רקע
שרגא גפני
הבלשים הצעירים מתיישבים בנגב הפרוע

 

פרק א': תעלומת המשקפיים    🔗

“איפה משקפי?” שאג שר הפיתוח והנגב, והרים בפעם האלף ואחת את השטיח העצום המכסה את רצפת חדרו, כדי לחפש מתחתיו את האבידה.

בעשותו זאת המעיד ארצה את מזכירו הראשון, מר אדר כיסלוי, אשר היה עומד על שטיח זה ונובר בסל הניירות, שמתחת למכתבה, כדי למצוא שם את זוג המשקפיים האבוד.

מלבדם נמצאו בחדר עוד ארבעה אנשים – הלא הם המזכיר השני, מר ניסן אלולי, המזכיר השלישי, מר מרחשון נחושתן, המזכיר הרביעי, מר אב בן תשרי והמזכיר החמישי, מר קלמן צוקרקוביץ. גם המזכירים הללו היו מחטטים בפינות שונות של החדר אחר משקפי שר הפיתוח והנגב, מר גליל עליוני, אשר נעלמו לפני שלוש שעות, ומאז לא נמצאו.

בינתיים הצטבר בחדר ההמתנה מספר רב של אנשים, אשר באו לחלות את פני השר בעניינים שונים. אפס, השר מר גליל עליוני, האחראי לפיתוח הנגב, לא יכול היה לקבל איש מהם, כל עוד לא נמצאו משקפיו.

“בלי משקפי אינני יודע אם מדבר אני עם נער או זקן, גבר או אשה, בדואי או בולגרי, צבר או צרפתי”, אמר לחמשת מזכיריו. “האם נחבלת חבלה קשה, מר אדר כיסלוי?”

המזכיר הראשון, מר אדר כיסלוי, קם מעל הרצפה, וידיו מלטפות את המקום המיועד לישיבה.

“כלל וכלל לא נחבלתי, וגם הרצפה שלמה”, ענה, והוסיף. “אדוני השר, זה שלוש שעות מחפשים אנו ששתנו את משקפיו, ואיננו מצליחים לגלותם. הנה נמסר לי, כי בחדר ההמתנה ממתין, בין השאר, אלי מהנהלת הבלשים הצעירים. הנני מציע להכניס אותו לכאן; הוא, כבלש ותיק, יצליח אולי לגלות את משקפיו”.

“רעיון חזק”, אמר שר הפיתוח והנגב בהתלהבות גדולה. “הכניסו נא אותו”.

אלי הוכנס פנימה.

“שמע, בחורי”, אמר לו גליל עליוני, שר הפיתוח והנגב. “זה שלוש שעות ארוכות ומייגעות אנו מחפשים אחר משקפי, והעלינו חרס בידינו. כבר חיטטנו בכל פינה ופינה, מגרה ומגרה, סל וסל, תיק ותיק, אשר בחדר הזה”.

“אם הפכתם את החדר על פיו, ולא מצאתם את זוג משקפיך, אין ספק שלא בחדר זה איבדת אותו, אלא בחדר שנמצאת בו לפני בואך למשרדך זה”, אמר אלי בנעימות ובמתינות.

“רעיון חזק ביותר”, אמר שר הפיתוח והנגב בהתלהבות יתרה. הייתי ממנה אותך ברצון למזכיר שישי שלי. ובכן, חבריה", אמר למזכיריו, “קודם שבאתי לכאן נמצאתי בחדרו של שר פיתוח הגליל, מר דרום דרומי. גשו לשם וחפשו אצלו את משקפי, הבה וניוכח, אם הניתוח הבלשי של אלי נכון הוא או לא!”

המזכירים נחפזו לצאת ולמלא את מצות השר. בינתיים שוחחו השר ואלי, כדרך אנשים מהוגנים, על מזג האויר ועל יבולי השדות ועל עוד נושאים מן הסוג הזה.

כחלוף רגע חזרו המזכירים, ובידי הראשון שבהם, הוא מר אדר כיסלוי, משקפיו של השר.

“באמת, השארת אותן אצל שר פיתוח הגליל”, אמר.

השר התנפל עליהן בשמחה יתרה. הוא מיהר להרכיבן על חטמו, והודיע. “יקירי, הנה נוכחנו לדעת, כי לא גוזמאות סופרו לנו בספריו של אבנר כרמלי על הבלשים הצעירים, וכי באמת מסוגלים הם לפענח כל תעלומה. שובו נא, חביבי, איש־איש לחדרו ולעבודתו, ואני אשמע מה רוצה ממני אלי המוכשר”.

המזכירים (הראשון, השני, השלישי, הרביעי והחמישי) פרשו איש־איש לחדרו, ואילו אלי ושר פיתוח הנגב, מר גליל עליוני, ישבו אל המכתבה, לדון בענין, אשר עליו יסופר בפרק הבא.


 

פרק ב': גליל עליוני מלא דאגה    🔗

“מר עליוני”, פתח ואמר אלי.

“קרא לי, בפשטות, גליל”, הפסיקו מיד שר פיתוח הנגב. “רצוני, כי שנינו נהיה חברים בלב ונפש, ונקרא זה לה בשם פרטי, ובלי גינונים של טכס”.

“מסכים”, אמר אלי, והשניים תקעו כף זה לזה.

“ובכן, גליל, העניין הוא זה”, החל אלי מספר. “באספה הכללית האחרונה של הבלשים הצעירים, אשר התקיימה, כרגיל, בביתי, הוחלט פה אחד להקים חות־התיישבות של הבלשים הצעירים בנגב”.

“מה הניע אתכם להחליט החלטה חיובית זאת?” התעניין מאוד השר.

“כידוע לך, זקוק הנגב למתיישבים”, אמר אלי, והשר הניד בראשו בהסכמה רבה. “ואנו, הבלשים הצעירים, רוצים להראות בצעד זה דוגמה אישית לנוער הישראלי”, הוסיף אלי בכובד ראש.

“הנני מאושר לשמוע זאת”, קרא השר בחדוה. “הנגב זקוק באמת למיטב הנוער הישראלי, ואין לי ספק, שאם הנסיון ההתיישבותי שלכם יצליח, ישמש הצעד שלכם כדוגמה מזהירה לכל בחור טוב בארצנו!”

בהתלהבותו הרבה קם השר ממושבו והחל מתהלך בחדר.

“כן! כן! כן!” נאם, “זהו יהיה צעד עצום, לקידום הנוער הישראלי אל הנגב! הנוער שלנו מעריץ את הבלשים הצעירים, והאחזותם בנגב תהיה לו למופת כביר… אבל!” צעק השר, ונשתתק לפתע פתאום.

הוא הביט מבעד למשקפיו העבות באלי, כאילו רואה הוא אותו זו הפעם הראשונה. בהלה גדולה הביעו פניו החביבים.

“מה קרה?” התעניין לדעת אלי.

“ומה יקרה, אם יכשל הנסיון ההתישבותי שלכם?” אמר השר בחרדה יתרה. “אזי יקרה ההיפך: במקום שהצעד שלכם כלפי הנגב ישמש אות ומופת לכל הנוער הישראלי, הרי תזרעו בקרב הנוער יאוש ואכזבה גדולים מאוד־מאוד. שער בנפשך מה רב יהיה האסון, אם לא תצליחו להחזיק מעמד במקום שתתיישבו בו, ותחזרו איש־איש לביתו. הנוער הישראלי יחשוב, שלא כדאי להתיישב בנגב הנפלא, שבו טמון עתידנו”.

“גליל! גליל! הפסק לדבר ושמע את דברי”, צעק אלי בכעס, עד אשר החשה את השר המלא דאגות כרימון.

משנשתתק גליל עליוני, אמר לו אלי בקול נחוש:

“הבלשים הצעירים לא נסוגו מעודם משום משימה שקבלו על עצמם. הנני מבטיח לך בהן צדקי, בשמי ובשם כל חברותי וחברי, כי לא ננטוש את מקום ההתישבות שלנו, ולעולם לא נאכזב את הנוער”.

“הרגעת אותי, אלי, ופיזרת את חששותי”, אמר שר פיתוח הנגב, גליל עליוני.

הוא חזר למכתבה וישב.

“ובאיזה חבל מחבלי הנגב החלטתם להתיישב?” שאל את אלי.

“בחבל מערותיים”, השיבו אלי בקול נמרץ, שאין לערער אחריו.

“בחבל מערותיים?!” קרא השר גליל עליוני בדאגה גדולה.

הוא רץ להביט במפה שעל הכותל, וקרא בקול דאוג יותר:

“מדוע דוקא בחבל מערותיים, שהוא החבל הפרוע ביותר והמסוכן ביותר מכל חבלי הנגב?”

“טבעי הוא לנו, הבלשים הצעירים, שנשאף להתיישב במקום המסוכן ביותר”, אמר אלי בגאוה כמוסה, בשמו ובשם חבריו.

וגם בשם חברותיו, כמובן.

“כך, כך”, מלמל השר בחרדה גוברת והולכת, “אבל אני חושש שלא תחזיקו מעמד בחבל פרוע ונורא זה, המלא מסתננים ומוקשים והתקפות וכל מיני מרעין בישין. זוכר אתה מה שאמרתי לפני שעה קלה, על הנזק העצום שיגרום הדבר לפיתוח הנגב, אם הנוער הישראלי יוכח לדעת שהבלשים הצעירים לא הצליחו להחזיק מעמד במקום התיישבותם, ונאלצו לנטוש. אותו…”

“גליל, אל תדאג”, סח לו אלי בחברות. “הרי קיבלת ממני הבטחה בהן צדק, שלא נאכזב אותך לעולם”.

“בסדר”, אמר גליל עליוני. “אני סומך עליך ועל חברותיך וחבריך. אבל יש עוד נקודה מכאיבה אחת, שעלינו לגעת בה…”

“ומהי?” שאל אלי בצפיה דרוכה.

גליל עליוני, שר פיתוח הנגב, קם בהתרגשות ממושבו והחל מתהלך מחדש בחדר. אלי קם אף הוא, והחל מתהלך לצדו.


 

פרק ג': השר אינו עכבר משרד    🔗

השר שם ידו על כתפו של אלי, ובצעדו הלוך ושוב, אמר לו בקול כאוּב:

“הנקודה הכאובה היא חוסר המים. עד כה לא הצלחנו לגלות בחבל מערותיים מים, ועל כן לא הוקם בו עד כה שום ישוב קבוע. בעיית המים המתוקים, שהיא הבעיה החריפה ביותר בנגב, חריפה היא פי כמה וכמה בחבל מערותיים, בלי מים אין חיים, ואנו נאלץ להביא מים למקום־הישוב שלכם ממרחקים גדולים. דבר זה יכביד עליכם מאוד, ואני חושש שוב, שלא תחזיקו מעמד”.

“אל תדאג”, אמר לו אלי ברוך, והוסיף: בכל זאת, חרף המחסור הנוכחי במיים, ידוע כי בימי קדם היה מערותיים ישוב גדול, כיצד יתכן הדבר?"

“זוהי אמנם חידה סתומה”, הודה גליל עליוני. "אין אנו יודעים מנין השיג הישוב הקדום את מימיו. אילו ידענו, יכולנו גם אנו להקים במערותיים ישובים רבים. אגב, הפרופסור מיימון מן הטכניון העברי בחיפה מתעניין מאוד בחידה זו, ורוצה לחקור אותה.. אבקש ממנו שיתלוה אליכם, ויחקור את חידת המים במקום.

“מצוין!” העיר אלי, בהתהלכם בחדר. “כמעט בכל פרשה שלנו היה עמנו פרופסור”.

שר פיתוח הנגב עצר מלכת מול מפה עצומה של הנגב, שהיתה תלויה על קיר משרדו, ושאל את אלי:

“הכבר החלטתם באיזה מקום בחבל מערותיים הגדול רצונכם להתיישב?”

“האספה הכללית של הבלשים הצעירים, אשר התקיימה כרגיל, בביתי, הטילה עלי ועל שאר חברי ההנהלה של הבלשים הצעירים, שוש, חנה ופנחס, לערוך בהקדם סיור בחבל מערותיים, ולבחור שם את מקום ההתיישבות שלנו”, ענה אלי במתינות, והוסיף, “החלטנו להתיישב קרוב ככל האפשר אל הגבול”.

“מדוע דוקא ליד הגבול?” השתומם וכעס השר, “וכי לא די לכם בשאר הסכנות והקשיים, שאתם רוצים להסתכן עוד יותר?”

“בתור הבלשים הצעירים, טבעי הוא שנרצה להתיישב במקום הקשה ביותר והמסוכן ביותר והמכביד ביותר שבנגב הפרוע”, אמר אלי לשר, והשר הביט בו בהערכה רבה.

“זאת אומרת, שהסיור שלכם יערך בקרבה יתרה אל הגבול”, אמר בבהלה פתאומית. “אני חושש מאוד, שהכוחות הירדניים יפתחו עלינו באש…”

“עלינו?” שאל אותו אלי בהשתוממות עצורה. “הרוצה אתה להצטרף אלינו בסיור שלנו?”

“כמובן וכמובן”, ציין השר בתשובתו. “האם אתה חושב שאני מפתח את הנגב על ידי זה שאני יושב לי במשרדי, מוקף חמישה מזכירים (אשר אינם מסוגלים אפילו למצוא את משקפי, כאשר אני מאבדם). אני יוצא לשטח, ואינני עכבר משרד!”

“נשמח מאוד לחברתך”, אמר לו אלי, בראגה מיוחדת לשלום השר, “אך אני חושש שהסיור לאורך הגבול יהיה מסוכן מדי בשבילך”.

“כדי שהירדנים לא יוכלו לפתוח עלינו באש, אסדיר שנציגי או”ם, ואפילו קצין ירדני, מועדת שביתת הנשק, יצורפו לסיור. רצוני שהם יעידו, כי הירדנים התקיפו אותנו ראשונים, במקרה שיתלקחו בינינו ובינם חילופי יריות".

“ליתר בטחון נצטרך לקחת עמנו משמר מזוין, מחיילי צה”ל, ולהשתמש בנשק גם אנו", אמר אלי. “הן ידוע, שחבל מערותיים הוא החבל הפרוע והמסוכן ביותר בכל הנגב כולו”.


 

פרק ד': היש לשמו של אדם השפעה על מקצועו    🔗

כעבור ימים אחדים התנהלה שיירת ג’יפים בדרך־העפר המאובקת, המוליכה אל הגבול הישראלי־ירדני, בחבל מערותיים אשר בצפון הנגב.

בשלושת הג’יפים הראשונים היו מוצבים מקלעים; ישבו בהם חוליות חיילים־סיירים ישראליים. בגיפ הרביעי נסע מפקד הסיירים שלנו הסרן מנשה המנשי, ועמו הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר אולאפסון כריסטופרסון, קצין שבדי מועדת שביתת־הנשק של האומות המאוחדות, אשר מתפקידה לשמור על הבטחון והשקט לאורך גבולות ישראל והמדינות הערביות השכנות לה. כן נסעו בג’יפ הזה הסגן דוד בן־רחמן, קצין ישראלי של ועדת שביתת הנשק, והמולאזים דאוד אבן־רחים, קצין ירדני השייך גם הוא לועדה זו.

“אתה תהיה אחראי אישית לכך, שלא יפתחו עלינו באש מן הצד הירדני של הגבול, כאשר נסייר לאורכן של הגבול”, אמר דוד בן־רחמן לדאוד אבן־רחים.

“אל תחשוש, משמרות הגבול הירדניים לא יפתחו עליכם באש, כיון שהם יודעים כי נוסע אני עמכם, והם יחששו שמא אני אפגע”, אמר הקצין הירדני לקצין הישראלי.

שני הקצינים דברו בשפה השבדית, כמובן; וזאת - למען יבין את דבריהם הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר אולאפסון כריסטופרסון. ואמנם, הקצין השבדי האזין יפה־יפה לשיחה.

בג’יפ החמישי של השיירה נסעו שר פיתוח הנגב מר גליל עליוני וארבעת הבלשים הצעירים – אלי, שוש, פנחס וחנה. כל אחד מהם חמוש היה באקדח ובמשקפת. נוסע נוסף היה בג’יפ –הלא הוא המומחה לגילוי מים, הפרופסור מיימון.

נהג את הגיפ שר פיתוח הנגב, בכבודו ובעצמו, והפרופסור ישב לידו.

“סלח נא לי, הפרופסור מיימון”, שאלה שוש, מן המושב האחורי של הג’יפ. שאלה אחת בוערת ומציקה לי, הרשאית אני לשאלך?"

“בחפץ לב אשיב לך”, אמר לה הפרופסור השמנמן בנועם.

האם בחרת לך את השם מיימון משום שאתה מומחה למציאת מים?" שאלה חנה את שאלתה של שוש, כיון ששוש עצמה התביישה לשאול אותה.

“אכן, יש קשר קל בין שב משפחתי ובין מקצועי – חיפוש אחר מקורות מים”, הודה הפרופסור. אך עליכם לדעת, כי נקראתי בשם מיימון מרגע היולדי, ואילו במציאת מים התחלתי להתעניין רק בהגיעי לגיל עשרים. יתכן, איפוא, ששמי השפיע עלי, שאתחיל להתעניין במים ושאהיה לבסוף פרופסור למציאת מים".

“זאת אומרת”, שאל פנחס במהירות ובהתענינות גדולה, “שאם אשנה את שם משפחתי למיליוני, זה ישפיע עלי להיות מיליונר?”

“אני סבור שלא”, אמר הפרופסור מיימון בהתאפקות, כאילו רצה לפרוץ בצחוק ועצר בעצמו. “אילו היה כדבריך, הרי מי ששמו שחורי יהפוך בסופו של דבר לכושי, ומי ששמו הררי חייב יהיה בצו הגורל לגור בהרים”.

“וכי למה תוסיפו להתוכח על כך”, אמר שר פיתוח הנגב. “אביא לכם דוגמה חיה, שתפריך את הדעה כי יש לשמו של אדם השפעה על מקצועו ודרכו בחיים. הרי אני עצמי שמי גליל עליוני, ובכל זאת הנני שר פיתוח הנגב, הנמצא בדרום הארץ. ואילו חברי, השר לפיתוח הגליל, נקרא בשם דרום דרומי!”

“הפלא ופלא!” צעקה שוש בהנאה גדולה.

“רבותי! חבריה! הרי נוסעים אנחנו לסייר מקום להתיישבות. אנא – שימו לבכם לשטח שמסביבנו!” ביקשם אלי, והם עשו כדבריו.


 

פרק ה': טראח! ביונג!    🔗

בג’יפ השישי והאחרון שבשיירה נסעו חמשת המזכירים של שר פיתוח הנגב - הלא הם אדר כיסלוי, ניסן אלולי, מרחשון נחושתן, אב בן תשרי וקלמן צוקרקוביץ, מאחר שהם נסעו האחרונים בשיירה, קלטו את כל האבק שהעלו גלגלי חמשת הג’יפים הנוסעים לפניהם, וכל המזכירים, מן הראשון ועד החמישי, היו מכעכעים ומתעטשים, משתעלים ומזוררים, מכחכחים ומשתנקים.

השיירה נסעה שעה ארוכה בדרך־לא־דרך, לאורך הגבול, אשר סומן בחביות צבועות בלבן; מסביב השתרע נוף מדברי אמיתי.

כיצד אתה מגלה באדמה מקומות שיש בהם מים?" שאל אלי את הפרופסור מיימון.

“לפי צבעה של האדמה”, הסביר לו הפרופסור.

“האם צבעה של האדמה אשר מסביבנו מעיד על מציאות מים?” שאל אלי בתקוה גדולה.

“לצערי הרב - לא”, אמר מיימון.

טראח!

טראח! ביונג! טראח ביונג!

אש־כדורים נורתה עליהם מן הצד הירדני של הגבול. מרחוק נראו מספר חיילים ירדניים ניצבים על גבעה ומכונים אליהם את נשקם.

מדוע אנשיכם תוקפים אותנו?" שאלו הסגן דוד בן־רחמן והבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר אולאפסון כריסטופרסון את המולאזים דאוד אבן־רחים.

הם אינם פוגעים בכם – הם יורים אל בין הג’יפים בלבד", אמר דאוד אבן-רהים בהתלהבות.

“ומדוע הם עושים זאת?” שאל אותו הסרן מנשה המנשי, מפקד חוליות הסיירים, וסימן לג’יפים נושאי המקלעים, כי לא ישיבו לפי שעה באש וימשיכו בנסיעה.

“מה איכפת לך? העיקר הוא שהם אינם יורים על אנשים”, השיב הקצין הירדני בערמומיות.

ביונג! טראח! טראח! ביונג! – הכדורים הוסיפו להכות באדמה, בין הג’יפים הנוסעים במהירות.

“הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר וכולי, אתה עד שהירדנים התחילו ראשונים ביריות”, אמר בכעס גדול הסגן דוד בן־רחמן.

“הם־הם־הם”, אמר הגנרל השבדי בעל השם הארוך מאוד, “לפי סעיף חמש, פסקה שלושים ושבע בעמוד שבעים ואחד של הסכם שביתת הנשק אתם חייבים להסתפק בהגשת תלונה לקצין האו”ם, ולא להשיב באש".

ביונג! זבונג! זבאנג! טראח־טאח־טאח! – היריות גברו מרגע לרגע, וההטיאו אך כחוט השערה את הג’יפים הממהרים.

“בסדר, הבריגדיר גנרל אולאף וכולי וכולי”, סינן הסרן מנשה המנשי מבין שיניו. “לא נענה באש, וניסע מכאן, אבל זוהי הפעם האחרונה שאנו עוברים על התגרות כזאת בשתיקה”.

הג’יפים טסו קדימה לקול היריות, כדי לצאת מטוח האש של הירדנים.

לפתע פתאום נשמעה שאגה אדירה:

“עצור!”


 

פרק ו': הבריגדיר־גנרל אולאף וכולי וכולי    🔗

השאגה נפלטה מפיו של הפרופסור מיימון. שר פיתוח הנגב, גליל עליוני, מיהר לבלום את הג’יפ. גם שאר הגיפים בלמו ועצרו.

“מה קרה?” שאל שר פיתוח הנגב בקוצר־רוח קל את הפרופסור. “האינך רואה, שהאויב הירדני פתח עלינו באש הטרדה, ושמוטב לנו להסתלק מכאן בהקדם רב ככל האפשר?”

אבל הפרופסור מיימון הצביע בהתרגשות גדולה ובשמחה מתפרצת על סלע ענק, אשר נח על האדמה ליד אחת החביות הלבנות המסמנות את קו הגבול.

“שם יש מים! שם, מתחת לסלע, מוכרחים להיות מים! לפי צבעה של האדמה אני יודע זאת!” קרא בהתלהבות גדולה.

בשמוע אלי את דבריו אלה, נפל על צוארו ונשקו, בלי לשים לבם אל כדורי האויב, קפצו הכל מג’יפיהם, ורצו אל הסלע.

“הזהרו! חזרו! שובו מיד על עקבותיכם!” הצטעק המולאזים דאוד אבן־רחים. “הסלע נמצא בצד הירדני של הגבול, ואסור לכם לגשת אליו!”

“סלח לי מאוד – הסלע נמצא בדיוק על הגבול, חציו בצד שלנו, וחציו בצד שלכם”, העיר לו הסגן דוד בן־רחמן, תוך כדי ריצה.

בבואם אצל הסלע האדיר עצרו מרוץ – אלי חבט כף בכף, ואמר: “ברור עתה, מדוע ירו עלינו הירדנים ומדוע הם מוסיפים להטריד אותנו ביריות הפחדה. הם רצו כי נעבור כאן במהירות, לבל נוכל לגלות, שיש כאן מים! אתה, דאוד בן־רחים, שידעת כי אנו נסייר כאן אתך כדי למצוא מקום מתאים להתיישבותנו, הסדרת מראש שיפתחו עלינו דוקא כאן באש הפחדה. ובכן, לידיעתך: אנו לא נזוז מכאן עד אשר נגלה את המים. אחרי כן נקים כאן את נקודת ההתיישבות שלנו, ונשתה את המים אשר נגלה כאן, ונשקה בהם את אדמתנו”.

דאוד אבן רחים, אשר נכשלה מזימתו להפחיד את השיירה ולהבריחה במהירות מאצל סלע המים, אותת בידו לירדנים שעל הגבעה, שיפסיקו לירות, והיריות פסקו. הוא פנה אל אלי, והזהירו:

“הבט, נערי! שמע את עצתי, ואל תתיישב כאן, ליד הגבול, פן יבולע לך ולכל חברותיך וחבריך. המים שמתחת לסלע הזה הם שלנו, ולכם אסור לגעת בהם!”

“טעות בידך - הסלע נמצא הרבה יותר בצד שלנו, מאשר בצד שלכם”, מיהר לענות דוד בן־רחמן במקום אלי, אשר כמעט שסטר סטירה בפניו של הקצין הירדני, מרוב רוגזו עליו ועל שקריו.

“הרשו נא לי להחליט בענין זה – הרי זהו תפקידי”, אמר הבריגדיר גנרל אולאף כריסטופר אולאפסון כריסטופרסון בעברית, בחפשו במילון־כיס שבדי־עברי אחר המילים הדרושות לו, ובעשותו זאת בזריזות יתרה.

הכל פינו לו מקום, ועקבו בדאגה גדולה אחר מעשיו.

הבריגדיר גנרל השבדי, שהיה צנום כמקל וארוך כתורן, ניגש אצל החבית המסמנת את הגבול, אשר בקרבתה נח הסלע הכביר, ובעזרת קנה־מידה מתקפל, שהוציא מכיסו, מדד היכן בדיוק מונח הסלע האמור.

“הוא מונח חציו בשטח ישראל, וחציו בשטח ירדני!” הודיע לבסוף.

“זאת אומרת שלשני הצדדים מותר לנצל שוה בשוה את באר המים הנמצאת בודאי מתחת לסלע הזה”, אמר שר פיתוח הנגב, גליל עליוני.

ובפנותו אל המולאזים דאוד אבן־רחים, אמר בהדגשה רבה, אני מציע כי הישראלים והירדנים יפתחו יחדיו את הבאר המשותפת, וישתמשו במימיה לטובת ישוביהם משני עברי הגבול".

הקצין הירדני העוה פיו בבוז.

“לנו אין ישובים בסביבה מדברית זאת, ואין לנו צורך במי הבאר. על כן כיסינו אותה בסלע הענק”, אמר במרירות ובמשטמה. “כיסינו אותה כדי שלא תוכלו לנצלה לצרכיכם, ואוי לכם אם תעשו זאת. מוטב לנו שגם אתם וגם אנחנו לא נהנה ממימיה”.

“זוהי גישה בלתי מוסרית!” התרעם השר הישראלי, “אתם רוצים לשמור את השממה כמו שהיא, וסותמים בארות באבנים ובסלעים, ואילו אנחנו רוצים להפריח את השממה ולפתחה. יש לנו זכות מלאה להשתמש במי הבאר הזו, וכה נעשה!”

“הוזהרתם! אל תשתמשו במי הבאר, פן יבולע לכם!” רטן דאוד אבן־רחים. “ובכלל, מוטב שתסלקו מדעתכם את המחשבה להקים כאן חות־נוער. היא לא תחזיק מעמד. אנחנו נדאג לכך!”

והוא הפנה להם עורף, חצה את הגבול, ועמד בעברו הירדני.


 

פרק ז': מעמד חגיגי היסטורי!    🔗

“אין לי מה לומר לכם עוד. תהיו בריאים”, אמר ורצה להסתלק לעבר חייליו העומדים על הגבעה הסמוכה. גם הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר וכולי וכולי רצה לעשות כמעשהו.

אבל הסרן מנשה המנשי שלח את שתי זרועותיו הארוכות אל מעבר לגבול, תפס בצוארוני שניהם וגרר אותם בחזרה אל העבר הישראלי של הגבול.

“אם תלכו מכאן, ייפתחו עלינו החיילים הירדנים באש, ולא נוכל להסיר את הסלע מעל הבאר”, הסביר להם בעדינות. “אתם מתבקשים להשאר אתנו, כפי שהוסכם מראש בינינו ובינכם, עד סוף הסיור”.

“לא אכפת לי, אני ניטרלי לגמרי, אבל אינני רוצה לההרג בגלל הריב שלכם עם הירדנים”, אמר הקצין השבדי הגבוה אולאף וכולי וכולי וכולי.

אבל הקצין הירדני התנפח מזעם.

“באיזו רשות אתה עוצר אותי?” נהם.

“אנחנו יודעים, שאתה רוצה להתרחק מאתנו כדי שחייליך יוכלו לפתוח עלינו באש ולמנוע מאתנו את גלילת האבן מעל פי הבאר”, אמר לו הסרן מנשה המגשי.

שני חיילים הופקדו לשמור על הקצין הירדני המצעק, לבל יתחמק, וכל הנותרים, לרבות שר פיתוח הנגב, חמשת מזכיריו וארבעת הבלשים הצעירים נגשו להטות שכם בגלילת הסלע מעל פי הבאר, לפי הוראותיו של הפרופסור מיימון.

“כשאצעק ‘היי’, תתכוננו, וכשאצעק ‘הופ’, תדחפו”, אמר הפרופסור את הוראותיו, והוסיף ושאג “כולם ביחד: היי – הופ!”

היי-הופ!" שאגו הכל עמו, ובדחיפה נמרצת הופר הסלע האדיר מעל פי הבאר.

לעיניהם המופתעות נתגלתה באר מצויינת - מלאה מים כמעט עד פיה.

“האח־הידד!” צרח הפרופסור מיימון בהתלהבות מדבקת.

“האח־הידד!” הריעו הכל. ושוב –

“האח – הידד!”

ושוב –

“האח – הידד!”

בהתלהבותו כי רבה ביקש שר הפיתוח קובע־פלדה מיוחד מאחד החיילים, מילא את הקסדה הזאת במי הבאר, ושתה אותם לרויה, וגם לאחרים נתן. הכל היו מאושרים. זה היה חג מים אמיתי.

האדם היחיד אשר לא השתתף בשמחה המתפרצת היה כמובן המולאזים דאוד אבן־רחים. לפניו היתה הבעה שטנית.

“עוד נראה, מי מאתנו ישמח בסופו של ענין זה”, התיז מבין שיניו הקפוצות. “דבר אחד אני מבטיחכם”, הוסיף בשטניות. “שהחוה הזו, שתקימו כאן, תסולק מכאן במהרה”.

דבריו הנזעמים עוררו דאגה מסוימת בלב גליל עליוני, שר פיתוח הנגב. הוא משך את אלי הצידה.

“שמע”, אמר לו. “אני חושש נורא, שלא תוכלו להחזיק מעמד כאן, כיון שהירדנים האלה יכונו נגדכם את כל פעולות החבלה וההסתננות שלהם, עד שיבריחו אתכם. אם תכשל התיישבותכם כאן, יהיו לדבר תוצאות מזיקות מאוד בקרב בני הנוער הישראלי. אני מבקשך, אלי, לשקול יפה־יפה, בטרם תחליט סופית שזהו המקום בו תתיישבו”.

,כבר שקלתי, והחלטתי איתנה – אנחנו מתיישבים כאן", אמר אלי בקול ברור וצלול, שזכה להערכת כל שומעיו. היה זה קולם הנועז של הבלשים הצעירים, אשר בקע יעלה מפיו של מנהיגם.

“שום סכנה לא תרתיע אותנו! אדרבה – אנחנו נמשכים אל המקום המסוכן ביותר, ממש כמו שפרפר נמשך אל האש”, הוסיף אלי נמרצות. “חובתנו היא לשמש דוגמה ומופת לחלוציות לכל הנוער העברי כולו. הסכנות והמאבק שיעברו עלינו כאן רק יחשלו את הבלשים הצעירים, ויחזקו את רצונם להשאר בחוה”.

הכל הרגישו כי זהו מעמד חגיגי הסטורי. הקצינים הישראלים, שר פיתוח הנגב ופרופסור מיימון נגשו אל אלי, ללחוץ את ידו. שאר הבלשים הצעירים עמדו אצלו, ונהנו אז הם מן הכבוד שזכה בו מנהיגם.


 

פרק ח': “הכנף השחורה” מופיע!    🔗

לפתע נשמע זמזום מרוחק של מטוס. הזמזום התחזק. עד מהרה ראו הכל מטוס קטן מזנק אליהם ממרומי הרקיע.

“מי זה?” השתומם דוד בן־רחמן, הקצין הישראלי.

“מה הוא רוצה לעשות?” אמר השר לענייני פיתוח הנגב גליל עליוני.

רק דאוד אבן־רחים גיחך לנפשו בסודיות.

“המתינו, ותדעו”, העיר להם בבוז.

המטוס קרב מאד אל העומדים. הוא לא נשא על כנפיו שום סימן המעיד על לאומיות. יד נשלחה מתא הטיס, ובהגיע המטוס לגובה של עשרים מטרים מעל לחבורה העומדת הטילה היד קופסה קטנה מטה, מיד נפתח ונפרש מצנח קטנטן מעל לקופסה, וזו החלה צונחת צניחה איטית ביותר מטה בעוד המטוס הזעיר נוסק השמימה ונעלם מעין.

“בקופסה יש בודאי הודעה”, אמר בכובד ראש הסרן מנשה המנשי.

דאוד אבן־רחמן גיחך בפה מלא גיחוך מסתורי.

בנפול הקופסה ארצה – היא נפלה ממש על יד החבית המסמנת את קו הגבול – קפץ אליה דאוד אבו־רחמן, המולאזים הירדני, הרימה, והוציא מתוכה פתקה.

“בבקשה לקרוא”, אמר לחנה, במסרו לה את הפתקה.

״מדוע דוקא אני?" שאלה חנה בשמחה יתרה, ובטהרה את גרונה בכחכוח קל פתחה את הפתקה המקופלת וקראה מתוכה:

הנני מזהיר אתכם הזהרה ראשונה ואחרונה, שלא תתיישבו במקום זה. המלטו מכאן כל עוד לא קרה לכם אסון. זוהי פקודתי, וכדאי לכם להשמע לה – פן תשלמו בחייכם בעד עקשנותכם.

ועל החתום

“הכנף השחורה”


פניהם של מנשה המגשי, הוא הסרן אשר פיקד על יחידת סיירי הגבול האמיצים, ושל הסגן דוד בן־רחמן מן הועדה הממונה על שמירת השקט והשלוה בגבולות –פני שניהם החוירו מיד.

״עסק ביש – הכנף השחורה!" אמר המנשי, הסרן.

״ביש של עסק", הסכים עמו בן־רחמן דוד, הסגן.

״כל כך למה?" שאל אלי בהתעניינות מיוחדת במינה. ״מדוע תאמרו: עסק ביש – הכנף השחורה!"

״הכנף השחורה הוא ראש כנופית מסתננים ידועה, ומפקד כל ה״פדאיון" (כנופיות המתאבדים המצריות) בכל המזרח התיכון כולו“, מיהר להסביר, בהנאה גדולה, המולאזים דאוד אבן־רחים. ״גורו לכם מפניו! המלטו מכאן; כפי שהוא יעץ לכם, ברוב חסדו, במכתבו אשר ירד מן השמיים”.

״אתה הזמנת אותו לכאן", רטן בחשאי השר לענייני פיתוח הנגב עליוני גליל.

״מסור נא בבקשה לכנף השחורה שלך, שפתקאתו רק הגדילה את רצוננו להתיישב כאן", אמר אלי בפירוש לדאוד, הקצין הירדני המכוער.

״שירשום נא לפניו, כי הסכנות שהוא מבטיח לנו רק מגרות אותנו לבוא לכאן", אמרה שוש, ופנחס חזר ואמר כמעט אותם הדברים.

״ומה דעתך את, חנתי?" שאל הפרופסור מיימון את חנה השותקת.

״השתיקה שלי פירושה הסכמה גמורה לדברי שלושת החברים האחרים של מפקדת הבלשים הצעירים", אמרה חנה ברשמיות יתרה.

״פירושו של דבר, שהחלטתכם להתיישב כאן נתקבלה פה אחד", אמר השר בשביעות רצון גדולה, ובהערכה רבה לצעירים שאינם חוזרים בהם מדבריהם, חרף האיומים שניתכו עליהם מצד האויבים הגלויים והנסתרים.

“אין צורך לסייר עוד”, הודיע אלי. “אנחנו נתיישב כאן, על יד הבאר הזאת. אפשר לנסוע חזרה, ולהתחיל בהכנות לעלייתנו על הקרקע”.

דאוד אבן־רחים, המולאזים הירדני, רצה להתחמק שוב אל מעבר לגבול, ולהמלט אל חייליו, למען יוכלו לירות על הנוסעים הישראליים בלי לחשוש שהוא ייפגע, אולם פנחס ושוש “שמו לו רגל” והפילוהו ארצה, ממש כפי שעשו לג’וארמה בן המלך קאלידי ולקוסם־האשף שיטוחון, בפרשת “הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה”.

“קום, חביבי, וסע אתנו”, אמר לו אלי, “והנני מזהיר אותך – בלי חכמות!”

גם הבריגדיר־גנרל השבדי, אולאף כריסטופר וכולי וכולי, כעס מאוד על דאוד אבן־רחים, משום שהלז רצה להפקירו אצל הישראלים, ולסכן בכך את חייו. הם חרפו וגדפו זה את זה במשך כל הנסיעה חזרה, עד אשר הגיעו לתחנת משקיפי האו"ם, אשר שכנה בקצה חבל מערותיים. שם נפרדו איש־איש לדרכו – דאוד אבן־רחים חזר לירדן, הישראלים נסעו לתוך שטחה של ישראל, ואולאף כריסטופר אולאפסון כריסטופרסון נשאר בתחנה, וסיפר שם לשבדים, לבלגים ולאמריקאים חבריו את קורותיו.


 

פרק ט': הקרב הראשון    🔗

חות־הנוער של הבלשים הצעירים הוקמה בקרבת הבאר שבועיים ימים לאחר הסיור. כרגיל אצל הבלשים הצעירים, היתה העלייה על הקרקע מבצע מתוכנן כהלכה לכל פרטיו ודקדוקיו. בחשכת הלילה הגיעו למקום, העמידו זקיפים לאורך הגבול וליד הבאר, ועד עלות השחר הקימו לא רק את אהליהם ואת צריף האוכל, אלא גם גדר תיל סביב הנקודה, וחפירות הגנה.

בהאר השחר גילו חיילי הלגיון הירדני את הנקודה העברית החדשה, ומיד פתחו עליה באש רובים ומקלעים, מן הגבעות שלהם, שמעבר לגבול.

״לעמדות!" פקד אלי.

הבלשות והבלשים הצעירים, שמונים ושבעה במספר נכנסו לעמדותיהם. אלי טלפן מיד לתחנת משקיפי האו"ם וביקש כי הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר אלאפסון כריסטופרסון ימהר לבוא, לראות כיצד הירדנים מפירים את השלום והשלט ליד הגבול.

״לא לענות באש, אלא אם כן אתן פקודה לכך", הודיע לכל העמדות.

הבלשים (והבלשות) הצעירים אשר תפסו את עמדותיהם כחיילים מלומדי מלחמה, גילו משמעת למופת, ולא ירו אפילו כדור אחד בתשובה על התגרויותיהם ויריותיהם של הירדנים. הודות לכך ששלנו נמצאו בעמדות, לא נפגע איש.


 

פרק י': בדיפלומטיה מותר הכל    🔗

כעבור שעתיים הופיע מרחוק הג’יפ הלבן של האו"ם, ובו הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר וכולי וכולי, ואחדים מעוזריו. הירדנים החלו יורים על הג’יפ.

עתה הרשה אלי לבלשות ולבלשים הצעירים לפתוח באש על האויב, כדי להגן על קציני האו"ם המסכנים, ולחלצם מאש הירדנים. ואמנם, אך פתחו בלשינו באש (והם היטיבו לקלוע, כתוצאה מאימוניהם בגדנ"ע) נשתתקה מיד אש הירדנים, ובריחה גדולה נראתה בגבעות שלהם.

אנשי האו"ם, אשר נצלו ממות, הגיעו בזחילה לנקודה החדשה – מערותיים שמה – בעוד הבלשים הצעירים, העומדים בעמדותיהם, מגרשים ביריות קולעות את אחרוני הירדנים מן הגבעות שמעבר לגבול.

הבריגדיר־גנרל אולאף וכולי וכולי וכולי נכנס בזחילה מבוהלת לעמדת הפיקוד של אלי, שליד צריף־האוכל, ומיד הסתער עליו בהאשמות, כשהוא נעזר ללא הרף במילון השבדי־עברי שלו.

״מה פשר הדבר!" נהם בזעם, ממש כרעם, ״מה פשר דבר, שאתה מזמין אותי בבהילות ובמהירות שאינן סובלות דיחוי לבוא לכאן ולהוכח כי הירדנים יורים עליכם ומפירים את השלום והשקט בגבול, ובבואי הנני רואה במו עיני, שדוקא אתם הם היורים עליהם ומגרשים אותם מגבעותיהם!"

״אפשר להשתגע!" אמר אלי בזעם קל. הלא ירינו עליהם כדי להציל אותך ואת חבריך מכדוריהם, ואתה עוד בא בטענות?"

“זוהי התנצלות חלשה מאד”, העיר הבריגדיר־גנרל אולאף כריסטופר אולאפסון וכולי. ״אני מאמין רק כמה שעיני רואות ועיני ראו במפורש, שאתם יריתם על הירדנים והברחתם אותם. מחובתי לרשום זאת בדין והשבון שלי, ולדאוג לכך, שארגון האומות המאוחדות ינזוף במדינת ישראל נזיפה חמורה, על אשר היא הפרה את השלום והשקט בחבל מערותיים".

״במקום להודות לנו על אשר הצלנו אותך ואת חבריך ממות, אתה גומל לנו בנזיפה חמורה שכזאת?" שאלה שוש כמתפלצת.

״הרגעי“, אמרה לה חנה. ״זוהי דיפלומטיה”.

״דיפלומטיה?" שאלה שוש בהשתוממות יתרה. ״מה זאת אומרת?"

״בדיפלומטיה יש כל מיני טכסיסים, שרק המומחים הגדולים מבינים אותם“, הסבירה לה חברתה חנה. ״לפי הדיפלומטיה מותר למשל, לומר שהשמש מאירה בלילה, ושהים יבש והיבשה עשויה כולה מנוזלים, וששתיים ועוד שש הם אחת, בדיפלומטיה מותר הכל”.

״ומדוע מתחיל אתנו השבדי בדיפלומטיה?" אמרה שוש.

״מפני שהוא אינו מעלה כלל בדעתו, שאנחנו סתם בני אדם פשוטים, ולא דיפלומטים, וכשאנחנו אומרים לו בפשטות גמורה, שירינו על הירדנים כדי להציל אותו ואת חבריו, הוא אינו מאמין לנו, וחושב שהאמת היא ההיפך מזה: שאנחנו התקפנו ראשונים את הירדנים ביריותינו".

״אפשר באמת להשתגע בדיפלומטיה שכזאת", רטנה שוש.


 

פרק י"א: הדין וחשבון המסולף    🔗

בינתיים רשם הבריגדיר־גנרל השבדי, הממונה על השלום והשקט בגבולות, דין וחשבון נגד הבלשים הצעירים:

״ביום 9 באבגוסט בשעה 0909, הגעתי למערותיים וראיתי את צעירי חות הנוער מבצעים מעשי תקפנות נגד ירדנים שלוים, אשר עמדו על הגבעות בצד הירדני של הגבול…"

כך כתב הקצין השבדי אולאפסון, הממונה על השלום והשקט בגבולות. משסיים את הדין־וחשבון שלו, חזר ואנשיו עמו – אלה היו בלגי, הולנדי ואמריקני – אל הג’יפ, והפליגו לדרכם.

״להבא לא נושיט להם עזרה, אפילו כאשר יתקיף אותם גדוד נחשים ועקרבים", רטן פנחס.

״טועה אתה, פנחס“, אמר אלי במנוחת־נפש. ״תמיד נושיט עזרה לאנשים הנתונים בסכנה. אבל להבא ננהג בהם בדיפלומטיה, בדיוק כפי שהם נוהגים בנו”.


 

פרק י"ב: השר משתוקק לשתות    🔗

עברו ימים אחדים, וחות הנוער של הבלשים הצעירים התפתחה במהירות – שכן תושביה היו חרוצים ביותר. שטחים נרחבים נחרשו ונזרעו. הוקם לול עופות. נוסדה רפת ובה עשרים פרות חולבות. הבאר סיפקה לישוב הצעיר מים בשפע.

מאז התקפתם האחרונה לא ערכו הירדנים התקפות נוספות על הישוב החדש. גם ״הכנף השחורה" לא הפריעה למהלך התקין של חיי הצעירות והצעירים.

במלאת שבועיים ימים לישוב החדש בא השר לפיתוח הנגב, מר גליל עליוני, לערוך בו ביקור.

״ובכן, כיצד אתם מסתדרים?" שאל את אלי בידידות גדולה ביותר.

״לא רע“, השיב לו אלי בשמו ובשם כל חברותיו וחבריו, אשר הצטופפו מסביב לשמוע את השיחה המתנהלת בין מנהיגם ובין השר הנכבד. ״רק עניין אחד ויחיד מטריד אותנו: הנצליחה לבצע החודש את כל התכניות שלנו?”

״ומהן תכניותיכם?" התעניין לדעת שר פיתוח הנגב, וחיבק את אלי בשמחה.

״זריעת מאה דונם כותנה, מאתיים דונם שעורה, שלוש מאות דונם חטה", אמר אלי בענוה.

״מצוין!" צעק השר בחדוה גדולה. ״הנני מתחיל להאמין כי באמת תחזיקו מעמד".

״אני לא פקפקתי בכך אפילו רגע אחד, וכמוני כל חברי וחברותי", אמר אלי בפשטות.

״וכיצד פותרים אתם את בעיית המים החמורה כל כך?" שאל השר בסקרנות יוקדת.

״הבאר מספקת את כל צרכינו, והיא עשויה לספק צרכים מרובים פי כמה וכמה. זוהי באר קסמים ממש. אנחנו פשוט מאוהבים בה", הודיעו אלי ביובש, אשר הסתיר אך בקושי את חיבתו לבאר.

״זוכר אני כיצד גמעתי את מימיה מתוך קסדת פלדה", אמר השר בשקעו בזכרונות נעימים.

״הרוצה אתה לטעום שוב ממימיה, או מבכר אתה לשתות חלב מן הרפת שלנו?" שאל אותו אלי, כיאה למכניס אורחים.

״לשתות ממי הבאר משתוקק אני", אמר השר בחתלהבות.


 

פרק י"ג: “הכנף השחורה” מופיע שנית    🔗

הם הלכו בתהלוכה אל הבאר, והנה – שוד ושבר!

״הבאר ריקה ממים", אמר גליל עליוני באכזבה גלויה.

״מה עלולה להיות הסיבה לכך?" השתאה אלי, והכל השתאו עמו.

״הרי לפני שעה קלה היתה הבאר מלאה מים כמעט עד גדותיה!" אמרה שוש.

״מי גנב את המים מן הבאר שלנו?" אמר פנחס, מחויר מכעס.

קמה מבוכה גדולה בשורות הבלשים הצעירים. הנשמע כדבר הזה – שבאר שופעת מים חיים תתרוקן ממימיה תוך שעה קלה? והרי בבאר זאת תלוי קיומם במקום זה!

עודם נבוכים, והנה נשמע זמזום מנוע ברקיע.

הכל נשאו ראשיהם מעלה.

״הכנף השחורה בא!" אמרו פנחס ושוש פה אחד.

המטוס הקטן הנמיך טוס, יד נשלחה מתוך תא־הטיס והטילה אליהם קופסה. מיד נפתח מעל הקופסה מצנה קטן והיא צנחה לאטה לתוך החבורה המסתכלת על המטוס המתרחק ונעלם באופק.

חנה פתחה את הקופסה, הוציאה מתוכה פתקה, וקראה בקול:

“בלשים צעירים חסרי דעת!” גנבתי את המים מן הבאר שלכם, וזוהי רק אקדמה לצרות הנוספות שיבואו עליכם מידי, אם לא הסתלקו מכאן מיד.

“הכנף השחורה”


הכל הביטו בדאגה זה בפניו של זה.

״גניבת מימיה של באר היא מעשה תמוה ומפתיע מצד הכנף השחורה, אבל אנחנו נמצא את הגנב", אמר אלי בקול נחוש.

״אני דאוג מאוד לגורלכם במקום הזה", אמר שר פיתוח הנגב.

״אל תדאג לנו", הרגיעו אלי, “אבל דאג נא, שיספקו לנו מיכלי מים מלאי מים, אשר יספיקו לנו עד אשר נגלה את תעלומת גניבת מי הבאר שלנו”.

״אדאג לכך“, הבטיחו גליל עליוני. ״וכדי לעזור לכם בפיענוח תעלומת גניבת המים, אשלח לכאן את הפרופיסור מיימון, המומחה למציאת מים”.

״נודה לך מאוד", אמר לו אלי בשמו ובשם כל חברותיו וחבריו, אשר נצבו סביבם, והיו שותים בצמא את דבריו האמיצים של מנהיגם.

השר נסע מחות הנוער מערותיים, בהשאירו מאחוריו שמונים ושבעה בלשים צעירים עצובים ודאוגים מאוד.


 

פרק י"ד: להשאר – או לעזוב?    🔗

כעבור יומיים חזר השר גליל עליוני לחות־הנוער, ועמו הפרופסור מיימון. להפתעתו הרבה מצא את כל הבלשים הצעירים מכונסים לישיבה סוערת בצריף־האוכל.

״מה קרה?" שאל את אלי, אשר ישב יחד עם שוש, פנחס וחנה אצל שולחן ההנהלה, וניהל את הישיבה.

“מה קרה?” קפץ ואמר פנחס בכעס נורא, בטרם הספיק אלי להשיב תשובתו לשר. “מה קרה, שואל אתה? ביומיים האחרונים, לא רק שגנבו את כל המים מן הבאר שלנו, אלא גם הציתו את כל שדותינו!”

“ההודעתם את הדבר לבריגדיר־גנרל אולאף וכולי וכולי כריסטופרסון?” שאל השר לפיתוח הנגב בחרדה עצומה. “הלא מתפקידו לשמור על הבטחון, השלום, השלוה והשקט בגבולות?”

“מובן שהודענו לו”, אמרה בזעף חזק חנה, “אבל הוא מצא שהאש התפשטה ועברה לצד הירדני של הגבול, ובמקום להאשים את הירדנים בהצתת שדותינו, האשים אותנו בהצתת שדותיהם!”

“מדיפלומט כמוהו אפשר להשתגע”, קבעה שוש.

״כל הצרות הללו הן כאין וכאפס לעומת הצרה הצרורה ביותר", אמר אלי לשר פיתוח הנגב ולפרופסור מיימון.

״ומהי הצרה הצרורה הזאת?" שאלו השניים פה אחד.

״זו הצרה אשר יגורת מפניה“, אמר אלי לעליוני, בעצב רב. ״היודע אתה מדוע התכנסנו כאן לישיבה סוערת?”

“מדוע?”

״לדון, אם נשאר כאן או נעזוב".

“אוי ואבוי”, צעק השר, ותפס בידיו בראשו, אשר חישב להתפקע מצער.

״לצערי הרב, נשברה רוחם של חלק מאנשינו, מגניבת המים ומשריפת השדות, והם חושבים עתה, שלא נוכל להמשיך בהתיישבותנו כאן. חוששים הם מתגרת ידו של הכנף השחורה".

“זהו אסון נורא”, גנח השר בכאב אמיתי, “הנוער הישראלי יחשוב שאי אפשר ליישב את החבל הזה, אם אתם תעזבו את המקום”.

“זהו מה שאני מתאמץ להסביר לחברותי וחברי, הדוגלים בעזיבת המקום”, אמר אלי. “אנא, מר גליל עליוני, ואנא, הפרופסור הנכבד למציאת מים מיימון, שבו לכם בצד, והקשיבו למהלך הישיבה. בבואכם, הפסקתם אותי באמצע נאומי”.

שני הנכבדים ישבו בצד, ואלי המשיך בנאומו, אשר נפסק בבואם.


 

פרק ט"ו: הישיבה הסוערת וההחלטה הגורלית    🔗

״בלשות ובלשים", פתח אלי ואמר בקול נמרץ, “הלא אחת הסיבות אשר הניעו אותנו להתיישב בחבל מערותיים, הפרוע בכל חבלי הנגב, היתה רצוננו העז ללכת למקום המסוכן ביותר, כדי לשמש בכך מופת ודוגמה לנוער הישראלי, והנה כבר יש בינינו כאלה, הרוצים לסגת מכאן…”

״אבל כיצד נחיה כאן בלי מים?" שאגה בלשית צעירה מעפולה.

״וכיצד נתקיים על שדות שרופים?" נהם הבלש הצעיר אריה, מחיפה.

״ומי יודע מה עוד צפוי לנו?" נאק דוד הירושלמי.

אלי המתין עד אשר שככה סערת הקריאות (זו היתה ישיבה סוערת באמת), וכאשר נרגעו הרוחות, המשיך בנאום.

״האם דברים אלה, ואפילו דברים חמורים מאלה, יש בכוחם להפחיד מכאן בלשים (ובלשות) צעירים?" שאל בקול מלהיב מאין כמוהו. לידיעתכם, עלייתנו להתיישבות במקום קשה ומסוכן זה משמשת לנו כמבחן לאומץ לב, לנכונות למסירות ולאהבת מולדת. האם נכשל במבחננו זה?"

“לא!” הרעימו עשרות גרונות, מתומכיו של אלי.

“הנה הגיע אלינו הפרופסור מיימון, לעזור לנו לפענח תעלומת מי הבאר הגנובים”, אמר אלי. “אנו נחזיר אלינו את מי הבאר שלנו! אנו נחרוש את שדותינו מחדש, נזרעם ונשקם במימיה של הבאר המחודשת”.

מחיאות כפיים סוערות (זו היתה ישיבה סוערת מאין כמוה) רעמו בצריף, והחרישו את קולותיהם של המוחים.

בסיומה של הישיבה הסוערת ההיא הוחלט ברוב קולות להשאר במערותיים, ויהי מה.


 

פרק ט"ז: מקרה1 מפליא!    🔗

הפרופסור מיימון שולשל בחבל לתוך הבאר הריקה, וכאשר העלוהו הבלשים הצעירים במשיכת ״היי־הופ!" למעלה, הוציא ממחטה, ניקה את משקפיו מן הבוץ שדבק בהם, ואמר:

״מקרה מפליא!"

כאשר ביקשוהו שר פיתוח הנגב גליל עליוני, ואלי וחבריו (וחברותיו) כי יסביר להם בפירוט את פשר המקרה המפליא הזה, אמר:

“צינור ענק הותקן בקרקעית הבאר, והוא שואב מתוכה את כל המים”.

“ולאן מוליך הצינור?” שאל אותו אלי בהתרגשות כמוסה. “זהו ענין לחקירה בלשית”, אמר לו הפרופסור מיימון.

“היתכן שהירדנים חיברו מתחת לפני הקרקע צינור אל הבאר, כדי לגנוב מאיתנו את מימיה?”

“יתכן”, השיב הפרופסור מימון לשאלתו זאת של אלי.

“אם כן”, קרא בתקיפות השר לענייני פיתוח הנגב, מר גליל עליוני, “אם כן, עלינו להתקשר מיד עם ראש המשקיפים בחבל זה, הבריגדיר־גנרל השבדי בעל השם העצום, ולהתלונן לפניו, כי הירדנים גנבו את מימינו”.

“לא כדאי”, אמר אלי. “הלז עלול להפוך את כל הענין על פיו, ולהאשים אותנו במשהו, שאין אנו מעלים עתה על דעתנו”.

״בכל זאת, מחובתנו לקרוא לו, ולבקש ממנו, כי יחקור את העניין הזה, וימצא את האשם", עמד השר על דעתו, ושלח את המזכיר החמישי שלו, מר קלמן צוקרקוביץ, להודיע את הדבר לאולאף כריסטופר אולאפסון כריסטופרסון, הבריגדיר־גנרל השבדי.


 

פרק י"ז: ושוב – דיפלומטיה!    🔗

כאשר בא אולאף וכולי וכולי, ועמו עוזריו השלושה - הבלגי ג’ואן דה אנטורפן, ההולנדי גוך ואן הנדריק, והאמריקני ג’וני סמית - לחקור בענין גניבת המים מן הבאר, אמר לו אלי:

״חביבי, הפעם לא תצליח הדיפלומטיה שלך להטיל את האשמה עלינו".

אבל אלי טעה.

״הגיעה אלי תלונה מצד המולאזים דאוד אבן־רחים, כי מישהו גנב את מחצית מי הבאר השייכים למדינת ירדן“, אמר ראש משקיפי האו”ם, בהעזרו בזריזות במילון שבדי־עברי.

״והנה אתם מתאוננים שמישהו גנב את מחצית־המים שלכם, אבל הואיל והירדנים הגישו את תלונתם לפניכם, הנני נוטה להאמין, שאתם גנבתם את המים מן הבאר".

״איזו חוצפה“, נהם פנחס. ״תמיד הוא מסובב את האשמה אלינו”.

״הבט ידידי“, אמר לו לאולאף וכולי וכולי וכולי הפרופסור מיימון. ״אני עצמי ירדתי בחבל עד לקרקעית הבאר, וגיליתי את פיו של צינור ענק, אשר דרכו נשאבים מתוכה המים. מי חיבר אליה צינור זה מתחת לפני הקרקע, אם לא הירדנים?”

״זאת עלי לבדוק מיד", אמר אולאף וכולי וכולי כריסטופרסון, ופקד אמנם מיד על ההולנדי גוך ואן הנדריק ועל הבלגי ג’ואן דה אנטורפן, כי ישלשלו בחבל את האמריקני סמית לתוך הבאר, כדי שהלז יבדוק את הכיוון אליו מתמשך הצינור.

כאשר העלה האמריקני סמית ג’וני מתוך הבאר, הודיע הלז, כי הצינור מתמשך לאורך קו הגבול, ואי אפשר לדעת, אם פונה הוא כעבור מטרים אחדים לעבר ישראל, או לעבר ירדן.

״ובכן, לפי שעה אני קובע בדין וחשבון שלי, שאתם אשמים בגניבת המים", הודיע הקצין השבדי, ראש המשקיפים, לבלשים הצעירים2, לשר ולפרופסור. “אם יתברר שהאשמתם בטעות, אשמח מאוד להסיר מעליכם את האשמה”.

ולאחר שאמר זאת נכנסו הוא ושלושת עוזריו לג’יפ שלהם (צבעו – לבן), והפליגו לדרכם, שרים שירים שבדיים, בלגיים, הולנדיים ואמריקניים.

״אמרתי, שלא כדאי להזמין אותו", אמר אלי ביובש מנבא רעות.


 

פרק י"ח: לפנחס יש רעיון!    🔗

״יש לי רעיון!" לחש לפתע פנחס.

״מהו הרעיון שלך?" שאל אותו אלי.

״להכנס לתוך הצינור, ולהתקדם בו עד קצהו השני – וכן לגלות לאן הוא מוליך!" אמר פנחס בגאוה.

״אבל הצינור מלא מים", אמר הפרופסור מיימון. “השכחת זאת?”

״אם כן, צריך הצולל לצינור להשתמש בבגדי אמודאי. קיבלנו במתנה בגדים כאלה מצות המשחתת גליה, בפרשת הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה", אמר לו פנחס.

״רעיון לא רע“, אמר אלי בהתלהבות. מה דעתכן, שוש וחנה?”

״רעיון טוב", אמרה שוש.

״רעיון מצוין", אמרה חנה.

“אני מוכן להיות הצולל”, אמר פנחס בהעזה גדולה.

“אני מציעה את עצמי לתפקיד זה”, הצהירה מיד חנה.

“אני זכיתי בבית הספר בפרס ראשון בצלילה, ואני המתאימה ביותר לתפקיד”, הכריזה בו־במקום שוש.

“ברור, שאני מעוניין לקבל תפקיד זה עצמי”, אמר גם אלי, “אך עלינו להפיל גורל. זה אשר מזלו יאיר לו פנים, יזכה בתפקיד המסוכן, וירד בבגדי אמודאים לצינור”.

הופל גורל, ואלי זכה בו.


 

פרק י"ט: דרך חשוכה ואיומה    🔗

אלי בחר לצאת לדרכו המסוכנת בחשכת הלילה, לבל יבחינו הירדנים, המסתתרים בגבעות שמעבר לגבול, בירידתו לבאר בבגדי אמודאי.

״אתה מזכיר לי את אנשי־הצפרדע המצריים, אשר חטפו אותי ואת חנה בפרשת הבלשים הצעירים במבצע סיני", אמרה לו שוש.

אבל אלי לא שמע את דבריה, כיון שראשו כבר היה מכוסה בקסדת האמודאי. אל כתפיו מחובר היה מיכל החמצן, אשר יספק לו אויר לנשימה בדרכו החשוכה והאיומה בנבכי הצינור,

הוא נפרד מחברותיו וחבריו, והם שלשלוהו בחבל לתוך הבאר, עד קרקעיתה. שם גישש אלי בחשכה המוחלטת, כשרגליו מבוססות בבוץ טובעני, וכשהוא שרוי עד למתניו במים, עד אשר מצא את פי הצינור, אשר גדלו היה במחצית קומת אדם.

אלי צלל אל תוך הצינור, והחל נסחף בזרם המים אל תוך תוכו. עד מהרה קפא לבבו האמיץ בקרבו, והפך לגוש קרח.

״לעולם לא אצא מכאן", סח לנפשו בפחד.

קשה להאמין שפחד אחז באלי העשוי ללא חת, אך זוהי עובדה שאין להכחישה. אדרבה – נסה אתה, או נסי את, לצלול לעמקי צינור תת־קרקעי, קר ושחור, המוליך למקום בלתי ידוע! אפילו האמיץ בגיבורים – יימס לבו מאימה.

אך אלי לא יכול עוד לסגת. זרם המים סחף אותו ללא מעצור הלאה, אל תוככי הצינור המסתורי.

והנה ממש ברגע שלבו עמד להתפלץ בקרבו מרוב פחד נורא, הגיע אל קצה הצינור, ומצא את עצמו בתוך בריכת מים רחבת ידים. הוא הניף את זרועותיו לשחות, אך הן הסתבכו מיד ברשת דייגים, שהוטלה עליו על ידי שני אנשים, אשר נצבו על שפת הבריכה.

הרשת נכרכה סביבו, והשניים משכוהו בה אליהם ומשוהו מן הבריכה אל שפתה.

שם שחררו השניים את אלי, המפרפר כדג, מתוך הרשת, והסירו מעליו את קסדת האמודאי ואת אקדחו, הוא ראה, כי הם לבושים מדי חיילים ירדניים.

יאללה!" אמר אחד מהם, ודחף את אלי לעבר אהל קטן, שמנורה דלקה בו. כדי להמריץ את אלי ללכת שמה, ולבל יברח, כיוון אליו הירדני אקדח, וחברו מיהר לשלוף מחגורתו מאכלת ארוכה.

אלי רעד מעייפות ומקור. הוא נדחף על ידי שני הירדנים לתוך האהל. שם המתין לו המולאזים דאוד אבן רחים.

״מה שלומך, בלש צעיר?" שאל אותו בלגלוג.

״ומה שלומך, זקן הרמאים?" ענה לו אלי בחריפות, ושיניו מנקשות מקור.

״הגם בשבי אתה מעז להתחצף?" הזדעם דאוד אבן רחים.

״אתה התלוננת לפני השבדי, שאנחנו גנבנו את מי הבאר, והנה גיליתי, כי הצינור השואב את המים שלה מוליך אליכם!" התיז כנגדו אלי.

״הנני מזהיר אותך – אל תשכח שאתה נתון עכשיו בידי לשבט או לחסד. אם רצונך להשאר בחיים, עליך למלא אחר כל הוראותי", אמר המולאזים דאוד באכזריות.

״מתוך סקרנות בלבד אני שואל: מה הן הוראותיך?" שאל אותו אלי בסקרנות יתרה.

״הוראותי פשוטות: עליך לקיים אותן מילה במילה, ואז לא יאונה לך כל רע", אמר המולאזים הירדני בגיחוך מרושע, וחבט באגרופיו פעמיים בפניו הכחולים מקור של אלי.

אלי נפל ארצה מעוצמת החבטות, ובכבדות קם על רגליו.

״מה הן ההוראות?" לחש לעומת הירדני.

״אתה תדע אותן כאשר יבוא הזמן לבצע אותן", ענה הירדני, ופנה אל שני חייליו.

״קשרו אותו אל הכסא הזה, ושמרו עליו שלא יברח“, אמר להם. ״אני הולך לקרוא לכנף השחורה”,

הוא יצא מן האהל, ואלי נכבל אל הכסא.


 

פרק כ': מזימות “הכנף השחורה”    🔗

״הכנף השחורה" היה מפקד ה״פדאיון" (כנופיות ״המתאבדים") שבכל ארצות ערב. במטוסו היה טס מארץ ערבית אחת לחברתה ומארגן שם את פעולות הכנופיות נגד ישראל. לאמיתו של דבר היה הוא קצין מצרי גבוה, ושמו – טופיק עבדול שאצר.

כאשר נודע לו, כי הבלשים הצעירים הישראליים באו להתיישב בחבל מערותיים, חרה לו הדבר מאוד, והוא נשבע בלבו להבריח אותם משם.

כאשר נכשלה, עוד ביום הראשון להתיישבות, התקפת היריות אשר ערכו על הבלשים הצעירים דאוד אבן רחים וחייליו, ציוה ״הכנף השחורה" על ה״פדאיון" שלו לחפור תעלה תת־קרקעית אל הבאר, ולחבר אליה צינור אשר ישאב מתוכה את מימיה.

יום לאחר מכן פקד עליהם לשלח אש בשדות הבלשים הצעירים. הוא קיוה כי הצתת השדות וגזילת המים יכריחו את המתיישבים הצעירים לנטוש את יישובם.

הוא שיער, כי אחד הבלשים הצעירים ינסה לחדור לתוך הצינור, כדי לראות לאן מוליך צינור זה את המים הגנובים, ופקד על דאוד אבן רחמן להציב מארב על מוצא הצינור, כדי ללכוד ברשת דייגים את הבלש הצעיר אשר יבוא בו.

והנה, לשמחתו הרבה, הודיע דאוד אבן רחמן, כי במארב שלו נפל מנהיגם של הבלשים הצעירים בכבודו ובעצמו – אלי!

הוא מיהר איפוא, אל האהל, בו נכבל אלי אל הכיסא.

״דאוד כבר הודיע לך, כי אם תמלא את ההוראות לא יאונה לך כל רע", אמר לו, וסטר בכל כוחו על לחיו של אלי הכבול.

אלי חייך בלגלוג. חיוכו העלה עוד יותר את חמתו של ״הכנף השחורה".

״אני מבטיח לך שלא יגרם לך שום נזק", הבטיח הלז לאלי, והכה באגרופו על אפו של הנער המסכן.

״הכואב לך?" שאל את אלי.

אלי שתק ולא ענה דבר. הוא קיוה, כי הבלשים הצעירים יצאו להצילו, בראותם כי עדיין לא חזר.

״עוד יום יבוא, וכנף שחורה זה יהיה בידי – ואז אלמדו לקח", נשבע בלבו.


 

פרק כ"א: המכתב המזויף    🔗

״ובכן, המסכים אתה למלא אחר הוראותינו?" שאל הכנף השחורה, והרים את אגרופו לחבטה נוספת.

״לא אמלא אחרי שום הוראות שלכם", סינן אלי מבין שיניו.

שוב הלם האגרוף בפניו.

״שמע, איפא, טיפש צעיר", אמר הכנף השחורה, לאחר שאלי התאושש מן המכה שספג, “אין זה נעים לי להרביץ בילדים כמוך. אני אשאיר אותך לטיפולו של דאוד אבן־רחים, והוא ירביץ בך במקומי, עד אשר תסכים למלא אחר הוראותינו. בינתיים אשב אני בצד וארקום מזימות נגדכם, כי ערמומי מאוד אני”.

דאוד אבן רחמן קפץ אל אלי הכבול, ובידיו מגלב.

“ההוראות שלנו הן פשוטות ביותר, עליך לכתוב לבלשים הצעירים מכתב, שבו יאמר, כי עליהם לעזוב מיד את חבל מערותיים, וכי את הסיבות לכך תגלה להם רק לאחר שיעזבו, אם תעשה זאת, לא אצליף בך במגלבי”, אמר לו.

“לעולם לא אכתוב מכתב כזה”, אמר אלי בהתלהבות ובתקיפות.

״בעצם, אין צורך בכך", קרא לפתע “הכנף השחורה”, אשר היה שקוע בהרהורים בקצה האוהל.

“מדוע?” שאל בתמהון עצום המולאזים דאוד אבן רחים.

“הבחורון הזה הוא עיקש כפרד, ולא נוכל להכניע אותו בכל המגלבים שבעולם”, אמר “הכנף השחורה”. והנה השתמשתי בערמתי הרבה, ומצאתי דרך למסור לבלשים הצעירים את המכתב הזה באופן שהם יאמינו כי אלי מנהיגם מוסר להם אותו".

“כיצד?”

“תן לי את בגדי האמוראי שלו, ואני אלבשם, אכתוב באותיות דפוס עבריות את המכתב אשר עליו דברת (לבל יוכלו קוראיו לזהות של מי כתב היד), אכניסו לכיס האטום־למים, שבמכנסי בגדי האמודאי, אצלול לתוך הצינור, אגיע אל הבאר, והבלשים הצעירים הממתינים שם לאלי יאמינו לפי תומם, בראותם את תלבושת האמודאי שלו, אשר לבשתי, כי אני הוא אלי, אמסור להם את המכתב, ואצלול חזרה, לצינור, ללא אומר ודברים”.

״הלא אתה גאון", קרא המולאזים דאוד אבן־רחים בהתפעלות עצומה, וסלסל את שפמו בהנאה. “אני מתיישב לכתוב את המכתב באותיות דפוס עבריות”.

ואלי, אשר כמעט ולא שמע דבר משיחתם של השניים, אשר התנהלה בלחישה, הביט בתמהון במולאזים הכותב אצל השולחן מכתב באותיות דפוס עבריות. הוא הבין כי הרוצחים הללו זוממים איזו מזימה – אבל מה היא?


 

פרק כ"ב: האדם המזויף    🔗

והנה נגשו אליו שני חיילים ירדניים, והחלו מסירים מעליו את מתקני־הנשימה ואת בגדי האמודאי שלו. במקומם נתנו ״עביה" של בדוי, להתעטף בה.

אך כאשר ראה אלי את ״הכנף השחורה" לובש את בגדי האמודאי לגופו, מרכיב על כתפיו את מתקן החמצן, חובש לראשו את קסדת האמודאי, עד כי לא ניתן לראות את פניו, ושם את המכתב, אשר כתב המולאזים, בכיס האטום למים, אשר במכנסי הגומי של תלבושת האמודאי – הבין סוף־סוף את המזימה הנוראה, ורצה להסתער מן האהל החוּצה. כדי לרוץ אל הבלשים הצעירים, ולהזהירם שלא יאמינו בדברים שבמכתב, אך שני החיילים הירדניים תפסוהו והטילוהו לתוך ארגז גדול, שניצב באהל. הם סגרו את הארגז ונעלו אותו במנעול חזק.

ו״הכנף השחורה", עטוף בבגדי האמודאי ומוסוה בקסדה העצומה, צנח בעזרת המולאזים דאוד אבן רחמן ומספר חיילים ירדניים לתוך הבריכה, ונכנס לתוך פי הצינור.

המולאזים וחייליו המתינו לו שם לשובו, בעוד הוא שוחה בתוך הצינור החשוך ומתקרב אל פי הבאר.


 

פרק כ"ג: המכתב - ורדיפה!    🔗

שעה ארוכה המתינו הבלשים הצעירים3 ליד פי הבאר, לשובו של אלי. כמעט כל הלילה חלף, והוא לא שב. דאגתם לו גדלה מאוד.

“מי יודע מה קרה לו?” קוננה שוש. ״אולי טבע? אולי נתפס? אולי נתקלקל מכשיר החמצן שלו, והוא נחנק מחוסר אויר בתוך הצינור התת-קרקעי?"

״חידלי לעצבן אותנו, בחייך", נזפה בה חנה.

פנחס פתח פיו ואמר:

״הלא יש לנו עוד תלבושת אמודאי, אולי אלבש אותה ואצלול לצינור, לראות מה ארע לו לאלי שלנו?״

״בסדר", ענתה לו חנה.

פנחס הלך למחסן של חות־הנוער, נטל משם את תלבושת־האמודאי השניה, לבש אותה, הרכיב על גבו מתקן חמצן, וחזר אל פי הבאר.

הוא לא חבש עדיין את הקסדה הכבדה, למען יוכל עוד לדבר עם חבריו.

בקרבו לבאר, פתח פיו לדבר, אך שוש ואריה היסו אותו. ״שקט! אנחנו שומעים קולות מתוך הבאר", אמרו לו.

ואמנם נשמעו קולות פכפוך, כאילו יצא מישהו מתוך הצינור. עד מהרה נתמתח החבל אשר היה משולשל לתוך הבאר החשוכה. מישהו טיפס עליו. והנה בצבצה מתוך הבאר קסדת האמודאי שחבש אלי.

״הכנף השחורה" יצא מתוך הבאר, לחץ בדממה את ידי הבלשות והבלשים הצעירים הסמוכים אליו, בלא לפלוט מפיו אף לא הגה, ולבסוף מסר מעטפת לידי פנחס.

אחרי כן ירד, לתמהונם הרב, לתוך הבאר, בהשתלשלו מטה בעזרת החבל, מיד נבלע בפי הצינור.

״מה קרה לאלי שלנו? איזו מן התנהגות משונה היא התנהגותו זאת?" נשמעו קריאות נרגשות מפה ומשם.

“מוטב נקרא מה כתוב במכתב שנתן לך, פנחס”, אמרה חנה בפיכחון.

פנחס פתח את המעטפה, ולאורו של פנס כיס קרא:

״עליכם לעזוב מיד את מערותיים. לאחר שתעזבו אסביר לכם את הסיבות לכך. זוהי פקודה, ועליכם לציית לה.

שלכם,

אלי"


“היתכן, שאלי בעצמו יצוה עלינו לעזוב את המקום הזה, אשר השקענו בו עמל ואהבה, מסירות ושקידה, כה רבים?” שאלה שוש.

“המשונה ביותר הוא, שהמכתב כתוב באותיות דפוס. מדוע יכתוב לנו אלי באותיות דפוס – האם תלמידי כיתה אלף אנו?” אמר פנחס בחריפות־מוח.

“ובכלל – מזה, לפתע פתאום, כותב הוא לנו, במקום לומר לנו את הדברים בפיו?” אמרה חנה. ״דבר זה הוא החשוד מכל".

“אני סבור”, אמר פנחס בחשיבות, “שמוטב כי אני אצלול אחריו לצינור, ואברר אתו את כל הדברים המשונים הללו”.

הבלשים הצעירים4 שלשלו את פנחס לבאר, ועוד במחצית הדרך למטה כבר ביקש לחזור בו ולעלות - כה חשוכה ואיומה היתה הבאר הקרה והצוננת, אבל כבודו העצמי לא הרשה לו לסגת מדרכו, והוא נכנס לתוך הצינור הגדול.

הוא נסחף מיד בזרם המים החזק, עד אשר נגע בכפות רגליו של האמודאי שלפניו.

“מי זה עלול להיות?” שאל “הכנף השחורה” את עצמו באימה גדולה.

הוא נזכר, כי ראה את אחד הבלשים הצעירים לבוש בגדי אמודאי.

הוא עוקב אחרי, מה רצונו ממני?" הרהר החרדה, ומיד החל משתמש בערמתו, וזומם מזימה חדשה.


 

פרק כ"ד: “ראיתי דבר כה משונה…”    🔗

בצאתו מתוך הצינור אל הברכה רחבת הידיים, אשר לתוכה השתפכו מי הבאר הגנובים, לכדה את “הכנף השחורה” רשת הדייגים, והחלה מושה אותו לעבר המולאזים דאוד אבן־רחים וחייליו, אשר היו ממתינים לו על שפת הברכה, חרדים לשלומו.

״סוף־סוף הגעת! כה דאגנו לך", אמרו לו, בלטפם ובחבקם אותו.

בצאתו מפי הצינור אחרי ״הכנף השחורה" ראה פנחס את המחזה הזה, והכיר את המולאזים דאוד אבן־רחים ואת מדי החיילים הירדנים.

“מנין הידידות הגדולה הזאת בין האמודאי ובין הירדנים?” שאל עצמו בתמהון גדול.

ומיד עלה חשד גדול בלבו, והוא מיהר לחזור לפי הצינור ולשחות בכל כוחו בחזרה אל הבאר, עוד בטרם הספיק ״הכנף השחורה" להסיר מעל ראשו את קסדתו, כדי לומר לאנשיו, שימהרו לתפוס את הבלש הצעיר שעקב אחריו.

*

כאשר חזר פנחס דרך הצינור הארוך, החשוך, האיום והקר, אל תחתית הבאר, כבר האיר השחר.

הבלשים הצעירים משוהו מקרקעית הבאר, בעזרת החבל, ועזרו לו להסיר את הקסדה הכבדה מעל לראשו.

״ובכן, מה גילית?" שאלו אותו בסקרנות בוערת.

״הניחו לי לנפשי“, רטן פנחס. ״אני מבולבל לגמרי”.

״מה אתה מתחמק מלענות?" נזפה בו חנה. ״הדברת עם אלי, או לא?"

״לא אענה לך!" רטן פנחס. ״אני חושד בדבר מה, ועד אשר תתבהר לי האמת, לא אומר דבר".

התאמר לנו לפחות אם נשקפת סכנה לחייו של אלי?" התחננה לפניו שוש.

״לא! לפי מה שראיתי, הוא נמצא בין ידידים", הרגיע אותה פנחס.

״והאם עלינו לקיים מה שהוא מצוה עלינו במכתבו הכתוב באותיות דפוס משונות?" תבעה לדעת חנה. ״האם עלינו לעזוב מיד את מערותיים?"

״אינני יודע, אינני יודע, אינני יודע!" צעק פנחס בעצבנות נוראה, והחל לצעוד נרגש אנה ואנה. ״ראיתי דבר כה משונה כה מוזר, כה מפתיע, שאני מזועזע לגמרי. היתכן שאלי משתף פעולה עם האויב?"

״מה?" שאגו כל שומעיו בתמהון, בתדהמה ובהתמרמרות גדולים.

״שכה אחיה, שראיתי את אלי מתחבק בשמחה עם המולאזים הירדני ועם החיילים הירדניים, אשר המתינו לו ליד קצה הצינור התת־קרקעי!" נשבע פנחס.

והוא סיפר עתה לבלשים הצעירים, ושר פיתוח הנגב גליל עליוני, ולפרופסור למציאת־מים מיימון, כל אשר עבר עליו.


סיפור מוזר“, אמר שר פיתוח הנגב. ״על כל פנים, מציע אני לדחות את עזיבת המקום, עד אשר יחזור אלינו, ונוכל לדבר עמו גלויות”.

הצעתו הנבונה של שר פיתוח הנגב5 התקבלה פה אחד, והכל פנו לעבודות המשק השונות, כשהדאגה מכרסמת את לבם: מה קרה לאלי, שהוא מתחבר עם הירדנים.

תפקידו של פנחס בסידור העבודה של אותו יום היה הוצאת עדר הפרות בן עשרים הראש למרעה. הוא שמח על כך: בהיותו בודד לנפשו עם עדרו, יוכל להשליט סדר במחשבותיו המבולבלות, ולחפש פתרון לחידתו של אלי.

בהמשך היום ראו ״הכנף השחורה" וירדניו, בעמדם על הגבעות אשר מעבר לגבול, כי הבלשים הצעירים מוסיפים לשבת על אדמתם, לעבדה, ולרעות את עדריהם.

״אולי הם אינם מאמינים, כי המכתב אשר כתבתי אליהם בשמו של אלי, ובאותיות דפוס, הוא מכתב אמיתי“, אמר ״הכנף השחורה” לחבריו. ״הלילה אלבש שוב את בגדי האמודאי ואמסור להם עוד מכתב, וכן אעשה לילה-לילה עד אשר יאמינו לי".

בינתיים הרהר פנחס הרהורים רבים, ואמר לנפשו.

״מה עשיתי? מדוע פחדתי להתקדם אחרי האמודאי ההוא? איזה מין בלש צעיר אני? הלילה אלבש שוב בגדי אמודאי, אצלול לצינור, ואלך לחפש את האמודאי הזה. אני חושב שהוא היה באמת־באמת אלי. אשאל אותו מה מעשיו אצל הירדנים".

הוא סיפר את תכניתו לחבריו ולחברותיו והם אישרו אותה.

ברדת הלילה ליוו המולאזים דאוד אבן רחים ושני חיילים ירדנים אל הקצה הירדני של הצינור את ״הכנף השחורה" מנהיגם, והבלשים הצעירים (השר גליל עליוני והפרופסור מיימון כבר נסעו הביתה) ליוו את פנחס אל הקצה הישראלי של הצינור. השניים נכנסו לצינור כל אחד מצדו, ונפגשו באמצעו. “הכנף השחורה” נפחד, פנה לאחור ושחה חזרה לבריכה. פנחס שחה אחריו, כדי להשיגו, כי חשב שזהו אלי, חברו המצוין. בהגיע פנחס6 לבריכה הירדנית, ראה, מתחת לפני המים, את המולאזים דאוד ושני ירדנים מצפים על שפת הבריכה, זאת האמודאי שוחה אליהם.


 

פרק כ"ה: התנגשות תת־מימית    🔗

בראות פנחס, לחרדתו העצומה, את אלי המדומה פונה לשחות אל המולאזים דאוד אבן־רחים ואנשיו, צצה בראשו המחשבה, כי אלי התבלבל ואינו יודע מה הוא עושה.

,אני מוכרח להציל אותו – מיד!" אמר לעצמו. ״עלי לעכב אותו, ויהי־מה. בפשטות גמורה – אני מוכרח ומחויב ונאלץ לעצור אותו לפני שיפול בידי האויב!"

הוא זינק מתחת למים על ״הכנף השחורה", ותפס במתניו, שניהם החלו נאבקים זה בזה האבקות מרה.

הקצין הירדני דאוד אבן־רחים ושני ירדניו לא הרגישו כלל במלחמה המרירה המתחוללת בברכה, מתחת לפני המים.

״אלי – זהו אני!" צעק פנחס בתוך קסדת האמודאי שלו, בהרגישו כי חברו (כפי שהוא חשב) מתחמק מידיו.

מובן כי קולו לא נשמע בחוץ. ״הכנף השחורה" פנה אליו להכותו, והקסדות אשר על ראשיהם התנגשו זו בזו בחזקה. שניהם איבדו מיד את הכרתם. עוד תקלה ארעה להם: ברגי־הפתיחה של קסדותיהם נשברו אצל שניהם, מכובד המהלומה. מכאן ואילך אי אפשר היה להסיר מעליהם את הקסדות אלא בעזרת בורג שני, נסתר מעין.

ההתנגשות הדפה את “הכנף השחורה” בחזרה אל תוך הצינור, ושם המשיך לנוע, מכוח המהלומה, לעבר תחתית הבאר. נהדף פנחס הישר לעבר הקצין הירדני ושני ירדניו.

הללו לא הרגישו כלל בחילופים המוזרים שהתרחשו מתחת לפני המים, ומיהרו למשות את פנחס ההמום מתוך הברכה, ולקבל את פניו בחיבה ובכבוד, ואף בהערצה, גדולים ביותר כי חשבו, שהוא “הכנף השחורה” מנהיגם.

״גיבורנו נחלש במקצת מן המסע התת־מימי הארוך והמסוכן שלו", אמר דאוד אבן־רחים לשני ירדניו, אשר היו תומכים בפנחס הכושל.

כידוע לכל, יש לקסדות של האמודאים הישראלים תכונה מיוחדת במינה – החלק הקדמי שלהן עשוי זכוכית, אשר היא שקופה כלפי חוץ, אך אטומה כלפי פנים. כלומר, החובש אותה יכול לראות דרכה יפה־יפה את הנעשה מחוץ לקסדה שלו, אבל העומדים מולו אינם רואים כלל את פניו של חובש הקסדה (ויש גם משקפי שמש כאלה, בהם משתמשים הבלשים).

הנה כי כן, דאוד אבן־רחים וירדניו השניים לא ראו כלל, כי בתוך הקסדה נמצא ראשו של פנחס ממנהיגי הבלשים־הצעירים, ולא ראשו של מנהיגם הדגול של ה״פדיאיון" אשר בכל ארצות ערב – “הכנף השחורה”.

אבל פנחס ידידנו, בפקחו את עיניו, אחרי שהתאושש מן המהלומה שקיבל, הופתע, נדהם ונפחד, בראותו לאור הירח כי נתון הוא בידי שלושה ירדנים מזוינים, אשר את האחד מהם הכיר וידע – שהוא המולאזים דאוד אבו־רחים.

מוחו החל חושב בקדחתנות: כיצד יתכן הדבר, ששלושה אלה חולקים לי כבוד רב?"

״האין הם חושדים בי, שאני בלש צעיר ישראלי, שבא דרך הצינור לרגל אותם?" סח לנפשו.


 

פרק כ"ו: פנחס איננו טיפש!    🔗

וכאן עלי לומר לקורא החביב, או לקוראת החביבה, כי אם יצרו לעצמם דעה, שפנחס הוא טיפש במקצת, אינם אלא טועים. הוא יותר פיקח משהנכם סבורים עליו, וההוכחה לכך היא זאת: עד מהרה הבין פנחס, כי אלי נתפס בידי הירדנים, וכי אחד הירדנים נכנס לצינור לבוש בבגד־האמודאי של אלי, ובא לבאר כדי למסור לבלשים הצעירים את המכתב הרע. אחרי כן חזר הירדני דרך הצינור – גם זאת הבין פנחס – והוא, פנחס עצמו, שעקב אחריו בתוך הצינור, והניח לו פעם אחת להתחמק מידיו, תפסו סוף־סוף הלילה, ונאבק עמו בבריכה עד אשר נחבטו ראשי שניהם.

היכן הירדני הזה, שלבש את בגדי אלי? הטבע בבריכה? זאת לא ידע פנחס, אך הוא ידע שהוא עצמו נתון עכשיו בידי האויב, אלא שלמזלו האויב חושב, שהוא הינו אותו ירדני.

״זאת אומרת, שעלי להתנהג כירדני", סח פנחס בפיקחות רבה לעצמו:

ובראותו כי הם מכבדים אותו מאוד, הבין גם כי הוא נחשב בעיניהם למפקדם.

בינתיים היו המולאזים דאוד אבן רחים וירדניו השניים מנסים להסיר מעליו את הקסדה,


אלא שהבורג היה שבור לחלוטין, והם לא הצליחו לשחררו. הם לא ידעו שיש עוד בורג, נסתר מעין, אשר באמצעותו אפשר להסיר את הקסדה.

״הבורג נשבר – נצטרך להביא מומחה מיוחד שיסיר מעליך את הקסדה", צעק המולאזים דאוד אבן רחים, בתקוה כי דבריו ישמעו בתוך הקסדה.

פנחס, אשר למד מעט ערבית, הבין במקצת את דבריו, ושמח עליהם מאוד.

״לפי שעה לא יגלו מי אני, ועד אשר אמצא תחבולה לברוח, עלי להתנהג כמפקדם", הרהר במתיחות.

לפתע הבריק רעיון בראשו של המולאזים דאוד אבן־רחים.

״הלא נמצא בידינו אלי, ממנהיגי הבלשים הצעירים! הוא יודע בודאי כיצד מסירים קסדה כזו, גם לאחר שנשבר הבורג!" צרח. ״נביא אותך אליו, ונכריח אותו לפתוח אותה".

״אוי ואבוי! והלא אז תראו מי אני, ותרצחוני נפש", הרהר פנחס באימה.

אך לא היתה לו ברירה אלא להסכים להצעה, כדי שלא יחשדו בו. הוא הניד איפוא בראשו בהסכמה, והשלושה הוליכו אותו משפת הבריכה אל המקום בו היה כלוא אלי.


 

פרק כ"ז: פנחס רוכב על שוביו    🔗

בדרכם הלכו וגברו חששותיו של פנחס. מה יקרה, לאחר שאלי יראה להם כיצד מסירים את הקסדה בעזרת הבורג השני שבה, אשר לא נשבר?! לא זו בלבד שיקצפו עליו כעל ישראלי, אלא עוד ידרשו מידיו, בודאי ובודאי, את מנהיגם, אשר נעלם בתוך המים ולא שב!

״בודאי יקבבו ממני קבב ויששלקו ממני שישליק, יקצצו ממני קציצות, וימרקו ממני מרק!" הרהר בפחד גובר והולך.

להימלט מידיהם לא יכול, כי לבוש היה במדי האמודאי המסורבלים, אשר לא נוצרו כלל לצרכי ריצות למרחקים ארוכים. נוסף לכך היו הקצין הירדני דאוד אבן רחים ואחד מירדניו תומכים בו מימינו ומשמאלו, בהחזיקם בזרועותיו.

לא, בריחה לא באה כלל בחשבון.

״אם כך – אם הנני אבוד לגמרי, מוטב שלפחות ארכב עליהם מעט", הרהו פנחס, והעמיד פנים ככושל ונופל.

דאוד אבן רחים מיהר להרים אותו, ובעזרת שני ירדניו הרכיבו על גבו ונשא אותו.

פנחס ומדיו התת־מימיים, משקלם יחדיו היה כבד למדי.

כאשר עייף דאוד אבן־רחים מלשאת אותו, החליפו אחד מחייליו, ואת הלז החליף אחר־כך החייל השני.

למרות כבדו הרב של המשא אשר נשאו היו שלושתם מלאי אושר וגאוה, כי לכבוד גדול נחשב בעיניהם הדבר – לשאת על גבם את ״הכנף השחורה" בכבודו ובעצמו!


״ועכשיו מרחפת על ראשי סכנה גדולה יותר“, הרהר פנחס באימה נוראה. ״כאשר יסיר מעלי אלי את הקסדה, והם יראו ויבינו כיצד מתחתים וסידרתי אותם, ינקמו בי נקמה גדולה ונוראה. בודאי ינסרו את אברי מגופי במשור קהה”.

יגעים ומיוגעים, מתנשמים בכבדות ונוטפים זעה, הגיעו הירדנים ופנחס הרכוּב עליהם אל אלי הכלוא.


 

פרק כ"ח: אלי מתנהג כישראלי למופת    🔗

אלי נבו הוצא מתוך הארגז, ונקשר אל העמוד שבאהל.

״שמע, אלי, לכנף השחורה מנהיגנו ארעה תקלה, הוא לבש את מדי האמודאי שלך, לראות אם הם מתאימים לו, והנה נשבר אחד הברגים בקסדה, ואין אנו יודעים כיצד לפתוח אותה. בודאי יש דרך אחרת לפתוח אותה, בלי לגרום כאבים לכנף השחורה. אם תפתח אותה, תקבל חנינה, ונחזיר אותך אל חבריך", אמר דאוד אבן־רחים לאלי, כשהוא מוחה את מצחו הנוטף זעה.

״אינני מאמין לכם, ולא אעשה זאת“, אמר אלי, והביט בשנאה גדולה בזכוכית האטומה של הקסדה, אשר מאחוריה נמצא, כפי שדימה, ״הכנף השחורה”.

״שמע, בחורון - אל תתחצף ואל תסרב“, אמר לו דאוד אבן־רחים. אני פניתי אליך בהצעה נעימה, ואתה עונה לי בדברים רעים, מוטב לך, שתשמע מיד לפקודתי, ולא…”

והוא שלף את סכינו וקרבה לגרונו של אלי.

הירדנים ששמרו על אלי כיונו אליו אף הם את רוביהם המכודנים. מכל צד ועבר איימו על אלי לדקרו עד מות.

״אוי לי, ואוי ואבוי לאלי“, הרהר פנחס בחרדה, בתוך הקסדה. מה יקרה עכשיו? אם אלי יסרב, יהרגוהו, ואם יעשה כדבריהם ויפתח את הקסדה, יהרגו אותי. בקיצור – עסק ביש!”

אבל אלי הביט בקור־רוח בלהבים הנטויים אליו. הוא התנהג כישראלי למופת.

״לא אפתה את הקסדה“, אמר בקול עז, והחל מפזם לעצמו, ״סובי, מובי ממטרה”, כדי שיבינו הירדנים, כי אין הוא פוחד מפניהם.


 

פרק כ"ט: שפיפון!    🔗

דאוד אבן־רחים עצר אך בקושי את ידו החמושה בסכין.

״זכור!" נשף מבין שיניו המהודקות. ״אתה בידינו! נוכל לעשות בך כל מה שנרצה. ואם מתנחם אתה, שתמות מסכינינו מיתה קלה ומהירה, דע לך כי מותך יהיה מר וקשה הרבה יותר! אל תוסיף לסרב!"

״אני מסרב“, הודיעו אלי, והביט בשנאה כפולת־שבעה באמודאי בעל הקסדה העומד לפניו, כי האמין, שמתחת למדים ולקסדה נמצא אויבו הנורא ״הכנף השחורה”, ולא ידידנו וידידו פנחס, הרועד מפחד.

״הביאו את הנחש הארסי שלי!" צוח בזעם דאוד אבן־רחים.

אחד הירדנים רץ למלא את פקודתו.

״עדיין יש לך הזדמנות להתחרט", נהם דאוד אבן־רחים כלפי אלי.

ומיד פנה אל פנחס, ואמר בערבית ובהתרפסות: „אל תדאג, הוד מעלתך המרומם. עד מהרה נשבור את גאותו של הישראלי העלוב הזה, ונאלץ אותו להסיר מעליך את קסדתך. התצוה משהו?"

פנחס שלח ידו אל תחתית קסדתו, לאות כי מדבר הוא, אך אין קולו נשמע בחוץ.

״אל תתאמץ לדבר, הוד מעלתך המרומם“, מיהר לומר לו המולאזים דאוד אבן־רחים. יודע אני כי ממהר אתה מאוד אל המסדר הכללי של כוחות הפידאיון הגיבורים, אשר יערך בבוקר בנוכחות מלכיהן ושליטיהן של מדינות ערב; מבטיח אני לך, כי עד למסדר תוסר הקסדה מעל ראשך, ותוכל לשאת שם את נאומך”.

הרץ אשר רץ להביא את הנחש חזר ובידו כלוב קטן עשוי רשת חוטי ברזל. בתוך הכלוב התפתל שפיפון, כאותו השפיפון ראאבאס מפרשת הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה".

למראהו נפלה חרדה אפילו על הירדנים עצמם.


 

פרק ל': פנחס מתנהג מוזרות    🔗

״ובכן, העומד אתה עדיין בסרובך, אלי?" שאל דאוד אבן־רחים את מנהיגם של הבלשים הצעירים7, הן יודע אתה, מה איום ונורא הוא מות על ידי נכישת שפיפון".

אלי ידע זאת, אך רוחו לא נשברה.

״וכי מה ההבדל, אם תמיתו אותי באמצעות סכיניכם, או באמצעות נחשכם?" אמר בעוז בלתי מצוי. רוחי לא נשברה. לשוא אתם מאיימים עלי".

הוא ידע, כמובן, כי הם לא יעזו להמית אותו, כל עוד זקוקים הם לו לשם הסרת הקסדה מעל לראשו של “הכנף השחורה”.

על כן הוסיף ואמר, “ובכן, דאוד, מדוע אתה ממתין עוד. שלח בי את הנחש שלך, אני מצפצף עליו”.

לתמהונו, ולחרדתו הגדולה, ראה כי דאוד נוטל את הכלוב מיד הרץ שהביאו, ופותח את דלתו. הכל מיהרו להתרחק מאלי.

״צא, צא, צא… צצצצא", צייץ דאוד בזעם נורא אל הנחש. השפיפון התפתל החוצה, ואלי החויר עד מאוד, הוא נוכח לדעת, כי הקצין הירדני, נטרפה דעתו מרוב שנאתו אליו, והוא גמר אומר להרגו בנכישת הנחש.


בעוד השפיפון זוחל לאיטו מתוך הכלוב, ומכוון את ראשו לעבר אלי, מיהו דאוד אבן־רחים למשוך את פנחס לאחור.

“נניח לנחש להכיש ולהמית בעינויים קשים את הישראלי אלי”, אמר לו בקולי־קולות, למען ישמעו דבריו מבעד לכתלי הקסדה. “אנו בעצמנו נמצא איזו דרך להסיר מעליך את קסדתך”.

אולם פנחס נחלץ מאחיזתו, וברגע האחרון ממש, כאשר השפיפון הרים ראשו להכיש את אלי, הסתער עליו ובעט בו, לתמהונם הרב של הירדנים המסתכלים במחזה הנורא הזה.

השפיפון הנרגז פנה אל אויבו הפתאומי, – פנחס – והכיש את רגלו, אולם לשונו המזלגית לא יכלה לחדור דרך העור הקשה של בגדי האמודאי. פנחס דרס את השפיפון עד אשר המיתו.

גם אלי וגם הירדנים לא האמינו למראה עיניהם: מדוע זה מגן ״הכנף השחורה" על מנהיגם של הבלשים הצעירים? - השתוממו.

אני הוא פנחס, ולא הכנף השחורה! אינכם צריכים להרוג את אלי בגללי!" צעק פנחס ונופף בזרועותיו. אפס, קולו נשמע רק במטושטש מחוץ לקסדה, והכל חשבו, כי כועס הוא, על אשר המולאזים רצה להמית את אלי, האדם היחיד היודע לפתוח את הקסדה המקולקלת שעל ראשו.

סלח לי, הוד8 מעלתך הרם, סלח לי!" קרא המולאזים דאוד אבן־רחים. “שנאתי לאלי העבירה אותי על דעתי, ורציתי שהנחש יכיש אותו. בינתיים מונחת הקסדה על ראשך, ואינך יכול לא לאכול ולא לשתות, ואף לנאום את נאומך הגדול בבוקר, לפני מלכי ערב ושליטיה, במסדר הפידאיון לא תוכל! מה לעשות? מה לעשות?”

והמולאזים דאוד אבן־רחים ספק כפיו בחוסר ישע.

פנחס נוכח לדעת, כי עדיין נחשב הוא ל“כנף השחורה”, ורוחו נרגעה.

“העיקר - הצלתי את אלי ממות”, הרהר באושר. “ועתה עלי למצוא איזו דרך להגניב את שנינו מכאן לישראל”.

לפתע פתאום צץ רעיון מחוכם בראשו. הוא רמז לכל הירדנים לצאת מיד החוצה, והללו מיהרו לצאת, כי חשבו שמנהיגם רוצה להשאר לבדו עם השבוי, כדי לשדל אותו שיפתח את קסדתו המקולקלת.


 

פרק ל"א: הפגישה – והרעיון    🔗

כאשר נותרו לבדם, אמר לו אלי, “שמע, הכנף השחורה! לא תצליח לשדל אותי, כי אסיר את הקסדה הזו מעליך. היא תשאר חבושה לראשך עד אשר תגוע ברעב ובצמא”.

פנחס הבין את דברי אלי לפי תנועות שפתיו של חברו - הוא ראה אותו מבעד לחלון הקסדה, ואילו אלי לא יכול לראות את הפנים שמאחורי הזגוגית, האטומה כלפי חוץ.

“מיד אתיר אותך מכבליך, ושנינו נטכס עצה כיצד להסתלק מכאן”, אמר לו פנחס בהנאה, בתוך הקסדה, אלי ראה לתמהונו הרב את האמודאי שולח ידו בדייקנות רבה אל הבורג השני של הקסדה, הנמצא במקום נסתר מעין, ומתחיל לסובבו.

״אם יודע הוא לפתוח את קסדתו בעצמו, לשם מה דרשו ממני, כי אני אעשה זאת?" השתומם אלי.

אולם כאשר הורמה הקסדה, ומתוכה נשקפו אליו פניו של ידידו פנחס, גדלה תדהמתו עד לאין שיעור.

פנחס סיפר לו בלחישה את קורותיו, ואלי קימט מצחו בדאגה, בשמעו כי “הכנף השחורה” לא חזר מתוך הבריכה.

״הוא עלול להופיע כאן כל רגע“, אמר, ״ואז יגלו הם מי אתה”.


ולפתע פתאומי ביותר הבריק בראשו של אלי רעיון, שלפי שעה לא נגלה אותו לקורא.

“חבוש מיד את הקסדה שלך לראשך, והוסף להתנהג ככנף השחורה. הנח להם להביא אותך למסדר הכללי של הפידאיון, אשר יערך בנוכחות כל מלכי ערב ושליטיה, וצוה לקחת גם אותי אתך. בהמשך הדברים אומר לך מה נעשה”.

ופנחס, שכבר רצה להתיר את אלי מכבליו, נבהל מאוד בשמעו זאת.

“וכי מה נעשה במסדר נורא כזה?” שאל.

“עשה כדברי, ואל תתוכח. אנחנו ננצל את מעמדך ככנף השחורה, ונגרום להם צרות צרורות!” הרגיעו אלי.

פנחס חבש, איפוא, את הקסדה, וסובב את הבורג הנסתר עד אשר שוב לא ניתן להסירה מעל ראשו. הוא מחא כפיים, והירדנים, ובראשם דאוד אבן־רחים, מיהרו להכנס פנימה.

״המכונית מוכנה להסיע אותך למסדר, הוד מעלתך הרם", צעק המולאזים.

פנחס רמז בידו, כי אלי יובא אחריו למכונית, ויצא החוצה כצעדים מלכותיים.

״הכנף השחורה רוצה בודאי להציג את ראש הבלשים הצעירים לפני מלכי מדינות ערב ושליטיהן, אשר ישתתפו במסדר, למען יראו איזה שבוי רב ערך נפל בידיו", הרהר המולאזים דאוד אבן־רחים, והוליך את אלי הכבול אל המכונית, אשר היתה ממתינה בחוץ.

גם הוא ישב במכונית, והם נסעו לדרכם, מלווים משמר כבוד של חיילים ירדנים רוכבי־אופנוע.


 

פרק ל"ב: חנה צוללת לדרך מסוכנת    🔗

בעוד הם נוסעים במהירות יתרה אל חברון – העיר שבה עתיד יהיה להערך ברוב פאר והדר המסדר הכללי של כל כוחות הפידאיון, בנוכחות כל מלכי ערב ושליטיהן, הוסיף “הכנף השחורה”, הוא ראש הפידאיון, (אשר צריך היה להתייצב בראש המסדר הכללי של כוחותיו) לצוף, המום לגמרי, בתוך הצינור, עד אשר הגיע אל תחתית הבאר, אותה שעה כבר עלה השחר, והבלשים הצעירים, שהיו ממתינים שם בדאגה גדולה, הבחינו בו ומשו אותו מן הבאר.

כאשר הסירו מעליו את הקסדה המקולקלת ראו להפתעתם האדירה, כי לפניהם עומד לא פנחס ולא אלי, אלא ״הכנף השחורה" בכבודו ובעצמו, שוש וחנה הכירוהו מיד.

חנה פקדה לשפוך דלי מים על ראשו של ראש הפידאיון. הוא התעורר מיד מעלפונו.

״היכן אלי ופנחס?" שאלה אותו חנה בתקיפות.

״הם שבויים בידי אנשי, ואם תפגעו בי אתם, אם תכו אותי או תהרגוני, יומתו מיד שני חבריכם אלה, אלי ופנחס", הזהיר “הכנף השחורה” את הבלשים הצעירים.

״הסירו מעליו מיד את בגדי האמודאי!" פקדה חנה על חבריה. “אני אלבש אותם, ואצלול ואשחה אל מעבר לגבול, כדי לברר מהו מצבם של אלי ופנחס. בינתיים נחזיק את הכנף השחורה בתור בן-ערובה”.

הבלשים הצעירים עשו כדבריה. חנה פקדה עליהם גם להסיר מאצבעו של “הכנף השחורה” את טבעת החותם הכבדה שלו, וענדה אותה על אצבעה שלה.

“בעזרת הטבעת הזאת אוכיח לחבריך, כי אתה בידינו, ואומר להם, כי תוצא להורג, אם לא ישוחררו מיד אלי ופנחס”, אמרה לו.

“הכנף השחורה” צחק בכעס.

“הצלחתם הפעם להתגבר עלי”, אמר. “ואני מוכן ומזומן לחילופין – אתם תקבלו את אלי ופנחס, ואותי תחזירו לירדן: אבל לאחר זאת אמציא טכסיס חדש להתגבר עליכם, ואתם תסולקו מכאן סוף־סוף”.

״נראה", אמרה חנה בבטחון גמור.

היא חגרה אקרח, לבשה את בגדי האמודאי, וחבשה את הקסדה הגדולה לראשה. הבלשים הצעירים שלשלו אותה לתוך הבאר, וחנה האמיצה צללה לדרכה המסוכנת.


 

פרק ל"ג: המסדר הכללי של הפידאיון    🔗

בינתיים הגיעו אלי הכבול, פנחס הלבוש בגדי אמודאי, המולאזים דאוד אבן־רחים ומשמר הכבוד שלהם חברונה, אל המגרש העצום אשר עליו עמדו מסודרים באלפיהם אנשי ארגון הפידאיון (“המתאבדים”) - הם האנשים אשר נודעו לתהילה בגבורתם הדמיונית בארצות ערב, ואשר נודעו לשמצה בפחדנותם המבישה בישראל, בה היו מעיזים לתקוף ביום רק עובדי אדמה חסרי נשק ובלילה – אמהות וילדים הישנים בשלוה במיטותיהם.

בקצה המגרש הוקמה במת־כבוד גבוהה, ועליה ישבו, על כסאות מלכותיים, כל מנהיגיהן ומלכיהן של מדינות ערב – וביניהם הקולונל גמאל עבדול נאסר רודן מצריים, סעוד מלך סעודיה, חוסיין מלך ירדן, פייסל מלך עיראק, האימאם של תימן, ראשי ממשלותיהן של ארצות ערב, ועוד נכבדים, שיכים וזקני שבטי בדואים, וגם נספחים צבאיים מארצות זרות. ליד כל אחד מן היושבים המלכותיים ניצבו שומרי הראש שלו בחרבות שלופות, לבושים מדים ססגוניים. קרני השמש העולה האירו את המחזה היפה הזה. הכל המתינו בקוצר רוח לבואו של “הכנף השחורה”, ראש הפידאיון, שישא את נאומו לפני האלפים שעל המגרש והעשרות שעל הבמה.

עד מהרה הופיע בכביש המוליך למגרש העצום משמר כבוד של רוכבי אופנוע, ומאחוריו ג’יפ ובו ארבעה אנשים, אשר האחד מהם חבוש קסדה משונה ובגדים משונים, כמו אמודאי ממש! אך מה עושה האמודאי בג’יפ הזה, והיכן הוא “הכנף השחורה”? הכל נעצו עיניהם בתמהון בנוסעים היורדים מן הג’יפ ועולים בזריזות על הבמה. ומי הוא הנער הנחמד הבא עמם? - זאת שאלו הכל.

המולאזים דאוד אבן־רחים התייצב לפני הרודן המצרי, הקולונל גמאל עבדול נאצר, הצדיע לו, אחרי כן התייצב לפני מלכו חוסיין, הצדיע גם לו, וכן עשה לפני כל המלכים והנשיאים וראשי הממשלות, האימאם והשייכים והנספחים הזרים, אשר ישבו על הבמה. משסיים את טכס ההצדעה נשא קולו ואמר:

“רבותי, הנני מצטער להודיעכם, כי לכנף השחורה ארעה תקלה, והוא אינו יכול להחלץ מתוך בגדי האמודאי והקסדה, אשר לתוכם נכנס בשעת פעולה נועזת נגד הבלשים הצעירים. בפעולה זו נלקח בשבי מנהיגם הנודע של הבלשים הצעירים, אלי!”

והוא הראה להם את הנער הנחמד, אשר, שני חיילים ירדניים נצבו משני עבריו לשמרו. אלי הביט בבוז במנהיגים ובמלכים ובכל שאר הטיפוסים הנכבדים שעל הבמה, אשר הביטו בו בהשתאות ובשנאה, ומחאו כף בשמחה על שנפל בשבי.

“מדוע אין מוציאים אותו מיד להורג?” שאל בכעס ראש ממשלה אחד, והוציא “שבריה” (פגיון חד) מחגורתו.

“הצרה היא, שרק אלי יודע לפתוח את הקסדה המקולקלת של ראשו של ראשנו הדגול, הכנף השחורה”, הסביר חמולאזים דאוד אבן־רחים ביאוש. “בלי שתוסר הקסדה, לא יוכל הכנף השחורה לשאת את נאומו”.

“חבל מאוד”, אמר חוסיין מלך ירדן. “הייתי צולה אותו באש לעיני כל המסדר. אולי נתקע בו מעט מכות, ואז יסכים להסיר את הקסדה”.

“אינך מכיר, אם כן, את הבלשים הצעירים”, אמר לו לחוסיין הקטן והצנום גמאל עבדול נאסר הגבוה והשמן, שליטה של מצרים. “הם עשו לי צרות צרורות במבצע סיני, ובגללם הפסדתי במלחמה עם ישראל. הם מצפצפים על מכות”.

“קראתי את הספר ‘הבלשים הצעירים במבצע סיני’ ואני חושב שהוא מלא בלופים”, העיר המלך סעוד, מסיר את משקפיו ומנקה אותם, ומרכיבם שוב על חטמו הארוך, כדי להיטיב לראות את אלי.

״אין שם שום בלוף", אמר גמאל עבדול נאסר, וסלסל בצער את שפמו הדק. “הם חטפו אז את מפקד הכוחות המצריים בחצי-האי סיני, ואלצו אותו לגלות להם את כל הסודות הצבאיים שלנו. וזאת עשו לאחר שחיסלו את רשת הריגול המצרית בישראל”.


 

פרק ל"ד: הצעתו המשונה של אלי    🔗

“מה העניינים? מדוע לא מתחילים?” שאל לפתע האימאם התימני, בוחש בידו בזקנו, בקוצר רוח.

“איך נוכל להתחיל, אם הכנף השחורה תקוע בתוך הבגדים והקסדה הללו, ואינו מסוגל להשמיע קולו?” ענה לו המלך פייסל העיראקי בכעס, והצית סיגריה.

“יש לי הצעה”, אמר להם אלי בערבית. “אני לא אסיר את הקסדה מעל ראשו של הכנף השחורה, כי אם אסיר אותה, לא תצטרכו לי עוד, ותהרגו אותי. אבל זאת אעשה למענכם – אאזין בדרך הידועה רק לי למה שאומר הכנף השחורה בתוך הקסדה, ואחזור על דבריו מילה במילה. כך יוכל לשאת את נאומו”.

הכל פערו פיהם בתמהון, ושקלו בדעתם את הצעתו המפתיעה של אלי.

“כיצד תוכל לשמוע מה אומר הכנף השחורה בתוך הקסדה?” השתומם נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק.

“נורי, סמוך עלי”, אמר לו אלי, “לנו, לבלשים הצעירים, יש דרך מיוחדת במינה, ומסתורית לגמרי, כדי להאזין לדברים הנאמרים בתוך קסדה”.

״מה דעתכם, הנקבל את הצעתו?" שאל המלך סעוד.

“מדוע לא?” אמר גמאל עבדול נאסר, המצרי. אני מאמין לו, שהוא יוכל לשמוע מה אומר הכנף השחורה. לבלשים הצעירים הללו יש שיטות-פעולה מופלאות".

״טוב!" אמר חוסיין, המלך הירדני, ״נתחיל, איפוא".

המולאזים דאוד אבן־רחים ניגש אל פנחס, העומד כגולם בתוך תלבושת האמודאי המשונה שלו, ובתנועות ידים ובצעקות הסביר לו מה הציע אלי.

פנחס הניד בקסדתו לאות שהוא מסכים, אלי קרב אליו, ושם ידו על הקסדה.

“אני מבין מה שהוא עושה”, לחש גמאל עבדול נאצר בעל השפם לאימאם התימני בעל הזקן. “כאשר ידבר הכנף השחורה ישמיע קולו הד במתכת של הקסדה. אלי ירגיש בהד באמצעות ידו המונחה על הקסדה, וידע מה אמר בתוכה הכנף השחורה”.

המולאזים דאוד אבן־רחים התייצב במרכז הבמה, ופניו אל אלפי הפידאיון המזויינים בכל מיני כלי־הנשק, הממתינים על המגרש העצום, לנאום הגדול.

“מסדר! מסדר – דום!” שאג.

אלפי הפידאיון התייצבו בעמידת “דום”.

“הכנף השחורה, מנהיגנו הגיבור והדגול, נמצא בתוך התלבושת הזאת, אשר בעזרתה לקח בשבי את מנהיגם הדגול של הבלשים הצעירים, אלי”, הודיע המואלזים דאוד אבן רחים בגאוה עצומה, והוא מדבר באמצעות המיקרופון אשר הוצב במרכז הבמה. “ועתה ישא לפניכם הכנף השחורה את נאומו הנפלא, אשר יועבר אליכם מתוך הקסדה על ידי השבוי אלי”.

פנחס בבגדיו המגוחכים ואלי נגשו אצל המיקרופון, וידו של אלי מונחה בשלוה על הקסדה שעל ראש חברו. שניהם היו נרגשים מאוד, אבל כלפי חוץ לא ניכר הדבר כלל.


 

פרק ל"ה: הנאום המפתיע    🔗

אלי העמיד פנים כמקשיב לדברים שאומר “הכנף־השחורה” בתוך הקסדה, ואמר:

לוחמים אמיצים, מלכים גיבורים, נשיאים מצויינים, שיכים נכבדים וכל השאר – הנני לשאת את נאומי לפניכם, ואתם כרו לי אוזן ושמעתם היטב את אשר אומר, וכל אשר תשמעו, זכרו ושמרו בראשכם ובלבכם. נאספנו לכאן היום הזה לשקול את מעשינו בעבר, ולחשב את מעשינו בעתיד. כידוע עד היום הזה הננו במצב מלחמה עם מדינת ישראל, ועד כה לא רצינו לשמוע מה חושבים ומה אומרים עלינו הישראלים, כי חשבנו אותם לאויבים. ועתה, הבה נשכח לשעה קלה את שנאתנו להם, ונטה אוזן למה שהם רוצים לומר לנו.

הישראלים אומרים לנו, שהם רוצים לחיות עמנו בשלום. אבל, אומרים הם, השליטים והמלכים שלנו אינם מעוניינים בשלום בין עמיהם ובין העם הישראלי, כי שלום כזה יסיח את מחשבות הערבים מישראל ויפנה אותן לנעשה בארצותיהם הנחשלות; המלכים והשליטים חוששים, כי תפקחנה עיני הערבים הפשוטים לראות, כי שליטיהם ומלכיהם מנצלים אותם ואת אוצרות הארצות שלהם לטובת עצמם, ואת המוני העם משאירים הם בעוני ובדלות. מוטב, איפוא, אומרים השליטים הערביים, שנהיה לעולם במצב מלחמה עם ישראל, ובני עמינו יחשבו רק כיצד לנצח אותה, במקום שיחשבו כיצד להפיל אותנו מכיסאותינו המלכותיים".

להפסיק מיד את הנאום!" צעקו גמאל עבדול נאסר המצרי, סעוד הסעודי, חוסיין הירדני, פייסל העיראקי, האימאם התימני וכל השאר. קמה מהומה גדולה.

“שקט! שקט!” צעק אלי. הנאום לא הסתיים. “הכנף השחורה רוצה לדבר עוד!”

“לא נרשה לכנף השחורה להשמיץ אותנו!” שאג גמאל עבדול נאסר. מה הוא חושב לו?!"

“הוא מבקש לומר לך שתסתום את פיך”, אמר לו אלי. “ולא – יתן פקודה לפידאיון לירות בכולם”.

מיד נשתררה דממה גדולה על הבמה.

“אולי הוא אינו שומע מה שאומר הכנף השחורה, ואומר רק מה שמתחשק לו לומר לנו?” לחש גמאל עבדול נאסר באוזני דאוד אבן רחים.

״נניח לו לדבר עוד, ואם יאמר דברים טובים, נניח לו להמשיך. אם יאמר דברים רעים, אנעץ באלי את השבריה שלי“, אמר לו דאוד אבן־רהים בלחישה, ושם ידו על ניצב ה”שבריה" שבחגורתו. “כך לא יהיה מי שישמיע את דברי הכנף השחורה”.

אבל אלי המשיך ואמר דבר מפחיד מאוד: “הכנף השחורה מצוה שיתנו לו תת מקלע טעון בכדורים”.

“הניתן לו?” לחש דאוד אבן־רחים באוזני שליטי ערב הנדהמים.

“בשום פנים ואופן לא!” צעק המלך חוסיין הקטן, “מה הוא רוצה לעשות בתת־המקלע הזה?”

״בשום פנים ואופן לא!" צעק גמאל עבדול נאצר. ״מה הוא רוצה לעשות בתת־המקלע הזה?"

״הוא רוצה לירות בי, כמדומני", אמר אלי בנחת רוח.


 

פרק ל"ו: גבורת הבלשים הצעירים    🔗

עודם מתוכחים אם לתת בידי ״הכנף השחורה" תת־מקלע או לא, מיהר אחד מאנשי הפידאיון – בחור תמים אחד – למסור לפנחס הלבוש בבגדי אמודאי את תת־המקלע שלו. הכל נשתתקו, והמתינו בחרדה לבאות.

בידו המונחה על הקסדה שעל ראשו של פנחס תופף אלי בסימני מורס הוראות לחברו.

״כוון את תת־המקלע אל השליטים הערביים", תופף לו אלי.

פנחס עשה זאת, וגמאל עבדול נאסר, רודן מצריים, חוסיין. מלך ירדן, האימאם התימני, המלך סעוד הסעודי, המלך פייסל העיראקי וכל שאר הנכבדים הרימו ידיהם מעלה בפחד רב.

״אם מישהו יעז לגעת לרעה בי או בכנף השחורה, יהרוג הוא כמה מלכים ושליטים ערביים, בטרם יתגברו עלינו“, הזהירם אלי, בראותו כי שומרי הראש של כל שליט ומלך רוצים להסתער עליהם. ״וזכרו גם זאת – כדורים לא יחדרו דרך בגדי האמודאי שלובש הכנף השחורה”, הוסיף בראותו כי אחדים מכונים אל פנחס את רוביהם ואקדחיהם. הכל נותרו על עמדם, כמשותקים.

“קומו והסתדרו בשורה עורפית”, פקד אלי על השליטים והמלכים היושבים.

הם עשו בפחד גדול כפי שציוה עליהם. ראשון עמד גמאל עבדול נאסר, אחריו התייצב סעוד מלך סעודיה, אחרי ברנש זה התייצב חוסיין מלך ירדן, כשהוא רועד מפחד, ואחריו התייצב בשורה האימאם התימני, והוא רועד יותר מקודמו, וכל שאר הנכבדים התייצבו אף הם בשורה, והמתינו להוראות נוספות. הם חשבו, כי דעתו של ״הכנף השחורה" נטרפה לגמרי, ואין הוא אחראי עוד למעשיו.

״קדימה – צעוד!" פקד אלי, כל האחרים ישארו במקומותיהם".

השורה המפוארת של שליטי ארצות ערב ומלכיהן החלה צועדת ויורדת מעל הבמה, כשאלי מוליך אותה בראשה, ופנחס בבגדי האמוראי פוסע מאחוריה, תת־המקלע שלו נכון ליריה בידיו, והוא משגיח ששום מלך או שליט או סתם ראש ממשלה לא יסתלק הצדה, וששום שומר-ראש או איש פידאיון לא ירדוף אחריהם להציל את השבויים הנכבדים.

כאשר התרחקה השורה מן המגרש הגדול ומהבמה שעליו, צעד אלי בצידה והחל קורא “שמאל! שמאל! שמאל, ימין, שמאל! יותר במרץ, גמאל עבדול נאסר! ישרו את הגב, חוסיין ופייסל! הביט קדימה, נורי־א־סעיד! החלף רגל, סעוד! שמאל־ימין, שמאל־ימין, שמאל־ימין שמאל!”

המלכים והשליטים וראשי הממשלות צעדו עתה בקצב מהיר, לפי פקודותיו של אלי. הוא הוליך אותם בדרך אל הגבול הישראלי.


 

פרק ל"ז: משא־ומתן על שחרור    🔗

“שמע, בלש צעיר”, אמר לו גמאל עבדול נאסר, שצעד בראש השורה, ועייף עד מאוד מן הצעידה המהירה, “שמע! אני אתן לך כל סכום כסף שתבקש, אם תשחרר אותי”.

“ואני אתן לך שבעה שדות נפט בסעודיה”, קרא סעוד הסעודי.

“רוצה שבע מאות שבעים ושבעה עבדים כושיים, ושבעת אלפים ושבע מאות ושבעים ושבעה יהלומים, תמורת שחרורי?” שאג האימאם התימני.

“אני מוכן ומזומן לתת לך שבעים ושבעה אלף ושבע מאות ושבעים ושבעה דינרים, כל שנה, מקופת המלך”, הריע בכל קולו חוסיין הקטן מלך ירדן.

גם האחרים מיהרו להציע לאלי מכל טוב, בתנאי שישחרר אותם.

״לא לדבר בשורה!" השתיק אותם אלי בקולו העז. ״וזאת תשובתי להצעותיכם הטפשיות. מוטב היה אילו הוצאתם לטובת מיליוני הפלחים העניים המסכנים שלכם את כל העושר שאתם מציעים לי ולא הייתם שומרים אותו רק בשבילכם. אני לא אקח מכם אפילו פרוטה אחת. אתם תובאו לישראל, ובה תועמדו למשפט על שחרחרתם מלחמה בינינו ובין הפלחים המסכנים שלכם. שמאל! שמאל־ימין־שמאל!"


“אבל זהו דבר בלתי מתקבל על הדעת!” צעק גמאל עבדול נאסר בחרון. ״כיצד יתכן, שבלש צעיר אחד יקח בשבי, בעזרת הכנף השחורה שהשתגע, את כל מלכי ערב ושליטיהן? כאשר יודע הדבר בעולם הגדול, יתפקעו הכל מהשתוממות ומהתפלאות".

״גמאל! בתור חייל לשעבר צריך אתה לדעת, שאין מדברים בשורה!" נזף בו אלי, והוסיף לפקד, ״שמאל! שמאל! שמאל־ימין-שמאל!"

כעבור שעתיים קרבו ובאו אל הגבול הישראלי-ירדני. בריחוק מה מאחוריהם צעדו אלפי הפידאיון ושומרי הראש, מלאי דאגה לשלום מלכיהם ושליטיהם. הם חששו להתקרב לשורה, כי ידעו, שפנחס האמודאי, שחשבוהו ל“כנף השחורה”, יפתח מיד באש, ויהרוג את רוב מלכיהם ושליטיהם, בטרם יצליחו להתגבר עליו ולהוציא את נשקו מידיו.

בראש שומרי הראש ואלפי הפידאיון צעד המולאזים דאוד אבן רחים, נרגן ומתחבל תחבולות להציל את שליטיהן ומלכיהן וראשי ממשלותיהן של ארצות ערב. לפתע פתאום ראה מרחוק אמודאי חדש, יוצא מתוך הבריכה, אשר ממנה מוליך צינור־מים תת־קרקעי אל הבאר של אזור מערותיים.


 

פרק ל"ח: אמודעי 9 חדש מופיע!    🔗

מי הוא האמודאי הזה?" השתאה מוחו של המולאזים דאוד אבן־רחים. היתכן שזהו הכנף השחורה, ואילו האמודאי הצועד בסוף שורת המלכים והשליטים וראשי הממשלות הוא איזה בלש צעיר שהתחפש בהצלחה לכנף השחורה? אני מוכרח לברר זאת מיד!"

הוא שלח כמה שומרי־ראש ופידאיון אחדים להביא את האמודאי החדש. כאשר ראה אותם האמודאי הזה, החל לברוח מפניהם, אבל בגלל בגדיו וקסדתו הכבדים לא הרחיק לרוץ והם תפסוהו.

בתוך בגדי האמודאי והקסדה נמצאה חנה, כמובן. היא נאבקה בתופסיה, אך לא הצליחה להתחמק מידיהם הרבות והחזקות.

אלי ופנחס ראו מרחוק את המתרחש, וחשבו כי אותו אמודאי שהופיע פתאום הוא־הוא “הכנף השחורה”, אשר יצא סוף סוף מתוך הבריכה.

כאשר יגלו המולאזים דאוד אבן רחים ושומרי הראש והפידאיון, כי בילפפנו אותם, וכי פנחס אינו הכנף השחורה, יתנפלו עלינו מיד", חשב אלי בדאגה קלה.

“עלינו להגיע מיד אל הבלשים הצעירים שבמערותיים - אחרת אנו אבודים”, הרהו פנחס בדאגה גדולה.

ריצה־רוץ!" פקד אלי על שורת המלכים והשליטים, והחל להריץ אותם לעבר הגבול. מרחוק, מעבר לגבול, נראתה להם נקודת הישוב החדשה שלהם, ובה הבלשים הצעירים, העוסקים בעבודות המשק.

“ריצה מהירה יותר – רוץ!” צעק אלי. “הרם רגליים, עבדול נאסר! מעט יותר מרץ, חוסיין ופייסל!”

בינתיים הובאה חנה – בבגדי האמודאי והקסדה שלה – אל המולאזים דאוד אבן רחים, אשר היה רץ עם אלפי הפידאיון ועשרות שומרי הראש אחרי השורה הרצה אל הגבול. תוך כדי ריצה פקד להסיר את הקסדה שעל ראש האמודאי אשר הובא אליו; אבל הבורג הפותח את הקסדה נשבר, כזכור, לקורא החביב או לקוראת החביבה, ואיש לא ידע היכן מסתתר הבורג האחר, שבעזרתו אפשר להסיר את הקסדה.

חתכו את הבגדים בסכיניכם, ונראה לפחות את הגוף!" צעק דאוד אבן רחים.

שומר־ראש ענק אחד הרכיב את חנה הנאבקת על כתפיו, ורץ לצדו של המולאזים דאוד אבן רחים, ופידאין אחד שלף את ה“שבריה” שלו ותוך כדי ריצה החל לחתוך את כפפת העור שעל ידה הימנית של חנה. מיד נתגלתה לעיניו הטבעת הנודעת - טבעת החותם של “הכנף השחורה”!

״הכנף השחורה נמצא אצלנו!" צעק, מצביע על הטבעת, והכל ראו אותה – גם המולאזים דאוד אבן רחים ראה אותה.


 

פרק ל"ט: המסדר נערך מחדש    🔗

“הכנף השחורה האמיתי נמצא אצלנו, והאמודאי הרץ בסוף שורת המלכים והשליטים וראשי הממשלות הוא כנף שחורה מזויף!” צעק המולאזים דאוד אבן רחים. “שבעים ושבעה שומרי ראש ישארו לשמור על הכנף השחורה האמיתי, וכל השאר יתנפלו מיד על הכנף השחורה המזויף, ויוציאו את התת-מקלע מידיו. עלינו לעשות זאת, בטרם יספיק להרוג את כל מלכינו ושליטינו וראשי ממשלותינו!”

“עליהום!” צעקו הפדאיון ושומרי-הראש, והסתערו קדימה, פרט לשבעה ושבעים שומרי-ראש, שנותרו לשמור על חנה הנפחדת, אשר נחשבה עתה ל“כנף השחורה” האמיתי.

כאשר ראו אלי ופנחס את ההמון הגדול המסתער עליהם, רמז אלי לפנחס, בידו, כי ימהר אחריו, ושניהם רצו בכל מהירות רגליהם לעבר נקודת-הישוב של הבלשים הצעירים, שמעבר לגבול. פנחס לא ירה, כמובן, במלכים ובשליטים ובראשי-הממשלה הערביים, כי ישראלי אינו הורג לעולם שבויים, יהיו מי שיהיו.

כך נצלו משבי וממשפט גמאל עבדול נאסר, סעוד הסעודי, האימאם התימני, פייסל העיראקי, חוסיין הירדני ושאר הטיפוסים המלכותיים. ההמון הגדול של שומרי הראש והפידאיון הגיע אליהם ונשא אותם על כפיים, ומרוב שמחה על הצלתם שכח את אלי ופנחס הנמלטים אל מעבר לגבול.

ההמון הרב והעצום נשא את המלכים והשליטים וראשי-הממשלות הערביים על כפיו וכתפיו בחזרה לחברון, ולפניהם, בראש התהלוכה הארוכה, נשאו שבעים ושבעה שומרי ראש את חנה הלבושה בגדי אמודאי והחבושה קסדה. הכל האמינו, כי היא “הכנף השחורה” האמיתי, שהרי על אצבעה, במקום בו נעשה חתך בכפפה, ראו הכל את הטבעת הנודעת של הכנף-השחורה – את טבעת החותם.

“עכשיו נוכל לערוך את המסדר מחדש, בנוכחות הכנף השחורה האמיתי”, צעק בחדוה המולאזים דאוד אבן רחים.

בהגיעם אל המגרש העצום אשר בעיר חברון ואל הבמה הגדולה שבקצהו, שבו הפידאיון והסתדרו באלפיהם על פני המגרש, והמלכים והשליטים וראשי-הממשלה ישבו מחדש בכסאותיהם המלכותיים. שומרי הראש שלהם התייצבו מאחוריהם בחרבות שלופות. שמש הצהריים החמימה האירה את המחזה המפואר הזה. הכל היו מוכנים ומזומנים להמשך המסדר.


 

פרק מ': חנה כותבת נאום    🔗

המולאזים דאוד אבן רחים הוליך את חנה הנפחדת, הלבושה בגדי אמודאי והחבושה קסדה, אל אמצע הבמה, הציב אותה לפני המקרופון, ומסר לה מחברת ועפרון.

“הואיל והכנף השחורה המפואר שלנו אינו יכול לשאת את נאומו, בגלל הקסדה החבושה לראשו, הוא יכתוב את נאומו, ואני אקרא אותו באוזניכם מן הכתב”, הודיע המולאזים דאוד אבן רחים.

הכל מחאו כף במרץ ובהתלהבות לכבוד הרעיון המחוכם שהגה דאוד אבן רחים, המולאזים. חנה החניקה10 בידיה את המחברת ואת העפרון, ולא הבינה מה דורשים ממנה. המולאזים דאוד אבן רחים החל מסביר לה בתנועות ידים ובצעקות מה מבקש הוא שתעשה, וסוף-סוף הבינה חנה, כי הכל חושבים אותה ל“כנף השחורה”, ורוצים שהיא תכתוב נאום במחברת, כדי שיקריא אותו המולאזים בשמה.

היא ראתה, כי על הבמה יושבים מלכים וכל מיני הנכבדים האחרים, וביניהם טיפוסים ידועים, כמו גמאל עבדול נאסר.

“בסדר, אכתוב להם נאום שכזה, שיתפקעו כאשר ישמעו אותו”, אמרה חנה בלבה, והחלה לכתוב בערבית, אשר למדה בשיעורים מיוחדים שנתן המומחה לשפות, הפרופסור נבוכדנצר, לבלשים הצעירים, אחרי פרשת “הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה”.

היא כתבה:

“לאברהם אבינו היו שני בנים, – האחד יצחק, והשני ישמעאל. הישראלים הם מזרע יצחק, והערבים הם מזרע ישמעאל. זאת אומרת שהישראלים והערבים הם בני דודים. בני-דודים צריכים לחיות בשלום זה עם זה. הישראלים משתוקקים עד מאוד לחיות בשלום עם הערבים, אבל הערבים אינם יודעים זאת, כי המלכים שלהם ושאר השליטים שלהם מסתירים זאת מהם, ומספרים להם שקרים, שהישראלים רוצים להלחם נגדם. מדוע עושים כך המלכים ושאר השליטים הערביים? מפני שהם רוצים כי המוני הערבים החיים חיי עוני ודלות בארצותיהם יחשבו רק מחשבות רעות על ישראל, לא ישימו לבם למצבם הקשה. המלכים ושאר השליטים הערביים חוששים מאוד, שהערבים שלהם יבינו, כי מלכיהם ושליטיהם מתעשרים על חשבונם, ואת הכסף הרב שהם לוקחים מן העם כמיסים, ואת רוחיהם מן הנפט הנשאב מאדמת ארצותיהם, הם מוציאים רק להנאתם או לקניית נשק כדי לעשות מלחמות נגד ישראל…”


 

פרק מ"א: “מה קרה לכנף השחורה שלנו?!”    🔗

כאשר סיימה חנה את כתיבת נאומה, מסרה את המחברת לידי המולאזים דאוד אבן רחים, הוא טיהר את גרונו, והחל קורא בהתלהבות את נאומה באוזני המלכים והשליטים האחרים ואלפי הפידאיון המסודרים במסדר על פני המגרש העצום. לאחר שקרא שורות אחדות, נשתתק דאוד אבן רחים, ומיד צעק:

״מה קרה לכנף השחורה שלנו?! הרי תמיד אמר, שצריכים אנו להרוג את כל הישראלים! מדוע, איפוא, כותב הוא שאנו צריכים לחיות עמם בשלום? ומדוע הוא משמיץ את חבריו המלכים ושאר השליטים?" צרח וצוח.

“אולי גם כנף שחורה זה מזויף, כמו קודמו?” אמר גמאל עבדול נאצר.

“לא יתכן!” קרא המולאזים דאוד אבן רחים. ״הרי על אצבעו רואים ברורות את טבעת החותם הנודעת של מנהיגנו הראשי".

״בכל זאת, כדאי להסיר מעליו את בגדי האמודאי, ולראות מי מסתתר מאחוריהם", אמר האימאם התימני.

חוסיין מלך ירדן קם ממושבו, שלף את ה״שבריה" שלו, והחל לחתוך את בגדיה של חנה. חנה הניחה לו לחתוך מעט, ולפתע שלפה את האקדח שהיה חבוי מתחת לבגדיה וכיונה אותו אל מצחו. חוסיין נפחד, השליך את ה״שבריה", והרים את ידיו. חנה דחפה אותו, שיתחיל ללכת, והיא צעדה אחריו, כשידה האחת מחזיקה בצוארונו, שלא יברח, וידה השניה מהדקת את האקדח אל גבו.

״הצילו! הצילו!" צעק חוסין האומלל.

אבל איש לא העז לגעת בחנה. הכל ידעו, כי היא תירה מיד במלך חוסיין, אם מישהו יתגרה בה.

בצעדם במרחק מה מאחוריה, ראו אלפי הפידאיון ועשרות שומרי הראש ועשרות מלכיהן ושליטיהן של ארצות ערב, כי האמודאי הנורא מוליך את חוסיין המלך, הרועד מפחד, לעבר הגבול הישראלי.


 

פרק מ"ב: “יעשו לך מה שרצו לעשות לנו!”    🔗

בינתיים הגיעו אלי ופנחס אל חבריהם וחברותיהם, אשר היו מצפים להם בקוצר רוח, במערותיים.

“והיכן חנה?” שאלה אותם שוש. “הרי היא לבשה בגדי אמודאי וצללה לבאר, כדי לעבור את הגבול ולחפש אחריכם בארץ ירדן!”

אלי ופנחס (אשר הסיר מעליו את הקסדה ופשט את בגדי האמודאי) השיבו לה, כי ראו אמנם איזה אמודאי חדש בידי הפידאיון, אך חשבו, כי זהו ״הכנף השחורה", ולא חנה.

״הכנף השחורה נמצא אצלנו", אמרה שוש, וציותה על בלשים צעירים אחדים, כי יביאו את הפושע הלז.

ואמנם, עד מהרה הביאו אותו לפני אלי ופנחס.

״אני מציע שנלך אל הגבול, ונציע שם לירדנים, שנחליף: הם יחזירו לנו את חנה, ואנו נחזיר להם את הכנף השחורה", אמר פנחס.

״כך נעשה“, אמר אלי, ״אבל לא נשלח אותו לחופשי בלי שיענש על כל הרעות שעשה לנו, ויחזיר את המים שגנב מהבאר שלנו”.

״כיצד תעניש אותי?" שאל “הכנף השחורה” בחרדה.

״אנחנו לא נעניש אותך. יענישו אותך חבריך. הם יעשו לך מה שרצו לעשות לפנחס ולי ולחנה", ענהו אלי בזעם.

״כיצד?" השתומם ״הכנף השחורה".

״תראה", השיבו אלי.

והוא פקד על הבלשים הצעירים:

״הלבישוהו בגדי אמודאי, וחבשו קסדה לראשו".

עד מהרה הולבש ״הכנף השחורה" בגדי אמודאי, וראשו נחבש בקסדה.

״שברו את הבורג הפותח את הקסדה, כדי שלא יוכל להסיר אותה מעל ראשו", פקד אלי. "אחרי כן כבלו את ידיו ורגליו״.

הבלשים הצעירים עשו כדבריו.

״ועתה“, אמר אלי, ״יקח כל אחד את נשקו, ונלך אל הגבול. ואת הכנף השחורה נישא לשם, ונסתירו מאחורי שיחים”.


 

פרק מ"ג: רעיון מחוכם צץ בראשו של דאוד    🔗

בינתיים הוסיפה חנה האמיצה להדק את אקדחה אל גבו של חוסיין מלך ירדן ולהוליך אותו לעבר הגבול הישראלי.

במרחק מה מאחוריה צעדו אלפי הפידאיון ועשרות שומרי הראש, ובראשם המולאזים דאוד אבן רחים, ומספר מלכים ושליטים ערביים, אשר חששו לגורל חברם השבוי בידי האמודאי המסתורי.

״מה לעשות?! מה לעשות?!" נהם המולאזים דאוד אבן רחים. ״הנה הגבול קרוב, וחוסיין מלכנו צועד אליו, ואין מי שיציל אותו מידי האמודאי! אבל המתינו רגע! צץ רעיון מחוכם בראשי! ניסתדר לאורך הגבול כחומת-מגן ולא נניח לאמודאי להעביר את מלכנו היקר חוסיין לצדו הישראלי של הגבול!"

כאשר שמעו זאת, אלפי הפידאיון ועשרות שומרי הראש, רצו כולם כאיש אחד אל הגבול, בהקדימם את חנה וחוסיין השבוי שלה, והסתדרו לאורכו, בשלבם ידיהם כדי שלא יעבור ביניהם איש. אותו זמן הגיעו אל הגבול, ליד הבאר, הבלשים הצעירים ובראשם אלי ופנחס, ועמם ״הכנף השחורה", הלבוש בגדי אמודאי.

“ראו איזו התקהלות!” אמרה שוש, ולפתע פתאום צעקה. “הפידאיון הסתדרו בשורה לאורך הגבול, ואינם מאפשרים לאמודאי, שהוא חנה, לחזור אלינו. בואו להציל אותה!”

הבלשים העצירים11 הטמינו את “הכנף השחורה” מאחורי שיחים, הכינו את נשקם ליריה, כיוונו אותו אל הפידאיון ושומרי-הראש, וצעדו אליהם. הפידאיון ושומרי הראש כיוונו את רוביהם ומקלעיהם אל הבלשים הצעירים, ושני הצדדים פתחו באש. הבלשים הצעירים מנו כשבעים בנים ובנות, ומספר אנשי האויב היה כארבעת אלפים, אבל שמם הנורא של הבלשים הצעירים הטיל אימה ופחד על אויביהם הרבים מהם, ומלבד זאת היטיבו הבלשים הצעירים לקלוע אל המטרה, פידאיון ושומרי-ראש רבים נפלו מכדוריהם, ואילו מקרב הבלשים שלנו נפצעו רק ארבעה, מכדורי האויב.

במהומת נהקרב12 דחפה חנה את חוסיין מלפניה, הפילה אותו ארצה, ורצה והגיעה בשלום אל חבריה, אשר קיבלו אותה בזרועות פתוחות.

הקרב נמשך, ורעמי היריות ממש החרישו את האזניים. כעבור שעה ארוכה של חילופי יריות אזלו הכדורים אצל שני הצדדים, ונשתרר שקט בשדה הקרב.


 

פרק מ"ד: במוחו של אלי צץ טכסיס יפה    🔗

ברגע זה צץ במוחו של אלי טכסיס יפה, שעדיין לא נגלה אותו לקורא או לקראת.

אלי הניח את רובהו מידו, קרב את שתי כפותיו כשופר אל פיו, וקרא אל המולאזים דאוד אבן-רחים:

“דאוד, האם אתם רוצים לקבל בחזרה את האמודאי שחטף והפיל ארצה את חוסיין מלככם היקר?”

“כן! כמובן! בודאי! ברור!” צעק דאוד אבן רחים.

“הבט וראה! אנחנו נכבול אותו, ונטיל אותו לתוך הבאר שלנו, אשר אתם גנבתם את מימיה באמצעות הצינור התת-קרקעי. אם תסתמו את הצינור הגנב שלכם, תתמלא הבאר מחדש במים, והאמודאי יצוף מעלה. לנו יהיו שוב מים, ולכם יהיה האמודאי שהפיל את חוסיין, והכל יבוא על מקומו בשלום. מסכים?”

המולאזים דאוד אבן רחים לא רצה להחליט בעצמו בענין כה נכבד, והלך להתייעץ עם חוסיין מלכו. חוסיין היה מקנח את אפו מן הדם שנזל ממנו, כתוצאה מנפילתו ואחרי שהדפה אותו חנה האמודאית. בשמוע המלך חוסיין את הצעתו של אלי, צעק:

“ברור! בודאי! כמובן! כן! אני מסכים! אני מסכים! שיסתמו את הצינור התת קרקעי ושהבאר של הישראלים תתמלא שוב מים, ובלבד שאוכל להעניש כהלכה את האמודאי האכזרי שחטף אותי והפיל אותי בדחיפה חזקה ארצה וגרם לשפך דם באפי! אני מסכים!”

המולאזים דאוד אבן רחים קרב את כפותיו כשופר לפיו, וצעק אל אלי, שמעבר לגבול:

“בסדר, השליכו את האמודאי הרע לבאר!”

הירדנים שמעבר לגבול לא ראו את “הכנף השחורה” כי הבלשים הצעירים השכיבוהו מאחורי קבוצת שיחים.

אלי רמז, איפוא, לחנה, שלבשה עדיין בגדי אמודאי וחבשה קסדה, כי לא תסיר מעליה דבר, אלא תשכב ארצה, ליד “הכנף השחורה” הלבוש אף הוא בבגדי אמודאי, וקסדה לראשו, וידיו ורגליו כבולות, כדי שלא יוכל להמלט.

אחרי-כן פקד על שני בלשים צעירים להרים את “הכנף השחורה” ולהטילו לבאר.

הם עשו זאת, והמולאזים דאוד אבן רחים, המלך חוסיין, וכל אנשיהם לא הרגישו כלל, כי במקום האמודאי שרצו להעניש הרימו הבלשים הצעירים שמאחורי השיחים אמודאי אחר – את “הכנף השחורה”.

הם הטילו אותו לתוך הבאר. מיד שלחו המלך חוסיין והמולאזים דאוד את אלפי הפידאיון ואת עשרות שומרי הראש למלא בעפר את הצינור התת-קרעי13 ואת הבריכה שלתוכה נשתפכו המים אשר נגנבו מן הבאר הישראלית. האלפים והעשרות עבדו במרץ רב, – חפרו באדמה, שברו את הצינור הגדול לכל אורכו, ומילאוהו עפר ואבנים, המים חדלו לזרום דרכו, והבאר החלה להתמלא, לקול תרועותיהם של הבלשים הצעירים, אשר עמדו בסמוך והשקיפו על הנעשה.

כאשר נתמלאה הבאר במים עד פיה, צף עליהם האמודאי הכבול בידיו וברגליו, אשר הבלשים הצעירים זרקוהו לתוכה – הלא הוא “הכנף השחורה”.

(חנה כבר הסירה מעליה בסתר את בגדי האמודאי ואת הקסדה, ועזרה עתה לשוש ולבלשות צעירות אחרות לטפל בארבעת הבלשים הצעירים, אשר נפצעו בכדורי הירדנים).


 

פרק מ"ה: העונש המענין    🔗

הירדנים הוציאו את האמודאי מן הבאר, ומסרו אותו לידי המלך חוסיין. בלי היסוס החל המלך חוסיין לבעוט באמודאי – ובכל כוחו בעט בו, בחשבו כי זהו האמודאי אשר חטף אותו והפילו ארצה (בנפילה נחבל אפו, כידוע, ודם זב ממנו).

לשוא צעק “הכנף השחורה”, בתוך הקסדה, “חדל, חוסיין! אני הוא הכנף השחורה, ולא בלש צעיר! אני הוא הכנף השחורה, ראש הפידאיון וחברך הטוב! מה אתה רוצה ממני? מדוע אתה מכה אותי! בחייך, חדל לבעוט בי!!!”

אבל חוסיין לא שמע דבר, והוסיף לבעוט בו בכל כוחו, וגם המולאזים דאוד אבן רחים, ועוד מלכים ושליטים אחדים, באו לבעוט באמודאי המסכן. והם בעטו בו ובעטו בו עד אשר לא נותר בם עוד כוח לבעוט בו.

הבלשים העצירים עמדו בצדו הישראלי של הגבול, והביטו בהנאה בעונשו של “הכנף השחורה”, אשר רצה לנשל אותם מאדמתם, וגנב את מימי הבאר שלהם.

“הוא מקבל את העונש המגיע לו, ומידי החברים שלו הוא מקבל עונש זה”, אמר אלי. “אני סבור, שהטכסיס אשר טכססנו נגדו הפעם הוא הטכסיס המוצלח ביותר בכל הפרשות ובכל התעלומות של הבלשים הצעירים”.

“אני חושבתי14 שהטכסיס שטכססנו נגד גליאופולוס בפרשת הבלשים הצעירים במבצע סיני היה טכסים מוצלח יותר”, אמרה שוש.

“ואני סבורה, שהטכסיס שטכססנו נגד יצחק אלידע בפרשת הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ-שלמה היה הטכסיס המוצלח ביותר שלנו”, אמרה לה חנה.

“סליחה, הטכסיסים שטכססנו נגד בורבה מומוששטיקה האביר ממלטה, ונגד גרקיון גרציאני, בפרשת הבלשים הצעירים מצילים את דני קיי, הוא-הוא טכסיסנו המטוכסס ביותר”, הכריז פנחס.

“ואני חוזר ואומר, שהפעם הטכסיס שלנו עולה על כל הטכסיסים שקדמו לו”, אמר אלי בודאות. עוד מעט תיוכחו בכך – כאשר ימאס להם לבעוט בו, בכנף השחורה, והם יסירו סוף-סוף את הקסדה מעל ראשו ויראו את מי הם הכו".


 

פרק מ"ו: מי בתוך הקסדה?    🔗

ואמנם, כאשר עייפו המלכים והשליטים והמולאזים דאוד אבן רחים מלבעוט באמודאי האומלל, פקדו על שומר-ראש אחד, שהיה חמוש בגרזן, כי יבקע את הקסדה.

הם רצו מאוד לראות את פרצופו של האמודאי הזה, אשר העז – כך חשבו – לחטוף מלך ולהפילו ארצה.

שומר הראש הניף את גרזינו והבקיע את הקסדה.

הקסדה נפתחה, ולחרדתם הרבה ראו המלכים והשליטים והמולאזים, כי בתוכה נמצא ראשו של חברם הטוב ראש הפידאיון – “הכנף השחורה”.

“מה אתם מסתכלים עלי כמו מטומטמים?” צעק עליהם. “הגישו לי מיד עזרה ראשונה, ולא – אמות מרוב הבעיטות שבעטתם בי!”

“ס… ס… ס… ליחה”, גמגמו המלכים והשליטים והמולאזים דאוד אבן רחים.

“אבל מדוע חטפת אותי, את המלך הירדני חוסיין?” שאל אותו חוסיין בהתמרמרות.

“לא אני חטפתי אותך, אלא בלשית צעירה, שלבשה בגדי אמודאי”, צעק “הכנף השחורה” בזעם. “הם הערימו עליכם, ומסרו לכם אותי במקומה!”

“אימה ופחד!” צעק חוסיין. “הרי על הבלשים הצעירים אי אפשר להתגבר – בשום פנים ואופן. תמיד הם אמיצים יותר, וחכמים יותר, ומצליחים יותר בטכסיסים מיריביהם”.

בעברו הישראלי של הגבול עמדו וצחקו בפה מלא הבלשים הצעירים, למראה הצלחתו המושלמת של הטכסיס שלהם. הכל הסכימו עתה לדעתו של אלי, כי זהו הטכסיס הטכסיסי ביותר בכל הפרשות המפורסמות שלהם.

“והעיקר שבעיקרים – שוב יש לנו מים, ויכולים אנו להמשיך במשימתנו החשובה ביותר – הפרחת שממות הנגב”, אמר אלי. “חבריה, נחזור לעבודות המשק”.


 

פרק מ"ז: אורחים בלתי צפויים    🔗

יום בהיר אחד הופיעה מעבר הגבול הירדני משלחת נושאת דגל לבן, וקרבה אל חות הבלשים הצעירים.

החבריה נאספו ליד השער, לראות מי ומי הבאים, והנה, לתמהונם הרב, נפלו הבאים, – שהיו ערבים ומספרם עשרה – אפיים ארצה, והשתחוו לפניהם.

״מה העניינים?" שאל אותם אלי, בשמו ובשם חבריו וגם בשם חברותיו. ״אצלנו לא משתחוים, אלא לוחצים יד ושואלים מה שלומך".

עשרת הערבים שבאו היו לבושים עביות בדואיות שחורות ו“כפיות” לבנות כשלג. היו להם זקנים שחורים, עינים שחורות, ושערות שחורות ומסולסלות. למתניהם חגרו חרבות ופגיונות משובצים ביהלומים ובפנינים, ולרגליהם נעלו סנדלים מעור גמל.

ניכר בהם שבאו מדרך רחוקה מאוד.

הם קמו ועמדו על רגליהם, ובעל הזקן הארוך ביותר והשחור ביותר שביניהם, אשר חגר גם את החרב הארוכה ביותר ועל פגיונו היו היהלומים הגדולים ביותר והיפים ביותר – מנהיגם זה פתח ואמר:

“השתחוינו לכם אפיים ארצה, כיון שביניכם נמצא מלך, – המלך שלנו נמצא ביניכם!”

הבלשים והבלשות הצעירים הביטו בהשתוממות גדולה זה בפני זה. איזה מלך נמצא ביניהם, – השתוממו.

“סלח לי, אדוני השיך הבדואי הנכבד, אבל נדמה לי שטעיתם בכתובת”, אמר לו אלי. ״כאן חוות הבלשים הצעירים, ולא ארמונו של מלך. ככל הידוע לנו, אין בינינו שום מלך, ואפילו בן מלך אין בינינו, כולנו בלשים ובלשות צעירים העוסקים בעבודת אדמה".

“יביא לכם אללה הרחמן והרחום שפע בריאות והצלחה, יגדיל את תנובת שדותיכם, לוליכם ורפתותיכם, ובכלל – שתמיד תחיו בטוב ובשלום”, אמר השיך. “ובאשר למלך שביניכם, שמעו ואספרה. לפני לילות אחדים…”.

“רגע אחד”, הפסיקו אלי. “קודם כל הכנסו לחווה, ונאכיל אתכם ונשקה אתכם, כי מדרך ארוכה באתם, ואתם עייפים ורעבים וצמאים”.

“נכון מאוד”, אמר השייך.

הבלשים הצעירים הוליכו את אורחיהם המוזרים לחדר האוכל שלהם, ושם האכילו והשקו אותם, והוכיחו להם בזאת, כי הכנסת האורחים הישראלית אינה נופלת מהכנסת האורחים הבדואית הנודעת לתהילה.

כאשר סיימו האורחים את ארוחתם, פתח השיך ואמר.


 

פרק מ"ח: סיפורו של השיך מוראד    🔗

״שמי שיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד, ואני וחברי מבני שבט אלקוראן אנו, וחיים אנו בלב מדבר ערב. שבטנו גדול ועצום, ולנו הרבה צאן ובקר, גמלים וסוסים, תמרים ויהלומים. גם זהב רב יש לנו, ובעצם – הכל יש לנו, ורק דבר אחד אין לנו. אין לנו, לצערנו הרב, מלך".

הבלשים הצעירים הקשיבו בענין רב לסיפורו של השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד משבט אלקוראן, והוא המשיך בסיפורו המרתק:

״אין לנו מלך, כי במלך סעודיה, סעוד אבן סעוד, אין אנו מכירים. הוא סתם שויצר. מקרבנו לא קם מלך למלוך עלינו, כי החלטנו שמלכנו מוכרח להיות מוצלח יותר מכל אנשי שבטנו. זמן רב חיפשנו אחר מלך מתאים – בכל הארצות הקרובות והרחוקות חיפשנו, ולא מצאנו טיפוס מתאים".

השיך נד בראשו בעצב רב, וכן עשו אנשיו.

ופתאום התבהרו פניו, וכן פני אנשיו.

“לפני לילות אחדים חלמתי חלום משונה ובו ראיתי איש לבוש בבגדי אמודאי מוליך בשבי את כל מלכי ערב ושליטיהן וראשי ממשלותיהן ונשיאיהן! הקיצותי משנתי נפעם מאוד, וסרבתי להאמין באמיתות חלומי. היתכן שמישהו יקח בשבי, בכוחות עצמו, את כל מלכיהן ושליטיהן וראשי ממשלותיהן ונשיאיהן של כל מדינות ערב? בודאי היה זה חלום של טעות. התאמצתי לשכוח אותו, אבל בלילה שבא חלמתי אותו שוב, וכן בלילה שבא אחריו. כל לילה חלמתי אותו חלום, עד אשר אמרתי לנפשי: לא יתכן שהחלום איננו אמיתי! בודאי קרה דבר כזה, ויש בעולם בן-אדם, שהצליח לקחת בשבי את כל מלכי ערב ושליטיהן, כולל המלך סעוד, המלך חוסיין, המלך פייסל, הרודן המצרי גמאל עבדול נאסר, ועוד! זאת אומרת, שבן-אדם זה מוצלח יותר מכל המלכים והנשיאים, השליטים והראשים של הממשלות! זאת אומרת – שזהו בן-האדם המתאים ביותר בעולם למלוך על השבט שלנו!”

השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד התלהב מאוד, והמשיך בסיפורו בקול שקט:

“סיפרתי את חלומי לשאר נכבדי השבט, היושבים כאן עמנו, והופתעתי בשמעי מפי כל אחד מהם, כי גם הוא חלם מספר לילות אותו חלום שחלמתי אני! עתה לא היה ספק לשום אחד מאתנו, כי חלומנו היה אמיתי, וכי אנחנו מוכרחים למצוא את האדם המופלא הזה, הגיבור מכל הגיבורים, המלך מכל המלכים, כדי שיהיה לנו למלך!”

השיך התלהב עד מאוד, והוסיף לספר כמעט בלחישה.

״התחלנו לחקור ולדרוש בכל ארצות ערב, אם אמנם ארע כדבר הנפלא והמזהיר הזה, שאיש לקח בכוחות עצמו בשבי את כל מלכיהן, שליטיהן, נשיאיהן והראשים של ממשלותיהן של כל ארצות ערב. בכל המקומות הכחישו זאת, ורק האימאם התימני, שהשקינו אותו תה רב כל כך, שכמעט והשתכר, הואיל לגלות לנו, כי באמת קרה כדבר הזה, וסיפר לנו כיצד חטפו הבלשים הצעירים המסתוריים אותו ואת חבריו המלכים והשליטים האחרים, באמצע מסדר כללי של כוחות הפידאיון. יצאנו, איפוא, לחפש את הבלשים הצעירים, והגענו סוף-סוף לכאן".

והשיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד נשא את קולו ואמר:

״ועתה באנו אליכם לבקש את הבלש הצעיר, אשר לבש את בגדי האמודאי, ולקח בשבי את כל מלכיהן ושליטיהן של מדינות ערב, כי יבוא עמנו לשבט אלקוראן, ויהיה לנו למלך".

והוא הוציא מתחת לעביה השחורה שלו כתר זהב משובץ יהלומים, הרימו מעלה, והמתין שיבוא הבלש-הצעיר לחבוש אותו.

״זהו פנחס", אמר אלי.

הכל הביטו בפנחס – והוא הסמיק מאוד.

“בחיי, חבריה”, אמר, “אין לי חשק להיות מלך על איזה שבט בדואי בלב המדבר. אני רוצה להשאר אתכם”.

“הזהו הבלש-הצעיר שלקח בשבי את המלכים והשליטים והראשים של הממשלות של ארצות ערב?” לחש השיך מוראד בהתפעלות ובהערצה, ובלא להמתין לתשובה הכתיר את פנחס בכתר שלו למלך על שבט אלקוראן.


 

פרק מ"ט: הכתר עובר לחנה    🔗

“יחי המלך פנחס הראשון”, קרא השיך בקול גדול.

“יחי! יחי! יחי!” קראו נכבדי השבט, שבאו עמו.

“האח – הידד! האח – הידד! האח – הידד!” קראו, שנו ושלשו הבלשים הצעירים.

“בחיי, חבריה”, אמר פנחס, ורצה לגרד בשערותיו, אלא שהכתר שעל ראשו הכשילו בזאת. ״באמת שאין לי חשק. מדוע אינכם ממליכים עליהם את חנה. הלא גם היא לבשה בגדי אמודאי, ולקחה בשבי מלך".

אלי הציע את חנה לשיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד. השיך הניע ראשו בשלילה.

“לא!” אמר. “חנה איננה באה בחשבון. לא יתכן אצלנו, הבדואים, שבת תמלוך עלינו”.

“מדוע?!” קראה חנה בכעס. “אתם חושבים שהבנים מוכשרים יותר ומוצלחים יותר מהבנות? טעות גדולה אתם טועים! ובכלל, פנחס הוא…” והיא לא המשיכה, כי כעסה הגדול כמעט שהחניק את גרונה.

“מצטער מאוד”, אמר השיך מוראד בצער רב מאוד, “אבל בת איננה באה בחשבון”.

“כידוע לך”, אמר לו אלי בסבלנות, “אצלנו, הישראלים, יש שיויון זכויות גמור בין הבנים והבנות. אסור להפלות אצלנו בין בן ובת”.

“ואצלנו”, אמר השיך מוראד וכולי וכולי, “הבנות והנשים רק משרתות את הבנים והגברים, ובכלל אין להן שום זכויות”.

“רגע אחד, חבר שייך”, אמרה חנה. “אם אני אוכיח לך, שהבנות אינן נופלות מן הבנים, תסכים שאני אמלוך עליכם?”

“איך תוכיחי זאת?” השתאה השיך. “אינני מבטיח לך דבר”, מיהר להוסיף, “אבל אם תוכיחי זאת, יתכן שבני שבטי יסכימו, שבת גיבורה תמלוך עליהם”.

“אוכיח זאת בקלות”, אמרה חנה. “אני מוכנה להסתייף עם כל אחד מכם בחרב, ואנצח את כולכם”.

“בלדקור או בלי לדקור?” שאל השייך בתמהון גדול.

“בלדקור”, השיבה חנה.

גם הבלשים הצעירים וגם הנכבדים הבדואים הביטו בה בהשתוממות גדולה.

“הרי תהרגי בדו-קרב הראשון”, אמר לה אלי.

״נראה", אמרה הנה באומץ.

והיא יצאה מן החדר, וכעבור שעה קלה חזרה לבושה בבגדי האמודאי וקסדה לראשה.

“אללה הכביר!” קראו הנכבדים הבדואים. “הלא את האמודאי הזה ראינו בחלומותינו!”

חנה שלפה את חרבו של אחד הבדואים, וכיונה את חוד החרב אל לבו של השיך מוראד.

הוא מיהר לשלוף את חרבו, ושניהם התחילו להסתייף במרץ. השייך היה מומחה גדול בסיוף, אבל חוד חרבו לא יכול לחדור דרך בגדי האמודאי של חנה. לעומתו גזרה חנה בחרבה את העביה של השיך עד אשר נשאר כמעט ללא כסות לעורו.

השיך השליך את חרבו ארצה, והרים ידיו לאות שהוא נכנע.

“מיהו הגיבור שבתוך בגדי האמודאי האלה?” שאל.

חנה הרימה את הקסדה שלה וגילתה לשיך את פניה.

“ועתה, התסכימו שאמלוך עליכם?” שאלה.

השיך מיהר להסיר את הכתר מעל לראשו של פנחס, והכתיר בו את ראשה של חנה.

“זוהי חנה הגיבורה, אשר לקחה בשבי את המלך חוסיין הקטן, מירדן”, הסבירה לו שוש.

“תחי המלכה חנה הראשונה”, קרא השיך מוראד15 אבן מוראד אבו מוראד בהתרגשות עצומה ובהתפעלות בינונית.

“יחי! יחי! יחי!”, קראו הנכבדים הבדואים, אשר באו עמו לחוות הבלשים הצעירים.

“האח – הידד! האח – הידד! האח – הידד!” קראו, שנו ושילשו הבלשים הצעירים.

נשתררה בחדר האוכל אוירה מלכותית אמיתית, והכל היו נרגשים מאוד.

“עלינו לצאת בהקדם לדרך”, אמר השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד לאלי, מנהיגם של הבלשים הצעירים.

“תואיל נא המלכה חנה הראשונה להתכונן למסע אל השבט אלקוראן, הנמצא בלב חצי האי ערב. אנו מזמינים את כולכם לבוא לאהלינו ולהשתתף בטכס ההכתרה שלה”.

“האם ירשו לנו המלך חוסיין והמלך סעוד לעבור בשלום בארצותיהם?” שאל אלי בהשתוממות.

“כמובן!” אמר השיך מוראד וכולי וכולי בגאוה גדולה. “לנו, לבני שבט אלקוראן, הגיבורים, יש זכות מעבר בכל ארצות ערב, ורשאים אנו לקחת עמנו כל מי שנרצה”.

“בחייך, אלי, אנחנו רוצים נורא לראות איך מכתירים את חנה למלכה, בלב המדבר!” קראו הבלשים הצעירים בהתלהבות.

נעתר להם אלי, ואמר:

“חלק ישארו במשק, לשמור עליו ולעבוד בו, והשאר ילכו עם חנה והשייכים הבדואים לשבט אלקוראן לראות את טכס ההכתרה”.

הופל גורל בין החבריה, לדעת מי ישאר במשק ומי יתלווה למלכה חנה הראשונה.

בין המאושרים שנועדו להשתתף במסע היו גם אלי ושוש. פנחס נשאר במשק.

עד מהרה נסתיימו ההכנות לדרך, והם, חנה והשייכים הנכבדים יצאו ממערותיים, רכובים על סוסים וגמלים, כשחנה עצמה נישאת באלונקה מוזהבת בעלת אפיריון נהדר, על גבי ארבעה חמורים לבנים.


 

פרק נ': טכס ההכתרה    🔗

הם עברו בשלום את הגבול, הגיעו לעבר-הירדן והמשיכו להעמיק ללב המדבר. שבוע ימים נמשך המסע בחולות השוממים. הדרך היתה קשה, קשה מאוד, אבל הכל היו אחוזי ציפיה והתלהבות לקראת טכס ההכתרה.

סוף-סוף הגיעו לאהלי שבט אלקוראן, וראו כי זהו באמת שבט עצום ורב, עשיר בצאן ובבקר, בגמלים ובסוסים ובתמרים. הם נתקבלו בכבוד גדול וסעודה נהדרת נערכה לכבודם. הם למדו לאכול כאורח הבדואים – לגלגל בשר ואורז בידיהם לכדור, להטיל את הכדור מעלה, לקלוט אותו בפה פעור, ולבלוע אותו לתיאבון.

טכס ההכתרה נקבע ללילה שבו יהיה ליקוי לבנה מלא, כמנהג הבדואים משבט אלקוראן. השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד (אוּף! איזה שם ארוך!) הודיע לאלי, כי לטכס ההכתרה של חנה הוזמנו לבוא כל מלכי ארצות ערב, ושליטיהן ונשיאיהן וראשי-ממשלותיהן.

“מה, הגם גמאל עבדול נאסר, ואת סעוד אבן סעוד, ואת פייסל ואת חוּסיין ואת האימאם התימני הזמנת?” שאג אלי.

“כמובן”, אמר מוראד בתמימות.

“השתגעת?” חייך אליו אלי. “הרי כאשר הם יראו אותנו יתנפלו עלינו ביחד עם שומרי הראש שלהם וישמידו אותנו. יש להם חשבון ישן נושן אתנו, כידוע לך מחלומותיך”.

“שטויות”, אמר השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד. “הם לא יעזו לעשות לכם דבר, כי אם יעשו, יקומו בני שבט אלקוראן הגיבורים וישחטו אותם עד המלך האחרון. אל תדאג, אלי”.

אבל אלי הוסיף לדאוג, והודיע באלחוט-הכיס הקטן שלו את החדשות אשר שמע לחבריו שנשארו במערותיים.

“היו מוכנים לכל”, הודיע להם.

הגיע היום הגדול – הוא היום שלפני ליל ההכתרה. מכל ארצות ערב הגיעו במטוסיהם המוזמנים הנכבדים ונתקבלו בכבוד גדול באהלי השבט. באחד המטוסים, שהגיע לפנות ערב לשדה-התעופה, שהוכן על ידי אנשי השבט, באו גם מלך בלופיה ופמלייתו הגדולה.

הכל תמהו לדעת, היכן מצויה ארץ בלופיה, ומי הזמין את מלכה לטכס הכתרתה של חנה. אולם לפי חוקי הכנסת האורחים של הבדואים אסור לשאול את האורחים שאלות, אלא כעבור שלושה ימים. מלך בלופיה ופמלייתו נתקבלו, איפוא, בכבוד גדול, כמו כל המלכים האחרים. הכל השתאו לעורם השחור הנוצץ ולבגדיהם הצבעוניים החדשים.

גמאל עבדול נאסר, סעוד אבן סעוד, חוסיין מלך ירדן, פייסל מלך עיראק, האימאם התימני וחבריהם לשלטון ראו את אלי, חנה, שוש ושאר הבלשים הצעירים מסתובבים בשבט, והיו עוברים על פניהם בלא לברך אותם בשלום. הבלשים הצעירים היו קורצים להם בעיניהם ומזכירים להם בכך כיצד ״סידרו" אותם במסדר הכללי של כוחות הפידאיון.

ברדת הלילה נאספו כל המוזמנים לאהל ענק, לראות את טכס ההכתרה. במרכז האהל ישבה על כסא מלכות חנה, וסביבה עמדו, כמשמר כבוד, חבריה הבלשים הצעירים אשר באו עמה מישראל.

בצידו האחד של האהל ישבו נכבדי שבט אלקוראן, ובראשם השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד.

בעברו השני של האהל ישבו המוזמנים הנכבדים – מלכיהן, שליטיהן, והראשים של ממשלותיהן של מדינות ערב, וביניהם גם מלך בלופיה המסתורי. מאחורי מושבו של כל מלך ושליט נצבו כמובן אנשי פמלייתו כשומרי-ראשו.

השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד נשא בידיו, על גבי כרית, את הכתר, ועל הכתר ניצב נר דולק.

״כאשר ישרף הנר ויכבה, יתחיל בשמיים ליקוי הלבנה, ומאותו רגע תהיה חנה מלכה", הודיע, והלך ושם את הכתר על ראשה של חנה.

הבלשים הצעירים וחנה ציפו בקוצר רוח שישרף הנר עד תומו. המתיחות באהל גברה.

לפתע הרעים באהל צחוק איום, והוא נשמע מוכר מאוד באוזני הבלשים הצעירים. זה היה צחוקו של “הכנף השחורה”, והוא פרץ מפיו הפעור של השיך מוראד אבן מוראד אבו מוראד, מארחם!

השיך הזה הסיר מעל ראשו את הכפיה שלו, וקרע מעל פניו את הזקן השחור הגדול והמזויף שלו – וגילה להם את פרצופו האמיתי, פרצופו של “הכנף השחורה”! בידו הופיע אקדח.

כך עשו שאר השיכים של השבט – הסירו את הכפיות שלהם ואת זקניהם המזויפים, ושלפו אקדחים, אחד מהם נתגלה כמולאזים דאוד אבן-רחים!

גם הוא פרץ בצחוק רועם.

מלכי מדינות ערב ושליטיהן צחקו גם הם בשמחה, ולפי מראה פניהם ניכר היה, שידעו מראש כי כל ענין הכתרתה של חנה למלכת שבט אלקוראן לא היה אלא טכסיס למשוך את הבלשים הצעירים מארצם ישראל אל לב המדבר הערבי, כדי לנקום בהם ולהרגם.

“נפלנו בפח, חבריה!” קרא אלי, “היו מוכנים לכל!”

חנה הסירה מעל ראשה את הכתר והשליכה אותו ארצה.

“איזה בלופר אתה!” צעקה על “הכנף השחורה”.

גמאל עבדול נאסר קפץ ממושבו אל אמצע האהל. בידו הופיעה “שבריה” חדה.

“עכשיו אנקום במנהיגי הבלשים הצעירים על כל מה שעשו לצבא שלי במבצע סיני!” צעק.

גם חוסיין הקטן קפץ ממושבו קדימה, ובכל אחת מידיו “שבריה” נוצצת.

“ואני אנקום בחנה ובאלי, שחטפו אותי, ואשחט אותם בבת-אחת, בשתי השבריות האלה”, הריע.

“גם את נחת זרועי תטעמו!” שאג האימאם התימני, וזינק קדימה, ובכל אחת מידיו שתי “שבריות” מבריקות. בסך הכל היו בידיו ארבע “שבריות”.

“גם אני לא אוותר על התענוג הגדול – לשחוט אתכם אחד-אחד”, נהם המלך סעוד אבן סעוד, ובשלפו “שבריה” ארוכה יותר וחדה יותר מכל ה“שבריות” האחרות, הצטרף אל חברת המלכים ואל גמאל עבדול נאסר, שניצבו מול קבוצת הבלשים הצעירים, כדי לשחוט אותם אחד-אחד.

“חכו, אל תתחילו עוד לשחוט! גם אני רוצה לשחוט אותם יחד אתכם!” צעק צעקה גדולה מלך בלופיה המוזר, ורץ ובא אל המלכים המנופפים ב״שבריות" שלהם. והנה, במקום לשלוף “שבריות” כמותם, שלף מתחת לעביה שלו תת-מקלע, וכיון אותו אליהם – אל המלכים הערביים ואל הרודן המצרי גמאל עבדול נאסר.

“הידים למעלה!” שאג בקול נורא.

המלכים והרודן הנבהלים השמיטו מידיהם את ה“שבריות”, ונשאו ידיהם מעלה, רועדים מאימה ופחד.

הפמליה הגדולה של מלך בלופיה – כשלושים איש היו לו – קפצה קדימה, וכל אחד שבה מחזיק תת-מקלע ומכוון אותו אל שאר אנשי האהל – אל “הכנף השחורה”, אל המולאזים דאוד אבן-רחים, וכולי וכולי.

״הכנף השחורה" התעלף מפחד, וכך עשה המולאזים דאוד אבן רחים. השאר הרימו ידיהם מעלה ככל האפשר, אחוזי אימה ופחד, ופחד ואימה.

סוף-סוף הכירו הבלשים הצעירים שבאהל מי הם המלך מבלופיה ואנשיו.

“זהו פנחס, ושאר חברינו ממערותיים!” צעקו בחדוה.

“הם באו לעזרתנו, לאחר ששידרתי אליהם באלחוט-הכים שלי הודעה שהמצב כאן מדאיג!” קרא אלי בהנאה שלמה. “ועתה, חבריה, אל נבזבז זמן יקר. היש לך כאן16 מטוס, פנחס?”

“כן”, אמר מלך בלופיה.

“בסדר”, אמר אלי. “אנחנו לוקחים בשבי פעם נוספת את מלכי מדינות ערב ושליטיהן, וטסים לנו הביתה”.

“קדימה-צעוד!” פקד פנחס, הוא “מלך בלופיה”, על גמאל עבדול נאסר, סעוד אבן סעוד, חוסיין, פייסל, והאימאם התימני. והם החלו צועדים ובוכים.

“לוקחים גם את הכנף השחורה ואת המולאזים?” שאל פנחס את אלי.

“למה לא?” אמר אלי.

“הם התעלפו לגמרי”, אמרה שוש, מדגדגת אותם. ואמנם, הם לא צחקו מדגדוגה.

“גמאל עבדול נאסר, שהוא בחור חזק ושמן, ישא את הכנף השחורה על כתפיו. חוסיין ופייסל, שהם צוּציקים, ישאו יחדיו את המולאזים דאוד”, פקד אלי.

פקודתו בוצעה.

הבלשים הצעירים ושבוייהם הבוכים והמייללים יצאו מן האהל והלכו לשדה התעופה, אל המטוס של פנחס – הוא “מלך בלופיה” המדומה, אשר הופיע ברגע הנכון להציל את חבריו וחברותיו.

בדרך אל המטוס בכו השבויים בקול גדול יותר, כי פחדו ממשפט-הצדק הצפוי להם בישראל ומן הדין שיתנו על כל הפשעים שפשעו נגדה. הם התחננו לפני הבלשים הצעירים כי יחוסו וירחמו עליהם, והבטיחו להם הרים וגבעות.

“שקט!” פקד עליהם אלי. “גברנו עליכם פעם נוספת. דעו, לפחות, לשאת את מפלתכם כגברים, ולא כסמרטוטים” הדגיש.

הם הגיעו למטוס, והבלשים הצעירים העלו לתוכו את שבוייהם המייללים מפחד, ונכנסו אחריהם בעצמם. הדוחק בפנים היה נורא, אבל הכל היו שמחים וטובי-לב, על שיבתם הקרובה הביתה, עם שבויים מהוללים שכאלה.

איש מאנשי שבט אלקוראן ומשומרי הראש של המלכים והשליטים הערביים לא העז לרדוף אחריהם, מחשש פן יבולע לשבויים.

הטייס, בלש צעיר בשם דניאל, שלמד טיסה בקורס מתקדם של גדנ"ע אויר, התניע את המטוס.

לקול שירתם האדירה של הבלשים הצעירים התחיל המטוס נוסע על פני שדה-התעופה, ומתאמץ להמריא. לשוא. המשא שבתוכו היה כבד מדי.

דניאל הטייס הודיע זאת לאלי.

“אם לא נוציא מן המטוס אנשים אחדים, לא יוכל להמריא, ונשאר תקועים כאן”, אמר לו.

“אם כך, נשחרר את השבויים שלנו ונשלח אותם מן המטוס”, אמר אלי. “הם ישמחו על מזלם הטוב, אבל יזכרו כי אנו יכולים להתגבר עליהם בכל מקום, בכל שעה, בכל מצב!”

המטוס עצר, והשבויים הורדו, וכמעט שלא האמינו במזלם הטוב. האמנם משחררים אותם הבלשים הצעירים בלי לגעת בם לרעה. אלי עמד בפתח המטוס, ונאם לפניהם:

“הנה נוכחתם לדעת”, אמר, “כי אי אפשר להתגבר על ישראלים. מוטב לכם, איפוא, שתתחילו לחשוב על כריתת ברית שלום עם ישראל, במקום לחשוב רק על מלחמות נגדה. ולא – שוב נשבה אתכם, ובסופו של דבר תבואו על ענשכם”.

ובעוד מיליו הנבונות של אלי מהדהדות באוזני השבויים המשוחררים, נסע המטוס הישראלי והמריא אל-על, והחזיר את הבלשים הצעירים אל מולדתם, ואל הרפתקאות חדשות.




להתראות בספרנו הבא:

הבלשים הצעירים טסים בירח המלאכותי




  1. במקור “מקרא”. הערת פב"י  ↩

  2. במקור כתוב ‘הבלשים העצירים’,הערת פב"י.  ↩

  3. במקור כתוב ‘העצירים’, הערת פב"י.  ↩

  4. במקור כתוב ‘העצירים’, הערת פב"י.  ↩

  5. במקור כתוב ‘שר פיתוח הגב’. הערת פב"י.  ↩

  6. במקור כתוב ‘פנס’. הערת פב"י.  ↩

  7. כתוב במקור ‘הבלשים העצירים’. הערת פב"י.  ↩

  8. כתוב במקור ‘הוא מעלתך’. הערת פב"י.  ↩

  9. כך במקור. צ“ל ‘אמודאי’, הערת פב”י.  ↩

  10. כך במקור. צ“ל ”החזיקה“. הערת פב”י.  ↩

  11. כך במקור. צ“ל ”הצעירים“. הערת פב”י.  ↩

  12. כך במקור. צ“ל ”הקרב“. הערת פב”י.  ↩

  13. כך במקור. צ“ל ”קרקעי“. הערת פב”י.  ↩

  14. כך במקור. צ“ל ”חושבת“. הערת פב”י.  ↩

  15. במקור נדפס בטעות “מוראןד”. הערת פב"י.  ↩

  16. במקור נדפס בטעות ‘כטן’. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!