בכפר כבעיר היה נחום שחורי מהלך בשביל בדול, לא בדרך-המלך ההומה. כפועל-חוץ בא לקיבוץ ותיק שבגליל. אמרו, יש שם צורך בימי מלחמה אלה בידים עובדות, העבודה מרובה, אמנם שכרה מועט, לא כסף תועפות כבעיר, אך נחום שחורי גמר בלבו לצאת מן הכרך וטעמו עמו.

בסוכה עשויה מחצלאות על כלונסאות-עץ, אחת מהסוכות הרבות החבויות בחורשת-האקליפטוסים הדלילה, הניח את חפציו המעטים שהביא עמו הכפרה. וכדרך עירוני לכל דבר נהג מיום בואו למקומו החדש לנעול את דלת סוכתו בצאתו.

חביבים היו עליו מקום מושבו החדש וסוכתו, שמחצלאותיה עשויות מקני-הסוף של החולה. עצי האיקליפטוסים השירו סביב הסוכה עלים רבים, יבשים וחיורים, שירקותם כבר דהתה לגמרי וכמעט שהלבינו כליל. העלים נערמו על קרקע החורשה והיו למרפד רך ומרשרש לרגלי המהלכים עליו. ולעת ערב, באור הסהר, נראה משטח-העלים כמשטח שלג רך ומאווש. ורשרוש חשאי וכוסס זה מלא את החורשה רחשי תעלומה. אלומות אור חדרו מן החוץ לחורשה המרוחקת מרחק כמה מטרים בלבד מהבתים, רסיסי-נוגה, ושברירי-צל, עד שהפכו מרחשת אחת של נקודות אור וחושך.

סוכתו של נחום קטנה, ד' על ד'. ובתוכה ספה, שולחן, כוננית, הגיטרה, חביבתו, תלויה על הכותל, חבויה בתרמילה, ואוסף-האבנים מסודר בקפידה, שורות שורות, על השולחן הקטן העשוי מכמה קורות מחוברות יחדיו. אוסף-אבנים זה בא לנחום מטיולים ביחידות בהרי הסביבה. קסמו לו האבנים הקטנות שהוקצעו בידי הטבע, לא לוטשו והן מבריקות, אף-על-פי-כן, פה ושם, בברק שיש ורדרד-חום, או בברק זכוכית של יהלום פגום ומחוספס. ובאוסף אבנים לבנות, ורודות, חומות, בהירות ואף שחורות. וכל אחת מהן בפני עצמה חביבה על נחום, לכל אחת חן ונוי משלה. ובשעה שהוא משתעשע בהן לאור מנורת-השולחן הקטנה, הן מדובבות אליו מגוונים רבים ומופלאים, בשפת רזי-טבע סתומים. ומגע זה עם הטבע החשוף, מגע של ממש, והרחש העולה מן החוץ, משתלבים יחד בערכי נפשו ויארחו לו לחברה בבדידותו, באותן השעות שאינו מעביר אצבעותיו על הגיטרה ואינו פורט להנאתו מנגינות מלאות כיסופים.

רובו של היום עסוק נחום בטיפול במכוניות הקיבוץ הגדולות, בתיקון, בחילופי חלקים ובהשגחה של כל הטעון בהן השגחה. מומחה הוא שהובא מן העיר, המכיר מכונה במוסך על כל פרטיה ודקדוקיה, ומשכורתו מצערה. בעיר – הוא מתפאר – קיבל כפל כפליים. ומה שכרי כאן? שטויות! פרוטות עלובות. בעיר משלמים משלמים כפליים ואפילו פי שלושה. אך בשיחה מפה לאוזן, בסלקו את הבעת היוהרה מעל פניו, מוסיף נחום, כמגלה סוד: - איני יכול לשבת שם בעיר. היו לי אשה ושלושה ילדים. בימי הפרוספריטי השתכרתי כהלכה. אמרה האשה: עתה, לאחר שרוח לנו, אסע לחוץ-לארץ להתראות עם הורי הזקנים. וגם הילדים, מוטב שה“צברים” יראו פעם משהו מהעולם הגדול. נסעו האשה והילדים. והנה פרצה המלחמה, נשארו האשה והילדים בפולין. וכעת – הוא מסיים – לא כלום! אין קול ואין קשב. אין אשה ואין ילדים. ישבתי, צפיתי, בדקתי רשימות שהגיעו. שוחררה העיר. אמרתי לבעל-הבית שלי: קח לך את הדירה. התפקע מכסף ומדמי “מפתח”. לי אין עוד חפץ בה. מכרתי את הרהיטים, ארזתי את הגיטרה מלבושי המעטים, נטלתי מצעצועי-הילדים בתרמילי, הטמנתים בו, שלא יאבדו בדרך, ונסעתי הגלילה. כאן טוב יותר. שלוה. אין מרויחים ממון קורח, אין מתפרכסים, אין מתהדרים כאותם טרזנים שבעיר, אין רואים אותן נשים הדורות, טופפות על מדרכות, ואין אותם הדברים המרגיזים אותך בלי הרף. באתי הנה, ובעצם… לא כלום.

ופסוקו זה החביב עליו בימים האחרונים: “וכעת, לא כלום!” נעשה לו, לנחום, לסיסמה. ובקושי מתאפקים תושבי המקום, מחמת שהם מבינים לרוחו, שלא לכנותו בשם “נחום לא-כלום”.

כשהגיע נחום שחורי למקומו החדש עמד עם מטלטליו לפני בנין-המשק המרכזי, הישן, עם עלית-הגג שלו, המזכירה ימי התגוננות ראשונים בישימון. בחזיתו הכהה והקודרת נפתחה דלת ויצאה המחסנאית מהמחסן ושאלה לחפצו. צילה המחסנאית היתה איפוא מיודעתו הראשונה במקום. והיא אשר עזרה לו להסתדר בסוכתו. כבעלת-בית, הצופיה משק ביתה, הוליכתהו אל סוכתו, יעצה לו כיצד לסדרה ותנעם לו לשבת בה. היא שהשיגה למענו את השולחן הרעוע ויעצה לחזקו פה ושם בגזר-עץ. היא גם שהובילתהו בפעם הראשונה אל חדר-האוכל. יש שהתראו גם בשעות עבודתם. החבלים, מהם מורידה צילה מדי יום ביומו את הכבסים שיבשו, תלויים מעל לגרז‘, בקצה השדרה המרכזית אשר בשער הקיבוץ. כשהיא עומדת מזה, ליד החבלים, והוא עובד בגרז’ ליד המכוניות מזה, הם מחליפים כמה מלים מרחוק, מיני ברכות ודברי קנטוּר מעורבים יחד.

בבית-המאפיה החדש, בנין קטן וחדיש שגגו מעוגל כדרך בניני-הצנע של ימי מלחמה, עובד יוסף בלישת הבצק. עם יוסף זה משחק נחום לפרקים במשחק הדומינו בחדר-האוכל, לאחר ארוחת הערב. יוסף הוא רוק ואינו טרוד לעת ערב באשה וילדים. הוא נראה כמקומח במקצת גם לאחר המקלחת, אם-כי הוא טורח לשפשף עצמו כהלכה. פניו מכוסים תמיד דוֹק קמח קל, כאילו נתקלף העור. בחורות מלגלגות עליו שהוא מפוּדר כדרך נשים עירוניות. דוק קל זה משווה לפניו של יוסף עדינות וחיורון. יוסף מסכים מתוך אדישות לשחק בדומינו, כנכון לגמול חסד זה רק עם נחום שחורי. אין המשחק מושך את לבו, אלא שאינו יכול לסרב, כדרך האחרים, ושואל עצמו: ועם מי ישחק נחום שחורי אם לא אסכים אני? ולאחר ששחק כמה מערכות הוא חוכך בדעתו אם מותר כבר להפסיק ואינו יודע כיצד יאמר זאת לנחום. בינתים נמשך המשחק והולך ועדיין יוסף שוקל בדעתו כיצד להתחמק בלי לפגוע בנפשו של נחום. אך יש ויוסף מואס מלכתחילה במשחק הדומינו והולך ישר לבית התרבות.

מנהג משונה לבחור זה – מהרהר נחום שחורי – נכנס הברנש לאותו בית ומתחיל מנגן תקליטים לאין מספר ולהטות להם אוזן, כאילו הוא שומע תורת משה מסיני. בנגינה כזו אין נחום מוצא כל טעם. אמנם מכנים אותה בשמות מפוארים כ“סימפוניה” ו“קונצרט” מס' זה או אחר, אולם טעם של ממש אין נחום מוצא בה. נגינת גיטרה, שירי-עם רוסים – שאני, אך אותם צלילים קודרים ומרובים המשתלחים ויוצאים מאולם בית-התרבות בשעה שיוסף יושב שם בערב או ביום שיש לו “שבת” והוא פטור בו מעבודה, מטילים שעמום על נחום. אין עם מי לשחק בדומינו. ונחום חוזר משמים לסוכתו, נוטל שמיכה ויוצא לשכב בערב-קיץ חם על הדשא. יש והוא לוקח גם שתי שמיכות ונוהג פינוק בגופו. שמיכה אחת הוא שוטח תחתיו ובשניה הוא מכרבל את גופו. שוכב הוא אפרקדן, כשפניו ועיניו אל מול פני הרקיע השטוח על חודי הברושים הנועצים בו. בקצה הדשא, תחת עץ, מחציתה באופל ומחציתה באור הסהר, מתכנסת חבורת נוער מעובדי המקום, בני נקודה חדשה בראש ההר הסמוך. האחד מנגן במפוחית והיושבים סביבו מזמרים, ואף כי נחום אינו משתף עצמו בזמרה, כבר למד להאזין, מה שלא יכול היה בימים הראשונים לבואו, אז כשתקף עליו יגונו ונמלט אל סוכתו, אל הרהוריו, כשהוא מציץ מבעד לאשנב אל ההרים האפלים, מחפש מוצא לתוגתו הכוססת, אוטם אזניו ואינו רוצה לשמוע זמרה. כעת כבר הסכין לכך. אמנם השירה עוד ממנו והלאה, מתדפקת, מתנפצת אליו וחוזרת כלעומת שבאה, בלי לקרוע חלון בנפשו פנימה. היא לעצמה והוא לעצמו.

יש ערבים שבהם נענה יוסף להזמנתו של נחום לשחק ב“דאַמקה” בחדר-האוכל. אבל בבוא נחום שמה הוא רואה על ספסל שלפני חדר-האוכל יושבים חברים כמחכים. וגם באכסדרת-העץ הקטנה שבכניסה, מצטופפים אנשים בצפיה. ואז הוא יודע ששוב חשך עליו עולמו וצפוי לו ערב של בדידות. בודאי יש הרצאה. ואמנם מיד הוא נוכח שלא טעה בהשערתו. פרופיסור בא בהעיר. וקרוב לשעה עשר, לאחר שנוקו השולחנות והרצפה, מפנים את המקום, מציגים לוח שחור, מתכנסים ויושבים ושומעים הרצאה. אז מרגיש עצמו נחום שחורי ערירי ומיותם, והוא מתרחק ויוצא, פונה ימינה, חוזר והולך שמאלה, מטייל מעט לאורך הכביש, לאחר עקפו את שער-הברזל, עד אשר רגליו מוליכות אותו אל חורשת האקליפטוסים ואל סוכתו. ולאחר רגעים מועטים מתמלט מתוך הסוכה ואלס רוסי ישן ועתיר-רגש ממיתרי הגיטרה. והצלילים הידועים, המוכרים משכבר הימים, מהלכים סביבו תוגה. וצילה המחסנאית העוברת אז בדרכה אל חדרה יודעת: נחום שחורי עגום מאד. עצוב לו… ואין עוד כל צורך שיאמר לה בפה מלא: “וכעת לא כלום!” היא יודעת זאת, יודעת מאליה.

בבוקר יוצא נחום שחורי לעבודתו בשעה מוקדמת, בעוד על ההרים פרוש דוק חיור, כדוגמת פני יוסף, מעטה לבנוני-סגול, והעדרים הרועים בהרים הם כנקודות צחות, זכות, כאילו היתה כל אחת טלה רך שזה עתה נולד ויצא מבטן אמו. ודומה לנחום שכל העולם עדיין ממצמץ בעינים מיושנות שלא נפקחו עוד לרווחה. באותה שעה צר עד מאד החלל שבין השמים והארץ, סרט דק בלבד, שהערפלים מאבדים בו במרוצתם את שוליהם וצעיפיהם. בשעת העבודה במוסך פגים כל הדמיונות ואינם. המכונית, מציאות ממשית וקיימת, מבליטה מוחשיותה כאומרת: הנני, ומלבדי אין עוד! ואז הוא משקיע עצמו בעבודתו. עוזרו מתיחס אליו ביראַת-כבוד: בעל מקצוע.

בהפסקת פת-שחרית באים לחדר-האוכל. נחום כובש לו מקום לצדה של חנה העובדת במכבסה ומתווכחת אותה שעה עם נפתלי וטוענת שהיא רוצה שיחליפו לה את חדרה. היא טוענת שגם תורה כבר הגיע, ואל יעלה על דעתו שיוכל להשכיח ענינה מלבו. ויכוחם מטיל שעמום על נחום והוא משקיע עיניו בזיתים הירוקים ומבהיקים על השולחן ונוטל מהם לצלחתו. הריבה צהבהבה-חומה, צבע שאינו חביב עליו ביותר, הדייסה לבנה מאד, כמעט שהוא בוחל בה. לעומת זה הוא טועם בתיאבון מן הלקרדה ושותה הרבה קפה עם לחם במרגרינה. כשטעמו של הקפה חודר ומתפשט פילו בבהונות רגליו, הוא יודע שרווה די צרכו. ואז הוא קם ממקומו וחוזר אל המוסך ללמד את בני המקום, את אלה שאינם יודעים מכונית מה היא, כיצד יש לטפל במכוניות. בחורים טובים, אבל צוחקים ומלגלגים עליו, שלעת ערב, בגבור שממונו, הוא מגרר רגליו אל המוסך לראות בשלומן של המכוניות, כאילו היו יצורים חיים – בחורות להבדיל – הזקוקות לעידוד ולנחמה וכאילו בידן לנחמו מעצבונו. האמת היא שאותה שעה, ברפות רוח בין-הערביים הנושבת כשעתיים, ודממה פתאומית מלפפת עולם זה של הרי הגליל, ירא נחום להשאר יחידי עם נפשו, כי שעה זו נוחה ביותר לחשבון נפש, לחיטוטי זכרונות, ולשאלות “מאין ולאן”. מה יהיה בסופו של דבר? – הוא שואל עצמו ואינו משיב. אותה שעה נמים בבתי-הילדים הפעוטות והתינוקות, ילדים וילדות, ונשימה קצובה המגיעה אליו כבאורח פלא, מזכירה את הללו, שלו ושל שפרה, שהלכו ואינם. שעה קשה היא זו, שעה שבין עבודה-של-יום ובין שינה, תרדמה כבדה של לילה, שעה שאדם מתפנה ורשאי לחשוב מחשבותיו. וכדי להסיח ולבדר דעתו הוא מרשה לעצמו מותרות-מה, דברים של מה-בכך.

יום אחד, יום ג' בשבוע, יום השוק בכפר הערבי הסמוך, ירד נחום רכוב על סוס וקנה לעצמו כד-חרס נאה. יפה היה בעיניו והתפאר בו, בעברו על פני המחסן, בפני צילה המחסנאית. החזיק בו כבכלי יקר, כלי נאה לסוכתו. אולם אך נכנס לסוכתו ואמר להציגו שם והכד נפל מידיו ונשבר. סימן רע – חשב. ושוב חזר ואמר: “וכעת, לא כלום!” היה, ואיננו. הצטערה צילה צער רב כאשר שמעה על גורלו של הכד, נדה בראשה ונחמה אותו כאם טובה: אין דבר, תקנה לך אחר, יפה ממנו. אולם לא כך הלך נחום לקנות למחרת היום, ואף לא לאחריו. נשבר, לא צריך! – החליט, כאילו היה לו דין ודברים עם הגורל. לאחר ימים פנה נחום לא דרומה, אל הכפר הערבי, כי אם צפונה, למושבה הסמוכה, ובקבוק-זכוכית בידו.

• מה אתה נוסע לקנות שם? – שאלוהו סקרנים שהמתינו כמוהו לאוטובוס.

• ואם אומר לכם מים קדושים התאמינו לי?

• ובכל זאת, אמור מה!

• מעין קדוש יש שם וכל השותה ממימיו מחלים מכל החליים, משעמום, משממון, מתוגה שבלב ומבדידות. מבינים?

נחום אינו מתלוצץ עוד ואינו מלגלג. שליחות זו, שכפה על עצמו בעל כרחו, מעיקה עליו. רוחו נפלה. מורא שעות הערב האבלות היה עליו ולא נתן לו דמי. עלה נחום באוטובוס למעלה, אל המושבה. בדרך ראה שוב אותו גיא ושרידי מכונית קטנה המוטלים בו, ונזכר בתאונה הקשה שבה ניספו חיילים אחדים שבאו הנה ממרחקים. הפנה נחום עיניו לעברו השני של הכביש והשהה מבטו על אבני שיש בלתי-מלוטש, שיש-הרים נושא עומס אדמה ואבק, שיש אדמוני הקוסם לו תמיד בברקו הסמוי מן העין, המחופה, הצופן תפארתו בחובו פנימה. לבסוף הגיע למושבה הסמוכה העומדת בעינה במלפני חמשים שנה, על בתיה, חצרותיה, עם ריבועי-החול באמצע החצר למשחק הילדים. הבתים קטנים, בעלי גגות משונים. הגדרות בנויות אבנים וגפנים שטוחות על הקרקע. שני בתי-המלון הקטנים נושאים שמות מפוארים, ואין להשיג בהם אפילו משקה קר. בית-המשטרה המפואר חולש על כל המושבה.

• יעקב – שואל נחום את הנהג, חבר-הקיבוץ – מתי תשוב הנה המכונית?

ויעקב, בעסוק בפריקת גושי-הקרח שהובאו מטבריה, שמחציתם נמסה בדרך בחום היום וטפטפו טפין טפין למטה על דפני המכונית, משיב: - בעוד שעה, דייך?

ונחום נבלע מיד בחנות שמחציתה למכולת ומחציתה בית-מסחר לצרכי הלבשה, ואף נעלים יש בה למכירה. “אַרק”! – הוא מבקש בקצרה. ומבוקשו ניתן לו. וכשהוא יוצא עם בקבוקו, הוא מביט בשאט-נפש בקייטנים המסובים, לבושים חלוקי-בית, על מרפסת בית-המלון. נושף הוא בנחיריו כמחקה את אלה הנושמים במלוא האף אויר-הרים צח. שוב אותן “צורות” עירוניות – הוא מהרהר – כאילו לה היה עליהם להגרר אחריו לכאן, לאחר שלא נתבקשו לבוא. וכדי להסיר עיניו מאלה, הוא מפנה מבטו לעבר צריפי-הצבא המאדימים במורד הדרך, לא הרחק מחורשת האיקליפטוסים. עצי חורשה זו גבוהים מאד, קשישים כמושבה עצמה, רחוקים זה מזה, מבודדים ועזובים משהו. השתוקק נחום להכנס לבית-מלון וללגום משקה קר, להנות עצמו בחום היום. נכנס וחזר – אין כלום, אין מיץ, אין סודה, אין משקה קר, זה עתה הביאו את הקרח מהעיר, הרי ראית. – ושוב נותן נחום מבט של שאט-נפש בכל ומחליט להסתלק מזה מיד, לרדת ברגל אל מקום מושבו עוד לפני שתחזור המכונית. ועם בקבוקו ביד הוא יורד במורד הרחוב-הכביש.

בעיבורה של המושבה באות שתי נערות לקראתו. הסלסול שהן נוהגות בתלבשתן ובתסרוקתן מעיד עליהן: עירוניות. אין כל ספק. דקות-גזרה הן ולמראה ממחטת-משי ורודה הפורחת ועלה מכיס חולצתה של נערה, כקצף ורוד, עורג נחום ערגה סתומה על עברו, אל ביתו, בית זה שלו, שהיה לו. צביה קטנה זו שלו, ילדתו, אילו נשארה בחיים, היתה גדלה ופורחת, דקת-גזרה ועונדת ממחטת-משי ורדרדת פורחת ועלה מכיס חולצתה.

בינתים גולש הכביש ומפתל פיתוליו לרגליו, כאילו רק למענו הוא משטח עצמו מדרס לרגליו, לרגלי בריה ששמה נחום שחורי המהלכת בדרכי הארץ ועגמה בתומה בנפשה. נתרחקו הנערות והמראות שמסביב מחזירים את נחום למקומו, ושוב הוא נעור ונהנה מהליכה ומחפש חלוקי-אבנים נוצצים שחביבים עליו. רמת-הקיבוץ כבר נראית מרחוק, שאננה, ילדותית, עם חורשתה ודשאיה, כעונדת עניבות וסרטים ירוקים. למרגלותיה שקועים המטעים עם דמדומים בצל מעובה. החרמון כבר מתחיל מסמיק, מאדים, להבה מתלקחת בחובו, מתנשאת, סנה בוער בחביוניו וזיעה ערפלית אפורה נוטפת ממנה לצדדין והוא מפשירה על סביבותיו. לא עברה שעה קלה וכבר מרגלותיו מאפירות, דועכות, מכחילות תכלת צוננת, מצמיתה האש בחובה, וכהר-געש הוא מבליע להטו בלועו ואינו פולטו עוד, ורק פסגתו מאדימה מעוצר הלהט, עד שהיא מחוירה וכבה כלפיד שדעך. החרמון בלע שלהבתו. שעה שבע! – מהרהר נחום. ועדיין הכביש מתמשך מתחת לרגליו, נפרש והולך. נחום מגיע לגשר קטן של מעין בעל אפיק עמוק. נפגש הוא באורחת גמלים וערבי רוכב על חמור. “כיף חלךּ?” “חמדאללה”. נחום מכיר כבר כמה מהערביים תושבי הסביבה. משמאל שוכן הכפר, שנעריו רגמוהו פעם באבנים, כאשר טייל בחורשה הסמוכה למעין. הרועים הצעירים השתעשעו בקליעה. גם ירדו אל האפיק כדי להיטיב ולקלוע בו. והוא, עירוני שכמותו, לכתחילה נבהל, אחרי כן רץ לעברם, הרעים עליהם בקולו עד שכולם נמלטו על נפשם בבהלה.

כדי לקצר דרכו, עולה נחום שחורי בשביל-עזים על הרמה.כשהוא מגיע למעלה, יוצא לקראתו מן החצר ערבי רוכב על סוס. בחדר-האוכל כבר העלו אור. נחום מזדרז עם בקבוקו אל סוכתו, אינו רוצה שיראוהו בקלקלתו. אמנם אין הוא חבר הקיבוץ וחפשי הוא לעשות ולהתנהג כרצונו, כי מה ליושבי המקום ולו? אך בכל זאת לבו נוקפו. הלואי שלא יראוהו. נחפז נחום לפתוח את המנעול שהתעקש ולא נפתח מיד. מאוהל-הנוטרים כבר התנשאו נחשולי מוסיקה. “מצחצחי-נעלים” – גדפם נחום בלבו. בשם-גנאי זה כינה אותם על שום שנוהגים הם קפידה יתרה בצחצוח נעלים ורובים. – כבר חשקה נפשם במוסיקה ואין מפלט מפני הסימפוניות המתגעשות ובולעות אותו כולו.

בסוכה העמיד נחום את בקבוקו על השולחן. אך מיד נמלך בדעתו והסתירו ליד הכוננית, על הקרקע. שעונים רבים מכל המדות סדורים על המדף העליון של הכוננית. מוניטין יצאו לנחום שחורי כמומחה לתיקון שעונים, ואפילו השעון הגדול של חדר-האוכל הובא אליו לתיקון ותפס כמעט את כל המדף. תקתוק השעונים אינו מושך כעת את לבו. הטיול רענן אותו, אך מיד חש ברוח-הנכאים שירדה עליו, החליט להתקלח ולהסיר מעליו אבק הדרך. נטל את המגבת ויצא החוצה. הוא פסע על מדרכות-המלט הצרות לאור הפנסים הדולקים. חיה הכוורנית, מותיקות הישוב, באה לקראתו ומטפחתה הלבנה לראשה.

• שלום, חיה, מה שלומך?

• שלום, נחום. נסעת למושבה?

• המ… – מלמל בתשובה ושמח להתרחק וללכת לדרכו.

עם חשכה נצנצו זרקורים קלושים מעל שני הישובים הצעירים שהתישבו למטה בעמק. נצנצו וכבו, נדלקו שוב והאור רצד על פני משטי-עלטה קטיפתי, עד אשר גשש דרכו אל הישוב הותיק. זרקורי הקבוצה הותיקה השיבו תשובתם. עברה שעה ארוכה עד שנחום סעד את לבו. כי אחר לבא אל חדר-האוכל וישב ליד אחד השולחנות האחרונים. שתי אורחות שישבו בסמוך לו הרגיזו אותו. ישבו השתים, זרועותיהן שלובות, ממתינות משום-מה ואינן טועמות דבר. הוא בטלן בלבו, הסיח דעתו מהן ואכל מה שאכל. וכשכילה ארוחתו נחפז לשוב אל סוכתו. מיד פתח בפולחן, נטל כוסית ובקבוק מים. מאוהל הנוטרים עוד נישאו אליו צלילי הרדיו. מוטב שידומו – הרהר ברוגז. לגם לגימה, נטל את הגיטרה וניגן “וול’כל”. חלוקי-האבנים שעל האצטבה התיזו שביבי אור. הלמות השעונים נתרככה, נתערפלה והפכה למחרוזת של לחש-רחש. אותה שעה עברה צילה המחסנאית, בעלת הלחיים והידים התפוחות.

• מה נשמע, נחום? – שאלה.

• יפה – ענה בקצרה.

• לבך טוב עליך. מנגן, מה?

• המ… – רטן בתשובה.

אין צילה מסתפקת בעמידה בחוץ. מתוך הרגל היא מקישה בדלת, מציצה פנימה, מכניסה גופה לסוכה ונועלת אחריה את הדלת. נחום מסתיר בקבוקו.

• שבי, צילה – הוא מפנה לה מקום על ספתו. וכדי להושיבה ביתר נוחיות, הוא מקפל שמיכה בגודל כר ומגישו לה. – כך, צילה, כעת זמרי משהו ואלווך בגיטרה.

וצילה שותקת תחילה שתיקה קלה, אינה נענית מיד, ולפתע פותחת בזמר והוא מלווה שמרתה בצליל כבד, עד שצילה תוהה מעט על נגינתו הערב וחושבת מחשבה משלה. צילה שרה מנגינות נושנות. אין נחום יודע מה טיבן, אך הוא ממשיך ללוות זמרתה בצלילים ערטילאיים המתמלטים כמאליהם מבין אצבעותיו. התפרקדה צילה על הספה לרחבה, הרחק ממנו. נשתטח גופה המלא, נתכרבלה כל ישותה הנשיית בחללה של הסוכה, עד שראה נחום לפניו את רעיתו שפרה, חיננית ומלאה, כצילה זו. וכשצילה הפסיקה זמרתה ונשתתקה, אמר לה: התדעי, צילה? דומה אַת במקצת לה, לשפרה… –אמר ונבהל.

• האמנם? – שאלה רק כדי לומר משהו, כי הרגישה מתחילה שעוד מעט יאמר לה זאת וישקיע עינו בנקודה רחוקה, כאילו נקודת-תצפית היא לו זו אל אהובי-נפשו בארץ רחוקה.

• כן, צילה. ואת אמרי… מדוע לא נישאת לאיש, צעירה נאה כמוך?

• שטויות. יש לי פנאי. עוד אספיק.

ושוב מפזמת צילה פיזום וטמני, מקצצת את השיחה בתחילתה, ונחום שוב אינו מלווה את שירה בצלילי הגיטרה, אלא פורט עליה ככל העולה על רוחו. רואה צילה שנחום נתרחק שוב לעולמו שלו, ממנה והלאה, ורחמיה נכמרים על עצמה, שנתבודדה לצדו, וגלמודה היא מפליגה בפיזומה אל האין העזוב, הנשכח. – אוּף, עייפתי – אומרת היא ונאחזת בעוגן הצלה של מלים ושיחה.

ונחום, שעדיין לא הפסיק את לשון הגיטרה המגומגמת, גמגומי נהי, מפטיר: קשה, צילה, אך קשה.

• וכי, מה שוב, נחום? שוב אתה בשלך?

• נו, בודאי, הללו… הם, מבינה את, אינם. ולי הן היה הכל, אשה, ילדים, דירה נאה, ופרנסה טובה. חלפי שש שנים… אינך שומע דבר וערירי אתה כאבן.

וצילה יראה להשמיע דבר. מה לומר לו, לנחום? ולפתע מניח נחום את הגיטרה מידו, נוטל את כף-ידה התפוחה בידו ומבקש:

• צחקי, צילה, צחוקך מדביק, נוקב נשמות, ממש מצלצל ברמה.

• כיצד אצחק – מתגרה בו צילה – ופרצוף כה קודר לנגד עיני? – כך היא אומרת ומוציאה ידה מידו. וכשהוא נוטלה שנית, מתכנסת לפתע ידה כולה בידו הגדולה, נקמצת נבלעת ונעלמת.

• צילה – הוא שואל פתאום – צילה, ואולי הכל חלום טרוף. אמרי, אולי חסר-דעה אני, ולא היה מאומה, לא שפרה, לא דן, לא גדעון ולא צביה? אולי לא היו, לא נולדו, לא היו ולא נבראו?

אותה שעה אין צילה יודעת מה טוב יותר לומר לו, שהיו או לא היו, ושואלת עצמה כיצד לנחמו בצערו. תוך כדי כך היא ממלמלת ביראה סתומה: - אולי, אולי דוקא היו, זאת אומרת, לא היו, כלומר היו, יהיו… – עד שדעתה מתבלבלת עליה כליל ובבהלה היא מנסה לשחרר את ידה. אצבעותיה הקצרות נאבקות, כתאבות להנתק משלו. ומגע ידה בידו מחכך, מגפף. ונחום מקרב ידה ללחיו ומגחין עליה ראשו. נותנת צילה עינה בערפו השזוף, בשערו החלק, כשהוא מנשק ראשי אצבעות ידה והיא מרכינה ראשה, מקרבת לחיה ללחיו ומלחשת: - בודאי שהללו… עודם בחיים. בטחני שלא עשו להם כל רע. נמלטו ליערות, לביצות… – אומרתף מנחמת ואינה מאמינה.

• מסתתרים…. הם…. – ולנחום דומה ששיר-ערש היא שרה לו. וצילה מעבירה חלקת לחיה על לחיו ואינה יודעת מה עוד מלים מרגיעות תאמר לו. – נחום, אל תתעצב כל-כך. הם ישובו, יום אחד יבואו ויופיעו, אלי ממנזרים…

שהות קלה משתעשע נחום בידה, מעביר אצבעה על שפתיו ואמר לפתע במחליט דבר: - לא, לא ישובו, כעת לא כלום. אין איש, שומעת את, לא כלום, את הכל, שומעת את, בלעו הכבשנים, אין. לי אין עוד מאומה. שעונים מתקתקים, אבני הרים…

ונחום משתתק שתיקה ארוכה. צילה נאלמת דום. אך כשהיא נותנת עיניה בפניו, רואה את הסומק העולה בהם, מקשיבה לשתיקתו הכבדה, לנשימתו הטרופה, היא מנסה לקום ממקומה ולחמוק אל חדרה. היא רוצה להציג רגליה על הקרקע.

• אל תלכי, צילקה. עצוב לי, אל נא, אל תלכי! – הוא מפטיר בקושי – כלום אינך רואה? בודד אני, ערירי. אַל תלכי ממני!

ואין נחום שחורי מסתכל בה כלל אלא בכף ידה בלבד שהוא מגפפה. אותה שעה מצטערת צילה על שחיככה לחיה בלחיו, רוצה להתרחק מזה, מסוכה זו ומהגיטרה הגדולה והאלמה אשר אשר בה. בחוץ נושבה רוח הרים. יריעות הסוכה מתנפחות.

• אל תלכי, צילה, אל תעזביני – מלחש נחום ותמה על עצמו שהוא מחנן קולו. – אל תלכי, בבקשה ממך, השארי עוד מעט, רק עוד רגע קט.

אך כאשר צילה משתחררת וקמה על רגליה, קם אף הוא: - צילה! – הוא מושכה אליו.

וצילה, שזה מכבר, בהורידה את הכבסים מהחבל, היתה מתבוננת בידיו אלה המטפלות במכוניות, בראשו הגחון על עבודתו, והיא מתרעמת בלבה על שכל מעייניו במכונית, נבעתת כעת, הופכת כולה מקשה אחד. וכאדם שאבד את שליטתו על עצמו והוא עושה רק את רצונו של אחר, מתכנסת צילה בסמוך לחזהו, מכווצת עצמה וראשה חבוי מתחת לסנטרו ועוצמת את עיניה היראה סתומה ובצפיה מבוהלת.

• צילה!

וצילה דוממת, משותקת, מקופלת, חבויה אצלו, בסמוך לו, וחשה בנשימתו על שערה.

• צילה! – והיא אינה יודעת שמאוהל-הנוטרים הסמוך מגיעה המנגינה הענוגה, אלא שומעת כלי-זמר מנגנים, מנשאים קולם ושוקעים בצלילים עמומים באזניה. ואזנה האחת הצמודה אל חזהו אף היא שומעת צליל נגינה אטום. ומה נאה הצליל ממעמקי ישותו של אדם! מרוחו של זה שהיא צמודה וקרובה אליו מאד, כמעט, כמעט – כך נדמה לה – בסמוך לשורש נשמתו היתירה… ונחום מנשק לשערה, לעיניה, למצחה, לגבות עיניה, לאזניה ותנוכה, מושכה אליו, פן תשמט מידיו ותעלם אף היא ואיננה. היתה זו צילה שאמרה:

• הנח לי!

היא שחררה עצמה לאט לאט, בידים רכות, חרדות, ובתנועות מתונות ולאות. כאילו נתפתלו ידיה ובכל פיתולי-החן התירה את עצמותה משלו. היתה שעת-ליל מאוחרת.

• אלווה אותך לחדרך.

יצאו השנים מהסוכה. רשרוש העלים היבשים, מרפד החורשה, היה הפעם כחדש ומוזר מתות לרגליהם. ידיהם התלויות זו מצד זו, נפולות וריקות, אחזו לפתע זו בזו.

• צילה, את כועסת?

וצילה אינה פוצה פה ורק מנענעת בראשה לאות שלילה.

פסקה הנגינה באוהל-הנוטרים. לא נותרו אלא קולות-לילה בלבד. קולות לא של אדם ולא של חיה, אלא קולו העמום של יקום הפולט רשפי אנחותיו עם דמדומי-שחר. לא ידע נחום מה יאמר לה לצילה, במה יקח את לבה ותסלח לו. הרהר, אימץ את מחשבתו, ולפתע צ רעיון במוחו: צילה – קרא בחטיפה – תני לי את שעונך הטעון בדיקה ואתקנהו למענך.

וצילה הסירה שעונה מידה בלי לומר דבר ומסרה לו.

• אתקן ואשיבנו לך. התבואי לקחתו?

צילה נענעה ראשה בחיוב.

• תבואי?

ושוב נענוע-ראש.

• צילה, את בודאי… את בּזה לי, פועל עירוני שכמותי?

• לא.

• מה, אינך בּזה?

• לא.

• יודע אני, מרחמת?

• אף זה לא.

• מצטערת על כי… מסכן, אומלל אני בעיניך?

• לא, עצוב תמיד. בילדיך אני מהרהרת ובה… הן בודאי בעל מסור היית לה ואב טוב לילדים.

אותה שעה מגחך נחום שחורי ונזכר, למענה הפעם, למען צילה, בעברו: - אילו ראית את המתנות שהייתי מביא להם!

פעם ירדו צילה ונחום במורד, לעבר בית-הקברות של המקום ושל הישוב הסמוך לו הנמצא בחורשה. השער היה פתוח. לרגלי מצבה גדולה ישבו, ולמטה, לרגליהם, עמק החולה רחב-הידים, בריכות הדגים הנראות ככתמים אפורים, וריח מים, ריח מים רבים וצוננים מתפשט למרחוק.

• הזהרי, צילה, מפני היתושים, ואת, שמלתך קצרה - מזהיר נחום – שמעתי כי עוד שנים שברו הנה מלמעלה, חלו בקדחת.

• כל העירונים מפחדים מפני הקדחת פחד מות – מלגלגת צילה. ונחום מצמצם עיניו באי-רצון לשמע דבריה. והוא דומה לאשה ששמעה שבחה של אחרת. ושניהם שותקים.

• נחום, יודע אתה? אסור לך לחשוב ולהרהר כל-כך הרבה בעניניך. הנח מעט גם לי. אף אני מהרהרת בהם, בשלך… – התמלטו פתאום דברי-וידוי מפיה.

• האמנם, צילה?

• בילדים, כאילו היו שלי, בשפרה, כאילו הכרתיה רבות בשנים!

• עיניה אפורות-ירוקות ושערה אדמוני מסולסל, והקטנים…

• וכאן נחום משתתק שוב ומוסיף אחרי הפסקה קצרה: - בן עיירתה כתב כי לא נותר איש מבני ביתה…

וצילה שותקת, כי אין לה מה לומר.

• צביה, זו הקטנה, - משיך נחום – היתה אומרת: הגם אתה, אבא, תהיה פעם זקן כמו סבתא ותמות? והנה הקדימתני הקטנה, זקנה בילדותה. צילה… – החריד אותה לפתע בהגבהת קולו – בתחלה – המשיך בלחש – רציתי לטרוף נפשי בכפי. תמה אני על עצמי שעודני חי, חובב אדם, חובב אותך, שאפילו יש אדם קרוב לי, ללבי, כמוך…

וצילה דמומה, מכונסת לרגלי המצבה הגדולה המתנשאת מאחוריהם, רוצה להניח ראשה על כתפו, להטמינו בין הכתף והראש. נחום, - היא אומרת ואינה מוסיפה עוד דבר. – נחום, - היא ממשיכה – צריך לחיות, אסור למות, אסור, השמעת?

ונחום מקרב אותה אליו: - אני הייתי משחק תמיד בדומינו, או מטייל יחידי, ואַת?

• קוראה בספר, שוכבת, נחה.

• ספר… בת תרבות אַת, צילה, ומה ענין אַת מוצאת בבוּר ועם-הארץ שכמותי? ועוד… לא תאמיני צילה, יש ואני גם שותה לשכרה… – הוא ציפה לתדהמה.

• ידעתי.

• מניין

• מריח היי"ש בסוכתך, מפיך.

• צילה!

• ידעתי, אַרק הבאת מהמושבה. ראיתי את הבקבוק בידך כשחזרת משם. חשבתי, אבוא ולא תשתה, תתבייש. אך אחרתי את המועד. רק נכנסתי לסוכה והרגשתי בריח.

• צילה, באת להציל חוטא שכמותי, שלא יתן בכוס עינו? – וצילה מנענעת ראשה בשלילה ואינה אומרת דבר. – אבל אמרי, צילה, מה יכול אדם כמוני לעשות? אדם שאין לו דבר מלבד הגיטרה והבקבוק, שעונים מתקתקים, והרהורים שבראש, ואין נפש קרובה.

• נחום! – וצילה מעבירה שוב חלקת לחיה על לחיו. – נחום, אל תאמר כך.

ושוב צילה סמוכה אליו מאד, מגעה מרחף על פניו. אך לפתע רועד נחום, מרחיק ראשו מעליה, תולה עיניו לפניו, ואינו מבקש עוד בעולם זה דבר. לא רעיה, לא אשה, לא ילד, שום נפש חיה. לא כלום, הוא תופס שתי ברכיו בידיו וקורא: נלך!

יודעת צילה שעברתהו רוח אחרת, היא רמה, מהלכת לצדו בדרכם בחזרה לעבר הבתים, קרבה בדומיה אל חדרה ועתה מתעכבת היא לרגע ורואה אותו הולך לעבר החורשה, אל סוכתו, ומורא בלבה: שמא יקרנו מה? וכבר היא אומרת למהר אחריו, לגונן עליו מפני עצמו, שלא יקרהו אסון. אך אינה מעיזה והיא נכנסת אל חדרה, מתכרבלת במטתה, רועדת מפחד, אזנה האחת חבויה בכר, שלא לשמוע הד קול מרחוק, וכפה מכסה את השניה. וכך עובר הלילה על צילה. עם בוקר היא ממהרת אל המחסן, וכשהיא מציצה מרחוק אל המוסך ורואה את נחום מטיל עצמו מתחת למכונית כדי לבדוק קרביה, עובר תחילה רטט-מורא בלבה ומיד חוזרת אליה הכרתה והיא נרגעת: לא כלום, הרי המכונית עומדת… ולא אוּנה לו כל רע.

נחום שחורי אוהב את הכרם שגפניו מטפסות כלפי מעלה, סדורות על משוכות, מטפסות, מאחיזה לאחיזה. והענבים בשריים הם ומיצם מרענן. אוהב נחום ללכת ולהזין עיניו בכרם זה שהוא כמצויר בעיניו, כעשוי מעשה-פיתוחים, ואשכולי הענבים כמעשה-חריטה של “בצלאל”. חביבים עליו גם גן עצי-הפרי ואדמתו התחוחה, המתפוררת, חומה-כהה וחרושה תלמים. שאר הדברים, כגון הרפת, הלול, אינם מענינים אותו. הוא אוהב אילנות, עצי-פרי, כבעיירתו, בחוץ-לארץ. נאות בעיניו הבחורות, בנות המקום, הכורכות לראשיהן מטפחות צבעוניות, אך מצטער הוא בלבו על שאינן עונדות אלמוגי-זכוכית צבעוניים, כי אז היו נראות חינניות וכפריות יותר. וחבל ששמלותיהן אינן רקומות שלל צבעים. אמנם האחת, תקוה, רקמה על שמלתה הכחולה ריקמה צהובה ויפה מאד. אך האחרות אינן עושות כמוה. רק העירוניות שבבת-ההבראה מתגנדרות בחולצות רומניות רקומות ומהלכות קוממיות. כזו ראה בכניסתה לחדר-האוכל ושאל: “אַת בודאי לא מכאן?” “לאו”. “ידעתי” – השיב. וזו כל השיחה שהחליף עמה. רזות הן עירוניות אלו, דקות וחמקניות. נוהגות קפידה יתירה בשערן, נעולות נעלי-בית צבעוניות וסרוחות כל היום בכסאות-מרגוע. כאשר צילה נשלחה לשבועיים לבית-ההבראה חרב עליו עולמו: מה לך ולשם? – שאל בתרעומת.

• להוסיף מעט משקל.

• דוקא שם, בין הללו?

• מאימתי מדבר כך עירוני בן עירוני?

• שתקי, צילה, - הוא משיב בזעף – ואל תרגיזי.

וכשאחד הנוטרים לוטש עין אל צילה, מיד הוא רוטן כנגדו:

• מה מעשיך כאן, פרחח מצחצח-נעלים? גידל לו שפם, גבר בעמיו!

אך אף את צילה אין נחום רואה לעתים קרובות. לאחר עבודת יומו הוא חוזר אל סוכתו. שוב אינו מנגן בגיטרה, אלא משכיב עצמו על ספתו, שוכב ואינו מתאווה לראות איש. וזכר צילה אינו עולה כלל על לבו. כי ההם, של שם, שנותרו בהווה הנעלם, ממלאים לבו ונפשו. כאילו היו מתפתלים ויוצאים, חוזרים וחודרים, משתקעים בחובו, ממלאים כל קרביו עד אפס מקום, עד שכולם יושבים לפניו כבצילום משפחתי ומרבים להתבונן בו, בנפשו. ויש שגם שיחה מתנהלת בינו לבינם: שפרה, היכן הילדים? – הוא שואל. – שפרה, כלום איני אב לילדי, שאיני רשאי לדעת היכן הם? – וכך הוא בא בטענות עליה, מתדיין ומתווכח עמה, שכן רק היא היודעת סוד גורלם. – שפרה, אני גוזר עליך, השיבי…

אותה שעה מתחילה נושבת רוח חזקה ומטלטלת את הסוכה. חורקות היריעות, הכל גונח כבאניה החושבת להשבר. הכל נישא, נדחף, נדחק, מתנפח כמפרש, מסתחרר ונרתע, מילל וגונח. גונח הלילה, רוטנים ההרים, ואנחה טרופה עולה מהעמק, מהביצות, מהבריכות, מערוצים ומגאיות. ויודע נחום שרוח כזו לא תרגע במהרה. זו תנשוב כל הלילה וכל היום ואולי עוד לילה בלי הפוגה. ובוא קופץ ממשכבו, מחזק ומגיף אשנבו. נועל יפה את דלת הסוכה, מתכרבל בשמיכותיו, אם-כי רוח-קיץ היא זו, וסותם אזניו. אך אותה שעה גניחה עוד נישאת ברמה ועוד שאון הלום מבקיע לו דרך, נאבק, משתולל. משתוחחים עצי האיקליפטוסים, נחבטים אל יריעות הסוכה, וכמו נישאים ביעף למעלה. רוח, רוח, רוח – הולם משהו בראשו של נחום. והאין זה צחוקה העלז של צילה מחורשת בית-ההבראה? וכי מי צוחק שם צלוקה הדשן? צילה היא הצוחקת. ולא איכפת לה דבר. משכיב עצמו נחום פעם על צד זה ופעם על צד זה, וכבר נדמה לו שהגיטרה מתנגנת מאליה בלי שיפרוט עליה באצבעו, וקול בטנוני עמוק עולה ממנה והיא יורדת ממקומה שעל הקיר וממלאה את כל חללו של המקום בפיזומה הקודר. כשקול זה מהלך סביבו שוב אין חפץ לנחום לא בצילה, לא במנת-מזון משובחת, לא בכוסית ולא בשום דבר. כי קול בטנוני זה ממלא חלל הויתו, יוקד, קודח, נוקב כשיר-אבל מסתורי. נחום מתהפך מצד אל צד. הרוח עדיין מביאה עמה שברי-צחוק, אך רוח זו ולילה גלילי זבה סוחפים וגוררים אותו אל תפארת שנגוזה, תפארת ביתו שלו. ושוב צילה אינה קיימת, ונעלמים עצי-האקליפטוסים שבכאן, המשירים כעת חשרת עלים רבים ויבשים, כאילו נתרסק משהו למעלה והוטל לכל עבר, והתנערות-ענקים זו, משירה למטה נסורת מפוררת, מין אפר המכסה את עין הארץ כולה, אפר לבן, מרגיע.

כאשר שככה הרוח לרגע קל עצר נחום את נשימתו הטרופה וידע כי נדם קול הבנטון, או היתה זו הגיטרה? ובתרמיל הקטן שבפינה יצאו במחול צעצועי פעוטות, בובה מרוטה, מכונית קטנה ולה שלושה גלגלים, ומריצתה שידיתה נשברה. - - אותה שעה יצאה הבובה מהתרמיל, הכניסה את המכונית הקטנה לתוך המריצה והחלה דוחפת ודוחקת את מטענה לפניה והולכת אל מרחקים לשם, אליהם… ונחום רוצה לעצור בעדה, שכן זו היא פליטה אחרונה שנשארה לו, זו חמדת הזכרונות, ואינו יכול להניד יד או רגל ולקרוא: עמדי, עמודי, אַל תלכי מזה, שם אין מאומה, אין איש… והבובה עוד דוחפת את המריצה אם-כי היא מתקדמת כעת בעצלתיים, בצעד מתון, כאילו שקעו רגליה בבצק, בצקו של יוסף בבית-המאפיה… ונחום קורא: עצור, יוסף, עצור! – והוא מתעורר. הדממה אינה דממה, שוב נושבת הרוח. נאלמו ציוצי-צחוק בחורשת בית-ההבראה. אך שוב מסתחררים העלים במערבולת. נחום קרב אל אשנבו ומציץ החוצה וחוזר שוב אל מטתו.

צבא שעונים מתקתק ולבו של נחום הולם לעומתם, הולם, הולם, עד שהוא קם, מעלה אור ויושב לעבודתו. נועץ הוא מבטו באותן מכונות זעירות ומתקתקות ומטפל בהן בחיבה יתרה. אולם בשעונה של צילה אינו נוגע. עמד הלה מדפוק. יעמוד. נחום שוב אינו זוכר של מי שעון זה או אחר, יבואו בעליהם ויכיר כל אחד את שלו. וכיון שאין זהותו של אדם ניכרת בשעון, הוא מטפל בו ביתר שקידה עד שאינו שומע שוב לא את קול הרוח ולא קול אחר. דממה מחוץ ודממה מבית. הס. נרדמו כל הנימים בנפשו של נחום. ורק עיניו ערות, ידיו נעות ואזנו נטויה אל אחד השעונים. כך הוא יושב ועובד באשמורת השלישית, לא עבודת יום כי אם עבודת נחמה, המנחמת אותו בשממונו. ומוחו ריק, חלול. ורק נדמה לו ששפרה מהלכת עם שעת-בוקר בסוכה, מסדרת, מפנה, מנקה, צופיה ביתו ומלחשת: הס, הס, פן תעיר את הילדים!