אחרי א' ביולי 1934 ¹

מרד צריך היה לפרוץ ב“מלכוּת השלישית”, הנאמנים צריכים היו ליעשות בוגדים, דם צריך היה להשפך, כדי שנדע קורטוב מה מהמתרחש בממלכה המאוּשרת הזאת – ונשמע את הדברים לא מפּי ספרות המהגרים אשר “מלאכתה רמיה” וכל גרמני נאמן, כל ידיד “גרמניה המתחדשת” אסור להם להאמין לה, אלא מפּי המנהיג בכבודו ובעצמו. בחום-הקרב, עוד לפני ששככה הסערה, פּירסם אותו מנהיג נחפּז פּקוּדה מפורטת למפקד נחדש לפּלוּגות הסער, וּבמו ידיו חיבר כתב-אשמה על משטרו הוא, שלא היה כמותו בכל ספרות המהגרים ההיא. שהרי ההוראות שניתנו לאיש החדש בפקוּדה זאת יש בהן גם גילוּי-אמת לגבּי העבר. כשהיטלר אומר ללוטקה “כן תעשה”, משמעם של הדברים גם “כי הללו – אלה אשר הדחתי אותם, אלה אשר הוצאתים להורג – לא עשו כן ולפיכך הדחתים והוצאתים להורג”. ויש שהדברים נאמרים לא בצוּרת שלילה בלבד אלא במפוֹרש.

“ראשי הפּלוּגות ישמשו מופת לחיים פשוּטים ובריאים” ורשוּת בידינו להסיק: עד כאן לא היו אלא מופת לחיי מותרות וּפריצוּת. “משתאות וּמותרות אסוּרים בהחלט” – לאמור עד כאן מוּתרים היו. ואמנם כן "כספּי הציבור שימשו להוללות של יחידים, למשתה אחד בזבזו 30 אלף מארק. מכן ואילך “רק מיניסטר החוּץ רשאי ולערוך קבלות פּנים”. ועוד: “המפקד המופיע בחוּץ כשהוא שכּוֹר לא ישאר במשרתו… על הפּלוּגות למלא את חובתן כראוי, למען תוּכל כל אֵם בגרמניה לשלוח את בניה לפלוּגות בלי חרדה למצבם המוּסרי” – וּממילא ברור, שעד כאן היה היפּוכו של דבר.

שנה וחצי עברו מאז עליתו של היטלר לשלטון, את המשטר הזה נתן כמתנה לעם הגרמני, הוא אחראי לו, הוא נהג בו סבלנוּת, והיה מוסיף לסבול אותו, אילו היו מוּדחים והמוּמתים עתה מקיימים מצוה אחת, את המצוה היחידה האמיתית הקיימת ב“מלכוּת השלישית”: מצות הנאמנוּת העוורת למנהיג.

הוא, המנהיג, הבטיח “טיהוּר”. היה זה אחד מראשי הסוּסים שרכב עליו. שחיתוּת, קוֹרוּפּציה, גנבות, מוֹתרוֹת, קלקוּל מיני – על המלים חזרו בלי סוף הוא וסיעתו, כמטורפים, יומם ולילה במשך כעשר שנים, הם חזרו והשמיעו באזני העם הגרמני: “שיטת הגנבות”, שיטת השחיתוּת", הביטו, גרמנים טובים, הבֵּטנה גרמנויות טובות, מה עשוּ אלה ממדינתם, מחברתם, ממשפחותיהם! מי הם **אלה? ** מארכּסיסטים ויהוּדים! קודם כל הבטיח – מלבד הגנת המולדת מפּני התנקשוּת הפּולנים, הצרפתים, האנגלים – טיהוּר וריפוי העם הגרמני מצרעת זאת. והדבר השפּיע אולי יותר מהבטחת-לחם ומהבטחת “שבירת ורסיאל”. מן התיאור שתיאר עתה הוא בעצמו, המטהר הגדול, אנו לומדים במפורש כיצד קיים את הטיהור.

והרי האשמים ההם – אינם שוב. ראשי המארכּיסטים נמצאים או בבית-הכלא והמחנות הריכוז או בפראג ובפאריס. ורבים מהם בעולם האמת, ואילו היהודים חייהם כחיי כלבים. מכל מקום אלה ואלה אין להם השפּעה כל שהיא ב“מלכות השלישית”, בחלום-חזון זה של דור גרמני צעיר. היא, הממלכה הזאת, “נקיה”, היא גם אַרית וגם אַנטי-סוציאליסטית. והנה: כאלה הם פּני החלום-נחזון הנעשה במציאוּת היטלרית.

עתה הם מספרים, שתפסו את רהם בשעת מאסרו, בקלקלתוֹ, כשהוא נתפּס למידת-סדום. עד כאן לא ידעו המסכּנים דבר! עד כאן היו אלה “דיבות היהודים” בלבד, זכורני, כשפּרסמו לראשונה, לפני כמה וכמה שנים, “מכתבי-אהבה” של רהם ומהם ברורה נטיתו המשונה, נמצא משהו במחנה השמאל שהתמרמר: על שוּם מה מוציאים חיי פרט לעיני הקהל? אין זה נשק הגון במלחמה ציבורית! אך כשהוצרכו “אנשי הטיהור” לעשות “חשבון סופי” עם רהם זה, לא היו בלבם כל פּקפּוּקים לספּר כיצד נתפס וכיצד נהרג. הרי לשם כך אנשי הטיהור הם, אנשי המוסריוּת הגרמנית.

שמא נזכה עוד לשמוע כי פוֹן-פּאפּן האסור הוא שקרן, איש התחבּוּלות וצבוע? שמא נזכה עוד לשמוע, כי היינס זה, שהוּמת עתה או “שלח יד בנפשו” (היכן, בכל הסיפורים האלה, “הניסיון לברוח”? כיצד אפשר בלעדיו?) שבידו נמסר שלטון על ארץ גדולה, שלזיה, אוּלי נזכה לשמוע שהוא רוצח, ולא לבד שולח לרצח, אלא רוצח ממש, שהוּכר כרוצח על ידי המשפט הגרמני, וּכל גרמניה לא קראו לו, מי בחריקת שינים ומי ביראַת-כבוֹד, בלתי אם “כלב-דמים”?

אכן צריך היה לפרוץ מרד באשכנז ההיטלרית שיוּסר הצעיף מעל פּני הכּיעוּר והזוהמה, הם פּני “גרמניה המחודשת”. עם המרד השני – אַל יתמהמה, למען ישראל וּלמען העוּבד הגרמני, למען האוּמה הגרמנית וּלמען שלום העולם, למען אמוּנת האדם, אַל יתמהמה! – עם המרד האחר, לא זה של רהם – פוֹן פּאפּן, נכיר את פּני המנצחים היושבים כיום כשופטים מוּסריים של ה“מתים” הללו, שהם דם מדמם, בשׂר מבשׂרם, רוּח מרוּחם.

“דבר”, כ“א תמוז, תרצ”ד (4.7.1934)