רקע
דב סדן
עַל הַשִּׁירָה וּמְשׁוֹרְרָהּ [יחיאל לרר]

 

א    🔗

הספר הניתן עתה בּידכם, צעירי־הקוראים, הוּא שוֹנה מן הספרים הניתנים לכם בּרגיל, חוֹדש חוֹדש, בּספריה הזאת. אלה הם ספרים הכּתוּבים כּדרך הלשוֹן השגוּרה בְּפינוּ בּדיבּוּר ושׂיחה, ואילוּ הוּא

ספר הכּתוּב כּדרך הלשוֹן המצוּיה בּפינוּ בּשירה וזמרה. עם ראשית הקריאה בּספר הזה תעמדוּ על השינוי הזה וּמיד תחוּשוּ, כּי הדברים נקראים כּמין מַנגינה הנעימה לאוֹזן. ואם תאמרוּ לבדוֹק מה מַנעים את הקריאה לא תתקשו למצוֹא את הטעמים – הרי הקֶצב, הרי המשקל, הרי החרוּז. בּקיצוּר הספרים הם הם ספרי פְּרוֹזָה והספר הזה הוּא ספר־שירה.

מה ענינה של השירה הזאת ומי משוֹררה? שמה בּמקוֹרה, בּלשוֹן אידיש, הוּא: מיין היים ותרגוּמוֹ בּלשוֹננו הוּא גם בּיתי וגם מעוֹני, והמתרגם קרא את השירה הזאת שם המַקיף את שני המוּשׂגים: בּית אבּא. כּבר מעצם השם אתם למֵדים, כּי המשוֹרר בּא לתאר לפנינוּ את בּית־הוֹריו, וּבאמת הוּא מתאר את הבּית הזה בּאוֹפן שאנוּ מַכּירים את עיירת־מוֹלדתוֹ, סביבות־גידוּלוֹ ואוירתה. השירה הזאת מַעלה, איפוֹא, לפניכם תמוּנת־החיים של בּית בּבתי ישׂראל, של עיירה בּעיירוֹת ישׂראל. עתה שידעתם מקוֹמה של השירה – גוֹלת פּוֹלין, אתם מבקשים לדעת זמנה, והנה הדבר מפוֹרש מיד בשוּרה השישית – בּשנת ה“א אלפים ותרצ”ח. לאמוֹר, לפניכם חטיבת חיי־אחינוּ בּני עמנוּ ערב השוֹאה הגדוֹלה אשר ירדה עליהם וּמחתה אוֹתם באכזריוּת מעל פּני האדמה. הידע המשוֹרר, כי הוּא שר את שירת בּיתוֹ ערב חוּרבּן וּכלָיה, אשר בּה יִכלוּ גם חייו שלוֹ?

הבה ונראה מי הוּא המשוֹרר וּמה היתה דרכּוֹ בּחיים וּבשירה. הוּא נוֹלד לפני כּארבּעים ושש שנים בּעיירה מעיירוֹת פּוֹלין – זֶ’ליחוֹב שמה. עיר קטנה היא אשר רכּבת אין בּה, אך בּסביביה מהלכת מסילת־הבּרזל החשוּבה אשר בּין עיר גלילה לוּבּלין ובין עיר־הבּירה וַרשה. מספר הנפשות אשר בּה, לפני בּוֹא השוֹאה, כּשבעת אלפים, וּבהם כּשמוֹנים וּשלוֹשה אחוּזים יהוּדים. וּבכן, עיירה שקהילת היהוּדים היא הרוֹב המכריע בּאוֹכלוֹסייתה. והיהוּדים האלה עיקר פּרנסתם על אוּמנוּיוֹת – רוּבּם חייטים, סַנדלרים, בּוּרסים. עיירה צנוּעה וּמוּצנעת שלא נוֹדעה בּמרחקים אלא בּזכוּתם של אישים גדוֹלים שישבוּ בּה לפני דוֹרוֹת – רבּה ר' שמעוֹן דייטש וכן רבּה ר' לוי יצחק, שהיה אחר כּך רבּה של בּרדיטשוֹב והוּא, כּנוֹדע, מגדוֹלי החסידוּת. סביבם נארגוּ בּעיירה דברי־אגדוֹת וּבהמשך הימים נערבוּ קוּריהם – אגדה המיוּחסת לאחד מיוּחסת גם לאחר: מעשׂה וּבני הקהילה עמדוּ וגירשוּ את רבּם – עמד וקילל את גן־הפּירוֹת שבּעיירה, והרי עברוּ דוֹרי־דוֹרוֹת וּפירוֹתיו עוֹדם צמוּקים וּמתים. בּדוֹרנוּ, בּזכוּתם

של אישים שנוֹלדוּ בּה – איצי מאיר וַיסֶנבֶּרג, הסוֹפר האידי המפוּרסם שתיאר את דמוּתה של העיירה הזאת תיאוּר נפלא בּמַמשוּתוֹ, ר' שמעוֹן אֶנגל, ראש ישיבת חכמי לוּבּלין עד שנחרבה, היא ומוֹריה ותלמידיה, בּידי רשעי הנאַצים. בּעיירה זוֹ גדל המשוֹרר, יחיאל לֶרֶר, בּבית אביו, ר' מֶנדל, שהיה יליד זאמוֹשץ, ממשפּחת חסידים. ואמוֹ, מרת חוּמָה, שהיתה בּת ז’ליחוֹב ממשפּחת צדיקי חסידים כּאִמה, מרת שפרה, היתה מדבּרת בּלשוֹן אתה אל זקני־החסידים ואלה נהגוּ בּה רוֹב כּבוֹד. היוּ שלוֹשה אַחים – אחד בּהם הלך לארצנוּ ויוֹשב בּה – ושלוֹש בּנוֹת – אחת הלכה לקוֹלוּמבּיה והיא אשת הסוֹפר האידי שלמה בּראַנסק. אלה שלא הלכוּ, והמשוֹרר בּתוֹכם, עלה עליהם הכּוֹרת – נרצחוּ בּכלל מליוֹני אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ הקדוֹשים בּגוֹלת פּוֹלין.

דרך גידוּלוֹ של המשוֹרר כּשל בּני דוֹרוֹ וּסביבתוֹ – למד בּחדר, אחר כּך בּשטיבּ"ל, כּאָביו היה גם הוּא חסיד וּבנעוּריו היה נוֹסע עמוֹ אל רבּם, הצדיק מאלכּסנדר. לימים היתה בּוֹ רוּח אחרת – השׂכּלה, לימוּדי חוֹל, ספרוּת הדוֹר, סוֹציאַליזם, ציוֹנוּת – אך ניתן לוֹמר, כּי בּכל גלגוּליו נתקיים בּוֹ יסוֹד־החסידוּת ולהטה. וגלגוּליו רבּוּ כּן רבּוּ – הוּא התקשה בּיוֹתר למצוֹא דרכּוֹ בּחיים, בָּרר התעסקוּת אחת

והניחה, בָּרר התעסקוּת אחרת והניחה. היה גם פּוֹעל, גם לבלר, הלך לוַרשה ולמד פַּרוָנוּת, ידע שנוֹת עוֹני וסבל, וּכבר בּהיוֹתוֹ בּעל לאשה ואב לבת הלך אל בּין החלוּצים והשתוֹקק לבוֹא לארץ־ישראל.


 

ב    🔗

סגוּלת המשוֹרר שבּוֹ איחרה להתגלוֹת – אם משוּם בּישנוּת שהיתה בּוֹ, אם משוּם היסוּסים שהיוּ בּוֹ. כּבן עשׂרים ושלוֹש כּתב בּכוֹר־שיריו, שהעז להביאוֹ לפני גדוֹל ממנוּ – השיר היה כּתוּב עברית והוּא הביאוֹ לפני דוד פרישמן. אוּלם אף שזכה לדבר־שבח מפּי הסוֹפר הנוֹדע, לא בּא המשך, על כּל פּנים לא בּרשוּת הרבּים. רק בּשנת השלוֹשים לחַייו העז להביא דברוֹ לפני קהל הקוֹראים – ספר־שירה.

לא כּשירתוֹ האחרוֹנה, הניתנת בּזה לפניך, היתה שירתוֹ הראשוֹנה. שירתוֹ האחרוֹנה מתארת, כּמבוֹאר, את הקרוֹב בּמקוֹם וּבזמן,

ואילוּ שירתוֹ הראשוֹנה מתארת את הרחוֹק בּמקוֹם וּבזמן. לא עיירת־גידוּל, סביבת־חַיים, בּית־הוֹרים בּגוֹלה בּימינוּ, כּי אם ראשית מלכוּת, מריבת מלך ונביא בּארצנוּ בּימי קדם. שם השירה הזאת: שאוּל ודויד (הוֹצאת א. גיטלין, ורשה 1931). מה שהמשוֹרר בּרר לעצמוֹ נוֹשׂא כּזה מעיד, כּי היתה בּו מידת־עוֹז וּתנוּפה, אך חפצוֹ היה גדוֹל מיכלתוֹ – כּוֹחוֹ ואמצעיו היוּ עוֹד מוּעטים, רוֹשם כּתיבתוֹ היה קלוּש והדוֹ בּביקוֹרת קלוּש

כּמוֹתוֹ. אך היה גם בּין הסוֹפרים, שדעתוֹ היתה אחרת – בּן עירוֹ, ידידוֹ ומעוֹדדוֹ של המשוֹרר, הלא הוּא הסוֹפר הנוֹדע, שכּבר שמענוּ עליו, איצי מאיר וַיסנבּרג. הוּא דיבּר על יחיאל לרר בּרוֹב התפּעלוּת וטרח לעשוֹת לוֹ נפשוֹת בּין הסוֹפרים, אך טרחתוֹ לא עלתה בידוֹ. ראשית, היה ויסנבּרג איש ריב וּמדוֹן וּבעל־פּה וּבכתב פּסל את אלה שנחשבוּ גדוֹלי הסוֹפרים האידיים; שנית, היתה בּו נטיה לגַלוֹת כּשרוֹנוֹת צעירים ולא אחת נכשל בּתגליוֹתיו. היוּ חבריו הסוֹפרים נדים לדברי התפּעלוּתוֹ וּבבוֹא לפניהם המשוֹרר, שהלך לוַרשה לבקש מחיה לביתוֹ, לא ראוּ לעוֹדדוֹ והוּא שב כּלעוּמת שבּא לעיירתוֹ.

רק לימים נתבּרר, כּי הדין היה עם וַיסבּרג – אחרי הספר בּאוּ שני ספרים אחרים, העוֹלים עליו, וּבאחרוֹנה בּאה הפּוֹאימה אשר עתה לפנינוּ ונתגַלה כּי החוּט הנמשך מספר לספר, הוּא כּחוּט של סגוּלה הגוֹברת ועוֹלה, מתגבּשת ועוֹלה, והמרחק בּין ספר ראשוֹן וספר אחרוֹן הוּא כּמרחק בּין חן־בּוֹסר וּבין טעם פּרי בּשל. והקוֹרא, אשר לוֹ עין רוֹאה ואוֹזן קשבת, יוּכל למצוֹא בּשירה הראשוֹנה רמזים של בּשׂוֹרָה והבטחה לשירה האחרוֹנה.

הרמזים האלה אינם בּתכנה וענינה של הפּוֹאימה “שאוּל ודויד” – אַדרבּה, בּחינת הרעיוֹן והתפיסה אינם מצדיקים את השימוּש בּנוֹשׂא גדוֹל כּזה. החידוּש האחד הוּא, כּי הריחוּק בּין שמוּאל ושאוּל

מקוֹרוֹ בּרגש עלבּוֹנוֹ של הנביא הזקן על שהמלך הצעיר, השיכּוֹר מנצחוֹנוֹ, שכח אוֹתוֹ, עצתוֹ וּברכתוֹ. החידוּש האחר הוּא כּי הקירבה בּין שמוּאל ודויד מקוֹרה בּרגש כבוֹדוֹ של הנביא על כּי בּית־ישי, וּביוֹתר צעיר־הבנים, נוֹהג בּוֹ אהבה והוֹקרה. חידוּשים אלה וכאלה מוֹרידים מתיחוּת גדוֹלה לידי מריבה קטנה אוֹ לידי חיבּה קטנה, והנביא, שלוּח ציווּיי אלוֹהים גדוֹלים, נעשׂה כּאדם שלוּח יצרים קטנים. אוּלם אם הרמזים אינם בּעיקרה של הפּוֹאימה הריהם בּצדדיה. הנה תיאוּר משוֹבב, הנה השוָאָה נאה, הנה מָשָל נחמד.

הרי, למשל, מראה־ערב כּתוֹם יוֹם הקרָב – מזהירים אוּרי השקיעה והם גם כזֵרי־זהב על צדעי־המנַצח, גם נַחשי־אש סביב צואר המנוּצח, נשמעים קוֹלוֹת השקיעה והם גם תרוּעת שמחה באוֹזן המנַצח גם פּסק־דין כְּבַד־עוֹפרת באוֹזן המנוּצח. לאמוֹר, מַראוֹת הטבע וּצליליה לא כּשלעצמם אלא כּפי שהם נראים ונשמעים בּנפש האדם, כּפי שהנפש עשׂוּיה לקלטם, לפי רגשה המכריע – אם שׂשׂוֹן, אם עצב; אם אהבה, אם שׂנאה וּבדוֹמה לצמדי־הניגוּדים. והנה, למשל, תמוּנת אילן כּסוּי־שלגים וּמזוּעזע רוּחוֹת עזוֹת וסער, אך בּקרבּוֹ הוּא מַסתיר עסיסיו לימי־חמדה, לזיו־אביב, להמיר את העסיסים בּציצים וּפרחים. לאמוֹר, המשוֹרר לא למַראה עיניו בּלבד ישפּוֹט, הוּא יראה ללבב, לפנימם של חזיוֹנוֹת ויגלה מבּעד לקליפּה הקפוּאה וּמתה את התוֹך הרוֹחש וחי.

רב הוּא דרך המשל בּבתי שיר אלה ועל כּן מצוּי בּוֹ השימוּש בּמלים: כּמוֹ, כּעין, כּאילוּ. וּבין המשלים משל ששימוּשוֹ חוֹזר כּמה וכמה פּעמים בּספריו האחרים – הוּא משל האריה והכּבשׂה וּביחוּד משל הזאב והכּבשׂים, שאפילוּ כּשהוּא ניתן כּמשל לעצמוֹ מוּצנע בּוֹ המשל הנוֹדע על הכּבשׂה בּין עדת הזאבים שנדרש על ישׂראל בּין העמים. הוּא מקוּבּל אפילוּ בּתמוּנה הקטנה: כּזאבים הבּוֹרחים מפּני הצייד למערוֹת ויער וצוֹפים לרגע, כּי יוּכלוּ לנפּוֹל על אוֹיביהם, כּן אָרבוּ שׂוֹנאי ישׂראל. לא כּל שכּן בּתמוּנה הגדוֹלה יוֹתר: גוֹעה בעדר צעיר הכּבשׂים, צעיר הכּבשׂים התם ורך, וקוֹלוֹ העדין כּה ידבּר לרוֹצח: הסר צפרניך חַדוֹת־הסַכּין וּבוֹא־נא כּידיד אל הכּר הירוֹק. נוֹהם הארי על היצוּר העדין: לא אסיר צפּרנַי חדוֹת־הסכּין, לא אוֹבה לבוֹא כּידיד לכַרכֶם, לבלוֹת את חיי בּתמימוּת צחוֹרת־שלג, להמתיק שׂפתוֹתי בּנוֹפת תפֵלה, בּעשׂבים רכרכּים להזין את כּרסי. גם דוּ־שׂיח זה בּין האריה והכּבשׂה יחזוֹר בּשירי המשוֹרר, הנבעת מפּני המציאוּת הזאת של זאב וּכבשׂים ונוֹשׂא בּלבּוֹ את התקוה: וגר זאב עם כּבשׂ. וזוֹ תקוה הנכזבת והוֹלכת והמשוֹרר מבקש להמלט מצער אכזבתה בברחוֹ מפני המציאוּת ואכזריוּתה. וכן הוּא נוֹתן בּפי הגיבּוֹר הקדמוֹן את התפילה על הבּריחה: תנני נא, אלהים, ולוּ פּעם אחת, לילה והשֵנה תגוֹז משפעת־שׂמחה והממשוּת תעָלם, כי הזיוֹת יבריחוּה, והנשמה תרחף בּין כּוֹכבים, הרחק מן הארץ – לוּ רק פעם אחת.


 

ג    🔗

שנה אחרי הפּוֹאמה על שאוּל ודויד יוצא לאוֹר הספר “שטילקייט אִין שטוּרעם”, כּלוֹמר: דממה בּסער (הוֹצאת “טורעם”, וַרשה, 1932) והוּא ספר שירים שוֹנים, שרוּבּם כּכוּלם הלך־נפש כּוֹאבת המבקשת משען ונחמה בּבדידוּתה. הוּא פּוֹתח בּקריאה אל הלוֹחמים עם עצמם, עם נפשם, כּי לא תפחידם התהוֹם אשר סביבם וּבקרבּם פּנימה. אמנם הסירה, אשר בּה הם מיטלטלים על גלי הסערה, שרוּיה כּוּלה בּאפלה, אך ממרחקי־מרחקים מַבהיק אי הרוֹמז להם רמזי אחרית הימים. ואם לא די המשל של מרחבי הים הגוֹעש להראוֹתנוּ את נפש המשוֹרר, בּא המשל של מרחבי החוֹל הלוֹהט ומוֹסיף עליו: בּיוֹם שרב התעה המַזל את המשוֹרר לדרך קוֹצים וּצעדיו אבדוּ בישימוֹן הרחוֹק מעץ וּממַעין, ואשר בּוֹ ארבוּ זאבים רעבים הכּמֵהים לדם כּבשׂים תַמוֹת, אך הוּא המשוֹרר נהפּך לתוֹלעה וכן זחל דרכּוֹ ועם ערב היה המדבּר לגן, התרוֹננוּ מַעינוֹת ואילנוֹת, התרעוּ הזאב עם הכּבש והנחש עם הזָר והוּא, המשוֹרר, קם כּאדם מעפר ויברך את חלוֹם־הערב. כִּי הוּא אוֹהב החלוֹם – הלא בּוֹ הוּא בּוֹרח מאכזריוּת החיים. קשים עליו החיים, אפילוּ אם בּאה בּהם שעת דממה בּוֹדדת, משסעים אוֹתה קוֹלוֹת פּרא: נהמת האריה וּתפילת הכּבשׂ, ורק החלוֹם, זה העוֹלם הרחוֹק מן העין וקרוֹב אל הלב, מבטל את הניגוּד שבּין החזק והחלש, הטוֹרף והנטרף. כי בּעמוֹד המשוֹרר בּתוֹך החיים אינוֹ מבין להם ואוֹמר: אם הם תרוּעת שיר – יריעוּ הכּל, ואם הם יללת עצב – יילילוּ הכּל. אינוֹ מבין לחלוּקה של מריעים מזה ומיַללים מזה. ובראוֹתוֹ כּי גזירה היא, שבּיתוֹ, שׂשׂוֹנוֹ ועצבּוֹ יהיוּ בּשפל ולא שם בּמרוֹמים הוּא מתפּלל לאלוֹהיו: תן בּי רצוֹן לאהוֹב את האדמה, לאהוֹב את הבּית והראֵני את הקצה בּוֹ מתנַשקים שמים וארץ. הוּא מוֹרד על המוֹרה האוֹמר, כּי רחוֹקים שמים וארץ והרי הוּא המשוֹרר, ראָם פּעמים רבּוֹת והם קרוֹבים עד כּי יכוֹל היה לנַשק תכלתם.

ואַל תאמרוּ, כּי אמוּנה קלה היא בּוֹ בּמשוֹרר – לא, הוּא רוֹאה את העוֹלם בּמלוֹא־ניגוּדיו וּסתירוֹתיו, אך מתוֹכם הוּא מְשַוֵע וּמתפּלל לאחדוּת. עד כּמה חַדָה ראייתוֹ זוֹ אתם למדים משיר שענינוֹ, בּערך, כּך: הנה לפניך הבּריאה כּוּלה כּאשר נשלמה בששת ימי המעשׂה – אתה מבקש לשׂמוֹח בּיוֹם ראשוֹן, כּי בּוֹ בּרא אלוֹהים את האוֹר והרי, בּעצם, נבראוּ בּוֹ שני שׂוֹנאים, יוֹם ולילה. אתה מבקש לשׂמוֹח בּיוֹם שני, כּי בּוֹ נבראוּ הרקיעים והרי, בּעצם, בּרא בּוֹ האלוֹהים מסך עבה להסתיר פּניו ממך. אתה מבקש לשׂמוֹח בּיוֹם שלישי, כּי בּוֹ נבראוּ גידוּלי־צמח והרי, בּעצם, בּרא בּוֹ האלוֹהים נאוֹת־דשא וסבכי עשׂבים שוֹטים המשמשים בּערבּוּב. אתה מבקש לשׂמוֹח בּיוֹם הרביעי, כי בּוֹ נתקשטוּ השמים והרי, בּעצם, כאוֹרוֹ של זהב־השמש וכסף הכּוֹכבים הוּא צלוֹ של זפת־העננים. אתה מבקש לשׂמוֹח בּיוֹם החמישי, שבּוֹ נברא כּל עוֹף כּנף והרי, בעצם, הסנוּנית הערוּמה טרף לנץ והנץ טרף לנשר. אתה מבקש לשֹמוֹח בּיוֹם החמישי שבּוֹ נבראוּ בּהמה וחיה ואתה עצמך אדוֹנים עליהם והרי, בּעצם, מוֹשכים והוֹלכים נַהרי נַחלי דם – הגדי בּמלתעוֹת זאב, הסנוּנית בּצפּרני נשר, התינוֹק בּלוֹע ארי. ועם זאת נוֹשׂא המשוֹרר את נפשוֹ לאחדוּת העוֹלם על יסוֹדוֹתיו, לאֶחד. עתיד רגשוֹ מדַמה כּי זכה בּאחדוּת הזאת, אך מיד בא שׂכלוֹ וּמַראה לוֹ, כּי אך חלוֹם־שוא הוּא לוֹ. אמנם, ניצל הגיבּוֹר מרשתוֹת־הבּרזל, אך הוּא עשׂה עצמוֹ כּתוֹלעת. כּלוֹמר, הוּא ניצל בּדרך מרמה. אמנם, המשוֹרר נתחבּרוּ בּלבּוֹ שמים וארץ, אך הוּא שחיבּרם בּעשׂב שנוֹלד משמש ועפר. כּלוֹמר, הוּא חיבּרם כּדרך קוּרי עכּביש. אמנם עבד־המות נגאל מכּוֹחוֹ האָפל, אך הוּא נגאל בּהזיה. כּלוֹמר, הוּא נגאל כּדרך חלוֹם. והרי הוּא רוֹצה הצלה בּממש, חיבּוּר בּאמת וגאוּלה בּהקיץ, כּפי שהוּא חש לעתים רחוֹקוֹת, רחוֹקוֹת בּיוֹתר. כּן, למשל, ישאל: אמא, מתי יבוֹא המשיח? והתשוּבה: השעה הנכוֹנה היתה אמש, כּאשר הנחל דוֹבב חרש לכוֹכבי־הזהב וּפס התכלת הרכּה בּיקש לחַבֵּר כּבשׂ וארי, הנחש האיוֹם היה לידיד האדם, האריה שכח נהמתוֹ והזאב שחצנוּתוֹ; השעה הנחוּצה היתה הבּוֹקר, כּאשר השמים הבּיטוּ זוֹעמים לארץ, שירת הצפּוֹר נעגמה, הנחל רתח בּחרוֹן לשמי־הנחוֹשת חדלי־השמש וּפס אפל הפריד בין לבּוֹת הידידים. התבּוֹננוּ נא בּתשוּבה הזאת ותלמדוּ ממנה, כי המשוֹרר רוֹאה את המשיח כמאַחד הניגוּדים, כּמבטל ההפכים וּמַבחין בּין השעה שהיא הנכוֹנה בּיוֹתר לבוֹא המשיח והיא שעת הערב, שעת הדממה, וּבין השעה שהיא השעה הנחוּצה בּיוֹתר לבוֹא המשיח והיא שעת הבּוֹקר, שעת הסער. עתה גם הבינוֹתם על מה קרא את ספר שיריו בּשם: דממה בּסער. עתה הוּא נראה לכם כּמתפּלל אל הערב כּי ישכּוֹן בּתוֹך הבּוֹקר, ותתמזג השעה הנכוֹנה והשעה הנחוּצה כאחת.


 

ד    🔗

נראה כּי המשוֹרר הבין, כּי בּבקשוֹ נתיבה אל נפשוֹ וּממנה, הוּא חייב לראוֹת אוֹתה לא בּלבד בּמסגרת של סמלים וּמשלים, שכּל מקוֹם מקוֹמם וכל זמן זמנם, אלא גם בּמסגרת של החיים וההווי, בּני־זמנוֹ וּמקוֹמוֹ. כּלוֹמר הוּא חַייב לראוֹת את עצמוֹ בּמסגרת גידוּלוֹ,

וּסביביה. בּספר “דממה בּסער” יש פּרק שירה, החוֹרג בּענינוֹ ודרכּוֹ משאר השירים – היא שירה על כּפר ועיר. היא רחוֹקה מאד ממעַלת התיאוּר והציוּר, שהגיע אליה אחר־כּך, היא עשׂוּיה כּאידיליה, אבל היא כּבר רמז לכך, כּי המשוֹרר שלנוּ עתיד לחזוֹר מעוֹלם הסמלים והמשלים המוּפשטים לעוֹלם המַראוֹת והחזיוֹנוֹת המַמשיים, כּשם שהוּא רמז לכך, כּי הוּא עתיד להניח כּלי־השירה שלוֹ אשר עד עתה, כּלי הליריקה, שדרכּה בּהשתפכוּת הנפש, וּכלי הרפלכּסיה שדרכּה בּהרהוּר וליטוֹל כּלי־שירה אחרים, כּלי האֶפּיקה שדרכּה בּסיפּוּר ותיאוּר וּכלי הפּלַסטיקה שדרכּה בּדמוּיוֹת. המַעבר בּין הדרכים

האלה ניכּר בּספר השירים השלישי “בּרוּנעמס אין פעלד”, כּלוֹמר: בּאֵרוֹת בּשׂדה (וילנה, דפוּס קלֶצקין, 1933). יש פּה שירים המזכּירים בּענינם את הספר הראשוֹן – כּן, למשל, שיר דויד וּבת שבע, ואף צרוֹר השירים העשׂוּי כּמַתכּוֹנת תהילים. וכן, למשל, התפילה שהיא כּתפילת הרוֹעה הקדמוֹן, כִּי יֵהָפך לב האריה, וכן לשוֹנה עתה: הַלְהֵב בּלב השׂוֹנא ניצוֹץ הצדק ויסיר כּעסוֹ וּפראוּתוֹ ורגש־דם־חיה. ויוֹתר מהמה יש פּה שירים המַזכּירים בּענינם את הספר השני – כּן, למשל, וידוּיוֹ כּי הוּא מתמרמר על אלוֹהים וּמַטיח דברים קשים כּנגדוֹ, אבל צוֹפה לוֹ חרש בּכל פּינת־רחוֹב. גם כּעס גם געגוּעים. כּעס וגעגוּעים כּאחת. אוּלם פּה גוֹברת האמוּנה, כּי הניגוּדים יבּטלוּ ויתמזגוּ בּאחדוּת. פּעמים הוּא מבּיע את האמוּנה הזאת

בּדבּרוֹ על נפשוֹ לאמוֹר: יוֹנת־זהבי בּכנפי־נשר שוֹזרת בּתכלת שמים חלוֹם. פּעמים הוּא מבּיע זאת באמרוֹ: אני מאמין אמוּנה שלמה, כּי יבוֹאוּ ימים טוֹבים מאלה והעוֹלם יִמלא חסד אלהים, כּסא־שוֹפט־כּזב יִכלה כּעשן ולא עוֹד אַנחת עניים וּפצעי־חלָשים ורוּח אלוֹהים תרד להעיר את בּני־האדם לנתץ כּל אליליהם ולשבּוֹר מַטה־הרשע.

אבל יש פּה שירים אחרים, שירי האדם, היהוּדי, בּן דורנוּ. כּאשר שאל קוֹדם: על מה העוֹלם עינוּי לאדם, כּן הוּא שוֹאל עתה: על מה העוֹלם תוֹפת לאדם־ישׂראל. אחרי שהראה לנוּ את עוֹמק הצער בספירה: אדם ועוֹלם, הוּא מַראה את עוֹמק־הצער בּספירה: אדם ואדם, והוּא מַראה אוֹתוֹ מתוֹך יסוּריו שלוֹ, שהם גם יִסוּריהם של הוֹריו, אחיו וּבני עמוֹ מסביב. היא הספירה: ישׂראל ועמים, ישראל בּעמים, הגדי בּין שבעים זאבים. ואמנם, המשוֹרר יאמר: כּכבשׂה חלשה בּעדת זאבים כּן אני בּעוֹלם, אדוֹנים רבּים לי וכל אחד בּהם יעשׂה בּי כּאַוַת־נפשוֹ. בּדידוּתוֹ היא כּפוּלה – גם של אדם בּפני העוֹלם, גם של יהוּדי בּפני סביביו. הוּא אוֹמר: על כּרחי אעמוֹד אילם ואחריש ואטמוֹן גוֹדל צערי ושׂנאתי בּמַעמַקי. הוּא רוֹאה עצמוֹ ניצב בּלב־הדוֹרוֹת ואוֹמר: התוֹלדוֹת הן לי ללא חוּמלה – כּנחש וּכאֵם חוֹרגת וּמרשעת. עתה תפילתוֹ וגעגועיו לגאוּלת עמוֹ: אך זאת תקותי, כּי לא לעוֹלם תִקָמץ יד האלוֹהים וחצוֹ עוֹד יפַלח שוֹנאַי לכַפּר דמי וחרפּתי.

על כּן נשמע בּספר הזה גם שירי כּאב וזעם על צרת ישׂראל בּגוֹיים – אלה השירים על ימי הפּרעוֹת אשר פּרעו בּריוֹני הפּוֹלנים בעיירוֹת־ישׂראל בּפּוֹלין. על כּן נשמע בּספר הזה גם שירי עֶדנה והתרפּקוּת על חיי ישׂראל בגוֹיים – תיאוּר הפּגישה בין יהוּדי נוֹדד מכּפר ולכפר ורוֹעה נכרי וזכר יעקב הרוֹעה צאן לבן וּמשה הרוֹעה צאן יתרוֹ. על כּן נשמע עתה את המשוֹרר לאמוֹר: אם ישאל מי מה מוֹצאי אַראה לוֹ את האדמה; אם ישאל מי מה מטרתי, שוּב אַראה לוֹ את האדמה. וּמשהכּיר המשוֹרר, שהאדמה היא לוֹ ראשית ותכלית, נתן עתה לבּוֹ ועינוֹ על מַמשוּת־חייו וּמחיצתה – על בּיתוֹ. ואכן ספרוֹ הרביעי, והוּא האחרוֹן, שמוֹ, כּאָמוּר: מיין היים, כּלוֹמר: בּיתי, בּית־אבּא.

מה שוֹנה הספר הזה משאר ספריו – לא רמזים וּפירוּרי הרהוּרים כּי אם תמוּנוֹת וּמראוֹת, לא סמלים רחוֹקים ועמוּמים, כּי אם דמוּיוֹת קרוֹבוֹת וּבהירוֹת, מַסכת־חיים רחבה על נוֹפה ונַפשוֹתיה, חיי בּית ישׂראל ערב חוּרבּנה של גוֹלת פּוֹלין. וראוּי לנוּ לשמוֹע וידוּיוֹ

של המשוֹרר, איך נוֹלדה בּקרבּוֹ הפּוֹאימה הגדוֹלה הזאת – ונשמע אוֹתה מתוֹך דברי הנעילה, שצירפם למהדוּרה הראשוֹנה והשמיטם במהדוּרה השניה. מתוֹך הוידוּי הזה נלמַד, כּי השירה הזאת כּאילוֹ נוֹלדה מאליה, שלא כרצוֹנוֹ ושלא כּכוָנתוֹ. לאמוֹר כוֹחוֹת עמוּקים יוֹתר מרצוֹנוֹ וכונָתוֹ

הוֹלידוּה. הוּא מוֹדה וּמתוַדה, כּי הוּא רצה לשיר שירה אחרת – הוּא רצה לשיר על קוֹצי חייו ועל שביב־הזוֹהר אשר נגלָה ונעלם כּלעוּמת שנגלָה. הוּא רצה לשיר על ילדוּתוֹ הקדוֹשה והטהוֹרה ועל אגדתה – האוֹצרוֹת אשר בּמערוֹת. וכן רצה לשיר את חיי נעוּריו – אימת המלחמה, היא מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, על אימוֹתיה וסַכּנוֹתיה, את המנוּסה מפּני האוֹיב לכּרך הגדוֹל,

אוּלם בּשבתוֹ אֶל השוּלחן וּבאחזוֹ את עטוֹ – יצא מתחתיו שיר אחר. כּי בּשבתוֹ כּן נתן עינוֹ על סביביו וראה את עיירתוֹ וּביתוֹ, מיד נתפּסוּ להם לבּוֹ וּמחשבתוֹ ושכח לסַפּר על עצמוֹ.

מתוֹך הוידוּי הזה אתם למדים, כי שתי כּוָנוֹת נלחמוּ בּלב המשוֹרר, אחת גלוּיה ואחת נסתרת, כּוָנתוֹ הגלוּיה בּיקשה ממנוּ לכתוֹב על עצמוֹ. בּאה כּונתוֹ הנסתרת, העמוּקה ממנה, ציותה עליו לכתוֹב על בּיתוֹ. הוּא נשמע לכוָנתוֹ הנסתרת ואף הבין, כּי אם לא יישמע לה, אם לא ישיר על בּיתוֹ לא יוּכל לשיר על עצמוֹ, כּי איך ישיר אדם על ענף ולא שר על גזעוֹ ואיך ישיר על גזעוֹ ולא שר על שרשוֹ. אך נראה, כּי אף שהבין זאת, דעתוֹ מתנוֹדדת, מה עיקר וּמה טפל, והוּא אוֹמר: הספר הזה הוא אך הקדמה. לאמוֹר, העיקר אך יבוֹא. אך אפשר וּלימים הכּיר, כּי שוא ההבחנה בּין עיקר וטפל, שכּן השוֹרש, הגזע וענפוֹ הם שלמוּת אחת. אוּלי גם משוּם כּך מחק את דבר הנעילה בהוֹציאוֹ את המהדוּרה השניה (הוֹצאת ליטערארישע בּלעטער, 1938).


 

ה    🔗

וּבאמת, לא יכוֹל היה המשוֹרר להביא שנית את דברי־הנעילה, כּי בּהם נשמעה כּמין נעימה של התנַצלוּת, והיא לא היתה מוּצדקת כּלל. אם היה מי שחַייב היה להתנַצל, הרי הם אלה שלא השׂכּילו להכּיר בּספריו הקוֹדמים את הגרעין, ונהגוּ בּוֹ בּיטוּל, תחת אשר יעוֹדדוּ רוּחוֹ וכוֹחוֹ. עתה ראוּ, כּי וַיסנבּרג לא הטעה אוֹתוֹ ניחוּשוֹ – השירה הזאת כּבשה את הלבבוֹת, היא הלהיבה את קהל הקוֹראים, היא הלהיבה את ציבּוּר הסוֹפרים. שלוֹם אַש כּתב בּמכתבוֹ (אל ההוּמוֹריסטן יוֹסף טוּנקל): אילוּ הפּוֹאימה הנפלאה הזאת נתפּרסמה בּלשוֹן אחרת, אוֹ בּלשוֹן הקוֹדש, היוּ מרעישים בּה את העוֹלם. ועוֹד כּתב: המחַבּר הוּא משוֹרר בּחסד עליוֹן וספרוֹ הוּא מן הספרים היפים בּיוֹתר, שנתפּרסמוּ אֵי־אָז בּישׂראל. הוֹסיף וכתב: אם קלוּבּ פּאֶן (פייטנים, אֵסאייסטים, נוֹבליסטים) יש לוֹ פּרס אני מבקש לוֹמר בּשמי, כּי לֶרר ראוּי לפּרס הזה. ואמנם, דברי שלוֹם אש זכוּ לתשׂוּמת־לב – הרי מלבד היוֹתוֹ מגדוֹלי הסוֹפרים בּאידיש, הוּא גם מחַבּר הספר הנחמד “העיירה” שתיאר את עיירת פּוֹלין שלפני דוֹר, והוּא מסוּגל בּמיוּחד לחוּש יפיה של שירה על העיירה בּדוֹר הזה. – וּקלוּבּ פּאֶ"ן היהוּדי בַּורשה זיכּה את לרר, בשנת 1939, על הפּוֹאימה הזאת בּפרס אייטינגוֹן, והחלטתוֹ נתקבּלה בּאהדת העתוֹנוּת והקהל.

כּמידת התלהבוּתוֹ של שלוֹם אַש היתה מידת־התלהבוּתוֹ של הלל צייטלין, שקשר כּתרי־תהילה לפּוֹאימה הזאת – הוּא ראה בּה החזרת־כּבוֹדה של העיירה ויהוּדיה בּספרוּת, שלא כּדרך התיאוּר המַבליע את האוֹרוֹת וּמַבליט את הצללים, כּפי הנוּסח שנקבּע בּידי מנדלי ותלמידיו. הערכתוֹ זאת של צייטלין העלתה ויכּוּח, בּיחוּד של חוֹקר הלשוֹן האידית, שהיה גם בּשוֹפטי הפּרס הנזכר, נח פרילוּצקי – הפּוֹאימה הזאת אינה בּרוּח רוֹמנטיקה, שדרכּה לפאר את מה שהיה ולראוֹת את העבר כּכליל השלמוּת, הפּוֹאימה הזאת היא בּרוּח ריאליזם, שדרכּוֹ לתאר את הממשוּת כּמוֹ שהיא. ואתם, הקוֹראים, אם תאמרוּ לשפּוֹט בּין שני הסוֹפרים האלה, אשר כּמוֹתם כּמשוֹרר נרצחוּ בּידי רוֹצחי־ישׂראל המתוֹעבים, לא תוּכלוּ אוּלי לתת הצדקה לאחד ולאחר ותאמרוּ, כּי אלה ואלה דברים נכוֹנים. השירה הזאת, הרוֹמנטיקה והריאַליזם הם בּה כּשתי כּפּוֹת מאזנים מעוּינוֹת – האהבה אינה מסַמאת את האמת והאמת אינה מעמעמת את האהבה.

אם תאמרוּ לבדוֹק ענינה של הפּוֹאימה ותראוּ לפניכם עיירה, בּית, נפשוֹת, ראוּי שתדעוּ כּי המשוֹרר נתן לפנינוּ תמוּנה נאמנה וּמדוּיקת של עיירתוֹ, בּיתוֹ, נפשוֹת הוֹריו, קרוֹביהם, ידידיהם, שכניהם.

בּני עירוֹ יסַפּרוּ לכם, כּי דייק אפילוּ בּרוֹב שמוֹתיהן של הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת ויאמרוּ: אנשים חיים הם וידענוּם וכתיאוּרוֹ של המשוֹרר כּן היוּ בּקלסתרם וּמנהגם. הם יאמרוּ לכם, כּי לא בּלבד האב גם האם גם בּיתם תוֹארוּ כּדיוּקם, אלא יוֹסיפוּ ויאמרוּ, כּי שכנם פּינחס אהרן תיאוּרוֹ ניתן כהוָיתוֹ ואף יעירוּ: וגם בּנוֹ הסוֹציאליסט מתוֹאר כּדיוּקוֹ, ואם תרצוּ לראוֹתוֹ, בּוֹאוּ לנתניה ותמצאוּ אוֹתוֹ פּוֹעל בּפוֹעליה. אוּלם מה שהמשוֹרר דייק בּתיאוּר פּרצוּפה של העיירה, נפשוֹתיה והליכוֹתיה לא היה בּוֹ עדין כּדי שבח, אך הוּא, אף שתיאוּרוֹ כּדיוּק המציאוּת המתוֹארת עשׂאוֹ לא כּמעשׂה־צלם אלא כּמעשׂה־אמן – הוּא תיאר את המציאוּת הזאת על פּנים־פּנימה ותיארה כּך שהיא למַעלה ממציאוּת עצמה, היא מציאוּתה של הוָיה ישׂראלית בּתחוּם מסוּים של מקוֹם וּזמן.

אם תשאלו למקוֹם הפּוֹאימה הרי לאחר הקריאה תיה תשוּבתכם: עיירה לא גדוֹלה כּמוֹתה כּמאוֹת עיירוֹת הזרוּעוֹת לאָרכּה ורחבּה של פּוֹלין. העיירה נראית לנוּ בּשני מרכּזיה. המרכּז האחד – בּית־המשפּחה, המתחבּט בּחיבּוּטי־פּרנסה, וּבוֹ דוֹר ישן, הם ההוֹרים יראי שמים, המתאַמצים לקיים את דרך המסוֹרת, מסוֹרתם של חסידים, ודוֹר חדש, הם הבּנים, שהניחוּ דרך אבוֹתיהם והם מתאַגדים אגוּדוֹת אגוּדוֹת; מהם שכּבר הלכוּ למרחקים, מי לאמריקה הלאַטינית וּמי לארץ ישׂראל, מהם המתעתדים לילך, בּאין מַעמד לרגלם היוֹם וּבאין תקוה למחר. המרכּז האחר – מקדש מעט של הדוֹר הישן, השטיבּ"ל של החסידים. וּבירכּתי המרכּזים האלה נראה כמרחוֹק, על פּי השמוּעה בּלבד, מרכּזם של הצעירים – האגוּדה הפּוֹליטית על נוֹאמיה, ויכּוחיה, שיריה. ואם תשאלוּ לזמן הפּוֹאימה, הרי לאחר הקריאה תהיה תשוּבתכם: ערב אחד, והם מוֹצאי שבּת בּבית הוֹריו. ואם תשמע תמיהה: איך יכוֹל היה המשוֹרר להכניס עוֹלם גדוֹל רב־נפשוֹת וחזיוֹנוֹת בּפיסת־זמן קטנה כּל כּך, הרי התשוּבה: ראשית, כּבר יש דוּגמאוֹת כּאלה בתוֹלדוֹת השירה וּמשוֹררנוֹ יכוֹל היה ללמוֹד בּזה מדרכּוֹ של גדוֹל משוֹררי הפּוֹלנים, אָדם מיצקיביץ', שנתן אֶפּוֹס, תקוּפת חיים שלמה של דוֹר על שפעת דמוּיוֹת ושלשלת מאוֹרעוֹת ורוֹב תיאוּרים, במחיצת ימים קטנה – והרי השפּעתוֹ של האֶפּוֹס הזה “פּאן טאדיאוּש” ניכּרת בּשירה אשר לפנינוּ עתה.

שנית, דרך מיוּחדה היא למשוֹררים וּמשוֹררנוּ אחז בּה גם הוּא – היא הדרךשל מַחזה בּתוֹך מַחזה. לכאוֹרה כּל שטחה של השירה שעה מוּעטת – חבוּרה של חסידים, שנתלַקטה כּדי לקיים אָרחם ודרכּם בּשלוֹשה דרכים: סיפּוּרי חדשוֹת ולימוּד משניוֹת, קוּפּה קטנה לגמילוּת חסדים, סעוּדת מלַוה מַלכּה בּביתם של ההוֹרים. אבל אנוּ רוֹאים ושוֹמעים לא בּלבד מה שקדם לסעוּדה – ההבדלה, ההכנוֹת, ואת עצם הסעוּדה, אלא אנוּ רוֹאים ושוֹמעים מה שעוֹלה בּזכרן של הנפשוֹת, בּיחוּד בּזכרה של האם וכן עוֹלה משלשלת־הזכרוֹנוֹת כּעוֹלם בּתוֹך עוֹלם. כּשם שראיתם, למשל, בּאידיליה של טשרניחוֹבסקי “לביבוֹת מבוּשלוֹת” את הזקנה עוֹשׂה לביבוֹתיה וּראיתם את הרהוּריה תוֹך כּדי עשׂייתה והם העלוּ לפניכם עוֹלם מלא, מתיחוּת של דוֹרוֹת, כּן אתם רוֹאים פּה כּחזיוֹן הזה בּיתר הרחבה – אתם רוֹאים את האם הקוֹלפת תפּוּחי אדמה לסעוּדת מלוה מלכּה, אך אתם רוֹאים גם את הרהוּריה־חזיוֹנוֹתיה בּשעת מעשׂה. דברים שהיוּ לפני ארבּעים שנה עוֹברים מחדש בּהירים לפני עיניה וגם לפני עיניכם אתם. כּן תראוּ, איפוֹא, את יוֹמה הגדוֹל, את יוֹם חתוּנתה, תשמעוּ כרוֹניקה של המשפּחה, מעשׂה בּקללה שנתקיימה, וכדוֹמה. וכדין הרהוּרים דין השׂיחוֹת – גם הן מַרחיבוֹת את היריעה וכן יוֹדעת השעה הקטנה של הסעוּדה לכלוֹל נפש ונפשוֹת, עוֹלם ועוֹלמוֹת.

המשוֹרר מביא לפנינוּ את הדוֹר באוֹפן שזקניו נראים על הבּימה ואילוּ צעיריו נבלעים בּירכּתים, וּבין אלה ואלה קרע ההוֹלך וּמרחיב. אין המשוֹרר מטשטש את הקרע, כּשם שאינוֹ מטשטש קרע אחר – הניגוּד הסוֹציאלי בּתוֹך חבוּרת החסידים. אמנם, הסעוּדה השלישית מַכחידה את ההבדל בּין עשיר ורש, אבל היא מכחידתוֹ לשעה קטנה בּלבד, בּמוֹצאי שבּת. למחרת, בּיוֹם החוֹל יחזוֹר ההבדל לקדמוּתוֹ. ולא עוֹד, אלא בּעצם שעת הקוֹדש עוֹלים ההרהוּרים על פּני מציאוּת החוֹל – עוֹלה זכר נסיוֹנוֹתיו המרים של פּינחס אהרן, עוֹלה זכר ר' מוּניש החוֹלה והם מטילים צל על העשיר היוֹשב לכאוֹרה כּשווה בּין שווים בּחבוּרה הזאת. אוּלם כּנפי אהבה סוֹככוֹת על כּל החיים האלה, כּל העיירה הזאת, שכּל בּית וּבית שבּה כּפוֹרח בּאויר מתערער ונשמט, הזקנים קוֹפאים אל הוָיתם הדלה והצעירים מתפּזרים על שבעה ימים. שעל כּן מלחמת הזקנים והצעירים אין בּה משׂשׂוֹן הקרב, ונלוה לה צל הטראַגיוּת. אוֹי לזקנים המנוּצחים הרוֹאים את בּניהם שוֹכחים את ירֵשתם וּמדַמים אוֹתם מנתקי שלשלת הזהב, אוֹי לצעירים המנצחים התוֹקעים דגל־נצחוֹנם על בּית נָמוֹט וּמתערער. רק זעיר־פּה זעיר־שם מתנוֹצץ שביב תקוה: הנה המתיחוּת בּין האב החסיד והבּן המַרכּסיסט והנה מריבת הדברים הקשה וּפתאוֹם מגַלה האב בּדברי הבּן הזרים והמוּזרים לוֹ את הנקוּדה היהוּדית, את הניצוֹץ הישׂראלי הקדמון המפרפּר בּתוֹך אפר־החוֹל; הנה הריחוּק בּין האב היוֹשב בעיירתוֹ וּבין הבּן שהניחוֹ והלך לעבוֹד אדמת ישׂראל וּפתאוֹם בּאה תשוּרתוֹ, אתרוֹג וריחוֹ כּמשיב לב אבוֹת על בּנים ולב בּנים על אבוֹת. כּי הנה תלוּיה הסערה על בּית ישׂראל והמשוֹרר תקוה היא בּלבּוֹ: אוּלי יתבּקע ענן ויתגַלה העני הרוֹכב על החמוֹר.


 

ו    🔗

ונראה, כּי המשוֹרר נשׂא לבּוֹ לשירת הדוֹר הצעיר – עֵדים לכך השיר הגדוֹל והנחמד “אמא כּוֹתבת”, שניתרגם פּעמַיים ללשוֹננוּ וחיבּב את המשוֹרר על הקוֹרא העברי והדוֹ הטוֹב עוֹדד את רוּח המשוֹרר, וכן השיר הגדוֹל “חוֹטבי עצים”, שהוּא קטע מפּוֹאימה וּלפי בּנינוֹ וצוּרתוֹ היה, כּנראה, מחוּשב כּהמשך “בּית אבּא”. בּעוֹד השיר הראשוֹן מגַלה להפליא רגשי אם השרוּיה בעיירת פּוֹלין נידחת לבנה, שהלך לארץ־ישׂראל, ודוֹאגת לשלוֹמוֹ – וגם פּה ודאי תיאר לנוּ את אמוֹ שלוֹ, שצעיר בּניה, משה, אחי המשוֹרר, בּא כּחלוּץ לארצנוּ – הרי השיר האחרוֹן מתאר רגשי אב ואם שבּנם הלך אל בּין החלוּצים והוּא מוֹפיע עמהם בּפתח והם מבקשים לשׂכּוֹר אוֹתם כּחוֹטבי עצים. עדים לכך מַאמציו שלוֹ להכשיר עצמוֹ לעבוֹדה בּארצנוּ ולבוֹא אליה.

ועתה ניתנת השירה הזאת בּידכם, צעירי הקוֹראים, בּלשוֹננוּ, בּנוּסח־תרגוּמוֹ של שמשוֹן מלצר, אשר גם הוּא שר לנוּ על עיר ילדוּתוֹ והוּא יוֹדע את נפש־העיירה בּגוֹלה, מַראיה וּמַנגינתה. עם קריאת הפּוֹאימה תרגישוּ, כּי יש בּה מדרך השירה והפּרוֹזה כּאחת. יסוֹדה של השירה בּה הוּא בּחרוּז וּבמשקל שעיקרוֹ בּארבּע נגינוֹת בּשוּרה, יסוֹדה של הפּרוֹזה בּה בּקצב החפשי והמתחַלף שבּין הנגינוֹת. התרגוּם נשמר בּוֹ המקוֹר על נוֹיוֹ ודיוּקוֹ, הנעימה הרווּחה של הסיפּוּר והתיאוּר והתגים הצפוּפים של המשל והרמז ועל הכּל חוֹפה אוירת־העממיוּת, סגוּלת־היקר של השירה הזאת.

המשוֹרר אשר שר את השירה הזאת לא זכה לבוֹא לארצנוּ, תבוֹא נא אליה שירתוֹ ותיצרר בּצרוֹר־חיינוּ.

אלוּל, תש"ו דב שטוק [דב סדן]


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות