השבועון האמריקני “טיים” סיפר לא מכבר על תנועת מחאה שקמה בקאֶניה ובארצות אפריקה אחרות נגד המנהג המקודש של מתן מוהר בעד אשה. לפי הידיעות היתה גם בישראל, בין צעירי הערבים, תנועת מחאה נגד אותו מנהג עצמו. בקאֱניה מסתכם המוהר בסכום השווה להכנסתו המשוערת של החתן במשך חמש שנים, ואילו המוהר המקובל בישראל נע בין

5,000 לירות ל־15 אלף לירות. באמת, מעמסה לגמרי לא קלה בשביל צעיר. אמנם אחרי מלחמת־ששת־הימים ניטל קצת מעוקצה של בעיה זו בארץ, כי צעירים ערביים לא מעטים מצאו דרך להתגבר על הקשיים – להשיג היתר, או לעקוף את החוק, כדי לשׂאת נערות מן השטחים המוחזקים, בהם היה המוהר נמוך מזה בהרבה. אבל אין בכך משום פתרון.

בימי ילדותי בחוץ־לארץ שמעתי הרבה מאוד על בעיית הנדוניה. אז לא ידעתי כלל שקיים גם מוהר, אבל הנדוניה היתה נושא אין־סופי לדאגה, לשיחות, לבדיחות, ולפתגמים, לא רק אצל יהודים. למשל, יש פתגם אנגלי ידוע האומר, כי הנדוניה חולפת עם הרוח ואילו הכיעור נשאר עם האשה. אבל מה זה לעומת השנינות שהשקיעו היהודים בבדיחות על נדוניה? זוכרים את המעשה באב שעמד להשיא את בתו ונתקף עצבנות רבה מפני שיום החתונה קרב ובא, והיתה לו רק מחצית מן הסכום שהבטיח לחתן בנדוניה. ״מה העצבנות?״ – שאל אותו חבר – ״הרי לפני החופה אינך צריך יותר מחצי הסכום. את החצי השני מבטיחים לשלם אחר־כך ולעולם לא מקיימים“. “חכמה” – הכריז האב – ״הרי זהו החצי שיש לי!”

ליהודים יש ממש פולקלור של מעשיות נדוניה, כמו מעשיות שדכנים. אבל כיום, אם אמנם קיים עדיין מנהג הנדוניה, הוא איננו עוד כללי כפי שהיה. אמנם, לפני כשנה התפרסם בעתון התורכי הנפוץ “היריאֶט” מכתב למערכת של שתי נערות יהודיות אשר התלוננו על תביעות־נדוניה מוגזמות של הצעירים היהודיים. בפחות מעשרים אלף לירות קשה למצוא חתן, נאמר במכתב. על כך השיב צעיר יהודי, אף הוא במכתב למערכת באותו עתון, כי לנערות היהודיות יש דרישות גבוהות ביחס לרמת־החיים, ובלי נדוניה אי־אפשר לספק להן את רמת החיים הזאת…

אולם ממקומות אחרים לא שמעתי על בעיית הנדוניה כבעיה ממשית זה שנות דור, מאז גמר מלחמת העולם השניה. נראה כי המלחמה ערערה גם את האשיות של מוסד חברתי זה, כשם שערערה הרבה מסדרי־חברה אחרים.

מי מצטער על כך? אישית לא עמדתי מימי לפני הבעיה הזאת – אבל נראה לי שאילו התנה איזה בחור את נישואיו אתי בקבלת נדוניה, לא הייתי נישאת לו. מנקודת מבטה של האשה המוהר הוא מנהג הרבה יותר מכובד. במקום שהגבר יקבל פרס כסף ובלבד שיאות לקחתה, הוא צריך לשלם מחיר ובלבד שיקבל אותה. הרגשה הרבה יותר נעימה, לא כן?

מעניין כי המנהג המכובד יותר מבחינת האשה קיים דווקא בארצות שבהן מעמד האשה נחות, ואילו בארצות שבהן מעמדה טוב, נוצר המנהג הפוגע בכבודה. ואולי זה הגיוני. בחברה שבה אין לאשה שויון מעמדי משמש המוהר מעין מגן מפני הורדה נוספת של ערכה. הוא מפחית את סכנת הזלזול בה; מפצה את האב על שנולדה לו רק בת; מרסן את הבעל שלא יעזבנה בקלות־דעת, שהרי קנה אותה טבין ותקילין.

לכן אין זה מפתיע שדווקא הנשים מתנגדות לביטול נוהג זה, ואף תנועת־המרד נגד המוהר אינה מבקשת לבטלוֹ אלא להעמידו על סכום נמוך יותר, או סכום סמלי. היושבת ראש של תנועת הנשים בקאֱניה, למשל, דרשה לקבוע “תקרה” של 15 דולרים למוהר. כתב “טיים” מספר, כי החוגים המתקדמים במזרח־אפריקה מבינים יפה שבתנאים הקיימים המוהר הוא מעין ביטוח של הנישואים; כי לפי החוקים השבטיים חייבים להחזיר לבעל

את המוהר, אם נתפרקו הנישואים באשמת האשה – אבל אם באשמתו קרה הדבר, הרי הפסיד גם את האשה וגם את המוהר שהשקיע בה.

בוועידה של איגוד הנשים הנוצריות בקאֶניה שאלו המשתתפות: כיצד יעריכו אותנו בעלינו אם לא שילמו דבר בעל־ערך תמורתנו? ואשה משׂכלת שהתחנכה בארצות־הברית ועומדת עכשיו בראש השירות הקהילתי של קאֶניה הכריזה, שכל עוד לא ישלטו שם חוקי נישואים כמו באירופה, הלכה למעשה, יוסיף המוהר להיות ערובה לשמירת מסגרת הנישואים.

התרשמתי מאוד מדברים אלה, ולאו דווקא מפני שמדובר במוהר – אלא מפני החכמה המתגלית בהבנה שיש סכנה בשבירת מסגרות־מסורת לפני שנוצרה “מסורת” חדשה¹, והשובר מסורת מיושנת, כאילו שפך את הילד יחד עם מי האמבט.

יש לנו מה ללמוד מחברוֹת שאנו חושבים אותן למפותחות פחות מאתנו.