ברוך אתה ה'… שלא עשני אשה

(מתוך תפילת הבוקר, נוסח לגברים)

ברוך אתה ה'… שעשני כרצונו

(מתוך אותה תפילה, נוסח נשים)

הנושא הוא סיבים סינתטיים, לכאורה הוא נושא פרוזאי מאוד. וכי מה הפיוט בבנלוֹן ובאורלוֹן, באקרילן או בפלסטיק? ובכל זאת נדמה לי שזה נושא למשורר, ליוצר היודע לתת ביטוי לירי למהפכה.

כי המהפכה הסינתטית היתה מהפכה אמיתית. לא נערפו בה ראשים, ולא נשפך בה דם, ואולי משום כך היא אינה מוּכרת כמהפכה.

כמובן הכל מודים, כי הסגולות המצויינות של הסיבים הסינתטיים ומחיר ייצורם הזול הפכו אותם לתגלית חשובה. עדיין לא הגענו לסוף הדרך בגיוון תכונותיהם, בשכלול איכותם ובהרחבת השימוש בהם. אבל גם כיום, בדור השני-שלישי של המשפחה הסינתטית, חשיבותה התעשיתית-כלכלית עצומה ועתידה היא לגדול ולהאדיר השפעה.

הנשים, הנוטות לבחון את העניינים מנקודת-התצפית הגבוהה של עבודות-הבית, התיידדו מהר עם המוצרים הסינתטיים הנוחים לטיפול. הבדים אינם מתקמטים, מתכבסים בקלות, מתייבשים במהירות, ואינם חייבים גיהוץ. מכל מקום, די בגיהוץ קל מאוד. ואשר למוצרי הפלסטיקה הרי הם זולים ומקילים פלאים על עקרת-הבית. אחרי שהתרגלנו אליהם, קשה לשער איך נחיה בלעדיהם.

אבל כל אלה אינם העיקר. לדידי, היתרונות הברורים האלה הם בבחינת העצים המעלימים את היער עצמו; היער – העיקר – הוא התרומה הכבירה שתרמו הסיבים הסינתטיים לשויון החברתי. מבחינות אחרות יש עליהם ספרות שלמה, מדעית ושימושית, אבל מבחינה הזאת של היותם גורם-שוויון לא נכתב עליהם הרבה. ודווקא בזכות תרומת-השוויון שלהם, ראויים היו לשירים, לשירי הלל והודיה, לשירה ממש.

יחס ההערצה שלי לסיבים הסינתטיים איננו אנוכיי. הוא אינו נובע מהנאה אישית בלבד. כרוב הסנוביוֹת אני עדיין מעדיפה צמר אוסטרלי על אקרילן משובח, וארנק-עור אחד עדיף בעיני על 3 ארנקי פלסטיק-סקיי. הסיבה לכך נעוצה כנראה, בפיגור התפיסה שלי ושל כמוני, שעדיין רואים אנו את מוצרי הסיבים המלאכותיים כ“במקום” שהוא לכל היותר “כמו”, אבל אינו הדבר עצמו. זו טעות, אבל לא הגענו עדיין להערכה הנכונה.

יחס ההערצה שלי למהפכה הסינתטית נובע ממקור אחר: מהכרה שהיא מהפכה אשר כולה טוב. השפעתם הסוציאלית של הניילון והפוליאֶסטר עולה על זו של קארל מארקס ­– ואל נתווכח עכשיו על מארקס. לא צריך להימנות עם חסידיו כדי לדעת שהוא השפיע על ההתפתחות החברתית אפילו בארצות הקפיטאליזם.

בין כה ובין כה, המהפכה הבלתי-רעיונית הזאת של מוצרים סינתטיים תרמה את חלקה לטשטוש הבדלי המעמדות יותר מכל מהפכה רעיונית.

טלו את גרבי הניילון, למשל. לפני שהיו גרבי ניילון, היתה לאשה ברירה בין גרבי משי יקרים לבין גרבי כותנה זולים. העשירות הלכו בגרבי משי, העניות בגרבי כותנה, וההבדל זעק ממרחקים. כיום ההבדל בין גרבי ניילון יקרים לזולים הוא ממש מבוטל, ולא תבחינו על-פיו במעמד הכלכלי של הגורבת אותם.

ומה שנכון לגבי גרביים, חל גם על ארנקים ובגדי-ים ועשרות פרטי לבוש אחרים, וכן על ריהוט וציוד. כמובן, עדיין יש הבדל בין היקר ובין הזול, אבל הוא שוב אינו תהומי כשהיה לפני שהמוצרים הסינתטיים כבשו את השוק. ההבדלים בלבוש כיום – במידה שמקורם במחיר – משולים להבדל בין מכוניות: יש מפוארות ומשוכללות, ויש צנועות ופשוטות. אין דומה רולס-רויס לפיאט 500, וממילא מסתבר כי מעמדו של בעל רולס-רויס אינו דומה לזה של בעל פיאט. שניהם ניידים בלי להיזקק לתחבורה ציבורית. ויהיה אשר יהיה המרחק הכלכלי ביניהם, המרחק החברתי הוא בינם לבין מי שאין לוֹ מכונית. ההבדלים שהיו בלבוש בעבר לא היו כהבדל של נסיעה במכונית-פאר ומכונית-צנע, אלא כהבדל שבין נסיעה במכונית לבין הליכה ברגל.

הניילון ויורשיו המפותחים והמגוונים חוללו את עיקרה של המהפכה הסינתטית והצעידו אותנו לקראת שוויון. הם לא ביטלו את המעמדות, אבל הם טשטשו את ביטוי-קיומם. ומי יודע, אולי בכך מנעו התפרצותן של מהפכות אחרות?

בפעם הבאה, כאשר תגלו “רכבת” בגרבי הניילון שלכן, אנא אל תרגזו. חישבו על תרומתם החברתית לאנושות.

הבחינות האידיאולוגיות של החזה החשוף בבליקיני לובנו בשעתן בוויכוח בין-גושי מעל דפי “איזווסטיה” מזה ומעל דפי “וושינגטון פוסט” מזה. אפשר לקבוע בסיפוק, כי הדבר לא פגע במגמת ההידברות האמריקו-סובייטית.

בינתיים לא שומעים הרבה על הבליקיני, אבל המראה העירום הפך לגל החדש של האופנה המאפשר לנו להידמות לחוה אמנו בכמה וריאציות של ביצוע. הפשוטה ביותר היא שמלת-מיני בלי שרוולים עם מחשוף עמוק מלפנים ומאחור ועם חורים במה שנשאר מן השמלה; חורים דקוראטיביים גדולים של כל מיני צורות גיאומטריות. האפשרות השניה, האלגנטית יותר, היא שמלה קונבנציונאלית סגורה מבד שקוף לחלוטין. אפשר בוודאי לחבר את שתי הרפשרויות ולחשוף חלק מן הגוף בלא-כלום וחלק בבד שקוף.

המראה העירום יוצר גם בעיות, כמובן. מה בדבר חזיה, למשל? אך בעיות לא נוצרו אלא כדי לפתור אותן, ובמקרה הזה הפתרון הוא בנייר-דבק שקוף. עד כה השתמשתי בו בכמויות די רציניות להדבקת כתבי יד, לתיקון דפים קרועים בספרים וכיוצא באלה. עדיין לא ברור לי איך משתמשים בו במקום חזיה, אבל נלמד…

השאלה היא מה הלאה. מה אחרי המראה העירום? לפי האופנאי היאפאני פאצ’ו רבאן דרושה קונצפציה חדשה של נשיות, ומי אנו שנתווכח אתו? הקונצפציה הרבאנית החדשה של הנשיות תתבטא בשכבת צבע במקום לבוש; שכבה דקה של צבע פלסטי מבריק המתייבש על הגוף בן-רגע ומהווה מעין שכבת עור שניה.

אולי באמת זהו השלב הדיאלקטי הבא בהתפתחות ההיסטורית של לבוש הנשים. אבל הוא איננו מדאיג אותי. גם המראה העירום אינו מדאיג אותי. האופנה הזאת תחלוף, ותחזור, ושוב תחלוף. היא לא תתאזרח אזרחות-קבע כל עוד קיימת תעשיית הטקסטיל בעולם. תעשיית הטקסטיל היא קבוצת-לחץ אדירה. אני סומכת עליה שתילחם על נפשה.

מה שמדאיג אותי, זוהי האופנה עצמה. לא שגעונותיה המתחלפים, אלא כוח התכתיב הקבוע שלה. אופנה היא תופעה סוציולוגית הנבנית על פסיכולוגיה של עדר ומוכרת מימים ימימה, בכל חברה ובתחומי חיים שונים. אבל בשום תחום היא איננה טוטאלית כל-כך ואוניברסלית כל-כך ומגוכחת כל-כך כמו בלבוש נשים.

לא אחת תראו כותרת במדור לאשה של עתון פלוני המודיעה כי “תצוגת פאריס מבשׂרת שינויים דראסטיים בהופעתנו”. חישבו נא רגע על משמעותה של הכותרת הזאת, שלא המצאתי אותה ושאינה יוצאת-דופן כלל. היא מבטאת מציאות, והמציאות היא שמספר אופנאים ישבו וחיפשו דרך לזכות בפרסום וברווחים, והגיעו למה שהגיעו. ומכיוון שכך, זה מחייב שינויים דראסטיים בהופעתנו. בהופעתי, בהופעתכן.

והנשים ישַנו את הופעתן. הן יבליטו את החזה או יצניעו אותו, יסלסלו את שׂערן או יישרו אותו, יתעטפו בשׂק, יפזזו בפעמון, יתקשטו במלמלות, לא לפי מה שנוח להן או יפה בעיניהן אלא לפי מה שיכתיבו להן. בנות-אדם שלעולם לא היו מסכימות שמישהו יורה להן בעד מי להצביע בבחירות, כמה ילדים ללדת או איזה ספר לקרוא, נשים שלא היו מסכימות כי בעליהן יגידו להן איזה מצרכים לקנות ועם איזו חברה להתיידד, נכנעות בנפש חפצה בהתפעלות של עגל לתכתיבם של בית דיוֹר, ז’אק היים ושאר בתי-המלוּכה. אני משוכנעת שזה מעיד על רמה נמוכה של התפתחות שכלית קולקטיבית.

יש בדיחה ארמנית על אחד שפרט בגיטרה והעלה תמיד אותו צליל עצמו. שאלו אותו מדוע הוא מסתפק בצליל אחד בשעה שאחרים משמיעים מנגינות יפות על-ידי גיוון הצלילים. “אה – אמר הארמני – הם עדיין מחפשים את הצליל הנכון. אני כבר מצאתיו”. אינני מציעה שכל אשה תחפש לה צליל אחד בלבושה

ותדבק בו תמיד, כמו אותו ארמני. היא צריכה להתלבש בסגנון ההולם אותה ואת אישיותה, לשנותו מדי פעם לפי גילה – המשתנה למרות כל ההכחשות – ולפי ההזדמנות, בהתאם לטעמה ולצרכיה, ולא בהתאם להבל-פיהם של היצרנים.

מדוע חצאית רחבה יפה בשנות החמישים, גועלית בשנות הששים, וחוזרת להיות יפה על סף שנות השבעים? מדוע מותניים מובלטים הם היום סמל ה“שיק” ומחר הם יהיו סמל האנטי-שיק? פשוט: מפני שלאשה אין שיפוט משלה. היא אינה יודעת מה יפה כל עוד לא אומר לה זאת בלנצ’יאגה.

וצבא של סופרות-אופנה מעביר את דברם של הדיקטאטורים הגדולים לעדר הצמא לבשׂורה – וכל שבוע מתפרסמת איזו זווית חדשה של האופנה החדשה בלבוש החדש. כאשר מעיינים בעתונות נשים או במדורים לאשה בעתונות הכללית, מוכרחים להגיע למסקנה, כי המין הנשי הוא נחות ברמת האינטלגנציה שלו.

אמנם הוכח שאין הדבר כן. בימינו הרבה נשים זכו לחינוך גבוה, אחוז גדול של נשים עובד מחוץ לבית. תחום התעניינותה של האשה המודרנית התרחב והיא תורמת את תרומתה הישירה למלאכת היצירה של החברה. אבל זאת עדיין איננה תופעה כללית, מכל מקום היא חדשה. ולכן, האשה שזכתה לשוויון זכויות ועובדת בעבודות של גברים פוחדת פחד-אימים שמא יגידו כי אבדה לה נשיותה, והיא ממשיכה לסגוד לאופנה.

בעתון ישראלי קראתי את הדיווח הבא במדור לאשה: “נשי כל העולם עוצרות נשימתן. מה אורך המכפלת בתצוגות החורף של האופנה העילית שנפתחו השבוע בפאריס? הקשיבו לבשׂורה: מדווחים לנו כי רוב האופנאים הנותנים את הטון הציגו חצאיות שמכפלתן נמוכה בשניים וחצי סנטימטרים לעומת התצוגות באביב”.

אפשר לשחרר את הנשימה העצורה ולהמשיך לקרוא. בהמשך כתוב, כי איב סן-לורן מתכוון להאריך את השמלות מתחת לברך כי ליצור צללית יותר נשית ויותר “סופיסטיקייטד”. מחברת הכתבה הביעה תמיהתה: מדוע, אם כן, הוא קיצר את השמלות לפני-כן? היא השיבה לעצמה, כי לאלוהי האופנה פתרונים.

בעיני זה דווקה לא תמוה כלל. אני מבינה יפה את סן-לורן וחבריו. הם עורכים ניסויים בפסיכולוגיית העדר שלנו, מבקשים לדעת עד היכן נלך אחריהם. כאשר הם רואים כי נלך אחריהם לאן שיובילו, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה וסחור-סחור, הם מרוצים. הם מנהיגים, הם שליטים, הם מתעשרים ומתפרסמים.

אותם אני מבינה. את הנשים אינני מבינה. אינני מבינה את הנכונות העיוורת הזאת להנמיך את המכפלת ולהעלות את המפלת, בלי כל צידוק וסיבה, בלי רצון ולפעמים בניגוד לרצון, כאילו מכוח גזירה. זה מרגיז, מרגיז מאוד. ומה שמרגיש יותר מכל הוא שאני המוחה בכל התוקף והכנוּת נגד התופעה המבישה הזאת, גם אני רצה כמו מטומטמת לקצר את החצאית או להאריכה, כפי שמכתיבים לי. איזו בושה.

נתגלגל לידי דף פרסומת של הלנה רובינשטיין ונמצאתי למדה, כי לאיפור עיניים ראוי לשמו דרושים לפחות שמונה תכשירים ומכשירים של כחל ושרק.

למזלי קראתי באותו זמן בשׂורה אחרת שהיתה בה נחמה פורתא. קראתי כי בישראל נפתח בשעה טובה מכון יופי לגברים. סוף-סוף הגיעה גם לחופי ארצנו המפגרת כלשהו האופנה השוויונית של קוסמטיקה לגברים. כבר מייצרים בשבילם מערכת שלמה של תכשירי יופי; לא רק משחות גילוח עם ובלי קצף, לא רק מי-פנים לשימוש לפני ואחרי הגילוח, אלא גם קרם-פנים גברי, פודרה מוצקה בגוונים שונים, מי בושם, צבע לשׂערות, לכּה בהירה לציפרניים ועוד ועוד, בסך-הכל כשני תריסרים של אמצעי-עזר ליופי בשביל גברים.

יצרנים ומשווקים בחו"ל מודיעים גם על הצלחה רבה של חידוש אחר בשוק הצרכנים: לבני-גברים מבדים גמישים, המסתירים את השומן ומעצבים את הגוף, מעין מחוכים לגבר.

אני רואה בפמיניזציה הזאת של הגבר את הנקמה הסופית במין החזק. מה שחסר עדיין הוא ארנק-יד לגברים. סוף סוף, הם נושאים עמם לא פחות פרטי-מטען משנושאות עמן הנשים. גם הם מטלטלים עמם מפתחות ומעות קטנות, גם להם יש תעודות ופנקס-המחאות ושטרות כסף, גם הם צריכים ממחטה ומסרק ועט נובע ומשקפי-שמש בקיץ. סיגריות וגפרורים, או מצת, יש אצל גברים מעשנים כמו אצל נשים מעשנות. אלה מה? אין להם שפתון ופודריה. אך שני אלה אינם תופסים מקום רב, ובכל אופן פחות ממקטרת וקופסת טבק.

אלא שיש להם כיסים, הרבה כיסים. לכן החפצים שהם נושאים עמם אינם מתערבבים לדייסת-מערבולת המאפיינת ארנקי נשים;

ולכן גברים צוחקים כאשר אשה מחפשת משהו בארנקה, ומחטטת ומחטטת בו, ומוציאה ממנו תערוכה שלמה של מיני שמונצעס עד שהיא מוצאת את מבוקשה.

צריך לקחת את הכיסים מן הגברים והנקמה תהיה כמעט שלמה. היא תהיה שלמה לגמרי, אם וכאשר יוגשמו ההצעות הכלולות בתזכיר שוודי רשמי שהוגש לאו"ם ושבו דורשים ליצור שוויון-זכויות אמיתי בין המינים על-ידי מתן זכות לגבר להיות עקר-בית, לנהל את משק-הבית ולגדל את הילדים בשעה שהאשה יוצאת לעבודה לשחר פרנסה לבני ביתה.

בהן צדק שאינני פמיניסטית. אם איכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה לרשות לעצמה מותרות כאלה.

אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים. במיוחד הוא מרגיז אותי כאשר הוא מוצא ביטויו בשבחים דווקא. במיוחד שבמיוחד מרגיז אותי השבח שהעניק החכם באדם לאשת החיל של משליו.

אשת החלומות של בעל משלי איננה מאפרת את עיניה, כי שקר החן והבל היופי. במקום זאת היא עובדת עבודת פרך. היא קמה בעוד לילה לתת טרף לביתה וחוק לנערותיה, כלומר להאכיל את בני ביתה ולקבוע את סידור העבודה למשרתות. במשך היום היא צופיה הליכות ביתה, כלומר מפקחת שתכנית הייצור תתבצע כהלכתה. אך אין פירוש הדבר שהיא עצמה אינה טורחת. אדרבא. היא מאמצת זרועותיה, ידיה שולחת בכישור וכפיה תומכת בפלך. לחם עצלות לא תאכל, חלילה, ולא יכבה בליל נרה.

האידיאל הנשי של החכם באדם איננו מסתפק בעבודת הבית הענפה. היא דואגת גם לפרנסת הבית. היא כאניית-סוחר אשר ממרחק תביא לחמה. היא דורשת צמר ופשתים, כלומר טווה ואורגת ועושה סדינים למכירה, מייצרת גם חגורות בשביל הסוחר הכנעני. מרווחי הסחר, מפרי כפיה, היא נוטעה כרם וקונה שדה. ומכיוון שהיא כל-כך חרוצה וכל-כך מצליחה, לא חסר דבר למשפחה. כל ביתה לבוש שנים, בעלה נודע בשערים כעשיר ומיוחס.

ומה הוא עושה, הבעל הנודע הזה, כאשר אשתו טווה חוטים ואורגת סדינים ונוטעה כרמים ומוכרת חגורות וקונה שדות? הוא יושב בשער עם זקני ארץ ומדבר פוליטיקה. הוא ידע מה טוב לגברים, החכם באדם.

משהו בכל זאת נשתנה במרוצת הדורות. אבל רק מעטות מצאו את שביל-הזהב בין שלמה המלך להלנה רובינשטיין.

בימינו עורכים סטאטיסטיקה על כל דבר. על אחוז הבלונדיניות בקרב המורות לעומת אחוז הבלונדיניות במשׂרות פקידוּת; על כמות האשפה המצטברת בכיכר טיימס של ניו־יורק במשך עשר שעות ושלושים דקות; על תפוצת האמונה באל עליון ועל צריכת הסויה בין תושבי קאטמאנדו. כל מה שניתן לרישום ומדידה, רושמים ומודדים.

הנה, מסר לנו רדיו מוסקווה המתקדם סטאטיסטיקה על מניעי הנישוּאים של אזרחי ברית־המועצות: שבעים אחוז מהסובייטים מתחתנים מתוך אהבה; שלושה־עשר אחוז בדיוק נישאים מתוך הערכה הדדית, ושבעה־עשר אחוז כדי לקיים את מצוות ״פרו־ורבו״. שיקולים חמריים אינם מופיעים כמניע לנישואים בברית־המועצות, ואתם יודעים מדוע.

לעומת זאת סיפר לנו כתב ״ניוּזוויק" על נטיית הגרמנים להתחתן מתוך חשבון דווקה, לפי שיקולים של מעמד ושל הכנסה ושל התאמת בני־הזוג. המדובר, כמובן, בגרמניה המערבית. הגרמנים המזרחיים ודאי נישאים מתוך אהבה כמו הסובייטים.

בגרמניה המערבית סומכים במידה הולכת וגוברת על מחשבים אלקטרוניים שיזווגו זיווגים מתאימים. המחשב לעולם אינו טועה. אם מזינים אותו בנתונים הנכונים, הוא יסיק את המסקנות הנכונות. מחשב אחד זיווג את הזוג המושלם על־פי התאמת התכונות של המועמד והמועמדת והתברר שהם היו את ואחות תאומים… אולי קצת מוזר להסתגל למחשבה שמכונת אי. בי. אֶם. תבחר לנו את בחיר לבנו. אבל בעצם, מדוע לא? אחרי ככלות הכל, אין הרבה אחים ואחיות תאומים. השדכנים בגרמניה נעזרים במחשבים יותר מהמדענים באוניברסיטה ועכשיו כבר אפשר להשיג גם בישראל בן־זוג עם ערובה אלקטרונית.

הכתב האמריקני מספר עוד – תחי הסטאטיסטיקה! – כי שניים מכל שלושה זוגות שנישאו בגרמניה אחרי מלחמת־העולם השניה מצאו זה את זו בעזרת מודעות בעתון, המתפרסמות במדור ״שוק הנישואים''… רבים מאוד נעזרים במשרדי שדכנות שעסקיהם פורחים ומשגשגים. מסתבר כי דבר זה תמוה בעיני האמריקנים ועל כן מיהר הכתב להסביר לקוראיו כי אצל הגרמנים הדבר טבעי מפני שהם רגילים למוסד השדכנות עוד מימי הביניים.

אינני יודע אם הם למדו זאת מן היהודים. בכל אופן, השדכנות כמעשה מצווה נידונה כבר בתלמוד, במסכת בבא קמא; ואילו השדכנות כמקצוע ידועה אצל היהודים מן המאה ה־12. השדכן הפך לדמות קלאסית בפולקלור היהודי, ואין תיאור מרנין יותר של עיסוקיו מזה של שלום עליכם במכתבו של מנחם־מנדל מיהופץ. אבל כל ספר על פולקלור והומור יהודי מכיל פרק נכבד על השדכנים. בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב מניתי 72 מעשיות בשדכנים. אגב, הופתעתי להיווכח שאחוז מדהים מכל הבדיחות האלה בנוי על ענינים כספיים. כסף, כסף, כסף.

(הבדיחה הקלאסית היא על הבחור היהודי המודיע לאביו שהוא רוצה לשאת את בת השכן. “יצאת מדעתך – הטיח בפניו האב – הרי אין לה פרוטה!” הבן מתעקש: “אבל אני אוהב אותה. אהיה מאושר אתה”. הנימוק הזה לא עשה כל רושם על האב שהקשה: "נו, אז מה ייצא לך מזה אם תהיה מאושר?יי פילוסופיה של יהודי נודד, שזכויותיו תלויות בכספו).

בהשפעת הכתבה ב״ניוזוויק״ על עסקי השידוכין כמדד סוציולוגי, מצאתי את עצמי מעיינת במודעות השידוכים התופסות טורים ארוכים בגליונות השבת של כמה עתונים ישראליים. אופיינית היתה המודעה הלקוֹנית הזאת: ״יפה ועשירה מחפשת סימפטי״, אבל לא כל היפות והעשירות חסכוניות כל כך. הנה, למשל, ״מורה בת 25 נאה מקבלת דירה מפוארת צמודה לפרדס־ענק בשווי רב, מעוניינת בבחור נאה ומשכיל עד גיל 32“. או אלמנה ברונטית יפהפיה, בת 27 בלי ילדים, בעלת דירה לוקסוס, חסכון כספי ורכוש רב, בעלת גן פרטי, מעוניינת בבחור משכיל ונאה”. כל המועמדות כולן כאחת יפות ומסודרות.

אבל לא רק אצל בנות המין החלש הכל נופת צופים, גם המועמדים כולם היו מסודרים ומשכילים. הנה כמה דוגמאות גבריות: ״יליד הארץ בן 28, גבוה ונאה, גם אקדמאי וגם בעל בית־חרושת לאלקטרוניקה, מעוניין בבחורה גבוהה ויפה ומשכילה, רצוי מסודרת״ (בעצם, אם יש לו בית־חרושת, מדוע היא צריכה להיות מסודרת?). או, "בחור בן 28, גם הוא יליד הארץ וגם הוא גבוה ונאה, גם הוא אקדמאי ומסודר היטב, מתעתד לצאת להשתלמות מקצועית בארצות־הברית ומעוניין בנערה נאה ומשכילה המוכנה להצטרף אליו בנסיעתו״. אל דאגה, אדוני, אל דאגה. תמצא.

נשאלת השאלה: אם האקדמאים הגבוהים והנאים והמסודרים, ובנות החן בעלות הדירות המפוארות – אם אלה מחפשים בני זוג במודעות, מה יעשו אזובי קיר? מה יעשו בחורים נמוכי קומה עם השכלה תיכונית בלבד, ובחורות פשוטות וחביבות בלי דירות ובלי כסף לדירות? אולי הם מסתדרים בלי מודעות.

בדרך־כלל מדור המודעות הקטנות הוא חלק מאַלף בעתון. לעתים אתה לומד ממנו על המציאות לא פחות משאתה לומד מן החלק המערכתי העובר את המסננת המקצועית של עתונאים או מן המודעות העוברות את המסננת המקצועית של פרסומאים. אבל מסתבר, כי למודעות שידוכין צריך להתייחס בקורטוב של ספק. בכל זאת הן מלמדות משהו. למשל, מעניין להיווכח איזו חשיבות מייחסים לגובה הקומה בבחירת בן־זוג. כמעט בכל מודעה ניתן הגובה המדוייק של המועמד או המועמדת, כאילו התאמת הקומה היא העיקר הקובע בחיים משותפים.

שׂמתי לב, כי אחוז גבוה למדי של המחפשים־חבר־לחיים במודעות מציין בהן שהוא ממוצא ״אירופי״. כאילו רואים בכך ציון של ייחושׂ חברתי, מעין נכס אישי כמו תואר אקדמאי או דירת פאר. לאור הנסיון המביש של העבר הקרוב צריך להטיל ספק רציני אם אמנם מהווה המוצא האירופי המלצה של כבוד, אבל שאבתי מכאן רעיון והגשמתי אותו.

מה עשיתי? חיברתי שלוש מודעות־נישואים ופרסמתי אותן בגליון של ערב שבת באחד מעתוני הערב. לצורך זה המצאתי שלוש נערות פיקטיביות שכל אחת מהן חיפשה חתן. שלושתן הצטיינו בכמה וכמה מעלות טובות – הן היו יפות, מבתים אמידים ובעלות השכלה גבוהה. שלושתן היו בנות 24 בקירוב. אבל מעבר לתכונות המשותפות האלה היה מה שהבדיל בין שלוש הנערות שלי. האחת היתה צברית, השניה היתה עולה חדשה יחסית, והשלישית היתה תיירת מארצות־הברית.

ביקשתי ללמוד ממבצע סקר פרטי זה, מי משלוש הנערות בעלות הקוואליפיקציות השוות תקבל את המספר הגדול ביותר של תשובות. הנחתי שזאת תהיה התיירת, ולא טעיתי. רציתי להשתמש בתוצאות לכתבה קלילה אבל כאשר קראתי את התשובות, זה נראה לי לא הוגן כלשהו. הרגשתי שיהיה בכך ניצול תמימותם של אנשים, ולגבי אחדים מהם אפילו אכזבה של תקוותיהם. זנחתי זאת. בינתיים חלפו שנתיים ויותר. מי שענה למודעות כבר שכח זאת מזמן, ואני רואה עצמי חפשית לגלות טפח ממה שנתגלה לי.

קודם כל התפלאתי מה רבים התפתו לקסמי בשלוש מהדורות: קבלתי, זאת אומרת הן קיבלו, 138 מכתבים של מועמדים. אבל שימו לב לחלוקה: הצברית החיננית זכתה ל־43 הצעות נישואים; התיירת הנאה קיבלה 70 הצעות של מחזרים, והעולה החדשה היפה נאלצה להסתפק ב־25 הצעות בלבד.

היו כמה תשובות חביבות, כמו מכתבו של זוג מאושר (אל הצברית) שסיפרו כי הם נוהגים לעיין במודעות שידוכים כדי לדעת מה החמיצו. הם הזמינו את הצברית לבקר אצלם והם ישדכו לה בחור נחמד. היה בין הכותבים אדון אחד שהדגיש, כי איננו גורס צורה זו של היכרות ולכן הוא אף פעם אינו עונה למודעות שידוכים, אבל המודעה הזאת שבתה את לבו והוא החליט לסטות מן העקרון שלו. הצרה היא שהוא כתב אותו דבר עצמו ובאותן מלים עצמן לשלוש הנערות שלי, וכנראה עוד למספר נכבד של נערות אחרות.

מעניין שאף אחד לא הרגיש כי משהו חשוד כאן וכי זה צירוף מקרים יותר מדי מוזר שביום אחד בעתון אחד יחפשו שלוש בנות דומות כל כך בתכונותיהן מועמדים לנישואים בעלי נתונים דומים. רק איש אחד מבין המשיבים הבין, כי מוכרח להיות קשר בין שלוש המועמדות – אבל גם הוא לא מצא את טיב הקשר. הוא חשב שמדובר בשלוש חברות שפרסמו מודעותיהן לפי החלטה משותפת.

היו די הרבה תשובות מקיבוצים. יותר מוזר הוא ששיעור גבוה של תשובות בא מחיפה. נראה שבעיר הכרמל יש הרבה רווקים והמצב החברתי קשה. אינני יודעת, אם מותר להסיק מסקנות כלשהן, אך המדגם המקרי של הפונים הראה, כי רוב המתפתים לקריאת הצברית היו צברים, בעוד רוב הנענים לתיירת היו ילידי־חוץ לארץ.

נדמה לי שכל ימי לא ראיתי ריכוז כזה של שגיאות־כתיב כפי שראיתי במכתבים אלה. אולי זה אומר משהו לגבי השכבה החברתית של העונים. אבל משהו זה אומר גם לגבי מצב החינוך בארץ. היו אפילו תשובות של מורים, עם שם וכתובת ושם בית הספר שבו הם מלמדים, שמצאתי בהן שגיאות. התיירת שלי והעולה החדשה שלי לא שמו לב לכך, אבל הצברית שלי החליטה שהם לא בשבילה.

השבועון האמריקני “טיים” סיפר לא מכבר על תנועת מחאה שקמה בקאֶניה ובארצות אפריקה אחרות נגד המנהג המקודש של מתן מוהר בעד אשה. לפי הידיעות היתה גם בישראל, בין צעירי הערבים, תנועת מחאה נגד אותו מנהג עצמו. בקאֱניה מסתכם המוהר בסכום השווה להכנסתו המשוערת של החתן במשך חמש שנים, ואילו המוהר המקובל בישראל נע בין

5,000 לירות ל־15 אלף לירות. באמת, מעמסה לגמרי לא קלה בשביל צעיר. אמנם אחרי מלחמת־ששת־הימים ניטל קצת מעוקצה של בעיה זו בארץ, כי צעירים ערביים לא מעטים מצאו דרך להתגבר על הקשיים – להשיג היתר, או לעקוף את החוק, כדי לשׂאת נערות מן השטחים המוחזקים, בהם היה המוהר נמוך מזה בהרבה. אבל אין בכך משום פתרון.

בימי ילדותי בחוץ־לארץ שמעתי הרבה מאוד על בעיית הנדוניה. אז לא ידעתי כלל שקיים גם מוהר, אבל הנדוניה היתה נושא אין־סופי לדאגה, לשיחות, לבדיחות, ולפתגמים, לא רק אצל יהודים. למשל, יש פתגם אנגלי ידוע האומר, כי הנדוניה חולפת עם הרוח ואילו הכיעור נשאר עם האשה. אבל מה זה לעומת השנינות שהשקיעו היהודים בבדיחות על נדוניה? זוכרים את המעשה באב שעמד להשיא את בתו ונתקף עצבנות רבה מפני שיום החתונה קרב ובא, והיתה לו רק מחצית מן הסכום שהבטיח לחתן בנדוניה. ״מה העצבנות?״ – שאל אותו חבר – ״הרי לפני החופה אינך צריך יותר מחצי הסכום. את החצי השני מבטיחים לשלם אחר־כך ולעולם לא מקיימים“. “חכמה” – הכריז האב – ״הרי זהו החצי שיש לי!”

ליהודים יש ממש פולקלור של מעשיות נדוניה, כמו מעשיות שדכנים. אבל כיום, אם אמנם קיים עדיין מנהג הנדוניה, הוא איננו עוד כללי כפי שהיה. אמנם, לפני כשנה התפרסם בעתון התורכי הנפוץ “היריאֶט” מכתב למערכת של שתי נערות יהודיות אשר התלוננו על תביעות־נדוניה מוגזמות של הצעירים היהודיים. בפחות מעשרים אלף לירות קשה למצוא חתן, נאמר במכתב. על כך השיב צעיר יהודי, אף הוא במכתב למערכת באותו עתון, כי לנערות היהודיות יש דרישות גבוהות ביחס לרמת־החיים, ובלי נדוניה אי־אפשר לספק להן את רמת החיים הזאת…

אולם ממקומות אחרים לא שמעתי על בעיית הנדוניה כבעיה ממשית זה שנות דור, מאז גמר מלחמת העולם השניה. נראה כי המלחמה ערערה גם את האשיות של מוסד חברתי זה, כשם שערערה הרבה מסדרי־חברה אחרים.

מי מצטער על כך? אישית לא עמדתי מימי לפני הבעיה הזאת – אבל נראה לי שאילו התנה איזה בחור את נישואיו אתי בקבלת נדוניה, לא הייתי נישאת לו. מנקודת מבטה של האשה המוהר הוא מנהג הרבה יותר מכובד. במקום שהגבר יקבל פרס כסף ובלבד שיאות לקחתה, הוא צריך לשלם מחיר ובלבד שיקבל אותה. הרגשה הרבה יותר נעימה, לא כן?

מעניין כי המנהג המכובד יותר מבחינת האשה קיים דווקא בארצות שבהן מעמד האשה נחות, ואילו בארצות שבהן מעמדה טוב, נוצר המנהג הפוגע בכבודה. ואולי זה הגיוני. בחברה שבה אין לאשה שויון מעמדי משמש המוהר מעין מגן מפני הורדה נוספת של ערכה. הוא מפחית את סכנת הזלזול בה; מפצה את האב על שנולדה לו רק בת; מרסן את הבעל שלא יעזבנה בקלות־דעת, שהרי קנה אותה טבין ותקילין.

לכן אין זה מפתיע שדווקא הנשים מתנגדות לביטול נוהג זה, ואף תנועת־המרד נגד המוהר אינה מבקשת לבטלוֹ אלא להעמידו על סכום נמוך יותר, או סכום סמלי. היושבת ראש של תנועת הנשים בקאֱניה, למשל, דרשה לקבוע “תקרה” של 15 דולרים למוהר. כתב “טיים” מספר, כי החוגים המתקדמים במזרח־אפריקה מבינים יפה שבתנאים הקיימים המוהר הוא מעין ביטוח של הנישואים; כי לפי החוקים השבטיים חייבים להחזיר לבעל

את המוהר, אם נתפרקו הנישואים באשמת האשה – אבל אם באשמתו קרה הדבר, הרי הפסיד גם את האשה וגם את המוהר שהשקיע בה.

בוועידה של איגוד הנשים הנוצריות בקאֶניה שאלו המשתתפות: כיצד יעריכו אותנו בעלינו אם לא שילמו דבר בעל־ערך תמורתנו? ואשה משׂכלת שהתחנכה בארצות־הברית ועומדת עכשיו בראש השירות הקהילתי של קאֶניה הכריזה, שכל עוד לא ישלטו שם חוקי נישואים כמו באירופה, הלכה למעשה, יוסיף המוהר להיות ערובה לשמירת מסגרת הנישואים.

התרשמתי מאוד מדברים אלה, ולאו דווקא מפני שמדובר במוהר – אלא מפני החכמה המתגלית בהבנה שיש סכנה בשבירת מסגרות־מסורת לפני שנוצרה “מסורת” חדשה¹, והשובר מסורת מיושנת, כאילו שפך את הילד יחד עם מי האמבט.

יש לנו מה ללמוד מחברוֹת שאנו חושבים אותן למפותחות פחות מאתנו.

יש נשים שאצלן תמיד הכל נקי ומסודר, אפילו אם הן עובדות מחוץ לביתן. הלבנים בארון כטורי חיילים במסדר חגיגי, הכלים מבריקים כראי מצוחצח, וכל דבר במקומו. אם תרצה את פותחן־השימורים לעולם תמצאנו במגירה השניה מימין לכיור, או בראשונה משמאל – העיקר תמיד באותו מקום.

ויש נשים בוהמיות שהסדר המופתי לזרא להן – אבל יש להן זכרון מצוין, והן תמיד יודעות למצוא את המבוקש בלי בעיות. גפרורים במקרר ומפיות במדף הספרים, קמח בקופסת הסוכר, סוכר בפחית המלח, ומלח בצנצנת האורז – בחוקיות ברזל ובלי טעויות. ויש סוג שלישי של בנות־אדם היודעות פחות או יותר איפה למצוא מה מהדברים שבשימוש תדיר – אבל איכשהו משהו תמיד מסתנן למקום לא־לו וכשצריכים אותו, איננו.

בשביל נשים כאלה הניקוי שלפני פסח הוא הרפתקה מעניינת. אילו ידעתי, למשל, שאמצא אי־פעם את הכסיה הצהובה הימנית ( ודווקא בין כלי המיטה הרזרביים), לא הייתי זורקת את הכסיה הצהובה השמאלית. אין דבר שמרגיז יותר מכסיה אחת, ומוטב לסלק אותה משדה הראייה בכלל. אז לכי דעי, כי בערב פסח תימצא השניה! או אילו היה לי מושג, כי המפתח לקופת החסכון של הבת מכורבל בין דפי הספר מרי פופינס, לא היינו פורצים את הקופה בצורה ברברית. אבל אי אפשר להפוך את כל הבית כל שבוע, מספיק פעם בשנה. בכל אופן, לי זה מספיק.

אמי זכרונה לברכה היתה עובדת לפני פסח כאילו היו חיינו תלויים בזה – ובליל־הסדר היתה מתעלפת מרוב עייפות, שנה אחרי שנה. לשוא היינו מסבירים לה כי לא יכול להיות חמץ בכרך השני של המילון הצרפתי, מפני שאף אחד לא פתח אף פעם את המילון הצרפתי – צריך היה לבער את החמץ ממנו. ודווקא אז, כולנו התחלנו להתעניין בצרפתית וזה לקח חמש שעות להחזיר את המילון למקומו.

עצתי לכן, אל תבערו חמץ מאלבום הצילומים המשפחתי. זה יגזול מכן יותר זמן מאשר מירוק שלושה מטרים מרובעים של אריחי־אמבטיה. את צילום הכלולות של נחמה כבר ראינו שבע פעמים, את תמונת הנעורים של אבא עשרים פעמים, ואת אורה’לה בתחפושת הפורים ההולנדית 40 פעמים. בכל זאת, ואף־על־פי־כן, אי אפשר לנער אלבום משפחתי סתם ככה אוטומטית. הנה, הצילומים מן הטיול לאירופה – אנחנו על רקע הקולוסיאוּם, אנחנו על רקע מגדל אייפל, אנחנו בתוך האורות של כיכר פיקאדילי, ואנחנו על סיפון האניה “שלום” עליה השלום – אה, היה היו זמנים.

ותזרקו את כל ה״שמאטס״, ששמרתם בשביל שמא ואולי. הם לא יביאו שום תועלת, סתם תופסים מקום וסופגים אבק. ואם לא הספקתם לקרוא את גליון “טיים” מה־20 בספטמבר אשתקד, אין טעם לעשות זאת עכשיו. היו מאז התפתחויות. תזרקוהו. ואל תפתחו את תיק המכתבים, ולא את תיק החשבונות, ובכלל שום תיק. ואל תזמינו את הקרובים לחג, כי הם יבואו. ואל תסעו, למשקים, כי זו העונה של מחלת הפה והטלפיים, ואל תצאו לטיול בארץ, כי בפסח כולם יוצאים לטיול, ומרוב אנשים השוחרים טבע – לא רואים את הטבע.

וספרו לבניכם את אגדת העבר כאשר יהודים הזמינו כל דיכפין שיֵיתי ויֵכוּל, ועל המציאוּת של אנשים האוכלים מרור לא רק ב’סדר' ואשר לחם עוני הוא לחם חוקם.

נ. ב. היהודים הכשרים לפסח מתחלקים לשני סוגים: אלה המוסיפים משקל בשבעה ימי החג, ואלה היורדים במשקל. מוסיף במשקל מי שחסרון־הלחם יוצר אצלו תחושה אמיתית או מדומה של רעב כמעט־מתמיד, וכדי להתגבר עליה, הוא חוטף ״משהו״ בין הסעודות הרגילות – פה פרוסת עוגה, ופה מנת אגוזים או כריך מצות. גם מי שאינו חוטא בכך, מוסיף משקל, כי בדרך כלל מאכלי פסח עשירים בקלוריות – ובכל זאת יש מיעוט המפסיד משקל, כי כך משפיע השינוי בתפריט על מערכת העיכול שלו.

אלה הם הרהורי־חמץ, ותופתעו להיווכח עד כמה שקועים אנשים בהרהורים כאלה בימי־פסח. מרוב שחושבים על חמץ שוכחים כי סוף סוף חג זה מציין אירוע היסטורי כביר. יציאת מצרים שהיתה השחרור הלאומי שלנו, היתה גם – במידה שידוע לי – ראשיתה של התנועה המדינית־עולמית למען שחרור לאומי.

אך כזה טבע האדם: כאשר דעתו נתונה לעניינים גשמיים אין היא פנויה לעניינים שברוח וברעיון. ודאי יש אנשים החושבים תמיד רק על עניינים שבחומר, אבל הרוב עושים זאת רק כאשר חסרון כלשהו מציק להם. ידיד אחד סיפר לי על תקופה בחייו שבה היה נתון במצוקה כלכלית. “שנאתי את המצב הזה” – אמר, – ״כי העוני מוריד את האדם לדרגה של עשיר; כל הזמן הוא חושב על כסף…"

התקופה שבה אנו חיים בלית ברירה, זכתה לכמה וכמה כינויים. קוראים לה עידן הגרעין ועידן החלל ועידן הפלסטיק ועידן הירח. אפשר לקרוא לה גם עידן הוועידות הבין־לאומיות, כי בשום זמן מן הזמנים לא התכנסו גופים רבים כל כך בהרכב רב־לאומי מגוון כל כך ולעתים קרובות כל כך, כמו בזמננו.

בכל יום נפתחת באיזה שהוא מקום איזו שהיא ועידה בין לאומית, בעלת אופי מדיני או מדעי או מקצועי. קראתי על קונגרס בין־לאומי של יצרני־בובות, של גובי־מכס, של מגדלי־ורדים ושל חובבי־ציפורים. לא נופתע אם תיערך ועידה בין־לאומית של חוקרי הפולקלור האיברי במאה הארבע־עשרה, או ועידה בין־לאומית מוקדשת לחיי המין של חרקים ים־תיכוניים. במציאות זו, אך טבעי ומובן שתיערך גם ועידה בין־לאומית של מארגני ועידות בין־לאומיות – ואמנם נערכה כזאת, דווקא בישראל.

פעם היתה שווייץ המארחת המועדפת של ועידת בין־ארציות. כיום יש לה מתחרות בכל חלקי תבל ובכל פינות עולם. הרבה מדינות למדו את התורה, וישראל בתוכן. דומני שיחסית למשקלה העולמי מארחת כיום ישראל יותר ועידות מרוב הארצות האחרות, וזה חשוב לנו מטעמי יוקרה והכנסה והסברה.

אומרים כי מפגשים בין־לאומיים מגבירים את שיתוף־הפעולה בין עמים ואת השלום עלי־אדמות. החלק הראשון בוודאי נכון; השני עדיין לא הוכיח נכונותו. אך גם אם אין לוועידות השפעה של שלום יש להן צידוק של קיום, מבחינה מקצועית וחברתית. חוץ מזה הן חשובות למשתתפים עצמם, הזוכים לנסוע אל מחוץ לארצם על חשבון מישהו אחר. אולי זהו סוד הצלחתן וריבויין של ועידות בין־לאומיות.

מכל הוועידות שאירחה ישראל התעניינתי במיוחד בקונגרס הבין־לאומי של הטבחים שנתכנס כאן בסוף שנת 1966. השתתפו בו 110 צירים, אשפי מטבח מארבע־עשרה ארצות, כולל יאפאן שהיתה הארץ האסיאתית היחידה בוועידה. ביאפאן יש 30,000 טבחים מאורגנים והם יוצגו בוועידה על־ידי סו־לי־וייל, שנולד בשווייץ ואף פעם איננו מבשל סוקי־יאקי. הוא אחד הטבחים הידועים ביותר ביאפאן והוא כמובן יהודי… מסתבר שהבישול הוא גורם מלכד.

אך הטבחים קוננו בוועידתם כי תקופת הזוהר הקולינארית חלפה. אפילו התרנגולות אינן עוד מה שהיו. מאז שהתחילו לגדל עופות ובהמות וירקות בשיטות מדעיות, השתפרה רמת החיים של החקלאים אבל טעם המזון נפגם במקצת.

נוסף על כך מתלוננים הטבחים כי גם בני אדם אינם עוד מה שהיו. בן־זמננו איננו יודע להעריך אוכל טוב כפי שידעו להעריכו פעם, ואינו מוכן להקדיש את הזמן הדרוש להנאה אמיתית מארוחה טובה. הסועד של ימינו מביט בשעון יותר מאשר בצלחת, ושוב לא כדאי לטרוח למענו כמו בימים הטובים ההם. גם הטבחיים נוכחו שאנחנו חיים בעידן החפזון; אנשים ממהרים־ממהרים ובכל זאת אינם מספיקים שום דבר.

בוועידה הבין־לאומית הזאת לא השתתפו נשים בכלל, אלא כבנות־לוויה לבעליהן הטבחים. זה ממש מדהים. קשה להעלות על הדעת כי בימינו תיערך ועידה מקצועית כלשהי בלי השתתפותן של נשים. אפילו בוועידה של טייסי חלל מן הדין שתשתתף ואלנטינה טרשקובה. רק בוועידה שעניינה בישול לא היתה אשה לרפואה. כאילו ביקשו הגברים להוכיח כי גם בתחום עיסוקן המסורתי, הנשים אינן אלא חובבניות – וכשדרושה בו מלאכה מקצועית, נזקקים לגבר.

ואולי זה הצד השני של מטבע המאבק לשוויון זכויות. האשה נאלצה לכבוש לה דריסת רגל בעיסוקים שהיו נעולים בפניה והיא נאבקה וקנתה לה מעמד בכל מקצוע. הענף היחיד שלא ראתה להיאבק עליו, הוא זה שהיא התבשלה בו: הבישול.

זוהי ההוכחה הניצחת כי במקום שהנשים שולטות, יש לגברים שוויון מלא. עיני אינה צרה בהם. מבחינתי הם יכולים לעמוד במטבח ולבשל כמה שהם רוצים. אבל לנסוע גם לוועידות, ־ זה יותר מדי.

כאשר נבחרה גולדה מאיר לראשות הממשלה בישראל, יצאו התלמידות של בית־הספר התיכון בג’נין להפגנה. באותה תקופה היתה אמנם עונה של הפגנות תלמידים בערי יהודה ושומרון, אך זו היתה שונה מאחרות. הסיסמאות שהופיעו על הכרזות היו בלתי־שגרתיות: "ראשות הממשלה לידי אשה – השלטון לידי התלמידות!״ מסתבר כי העמדת אשה בראשות ההנהגה הישראלית הציתה את דמיונן של הבנות הערביות המגלות באחרונה ערנוּת פוליטית.

בימי השלטון הירדני הן הצליחו שלא לגלות את ערנותן, או שלא הצליחו לגלותה. זכות בחירה לא היתה להן, ואין להן. בדרך ציבורית אחרת לא שמענו את קולה הפוליטי של האשה בירדן, חוץ מלחישותיה של המלכה־האם זיין. גם עכשיו אינני יודעת מהי מידת הבנתה הפוליטית של הבת הערביה בצד זה או זה של נהר הירדן, אבל ברור שהיא מגוייסת ומתגייסת לפעילות הטרוריסטית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח המבצעי.

אלוף יהושפט הרכבי שפרסם מחקר על הפעילות הטרוריסטית של הערבים (פתח באיסטראטגיה הערבית, בהוצאת “מערכות”) מביע דעתו שאנשי הארגונים האלה מושפעים דווקא מדמות הלוחם הישראלי ומשתדלים לחקות את האויב היהודי. יתכן שהם מנסים ללמוד מאתנו גם בשטח הזה של הפעלת האשה במאבק, אלא שאין החיקוי דומה למקור גם בשטח זה.

בכל אופן, הרעיון של אשה־ראש־ממשלה במזרח התיכון הלהיב את תלמידות ג’נין והן יצאו לתבוע לעצמן מקצת מן ההשפעה שהופקדה בידי המין החלש.

האמת היא שהדבר עשה רושם לא רק במזרח התיכון אלא גם בעולם המודרני, במדינות המפותחות והמתועשות, שבהן יש לאשה שוויון זכויות להלכה וגם למעשה. דווקא במדינות אלו אין מעלים על הדעת שאשה תעמוד בראש ההנהגה הלאומית. מכל מקום, אין שום תקדים לכך.

אפילו בברית־המועצות ששם האשה סוללת כבישים ומפעילה דחפורים ועוסקת בכל מלאכה גברית; בברית־המועצות שדגלה האידיאולוגי הוא חיסול האפליה והשלטת שוויון, לא ניתן לאשה להגיע לעמדות הנהגה. תאמרו, כי ברה"מ איננה מקיימת את מדיניות השוויון המוצהרת שלה גם בתחומים אחרים – ותצדקו, כמובן. אך שוויון בין המינים, בניגוד לשוויון בין לאומים ודתות ומעמדות, איננו מתנגש בשום אינטרסים פוליטיים ובשום חישובים מדיניים. בכל זאת, בחמישים שנות המהפכה לא היתה אשה מזכירת המפלגה או ראש ממשלה.

בקצה השני ניצבת ארצות־הברית שרבים רואים את חברתה כמאטריארכט מודרני. האשה האמריקנית שולטת בגבר ובמשפחה, ומה שחשוב מזה: בתקציב המשפחה. היא חולשת על שבעים עד שמונים אחוזים מכוח הקניה בארה״ב. רוב הרכוש במדינה רשום על שם הנשים: מאה ועשרים מיליארד דולר במניות, שבעים מיליארד דולר בחסכונות, חמישים מיליארד דולר בניירות־ערך ממשלתיים, נכסי־דלא־ניידי בעשרות מיליארדים.

נוסף על כל אלה מהווה כיום האשה 37 אחוזים מכלל כוח העבודה בארצות־הברית. בשנת 1968 היו בארה"ב 29 מיליון נשים עובדות. מספר הכתבניות והקצרניות בלבד עולה בהרבה על מספר תושבי ישראל… אך רוב הנשים עובדות בתעשיה.

ונוסף על כך הן הגיעו לרוב באוכלוסיה, בעיקר מפני שתוחלת החיים שלהן גבוהה משל הגברים (כמו ברוב המדינות), ויש בארה"ב פי ארבעה אלמנות מאשר אלמנים. ממילא הן רוב גם בין בעלי זכות הבחירה.

ולמרות כל זאת לא רק שלא היה מעולם נשיא אשה בארה״ב, אלא שאין גם סיכוי קרוב כי תהיה. זמן קצר אחרי עלותו לשלטון הביע ריצ’רד ניקסון את אמונתו האיתנה כי תוך חמישים שנים קצרות תזכה אשה אמריקנית לאחוז בהגה ארצה.

אם יקימו פעם איגוד מקצועי של נשים בעמדות הנהגה, הוא יהיה האיגוד המקצועי הקטן שבעולם. אפילו יכללו בו נשים בעמדות הנהגה לא רק בפוליטיקה, אלא גם במנהל ובתעשיה ובבנקאות, ואפילו הוא יהיה בין־לאומי וכל־עולמי, הוא לא יגיע להיקפו של איגוד מקצועי בינוני בארץ קטנה.

מעניין שדווקא במקומות שבהם מעמד האשה איננו מבוסס אלא על גבי הנייר – כי באופן פורמלי, בהכרזות חוקה שאינן מוגשמות, יש כיום שוויון לנשים ברוב ארצות העולם – דווקא במקומות אלה לא נחסמה דרכה להנהגה. כוונתי, כמובן, לציילון שבראשה עמדה גברת בנדרנייקה; ולהודו, המדינה השניה בעולם בגודל האוכלוסיה, מדינה של כ־500 מיליון תושבים, שבראשה עומדת הגברת אינדירה גאנדי, אני מקווה שלפחות חדלו לשרוף אלמנות בהודו.

אבל יודעי דבר אומרים שבמזרח התיכון לא רק שלא קרה כדבר הזה, אלא גם אינו יכול לקרות. והנה אנחנו במזרח התיכון ואצלנו זה קרה.

וזה בא בטבעיות גמורה, כאילו זה הדבר המובן ביותר והרגיל ביותר, ובמידה שהיה ויכוח, הנקודה ה״נשית" לא תפסה בה מקום. אפילו לא אצל הדתיים.

אמנם ראיתי הודעות של חוגים חרדיים שהסתמכו על הרמב״ם לאמור: ייאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר: ‘שׂום תשים עליך מלך’ – ולא מלכה. וכן כל משׂימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש (הלכות מלכים, פרק א')". ואכן, אגודת־ישראל לא הצטרפה לקואליציה והשמיעה בין השאר גם נימוק זה. אבל עובדה היא שאגודת־ישראל לא הצטרפה גם לממשלת הליכוד הלאומי בראשות אשכול, ועובדה היא שסיעות דתיות אחרות מצאו להן היתר הלכתי להצטרף לממשלה ולשרת בממשלה בראשות אשה.

זה משמח אותי במיוחד, כי אין ספק שהיהדות מפלה את האשה לרעה. כדי למנות רק כמה ראָיות לכך נציין שאשה פסולה לכהונה, בוודאי ובוודאי לכהונה דתית. שמעתם פעם על רבנית שהיא רב? אפילו בזרם הרפורמי, ששם הכל אפשרי, לא קרה הדבר. מדרשת הרבנים הרפורמית על שם ליאו בק בלונדון פתחה באחרונה את שעריה גם לתלמידות. אבל מדרשת הרבנים הרפורמית של ארה"ב בסינסינטי פתוחה לבחורות זה יותר מתשעים שנה, ואכן נרשמו ולמדו בה תלמידות לא מעטות, אלא שלא יצאה משם אף בוגרת אחת עם כתב סמיכות לרבנות.

ליידי מונטאגיו התפרסמה כמנהיגה דתית באנגליה, אך גם היא לא היתה רב אלא מטיפה, דרשנית שדרשה בבית־כנסת רפורמי, וגם בתפקיד זה לא נמצאו לה ממשיכים. התיאולוגים הנאורים ביותר רואים רק דרך אחת שבה אשה יכולה להיות רבנית, זו הדרך המסורתית של תפקיד אשת־רב.

אבל האשה פסולה לא רק לכהונה. על־פי הדין היא פסולה גם לעדות ולמניין ולשורת ייחוסים אחרים.

יתר על כן, גם הדקדוק העברי המודרני מפלה אותה לרעה ומועצת־הפועלות לא יצאה מעולם להילחם נגד העוול כי מאה נשים וגבר אחד הם זכר קולקטיבי. העובדה כי משקלו הדקדוקי של גבר יכריע את הכף לעומת כל כמות של נשים איננה מקרית לגמרי.

מי שסימני קיפוח אלה מפריעים לו (לה) יכול(ה) לשאוב עכשיו נחמה מן ההוכחה הברורה, כי ביסודו של דבר החברה הישראלית משוחררת מדעות קדומות ומוכנה להעמיד בראשה אדם שהוא רק אשה.

התפקיד הזה, שאינני מקנאה בנושאו, כי אינני יכולה לתאר לעצמי איום ממנו בכובד אחריותו – אם כי רבים מוכנים להתנדב לשאת באימה הזאת… – התפקיד הזה הופקד בידי גולדה מאיר מפני שהיתה מקובלת על הכל במידה מספקת כדי למנוע מלחמת־ירושה מידית ומפני שבטחו בה כי תמלא את התפקיד על הצד הטוב, בזכות סגולותיה האישיות שהיו מבטיחות לה מקום בצמרת בכל מקום.

אומרים עליה שהיא הגבר בקבוצת ההנהגה. למעשה, אין לכם הוכחה טובה יותר לכך שבתת־ההכרה בכל זאת כולנו לוקים בדעות קדומות.

שהרי אם יש אשה המעוררת הערכה בהגיון הצלול שלה, בכושר הניתוח שלה או בכוח ההנהגה שלה, כי אז מהו תואר־הכבוד שמועידים לה? אומרים עליה שהיא גבר, וזה תואר־הכבוד העליון. כי על כן זהו עולמם של גברים, ולכן כזה הוא פרצופו של העולם.

בעוד כמה עשרות שנים, כשנהיה מבוגרות בחמש שנים, נפעיל את מסך הטלוויזיה על קיר הזכוכית של חדרנו המשושה, נערוך הפסקה של חצי־תה וחצי־קפה, ונאזין לקולה הערב של נערה זוהרת אשר תכתיב לנו מתכונים מטעם חברות נפט.

היא תסדר את הפרפרים בשׂערה הגולש על שדיה החשופים, תלבש ארשת של סוכרזית, ותקרא בקורטוב של מיסתורין: ״קחי חצי קילו של נסורת מעץ טבעי או סינתטי, הוסיפי שתי כפות גדושות של אבקת פרוטאין, ערבבי בכוס מים מותפלים, וטגני בשמן לווייתנים. הגישי עם סלט אלמוגים מתובל בקונכיות טחונות".

לאחר שתחזור ותסדר את הפרפרים בשערה הגולש על שדיה החשופים, תחזור ותקרא את רשימת המצרכים של המתכון:

“חצי קילו נסורת, שתי כפות אבקת פרוטאין, כוס מים מותפלים, שמן לווייתנים לטיגון, אלמוגים לסלט וקונכיות טחונות לתיבולו”..

דימוי מוזר זה בא לי מרוב שבלעתי את החומר השופע על פניו החזויים של עולם־המחר. הארדיכל־הפילוסוף האמריקני בקמינסטר פולר משוכנע כי הנשים במאה הבאה יתהלכו במערומיהן, ומומחה־חיזוי אחר טוען כי קישוט השׂער של נשים יהיו פרפרים חיים – שיימשכו אל ראשינו יידבּקו בו בזכות ״ספּריי״ מיוחד שיומצא למטרה נעלה זו.

אשר למזון, הרי חשבי־העתיד מנבאים – ישאר קונבנציונלי פחות־או־יותר; אלא שדווקא חוקרי־ההווה אינם סבורים כך.

מכל מקום, המתכון של קציצות הנסורת המזינות התגבש במוחי היוצר בהשראת כתבה שקראתי בשבועון אמריקני. אמנם לא דובר בה על עץ וקונכיות, אך דובר בה על מאכלים לא פחות מוזרים שמכינים למעננו אנשי מחקר לקראת סוף המאה הקריטי.

גם הפעם נקודת המוצא היא אותו סיוט מבורך של אוכלוסיה עולמית בת ששה וחצי או שבע מיליארד נפשות, בשנת 2000. כדי להזין אותה בלי תת־תזונה, נצטרך להכפיל את ייצור הפחמימנים והשמנים, ואילו את ייצור החלבונים נצטרך להגדיל פי שלושה – מכיוון שכבר עכשיו יש מחסור גדול בהם. איך עושים זאת בשלושים שנים קצרות?

ראשית חכמה, אומרים המומחים, יש לחולל מהפכה בשיטות הייצור של מזון. למשל, מציעים לגדל את חיות הבר של הג’ונגל כפי שמגדלים כיום עופות בלול וחזירים בדיר ופרות ברפת. ואמנם, כבר הוקמו באפריקה חוות נסיוניות לגידול פילים והיפופוטאמים. יש ניסויים מהפכניים גם בגידול דגים, עם בקבוקי־הנקה של פיירקס. ראיתי תצלום של קרפיון היונק מבקבוק כזה, ומאז אינני אוכלת דגים.

הושגו הישגים מרשימים גם בפיתוח זנים חדשים של אורז, הנותנים יבול גדול פי כמה מזה של הזנים המקובלים עד כה – וזה חשוב ביותר, כי האורז הוא מזונם העיקרי של כשני שלישים מאוכלוסיית העולם.

אבל בכל אלה לא יהיה די, אם לא יבלמו את קצב הריבוי. ולא יבלמו אותו. הנסיון מראה כי שיעור הילודה יורד רק כאשר המשק הלאומי מפותח, והארצות הסובלות משיעור ילודה גבוה אינן יכולות לפתח את משקיהן בגלל שיעור הילודה הגבוה. קשה לשבור את מעגל הקסמים הזה. הודו, למשל, עשתה מאמצים גדולים בלי תוצאות של ממש. הממשלה חילקה טבעות מניעה למיליון נשים, ולא נודע כי באו אל קרבן. היא מימנה גם את עיקורם של מיליון גברים ולא הורגשה ירידה בעליית הפריון. סין העלתה את גיל הנישואים, אבל הזוגות מדביקים את הפיגור. מכל ארצות אסיה, יאפאן לבדה הצליחה להוריד את שיעור הילודה לשפל המערבי. אבל במה יאפאן אינה מצליחה?

יש מדענים הסבורים כי הפתרון לבעיית האספקה של חלבונים לאוכלוסיה הולכת וגדלה, טמונה דווקא בצמחונות. הם סבורים שיש משום בזבוז בצריכת חלבון מן החי כי היצרניות העקריות של חלבון זה, הפרה והתרנגולת, אינן יעילות ביותר. כדי לקבל מן הפרה קילו אחד של חלבון, עלינו לספק לה בין חמישה לעשרה קילו חלבון מן הצומח. אם תוותר האנושות על התיווך החלבוני של החיות, נוכל להזין מאותו שטח מעובד של אדמה פי חמישה או פי עשרה יותר אנשים מאשר בהזנת ה"מתווכים״ המספקים לנו חלבון מן החי.

בין כך ובין כך, המדענים שוקדים על פיתוח מזון מלאכותי. לדבריהם, עוד במאה הזאת נוכל להזמין במסעדה אומצה חד־תאית, או סטייק חד־תאי, שלא יבוא מבית המטבחיים אלא מבית־זיקוק. לתצרוכת־בית, ודאי ישווקו אותו בתחנות דלק…

כבר כיום יש מספר חברות נפט גדולות שבמעבדות–המחקר שלהן מייצרים פרוטאין חד־תאי בריכוז גבוה, בצורת אבקה נטולת ריח שממנה אפשר להכין מאכלים מלאכותיים טעימים ביותר: מבמקום־של־רוטב־דגים עד במקום־של־תרכיז־בשר. רופא ידוע, מרצה לתורת התזונה ב־.M.I.T (המכון הטכנולוגי המהולל של מאסאצ’וסטס) מתרה בנו שלא נראה מאכלים אלה כמשונים. לדעתו, הם יהיו מגוונים יותר ומעניינים יותר ומאוזנים יותר מן המאכלים הטבעיים שלנו כיום.

ובאמת, מדוע לא? בארהייב כיבדו אותי בבונבונים קטנים, ממולאים, מקופסה נהדרת. הם היו די טעימים. את הבחילה קיבלתי רק אחרי שנודע לי כי היו אלה נמלים מצופות בשוקולד! אחרי הכל, אעדיף מזון סינתטי.

מכבר יש לנו תרופות סינתטיות וחוטים סינתטיים; עוד מעט נייצר מזון סינתטי; ולבסוף יהיו גם אנשים סינתטיים. מן הסתם הם יהיו מגוונים יותר ומעניינים יותר ומאוזנים יותר מן האנשים הטבעיים שלנו כיום.