יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה. תחילה הגיע מ“אי-שם” העירה, שהה בה שהות קלה עד שאוטובוס ריק למחצה הסיעו לעבר הכביש המבהיק, לעבר הרים נקודי עצי זית, אל בתים קטנים מתנוססים על רמות ובאדמת טרשים וחורשות, הלאה למעלה, אל גבעתו. מן הכביש פנה האוטובוס לדרך שאינה סלולה, המעלה ענני אבק אפור. מצדה האחד עמק קטן, גיא-נחלים שאף כרם-זיתים חבוי בו ודקלים בודדים מזדקרים ממנו עד לשטח פני הדרך, ומצדה השני יער-ארנים ובמרכזו פורחת תפרחת אדומה עטורה עלי-זהב, משתלהבת מצמרת עצי הלהב, כאבן-אודם בנזר ירוק. כך עולה האוטובוס במעלה הדרך הלבנה, בצלע חורשה ניבטת אל עצי-חרוב בודדים שירקותם הכהה משרה צלה למרחוק כריסים מצלים לעין ירוקה. ויוחנן מכיר את העצים האלה שפניהם כאילו מועדות מזרחה עם הרוח הנושבת מהים. הוא מסתכל לצדדין, קדימה, אחורה. שם, משמאל, הגבעה ובתיה. במעלה גבעת הטרשים מתנשאת טירת בית-המצפה עם ברושיה, שזרדיהם צמודים להם בהקפדה אל גזעם והם זוקפים נופם אל על. ברושים חמודים שכמותם, מהרהר יוחנן, תמיד עומדים אלה בתפילה שבדבקות ושואפים אל השמים.

הנה בית-הילדים עם גגו השטוח וערוגת הדשא והפרחים שלפניו. הבתים הקטנים והלבנים שגגות אדומים ומשופעים להם עומדים כמאז ומקדם בחצי עיגול, מוקפים קרחת-אדמה. בחצר פנימה לא גדלו הארנים הננסיים אף-כל-שהוא, יונקים לשד אדמה חרבה, פזורים כשיות אובדות. כבר רואים את אשנבי המכבּסה, אף צריף הנגריה, ואף את חדר-האוכל עם חלונותיו המרובעים המרובים שגגו מקומר וגם לצדו מדשאה ירוקה. וגדר-התיל מקיפה את כל הבנינים מסביב ושערה הגדול פתוח לרווחה, מוכן ומזומן לקבל פני הבאים. אותה שעה מיושב יוחנן בדעתו, שלו ושקט ואינו מתלהב מדי למראה עיניו. בשיקול דעת ובעינו הבוחנת של בעל-אחוזה הסוקר את נכסיו, הוא מעיף מבט על ספסל-העץ הכפרי העומד בחורשה הדלילה שעל אם הדרך, בספסל השני החבוי וניבט לעבר עמק הזיתים ונחלו הקטן. יוחנן, שדבר אינו נעלם מעיניו, רואה שפרוצה הגדר התוחמת בין אדמת השכנים לאדמת הגבעה. האוטובוס פונה ועלה מעלה, וראשוני הגפנים הגדלות במורד החדש שמימין, מוריקות כבר בירקוּת בהירה ושקופה למרגלות ברושים חסונים וכהים. ברק של שתי מצבות לבנות בא מלמטה, זכר לעמירם ולדניאל הרועים.

האוטובוס קרב אל השער. יוחנן מגחך: הנה אפילו “שביל החמורים”. כך כינוהו על שום ששם האטו החמורים טעוני-התיבות במהלכם והשתהו מעט, כאילו חביב היה עליהם השביל בהרים חיבה כפולה ומכופלת מהדרך הרחבה, ומאנו לזוז, התמהמהו ולא שעו לקולו של הדופק ומאיץ בהם. הנה, הנה, השער. הארנים הקטנים מצטופפים זה מאחורי זה. צריף-המזכירות עדיין חום ועלוב למראה, מרפסתו צרה מאד ובדל ערוגת-פרחים לצדו. האוטובוס הגיע. הטלפון מצרצר כמאז ומתמיד, אך אין עונה ואין משיב. אין פנאי; הקלה זו בעיניכם, המכונית הגיעה אל הגבעה!

האוטובוס בא, הוריד את יוחנן בגבעה – והסתלק. השמש עוד ליהטה את הגבעה אך קילוחי-רוח קלים כבר התגנבו מההרים ולפפו אדמת-סלעים מצהיבה, זהובה ושזופה באור של אחר-צהרים. הזהיבו גם קוצים ודרדרים ביתר צוֹהב ורצי החמה נקבו גם את חורשת-הארנים למטה ושיבצו ראשי אילנותיה בטלאי פז ונתחי צל.

אך חזר יוחנן וכבר נדמה לו שעל הגבעה צלול האויר ושקוף יותר, טהור ונושא צלילים מצלילים שונים, קרובים ואף רחוקים. אל אזניו כבר נישאים קולות מנגינה שמנעים רוכב הגמלים, המסלסל בגרונו במעלה הדרך אל הכפר הערבי הסמוך. והנה גם צלילי שירת-ערבית מוקדמת מפי נזירים חיורים השוכנים במעלה ההר. ונדמה לו שצלצול פעמונים משתהה כאן ואינו שוכח הלמותו, והדו שוהה בהרים ושוקע בגאיות. ואפילו צלילי צחוקה של תינוקת שומע יוחנן, הרוכבת על סוס וצוהלת אל אביה האוחז ברסנו. משתאה יוחנן, שכן כל זה מוּכּר וחדש כאחד. הנה קורא אי-מי ממרומי החורשה בשמו: יו-ח-נ-ן! – והקול צולל באזניו כמנגינה צלולה, משתטחת על במתי הרים. והוא משיב ונושא קולו: האתה הוא, יו-ר-ם! וקולו, זה שלו, נישא ברוח, למרחקים, לעבר הר-תבור העגול והקרח ואולי גם אל החרמון והכנרת. ועוקב יוחנן אחר קולו הנמוג במרחבים כה גדולים, שכן אינו יודע עד היכן הגיע ואיזה פלטרין גדולים נפתחו לפניו. עד מהרה טופחת יבושת בפניו. שפתיו יבשו והוא בולע את רוקו ונושם עמוקות. לא לכך הורגל כעת בשפלה, במקום שנטו אהליהם חיילים. שם קולו של אדם נחבא בד' אמותיו וצלילים רחוקים נמוגים ביתמותם ומתקפחים.

במקלחת חם כתמיד. דוד הכביסה הסמוך שמעבר לכותל, מפיק חום, הבל וריח סבון מבושל הנישא ממנו למרחוק. אך באשנבים הקטנים נושבת רוח. יוחנן מזליף על עצמו מים חמים למחצה מיום צנורות הנמשכים על פני הקרקע ושורק בנחת “אַוה מריה” קדושה וזכה. וכשהוא יוצא החוצה, מסמיק משפשוף המגבת, הוא רואה שחגית הקטנה שמטה את כובעו על פדחתה ומהלכת בגאון: “שמאל-ימין, שמאל-ימין! קדימה צעוד! חת-שתים!” לאחר שיצא יוחנן אל חבריו נהפך לרשות הרבים ולא פסקו שאלות וטפיחות על גב, דברי ליצנות והתגרות. עם עצמו נתיחד רק אחרי ארוחת-הערב כשהמרצה, שבא עמו באוטובוס אל הגבעה, עמד ליש שולחן קטן שהעמידו לפניו ולאחר כמה דברי פתיחה מפי זאב שנאמרו בחטיפה הרצה את הרצאתו. אך התחיל זה מדבר, ויוחנן חש ששוב הוא אדם בפני עצמו, שהרשות בידו לתת עיניו סביבו ולהסתכל בפני חבריו. לראות את פני אורה, ששמטה צמותיה הדקות על ערפה, גללה את סליל הצמר הלבן והחלה סורגת במסרגותיה ומטה אוזן לדברי המרצה. יוחנן קולט מלה מדברי המרצה אך מיד נישאים הרהוריו מזה והלאה ונתקלים שוב בראשה של אורה הסגלגלה, משתאים ותוהים: חולצה לבנה שהיא סורגת למי? לעמירם הקטן? לעצמה? ושמא לחוץ, למשלוח? ואולי למישהו מכאן? ושוב גולש מבטו ממנה והלאה. חנה הצהובה (להבדיל בינה לבין חנה השניה) כחשה. ואור מוזר בעיניה הדלוחות של צפורה. ומרפקיו של חיים נתונים כמקודם על מפּת-השבּת שעל השולחן. שער-ראשו הגזוז מזדקר ימינה ושמאלה כאניצי-קש סומרים. ואורה סורגת… וכשהיא מסתכלת לצדדין ממשיכות ידיה בסריגה כאילו היו לה עינים כמיותרות. הנה עוד אחת סורגת, רחל. בידיה חוטים אפורים. זו, כשהיא סורגת בודאי לילדה היא סורגת. היא, שהגישה כד-מים וכוס למרצה, כאם רחמניה החרדה לגרון ילדה שניחר. כאם היתה תמיד לכל, אם עולת-ימים וחרדה.

ארונות-הספרים השחורים והצרים סגורים על מסגר. סמוך להם “מפת היערות” נתונה במסגרת מתחת לזכוכית. דומה שהעצים מתמלטים ממנה ביעף כעטלפים ירוקים. יוחנן מסתכל אפילו בתבנית הפרחים הלבנים והידועים לו במפת-השבת. ליל שבת בגבעה. פרחים סגולים בכוסות הלבּן. יוחנן מניח כפו השזופה, שסימני משחה ושפשוף רובים עוד ניכרים בה, ומגעה של המפה צונן ומרענן כמגע ידה של אורה. מגע זה במפת-השבת מעביר רטט בידו, כמגע חול המדבר אחר צינת הלילה, חול-בתולים בהיר שנפלט מן הים. המפה דבקה בידו כמתלכדת עמה.

יוחנן עיף. לילה שלפני זה בילה בשמירה ורובהו בידו. תנומה לוחכת את עפעפיו וראשה הסגלגל של אורה מתכסה דוֹק ערפלי הנחלק פתאום לשנים ונעלם מתחת לשמורות עיניו הרוטטות. אזניו מתאטמות והנה הן כבר חרשות וסתומות. הוא מוחה את קורי התנומה מעניו ומשפשפן במבוכה ובחיוך של התנצלות בפני כל.

דברי המרצה הגיעו לקצם. שוב התעוררות ושיחות, ואחרי כן יוצאים ונפרדים זה בכה וזה בכה. שומר, שסודרו קשור בשני שרווליו לצווארו, משתהה עוד בחוץ עם יוחנן לשיחה קלה. סהר שהגיע מפאתי מערב מגיה בקושי את תלמי ההרים.

• התנים מיללים בחורשה – אומר השומר.

• והיכן משה הקטן? לא ראיתיו – שואל יוחנן.

• נודד עם הצאן. בּדוי שכמותו – משיב השומר.

פונה יוחנן ימינה ושמאלה, גם אורה התחמקה והלכה לה. כבד עליו גופו משנה כובד ואינו מבקש אלא מצע להרדם עליו.

ערפל לבנוני-אפור כיסה את עין החלון עם בוקר כשפקח יוחנן עיניו ביום א' של שבוע. רק הבתים והחצר היו זכים וצלולים למראה וכל השאר נעלם ואיננו. נמחה מעל פני האדמה. אין עוד עצים ולא הרים, לא שיח ולא הר רק עיסה סמיכה כדיסה מכסה עין שמים וארץ.

כשיצא יוחנן מהחצר עם בוקר ראה את הערפל מתרומם ומסתלק. מפאתי מזרח נישאו אדים במערבולת, מגלים ומכסים. הר אחד נתקלף מן הערפל ונתבהרה פאה אחת עד שנתגלתה דמות עץ-ענק בודד. ממערב התלהב בלהבה ורודה עץ שני, ומרגלותיו תכולים, בהירים. הברושים הוריקו לאט לאט, והערפל עדיין נתון בסחרחורת, מערבולת, מלאה אלפי גלילי עבים חשים במרוצה, מתפוררים ומתלכדים חליפות.

יוחנן ישב על סלע והשתוקק שתבוא גם אורה ותתבונן אף היא בערפלי הבוקר. בעל-חיים רחשו ושרצו סביב מנעליו הכבדים. שבילי-סיד שלחו זרועות דקות מן העמק אל הדרך בהר. קול צעדים מתונים הגיע לאזניו. יעקב השומר חוזר משמירת-לילה. השעה שבע. במדיו החומים-בהירים, ברובהו, בתלתלי ראשו ובמהלכו הוא דומה לנער שנזדקן בין לילה. עיניו מושפלות ארצה, איננו מרגיש ביוחנן ועובר בריחוק-מה כשקוע עדיין בהרהורי-לילה.

הנה יוצא אריה בעקבות החמור הטעון ארגזים. החמור פונה למשעול צדדי ואריה קורא בכעס: “מה זה היה לך, שכחת את הדרך?” שאון עגלה. ישראל מביא דלעת, ורק הוא, יוחנן, יושב בחיבוק-ידים. כך פקדו עליו לנוח, יושב ועיניו מושפלות לקרקע. חרולים, שכותרותיהם דקיקות וחלולות, נעים ברוח כאבוקות כבות. עד שמתאכזר יוחנן על אחד מהם, דורך עליו ברגלו, מפסיק את תנודתו החלושה והוא נדרס ושוקע על שפת האבן החלקה.

היכן אורה? עסוקה היא בעבודתה ואינה שועה להרהורי-בוקר של חייל בטל מעבודה. קול רחש אבנים קטנות מדרדרות וציוץ קולות רכים. ילדי ה“גנון” יורדים כפטריות כחולות במלבושיהם הכחולים ובכובעיהם רחבי-השולים. ברגלים יחפות מהלכים התינוקות בשבילי ההרים, פזורים כשיות תמות וביניהם הגננת ובזרועותיה הקטן החולה, שזה עתה ירד מערש חליו, והוא מוטל בחיקה כטלה חולה. הקטן, הוא רוביק, בנם של חיה ואבנר, שנפל למשכב. הילדים מגישים אגודות פרחי-שדה קטנים, ממורטים וממוללים, בידיהם הקטנות לפעוט החולה, הנישא על ידים, והוא מקבלם בכובד-ראש ובגאוה. ותשוקה עזה תוקפת את יוחנן, ליטול את רוביק הקטן ולשאתו אל מרחבי הרים שהזהיבו באור החמה ורוו טללי בוקר. אך מיד הוא חוזר מדעתו. לשאתו יוכל אך מה ישיח עמו? הקטן יתבע סיפור. היספר לו על רובה, על כדורים ועל צעד בסך? על עולמו שלו היום? ויוחנן נמלך בדעתו. הוא יספר לקטן אגדות שהרה והגה ביערות רכים אלה שגזעי עציהם דקים כגו נערות רכות שטרם בגרו וענפיהם כזרועות נפולות למרגלותיהם והם נאחזים זה בזה כמתיראים מחורש-רע, מזר ועוֹין. יספר לרוביק מעשה בעץ חרוב שאבד את צמרתו, הנה הוא נראה שם מרחוק, יען כי חשק לטוס עם הרוח, שולח עמה מדי יום ביומו כמה מעלי צמרתו עד שנדדו למרחקים ולא שבו עוד…

בינתים התרחקו התינוקות ומלמולם לא נשמע עוד. מפוזרים נראו במורד הגבעה, גחונים על משהו מאיצים זה בזה להתקדם ברגלים קטנות ויחפות. יוחנן מרגיש מחנק בגרונו, כאילו היו אלה ילדיו כולם, כי אין לו אחד ביניהם. והפעם נבוך יוחנן. הנה השתוקק לחזור לחופשה אל הגבעה. ואל מי בא? אל הגבעה? אל הכל? אמנם כן. אל אורה? במקצת. ומרחוק, במחנה, שם הוגים בכל עץ שניטע בקרקע זו, בכל שיח ובים-הדרדרים המשתרע כאן לפני כל עין. יוחנן נושא מבט חטוף אל הגבעה. אולי ירד מי במפתיע, יקרב אליו ויאמר: “הנח ראשך, יוחנן, בלום הרהורי-סרק שלך והתענג על מראה עיניך”. אך איש אינו בא. הכל טרודים בעבודה. כל אותו היום השקיף יוחנן וראה בעמק, סמוך למעין, את שמלותיהן הורודות, האדומות והירוקות-בהירות של הערביות הפלחיות, הבאות בכדיהן לשאוב מים. דומות הן לכתמים גדולים ובהירים המבצבצים בין הזיתים והמולה קלה נישאת מהן למרחוק.

עם דמדומים ירדה אשה בשביל הפתלתול מן הגבעה למטה. יוחנן לא בא לארוחת-הערב. יהיה מי שיהיה, חשב, אין הוא רוצה לראות פני איש. ואחר זמן-מה נשמע קול צעדים מאחוריו, לרגע נטבע בשאון עגלה מדרדרת ויורדת כשאופניה מקדימים ונעלמים בין העצים בעוד תנועתה מרעישה את הדממה הרדומה. קרבה אורה וישבה. היא התמתחה בלאות על מרפד מחטי-אורן יבשות ואמרה: “כאן טוב”. “כן, כאן טוב”. ואחרי כן שתקו שניהם. אִושת האילנות נתגבשה. שמש גדולה השפילה לפאתי מערב וצללים ליליים כבר ירדו מהרים אל עמקים בגלישה בלתי פוסקת.

• לא הרבה כתבת – אמרה אורה.

• לא, לא הרבה.

• חבל – אמרה כמצטערת על כך.

• ומה פלא – המשיך יוחנן כאילו מוכרח היה לומר משהו ולא לעבור בשתיקה על “חבל” מפתיע זה שבא לו בהסח-הדעת ונפלט מפיה של אורה.

• מבינה אַת, לא היה רצון לכתוב מכתב להתחיל ב“חברים, אני בקו הבריאות”… כך כותבים פעם, פעמיים ולא יותר. שם, מבינה אַת, בצבא, הכל מקבל פנים אחרות. שם כותב סקוטי צנום למרחקים “אמא יקרה!”… כך, ואני איני כותב. כי לי אולי שוב אין אם במרחקים. כבר אין. ולכתוב “חברים” אין רצון ובעצם אין כל טעם. הנה, למשל, שואל אותך חבר חייל: “הי, בחור, אתה כותב אגרת?” והוא מחייך חיוך כבוש. ואני רוצה לומר לו “אל תכבוש חיוגך כמגלה סוד” ותחת זה אני אומר לו בקול רם: “אידיוט, אני כותב אל חברי!” ומיד הוא נד לי בראשו: “מסכן! אפילו נפש אחת קרובה אין לו”. כי הרבים שלי אינם מוצאים חן בעיניו. הוא מבין לשון יחיד. ולכן, אורה, מאסתי באגרות ולא כתבתי. כי הנה יענה לי זה וישיב זה ואני איני יודע ממי יש לי לצפות לתשובה. ואַת, אורה, עצלה מאד, אינך אוהבת לכתוב, אפילו לא אל חייל מסכן במדבר.

ויוחנן מרגיש שדיבר הרבה, יתר על המידה. והוא משתתק. אולי יבוא תורה של אורה ותאמר משהו. אך כיון שהיא שותקת הוא חש מועקה, נאבק בינו לבין עצמו, ופותח שוב את פיו לדבר.

• הנה, בדרך משל, ראיתי חייל אחד כותב אל ידלו ומצייר לו ציורים קטנים. ותצחקי לי או לא, לבי נצבט בקרבי. אני מיטיב לצייר ממנו, אך למי יש חפץ בציורי, למי אשלחם? כן, לילדי גבעה… כך מציירים פעם, פעמיים וחסל. לכל לא אצייר פעמים רבות, מחשש פן אהיה לטורח. ולאחר הייתי מצייר בלי סוף. וכך, אורה, לא הרביתי לכתוב.

ואורה עדיין שותקת. ושניהם רואים באותו רגע את נעמי יוצאת לטיול הבדידות שלה. הבודדה! היא ירדה לעבר הכרם.

• הנה, מדוע לא כתבת לה? היא בודדה, - אומרת אורה כמתגרה בו בדרך גנדרנות טבעית ומדברת דברים שיש בהם מאכזריותם של ילדים קטנים.

• אותה לא אהבתי. היא ממררת בבכי גם כשעיניה מחייכות. היא תזיל דמעה על מכתבי, סתם ככה, ללא כל טעם מיוחד. ואני איני רוצה בדמעות. רוצה אני בבת-צחוק שלוה, ילדותית. כמעט כזו… שלך.

אמר, התחלחל, ומיד החליט כי טוב הדבר שאמר סוף סוף מה שאמר. בינתים שהו דמדומים על פסגות, האפירו מרגלות ההרים, החוירו וקדרו בבת אחת. זהרורי-שמש ניתלו, נתפזרו על פני כל כאפר בוער, והרוח משכה עמה מזרחה ירק ואדם, לופתת וגורפת, ועוד מעט ותטיל עצים ואדם למטה, אל העמק.

• רוח זו שלנו, משונה היא – אמרה אורה שאהבה לדבר על תופעות הטבע כעל בלי-חיים – דומני שהיא רוצה תמיד לטלטלנו מן הגבעה למטה, להטילנו שמה בריסוק אברים. ועלינו להצמד ולהתחזק, להתפש במשהו בעוד שהיא מנשבת, עד שתדום.

כך דיברה אורה ונשתתקה. ולפתע אמרה כממשיכה להזות בקול רם, על ילדה עמירם, שנולד לאחר שעמירם אביו נפל, למטה, ליד המטעים. היא אמרה: כשהשכבתי היום את עמירם לישון שאלני כרגיל שאלות לרוב. למשל: מי הוא "אבא של העץ? וכמעט שרציתי להשיב את התשובה שהשיבה פעם אמי על שאלתי: האלהים. ולא משום שכך כתוב בבראשית, אלא משום שהעצים כאן אצלנו כמהים אל על, וכלום נוכל להניח שאינם נמשכים אל בוראם, מקיימם, מקורם?

מחבב היה יוחנן את אורה חיבה כפולה בדברה על ילדה, על עמירם. כי אותה שעה היתה אף היא נעשית כפעוטה השואלת שאלותיו-שאלותיה, תמהה כמוהו על עולם וברואיו, ומקשה על הכל בעיני פליאה, מדברת כדרך דיבורו, תמה וזכה כמוהו וצוחקת את צחוקו התמים. אם משום שסיגלה לה תכונותיו מתוך הרגל ואם משום שלא שכחה עוד תכונות-ילדות שדבקו בה לעד. ואז… כלום יודעת אורה מה תדמה לו, לילדה!

ואורה מצפה לתשובה, מבקשת מאיש שיחה שיפתור לה ולילדה חידות הבריאה כי רבו. ויוחנן, שחזר מעם רובים, אנשי-צבא ולילות-שמירה ושכח מלמול ופטפוט תינוקות, חרד כעת לפצות פה, לחלל קודש בהבל פיו, והוא מחייך חיוכו הגברי, הקשיש, ונותן עיניו, שקור מבטן נפשר, בחיתולי-ערב המחתלים את הרמה ואת העמק מתחת. ולבסוף הוא לובש עוז ואומר:

• אורה… יש, יש ואני עצמי מאמין עם עמירם הקטן שלך ועמך שכל מה שאת אומרת אמת ויציב. מאמין אני אז וסוגד לכל אילן ולכל שיח יציר שמים, משתחווה בלבי לשמים ולארץ, אך… איני סולח ואיני מוחל להם שעלי לבלות לילותי בשמירה עגומה, בנשיאת הרובה ובצחוק חיילים. איני סולח לארץ החונקת ילל קרבנות חיים, איני סולח לשמים בהירים ביום עלטה. אולי סולח אני למות גואל, אך לא אסלח לחיי גסיסה, איני סולח לקטן עוון החיה הרעה שבגדול, בבוגר, איני סולח אפילו לפעוט, שגדול יהיה ובלבו מזימות רצח ודם. כי בלבב כל אדם החיה הרעה אשר טרפה חיי עמירם אבי ילדך, היצר, יצר “נשמה ממעל”. האמנם, אורה, צמא אלהיך לטרף?

ושוב דיבר יוחנן הרבה ואורה שתקה, מבוהלת, נפחדת ולבסוף נתנה בו מבט מפציר שלא יניחנה בכך, כאומרת: דבּר יוחנן, דבר עוד ועוד, כלום עד הלום הבאתני?

ואז הוא ממשיך: “ויש ואני שוקע בהרהורי אגדה ודמיון. אולי לנשמות הוא זקוק אליהנו. לנשמות זכות שעליו לגלגלן לגופי תינוקות זכים שיוולדו על אדמת מולדת. שמא יעלה ארצה נשמות בלבד ללא גוף? נפשות שנתערטלו מגשמיות, שתהיינה מעיקות, ממררות בבכי בקרבנו, מבכות בינינו ימיהן שלא תמו. ומה בצע בנפשות בלבד, בנשמות תועות בעולם? מה בצע בהן, שהגיגן ממלא את האויר, את רוחנו, את הרהורינו, את הגיגינו, וידים אין להן לחרוש, לבנות, לסקל ואפילו, ואפילו לשווע ולפרשן כלפי על, אין, אין… והן רק מרפות ידינו, ידי החיים. כשתוקפות עלי מחשבותי, יש ואני תר אחריהן, אחר נשמות ברות עולות מעמקי אדמה, ממצולות ישם ומהריסות. כי לא פסו, כי מתו באִבן ולא הלכו מזה, כי רק מגופן נתערטלו ושרדו בעולם כצבא מתים-חיים”.

וכך שקע קולו שליוחנן, נתרוקן מצלילו, כמו אפסה כל חיוניותו. באפלולית מסביב רחשו צלילים אחרים של בריות קטנות, ברואי ארץ. חרמש ירח בחש במטה אורו בצלליות, הפך בהן פזרן וחזר והדביקן כמעשה רקמה דקה.

ואורה כאילו ניטל הדיבור מפיה. נתבהלה מסיוט הנשמות ונאחזה בחרדה בזרועו של יוחנן שלמדה לאחוז ברובה. אורה נתיראה פן גם תינוקה ימות באבּוֹ. ויוחנן לא ידע אם ממורא היא לופתת זרועו, אם מחיבה, וידו עוד נוקשה כמקודם, יד מחזיקה ברובה.

מתי פתחו הצפרדעים בקרקור – לא ידעו. מתי פצחו הצרצרים בצרצור חפזני – לא חשו, אך אחת ידעו, שכל העמק הקטן על כרם זיתיו נתמלא רננת-ערב שלוה וכפרית, ברחש ובלחש ובהמית בעלי-חיים, בריח מים חיים ושרף-ארנים.

ואורה לחשה כמתנצחת כמו: - ואני מריחה בחיים. שומעת קול החיים.

• לא כן אנוכי – לחש יוחנן.

ושוב התיראה אורה מאד וחרדה לילדה, השתוקקה מאד בו ברגע לרדת אל המטעים ולהריח בריחם הרענן, להריח כל עלה, פרי, ריח פּרה וחלב, ריח רפת, אבוסים ומספוא.

• מחר תרד לכרם – אמרה לו.

• לשוא. ריח שמורים בנחירי, ריח קופסות השמורים אשר לנו-לגן-הפירות נלך – אמרה – ונקח עמנו את עמירם הקטן.

נוֹגה הסהר נח על פני הדרך הלבנה העולה אל הגבעה. “נלך, יוחנן” אמרה. והוא נתלווה אליה כבריה ציתנית וזרועותיו שלובות. וכששילבה זרועה בזרועו, כאילו הובילה אל עבר פתחי שמים. רגליהם בוססו באבק הלבן הטבול אור סהר. ויוחנן ידע יפה, עוד יום ועוד יום, ושעת שובו אל המחנה קרובה.

ושוב בוקר בגבעה. יוחנן מצייר עתיד בדמיונו, עתידו. שוב כרם שדה וניר ועדר בגבעה. ושם, מעבר לים, מחוץ לגבעה? ותמונת הימים הבאים קטולה, מקוטעת, רסוקה. ובדמיונו מופיע אחיו הצעיר ממנו, מסתכל בו באותו המבט המיוחד לו שמחציתו בו ומחציתו בחפץ מן הצד, מאחוריו, והקרקע כבר נשמטת מתחת לרגליו. מחזיקה אמא בקצה מכנסיו, כשם שנוהגת היתה לעשות כשרצה לברוח ולהתחמק מידיה. מחזיקה בו ואינה מרפה. ובכל זאת איננו, נעלם. ולא די בזה, והנה יוחנן עצמו חש שהוא בדול ותלוש מכלל העולם, נישא על מרבד-קסמים, והמרבד אולי אינו מרבד אלא גבעה קטנה שמלבדה אין דבר, רק שמים ואיר, אויר תכלכל ומתמשך סביב סביב. והארץ מתחת גדולה, רחבה ורחוקה, על הריה, עציה ונהרותיה ועל כל החי שבה. ויוחנן איננו יודע מה צו יתן למרבדו המעופף. שמא יאמר לו: רד לאותה עיירה קטנה עם בית-הכנסת, בנין-עץ שהפך אסם-חטים. אותו מקום בו התחנן, בהיותו ילד, בדמעות רותחות: אנא, אלהים, תן בריאות לאבי, כי אבי חולה ואין מרפא! ושם באותו מעמד מחה דמעותיו כי היה בטוח שתפילתו נתקבלה. ובשובו היה שמח ולבו טוב עליו ודודתו גוערת בו על שאינו מתעצב כלל על אביו החולה. אותו בית-כנסת שהשכינה שורה בו, והיא עדיין מתלבטת מעליו, אם כי הפך זה מכבר לממגורה, ואינה מוצאת לה מנוח. שמא יקח אותה, הוא, יוחנן, וישאנה עמו?

כנראה שנמנם, ישן וחלם חלומות. כי את אחיו ראה ניצב בראש הר גבוה, מתנשא מעל ככר-דשא, והנה הוא נופל התהומה. ויוחנן מתרוצץ ומחפש רופא, מציל, שיציל את אחיו. והנה הוא רואה שנים יושבים והאחד עוטה לבנים. וזה נלווה אליו והם מקיפים את ההר, מקיפים והולכים, אך את אחיו של יוחנן אינם רואים. הנה הגיעו למרגלות ההר, ראו גיא עמוק, אך הנער איננו. כאילו צלל באדמת האחו הירוקה.

יוחנן משפשף עיניו, מציץ במשטח הסלעים סביבו ואינו רוצה עוד לחלום חלומות. מוטב שתבוא אורה ותפטפט. מוטב שיראה על ידו בשר-ודם ולא דמויות ערטילאיות. כלום לזה מנוחה יקרא? ולא עוד אלא שיוחנן זוכר כי בא אל הגבעה למצוא את אלהיו, את אמונתו, את רואה והקטנים המחפשים כעת צבים בין הסלעים. הנה ירדה אראלה הקטנה למטה כדי לשלח לחפשי את הצב שלה לאחר שעינתהו שלשה ימים. וכבר שבה הקטנה בצעדים מתונים, במיותמת לאחר שניחה נפש קרובה לבד, ואראלה הקטנה בודדה מאד וכף ידה ריקה.

וכיון שיוחנן אינו רוצה עוד בחלומות ובהרהורים הוא משתוקק לשוחח עם נפש חיה שיחה של ממש ולא שיחה שבדמיון. והנה היא באה והוא מניח לה לחבוש את אצבעו ב“תחבושת” כי היא “רופאה” והוא “חולה” ויש לו “פצע” ו“גם אדום”. לבסוף מואסת אראלה הקטנה במשחק והולכת לה. ושוב מיחל יוחנן שתבוא אורה, אורה זו שמחבבת אותו, אך עיניה למרחקים. אורה זו בודאי תשלב זרועה בזרועו אך לא תשק לו לעולם. אורה… כן, אורה. היא תבוא, תשתעשע בשערו, תתוה באצבעה את “קו החיים” הארוך בכף ידו ותנחש כצועניה, תנחש עתידות ותצחק צחוקה, לא לאדם אלא לשמים ולחלל האויר. וצחוקה מתנפץ תמיד ומדרדר במדרונים נעלמים. ויוחנן השומע צחוקה, מקשיב בו להד עולמות נשיים קדומים, תפילת כוהנות סוגדות לאלוה. צחוק של קדשות המטהרות עצמן בצחוקן. ויש אפילו שאורה קדושה בעיני יוחנן, קדושה בצחוקה הפראי, באמונתה הגדולה בילדה. ואורה זו, האוהבת את אשר אוהבת בתשוקה בלי מצרים, אורה זו, באה ואומרת לו באכזריות-תינוקות גלויה: “אל נא, יוחנן, אל תנשקני. כשאתה מנשקני נדמה לי שעלי-סתיו מתחככים בפני”. כך, כך ממש, היא אומרת. או שהיא מלחשת: “דבר, דבר, אוהבת אני להקשיב לדבריך, אך כשאתה מחבקני אתה דומה לעכביש גדול האורג קוריו סביבי”, ועוד כל מיני השוואות משווה אורה בציוריות רבה בלי להבין לרוחו, כי אכזרית אורה כעמירם ילדה, ברמסו רמש בכף-רגלו הקטנה. ומאז נהרג הרועה, הבחור של אורה, אין היא רואה עוד כל אדם בפני עצמו אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה אדם בפני עצמו אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה כל בני-האדם יחדיו שיעמדו כנד אחד מזה והיא מזה. וכשיוחנן פושט ידו לקראתה היא מפרפרת, מפרפרת במין מערבולת משלה, סמויה מן העין, ואינה רוצה להחלץ ממנה. כי טוב לה במערבולת זו של דמיונות העבר, ההווה והעתיד המעורפל. אין-אונים הוא יוחנן ולא יבין לרוחה. וכך הוא בא אל הגבעה וחוזר אל מחנו כלעומת שבא. והוא ירא אפילו לכתוב לה אגרת. כלום נתונה רוחה של אורה למכתבים, לדברים שבכתב? הרי גם דברים שבעל-פה, כשהמדובר הוא בה, היא שומעת ואינה שומעת, והיא הוזה והוגה בצלילים רחוקים, במין תאווה, וקולו שלו נטרף וגווע.

ולכן ממהר יוחנן לאסוף את כל אשר לו, את צרור מחשבותיו, כי עוד מעט ועליו לשוב אל המחנה, לשוב להרהורי לילה וחרדה לבואו אל הגבעה, לעבודת-השדה חדשה, להתמזגותו מחדש בחיי הגבעה, להיות כאחד מהיושבים והמתנחלים, כי הפעם יהיה אדם אחר, לא כאחד מאלה, כי יביא עמו מטען לילות-מחנה, לגימת בירה באולם ה“נאפי”, יוחנן מאצל מכונות-יריה ורובים, מאצל צעד בסך והצדעה, ומאצל בדידות וערגה הביתה, אל מולדת, אל אמונה, געגועים אל גבעה. קטנות שבחיים קבלו בעיניו משמעות חדשה. וחפץ שהחזיקה בו אורה ושאפשר לקחתו, להסתירו ולהביאו אל המחנה למשמרת, נהפך למתת אלוה ממעל, לקודש-קדשים.

עייף יוחנן מחיטוטים בנפשו ושם פניו לעבר צריפו של עובדיה הסנדלר. מבעד לדלת הפתוחה נראה עובדיה היושב וסביבו נעלים ורצועות עור. תנועותיו אטיות וכבדות. עובדיה מרים ראשו העגול אל יוחנן וקורץ לו קריצה קלה:

• נו, חייל חיילי, בן-חיל המטיל חיל ורעד וחלחלה על סביבו, מה שלומך?

• אח, סנדלר סנדלרי, סנדר’ל איש בטלון, ושלומך אתה? – הוא משיב לו.

• שלום שלום לי, חלוֹץ נעלך, כאן צריך לתקוע מסמר.

• לא לשם כך באתי, עובדיה. באתי לפטפט מעט, לשוחח, עליך, על חסיה שלך, על ניצה הקטנה ועל כל המקנה והטף אשר לרגליך, הרי בעל אתה בעמיך, עובדיה.

• נו, כן… בודאי…

• חסיה קצת צהבהבת…

• המ… נכנסה להריון.

• כך, יורש עצר יולד לך, עובדיה.

• ואתה מה, הולך בטל. קח את אורה וראה עמה חיים. בחיי, נמאסתם עלי שניכם. היא עצובה בלעדיך ואומרת שאין עם מי לטייל למטה, בדרך אל החורשה. אומרת שזקנים תשושים אנחנו, ולא כדאי כלל לצאת עמנו לטיול ערבית, היא רוטנת: “יוחנן איננו ועל כולכם קפצה זקנה”. ומיד היא מאיימת שתלך מכאן, תחפש לה בני-חיל בחוץ. אך היא לא תלך, לא תלך, לעולם לא תלך שכמותה מן הגבעה, כמו אותה חנה.

ועובדיה מסמיק פתאום. זכרה של חנה אינו נעים לו. יום אחד קמה חנה והלכה מן הגבעה ואמרה בפה מלא: “הולכת אני למצוא ‘אותו’ ואחרי-כן אשוב עמו אל הגבעה”. ואיש לא שאל את מי היא הולכת לבקש. בודאי זה שהיא נושאת אליו לבה ואינה יודעת עדיין מי הוא. הלכה ועדיין לא שבה. ועובדיה ראה בזה משום-מה עלבון לגבעה ולעצמו, כי פעם לא רצתה בו חנה הקטנה. והנה קמה כעת והלכה לה בלי נטילת רשות… ממי? מעובדיה, כמובן, שלא היה מוכן כלל לעזיבה זו. חנה, היא חלמה תמיד חלומות שאין להם שחר והלכה ונטלה עמה גם משהו מחלומותיו של עובדיה.

• ראה, יוחנן – הוא אומר – שלא תלך גם אורה. החזק בה ואל תרפה. כי משתלך לא תשוב עוד. ואחר-כך, חלל ריק בגבעה בעוד כל העולם מלא זיון של בנות הגבעה שנסתלקו והלכו לדרכן.

• סבור הייתי – אמר יוחנן – שהלכתי אל סנדלר והנה באתי לשדכן.

כך הם מפטפטים ויוחנן שוהה עוד מעט בצריפו של עובדיה וכיון שהחלו בשיחה בטלה שוב אינם יכולים לקשר שיחה רצינית, ויוחנן מחפש אמתלה להפטר מזה וללכת לדרכו. אפילו עם עובדיה קשה לו לשוחח אחרי ימי מחנה רבים, כי כל מעיניו של הלה בנעל שלפניו ואינו נושא עיניו ממנה וכן המסמר שהוא תוקע בה, והרי עובדיה היה תמיד מקור-מחשבה לא-אכזב.

ולפתע גומלת החלטה בלבו של יוחנן. מיד יחפש את אורה, יבקשנה ואם אך ימצאנה יאמר לה כל מה שהרה והגה בלילות של המחנה. יוחנן מחפש את אורה ואיננו מוצא. מחר עליו לצאת מן הגבעה ולשוב אל מחנהו, לומר שלום לעצי-חרוב מאובקים הגדלים כאן בשממת-הרים. הנה יסע מכאן והכל ישובו לסדר יומם. היה חייל ונסע. ויוחנן יסע, אולי ירחיק אל ארצות נכר, ומשם יכתוב מכתב אחד או שנים במעטפות ירוקות ושוב יערוג אל הגבעה.

עדיין יוחנן יושב על סלע, משקיף במורד הגבעה ולפתע הוא יודע שאורה יושבת לצדו והוא אומר לה רק אחת: “אורה, מחר אני נוסע”.

ואורה שותקת. היא יודעת. רוצה היא לומר לו משהו מלבב ואינה יודעת מה. רוצה היא, כצועניה, לנחש לו רוב טובה. ולהבטיחו… לא, לא תבטיחו דבר! ואותה שעה אין אורה חשה שיוחנן נוטל ידה ומנשק לה. כבת-שועים קדומה שאינה יודעת שמנשקים שולי שמלתה. ורק אחת יודעת אורה, שאוהבים אותה, אוהבים מאד, והיא עצמה רחוקה מזה והלאה.

• אורה – אומר יוחנן – הייתי רוצה שאלהים גדול שלי יטע בך מרגש ההשתרשות, ההתערות וההקרבה, ולא רק מהכמיהה והערגה למרחקים.

באותו רגע פוקחת אורה עינים ומסתכלת בו: - מחר גם אתה תלך למרחקים. אולי אשא אליך ערגתי, איני יודעת. אלי תרחיק לכת… אולי. אך שמע, יוחנן, אם תרחיק לכת ותגיע עד מחילה באדמה אשר בה מסתתרים יהודים באירופה, ואם תמצא שם ילד יהודי אכול פחד-מות, טול ראשו בין ידיך ונשק לו מנשיקתי, מנשיקת פי.

ואורה מנשקת ליוחנן.

למחרת נסע יוחנן מגבעה. ההעניק לו אלהיו מברכתו?