נצחוֹנוֹ של דולפוּס באוסטריה הוא מכמה בחינות שפל יותר מנצחון היטלר בגרמניה. לא רק אכזרי יותר ממנו. מבחינה זו לא בו האשם. בזה “אשם” הפּועל האוסטרי. הנצחון הזה הוא שפל יותר. בגרמניה לחמה התנועה הנאצית במשך שנים על נפש העם. אמנם באמצעים פּסוּלים ונפסדים, בעזרת שקרים ועלילות ודיבוֹת – ואוּלם לחמה. אף היו זמנים שהוּטל עליה לעמוד בניסיונות מרים, שהיתה נלעגת על- ידי כל וּבזוּיה בעיני כל. והיא המשיכה להלחם. במידת מה היא גם הצליחה לכבוֹש את נפש- העם. זאת ועוד אחרת: בגרמניה התנהלה כל המלחמה בפנים המדינה, בקרב כוחות העם. ישנה אמנם הרשוּת להגיד, כי צרפת ואַנגליה סייעו בידי היטלר בזה שגילו עקשנוּת של מנצחים, וחוֹסר אדיבוּת לגבי הממשלות הדמוֹקראטיות-הסוציאליסטיות העניני חוּץ, והענינים האלה, החזקת גרמניה במצב של מנוּצחת מוּשפלת, הסעירוּ את נפש הגרמני ושימשוּ אבק שׂריפה, שבעזרתוֹ פוצץ היטלר את “משמר ויימאר”. ואולם הסיוּע הזה היה סיוּע העקיפין, ואוּלי גם ללא כוָנה, מתוך קלוּת ראש וקוֹצר ראות (מצד צרפת בכל אופן, כי הן לה עתה ודאי יש יסוד להצטער על התנכּרוּתה למילר, שטרזמאן וּברינינג).

הפאשיזם האוסטרי זכה מן ההפקר. אין באוצרו כל רכוּש של הרגשה ושל אידיאולוגיה, ולוּ רק מדוּמה ומזוּיפת. הוא לא כבש את נפש העם וגם לא שאַף לכך. הוא התקדם, רכש עמדות וניצח בעזרת כּוח בּרוּטאלי בלבד. אף להלחם – מלחמה ממש, מלחמת ידים – לא ידע. אם פּועלי אוסטריה עמדו כמה ימים נגד כל המדינה, הטאנקים והתותחים וכוחות הצבא והג’אנדארמיה שלה, אם התקוממוּת המונים הזאת לא נשברה במשך שעות מספר, הרי זו עדות גם לחוּלשתה של ה“היימור” הזאת, ולחוסר כוחם של אלה, השולטים עתה באוסטריה.

לפאשיזם האוסטרי אין אמתלא כל שהיא להצדקת מעשי הרשע שלו. סכנת הכיבוּש הגרמני, פּשוּטו כמשמעו, אינה אורבת לאוסטריה כל עיקר, בשעה זאת מכל מקום, לא רק אנגליה צרפת וּבני בריתה (צ’כוֹסלוֹבאקיה ביחוּד) לא ירשו את הכיבוּש הזה, אלא גם איטליה, שהיא חדוּרת רוּח ידידוּת למשטר ההיטלרי, תתקומם נגד האיחוּד הגרמני-אוסטרי אשר פּירוּשו הגברת כוחה של גרמניה למעלה מזה רצוּי למוּסליני וגם סכנה בלתי-אמצעית לגבול הטירוֹלי. ואכן, מעצמות אירופה הודיעו על עמדתן זאת בבהירוּת מאכּסימאלית. והיטלר טרם מוּכן לעורר מלחמת עולם.

ובכל זאת אורבת סכנת הנאצים לאוסטריה, ואוּלם לא בצוּרת הכיבוּש אלא בצוּרת חדירת המשטר ההיטלרי לתוך אוסטריה – “ההיטלריזציה” של אוסטריה, התקרבוּת “נפשית” לגרמניה, בלי איחוּד פּוליטי מפורש. אלא שלא היה כוח באוסטרי שיהא מסוּגל יותא ומחונן יותר לעמוד בפני הסכנה האמיתית הזאת מאשר הס“ד, ונגדה דוקא הסתער הפאשיזם האסטרי והחריבה. עתה כפשׂע בין המשטר הנוכחי ובין “היטלריזציה” של אוסטריה, דוקא עתה, אחרי שהחניקוּ את הס”ד ברמה. אין כל אמתלא שהיא לפאשיזם האוסטרי כדי להצדיק את מעשי הרשע שלו. הוא ניצח בעזרת כוח ברוטאלי בלבד, ורק שנאה מעמדית – היא לבדה – הניעה אותו ללכת בדרך הזאת.

הכוח הבּרוּטאלי על ידי מי הוא בא? על ידי הזרים, בראש וראשונה על ידי איטליה, על צרפת ועל אנגליה רובצת אחריות איומה בעד ימי הדמים באוסטריה. הימים האלה אינם אלא תוצאה הכרחית, שאי אפשר היה למנוע בעדה, ממדיניוּתו של דולפוס בחדשים האחרונים. יש להניח שלוּ נשמעה מלה אחת – וגם לא חמוּרה ביותר – מפּי מדינאי צרפת ואנגליה, היתה יכולה להפסיק את המדיניוּת הפרוֹבוֹקציונית הזאת. המלה הזאת לא נאמרה. נתנו לענינים “להתפּתח במהלך הטבעי שלהם” – והמהלך הזה לא היה יכול להסתיים אחרת מאשר הסתיים. הדיפּלומאטיה האירופּית, הריאקציה האירופּית, היא שהרסה את וינא הסוציאליסטית, היא שרמסה את זכוּיות העובד האוסטרי, היא ששפכה דם בחוּצות ערי אוסטריה, היא שהחריבה מגדלור זה לפועלי כל העולם שהפך – דוקא משוּם שהיה למגדלור לעובדים כוּלם – מפלצת בעיני כל ריאקציה, ובראש וראשונה בעיני הפאשיזם האיטלקי. ואמנם כן: פּועלי וינא הקימו לזכר מַתיאוטי חצר נהדרת, באחד הגוּשים המוּניציפּאליים, וקראו אותה בשמו. כקריאת מלחמה היתה החצר הזאת, כעלבון-תמיד לרוצחי מַתיאוטי. עתה באו פּועלי וינא על שכרם.

דף זה דף הפאשיזם האוסטרי, הוא המחפּיר ביותר בתולדות הריאַקציה הלוחמת. היא ניצחה את הפּועל התותחים בלבד, והתותחים האלה – זרים המציאוּם לפליטי אוסטריה הנוכחים. והשׂכר אשר הפאשיזם האוסטרי ישלם בעד התותחים האלה הוא: ממשלת אוסטריה תהיה סוכנת לממשלות זרות. עוד לא ברור מי הן הממשלות האלה, ואם כולן יחד או רק אחת מהן. רק עתה, בצל התליות הללו, יתחיל המקח- וממכר. וברור: אוטו בּוֹיאֶר גוֹרש מאוסטריה משום שאיש עבודה הנהו, ולא היה הבטחון שלא ינסה, בעלותו לשלטון, לנהל פוליטיקה אוסטרית עצמאית. דולפוס ואלה העתידים ורשת את מקומו, הועלו לשליטי אוסטריה, על-ידי טבח איום, משום שאנשי הבורגנוּת הנם, ויש הבטחון שהם יהיו סוכנים נאמנים, עבדים נרצעים לזרים, לאותו זר אשר ישלם להם מחיר רב יותר. את המפרעה כבר קיבלו:חורבן וינא הסוציאליסטית.

אפס המצב הזה לא יפריע לדולפוס וליורשיו, ואתם יחד לכל הריאַקציה העולמית, לדקלם דקלומי-כזב על “הפּאטריוֹטיוּת הצרוּפה” שלהם, של תלייני וינא, ועל “האַנטי לאוּמיוּת”, יותר מזה: על “הבּגידה במולדת” של המארכּסיסטים.

בוינא אנו קשוּרים קשר מיוחד. רבים מאתנו נדבקו בה זה מזמן עתה, כשצרה כה איומה ירדה עליה והיא גילתה גבוּרה כה נשׂגבה, עתה כולנו אתה, גם אלה אשר היה להם מה להעיר ל“אוסטרו-מארכּסיזם”.

במארכּסיזם המיוּחד הזה, גם בנוּסח של בּויאֶר וגם בנוּסח של רֶנֶר, היה מרעננות- מחשבה ומאומץ ההרגשה יותר מאשר בחלקים אחרים של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי. הוא שמר על אַחדוּת- המעמד ולא נתן לקומוּניסטים כל דריסת רגל במחנה (מי הם האידיוֹטים אשר באזנם מדבּרים עתה דולפוס ופיי על “הסכנה הבּוֹלשביסטית והסוביטית”?). הוא שמר על הנוער. הוא ביסס את עמדו המוּצקה על העממיוּת הרבה, על העבודה התרבּוּתית העֵרה, ועל הפּעוּלה הסוציאלית המסוּנפת וביחוד על המפעלים הקוֹנסטרוּקטיביים. הן אין ארוך לברכה הרבּה אשר העניקה עירית וינא לעובדי וינא, ולא הכתימה את עצמה בשוּם מעשה אלמוּת שהוא. גם השכבה העליונה של המפלגה הצטיינה בפשטוּת מנהגיה (מכל מקום בהשוָאה עם ה“אחות הגדולה”, עם הס"ד הגרמנית) וה“בּוֹנצֶנטוּם לא הכּה בתוכם שרשים. אלא יתכן שדבר אחר משך ביותר את לבו לוינא האדומה, מבלי שמסרנו לעצמנו דו”ח על כך: קו אחד היה בגורלה של וינא האדומה והוא קו טראגי מאד, והוא קו משותף לה ולנו: התלות הפּוליטית.

מסוף שנת 1918, מאָז התפּוררוּת המונארכיה האוסטרית-הוּנגארית, מלוה האסון הזה את פּועלי אוסטריה. מצבם שונה, התכלית שינוּי, ממצב הפּועלים והאכרים ברוסיה, בצרפת, בגרמניה, באיטליה באנגליה, לא רק שלא היתה להם אפשרות להוות גורם רציני בחיים הבין-לאוּמיים, אלא לא יכלו גם ליצור צוּרה רצוּיה לחייהם הם. לא ב-1918 ולא ב-1934 לא היתה אפשרות בידם “ללכת עד הסוף”. תמיד היו שבויים בידי אחרים. תמיד היתה לפניהם רק ברירה אחת בלבד: להסתגל לחיים-למחצה או לחדול מלהתקיים. לנַצח לא יכלו.

כדי לתפּוס תפיסה נכונה את המתרכש יש להבין קודם כל את מצבה המיוּחד של אוסטריה. הפּרולטאריון האוסטרי הוא אמיץ, מחוּנך, בּעל הכּרה ונוֹעד לגדולות, ובכל זאת הוא מחוסר אונים, כבוּל בחוּלשת ארצו, טעוּת היא להעמיד את חולשת הסוציאליזם האוסטרי בשורה אחת עם התבוּסה האיטלקית או הגרמנית. אלה הם חזיונות אחרים לגמרי –ושבוּע-הדמים על וינא הוכיח זאת למדי. הסוציאליזם האוסטרי התבּוֹסס **בדמיו בגלל חולשתה הפּוליטית של אוסטריה. ** זאת היא העוּבדה היסודית, העוּבדה הטראגית שאין לטשטשה על ידי “שאלת הזמן” שהיא היום נישׂאת בפי הכל: אם היה זה עכשיו הרגע המתאים לצאת לקרב או היה מחובתם של פּועלי אוסטריה לעשות זאת לפני כן, בשנות התסיסה שלאחר המלחמה או גם לפני שנה, בעלות היטלר לשלטון וכאשר הוּבהרוּ מגמות דולפוס. בכל שעה ושעה נכונה היתה התבוּסה. לא היה מפלט ממנה. ואם תבוּסה של גבורה, הרי נדמה שלא היתה לה שעת כושר יותר מאשר השעה הזאת. אילו עשו פּועלי אוסטריה את הניסיון לתפּוס את השלטון במדינה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, לא היה נסיון זה בלתי אם אֶפיזוֹדה, דוּגמת הממשלות המועצתיות שבמינכן ובבוּדאפּסט. גם לפני שנה היתה נחשבת התקוֹממוּתם לאַבאנטוּרה בלבד. מהו הסימן המבדיל בין אַבאנטוּרה ומות-גבּוֹרים? הכרח.

אָסוּר לפועל ליפול ברשת הטמוּנה לו על ידי הרומאנטיקה של הגבוּרה. “ובחרת בחיים” – זאת היא סיסמת הפועל הלוחם. ולא ירדוף אחרי המות ולוּ גם מות גבּוֹרים. מתי ישנה הצדקה לתבוּסה הבטוחה למפרע. כשאין ברירה אחרת, כשהיא הכרח. כל זמן שישנה אפשרות להמנע ממלחמה כזאת, אסור להתחיל, ולוּגם תהיה עטוּפה בתפארת הגבורה, וההכרח הזה צריך להיות הכרח של ממש, מוּכּר ומוּרגש, ולא רק פרי חשבונות פּוליטיים, לא “ראיה מראש” שהיא חובה לאלה אשר נשקפת להם תקוה לנצח. אלה המצוּוים על האסטראטגיה של “התקפה” ו“הגנה”, הם יכולים וצריכים לשקול את שעת ההתקפה אם להקדים אותה להגנה נואשת. ואולם אלה הנדונים לתבוּסה למפרע, לפניהם רק ברירה אחת: להגן על עצמם בשעה שנשרפים כל הגשרים.

עוד לפני שנה לא היינו זוכים לחזיון זה אשר זכינו לו עתה בוינא; עוד לפני שנה היתה התקוממוּת הפּועל האוסטרי רק “מרד” ולא מהפּכה אמיתית כשם שהיתה עתה. אם יתאמת הרושם שישנו לנו עתה מימי וינא, לינץ, אינסבּרוּק וכו', הרי שהיתה כאן מהפּכה שטרם ידענו כמותה. לא קבוצת בודדים, ברובם איטלקטוּאלים, ובמיעוּטם אנשי עבודה ממש, הרימה כאן דגל החירוּת. לא נשים אשר לא השיגו לחם בחנוּת, לא אנשים נעדרי-תפקיד. נעדרי-עבודה או שנפשם קצה במלחמה חיצונית והם ממהרים לשוב הביתה או נושאם עיניהם לחלוקת רכוּש הפיאוֹדאלים, לא הרחוב המקרי אשר מאה יצרים ואחד, שונים ומשוּנים, מץתרוצצים בו ודוחפים אותו להשתוללות – היווּ כאן את גרעין הפּלוּגות המהפּכניות, אשר למעשה, לאור חשבון מדוּיק וקר, אך מיעוט שבמיעוט מהעם מצטרף אליהן ואין הן מנצחות אלא בכוח הפתעה, בכוח של “שעה טרוּפה”, בכוח של חולשת השלטון. צבא שלם של אנשי- הכּרה, הידעים את אשר הם רוצים, הידעים את העתיד הנשקף להם, עמד ברחובות וינא להגנת הדגל האדום. לא היו כאן דברים שבמקרה ושבפתוּי ובמרמה, בכוָנה או שלא בכוָנה. היתה כאן **מהפּכת המונים. ** אולי הראשונה בתולדות המרידות.

לחזיון הזה לא היינו זוכים לא לפני חמש-עשרה שנה ולא לפני שנה. ואם עכשיו אור זורח ע פני הדמים האלה, למרות שהם ימי דמים; אם תקוה גדולה, ובשורה אדירה כרוּכה בהם למרות התבוסה; אם אין אלה ימי-חלוף, כימי מינכן ובּוּדאפסט בשעתם, אלא זכרם ישאר לנצח בתולדות תנועת הפּועלים – הרי זאת זכוּתה של מהפּכת ההמונים היא, זכוּת זאת הבאה בעקב ההכרחיוּת, בלעדיה נהפכת הטראגדיה לאַואנטוּרה.

בימים האלה הוּבלטה ביתר שׂאת הבּדידוּת האיוּמה של וינא, אשר לוותה אותה כל השנים הללו, יום יומיים שלושה ימים, ארבעה ימים, חמשה ימים, ששה ימים, שבוּע עמדו פּועלי וינא במערכה, שפכו את דמם, לחמו כגבּוֹרים, דחוּ, אוּלטימאטוּם, לא הסגירו את עצמם, הם לחמו בעד הסוציאליזם ובעד הדמוקראטיה, בעד זכוּיות העם ובעד כיבוּשי העובד, בעד עצמאוּת אוסטריה ובעד שויון היהודים, בעד חופש הדעה וּבעד חופש המצפּוּן, ואיש לא בא לעזרתם, במשך כל הימים האלה. כוּלם נתנו לדם להישפך.

הממשלות האדירות עמדו מן הצד, גם בימי הדמים עצמם. דאגו רק לעניניהן, עשו חשבון – גם בעצם הימים האלה. והן אין כל פּרופּורציה בין כוחותיהן וכוחות תלייני וינא. כשם שמלה מצדן לפני חדשיים ושלושה חודשים היתה דיה כדי לשנות את המדניות של דולפוס, כך היה רמז קל מספיק כדי לתת כיוּן אר למאורעות וינא וּלהכריח את דולפוס וּפוו לפשרה ולשלום, מגוחך להניח שהרמז הזה לא ניתן מתוך רגש הכבוד שהממשלות האלה רוחשות לעצמאות אוסטריה. גש הכבוד הזה, האוסר לממשלה אחת להתערב בעניניה הפּנימיים של ממשלה אחרת, איננו אלא אחד “השקרים המוסכמים” של הדיפּולומאטיה. למעשה אין היחסים הבין לאומיים – גם הגלוּיים, המוציאים את ביטוּייהם בנאוּמים ובתזכירים, ועוד יותר אלה הסמוּיים מעיני ההדיוטות, המוצאים את ביטוּייהם השיחות שנים ובחדרי חדרים, אין היחסים האלה בלתי אם התערבוּת בלתי פוסקת בענינים הפּנימיים של המדינות. ואחרת לא יכולה להיות, כי הן כל הענינים שבהם מנהלות הממשלת משׂא- ומתן, כלומר, “מתערבות” אחת בעניני השניה. – גם בעניני הזיין, גם בעניני המכס, גם הבריתות, גם “התעמוּלה האויבת” בגבוּלות מדינה אחת נגד המדינה השניה. – כוּלם הם “ענינים פּנימיים”. ביחוד אין להניח התאַפּקוּת חמוּרה לגבּי אוסטריה שהיא למעשה ואסאלית של איטליה-צרפת-אנגליה, ואלה רבות ביניהן על כך למי ביחוד ולמי לבד תהיה אוסטריה ואסאלית. אלא שבענין זה, בענין דיכוּי הפּועלים, היו כולן מאוּחדות, וכוּלן התבּצרו מאחרי הכזב הזה של “איסור ההתערבוּת”.

עתה, לאחר הכליה, נתוּנות דאגות הממשלות הללו למערכה השניה – ל“עצמאות” אוסטריה, לאופי שלטונה וגם למספר התליות, אם בתיינה מרוּבות יותר או פחות. ואולם לגבי המערכה הראשונה לא גילוּ כל דאגה שהיא. הן הסכימו לה. אישרו אותה.

אלא שלגבּינו מכאיבה לאין ארוך בדידוּת במחנה הפּועלים. עכשיו אוספים כספים לעזרת הקרבנות, או-שם קוראים לאסיפות, ואסיפות-מחאה הנצחיות הללו. ואולם בשעת המעשה המשיכו את החיים כאילו דבר לא קרה, כאילו לא עלה באש מבצר זה של הסוציאליזם העולמי, כאילו רבבות נפשות טהורות לא סיכּנו את חייהם, כאילו מאות ואלפים לא הקריבו את עצמם.

אין לטעון נגד פּועלי עמים קטנים, שהם עצמם נמצאים באותו מצב של שבי שבּוֹ היו נמצאים פּועלי אוסטריה. אדרבא: מוּתר להניח שבקרב העמים הקטנים האלה הוּרגש אסון וינא בכאב מיוּחד ואמיתי, ואנחנו כאן לא היינו היחידים אשר עקבנו ברטט לבב כל צעד של המלחמה הנואשת, מקטנים, מחלשים אין לתבוע דבר מלבד רגש הרטט הזה. ואולם החזקים, הגדולים, אלה אשר כוח בידם וּמשקל לדבריהם ואפשרות המעשה ניתנה להם – אלה היכן היו?

בראש הממשלה האדירה ביותר בימינו עומד איש אשר רוב שנות חייו עברו עליו בתוך האיטרנציונל הסוציאליסטי, השתתף עם הסוציאליסטים האוסטרים ביסוד האיטרנציונל המחודש שלחר המלחמה, ביקר בוינא ונתקבל שם כמנהיג הדור, והוא ישב עם קרבנות פיי בועד הפּועל של הארגון העולמי, וגם עתה, לאחר שעזב את מחנה העובדים ועבר למחנה השׂבעים והמנַצלים, גם עתה, הוא קורא לסיעתו בשם “פּועלים” – הוא לא נקף אצבע לעזרת וינא הסוציאליסטית כשהיא נטבעה בדמה, והוא מוסיף להיות ראש הממשלה האדירה הזאת אשר בימיה, ועל כן באחריוּתה, אירע הפּשע הזה.

נניח לאיש הזה. הלא עזב אותנו. ואולם המוני הפּועלים בצרפת ובאנגליה, על מנהיגיהם ועל ארגוּנם – היכן היו? מדוע לא יצאו לרחוב, מדוע לא לחצוּ על ממשלותיהם בכל כוח הלחץ אשר בידיהם?

חשבונות, חשבונות – גם כאן? שמא גם כאן שלט החשבון פּן ואולי יתקרב על ידי “פעולה נחפּזת” גם לאנגליה וגם לצרפת הגורל הזה הרובץ זה שתים-עשרה שנה על פּועלי איטליה, זה שנה על פּועלי גרמניה, זה ימים מספּר על פּועלי אוסטריה? ואיך לא הבינו, כי חוסר הפּעולה הוא שקירב את הגורל המר הזה, הוא שהחליש את עמדת פּועלי צרפת וּפועלי אנגליה, ולא משוּם שאין יותר העיריה הסוציאליסטית בוינא בחיים, אלא משוּם שלא היה בכוחם הם, של פּועלי אנגליה וצרפת, לעזור לחבריהם בוינא?

על אף קרבנות מלחמת וינא, אנו גאים במלחמה הזאת. כלומר: לא היינו רוצים שלא תהיה, למרות כל קרבנותיה, אנו משלימים עם הדם הזה ובלבד שתתחדש אמונתנו בכוח הצדק. אנו מוכנים לשלם במאות מתים אלה, וּבלבד

שלא תהיה בעולם השלמה כה שלמה עם הרשע, וּבלבד שתתבּלט ההכּרה, כי עוד יש דין וי דיין, ולוּ גם יהיו הם מנוּצחים כיום הזה. אולי לנו, העומדים בחזית האש, גם בכל תפוצות הגולה וגם כאן, בארץ הזאת, לנו, שלא נרתענו אָחוֹר כשמפעלנו דרש – ולא פעם אחת – קרבנות-דם, אולי לנו הזכוּת להרגיש ככה. גם תקוה מקננת בלבנו שגבורת פּועלי וינא תשמש מפנה במערכת הסוציאליזם, במערכת העולם. גם התקוה הזאת מצדיקה את הגאוה לדם שנשפך על ידי אחרים.

אבל לא יהיה זה לכבוד לגבורת וינא אם לא נכּיר גם בכשלון אשר לסוציאליזם העולמי בימי וינא, אם לא נודה שגבּוֹרי וינא נשארו עזוּבים לנפשם.

המשבר העמוק שבּוֹ נמצא הסוציאליזם הבּין-לאוּמי בשנים האחרונות – ותחנותיו: איטליה, אנגליה, גרמניה – לא נתרפּא ברחובות וינא ולינץ. אדרבא: נוספה לו תחנה חדשה: חוסר כל פּעוּלה רצינית מצד פּועלי העמים החזקים, השולטים בעולם, להצלת וינא. ואין התחנה הזאת נופלת בשליליוּתה ובהשפלתה מהכנעת הסוציאליזם הגרמני.

לנו ביחוד אסור להתעלם מהבּדידות האיוּמה ההזאת של לוחמי וינא. כי אנו שבוּיים בידי כוחות חוּץ במידה עוד יותר גדולה מפּועלי אוסטריה, ועלינו החובה – עם כל הגאוָה לגבורת פּועלי וינא – לשתות אתם יחד את כוס האמת המרה עד תומה.

“דבר”, ז' אדר תרצ"ד (22.2.1934)