רקע
אברהם שלום יהודה
נדיבי וגבורי ערב

1

(לוח ארץ ישראל של משה לונץ שנת תרנ"ד עמ' 69 עד עמ' 119)


בטח ינעם לקורא העברי לדעת את דרכי גוי הערבי יושב הערבה, את מנהגיו ומשפטי חייו, מאז נודע לעם אחד על פני הארץ, כי קרוב היה מאד אל אבותינו, בישבם עוד בטח על אדמתם, בהתנהגותיו ובתהלוכותיו, בנדיבות לבו, להשביע נפש רעבה ולהעניק מטובו לכל איש צר ומצוק. ולהגן באמונה על שכנו ועל כל חוסה בצלו, בגבורתו ובעזוזו למחץ קדקד אויביו ולהשיב קמיו אחור, להרחיק רעה מביתו ונגע מאהלו. ומה ישמח עוד בהוודעו כי גם רבים מאחינו בני ישראל מצאו אז מנוחה בקרב הערבים, וישבו לבטח אתם ויינקו מחלב ארצם באין מחריד ואין מכלים דבר; וכי גם הם לא היו נופלים מהם בערכם, כי גם בהם קמו נדיבים גדולים כעדיה ושמואל בנו אשר הקדישו את כל חייהם להיטיב לשכניהם ולעם אשר הם יושבים בתוכו2; כי גם מהם יצאו גבורים אשר פחד מות לא יבעתם, ושאון מלחמה לא יחרידם; כי גם המה נכבדו בעיני הערבים, ודבריהם היו נשמעים להם, ואיש לא העיז פניו להכחישם, וכי גם המה עשו להם שם במעשיהם המהוללים, באמונתם, בגבורתם ובשירתם אשר הן הנה המעלות אשר ישאף להן הערבי יליד המדבר.

הערבי ירבה להיטיב לכל איש אשר יבקש עזרתו, וביתר שאת יתאמץ להראות נדיבותו בבוא אורח לביתו, כי כבד יכבדהו והאכילהו ממיטב לחמו וממבחר חלבו ישקהו, ושמרהו לבל תאונה אליו רעה כל ימי היותו בביתו. את אשר לו יתן לאורח ולא ימנע ממנו דבר. ויש אשר ילך לשאל משכניו, אם יחסר לו דבר מאשר יבקש ממנו האורח, כי לחרפה נחשבה לו אם ימנע ממנו את אשר יבקש, ויש גם אשר ישים נפשו בכפו, ויצא המדבר לצוד לכבוד האורח אחד הצבועים או אחד הצבאים, אשר ינעמו לחיך הערבי. וכה היתה מצות הכנסת אורחים קדושה וחביבה בעיני נדיבי ערב, כי לא חכה עד סור האורח אל אהלו, כי אם הלך לחזור אחריו ולאספהו אל ביתו. והיה לעת ערב ועמד על הדרך אולי יבוא איש זר אל שכונתו והביאהו אל ביתו. ובלילה יעלה מדורה על ראש הר גבוה למען יראה מרחוק איש תועה ומצא את הדרך וסר אליו. ואת כלביו ישלח סביבות שכונתו בחשכת הלילה כאשר ירד גשם על הארץ ואש המדורה תכבה, למען ישמע האיש התועה את נביחתם ופנה אל המקום ההוא. לכן יקראו לאורח בשם מוסתנביח, לאמר: האיש אשר יבקש לשמוע נביחת הכלבים, כי ידע אשר מקום אנשים המקום ההוא.

ולערבים היו שתים עשרה מדורות אשר קראו בשם ניראן על־ערב ואשר הבעירו בהזדמנויות שונות ואלה הן:

א) מדורת הציד [נאר־אלציד], בכל לילה היו נדיביהם משיאים משואות במקומות אשר צבועים וצבאים מצויים שם, כי כאשר יראו את אור המדורה ונחבאו במעונותיהם, ובאו שמה הערבים וצדום והביאום לאורח וכבדוהו בציד הנחמד הזה.

ב) מדורת האריה [נאר אלאסד] להניס את האריה הבא אל שכונתם. ויעשו זאת להגין עליהם ועל שכניהם היושבים סביבותיהם, הדלים בערכם ואין לאל ידם להבעיר מדורה גם הם.

ג) מדורת הפדיון [נאר אלפדא] בפדותם את שבוייהם מיד שוביהם והביאום אל בתיהם לילה לבלי יתבישו מרואיהם. ולמען האיר להם הדרך העלו בני שבטם את המדורה הזאת בשכונתם.

ד) מדורת הברית [נאר אלתחאלף] בי יכרתו איש את רעהו ברית והשיאו משואה גדולה לאות כי הקים יקים כל אחד את דבריו ובריתם לא תופר לעולם.

ה) מדורת המטר [נאר אלאסתסקא] כאשר יכלא הגשם מן הארץ והבעירו אש גדולה, וזבחו צאן ובקר להשביע נפש רעבה, ואמרו נמצא נא חן בעיני האלהים וראה בענינו וחלצנו מרעתנו והמטיר לנו מטר.

ו) מדורת הנשוך [נאר אלסלים] כי יהיה נשוך נחש או עקרב במחנה והבעירו לפניו אש גדולה למען יטפלו בו כל הלילה לרפא אותו עד הבוקר כאשר תזרח עליו השמש.

ז) מדורת המלחמה [נאר אלחרב] בהלחם שני שבטים יחדיו והעלו שניהם מדורה על ההר אשר ילחמו עליו להגיד לאחיהם כי יבואו לעזרתם.

ח) מדורת הבריאות והשלום [נאר אלסלאמה ואלצלח] והיה בהשלימם ביניהם והבעירו גם כן מדורה וזבחו גמלים וצאן לאכל יחד וברכו איש את אחיו. וכן יעשו אם ישוב איש מדרכו בשלום או כי יקום מחליו וחיה.

ט) מדורת הנוסע [נאר אלראחל] כי יסע איש לדרכו ולווהו כל בני שבטו, והיה אם שנוא ישנאוהו ולא יחפצו בשובו, ונשאו אבוקות אש מאחוריו, והיתה זאת לו לאות כי אם ישוב אליהם והמיתוהו.

י) מדורת ציון הגמלים [נאר אלוסם] ימים ידועים היו להם בכל שנה, אשר בהם חגגו את חגי הגמלים. ויקשטו את גמליהם בתכשיטים ויורידום העינה בראש גמלי אלופיהם ושריהם, והבעירו אש גדולה ולבנו בה מסמרי ברזל לכוות בהן את ירכי הגמלים היורדים ראשונה, לציינם מיתר הגמלים.

יא) מדורת פרסום רמאים [נאר אלעוד] כי יונה איש את רעהו ונודע לו הדבר, ובא אל עיר מכה הקדושה ועשה מדורה במקום הנקרא מנא, אשר שם יאספו כל הערבים החוגגים בבית מקדש הכעבה3, לפרסם את הרמאי אשר הונהו.

והמדורה השתים עשרה היא אשר הבעירוה להביא אורחים אל ביתם, ותהי זאת קדושה בעיניהם מכל יתר המדורות, והיה כל איש אשר ירבה להשים עליה עצים להגדילה ולהרחיבה, וכבדוהו הערבים ויצא שמו לתהלה כאחד הנדיבים הגדולים בארץ. למדורה הזאת קראו בשם נאר־אלקרא, לאמר, מדורת הארוחה. ותהי למשל בפיהם על הפרסום, והיה בחפצם לתאר איש אשר נתפרסם במעלותיו ואמרו: “ידוע ומפורסם הנהו כאש מדורת הארוחה אשר תנוצץ בראש הרים”. גם כאשר יאמר איש להגיד את שמחת לבו על דבר שמצא חן בעיניו מאד, ואמר, גדלה שמחתי לקראת הדבר הזה, כאשר תגדל שמחת איש תועה בראותו את “מדורת הארוחה”. מכל זאת נוכח לדעת עד כמה היתה הנדיבות חביבה בעיני הערבי ומה גדלה תשוקתו להיות טוב לשבטו ולעמו וגם לאיש זר אשר לא ידעהו מתמול שלשום.

אך לא רק אל הנדיבות לבדה שאף הערבי; כי גם הגבורה היתה משאת נפשו, וכמו שהנדיבות היתה קדושה בעיניו, כן יקרה לו במאד מאד גם גבורת גבוריו השואפים לדם אויביהם ורק נקם בלבם כל היום. מה נורא הוא גבור ערב, בצאתו על אויביו למלחמה: פניו להבים ועיניו לפידי אש ומנחיריו יתפרץ עשן; ובקול נורא ואיום ירעים: הוי הנקמה! (יא נקמתאה) הוי הנקמה! ערום ועריה, מבלי לבוש ילחם גבור ערב ומבלי שריון אשר יגן עליו4, ואך חגורת בד או עור יחגר על מתניו, שערותיו יורדות על שכמו, ורץ הנה והנה על סוסו בין מערכות אויב ולא ידע מעצור לרוח נקמתו. לא ייעף ולא ייגע, ובנצחו את אויביו ובשובו משדה המלחמה, רוכב על סוסו ואוחז בחרבו הטבולה בדם, תפעמהו רוח השירה ושר שירי גבורה ונצחון; והתפאר והתהלל בלשון מדברת גדולות על כל מעשי גבורותיו אשר הראה על שדה קרב, ועל שירי החמוש5 אשר שר מדי הלחמו באנשי חרמו.

והנני לתת פה את תולדות שני אנשים אשר עלו, האחד בנדיבותו והשני בגבורתו, על כל נדיבי וגבורי ערב.


 

חוֹתָם חַטְּאִי נְדִיב־עֲרָב    🔗

אם רבים הם נדיבי ערב, אשר הרבו הערבים לספר בשבחם, שם חותם הטאי נכבד הוא ביתר שאת; כי אותו שמו למופת ולתפארת בראש כל נדיביהם, ונתנו לו היתרון על כלם. ובזה נתן תמצית מספורי הערבים אודות נדיבותו וחסדיו אשר עשה לכל אדם, אשר נהרו אליו מכל קצות ערב לבקש עזרתו בצר להם; כי ביתו היה מחסה עז לכל איש צר ומצוק ונרדף משונאיו ולא נקו בני טיא, משפחת חותם, את האיש אשר יגע לרעה באו החוסה בצל חותם נדיבם. וכה גדלה אהבתו לראות אורחים בביתו עד כי לא יכול לאכול מפתו אם לא ישב איש אחר לאכול אתו6.

וכה אמר אל אחת מנשיו, מויה בת עבדאללה באחת משירותיו:

טֶרֶם הֲכִנֵּךְ מַטְעַמִּים, בַּקְּשִׁי הֵלֶךְ לְבֵיתִי

כִּי לֹא־אוכַל לְבַדִּי, וְאֵין אוֹרֵחַ לְעֻמָּתִי.


ויהי בלילה אשר לא בא אורח אל ביתו וימנע אוכל מפיו ושנתו נדדה מעיניו. ויעלה בכל לילה מדורה גדולה על ראש ההר אשר ישב עליו, למען הביא אורחים אל ביתו. ומדורתו היתה הגדולה בכָל יתר מדורות־הארוחה אשר הבעירו נדיבי ערב, ותראה למרחוק. ומשורר ערבי אחד בהללו את חותם יאמר כדברים האלה:

בְּעֵת שׁוֹמֵם וּבוֹדֵד בַּמִּדְבָּר אֲהַלֵּךְ

וִילֵיל בְּנֵי שִַׁחַץ, בְּלֵיל־אוֹפֶל יַפְחִידֵנִי

וְקוֹל נַהֲמַת־כְּפִירִים בִּישִׁימוֹן יַחְרִידֵנִי

נַפְשִׁי אֶת חוֹתָם הַנָּדִיב תְּבָרֵךְ

כִּי אֶרְאֶה בְמֶרְחָק שְׁלֹשֶׁת יָמִים

אֶת־מְדוּרָתוֹ נוֹצְצָה בְּרֹאשׁ הָרִים

וּלְאוֹר הַמְּדוּרָה אֶל־בֵּיתוֹ הַפָּתוּחַ

אֲהַלֵךְ בַּלֵּילוֹת לְהִנָּפַשׁ בּוֹ וְלָנוּחַ.


ויהי מדי סור אורח לביתו ויקרב לו את כל חמודותיו, ויזבח לו זבח גמל יום יום, ולא האכילהו נותר, את כל אשר ישאל ממנו לא יאחר לתת לו כי לאיכל להשיב פני איש ריקם.

ויהי כאשר קרתה שנת בצורת בארץ הערבים, ורבים מתו ברעב כי לא היהלהם בכל הארץ די שובע לעם, אז הוציא חותם את כל צאנו, בקרו וגמליו לטבח ויזבחמהם יום יום, וישם לפני בני שבטו ויאכילם וישביעם, אך לו ולביתו לא דאג,ויהי כאשר תמו כל גמליו ולא נשאר לו מכל אשר היה לו כי אם גמל אחד. ויזבחהו ויצלהו באש וישם לפני אשתו ובניו וישב לאכול אתם. ויהי הוא אוכל, והנה קול אנקת עוללים בא לאזניו; ויסר לראות אל בית אחד השכנים וירא והנה ההורים שוכבים כמתים על הארץ, והבנים עטופים ברעב וצועקים ללחם ואין משיב להם, ולא יכל חותם להתאפק ולראות בצרתם, ויביא את הגמל אל שכניו ויאכילם ממנו. ולו ולאשתו ולבניו לא השאיר רק את העצמות וילקקו אותם לשבר את רעבונם. ולא חדל לעזר את בני שבטו עד אשר כלה הרעב מן הארץ.

ויהי היום, ויעבר חותם על שכונת ערבים אשר לא מבני שבטו הם, והנה קול קורא אליו לאמר: הושיעה נא, אבי ספונה![227] ויסר לראות, והנה קול אסיר מתחנן אליו להוציאו ממאסרו. ויבוא חותם אל נשיא השבט ההוא ויבקשהו לשלח את האסיר חפשי, ויערב לו את פדיון נפשו. ויהי באשר מאן הנשיא לשמוע בקולו, כי לא הכירהו, וכסף לא היה בחיק חותם, וישב הוא תחת האסיר, ואת האסיר שלח אל בני שבטו להביא לו כסף פדיונו. ולא אחר הערבי לשוב אליו והכסף בידו ויתן חותם את פדיון האסיר אל הנשיא וילך לדרכו..

ויהי כאשר הרבה חותם לפזר מהונו לכל שואליו, ותוכיחהו נורה אשתו, על זאת ויקרא אליה לאמר:

אַל־נָא, נוֹרָה, עַל־זֹאת תּוֹכִיחִינִי,

וְאַל‏־נָא תֹאמְרִי, הוֹי לְהוֹן הוֹלֵךְ־תֹּהוּ!

בְּמוֹת־נָבָל נָבְלוּתוּ בָאָרֶץ תֶּהִי,

וְאֶת־הוֹנוֹ לִמְיַחֲלֵי מוֹתוֹ יוֹרִישׁ;

אַךְ בְּמוֹת־שַׂר נָדִיב שְׁמוֹ לְעוֹלְמֵַי־עַד יֶחִי

וְהוֹי אָבִי! וְהוֹי אָחִי! עָלָיו יְקוֹנֵנוּ.


ובשיר אחר יאמר למוכיחיו על נדיבותו המופרזת:

חִדְלִי מְחָרֶפֶת7 רַב לָךְ הַרְבּוֹת לַהַג

מַטָרָה לְחִצֵּי לְשׁוֹנֵךְ אַל תְּשִׂימִינִי

יְהִי־נָא הוֹנִי מָגֵן וּמִסְתָּר לִכְבוֹדִי,

טֶרֶם אֵלֵךּ לָמוּת וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדִי.

הַרְאִינִי־נָא נָדִיב בְּרָעָב גּוֵֹעַ

אוֹ כִילַי בִּנְעִימִים לָנֶצַח שָׂבֵעַ.

אַךְ הַרְפִינִי־נָא מִמֶּנִי וּבְקוֹלִי נָא שְׁמָעִי,

כִּי קָצְרָה יָדֵךְ, עַל דְּבָרַי לַהֲשִׁיבֵנִי.

אִמְרִי נָא טוֹב, לְכָל אֲשֶׁר אוֹמְרַהוּ,

וּבְדַרְכִּי לְשָׂטָן־לִי אַל־נָא תִּתְיַצֶּבִי.


אלה קצות השמועות השמורות בפי הערבים על חותם הנדיב אשר היה למשל בפי עמו עד היום הזה, ויתברכו בו לאמר: אין נדיב כחותם!


 

עַנְתָּר גִּבּוֹר־עֲרָב    🔗

בראש כל גבורי ערב, אשר עשו להם שם עד היום הזה, יחשב ענתּר משבט עָבס, אשר נולד בארץ חגז לפני כאלף ושש מאות שנה. הוא היה איש גבור חיל ואמיץ כח ורוכב מהיר, והוא בן לאמה כושית ושמה זביבה. גדולים המה מעשי הגבור הנורא הזה, ונוראות ונפלאות הן גבורותיו, אשר הראה ברדתו המערכה להלחם באנשי חרמו. את רגשותיו הנועזים, ואת אומץ לבו ורוחו, נוכל להבין משיריו, אשר בכל תוקף רעיונם, הם קלים ונעימים, ומעוררים גבורה ואומץ גם בלב החלש. לכן יתענג הערבי והשתעשע לשמוע את תולדת הגבור העזוז העטויה במעטה גבורה, אומץ לב ונדיבות. ולקרא ולשיר את שיריו אשר בהם נקבצו ובאו כל תכונות הערבי: שירה, גבורה ואהבה, השולטות בטבע הערבי מיום הולדו עד שובו אל עפרו. לכן יחדו לו הערבים פרק גדול בדברי ימי מלחמותיהםאשר בו יספרו תולדתו ופרשת מעשי גבורותיו אשר עשה.


א.    🔗

איש היה בארץ חגז ושמו זבר משבט עֶבס. ויהי זבר איש גבור חיל ולו יד ושם במלחמות הערבים בימים ההם. ויהי כאשר גדל, ויבחרו בו בני שבטו וינשאוהו עליהם לראש. ויבוא הוא ונכבדי שבטו להראות בבית הכעבה אשר בעיר מכה; כי זאת התעודה לפנים בערב, אשר כל נשיא בשבטו יחוג אל מכה בהמנותו. וירא זבר את סביבות העיר וימצא המקום חן בעיניו. ויביא שם את בני שבטו, וישבו באחד ההרים אשר בסביבות העיר. ויהי כאשר חזקה ידו על בני שבטו ויצא שמעו בקרב הערבים, ויאמר לסבב בין אהלי הערבים אשר סביבותיו, לבקש לו אשה יפה מבנות נכבדי השבטים.

ובת עמרי, אחד מראשי המטות ושמה תִמוֹצר, היתה יפה מאד אשר לא היה כמוה בכל גבול ארץ ערב ליופי. ויראנה זבר ותמשך לבו אליה בחן יפיה ויחשק בה ויאהבה בכל נפשו. אפס כי ירא לשאלה מאת אביה פן ישיב את פניו ריקם. וישם אל הערמה פניו: ויעש משתה גדול לכל אוהביו ומיודעיו ויקרא אליו גם את עמרי. וכל נכבדי שבטו אתו. ואת עבדיו צוה לפשט על אהלי נשי עמרי לילה להניסן ולקחת את גמלי השבט ומקנהו ולהביאם אל המקום אשר יעד להם. ויהי בלילה וזבר ועמרי ורעיהם יושבים ואוכלים ועבדי זבר עשו כאשר צוו מאדונם: ויפשטו על אהלי נשי עמרי ויניסון ויקחו את כל רכוש עמרי ואת כל גמליו ומקנהו וינהגו וילכו אל המקום היעוד. ויהי כאשר גדלה צעקת הנשים ותבוא עד אזני עמרי וזבר. ועמרי היה זקן וכחו לא היה לו כמקדם, ויפל באין אונים ארצה ויתעלף, וימהר זבר לקום לעזרת נשי עמרי, ומבחר פרשיו וגבוריו הלכו אחריו. ויהי זבר הראשון אשר בא אל שכונת עמרי; וירא והנה מהפכה גדולה בשכונה והנשים והבנות יושבות ובוכות על פתחי אהליהן וקוראות לעזרה. זבר שמח בראותו כי עבדיו הצליחו במעשיהם אבל בכל זאת התרגשה נפשו מאד בראותו את שאהבה נפשו יושבת ובוכה על פתח אהלה על שבר בית אביה. המראה המעציב הזה הלהיב את לב זבר בשלהבת אש האהבה, אבל העיר בקרבו גם רגשי חמלה ורחמים וימהר להשיג את עבדיו, שוללי הון עמרי, וידביקם על יד ההר אשר יעד להם, ויקח מידם את כל אשר לקחו ויצוום לשוב אל שכונתו; והוא שב עם הרכוש והמלקוח אל עמרי, ויאמר לו: הנה רכושך הצלתי ועתה נראה נא את אשר תגמלני על חסדי זה. הזקן השתומם מאד למראה העלם הגבור אשר שם נפשו בכפו להציל רכושו מידי שולליו. ‏ ויען ויאמר לזבר ועיניו זלגו דמעות:,זבר, במה אוכל לגמלך ככל החסד אשר הגדלת לעשות עמדי! הן קצור תקצר ידי להשיב לך כגמולך. לכן הנה בתי תמוצר לפניך, קחנה לך לשפחח! והיה זה לאות תודתי לך כל הימים“. זבר לא האמין, כמעט, למשמע אזניו ויאמר לזקן:,חלילה לי לשאת את בתך כאחת השפחות כי אם לשרה אחשבנה לי ועטרת לראשי אענדנה כל ימי חיי”. כשמוע עמרי את דברי זבר, מהר להביא את תמוצר לפני זבר ומסוה על פניה, ויסר זבר את המסוה מעל פניה ויתנהו לאביה, ויהי זה לאות כי בחר בה להיות לו לאשה. כי זאת התעודה בערב, בימים ההם, להביא את הנערה אל האיש אשר ישאלנה, והיה אם יסיר את המסוה מעל פניה ונתנו לאביה. והיה זה לאות כי בחר בה לאשה, אבל אם רק יגלה את קצה המסוה והשיב לכסות פניה כבתחילה וידעו כי לא חפץ בה. ויעש זבר משתה גדול לכל בני שבטו ולשבט עמרי ולכל מיודעיו ורעיו שלשת ימים. ותהי תמוצר לו לאשה. ויהי ככלות ימי המשתה ויביא זבר את אשתו אל בני שבטו עבס, וישב שם עמה שמח וטוב לב וישגה באהבתה כל הימים.

ותלד לו תמוצר ששה בנים ובת אחת יפה כמוה, ויהיו בניו גבורים ופרשים אבירים ויהיו המה נשיאי שבטם אחרי זבר אביהם, ושדוֹד אבי ענתר בראשם.


ב.    🔗

ויהי שדוד בן זבר איש גבור חיל ואמיץ לב ואיש מלחמה, ויאהב תמיד להתגרות בשבטי הערבים להקים ביניהם סערת מלחמה למען הראות כח זרועו על שדה קרב. ויפשט מדי פעם בפעם על אהלי נשי שבטי הערבים, כאשר הלכו בעליהן לעשות גם הם כמעשהו, בשבטים אחרים, ויבז מהם כל רכושם. ככה היה מעשהו כל הימים. ויהי היום ויצא הוא וששה פרשים אתו ויבואו אל אהלי נשי בני שבט חשעם לבוז בז ולשלול שלל כדרכם, אפס כי יראו לבוא אל תוך האהלים יומם, בראותם כי רבו בני השבט ההוא, ויחבאו באחת הבקעות עד בוא השמש. וימצאו שמה אשה אחת כושית ושמה זביבה, עם שני בניה הקטנים, והיא רועה את גמלי אדוניה נשיאי שבטה. ויתנפל עליה שדוד עם פרשיו ויקחו מידה את הגמלים וינהגו אותם המדברה, ואותה ואת שני בניה הוליכו שבי. קול צעקת הכושית ושני בניה בא אל אזני בני שבט חשעם ויצאו כלם לרדף אחרי שדוד וידביקוהו אצל הר מכה. ויהי כאשר ראה אותם שדוד וימהר להביא את שביו אל אחת המערות ואת הגמלים שלח עם שני פרשים אל בני שבטו. והוא וארבעת הפרשים הנשארים אתו, עמדו על פתח המערה ויהרגו את כל הקרוב אליהם. ויהי כאשר חשך הלילה, ובני חשעם ראו כי קצרה ידם להכניע את שדוד ופרשיו, וישובו אל אהליהם אבלים וחפויי ראש. ושדוד הלך להשיג את רעיו אשר הלכו עם הגמלים ויקח אתו את הכושית ושני בניה וישם פניו המדברה, וישיגם כעלות השחר והם חונים בסביבות מכה עם גמליהם. ויחלקו הפרשים את השלל בינם, אולם שדוד לא אבה לקחת חלקו בגמלים עמהם, ויקח בעד חלקו את הכושית ותהי לו לפלגש, ויאהבה מאד וישב אתה ימים רבים. ותלד לו זביבה בן כושי כדמותה וכצלמה, ובהולדו דרך כוכב מבני ערב וקם שבט מבני עבס למחץ פאתי שבטי ערב ולפצוע קדקד גבורי ערק ופרס, הוא היה ענתר אשר עשה לו שם עולם בגבורותיו ובמלחמותיו ואשר לשמו חרדו וירגזו כל יושבי המדבר. אשר שמעו שמעו. ויראו את גבורתו.


ג.    🔗

גבורת ענתר ואומץ לבו היו למופת לרעיו עוד בהיותו נער ומדי ראוהו בני שבטו אמר להם לבם, כי יבוא יום אשר הכושי הזה ימשול עליהם וידו תשלוט בהם שלטת, אם לא ימצאו תחבולה להבזותו בעיני הערבים לבלי יביאוהו בסודם. ויבקשו לו תואנה להדיחהו מחיק אביו ולשימו לעבד לבני שבט עבס. ויהי דברם אל שדוד אביו לאמר: הן רק את הכושית זביבה ושני בניה אשר היו אתה, נתנו לך בחלקך בשלל בני חשעם. אולם הבנים אשר תוליד לך לא לך המה, כי גם לנו חלק בהם כמוך. ועתה, בנה אשר הולידה לך עבד הוא לשבטנו, ואין לך הצדקה לחשבהו כבנך ולהניא אותנו להעבידו כחפצנו. ויהי כאשר מאן שדוד לשמוע בקולם לתת להם לעבד את יוצא חלציו, ויביאו משפטם אל זבר נשיאם. ויצו זבר להביא לפניו את הנער לתכון את רוחו ולדעת את משפטו. ויהי כאשר הביאו את הנער לפניו ויבוא צבוע האוהלה, ויטרף צביה לעיני כלם, ואיש לא ערב את לבו לקום עליו ולהציל טרפו מבין שניו. למראה החיה הטורפת, חרה אף ענתר ויתנפל עליה ויחטף את הצביה מפיה, ויחזק בשתי מלתעותיה ויגזרה לשני גזרים וישליכה מתה ארצה. זבר ואנשיו ראו את מעשה הנער וישתוממו מאד על אומץ רוחו; ויאהבהו זבר ויחס עליו ויאמר להצילהו מידי בני שבטו, ויאמר להם: הטרם תדעו כי זורע זרע יקצר קצירו ונוטע עץ יאכל פריהו? וישב זבר את הנער אל אביו ויביאהו אביו אל אמו כבתחלה.

והנער הלך הלוך וגדול, וכגדלו כן רבה גבורתו ואמץ לבו, ויהי לאיש גבור חיל אשר לא יחת מפני כל. – אך עם היותו נחשב בעיני שדוד כאחד מבניו, בכל זאת נכתם עונו על זוהמת מחצבתו ויחשבהו גם אביו לפעמים כעבד ויעבידהו עבודת פרך וישימהו לרועה צאנו, לשואב מימיו ולחוטב עציו ולכל עבודתו בבית ובשדה.

ויהי מדי שובו אל אמו בערב, והביא לה בידו ציד יום יום. ויהי היום ויבוא מן השדה עיף ויגע ועל שכמו שק מגואל בדם, ויהי בבואו האהלה וישלך את השק מעליו ויתמודד על הארץ מרוב עמל ויגיעה. ותקם אמו לראות מה הביא לה בנה הפעם, ומה חרד לבה במצאה בשק אריה קרוע לקרעים.


ד.    🔗

ויהי היום, וענתר יושב תחת העץ אצל באר המים אשר לזבר נשיא עבס, והנה זקנה באה להשקות את כבשתה, והיא לא ידעה כי לזבר היה הבאר ההוא, ויקם עליה רועה צאן זבר ויגרשה ולא נתן לה להשקות כבשתה, כי לא לכבוד תחשב לנשיאי ערב לתת לכל אדם להשקות מבארם הפרטי והמיוחד להם ),8 ויכמרו רחמי ענתר על הזקנה ויקם ויושיעה מיד הרועה וישק את כבשתה. ויחר אף הרועה בזקנה ויאמר להמיתה נפש. אפס כי ענתר מהר להכותו בכידונו וימיתהו. ויודע הדבר לזבר וישלח להביא לפניו את ענתר. ויבואו עבדיו אל הבאר וימצאוהו שם ויאמרו לקחתו אל אדוניהם. ‏ ויעמד ענתר נגדם ולא יכלו לו. וילחם בהם בכל כחו ויפל בהם חללים. ויהי המה נלחמים. ויבוא בן זבר, דוד ענתר, לראות מעשי עבדי אביו עם ענתר: ומה השתומם לראות עלם צעיר עומד נגד עשרים איש אחוזי חרב ומלומדי מלחמה והוא מפיל בהם חללים! ותחזק אהבתו לענתר מהיום ההוא והלאה, ותחת לבוא לעזרת עבדי אביו, קם לעזרת ענתר וירחק מעליו את הנלחמים בו, ויחבקהו וינשקהו וישבע להיות לו לאח כל ימי חייו. ויסר חרבו מעל מתניו ויתנה לענתר. ויביאהו אחרי כן אל זבר אביו ויבקש ממנו כי יסלח לפשעו. ויסלח לו זבר ויתן לו משאת. ויצא ענתר מלפני זבר חגור חרב על מתניו וגבורי עבס לווהו הביתה. ותצאנה נשי משפחתו לקדם את פני השחור, אשר הציל עשוקה מיד עושקה. בתפים ובמחולות ובשירים מלאים תהלה לאיש אשר היה מגן ומחסה לנשים!


ה.    🔗

בין המון הנשים והעלמות אשר יצאו לקראת ענתר, לא מצא ענתר עלמה יפה כעוֹבל בת מוֹלךְ אחי שדוד אביו, ואך נפגשו עיניו בעיניה התלהב פתאום לבו, ולא יכל להסיר עיניו ממנה אף רגע. מהיום ההוא בקש לו ענתר עת־מצוא להתראות את אהובתו ולהשתעשע עמה, אפס כי לא הרהיב עוז בנפשו להגיד לעובל את אהבתו לה אם היא גם גם היא אהבה אותתו בלבה. ותגדל אהבתם מיום ליום, ותהי עצורה בקרבם לאש בוערת.

וענתר לא יכל לשכח את אהובתו אף רגע, ושמה לא סר מפיו יומם ולילה, בה היו כל רעיונותיו ומדי לכתו במדבר לרעות את גמלי אביו, שר שירי אהבה לעובל אהובתו ובאחד משיריו יאמר:

הוֹי עוֹבָל! לוּלֵא אַהֲבָתֵךְ

לֹא מָעֲטוּ אוֹהֲבַי וְשׂוֹנְאַי לֹא רַבּוּ;

מַה־מִּנֵּךְ יַהֲלֹךְ אִם שָׁחוֹר הִנֵּנִי

וְאִם בְּשֵׁם עֶבֶד מְקַנְּאַי יְכַנּוּנִי?

הֲטֶרֶם תֵּדְעִי כִּי עַבְדֵּךְ הִנֵּנִי,

וּמִיּוֹם נוֹלַדְתִּי לְשָׁרְתֵךְ קְרָאוּנּי?

הֵן לָסוּר לְמִשְׁמַעְתֵּךְ הֵנְָּה הוּבֵאתִי,

וּמְאֹד צָדְקוּ כִּי לְעֶבֶד שָׂמוּנִי!


רבות חרף ענתר נפשו למות בעד בני שבטו, רק למען מצוא חן בעיניהם, ורבות התחנן לפניהם כי ידברו על לב מולך כי יתן לו את בתו, אך כל תחנוניו היו מאפע. ומולך גם הוא לא שעה לתחנוני ענתר וידחהו מעל פניו ויתאנה לו יום יום, ומדי בוא אליו ענתר לדבר אודות עובל ואמר לענתר: צא והלחם לי בשבט פלוני והבא לי ראשי גבוריו, ואז אתן לך את בתי לאשה. ולפעמים אמר לו לצאת למלחמה לקראת כפירים ואריות, כי אמר אולי יבוא יומו ורווח לי ממנו. אפס ענתר לא נפל בידי קמיו. ובכל זאת מצא לו מולך תואנות לבלי תת לו את בתו.

ויהי היום ויבוא ענתר אל שדוד אביו ויתחנן אליו כי ידבר עם אחיו אודות עובל. ויגער בו אביו ויאמר לו: איך תרהיב עוז בנפשך לדבר באזני כדברים האלה הטרם תדע כי אין לך חלק ונחלה עִם בני? הלא בן אמתי אתה, ושחור פניך אשר יעיד עליך כי לעבדות נולדת, לא יתנני לחשבך כאחד מבני, ואיך אתן בת אחי בחיקך? אז חרה לענתר מאד ויוואש מקחת את עובל, וישם פניו המדברה ויאמר להתבודד בו כל ימי חייו. ומדי לכתו במדבר נשא קולו בבכי ויאמר:


אך לשוא אעמל למצא חן בעיני בני משפחתי, אך לשוא אצא להלחם נגד אויביהם. אך לריק איגע להלחם נגד גורלי המר! אהה! בני שבטי אלה ימררו חיי ויפרשו רשת לרגלי! מי יאמין כזאת כי הם יהיו לי לשטן בדרך, וכצפעונים ינשכו רגלי למען אפל שרוד? ־־ עת אלחם למענם לבן מלך ידמוני, אך בעת שקט ושלוה. זכרו כי שחור אנכי, וקראו עלי מלא: הור עבד בן זביבה! אהה. לולא האהבה היוקדת בלבי כיקוד אש, לך ולבית אביך, היכלתי

להבליג על תמרורים כאלה? אך מה אעשה ובתוך עמי את יושבת, ולהרע לשבטי, בגללך לא אוכל! האח עובל! תמונתך כי אחזה אשכח כל יגוני ועמלי, וכל תלאות נפשי כאין תחשבנה לי. אך מה מאד יכאב וידאב לבי מדי זכרי כי רק בחלום אחזה תמונתך ובהקיץ לא יתנוני לראותה. אהה! מה אומלל הנני בלעדך! אך לא לנצח יתעמרו בי בני שבטך, אשר גם הוא שבטי; ועוד יבוא יום אשר בזרועותי אחבקך, ולי תהיי לצמיתות"!

אֲהָהּ לוּ בַשָּׁמַיִם קוֹנַנְתְּ

כִּי־אָז אֶת־יָדִי שָׁמָּה נָטִיתִי,

וְלוּ בִתְהוֹמוֹת נְשִׁיָּה מִשְׁכָּנֵךְ כּוֹנַנְתְּ

כִּי אָז לְהַעֲלוֹתֵךְ כֹּחִי כִלִּיתִי!


ויהי כאשר הרבה ענתר לנוד, ויצר לו מאד ותיעף נפשו למות, ויקרא לאמר:

הוֹי עוֹבָל! הִנֵּה בָא הַיּוֹם לוֹ יִחָלְתִּי

יוֹם אֲשֶׁר מָוֶת מֵחַיִּים בּוֹ בָחָרְתִּי.

הוֹי עוֹבָל! שְׂאִי עָלַי קִינָה וְהַרְבִּי בֶכִי,

וְהָרִימִי קוֹלֵךְ וּדְמָעוֹת כַּמַּיִם שְׁפוֹכִי.

אַךְ מִי יְנַחֲמֵךְ, וּבַמֶּה יְעִידוּךְ, אֻמְלָלָה?

הֵן גַּם בְּכָל־שִׁבְטֵךְ תִּגְדַּל הַיְּלָלָה!

וּמִי כָמוֹנִי אַבִּיר־לֵב וְכַבִּיר־כֹּח

אֲשֶׁר לֹא נָתַן, אַף רֶגַע, לְאוֹיְבָיו מָנוֹחַ?


ויוסיף להתנודד במדבר ימים אחדים; אך אהבתו העזה לעובל ותקותו כי עוד יבוא יום אשרו, עוררוהו לשוב אל בני שבטו.


ו.    🔗

וירבה ענתר להוכיח את בני שבטו ואת מולך על אכזריותם ויקשה לדבר נגדם ויעוודם9 לפרוע בהם פרעות אם יוסיפו להקשות לבם נגדו. וירא מולך כי ימיט רעה על ביתו אם יוסיף להרעים את ענתר במנעו ממנו את בתו, ויאמר אל בני שבטו: דברו בלאט אל ענתר לאמר: הנה חפץ בך מולך אם רק תתן לו מהר בתו אלף נאקות 10 ציפוריות (אַלנוק אלעצאפיריה) אשר מקומן בעבר לארץ ערק אשר בגבול פרס. ומולך ידע כי רב הדרך שמה, ויעש זאת בערמה למען הפילו בידי הפרסים ולהחלץ ממנו. ויהי כאשר הגידו לענתר דברי מולך ויישרו בעיניו, וישם ענתר לדרך פעמיו ויקח את אחיו ומבחר פרשי עבס אתו. ואחרי ירחים מספר באו חירה אשר על גבול פרס. ויבוא ענתר אל מנדר מלך חירה, ואחרי אשר נלחם לו מלחמות גדולות בפרסים, נאות מנדר לתת לו אלף גמל מגמלי־הצפורים. ויבקש ממנו כי לא יעזב את ארצו כי אם יביא את עובל אליו וישב בהיכלו כל ימי חייו. אפס ענתר לא נאות לו ויאץ לשוב אל ארצו.

ויהי כאשר בא ענתר אל ארצו ויביא את הגמלים אל מולך דודו, וירא מולך כי הקים ענתר את דברו, ולא יכל עוד למנוע ממנו את בתו, ויתנה לו לאשה.


ז.    🔗

ויהי כראות בני שבטו, עבס, כי לא יוכלו לענתר בכל תחבולותיהם ויוסיפו למררהו ולנאצהו כי אמרו אולי יצר לו לשבת בתוכנו ועלה מעלינו ושב אל חירה ולא תשלוט ידו בנו עוד, כי לא יכלו לראות את העבד השחור מתגבר עליהם. אולם ענתר, נדיב הלב, הבליג על כל תמרוריו ונאצותיהם ולא עזב אותם, כי ירא פן תדבקם הרעה מהשבטים, העוינים אותם, כאשר ישמעו כי עלה מעליהם. אך בני שבטו לא תכנו את רוחו ולא ידעו כי מחמלתו עליהם לא חפץ לעזבם. ויאמרו עליו כי שפל־נפש הוא ומוג לב על סבלו את נאצותיהם, וילעיגו לו באמרם כי אך לשוא יתפאר כי נפשו הטהורה לא תקבל את נאצת מנאציה. אז חרה בהם אף ענתר ויקח את אשתו ואת אהלו ואת כל רכושו ומקנהו, ויבוא אל בני עומר וישב בתוכם.

ויהי כשמוע בני הוֹזן ובני גשם כי עזב ענתר את בני שבטו, ויעלו על בני עבס למלחמה וילחמו בהם, ויבזו את רכושם, וינהגו את המלקוח. וישלח קייש בן זהר, נשיא בני עבס בימים ההם אל ענתר לקראהו לעזרתו, וימאן ענתר להושיעהו. ויהי כאשר הרבו בני הוזן וגשם את המהומה בבני עבס, ותצאנה כל נשי השבט ובנותיו אל ענתר ותחננה לפניו כי יבוא לעזרת שבטו, וירך לב ענתר ויזכר כי בני שבטו המה, ואף אם מררוהו וישטמוהו. ויעל וילחם בבני הוזן וגשם ויכם שוק על ירך מכה רבה עד חרמה: ואת כל אשר לקחו השיב ענתר אל בני שבטו. ויכבדו בני עבס את ענתר גבורם מהיום ההוא והלאה וירוממוהו עליהם ויהי תפארתם כל הימים.

ומלחמה היתה תמיד בין שבט עבס ובין בני שבט תּמים. ויהי כאשר ארכו המלחמות ויאמר ענתר לעלות על בני תמים ולשים קץ לתלאות בני שבטו, ויעל עליהם למלחמה. ובימים ההם היה מולך בן חביב, אחד הגבורים אנשי השם, לנשיא עליהם. ‏ ויצא מולך וכל בני שבטו לקראת ענתר והעבסים היו אתו. וילחמו מאז הבוקר עד הערב. ויחזקו בני תמים על בני עבס ויניסום וירדפום, וידם אוחזת בעורף אנשי חרמם. אז עמד ענתר בפניהם ולא נתנם לרדף אחרי בני שבטו. ויתגבר עליהם ענתר ויך בהם מכה רבה עד הכניעו אותם. ויהי כראות בני תמים כי אפסה כל תקוה, וכי עוד מעט ונפלו כלם לפניו כעמרים אחרי הקוצר, ויפנו עורף וַימלטו לנפשם. וירע למולך גבורם ונשיאם את אשר עשה ענתר לבני שבטו, ויאמר: לולא עמד העבד השחור בן הכושית הארורה הלזה כי עתה היתה תבוסת בני שבטו שלמה! ויהי כאשר הגידו את דבריו לענתר ויקרא לאמר:

יְחָרְפוּנִי אוֹיְבַי כִּי שָׁחַר מִשְּׁחוֹר עוֹרִי,

אַךְ טֹהַר מִדּוֹתַי יוֹסִיף אוֹר לִמְאוֹרִי.

וּמַה־מִּנִּי יַהֲלֹךְ אִם לְעֶבֶד יַחְשְׁבוּנִי,

וְרַעֲיוֹנוֹתַי עֲלֵי מְרוֹמֵי שַׁחַק יְהַלַּכוּ?

הֵן כַּאֲשֶׁר פָּרָשֵׁי עָבָס אֶת יַחֲסִי הָרָם יְנַכֵּרוּ,

חַרְבִּי הַשְּׁנוּנָה וְרָמְחִי הַמַָּרוּט תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ,

הֵן רַק בְּחַרְבִּי וּבַחֲנִיתִי אֶל עָל עָלִיתִי

וּבָהֶן, וְלֹא בְיַחֲסִי, שֵׁם־עוֹלָם לִי קָנִיתִי.

אֵרֵד הַמַּעֲרָכָה וְגִבּוֹרִים אוֹתִי יְכַתֵּרוּ,

כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב לְהַכְרִיעֵנִי יִתְגַּבֵּרוּ.

וְעֵת אָשׁוּב, אַדֶּרֶת אֲדֻמָּה כַתּוֹלָע תְּכַסֵּנִי,

אֲדֻמָּה וּמְאָדִּמָה מִדַּם גִּבּוֹרִים שָׁפָכְתִּי.

לוּ מוֹשְׁלִים דִּמְיוֹן לַמָּוֶת לְבַקֵּשׁ חָפֵצוּ,

אַךְ אוֹתִי וְאֶת גְּבוּרוֹתַי לְמָשָל לוֹ מָצָאוּ!

וְלוּ הָיָה לַמָּוֶת גּוּף וָגָרֶם

כִּי עַתָּה, בְּחַרְבִּי קֵץ לְחַיָּיו שָׂמְתִּי!


ובני זביד היה עוינים את ענתר על פרעו בהם פרעות פעמים רבות, ויהי מדי שמעם כי ענתר איננו בביתו, ופשטו על בני שבטו ובזזו ושללו את רכושם ושבו אל משכנותיהם. ובבני זביד היה איש גבור חיל, אביר לב, ואיש זרוע ושמו בן־מחרב. ויהי הוא אשר עורר תמיד את בני שבטו לעלות על בני עבס ולהתגרות בהם. ובן מחרב עקב את ענתר בכל דרכיו ויתנכל להמיתו, ויודע הדבר לענתר ויעל על בני זביד להמית את בן מחרב, זעום נפשו, ולא מצאהו בביתו כי נמלט לנפשו בשמעו כי ענתר עולה אליו לקחת את נפשו. ויעבר ענתר בכל הערבה, ועקבות בן מחרב לא נודעו לו. ‏ ויהי הוא סובב במדבר וישמע קול נהמת כפירים, ותפעמהו רוח גבורה ויבוא אל מגורותיהם ויהרג מהם שלשה11 ויקרא לאמר:

בְּנֵי שַׁחַץ! רִגְזוּ מֵאֲרִי עֲרָבוֹת

אֲשֶׁר לִבּוֹ יַחְפֹּץ כָּל־הַיּוֹם קְרָבוֹת.

בּוֹאוּ אַחֲרַי וּרְאִיתֶם גֻּלְגָּלוֹת מְבֻקָּעוֹת

וּגְוִיוֹת מְבֻתָּקוֹת, לְחַיְתוֹ שָׂדַי מֻשְׁלָכוֹת,

וּכְפִירֵי אֲרָיוֹת מִפִּגְרֵיהֶן יִשְׂבָּעוּ

וּלְגוּרֵיהֶם מִלְּחוּמֵמוֹ טֶרֶף יָבִיאוּ!


ובכלות שירתו אל הכפירים פנה אל בן מחרב ויאמר:

הוֹי, בֶּן־מְחָרֵב! לֹא עוֹד תִּחְיֶה אַחֲרֵי בִקַּשְׁתִּיךָ,

גַּם נָשֶׁיךָ בִּגְאוֹנְךָ עָלַי עוֹד תִּתְפַָּאֵרְנָה;

וְלֹא מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ בְּיוֹשְׁבֵיהֶם תְּיֻשָּׁבְנָה,

כִּי מְעוֹנוֹת לָעוֹרֵב וְלַדַּיָּה תִּהְיֶינָה.

אַל תְּדַמֶּה בְנַפְשְׁךָ כִּי בְיָדְךָ אֶפֹּל

לָכֵן לְצוּדֵנִי אַל־נָא תִּתְאַמֵּץ;

הֵן צַיִד מִיַּד צַיָּד יִמָָּלֵט

וְהוּא בְרֶשֶׁת טָמַן לְצֵידוֹ יִלָּכֵד.


וענתר לא נח ולא שקט עד אשר מצא את אויבו וישם קץ לחייו. ויראו הערבים כי יד ענתר הולכת וכבדה עליהם ויאספו יחד שבטים רבים, ויעלו למלחמה על בני עבס לשים קץ לחיי ענתר. ויצא ענתר לקראתם ובני שבטו אתו וילחמו בערבים ימים רבים, ותארך המלחמה מאד ושבטים רבים נאבדו כמעט על ידו. והמלחמה הזאת נודעה בשם: יום מצונע12. ועליה יתפאר ענתר באחת משירותיו לאמר:

וּבְיוֹם מְצוֹנָע גְּבוּרוֹת זְרוֹעַי הֶרְאֵיתִי

וּבְרָמְחִי שׁוּק מִלְחָמָה הֲקִימוֹתִי.

נַפְשׁוֹת גִּבּוֹרִים לִסְחוֹרָה בוֹ שַׂמְתִּי,

וְסוּסִי לְסִרְסוּר מָוֶת בּוֹ הֵבֵאתִי.

חַרְבִּי עַל שְׂדֵה קְרָב רוֹפְאָה הָיָתָה

וּלְכָל רֹאשׁ נִכְאָב, מָזוֹר לְהָבִיא הֵחִישָׁה.

הֱיֵה כְעַנְתָּר עֵת אֶל מַעַרְכוֹת אוֹיֵב יִקְרָאוּהוּ

וּכְלִבּוֹ הָחָזָק וְהָאַמִּיץ, עֵת אוֹיְבָיו יְחָרְפוּהוּ.


וְאַל תִּבְחַר לְךָ מִשְׁכְּנוֹת גְּבִירִים וּרְפִידַת־מֶשִׁי,

וּלְבַיִת חָרֵב וּלְמִשְׁכָּן שָׁמֵם אַל־תֶּרֶב בֶּכִי;

וְאַל תִּבְחַר לְךָ מָוֶת בִּפְאַת־עֶרֶשׂ;

וְנָשֶׁיךָ וּבְנוֹתֶיךָ סְבִיבְךָ תִּתְגוֹדֵדְנָה,

וּבְחַר לְךָ מִשְׁכָּן אֶל־עָל יְרוֹמְמֶךָּ

אוֹ מוּת מוֹת גִּבּוֹרִים וְכָל־פֶּה יְהַלְּלֶךָּ!


ובאחת משירותיו יאמר:

אֲסוֹבֵב מִדְבָּר וְצִיָּה, וְלֵיל אֹפֶל יְשׁוּפֵנִי,

וַאֲשׁוֹטֵט עֲרָבָה וְאֵשׁ שֶׁמֶשׁ תְּלַהֲטֵנִי,

וְלֹא אֶמְצָא לִי רֵעַ כְּמוֹ חַרְבִּי,

אֲשֶׁר מִדֵּי אֶרְאֶנָּה תְּשַׁעְשְׁעֵנִי.


ובשיר אחר משיריו יאמר:

וְלִי סוּס יָרִיץ בְּרָקִים בְּרוּצוֹ,

וּכְרַעַם וַחֲזִיז קוֹל מִצְהֲלוֹתָיו.

שָׁחוֹר הוּא כְלֵיל אֹפֶל וְצַלְמָוֶת,

אַךְ אוֹר יָרֵחַ מִבֵּין עֵינָיו יָהֵל13;

אֶפְדֵּהוּ בְנַפְשִׁי, כַּאֲשֶׁר יִפְדֵּנִי,

בְּיוֹם גִּבּוֹרֵי עֲרָב בִּי יִלָּחֵמוּ!


ויבלה ענתר את כל ימיו במלחמות רבות. והיה מדי שובו אל בילו משדה קרב והוא יושב על סוסו הדוהר ורמחו טבול בדם בידו, אז ישיר שירים להגיד לבני עמו את גבורותיו אשר עשה במלחמה, וגם בני שבטו ילבשו את בגדיהם החמודות ויצאו לקראתו, הם ונשיהם וטפם בשירים בתפים בחלילים ובמצלצלים, וידיהם צבועות בצבע אדום, אשר יקראו לו בשם “חנא”, והללו ושבחו את גבורם והביאוהו אל ביתו וברכוהו ועשו לו כרה גדולה, והעלו לכבודו מדורה לפרסם נצחונו בין יתר השבטים.


ח.    🔗

שנים רבות עברו ומלחמות עצומות התחוללו בהן, ובכלן היה ענתר המנצח. ובאחת המלחמות הגדולות אשר נלחם ענתר, נצח את אחד מאויביו היותר גדולים ושמו גזר, והוא היה גבור מכל בני שבטו ואחד הגדולים ביורים. אולם ענתר לא חפץ להמיתו, כי נכבד היה גזר בעיניו על גבורותיו, אך למען הנקם ממנו על כל אשר הרע לעשות לבני שבטו, עבס, אמר ענתר ליסרו קשה, ויעבר חרב להוטה באש על עיניו וישרפן, ואחרי כן שלחו אל ביתו בכבוד גדול, ויהי ראש בית אבותיו כבתחלה.

אבל עם היות גזר עוור, בכל זאת לא חלשו רגשותיו, ותאות הנקמה לא חדלה לבער בקרבו. ואף אם אור עיניו לוקח ממנו, לא החטיא המטרה בירותו חצים מאשפתו, ותנועת חיתו מדבר וקול פרסותיהם, היו לו למורי דרך לקלוע השערה ולא יחטיא. ושנאתו העזה ונקמתו הקשה אשר נטר לאויבו ענתר, החזיקו לבו תמיד כי עוד יבוא יום וידו תשיג את אויבו ולקח נקמתו, ולכן התחקה למיד על פעמי ענתר.


ויהי היום ויגידו לו כי ענתר שב מצור על הערים אשר על חוף נהר פרת, ואתו אורחה גדולה וגמלים נושאים מכל טוב הארץ ההיא. וידע גזר כי בשוב ענתר לשבטו עליו לעבר דרך ארצו. ותצלח בו כאש רוח נקמתו, ויאמר: הנה באה עת ישועתי, העת אשר יחלתי לה עשר שנים, העת אשר בה אשקיט את רוח נקמתי! ויקרא לנגיב עבדו ויאמר לו: הנה עברו עשר שנות רעה למיום לוקח ממני מאור עיני, ועוד לא לקחתי נקמתי מענתר עוכר נפשי. אבל הנה באה העת אשר בה אכבה את אש נקמתי בדמו. הנה הגידו לי עתה כי חונה הוא על יד נהר פרת, ועתה הרכיבני נא על גמל ובואה אתי ונתת לי את כלי מלחמתי, והלכת עמי עד בואנו אל מחנהו. ויעש כן נגיב ויושב את אדוניו על הגמל וגם הוא ישב אתו, וילכו יחדיו אל נהר פרת. ויהי אחרי ימים והם נוסעים בין גבעות עולם והררי עד, ויאמר גזר לנגיב, עלה נא אל אחד ההרים הגבוהים וראה משם אם באנו אל מחוז חפצנו, או אם עוד הוא ממנו והלאה. ויעל נגיב על פסגת הר וירא מרחוק את מחנה ענתר חונה על יד נהר פרת מהעבר השני, ויגד לאדוניו. וירד אדונו מעל הגמל ויבוא אל חוף הנהר וישב שם עד הערב. ויהי כבוא השמש, ויאמר גזר אל עבדו: בואה נא ונעברה את הנהר ובאנו אל מחנה ענתר בחצי הלילה ואיש לא יכירנו. ויעברו שניהם את הנהר, וגזר התחבא בין קני הסוף, ויחכה לעת מצוא. הכלבים הסובבים במחנה ענתר הריחו כי איש זר קרב אליהם, ויחלו לנבח ולילל, וענתר אשר ישב אז בטח באהלו עם עובל, קפץ ממקומו בשמעו את קול נביחתם ויפן כה וכה לדעת את סבת הדבר, וישם פניו אל הסוף כי שמה לעבר ההוא היתה נביחת הכלבים מוסבה. ויהי הוא בא אל הסוף, ואויבו אשר ארב לו במסתרים, שמע את קול פעמיו ובו ברגע ירה בו חץ מרעל ויפגע בו והחץ בא אל קרבו. ויצעק ענתר צעקה גדולה ולקולו התחלחל גזר ויתעלף ויפל כמת ארצה ולא האמין עוד בחיים, כי חשב אשר לו קלע אל המטרה וחצו לא חדל בלב אויבו. לקול צעקת ענתר יצאו כל גבוריו ויבקשו בחשכת הלילה את האויב המסתתר, וימצאו את גזר מת ואשפה מלאה חצים בצדו. ויביאוהו אל אהל ענתר להכירהו לאור האבוקה. ויהי אך ראהו ענתר ויכיר את אויבו ויצעק צעקה גדולה ומרה: אהה, אבדתי! הנה בא קצי! כי ידוע ידע אשר אם חצי אויבו זה נחתו בו לא יוכל עוד להציל את נפשו מרדת שחת, כי בלי תפונה היו מרעלים, ואין תקומה לו. עובל התחלחלה לקול הקריאה הזאת ותילל ותעורר זעקת שבר, ותבך בקול גדול, ותפחד פן ישמעו אויביהם כי מת ענתר ועלו אליה והתנפלו עליה בדרך. אך ענתר התאושש ויתגבר לקול בכיתה, ויאמר לה: מהרי לבשי את שריוני וחגרי חרבי על מתניך, ואת צניפי ואת פתילי חבשי לראשך14 ורמחי קחי בידך, ורכבי על סוסתי, ואותי שימי במרכב אשר ישבת בו את. רק חזקי ואמצי ואל תיראי ואל תערצי בדרך, כי כל רואיך יחשבו כי ענתר את, ויראו לגשת אליך, והנה אחי גם הוא הולך אתך, והוא יגן עליך בעתות צרה עד בואך אל בני שבטנו; והיה בבואך גשם, ואנכי מתי בדרך, וקברת אותי בקברות אבותי והיה זה חסדך האחרון אשר תעשי עמי. ותעש כן עובל, ותלבש מדיו ותשם חרבו על מתניה ותרכב על סוסתו, עבגר, והרומח בידה, ואת ענתר שמה במרכב כאשר צוה אותה. ותלך לדרכה היא וכל האורחה אשר אתה.

ויהי המה בדרך ויפגשו אורחת ערבים מאויבי ענתר. ויהי בראות אותם הערבים ויכירו את עבגר סוסת ענתר ואת רמחו ואת שריונו, ויכירו גם את מרכב עובל אשר ידעוהו מזמן רב, כי ראותו תמיד במסעי ענתר עם עובל, וייראו לנפשם מגשת. ויטו מן הדרך כי אמרו אל נא יפגשנו הארי הזה, ופלטה לא תהיה לנו מידו.

ובאורחה ההיא היה איש זקן והוא נשיא שבטם, איש נבון וחרוץ, ויסתכל באיש הרוכב על עבגר, ויאמר: אינני רואה הפעם את הגבור השחור, רם הקומה ועב הבשר, ורחב הכתפים אשר רכב תמיד על הסוסה הזאת. כי לא כרכוב ענתר ירכב הרוחב הזה, איה איפה עזוזו ואמץ לבו, ואיה איפה הוד גבורת הרוכב, בישבו על הסוסה כעל מכון נאמן, כאשר הסכנו לראות בענתר. חי נפשי, כי לא עכנתר הוא הרוב על הסוסה. הערבים אשר היו אתו החלו להאמין בדברי נשיאם. אבל כאשר הביטו בפני הרוכב פרחה רוחם, ויפסחו על שתי הסעיפים אם נכונים דברי הזקן או לא. וירבה הזקן להוכיח להם באותות ויזכירם את מראה רכיבת ענתר, ויאמץ לבם ויחזקם ללכת אחרי אורחת ענתר ולהתנפל עליה פתאום. וישמעו בקולו ויחלו ללכת לאט לאט אחרי האורחה, כי עוד חרד לבם פן יחטא הזקן בהשערתו.

ויהי בהחלם ללכת ותחזק השערת הזקן בעיניו, ויאמר לאנשיו: אחי, לבי ינבא לי כי ענתר חולה הוא או מת, והוא שוכב במרכב עובל, ורוכב הסוסה הוא עובל, אשר לבשה בגדי בעלה ותקח כלי מלחמתו בידיה למען ייראו לגשת אליה, כי כל רואיה יאמרו לה כי ענתר היא. וזאת היתה, בלי תצפונה, עצת ענתר למען לא תאונה לה רעה עד בואה בטח אל שבט עבס. ויאמינו הערבים בדבריו ושעטתם הגיע אל אזני עובל ותסב פניה, ויתר לבה ממקומו ברואתה כי הערבים מדביקים אותה. ותקרא: ערבים עליך ענתר! אך מדי קראה את הקריאה הזאת והמסוה נפל מעל פניה – ויראו זאת הערבים ויראו את עור פני עובל הלבנים כשלג, ויקראו: האח השחור איננו! ותתאמת אצלם השערת הזקן. וידהירו את סוסיהם להשיג את אורחת ענתר. ענתר אשר שכב במרכב באין אונים ומרגע לרגע חכה עת מותו, התרגש במאד מאד בשמעו כי אורחת ערבים תעיז לרדוף אחריו, ויוציא את ראשו מחלון מרכבו ויצעק צעקה גדולה: הוי למלחמה (היא עלי אלעוארה) כדרכו לצעוק במלחמה. וירד ממרכבו וילבש מדיו ויעל על סוסתו, ואת עובל הושיב במרכבה. כשמוע הערבים את זעקת ענתר חרדו וירגזו ולבם נתר ממקומו. סוסיהם עמדו מלכת ורגליהם חלו ורעדו. ויאמרו בלבם אין זאת כי אם מתאנה הוא לנו, ואמנם נסתר ממנו למען ראות מי זה יעיז לרדוף אחרי עובל. ויאמרו לשוב לדרכם. אך הזקן אמץ אותם בדבריו, ויאמר להם: אל תחפזו לנוס, עמדו ונראה איך יפול דבר. רבים מההולכים אתו לא אבו לשמוע בקולו וישובו על עקבותיהם, ורק שלשים בחור מגבורי החיל נותרו אתו והם משתאים ומחרישים לדעת מה יעשה ענתר. ענתר הוסיף לכת כדרכו והם התנהלו לאטם מאחוריו. אך מרגע לרגע חרד לבם ויאמרו לעזוב את הזקן, ולמלט נפשם מזעם הגבור ומאפּו העז, אפס הזקן לא נתנם לשוב ויאמץ לבם באומרו להם: אם האמן לא תאמינו לי, אל נא תבהלו לעבר מזה. שבו פה ומחר נראה מה יהיה; וישמעו לעצתו. ויעמדו תחתם רוכבים על סוסיהם ורמחיהם בידיהם מוכנים לקבל את פני האויב אם יתנפל עליהם. וענתר ואורחתו הוסיפו לעשות דרכם עד אשר באו אל מבוא הרים. ויעמד ענתר במעבר, ואת כל אורחתו העביר לפניו ויחכה שם עד עברה. ויעזבהו כחו ולא עצר כח ללכת לדרכו. עיף ויגע ישב ענתר על סוסתו ורמחו בידו. וכראותו כי נוטה הוא לנפול, וינעץ רמחו בארץ וישען עליו כאשר יעשו הגבורים בעמדם להנפש ולשאף מעט רוח בהיותם על שדה קרב.

האורחה עשתה דרכה הלאה, וענתר עודנו עומד במקומו, הזקן ראה זאת ויאמר לבני סיעתו: הלא תראו כי כנים דברי, ראו איך עומד שם ענתר יושב על הסוסה והוא נשען על רמחו ופניו חורו כמת. אולם חכו נא עד צאת השמש וראיתם איך יקומו דברי. השמש יצאה על פני הארץ והערבים ראו את ענתר מרחוק והנהו עיף ופניו נפלו, אך בכל זאת לא ערב לבם לגשת אליו, ויאמרו: אך אורב הוא לנו עד אשר נעבר דרכו והתנפל עלינו פתאום. ויענם הזקן: הלא תדעו את ענתר ואת אמץ לבו, השמעתם מימיכם כי חכה על אויביו עד בואם אליו? האם לא קדם הוא את פניהם מדי ראותו אותם מרחוק? אין זאת כי אם כחו עזבו, ורק למען החרידנו עשה זאת בערמה, ויעמד במעבר כל הלילה עד עבור כל אורחתו ועד בואם בשלום אל שבטו. וערמתו זאת עמדה לו להציל את עובל מידכם. ועתה שמעו נא לעצתי ונבואה שמה והפשטנוהו ולקחנו שריונו וחרבו וסוסתו וחכינו שם עד מותו וקברנוהו והלכנו לנו. אך הערבים לא הרהיבו עז בנפשם לקר אל הגבור הענק אשר לשמו חרדה כל הארץ. כראות הזקן את מבוכת מרעיו, אמר להראות להם את אמתת דבריו, וירד מעל סוסו וידהירהו אל מול פני ענתר. הסוס נהדף כחץ מקשת וירץ במרוצה אחת ויבא עד מקום ענתר. עבגר, סוסת ענתר, בשמעה את קול נחרת הסוס קפצה ממקומה כדרכה ותקדם את פני הסוס להלחם בו. ויהי אך קפצה ממקומה ויפול ףענתר מת ארצה. וישמעו הערבים את שאון נפילתו ואת צלצול קול שריונו ורמחו וחרבו בנפלם בהמולה גדולה מעל גב הסוסה; וישמחו מאד וימהרו לבא אליו. ויתפלאו לראות את האיש אשר לא נתן מנוחה לכל הערבים מקצה הארץ ועד קצהו, ואשר לשמו חרדו כל גבורי ערב – נופל שדוד לרגלם. עינם לא שבעה מראות את גוו האיתן, את אבריו אשר היו כמטילי ברזל, ואת ידיו העצומות אשר חללים רבים ועצומים הפילו. ויקחו מעליו את שריונו וכליו ורמחו למען הביאם אל בני שבטם להראות להם את עצמת נצחונם, כי כן היו הערבים לובשים שריוני הגבורים אשר נצחו למען התפאר בגבורתם ולהתנוסס בעצם כחם. אבל את עבגר סוסת ענתר לא יכלו לקחת ואך לשוא יגעו לכבשה. כי אך הרגישה עבגר כי מת תרוכבה, ותדע כי לא יהיה לה עוד ענתר לרוכב ותנוס המדברה ועקבותיה לא נודעו.

אלה המה קצות דברי ימי גבור ערב ומעשיו אשר בהם עשה לו שם עולם לדורותיו. זה הוא האיש אשר בו נאספו כל המעלות אשר תשאף להן נפש הערבי. הוא היה גם נחשב לאחד מגדולי המשוררים בשירי חמוש וגבורה. ושירתו הידועה בשם אלמועלקה היא אחת שבע השירות הבחירות אשר הורמו על נס כאות ומופת לשירה הקדומה בערב15. הנה כי כן זכרו עודנו חי עד היום הזה בפי הערבים ואורחות המדבר עוד תספּרנה גבורותיו ונפלאותיו למן בגדאד ועד קצי ארץ תימן וחופי הים הפרסי.


ירושלים, שבט, התרנ"ו.


  1. עלי להעיר כי המנהגים אשר ידובר עליהם בזה היו שוררים בין הערבים יושבי הערבה בימים קדמונים, ועליהם אנו מדברים ולא על הערבים אשר בזמננו אשר בטלו הרבה ממנהגי אבותיהם. אולם עוד נשארו מנהגים אחדים בין השבטים שוכני הערבה בעבר הירדן ובארצות אחרות לבני ערב.  ↩

  2. [עי‘ על אודותיו מאמרי דוד ילין בספר מקרא לנערי ישראל,‏ ירושלים תרמ“ט, בהארץ של זאב יעבץ שנה ראשונה; ובקדמוניות הערבים שלי, ירושלם תרנ”ה, עמ’ 101 ועמ' 113.]  ↩

  3. הוא הבית הקדוש אשר יחוגו אליו המוסלמים שנה שנה. ובו האבן השחורה אשר יקראוה בשם חטים, ויאמרו כי את האבן הזאת הוריד גבריאל מן השמים לאדם כאשר גורש מגן עדן ולא מצא מקום לשבת עליו.

    ר‘ סעדיה גאון בתרגומו הערבי לתורה רואה בעיר משא (בראשית י‘, ל’) את העיר מכה ובודאי הוא סומך על זה שהחמירים והם הערבים הקדמונים אשר מלכו בתימן בחג’אז בטאו את האות כ‘ כמו ש’, למשל: תחת חאכם – מושל היו מבטאים חאשם וכיו“ב. חלוף זה נמצא גם בפי הפלחים בא”י עד היום הזה.  ↩

  4. אף אם נמצא שגבוריהם מרבים להלל את מגיניהם ושריוניהם אשר יגינו עליהם ביום קרב, בכל זאת הגבורים הגדולים לא היו לובשים מגן ושריון, כי היתה בעיניהם למורך לב.  ↩

  5. חמאסה בערבית: גבורה והתעוררות גדולה לדבר מה. ויקראו לשירים המחזקים ומעוררים למלחמה בשם “שירי חמאסה”. ובעברית נוכל לקראם בשם “שירי חמוש” מלשון וחמושים עלו בני ישראל (שמות י“ג, י”ח) כלומר: שהיו מתחזקים ומתגברים ומעוררים איש את אחיו להיות נכונים לכל רעה אשר תקרם בדרך, או להלחם בגוים אשר בארץ כנען [ראה. ביאור אחר לפסוק זה בספרי על שפת החומש The Language of the Pantateuch, London, 1933, עמ' 96.]  ↩

  6. הערבים יספרו כי עוד מימי ילדותו נראו בו סימני נדיבות נפרזה, ועוד בהיותו יונק, לא ינק משד אמו טרם הניקה ילד מילדי השכנים.  ↩

  7. משפטי הערבים בהתוכחם עם יריביהם לשוות לאזני השומע כאלו אשה מדברת אליהם והם משיבים לה על דבריה.  ↩

  8. אף כי היה דרך הערבים לותר על המים, לכל החפץ, בכל ואת נשיאיהם לא עשו כן, למען לא יהיה כעם כנשיא. וישמרו את מימיהם לבלי ישאב מהם איש אחר בלי רשותם. וידוע לקוראי קדמוניות הערבים, כי בשל דבר קטן כזה, לאמר: על כי הרהיב איש אחד עוז בנפשו לבוא בגבול הנשיא ולהשקות את גמלו מבארו, הסתבך הריב בינם ותארכנה המלחמות כארבעים שנה, הן המלחמות הידועות בשם ימי־מלחמת־ בסוס.  ↩

  9. עוד כמו ועד בערבית (על משקל הכבד פעל בסרוס שהוראתו: הבטיח את פלוני הבטחות רעות לאמר: הפחיד אותו ויאיים עליו לעשות לו רעה. וכן מובן הכתוב: חבלי רשעים עודני (תהילים קי“ט, ס”א) לאמר: חבורות (כמו חבל נביאים, ש"א, י') הפחידוני ויבטיחוני לעשות לי רעה אם לא אטה מחוקי תורתך, ובכל זאת “את תורתך לא שכחתי”.  ↩

  10. נאקה בערבית היא נקבת הגמל וזהו נאקה בלשון המשנה (שבת פרק א').  ↩

  11. סופרי הערבים אומרים כי מספר הכפירים והאריות אשר המית ענתר בימי חייו עלה לארבעים ותשעה.  ↩

  12. הערבים קראו למלחמותיהם “ימים” (אייאם) כמו “יום מצאנע” וכדומה. מצאנע הוא שם מקום בתימן אשר בו התלקחה המלחמה הזאת, ושבט בני ד'ובייאן היה בראש הנלחמים נגד ענתר ושבטו.  ↩

  13. כתם לבן במצח סוס שחור היה סימן לגבורה והצלחה.  ↩

  14. צניף הוא המטפחת אשר יחבשו הבדווים לראשם ושמה כפייה, והפתיל הוא החבל אשר ילפתו עליה ושמו עקאל.  ↩

  15. עי‘ ספרי קדמוניות הערבים עמ’ 21 על השירות האלה ועל יתר מחלקות השירות הקדומות בערב. מעשי גבורותיו של ענתר ומלחמותיו מסופרים בהרבה כרכים בערבית בשם “סירת ענתר”, ועוד היום באים מאות אנשים לבתי הקהוה בקאיירו בדמשק ובבגדד וערים אחרות בלילות החורף לשמוע אותם מפי המספר הפומבי (אל־ראווי). חלק גדול מהם תורגמו לאנגלית ע“י Hamilton.T בשם: Antar, A Bedueen Romance, 4 vols., London, 1818–20 גם הסופר הצרפתי M. de Lamartine תרגם חלק קטן בספרו: Voyage en Orient על נסיעתו לסוריה וא”י בשנות 3–1832 וגם בו השתמשתי בכתבי את מאמרי. עי‘ גם גולדציהר במכ"ע Globus כרך 64 עמ’ 65.)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

יצירות בַּמאגר על אודות יצירה זו

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!