייתא בתור מקומות של משואות קדוש־החדש³⁸⁷. את הר צלמון (תהלים ס“ח ט”ו) מזכיר פטולומיוס הגיאוגרף בשם Asalmanus (=הצלמון)³⁸⁸. – על בקעת בית חוורתן ועל יגרי חטם או גבתא דחטמונא דברנו למעלה (צד 42; 57). סביב לאֶ־סַלְט או יותר נכון: לגבי ג’דור מתנשאים הרים גבוהים הנקראים בברייתא בשם הרי גָדוֹר³⁸⁹. על אחד ההרים עמד מבצר גדוּר שעליו נאמר שהוא אחת מעַרי החומה שמימות יהושע בן נון“³⁹⁰. – את ההרים הסמוכים לגרש (Gerasa) מזכיר יוספוס³⁹¹. חכמי המשנה הכירו את הר נבו שעליו עלה משה וראה את הארץ מסביב, שחלקיה – שאפשר לראותם מהר נבו – נפרטים במדרש התנאים³⁹². הָרי מכוור הגבוהים שעליהם רעו עזים, א”כ היו מכוסים שירים – מכירים אנו כבר (צד 24). יוספוס נותן תאור מפורט – כנראה מֻגזם בקויו – של ההרים והבקיעות שסביב העיר המפורסמה הזאת³⁹³. – בין הרי אל־כורַא לצפוון הָאַרנוֹן נמצא הר הברזל (בארמית: טור פרזלא) הנזכר במשנה בתור מקום דקלים קטני לולבים (“ציני הר הברזל”)³⁹⁴. גם יוספוס קוראו בשם זה³⁹⁵. המרם של ההרים האלה מעורב בברזל ובזַלתּ.

שמות של בקעות עבה"י לא נמצאו בספרותינו. זאת ידענו שסביבתה של חשבון נזכרה בתואר “שפֵלה” והבקעות של בית נמרה ורמתה (= בית הרם) שאצל הירדן הן “העֵמק” (§ 3; 6).

§ 35. ב) המימות. ברשימה אחת (עיקרה כנראה מזמן התנאים) שמובאה בהרבה מקומות בתלמוד ובמדרש נזכרו “שבעה ימים וארבעה נהרות ש”סובבים" או “מקיפים” את ארץ־ישראל³⁹⁶. הבטוי “מקיפים” שמצאנו כבר למעלה (§ 34) בנוגע להרים, מראה שאין כוונת הרשימה לפרט את כל הימים ואת כל הנהרות שבארץ, כי אם רק אותם שעומדים על גבולותיה הן של ארץ המערבית, הן של עבה“י וגם במובן הרחב של מושג א”י. על כן אין להתפלא, אם נמצאים ברשימה זו שמות של ימים ונהרות שאינם שייכים כלל לא"י, רק סובבים אותה.

בנוגע לימים יש להזכיר פה את אלה:

(1) ימה של פמייס (בטעות, אפמייא, אספמיא שיש לתקנן פמייס או פנייס = Paneas). הכוונה על ברכת־דָן, כשתי שעות למזרח בָנִיַס. אצל יוספוס נקראת היא ים פִיָלֵי (Phialé) שהוראתו: “ים הסֵפֶל”, כי צורתו דומה לסֵפל³⁹⁷. הים הקטן הזה נתהוה בבלוֹעו של הר־געש. עליו ספרו קדמונינו מעשי־נסים. יוספוס מודיע, שהטֶטרַרְךְ פילפּוס השליך מוֹץ בברֵכה ומצא אותו יוצא במעיינות הירדן, שבמערת פַנֵיַס; מזה ראיה –כותב הוא – שמקור הירדן איננו במערה זו, כי אם בברכה הנזכרה והמים פורצים תחת האדמה מן הברכה עד המערה. השקפה זו היתה גם לחכמי האגדה שבזמן התנאים המדברים על “מחילה של קסריוֹן שתחת פמייס”. משה רבנו התחנן לפני הקב“ה שאם נגזר עליו שלא להִכָּנס לארץ בדרך ישרה בעברו את הירדן, ינתן לו לכל הפחות להכנס במחילה זו שתחת הקרקע³⁹⁸. א”כ חשבו שהברכה היא עודה בחוץ לארץ, אבל המחילה נכנסת עד מערת הירדן שהיא כבר בא"י. מכין שחשבו שהברכה עומדת בקשר עם המערה של פמייס, נבין שרשימתנו קורא אותה בשם “ימה של פמייס”.

(2) לדרום תֵּל אל –קָצִי, שמונה ק"מ בערך, תתחיל אדמת הבצות וסבכי היער של אַרְץ אל חולֶה ( = ארץ חולה). בתוך הבצות ממשיך הירדן את מימיו והבצות עשויות צורה עגולה ממושכה. ברשימתנו נקראות הבצות בשם ימא דחילתא או דְחוּלָתָּא גם יַמָּה של חילתא³⁹⁹. שם זה נמצא גם אצל יוספוס בצורת Ulatha⁴⁰⁰ ומשם העתיק נגזר גם השם הנוכחי.

(3) הירדן נמשך כאמור בבצות אלו ויורד אל בחרת אל חַיט שנקרא אצל יוספוס Semachonitis⁴⁰¹ וברשימתנו (כמו גם בהרבה מקומות בתלמוד) ימא דסמכו (בשבושים: סוכני, סופני, סיגפו⁴⁰². בנוגע להוראת השם הוא נגזר – לפי דעתו של עמנואל לעף – מהארמית שבה הוראת השרש “סמך” (כמו בערבית) = דָג⁴⁰³. אם כן מראה שם זה על רבוי הדגים בים זה. באמת אומרת האגדה שעל־ידי המים היוצאים מבית ה' (יחזקאל מ"ז ח') יתרבו הדגים בים של סמכו במדה גדולה⁴⁰⁴.

(4) אין כאן המקום לדבר באריכות על ים כנרת או גִנֵּיסר⁴⁰⁵ וכמו כן נזכיר אך בקצור את

(5) ים המלח. – (2) – (5) עומדים על גבולי המזרחי של עבה"י וה(1) בצפונו, כי אצל קסריון הגבול (צד 43).

הנהרות שנזכרו ברשימתנו הם הירדן, הירמוך, קרמיון ומיגה. אלה נזכרו גם במשנה אף שבהמשך אחר לגמרי. שם נאמר⁴⁰⁶ שהירדן והירמוך הם “מי תערובות” – ז. א. שמקבלים במרוצתם מי נחלים ונהרות המשתפכים בהם. לעומת זה נאמר על שני הנהרות האחרים, שהם “מֵי בִצִים”.

הירדן הוא הנהר היוצא מ“מערת פמייס”⁴⁰⁷ והוא הוא קו הגבול המערבי של עבר הירדן. – הירמוך הוא גבולו הצפוני של עבה"י העקרי (Paraea). אצל גדר יש בקיעה עמוקה שעליה עבר גשר שכבר הזכרנו אותו⁴⁰⁸. נהר זה נזכר אצל סופרים יונים ורומיים בשם Hieromax או Hieromices.

בנוגע לקרמיון ופיגה יש בידינו מסורת עתיקה, בלי־ספק מבית מדרשם של הגאונים, שהם “נהרות דמשק” אמנה ופרפר (מלכים ב' ה' י“ב⁴⁰⁹. פיגה היא המלה היונית pégé. א”כ המעיין עַיְן אֶל פִגָ’א אצל מקום בשם זה לצפון־מערב דמשק והוא ראש־מעיינו של נהר בַּרַדָה, שהוא אֲמָנָה ( או אבנה) שנקרא כך מפני שיורד מהר אמנה (חלקו של הלבנו') היונים קראו אותו Chrysorrhoas.

פַּרְפַּר הוא נהר אל עַוַג' לדרום דמשק והוא לפי המסורת הנזכרה קרמיון. – את חבל־הארץ שבין שני נהרות אלו קורא אחד האמוראים בשם “בין הנהרות” (ואין זו “ארם־נהרים” כמו שחשבו לרוב!) ואומר שחבל זה הוא “פתחה של גן־עדן”, כי פורה הוא מאד כידוע⁴¹⁰.

כאמור למעלה “מֵי קרמיון ומֵי פיגה הם מי בִצים”. אין ספק שאי־אפשר לאמר כן על שני הנהרות אמנה ופרפר שהם צלוּלים ואינם מעורבים בבוץ וטיט. אבל באמת יש להבדיל בין קרמיון ובין מֵי קרמיון וכמו־כן בענין הנהר השני. מֵי־קרמיון ומֵי פיגה הם אותם הבצים שנעשו על יד השתפכות הנהרות הנזכרים בחול המדבר והם בַחְרֶתּ אל עַטֵיבָּה ובחרת הִגֶ’נֶה למזרח־דרום דמשק ואלה הם באמת כמעט במשך כל השנה בצות מדבריות⁴¹¹. אם שתיהן נזכרות בהלכה – בנוגע ל“מי חטאת” – אז בלי ספק הכירו אותן קדמונינו, וגם מכאן ראיה שישבו יהודים בסביבת דמשק על צד הצפון־מזרח של עבר הירדן וכמו שמצאנו כבר למעלה (סוף § 24) שלפי דעת אחד התנאים תהיה סביבת העיר הזאת נכללת לעתיד לבא בארץ “אשר נשבע ה'”.

ברשימת תחומי א“י מצאנו את היבוק (בארמית: יובקא) שהוא נַהר אָ־זֶרְקַא, ושם הכוונה כנראה על מוצאו של הנהר הזה שהוא בגבול עבה”י המזרחי. – גם נחל זֶרֶד נזכר שם (ארמית: נחלא דזרד), אבל עדיין מוטל בספק אם יש למצא נחל זה בוָדי אֶל־חֶסַא (ע' צד 44 והלאה).

הוספה.    🔗

ערכים לאוֹנוֹמַסְטִיקוֹן עברי מן התלמוד והתרגום.

כמה פעמים מצאנו במשך חקירתנו שמקומות הישוב מזמן התנ“ך היו קיימים ועומדים בזמן בית־שני וגם אח”כ והיו בהם קהלות יהודיות. אמנם הרבה מקומות היו חסרים ישוב יהודי בתקופת התנאים והאמוראים, אבל חכמינו ז“ל ידעו מהם הטיב שהם בעיקרם מקומות יהודים עוד מזמן המקרא. עדות על זו לא רק ההשואות הנמצאות אצל אוסיביוס בספרו Onomastikon שקבל את רוב ידיעותיו בלי־ספק (הן ישר הן ע"י אמצעות אחרים) מיהודי הארץ, – כי אם גם שורה שלמה של השואות הנמצאות בספרותנו אנו: בתוספתא, בתלמוד, במדרשים ובתרגומים, עד שאפשר לסדר על ידן כעין “אונומסטיקון” קטן של שמות תנכיי”ם בעבר הירדן.

יש לדעת שההשואות התרגומיות נופלות מאד בעֶּרכן מההשואות התלמודיות, כי אלו האחרונות מיוסדות על מסורה נכונה וידיעה ברורה של המקומות, בעוד שהראשונות בֻרבן אינן רק כעין השואות אגָדָתיות.

אָבַל הַשִׁטִּים (ע' § 12) בענין מחנה ישראל מֵאָבֵל עד בית הישימות נאמר בירושלמי שביעית ו' א' שהיה שנים עשר מיל (השוה גם ספרי דברים של“ז; מדרש תנאים 224 שורה 24; סוטה י”ג ע"ב); בערובין נ“ה ע”ב,יומא ע“ה ע”ב: שלש פרסאות. אין ספק שחכמי המשנה הכירו את המקום הזה ואת בית הישימות, עיי"ש.

אָדָם (יהושע ג' ט“ז; מ”א ז' מ“ו; דה”י ב' ד' י"ז). “אמר ר' יוחנן: אָדָם קריה וצָרְתָן קרייה, שנים עשר מיל מזו לזו”. [=אדם וצרתן שתיהן ערים והמרחק שביניהן 12 מיל] (ירוש' סוטה ז' ה'). ר' יוחנן כוון על אֶ־דָּמִיָא לדרום השתפכות היבוק בירדן. לעומתה במרחק של 12 מיל נמצאה צרתן, שהיא עמה לפי זה על הר סרטבא.

אֶדְרֶעִי אוסיביוס קוראה Adra⁴¹² [=אדרע]; בתרגום יונתן לדברים ג' א': אדרעה; בתלמוד אדרעא (צד 58). היום דֶרְעַת.

אֶרֶץ טוֹב (שופטים י“א ג‘; ה’; ש”ב י' ו' ח' וע' בס' מכבים א' ב' יג'): "אמר ר' יהושע בן לוי כתיב “ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב – זו סוסיתא; ולמה נקרא שמו טוב, שפטור מן המעשרות” (י' שביעית ו' א'). ההשואה היא אמנם עתיקה ונכונה, כמו שראינו ב § 2; אבל ההוספה “ולמה נקרא” וכו' היא בדרך המדרש⁴¹³ ואין בכחה להכחיש את אמיתותה של ההשואה. בענין פטירת סוסיתא מן המעשרות דברנו למעלה § 20⁴¹⁴ .

בֵּית הַיְשִׁימֹות ע' אבל השטים והשוה אוסיביוס Isimoth: 10 מיל מוּל יריחו אצל ים־המלח.

בֵּית הָרָם (הרן) = בית רמתה, § 6

בֵּית נִמְרָה = בית נמרן אצל הירדן, § 6

בֵּית פָּעוֹר. בזמן אדריאנוס קיסר עמדה קסטרה רומית על ראש ההר של בית־פעור, שמשם היה אפשר לראות את מהלך הירדן⁴¹⁵. הקסטרה עמדה לא רחוק מקבורתו של משה⁴¹⁶. תנאים מודיעים גם על עבודת הפעור המגונה⁴¹⁷.

אם כן הין מכירים בלי־ספק את המקום. אפשר שכוונתם על אותו המקום שנזכר אצל אוסיביוס שלפיהו עמד בית־פעור על ראש הר אחד בין בית רמתה וחשבון, 6 מילים רומיים מבית־רמתה. לפי דעתו של Musil⁴¹⁸ יהיה מקום זה חַרִיבָה א־שֶׁךְ גֶ’יֶל (למזרח א־רָם) שמשם תתפתח השקפה נהדרה על כל הסביבה (ע' במדבר כ“ג כ”ח). – הנוסעה Sllivia אומרת שבית פעור עיר מול נְבוֹ.

בֶּצַר (במדבר): במדבר ד' מ“ג; יהושע כ' ח'; כ”א ל“ו, LXX דה”י ו' ס“ג; כתובת מישע שורה 27, לפי התוספתא מכות ג‘(ב)ב’ עמדה בצר (במדבר) נגד חֶברון (ביהודה). לפי זה יש לחפש את המקום בסביבת דִיבון. – אמנם יש גם דעה אחרת בין האמוראים שבמאה השלישית. לפי דעתו של ר”ש לקיש היא העיר בָצְרָה על צד המערבי של הטרכון (סוף § 27) אבל ר' יוחנן (השוה למעלה אל “אָדָם”!) מתנגד לו בזה וכנראה על יסוד התוספתא הנזכרת וא“כ על יסוד מסורה עתיקה מזמן התנאים. וכנראה שצדק בזה, כי ר' יוחנן היה בקי בכלל בעתיקות א”י.

גִלְעָד, במדרש שמואל כ“ד ו' השווּ את “הגלעד” לגֶרֶש (§ 5) וכן אמר הירונימוס: Arabia, quae prius vocabatur Galaad ef nunc Gerasa muncupatur⁴¹⁹ מדברי המדרש והירונימוס עולה שלא את העיר גֶרֶש השוו אל העיר גלעד, כי אם את תחומה של גרש אל הגלעד – הינו ארץ הגלעד – עוד אעיר פה על מה שמובא בתוספות ישנים ליומא ל”ט ע“ב: “הרי הגלעד בתרגום של כתובים טורי מכמר [=מכוור]. פי' דרכן של עזים להיות רצות כדכתיב כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד”. כוונתם כנראה על תרגום שה”ש (שממנו מביאים את הפסוק), אמנם לא מצאתי תרגום זה לא שם ולא במקום אחר.

דָּן – לֶשֶׁם (יהושע “ט מ”ו. שופטים י"ח: לַיִש) השוו בתלמוד⁴²⁰, במדרש⁴²¹, ובתרגום הא“י⁴²² אל פמייס Paneas. גם הירונימוס אומר: hodie ו ⁴²³Paneas – במקום אחר קורא התרגום הא”י את דָן בשם “דָן דקסריון”⁴²⁴ ז. א. דן של Caesarea Philippi, כי עיר זו נבנתה על מקומה של פ שהיא = דָן. אמנם ההשואה אינה מדויקת (השוה צד 48). – עוד השואה באגדה: דָן (בראשית י“ד י”ד) = חוֹבָה (שם ט"ו) ו“נקרא כן מו על העגל שעתידה לעמוד שם”⁴²⁵.

הַגִלְעָד |

ע' גִלְעָד |

הָרֵי הַגִלְעָד |

זֶרֶד בתרגום יונתן לבמדבר כ“א י”ב נחל זרד – “נחלא דמרבי חילפי וסיגל ובדברים ב' י”ג והלאה: “נחל טרווייא”. בנוגע לראשון חשב בעל התרגום על שם־הצמח זֶרֶד (זְרָדים). על מה כוון בשני, איני יודע, אבל כנראה אינה השואה אמתית, כי אם מדרשית.

חוֹבָה ע' דָּן

חַמַּת (יהושע י“ט ל”ה) לפי דעת אמורא אחד מבבל היא = חמֵי גדר (§ 21 אמנם ר' יוחנן התנגד לו בצדק בזה⁴²⁶ , כי חמת נזכרה בין ערי נפתלי וא“כ היא בגליל ולא בעבה”י.

טוֹב ע' אֶרֶץ טוֹב.

יָבֵש גִלְעָד. במדרש נאמר ששָאול נקבר בחוצה לארץ, ע“כ עמד דוד וכנס כל ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד (ע' ש”ב כ“א י”ב וכו'⁴²⁷. – אין ספק שכוונו חז“ל על מקום מיוחד שבעבה”י והוא אצל הנחל וָדִי יָבִּיס [=נחל של יָבֵש] לדרום פחל (§ 59). בנוגע לעיר זו יודעים אנו כבר שלפי דעת חז“ל לא שייכה סביבתה לא”י (שם). ע“כ יש להבין שציינו את יבש־גלעד כעיר של חו”ל.

יַעְזֵר התרגומים מַשוית את יַעְזֵר אל מִכְוַר ( ע' על מקום מבצר זה למעלה בצד 24); אמנם אין זו השואה אמתית, כי אם דרוש, מפני שפרשו את “יעזר” מלשון “עֵזֶר” וכן הסיבו את השם מן התורה על מכוור, שהיתה עֵזֶר לישראל במלחמותיו בתקופת הרומאים. – על ההשואה אל “גלעד” ע' למעלה אצל זה.

לֶשֶׁם ע' דָּן

לֶשׁע = קלרֹהי Kallirhoë ע' § 11.

מִדְיָן הנזכרה בפרשה ל“א לספר במדבר היא לפי המדרש אינה מִדְיָן שבספר שמות ב' ט”ו – כי מדין שנתגדל בה משה היא ארץ מדין – “וזו בצד מואב והיא חרבה עכשיו”⁴²⁸. כזאת אומר כמעט באותן המלות גם אוסיביוס בהודעתו, שיש עיר חרבה בשם Madian בקרבת Areоpolis⁴²⁹, היא רבת מואב, שנזכרת במדרש בקצור “מואב”. שניהם התכוונו על חרבת אֶל מֻדֶיִנֶא לצפון־מזרח רַבֶּא (= רבת מואב)⁴³⁰.

מַחֲנַיִם יוספוס קורא את המקום הזה הנודע מתולדות יעקב וממלחמות בית דוד ושאול בשם ⁴³¹Parembolai שהוראתו = שתי מחנות וכנראה שכן קָראו אותו היונים שהתישבו בארץ. במדרש נמצאה ההשואה דידמוס⁴³². = Didymos = “תאמים” בעברית – שֵם שמראה גם כן על “שתי מחנות” שוות. אפשר שגם שם זה היה נהוג בפי היושבים. כפי הנחתו של דַלמן⁴³³ עמדה העיר העתיקה הזאת על שתי הגבעות תֻּלוּל אֶ־דַהַב אצל היבוק, לדרום רֶגֶב.

מַעֲכָה התרגומים משוים שם זה אל אפקירוס [או אנטיקירוס?]⁴³⁴. באמת ידוע שם זה אצל פטולימיוס הגיאוגרַף⁴³⁵: Epikairos, אבל מקומו איננו ידוע. אמנם נראה שאין זו השואה אמתית, כי אם דרוש, כי בב“ר סוף פ' נ”ז נדרשו השמות טֶבח, גחם, תחש ומכה שכֻלן לשון מרדות הן:… מעכה־מְעַכִין (=צוררים) וא“כ הכוונה נגד הרומיים, צוררי ישראל. מבצר או עיר שיושביה הרומיים היו צוררי ישראל – כמו שנזכרו כאלה בעבה”י סוסיתא, וחלמיש⁴³⁶ – היתה Epikairos, כנראה באותה סביבה שבה היה מקומו של שבט המעכתי, שהוא אחד משבטי ארם.

סְדוֹם חמשה (או ארבעה) מליין מצוֹער⁴³⁷, אבל היום אי־אפשר לכוון את המקום.

סֻכּוּת = דרעלה ע' למעלה § 6.

סַלְכָה = סלייקה השואה אי־נכונה בתרגום על פי שווי המלים ע' § 19

עוּץ ארצו של איוב חשבו למצא לדרום נָוֶה (§ 9). בתור מקום־מושבו נזכר במדרש כפר קרנים⁴³⁸, שגם אוסיביוס⁴³⁹ קוראהו בשם Karnaia ואומר ששם ביתו של איוב. – אצל ⁴⁴⁰Silvia נקרא המקום Carneas ושם קברושל איוב עם מצבה. ההודעות האלו מַראות על שֵיךְ סַעְד לדרום נוה שעוד היום מראים שם את מרחצו ואבנו של איוב. האבן היא לפי האמת מצבת־הנצחון לרעמסס השני⁴⁴¹. – המדרש מספר על בני איוב שיצאו מכפר־קרנים והלכו כל האכיליין (צד 9) וכיון שהגיעו למגדל צבעייא מתו שם⁴⁴². דבר תמוה הוא שכפר קרנים נזכר גם בתור מקום־לידתו של הָמָן שלפי האגדה היה אביו של בַלָן וסַפָּר: ה“בלן” (אומן למרחץ) מזכירנו את מרחצו של איוב שמראים עוד היום שם.

עַרוֹעֵר במדרש נאמר: “והלא אין ערער נתונה אלא בתחום מואב”⁴⁴³. מואב במקום זה – כמו למעלה ד“ה “מדין” – היא העיר רבת מואב; אם כן כוון בעל המדרש אל נכון על חרבת עַרַעִיר לצפון אֶ־רַבֶּה אצל הארנון. אמנם בתרגום נמצא במקוֹם ערער – לחיית⁴⁴⁴ וזו היא כנראה להיתו הנמצאה בכתובת ארמית משנת 37⁴⁴⁵ ונזכרה גם אצל אוסיביוס בשם ⁴⁴⁶Lueita [לוחיתא] והיא לוּחִית שבנביאים (ישעי' ט“ו ה' ירמיה, מ”ח ה') וא”כ השואת התרגום איננה נכונה.

עַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם בב“ר מ”א (מ"ב) ו' מתורגם שם זה “עשתרתה דקרנא”. אין ספק שחכמי א“י הכירו את המקום. שהוא היום תֶּל עַשְתְּרַא, 3 קלומטר לדרום שיך סעד. – אמוראי בבל פירשו את השם באופן אגדתי באמרם שהכוונה על שני הרים גדולים והשפלה ביניהם ומתוך גובה ההרים איך חמה זורחת שם בשפלה⁴⁴⁷. – פה אני מזכיר שלפי דעת ר' סעדיה גאון עשתרות קרנים היא אלצנמין⁴⁴⁸ – ר”ל העיר הנוכחית אֶ־צַנַמֵין לצפון נוה; אבל השואה זו מיוסדת רק על דרוש אגדתי של השם עשתרות קרנים = צלם בעלת קרנים = אלצנמין = שני הצלמים. כעין זה כותב גם ר' שלמה בן שמואל הפרסי בספר המליצה: מקום צלמי שמש וירח⁴⁴⁹.

צוֹעַר מקומה היה ידוע לא רק בזמן הבית (§ 14) כי אם גם בזמן מאוחר (ע' ד"ה “סדום”). בתרגום נכתב השם זוער כמו שנמצאה כתיבה זו גם אצל יוספוס ואוסיביוס Zoar־a (§ 15).

צָפוֹן = עמתו ע' למעלה § 6.

קִיר חַרֶשֶׁת = קִיר חֶרֶשׂ התרגום כותב במקום שם זה: כְּרַךְ או כַּרְכָּה דְמוֹאָב, א"כ כוון אל Charachmoba הנזכרה אצל פטולומיוס⁴⁵⁰ והיא אֶל־כֶּרַךְ של היום בצד דרומי־מזרחי של ים המלח. ההשואה נראית נכונה כי המקום הזה בלי־ספק עתיק הוא.

רִבְלָה התרגום הא“י וכן הווּלגטה (מעשה ידי הירונימוס בעזר יהודים) לבמדבר ל”ד י"א כותבים במקום שם זה: דַפְנֵי Daphnis. וכוונתם בזה על חרבת דַפְנֶא לדרום תל אל קֶצִי (=דָּן) אצל מעיינות הירדן. יוספוס מזכירה בשם Daphne⁴⁵¹. אמנם מֵאַין לתרגומים אלה ההשואה הזאת, — אין לדעת בבירור. אפשר שכִּנו הסוריים שנתיישבו ברבלה זו על שם אותה רִבְלָה שבארץ חמת ושהיא היתה פרוָרה של אנטוכיה ונזכרת בשם דפני של אנטוכיה⁴⁵² , – בשם זה.

רַבַּת מוֹאָב ע' למעלה ד"ה מדין, ערער.

רָמוֹת בַּגִלְעָד לפי הברייתא עמדה “שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד”⁴⁵³ אוסיביוס מודיע שרמות היא 15 מילין למערב Philadelphia = רבתעמון אצל היבוק. מזה יש ללמוד ששניהם נתכוונו על חרבת ג’לוּד 5 ק"מ לדרום היבוק או חרבת גְ’לְעַד למערב גֶ’לוּד.

שָׁוֶה קִרְיָתַיִם המדרש בב“ר לפרשה י”ד ה' מפרש את השם במלות אלו: “תרתיין נינוה אינון” ובשלשה כ"י גורס תחת נינוה נינוי ועוד בשלשה כ"י: “קריין שוין”⁴⁵⁴ . מזה עולה שחכמי המדרש פרשו את השם “שוה קריתים”

בענין שהוא מראה על שתי ערים (=קריתַיִם) ששוות זו לזו (שָוֶה) ואיזה הֵן אותן הערים – אומרת לנו הנוסחה הראשונה: “נינוה” או “נינוי” – ר“ל נַנְוֵי” – ר“ל נַנְוֵה שאנו מכירים אותה כבר בתור עיר עבר־הירדן מזמן בני בתירה ואילך (ע' §§ 9, 22, 31). גם לפני בעל התרגום הירושלמי היה שֵם זה במדרש, כי כן כתוב שם: “אִילֵין דְּשַׁריין דבנוה קרתא”. תחת “דבנוה” יש לגרוס: בנוה, ר”ל שהאֵמים ישבו בנוה, עיר עבה"י. – כוונת המדר בהערתו “שיש שתי נינוה” היא: או שעמדו במקומה של נינוה שתי ערים שוות, או שהעיר החדשה נינוה נבנתה בדמותה של נינוה העתיקה ושוה לה והמקרא קורא אותה על שם העתיד “שוה קריתיים”⁴⁵⁵. – בנוגע להשואה, אפשר מאד שהיא צודקת, כי קריתים זו עמדה על כל פנים בסביבה זו סמוך לעשתרות קרנים (ע' ד"ה זה) ואין זו קריתים שבנחלת ראובן (במדבר ל“ב ל”ז).

שַׂעִיר = גבלא ע' למעלה צד 59 והלאה.

שְׁפָם בתרגום יונתן לבמדבר ל“ד י' י”א כתוב במקום שְפם – אפמיאה (ועפ"י זה השוו אחדים את שפם לאוֹפָנֶה שלדרום־מזרח ברכת אֶ־רן). אמנם בלי־ספק יש כאן טעות־סופר וצ“ל אפמיאס או פמיאס שהיא = פמייס. = Paneas וכמו שבאמת נמצא בתרגום ירושלמי פה: פמיאס. – אין להתפלא שהתרגום יונתן השוה את פמייס פעם לדָן ופעם לשְפָם, כי לפי ההשקפה האגדתית אפשר שמקום אחד יקרא בשנים או שלשה שמות: דן = חובה = שפם, וכמו שגם לפי ספר יהושע י”ט מ“ז נקראת עיר זו בראשונה לשֶם וה”כ דָן; ולפי ס' שופטים י“ח כ”ט היה לַיִש שם העיר לראשונה. – נראה שההשואה האגדתית הזאת נוסדה על סרוס האותיות על שפם – פמש = פמ[יי]ס.

לבסוף אזכיר את התרגומים לשמות־המקומות שבפ' ל"ב שבספר במדבר ההשואות הנמצאות בתרגומים אינן השואות במלא מובן המלה, כי אם השואות מדרשיות כאשר נראה אצל השמות הבאים:

דִיבוֹן = מדבשתא (תרג' א"י). לפי דעת הר' עמנואל לעף⁴⁵⁶ חשב בעל התרגום ששרש השם דיבון הוא “דוב” = “ווב” ומיד חשב על הפתגם “ארץ זבת חלב ודבש” ותרגם את השם ע"י המלה “מדבשתא”.

שְׂבָם = שירן (יונתן); בתרגומים האחרים כמו בעברית (הנוסחה סימה טעות היא ונעשית מסיבמא; כמו כן סוברא – צ"ל סובמא, השוֵה שוֹמִיֶה היום). – אבל מה היא שירן של תרג' יונתן?

בֱּעוֹן = קרתא דבלק (יונתן לפסוק ל"ח: בעל מעון). למה?

אֶלְעָלֵא = מעלת מרא (יונתן) ר“ל עָלַא = מעלת; אֶל = אֵל = מָרָא. בתרג' ירוש': בעיל דיבון יש לתקן עפ”י תרג' אונקלוס: בעלי דבבא (=האויבים) א"כ כוונת התרגונים שיושבי העיר הזאת מתעלים נגד רבונם, הם אויבי השם.

נְבוֹ = בית קבורתיה דמשה; בית קברי דמ‘; קברָתא דמ’.

עַטָרוֹת = מכללתא. זהו תרגומו הארמי של “עטרה”. אמנם יש להזכיר שאצל פטולמיוס נזכר השם Kosmos⁴⁵⁷ , שהוראתו “תכשיט” או “עטרה” ואפשר שהתרגום כוון על שם זה.

קִרְיָתַיִם = קרתא דתרין שוקהא מכבשין במרמירא היא בירישא (“עיר ששני שוָקיה מרוצפים באבן שיש”). השם בירישא אינו ידוע במקום אחר, אמנם אפשר שכוון התרגום יונן על בַּרִיס⁴⁵⁸ ע' למעלה § 11 (השוה לענין התרגום למעלה ד"ה “שָוֶה קריתים”).

יָגְבְּהָה – גרמתא (יונתן) יש לתקן: וְרָמְתָא כמו בתרג' השומרוני: רוממואה. כן יש לתקן גם בתרגום אונקלוס הוצ' ברלינר כמתא ל"רמתא" כי התרגום משוה השרש “גבה” אל “רום” ועפ"י זה מֵשים במקום יגבהה – רָמְתָא וכוונתו של העיר רמתה או בית רמתא (ע' & 6). אבל כמובן אין זו השואה אמיתית.

עַטְרוֹת שׁוֹפָן = מכללת שופנא (יונתן); עטרות שפים (שומרוני). השוה ד"ה עֲטָרוֹת.

ערֹעַר = לחֱיָית ע' למעלה ד"ה זה.

יַעֲזֵר ע' ד"ה זה למעלה.