א. דמוקרטיה או דיקטאטורה

ועידת הסוציאליסטים האוסטרים שהיתה בלינץ, מ־30 באוקטובּר עד 3 בנובמבּר 1926, בהשתתפוּת ארבע מאות ועשרים ציר, שדיברו בשם שש מאות אלף פּועלים מאורגנים, יש לה חשיבוּת מיוּחדת לא רק בתולדות הסוציאליזם האוסטרי, אלא בתולדות הסוציאליזם האירופּי והבין־לאוּמי בכלל. הפּועלים הסוציאליסטים האוסטריים מזוּינים בנסיון פּעוּלה מיוּחד במינו, שאוּלי אין דומה לו בשוּם חלק אחר בתנוּעה הבין־לאומית. הם עברו דרך ממדינה גדולה, רבּת־אוּמות, מדינה קלריקאלית ועשירה בשיירי פאוֹדאליוּת, למדינה קטנה ודמוקראטית. את המעבר הזה עברו לא רק בדרך המהפכה הלאומית והפּוֹליטית אשר גם צדדים סוציאליים לה ובמשך שמונה שנות עבודה בלתי פוסקת בשטחים שונים של הפּעוּלה והיצירה המעמדית. הם למדו בעינים פּקוּחות – מהמהפּכות שהתקיימו בתקופה האחרונה באירופּה. במשך הרבה שנים לא רצו לתפוש עמדה מסוּימת במלחמת הדעות והשיטות המציינות את התפּתחות תנוּעת הפועלים בשנים האחרונות. אם הם עשו זאת עתה, בועידתם האחרונה בלינץ, הרי עשו זאת מתוך הכרה ברורה ועמוּקה, מתוך שיקוּל דעת ורגש האחריוּת לפני מעמד הפּועלים באוסטריה, לפני אוסטריה כוּלה ולפני התנוּעה הבין־לאומית אשר לה הם עובדים. מועידת לינץ יצאה הפּרוגראמה החדשה של המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית ואפשר להגיד, שהפּרוגראמה הזאת קובעת במידה מרובה את העמדות הפּרינציפּיוניות של הסוציאליזם האירופּי כולו, ויתכן, של הסוציאליזם של ימינו, ובפעולתה יהא לתכנית לינץ תפקיד שאינו נופל בערכו מהתפקיד שהיה פעם לתכנית המפורסמת של אֶרפוּרט, אשר כל הסוציאליזם האירופי, ביחוּד הקוֹנטיננטאלי, עמד תחת השפעתה.

העמדות החדשות של פּרוגראמת לינץ נקבעו כבר באותה הצעת התכנית שפּירסמה ועדת התכנית לפני איזה חדשים. אז, בזמן הפּרסום, עוררו אי־אלה מקומות ההצעה ויכוח נמרץ בקרב המפלגה גופה וגם בקרב הסוציאליסטים של ארצות אחרות. למי שהוא נראו המקומות הללו כויתוּר על מוּשׂגים ותיאוריות, אשר בהם חי הסוציאליזם האירופּי כיובל שנים. על הצעת התכנית הגן בועידת לינץ בכוח רב אוטו בויאֶר¹. כתוצאה מן הויכוח הוכנסו להצעה אי אלה שינוּיים, אוּלם אלה נוגעים בנוסח בלבד. הרוח של התכנית שנתקבלה היא אותה הרוח אשר בה נכתבה ההצעה.

המצב אשר בו נמצא הסוציאליזם האוסטרי אפשר לציינו בשם „על סף השלטון“. אין ארץ באירופּה אשר מעמד הפּועלים היה בה כה מאורגן וכה מאוּחד כארץ אוסטריה. אין המפלגה יודעת כל פּירוּדים. זרם קומוּניסטי אינו קיים למעשה. לזרמים בלתי קומוּניסטיים וּבלתי סוציאליסטיים אין השפּעה על הפּועלים. האגוּדות המקצועיות והצרכניות עובדות בהסכם גמור עם המפלגה הסוציאליסטית ואפשר להגיד כי כל מעמד הפּועלים מצא את ביטויו הפּוליטי במפלגה. אין לחשוב איפוא על תגבּוֹרת מספּרית של המפלגה בעקב פּעולה בקרב הפּועלים – במחנה זה דללו האפשרוּיות. במספרי הבחירות מתבּטא המצב בזה, שהמפלגה הסוציאליסטית קיבּלה מיליון ושלוש מאות קולות (ששים ותשעה מאנדאטים), בעוד שכּל המפלגות הבּוּרגניות יחד קיבלו תשעים וששה מאנדאטים. לפני המפלגה עומדת איפוא השאלה מה יהיה מחר? מה לעשות כדי שרצון ההגשמה יקבּל את אפשרות ההתגשמות בקנה מידה ממלכתי? יען כי – וזה ברור לפועלים האוסטרים – ארצם נמצאת במצב כלכלי ובין־לאומי כזה, שאין תקוה להגדלת מספּר הפועלים, להגברת התעשיה האוסטרית. להפך, מזמן חורבן המונארכיה האוסטרית־הוּנגרית הולכת התעשיה האוסטרית, ביחוד הוינאית, ופוחתת. היא היתה מכוּונת למדינה גדולה והנה לפניה ארץ קטנה בת ששה־שבעה מיליוני תושבים. אוסטריה היא ארץ של פּועלים ואולם גם של בורגנות זעירה ושל אכרוּת זעירה וכזאת היא תישאר – יתר על כן: הקו הבּוּרגני הזעיר שלה עתיד להתגבּר. ולסוציאַליסטים שבאוסטריה, אם הם בכל זאת רוצים בהתגשמות הסוציאליזם בארצם, למרות שהתיאוריה על ההנחות הכלכליות להתגשמוּת הסוציאליזם מתנגדת לכך, הרי שאין להם אלא שתי דרכים – או לוַתר על שלושים המנדטים החסרים להם, כדי להגיע לשלטון, או לחפּשׂ את שלושים המנדטים ההלו בשטחים אחרים מחוּץ למעמד הפּועלים. הדרך הראשונה – שמה מהפּכה ודיקטאטוּרה של הפּרולטאריון, הדרך השניה שמה שינוּי הסוציאליזם לתנועה העממית אשר מעמד הפּועלים עומד במרכזה ומנהל אותה, ותפיסת השלטון באמצעות הדמוקראטיה. הפרובּלמה הועמדה בועידת לינץ בבהירוּת גמוּרה וגם התשובה ניתנה באותה הבהירוּת. ולא הועיל הנסיון של ה„שמרנים“ המדקדקים בכל מלה הכתוּבה בתורה (עם מאכּס אַדלר בראשם) אשר רצו להוכיח שהמוּשג „דיקטאטוּרה של הפּרולטאריון“ של מארכּס הנו אותו המוּשׂג „דמוקראטיה“ שלנו. לסוציאליסטים האוסטריים היה העוז לבלי לחפּשׂ מקלט במשׂחק המלים המטשטש לרוב את המוּשׂגים, ויש לחשוב שהנסיון הרוסי – הנסיון של הדיקטאטורה הטהורה – על כל תוצאותיו ועל כל ויתוּריו, הוא הוא אשר נתן לסוציאליזם האוסטרי את העוז הזה לצאת נגד המוּשׂגים המקוּבּלים והקלים ששלטו בסוציאליזם האירופי זמן רב כל כך.

הסוציאליסטים האוסטרים קיבלו את הדרך השניה, דרך של דמוקראטיה, של „כיבוּש הלבבות“ בשׂדרות הרחבות של העם העובד. התפקיד ההיסטורי של תנוּעת הפּועלים איננו רק ארגוּן הפּועל התעשיתי בלבד ואף לא ארגוּן הפּועל התעשיתי והפּועל החקלאי ועובד הרוח בלבד, אלא המלחמה בעד כל אלה אשר ההון הפינאנסי והתעשיתי מנצל אותם ועושה חייהם לחיי שפלוּת ועוני. כל האכרים העובדים, כל האינטלקטוּאליים העובדים, כל ה„בּוּרגנים הזעירים“ העובדים בלי לנצל אחרים הנם בני־ברית טבעיים וחברתיים של מעמד הפּועלים. תנועת הפּועלים צריכה לשמור על האופי הסוציאליסטי שלה ואוּלם אינה יכולה להתנהג לגבּי בני־ברית אלה כלעובדים ממדרגה שניה – הם שוּתפים לאותה המלחמה. אם ידע הסוציאליזם לרתק אליו את כל העובדים של האוּמה אין לו צורך במהפּכה ובשוּם דיקטאטורה. ואם הוא לא ידע לכבוש את רוב האומה אין כל תועלת בדיקטאטוּרה ובאלמוּת, יען כי פירושה של דיקטאטוּרה הוא מלחמת אזרחים, מלחמה חיצונית, רעב, עוני, וסופה ההכרחי של הדיקטאטוּרה הוא ויתור לכוחות אשר נגדם היא נוצרה. האוחז בעריצוּת נשאר, בעל כרחו, שבוּי בידי העריצוּת, ואין לו ברירה אחרת מאשר להשתמש בכוח הפיסי, לא רק לגבּי אויבי מעמד הפּועלים אלא גם לגבי המעמד עצמו. דיקטאטוּרה פּירושה דיכוּי כל המפלגות וכל הזרמים גם בקרב הפּועלים עצמם. דיכוּי חופש הדעות, דיכוּי של כל האיניציאטיבה היוצרת גם בקרב הפּועלים ואפילו בקרב המפלגה אשר ידיה מחזיקות בשלטון הדיקטאטוּרה. דיקטאטוּרה פּירוּשה – שלילת הסוציאַליזם וּמשום כך קרא פרידריך אַדלר לדיקטאטוּרה של הפּרוליטאריון „אידיאולוגיה פאשיסטית בעצם“.

הסוציאליזם יגיע לשלטונו בדרך המלחמה הרוחנית ובדרך יצירת הברית בין הפּועלים וכל העובדים, המנוּצלים, הסובלים מהמשטר הקיים. וכשיגיע לשלטון ישתמש בו לא כדי לעשות את השליטים כיום למדוּכאים של מחר. יען כי הדמוקראטיה פּירוּשה לא רק שלטון של הרוב אשר יש לו, כביכול, הרשות לסתום את הפּה למיעוט, אלא פּירושה „חופש המלחמה הרוחנית“. וכמו שהסוציאליסטים – המיעוּט של היום – דורשים בכל תוקף את האפשרות השלמה להשפּיע על העם, כך ישארו נאמנים ליסוד הדמוקראטי הזה גם כשהשלטון ימצא בידיהם ויבטיחו את כל החופש הדרוּש למיעוּט של אז. אף אחד מעיקרי החופּש האזרחי לא יפּול חלל במדינה הסוציאליסטית.

במלחמה העזה בעד חופש הדעות וחופש היצירה נגד העריצוּת והדיקטאטורה היה בועידת לינץ קו אחד – לא מעשי ולא פּרינציפּיוֹני אלא סתם אנוֹשי, ודוקא משום כך כדאי להבליט אותו. בימינו אנו, בימים האכזריים האלה, כשהעולם התרבוּתי התרגל למלחמה חיצונית ולמלחמה פנימית של שפיכת דם מימין ומשמאל, כשהמשפּטים המקוּבלים „כך הוא הצו ההיסטורי“, „כשחוטבים עצים ניתזים קיסמים“, „בכפפות משי אין עורכים מהפּכות“ שגוּרים בפי כל, כדאי לציין שבועידת הסוציאליסטים האוסטריים יצאו מנהיגיהם בתוקף נגד ה„רומאנטיקים השוטים“, שאינם חשים באחריוּת המוּטלת עליהם לחיי דור שלם, שבשבילם אין כל ערך וכל חן ויפעה לשלטון הפּועלים אם אין הוא נתפּס על־ידי מלחמת אזרחים ושפיכת דם. כאן היתה דאגה אנושית מאד לחיי בן־אדם, והיתה הדאגה לגורל של הנוער הגדל באַתמוֹספרה של העריצוּת הקיימת והעריצוּת העתידה לבוא. הזהירו בועידה על הקלוּת אשר בה מדבּרים באָזני נוער על המהפּכה המזוּינת ועל פּוּלחן העריצוּת שהם גדלים לאורה.

האם נעשתה המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית למפלגה דמוקראטית סתם? בודאי ובודאי לא. הסוציאליסטים האוסטרים יודעים היטב גם עתה – והם אמרו זאת בפירוש בפּרוגראמה שלהם – שדמוקראטיה הנה רק צוּרת השלטון ואין היא תכנו. בדרך הדמוקראטיה בלבד – בלי ארגוּן הפּועלים והגברה מתמדת של הארגוּן הזה, בלי מלחמה תמידית, בלי שאיפה לשלטון לשם השינוּיים הסוציאליים העמוּקים של החברה הנוכחית – אין אפשרות לבטל את המעמדות ולהגשים את הסוציאליזם. להשליות של הדמוקראטיה הבוּרגנית אין כל מקום בקרב הסוציאליסטים וחוץ מזה יש שמעמד הפּועלים רשאי ומחוּיב לוַתר על הדמוקראטיה. והמקרה הזה יתרחש כאשר הפּועלים יעשו את כל אשר היה בכוחם וביכלתם לשמור על הדמוקראטיה ויגיעו לשלטון בדרך הדמוקראטית, ואולם הצד שכנגד לא ישלים עם המצב והזה ומחוסר־אוֹן בשטח הדמוקראטי, בהכרה שאין לב העם אתו, הוא יאחז באמצעים מהפּכניים ויהרוס את הדמוקראטיה. אפשרוּת כזאת צריכה להיות תמיד לפני עיני הפּועלים ועליהם להתכּוֹנן לקראתה, עליהם לאַרגן כבר עתה, בתקוּפת ההתכּשרוּת לשלטון – את ההגנה על שלטונם, עליהם לאַרגן כוח עצמי שלהם ועליהם להשפּיע על הכוח המגן כּיום על השלטון הבוּרגני – על המשטרה ועל הצבא. במקרה של קונטר־רבוֹלוּציה פאשיסטית או מונארכיסטית, בּמקרה שהבוּרגנוּת תקרא לעזרת כוחות מן החוץ להתערב בּענינים הפּנימיים של המדינה הסוציאליסטית – אין לשלטוֹן הסוציאליסטי דרך אחרת מאשר הגנה נמרצת בכוח על כּיבוּשיו, שזוהי בעת ובעוֹנה אחת גם ההגנה על הדמוֹקראטיה. בהרצאתו הראשונה בתחילת הועידה, אמר בּוֹיאֶר: אָנו דמוֹקראטיים עד כֹמה שזה ביכלתנוּ. אנוּ בעד הדיקטאטוּרה כשאנו אנוּסים לכך, ובמידה שאָנו אנוּסים לכך. ובהרצאתו האחרונה, אחרי כל הויכוּחים, עם פרוגראמה דפֶניטיבית ביד, אמר: „בּבהירות גמוּרה בלי דו־פרצוּפיוּת כל שהיא, אומרת הפּרוגראמה שלנו: עד כמה שהדבר תלוי בנו, רוצים אנו ללכת בּמלחמתנוּ בעד השלטון המדיני בדרך הדמוֹקראטיה, רוצים אָנוּ להשתמש בשלטון המדיני באמצעי הדמוֹקראטיה. הרעיון של השתמשוּת בכוח פיסי לשם הגנה בלבד, גם בשעת תפיסת השלטון וגם בשעת ההשתמשוּת בו – מצא את כוּלנו מאוּחדים“.

במלחמה המתנהלת בקרב הסוציאליסטים זה עשרות בשנים, בתחילה בשטח המחשבה בלבד, ובשנים האחרונות גם בשטח הפעוּלה, במלחמה אשר אין יותר לסוציאליסט שום אפשרוּת ושוּם רשוּת להימנע מלתפוש עמדה ברוּרה ומסוּימת – בעד העריצוּת או נגדה, בעד הדיקטאטוּרה או נגדה, בעד הדמוֹקראטיה או נגדה – ענתה המפגה האוסטרית „בבהירוּת גמוּרה ובלי דו־פרצוּפיוּת“: עד כמה שהדבר תלוּי בסוציאליסטים הם נגד העריצות ובעד הדמוֹקראטיה.

ב. היחס לדת

קביעת הדרך לשלטון העבודה ואמצעי האחיזה בשלטון הזה היתה הפּרוֹבּלמה העיקרית שעמדה לפני הסוציאליסטים האוסטרים כשהניחוּ את הפּרוֹגראמה החדשה שלהם בּלינץ, ואוּלם היא לא היתה, כמובן, הפּרוֹבּלמה היחידה. המפלגה התאמצה לתת תשוּבה לכל השאלות אשר בהן נתקל הסוציאליזם האוסטרי בעבודתו יום־יום. ובין השאלות הללו ישנן כאלה אשר עד עתה לא היה הסוציאליזם עוסק בהן כלל, או שהיה עוסק בהן באופן ארעי ועל הרוב שטחי ומקוּבל. בעצם, גם הצוֹרך הזה שהרגישו החברים האוסטרים לחפּשׂ הפעם לשאלות כאלה תשוּבה יסודית יותר – נובע אף הוא מאותו פּרוֹצס של גידול והתקרבוּת „לסף השלטון“ – שדרש מהם לתפוס עמדה ברורה בשאלת „בני־הברית“ ושאלת הדמוקראטיה. קל מאוד היה לפני עשרים־שלושים שנה להגיד: בשאלות אלה אנו עוסקים, יטרידוּ נא אחרים את עצמם בפתרוֹנן – כיום הזה, כשהסוציאליסטים מתכּוֹננים לנהל את כּל עניני המדינה, הפּנימיים והחיצוניים – אין כבר לסוציאליסטים האפשרוּת להסתלק מהן.

הנה, למשל, ענין הדת. לפנים היו סוציאליסטים עונים על שאלה זו בפשטוּת וכמעט בתמימות: הכהן הוא שהמציא את האלהים, „הדת היא אוֹפּיוּם לעם“. ועל הסוציאליסטים להלחם נגד הדת ונגד הכנסיה. מאז תפשו סוציאליסטים את העמדה הפשוּטה הזאת עברו עשׂרות בשנים וּבמשך הזמן הזה קרוּ אי אלוּ דברים. מדעי הדת התקדמוּ. תולדות התהווּת הדת והתפּתחוּתה נתבררו יותר ולהגיד עתה, כמו שהגיד בשעתו וולטר: „אלהים הוּא המצאת הכהן“ קצת קשה. המחשבה האנושית, אחרי שהשתחררה מהדוֹגמתיוּת של הכנסיה, השתחררה גם מהדוֹגמתיוּת של אפיקוֹרסיוּת ולמדה להתיחס לשאלות הדת ביתר אוֹבּיֶיקטיביוּת וגם ביתר הבנה. וּמצד אחר גדל המחנה הסוציאליסטי ואליו נכנסו רבבות אנשים אשר הנם סוציאליסטים ישרים ונאמנים ואולם על דתיוּתם אין הם רוצים לוַתר וגם אינם מבינים למה להם לוַתר עליה. ומצד שלישי – והצד הזה הוא תכסיסי יותר – המחנה הסוציאליסטי שואף לגידוּל יתר ויחסוֹ לדת הוּא שמרחיק המוני פועלים מתנוּעתו ומסגירוֹ לידי אויבי הפּועלים.

קבוּצה קטנה בערך של אנשים ראתה חובה לעצמה לדרוש מאת הועידה מלחמה בדת ללא ויתוּרים ופשרות; כוהני הדת הם בני ברית טבעיים לשליטי ההון ואין להפּיל את שלטון ההון מבּלי להפיל את הכוהן ואת הדת. אוֹטוֹ בּוֹיאר ואִתו מרבית הצירים הגידוּ בערך כך: בקביעת יחסינוּ לדת אנחנו יכולים לבחור באחת משתי הדרכים: או להגיד שהדת והכנסיה הנם בעצם שני דברים נבדלים, והמעמד השולט הוא שהיה מעונין בכך לאַחד אותם יחד ולקשרם זה בזה. אנחנוּ הסוציאליסטים מבדילים בין זיווּג מלאכוּתי זה, משאירים את דבר הדת לשיקוּל דעתוֹ וּלמצפוּנוֹ של כל חבר, וּמלחמתנו מכוּוָנה אך ורק לכנסיה, באשר הנה מכשיר בידי המנצלים והשליטים; הדרך השניה היא דרך המלחמה בדת ובכנסיה גם יחד. הוא, בּוֹיאֶר, ממליץ על הדרך הראשונה. היא נראית לו נכונה יותר, צודקת יותר ומתאימה יותר לדרישותיה של תנוּעת הפּועלים. והיה בועידה עוד זרם שלישי אשר גם עמדתו של בּוֹיאֶר לא היתה לו לרצון. בשם הזרם הזה דיבר ביחוד אֶלנבּוֹגן. הוּא דרש מאת הסוציאליסטים לא פּתרון תכסיסי, כי אם גילוי יחס אמתי, פּנימי, לגבּי הדת. ואם אין ליצור יחס זה על פּי החלטת ועידה וּסעיפי פּרוֹגראמה, הרי על כּל פנים על הסוציאליסטים לשמור את יחסם המקוּבל עד עכשיו. אם יש להלחם בּקנאי הדת, הרי יש להלחם גם בקנאי הכפירה. „וּמי שאומר שאי אפשר להיות סוציאליסט טוב מבּלי להיות כּוֹפר, הרי הוּא מתנקש במצפּוּן החפשי של האָדם, כמי שאומר שאי אפשר להיות איש הגוּן מבּלי להיות אדוּק“.

הניסוּח האחרון בשאלת הדת נתקבּל ברוח השקפותיו של בּוֹיאֶר. הנוסח קובע את ההפרדה בין מדינה וכנסיה, נותן חופש גמוּר לכל קבוּצה לחיות על פי עיקרי דתה וללא כל ויכוּח נקבעה ההלכה: „הסוציאליזם מאַחד את כּל הסוציאליסטים ללא הבדל כל השקפות דתיות“ – כל זה נתקבּל פּה אחד. נפלגוּ הדעות על דבר הפיסקה: „הדת הנה ענין פּרטי של כל אחד“. פיסקה זו נתקבּלה נגד דעת הלוחמים בדת. ולא עוד, אלא הפּרוגראמה הכריזה גם בפירוּש, כניסוּחוֹ של בּוֹיאֶר: „אין הסוציאליזם לוחם נגד הדת ונגד ההשקפות והרגשות של כל אחד ואחד, אלא הוּא לוחם נגד הכנסיות והחברות והדתיות, באשר הן משתמשות בכוחן נגד מלחמת השחרור של מעמד הפועלים ובעד חיזוּקוֹ של שלטון הבוּרגנוּת“.

ג. היחס לחבר הלאומים

השאלה השניה אשר בה דנה הועידה וקיבלה החלטה מסוּימה היא היחס לחבר הלאומים. מצד האמת אין בפּרינציפּים שנקבעוּ בלינץ דבר מה חדש בשביל הסוציאליזם הבין־לאומי. לא פעם, היתה כבר ההזדמנוּת למפלגות סוציאליסטיות לטפּל בשאלה זו. ואולם בלינץ נעשה הדבר בבהירות רבּה. המטרה הסופית של הסוציאליזם הבין־לאומי הנה „הפֶדראציה הבין־לאומית של החברות הלאומיות הסוציאליסטיות“, וחבר הלאומים, בצוּרתו הנוכחית, הנוֹ דרך ארוכה מאד ובלתי ישרה למטרה זאת; יתכן מאוד, שאין הוא מוביל כלל למטרה ההיא. ואוּלם אין זאת עדיין סיבה מספּקת, כדי לזלזל בו או להחרים אותו. הסוציאליסטים מתייחסים לחבר הלאומים כאשר הם התייחסו לפּרלמנטים הבנויים על הפּריבילגיות. הם לא דרשוּ לבטל את הצוּרה הפּרלמנטרית בכלל, הם לא החרימוּ את הבחירות. הם התאמצוּ רק להיכנס גם לפּרלמנטים המזוּיפים, כדי להלחם בעד הדמוֹקראטיה הפּרלמנטרית. ואותו התכסיס אשר בו אוחזים הסוציאליסטים בארצם, באותו התכסיס עליהם לאחוז על הבימה הבין־לאומית, לגבי פּרלמנט־הפּריבילגיות של ג’נבה. וזאת ההחלטה שקיבּלה לינץ בשאלת חבר הלאומים:

„המפלגה הסוציאליסטית לוחמת נגד המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאליסטיות העושות את חבר הלאומים למכשיר ההגנה של משטר הקאפּיטאליזם ועל שיטת־המדינות שנוצרה על־ידי החוזים של 1919. היא רואה את תעודת תנוּעת־הפּועלים הבין־לאומית להשליט את השפּעתה על חבר הלאומים, ללחום בעד כּניסת כּל העמים לתוכו, להכניס דמוֹקראטיזאציה בסידוּרו וביחד עם תפיסת השלטון במדינות שונות, לרכוש את השלטון בחבר הלאומים ולעשוֹתוֹ על־ידי כך לשומר האמתי של השלום ושל חופש העמים בעולם“.

ד. המעבר לסוציאליזם

תשׂוּמת לב רבּה הקדישה ועידת לינץ לפּרוֹבּלמות של המהפּכה הסוציאלית ושל המעבר מן המשטר הקאפּיטאליסטי למשטר הסוציאליסטי. חוץ מכל הנסיונות – של פּעולה ושל מחשבה – של הרבּה עשרות בּשנים אשר עברו מיום שהציגה התנוּעה הסוציאליסטית את סיסמתה על „המהפּכה הסוציאלית“, היוּ ביחוּד שתי הופעות סוציאליות אשר הכריחוּ היום את המפלגה האוסטרית לשנות את הנוסח המסורתי ובמקום „מהפּכה סוציאלית“ לגרוֹס ביתר דיוּק: „מעבר מן המשטר הקאפּיטאליסטי למשטר הסוציאליסטי“. ושתי ההופעות הללו, אחת מהן היא גרנדיוֹזית בת ערך עולמי, הרי היא המהפּכה הרוּסית, והשניה היא צנוּעה יותר ומקומית יותר ואין להשווֹת אותה בשוּם פּנים עם מהפּכת אוקטובר, העיריה הסוציאליסטית בוינא; אבל ערכּה המקומי גם הוא לא קטן.

אין להשווֹת את הנסיון הרוּסי עם הנסיון הוינאי, ואין להעמיד בשוּם פנים את זה על יד זה. ואולם שני הנסיונות יחד, בצרוּף הנסיון המהפּכני של השנים האחרונות, מאַפשרים ומכריחים לבקר ולבחוֹן מחדש את המוּשׂג „מהפּכה סוציאלית“. ועידת לינץ עשתה זאת וּבאָה לתוצאות האלה. לעולם לא יתפוס המשטר הסוציאליסטי בבת אחת את מקומו של המשטר הקאפּיטאליסטי. תקוּפת המעבר תימשך דורות. והדבר לא ישתנה אם תיעשה המהפּכה בזרוע או על־ידי בחירות והצבעה. מתקוּפת המעבר אין להמנע. הפּרוצס הסוציאלי והכלכלי איננוּ תלוי בצוּרות הפּוֹליטיות אשר בּהן משתמש מעמד הפּועלים כדי לתפוס את השלטון. ובתקוּפה הזאת ינצח הסוציאליזם רק בתנאי אחד: אם הנסיון עצמו יראה שהמשק העומד ברשוּת הכלל מוציא את התוצרת שלו באופן טוב יותר וזול יותר ויוצר לפועליו מצב רוחני וחמרי טוב יותר מאשר המשק הפּרטי. ואם לא יתמלא התנאי הזה, אז אין כוח שיכול למנוע בעד כניסת ההון הפרטי למשק הרוּסי וּבעד שיבת הבוּרגנוּת לשלוט במשק הוינאי, אין כוח שיכול למנוע בעד זה שהאכרים הרוּסים לא יחלקוּ ביניהם את אדמת הקוֹלקטיבים הכפריים שלהם.

מכּאן מסקנה: המעבר לסוציאליזם הנהוּ „תפקיד חינוכי גדול, תפקיד תרבּוּתי ומוּסרי“. או בלשון בּוֹיאֶר: „אנו צריכים להגיד למעמד הפועלים, להגיד בבהירוּת מאכּסימאלית ובלי דוּ־פרצוּפיוּת כל שהיא, שנצחונו תלוי לא רק בזה שהוּא – המעמד הזה – כובש את השלטון, אלא גם בזה שהוא מפתח בו תכונות אינטלקטוּאַליוֹת ומוסריות אשר בּלעדיהן לא יתכן בנין הסוציאליזם“. או, כמו שאומרת הפּרוגראמה: „ביטוּל שלטון ההון על היצוּר יתכן רק בתנאי שהיצוּר עצמו לא יהיה בסכנה“. בימי המעבר לסוציאליזם מתכּוֹנן מעמד הפּועלים על־ידי לימוּד והסתגלוּת לנהל את המשק ולנצל את כל האפשרוּיות שישנן בתוך החברה הקיימת, כדי ליצור את המשק שלוֹ, את המשק העצמי, את המשק העומד ברשוּת הכלל, ועליו להשתדל כי המשק העצמי הזה יעמוד בהתחרוּת כלכלית את המשק הפּרטי. ובדרך זאת – משק אחרי משק, מקצוע אחרי מקצוע „במשך דורות“, יתפּשט כוחו של הפועל בתוך החברה הקיימת עד בוא הרגע וכל החברה כולה תהא חברה סוציאליסטית.

כך, בדרכים אחרות וממקורות שונים, באָה בימים האלה המחשבה והפעולה הסוציאליסטית, להלכה ולמעשה, וגם הפּעוּלה הקוֹמוּניסטית בּכלל – אם לא להלכה, אזי על כל פנים למעשה – לאותה השיטה אשר בה התחיל הפועל העברי בארץ־ישראל, בפינתוֹ הצנוּעה, לפני הרבּה שנים, ואשר הרבּה מהסוציאליסטים והמרכּסיסטים „הכשרים“ בבית ובחוּץ שׂמוּ אותה ללעג ולקלס – השיטה של יצירת התא הקוֹלקטיבי בתוך החברה הקאפּיטאליסטית והפֶאוֹדאלית.

בהגשמת השיטה הזאת נתקל הפועל האוסטרי בהרבּה מאותם הקשיים שבהם נתקל הפועל הארץ־ישראלי יום־יום. מן הקשיים הללוּ הובלט בועידה ביחוּד ענין היחסים בין מנהלי המשק העצמי ובין העובדים בו, וענין היחסים שבין עובדי המשק ובין מעמד הפועלים כולו. בועידה פוליטית לא היה מקום לדון על הצד הכלכלי של המשקים העצמאים, אוּלם השאלות הכרוּכות בצד הטכני־סוציאלי הובלטו למדי. הפועלים צריכים עדיין ללמוד את הנהלת המשק ומשוּם כך הם מוכרחים לפעמים לחפּשׂ את כוחות ההנהלה מחוץ למחנה ובמצב כזה ישנן לעתים קרובות תוצאות בלתי רצוּיות ביחסי המנהלים והעובדים. ומאידך גיסא – יקרה ולוּ גם לעתים לא קרובות כלל – שבמשך הזמן שוכחים עובדי המשק, כי עובדים הם במשק השייך לכלל פועלים, ועליהם להתנהג באופן אחר לגמרי מאשר נוהגים הפּועלים במשק פּרטי, אשר אין למעמד כולו, בתור שכזה, עסק בּוֹ. קרוּ בוינא מקרים של סכסוכים בין עובדי המשק ובאי כוח המעמד כולו. רוסיה המועצתית מצאָה לסכסוּכים האלה פתרון בקלוּת יתירה: אסוּרים סכסוּכים, אסוּרות שביתות במשק הממלכתי! והפתרון הזה הנהוּ בעצם אותו הפּתרון אשר אחזו בו הרבה ממשלות בורגניות האוסרות את השביתות במשקן הם. הועידה הסוציאליסטית לא יכלה לקבל אותו, למרות קלוּתוֹ, והצטרכה ללכת בדרך קשה יותר וארוכה יותר, שאינה רואה את חבר העובדים במשקים העצמיים כחיל קסרקטין. היא הדגישה ש„סכסוּך במשק עצמי הנהוּ סכסוּך בין מעמד הפּועלים כולו ובין קבוּצת פּועלים“. ואולם את פּתרון הפּרוֹבּלמה יש לחפּשׂ ב„התפּתחות של דמוקראטיה במשק, ובחינוּך המנהלים והעובדים לסולידאריות מעמדית ולמחשבה הסוציאליסטית“. מנהלי המשק צריכים להביט על עבודתם כעל שייכת לכלל המעמד, וחובה עליהם להשתדל בכל כוחם להביא את תוצרת המשק למאכּסימום האפשרי. והעובדים צריכים לדעת „שבעל־הבית“ שלהם הוא הפּועל הסוציאליסטי בתור כלל, ומשוּם כך יש לישב את הסכסוּכים בדרך של בּוֹררוּת ואולם אין לשלול מן העובדים הללו את רשותם למלחמתם, וגם לשביתה בכלל.

ועידת לינץ הביטה בעינים פּקוּחות אל הפּרוֹצס הסוציאלי שבפנים אוסטריה ושבכל העולם. והיא לא חששה לשנות מה שיש לשנות ולחדש במוּשׂגים ובפעוּלה הסוציאליסטיים המקוּבלים. הפּרוגראמה שיצאָה מהועידה הזאת היא הפרוֹגראמה של המפלגה הסוציאליסטית המתכּוֹננת לגשת לבנין החברה הסוציאליסטית בימים אלה, בדוֹרנוּ ממש; להתחיל בהגשמת הסוציאליזם ולעשות זאת בכל רגשי האחריוּת כלפי העם אשר לו שייך מעמד הפועלים, וכלפי המעמד עצמו.

„דבר“, ט“ו-כ”ב טבת תרפ"ז ‎ (20–27.12.1926)

מלחמת הבחירות באוסטריה התחילה בעצם לא באמצע אַפריל, בשעה שהפּרלמנט האוסטרי החליט להתפּזר, אלא עוד בסתיו אשתקד, כשהמיעוט הבורגני בעירית וינא עבר לאוֹפּוֹזיציה אַקטיבית, התחיל באוֹבּסטרוּקציה בעיריה גוּפה, העביר את מלחמתו לרחוב – לאספות ולהפגנות – והרעיש את העולם האוסטרי בקריאתו: „הלאָה ברייטנר!“, הלא הוא מנהל הכספים בעיריה האדומה, המסמל בשביל משלם־המסים את שלטון הפועלים. כי המלחמה הפּוליטית באוסטריה מתרכּזת זה שנים לא בפרלמנט, אלא דוקא בעירית וינא. וזאת לא רק משוּם שבוינא מתגורר כּשליש מתושבי אוסטריה, אלא משוּם שבוינא ישנה לסוציאליסטים האפשרות לעבוד באופן חפשי מבּלי להרגיש בכל רגע את הלחץ הבין־לאומי ואת התלוּת הבין־לאומית המוּטלת על אוסטריה־המדינה. ודוקא משום שהסוציאליסטים, מאָז כּבשוּ את העיריה לפני שלוש שנים וחצי, „העיזו“ לשבוֹר את המסורת הבורגנית ולעבוד לפי שיטתם והם הוכיחו בעליל מה הם יודעים לעשות ומה הם רוצים לעשות, דוקא משוּם שהפכו את עירית וינא למין תחנת־נסיון סוציאליסטית אשר חשיבוּתה עוברת את גבוּלות אוסטריה, משום כך הרגיש השלטון הבורגני שבמדינה את הצורך לשבוֹר את העובד המתבּצר בבית העיריה ולהוֹריד מעליו את „הסחבה האדומה“. והיתה עוד סיבה אחת להחלטתם של שליטי אוֹסטריה לצאת דוקא בחורף שעבר במלחמה עזה נגד הסוציאליסטים „המחריבים“ את וינא: באותה שעה נתגלה השימוּש־לרע של אנשי הון מהמחנה הנוצרי־הסוציאלי בכסף המדינה לצרכי הבאנקים שלהם, והסקנדאלים של „הבאנק המרכזי“ ו„קופת החסכון שליד הדואר“ עלו למשלמי המסים במאתים מיליון שילינג. היה צורך להשכיח את הדבר הזה ו„הבולשביקים למחצה“ כל עירית וינא נראו כאמצעי הנוח ביותר כך. חשבּוֹנוֹ של מנהיג המחנה הבּוּרגני, זייפּל, היה חשבון כפוּל: הוא נשען על הרוגז וההתמרמרות שעוררה השיטה הפינאנסית של הפּועלים בחוּגים ידוּעים של תושבי וינא ועל „הרוּח הימנית“ המנשבת בכל אירופּה.

הדאָגה הראשונה של זייפּל היתה לאַחד את כל הכוחות הבורגניים במלחמת הקודש נגד הסוציאליסטים. הצלחתו היתה אך חלקית, מכיון ש„ברשימת האחדוּת האנטי־מארכּסיסטית שלו מצאו להם מקום, מלבד הנוצרים־הסוציאלים, רק הגרמנים הלאומיים וחלק מאנשי „צלב־הקרס“. הדמוֹקראטים, האכרים („לאנד־בּוּנד“), וחלק האַנטישמיים הלכו ברשימות מיוּחדות. ואולם גם האיחוּד החלקי של הכוחות הבוּרגניים היה בו משוּם סיוּע לזייפּל, כי המפלגות הקטנות אף הן נתנו למלחמתן אופי אַנטי־סוֹציאליסטי. רוב המיעוּטים הלאומיים (הצ’כים, ההונאגרים, הקרוֹאַטים) ויתרוּ מלכתחילה על רשימות מיוחדות והסתפּקוּ בהסכמים עם מפלגות גדולות (הצ’כים, למשל, קיבלוּ שלשה מאנדאטים ברשימת הסוציאליסטים). רק היהוּדים והסלוֹבנים יצאו ברשימותיהם – ללא כל תקוָה לנצח.

במחנה הקוֹמוּניסטי היו בראשונה ספקות רבּים, והיו כאלה שהציעוּ למפלגתם לתמוך בסוציאליסטים. אולם הצעה זו נפגשה בהתנגדוּת של החלק הקיצוֹני שבמפלגה אשר גם מוסקבה תמכה בו. האוֹפּוֹזיציה במפלגה הקוֹמוּניסטית סיפרה אחר כך, איך החליטה המפלגה – לפי עצת מוסקבה, לצאת מן המצב הבלתי נוח – כי לא נוח היה ליעץ לפועלים להלחם נגד הסוציאליסטים בשעה שכמעט כל הכוחות הבורגניים נוסדוּ יחד למלחמה זו. ממוסקבה באָה טלגראמה: „להציע לסוציאליסטים תמיכה בתנאים אשר אי־אפשר יהיה להם לקבּלם“. ולפי העצה הערוּמה, כביכול, הזאת הציעו הקוֹמוּניסטים לסוציאליסטים לתמוך בהם, אם הם יבטיחוּ – במקרה שהשלטון יעבור לידיהם – לקבּל את הפּרוגרמה המוצעת על ידי הקומוּניסטים. פּרוֹגרמה זו כללה בעצם את כל הדרישות שהציגוּ הסוציאליסטים עצמם בתוספת דרישות המתנגדות לחוזה השלום שבין אוסטריה ומדינות ההסכּמה, למשל – מתן נשק לכל הפּועלים. כאשר סירבוּ הסוציאליסטים לקבּל את התנאים האלה, הכריזוּ הקומוניסטים על „פריצת האיחוּד של מעמד הפועלים“ מצד „הבוגדים“ ויצאו ברשימה מיוּחדת – שלא הביאה להם שוּם תועלת ונתנה לזייפּל מאנדאטים אחדים.

מלחמת הבחירות היתה, איפוא, בעצם, בין שני מחנות: הסוציאליסטים מעבר מזה והאַנטי־סוציאליסטים מעבר מזה. הסוציאליסטים קיבלו את הזמנת זייפּל: עירית וינא, אף על פי שהיתה יכולה להמשיך את עבודתה עד אוקטובר של השנה הבאָה, הכריזה אף היא על בּחירות חדשות ובסיסמאות הסוציאליסטים תפסה וינא את המקום המרכזי. בכרוז הסוציאליסטי היו, כמוּבן, גם דברים פּוֹליטיים כּלכּליים – איחוּד עם גרמניה, מלחמה נגד חוֹסר העבודה (דוקא בימי הבחירות הגיע מספּר מחוּסרי העבודה באוסטריה למאכּסימום: 277,000), מלחמה נגד השיטה הפרוֹטקציוניסטית, בעד בית ספר חפשי, בעד חוק הבטחת העובד וכו', אולם במרכּז המלחמה עמד „בּרייטנר“. וגם בין סיסמאותיהם של אנשי „האחדוּת“ הבוּרגנית היו דברים נאים כמו בית ספר עממי קאתוֹלי או חיזוּק החוק המשפּחתי הקאתולי, שאינוֹ מכּיר בגט, ואולם במרכז העמידו גם הם: „מסי ברייטנר“.

כאשר עלוּ הסוציאליסטים לשלטון בעירית וינא היתה השאלה הבוערת בּיוֹתר בחייהם המשקיים של המוני העם שאלת־הדירות. ריבוי התושבים בערים הגדולות ושיתוּק הבנין בשנות המלחמה היו מוכרחים להביא לידי הגדלת שׂכר הדירה על פני יכולת התשלום של ההמונים. בזמן המלחמה חקקוּ הממשלות חוק „להגנת השכנים“: איסוּר להעלות את שׂכר הדירה. אחרי המלחמה נתבּטל הדבר כּמעט בכל אירופּה – יחד עם ההבראָה הפינאנסית הכללית. הבראָה זו איחרה לבוא באוסטריה ומשוּם כך איחר לבוא גם ביטוּלו של חוק „ההגנה“, ואילו עלה בידי הנוצרים־הסוציאליים לבטלוֹ כרצונם, היה זה ממיט חורבן משקי גמוּר על מאות אלפי משפּחות. הסוציאליסטים התנגדו בכל תוקף לביטול החוק הזה – על אחת כמה וכמה כשהיה ידוע, כי שליש מבעלי־הבתים בוינא הם ספּקוּלאנטים מחוץ־לארץ, שהשתמשוּ בירידת הואלוטה האוסטרית ורכשוּ בעד פּרוּטות את בתי וינא, ואולם גם הסוציאליסטים הבינו שאין אפשרוּת להחזיק לנצח את שׂכר הדירה הפּעוּט של שנות המלחמה, ביחוּד אחרי שיש סוף־סוף ואלוטה יציבה. ומשוּם כך קבעוּ בפּרוגראמה שלהם בעירית וינא סעיף, האומר לקיים לעת־עתה את „ההגנה“ ואולם יחד עם זה לנהל פּוליטיקה לבנין דירות על־ידי העיריה. הפּרוגראמה הזאת נתמלאה: כיום נמצאת בהנהלת העיריה 35,000 דירות, עד סוף השנה תהיינה עוד 10,000 דירות נוספות.

מלבד הדוחק בדירות שֹררוֹ בוינא אחרי המלחמה דלוּת ועוֹני אשר לא היוּ כדוגמתן במדינות אחרות, וחובה היתה על הסוציאליסטים בעיריה לעבוֹד לשם הגבּרת „העזרה הסוציאלית“ – מעונות לתינוקות, גני־ילדים, עזרה לאמהוֹת, מטבחי־עם וכו‘. המפלגות הבוּרגניות הכּירוּ בחלק מהצרכים האלה ונתנו את העצה: הלוָאוֹת, השתדלוּת אצל חבר הלאומים וכו’. לזה התנגדו הסוציאליסטים, ביחוּד משום שלא ראוּ בעבודה הסוציאלית של העיריה דבר מקרי וצורך השעה, אלא פעולה שיטתית לדורות, הצריכה להפוך את העיריה לאורגאן הפועל להעלאת רמת החיים של ההמוֹנים העובדים. את ההלוָאה לוקחים לצורך חולף – ומחר יש להחזירה ולצורך תמידי יש למצוא אמצעים בקרב וינא עצמה – על ידי מסים. הנה כך קמה „שיטת בּרייטנר“

עתה משלמים תושבי וינא 172 מיליון שילינג אוסטרים לעיריתם, כמחצית הכסף הזה יוצא ל„עזרה סוציאלית“ וכמחצית לבנין דירות. הכסף נצטבּר, כמובן, ממסים ואולם העיריה הסוציאליסטית ביטלה את המסים על הצרכים שהנם בבחינת הכרח לכל נפש: מים, מכולת, אוֹר, זרם חשמל, טראם – בכל הדברים האלה אין העיריה מרויחה. לעוּמת זאת הטילה מסים על דברים אשר אפשר לאדם גם בּלעדיהם: על צרכי החיים הנמכּרים בבתי־הקפה ועל מסעדות־לילה יקרות קיים מס של 15 אחוז; על שעשוּעים – מס של 5– 33 אחוז; על חדרים לזרים (המשלמים שׂכר גבוה) 10–20 אחוז; על מודעות ברחוב – 30 אחוז. בעלי התעשיה משלמים 4 אחוּזים משׂכר העבודה של פּועליהם, קיים גם מס על אבטומובילים, על משרתים – את המס הזה משלמות רק המשפּחות המשתמשות ביותר ממשרת אחד. כאלה הם בעצם מסי ברייטנר הנותנים לעיריה כ־53 מיליון שילינג – כסכוּם הזה (55 מיליון) היא מוציאָה ל„עזרה הסוציאלית“. מסי דירות, המקור הגדול של הכנסות העיריה, אינם המצאת בּרייטנר ואולם חטא הוא שהפחית את מס הדירות הקטנות – דירות הפּועלים, בעלי־המלאכה, הפקיד הקטן – והגדיל את מס הדירות, המשׂרדים והחנוּיות העשירות הגדולות: סכוּם מס הדירות שמשלמים 730 תושבי וינא מהעשירים ביותר שקוּל כנגד הסכוּם שמשלם חצי מיליון תושבים אחרים. נגד השיטה הזאת זוֹעמת וינא הבוּרגנית, האומרת שבּרייטנר שוֹלל מוינא את אָפיה – אופי של עיר נוחה ועליזה, שהוּא מפחיד את התיירים, שהוא מרבּה את מחוסרי העבודה: מס בן 4 אחוזים על שׂכר העבודה של הפּועלים איננוּ מניח לתעשיה להתפּתח, משפּחות אמידות מוַתרות על משרת נוסף, מי שאינו יכול בגלל מסי־העיריה, לקנות אבטומוביל – אינוֹ מעסיק נהג וכו'. ואשר לעליזוּתה של וינא הלילית, של וינא בעלת הקפה־שאנטאנים והרסטוֹראנים האַריסטוֹקראטיים כביכול – יתכן שהתלוּנה צודקת; יתכן שהחיים בוינא זו הם כעת למי שהוא נוחים פחות, אולם תמורת זאת יש קצת נוחיוּת ברחובות הפועלים, במעונות התינוקות וזה שוה דבר־מה. אולם מה שנוגע לחוסר העבודה, הרי הטענה אינה צודקת בהחלט. כי אלמלא דירות העיריה, אזי היה שכר העבודה של הפּועלים והפּקידים צריך להיות גבוה הרבּה יותר משהנהוּ כיום, כדי לתת לאנשים את האפשרוּת לשלם בעד דירה אצל בעל־בּית פּרטי, וזה היה עולה לבעל־התעשיה הרבּה יותר מאשר 4 אחוזים אשר הוּא משלם עתה לצרכי „העזרה הסוציאלית“. ואשר למשרת השני ואִתוֹ הנהג אשר עליהם מוַתרים העשירים, הרי לעומתם עומד צבא של בּנאים העוסקים בבנין דירות העיריה וכל העובדים במוסדות „העזרה הסוציאלית“. בכל אופן עוּבדה היא, שוינא האדוּמה, וינא של בּרייטנר הגזלן, סובלת מחוֹסר־עבודה בערך יחסי פחות מאשר יתר ערי אוסטריה.

הבחירות עברו בשקט ומתוך משמעת ציבוּרית. הסוציאליסטים והנוצרים־הסוציאליסטים באו בנידון זה לידי הסכם והמפלגה הסוציאליסטית פּנתה לחבריה בכרוּז מיוּחד, בו דרשה מהם „לבלי להפריע לתעמוּלת המתנגדים ואספותיהם“. לנוצרים הסוציאלים, לא הועילו לא „הרוח הימנית שבאירופּה“, לא כל הרעש שהוּקם סביב מסי ברייטנר, לא התנהגות הקוֹמוּניסטים, ולא „רשימת האחדוּת“. בוינא קיבלו הסוציאליסטים כ־700 אלף קול, ב־120 אלף יותר מאשר ב־1923. באוסטריה כוּלה קיבלו 1,556,000 קול, ב־224 אלף יותר מאשר ב־ 1923. לפי האחוזים יוצא: בוינא 62 אחוז הקולות לעומת 55 מלפני ארבע שנים, באוסטריה כולה 42.6 אחוז לעומת 38,6. מספּר המנדאטים בעיריה נשאר בלי שינוּי. ובפּרלמנט הרויחו הסוציאליסטים 3 מנדאטים. יש לציין שרוב הנשים בוינא הצביעו בעד הסוציאליסטים, והפּרוגראמה החדשה בנוגע לאכּרים נתנה כבר את תוצאותיה הראשונות: בכפר הנוצרי־הסוציאלי ישנם כבר לא מעט אִיים אדוּמים. המפלגות הקטנות נחלוּ כוּלן מפּלה ניכרת, הקוֹמוּניסטים ירדו מ־22 אלף ל־17.

התקפת זייפל לא הצליחה. הסוציאליסטים שבים לפרלמנט בכוחות גדולים יותר, ובעירית וינה יש להם האפשרוּת להמשיך בפעוּלתם היוצרת ביתר תוֹקף.

“דבר“, ז' אייר תרפ”ז (9.5.1927)

מאורעות וינא¹ עוררוּ התרגשוּת בלתי רגילה בכל אירופּה – ולא רק משוּם שסך־הכל של שני ימי הדמים הוא כמאָה מתים וכאלף פּצוּעים, אלא גם בגלל החשיבות הפּוֹליטית אשר למאורעות הללו. הדם שנשפּך דם־פועלים הוּא, אבידות המשטרה הנן ששה אנשים, והפּרט הזה מוכיח ידו של מי היתה על העליונה ברחובות וינא ואיזה ניסוּח של סיפוּר המעשה – זה של הסוציאליסטים או זה של הממשלה – מתאים למציאוּת. הדם נשפּך בעיר אשר רוב תושביה נמנים עם המפלגה הסוציאליסטית והמתנהלת זה שנים על־ידי הסוציאליסטים. המפלגה הסוֹציאליסטית האוסטרית נחשבת באינטרנאציונאל לאחת המפלגות האַקטיביות ביוֹתר. היא עומדת על פּתח השלטון וּמתכּוֹננת בעוד זמן קצר לקבּל על עצמה את כל האחריוּת לגורל המדינה. וּבכל זאת – דם הפועלים הוא שהאדים את אבני רחובות וינא. הסתירה הזאת כאילוּ מסמלת את כל הסבך של הפּוֹליטיקה הסוציאליסטית בימינו, ביחוּד בארצות הקטנות, והתנהגוּת המפלגה הסוציאליסטית והאגוּדות המקצועיות במשך שלושה־ארבּעה ימים מכריעים בחייה של אוסטריה עלוּלה להיות נושא לויכוחים סוערים במחנה הפּועלים. הבירור התחיל כּבר.

העתוּנוֹת הליברלית והראדיקאלית בגרמניה, בצרפת, באנגליה מצאָה שאת המקור למאורעות הדם יש לחפּשׂ בעיווּת־הדין שנעשה בוינא: אין דבר מסוכן יותר מאשר לשלוֹל מהמוני העובדים את ההרגשה, שהם חיים במדינה היודעת לשמור על משפּט צדק ביחס לכל אזרחיה. את עיווּת הדין הוינאי הרגישו ביחוּד בגרמניה, באשר גם שם יש לרפּובּליקאים ולסוציאליסטים יסוד מספיק לקבוֹל על משׂוֹא־פּנים במשפּט, ו„פראנקפורטר־צייטוּנג“ כותב בפירוּש שהוּא סובר, כי התפרצוּת כזאת של זעם העם אינה מן הנמנע גם בגרמניה. כמו כן מודים העתונים הללו ב„שגיאות“ הממשלה והמשטרה. אחרת לגמרי היא הערכתה של העתוֹנוּת ה„שחורה“ באוסטריה עצמה ובאירופּה, ביחוּד באנגליה. היא מאשימה במה שקרה בוינא את המפלגה הסוציאליסטית „עם נטיותיה הקומוּניסטיות“ ועם ה„שיסוּי השיטתי שלה“. היא מצדיקה בהחלט את המשטרה וחוגגת את נצחון זייפל, אשר הציל, כביכול, את אוסטריה ואת אירופה המרכזית כולה מ„שלטון האַנארכיה“. גם בּמקרה זה מחפּשׂת העתוֹנוּת הימנית את „יד מוסקבה“ ומדבּרת על תכניות צבאיות של הקוֹמאינטרן. חבר הפּרלמנט האנגלי, לוֹקר־לאמפּסון, כתב ב„מוֹרנינג־פּוֹסט“, שבשׂמחה היה מקדם את היום בו היו הצבא האיטלקי וההוּנגרי מקימים את הסדר באוסטריה. הוֹכחה נוספת לחשיבות הבין־לאוּמית אשר למפלגה הסוציאליסטית ולשלטונה בוינא.

המפלגות הסוציאליסטיות בכל העולם עומדות לצד המפלגה האוסטרית, ובדרך כלל מאַשרות את התנהגוּתה. האינטרנציונאל המקצועי, האינטרנציונאל הסוציאליסטי, הסוציאליסטים הגרמנים, הצרפתים, ההונגרים, האיטלקים, האנגלים וכו' שלחו לחברים האוסטרים את ברכתם. אגוּדת ההגנה הרפּוּבּליקאית הבין־מפלגתית שבגרמניה „רייכסבּאנר“ הצטרפה לברכה הזאת והביעה את יחסה השלילי לממשלה האוסטרית (מה שגרם ליציאתו של הרייכס־קאנצלר, מארכּס, מהאגוּדה הזאת). מאורעות וינא שימשו הזדמנות ראשונה אחרי המלחמה, שאיחדה את הסוציאליסטים הצ’כים והגרמנים בפראג בהפגנה אחת – שכניה אלה של אוסטריה לא הסתפּקו באספת עם, אלא הכריזו גם על שביתת אֵבל לעשׂר דקות.

אחרת התייחסוּ למאורעות וינא הקומוּניסטים. הקומאינטרן והפרופאינטרן פּנוּ בכרוזים לפועלי אוסטריה ובהם דרשו יצירת סוביֶטים וכיבוּש השלטון. בכרוּזים אחרים פּנוּ לפועלי כל העולם בקריאה ללכת בעקבות פועלי אוסטריה. מן הרגע הראשון דברו הכרוזים הללו על כשלון הסוציאליסטים ועל בגידת מנהיגיהם. באותו הטוֹן דיברו גם עתוני רוּסיה – „איזבסטיה“ ו„פּראבדה“ – ואחר כך גם העתונים הקוֹמוּניסטים באוסטריה ובגרמניה. מטרה להתקפות ולהאשמות במוֹרך־לב ובבגידה משמש ביחוּד אוֹטוֹ בּוֹיאֶר, אשר מ„אחוֹרי גבּם של הפּועלים, הבונים את הבּאריקאדות, מנהל משׂא־ומתן עם זייפל על מקומו בממשלה הקוֹאַליציוֹנית“.

מה נכון ומה לא נכון בכל ההערכות השונות האלה ובהאשמות הסותרות זו את זו?

שוּם מפלגה, לא הסוציאליסטית ולא הקוֹמוּניסטית, לא רצתה לא בשביתה ולא בהפגנה. ב־15 ביוּלי, ביום פרסום פסק־הדין שזיכּה את רוצחי הפועלים, כתב אמנם ה„אַרבּייטר צייטוּנג“ על ההתרגזוּת שתקפה את הפועלים והתרה בשליטים: „זרע עיווּת הדין עלוּל להצמיח אָסון קשה“, אולם לא היה בו משוּם קריאָה למעשים כל שהם. גם ה„רוֹטה פאנה“ הקוֹמוּניסטי לא כתב בּטוֹן אחר – וגם לא יכול לכתוב אחרת, משוּם שהמפלגה הקוֹמוּניסטית באוסטריה הנה חלשה משתוּכל לקרוא את הפועלים למעשים, וזה מכבר הסתלקה מכל נסיון ממין זה. שביתת הפועלים והפגנתם ברינג² היתה התפּרצוּת פּתאומית של עלבון רגש הצדק אשר נעשה על־ידי עיווּת הדין. בזה יש גם לבאר, מדוע זה הסדרנים הסוציאליסטים וה„שוּצבּוּנד“ הרפּוּבּליקאי לא ליווּ כרגיל בהפגנות את המון הפּועלים – לוּ היוּ עושים זאת, יתכן שלא היה מתרחש שום דבר יוצא מהכלל. משום שמאות פּעמים הפגינו פּועלי וינא ברינג מבלי שיפגשוּ בשוטר אחד ובלי הפרעת סדר כל שהיא. הפּעם הביאה ההפגנה לידי אָסון נורא, דוקא משום שאיש לא התכּוֹנן לכך. שגעון השוטרים – עד עכשיו לא הוּברר, אם דעתם נתבּלבּלה עליהם או שהם התנהגו באופן פּלילי כזה לפי פּקוּדה – עשׂה את השאָר. שגעון השוטרים והתנהגוּת של חלק מהמפגינים. במקומות מרוּבים של הכרוניקה מסוּפר ב„אַרבּייטר־צייטוּנג“ על „בּחורים מסוּפקים“, על „אֶלמנטים בלתי טהורים“ אשר ניסוּ להשפּיע על המוני הפּועלים – ובמידה ידועה גם הצליחו בכך. האנשים האלה היו מצד אחד אֶלמנטים פליליים אשר כּוָנות פּליליות להם – והמטרה הראשונה של התקפה, בית הגניזה של המשטרה ושל בית המשפּט אָפינית מאוד בשבילם – ומצד שני קוֹמוּניסטים, ביחוּד הנוער הקוֹמוּניסטי. על „אֶלמנטים מחוסרי משמעת“ אלה מדבּר גם כרוּז המפלגה הסוציאליסטית. והיו רגעים ש„הבחוּרים“ הללו היו השולטים בהמון הנרגז. התנפלוּת על בתי משטרה קטנים, על מערכות העתונים, הבערת אש בארמון המשפּט, הפּגישה אשר ההמון הכין למכבי האש – אף על פי שבמכונית הראשונה של מכבי האש נסע ראש העיריה הסוציאליסטית, סייץ, פגשוּה המפגינים בצפצוּף וגם בהתנפּלות אישית – כל האלה היו מעשי ידיהם של האֶלמנטים הללוּ. ואולם גם באותו הזמן היתה עוד אפשרוּת למנוע שפיכת דמים. והמשטרה עשתה את האפשרות הזאת לאַל.

באותו יום, ב־15 ביולי אחרי הצהרים, התאסף הועד הפועל של המפלגה הסוציאליסטית, יחד עם הועדה המרכּזית של האגוּדות המקצועיות – וישבו מאָז בתמידוּת. לפנות ערב הוכרזה לאות מחאָה שביתה כללית ל־24 שעות, ושביתת פּועלי הרכּבת, הדואר והטלגראף בלי מוֹעד קבוּע. למחרתו התאספוּ המועצה המפלגתית והמועצה המקצועית אשר אישרוּ את הכרזת השביתה ומסרו לועד הפּועל של המפלגה את יפוי הכוח לנהל משׂא ומתן עם הממשלה ולהפסיק את שביתת התחבוּרה וההוֹבלה כטוב בעיניו. ב־16 היו עוד התנגשוּיות בין המשטרה והפועלים – ביחוּד באשמת הנוער הקוֹמוּניסטי, והיו שוּב קרבּנות מצד הפּועלים. ב־17 השתלט ה„שוּצבּוּנד“ הרפּוּבּליקאי על המצב. משמעת שׂררה שוב בשוּרות הפועלים. באותו יום התארגנה – למרות ההתנגדות של הממשלה המרכזית – המשטרה העירונית העומדת תחת פקוּדת ראש העיריה בלבד. המשטרה כמעט שנעלמה מן הרחובות. היום הזה וכמו כן ה־18 עברוּ בשקט וּבסדר. בינתים התנהל משׂא־ומתן בין הסוציאליסטים (בּוֹיאֶר וסייץ) והממשלה. הסוציאליסטים האשימוּ את המשטרה באכזריוּת ואת הממשלה בתמיכה שיטתית בריאַקציה, אשר הרשתה עיווּת הדין במשפּט רוצחי הפּועלים ואכזריוּת המשטרה. משום כך הם דרשו את התפּטרוּתו של ראש הממשלה, זייפל, ושל ראש המשטרה, שוֹבר, והבטחות ל„משטר חדש“, דמוֹקראטי ורפּוּבּליקאי לא רק להלכה. זייפל הסכים תחילה למשׂא־וּמתן ואוּלם דרש בתור תנאי מוּקדם את הפסקת השביתה. הפּרלמנט אשר יתאַסף מיד אחרי השלטת הסדר, יבדוק את המצב ואת ההאשמות ויקבע את המשטר החדש. ואולם ב־18 סירב זייפל להמשיך את המשֹא־וּמתן והודיע לבאי כוח הסוציאליסטים, „שצבא זר עומד הכן לרשוּתו ואולם הוא משתמט לעת עתה מלהשתמש בו“. המפלגה הסוציאליסטית והועדה המרכּזית של האגוּדות המקצועיות החליטוּ להפסיק את שביתת התחבוּרה בחצות של 18. כל הפועלים שבוּ לעבודה באותה משמעת מופתית שעזבוּה.

התנהגוּת הפלגה הסוציאליסטית היתה עקבית – מלבד פּרט אחד – מהתחלת המאורעות ועד סופם. בדבר העיקרי נדמה, שצודקים הקוֹמוּניסטים בהאשמותיהם: הסוציאליסטים האוסטרים לא רצוּ בהתפּרצוּת כזאת כפי שהיתה בוינא בבוקר של 15 לחודש. הם לא רצוּ לפתח את ההתפּרצוּת ולא רצו להשתמש במאורעות הדמים לשם תפישׂת השלטון, אף על פי שישנוֹ הרושם שהיה בכילתם לעשות כזאת. על כל פּנים בוינא היו רוגז העם וכעסו כה גדולים שבעזרת ה„שוּצבּוּנד“ אפשר היה לשבור את המשטרה, אשר גם בה, כמו בצבא, יש לסוציאליסטים הרבּה מאוד חברים מאורגנים. השביתה הכללית כאוֹת מחאה ושביתת התחבורה עברו מתוך משמעת מוּחלטת (מלבד אוּלי בטירוֹל). וּבכל זאת לא רצוּ הסוציאליסטים לעשות דבר המתנגד להכרתם ולמצפּוּנם.

המפלגה לא קראָה להפגנה. כשזו התפּרצה, עשתה המפלגה את כל ההתאמצוּת כדי לשׂים לה קץ. למחרת דורש כרוז המפלגה ויתוּר על כל ההפגנות החדשות ושקט גמוּר. בכרוז נאמר: „אנוּ רוצים לעשות את כל ההתאמצוּת כדי למנוע בעד מלחמת האזרחים. אַל תרשוּ לקוֹמוּניסטים שיוליכוּ אתכם תועה“. ב־17 דיבר בּוֹיאֶר במלים ברורות שהרעיון המרכזי של המפלגה במשך המאורעות של הימים האחרונים היה אך ורק – „מניעת מלחמת האזרחים“. באותו זמן הגדירה המפלגה באופן בּרוּר מאוד את אחריוּתה, וגם העוּבדה שקרבּנות המשטרה היוּ שוכבים עדיין בבתי־חולים לא הניאה את ה„ארבּייטר־צייטוּנג“ מלכתוב: „אין אנו מכחישים, שמתוך ההמון נעשוּ דברים אשר סוציאליסט לא יסכים להם לעולם ואשר מוּטב אלמלא נעשוּ“, וּבאותה מועצת המפלגה אָמר בּוֹיאֶר: „אין לפועלים המאורגנים שום דבר משוּתף עם מציתי האש בארמון המשפּט, עם אנשים אשר התנפלו על שוטרים בודדים או התקיפו את העתונים. תנועת העבודה המאוּרגנת מסרבת ללכת בדרך הפאשיסטית – להרוס את עתוני המתנגדים“. הכרזת שביתת־המחאה לזמן מסוּים נכנסת לשיטה אשר בה הלכו הסוציאליסטים בימים הטראגיים האלה. ואולם יוצאת דוֹפן מהשיטה היא הכרזת שביתה באמצעי התחבורה ללא מוֹעד קצוּב. השביתה ללא מוֹעד קצוּב הנה אוּלטימאטוּם, הנה הכרזת מלחמה – ואין משתמשים בה, אם רוצים למנוע בעד המהפּכה בכוח, בעד מלחמת האזרחים. הסוציאליסטים האוסטרים נוכחוּ עד מהרה בשגיאָתם זו והפסיקוּ את שביתת התחבוּרה. ה„אַרבּייטר־צייטוּנג“ מ־19 מבאר את סיבות ההפסקה מתוך רגש האחריוּת של הסוציאליסטים „לגורל מעמד הפּועלים, לגורל הרפּוּבּליקה, לגורל הארץ כולה“. „עוד ימים אחדים של שביתת הרכבת – ומאות מפעלים היו צריכים להסגר משום שלא היו להם חמרי עבודה. עוד ימים אחדים של שביתת הדואר והטלגראף – ומיליארדים של הון זר היו עוזבים את הארץ, משום שבחוץ־לארץ היו נפוצות שמועות פאנטאסטיות על מאורעות אוסטריה, והתוצאָה של העזיבה הזאת היתה שוּרה חדשה של פּשיטוֹת־רגל וסגירות מפעלים, נחשוֹל חדש של חוֹסר העבודה, הגדל במידה איוּמה“.

צריך לשער, שהנימוקים הכלכליים האלה החשוּבים בעצם למדי גם כדי לקבוע את פּוֹליטיקת המפלגה הסוציאליסטית בארץ כה קטנה וכה תלוּיה בחוץ־לארץ כמו באוסטריה, לא היו הנימוקים היחידים אשר הכריחוּ את המפלגה הסוציאליסטית למלא במשך שלושת הימים הללו את התפקיד של מכבי אש – לא רק על יד ארמון המשפּט. המפלגה הרגישה קודם כל ששלטונה על הפועלים הוינאים אשר בו היתה כל כך בטוּחה במשך השנים האחרונות – כאילו מתערער: הקוֹמוּניזם באוסטריה חלש מאוד בתור מפלגה מאורגנת ואולם הקלוּת שבה הגיע ההמון הנרגז למעשׂי הרס מוכיחה שגם בין הפועלים העומדים בימים כתיקוּנם תחת השפּעת הסוציאליסטים, הכּתה שורש התעמולה הקוֹמוּניסטית הקוראת הלל לאש ולאלמות בתור דרך לשלטון. וללכת לשלטון באין בטחון גמור בכוחות אשר עליהם נשענים, זאת לא תוכל המפלגה הסוציאליסטית לעשות. הקוֹמוּניסטים יכולים להשתמש גם בדרך זו: נגד הכוחות הבלתי בטוּחים, נגד בני־ברית של אתמול ישנם הצבא האדום והצ’קה. מלבד זאת: הסוציאליסטים מרגישים עצמם חזקים בוינא, אולם לא בפּרוֹבינציה האוסטרית, המגלה לעתים נטיה להשתחרר מוינא האדומה. רק בזמן האחרון החלו הסוציאליסטים ב„כיבוש הפּרובינציה“ והבחירות האחרונות הוכיחוּ, שהם התקדמוּ שם במידת־מה ואולם הם נמצאים רק בראשית הפּרוֹצס.

כיבוש השלטון בוינא איננוּ עוד כּיבוּש השלטון באוסטריה – להיפך, הוא היה עלוּל להביא לידי התפּרקות אוסטריה. ומלבד זאת: השכנים. יש לשער, שהצבא הזר אשר עליו דיבר זייפל, היה צבא צ’כי ואולם מלבד צ’כוֹסלוֹבאקיה קיימות גם הונגאריה ואיטליה – ומן הרגע הראשון שהגיעוּ לארצות הללו ידיעות על מאורעות וינא, פּשטוּ גם השמוּעות על התערבוּתן הצבאית באוסטריה. העתוֹנוּת האיטלקית ולא הקיצונית, כמו „טֶבֶרה“, אלא גם הרשמית כמו „טריבּוּנה“, התחילה לכתוב על „זכוּת איטליה להשגיח על אוסטריה וּלהשקיט את המהוּמות בה“. בשוּם ארץ אחרת לא היגעה ההתחדדוּת המעמדית מעל לגובה כזה כמו באוסטריה: כל תושביה כאילו נחלקו לשני מחנות מתנגדים זה לזה, ואין ספק שהבּוּרגנוּת האוסטרית, אחרי שהיתה מתנגדת לכיבוּש השלטון מצד הסוציאליסטים בכל כוחותיה, לא היתה מתנגדת להתערבות הצבא הזר והיתה בעצמה קוראת לו.

וּמשוּם כך כיבוש השלטון, לפי העצה הקוֹמוּניסטית, פירוּשו היה: שלטון בלתי בטוח בוינא, משוּם שנכבּש על ידי כוחות בלתי בטוּחים, איבה בפֹרובינציה, אוּלי התפּרקוּת אוסטריה, מלחמת אזרחים, הכרח של משטר טרוֹר ממושך. רעב וחוּסר עבודה מוחלט, כיבוּש אוסטריה ווינא על ידי הצבא הריאקציוני, תבוסת תנועת הפועלים – כל זה חזתה המפלגה הסוציאליסטית, עוד בועידתה בלינץ. מתוך ההערכה הריאַליסטית של מצב אוסטריה הפּנימי והבין־לאוּמי, מתוך נאמנוּת לעיקרי החופש האזרחי והדמוֹקראטי, שללה אָז המפלגה את דרך ההתקוֹממוּת, את דרך האַלמות ומלחמת האזרחים בתור דרך לשלטון, ובחרה בדרך החינוך, בדרך התעמוּלה, בדרך רצון העם המתבּטא באופן חפשי. ובפני אחריוּת כה עצומה לא יכלה המפלגה לעשות פלסתר את העיקרים הללו ולבחור בדרך שצריכה היתה להביא לידי כליה – רק משום שמשטרת וינא עשתה דברים פּליליים ו„אֶלמנטים בלתי טהורים“ הצליחו להשתמש ברגשות פּועלי וינא והביאו אותם למעשׂי הרס.

משׂחק קל יש עכשיו, לכאורה, גם לשמרני האנגלי וגם לקוֹמוּניסטי. מפּלת הסוציאליזם האוסטרי הנה מפּלת „וינא האדוּמה“ בשביל השמרני ומפּלת השיטה הסוציאליסטית במלחמת הפועל בשביל הקוֹמוּניסט. ביחוּד מן הצד הזה כבר באוּ ועוד תבואנה התקפות חזקות: פּחדנוּת, בּגידה – ואוּלם ממה פּחדו בּוֹיאֶר וסייץ? כיום לפניהם מפלגה שנחלשה – כּלפּי חוּץ וּכלפּי פנים. זייפל חוגג את נצחונו, הריאַקציה מתכּוֹננת „לשלטון חזק“, מדבּרים על חידוּש משפּט מות, על עזיבת וינא בתור עיר בּירה ומהצד השני אי אלה פועלים, כך מספּר כּתב „דבר“, קורעים כּרטיסי חבר של המפלגה. גם ב„אַרבּייטר־צייטוּנג“ ישנם רמזים למצב הרוח הקשה השׂוֹרר בחוגים ידוּעים של המפלגה. הרבּה דברים יצטרכוּ עכשיו לבנות באוסטריה מחדש ויעבור זמן עד שהמפלגה תשוב לאיתנה. כלום בּוֹיאֶר וסייץ לא ידעו כל זאת מראש כאשר הלכוּ בדרכיהם הם? בודאי ידעוּ, כמו שידעו שבידיהם האפשרוּת להיות בעוד שעות מספּר ראשי הממשלה באוסטריה, ואחר כך, כאשר הענין יגמר בהרס הדומה להרס הוּנגאריה, גם בשבילם יכינוּ ברוּסיה פגישה טריוּמפאלית עם תרגילי הצבא האדום ומקום כבוד באחת המחלקות של הקוֹמאינטרן. וּבכל זאת בחרוּ בגורל של מנהיגי צבא הנסוֹג אחוֹרנית. כלוּם זה נקרא בחיים הפּוֹליטיים פּחד וּבגידה? בבוקר של 15 ליוּלי, בטרם נשפּך דם הפּועלים בּרחובות וינא ואיש לא פילל שהדברים יגיעוּ לידי כך, לא היה נחוּץ שוּם אומץ מיוּחד כדי להצית בּנינים באש או להתנפּל על מערכות העתוֹנים – והיה נחוּץ אומץ לב לא קטן כלל וּכלל למנהיג הסוציאליסטי לבוא להמון הנסער הזה לא בנאום שיסוי, אלא עם מכונית מכבי אש. באספות הפועלים שהיו מיד אחרי מות מאת פועלים, קל היה להמטיר אש וגפרית על המשטרה – וקשה יותר להודות, מבלי שיכוּפר במשהוּ חטא המשטרה, בשגיאות ההמון, ולהגיד, כמו שעשה זאת בּוֹיאֶר: „ראיתי את התנהגוּת המשטרה ועלי להגיד שלא כל השוטרים התנהגו באופן שוה – היוּ ביניהם חיות אכזריות והיו ביניהם בני־אדם, ואנוּ צריכים לשמור על ההבדלים הללו“. מישהוּ כתב על קירות אחד הרחובות – בדם האנשים ההולכים למות – את המלה: „נקמה!“ כזה היה מצב הרוח בוינא בימים ההם. ודרוּש היה אוֹמץ לב בּלתי רגיל כדי לכתוב, כמו שעשה זאת „אַרבּייטר־צייטוּנג“ יחד עם הרצאת פּרטי המאורעות האיוּמים: „באותו מרץ אשר אָנוּ דוחים את רעיון השלום, באותה מידה אנו דוחים את רעיון נקמת הדם. בשפיכת־דמים חדשה, המתת האנשים שהיו מכשירי הסדר האָרוּר, לא יהיה שום כוֹפר בעד הנהרגים, הדבר יהיה מחוּסר טעם וגם קטן יותר מדי… שׂנאָתנוּ תבחר שיטות אחרות מאשר שׂנאת הבּוּרגנוּת. על יריות לא נענה ביריות, אלא באמצעים קשים וּפעילים יותר. הם ממיתים פּועלים בּוֹדדים, אנו נשמיד לא בודדים, אלא את כל השיטה.

אותו רגש הכבוד שתנועת־הפּועלים העולמית הרגישה כלפּי הסוציאליזם האוסטרי לא יקטן, אלא יגדל אחרי המאורעות האחרונים. תנועת הפּועלים ראתה עד עתה את החברים האוסטרים בעליה שקטה בערך, בעבודה תרבותית ענקית, בהנהלה מוֹפתית של המשק העירוני. עתה ראתה אותם בשעת הנסיון – כאשר דם נקי של חברים נשפך בחוּצות, כאשר סערה סאנה סביבם, כאשר תפישׂת השלטון היתה באפשרוּתם והם ידעו להתגבּר על הנסיון, שמרוּ על שיקוּל הדעת, לא נסחפוּ עם ההמון – ההמון שלהם, ויתרוּ על השלטון, בּחרו בכשלון מדוּמה תחת בגידה באמוּנתם ובעיקריהם, סירבו למכור את עניני מעמד הפּועלים בעד פּוֹזה מהפּכנית.

„דבר“, ה' אב תרפ"ז (3.8.1927)

א

עשרים איש וחמש נשים שילמו בחייהם בעד „ימי מאי“¹ בברלין. כמה מאות פּצועים. כּמה עשרות יושבים בבית הסוהר, חלקם קיבלו כבר את ענשם, וחלק מחכּה לו. מי אחראי לסך הכל העצוּב הזה?

נדמה שאין יותר מקום לספקות: האחריוּת העיקרית חלה על המפלגה הקוֹמוּניסטית הגרמנית ועל הקוֹמאינטרן במוסקבה. העתונות הקוֹמוּניסטית ניהלה, במשך שבוּעות רבּים, תעמוּלה נמרצת בּעד „כּיבּוּש הרחוב“, אשר אי אפשר לכנוֹת אותה אחרת מאשר הסתה ושיסוּי נגד המשטר הרפּוּבּליקאי והדמוֹקראטי בגרמניה. העתונות הרוּסית, ויש אומרים השליחים הרוסים והכסף הרוּסי, עזרו לקוֹמוּניסטים הגרמנים בפּעוּלתם זו, יש אומרים: פּקדו אותה עליהם. בימים האחרונים לפני אחד במאי, ביום ההוא גופא ובימים שלאחריו הצטרפוּ לאנשי התעמוּלה גם אנשי השלטון הרוּסי. הקוֹמוּניסטים ניבאוּ: אחד במאי לא יעבור בברלין בלי קרבּנוֹת דם. הנבוּאה צלצלה כמעט כגעגוּעים. הפּעוּלה היתה מאורגנת מראש. ניתנה פּקוּדה ל„גדוּד הצבא האָדוֹם“ להשתתף בתהלוכות ולאַרגן אותן, אמנם ב„בגדים אזרחיים“. אחרי ההתנקשוּיות הראשונות בּאחד במאי, אשר עלו כבר ב־9 מתים, לא הפסיקוּ הקוֹמוּניסטים את פּעוּלתם, אף על פי ש„כיבוש הרחוב לשם התהלוכה בלבד“ ירד מן הפּרק. הבּאריקאדות הראשונות הוּקמו אך בערב, כשאי אפשר היה לחשוב יותר על התהלוכה. גם קביעת התהלוּכה, אחרי האיסוּר שחל עליה מצד המשטרה, בנקוּדות התנועה החשוּבות ביותר של בּרלין, מוכיחה שהקוֹמוּניסטים התכּוֹננו לפעוּלה רצינית.

כּלוּם היו יכולים לקווֹת גם לתוצאה רצינית, כלומר, לכיבוש השלטון, כדוגמת אוקטובר 1917 ברוסיה? יש להניח, שאף מנהיג קוֹמוּניסטי אחד, על כל פּנים בין הגרמנים, לא האמין באפשרוּת הזאת. הרוּח השׂוֹררת במחנה הפּועלים אינה נוטה להתקוממוּת. אם הקומוּניסטים קראו בכל־זאת לפועלים לצאת לרחוב, הרי נעשה בדבר אך ורק לשם התכסיס המפלגתי. היה צוֹרך לכסות על המריבה הפּנימית, על החוּלשה האירגוּנית והאידיאולוגית של המפלגה. היה צורך להשכּיח את האכזבה ברוּסיה. היה צורך להוכיח „שעוד אָנוּ חיים“, שישנה עוד תנוּעה, שלא הכּל התנַון. היה צורך להספּיק מזון חדש לשׂנאָה לסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית, לאותה השנאה אשר ממנה בעיקר מתפּרסת המפלגה הקוֹמוּניסטית. הן הקאנצלר הגרמני והמיניסטר הראשון בפּרוסיה והמיניסטר לעניני פּנים בגרמניה והמיניסטר לעניני הפּנים בפּרוּסיה וראש המשטרה בברלין, הן כוּלם סוציאליסטים הם – ודם הפּועלים על ראשיהם יחול. ולקוֹמאינטרן היה צורך להוכיח שליקבידאצית המהפּכה ברוסיה – דבר של מה בכך הוא, אך תכסיס כדי לרמות את בּעלי ההון באנגליה ובאמריקה, ולאמיתוֹ של דבר נשארת רוסיה מקור „אֵש המהפּכה“, ויש בידיה להצית את האש הזאת כטוב בעיניה.

העוּבדה הזאת – שהקוֹמוּניסטים הרוּסים והגרמנים שלחוּ את הפּועלים הגרמנים לקראת המות, לא לשם הנצחון, אלא לשם תכסיס מפלגתי – העוּבדה הזאת מטילה עליהם אחריוּת איוּמה, מכתימה אותם באשמה שאין לה כפּרה ואין לה סליחה.

הקוֹמוּניסטים רצוּ ב„פּעוּלה רצינית“. והם קיימוּ את רצונם זה. ההיה הכרח בכך? האם לא היתה אפשרוּת למנוע בעדה, למרות התכסיס הפּרוֹבוֹקאציוֹני של הקוֹמוּניסטים?

השאלה הזאת מתחלקת לשתים: איסוּר הפגנת אחד במאי והתנהגוּת המשטרה באחד במאי וּבחמשת הימים אחריו. המשטרה הודיעה כמה שבוּעות לפני אחד במאי שלא תבטל את האיסוּר הקיים זה כמה זמן, להפגין ברחובות בּרלין. ונימוּקה אִתה: אי אפשר להרשות תהלוכה ביום הזה, לסוציאליסטים ולקוֹמוּניסטים, ולבלי להרשות הפגנות של הימין בימים אחרים. ישנה גם הסכּנה של התנקשוּיות ביום הזה גופא, אשר תעלינה במחיר יקר מאוד, יקר יותר מאשר מניעת ההפגנה. ומשׂחק ההפגנות ברחוב עלה אמנם לגרמניה כבר במחיר רב. אין עובר יום כמעט ללא ידיעה בעתונוּת על התנקשוּיות בין מפלגות קיצוניות, מימין ומשׂמאל. בברלין עצמה היו, במשך שלשת החדשים האחרונים, כ־120 התנקשוּיות וכל פּעם נשפּך דם. נימוּקים בעלי־משקל – אין לכחד. ובכל זאת יש לפקפּק אם היתה תבוּנה רבּה באיסוּר זה שאָסרו את הפגנת הרחוב דוקא באחד במאי, באשר מועד מקוּבל, בעל מסורת רבּת־ערך ורבת תוכן הוא יום זה. לפועלי אירוֹפּה על כל פּנים ישנה ההכּרה שביום הזה להם, לפּועלים, הרחוב. וגם הבוּרגנות, מן הדמוקראטית ועד השמרנית, השלימה מזמן עם העוּבדה הזאת. גם לה ההכרה שיום חג העבודה – אחד במאי, ויש בּיום הזה לסוּר קצת הצדה. אכן הבדל יסודי בין היום הזה ובין ימות החול, ורשוּת היא ואף חובה למדינה לבטא את ההבדל הזה ברשיון ההפגנה באחד במאי ובאיסוּר ההפגנות, אם יש צורך בכך, בימים אחרים. וכלוּם כה גדולה היתה סכּנת ההתנקשוּיות דוקא ביום הזה, בשעה שלא פלוּגות „חיילים“, שחוֹרים או אדוּמים, אלא רבבות – רבבות פועלים נוהרים לרחוב? מי יעיז לעמוד כנגד ההמון הזה? הנסיון של פּאריס, בה דרשה המשטרה אך חלוּקת ההפגנה בכמה חלקים, נסיון וינא, בה התקיימה הפגנת רחוב רבּתי, נסיון כל ערי השׂדה בגרמניה, (וערי שׂדה אלה הן: לייפּציג, מינכן, פראנקפוּרט, האמבּוּרג וכו') הוכיחוּ שחששות המשטרה הברלינית מוּגזמים היו. ואמנם היו בתוך הממשלה הגרמנית אנשים שדרשוּ לבטל את האיסוּר (סֶבֶרינג, בּראון) והיו מוּכרחים להיכנע לפני מי שהאַחריוּת עליו. נדמה, כאילו גם שאלת „פּרסטיג’ה“ היה לה כאן תפקיד פאטאלי – „משוּם שהקוֹמוּניסטים מאיימים לכבוֹש את הרחוב, עלינו להראות להם את מי הכוח“. אַרגוּמנטאציה אשר אינה מעידה על רוחב דעת מדינית וממלכתית.

ואוּלם האשמה הגדולה ביותר הרובצת על משטרת בּרלין – והיא טרם הצליחה לנקות את עצמה ממנה – היא לא באיסור התהלוּכה, אלא בהתנהגוּתה בימי המבוכה. הקוֹמוּניסטים רצו ב„פּעוּלה רצינית“ ואולם משעות הבוקר באחד במאי כבר הוברר שהפּועלים הבּרלינים, ברוּבם המכריע, לא נשמעוּ להזמנה. המפלגה הסוציאליסטית והאגוּדות המקצועיות משכוּ לאולמיהן רבבות רבּות. ולרחוב יצאו רק אלפים מספר, על פּי רוב נוֹער. המשטרה אשר נתגייסה כוּלה (כ־14,000 איש) והזדיינה בכל מיני נשק, עד אוטו־משורין ועד בכלל, קיבלה את ההפגנות האלה, את הבריקאדות העלוּבות, ברצינוּת וב„עצבנוּת“ יתרה. אוּלי השפּיע הדבר שכבר ב־29 ו־30 באפּריל היו התנפלוּיות של הנוער הקוֹמוּניסטי על השוטרים. אוּלי השפּיע, שבמשך השנה האחרונה נפלו חלל 18 שוטרים במלחמת הרחוב, ובחודש אפּריל בלבד נפצעוּ 22, בזמן הפגנות. על כל פּנים עוּבדה היא, אשר עתה גם ראש המשטרה אינוֹ כוֹפר בה, שהמשטרה עברה על כּל מידה. היא פיזרה בגסוּת, ללא התראה, כל קבוּצת אנשים ברחוב. היא הוציאה פּקודה „לאסור את האור והתנוּעה“ (אחרי שעה 9 בערב) באיזורים „מסוּכנים“. היא ירתה בכל חלון מוּאָר. היא פּירסמה הודעות אשר ההגזמה בהן היתה כה בוֹלטת, שהיו עתונים – כלל לא חשוּדים על אהבת הקוֹמוּניזם – אשר סירבו להדפיסן. בכל מה שהיא עשתה ואמרה ניכר היה „סגנון המלחמה“, כאילוּ היה זה לא נסיון עלוּב מצד כמה מאות קוֹמוּניסטים להפריע את הסדר, אלא אויב מסוּכן איים על בּירת גרמניה. ברי, שב„מטר כדוּרים“ אשר בהודעות המשטרה היתה הפרזה. אחרת אי אפשר לבאר, כיצד לא נפל חלל אף שוטר אחד ואף אחד מאלה העשרות שנפצעו, לא נפצע פּצע־יריה. הקוֹמוּניסטים אשר אחר כך הרימוּ על נס בכרוזם, הקורא להפגנה חדשה באחד באבגוּסט, את „המלחמה ההרוֹאית של הפּרוֹלטאריון הברליני“. והמשטרה אשר פירסמה קוֹמוּניקאטים כמשׂדה מלחמה ממש, כאילוּ התאחדוּ במלאכה מסרסת אחת – לתאר הפרעת סדר, לא קשה ביותר, כנסיון המהפּכה. יותר ממחצית הקרבנות הם אנשים ונשים אשר לא היתה להם שייכוּת למלחמת הרחוב. השגיאָה היסודית היתה, כנראה, בכך שההשגחה על הסדר, בימים אלה אשר חשיבוּת פּוֹליטית היתה להם, הוּצאָה לגמרי מידי המדינאים ונמסרה לידי המשטרה, אשר שכחה כי תפקידה איננו „לנצח במלחמה“, אלא למנוע בעד מלחמת האזרחים.

יש לציין את התפקיד אשר מילאה בימים האלה העתוֹנוּת הגרמנית הדמוֹקראטית. בה בשעה שהעתוֹנוּת הימנית דרשה אמצעים חמורים עוד יותר והעתונוּת הסוציאליסטית התאמצה להצדיק את המשטרה בכל פּרטי מעשיה, היה לעתוֹנוּת הדמוֹקראטית העוז להצביע על שגיאות המשטרה ואחר כך לדרוש את חקירת מעשיה. עתה נעשתה הדרישה הזאת לכללית, אף על פי שכל המפלגות, מלבד הקוֹמוּניסטית, מאַשרוֹת בדרך כלל את פּעוּלת המשטרה.

ב

אין, כנראה, לחכות לתוצאות פּוֹליטיות חיצוניות מימי הדמים בברלין. העתוֹנוּת הגרמנית מאשימה את ממשלת רוּסיה בסיוּע – ואוּלי גם בפקוּדה – לקומוּניסטים הגרמנים. העתונוּת הרוּסית מלאָה דברי זעם ל„בוֹגדי הפּרוֹלטאריון“. ואולם היחסים שבין שתי המדינות אינם נקבעים על ידי „הרגשות“ ממין אלה. הסערה בודאי תשתתק. רוּסיה לא תרצה לשוּב לבדידוּתה. גרמניה לא תרצה לוַתר על אפשרוּיות השוק הרוּסי ועל הנשק הפּוֹליטי אשר יחסיה עם רוּסיה מהוים בשבילה לעוּמת אנגליה וצרפת.

מסוּבך יותר וחמוּר הוא המצב הפּנימי בגרמניה, ביתר דיוּק: מצבה של המפלגה הסוציאליסטית. צרות רבּוֹת היו לה עד עתה מנסיונה לעמוד בראש המדינה הרכוּשנית כשהסוציאליסטים מהוים רק את המפלגה הגדולה ביותר, אבל טרם הגיעוּ לרוב מוחלט, בראש המדינה אשר טרם השתחררה מעול המלחמה ומירוּשתה. כבד הוא משׂא הגרעין הממלכתי, שׂכר העבודה ירוּד, אנית שריון, חושבים משוּם מה, מוּכרחים לבנות, הפּקידוּת והמשפּט חדוּרים עדיין מושׂגים ישנים – אנגליה וצרפת לוחצים מבחוץ בשאלת הפיצוּיים, „כובע הפלדה“ ו„הגדוד האדום“ לוחצים מבפנים. עתה נוסף כתם האחד במאי. לסוציאליסטים הגרמנים ישנה בודאי הכרה שלמה שהם הגנוּ על עניני המדינה ועל עניני הפועל – וזאת היתה חובתם. הקומוּניסטים לא רק אירגנוּ את „פעוּלתם הרצינית“ ביום הזה. הם גם ריכזוּ, בעצם מראשית קיומם, את כל מרצם במלחמה נגד הסוציאל־דמוֹקראטיה. הם בעצמם, בכל תכסיסם ובכל התנהגוּתם, הרגילוּ את הפועל הסוציאליסטי לראות בהם את המתנגדים העיקריים, אשר למצוא אִתם שׂפה משוּתפת קשה פי כמה מאשר עם הדמוקראטים ועם המרכּז. מתיחוּת היחסים הגיעה לידי כך שרשוּת בידי הסוציאליסטים לחשוב כל חוּלשה כלפיהם לחטא. ובכל זאת דם ההרוּגים – דם הפועלים ודם אנשים ללא חטא – נשאר. הפרוֹבּלמאטיוּת של המהפּכה הגרמנית ושל עמדת הסוציאליסטים הגרמנים בזמן המלחמה ואחריה עומדת עדיין בתקפה. ועל המפלגה לברר פעם אחת ברצינוּת את דרכיה ואת תפקדיה. הלקח הבלתי אמצעי בשבילה מן מאורעות מאי יהיה בודאי בחינוּך אחר של המשפּט, של הפּקידוּת הממשלתית, של המשטרה (הדוגמה של אַנגליה מוֹכיחה שאין זה כלל אמת כי זאת היא „דרך המשטרה“ ואי אפשר לה בלעדי גסוּת והפרזה בשימוש באמצעיה. השביתה האנגלית הגדולה, גם היא הופעה פּוֹליטית מסובכת למדי שהיתה רבת מצבים קשים, עברה ללא יריה אחת!).

כנראה, יש לחכות למשבר פּנימי חדש במפלגה הקומוּניסטית. לא ייתכן שהפּשע הגלוי אשר בתכסיס הקומוּניסטי לא יביא להתנגדוּת בשוּרות המפלגה. ההתפטרוּת של אחד מעורכי „רוֹטה פאַנה“ ושנים מעורכי „העולם בבוקר“ (עתון קומוניסטי בלתי רשמי) מעיד על כך שלא כל הקומוּניסטים דעתם נוחה מתכסיסי הפּרוֹבוֹקאציה.

אולם מן הלקח הזה, של ימי הדמים בברלין, מחוּיבים ללמוד גם השלטונות וגם הפועלים בשאר הארצות. על השלטונות ללמוד שמסוכן הוא ומחוּסר כל טעם לאסור הפגנת הרחוב באחד במאי. הדבר עלוּל להכניס אותם במצבים קשים אשר הם בעצמם אוּלי לא רצו בהם. כל פּרוֹבוֹקאציה, אשר קל להתגבר עליה כששומרים קצת על קרירוּת הרוּח, עלולה לההפך למאורע קשה. אם נכשלה אפילו המשטרה הברלינית שהפּיקוּח עליה הוא בידי סוציאליסטים, על אחת כּמה וכמה יכולה להכּשל כל משטרה אחרת. אנשי השלטון אינם צריכים להזכיר בכל רגע את שמו האוּמלל של קרנסקי (השם זה חוזר עתה בלי סוף בעתונוּת הגרמנית, והימניים משתמשים בו כבמפלצת, שבה הם מפחידים את בעלי־הבּתים). לא כל מדינה נמצאת במצב רוסיה ולא כל שעה היא שעת אוקטוֹבּר 1917 ומכשלון קרנסקי אין עוד להסיק שמקל גוּמי ואוֹטוֹ משוּרין הנם האמצעים היחידים לשלטון יציב. ההכרה הזאת צריכה לחדור לשוּרוֹת השליטים, כי ביום אחד בשנה, ביום אחד במאי, הרחוב הוא לפועלים, ואין כל אסון צפוּי מזה ל„סדרי החברה“.

ואולם גם על מעמד הפּועלים ללמוד לקח מימי ברלין – בהערכת התהלוּכה באחד במאי. אילו היו הקומוּניסטים הגרמנים רואים בתהלוּכה הזאת הזדמנוּת לכיבוּש השלטון, חובה היתה גם אז ללחום בהם. ואולם הם וכל אלה הממליצים על התהלוּכה ברחובות דוקא, ותמיד וּבכל התנאים, מבלי להתחשב עם התוצאות האפשריות, רואים בה לא ראשית המהפּכה אלה „ביטוּי הכוח“. וזאת היא שגיאה, אשר לעתים נעשית לחטא ללא כפּרה. שינוּי רב חל בהערכות הציבוריות שלפני המלחמה, בהרבה שטחים וגם בשטח הזה. הדור שאחרי המלחמה ספקני הוא ואין לו אֵמוּן למפרע. ביחוּד אין לו אֵמוּן לכל ביטוּי הכוח אשר בחיצוֹניוּת בלבד. דגל, כתוֹבת, סיסמה, תהלוּכה – כבר אין להם הקסם הראשון. הדור שהמלחמה עברה עליו, והנוער שקם אחרי המלחמה, מכבּדים כוח אחר, כוח הפּעוּלה, כוח היצירה. כשהדור הזה קורא בעתון על חצי מליון אנשים שהשתתפו בתהלוּכת אחד במאי במוסקבה, הוא מצטחק ואומר: פּאראדה אדוּמה, תנסו לבלי לצאת ותשארו בלי לחם. ואין יחס אחר לתהלוּכת „החוּלצות השחורות“ ברומא. אם בברלין היתה „הפּעוּלה רצינית“, הרי הזכות לכך לא לכמה מאות נערים שיצאו לרחוב, אלא לחוסר חינוּך אזרחי ולמרירוּת לב של המשטרה. אולם, אילו גם היתה התהלוּכה הקומוּניסטית רבּת אנשים, „אימפּוֹזנטית“, גם אז לא היו מאמינים לה, אלא היו שואלים: ומה אחר כך? כלוּם כוח היצירה, כלוּם מסירוּת נפש ותשוּקה אמתית, וסגוּלה נפשית גדולה עומדים מאחרי התהלוּכה הזאת? מה יהיה מחר כשהאנשים האלה, המתהלכים עתה ברחוב, יעמדו לפני נסיון רציני? ולא רק לדגל או לתהלוּכה, אפילו לבחירות אינם מאמינים, כמו שהאמינו בזמן ההוא, לפני המלחמה. מה שקרה בברלין תיכף אחרי ימי הדם, רק הוכיח את חוסר הטעם אשר ב„ביטוּי כוח“ ממין זה.

„גיוּס של כוחות המשטרה“, „מטר כדוּרים“, „אוטו משוּרין“ – מה יש לדרוש יותר כדי ליצור רושם של אויב עצוּם ומסוּכן? ולמחרת? כשהקומוּניסטים ניסו להכריז שביתת מחאה, כמה אלפים פועלים – בכל גרמניה – שמעו לקריאתם? בפני נסיון קצת רציני יותר התפּזר האויב העצוּם והמסוּכן. הקומוּניסטים צימצמו את סיסמתם והכריזו, ביום הלוית קרבנות ימי מאי, שביתת מחאה לשעה אחת. וגם זאת היתה מפּלה לא פחות ברוּרה ובולטת. לפני כמה שבוּעות היו בחירות במפעלי ההובלה בברלין והקומוּניסטים קיבלו שם רוב. והנה הנהלת המפעלים האלה פּיטרה, אחרי אחד במאי, ללא התראה כל שהיא, את מנהיגי הרוב הקומוּניסטי, ועובדי המפעלים אשר בעצמם בחרו במנהיגים אלה, לא הניעו אצבע לעזרתם ולתמיכתם. על כן – מה הוא הכוח הזה שמקבל את ביטוּיו, כביכול, בתהלוּכות הרחוב?

ועוד דבר: גם שפיכת דם אינה משפּיעה יותר כמו שהשפּיעה לפני המלחמה. בדם הזה, כ„קרבן“ היה כוח משיכה רב, כוח זעזוּע עצום. כשנשפּך דם ברוּסיה, ב־8 בינוּאר 1905, הזדעזעה המדינה כוּלה ואחריה כל העולם, והדם הזה זיבל באמת את המהפּכה. עתה אחרת. אנו יודעים זאת מנסיון יהוּדי, מרדיפוֹת ופוגרומים על היהודים. אנו יודעים עתה שקישינוב חדשה לא תעורר עתה את אותה ההתקוֹממוּת הציבּוּרית שבימים ההם. ואותו המצב במלחמת הפּועל. באותן השעות שדם נשפּך בנויקלן, ברלין רבתי אפילו לא ידעה את זאת, והמשיכה את חייה, כאילו לא קרה דבר. גם כשהעתונים סיפרו לה על יריות וקרבנות, כולם הביעו את צערם, ואולם אותם המדינאים, מכל המפלגות, אשר היו צועקים חמס, ולא מתוך משׂחק פּוליטי אלא ביושר לב, לפני חמש־עשרה שנה, העריכו עתה את המאורעות כמעט הערכה פוליטית בלבד. מה שגרם לשינוי הזה – הדם הרב אשר העולם ראה במשך חמש־עשרה שנה אלו והתרגל אליו או ספקנות זו שאינה מסתפּקת יותר בסיסמה וגם בדם ואפילו על בן אדם המסוגל למות בעד רעיונו היא שואלת אם הוא גם מסוגל לחיות ולבנות לפי רעיונו, אם הוא יודע לנהל מדינה ולקיים אגוּדה צרכנית – אחת היא. השינוי הזה חל, ואל העושים את חשבונם עם דם, אלה החושבים שהתנוּעה הגורמת שפיכת דמים קונה לה כתר מיוּחד, עליהם לעשות בדיקה חדשה גם להערכה הזאת.

התהלוּכה ברחוב איננה יותר „ביטוּי הכוח“. נתישן האמצעי שאולי היה טוב בתקוּפת וילהלם וניקולאי, אולם עתה ניטל עוקצו. אין זאת אומרת שאסוּר תמיד וּבכל התנאים להשתמש בו. יש והוא הכרח במלחמת הפּועל, לשם פּעוּלה מסוּימת, לשם השׂגת דרישה מסוּימת. ואולם במקרים שעליו לשמש אך „ביטוּי הכוח“ ולא יותר – וכזה הוא באחד במאי – ויחד עם זה ישנו חשד כל שהוא ש„ביטוי כוח“ זה יעלה בחיי אדם, הוא אינו כדאי, הוא מחוסר טעם, עול כן אָסוּר הוא בתכלית האיסוּר. בעד „הפגנת כוח“ אשר איש אינו מאמין לה, אשר איש אינו מקבל אותה ברצינוּת, אף חיי אדם אחד מחיר יקר יותר מדי הוא.

על כן לקח כפוּל יש ללמוד מימי מאי בברלין. ביום הזה הרחוב הוא לפועל ואין רשוּת ואין טעם לאסור עליו לצאת לרחוב, ועל הפּועל להעריך הערכה אחרת את „כיבוּש הרחוב“ לשם הפגנה בלבד, ולהסתלק ממנה בכל פּעם כשיש להניח ולו גם הנחה קלה, שדם ישפך עקב ההפגנה הזאת.

“דבר“, י”ד–ט“ז אייר תרפ”ט ‎ (24–26.5.1929)

א

הועד המרכזי של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הגרמנית הביא לועידה שהיתה במאגדבּורג, ב־26–31 למאי 1929, דין וחשבון ארגוּני שהמפלגה רשאית להתגאות בו. אין ספק שהמפלגה הזאת היא אחת החזקות, אוּלי החזקה ביותר, בכל מפלגות הפּועלים שבעולם. על ארגוּנים של מעמדות אחרים מיוּתר גם לדבּר. „ספר השנה“ של המפלגה לשנת 1928 מונה את מספר החברים ב־937 אלף, ז. א. מאז 1927 (בזמן ועידת קיל) – גדל מספּר החברים ב־113 אלף. בועידה הודיע גזבּר המפלגה שגם בארבעת חדשי השנה הזאת – והיא במידה ידועה שנת אכזבה פוליטית – הלך מספּר החברים וגדל (ב־20 אלף בערך). נשים במפלגה – יותר מ־200 אלף. הדעה המקובלת בחוּגים רבים כאילו המפלגה איבּדה את השפּעתה על הנוער, גם היא איננה מדוּיקת. „הנוער העובד“ של המפלגה מונה 54 אלף חברים וּבין החברים שנכנסו למפלגה מועידת קיל 36 אחוּז הם בגיל עד 25 שנה, ו־54 אחוז בגיל עד 30 שנה. מספּר סניפי המפלגה מגיע ל־9000 כמעט (ההגדלה: ב־500). הכנסות הסניפים היו בשנת 1928 יותר מ־10 מיליון מארק, הכנסות המרכז יותר מ־3 מיליון (מאלה מיליון וחצי שוּב מסניפים). המפלגה הוציאה לבחירות בשנות 1924–1928 ½8 מיליון מארק, מאלה לבחירות 1928 בלבד שני מיליון וחצי. למפלגה ישנם 196 עתונים ו־13 ירחונים ושבועונים (ההפצה: 75 מיליון), 107 בתי דפוּס, 201 בתי מסחר ספרים. עבודת התרבוּת נעשית על־ידי „ועדת ההשׂכּלה הסוציאליסטית“, „האוניברסיטה הסוציאליסטית“, העתונים „מצפּה הספרים“ ו„השׂכּלת הפּועלים“, „ברית התרבוּת הסוציאליסטית“. 153 צירי רייכסטאג, 529 צירי לאנדטאגים, 7662 צירי עיריות, יותר מ־31 אלף צירי הקהילות הכפריות עושים את שליחות המפלגה במוסדות הרפּרזנטטיביים של המדינה. חברת „מרכז“ עוסקת בהנהלה טכנית ומסחרית של מפעלי המפלגה, שהונם מגיע ל־52 מיליון. ה„מרכז“ נתן בשנה האחרונה תמיכות בסכוּם של 870 אלף מארק ומשכנתאות וקרדיטים לעתונות המפלגה בסכוּם של שני מיליונים כמעט. ואי אפשר להגיד שהמפלגה מסתפּקת בעבודה ארגוּנית ופרלמנטרית בלבד. „האגוּדות המקצועיות החפשיות“ – למעשה האגוּדות הסוציאליסטיות – מונות 4.670.000 חבר. האגוּדות הצרכניות, חברת הדירות לפועל, אגוּדות ספּורט של הפּועל, בנק הפּועלים והפּקידים (מחזור: 2 מיליארד מארק, פּדיונות: יותר מ־117 מיליון), מפעל אחריות (1,4 מיליון ביטוחים בסכוּם של 560 מיליון מארק) – כל אלה יצירות המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הן. עבודת דורות הוּשקעה כאן. כוח עצוּם מתהוה כאן, כוח אשר כל מתנגד מחוּיב להתיחס אליו בכובד ראש ובדרך ארץ. ביטוּי חיצוני לכוח זה – עמדת המפלגה במדינה. לועידת מאגדבּוּרג באו – לא כדי לברך אותה אלא כדי להשתתף בה, כצירים נבחרים, בין שאר 397 צירים – הקאנצלר של גרמניה, שלושה מיניסטרים גרמנים, נשׂיא המיניסטריון הפּרוּסי ושוּרה ארוּכה של נושׂאי משׂרות גבוהות בכל מדינות גרמניה.

וּבכל זאת לא היתה הועידה הזאת ועידה של הסתפּקוּת ושֹוֹבע, אלא היתה ועידה של בקורת ואי־מנוּחה. הקאנצלר של גרמניה ונשיא המיניסטריון הפּרוּסי עמדו – לפי מנהג נכון של ועידות הפּועלים החפשיות – כנאשמים לפני המפלגה, שגם לא דאגה ביותר להקל על מצבם. אפשר כמעט להגיד שבועידה היה משפּט, חמוּר וקשה. כי זאת היא השאלה אשר הסוציאליסטים הגרמנים ראו לפניהם ברגע זה: הגענו למדרגה גבוהה מאד של ארגוּן, של עבודה קונסטרוּקטיבית, של כוח ממשי במדינה – האם אנו משתמשים בכל הכוח הזה, האם אנו יודעים לנַצלוֹ לשם השאיפה אשר היא, היא בלבד, איחדה אותנו, אשר היא נתנה לנו את הכוח העצוּם הזה, לשם עניני מעמד הפּועלים ונצחון העבודה? על השאלה הזאת חיפשׂוּ תשובה במאגדבּוּרג.

השאלה עומדת לפני המפלגה בחריפוּת בלתי רגילה משוּם ששנה עברה מן היום ההוא, כשיותר משליש של העם הגרמני הביע את אמוּנו לסוציאל־דמוקראטים והעמיד אותם במקום הראשון בין המפלגות הגרמניות. הנהגת המדינה – רק הנהגת המדינה, ועדיין לא השלטון כוּלו – עברה לידם. הנה חלפה שנה – ויש לעשות חשבון. יש לראות אם כדאי היה לקבּל את הנהגת המדינה ללא אפשרוּת של שלטון שלם, אם כדאי היה להיכּנס לקוֹאַליציה הזאת ומה היא עתידה לתת, אם זאת היא הדרך שבּה צריכה ללכת המפלגה הסוציאליסטית. אֶפּיזוֹדה אחת, כואבת מאד, אֶפּיזוֹדה של אנית־השריון, העמידה על סדר היום של הועידה גם את שאלת הגנת המדינה במקום שמעמד הפּועלים טרם הגיע בו לשלטון שלם.

ברייכסטאג הקודם הוּחלט – נגד קולותיהם של הסוציאל־דמוקראטים – להחליף אנית־שריון ישנה אחת בחדשה. הס.־ד. לא רק הצביעו נגד ההחלטה הזאת, הם גם עשו אותה לאחת הנקוּדות העקריות של מלחמת הבחירות אשר במאי של אשתקד. הם ניצלו את הנושא למדי. מבחינה „מיליטאריסטית“ מעשית לא היתה האניה היחידה הזאת ראויה למחלוקת חמוּרה כזאת. גם מזוּינת באניה הזאת, אין גרמניה יכולה לנהל מלחמה לא עם פּולין ולא עם צרפת. מבחינה משקית חבל אמנם, חבל מאד, על 9 מליון מארק שצריך היה להשקיע בבנין האניה, ואולם אין לסכוּם הזה משקל רב במשק המדיני הגרמני – על כל פּנים אי אפשר היה להעמיד את ההוצאה הזאת כנגד צרכים מרובים אחרים, כמו שעשו זאת האגיטאטוֹרים הסוציאליסטיים בזמן הבחירות. ההתנגדוּת לבנין האניה מוּצדקת אמנם מכמה בחינות אחרות ואולם לא היה שום צורך להעמיד אותה במרכז הפּוליטיקה הגרמנית. הסוציאליסטים עשו את זאת – משום שהדבר היה נוח להם לצרכי הבחירות, וכשהקלפי נתן להם נצחון יחסי והתחיל משא־ומתן ממושך לשם יצירת המיניסטריון, והמפלגות התנו, כרגיל, תנאים אחרי תנאים, הופיע בין התנאים שהציגוּ המפלגות הבּוּרגניות (מלבד הדמוקראטים) לסוציאליסטים גם דבר האניה. המנהיגים החליטו להסכים לתנאי זה, מתוך אי־חשיבוּתו היחסי, ובאשר הסכימו, חשבו לחובתם – כשהמיניסטריון היה מוּרכב והם ישבו בישיבתו – להצביע בעד האניה. מכאן הסערה במפלגה, והחלטת האינטרנציונאל הסוציאליסטי בבריסל – להתנגד לכל מעשה זיון – שנתקבּלה בימים ההם דוקא, הגבּירה את התמרמרות פּי כמה. אף העתונוּת הדמוקראטית רגזה על ההצבּעה הזאת של המיניסטרים הסוציאליסטים. במפלגה התחיל ויכוּח. מאמרים, אספות, חוברות, תחת הסיסמה: „נגד אנית־שריון“ התארגנה אוֹפּוֹזיציה שלמה (ביחוּד בסַכּסוֹניה, טירינגן, פראנקפוּרט). „השׂמאל“ שבמפלגה – פּאול לוי, קורט רוזנפלד, הירחון „מלחמת מעמדות“ – התחזק. באה עזרה מן השמאל שבמפלגת האחות האוסטרית – ממאכּס אַדלר. השאלה קיבלה אופי פּרינציפּיוֹני. התחילו לדבּר על הצורך לברר את יחסה של המפלגה לשאלות הזיון בכלל. מוּנתה ועדה לעיבּוּד „תכנית של ההגנה המזוּינת“. בסדר היום של ועידת מאגדבּורג הופיעה השאלה כסעיף עיקרי.

כל האֶפיזוֹדה הזאת אָפינית היא למדי למנהיגי המפלגה הגרמנית – לטוב ולרע. הסוציאליסטים העלו בעצמם – מתוך דמאגוגיה של הבחירות – שאלה בלתי חשוּבה ביותר במרכז תעמוּלתם והפכו אותה לסמל המלחמה הסוציאליסטית. כשהיו מוּכרחים להתחשב אתה כמו עם אחד מגורמי המציאות הפּרלמנטרית הכירו בחשיבוּתה היחסית בלבד, ואולם כבר היה מאוּחר. התעמוּלה עשתה את שלה. המונים ראו בויתוּר המנהיגים כמעט בגידה. ואילו – מכאן מתחיל הטוב – המנהיגים לא עשו כל נסיון להשתיק את האופּוזיציה, והיא אמרה כל מה שהיה עם לבה (יש לציין: היא דיברה לעתים בסגנון „קומוּניסטי“ ממש), וקראו לועידת המפלגה וביררוּ בה את השאלה במסגרת רחבה עד כמה שאפשר. יש וגם מכשלון מפיקים תועלת.

יש להניח שאלמלא המסגרת הרחבה הזאת, היה עלוּל הענין להגמר בשביל הנהלת המפלגה בכל רע. ההתמרמרות בין החברים היתה גדולה מאד – ומה שחשוב יותר: מוּצדקת. היא נבעה מהרגשת היושר. גם לבחירות ולסיסמאותיהן יש להתיחס ברצינוּת ואם כבר עשו מדבר בלתי חשוּב נושא מרכזי לבחירות, יש להסיק מכאן את המסקנות. אי אפשר לשׂחק בהרגשות החברים ובקולות ההמונים. ואילו המסגרת הרחבה – „תכנית ההגנה“ – הצילה את המצב.

ב„ועידת ההגנה“, אשר בה ישבו באי־כוח כל זרמי המפלגה, היו כולם תמימי דעה בתפיסה היסודית: „מלחמה במלחמה“, דרישה לפתור כל סכסוּכים בין־לאוּמיים בדרך של בוררוּת בלבד, דרישת פּירוק הזיין (במסגרת בין־לאוּמית). גם קביעת החובה המוטלת על הסוציאליסטים להלחם בכל האמצעים, גם באמצעי המהפּכה, נגד ממשלה המסרבת להביא את הסכסוּך הבין־לאומי לבוררות והמכריזה מלחמה, לא עוררה התנגדות כל שהיא. חילוּקי דעות התחילו כשעברו לשאלות אַקטוּאַליות. רוב „ועדת ההגנה המזוּינת“ (לרוב הזה הצטרפו גם „המומחים“ – קארל קאוטסקי, אוטו בּויאֶר, יוּליוּס דויטש) לא חשב לאפשר לוַתר ברגע הנוכחי על כל זיוּן גרמני שהוא. הוא כפר בכלל באפשרוּת לעבּד „תכנית הגנה מזוּינת“ שתהיה טובה לכל מדינה ולכל שעה. הוא חשב פּירוּק הזיין במדינה אחת לאַבּסוּרד לאוּמי ובין־לאוּמי. בו ברגע ש„פּוֹליטיקה של כיבוּש במדינות אימפּריאליסטיות וּפאשיסטיות מאיימת בהתערבוּיות קוֹנטר־רבוֹלוּציוניות ובמלחמות חדשות ויכולים להשתמש ברע בגרמניה בתור שדה של אוֹפּראציות המלחמה ולהכניס אותה, כנגד רצונה, בסיבוּכי דמים, אין המדינה יכולה לוַתר על מעט הזיין אשר השאיר לה חוזה ורסאיל“. כל זמן שסכנות אלו עדיין ישנן בעין, „יש לגרמניה צורך בכוח מזוּין להגנת נייטראליוּתה ולהגנת הכיבוּשים הפּוליטיים, הכלכליים והסוציאליים של מעמד הפּועלים“. מחבּרי התכנית הזאת ביארוּ, בויכוּח שקדם לועידה ובועידה עצמה, את הפּסוּקים האלה. נניח שפּוֹלין תכריז מלחמה על רוּסיה, וצרפת תתמוך בה ותרצה להעביר את צבאותיה דרך גרמניה, הן הדבר בגדר האפשרות הוא – מה תהא אז חובת הסוציאל־דמוקראטיה הגרמנית? להרשות את ההתערבוּת הזאת בעניני רוּסיה ללא התנגדוּת כל שהיא? נניח שאיטליה תכריז מלחמה על יוּגוֹסלאביה ותאיים על „וינא האדוּמה“ ומשם על מינכן – הן גם הדבר הזה מתקבל על הדעת – התהא מחוּיבת לשבת בחיבוּק ידים? אוטו בּויאֶר, שהוּכנס לויכוּח על־ידי חוַת דעתו ועל־ידי מאמרי מאכּס אַדלר, שאל שאלה אוסטרית: הנה בארץ הסמוּכה לאוסטריה, בהוּנגריה, הולכת ומתאַרגנת פרוֹנדה האבּסבּוּרגית. מטרתה – וינא. מה על הסוציאליסטים האוסטרים לעשות: לבלי להתכּוֹנן, לבלי להזדיין, להזניח את ההגנה למען תופענה בבוקר בלתי בהיר אחד קבוצות האבּסבּוּרגיות ברחובות וינא? חלה או לא חלה על הסוציאליסטים חובת הגנת המדינה וצוּרתה הדמוקראטית?

אמנם „צבא המדינה“ הגרמני, אלה 100 אלף חיילים אשר חוזה ורסאיל מרשה את קיוּמו איננו טוב, אינו חדוּר רוח הרפּוּבּליקה העממית, הוא זר למעמד הפּועלים, הוא יכול לשמש משענת לכל מיני אינטריגות מימין, אולי ל„פּוּטש“ חדש. ואוּלם המסקנה מן המצב הזה איננה: לבטל את הצבא, אלא: לשנות אותו. הן לשם כך קיבלה עליה המפלגה הסוציאליסטית את הנהגת המדינה, כדי לשנות את מוסדותיה ברוח הפּועלים. רוב „ועדת ההגנה“ עיבּד עשר דרישות פּוליטיות אשר מטרתן לשבור את ה„אֶכּסלוּזיביות של הצבא“, לגמור עם השיטה הנוכחית שעושה – תחת מסוה של „הוצאת פּוליטיקה מן הצבא“ – את ה„רייכסור“ לקן אינטריגות מונארכיסטיות, ציבוּריות, פּוּמביות, חוּקיות, בקורת. פּיקוח הרייכסטאג על כל עניני הצבא ועל כל החוזים וההסכמים של הנהלת הצבא. שום הסכם עם פירמות פּרטיות המשמשות, בעקיפין, לזיוּן „בלתי חוּקי“ (כלומר לזיון העובר את גבוּלות חוזה ורסאיל). כל הזכוּיות האזרחיות, בתוכן גם זכוּת לארגוּן מקצועי, לחיילי הצבא. ביאת־כוח החיילים בפני הנהלת הצבא. תיקוּן המשפּט הצבאי והדיסציפּלינארי. שמירת המנגנון של האופיצרים מאֶלמנטים מונארכיסטיים. איסור חמור להשתמש בצבא בקונפליקטים שבין ההון והעבודה.

בקיצור: כמו שהסוציאליזם הסתלק מן הסיסמה: „שוּם פּוליטיקה חיצונית“ והעמיד במקומה סיסמה אחרת: „פּוליטיקה חיצונית מתאימה, בכל שעה ובכל ארץ, לעניני הפּועלים ולעניני השלום הבין לאומי“, כך עליו להעמיד במקים הסיסמה: „שוּם פּוליטיקה של זיוּן והגנה“, סיסמה אחרת: „פּוליטיקה של הגנה המונעת בעד מלחמה וההופכת את הצבא, ברוּחו ובארגוּנו, לחלק של מעמד הפּועלים“.

אילו היה „השמאל“ מבקר את התכנית הזאת בפרט זה או אחר, היה אולי מוצא אוזן קשבת אצל רוב הועדה ורוב הועידה. ואולם הוא העמיד את תכניתו על בסיס מדיני ואידיאולוגי ונפשי – אחר לגמרי. השמאל אמר: „בחברה הקאפּיטאליסטית נושאת כל מלחמה אופי של „האימפּריאליזם השולט“. לא קשה להוכיח את אי־התאמת הפסוק הזה למציאות החיים. כשהוא בא ואומר: „הסוציאל־דמוקראטיה דוחה כל מלחמה“, ממילא מתבקשת השאלה: קל „לדחות“ את המלחמה בתכנית ואוּלם מה לעשות בה כשהיא בכל זאת באה? כלוּם על ידי כך פותרים את שאלות חיי העם והמדינה ש„דוחים“ בתכנית אסון אפשרי? וכשהשמאל מוסיף שהוא „דוחה“ את המלחמה גם כשהיא „מלחמת הגנה“ או „מלחמה להגנת הניטראליות“ הרי הוא בקושי יכול לקוות שיבין אותו הפּועל בכל מדינה ומדינה, בכל מצב ומצב של ארצו, על אחת כּמה וכמה בגרמניה המנוּצחת, כשפּולין אורבת מצד אחד וצרפת מצד שני. כשאַדלר מדבּר באירוניה על „הגנת המולדת כביכול“, כשהוא מקיף מלה „מולדת“ במרכאות כדי לסמן שאין זה בשבילו מוּשׂג חי, אמיתי ומחייב, אלא רק „זיוּף של הבּוּרגנוּת“ בלבד, כשהוא פוסק: „הפּוליטיקה הסוציאליסטית האמיתית היחידה היא בפירוק הזיין גם במקרה של הגנת המולדת; כשהוא אומר שהארץ אשר בה חי הפּועל היא בשבילו אך „הארץ שבה הוא מוּכרח לחיות“ ואין בינו ובינה ולא כלוּם, יבוא נא מי שירצה וישלוט בה, ולפועל אין כל הבדל אם תהיה זאת הבּוּרגנוּת האוסטרית או ההוּנגרית; כשהוא פוסק: „הארץ כמו שהיא הנה רק מוּשׂג גיאוגראפי בלבד“, והוא פוסק כי כל סוצאליסט החושב אחרת „אין לו תפיסה סוציאולוגית“ ו„תפיסה מעמדית“, באשר לפי תפיסתו זו של אַדלר, רשאי הפּועל להתיחס באהבה ובכבוד לארצו ולעמו רק מן הרגע ומאותה השעה שהשלטון על הארץ עבר לידי הפּועל, וכל זמן שהשלטון בידי אחרים, חלילה לו, לפועל, להצטרף ל„רפוֹרמיסטים“, ל„סוציאל־פּאטריוטים“ – הרי הוא מגלה הלך רוח שכבר נעשה זר לחלוּטין לפועל ולסוציאליסט בכל ארץ וארץ. כשבאים לועידה סוציאליסטית בתכנית זאת וּבביסוּס כזה, אפשר להבין שהרמאן מילר מכריז: „מה שהשמאל אומר, סותר את כל מה שעשינו בעשר השנים האחרונות“, אפשר להבין שאת מנהיגי השמאל קוראים בועידה „אנשי רֶטוריקה מסוּכנים, המשׂחקים בתיאוריות, עד שהתיאוריות משׂחקות בהם“, אפשר להבין שהועידה קיבלה את תכנית רוב הועדה בשני שלישים של קולות, ודחתה את כל הצעות התיקוּנים (כ־50 במספּר) שהכניס השמאל.

ב

כשנתקבּלה „תכנית ההגנה“ ניטל העוקץ משאלת אנית־השריון. היא ירדה מהגובה הפּרינציפּיוני שלה ונעשתה שוב שאלה תכסיסית בלבד, לאחר הויתוּרים אשר יש לדון אם כדאי הוא או לא כדאי למפלגה הסוציאליסטית להסכים להם כדי לשמור על אפשרוּיות אחרות של השתתפוּת בממשלה. והוּחלט סוף סוף: הסיעה הסוציאליסטית תצבּיע ברייסטאג גם בעתיד, כמו שעשתה כבר פעמים במשך החורף הזה, נגד בנין האניה, ואוּלם אם רוב הבית יחליט לבנותה, לא יעזבו הסוציאליסטים את הממשלה.

ואילו אנית־השריון לא היתה נקוּדה חלשה יחידה של קוֹאַליצית הסוציאליסטים עם המפלגות האזרחיות. לרבּים מבּין צירי הועידה נדמה היה שכבר אופי הקואליציה הנוכחית – חוסר פּרוגרמה משוּתפת, אי־יציבוּת המיניסטריון, איוּמים, פּעם ממפלגה אזרחית זאת ופעם אחרת, לצאת מהממשלה, משבּרים תכוּפים, משׂא־ומתן ממוּשך – כל זה כאילו משפּיל את כבוד המפלגה הסוציאליסטית וקושר את ידיה. על־ידי כך הם מבארים גם את הסך־הכל העלוּב כאילו של שנת הממשלה שהסוציאליסטים עומדים בראשה, את חוסר התיקוּנים הרדיקאליים, את הסידוּרים המזכירים את המשטר הישן בפקידות, במשפּט, בצבא. לעוּמת זאת הדגישו גם מצדדי המשכת הקוֹאַליציה שאין הם ידידים פּרינציפּיוֹניים, בכל זמן ובכל התנאים, של קוֹאַליציה דוקא וכי ודאי היו מעדיפים שלטון סוציאליסטי שלם.

השאלה היא רק אם יש הכרח בקואַליציה הנוכחית. אם היא „רע קטן יותר“, אם ישנה אפשרוּת בקואַליציה יותר טובה ואם יוּטב מצב הפּועל ומצב המדינה אם הסוציאליסטים יעזבו את הממשלה ויעברו לאופּוזיציה. אין לשכוח את הירושה הקשה אשר הממשלות הקודמות מסרו למיניסטריון של מילר. שנים מספּר אחרי גמר האינפלאציה, היתה גרמניה במצב פריחה כלכלית. הממשלות האזרחיות ניצלוּ את הפּריחה הזאת לא לשם החזקת היסודות העממיים של המדינה, אלא לשם הקלת המסים לאמידים ולעשירים. היתה זאת קלוּת דעת המתנקמת כיום. הסיטוּאַציה הכלכלית רעה היא. קוּפת הממשלה ריקה. בא זמן התשלוּמים הגבוהים ביותר למנצחי המלחמה: שנת 1929 היא השנה הראשונה לשיעוּרים שלמים של הפיצוּיים (תכנית דאוס). שאלת הפּיצוּיים כאילו רחוקה מפּתרונה (אך בימים האחרונים של הועידה באה הבשׂוֹרה הטובה של הסכם פּאריס). המנצחים לוחצים גם בשאלת חבל הרינוס ואינם מסכימים לפנות את הגלילים הגרמנים האלה. בפנים: חוסר־עבודה מבהיל – כמעט מליון פועלים מתגלגלים ללא לחם וחיים רק על סיוע. משבר בחקלאות. הימין מאיים בהתקוממות נגד „משטר יהודי־סוציאליסטי“ ופונה לאנשי ההון בארצות הברית בקריאה לא להלוות כסף לגרמניה באשר תשתמש בו אך ל„נסיונות מארכסיסטיים“. „קובע הפלדה“ חולם על דיקטאטורה ומחפש מוסוליני גרמני. הקומוניסטים שונאים ומשניאים את המשטר הרפובליקאי לא פחות מהימין ומהפאשיסטים. גם הם יושבים במארב, גם הם מחפשים – אם לא מוסוליני, אז טרוצקי או סטאלין. „משבר הפרלמנטריזם“ נעשה לנושא שבמודה. את המומנטים המַקשים האלה יש לקחת בחשבון כשבאים לדון על מאמצי הממשלה הקואַליציונית. ואילו דוקא במצב הקשה הזה אין המפלגה הסוציאליסטית רשאית להסתלק מהנהגת הממשלה. ההמונים אשר הצביעו בעדה לא היו מבינים אילו היו הסוציאליסטים עוזבים עתה את המדינה לנפשה, למען תהיה שלל לדיקטאטורה מימין או משמאל.

וכלוּם סך־הכל של שנת הממשלה – גם את זאת לא צריך לשכוח: אך שנה אחת – כה עלוּב הוא? כלוּם אין זוֹ זכוּת גדולה למפלגה הסוציאליסטית שהיא שמרה את גרמניה מגורל איטליה, ספרד, ליטא, פּולין, יוּגוֹסלביה וגם ל„פּוּאנקאריזם“ לא הרשתה להשתלט במדינה? הרי גרמניה נשארה בכל יבשת אירופה כמעט המדינה היחידה בעלת משטר דמוקראטי. גם בשדה הפּוליטיקה הבין־לאוּמית היתה גרמניה גורם להסכמה ולשלום. תיכף בתחילת עבודתה הכריזה הממשלה על חנינה פּוֹליטית. היא מתאַמצת להכניס סידוּרים חדשים ורוח חדשה לבתי המשפּט ולשוּרות הפּקידוּת. למרות הסיטואַציה הכלכלית הגרועה והמצב הפינאנסי החלש נשאר שכר העבודה הריאַלי על הגובה שבשנות הפּריחה, וּבחלקו אפילו עלה. חוּקי העבודה נשמרו. יתר על כן: התרחבו הגבוּלות של הסיוּע, של הביטוּח מאסונות העבודה, של עזרה ליולדות וכו'. כשפּרץ סכסוּך הפּלדה שילמה הממשלה למוּשבּתים סיוּע בסכוּם של 11 מיליון מארק – והיתה זאת בודאי הפּעם הראשונה שהמדינה התערבה בסכסוּך כלכלי ועמדה רשמית לימין הפּועל. ואם הסכסוך נגמר לא בכל פרטיו לפי רצון הפּועלים, הרי בכל זאת היה הסוציאליסט סֶבֶרינג הפּוסק האחרון. עתה הולכת התקפה גדולה על עמדות הפּועלים – התקפה כפוּלה: העלאַת המכס, הפחתת הסיוּע למחוּסרי העבודה. הסוציאליסטים בממשלה עשו לאַל את ההתקפה הזאת. אמנם היא עדיין נמשכת ואוּלם ברור שבאי־כוח המפלגה בממשלה לא יוַתרו בשאלות חיוּניות אלו. אם ישבּרו את הקואַליציה, הרי יעשו זאת בנקוּדה הזאת, הנוגעת לחיי הפּועל ממש. ולעת עתה אין טעם לבלי לנצל את נצחון הבחירות ואין חשבון למסור את הממשלה לקוֹאַליציה אחרת המורכבת מן המרכז ומן הימין.

כך, בערך, טענו מצדדי הקואַליציה. הועידה, באותו רוב שב„תכנית ההגנה“, הצדיקה את עמדתם. חלק מן השמאל עמד בשאלה הזאת על קרקע מעשי, של חשבון ותועלת. חלק כפר בעיקר שבאַרגוּמנטצית הרוב וסרב להתחשב עם עניני המדינה בכללה, עם מצבה הבין־לאוּמי, עם הסכּנה האוֹרבת, מבחוץ ומבפנים, למשטר הדמוקראטי והרפוּבּליקאי. הוא כפר בחובת הסוציאליסטים להגן על המשטר הזה, „אחת היא לפועל באיזה מסוה הוא מנוּצל על־ידי ההון“. „אין שום שיתוּף של אינטרסים בין הבּוּרגנוּת הגרמנית ובין הפּרולטאריון הגרמני ומשוּם כך אין שוּם אפשרוּת של עבודה משוּתפת, אין סוֹלידאריוּת במטרה ואין אפשרות כלשהי של אחריוּת משוּתפת“ (אַדלר). האַרגוּמנטאציה הזאת לא הגבירה את עמדת השמאל.

ג

המפלגה הסוציאל־דמוֹקראטית הגרמנית אין מסביבה „אַתמוֹספֶרה של ידידוּת“. הימין והפאשיזם הגרמנים מוּכנים „להתנות אהבים מרחוק“ עם מוסקבה. אלה לעולם לא ישלימו עם הסוציאליסטים וילחמו בהם בזעף וקצף. הקומוּניסטים רואים בּהם את האויב העיקרי והריסתם חשוּבה להם כרגע יותר מכל פּעולה פּוֹליטית אחרת. גם הדמוקראטים אוהבים להשתמש באירוֹניה כלפּי „ההוּמאניוּת“ הזאת, כלפּי „חוסר מנהיגים גדולים ואנשים גדולים אשר במפלגה הפרוֹזאית הזאת. האֶסתּטים הפּוֹליטיים „יפי הרוח“ של „וֶלטבּינה“ או „טאגֶבּוּך“ לועגים לסוציאל־דמוֹקראטים בכל הזדמנוּת. חוּגים ידוּעים של הנוער, ביחוּד של הנוער האינטלקטוּאַלי, מצטרפים ברצון ללעג זה ואינם רואים במפלגה הסוציאליסטית כי אם מכוֹנה עצוּמה שנוצרה לשם שלטון הפּקידים ומשׂרות „המיניסטרים“. כמעט אפשר להגיד, שאך אֶלמנט אחד בכל העם הגרמני נשאר נאמן למפלגה הסוציאליסטית ומעיד על הנאמנוּת הזאת בכל הזדמנות, על־ידי ארגוּן וּפעוּלה כלכלית, על־ידי הצבעה פּוֹליטית ועל־ידי תשלוּם מסים. האֶלמנט הזה, אין ספק, יעמוד לימין המפלגה גם בּעתיד, בּמוֹמנטים מכריעים של ההיסטוריה הגרמנית, כמו שהוא עמד בּעבר, אחרי המהפּכה ובזמן ה„פּוּטש“ים המוֹנארכיסטיים. הנאמנים האלה הנם בּוֹדדים כמעט. אולם הם – הפּועלים הגרמנים.

גם אצלנוּ אין אהדה גדולה לסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית. וההופעה הפּסיכוֹלוֹגית הזאת מורכבת היא למדי ולא קל למצוא לה ביאוּרים. כלום משוּם כך באָה מפּני שהאמַנוּ יותר מדי – לפני המלחמה – בכוח המפלגה הזאת ואין אָנוּ יכולים לשכוח את האכזבה של אחד באבגוסט של שנת 1914? והנה המפלגות הסוציאליסטיות בארצות אחרות – צרפת, אנגליה, אוסטריה – עמדתן לא היתה חזקה ועקבית יותר. ובאכזבה ההיא מי אשם – המפלגה הגרמנית או אי־השלמוּת, ההשליה העצמית אשר בתפיסה הסוציאליסטית שלפני המלחמה בשאלת הלאום וּמשוּם כך אי־התכּוֹננוּת גמוּרה להתפּרצוּת העולמית? יש אומרים: המפלגה הגרמנית לא ניצלה את אפשרוּיות המהפּכה. ושוכחים שהמהפּכה הגרמנית מיוּחדה במינה היתה, אחרי מפּלה צבאית ובעקבותיה באָה, והיא לא היתה ביטוּי חפשי ואורגאני לשינויים האידיאוֹלוֹגיים, הסוֹציאליים והנפשיים שהתהווּ כבר בקרב העם הגרמני. ובכל זאת: כּלוּם פּני גרמניה הנוכחית כפני גרמניה של וילהלם? האין השינוי הרב הזה, האין פּרוֹצס הדמוקראטיזאציה ואף פּרוֹצס הסוֹציאליזאציה, ההולך וגוֹבר בגרמניה, מעשה ידי המפלגה הסוציאליסטית?

אמנם המפלגה הזאת עשתה בזמן המלחמה ואחריה הרבּה שגיאות, גסות וקשות. וגם עתה יש בה משום „חוֹסר טאקט“, משוּם אי־התחשבוּת במוֹמנטים בלתי נשקלים של נפש העם. ענין אנית השריון ילמד. יש דבר מה אָפור, בלתי מזהיר, בלתי מבריק בעבודתה. כאילו חסר לה, נוסף על כל כוחה, מעט דמיון, מעט מעוף, והרי קשה לנהל עניני מעמד אשר תפקידוֹ לשנות את סדרי החברה ביסוֹדם בלי דמיון וּבלי מעוף. נניח. ואולם כּלוּם תחת הפּכּחוּת הזאת, תחת הזהירוּת הזאת, תחת פּחד ממש מפּני ההשליה, מפני הבטחה אשר אין לעמוד בה, אינן מסתתרות תכוּנות נפשיות גדולות? כלוּם אין גם בזה לקח המלחמה ולקח ממה שעבר על העולם אחריה? והעבודה המתמדת והסבלנית הזאת בכל שטחי החיים – באגוּדות המקצועיות, בקוֹאוֹפּרטיבים הצרכניים, בהשׂכּלת העם, בבנין הדירות ובמתן ההלואות – כּלוּם אין העבודה הזאת שהפּועל, בחייו הקשים, מפיק ממנה תועלת שעה־שעה ויום־יום, כּלוּם אין היא גמוּל־מה לחוֹסר הזוהר והברק אשר בפעוּלת הסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית? הרי לא לשוא נשאר הפּועל, דוקא הפּועל והפּועל לבדו, נאמן למפלגה הזאת אשר „משעממת“ היא לנוֹער אינטלקטוּאַלי ומעוֹררת התקפת אירוֹניה אצל „ולטבּינה“.

מה שמשוּנה ביותר: אותם הדברים שאָנו עושׂים אותם כּדבר המוּבן מאליו, אין אָנו יכולים לסלוח לאחרים. העיקר בּשבילנוּ, יסוֹד כל עבודתנו ומפעלנו – ישוּביות, התישבוּת החקלאית, כיבוּש עמדוֹת העבודה בעיר ובכפר. מוסדות עצמיים על יסוד קוֹאוֹפּראטיבי או שיתוּפי. ספקנוּת גדולה כלפּי כיבוּשים מדיניים אשר בהכרזה בלבד, ללא תוכן חי ומחייב. ומה בדבר ההגנה, בדבר ההשתמשוּת בנשק אם יהיה הכרח בכך? נתאֵר לרגע, שבּזמן התקוֹממות הדרוּזים היה קוֹרה לנו אסון, וקבוּצות המורדים היו יורדות לעמק יזרעאל. יש להניח שאיש מפּועלי ארץ־ישראל לא היה בודק מי כאן אָשם ומי זכּאי, ולא היה בוֹנה תיאוֹריוֹת על „המלחמה אשר היא במשטר הקאפּיטאליסטי תמיד מלחמה אימפּריאליסטית“ או לא, אלא כוּלם היוּ מגינים, עד כמה שכוחותיהם מגיעים, על בּית־אלפא ועין־חרוד. ואילו הדרוּזים – ואני בכוָנה לוקח שוב משל מן הדרוּזים, כלומר שבט שהתקומם נגד שלטון הזרים ואשר משום כך הוא הזכּאי במלחמה הזאת – היו באים עד תל־אביב, כלוּם היינוּ עושׂים חשבון מעמדי והיינו אומרים: „כל זמן שבעירית תל־אביב יושב רוב אזרחי, לא איכפּת לנו מי ישלוט בעיר – הדרוּזים או הבּוּרגנוּת היהודית“? הן בּרי הוא, כי כוּלנו היינוּ קמים, כאיש אחד, ללא פקפּוּקים כל שהם, והיינוּ עושים את כל מה שבאפשרוּתנוּ ובכוחותינו לעשות כדי להגן על תל־אביב הבוּרגנית. אין אָנו דורשים שממשלת אנגליה תבטל את חיל הספר המגן על ארץ־ישראל מפני התקפות המדבּר, אלא אָנוּ תובעים את חלקנו ב„רייכסור“ הזה. ולמשטרה אין אָנו מלאים בוז ושׂנאָה, אלא אָנוּ רוֹגזים על כּך, שאת היהודים מוֹציאים ממנה. לכוּלנו ברוּר שאָנוּ לוֹחמים כּאן לגוֹרל העם העברי כוּלוֹ. אָנוּ גאים בּתפקיד הזה שנפל בּחלקוֹ של הפּועל העברי ואין איש בקרבּנוּ מחכּה לשלטון הפּועלים, כּדי להרגיש בּאחריוּת הלאומית הזאת. ומשוּם כּך אָנוּ תוֹבעים את חלקנוּ בהנהלת הענינים הישוביים והציוניים.

כל זה אצלנו, בביתנוּ אָנו – כאשר ביתנוּ אָנוּ הוא, אָנוּ אחראים לו, לנוּ היא יקר, אּנו מקדישים לו את כּל כּוֹחותינוּ ואת חיינוּ. בביתוֹ של אחר – שאני. הסוציאליסטים הגרמנים העוסקים כה הרבּה ביצירת כוח הפּועל ממש – אגוּדות מקצוֹעיות, קוֹאוֹפּרטיבים, קוּפּת מלוה וכו' – הם „פיליסטרים“ ואין מה ללמוד מהם. ב„תכנית ההגנה“ שלהם הם גילו „נטיה למיליטאריזם“. הם משפּילים את כּבוֹד מעמד הפּועלים בפּוֹליטיקה הקוֹאַליציוֹנית שלהם. הפּוליטיקה הזאת מבוּססת על הנחה בלתי נכונה, על הנחה קוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנית ממש, באשר, „אין על הפֹועל אחריוּת למדינה (יש לזכּוֹר שבגרמניה, אשר אין בקרבּה מיעוּטים לאומיים, יש למוּשׂג „מדינה“ זהוּת שלמה עם מוֹשׂג „לאום“ „עם בכללוֹ“), לפי דברי מאכּס אַדלר. האנשים אשר אצלנו הם מימין ל„מרכז השׂמאלי“ עליו השלום, מלאים בוּז לסוציאליסטים הגרמנים באשר אין באפשרוּתם להנהיג מהיום למחר משטר סוציאליסטי. וּכשאָנו שומעים כיצד הכריז מילר בועידת מאגדבּוּרג, על נוסחה סוציאליסטית חדשה: „לשם מעמד הפּועלים הבין־לאומי ולשם העם הגרמני“, אנוּ שוכחים שזאת היא נוסחה שלנו, שאָנוּ נלחמנו בעדה במשך עשרות בּשנים בּקרב העם העברי וּבקרב התנועה הסוציאליסטית, שבּגלל הנוסחה הזאת היינוּ זרים – כּל זמן שהיא היתה זרה לאינטרנאציונאל – לתנוּעת הפּועלים העולמית, ולשוא דפקנו על דלתוֹת האִרגוּן הבין־לאוּמי; אָנוּ שוֹכחים את כּל זה וּבמקום לשׂמוֹח, שהנה החלקים הגדולים של תנוּעת הפועלים הגיעו, סוף־סוף, אחרי יסוּרים וכשלונות, לאמת שלנוּ, אָנוּ מוּכנים לראות בנוסחה הזאת מעין התנַונוּת הסוציאליזם הגרמני בדרך השוֹביניוּת, והרמאן מילר נעשׂה בינינוּ כמעט „בּוֹגד המעמד“, על כּל־פּנים „סוֹציאל־פּאטריוֹט“ (כּלוּם המלה הזאת איננה בתרגוּם לשׂפת התנאים שלנו מעין המוּשׂג הציוֹני־הסוֹציאליסטי?).

את ההוֹפעה המשוּנה הזאת אפשר לבאר בשתים. או בחוסר כוח הדמיון, כּשלנוּ נדמה תמיד שאָנוּ ורק אָנו נמצאים בתנאים מיוּחדים המצדיקים את דרכּנוּ בּאשר הכרח הוא למפעל שלנו, ואין אנו מניחים שגם לאחרים יכולים להיות מצבים קשים, גם לאחרים „מפעלים שלהם“ – והמולדת בתוכם – היקרים להם והמחייבים השלמה עם הרבּה דברים בּלתי רצוּיים. או הביאוּר השני: הראדיקאליוּת הזוֹלה ביותר, הפיליסטרית באמת, הראדיקאליוּת האוהבת את המלחמה האכזרית ביותר, כשהיא מתנהלת בּמרחקים, הראדיקאליוּת הנהנית משׂריפה „נהדרת“, כשבּוֹער בּית זולתה, הראדיקאליוּת אשר אין לה סיסמה די קיצוֹנית, כּשהיא אינה מחייבת לשינוּי־מה בחיי המסתכּל מן הצד, הראדיקאליוּת על חשבּוֹנם של אחרים. אמנם יכוֹל עוד להיות ביאוּר שלישי, התם ביותר, אותה השלטת התיאוריות אשר עליה דוּבּר בּועידת מאגדבוּרג: האנשים משׂחקים בּהן עד שהן משׂחקות בּאנשים.

אין אני אומר שהמפלגה הסוציאליסטית הגרמנית יכולה לשמש מוֹפת ודוּגמה לתנוּעת הפּועלים הארצישראליים. כּלל לא! יותר מדי שונים גם האופי גם התפקידים. חסר „הדמיון“ ו„המעוף“ אשר אפשר עוד להשלים איך־שהוא אִתּוֹ אצל מפלגה בנוּיה בקרב עם בנוי – אבדן בו לתנועה שגורלה כוּלו בעתיד כּבּיר וּמחוּדש. וּבכלל: לתנועה הארצישראלית אין ולא יכול להיות מופת ודוגמה. ואין גם צורך לעצום את העינים על שגיאות המפלגה הגרמנית ועל חסרונותיה. ואוּלם להעריך אותה, להתאמץ להבין לרוּחה ולמצבה, גם לאור נסיוֹננוּ אָנוּ, למדוֹד אותה באותה המידה שאָנוּ מוֹדדים את עצמנוּ – ציווּי היושר הסוציאליסטי הוא וללמוד ממנה יש ויש.

“דבר“, ט‘-י’ סיון תרפ”ט ‎ (17–18.6.1929)

א

מזג האויר הקשה – גשם, סערה – ששׂרר בלייפּציג ב־31 למאי, לא הפריע לא לאספת העם ולא להפגנה העצוּמה (מעריכים את מספּר משתתפיה ב־150–200 אלף איש) שקדמוּ לועידת הס"ד הגרמנים. הסוציאליזם הבין־לאומי שלח את מיטב אישיו מכּל ארצות העולם – בתוכם אַדלר, ואנדרולדה, הוֹיסמנס, לוֹנגה, גרוֹמבּאך, אוֹסטרליץ וכו' – לברך את הועידה. הם הקשיבוּ בתשׂוּמת לב מרובה למהלך הבירוּר עד סיוּמוֹ ב־5 ביוּני. ואין להגיד שביטוי כוח זה רק דבר מה מלאכוּתי היה. אך הפגנה בלבד ותו לא. למרות הזמנים הרעים נתחזקה המפלגה במשך השנה שעברה מועידתה האחרונה והיא מונה היום מאה אלף חברים חדשים. בסך הכל עומדים עתה למעלה ממיליון חבר בשוּרות המפלגה (ביניהם 228 אלך חברות). עשׂרת אלפים סניפים למפלגה. הכנסותיה הגיעו בשנת 1930 ל־½15 מיליון מארק, ומאלה יותר מהחצי מתשלוּמי מס חבר. הסוציאל־דמוֹקראטיה הנה המפלגה הגרמנית היחידה שהוצאותיה בנוּיות כולן על תשלוּמי חברים בלבד. היא המפלגה היחידה הנוהגת לפרסם בּרבּים את מקוֹר כּספי הבּחירות וסעיפי ההוצאות. המפלגה מעסיקה בכל מפעליה, לרבּוֹת העתוֹנוּת (200 עתונים, הנדפּסים בדפוסים שלהם), למעלה משמונת אלפים עובד. רכוּש המפלגה (בעיקר: הוצאת עתונים וספרים) מגיע ל־½63 מיליון מארק. וּמלבד המפלגה, ישנן עוד האגוּדות המקצועיות ה„חפשיות“ (למעשה הסוציאליסטיות) וישנם קוֹאוֹפּרטיבים צרכניים, הנמצאים למעשׂה בהנהלת הסוציאליסטים, ומספּר עובדיהם ומחזוֹרם הכספּי עולה, כמוּבן, פּי כמה על אלה של המפלגה. ב־1300 מועצות עירוניות וכפריות של גרמניה יש רוב סוציאליסטי, 25 אחוז מכּל ראשי העיריות בארץ סוציאליסטים הם. אכן: לא הפגנה למראית עין, לא בימוי רעשני היה זה בלייפּציג, אלא ביטוי של כוח ממש, הכוח המאורגן ביותר אשר בגרמניה.

והנה: צירי הועידה שמעו בודאי בסיפוּק רב למספרים הללו, ואולם השׂמחה לא היתה במעוֹנם. לא מבחינה פּוֹליטית כלכלית־סוציאלית מעמדית, ולא מבחינה גרמנית, ולא מבחינה מפלגתית; לא מתוך תיאור המצב, כמו שהוא היום, ולא מתוך הסיכוּיים לעתיד הקרוב, אדרבא: לרגעים היה, כנראה, די עצוּב בּועידה. ה„טוֹן“ הכללי אָפוּר במקצת וחיור, מסקנות בּרוּרוֹת אין, „רוח האוֹפּוֹזיציה“ אינה מתבּטאת בּדרך מסוּימת, האוֹפּוֹזיציה הרשמית, כלומר, הצירים, אשר הצביעו נגד הצעות ההנהלה, אספה אמנם, רק כ־15–20 אחוז מן הועידה: 62 צירים כנגד 324. אולם רוח האוֹפּוֹזיציה היתה מוּרגשת גם בחוגי הרוב.

בניגוּד לועידתם הקודמת התכּנסו הפעם הסוציאליסטים הגרמנים כשהם ירדו מכּסא השלטוֹן, ועליו יושבת ממשלה שאין בה אפילו סוציאליסט אחד. יתר על כּן: מתנגדים מעמדיים גלוּיים של הפּועלים הנם מיניסטרים בּממשלה והם גם מנהלים פּוֹליטיקה המתאימה להם. מחיר החיטה עולה בגרמניה פּי שנים וחצי מאשר בּשוּק העולמי. מי נוֹשׂא בעוֹל הזה, שהוּא פרי הפּוליטיקה של מכס מסוּימת? הפּועל. מי מפיק את התועלת ממנה? ביחוּד בעלי האחוּזות הגדולות. „פּאנצר־קרוֹיצר“ (אנית השריון) א' ירד הימה והממשלה ניגשה, בניגוּד לדעת הסוציאליסטים, לבנין „פּאנצר־קרוֹיצר“ ב‘. עוד שנַים נוספים – בתכנית. משטר הקימוּצים שהוּנהג בגרמניה – והוא הולך וּמחמיר – מתבּטא קודם כל בהפחתת המשכורת לפּקידים ומה שמכאיב הרבּה יותר, בצמצוּם „ההוצאות הסוציאליות“, כלומר: בצמצוּם ההקצבות לקוּפות חולים ובצמצוּם הסיוּע למחוסרי העבודה. ומספּר מחוּסרי העבודה האלה מגיע לחמשה מיליונים, ובחורף מחכּים להגדלתו. עול המסים מחוּלק באופן בלתי צודק – לטובת העשירים ובעלי ההון ולרעת העניים והעמלים. שׂכר העבודה של הפועל יורד – ולא בלי עזרת הממשלה. ולמרות כל אלה: הסוציאליסטים, הם הסיעה הגדולה ביותר ברייכסטאג הגרמני, אמנם, מבקרים את הממשלה ומשתדלים לעצוֹר בּעד מגמותיה הריאקציוֹניות, ואוּלם אינם לוחמים בּה, ואדרבא, תומכים בה. ממשלת בּרינינג מתקיימת אך ורק הודות לתמיכה הזאת. ברגע שהסוציאליסטים יודיעוּ: חסל – ונפלה. והנה אין הם אומרים זאת. דאגתם לקיוּם הממשלה מגיעה עד כדי כך שלא הצביעוּ אפילו נגד ההקצבה לבנין ה„פּאנצר־קרויצר“ ב’. החליטו להימנע מהצבעה, וּועידת לייפציג, שפטה תשעה חברים על אשר לא נשמעו להחלטת הסיעה והצביעו נגד ההקצבה (פּסק הדין היה: נזיפה). בלשון הרשמית נקראת ההתנהגוּת הזאת לגבּי הממשלה: „פּוליטיקה של סבלנוּת“.

מה מקבּלת המפלגה, מה מקבּל הפּועל תמוּרת הפּוֹליטיקה הזאת? בּשדה הכלכלי־ הסוציאלי: לא כלוּם. מצבו של הפועל – גם של העובד, וגם של מחוּסר־העבודה – הולך ורע, הולך ומחמיר. בּשׂדה הפּוֹליטי, כאילו ישנה תמוּרה: המשטר הדמוֹקראטי, שמירת הרפּוּבּליקה. נניח שאלה הם קנינים נעלים, שכדאי לפועל לשלם בּעדם. הנשמרו הקנינים בּמלואם בגרמניה של בּרינינג? כמעט יום־יום: מהוּמות, הפרעות, הריגות. הנאצים אָחזו בשיטה שעזרה בזמנה בהרבּה לפאשיסטים האיטלקים: להביא את האזרח ה„שקט“, הבינוני, האַפּוֹליטי לידי הכּרה שהמשטר הדמוֹקראטי אינו שוה כלוּם, באשר אינוֹ מבטיח שקט וסדר. באיטליה היו ההתנגשוּיוֹת בּין הפאשיסטים והסוציאליסטים, שכּוָנתן היתה לזעזע מבּפנים את המשטר ולהוכיח את אפסוּתוֹ, מסתדרות על פי רוב, ביום א‘, והיו גם נקראות בשם „הקזת דם של יום ראשון“. בגרמניה טובים, כנראה, כל ימי החול – הן חוסר העבודה המוני הוּא במדינה ואנשים פּנוּיים ישנם למדי בקרב כּל המחנות. ואי אפשר להגיד שממשלת בּרינינג, על מיניסטריה, על פּקידיה ועל שוֹפטיה, נמרצה היא יותר מן המידה במלחמתה בּנאצים. אדרבא: בזמנים אלה אפשר שמיניסטר הפּנים, וירט, יראֶה פּתאום את האויב העיקרי בכוֹפרים בּדת (הן ממשלת בּרינינג מורכבת, בּרובה, מאנשי המרכּז הקאתוֹלי) ויכוון נגדם, דוקא נגדם, את כל חצי משטרתוֹ. והפּרלמנט, זה הכיבוּש הגדול של המשטר הדמוֹקראטי? גם בו אין הדברים משׂמחים בּיותר. מנהג חדש הנהיג ברינינג: „פּקוּדת חירום“. ישנוֹ סעיף בחוקה הגרמנית היסודית, הוא סעיף 48, המרשה לממשלה להוציא, במקרים יוצאים מן הכלל, פּקודות, אשר כוחן כחוק, ואשר חובה על הממשלה להביא אותן, בזמן קצר ביותר, לפני הפּרלמנט. אם הוא יאַשר את הפֹקוּדה והיתה לחוק תמיד; ואם לא – תתבּטל ועל הממשלה, אם תעמוד על הפּקוּדה, להתפּטר. החוּקה הגרמנית נוֹצרה בזמנים סוערים מאוד (הן לא לשוא „חוקת ויימאר“ שמה, כי אוירת בּרלין התוֹססת אָז, לא היתה נוחה לישיבות האספה המייסדת) וכוָנַת המחוקק היתה לצייד את הממשלה ביפוּי כוח מיוּחד במינוֹ לכל מקרה של מרד והתקוֹממוּת. עד ממשלת בּרינינג טרם היתה ממשלה בגרמניה אשר השתמשה בסעיף 48 זה. ממשלת בּרינינג השתמשה והשתמשה. ולאו דוקא בענינים הנוגעים לבטחון ציבוּרי (הפסקה זמנית של החירוּת האזרחית וכו'), אלא גם בענינים החיוּניים ביותר: בענינים כלכליים וסוֹציאליים, כגון הטלת מסים, קביעת מכס, מחיקת „הוצאות סוציאליות“ וכו’. בּרינינג מודיע בגלוּי, שאם יכריחוּ אותו לכנס את הפּרלמנט, לא ישאר במשׂרתוֹ. הממשלה גם משתמטת מהתיעצוּת מוּקדמת עם המפלגות התומכות בה. בימי ועידת לייפּציג ידוּע היה שהממשלה הכינה כבר „פּקוּדת חירום חדשה, חמוּרה למדי, ואולם למפלגה הסוציאליסטית טרם הודיעוּ דבר על תכנה ואמנם, כשנתפּרסמה הפּקוּדה (כבר לאחר נעילת הועידה), הוּבן הדבר: קיצוּצים בסיוּע למחוּסרי העבודה, מסים נוספים לעמלים אשר בתוכה, עוֹררוּ סערה ממש. בגרמניה שולטת למעשה „דיקטאטוּרה פּרלמנטרית“, דיקטאטוּרה שאינה מתחשבת בפעוּלותיה עם הפּרלמנט ומשאירה לו רק זכוּת אחת – להפילה. כל עוד הפּרלמנט לא עשׂה זאת, מתנהג בּרינינג לפי ראות עיניו. ולא רק בענינים הפּנימיים. גם עם הפּוֹליטיקה החיצונית של הממשלה אין לב המפלגה הסוציאליסטית שלם. בכמה הכרזות והודעות של מיניסטר החוּץ, קוּרציוס, נראית „תכיפוּת“, שלפי דעת הסוציאליסטים, אינה הוֹלמת את מצב גרמניה ואת ה„רוח האירופית“, שבה הצטיין שטרזמאן המנוח. נדמה לסוציאליסטים שקוּרציוּס הולך ומבזבז את ירושת שטרזמאן – את האימון לכוָנות הטובות של גרמניה, אשר זה רכש, בעמל רב, אצל מדינאי צרפת ואנגליה. גם הצעת ההסכּם הגרמני־אוֹסטרי בעניני המכס, אשר בפּרינציפּ מחייבים אותה הסוציאליסטים, היתה זקוקה, לפי דעתם, להכנה דיפּלוֹמאטית אחרת, למען לא יהיה לה אופי פּרוֹבוֹקטיבי כמעט. רק עמדה פּוֹליטית אחת נשארה בידי הסוציאליסטים: הממשלה הפּרוּסית אשר אוֹטוֹ בראון עומד בראשה וסברינג מכהן בּה מיניסטר פּנים. עמדה חשוּבה עד מאוד, ואוּלם מוּתר לפקפּק אם בטוּחה היא. הבּחירות הולכות ומתקרבות, ורוּחות אחרות מנשבות בפרוּסיה מאשר בימי הבחירות הקודמות. אם הסוציאליסטים יצאוּ מן הבחירות נחלשים (וּבהחלשה היחסית כמעט אין לפקפק), כלוּם לא יעבור גם על פּרוּסיה החזיון הגרמני הכללי, כלוּם לא יוּרחקו הסוציאליסטים מן השלטוֹן ושרביט הממשלה לא יימסר ל„דיקטאטור“ מטיפוּסוֹ של בּרינינג? ואם, חס ושלום, לא תשׂחק השעה ותבוא קוֹמבּינאציה חמוּרה יותר, הכדאי להביא כל כך הרבּה קרבּנוֹת לשם עמדה, אשר ימיה אולי ספוּרים בלאו הכי?

זאת היא השאלה – ולא לגבּי פּרוּסיה בלבד – אשר כּל הועידה, על הרוב ועל המיעוט שבה, עסקה בה. האם כדאי הדבר? ועד מתי? היכן הגבול ל„פּוליטיקה של סבלנוּת“?

הבירוּר התחיל לפי המנהג הטוב של הגרמנים, בניתוּח כלכלי־חברתי של השעה. טרנוֹב, ראש אגוּדת פועלי העץ, היה המנתח (פרט מענין: איש התנוּעה המקצועית בתור נואם ראשי של המפלגה הפּוֹליטית – סימן לליכוּד מקצועי־פוּליטי ההולך וגובר). לפני המלחמה היו אוּלי מוציאים בעד הרצאה כזו מתוך שוּרות המפלגה. על כל פּנים, ליבּקנכט הזקן וּבּבּל היו נוהגים לגדף ולחרף את בּרנשטיין וחבריו בעד „בּגידה מעמדית“ הרבּה פחות חמוּרה. אמנם, המשטר הקאפּיטאליסטי מוּכרח להביא ל„אַנארכיה בתוצרת“, ואולם המשבּר הנוכחי של המשטר הזה אינו משבּר סוֹפי. הקפיטאליזם כוחו עדיין אִתוֹ והוּא יקוּם על רגליו. ואילו גם לא היה כן, אילו גם הפּצע לא היה אנוּש, גם אָז אָסוּר היה לסוציאליסטים להשתמש במשבּר הזה לשם מהפּכה סוציאליסטית. כּי הפּועלים הנם יורשי המשק הנוכחי ועליהם גם החובה לרפּא אותו בחליו. צריך להתגבּר על המשטר הקאפּיטאליסטי ואוּלם על המשק שנוצר על ידוֹ והוּא משק העם, משק המדינה, רכוּשם וקנינם, על המשק הזה צריך לשמור, ויש לשכללו ולשפרו. הנחות המחייבות למסקנות בּרורות מאוד ומסוּימות מאוד גם בּמלחמת המעמדות היום־יומית וגם בהשׂגות לגבּי המעבר ממשק קאפּיטאליסטי למשק סוציאליסטי. הויכוּח על ההנחות האלה (אם כי לכוּלם היה ברוּר ערכן, ולכוּלם היה ברור היחס החדש למשק שהתבּטא בהן), לא היה סוער ביותר. מישהוּ ניסה להניח הנחה הפוּכה – אם הקפּיטאליזם מזדעזע ביסוֹדוֹתיו, הלא חובת הסוציאליסטים לא לרפּא את המשק, כלומר, לעזור לקפּיטאליזם להתעוֹדד ולקוּם על רגליו, אלא לסייע למפּלתו המוחלטת“ – ואולם הדבר נעשה לפי כל הסימנים, בּלי בטחון פּנימי, ומכל מקום, ללא הד בועידה. התוצאות המעשׂיוֹת של ההנחה הרדיקאלית היו גלוּיות למדי לפני הצירים שנשלחוּ לועידה על־ידי מאות אלפי פועלים העסוּקים במפעלים קאפּיטאליסטיים. ההחלטה שהוּצעה על־ידי טרנוב (כנהוג במקרים כאלה, כללה ההחלטה רק דרישות לגבי המשק ולא היה בה זכר להערכה כללית) נתקבּלה פה אחד כמעט, כי גם האוֹפּוזיציה הצביעה בעדה לאחר שהצעתה נדחתה על־ידי הועידה וגם ההצעה הזאת לא כללה, ֹכי אם דרישות, נמרצות יותר, לגבּי המשק הקיים).

עיקר הבירור היה, כמובן, בשטח הטכסיס הפּוליטי־הפּרלמנטרי. צוּרתו לא היתה מוצלחת ביותר. הועידה היתה צריכה לשפוֹט על התנהגוּת תשעת הצירים הללוּ אשר הרהיבוּ להצביע, בניגוּד להחלטת הסיעה ברייכסטאג, נגד ההקצבה לאנית השריון. ענין המשמעת המפלגתית התערב, איפוא, בענין פּרינציפיוני, מה שהקל על הזרם הרשמי והקשה על האוֹפּוֹזיציה. הן ודאי היו בועידה גם כאלה אשר חשבוּ שהמפלגה היתה צריכה להצביע נגד ההקצבה, ואוּלם ברגע שההחלטה היתה להימנע מהצבעה, לא היה זה מן הדין לשבור את המשמעת. ואוּלם הויכוח התרחב עד בירור כל הפּוליטיקה של הסבלנוּת. אנשי האוֹפּוֹזיציה, כל עוד ביקרו – מלאכתם היתה קלה. כי רע לפועל בגרמניה ומצב מפלגתו מורכב הוּא ולא יציב ואין להכחיש זאת. מנצלים את הפועל ומנצלים את המפלגה, המקבּלת על עצמה את עוֹל האחריוּת מבלי ליהנות כלל מיתרונות השלטון. אף אנשי הרוב – בּרייטשייד, מי שבזמן המלחמה היה בעצמו באופוזיציה ופרש מן המפלגה ונכנס ל„מפלגה הבלתי תלוּיה“, היה ראש המדבּרים על הרוב הזה – נזהרוּ להגן על ממשלת בּרינינג ועל הפּוליטיקה שלה, ואדרבא, הוסיפוּ מצידם דברי בקוֹרת כּהנה וכהנה. אוּלם, על כל השאלות: „ועל כן? ועד מתי“? ענו בעצם בשתי מלים (אם כי תיאוּר שתי מלים אלו תפס שעות מרוּבות בויכוח): 14 בספטמבר. לפני שנה ביום הזה הצביעוּ 6.400.000 גרמנים (בין 35 מיליוני המצביעים) בעד מפלגת היטלר. לפני שתים עשׂרה שנה נכנס היטלר בתור שביעי ל„מפלגת הפועלים הלאומית הסוציאליסטית“ – יותר מששה חברים לא באו לישיבה המייסדת שהזמנות אליה נכתבו ביד, מחוֹסר כסף להדפיסן. עתה עומד לרשוּתו של היטלר מחנה כבד ולא רק מחנה של בוחרים בלבד. סכוּמים עצוּמים נמסרים לו בלי הפסק מאת התעשיה הכבדה. גנראלים, נסיכים, פּקידים גבוהים של המשטר הישן התקבּצוּ מסביב לו. ומה שחשוב בּיותר: הנוער שומע בקולו. סטוּדנטים, ילדי הבוּרגנות הזעירה וגם ילדי הרחוב הפּרולטארי. החזיון הזה לא חדל מלעמוד לפני עיני הועידה. כי ברור היה: בו ברגע שהסוציאליסטים ישׂימוּ קץ לפוליטיקה של סבלנוּת לגבּי ברינינג, לא הם, הסוציאליסטים, אלא היטלר ואנשיו יעלוּ על כּסא השלטון. זאת היא על כּל פּנים, ההשערה הודאית כמעט. יבוא משטר הדיקטאטוּרה הגלוּיה. גם שמות הדיקטאטוֹרים – שלשה במספּרם – ידוּעים כבר ברחוב. ומה פירוש המשטר החדש, מה פירוש: „המלכוּת השלישית“ – זאת יודעים הפועלים למדי מנסיונה של איטליה. לא צמצוּם „ההוצאות הסוציאליות“ בלבד, אלא ביטוּלן. לא הורדת שׂכר העבודה באחוזים ידוּעים, אלא לשליש ולמחצה. סבל, עניוּת, דלוּת. לא הפרעות לאספות, אלא ביטוּל החופש האזרחי, שעבוּד וכפיה, שלטון האַנטישמיוּת הפּראית. אוּלי חידוּש המוֹנארכיה. כלפי חוּץ: מלחמה, זה החזיון אשר אנשי היטלר מקדשים ומפארים אותו בעיני הנוער, ואילוּ הפועל אינו יכול להעלותו על זכרונו בלי חריקת שינים. כלומר: כּל אלה בתנאי שהסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית תקבּל את המשטר החדש בכניעה או כמעט בכניעה, כשם שקרה באיטליה. ואוּלם את הדבר הזה אין לתאר, על כּל פּנים, לא תיארוּ אותו לעצמם, צירי ועידת לייפּציג. מפּלתוֹ של בּרינינג תגרום, איפוא, לא רק לזעזועים בכלכלה ובפינאנסים (כבר עכשיו יש לגרמניה גרעון של 1500 מיליון מארק ובשבועיים האחרונים הוקטן הפּקדון של הרייכסבּאנק בלבד ב־900 מיליון מארק – והכּסף הלך לחוץ־לארץ), כי אם גם למלחמת האזרחים, על כל הרעב, הדם והסבל הכרוך בה. אפשר להתרעם על הבּוּרגנוּת הגרמנית העוסקת בשאנטאז' פּוֹליטי לגבּי הפּועל, המאיימת, שאם לא יהיה „סבלני“, תמסור את השלטון להיטלר. ואולם העוּבדה נשארת בעינה: ממשלת בּרינינג נהפכה למבצר הדמוקראטיה האחרון בגרמניה. עוּבדה היא: מפּלת הממשלה הזאת, פירוּשה לא הטבת מצב הפועל, אלא הרעתו, לא הקלת העוֹל, אלא הגבּרתוֹ. לעזור לממשלת בּרינינג, זאת אומרת: למנוע בעד רע גדול הרבּה יותר מן הממשלה הזאת. להפיל את ממשלת בּרינינג – זאת אומרת: להשליך את הפּועל הגרמני ואת גרמניה כוּלה לתוך תהוֹם שאין לה סוף. והן „חיי העם הגרמני חשוּבים יותר מעבודה מסוּדרת של הרייכסטאג הגרמני“.

מלבד ה„סבלנוּת“ היה בעצם רק מוֹצא אחד: להכּיר שהחיים הפּוֹליטיים של גרמניה נסתבּכוּ במידה כזאת שאין למצוא להם כל פתרון „בּדרך הרגילה“, להכּיר, שגם לגרמניה הגיעה שעתה של הדיקטאטוּרה, ועל כן חובת המפלגה לפי הסיסמה שמשמעה בועידתה הקודמת מפי אותו בּרייטשייד: „אם כבר דיקטאטוּרה, אָז שלנו!“ להקדים את המאורעות ולאחוז בשלטון, ולוּ גם בכוח הזרוע. והנה, הצעה כזאת לא נשמעה גם מפּי אנשי המיעוט. את הסיסמה ההיא לא העלו כלל על זכרונם. אולי משוּם שחזיון המלחמה המזוּינת מפחיד מדי, אולי משום שטרם גמלה ההכּרה, כי אין לגרמניה ברירה אחרת ועוד לא אָפסה התקוָה בהקלה (וההשערה הזאת אושרה אמנם, על־ידי ההקלה הרבּה שבּאָה בחיי גרמניה בעקבוֹת הצעת הוּבר בדבר המוֹראטוֹריוּם בתשלוּם חובות המלחמה). כל עוד לא נחשב לאפשרי לעבור למהפּכה מזוּינת היתה עמדת הרוב הגיונית יותר, ישרת לב יותר ואמיצה יותר מעמדת המיעוט. אם מפלגה, מעמד, או עם נמצא במיצר, שאין ממנוּ מוֹצא או נכון יותר, המוצא היחידי ממנו הוא – מתינוּת, שמירה, צבירת הכוח, ולעתים רק: אמוּנה בכוחות העתידים להתגלות, וּבמוֹצא העתיד לבוא שהיום טרם רוֹאים את עקבותיהם – הרי דרוּש אומץ לב עז יותר, כדי להכיר במצב הזה ולשׂאת בו מאשר כדי לנסות לכסות עליו במהפּכניוּת מילוּלית.

ב

כשאתה עוֹקב אחרי מה שנאמר ולא נאמר בועידת לייפּציג, הולך ומתגבּר אצלך הרושם, כי הסוציאליזם הגרמני – ולא רק הגרמני בלבד – עומד בנקוּדת מפנה גם בשטח הסיסמאות והתכסיסים שהיו מקוּבלים לפני המלחמה וגם במהלך הרוּח ומהלך המחשבה. נדמה, כאילוּ המפלגה הגרמנית עברה כבר את הנקוּדה הזאת והנה היא עומדת עכשיו מעבר לגבוּל המבדיל בין זרם מהפּכני ובין זרם – נגיד: מקיים, כדי לא להגיד: משמר את הקיים. הסבך של בּרינינג גילה רק בבהירוּת יתירה את הפּרוֹצס הזה.

המפלגה הגרמנית איננה שואפת יותר להתפוצצות החברה הקיימת – בכל התנאים ובכל רגע המתאים לכך מצד תכסיסי. פועלת כאן הכרה חברתית־כלכלית האומרת שאם גם שינויי המשטר הפוליטי נתונים להשפעת הכוח המזוין (ובעצם גם הדבר הזה טעון בדיקה מחודשת, נאמר: לאור המהפכה הרוסית ששמרה על הרבה מוסדות של המשטר הישן ורק החליפה את שמותיהם), הרי לא כן הדבר בשטח הכלכלי. כאן שולטת היצירה במקום הכוח הפיסי. גם המהפכה הצרפתית הגדולה, ששימשה תמיד מופת מזהיר לסוציאליסטים של המאה שעברה, שינתה את המשטר הפוליטי בלבד, בשעה שגרעיני המשטר הקאפיטאליסטי היו כבר חזקים למדי. מכאן המחשבה ההולכת וכובשת את הלבבות במחנה הסוציאליסטים, שמטרת המהפכות בכוח מוגבלת היא בתחומי משטר פוליטי, והשינויים במשטר הסוציאלי צריכים להיעשות במסגרת המשטר הדמוקראטי.

בין אם המחשבה הזאת על התפקיד המוּגבל של המהפּכה כבשה לה כבר זכוּת אזרח בעולם הסוציאליסטי, בין שהיא רק לוחמת על עמדתה – עוּבדה היא: המפלגה הגרמנית נזהרת מפיצוּץ החברה והיא מוּכנה לשמור על החברה מפּני התפּוֹצצוּת, באשר היא אינה מאמינה יותר שעל ידי ההתפּוֹצצוּת הזאת אפשר לחדש את החברה ביסוֹדה ובאשר היא שומרת על הערכים שנוֹצרו על ידה, על־ידי מעמד הפועלים בתוך החברה הקיימת, והם יעמדו בסכּנה אם תתפּוֹצץ החברה כוּלה. על־ידי הערכים האלה שוּנוּ פני החברה, והמשטר של היום אינו כבר, בכל הפרטים, אותו המשטר, אשר להרסוֹ יצאו אבות הסוציאליזם המעמדי, לפני מאָה שנה. אם לדבּר בשׂפת „הכרוז הקוֹמוּניסטי“, הפועלים אינם נמצאים במצב אנשים ש„אין להם מה לאַבד בלתי אם את הכּבלים“ בּלבד. הכּבלים, אָמנם, נשארו בעינם, ואוּלם מלבדם עוד ישנם קנינים שאין לוַתר עליהם והם עלוּ לפועלים בעמל וּבסבל רב.

מי שיראה את הקנין הזה רק בגשמיוּתוֹ של ההון המעמדי, במיליונים האלה שהוּשקעו במפעלים של המפלגה ושל האגוּדות המקצועיות והקואופּראטיבים הצרכניים, יראה רק חלק, ולא גדול ביותר של הקנין (אם כי אין הפועלים הגרמנים עשירים במידה כזאת שמוּתר להם לזלזל בהון הזה שצברוּ בזיעת אַפים). מבחינה חמרית נוֹשׂאת המפלגה באחריוּת לקנינים גדולים יותר מאשר רכוּש המפלגה והמעמד. הנה 1300 מועצות עירוניות וכפריות הללו, המנוּהלוֹת על־ידי סוציאליסטים, ועל כן קיבלו את האחריוּת לשמירתן, מהוים קנין כּזה. והמרצה ההוא שציין את הכיבוּשים האלה של הסוציאליסטים, הודה בעצמו: „התעמוּלה שלנו (הכוָנה היתה לתעמולה מהפּכנית), נעצרת, בדרך הטבע, עקב האחריוּת הזאת“, ואולם תיכף הוסיף: „אלא שלא ימָצא איש בינינו שירצה משוּם כך לוַתר על כיבוּשים אלה של תנוּעת הפּועלים“.

ואולם הקנין, אשר עליו שומר הסוציאליזם הגרמני איננו רק במפעלי המעמד וברכוּש העם שנמסר למעמד, הוא מכיל בקרבּוֹ גם את החופש האזרחי, גם את העמדה הסוציאלית והחברתית של הפועל, גם את החוקים הסוציאליים, וגם – וזהוּ אוּלי הקנין העיקרי שעליו שומרת התנוּעה – שיתוף הפועל בחיי האוּמה. „פּרולטארי“ – היה זמן ופירוּשה של מלה זו היה: אֵבר מדוּלדל, איש ללא ירוּשה, ללא אחריוּת הירוּשה ולא רק מבחינת הרכוּש בלבד. ואָמנם, לפני מאָה שנה היתה דלת העם באירוֹפּה במצב כזה, ללא ירוּשה חברתית, רוּחנית, תרבּוּתית, שחוֹבה לשמור עליה, לשפרה, להגדילה ולמסור אותה לדורות הבאים. עכשיו – שוּנוּ הדברים. זהו התפקיד העצום שמילאָה התנוּעה הסוציאליסטית במשך שנים־שלושת הדורות האחרונים. היא הרימה את קרן העבודה בחברה, יִשרה את גב העובד ונתנה לו הכרה מחוּדשת, כּבשה בשבילו עמדות והקלות, שיתפה אותו לחיי הרוח של האוּמה ושל האנוֹשיוּת. הפּרוֹצס הזה רחוק מן הסיוּם – בו ביום שיחוּל סיוּמו, יהיה העובד שליט החברה וכל כוח בעולם לא יעצור בעד עליתו. ואולם כבר עתה נרכשוּ קנינים רבים, ועל הקנינים האלה, לא על יסוד המשטר, שומר הסוציאליזם הגרמני, את הקנינים האלה הוא נזהר להעמיד בסכּנה על־ידי זעזוּעים מסוּכנים של החברה. וּמתוֹך מציאוּת הקנינים האלה, המשנים פני החברה, הולכת וגוברת ההכּרה ש„התפּוֹצצות“ החברה אינה מהוָה כלל דרך לשינוּי המשטר הכלכלי־הסוציאלי האמיתי, ועל כן, אילוּ גם היו הפועלים מוכנים לוַתר על הקנינים האלה ולהקריבם, היה הויתוּר הזה ויתור לשוא והקרבן היה קרבּן חינם.

בּינתיים פּרוֹצס זה המתהווה בקרב המפלגה – שכשלעצמוֹ הוא פּרוֹצס בּריא והכרחי – מקבּל צוּרות משוּנות הנוֹשׂאוֹת בּקרבּן סכּנוֹת מרוּבות. ה„חולשה האנושית“ כרוּכה בעקב יוצרי העתיד והיא עלוּלה לסרס את התמוּנה ולהאפיל עליה. ואָז נחוּצה התאַמצוּת כּבּירה, כדי לראות בגידולי חוּץ אלה את גרעיני העתיד. הנה צפה במפלגה הגרמנית הוֹפעה הנקראת בשׂפת העתוֹנוּת הסוציאליסטית ובשׂפת ועידת לייפציג: „פּרוֹבּלמת הפּקידים“. שמונה אלפים איש עובדים במפעלי המפלגה. כמספּר הזה – באגוּדות המקצועיות, וכפליים – בקואופּרטיבים. שכבה סוציאלית שלמה, והיא גם „נוֹתנת טוֹן“ בּמפלגה. יש ומועצות המפלגה וועידוֹתיה מוּרכבות בעיקר מעובדי המוסדות. השכבה הזאת דרכּה לשמור על הקיים, כּשם שכּל פקידוּת נוטה להיאָחז בקיים, ו„שמרנוּת“ זאת דבר אין לה עם השמירה על הקנין הרוחני והחומרי אשר למעמד הפועלים בחברה הנוכחית. זאת היא „שמרנוּת“ של בּני אָדם השׂמחים, פּחות או יותר, בחלקם. ויש מאשימים אותה, כי היא מכבידה על כוחות נוער לגלות את כשרונותיהם ולעלות בתוך המפלגה, ואמנם, קיבלה ועידת לייפּציג החלטה מיוּחדה, המיעצת להנהלה לעשות הכל, כדי שהצעירים יוּכלו לגלות את יכלתם וכשרונותיהם.

בּכלל, יִחסה הנהלת המפלגה חשיבוּת מיוחדת לשאלת הנוער, והקצתה לה, בפעם הראשונה מאָז קיוּם המפלגה, סעיף מיוּחד בסדר היום של הועידה. אולנהאואר, ראש „הנוער הסוציאליסטי“, הרצה על „המפלגה והנוער“.

האמנם, נכונה הדעה שהמפלגה הסוציאליטית בגרמניה הולכת ומזדקנת, הולכת ו„מתאַבנת“? יחסי הגיל במפלגה עלולים לאַשר את ההשערה הפּסימית. אמנם, בני 20–30 מהוים בתוכה 17 אחוז, אלא שבתוך האוכלוסים הגרמניים (לפי רשימות הבוחרים לרייכסטאג) הם מהוים 28,79 אחוז. לעוּמת זאת בני 35–50 מהוים במפלגה 53,73 אחוז ובתוך האוכלוסים 41,75 אחוז. מכאן ראיה שהמפלגה מפגרת לגבי הגיל הצעיר. אמנם, רבים בני הנעוּרים הזורמים לשוּרותיה ואוּלם רב מספּר ההולכים למקומות אחרים (אגב: אותה הסטאטיסטיקה מלמדת אותנו גם, מה מוּפרכת היא „שירת המלחמה“ הנשמעת עתה בגרמניה. הדור המהוה את מרבית המפלגה הסוציאליסטית, זאת המפלגה המקללת את זכר המלחמה, הוא דור של בני 30–50, כלומר: „דור החזית“. מכאן ראיה שהחזית לא השאירה „זכרונות מזהירים ביותר“ בלב אלה אשר ראוּ אותה לא בפילם, אלא במו עיניהם).

ב„נוער העובד“ הגרמני מאוּרגנים 55 אלף בּחוּר וּבחוּרה. הצעירים המאורגנים באגוּדות המקצועיות ובאגוּדות הספּוֹרט של הפועלים מהוים צבא נוער המונה ביחד 700 אלף. מספּר לא קטן. אלא: בגרמניה ישנם קרוב ל־4 מיליוני בני נוער, זאת אומרת, שרק החלק הששי בערך, של הנוער הגרמני מאוּרגן בּמפלגה, באגוּדות המקצועיות ובאגוּדות הספּורט של הסוציאליסטים. עבודה רבּה וראוּיה לכל שבח נעשית ב„תנוּעת ידידי הילדים“ – למעלה מאלף סניפים לתנוּעה וּבהם מתחנכים כמאתים אלף ילדים ברוח הסוציאליסטית. ואוּלם אלה הם ילדים ועתידם – חזוֹן למוֹעד. בּא כוח הסטודנטים סיפר בועידת לייפּציג, כי יותר מ־50 אחוז מהסטודנטים הגרמנים נמצאים תחת השפּעת הנאצים (עדוּת לאוֹבּיֶקטיביוּת של המרצה היתה זאת, כשאָמר שאין לראות כאן סימן לריאקציה בלבד, אלא סימן לאָבדן הדרך הנפשית ול„תסיסת הסבל“; הוא גם ציין שהסטודנטים הגרמנים אינם שייכים, בּרוּבם, לפי מוֹצאָם, לבוּרגנות הגדולה). כל אלה סימנים הם לירידה ידועה, על כל פּנים לאָבדן ה„מוֹנוֹפּוֹלין הרוחני“ של הסוציאליזם בשוּרות הנוֹער. והלא לפני עשׂר שנים היה מוֹנוֹפּוֹלין זה בעין. גם מלבד המספּרים ישנם סימנים אחרים המעידים על החלשת הקשר בין המפלגה ובין הנוער, אף כשהוּא נמצא בשוּרותיה. לפני עשׂר שנים התאַרגן הנוֹער הסוציאליסטי באיגוּד מיוּחד ומוּבדל – „ההתאחדוּת הסוציאליסטית הצעירה“. התקוָה היתה: כאן יחשוב הנוער את מחשבותיו, יחפּשׂ את דרכּוֹ, יתבּוֹנן, יבקר ויהוה קשר חי ועצמאי בין הדורות. בועידת לייפּציג נשמעו קוּבלנוֹת קשות נגד ההתאחדוּת: אָבד לה הקשר עם החיים, היא התבּדלה בלימוד „אורתודוכּסי“ מדי, עוסקת בתורות שעבר זמנן וּבנוּסחאות שאין בכוחן לכוון את הצעיר לקראת חייו הממשיים. עוד לפני שנה היתה הנהלת המפלגה נאלצת לפזר את הסעיף הברליני של ההתאחדוּת. עתה החליטה הועידה לפזר את ההתאחדוּת כולה, הגם שהיא ירדה לששים סניפים עם 2000 חברים בלבד. אם טוב עשׂתה הועידה או רע – על כל פּנים: הענינים אינם בסדר. הוֹכחה סמלית כמעט ל„חוֹסר סדר“ זה ניתנה על־ידי התנהגוּת קהל האורחים (ברוּבם צעירי המפלגה) בזמן הועידה: מחיאות כּפּים סוערות בעת הנאומים ה„שׂמאליים“, הפסקות מרובות לנואמי הרוב, הפסקות אשר הפכוּ לפעמים את הויכוּח לשׂיחת שנַים, בין הנואם ובין הצעירים אשר בֹיציע.

בועידה חיפּשׂו עצה – בפרט זה או אחר. מישהו ציין שעבודת הנוער אינה פּוֹליטית די ומישהו אָמר שמגזימים ב„פּוֹליטיזציה“ של הנוֹער, שיש לו גם ענינים אחרים, ואלה חשוּבים בעיניו מן הּפֹוליטיקה, והמפלגה מזניחה אותם; יש צוֹרך לגוון יותר את סניפי הנוֹער, להשתדל לתפוֹס את הצעיר בכל גילויי גוּפוֹ ורוּחוֹ. מישהוּ האשים את הזקנים שאינם רוצים להבין לנפש הצעיר ואף מדכּאים אותו ב„אַבטוֹריטה“ כבירה מדי של הדור „המנוּסה“. ומישהוּ התרעם על „חוּצפת הנוֹער“ ועל קלוּת דעתוֹ. ציינוּ גם את „הצניעוּת“ היתירה של המפלגה הסוציאליסטית, את ה„סוֹלידיוּת“ שלה בגילוּי פעוּלתה לעוּמת הרעשנוּת והצעקנוּת ותפארת ה„פּאראדים“ של הזרמים הקיצוֹניים. ציינוּ גם סיבות אובּיֶיקטיביות לקרירוּת הנוֹער לגבּי המפלגה. הדור הצעיר אינו יודע את מצב הפועל בראשית התנוּעה הסוציאליסטית וגם את המשטר שלפני המלחמה לא הכּיר. אכן, השינוי הכּביר, שחל בּינתיים גם במצב הפּועל וגם במשטר הפּוליטי, אינו עומד לנגד עיניו והוּא אינו מעריך את הכיבוּשים שבּהם מתגאֶה הדור המבוּגר ועליהם הוּא מוּכן לשמור. הרפּוּבּליקה הגרמנית והחוּקים הסוציאליים – הצעיר לא נלחם עליהם, הם בּשבילוֹ כאילו דברים מוּבנים מאליהם ועל כן הם כמעט „דברים של מה בכך“. גם חוֹסר העבודה מהווה פּרוֹבּלמה נפשית אחרת בּשביל הפועל המבוגר, שטעם כבר לא פעם גם את טעם העבודה וגם את טעם הבטלה מאונס, ועל כן סבלני הוא יותר מן הצעיר, שעוד לא עמד אף פעם על יד המכוֹנה, ומראשית צעדיו בחברה כבר ראה את עצמו כמיוּתר, כמושלך החוּצה. ודאי נכוֹנוּת ההערות האלה, בחלקן או גם כוּלן, על הניגוּדים, לפעמים מדוּמים, אשר בהן. אלא לעצם הפרובלמה – מדוע נחלש הקשר בין הסוציאליזם הגרמני ובין הנוֹער, בּשעה שכּוֹח המשיכה של הזרמים הקיצוֹניים (קוֹמוּניסטים וביחוּד נאצים) הולך וגובר – הן אינן מגיעות. והפּרובּלמה, נדמה לי, נעוּצה באותו השינוּי הכביר במהלך הרוח ובמהלך המחשבה של הסוציאליזם הגרמני, אשר ציינתיו קודם. השינוי הזה אינו פּשוּט גם בשביל הבוגרים. אין מוַתרים בּקלּות על הרגלי מחשבה ועוד יותר על הרגלי הרגשה שנשתרשוּ במשך דורות. כל התפארת הפאתטית, כל המסוֹרת המזהירה שבּפּסיכוֹלוֹגיה המהפּכנית ובמיתוס המהפּכני עומדות כּצר לשינוּי הזה וּמפריעות לו ללבּוֹש צוּרות גלוּיות. עוד מנסים למזוֹג יין חדש לקנקן הישן. עוד מתחשבים מדי ב„מה יגידוּ“ ו„איך יקבּלוּ“. עוד נזהרים מלפגוע במוּשׂגים מקוּבלים. ואם במחנה הבוגרים כך, בּמחנה הנוֹער על אחת כּמה וכמה, כשזרמים קיצוֹניים, פּראים בקיצוֹניוּתם, מחוסרי מצפּוּן לוחמים על נפשוֹ, מבטיחים לו את „המלכוּת השלישית“, „את ימוֹת המשיח“ – שלטוֹן האומה הגרמנית על העולם כּוּלוֹ מבטיח לו האחד, ו„ברית עולמית של כל המועצות“ מבטיח לו השני. עוד אין העוז להגיד לצעיר הזה, המטוּלטל בין הקצווֹת, את האמת, אותה האמת אשר הסוציאליסטים הגרמנים יודעים אותה וחושבים עליה. ישנה סתירה בין הכתוב בעתון ובין המעשה, בין הנואם מעל הבימה ובין המנהל את המו"מ, פּוֹליטי או כלכלי בחדרי החדרים. והצעיר מרגיש בסתירה הזאת, מתוך רגישוּת הנוֹער לכל זיוּף, ואדרבא, הוא עוד מפריז ובוֹנה לו בנין שלם בדבר „התנַונוּת הסוֹציאליזם“. אחד מצירי הועידה ניסח ככה את דרישותיו לגבּי הצעירים: „הנוער – אָמר – צריך ללמוד שהסוֹציאליזם הנהו יותר ממחאה, שיש לחיות אותו שעה־שעה ויום־יום ושמלחמת המעמד פּירוּשה עבודת מעמד“. וזהו התפקיד הגדול העומד לפני הסוציאליזם הגרמני בחינוּך הדור הצעיר: להראות לו שהדברים הפּעוּטים הללוּ, שהוּא כל כּך נוֹטה לזלזל בּהם – קנית סחורות בחנוּת קואופּראטיבית, הקטנת מספּר שעות העבודה, הוספה קטנה לשׂכר העבודה, חוק סוציאלי חדש, המבטיח למספּר פּועלים חיים אנוֹשיים יותר, יותר השׂכּלה ויותר תרבּוּת, ויותר פּיתוּח חוּש היוֹפי, לב פּתוח לכל סבל האָדם וּמוֹח פּתוּח לכל כּיבוּש רוח אנוֹש, מחשבה עצמאית שאין לפניה כלוּם בלתי אם האמת, ותהיה מרה ואכזרית, הרגשה חיה של שוּתפוּת לקיבוץ העומד מעל לפרט – דברים אלה ודוֹמיהם הם המכריעים ביצירת החברה העובדת, כלומר, חברה אנוֹשית יותר, בנויה על יסודות צוֹדקים וטהוֹרים יותר מאשר החברה הנוכחית.

וגם מלה אחרת נפלה בועידת לייפּציג. אחד מן הצירים אמר: „בּלי חזוֹן מזהיר לא נוּכל לכבּוֹש את הנוֹער“. אם פירוש הדברים היה תכסיסי בלבד והנוֹאם התכּוון ל„יצירת החזון“, לשם שימוּש חינוּכי בלבד, לשם „כּיבוּש הנוער“ בלבד, הרי אין לדבר טעם. חזוֹן כזה יישאר „עשׂוּי“ ויפיוּפוֹ יתגלה, מחר או מחרתיים. כי על שקר אי אפשר לבנות חינוּך בּר קיים. והמחנך לא ימלא לעולם את תפקידו – לעזור לחניך ליצוֹר מעצמוֹ אישיוּת עצמאית – בעזרת חזוֹן שאיננו בלבוֹ הוא, בלב המחנך. ואולם אם הכוָנה אחרת היתה, אם רצה הנוֹאֵם להגיד שאָסוּר למפלגה הסוציאליסטית, על כל הסבך התכסיסי שבה, על כל השינוּי שחל בּמצב הפּועל בחברה הנוכחית ועל כל השינוּי במהלך המחשבה הסוציאליסטית, על כּל „הסוציאליזם היום־יומי“ הלז, אָסוּר לה, למפלגה, לה גופה, לשמה – ולא לשם הנוער שיש „לכבוֹש“ אותו – אָסוּר לה לשכוח, אף לרגע אחד, למה היא נקראת, לשם מה נוצרה – לא לשם תיקוּן ושיפוּר זעיר שם, זעיר שם, אלא להקמת חברה חדשה, חברת היצירה והחירוּת, במקום חברת הסבל, הניצול וההשפּלה, אם זאת היתה כוָנַת הנוֹאֵם, אָז אָמר מלה רבּת משקל, המאירה את התפקיד הנכוֹן העומד לפני הסוציאליזם הגרמני, ולא הגרמני בלבד: להנחיל בלב הצעיר את ההכּרה שה„סוציאליזם היום־יומי“ הוא הדרך העיקרית (אם כי איננה היחידה) לשחרוּר המעמד העובד. והקוֹשי הנוכחי של הסוציאליזם הוּא בזה, שאת הסינתזה הזאת טרם מצא, לא רק בּשביל הנוֹער, אלא גם בּשבילוֹ גופא. הקוֹשי הוא בזה, שישנם יסוֹדוֹת בסוציאליזם הנזוֹנים מחזוֹן בלבד ועל כן החיים האלה מוּפשטים הם ומחוסרי החיוּניוּת הקוֹנקרטית, היוצרת באמת. וישנם בסוציאליזם יסודות אחרים, אשר „הסוציאליזם היום־יומי“ נעשׂה בשבילם מטרה כשהיא לעצמה, והם מסתפּקים בה, וליותר מזה אינם שואפים וקוֹנקרטיוּת מחוּסרת עתיד זו מקנה אופי „פיליסטרי“ בלשוֹן הצעירים לכל פעוּלתם.

גם אנחנוּ עומדים לפני אותו התפקיד ולפני אותו הקושי, ולא רק בשטח הסוציאלי, אלא גם בשטח הלאומי. גם אָנוּ מחפּשׂים את הסינתזה בין הישוּביוּת – זאת פּרשת הכיבוּש הסבלני של כּל שעל אדמה וכל פינת עבודה, זאת ההתאחזוּת העקשנית בּקרקע בכל הדרכים וּבכל התנאים שהם – ובין שחרוּר עם ישראל בּארצוֹ. בלי השחרוּר הזה מהוָה „הישוּביוּת“ שלנוּ דבר פּעוּט מאוד. בּה בשעה שהישוּביוּת הזאת מהוָה את הדרך העיקרית (אם כי לא היחידה) לשחרור כּוּלוֹ. ולא יהיה זה כלל משוּם סירוס, אם נַמשיל את המשל עלינו ונתרגם את „הסוציאליזם היום־יומי“ של הגרמנים ב„ישוּביוּת“ שלנו ואת ה„חזון המזהיר“ בחזוֹן הציוֹנוּת.

“דבר“, ט”ו-ט“ז תמוז תרצ”א (30.6–1.7.1931)

ב-24 ביוּני הרגו שני טרוריסטים גרמנים את ואלטר ראטנוי, מיניסטר החוּץ הגרמני. עכשיו רצח אותו שלטון גרמניה שנית: הסיר את שמו מכל הכּכּרים והרחובות והמוסדות, החרים את ספריו, “טיהר” את מפעלו, “החברה החשמלית הכללית”, מהיהודים, ולאחרונה – הקים ב-17 ביוּני שנה זו מצבת זכרון לרוצחיו.

אֶרהארדט, אשר הטרוריסטים היו חברים בפלוּגתו והוּא ששלח אותם לרצוח את ראטנוי, קבע את לוח הזכרון “כאן מתו, ב-17 ביוּלי שנת 1922, חברינו קרן וּפישר, מפלוּגת אֶרהארדט, הם מתוּ מות גבורים לשם גרמניה”. זרי פרחים מרוּבים הוּבאו למקום. רֶהם, ראש המפקדה של חיילות היטלר, ציין – “בהתרגשות”, לפי עדוּת ההודעה הרשמית – את זכויות קרן וּפישר ל“התקוֹממוּת הלאומית”.

במעמד חגיגי זה נרצח ראטנוי שנית, אותו רהם כתב פעם, באחד ממכתביו הפּרטיים אשר נתפּרסמו ברבים – לפני היטלר, כמוּבן – כי “גרמניה עוד תצטרך להתרגל לשלטון הרוצחים”. אכן, נתאַמתו דבריו.

ואלטר ראטנוי לא היה רק הוגה-דעות חריף ועמוק, עם ניצוץ גאונות, מבקר חמוּר של סדרי החברה הקיימת. הוא היה גם פּאטריוט גרמני אשר מעטים כמוהוּ בתולדות ארצו. ברגע של סכנה העמיד את עצמו, ללא היסוּסים, לשחרוּת המולדת. עוּבדה היא, אשר אי אפשר לסתור אותה, כי רק בזכוּתו, בזכוּת עינו החודרת אשר הכירה תיכף את סכנות הבּלוֹקאדה האנגלית, ובזכוּת כשרון הארגוּנו המהיר והנמרץ, יכלה גרמניה לצבּוֹר את חומרי הגלם שלה ולעמוד ארבע שנים מוּל אויבים חזקים. וכשהתברר כי לשוא היה המאמץ והתבוּסה כבר עמדה בפתח, היה הוא, ראטנוי, אשר דרש – בניגוד להינדנבּוּרג וללוּדנדוֹרף – לא להיכּנע. וכשעצתו לא נשמעה, והמדינאים הגרמנים החדשים עשו את רצון המפקדה הצבאית הישנה, וחתמו על התמ\נאים הקשים של שביתת הנשק, היה הוא, ראטנוי, אשר פּנה אל המנצחים בקריאה, אשר העולם כוּלו הקשיב לה, והיות צודקים ונבונים בנצחונם.

מאָז הפנה את כל כוחותיו הגדולים למטרה אחת: להכניס שוב את גרמניה, בדרך שלום, לתוך משפחת-העמים, בתור מדינה שוַת זכוּיות. הוא נכנס למיניסטריון של וירט ויצא ממנו לאות מחאה נגד החלטת חבר הלאוּמים להפריד את שלזיה העליונה מגרמניה. בתור בא כוח הממשלה נסע ללונדון ושם, במשׂא-וּמתן הדיפלומאטי הראשון שבּין המנוּצחים והמנצחים, הניח יסודות להסכם אשר לא זכה לראות בהגשמתו, ושטרזמאן ביצעו בלוקארנו, בשנת 1925. הוא דרש במפגיע את ביטוּל הפּיצוּיים שהוּטלוּ על גרמניה או לפחות להקטינם. נלחם נגד “אשמת המלחמה” אשר רבצה על גרמניה וסירב להכיר בפסק דין “חד צדדי” – ודרש “משפט נייטראלי, בין-לאומי” לקביעת האשמים בפרוֹץ המלחמה.

ערב ועידת גנוּאָה – הועידה הבין לאוּמית הראשונה בה השתתפה גרמניה כמדינה שוות זכוּיות – נכנס שנית למיניסטריון, הפעם בתור מיניסטר החוּץ. בגנוּאָה עשה מעשה נועז, אשר העיד, כי גרמניה איננה מוּכנה להרכּין ראש, והחלטתה אתה להמשיך את קיוּמה בתור מדינה בלתי תלוּיה, לחפּשֹ לה בני ברית, גם למורת רוחם של המנצחים: חתם על הסכם ידידות עם רוסיה המועצתית, דבר אשר שימש לגרמניה במשך שנים נשק רב- ערך במלחמה לעצמאותה, וגם ממשלת היטלר שומרת עליו שמירה מעוּלה. הדבר היה ב-16 באפּריל 1922 ובעוד חודשיים נהרג ואלטר ראטנוי בחוּצות בּרלין. אוּלי משוּם שבאמצע, ב-19 במאי, נשֹה בגנואָה, נוכח כל הדיפּלומאטיה העולמית, את אחד מנאוּמיו המזהירים ביותר, בו הגן על זכוּיות גרמניה, וסיים אותו בקריאה משולשת: “שלום, שלום, שלום!”? הוא ידע, כי בקריאה זאת הוא מסכּן את חייו. כשנתן את הסכמתו למינוּיו למיניסטר החוּץ לא מצא עוז בנפשו לספּר את הדבר לאמו, לה נודע הדבר אך מעתוני הבוקר, כשישבוּ על יד השולחן. שאלה אותו: “למה עשית לי זאת?”, ענה קצרות: “לא יכולתי אחרת”. וסיימו את ארוחת הבוקר מתוך שתיקה מוּחלטת, ללא החלפת מלה אחת, ידעו שניהם, מה פּירוש הדבר, מה פּירוש מינוּי איש זה, שעיניו ל“שלום, שלום, שלום”, ובעורקיו דם יהודי, למיניסטר החוּץ של גרמניה, כשקבוּצות טרוריסטים מתהלכות בחוּצותיה ומחפּשֹות להן קרבּן.

סערה קמה בגרמניה משנודע, כי בתוך ברלין, לאור השמש, נהרג איש זה, ישר-לב, בעל אופי, הוגה דעות, פאטריוט גרמני נלהב אשר קיבל על עצמו לנהוג את הספינה הגרמנית הטרוּפה, הים השֹנאָה שהקיף אותה אָז, למחרת המלחמה, אל החוף הבטוח של השלום. לא היה אדם – או כך נדמה היה אז – אשר לבו לא התקומם נגד הפּשע המזוהם, מכל מקום: לא היה אשם, ולא זרם ולא מפלגה אשר קיבלו על עצמם את האחריות לפשע. וגם נמצאו אנשים – כשם שהתברר אחר כך, נבּין המקורבים ביותר – לרוצחים – אשר העמידו פנים כאילו לא יתכן כלל שגרמני ירם ידו על ראטנוי, המסמל אוּמה כולה, ודיברו על “זרים” ומאד התרעמוּ נגד השלטון אשר חיפּשֹ את הפּושעים בין הגרמנים דוקא. בכיווּן זה של החקירה ראו “בגידה”, הכתמת גרמניה בפני העולם כוּלו. וכשנגלה הפשע ולא היה מקום לספקות עוד, וקרן ופישר שֹמוּ קץ לחייהם ואֶרהארדט ששילח את הרוצחים, ברח והסתתר מעין המשפט, אז התאחדה – כאילו – כל גרמניה בקללה לרוצחים, אז כיבּדוּ כוּלם, כוּלם, את זכר ראטנוי. וכוּלם הכירו בזכוּיותיו הגדולות, ורחובות וככרים וּמוסדות נלחמו ביניהם בעד הכבוד לשֹאת עליהם את שמו. אלה אשר דעת הקהל האשימה ברצח ובאחריות לו כאילו נעלמו מעל הבימה הפּוליטית.

אך כל זה היה רק “כאילו”, רק “כאילו” התאַחדה גרמניה בהפּרצוּת מצפּונה, רק “כאילו” נעלמו הרוצחים ושוּתפיהם. כי לא רק שעת המצפון האנושי, אלא גם שעת ההכרעה הפוליטית היתה שעה זו, של רצח ראטנוי, לגרמניה. או שלום (שלום – ולא כניעה ראטנוי ואשר אִתוֹ לא היו אנשי כניעה כלל וכלל) כלפי חוּץ, וזכוּת ומשפט וצדק כפּי פּנים, ואזי תהיה הנהגת המדינה בידי יורשי ראטנוי, בידי הפּועלים הגרמנים קודם-כל – או תרועות מלחמה, “דם ואש” כלפּי חוּץ ושעבּוד ועוון כלפּי פּנים, קודם כל כלפּי העובד הגרמני, ואזי אי אפשר שרוצחי ראטנוי ואשר אתם ירדו מעל הבמה הפוליטית, באשר הם המכשיר שבעזרתו עתידים שליטי המשטר הישן לשוב לשלטונם, וכעבור זמן מה, כאשר שכך במקצת המצפון שנפצע, כשמנהלי הרפּוּבּליקה הגרמנית בטחו ב“אַחדות האוּמה שקמה מקבר ראטנוי”, התחיל רינון, תחילה חלש וביישני, אחר כך מתחצף וגובר: אמנם נכון, הרוצחים רצחו נפש טהורה, ואולם כלוּם רוצחים פּשוּטים היו? הלא מתוך טעמים לאומיים, מתוך טעמים פּאטריוטיים עשו את אשר עשו, אמנם נכון, איש גדול וּללא דופי היה ראטנוי, ולאושר מולדתו נשא את עיניו, ואולם דם יהודי זרם בעורקיו ואפשר להבין אם התקוֹמם צעיר גרמני גאֶה וּבעל כבוד נגד החזיון המשוּנה הזה: יהודי מייצג את גרמניה לפני אוּמות העולם, ואף זאת: היהודי – כלוּם לא נכון כי לבגידה נועד? ואם עדיין לא בגד ראטנוי בגרמניה, ואדרבא, שרת אותה שירוּת רב גם בזמן המלחמה וגם לאחריה, הרי סופו היה בכל זאת לבגוד – הלא יהודי היה – והגרמנים הצעירים הללו לא עשו דבר בלתי אם הקדימו את בגידתו העתידה ועל ידי כך הצילו את גרמניה מסכּנה מרוּבה, ואף זאת: אמנם בשעת מלחמה שה ראטנוי את

חובתו, עשה יותר מכמה גנראלים ואַדמיראלים, ואוּלם הן ראיתם, לאחר המלחמה נשא עיניו לשלום, כלומר, פּאציפיסט היה. היתכן תקוּפת גרמניה אם לא ב“דם ואש”?

וּבה במידה שמנהלי הרפּוּבּליקה בטחו ב“אחדות האומה אשר קמה מקבר ראטנוי”, בה במידה שהאמינו, כי רצח זה לקח איום הוא לאומה במבוּכתה ולא יתכן כי לא ילמד ממנו, באותה המידה הלך הרינון הולך וחזק, ולאחר זמן לא רב קמוּ פלוּגות טרוריסטיות אחרות תחת פלוּגות אֶרהארדט ופּוּלחן חדש התפּשט בין כמה צעירי גרמניה – לא פוּלחן ראטנוי, חלילה, אלא פולחן רוצחיו דוקא – ומפלגה חדשה קמה לגרמניה “מפלגת הפּועלים הנאציונאל-סוציאליסטית”. כי ללמוד מהלקח האיום פּירוּש הדבר ללכת בדרך ראטנוי, כלומר: לשאוף להקים, על חורבנות המלחמה, מדינה גרמנית חדשה, מדינת שלום כלפי חוּץ ומדינת משפּט כלפּי פנים, ולזה לא היו יכולים להסכים לא בעל האחוזה שבפרוסיה המזרחית ולא בעל התעשיה אשר ברוּהר ולא החנוני ופקיד הבנק אשר המשבר הגרמני והמשבר העולמי הורידו אותם מנכסיהם והם ראו את המשבר הזה בדמוּת היהודי בעל חנות “כל בה” ובדמות מנהל הבאנק. וכעבור זמן נוסף נמצא גם מי שקיבל על עצמו – כשהדבר כבר לא היה מסוּכן – את האחריוּת לפשע וּויתר על כל “אמנם” ואמר בגלוי: יהודי היה ראטנוי, ורודף שלום, ועל כן בוגד היה. וגבורים היו הצעירים הגרמנים אשר זרקו בו פצצות יד וירו בו מאֶקדוחיהם.

כיום הזה הוכרז קרן ופישר לגבורים לאומיים על ידי השלטון עצמו, שם ראטנוי נעשה למפלצת. האספסוף אשר השליטים הושיבו בעיירות לנהל את עניני הערים הגרמניות, ממהר בכל מקום להוריד את שלטי הרחובות הנושאים עליהם את השם הזה. רוצחים ומשלחי רוצחים שולטים כיום הזה בגרמניה.

ללמדך, מה שונות ומשוּנות יכולות להיות דרכי הפּשע. רצונך להאמין, כי הן מורידות את עושי הפּשע מעל בימת הציבור ודנות אותן לבדידות וּלהתנונוּת, וההיסטוֹריה אומרת, כי יקרה גם כמקרה הזה:גויוֹת אנשים טהורים שבכּל האוּמה חלקה להם כבוד והיתה מאוּחדת בצערה על הרצחם, משמשות שלבּים בסוּלם המוביל לשלטון, לשלטון באותה אומה.

“דבר”, ז' אב תרצ"ג (30.7.1933)

(רשמי ביקור בברלין)

“קוֹרוּפּציה” זהו עכשיו ענין בפני עצמו בגרמניה זו, אחת הצוּרות של מלשינוּת פרטית אשר גם השלטון הזה נאלץ לצאת במלחמה נגדה. בעזרת “קוֹרוּפּציה” מטילים דופי במוסדות ובאנשים של ה“שיטה הישנה”, כדי להצדיק את חומר הדין נגדם, וכדי להכניס במוחות ןבלבבות את ההכּרה שכוּלם, כוּלם, כוּלם בעולם הזה – אנשי הסוציאליזם והקומוּניזם, אנשי ה“מרכז” והמפלגות הדמוקראטיות – כוּלם לא חיפשוּ בעבודה ציבורית ומדינית בלתי אם טובת הנאה פרטית, התעשרו על חשבון העבודה הזאת, ניצלו לרע את אימון העם, והיחידים המסוּרים, ישרי הלב, הנאמנים, הם הנאצים, שהם לבדם מסוּגלים וראוּיים לעמוד על משמר עניני העם ולשרת אותו ללא ענין פרטי לעצמם, זהו אותו קו הנפשי-התעמוּלתי המתבטא בצעקה, כי “כולם בוגדים, כולם מכרו את המולדת”, או בשטח חיצוני, כי,"כולם שונאים את גרמניה המחוּדשת ושואפים להחריבה ".

אין לף דבר פּשוּט יותר מ“גילוּי קוֹרוּפּציה”. קודם כל: הלא עתה אפשר לשקר מבלי שאדם יוכל לבדוק, הרי לא יעיז או לא יוכל להעמיד את הדברים על האמת. שנית: לכל מוסד ישנם תמיד ענינים כספּיים מסוּבכים אשר מטעמים שונים מכניסים אותם ברוּבּריקות שונות, לפעמים גם ברוּבּריקות אישיות של מנהלי המוסד, מבלי שהדבר מכוּון להנאתם הפּרטית של המנהלים דוקא. שלישית: הענינים הכספּיים המסוּבכים האלה התרבּוּ במאד בגרמניה בשנים האחרונות בקשר עם אי-יציבוּת המטבע, בקשר עם כל מיני גזרות מסחריות-פינאנסיות, בקשר עם הקוֹנטרוֹלה של המנצחים, ולכמה מ“מקרי קוֹרוּפּציה” יש יסוד פאטריוטי טהור, אלא שהפה סתוּם, גם מטעמים חיצוניים וגם מטעמים פנימיים, והאנשים אינם יכולים אפילו ללמד זכוּת על עצמם. רביעית: גם המצב הפּוליטי הבלתי בטוּח של החדשים האחרונים הכריח כמה וכמה מוסדות, פּוליטיים או קשוּרים בפוליטיקה, לכל מיני אופּראציות והעברות, כאילו-אישיות, ואולם מטרתן להציל את הכסף, פּן יפּול בידי האויב הפּוליטי. עתה מגלים השליטים החדשים את האופּרציות האלה, וברור שאין שם אחד בפיהם, כשהם באים לספּר את המקרים האלה להמוני העם, בלתי אם אחד: קוֹרוּפּציה אישית.

בזאת אינני רוצה להגיד שה“שיטה הישנה” היתה נקיה מכל קוֹרוּפּציה. ודאי היו מקרים כאלה ואולי לא מעטים. מסוּפקני, אם המשטר הגרמני- הישן, זה שלפני המלחמה, וביחוּד של המלחמה, היה “מוּסרי” יותר ובטוּחני ש“אנשי נובמבּר” (אנשי המהפכה של 1918) היו יכולים, אלוּ רצוּ, להוקיע את חרפּת הקוֹרוּפּציהשל המשטר הישן במידה גדולה יותר ומוּצדקת יותר מאשר עושים עתה אנשי המשטר הישן שצפו למעלה לגבּי אנשי הרפּוּבּליקה, אלא, שהם, אנשי נובמבּר, בזוּ לשיטת מלחמה כזאת ורצו לנטוע בלב הגרמני את ההכרה הרפּוּבּליקאית-הסוציאליסטית על יסודות עקרוניים,הרגשתיים, ראציונאליים, ולא על יסוד של פסילת האנשים. אם נאריך ימים ונזכה לראות בגרמניה זמנים אחרים, כשיפתחו ספרי השליטים הנוכחיים, נוָכח לדעת מה גדול המרחק בין “התקוֹממוּתה המוּסרית” נגד אנשי ה“שיטה הישנה”.

בינתיים: אלפי-אלפי אנשים הועמדו לעמוּד הקלון וכל אחד אשר שייכוּת כלשהי לו לשלטון הרפּוּבּליקאי-הדמוֹקראטי חשוּד עתה למפרע בקוֹרוּפּציה. אחד מאנשי- הקוֹרוּפּציה האלה שלח לי, לפני כמה ימים, מכתב פרטי. הוא שואל, אם ישנה לו, אפשרוּת לעלות ארצה. והמכתב הוא בעיני תעודה אנוֹשית- היסטורית לא רק מבחינת המחשבה הזאת אשר הנה עלתה על לב איש שהיה עד כה זר לנו לחלוּטין (חדלתי כבר להשתומם להופעת המחשבה הזאת), אלא גם מבחינת ה“קוֹרוּפּציה”. לפני 48 שנה נכנס האיש למפלגה הסוציאליסטית ועבד בה עבודה מסוּרה ומאוּמצת, ביחוד בתורת מחנך, עתונאי ועורך. עד כה: מקרה רגיל.אלא שבא נובמבּר ההוא, נובמבּר ה“ארור” של שנת 1918והאיש נהפך מעתונאי למיניסטר הענינים הפּנימיים באחת הארצות הגדולות של גרמניה (עוד משנת 1906 היה ציר בלאנדטאג, כלומר: למעלה מ-26 שנים היה מעורב ב“קוֹרוּפּציה פּרלמנטרית”). גם כשחדל להיות מיניסטר המשיך את העסקנוּת הציבורית והיו לו משרות גבוהות. עתה הוא עומד בסיוּם חייו, לאחר חמישים שנה של עבודה מפלגתית, פּוליטית, ציבורית, עתונאית, אשר הזדמנוּיות לטובת הנאה פרטית ול“קוֹרוּפּציה” בודאי לא חסרו בה, וכה דבריו במכתבו אלי: “הנני מחוּסר, לדאבוני, כל חסכונות שהן. רכוּשי היחידי הוא בית קטן, בית דירה, אשר המשכנתא עליו מגיעה ל-80 אחוז של ערכו, וגם את הבית הזה הנני נאלץעתה למכור, ועלי לחפּשׂ, לכל היותר מהר, אפשרות עבודה ופרנסה חדשה, כדי להרויח לחם בשבילי ובשביל אשתי”. אלה הם פני הקורופציה הסוציאליסטית, כזהו פריוֹ ף לא קורת- גג ולא פת לחם למי ששימש במשׂרוֹת הגבוהות ביותר של המדינה. אם אין טעות בידי השאירה ה“מהפכה הגזלנית” של 1918 קצת יותר מסיכוּיים כאלה לכל המון הנסיכים הגרמנים, הקטנים והגדולים.

“דבר”, י“ב תמוז, תרצ”ג (6.7.1933)

חסד עשׂתה ממשלת היטלר עם פּאול לבּה, היושב ראש החדש של הס"ד, שאסרה אותו ימים מספר לאחר שמפלגתו הוּכרזה אסוּרה. לא ברור לשם מה בא המאסר הזה; אם גם נניח שלבּה התעתד לברוח לחוּץ־לארץ (ביותר מזה ודאי אי אפשר היה לחשוד בּוֹ), כּלוּם היה מוֹסיף משקל רב לקבוּצת הסוציאליסטים הנמצאים כבר בצ’כיה, בשויץ, בצרפת? לעומת זאת יש בּסיוּם זה של הקאריֶרה הפּוֹליטית של לבּה משום חידוּש־הכבוד לאיש. אילוּ לא הופרעוּ גם חייו הפּרטיים בּמה שהוא, היתה הכּלימה שלמה.

בּהיותי בבּרלין לא שמעתי מלה בשבחה, או לכל הפחות להגנתה, של המפלגה אשר עבר מלחמתי מזהיר לה, זכוּיות גדולות לה (לא נצדק אם נשכּח זאת בשעת השפלה זו) בהקמת מעמד פועלים בעל־הכּרה ובכיבושיו המרוּבים (אם מיליוני מחוסרי עבודה בגרמניה טרם התנַונו לחלוטין, הרי גם זוהי בזכות הס"ד), וגם זכוּיות גדולות בהגנת המדינה הגרמנית בשעת התבוּסה. בכל ההסתה הפּראית המתנהלת עתה נגד המפלגה, אשר היה זמן והיא היתה השולטת במדינה, ישנה כפיית טובה איוּמה, דוקא מצד הדוֹגלים במדינה הגרמנית ובלאומיוּת הגרמנית. הפּקוּדה שאָסרה את קיוּם המפלגה הכילה נימוּק: “בּגידה במוֹלדת”. והן אם מישהוּ עמד לימין המוֹלדת, בּשנוֹת המלחמה, קודם כל אם מישהו עמד אָז להגנת המולדת מבּלי להיות חייב בתסבּוכת שגרמה למלחמה, ללא ענינים פּרטיים או מעמדיים מיוּחדים הקשוּרים בּמלחמה, הרי היתה זאת המפלגה הסוציאל־דמוֹקראטית. אם היה מישהו אשר ידע לקבּל על עצמו את האחריוּת לתבוּסה ונשׂא בתוצאותיה ושמר בכל כּוֹחוֹתיו על שלמוּת המדינה, התנגד במרץ לכל הניסיונות לפלג את גרמניה (בשעה, שהבוּרגנוּת של ארץ הרהיין, למשל, היתה מוּכנה להשלים עם הספּראטיזם הצרפתי) – היתה זאת הס“ד הגרמנית. אם השתדל מי לפזר את ענני השׂנאָה אשר אָפפו את גרמניה בשעת סיוּם המלחמה וגם הצליח במידה מרובה בפעוּלה מפרכת זאת, אם היה מישהו אשר הכניס שוב את העם הגרמני לתוך משפּחת העמים (והכניסה לחבר־הלאומים היתה רק ביטוּי חיצוֹני לפרוֹצס זה) וסלל דרך להבנה מחוּדשת עם אנגליה וצרפת ואף השׂיג כּבר כּמה וכמה הישגים ממשיים לקראת אותו שיווּי זכוּיות אשר עתה הוכרז כמטרת השלטון החדש בשטח הפוֹליטיקה החיצוֹנית, הרי היה זה בעיקר הפועל הסוציאליסטי. רבים הם חטאי הס”ד הגרמנית, רבּים וכבדים, לפני הפועל הגרמני ומדינתו, לפני תנוּעת הפועלים הבין־לאומית, ואולם חטא זה, אשר בו מאשימים אותה – לאוּמיות לקוּיה, בשׂפה הרשמית: “בּגידה במוֹלדת” – לא חטאה, בלתי אם נאמר שנאמנוּת למוֹלדת משמע: הכנה למלחמה חדשה לשם השתלטוּת על העמים השכנים.

האיסוּר הזה שהוּטל עתה לא מצא בלתי אם שׂרידים עלוּבים של הבנין המפוֹאַר לשעבר. למעשה גם אין בּוֹ שוּם חידוּש. בין כה וכה לא היתה למפלגה שוּם אפשרות פּעוּלה. העתוֹנים לא יצאו, אסיפות לא נתקיימוּ, רכוּשה היה מוחרם. ואשר לביטוּל המאנדאטים של הצירים הס“ד בבתי הנבחרים ובעיריות, הרי הדבר נוגע למספר אנשים מצוּמצם אשר גם הוּא הלך והצטמצם. כּל יוֹם אפשר היה לקרוא בעיתוֹנים: “הצירים הס”ד ויתרו במקום פּלוֹני על המאנדאטים שלהם”, פּעם בּצוּרה קוֹלטיבית, פּעם אחד־אחד. גם לוּלא האיסוּר היו כל בּתי הנבחרים וכל העיריות מתרוֹקנים, בּמשך זמן קצר בּערך, מיִצּוג ס“ד. וגם האיסוּר שהוּטל בפקוּדה האחרונה על הפקידים ועל הפועלים העסוּקים במפעלים ציבוּריים להיות חברי המפלגה ס”ד, פיגר אחרי החיים: אין בּמפעלים הציבוּריים איש אחד אשר פנקס־חבר נשאר בּכיסוֹ.

לשם מה, איפוא, בא האיסור? לא מטעמים עניניים, לא משום שהמפלגה הס“ד “בגדה במולדת” או גרמה סכנה רצינית לשלטון החדש, אלא: א‘, מתוך נאמנוּת לעקרון “המדינה השלמה”, אשר אינה סובלת בתוכה אירגוּנים פּוליטיים מחוּץ למפלגה השולטת (והימים האלה הנם ימי הגשמת העיקרון הזה גם לגבּי מפלגות וזרמים אחרים); ב’, מתוך תשוּקת ההפגנות, מתוך צורך לספּק את צמאון המחנה ב”צעדים נועזים" בלתי פוסקים; וג', מתוך רצון להקל את החשבון ה“פרלמנטרי” עם אותם האירגוּנים הפּוליטיים, המוסיפים עוד להתקיים – ואמנם לאחר ניקוּי בתי־הנבחרים והעיריות מהקוֹמוּניסטים לראשונה והסוציאליסטים עתה, עומדים לשרות המפלגה השולטת בכל מקום ומקום אותם שני שלישים של הצירים הדרוּשים לכל שינוּי בחוּקה היסודית. בכמה מקומות מגיע הרוב הזה ל־90 ואף ל־100 אחוז; במקומות אלה הוּשׂגה כבר המטרה, והיא “המדינה השלמה”.

את ניתוּח מאורעות החרבן של הס“ד הגרמנית או אפשר להתחיל ב־30 בינואר, יום עלות היטלר לשלטון, ולא ב־5 למֵרס, יום עלות מפלגת היטלר למדרגת המפלגה הגדולה ביותר במדינה. ואף – אם נחזור אחורנית – לא ב־20 ביולי אשתקד, כשקצין אחד ושני חיילים הספיקו לפוֹן פאפן כדי לכבוש את מבצר הס”ד, את ממשלת פרוּסיה. אלה היו כבר תאריכי התבוּסה שנכנסה לתקפה. היא רק נתגלתה ב־5 במאי ואולי יותר נכון: ב־4 במַרס, יום בו עבר אוטו בראון, ראש המיניסטרים הפרוּסי (היו ימים וקראו לו ה“צאר האדום של פרוּסיה”) את הגבוּל השוייצי. עוּבדה קטנה לכאורה, אשר גם הצדקה אישית כאילוּ היתה לה (מחלה קשה של האשה) ואולם היא זיעזעה, במידה משוּנה מאד, במידה מפתיעה, את מחנה הפּועלים הסוציאליסטים ושימשה גם אות וּמופת להמון בראוּנים בינונים וקטנים. אמנם ב־5 במַרס הצביעו 7 מיליוני בוחרים בעד הרשימה הסוציאליסטית ואולם הקנין העיקרי שהיה למפלגה זאת, הקנין העולה בערכו על כל ההון ועל כל העתונים ועל כל הזכוּיות לכנס אסיפות ולשלוח צירים לבתי הנבחרים ולעיריות – אֵמון ההמונים במנהיגים – הקנין הזה התערער. ומאָז חיי המפלגה לא היו בלתי אם חיי־מדרון, באשר רוב מנהיגי המפלגה לא תפסו ולא הבינו, עד הרגע האחרון – אולי הבינו עתה, בבית האסורים – מה הוא הקנין, אשר עליהם לשמור עליו שמירה מעוּלה ולהקריב לו כל נכסים אחרים.

ב־5 במַרס ההוא, כשהוּברר שהשלטון עבר לחלוּטין להיטלר ושהדבר הזה הוא “לזמן ממוּשך וברצינוּת” ושאין כוח להתקומם נגד העוּבדה הזאת, השתלטו מחשבה אחת ורצון אחד במנהיגוּת המפלגה: לשמור, ויהי מה, על עמדתה הלגאלית, לעשות הכל כדי שיאופשר קיום המפלגה במסגרת המדינה החדשה, למנוע כל דבר העלוּל להפוך גם את המפלגה הגרמנית, כחברותיה הרוסית והאיטלקית, למפלגת אימיגראנטים. מכאן סיסמת השקט והסדר, מכאן הודעת וֶלס בדבר יציאתו ממשרד האיטרנאציונאל, מכאן ההתנהגות המתוּנה בישיבה הראשונה של הרייכסטאג החדש, ואם ישאל השואל: לשם מה לשמור על החיים הלֶגאליים, אשר אין אתם חיים ממש. הלא בין כה וכה נפסקה כל פּעוּלה חוקית, הלא ברור שאין גם לחכות לבחירות חדשות אשר יקטינו את הרוב הנאצי ויעלו שוב לגדולה את הסוציאליסטים – לא תהיה לכך שוּם תשובה פוליטית. ואם קודם עוד היתה אפשרית איזו אַשליה, הרי הלכה ונעלמה מיום ליום. העתונות הסוציאליסטית נסגרה לשבועיים – שבועים עברו ולא נתחדשה. כמה צירים סוציאליסטים וּפקידי המפלגה נאסרו ובראשונה דברו על שחרוּרם – והשחרור הזה לא בא. אדרבא: חברים חדשים נתוַספוּ ליושבי “מחנות הריכוז”. נכסים היו למפלגה, נכסים מרוּבים, פּרי חסכונות הפּועל במשך עשרות שנים, הון רב היה בקופתה. על הנכסים ועל ההון היו מצוּוים לשמור – והן הוחרמו אלה ואלה, עברו לידי האויב. דוּגמת האגוּדות המקצועיות (שהיו הראשונות לתורת הלגאליות ויהי מה), היתה כבר כנגד עיני מנהיגי המפלגה: הכריזו על נכונוּתן לעבוד עם השלטון החדש, חתמו על כרוּז אחד במאי, והדבר נסתיים בכיבוּש מחפּיר ובבית האסורים – ובכל זאת: חוּקיוּת ויהי מה.

כּמה וכמה יסודות, בודדים וקבוּצות, הנוער ביחוּד, התקוממוּ נגד הקו הזה. דרשו, תבעו כיווּן אחר. היו באים למנהיגוּת והיו אומרים לה: לגבּיכם, לגבּי המפלגה הגדולה, החלטתם את אשר החלטתם ויהי כן, ואולם תרשו לנו לעבוד באותה דרך יחידה, אשר עדיין פתוּחה לפנינו, בדרך בלתי חוּקית, תרשו לנו, לנוער אשר פיזרו אותו וכבשו את מעונותיו, ליצור צוּרות עבודה “מכוּסות”, וננסה לעשות את אשר תשׂיג ידינו – והמנהיגוּת לא רצתה לשמוע “דברי־הפקר” אלה ובכל כוח אשר ל“סמכוּת” בגרמניה כפתה על המורדים להסתלק ממחשבה בלתי־חוּקית ונימוּקה אתה: אם יתגלה הדבר, הרי לא אתם בלבד, אלא גם אנו נסבול, לא אתם בלבד תיכשלו, אלא גם אותנו, את המפלגה הגדולה, תכשילו.

כך הגיעו הדברים לישיבת הרייכסטאג ב־17 במאי. שוב ניצחה ה“חוּקיוּת” והביאה להצבּעה אשר גם ה“מתוּנים” אשר במנהיגוּת לא יכלו להוסיף לשׂאת בה. רוב מרכז המפלגה שנמצא כבר בחוּץ־לארץ (בראשות אותו ולס אשר הוא־הוא האחראי העיקרי ל“קו הלגאלי”) הכריז על עצמו כעל המרכז והתחיל בפעולתו. המריבה עם ה“אימיגראנטים” הגיעה לשׂיאה. לֶבֶּה הודיע, בניגוּד לאמת, שאין יסוד להודעת ה“אימיגראנטים”, כאילו תחת לחץ בלבד התנהגו הס“ד בישיבת הרייכסטאג כשם שהתנהגו. הצירים וחברי המרכז שנשארו עדיין בגרמניה התאספו בברלין ו”גינוּ באופן מפורש כל ההודעות שנעשו בחוץ-לארץ בשם המפלגה, כביכול, והסירו מעליהם כל אחריות להודעות העתידות לבוא“. עוד קיוּו על־ידי כך “לשמור על העמדה הלגאלית”. אף בחרו מרכז חדש (כלומר: הוציאו ממנו את כל ה“אימיגראנטים”) והוא כוּלו מוּרכב מאנשים מחוסרי כל ערך פּוֹליטי וכל סמכוּת ציבּוּרית. לא הועיל הדבר ולא כלוּם. העתונים הנאצים האשימו את הנשארים בגרמניה ב”משחק כפול“, דרשו מהם ש”יעמידו את האֶמיגראנטים לעמוּד הקלון בתור בוגדים מנוּולים" – אין ספק שגורל המפלגה לא היה משתנה במשהו, אילו היו שומעים גם לדרישה זאת.

כאמור: אין תשובה פּוליטית לשאלה זאת: כיצד יכלו האנשים להאמין שיצליחו בתוכניתם התמימה – לשמור על החוּקיוּת – ולשם מה היתה נחוּצה להם חוּקיוּת זאת? אילו גם לא היו דוגמאות “שלטון שלם” כנגד עיניהם, דוּגמת רוסיה ודוגמת איטליה, גם אז צריכים היו אנשים, המנוּסים כל שהוא בחיים הפּוליטיים, להבין עם מי יש להם כאן עסק, ומה צריכה להיות התנהגוּתם ומה היה הקנין היקר ביותר שעליהם הם מצוּוים לשמור. צריכים היו להבין, שאם אמנם חסרו הכוחות למלחמה אמיצה, ברחוב, בנשק ביד או על ידי שביתה כללית, הרי רק מוצא אחד לפניהם: לרדת מעל הבימה הגלוּיה ולרכּז כל הכוחות החינוּך בחיילים העתידים, לקראת המלחמות הבאות. לא עשו זאת ועל ידי כך איבדו לא רק העתונים והבנינים, בתי הדפוּס והקוּפה, אלא גם את הקנין היקר ביותר שישנו לתנועת ההמונים, את אימון ההמונים במנהיגים. ואומנם: אם האויב דיבר בתקוּפה שעברה וגם בשבוּעות הראשונים של שלטונו בשנאה ואולם גם מתוך פּחד וצפיה (“מה יעשו?”), הרי בזמן האחרון עבר לסגנון הזלזול האחרון, ואם במרס ואַפּריל עוד נמצאו צעירים שהיו באים להנהגה ותובעים ממנה רשות לפעולה בלתי חוּקית, הרי במאי וביוּני לא היה כבר צעיר ונער אשר היו מוּכנים לסכּן ולהקריב דבר מה לשם מנהיגות כזאת. ואמנם, הפּעוּלה הסוציאליסטית, במידה שהיא נעשתה ונעשית בגרמניה בימים אלה, פּירושה קודם כל: התקוממות נגד ההנהגה.

הזכרתי קודם את העובדה הקטנה ההיא, עבירת הגבול השוייצי על ידי בראון ב־4 במַרס, ערב הבחירות. עוּבדה קטנה והן בה מקוּפל הכשלון המכפּיר ביותר של השכבה התיכונית בס“ד הגרמנית. בראון עבר את הגבול הטריטוריאלי, אחרים – ומרובים מאד – עברו גבולות אחרים. למחרת הנצחון הנאצי בבחירות נשארה הס”ד בלי המטה התיכוני. כל אותם ה“פּקידים הציבוריים” אשר המפלגה הכניסה אותם, בתור רכוּשה, למשרותיהם, למשרות המדינה והעיריות והחברות המרוּבות (לצדקה, פינאנסים, אמנוּת, השׂכּלה וכו'), והם היו באותו זמן גם פקידי המפלגה (כאן – שלא על מנת לקבל פרס) והיוּו את שלד המפלגה, בידיהם היו הקשרים עם המוני העובדים, שימשו מין גשר בין ההנהגה העליונה והחברים שבשוּרות – כל אלה עזבו את המפלגה, כדי לשמור על המשרות אשר המפלגה נתנה להם, או הסתלקו לגמרי מחיים מדיניים, התבּצרו בבתיהם, העמידו פנים, כאילו אינם יודעים את הנעשה ברחוב ואין להם חלק ונחלה ב“סוציאליזם הבין־לאומי”. ואם ראה אותם מישהו בחברת המארכּסיסטים, הרי לא היתה זאת בלתי אם טעוּת או אי הבנה. נמצא גם חלק אשר עבר למחנה המנצחים, ביחוד, מתוך שארית הבּוּשה, ל“קובעי הפּלדה”. כך איבּדה המנהיגוּת העליונה כל אפשרות של מגע עם ה“שורות”, ולפלא היה בעיני עצמה, אם היא שמרה עוד, ביחוּד בערי השדה, על אַקטיביוּת כל שהיא, על זה שישנוֹ עוד אי־שם מי־שהוא המכניס את מס המפלגה, הממשיך לחפשׂ חברים, המתכנס לישיבות עלוּבות, על־יד שולחן הקלפים. ואמנם, גם אלה הנאמנים, אלה אשר חוּנכוּ עשרות בשנים למשמעת עיורת, הלכו והתמעטו. יש להניח שביום איסור המפלגה לא הגיע מספרם, בגרמניה כוּלה, בלתי אם לרבבות מעטות – שׂריד המחנה של שבעה מיליונים מצביעים, של כמעט מיליון חברי מפלגה, ובמחנה כולו – אכזבה מרה שלא היתה כמוה לתנועת הפּועלים בכל ימות קיוּמה.

כמה טעוּיות חמוּרות רשוּמות על חשבון הס"ד הגרמנית. ואם הכשלון הזה, כשלון החודשים האלה, כשבוּזבז לריק חומר אנושי יקר, כשמתוך שאיפה אוילית זאת – “לשמור על החוּקיוּת” במשטר אשר כל מהוּתו אי־חוּקיוּת ועריצוּת – פרקה המפלגה הגדולה הזאת את עצמה, עוד טרם נגזר עליה דין הרשות, והמיתה את עצמה – בידיה, הוא הכשלון המכאיב והמחפּיר ביותר.

כדי שהכשלון הגרמני לא ייהפך לכשלון עולמי, כשלון התנועה הסוציאליסטית כולה, חייבים אנו לדעת ידיעה ברוּרה, מה התרחש בגרמניה, במטה הראשי ובמטה התיכוני של התנועה. חייבים אנו לראות את המציאות המרה הזאת כשם שנתגלתה תחת מכות השלטון העריץ. דבר מה היה רקוב כאן. אלמלא זה לא היה מן הנמנע כשלון כזה, תבוסה כזאת. ואת הניתוח הזה מחוּיבים לעשות אנחנו, אנחנו דוקא, אלה אשר הכוח להם להאמין, גם בשעות אלה, בעיקרי הצדק הסוציאלי ובשאיפה הנצחית של האָדם לחירוּת.

“דבר”, ח' תמוז, תרצ"ג (2.7.1933)

דומני, מאותן תמוּרות מדיניות כּבּירות אשר דורנו היה עֵד להן, אפשר להסיק "כלל גדול במהפּכה, העומד בניגוּד-מה למוּשׂג שרכשנו מתיאורי המהפּכות הרחוקות (ויתכן מאד שחובתנו להעביר תחת שבט הביקורת לאור ניסיוננו הבלתי-אמצעי גם את התפיסה שהיתה לנו עד כה מן המהפּכות הרחוקות ההן). והכלל הוא: השלטון החדש, פּרי המהפּכה, איננו קם בלתי אם לאחר שהשלטון הישן, שהמהפּכה כאילו מפּילה אותו, נפל מעצמו. במלים אחרות: המהפּכה הפּוליטית, שהיתה נראית לנו תמיד, במרחק של עשרות או מאות שנים, שהתפּרצוּת כוחות יצירה כבירים, כתמוּרה ברצון, איננה בלתי אם חורבן – ואולי יותר נכון: התרוקנוּת –של המשטר הישן. והסימן הראשון של חורבן זה והתרוקנוּת זוֹ: אין מגינים למשטר הישן, אין הוא מסוּגל יותר לעורר התלהבוּת, להצעיד אנשים לקרבנות, חלל ריק מוצר סביבו. אדישות ואַפּטיה, אָזלת יד והעדר מרץ משׂתררים אף בקרב המעמדות והשכבות אשר גורלם קשור במשטר הישן ולכאורה היו צריכים לעמוד, הגוף ובנפש, להגנתו.

ואם הדבר כן הוא, הרי השאלה העיקרית היא לא: מדוע דוקא כוח פּלוני הצליח להרים את שבט המלכוּת שנפל מידי השלטון הישן, כי אם מדוע ניטל כוח החיים מהמשטר הישן?

והן כך נפל המשטר הצארי בפבּרואַר שנת 1917 – מתוך הרכּנת ראש של כל מצדדיו והנהנים ממנו;ולא אחרת, על אף מלחמת האזרחים שנמשכה שנים, נפל ברוּסיה משטר דמוקראטי-סוציאליסטי באוקטובּר – וכל מלחמת-האזרחים ההיא נאסרה לשם מטרות וסיסמאות חדשות ולא לשם החזרת “משטר קרנסקי” אשר אכזבה כללית ליוותהו לקברות. איש לא הסיר, ביד נועזה, את כתר המלכוּת מעל ראשו של וילהלם השני – בחרפּה וּבוֹשת פּנים ברח האיש לעֵבר הגבול הגרמני-ההולאנדי, רק אחר כך הוּכרזה הרפּוּבּליקה הגרמנית. הסוציאליזם והדמוקראטיה האיטלקים גילו כוחות-הגנה אמיצים בהתנגדותם לפאשיזם, ואולם לא לשם ממשלת פאקטה ולא להגנת משטרוֹ קמו הכוחות האלה אשר גם באו לידי גילוּי זמן רב לאחר נפילת הממשלה הזאת, ועקב מסיבות מיוּחדות. והקו המיוּחד – והוּא גם הקו המחריד באמת של כל מהפכת היטלר – הוא בשיתוּק המרץ והרצון אשר נפל על הסוציאליזם והדמוקראטיה הגרמנים. השלטון על הרפּוּבּליקה עבר לידי אויב אכזרי מבלי שנתקל כלל בהתנגדות רצינית, ליתר דיוק: מבלי שנתקל בהתנגדות כלשהי. מאות מרוּבות – ואולי גם אלפים – של אזרחי גרמניה שׂמו קץ לחייהם מתוך זעזוּע נפשי אשר תבוּסת הרפּוּבּליקה הווימארית גרמה להם, ואולם לא נמצא אף גרמני אחד אשר ישליך את חייו מנגד בתוך מלחמה גלוּיה עם העריצים המשתלטים. אין כעוּבדה זוֹ מאַלפת בעיני לגבּי מאורעות גרמניה. כי הן האנשים האלה לא חרדו יותר לא לקיומם, לא לעתידם, ואף לא לחייהם, ועל כן אי אפשר לבאר את התנהגוּתם בטעמים של פּחדנוּת או מוֹרך לב, ובכל זאת עזבו את מערכת המלחמה, ברחו ממנה. כלוּם לא משוּם שהמערכת הזאת לא היתה כלל בעין ,כוּלם לא משוּם שבמערכה הזאת לא היה על מה להילחם?

וזאת היא השאלה שאנו מצוּוים להעמיד לפנינו לשם הבנת התבוּסה הגרמנית, ועליה עלינו לחפּשׂ קודם כל את התשובה: מדוע כה עמוּקה, כה שלמה, היתה האַכזבה במשטר הווימארי? מדוּע לא מצא לו המשטר הזה מגינים אמיצים? מדוע כה נחלשה החזית הפּועלית-הדמוקראטית אשר בידה היו, במשך 14 שנה, כל מכשירי השלטון? מי ובכוח מה ערער את יסודות המשטר הזה?וטבעי הדבר שאנחנו שדגל הפּועל הוא דגלנו, איננו מסתפּקים ואיננו רשאים להסתפּק ב"בגידת אחרים, בבגידת הינדנבּוּרג וּבבגידת הבּוּרגנות הגרמנית, והרי אנו מפנים את שאלותינו אלה קודם כל אל מחננו אנו, אל מחנה הפּועלים הגרמנים.

א

תנוּעת הפּועלים היתה מחולקת בגרמניה לשלוש: “נוצרים”, קומוּניסטים, סוציאליסטים. ואם נרצה להיות צודקים, נצטרך להקל – בחישוּב האחריות לתבוּסה – על המחנה ה“נוצרי”, שהרי מחנה זה היה קשוּר במפלגה פּוליטית “אַל-מעמדית” ואחריוּתה של מפלגה זוֹ איננה קטנה כל-עיקר., ואולם בדיוּן שלנו, בדיוּן המוּפנה קודם כל למחננו אנו, למחנה הפּועלים בתור כוח חברתי-פּוליטי עצמי ועצמאי אין האחריוּת הזאת יכולה לתפּוס מקום ניכר. הן תמיד חשבנו את הדרך הזאת – תוספת למפלגה “כללית” – לדרך מוּטעית ולמה נבוא עכשיו בתלוּנה מיוּחדת לאנשים אשר שגוּ מלכתחילה, ביסוד מעשיהם?תנוּעת הפּועלים הנוצרית אם כי לא כל כך קטן היה מספר חבריה, לא לה היו התפקידים העיקריים בקרב מעמד הפּועלים הגרמני, לא מידה באו השׂגיו וגם לא עליה תבוּסותיו.

התנועה הקומוּניסטית – אני. שאיפה היתה לה לעמוד בראש תנועת הפּועלים הגרמנים לנהל אותה. שאיפה היתה לה להוביל את מעמד הפּועלים לקראת נצחון מכריע. משענת היתה לה בארגוּן עולמי, בין-לאוּמי, ובאחת המעצמות הכּבּירות ביותר שישנן בעולם. כלים רבים, אמצעים כספּיים גדולים,כוחות פּעילים, הנאה שלמה מהחופש הווימארי – עמדו לרשות הקומוּניסטים, וּמספר הקולות אשר אספו הבחירות האחרונות חמשה מיליונים – היה כל כך רחוק ממספּר הקולות של הסוציאליסטים. לקומוּניזם יש איפוא, חלק באחריות לתבוסה.

באחריות הזאת איננה מתמצית על ידי הדמוּת של מפלצת אשר שיותה הקוֹנטר-רבוֹלוּציה הגרמנית לרוּסיה המועצתית, בעזרת המפלצת הזאת הטילו אימה לא רק על האכר הגרמני, על החנוָני ועל בעל המלאכה, אלא גם על חלק גדול מן הפועלים. והאם היתה זו מפלצת בלבד?האם הנסיון הרוסי לא חייב זהירוּת יתרה לגבּי “המהפכה הסוצאליסטית, תיכף ומיד, גם בארץ אחת, ובכל האמצעים”? ואותו הנסיון הרוסי שימש ומשמש גם עתה מקור של צידוּק לעריצוּת הנאצית, כי “העריצות הקומוּניסטית הן יכולה היתה להיות כבדה וקשה פּי כמה”. את אַחריוּת הקוֹמוּניזם אין למַצוֹת גם על ידי התכסיס הקוֹמוּניסטי, תכסיס הפּירוּר, תכסיס המלחמה הפּנימית, תכסיס “עזיבת האגוּדות המקצועיות ו”כיבוּש האגוּדות המקצועיות" על ידי תאים חשאיים, תכסיס ההתקוממוּיות הלוֹקאליות, אשר אין להן תקוה להצליח ואינן אלא שפיכת דמים לשוא, ותכסיס “השביתות הכלליות”, על כל צעד ושעל,בכל הזדמנוּת והזדמנוּת, גם כשההזדמנוּת הזאת אינה מחייבת להשתמש בנשק האחרון הזה וגם כשאין כל סיכוּיים שהם להתפּשטוּת השביתה, ומטרתה האמיתית היא רק להמציא “הוֹכחוֹת” למהפכניוּתה של המפלגה הקומוּניסטית לעומת הוַתרנוּת" או “הבגידה” של המפלגה הסוציאליסטית, כי זה היה טעמה העיקרי של המפלגה הקומוּניסטית במשך כל שנית הרפּוּבּליקה הויימארית: להשחיר את פני הסוציאליסטים, להשפּילם לעיני הפּועלים, לחתור תחת קיומם, “הסוציאליזם הוא האויב”. אם תעברו על העתונות הקומוּניסטית – עד הרגע האחרון של יכולת קיוּמה – לא תמצאו בה מאמצים לגיוס כוחות הפּועלים למלחמה האויב האמיתי שהיה עתיד להשמיד את המפלגה הקומוּניסטית ואת המפלגה הסוציאליסטית גם יחד. מאויב זה התעלמו, לגבּיו השקיטו והרגיעו, בכוחו לא האמינו. “האויב הוא הסוציאליזם”, ואם רק יצליחו הפּועלים הגרמנים להחלישו או להשמידו – וירוַח להם. במתיחוּת ההסתה נגד הסוציאליזם לא עמדו הקומוּניסטים מאחרי הנאצים, אולי גם, בכמה מקרים ותקוּפות, עלו עליהם, באשר בקרב הנאצים היו אנשים וחוּגים אשר חשבו, זמן ידוע,על איחוּד מעמד הפּועלים, על התקרבוּת של המחנה הנאצי ושל המחנה הסוציאליסטי, וּבין הקומוּניסטים נעדרו אנשים וחוּגים כאלה, וכה עיור היה הקומוּניזם הגרמני בשנאתו לסוציאליזם, עד שיצר גם סיסמה אוילית מאין כמוה: “מוטב שיבוא היטלר משיבוא ברינינג הנתמך על ידי הסוציאליסטים”, או אפילו: “מאשר ממשלת סברינג-בראון בפרוסיה”, ולא היתה זאת סיסמה בלבד, אלא גם קו התנהגוּת פּוליטית אשר קיבל לא פעם את בּיטוּיוֹ במעשים פּוֹליטיים (לדוגמה: ההצבעה המשוּתפת של הקוֹמוּניסטים ושל הנאצים בּמשאל עם אשר דרש את פּיזוּרוֹ של הלאנדטאג הפּרוּסי למען הוריד את ממשלת בראון-סברינג, ההצבעות המשותפות של הקומוּניסטים והנאצים ברייכסטאג הגרמני ובלאנדטאג הפּרוּסי וכו'). אמת הדבר: בחדשים האחרונים של המשטר הויימארי, כשמלחמת האזרחים כבר ניטשה ברחוב, לקחו הפּועלים הקוֹמוּניסטים חלק במלחמה הזאת ורבּים מהם נפלו חלל, ואוּלם אלה היו התנקשוּיות, קטטות אשר המפלגה לא עוררה ולא ניהלה אותן ומקורן באוירת הרוגז אשר השתלטה ברחובות הצרים של פּרברי הערים הגדולות. המפלגה הקוֹמוּניסטית, כגוּף פּוֹליטי, ויתרה על כּל מלחמה מדינית הסכּנה הנאצית, הסתלקה מן המלחמה הזאת, והשאירה אותה כוּלה לסוציאליסטים ולדמוֹקראטים, היא גם לא העמידה לפניה את השאלה,כיצד למנוע קוֹדם כּל וראשית כל את עלית היטלר לשלטון, כי הן “האויב הוא הסוציאל-דמוֹקראטיה”.

איו למצוֹת את אחריוּת הקוֹמוּניזם בדוגמה ומופת אשר ניתנוּ לעריצוּת הנאצית על ידי המשטר הקוֹמוּניסטי אשר ברוּסיה, על-ידי בית ספר זה להשתלטוּת אַפּאראט המדינה על חיי נאזרח. משטר היטלר איננו משטר עריץ ראשון אשר ההיסטוריה יודעת אותו. עוד זוכר הדור שלנו את המשטר הצארי. אלא שישנוֹ הבדל רב בין צורוּת עריצוּת אלה, המשטר הצארי היה בנוּי על האַפּאראט האַדמיניסטראטיבי-המשפטי שלוֹ ובמידה חלשה יותר גם על האַפּאראט של חינוך הרשמי ושל הכנסיה הרשמית. באלה הסתיים. כל מה שהיה מחוץ לאַפּאראטים האלה היה בעצם גם מחוּץ להשפּעתו ואף לשאיפתו של השלטון. חיי החברה, על כּל ענפיהם המרוּבים, חיי הספרות, התיאַטרון, האומנוּת והמדע, היו בעצם חופשיים. אמנם נוֹשׂאיהם של אלו היו נאלצים להסתגל לאַפּאראט ואולם הסתגלוּת חיצונית בחבד, למראית עין, לשם רמאוּת תמימה אשר לא רמתה לא את השולטים ולא את הציבוּר. למעשה עמדו חיי החברה, בספרות האָמנוּת, המדע ברוּסיה הצארית במעמד של אוֹפּוֹזיציה למשטר הרשמי. נפש “הנתין”, רוּחו, מחשבתו, מצפּוּנוֹ, היוּ נשמרים, על אף הלחץ החיצוני. ברוּסיה הצארית הו מתלוֹצצים: אָדם מורכב מגוּף, מנפש ומפּאספּוֹרט. הגוּף והפּאספּוֹרט היוּ ברשוּת המשטרה, ואולם הנפש עמדה ברשוּת עצמה (מכאן הצורה המיוחדת במינה של השׂנאָה ליהודים, צורה של שׂנאָה רשמית בלבד, של האָפּאראט ושל החוּקים, ולעוּמתה מאמץ מחושב של הרוּסי המשׂכּיל להשתחרר משׂרידי השׂנאָה הזאת). התקוּפה שלאחר המלחמה ידעה עריצוּת אחרת, שהשטלתה על כל תאי-החברה ללא יוצא מן הכלל, שדיכאה באופן שיטתי ואכזרי כל גילוּי מחשבה חופשית, כל הרגשה חופשית וכל יצירה חופשית. שום מחשבה, שוּם הרגשה, שוּם יצירה, שוּם עבודה, שוּם חיים בכלל, בכל אשר תפנה, אינם נסבּלים, מוּכרזים ל“בוגדים” ול“אויבים”, אם אין עליהם גושפּנקה של השלטון, אם אינם נכנסים לתוך הקו הרשמי אשר נקבע על-ידי השלטון אם אינם מסיעיים לשלטון ולמטרותיו. בגרמניה של היטלר נקרא הדבר “התאָמה”, התאָמה לשלטון הנאצי, ולקרבן לה נופלים מפלגות פּוליטיות, אגוּדות מקצועיות ועתוֹנוּת פּוליטית בּמידה שוָה עם המכוֹנים המדעיים והחוּגים לשחמט. את העריצוּת המיוּחדת הזאת המשתלטת לא על גוּף ופאספוֹרט בלבד של הנתין, אלא גם על נפשו, את הקמת האַפּאראט המדיני המעוּבּד לכל פּרטיו, המחוּשב בכל קטנותיו, העוטף את המבוּגר ואת הילד ברשת שאין מנוֹס ממנה, למד המשטר הנאצי מהמשטר הקומוּניסטי ברוּסיה, ולמד היטב-היטב, עד שהמכוֹנה אשר להקמתה נדרשו ברוּסיה שנים רבות, וגם באיטליה שנים מספּר, עמדה מוּשלמת בגרמניה כעבור שבוּעות מספּר לאחר החמישי במרס.

ובכל זאת, כּשאני מחפּשׂ את הסיבה, מדוּע נשאר המשטר הויימארי כה בלתי מוּגן ביום הדין, הרי האחריוּת העיקרית של הקומוּניזם לא באלה היא, כי אם ביצירת האוירה הצבורית המיוּחדת במינה, ביצירת טיפּוּס אנושי מיוּחד, ביצירת דור צעיר מיוּחד אשר לגבּיהם לא הוסיפו הערכים של משטר הויימארי להיות ערכים הראוּיים להגנה.

לעג צורב לפרלמנט לבחירת העם ולנבחרי העם, לגלוּג לזכוּיות אדם ולכבוֹדוֹ, גידוּף ומכה במקום בירור וויכוּח, לא רק לגבּי האויב, אלא גם לגבּי החוֹלק על בדעה הרשמית והמקוּבלת בתוך המחנה, קנאוּת ואי סבלנוּת בתור המידות הנעלות ביותר של “הלוחם”, המוֹנוֹפּוֹלין על הצדק המוחלט ועל האמת המוחלטת ו“מי אינו אתנו בכל מאָה אחוז, הרי הוא נגדנו”, זלזוּל ובוּז לכל דעה אחרת, הטלת דוֹפי בשלטון אשר אינו “שלנוּ”, בעד כל מעשׂיו, גם הטובים וההכרחיים והמועילים, צידוּק השלטון לכל מעשיו, גם לרעים ולמקוּלקלים ,מן הרגע שהשלטון הוא “שלנו”, לשם כך התפארוּת ללא מידה וללא בּוֹשת פּנים, התרת כל האמצעים, גם אמצעי כזב, וכל הדרכים, גם דרכי-רשע, אם הם רק עלוּלים לגרום לכיבוּש השלטון או להקל על החזקתו, החכמה המדינית הזאת: להכריז מלחמה על כל העולם כי הוא “טמא” ו“אויב”, ואחר כך להשתמש בתגוּבת העולם לשם דיכוּי פּנימי והצדקת שלטון העריצוּת, כי הן “אָנוּ מוּקפים אויבים”, הפחדה בלתי פוסקת של הנתינים ב“קשים עולמיים ובין-לאומיים נגדנוּ”, פּאראדוֹת והפגנות במקום לחם ותורה, אכזריות ושׂנאָה אשר מטפּחים אותן כעמוּדי תווך לשלטון, כמקור לפאתוֹס הצרוּף לחסידי-השלטון ומשענת נפשית להם, צרוּת עין בחינוּך הציבוּרי ובחינוּך הילד עד כדי טמטוּם, פּולחן המנהיג אשר מטרתו להנהיג משמעת של קסרקטין, יצירת מעמד של “מיוּחסים” – חברי המפלגה ואַנשי האַפּאראט הממשלתי – אשר להם ישנן פּריבילגיות במדינה וּבשלטון, בכבוד ובחלוּקת לחם, לעוּמת חוגים אחרים, של “משוּללי זכוּיות”, שהם הפקר, ושהמדינה אינה מגינה עליהם, ואינה דואגת להם – כל אלה, מהוים לא רק שיטת ממדלה, אלא גם אופי בן אדם, אופי דור זה שלאחר המלחמה – של מי הם כל אלה, של הפאשיזם או של הקוֹמוּניזם?לא תדע להבדיל, כי לשניהם הם. אותם קוים, אותה תמוּנה, אותו מגנה רוחני, אותו האופי בשני המחנות גם יחד. אלא שהקוֹמוּניזים הגרמני התחיל בהחדרת המוּשׂגים האלה, בהשראת החינוך הזה עוד לפני 15 שנה, כשהתנוּעה הנאצית טרם נוֹלדה. וּבמשך 15 שנה שהוּכנוּ המוּשׂגים האלה. ניתן החינוך הזה לצעיר הגרמני, מדי יום ביומו, על-ידי כל העתוֹנוּת הקוֹמוּניסטית והמדע הקומוּניסטי והאמנוּת הקומוּניסטית, והמוּשׂגים והחינוּך האלה עברו את גבוּלות המחנה הקוֹמוּניסטי לתוך כמה שכבות אחרות, נקלטו על ידי כמה וכמה יסודות אחרים, מן הצעיר הפרוֹלטארי אשר לא טעם, במשך כל חייו, יום אחד של עבודה, מבּן החנוָני אשר ראָה את עסק אביו נחרב ב“אַשמת” הרפּוּבּליקה הויימארית המסיעת לחנוּת כּל-בּה, מן הסטוּדנט אשר לא ידע מה יעשה, לאחר גמר לימוּדיו ברפּוּבּליקה הויימארית הזאת שנכבּשה על-ידי היהוּדים, ועד האינטלקטוּאַלי היהוּדי המבלה את לילותיו בבית הקפה וחשבּוֹנוֹת מיוּחדים, אֶסתּטיים, לוֹ עם הדמוֹקראטיה אשר איננה בלתי אם “שלטון הבינונים”, ולא היו אלה מוּשׂגי הכת וחינוכה, אלא יסודות ניכרים של האוירה הציבוּרית הגרמנית. הקקצווֹת התאחדוּ, לא רק לשם הצבעה משותפת נגד ממשלת בראון-סברינג, לא רק לשם מלחמה משוּתפת בס"ד הגרמנית, אלא גם וביחוּד לשם ערעוּר יסודות החברה שהיו מוּבנים ומקוּבלים לכל סוציאליסט ולכל דמוֹקראט במשך מאת השנים האחרונות, לשם יצירת טיפוס אנוֹשי חדש אשר פקוּדת רשוּתו כצו אלהים באָזניו, וכל מי אשר איננו רוצה או איננו יכול להישמע לפקוּדה הזאת ודורש לעצמו חופש הדעה וחופש הכרעה, ראוי רק לדבר אחד: להשמדה. “המדינה השלמה”, המדינה המשתלטת היא מעשה ידיו של הדור הזה.

תעברוּ על הקוֹמפלקטים של “רוטה פאנה” ו“פַלקישר בֶּאוֹבּאַכטר”, כמעט אותו סגנון, אותם מוּשׂגים, אותו חינוּך. בכמה מקרים אין גם הבדל בנושׂאים, בּנושׂאי ההתקפה ובנוֹשׂאי ההערצה – ביחוּד בתקוּפה כשהנאציונאל-סוֹציאליזם שׂם את הדגש על המלה השניה של שמו, על הסוציאליזם, אשר לא היה בתי אם קוֹמוּניזם שוֹביניסטי. ואַל תחשבו שהדגש הזה היה פרי דֶמאגוֹגיה בלבד, פרי רצון לתפוֹס את הפּועל ברשת הסוציאליסטית. בתנוּעת הנאצים היו יסודות חזקים מאד של “הבולשביזם הלאומי”, והיסודות האלה לא שיקרוּ בנפשם. הנדידה התכוּפה ממחנה למחנה, של מנהיגים ושל פּלוּגת שלמוֹת (המדוּבר על התקוּפה שלפני נצחון הנאצים), לא היוּ דבר שבמקרה, אלא דבר שבאופי נפשי משוּתף. היוּ זמנים שאי אפשר היה להגיד לאָן פּני תנוּעת המעצים נוֹעדוֹת וכמה משליחי הקוֹמאינטרן, אשר שׂמו את תקווֹתיהם ב“מחנה המהפכני” הזה וחיפּשׂוּ אִתוֹ קשרים וביקשו לכוונוֹ ולרתמוֹ למרכּבתם, לא היוּ עיורים סתם, אלא הריחוּ נכונה את הרוח ששלטה זמן רב במפלגת היטל. איש כּגֶבֶּלס אין דבר קל יותר מאשר לתאר אותו כשהוא עומד בראש המורדים משכבות הלומפּן-פּרוֹליטארים וכמארגן שׂריפת תנ"ך לא משום שהוא ספר עברי, אלא משום שהוא ספר קוֹנטר-רבוֹלוּציוני.

תתבּוֹננו לתופעה הנאצית הקרובה ביותר ללבּנו – להשמדת היהודים בתור יהוּדים משוּם שיהודים המה. תחליפוּ את השם “יוּדה” אשר במלכות הנאצים בס"ר או במנשביק או בקוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנר או במחבּל, אשר במלכות הקוֹמוּניזם, תעמידוּ במקום

Arische Abstammung “מוֹצא פּרוֹלטארי” – ותראו, שלפניכם אותה התופעה הנפשית, ואותו החזיון המדיני – הצורך הנפשי של המנצח ליצור אריסטוֹקראטיה חדשה אשר הוּא, המנצח, שייך לה, והצורך המדיני של שלטון עריץ (ועל כן רעוע) להכין לו שׂעיר לעזאזל, “אשם”-תמיד אשר עליו יהא קל להטיל את האחריוּת על כל שגיאה ועל כל כּשלון ועל כל הזנחה וכל פּשע של השלטון, משוּם ש“האשם” הזה הוא מיעוט קטן בלתי מוּגן וגם מיעוט זר (בין מבחינה גזעית-דתית ובין מבחינה סוציאלית), ועל כן הוּא גם מתאים מאד להיות מוּפקר,להיות קרבּן לשׂנאַת העם, ולסער נפשוֹ, אשר לולא “אָשם” זה, היתה השׂנאָה הזאת והיה הסער הזה עלוּלים להיות מוּפנים גם כּלפּי השלטון וכלפי נוֹשׂאָיו.

בּיצירת אוירה ציבורית זאת, בחינוּך דור צעיר זה, בהחדרת מוּ שׂ גים חברתיים והרגשות נפשיות אלה בעיבוּד שיטות השלטון, כשרק השלט התלוּי על המדינה מבדיל בין המדינה הנאצית למדינה הקוֹמוּניסטית (מוּבן מאליו – שאין פּירוּש דברי, כי המדינות האלה מזדהות מבחינה סוציאלית), אני רואה את אחריוּת הקוֹמוּניזם כעיקרית לתבוסה הגרמנית, למסירת הרפּוּבּליקה הגרמנית, ללא התנגדוּת, לידי העריצוּת הנאצית.

ב

אנחנו, דוקא אנחנו, חבריהם של הס“ד הגרמנים בארגוּן הבין-לאוּמי, וּביחוד אלה אשר עוד זוכרים את התנוּעה הזאת בימי הזוֹהר שלה אשר לפני מלחמת העולם, שגם בשטח התורה הסוציאליסטית וגם בשטח הארגון עמדה היא בראש הפּרוֹלטאריון העולמי, וכל חלקי התנועה הסוציאליסטית העולמית שימשוּ בבית מדרשה, דוקא אנחנו מצוּוים לבדוק בדיקה מעוּלה את גודל הכשלון של הס”ד הגרמנית, ואין אנו רשאים להיפטר מבדיקה זאת באמרוֹת קלות כגון: בּגידת הבוּרגנוּת הגרמנית, תכסיסי הקוֹמוּניסטים וחינוּכם, ערעוּר החברה הגרמנית על-ידי המשבר הכלכלי, כפיה מצד פלוּגות ההסתערות המזוּינות של היטלר שרק בידיהן היה נשק ממש ויד הפועל הס“ד היו ריקות וכו'. כל התשוּבות האלה אינן מערערות במשהוּ את העוּבדה היסודית: בחודש נובמבר 1918 נמסר השלטון בגרמניה לידי הס”ד, זמן ידוּע היתה היא השליטה בכיפה כמעט ללא מתחרים, מוּקפת אֵמוּן וצפיה מאת רוב העם, וגם אחרי כן עוד היה חלקה של המפלגה הזאת רב בשלטון הרפּוּבּליקה הכמה מדינות – ובתוכן בפּרוסיה המהוָה שליש של גרמניה כוּלה – עד אמצע שנת 1932. לאוֹר העוּבדה הזאת, כל התשוּבות שאינן נובעות ממהוּתה של המפלגה הסוציאליסטית גופא, אלא נתלות בגורמים חיצוניים, מוכרחות לעורר אלות חדשות: כיצד הרשתה המפלגה השליטה את בּגידת הבּוּרגנוּת, מדוּע החרישה, מדוע לא אָחזה באמצעים להגנת, “מדינת העם”, מדוע לא היה בכוחה ליצוֹר תריס איתן בּפני החינוך הקוֹמוּניסטי, מדוע היתה “טובת ההנאה” של התסיסה החברתית עקב המשבּר הכלכלי למנת חלקם של היטלר וחבריו, כיצד קרה שלבּריוֹנים בפלוּגות ההסתערוּת היה נשק וידי הפועל-הסוציאליסטי היו ריקות וכו'?משקלם של הגורמים המוּנחים מחוץ למפלגה הסוציאליסטית הוא רב למדי בתבוסת הדמוֹקראטיה הויימארית, אלא שאותנו מענינים קודם כל וראשית כל, הגורמים הפּנימיים הטבוּעים בּמהוּת המפלגה הסוציאליסטית ושהם רמו או סייעו לכשלון.

אם נתבּוֹנן לתכסיס הס“ד, ולא רק בחודשים האחרונים של הרפּוּבּליקה הויימארית, אלא במשך כל זמן קיוּמה, קשה להשתחרר מן הרושם, כל בכבלים היתה נתוּנה המפלגה הזאת והם שללו ממנה את חופש הפעולה וצימצמוּ את זריזוּתה הפוֹליטית וחריצוּתה. המפלגה כאילוּ פּיגרה תמיד. את המעשה אשר היתה צריכה לעשות אתמול היתה מחליטה היום לעשוֹתוֹ מחר, כשהיה כבר מן הנמנע לעשותו או מכל מקום, כשתוצאותיו לא יכלו יותר להתאים למטרתן. כאילוּ אָבד לס”ד חוּש הזמן, ולא ידעה, כיצד עליה לפעול ברגע מסוֹּים זה, שיש לו סגולות מיוחדות שאין לחדשן ברגע הבא. הכל התקוּפה הזאת כאילו הרגשה אחת שלטה במפלגה: יש לנו זמן, נספיק תמיד, שום דבר אינו דוֹחף אותנו.

והאופי הזה בולט ביותר בתכסיס המפלגה בשעות המכריעות, בשעות ה“היסטוריות” של הרפּוּבּליקה הויימארית, אין למַצוֹתוֹ על-ידי הכינוּיים הרגילים: תכסיס וַתרני ואוֹפּורטוּניסטי. לא זהוּ הקו המפליא, אלא חוֹסר הגמישוּת, חוֹסר ההסתגלוּת לדרישות השעות האלוּ. בקיצוּר, היה זה תכסיס בלתי מדיני. היו זמנים שהיה אופורטוניסטי מדי, והיו זמנים שהיה ראדיקאלי מדי, אולם תמיד עמד בסתירה לסיטוּאַציה הפּוֹליטית ועל כן היה גם מחוסר אוֹמץ-לב פּוֹליטי אמיתי.

אופּורטוּניסטי מדי היה התכסיס של הס“ד הגרמנית ביחוּד בתקוּפות-נמהפכה. תקוּפות ממין זה אני מונה שלוש לכל הפחות: בסוף שנת 1918 וראשית שנת 1919;בשעת ההתקוֹממוּת המוּצלחת נגד הנסיון הקונטר-רבוֹלוּציוֹני של קאַפּ, ובימי התסיסה החברתית-המוּסרית והמהפכנית שקמה בגרמניה כשרצח ראטנו גילה לפניה את אימת הבּארבּאריוּת הפּנימית. בתקוּפות אלה התרכז רוּבו של העם הגרמני מסביב לדגל הסוציאליסטי, האמין בסוציאליזם ותלה בו את תקווֹתיו כי אָכן עתיד הוא להוציא את המדינה מתחוּם התבוּסה והקלון לחיי כבוד, עצמאוּת וחירוּת. בתקוּפות אלה מסר רוּבו של העם הגרמני את גורלו לידי הס”ד ולא היה חסר לה כלוּם כדי לקחת את המדינה בידיה, ליצור אותה מחדש וּלהטביע עליה את חוֹתמה, לשם כך גם לא היה צוֹרך במלחמת הרחוב, בבאריקאדות, בשפיכת דמים או באמצעי שלטון אַכזריים. גרמניה כאילוּ התחננה לפני הס"ד לשפוֹך עליה את רוּחה, לחדש את חייה, כלומר: לעמוד בהבטחה שהבטיח הסוציאליזם בפי בּאי-כוחו, זה שבעים שנה. והדבר הזה לא נעשה.

פעוּלה גדולה מאד, פעוּלה רבּת בּרכה שנעשתה על ידי הס"ד בשנים האלה, כמו בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית ואוּלם כל מה שנעשה היה בגדר של תיקוּן, נחוּץ מאד, חשוּב מאד, ואוּלם לא היתה כל התאָמה בינו לבין דרישת השעה המהפּכנית, אשר היא תמיד דרישת ההתחדשוּת. הצפיה הזאת לא סוּפקה, הרעב הזה לא נשבר – לא רק בשטח עמוק, סוציאלי, אלא גם בשטח עליון, בשטח הפּוֹליטי-חברתי-חינוּכי. גרמניה נשארה כמו שהיתה, בכל ענפי חייה העיקריים. שוּם שינוי עיקרי ויסודי לא חל בפקידוּת הגבוהה, במהלך מחשבתה וּבהרהוּרי לבּה,בהרכבתה האישית וּבמוּשׂגיה. שוּם שינוי יסודי ומהוּתי לא חל בסדרי המשפט, בחינוּך (בעיקר בחינוּך התיכוֹני והגבוה) וּברוח הצבא והמשטרה.

היה כאילוּ הסתכּל מישהוּ בספרי-ההיסטוֹריה, באותם הספרים אשר תפקידם להמציא הוראות מפוֹרשוֹת וּפשוּטות ביותר “מן העבר אל הוֹוה”, התבונן בספרי הלימוּד של ה“השקפה המאטריאליסטית של ההיסטוריה”, באותם ספרי הלימוּד המרוּבים מאוד, שתפקידם להפשיט עד כמה שאפשר יותר את המאורעות ההיסטוריים ממציאוּתם, והיה מסיק מהם הלכה ממין זה ש“תעוּדת המהפּכה היא רק להביא לידי גילוּי את מה שיש, ואין כוחה יפה בלתי אם לשמש מיילדת להיסטוריה, אוּלם היא עצמה איננה יוצרת מאום” – ובהתאם לתבוּנה מֶכאנית זאת וּלהוראות הללו “מן העבר” התנהגוּ. לא התכּוונוּ לשעת כּוֹשר, ולא אָחזוּ בה, ולא הפכו אותה לשעת יצירה גדולה, כי אם נתנו רק “ליֵש להתגלות” – וּשעת כּוֹשר אַחת אחרי רעוּתה באָה ועברה כלעוּמת שבאָה, ללא ניצוּל וללא הפראָה.

ואחרי כן באו תקוּפות אחרות, תקוּפות של אַכזבה גוברת לס“ד הגרמנית, תקוּפות של התמעטוּת הכוח האמיתי, תקוּפות של ירידה. ואָז התגלה המחזה הזה – חוֹסר חוּשים פּוֹליטיים, אי-הבנת השעה ואי תפיסת ציווּייה – מצדוֹ השני: מצד חוֹסר האופורטוּניזם בתכסיס המפלגה, חוֹסר אומץ לב לויתוּרים ונסיגה מסוּדרת וראציוֹנאלית. כשם שהיתה חובת המפלגה להשתמש, בתקוּפות העליה, בכל מלוֹא באפשרוּיות, כך היתה חובתה להתאַמץ וּלהציל, בתקוּפות-הירידה, את אשר ניתן להצלה, לשמור על אשר אפשר היה לשמור, גם אם הדבר דרש ויתוּרים מכאיבים.אלא שלשם כך היתה נחוּצה קודם כל ראית-מציאוּת אמיצה – וכזאת לא היתה. משנות 1930–1928 היה כבר ברור, כי המפלגה הפסידה את ההזדמנוּיות שניתנוּ לידיה והיא נמצאת בירידה – והדבר הזה כאילוּ לא הגיע כלל להכרת המפקדה ועל כן לא דאגה ברצינוּת לתוכנית האסטרטגית המתאימה לצבא הנתון בנסיגה. חלק גדול של העם הגרמני היה כבר תפוּס לטירוּף הנאציוּת-וּבישיבות ובאספות סוציאליסטיות שלטו עדיין בטחון ושקט הראויים לכוח הגוֹבר ועולה. המיליונים המצביאים בעד הס”ד היוּ נראים כמבצר איתן אשר בתוכו מוּתר לישון שינה מתוּקה, ללא כל חלום-בּלהות. ולא שאלו את עצמם מה מן האַקטיביוּת ומסירוּת האמת בהצבעה הזאת ומה יש בה מן האַבטומאטיוּת וההרגל ואם עשרת מיליונים מצביאים אלה (בתקוּפה האחרונה כבר הרבּה פחות מזה) מהוים אָמנם צבא לוחם. נשכחוּ מן הלה התורות של מארכּס וביחוּד של לאסאל בדבר הערך היחסי, היחסי עד למאד, של הגורם ההפוֹרמאלי, הקונסטיטוּציוני-פּרלמנטרי, בחיי החברה וּבחיי המדינה. הביטוּי הצורב של המורה הגדול – “הקרטיניזם הפּרלמנטרי”-לא היה כמותו לבטא את מהלך-הרוח ששלט במפלגה. כאילוּ לא כוחות חברתיים-מדיניים עמדו כאן בקרב המכריע, וכאילוּ הצד שכנגד לא הניח כל ספק וכל פּקפּוּק וגבּי מוּשׂגיו, השקפותיו, דרכיו בהוֹוה וּבעתיד, אם יגיע לשלטון, אלא משׂחק של ג’נטלמנים היה כאן, מלוּוה בשמירה מעוּלה על כל כללי המ שׂ חק המוּסכמים, וּכאילוּ רק המצפּוּן של המתנגד היה צריך לשמש ערוּבה בטוּחה כי אָמנם לא תהיה התנקשוּת כל שהיא בכללים אלוּ. ומי שפּתקת בוֹחר בידוֹ – נחלת עולם הוּא, שלא תישלל ולא תחלוף. ומי שההצלחה תאיר לו פּנים בהתחרוּת הבחירות, לידיו ימסר השלטון, בסדר וּבשקט, על-ידי הצד שכנגד, ועל כן אין אָסון רב אם גם הצד ההוא ינסה פעם את כוחו בשלטון הפרלמנטרי. הרי ספר ישנו בגרמניה, והקונסטיטוּציה הויימארית שמו, ובו כתוּבים, שחור על גבּי לבן, בשׂפה פשוּטה ומוּבנת, על-ידי היוּריסטים הטובים ביותר שהיו לגרמניה בשנת 1919, כּל חוּקי המ שׂ חק הג’נטלמני הזה, שאין לשנוֹתם. ובכוח הספר הזה תישמר תמיד לס“ד האפשרוּת לנסות את מזלה. ואשר לבטחון החיים, לשמירת הרכוּש,לערוּבה לזכוּיות האזרח, הרי בשטח זה אין בודאי בעולם כוּלו ספר טוב מהקוֹנסטיטוּציה הויימארית, אשר בחסדה עשו הקוֹמוּניסטים את אשר עלה על דעתם ועשוּ הנאצים את אשר עלה על דעתם, ולס”ד – היא שחיברה את הספר הזה והעלתה אותו למדרגה של החוק העליון, היא שנשבעה והשביעה עליו, היא שהרשתה לקוֹמוּניסטים ולנאצים לעשות, תחת חסוּת הספר הזה, את אשר יעלה על דעתם – האָמנם לא תיתן גם לה האפשרוּת לחיות את חייה ולהכונן לסדרה השניה של אותו המשׂחק, גם אם תגיע לה שעה של הפסקה במ שׂ חק הפרלמנטרי?

ל“קרטיניזם הפּרלמנטרי” הצטרף גם קרטיניזם משפּטי, כלומר, האמוּנה התמימה שמוסד כבית הדין העליון בלייפּציג יכול ומסוגל להיות המכריע בגורל הפּוֹליטי של גרמניה. הסיפור בדבר לייטנאנט אחד ושני חיילים אשר היפּילו, ב-20 ביוּלי שנת 1932, את ממשלת סברינג-בראון ופינו מקום לפון-פּאפּן, הוּא, כמוּבן סיפוּר “סמלי” בלבד שאין לקבּלוֹ בפשטוּתוֹ, למעשה עמדוּ מאחוֹרי הלייטנאנט זה וחיילים אלה כוחות פּוֹליטיים כּבּירים אשר הס"ד לא היתה מסוּגלת לעמוד בפניהם (ואילו יכלה – היתה עושה זאת). ואוּלם גם הפּניה לבית-הדין אשר בלייפּציג להכריע בריב הזה בין “הלייטנאנט” ובין ממשלת סברינג-בראון, היה מעשה סמלי בלבד ומילא אך תפקיד אחר: הטעה את דעת הקהל בהשליות מגוּכחות (ואמנם בית הדין החליט לטובת סברינג-בראון ואולם הכוחות שעמדו מאחורי הלייטנאנט המשיכוּ לשלוט בפרוּסיה באילו לא קרה דבר.- וההגיון הפּוֹליטי היה אתם).

ומכיון ש“הקרטיניזם הפּרלמנטרי” ו“הקרטיניזם המשפּטי שלט במפלגת הס”ד, ומכיון שהמפקדה הזאת היתה נונגת להצהיר וּלהכריז בכל יום שני וחמישי על “תבוּסת התנוּעה הנאצית” – על יסוד כל מיני סימנים אשר ערכם המוּסרי היה רב (כגון השחיתוּת האיוּמה שהיתה מתגלית מפּעם לפעם במפלגת הנאצים) ואולם ערכם הפּוליטי היה אפש (כי כלל הוא: לתנוּת העולות “סולחים” את הכל) – לא היתה יכולה להיות כל “תכנית נסיגה” אצל הס“ד הגרמנית. אדרבא, כדי למנוע תונית זאת, הקשוּרה בהכרת הצורך בנסיגה, המציאוּ כל מיני מקלטים והסתתרו מאחורי “הקרטיניזם הפּרלמנטרי” ו”הקרטיניזם המשפטי" וּמאחרי תקווֹת שוא בירידת הנאציוּת, אשר “סימן מובהק לה – אָבדן כמה אחוּזים בבחירות בליפפה”. ומתוך חוֹסר “תוכנית הנסיגה” היתה נחשבת “הפּוֹליטיקה של הסבלנוּת” לגבּי ברינינג – דמוּת פּוֹליטית יחידה אשר היה בכוחה, במשך תקוּפה ידוּעה, לרכּז סביבה כוחות אַנט-פאשיסטיים ניכרים – לא למעשה-הצלה, אלא למעמסה מכבידה וּמעיקה, ואונס על המפלגה, וכשנפסקה הפּוֹליטיקה הזאת (על-ידי ממה נפסקה? על-ידי השלכת ברינינג בידי הינדנבּוּרג ומינוּי פוֹן פּאפּן, מבשׂרוֹ של היטלר, לקאנצלר גרמני), כאילוּ הסירוּ מעל המפלגה את המעמסה והרגשת הקלה השתרשה במחנה – “עתה חופשיות ידינו”. חופשיות למה? על השאלה הזאת – והן היא היתה העיקרית ב“שחרוּר” זה – לא ענוּ וכשנכשלה ההתקפה הראשונה, המכוּסה עוד במקצת, של הפאשיזם על השלטון הגרמני, ופוֹן פאפן הוכרח להתפּטר וּבמקוֹמוֹ בא שלייכר, לא הבינו כי זהו השאנס האחרון להימלט משיני הפאשיזם והתיחסו בקלוּת אירוֹנית ל“גנראל הסוציאלי”, אשר בכל זאת כוח ממשי, בדמוּת רייכסוֶר, עמד מאחוֹריו. במו “מ שהיו למנהיגי הס”ד עם שלייכר לא אָמרוּ לו “דַכּא את הפאשיזם ואנחנו אתך” – והן כזאת היתה, לפי כל הסימנים, תכניתו של שלייכר;לדכּא את הפאשיזם בעזרת הרייכסור ובאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – אלא באו אליו בדרישות פורמאליות-קוֹנסטיטוּציוניוֹת, שהיו ילדוּתיות-מגוּחכות בסיטואַציה שנוצרה אָז בגרמניה, כגון קריאַת הפרלמנט וּשמירה מעוּלה על כל אמצעי השלטון פּן יתגשם בחיים בלי אישור הפרלמנט, וכששאל אותם שלייכר: " מה תעשו לי, אם לא אקרא לפרלמנט, אלא אֶשלט לפי הבנתי, האם תקימוּ נגדי באריקאדוֹת?" נענה: אַל נדבּר כרגע על הבּאריקאדוֹת ואולם לתמוך לא נתמוך בך" – תשוּבה מפליאָה באי-מדיניוּתה, כאילוּ אָמנם לא עם שלייכר היה ההיגיון הפּוֹליטי, כהעמיד את הדילמה הזאת – להרשוֹת לו לדכּא את הפאשיזם לפי הבנתו ושיטותיו או לקבּל על עצמם את התפקיד הזה וּלשם כך להקים בּאריקאדוֹת בּרחובות בּרלין.

ושוּב, כאילוּ, מישהוּ הסתכּל בּספרים ההיסטוריים, ופסק הלכה לפי כל הכללים של הדוּגמה ה“מארכּסיסטית” או נכון יותר הפּסבדוֹ-מארכּסיסטית: “אָסוּר לפּרוֹלטאריון לתמוך בחלק הבּוּרגנוּת, ויהיה לו אויבים משוּתפים עם הפּרוֹלטאריון, מכיון שסופו של הדבר ,שגם החלק הזה ירמה את הפועלים ויהיוּ מכשיר בידים זרות”. פּסקו הלכה והסתקוּ גם מבּרינינג וגם משלייכר, ולא כדי להקים את הבּאריקאדות, אלא כדי לתבוּע את העלבון מידי בית-דין עליון אשר בלייפּציג.

אי-אפשר לדעת למפרע מה היה סופה של “תוכנית הנסיגה”, אילוּ היתה כזאת אצל הס“ד הגרמנית ואילוּ היתה מגשימה אותה. הנסיון האוסטרי – אשר דרך אגב גם הוּא טרם נגמר ברגע זה – אמנם לא יכול ללמד הרבּה, כי רב ההבדל בין מפלגת הנוצרים הסוציאליים באוסטריה ובין מפלגת המרכּז בגרמניה לשעבר וביחוּד: בשכנוּתה של גרמניה לא היתה מדינה גדולה פי כמה וכמה ממנה שהפאשיזם ישלט בה ללא מעצורים וילחץ לחץ כּבּיר, כלכלי, פּוֹליטי ונפשי, על שכנתו הקטנה. אלא שדבר אחד ברוּר: אם לא בּאריקאדוֹת, הרי תוכנית כזאת היתה צריכה להיות קו הפּעוּלה של הס”ד הגרמנית, ויהא סופה מה שיהיה –גרוּע מזה, שאליו הגיעה עכשיו, לא היה יכול להיות.

ג

תכסיסה של מפלגת הס“ד הגרמנית בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית, תכסיס משוּנה זה שדוֹגמתיוּת והסתגלוּת מופרזת, יהירוּת ומוֹרך לב שימשוּ בו בערבוביה, לא בא לה, כמובן, מהחוץ גם אין לראותו כפרי תכוּנותיהם האישיות של המנהיגים. התכסיס הזה היה נעוּץ בבבמהוּתה של המפלגה ובתפיסה שהיא תפסה את בתפקידים, אשר לפניהם הוּעמדה הס”ד הגרמנית היתה, גם לפי תורתה ותוכניתה וגם לפי הרכבה, מפלגת פּועלים – מפלגה “רפוֹרמיסטית” (אָמנם רפורמיסטית רק לפי מעשיה ואוּלם לא לפי תורתה; הסתירה הזאת היא אחת מרבּוֹת, כמוּבן, שבהן נסתבכה המפלגה וגם היא, לא נשארה ללא תוצאות נפשיות), מפלגה אשר הכניסה את עצמה, בהכרה, לתוך מסגרת המדינה הגרמנית והעמידה את עצמה לשירוּת המדינה הזאת, ללא שוּם פקפּוּק: מפלגת הפועלים. וּכשבּא השלטן לידי מפלגה זאת של מעמד אחד, ברירה היתה לפניה: או לבנות את מדינת- המעמד, את מדינת הפועל השֹכיר, מדינת הפּועל שהיה מאוּרגן במפלגה ובאגוּדותיה המקצועיות, ומשמעו של הדבר – לכוון כל פּעוּלה ממלכתית לטובת-המעמד הזה, לספּק קודם כל את עניניו ובמקרה של צורך (ואת המקרה הזה אי-אפשר היה למנוע. במוּקדם או במאוחר, וחובה היתה להתכּוֹנן לקראתו), גם להקריב את עניני המעמדות האחרים על מזבּח עניני המעמדות האחרים על מזבּח עניני מעמד הפועלים ולשאת בכל התוצאות של הכווּן הזה, או: לבנות את “מדינת- העם” את ה“פאָלקס-שטאַט” בלע"ז, ומשמעה: מדינה עממית, דמוֹקראטית, לא רק לפי החוּקה,

אלא בכל הליכותיה ומנהגיה, מדינה חופשית מכל שארית של הפֶאוֹדאליזם והביוּרוֹקראטיה הקיסרית, מדינה חופשית משלטון היוּנקרים והאוֹפיצרים, מדינה אשר אדוניה הם העובדים, ולוּ גם היו זרים לאידיאוֹלוֹגיה הסוציאליסטית והיו שייכים, לפי הקלאסיפיקאציה הסוציאליסטית והכלכלית למעמדות שונים, ולאו דוקא למעמד הפועלים השֹכירים. אי-אפשר להגיד כי הפּרוֹבּלמה הזאת לא היתה ברוּרה לס“ד הגרמנית. אַדרבּא, המוּשֹג “מדינת העם” הופיע וכבש לו זכוּת אזרח במהלך הרוח הסוציאליסטי דוקא בשנים אלה, הודות לס”ד הגרמנית. אלא שלמעשה בפראקטיקה הממשלתית, התוכנית הממלכתית, לא הכריעה המפלגה בין שני הכיווּנים שעמדו לפניה לברירה. התוצאָה היתה – שלא עלה בידיה לבצע אף אחד מהם. בסוף הפּרק של שלטון הסוציאליסטים הגרמניה לא נהפכה המדינה לא למדינת-הפּועל ולא למדינת- העם. שֹרידי הפֵאוֹדאליזם לא נעקרו. שלטון אלילי-הכּסף, אלילי-התעשיה, שלטון האוֹפיצרים והיוּנקרים נשאר בתקפוֹ. דרישות הפועל לא סוּפּקוּ ואולם גם היסודות העובדים-לפּועלים נשארו מחוּץ לדאגת המפלגה. הכּוָנה ביחוּד לשכבות אשר אינן ראוּיות, מבחינה סוציאליסטית-כּלכּלית, “קלאסית” לכינוּי “מעמד” והם היווּ חלק ניכּר – ומה שיותר חשוּב: בהמשך הזמן, חלק פּעיל ואַקטיבי – של העם הגרמני.

התמוֹטטוּת היסודות המדיניים, האידיולוגיים, הנפשיים – זאת היא תמוּנת גרמניה משנת 1918 עד שנת 1933. ההתמוֹטטות הזאת באָה לאַחר המלחמה אשר על מזבּחה הקריב העם הגרמני קרבּנות ללא מספר ומאמצים ללא שיעוּר – מתוך הכנעה של עיור, מתוך אמוּנה של ילד, מתוך שכרון של מנצח, מתוך ערפל של מרוּמה, הרואה את עצמו לפתע והנה הוא עומד לפני חוּרבן גמוּר, לפני התפּכּחוּת איוּמה, לני הכרה פּתאוֹמית- אכזרית, כי כל הקורבנות וכל המאמצים היו לשוא. ההתמוּטטוֹת הזאת באָה לאַחר המהפּכה, אשר בה תפסה מקום רב פּקודת וילסון ואמוּנת ההמונים הגרמנים ברצוֹנוֹ הטוב “לסלוח” לגרמניה הרפּוּבּליקאית את חטאותיה של גרמניה הוילהלמית, מקום הרבּה יותר רב מאשר מרץ המהפּכנים וּרצונם; לאַחר המהפּכה אשר מנהיגיה וגם המוני העם קיבלוּה רק “מאין בּרירה”. ההתמוֹטטוּת הזאת פּגעה בעיקר בשכבות הביניים. השולטים שבעבר הושקעו תיכף בשמירת עניניהם במדינה החדשה. בזה מצאו את “עולמם החדש”. לפועל היתה הכנה מספּיקה לקבּל את המשטר החדש. שכבות-הביניים – האכּר העובד, פּקיד החנוּת והמשֹרד, הרופא, המורה והמהנדס, ובעל המלאכה, וכל מיני דלת העם וביחוּד בניהם של כל אלה- עולמם הם נחרב בנוֹבמבּר שנת 1918 ועולם חדש לא בא במקוֹמוֹ.

כעבור זמן בּאָה התמוטטוּת היסודות, החברתית-הכספית, בעקבוֹת משבּרים כּלכּליים, בעקבות האינפלציה המרוֹששת וּבעקבות חוֹסר העבודה ההמוֹני בתקוּפה האחרונה. וגם ההתמוֹטטוּת הזאת פּגעה שוּב לא המעמדות השולטים, אשר מצאוּ את דרכּם גם בתוך הכאוֹס הזה, ואַדרבּא:עשֹוּ את עסקיהם להפליא, ואף לא בפועל השֹכיר אשר החוּקים הסוציאליים המשוּכללים והאגוּדוֹת המקצוֹעיות רבות-הכוח שמרו על מעמדו ודאגו לו בשעת צרה, אלא בשכבות הביניים אשר הלכו והתרוֹששוּ מבּלי ש“מדינת העם” מצאָה אמצעים מתאימים לעזור להן או אפילו רק לעודדן. השכבות האלה “ירדוּ”, מבחינה חומרית, עד מעלת הפּועל ואַף למטה ממנה, הם נהפכו ל“פרוֹלטרים” אמיתיים, מבלי שנכנסו באותו הזמן לתוך שוּרות הפרוֹלטאריון, מבלי שהשינוי הגדול במצבם הכלכלי חדל להיות “ירידה” בעיניהם. “לחיות כפּועל” – לא היה להם אָסון גדול יותר. והאָסון הזה הפך להם למציאוּת של חיים. הם לא השלימו אִתוֹ. לפי כל המבנה הנפשי, לפי כל האידאלים והשאיפות, לפי כל המוּשֹגים שלהם, נשארו בני השכבות האלה קרובים יותר למעמדות השולטים, על אורח-חייהם, ששימש להם אידאל, ועל שלטונם, שאליו נשֹאו את נפשם, מאשר לפועל השֹכיר עם אורח-חייו “האָפוֹר”, ועם האידאַלים “הפּרוֹזאיים” שלו. בני שכבות אלו נשארו לא רק מחוּץ לדאגת המדינה ומחוּץ לארגוּן המפלגה, אלא גם מחוּץ להשפעתן, מחוּץ לחינוּכן ולעולמן. ובאה השעה כשמשמעו של “מחוּץ” היה “נגד”. רוב סיסמאות הנאצים – משנאה לישראל אשר כבש לו כל חלקה שמנה הרפּוּבּליקה הויימארית, דרך “שחרוּר האכר” וחובות ומסים, ועד המלחמה העזה בחנות-כל-בּה – היוּ מכוּוָנוֹת לשכבות אלה, וּמתוכם יצאה מפקדת מפלגת היטלר. אלא שהמפקדה כשהיא לעצמה לא היה כוח בידה לחולל את המהפּכה וּלמגר את הרפּוּבּליקה הויימארית. והמפקדה מצאה את צבאותיה כשלזרוּת שכבות הביניים לרפּוּבּליקה הויימארית נתוַספה זרות אחרת, מסוּכנת יותר.

כשהתרחש בעולם כוּלו, ובגרמניה ביחוּד, האסון הגדול של הבטלה מאונס, השתקף האסון הזה בתוך הס“ד הגרמנית בתופעה מיוּחדת, שהיא בעיני אחד השרשים העיקריים של הכלון הגדול. התופעה הזאת: פּירוּד במחנה העובדים, כּוָנתי איננה לפירוּד המפלגתי-החיצוני – הסוציאליסטים והקומוּניסטים. חשיבוּתו המקומו מוּנח, אינני רוצה להקטין את הנזק הרב שנגרם למעמד הפּועלים הגרמנים על-ידי פּירוד זה, אם כי אינני יודע כל דרך וכל אמצעי כיצד להקים שוּב את האַחדוּת המפלגתית. על אף הדבורים התכוּפים על אַחדוּת זאת אשר התרבּוּ ביחוּד, והפעם גם בקרב הס”ד הגרמנית, לאחר הכשלון. ואוּלם חשוּב יותר בעיני הוא פּירוּד אחר, שאיננוּ אידיאולוגי-תכסיסי ושאיננו מתבטא בפנקסי-חבר שונים ובקריאת “רוֹטה פאנה” תחת “פוֹרוֶרסט” והערצת האינטרנציונל השני תחת האינטרנציונל השלישי. אני מתכּון לפירוּד חיוּני, נוקב, המשתקף באורח-חיים, במהלך- הרוּח, במצב-נפש, בדאגת יום ובתקוָת מחר. אני מתכּון לפירוּד מחנה העובדים לשני מחנות, אשר במשך הזמן הגיעו – מכל מקום מבחינה חברתית-נפשית – לדרגת שני מעמדות, אשר תהום רבּה רובצת ביניהם, גדולה יותר מן התהום המפרידה בין מעמד הפּועלים למעמד בעל הרכוּש. אני מתכון לפירוּד אשר בין פּועל עובד, הבּטוּח בלחמו ובלחם ילדיו, היום ולאחר יום, ובין הפועל המוּבטל, אשר לחם אין לו, לא לו ולא לילדיו, ומקום בחברה אין לו, לא היום ולא לאחר יום.

מדוּע קרה כדבר הזה? אשר משוּם שאנשי הכלכלה אשר בקרב הס“ד הגרמנית לא העריכו ולא הבינו את ההיקף של חוסר העבודה, חשבו את האסון הזה לחולף ולארעי ולא האמינו שיימשך שנים רבות ויקיף מיליונים, ואפשר משום שהס”ד הגרמנית חיפּשֹה משענת נאמנה, יציבה לשלטונה ולמעמדה ברפּוּבּליקה הויימארית ולרפּוּבּליקה הויימארית גופא, ולא קיותה למצוא את המשענת הזאת, מחוּץ לשכבה הנאמנה והיציבה של הפּועל העובד. – בין כך ובין כך – במשך הזמן נהפכה המפלגה, על מוסדותיה, על האגוּדות המקצועיות שלה, ועל הקואופרטיבים אשר לה, על שלטונה המדיני ועל השפּעתה על השלטון, לארגון של הפּועלים העובדים. הסוציאליזם, בנין נפשי-אידיולוגי מסוּים, הלך והשתעבּד ולאגוּדות המקצועיות אשר היו למעשה אגוּדות הפּועלים העובדים. תכסיסי- המפלגה נקבעו בהתאם לענינים (האמיתיים או המדוּמים) של הפּעלים עובדים. לא מרכז המפלגה היה האינסטאנציה האחרונה שקבע את הכיווּן והחינוּך של המוני העובדים, אלא מרכז האגוּדות המקצועיות (והדבר הוּבלט ביותר – רק הוּבלט ולא נוצר – בימי הכּשלון הגדול, בחדשי מארס-מאי שנת 1933, כשהאגוּדות המקצועיות הן-הן שהכשילו כל נסיון של ההתנגדות לממשלת היטלר).

אין פירוש הדבר, כי בקרב הס"ד הגרמנית חסרה דאגה למחוּסרי העבודה. חלילה. התחיקה הסוציאלית המשוּכללת, פּרי ידיה של המפלגה הזאת, שמרה את המוּבטלים מחרפּת רעב ממש. ואוּלם עם התופעה עצמה של ביטוּל מאונס השלימה. קיבּלו אותה כרע שאין למנוע אותו (וגם ההלכה הסוציאליסטית בדבר חוסר העבודה כהופעת-לואי הכרחית של המשטר הקאפּיטאליסטי היתה כאן לעזר). סבלו את הרע כשם שסובלים מחלה כרוֹנית שאין לה ריפּוי. זמן מה גם טשטשו את הדבר, מיעטוּ את דמוּתו, לא נתנו לצעקה להתפּרץ. וגם כשהתפּרצה – לא הרעישוּ את העולם, ואדרבה עזרו לו להתקיים, לעולם הזה, על בתי החרושת שלו שעבדו עדיין (בגללם עזרו לעולם זה להתקיים), ואולם גם על כל השקר והצביעוּת והרקבוֹן והטמטוּם והאדישוּת והספסרות והבזבוּז של העולם הזה, בשנות המשבר דוקא. עזרו לו להתקיים ועל ידי כך קיבלו על עצמם את האחריות לו. לא הפכו את שאלת חוסר העבודה לפרובּלמה בה' הידיעה של המדינה הגרמנית כוּלה. שאינה רשאית להמשיך בחייה הרגילים כל עוד לא מצאה פתרון לה ולא שֹמה קץ לחרפּה הזאת, תוכניות גדולות למלחמה בחוסר-העבודה באו באיחור זמן, כשהשפּעת המפלגה על חיי המדינה ירדה כמעט גמרי וגם אז מידתן של התוכניות האלה לא עמדה בשוּם התאמה למידת האסון.

גם אי אפשר להגיד שלא היתה דאגה למוּבטל בתור פּרט. אמנם כאן אחרו עוד יותר ונזכרו במחוּסר העבודה רק כשראו שהקומוּניסטים והנאצים הולכים ומשתלטים על נפש המיליונים האלה המבלים את ימיהם בלשכּוֹת הסיוּע ובמטבחי- הצדקה, ואז אמנם התחילו בעבודה מרוּבה של הרצאות ושֹיחות ויסוּד קוּרסים וספריות וארגון טיוּלים וּספורט. אלא שכבר לא היה בככוחה של העבודה המרוּבה הזאת לרפּא את הקרע, לאַחד את המחנה שנשבּר לשנים, ולאמיתו של דבר: או-אפשר היה להשיג את המטרה הזאת בעזרת הרצאות וטיוּלים, אילו גם התחילו בהם בעוד מועד, כי נעדר העיקר ההכרחי לאַחדות המחנה, לאַחדות אמת, אשר איננה מסתפּקת באותו פנקס-חבר, נעדרה השוּתפות של הגורל. כי הפּועל העובד, חייו אל שוּנוּ בתוקף האסון הזה אשר הקיף מחשת-ששת מיליונים חבריו. הפּועל העובד, ממנוּ לא תבעו ולא דרשו שוּם דבר ממשי, לא העיזו לתבוע ולדרוש ממנוּ, כי הרי הוא הוא ששימש משענת למפלגה, יסוד לה ושלד. אדרבא: שמירה מעוּלה שמרו על התעריפים של העובד ועל שלמוּת עבודתו. אם דיבּרו על שבוע בן ארבעים שעות עבודה, הרי דיבּרו על זאת באופן מוּפשט למדי ורק בתנאי אחז: שהפּועל העובד לא יצטרך להקריב שוּם דבר, העבודות הספרוּתיות שיצאו בגרמניה, מטעם האגוּדות המקצועיות, בשאלה זאת, ניב אחד היה להם: להוכיח לבעל הבית, כי יכול הוא להנהיג שבוע מקוּצץ מבלי לגרוע משֹכרו של הפּועל העובד – בלעדי זאת לא יתכן שבוּע עבודה בן ארבעים שעה (עֵזר לניב זה שימשה שוּב ההלכה הסוציאליסטית: אסור להעמיס על שכם הפּועל את תוצאות הליקוּיים של המשטר הקאפיטאליסטי). ובהיות שבעל הבית לא האמין להוכחה זאת וחסר הכוח להכניע אותו, נשארו הדבורים על שבוּע- עבודה מקוּצץ דיבורים העלמא, וזאת אומרת: שני חלקי המחנה של הפּועלים, שני המעמדות אשר בתוך מעמד הפּועלים הלכו והתגבּשו, הלכו ונפרדו, הלכו והתרחקו. וּבמחנה במובטלים, היו לא רק פּועלים, ממש, אנשים אשר ידעו עבודה מהי וחוסר עבודה מהו, ומה ערכו של ארגוּן וּמה גבולות כוחותיו, ומה איוּמות הן תוצאותיו של חוסר הארגוּן או זיוּפו, היו בו גם המוני נערים, אשר כאילו נולדו כבר כמוּבטלים, לא טעמו מעולם טעם של עבודה ואל ידעו את הערך של ארגוּן, לא עברו כל בית ספר לפועל, ולא הספּיקו עדיין להיות פּועלים כלל – צעירים מחוּסרי- תפקיד ומחוּסרי- תקוה, אשר התגוללו שנים בשווקי גרמניה והציעו את שריריהם לכל עובר ושב, ולא נענו. וּלעתים קרובות היו הם יוצאי שכבות הביניים ההן, שהיו ספוּגות עוד אוירת גרמניה הוילהלמית, על שאיפותיה ומוּשֹגיה הזעיר-בּוּרגניים ועל יהירוּתה הסוציאלית-החברתית-הקרתנית; בשביל בני שכבות אלה עצם הצורך להציע את שריריהם לכל עובר ושב היה כבר עלבּוֹן והשפּלה – ומה גרם לשוא!

אלה הנערים שימשו חומר עיקרי לפלוגות ההסתערוּת של היטלר. אלה הנערים מילאו את אוּלמי התעמולה של הנאצים, הם שהריעו לקראת גבּלס כשם שמריעים לקראת מבשֹר מלכוּת המשיח,היא “המלכוּת השלישית”. אלה הנערים היווּ את הצבא למפקדת בנאצים.

אלמלא המשבר הכלכלי אשר גרם ליצירת שני מחנות בקרב מחנה העובדים הגרמנים, היתה גם יצירת המחנה השלישי אולי נשארת מחוּץ להכרה ולראיה. אפס, כשנשבר המחנה לשנים, נתגלה שבעצם נשבר לשלושה, והמחנה השלישי היה מוּרכב מפקידוּת סוציאליסטית, רבּת מספּר, מפּקידוּת המוּשרשת במפלגה ובאגוּדות המקצועיות ובקואופרטיבים ובהמון המוסדות שבתקיימו על ידי האגוּדים האלה, ובממשלה ובהמון מוסדותיה על פּני גרמניה כוּלה. בודאי לא אטעה אם אגיד ש“הקלף” הזה – “בּוֹנצֶן”¹ בלע“ז – היה אחד הקלפים עיקריים במישֹחק הנאצים, בהסֶתתם נגד המפלגה הסוציאליסטית ונגד כל “השיטה” של הרפּוּבּליקה הויימארית. “בּוֹנצֶן” – אלה הם כהני- אליל, ובדמיון העממי שנוצר על- ידי הנאצים, הריהם שכבת השליטים, הנהנים בכל טוב החיים על חשבון העם ההולך ומתרושש, המרויחים סכוּמים גדולים בכל מיני דרכים מגוּנות, ערלי-לב ואטומי-אוזן, המדכּאים ביד קשה את כל ניצני ההתנגדות אליהם במחנם ומחוּצה לו, אכזרים, רמאים וצבועים,. “בּוֹנצֶן” – זאת המלה שצלצלה, במשך שנים רבות בגרמניה הנסערת על ידי “יוּדה” ו”מארכּסיסט“, על יד “שעבוּד ורסאיל”, סכין בגב הצבא המנצח”, על יד “חנוּת כל בה” ו“קוֹרוּפּציה”. ויתכן כי לה היה גם המשקל הגדול ביותר בכל המחסן האידיוטי הזה, כי ה“בּוֹנצה” לא היה מוּשֹג מוּפשט אלא איש חי, הגר ברחוב פּלוני, ועובד במשרד אלמוני, ואפשר לראותו בביתו או במסעדה על יד שולחן מלא כל טוב. ב“בונצה” – כמו ביהודי – מצאו הנאצים נושא קוֹנקרטי, ממשי, לקנאה ולשֹנאה.

מהי האמת בתמוּנת מפלצת זאת? מוּבטחני כי מבחינת היושר האישי של העובדים עלה המשטר הויימארי בהרבה על משטר אחר. מוּבטחני שרבבות הפּקידים הסוציאליסטים מילאו את חובתם ללא כל פּגפ שהוא. ובכל זאת קרו מקרים מרוּבים שהפּקידים הללו, בין אם היו סוציאליסטים ובין אם הסוציאליסטים היו רק אחראים להם, נעשו לפתע (לפתע בעיני עצמם, כי איש מהם לא חיכּה למהפּכה מהירה ואיש לא התכּוֹנן אליה), “לאדוני הארץ” ושלטון המדינה נפל בידיהם, על כל האפשרויות שבּוֹ ובין אלה גם האפשרויות לשימוּש ברע – קרה שלא עמדו בנסיון. אחת השגיאות הפּוליטיות של הס“ד הגרמנית היא שלא חידשו את המנגנון. והשגיאה גרמה ל”שגיאת ההוָי" הזאת “הפּקידים הסוציאליסטים נתגלגלו לסביבה של פּקידים הישנים. שמהם היו תלוּיים ברוּבם, באשר הפּקידים הישנים האלה היו יותר מוּשרשים, יותר מנוּסים, - והשגרה של השלטון, “מפתחות השלטון”, היו בידיהם. אוּלי גם הכבוד המסורתי, אשר רחש ה”איש הקטן" הגרמניה הוילהלמית, וגם הסוציאליסט במשמע, אל נושֹאי השלטון, לא נעקר מן הלב ועשה את שלו. מכל מקום: אופי מיוּחד היה נחוּץ כדי שלא להתבולל בתוך הסביבה הזרה הזאת ורבים נכנעו לה וספגו במהרה את מוּשֹגיה וּמנהגיה.

המשבּרים הכלכלים וביחוּד האינפלאציה, עם אפשרוּיות ההתעשרות המהירה אשר בכנפיה, הוסיפו את חלקם. עם זאת: או-בטחון פּנימי אשר היה מוּרגש בס"ד כל זמן שלטונה (כאילו עוד לא היתה יכולה להתרגל לדבר, כי אמנם כן: פּועלים יושבים בארמוני הגנראלים והיוּנקרים; כאילו עוד חיכתה כל רגע שיבוא מישהו ויקרע את החלום הזה, שהוּא יפה מדי כדי להיות מציאות), אי בטחון פּנימי זה גרם לזהירות מוּפרזת בגילוי החטאים שבפנים המחנה. “מצבנו כה גרוע, שאסור להחלישו” – ועל כן, אם נתגלה מקרה של קוֹרוּפּציה, שהפקידים הסוציאליסטים היו מעורבים בו, ראו חובה לעצמם, והסתיר את הדבר ולטשטשו, כלומר, להעמיק וּלהגביר את הקוֹרוּפּציה, להיכנס לדבר מה הדמה למעין ברית עם אנשי הקוֹרוּפציה לפי מקצועם, והסיום, אשר אי-אפשר היה למנוע אותו בגרמניה החופשית, הוא: כעבור זמן נתגלו החטאים וגדלה בוֹשת-פּנים. ואילו לא במקרים אלה של קוֹרוּפּציה שלא היו מרובים, ואף לא באורח-חיים אשר רבים מהפּקידים הסוציאליסטיים נתפּסו לו ושהיתה בו סתירה צורבת לאורח- החיים של הפּועל הגרמני ושל המוּבטל הגרמני והנידון לחרפּת הסיוּע, - בכל זאת לא באלה בלבד נתגלתה דמוּתה המסוּכנת ביותר של המפלצת הזאת, - מפלצת “הבּוֹנצן”. יש גם “בּוֹנצה נפשי” – וּבו הסכנה האמיתית. תכוּנותיו: תלישוּת ממחנה העובדים ובמשך הזמן גם זרות לו, בטחון עצמי מוּפרז, שאננוּת, הסתפּקות במה שהוּשֹג כבר, במה שישנו כבר בעין, שֹוֹבע. והטיפּוּס הז הופיע בתוך הסוציאל-דמוקראטיה הגרמנית, לאו דוקא במקומות העליונים, אלא באלה הבינונים הקובעים, על פי רוב, את אופי המפלגה. מתחילה רק הופיע, אחר-כך החל להתפשט, כרת מעין ברית עם הפּועל העובד, ויחד הטבּיעו את חותמם על הפּוֹליטיקה של המפלגה והנחילו לה רוח שקטה ובטוּחה ושאננה. אל ראו ולא רצו לראות את הסכנות ועל כן לא חינכו למלחמה בהן. את העדר סגולתם לקרבנות-אמת (ועל כן גם לחינוך לקרבנות), הסתירו מתחת להלכה הפּסבדו-מארכּסיסטית בדבר “ההתפתחוּת הכלכלית שהיא בעצמה, באופן אבטומאטי”, כמעט מחוּץ לרצון מכוון של הפּועל, מוּרחה להביא לנצחון הסוציאליזם – ואין הפּועל מחוּיב לעשות דבר בלתי אם להתאַרגן ולחכות בסבלנות לשעה המוּבטחה. שכחו כי על הסוציאליסטים לא רק לחשוב באופן סוציאלי, לא רק לטפּל בתורה הסוציאליסטית, כי-אם גם לחיות חיי עבודה וחיי ההמונים העודים, או גם חיי ההמונים המוּבטלים, כשגזירת בטלה מאונס נגזרה עליהם. התעלמו מן העוּבדה, כי החברה הגרמנית נשארה ביסודותיה המשקיים, חברה אויבת לפּועל, ונושֹאי ביסודות האלה לא השלימו עם מפּלתם ועם ירידתם, ותורת “ההתפּתחוּת האבטומאטית” איננה תורתם והם מתכוננים בכל עוז, הזדיינים הקדחתנוּת, ועל כן אין חיי הפּועל יכולים להיות חיים שקטים ושאננים, אלא הם מוּכרחים להיות חיי שמירה, חיי סכנה, חיי אי-מנוּחה, חיי כיבוּשים בלתי פוסקים, חיי תפקדים חדשים. לעומת זאת הרוּח שהשתלטה בשנים אלו במפלגה – מה היתה? "האם יכולנו חלום על הישֹגים כאלה לפני שנים מעטות? וכלוּם אין די לנו בזה? הלא כל מה שניתן לכיבוּש במשטר החברתי הזה נכבּש כבר ואין עוד להיכן ךעלות, הגענו לשלב האחרון של סוּלם, נסתיימה מלחמתנו, הוּכתרה בנצחון ". היה בגרמניה משורר גדול, הגדול ביותר שהיה לה, אשר בתפיסתו ובחוּשיו זר היה מאין כמוהו לאַנשי העבודה ולדלת העם, ואולם את חכמת- החיים ידע מאין כמוהו והוּא כתב:

Das ist Weisheit letzter Schluss:

Nur der verdient sich Freiheit wie das Leben,

Der taeglich sie erobern muss.

(גיתה)

ואת זאת שכחוּ.

שיכחה זאת, התעלמוּת זאת, עצימת-עינים זאת, מקורן העיקרי אני רואה שוּב “פתאומיוּתה” של המהפּכה הגרמנית משנת 1918, באי טבעיוּתה, אם אפשר להגיד ככה. כי הן המהפכה הזאת באה מן החוץ לגרמניה, בעקב תבוסת המלחמה ואולם לא כתוצאת זעם של העם נגד האשמים במלחמה ובתבוסה, אלא כתוצאה של פקודת המנצחים ועל כן במידה ידועה כסיום של המלחמה. החיים והחירות אשר במהפכה לא “נכבשו” כדברי גיתה בהכנה רצינית ובמאמץ כביר ועל כן לא חינכה לשמירת פריה “יום-יום”. השלטון היה ל“עושר בלתי צפוי”, ומכאן גם אי-הבטחון הפנימי של השליטים החדשים וגם הסתפקותם בשלטון הפורמאלי הזה.

אלא שהשאננות הזאת לא יכלה להשתלט במפלגת הפועלים בלי יצירת שני מחנות בתוכה: הפועל הבטוח במחרתו והפקיד השמח בחלקו, על רקע של מחנה שלישי: מיליונים מובטלים, והמחנה הזה בחלקו מתוך המפלגה וברובו מחוצה לה, ברחוב הפרוע. מציאות המחנות האלה בקרב העובדים הגרמנים (כלומר: חוסר יכולת של המפלגה הסוציאליסטית להרוס את המחיצות ביניהם ולמזוג יחד את כל עובדי גרמניה למחנה אחד, אשר גורל אחד לו), היא בעיני הסיבה העיקרית המבארת כיצד נהפך המשבר הכלכלי האיום (והן הוא-הוא שגרם ליצירת מחנות אלה), לא לגורם של עליה, כתורת המורים, אלא לגורם של ירידה למפלגה הסוציאליסטית, ופריה לא נפל בחיקה של המהפכה הסוציאליסטית, כאשר ניבאו זה עשרות בשנים, אלא בחיקה של הקוֹנטר-רבולוציה האיומה.

ד

לעתים אתה שומע: חוסר הגישה הנכונה אל המדינה, חוסר הרצון לשלטון הוא שהיה בעוכרי המפלגה הסוציאליסטית בגרמניה: בגללו לא ידעו מנהיגיה להשתמש בשלטונם ולהשרישו. ואין ההסבר הזה מסביר יותר מאשר “בגידת הבורגנות” או “הפירוד הקומוניסטי”, כי המציאות הוכיחה שאין תכונה זאת – אדישות לשלטון – תכונה ראשונית של כל גרמני, כשם שסבורים רבים. הן ראינו כיצד קמה מתוך העם הגרמני קבוצת אנשים – אנשי מפקדת הנאצים – אשר ידעו להילחם, שנים על שנים, בעקשנות ובאכזריות, באמצעים כשרים ובאמצעים בלתי כשרים, בעד השלטון המדיני, וקבוצת אנשים זו ידעה גם להקים תנועה אשר היתה כולה אחוזה צמאון לשלטון, וכשהגיעה לכסא המושלים ידעה גם להשתמש בשלטונה. ועל כן התכונה הזאת של הס"ד הגרמנית – אי-היכולת לשלטון – תכונה שניה היא במעלה ונובעת מתכונות אחרות.

שני מקורות הם ליצר השלטון: תאוה לשלטון כשהוא לעצמו, ליהנות ממנו ולספק על ידו את רצון הכפיה והניצול (המעמדי והפרטי), והתאוה לשלטון בתור מכשיר למטרה ידועה. המקור הראשון לא היה אצל הס"ד הגרמנית, באשר הנהלתה היתה מורכבת מאנשים הגונים וישרי-לב אשר החינוך הסוציאליסטי לימד אותם לכבוש את יצרם והם בזו להנאה פרטית; והניצול המעמדי מן הנמנע היה באשר מפלגת ההמונים היתה המפלגה הסוציאליסטית. אלא – וזאת היתה הקאטאסטרופה האמיתית – נתייבש גם המקור השני של הרצון לשלטון: הרצון להשתמש בשלטון כמכשיר למטרה מסוימת.

הס"ד הגרמנית בתקוּפתה זו, בתקופת הרפובליקה הויימארית, חדל לפעום בלבה הרצון לשנות את פּני העולם. היא השלימה עם העולם הזה, זהוּ העולם שבו אנו חיים, ובעצם אין לשנותו. יש לעשות תיקוּן פּה ותיקוּן שם, אולם כזה עליו להשאר. התרגלו לו. הסוציאליזם הגרמני, בתקוּפתן זאת, איבּד את המטרה, איבּד את העתיד ועל כן איבּד גם את הרצון לשלטון, כי נסתלקה המטרה, נהפך השלטון לקליפה טפלה, אשר רק נמוּכי דרגה, אחוּזי יצר ההשתלטוּת לשם השתלטוּת, יכולים לשאוף אליו.

השלטון הסוציאליסטי בגרמניה, משנשללה ממנו מטרתו וכיווּנו אל העתיד, הפך לאַדמיניסטראציה רגילה, הנאמנה יותר לעיקרי הליבּראליזם מאשר לעיקרי הסוציאליזם הלוחם. והתנועה הסוציאליסטית אבד לה הכוח הנפשי להיות תנועה אוּטוֹפית, תנועה שנושאת את נפשה לגדולות, ועל כן אָבד לה כוח המשיכה.

(כחלק מתופעה כללית זאת נראית בעיני תופעה שצוּינה לא פעם, ביחוּד בשנים שלפני הכשלון: חוסר יכולת הס"ד להוציא מתוכה מנהיגים פוליטיים בעלי שיעוֹר-קומה בלתי רגיל ובעלי סמכוּת בלתי רגילה, כי אדמיניסטראטור טוב איננו עדיין מנהיג העם בתקוּמתו ובמלחמתו, והמפלגה שהיתה עטוּפה אוירה של אַדמיניסטראציה, נתנה אמנם מנהלים מרוּבים, חרוּצים ומוּצלחים, ואולם לא נתנה מנהיגי עם, כלומר, אנשים המציינים מטרות-עתיד לפני המונים).

האַדמיניסטראציה הרגילה, אם היא הגוּנה, ישרת לב – ערכה גדול ורב-ברכה. מאה זו אשר רבים מזלזלים בה עתה, באשר היא היתה “ראציונאליסטית, מחוּסרת מעוף, חיורת, דמוקראטית “, והיא הלא בכל זאת המאה המזהירה ביותר בתולדות התרבות האנושית – המאה התשע-עשרה – כוחה היה ב”אַדמיניסטראציה הרגילה”, לכל הפחות בשטח הפּוליטי והאַדמיניסטראטיבי. היא הקימה את עיקרי המשפט והסבלנוּת הדתית והשויון האזרחי וחופש המצפון, ונתנה ע“י כך לכוחות האדם להתפתח ללא מעצורים. מכל מקום שאפה לכך. השאיפה הזאת נכשלה ע”י אי-השויון הסוציאלי אשר עשה במידה גדולה את השויון הפּוליטי פּלסתר. ואולם עיקרי ה“אדמיניסטראציה הרגילה” וּכרזוּ וגם נתגשמוּ אלא שעל האדמיניסטראציה הרגילה בלבד לא יחיה האשם; על שמירת הקיים בלבד, ללא עתיד, שהוא תמיד חדש ותמיד מתחדש ותמיד מחדש, לא יחיה האדם. ואמנם המדינה בליבּראלית, האדמיניסטרציה הרגילה של המאה התשע-עשרה, המסתלקת מעתיד, וּמסגירה אותו לכוחות חברתיים אחרים, לא יצרה את פּריחת התרבוּת של התקוּפה הזאת, אלא רק היתה מסגרת מדינית שאיפשרה את הפּריחה. הפּריחה עצמה נוצרה על-ידי תנועות וזרמים, בחברה ובמדיניוּת, במחשבה, במדע ובאומנות, אשר לא נשֹאו בשלטון והעמידו לעצמם – להמוני העם – מטרות שעברו בהרבה-הרבה את מטרות השלטון. ואילו בגרמניה הויימארית קרה שאחת מתנוּעות אלה, והיא הכּבּרה ביותר, המבטיחה ביותר, ה“אוּטוֹפית” ביותר, החיה והלוחמת לשם העתיד, הגיעה לשלטון וּבהיותה בשלטון סיגלה לה מהלך רוח של האַדמיניסטראציה הרגילה, “הליבֶּראלית”. על-ידי פּרוֹצס זה הוּצאָה התנועה הסוציאליסטית ממֶכאניזם החברה האירופית כשם שעבד במאה התשע-עשרה, והמכאניזם הזה התרוקן מאחד הכוחות המניעים הכבירים ביותר. יותר מזה: מהכוח המניע העיקרי. במאה שעברה ידע והאמין כל איש גרמניה: העתיד הוא בכנפי הסוציאליזם, ברפּוּבּליקה הויימארית – היכן היה העתיד?

זאת ועוד אחרת: אַדמיניסטראציה הרגילה, הגוּנה וישרת לב משמשת הישֹג גדול ועצום לחברה האנושית. הלואי ותזכּה בה תמיד. אלא: בזמנים כתיקונם. ויש תקוּפות, ואלה הם אולי התקוּפות הראוּיות ביותר לכינוּי “היסטוריות”, כי בהן “נעשית היסטוריה” לעיני כל, והן גם תקוּפות של קאטאסטרופה, של מלחמות דמים, של מהפּכה, של התמוטטוּת היסודות, ובתקוּפות אלה תכוּנות האַדמיניסטראטור הרגיל אינן מספּיקות כדי להשתלט על הכוחות המתפּרצים, כדי להכניס אותם למסלול הפּורה של יצירה. מלחמת-העולם היתה תקוּפת מבחן כזאת לליבּראליזם הבּוּרגני. חורבן החברה וביטוּל מיליוני עובדים מעבודה – בגרמניה, אשר יסודות חייה התמוֹטטוּ עקב המלחמה, שהיא ניצחה בה ויצאה ממנה מנוּצחת, בגרמניה הגאָה בעיני עצמה ומוּשפלת על-ידי המנצחים היו חורבן זה וביטוּל זה לתקוּפת-המבחן ואַדמיניסטראציה הרגילה הסוציאליסטית. אלמלא הסערה הכלכלית, שנהפכה לסערה חברתית-נפשית, היה ודאי המשמר הויימארי מתחזק ומכה שורשים. אוּלם כשהועמד לפני מבחן הקאטאסטרופה ולא היה בכוחו – באשר לא היה יותר ממשטר של אַדמיניסטראציה רגילה – להשתלט על הסערה החברתית נפשית – נפל.

כי אמנם דור נסער-בנפשו קם לגרמניה בשנים אלה, דור, אשר הקרקע התמוטט תחת רגליו והארץ רגזה תחתיו. דור, אשר לא ידע לשם מה נולד ולשם מה עליו להמשיך את חייו ולמה עליו לצפּות. העולם הוילהלמיני, תערובת של רוח-קסרקטין ורוח ההתקדמוּת השקטה והבטוחה של המאה התשע-עשרה, נפל ב-14 באבגוּסט שנת 1914. עולם החפירות – תערובת של “תפארת הגבוּרה” ומסירוּת נפש עם אות הצטיינוּת והשתלטות על אחרים, בפנים גרמניה ומחוּצה לה – נחרב ב-8 בנובמבּר שנת 1918. ו“העתיד הסוציאליסטי “-הלא הוא התגלה במהרה כ”אַדמיניסטראציה רגילה”, ובאור האפוּר הזה אפילו העולם הוילהלמיני ועולם החפירות אשר נחרבו, לכאורה, התחילו לקבל זיו וזוהר חדשים, וערכיהם, שנקברו בדם ובוץ, קמוּ לתחיה.

התפקיד ההיסטורי-האובּיֶקטיבי של שלטון נאצי איננו מוּטל בספק, עתה ביחוד, אחרי “סיום המהפּכה” אשר הוּכרז עליו רשמית, מפּי המנהיג, ואחרי הקמת מחנות ההסגר לשואפים ל“מהפכה הנוצית השניה”. זאת האַנטי-קאפיטאליסטית שהוּבטחה לקלי אמוּנה מפּי המנהיג טרם נעשה לדיקטאטור שלגרמניה. התפקיד ההיסטורי-האוֹבָיֶקטיבי של שלטון נאצי הוא: השתלטות הבּוּרגנוּת על ההמונים העובדים באמצעות הכפיה והעריצות. כל הקליפה “העובדת”, “ההמונית”, “הסוציאליסטית” נפלה מזמן. שלטון הנאצים איננוּ גם שלטון לאומי – אף על כל הפראזיוֹלוֹגיה הלאוּמית ועל אף כל “הפּאתוס הגזעי”. למעשה הוא שלטון אנטי-לאוּמי, שלטון אשר אָמנם מתפּאר ב“איחוּד גרמניה” (כלומר: בהתפּשטוּת הכפיה באופן שוה על כל מדינות גרמניה), ואולם המציאות החיים שיבר המשטר הזה את האומה הגרמנית, שהיותה אחדוּת לאוּמית מוּפלאה (למרות הניגודים המעמדיים) גם בתקופה הוילהלמינית וגם בתקופה בויימארית, ועתה היא שסוּעה למחנות-מחנות, כשאחד מהם השתלט על כוּלם ואלה המדוּכאים שונאים את המדינה, שהיו קודם מוּכנים להקריב לה את דמם – כוּלם כוּלם, גם אנשי המרכז, גם היהוּדים, גם הסוציאליסטיים, ומוּתר להניח, כי גם הקומוּניסטים בכלל. שלטון הנאצים איננו “דרך להתעוררוּת פּוליטית של ההמונים”, ועל כן איננה הקדמה למהפּכה סוציאלית כאשר יחלמו הקומוניסטים. מי שמתבונן לאיטליה של ימינו, יוָכח לדעת, כי “התעוררוּת” הזאת אר הדיקטאטורה הבּוּרגנית זקוּקה לה רק כדי להגיע לשלטון, סופה טמטוּם מדיני-חברתי, אשר מטרניך היה יכול לקנא בו.

כזה הוא השלטון הנאצי, שלטון מוּקיוֹנים פּוליטיים אשר קברניטי תעשיה כבדה מושכים את חוּטיהם, הנרים עתה לעיני כל. אלא שלא כזאת היתה תנועת הנאצים בתקוּפות התהווּתה וגיבוּשה. אי אפשר להתעלם מן העוּבדה, כי רבבות, רבבות צעירי גרמניה הצטרפו אל התנוּעה הזאת ואלה לא עשו זאת בגלל תרגילי צבא בלבד, ובגלל אפשרות “ההסתערוּת” בלבד, ובגלל מנַת האוֹכל בלבד שקבלו במחנות. אש-אמת יקדה בלב הצעירים האלה. צמאי אמונה היו. תפקיד לחייהם חיפּשֹו. וגבורה, לקורבנות, לעתיד נשֹאו את נפשם. לא יכלו להוסיף ולסבול את בדידות-הצעיר אשר ברפּוּבּליקה הויימארית, ליסודות חדשים, לקיבוּציוּת חדשה נשֹאו עין.

הם חיפשֹו לחם חוּקם וקיבלוּ אבן. רבות ומרות ישלמו בעד הרמאוּת הזאת. ואוּלם לחם חיפּשֹו ואותו לא קיבלו לא מידי הקומוּניסטים מחללי כל היסודות וכל השרשים ולא מידי הסוציאליסטים שהקימו אַדמיניסטראציה רגילה, אשר שמרה על הקיים, במדינה שנחרב בה הקיים הזה.

המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משום שלא הלבּישה את צעיריה בגדי מַדים ולא סדרה חגיגות עממיות והפגנות למדי, ולא ידעה את חכמת ההתפּארוּת והפּרסוּם, וגם לא משוּם שלא ניסתה לדכּא את התנועה הנאצית בעוד מועד, בתחילתה, משהו מכל אלה נעשה, ויתכן, כי אמנם לא נעשה במידה הראויה, וכי בהתחשב עם נפשיוּת ההמונים היה צריך לעשות זאת יותר וביתר תוקף, ואולם לא היו דברים אלה, שהם ברים חיצוניים בלבד, הכריעו את הכף, המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משוּם שהיתה “עממית”, “דמוקראטית” מדי, כי למעשה לא היה לה העוז להיות עממית ודמוקראטית והיתה סגוּרה ומסוגרת, והבּיוּרוֹקראטיזאציה נתנה בה אותות קשים והרפורמות שלה לא נגעו בירושה המסוכנת ביותר שקבלה מהמשטר הוילהלמיני וממשטר החפירות. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משוּם שחסר לה “חוּש שלטון” – חוּשים אחרים, כבּירים ממנו ופוֹרים יותר חסרו לה. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה משוּם שהשלימה עם העולם הזה כמו שהוא.

ה

אנחנו כולנו, אשר הדגל הסוציאליסטי הוא דגלנו ואשר יודעים היטב, כי לעולם לא ישלים האדם עם אי-שויון סוציאלי, עם העוני והדלדוּל והניווּן של המרוּבים, של המוני העובדים ועם שלטונם של בעלי רכוּש מעטים על החברה ועל היחיד; אנו היודעים, כי המלחמה הזאת בין החירוּת, -החירוּת האמיתית אשר יסודותיה לא בחוּקים ולא במשטר פוליטי, אלא בסדרי חברה, -וּבין השעבּוּד האמיתי אשר יסודותיו בשלטון הממון, כי המלחמה הזאת, לא תיפסק, על אף כל המכשולים וכל הירידות, וכל התבוּסות, וכי היא מוּכרחה להימשך עד סופה, עד הנצחון של השויון והחירוּת על הניווּן ועל השיעבּוּד; אנו כולנו מחפּשֹים ללמוד לקח מהכשלון הגרמני שלא היה כמותו בתולדות הסוציאליזם. אנו מחוּיבים לעשות זאת לא רק בכוח הרצון הטבעי להגיע עד חקר המאורעות שהיינו עדים להם, אלא גם בכוח הרצון להחיש את פּרוֹצס ההבראָה של התנועה הסוציאליסטית ולהיזהר שבדרכה העתידה לא תיכּשל בשגיאות שנעשו בעבר, ביחוד בארצות ששם עמדות הסוציאליזם לא נהרסו עוד. ברור: את הניסיון הגרמני אי אפשר להעתיק אל ארצות אחרות, משוּם שהניסיון הגרמני התרחש בגרמניה, כלומר, במסגרת-חברתית מדינית-כלכלית-פוליטית-חיצונית מסוּימת, והיתה זאת תמימוּת יצרה אלו היינו רוצים להסיק ממנוּ הוראות קוֹנקרטיות להתנהגוּתנו היום-יומית בארצות אחרות, ביחוד בשאלות תכסיסיות. אלא שברוּר באותה מידה, כי לא נוּכל להשאיר את הניסיון הזה ללא ניתוּח וללא לימוּד.אם אשתדל לנסח בקצרה את הליקוּיים אשר לקתה לפי דעתי המפלגה הסוציאליסטית ואשר כל מפלגה סוציאליסטית מחוּיבת בכל מצב שהוּא להיזהר מפּניהם כדי למנוע את כשלונה ומפּלתה, אציין את אלה הנראים לי כעיקריים:

שבירת מעמד הפּועלים למחנות-מחנות אשר אין הכּרת שיתוּף הגורל מאַחדת אותם:

ודוּגמה אחרת “הקרטיניזם הפּרלמנטרי” והמשפטי של הס“ד הגרמנית, או תופעת ה”בּוֹנצן" ושבירת מעמד הפּועלים למחנות-מחנות. הסוציאליזם הרוסי (על שתי מפלגותיו העיקריות) והסוציאליזם האיטלקי היו נקיים לגמרי משלטון ה“בּוֹנצן” והסוציאליזם הרוסי לא היה נתפּס ל"קרטיניזם פּרלמנטרי כל עיקר (הן “משטר המועצות” איננו לאמיתו של דבר, יצירת הבּוֹלשביקים, כי המנשיביקים הם שהנהיגו אותו לראשונה בשנת 1905, ואותם המנשביקים יחד עם הס"ד, הקימו אותו בשנת 1917 ושלטו בו עד הימים האחרונים של תקוּפת פבּרוּאר-אוקטובּר) – וּבכל זאת נכשלו הסוציאליסטים גם ברוסיה וגם באיטליה.

כּמוּבן אפשר להגיד: הסוציאליזם נכשל, בכל ארץ וארץ, מתוך סיבות מיוּחדות שהן ספּציפיות בארץ זו ובסוציאליזם זה, ועל כן עלינו להסתפּק בלימוּד הסיבות הספּציפיות האלה ולהסתלק מהכללות. אולם בעיני לא תהיה זאת אלא השתמטוּת מעצם הפּרוֹבּלמה, דוּגמת השתמטוּת שבה נוקטים קברניטי המשטר הרכוּשני כשהם מסבּירים את חורבן המשטר הזה ואת שפל הדרגה אשר אליו הביא את האדם, בסיבות מקומיות וארעיות, גרמניות ואנגליות ואמריקניות, ואנחנו הסוציאליסטים, אם כי איננו כופרים בסיבות המקומיות-הארעיות הללו, משאירים לנו את הרשות לחתור הלאה ולהגיע עד לעיקרים הכלליים של המשק הרכוּשני, כמו שהם קבוּעים בכל הארצות הרכוּשניות, ובהם, בעיקרים אלה, אנו רואים את מקור הרע. וּבמקרה שלנו, במקרה של הסוציאליזם האירופי וגורלו, “הסיבות המיוּחדות” אינן מהוות בלתי אם נוסח אחר של אותה שאלה, כי אם אמנם הדבר כן הוא והסוציאליזם הזה, אשר שאב את תורתו ואת תכסיסיו ממקור משוּתף נכשל רצוּפות פּעם אחרי פעם, בשלוש ארצות גדולות – והן בכל ארץ וארץ היתה לו שעת כושר והוא הגיע בה לפסגת השלטון או מכל מקום להשפעה מכרעת גם על ההמונים וגם על השלטון (לא רק ממשלת קרנסקי היתה, בחדשים האחרונים של אותה תקוּפה, ממשלה סוציאליסטית, אלא גם הממשלות האיטלקיות אשר קדמו ל“כיבוש רומא” – ג’יוליטי, ניטי, פאקטה – חיו והתקיימו, למעשה, בעזרת הסוציאליסטים ובאחריוּתם), וכל פּעם הופיע הכשלון מסיבות אחרות וספּציפיות – הרי השאלה הכללית נשארת בתקפה, אלא שניסוּחה יהיה בערך כך: מדוע לא היה בכוחו של הסוציאליזם לראות ולמנוע את הסכנות המיוּחדות, שארבו לו בכל ארץ וארץ? מדוע המקור המשוּתף, אם אמנם מקור-אמת הוא, לא עמד לימין החברים הרוסים, האיטלקים, הגרמנים? ואנחנו שבים לשאלה הראשונה, לעיקרים הכלליים ולרוח הכללית אשר שלטו בסוציאליזם האירופי של המאה שעברה.

העולם מלא עתה ביקורת על הסוציאליזם, ביקורת מבפנים, ביקורת מבחוץ, והדבר מובן ואנושי עד למאד – הן מנוּצחים אנחנו, ומה קל הוא לבקר את המנוּצח, ותוך כדי ביקורת לשכוח את הכיבוּשים העצוּמים אשר נכבשו על-ידי הסוציאליזם, לשכוח את התפקיד העצום אשר הסוציאליזם, גם הסוציאליזם הזה, המנוּצח, הסוציאליזם האירופי של המאה התשע-עשרה, מילא תולדות האנושיות: כיצד הרים את העובד – את המוני העובדים – ממדרגת עבד, שבה היו שקוּעים עוד לפני מאה שנה, למדרגה של שליטי החברה הפּוֹטנציאליים, אשר גגם מוּסוֹליני וגם היטלר מוּכרחים ונאלצים להיאָחז בהם, להחניף להם, למשוך אותם אל שלטונם בכל האמצעים, כּכשרים כּבלתי כשרים, העולם מלא ביקורת על הסוציאליזם ואין לך כסיל וּבוּר אשר לא ידה בו את אַבנוֹ. אוּלי מן הביקורת הכּנה של המאמינים-המאוּכזבים עצמם המחפּשֹים את הדרך הנכונה ואת האמת, אלא מביקורתם של האויבים נלמד?

הספרות האַנטי-סוציאליסטית של השנים והחדשים האלה מרוּבת כרכים היא, אולם מוֹנוֹטוֹנית מאד. ואם נשאל אותה, את הספרות האויבת הזאת, בדבר סיבת הכשלון הסוציאליסטי, לא נקבל בעצם בלתי אם תשוּבה אחת, בדוּקה ובטוּחה: הסוציאליזם נכשל משוּם שהיה “מארכּסיסטי”, כלומר, שאַב את תוכנו האידיולוגי ואת תכסיסיו היום-יומיים מתורת מלחמת-המעמדות ומ-קוֹסמוֹפוֹליטיות". ואם כי צלצוּלה של התשובה הזאת ממלא עתה חלל כל העוּלם ולכאורה קיבלה את חיזוּקה בעוּבדה, כי בארצות הפאשיסטיות נוּצח הסוציאליזם על-ידי התנועות הדוגלות בשם “אַחדוּת האוּמה” ולאוּמיוּת קיצונית – בכל זאת אין היא אלא הבל הבלים. כדי לראות זאת די לזכור את גורל רוסיה, שבה נוּצח הסוציאליזם על-ידי דגל מעמדי ובין-לאומי דוקא. ואולם גם בלי הוכחה חיה זאת, אין כל ממש בתשוּבות “אַנטי-מארכּסיסטיות” אלו ּ.

מלחמת מעמדות איננה מין דוֹגמה כנסיתית, אשר מישהוּ – במקרה דידן: קארל מארכּס – המציא אותה, בנה עליה וציוה על בני האדם להתנהג על פּיה (אגב: גם הדוֹגמות הדתיות נוצרוּ לא סדרך הפּשוּטה הזאת), עד אשר לקתה האנוֹשיוּת מחינוך מסולף ומטמטם זה. למעשה, מלחמת המעמדות היא מציאוּת של חיים, וּמארכּס לא המציא אותה, אלא גילה בה גורם של ההיסטוריה האנושית (לפי גירסה אחת: את הגורם המכריע, לפי גירסה אחרת: את אחד הגורמים), כשם שמלומדי הבּאקטריוֹלוֹגיה – למשל – גילוּ כמה וכמהחידקים כגורמי המחלות. וּכשם שהיה זה מחוּסר כל טעם אלו באו האנשים להלחם – נאמר –בסיפליס, על-ידי קריאות “הלאה שאודין – למה גילה (או לשם הקבלה שלמה: למה המציא) לנו ‘ספירוחיטה פּאלידה’?” כך מחוסר כל טעם לבוא וּלבטל את התופעות הקשוּרות במלחמת המעמדות על-ידי קריאות: "הלאה מארכּס – למה המציא לנו את תורת המעמדות ". גם אנשי המדע לא הודו מיד באמיתוּתה של תורת החידקים, ואף לחמו בה לא מעט, ואוּלם המחלות עשו את שלהן במשך אותה התקוּפה הארוכה שלפני כהן ופּאסטר וגם במשך עשרות השנים כשכהן וּפּאסטר כבר גילו את תגליותיהם, ואנשי המדע נמנעו מלהכיר בהן. וכן גם עשתה מלחמת המעמדות את שלה לפני מארכּס וקודמיו, והיא גם פועלת בארצות אשר “ביטלו” את תורת מארכּס על ידי החוק ואסרו להזכירה בדפוּס ובעל פּה.

ואַדרבה, דוקא בממלכות הפאשיזם “האל-מעמדי” היא לבשה צוּרה אַכזרית ביותר. אם הבּוּרגנוּת בוחרת לקרוא את שלטונה המעמדי דוקא בשם: “אַחדוּת האוּמה” הרי הדבר מוּבן מבחינת אחיזת העינים והתרמית הציבורית, ואוּלם הופעת מלחמת המעמדות לא נעלמה על-ידי כך לא מהחברה האיטלקית ולא מהחברה הגרמנית. מכל מקום לא על הסוציאליסטים רובצת האחריות להופעה הזאת, וּכשם שפּאסטר מעולם לא היה חסיד של “חידקים” ולא גידל אותם ולא

עודד אותם לפעולתם המהרסת, כן גם הסוציאליסטים אינם “מחסידי מלחמת המעמדות” כשלעצמה וכל מי שמוקיע בקולי קולות וּמתוך שאַט-נפש את אי-המוּסריוּת של המלחמה הזאת או את הנזק החברתי הנגרם על ידה, אַל נא יפנה אל הסוציאליסטים, אלה התכּונוּ וּמתכּונים – הם היחידים! – לביטוּל ההופעה הזאת על-ידי ביטוּל יסודה, שהוא קיוּם המעמדות. כל תוכן הסוציאליזם הוא: מלחמה במלחמת המעמדות. ולשם כך הם מגלים לעיני רבים את חלקו של המכאניזם החברתי התלוּי בגורם זה.

ואשר ל“לאוּמיוּת הלקוּיה” של הסוציאליזם האירופי, הרי אמנם יש יסוד לטענה הזאת, כלומר: בחוגי הסוציאליסטים במאה שעברה היתה אמנם שֹוֹררת התעלמוּת ידועה מהגורם הלאוּמי ומערכי האוּמה, ואוּלם לא הסוציאליסטים בלבד המציאו את ההתעלמוּת הזאת, אלא היתה נחלתם של רבים מן הדמוקראטים והליבראלים ואנשי המחשבה והרוח שבאותה תקוּפה, והיא גם, במידה מרוּבה, נשארה הלכה בלבד, אשר לא חדרה להמוני העם ולא שינתה דבר בחייהם ובהרגשותיהם היסודיות. ואחרת גם לא יכול היה להיות, באשר ההלכה הזאת נתקלה במציאות צרפתית, גרמנית, רוסית וכו‘, כלומר, בעצם היותו של הסוציאליסט איש צרפתי, גרמני, רוסי וכו’ – ולמציאות הזאת לא יכלה. אמנם, ג בתורת הלכה בלבד גרמה ההתעלמוּת הזאת להרבה תקלות. שגיאות וטעוּיות, מהן גם פאטאליות מאד, והן הן שגרמו לחולשת הסוציאליזם בימים הנוראים של אבגוּסט שנת 1914 (האמונה התמימה באפשרות להרוס את המחיצות שבן הקיבוּצים הלאומיים על-ידי אירגוּנים על-לאומיים וכינוּסים בין-לאומיים; האדישוּת לשאלות הפוליטיקה החיצונית, אשר אינן, כביכול, בלתי אם משֹחק של דיפּלומטיה זידונית והפרולטאריון המסוּגל לבטלו ברגע המכריע על-ידי מעשה נועז; ההתנכּרוּת לשחרוּר הלאומי של העמים המדוּכּאים או מחוסרי מולדת וכו'), אלא שגם בקרב הסוציאליזם אשר לפני המלחמה היו זרמים אשר התקוממו נגד ההלכה הכוזבת (ז’ורס, חלק מן הבּלגים, חלק מן הבּרנשטיינאים הגרמנים. כמעט כל המפלגות של העמים אשר טרם הגיעו לעצמאוּת או לאבטונומיה לאוּמית) וההלכה נתבטלה כליל ב-14 לאבגוסט שנת 1914. מאז שוּב אין מפלגה סוציאליסטית שר לא תעמוד ברוּרות ומפורשות על הבסיס הלאומי, ופחות מכוּלן יש להאשים ב“ליקוי הלאוּמיוּת” את המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, אשר גורלה המר גרם לה לשמש ליקבידאטור לחטאי האימפּריה הגרמנית, והיא נשאה בגורל הזה בנאמנות, העמידה את עצמה, בהכּרה, לשירות המדינה הלאומית, וגם השֹיגה למדינה הישֹגים מרובים ובעלי-ערך. ולא רק הסוציאליסטים אלא גם הקומוּניסטים – מכל מקום בארץ היחידה אשר בה הועמדו בניסיון של שלטון, ברוסיה המועצתית – הסתלקו מ“אַ-לאוּמיוּת” או “אנטי-לאוּמיוּת”, ובעזרת תורת “הסוציאליזם גם בארץ אחת” הם משקיעים את כל מרצם ואת כל כוחותיהם בבנין ארצם בלבד (וזה היה הטעם של המלחמה, מעל לכל הטעמים האישיים, בין ה“טרוצקיזם” המנוּצח ובין ה“סטאליניזם” המנצח, וזה גם סוד הנצחון של “סטאליניזם”אשר כל תורה המקוּבלת היתה נגדו, וּכל-זאת ניצח, בכוח המציאות הרוסית).

ואם נסלק את שתי האשמות האלה – “מלחמת המעמדות” ו“אַנטי-לאוּמיוּת” – ונוסיף להקשיב לטענות האויבים, לא נציל מפּיהם כלוּם, מלבד דברי גידוּף וחירוּף והבעת שנאה מעמדית, המלוּוה בכל מיני דקלוּמים, גזעיים, פּאתטיים, “גראנדיוֹזיים”, פסבדו-מדעיים, “תפיסת-עולמיים” אפילו “פּסיכו-אַנאליטיים”, ולמעשה נבובים ומחוּסרי כל מחשבה ברוּרה וגם כל הרגשה כנה. ואז ידענו: מפּי אויבים לא נחיה. מאלה לא נלמד דבר. הסוציאליזם האירופּי מחוּיב להעביר בעצמו ובכוחותיו תחת שבט הביקורת את רוחו ואת מוּשֹגיו ואת מעשיו.

“דבר” ה' תשרי – י“ט חשון תרצ”ד (8.11.1933–25.9)

רק שנה עברה מאז עבר השלטון בגרמניה לידי היטלר, וכבר הולך וּמתרבּה מספּר הגרמנים אשר כפרו באמת הנאצית, לחמו בה ועתה נפקחו עיניהם לראות את טעותם הגסה ואת הברכה הרבה אשר לעם הגרמני בעת ה“מלכוּת השלישית”. גדולים ושלמים נופלים על ברכיהם לברך את מצילי אשכנז. בעקבות פּאוּל לבּה, מי שהיה משך שנים רבות נשׂיא הרייכסטאג מטעם הסוציאל-דמוקראטים (וזאת אחת המשׂרות המכוּבדות ביותר, הרפרזנטאטיביות ביותר, האחראיות ביותר שהיו בגרמניה כל עוד היה קיים הרייכסטאג) יצא גם גיבור משפּט הצתת הרייכסטאג, מנהיג הקומוּניסטים טוֹרגלר, לשם שיווי-המשקל כנראה, כדי שחברי האינטרנציונל השני לא יצטרכו להתבייש בפני חברי האינטרנציונל השלישי.

בשל מה נפקחו עיני טוֹרגלר, טרם שמענו, לעוּמת זאת סיפר לבּה מה גרם לשינוּי הכרתו. מדוע סיפר? מדוּע לא שמר את האמת בשביל עצמו? כלוּם זקוּקים הנאצים לפּרוֹפאגאנדיסטים חדשים? וכשסיפר, מדוּע עשה זאת באזני העתונאים הזרים דוקא? ואלה דבריו: “המנהיגים החדשים של גרמניה פתרו פּרובּלמות שאנחנו לא ידענו אפילו איך להתקרב אליהם. כוָנתי – לביטוּל הפדראליזם, המלחמה בחוסר העבודה, ארגוּן “עזרת חורף”, הרפוֹרמה האַגרארית”. זאת היא האַרגוּמנטאציה.

מה פירושו של ביטול הפדראליזם ב“מלכוּת השלישית” “שמא התכּנסו באי-כוח הארצות הגרמניות השונות בעיר הבירה, התישבו על-יד השולחן, שקלו ודנו, התוַדוּ על חטאי העבר והכריזו הכרזה חגיגית: מעתה לא יהיו בגרמניה לא פּרוּסים ולא בּאוארים, לא אנשי בּאדן ולא אנשי וירטמבּרג, לא סאכּסוניה, תּירינגן, כי אם אך ורק גרמנים בלבד? חלילה. ל”ביטוּל הפדראציה" היה פירוּש פּשוּט הרבּה יותר. בעצם לא היה כלל ביטוּל זה, כי בינתים קרה דבר אחר, אשר כלל בתוכו, באופן אַבטוֹמאטי, גם את הביטוּל הזה. גרמניה נשבעה אמונים ל“מנהיג”. על ידי עצם השבוּעה הזאת נתבּטלה החוּקה היסודית. נתבּטל הינדנבּוּרג הזקן, נתבּטל הרייכסטאג אשר בברלין, נתבּטלו כל המפלגות הפּוֹליטיות וכל הארגוּנים המקצועיים, החברתיים, האמנוּתיים, נתבטל כל החופש האזרחי, נתבּטל כבוד האדם. תוך חורבן זה “בוּטל הפדראליזם”. למה הדבר דומה? צריך היה אָדם לעשות תיקוּן בביתוֹ והתמהמה לעשותו (ואמנם חבל מאד ש“אנחנו”, בלשונו של לבּה, לא עשו, את התיקון הזה) והנה בא איש מן החוץ והצת את הבית. ו“הפּרוֹבּלמה נפתרה”.

רבבות יהוּדים, רבבות מארכּסיסטים, רבבות פאציפיסטים, רבבות דמוקראטים ואנשי המרכז ואנשי הגרמנים-הלאוּמיים גוֹרשו מעבודתם וממשׂרותיהם. באשר חוטאים ופושעים הם, לא נכנסו לרשימת דורשי העבודה ומקבלי הסיוּע, אלא עבודתם ומשׂרותיהם נמסרו, כדרך הטבע, ל“נאמנים”, אשר שמותיהם נמצאו קודם ברשימת המוּבטלים ועתה נמחקו. מספּר מחוּסרי העבודה הוּקטן במאות אלפים. חלק מהפּרובּלמה של חוסר העבודה, מצא איפא, את פּתרונה. רבבות מוּבטלים אוּרגנוּ בפלוּגות של “שירוּת העבודה”. חייהם – חיי חיילים שהושלכו ל“פלוּגות עונש”. תפקידם: עבודות ציבוריות, העיקר מאלה הדרוּשות למפקדה הראשית של הצבא הגרמני (כיבושים אסטרטגיים וכו'). שׂכרם: פּחות מסיוּע אשר קיבלו כשהיו מוּבטלים. עתה חדלו להיות מוּבטלים (הלא הם עובדים) ושמותיהם נמחקו מהרשימות. כלוּם לא “נפתרה הפּרובּלמה של חוסר העבודה”?

“עזרת חורף”, – ודאי שביסודו מוּנח רעיון נכון: גיוס פּנימי בין העובדים וּמשׂתכּרים לטובת העניים והדלים. אלא שבתוקף הכוחות הסוציאליים, השולטים עתה בגרמניה, קיבל הרעיון הזה צורה של מס נוסף המוּטל על העניים והדלים אשר עוד משהו יש להם, וכל תקיף ובעל- יכולת פּטוּר ממנו או יכול להפּטר בפרוטות (הלא המס הזה הוא מס “מרצון”, כלומר החלש, הנתון ללחץ השלטון, הוא חייב בו, כי להנהיג כיום גיוס כספּי של חובה, ויהא חל על כולם וגם יהא מותאם אולי ליכלתו של כל אחד – לזה לא הספיק אומץ וכוח לממשלה האמיצה הזאת הבלתי מוגבלת בשלטונה). ועוד יתרון ל“עזרת חורף”: בכל ראשון לחודש מפרסמים העתונים, מה היתה סעודת גדולי “המלכות השלישית” (סעוּדה זו צריכה להיות בת מנה אחת, וקימוץ ההוצאות של סעודה שלמה – “קודש לקופת העזרה”), וּבהיות שרצון הפּרסוּם של הגדולים האלה עצוּם הוא מאד (ואמנם אפשר להבין ללבם: הלא רק שנה, אך שנה אחת הם נמנים עם הגדולים), הרי זהו באמת “פּתרון” אחת הפּרובּלמות העיקריות של,המלכות השלישית".

ואשר ל“רפורמה האַגרארית”, הרי תוצאתה העיקרית לעת-עתה היא הטלת האיסוּר על היהודים להתעסק בחקלאות ובהמשכת הסיוּע (שעלה כבר לגרמנים בזמן “השיטה הישנה” בהון עצום) לחקלאות הפאראזיטית-הפאוֹדלית של פּרוסיה המזרחית, אותו סיוע אשר השאיפה בלבד לבטלוֹ היתה נחשבת בעיניו של הינדנבּוּרג ל“בּוֹלשביזם” וברינינג שילם בזה במשׂרתו. כל שאר פרטי “הרפורמה” עטוּפים עדיין בערפל הפראזיוֹלוֹגיה הנאצית בדבר “דם ואדמה”.

אלה הם, איפא, הפּתרונות" של פּרובּלמות אשכנז אשר פּקחו את עיני לבּה.

אבל מדוּע קרה הדבר רק לו ולטוֹרגלר הנמצאים באשכנז? הן ישנם עוד סוציאליסטים וקומוּניסטים בערך מאותו הטיפּוּס והמזג של לבּה וטוֹרגלר – נאמר שיידמאן הזקן אשר בודאי איננו קיצוני ביותר ואיננו אַנטי-גרמני – ובכל זאת האמת הנאצית איננה משפיעה עליהם כלל וּבפיהם רק קללה לאמת הזאת? והן לשיידמאן היתה אפשרות ללמוד את המצב בגרמניה לא פחות מאשר ללבּה (הוא עזב את הארץ לאחר מאסרו של לבּה) וגם עתה כל התעודות, כל העתונים,כל העדויות לרשותו, וטוֹרגלר המסכּן הרי נמצא במאסר מערב 28 בפברואר שנת 1933 ועד היום הזה, ואת גרמניה ההיטלרית, על “פּתרון הפּרוֹבּלמוֹת” שלה לא ראה בעיניו אף יום אחד! ובכל זאת לבּה וטוֹרגלר נפקחו עיניהם לראות את אשר לא ראו.

סנסאציה בגרמניה. אותיות שמנות, כותרות גדולות גם בעתוני כל העולם: לבּה מודה וּמתוַדה, טוֹרגלר מכּה על חטא. ובעצם, מה בּאנאלית, מה מחוּסרת ענין, מה “אנושית מדי” היא הסנסאציה הזאת. היה זמן – כשטרם הכּירוּ “כוּלם, כוּלם, כולם” ברוסיה המועצתית כי אין כסטאלין בין גיבורי הרוח וּבין מדינאי האנוֹשיוּת על כל תולדותיה – והעתונים הרוּסים היו מלאים וגדוּשים “מכתבי חרטה” “אני שהייתי ס”ר“, אני שהייתי בּוּנדאי”, “אני שהייתי ציוני”, “אני שהייתי לבן”, אני שהייתי טרוצקיסט", וכו', על כל המפלגות ועל כל הזרמים, "אני מכיר עתה בטעות, ומצהיר חגיגית שמעתה אהיה נאמן בכל-בכל לקו הגנראלי של המפלגה וּלמנהיג הפּרולטאריון הבין-לאומי ". עתה נמאַס הדבר. עתה אין עוד צורך בכך. וחרטת “המוהיקן האחרון” ראקובסקי, שחלה – סמל ממש! – בעצם ימי חרטת לבּה, נדפּסה באותיות זעירות, סמוך לידיעות על שריפה וגניבה.

ב“מלכוּת השלישית” עוד לא נמאַס הדבר. ב“מלכוּת השלישית” עוד יש צורך בשיחותיו של לבּה עם העתונים הזרים ובהצהרת טוֹרגלר מבית-הכלא, והדבר גם מוּבן: יש הבדל, בין דיקטאטורה של 16 שנה לבין דיקטאטורה של שנה אחת. בגרמניה עוד לא כולם הספיקו להכיר, כי היטלר הוא “גואל האנוֹשיות אשר נשלח מן השמים כשם שבזמנו נשלח המשיח לעם העברי” (אין זה לגלוּג שלי, חלילה, אלא ציטאטה מדוּיקת מ“ספר השירים” שיצא השנה בבּרלין לחג הלידה). אלא שס"א יצטרך, כנראה, לפעול עוד זמן מה עד שתחדור האמונה המשיחית הזאת ללבות הגרמנים.

“דבר”, כ“ז אדר תרצ”ד (14.3.1934)

אחרי א' ביולי 1934 ¹

מרד צריך היה לפרוץ ב“מלכוּת השלישית”, הנאמנים צריכים היו ליעשות בוגדים, דם צריך היה להשפך, כדי שנדע קורטוב מה מהמתרחש בממלכה המאוּשרת הזאת – ונשמע את הדברים לא מפּי ספרות המהגרים אשר “מלאכתה רמיה” וכל גרמני נאמן, כל ידיד “גרמניה המתחדשת” אסור להם להאמין לה, אלא מפּי המנהיג בכבודו ובעצמו. בחום-הקרב, עוד לפני ששככה הסערה, פּירסם אותו מנהיג נחפּז פּקוּדה מפורטת למפקד נחדש לפּלוּגות הסער, וּבמו ידיו חיבר כתב-אשמה על משטרו הוא, שלא היה כמותו בכל ספרות המהגרים ההיא. שהרי ההוראות שניתנו לאיש החדש בפקוּדה זאת יש בהן גם גילוּי-אמת לגבּי העבר. כשהיטלר אומר ללוטקה “כן תעשה”, משמעם של הדברים גם “כי הללו – אלה אשר הדחתי אותם, אלה אשר הוצאתים להורג – לא עשו כן ולפיכך הדחתים והוצאתים להורג”. ויש שהדברים נאמרים לא בצוּרת שלילה בלבד אלא במפוֹרש.

“ראשי הפּלוּגות ישמשו מופת לחיים פשוּטים ובריאים” ורשוּת בידינו להסיק: עד כאן לא היו אלא מופת לחיי מותרות וּפריצוּת. “משתאות וּמותרות אסוּרים בהחלט” – לאמור עד כאן מוּתרים היו. ואמנם כן "כספּי הציבור שימשו להוללות של יחידים, למשתה אחד בזבזו 30 אלף מארק. מכן ואילך “רק מיניסטר החוּץ רשאי ולערוך קבלות פּנים”. ועוד: “המפקד המופיע בחוּץ כשהוא שכּוֹר לא ישאר במשרתו… על הפּלוּגות למלא את חובתן כראוי, למען תוּכל כל אֵם בגרמניה לשלוח את בניה לפלוּגות בלי חרדה למצבם המוּסרי” – וּממילא ברור, שעד כאן היה היפּוכו של דבר.

שנה וחצי עברו מאז עליתו של היטלר לשלטון, את המשטר הזה נתן כמתנה לעם הגרמני, הוא אחראי לו, הוא נהג בו סבלנוּת, והיה מוסיף לסבול אותו, אילו היו מוּדחים והמוּמתים עתה מקיימים מצוה אחת, את המצוה היחידה האמיתית הקיימת ב“מלכוּת השלישית”: מצות הנאמנוּת העוורת למנהיג.

הוא, המנהיג, הבטיח “טיהוּר”. היה זה אחד מראשי הסוּסים שרכב עליו. שחיתוּת, קוֹרוּפּציה, גנבות, מוֹתרוֹת, קלקוּל מיני – על המלים חזרו בלי סוף הוא וסיעתו, כמטורפים, יומם ולילה במשך כעשר שנים, הם חזרו והשמיעו באזני העם הגרמני: “שיטת הגנבות”, שיטת השחיתוּת", הביטו, גרמנים טובים, הבֵּטנה גרמנויות טובות, מה עשוּ אלה ממדינתם, מחברתם, ממשפחותיהם! מי הם **אלה? ** מארכּסיסטים ויהוּדים! קודם כל הבטיח – מלבד הגנת המולדת מפּני התנקשוּת הפּולנים, הצרפתים, האנגלים – טיהוּר וריפוי העם הגרמני מצרעת זאת. והדבר השפּיע אולי יותר מהבטחת-לחם ומהבטחת “שבירת ורסיאל”. מן התיאור שתיאר עתה הוא בעצמו, המטהר הגדול, אנו לומדים במפורש כיצד קיים את הטיהור.

והרי האשמים ההם – אינם שוב. ראשי המארכּיסטים נמצאים או בבית-הכלא והמחנות הריכוז או בפראג ובפאריס. ורבים מהם בעולם האמת, ואילו היהודים חייהם כחיי כלבים. מכל מקום אלה ואלה אין להם השפּעה כל שהיא ב“מלכות השלישית”, בחלום-חזון זה של דור גרמני צעיר. היא, הממלכה הזאת, “נקיה”, היא גם אַרית וגם אַנטי-סוציאליסטית. והנה: כאלה הם פּני החלום-נחזון הנעשה במציאוּת היטלרית.

עתה הם מספרים, שתפסו את רהם בשעת מאסרו, בקלקלתוֹ, כשהוא נתפּס למידת-סדום. עד כאן לא ידעו המסכּנים דבר! עד כאן היו אלה “דיבות היהודים” בלבד, זכורני, כשפּרסמו לראשונה, לפני כמה וכמה שנים, “מכתבי-אהבה” של רהם ומהם ברורה נטיתו המשונה, נמצא משהו במחנה השמאל שהתמרמר: על שוּם מה מוציאים חיי פרט לעיני הקהל? אין זה נשק הגון במלחמה ציבורית! אך כשהוצרכו “אנשי הטיהור” לעשות “חשבון סופי” עם רהם זה, לא היו בלבם כל פּקפּוּקים לספּר כיצד נתפס וכיצד נהרג. הרי לשם כך אנשי הטיהור הם, אנשי המוסריוּת הגרמנית.

שמא נזכה עוד לשמוע כי פוֹן-פּאפּן האסור הוא שקרן, איש התחבּוּלות וצבוע? שמא נזכה עוד לשמוע, כי היינס זה, שהוּמת עתה או “שלח יד בנפשו” (היכן, בכל הסיפורים האלה, “הניסיון לברוח”? כיצד אפשר בלעדיו?) שבידו נמסר שלטון על ארץ גדולה, שלזיה, אוּלי נזכה לשמוע שהוא רוצח, ולא לבד שולח לרצח, אלא רוצח ממש, שהוּכר כרוצח על ידי המשפט הגרמני, וּכל גרמניה לא קראו לו, מי בחריקת שינים ומי ביראַת-כבוֹד, בלתי אם “כלב-דמים”?

אכן צריך היה לפרוץ מרד באשכנז ההיטלרית שיוּסר הצעיף מעל פּני הכּיעוּר והזוהמה, הם פּני “גרמניה המחודשת”. עם המרד השני – אַל יתמהמה, למען ישראל וּלמען העוּבד הגרמני, למען האוּמה הגרמנית וּלמען שלום העולם, למען אמוּנת האדם, אַל יתמהמה! – עם המרד האחר, לא זה של רהם – פוֹן פּאפּן, נכיר את פּני המנצחים היושבים כיום כשופטים מוּסריים של ה“מתים” הללו, שהם דם מדמם, בשׂר מבשׂרם, רוּח מרוּחם.

“דבר”, כ“א תמוז, תרצ”ד (4.7.1934)

נצחוֹנוֹ של דולפוּס באוסטריה הוא מכמה בחינות שפל יותר מנצחון היטלר בגרמניה. לא רק אכזרי יותר ממנו. מבחינה זו לא בו האשם. בזה “אשם” הפּועל האוסטרי. הנצחון הזה הוא שפל יותר. בגרמניה לחמה התנועה הנאצית במשך שנים על נפש העם. אמנם באמצעים פּסוּלים ונפסדים, בעזרת שקרים ועלילות ודיבוֹת – ואוּלם לחמה. אף היו זמנים שהוּטל עליה לעמוד בניסיונות מרים, שהיתה נלעגת על- ידי כל וּבזוּיה בעיני כל. והיא המשיכה להלחם. במידת מה היא גם הצליחה לכבוֹש את נפש- העם. זאת ועוד אחרת: בגרמניה התנהלה כל המלחמה בפנים המדינה, בקרב כוחות העם. ישנה אמנם הרשוּת להגיד, כי צרפת ואַנגליה סייעו בידי היטלר בזה שגילו עקשנוּת של מנצחים, וחוֹסר אדיבוּת לגבי הממשלות הדמוֹקראטיות-הסוציאליסטיות העניני חוּץ, והענינים האלה, החזקת גרמניה במצב של מנוּצחת מוּשפלת, הסעירוּ את נפש הגרמני ושימשוּ אבק שׂריפה, שבעזרתוֹ פוצץ היטלר את “משמר ויימאר”. ואולם הסיוּע הזה היה סיוּע העקיפין, ואוּלי גם ללא כוָנה, מתוך קלוּת ראש וקוֹצר ראות (מצד צרפת בכל אופן, כי הן לה עתה ודאי יש יסוד להצטער על התנכּרוּתה למילר, שטרזמאן וּברינינג).

הפאשיזם האוסטרי זכה מן ההפקר. אין באוצרו כל רכוּש של הרגשה ושל אידיאולוגיה, ולוּ רק מדוּמה ומזוּיפת. הוא לא כבש את נפש העם וגם לא שאַף לכך. הוא התקדם, רכש עמדות וניצח בעזרת כּוח בּרוּטאלי בלבד. אף להלחם – מלחמה ממש, מלחמת ידים – לא ידע. אם פּועלי אוסטריה עמדו כמה ימים נגד כל המדינה, הטאנקים והתותחים וכוחות הצבא והג’אנדארמיה שלה, אם התקוממוּת המונים הזאת לא נשברה במשך שעות מספר, הרי זו עדות גם לחוּלשתה של ה“היימור” הזאת, ולחוסר כוחם של אלה, השולטים עתה באוסטריה.

לפאשיזם האוסטרי אין אמתלא כל שהיא להצדקת מעשי הרשע שלו. סכנת הכיבוּש הגרמני, פּשוּטו כמשמעו, אינה אורבת לאוסטריה כל עיקר, בשעה זאת מכל מקום, לא רק אנגליה צרפת וּבני בריתה (צ’כוֹסלוֹבאקיה ביחוּד) לא ירשו את הכיבוּש הזה, אלא גם איטליה, שהיא חדוּרת רוּח ידידוּת למשטר ההיטלרי, תתקומם נגד האיחוּד הגרמני-אוסטרי אשר פּירוּשו הגברת כוחה של גרמניה למעלה מזה רצוּי למוּסליני וגם סכנה בלתי-אמצעית לגבול הטירוֹלי. ואכן, מעצמות אירופה הודיעו על עמדתן זאת בבהירוּת מאכּסימאלית. והיטלר טרם מוּכן לעורר מלחמת עולם.

ובכל זאת אורבת סכנת הנאצים לאוסטריה, ואוּלם לא בצוּרת הכיבוּש אלא בצוּרת חדירת המשטר ההיטלרי לתוך אוסטריה – “ההיטלריזציה” של אוסטריה, התקרבוּת “נפשית” לגרמניה, בלי איחוּד פּוליטי מפורש. אלא שלא היה כוח באוסטרי שיהא מסוּגל יותא ומחונן יותר לעמוד בפני הסכנה האמיתית הזאת מאשר הס“ד, ונגדה דוקא הסתער הפאשיזם האסטרי והחריבה. עתה כפשׂע בין המשטר הנוכחי ובין “היטלריזציה” של אוסטריה, דוקא עתה, אחרי שהחניקוּ את הס”ד ברמה. אין כל אמתלא שהיא לפאשיזם האוסטרי כדי להצדיק את מעשי הרשע שלו. הוא ניצח בעזרת כוח ברוטאלי בלבד, ורק שנאה מעמדית – היא לבדה – הניעה אותו ללכת בדרך הזאת.

הכוח הבּרוּטאלי על ידי מי הוא בא? על ידי הזרים, בראש וראשונה על ידי איטליה, על צרפת ועל אנגליה רובצת אחריות איומה בעד ימי הדמים באוסטריה. הימים האלה אינם אלא תוצאה הכרחית, שאי אפשר היה למנוע בעדה, ממדיניוּתו של דולפוס בחדשים האחרונים. יש להניח שלוּ נשמעה מלה אחת – וגם לא חמוּרה ביותר – מפּי מדינאי צרפת ואנגליה, היתה יכולה להפסיק את המדיניוּת הפרוֹבוֹקציונית הזאת. המלה הזאת לא נאמרה. נתנו לענינים “להתפּתח במהלך הטבעי שלהם” – והמהלך הזה לא היה יכול להסתיים אחרת מאשר הסתיים. הדיפּלומאטיה האירופּית, הריאקציה האירופּית, היא שהרסה את וינא הסוציאליסטית, היא שרמסה את זכוּיות העובד האוסטרי, היא ששפכה דם בחוּצות ערי אוסטריה, היא שהחריבה מגדלור זה לפועלי כל העולם שהפך – דוקא משוּם שהיה למגדלור לעובדים כוּלם – מפלצת בעיני כל ריאקציה, ובראש וראשונה בעיני הפאשיזם האיטלקי. ואמנם כן: פּועלי וינא הקימו לזכר מַתיאוטי חצר נהדרת, באחד הגוּשים המוּניציפּאליים, וקראו אותה בשמו. כקריאת מלחמה היתה החצר הזאת, כעלבון-תמיד לרוצחי מַתיאוטי. עתה באו פּועלי וינא על שכרם.

דף זה דף הפאשיזם האוסטרי, הוא המחפּיר ביותר בתולדות הריאַקציה הלוחמת. היא ניצחה את הפּועל התותחים בלבד, והתותחים האלה – זרים המציאוּם לפליטי אוסטריה הנוכחים. והשׂכר אשר הפאשיזם האוסטרי ישלם בעד התותחים האלה הוא: ממשלת אוסטריה תהיה סוכנת לממשלות זרות. עוד לא ברור מי הן הממשלות האלה, ואם כולן יחד או רק אחת מהן. רק עתה, בצל התליות הללו, יתחיל המקח- וממכר. וברור: אוטו בּוֹיאֶר גוֹרש מאוסטריה משום שאיש עבודה הנהו, ולא היה הבטחון שלא ינסה, בעלותו לשלטון, לנהל פוליטיקה אוסטרית עצמאית. דולפוס ואלה העתידים ורשת את מקומו, הועלו לשליטי אוסטריה, על-ידי טבח איום, משום שאנשי הבורגנוּת הנם, ויש הבטחון שהם יהיו סוכנים נאמנים, עבדים נרצעים לזרים, לאותו זר אשר ישלם להם מחיר רב יותר. את המפרעה כבר קיבלו:חורבן וינא הסוציאליסטית.

אפס המצב הזה לא יפריע לדולפוס וליורשיו, ואתם יחד לכל הריאַקציה העולמית, לדקלם דקלומי-כזב על “הפּאטריוֹטיוּת הצרוּפה” שלהם, של תלייני וינא, ועל “האַנטי לאוּמיוּת”, יותר מזה: על “הבּגידה במולדת” של המארכּסיסטים.

בוינא אנו קשוּרים קשר מיוחד. רבים מאתנו נדבקו בה זה מזמן עתה, כשצרה כה איומה ירדה עליה והיא גילתה גבוּרה כה נשׂגבה, עתה כולנו אתה, גם אלה אשר היה להם מה להעיר ל“אוסטרו-מארכּסיזם”.

במארכּסיזם המיוּחד הזה, גם בנוּסח של בּויאֶר וגם בנוּסח של רֶנֶר, היה מרעננות- מחשבה ומאומץ ההרגשה יותר מאשר בחלקים אחרים של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי. הוא שמר על אַחדוּת- המעמד ולא נתן לקומוּניסטים כל דריסת רגל במחנה (מי הם האידיוֹטים אשר באזנם מדבּרים עתה דולפוס ופיי על “הסכנה הבּוֹלשביסטית והסוביטית”?). הוא שמר על הנוער. הוא ביסס את עמדו המוּצקה על העממיוּת הרבה, על העבודה התרבּוּתית העֵרה, ועל הפּעוּלה הסוציאלית המסוּנפת וביחוד על המפעלים הקוֹנסטרוּקטיביים. הן אין ארוך לברכה הרבּה אשר העניקה עירית וינא לעובדי וינא, ולא הכתימה את עצמה בשוּם מעשה אלמוּת שהוא. גם השכבה העליונה של המפלגה הצטיינה בפשטוּת מנהגיה (מכל מקום בהשוָאה עם ה“אחות הגדולה”, עם הס"ד הגרמנית) וה“בּוֹנצֶנטוּם לא הכּה בתוכם שרשים. אלא יתכן שדבר אחר משך ביותר את לבו לוינא האדומה, מבלי שמסרנו לעצמנו דו”ח על כך: קו אחד היה בגורלה של וינא האדומה והוא קו טראגי מאד, והוא קו משותף לה ולנו: התלות הפּוליטית.

מסוף שנת 1918, מאָז התפּוררוּת המונארכיה האוסטרית-הוּנגארית, מלוה האסון הזה את פּועלי אוסטריה. מצבם שונה, התכלית שינוּי, ממצב הפּועלים והאכרים ברוסיה, בצרפת, בגרמניה, באיטליה באנגליה, לא רק שלא היתה להם אפשרות להוות גורם רציני בחיים הבין-לאוּמיים, אלא לא יכלו גם ליצור צוּרה רצוּיה לחייהם הם. לא ב-1918 ולא ב-1934 לא היתה אפשרות בידם “ללכת עד הסוף”. תמיד היו שבויים בידי אחרים. תמיד היתה לפניהם רק ברירה אחת בלבד: להסתגל לחיים-למחצה או לחדול מלהתקיים. לנַצח לא יכלו.

כדי לתפּוס תפיסה נכונה את המתרכש יש להבין קודם כל את מצבה המיוּחד של אוסטריה. הפּרולטאריון האוסטרי הוא אמיץ, מחוּנך, בּעל הכּרה ונוֹעד לגדולות, ובכל זאת הוא מחוסר אונים, כבוּל בחוּלשת ארצו, טעוּת היא להעמיד את חולשת הסוציאליזם האוסטרי בשורה אחת עם התבוּסה האיטלקית או הגרמנית. אלה הם חזיונות אחרים לגמרי –ושבוּע-הדמים על וינא הוכיח זאת למדי. הסוציאליזם האוסטרי התבּוֹסס **בדמיו בגלל חולשתה הפּוליטית של אוסטריה. ** זאת היא העוּבדה היסודית, העוּבדה הטראגית שאין לטשטשה על ידי “שאלת הזמן” שהיא היום נישׂאת בפי הכל: אם היה זה עכשיו הרגע המתאים לצאת לקרב או היה מחובתם של פּועלי אוסטריה לעשות זאת לפני כן, בשנות התסיסה שלאחר המלחמה או גם לפני שנה, בעלות היטלר לשלטון וכאשר הוּבהרוּ מגמות דולפוס. בכל שעה ושעה נכונה היתה התבוּסה. לא היה מפלט ממנה. ואם תבוּסה של גבורה, הרי נדמה שלא היתה לה שעת כושר יותר מאשר השעה הזאת. אילו עשו פּועלי אוסטריה את הניסיון לתפּוס את השלטון במדינה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, לא היה נסיון זה בלתי אם אֶפיזוֹדה, דוּגמת הממשלות המועצתיות שבמינכן ובבוּדאפּסט. גם לפני שנה היתה נחשבת התקוֹממוּתם לאַבאנטוּרה בלבד. מהו הסימן המבדיל בין אַבאנטוּרה ומות-גבּוֹרים? הכרח.

אָסוּר לפועל ליפול ברשת הטמוּנה לו על ידי הרומאנטיקה של הגבוּרה. “ובחרת בחיים” – זאת היא סיסמת הפועל הלוחם. ולא ירדוף אחרי המות ולוּ גם מות גבּוֹרים. מתי ישנה הצדקה לתבוּסה הבטוחה למפרע. כשאין ברירה אחרת, כשהיא הכרח. כל זמן שישנה אפשרות להמנע ממלחמה כזאת, אסור להתחיל, ולוּגם תהיה עטוּפה בתפארת הגבורה, וההכרח הזה צריך להיות הכרח של ממש, מוּכּר ומוּרגש, ולא רק פרי חשבונות פּוליטיים, לא “ראיה מראש” שהיא חובה לאלה אשר נשקפת להם תקוה לנצח. אלה המצוּוים על האסטראטגיה של “התקפה” ו“הגנה”, הם יכולים וצריכים לשקול את שעת ההתקפה אם להקדים אותה להגנה נואשת. ואולם אלה הנדונים לתבוּסה למפרע, לפניהם רק ברירה אחת: להגן על עצמם בשעה שנשרפים כל הגשרים.

עוד לפני שנה לא היינו זוכים לחזיון זה אשר זכינו לו עתה בוינא; עוד לפני שנה היתה התקוממוּת הפּועל האוסטרי רק “מרד” ולא מהפּכה אמיתית כשם שהיתה עתה. אם יתאמת הרושם שישנו לנו עתה מימי וינא, לינץ, אינסבּרוּק וכו', הרי שהיתה כאן מהפּכה שטרם ידענו כמותה. לא קבוצת בודדים, ברובם איטלקטוּאלים, ובמיעוּטם אנשי עבודה ממש, הרימה כאן דגל החירוּת. לא נשים אשר לא השיגו לחם בחנוּת, לא אנשים נעדרי-תפקיד. נעדרי-עבודה או שנפשם קצה במלחמה חיצונית והם ממהרים לשוב הביתה או נושאם עיניהם לחלוקת רכוּש הפיאוֹדאלים, לא הרחוב המקרי אשר מאה יצרים ואחד, שונים ומשוּנים, מץתרוצצים בו ודוחפים אותו להשתוללות – היווּ כאן את גרעין הפּלוּגות המהפּכניות, אשר למעשה, לאור חשבון מדוּיק וקר, אך מיעוט שבמיעוט מהעם מצטרף אליהן ואין הן מנצחות אלא בכוח הפתעה, בכוח של “שעה טרוּפה”, בכוח של חולשת השלטון. צבא שלם של אנשי- הכּרה, הידעים את אשר הם רוצים, הידעים את העתיד הנשקף להם, עמד ברחובות וינא להגנת הדגל האדום. לא היו כאן דברים שבמקרה ושבפתוּי ובמרמה, בכוָנה או שלא בכוָנה. היתה כאן **מהפּכת המונים. ** אולי הראשונה בתולדות המרידות.

לחזיון הזה לא היינו זוכים לא לפני חמש-עשרה שנה ולא לפני שנה. ואם עכשיו אור זורח ע פני הדמים האלה, למרות שהם ימי דמים; אם תקוה גדולה, ובשורה אדירה כרוּכה בהם למרות התבוסה; אם אין אלה ימי-חלוף, כימי מינכן ובּוּדאפסט בשעתם, אלא זכרם ישאר לנצח בתולדות תנועת הפּועלים – הרי זאת זכוּתה של מהפּכת ההמונים היא, זכוּת זאת הבאה בעקב ההכרחיוּת, בלעדיה נהפכת הטראגדיה לאַואנטוּרה.

בימים האלה הוּבלטה ביתר שׂאת הבּדידוּת האיוּמה של וינא, אשר לוותה אותה כל השנים הללו, יום יומיים שלושה ימים, ארבעה ימים, חמשה ימים, ששה ימים, שבוּע עמדו פּועלי וינא במערכה, שפכו את דמם, לחמו כגבּוֹרים, דחוּ, אוּלטימאטוּם, לא הסגירו את עצמם, הם לחמו בעד הסוציאליזם ובעד הדמוקראטיה, בעד זכוּיות העם ובעד כיבוּשי העובד, בעד עצמאוּת אוסטריה ובעד שויון היהודים, בעד חופש הדעה וּבעד חופש המצפּוּן, ואיש לא בא לעזרתם, במשך כל הימים האלה. כוּלם נתנו לדם להישפך.

הממשלות האדירות עמדו מן הצד, גם בימי הדמים עצמם. דאגו רק לעניניהן, עשו חשבון – גם בעצם הימים האלה. והן אין כל פּרופּורציה בין כוחותיהן וכוחות תלייני וינא. כשם שמלה מצדן לפני חדשיים ושלושה חודשים היתה דיה כדי לשנות את המדניות של דולפוס, כך היה רמז קל מספיק כדי לתת כיוּן אר למאורעות וינא וּלהכריח את דולפוס וּפוו לפשרה ולשלום, מגוחך להניח שהרמז הזה לא ניתן מתוך רגש הכבוד שהממשלות האלה רוחשות לעצמאות אוסטריה. גש הכבוד הזה, האוסר לממשלה אחת להתערב בעניניה הפּנימיים של ממשלה אחרת, איננו אלא אחד “השקרים המוסכמים” של הדיפּולומאטיה. למעשה אין היחסים הבין לאומיים – גם הגלוּיים, המוציאים את ביטוּייהם בנאוּמים ובתזכירים, ועוד יותר אלה הסמוּיים מעיני ההדיוטות, המוצאים את ביטוּייהם השיחות שנים ובחדרי חדרים, אין היחסים האלה בלתי אם התערבוּת בלתי פוסקת בענינים הפּנימיים של המדינות. ואחרת לא יכולה להיות, כי הן כל הענינים שבהם מנהלות הממשלת משׂא- ומתן, כלומר, “מתערבות” אחת בעניני השניה. – גם בעניני הזיין, גם בעניני המכס, גם הבריתות, גם “התעמוּלה האויבת” בגבוּלות מדינה אחת נגד המדינה השניה. – כוּלם הם “ענינים פּנימיים”. ביחוד אין להניח התאַפּקוּת חמוּרה לגבּי אוסטריה שהיא למעשה ואסאלית של איטליה-צרפת-אנגליה, ואלה רבות ביניהן על כך למי ביחוד ולמי לבד תהיה אוסטריה ואסאלית. אלא שבענין זה, בענין דיכוּי הפּועלים, היו כולן מאוּחדות, וכוּלן התבּצרו מאחרי הכזב הזה של “איסור ההתערבוּת”.

עתה, לאחר הכליה, נתוּנות דאגות הממשלות הללו למערכה השניה – ל“עצמאות” אוסטריה, לאופי שלטונה וגם למספר התליות, אם בתיינה מרוּבות יותר או פחות. ואולם לגבי המערכה הראשונה לא גילוּ כל דאגה שהיא. הן הסכימו לה. אישרו אותה.

אלא שלגבּינו מכאיבה לאין ארוך בדידוּת במחנה הפּועלים. עכשיו אוספים כספים לעזרת הקרבנות, או-שם קוראים לאסיפות, ואסיפות-מחאה הנצחיות הללו. ואולם בשעת המעשה המשיכו את החיים כאילו דבר לא קרה, כאילו לא עלה באש מבצר זה של הסוציאליזם העולמי, כאילו רבבות נפשות טהורות לא סיכּנו את חייהם, כאילו מאות ואלפים לא הקריבו את עצמם.

אין לטעון נגד פּועלי עמים קטנים, שהם עצמם נמצאים באותו מצב של שבי שבּוֹ היו נמצאים פּועלי אוסטריה. אדרבא: מוּתר להניח שבקרב העמים הקטנים האלה הוּרגש אסון וינא בכאב מיוּחד ואמיתי, ואנחנו כאן לא היינו היחידים אשר עקבנו ברטט לבב כל צעד של המלחמה הנואשת, מקטנים, מחלשים אין לתבוע דבר מלבד רגש הרטט הזה. ואולם החזקים, הגדולים, אלה אשר כוח בידם וּמשקל לדבריהם ואפשרות המעשה ניתנה להם – אלה היכן היו?

בראש הממשלה האדירה ביותר בימינו עומד איש אשר רוב שנות חייו עברו עליו בתוך האיטרנציונל הסוציאליסטי, השתתף עם הסוציאליסטים האוסטרים ביסוד האיטרנציונל המחודש שלחר המלחמה, ביקר בוינא ונתקבל שם כמנהיג הדור, והוא ישב עם קרבנות פיי בועד הפּועל של הארגון העולמי, וגם עתה, לאחר שעזב את מחנה העובדים ועבר למחנה השׂבעים והמנַצלים, גם עתה, הוא קורא לסיעתו בשם “פּועלים” – הוא לא נקף אצבע לעזרת וינא הסוציאליסטית כשהיא נטבעה בדמה, והוא מוסיף להיות ראש הממשלה האדירה הזאת אשר בימיה, ועל כן באחריוּתה, אירע הפּשע הזה.

נניח לאיש הזה. הלא עזב אותנו. ואולם המוני הפּועלים בצרפת ובאנגליה, על מנהיגיהם ועל ארגוּנם – היכן היו? מדוע לא יצאו לרחוב, מדוע לא לחצוּ על ממשלותיהם בכל כוח הלחץ אשר בידיהם?

חשבונות, חשבונות – גם כאן? שמא גם כאן שלט החשבון פּן ואולי יתקרב על ידי “פעולה נחפּזת” גם לאנגליה וגם לצרפת הגורל הזה הרובץ זה שתים-עשרה שנה על פּועלי איטליה, זה שנה על פּועלי גרמניה, זה ימים מספּר על פּועלי אוסטריה? ואיך לא הבינו, כי חוסר הפּעולה הוא שקירב את הגורל המר הזה, הוא שהחליש את עמדת פּועלי צרפת וּפועלי אנגליה, ולא משוּם שאין יותר העיריה הסוציאליסטית בוינא בחיים, אלא משוּם שלא היה בכוחם הם, של פּועלי אנגליה וצרפת, לעזור לחבריהם בוינא?

על אף קרבנות מלחמת וינא, אנו גאים במלחמה הזאת. כלומר: לא היינו רוצים שלא תהיה, למרות כל קרבנותיה, אנו משלימים עם הדם הזה ובלבד שתתחדש אמונתנו בכוח הצדק. אנו מוכנים לשלם במאות מתים אלה, וּבלבד

שלא תהיה בעולם השלמה כה שלמה עם הרשע, וּבלבד שתתבּלט ההכּרה, כי עוד יש דין וי דיין, ולוּ גם יהיו הם מנוּצחים כיום הזה. אולי לנו, העומדים בחזית האש, גם בכל תפוצות הגולה וגם כאן, בארץ הזאת, לנו, שלא נרתענו אָחוֹר כשמפעלנו דרש – ולא פעם אחת – קרבנות-דם, אולי לנו הזכוּת להרגיש ככה. גם תקוה מקננת בלבנו שגבורת פּועלי וינא תשמש מפנה במערכת הסוציאליזם, במערכת העולם. גם התקוה הזאת מצדיקה את הגאוה לדם שנשפך על ידי אחרים.

אבל לא יהיה זה לכבוד לגבורת וינא אם לא נכּיר גם בכשלון אשר לסוציאליזם העולמי בימי וינא, אם לא נודה שגבּוֹרי וינא נשארו עזוּבים לנפשם.

המשבר העמוק שבּוֹ נמצא הסוציאליזם הבּין-לאוּמי בשנים האחרונות – ותחנותיו: איטליה, אנגליה, גרמניה – לא נתרפּא ברחובות וינא ולינץ. אדרבא: נוספה לו תחנה חדשה: חוסר כל פּעוּלה רצינית מצד פּועלי העמים החזקים, השולטים בעולם, להצלת וינא. ואין התחנה הזאת נופלת בשליליוּתה ובהשפלתה מהכנעת הסוציאליזם הגרמני.

לנו ביחוד אסור להתעלם מהבּדידות האיוּמה ההזאת של לוחמי וינא. כי אנו שבוּיים בידי כוחות חוּץ במידה עוד יותר גדולה מפּועלי אוסטריה, ועלינו החובה – עם כל הגאוָה לגבורת פּועלי וינא – לשתות אתם יחד את כוס האמת המרה עד תומה.

“דבר”, ז' אדר תרצ"ד (22.2.1934)

(הערות למאמרו של בריילספורד ¹)

מאָז התחדד ביותר המצב הבין-לאומי עומד ה. נ. בריילספורד, הדבּר המזהיר של האגף הפאציפיסטי-הקיצוני של תנועת הפועלים האנגלית, ומנתח בּעקביוּת נאמנה את המאורעות הפּוליטיים, ומטיף, באותה עקביוּת נאמנה, למוֹצא שהוא היחיד בעיניו: התקוּממוּת הפועלים נגד המלחמה המאיימת על העולם. וכל עוֹשר האַרגוּמנטציה וכל הכשרון הספרותי, אשר עם בּריילספורד, אין בכוחם להשתיק את הספקות.

המוֹצא – האומנם מוֹצא הוא? והן הסכוּיים להתקוֹממוּת הזאת אינם מרוּבים. תנועת העבודה – ברוב ארצות אירוֹפה או שהיא כבוּלה ומשועבדת או שהיא נידוֹנה לפּאסיביוּת. אין אמונה אִתה ועל כן אין גם כוחה אִתה. התקוה להתקוֹממוּת פחותה היא ברגע זה פי כמה מאשר באבגוּסט שנת 1914, וגם אָז היתה התקוה הזאת בעוֹכרי תנועת העבודה ובעוכרי העולם. כי השלָיה היתה אִתה, התעלמוּת מפּרוֹבּלמות בין-לאומיות בוערות ומסוּבכות, עצימת עינים מפּני המאורעות הבין-לאומיים, ולמעשה – הפקרת “עניני הדיפּלוֹמטיה” לידי הדיפּלוֹמאטים המוּשבּעים אשר הובילו את העולם באשר הוֹבילו: לשחיטה. תנוּעת הפועלים שלפני המלחמה ידעה להטביע את חוֹתמה על כּמה וכמה חזיונות חברתיים, כלכליים, סוציאליים, על יחסי העובד והמעביד, על צוּרת המדינה, על חלקו של העובד בחיי המדינה ועד האומנוּת, הספרות והמדע ועד בכלל. דבר אחד לא ידעה:

להשפיע השפעה כל שהיא על יחסים הבין-לאומיים. הדבר נמסר לידי הדיפּלוֹמאטים ואנשי הצבא. כי הפּרובּלמה הזאת לא היתה כלל בעיני תנוּעת העבודה פּרוֹבּלמה הראוּיה לענין וללימוּד ולהשפעה. לא פּרוֹבּלמה, אלא טוּמאָה, ורק תרופה אחת לה: טיהוּר קיצוני: נתקוֹמם נגד המלחמה – ועל-ידי כך נשֹים קץ לכל המשׂחק האוילי" – כזה היה גם אז המוֹצא, אשר הטיפו לו באמוּנה גדולה יותר מאשר עתה. וסוף הדבר היה שהתקוֹממוּת המונית לא באה (האמנם גם את אי-בוֹאָה נרצה להסבּיר על-ידי “הבגידה” המפורסמת?) המלחמה שיברה את התנוּעת העבודה הבין-לאומית. והשבר בעינוֹ עומד, עד היום הזה. כי התעלמוּת אינה עוזרת במאוּמה ועצימת עינים יש לה ענשה שלה.

ועתה המצב מסוּבך ומורכב בשביל תנועת העבודה לאין ערוך יותר. כי אָז היו הפלוּגות של צבא העבודה באוֹפּוֹזיציה. כוּלן לחמו נגד ממשלותיהן. כוּלן חלמו על המרד וכולן שאפו, להלכה לפחות, ל“תפיסת השלטון”. מה היה פשוּט יותר ומה היה מוּבן יותר מאשר התקוֹממוּת כל פלוגה ופלוגה נגד ממשלתה, התקוממות שלמחרתה “ברית רעים”? עתה המצב הוא אחר. בשוויץ, בבלגיה, בשוודיה בנורבגיה יושבים הסוציאליסטים בממשלה. נגד מי יתקוֹממו? מיהוּ זה המסמל אצלם את “המלחמה” אשר נגדה יש למרוד? בצרפת תומכת תנועת הפועלים למעשה, על אף החיצוֹניוּת המילולית, בפּוֹליטיקה החיצוֹנית של הממשלה. ברוּסיה שולטת ממשלה, אשר בריילספורד חושב אותה לממשלת הפועלים. איך צריכה היא להתנהג? אם מחר תפרוץ מלחמה באירופה – מה צריכים ליטבינוב וסטאלין לעשות? לקרוא את עמם להתקוֹממוּת? נגד מי? “נגד המלחמה " – אומר בריילספורד. מי היא? מה שמה הקוֹנקרטי? נגד מי להצעיד את הצבא האדום? או שמא לתת לו לשבת בבית למען יסתכּל איך ישחטו עובדי אירופה איש את רעהו? באנגליה מתכוננת תנועת העבודה ל”תפיסת השלטון" – ולא בדרך מרד, אלא על-ידי הבחירות. ואם תצליח בדבר, כי אָז גורל האימפּריה – ובמידה לא קטנה גורל העולם – יהיה בידיה וסיר ג’ון סיימון, אשר נגדו יש, כנראה, להתקומם עתה, לא יהיה עוד מיניסטר החוּץ האנגלי, ושליח הפועלים ישב במקומו על-יד שולחן הדיפּלוֹמאטים. נגד מי יהיה אָז על פועלי אנגליה להתקוֹמם?

או שמא חייבים גם הם לאחוז בשיטה המפורסמת של מדינאי אנגליה: שיטת “הבדידוּת המזהירה”? והן אלמלא היתה שולטת השיטנ הזאת בהכרת אירופה של שנת 1914, אילו ידעו בֶּרכטוֹלד וּבֶּטמאן-הוֹלוֶג וּוילהלם, שאנגליה לא תשאר נייטראלית בסכסוך האירופי, כי אז ייתכן וייתכן – מוּתר להגיד: בודאי – שלא היתה באה השחיטה ההיא, של 1914–1918, כלל.

נדמה שהתרוּפה הזאת, בה מסיים בריילספורד את כל הניתוח השבוּעי שלו למאורעות הבין-לאומיים – “ההתקוממות” – איננה תרופה כלל, הן באשר אין אמוּנה בלב שישתמשוּ בה והן באשר לכמה פלוגות-צבא-הפועלים אין גם אפשרוּת להשתמש בה. וכוָנתי איננה לפלוגות המשועבדות דוקא, אלא לפלוגות השולטות או הקרובות לשלטון, ומהן לא מרד יידרש בשעת ההכרעה, אלא פעוּלה פּוֹליטית, בתוך הסבך המסוּים, הקונקרטי, בה נתון העולם כרגע.

וכלוּם הניתוּח הניתן על-ידי בריילספורד, אמנם הוא ניתוח מקיף וממצה, ניתוּח העומד בהתאמה למציאוּת הפּוֹליטית?

נכון: חוזה ורסאיל איננוּ חוזה צודק, נכון: אין חוזים נצחיים בכלל, ואין שום יסוד להכריז לנצחי דוקא את החוזה הזה, שהו בלתי צוֹדק, חוזה שמנצחים כּפוּ אותו על המנוּצחים. נכון: אי אפשר להטיל על עם רב-מספר ורב-כוחות, כעם הגרמני, משטר בין-לאומי של שעבּוּד והשפלה, וגם זה נכון: אותה ברית הולכת ונוצרת עתה – צרפת, אנגליה, איטליה, רוּסיה – מאָה ואחד חטאים אִתה, והיא חד-צדדית, והיא מתעלמת מכמה וכמה חזיונות בין-לאומיים הדורשים תיקון (נאמר ענין איטליה-חבּש) ומכמה נקוּדות סכנה מחוץ לאירוֹפּה (יאפאן) ונצחוֹנה פּירוּשוֹ גם וינה המשועבדת למוסוליני. כל זה נכון ואמת ויציב – אך מנין המסקנה (היא בעצם המסקנה המעשית של בריילספורד): חופש הפעוּלה לגרמניה ההיטלרית? העיקר: מה יהיו פני העולם, אם המסקנה הזאת תהיה נר לרגליה של הדיפּלוֹמאטיה הבין-לאומית?

מה טוב היה, אילוּ קמה אנגליה רחבת דעה, המכבּדת את זכוּיות העמים ואת שויוֹנם, המרחיקה לראות, המבינה לנפש המנוצח – והיתה דורשת, שנה, שנתיים, שלוש שנים לאחר חתימת חוזה ורסאיל, את בדיקתו. מה טוב היה אילוּ היתה עושה את הפעוּלה המשחררת הזאת בתקוֹּפת הרמאן מילר ושטרזמן ואפילו בשעה האחת-עשרה, בתקופת בּרייניג. במידה שאפשר לנו לדון על המאורעות ההיסטוריים “מאחוֹר”, מותר להניח, שאילוּ כך נהגה אנגליה, אילו יצא לפועל, כחלומו של בּריילספורד באחד ממאמריו, ביקוּרו של מלך אנגליה לבירת גרמניה הויימארית, מותר להניח, שאָז לא היתה נופלת הבירה הזאת לרסיסים והיטלר לא היה משתלט על נפש העם הגרמני. אך הדבר לא נעשה. בכיה לדורות. ואולם הבכיה כבר ישנה העין. הפרק ההוא של ההיסטוריה האירופית נסתיים. אין להחזירו. ואָסוּר לגשת לפרק חדש, לפרק היטלר, באותן ההנחות אשר היו טובות. מצוּינות, מלאות חכמה פּוֹליטית לגבּי הפרק הקודם. אין זאת נאמנוּת עיקרונית", אלא עוָירוֹן פּוֹליטי – לגשת אותה גישה גופא לגרמניה הדמוֹקראטית-הרפּוּבּליקאנית ולגרמניה ההיטלרית.

חוזה ורסאיל טעון תיקון. ודאי וודאי. אך כלום היטלר, הוא יתקן אותו? וכלום לזה, לתיקון בלבד, שאיפתו? והן המצב הבין-לאומי דומה במאד למצב הפנימי שהיה בגרמניה לפני הפיכת היטלר. המשטר שנוצר לאחר מהפכת נובמבר היה רחוק משלמות. מכל מקום: היה טעון תיקון. צר מאד שהכוחות הדמוקראטיים והסוציאליסטיים לא ידעו את המוּטל עליהם ולא תיקנו את הטעון תיקון. הם איפשרו להיטלר שימרוד במשטרם בשם ה“תיקון”. מה יצא? האם תיקן? האם הוא המסוגל לתיקון? הוא המיט אָסוֹן על האומה הגרמנית, הוא המיט אסון על העולם כוּלו.

וכזה יהיה, מוכרח להיות, התיקון הבין-לאומי, אם בתקוּפת היטלר, בעזרתו, בהשתתפותו, לטובתו, יבוצע. היטלר איננו רוצה בתיקון בין-לאוּמי כשם שלא רצה בתיקוּן גרמניה הרפּוּבּליקאית, ואי-אפשר לדרוש ממדינאים של אוּמות העולם שגם הם ישלו את נפשם ככשם שעשו זאת ההמונים הגרמנים. היטלר איננו רוצה בשויון גרמניה – את זה למעשה כבר השֹיג. היטלר רוצה בכיבוּש, בכיבוּשים בלתי פוסקים. ואם לא יפגוש התנגדוּת נמרצת (מה צר שלא פגש אותה בפנים גרמניה) לא יסתפּק במספּר ידוע של אוירונים וחיילים, אלא יהיה בממל, בדאנציג, בוינה, באיזוֹרים ה“גרמניים” של רומניה, באיזורים ה“גרמניים” של צ’כוֹסלוֹבאקיה (מבצר אחרון של הדמוקראטיה באירופה המרכזית!) – וגם בפּאריס. האם הרוַחנוּ אז? האם נזכה אז לחוזה-שלום, שהוא כּן יותר וצודק יותר מחוזה ורסאיל? האם תזרח אז שמש החירות ושמש השויון עלי אדמות?

גוֹרל פועלי וינה כשהוא משועבד למוסוליני בודאי שהוא מר מאד. אך כלוּם מתוֹק יותר יהיה אם אנשי היטלר ישתלטוּ על עובדי בירת אוסטריה? ואם זאת היא הבּרירה הקרובה, לפי מיטב הניתוח המציאוּתי, כי אָז אין שאלת בּריילספורד באָזני םועלי העולם: "האם מעונינים אתם בהתמדת המצב הזה? "אלא שאלה רטוֹרית בלבד. פועלי העולם אינם מעונינים קודם כל מעל הכל בזה שהיטלר יהיה בוינה.

וגם אם לא נגיע למלחמה, אם לא נזכּה לראות את הצבא החוּם בממל ובדאנציג, ובוינה, ובצ’כוֹסלוֹבאקיה וברומניה, ובפאריס, תוך עצם המשטר הבין-לאומי אשר עמד להשתלט באירופּה, בתוקף הפּוליטיקה האנגלית ביחוּד, בעצם בתוקף אותה פוליטיקה, אשר לה מטיף למעשה בריילספורד, ואותה דרשה, עד הזמן האחרון, גם מפלגת העבודה האנגלית ממשלת אנגליה – והוא המשטר של “הכל מוּתר” להיטלר (להיטלר דוקא ולא לגרמניה, כי למילר ולשטרזמן היה אסוּר בתכלית איסוּר) – הולך וגובר כוחו של היטלר, בפנים ובחוּץ. "הנה אחרים לא השֹיגו והוא השֹיג " – ועל כן האמת אִתוֹ והחכמה המדינית אתו והוא הגואל ובדרכיו יש ללכת. אין למדוֹד את הנזק שנגרם לעולם ולתנוּעת הפועלים הבין-לאומית על-ידי הפּוֹליטיקה הזאת, בכוחה מקיימים את משטרת היטלר בפנים גרמניה, מחזקים את ידיו, מעמיקים את שורשיו. בכוחה מעוררים מדינות אחרות לראות בהיטלר את מוֹפת השחרוּר.

וישנו פרק מיוּחד בסבך הבין-לאומי של התקוּפה האחרונה: פרק רוּסיה. טוֹבי אנשי אירוֹפּה חיפּשֹו וביקשו דרכים להחזרת רוּסיה למשפּחת העמים. בזאת ראוּ את התיקוּן החברתי, הכלכלי, וגם האנושי לאירוֹפּה, לעולם כוּלו. לא ייתכן שתעמודנה חזיות כאלה, אחת מוּל השניה, באמצע אירוֹפּה, וכל אחת מתכּוֹננת להתקפה, למלחמה, לחוּרבן. מוכרח להימצא פתרון. והוּא לא יימצא בהשלטת הקוֹמאינטרן על אירוֹפּה. אם יש מישהוּ אשר רצוּי בעיניו פתרון כּזה, הרי שאין כּרגע בכל העולם מדינאי רציני (ואף מדינאים רוּסים בכלל זה) המאמין בו. הפתרון איננוּ יכול, איננו צריך להיות בהחרבת המשטר המועצתי בידי זרים. על כן אין דרך אחרת מאשר החזרת רוּסיה, כמו שהיא, למשפּחת העמים, כמו שהיא. 17 שנה חיפּשֹוּ דרכים לכך – ולא מצאו. קלמאנסוֹ הפריע, מקדונאלד הפריע, הקומאינטרן הפריע. מכאן ומכאן כּוֹחות כּבּירים. נס היה צריך להתרחש כדי ליישר את הקו. והנס התרחש. איוֹם ונורא בצוּרתו, כי נצחון היטלר בגרמניה שמו. אך אם אמנם נכון שאין רע בלי טוב, הרי זהוּ הטוב ברע של נצחון היטלר: החזרת רוּסיה המוֹעצתית לאירוֹפּה.

ודאי ההחזרה הזאת לא באָה מתוך נצחון “אידיוֹלוֹגי” ועוד פחות מתוך נצחון צבאי של ליטבינוֹב על לאואל או של לאואל על ליטבינוֹב. הברית הזאת פרי הכרח היא, פרי חשבון פוליטי. לאואל אינו רוצה שהיטלר יעכור את הרהיין (מי מאתנו ירצה בדבר?) וליטבינוב איננו רותה שפילסוּדסקי יהיה בקיוב ושאוירוני גרינגיעופו מעל מוסקבה (מי מאתנו ירצה בדבר?). אך הברית הפּוֹליטית-החשבּוֹנית הזאת מלבד שהיא מונעת בעד המאורעות אשר איש מאתנו לא ירצה בהם, היא גם יוצרת “אוירת עולם” אחרת. אם תתמיד – אולי (רק אוּלי – אך בכל זאת: אולי) עוד מעט ואפשר יהיה למשוֹם. אם תפּוֹרר – נחנק כוּלנו. ואם עלה בידי צרפת לסחוף אִתה, בדרך בּרית זאת, גם את בריטניה הגדולה, הרי שעל פּועלי אנגליה לא “להתקוֹמם” נגד הדבר, אלא לברכוֹ, על אף המחיר אשר משלמים בּעדוֹ (מוסוליני – הרביעי בברית).

אמנם היתה – זמן קצר מאד – סכנה שהעולם ירצה לנהוג כלפי גרמניה ההיטלרית כפי שניסו לנהוג לגבּי רוסיה המועצתית: בּלוֹקאדה , חרם, אולי גם אינטרבנציה צבאית. מישהו מן הפּליטים הגרמנים הטיף לדבר, בדיוּק כּמוֹ שהטיפוּ לו הפּליטים הרוּסים לאחר אוקטובר, ואוּי גם מצאו אוזן קשבת בחוֹגים ידוּעים (לאו דוקא אובי חירות וצדק בין לאומי) של אותה צרפת אשר קלמאסוֹ שלה הכריז בזמנו על “המלחמה הקדוֹשה” ברוּסיה הקוֹמוּניסטית. אך הסכנה הזאת עברה ואיננה. מן הכּסל הזה הסתלקו לחלוטין. אילו גם בצרפת עוד היה נשאר מישהוּ החולם על “כיבוש ברלין”, הרי שלא איטליה ואף לא רוסיה לא \תלכנה בדרך זו. הסכנה המאיית על העולם היא הפוּכה: הפקרוּת בין-לאומית שהיא כוּלה לטובת היטלר, מגבּירה את כּוֹחוֹ מחזקת את ידיו, ושום עקרונים נעלים, שום שאיפת הצדק הבין-לאומי אינם יכולים, אינם רשאים לשרת את העוול הבין-לאומי הזה, אשר כל עם ועם עלול לשלם בעדוֹ במיטב קניניו.

אם בריילספורד שואל: “האם צדיקים הם אלה – האם אמנם לשם החירוּת ולשם היושר התאחדו?” – בּרוּרה התשוּבה: לא ולא. חטאים אִתם, חשבּוֹנוֹת אִתם. הכל נכון. אך הם עושים דבר אחד: הם מרסנים את תאוַת השלטון, את צמאון הכיבוּש של היטלר. הם מגינים על פאריס ועל מוסקבה. וזהוּ התפקיד העומד כרגע לפני העולם.

אם בריילספורד מכריז: “כולם רשעים”, הרי שזאת היא מחצית-אמת בלבד, כי גם לרשע שלבים ומדרגות.ויש האומץ האמתי הוא בבחירה ולא בגינוּי כללי, העלוּל לעזור לרשע הגדול ביותר.

אין מאלכה קלה יותר מאשר ללעוג לכל הדיפּלוֹמאים במסכּנים הללו, מסיימון ועד ליטבינוב, המתרוצצים מעכסניה לאכסניה והמטילים טלאי על גבי טלאי על העולם הרופף הזה. אך כל עוד אין בכוח העובד להקים במקום העולם הרופף עולם איתן ומוּצק וכל עוד משמשים הטלאים העלוּבים האלה למפעל השלום ולריסוּן הכיבוש, צריך שיהיה בּנוּ אוֹמץ-לב לברך את הדיפּלוֹמאטים האלה על מאמציהם. הם מוֹנעים שפיכת דמים, הם מונעים שחיטה עולמית – המעט הוא זה? והם עושים זאת לא בדרך ריסוּנו – המעט הוא זה?

“דבר” כ“ט ניסן תרצ”ח (2.5.1935)

גגג.5.1935)

הצבא האנוֹשי הגדול, הצבא הסוציאליסטי, שׂבע השנה מרוּרים, העריץ השתלט, אם ברמיה ואםבכוח, על מבצרי העובד. אם בשנה שעברה היה היטלר האחד אשר חילל את חגנוּ, הצטרף אליו השנה גם דוֹלפוּס. ואם לפני שנה נעשו חברינו הגרמנים שוּתפים לגורל אחיהם הגולים ברוּסיה ומאיטליה, הגלו השנה גם חברינו האוסטרים, ומי יודע על ראש מי תחול גזירת הגלוּת במשך השנה. סביבינו:חוּלשה, התנכּרוּת, בגידה, וּבתוך המחנה: גם גבוּרה הירוֹאית, גם מבוּכה נפשית רעיונית.

לצבא הרוס נדמית, הצבא האנושי הגדול, צבא הסוציאליזם.

מעברים יאמר לך: השעה לא שעתך היא, רוח הזמן נגדך, הורד הדגל.

מי הוא כזה נחפז לחתוך גורל?

כלוּם אתמול נולדנו? כלוּם שלשום הרימונו את הדגל לפי “רוח הזמן” של אז? יצאנו לשנות את פּני העולם, לשׂים קץ לשעבּוּד אדם באדם, ושרשו נעוץ בחביון הדורות. מתי נולדנו? בשעה שניצוץ כבוד ראשון הוּצת בלב העבד. מתי הרימונו את הדגל? בשעה שהתקומם המוּשפל הראשון נגד משפילו. העלינו להוריד את הדגל משוּם שלט עלה בידינוּ לשנות במשך שנים מספר את פּני העולם ולעקור משרשה את מסוֹרת הזדון בת הדורות ללא ספוּרות? שבע נפּול ושבע נקום כי עמנו הצדק ושחרוֹר האדם.

נולדנו עם הנץ החמה של האדם המשתחרר ונו שוּתפים בכל מאמץ שלו, ובכל הנפתוּלים שנפתל. בכל מערכות אנושיות לחירות שם היינו, בכל שדה קטל של מדוּכאים, בכל “יציאות מצרים” של כל העמים וכל הדורות: על גרדום ועל מוקד, בבתי-כלא, ועל בּאריקאדות. אנו יודעים תבוּסה מה היא. טעמנו את טעמה עשרת מונים. מלומדי קרב אנחנו ועל כן גם מלוּמדי מפּלה. משוּם זה בלבד שנפלנו גם השנה, משוּם שעוד התקפה אחת שלנו לא הוּכתרה בנצחון, לא ננמיך את הדגל.

ולמה ננמיכנוּ?

משוּם שטעינו? ודאי טעינו. רבות טעינו ורבות חטאנו. ברוּסיה ובאיטליה, בגרמניה ובאוסטריה, בצרפת ובאנגליה. אין תבוּסה שאין עמה טעות וגם חטא, כשם שאין פּעולה ואים יצירה שאין עמה טעות וגם חטא. ואנו משלמים בעד כל טעוּת וכל חטא טבין ותקילין. אין לנו כל רצון להסתיר זאת. להיפך: אנו הראשונים המחפּשים את הסיבות הפּנימיות שגרמו אף הם לנסיגה. על אף התבוּסה עוד כוחנו אתנו לשפוט את עצמנו בכל חומר הדין. אולם מי הוא זה הטוען נגדנו ויינקה? כלוּם אלה העומדים מעבר השני של הבּאריקאדה החוֹצה של האנוֹשיוּת? הם השופטים?! אלה, אשר בכנפיהם החטא הקדמון, חטא הניצול והעבדוּת והעריצוּת, חטא השפּלת האדם ושעבּוּד האשה ודיכוּי הילד, וּרדיפת הזר ושֹנאַת העמים ומשֹטמת הדתות – המה יקטרגו? אלה, אשר הביאו לפני שנה, לעינינו, את העולם כוּלו וחרב ולהרג, אלה אשר דנו בתקוּפתנו היום מאה מיליון נפש לבטלה מאונס, לרעב ולחוסר כל, אלה אשר גזלו עתה מהאדם העובד את מאור חייו, אלה העומדים עכשיו איש מוּל רעהו כזאבי ערבות מזוּיינים ומזוּמנים בכל רגע לזנוֹק ולטרוֹף טרף, האלה נגדנו יטענו?! אלה אשר העיוורוֹן והשקר מנת גורלם והחטא לחם חוּקם, ההם מאתנו את עלבון האנוֹשיוּת ידרוֹשוּ?

“רוּח הזמן” הוא נגדנו? רוח באה ורוח הולכת, והאמת שלנו נצחית היא, כי נצחי הוא רצון האדם לשחרור. ואנו לא מפּי המוֹדה האחרונה אנו חיים, אלא מפּי האמת אשר אתנו. אך כלוּם אָמנם נכון הוא, כי “רוח הזמן” נגדנו היא? מי מדד בשעלוֹ רוּח זוֹ? ומי היודע היכן מקום כבוֹדה? הנה פרק זמן קצר: בשנת 1770 – מה היתה אז “רוח הזמן”? שנים מועטות עברו ודמוּת העולם שונתה תכלית השנוּי. מה היתה “רוח הזמן” בשנת 1814? מי לא היגיד אָז: נסתם הגוֹלל? ובשנת 1830 לא יכול איש לנבּא כי עוד שמונה שנים וּמוסדות שלטון יתמוטטו? ב-1849 כאילוּ נסתם הגוֹלל שוּב, עשרים שנה לא חלפו ומעמד העובדים הופיע על במת העולם כאדון העתיד. שנת 1914 פוררה את האינטרנציונל לרסיסים וגמר המלחמה העלה את מחנה העובדים על סף השלטון ועד השלטון ממש. שנת 1934 שנה שחורה היא לנו, שנה של אָבדן עמדות, נסיגה אחורנית. מי ימלאנו לבּו לנבּא את אשר צפוי לנו בעתיד הקרוב? מי יסיר את הצעיף מעח שנת 1935 ו-1940 למען דעת מה רוּח המחיה אותן? מי יודע על מה חיים היום הצעיר והצעירה, הפועל ואיש דלת-העם אשר באיטליה ובגרמניה ובאוסטריה? כלוּם “פּוֹפּוֹלוֹ ד’איטליה” יספּר? כלוּם פַּלקישר-בּאוֹבּאַכטר" יבשׂר? או “רייספּוֹסט” יעיד? אם אמנם “רוּח הזמן” אתנו היא או נגדנו, בזאת נוָכח בעוד שנה, בעוד חמש שנים.

לא – הנסיגה אחורנית גם אם היתה לפעמים שלא בסדר לא תחייב אותנו להנמיך את הדגל. רק השנה שתה דגל קדוּמים זה דם חדש, דם גבּוֹרי וינא האדומה. דם תוסס ופוֹרה. ביתר שֹאת יתנופף השנה בידי נאמניו.

ומה הם טוענים עוד? אובדי דרך אנחנו עננים התקדרו מעל נהר דו-נור שלנו. וגם בזה יש ודאי מן האמת. וּודאי חובה היא לנו לחתוֹר לקראת גילוּי כל שביל. אולם כלוּם קבּלנים אנו לדרך מוּאָרה וסלוּלה? הנה אנחנו כאן, הפּלוּגה העברית, הפּלוּגה הארצישראלית של הצבא העולמי, נושא חזון עברי-אנוֹשי כביר, מי חכם וינבּא את כל דרך הגשמתו לפרטי פרטיו? מי רבּנו וילמדנו בבטחון ובבהירוּת את אשר צפוּי לנו על כל תחנה ועל כל מדרך רגל? והלא בוֹא תבוֹא גאולת ישראל, אף על פי שהיא מתמהמהת.

מתוך המבוּכה הנפשית והרעיונית שאָחזה עתה את המחנה, תקוּם האמת הנצחית בלבוּש חדש. אנו את שגיאותינו ואת חטאינו נגלה וננתח ללא רַחם, נגיע עד מקור החוּלשה הפּנימית ונעקור את הטעוּן עקירה. וצרוּפים שבעתים נהיה נכונים להתקפה חדשה, לא נבטיח לאיש, כי אחרונה היא גם ההתקפה הבאה. לנו ולאלה שיבואו אחרינו ויצאו בעקבותינו, כאשר יצאנו אנו העקבות סוללי-דרכנו לפנינו. עד בּוֹא היום והיה דגלנו לדגל החברה המשוּחררת, עד יקוּם האדם בּמלוֹא קומתו ויתגלה לעין כל באור הנצחים הצפוּן בו, כשדעתו רחבה ולבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק ועבד אין, לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא כוּשי ולא סיני, וּכבוד האדם ראש פּינה הוא לחברה הנגאלת!

בּוֹא יבוֹא היום ההוא!

“דבר”, ט“ו אייר תרצ”ד (30.4.1934)