כתום המלחמה הגדולה יצאתי אל עיר נעורי. ידעתי שהיא חרבה, שהגיטו היה למדבר. ואכן, הגיטו דמם. אך השרידים שעלו מן הבונקרים והופיעו מן היערות, והילדים שהגיחו ממחבואיהם – דיברו. היה להם צורך עז לספר. ואני הקשבתי ורשמתי.

לאחר שנה חזרתי ארצה וצרור הרשימות בידי. כל־אימת שעמדתי לצרפן ליריעה אחת, עצר משהו בעדי. הייתי מלא תהיות: כיצד יכול היה כל זה לקרות – המחנות, הכבשנים, הגיטו, המרד? איך ירד האדם לתהומות של שנאה ורצח? איך נתעלה לפסגות של הקרבה עצמית? לשוא ביקשתי תשובות לשאלות שהציקו לי.

ככל שעברו השנים נתחור לי שהרשימות שרשמתי בעיר נעורי פקדון הן עמי. איני רשאי לגנוז אותן. עתה אני מוסרן בידכם. אותן – ואת השאלות והתהיות שליווני במשך השנים.

 

פרק ראשון: המשורר הגולה    🔗

את שנות מלחמת־העולם השניה עשיתי בקיבוץ אשר ברמה הגלילית. עלינו לרמה בנובמבר 1938 כאחד מישובי ‘חומה ומגדל’. לא עברה שנה ונחשול של דם הציף את העולם. ב־1 בספטמבר 1939 התקיף הצבא הגרמני את פולין וב־3 באוקטובר נכנס במצעד נצחון לוארשה, עיר נעורי. ומאז – במשך חמש וחצי שנים ארוכות – חיינו בצל האימה, עוקבים מרחוק אחרי כיבושי הנאצים באירופה. בלילות ללא־שנת שאלנו את עצמנו: היכבוש השטן־המשחית את העולם כולו? היגיע גם אל שערי ביתנו? עודנו תוהים ושואלים – ואין מענה בפינו – החלו להגיע בשורות־איוב: על גיטאות ורציחות, על מחנות־כפיה ומחנות־השמדה. ידענו שקרובינו וידידינו מובלים למוות וידנו קצרה מלהושיע. היינו אך קומץ צעירים בתוך ישוב הנתון במצור והנלחם עם כנופיות ערבים מוסתים שהתנכלו לקיומו.

ניסינו לברוח מן האימה הגדולה אשר במרחקים ולמצוא מפלט לנפשנו בביתנו הקטן. נאחזנו במעשי־בראשית שעשינו: פוצצנו סלעים בדינמיט, סיקלנו טרשים ונטענו שתילים רכים של תפוחים ואגסים וגפנים. לימים חרגנו מן החומה שהקיפה את מחננו. הקמנו בתים, שגגותיהם האדימו בין צמרות החרובים העתיקים אשר מצאנו בבואנו לרמה. בחצר בית־הילדים עלה קול הטף – קולם של תינוקות שראו אור עולם ברמה.

עבדנו בפרך, ללא חשבון של שעות, מנסים להשכיח את מצוקתנו. בנשימה עצורה עקבנו אחרי המאורעות שהתחוללו בעולם הגדול. גם בבדידותנו ברמה הגלילית ידענו עובדות ואפילו תאריכים מדויקים. כיצד?

לא תמיד התפרסמו העלילות בעתונים או ברדיו סמוך להתרחשותן. יש שפרסומן נדחה ויש שהידיעות נגנזו כליל ולא הגיעו אל הציבור הרחב. אך בכל שנות האימה קיימה המחתרת היהודית בגולה קשר עם הישוב בארץ־ישראל – באמצעות הממשלה הפולנית הגולה אשר בלונדון או על־ידי מברקים ומכתבים, שנשלחו מארצות־הכיבוש בדרכים עקיפות, מכתבים כתובים בצופן או ברמזים, שהערימו על הצנזורה הגרמנית. רובם פוענחו בארץ, וכך – מפה לאוזן – ־פשטו השמועות והגיעו אל כל אדם אשר כרה להן אוזן קשבת. 

כך נודע לנו על התעללות הגרמנים ביהודי וארשה מיד לאחר כיבוש העיר; על ה־16 בנובמבר 1940, היום שבו נסגרו חומות הגיטו; על ‘הגירוש הגדול’ שנמשך מאז ה־22 ביולי עד ל־21 בספטמבר 1942 ואשר במהלכו שולחו להשמדה כ־300 אלף מיהודי וארשה. גם פרקי הגבורה לא נעלמו מאתנו. אנו, ברמה, ידענו – אם כי באיחור־מה – על ה־18 בינואר 1943, היום שבו יצא הארגון היהודי הלוחם לרחובות הגיטו והתקומם בנשק נגד הגירוש; ולאחר־מכן, כהלם, באה הידיעה על המרד הגדול, מרד גיטו וארשה, שפרץ ב~19 באפריל 1943, בערב־פסח תש"ג. גם זאת ידענו. 20 ימים נלחם קומץ המורדים באלפי הנאצים, עד לשמונה במאי, היום שבו הוקפו מבואות הבונקר המרכזי של הארגון היהודי הלוחם. שם, ברחוב מילא 18, מצאו את מותם מרדכי אנילביץ', מפקד־המרד, וחבריו.

ככל שידענו יותר, גברה מצוקתנו. קשים היו הלילות. שעות־על־שעות הייתי שוכב ער, עיני הפקוחות בוהות אל חשכת חדרי ואני חושש לזוע פן אעיר את אשתי, שנחה אחרי עבודת־יומה. מחשבותי נתונות היו לעיר נעורי הגוססת. בימים, כשהייתי הולך כתום העבודה אל בית־הילדים, כדי לבלות עם בתי הקטנה ועם בני התינוק, אנוס הייתי להתגבר ולהעמיד פנים, כדי ששעות הבילוי לא תיפגמנה בגלל הסערה שטילטלה את לבי. חייתי בין שני עולמות: מזה – ביתי אשר ברמה, אשתי, בתי ובני, ומזה – עולם ילדותי שנכחד, עולם רחוק שקם עלי ולא הרפה ממני אפילו לרגע אחד. דומה היה עלי שאני שומע בקרבי קול התובע ממני לחזור ולראות במו־עיני את עיר נעורי. לחזור ולדרוך בשבילים מני אז.

דבר זה היה בלתי־אפשרי, שכן הצבא האדום, שדהר אל לב־לבה של גרמניה, כדי להביס את החיה הנאצית במאורתה, שיחרר בדרכו כמה וכמה ארצות, שסרו מאז למרותה של ברית־המועצות. פולין היתה אחת מהן. בתום המלחמה סגורה ומסוגרת היתה מאחורי ‘מסך־הברזל’ וקשה היה להעלות על הדעת, שאני, יהודי תושב ארץ־ישראל, שבאותם ימים נתונה היתה לשלטון הבריטים, אשיג אשרת־כניסה לפולין.

ואף־על־פי־כן – – –

יום בא והבלתי־אפשרי היה למציאות. אירע לי נס. ומעשה שהיה כך היה:

בימי נעורי בפולין אהבתי את שירתו הלירית הענוגה של המשורר ולאדיסלב ברוֹנייבסקי, וביחוד את שיריו המהפכניים, שהרבּו לקרוא אותם בעצרות ובנשפי־תרבות של פועלים. שירים אלה היו כצנינים בעיני השלטונות: הם לא היו מהססים להחזיק את המשורר־המהפכן מאחורי סורג ובריח אילולא חששו מפני דעת־הקהל, שכן ברונייבסקי משורר נערץ היה על ציבור הפועלים. 

שיריו שגורים היו בפי, ומשהתחלתי באותם ימים לתרגם מספרות פולין לעברית, לא פסחתי עליהם. אילו פעמים החלטתי לגשת אל ברונייבסקי, להציג את עצמי ולספר לו על תרגומי, אך נער צעיר הייתי ולא עמד בי העוז להתיצב בפני המשורר המפורסם. פעם אחת ויחידה, לפני עלותי ארצה, כשנזדמנתי במקרה עם ברונייבסקי, מסרתי לו את תרגום שירו ‘הירח מרחוב פאביה’. גיבורו של שיר זה הוא היהודי איציק גוּטקינד, שולית־חייט הנושא בהפגנה את דגל־הפועלים האדום, אך בסופה של ההפגנה הוא מוצא את עצמו בבית־הסוהר. משם, מתא־מאסרו, הוא כותב אל המשורר ומבקש ממנו שירים…

ברונייבסקי, כמובן, לא ידע מלה עברית, ובכל־זאת קראתי לפניו את תרגום השיר והוא הקשיב בעינים עצומות ופניו הביעו קורת־רוח.

מאז לא הוספתי לראותו. עליתי ארצה, והוא, ברונייבסקי, נשאר בפולין וכתב בה את שיריו. בשנות המלחמה שאלתי את עצמי לא־פעם מה עלה בגורלו של המשורר־המהפכן ואף ניסיתי לחקור ולדרוש. סופר לי, שהוא נמלט אל ברית־המועצות. בטוח היה, שהוא – המשורר־המהפכן – יתקבל שם בסבר פנים יפות. אך הרוסים כלאוהו בבית־הסוהר. לאחר פלישת הגרמנים לברית־המועצות, ביוני 1941, התארגן ברוסיה צבא פולני בפיקודו של הגנרל אנדרס. צבא זה עבר למזרח התיכון ואף השתתף בקרבות באיטליה. סוּפר לי, שברונייבסקי, ששוחרר מכלאו, התגייס לצבא זה.

בראשית הקיץ 1944 נודע לי שברונייבסקי שוהה בתל־אביב. החלטתי להיפגש עמו.

מצאתיו באחד מבתי־המרזח שעל שפת־הים והוא שיכור כלוט (כבר בימי נעורי ידעתי שאין הוא מתנזר מן הטיפה המרה). חזותו עוררה חמלה: אדם גולה, מנותק ממולדתו, שבור ורצוץ, מדיו ממורטטים, הבטלדרס שמעליהם מזוהם, פניו חִורות ועיניו הכחולות, המשורגות נימי־דם, מוקפות עיגולים שחורים. על־אף שכרותו הכירני מיד.

‘זה אתה, בן?’ פנה אלי כאילו ראני אך אתמול, ‘איציק גוטקינד דורש בשלומך!’ חיבק כתפי ונישקני על שתי לחיי, נושף בפני אדי־יי"ש חריפים.

‘תודה, אדוני, שזכרתני,’ אמרתי.

ברונייבסקי טפח על כתפי עד שזו שחה מכובד המכה.

‘איזה אדון אני?’ אמר, ‘קרא לי ולאדק. הרי אנו ידידים־משכבר!’

לא אתאר את שיחתנו, שיחה ארוכה ונרגשת, שנתמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה. לשנת־לילה סרנו למלון זול על שפת־הים. למחרת בבוקר פשט ברונייבסקי את מדיו ולבש את בגדי־החאקי האזרחיים שקניתי בשבילו בחנות הסמוכה למלון. וכך יצאנו לדרך – אל הרמה הגלילית. כל רכושו ארוז היה בתרמיל צבאי.

בבית סיפרתי לחברי המזכירות על האורח מפולין, וכיון שאף הם היו יוצאי פולין ושמו של ברונייבסקי מוכר היה להם, הסכימו מיד לתת מחסה למשורר, אם אמנם רוצה הוא בכך. ואכן, חדשים ארוכים שהה המשורר הגולה בקיבוצי. יחד השכמנו לעבודה, יחד עבדנו בשיקומו של יער עתיק שהשתרע על מדרון ההר, בצפון.

הקיבוץ, שלא היה משופע באמצעים, העמיד לרשות האורח ליפט עלוב למגורים. (רבים מחברי הקיבוץ התגוררו עדיין בצריפים, וחברים חדשים, מקרוב־באו – באוהלים). שם, בליפט, לאור מנורת־נפט, היה ברונייבסקי כותב בלילות את שיריו, את הערבים בילה לרוב בחדרי, מסב לשולחני, כשבקבוק ווֹדקה לפניו, והוא לוגם את היי"ש מכוס־תה מלאה עד גדותיה. לא־פעם היה מוזג כוס ומגישה לי:

‘שתה, בן!’

‘תודה, איני שותה,’ עניתי.

‘איזה מין משורר אתה שאינך לוגם לגימה?’ היה מתריס ומשתתק ונועץ מבטו בקיר. דומה היה עלי שהוא עוקב שם אחרי תמונות מתחלפות הנעלמות מעיני.

כל אותם ימים סגור ומסוגר היה בתוך עצמו, מאופק מאד וממעט בקשרים עם חברי הקיבוץ. במשך החדשים הארוכים של שהותו בביתנו לא הצליח ללמוד אף לא משפט עברי אחד, פרט למלים בודדות, כגון ‘שלום’, ‘בוקר טוב’ או ‘לחיים’, שאף אותן ביטא בנעימה שעוררה גיחוך אצל החברים.

ניכר היה שהגעגועים לביתו ולמולדתו עושים בו שמות. כל־כולו אמר בדידות של אדם שנעקר על שרשיו ועל־כן הוא בורח אל הטיפה המרה. אחד ויחיד היה בחצר הקיבוץ, שבשעות ערב מאוחרות התהלך בצעדים כושלים, צעדי שיכור, נעצר לעתים, חובק פנס או גזע של עץ שנקרה לו בדרכו, ודיבר אליו בלהט כתובע תשובה. לא ייפלא שחברי הקיבוץ, בשיחותיהם בינם לבין עצמם, הדביקו לו כינוי: ‘שר־המשקים’.

הזמן חלף־עבר. המלחמה תמה. בשלהי מאי 1945 בא ברונייבסקי לחדרי ליטול פרידה. הערב ההוא זכור לי יפה. אורחנו השאיר בנו פליאה כפולה: הוא, שעל־פי־רוב בא בגילופין, מפוכח היה אותו ערב. הוא, שמאופק היה כרגיל וממעט בדברים, דומה שסכר נפרץ בו. שעות ארוכות הפלגנו בשיחה מלב אל לב. בסופה הודה לנו ברונייבסקי על החדשים שבילה במחיצתנו – תקופה שזכרה יהיה יקר לו תמיד. וכך סיים דבריו:

‘הייתי רוצה, בן, לגמול לך. אילולא אתה, שהופעת אז בתל־אביב כמלאך מושיע, מי יודע עד היכן הייתי מתדרדר. על־כן שמע לי: הנה אני חוזר לפולין. אולי אוכל לעשות לך טובה? אולי השארת שם קרוב וידיד ואני אנסה למצוא אותם?’

‘היו לי קרובים וידידים רבים,’ עניתי, ‘אך אני משער שכולם עד אחד אינם. אבדו עם האובדים. מאז פרצה המלחמה לא הגיעתני משם כל ידיעה, מכתב או גלויה’

נשתתקתי.

‘שמע ולאדק’ אמרתי, ‘אתה חוזר למולדתך, לפולין, שהיא עתה ארץ קומוניסטית. אין לי ספק שהמשטר החדש יקבל אותך בזרועות פתוחות. יגמול לך על שנות סבלך, השנים הארוכות, שבהן נרדף היית על צואר על־ידי השלטונות. הדמוקרטיה העממית תתן ודאי כבוד ויקר למשורר הפרולטרי שלה, למשורר המהפכן שנלחם כל ימיו על כינון המשטר החדש. לא־כן? על־כן בקשה לי אליך. חלום אחד ויחיד לי: לחזור ולבקר בוארשה עיר נעורי. אתה יכול לעזור לי בכך. כיון שתהיה מקורב לשלטון ותתרועע עם בעלי־השררה החדשים, נסה לפקוח את עיניהם ולעורר את תשומת־לבם לכך שעשיתי לא־מעט למען ספרותה של פולין. הרי במשך עשר השנים, מאז עזבתי את פולין ועליתי ארצה, תירגמתי לעברית מיצירותיהם של משורריה החשובים.’

‘יפה שתירגמת,’ ענה ברונייבסקי, ‘אך איני תופס מה לתרגומיך ולבקשה שאתה מבקש ממני.’

‘כיצד אינך תופס?’ קראתי, 'תוכל לספר להם שאני מתכונן לתרגם אנתוֹלוֹגיה של השירה הפולנית בין שתי מלחמות־העולם. או נאמר, אנתוֹלוֹגיה שתיקרא “מאה שנה של פרוזה פולנית”.

‘מי מפריע לך לתרגם?’ זקף בי ברונייבסקי את עיניו הכחולות.

‘ראש של גוי שכמותך!’ התפרצתי, ‘עדיין אינך מבין? תוכל לומר להם, שאני צריך לחפש בספריות בפולין, לראיין סופרים, ולשם כך עליהם לאפשר לי את הכניסה לפולין!’

כאן טפח ברונייבסקי על מצחו וקרא:

‘בראבו! תפסתי!’

ומיד – אם כי, כאמור, מפוכח היה אותו ערב – חיבקני וטילטלני טלטלה רבה, ובשעת מעשה קרא:

‘אני מבטיח לך בהן־צדק: מיד, עם שובי הביתה, אטפל בענינך. בטוחני שאשיג לך אשרת־כניסה.’

‘לאט לך, ולאדק,’ אמרתי, ‘בשובך הביתה, יהיו לך ודאי ענינים אחרים, חשובים יותר. אך אם יונח לך מעט, אנא זכור אותי.’

נפרדנו, ולמחרת עם שחר חיכיתי לו, לברונייבסקי, ליד הליפט שלו ובידי מתנה צנועה: פחית־דבש מהמכוֶרת של הקיבוץ. בטרם עלה לאוטובוס, וצרורו הדל בידו, נישקני בחום ועיניו נתכסו דוק של דמעות.

‘שלום, בן, ותודה ולהתראות!’ ניפנף בידו עד שנעלם הרכב בעיקול הדרך ההררית.

היה זה, כאמור, בשלהי חודש מאי. מאז חלפו שבועות וחדשים. עבר הקיץ והגיע הסתיו, חלף הסתיו ובא חורף קר, משופע בגשמים. יום־יום הייתי נטפל לממונה־על־הדואר בקיבוץ:

‘אולי יש מכתב בשבילי מפולין?’

תחילה היה גוער בי בבדיחות־הדעת: ‘אל תנדנד!’ לימים, משנמאסתי עליו, לא טרח לענות ופטרני בתנועת־יד של ביטול.

ואני, בלילות בעיקר, הייתי חוזר ומהרהר בשיחתי האחרונה עם ברונייבסקי. מדוע הוא שותק? האומנם אין כל ערך להן־צדק של משורר פולני? האומנם לא היתה הלחלוחית שבעיניו בשעת הפרידה אלא העמדת־פנים בלבד? ופעם מצאתי עצמי ממלמל בתוך החשיכה: ‘ולא זכר שר־המשקים את יוסף וישכחהו.’

מסתבר שטעיתי. ערב אחד, בפרוס האביב, קרב אלי הממונה־על־הדואר בריצה, מתנשם בקושי וקורא בקול:

‘בן! מכתב מפולין! מהמיניסטריון לתרבות ולהשכלה!’

והגיש לי מעטפה גדולה, מבוילת בבולים רבים, צבעוניים.

משפרשתי לחדרי, פעם לבי בחָזקה.

לא. לא טעיתי. שחור על־גבי לבן מצאתי כתוב בו, במכתב, שמשרד התרבות וההשכלה מתכבד להזמין אותי, על חשבונו, לפולין, כעורכן ומתרגמן של שתי אנתולוגיות: ‘שירת פולין בין שתי מלחמות־העולם’ ו’מאה שנה של פרוזה פולנית'. הממשלה תשמח להקביל את פני בהקדם האפשרי, שכן מודעת היא לחשיבות של יצירת קשרים בין אומות והפצתה של תרבות פולין ברחבי העולם.

בסופה של ההזמנה, באותיות זעירות, נתבקשתי לפנות לקונסוליה הפולנית בתל־אביב, אל הקונסול הכללי מר גאדומסקי.

למותר לספר, שלמחרת עם שחר יצאתי לתל־אביב והתיצבתי ברחוב אלנבי, בקונסוליה הפולנית.

גאדוֹמסקי, גוי גבה־קומה שפניו אומרות מרץ ופקחות, הזמינני לחדרו המרוּוח ורמז לי לשבת בכורסה שממולו.

‘ובכן נוסעים, מה?’ זקף בי עיניו החודרות, כאומר לפלחני ולגלות את צפונותי.

שתקתי, נבוך.

‘תמהני עליך,’ אמר גאדומסקי, ‘אני מניח שאתה באמת משורר ומתרגם. אך קשה לי להאמין, שכיהודי, אשר כל קרוביו ודאי נספו במלחמה, זהו הדבר המטריד אותך כרגע: שתי אנתולוגיות!’

וכיון שעמדתי בשתיקתי, השעין גאדומסקי את גבו לאחור, אל משען כורסתו, והטיח בי דבריו בשקט, אך בהדגשה:

‘אני מבין שהאנתולוגיות הן אמתלה בלבד. ודאי רוצה אתה לעסוק שם, בפולין, בכמה וכמה דברים, שהשתיקה יפה להם. במה שמכוּנה בפי האנגלים ‘מוֹנקי ביזנס’ – ציונות, עליה. לא־כן? לא אסתיר ממך: לא אכפת לנו. היהודים המועטים בפולין, ששרדו בחיים, מוטב שיצאו משם. אנו יודעים את מצבם. אנו מבינים שקשה לחיות על קברים. ואם אתה רוצה דוקא לבוא אליהם, לפקוח את עיניהם ולהראות להם דרך – אדרבה, עשה זאת. רק אחת אבקשך: אנא זכור, שאני גאדומסקי, הקונסול הכללי של הדמוקרטיה העממית הפולנית, לא אמרתי לך שום דבר. אני רק הטבעתי את האשרה בדרכונך. ולא סתם אשרה. זוהי הזמנה מפורשת ממיניסטויון התרבות וההשכלה. כל משרד בפולין יפתח לפניו לרוָחה את דלתותיו. כל פקיד בפולין יצדיע לאשרה זו. האמת היא שאיני מבין כיצד זכית בה.’

האשרה הוטבעה בדרכוני, הדרכון הבריטי (‘בריטיש פספורט – פלשתיין’), שבו חייב היה להצטייד כל יהודי תושב ארץ־ישראל בימי המנדט בצאתו לחוץ־לארץ. ולאהר־מכן, משקמתי והודיתי, לחץ גאדומסקי את ידי ואמר:

‘ברכתי לדרך. אני מאחל לך הצלחה בכּל.’

יצאתי מהקונסוליה הפולנית ופני לוהבות. מרוב התרגשות שכחתי להטמין את הדרכון בכיסי. חשתי סחרחורת ונשענתי אל כותל של בית. עצמתי עיני. ובאותו הרף־עין, שבו עמדתי ברחוב, שעון אל הכותל, הציפני אור גדול: לפתע־פתאום ראיתי את עיר נעורי והיא קרובה כל־כך – הושט ידך וגע בה!

 

פרק שני: השבועה והצלב    🔗

אין זאת כי עוף השמים הוליך את הקול. לא יצאו ימים מעטים מאז שחזרתי מתל־אביב ואשרת־הכניסה לפולין טבועה בדרכוני – והציפני נחשול בקשות הקשורות למסעי. לא התפלאתי על כך. גבולה של פולין סגור היה בפני יהודים מארץ־ישראל וטבעי היה שבעלי הבקשות רצו להסתייע בי. אך תמהתי על העובדה שדבר מסעי נודע ברבים. מילא, בקיבוץ קשה היה לשמור סוד. הרי חיינו דחוסים וצפופים בחצר קטנה. אך אלה שכיתתו רגליהם והגיעו ממרחקים אל חדרי אשר ברמה הגלילית – כיצד נודע להם הדבר?

הפניות הראשונות באו, כאמור, מחברי קיבוצי. למעלה ממחציתם היו יוצאי פולין: מיעוטם מוארשה ומרביתם מגלילותיה המזרחיים של פולין – מגרודנה ומלידה, מבאראנוֹביץ' ומסלוֹנים, מנייסבייז' ומז’טל. בערבים באו לחדרי, וכיון שהעדיפו לדבר אלי בארבע עינים, שכבו על הדשא שבפתח ביתי ונכנסו אלי בזה אחר זה, לפי התור.

אמר האחד: ‘כשעליתי ארצה, גרו הורי בוארשה, ברחוב נאלבקי 17. אולי נשארו בחיים? אם תמצא אותם, מסור להם מכתב זה.’

אמר השני: ‘אחי יצא לפני מרד הגיטו בתעלות־הביוב. הוא הסתתר בצד הארי, כלומר הנוצרי, של העיר. דבר זה ידוע לי מעל לכל ספק. על־כן אבקשך: נסה לגלות את עקבותיו. אמנם, יש קושי בדבר, אני מניח שבימים שעזב את הגיטו החליף את שמו לשם פולני. אך תוכל, אולי, לעלות על עקבותיו?’

אמר השלישי: ‘אם תזדמן לעירי, חפש את בני אחותי. עד כמה שידוע לי, הם נמלטו ליערות נאליבוֹקי והצטרפו לפרטיזנים.’

הבטחתי להם לעשות כמיטב יכלתי. תחילה רשמתי לי פתקים בודדים, כל פתק והבקשה שלו. כיון שתכפו הביקורים וחושש הייתי שהפתקים ילכו לאיבוד, נטלתי לי במחסן־האספקה פנקס קטן, מצויד באלף־בית והעתקתי אל דפיו את כל הבקשות. עד מהרה נתמלא הפנקס, ואני שמרתי עליו מכל משמר, שכן ידעתי שצופן הוא בתוכו גורלות אנוש.

ואז החלו לבוא אנשים מרחבי הארץ. גם מכרים משכבר הימים וגם פנים זרות לי לחלוטין. לא חקרתי אותם חקירות יתירות. גם בקשותיהם נרשמו בפנקסי. אך מכל אותם ביקורים שנַיִם הם הזכורים לי היטב:

היה בוקר של שבת. הרמה מוצפת היתה שמש, ורוח קרירה, משיבת־נפש, באה מן המערב – מן הים שבאופק. ניחוח של אביב גלילי אפף את הרמה. מדרונות ההרים היו מכוסים מרבדי פרחים: רקפת ועוֹלש וצפורן־בר, עד שהעין לא שבעה מראות. אלונים ואֵלות וזיתים, שצמרותיהם מכסיפים, הבהיקו באור הבוקר הבשום. חרובים עתיקים, פורשי־צל, זעו זיע קל, מפקירים ראשם ללטיפות הרוח. אשתי ואני, שנטלנו את הבת והבן מבית־הילדים, טיילנו בשדה סמוך לכביש המוביל אל הקיבוץ. אשתי אחזה ביד בתי הקטנה, ובני התינוק נישא בזרועותי.

לפתע הופיע בעיקול הכביש ג’יפ ירוק ונעצר בחריקה לידנו. הנהג – הנוסע היחיד – הושיט ידו כמבקש עזרה. הושבתי את בני על הארץ וקרבתי אל הזר.

לבוש היה מדים ירוקים־בהירים. לראשו חבש כובע צבאי, שבחזיתו התנוסס נשר לבן, עשוי פח נוצץ.

‘סלח לי,’ פתח באנגלית רצוצה, ‘אולי אתה מדבר פולנית?’

‘כן, זוהי שפת אמי,’ עניתי בפולנית.

‘נפלא!’ קרא ופניו אורו, ‘אני מבין שהגעתי אל הקיבוץ. התוכל לומר לי היכן אמצא את החבר…’

ונקב בשמי.

נבוכותי. הצצתי בפניו, פנים בלתי־מוכרות לי. לא, מעולם לא ראיתי אדם זה.

‘אני הוא האיש שאתה מחפש,’ אמרתי.

‘נפלא!’ קרא שנית וחמימות מחלחלת בקולו, קול בס עמוק, ‘אנא, עלו על הג’יפ וניגש לביתך.’

לאחר שעה קלה הכנסתי את האורח לחדרי. הוא הסיר את כובעו ולעיני נתגלתה גולגולת מכוסה שיער סומר, ששׂיבה זרקה בו. האיש גבה־קומה היה, רחב־כתפים ובעל־בשר.

‘שמי יאז’ומבּק,’ פתח ואמר, ‘אני יהודי, קצין בצבא הפולני הגולה. שוהה כאן, בארץ, לרגל חופשה קצרה. נודע לי שאתה עומד לצאת לפולין ובאתי הנה במיוחד לבקשך משהו.’

‘אדרבה, ספּר,’ עודדתיו, ‘אך קודם־לכן הרשני לומר לך: אין השם יאז’וֹמבּק זר לי. בוארשה, לפני עלותי ארצה, הייתי מחנך בקן השומרי. אחדות מחניכותי למדו בגימנסיה העברית “יהודיה” והן שסיפרו לי לא־פעם בשבחו של המורה שלהן לגיאוגרפיה, אחד בשם יאז’ומבק. שמא קרוב אתה של אותו יאז’ומבק?’

האורח חייך.

‘יותר מקרוב,’ אמר, ‘אני הוא אותו יאז’ומבק בכבודו ובעצמו. המורה לגיאוגרפיה מ“יהודיה”. בגודל טבעי. ועתה רוצה הייתי לשוחח אתך ביחידות.’

נשאתי עיני אל אשתי ואל הבת והבן ששיחקו בפינת החדר.

‘אתה יכול לדבר,’ אמרתי.

אך יאז’ומבק לא ויתר:

‘אני מעדיף שנצא קצת החוצה,’ אמר, ‘דרך ארוכה עשיתי עד שהגעתי אליך. אל־נא תסרב לי.’

קמתי. יצאנו לחצר. יאז’ומבק הפסיע לפני, גבוה משכמו ומעלה ממני. הוא כיון צעדיו אל שער הקיבוץ, לכביש המוביל מערבה. צעדתי לידו, מחריש כמוהו.

משהגענו לכביש והתחלנו מהלכים בו, נפנה אלי יאז’ומבק ואמר:

'סלח לי שהפרתי את מנוחת־השבת שלך. שהוצאתיך מביתך, מחיק משפחתך. אך לא הייתי מסוגל לפתוח את פי בחדרך. רציתי לדבר אתך בארבע עינים. עתה אוכל לספר לך את סיפורי. משפרצה המלחמה, גויסתי לצבא הפולני. בימי המלחמה הראשונים חפרנו תעלות במבואותיה של וארשה, במוֹקוֹטוּב, לעצירת הטנקים הגרמניים. המפקדה העליונה של צבא פולין בגדה, כידוע לך. הרמטכ"ל רידז־שמיגלי וחֶבר עוזריו הקרובים נמלטו מפולין עם פרוץ הקרבות. גם קברניטי פולין האזרחיים הסתלקו מן המדינה. לא היתה כל מנהיגות שתהיה מסוגלת להשתלט על המהומה הנוראה שפרצה בקרב התושבים. קולונל אחד, הממונה על הגנת העיר, קרא לכל הגברים המסוגלים לשאת נשק לעזוב את וארשה ולצאת מזרחה. אך ראש־העיר, סטאז’ינסקי, אדם הגון וישר שנהנה מאמון הציבור, התחנן ברדיו: “אזרחי וארשה היקרים, אל תלכו. עלינו להגן על עירנו. וארשה תילחם. לא נפקיר את וארשה לפולש האכזר. אני אתכם. לא אזוז מכאן. גורלכם־גורלי.”

'מדי יום ביומו השמיע ראש־העיר סטאז’ינסקי את נאומיו הנרגשים. ואכן, הוא נשאר על משמרתו – בתוך העיר העומדת על נפשה – עד הסוף המר. סוף זה היה ב־3 באוקטובר 1939, כשנכנסו הגרמנים במצעד־נצחון לוארשה.

'אני לא הייתי עוד בעיר. נסוגותי יחד עם גדודי וניהלנו קרבות־מאסף. רבים מחברי־לנשק נפלו בשבי. אני בר־מזל הייתי. נחלצתי איכשהו מהמלכודת הגרמנית. אך לא עברו ימים רבים ומצאתי עצמי בניכר, מחוץ לגבולותיה של פולין. אני וקומץ חיילים וקצינים – אודים עשנים מצבאה של פולין שהובס.

'ועדיין לא סיפרתי לך את העיקר. השארתי בפולין את אשתי הצעירה, שנשאתיה שנתים בלבד לפני המלחמה, וכן את בתנו הפעוטה, מארישה, תינוקת בת שנה. לשוא ניסיתי להתקשר עם ידידים בוארשה ולהיודע על גורל אשתי ובתי. אך יום אחד הגיע אלי חבר נעורים, פליט־גבולות, והוא שמסר לי, כי אשתי מתה במחלת־הטיפוס שהשתוללה בגיטו וארשה.

‘ומארישה?’ שאלתי. 

יאז’ומבק נעצר בלכתו ושילח בי מבט חודר, עצוב.

‘גם אני שואל זאת,’ אמר, 'האמת היא שלשם כך באתי אליך. אתה יוצא לפולין. על־כן באתי לבקשך: נסה למצוא את בתי, את מארישה. בפרוץ המלחמה היתה בת שנה אחת בלבד. במות אשתי, ב־1942, מלאו לה ארבע שנים. היום, אם אמנם נשארה בחיים, היא כבת שמונה. ידוע לי שתחילה התגוררה אשתי ברחוב גנשה 8, ולאחר־מכן ברחוב מילא 29.

‘וזה הכל?’ שאלתי.

‘הכל.’

שתקתי. ואז אמרתי:

‘אין זו משימה קלה שאתה מטיל עלי. לך ומצא מחט בערימה של שחת. ונוסף על כך…’

‘אני יודע,’ שיסעני יאז’ומבק, ‘ודאי רבים הם שפנו אליך בבקשות מסוג זה ולא תוכל לעמוד בכל ההבטחות שהבטחת. לא־כן?’

‘זאת איני יודע,’ עניתי, ‘הכל יתברר לי בבואי לפולין. אך אחת אני מבטיח לך: אעשה הכל כדי לעלות על עקבותיה של מארישה. למצוא אותה, אם אמנם נשארה בחיים.’

ושוב נעצר יאז’ומבק. רגע ארוך הציץ בי כשוקל בדעתו, ואז אמר:

‘אינני רוצה שתבטיח. אני רוצה שתישבע לי!’

הצצתי בו מופתע. יאז’ומבק הבחין בפליאתי ואחז ידי בשתי כפות־ידיו.

‘אני מתחנן!’ דיבר בקול חנוק, ‘הישבע לי! שלא תנוח ולא תשקוט עד שתמצא את בתי. איש גלמוד אני. אין לי יותר ממנה.’

הגבר המגודל הביט בי, מנמיך ראשו מעלי, ועיניו, שמלאו יגון־עולם, אמרו תחינה. לא, לא יכולתי לעמוד בפני מבטו. נשאתי ידי ואמרתי חרש:

‘אני נשבע.’

לפתע נרכן יאז’ומבק, כרך זרועו מסביב לכתפי וחיבקני בחזקה. ואז נסוג כדי פסיעה והליט פניו בידיו. כתפיו הרחבות וחזהו המקומר, החגור באלכסון בחגורת־עור, ניטלטלו כבעוית.

התרחקתי כדי פסיעות אחדות והמתנתי לו. כעבור שעה קלה השיגני והפסיע לידי בכביש המשחיר. ליד השער עלה על הג’יפ ואמר:

‘אין לי כוח נפשי לחזור לחדרך. מסור שלום לאשתך. אשר לך, איני מנסה אפילו להודות. מה ערך למלים? רק זאת תדע: אתפלל עליך כל יום. כשם שאני מתפלל לשלומה של מארישה.’

‘אתה אדם מאמין?’ זקפתי בו עיני בתמיהה, שכן בשעה שטיילנו הילך לידי בגילוי־ראש וכובעו עטור־הנשר בידו. 

‘כן’ השיב יאז’ומנק, ‘לא תמיד הייתי כזה. המלחמה היא שחוללה בי את התמורה. הצער והיסורים. אילולא מסוגל הייתי להתפלל ולקוות, היתה דעתי נטרפת עלי.’

חזרתי לחדרי מזועזע. אך למחרת היום מזומן היה לי זעזוע נוסף.

בצהרים, כרגיל, הגיע לחצר הקיבוץ, לרחבה שלפני חדר־האכילה, האוטובוס מחיפה. ירד ממנו זוג מוזר למדי: הוא – יהודי אדוק לפי מראהו, חובש מגבעת, פניו עטורות זקן־שיבה וגבו כפוף מחמת זיקנה. היא – זוגתו – כתפיה עטופות סודר שחור ולראשה פיאה נכרית. דמויות אלה לא השתבצו בנוף האנושי של הרמה. חברי הקיבוץ צעירים היו. הורי חברים טרם באו לחיות במחיצתנו. לא ייפלא שהחברים שהמתינו ברחבת חדר־האכילה לאוטובוס, שילחו מבטים תמהים לעבר הזוג המוזר. הייתי שם באותו מעמד, ולמראה הבאים, שחזותם יוצאת־דופן כל־כך, שאלתי את עצמי מה הביאם לחצר הקיבוץ.

לא ניתנה לי שהות רבה לתמיהה. לאחר רגע הוגד לי שהאורחים באו אלי.

‘אלי?’ תמהתי, ‘הרי אינני מכירם!’

אך כיון ששמעתי במפורש את שמי יוצא מפיהם, קרבתי אליהם, ואז הושיט לי הזקן את ידו ואמר:

‘באנו אליך במיוחד מתל־אביב. התוכל להקדיש לנו שעה קלה?’

‘מי אתם?’ שאלתי, ועדיין סבור הייתי שנפלה כאן טעות.

‘אנו הוריו של אריה וילנר,’ אמר הזקן.

שמעתי ונרעדתי. הקן השומרי בוארשה עיר נעורי מחולק היה לשכבות, וכל שכבה – לגדודים. אני התחנכתי בגדוד ‘משמר העמק’. משבגרנו ובאנו בעול של מצוות – היינו אנו המחנכים של ‘שומרים’ צעירים מאתנו. אני נמניתי עם מחנכי גדוד ‘המפלס’, ואילו חברי מ’משמר העמק' חינכו את גדוד ‘גלעדי’. משעזבתי את הקן השומרי ועליתי ארצה, היה אריה וילנר אחד מחברי גדוד ‘גלעדי’ – נער ער, בעל חיטוב־פנים עדין ועינים כחולות־בורקות – כך על־כל־פנים נשאר זכרו בלבי. לימים, משהגיעו בשוֹרוֹת־איוב מעיר נעורי, צפה ועלתה לפני דמותו של אריה – ולא פעם אחת בלבד. נודע לי, שאריה, שבימי הקן השומרי מכונה היה ‘יוּרק’, נתמנה ב־1942 בוארשה לבא־כוח הארגון היהודי הלוחם בצד הארי, כלומר הפולני, של וארשה. הוא דאג לאספקת נשק לגיטו, שצעיריו התכוננו למרד, נאסר בידי הגסטאפו הגרמני, נמלט באורח פלא מכלאו – ולפני המרד חזר לגיטו וסופו שנפל בבונקר של המפקדה ברחוב מילא 18, יחד עם חברו מרדכי אנילביץ'.

כל זאת ידעתי על יורק, שכן, כפי שכבר סיפרתי, עקבתי אחר כל ידיעה שהגיעה מוארשה וליקטתי בשקידה כל פרט – גם מהמכתבים והמברקים שהגיעו אל המוסדות בארץ וגם מפיהם של פליטים בודדים שהצליחו לצאת מפולין, עד שהתמונה נצטיירה בעיני כמעט בשלמותה. עתה, בעמדי מול הוריו של יורק, חשתי שלבי נצבט בקרבי מחמת התרגשות.

השעה שעת־צהרים היתה. ברגע הראשון רציתי להזמין את אורחי לארוחת־צהרים, אך אמרתי לעצמי שכיון שאנשים אדוקים הם, קרוב לודאי שלא יסכימו לאכול את תבשילינו. כדי לחסוך מהם מבוכה בשעה שיהיו אנוסים לתרץ סירובם לסעוד על שולחננו, הצעתי להם לבוא אתי לחדרי.

תריסי החדר היו מוגפים ובחללו הורגשה צינה נעימה. וילנר הזקן הסיר את מגבעתו ונשאר יושב לפני חובש כיפה. זוגתו ישבה לידו. פתח וילנר ואמר:

‘שמענו שאתה יוצא לפולין ובאנו לבקשך שתקח אתך מתנה בשביל ידיד שלנו. מתנה קטנה, שלא תכביד עליך.’

וכאן תקע אבא־וילנר את ידו לכיסו והוציא צרור קטן, עטוף במטלית וקשור בחוט. בטרם התיר את החוט השתהה מעט כמהסס. גם זוגתו נבוכה וכבשה עיניה בקרקע.

החוט הותר וידו של האיש הזקן הוציאה מתוך הצרור צלב־כסף.

‘הנה, זוהי המתנה,’ אמר אבא וילנר, ‘אנא מסור אותה לפיוטר טרוֹיאנוֹבסקי. הוא גר בפראגה, הפרבר של וארשה. כאן, על־־גבי הפתק המצורף, תמצא את כתבתו המדויקת.’

הצצתי בצלב־הכסף ובכיפתו ובזקנו הלבן של אבא־וילנר, נבוך מכדי להוציא הגה מפי. האיש הזקן הבחין כנראה בתדהמתי, שכן פתח בדברים, כעונה על שאלתי שלא שאלתיה במלים:

‘אתה ודאי תמה מה לי, ליהודי אדוק, ולצלב? ובכן שמע. אשתדל לקצר, כי הסיפור ארוך למדי ואפשר לגלגל בו עד אור הבוקר. לפני המלחמה חיינו בטוב. היה לי בית־חרושת לעיבוד־עורות והתפרנסנו בכבוד: אנו, ובתנו גוטה, ובננו אריה, שאני משער שהכרת אותו. הרי הייתם חברים באותו קן שומרי.’

אבא־וילנר עצם רגע עיניו וניכר בו שהוא מנסה לעבור ביעף לאותם ימים שלוים שבטרם־מלחמה. ואז חזר ופקחן והמשיך סיפורו:

'משפרצה המלחמה היינו בכי רע. עברו עלינו ימים איומים, ימי הפצצות נוראות. לאחר כשנה נסגרו עלינו שערי הגיטו. לאָשרנוּ הצליחה גוּטה בתנו להסתדר בצד הארי של העיר ושם חיתה בתעודות מזויפות. אריה, שנמלט לוילנה וחזר משם, עבר אף הוא לצד הפולני. הוא מיעט בדברים ואנו לא הקשינו קושיות מיותרות. הבינונו שהוטל עליו תפקיד – בצד הארי דוקא.

'הכסף, שהיה בידי עם פרוץ המלחמה, אזל אט־אט. יום בא וכלתה הפרוטה והרעב פקד את ביתנו. אך כיון שהיו לי עוד לפני המלחמה קשרים עם סוחרי־עור פולנים, הייתי חומק מהגיטו ומגיע לאחד הלקוחות שלנו מלפנים, משתדל לגבות חוב שנשכח. לרוב עשיתי זאת בשעות דמדומים, בטרם ירדה החשיכה, וכדי שלא יבחינו בי העוברים־ושבים, הייתי עוטף את פני במטפחת רחבה, כמי שחש בשיניו, אך לאמיתו של דבר הסתרתי את הזקן שעלול היה להסגירני. אשתי היתה מתלווה אלי בגיחות אלה, על־אף מחאותי. אמרה לי: אם יאונה לך, חלילה, אסון, ממילא לא יהיה טעם לחיי. אני רוצה להיות אתך עד הסוף.

'יום אחד, בין־ערבים, חמקנו מהגיטו. הצלחנו לעבור ברובע הפולני, לחצות את הגשר ולבוא אל פראגה, פרברה של וארשה. פנינו מועדות היו לסוחר־עור אחד, שאתו עמדתי לפני המלחמה בקשרי־מסחר. התכוונתי לבקש ממנו הלואה וקיויתי שלא ישיב פני ריקם. עודנו מהלכים ברחוב ופתאום שמענו קול צופרי מכוניות, שריקות וצריחות ונביחות כלבים. העוברים־ושבים ברחובות נמלטו לכל עבר בבהלה.

'היה זה מצוד שערכו הגרמנים. איני יודע אם חיפשו מישהו מסוים, אך ברור היה לי מעל לכל ספק: לנו צפוי המוות בלבד.

'ואז פתחנו גם אנו בריצה מבוהלת, חסרת־שחר. שמענו מאחורינו קול צריחותיהם של המרצחים ונביחתם של כלביהם המשוסים. פרצנו לאחת החצרות, נמלטנו לחדר־מדרגות אפל ודפקנו בידים רועדות על אחת הדלתות. פתח לנו גוי זקן, קירח. הציץ בנו ופניו החוירו מאוד. מן החצר בקע קול משרוקיות ונביחות כלבים.

'באין־אומר הושיט הגוי את ידו, משך אותנו פנימה ונעל את הדלת. לא הסתפק במפתח ומתח לרחבה מוט־ברזל שסגרוֹ בבריח.

'היה זה פיוטר טרוֹיאנוֹבסקי, סנדלר עני ואביון, כבן שבעים. לא, לא הכּרנו את האיש קודם־לכן. מעולם לא ראינו את פניו. אשתו מאריה, גויה זקנה שצלב מתנדנד על צוארה, אף היא הסבירה לנו פנים. וכן הבת שלהם, שיקסה צעירה, מורה במקצועה, ששמה קריסטינה. לא תאמין: נשארנו שם, בביתו של הסנדלר עד הסוף, כלומר עד מאי 1945. והרי באנו אליו באפריל 1942. אתה יודע חשבון, אישי הצעיר? שלוש שנים תמימות – למעלה מאלף ימים ולילות! אתה יודע מהו יום אחד של פחד? לילה אחד של אימה?

‘היה לה, למשפחת טרויאנובסקי, כוך בתוך קיר המטבח שלהם, מין קיטון זעיר, שבקושי נמצא בו מקום לשנינו, כלומר לאשתי ולי, לישב בו. הם הסוו את הפתח בוילון ונוסף לכך היו מזיזים ארון־כלים שחסם את הכניסה. אנו, אשתי ואני, ישבנו בו, בקיטון, בחשיכה, רועדים מקור בימות החורף ושטופי־זיעה בימי הקיץ הלוהטים. יושבים ומקשיבים: קול צעקה בחצר. קול טפיפת מגפים. צפירת מכונית. נקישה בדלת. מקשיבים – ולבנו הולם בחזקה ודמנו נקרש בעורקינו. בערבים בלבד היה טרויאנובסקי מסיט את הארון ואנו הגחנו ממחבואנו וישבנו במטבח, שחלונו הואפל בנייר שחור, ולגמנו כוס־תה, ונשמנו מעט אויר.’

אבא־וילנר נשתתק רגע ועצם שוב את עיניו. שיערתי בנפשי שבעיני רוחו עבר לקיטונו של הסנדלר הפולני הישיש. אך הנה התנער פתאום, במקיץ מחלום, והמשיך דבריו: 

'כן, אישי הצעיר. אלף ימים ולילות. כפי שאמרתי לך, עני מרוד היה טרויאנובסקי. לא־פעם פקד הרעב את ביתם. אך כל אותן שלוש שנים התחלקו אתנו חלק־כחלק בפרוסתם הדלה האחרונה – וכל זאת בלי לקבל אפילו פרוטה אחת מאתנו. ואל־נא תשכח איזו סכנה ריחפה על ראשו של פולני, שריחם על יהודי והסתירו. בימים הראשונים של הכיבוש אסרו הגרמנים בוארשה פולני שהסתיר בביתו ידיד יהודי. הם הוציאו להורג את כל יושבי הבית – בית בן חמש קומות! גברים, נשים וטף – כולם באו על ענשם בגלל הפשע של הסתרת יהודי אחד. ומאז ידעו תושבי וארשה הפולנים: כל המסתיר יהודי, לא זו בלבד שצפויה לו סכנת־מוות, אלא שהוא מסכן גם את חייהם של דיירי הבית כולו. מובן, שבין הדיירים נמצא תמיד אנטישמי, שבנפש חפצה הלשין על יהודי המסתתר בבית. אך גם פולנים, שלא היו אנטישמים במיוחד, חרדו לעורם ולחיי בניהם ולא היו מהססים להלשין – ובלבד להציל את עצמם. איני מאשים אותם בשל כך. אתה שומע, אישי הצעיר? איני מאשים אותם! וגם אתה אל תעז להאשים. אתה לא היית שם. אינך יודע כיצד היית אתה נוהג בתנאים ההם, בגיהנום של הנאצים. איש אינו יודע – אם לא התנסה בכך!

את דבריו האחרונים השמיע וילנר בגערה כמעט, כמוכיח בשער. ופתאום נקטעה גערתו והוא סיים דבריו בקול חרישי חנוק:

‘שמענו שאתה יוצא לפולין. חשבנו: במה נוכל לגמול להם לטרויאנובסקים? שניהם נוצרים אדוקים מאוד, על־כן נסענו במיוחד לנצרת וקנינו צלב זה. אנו יודעים שהוא יהיה יקר להם. הרי מנצרת בא, מהעיר הקדושה לנוצרים.’

אבא־וילנר נשתתק. אשתו, שישבה כל העת ועיניה כבושות בקרקע, הביטה בי פתאום, ובעיניה העששות נדלק שביב של אור. וכך אמרה:

‘ועוד זאת תמסור להם: אנו כאן, בארץ הקדושה, זוכרים אותם. כל יום. כל שעה. כל רגע. וגם כאשר תבוא שעתנו, נברך אותם לפני שנעצום את עינינו לנצח.’

היתה דממה בחדר. אור חיור הסתנן פנימה מבעד לשלבי התריס. קרן אחת נפלה על צלב־הכסף ודומה היה עלי שהוא בוער באש, בוער ואיננו אוכל.

ואז אזרתי עוז ושאלתי:

‘ויורק? הוא ידע על מקום המחבוא שלכם?’

‘כן,’ השיב אבא־וילנר, ‘הצלחנו להודיע לו על־ידי קריסטינה, בתו של טרויאנובסקי. ומאז היה מבקר אצלנו פעם אחת בשבוע ביום א’ לפנות־ערב. למה ביום א' דוקא? – תשאל. כי בימי־הפגרה שלהם היתה התנועה ברחובות ערה ביותר, ואריה, בבואו לביתנו, לא חשש שיעורר תשומת־לב.'

‘ואתם ידעתם במה הוא עוסק?’ שאלתי.

אבא־וילנר שילח בי מבט בוחן.

‘הרי סיפרתי לך, אישי הצעיר. הוא מיעט בדברים ואנו לא הקשינו קושיות מיותרות. אך באחד מימי א’, בבואו אלינו, החזיק בידו תיק־עור. משיצא לרגע לחדר הסמוך להסתודד עם קריסטינה – והם היו מסתודדים הרבה! – הצצתי במקרה לתיק ועיני חשכו: הוא היה מלא רמוני־יד! תחילה החלטתי לשתוק. הרי בין כך ובין כך לא אוכל לשנות הרבה. אך אריה, שחזר לחדר, הבחין כנראה בפני החיורות וקרא:

'“אבא, מה קרה לך? אתה מרגיש לא־טוב?”

'ואני, במקום תשובה, הצבעתי על התיק. ואז הגיע תורו של אריה להחויר. הוא הרכין ראשו, כמי שאין מלים בפיו, וכך ישב מולי עד סוף הביקור. אלא שבצאתו מהמטבח ובעמדו כבר על הסף, אמר לי:

“'אבא, אל תכעס. אני חייב ללכת בדרך שבה בחרתי וכפי שהוטל עלי. בימים אלה נשאר לי רק דבר אחד: לפעול לפי צו המצפון.”

‘היה זה ביקורו שלפני האחרון אצלנו. בבואו לאחר שבוע, מצא את אמא חולה ומשתעלת. הוא חשש שהשיעול החזק עלול לעורר תשומת־לבם של השכנים. אך כיון שלא בא בחשבון להביא רופא פולני, הבטיח אריה להביא עמו למחרת היום רופא מן המחתרת. אלא, כפי שנודע לי לאחר ימים, נאסר אריה באותו יום והובא לגסטאפו.’

ושוב היתה דומיה בחדר. אבא־וילנר נטל את הצלב והתבונן בו כאילו זו לו הפעם הראשונה שראהו. שפתיו מילמלו מלמול חרישי. אמא־וילנר ישבה בלא־ניע. על־אף הצללים שבחדר ראיתי בבירור דמעות הזולגות מעיניה ונעלמות בקמטי פניה, שדמו לשדה חרוש.

 

פרק שלישי: בים וביבשה    🔗

לאחר שבוע ימים יצאתי לוארשה. חשבתי שמסעי יארך כששה שבועות. שבועים – ההפלגה באניה מחיפה למארסיי הלוך ושוב, וכחודש ימים – השהייה בפולין. אמנם, סדרן־העבודה בקיבוצי שידלני בדברים: ‘חבל לבזבז חודש תמים של ימי־עבודה! אני מציע לך לקצר את שהותך שם!’ אך אני הראיתי לו את הפנקס הקטן שברשותי ובו רשימת המשימות, שרובן הוטלו עלי על־ידי חברי הקיבוץ, וטענתי: ‘הבטחתי ואקיים. לא אזוז משם עד שאנסה למלא את השליחויות כולן. אני חושש שבקושי יספיק לי החודש שהקצבתם לי!’

הנה כי כן נטלתי פרידה מן החברים ונשקתי לאשתי, לבתי הקטנה ולבני התינוק. האמת היא שכלפי אשתי היו לי נקיפות־מצפון. מאז באנו בברית־הנישואים לא נפרדנו אפילו ליום אחד, והנה אני עומד להיעלם מעולמה למשך ששה שבועות! אמנם, ידעתי שאשתי מבינה לנפשי ומצדיקה את מסעי, ובכל־זאת נצבט לבי למראה עיניה, בשעה שליותה אותי לנמל חיפה. היתה בהן גם תוגה שבטרם־פרידה וגם חרדה לשלומי בדרכי זו שעתיד אני לעשות בנכר. נשקתיה נשיקה אחרונה ושמתי פעמי אל כבש הספינה שעגנה ליד הרציף.

‘ששה שבועות!’ לחשה אשתי כששיחררתי אותה מחיבוקי.

‘זה יחלוף מהר!’ השפלתי עיני.

‘כן, כן, זה יחלוף. אל תדאג לנו. העיקר שמור על עצמך,’ אמרה אשתי ונופפה לי בידה לשלום.

ירדתי בכבש־העץ החורק ובידי מזוָדה קטנה ובה ספרים אחדים, אלבום־צילומים של בני־ביתי ופחית־דבש מהמכורת שלנו – מתנה לברונייבסקי. בכיסי טמון היה הפנקס הקטן, ‘פנקס המשימות’ שלי, שגדוש היה עד אפס־מקום. לידו, בתוך עטיפה נאה, צלב־הכסף שקיבלתי מהוריו של אריה וילנר. בכיסי השני שמרתי על הדרכון ועל ארנק־הכסף. לא, לא היה לי מחסור בכסף, על־אף העובדה שהייתי חבר קיבוץ, וקיבוצי, כפי שסיפרתי, לא היה משופע באמצעים. בצאתי לדרכי הארוכה, היה ברשותי סכום־כסף נכבד. אמנם, ברגע שקיבלתי את אשרת־הכניסה לפולין הציקה לי בעיית המימון של מסעי, אך עד מהרה צמחה לי ישועה ממקום בלתי־צפוי: כיון שנודע ברבים דבר נסיעתי, באו אלי כמה וכמה שליחי־מצוה וביקשוני ליטול עמי כסף: אלה מהשומר הצעיר – בשביל חניכי התנועה פליטי השואה; אלה מהסוכנות היהודית בשביל היהודים החוזרים באלפיהם מברית־המועצות לפולין, וכן לפדיון ילדות יהודיות מידי נוצרים; ואלה – סתם אנשים זרים לי, שביקשו לתמוך בקרוביהם – אם אמנם אמצא אותם בחיים.

המסע בים באותם ימים כרוך היה בסכנות בגלל המוקשים ששרדו מהמלחמה וטרם נמשו מן המים. על־כן מעטה היתה תנועת האניות היוצאות מן הארץ. בדי־עמל רכשתי לי בחברת־נסיעות, יומים לפני המסע, כרטיס לספינה לתא מספר 207.

היתה זו ספינה מצרית, אחת הראשונות שהפליגה כתום המלחמה מחופי הארץ לאירופה. המראה שלה לא היה שובה־עין או מלבב. לפי צבע דפנותיה קשה היה להאמין שאי־פעם היו לבנים. במקום מעקים התמשכו לאָרכּה צנורות חלודים. ליד חרטומה התנוססו האותיות המטושטשות של שמה: ‘קאהירוֹ־סיטי’.

עליתי לסיפון ופניתי באנגלית הרצוצה שלי לאחד מעובדי הספינה, ברנש צעיר חובש כובע־מלחים, שזרועותיו מקועקעות:

‘היכן תא מספר 207?’

האיש נעצר, שילח בי מבט מבודח ושאל:

‘איזה מספר?’

‘הרי אמרתי לך:207!’

האיש פרץ בצחוק, בחשפו את שיניו הצחורות, שהזכירו לי משום־מה מלתעות זאב. צחוקו הביכני. הבטתי בו בתרעומת אילמת. ואז פסק צחוקו והוא אמר לי:

‘אין כאן, בספינה, שום תא מספר 207!’

‘אולי נפלה טעות במספר הכרטיס?’ שאלתי.

ושוב צחק האיש את צחוקו הפרוע.

'מה פתאום טעות? זוהי ספינת־משא ואין בה בכלל תאי־נוסעים. אף לא אחד.

‘והרי חברת־הנסיעות מכרה לי את הכרטיס!’ טענתי, 'שילמתי את מלוא תמורתו.

‘לך והתלונן לחברת־הנסיעות!’ ענה לי.

‘אם כן מה אעשה?’ שאלתי.

אמר לי:

‘רד למחסנים, לבטן הספינה, ומצא לך פינה שקטה.’

ירדתי במדרגות החלודות, השמנוניות, חלפתי על־פני המטבח, שריחותיו שמו מחנק לגרוני. הוספתי לרדת ועברתי ליד חדר־המכונות, ולבסוף באתי אל מחסן גדול המלא תפוזים בתפזורת, כלומר – כל שטח הרצפה מכוסה היה פרי זהוב. אין זאת כי חלק מהפרי רקוב היה, שכן סרחון הרקבובית חבט חבטה עזה באפי, עד שחששתי שאקיא. נסוגותי חיש־מהר ובברכים כושלות חזרתי למעלה – דרך חדר־המכונות והמטבח אל הסיפון.

המלח הספיק כנראה לספר על־אודותי לרב־החובל בכבודו ובעצמו, שכן בעלותי לסיפון קידמני המלח ואמר:

‘גש לקברניט. הוא ימצא לך סידור.’

‘והיכן הוא, הקברניט?’ שאלתי.

‘על גשר־הפיקוד.’

רב־החובל, ברנש צנום, בעל שפם מאפיר, ששרוולי מדיו הממורטטים עטורים היו סרטים דהויים, אמד אותי במבטו ובלי לחכות למוצא פי פרץ בגידופים:

‘ימח שמה של חברת־הנסיעות! מנוּולים! נבזים! רמאים! שודדים על אם־הדרך! הייתי חונק אותם אחד־אחד בידי אלה! חבל שאנו מפליגים בעוד שעה קלה, אך סמוך עלי: אעשה אתם חשבון־צדק כשאחזור הנה! אני האיש שאלמד אותם מה זה תא מספר 207!’

שטף גידופיו נראה לי שגור על פיו. למשך רגע חלף במוחי הרהור שאולי עומד לפני בעל חברת־הנסיעות בכבודו ובעצמו, ואין זו הפעם הראשונה שהוא משמיע את נאומו באזני נוסע שרוּמה. אך לא היתה לי ברירה.

חיכיתי עד ששכך גל זעמו ואז גימגמתי במבוכה:

‘מה, בכל־זאת, עלי לעשות, אדוני? הרי אין לי מקום להניח עליו את ראשי! היכן אישן במשך ארבעת הלילות של המסע?’

רב־החובל זקף בי מבט מופתע.

‘ארבעה לילות? מי אמר לך זאת? בחברת־הנסיעות? מה אתה חושב לך? שזוהי אניית־פאר? הנסיעה תארך תשעה ימים ולילות. בדיוק נמרץ. וזאת בתנאי שהכל יתנהל כשורה. אך אם נעלה על אחד המוקשים הארורים, נסיים את המסע חת־שתים!’

‘מה בכל־זאת עלי לעשות, אדוני?’ חזרתי על שאלתי.

אמר רב־החובל:

‘גש למחסן ושאל על מחמוד. אמור לו בשמי שיתן לך כמה שמיכות צבאיות. תוכל להסתדר על הסיפון, בסירת־ההצלה העומדת בירכתים. הלילות אינם קרים במיוחד ואתה נראה לי אדם בריא. אין לי ספק שתחזיק מעמד.’

‘והיכן אקבל את ארוחותי?’

אמר לי:

‘אולי אתה מבקש קאויאר ושמפניה ומלצר בפראק שיגיש לך על מגש של כסף? אם כן כדאי לך לותר ולרדת מהספינה בטרם הפליגה. אך אם מוכן אתה לגשת למטבח שלנו ולקבל בוקר וערב ספל תה ופרוסות לחם בריבה, כי אז תוכל להפליג אתנו.’

מה נותר לי לעשות? הודיתי לו, לרב־החובל, ולאחר שעה קלה השתכנתי בסירת־ההצלה השבורה, שעמדה על הסיפון שלוּלה בכבלים אל המעקה. הסירות השלמות תלויות היו מעל למצולת־הים, משני עברי הסיפון, בחוץ, רתוקות אף הן בכבלים. לפני שפרשתי בסירה את השמיכות שקיבלתי במחסן, אנוס הייתי לשאוב בדלי מעוקם, שידיתו חוט־ברזל חלוד, את המים שהצטברו בקרקעיתה. לשאוב – ולהריקם מעבר למעקה הספינה.

צופר ה’קאהירו־סיטי' פלט נהימה מקוטעת, כשיעול הפורץ מריאה שחופה. הכבש הורד והספינה ניתקה מאבני הרציף. החוף נסוג בעצלתים. משיצאה הספינה משטח הנמל, הקיפוה גלים שהתרפקו על דפנותיה בכרבולת של קצף.

ירדו עלינו דמדומי בין־ערבים. מרחוק, ככוכבים זעירים, הבהיקו אורות הנמל, ומעליהם נצנוצי הכרמל הזוקף ראשו לשחקים. אי־שם בצפון, כחנוכית פלאים, הבליחו אורותיו של ביתי הרחוק, הבית שעל הרמה הגלילית.

החרטום פלח את המצולה והספינה הגבירה מרוצה, כנמלטת משובל הקצף המתמשך ודולק אחריה. הגלים הזדקפו כעומדים לבלוע את כלי־השיט וחזרו ושקעו כמתחרטים על מזימתם.

ואני, מכורבל בשמיכות הצבאיות שקיבלתי אצל מחמוד, שכבתי לי בתוך סירת־ההצלה, מביט בשמים הגדולים הפרושים מעל לים. ‘הדובה הגדולה’ קרצה לי בשבעת כוכביה. הקאסיופיה רמזה לי באופק כידידה ותיקה, ועיני ניסו למצוא בעזרתה את ‘כוכב־הצפון’. היכן נתודעתי לראשונה ל’דובה הגדולה'?

ופתאום נזכרתי בימי ילדותי הרחוקה. מעל לחצר ברחוב נאלבקי בוארשה, שבה ראיתי אור עולם, פרושה היתה פיסת־שמים דהה, ובה, באור חיורין, ניצנצה ‘הדובה הגדולה’. היא עמדה שם, מעל לחצר שלי, כל אותן שנים שבהן שהיתי ברמה הגלילית. גם עתה, כשכבו הדליקות הגדולות שכילו את גיטו וארשה, היא מביטה שם, ממרומים.

אט־אט נעצמו עיני ושקעו בתנומה. שמש של בוקר העירתני בקרניה. אמרתי לעצמי: ‘לא נורא! בסך־הכל עוד שמונה לילות!’

בימים יושב הייתי על הסיפון, עוקב אחרי מצולת־הים המערסלת את גליה, ובלילות שכבתי לי מכורבל בסירה. יש שגל גדול עט בזרועות פשוטות על הספינה, כאומר לחבקה, ליחך דפנותיה והתרסק אליהם והתיז רסיסי־כסף שירדו על פני. הלילות החרישו ורק הים הוא שדיבר אלי בקול שקשוק חרישי.

לא, לא חיפשתי לי חברים בספינה. אף אם היו נמצאים לי, ספק אם הייתי מסוגל לקשור אִתם שיחה. כל־כוּלי נתון הייתי למחשבה אחת ויחידה: כל רגע מקרב אותי אל מחוז־חפצי, אל היעד של מסעי! בלילות דומה היה עלי שהגלים מלחשים אלי חרש לחש ממושך, חדגוֹני: ‘לאן? לאן? לאן?’ ואני הייתי משיב להם: ‘אל עיר נעורי!’

היו גם לילות, שבהם נדדה שנתי. שכבתי בעינים פקוחות וערכתי לי תכניות מפורטות של המשך מסעי: ממארסיי אצא ברכבת לפריס, לשם היגרו לפני עשר שנים, בימים שבהם עליתי ארצה, אבי ושרנקה אחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים. אמנם, אין לי כל סיכוי למצוא אותם בין הניצולים. לפי עדוּת שהגיעתני, הם נאסרו ב־16 ביולי 1942, ‘היום השחור’ של יהודי צרפת, יחד עם יותר מעשרים אלף יהודים ‘זרים’, חסרי נתינות צרפתית. באותו יום באו הגרמנים במכוניות, סגרו על בתים ורבעים שלמים, תפסו את היהודים והוליכו אותם לדראנסי – אחד מפרברי פריס – מחנה מרכזי, שממנו נשלחו היהודים למחנות־המוות אושויץ ובירקנאו. לא. לא אשקוט אם לא אבוא לבית ההוא, שממנו הוצאו יקירי.

ולאחר־מכן – ברכבת לוארשה. ראשית־כל אלך לגיטו, כלומר לשרידיו. ואז – אז אנסה למצוא את עקבותיה של רֶגה, אחותי הבכירה.

הבטתי לתוך הלילה ודמותה של רגה ניצבה כחיה לנגדי. מבוגרת היתה ממני בשנה אחת בלבד, תמירה, וראשה עטור שפע שׂיער שחום. עיניה חומות היו ובעומקן ברק של פלדה. בבית אחד גדלנו, אמא אחת גידלה אותנו בחיקה. בילדותנו שמענו שנינו בשעות של שחרית את תפילתו של אבא, שהיה עומד בפינה, עטוף טלית ועטור תפילין ומדבר עם אלוהיו, מפציר, מחנן קולו, מלחש. והשבתות שלנו, והחגים. והסוכה בחצר. ופניו של אבא הזוהרות באור גדול בלילות־הפסח.

התזכרי, רגה, את יום־הכיפורים ההוא, כששנינו, שני ילדים קטנים, אחזנו יד ביד ובאנו חרש לבית־הכנסת? נרות יגעים, התקועים בפחי־חול שעמדו על הרצפה, הבליחו ונטפו ובכו בשארית חלבם, ועדת יהודים, מסוגפת מצום ומתפילה, זעקה: ‘פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום!’ ואבא ניצב כדרכו ביום־הכיפורים ליד העמוד, ואנו נאחזנו בשולי טליתו, שבה כבש את ראשו, ושנינו רעדנו מפחד: מדוע בוכה אבא בתוך טליתו כילד קטן?

משבגרנו מעט, נפרדו דרכינו. הוי, מה רחקו זו מזו! אני הצטרפתי לקן השומרי ושם נקלעתי לעולם רחוק כל־כך מהרחוב שלנו: דיבור עברי ושירה וריקודים ומושבות־קיץ. שם, בקן, נפקחו עיני. שם הייתי לאיש. הבינותי, שכל חיי שחייתי בעבר אינם אלא גשר לעתיד. כיום, אחרי שנים, אני שואל את עצמי: מה היה לי הקן השומרי? מדוע הסעירני וליבבני כל־כך? ולמה, בחשבי עליו, אני מכנה אותו בלבי ‘מקדש נעורי’? האם בגלל ניצוץ המרד שהדליק בי נגד הוַי החצר שלנו בנאלבקי? אמת־המידה שנתן בידי להבדיל בין טוב לרע? הבינה שנטע בלבי לאהוב את הצדק ולהתקומם נגד עוול? ואולי בשל החלום שהעניק לי, חלום עליה לארץ וחיי בךחורין זקוף־קומה?

רגה אחותי הלכה בדרך משלה. בגימנסיה על־שם פרילוצקי, שבה למדה, היה מורה לספרות פולנית ושמו ווֹלפה. קומוניסט היה, גבר צעיר ונאה, והתלמידות העריצוהו. לא ייפלא שהצליח להעבירן על דעתן: מחזורים־מחזורים של תלמידותיו הצטרפו לארגון הקומוניסטים הצעירים. וגם היא, רגה. היתה מחלקת כרוזים, מפיצה ספרות מהפכנית, משתתפת בהפגנות. תחילה לא ידעו בביתנו על פעילותה במחתרת. אד זכור לי הלילה, שבו הלמו על דלת ביתנו. שני שוטרי־חרש, שסבר פניהם חמור, ערכו חיפוש בביתנו. לעולם לא אשכח את עיניו של אבא בלילה ההוא, את פניה של אמא, שגוֹנן כגוֹן האפר.

לילה שלם נמשך החיפוש. סוכני־הבולשת לא הניחו חפץ בבית, שלא מישמשו בו. הם טיפסו למרומי השידה והשליכו לארץ את כלי־הפסח שהתרסקו בקול נפץ. חיטטו בארון־הספרים של אבא ועילעלו בכל גמרא, מקווים למצוא בין דפיה כרוזים קומוניסטיים. ואכן, הם טרחו ומצאו. משגילו את מבוקשם, ארזו את שללם ורמזו לרגה אחותי: ‘את הולכת אתנו. התלבשי.’

לאחר שעה קלה עמדה רגה בפתח, בין שני הבלשים, עטופה במעילה. אבא הביט בה באין־אומר ועיניו קרועות לרוָחה. אמא זעקה זעקה אחת ויחידה: ‘לא!’ – אך הדלת נטרקה בחָזקה.

היה זה המאסר הראשון של רגה. לאחר כשבועים חזרה הביתה. עינה האחת נפוחה היתה מאוד וזרועותיה מכוסות היו כתמים כחולים.

מאז היו סוכני־הבולשת אורחים קבועים בביתנו. רגה נאסרה ושוחררה חליפות. כיון שגורשה מבית־הספר, בילתה את ימיה בחוץ, בפעילוּת מפלגתה. בין חבריה, שביקרו בביתנו ביקורים חטופים, רבים היו הבחורים הפולנים.

לא־פעם נתגלעו ויכוחים ביני ובין רגה, ויכוחים מרים שהסתיימו במריבות קולניות. טענתי באזני רגה: ‘מה לך ולגויים? הרי כולם, עד האחרון שבהם, אנטישמים! עלינו לעזוב את פולין השונאת אותנו. נבנה את ארצנו – ואז תהיה גם לנו פינת־שלוָה משלנו, כמו לכל עם בעולם.’ ורגה בשלה: ‘שטויות! אתה מבזבז במו־ידיך את חייך! עולמנו מחולק לשני מחנות: של קידמה ושל ריאקציה. אתה רוצה לעלות לפלשתינה ולבנות בה מולדת משלך? במה תהיה מולדת זו שונה מפולין, שבה אנו חיים? האם לא יהיו בה בורגנים ופועלים? מנצלים ומנוצלים? אני נלחמת על עולם טוב יותר. בעולם שלי, בעולם הקומוניזם, לא יהיה כל ניצול או הפליה גזעית. הוא יפתור את כל הבעיות, ואף את בעיית היהודים.’

‘והאנטישמיות?’ ניסיתי להיכנס לתוך דבריה.

איני חוששת מהאנטישמיות. היא תיעקר מן השורש. נוסף לכך כדאי שתדע: אינני מרגישה את עצמי יהודיה. אמנם, נולדתי להורים יהודים, אך פולנית היא השפה שבה אני מדברת, פולנית היא הספרות שאני אוהבת. פה, בפולין, נולדתי, ועלי להילחם על המשטר שישרור בה, על עתידה. אל תכחיש: בעומק לבך גם אתה מרגיש כך! אלא מה? אתה פוחד מן המאבק הצפוי לך, על־כן אתה בורח לפלשתינה, עריק מוג־לב שכמותך!' 

‘מוג־לב’ זה הגדיש את הסאה. הויכוח, שעבר לריב־שפתים, נסתיים לא־פעם בגידופים ועלבונות, שהטחנו זה בזה. יום אחד, בסערת־המריבה, גבר כעסי עד שהרמתי יד על רגה. לאחר־מעשה חשתי חרטה וסיפרתי על כך, בשפה רפה, לאבא, מקווה שיצדיק את התפרצותי. שמע אבא ועיניו העצובות שילחו בי מבט של תוכחה.

‘אינך צודק, בן,’ אמר, ‘אין זאת אומרת שתמים־דעים אני עם דרכה של רגה. אך אל תשכח, בן, שבשעה שאתה רקדת “הורה” בקן השומרי, נרקבה רגה בבתי־סוהר. היא מאמינה בדרכה ואין קרבן שאין היא מוכנה להקריב למענה. על־כן ראויה היא לכל הכבוד. חייב אדם ללכת אחר צו לבו. אסור לו, לאדם, להתכחש לאמונתו.’

בעלותי ארצה, לא ניתן לי להיפרד מרגה. היה זה סמוך לאחד במאי, וכמו בכל שנה נאסרה רגה לפני חג־הפועלים. בשנתים הראשונות לשהותי בארץ ניסיתי לכתוב לה – ולא נעניתי. ואז פרצה המלחמה הגדולה. יש שזכרה של רגה עלה לפני. יש שהקיצותי ואמרתי לעצמי: היום אקבל מכתב מרגה! אך עד תום המלחמה לא הגיעתני כל ידיעה, ולוּ קלושה ביותר.

היכן היא רגה? שאלתי את עצמי, בשכבי בסירת־ההצלה על סיפונה של ‘קאהירו־ סיטי’. האומנם ניצלה והיא בין השרידים? עלי להתחקות על עקבותיה. למצוא אותה. הרי יש לי במה להיאחז: אפנה לחוגי המפלגה שלה. הללו ודאי יודעים מה עלה בגורלם של חבריהם היהודים.

ובינתים – עד שאמצאנה – ניהלתי עמה שיחות ארוכות, מלחש לתוך הלילה את דברי, והים מערסל אותי בתנודת גליו ומפיל תנומה על עפעפי.

הימים עברו בעצלתים. הלילות נמשכו עד אין קץ. אך גם הזמן הזוחל לאטו מגיע בסופו של דבר אל קצו. בבקרו של היום התשיעי למסע נתגלו לעיני שחפים, שירדו על גל ובישרו קרבת חוף. ואכן, לפנות־ערב הקישה הספינה בצלעה היגעה מטלטולים בדופן המעגן. הגענו למארסיי – עיר־הנמל העתיקה של צרפת.

ציפה לי על הרציף חברי מימי בית־הספר, תושב צרפת, שהודעתי לו מבעוד מועד על בואי. לאחר כשעה ישבנו שנינו ברכבת המהירה אשר דהרה לעבר פריס, כשקטרה מטיל לתוך הלילה יללות רסוקות. תחנות קטנות, מכוסות שריגי מטפסים, חלפו ביעף על אודותיהן המבליחים. דגלם האדום של שומרי־המסילה שילח ברכתו אחרי הרכב החולף. עצים בודדים, כזקיפים אילמים, קרבו בחָפזה ונסוגו לאפלוֹ של הלילה. אי־שם, בלב החשיכה, חגו־נעו גושי יערות, נהרות גילגלו את מימיהם וגשרים נתקשתו מגדה לגדה.

שוחחתי הרבה עם חברי – על כל אותן שנים שחלפו מאז נפרדנו, אך יותר מכך שתקתי. ככל שהגביר הרכב המגמא־מרחקים את מהירותו, העמיקה העצבות שבלבי. מחר עם שחר אגיע לפריס ואגש אל הרחוב והבית, שממנו הוצאו אבי ושרנקה אחותי אל דרכם האחרונה. כן, רחוב דה־קורסל מספר 213. אעלה במדרגות ואיכנס לתוך החדרים. פנים זרות יקדמוני בתמיהה. מי? מה? לא. אין אנו יודעים מי התגורר כאן לפנינו. דירה זו עמדה ריקה כדירות רבות אחרות אחרי הגירוש הגדול. הגרמנים החזירים! ריכזו בדראנסי גברים, נשים וטף ושילחום למחנות. קרעו תינוק מחיק אמו ואשה מזרועות בעלה. כן, כן, סה טריבּל. דברים שונים סיפרו כאן הבריות. אין אנו מאמינים בכל. למשל, בכבשנים שהוקמו בפולין, שעליהם סוּפּר כאן. דרכם של הבריות להפריז. אך מצד שני למה באו הנה כל היהודים מפולין? המעטים היו בלעדיהם הזרים בצרפת? ועכשיו? שמא תאמר שלמדו לקח?לא ולא! שוב הגיחו מחוריהם. שוב סחר־מכר וספסרות בשוק השחור! כן, מסיֶה. האנשים שאתה מחפש, קשה יהיה למצאם.

הדלת תוגף, אצא בצעדים כושלים ואצנח על ספסל הבוּלבאר הקרוב. אביט ברחוב האדיש ואנסה לדמיין לעצמי את הבוקר האחרון של יקירי.

…ושמא היה זה כך: אבא השכים כרגיל ונתעטף בטליתו. קרן של אור הזהיבה את התפילין־של־ראש והוא התפלל כדרכו בלחש ובדבקוּת. שרנקה אחותי, תלמידת הסורבון, עיינה במחברותיה והציצה מדי פעם בעיני־השקדים שלה באבא. ופתאום צעדים כבדים על המדרגות, נקישת מגפים, הלמות בדלת והלמות בלב. עיניה של שרנקה, עיני איילה נפחדת, נחו על פניו של אבא שהחוירו כסיד. וכבר נפרצה הדלת ועל ספה ניצבה האימה – – –

הרכבת שטפה נכחה והקטר פצע בשתי עינים קודחות את מסך האפילה, שלשוא ניסתה לאחות את קרעיה. עם שחר, באור החיוַרין שהחליף את האפילה הלילית, ניצבו רגלי בפריס.

רק עתה חשתי מה רבה עייפותי לאחר המסע בים. זקוק הייתי למנוחה וקיבלתי בתודה את הצעתו של חברי לבוא אל ביתו ולהחליף כוח. שכבתי בחדרו לשעה קלה, אך זו נתארכה לשעות־שינה ארוכות. זכור לי, שבטרם נרדמתי חזרתי ואמרתי לעצמי: הרי אני בפריס! העיר דיברה אלי בשפת הספרים שקראתי בימים הרחוקים. הנה מגדל־הפעמונים של כנסית נוֹטר־דם. קואזימוֹדוֹ הגיבן נאחז בכל גופו בכבל ומרעיד את ענבלי הפעמונים; גאברוֹש, נער־רחוב, מהלך ושורק לו בנחת; ז’אן ואלז’אן האמיץ, שפניו מעונים וחיורים, מדשדש בתעלות־הביוב. והגה מסתער ההמון, מקרקר את חומותיה של הבסטיליה, ובאותיות של אש נרשמות בקורות־העתים שלוש הסיסמאות המלבבות: חירות, אחוָה, שויון. ויקטור הוגו, שפניו פני סבא מיטיב, אחז בידי והובילני ברחובות עירו. חייך אלי ואני החזרתי לו חיוך. וכך נרדמתי.

כל אותו יום וכל הלילה שלאחריו שקוע הייתי בתרדמה עמוקה. גם למחרת החלטתי לנוח ונשארתי בבית. לשוא ביקשני חברי: ‘בוא נצא לעיר! הרי זו הזדמנות בשבילך לראות את עיר־האורות. נעלה למרומי טוּר־אייפל, לכנסית סקרה־קר. נרד לסמטאות מונמארטר. ניגש לקשת־הנצחון, לכיכר קוֹנקוֹרד, לאוֹבּליסק המכוסה כתב־חרטומים. נבקר בלוּבר, בבית־האינוַאלידים. האינך רוצה לראות את קברו של נפוליאון? את מוזיאון־רוֹדן שלידו? ואולי נגש לפנתיאוֹן, שבו טמונים אישיה הדגולים של צרפת – ז’אן ז’אק רוּסוּ, ווּלטר, אמיל זוּלה, ויקטור הוּגוֹ?’

חשתי שיוצא־דופן אני בעיני חברי, אך לא עמד בי הכוח להיעתר להצעותיו. לא, לא באתי לפריס כתייר המתרוצץ בין תמונתה של המוֹֹנה־ליזה בלוּבר ופסליהם של אזרחי קאלה אשר במוזיאון־רוֹדן. עובר־אורח אני, שסר לשעה קלה לנוח מעט, כי אכן זקוק הוא לכוח רב, כדי לבוא אל מחוז־חפצו – אל עיר ילדותו ונעוריו.

 

פרק רביעי: ערש־הטומאה והמדבר הגדול    🔗

הדרך אל עירי עברה בגרמניה. היה לילה והרכבת שעטה בשקשוּק חדגוֹני. הקטר שילח אל החשיכה זעקה מקוטעת, שהדה השתבר לרבּוֹא בנות קול.

איני זוכר מי היו חברי־לנסיעה. ישבתי בפינה, עצמתי את עיני, ולפתע הוסטה דלת הקרון ואבא ושרנקה אחותי נכנסו פנימה. פניו של אבא חיורות היו. עיניה של שרנקה בכו בלי קול. השנים ישבו מולי. אמרתי לאבא:

‘רכב זה נושא אותי בעקבותיך, אבא. הרי בדרך זו עצמה הובלתם שניכם לפני ארבע שנים מדראנסי אל כבשני אושויץ. מה לחשת אז בשעות־המסע הארוכות? התפללת? אמרת וידוי?’

כל אותו לילה ישבתי עצום־עינים ושוחחתי עם אבא ועם שרנקה אחותי. והנה הפציע שחר חיור. עוד מעט יאיר הבוקר וצללי הלילה האחרונים ינוסו על נפשם. איזו צורה לה, לארץ זו, שבה גדל הצפע הנאצי ומאדמתה ינק את ארסו?

יערות חסמו את האופק. בלב השדות נתמשכו דרכי־עפר, שבהם התנהלו לאטם קרונות רתומים לשוָרים. הנחלים גילגלו מימיהם והאדמה הגדולה הרחבה זקרה את שבּליה לברכת השמש. זאטוט זהוב־שיער נגרר אחרי אמו. נשים רכנו מעל לתלמים.

שלוָה זו שמסביב הטריפה את דעתי. זעם חילחל בקרבי וצרב את לבי. לשוא ניסיתי להתעלם ממראה עיני. בעל־כרחי הוספתי להסתכל בנופים המתגלים. עצי־אשוּח תמירים הרהיבו את העין בירקותם. פרגים דלקו בארגמן. בין חורשות־ארנים הצטנפו כפרים ועשן כחלחל תימר מגגות בתיהם, שדמו לקוביות צבעוניות. שבילים מרוצפי־אבן הובילו אל כנסיות הזוקרות לרוֹם את חודי מגדליהן.

העין בהתה על־פני הנוף. האומנם זוהי המאורה של המפלצת הגרמנית? ארץ־חמדה זו, המשתרעת למלוא העין – האומנם היא ערשהּ? את, אשה אלמונית, הגחונה על רגבי השדה – האם אַת אמו של רוצח אבי ואחותי? אַת היא שנשאת אותו בחיקך? אַת היא שחלצת לו שד? ואתה, איש זקן, המשרך בשדה, סוחב חבילת זרדים על גבך הכפוף – כלום אביו אתה? ואַת, נערה בלוֹנדית, תמירה, מה עשית לפני שנתים־שלוש? האם סובבת במחנות־המוות ובידך פרגול, ובעיניך חמת־רצח?

בבוקר שמשי, בלב שדות מזהיבים, נישאתי ברכב הדוהר, ושפתי מלחשות קללה משולשת: קללה לאשה הרכונה על הרגבים; קללה לזקן המשרך דרכו בגב כפוף; קללה לנערה הבלונדית התמירה.

פסי־מסילה סבוכים כרשת, שצצו פתאום מסביב, בישרו קרבת עיר. שלדי גשרים מופצצים עיקלו את זרועותיהם הקטועות ושילחו שוועתם מעל תהומות. מסביב מפלצות טנקים שרופים ושלדי מטוסים רסוקים. האדמה מכוסה היתה שכבת־פיח עבה. משני עברי המסילה פערה האדמה לועות שחורים, שרידי הפצצות. והנה פרברי העיר – מפולת בתים ורחובות. על־פני לוח, שברזליו נתעקמו מהדף האויר, התנוססו אותיות שחורות, כמודעת־אבל: נירנברג.

ערש־הטומאה. העיר הנודעת לשמצה בשל כנסי המפלגה הנאצית שנערכו בה, בשל חוקי־הגזע האנטישמיים שנתקבלו בה ואשר הכשירו את הקרקע להשמדת בני־עמי. לא, השׂנאה ליהודים לא היתה נטע זר בעיר זו. לא היטלר ומרעיו הם שהביאוה אליה לראשונה. כבר במחצית המאה ה־14, בימי ‘המגיפה השחורה’, נטבחו בה יהודים שהעלילו עליהם אשמה של הרעלת בארות. מאה שנים לאחר־מכן, החל משנת 1451, נאלצו תושביה היהודים לשאת אות־קלון.

מה יש בה, בעיר זו, ששמה בלבד נעשה שם נרדף לארס־שנאה? כיצד נהיתה עיר זו לקן־צפעונים? ומה חושבים להם בחורים אלה המפרקים עתה את גג התחנה המעוך – שברזליו־עורקיו נופצו בהפצצות אשר פקדו את עירם? רוּבם לבושים בגדי־צבא ממורטטים. מה עוללו בחורים אלה בימי המלחמה?

דומם עמדתי ליד חלון הקרון ולבי הולם בקרבי. רציתי להשקיט הלמות זו והדלקתי סיגריה. טעמה תפל היה ומר, על־כן השלכתיה על הרציף. מיד עט עליה גרמני אחד, לבוש בלויים, גחן עליה, הרימה, ניפנף לי בידו נפנוף של תודה וחיוך מתרפס על שפתיו. לא זעתי. האם זהו האיש שרצח את אבי? ששרף את שרנקה אחותי בכבשן?

ממול, במסילה צדדית, על־גבי פסים עזובים, אכולי־חלודה, עמדו קרונות־משא נטושים. בחורי פתחיהם השחיר החלל הריק, ועל־גבי דפנותיהם הלבין פה ושם מגן־דוד מעוקם שצויר בגיר. האומנם רכב־המוות הוא, שהסיע את הקרבנות למחנות? מי קיבץ אותם מכל קצוי אירופה המעונה וערם אותם כאן כמצבת־זכרון? היש מי בעיר זו המנסה להטות אוזן לזעקת הקרונות הריקים?

לא היה בי כוח להביט. רבונו־של־עולם! אימתי יזוז הרכב ועיר זו תישאר הרחק מאחורי?

אנוס הייתי להמתין הרבה עד שחזרה הרכבת ועקרה ממקומה. היום נטה אל קצו והשמש השוקעת הציתה תבערה בשולי המערב. היערות שבאופק האפילו. ואני נישאתי ברכב הדוהר ובפי טעם הקללות שקיללתי קודם־לכן.

אמר לי הערב הקרב: 

‘האפשר לחיות מתוך שנאה בלבד?’

שתקתי. ניצבתי בחלון, שירבבתי ראשי החוצה, מפקיר את פני למשב הרוח. אך גם הוא לא היה בו כדי לצנן את מצחי הלוהט.

לוארשה הגעתי בטרם שחר. תחנת־הרכבת גדושה היתה המוני־אדם. אלה נימנמו בישיבה על־גבי ספסלים, אלה נחרו, שרועים על הרצפה וצקלונם למראשותיהם. מצאתי לי פינה נידחת ובה ישבתי מכונס בתוך עצמי. עוד מעט יאיר היום. העיר מוכרה לי היטב. עם אור ראשון אעזוב את התחנה ואצא לדרכי – אל חָרבוֹת הגיטו.

ואכן, כך עשיתי.

באין מחסן לשמירת חפצים בתחנה, הפקדתי את מזודתי בידי המזנונאי, תמורת חפיסת סיגריות שתקעתי לידו ואשר למראה אורו פניו. ברחבה שלפני התחנה, על־גבי כן־אבן, ניצב סמלה של העיר: סירונית־ברוֹנזה שזנב~הקשקשים שלה מופשל וידה מנופפת מעל ראשה חרב שלופה.

וארשה.

הויסלה, המגלגלת מימיה בין גדות עטורות ירק קלוש, מבתרת את העיר לשנַיִם: במערב־וארשה. במזרח־פראגה. מזה ומזה מושיט גשר־קרבּדז’ה שתי זרועות גדומות. באמצע רובצת הקשת שנותקה בהפצצה וראשה המרוסק מתנשא מעל למי הנהר, מציץ בסקרנות ושואל: ומה עלה בגורלך?

עם שאני פוסע פסיעות ראשונות, הפניתי ראשי ושילחתי מבט אחרון בתחנת־הרכבת. זכרתיה כפי שהיתה בשנים ההן, לפני המלחמה: בנין מפואר המתנוסס בגאוָה מעל לעיר. עתה ראיתי חורבה מעוקמת, המציצה בחלונותיה המנופצים כבחורי־עינים חרוכי־להבה. הבתים משני עברי הרחוב דומה שחרב ענקית הונפה עליהם וגדעה בתנופה אדירה את גגותיהם. מין תצוגה שטנית של מבנים ערופים. אין לך בית שלא נפגע. זה הרוס לגמרי, זה נותץ־למחצה וחלקיו מידלדלים כאיברים כרותים, שלא נוסרו עד תום. יש כיעור מיוחד־במינו, דוחה ומעורר פלצות וסלידה, בעיר הרוסה. היתה לי הרגשה שאני מציץ בפצעים פעורים, בבני־מעים מרוטשים המתגוללים בסחי ובאבק. אי־פה אי־שם התנוסס־צמוד עדיין אל קיר־חומה ששרד, ותלוי בנס – תנור לבן־אריחים, כיור מנופץ, ברז מיותם. פנסי הרחוב נתעקמו. זה שח אפּים ארצה ופניו נגעו במדרכה בהשתחויה עמוקה, זה נתעקל כסימן־שאלה גדול, זה שירבב צוארו אל מעבר לרחוב. הבתים שהתמוטטו כליל פתחו את שדה־הראיה ועיני הציצו במפולש לתוך עירי, תמהות על קפיצת־הדרך, על המרחקים שנתקרבו פתאום.

הנה רחוב מרשלקוֹבסקה, פאר רחובותיה של וארשה בעבר. אימת בתים ללא גגות. גרמי־מדרגות חשופים התלויים על קיר בודד ששרד. והחלונות, שזגוגיותיהם מנופצות, מביטים ביצורי־אנוש הרוחשים בין החרבות ועיניהם אטומות, חסרות־מבע. פה ושם הורסים פועלים קיר־חומה הגוהר מעל למדרכה. נשים, שראשן מעוטף במטפחת דהה, גחונות על המפולת, בוררות ומנקות לבֵנים. סוסות כחושות, אדישות לצליפות שוט, מסיעות לאטן עגלות־חול. וארשה מפנה את שרידי הריסותיה. אופנים, הקרויים ‘ריקשות’, שמושב כפול מחובר לחלקם הקדמי והנוסעים יושבים כשגבם אל ה’נהג', חוצים את הרחוב, שפונה מתלי הלבנים. מתוך חלון, שמחציתו סתומה בקרש, מזדקר קצה ארוּבה ועשן בוקע ממנה.

והנה הגן הסאכסי, שטורי פסליו הביטו בי פצועים ורטושים. מסביב – עצי־דוֹלב כבדי־בדים ושיטות קמורות־צמרת, צפצפות תמירות וארנים, שירקותם כהה ורווּיה. העצים חזקים מיצורי־אנוש. יש בהם חיוּת מופלאה, שקשה לדכאה. הבטתי בהם בפליאה ובקנאה. קליפתם רוטשה באכזריות על־ידי פצצות. גזעם חוֹרך באש. צמרתם נערפה. קומתם – יש שנכפפה עד לארץ, אך הם לא אמרו נואש. הם לגמו את שיקוי קרניה של השמש האביבית – והוריקו, וליבלבו! מין טירוף של צמיחה – על־אף הכל.

בקצוי הגן, ליד קברו של החייל האלמוני, מפסיע זקיף מתוח, כאז בימי הילדוּת. אש־התמיד מהבהבת. שמים גדולים גוהרים מעל לכיכר רחבת־הידים ושוחקים לכל שהוא בן־חלוף. שהרי באותה כיכר התנוססה בראשית המאה, בימים שבהם היתה פולין משועבדת לרוסיה, כיפת כנסיה רוסית. משזכו הפולנים בעצמאות – כתום מלחמת־העולם הראשונה – הרסו את הכנסיה, שהיתה בעיניהם סמל השעבּוּד, וכינו את המגרש שנתפנה ‘כיכר פילסוּדסקי’ – על שם האיש שעמד בראש לוחמיהם והעניק להם את חירותם. ב־1939, משכבשו הנאצים את פולין, סילקו את השלט והכיכר כונתה בשמו של הפיהרר – ‘כיכר היטלר’. עתה נעלמה הכתובת הגרמנית ושלט נוצץ הכריז באותיות אדומות: ‘כיכר החופש’.

חופש שלאחר כיבוש.

הבטתי סביבי. ילדים, שהגיחו מפתחי חרבוֹת, חפזו בדרכם לבית־הספר וילקוטם קשור להם על גבם. נערות צעירות אחזו תיקים בידיהן ואצו נכחן. הנה נתלקטו לחבורה, שילבו זרועותיהן וחסמו כליל את המעבר שפוּנה באמצעיתו של הכביש. צחוקן צלול היה, צחוק משובה ונעורים. אמרתי בלבי: וארשה, עיר־הבלהות ההרוסה, חוזרת לחיים.

אכן, וארשה פצועה היתה, אך חיה. הטמינה את מתיה וניסתה לשקם את עצמה. מאחוריה – ימי ההפצצות והכיבוש, המרד היהודי והגיטו העולה בלהבות. ולאחר־מכן, באוגוסט 1944, המרד הפולני, שבגללו נהרסה העיר לחלוטין ונתרוקנה מתושביה. כתום המלחמה חזרו הגולים ונאחזו בצפרניהם במה ששרד. בין החרבוֹת נבטו חיים חדשים. ילדים פעוטים טיפסו על ארבע על ערימות הלבנים הנתוצות, פרחחים גלשו על אחוריהם מתלי־המפולת. חייל חבק כתפיה של נערה. אכן, גם בתוך וארשה ההרוסה שיחקו ילדים ובחור אהב את נערתו. 

אט־אט הפסעתי ברחובות עירי. אט־אט קרבתי אל לב־לבה של וארשה. אל הגיטו.

הוא נתגלה לעיני בבת־אחת. כחזיון־תעתועים. תל־חרבות ענקי, זרוע שברי בנין. שממה, שמבטו של ההלך, שעמד בפתחה, נתקשה להקיפה.

3200 דונם של מדבּר. בתוכו – כנסיה ששרדה ברחוב דז’לנה, בית הסוהר של היודנראט בפינת הרחובות גנשה וזמנהוֹף, ובית־החולים ברחוב סטאבקי, שלמרגלותיו הצטנף האומשלגפלאץ – התחנה שבה הוטענו יהודי וארשה לקרונות שיצאו למחנה־המוות טרבלינקי. שלושה מבנים בתוך ישימון, שתלי־חרבוֹתיו זועקים באין קול.

עליתי לראש אחד התלים. ברזלים מפושקים הזדקרו מסביב כידים מעוּותות של קבורים בחולות. דומם עמדתי, ובלבי מהמים שברי פסוקים של נביאים – שמות ושאיות, חרבות ושועלים.

ושוב שירכתי דרכי בישימון. כל צעד – זכּרוֹן, כל פסיעה – קרע בלב. זכרתי את המוני היהודים שחיו כאן דחוסים כדבורים בכוורת, וכמוהן עבדו בשקידה, אהבו, שנאו, חלמו חלומות. ראיתי אותם, אחוזי עוית של טירוף, מתרוצצים במלכודת הגיטו ומטיחים ראשם אל חומותיו.

משנסגרו עליהם החומות, ב־16 בנובמבר 1940, היתה וארשה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כלואים היו בה למעלה מ־400 אלף יהודים. לימים נוספו אליהם רבבות פליטים יהודים שהגיעו מערי־השדה. אולם אט־אט הצטמקה קהילה זו. האומשלגפלאץ – כמו מולך קדום – תבע את קרבנותיו. בימי הגירוש הגדול, שנמשך למן ה־22 ביולי 1942 עד ל־21 בספטמבר, הוא קיבל את שלו: כ־300,000 קרבנות. מדי יום ביומו הוטענו בקרונות־המגורשים ששת אלפים יהודים.

הגירוש עשה את שלו. והיו לו, לגירוש, בני־ברית נאמנים: הרעב והמחלות. הגיטו הצטמק והלך. ובערב־פסח, ב־19 באפריל 1943, היום שבו פרץ המרד של המיואשים, נותרו בגיטו כ־40 אלף יהודים בלבד.

כאן התפללו שרידי היהודים של גיטו וארשה את תפילתם האחרונה. כאן באו עד יאוש, כאן נלחמו בחמת־זעם של נידונים־למוות. כאן זעקו, בודדים וגלמודים, את זעקתם האחרונה – שועת־עזרה לעולם שמחוץ לחומות.

והעולם עמד מנגד. מתנכר ומחריש.

הלכתי והלכתי, כושל מדי פעם בשל שבר־ברזל שאחז בכף־רגלי, כעומד למשוך אותי מטה, לתוך הקבר הגדול. הבטתי סביבי ושאלתי את עצמי: ‘היכן הרובע שבו נולדתי, שבו עברה עלי ילדוּתי?’

ענה לי ההד מתוך הגיטו הריק, המפולש לרוחות:

‘איננו.’

‘והיכן הרחוב?’

‘איננו.’ 

‘והיכן הבית?’

‘איננו.’

‘הכיצד? הייתכן שלא נשאר שריד כלשהו?’

הגיטו שתק.

נרכנתי מעל לתלי־המפולת. ניסיתי לנבור בתוכם, לגלות משהו שנותר לפליטה. אך בידי היו רק אודים מפויחים. ידי נתכסו אפר. אכן, האש אכלה את הכל. האפר מסביב הוא שיירי המדורה ההיא. כאן חגגה השטניות הגרמנית את נצחונה הגדול. לאחר המרד נרתמו הנאצים למלאכה: בית אחר בית נשרפו ונשחקו עד עפר. בשקידה, בדייקנות מדעית גרמנית. מושבם של קרוב לחצי מיליון אנשים נהפך לגל־אפר. כמה מרץ, כמה תחבולות ותושיה הושקעו במפעל־ההרס הזה!

במדבּר עמדה דממה עמוקה. אי־פה אי־שם בקעה נקישה עמומה. היו אלה תושבי וארשה הפולנים, שכוּנוּ בימים ההם ‘תנים’. תני־אדם אלה חפרו בתוך העיים וחיפשו אוצרות, שאולי הוטמנו על־ידי היהודים. הם באו לגיטו בוקר־בוקר, שקיהם הריקים מופשלים על שכמם, חולמים על ביזה ומתמכרים להזיות־שלל. לעומתם נתעו לגיטו בני־אדם מעטים, שעיניהם הכבושות בקרקע מסגירות את מוצאם – עיני יהודים פליטי־השואה. הללו דרכו על התלים כמו בשדה־סרפדים, נעצרו פה ושם כמהססים, עמדו תחתיהם ועיניהם תרו מסביב, כמבקשות אבידה, עד שהגיעו אל גבול הגיטו, לשלדי הבתים הראשונים בצד הארי. הללו חשפו שינים תותבות של ברזלים מעוּותים, שחקו שחוק זדוני וליווּ את המבקרים היהודים בעינים מרושעות. עינים אלה ראו הרבה: במשך שבועות ארוכים הסתכלו באש שאפפה את הגיטו הלוחם. הן ראו את היהודים המעוטפים בטליתות, שעלו בלהבה, את האמהות שזינקו מתוך הבתים הבוערים, אוחזות תינוקות בזרועותיהן, את הלוחמים, שפתחו באש על המרצחים. את הנאצים שפגריהם התגוללו ברחובות הגיטו הלוחם.

עתה גז הכל ונעלם. נשארה רק צלקת זוָעה, בית־עלמין ענקי, שאין בו אף לא מצבה אחת.

באור השמש האביבית נראה לי הכל כחלום־סיוטים. האור הכאיב לעיני. כף־ידי נגעה בהן. יבשות היו. מדוע אין הן דומעות? האומנם עברתי כאן, בתחומי הגיטו, את הסף שמאחוריו לא נשתיירה לו, לאדם, ולוּ מתת הבכי?

צנחתי על אחד האיים והמיית הרוח באזני דמתה לאנחה. אנחת גסיסתה של עירי.

 

פרק חמישי: פגישה על חרבות    🔗

שעה ארוכה ישבתי על־גבי –עיי־המפולת. הגיטו החריש. רק צפור בודדת, החבויה אי־שם בתוך צמרתו של ערמון מרוחק, נתנה קולה בשיר, שהדיו ניסרו בחלל.

ופתע, מעיקולו של הרחוב, שבתיו־חָרבוֹתיו ניצבו כזקיפים אילמים בפתח השממה, הגיחה מכונית שהתקדמה לעברי. משקרבה, הבחנתי בנהג – חייל צעיר שאחז בהגה. במושב האחורי ישב איש־צבא בעל כתפות מבהיקות. המכונית נעצרה בחריקה ליד גל הלבנים החוסם את הכביש ובעל־הכתפות ירד ויצא ברגל אל החרבות. הנהג שמט את מצחית כובעו על עיניו, כמזמן עצמו לחטוף תנומה קלה.

איש־הצבא הילך על־פני התלים ומבטו תר מסביב כמבקש אחיזה. הוא נעצר על אחד מהם והסתכל ארוכות. לבסוף פרש לצד, למקום בו נתגבהה ערימה גדולה של גרוטאות ברזל ובטון מרוסק, ישב על קורה מבוקעת ותמך ראשו בידיו.

קרוב היה אלי, אך התרשמתי שאין הוא מבחין במציאותי או שמא מתעלם ממני בכוונה. ראיתי את השיבה שזרקה בשׂערוֹ. פניו שזופות היו כשל אדם המתרועע עם מרחבים ורוחות. צלקת עמוקה חצתה את מצחו וירדה בחריץ דק לאורך רקתו. שפתיו ההדוקות העידו עליו שהוא בעל רצון חזק.

הנה כי כן, בבוקר אביב נאה, בוקר של שמים תכולים ושמש המשלחת נגוהות, ישבו על שני עיי־מפולת שני בני־אדם זרים זה לזה – שני עולמות רחוקים. למשך רגע נשאו עיניהם והציצו זה בזה. עוד מעט יקומו, יסיחו מלבם את הפגישה המקרית ויפרשו כל אחד לדרכו ולמסלולו. אך הנה הגיע לאזני קול עמום כשל גניחה חנוקה או יבבה. נשאתי עיני, אך מסביב היתה שוב דומיה, שבה ניסר רק קולו של בעל־הכנף אשר שר עד כלות־נפש מתוך צמרת הערמון.

קמתי ממקומי. כאנוס על־פי צו פנימי, החזק ממני, ניגשתי אל בעל־הכתפות. רגע עמדתי מהסס ומבקש מלים. לבסוף אזרתי עוז ושאלתי:

‘סלח לי, אדוני, אתה יהודי?’

בעל־הכתפות נשא ראשו בתנועה חדה. שתי עיניו הכחולות, הקרות, ננעצו בי כלהב ממורט. גבותיו הסתמרו ומשפתיו בקעו מלים בוטות:

‘מי אתה ומה זה ענינך לכל הרוחות?!’

שתקתי נבוך, מתחרט על פחזותי. רציתי לסגת, אך הבינותי שאיחרתי את המועד. באין־ברירה החלטתי להטיל הכל על הקלף האחד:

‘סלח לי, אדוני,’ אמרתי, ‘ראיתיך יושב כאן ולבי אמר לי שבאת לקבר־אבות. זה שעות אני יושב כאן, מסתכל בחורבן וזוכר את העיר כפי שהייתה אז – סואנת ושוקקת חיים. עיר נעורי היא. מארץ־ישראל אני. הבוקר הגעתי הנה, לאחר עשר שנים של ניתוק, ומצאתי אודים חרוכים בלבד. סלח לי שהטרדתיך. אם רצונך בכך, אסתלק לי לדרכי.’

בעל־הכתפות הביט בי במבט חודר. חשתי בשאלה העומדת על דל שפתיו והקדמתי לענות עליה. סיפרתי לו במלים קצרות מי אני ולא נחה דעתי עד ששלפתי את דרכוני והראיתי לו את האשרה הטבועה בו: ההזמנה מטעם הממשלה הפולנית – משרד התרבות וההשכלה.

עיניו הקודרות של האיש אורו. צינתן קרנה פתאום חמימות. הוא הושיט ידו ואחז בכף־ידי.

‘לא, לא! אין אתה מטרידני כלל! איזו הפתעה! יהודי מפלשתינה! אדרבה, שב כאן לידי. קורה שבורה זו תספיק לשנינו. אני שמח שפגשתיך, שנוכל לשוחח מעט. הרי לפני שעה קלה ישבתי כאן ודיברתי עם עצמי. בביקורי בגיטו למדתי לדבר עם עצמי. אמנם, אין מי שיענה לי, אך טוב לשמוע קול חי בתוך דממת־המוות.’

האיש נשתתק רגע. חששתי שהוא מתחרט על שטף דבריו. אך הנה המשיך ודיבר:

‘שכחתי להציג את עצמי. שמי פראנצ’ישק יגר, פולקוֹבניק, מה שקוראים אצלכם קולונל, לא כן? ואתה באמת מפלשתינה, מתל־אביב? מירושלים? אתם מרביצים שם לאנגלים – תענוג ממש לקרוא על כך בעתונים! אך תגיד לי, בבקשה, היכן נטלתם את העוז לאסור מלחמה על אימפריה שלמה? כמה אתם שם? חצי מיליון? ואיך צמחו אצלכם בחורים עזי־נפש כל־כך? והחלוצים העומדים על משמרתם בקיבוצים! וה“הגנה”! אגיד לך את האמת: אני קורא על כך בעתונים ולבי מסרב להאמין. שהרי יליד וארשה אני. כאן, בתוך חוצותיה נולדתי. ברחובותיה ראיתי המוני יהודים, שהשקצים היו מגדפים אותם: “יהודי מוכה־שחין, לך לפלשתינה!” השקצים ירקו עליהם והיהודים כופפו ראשם ומחו את הרוק. ולאחר שנים ראיתי את החומה שנסגרה מסביב לגיטו, החומה שכלאה כחצי מיליון יהודים נידונים־למוות. ראיתי כיצד היא מתמעכת כנתונה בתוך צבת־ענקים, והעדה הכלואה בתוכה כלה ואובדת – ואין מוחה, ואין קם למחות! אמנם, לבסוף היה המרד. המעטים, האחרונים, הסתערו בידים ריקות כמעט על רוצחיהם. אך כה מעטים היו, כה בודדים. כמה מאות נפש בסך־הכל. ואתה, כמה טוב לך שלא היית כאן, שלא ניצבת יום־יום אל מול הגיטו הבוער, שלא היית אנוס כמוני להעלות על פניך מסוה של אדישות. אך מה ארבה דברים? אתה ודאי תמה על אחד כמוני היושב כאן על עיים ובוכה כילד קטן. ודאי רוצה אתה לדעת יותר. הריני מוכן לספר. זה שנים אני שותק, ואל תשאל מה מתלווה לה לשתיקה זו! האם היתה לך פעם הרגשה שהלב צר מהכיל, שהלב יתפקע אם לא ייפתח שסתום והכל יפרוץ החוצה? האם ברחת פעם מביתך, משולחנך, מאשתך, מכל עולמך, ובאת אל חרבות ודיברת עם עצמך במשך שעות? אם לא אירע לך כדבר הזה, אל תתפלא עלי ועל שטף דברי. אך מוטב שנתהלך קצת יחדיו, נערוך מין סיור־בזק. את המכונית אשלח מכאן.’

‘יוזק!’ נפנה וקרא לעבר החייל במכונית, ‘סע מכאן. גש למפקדה ושם המתן לי. בערב נחזור ללוֹדז’.'

הנהג, שהקיץ מנמנומו, הסתכל בוהה על סביבותיו ומיד התניע את המכונית וזו עקרה ממקומה ונתעלמה מן העין. אמר פראנצ’ישק:

'ובכן נשארנו לבדנו. שני יהודים בתוך בית־העלמין הגדול. נדייק ונאמר: יהודי וחצי. שכן אבי, שהיה יהודי מתבולל, החליט להמיר את דתו. עדיין זכור לי היום, שבו הלכנו כולנו, כל המשפחה, לכנסיה שבכיכר שלושת הצלבים. הייתי אז ילד קטן, כבן חמש. מעטים הם זכרונותי מהתקופה ההיא, כאילו נפרש צעיף על ימי ילדותי. ובכל־זאת זכור לי היום ההוא: פניו הרציניות של אבא והדמעות בעיניה של אמא בשעה שנשקה לי וקראה לי לראשונה “פראנק”. באותו יום, בכנסיה שבכיכר שלושת הצלבים, הוטבלנו לנצרוּת: אמא, אבא, סטאשה אחותי הצעירה ממני בשנתים ואני.

'הרואה אתה חורבה זו? ברחוב טלומצקה עומדות רגלינו. הנה מה שנשאר מהסינגוגה הוארשאית, מכל כבודה והדרה. שם, ממול, דרנו אנו, משפחת היגרים.

'שם נאה, לא־כן? לא היה צורך לשנותו, שהרי אין הוא מעיד על מוצא יהודי דוקא. רבים היו בפולין יהודים בעלי שמות מסוג זה, שבאו מגלילות המערב. גם את הדירה לא החלפנו. רחובנו היה מעין גשר שנמתח בין וארשה היהודית ובין העיר הנוצרית. מין תחנת־בינים. וכך נשארנו באותה דירה נאה, בחדריה המרוּוחים, שרהיטיה מרופדים היו אריג כהה וצינה עומדת בחללה גם בימות הקיץ. אני, שלא הייתי נימול, השתלבתי בין תלמידי בית־הספר הפולני, וחדר־הצעצועים שלי וידו הפתוחה של אבא סייעו לי לרכוש חברים טובים. וכך הייתי מציץ באדישות ברחוב היהודי, שהגיע כמעט עד פתח ביתנו וחייתי את חיי: בית־הספר. קייטנות. משחקים. גלישה על הקרח. ומשבגרתי – בית־ספר לקצינים, מדים, נערות. צחקתי כפי שצחקו חברי במדים. סיפרתי אותן בדיחות עצמן. התגנדרתי כמוהם בפגיון שהתנדנד על חגורתי מדי לכתי ברחוב, זקוף ומבליט חזה, כיאה לקצין פולני.

‘הרואה אתה שׂערות־שׂיבה אלה? 15 שנה בצבא. הורי לא זכו לראותני בעל דרגת קולונל. אך הם זכו בכל־זאת בזכיה גדולה: בטרם שואה נסתלקו מהעולם, אותו עולם שממנו היו ודאי נעקרים על־ידי המרצחים הגרמנים. ולא היו עומדים להם הונם, דירתם המרווּחת, כבודו של אבא כמנהל בנק, הצלב שענדה על חזה אחותי סטאשה בלכתנו לכנסיה ביום א’. הורי מתו מוות טבעי. כשבע שנים לפני המלחמה.

'ואני נשאתי אשה. אישתי צעירה ממני, בת־טובים. אלא שבני־משפחתה, ואף היא בכללם, אינם יודעים את מוצאי. הקולונל פראנצ’ישק יגר, מי שעתיד לעלות בדרגה ולהתמנות גנרל, בן־זוג נאה היה לעלמה פולניה. זכינו ויש לנו בן. ילד קטן, בן חמש. צ’סלאב, בבת־עינה של אמו.

'ועתה, לאחר שסיפרתי כל זאת, ודאי תשאל: מה לך ולגיטו? כלומר – אימתי ניעוֹר היהודי שבך?

‘האמת היא שאני שואל את עצמי אותן שאלות עצמן. שואל, ומנסה לשחזר לעצמי את כל מה שעבר עלי מאז. שהרי ילד קטן הייתי באותו יום שבו הלכנו, כל המשפחה, לכנסיה, כדי להתנצר. מאז זר ורחוק היה לי כל דבר שהוא יהודי. אמנם, אני זוכר יהודי זקן שקראנו לו “סבא” ושמורות אתי כמה מלות־חיבה בלשונו, שעה שהיה נוטלני בזרועותיו וזקנו מדגדג את לחיי. לאחר שהתנצרנו נעלם סבא מהאופק. אבא ניתק עמו כל קשר. אשר לי – השתדלתי כל ימי להסיח דעתי מן העובדה שנולדתי יהודי, שיש לי קשר כלשהו לרחובות הסואנים המשתרעים מול ביתנו. ולא אסתיר ממך: בשעה שנסגרה עליהם החומה חשתי מעין הקלה: הנה הוצב סוף־סוף החיִץ ביני לבינם. ציון־גבול שאין לחצותו!’

פראנצ’ישק נעצר בלכתו, צנח וישב לו, ואני – לידו. שעה קלה שתק, ועיניו כבושות בקרקע, ואז המשיך סיפורו:

‘היודע אתה “שמאלצוֹבניק” מהו? אני משער שלא. הרי רק הבוקר הגעת הנה. כאן, בשנות המלחמה, נתחדשו כמה וכמה מלים שעוד תספיק להכירן. ובכן “שמאלצובניק” פירושו סחטן. ולא סתם סחטן, אלא ברנש שהתפרנס בימי הכיבוש מגילוי יהודים בצד הארי של העיר. שכן זאת עליך לדעת: משנסגרו חומות הגיטו, נשארו כמה אלפי יהודים ברבעים הפולניים של העיר. אלה – אצל ידידים־בנפש שסיכנו נפשם והסתירום, אלה – תמורת תשלום גבוה. והנה הופיעו השמאלצוֹבניקים והמציאו ענף־פרנסה מיוחד־במינו. היו אלה על־פי־רוב אנשי העולם התחתון, חלאת־אדם או סתם מנוולים, שהרוַח הקל קסם להם. הם הסתובבו בחוצותיה של וארשה, בחנוּ יפה את פני העוברים־ושבים וחיפשו יהודים. מלאכה זו לא היתה קשה ביותר. היהודים, כל כמה שהתאמצו, לא יכלו להסתיר את זהותם. עיניהם בגדו בהם, עינים שהביעו צער־עולם. צעדיהם הסגירו אותם – צעדים מהססים. ואז נכנסו לתמונה השמאלצובניקים.’

‘הם הסגירו את היהודים לידי הגרמנים וקיבלו ודאי תמורה מלאה’, אמרתי. פראנצ’ישק שילח בי מבט מופתע.

‘אל תהיה תמים!’ אמר, 'נניח שאמנם קיבלו פרס כלשהו. אך הם לא הסתפקו בכך. יהודי, שנתגלה על־ידם, היה לגביהם פרה חולבת, תרנגולת המטילה ביצי זהב. השוחט אותם הוא מטומטם לגמרי. הם נטפלו ליהודי, איימו עליו שיסגירוהו לגסטאפו, סחטו ממנו סכום־כסף והניחו לו ללכת לדרכו. אך לפני “שחרורו” בדקו יפה היכן הוא מסתתר – ומאז באו לעתים קרובות ועם כל ביקור גדלו תביעותיהם – עד שהקרבן נשאר ללא פרוטה בכיסו. רק אז מסרוהו בידי הרוצחים הגרמנים.

'בדרך־כלל נחרץ דינו של יהודי שנתגלה על־ידי שמאלצובניק. מעטים בלבד הצליחו להשתמט מידי הסחטן. אם על־ידי בריחה, בשעה שנתפסו לראשונה, ואם על־די עמידה גאה, אמיצה, שהטילה ספק בלב הסחטן, עד שהחליט לסגת. יהודים אלה – מעטים ביותר! – ידעו להכחיש מכל וכל, שאמנם יהודים הם. לא־פעם הקימו זעקה, גידפו את השמאלצובניק באבי־אביו, אחזו בצוארונו ותבעו ממנו ללכת לגסטאפו. אדרבה, יפסקו הגרמנים מי הוא פולני כשר ומי סחטן נקלה! ואל־נא תשכח שהיה להם, לשמאלצובניקים, יסוד לחשוש מפני הגסטאפו. שהרי נוסף לסחיטה עסקו בכמה וכמה דברים שהצנעה יפה להם: שוק שחור, הברחות. היתה זו מלחמת־עצבים: אם נמצא יהודי שעצביו חזקים היו יותר – היה לו סיכוי להינצל מידי הסחטן.

'תשאל: למה מאריך אני בסיפור על השמאלצובניקים? לא הייתי מזכירם כלל אילולא הועיד להם הגורל תפקיד חשוב בחיי. ומעשה שהיה כך היה:

'סיפרתי לך קודם־לכן שבשעה שנסגרו חומות הגיטו חשתי מעין הקלה: הנה הוצב ציון־גבול שאין לחצותו! אך לא עברו ימים מעטים ונגזר עלי להתנסות בכמה חוָיות שעירערו את בטחוני לאיזה צד של הגבול אני שייך.

'יום אחד חזרתי הביתה מעבודתי. ניהלתי אז בית־חרושת למוצרי חשמל. מובן, שלבוש הייתי בגדים אזרחיים, שכן לאחר המפלה בשנת 1939 פשטנו, אנו הקצינים, את מדינו ונבלענו איכשהו באוכלוסיה האזרחית. והנה, מתחת לאדמה ממש, צץ לפני פרחח, הציץ בי בחוצפה והטיח בפני:

“'ז’יד!”

'ברגע הראשון נרעדתי. אך מיד תפסתי שעלי לפעול במהירות. סטרתי לו, לפרחח, מזה ומזה, הנפתי עליו אגרוף והטחתי בפניו:

'"אני אלמד אותך, פושע שכמותך, שלא כדאי להיטפל לפולני הגון! הסתלק מכאן, ולא – אזעיק שוטר! "

'הפרחח הביט בי מוכה־תמהון. שכן עליך לדעת: השמאלצובניקים, ואפילו ה“חובבים” שבהם, פיתחו את מקצועם עד כדי אמנות: הם ידעו להבחין ביהודי בין אלפי עוברים־ושבים, אם כי יהודי זה עיניו כחולות היו, חטמו סולד ושערו בלונדי. הסחטן הצעיר החליט כנראה שטעה – ונמלט על נפשו.

'חזרתי הביתה ופני לוהבות. שאלתני אשתי:

' "פראנק, קרה לך משהו?'' '

'אני העדפתי, כמובן, שלא לספר לה.

'אך הפגישה עם השמאלצובניק הראשון עירערה את בטחוני העצמי. עיני, כנראה, הסגירוני. שכן לא עברו יומים ושוב נטפל אלי שמאלצוֹבניק – הפעם ברנש מבוגר, שועל ערמומי, שבדי עמל נפטרתי ממנו. ומאז ~ לא עבר שבוע, שבו לא הייתי אנוס לעמוד על נפשי ולנתק מגע עם הסחטנים.

'ועדיין לא התנסיתי בגרוע ביותר.

'בוקר אחד, בלכתי לעבודתי, מצאתי פתאום את עצמי מוקף על־ידי שלושה בריונים.

הם סגרו עלי כחומה והקשיש שבהם ירק בפני:

“'ז’יד מטונף,” סינן בין שיניו.

'ניסיתי, כמובן, לנקוט את הטקטיקה שבה התמחיתי. הקמתי צעקה גדולה: שאני פולני בן־פולנים. שפושעים הם ומנוולים. כיצד העזו להיטפל אלי –וכיוצא באלה טענות וגידופים ואיומים בגסטאפו. אלא שאותו בוקר נתגלגלו הדברים שלא כרגיל.

'“שתוק, חזיר מזוהם!” הטיחו בפני, “בוא לשער ונבדוק אם אמנם פולני אתה.”

'ועד שהתאוששתי, אחזו בי בחזקה, גררוני לשער ולאחר רגע הפשיטו את מכנסי.

'כזכור לך, סיפרתי שלא הייתי נימול. אבי, שיהודי מתבולל היה, החליט – עוד בטרם התנצר – שלא למול את בנו. עתה הציצו הבריונים במבושי – ונדהמו. אחד מהם, הצעיר ביניהם, נבוך עד כדי כך, שהחל לגמגם:

'“סליחה, אדון, טעינו.”

'ובמו־ידיו סייע בידי לחזור וללבוש את מכנסי.

'מה אומר לך? ככל שתכפו פגישותי עם השמאלצוֹבניקים, שניסו להיטפל אלי, גברה בי המבוכה. והנה בא המעמד ההוא בשער הבית והשפילני עד עפר. זו לי הפעם הראשונה שהבנתי, שהמעמד בכנסית שלושת הצלבים, הרגע שבו הוטבלתי לנצרות, לא היה אלא אירוע חולף, חסר כל חשיבות. על־אף הכל יהודי אני. יהודי נולדתי ויהודי אישאר. על־כל־פנים – בעיני סביבתי.

'ואז – אז התחלתי לבקר בגיטו. לחפש מגע עם אחי הכלואים שם. ואיני מתכוון לספר לך על הגיטו. אין לי ספק ששמעתם עליו שם, בפלשתינה. על החומות, על הילדים הקטנים, מפרנסי המשפחות, שיצאו בלילות בפרצות אשר בחומה אל הצד הארי של העיר, והיו חוזרים עם מעט מזון, חומקים כצללים נפחדים, והמשמרות הגרמניים יורים בהם כמו בארנבות. על חצי מיליון האנשים שהתענו בגסיסה אטית, הפקירו בלילות על מדרכות הרחוב את מתיהם המעוטפים בעתונים, באין בידיהם דמי־קבורה – וחזרו אל מאורותיהם האפלות, מציצים עין בעין במוות המסתתר בזויות. על אנשים שהובלו בשיירות אל קרונות־המוות וקול בכים אבד בתוך יללת הקטר שהוליכם לאבדון.

'הייתי נכנס לתוך הגיטו, אל בין החומות. אני, שגרתי בחוץ כבן־חורין, הסתובבתי בסמטאות, מביט בעיני האנשים, מבקש תשובה למבטי עיני ששילחתי בהם. אך הם עברו לידי אדישים לגמרי, ולמראה עיני הכחולות, ה“גוייות” – וכן לבושי – חשתי את מבטיהם העוינים. ייתכן, שחשבו אותי לסוכן הגסטאפו.

'ועתה אספר לך דבר שלא ייאמן. הגיטו לא היה אימה וסיוט בלבד. היה בו אף צד מופלא, חיוניוּת שאין כדוגמתה בעולם כולו. הידוע לך שבתוך הגיטו פעלו גימנסיות עבריות, קורסים אוניברסיטאיים, והתנהלו חיי־תרבות בעברית וביידיש? היו חמישה תיאטרונים, תיאטרון־בובות, נערכו קונצרטים, הופיעו עתונים, הוצגו תערוכות! הנידונים־למוות השתדלו לחיות – על־אף הכּל. גם בימי הגירוש הגדול, כל יום אחרי־הצהרים, לאחר שנפסק המצוד ברחובות ובבתים, ואלפי הקרבנות – ה“מנה” היומית – הובלו למסילת־הברזל אשר באומשלגפלאץ, חזרו החיים בגיטו ושטפו במסלולם: פה ושם נשמע צחוק. גם בתוך התהום קיווּ האנשים, התפללו, ראו בדמיונם אורות המרמזים להם מתוך האפילה. ואני סובבתי בחוצות הגיטו ולא־פעם נדמה היה לי שאיני מהלך בגפי. סבי הוא האוחז בידי. סבי הוא הלוחש לי את מלות־החיבה בלשונו. ואכן, מלים אלה לחשתי לעצמי, בלכתי ברחובות הגיטו.

'ואז־

'אז לא הייתי עוד הקולונל פראנצ’ישק יגר. לא עוד אדם הבוטח בעצמו. אדם שסוע הייתי. נפשי קרועה היתה לגזרים.

'ייתכן, שהכל היה מסתיים באותן הליכות לתוך הגיטו. בנקיפות־מצפּוּן. אך סיפורי לא יהיה שלם אם לא אוסיף פרק אחד על אשתי, הנערה היפה בת־הטובים, שאירשתי לי לפני המלחמה. ואפתח בלילה אחד שזכרוֹ חי בי כפצע ממאיר.

'אזכור, כאילו היה זה עכשיו, את הסאלון שלנו, שחלונותיו פנו לעבר החומות. היה ערב קריר של אפריל ונשבה רוח חזקה, ואנו ישבנו בסאלון השרוי בדמדומים ושוחחנו. פתאום הואר החדר. בין החומות שמנגד נתלקחה אש והרוח נשאה את הלהבות מבית לבית עד שדומה היה שכל הגיטו דולק כלפיד ענקי. הסאלון נתמלא עשן מריר. קמתי וניצבתי ליד החלון, מביט לעבר האש. מתוך הגיטו המורד הגיעו הדי יריות ונפץ רמונים. אשתי ניגשה אלי, הגיפה את התריס ואמרה בשמחה: “סוף־ סוף הגיע קצם של הז’ידים!”

'אותו ערב הזמינה את חברותיה. הגיעו ובאו גם כמה מידידינו ובביתנו נערכה מעין נשפיה. הורקו כוסיות והושמעו דברים. מה אגיד לך? מעולם לא שמעתי תשפוכת כזו של זוהמה וטומאה, חלאה ושיקוץ. וכל אלה – לכבוד הז’ידים העולים באש. איני מוכן להישבע, אך נדמה לי שבאותו ערב שמעתי לראשונה את צירוף־המלים, שלימים התפשט והיה למטבע־לשון מקובל בוארשה הפולנית: “קציצות־יהודים המיטגנות בגיטו”. מה, לא שמעת מעולם צירוף זה? הכוונה ליהודים שעלו באש מאחורי החומות. 

'ואני – לא אכחיש הסבתי לשולחן עם כולם. ייתכן שפני היו חיורות, ייתכן שקודר הייתי שלא כרגיל, אך ספק הוא אם הבחינו בכך המסובים, שלגמו והוסיפו ולגמו מן היי"ש שהגישה אשתי לשולחן.

'ועתה עוד סיפור. עוד “פנינה” אחת, אבן נוספת בפסיפס. אני מספר וחושב לי בשעת־מעשה, שאילו קראתי סיפורים אלה – או בדומה להם – בספר, הייתי אומר על מחברו שהוא פשטני מאוד: רוצה להדהים בעלילות חסרות־שחר, שאין להן כל אחיזה במציאות. אך מה אעשה וחיינו הם לעתים נשגבים יותר ופשטניים יותר מכל סיפורי־המעשיות המוגשים לנו בידי המחברים?

'אפסח על כמה פרקים. כיצד נטשתי את אשתי ואת ביתי ועקרתי מזרחה. לבשתי שוב מדים ואחזתי בנשק. קיבלתי אותות־הצטיינות וזכיתי לשלם מעט למרצחים הגרמנים בעבור הגיטו שבער כלפיד. והנה הגיע יום השחרור. אותו יום נכנסתי לעיירה דמבּלין רכוב על סוס ולצדי חברי הקפיטן, פולני ידיד־נעורים. ולפתע חסם את דרכנו עובד־רכבת פולני, חבוש כובע־שרד. הוא אץ לקראתנו בזרועות פשוטות ובקריאות־צהלה: “הידד! קצינים פולנים! יבורך ישו אדוננו!” הוא חיבק את רגלינו וכולו שמחה וששון. התרגשתי. אך אותו רגע שמעתיו אומר:

'“חבל שהאדונים לא באו אתמול, שלא הקדימו ביום אחד!”

"'וכי מה?'' תמהתי.

'“אתמול יצאו שני ז’ידקים מהיער. חשבו להם שבאה הגאולה. אך אנו, הפולנים, רדפנו אחריהם והמתנו אותם בגרזנים. האחד נפל מיד. השני התרוצץ כחזיר נחור ודמו שוטף מגרונו החתוך. חבל שלא ראיתם זאת! היה זה מחזה משעשע שלא יישכח!”

"'גרמנים או יהודים?'' שאלתי ונרכנתי אליו באוכפי.

“'הרי אמרתי לאדוני, ז’ידקים! מלוכלכים, שחורים כאלה, מגודלי־שיער, חיות־יער!”

'בעטתי בו, בעובד־הרכבת, בפניו במגף־הרכיבה שלי, עד שנשתטח מלוא קומתו לרגלי הסוס. חברי הציץ בי בתמיהה ואמר:

“'נו, פראנק, לא ידעתי שאתה רתחן כזה. ובגלל מה? בגלל שני ז’ידים מזוהמים? ומה רצית? שהללו יגיחו מחוריהם וישרצו שוב על אדמה פולנית משוחררת?”

‘ומה אוסיף עוד על סיפור־המעשה? בלודז’ יש לי דירה מרווחת ורהיטיה מכוסים באותו אריג כהה, שהיה בבית אבי. ובתוך הדירה מתהלכת אשתי הצעירה, ובני צ’סלאב בן החמש מחייך אלי. הריני, כפי שאתה רואה, בעל דרגה, עתידי מובטח, ופולין זו, שבצבאה אני משרת, קמה לתחיה. אך לבי בוכה. בלילות בוכה לבי. מדי שבוע אני בא לכאן, לחָרבות הגיטו, יושב ומסתכל, יושב ומהרהר. אני בוכה. הריני בן 45 ולאחר ארבעים שנה נפתח בי מקור הדמעות. ואני רוצה לברוח. להימלט. אתה, שמפלשתינה באת, עוּץ לי עצה. הרי אצבע־אלוהים היא שפגשתיך כאן. חיי אינם חיים. אני נחנק. ברצון אשליך הכּל. אתפטר מהכל. מהקולונל פראנצ’ישק יגר. מאשתי, אהיה סבל בתל־אביב. שומר־לילה בקיבוץ. ואולי מדריך ב“הגנה” שלכם? התקבלוּ זקן כמוני? ובלבד שאתפטר! ייתכן שאתה חושב לך שאני מגזים. אך אין אתה מכיר אותם! אינך חי ביניהם. לא ראית אותם עורכים נשפיה מול הגיטו הבוער – – –'

עיניו התכולות, שהבריקו תחילה, כבויות היו עתה. הצלקת במצחו האדימה. ידו המושטת נעה באויר כמתוה בו שאלות שאין עליהן תשובה. לפת ידי ולחצה עד כאב:

‘לא אמסור לך את כתבתי בלודז’. איני מעוניין שתבקר אצלי, וזאת בגלל אשתי, האמת היא שסידרתי את עניני כך, שנמנה אני עם מפקדה הרחוקה מלודז' ולרגל תפקידי אני מבלה הרבה מזמני מחוץ לבית. אך קח־נא את מספר הטלפון שלי. המספר הצבאי. מי יודע? אולי תזדקק לעזרתי? אם יבקשוך להזדהות, מסור את שמך הפרטי בלבד – “בן”. לא כדאי לעורר חשדות. ועתה שלום, ותודה לך שהקשבת לדברי.'

הבטתי בו, בגבו השחוח מעט, בשעה שפרש ממני והפסיע לו על אדמת הגיטו, ששיטחה לרגליו את אודיה השחורים. חשתי שעוד נזדמן. לא ייתכן שלא נשוב ונתראה.

 

פרק ששי: הסנדלר מפראגה    🔗

השמש עמדה במרום השמים. הגיעה גם שעתי שלי ללכת. בעמדי ליד הבתים הראשונים של הרובע הפולני, שילחתי מבט אחרון על־פני הגיטו. ידעתי שאחזור. שוב אשוב אליו כל־אימת שאזדמן לוארשה.

העיר ההרוסה־למחצה השתרעה לפני מוּכּרת וזרה. מוכרת – על שום שמות רחובותיה וכיכרותיה שזכורים היו לי משנות נעורי; זרה – משום שהמלחמה השחיתה את פניה עד לבלתי־הכּר. והעיקר: לא היה לי אדם אחד קרוב בעיר זו, אדם שאוכל לבוא אל ביתו.

למשך רגע חלף בי הרהור: עתה, שראיתי את הגיטו, אצא לחפש עקבותיה של רגה אחותי. אגש למרכז המפלגה הקומוניסטית ואנסה לשאול עליה. אולם, בחפשי בן־אדם ברחוב השומם, כדי לשאול אותו היכן שוכן מרכז המפלגה, אמרתי אל עצמי, שאסור לי להיחפז. אם אמנם נשארה רגה בחיים, אין ספק שהחליפה את שמה. ואף אם אמצא אותה על־פי שמה הקודם, היהודי, ייתכן שביקורי במרכז המפלגה יזיק לה. שמא אין היא מעוניינת שיהודי מארץ־ישראל יופיע ויציג עצמו כאחיה? לא, מוטב לשקול יפה את הדבר.

‘אם כן אצא ללוֹדז’,' אמרתי אל עצמי. שכן, עוד בטרם הגעתי לפולין ידעתי שלא אוכל להתגורר בעת שהותי בה בוארשה, שכל מלונותיה, פרט לאחד, נהרסו בהפצצות עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, ולאחר־מכן בקרבות, בימי המרד הפולני, באוגוסט 1944. העיר לודז‘, השוכנת דרומית־מערבית מוארשה, כשעתים נסיעה ממנה, נשארה שלמה יחסית. נוסף לכך התרכזו בה המוסדות הראשונים של היהודים ששרדו לפליטה. גם בקונסוליה הפולנית בתל־אביב, שבה ביקרתי, לפי הזמנתה, יום אחד לפני עזבי את הארץ, נאמר לי שבבואי לפולין עלי לפנות אל אגודת־הסופרים הפולנית בלודז’, אל הסופר רישארד ווֹלסקי. הוא שישמש לי מקשר מטעם משרד־החוץ הפולני.

שמתי פעמי אל תחנת־הרכבת. הלכתי לאט, מסתכל יפה בכל רחוב ובכל סמטה, ומבטי מחפשים בנינים הזכורים לי מאז. אין מה למהר. בתחנה אקח את מזוַדתי אצל המזנונאי ואעלה ברכבת הראשונה היוצאת ללוֹדז'.

עם שאני מהלך לי, תקעתי ידי לכיסי ואצבעותי נגעו בצרור קטן, קשור בחוט. היה זה צלב־הכסף של הוילנרים הזקנים, שנח לו ליד ‘פנקס המשימות’ שלי. אותו רגע החלטתי: בטרם אצא ללודז' אמסור את המתנה שהופקדה בידי. עלי לגשת מיד אל הזוג הזקן שהסתיר את הוילנרים – אל הסנדלר טרויאנובסקי ואשתו.

ב’פנקס המשימות' שלי מצאתי את הכתובת: אחד מרחובותיה של פראגה – חלקה המזרחי של וארשה, שהשתרע מעבר לנהר הויסלה. הדרך לשם ארוכה היתה, על־כן שכרתי כרכרה.

גשרי־הויסלה נהרסו בשנות המלחמה. גשר־האסדות, שהוקם על־ידי הצבא, הידהד עמומות מתחת לפרסותיה של הסוסה הכחושה, שמשכה בדי־עמל את הכרכרה. פראגה לא ניזוקה בדרך־כלל בימי המלחמה. במשך שנים הציצה באחותה התאומה וארשה המתבוססת בדמיה וקורסת תחתיה, בית אחרי בית.

הטרויאנובסקים גרו בחצר אפילה וטחובה. שאלתי נער אחד שנזדמן לי, היכן גר הסנדלר פיוטר טרויאנובסקי. לאחר רגע עליתי במדרגות־עץ רעועות וידי הקישה על הדלת.

‘מי שם?’ הגיעני קול צרוד מבפנים.

‘אורח,’ אמרתי, ‘אני מביא דרישת־שלום מהוילנרים.’

הבריח חרק והדלת נפתחה, תחילה כדי סדק ולאחר־מכן לרוָחה. עמד לפני גוי זקן, נמוך־קומה וקירח, שפניו המקומטות כגויל מעוטרות שפם־שיבה. מאחוריו ניצבה אשתו, מאריה, זקנה ומקומטת כמוהו. והנה ישבתי אל שולחנם. פתחתי:

‘שלום רב, מרת טרויאנובסקי, ושלום רב, מר טרויאנובסקי. אני מפלשתינה אני. הוילנרים הזקנים הגיעו שמה לאחר תלאות רבות. אריה וילנר, שהכּרתם אותו בשם “יוּרק” כאחד הלוחמים וראשי־המרד בגיטו וארשה, היה לפני שנים חניכם של ידידי הטובים. הוריו, שאתם הסתרתם אותם במשך שלוש שנים ארוכות והצלתם את חייהם, שמעו שאני עומד לצאת לביקור בוארשה. הם באו אלי וסיפרו לי עליכם. רצו לשלוח לכם מתנה יקרה ולא השיגה ידם. על־כן קנו שי צנוע אמנם, אך קדוש.’

וכאן שלפתי מכיסי את הצרור, התרתי את החוטים, הוצאתי את צלב־הכסף והנחתיו על השולחן.

‘מנצרת הוא,’ אמרתי, ‘זה רשום כאן.’

הזקנים התרגשו מאוד. פיוטר נטל את הצלב והגישוֹ אל פיו. מאריה אשתו לחצה אותו אל לבּהּ. עם שהם שותקים מרוב התרגשות, נשאתי עיני והסתכלתי בחדר. עלוב היה, תקרתו נמוכה, ובקירותיו נקבים מרובים, עקבות כדורים ורסיסי רמוֹנים. על הקיר, מימיני, תלויה היתה תמונתה של אמא קדישתא וישו התינוק בזרועותיה. מתחת לאיקונין פרוץ היה הקיר, ומבעד לקרשים, שסתמו את הפרצה, נראו אבני החצר.

החדר מוכר היה לי מסיפורם של הוילנרים. הנה, מעבר לדלת, המטבח הקטן. והנה הוילון המכסה את חלל הקיטון. בכוך זה רבצו הוילנרים מאחורי הוילון, והארון, שהוסט ממקומו, הסתירוֹ. שלוש שנים. אלף ימים של פחדים. אלף לילות סיוטים. גבורה מופלאה של סנדלר ואשתו, שסיכנו את נפשם ואת נפש בני־ביתם בגלל זוג זקנים יהודים שלא הכירום כלל, בטרם פרצו הללו אל ביתם בשעת המצוד שנערך בחוצות העיר. צופרי המכוניות של המרצחים יללו ברחוב וקול משרוקיותיהם ונביחות כלביהם נתערבבו ברעמי היריות ובזעקת הקרבנות שהוצאו מהבתים. והנה חרקו שלבי המדרגות וידיהם של הוילנרים רדופי־האימה דפקו על הדלת. הסנדלר הזקן פתח להם – ואף ידיו שלו רעדו ודאי בשעת־מעשה.

והם נשארו. שני זוגות ישישים שילבו את חייהם. יחד ספרו את רגעי הלילות עד שזכו לאורו של שחר חיור, שהיה מזדחל ובא בזגוגיות המנופצות.

שלוש שנים. ללא תשלום. ללא סיכוי כלשהו, שמישהו יופיע ויגמול להם, לבעלי־הבית מכניסי־האורחים. בחשאי, בפחד נצחי מעינם הבולשת של שכנים. פת־לחם דלה שחולקה שוה־בשוה.

הבטתי בזוג הזקן. ביקשתי בלבי את הטובות במלים, ולא מצאתין. בפתחי את פי, בקעו ממנו מלות־תודה פשוטות, מגומגמות.

הזדקף הסנדלר הישיש ודיבר, וקולו הצרוד נצטלל פתע, ודומה היה עלי שקומתו הגוצה גדלה ונתגבהה.

'מה יש כאן להודות? הרי לא יכולנו שלא לנהוג כך. אלוהים הוא שהנחה אותם בדרכם והם באו אלינו דוקא. לא היה להם כל ידיד אצל משלנו. אמרתי לזוגתי: אם נכתבנו לחיים, נחיה כולנו. ואם, חלילה, נגזר עלינו שנאבד – מדוע לא ננסה לעשות מעשה טוב? אמנם, יהודים הם, ואבות־אבותיהם צלבו את ישו אדוננו. אך הם – מה חטאו לנו? אחד הוא אלוהים ואנו כולנו בניו. אלא מה? שמתפללים אנו אליו בשפה שונה? הוא, אדוננו במרום, מבין את כל השפות כולן!

'עברו ימים ונתגלה לנו שהוילנרים אינם נוגעים במעט האוכל שהגשנו להם – דייסת־גריסים או חמיצת־סלק. פחדנו שימותו חלילה ברעב. נתברר לנו שאין הם נוגעים במאכל־טריפה. אמרתי לזוגתי: גשי לחנות והביאי דברי־חלב. קחי בהקפה. אמרי שקרישה תסלק את החוב בסוף החודש.

‘קרישה?’ תמהתי.

‘כן, זו בתנו קריסטינה,’ אמר פיוטר, ‘היא מורה וכל סוף חודש מקבלת את משכורתה. אך הנח לי להמשיך את סיפורי. הרואה אתה את עקבות הכדורים בקירות? כדורי הגרמנים הם. מי יודע? שמא בזכותם של הוילנרים נשארנו אף אנו בחיים? ומתי תחזור לשם, אדוני? אנא מסור להם, שאנו כאן זוכרים אותם לטובה. הלילות ארוכים והשינה נודדת מעינינו מחמת זיקנה. גם בימים אין לי עבודה רבה. לאנשים אין כסף לשלם בעד תיקון נעליהם. וכיון שזמננו פנוי, רבות השעות שאנו יושבים כאן בשנַיִם ומזכירים את הימים ההם. חבל שהוילנרים לא נשארו כאן, בפולין. בדידותנו לא היתה גדולה כל־כך.’

כאן נתעוררה מאריה טרויאנובסקה, שישבה כל העת שותקת ומקשיבה לדברי בעלה, והעירה:

‘מה אתה מדבר, פיוטר? הרי אנו שמחים בכל לב שהוילנרים הגיעו לארץ הקדושה!’

‘את צודקת, מאריה,’ אמר פיוטר וחזר ונפנה אלי:

‘חבל שבנם יוּרק לא זכה לכך. אילו ראית אותו בימיו האחרונים! בחור חמד זקוף ועיניו מלאות אור. ידענו שעיסוקו באותם אומללים הגוֹועים בתוך חומות הגיטו. היתה זוגתי אומרת לו לא־פעם: "אתה, יוּרק, ראש מטורף שכמותך, למה תסכן את נפשך? הרי הצלחת להימלט מתוך החומות. אתה מסודר בצד הארי. הנח להם, לאומללים, בין כך ובין כך לא תוכל לעזור להם. גורלם נחרץ!’"

'היה יוּרק עונה לה, לאשתי:

“'וסטאך בנכם? האין הוא מסכן את עצמו יום־יום?”

'ואילו הוילנרים לא פצחו פיהם. היו מביטים בבנם בעינים כאלה שלא אשכחן לעולם. עד שבא אותו יום מר והוא, יוּרק, נפל בידי הנאצים והובל לשדרות־שוּחה.

'אתה, אדוני, שידידיך היו מחנכיו של יוּרק בילדותו, אנא היזכר ואמור לאדם זקן כמוני: האם גם אז, בקטנותו, היתה בו, ביוּרק, עקשנות שכזו, אותו כוח שהפליא אפילו את קשוחי־הלב בין המרצחים? איך תדע אתה, שלא היית כאן, אתה שהיית חיים שלוים בפלשתינה, מה פשרוֹ של השם הזה “שדרות־־שוּחה”? צלילו בלבד היה מטיל בנו צמרמורת. בשדרות־שוּחה שכנה המפקדה של הגסטאפו. תושבי וארשה היו נמנעים מלעבור באותו רחוב. היו פוסחים עליו בקשת רחבה. היו שם, בשדרות־שוּחה מרתפים, שבהם נחקרו העצירים. רצפּתם שטופה היתה פלגי דם. והוא, יוּרק, הובא שמה במכוניתם הארורה, הירוקה, שהפילה פחד בלב כל רואיה. הוא נחקר שם במשך ימים ושבועות. הנאצים ידעו שהעלו בחכתם דג שמן, אם כי לא העלו על דעתם שנפל בידם האיש שממונה היה בצד הארי על אספקת נשק למורדי־הגיטו־לעתיד. הם עשו הכל, כדי להוציא דברים מפיו. והוא – כאילם! עקרו את צפרניו, הכניסו לאזניו חוטים מלובנים – והוא שתק. לא גילה דבר מכל שידע. ואולי שכח הכּל מחמת היסורים? מי יודע? אך אני משער, שאף אם שכח הכּל, דבר אחד זכר היטב: שהאקדחים והרמונים שהוא קנה והעביר אל בין החומות שמורים יפה בידי אחיו ויום יבוא והללו יקומו וינקמו במרצחים.

‘כן, כן. קשה היה לנו. ידענו כל זאת, אם כי באיחור זמן. יוּרק, שחירש היה כמעט וחיגר ברגלו האחת, פסק לבוא אלינו בימי א’. היינו יושבים ליד שולחן זה ולא מצאנו מלים להשיח את אשר הרגישו לבותינו – ארבעה לבבות זקנים. הם, הוילנרים, שתקו, ורק בחג־הפסחא שלכם, כשפרץ המרד בין החומות ומחמת הדליקה בגיטו האדימו שמיה של וארשה כדם – נפתח פיהם. היו יושבים ומספרים, יושבים ומעלים זכרונות. פרטי־פרטים על יוּרק.'

הזקן נשתתק. ניכר בו שהסיפור הארוך הוגיעוֹ. והנה נפתחה הדלת ועל הסף עמדה נערה תמירה, שעיניה כחולות מאוד ושתי צמות עבות, שעינן כעין הפשתן, יורדות לה על חזה. רגע נעצרה ושילחה בי מבט מופתע.

‘הנה קרישה,’ הצביעה מאריה על בתה.

‘וזהו בן,’ אמר אביה, ‘אורח מפלשתינה. הוא הכיר את יוּרק בילדותו. עתה הביא לנו דרישת־שלום מן הוילנרים. וגם מתנה. ראי, זהו צלב מנצרת!’

קריסטינה הגישה לי כף־ידה, יד קטנה, עדינה, שלפיתתה הפליאתני בכוח שבה. מיד ישבה לידי והביטה בי כבמי שירד מכוכב רחוק.

'האומנם באת מפלשתינה? מתי הגעת? וכיצד הכרת את הוילנרים? ומה לך וליוּרק? אימתי ראית אותו לאחרונה?

המטירה עלי מטר שאלות ואני השתדלתי לתרצן איכשהו במלים מועטות. אך ניכר היה בה, בקריסטינה, שהיא בולעת כל מלה היוצאת מפי, וביחוד את אלה הנוגעות ליוּרק. ככל שעניתי, הוסיפה לשאול – עד שמאריה אמה גערה בה:

‘אולי תתני לו לנשום, לאורח? אנו יושבים ומפטפטים ושכחנו להגיש לו כוס־תה!’

קמה ממקומה, נכנסה למטבח ושפתה את הקומקום על־גבי הכירה. לאחר שעה קלה ישבנו ארבעתנו ולגמנו את התה. סוכר לא היה בבית, ומאריה התנצלה והגישה סכרין. שתיתי את התה הרותח ומבטי בוהים על־פני החדר הדל, שהעניות מצפצפת מכל פינותיו. ופתאום, כברק, פלחה מחשבה את מוחי:

הרי יש עמי כסף רב. ‘השומר הצעיר’ בארץ נתן לי סכום ניכר בשביל חברי התנועה בפולין ששרדו בחיים. האין ‘השומר הצעיר’ חב חוב גדול לזוג הטרויאנובסקים הזקנים, שסיכנו נפשם במשך שלוש שנים תמימות והסתירו וכילכלו את הוריו של אריה וילנר, שהיה מראשי מרד הגיטו ונספה יחד עם מרדכי אנילביץ' ידידו־בנפש? לא, אין כל מקום להיסוסים, אני רשאי בהחלט לגמול להם, לטרויאנובסקים, מכסף זה שהופקד בידי!

ועדיין הפכתי והפכתי בדבר, שכן מאז שעמדתי על דעתי אני נזהר מאוד בכספי הזולת וביחוד בכספי ציבור. אך משהחלטתי, הוקל ללבי. שלחתי ידי לכיסי ושלפתי את ארנקי. הוצאתי כמה שטרות בני מאה דולרים כל אחד ואמרתי:

‘אנחנו, היהודים, היינו רוצים להביע לך תודה, מר פיוטר, בעד כל מה שעשית. אך ברור לי, שאין די מלים, כדי להודות לך. על־כן נשתדל לגמול לך איכשהו. הנה מעט כסף. תוכל לתקן את דירתך ההרוסה. לא תדע עוד מחסור. אני אחזור הנה. אדאג לכך שחבריו של יוּרק ישלמו לך – ולו במעט – על החסד הרב שעשית עם הוריו.’

עודני מדבר, והסנדלר הגוץ ניתר מכסאו, תפס את מקלו שעמד בפינה והניפוֹ מעל ראשי. פניו, וכן גולגלתו הסגלגלה, שקרחתה הלבינה כקליפה של ביצה, הסמיקו כסלק. ובעודני נושא ידי, מגונן על ראשי מן המקל, ניתכו עלי דבריו של פיוטר – זעקה צרודה, זועמת:

‘איך לא תבוש? באת הנה לקנות את המעשה הטוב שעשינו? לשלם לנו עבור המצוָה שלנו? יהודה איש־קריות שכמותך! קח לך את שלושים שקלי־הכסף שלך והסתלק! ואל תעז לחזור ולדרוך על סף ביתי!’

נסוגותי – והוא דחק בי ומקלו מונף מעלי. הוא תפס את הדולרים והשליכם לחדר־המדרגות.

‘הסתלק!’ זעק שוב.

לשוא אחזו מאריה אשתו וקריסטינה בתו בזרועותיו. לשוא חיננה קריסטינה קולה ומאריה פרצה בבכי: ‘פיוטר! הירגע! מה עשה לך האורח? הרי כוונותיו היו טובות!’ – הסנדלר הזקן עמד מולי מתלעלע מזעם. והנה טרק את הדלת ואני נשארתי בחוץ.

האמת היא, שהייתי נדהם ומזועזע. שעה קלה ניצבתי תחתי אובד־עצות. ואז נרכנתי, הרמתי את הדולרים שהתפזרו על המדרגות וירדתי אט־אט לרחוב.

הבטתי כה וכה, ברצותי למצוא כרכרה, שתביאני לתחנת־הרכבת, אך הרחוב ריק היה מכלי־רכב. באין־ברירה החלטתי ללכת ברגל. עברתי כברת־דרך מעטה ופתאום שמעתי מאחורי קול פסיעות חפוזות. הפניתי ראשי. קריסטינה היא שרצה כל עוד רוחה בה, כדי להשיגני.

‘אנא, עצור! אדוני!’ קראה לי.

‘מה קרה, העלמה קריסטינה?’ שאלתי.

ניצבה לידי ופניה לוהבות.

‘קרא לי קרישה,’ אמרה, ‘הרי הכרת את יוּרק, אם כן אתה ידידי. לא־כן? אני מצטערת נורא על מה שקרה בביתנו. עליך לסלוח לאבא. הוא אדם הגון, לב־זהב ממש, אך רתחן מאין כמוהו. רגע הוא שקט ככבשׂה תמה, אך כשנדמה לו שפגעו בכבודו, הוא מתלהט ונהפך לנמר טורף. התסלח לו, אדוני?’

‘איני אדון, קרישה,’ אמרתי, ‘קראי לי בשמי הפרטי, “בן”. אשר לאבא שלך, לא אסתיר ממך שנדהמתי, אך לאחר הרהוּר שני אני נוטה להבין אותו, אם כי קשה לי, כמובן, להצדיק את התנהגותו.’

‘גם אנו, בן, הזדעזענו, אמא ואני. אך מה לעשות? ועתה אמור לי: לאן פניך מועדות? סיפרת שהגעת אמש לוארשה. אני משערת שביקרת בגיטו. היכן אתה מתגורר כאן, בעירנו ההרוסה?’

‘איני מתגורר,’ עניתי, ‘עוד היום אסע ללודז’.'

‘ושם?’ 

‘שם יש לי כתובת של “השומר הצעיר”, של חבריו של יוּרק, אלה המעטים שנשארו בחיים.’

קרישה הביטה בי מופתעת.

‘התרשה לי להילוות אליך?’ אמרה, ‘אני רוצה לשוחח אתך על יוּרק. בין כך ובין־כך אין הרכבות ללוֹדז’ יוצאות לעתים קרובות. עד שתמצא רכבת – תשב לבדך בתחנת־הרכבת. והרי מוטב שנשב בשנַיִם. לא־כן?'

הציצה בי במבט מתחנן. אותו רגע נעצרה לידנו כרכרה פנויה. עלינו ונסענו לתחנה. נטלתי את מזוַדתי מידי המזנונאי, קניתי כרטיס ללודז' ונתברר לי שקריסטינה צדקה: עלי לחכות עד שמונה בערב. בסתר לבי שמחתי על השתלשלות הענינים. אינני בודד. קרישה נמצאת לידי.

אותו רגע חשתי שמעי מקרקרים מרעב. הרי מאז ליל אמש לא בא כל אוכל אל פי, פרט לכוס־התה בביתו של טרויאנובסקי, שאף אותה לא הספקתי לגמור בגלל התפרצותו.

אמרתי לקרישה:

‘התסכימי לגשת אתי למזנון? מאז הגעתי לוארשה לא טעמתי טעם אוכל.’

לאחר שעה קלה ישבנו במזנון. התה שהוגש לי היה פושר והכריך יבש וקשה כאבן.

קרישה נגסה נגיסות קטנות מהרקיק שהזמנתי בעבורה. אין זאת כי חששה לשיניה.

שעות ארוכות ישבנו שם, ליד שולחן־הברזל הקטן, הצולע על רגלו האחת, שקועים בשיחה. קרישה היא שדיברה. ועל מה סיפרה קרישה? על יוּרק, כמובן. סיפוריה לא היו סדורים לפי מועדי התרחשותם, וכן מקוטעים היו, ולעתים סתומים כחידה. אך בחָשבי עליהם בימים שבאו לאחר־מכן, הצטרפו זה לזה, עד שהיו לתמונה שלמה. 

 

פרק שביעי: סיפורה של קריסטינה    🔗

פתחה קרישה ואמרה:

'אני שמחה מאוד שבאת לביתנו. גם אילולא התפרץ אבא, הייתי מתלווה אליך, כי אני מרגישה צורך לדבר, לספר על יוּרק. לפני חודש מלאו שלוש שנים למותו. בן 26 היה בנפלו בבונקר של המפקדה בגיטו. אני הייתי אז בת 23.

‘עדיין זכור לי אותו יום א’, שבו ביקר לראשונה בביתנו אצל הוריו. בחור נאה, עיניו כחולות ופניו עדינות. מאז ועד למאסרו, במשך כ־11 חדשים, מבקר היה אצלנו כמעט בקביעות, בכל יום א‘. צעירה הייתי מיוּרק בשלוש שנים, אך על־אף ההפרש בגיל לא עברו ימים רבים והתידדנו. יום אחד הצעתי לו שאבוא לקחתו, וכן אלווהוּ לביתו כתום הביקור. אמנם, פניו לא היו בעלי תוים יהודיים, אך שיכנעתיו שמוטב שאני, עם אפי הסולד וצמותי הזהובות, אשמש לו בת־לוָיה. כך יקל עליו ללכת ברחובות העיר, שבה שורצים מלשינים וסחטנים למיניהם. תחילה התנגד. הרי מאז חזר מוילנה הסתובב בצד הארי כפולני ופיתח בטחון עצמי. לבסוף נעתר לבקשותי, ומאז הייתי באה אליו בכל יום א’ אחרי־הצהרים ומחזירה אותו לפנות־ערב לביתו, כלומר, לחדר ששכר לעצמו בצד הארי. הלכנו חבוקים, כדי לעורר רושם של זוג נאהבים.

'את ביקורו הראשון בביתנו ערך יוּרק באפריל 1942, מיד לאחר שנודע לו על המקלט שמצאו הוריו. הוא בא עם אחותו גוּטה, שאף היא התגוררה בצד הארי של העיר. היתה זו הפעם האחת והיחידה, שהם באו בשנַיִם. יוּרק העדיף לבקר את הוריו לבדו, כנראה מטעמי בטיחות.

‘משהתחלתי לשמש לו בת־לוָיה, באותן שעות שבהן הלכנו חבוקים מביתו אל בית הורי ובחזרה, שוחחנו, כמובן, אם כי יוּרק היה מאופק מאוד. אני, שהייתי חברה בא"ק ופיתחתי חוש מיוחד לגבי פעילות מחתרתית, הרגשתי שיוּרק אינו סתם בחור יהודי המסתתר בצד הארי, כי אם איש־מחתרת ואולי אפילו “מישהו”, כלומר, אחד הפעילים שלה.’

‘סלחי, קרישה,’ שיסעתי את דבריה, ‘אמרת שהיית חברה בא"ק. מה פירושן של ראשי־תיבות אלה?’ 

קרישה שילחה בי מבט מופתע.

‘מה’ לא קראת שם, בפלשתינה, עתונות? אינך יודע כלום מכל מה שהתרחש כאן"'

‘קראתי,’ אמרתי, ‘וזכור לי שנתקלתי גם בא“ק וגם בא”ל. ייתכן שידעתי את ההבדל ביניהם, אך הבדל זה ניטשטש מחמת המרחק בזמן ובמקום.’

,אם כן ארענן את זכרונך,' אמרה קרישה, ‘א“ק הם ראשי־תיבות של “ארמיה קראיוֹבה”, כלומר “הצבא הלאומי”. היה זה כינוי למחתרת שסרה למרותה של הממשלה הפולנית הגולה, שמרכזה בלונדון. הארגון חלש על רשת מחתרתית ענפה. חברי המחתרת מאורגנים היו ב”תאים" ובראשם קצינים מנוסים. לרשות הארגון עמדו מאגרי נשק גדולים, בעיקר מאלה שהוטמנו לאחר המפלה, בסוף המערכה של 1939. אך א“ק לא היה ארגון־המחתרת היחיד בפולין. במקביל לו פעל גם א”ל – ראשי־תיבות של “ארמיה לוּדוֹבה”, כלומר “הצבא העממי”. חברי מחתרת זו היו בעיקר קומוניסטים ואוהדיהם. שתי המחתרות יריבות היו: זו יִצגה את חוגי־הימין וזוֹ את חוגי־השמאל. עד שבא הגורם השלישי והכריע ביניהן. כוונתי לצבא האדום, ששיחרר את פולין במצעד־הנצחון שלו אל ברלין. הוא שתמך, כמובן, בא"ל, אשר ממנו צמח הצבא הרשמי של הדמוקרטיה העממית הפולנית, שהוקמה כתום המלחמה.’

קרישה נשתתקה. דומה היה עלי שאבד לה חוט מחשבותיה. היא הרכינה את ראשה וכבשה עיניה בקרקע. הסתכלתי בה. רק עתה הבחנתי בצלב הענוד לצוארה. צלב־תאוֹם ראיתי על צואר אמה מאריה בביקורי בביתה. מסתבר, שקרישה היא קתולית אדוקה. רבונו־של־עולם! כיצד דבקה גויה זו ביוּרק?

קרישה דומה שניחשה את המחשבה המנסרת במוחי, שכן המשיכה דבריה:

‘אל תשכח, בן, שהייתי אז בת 22 בסך־הכל, ויוּרק – בן 25. בודד היה, עובד מעל לכוחותיו, שרוי במתח בלתי־פוסק ואנוס לשתוק הרבה. אני, שרחשתי לו אמון, סיפרתי לו יום אחד על חברוּתי בשורות הא“ק, ומאז נפלה חומת־הזרות בינינו. ככל שהוספנו להיפגש ולהתהלך יחדיו, נפתח לבו. הוא חש דחף עז להשיח את עצמו, שכן באותו זמן מנותק היה לגמרי מידידיו ומסביבתו. וכך זכיתי לשמוע מפיו הרבה על עברו. כן, הוא רחש לי אמון. אם כי, ברגע שניסיתי לנגוע בעיסוקי־ההווה שלו, היה מצטפד ומשתתק. לעולם לא אשכח את טיולינו בחוצות וארשה. תחילה, בטיולינו הראשונים, אני היא שדיברתי, והוא שתק. והנה באו ימים, שבהם יוּרק הוא שסיפר ואני לא נשאר לי אלא להקשיב, לשמוע – ולהתפעל מבחור זה, שכבר בימים ההם עורר הערצה אף בחוגים הפולניים של הא”ק, ואילו בחוגי־היהודים היה ממש לאגדה.’

‘רגע!’ שיסעתי את שטף דיבורה של קרישה, ‘איזה קשר היה לו ליוּרק לא"ק?’ ושוב זכיתי במבט תמה.

‘חשבתי שאתה יודע יותר,’ אמרה קרישה, ‘מסתבר שטעיתי. ובאמת, כיצד יכולת לדעת שם, בפלשתינה, את פרטי המעשים שנעשו כאן? אמנם, עכשיו אתה פה בוארשה, אך שכחתי שרק אמש הגעת הנה.’

ושוב נשתתקה, כבוררת מלים, ואז אמרה:

'סבלנות! עוד מעט אשיב לך תשובה לשאלתך. אך קודם לכן רוצה אני לחזור על מה שכבר אמרתי לך: יוּרק סיפר לי הרבה על עברו. פרטי פרטים. כל כמה ששמעתי, רציתי לדעת יותר, אך יוּרק, שאיש־מחתרת היה, השאיר לי סימני־שאלה רבים. אני לא ויתרתי ולאחר שנפל חיפשתי עדויות. צירפתי פרט לפרט ויש בידי תמונה נאמנה של חייו.

‘שנות ילדותו של יוּרק עברו עליו בוארשה, בבית אביו. בן 14 הצטרף ל“השומר הצעיר”. שם למד עברית ושם החל לחלום על עלייתו ארצה. זכורים לי יפה סיפוריו על קן־וארשה, שבו היה מאז שנת 1936 אחד המדריכים וכן חבר הנהגת הקן. ולאחר־מכן באה ההכשרה בסלוֹנים ובאביב 1939 אושר יוּרק לעליה. הוא התכונן להיפרד מחבריו, לעלות ארצה ולהצטרף לקיבוץ, אך הגורל רצה אחרת. יוּרק נדרש לדחות את עלייתו ולהמשיך את עבודתו בתנועה. הוא קיבל את הדין וחזר לוארשה, אלא שאז פרצה המלחמה וכל תכניותיו־לעתיד נשתבשו. המלחמה פרצה ב־1 בספטמבר. ב־7 בו הוחלט בקן השומרי לעזוב את וארשה, שסגרו עליה הנאצים, ולנוע מזרחה. יוּרק יצא לדרך עם ידידו הטוב, מרדכי אנילביץ’ – זה שעתיד היה שלוש וחצי שנים לאחר־מכן להיות מפקדו של מרד הגיטו. בימים ישנו השנַיִם בחורשות או במתבנים, מפחד ההפצצות, ורק בלילות עשו דרכם. ב־17 בספטמבר, 10 ימים לאחר שעזבו את וארשה, הגיעו לקוֹבל, אלא ששם נתקלו בצבא הסוביטי, שתוך הסכם עם הגרמנים תפס את גלילותיה המזרחיים של פולין. ואז – – –'

‘ואז?’

‘הם חזרו על עקבותיהם לוארשה. יוּרק החל לפעול בתנועה, בקנים שלה. לאחר־מכן יצא לוילנה, אל הריכוז השומרי, שעד לסוף 1939 נתקבצו בו כ־500 שומרים. שם, בוילנה, בילה למעלה משנה. עם כיבושה של וילנה על־ידי הנאצים התארגנה בה הגנה יהודית, ויוּרק היה בין פעיליה.’

קרישה שאפה רוח והביטה בי במבט מתחטא.

‘אתה, בן, מקשיב לי ואין לי ספק שאתה תמה בלבך: כיצד אני זוכרת כל תאריך, כל אירוע הקשור ביוּרק? האמת היא, שלא נשאר לי ממנו אלא זכרון שיחותיו עמי, אותם וידויים ארוכים על שנות ילדותו ונעוריו, שהיה לוחש באזני שעה שהלכנו ברחובותיה של וארשה וזרועו חובקת את כתפי. הימים שחלפו מאז נעלם יוּרק מחיי לא טישטשו את הזכרונות. להיפך. וביחוד שלאחר מותו לא פסחתי אף על אחד ממקורביו וידידיו – ובעיקר על חברי בא"ק, שאִתם קיים יוּרק מגע לרגל תפקידו – וחקרתי וצברתי פרטים עליו, וכך השלמתי את החסר.’ 

'ב־25 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה ולאחר יומים החלו לחטוף יהודים לעבודת־כפיה. לא עבר חודש ימים והיהודים תושבי העיר חויבו לשאת אות־קלון. ואז החלה הפרשה הנוראה של השמדת היהודים, שתחילתה בבית־הסוהר בלוּקישקי וסופה בגיא־ההריגה אשר בפוֹנאר.

‘חדשים אחדים הסתתר יוּרק, ועמו 16 מחבריו, במנזר שליד וילנה. באותו מנזר חיו תשע נזירות מנותקות מן העולם. הן עיבדו את אדמת המנזר והתפרנסו מיגיע־כפיהן. אם־המנזר, אשה כבת 40, אשה נפלאה, שמאחוריה שנות לימודים באוניברסיטה, סיכנה את חייה שלה ואת חיי נזירותיה והסתירה את הבחורים היהודים.’

‘כיצד באו יוּרק וחבריו במגע עם המנזר?’ שאלתי.

‘הדבר לא היה פשוט כל כך,’ השיבה קרישה, ‘אך ודאי ידוע לך ש“השומר הצעיר” רכש לו בשנים שלפני המלחמה כמה ידידים טובים בקרב הפולנים. אין לי ספק ששמעת על אירנה…’

‘אירנה אדמוֹביץ’? קראתי, ‘הרי הכּרתיה לפני עלותי ארצה! פולניה, קתולית אדוקה, בת למשפחת אצילים, מראשי ה“הארצרסטבוֹ” – ארגון הצופים הפולנים. היא עמדה במגע אתנו, עם הקן השומרי בוארשה, והתקשרה מאוד אל התנועה. אירנה זכורה לי יפה כפי שראיתיה בביקוריה בקן: גבוהת־קומה, שופעת־ידידות, משכילה ונבונה.’

קרישה חייכה.

‘בטוחה הייתי שהכרת את אירנה! אם כן תשמח ודאי לשמוע מפי שבמשך כל שנות הכיבוש שיתפה אירנה פעולה, תוך סיכון חייה, עם הנוער השומרי. כבת 30 היתה עם פרוץ המלחמה ושש שנים מחייה הקדישה לעזרה לידידיה היהודים. היא היתה מבקרת הרבה בגיטאות, כשטלאי צהוב מתנוסס על בגדיה. והיא ששיגרה שליח ראשון לוילנה: את הניק גראבוֹבסקי, צופה פולני וחניך שלה. הודות להניק נוצר המגע בין קומץ השומרים בוילנה עם מנזר־האחיות.’

‘והאיכרים בסביבה?’ שאלתי, ‘האם לא הבחינו בבואם של בחורים יהודים למנזר?’

'הם הבחינו, ועוד איך! אולם כשנתעורר חשש, שהללו יקומו וילשינו, הלבישה אם־המנזר את הבחורים היהודים גלימות של נזירות וכך יצאו לעבודה בשדה.

'יוּרק היה ביניהם – “נזירה” בין נזירות. כל־אימת שאני חושבת על כך, אני מחייכת לעצמי, כי קשה לי לתאר אותו בגלימה ובשביס לבן.

'שם, במנזר, נערכה בדצמבר 1941 ישיבת ההנהגה השומרית ובה הוחלט בין היתר לפרסם כרוז לתושבי וילנה היהודים, וכן לחולל תנועת־מרי נגד הגרמנים. יוּרק גאה היה על אותה החלטה. אילו פעמים חזר באזני על דברי הכרוז. הוא היה קוראו בעל־פה, כמי שמדקלם שיר אהוב עליו. ואני, שהקשבתי יפה, זוכרת קטעים ממנו: “נוער יהודי, אל תתן אמון במוליכים אותך שולל. כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפוֹנאר, ופונאר היא מוות. לא נלך כצאן לטבח! נתגונן! עד נשימת אפנו האחרונה!”

‘ואז, בשלהי דצמבר 1941, הוחלט לשלוח משלחת לוארשה, שתספר את הסיפור של וילנה אשר מרבית יהודיה נרצחו בפוֹנאר, לפקוח את עיניהם של הקרבנות־לעתיד שיהודי ליטא הם ראשונים בלבד בתור, שכן היטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה.’

קרישה נשתתקה ושעה ארוכה ישבה תחתיה כשעיניה נעוצות בחלל. מצחה נתכסה קמטים. שיערתי שרב הוא המאמץ הנדרש ממנה לשוב ולהחיות את פרשיות העבר.

והנה המשיכה את סיפורה:

‘בינואר 1942 חזר יוּרק מוילנה לוארשה והביא לחבריו וחניכיו את בשׂוֹרת־המרי. בהשפעתו של יוּרק החליט ידידו, מרדכי אנילביץ’, לטפח את כוח־ ההתנגדות היהודי.'

‘כלומר, נזרע הזרע למרד גיטו וארשה,’ אמרתי.

‘בדיוק!’ אישרה קרישה את דברי, ‘ואז, כשהבשיל רעיון המרד והנקם, החלו מחפשים בני־ברית מחוץ לגיטו וניסו להקים מגע עם המחתרת הצבאית הפולנית, כדי להשיג נשק. מובן, שבראשית דרכם זו פנו אל אירנה אדמוביץ’, אל החניך שלה, הניק גראבובסקי, ואל חבריהם. כל שאני מספרת לך עכשיו, שמעתי מפיה של אירנה אדמוביץ', שיוּרק רחש לה אמון בלתי־מוגבל, והיא היתה היחידה ששיתפהּ בסודותיו. מובן, שהיא סיפרה לי זאת אחרי מותו של יוּרק.

‘באותו זמן הוטל על יוּרק התפקיד לשמש נציגו של הגיטו הלוחם בצדה הפולני של העיר – לרכוש נשק ולהבריחו לתוך הגיטו. וזאת עליך לדעת: לרשותו של הארגון היהודי הלוחם עמדו מאות בחורים ובחורות, שהיו מוכנים להקריב את חייהם, אבל ארגון זה היה חסר־נשק. בשעה שהחליט על המרד, לא היה בידו אלא אקדח אחד ויחיד!’

‘האם היה יוּרק היחיד שעסק בכך?’ שאלתי.

‘לא. ביולי 1942, כשהוחלט להקים את הארגון היהודי הלוחם, נקבעו במשלחת לצד הארי, לצדו של אריה וילנר, טוסיה אלטמן, פרומקה פלוֹטניצקה ולאה פרלשטיין. לצרכי קשר בצד הארי נשלחו בעיקר נערות. לאלה קל היה יותר מאשר לבחורים היהודים לחיות בצד הארי, להסתיר את זהותן. הרי לא נשאו על גופן את האוֹת שעלול היה להסגירן אילו נפלו בידי הגסטאפו. ועתה אוכל לענות על שאלתך בדבר הקשר שהיה לו ליוּרק לא“ק. כמקשר מטעם הארגון הלוחם בצד הארי בא יוּרק בקשרים עם דבּרי הא”ק וניסה להשיג אצלם נשק. בין היתר עמד בקשר הדוק עם סטפאן סאויצקי, סוציאליסט פולני, שדודתו, מארישה יארוּסקה, סייעה כשחרורו של יוּרק מידי הגסטאפו. אך אני מקדימה את המאוחר.’

‘הייתי רוצה לפגוש את סאויצקי זה,’ אמרתי, ‘לשמוע מפיו על יחסיה של הא"ק אל הארגון היהודי הלוחם.’ 

‘לצערי לא תוכל,’ ענתה קרישה, ‘סטפאן נרצח בשעה ששליחי הארגון היהודי באו לביתו לקבל נשק. על־כל־פנים ידוע לי שבדצמבר 1942 הבריח יוּרק אל הגיטו את משלוח הנשק הראשון, שהוקצב על־ידי הא"ק: עשרה אקדחים, שנארזו בתיבות קטנות וכוסו במסמרים.’

‘עשרה אקדחים?’ שאלתי, 'זה הכּל?"

‘אכן, היתה זו שערוריה,’ אמרה קרישה, ‘לעג לרש. אחד מעשרת האקדחים היה מקולקל. ארבעה נוספים התקלקלו כעבור זמן קצר. אך גם הפפ“ר – המפלגה הקומוניסטית הפולנית, שממנה צמח לימים “הצבא העממי” – לא עמדה מנגד. באותו חודש דצמבר סיפקה ליוּרק רמונים. ואל תשכח שהפפ”ר עצמה סבלה ממחסור בנשק. נוסף על כך באה עזרה ממקור בלתי־צפוי: אחי סטאך, שהיה, שלא כמוני, חבר המפלגה הקומוניסטית וממונה על אחד ממחסני הנשק שלה, מכר לו, ליוּרק, רובים, תחמושת ואפילו מקלע אחד.’

‘מכר?’ תמהתי.

קרישה נבוכה.

‘אחי סטאך, הצעיר ממני בשנתים, פרחח היה. קל־דעת, ורודף רוָחים קלים. הוא מעל באמון שנתנו בו. המעשה שעשה גבל בפשע, אך אני מקווה שפשעו נשכח זה מכבר.’

‘ויוּרק ידע?’ שאלתי.

‘הוא מוכן היה לקנות נשק אצל השטן עצמו ובלבד שיהיו בידי חבריו הכלים ביום שבו יקומו לנקום את נקמתם.’

‘והיכן התגורר יוּרק באותו זמן?’ שאלתי, ‘אצל אחותו גוטה?’

‘לא!’ השיבה קרישה, ‘גוטה, שהיו לה תעודות מזויפות, גרה אמנם בצד הארי, ברחוב מרשלקוֹבסקה. בביתה היה מועדון של הס. ס. הגרמנים. לא תאמין. יוּרק ניצל את דירת אחותו כמקום מפגש לחברי הארגון הלוחם – תחת אפם של הגרמנים! אך הוא, יוּרק, התגורר בזמן הראשון לאחר שוּבו מוילנה אצל הניק גראבובסקי, החניך של אירנה אדמוֹביץ’, שבא בשעתו בשליחות לריכוז השומרים בוילנה. יום אחד נתעורר חשד, שסוכני־חרש עוקבים אחרי השנַיִם, ואז שכר יוּרק חדר ברחוב וספוּלנה. לאחר יומַיִם חזר לחדרו ופתאום התנפלו עליו סוכני־חרש וכבלו את ידיו. יוּרק נאסר. ייתכן שהסגיר אותו אחד הסוחרים ב“שוק השחור” של הנשק. כך נפל יוּרק בידי הגסטאפו.,

‘אבא שלך סיפר לי פרשה זו,’ אמרתי, ‘על היסורים הנוראים, שבהם עמד יוּרק. עמד בחקירות – ולא נשבר, ולא הסגיר את חבריו. אני יודע שהוא חזר משם חירש כמעט וחיגר ברגלו האחת. אך תמה אני: כיצד הוציאוהו רוצחי־הגסטאפו חי מידיהם? כיצד הצליח להימלט?’ 

‘זהו סיפור ארוך,’ אמרה קרישה, 'ייתכן שאספרוֹ לך באחד הימים על פרטי־פרטיו. הפעם אמסור לך בתכלית הקיצור: יוּרק נשלח לבית־הסוהר פאויאק אשר בוארשה. שם היו הגרמנים אוספים מדי פעם חבורת אסירים ומוציאים אותם להורג ביריה. בטעות נשלח יוּרק מבית־הסוהר הזה לרמברטוּב הסמוכה לוארשה, למפעל ליצור לבֵנים, שלידו היה מחנה של יהודים עובדי־כפיה. משם הצליח יוּרק, בעזרת פולני שעבד במקום, להעביר פתק אל הניק גראבובסקי, שותפו־לחדר לשעבר. הניק יצא לרמברטוּב והצליח להבריח את יוּרק אל מחוץ למחנה. הוא הביאוֹ לוארשה, אל חדרו, ולאחר־מכן מסר אותו בידי חבריו, חברי הארגון היהודי הלוחם. היה זה בפברואר 1943. ומאז לא הוספתי לראותו ו – – – '

קרישה נשתתקה בבת־אחת. ראיתי דמעה שנשרה מעיניה, אך העמדתי פנים שאיני מבחין בכך. שעה ארוכה עמדה בינינו שתיקה. משהרגשתי שזו מתחילה להעיק עלינו הטלתי שאלה לחלל:

‘וכל אותם ימים, מאז נשלח יוּרק כנציג הארגון בצד הארי, הוא לא ביקר בגיטו?’

קרישה נשאה עיניה, שעתה מלאות היו דמעות, והציצה בי כאינה תופשת את שאלתי.

‘מה פירוש לא ביקר?’ אמרה, ‘האומנם אתה מתאר לעצמך שהוא, יוּרק, עמד מנגד בשעות הקשות? לא! אמנם את רוב ימיו עשה בצד הארי, אך הוא לא החמיץ שום הזדמנות לבוא לגיטו בשעת סכנה. בכל עת שהתלחשו על גירוש הממשמש ובא, היה יוּרק נוטש את עיסוקיו בצד הארי ובא לתוך הגיטו. הוא רצה להיות עם חבריו בשעת סכנה. פעם אחת אמר לי: “לא תאמיני, קרישה, הגרמנים מחכים לבואי. לפני זה אין הם מתחילים!” ואכן, ב־18 בינואר 1943, היום שבו יצא לראשונה הארגון היהודי הלוחם אל רחובות הגיטו ופתח באש על הגרמנים, כדי להפסיק את הגירוש – היה יוּרק בגיטו. לימים סיפרו חבריו, שאותו בוקר, כשעמד יוּרק והתגלח, פרץ חייל גרמני לחדרו. היה זה אחד המרצחים, שגררו יהודים מבתיהם, כדי לגרשם לטרבלינקי. למראהו שלף יוּרק את אקדחו. הגרמני נדהם ופרץ בזעקה: “בן־אדם! השתגעת?” אך יוּרק ירה בו והמיתו. באותו יום פיקד על אחת הפלוגות שנלחמו בגרמנים.’

‘ובמרד הגדול?’ שאלתיה.

‘אל תשכח,’ אמרה קרישה, 'שיוּרק חזר מהגסטאפו שבר־כלי. מארישה יארוסקה, אחת מידידות הארגון היהודי בצד הארי, שהיתה מעורבת בפרשת שחרורו של יוּרק מידי הגסטאפו, ניסתה לדבר על לבו, שיסתתר בצד הארי, ואף העמידה לרשותו מקום מגורים. אך יוּרק, כפי שסיפרה לי מארישה לאחר מותו, טען באזניה: “לא אוכל לחיות בעת שאחי נרצחים עד האחרון שבהם. ברכי אותי שיהיה בי הכוח למות בכבוד.”

לפני המרד הטיל מפקדו, מרדכי אנילביץ‘, על אחד מחברי הארגון להכין מקום לפצועים, שודאי רבים יהיו, וכן לדאוג ליוּרק, שבעל־מום היה. ואכן יוּרק הוסתר בבונקר שהוכן לפצועים, אך סמוך למרד עבר לבונקר המפקדה, ברחוב מילא 18־ ושם מצא את מותו. היו לו, לבונקר, חמש נקודות־מוצא – לרחוב ולתעלות־הביוב. אך במאי 1943, תשעה־עשר ימים לאחר שפרץ המרד בגיטו וארשה, הקיפוהו הגרמנים,והזרימו בו גז מרעיל. ואז קרא יוּרק לחבריו להתאבד ולא ליפול חיים בידי הגרמנים.’

קרישה נשתתקה. פניה חיורות היו מאוד. במזנון ירדו דמדומים ראשונים של הערב. שעה ארוכה ישבנו בלי להוציא הגה מפינו.

‘אתה יודע, בן,’ פתחה שוב קרישה בדברים, ‘מאז, במשך שלוש השנים שעברו עלי, קראתי הרבה בספרי ההיסטוריה שלכם. ניסיתי להתקרב ככל האפשר אל יוּרק, אל עמך, יום אחד נתקלתי בסיפור מופלא, סיפור מלפני כאלפַיִם שנה, שהזכיר לי את פרשת הבונקר של אנילביץ’ וחבריו. קראתי ונדהמתי ונשימתי נעצרה בקרבי.'

‘מצדה?’ שאלתי.

‘כן, כן, מצדה!’ קראה קרישה, ‘הרי גם מגיניה היו הלוחמים האחרונים של העם, ואף אותם קרא מפקדם להתאבד ולא ליפול חיים בידי הרומאים. שמו היה אלעזר בן־יאיר, נכון? תגיד לי, בן, האין השם “יוּרק” תרגום של “יאיר”?’

‘לא,’ אמרתי, ‘שמו של יוּרק בעברית היה “אריה”. אך אין זה משנה. פרשת מרד הגיטו תיזכר בקורותינו כפרשת מצדה. עלילה מופלאה, נשגבה מבינתנו.’

קרישה שילבה את כפות־ידיה כמו לתפילה.

‘אתה, בן, ביטאת בדיוק את אשר רציתי לומר לך. כל־אימת שאני חושבת על יוּרק, אני רואה אותו בעיני־רוחי כגיבור, כאחד מגיבורי האגדות. אין לי ספק שאתם, היהודים, תקימו אנדרטות ליוּרק ולמרדכי אנילביץ’. לא־פעם אני שואלת את עצמי: האומנם היתה לי הזכות להיות קרובה אליו כל אותם אחד־עשר חדשים מופלאים, שבהם ביקר בביתנו? אני זוכרת שפעם אחת, בלכתנו ברחוב, חשתי שזרועו החובקת את כתפי מתהדקת. שפתיו דבקו אל שפתי. הוא ליטף שערותי, אך הרגשתי שעל־אף הקרבה רחוק הוא ממני, רחוק כל־כך! לבי התכווץ בקרבי.

' “אתה אינך כאן, יוּרק!” קראתי, “היכן אתה?”

‘מעמד זה נשנה וחזר בינינו פעמים רבות. יוּרק לא ענה לזעקתי “היכן אתה?” – אך אני ידעתי: כל־כולו אצל אחיו הנידונים־למוות. לא עת אהבים היא לו.’

קרישה נעצה בי עיניה, שבערו כשתי גחלים ודיברה חרש:

'אתה, בן, שומע את דברי וודאי חושב בלבך: מה מניע אותי לספר לך כל זאת? הרי לפני שעות אחדות אפילו לא ידעתי על קיומך! אך האמת היא, שלמן הרגע שבו הופעת בביתנו, משנודע לי שהכּרת את יוּרק בילדותו, חשתי שאינך זר לי. להיפך! נדמה היה לי, שבא לבקרני ידיד ותיק. ולמי מספר אדם את המעיק עליו? לא לידידו? שלוש שנים, מאז נפל יוּרק, שתקתי. אתה, בן, האדם הראשון, שסיפרתי לו הכּל.

וייתכן שלעצמי סיפרתי. את שמחתי – שהכּרתי את יוּרק. את עצבותי – שגם בשעה שהיה מנשק אותי רחוק היה ממני. מאז נפל, בודדה אני כל־כך! יומי – זכרונות על יוּרק. לילי – בכי על מותו. הוי, בן, מה רב הצער שנפל בחלקי!'

הבטתי בקרישה. קרן אחרונה של שמש שוקעת חדרה מבעד לחלון המנופץ של תחנת־הרכבת ועטרה את ראשה כמו בהילה של קדושים. רציתי לומר משהו, אך לא היו מלים בפי.

 

פרק שמיני: מסע בלילה    🔗

משהחשיך, האצתי בקריסטינה שתחזור הביתה. הוריה ודאי דואגים לה. אמרה קריסטינה:

‘אתה תבוא שוב לוארשה, נכון?’

‘מנין לך?’ שאלתי.

‘הרי תרצה לבקר שוב בגיטו,’ אמרה קריסטינה, ‘אם כן הבטח לי שעוד נתראה. אמנם, אינני מציעה לך לבוא לביתנו, אם כי אבא, שהוא מהיר־חימה, הוא גם נוח להתרצות. מוטב שתטלפן אלי, אל בית־הספר. אחרי־הצהרים אני פנויה תמיד.’

הלכה לה ודמותה נבלעה בחשיכה שירדה בינתים בחוץ. זימנתי עצמי לעלות לרכבת, אך לוח־הנסיעות משובש היה באותם ימים. הרכבת, שעמדה לצאת ללודז' בשעה שמונה בערב, הופיעה ברציף רק בשעה עשר. ישבתי וחיכיתי. כלום היתה לי ברירה? התחנה, שמלאה היתה המוני אדם, המתה ככוורת. שמתי לב שלרוב הממתינים לרכבת לא היה כל מטען – לא מזוָדה, לא צקלון־דרכים. הם אחזו בידיהם שקים בלבד, שקים ריקים. התפלאתי על כך, אך למחרת היום הוסבר לי שרכבת זו, שיצאה מוארשה, המשיכה דרך שיראדז וקאליש אל ורוֹצלאב, היא ברסלאו הגרמנית שלפני המלחמה. המוני הנוסעים נהרו לאזורי הגבול המערביים, שישוביהם ננטשו על־ידי הגרמנים. השקים שבידיהם נועדו להכיל את הביזה והשלל.

סוף־סוף הגיעה הרכבת ואני עליתי לתוכה, או נכון יותר – הועליתי – שכן הדוחק היה רב כל־כך, שפתאום הרגשתי שאני נישא כחפץ דוֹמם בתוך הגוש הדחוס. רגע חששתי שגופי לא יעמוד בלחץ שהופעל עליו, אך משנהו מצאתי עצמי בקרון־הרכבת, במעבר, מול דלתו הפתוחה של תא המלא עד אפס־מקום. ‘גם זו לטובה’ – אמרתי אל עצמי, וכיון שידעתי כי הנסיעה תארך כשעתים, ישבתי לי על־גבי המזוָדה שלי.

הרכבות חשוכות היו בימים שלאחר המלחמה. זגוגיותיהן מנופצות, פנסיהן שבורים, מושביהן מרופטים. משזזה הרכבת, אפפני משב הרוח שבא מבעד לחלון הפרוץ, אך הוא היטיב עמי, שכן בקרון עמדו מחנק וצחנה.

תחילה חלפו על־פני פנסים בודדים, חלונות בתים המוארים באור קלוש, אך לאחר מכן יצאנו למרחב השדות, והלילה ירד עלינו במחשכיו. פני הנוסעים, שהלבינו תחילה ככתם חיור, נעלמו באפילה, ויושבי התא היו לגוש אטום ושותק. לא עברה שעה קלה והלשונות הותרו. פתח אחד ואמר:

‘כל כמה שסבלנו מהיטלר, עלינו להודות לו על חסד אחד שגמל אתנו. הרי פטר אותנו מן המאֵרה היהודית, הסרטן שאכל בגופנו זה מאות בשנים.’

מתוך הגוש האפל נענו לו קולות של הסכמה. התקנא בו שכנו לספסל ואמר:

‘וכי מה אתה יודע? ייתכן ששמעת, שסופר לך. שלא כן אני. במו עיני ראיתי! אצלנו, בעיירה, כונסו היהודים בכיכר השוק. היה זה ביום א’, יום גשם שוטף. הז’ידים נצטוו לכרוע ברך, וכך הם כרעו שם מבוקר השכם ועד לשעה ארבע אחרי־הצהרים. המוֹשקים הקטנים צרחו ויִללו, רבקוֹת וחַייקוֹת התפלשו בבוץ ותלשו שערן. היה שם ראבּין אחד, יבש כגרוגרת וזקנו הלבן מכסה את חזהו. הגרמנים תלשו לו את פאותיו ואת זקנו. פרצופו שתת דם וכל־כולו כבהמה שחוטה. הם, הגרמנים, הושיבוהו בעגלה והחסידים שלו, יהודים בקפּוֹטוֹת, משכוהו בשוק ושרו את תפילותיהם. כך ציווּ עליהם הגרמנים. כל המסרב הוכּה בפרגוֹל מכות־רצח. ויש שהגרמנים ירו בהם כמו בכלבים. ואילו ראיתם, ידידי, את הבור העצום שעצלנים אלה כרו לעצמם בבית־הקברות שלהם! הגרמנים ציוּו עליהם לרדת לתוכו. והם ירדו. בזה אחר זה. הראבּין בראש והחסידים אחריו, וכולם מצעקים מלים משונות שלא הבינונו אותן. נראה שהתפללו. הם, שרצחו את ישו אדוננו, עוד העזו להתפלל! ואנו נדחקנו ליד הגדר וראינו הכל ונהנינו.'

ישבתי מכווץ על־גבי מזוַדתי. גלגלי הקרון הידהדו על־גבי המסילה – והלמות־לבי ענתה לו להדהוּד. דומה היה עלי שהדיבורים המנסרים בחלל התא חותכים בבשרי. אט־אט התרגלו עיני לחשיכה, עד שיכולתי להבחין בפני המספר. היה זה גוי מבוגר, שפניו עטופות צעיף, כמי שחש בשיניו.

‘ואני,’ נענה לעומתו צעיר גברתן, שמצחית כובעו שמוטה לו על עיניו ושיניו הבורקות, שיני זאב טורף, מבהיקות בחשיכה, ‘מי לי ראבין ומה לי חסידים מטונפים! עליכם לדעת שהבקתה שלי עומדת בקצה הכפר, סמוך לפסי הרכבת. לילה אחד באה למתבן שלי חייקה אחת שקפצה מקרון־המוות. ילדה כמעט, פצועה ורועדת כולה. היה לילה ואני נכנסתי למתבן במקרה. נדמה היה לי שהרוח מטלטלת את דלתו. אותו רגע שמעתי שיעול. תחילה נבהלתי, אך חיש־מהר תפסתי במה הענין. ככה, חייקה, דוקא במתבן שלי התחשק לך לשכב? ולא קר לך? היכן החתן שלך, שיחמם אותך? ואולי אהיה לך אני לחתן? מה, לא נאה לך? בועטת? שורטת? את רוצה דוקא גרמני? מיד אלמד אותך להעדיף גרמני על־פני פולני כשר! ואכן, לימדתיה לקח. בשני אגרופי אילפתי אותה עד שהיתה לכבשה תמה. ואל תחשבו, ידידי, שאדם צר־עין אני. משגמרתי, רצתי והבאתי את חברי, את יוּזק ואנטוֹש, שיהנו גם הם. וזו – בוכה וגונחת! לא נאה לה, גברת מושתנת! למחרת, עם שחר, אמרה לברוח, אך לא אני האיש שאניח לבת־ז’ידים להימלט. יוזק, שנשאר ללון אצלי, כרך חבל על צוארהּ וכך הובלנו אותה בשנַיִם אל תחנת־המשמר של הגרמנים, כבהמה לבית־המטבחיִם.’

צחוק. פרץ צחוק. בחשכת הקרון מבהיקים טורי שינים ומתנוצצות עיני טורפים. הסיפור תם, אך תמיד נמצא מישהו הממשיך והמוסיף משלו, וכל אחד מנסה לעלות על חברו ולהדהים באכזריות.

אך לפתע פתאום, מזוית אפילה, בקע קול צורמני:

‘טפו, חזירים שכמותכם! האין יראת אלוהים בלבכם? כלום לא בני־אדם הם היהודים, שערכתם לכם מחזה־שעשועים ממותם? האם ילדיהם אינם ילדים? דמם לא דם? האם לא נבראו בצלם אלוהים? האמת היא שגם אני לא אהבתי אותם. וכי מי זה אהבם? אך אילו ראיתם אש זו שבערה בקצה החורשה ליד העיירה שלנו והרחתם במשך ימים ארוכים את ריח הבשר החרוך, ונשמתם בלילות את העשן השחור! והרי הרוצחים הגרמנים השליכו לתוך הלהבות גם תינוקות, יצורים תמימים, חפים מכל פשע! הוי, ישו אדוננו, כיצד הבטת ממרום ולא מחית בידם ולא שילחת ברוצחים רעם ומגיפה!’

‘את, דודה זקנה, שתקי!’ התריס כנגדה קול צרוד, של שיכור, ‘ראו־נא, רבותי, פרקליטה זו שקמה להם, ליהודים מוכי־השחין! הגידי, דודה, כמה שילמו לך הללו, שתלמדי עליהם זכות? מהרי, דודה, והתירי את הצרור, והראי לנו בכמה שקלי־כסף מכרת את פולין!’

‘אני מכרתי?’ הקימה האשה קול צנחה, ‘טומטום שכמותך! איך תעז להתפרצף נגד אשה פולניה הגונה? מי אתה? איזו כוֹלירה הביאתך לכאן, סמרטוט מסריח שכמותך? ומה היו מעשיך שלך בימי המלחמה? אתה שותק? אין תשובה בפיך? משתף־פעולה ארור! סתום פיך המלוכלך והרכן ראשך בפני אמא פולניה! שני בנים הקרבתי למולדת. שני בנים זקופים, נשרים גאים, נפלו במרד הפולני בוארשה! ואתה בא להעליבני כאן, להלבין פני בין הבריות! חכה, מנוול, עוד אלמד אותך דרך־ארץ!’

גוש הפרצופים שותק בחשיכה. בתוך הדומיה נשמע קול שקשוק הגלגלים וחריקת הצירים. אך הנה בוקע שוב קולו של אחד הנוסעים:

‘מה יש כאן להכחיש? נכון הוא, שהגרמנים היו אכזריים ואף בנו קיצצו לא־מעט. אלא שבענין היהודים אין לנו אלא לברך על המוגמר. אנו, הרי כפינו נקיות. לא אנו רצחנו. לא אנו בנינו את הכבשנים. ואם נפטרנו מהם, מהז’ידים, אם נוקתה מולדתנו מן האספסוף הזה, הרי אצבע־אלוהים היא, ומי יבוא להרהר אחרי מעשיו? אין לי ספק שהז’ידים הגדישו את סאת חטאיהם, שאם לא כן לא היו לוקים כל־כך.’

‘ומי אמר לך שנפטרנו?’ נדחק לתוך פתח התא אחד משופם שעמד כל העת לידי, ליד החלון הפרוץ, ‘ביקרת ברחוב מרשלקוֹבסקה בוארשה? ראית את בתי־היין, שאורותיהם דולקים כל הלילה? מי יושב בהם, בבתי המרזח, שצצו כפטריות אחרי המלחמה? מי זולל וסובא וסוחר בדולרים? אולי הטעה אותך הצלב שנשותיהם עונדות לצוארן? כן, הם הגיחו מחוריהם ובאו שוב. ידם בכּל. הם מספסרים ומתעשרים ומוצצים שוב את לשדה של פולין המסכנה שלנו! ואתה, איש עני, עבוד בפרך בשבילם, ובלבד שהללו יוכלו להתהולל. אל־אלוהים! והרי בטוחים היינו שהקיץ עליהם הקץ, שנעקרו מן השורש!’

‘והללו החוזרים בהמוניהם מהמזרח,’ תומך בו שכנו וידו המאוגרפת מורמת באיום, 'עדרי־עדרים, רכבות לעשרות! שכנינו מהמזרח, הרוסים ימח־שמם, שולחים לנו מתנה נאה! בנינו נפלו כאן, בהפצצות ובקרבות, ועל הז’ידים שמרו שם, ברוסיה, כעל בבת־העין. ועתה פושטים שוב הז’ידים בערינו. מגיפה ממש! הולכי־בטל, בעלי־כרס שׂבעים!"

‘אין הם שבעים כל־כך,’ אומרת אשה צעירה, שתינוק מנמנם בזרועותיה, ‘להיפך. אצלנו מספרים, שהללו באים משם בעירום ובחוסר־כל. רעבים ושחופים. לא ייפלא,’ וקולה מנמיך כדי לחש, ‘שהם צדים את ילדינו, כמו אבותיהם בעבר, בימי הפסחא.’

‘והרי החג עבר ולמה להם דם ילדים בימי חול?’ מקשה שכנתה.

‘ומי אמר לך שנוטלים דמם למצה דוקא? הרי סיפרתי שהללו באים מרוסיה רעבים ושחופים. וכידוע, אין טוב לתהלואיהם מעירוי דם ילדים, דם צעיר ובריא. מדי פעם נעלם ילד פולני באחת העיירות. אך אנו, הפולנים, איננו שותקים להם! הכמרים מטיפים בכנסיות. הפעמונים מצלצלים! ואז, אז אנו קמים כולנו כאיש אחד, זקן ונער, אוחזים מי במטיל־ברזל ומי בסכין. רבים הם הז’ידים שנרצחו עלי־ידנו מאז תום המלחמה!’

‘אלא מה?’ מסייע בידה הגבר המשופם, ‘אנו, שילדינו נסחבים על־ידם למרתפים, ודמם ניגר, נשתוק להם? ושמא נחכה לממשלה שלנו, לדמוקרטיה שלנו, שתעשה בהם שפטים? והרי כל־כולה שורצת ממשלה זו ז’ידים – למקטון ועד גדול! אתה נכנס למשרד ממשלתי ונדמה לך שנקלעת לבית־כנסת שלהם. והגרוע מכל, ז’ידים אלה כל העתונים בידיהם, והללו באים ומפיחים כזבים ומטמטמים את מוחו של הפולני התמים.’

‘את העם לא תרמה, ידידי! חכם הוא מאין כמוהו וצוחק לכל דוברי־שקר. עיניכם הרואות: זה למעלה משנה שולטים בנו הז’ידים, אך המחתרת עדיין קיימת – על אפם ועל חמתם! אנשיה דנים למוות את פעילי המפלגה הקומוניסטית ומוציאים לפועל את פסקי־הדין. הם עוברים ברכבות, משליכים מהן את היהודים או מורידים אותם ויורים בהם בצד המסילה.’

‘מגיע להם! גיסי, תושב לוֹדז’, חזר מביקור אצל בנו המתגורר בפוֹזנן. הצצתי בו וראיתי שכולו רתיחה. הבנתי שאירע לו משהו וחיכיתי שיפתח את פיו. והוא לא הניח לי לחכות הרבה. פרץ כהר־געש ממש. וכך נודע לי, שבדרך נזדמן גיסי עם ידידו־מנוער, פולני הגון ונוצרי אדוק, אדם מהימן בהחלט, שסיפר לו, כי גילו בלודז' בית־חרושת יהודי לנקניקים מבשר ילדים נוצרים. בית־חרושת על כל ציודו!'

‘לא ייתכן! הרי אני תושב לודז’ זה שנים!' קרא מישהו מיושבי התא, 'כיצד לא שמעתי על כך?’

‘שליטיה של פולין, שרובם ז’ידים, השתיקו את הענין. אשר לגיסי, תהילה לא רצה להאמין בכך. אך ידידו נשבע לו שהדברים הם אמת לאמיתה. הוא הזכיר לו, שלפני כמה ימים רגשה לוֹדז’ כולה: נפוצה שמועה, שאוטובוס, שהוביל לטיול 40 ילדים מבית־הספר, נעלם. ושוב – השלטונות הם שטישטשו את העקבות. אכן, הם הז’ידים הגדישו את הסאה. ובימים אלה, שהשלטון בידם והם קמים עלינו לרצוח את ילדינו, טוב להיזכר בעבר הקרוב. להעלות זכרונות, שיש בהם כדי לנחם. ברשותכם אספר מעשה אחד משעשע למדי. מעשה במרתף, שבו הסתתרו ז’ידים. היה זה בונקר מסודר להפליא, מצויד בחשמל ובמים, ואין ספק, שהז’ידים היו מצילים בו את חייהם, פרים ורבים כשרצים וזוכים לזחול ממנו החוצה כתום המלחמה, הם, נשיהם וצפיעיהם אילולא דודני. הוא, דודני – – –'

סיפור רודף סיפור. מין תחרות של סיפורי־זוָעות־וסיוטים. שמועות, שימי־הבינים החשוכים היו מתנערים מהן בסלידה, פורחות כאן ומשגשגות. והפולני הממוצע, זה שנוסע לאזורי הגבול המערביים ובידיו שקים לאיסוף השלל בישובים הגרמניים, שתושביהם נהפכו לפליטים – מאמין. הוא רוצה להאמין. אמנם, הוא לא נתן ידו במישרין לרצח היהודים, אך בידיו דבק משהו מהביזה: דירה של יהודי. רהיטים. חפצים למיניהם. סכום־כסף שהופקד בידיו. סבור היה שהקיץ הקץ על היהודים, שכולם עד אחד הוכחדו. והנה נסתיימה המלחמה ופתאום הופיעו יהודים בודדים, ולאחר־מכן רכבות שבאו מן המזרח, גדושות פליטים יהודים, וכל אחד מהם עלול להורות באצבע, להאשים, לתבוע. לא ייפלא שהפולני הממוצע שונא, ושנאה זו מקורה בפחד. שעל־כן הוא ממציא לו לצידוקו: ילדים פולנים שחוטים, בתי־חרושת לנקניקים.

כך הירהרתי לעצמי בהקשיבי לשיח הנוסעים. הרכבת המשיכה דהירתה הלילית, אך באחת התחנות נפערה דלת הקרון ומבחוץ נדחק לחללו נכה־מלחמה עיור, לבוש סגין־חיילים, ונער קטון אוחז בידו. שניהם הסירו כובעיהם. החייל העיור פרט פריטה צורמת על כינור והנער פצח בזמר בקול דקיק. היה זה זמר מרגש על הבן שנדד בשדה־הקרב וחיפש את אביו – וזה מוטל היה בין ערימת הגויות. ‘הוי, יתום הלכה / מסכּן ובן־עוֹני / אן עכשיו אלכה / ואין אומלל כמוני?’ – שר הנער הקטון והושיט כובעו אל הנוסעים. הללו הטילו לתוכו מטבעות. ואז פתח הכינור בנימה מוכרת, עממית, זו שמושרת היתה באותם ימים ברחבי המדינה ועוררה ריגוש בלבו של כל פולני – ‘הזמר על וארשה שלי’: 

כחיוך נערה שאוהבת,

כזיווֹ של אביב רב־אורים,

כשירת צפרים משובבת,

כרגשות של לבּות נעורים,

כטל הבוהק על פרחים,

והד אהבה, הד פלאי –

כך טוב הוא ללב זה השיר הרחים,

הזמר על וארשה שלי.

הוי, וארשה, העיר שאהבתי,

ואת כל־כוּלךְ חרבה.

בתוך חוצותיך סובבתי,

נפשי לצלילך רעבה.

ואת לי השמעת קולך,

צלילו הגיעני הלום.

הוי, כמה רציתי לחזור לראותך,

וארשה שלי, בת־חלום!

‘הוי כמה רציתי לחזור לראותך, וארשה שלי, בת־חלום!’ נענה בזמזום חרישי הגוש האפל של פרצופי הנוסעים. ושוב נמשכו הידים לארנק והטילו פרוטות לתוך הכובע המושט. העיור והנער סיימו ועברו אל הקרון הסמוך.

שתקו הנוסעים ודמם הלילה בחוץ. הדו של הזמר על וארשה ריטט בהלל. ואני ישבתי, ועיני נעוצות באפילה. לאָרכּה ולרחבּה של פולין – חשבתי – מהלכות עתה רכבות ובהן משעשעים עצמם הנוסעים בסיפורים על אחי הטבוחים. מתפארים ומתחרים במעשי־הרצח שבידם. וביום מהלכים בגיטו וארשה תני־אדם, שקיהם מופשלים על גבם, והם נוברים ומחפשים אוצרות. משנזכרתי בגיטו, צף לפני סיפורו של הקולונל פראנצ’ישק יגר על הנשפיה שנערכה בביתו מול הגיטו העולה בלהבות ועל דברי המוזמנים – תשפוכת של חלאה ושיקוץ. כלום אין השיח כאן, בקרון, המשך ישיר לאותה נשפיה – לשמחה־לאיד על ‘קציצות־היהודים המיטגנות בגיטו’?

צפו לפני שמות: אושויץ, טרבלינקי, מאידאנק, פוֹנאר, סוֹביבור, בּלז’ץ, פלאשוב. לא, לא מקרה הוא שהיטלר בחר את פולין דוקא כגיא־הריגה. שאליה, לפולין, הוא שלח יהודים מכל קצות אירופה. שהיא, פולין, היתה תחנתם האחרונה בדרכם לאבדון. רב־המרצחים ידע מה רב ארס־השנאה המפעפע בעם זה. לא היה לו כל ספק שאפשר לסמוך עליהם, על הפולנים!  

עם שאני מהרהר כך לעצמי, שמעתי פתאום קול צעיר וצלול, שבקע מתוך הקרון.

‘הי, אתה שם היושב על המזוָדה! מדוע אתה שותק? כולם סיפרו כאן כל אחד את סיפורו. ואתה, האין לך מה לספר? ואולי אתה אילם?’

שמעתי – ובמוחי נדלקה נורה אדומה.

היחה בקולו גם נימת־התגרות וגם שמינית של חשד. חשתי שנוסעי הקרון מחכים לתגובתי. דברי הם שיכריעו – אם יצטרפו לבחור הצעיר, המחוצף, ואף הם ייטפלו אלי, או יישארו אדישים ויחליטו שמוטב שלא להתערב. אותו רגע נזכרתי שוב בפראנצ’ישק יגר – זו הפעם השניה. זכרתי את דבריו על השמאלצובניקים, כלומר הסחטנים שהתהלכו בחוצות בימי המלחמה. מעטים היו היהודים שניצלו לאחר שנטפל אליהם סחטן כזה. מעטים, שידעו להקים זעקה, לגדף את הסחטן באבי־אביו, לאחוז בצוארונו ולתבוע ממנו: ‘אדרבה, בוא לגסטאפו!’ כל היתר לא היה אלא מלחמת־עצבים: מי מבין השנַיִם יחזיק מעמד זמן רב יותר, כלומר־עצביו של מי חזקים יותר. היה זה הסיכוי היחיד להיחלץ מידי סחטן.

מה טוב, שפראנצ’ישק סיפר לי כל זאת. עתה, במעבר הקרון החשוך, החלטתי להשתמש בלקח המתבקש מסיפורו. אין כל מקום לאשליות: או שאצליח לסתום את לועו הטמא של הבחור או שאמצא את עצמי עוד מעט מושלך מן הקרון תוך כדי נסיעה, מוטל רסוק־איברים ליד המסילה.

היה חושך מסביבי, אך גם אילו נסענו באור מלא, לא הייתי חושש, שכן תוי־פני לא הסגירו שיהודי אני. ואשר לשפה הפולנית שבפי – הרי זו שפת־ילדוּתי־ונעוּרי. ידעתיה על בוריה: שלטתי גם בזו הספרותית, גם בעגת הכפריים וגם ב’מענה־לשון' השופע ניבול־פה של אנשי העולם התחתון. שעל־כן לא נתתי לו, לגוי הצעיר, להמתין הרבה. החלטתי לפעול חיש־מהר, להכות אל החוֹמש. פתחתי את פי, וכך עניתי לו, לבחור:

‘גמרת, בן־זנונים? אולי תוריד את המים?’

‘מה יש? מה אמרתי?’ נתבלבל הבחור, ‘אני את סיפורי סיפרתי ורציתי שגם אתה תספר.’

‘תחוב את הסיפור שלך לתחת! על מי אתה עושה כאן רושם, פרצוף מזוהם? בן כמה אתה? בימי המלחמה עוד חירבנת במכנסים ועכשיו אתה ממציא כזבים ומעמיד פני גיבור? נבז מנובז, איך אתה מעז להעיר בךאדם משנתו? תן לנמנם!’

כל זאת אמרתי בשקט, לא בהרמת־קול חלילה, לבל יחשוב לו הבחור שאני מתעצבן או חושש. ואכן, בטחוני העצמי הרס את זה שלו.

‘אבל…’ גימגם הבחור, ‘לא רציתי… לא ידעתי שאתה מנמנם…’

‘ומה כן ידעת, ערוַת־אמך? ובכלל, מה אתה יודע, דם־כלבים שכמותך? לגנוב, לשדוד, לרבוץ בבתי־זונות?’ 

‘אני בחור הגון,’ טען הגוי הצעיר, ‘חי בבית אבי. הוא פקיד ישר.’

‘מכירים אותך, חלאה שכמותך! אביך מרויח מן הצד ואמך – על הגב!’

כאן פרץ בקרון פרץ צחוק, עד שגם אני, על־אף המתח שהייתי נתון בו, צירפתי קולי לקולם.

אך הגוי עדיין לא ויתר. אם קודם־לכן בילבלתיו ואף עוררתי זעמו בדברי הבוֹטים בא הצחוק של הנוסעים והגדיש את סאת־חמתו. הוא זינק ממקומו והחל להידחק בין היושבים כאומר להסתער עלי באגרופיו. אך הנוסעים אחזו בו מזה ומזה וניסו לעצור בעדו:

‘מוטב שלא תתחיל אתו. הרי אתה רואה עם מי יש לך עסק!’

ואני, שראיתי שנוסעי הקרון אוחזים בו יפה, הוספתי לגדפו:

‘אדרבה, בוא, דגנרט! אני אכניס לך חוקן כזה, שלא תשכחהו לעולם, נאד נפוח שכמותך! אם כי חבל ללכלך את הידים, שהרי אינך אלא בדיחה מטונפת! אני אלמד אותך שלא להידבק כספחת לנוצרי הגון!’

רגע עמד הבחור תחתיו, אחוז בידיהם של שותפיו לקרון, ואז חזר וישב במקומו ומשם הטיח בי, כמתגונן, מלה אחת ויחידה:

‘גס־רוח!’

חייכתי אל עצמי. ידעתי שהלקח שלמדתי מפיו של פראנצ’ישק יגר לא היה לריק. ניצחתי. אני יכול בהחלט לנתק מגע ולשתוק. אך נצחוני זה, שבא לי בקלות רבה כל־כך, שיעשע אותי. על־כן הוספתי לו, לבחור, כמה פניני־לשון:

‘ומה חשבת, דבּיל? שאניח לך לחרבן לי על הראש? אני מציע לך: רד ממני, פרצוף דפוק, אם אינך רוצה להתפגר כאן, במקום!’

הפעם שתק הבחור ולא הגיב. הוא התכרבל במקטרנוֹ ומשך כובעו על עיניו. גם הנוסעים האחרים החרישו. לא עברה שעה קלה ומתוך החשיכה הופיעו אורות מבליחים. היתה זו העיר לוֹדז', שהגיחה מתוך האפילה. הרכבת קרבה לתחנה. השעה היתה רבע לחצות.

 

פרק תשיעי: נסיה    🔗

בחצות הלילה הגעתי בכרכרה שכורה לרחוב נארוּטוֹביצ’ה 18. כתובת זו ניתנה לי לפני צאתי למסעי על־ידי הנהגת ‘השומר הצעיר’ בארץ, נוסף לסכום־כסף ניכר, שנתבקשתי להעביר לחברים פליטי־השואה. ידעתי שבנארוּטוֹביצ’ה 18 אמצא את שרידי התנועה.

הרחוב חשוך היה. הכרכרה הורידתני בשער הבית. רגע ניצבתי ליד השער הנעול ומזוַדתי בידי, ופתאום נפתח השער ודמות־אדם, אוחזת פנס בידיה, קרבה אלי בצליעה. לבושה היתה סגין צבאי, ועל כתפה רובה.

‘ברוך הבא!’ נשמע קול צעיר כשל נער.

ואכן, משנשא שומר־השער את פנסו כדי לראות את פני, ראיתי את פניו שלו. הוא היה לכל היותר כבן 15. עם שאני תמה על נער זה החמוש ברובה, שמעתי שוב את קולו:

‘מאז הבוקר אנו מחכים לך, בן. מדוע איחרת?’

נדהמתי.

‘מנַיִן לך שמי?’ שאלתי.

הנער חייך.

‘זה הסוד שלי,’ ענה, ‘שמי בּרקו. ברקו הפרטיזן. בוא ואראה לך את הדירה.’

הוריד פנסו והפסיע לפני, ואז שמעתי טקטוּק והבחנתי שרגלו האחת רגל־עץ היא.

עלינו במדרגות־אבן לקומה השניה. ברקוֹ ניקש על הדלת ושמעתי קול בריח שהוסט בפנים. הדלת נפתחה ובפתח עמדה אשה צעירה. ברגע הראשון ראיתי רק את עיניה – עינים בורקות, מפיקות טוב־לב, מעוררות־אמון.

‘חזור, ברקוֹ, לשער,’ אמרה האשה, ואלי הושיטה שתי ידיה:

‘שלום, בן! מדוע איחרת?’

עתה גדלה תדהמתי.

‘מי את ומנַיִן לך שמי?’ שאלתי.

האשה חייכה. ניצבנו במסדרון צר, המואר במנורת־גז. לאורה ראיתי את פניה, פנים מלאות־מרץ, וראש עטור שׂיער מתולתל.

‘ראשית־כל תניח את המזוָדה בצד,’ אמרה האשה, 'תשתה כוס־תה ואני אספר לך הכּל.

הוכנסתי לחדר קטן ולאחר רגע עמדה לפני כוס־תה מהבילה. מובן, שהיו בפי שאלות מרובות, אך פתחתי משום־מה בברקוֹ דוקא:

‘מיהו ברקוֹ, שפגשני בשער? וכיצד נותנים אתם לילדים נשק? ומנין ידע ברקוֹ את שמי?’

האשה חייכה.

‘ידעתי שתשאל הרבה. אך חשבתי שראשית־כל תרצה לדעת מה שמי. ובכן, שמי נֶסיה. ברקוֹ זה ילדותו עברה עליו ביערות וישקוֹב, בקרב פלוגת פרטיזנים. הללו שלחוהו למשימות מסוכנות: להניח מוקשים, לפוצץ רכבות. אולי משום שילד היה, שלא עורר במיוחד חשדות. באחד הפיצוצים אבדה לו רגלו.’

‘ומנַיִן לכם נשק? הרי ראיתי רובה על כתפו!’

‘השלטונות הם הנותנים נשק בידי ריכוזי יהודים ובעיקר לבתי־הילדים בפולין, לאחר נסיונותיהם של האנטישמים לפרוע בהם פרעות,’ אמרה נסיה, ‘ועתה אגלה לך מנין לי שמך. מחוגי “הבריחה”.’

למראה מבטי התמה, נזדרזה נסיה והסבירה:

‘אין לי ספק ששמעתם בארץ על תנועה זו שקמה בשנת 1944 בקרב הפרטיזנים היהודים ושרידי לוחמי־הגיטאות תפקידה לטפל בהכנת נתיבי בריחה ובריכוז הפליטים היהודים ליציאה לארץ־ישראל. “הבריחה” היא האוספת ילדים יהודים יתומים השוהים במנזרים או בכפרים נידחים. היא המסייעת לרבבות בורחים מגיא־ההריגה להגיע אל נמלי־היציאה. היא המטפלת בהשגת ספינות־מעפילים, בציודן ובהבאתן אל חופי הארץ. מובן שתנועה זו, הקשורה ל“הגנה” בארץ, פועלת במחתרת, אך זרועותיה ארוכות ועיניה רואות הכל. אנשיה, הם שהודיעו לנו שאתה, בן, חבר קיבוץ גלילי, עומד להגיע אלינו לביקור. ואפילו ידעו לציין בדיוק את מועד בואך. נכון שהגעת אמש לוארשה?’

‘נכון.’

‘אם כן למה לא באת מיד? מה עשית במשך היום הארוך?’

‘הייתי בגיטו,’ עניתי, ‘לא יכולתי שלא לראות את המקום בו נולדתי ובו עברו עלי שנות ילדותי. רצון זה היה חזק כל־כך, שדחיתי ליום אחד את החיפושים אחרי אחותי, שבעלותי ארצה נשארה כאן, בפולין.’

‘ראית את הגיטו?’ זקפה בי נסיה את עיניה הטובות, שעתה היתה בהן תוגה והשתתפות־בצער, ‘סַפר!’ 

'מה אספר לך, נסיה? ' אמרתי, ‘הרי את מבינה ודאי מה עבר עלי. שם, בגיטו, פגשתי במקרה קולונל פולני, כלומר יהודי החי כפולני, ושמעתי מפיו סיפור מזעזע. ולאחר־מכן ביקרתי בפראגה, אצל סנדלר פולני שהסתיר נמשך שלוש שנים את הוריו, של יוּרק, הוא אריה וילנר’.

‘כיצד נודע לך עליו?’ שאלה נסיה.

‘זהו סיפור ארוך,’ אמרתי, ‘בהזדמנות אספרו לך. ובינתים אמשיך את הדו"ח שלי: לאחר־מכן שוחחתי שעות רבות עם בתו של אותו סנדלר, גוֹיה צעירה ששמה קריסטינה. ובעשר בערב עליתי לרכבת שהביאתני הנה. הנסיעה ברכבת, שיחות הנוסעים ששמעתי – אף הן פרשה בפני עצמה. העיקר שהגעתי הנה. שאני יושב אתך ומדבר עברית. לא אסתיר ממך, נסיה, ברדתי מהרכבת, היתה לי הרגשה כמי שנמשה מביב־שופכין.’

‘הרגשה זו אינה זרה לי,’ אמרה נסיה ופניה נתקדרו, ‘לא־פעם, לרגל תפקידי, נוסעת אני ברכבותיה של פולין.’

‘ומהו תפקידך, נסיה?’ שאלתי, ‘והיכן היית בשנות המלחמה? ולְמה, בדיוק, משמשת דירה זו שבה אני נמצא?’

‘אתחיל מהסוף,’ חייכה נסיה, ‘אתה נמצא בדירה, שהיא גם ההנהגה הראשית של “השומר הצעיר” וגם בית־ילדים, שחניכיו מכינים עצמם לעליה ארצה.’

‘ילדים?’ תמהתי, ‘מהו מספרם של הילדים היהודים שנשארו בחיים אחרי השואה?’

עיניה של נסיה הביטו בי באין־אומר. היה לי הרושם שקשה עליה הדיבור, או שמא היא בוררת מלים. לבסוף אמרה:

‘הם מעטים ביותר. אל תשכח, בן, שהגרמנים, בצאתם למסע־ההשמדה, גזרו תחילה על הילדים. כשכונסו הקהילות בכיכר השוק או בשערי מחנות־המוות, והמרצח הכריע בניד־אצבע מי לימין ומי לשמאל, כלומר מי לחיים ומי למוות, הילדים הם שנצטוו תמיד ובכל מקום לעבור לצד שמאל. כשתבקר כאן, בפולין, במחנות־ההשמדה, תראה זאת במו־עיניך: את הבורות, שבהם נשרפו הילדים חיים, את הררי הנעלים הזעירות במאידאנק, את ערימות הצעצועים באושויץ. אך עוד קודם־לכן, בגיטאות, הילדים הם שמתו בהמוניהם ברעב ובמחלות. הוריהם נתפסו ב“אקציות” למיניהן והובלו ברכבות־ המוות, והם, הילדים, אם ניצלו במקרה, נפחו נפשם בטיפוס ובשחפת, ברככת, בצפדינה ובמחלות־מעים. עם תום השואה היתה פולין בלשון הגרמנים “קינדריין”, כלומר־נקיה מילדים יהודים. ואף־על־פי־כן הם הופיעו אחר־כך ובאו – קומץ ילדים שניצלו בנס. הם הגיחו מתוך מרתפים, מיערות ומכפרים נידחים, עזבו מקלטיהם בצד הארי, נפדו ממנזרים. יתומים גלמודים, ילדים שמצחם חרוש קמטי זיקנה. הם, הילדים־השרידים, נדדו בכפרים בין הגויים, שנהגו בהם כחיות־טרף שוחרות לדמם. הם הלכו אל קרונות־המוות, הופרדו באכזריות מעל הוריהם ונשלחו לכבשנים. הם חמקו מתאי הגזים וניסו להסתתר במחנה. הם חיו ביערות כחיות־בר, ניזונו משרשים, כרו לעצמם שוּחה בעשר אצבעותיהם וגופם קפא בגשמים ובשלגים. ואם האיר להם המזל פנים, נפגשו עם פרטיזנים וסחבו על שכמם, שכם הילד, את מטען הדינמיט, כדי להטמינו מתחת לפסים, שעליהם תעבור רכבת של גרמנים.’

נסיה דיברה בשטף, נסערת מאוד, וחזה עלה וירד, כמי שנתיגע מאוד. הושטתי ידי ורציתי לומר לה שתירגע, שתחליף כוח. אך היא המשיכה דבריה וקולה רוטט:

‘אילולא, בן, היית עייף כל־כך אחרי היום הארוך בגיטו והנסיעה הנה, הייתי מספרת לך מעשים, שלשמעם היית חושד בי, שאין הם אלא המצאה של דמיון פרוע. מעשה בילד, שעבר את כל המלחמה מחופּשׂ כילדה, כדי שהרוצחים לא יתפתו לבדוק אם נימול הוא – ועתה הוא מסרב לפשוט את שמלתו; מעשה בילד שהסתתר במשך שנים במאורה של כלב נושך. דיירי החצר פחדו מהכלב והיו נמנעים מלעבור ליד מאורתו. אך החיה הרעה התרגלה לילד ובלילות החורף הקרים היתה נותנת לו מחום גופה ומתחלקת אתו במזונותיה. פעם, בחורף קר במיוחד, לא עזר לו, לילד, חומו של הכלב הנשכן. כפות־ידיו קפאו, והיה הכרח לקטוע כמה אצבעותיו; מעשה בילד, שהסתתר בלילות בחממה של פרחים הסמוכה לגן־החיות העירוני, ובלילות היה סוחב מבעד לסורגים שיירי־מזון של בעלי־החיים; מעשה בילד שחמק מן הגיטו אל הצד הארי, והוא חסר־בית, לן בבתי־שימוש ובקרונות של חשמליות ריקות. רגליו יחפות, ולגופו חולצה יחידה, דקה. הילד, שגוַע ממש מרעב, היה עולה במדרגות זרות ומצלצל בלב הולם בדלת. רץ וירד חזרה חצי גרם־מדרגות וחיכה. נפתחה הדלת – והוא הסתכל. הפחד לימד אותו להסתכל ולהבחין. אם ראה שביב רחמים וחמלה שניצת בעין – היה חוזר ועולה ומקבל פרוסת־לחם. אך משהבחין בניצוץ של רשעות – לא חיכה עד שבעליו יזעיק את הגרמנים, והיה יורד במרוצה, פורץ מן השער ונמלט על נפשו; מעשה בילדה בת חמש, שהצליחה להעמיד פני נוצריה, והיתה רועת־אוָזים בכפר, ישנה ברפת וניזונה בקליפות תפוחי־אדמה; מעשה בילדה שסחבה על גבה את אחותה הקפואה בתוך יער, עד שטמנה את גוייתה בשלג; מעשה בילדה…’

כאן נשבר קולה של נסיה והיא נשתתקה והליטה פניה בכפות־ידיה. חשתי שלבי הולם בקרבי. בלי־משים נפלטה שאלה מפי:

‘והיכן הם כל הילדים האלה?’

נסיה סילקה את ידיה מפניה והביטה בי – ועיניה שתי בארות־יגון.

‘כאן, מאחורי הקיר,’ אמרה, ‘עתה הם ישנים. מחר, עם אור הבוקר, תוכל לראותם.’

‘ומהו הקשר שלך אליהם?’ שאלתי.

‘ייתכן שהייתי צריכה להתחיל מכך,’ אמרה נסיה, ‘אכן, יש שגם אני שואלת את עצמי שאלה זו. ילידת ליטא אני, חברת “השומר הצעיר”. את שנות המלחמה עשיתי כפליטה בברית־המועצות. עבדתי בבית־ילדים ליטאי שנוסד ב־1942 בכפר ליד טשקנט. רוב ילדיו חיו יהודים. עם תום המלחמה עזבתי את אוזבקיסטן וחזרתי עם בית־הילדים שלי לליטא, לוילנה, אך בסוף 1945 נדרשתי על־ידי התנועה לבוא למרכזה של פולין. מצאתי כאן קיבוצי־הכשרה של שארית־הפליטה, שהתארגנו כדי לעלות ארצה. ואילו הילדים היהודים ששרדו מאורגנים היו בבתי־ילדים על־ידי ה“קומיטטים”, כלומר הועדים – מוסדות ממשלתיים פולניים, שחינכו את הילדים כפולנים לכל דבר. הוחלט בתנועה שעלי לקבץ ילדים אלה, ליצור להם בית עברי, לחנכם ולעלות יחד אתם ארצה. וכך התחלתי את עבודתי בעיר סוֹסנוֹביץ עם 15 ילדים בני גיל שונה, החל בבני שלוש וכלה בבני חמש־עשרה. עתה נמצאת אני כאן בלודז’, שבה הקמתי בית־ילדים נוסף ובו אני עובדת. היש לו מושג מה פירוש המלה “עובדת”? עלי לאסוף את הילדים היתומים, להיות להם אם ואחות. הם מגיעים אלינו מתוך היערות, וכן מרחבי ברית־המועצות, מוכי־כינים וגזזת. יש לחבוש את פצעיהם, להבקיע מבעד לשריון האדישוּת, שילדים אלה הסתגרו בו כהגנה בפני העולם העוין. להקשיב בלילה לבכיו של ילד אומלל. להפיג את יתמותו בלטיפה, בנשיקה. ואני בודדה כל־כך! אילו ידעת מה זקוקה אני לעזרה, למישהו שיירתם בעול. שיסייע בידי! אך די והותר סיפרתי על עצמי. הגיע תורך שלך, בן, לספר. כיצד השגת אשרת־כניסה לפולין?'

מסרתי לנסיה במלים קצרות על השתלשלות הענינים: על חלומי לראות את וארשה עיר נעורי; על המשורר הפולני ולאדיסלב ברוֹנייבסקי שהתארח בביתי בקיבוץ; על ההזמנה של הממשלה הפולנית – של משרד התרבות וההשכלה – שאבוא לפולין ואלקט ואתרגם לעברית שתי אנתולוגיות: האחת: ‘שירת פולין בין שתי מלחמות־העולם’, והשניה – ‘מאה שנה של פרוזה פולנית’. ‘האמת היא,’ המשכתי דברי, ‘שאני מודאג. הנסיעה בספינה נתארכה שלא לפי התכנית. נשארו בידי כשלושה שבועות נלכד. כיצד אעמוד במשימה שנטלתי על עצמי? והרי לא אוכל להתכחש להתחייבותי. מחר עלי לגשת לסופר ווֹלסקי. הוא שיסדר לי חדר במלון על חשבון הממשלה וכן מלגה לימי שהותי בפולין.’

סיפרתי לה, לנסיה, את סיפורי, והיא הביטה בי בלי לקטוע את דברי, אך לתמהוני הבחנתי בגץ של משובה שניצת בעיניה הנבונות. משסיימתי, חייכה נסיה ואמרה:

‘שתי אנתולוגיות, נכון?’

‘נכון.’

‘אחת של שירה, אחת של פרוזה. נכון?’

‘נכון,’ חזרתי כהד, אך בלבי נתעוררה פליאה על שאלותיה. אמרה נסיה:

‘ואתה, בן, חושב באמת, שזהו התפקיד המוטל עליך עכשיו? כלומר, המעשה שחייב הנך לעשותו? לתרגם אנתולוגיות?’

שמעתי – ולפתע נזכרתי בדבריו של גאדוֹמסקי, הקונסול הפולני, בעת ביקורי בקונסוליה של פולין בתל־אביב. אף הוא ליגלג עלי ועל האנתולוגיות, ורמז לי, שהוא מבין, כי אין הן אלא אמתלה בלבד, כיצד קרה הדבר שהגוי בתל אביב והמחנכת בלוֹדז' משדרים אלי באותו גל עצמו?

עודני מהרהר בכך, שמעתי את קולה של נסיה:

‘חסל סדר אנתולוגיות, בן! הרי תוכל להכינן בארץ, כשתחזור. אני בטוחה שלא תעמוד מנגד. אתה תירתם כאן לפעולה. אתה תעזור לי לחבוש את פצעיהם של הילדים; ללמדם עברית; לומר להם מלה טובה; לשמש להם דמות של האב שאבד להם. ולא רק כאן. יש לנו עתה בפולין, ובעיקר בשלזיה, כמה וכמה בתי־ילדים: בשצ’צ’ין, בוַאלבּז’יך, בלוּדויקוֹבוֹ, ועוד. אתה תוכל לבקר בהם, להיפגש עם הילדים, לספר להם על הארץ, הקיבוץ. כה רבים הדברים המועילים שתוכל לעשות כאן!’

‘והרי לרשותי פחות משלושה שבועות!’ ניסיתי לטעון.

‘מי אמר לך, שתחזור ארצה אחרי שלושה שבועות? אתה תישאר כאן כל עוד יידרש ממך הדבר! כל עוד לא יגיעו שליחים מן הארץ.’

‘והרי עזבתי בביתי אשה וילדים. גם לילדי השנַיִם חסר אב,’ אמרתי חרש.

‘כאן, מאחורי הקיר, יש יותר משני ילדים!’ קראה נסיה ואחזה בשתי ידי והטילה בי את דבריה הנרגשים:

‘אני מתחננת, בן, אל תדחה את בקשתי. מרגע זה אתה מגויס.’

ניסיתי לגמגם משהו, אך פתאום הרגשתי שעיני מתלחלחות בדמעות. ידעתי, שלא אוכל לעמוד מנגד. הכוחות אינם שוים. היא, נסיה, חזקה ממני ומכל טיעוני.

אמרתי לה, לנסיה, מלה אחת ויחידה:

‘לפקודתך!’

פניה של נסיה זרחו. היא ניתרה מכסאה וחיבקתני והטביעה נשיקה על לחיי.

‘ידעתי שכך תענה, בן,’ קראה, ‘ועתה הגיעה השעה לישון. הוי, כיצד חולף־עובר הזמן! כל־כך שקועים היינו בשיחה, שלא הרגשנו שעוד מעט יאיר הבוקר. ועתה, בטרם תלך לישון, קח שלושה מכתבים אלה. הם הגיעו מרעייתך, מן הקיבוץ. כנראה מסרת לה את המען שלנו.’

נסיה הצביעה על מיטה מוצעת, שעמדה בפינת החדר. ‘כאן תישן הלילה,’ אמרה, ‘אני ישנה עם הילדים.’

הלכה לה ואני נשארתי עם שלושת המכתבים. שעה ארוכה ישבתי ליד השולחן שקוע במחשבות. אמנם, בהגיעי בספינה למארסיי, שלחתי לאשתי גלויה, ולמחרת, בהתארחי אצל חברי בפריס, שיגרתי מכתב ארוך, נרגש. אך האמת היא שמאז דרכה רגלי על אדמת פולין, לא נתפניתי אפילו לרגע אחד להרהר באשתי ובילדי. משזכרתי זאת, נתמלאתי בושה כלפי עצמי. רבונו־של־עולם! כיצד הסחתי דעתי מאשתי, מבתי הקטנה ומבני התינוק!

לפתע קטע את מחשבותי קול בכי שבקע מעבר לקיר. הבכי נתגבר והיה לזעקה. אין זאת כי אחד היתומים חלם חלום־בלהות. אותו רגע זכרתי את ילדי שלי, המהלכים בשדותיה של הרמה הגלילית: היום – יום־אביב, והשדות מנומרים במרבדי פרחים. מה שפר גורלם של ילדי לעומת אחיהם כאן מאחורי הקיר!

פתחתי את המעטפות וקראתי אט־אט – חזור וקרוא – את שלושת המכתבים. לא נתקררה דעתי עד שישבתי וכתבתי מכתב גדול אל אשתי. מכתב, שבו השתדלתי לצרור איכשהו את שפע חוָיותי מיוני הראשון על אדמת פולין. בסיום המכתב ניסיתי לרמוז, שייתכן שיהא עלי להאריך את שהותי בפולין. סיימתי בנשיקות לאשה ולילדים ובדרישת־שלום חמה לחברים – ורק אז החלטתי שעלי לנוח ולישון.

כשעליתי על משכבי, החויר הלילה בזגוגיות החלון. ידעתי: עוד מעט יאיר השחר.

 

פרק עשירי: אח ואחות    🔗

ישנתי שינה טרופה. משהקיצותי, היתה השעה תשע בבוקר. בבית עמדה דממה. הצצתי לשני החדרים הסמוכים. עמדו בהם מיטות מכוסות שמיכות אפורות. הבית ריק היה. היכן נסיה? היכן הילדים?

חזרתי לחדרי. על־גבי שולחן קטן ליד מיטתי מצאתי פתק: ‘בוקר טוב, בן! שכחתי לומר לך אמש, שהיום אצא עם הילדים לטיול להלנוּבק. במטבח תמצא ארוחת־בוקר. ברקוֹ, שנשאר בבית, יעמוד לרשותך – אם תצטרך משהו. נחזור בשעות אחר־הצהרים. אנא, בוא אלינו לארוחת־הערב. להתראות! נסיה.’

עם שאני קורא את הפתק, הגיעני קול טקטוק. היתה זו רגל־העץ של ברקוֹ. הנער נכנס לחדרי וישב על מיטתי, מחייך אלי חיוך רחב.

‘בוקר טוב, בן!’ בירכני, ‘איך ישנת? אולי אתה צריך משהו?’

‘תודה, ברקוֹ,’ אמרתי, ולאחר שעה קלה ישבתי לאכול. כל אותה עת לא גרע ממני ברקוֹ את עיניו.

‘מה יש, ברקוֹ,’ אמרתי, ‘מה אתה מסתכל בי כל־כך?’

‘אתה היהודי הראשון מארץ־ישראל שאני רואה,’ השיב ברקוֹ.

‘ואיך תיארת לך יהודי מארץ־ישראל?’

‘גבוה מאוד. רחב־כתפים. גיבור חגור אקדח.’

פרצתי בצחוק.

‘חכה, ברקוֹ, ייתכן שעוד אגדל וגם כתפי יתרחבו. ואשר לאקדח – כנראה אזדקק לו באמת כאן על אדמת פולין. הרי גם אתה מקבל רובה בצאתך לשמירה, לא־כן? ועכשיו, ברקוֹ, אתה חפשי. יש לי כמה סידורים דחופים ומוטב שתניח אותי לבדי.’

ברקו הלך לו ואני הוצאתי את ‘פנקס המשימות’ שלי ועיינתי בו. האמת היא שהייתי נבוך למדי. כיצד אקיים כל אותן הבטחות שהבטחתי? על־כל־פנים ברור היה לי מעל לכל ספק, שתחילה עלי להתקשר עם ידידי ולאדיסלב ברוֹנייבסקי המתגורר בלודז' ולהודות לו על ההזמנה לפולין שסידר בשבילי. לאחר־מכן אצטרך לגשת אל הסופר רישארד ווֹלסקי, שנקבע על־ידי משרד התרבות וההשכלה כאיש־קשר שיסדיר את שהותי בפולין – את בעיית המגורים והמלגה. אך לפני הכל אגש למרכז המפלגה הקומוניסטית. אולי אמצא מישהו מחבריה של רגה אחותי, שהיו מבקרים בביתנו לפני עלייתי ארצה? אנסה לברר מה עלה בגורלה.

וכבר עמדתי לצאת לדרכי, אלא שאותו רגע הגיע לאזני קול נקישה על הדלת. פתחתי. עמד לפני בחור פולני לבוש מעיל עור ולעיניו משקפיִם כהים. עם מבט ראשון נתעורר בי חשד שהוא סוכן־משטרה. מששאל לשמי, נתגבר חשדי. ‘מה עוללתי שהללו כבר עלו על עקבות?’ חלפה מחשבה במוחי. אך הבחור פנה אלי בנימוס:

‘אנא, רד אתי לרחוב. מחכים לך.’

עתה בטוח הייתי שהבלש בא לאסרני. ברגע הראשון חשבתי לסרב, לנסות ולהתקשר בטלפון עם ברונייבסקי, אך זרועו של הבחור, שנחה על כתפי ודחפתני קלות לעבר הדלת, לא השאירה בי כל ספק, שאין כל שחר להתנגדות. ירדתי לרחוב.

ליד הבית חנתה מכונית שחורה, וליד ההגה ישב בחור צעיר, אף הוא לבוש מעיל־עור. עודני מנסה למצוא תחבולה כלשהי, כיצד להיחלץ מהצרה, נפתחה דלת המכונית ולעיני הופיעה אשה תמירה, לבושה ירכית של עור.

לבי נעצר בקרבי.

‘רגה!’ לחשתי, מנסה להתגבר על המחנק בגרוני. וכבר רציתי להושיט אליה זרועות ולחבקה, אך רגה קרצה לי בעינה. נרמזתי. פנתה רגה אל בן־לוייתי ואמרה:

‘אני נשארת כאן. חזרו למשרד. תבוא הנה לקחת אותי בעוד שעתים בדיוק.’

הבחור הינהן בראשו. בהתכופפו, כדי להיכנס למכונית, הופשל מעיל־העור שלו וראיתי בבירור את האקדח החגור למתניו.

המכונית עקרה ממקומה ונעלמה. הרחוב היה ריק כמעט. רק עתה דבקנו זה בזה בחיבוק ממושך ושפתינו ממלמלות: ‘רגה!’ ‘בן!’

הרפיתי מרגה, הרחקתיה ממגי כדי זרוע מושטת והסתכלתי בה. שערה השופע, השחום, האפיר במקצת. קמטים חרשו את מצחה. זויות פיה נטו מטה, אך בעיניה החומות הבחנתי בברק המוכר לי – ברק של פלדה.

‘נגש, בן, לגינה הציבורית, נשב לנו ונשוחח.’

‘את חוששת מהאזנה?’ שאלתי.

רגה התעלמה משאלתי ושתקה. אך אני הוספתי לחקור:

‘כיצד ידעת שאני נמצא בפולין?’

רגה עמדה בשתיקתה. ורק משהגענו לגינה וישבנו על־גבי ספסל, פתחה בדברים.

תחילה הציצה מסביב. בגינה לא היתה נפש חיה.

‘תראה, בן,’ אמרה, ‘אני עובדת כמנהלת אחת המחלקות במשרד־הבטחון שלנו. לרגל תפקידי אני יודעת הרבה. וכך נודע לי שהוזמנת לבוא הנה. תיארתי לעצמי שתחפש אותי והחלטתי להקדימך.’

'ואיך הגעת לנארוטוביצ’ה 18 דוקא?"

‘תיארתי לי שבבואך תגש קודם־כל אל חבריך מ“השומר הצעיר”. והרי מרכז תנועתכם נמצא בנארוטוביצ’ה.’

‘גם זאת את יודעת?’

‘לרגל תפקידי אני יודעת עוד יותר,’ אמרה רגה, ‘אך הנח לכל יתר השאלות. סַפּר את העיקר. אבא ושרנקה חיים? במשך שנות המלחמה לא היתה לי כל אפשרות להתקשר אתם. אך מאז השחרור, כלומר אשתקד, כתבתי פעמים רבות לפריס, לפי המען שלהם לפני המלחמה. רחוב דה־קורסל 213. המכתבים חזרו אלי ועל־גבי המעטפות חותמת: “הנמען בלתי־ידוע”.’

‘רגה,’ אמרתי וחבקתי כתפיה, ‘לי היה קשר עם צרפת, אמנם, קשר רופף, וכך נודע לי, עוד בשנת 1943, שאבא ושרנקה אינם עוד בחיים. שניהם נשלחו לאושויץ דרך דראנסי. אני יודע אפילו את התאריך המדויק: ה־16 ביולי 1942, “היום השחור” של יהודי פריס, שבו נאסרו והובלו למוות יותר מעשרים אלף יהודים בעלי נתינות זרה.’

ראשה של רגה צנח על כתפי. היא התיפחה חרש. חיבקתיה – ולפתע חשה כף־ידי מבעד לעור הירכית באקדח שעל מתניה.

משנרגעה מעט, מחתה את עיניה. שוחחנו שיחה ארוכה על אבא ועל שרנקה. העלינו זכרונות מילדותנו. סיפרתי לה, לרגה, על חיי בארץ, על הקיבוץ, על עלייתנו לרמה הגלילית שעל גבול הלבנון. כיצד קידמונו בלילה הראשון של שהותנו במקום בהתקפת־פתע. כיצד קברנו למחרת את חללינו הראשונים. תיארתי לה את אשתי, את בתי הקטנה ואת בני התינוק. סיפרתי לה על האוהל שבו התגוררנו בשנים הראשונות לעלייתנו על הקרקע. רגה הקשיבה לדברי, אך לפי מבע פניה היתה לי הרגשה, שהיא נמצאת הרחק ממני. הרגשה זו עוררה בי טינה. הרי גם אז, לפני המלחמה, זר היה לה, לרגה, כל דבר הקשור לארץ־ישראל. על־כן קטעתי פתאום את סיפורי ושאלתיה:

‘ואת, רגה? הרי אין אני יודע כלום על־אודותיך. כשעליתי ארצה באפריל 1937, היית בבית־הסוהר, כמו בכל שנה לפני האחד במאי. אילו פעמים כתבתי לך מהארץ. למה לא ענית לי?’

‘תחילה לא רציתי לענות. לאחר־מכן לא יכולתי.’

‘ישבת אז זמן רב בבית־הסוהר?’

‘לא. מיד לאחר האחד במאי שוחררתי. אך כחודש לאחר־מכן נאסרתי שוב – ונשלחתי לברזה־קארטוסקה, למחנה־הריכוז שהקימו שליטי פולין וכלאו בו את המתנגדים למשטר. הידעת שהם הקדימו בכך את הגרמנים? הנאצים טרם חלמו אז על מחנות־ריכוז! שם, במחנה הארור ההוא, ישבתי שנה תמימה.’

‘ובימי המלחמה?’ 

‘מחתרת. יערות. פרטיזנקה.’

‘ובימי הגיטאות והשואה?’

‘נלחמתי לעתיד טוב יותר, שבו לא יהיו גיטאות. חברי ואני סייענו בעריפת ראשו של הדרקון הפשיסטי.’

‘ועתה?’

‘עתה קמה פולין חדשה. המפלצת הפשיסטית הובסה ולא תקום עוד לתחיה מתוך החרבות קמה פולין אחרת, דמוקרטית. כפי שסיפרתי לך, אני עוברת כמנהלת אחת הםחלקות במשרד־הבטחון שלנו. והידים מלאות עבודה. אנו העברנו רפורמה אגררית. אנו הלאמנו את התעשיה הכבדה.’

‘אנו?’

רגה הניעה ידה בביטול.

‘אתה נשארת קנטרן כפי שהיית. אנו, כלומר עולם־המחר. עולם שבו תיעקר האנטישמיות מהשורש. וחייב אתה לדעת, בן, שהללו עדיין לא הניחו נשקם. המחתרת הפשיסטית פעילה בפולין. אנשיה רוצחים את פעילי המפלגה שלנו. הם גם השופכים דמם של שרידי היהודים.’

‘שמעתי על כך,’ אמרתי.

‘היכן הספקת לשמוע?’

‘ברכבת. בנסיעתי מוארשה ללוֹדז’. אחד הנוסעים סיפר, שמתנגדי המשטר מוציאים פסקי־דין על פעילי המפלגה השלטת.'

רגה נראתה כמהססת. ואז פתחה את ארנקה והוציאה מתוכו כרוז מקומט, שעקבות דבק הצהיבו מצדו האחורי.

‘שמעת, ועתה תראה במו־עיניך,’ אמרה רגה, ‘הנה פסק־דין של מוות שהודבק בחוצותיה של ביאליסטוֹק.’

הצצתי בכרוז. בתוך מסגרת שחורה, כשל מודעת־אבל, התנוססו אותיות גדולות: ואנדה גוּרסקה.

‘ואנדה גוּרסקה זו מי היא?’ שאלתי.

רגה שילחה בי מבטה, שברק־הפלדה שבו מוכר היה לי כל־כך.

‘ואנדה גוּרסקה זו אני,’ אמרה, ‘משפרצה המלחמה, עם כניסת הנאצים, שיניתי כמובן את שמי. לא־מכבר שהיתי לרגל תפקידי בביאליסטוק, והמנוּולים עלו על עקבותי ודנוּני למוות. הם, הפשיסטים שלנו, אינם נחים. אין דעתם נוחה מכך, שאנו, העם הפולני העובד, תפסנו את השלטון. רוצים הם להחזיר את הגלגל אחורה. חושבים להרתיע אותנו במעשי־הטרור שלהם. במחוז ביאליסטוק בלבד נרצחו בחדשיִם האחרונים למעלה מעשרים פעילי־מפלגה!’

‘ואין את חוששת לחייך?’ 

‘ואתה, בן, האם חששת לחייך בשעה שעלית לאותה רמה שלך בגליל? כלומר שנינו פחדנו. אני כאן ואתה שם. אלא ששנינו האמנו שכך צריך ואין דרך אחרת. אנו כאן עורפים את ראשה של המחתרת הפשיסטית. עוקרים מהשורש. יש לנו די עצים לתליות. נו, וגם זה יש לי,’ אמרה והצביעה על גבשושית האקדח שעל מתניה.

‘אך כיצד יכולת לעמוד מנגד בימי הגיטאות וההשמדה?’ שאלתי, ‘היכן נטלת את הכוח להתנכר?’

רגה הביטה בי ופניה קדרו.

‘הנח, בן, לאופן זה של הויכוח. להידפקוּת הנצחית ללב. כבר בנעורינו הוא נמאס עלי. אלא שאז ירית בחץ ובקשת ועתה נוספו לך תותחים: גיטאות בוערים, עם גוסס. והרי אמרתי לך לא־פעם: מעולם לא חשתי עצמי יהודיה. אין לי כל קשר וכל זיקה נפשית ליהדוּת. כל היפה שבי – מתרבותה של פולין שאבתי. הרי רשאי כל אדם להגדיר את עצמו, לא־כן? האומנם רוצה אתה ליטול ממני זכות אלמנטרית זו?’

רציתי לשתוק, אך פי הוא שדיבר כבעל־כרחו:

‘ומי נתן לך זכות זו? הרי את היא שלקחת אותה לעצמך בשעה שעמך ניצב וגבו אל הקיר.’

עיניה של רגה הבריקו בזעם עצור. היא הטיחה דבריה, נסערת מאוד:

‘אתה רוצה לומר לי שערקתי? אני כאן נלחמתי. שפכתי את דמי. פעמַיִם נפצעתי פצעים אנושים ופירפרתי, בסוכה עלובה ביער, בין החיים והמוות. ואתם מה עשיתם? אמנם, כמה ערבים מטומטמים ומוסתים פתחו עליכם ביריות, אבל בסך־הכל חייתם שם בגליל, מאחורי חומה של חצץ, חיים שלוים למדי, וזאת בשעה שעולם שלם עלה בלהבות. באיזו זכות אתה בא להטיף לי מוסר?’

‘בזכות העובדה,’ אמרתי, ‘שאני הוא שצדקתי בויכוחים שניהלנו בנעורינו. שהרי אני הוא שטענתי, שיש לעלות ארצה ולהקים לנו בית בטוח משלנו, ואת שהעדפת להישאר בין הגויים, בתוך העולם האנטישמי.’

כאן נפנתה אלי רגה ופניה לוהבות.

‘בית בטוח!’ קראה בקול רם ומיד הנמיכתו והטילה מבטיה מסביב, ‘לי אתה רוצה לספר דברי־הבאי כאלה? והרי ידוע לך שאיני טיפשה כל־כך! אתה חושב, שלא ידענו כאן, בפולין, על המתרחש במזרח התיכון? מה היה מצבכם בסוף אפריל 1941, כשצבאותיו של הגנרל רוֹמל עמדו בשערי מצרים? וביולי 1942, כשהצבא הבריטי ניהל מלחמה נואשת באל־עלמיין? הרי שמונים אחוזים מהשריון הבריטי הושמדו אז והאנגלים התחילו מפנים את משרדיהם במצרים! ששה שבועות לפגי שהגרמנים התקיפו את ברית־המועצות, במאי 1941, ביקש רוֹמל מהיטלר כמה דיביזיות משוריינות והבטיח לו שאם אמנם יקבל אותן, הוא יצרף את כל המזרח התיכון לתחום־השליטה הגרמני. אך היטלר, שריכז אז 180 דיביזיות ליד גבולות רוסיה בטרם התקיף אותה, לא נענה להפצרותיו של רומל ולא הסכים להקצות לו את 3־2 הדיביזיות! אילולא טעה היטלר טעות גורלית זו בשנת 1941, ולאחר־מכן – כשנת 1942 – אילולא היתה בעיניו חזית מצרים חזית משנית בלבד לעומת סטלינגרד, שבה התחוללו הקרבות הראשונים – מה היה גורלכם שלכם שם בפלשתינה? והרי רוב ארצות־ערב נטו לנאצים! כלום היה נשאר בחיים אפילו יהודי אחד בפלשתינה? אז למה אתה מבלבל לי את הראש ב“בית בטוח”?’

האמת היא שלמשך רגע נבוכותי. אך התאוששתי וטענתי באזניה של רגה:

‘אנו בארץ, התכוננו לאפשרות של פלישה גרמנית. תיכננו להתבצר על הר־הכרמל להילחם שם עד האיש האחרון.’

‘באמת? והרי גם כאן, בפולין, שאינה "בית בטוח’", נלחמו היהודים בגיטו וארשה עד האיש האחרון. לא כן?'

'רגה'' אמרתי ואותו רגע חשתי ליאות המתפשטת בי, מין חוסר־אונים אל מול אחותי זו הנוקשה כל־כך, שלשוא ניסיתי להבקיע את שריון התנגדותה, ‘אין לי ספק שאת יודעת פרק בהיסטוריה. אך היסטוריה זו שלנו, של היהודים, היא מיוחדת־במינה. אף אם תטעני מבוקר עד ערב שאת מנתקת עצמך ממנה, שאת חוליה שנפלטה משרשרת זו, לא אאמין לך. כשם שאינני מאמין לך, שאמנם את חיה בראש זקוף כאן, בין הפולנים. עובדה, שהעדפת שלא אבוא אליך. לא רצית שחבריך ידעו שיש לך אח יהודי. אמנם, את טוענת שיש לך הזכות להגדיר את עצמך. אבל בעומק לבך גם את יודעת שלא די בכך. מוקדם או מאוחר תקיא אותך הסביבה, שבה קשרת את גורלך. ידידיך יתנערו ממך. הם יזכירו לך מי את ומנין באת. כבר היו דברים מעולם. כיצד יכול אדם להתכחש לילדוּתו? האין את זוכרת את פניו של אבא בלילות ה“סדר”? בערבי־סוכות? הזכור לך כיצד עמדנו שנינו, בשעת תפילת “נעילה” בבית־הכנסת ואחזנו ברגליו של אבא, שבכה והתפלל, התפלל ובכה? היום, בחָשבי על כך, אני נוטה לחשוב שהוא הרגיש שסופו למות על קידוש־השם, כמו אבות־אבותיו בימי תמיילניצקי ובימי האינקביזיציה.’

ושוב התוְתה ידה של רגה תנועה של ביטול.

‘אתה, בן, אל תעבוד עלי! אין זה משפיע עלי. אני מחוסנת בפני סיפורים סוחטי־דמעות. עומדת בשתי רגלי על קרקע המציאות. מציאות קומוניסטית איתנה. מאחורי – ברית־המועצות האדירה. ארצות הדמוקרטיה. מאות מיליוני סינים, שלא רחוק היום שבו יתחילו בחיים חדשים בהנהגת הקומוניסטים. ומי עומד מאחוריך? חצי מיליון פליטים יהודים בפלשתינה? למה התקבצתם שם? ברחתם מהאנטישמיות? האם שנאת הערבים אליכם נופלת משנאת האנטישמים באירופה? לא, בן, אינך מרגיש כלל מה רחוקים אנו זה מזה. אתה שייך לעולם גוֹוע, לעולם שנגזר עליו להיעלם. ואילו אני נלחמת על עולם חדש, עולם טוב יותר.’ 

‘זאת טענת עוד בימי נעורינו!’ התפרצתי, ‘אך אמש, בנסעי ברכבת, ראיתי עולם חדש זה. שמעתיו מדבר מתוך גרונותיהם של הפולנים.’

‘אתה נחפז להסיק מסקנות, בן,’ אמרה רגה, ‘כאן השתנה משהו מאז עלית ארצה. כאן שולט העם והוא יפתור את כל הבעיות כולן. אך מוטב שנפסיק שיחה זו. רוצה הייתי לדעת: האומנם באת לפולין לעסוק בהכנתן של שתי אנתולוגיות, כפי שכתוב בהזמנה שנשלחה אליך מכאן? אני מקווה שתסתפק בכך. שלא תתן יד לשום פעולה, שיש בה כדי להזיק לנו.’

‘את מקווה?’ שאלתי, ‘או שאתם תעקבו אחרי?’

‘וכי מה? אין לנו זכות להתגונן בפני כל נסיון־חבלה?’

‘מצאת לך מחבל, רגה!’ צחקתי. ולאחר־מכן דיברתי אליה, מדגיש כל מלה:

‘הנה, יום אחד בלבד אני נמצא כאן וכבר נתקלתי בילדים יהודים, פליטי בונקרים ובורות־מות! הם פצועים בגופם ובנפשם. האם אתכחש לתפקידי אם איחלץ לעזור להם?’

רגה בחנה אותי במבט נוקב.

‘עבודה זו הנח ל“בריחה”,’ אמרה, ‘הם עושים את מלאכתם על הצד הטוב ביותר.’

נרעדתי.

‘מה, גם זאת את יודעת?’

‘הרי אמרתי לך,’ אמרה רגה, ‘אנו יודעים הרבה. ואשר לך,’ הוסיפה, ‘אינך עוד ילד. בן. נהג כפי שאתה מבין. אך הייתי רוצה שתדע: אני שמחה שראיתיך, אך לצערי לא נוכל להיפגש. אני חיה כאן, מאז פרוץ המלחמה, כנוצריה לכל דבר. ואנדה גוּרסקה. ואיני מעוניינת שחברי ידעו את עברי וכי יש לי אח בפלשתינה.’

‘כלומר, לא נתראה עוד?’ שאלתי.

‘נתראה, אך רק במקרה שתסתבך בצרה ותהיה זקוק לעזרתי. קח את מספר הטלפון שלי בוארשה. שם אני גרה. ברחוב וייסקה, בבית של פעילי־המפלגה. זכוֹר, תוכל לפנות אלי אך ורק במקרה רציני, שאינו סובל דיחוי.’

נאלמתי דום.

רגה הציצה בשעונה.

‘עברו שעתים בדיוק,’ אמרה, ‘עלינו לחזור. שומרי־הראש שלי ודאי ממתינים כבר ברחוב נארוטוביצ’ה. הבה נלך.’

 

פרק אחד־עשר: כלוב של זהב    🔗

ביתו של המשורר ולאדיסלב ברונייבסקי נמצא בפרבר לוֹדז’אי. ברגע הראשון לא האמנתי למראה עיני. עמדתי בשערי וילה מרהיבת־עין, מוקפת דשאים. מטפסים פורחים השתרגו על הקירות והגיעו עד לגג המקורה רעפים אדומים. אותו רגע נזכרתי בליפט הרעוע, שבו התגורר ברונייבסקי בימי שבתו בקיבוצי, וחייכתי לעצמי. זוהי, כנראה, וילה של אחד מעשירי־לודז' לשעבר, שהוחרמה והוענקה למשורר־הפועלים. עודני חוצה את הדשא, מדשדש על־גבי שביל מרוצף אבנים עגלגלות, נפתחה הדלת וברונייבסקי רץ אלי בזרועות פתוחות.

לאחר שעה קלה ישבנו בסלון מרווח, מרוהט בטוב־טעם. הקירות מכוסים היו תמונת־שמן וגוֹבלנים. מעל־גבי כנים הביטו בי פסלי־שיש.

‘הדבש שלך, בן, היה מתוק,’ אמר ברונייבסקי, ‘השארתי למענך כפית אחת. שימתק לך ביקורך אצלי.’

‘ואני, ולאדק,’ עניתי, ‘הבאתי לך פחית־דבש נוספת. ישר מהמכורת שלנו. וגם מזון רוחני.’

ברונייבסקי הציץ בי מופתע.

‘למה אתה מתכוון?’

פתחתי את תיקי ושלפתי מתוכו את הפחית. לאחר־מכן צרור דפים קשורים בחוט.

‘התזכור, ולאדק, את השירים שכתבת בלילות בקיבוצי? תירגמתי את כולם לעברית, וזהו המזון הרוחני שאני מביא לך כמתנה. כשאחזור לביתי, אדאג לפרסמם בדפוס.’

ברונייבסקי נראה נרגש ביותר. הוא אחז בדפים והציץ בהם, כאומר לפענח את תכנם, אם כי החזיקם הפוך – הרי לא ידע צורת אות עברית.

‘האמת היא,’ אמרתי, ‘שבלכתי הנה חשבתי להוסיף ולקנות לך בקבוק־יי"ש. אך אמרתי לעצמי: אתה, ולאדק, שתית בימי נעוריך כי רע היה לך עד מוות. משורר נרדף היית, אסיר בתי־כלא. ולאחר־מכן, בימי שהותך בארץ־ישראל, ברחת שוב אל הטיפה המרה, כי מר היה לך כגוֹלה חסר־בית. אך עתה, בפולין המשוחררת, הפועלית, ודאי אין לך צורך להשתכר כדי לברוח מן המציאות. הרי זכית וחלום חייך התגשם. לא־כן?’ 

ברונייבסקי שילח בי מבט חודר בעיניו הכחולות, המשורגות נימי דם. כאז, בימי שבתו בביתי, היו עיניו מוקפות עיגולים שחורים ופניו אמרו עצבוּת. חיכיתי שיענה לי, אך במקום תשובה פתח בשאלה דוקא:

‘פניך, בן, נפלו. אתה בריא?’

‘אני בריא, ולאדק. אשר למראה פני, אל תתפלא. נסחבתי תשעה ימים ולילות בספינה ערבית עלובה וחייתי על לחם וריבה וכוס־תה ליום.’

מבטו של ברונייבסקי היה בוחן וחודר.

‘לא לכך אני מתכוון, בן,’ אמר, ‘משהו מציק לך ואתה מסתיר ממני. אך חכה, קודם נלגום כוסית לכבוד פגישתנו. אתה, אמנם, אינך שותה, אך הפעם לא תוכל לסרב לי.’

לגמתי והיי"ש בער בגרוני כאש. השתעלתי כנחנק ובדי־עמל חזרתי ונשמתי לרוָחה. ואז סיפרתי לו, לברונייבסקי, במלים ספורות על נסיעתי לרחבה של גרמניה, על ביקורי בגיטו, על המסע ברכבת מוארשה ללוֹדז'. ברונייבסקי הקשיב לי בענין רב ומשסיימתי, אמר:

‘לא אסתיר ממך, בן. אז, בקיבוצך, כשביקשת ממני לאפשר לך את הביקור בוארשה, היססתי. ידעתי שביקור זה יביא לך שברון־לב בלבד. מראה ביתך שחרב. חיפושיך אחרי ביתך, חיפושי־שוא בתוך מדבר הגיטו. ומצד שני, לאחר שראיתי כיצד אתה חי שם בקיבוץ הגלילי, זקוף־קומה ובן־חורין, חששתי מפגישתך, כיהודי, עם בני־עמי הפולנים. הרי אני מכיר אותם. הרבה שפלוּת ונַוולוּת נתגלו כאן, בפולין, בימי הכיבוש. תחילה חשבתי לדבר על לבך. לשדל אותך שתוותר. אך הבינותי שזה חזק ממך. מסכן תהיה כשתסע, אך מסכן יותר, אם לא יינתן לך מבוקשך. עתה, הנה באת ואיני תמה כלל שאתה מזועזע ממראה עיניך. אם כי, למען האמת, גם באופל הגדול ששרר כאן היו פה ושם ניצוצות של אור. לעומת ההמון הגדול, הנבער־מדעת, אספסוף המנוולים שסייע לנאצים בהכחדת היהודים, היו גם פולנים אצילי־נפש, שסיכנו את נפשם וניסו להושיט להם, לאומללים, עזרה. הם היו אמנם מעטים ביותר, אך התמונה לא תהיה אמיתית, אם לא תדע זאת.’

‘גם בהם נתקלתי,’ אמרתי.

‘הכיצד?’

סיפרתי לו, לברונייבסקי, על ביקורי אצל הסנדלר טרויאנובסקי ועל שיחתי עם קריסטינה בתו.

‘אתה רואה!’ קרא ברונייבסקי ומזג לעצמו כוס מלאה וגמעהּ עד תוֹם בלגימה אחת, ‘לכל מטבע יש שני צדדים. וטוב, שכבר ביום הראשון לשהותך כאן ניתן לך להציץ גם בצד האחר, זה הטוב. אשר לי,’ וכאן התנה בידו תנועה של ביטול ויאוש, ‘מה אסתיר ממך? גם אני, בשובי הנה משנות גלוּתי, חיפשתי את צד האור שבחיינו כאן, אך לשוא. איך אסביר לך? חלום ופשרוֹ. או נכון יותר: חלום ושברוֹ.’

‘לְמה אתה מרמז?’ שאלתי.

ברונייבסקי מזג לעצמו שוב. פניו סמוקות היו מאוד ועיניו לוהבות. כך, בדיוק, זכרתי את פניו משעות ביקורי־הערב שלו בביתי ברמה הגלילית. שותה לשכרה, כאומר להטביע ביי"ש את היאוש המכרסם בלבו.

‘אין אני מרמז, בן,’ קרא, ‘אתך אני יכול לשוחח בגלוי. כאיש אל אחיו. אתה יודע מה פירוש הדבר, כאן בפולין, לשוחח בלי חשש, בלי פחד, שהמקשיב לדבריך, חברך־לעבודה, ידידך הותיק או אפילו קרוב־משפחה שלך, בשר מבשרך ועצם מעצמותיך, לא ירוץ וילשין עליך? מה אתה יודע, בן, מה נעשה כאן, בפולין? אתה הגדרת זאת יפה קודם־לכן: אני, המשורר הפרולטרי ולאדיסלב ברונייבסקי, ברחתי תמיד, במר לי, אל הטיפה המרה – בנעורי, כשנאבקתי בתוך קומץ קטן של מהפכנים עם המשטר הפשיסטי ששלט כאן, בפולין; בשנות המלחמה, כשהתגוללתי בנכר כעץ כרות־שרשים. והנה זכיתי וחזרתי הנה, לדמוקרטיה העממית. משורר־פועלים לארץ־הפועלים. ואמנם קיבלוני כגיבור לאומי. ראית את הוילה שלי מבחוץ? אתה רואה תמונות ופסלים אלה? ארמון־זהב! וכל זאת העניק לי המשטר החדש. יפה, לא־כן? אך מה תאמר לזה אם אגלה לך שלא ארמון הוא לי, כי אם כלוב, כלוב של זהב, שבו אני כלוא מאז שובי הנה לפני כשנה. מין אתנן שנתנו לי בתנאי אחד: שאשב בשקט. שאשתוק.’

הבטתי בברונייבסקי תמה ונבוך.

‘אני רואה, שדברי סתומים,’ אמר ברונייבסקי ולגם מכוסו, ‘אם כן אנסה להבהירם לך. המשטר החדש הלאים את התעשיה הכבדה. הוא טוען שבתי־החרושת הם עתה של הפועלים. אך אין זה נכון! רק הבעלים הם שהתחלפו. לפני המלחמה היה זה קומץ בורגנים, עתה – כנופית־יחסנים עסקני־מפלגה, שרמת־חייהם אינה נופלת במאומה מזו של הבורגנים מאז. ואולי להיפך – היא אף עולה עליה. הם, הפועלים, אין להם כל זכות לפצות את פיהם. נטלו מהם את הכל: את החופש, את הבטחון העצמי, ואפילו את זכות השביתה, אותה זכות שעליה הוֹרגנו, אנו, לפני המלחמה. הפועלים עובדים היום יותר ומרויחים פחות, אך רק מטורף בלבד יעז לבוא ולדרוש להעלות את שׂכרוֹ. אם יימצא כזה, מיד יודבק בו תו של בוגד במהפכה והוא יתן את הדין. והאמן לי: השופטים של היום אינם יודעים רחמים בדין.’

‘והיכן חבריך, כל המהפכנים של אתמול?’ שאלתי, ‘הכיצד שותקים הם ואינם יוצאים לרחובות?’

ברונייבסקי הטיל בי מבט שהיה בו שמץ של לגלוג.

‘נו, בן,’ אמר, ‘אל תשתטה. אתה פשוט אינך מבין מה הולך פה. אילו ראית את השליטים של היום! כנופית־מנוּולים, שבכל משטר צפים למעלה, כטינופת על־פני המים. הם הקימו כאן משטר של פחד. הכל בולשים אחרי הכל. בעל מלשין על אשתו, בן על אביו. היכן חברי? – אתה שואל. הם הוטלו לאותם בתי־כלא, שבהם אסורים היו לפני המלחמה. במשטרה – אותם קצינים מנוּולים, שאתמול התעללו בפועלים שובתים. אין זאת כי הנבל נשאר תמיד במקומו ורק המשטר הוא המתחלף והולך, כמו תפאורה בתיאטרון. ולכל אשר אביט, אני רואה נמיכות־קומה, בילוּש, האזנה־בסתר, פחד בלב הבריות. פחד שאינו נופל מזה שקינן בלבם בימי המלחמה. ואני אומר לך. רחמנות על האנשים, שמנוּולים נטלו מהם את צלם־האדם! בנעורי נלחמתי על תנאי חייו של האדם הקטן, על עתידו. כיום אין אדם קטן. כיום לא נשאר מן האנשים הקטנים אלא אבק־אדם.’

‘ואתה, ולאדק,’ פתחתי, אך ברונייבסקי קטע את דברי:

‘ואני,’ אמר, ‘אמנם לא חסר לי כלום. וילה נאה, מוקפת דשאים ועצים, ומשכורת גבוהה וכבוד ועיטורים. אך כפי שאמרתי לך: כלוב של זהב! הם הפכוני למשורר־החצר שלהם, חנקו את המורד שבי. אני רואה עוול ורוצה לזעוק. אומרים לי: אין עוול. אצלנו, בגן־העדן הקומוניסטי, לא ייתכן כל עוול. העוול נמצא שם, בעולם הקפיטליסטי! ואני שותק. אני שותק, בן, וחורק שינים, ובלילות של נדודי־שינה אני שואל את עצמי: מה היה לך, ולאדק? הרי בנעוריך ידעת להתקומם, להילחם! למה הפכו את מולדתך? האם על זה נרקבנו, חברי ואני, בבתי־כלא, על זה יצאנו להפגנות, חשופים לכדורי השוטרים? למה אני שותק? כיצד הנחתי להם להטיל גם עלי פחד ולסתום את פי?’

ושוב לגם מכוסו. קולו, שגבר קודם־לכן, הועם כאילו, בדברוֹ אלי:

‘רואה, בן? טעית. בבואך הנה, היית צריך להביא בקבוק־יי"ש. כי זה כל מה שנשאר לי. אתה אולי חושב בלבך: פטפוט של שיכור! כשיתפכח, יתחרט על דבריו. אז מוטב שתדע: דעתי צלולה לגמרי! אני מאושר שנזדמנת הנה. שיכול אני לשוחח אתך. שיחה גלויה, מלב אל לב. אתה יודע כמה זמן שתקתי כאן כאבן? נפש אחת לי כאן, יקרה ללבי. בתי, שהיא שחקנית־קולנוע מפורסמת. לא תאמין: גם במחיצתה אני שותק. פוחד לגלות את התופת שבלבי. אנא, הבטח לי: אם רק תוכל, תבקר אצלי לעתים קרובות – כל עוד תשהה בלודז’. מבטיח?'

הושטתי לו ידי וברונייבסקי קם וחיבקני.

כך נפרדנו. בטרם פרידה אמרתי לו שעלי לגשת אל הסופר רישארד ווֹלסקי, שנקבע מטעם משרד התרבות וההשכלה להיות איש־הקשר שלי בימי שבתי בפולין. עלי להסדיר את שהותי, להשיג מקום־מגורים, מלגה. ברונייבסקי רצה להילוות אלי, אך כיון שנע תחתיו מחמת שתיה יתירה, ויתר וליוַני אל השער בלבד.

הנה כי כן יצאתי שוב לדרכי, מצויד בכתבתו של ווֹלסקי, שקיבלתי מברונייבסקי, ולאחר שטילפנתי והודעתי על בואי. 

 

פרק שנים־עשר: רישארד והאלינה    🔗

הסופר ווֹלסקי התגורר לא־רחוק מרחוב נארוטוביצ’ה, בבית־קומות נאה. את הדלת פתחה לי אשה צעירה, שפניה, פני פולניה טיפוסית, יפות היו להפליא. עיניה אמדו אותי כבוחנות את טיבי, ופיה חייך בשעה שאמרה לי:

,ברוך בואך, אדוני. שמי האלינה. בעלי רישארד מחכה לך.'

והושיטה לי ידה, כף קטנה כשל ילדה.

רישארד קידמני בסבר פנים יפות. בני־הזוג נבדלו מאוד זה מזה, עד שהניגוד ביניהם עורר גיחוך. האלינה אשה קטנה היתה, עדינה, בהירת־שיער וכחולת־עינים. ואילו רישארד היה גבר מגוּדל, שערוֹ שחור כעורב, ואף עיניו שחורות היו, עינים עצובות, שאילולא אפו השרוע, הפולני, הייתי אומר ‘עינים יהודיות’. כף־ידו מרובעת היחה וגרמית כשל מתגושש מקצועי. בעמדהּ ליד בעלה דמתה האלינה לננסית הניצבת ליד ענק. ראשה הגיע בקושי לחזהו.

ווֹלסקי הושיבני בכורסה, מזג כוסיות יי"ש ואשתו הביאה עוגה, מעשה־ידיה, לקינוח, וישבה לה מן הצד. פתח רישארד ואמר:

‘אני שמח על בואך, אדוני. האמת היא שרציתי להכיר יהודי מפלשתינה. ומכל שכן יהודי־משורר, שכפי ששמעתי תירגם הרבה מן הספרות שלנו לעברית. הרעיון של שתי האנתולוגיות, שנטלת על עצמך את הכנתן ותרגוּמן, יפה בעיני. על־כן אל תתפלא על שמחתי, שעלי דוקא הוטל התפקיד לשמש לך איש־קשר. וכבר סידרתי הכל: במלון “פוֹלוֹניה” כאן, בלוֹדז’, מחכה לך מאז יום אתמול חדר מרוּוח ונוח, שבו תתגורר כל ימי שהותך בפולין. מחר בבוקר תוכל לקבל את המלגה החדשית וכך מדי חודש בחָדשוֹ – עד שתסיים את מלאכתך.'

שמעתי ולבי מהמה בשמחה. הקיבוץ הקציב לי חודש ימים בלבד ואני קיבלתי את הדין. לאחר שיחתי הלילית עם נסיה, משהסכמתי להישאר בפולין כל כמה שיידרש ממני, נבוך הייתי לא־מעט. והנה מסתבר שמשרד התרבות וההשכלה הפולני לא הגביל את ימי שבתי בפולין. ווֹלסקי זה מדבר על חדשים!

עודני מהרהר כך, שמעתי את שאלותיו של וולסקי, שניתכו עלי כברד:

‘היכן נולדת, אדוני? ואימתי היגרת לפלשתינה? ואיזה סופרים ומשוררים שלנו תירגמת? והיש ביקוש בפלשתינה לתרגומים מפולנית? ואיפה אתה מתגורר בפלשתינה, בירושלים? בחיפה? בתל־אביב?’

‘נו, רישארד,’ שילחה בו האלינה מבט תוכחה, ‘אולי תפסיק ותתן לו, לאורח, לענות ולו על השאלה הראשונה ששאלת!’

רישארד הושיט לפניו את ידיו הגדולות כמתגונן.

‘הרביתי לשאול,’ אמר, ‘כי כל השאלות האלה העסיקו אותי לפני בואו של האורח. ואתה, אדוני, מובן שרשאי הנך לענות לפי ראות עיניך.’

‘אם כן אתחיל ברשותך מהסוף,’ אמרתי, ‘היכן אני מתגורר? חבר קיבוץ אני. שמעת ודאי על הקיבוצים בפלשתינה, לא־כן?’

וכאן נתגלגלה שיחה ארוכה. סיפרתי על הארץ, על המערכה הכפולה שאנו עומדים בה – קומץ יהודים שנתקבצו בה: מזה – ערבים עוינים ומוסתים, ומזה – שלטון־המנדט הבריטי המתנכל לנו. סיפרתי על ה’הגנה' – למן ימיה הראשונים ועד אחרון מבצעיה: ספינת־המעפילים ‘אליהו גוֹלוֹמב’, שהפליגה אל חופי הארץ במאי 1946, ממש לפני עזבי את הארץ, ובה למעלה מאלף פליטים. ולאחר־מכן ניסיתי לתאר תיאור נאמן ככל האפשר את עלייתנו לרמה הגלילית: כיצד תקענו יתד בחבל־ארץ זר. כיצד הותקפנו וקברנו את מתינו – והוספנו לסקל ולחרוש, לשתול ולזרוע ולבנות. דיברתי בשטף ובהתלהבות. אין זאת כי הגעגועים לביתי הם שפתחו את סגוֹר לבי. רישארד הקשיב בענין רב, וקטע מדי פעם את סיפורי בשאלה. האלינה ישבה בלא־הגה, ורק עיניה נעוצות בי, עינים כחולות וגדולות, קרועות לרוָחה.

‘התדע, אדוני,’ אמר רישארד, 'אתה היהודי הראשון מפלשתינה, שנזדמן לי לשוחח אתו. מה שונה אתה מהיהודים כאן, בפולין. גם מן הרבים שלפני המלחמה וגם מאלה המעטים ששׂרדו. אילו היו כאן, מיליוני היהודים בפולין, כאחיהם בפלשתינה, כי אז – – – '

רישארד קטע דבריו.

‘למה אתה מתכוון, מר וולסקי?’ שאלתי.

‘נו, כוונתי לאותם ימים איומים, ימי הגירוש הגדול מוארשה,’ אמר וולסקי, ‘בחדשי הקיץ 1942. כשלוש מאות אלף יהודים הובלו אז למוות. הם הלכו כולם עד אחד כצאן לטבח. לא הרימו יד על מרצחיהם, לא נלחמו…’

‘ואתם נלחמתם?’ שיסעתי את דבריו.

רישארד שילח בי מבט נבוך. נבוכותי גם אני. כאורח לא הייתי צריך להתקיפו כך, אל החומש. אך עיניה של האלינה הוסיפו להביט בי – ומבטן מעודד.

‘ודאי שנלחמנו!’ ענה רישארד, ‘באוגוסט 1944, כשהתקוממה המחתרת הפולנית – וגם אני הייתי אז חבר בא"ק! – נשפך דם פולני רב על חרוּרה של וארשה!’

‘יהודי פולין הקדימו אתכם,’ אמרתי, ‘מרד הגיטו פרץ שנה ורבע קודם־לכן. באפריל 1943. זו הפעם הראשונה, מאז 1939, נשמעו בוארשה רעמי תותחים, רמוני־יד, מכונות־יריה. לא־כן, מר וולסקי? וכמה שרדו אז, בימי המרד, מארבעה מאות אלף היהודים, שעליהם נסגרו חומות הגיטו? עד כמה שידוע לי – ארבעים אלף נפש בסך־הכל. ומה היה מספרם של אלה שחוללו את המרד? מנינם לא הגיע לאלף איש. במה עזרתם אתם, חברי המחתרת הפולנית, לקומץ המורדים? הרי הייתם ארגון גדול ומסועף. מחסני־הנשק שלכם היו גדושים. כיצד קרה הדבר שהתנכרתם ללוחמים באויב המשותף ועמדתם מנגד?’

‘אנו לא עמדנו מנגד,’ אמר רישארד, ‘אנו, כלומר חברי הא"ק, סיפקנו נשק למורדים…’

‘נשק? מה היה מספרם של האקדחים העלובים שסיפקתם? אתה, מר וולסקי, ודאי מתפלא: כיצד יודע אני, אדם שבא מרחוק, עובדות ומספרים? אך הרשני להזכיר לך: גם אחרי ה־18 בינואר 1943, היום שבו יצא הארגון היהודי הלוחם לרחובות הגיטו ופתח באש על הגרמנים, סיפקה המחתרת הפולנית בסך־הכל 49 כלי־נשק, 50 רמונים ר4 קילוגרמים חומר־נפץ. לכל אקדח – 10 כדורים בלבד. האם היה די בכך, מר וולסקי, כדי לאסור מלחמה על האימפריה הגרמנית?’

רישארד שתק, אך לאחר רגע ניסה שוב ללמד זכות על עצמו:

‘לפני המרד הברחנו לגיטו חמרים להרכבת רמונים. כלוֹר־אשלגן, חומצות־מלח ובנזין להכנת פצצות ו“בקבוקי־מולוטוב”. אני עצמי שיתפתי פעולה עם המהנדס היהודי מיכאל קלפפיש, שקיבל אצלנו, בא"ק, אימון מיוחד בקורס לשימוש בחמרי־נשק. ואכן, הוא הקים לאחר־מכן בתי־מלאכה ליצור נשק בגיטו.’

‘כל הכבוד שנתת יד לכך!’ אמרתי, ‘אך מה היה מספר חבריך בא"ק, שסיכנו את נפשם כמוך? והארגון כולו – על שום מה לא הצטרף ללוחמים שלנו?’

‘הארגון שלנו,’ אמר רישארד, ‘לא יכול היה להיגרף אחרי היהודים. הלחימה היהודית לא תאמה את תכניותיו. הארגון שלנו צבר כוח. הוא החליט למרוד ברגע שחיילי הצבא האדום יעמדו בשערי וארשה. ואכן, באוגוסט 1944, משהגיע הצבא הסובייטי לפראגה, מזרחה מהויסלה, אחזנו אנו, במערבה, בנשק! אך אנא, אדוני, גלה לי: מנין לך כל הפרטים שהבאת – מספר האקדחים, הרמונים? הרי באותן שנים היית רחוק כל־כך מכאן!’

‘נכון, רחוק הייתי, אך לבי, כלומר, לבנו שלנו, תושבי הארץ, ובעיקר יוצאי פולין, היה קרוב. אנו עקבנו אחרי כל המתרחש בפולין. קיבלנו מכתבים, מברקים. בימים שיצאתי הנה, לפולין, הופיע בפלשתינה ספר ראשון על השואה, והוא “חורבן ומרד של יהודי וארשה”, ובו סיכום ראשון של קציר־הדמים, עובדות ומספרים לרוב. הוא נכתב על־סמך כל אותם מכתבים ומברקים והדו"חות של המחתרת היהודית, שהועברו אלינו באמצעות הממשלה הפולנית הגולה אשר בלונדון.’ 

‘לא ייאמן!’ אמר רישארד, ‘אנו כאן, בפולין, מתחילים רק בבדיקת מסמכים ובאיסוף עדויות. אכן, אתם היהודים, זריזים מאוד!’

‘ייתכן שזריזים,’ אמרתי, 'וייתכן שאנו עם בעל פולחן־זכּרון. מאז ומתמיד טיפחנו זכרונות של חורבן ופרעות. רשמנו אותם בספרים והעברנו אותם מדור לדור. ואולי, הודות לכך, נשארנו איכשהו על במת ההיסטוריה – עם עתיק־יומין וחפץ־חיים. ועתה הרשני, מר וולסקי, לומר לך: דבריך על העם שהלך כצאן לטבח אינם נכונים. ראשית־כל מרד גיטו וארשה, שהדהים גם עמים גדולים אשר כופפו ראשם, נתנו צוארם בעוֹל הנאצים – ושתקו, ולא העזו להתמרד. אך גם שלוש וחצי השנים שקדמו למרד לא היו אלא שרשרת ארוכה של מעשי־גבורה. בראש־וראשונה – הכוח המופלא של הנידונים־למוות לחיות על־אף הכל. בכל התנאים. והרי מרד גיטו וארשה לא היה היחיד. היו לוחמים יהודים חמושים גם בגיטו וילנה וביאליסטוֹק. היתה התנגדות בנשק של הארגון היהודי הלוחם בצ’נסטוֹחוֹב, בקראקוב, מחתרת־לחימה קרבית בגיטו ראדוֹם ובגיטאות אחרים, קטנים יותר. אפילו במחנות־מוות, על סף הכבשנים ממש, היו מרידות של יהודים. אל־נא תשכח את ההתקוממות באושויץ של היהודים חברי ה“זוֹנדרקומנדו”, כלומר עובדי־הכבשנים, באוקטובר 1944. וכיצד אפשר להשכיח את חלקם של היהודים במלחמות־הפרטיזנים! הם נלחמו בפלוגות של הא"ל, ואפילו במרד הפולני של אוגוסט 1944 השתתפו שרידי גיטו וארשה. הם דרשו וקיבלו את אחד הקטעים המסוכנים ביותר בחזית זאת, ורובם נתנו את נפשם בהתקוממות. ועתה הרשני לומר משהו על הסיבות שגרמו לכך שבחדשי הקיץ 1942 הצליחו הנאצים לרצוח שלוש מאות אלף יהודים. שאלת אותי: למה לא התנגדו, לא נלחמו?

'ראשית־כל, הגרמנים הצליחו להערים על המון היהודים בשיטות שטניות־מתוחכמות, לעורר אשליות אצל כל אחד שהוא דוקא יינצל ויישאר בחיים;

'שנית – לא היה, עד הרגע האחרון ממש, נשק בידי היהודים;

‘ושלישית – כאן העיקר: אל־נא תשכח, מר וולסקי, שנוסף על 60 אלף אנשי הגסטפו שהיו פעילים בפולין, פעלו בה מיליוני פולנים שנרתמו בנפש חפצה למבצע של השמדת היהודים. איש־מחתרת בצרפת או בהולנד, לוחם רדוף על־צואר, יכול היה למצוא מחסה ומקלט אצל תושבי ארצו. אך יהודי, ברגע שעבר את חומת הגיטו, מוקף היה סחטנים ומרצחים למיניהם, שארבו לו – תנים־בצורת־אדם השוחרים לטרף. והיודע אתה, מר וולסקי, מה קרה להם, לאותם יהודים שהצליחו וקפצו מתוך הקרונות אשר הובילום למחנות־המוות? הידוע לך שלאורך המסילות ארבו איכרים צעירים לכל יהודי שקפץ וניסה למלט את עצמו – ושדדוהו ורצחוהו באכזריות!’

רישארד שתק נבוך. האלינה הסבה ראשה. דומה היה עלי, שקשה עליה לשׂאת את מבטי.

שעה ארוכה עמדה בינינו שתיקה. חשתי אי־נוחות. חרטה, שנסחפתי לשיחה זו. אך רישארד הוא שקטע את הדממה. הוא קם ממקומו, קרב אלי והניח כף־ידו הגדולה והכבדה על שכמי.

‘אדוני,’ אמר, ‘עלי לבקש סליחתך. הדברים שהשמעתי באזניך לא באו כדי להקניט אותך חלילה. להיפך. האמת היא שאני, הסופר הפולני רישארד וולסקי, חש בושה עמוקה, הרגשת אשמה. כל זה התחיל עם פרוץ המלחמה, למחרת כניסתם של הגרמנים לוארשה. זכור לי שהם נטפלו מיד ליהודים, חטפו אותם לעבודות־כפיה, הרביצו מכות־רצח, תלשו פיאות וזקנים, השפילו בצורות שונות. ראיתי בעָניָם והשתתפתי בסבלם, אך מסביבי היו פרחחים פולנים ואף אנשים מבוגרים, שצחקו בכל פה לאידם היהודים. הם נהנו מן ההצגה שהוגשה להם חינם. הבטתי בהם ושאלתי את עצמי: האמנם בני־עמי הם, העם שהקים מקרבו משוררים דגולים והוגי־מחשבות נאצלות? ולאחר־מכן באו שנים ארוכות, ולא עבר יום שלא השביעני מפח־נפש. ראיתי את השמאלצוֹבניקים המסתובבים בחוצות. כיצד נטפלו לקרבנם. ראיתי את עיניו של הקרבן היהודי, עינים משוועות לעזרה. אילו פעמים הברחתי סחטן, אם היה זה פרחח מעיר. אך איני בוש להודות בפניך: כשנתקלתי בסחטן־גברתן, איש העולם התחתון, לא עמד בי העוז להילחם את מלחמתו של קרבנו היהודי. מסתבר, אדוני, שאינני גיבור. מה לעשות? כך, כנראה, נולדתי. אך גם מי שאינו גיבור, יש לו לב בקרבו ולב זה כואב, ולב זה שותת דם. התדע היכן הייתי בימי המרד של יהודי וארשה? בככר קראשינסקי. זו שהשקיפה על הגיטו. הפולנים הקימו שם, בכיכר, קארוסלה, ותושבי וארשה באו בהמוניהם והריעו למראה עיניהם. הגיטו עלה כולו בלהבות. הגיטו היה ים של אש. מעל־גבי הגגות ומתוך החלונות קפצו יהודים כלפידים בוערים והתרסקו אל הכבישים שהאספלט שלהם נמס מחמת חום הדליקות ונהפך לזפת נוזלת. והם, אחי בני־עמי, הביטו והשתעשעו! הייתי בא שמה, לכיכר קראשינסקי, מתוך דחף חזק ממני. לא יכולתי שלא לבוא. ומאז נושא אני בקרבי הרגשת אשמה, המתגברת כל־אימת שאני נפגש עם יהודי. גם בשיחתי אתך פחדתי שתפתח בשאלות, שאלות מביכות לגבי חלקם של הפולנים בכל מה שקרה כאן. ואז, כמתגונן, ניסיתי אני לשאול. מה טוב שענית לי, כמו לידיד, תשובה גלויה וישרה. תשובה, שהייתי ראוי לה בהחלט! התסלח לי?’

חשתי ברעד ידו המכבידה על שכמי.

‘אין לי מה לסלוח, מר וולסקי,’ אמרתי, ‘להיפך. אני מודה לך שגם אתה מדבר אתי כדבר עם ידיד.’

איני זוכר כמה שעות ישבתי אצל וולסקי ושנינו שקועים בשיחה. שנינו – כי האלינה ישבה שותקת מן הצד וכל אותן שעות לא הוציאה מפיה אפילו הגה אחד. רק עיניה דומה שקראו לי, רצו למסור לי שדר שאין להביעוֹ במלים. אך לבסוף השמיעה האלינה קולה: 

‘אדוני, אתה נשאר אתנו לארוחת־צהרים.’

ניסיתי לטעון שעלי ללכת, אך רישארד הצטרף לשידולי רעייתו וכך הסבנו ליד שולחן־האוכל, בשלושה, סועדים את לבנו. עם שאנו אוכלים בשתיקה, קרע את הדממה צלצול הטלפון. רישארד קם ממקומו, ניגש למכשיר והאזין.

‘מה?’ קרא בקול נרגש, ‘היכן? פצוע קשה? ואיפה הוא עכשיו?’

פניו החוירו. משהניח את השפופרת מידו, עמד רגע בלא הגה. האלינה ניתרה ממקומה וקרבה אליו.

‘המחתרת הפשיסטית הלמה שוב,’ אמר לי רישארד, ‘זה עתה הודיעו לי שהתנקשו בחייו של ידידי הטוב ביותר, מזכיר מועצת־הפועלים בלוֹדז’.'

‘צ’ארנצקי?’ קראה האלינה.

‘כן, יקירתי. הוא בבית־חולים, בהכרה מלאה. מבקש לראותני. סלח לי, אדוני,’ פנה אלי, ‘איני יכול לסרב. עלי ללכת. אתפוס מכונית ואגש לבית־החולים.’

לחץ את ידי, ביקש שאעמוד אתו בקשר, ולאחר רגע נטרקה הדלת מאחוריו. נשארנו שנינו, האלינה ואני. חזרנו לשולחן.

‘נו, איך אתה מרגיש, בן?’ נשמע קולה של האלינה.

נרעדתי, כמי שחלף בו זרם חשמלי. ברגע הראשון סבור הייתי שחושי משטים בי: האלינה דיברה אלי יידיש – יידיש עסיסית!

מרוב פתיעה נאלמתי דום. ובכל־זאת התגברתי על תדהמתי וגימגמתי:

‘את יהודיה?!’

‘אזניך השומעות,’ אמרה האלינה ופניה ספק מחייכות ספק עצובות.

מובן שלא סיימנו את ארוחתנו. הפצרתי בהאלינה שתספר לי את סיפורה והיא נענתה ברצון לבקשתי.

פתחה האלינה ואמרה:

‘צר לי, בן, שנכפתה עליך שיחה זו. אם כי לשבחך ייאמר שעמדת בה בכבוד. אשר לי, ודאי תמה אתה למה שתקתי ולא התערבתי אפילו במלה אחת. כשאספר לך מה עבר עלי, תבין הכּל. איך אני, אסתר הנדלסמן, נעשיתי האלינה וולסקה. איך אני, נכדת הרב מדרוֹהוביץ’, נשואה לגוי וחיה כפולניה לכל דבר.'

האלינה נתרווחה בכורסתה וכיוצה רגליה תחתיה. כל־כולה דמתה עתה לבובה עדינה, שבירה. היא דיברה חרש, ורק מפעם לפעם, בגבור עליה התרגשותה, עלה קולה וריטט.

‘אני ילידת וארשה,’ אמרה, ‘אבי, בן הרב מדרוֹהוֹביץ’, נטש יום אחד את ה“ישיבה” ועזב את בית סבא. בא לוארשה, קיצץ פאותיו, פשט את הקפוטה והתחיל עובד ביום כעוזר בחנות ובערבים למד. היה זה חלום חייו: ללמוד ולרכוש לעצמו מעמד בחיים. ואכן, הוא זכה. לאחר שנים היה משה הנדלסמן עורך־דין ידוע בוארשה, מקובל על הבריות. היינו משפחה אמידה. אמא, גם היא בת־טובים, היתה עקרת־בית. עם פרוץ המלחמה מלאו לי 17 שנים. חדשיִם לפני ההפגזות הראשונות סיימתי את לימודי בגימנסיה פולנית וקיבלתי תעודת־בגרות, ואילו אחי הצעיר, מרדכי, שאנו קראנו לו “מיקי”, ילד חכם ויפהפה, היה אז בן שבע בלבד. ולמד בכיתה ב'. לאחר כשנה, ב־16 בנובמבר 1940, נסגרו עלינו חומות הגיטו. ושם, בתוך הכלא הזה הגדול בקורות האנושות, חייתי 30 חדשים. עד לסוף המר – לאחר מרד הגיטו.

'תשאל: למה, אני אומרת “חייתי” ולא “חיינו”? והרי היינו ארבעה: אבא ואמא, אני ומיקי אחי! אך רצה הגורל שמכל בני־ביתי רק אני אישאר בחיים.

'אינני מתכוונת לגולל לפניך את קורותיו של גיטו וארשה. אף לא לספר בפרוטרוט חיי שלי: מה חשבתי ומה הרגשתי כל אותם 30 חדשים ארוכים. אתה מתכוון לשהות כאן זמן־מה, ואין לי ספק שתשמע סיפורים רבים על עיר נעוריך. ובכל־זאת אזכיר כמה אירועים בחיי־הגיטו שלי.

'לא עברו ימים רבים מאז סגירת החומות ודירתנו נתגדשה דיירים, שכן הגרמנים דחסו לתוך הגיטו כמאה אלף פליטים יהודים שהגיעו לוארשה מערי־השדה. לא תאמין: בכל אחד מארבעת חדרינו ברחוב נוֹבוֹליפיה נדחסו 13 נפשות! ואז בא הרעב. אמנם, תחילה חילקו הגרמנים תלושי־מזון: פולני קיבל חצי ממה שקיבל גרמני. יהודי – חצי ממה שקיבל פולני. אך גם המעט הזה לא הגיע לידינו. אולי לא סוּפק על־ידי הגרמנים, ואולי נגנב בדרך אלינו. תחילה מכרנו את חפצי הבית. משאזלו, נזקקנו למטבח העממי לעניים שהוקם בגיטו. מטבח זה חילק מנה אחת ביום: צלחת־מרק ופרוסת־לחם. אבא התבייש לגשת שמה. הוא – עורך־הדין המפורסם – יעמוד כאביון בפתח התמחוי? וכך עמדנו שם אמא, אני ואחי הקטן מיקי. אך גם מטבח זה נסגר – ואנו רעבנו ממש. ולא רק אנו. זכורים לי מראות זוָעה: נפוחי־הרעב שעמדו ברחובות, פושטים יד לכל עובר־ושב.

'בעקבות הרעב בא החוֹלי – הטיפוס בעיקר – והפיל רבבות חללים. באותם ימים לא היתה לנו, ליהודים, כל אפשרות להשיג תרופות. נמנעתי אז לצאת בבקרים מפתח הבית. התושבים היו מוציאים בלילות את מתיהם, ומניחים אותם על־גבי המדרכה, ערומים ומכוסים בעתונים. ידם של הקרובים האבלים לא השיגה אז לשלם דמי־קבורה. בבקרים היתה סובבת בחוצות הגיטו עגלה ואוספת, כדוֹמן־חוצות, את הגויות. תאמר: באותן שעות בקע קול בכי מתוך הבתים? לא ולא! אין זאת כי הצער האמיתי, הכאב התהומי, אין להם כל ניב־שפתים. האנשים שתקו.

'גם אבא חלה ואמא גזרה עלי ועל מיקי שנעבור לחדר הסמוך, מחשש שנידבק. ימים אחדים שכב אבא קודח בחום עד שבערבו של היום השמיני למחלתו נפח את נפשו. למחרת הבאנוהו לקבורה בבית־העלמין הוארשאי.

'לא, לא הפקרנו את גוייתו של אבא למדרכות הרחוב. אמא התרוצצה כל הבוקר בין קרובים ומכּרים ובפרוטות שהשיגה שילמנו את דמי־הקבורה. עמדנו שם על הקבר הטרי, ועולמנו חשך עלינו. ולא ידענו אז מה שפר עליו, על אבא, גורלו: שזכה למות על־גבי מיטה, מוקף יקירי־נפשו. לא העלינו על דעתנו שאושר גדול הוא למות ככה כבן־אדם.

'אך איני רוצה להקדים את המאוחר. משחזרנו מבית־העלמין, החלו הימים הקודרים ביותר בחיי. בבית לא היה פירור־לחם וחששתי שדעתנו תיטרף עלינו מחמת הרעב. ואז, יום אחד, נעלם מיקי למשך שעות אחדות עד שחששנו שמא אירע לו משהו. בערב, עם חשיכה, חזר ובידו שקית מלאה פרוסות־לחם, מהן יבשות וקשות כאבן, מהן שקצותיהן נגוסים, מהן עבשות ומעלות ירוקת. הוא הגיש את השקית לאמא בחיוך של גאוָה.

' “מיקי, היכן השגת זאת?” קראה אמא. נתברר, שמיקי חמק אותו בוקר בחשאי אל מעבר לחומת הגיטו וכל היום סובב בעיר, נכנם לבתים ופשט יד. שקית־הלחם היתה השלל של יומו הראשון בצד הארי.

‘היה זה במארס 1941. מיקי, שמלאו לו שמונה שנים וחצי, נעשה למפרנס־המשפחה. לשוא התנגדה אמא, לשוא חסמה בגופה את הפתח. “אתה, מיקי, לא תסתכן!” – קראה. מיקי הצליח איכשהו להערים על אמא ולחמוק. ובערב היה חוזר ועמו השקית הממורטטת ובה לחם או לפת או תפוחי־אדמה רקובים. ואנו החיינו בהם את נפשנו.’

‘שמעתי וגם קראתי על המבריחים הקטנים האלה,’ הערתי.

‘ייתכן,’ אמרה האלינה, 'אך עליך לדעת: לצדם של ילדים אלה, מפרנסי־המשפחות, פרחה בימים ההם הברחה גדולה, מאורגנת. המבריחים היו משחדים את המשמרות הגרמניים והיו מכניסים בשערי הגיטו קרונות שלמים גדושי לחם ובשר ודגים וכל טוב. הללו נועדו לשכבה החדשה של העשירים בגיטו, אלה שצצו מקרוב ועשו הון בשוק השחור. ההברחות הגדולות נעשו לאור היום. גם השוטרים הפולנים, שעמדו בשער הגיטו, באו על שכרם ושיתפו פעולה. לא נשקפה להם, למבריחים הגדולים, כל סכנה. מה שאין כן המבריחים הקטנים, הילדים שניסו להביא מעט מזון ליקיריהם שגועוּ ברעב. הללו לא יצאו ואף לא חזרו בשערי הגיטו. הם חמקו במקומות־סתר אל מעבר לחומה. אך הגרמנים גילו מקומות אלה, ויש שארבו שם כציידים. רבים הילדים שנורו וגויותיהם מוטלות היו לרגלי החומה. ויש שמיקי חזר שרוט כולו וחבול, זרועותיו הצנומות מכוסות כתמים כחולים ו“פנסים” מעטרים את עיניו. ידענו, שגם בין המבריחים הקטנים עצמם נטושה מלחמה מרה על כל פירור־לחם, על כל ראש־לפת.

'כיצד אתאר לך, בן, את שעות הערב שלנו, של אמי ושלי? את ישיבתנו בצותא, כשאנו מצפות לשובו של מיקי. וכיצד אתאר לך מה הרגשתי בלילות? מחמת הצפיפות הייתי ישנה יחד עם מיקי על־גבי מיטה מתקפלת צרה. הייתי חובקת את גופו של אחי, גוף צנום וגרום וקטן של ילד, ולבי מנבא לי רעות.

'ניבא – וידע מה שניבא. ערב אחד איחר מיקי לשוב, ואנו יושבות ומצפות ועינינו וכלות. ופתאום הופיעו ברחוב שנַיִם מחבריו הטובים, סוחבים על־גבי אלונקה, שהותקנה מקרשים פשוטים, את גופתו של מיקי. הם, שילדים היו, חששו כנראה מפני הפגישה אתנו, שעל־כן הניחו את האלונקה בפתח ביתנו ונמלטו על נפשם. ואנו – – '

כאן נשבר קולה של האלינה והיא הליטה פניה בכפות־ידיה. קרבתי אליה וליטפתי את ראשה.

‘די האלינה. הירגעי! איני יכול לשמוע עוד.’

אך האלינה דיברה שוב וקולה גובר והולך:

'לא. אני חייבת לספר! עד הסוף, עד הקץ המר. אמא דרשה ממני שאצא לצד הארי. הרי פני פני פולניה. איש לא יבחין במוצאי. אך אני סירבתי להשאירה לבדה. ואז באו ימי הגירוש הגדול, חדשי הקיץ 1942. כשהבינו היהודים, שההסעה ברכבות מהאומשלגפלאץ בוארשה אינה שילוח למחנות־עבודה אלא גירוש למוות, חיפשו כל דרך להינצל מהגירוש. ניסו הגרמנים לפתות את קרבנותיהם. בין היתר הודיעו, שכל המתיצב מרצונו, כדי להישלח למחנה־עבודה, יקבל שלושה קילו לחם וקילו אחד ריבה. יום אחד אמרה לי אמא:

' “אסתר, החלטתי להתיצב.”

' “את לא תעשי זאת, אמא!” נאחזתי בה בחזקה, “אני לא אניח לך ללכת.”

' “אני אביא לך לחם וריבה, אסתר,” טענה אמא, “את מתארת לך? שלושה קילו לחם, קילו אחד ריבה! אני אמצא דרך להסתלק מן האומשלגפלאץ לאחר שאקבל את המזון שהוקצב.”

'לשוא ניסיתי לעצור בעדה. אמא הלכה ולא חזרה. וכך נותרתי לבדי.

'ועתה אקצר. כן, הייתי בגיטו וארשה עד הסוף. דודי, שהיה בין לוחמי מרד הגיטו, צירפני לבונקר ברחוב גנשה. היה זה בונקר גדול, שהכניסה אליו הובילה דרך בית־השימוש בחצר, שהיה גדוש ערימות צואה שקשה היה לעמוד בפני צחנתן. מעבר לדופן־העץ שמאחור, שהקרב אליו אנוס היה לטבול רגליו בצואה, מצוי היה פתח בלבנים־ומשם – בזחילה – היינו נכנסים לבונקר. הגעתי למחבוא זה לפני פסח 1943. לא עברו יומַיִם ובגיטו פרץ המרד.

'לא, לא אנסה לתאר לך מה התחולל שם. ואף אם ארצה – לא אוכל. הרי לא הייתי בין הלוחמים. בנעורי לא הייתי חברה בתנועת־נוער, ולאחר־מכן, בגיטו, לא היה לי כל קשר עם אותם חוגים – רובם חברי תנועות־נוער חלוציות – שחוללו את המרד. אך הרבה שאלתי לאחר־מכן, כתום המלחמה, וכך יכולתי לתרץ לעצמי כמה קושיות שהציקו לי.

‘כך, למשל, ענין הנשק. שאלתי את עצמי: היכן לקחו הלוחמים – 22 יחידות קרביות אוחזות־נשק – את הרובים, המוקשים והפצצות? רישארד סיפר לך קודם על האקדחים שתרמה המחתרת הפולנית. אך הללו מעטים היו. לפני המרד הטילו פעילי הארגון היהודי הלוחם על עשירי־הגיטו מס כבד ואף פרצו את קופת ה“יודנראט” כלומר המועצה היהודית הממונה על־ידי הגרמנים – ופשטו בצד הארי וקנו נשק מכל הבא אל היד: אצל מבריחים מקצועיים, אצל חיילים גרמנים, שחזרו שבורים ורצוצים מחזית סטלינגרד ומכרו ברצון את נשקם לכל המציע להם לקנותו. ועליך לדעת, שהנשק עלה אז הון־עתק.’

‘היו שמועות,’ אמרתי, ‘שהרוסים הורידו לגיטו וארשה צנחנים ונשק.’

‘זהו שקר וכזב!’ קראה האלינה, 'הלוחמים היהודים יכלו לסמוך על עצמם בלבד ועל תושייתם. התדע? רבים מהם היתה להם דרך לחמוק מהגיטו ולהסתלק מן הקרב שגורלו נחרץ מראש. אך הם לא עשו זאת. הם רצו לנקום במרצחי קרוביהם ויקיריהם.

'הקרבות בגיטו ארכו כמעט שלושה שבועות. הגרמנים, שפחדו לחדור לתחומו לאחר ששילמו מחיר יקר בימי המרד הראשונים – הרעישוהו בתותחים שהוצבו מחוץ לגבולותיו. מטוס גרמני חג מעל לגיטו, שהוצת ובער כולו עד שגם בלילות עמד בו אור גדול. הגרמנים עשו הכּל, כדי לתפוש את שרידי היהודים. הם הפסיקו את זרם המים, החשמל והגז אל הגיטו. הרעילו מאגרי־מים שמצאו במחבואים. סתמו בארות שחפרנו במאמץ על־אנושי. וכשניסתה המחתרת הפולנית לסייע ולחלץ את שרידי הפעילים במרד – דרך תעלות־הביוב – כדי להעבירם ליערות כפרטיזנים, הזרימו הגרמנים גז בפתחי הביוב.

'ובכל־זאת הצלחנו – קבוצה קטנה – לצאת מפתח ביוב כזה. ושוב – דודי הוא שצירפני לקבוצה, שרוּבה משרידי הלוחמים. איני זוכרת את פני הבחור שהוביל אותנו בתעלות. רק שמו זכור לי: קאזיק.

'ההליכה בתעלות־הביוב היתה נוראה כל־כך, שעד היום אני משתדלת להסיח דעתי ממנה. אך זכרה פוקד אותי בחלומות־סיוטים. אני זוכרת שהלכנו בשוּרה ערפית. קאזיק בראש ופנס חשמלי בידו. מעלינו קמרוני התעלות ורגלינו בוססות עד הברכים בזרם השופכין. יש שהזרם נתגבר ונהפך לנהר גועש, המים הגיעו עד לחזה, ואנו, שפחדנו שניסחף, נאחזנו זה בזה. הלכנו שפופים, אך יש שהקמרון היה נמוך מאוד ואנו זחלנו ברפש ובצחנה הנוראה. משקרבנו לקצה דרכנו, נעצרנו במין רחבה, מתחת לסורג הפתח. עמדנו באפילה, אך הבחנו שגם בחוץ שעת ערב, שעת דמדומים. קאזיק טיפס אל הפתח, הקשיב שעה ארוכה, ואז הרים את המכסה הכבד, נשען בשתי ידיו על שפת הפתח ומשך את גופו למעלה.

'הלכנו בעקבותיו, בזה אחר זה. בהגיע תורי שלי, קרבתי אל הפתח, אך פתאום מעדו רגלי ונפלתי למטה, אל משטח־האספלט של הרחבה. חשתי כאב עז בקרסולי. ראשי נחבט. דם ירד על מצחי וסימא את עיני. “האומנם זה הקץ?” – חלפה בי מחשבה. איני יודעת כיצד מצאתי בי את הכוח לקום ולטפס שוב אל הפתח. הפעם הייתי האחרונה בתור.

'הגחנו בזה אחר זה אל הרחוב ולאחר רגעים אחדים הקיפונו פולנים עוברי־אורח, שהציצו בנו כביצורים מעולם אחר. ולפתע שמענו במרחק־מה קול נוקב – קולה של משרוקית שוטרים.

“'להתפזר!” צעק קאזיק ונמלט ראשון מתוך טבעת הסקרנים הסוגרת עלינו.

'גם אני רצתי ברגלים כושלות, ועיני סומות כמעט מן הרפש שדבק בהן בתעלות ומן הדם שקלח ממצחי. רצתי באמצע הכביש, אך אותו רגע חלפה על־פני כרכרה, שנעצרה בקול חריקת אופנים. יד גדולה וחזקה, שהושטה אלי, אחזה בי והעלתה אותי לתוך הכרכרה. על־אף הדמדומים ראיתי לצדי, על־גבי המושב, גוי צעיר, גברתן.

'לא היה ספק בלבי: נפלתי בידי סחטן. הוא מוביל אותי אל הגסטאפו.

'“עזוב אותי!” צעקתי, “אין לי פרוטה!”

'אך הגוי סתם את פי בכפו הגדולה. הכרכרה חלפה חיש־מהר ברחובות, ואני, על־אף שהייתי קרובה לעלפון, הירהרתי לעצמי שהגורל הוא אכזר מאין כמוהו. האומנם נגזר עלי לעבור את התופת של הגיטו, את הבונקר ותעלות־הביוב, כדי ליפול בסוף דרכי בידי הנבל הפולני הזה העומד להסגירני לידי המרצחים?

'הפצע בראשי הציק לי מאוד. חשתי שהכרתי מתערפלת. אך זכור לי שהכרכרה נעצרה פתאום, והגוי נטלני כתינוקת בזרועותיו ועלה חיש־מהר במדרגות. “הוא חושש כנראה מעין־זרים” – חלפה מחשבה במוחי.

'איבדתי את הכרתי.

'משהקיצותי, עמד הלילה בחלון הפתוח. בפינת החדר דלקה מנורה קטנה, מכוסה אהיל. שכבתי במיטה, על גבי. דומה היה עלי שאבן כבדה מונחת על ראשי. הושטתי ידי – ונגעתי בתחבושת הכרוכה מסביב לגולגָלתי. גם קרסולי מהודק היה. כנראה, נחבש אף הוא. מבעד לחלון חדר אויר קריר, משיב־נפש. ולפתע זכרתי את העיפוש של תעלות־הביוב, את גופי המזוהם עד זוָעה והצצתי על עצמי: הייתי לבושה פיג’מה ענקית של גבר, מבהיקה ומגוהצת. חשתי שגם גופי נקי ונושם כולו.

'חשבתי בלבי שאני חולמת. נזכרתי באגדות שאהבתי כל־כך בילדותי. פיה טובה ראתה בעניי. היא שגאלה אותי מידי הסחטן, הגוי הנבל. היא שהפשיטה אותי, השליכה את בגדי הצוֹאים ועשתה לי אמבטיה, שטפה את גופי המלוכלך והמצחין, חבשה את פצעי והביאה אותי לארמונה. ודאי היא יושבת ליד המיטה ושומרת עלי.

'הפניתי ראשי, כדי לראותה ולהודות לה. ואז־אז ראיתי את הגוי הסחטן שישב על שרפרף סמוך למיטתי ועיניו הביטו בי.

'“לא, לא ייתכן!” התכווץ לבי בקרבי.

'אין זאת, כי עז היה הסומק שכיסה את פני, שכן הגוי דיבר אלי כמצטדק: 

“'סלחי לי. לא היתה לי כל ברירה. מוכרח הייתי לרחוץ אותך במו־ידי. חששתי שתיחנקי מהסרחון. רוָק אני ומתגורר לבדי. אמנם, יש לי אחות בקצה השני של העיר, אך חשבתי שאין אני רשאי לספר לה עליך. אני מבין שאת יהודיה. נכון? במקרה עברתי בכרכרה ברחוב שבו יצאתם מפתח הביוב. למראה האספסוף המתקהל הבנתי שצפויה לכם סכנה. אבל רק כששמעתי את משרוקית השוטר הבנתי שעלי לפעול מיד. לעשות משהו. ואז ראיתי אותך. אני יודע, שנהגתי בגסות. סתמתי את פיך. והרי יכולתי להרגיעך. לומר לך שאני רוצה לעזור לך. אך האמת היא, שפחדתי לא־פחות ממך. הרי את יודעת מה צפוי לו לפולני המציל יהודיה. ואני, הן עשיתי זאת לעיני רבים!”

'שמעתי את דבריו ועצמתי עיני ושוב חשתי בלחיי הבוערות מבושה. רבונו־של־עולם! איך העז גוי זה להפשיטני, לשפשף תוך כדי רחצה את גופי העירוֹם? התכווצתי, כאומרת להיעלם בתוך הפיג’מה שלו. אותו רגע שמעתי את קולו, קול מרגיע, חרישי:

' “האמיני לי, שלא יכולתי לנהוג אחרת. הרי גם חבשתי את פצעיך. האם היית מתביישת כל־כך אילו הייתי רופא?”

' “ומה אתה?” שאלתי.

' “אני סופר,” השיב לי, “ייתכן ששמעת את שמי או קראת את ספרי. שמי רישארד וולסקי.”

“'לצערי לא שמעתי ואף לא קראתי,” אמרתי, “בשנים האחרונות, בגיטו, לא הייתי מסוגלת לקרוא ספר.”

'רישארד חייך חיוך עצוב.

' “אני מבין,” אמר, “ואת, מה שמך?”

“'אסתר.”

“'יש לך קרובים?”

“'היו.”

'רישארד השפיל את עיניו. לאורה החיור של המנורה ראיתי דמעות שנתגלגלו על לחייו. הוא, הגוי המגודל, ישב ליד מיטתי ובכה.

'ואז פרצתי גם אני בבכי. לא תאמין, בן. היה זה בכיי הראשון מאז מות אבי.

'לאחר־מכן קם רישארד והביא לי כוס־תה. כיון שלא יכולתי להרים את ראשי, גחן עלי והשקני בכפית. ברוך ובעדינות, שלא תאמו את כפות־ידיו המרובעות והמגושמות.

'וכך נשארתי אצלו. שבוע ימים שכבתי מדמדמת בחום. לא הייתי מסוגלת לרדת מן המיטה אפילו לרגע אחד. רישארד דאג לכל מחסורי. החליף תחבושותי, הגיש לי תרופות, האכילני ואף שימש אותי כ“אחות” מסורה בבית־החולים. בלילות הראשונים לא סר ממיטתי. ישב על שרפרפו, ראשו שמוט על חזהו והיא מנמנם.

'אט־אט החלמתי. נשארתי בביתו של רישארד. שכנתי במיטתו ואילו הוא, בלילות, היה מציע לעצמו מזרן על־גבי הרצפה במסדרון. בלילות היה משאיר אור קטן. לא־פעם הקיצותי וראיתיו גחון עלי, מציץ בי, מקשיב לנשימתי. ואולי היה זה חלום בלבד?

'מובן, שרישארד אנוס היה לשמור בסוד את דבר הימצאי בביתו. את החלון כיסה בוילון כהה. את הדלת היה פותח כדי סדק. אמרתי לו:

“'אינך צריך לחשוש כל־כך. הרי פני הן פני פולניה טיפוסית. לא־כן? סוף־סוף מותר לו, לרוָק, להביא נערה אל ביתו.”

'שמע רישארד והסמיק כנער. דברי הביכוהו כל־כך, שהתחרטתי עליהם.

'מובן ששוחחנו הרבה. לעולם לא אשכח אותן שיחות ארוכות שנתגלגלו בינינו. למן הערב הראשון ביקשני רישארד שאסכים להחליף את שמי. ואכן, מאז כינה אותי, משום־מה, האלינה.

'הבראתי איכשהו ועדיין ישבתי בביתו, אוכלת את לחמו. ידעתי שאין הוא משופע באמצעים. אילו פעמים הביא לי רישארד לחמניות פריכות ומיני בשר יקרים, ואני שיערתי שהוא לווה את הכסף כדי לקנותם ולשמח בהם את לבי. יום אחד אמרתי לו:

'“רישארד, איני רוצה להכביד עליך עוד. די והותר עשית בשבילי. ואף סיכנת את נפשך. אקום ואלך לי.”

'“לאן?” שאל רישארד.

'נבוכותי. בודדה הייתי בעולם. לא היתה כל דלת שעליה יכולתי להתדפק.

'שתקתי.

'ולפתע אחז רישארד בידי ואמר:

'“את לא סיכנת את נפשי, האלינה. את החיית אותה. אני מתחנן לפניך: הישארי כאן.”

'“עד מתי?” שאלתי.

'“חיים שלמים, אם תרצי בכך,” אמר רישארד.

'נרעדתי.

'“אל תשכח, רישארד, שאני יהודיה ואתה פולני,” אמרתי.

“'ומה בכך?” קרא רישארד, “אנו שני בני־אדם שחיו באותו תופת עצמו. אמנם, לך התאכזר הגורל יותר. אני יודע מה התרחש בתוך הגיטו בכל אותן שנים. האמיני לי: לבי כאב על אחיך האומללים, בני־עמך. ולאחר־מכן בא מרד הגיטו והדליקה הגדולה, והקארוסלה, שבה הסתחרר האספסוף הפולני מול חומות הגיטו הבוער, ואני בושתי בפני עצמי וכולי הרגשת אשמה. רציתי להתקומם נגד הנַוולוּת והרשע של בני־עמי. רציתי לכפר במשהו. אין זה מקרה שאספתי אותך אז, כשהגחת מפתח הביוב. כן, האלינה, איני מכחיש. הצלתי אותך אז, כי ביקשתי לכפּר, להקל על מצפוני, ואת היא שהזדמנת ואיפשרת לי זאת. אך מאז שהכרתיך, האלינה, מאז ש…”

'רישארד הסמיק שוב כנער, זו הפעם השניה מאז שהכרתיו. ואז, כאוזר עוז למעשה שהוא למעלה מכוחותיו, הוסיף:

“'מאז לילך הראשון בביתי אני אוהב אותך, האלינקה!”

'ומה אאריך, בן? אותו ערב, כשעלינו על משכבינו, אני על מיטתו והוא על־גבי המזרן במסדרון, קראתי לו: “רישק, בוא!” ואותו לילה ישנתי לראשונה בזרועותיו.

‘מאז עברו שלוש שנים תמימות. תשאל: כיצד אני מסכמת אותן לעצמי, אני נכדתו של הרב מדרוֹהוֹביץ’? רישארד הוא אדם הגון, ישר ואצילי. כיון שגלמודה הייתי ולא היתה לי בעולם אף לא נפש קרובה אחת, שכן דודי, שהכניסני לבונקר ולאחר־מכן צירפני לפלוגה שיצאה מתעלות־הביוב, נפל כפרטיזן ביערות וישקוֹב – קשרתי חיי בחייו של רישארד. החלטתי להצטרף אל עולמו, עולם של סופר, שאיני צריכה לספר לך שיש בו ענין. החלטתי להיות כפולניה לכל דבר. מראה פני, כפי שאתה רואה, לא עמד לי כמכשול בדרכי. השפה הפולנית שגורה בפי כבפיהן של פולניות מבטן ומלידה. נשארתי אצל רישארד ואני אשתו לכל דבר, אם כי בימים הראשונים הייתי מקניטה אותו:

'“רישק, שלך אני. אך דע לך שחוששת אני מדבר אחד ויחיד.”

'“ומהו?” שאלני.

'"אמא שלי היתה מסמיכה תמיד למלה “גוי” את הכינוי “שיכור”. לא אסתיר ממך: אני פוחדת שתתחיל לשתות. ואז, מי יודע? אולי גם תרביץ לי?''

'רישארד היה פורץ בצחוק ואוספני אל בין זרועותיו.

'“אני נשבע לך, האלינקה, שלא אגע בטיפה המרה,” היה חוזר ואומר.

‘ואכן, הוא קיים את הבטחתו. שלוש שנים תמימות. וכאן, בן, הייתי יכולה לסיים, אך כיון שפתחתי בדברים – ואתה ודאי מבין שלא כל יום אני משתפכת בוידויים כאלה, לא אוכל להעלים ממך עוד סיפור קטן.’

האלינה נשמה עמוק, כמחליפה כוח לפני מאמץ המחכה לה. ואז אמרה:

'ייתכן ששמת לב, שבעת שיחתך הארוכה עם רישארד ישבתי מן הצד כאילמת ולא פתחתי כמעט את פי. כשתשמע את סיפורי הקטן, תבין את פשר שתיקתי. ייתכן, שאיני צריכה לגוללו לפניך, כשם שייתכן מאוד, שלא הייתי צריכה כלל להתודע אליך כיהודיה. שלוש שנים לבשתי מסיכה של פולניה. מה אילצני להסיר מרצוני הטוב מסיכה זו? אני נוטה לחשוב שעשיתי זאת משום שאתה היהודי הראשון שעבר את סף ביתנו מאז שלוש שנים. ואולי הכריעה יותר העובדה שבאת מארץ־ישראל, הארץ שדודי היקר, זה שהציל את חיי, חלם כל־כך לבוא אליה. על־כן לא אסתיר ממך: 

‘זה כשבועים נפל דבר ביני וביו רישארד. אין אנו מדברים בינינו. כלומר – הוא מדבר ואני איני עונה לו.’

‘מה קרה?’ שאלתי. והאלינה סיפרה:

'ערב אחד חזר רישארד מאוחר הביתה. אותו ערב השתתף בנשף שנערך לכבוד חבר־סופר. היתה שעת לילה מאוחרת ואני ישבתי וחיכיתי לו ולבי נצבט בפחד, שמא קרה לו משהו. סוף סוף הופיע. פניו סמוקות, עיניו אדומות והוא נע תחתיו. נכנס הביתה, ופשט אלי זרועותיו: “בואי, חבוּבה!” קרא.

“'אתה שיכור, רישק!” קראתי ונרתעתי ממנו בשאט־נפש.

“'ומה רע בכך?” ענה.

'“והרי נשבעת לי!”

'כיון ששיכור היה, ענה בכמה דברי גסות. מה אגיד לך? אותו ערב נפל בינינו הריב הראשון מאז הביאני אל ביתו. ככל שהארכנו בדברים, נתלקח הריב, עד שלבסוף לא עצרתי עוד כוח: רצתי לחדר־השינה, טרקתי מאחורי את הדלת ונעלתיה. רישארד התדפק עליה בחזקה באגרופיו:

“'האלינקה, פתחי! הניחי לי להיכנס! הרי את אשתי.” והוסיף דברים שבניבול־פה, שחתכו בבשרי.

'לא פתחתי. לשוא ניסה רישארד לפרוץ את הדלת הכבדה, דלת־אלון. ואז שמעתי מפיו קריאת־זעם: “יהודיה מלוכלכת!”

'לבי קפא בקרבי. נשענתי אל הדלת ופרצתי בבכי. התיפחתי, עד שלא היה בי עוד כוח, וצנחתי תחתי. כל אותו לילה לא עצמתי עין. משהאיר השחר, ארזתי בצרור קטן כמה מחפצי. החלטתי ללכת לי – לגורלי. אלא שבפתחי את הדלת, ראיתי את רישארד. גם הוא ישן אותו לילה על־גבי הרצפה. למראי קפץ ממקומו, הביט בי בלא־הגה והבחין בצרור שבידי.

“'לאן?”

“'אני עוזבת.”

'רישארד תפס את ידי ונישקן. פרץ בבכי והתחנן:

' “סלחי לי, האלינקה! הרי הייתי שיכור.”

‘לא אסתיר ממך: נשברתי. לא היה לי לאן ללכת והעולם בחוץ הטיל עלי פחד. ומצד שני – הרי באמת שיכור היה אותו לילה. אלא שמאז איני מסוגלת לפתוח אליו בדברים. כואב לי, שלא עמד בי העוז ללכת. אל העולם הזר. אל הנכר.’

‘ולא תוכלי להתגבר על העלבון?’ שאלתי, ‘הרי את מודה, שהוא אדם הגון, אציל נפש. שיכור היה, ולא ידע מה הוא מדבר.’

‘אין זה פשוט כל־כך, בן. איני יודעת כיצד אסביר לך זאת. הנשמט פעם מידיך כלי־זכוכית יקר? לפני רגע היה כלי מפואר – והנה כולו שברים! מה מבדיל בין שני הרגעים האלה? הרף־עין בלבד. לא־כן? אך בגלל הרף־עין זה לעולם לא יחזור הכלי להיות את אשר היה – ואף אם תחבר אחד לאחד את שבריו. וזהו מה שקרה לי. אך אל תחשוב שאני מיואשת. כיון שלא היה לי הכוח לקום וללכת, והחלטתי להישאר, אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו. לא אשכח, אבל יעמוד בי הכוח להתגבר. אתה מבין?’

האלינה נשתתקה. משקמתי ממקומי כדי ללכת לדרכי, הושיטה לי ידה, את ידה הזעירה, העדינה, המעוררת ריגוש. ופתאום הושטתי זרועותי ואספתיה אלי בחיבוק. באין־מלים.

האלינה רעדה כולה.

‘שלום לך, בן,’ אמרה, ‘אני מתארת לעצמי שודאי תעסוק כאן, בפולין, לא רק באיסוף ובתרגום אנתולוגיות. אם כן, רוצה אני שתדע: אני מוכנה להושיט כל עזרה. ליטול עלי כל משימה. האמת היא שלא הייתי מציעה לך זאת לפני שבועים. שלוש שנים תמימות הייתי פולניה לכל דבר. באו שתי מלים והחזירוני אל העולם שאותו עזבתי. אם תזדקק לעזרתי, התקשר אתי בטלפון. הנה המספר. אני עובדת כמזכירה בפרקליטוּת־המחוז. היום, בגלל הצטננות, לא הלכתי לעבודה. ועתה שלום, בן, ולהתראות!’

 

פרק שלושה־עשר: אולי אתה רוצה להיות אבא שלי?    🔗

בבואי אותו ערב לנארוטוביצ’ה 18, לדירת ההנהגה הראשית, ראיתי להפתעתי שולחנות ערוכים, מכוסים מפות לבנות. נסיה קידמתני בפתח.

‘יש לכם חגיגה היום?’ שאלתי.

‘כן.’

‘לכבוד מה?’

‘לכבודך, בן. לכבוד בואך אלינו,’ ענתה.

נבוכותי. האמת היא, שכבר בלכתי שמה מתוח הייתי לא־מעט. שהרי טרם ראיתי – פרט לברקו הפרטיזן – אף לא ילד אחד מאלה שעליהם סיפרה לי נסיה בליל אמש. זכרתי יפה את דבריה: ‘מעשה בילד שעבר את כל המלחמה מחופש כילדה; מעשה בילדה שסחבה את אחותה הקפואה על גבה וטמנה אותה בשלג.’ האומנם אראה עוד מעט את הילדים האלה? והאם אדע, עם מבט־עין ראשון שאתן בכל ילד, מהו הסיפור הקשור בו?

עמדתי ליד השולחנות הערוכים ועיני בהו על פני הילדים שהסבו לידם. נסיה הובילתני למקומי, אל כסא הסמוך לשלה, ולאחר שהושיבה אותי פתחה ואמרה:

‘אנו שמחים לקבל הערב את פניו של בן, אורחנו מארץ־ישראל. בן הוא חבר קיבוץ בגליל והוא בא אלינו, כדי לחיות אתנו ולעזור לנו. אקווה שנהיה ידידים טובים. אך לפני שניגש לארוחה אציג את הנוכחים. כאן לשמאלך, בן, יושב ישראל, הגזבר שלנו. לידו – חסיה, מדריכה. לידה – מארק, עורך עתון־התנועה שלנו. לידו – אשתו לוּדקה. והנה הילדים: ראובן, יז’י, זוֹשה, טאדק, סאבינה…’

ניסיתי לעקוב אחרי דבריה של נסיה. הנה הילד שנסיה קראה לו ראובן. שערותיו הארוכות יורדות עד כתפיו. האם זהו הילד שעבר את המלחמה מחופש כילדה? ומדוע הוא נקרא בשם עברי – אחד ויחיד בין כל הילדים? אולי ניתן לו השם ‘ראו – בן’, כדי להדגיש שאכן בן הוא ולא בת? לידו ישב ילד בלונדי, ששׂערוֹ מתולתל ועיניו שחורות. ממקום שבתי הבחנתי בבירור שכמה מאצבעותיו קטועות. נסיה קראה לו בשם ‘יז’י’. אם כן זהו הילד שהסתתר במאורה של הכלב הנושך וסופו שידיו קפאו בקור! ומי היא הילדה שטמנה את גופת אחותה בשלג? ומי היא הילדה, שבגיל חמש יצאה לכפרים ושימשה שם כרועת־אוָזים?

ניסיתי לתרץ לעצמי קושיות אלה, אך למראה מבטי הילדים הנעוצים בי – מבטים חוקרים וסקרניים – השפלתי עיני אל השולחן. לא היה בי הכוח הנפשי להתמודד עם מבטיהם. כתום הארוחה, משנתבקשתי לספר משהו, פתחתי וסיפרתי על קיבוצי, על הנוף הגלילי, על ליל העליה לחניתה, שקדם במחצית השנה לעלייתנו שלנו על הקרקע.

דברי מצאו אוזן קשבת. משסיימתי, פנו הילדים אל נסיה ותבעו שאוסיף ואספר, אך נסיה עצרה בעדם:

‘האורח שלנו עייף,’ אמרה, ‘גם אתם, ילדים, הגיע זמנכם לישון. אך לפני־כן נשיר מעט.’

ישבנו ושרנו משירי ארץ־ישראל, ואני שומע את קולות הילדים ולבי מהמה בקרבי.

תמה המסיבה. הילדים קמו והלכו לחדרים הסמוכים. חיכיתי שיגשו אלי, ימטירו עלי שאלות, אך הם עברו על פני אדישים־לכאורה. דומה היה עלי שהם מכונסים כל אחד כצב בשריונו. בזה אחר זה נעלמו בפתח ורק אחד מהם, ילד כבן שש, בלונדי בהיר־פנים ולבוש חולצת־מלחים, התמהמה ונשאר אחרון בחדר. ואז קרב אלי ומשכני לפינה, כאומר להמתיק עמי סוד.

‘אולי אתה רוצה להיות אבא שלי?’ שאל ותקע בי את עיניו הכחולות.

נשימתי נעצרה. חשתי מחנק בגרוני. ליטפתי את ראשו ושאלתיו:

‘מה שמך?’

‘לוּשק.’

‘עכשיו מאוחר. לושק. לך לישון. אנחנו עוד נשוחח. אך אנו כבר ידידים טובים. נכון?’

גחנתי ונישקתי לו על שתי לחייו.

לוּשק הלך לו. נסיה הבחינה בהתרגשותי, ואמרה:

‘לכל הילדים שלנו חסר אבא, אך הם סובלים ושותקים. לוּשק, שהוא הצעיר ביניהם, אין לו כל מעצורים. הוא פונה אל כל אדם מבוגר המזדמן אלינו ומבקשו להיות אבא שלו.’

לאחר שעה קלה ישבנו מסובים לשולחן וגילגלנו שיחה: ישראל הגזבר וחסיה המדריכה, מארק עורך העתון, ולוּדקה אשתו. כל אחד סיפר משהו על עצמו. אחת ויחידה היתה נסיה, שישבה בלא־הגה והקשיבה בענין כאילו שמעה לראשונה סיפורים אלה שהושמעו באזני. נתברר, שישראל נמלט עם פרוץ המלחמה לברית־המועצות ואת שנות המלחמה עשה בקולחוז, שעליו שמורים היו עמו כמה וכמה סיפורים מעניינים – עצובים ומשעשעים גם יחד. מארק ולוּדקה, חברי קן־קראקוּב לפני המלחמה, הגיעו אף הם כפליטים לברית־המועצות, נאסרו והוגלו לסיביר, ושם, ביערות־העד, עבדו בפרך בגדיעת עצים. בנס נשתחררו והצליחו לעבור לאזורי אסיה התיכונה. כולם סיפרו זכרונות, כאומרים לדחוס בערב אחד את מה שעבר עליהם במשך שש השנים הארוכות עד־בלי־די של המלחמה. רבים הסיפורים ששמעתי אותו ערב, אך משום־מה נחרתו בזכרוני שנים מהם:

סיפרה לוּדקה, אשה צעירה, נאה, בעלת עינים יפות להפליא, השופעות חום וחיוך שעמד כאילו בסתירה למבע שפתיה העצוב.

‘עבדנו בטאייגה, בירכתי צפון, בקור של 40 מעלות מתחת לאפס. הוטלה עלינו מכסה: כל עובד חייב לגדוע כך וכך מטרים מעוקבים של עצים. העומד במכסה שהוטלה עליו, קיבל צלחת מרק־לפת ופרוסת־לחם עבשה ומגעילה. כל שכשל כוחו, נשללה ממנו מנת המזון. אנו, שלא החזקנו מעולם בידנו קרדום או משוֹר, עבדנו. אין לתאר מה רב כוחו של הרעב ומה עצום הוא הרצון לחיים. בכוחות על־אנושיים עבדנו וחיינו מיום ליום. חשנו שכוחותינו כלים. יום אחד חלה מארק ולא היה מסוגל לצאת לעבודה. הוא לקה במחלת־כליות קשה.’

‘היו שם, במחנה, רופא או בית־חולים?’ שיסעתי את דבריה של לוּדקה.

היא הציצה בי ובעיניה הבהיק צחוק מלגלג.

‘נו, בן! אתה תמים עד כדי כך?’ אמרה ולא יספה. ואז המשיכה סיפורה:

'מיום ליום החמיר מצבו של מארק. רגליו הנפוחות דמו לשני בולי־עץ. מובן, שנשללה ממנו מנת המזון היומית, ואני הייתי מביאה את זו שלי, שקיבלתי ביער. אך ראיתי שאין עוד מה להפסיד, ואז החלטתי לסכן את עצמי והתיצבתי בפני מפקד־המחנה. הוא קיבלני בצריף־העץ שלו, שבמרכזו דלק כוֹפח מפיץ חום. על־גבי השולחן, לפניו, מונח היה אקדחו. הוא לגם מתוך כוס־יי"ש, שמזג לעצמו מבקבוק כרסתני.

'נכנסתי ועמדתי לפניו רועדת כולי.

'“מה יש?” זקף בי עיניו, עיני אדם שתוי.

'סיפרתי לו על מצבו של מארק ונפלתי על ברכי. הושטתי זרועותי והתחננתי:

“'אולי תצווה לשלוח את בעלי אל הישוב הסמוך, אל רופא? אם לא תוגש לו עזרה מידית, הוא ימות!”

'שילח בי מפקד־המחנה מבט מופתע ואמר:

' “מה את מתרגשת כל־כך, קראסאויצה (יפהפיה)? ואם יתפגר בעלך, אז מה? האין די גברים ברוסיה? תמיד תמצאי לך בעל!”

'יצאתי מצריפו ברגלים כושלות. משחזרתי, הבחין מארק לפי מראה פני מהו גזר־הדין שהבאתי. ואז – – – '

לוּדקה קטעה את סיפורה. המשיכו מארק וסיפר כיצד סיכנה עצמה לוּדקה ויצאה בלילות, ושלחה ידה בגניבה – היתה חופרת בשדות־השלג ומביאה לפת או תפוחי אדמה קפואים, וכך, איכשהו, דחקו את הימים. לודקה היא שהצילה אותו ממוות. 

מארק היטיב לספר והמראות קמו נגד עיני כחיים. ואני הבטתי בלוּדקה ושאלתי את עצמי:

‘היכן לקחה אשה צעירה ושבירה זו את עוז־הרוח לעשות את אשר עשתה?’

משסיים מארק, פניתי אל חסיה המדריכה, נערה נאה כבת שמונה עשרה, שצמותיה קלועות לה כזר מסביב לראשה.

‘ואת?’

הפשילה חסיה את שרוול חולצתה. על זרועה הכחיל מספר מקועקע, בעל שש ספרות. שפתיה הפטירו מלה אחת ויחידה: ‘אושויץ!’

‘כמה שנים?’

‘שלוש.’

‘בת כמה היית בבואך למחנה?’

‘בת 14.’

‘והניחו לך להישאר בחיים?’

‘הערמתי על הרוצחים הגרמנים,’ סיפרה חסיה, ‘באותו לילה, משהגענו לרציף, נדלקו זרקורים, שאורם סינוור ובילבל אותנו יותר מהפחד והזעקות. בזה אחר זה הושלכנו מתוך הקרון על הארץ וטרם מצאו בני־המשפחה איש את אחיו, הריצו אותנו בכביש. עמד שם אחד שמן, לבוש מדים ועל ידיו כסיות לבנות. הוא שפילג את המון האנשים, אשר רץ מטורף מפחד, לימין ולשמאל. אבא־אמא הלכו מיד לשמאל. ואני ראיתי בצד חוט מתוח בין שני עמודי־עץ. אל החוט הזה כוונו הילדים. כל ילד שעבר מתחתיו וראשו לא נגע בחוט, גורש אף הוא לשמאל. אלה שראשם נגע בחוט, כוונו לימין. אני, שהייתי גבוהת־קומה שלא לפי גילי, התמתחתי בכל כוחותי בעברי תחת החוט. עד היום איני יודעת כיצד הצלחתי לנגוע בו בראשי.’

‘ואחר־כך?’

‘אחר־כך בלוֹק וכינים. עבודת־פרך בחפירת תעלות ורעב. מכות־רצח. “אַפל”־ כלומר, מִפקד בלילות חורף ועמידה בשלג במשך שעות ללא תנועה. וממול – בלוֹקים דהים, חוטי־גדר מחושמלים וארובות, שמהן תימר עשן סמיך ונתעופפו לשונות־להבה. היו אלה הכבשנים.’

‘ולא היו בכלל ילדים במחנה?’

חסיה הציצה בי בתמיהה.

'ילדים? הרי בהם התעללו הרוצחים ביותר! אותם החליטו לרצוח עד האחרון שבהם. אני זוכרת שעם בואי היו מצויים במחנה ילדי־צוענים, מיני יצורים שחומי־פנים וצעקניים, שהצטופפו בבלוֹק אחד, אך הם נרצחו כולם. ארובות הכבשנים תבעו עוד ועוד! באחד הימים, לאחר פתיחת תא־הגזים, שמעו עובדי ה“זוֹנדרקוֹמנדוֹ”, כלומר – משמשי־הכבשנים, ציוץ של תינוק חי. על־אף היותם עדים למחזות־זוָעה איומים ביותר, קפאו האנשים מרוב תדהמה. נתברר שהתינוק נשאר בחיים הודות לכך שבשעת ההמתה בגז ינק ללא הפוגה, וכיון שפיו ואפו לחוצים היו לשד אמו לא חדר הגז לראותיו. קראו העובדים לגרמני הממונה על הכבשנים, והלז, מלא־חימה השליך את התינוק החי לכבשן הבוער.

'כך נהגו הגרמנים. בבוא הקרונות לרציף, היו קורעים את הילדים מחיק אמהותיהם מיד קרבו משאיות, מיני ארגזים שחורים, מפילי־אימה, ולתוכם הושלכו הילדים זה על־גבי זה. הגרמנים היו עולים במגפיהם ודורכים ומהדקים את המטען החי. הם רצו לחסוך מקום. הדרך לכבשנים לא היתה רחוקה. כל משאית חזרה ובאה פעמים רבות.

'אני זוכרת ימי קיץ אחד. הימים היו שחונים ואנו גוַענו בצמא. בלילות סבלנו ממחנק. באותם לילות הגיעו המשלוחים הגדולים ביותר. צפירות הקטרים וזעקות הבאים לרציף קרעו את השינה מעינינו, אם כי היינו יגעים עד מוות מיסורים ומעבודות־פרך. עובדי הזוֹנדרקוֹמנדוֹ עבדו כמטורפים, אך הכבשנים לא הספיקו. הכבשנים נתמרדו נוכח השפע של הגופות, שלא יכלו לבלען. ואז חפרו הגרמנים בדחפורים בור עצום בירכתי המחנה ובאותו בור היו שורפים את הגויות העודפות. משליכים היו לתוכו פחי בנזין ושמן. ריח העשן וצחנת הבשר השרוף, שפשטו במחנה, לא הניחו לנו לנשום.

'בימים ההם החליטו הגרמנים שלא להעביר את הילדים דרך תאי־הגזים. היו מביאים את המשאיות לשפת הבור הבוער והללו זקרו את ארגזיהן והשליכו את המטען שלהן, כלומר את הילדים, למשפך ענקי, העשוי פח גלי, ישר לאש. זעקה אחת ויחידה – ומתוך הבור פרצו והתאבכו תימרות־עשן שחורות וניצוצות נתעופפו לכל עבר.

'לעתים רחוקות הצליחה אחת האמהות, בדרך־נס ממש, להסתיר את הילד שלה בשעת המיון הראשון שנערך ברציף, ולהביאו למחנה. היתה מסתירה אותו תחת בלוֹיים, בחביות־אשפה, בתעלות־ביוב. על־פי־רוב לא הוציא התינוק את יומו וגוַע עוד בטרם גילוהו הגרמנים. אך זכור לי לילה אחד, ליל שלג וכפור. היה זה בימי הטיפוס שהשתולל במחנה והפיל חללים לאין־ספור. כל לילה הושלכו מתוך הבלוֹקים מאות גויות עירומות ואלו נערמו ליד הכתלים. פעם, בלילה כזה, יצאתי חולה וקודחת מחום מפתח הבלוֹק. חפנתי מהשלג שעל הסף והצמדתי אליו את שפתי. חשבתי שאישׂרף, כל־כך להטתי מחום. ופתאום ראיתי יצור חי המתנועע בין ערימת הגויות שליד הכותל. פחד אחז בי. היה אז לילה בהיר ולאור הירח ראיתי בבירור את תל הגופות העירומות. ופתאום הבחנתי: פעוט כבן שנתיִם ישב על הערימה ומצץ לו אצבע של אחד המתים.

‘כבר סיפרתי לך, שראיתי רבות בימי שהותי במחנה. הבור הלוהב והארובות הפולטות עשן לימדוני לשתוק. אך אז, באותו ליל שלגים, בעמדי אל מול הפעוט המוצץ, פרצתי בזעקת־אימים. מין בכיה איומה, שימים רבים השתוקקתי לה, אך היא לא באה, שכן במחנה ההוא ניטל ממני הכושר לבכות. חרב מקור הדמעות. הלב היה לאבן והעין לזכוכית קרה.’

חסיה נשתתקה והשפילה מבטה כחוששת להישיר מבטה בעיני. נסיה, שישבה לידה, חיבקה את כתפיה.

השעה היתה אחרי חצות. בזה אחר זה פרשו המסובים והלכו להם ונשארתי עם ישראל הגזבר. גם אני עמדתי לעלות על משכבי – זו הפעם האחרונה בנארוטוביצ’ה 18, שכן החל ממחרת היום חיכה לי – כפי שמסר לי רישארד ווֹלסקי – חדר במלון ‘פּוֹלוֹניה’. אלא שפתאום נזכרתי בצרור הדולרים השמור עמי – הכסף שנמסר לי על־ידי חוגי ‘השומר הצעיר’ בארץ בשביל חניכי התנועה פליטי־השואה – ומסרתיו בידי ישראל. הוא חייך אלי בשתי עיניו השחורות, הפיקחיות.

‘תודה לך, בן,’ אמר, ‘אני יודע שהסתכנת ברגע שהסכמת, על־אף החוק המחמיר, להכניס מטבע־חוץ לפולין בלי להצהיר על כך. אילו ידעת כמה אנו זקוקים לכסף זה!’

עניתי לו: ‘זוהי הסיבה שלקחתי עלי את הסיכון!’

אמר ישראל: ‘גם אני הולך לישון. עלי לקום מוקדם. אני עובד כבא־כוח “השומר הצעיר” בקומיטט.’

‘קומיטט זה מה טיבו?’ שאלתי.

הסביר לי ישראל:

‘לאחר השחרור שרדו בפולין בסך־הכל כ־40 אלף יהודים. הם הגיחו מהבונקרים, ממקומות־מחבוא אצל פולנים, הגיעו ממחנות־מוות ששעריהם נפתחו, מיערות, שבהם נלחמו כפרטיזנים או חזרו לפולין כחיילים משוחררים מהצבא האדום והצבא הפולני. ויש שבאו כשבויי־מלחמה או עובדי־כפיה־לשעבר. קרועים ובלויים חזרו הביתה, אך העיירות, שבהן נולדו, רבות מהן נמחו מעל־פני האדמה. ואם נשארו על תלן – תושביהן הפולנים התנכרו לחוזרים ממרחקים, שהרי הם ירשו את הרכוש היהודי, ולא העלו על דעתם שיום יבוא והללו יופיעו פתאום בתביעות. היה זה המון פליטים אומללים, אנשים שבורים בגופם ובנפשם. ואז נתארגן בוארשה ה“קומיטט”, כלומר הועד היהודי המרכזי, שנטל על עצמו את המשימה לשאת־ולתת עם השלטון החדש, הקומוניסטי, בשמם של היהודים ששרדו בפולין. בקומיטט היו מיוצגות כל המפלגות היהודיות שפעלו בפולין לפני המלחמה. כדוגמתו קמו קומיטטים בכל מקום שבו התרכזו יהודים משארית הפליטה, ומטרתם – הגשת עזרה וסעד כלכלי. אני עובד כאן, בלודז’, בקומיטט, והריני מציע לך לבוא ולבקרני מחר במקום עבודתי. אין לי ספק, שתמצא ענין רב בביקור הזה.'

הודיתי לו, לישראל, והבטחתי לבקרו למחרת היום. לפני השינה נטלתי לידי את ‘פנקס המשימות’ שערכתי לי בביתי בקיבוץ, בטרם צאתי לדרך. הרי הבטחתי הבטחות רבות כל־כך. במה אתחיל? 

דיפדפתי בפנקס ופתאום נתקלה עיני בכתובת: רחוב נארוטוביצ’ה 32. הדוד בּרטשה והילד מוֹטלה. אכן, ידידי שמשון, תושב תל־אביב, הוא שביקשני לבקר אצל קרובו פליט־השואה ומסר לי את כתבתו בלודז'. מחר, עם בוקר, אגש לדוד ברטשה. הרי הוא מתגורר בריחוק בתים אחדים ממני!

ואמנם, ביקור זה פתח למחרת את סדר־יומי ועיסוקי. הבית ברחוב נארוטוביצ’ה 32 הרוס היה למחצה. בחצר ראיתי ילד יהודי. לא היה ספק בידי: זהו מוֹטלה.

הוא היה כבן שבע. גוץ ושחרחר, ועיניו קרועות לרוָחה. עינים בוהות ועצובות. דומה שכל העצב היהודי צרור בהן. הוא התרוצץ בחצר, מגלגל לפניו חישוק של חבית.

‘מה שמך, ילד?’

‘מוטלה.’

‘איפה הדוד ברטשה י’

‘הוא יבוא מיד. הלך לשוק.’

מבטו תהה רגע על פני, ואז חזר לגלגל את החישוק, מכה בו בשבר מקל.

לאחר שעה קלה הופיע הדוד ברטשה. יהודי מגובן במקצת, זקן, ופניו כקלף עתיק, מקומט. שתי עיניו הטובות הביטו בי מתחת לגבות סבוכות. הוא בא מהשוק ובידו סל. מוטלה נטש את החישוק ורץ אליו. נכנסנו לדירת־מרתף דלה, חדר צר ואפל, שאליו ירדנו בכמה שלבים רעועים. ישב לו הדוד ברטשה והוציא מכיסו סוכריה־על־מקל והגישה למוטלה, שישב על שרפרף בסמוך לזקן.

הצגתי את עצמי ומסרתי לדוד דרישת־שלום מידידי שמשון. שאלתי למצבו.

הדוד ברטשה חייך חיוך עצוב.

‘זה מה שנשאר לי,’ אמר, ‘מוטלה הוא נכד אחותי, שאהבתיה אהבת־נפש. יחיד ובודד נשארתי מכל המשפחה, איש זקן ושבור. אילולא מוטלה, איני יודע היכן הייתי לוקח כוח להשכים עם בוקר ולצאת לעסקי. ילד חמוד הוא, נבון ובעל שכל בהיר. ראש פתוח. אילו שמעת כיצד הוא לומד חומש עם רש"י! מוטלה, מהי פרשת השבוע?’

‘קדושים.’

הדוד ברטשה החליק על ראשו של הילד, וזה התרפק על ברכו. המשיך הדוד ברטשה:

'טוב שבאת ויש אל מי לפתוח פה. כאן בחצר, יהודי יחיד אני ואין מה לקנא בי ובבדידותי. אני נזכר בוארשה לפני המלחמה, באותה חצר מאוכלסת אחינו בני־ישראל. בבתי־הכנסת המהמים, בדוכנים הסמוכים זה לזה. השמעת על שוק־הפשפשים הוארשאי שנקרא כיכר־קרצלק? היה לי שם בכיכר דוכן־סחורות. אמנם, חלקי לא היה עם האמידים, אך את לחמי הרוַחתי בכבוד, ואף חלה ודגים לשבת לא חסרתי. אולם, משנסגרה החומה על הגיטו, התהפך הגלגל: גזירות. רעב. מגיפות. תחלואים.

מיתות משונות. בני־המשפחה גועוּ בזה אחר זה, אשתי, ילדי, אחיותי. אך לא אספר על כך. אילו אמרתי לפרט, לא הייתי מסיים עד מחר.

'הטבעת נתהדקה. ראיתי בחוש שימינו ספורים. רק מוטלה נשאר לי. הוא היה אז תינוק בן שנתיִם, ולו עינים שחורות כשל אחותי המנוחה. ובאותם לילות ארוכים, כשרציתי לשים קץ לחיי, הייתי שומע את נשימתו של מוטלה ואמרתי אל עצמי: פה, ברטשה, לאיזה הרהורי־הבל נתפסת! הרי אותו מעשה תספיק תמיד לעשותו. לא תאחר לעולם! יש לך תינוק רך, איך תוכל להפקיר אותו? וכך הייתי חורק שן ומתגבר, קם ברגלים כושלות ורץ אל בית־התמחוי, כדי לזכות, לאחר עמידה של שעות, במנת המרק המימי. עברו ימים, וכיצד עברו־אל תשאל! בלילות היה מוטלה מתרפק עלי וידיו הרכות חבקו את צוארי.

'וכך חיינו. זקן בן שבעים ותינוק בן שנתים. חיינו בתוך גיהנום הקרוי גיטו וארשה ואין אני יודע מי בזכותו של מי. אני הזקן בזכותו של הילד או הילד בזכותו של היהודי הזקן.

'ואז החלו הגירושים והאומשלגפלאץ – ומשם נסעו הקרונות ישר למחנה־המוות טרבלינקי. אך אנו האמנו אז ששולחים אותנו למחנה־עבודה. התיצבתי מרצוני במגרש־השילוח ומוטלה בזרועותי. אמרתי לו, למוטלה: היום נסע ברכבת אמיתית, שקטר מושך אותה, הרחק מחומות הגיטו. לדוד ברטשה שתי ידים חזקות ואין הוא חושש ממחנה־עבודה. ובלבד שיניחו לנו לחיות. אלא שבבואי לרחוב סטאבקי, לפתחה של אותה כיכר, תקפתני חרדה ונסוגותי. ברגע האחרון ממש.

'לימים נתברר לנו הכל. ראשון הנמלטים מטרבלינקי, שחזר לגיטו, סיפר את האמת, ושוב לא רבו המתנדבים למחנות־העבודה. ואז פתחו הגרמנים ימח־שמם במצודים. תפסו יהודים והובילום בכוח אל הדרך האחת – לקרונות.

'אמרתי לילד: “לא נלך, מוטלה! תמקנה עיניהם של הגרמנים. הן לא תזכינה לראותנו בין ההולכים!” ערב אחד חמקתי מהגיטו והתגנבתי לבית־העלמין הוארשאי. אם אי־אפשר לחיות בין החיים, ננסה לבוא בין המתים. ולא הייתי בודד. יצאו אתי כמנין יהודים.

'ושם, בשדרות הצדדיות, בין המצבות, שהצמחיה עלתה ביניהן וחנקה הכל בענפיה, חפרנו בידינו בונקרים וירדנו ובאנו אל המתים. בלילה היינו יוצאים ומוכרים את שארית חפצינו ובגדינו לפולנים. ביום רבצנו בקברים.

'מוטלה היה אז כבר כבן ארבע, ילד נבון ותופס כל דבר. היה שוכב לצדי, מסתכל בי בעיניו הקרועות לרוָחה וכדרך כל ילד היה מרבה לשאול: “למה ולמה” – ואני לא ידעתי מה אשיב לו. הייתי חובקו בידי ומספר לו סיפורים: על ארץ רחוקה מלאת־שמש, על מערת־המכפלה, על הכותל המערבי וקבל רחל. הוא שמע וביקש עוד ועוד. 

'אם אפשר לקרוא לאותם ימים “חיים” – חיינו איכשהו. היה אתי סידור־תפילות ישן ותנ“ך קטן, ירושה מאבי ז”ל, השמור אתי עד היום. הייתי קורא בהם ואומר לעצמי: אני הגבר שנתקיימו בו דברי נביאינו הקדושים. באתי במחילות וירדתי לעפר מאימת הצורר, השטן המשחית. שמא חטאתי פעם. שמא לא דיקדקתי במצוות. שמא הקשחתי לבי מעני ואביון. אך מוטלה זה, ילד תם ונקי מכל עווֹן – מה פשעוֹ שנגזר עליו להוציא ימי ילדותו בתוך בור־קבר?

'הימים – לא הם היו הנוראים ביותר. סוף־סוף זרחה חמה ברקיע ואורה הטוב לא הבחין בין בן ברית לשאינו בן ברית וחימם הכל שוה בשוה. עתים באה צפור תועה והיחה יושבת למראשותינו ואומרת מיני זמר, ומוטלה הושיט לקראתה זרועות רזות כמקלות ועיניו הבריקו. אך הלילות – אותם לילות חשכים לא אשכח לעולם. ובאותם הלילות, לאחר חצות, עוזב הייתי את מוטלה בבור־הקבר, כשהוא ישן מכורבל באדרתי, חומק ויוצא לצד הארי למצוא פת־לחם. עברתי בפרצה מתחת לחומת הלבנים, שהקיפה את בית־העלמין, אך חייב הייתי לעבור במגרש אחד, שזכרוֹ בלבד מעביר עד עתה צמרמורת בבשרי.

‘שכן, חייב אתה לדעת, שליד בית־העלמין מצוי היה מגרש רחב־ידים, שאליו היו מוציאים את גויות היהודים שלא הספיקו להביאן אותו יום לקבורה. חמרים־חמרים. הימים־ימי מגיפה, ומאות המתים העירומים חיכו באותו מגרש לתורם, לקבר־אחים. בלילות היו פולנים מנוולים, אנשי העולם התחתון, מתגנבים למגרש ועוקרים את שיני־הזהב מפיות המתים. המשמרות הגרמניים ירו לא־פעם בשודדי־הגויות. ואני, שזחלתי החוצה להביא פת־לחם למוטלה, לא חששתי מהשודדים, שבחשיכה חשבוני ודאי לאחד מהם, אך פחדתי מאוד מכדורי הגרמנים. ככל שעברו הימים, הרגשתי שכוחותי אוזלים וכלים, שעוד מעט יקיץ הקץ עלי ועל מוטלה. ואילולא גוי אחד, קברן בבית־הקברות הנוצרי הסמוך, איש תם וישר, שבו נתקלתי באחד הלילות והוא עמד לי מאז בעניי והיה דואג – מתוך חירוף־נפש ושלא על־מנת לקבל פרס! – לפת־לחם בשבילי ובשביל מוטלה, איני יודע אם הייתי יושב עתה לפניך. אלא שזהו מעשה בפני עצמו. אולי אספרו לך בפעם אחרת.’

‘ועתה מה?’

'עתה אני ממתין לסרטיפיקט העומד להגיע בשבילנו מגיסי שמשון בתל־אביב, זה שמסר לך את כתבתי. יום אחד באו אלי חבריך החלוצים והציעו לי למסור את מוטלה לבית־ילדים העומד לעלות לארץ־ישראל. טענו: לא ייתכן שילד יחיה עם זקן! איזה חיים יש לו, למוטלה, בלי חברת ילדים? אך אני –מה לי חיי בלי מוטלה? ואז קראתיו ושאלתיו כשאול איש את בן־גילו: שמע־נא, מוטלה, החלוצים האלה רוצים לשלוח אותך לארץ־ישראל. שם תחיה בין ילדים, תשחק ויהיה לך טוב? מסכים? אך מוטלה פרץ בבכי ואחז בידי. 

‘“אני לא אסע בלי הדוד ברטשה!” טען. משכו החלוצים בכתפיהם והלכו להם. וכך לא יצא מזה ולא־כלום.’

השנַיִם, הזקן והילד, הסתכלו זה בזה. שני עולמות שהגיחו מבור־קבר. ובחוץ עמדה שמש של אביב וקרניה, שניסו לשוא להבקיע את זוהמת הזגוגיות בצוהר אשר בקיר הצליחו פתאום במאמציהן: קרן אחת ויחידה חדרה מבעד לצוהר ודומה היה שזהב טהור נשפך לתוך דירת־המרתף.

 

פרק ארבעה־עשר: אם הבנים    🔗

השעה היתה תשע בבוקר. הלכתי לפי הכתובת שמסר לי ישראל – אל בית הקומיטט. הצטערתי, שמסר לי את שם הרחוב בלבד ולא את המספר. חששתי, שאצטרך לחפש הרבה. אך ככל שקרבתי לקומיטט, נתבדו חששותי.

כבר בעמדי בפינת הרחוב נתגלה לעיני מחזה מיוחד־במינו: המדרכות, משני עברי הרחוב, גדושות היו יהודים: גברים נשים וטף, וביניהם זקנים מעטים, שראשיהם ראשי־שיבה. אלה ישבו על־גבי אבני המדרכה וגבם שעוּן אל קיר של בית, אלה רבצו ונימנמו ברשות־הרבים, כאילו נמצאו בחדר־שינה פרטי. כאן חלצה אם צעירה שד לתינוקה, שם שיחקו ילדים ב’תופסת' וקולותיהם הצעירים ופרצי־הצחוק שלהם דומה שאינם שייכים לעולם זה שעל־גבי המדרכות. מסביב נערמו צרורות וחבילות, מזוָדות מרופטות וסלי־נצרים קלועים. הרחוב כולו המה ככוורת.

אך פסעתי פסיעותי הראשונות בו, קרב אלי יהודי אחד, כבן שלושים, לבוש סגין צבאי מרופט.

‘שלום עליכם!’ בירכני, ‘מיד הכרתי שאתה מחוץ־לארץ. נכון? מאין? מאמריקה? באת לחפש קרובים? ואולי יש לך דולרים? אני אשלם לך כםליִם מכפי שמשלמים כאן השלטונות!’

נטפל אלי – ובקושי נפטרתי ממנו. ככל שקרבתי אל בית הקומיטט, גדל הדוחק, עד שאנוס הייתי לפלס לעצמי את דרכי במרפקים. והנה באתי לתוך הבניין, שחדריו דחוסים היו, וההמולה שעמדה בחללו הממתני. בדי־עמל הצלחתי לברר שישראל ידידי יושב בקומה ג'. ואכן, משזכיתי להידחק במדרגות עד לקומה השלישית, ראיתי על אחת הדלתות שלט־קרטון ועליו רשום בגיר צבעוני: ‘ילדים ונוער’.

עד מהרה למדתי לדעת שבקומיטט התמקדו כל הבעיות של אלפי היהודים שרידי־השואה. אלה הגיעו זה עתה ברכבות מברית־המועצות. זקוקים היו לפת־לחם, לתבשיל חם לילדיהם, לקורת־גג בלילם הראשון על אדמת פולין; אלה באו לחפש קרובים, שאולי נשארו בחיים; אלה ביקשו כתובת, אלה – עבודה, עיסוק כלשהו. ויש שבאו בתביעות: הם לא יישארו כאן, בפולין, אפילו שבוע אחד! אי־אפשר לחיות על גבי חרבוֹת. על הקומיטט לסדר להם אשרת־כניסה לאחת מארצות־המערב!

הצובאים על שולחנות עובדי הקומיטט הרימו קולם. ויש שדפקו באגרוף נוקשה על־גבי השולחן. העובדים לא טמנו אף הם ידם בצלחת. עמד שם, בחלל, בליל צעקות ואיוּמים, גידופים וקללות. ובתוך כל אלה, במסדרונות הגדושים, בקעו פתאום קולות־צהלה: קרובים או ידידים־משכבר נפגשו פתאום, לאחר ניתוק של שנים, והם מחבקים ומנשקים איש את רעהו, וגם בוכים בקול מחמת הריגוש.

בהיכנסי לחדרו של ישראל, חשתי שראשי סחרחר מחמת ההמולה והדוחק. ישראל ישב רוכן אל שולחנו ומדפדף בתיק־ניירות. נשא ראשו וניכר בו ששמח לבואי.

‘ברוך הבא, בן!’ קידם את פני, 'עיניך הרואות שהגזברות בהנהגה הראשית היא בגדר של תחביב בלבד. ודאי שמת לב לשלט שעל דלתי – “ילדים ונוער”. אכן, זהו עיסוקי העיקרי. אמנם, מעטים הם הילדים ובני־הנעורים שנשארו בחיים, אך גם המעטים האלה יש לדאוג לבריאותם, לחינוכם ובראש־ובראשונה לעתידם. תשאל: למה מדגיש אני את עתידם? ובכן, כדאי שתדע, שהקומיטטים בפולין הוקמו בהשראת השלטון החדש, לא ייפלא שבראשם הועמדו יהודים קומוניסטים, והללו עושים כל מה שביכלתם, כדי לקלוט את הילדים ולחנכם כקומוניסטים נאמנים, כלומר־כאזרחי פולין בעתיד. ואנו, הנציגים המעטים של התנועות הציוניות, עושים הכל, כדי לקבל ולו אחוז קטן בלבד של הילדים ולשכּנם בבתי־הילדים שלנו. לחנכם ולכוונם לעליה לארץ־ישראל. יש שמלאכתנו קלה למדי. באים הורים ותובעים בתוקף לתת לילדיהם חינוך ציוני. מתחננים ממש שנקח את ילדיהם ונעלה אותם ארצה. אך לעתים קרובות אנו נתקלים בבעיה קשה: הורים, שהצליחו במשך כל שנות המלחמה לשמור על ילדיהם, אינם רוצים עתה, עם השחרור, להיפרד מהם ואפילו יעלו הללו ארצה. וביחוד שאין הם, ההורים, בטוחים שיוכלו להצטרף לילדיהם, שהרי שערי הארץ סגורים והמפתחות נמצאים בידי שלטון המנדט הבריטי. לא־מעטים הם ההורים החוששים לשלוח את ילדיהם בדרך הקשה של העפלה.

‘ועדיין אין זה הכל. אנו מטפלים גם ביתומים, בילדים המגיעים אלינו מכפרים נידחים או מפלוגות פרטיזנים. כל אלה באים, כמובן, מרצונם הטוב. אך יש גם ילדים שההורים הפקידו אותם אצל משפחות פולנים תמורת תשלום. בשנות המלחמה נספּו ההורים, והאפוטרופסים מסרבים להחזיר את הילדים, עד שלא יסולק החוב. אנו עושים הכל, כדי לפדות את הילדים האלה – להחזירם לחיק עמם ולמלא בכך את משאלתם האחרונה של הוריהם שנרצחו. כנגדם יש משפחות פולנים חשוכות־ילדים, שנפשם נקשרה בילד היהודי שהופקד בידיהם – ואת הללו לא תשחד בשום הון שבעולם! הם לא יוַתרו על הילד. מצד אחר – יש ילדים יהודים, שעברו עליהם שבעה מדורי גיהנום עד שנקלטו בבית נוצרים. עתה אין הם מסכימים להיפרד מההורים המאמצים, אין הם רוצים לחזור ולהיות יהודים. הם פוחדים להיות שוב חשופים לסכנות ולרדיפות למיניהן. לא תאמין: לעתים אנו נתקלים בילדים יהודים, שלאחר שנות־שהות אצל פולנים פיתחו יחס אנטישמי ליהודים! אכן, בעיות אינן חסרות לנו. אך טרם נגעתי בקשה שבהן: בבעיית הילדות היהודיות שנקלעו למנזרים. זוהי פרשה כאובה, שעוד אספר לך עליה.’

ישראל הציץ בשעונו.

‘השעה תשע ושלושים,’ אמר, ‘כיון שקבלת־קהל מתחילה אצלי בעשר, הרשני לספר לך סיפור אחד משלי. אמש סיפרו לוּדקה וחסיה, ואילו אני פטרתי אותך בבדיחות בלבד על הקוֹלחוֹז הרוסי, שבו שהיתי בימי המלחמה. עתה אשתף אותך בחויה אחת, שאיני יכול להשתחרר ממנה.’

ישראל שלף סיגריה מכיסו, שאף עשן כאדם המרוה את צמאונו וסיפר:

'לאחר השנים הקשות, שנות גלות וטלטולים ברוסיה ועבודת־פרך בשדות קאזאכסטן, הגיע היום שבו ישבתי בין אחי בני־עמי ברכבת שעשתה דרכה לעבר גבולה של פולין. לבי חרד במקצת לפגישה זו עם העולם שעזבתיו לפני שנים, שהרי שיערתי מה עוללו הנאצים, ולא היו לי כל אשליות לגבי גורל בני־משפחתי. ובכל־זאת, משירדתי מהרכבת בלובלין, העיר שבה נתקבצו שרידי היהודים, ושהיתי בה ימים אחדים, תקפו עלי געגועים לעיירתי, העיירה שעזבתי אז. רציתי להציץ ולו פעם אחת בסמטאותיה, בתיה, אבניה. בוקר אחד שמתי פעמי לעיירה זו. והימים־ימי־פורענות: יהודים הורדו מרכבות והומתו ליד המסילה. אך געגועי גברו על הפחדים. ישבתי ברכבת הדוהרת וניסיתי לתאר לעצמי כיצד אפגוש שוב את עיירתי ואהלך בדרכיה.

'סוף־סוף הגעתי למחוז־חפצי. בלב הומה נכנסתי לחוצותיה ומיד חשתי בהעדר היהודים, שהיו ממלאים אותה בימי נעורי בשאונם. עיני בהו על החנויות, קראו את האותיות שעל השלטים – שמות זרים, שצלצולם חדש לאוזן. והנה ביתי, בית הורי. גגו כפוף היה כבימים ההם. עמדתי ליד הגדר, השענתי זרועותי על כלונס אחד והייתי מציץ ומסתכל ומבקש עוז בנפשי לפתוח את הפשפש ולהיכנס לחצר. אותו רגע יצא לקראתי גוי גברתן, נתן בי מבט קפדני ושאלני מה מבוקשי. סחתי לו, לגוי, שהבית בית הורי הוא. כיון שנזדמנתי לסביבה זו, אמרתי אל לבי: אציץ בו, בבית זה.

'החליק הגוי בגב ידו את שפמו ואמר לי: “הבית הוא ביתי. הוריך מכרוהו לי.”

'אמרתי לו: “איני בא לערער על בעלותך. רציתי להציץ בלבד בבית, שבו ביליתי את שנות נעורי.”

'אמר לי: “אתה רשאי להסתכל. אלא הזדרז, כיון שאין שעתי פנויה.”

'נכנסתי לבית. הוא פסע אחרי לאטו ולא מש ממני. תחילה ראיתי את מיטתה של אמי, זו המיטה שעליה כרעה ללדת והביאתני לאור העולם. עתה נערמו עליה כסתות וכרים, שנתגבהו עד התקרה. מהקיר שמעל למיטה נעלם דיוקנו של ד"ר הרצל הנשען על מעקה הגשר בבאזל ומציץ בנהר, ובמקומו היתה תלויה תמונתה של מאריה הקדושה וישו בזרועותיה. ואז ראיתי את שולחנו של אבי, השולחן שאליו היה מסב מדי בוקר לאחר התפילה וגומע את כוס־התה שלו ואני, ילד רך, מסתכל בו ממיטתי, עתה ישבה שם גויה זקנה, שפניה מקומטות.

'הציצה בי בתמיהה ממקום מושבה ושאלה את הגוי שליוַני: “מי הוא זה שפרץ לכאן?” סיפר לה שעובר־אורח אני, שסר לכאן להציץ בביתו, שבו התגורר לפני המלחמה.

'נתלוותה אף היא אלי וכך היינו מהלכים יחד: אני בראש והם בעקבותי, סמוכים לי ועוקבים בחשד אחרי כל תנועה שלי.

'אמרתי בלבי: אצא לחצר, שמא אמצא שם משהו, מזכרת מן העבר. הגדר קרסה תחתיה ועשבים עלו בחצר. ופתאום ראיתי בפינה נידחת נעל בלויה ומיד הכרתי את נעלה של אמי. גחנתי על הנעל, הרמתיה, וביקשתי את מלווי: “תנו לי נעל זו, של אמי היא.”

'נתנו לי את הנעל ודחקו בי שאסתלק. הם עסוקים ואין שעתם פנויה לכל ארחי־פרחי. עטפתי את הנעל בעתון שבכיסי ונשאתיה תחת בית־שחיי.

'הדלת הוגפה מאחורי. חשתי מבטיהם של השנַיִם הבולשים אחרי ותקועים כסכין בגבי. לא הפניתי ראשי ושירכתי דרכי בעיירה.

'באתי לבית־הכנסת וראיתי חורבה שוממה. עמדו שם גויים שחילצו במכושים את אבני־היסוד. בסמטה הסמוכה התנוסס מגדל־הפעמונים של הכנסיה – כאז, בימים ההם. עזבתי את סמטאות העיירה ושמתי פעמי לבית־העלמין.

'בהגיעי לשם, נרעד לבי בקרבי. עוד בריחוק־מה הבחנתי שגדרוֹ פרוצה ועזים רועות בתחומו. משקרבתי, ראיתי שאבני המצבות נעלמו. היכן המצבות העתיקות? היכן ה“אוהל” של הצדיק? היכן קברו של סבי?

'השמש נטתה למערב והלילה היורד הזכיר לי שעלי לדאוג למקום לינה. חזרתי אל העיירה. חשתי מבטים תמוהים שננעצו בי מכל עבר. נרעדתי: היכן אלון הלילה? ושמא אחכה בתחנת־הרכבת עד אורו של שחר?

'אך הנה עברתי ברחוב אחד וראיתי שלט גדול: מרכז המפלגה הקומוניסטית. נכנסתי. ישב שם גוי צעיר. שאלני: מי אתה ומה מבוקשך? סיפרתי לו את סיפורי, סיפורו של עובר־אורח, שרצה לראות את ביתו. הסביר לי פנים ואמר: “צערך הוא צערי. האמן לי, שאף בשנים ההן, שנות המלחמה, אנו, הפועלים, היינו עמכם. אלא מה – לא יכולנו לעזור. הרי לא הייתם הקרבנות היחידים. המעטים הם משלנו שדמם נשפך? מה טוב שכל זה עבר! עתה קמה פולין חדשה. מהתרבות צומח עולם יפה, ואתם, המעטים שנשארתם בחיים, תוכלו להיות שותפים לו לעולם זה. אלא שאני מיעץ לך שלא להישאר כאן ללינת לילה. לא אסתיר ממך, סכנה צפויה לך. רבים כאן עדיין הפשיסטים. הללו רוצחים יהודים בדרכים ולמה תסתכן?” 

'לחץ את ידי, ואני המשכתי דרכי לעבר תחנת־הרכבת. בדרך ראיתי שכונה חדשה – שיכון־פועלים. בתים נאים, מקוֹרים רעפים אדומים. ראיתי זגוגיות מבהיקות וערוגות פרחים. הפרחים הרעננים שיעשעו את העין. אך פתאום נרעד הלב. אבני־המסד של הבתים מוּכרות לי היטב! אין הן אלא המצבות שנעלמו מבית־העלמין. אותן פ“א־נו”נים חקוקות בהן כאז. אצבעות ידים עדיין מפושקות בברכת־כוהנים.

‘כל אותו לילה רבצתי בזוית אפילה בתחנת־הרכבת, מכורבל באדרתי, ופני לקיר. טרם נרדמתי חשתי בדמעות הנושרות מעיני. מסביב הרעישו המצפים לרכבות ובקע צחוק צרוד של שיכורים. ובלילה, משנרדמתי, באו אלי אמי ואבי וגם עיניהם זולגות דמעות.’

ישראל סיים את סיפורו והדליק לעצמו סיגריה נוספת. שעה קלה שתקנו שנינו. ואן סיפרתי לו את סיפורי שלי על הבית בפריס, שממנו הוצאו אבי ושרנקה אחותי וגורשו לאושויץ. עם שאני מספר, נזכרתי במה שקדם לנסיעתי לפולין, ולפתע־פתאום פלח את מוחי זכרון השבועה שנשבעתי ליאז’וֹמבּק, אשר ביקר בקיבוצי טרם צאתי לדרך. סיפרתי לו, לישראל, את הסיפור על מארישה, בתו של יאז’וֹמבּק, וביקשתיו להתעניין בה. אולי ידביק פתק על־גבי לוח־המודעות שבקומיטט, שהוא מחפש אותה, ואולי יפרסם מודעה בעתון המקומי. ישראל הבטיח לי למלא את מבוקשי. אותו רגע נשמעה נקישה על הדלת.

לחדר נכנסה אשה פולניה כבת ארבעים, צנומה וחיורת ולבושה מעיל מהודר, אוחזת בידו של ילד בלונדי כבן עשר. עיניה השחורות הביטו חליפות בישראל ובי.

‘מי כאן האחראי?’ שאלה וקולה צרוד.

‘אני,’ אמר ישראל, ‘אנא שבי, גברתי.’

האשה ישבה בקצה הכסא וידה לא הרפתה מידו של הילד.

‘אני שמי צציליה,’ פתחה ואמרה, ‘צציליה מאלינובסקה. וילד זה שמו גז’גוֹז’. זהו ילד יהודי. באתי הנה כדי להחזיר אותו לעמו.'

חשתי שלבי הולם. ישראל, שכנראה רגיל היה במעמדים כאלה, שאל בפשטות:

‘כיצד, גברתי, הגיע הילד לידיך?’

‘זהו סיפור ארוך,’ אמרה האשה, ‘אך אשתדל לקצר. אלמנה אני. בעלי נפטר כשנתים לאחר פרוץ המלחמה. לא, לא סבלתי כל מחסור בימים הקשים, שכן בעלי־אחוזה היינו, לא־הרחק מלודז’. גם עתה איני יודעת מחסור. היה לנו, לפני המלחמה, ידיד יהודי, מהנדס ששמו וארצקי. מתבולל עד כדי כך, שלא מל את בנו־יחידו. ואפילו קרא לו בשם פולני כשר: גז’גוז'. אלא שבא היטלר, כלומר הנאצים, והזכירו לו לוארצקי שהוא יהודי, שלא יוכל להימלט מגורל עמו. על וארצקי ועל בנו סגרו חומות הגיטו. אשתו של וארצקי מתה במחלת־הטיפוס. לילה אחד הופיע וארצקי בביתנו ואמר: 

“‘אני, כאשר אבדתי אבדתי. אך אחת בקשתי: הצילו את גז’גוֹז’. הוא בסך־הכל בן שש. אמנם, אני יודע מה רב הסיכון שתטלו על עצמכם, אך אני מתנחם בכך שבכל־זאת יש סיכוי שלא תיפגעו. הרי גז’גוז' לא נימול ואין כל אפשרות להוכיח שהוא יהודי.”

'בעלי המנוח, יוּליוּש, הסכים מיד. יוליוש אציל־נפש היה. לא הטלתי ספק בכך שיסכים, ולא העליתי אז על דעתי שלאחר חדשים מעטים ימות מהתקף־לב.

'אותו לילה השאיר וארצקי בידינו ענק־פנינים יקר, מזכרת יחידה שנשארה בידו מאשתו המנוחה. לשוא סירבנו לקבלו.

‘“אין לי כל אשליות לגבי עתידי,” אמר וארצקי, "בין כך ובין כך יפול הענק בידי הנאצים. ואני רוצה שיישאר בידכם כמזכרת. ממני. ועוד. ימים אלה לימדוני משהו, ששגיתי. שכל חיי לא היו אלא טעות אחת גדולה. על־כן אבקשכם: אם תזכו לסופה של מלחמה ארורה זו, דאגו לכך שגז’גוז’ בני יוחזר לבני־עמי, לידים יהודיות. אני רוצה שיגדל כיהודי. על אפם ועל חמתם של הנאצים שהחליטו להכחיד עד האחרון שבהם את כל היהודים בעולם. ואם תוכלו – שלחוהו לפלשתינה!"

‘למחרת הביא וארצקי לביתנו את בנו, את גז’גוֹז’.

'כפי שסיפרתי לך, נפטר בעלי לאחר חדשיִם. מותו ירד עלי כמהלומה.

‘נשארתי אלמנה ואתי שלושה בנים משלי, מהם שנַיִם בערך בגילו של גז’גוֹז’. לשכנים סיפרתי שגז’גוז' הוא בן־אחותי, תושבת העיר קראקוּב, שנפטרה ובעלה הוא ששלח את בנם שיתחנך אצל דודתו, כלומר אצלי. כיון שגז’גוז' היה ילד בלונדי, בעל עינים כחולות ודיבר פולנית רהוטה, לא עורר כל חשד. וכך גדלו להם יחד ארבעת הבנים, שלושה משלי ואחר של המהנדס וארצקי.

'אך נמצאו מנוולים שהלשינו. יום אחד הופיע אצלי קצין הגסטאפו ועמו שני טוראים.

'“יש בביתך ילד יהודי,” אמר, “מסרי אותו בידינו.”

'לבי קפא בקרבי, אך השתדלתי להתגבר על רעד קולי.

'“מה פתאום? הנה הנערים. ארבעתם נוצרים כשרים!”

'קצין הגסטאפו צחק צחוק מרושע.

'“אני מציע לך בטוב להודות ולמסור את הילד היהודי,” אמר, “הריני מזהירך: אנו נגלה ממילא שאת משקרת ואז תשלמי ביוקר!”

'אך אני בשלי:

'“ארבעה נערים לי. ארבעתם נוצרים כשרים!”

'ואז ציוה הקצין על פקודיו להפשיט מכנסיהם של הנערים. לאחר רגע, משנוכח לדעת שארבעתם אינם נימולים, נבוך. הוא הצדיע לפני, ביקש סליחה ואמר:

' “לא אסתיר ממך, גברתי, הלשינו עליך. אמנם, בעילום־שם, אך סמכי עלי שאדע לגלות מי ומי הם המנוּולים, ששׂמוּ לצחוק קצין גרמני!”

'הקצין ומלוויו הלכו להם ואני נשמתי לרוָחה. אלא שלא יצא שבוע ושוב הופיע אותו קצין בביתי, הפעם בלויית שלושה קצינים.

' “מסרי את היהודון הקטן!” פנה אלי בלי לברכני לשלום.

' “הרי היית כאן, אדוני, לפני שבוע,” טענתי, “נוכחת לדעת במו־עיניך שהמלשינים שיטו בך!”

'אלא שהקצין לא ויתר.

' “הפעם לא תערימי עלינו. אנו יודעים ללא צל של ספק שאחד הנערים האלה הוא בנו של מהנדס יהודי מלוֹדז'.”

'וכיון שעמדתי במריי, ציוָה הקצין על ארבעת הנערים להסתדר בשורה, ואז אמר לי:

'“זוהי ההזדמנות האחרונה שאני נותן לך. מסרי את הילד היהודי. אם תתעקשי, אירה באחד הנערים. אם יהיה זה בנך, דמו בראשך!”

'הקצין כיון את אקדחו אל הנערים. בני עמדו קפואי־אימה. לא היו מסוגלים להוציא הגה מפיהם.

'“נו,” שילח בי הקצין מבטו המרושע, "עדיין את יכולה להציל את בנך! "

'“לא!” פרצה זעקה מפי, “ארבעתם הם בני שלי!”

'ואז ירה הקצין ובני סטפאן התמוטט ונפל. לא הספיק להוציא הגה מפיו. על גבי חולצתו הלבנה, כנגד לבו, התפשט כתם דם.

'עמדתי ללא ניע, מסומרת למקומי.

‘קצין הגסטאפו וחבריו הלכו להם. רק אז השתטחתי על הארץ, נושקת לעיניו המתות של סטפאן בני.’

האשה סיימה את סיפורה ופניה, שבחִורונן הבחנתי בהיכנסה לחדר, היו עתה לוהבות. עיניה, הקרועות לרוָחה, דבקו בעיניו של ישראל.

‘הגה גז’גוז’,' אמרה, ‘הוא ילד נבון. סיפרתי לו הכל. הריני ממלאה צוָאה של אביו, האדון וארצקי, ומחזירה את בנו אל עמו. נכון שתביאוּ אותו לפלשתינה?’

עם שהיא שואלת, נשבר פתאום קולה. היא הליטה פניה בכפות־ידיה ופרצה בבכי שטילטל את כל גופה.

חשתי מחנק בגרוני. הגנבתי מבט אל ישראל. הוא – שמנוסה היה כנראה במחזות מעין אלה – פניו חיורות היו כסיד.

רציתי לקום. לכרוע ברך לפני אשה פולניה זו. ללטף את פניה, לנשק את כפות ידיה, למחות את הדמעות מעיניה. אך לא מצאתי בי את העוז להיענות לצו לבי. ובינתים התגברה האשה על בכיה, ובנגבה את עיניה בממחטה, אמרה:

‘רק זאת אבקש. הנה כתבתי. כשיגיע גז’גוֹז’ לפלשתינה, דאגו לכך שיכתוב לי. סוף־סוף אין הוא אלא ילד בן עשר. הוא עלול לשכוח אותי, להסיח מלב. ואני רוצה לדעת עליו ועל חייו.'

האשה קמה ממקומה. רגע נעה תחתיה עד שחששתי שתתמוטט. אר היא נתמכה בידה האחת בשולחן ואת השניה הושיטה אל גז’גוז' וחיבקה אותו ואספחו אל חיקה.

‘יקירי,’ אמרה, ‘כבר נפרדנו בבית. נכון? ועתה עוד נשיקה אחת. אתה תישאר כאן. אדון זה יקח אותך לביתו. הוא ידיד שלי. הוא יאהב אותך. שלום, שלום, ילד!’

נישקה לו על מצחו ופנתה והלכה כשיכורה לעבר הדלת. לאחר רגע נשארנו בחדר שלשתנוּ: ישראל, גז’גוֹז' ואני. הילד הביט בנו – ולעולם לא אשכח את מבע עיניו. ישראל קם וליטף את ראשו.

‘גז’גוז’ יקירי,' אמר, ‘אדם זה הוא ידידי הטוב. שמו בן, והוא בא הנה מפלשתינה. הוא יקח אותך עכשיו לביתי. תחכה לי עד שאחזור מעבודתי. טוב?’

גז’גוז' נתן בי מבט בוחן.

נפרדתי מישראל ושמתי פעמי אל הדלת. ירדתי במדרגות הבית וידי לופתת את כף־ידו הקטנה של גז’גוז'.

 

פרק חמישה־עשר: אורות באופל    🔗

אוחו יום אחר־הצהרים החלה, למעשה, עבודתי – שיעור ראשון בעברית שנתתי לחניכיה של נסיה. מסביב לשולחן הסבו כולם: בּרקו וראובן, יז’י, טאדק וגז’גוז' זוֹשה וסאבינה, ועוד כתריסר ילדים. היה זה מין בית־ספר ללא־ספרים. חילקתי מחברות לילדים – והם העתיקו את אשר רשמתי בגיר על־גבי הלוח. כלומר – כל אחד רשם כפי יכלתוֹ וידיעותיו, שהרי רב היה פער הגילים: למן לוּשק בן השש ועד לברקוֹ הפרטיזן בן ה־15. הילדים – אלה זכו ולמדו במקצת בשנות המלחמה, ואלה היו כמעט אנאלפבּיתים.

הנה כי כן, בצאתי לפולין כדי לראות את וארשה עיר נעורי, ובהשאירי בביתי אשר ברמה הגלילית את בתי הילדה ואת בני התינוק, לא תיארתי לעצמי ששם, בפולין, יוטל עלי לשמש דמות־אב לילדים רבים, כשם שלא העליתי על דעתי שאהיה שם מורה לעברית. לא עברו ימים מעטים ונתחוור לי שאל לי להסתפק בהוראת השפה. עד מהרה התחלתי להורות גם ידיעת־הארץ וגם תולדות עם־ישראל, והכל, כאמור, בלא ספרים, כלומר – בלי שיהיה בידי אפילו ספר־עזר אחד. לא ייפלא, שבלילות יושב הייתי בחדרי אשר במלון ‘פוֹלוֹניה’ בלוֹדז', החדר שהועמד לרשותי על־ידי מארחי הפולנים, והתכוננתי כמיטב יכלתי לשיעורים. ועדיין לא סיפרתי על עיסוקי הנוספים: לימדתי את הילדים משירי הארץ, מריקודיה ומשחקיה. אך יותר מכל חיבבו תלמידי את מה שמכונה היה בפיהם ‘שיעור חפשי’.

שיעורים אלה היו למעשה סיפורים משלי על הארץ. הללו באו לי בקלות יתירה – לא הייתי חייב להתכונן אליהם מראש. בעינים פקוחות לרוָחה עקבו הילדים אחרי סיפורי על טרומפלדור ועלילות ‘השומר’, על ימי המאורעות, ישובי ‘חומה ומגדל’ ו’גדר הצפון', פלוגות־הלילה של וינגייט, וכן הסיפורים על הפלמ“ח, למן הפלוגה שהגיעה לקיבוצי בגליל ב־1941 וחבריה התאמנו בקפ”פ, כלומר־בקרב פנים־אל־פנים במקלות, ועד למבצעיו הצבאיים הנועזים והמדהימים של הפלמ"ח – פריצה אל המחנה הבריטי בעתלית ושחרור המעפילים, פיצוץ תחנת־הראדאר הבריטית על הכרמל וכיוצא באלה פעולות עוצרות־נשימה. לא־פחות מכך נתחבבו על שומעי הצעירים הסיפורים על הצנחנים הארצישראלים, שפעלו באירופה, ולא־פעם, לאחר השיעורים, שמעתי אותם מגלגלים בינם לבין עצמם את שמותיהם חנה סנש, חביבה רייק או אנצוֹ סירני – ולבי רחב בקרבי: זרעתי זרע שנבט בלבב של ילדים אלה!

כל אותה עת זכרתי, כמובן, שעלי להיות לילדים לא רק מורה, אלא גם מחנך. הרי הם גדלו בתנאי־תופת. הם ראו את העולם ואת האדם מצדם האפל ביותר. יש לנסות ולהחזיר להם את ילדותם שקוּפחה, את האמונה באדם. ואכן, ניסיתי להתקרב אליהם, למצוא נתיב ללבם. אך לרוב נחלתי מפח־נפש, שכן נסיונותי עלו בתוהו: כל־אימת שנדמה היה לי שאני מצליח להתקרב אליהם, הבחנתי פתאום שהם מסתמרים וזוקרים קוציהם, כמזהירים: אל תגע!

זכורה לי ההתנגשות עם יז’י – הילד שרבץ במשך שנים במאורתו של כלב נושך. כיון שהמאורה היתה חשוכה, קשה היה לו, ליז’י, שהגיח כתום המלחמה ממחבואו, להתרגל לאור היום. אנוס היה להרכיב משקפים כהים. משנשמטו משקפיו, היה מגשש בידיו כסומא. הילדים הדביקו לו את הכינוי ‘עטלף’. יז’י היה רודה בחוזק־יד בילדים הצעירים ממנו ולא עבר יום בלי שהסתבך בתגרות־ידים. באותן תגרות היה מרביץ, כאחוז־טירוף, בידיו שכמה מאצבעותיהן נקטעו. פעם אחת ניסיתי להעיר לו על כך, אך הוא שיסע את דברי בראשיתם:

‘עזוב אותי! אל תטיף לי מוסר!’

‘ובכל־זאת, יז’י,’ ניסיתי לטעון, ‘מה עשו לך הילדים שאתה מתעלל בהם?’

‘אני שונא אותם! אני שונא אותך, את חסיה, את נסיה, את כל האנשים!’

אין זאת כי יז’י הבחין במבטי הנדהם, שכן ניסה להשיב, בלי ששאלתיו:

‘כי כל האנשים הם רעים!’

‘אתה, יז’י,’ אמרתי, ‘פגשת אנשים רעים. אך האמן לי, יש גם אנשים טובים. אני יודע זאת. אני מבוגר ממך.’

ידי הביט בי רגע בלא־הגה ופרץ בצחוק:

‘אתה מבוגר ממני? מה אתה יודע? מה עשית בשנות המלחמה? אכלת? שתית? הלכת לקולנוע? האם שכבת פעם בלילה, בחורף, במאורה של כלב? האם ראית מגפיהם של הגרמנים? שמעת את צריחותיהם, את יריותיהם?’

שתקתי. האמת היא, שחשתי עצמי קטון כזרת, ינוקא, לעומת יז’י, הישיש־הקשיש בן ה־9. לעומת סאבינה, הסבתא בת ה־12.

במיוחד זכור לי מפח־הנפש והצער שנגרמו לי בפגישתי עם זוֹשה. יום אחד באתי לנארוטוביצ’ה 18 והדירה היתה ריקה. הילדים שיחקו בחצר בכדור. בחדר, בפינה, ישבה לבדה זוֹשה בת העשר. רציתי לשאול אותה למה אין היא יורדת לחצר, אלא שאותו רגע ראיתי שראשה שעון אל השולחן והיא בוכה ומתיפחת. מתוך דחף פנימי החזק ממני קרבתי אליה וליטפתי את ראשה. זוֹשה, שהרגישה במגע ידי, הרימה מעט את ראשה והציצה בי, ואז ניתרה פתאום ממקומה כאילו הכישהּ נחש, ובשלחה את ידה אל מול פני שרטה בהם בצפרניה עד זוב דם.

‘עזוב אותי!’ צרחה בקול־אימים, ושלחה זרועותיה לפניה כמגוננת על עצמה. נדהמתי כל־כך, שלא עמד בי הכוח להגיב. אותו רגע נכנסה לחדר נסיה, ולמראה פני השרוטות ומבטי הנבוך רמזה לי להילוות אליה. נכנסנו לחדר־המזכירות. סיפרתי לה, מה נפל ביני לבין זוֹשה. שמעה נסיה ועיניה נתעמעמו.

‘אין היא אשמה, בן,’ אמרה, ‘ייתכן שהאשמה היא בי. בליל בואך הנה סיפרתי לך שזוֹשה, בהיותה בת חמש בלבד, הצליחה להעמיד פני נוצריה והיתה רועת־אוָזים בכפר, ישנה ברפתות וניזונה בקליפות תפוחי־אדמה. כל זה נכון, אך אין זו האמת כולה. בגיל חמש נאנסה זוֹשה בידי רועה־הפרות של הכפר. ולאחר־מכן, ככל שהחליפה מקום־שירותה אצל האיכרים בכפרים, נפלה קרבן למעשי אונס והתעללות שאין להעלותם על הדעת. פעם היה זה בעל־הבית, פעם בניו או שכירי־היום שלו. מאז – כל מגע יד של גבר מעורר בה סלידה ואימה. זוֹשה לא הבינה את כוונתך בשעה שליטפת את ראשה. אני מצטערת שלא הזהרתיך.’

שמעתי – ונבוכותי. עד כדי כך – שהחלטתי לשמש מורה בלבד. מוטב שאפקיד את מלאכת־החינוך בידי נסיה וחסיה. לי אין הכלים הדרושים לכך. אין בי הכוח הנפשי להתמודד עם ישישים קטנים אלה, שעיניהם כבויות וחשדניות, כאובות ומטיחות־אשמה. ואכן, הן, המחנכות, עשו את עבודתן על הצד הטוב ביותר. ככל שעברו הימים ראיתי כיצד נמס אט־אט מעטה־הקרח שהעלו הילדים על עצמם, כיצד הם נפתחים כפרחים אל השמש – אך זוהי פרשה בפני עצמה, פרשה ארוכה, שאולי אגולל אותה באחד הימים.

הימים היו לשבועות והשבועות לחדשים – ואני משמש עדיין כמורה בבית־הילדים של נסיה. לאָשרי נוספו לה, לנסיה, מחנכים שסייעו בידיה. היו אלה, בעיקר, חברי התנועה שחזרו מברית־המועצות והם נרתמו מיד לעבודה. רובם שהו בימי המלחמה באסיה התיכונה. בסוף 1944 נפגשו בלובלין המשוחררת – ששימשה מרכז מדיני זמני למדינה הפולנית – שרידי גיטו וילנה והחוזרים הראשונים מברית־המועצות. בינואר 1945 נשלח מוילנה החוזר הראשון אל חברי התנועה ברחבי רוסיה, שיחישו את שובם לפולין ויתכוננו לעליה. הכרוז הגיע לתעודתו, וחברי התנועה, שלאחר שנות ניתוק הושטה אליהם פתאום יד־אחים, נטשו את בתיהם הארעיים ובעקבות הצבא האדום – שהתקדם בשטחי אוקראינה, בילורוסיה ופולין לעבר ברלין – עשו דרכם אל בתיהם־לשעבר, וכך באו אל ריכוזי התנועה ונרתמו בעול – ככל שנתבקש מהם. זרם זה של החוזרים נתגבר עם תום המלחמה – במאי 1945 – ולא ייצאו ימים רבים וברחבי פולין, ובעיקר בשלזיה, אזוריה המערביים, צצו בתי־ילדים וכן קיבוצי־הכשרה – של נוער בעיקר – שבראשם התיצבו חברי התנועה מלפני המלחמה. שליחי התנועה פשטו על־פני שלזיה התחתית והעילית ומצאו בנינים מרווחים, ולעתים אף ארמונות, שהגרמנים נטשו אותם במנוסתם. בתים אלה נהפכו לאיים ארצישראליים על אדמתה של פולין. החדרים מקושטים היו בתמונותיהם של הרצל או טרומפלדור וכן בסיסמאות עבריות. החניכים למדו, עסקו בספורט ואף עיבדו גינות ירק ופרחים.

ככל שגבר הזרם של רבבות היהודים החוזרים מברית המועצות, גברה האנטישמיוּת, באוגוסט 1945 נערכו בעיר קראקוּב פרעות ביהודים. הממשלה הפולנית, שקמה לא־מכבר, לא שלטה במצב. לא היה בה הכוח להתיצב מול המוני העם שהאנטישמיוּת פיעפעה בהם כארס. וכך נהפכה כל נסיעה ברכבת לסכנה לנוסע היהודי. אך גם יהודים שישבו בבתיהם נרצחו לאור היום – ואין תובע את שופכי דמם לדין. לא־פעם ראו היהודים, שירדו מן הרכבות אשר החזירום משנות גלוּת בברית־המועצות, לוָיות של יהודים שהקדימו אותם בשובם לפולין ביום אחד בלבד – והנה נרצחו בידי פולנים!

אכן, קשה היה לחיות על אדמתה של פולין הרוויה דמים. שהרי נוסף למעשי הרצח והפרעות קשה היה לחיות בצל הקברים ההמוניים. ליד לוּבלין נמצא מחנה־המוות־לשעבר מאידאנק. ליד קיבוצי־ההכשרה שצצו בזאגלמביה ובקראקוּב – נמצאה אושויץ. בסביבת ביאליסטוק – טרבלינקי. ואילו בוארשה השתרע מדבר הגיטו. גם שלזיה התחתית, שסופחה לפולין, זרועה היתה מחנות־מוות־לשעבר.

לא ייפלא שהנהגת התנועה רצתה לשלוח מהר ככל־האפשר את הילדים אל מעבר לגבולותיה של פולין – לארץ־ישראל. אך תחנת־’הבריחה' – התנועה שהתותה באותם ימים נתיב לעולים – נסתמו מרוב אדם. בגרמניה ובאוסטריה – תחנות־הבינים בדרך לארץ – הצטופפו רבבות פליטים והדרכים לארץ חסומות היו, והצי הבריטי פשט בים ועסק בציד אניות־המעפילים.

ידענו: הילדים לא יישארו בפולין. יום יבוא ונעמיס תרמיל על שכמם ונשלח אותם בדרך הארוכה – אל החיים החדשים בארץ. בינתים קיימנו מושבות־קיץ לצעירים שבהם, וסמינרים – למבוגרים. ערכנו טיולים, יצאנו ליער וחגגנו את ל"ג־בעומר במפקדים ובמדורות. אמנם, מסביב לבתי־הילדים ארבו כנופיות מרצחים אנטישמים, אך חברי התנועה, החיילים היהודים המשוחררים וכן הפרטיזנים שוכני־היערות מאתמול – חמושים היו, מוכנים להגן על הילדים.

החדשים חלפו חיש־מהר. לאחר שזכתה נסיה בתגבורת של מחנכים, נתפניתי לצאת לערי־השדה. השתתפתי במושבות־הקיץ ובסמינרים. סיפרתי על קיבוצי, הרציתי בפני יהודים, שנתקהלו לשמוע את בשורת הארץ. אכן, ידי היו מלאות עבודה.

בימי שהותי בלודז' שמרתי על קשר עם ברונייבסקי ידידי, וכן אורח קבוע הייתי בביתם של האלינה ורישארד וולסקי. האלינה, לאחר הוידוי שהשמיעה באזני עם ביקורי הראשון בביתם, היתה לי לאשת־סוד. סיפרתי לה הרבה על מעשי ורשמי – החל מביקורי הראשון בגיטו ובביתו של הסנדלר טרויאנובסקי ועד לביקור האחרון באחד מבתי־הילדים שלנו.

רישארד בעלה קידמני תמיד בסבר פנים יפות. ברור היה לי מעל לכל ספק שאין הוא יודע על וידויה של האלינה. אולם, כל־אימת שנתגלגלה שיחתנו על נושא שליחותי בפולין, היה רישארד מטיל בי שאלה ובשעת־מעשה הציץ בי במבט בוחן:

‘נוּ, איך אתה מתקדם בתרגומן של שתי האנתולוגיות?’

שיערתי שהוא מבין, כי אין אני, יהודי מארץ־ישראל, עוסק בדיוק במשימה שנטלתי על עצמי כאמתלה לבואי לפולין. אך העמדתי פנים כאיני מבין את רמזיו. ואילו האלינה, משנשארנו לעתים לבדנו, היתה חוזרת ואומרת:

‘אני מזכירה לך, בן, הריני מוכנה להושיט לכם כל עזרה! מדוע אינך מבקש? האין אתה נותן בי אמון?’

פעמיִם ביקרתי בוארשה, בגיטו, ובמשך שעות ישבתי שם, מסתכל בחרבות. פה ושם עבד אחד ה’תנים' הפולנים, שחפרו בעיי־המפולת וחיפשו את אוצרות היהודים. לא חששתי מפניהם. ווֹלסקי סידר לי רשיון לנשק, כיון שאנוס הייתי, כביכול, לנוע הרבה ברכבות לרגל חיפושי בספריות אחרי החומר לאנתולוגיות שלי. והרי יהודי הנוסע ברכבות צפויה היתה לו בימים ההם סכנה. ניגשתי עם הרשיון למשטרה ושם קיבלתי אקדח תופי ישן, שתקעתיו בחגורת מכנסי ומאז לא נפרדתי ממנו אפילו לשעה אחת.

את הקולונל פראנצ’ישק יגר לא פגשתי, לצערי. גם את רגה אחותי לא ראיתי. הרי בפגישתנו האחת והיחידה הודיעה לי שעלי לפנות אליה אך ורק במקרה שאסתבך בצרה ואהיה זקוק לעזרתה. בבקרי בוארשה ניסיתי לטלפן אל קריסטינה טרויאנובסקה, אל בית־הספר, אך כמו להכעיס לא עלה בידי לשוחח אתה: או שנעדרה אותו יום מבית־הספר או שהיתה בשיעור והמזכירה לא הסכימה לקרוא לה. האמת היא שהצטערתי על כך. אך שעתי לא היתה פנויה. הרי חייב הייתי לחזור ללוֹדז'.

שם, בלודז', היו עיסוקי מרובים. ראשית־כל, ‘פנקס המשימות’ שערכתי לי בביתי בגליל. משבאתי לפולין, נתחוור לי שאין כל סיכוי למלא את רוב בקשותיהם של החברים שרשמתי בפנקס. אחד ביקש למצוא את קרובו, ילד בבית־היתומים של קוֹרצ’אק בוארשה. בבואי לפולין נודע לי שקורצ’אק יצא ברכבת אל כבשני טרבלינקי יחד עם כל ילדי בית־היתומים שלו. שני ביקש לקשור קשר עם אחיו – בן קהילה שלא שׂרדה ממנה אפילו נפש חיה אחת. שלישי מסר כתובת בעיירה שנמחתה כליל מעל פני האדמה. באין־ברירה דיללתי את רשימותי בפנקס. מחקתי והוספתי ומחקתי את הכתוב בו – במורת־רוח ובמגינת־לב. אולם במקרים המעטים, כשעלה בידי למצוא מישהו – כגון את הדוד בּרטשה ואת מוֹטלה, קרוביו של ידידי שמשון בתל אביב – אצתי לדואר ושלחתי מברק. קשרתי קשרים שנותקו – ולא היה מאושר ממני. כל העיסוק הזה הצריך זמן ועצבים וריצות מרובות.

כל אותה עת לא הסחתי את דעתי מן השבועה שנשבעתי ליאז’ומבק. לא־פעם, בלילות, חלמתי על אותו בוקר־שבת אביבי ברמה הגלילית, שבו יצאתי עם אשתי, עם בתי הילדה ובני התינוק לטיול בשדה הסמוך לכביש – ופתאום הופיע יאז’ומבק בג’יפ הירוק. גבה־קומה, רחב־כתפים, וראשו מכוסה שׂיער סומר, ששׂיבה זרקה בו. הנה הוא מבקש ממני למצוא את בתו מארישה – שהשאירהּ, בהתגייסוֹ לצבא, בידי אשתו – והיא תינוקת בת שנה. אני מבטיח לו לעשות כמיטב יכלתי – והוא תובע במפגיע: ‘אינני רוצה שתבטיח. אני רוצה שתישבע לי!’ – ואני נשבע לו. לא, לא התכחשתי לשבועה. סמוך לבואי ללודז' ביקשתי את ישראל, מנהל מחלקת הילדים והנוער בקומיטט היהודי, לתלות פתק על לוח־המודעות ולפרסם מודעה בעתון המקומי. ואילו אני –בביקורי הרבים בריכוזי היהודים בפולין, לא הנחתי אפילו הזדמנות אחת לשאול ולחקור מה עלה בגורלה של מארישה יאז’וֹמבק. לדאבוני לא העליתי מאומה. מארישה נעלמה כמו ‘מחט בתוך ערימה של שחת’ – כפי שאמרתי באותו בוקר־שבת ליאז’וֹמבק.

ועדיין לא סיפרתי על ערבי העצובים, הערבים שבהם כתבתי מכתבים לאשתי. כשנתחוור לי, שעלי להתעכב בפולין, הודעתי לה על כך. תחילה במרומז, לאחר־מכן במלים גלויות, יוצאות מן הלב. ידעתי, שבמקביל למכתבי פנתה ההנהגה הראשית בלודז' אל מזכירות קיבוצי וביקשה אישור לשהותי בפולין. מכתבי לאשתי ארוכים היו: על געגועי אליה ואל ילדינו; על מראות עיני והרגשותי בפולין. ניסיתי להסביר את עצמי – כמיטב יכלתי. אשתי ענתה לי שהיא מבינה לי ומשלימה עם החלטתי. אך ככל שעברו הימים נעשו מכתביה קצרים ומאופקים יותר ואם כי הם נסתיימו תמיד בדברי־אהבה, חשתי בתרעומת המחלחלת בין השורות, תרעומת סמוּיה – אף־על־פי שלא היה לי ספק שהיא אמנם מצדיקה את החלטתי להאריך את שהותי בפולין. בלילות נדדה שנתי. זכרתי את הנשיקה האחרונה לאשתי בטרם שמתי פעמי אל כבש־הספינה. את התוגה שבעיניה. ‘ששה שבועות!’ – לחשה, כששיחררתי אותה מחיבוקי. ‘זה יחלוף מהר!’ – ניסיתי לנחמה.

כמו חיה ניצבה דמותה לנגד עיני, עד שחשתי בנשימתה על פני. לשוא התהפכתי על משכבי, מנסה להירדם. ואז הייתי קם, שולף ממזוַדתי את אלבום־הצילומים של בני־ביתי – ושעה ארוכה הייתי מסתכל ביקירי. אכן, בשעת הפרידה ברציף הנמל בחיפה, כששילחנו זה בזה מבט אחרון, לא העלינו על דעתנו, כי ששת השבועות יתארכו ויהיו לחדשים רבים של ניתוק וגעגועים.

בבקרים הייתי קם עייף מאוד וראשי סחרחר. אך לא היתה לי כל אפשרות להתפנק ולנוח יום או יומים. הרי ידי מלאות היו עבודה. 

ביחוד זכורים לי ביקורי בבתי־הילדים שלנו בשלזיה – איי־אהבה בים של שׂנאה. אורות באופל.

על הרוב עשיתי דרכי ברכבת בלילות, שכן על־אף מראי ‘הטוב’ העדפתי שלא להזדקר לעין יתר־על־המידה באור היום. נסיעות אלה היו מעין חזרה על נסיעתי הלילית הראשונה מוארשה ללודז', ביום בואי לפולין.

הימים־ימי קיץ וקציר. בצאתי בערב לדרכי, הספקתי לראות את הזהב הנוצץ בשדות. חרמשים הונפו בתנועה קצובה, שבּלים קרסו תחתיהן. אי־שם עברה מקצרה בשדה ולהביה חבקו את התבואה ופרקדוה. בתים מקורי־קש הסתתרו בצל ערמונים ופרות חזרו לאטן מן המרעה. ליד שלולית מבהיקה, שמימיה הרעידו כאחוזי־צמרמורת, ניצבה סוסה חיננית וסייח מתחכך בה בראשו הנאה.

כל אלה – הרהיבו את העין. אך אותם ימי־קיץ טמנו בחובם גם מאורע מחריד: בעיר קילצה קם אספסוף ופרע פרעות ביהודים. היו אלה פליטי־שואה, מהם שהצליחו איכשהו בימי־האימים להסתתר בפולין, ומהם שחזרו משנות גלות בברית־המועצות. ולא שיערו הללו, שיום אחד יקומו עליהם הפולנים בסכינים ובקרדומות. באותו פוגרום נרצחו 42 יהודים ועוד עשרות נפצעו. השלטונות, שלא יכלו להחריש עוד, העמידו לדין את ראשי הפורעים והוציאו להורג תשעה מהם.

מובן, שנוסעי הרכבות דיברו על נושא אחד ויחיד – על היהודים. זכור לי במיוחד מונולוג של אחד מהם, גוי צעיר ומשופם:

‘מה תגידו לממשלת־הז’ידים שלנו? במקום לשתוק ולהשתיק את הפוגרום בקילצה, קמו הללו והרימו קול צוָחה. הבאישו את ריחנו בעולם הגדול והוציאו להורג בתליה תשעה מבין תושבי קילצה! הנשמע כדבר הזה? תשעה פולנים, נוצרים בני־נוצרים, הוצאו להורג בגלל כמה ז’ידים מצורעים, אלה שעוד אתמול צדנו אותם כולנו כעכברים ודמם היה הפקר! אני, ידידי, תושב לוֹדז’ אני. השלטונות שלנו מתגאים בנו ומכריזים בקולי־קולות: לודז' – עיר של פועלים! אך מה חשבתם, ידידי, שפועל לוֹדז’אי אינו עוד פולני? שפועל לוֹדז’אי מכר נפשו לשטן? הז’ידים לא יזכו לכך! הנה הכריזו העתונים שפועלי־האריגה בלוֹדז‘, בבית־החרושת של שייבּלר, התאספו ודרשו דין־מוות לפורעים מקילצה. ומה, אתם חושבים, עשו הללו? שמא תאמרו: שתקו והניחו להם, לז’ידים השקרנים, שהם עורכי העתונים שלנו, לרמות את העם! לא ולא! אין אתם מכירים נפשו של פולני אמיתי. הללו לא הרשו לירוק להם בפרצוף. הם קמו כולם – עד איש אחד – והכריזו שביתה! אלפי פועלים עזבו את אולמי בית־החרושת וכל הגלגלים נשתתקו, וכל הנוּלים נעצרו. פועלי שייבּלר מחו על כך, שמישהו העז לפרסם בשמם שהם דורשים פסק־דין של מוות לאזרח פולני בגלל רצח ז’ידים! ככה, ידידי. חשבו, שהם מדברים בשמם של הפועלים – קמו הללו ולימדו אותם לקח!’ 

עצמתי את עיני. ניסיתי להתעלם משכני לספסל, משיחם, אך לשוא. דבריהם שרטו בי. דבריהם השפילו את צלם־האדם שבי.

עם בוקר אור נתגלתה שלזיה בכל יפעתה. יערות אורן ואשוח נמשכו הרחק עד לירכתי האופק. פה ושם השחירו ארובות־המכרות המעלות עשן וסביבן נערמו הררי־הררים של פחם. מזיגה מופלאה של חרושת כבדה וכרים מוריקים, חריקת כבלי־פלדה ושקשוּק נחלים ופלגים.

ברוכה ורוגעת השתטחה שלזיה אל מול שמש הבוקר. בעמקים העטורים ירק הצטנפו הבתים כקוביות. אי־שם נעה עגלה עמוסת־זבל. אי־שם משך איכר עגלת־יד טעונה.

הגעתי לכפר גשצ’ה־פּוּסטה, הסמוך לגבול. בתיו התמשכו לאורך הנחל. עצי־דוֹלב שזרו אור וצל על־גבי הגגות המשופעים. התושבים, חלקם גרמנים שנשארו במקום, המשיכו חייהם כמו בימי המלחמה, עמלים בחוץ ושומרים בקפידה על סדר ונקיון בביתם. פרחים אדומים הבהיקו על אדני החלונות. הזגוגיות הממורקות ניצנצו באור.

בקצוי הכפר, במקום שאפיק הנחל השתפל פתאום וגלש לעמק במפל־מים מקציף, התגבהו שני בניני־מידות, שחלונותיהם המסורגים הציצו לעבר גדרות פרוצות של תיל חלוד. בין שני הבתים הקודרים, קלופי־הטיח, השתרעה כיכר מרוּוחת. במרכזה, במרומי תורן רם, התנפנף ברוח דגל כחול־לבן. אכן, בגשצ’ה־פוּסטה, מחנה־מוות־לשעבר בשלזיה, השתכן נוער יהודי. היתה זו מושבת־הקיץ הראשונה מאז ימי השואה.

כאן, בתוך מחנה־המוות, חיו הם את שעותיהם האחרונות. כאן, על־גבי אצטבות אלה, רבצו, גססו גסיסה אטית ונפחו נפשם תוך יסורים. עברה שנה. בירכתי האולם מתנוססת עתה במת־עץ ועליה פסנתר. ועל הפסנתר תוים, ומסביב תפאורות שנשארו אחרי ההצגה של ליל אמש. על הקיר, לאורך האולם, כתובת עברית: ‘גיבורי המרד, במותכם ציויתם לנו את החיים’. ומעל הקיר שמנגד סיסמה נוספת, כעין תשובה לקודמתה: ‘אנו עולים ארצה לבנות ולהיבנות בה’.

בתוך הבתים, שהמוות הטביע בהם את חותמו, מפכים עתה חיים של נוער יהודי. פעמון המתכת, שהיה מעיר בוקר־בוקר את עצירי המחנה, מבשׂר עתה לשומרים הצעירים מועדי יום ולילה. מדי בוקר וערב מתיצבים הכל בטורים למפקד למרגלות הדגל, ושירתם עולה בחלל המגרש. בערבים משמיע הפסנתר צלילים רוננים. שירים עבריים מושרים בזה אחר זה. היהודים, שגססו כאן בימי השואה, לא שיערו בנפשם שכעבור שנה יישמעו בו באולם לחנים עבריים.

בערבים מודלקת מדורה ברחבה הגדולה שלפני הבנינים. הילדים יושבים מסביב, מציצים בלהבות המתיזות גצים. ערב אחד הבטתי בהם, בפניהם הפונות לעבר האש, ומעיניהם נשקפה אלי אש אחרת – הלהבה שליחכה את עולם ילדותם והותירה אותם יתומים גלמודים, אודים בתוך האפר. 

אחד מביקורי במחנה־הנוער גשצ’ה־פוּסטה חל ביום ו‘. נסיה, ידידתי מלודז’ נלותה אלי. היום העריב ושני שולחנות שהוצבו על הרחבה בחוץ מקושטים היו בפרחים. החניכים יצאו לעבר הגבעה הסמוכה, לקבל את פני השבת. שם, בירכתי הגבעה סמוך לשביל הצר החוצה את פסי־הרכבת, נמצא קבר־אחים. שם נורו ונקברו 18 אלף יהודים – אחד הקברים האלמונים בארץ־הדמים. שלושה לִבנים המזדקרים בראש הגבעה הציצו אל קבר־האחים. הרתק למטה, על־פני המישור, השתרעו שדות שלאחר קציר, שזקרו את שלפיהם הכתומים. פסיפס נצחי של שדות. וממול – הרים מיוערים, בקעה חוצה ביניהם, ובתוך הבקעה כפרים שקטים, שיושביהם הגרמנים חיו בשלוָה גם אז – בשעה שהמקלעים טירטרו כאן, ליד קבר־האחים, וזעקות הנרצחים פלחו את הדממה. מחר יגיעו הללו במחרשתם אף לכאן. להב הסכין יישר את התלולית של קבר־האחים, והאדמה, שהשביחה מאוד, תשפע יבולים.

פתחה נערה אחת בשיר. קולה רוטט היה ורווי־אנחה, ודומה שצמרות הלבנים מסביב נאנחו אף הן. מלות השיר צילצלו כתפילה:

שקט, שקט, בני, בחרישה.

כאן צומחים קברים.

הטורים שתקו. הטורים הצטופפו שכם אל שכם כמשמרת חיה מסביב לקבר־האחים. והנה הִדמים הצליל האחרון של השיר והצעירים ישבו במעגל. פתחה נסיה ודיברה:

‘קיבלנו, כרגיל, את פני השבת בשיר. אמנם, עצוב היה, אך לנו אסור לשכוח. אין אנו הולכים אל הקברים כדי לבכות בלבד. אנו שואלים את עצמנו: מהי הצוָאה שלחשו היהודים אשר נרצחו כאן? וכיון שאנו יודעים את התשובה, הרי כאן, על קבר־האחים, נדרנו נדר: לא עוד נחיה בארץ הזאת, שכה רבים בה מבקשי נפשנו. מסביב – גיטאות הרוסים ובורות־מוות. כבשנים, שלא־מכבר העלו עשן. ולפנינו – ארץ־מולדת. רבות בה השממות שלא סוקלו. שדות שלא נחרשו. אילנות שלא ניטעו. אנחנו צעירים וידינו תדענה לעשות כל מלאכה. ועתה נחזור למחנה. אך בטרם נשוב נאמר עוד דבר לקבר־האחים’.

ושוב ניצבו הנערים והנערות במעגל וחולצותיהם הלבנות הבהיקו בדמדומי הערב. חרש־חרש בקעו מלותיו של השיר: ‘אנו עולים ושרים…’

הטור זז והתקדם במדרון הגבעה. השולחנות במחנה ערוכים היו. בתום הסעודה פתחה נערה בשיר־אהבה רוסי. נענה לה נער בעל בלורית בלחן אוזבּקי. ואז קמו כולם, שילבו זרועות ויצאו במחול.

והימים – ימים שלאחר הפוגרום בקילצה. הפוגרום זיעזע את היהודים פליטי השואה ובמשך חדשיִם עזבו את פולין ארבעים אלף יהודים. גם באותו ערב שבת התרכזה בגשצ’ה־פוּסטה – הכפר הסמוך לגבול, ששימש ל’בריחה' כתחנת־מעבר – שיירה של עולים, הם, נשיהם וטפם, שעמדו לחצות עם אשמורת שניה את הגבול. הם ניצבו בירכתי הרחבה של מחנה־הנוער כגוש אפל, מסתכלים בעינים כבויות, עינים שצער־עולם נשקף מהן, בצעירים המרקדים ושרים, שרים ומרקדים.

 

פרק ששה־עשר: יהודה מספר    🔗

בחצות פרשו הצעירים לחדריהם לשנת־לילה ואילו אנו, המחנכים, ישבנו עוד שעה ארוכה באולם, מגלגלים שיחה. נתבקשתי לספר על הארץ, על מאבקו של הישוב נגד גזירות ממשלת־המנדט הבריטית, וכל־כמה שסיפרתי, לא באה סקרנותם על סיפוקה והם ביקשו לשמוע עוד ועוד. לאחר־מכן, בדרך הטבע, שאלתי אותם היכן היו בימי המלחמה והם סיפרו בנפש חפצה, כאילו צורך נפשי הוא להם להשיח את חויות העבר. כך נתוַדעתי מקרוב לכמה וכמה פרשיות, עד שחשבתי בלבי: אכן, השוֹאה פנים רבות לה.

עם שאנו משוחחים, נפתחה הדלת ולאולם נכנס בחור בלוֹנדי גברתן, לבוש מעיל־עור ונעול מגפים גבוהים.

‘שלום, חבר’ה!’ בירכנו בעברית.

כיון שפניו היו פני גוי טיפוסיים, שילחתי מבט תמה אל נסיה, שנזדרזה להציג את האורח:

‘זהו יהודה.’

ועד שישב לו הבחור ונתכבד בכוס־קפה, לחשה נסיה על אזני:

‘יהודה הוא איש “הבריחה”. חבר קן־וארשה לשעבר. בשנות המלחמה היה בצד הארי, שימש כמבריח־נשק לתוך הגיטו וכינויו היה “ויקטוֹר”. זריז וממולח וידיו בכל. ראית בחצר את היהודים העומדים לחצות הלילה את הגבול? יהודה הוא שילך בראשם. ואם יעבור הכל כשורה – יחזור הנה עם שחר.’

יהודה ניחש כנראה מה הם הדברים שנסיה מלחשת על אזני, שכן חייך חיוך רחב ופתח בדברים. הפעם דיבר פולנית – פולנית עסיסית, מתובלת במלים שבניבול־־פה. אין זאת, כי השנים שבילה בצד הארי בין המבריחים ואנשי העולם התחתון, הטביעו בו את חותמן. אמר יהודה:

‘תודה, נסיה, שטרחת להציג אותי. אין אני זקוק לעזרה. כשצריך, אני פותח את פי ומדבר. ישר לענין. ותאמין לי, בן, שיש מה לשמוע!’

‘מנין לך ששמי בן?’ שאלתי.

יהודה צחק בקול צלול.

‘סמוֹך על יהודה!’ אמר, ‘אינני מן המטומטמים המגששים באפילה. בכל מקום יש לי “מודיעים” משלי. הם הספיקו לספר לי שאתה חבר קיבוץ בארץ, סופר. האומנם אתה כותב ספרים? אם כן דע לך שאני הוא ההפסד הגדול של חייך!’

שתקתי ורק מבטי התמה העיד על פתיעתי. אמר יהודה:

‘מה, אינך מבין? הפסדת שרק היום זכית להכיר אותי. הריני לפניך: יהודה, כלומר ויקטור, הוא ולא אחר. אילו רשמת ולו את החלק העשירי מהסיפורים שיכול אני לספר לך, היו בידיך עשרות ספרים. ואז היית חוסך לעצמך הרבה שעות־עבודה. למה להתאמץ ולהמציא סיפורים ודמויות שלא היו ולא נבראו, כשאני, יהודה, יכול להגיש לך, במכה אחת, אוצר שלם של סיפורים, שאפילו לא חלמת עליהם! אני רואה שאינך מאמין לי. אדרבה, שאל את נסיה ותאמר לך!’

נסיה ניסתה לרמוז לו שישתוק, אך יהודה המשיך, ודבריו כמעיין המתגבר. לא יצאה שעה קלה והוא כבש את כולנו בשטף דיבורו. כי זה היה טבעו: בכל מקום נעשה מיד ראש־וראשון למדברים, אף אם לא נתבקש לכך. אלא שיש להודות, שיהודה ידע לספר.

זכור לי שבאותו לילה סיפר הרבה: על עצמו, על השנים שבילה בין המבריחים הפולנים, מעמיד פני נוצרי ומצליח בכך מעל למשוער, עד כדי כך – שכאשר נתעורר אצל המבריחים חשד לגבי מישהו, שמא הוא יהודי, הם באו וביקשו את ויקטוֹר שיפסוק, שהרי אין מומחה כמוהו בהבחנה בין ז’יד ופולני כשר! ולאחר־מכן באו סיפורי־מתח על מבצעי־הברחה של נשק לתוך הגיטו. סיפור רדף סיפור, ואני, שנכבשתי להם, שאלתי את עצמי: מה מיחד אותם משפע הסיפורים ששמעתי על שנות השואה? למשך רגע נדמה היה לי שמצאתי את התשובה: יהודה, גם בספרו על מאורעות טרגיים ביותר, ידע לשזור בהם הוּמוֹר, עתים חיוך של הבנה, ועתים של לגלוּג. הומור זה היה חלק ממנו – ואולי תכונתו הבולטת ביותר.

במיוחד זכורים לי שנַיִם מסיפוריו. אביאם אחד־אחד. וכך סיפר יהודה:

'אין זה סוד שבגלל עיסוקי אני נע הרבה בדרכים. לרוב אני נוסע בלילות. לא מפני שאני פוחד. אדרבה, הביטו בפרצופי ותדעו שרבים מהנוסעים הם הפוחדים ממני. אלא שבנסיעה בלילה אפשר לנמנם ולנוח קצת. כיון שאני עובד הרבה בימים, חייב אני למלא את המצברים. לא־כן? וזאת עושה אני בנסיעותי. אלא מה? אתם הרי יודעים על מה משוחחים נוסעי־הרכבת הפולנים. גם אתה, בן, ודאי הספקת לשמוע זאת באזניך: מנבלים את פיהם, מתפארים במעשים מזוהמים, בהסגרת יהודים, באונס נערות יהודיות, ברצח ילדים יהודים. שתקח אותם הכולירה! ואני יושב לי ומנמנם, אך בעל־כרחי אני שומע כיצד נבלים אלה מתחרים ביניהם מי מהם הגדיל לעשות במעשי־נבלה, ואני רוצה לקלל אותם באבי־אביהם, אלא שחייב אני לבלום את פי שהרי נשארתי בחיים אחרי כל שנות המלחמה וזכיתי למפלתו של היטלר לא בשביל שהללו יקומו וישליכו אותי מן הרכבת הדוהרת! לא־כן?

'והנה לילה אחד, לפני כשבועיִם, נסעתי לשצ’צ’ין. היה חושך בקרון והנוסעים עסקו בשלהם – כרגיל. זה מספר ואלה נהנים. זה מנבל פיו – ואלה מתמוגגים מנחת. באחת התחנות עלה לקרון נוסע חדש. התחנה היתה מוארת במקצת ולאור הפנסים הספקתי לראות את פניו: גוי צעיר, לבוש מקטורן־חיילים וחובש כובע בעל מצחיה מבהיקה. מתחת לכובעו בלט שׂערוֹ הבהיר כמו קש. עיניו עינים כחולות היו, עינים קרות וחצופות של פושע בן העולם התחתון, מאותם פרצופים ימח שמם, שביניהם חייתי במשך שנים.

'עלה לקרון, אוחז מזוָדה בידו, ונדחק בגסות בין הנוסעים, שישבו בקרון מזה ומזה, וישב ביניהם, עד שהללו פינו לו מקום בעל־כרחם. למראה פרצופו הבינו שלא כדאי להם להתחיל אתו. אך הרגשתי שמסביב נשלחים אליו מבטי שׂנאה.

'אולם, אך זזה הרכבת והמשיכה דרכה, פתח הגוי בדברים והשׂנאה האילמת של הנוסעים נהפכה להערצה. מה אגיד לכם? הרבה שמעתי בלילות הנסיעה שלי, אך מעולם לא נזדמן לי לשמוע זרם זוהמה כזה, כפי שקלח מפיו הטמא. ממש ביב־שופכין! נתברר לי שלא טעיתי. לפני רוצח מוּעד, שמעטים כמוהו. חלאת־אדם! הוא סיפר בפרטי־פרטים על קרבנותיו היהודים, על העינויים שעינה אותם, על המיתות המשונות שהמיתם – והשומעים אישרו את הזדהותם בקריאות הסכמה נלהבות.

'ואני הקשבתי לו, לרוצח. כיצד יכולתי להירדם, וכל מלה שלו חתכה בבשרי? בשעת־מעשה מישמשתי את האקדח בכיסי, שהייתי נוטלו עמי בכל נסיעה, והירהרתי בלבי: אילו נשארנו, נבל זה ואני, לבדנו בקרון ריק, הייתי משלח כדור בראשו. ללא שום היסוס. ואולי ראוי הוא ליותר מכך: לסכין בלב או בבני־מעיו!

'עם שאני מהרהר לעצמי כך הרהורי נקמה, שמעתי שאלה של אחד הנוסעים:

"'ומה עשית בימי המרד שלנו, באוגוסט 1944?''

“'נלחמתי, ידידי. ועוד איך! בעיר העתיקה בוארשה. אך כשדוכא המרד נפלתי בפח. בני־הזנונים הגסטאפואים באו ואסרו אותי. מה אגיד לכם, חבר’ה? כשנודע על מאסרי, נזדעזעה כל וארשה!”

'שמעתי – ופתאום פלחה מחשבה את מוחי. כברק. ברגע הראשון היססתי, אך ככל שעבר הזמן הבנתי שאינני טועה. אך למה אקדים את המאוחר?

'קרבנו לשצ’צ’ין. הנוסעים ירדו בתחנות שבדרך והקרון נתרוקן אט־אט. כמחצית השעה לפני שהגענו למחוז־חפצנו נשארנו בקרון החשוך שנינו בלבד –הרוצח ואני. הוא ישב מולי ושתק. מיששתי בידי את קת האקדח אשר בכיסי, אך ידעתי שלא אעשה בו כל שימוש. הרי סודו של ברנש זה גלוי לפני. ופתאום פניתי אליו ושאלתיו ביידיש: 

' “שלום עליכם, רבי יהודי! מאין אתה?”

'על־אף החשיכה ראיתי שדברי הממוהו כרעם. הוא ניתר ממקומו לעבר הדלת, כאומר לקפוץ החוצה תוך כדי נסיעה. אך לאחר רגע חזר וישב וענה לי, אף הוא ביידיש:

' “עליכם השלום! הרי שמעת. אני מוארשה. אך הגד לי, כיצד לעזאזל, הבחנת שאני יהודי?”

' “'במו פיך הסגרת את עצמך,” עניתי.

' “אני? וכי מה אמרתי?”

'לא התאפקתי וצחקתי בקול. צחוקי גבר והלך עד שבקושי יכולתי לעצור בעדו.

' “האם לא שמעו אזניך, מטומטם שכמותך, מה שפיך דיבר? מה אמרת להם? ‘כשנודע על מאסרי, נזדעזעה כל וארשה!’ לא־כן? זהו המשפט שהסגיר אותך! פולני אמיתי לעולם לא יוציא משפט כזה מפיו. פולני אמיתי לא יעלה על דעתו שמאסרו עשוי לזעזע את כל וארשה! סוף־סוף מי הוא? סתם חוּליגן, פושע קטן, נבל המתפאר במעשי־רצח. מי הוא ומה חשיבות לו? מיליונים שכמוהו מצויים בפולין ואין הוא אלא גרגר־עפר, פירור־של־זבל במזבלה הגדולה! רק יהודי בלבד, החושב עצמו ל’אתה בחרתנו', מסוגל לשוות לעצמו חשיבות כזו: כשנאסר – נזדעזעה כל וארשה! לא פחות ולא יותר!”

'דברי הממו את הבחור. הוא שתק. הרכבת קרבה לתחנה. ואז קמתי ממקומי ובטרם ירדתי מהקרון אמרתי לו, לבחור:

' “אני מבין שחיית במשך המלחמה בין גויים. עם פרצוף כשלך לא היה זה קשה. וגם עכשיו אתה מעמיד פני גוי – כדי להתגונן. כדי לא לעורר חשדות. אני מבין זאת. אלא מה? אתה ודאי חושב שמשחקך הוא מושלם, לא־כן? אם כן כדאי שתדע: שגית. ולהבא כדאי לך להיזהר.” '

עודנו מחייכים לשמע סיפורו של יהודה, לגם המספר מכוס־הקפה שלו והריקה עד תום, ואז שלף מכיסו בקבוק־יי"ש שטוח וקירבו אל פיו ולגם אף ממנו לגימה הגונה. הוא הציץ בשעונו.

‘אני חוצה הלילה את הגבול,’ אמר, ‘כיון שממילא לא אלך לישון, מוכן אני לספר לכם עוד סיפור אחד. אגב, אתה, בן, שים לב. ייתכן שתשתמש בו. רוצים לשמוע?’

לא היה צורך להפציר בנו. ניגב יהודה בשרוולו את שפתיו, ופתח וסיפר:

'סיפור זה שמעתי מפי מכּר שלי, השופט טוֹפוֹלסקי. ודאי תשאלו: “מה לך, יהודה, ולשופט הפולני טופולסקי?” זהו סיפור בפני עצמו. רק זאת ארמוז לכם, שאותו טופולסקי הוא יהודי, ומעטים הם בפולין היודעים זאת. אך נחזור לסיפור־המעשה. יום אחד שאלתי את טופולסקי: 

' “אתה, כשופט בבית־המשפט העליון, ודאי נזדמן לך לשבת בדין במשפטים מסובכים ביותר הקשורים בשואה. לא־כן? אם כן אמור לי: מהו המקרה המעניין ביותר שהובא בפניך?”

'טופולסקי שקע במחשבות ואז חייך ואמר:

'"ברצון אספר לך. האמת היא שלא־פעם סיפרתי סיפור זה. יום אחד הופיע לפני יהודי וטען: ‘יהודי פלוני הוציא ממני כסף במרמה.’

' “כיצד?” שאלתי.

' "סיפר לי: ‘בימי השואה היה נפוץ בוארשה מסחר בציאנקאלי – חומר־רעל חריף, שפירור זעיר ממנו ממית כהרף־עין. היהודים, שפחדו מעינויים במקרה שיפלו בידי הגסטאפו, רכשו להם פירור כזה של ציאנקאלי והחזיקוהו בתוך סתימת־שן, שבקלוּת אפשר היה לשלוף אותה, או מתחת לאבן המשובצת בטבעת. הם ידעו: ברגע שיעמדו בפני עינויים ויסורים, שסופם ממילא מיתה משונה, יוכלו בן־רגע לבלוע את הציאנקאלי ולהיגאל. אף הוא, אותו יהודי שבא אלי, קנה אצל יהודי אחר מנת ציאנקאלי – קמצוץ של אבקה לבנה – והסתירה בטבעתו. הוא שילם לו, למוכר, כמה שדרש – ועליך לדעת, שמחירי הציאנקאלי היו אז גבוהים ביותר: הסוחרים בשוק השחור הפקיעו את המחיר. מילא, חבל על הממון, אך העיקר שהיתה בידו מנת־ציאנקאלי!’

' "יום אחד, בלכתו ברחוב, נטפל אליו סחטן פולני: ‘יהודי! בוא לשער!’

' "לא עזרו לו, ליהודי שלי, טיעוניו. לאחר שעה קלה – ובדיקה יסודית בגופו – אחז הסחטן בערפּוֹ:

‘אנו נוסעים למפקדת־הגסטאפו, לשדרות־שוּחה!’

' "לשוא ניסה היהודי להתחנן על נפשו. לשוא ניסה להסביר לו, לסחטן, שאין פרוטה בכיסו. הלז שמע את טיעוניו וצחק בפניו. ‘איני זקוק לכספך. בגסטאפו ישלמו לי יפה!’

' "קרא הסחטן לרכב ושניהם יצאו בכרכרה לעבר שדרות־שוּחה. ככל שקרבו, הבין היהודי שזהו סופו. לא, הוא לא יניח למסור אותו בידי המרצחים! ובהיותם קרובים לשדרות־שוחה, שלף את האבן מטבעתו ובלע את מנת־הציאנקאלי.

' "אלא שכאן ציפתה לו הפתעה: בבואם אל שער המפקדה של הגסטאפו, קפץ פתאום הסחטן מן הכרכרה ונעלם בריצה ברחוב. מסתבר, שגם הסחטנים חששו לבוא ללוע־הארי, כלומר למשרדי הגסטאפו. הוא קיוה כנראה עד לרגע האחרון, שהיהודי יישבר ויציע לו כופר־נפש. כשראה שהתחרבן, החליט להתנדף. והיהודי, שנשאר לבדו במושב הכרכרה, רמז לו, לרכב, שימשיך דרכו – וכך הגיע אל ביתו.

"'ובבית – שכב לו על משכבו, עצם את עיניו וחיכה: לפני שעה קלה בלע את מנת־הציאנקאלי. עוד מעט יבוא המוות. מי יודע? אולי הזדרז יתר על המידה. אול צריך היה להמתין עם בליעת הרעל? 

' "המתין והמתין – ולא־כלום! ירד הערב, בא הלילה, והיהודי שלי לא הרגיש אפילו כאב־ראש.

' "נתברר שמוכר־הציאנקאלי רמאי היה. החומר, שמכר במחיר מפולפל, לא היה ציאנקאלי, כי אם אבקת־קמח פשוטה. וכך זכה היהודי ונשאר בחיים עד סוף המלחמה. יום אחד, כחדשיִם אחרי השחרור, הלך לו ברחוב – ואת מי רואות עיניו? את מוכר־הציאנקאלי!

' "מיד הקים זעקה, עד שבאו שוטרים.

‘אסרוהו!’ זעק היהודי, ‘הוא גנב!’

‘הכיצד גנב?’ טען מוכר־הציאנקאלי, ‘והרי את חייך הצלתי! אילולא מעשה־הרמאות שלי, היית מזמן פגר רקוב!’

' “וכך הגיעו שניהם אלי, לבית־המשפט העליון, לאחר שנתגלגלו תחילה בבית־משפט־השלום ובבית־המשפט המחוזי – ושופטיהם לא ידעו כיצד לפסוק.”

' “ומה פסקת אתה?” שאלתי את טופולסקי.

' “זאת לא אגלה לך,” ענה, “אדרבה, חשוב על כך ובהזדמנות הראשונה שניפגש תאמר לי: מהו, לדעתך, פסק־הדין הצודק?” '

יהודה סיים את סיפורו. מוכן היה להוסיף עוד ועוד, אלא שנסיה רמזה לו שהשעה מאוחרת ועלינו ללכת לישון. ואכן, המחנכים יצאו בזה אחר זה מן החדר. לאחר שעה קלה נשארנו שנינו בלבד. יהודה ואני. אמר יהודה:

'הקץ לסיפורים! פנים חדשות אתה כאן, בן, על־כן אמסור לך כמה פרטים על עיסוקי. אין לי ספק ששמעת על “הבריחה”, אך כיון שיהודי מארץ־ישראל אתה, חבר קיבוץ, ותצטרך להתעכב כאן בפולין כמה וכמה חדשים, מוטב שתדע את הדברים מכלי ראשון. הארגון שלנו פרש רשתותיו על־פני אירופה כולה. עתה נמצאים אנשינו בדרכי המעבר בכמה מן הגבולות החשובים באירופה ומעבירים בהם עשרות אלפי יהודים – הלאה, הלאה, אל חופי הארץ!

‘תחילה שלחנו את העולים בדרך הקצרה ביותר: בכיוון רומניה ונמלה קונסטנצה, שלפי השמועה הפליגו משם אניות לארץ־ישראל. אך משנחסם בצ’רנוֹביץ המעבר להמוני הפליטים, פנינו דרומה אל גבול סלוֹבקיה, ומשם המשכנו להונגריה, טרנסילבניה – ורומניה. עליך לדעת שאת הגבול לסלובקיה – 60 ק"מ בשבילים של הרי הקארפאטים – אנוסים היו העולים לעבור ברגל. בדרך התנכלו להם קבוצות פורעים פשיסטים, ואילמלא הליווּי החמוש שלנו, של “הבריחה”, מי יודע מה היה סופם. אלא שהממשלה הפולנית, שניהלה מלחמה נגד הכנופיות הפשיסטיות שבסיסיהן היו בהרי־הקארפאטים – הפסיקה את מעבר היהודים בגבול, שכן לא הסכימה שתתנהל בו, בגבול, תנועה בלתי־מבוקרת. לאשרנו עלה בידינו לקשור קשר עם החיילים מארץ־ישראל ששירתו בבריגדה, ואשר יחידותיה חנו בצפון־איטליה. וכך, במקום קונסטנצה הרומנית, ששער יציאתה נחסם, באו נמלי איטליה ושימשו כבסיסי־יציאה למעפילים. רבבות יהודים רוכזו על־ידינו באוסטריה. שם, מאזור הכיבוש הבריטי שמרכזו בגראץ, העברנו את העולים – בעזרת חיילי הבריגדה – דרך הרי־האלפים לאיטליה.’

‘אני מבין, שאין זה פשוט כל־כך לשמש כמבריחי־גבולות,’ ניסיתי להפסיק לרגע את שטף דיבורו של יהודה, אך הוא שילח בי מבט מוכיח וקרא:

‘אין אנו מבריחים בלבד! אל תשכח שהבריחה מתבצעת בימים של נדידת עמים. מאות אלפים חוזרים מהשבי, ממחנות־ההסגר, מארצות־גלותם. אנו, חברי “הבריחה”, משלבים את הפליטים היהודים בתנועה המונית זו. אנו מציידים אותם בתעודות־מעבר, במסמכים מזויפים. כך, למשל, אנו מחלקים ביד נדיבה תעודות של “הצלב האדום”, שפלוני שוחרר ממחנה־ריכוז והריהו חוזר למולדתו. אנו מגישים סעד לכל נצרך. השליחים שלנו נודדים בדרכי אירופה לבושי מדים או מצוידים בתעודות “הצלב האדום” הבינלאומי. הם המביאים כספים, הם המעבירים הוראות.’

‘נו, והשלטונות הפולניים מניחים לכם לטייל בגבולותיהם?’ שאלתי.

‘אין זה פשוט כל־כך,’ השיב יהודה, ‘אי־אפשר להעלים מקציני משמר־הגבול הפולנים את זהותם הלאומית של היוצאים. לפטם אותם במעשיות שאלה הם איטלקים, למשל, החוזרים מהשבי. בודאי תתפלא: הממשלה הפולנית יודעת על נדידת ההמונים היהודים, אלה המגיעים כפליטים מברית־המועצות ואינם רוצים להישאר בפולין – ובדרך־כלל היא מתיחסת בהבנה ובסובלנות. בבחינת: רואה ולא רואה. מעלימה עין. ואולי נוח לה, שהיהודים לא ינסו לחזור ולהיאחז בפולין, לתבוע את רכושם, להצביע על מבקשי־נפשם או על משתפי־פעולה למיניהם בימי הגרמנים. אלא מה? מדי פעם נסגר פתאום הגבול. נחסם באופן הרמטי. ורבים שם, בגבול, השומרים וכלבי־הגישוש. השומרים אינם נרתעים מלפתוח באש. וכבר היו קרבנות. ייתכן, שאשמים בכך ספסרים, מבריחים מקצועיים שהריחו שאפשר להשתמש ב“בריחה” לשם צבירת הון. הללו מרמים את המשמרות – והגבול נסגר. על־כל־פנים סגירה זו באה תמיד כהפתעה ואין אנו יודעים מהי הסיבה.’

‘ומה אתם עושים במקרים כאלה?’ שאלתי.

‘אנו משתדלים,’ השיב יהודה, ‘לבוא לידי הסדר עם הקצינים הפולנים והסוביטים, שכן, כידוע לך, חונה עדיין הצבא הסוביטי ברחבי פולין. כוונתי לקצינים בדרג הנמוך. יש שאנו משכנעים – ומוצאים אוזן קשבת. יש שמשחדים בכסף. יש שמשלחים בהם בחורות פולניות, שאנו משלמים להן בעין יפה. הם, הקצינים, מבלים עם הנערות, והטוראים שומרי־הגבול, ששוחדו, מעלימים עין ומניחים לצאת. אך הצרה היא, שבמקרה של סגירת־גבול פתאומית אין לנו כל קשר וכל גישה אל הדרגים הגבוהים במשרד־הבטחון הפולני. וזהו הדבר שמדאיג אותנו. מה תגיד לכך?’

לשמע המלים ‘משרד־הבטחון הפולני’ ניצבה פתאום לעיני דמותה של רגה אחותי, אך דחקתי לקרן־זוית את המחשבה שצצה במוחי. לא. רגה לא תתן יד להברחת גבול פולני! אין כל טעם לפנות אליה! שעל־כן נשכתי את לשוני. לא אגלה לו, ליהודה איש־הבריחה, שיש לי אחות, מנהלת מחלקה במשרד־הבטחון.

שתקתי. למשך הרף־עין נדמה היה לי, שעיניו של יהודה נעוצות בי – והן חוקרות ותובעות. אך ניסיתי לתרץ לעצמי שהרגשת האשמה שלי היא המעלה לפני חשדות שאין להם כל שחר.

ושוב הפלגנו בשיחה, כשיהודה הוא המדבר רוב הזמן ואני המקשיב לדבריו משנפרדנו, איחלתי לו הצלחה במשימה המסוכנת שנטל עליו אותו לילה.

‘תודה,’ אמר יהודה, ‘זהו דבר של מה־בכך. אני מנהל רישום מדוקדק. הפעם זוהי הקבוצה ה־36 במנין שאני חוצה אִתה את הגבול.’

‘אם כן אתה אחד מלמ“ד־ו”ו,’ ניסיתי להתלוצץ.

אך יהודה לא חייך אפילו. כנראה לא ידע למ“ד־ו”ו מה הם.

 

פרק שבעה־עשר: פוקד צדקת אבות על בנים    🔗

בשובי למחרת היום ללודז', מצאתי פתקה מישראל: ‘אני יוצא לעבודתי בקומיטט. אתמול טילפנה אליך אשה ששמה האלינה וביקשה שתתקשר אתה מיד. ישראל.’

האלינה וולסקי – חלפה מחשבה במוחי – מה קרה לה? ודאי החליטה לעזוב את רישארד.

טילפנתי אליה לפי המספר של פרקליטות־המחוז שמסרה לי בשעת ביקורי הראשון בביתה.

‘בן,’ אמרה האלינה, ‘עלי לשוחח אתך בענין דחוף ביותר, שאינו סובל דיחוי. צא מיד מביתך. חכה לי ברחוב, לפני בנין הפרקליטות.’

משהגעתי למקום, ראיתי את האלינה. היא עמדה תחתיה כמצפה בחוסר־סבלנות – אשה קטנה, מושכת תשומת־לב ביפיה הנדיר.

‘בן!’ קידמה פני, ‘אילו ידעת מה חיכיתי לך! הענין דחוף. דיני־נפשות!’

עתה הייתי בטוח, שלא טעיתי. האלינה הזעיקה אותי בגלל החלטתה לעזוב את בעלה. אך בפיה של האשה הקטנה היה סיפור שונה לגמרי, סיפור שהכה אותי בתדהמה.

‘הכל החל, בן,’ אמרה, ‘אתמול בבוקר. הוטל עלי בפרקליטות לסדר את התיקים שנצטברו לפי מספרם הסידורי. ופתאום נתקלו עיני בשם סטאך טרויאנובסקי. ברגע הראשון הנחתי את התיק מידי, אך פתאום אמרתי לעצמי: היכן שמעתי שם זה? והנה נזכרתי שאת השם שמעתי מפיך. זהו אחיה של קריסטינה, שעליה סיפרת לי. נכון?’

‘השם טרויאנובסקי נפוץ מאוד בפולין,’ אמרתי.

‘לא, אין כאן טעות מצדי,’ אמרה האלינה, ‘בדקתי ונתברר לי, שסטאך זה הוא אמנם בנו של הסנדלר טרויאנובסקי מפראגה, הפרבר הוארשאי. כיון שכך, עיינתי בתיק שלו אם כי, למען האמת, איני מוסמכת לכך. וכך נודע לי שסטאך נאסר לפני כחודש ימים. פישפשו ומצאו שבימי המלחמה, בהיותו ממונה על מחסני־הנשק של המחתרת, מכר רובים ותחמושת ואפילו מקלע אחד – ואת הכסף שילשל לכיסו.’

‘סיפור זה ידוע לי,’ אמרתי, ‘קריסטינה אחותו סיפרה לי על כך.’

האלינה שילחה בי מבט מופתע.

‘כיצד לא חששה לגלות לך זאת?’ שאלה. עניתי לה:

‘ייתכן שבגלל העובדה שאת הנשק מכר סטאך ליוּּרק, כלומר לאריה וילנר, בא־כוח הארגון היהודי הלוחם של הגיטו.’

רגע שתקה האלינה, כשוקלת דברי, ואז המשיכה:

‘בן, קראתי את התיק של סטאך. אין שם אף לא מלה אחת על גיטו וארשה. סטאך פשוט מואשם במעילה. בבגידה. וכיון שאצלנו מחמירים מאוד בענינים אלה, דע לך שסכנת־מוות מרחפת על ראשו של הבחור. שכן במקרים אלה אחד הוא גזר־הדין; מוות ביריה.’

‘והרי סטאך היה אז בחור צעיר, פרחח קל־דעת,’ ניסיתי לטעון, ‘האין בעובדה זו כדי להקל על ענשו?’

‘אצלנו אין מקילים בדין,’ אמרה האלינה, ‘משבדקתי את התיק, נזכרתי כיצד החביאו הסנדלר ואשתו את הוריו של יוּרק במשך שלוש שנים, בסכנם את נפשם ואת נפש בני־ביתם, ואמרתי בלבי שאתה, ואולי אתם, חייבים חוב גדול לטרויאנובסקים. אמנם, הסנדלר דחה את הדולרים שהצעת לו וגירש אותך מביתו, אך ייתכן שתוכלו לפרוע את החוב בצורה אחרת. אתה, בן, תציל את בנו סטאך.’

‘אני?’ תקעתי בה עיני, ‘מה פתאום? מה כוחי להתערב במשפט־בגידה? אולי את מתכוונת לכך שאמצא לו, לסטאך, עורך־דין מוכשר ואשלם לו את שכר־טרחתו?’

‘לא, בן,’ אמרה האלינה, ‘אל תשכח היכן אתה נמצא. אצלנו בית־המשפט הוא הממנה סניגור לנאשם, פרקליט־מטעם. לעתים קרובות מצטרף הסניגור לקטיגור, ויש שאף עולה עליו בהוקעת הנאשם. אצלנו כל משפט הוא משפט־ראוה. מצד אחד אין הרשות מאפשרת להשתתף בו לבני־משפחה הקרובים ביותר, אך מצד אחר יושב באולם קהל, שהשלטונות מעוניינים שיראה מהו סופו של בוגד. למען יראו וייראו. מבין? ומכאן – חומרת העונש.’

‘אם כן מה אוכל לעשות?’ שאלתי.

‘אתה, בן, הרי סיפרת לי על ידידותך עם המשורר ברונייבסקי. דע לך, שברונייבסקי קרוב מאוד לבעלי־השררה אצלנו ויש לו מהלכים ב“חלונות הגבוהים”. חשבתי על כך ועל־כן הזעקתיך. עליך לגשת מיד לברונייבסקי. אולי יוכל להתערב, לעזור במשהו. הענין דחוף, בן. עזוב הכל – ופעל!’

לאחר שעה קלה ישבתי בחדר־עבודתו של ברונייבסקי. ידידי הסביר לי פנים בבואי, אם כי ראיתי על שולחנו גליונות־נייר ועט פתוח – אין זאת כי הפרעתי לו בשעת־כתיבה. ביקשתי סליחתו על פלישתי הפתאומית וחזרתי וסיפרתי לו את הסיפור שגוללתי לפניו בשעת ביקורי הראשון אצלו בלוֹדז': על הסנדלר טרויאנובסקי, על הוילנרים הזקנים. אלא שהפעם הוספתי את הפרק על סטאך, שצפוי לו עונש־מוות. 

ככל שנמשך סיפורי, עקב אחריו ברונייבסקי בענין רב יותר. לבסוף ראיתי שנכבש לו, לסיפור. נרגש היה, ואפילו ניתר ממקומו ומזג לעצמו כוס יי"ש – אחת ושניה ושלישית.

‘באתי אליך, ולאדק,’ סיימתי, ‘ובפי בקשה גדולה: אולי תוכל לפעול בין ידידיך לטובתו של סטאך טרויאנובסקי? אולי אפשר יהיה להמתיק את גזר־דינו?’

ולאדק שתק וכבש עיניו בקרקע. ואז הביט בי ואמר:

‘אינך צריך לבקש, בן. החוב שאתה, או אתם היהודים, חייבים לטרויאנובסקי האב, הוא גם חובי שלי. הרי אתה נמצא כאן חדשים אחדים ואין לי ספק שלמדת לדעת מקרוב מה עולל האספסוף הפולני ליהודים בימי המלחמה. אתה חושב שלא הבחנתי, בעת פגישותינו כאן, בשברון־הלב שלך? ואל תתפלא אם אגיד לך, שהרגשתי כלפיך הרגשת אשמה. אנו כולנו, כל הפולנים, חייבים לכפּר. עתה, שבאה לידי הזדמנות כזו, כיצד אחמיצנה? אני עוזב הכל, בן, ואעסוק אך ורק בענינו של סטאך. תאמין לי: לא אחסוך כל מאמץ. את כל יוקרתי אטיל על כפות־המאזנים. ואתה, בן, אל תלך מכאן. חכה לי עד שאחזור.’

ברונייבסקי הלך לו ואני נשארתי בביתו. ניסיתי להעסיק את עצמי בעיון בספריתו העשירה, אך לא הייתי מסוגל לעיין בספר. לא יכולתי להסיח דעתי מגורלו של סטאך.

ככל שעברו השעות, גדל אי־השקט שבי. רבונו־של־עולם! מדוע מתעכב ברונייבסקי ואינו חוזר? הנתקל בחומה אטומה שאין להבקיעה?

ופתאום הרעידני צלצול הטלפון. מן העבר האחר שמעתי את קולו של ולאדק:

‘בן, הכל בסדר. אני חוזר מיד!’

ואכן, לאחר שעה קלה פרץ ברונייבסקי לחדר כרוח־סופה.

‘בן!’ קרא מן הפתח, ‘הצלחתי. התיק נסגר. מחר יחזור סטאך לביתו.’

והוא צנח על כסאו. רק עתה ראיתי שפניו עייפות מאוד.

‘כיצד הצלחת לסדר זאת, ולאדק?’ שאלתי.

‘אל תשאל לפרטים, בן. הקושי העיקרי היה להגיע אל האיש הנכון, שכן הוא יושב מאחורי שבע חומות. אך בסופו של דבר הצלחתי להתיצב לפניו. אני רואה, שאין זה מספק את סקרנותך. אם כן דע לך, שאדם זה, שהוא התובע הכללי, הוא ידידי הטוב. בילדותי למדנו באותה כיתה בבית־הספר. כשנמלטתי בשנות המלחמה לברית־המועצות, ישבנו באותו בית־כלא. מבין? ועתה זכור: כל מה שהתרחש כאן בינינו הוא סוד. אני בוטח בך שתשתוק ושלא תשרבב את שמי או את שמו של ידידי לפרשה זו.’

ניתרתי ממקומי.

‘אטלפן מיד לבית־הספר שבו עובדת קריסטינה אחותו של סטאך,’ קראתי, ‘אבשר לה את הבשוֹרה. אני מתאר לעצמי מה עובר עליהם שם, על הטרויאנובסקים!’ 

ברונייבסקי נעץ בי מבט מוכיח.

‘השתגעת, בן?’ קרא, ‘אתה שוכח היכן אתה חי? בטלפון אצלנו תוכל לכל היותר להתודוֹת וידוי של אהבה באזניה של נערה. עליך לנסוע מיד לוארשה, אל הטרויאנובסקים.’

כיון שהרכבת עמדה לצאת רק לפנות־ערב, נסעתי מלוֹדז' באוטובוס. לאחר שעתים הגעתי לוארשה ושוב – זו הפעם השניה מאז בואי לפולין – יצאתי בכרכרה לעבר פראגה, לצדו המזרחי של נהר הויסלה.

ושוב חציתי את גשר־האסדות ורגלי דרכו בחצר האפילה והטחובה. מדרגות־העץ הרעועות חרקו תחת רגלי.

את הדלת פתח לי פיוטר טרויאנובסקי הגוץ והקירח. פניו המקומטות כגויל היו חיורות מאוד. בהרף־עין אחד ראיתי בחדר את אשתו מאריה ואת בתם קריסטינה.

הסנדלר הציץ בי, הופתע מאוד, ושפם השיבה שלו נרעד.

‘מה יש? למה באת הנה?’ קרא בקול צרוד ואחז בחָזקה את הדלת, חוסם את דרכי פנימה, אל ביתו, ‘הבאת שוב את הדולרים המלוכלכים שלך? והרי אמרתי לך שלא תדרוך על סף ביתנו! גם בלעדיך יש לנו די צרות!’

עם שהוא מדבר אלי, ניתרו האם ובתה ממקומן וקרבו והתיצבו מאחורי פיוטר. ראיתי בבירור את מבטיה של קריסטינה, שביקשו סליחה על גסות־רוחו של אביה.

‘מר טרויאנובסקי,’ אמרתי, 'לא באתי להציע לך דולרים. הפעם איש־בשורה אני. בשורה טובה בפי: התיק של סטאך נסגר הבוקר. בנך יחזור מחר הביתה.,

דומה שרעם פגע באיש הזקן. הוא נע תחתיו כשיכור, הביט בי בעינים קרועות לרוָחה, אך ניכר בו שאין הוא תופס את דברי.

‘בני סטאך?’ מילמל, ‘מה לך ולבני סטאך? הוא בבית־הסוהר. צפוי לו עונש־מוות.’

‘מר טרויאנובסקי,’ קראתי, ‘הריני חוזר ואומר: התיק נסגר. סטאך ישוחרר מחר.’ התנודד הזקן תחתיו ואילולא תמכתי בו, היה מתמוטט. הוא עמד עתה צמוד אלי וראשו נח על חזי. ופתאום פרץ בבכי שטילטל את כל גופו. ידיו חיבקוני בחזקה.

מאריה אשתו וקריסטינה בתו החרו־החזיקו אחריו. אף הן בכו בקול.

לאחר שעה קלה ישבנו ארבעתנו סביב השולחן הצולע. פיוטר שלח את בתו שתביא מהחנות בקבוק יי"ש ודג מלוח. הוא מזג את הכוסיות.

‘לחייך!’ קרא והרים את הכוסית שבידו, ‘לחיי ידיד נאמן! אך עתה ספר לי: כיצד נודע לך על מאסרו של סטאך? ומנין לך שתיקו נסגר? אנו כאן, זה כחודש ימים, חיינו אינם חיים. אנו יודעים מה צפוי לו, לסטאך. אצלנו בפולין אין רחמים בדין, כשמדובר בבגידה.’

אמרתי לו, לפיוטר: 

‘מר טרויאנובסקי, אני מבקש מראש את סליחתך, אך דע לך שאיני רשאי לגלות הכל. רק זאת אספר לך: הבוקר נודע לי שסטאך נעצר וצפוי לעונש החמור ביותר. אמרתי לעצמי: ייתכן שחטא, אך אולי אפשר למצוא לו צד של זכות, שכן צעיר היה אז והרדיפה אחרי רוָחים קלים העבירה אותו על דעתו. לא אני השופט שיחרוץ את דינו. או אחת ידעתי: אסור לי לעמוד מנגד. אתה, מר פיוטר ואשתו מאריה ובתכם קריסטינה ראויים לכל עזרה מצדי. גם אם אצליח להגיש לכם עזרה זו, עדיין אישאר בעל־חוב כלפיכם. שעל־כן עשיתי הכל נדי לחלץ את סטאך מהצרה. ואלוהים הוא שהצליח חפצי בידי.’

הסנדלר הזקן, שהספיק להריק כמה כוסיות יי"ש ופניו הסמיקו מאוד, קם מכסאו וקרב אלי וחיבקני בזרועותיו.

‘איך אודה לך?’ קרא, ‘וכיצד אכפר על התנהגותי אתך בביקורך הקודם?’

הרגעתיו. אמרתי לו שלא כעסתי כלל. שהבנתי לרוחו. הזקן נרגע. וכך ישבנו שם, מסובים לשולחן, וגילגלנו שיחה ארוכה. פיוטר חקרני למצבי המשפחתי: האם אני נשוי, האם יש לי ילדים. מדי פעם הפסיק דברי בהערות פילוסופיות, כגון:

‘אשרי האיש שיש לו בנים. אך רק אב לבנים יודע מה רבות הצרות שהללו מביאים לו לפעמים. אלא מה? בסופו של דבר רבה הנחת מן הצרות.’

ומאריה אשתו ניסתה ללמד זכות על בנה סטאך:

‘אין הוא, סטאך, ילד רע. אלא מה? מאז ילדותו לא שיחק לו המזל. ראשית־כל היה תלמיד רע בבית־הספר היסודי, עד כדי כך שלא הצליח לסיימו. מסרנוהו כשוּליה לבעל־מלאכה, לנגר. קרישה למדה היטב והצטיינה בלימודיה – והאמת היא שסטאך קינא בה. ואז, כמו יתוש בראש, נתקעה בו המחשבה, שאין אנו, ההורים, אוהבים אותו. לא־פעם היה נטפל אלי: “נכון, אמא, שאת אוהבת יותר את קרישה?” ולא עזרו כל הדיבורים שהשמעתי באזניו. משבגר, הצטרף לקומוניסטים וידענו שהוא עוסק בדברים מסוכנים. בימים ההם הסתבך עם נערה אחת, גנדרנית נבזה, סמרטוטה שאינה שוָה פרוטה, והיא שהורידה אותו מדרך־הישר. היא שתבעה ממנו כסף. עוד ועוד. לשמלות, לתכשיטים. עליך לדעת, שסטאך שלנו לב־זהב לו. אלא מה? ייתכן שאין לו אופי חזק. אילו היה לו, היה משלח את המנוולת ההיא לכל הרוחות! וכך הסתבך. גנב ושילשל כסף לכיסו וביזבזו על המופקרת ההיא – ואנו ידענו בערך מה הולך והתפקענו. אך מה יכולנו לעשות? חשבנו שיתבגר והכל יסתדר איכשהו. ובאמת, מאז עברו שנים. מי העלה על דעתו שאנשי־החוק זכרונם חזק כל כך? שלאחר ימים רבים כל־כך ייזכרו בפשעו של סטאך, יושיבוהו בבית סוהר ויאשימו אותו בבגידה? מאז שנאסר היו חיינו כאן לגיהנום!’

כאן התערב טרויאנובסקי הזקן:

‘אתה, ידידנו היקר, שיש לך ילדים, ודאי תבין ללבי. אני, פיוטר, יושב לי כאן מזה חודש ימים וחושב לעצמי: בני סטאך, שהוא בשנות העשרים שלו, יוצא להורג, ואילו אני, אביו הזקן בן השבעים, אוסיף לחיות וכל יום יהיה כפצע פתוח בבשרי, תאמין לי ודאי אם אומר לך, שהתפללתי על המוות. שיקיים ויבוא ולא אגיע ליום, שבו יועמד בני לפני כיתת־היורים. אילו ידעת, ידידי, מה רבות המחשבות שחשבתי בימים אלה! זכרתי הרבה את הוילנרים הזקנים, את הוריו של יוּרק. אז, בימים ההם, כשלבי בכה בקרבי בראותי את האֵבל שלהם, של ההורים, לאחר שבנם נפל במרד הגיטו, לא העליתי על דעתי, שיום יבוא והמלחמה תיגמר, והכל ינשמו לרוָחה, ורק אז יגזור עלינו אלוהים שהפעם בננו שלנו יהיה הקרבן. יומת – ואנו נישאר עם האבל הגדול!’

הזקן קטע דבריו והתיפח בקול. בדי־עמל הרגענוהו – אני ומאריה וקריסטינה.

ירדו דמדומים, כשנטלתי פרידה מהם. רצו לעכבני, אך טענתי שעלי לחזור ללודז'.

אמרה קריסטינה: ‘אלווה אותך לרכבת.’

יצאנו שנינו מביתה, לאחר פרידה נרגשת. שעה ארוכה החזיק הזקן בכף־ידי ולא הניח לי לזוז. בעמדי על הסף, שמעתי את דבריו האחרונים:

‘איני יודע כיצד אגמול לך. אך זאת אני מבטיח לך: כל יום אתפלל לשלום ילדיך.’

אך נסגרה הדלת מאחורינו, חשתי את זרועותיה של קריסטינה שחבקו את צוארי. פיה דבק בפי. גופה ריטט והתרפק עלי. גם אני חיבקתיה, אך אותו רגע זכרתי את הסיפור שסיפרה לי קריסטינה בביקורי הקודם, בשעה שישבנו במזנון תחנת־הרכבת: כיצד ליטף יוּרק את שערותיה, אך היא, קריסטינה, הרגישה שעל־אף הקרבה רחוק הוא ממנה, רחוק כל־כך! עתה, חבוק בזרועותיה של קריסטינה, הבנתי שהיא רחוקה ממני. שלאמיתו של דבר היא מחבקת ומנשקת את יוּרק שלה, את יוּרק האחד והיחיד, שאותו אהבה ואשר בגללו לא נישאה לאיש עד היום.

אימצתיה אל לבי וחשתי בבירור בהלמות לבּהּ שלה. לאחר כשעה ישבנו בתחנת־הרכבת וקרישה המשיכה את השיחה שנקטעה בפעם הקודמת: היא סיפרה על יוּרק. העלתה זכרונות. התרפקה על כל פרט. הבנתי, שאין היא מסוגלת – על־כל־פנים אתי – לשוחח על כל נושא אחר שבעולם.

הקטר, שפרץ לתחנה בקול נשיפה, קטע את דבריה.

‘שלום, קרישה, ולהתראות!’ ניפנפתי לה ידי מתוך חלון הקרון.

היא עמדה שם, משלחת אלי נשיקה באצבעותיה, וצלב־הכסף שעל צוארה הבהיק על־אף הדמדומים.

 

פרק שמונה־עשר: האחת שהיתה לאלף    🔗

החורף בא במפתיע. העולם לבן היה, והלובן סינוור את העין, ששוב לא היתה רגילה לו. פתותי שלג הסתחררו באויר וצנחו לאים על־גבי המדרכות. השלג כיסה את הגגות והמדשאות שבגנים.

הייתי מקיץ בבקרים בחדרי שבמלון. עמדה בחדר צינה של זרוּת. פרחי־כפור כיסו את הזגוגיות. המסתי את הכפור בהבל פי ונפתח לי צוהר לעולם אשר בחוץ. בני־אדם בוססו בשלג, ילדים החליקו במגררות קטנות. פרחחים יִדו כדורי־שלג בנערות שעשו דרכן אל בית־הספר.

אימתי עזבתי את השמים הכחולים שמעל לרמה הגלילית? כיצד נקלעתי לעולם זה, עולם של שלגים וכפור? והרי לפני שעות אחדות, בחלום הלילי, שרוי הייתי בביתי. חלמתי על אשתי, על בתי הילדה ועל בני התינוק. בחלומי הושיטו אלי ידים בתחינה אילמת – ואני ניסיתי להסביר את עצמי, פתחתי את פי, אך משׂפתי בקעו צלילים ללא פשר. רציתי להתקרב אליהם, אך ככל שפסעתי לקראתם הם נסוגו והתרחקו עד שנעלמו כליל. ואז פקחתי את עיני.

החדר סגר עלי כסוגר. הבדידות שׂמה מחנק בגרוני. מכורבל בשמיכות, חזרתי וקראתי במכתבים שהגיעו לידי מאז יצאתי מביתי – צרור גדול שהיה מונח על השולחן שלמראשות המיטה. ואז התלבשתי בחָפזה ויצאתי החוצה. השלג הטרי, שירד בלילה שפעי־שפעים, חרק מתחת לנעלי ושיטח עצמו בהכנעה לכל פסיעה. שלוליות קטנות, שנקוו בין אבני המדרכות, חרקו כזכוכית מתנפצת.

השלג החזירני לשנות הילדות.

…בימי החורף ישבנו בכיתה מוסקת, אך לבנו נמשך החוצה – אל עולם הקור והשלגים, אל הגן הציבורי, שעצי הערמון שלו הרכינו ענפיהם מחמת כובד השלגים. קולו של המורה להיסטוריה דומה שבא ממרחקים. השנה שנת 1812. נפוליאון חוזר ממוסקבה, מבוסס בשלג, שבור ורצוץ. שלגים־שלגים מסביב. חושב לו הנער: הקיסר, למה יצאת בדרך הרחוקה שסופה כשלון ואבדון? ובאותו יום עצמו, בשיעור לגרמנית, למדנו את שירו של היינריך היינה הפותח במלים: ‘שני גרנדירים צרפתה / עשו משבי רוסיה דרכם / ויהי כבואם גבול גרמניה / הרכינו בעצב ראשם’. השפתים חזרו על מלות השיר, שהיה בהן עצב של לילות חורף ובדידות שאין לה סוף – – –

זכרונות. זכרונות. היתה פעם ילדות חָרפית וזגוגיות מכוסות כפור, שעליהן ליבלב עולם צמחיה אגדית. באחד מערבי החורף ישבתי עם נערה על ספסל בגן ציבורי. בודדים בתוך השלגים, כפליטי אניה טרופה. פניה קרות היו מאוד, אך שפתי, שדבקו בשפתיה, גילו מעיין של חום, חום ענוג שהתפשט בכל איברי. מה רבות השנים שחלפו מאז וטעמו של החום ההוא עומד בי עדיין!

השלג של ימי ילדותי ונעורי – שלג ראשון היה לי. עברו שנים ואני ברמה הגלילית. בא חורף וכרמנו עמד בשלכת, מרעיד בקרה. לילה אחד ירדה צינה עזה ושלג לבן כיסה את ראשי ההרים. הרחק־הרחק עד לאִקרית במזרח, שנצמדה להר, צופיה לעברים, ועד לראש־הנקרה במערב המתנשא בגאוָה מעל לים המקציף. בבוקר עבדנו, כרגיל, בהכשרת קרקע. ידינו הקפואות אחזו בקושי בכלי־העבודה – במכושים, שרגבי־בוץ דבקו בידיותיהם, בכשילים ובקורנסים הכבדים. עינינו בהו בפליאה ובחמדה על הנוף הצחור. הפרדות המיוזעות, שסחבו מזחלת עשויה פח־גלים אשר עליה העמסנו את האבנים לאחר כל פיצוץ, עמדו בצלו של חרוב, מחככות בגזעו את גופיהן המהבילים.

היה זה השלג השני בחיי.

עתה, בשובי לפולין לאחר עשר שנים ואני מתהלך בה כאורח נטה ללון, בא השלג ועטף את הכל, ואני, שביקרתי שוב בחרבותיה של עיר נעורי, ראיתי את הגיטו עוטה לובן, ודומה היה עלי שהוא עטוף תכריכים.

אכן, השלג השלישי של חיי עגום היה, עצוב עד דמע.

ככל שגדלה עצבותי, שקעתי כל־כולי בעיסוקי: במילוי הבטחות שרשמתי ב’פנקס המשימות', בטרם צאתי לדרך; בעבודת ההוראה בבית־הילדים של נסיה; בנסיעות לבתי־הילדים ברחבי המדינה. סבור הייתי שלא אוכל להעמיס עלי עוד – אך בראשיתו של החורף ההוא נרתמתי למשימה שכבשה כליל את לבי, עד שזנחתי את כל עניני האחרים. ומעשה שהיה כך היה:

כבר בימים הראשונים של שהותי בפולין, לאחר ששמעתי את סיפוריהם עוצרי־הנשימה של הפליטים־השרידים, שאלתי את עצמי: מדוע לא אבקש אותם להעלות את זכרונותיהם על הכתב? הרי לא ייתכן, שפרשיות־חיים אלה תישכחנה! עלינו לגבות עדויות, לרשום הכל: מה היה וכיצד היה – את כל מגילת השואה, מראשיתה ועד סופה.

באחד מביקורי הראשונים בגיטו וארשה סרתי אל המכון ההיסטורי היהודי שנמצא ברחוב טלומצקה, ליד חרבות הסינגוֹגה הוארשאית. מנורת־הקנים שלה, שזכרתיה מימי נעורי והיא עומדת בחזיתה, מרהיבה עין בהדרה ויפיה, מוטלת היתה עתה שברים־שברים. ידעתי: גנרל יירגן שטרופ, האיש שדיכא את מרד גיטו וארשה, סיים את מבצע הריסת הגיטו ב־16 במאי 1943 בפיצוץ הסינגוגה, ואז שלח מברק אל המפקדה של הס.ס. בזה הלשון:

‘הרובע היהודי לשעבר בוארשה אינו קיים עוד.’ 

בראש המכון ההיסטורי עמד ההיסטוריון פרופסור בּר מארק, אשר שהה בשנות המלחמה בברית המועצות, שבה פעיל היה ב’ועד היהודי האנטיפשיסטי', תחילה בקויבישב ולאחר־מכן במוסקבה. שם, במוסקבה, החל במחקרו על תנועת המרי היהודי במלחמת העולם השניה ואף פירסם קונטרס בשם ‘מרד גיטו וארשה’. כתום המלחמה חזר לפולין. נוסף לעבודתו כמנהל ‘המכון ההיסטורי היהודי’, שימש כיושב־ראש איגוד הסופרים והעתונאים היהודים בפולין.

פרופסור בּר מארק אדם חביב היה ולמן פגישתנו הראשונה הסביר לי פנים. הוא שהציג בפני את אוצרות המכון: עובדיו אספו בשקידה כתבי־יד, עדויות, תמונות של ציירים יהודים שנספו. באותם ימים עסק המכון בעיקר במיון הארכיון של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, שנתגלה במקרה – קבור באדמה ברחוב מילא בוארשה.

בּר העדיף משום־מה לשוחח עמי ביחידות. תחילה תמהתי על כך ואף היו לי רתיעות. ידעתי שהאיש, קומוניסט נאמן, נתמנה על־ידי שלטונות פולין כראש המכון ההיסטורי – ומה לו וליהודי שבא מארץ־ישראל? לא ייפלא שעוררה בי פליאה הערנוּת, שבה עקב אחרי כל המתרחש בארץ. הוא לא נלאה מלבקש שאספר לו עליה, שאל אצלי ספרים עבריים, גילה בקיאות בספרות העברית, עד שנתעורר בי חשד שהאיש חי כאנוס. אך מעולם לא פתח את סגוֹר לבו ולא דיבר אלי דברים מפורשים. רק עיניו בלבד, עינים קצרות־רואי שהשקיפו אלי מבעד למשקפיו עבי־הזכוכית, דומה שדיברו אלי בלי־קול.

אילו פעמים הוזמנתי אל ביתו וביליתי בו שעות של קורת־רוח בחברתו ובחברת רעייתו אסתר, אשה נאה, נעימת־סבר, ששימשה לו מזכירה ועוזרת נאמנה בעבודתו המדעית. באחת השיחות שגילגלנו בביתו, דיבר פרופסור מארק על לבי, שיש לתרגם לעברית את כתבי־היד הנמצאים במכון ההיסטורי. ‘אדרבה, היכנס למכון,’ זירזני, ‘ואמסור לך כתבי־יד כל כמה שתרצה.’

אילו פעמים קיבלתי ממנו חבילות של כתבי־יד. בלילות הייתי קורא בהם – ובסופו של דבר החזרתי אותם לבר. ‘לא, אין הם ראויים לתרגום – פסקתי.’

‘מדוע?’ זקף בי את עיניו.

ניסיתי לסכם לעצמי. למצוא מכנה משותף לגבי כתבי־היד שעברו תחת ידי. לבסוף אמרתי:

‘הספרים שנתת לי נכתבו רובם בידי חברי היודנראטים־לשעבר, כלומר מועצות־היהודים שהוקמו על־ידי הגרמנים. אין הם מוסרים תמונה נאמנה ממה שקרה. מחבריהם מנסים בעיקר ללמד זכות על עצמם, להוכיח שלא שיתפו פעולה עם הגרמנים.’

‘אתה פוסל את כולם, בסיטונות!’ קרא פרופסור מארק, ‘אם כן מי יכתוב את קורות השואה? מי מסוגל לכתוב את האמת בלבד?’

ואז – אז פרצו מפי המלים, שהשמעתי אותן בלי־משים ורק לאחר־מכן עמדתי על חשיבותן:

‘אילו כתבו ילדים, היה בידנו מסמך אמיתי!’

‘ילדים?’ הרים בר את גבותיו בפליאה, ‘ראשית־כל מה מספר הילדים בפולין שנשארו בחיים? רובם הועברו כבר דרך הגבולות. ושנית – האומנם מסוגלים ילדים לכתוב?’

שתקתי, כי לא היתה תשובה בפי. אך בעזבי את ביתו של מארחי, ברדתי במדרגות, נעצרתי פתאום תחתי, ודומה היה עלי שמחשבה פילחה את מוחי כברק: מה אמרתי? ילדים? למה לא אנסה? למה לא אושיב ילדים יהודים – וכל אחד מהם יכתוב את קורות חייו?

כך זה התחיל.

עוד באותו יום סיפרתי לנסיה את תכניתי: לאסוף אוטוביוגרפיות רבות ככל האפשר של ילדים. שמעה נסיה ותחילה הביטה בי כמופתעת. אך לאחר ששקלה את דברי אמרה:

‘ייתכן שאוכל לעזור לך, בן. אוטוביוגרפיה אחת ישנה כבר בידי. כתב אותה, לפי בקשתי, ברקוֹ הפרטיזן. היה זה סמוך ליום שבו הגיע הנה. עדיין היא שמורה בידי.’

‘מה פתאום נתעורר לכתוב אוטוביוגרפיה?’ שאלתי. סיפרה נסיה:

‘ברקוֹ בא אלינו במצב ירוד. גם גופני וגם נפשי. ביחוד דיכאה אותו קטיעת רגלו. דכאונו עורר בי דאגה ואז עלה על דעתי שאולי יוקל לו, לברקוֹ, אם יעלה הכל על הכתב, אם יפתח את לבו ויספר את המעיק עליו. ואז הצעתי לו שינסה לתאר בכתב מה עבר עליו. ברקוֹ נענה לי ונתברר לי שלא טעיתי. הכתיבה הקלה עליו, שיחררה אותו מהדכּאוֹן.’

יצאתי מנארוטוביצ’ה 18 ובידי ביוגרפיה אחת. לאחר שבועות אחדים חזרה נסיה מבית־הילדים בלודויקוֹבוֹ והביאה לי משם 60 אוטוביוגרפיות. ואני – דיבוק נכנס בי. פניתי אל הועד המרכזי של יהודי פולין והוא איפשר לי גישה אל בתי־היתומים. את רוב לילותי עשיתי ברכבות – בדרכי אל בתי־ילדים, שפזורים היו ברחבי המדינה. בכל מקום, בבואי, חילקתי לילדים מחברות – מחברת לכל ילד, ולאחר שהענקתי להם מתנות, כגון עפרונות צבעוניים, ביקשתי מהם שיכתבו כיצד עברו עליהם שנות המלחמה. הילדים נענו לי וכתבו.

ואז נתברר לי שבר צדק. רוב הילדים היהודים מצויים היו במחנות־הפליטים באוסטריה ובגרמניה – בדרכם לארץ־ישראל. כיצד אגיע אליהם ואדובב גם אותם? 

ואז נחלץ לעזרתי מאריאן קאלינוֹבסקי, מלוחמי גיטו וארשה לשעבר, שנמנה עם חבורת ‘גרוּזוֹבצי’, כלומר – שוכני־החרבות. חבורה זו, קומץ בחורים נועזים שהסתתרו במרתפיו של הגיטו שנהרס עד תוֹם בידי גנרל יייגן שטרופ, הוסיפו גם לאחר מברקו של הגנרל ש’הרובע היהודי לשעבר בוארשה אינו קיים עוד' – לזנב במשך שבועות ארוכים בגרמנים. הם היו מגיחים בלילות ממרתפיהם והורגים בגרמנים ככל שהשיגה ידם – עד שהללו פחדו להיכנס לתחומי הגיטו. מאריאן יצא לדרכו, למחנות־הילדים באירופה, וכעבור חדשיִם חזר אלי ובידו מאות אוטוביוגרפיות. ואני הוספתי להתרוצץ בדרכיה של פולין, צובר את וידויי הילדים. עוד וידוי ועוד וידוי. דף רוטט בהיסטוריה של השואה.

ויהי בימי האבדן…

כתבו ילדי גיטו וארשה, וילנה וגיטאות אחרים. ילדי מחנות. ילדים שניצלו בשהותם אצל פרטיזנים. ילדות פליטות מנזרים. בלילות, בחדרי במלון, הייתי חוזר וקורא בצרור האוטוביוגרפיות שהצטבר על שולחני. רוב הכותבים לא הטיחו דברים. הם רק השיחו את לבם. סיפרו את סיפורם, עתים – כאילו חיו מחדש את הסיוט, ועתים מתוך תמיהה. כתבה הילדה טאניה רכטר: ‘בלילה חשך נדדתי בשדות וביערות. חשבתי בלבי: לאן אני הולכת? ובמה שונים אנו מכל האנשים? ומדוע גדול סבלנו משל אחרים? ולמה נבחר העם היהודי להתיסר ביסורים?’ והילדה פלה רוזנברג כתבה: ‘ארזנו את חפצינו וחמקנו מהבית. היה אז לילה חשך. העיר היתה שקועה בשינה. חשבתי בלבי: למה ישנים עתה ילדים רבים כל־כך ואין להם כל דאגה, ואני נסחבת ככלב מגורש? ענתה לי רק שריקת הרוח’. כתבה הילדה אנה גוליגר: ‘ישבנו במחבוא קר. הרגלים התנפחו. הסתכלתי: שם, מאחורי החלון, ילדים משחקים, מחליקים על הקרח. ולמה אני לא? ורק תשובה אחת: אני יהודיה…’

כותבי־האוטוביוגרפיות, שהצעיר בהם היה בן שנתים בלבד עם פרוץ המלחמה, הפליאוני באמונה שבלבם – גם ברגעיהם הנוראים ביותר. כתב יעקב ליטנר: 'אמרו לי הגויים: “לך לעיר ובקש שיירו בך. בין כך וכך לא תזכה לסוף המלחמה.” אני לא שמעתי להם. הייתי אומר לעצמי: “ואולי בכל־זאת אזכה ואגיע לסוף המלחמה?” ' קראתי וחזרתי וקראתי ולא הייתי מסוגל לעסוק בשום דבר אחר. בחנתי כל ביוגרפיה: ילד־ילד וכתב־ידו. ילד־יילד וסגנונו. חשבתי על נפש המחברים הקטנים, על אָפים שעוצב בימי־האימים. חשבתי על אנדרסן־של־העתיד שיבוא ויקרא את סיפורה של הילדה שחָיתה בין נוצרים ונפשה נקשרה באהבה בילדה יהודיה בת שש, ילדת־רחוב. היא הביאה לידידתה מדי יום ביומו פת־לחם. והנה הגיע היום המר, בו סקל האספסוף הפולני באבנים את הפעוטה, עד שרבצה בשלולית דם על מדרכת הרחוב; או מעשה בילדה בת ארבע שנרדמה על גב אביה בשעה שזה ברח עמה מבור־המוות; מעשה בילדות מנזרים, שבלילות, על משכבן, חזרו על מלים יהודיות לבל תישכחנה מלב; מעשה בילדה שזחלה ויצאה מהבור, מתחת לגויותיהם של הוריה שנורו למוות – – –

קראתי – ולעיני הילדים־המחברים: הנה הם יושבים, פליטי התופת, על החרבות בפולין, לומדים עברית, ומכשירים את עצמם לעליה. קולם, המסלסל שיר עברי בוקע על אדמת גרמניה, אוסטריה ובחופי צרפת ואיטליה. הם מפליגים בספינות־מעפילים ומתדפקים באגרופים קטנים בשערי ביתנו – והשערים נעולים. כמה מן האוטוביוגרפיות נכתבו בידי ילדים שהפליגו באניה ‘יציאת אירופה תש"ז’ וגורשו באכזריות מחופי הארץ – בחזרה לגרמניה.

אכן, בצאתי אותו ערב מביתה של נסיה בנארוטוביצ’ה 18, היתה בידי אוטוביוגרפיה אחת. זכיתי, וביום שובי לארץ היו עמי אלף אוטוביוגרפיות – אלף וידויים של ילדים. ראיתי בהן פקדון קדוש. בבואי ארצה, מסרתי אותן למוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי־הגיטאות.

 

פרק תשעה־עשר: עיר המיליונים ויום־הזכרון    🔗

בשובי ללוֹדז' מנסיעותי ברחבי פולין – בחיפושי אחרי אוטוביוגרפיות – הייתי סר בערבים לביתם של לוּדקה ומארק, עורך עתון־התנועה. ביתם היה לי קן־מבטחים. מארק איש־שיחה היה, וכשגולל לפני את פרקי חייו, שלו ושל לוּדקה, ברוסיה, קמו הללו כחיים נגד עיני. המספר הצטיין בחוש־הומור, והודות לכך נוסף גם לפרשיות העצובות ביותר נוֹפך של שחוק. לוּדקה האירה לי תמיד פנים וחשתי שהיא מבינה את מצוקתי ואת כאב הינתקותי מבני־ביתי, ועושה כמיטב יכלתה שארגיש עצמי כמו בבית. שניהם לא היו משופעים באמצעים, אך בבואי לסעוד אתם ארוחת־ערב, תמהתי על תבונת־כפיה של לוּדקה – כיצד היא יודעת מלא־כלום ממש להכין ארוחה מרהיבת־עין. כיצד היא עורכת בטוב־טעם את הצלחות והמאכלים הדלים, עד שלא־פעם, למראה סלט־צנון פשוט שקושט מעשה־אמן בגזר ובפטרוזיליה או למראה ביצה שחלקיה החתוכים דמו לפרח שנפתח – הייתי אומר לה:

‘לוּדקה, לא אגע באוכל. חבל לקלקל את “הטבע הדומם” שלך. האומנם לא שלחת מעולם ידך בציור או בפיסול?’

לוּדקה היתה מחייכת נבוכה ואילו מארק הפליג בשבחיה. מסתבר, שלא פעם אחת בלבד הצילה לוּדקה את חייו. גם בשנים שלאחר מחלת־הכליות אשר בה לקה מארק, כשזכו לעזוב את סיביר ולעבור לאסיה התיכונה – פירנסה לוּדקה את שניהם, שכן ידי־זהב לה. נטלה חתיכת־פרוָה ותפרה כובע. פיסת־בד – ותפרה שמלה. עד מהרה יצאו לה מוניטין כתופרת מעולה וידיה היו מלאות עבודה. הנשים בקולחוזים חיכו בתור ל’תופרת הפריסאית' – כפי שכונתה לודקה בפיהן. כתמורה לעבודתה שילמו לה בירקות, בביצים, ולעתים אף בנתח־בשר, ומי יתאר מה היו אלה – בשנות מלחמה ורעב־לפליטה חסרת־כל?

לוּדקה התעניינה בכל מכתב שקיבלתי מביתי. ידעה פרטי־פרטים על אשתי וילדי. ביקשה להוסיף לכל מכתב דרישת־שלום משלה. ‘אני בטוחה שלא אעורר את קנאתה של שרה,’ היתה אומרת, ‘הרי סיפרת שהיא אשה פיקחית. היא תבין שרק את טובתך אני מבקשת.’

יום אחד הצעתי למארק שנבקר שלשתנו באושויץ. אמר לי מארק:

‘לוּדקה רגישה מאוד, ואני חושש שביקור כזה יזיק לה. אך אני אתלווה אליך ברצון.’

הנה כי כן, לאחר כשבוע יצאנו שנינו לאושויץ, העיירה השוכנת 50 ק“מ מקראקוּב עיר הולדתו של מארק. נסענו במונית שכורה, שנהגה היה בן קאטוֹביץ, המרוחקת 30 ק”מ ממחנה־המוות.

היה זה יום א' בשבוע. יום חָרפי, שלמרבה ההפתעה קידמנו בשמש ששטפה את הכבישים בנגוהות. בקאטוביץ צבאו המוני גברים ונשים, לבושים בגדי־חג, על פתחי הכנסיות. יצאנו מתחומה והשדות חלפו על־פנינו ביעף. פה ושם הזדקרו ארובות של מכרות. היתה דממה מסביב. רק מפעם לפעם, בקרבת ישוב, הגיע לאָזנינו צילצול עמום של פעמוני כנסיות.

ופתאום הזדקרה וחסמה את הדרך העיירה האחת והיחידה בעולם: אושויץ.

גם כאן הבהיקו ברחבה שלפני הכנסיה מטפחות ראש ושמלות נשים. הבתים אפורים היו. בכביש, המרוצף אבנים סגלגלות, שיחקו ילדים בהירי־שׂיער ב’קלאס'. ילד אחד פרש מהחבורה ורץ ונתלה על הפגוש האחורי של מכוניתנו. כלב־רחוב, שרבץ בפישוק־רגלים באמצע הכביש, קם ללא־רצון, כמי שהופרע מתנומה, התמתח ופינה את הדרך למכונית הצופרת.

מאז עזבנו את לוֹדז', שתקנו – מארק ואני. כל אחד ישב מצונף במקומו, שקוע במחשבותיו. משנכנסנו לתחומה של העיירה אושויץ, החלה השתיקה להעיק על שנינו. אמרתי למארק:

‘עיירה זו מנתה לפני המלחמה כ־12 אלף תושבים בסך־הכל. היש בעולם עיירה מפורסמת יותר ממנה?’

אמר מארק:

‘לא עיירה היא, אלא כרך גדול. עיר־המיליונים. מחנה־המוות שלידה היה צומת־הדרכים החשוב ביותר באירופה. כל הדרכים הובילו אליה, אל אושויץ. מחנה־המוות, שנבנה בתוך בּצה טובענית, ממארת, מספר אזרחיו הגיע למיליונים. אלא שכולם אינם עוד. אפרם מפוזר על־פני השדות.’

הצצתי בבתים הדהויים משני עברי הכביש. חשבתי בלבי שתושביהם הסתכלו במשך שנים בארובות המחנה. בלילות הארוכים של החורף ראו הפולנים את לשונות הלהבה והעשן שתימרו מן הכבשנים. בימי הקיץ החמים נשמו את צחנת הבשר החרוך. בסמטאותיה של אושויץ התחבט הד גלגליהם של קרונות־המוות. בלילות היו הרכבות מגיעות לרציף ומביאות המוני אנשים: נשים וילדים. נערות פורחות. ישישים, ששׂערם לבן כשלג. ופתאום – טרטוּר מקלעים, נביחת כלבים, חבטות וזעקות־אימה. המוני אנשים שדודים מכל רצו נכחם בידים מורמות אל תאי־הגזים. אל המוות. 

בבנינה של עיר־המיליונים אושויץ הוחל באביב 1940.

ב־3 בספטמבר 1941 נערך בשטח בלוֹק מספר 11 נסיון ראשון של המתה בגז המרעיל צקלון ב'. משהצליח, סודרו בשתי בקתות איכרים חדרי־גזים. הראשונים בתור להמתה היו השבויים הרוסים, שהחלו מגיעים למחנה לאחר שפרצה מלחמת רוסיה־גרמניה.

באביב 1942 נבנו 2 כבשנים משוכללים.

בקיץ 1943 נוספו עוד שנים.

יומם ולילה פעלו חדרי הגזים והכבשנים. ככל שעברו הימים, נשתכללו שיטות ההשמדה. במשך יום אחד נשרפו מ־15 עד 20 אלף גויות.

ה־28 ביוני 1944 היה יום השיא: נשרפו בו 24 אלף גויות.

בשנים 1944־1942 הובאו לאושויץ יהודים מ־13 ארצות אירופה: איטליה, בלגיה, יון, גרמניה, הולנד, צ’כוסלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה, אוסטריה, צרפת, פולין, נורבגיה וברית־המועצות.

בשלהי שנת 1944, כשקרבה החזית, פוצצו הגרמנים את הכבשנים.

ב־17 בינואר 1945 עזבו הנאצים את העיר ונטלו עמם 58 אלף מאזרחיה.

ב־27 בינואר 1945 שוחררה עיר־המיליונים.

אכן, היסטוריה שלמה של עיר־מיליונים על רגל אחת. אלא שמשך חייה של עיר זו קצר היה: חמש שנים בלבד.

אמרתי למארק: ‘הריני עולה לקבר־אבות. כאן, באושויץ, נרצחו אבי ושרנקה אחותי. הם הובאו הנה מצרפת.’

אמר מארק: ‘כמוני כמוך. מעטים הם היהודים בפולין שאינם באים לאושויץ כאל קבר־אבות.’

ושוב שתקנו, כחוששים שהמלים תחללנה את אשר הרגשנו.

קרבנו לשער המחנה. טרם נכנסנו אל בין זרועותיו, זרועות־ברזל, השגחנו בכתובת מטושטשת שנקבעה לידו: ‘כאן מקום קדוש. כאן נפלו מיליוני פולנים.’

קראנו – ולבנו נצבט. הרי במחנה זה נרצחו בראש־וראשונה מיליוני יהודים, שהובאו מכל קצוי אירופה. גם בני עמים אחרים, מהררי אוראל ועד לים האטלנטי, מצאו בו את מותם. מי הוא האחראי לתרמית זו שבשלט המקדם פני כל אדם הבא בשערי אושויץ? הרי רק שנה וחצי עברו מאז שחרור המחנה. האומנם מתחילים כבר עתה במלאכת הטשטוש והרמיה? היש שיטה בכתובת זו?

למשך רגע הקיפה העין את הבלוֹקים הנמשכים עד קצוי האופק, את גדרות־התיל המחושמלות, את מגדלי הזקיפים ואת השדות שבאופק, שגוֹנם כעין האפר. הנהג האט את נסיעתו כאילו חשש להיכנס בשער ורצה לחזור בו בעוד מועד. עם שהוא חוכך בדעתו, נתקרב קמרון השער, נתגבה מעל לראשינו, ואנו מצאנו עצמנו בתוך המחנה.

לא האמנו למראה עינינו: ליד השער ניצב נכה־מלחמה קטוע־רגל ומכר כריכים וספלי קפה שחיממוֹ על־גבי כוֹפח־ברזל. משאיות אחדות הגיעו לשער ופלטו צעירים – פועלים, כנראה, שיצאו ביום א' לפיקניק. היו שם זוגות, שהתהלכו מחובקים, ידו של נער סביב מתני נערתו. מסתבר, שמחנה אושויץ נהפך לאתר טיולים.

הבטתי במארק. דומה היה עלי שמבטו משתדל להתחמק ממבטי שלי. הבנתי ללבו. אמרתי לו:

‘איני יודע היכן, באיזה בלוֹק, היו אבי ושרנקה אחותי. ייתכן שלא הגיעו כלל למחנה וישר מהרציף נשלחו לכבשנים. בוא נגש לתאי־הגזים. הרי שם, בסופו של דבר, ודאי היו ברגעיהם האחרונים.’

עד מהרה הגענו לחדרי־הגזים, כלומר לשרידיהם, שכן הנאצים פוצצו אותם עם נסיגתם. אלא שרק גגותיהם בלבד ניזוקו. החדרים עצמם ספונים היו בתוך האדמה ולהם קירות־בטון משוריין. מדרגות־האבן הרחבות, שהובילו אליהם, שחוקות היו, שכן דרכו עליהן מיליוני רגלים. ופתאום, למעלה, מתחת לגגות ההרוסים, ראינו את החורים שדרכם השליכו הגרמנים לתוך התאים את פחיות הצקלון ב' – הרעל האיום.

ירדנו במדרגות. למשך רגע הפניתי ראשי. רציתי לדעת מה ראו אבי ושרנקה אחותי ברגעיהם האחרונים. מתוך גגות־הבטון שפוצצו השתרגו עורקי־ברזל מפותלים.

נעצרנו במדרגות. לא היה בנו הכוח לרדת ולהיכנס פנימה. אמר מארק:

‘אם אמנם כאן הומתו אביך ואחותך, עליך לקרוע קריעה.’

שתקתי.

קירות־הבטון בחדרי־הגזים אפורים היו. קירות מוצקים, שעמדו בפני הלחץ האיום של האנשים שנדחסו ביניהם ופירפרו בגסיסה. מכאן הובילה הדרך לכבשנים, שהותירו אך אפר בלבד – האפר שזוֹרה על־פני השדות.

חדר־הגז התת־קרקעי אפל היה למחצה. עצמתי עיני. מהו הלחש שאני שומע? האומנם עומדים אבא ושרנקה אחותי לידי?

איני יודע כמה זמן עמדתי שם. חשתי בידו של מארק. ‘בוא, בן,’ אמר.

יצאנו אל המדרגות. בעלותי בהן, אפפוני קרני השמש ועיני, שנתרגלו לאפלולית, נסתנוורו ולא השגיחו בעורקי־הברזל שנידלדלו מן הגג. אחד מהם אחז בדש מקטרני וקרע קריעה מול לבי.

נרעדתי. דמעות חנקו את גרוני. הרגשתי ששפתי ממלמלות ‘קדיש’, שאת מלותיו זכרתי משנים שעברו – מן הימים הרחוקים, שבהם נפטרה אמי.

מארק ניצב לידי ועיניו הציצו הצדה.

יצאנו החוצה. רוח קלה עירבלה את האפר שעל־גבי אדמתה של עיר־המיליונים.

השמים זכים היו ומחרישים. לא, לא ראיתי אף לא בעל־כנף אחד חולף ביעף מעל למחנה. האומנם מוכי־פחד הם למראה המקום הזה?

לא אתאר את הביקור במחנה. את התעלות הרחבות שנתמשכו לקצוי אופק – עד ליער – תעלות המלאות אפר ושרידי עצמות. את הררי השׂיער – צמות הנשים שנגזזו ונערמו. את הגבעה של זכוכיות משקפים, כלי־מטבח, מספרים, כלי־בישול, מפתחות, צעצועים. את המגרש, שבו נשרפו הגויות שהכבשנים צרו מהכילן. איני מסוגל לתאר כל אלה.

זכור לי שעזבנו את המחנה בשעה שהשמש נטתה לשיפולי המערב. הערב ירד אט־אט ואנוסים היינו לעזוב את עיר־המיליונים. כן זכור לי, שאילולא התביישתי ממארק, הייתי גוהר על האפר, רובץ עליו. שמא עוד חמים הוא, שמא לא הצנין כליל. רציתי לכוף ראשי לארץ, לנשום את מרירות הלענה של האפר.

נכה־המלחמה בשער המחנה ארז את שיירי כריכיו בשק. התיל הדוקרני, המתוח על־גבי עמודי־הבטון, חלוד היה וגוֹן חלודתו כעין הדם. הרוח פרטה על מיתרי התיל והמכאוב עמד בשערי המחנה וחרבו השלופה מתהפכת ופוצעת.

הנהג המתין לנו בחוץ. נסענו ולא הוצאנו הגה מפינו.

לא יצאו ימים רבים ושוב יצאתי עם מארק למסע. השלטונות הכריזו על יום־זכרון לקרבנות מאידאנק. יום עליה לרגל לגיא־ההריגה.

מתחנת־הרכבת המזרחית של וארשה, תחנה הרוסה ומפויחת, יצאנו לעבר לוּבלין. מאידאנק נמצאת בריחוק 13 ק"מ מלוּבלין – אחת העתיקות שבערי פולין. דרכי פולין היו משובשות באותם ימים בגייסות פשיסטיים, שהיו מגיחים מסתרי יערות, זרעו הרם וחורבן, ורצחו יהודים וכן את פעילי המפלגה הקומוניסטית השלטת. הנסיעה במחוז לובלין היתה בחזקת סכנה, שעל־כן נסענו ברכבת משוריינת, מלוּוים על־ידי משמר כבד של חיילים חמושים. נסעו ברכבת באי־כוחן של מדינות אירופה אשר בניהן נרצחו בימי המלחמה במאידאנק. באזכרה שתיערך למחרת היום במחנה־המוות יימסר לכל אחד מהם צריף מצריפי המחנה ובו יוקם מוזיאון שינציח את זכרם של הקרבנות.

ראיתי שם אנגלי וצרפתי ויוגוסלבי. שגרירי אומות, שדם בניהן נשפך בשדות מאידאנק. ובין המשלחות המרובות נסעו גם יהודים – שרידיו של העם, שלמעלה משלוש מאות אלף מבניו נפחו נפשם במאידאנק.

בתא אחד ישבו כתבי־חוץ. שני משוררי־יידיש. איש ארץ־ישראל. הלילה בחוץ שחור היה. לאורם הקלוש של פנסי התחנות החולפות הבהיק השלג. המסילה שיטחה עצמה מתחת לגלגלי הקרונות ומחיק החשיכה צפו שמות תחנות: אוֹטבוֹצק, פילאבה, גארבוֹלין, דמבלין.

סמוך לחצות הגיעה הרכבת ללוּבלין. התחנה מוארת היתה בזרקורים. לוּבלין – לפנים עיר הומה ב~50 אלף תושביה היהודים, מושב של ועד ארבע הארצות, של ישיבה מהוּללה בעולם – עתה מרוקנת היתה מיהודיה.

העיר קיבלה את הבאים בדגלים מתבדרים ברוח. כנסיות עתיקות זקרו לתוך החשיכה חודי מגדליהן וסמטאות הצטנפו באפלה.

למחרת עם השכמה יצאנו למאידאנק. קרני שמש הבהיקו על־גבי צמרות העצים שבצדי הדרך. הכביש עשוי היה אבנים אדומות, ושני פסים לבנים עוטרים את שוליו. מרחוק האפילו כתמים כהים של יער.

הכביש המה מרוב אדם. נהרו אלפים. מי ברגל ומי ברכב. משאיות הגיעו מכל קצוי פולין, גדושות עולי־רגל. עצום הוא קבר־האחים הקרוי מאידאנק ואין כמעט משפחה בפולין שאין לה חלק בו.

מרחוק – המראה הידוע, שנהפך לחלק מנופה של פולין: מחנה עצום. גדרות־תיל מחושמלות. מגדלי־צופים. אלא שעתה רחש בו, במחנה, ים ראשים ומעליו התבדרו דגלים אדומים.

סמוך לשער – תלולית זבל שהוכן בידי הגרמנים מעצמות הנרצחים. למראשות התלולית בערה אש־תמיד. מסביב תקועים היו 22 מוטות ועליהם התנפנפו דגלי האומות השותפות לקבר זה.

בסמוך לכבשן, למרגלות בנין־הלבנים הקודר שזקף לרום ארובה מרובעת, ראינו במה. נרות־שעוָה גדולים דלקו משני עבריה, ולידם תמונות קדושים שהובאו מכנסיות. במרכז הבמה ניצב צלב־עץ עטור תיל דוקרני. צופים פולנים סגרו על הבמה ועל מקהלת הנוער שבירכתיה.

כתום תפילת־האשכבה פתח כומר בדרשה. הוא דיבר על סבלו של העם הפולני ויִחד דברים ליהודים, שבחלקם נפלו היסורים הגדולים ביותר. מתוך ההמון העצום, קהל של 50 אלף איש שהתקבצו מסביב לבמה, בקעה בכיה – קינה ומספד של אמהות ונשים שאיבדו במקום זה את יקיריהן.

תפילה בציבור ובכיה בציבור של חמש רבבות אנשים אינן מן המחזות השכיחים. רטט של קדושה הרעיד את לבי. למשך רגע שכחתי מראות רבים שראיתי בפולין. נותר רק מחזה נשגב זה של המון עצום אשר התאחד נוכח המוות. אחוַת זרים על עברי פי קברים.

כתום הנאומים נערך ביקור במחנה.

לאחר הביקור יצאו באי־כוח האומות, ומאחוריהם משלחות מכל קצוי המדינה, בדרך המובילה לכבשן, והניחו שם זרי פרחים. ההמון בן חמש הרבבות, שהתפלל קודם־לכן בציבור ואף בכה בציבור, ניצב עתה מפולג לשנַיִם על־ידי משמר־חיילים ובאמצעיתו עברה תהלוכת נושאי־הזרים. בנין־המוות טבע בתוך פרחים חיים.

כמאסף לתהלוכה עבר קומץ יהודים נושאי זר. זכור לי שהפסעתי עם מארק, והזר הגדול, שסרטיו אדומים וכחולים־לבנים, נישא בידי שני המשוררים, משוררי־יידיש, בדרך העולה אל הכבשן. ההמון הסתכל בתמיהה בזר ובאנשים שנשאוהו. ההמון שתק. פחאום בקעה מירכתי הקהל קריאה – ספק תמיהה ספק היתול: ‘הביטו וראו! ז’ידקים הולכים לתנור!’

בדממה שמסביב התנפץ הקול לרסיסים. מיד נענו לו קולות רבים, שחזרו במקהלה על הקריאה האחת: ‘הביטו וראו! ז’ידקים הולכים לתנור!’

צחוק. פרץ צחוק. רבבות האנשים, ששעה קלה קודם־לכן מיררו בבכי בציבור וספדו למתיהם, צחקו עתה לקומץ יהודים, שהלכו אל הכבשן וסרטי הזר צורבים את כפות־ידיהם, עד שהיה רצון להשליכו ארצה ולהימלט ולהסתתר מהצחוק הזה, הפרוע והמרושע, המהדהד מסביב. אך חומת ההמון סגרה מעברים על המשלחת, וזו הפסיעה בנתיב־היסורים העולה אל הכבשן.

היהודים, שחזרו מיום־הזכרון, נסעו בתא אחד. נכנס הקרונאי והדליק נר־שעוָה והעמידו על אדן החלון, שבמקום זגוגיות חסום היה בקרשים. הנר ניצב כנר־נשמה. פרפר בודד הגיח מאי־שם וחג מסביב לאש בסחרחורת של מוכה־גורל. הרכבת דהרה לוארשה. הנר דלק בשארית חלבוֹ. אשו הצהבהבה עלתה וירדה, עלתה וירדה. ישבתי מכורבל במעילי ולידי מארק, שאף הוא הצטנף במעילו. שתקנו, אך שתיקתו שלו ושלי שוחחו ביניהן באין־קול.

 

פרק עשרים: קוטל־עמים    🔗

בחברתו של מארק ביקרתי באתר נוסף, שלא נשכחנו לעולם. היה זה אמנם בית־ספר רגיל בפראגה, פרברה של וארשה, אך בנין זה מיקד אז, בחורף 1946, את תשומת־ לבם של מיליוני אגשים בכל קצוי העולם. שכן – באין בנין שלם בוארשה ההרוסה – נבחר האולם אשר בבית־הספר בפראגה לשמש כמקום בו ייערך משפטו של רודולף הס, מפקדו הידוע־לשמצה של מחנה־אושויץ, שנעצר על־ידי האמריקנים בגרמניה והוסגר לשלטונות פולין.

למושב־הפתיחה של המשפט, שעתיד היה להימשך ימים רבים, הגיעו עתונאים מכל רחבי העולם. מארק, עורך עתון־התנועה, עמד לנסוע לפתיחת המשפט־ואני, שהשגתי ברגע האחרון כרטיס־כניסה הודות לידידי, הסופר הפולני רישארד ו1לסקי, הצטרפתי אליו.

היה זה בקר1 של ה־11 בנובמבר 1946. זכור לי צחור השלגים שנשקף אלינו מבעד לחלונות־הרכבת אשר הסיעתנו מלודז' לוארשה. כמו־כן זכורים לי פני האנשים, שקפאו בתוך אולם בית־הספר בציפיה מתוחה. עוד מעט תיפתח הדלת ולאולם יוכנס ה ו א – האדם ששמו הטיל לא־מכבר מורא ופחד על עמים.

אדם?

אוצר המלים שלנו הוא מועט ומוגבל. הפילולוגיה של המאה העשרים מפגרת אחרי הטכניקה. לפנים היו מכנים אדם שהרג נפש בשם ‘רוצח’. לימים, כשהופיע בעיר הגרמנית הרוצח המטורף שעינה והמית נשים רבות, המציאה הלשון מונח בוֹטה יותר: לא עוד ‘רוצח’, כי אם ‘המפלצת מדיסלד1רף’. אך הנה הגיעו ימי המלחמה, מלחמת־העולם השניה, שבהם פתחו הנאצים ברצח מיליונים תוך שימוש בכל אמצעי הטכניקה החדשה שעמדו לרשותם – והפילולוגיה, שנמה את שנתה בכרכים של מלונים עבי־ כרס, הופתעה: כיצד נכנה את הרצח הגרמני של המאה העשרים? ואכן, הפילולוגיה איחרה. שכן עברו ימים מאז נשאה הרוח את תימרות העשן שהתאבכו מהכבשנים, שבהם העלו הנאצים באש את מיליוני הקרבנות –עד שבאה הפילולוגיה והמציאה צירוף מלים חדש בתכלית: ‘רצח־עמים’, מונח שלא היה ידוע בעבר ואשר הבלשן של הדורות הבאים ’יוסיף בשוליו: ‘מלה, שהומצאה כתום מלחמת־העולם השניה כיון שאי־אפשר היה לכנות את מעשיה של האומה הגרמנית במלה כלשהי מאוצר המלים שהיו קיימות באותו זמן.’

לקראת משפטו של רודולף הס רגשו הרוחות בפולין. חכמי השפה הפולנית עמדו אף הם בפני הבעיה: כיצד נכנה את האיש שרצח מיליונים – גברים נשים וטף? בסמוך ליום המשפט, הופיעה בעתונות מלה חדשה, שלא ידעתיה קודם־לכן אם כי הפולנית שגורה היתה בפי מאז ימי ילדותי: ‘לוּדוֹבוּיצה’, שפירושה ‘קוטל־עמים’.

באולם בית הספר בפראגה דלקו נורות־החשמל, שגונן כגון החלב. ישבתי עם מארק כזוג תלמידים, על־גבי אחד הספסלים, שהזכיר לי את ילדותי: אותו לוח משופע המשמש כמכתבה, ואותה קסת זכוכית המלאה דיו, הקבועה בקצהו. הלוח שרוט היה. נחרתו בו שמות תלמידים. בדיוק כמו בימי ילדותי.

עיני האנשים באולם נעוצות היו בדלת: איזו מפלצת תתגלה עוד מעט לעיניהם? מעל לוחות שחורים, הקבועים על־גבי הקירות מסביב, זעקו מספרים ותצלומים: אושויץ עיר־הרפאים, שכל אזרחיה עלו בעשן. בפניהם הנעוות של הקרבנות אשר בתצלומים קפא כל כאב העולם. פרגוליהם של הרוצחים מונפים באויר. והנה הוצאה־להורג בתליה לעיני העצירים. גדרות־התיל המחושמלות המקיפות את המחנה. ומעל לבמה, שעליה עתידים לשבת השופטים, תצלום־ענק של הבונה הנאמן והשליט הכל־יכול של קריית־הרפאים: רודולף הס, מפקדה של תופת־אושויץ, רכוב על סוס.

הדלת נפתחה בחריקה. הוא הפסיע ובא. ‘לוד1בויצה’, כלומר – קוטל־עמים. צעד בבטחה, מעשה חייל. קרב וישב על ספסל־הגאשמים.

מארק ואני הצצנו זה בזה. קשה היה להאמין למראה עינינו: על הספסל למולנו, בריחוק 3־2 מטרים מאתנו, ישב אדם פשוט ורגיל. רבבות שכמותו מסתובבים ודאי בעריה החרבות של גרמניה. מצח מקומר, עינים עצובות, נבונות. מדים ירוקים־בהירים. גרמני ממוצע, בעל לאשה, אבא לחמישה ילדים, בן 47. אחד מאלה העובדים בשקידה בשעות היום ואילו בערבים הם מתכנסים בבתי־המרזח ולוגמים בצותא שיכר מקציף.

אורם המסנוור של זרקורים זינק מפינות האולם. קרניהם תפסו את פני קוטל־העמים. מצלמות ומכונות־ההסרטה הנציחו את ארשת פניו של הגרמני הממוצע. הוא ישב לו, משפיל מבטו, ומאחוריו שני חיילים חמושים בתת־מקלעים.

השלג מאחורי החלונות נשר פתים־פתים צחורות. וכבר השחירו באולם אצטלותיהם הכהות של השופטים, הקטיגורים והסניגורים, הממונים על־ידי המדינה. על שולחן הקטיגורים נערמו 21 כרכים כרסתניים. כל כרך הכיל כ־300 גליונות של מכונת כתיבה. התביעה השקיעה עבודה מדוקדקת ושקדנית. בעמל נמלים צירפה פשע לפשע.

מי האשים? האם הקטיגורים ציפריאן ושבירסקי? 

מי שפט? האם איימר הזקן ועמיתיו?

ומי הוא שישב על ספסל־הנאשמים? האם הגרמני הממוצע, רודולף הס?

הנאשם קם עם כניסתם של השופטים. אמר אב בית־הדין:

‘הנאשם, אין כל אפשרות לקרוא את כתב־האישום בשלמותו. על־כן נפתח משפט זה בשאלה פשוטה. אתה מואשם ברצח ארבעה מיליוני אנשים. האם מודה אתה באשמה?’

קוטל־העמים פותח פיו ומדבר. לא, אין הוא נוהם כחיה רעה, אין הוא מחרחר. הוא מדבר בשפת־אדם. באותה שפה עצמה שרה אם שיר־ערש לתינוקה. נער לוחש מלות־ אהבה לנערתו. זקנים מספרים אגדות מני־קדם. אומר הנאשם:

‘כן, כבוד השופטים, אני מודה. אך לפי חשבוני רצחתי שנים וחצי מיליונים בלבד.’ אכן, בן האומה הגרמנית אוהב דיוק. על דיוק זה יתן את נפשו.

‘הוא מבקש נסיבות מקילות,’ לחש לי מארק על אזני.

הצצתי בו. לא. הוא לא חייך. פניו מעוותות היו. שיערתי שארשת פני אינה שונה משלו.

הבטתי ברודולף הס וחשבתי לעצמי: קרוב לודאי שאדם זה ראה את אבא ואת שרנקה אחותי, שהרי הוא, יחד עם ד"ר מנגלה ידידו, עמד שם, ברציף הרכבת. הוא שגזר בניד אצבעו את הדין: שמאל! ימין! מוות מידי בתוך תא־הגזים ומות־עינויים בתוך קירות הבלוקים אשר במחנה. אבא ושרנקה אחותי, שהוסעו מדראנסי אשר בצרפת למחנה־המוות אושויץ, ייתכן שראו לאור הזרקורים את פניו של אדם זה.

כיצד נעשה גרמני קטן וממוצע זה לקוטל־עמים? היכן המקור שממנו שאב את כוחו השטני? במלים שקטות סיפר הם את קורות חייו:

‘לאמיתו של דבר היה זה כך…’

מלים פשוטות, אנושיות. כף־ידו, שהדגישה אותן בתנועה קלה, היתה יד אדם. ידו של אדם יכולה ליצור, לבנות, לפזר זרעים על־פני רגבים. לשכך כאב. ידו של הס הדגישה את סיפור חייו:

'…אבא היה קתולי אדוק וחלם שאני, בנו הבכור, אהיה מיסיונר. גם אני שאפתי בכל לבי להקדיש עצמי לתפקיד הנעלה: להביא א בשׂוֹרת האהבה הנוצרית לשבטי פראים. אך הגורל רצה אחרת.

'בשנת 1922, בשעה שאדולף היטלר הופיע לראשונה בבתי־הבירה אשר בבאואריה, הצטרפתי לשורות מפלגתו של המנהיג לעתיד־לבוא. מספר פנקסי המפלגתי הוא 3240. כלומר – מראשוני הנאצים הייתי.

'מלאו לי אז 22 שנה. באותם ימים נשאתי אשה. חלמנו להתישב בכפר, לסדר לנו משק ולחיות בשלוה.

‘אך הגורל גזר שוב אחרת. בשנת 1924 הציע לי המפקד היינריך הימלר להצטרף לשורות הס. ס. הסכמתי וויתרתי על תכניותהמשק, כך החלה הקריירה שלי בשירות נמתנה הנאצים. בשנת 1933 הייתי בלוֹקפיהרר במחנה דכאוּ. במאי 1940 נתמניתי כמפקד של אושויץ, בדרגת קולונל.’

לא קלה היתה העליה בשלבים בשורות המפלגה הנאצית, מול עינו הקפדנית של היינריך הימלר. צריך היה להצטיין בתכונות אופי מיוחדות־במינן, תכונות שטופחו על־ידי מנהיגי הנאצים. הס וחבריו אומנו במיוחד על־ידי מפקדיהם. היה זה אילוף שתכליתו להמית באדם כל רטט של מצפין ורחמים. אנשי הס. ס. חויבו להשתתף בביצוע עינויים במחנות־ההסגר. היה עליהם להוכיח את עצמם. להצליף על שיבה של ראש זקן, לבעוט בבטנה של אשה הרה. לצותת לשיחת אביהם ולהסגיר את אמם־יולדתם.

סיפר הס, בלי שנתבקש:

היה לו ידיד, שוה לו בדרגה. אותו ידיד קיבל פקודה לאסור קומוניסט – חברו משנות בית־הספר. ביקש הקומוניסט מחברו, שירשה לו ללכת ולהיפרד ממשפחתו. ידידו של הס הסכים –אך הקומוניסט ניצל את ההזדמנות ונמלט.

הימלר זעם. הימלר ציוה להמית את איש הס. ס. שמעל בתפקידו. את ההוצאה־לפועל מסר בידי רודולף הס.

‘ואכן, כבוד השופטים,’ סיפר הס, ‘אמרתי לעצמי “זוהי פקודה” והרגתי אותו. אם כי היינו ידידים־בנפש, ובערב הקודם שתינו יחדיו שיכר בקנטינה.’

רגע של דממה. השופטים הציצו זה בזה. הקהל באולם עצר את נשימתו. כתבי־חוץ רשמו בקדחתנות. בעוד שעה קלה יעביר הטלגרף לכל קצוי תבל את ה’אני מאמין' של הנאצי קוטל־העמים.

אך כל זה לא היה אלא הקדמה בלבד. סיפור מעשיו הראשונים של הצפע הגרמני שלעתיד־לבוא.

והקהל הקשיב. איש לא עזב את האולם. איש לא פרץ בבכי או בזעקה.

הס סיפר על השנים שקדמו להשמדה. במפקדות של ‘הרייך השלישי’, בחדרי־חדרים, נתיגעו מוחות גרמניים על תכניות הכחדה. שם, במפקדות הס. ס., נחתם גזר־הדין. פרטי תכניות אחרונים עובדו בקדחתנות. אדולף מסר פקודה להיינריך, היינריך להנסים, הנסים לפריצים – ורבבות הנסים ופריצים אמרו לעצמם ‘זוהי פקודה’ ונרתמו למפעל ההשמדה.

‘אשר לי,’ סיפר הס, 'הרי בשנת 1940 קראני היינריך הימלר למפקדתו. הוא מסר לי שהפיהרר ציוה לפתור את בעיית היהודים. פרטים אקבל מאדולף אייכמן.

'כעבור ימים אחדים בא אלי אייכמן. הוא הסביר לי, שתכניתו של הפיהרר, תכנית השמדת־עמים, נתקלת בקשיים טכניים. במוות־ביריה אי־אפשר להשמיד מיליונים. הנסיונות, שנערכו בגזים, פליטי מנוע של מכונית, הוכיחו שאין בהם כדי לשמש פתרון מניח את הדעת. משום כך עלינו להקים מחנה־מוות, שבו תתבצע השמדה המונית.

‘יחדיו יצאנו לדרך, לבקש מקום מתאים. מצאנו שטח כזה, סמוך לעיירה אושויץ, שהיה מוקף יערות ובצות. אייכמן ציוה להקים שם את המחנה והתחייב להשיג את הגז הדרוש.’

הנה כי כן נפרדו שני הבנים של ‘הרייך השלישי’ לאחר שסיכמו ביניהם את פרטי המפעל העתיד לקום.

השופטים הכריזו על הפסקה קלה ויצאו. הנאשם נשאר במקומו. שני תת־מקלעים שבידי אנשי־המשמר דומה שהצביעו עליו. הס ישב חסר־הבעה, כמו חיה משועממת בתוך סוגר. הקהל קם על רגליו ויצא אף הוא לפרוזדור, לחלץ עצמותיו לאחר הישיבה הממושכת.

נשארנו שנינו־מארק ואני. ישבנו בספסל הראשון, הקרוב לבמה. דומה היה עלינו, שהס נמנע מלהביט ישר בפנינו. האומנם הבחין שאנו יהודים?

אמר מארק: ‘הייתי רוצה לזעוק. אך אלה שהמציאו את הזעקה, מפגרים אחרי הרגשות שמעורר פרצוף זה שלפנינו.’

אמרתי למארק: ‘אני מנסה לשוא לצוד את מבט עיניו. לנחש מה רוחש בתוך מוחו. גם אני רוצה לזעוק, לגדף, אך כל הגידופים שבעולם היורים לעומת מעמד זה. שהרי כאן, באולם זה, נגללות קורות השואה. הדוח של משפט זה ישמש בעתיד ספר־לימוד על הפרק הנורא ביותר בקורותינו. אשר לי, מארק, אני מודה שאיני פוסק מלהרהר באבא ובשרנקה אחותי. השואה כללית היתה, ולכל יהודי יש בה חלק, אך כל יהודי והשואה הפרטית שלו.’

אמר מארק: ‘בבואי לכאן, נטלתי עמי נייר ועט. חשבתי לרשום רשימות מהמשפט. אך לאחר ששמעתי את וידויו של הס, הרגשתי שאין בי הכוח הנפשי הדרוש לכך. המתרחש כאן הוא סיוט, שכל שהוא אנושי נסוג ממנו בשאט־נפש.’

עם שאנו משוחחים חרש בינינו, חזר הקהל, ולאחר־מכן – חבר השופטים.

הס המשיך בוידויו והוא סיפר פרטים נוספים על הסיור שערך עם אייכמן. שני הבנים של ‘הרייך השלישי’ תיכננו את המפעל, שצריך היה להשמיד תחילה 8־7 מיליוני בני־אדם. הם ידעו שאדולף היטלר, היינריך הימלר, המפלגה, השלטון – העם הגרמני כולו – יושיטו להם עזרה למימוש התכנית. מחנה־המוות השטני טרם הוקם, לרציף המואר בזרקורים טרם הגיעה הרכבת הראשונה שהובילה מועמדים לכבשן – וכבר הכין המפעל בהאמבורג את פחיות הרעל צקלון ב' – את המוות הנורא הסגור בתוך הגבישים. בבאואריה חיכו בתי־החרושת למשלוחים הראשונים של שיער גזוז מקדקדי הנשים – כדי להכין ממנו חבלים בשביל הצי. הבנקים בגרמניה המתינו לכסף, לזהב, לתכשיטים ולשיני־הזהב של מיליוני הקרבנות. 

והנה יצא מפעל ההשמדה מכלל תכנית. הוא עמד על תלו. עוד מעט ינוע הכל בדייקנות ובמהירות מסחררת.

‘היכן התגוררת בשנים שבהן שימשת כמפקד אושויץ?’ – קטע השופט את שטף דבריו של הס.

‘במחנה. בוילה מול הכבשנים.’

‘והיכן היו אשתך וחמשת ילדיך?’

‘בקיץ, בימי החופש, הייתי מביא אותם לוילה שלי.’

‘האם נכון הוא, שבניך השתעשעו ביריות באסירים שעברו בשבילי המחנה?’

‘נכון.’

‘הנכון הוא שבאחד מלילות הקיץ 1943 הגיע משלוח ילדים גדול מחוץ־לארץ והכבשנים היו גדושים, ואז ציוית להריץ אותם לתוך בורות, שבהם בערו פחי־בנזין?’

‘נכון.’

‘האם היית עושה זאת לילדיך?’

‘הוי לא!’ קרא הס.

‘אז מדוע עשית זאת לילדים ההם?’

‘קיבלתי פקודה,’ השיב הס.

שמענו – ואף אם היינו מחליטים לקום ולזעוק, לא היינו מסוגלים לכך. גרונותינו חנוקים היו. ככל שהוסיף הס וסיפר את סיפורו, דומה היה עלינו שהוטלנו בכוח לתוך מחנה־התופת, נגררנו בשער־המוות, שמאחוריו הסתיים הכל שהוא אנושי. ראינו את מפקד הס. ס. את היינריך הימלר, שבא לביקור באושויץ והציץ מבעד לצוהר קטן לתוך תא־הגזים – מתענג על מראה היהודים הנחנקים בפנים ומפרפרים פרפורי גסיסה אחרונים. היהודים לא היו היחידים שנועדו לשריפה. הנאצים תיכננו להשמיד גם את הצוענים ולאחר־מכן את העמים הסלביים. הם, הגרמנים, זקוקים היו ל’מרחב־מחיה', שעל־כן החליטו לפתוח ברצח־עמים.

כל זה שייך לעבר. קרונות־המוות מוטלים בצדי המסילה. הזרקורים כבו. חוטי התיל המחושמל מחלידים בשדותיה של אושויץ – השדות, שאפרם של מיליונים ז1רה עליהם.

על צלליהם של מיליונים אלה התדיינו בתוך אולם בית־המשפט. מזה – חבר השופטים, ומזה – רודולף הס.

ישיבות בית־המשפט נערכו כמעט מדי יום ביומו. היינו נוסעים־מארק ואני – מל1דז' לוארשה, שכן בוארשה ההרוסה לא היה לנו מקום־לינה. יש ששוחחנו בשעת הנסיעה ברכבת, אך על־פי־רוב ישבנו מחרישים – כל אחד שקוע היה בעצמו ובהרהוריו. בלילות, בשובי לל1דז' ובשכבי בחדרי אשר במלון, נדדה שנתי. ויש שהייתי חולם חלום שחזר ונשנה: הס הוסגר לידי. מה אעשה בו? איזה עינויים אמציא בשבילו בטרם ארצח אותו נפש? הייתי מקיץ שטוף זיעה קרה. גם בחלומי ידעתי שזהו חלום וכי אין לו שחר. שמחשבותי הן מחשבות־הבל. לא הס הוא שרצח שליש מבני־עמי. לא הס הוא ששלח בגיד־אצבעו את אבא ואת שרנקה אחותי לכבשן. העם הגרמני כולו, זה שטיפח את הפשע שאין לו אח ודוגמה בקורות האדם, וזה ששאב מלוא חפניו את ההכנסות ממפעל־השטנים של רצח־עמים, הוא היושב על ספסל־הנאשמים. רודולף הס יוצא באחד הימים להורג, אך היכן העונש שיוטל על עמו הנפשע?

ככל שעברו הימים, קשתה עלי הנסיעה לוארשה, כלומר – הישיבה בבית־המשפט. סיפורו של הס, סיפור שאין לו סוף, נמשך וחתך בי כבבשר החי. יום אחד אמר לי מארק:

‘אני חושש שלא יעמוד בי הכוח הנפשי להוסיף ולנסוע יום־יום.’

‘כמוני כמוך,’ עניתי לו.

ואכן, לא נסענו עוד. ב־16 באפריל 1947 קראנו בעתונים שרודולף הס, קוטל־העמים, הוצא להורג בתליה בתוך מחנה אושויץ, המחנה שאותו הקים וטיפח במשך שנים.

קראנו ולא היה בידיעה זו כדי להקל על מצוקתנו.

 

פרק עשרים ואחד: צוואתו של יוּרק    🔗

החומות הדהויות סוגרות על המנזר כעל בית־כלא. אפור הוא הסינר על גופיהן הכתושים של הילדות האסופיות. ענבלים מכים בדפנות הפעמונים ומפצלים את היום לשעות. עם שחר יוצא טור ארוך של ילדות, בדומה לטור אסירים בחצר בית־כלא, בדרכן אל הכנסיה. צינה נושבת מרצפות־האבן. חרש־חרש עולה התפילה אל התקרה המקומרת ואל הויטרז’ים שבחלונות.

ראשי הנזירות עטורים שביסים לבנים. עיניהן מציצות בקפידה בחניכותיהן הקטנות. עצבות מנשבת ממדיהן המעומלנים, מפניהן חמורות־הסבר. את עבודת יומן הן עושות בתאים קודרים, שקישוטם היחיד הוא הצלוב. הן עובדות בשקידה – זו בתפירה, זו במשק־הבית, זו עודרת בגינה ושפתיה מלחשות תפילה. זו כורעת בכנסיה לפני פסלו של ישו, משעינה מצחה אל הדוֹמוֹ.

עם ערב פושטים צללים בחצר וטור האסופיות משרך שוב דרכו אל הכנסיה. קולותיהן של הילדות בוקעים בשירת־נכאים.

רבות מן הילדות אינן זוכרות כיצד הגיעו לכאן. יש שבלילות הן חולמות על בית רחוק, על אם ועל אב, ושפתיהן ממלמלות מלים, שאין הן זוכרות את פשרן.

בין האסופיות מצויות גם ילדות יהודיות. כיצד הגיעו הללו אל המנזר?

אי־פעם, בימי השואה, הונחה ילדה פעוטה, יהודיה, ליד שערי מנזר. אי־פעם נמסרה ילדה לאם־מנזר על־ידי הורים אומללים, בטרם נרצחו על־ידי הנאצים. אם־המנזר, שלבה לב רחום, הסכימה לתת מקלט לילדה היהודיה. ואולי לא טוב־לבה הוא שהכריע, אלא הרצון לגאול נפשי תועה ולהטבילה לנצרות.

ההורים שילחו בבתם הקטנה מבט אחרון, בטרם פרשו לדרכם, דרך־היגונים. על־הרוב נספו בשנות־האימים. אך יש שהספיקו ללחוש סודם לידיד יהודי או פולני, וכעבור, שנים, כתום המלחמה, באו הללו וגילו: במנזר פלוני נמצאת ילדה יהודיה. הם מסרו את שמה שמלפני המלחמה וכן את שם הוריה ועיר מוצאה. ואז־אז נרתמו פעילי־התנועה בפולין למשימה: לגאול ילדה יהודיה מידי הנוצרים.

כל זאת סיפרה לי ‘הגברת צציליה’, אשה צעירה, חיננית, זהובת־שיער וכחולת־עינים, שהועסקה בהצלת ילדות יהודיות ממנזרים. צציליה, אשה יהודיה ששמה האמיתי היה ד1רקה, היטיבה לספר. מדבריה למדתי מה קשה המשימה שהוטלה עליה.

במקרים ספורים בלבד־לאחר בירורים מוקדמים־פנתה הגברת צציליה אל אם־המגזר: ‘נמצאת אצלך ילדה ששמה כך וכך. יש בידי הוכחות שזוהי ילדה יהודיה!’־ אם־המנזר לא הערימה קשיים והיתה מחזירה את ה’פקדון'. אך ברוב המקרים אנוסה היתה הגברת צציליה לנקוט דרכי־ערמה: היא היתה מופיעה במנזר ומציגה עצמה כדודתה של אחת הילדות. הנזירות הביטו בעין רעה באשה הזרה, שהבקיעה את חומת בדידותן. באיך־ברירה היתה אם־המנזר מסכימה לפגישה. תחילה היו הילדות מגלות ניגוד נפשי, אך לאחר כמה פגישות הצליחה הגברת צציליה להתקרב אליהן, ואז היתה מגלה להן שהן יהודיות, קראה בשמן הקודם – ועוררה בהן זכרונות רדומים. הילדות שמעו והתרגשו ואף זועזעו מאוד – וכשהציעה להן הדודה צציליה לברוח בעזרתה מן המנזר – נתנו את הסכמתן.

אך היו גם מקרים בודדים, יוצאי־דופן: יש שילדה יהודיה, שוכנת־מנזר, סירבה להפצרותיה של הדודה צציליה. היא לא הסכימה בשום פנים ואופן לנטוש את המנזר ולקשור מחדש את גורלה בגורל היהודים. דאז – באיךברירה ולאחר התיעצות המלווה שיקול־דעת־הוחלט לפעול. הדודה צציליה הערימה על הילדה העיקשת: היא הזמינה אותה, כביכול, לטיול, אך המכונית שהסיעתן עשתה דרכה ישר אל מקום־מחבוא, שהוכן מבעוד מועד.

הילדה נחטפה.

את בעיית ניגודה הנפשי ליהודים השארנו למחנכות. סמכנו עליהן שהן תדענה להחזיר ילדה כזו אל חיק עמה.

ככל שעברו הימים ורבו הישגיה של הדודה צציליה, נצטמצמו האפשרויות שבידה. יום אחד הופיעה בנארוטוביצ’ה 18, צנחה על כסא נסערת מאוד והטיחה בנו דברים מרים:

‘די, גמרתי! לעולם לא אגש עוד למנזר!’

‘מה קרה, דורקה?’ שאלנו.

סיפרה לנו:

'לאחר החטיפות שביצעתי בזמן האחרון התארגנו כנראה המנזרים והחליטו לנקוט פעולה נגדית. אני מניחה שאמהות־המנזרים מסרו למשטרה את תיאורי המדויק. הבוקר, בבואי למנזר־האחיות בלובלין ובבקשי לאפשר לי פגישה עם אחת הילדות, הבחנתי במבטה החשדני של אם־המנזר. היא ביקשתני לשבת ולהמתין, ונזדרזה לצאת לחדר הסמוך. הצצתי מבעד לסדק שבדלת וראיתיה מרימה את אפרכסת הטלפון. אמר לי לבי: טלפון זה הוא למשטרה! קומי, דורקה והסתלקי!

‘ואכן, הצלחתי לחמוק בטרם חזרה אלי אם־המנזר. אין לי ספק שנחלצתי מצרה גדולה.’ 

טען ישראל, מנהל מחלקת הילדים והנוער:

‘נניח שהיטבת לעשות, דורקה. אך עדיין נשארת השאלה: כיצד נפעל להבא? הנה יש בידי מכתב שנתקבל בשבוע שעבר מארץ־ישראל, מחיפה. אשה אחת כותבת לנו, שאחיה, שנספה בגיטו דמבלין, השאיר בפוּלאבי הסמוכה, במנזר, את בתו בת התשע. שמה היה איטקה, אך במנזר כינוה בשם פולה. היא עתה בת 12. הדודה מבקשת בכל לשון של בקשה לנסות ולחלץ את הילדה מן המנזר, שכן היא היחידה שנשארה מכל משפחתה. הדודה ניסתה כבר לפנות לקרוב שלה בפולין, אך איטקה מגלה התנגדות ואינה רוצה לשמוע אפילו שהיא יהודיה. הדודה מפצירה בנו שנפעל. שנשלח אליה את הילדה. היא תתן לה בית חם וחינוך יהודי. הספקתי לבדוק את העגין ונתברר לי שאכן ילדה בשם פולה שוהה במנזר בפולאבי. כיצד נוציאה משם?’

‘עלי אל תסמכו,’ אמרה דורקה, ‘אני יכולה רק להזיק.’

‘ומה את מציעה?’ דחקנו בה. אמרה דורקה:

‘לדעתי, עליכם למצוא בחורות אחרות במקומי. אני אכניס אותן לעבודה. ייתכן שלאחר כמה חדשים אוכל גם אני לחדש את פעילותי.’

‘היכן לוקחים בחורות עם מראה כשלך?’ קרא ישראל.

נשתררה דממה. ואז אמרתי לחברים:

‘הניחו לי לנסות. אני מאמין שאוכל למצוא “במקום” לדורקה.’

‘אל תשכח שהתפקיד הוא סודי וכרוך בסכנות!’ הזהירתני נסיה.

‘אעשה כמיטב יכלתי,’ אמרתי.

בצאתי לרחוב, התרוצצו במוחי שני שמות: האליגה, אשתו של הסופר ווֹלסקי, וקריסטינה, בתו של הסנדלר טרויאנובסקי. האמת היא, שאם התלהבתי ברגע הראשון מן הרעיון שצץ במוחי, בא הרהור שני ועורר בי ספקות. אמנם, האלינה הביעה אילו פעמים באזני את רצונה לסייע לנו. אך כיצד אציע לה להסתבך בפעולה המנוגדת לחוק? ואשר לקריסטינה – האין זה טירוף מצדי שהעליתי על דעתי לרתום את האשה הצעירה למשימה זו? האומנם יהיה בי העוז לבקש את קרישה, הקתוֹלית האדוקה ענודת־הצלב, לחטוף ילדות ממנזרים?!

אך ככל שהוספתי להרהר בדבר, גבר בי בטחוני, כי עלי לפעול, כי אסור לי לעמוד מנגד, וכי בסופו של דבר יתברר שצדקתי.

אחר־הצהרים נפגשתי עם האלינה. כמובן, מחוץ לביתה. ניגשתי לענין ללא כל

הקדמות יתירות.

‘האלינה, ביקשת לעזור לנו. נכון? הגיעה השעה.’

וסיפרתי לה את פרשת המנזרים והילדות היהודיות האסופיות.

‘את, האלינה, שמראך כמראה פולניה טיפוסית, תדעי איכשהו למצוא לך דרד למנזרים,’ סיימתי את דברי. 

שמעה האלינה וארשת פניה, שמתוחה היתה תחילה, בראשית דברי, דומה שהוארה באור פנימי.

‘אעשה כל מה שיידרש,’ אמרה קצרות, ‘אימתי עלי לצאת לפולאבי?’

לחצתי ידה בחמימות.

‘אני מודה לך, האלינה,’ אמרתי, ‘כלומר, אנחנו מודים לך. ואם אין את פוחדת ממליצות, אומר לך: עמך הוא המודה לך. ואשר לאיטקה, כלומר לפולה, הניחי לי להרהר עוד בדבר. ייתכן שבמקרה של פולה אפעיל אשה אחרת. אך מה טוב שיכול אני לסמוך עליך.’

האלינה שילחה בי מבט חוקר, אך לא שאלה שאלות. למחרת היום, בבוקר, יצאתי לוארשה וטילפנתי אל בית־הספר של קריסטינה.

המתנתי לה בשערי בית־הספר. פני היו כנראה נרגשות, שכן קריסטינה שאלה:

‘קרה משהו, בן?’

‘לא, קרישה,’ עניתי, ‘אך באתי אליך, כדי שיקרה משהו. משהו טוב.’

וכאן סיפרתי לח את הסיפור מראשיתו ועד סופו. משסיימתי, היו פניה של קרישה חיורות מאוד. חזה עלה וירד מחמת התרגשות והצלב שעליו הבהיק באור השמש החרפית. ידה של קרישה נאחזה מבלי־משים בצלב, כמבקשת הצלה.

‘לי אתה מציע זאת?’ שאלה.

‘אין לנו ברירה,’ עניתי, ‘הטובע נאחז בקש. ובמקרה זה את היא הקש שלנו. לא אסתיר ממך: יש לנו אשה יהודיה שחיה כנוצריה. שמה האלינה והיא מוכנה לנסות. אך המקרה של פולה הוא קשה במיוחד ואני חושש שהאלינה לא תעמוד במשימה.’

‘ומה רע בכך שפולה תגדל ותהיה קתולית הגונה?’ שאלה קרישה ונעצרה תוך כדי הליכה כתובעת תשובה.

רגע נבוכותי והדיבר ניטל מפי. אך התגברתי ועניתי לה:

‘ראי, קרישה, היטלר יצא למסע השמד נגדנו, היהודים, והצליח להרוג כל יהודי שלישי בעולם. כיון שנותרנו מעטים, אנו נלחמים על כל נפש יהודית. אם נותר עליה, נשלים את מלאכתם של הנאצים. לא־כן?’

קרישה נראתה מהססת. חורון פניה התחלף בסומק עז. שעה ארוכה שתקה. ואז אחזה פתע בידי ודיברה אלי, ודבריה נרגשים מאוד:

‘סלח לי, בן, אני מבינה ששגיתי. וזאת לאחר ששאלתי את עצמי מה היה יוּרק מציע לי לעשות.’

ושוב שתקה קרישה, ואז סיימה את דבריה:

‘תשובתו של יוּרק ברורה לי מעל לכל ספק. תשובה זו היא לי מעין צואה. אני לרשותך, בן.’

‘עלינו לפעול ללא כל דיחוי,’ אמרתי, ‘מחר יום א’ ואת חפשית מבית־הספר, נכון?

את תצאי מחר לפוּלאבי, תציגי עצמך במנזר כידידת הוריה של פולה, ותקחי את הילדה לטיול במכונית. אדם משלנו, מחופש כנהג־מונית, יחכה סמוך למנזר. עליך להביא את פולה ללודז‘, לרחוב נארוטוביצ’ה 18, קומה שניה. הכל ברור? ועתה סלחי לי שאיפרד ממך. עלי לחזור ללודז’ ולהכין את כל הדרוש.'

למחרת היום, בבואי כמנהגי יום־יום לסעוד ארוחת־צהרים בדירת ההנהגה הראשית אשר בנארוטוביצ’ה 18, ציפתה לי חויה מזעזעת. כשעברתי את השער ונכנסתי לחצר, נפתח פתאום חלון בקומה השניה וראש של ילדה השתרבב החוצה.

‘הצילו!’ זעקה הילדה, ‘הז’ידים רוצים לשחוט אותי ולקחת את דמי לאפיית מצות!’ אותו רגע ראיתי זרוע של גבר שהופיעה מאחור ונכרכה מסביב לצוָארה של הילדה.

הזועקת הופלה כנראה ארצה, והחלון נסגר בקול חבטה.

הבטתי מסביב. השמעו השכנים את זעקת הילדה? אך החלונות הכפולים אטומים היו בחורף. בחצר עמדה דממה. השלג, שירד לא־מכבר, כיסה אותה במעטה לבן ואדיש. האומנם קרה הדבר או היה זה תעתוע־חושים בלבד?

רגלי, שעלו במדרגות־האבן אל הקומה השניה, רעדו. משפתחתי את הדלת, ראיתי את נסיה ואת ישראל, שאחזו בזרועות הילדה מזה ומזה. קרישה עמדה בסמוך מוכת־תדהמה.

ראשה של פולה, ילדה כבת שתים־עשרה, עטור היה שיער שופע, ערמוני. עיניה השחורות דלקו בחרון. היא ניסתה לשוא להשתחרר מאחיזתם של נסיה וישראל והטיחה בפניה של קרישה:

‘את רמאית! שקרנית! אני לא אחיה בין ז’ידים מזוהמים שצלבו את ישו! אני פולניה, נוצריה! החזירי אותי מיד למנזר! אני אצעק! אקפוץ מהחלון!’

ולפתע נשבר קולה והיא געתה בבכי, אוחזת בצלב שעל צוארה:

‘הוי ישו, רחם עלי!’

בדי־עמל ניתקתי את קרישה מהילדה המתיפחת. לאחר שעה קלה הובלתיה אל תחנת־הרכבת. חיכינו כשעה לרכבת היוצאת לוארשה. כל אותו זמן שתקה קרישה ונסתגרה בהרהוריה. לא העזתי להפריע לה. אך בטרם עלתה לרכבת ויצאה לדרכה, חיבקתני קרישה ואמרה לי:

‘אל תצטער, בן, על עגמת־הנפש שנגרמה לי. ואל תרחם עלי. אני שלמה עם עצמי.’ ובעמדה על שלבי הקרון, גחנה ונשקה לי•

‘אני מודה לך, בן,’ אמרה, ‘שנתת בי אמון, שאיפשרת לי למלא את צואתו של יוּרק.’

 

פרק עשרים ושנים: שיחה בתחנת־הרכבת    🔗

האלינה, אשתו של הסופר ווֹלסקי, נרתמה בנפש חפצה למשימות שהטלנו עליה: היא יצאה למגזרים רחוקים והביאה משם ילדות יהודיות. לימים נמצאו בין חברות התנועה, שחזרו מברית־המועצות, שתי נערות שהתאימו מאוד לתפקיד ואף הן נכנסו לתמונה־האחת הופיעה במנזרים בשם יאדויגה והשניה־דאנושה. את קריסטינה טרויאנובסקה הפעלנו לעתים רחוקות בלבד – בשעת־חירום, כשהערכנו שהיא בלבד עשויה להצליח במשימה. לא עברו ימים רבים ובבית־הילדים אשר בנארוטוביצ’ה 18 נמצאו, נוסף לפולה, עוד כמה ילדות שהגיעו ממנזרים – שגילו אף הן ניגוד נפשי לסביבה החדשה שאליה נקלעו. לא ייפלא שידיהן של נסיה ועוזרותיה היו מלאות עבודה.

הימים חלפו והיו לשבועות והשבועות לחדשים. החורף המשופע בקרה ובשלגים נסוג אט־אט, בנהלו קרבות־מאסף אחרונים. יום אחד, בצאתי לרחוב, ראיתי פתאום שכל הגגות המכוסים שלג נוטפים כאילו הזילו דמעות. בשמים עמדה שמש נוגהת והרוח הקלה היתה ספק של שלהי חורף ספק של ראשית האביב.

צרור האוטוביוגרפיות של הילדים, שנתגבה. על שולחני במלון, הלך וגדל. חזרתי וספרתי אותן, ולא האמנתי לעצמי שאמנם זכיתי ומספרן מתקרב לאלף. זכרתי את האוטוביוגרפיה הראשונה של ברקוֹ הפרטיזן, שקיבלתי בשעתו מידי נסיה.

כיון שמיציתי כמעט את כל האפשרויות של איסוף האוטוביוגרפיות, נתפניתי שוב לעבודה בנארוטוביצ’ה 18 וכן לביקורים בבתי־הילדים בעריה של פולין. ידעתי שמועד שובי לארץ קרב והולך, לא ייפלא שהתחלתי לעשות חשבון־נפש: מה פעלתי, ומה יכולתי לפעול –והחמצתי – אם מתוך הזנחה ואם מתוך שכחה. ניסיתי, בימים האחרונים ממש, לתקן כל מה שפגמתי. ‘פנקס המשימות’ שלי, שכל שרשמתי בו בטרם צאתי מביתי ברמה הגלילית נמחק, מונח היה ככלי אין הפץ בו. ועדיין, מפעם לפעם, הציק לי זכרון השבועה שנשבעתי ליאז’ומבק. חקרתי, דרשתי, פירסמתי מודעות בעתונים על מארישה יאז’ומבק – אך העליתי חרס בידי. לבסוף נאלצתי לותר.

יום אחד סיפרה לי נסיה שקיבלה את האישור שכה יחלה לו: ילדיה יעזבו את פולין ויעלו ארצה.

‘מתי?’

‘בעוד שבועים.’

‘אם כן נצא שנינו מכאן בעת־ובעונה־אחת,’ אמרתי.

נסיה הרכינה ראשה ופניה קדרו.

‘לצערי, לא, בן,’ אמרה, 'התנועה דורשת ממני להישאר כאן ולהמשיך.’

‘ויש לך כוח נפשי לכך?’ שאלתי.

‘ומי שאלני על כוחותי הנפשיים בשעה שחזרתי כתום המלחמה מברית־המועצות?’ אמרה נסיה, ‘התנועה אינה מזלזלת חלילה בפרט, אך היא רואה יותר ממנו. שעל־כן היא רשאית לבוא בתביעות. כמובן, נשעה שיש לה הצדקה לכך. כמקרה שלי הצידוק הוא, שקניתי לי נסיון רב כטיפול כילדים, וכל עוד שוהים על אדמתה של פולין ילדים־שרידים, עלי להישאר אתם.’

‘כרב־חובל העוזב אחרון את האניה,’ ניסיתי להתלוצץ.

נסיה שתקה, אך ארשת פניה הסגירה את עצבותה.

‘ומי יעמוד בראש ילדיך בדרכם לארץ?’ שאלתי.

‘חסיה.’

‘האין היא צעירה מדי?’

‘אל תשכח, בן, שהיא היתה באושויץ. שם, במחנה, היו האסירים מתבגרים מהר. חסיד, היא בחורה רצינית, על־אף גילה הצעיר. הילדים התקשרו מאוד אל חסיה. ואפשר בהחלט לסמוך עליה.’

‘והיכן יחצו הילדים את הגבול?’ שאלתי.

‘בשצ’צ’ין,’ ענתה נסיה, ‘אני מקווה שהכל יהיה בסדר. על־כל־פנים, כך מבטיה לי יהודה.’

ברגע הראשון לא תפסתי למי היא מתכוונת. עם שאני עומד לשאול אותה על כך, צפה לפני דמותו של יהודה איש 'הבריחה’־הבחור הבלונדי הגברתן, שפגשתי בביקורי במושבת הילדים בגשצ’ה־פוסטה אשר בשלזיה־ונזכרתי בסיפוריו באותו לילה. בלי־משים חייכתי אל עצמי. נסיה הבחינה בחיוכי ואמרה:

‘אני רואה שאתה שמח על הבשורה. מאוד אבקשך: בבואך ארצה, השתדל לברר היכן סודרו הילדים שלנו וגש אליהם. הם ישמחו לראותך. מבטיח?’

מובן שהבטחתי לה.

ושוב שקעתי בעבודתי היומיומית, והימים דומים היו זה לזה ולא קרה בהם שום מקרה הראוי לציון. אלא שערב אחד בשעה מאוחרת, בשבתי במלוני טורח וממיין את צרור האוטוביוגרפיות שבידי, שמעתי נקישה על הדלת.

על הסף ניצב יהודה, לבוש מעיל־עור ונעול מגפים גבוהים – בדיוק כפי שראיתיו בפגישתנו האחת והיחידה בגשצ’ה־פוסטה. 

‘ערב טוב, בן,’ חייך אלי ולחץ את ידי בחמימות, ‘איך אתה מתקדם? שמעתי שאתה עומד לחזור ארצה. אולי תארוז אותי במזוָדה שלך?’

‘ומי יעביר יהודים בגבולות?’ שאלתי.

יהודה הרצין. הוא ישב לידי ושלא כדרכו נאנח ואמר:

‘אכן, זוהי השאלה. מי יעביר יהודים בגבולות? ובענין זה באתי אליך, בן. הרי ידוע לך שבית־הילדים של נסיה עומד לעבור ביום א’ הקרוב את הגבול. והנה קרה דבר אשר מפניו פחדנו. הגבול נסגר פתאום. אין יוצא ואין בא.'

‘והרי יש לך דרכים משלך להסתדר עם משמר־הגבול,’ אמרתי, ‘בטוחני שגם הפעם תמצא מוצא.’

‘אתה מגזים, בן, בהערכת יכלתי,’ אמר יהודה, ‘הרי סיפרתי לך בגשצ’ה־פוסטה, שיש לנו הסדר עם קצינים פולנים וסוביטים מן הדרג הנמוך. אך ברגע שמתקבלת הוראה מן “החלונות הגבוהים” בוארשה לסגור את הגבול, אין לנו כל אפשרות לפרוץ את ההסגר. ובגבול – שומרים חמושים, שלא יהססו לפתוח באש.’

‘אפילו על ילדים?’ שאלתי.

‘מי יכול להבחין בלילה בין ילדים לבין מבוגרים?’

‘ואי־אפשר לשחד אותם?’

‘ברגע שנסגר הגבול בהוראת המפקדים הגבוהים, לא תשחד את הזקיפים בעד שום הון שבעולם. הם יודעים שאם יתגלה הדבר, ישלמו בראשם.’

‘אם כן תדחו את מועד היציאה?’ שאלתי.

‘לא, בן,’ השיב יהודה, ‘לנו אסור לדחות. אנו עובדים לפי תכנית־כוללת. אין אנו כאן אלא חוליה בודדה בשרשרת. בליל היציאה יחכו לנו מעבר לגבול. וגם ספינת־המעפילים מחכה בנמל. הכל מתנהל כמו סרט נע. אם נפגעת חוליה אחת, עלול כל הסרט להתעכב.’

‘אם כן מה אפשר לעשות?’ שאלתי.

‘בענין זה באתי אליך, בן,’ אמר יהודה. וכאן הפסיק רגע ואז הטיל לעברי שאלה:

‘אתה מכיר את ואנדה גורסקה?’

נרעדתי. מאין לו, ליהודה, שמה של רגה אחותי? והאומנם נודע לו מהו הקשר בינינו?

עם שאגי מנסה להתגבר על מבוכתי ולענות לו תשובה כלשהי, פתח יהודה ואמר:

‘אתה זוכר את שיחתנו בגשצ’ה־פוסטה? סיפרתי לך, שלדאבוננו אין לנו כל קשר וכל גישה אל הדרגים הגבוהים במשרד־הבטחון וזהו הדבר המדאיג אותנו. רמזתי לך אז ולא נרמזת. ואולי היו לך סיבות משלך שלא להירמז? האמת היא שכבר אז ידעתי שואנדה גורסקה, מנהלת מחלקה חשובה במשרד־הבטחון, היא אחותך.’

‘כיצד נודע לכם הדבר?’ תמהתי. 

יהודה שילח בי מבט מוכיח.

‘אתה, בן,’ אמר, 'טועה כנראה בהערכת “הבריחה” ומזלזל בתושיה של חבריה.

אך לא נעסוק בזה עכשי1. באתי לבקשך שתגש אל אחותך ותספר לה הכל. כלומר – את העובדה שמחרתים בלילה תעבור בגבול שצ’צ’ין קבוצת ילדים שלנו. הם ממילא יודעים עלינו הרבה, ואין אנו חוששים במיוחד מהתגלית שתגלה לה. אנ מניחים שאחותך לא תעמוד מנגד. שעל־אף העובדה שהיא היה כנוצריה ומסתירה את מוצאה תוכל להשפיע עליה שתעזור לנו שאמנם היא יכולה, בתוקף מעמדה לעזור. אם לא בקביעות, הרי לפחות פעם אחת ויחידה.'

‘אחותי לא תתן יד לשום דבר שאינו כשר בעיניה,’ ניסיתי לטעון.

‘גם את זאת לקחנו בחשבון.’ אמר יהודה, ‘אך החלטנו שאסור לנו לוַתר בלי לנסות תחילה.’

שעה קלה שתקתי. נזכרתי בפגישתי עם רגה אחותי. ‘נתראה רק במקרה שתסתבך בצרה ותהיה זקוק לעזרתי’ – אמרה לי בטרם נפרדנו. והנה הגיעה השעה. הרי זקוק אני לעזרתה! מיששתי בכיסי ומצאתי את מספר הטלפון שלה בוארשה, שהשאירה בידי.

‘ניחא,’ אמרתי ליהודה, ‘בוא אלי מחר בערב. אעשה כל מה שביכלתי.’

‘זכור, בן, שנשארו רק יומים!’

יהודה הלך לו ואני הזמנתי מיד שיחה בינעירונית. לאחר דקות אחדות שמעתי את קולה של רגה אחותי, קול עמום, כאילו הערתיה משנתה.

‘ערב טוב,’ אמרתי, 'מדבר בן. סלחי לי על השעה המאוחרת. אני זקוק לעזרתך.

זהו מקרה רציני שאינו סובל דיחוי.'

שעה קלה היתה שתיקה מעבר לקו. ואז אמרה רגה:

‘צא מחר בבוקר ברכבת הראשונה מלודז’. אחכה לך בתחנת־הרכבת הוארשאית.' וטרקה את השפופרת. לא שאלה לשלומי. לא אמרה ‘לילה טוב’. ייתכן שמאזינים לשיחותיה־ניסיתי ללמד עליה זכות, אך האמת היא שרובו של אותו לילה נדדה השינה מעיני – מחמת צער ועלבון, שלא יכולתי להתגבר עליהם.

למחרת יצאתי מלודז' בשעה מוקדמת מאוד ולאחר שעתים ירדתי בתחנה הוארשאית. רגה לא חיכתה לי ברציף, כפי שציפיתי. אך משנכנסתי לבנין התחנה ההרוסה־למחצה, הבחנתי בדמותה. היא ישבה על אחד הספסלים בירכתי האולם. ראיתי בבירור שהשגיחה בי, אך לא רמזה לי רמז כלשהו. קרבתי וישבתי בסמוך לה על הספסל.

‘בוקר טוב, רגה,’ אמרתי בקול חרישי, ‘סלחי לי שהטרדתי אותך, אך את הרי השארת בידי את מספר הטלפון שלך. לא־כן? לא בלב קל טילפנתי אליך. שקלתי בדבר והחלטתי שאין לי כל דרך אחרת.’

‘הסתבכת?’ שאלה רגה. 

‘לא בדיוק,’ עניתי. וכאן החלטתי לשים את כל קלפי על השולחן. סיפרתי לה, בקיצור על בית־הילדים של נסיה ועל סגירת הגבול.

‘ומה זה שייך לי?’ זקפה בי רגה את עיניה המוכרות לי כל־כך משנות נעורי, עינים שבעמקיהן ברק של פלדה.

‘ידוע לי שיש ביכלתך לעזור לנו,’ אמרתי, ‘אנו מבקשים שהגבול ייפתח מחר בלילה לשעה קלה בלבד. עד שיעברו בו הילדים.’

‘מנין לך שאני יכולה לעזור?’ שאלה רגה, ומיד נזדרזה והוסיפה: ‘הרי אני משתטה בעיניך! שכחתי את “הבריחה”.’

‘כן, רגה, ניחשת.’

‘ומנין לכם שאעזור?’ שאלה רגה.

‘הרי לא תוכלי לעמוד מנגד!’ קראתי, ‘אמנם, את חיה כנוצריה לכל דבר, אך לא אאמין לך אם תאמרי לי שבעומק לבך אין כל רגש יהודי. הגבול סגור באופן הרמטי ולכל ארכו משוטטים כלבי־גישוש ושומרים חמושים. הללו עלולים לפתוח באש על הילדים. את תעזרי לנו. את תעשי זאת בשביל ילדים יהודים שרידי־השואה.’

רגה זקפה בי את עיניה הקרות. רגע ארוך כנצח שתקה. לבסוף אמרה:

‘אנו, בן, משדרים כרגיל על שני גלים שונים. אין לי כל יחס מיוחד לילדים יהודים. הילד של האיכר הפולני קרוב ללבי יותר מן הילד היהודי. אני לא אתכחש לעקרונותי. יש חוק במדינה זו, שעל הקמתה שפכתי את דמי, ואני לא אפר חוק זה בגלל סנטימנטים, שאתה מנסה לעורר בי. החוק מחייב את הכל ואסור לו לפרט לקחתו לידיו. לא, לא אתן יד לשום מעשה המנוגד למצפוני. אל תסמוך עלי. אני לא אנקוף אצבע. ובכלל, יש לי הרושם ששכחת למה הזמינו אותך הנה. אתה, בן, מועל באמון. החשבת על כך? ואתה מנצל את העובדה, שנולדנו לאם אחת ואינך חושש לספר לי על פעילותך החתרנית! אני מזהירה אותך, בן, לכל יש גבול!’

רציתי לטעון, אך חשתי מחנק בגרוני. לבסוף אמרתי לה, לרגה:

‘האמת היא שבאתי אליך מלא חששות. תיארתי לעצמי שלא בנקל תיעני לי. אך לא העליתי על דעתי, שכך אמנם תגיבי. ועכשיו, רגה, הקשיבי יפה לדברי. שתי דרכים לפניך. האחת – שעל־אף הכל תבואי לעזרתנו ותושיטי לנו יד. במקרה זה אני מבטיח לך שלא אוסיף להטרידך. הדרך השניה היא שלא תעזרי לנו. ואז – אז רגה, לא נהיה עוד אח ואחות. לעולם לא נתראה. לעולם לא נחליף מכתב. כאילו מתנו זה לזה. אל תמהרי לענות. שקלי יפה, רגה, אני מתחנן לפניך, שקלי יפה!’

אמרה רגה:

‘אל תאיים עלי. מאז שעמדתי על דעתי אני שונאת מלודרמות. רצית לדעת את תשובתי? הנה היא: אני בוחרת בדרך השניה. לא אעזור לך.’

קמתי מהספסל. חשתי פיק־ברכים שקשה היה לי להתגבר עליו. 

אם אמנם ויתרת עלי, רגה,' אמרתי, ‘צר לי. סוף־סוף את היחידה שנשארת לי מכל משפחתנו. שלום לך.’

פסעתי פסיעות אחדות, אך פתאום, מתוך דחף פנימי עז, חזרתי לספסל. רגה ישבה שם עדיין וראשה מורכן. אמרתי לה:

‘שכחתי, רגה, שיש גם דרך שלישית.’

‘והיא?’ זקפה בי את עיניה.

‘על המועד המדויק של גניבת־הגבול מחר בלילה ידעו, עד שבאתי אליך, שני אנשים בלבד: איש “הבריחה” ואני. עכשיו גם את יודעת. אנו נעביר את הילדים. אולם אם הם ייתפסו או אם, חלילה, יפתחו השומרים באש ויפלו קרבנות – אנו נפתח בחקירה. אם אמנם ייוָדע לנו שאת היא זאת שהלשנת, את, רגה, תשלמי בראשך. זוהי הדרך השלישית.’

רגה זקפה ראשה בתנועה פתאומית. פניה הסמיקו מאוד.

‘אני יודעת של“בריחה” זרועות ארוכות,’ אמרה, 'אך לא תיארתי לעצמי שאנשיה עוסקים גם בטרור וברצח. גם עכשיו איני מאמינה לך. אתה רוצה להפיל עלי פחד. מאיים ברצח וחושב לך שאיבהל. שכחת את שנות ישיבתי בכלא. את מלחמתי ביער כפרטיזנית. את דין־המוות שגזרו ‘עלי הפשיסטים שלנו. טעית בכתובת, בן.’

‘זכרי. הזהרתיך,’ אמרתי, ועקרתי משם ויצאתי בצעדים חפוזים מתחנת־הרכבת.

בחוץ זרחה שמש מסנוורת־עינים. היה יום אביבי והשלגים שהפשירו יצרו שלוליות ובכל שלולית נוצצה שמש גדולה. שירכתי דרכי ולא ידעתי לאן. עיני מסונוורות היו מנצנוצי השמש בשלוליות. עם שאני ממצמץ בעיני, חשתי בד1ק דמעות המכסה אותן. 

 

פרק עשרים ושלושה: צאתכם לשלום!    🔗

חזרתי ללודז'. איני זוכר כלום מהנסיעה ההיא, פרט לכך שישבתי בפינת הקרון מדוכדך ועגום. בחדרי במלון שכבתי על מיטתי ולא הייתי מסוגל לעסוק בעיסוק כלשהו. השיחה עם רגה אחותי השאירה בי עגמת־נפש ומגינת־לב. ידעתי שבערב יבוא יהודה, מצפה ממני לתשובה. בצר לי ניסיתי לדמיין לעצמי את תגובתו של יהודה: הוא לא יאמין לי שעשיתי הכל, כדי להשפיע על אחותי. העובדה, שלא מסרתי לו בפגישתנו הראשונה בגשצ’ה־פוסטה על אחותי ותפקידה במפלגה השלטת, ייתכן שעוררה בו תמיהות. היתה לי הרגשה כשל אדם שהכזיב את הציפיות שתלו בו. רבונו־של־עולם! ־חשבתי בלבי־איך, בכל־זאת, אוכל להיענות לבקשתו של יהודה?

ופתאום־ואיני זוכר כיצד־צף לפני זכרון הפגישה ביום הראשון של שהותי על אדמת פולין. ראיתי את חרבות גיטו וארשה ואת דמותו של הקולונל פראנצ’ישק יגר. הרי הקולונל נתן לי את מספר הטלפון הצבאי שלו במקרה שאהיה זקוק לעזרתו. כיצד קרה הדבר, שכל אותם חדשים ארוכים לא ניסיתי להתקשר אתו? פראנצ’ישק הוא איש־צבא, בעל דרגה גבוהה. אולי יוכל הוא לעזור לנו?

ככל שהוספתי לחשוב על כך, נתגברה אמונתי, שאמנם הקולונל לא יעמוד מנגד, שכן זכרתי את וידויו על חרבות הגיטו.

ניתרתי ממיטתי וחייגתי את המספר שבידי.

‘מי מדבר?’ נשאלתי מעבר לקו.

‘בן,’ עניתי, ‘אני מבקש לקשור אותי עם הקולונל פראנצ’ישק יגר.’

‘בן?’ נענה הקול, ‘שמך, אדוני, רשום כאן, במרכזיה, ימים רבים. הקולונל חיכה שתתקשר. אלא שהיום ‘הוא נמצא בביתו, בלודז’. יש לי הוראה למסור לך, אדוני, במקרה שתתקשר, את מספר הטלפון של ביתו.’

הודיתי־ולאחר רגע שמעתי את קולו של הקולונל יגר.

‘כן?’

‘שלום, פראנצ’ישק,’ אמרתי, 'מדבר בן. זוכר? גיטו וארשה.,

‘מה טוב שהתקשרת, בן!’ קרא פראנצ’ישק, 'כל אותם ימים חיכיתי שתפנה אלי.

חיפשתיך פה ושם ולא עליתי על עקבותיך. האמת היא, שלא נוח היה. לי לחקור על־אודותיך. מדוע שתקת כל הזמן? סבור הייתי שכבר חזרת לפלשתינה.'

הסברתי לפראנצ’ישק שעלי לראותו בהקדם האפשרי.

‘לדאבוני לא תוכל לבוא לביתי,’ אמר פראגצ’ישק, ‘אשתי אמנם יצאה לטייל עם צ’סלאב בני, אך היא עומדת לחזור כל רגע. היכן אתה נמצא? במלון “פ1ל1ניה”? חדר 211? אני בא אליך מיד!’

ואכן, לא עברו כעשר דקות ופראנצ’ישק הקיש על דלתי. הוא נכנס וניצב לפני כפי שזכרתיו מפגישתנו הראשונה – זקוף, שזוף מאוד, וצלקת עמוקה חוצה את מצחו ויורדת לאורך רקתו. בשערו זרקה שיבה.

התחבקנו ולאחר רגע ישבנו שקועים בשיחה. אמר פראנצ’ישק:

‘אני מניח שהזעקת אותי מתוך סיבה סבירה. אך לפני שתשמיע את ענינך באזני, ספר לי מה עבר עליך כאן מאז התראינו בגיטו. הרי חלפה כמעט שנה תמימה!’

סיפרתי והוספתי וסיפרתי – ופראנצ’ישק הקשיב בענין רב. לבסוף הגעתי לפרשת הילדים והגבול בשצ’צ’ין שנחסם פתאום. מסרתי לו על ביקורו של איש ‘הבריחה’ אצלי ועל כך שנתבקשתי לנסות ולפנות למישהו ב’חלונות הגבוהים‘, שמא יוכל לסייע לנו להעביר בשלום את הילדים. ואז נזכרתי בך, פראנצ’ישק – סיימתי את דברי־אמרתי בלבי: הרי אתה קולונל, ואולי בינתים אף עלית בדרגה ונתמנית גנרל. שמא תוכל לעזור לגו?’

סיימתי דברי וציפיתי למוצא פיו של פראנצ’ישק.

פראנצ’ישק החריש שעה קלה ואז עצם עיניו וחייך, כאילו אל עצמו, חיוך מוזר, שלא הבנתי את פשרו. לבסוף אמר:

‘מסור לחברך איש “הבריחה” שמחר בלילה, בין חצות לשעה שתים, יהיה הגבול פתוח. תוכלו להעביר את הילדים בלא כל חשש. על אחריותי.’

‘אני מבין שיש לך ידידים בין מפקדי משמר־הגבול,’ אמרתי. ומיד התחרטתי, שכן פראנצ’ישק זקף בי עיניו ואמר בקפידה:

‘מה זה חשוב, בן? בענינים אלה מוטב למעט בדיבורים. על־כן אבקשך: אל תמסור את שמי לחוגי “הבריחה”. איסור זה חל עליך עד מחר בלילה. בנת?’

האמת היא, שלא הבנתי. אם איסור הוא – למה יפוג תקפו דוקא מחר בלילה? אך לא הוספתי לשאול. הרי כבר נכויתי בשאלות־יתר.

ובכל־־זאת קשה היה לי להתגבר על סקרנותי. שאלתי:

‘ואיך הענינים בביתך, פראנצ’ישק?’

האיש שילח בי מבט חודר.

‘אני רואה, בן, שנתברכת בזכרון, טוב. אם כן דע לך שלא השתנה הרבה. ואם השתנה מעט – הרי זה, לרעה.’ 

נפרדנו – ופראנצ’ישק לחץ את ידי בחמימות.

‘אין לי מלים להודות לך,’ אמרתי, ‘קשה לי לתאר לך באיזו מידה התקשרתי לילדים אלה. אני שוהה במחיצתם מאז בואי הנה. על־כן אלווה אותם עד שצ’צ’ין.’

פראנצ’ישק הציץ בי מופתע. דומה היה עלי שרצה לומר לי משהו, אך הוא הניע ידו לשלום וזרק לעברי:

‘נתראה במהרה בקרוב!’

והלך לו.

השעה היתה שעת־צהרים. הלכתי לסעוד, כדרכי יום־יום, לנארוטוביצ’ה 18 ובישרתי לנסיה, שהילדים יוכלו לעבור את הגבול. פניה אורו.

‘יש להודיע על כך מיד ליהודה!’ קראה נסיה.

‘הוא יהיה אצלי הערב,’ אמרתי, ‘כך נדברנו.’

‘מוטב להקדים ולבשר לו,’ •הציעה נסיה, ‘יש לי מספר הטלפון שלו.’

חייגה אליו והזמינה אותו לבוא מיד. לאחר כמחצית השעה הופיע יהודה, השגיח בי ותמה:

‘מה, כבר חזרת מוארשה? מה בפיך?’

‘הענין הסתדר,’ אמרתי קצרות.

יהודה שילח בי מבט קונדסי, כחוגג את נצחונו.

‘נו, אתה רואה?’ קרא, ‘הטלת ספק! השחרת פני אחותך! מסתבר שאני הוא שצדקתי. בטוח הייתי שאחותך תיענה. לא־פעם נתקלתי בטיפוסים כאלה. למראית־עין קשוחים ונוקשים, מסתגרים בקליפתם, אך אם תגרד מעט את הקליפה, תמצא תמיד לב יהודי. זה קרה גם לך, לא־כן?’

הינהנתי בראשי. הרי חייב הייתי לתרץ איכשהו כיצד ייפתח הגבול בשעה היעודה. אדרבה, יחשוב לו יהודה, שאמנם רגה אחותי עשתה זאת. ואף־על־פי־כן אמרתי לו:

‘עלי להזהיר אותך, יהודה: אתה אינך יודע כלום על חלקה של ואנדה גורסקה בענין זה. ברור? וברגע שאחזור ארצה, תשכח על קיומה. לעולם אל תפנה אליה, ואפילו אם תחשוב שלא נשארה לך כל דרך אחרת.’

‘איסור זה, שלך הוא או של אחותך?’ שאל יהודה.

‘אל תחקור,’ אמרתי, ‘האמן לי. והבטח לי שתנהג בהתאם לבקשתי. אחת אוכל לומר לך: אם תפר את הבטחתך, תצטער צער רב. למה לך לחפש צרות ושברון־לב?’

יהודה הציץ בי במבט בוחן, אך שתק. נדברנו שלמחרת אחרי־הצהרים נתלווה, נסיה ואני, לילדים שיֵצאו ברכבת לשצ’צ’ין.

ובבית־הילדים – מהומה רבה. אלה אורזים תרמיליהם, אלה – חבילות. בין הטורחים על האריזה השגחתי באיטקה־הילדה מן המנזר שהובאה אלינו על־ידי קריסטינה ואשר עשתה לנו תחילה הרבה ‘בושות’. לושק הקטן בלבד התרוצץ בחדרים, מושך אחריו סוסון־עץ על גלגלים ומריע בקול גדול – והפריע לכולם. נסיה וחסיה ניצחו על המלאכה.

ישבתי בחדר צדדי, נרגש מאוד מן המעמד. ופתאום הופיעה חסיד. בחיי, מחפשת, חפץ כלשהו. נשאתי ראשי והצצתי בה כאילו ראיתיה לראשונה. נערה חמודה שצמותיה קלועות כזר מסביב לראשה. ראיתי את המספר הכחול המקועקע בזרועה ונזכרתי בסיפוריה על אישויץ. חשבתי בלבי: היכן תקח נערה עדינה זו כוח נפשי לעמוד בראש קבוצת הילדים עד שיגיעו לארץ? לעבור גבולות, להפליג בספינת־מעפילים, לעודד את רוחם של חניכיה? אך כאן נזכרתי בדבריה של נסיה: ‘אל תשכת בן, שבמחנה אושויץ היו האסירים מתבגרים מהר.’ אכן, חסיה מבוגרת מכפי גילה. אפשר לסמוך עליה!

למחרת היום יצאנו ברכבת לשצ’צ’ין. כל ילד ותרמילו על גבו והמימיה שלו קשורה לחגורתו. תפסנו קרון שלם, ובכל־זאת חששנו לשיר. הרי הקרונות האחרים, מלפנים ומאחור, גדושים היו פולנים. הילדים – אלה שוחחו ביניהם בערנות, אלה צחקו, ואלה ישבו שותקים וקודרים וארשת פניהם הביעה חששות ופחדים. אותה שעה זכרתי את בתי הקטנה ואת בני התינוק, שילדותם השלוָה עוברת עליהם ברמה הגלילית, וחשבתי על ילדים אלה חסרי אם ואב, שנגזרו עליהם נדודים. רציתי לומר להם את כל המלים הטובות שבאוצר המלים שלי, אך משהו עצר בעדי.

בתחנת שצ’צ’ין המתין לנו יהודה והוא שהובילנו לפרבר העיר, אל חורבה שנשארה שם מימי ההפצצות. החורבה מרווחת היתה ועמדה בתוך גן עצי פרי, מוקפת גדר ומרוחקת מבתים אחרים. בחדריה נכרו עקבות קבוצות העולים שעברו בה לפנינו: קופסאות־שימורים ריקות, דפים מספר עברי.

אט־אט ירדו דמדומים. בהשגחתן של נסיה וחסיד, הכינו הילדים ארוחת־ערב. יהודה הביא נרות ופיזרם בחדר הגדול. אור הנרות ריצד על פניהם של הילדים והטיל צללים גמלוניים על־גבי הקירות.

כתום הארוחה נערכה מסיבה – מין מסיבת־סיום־של־פולין. הילדים ישבו במעגל על־גבי הרצפה ובתווך דלקו כמה נרות. נזכרתי במדורה בגשצ’ה־פוסטה וחשבתי לי מה רבה הדרך שעברו ילדים אלה מאז מושבת־הקיץ. הבטתי בפניהם: היו שם כולם: ראובן שעבר את המלחמה מחופש כילדה; יז’י ה’עטלף' קטוע־האצבעות, שחי במאורה של כלב נושך; ברקו הפרטיזן בעל רגל־העץ; גז’גוז', שנמסר לקומיטט על־ידי הפולניה המופלאה, ששילמה בעבור חייו שלו בחייו של בנה; טאדק שהסתתר בחממה של פרחים וגנב מזון אצל בעלי־החיים בגן־החיות; לושק הקטן הפונה לכל גבר ומציע: ‘אולי אתה רוצה להיות אבא שלי?’ ולידם – זושה רועת־האוָזים; סאבינה, שהטמינה את גויית אחותה בשלג; פולה, שהגיעה אלינו וצלב גדול מתנדנד על צוארה – ועוד ילדים שהובאו אל נסיה בחדשים האחרונים. 

פני הילדים מרוכזות היו. עיניהם היו נעוצות בשלהבת הנרות.

פתחה נסיה ודיברה אל הילדים דברים היוצאים מן הלב. על הדרך המחכה להם. על סופה הטוב.

דיברתי גם אני. על הארץ והחברים שיפתחו לבם לקראתם.

חסיה שוחחה עם חניכיה על המשימות המוטלות עליהם. ‘אנו משפחה אחת,’ אמרה, ‘ועלינו לעזור זה לזה. הגדול לקטן, החזק לחלש. רק אם נהיה מאוחדים, נגיע אל המטרה.’

ואז נערך מפקד. ברק1 הפרטיזן שניצב ראשון בטור, שלף מתרמיל־הצד שלו דגל כחול־לבן והניפו מעל לראשו. הילדים התפקדו. ואז השמיעה נסיה את דברי־השבועה, שבועת־אמונים לעם ולמולדת, והילדים חזרו אחריה מלה במלה.

משסיימו־ישבו שוב במעגל ונתנו קולם בשיר. הם שרו משירי הארץ שלמדו בבית־הילדים בלודז' – ושיר רדף שיר. אלה שרו בקולות עזים ובטוחים, אלה־קולם רעד קמעה, אין זאת כי הירהרו בדרך בין הגבולות המחכה להם. ופתאום נשמע קול צלול להפליא, שפתח במלות שירה של רחל:

‘ואולי לא היו הדברים מעולם…’

הצצתי־ולבי נעצר בקרבי. השיר בקע משפתיה של איטקה, היא פולה־לשעבר. נזכרתי באותו יום בנארוטוביצ’ה 18, כשנפתח פתאום החלון בחצר וראש הילדה השתרבב החוצה. ‘הצילו!’ זעקה, ‘הז’ידים רוצים לשחוט אותי ולקחת את דמי לאפיית מצות! אני פולניה! נוצריה! החזירי אותי מיד למנזר!’

זכרתי־והקשבתי למלות השיר של רחל, שבקעו מפיה של איטקה, ולבי מתרונן. משסיימה, הרכינה ראשה, אך משחזרה ונשאתו, נפגשו עינינו. לא היה ספק בלבי: היא זוכרת עכשיו את היום ההוא בלודז'…

השעה היתה קרובה לחצות.

עם שאני יושב תחתי, נפעם כולי, נפתחה פתאום הדלת ויהודה פרץ כרוח־סופה פנימה, רכן עלי, אחז בזרועי ומשכני החוצה. גם באור הנרות הקלוש ראיתי שהוא נסער מאוד.

‘מה קרה, יהודה?’ שאלתיו.

‘נפלנו בפח, בן!’ קרא יהודה, ‘אנו מוקפים! ייתכן שמישהו הלשין עלינו!’

דבריו של יהודה ירדו כמהלומת קורנס על ראשי. למשך שניה צף לפני קלסתר־פניה של רגה אחותי. אך חיש־מהר התאוששתי. ‘לא, לא ייתכן!’־אמרתי אל עצמי. ובפנותי אל יהודה, שאלתיו:

‘מנין לך שנפלנו בפח?’

סיפר יהודה:

'אני וחברי סיירנו כאן, בחוץ. ופתאום – את מי ראו עיני? את מפקד משמר־הגבול

בכבודו ובעצמו! אמנם לבוש היה בגדים אזרחיים, אך אין לי כל ספק שלא טעיתי. הוא האיש! אני מכיר יפה את פניו. במשך חדשים ארוכים עקבנו אחריו, ניסינו להקים אתו מגע – וחששנו ונרתענו ברגע האחרון. עתה הוא הופיע כאן ועלינו להתקפל. להסתלק מכאן ולחזור תיכף ומיד ללודז‘. כמובן – אם יניחו לנו.’

עודנו עומדים כך בחוץ, הופיעה מתוך גוש החשיכה דמות־אדם. משקרבה אלינו, ראינו שתרמיל עמוס על גבו של האיש וידו אוחזת מקל־הליכה.

‘מי שם?’ קרא יהודה וכיון שעמד סמוך אלי, ראיתיו שולף בתנועת־בזק אקדח מכיסו.

‘בן, זה אתה?’ קראה הדמות בקול מוכר לי וקרבה עוד יותר.

ואז – אז קפאו המלים על שפתי. היה זה פראנצ’ישק יגר.

הוא חיבקני בעוז.

‘סיפרת לי שתבוא, אז באתי גם אני,’ אמר, ומשום־מה פרץ בצחוק קונדסי.

'מה מעשיך כאן, בגבול, פראנצ’ישק? ומדוע אתה לבוש בגדי־אזרח? אתה באמת

הפתעת אותי! מילא, אילו היה מופיע כאן מפקד משמר־הגבול! אבל אתה?..'

‘אני הוא מפקד משמר־הגבול,’ אמר פראנצ’ישק, ‘ועתה תואיל בטובך לומר לחברך הנחמד יהודה, המכונה “ויקטור”, שיטמין את האקדח. אין הוא עושה עלי רושם.’

‘מנין יודע אדוני את שמי?’ גימגם יהודה.

פראנצ’ישק צחק.

‘מה חשבת לך? שיש לך פטנט לעקוב אחרי? גם אנו יודעים את המלאכה. אתה, יהודה, נמצא אצלנו על הכוונת.’

‘ובכל־זאת למה באת הנה?’ שאלתי.

‘זאת אספר לך מיד,’ אמר פראנצ’ישק, ‘בוא אתי. אשר לך, יהודה, עוד נתראה הלילה. אין לך מה לחשוש מפני.’

פראנצ’ישק הובילני אל מחוץ לגן. ליד הגדר חנתה מכונית קטנה, שחורה. הוא פתח את הדלת ואמר: ‘אנא היכנס פנימה.’

נכנסתי, והקולונל ישב לידי. ופתאום, על־אף החשיכה, הבחנתי בדמותו של ילד

קטן במושב האחורי.

‘נא להכיר,’ אמר פראנצ’ישק, ‘צ’סלאב. צ’סלאב בני.’

‘למה טילטלת אותו בלילה?’ שאלתי.

פראנצ’ישק שתק רגע, כשוקל בדעתו, ואז אמר:

‘בן, אני מצטרף הלילה אל הקבוצה שלכם. צ’סלאב ילך אתי. גורלו יהיה כגורל ילדיכם.’

נדהמתי כל־כך, שלא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. פראנצ’ישק הבחין כנראה במבוכתי, שכן נזדרז להסביר את עצמו: 

‘זוכר את הסיפור שסיפרתי לך בגיטו? ובכן, הזמן לא ריפא את הפצע. להיפך. ככל שעברו הימים, הוא התמגל והלך. הגיעו הדברים עד כדי כך, שלא יכולתי לשבת עוד יום אחד אפילו בביתי, לצד אשתי. לא יכולתי, אף לא לרגע אחד, להסיח דעתי מהנשפיה שערכה מול הגיטו שעלה באש, משמחתה על “הקציצות היהודיות המיטגנות בגיטו”. החלטתי להשליך הכל ולעזוב. לנטוש את ביתי, את אשתי. ואל תשכח, שאינני עוד בחור צעיר. אך חייב אני להתחיל הכל מחדש. אשר לצ’סלאב, החלטתי לקחת אותו עמי. אין אני רוצה שאשתי תדביק אותו בארס השנאה ליהודים. לא, איני חושב שזהו מעשה־אכזריות מצדי. אשתי ראויה לעונש – וחבל רק שהוא איחר כל־כך לבוא. רעתה נחזור, בן, אל יהודה. מסור לו בקיצור שאני מצטרף לקבוצתו. את המכונית.אני משאיר לאנשי “הבריחה”.’

פראנצ’ישק סייע לצ’סלאב הקטן לצאת מהמכונית, וכך, אוחז ביד בנו בן השש, נכנס עמו בשער וקרב אל חורבת הבית. יהודה עמד שם בפתח ופניו אלינו. כנראה המתין לנו.

סיפרתי ליהודה במלים מספר כיצד נתגלגלו הדברים. למן פגישתי עם פראנצ’ישק יגר על חרבות הגיטו ועד לשיחתנו במכונית. ‘עתה יכול אני לגלות לך,’ אמרתי, ‘שלגבי אחותי אני הוא שצדקתי. שעל־כן ביקשתיך, שלעולם לא תפנה אליה.’

‘כלומר, פראנצ’ישק הוא שפתח את הגבול?’ שאל יהודה ועדיין ניכר בו הזעזוע, ‘מי היה מאמין?’

‘דאג לו, יהודה,’ אמרתי, ‘מסור לאנשיך, שישימו לב אליו ויקלו עליו את הדרך ארצה. אסור שהוא ייתפס, חלילה. אל תשכח מה צפוי לו אם יוחזר לפולין.’

‘סמוך עלינו, בן!’ אמר יהודה וטפח על שכמי.

ולאחר־מכן קרב אל פראנצ’ישק ופתח עמו בשיחה, אך אני לא שמעתי את דבריהם, שכן נכנסתי לאולם הגדול והתחלתי להיפרד. תחילה מהילדים ולאחר־מכן מחסיה.

השעה היתה שעת־חצות. בחוץ עמד לילה חשך ורק כוכבים בודדים ניצנצו בשמים. לעולם לא אשכח את טור הילדים שיצא לדרך. יהודה וחסיה בראש – ובמאסף פראנצ’ישק יגר, תרמילו על גבו, ידו האחת אוחזה במקל והשניה – ביד בנו, צ’סלאב הקטן.

‘צאתכם לשלום!’ מילמלו שפתי. 

 

פרק עשרים וארבעה: המעגל נסגר    🔗

מועד שובי ארצה קרב והלך. וכבר הודעתי לאשתי ולקיבוצי את היום המשוער. האמת היא שחשתי גם שמחה וגם עצב. שמחה – על פגישתי הקרובה עם יקירי. ועצב – על ניתוקי מן האנשים אשר במחיצתם חייתי שנה תמימה והם נעשו קרובים ללבי.

הוגד לי, שעלי לגשת לוארשה, למשרד־החוץ, להחתים את דרכוני ולקבל היתר יציאה מפולין. התכוננתי, לאחר הסידורים במשרד־החוץ, לגשת אל הגיטו וכן להיפרד מהטרויאנובסקים. ביקורי האחרונים בגיטו השאירו בי מועקה. היה אביב בפולין ושממת הגיטו, שעוד אתמול נחה מעוטפת בשלגים כבתכריכים, נתעוררה למגע האור והחום והעלתה עשב רענן שביצבץ מתוך התלים. מגני העיר הביאה הרוח ניחוחות של אביב.

בגנים עבדו פועלי העיריה בשקידה. חפרו ועדרו. חודו של מעדר נתקע בתוך הרגבים שנתקשו בימי הכפור והללו התהפכו וגילו גחוֹן פריך ושחור. המגרפות פוררו את גושי־העפר בשיני־ברזל. האדמה תפוחה היתה ודשנה. ובעיר, הסוגרת על הגיטו, בקעה הלמות פטישים. פיגומים נשאו זרועות־עץ וחבקו את הבתים הפצועים. פה ושם ענבו פועלים כבל לכרכוב שריד בית, משכו בעוז – והפילוהו אל מדרכת הרחוב. העיר, שקמה מהריסותיה, ניצבה משני עברי הגיטו וזגוגיות בתיה שילחו זהרורים על־פני העיים. העיר השסועה לשנים הושיטה זרועות מזה ומזה כאומרת להתאחד ולהסתיר תחתיה את שרידי הגיטו הפעורים בלבה כמו פצע שחור, מכוער. ידעתי; לא רחוק היום, שבו יעלו דחפורים על החרבות. התלים ייושרו, בנינים חדשים שיקומו בגיטו, יסודותיהם יצמחו מתוך הקברים. פה ושם יינטעו במדבר הגיטו גינות ובחללו יעלה צחוקם של ילדים פולנים. לא תעבורנה שנים מעטות, ולא יישאר מהגיטו אלא שם רחוב, לוח־זכרון או אנדרטה. וייתכן שאף אלה ייעלמו במרוצת הזמן. שהרי יימצאו רבים שירצו לטשטש את העבר.

אכן, ביקורי הפעם בגיטו וארשה יהיה הביקור האחרון. ייתכן שבאחד הימים אשוב ואזדמן לפולין, אך הגיטו לא יהיה עוד.

באותו בוקר אביבי יצאתי מלודז' לוארשה באוטובוס. נתלוותה אלי נסיה, שעמדה לסדר בוארשה כמה ענינים. לא היתה זו נסיעתי הראשונה באוטובוס בקו זה. ידעתי: הנסיעה אורכת שעתיִם. במחציתה של הדרך חונה האוטובוס בעיירה ל1ביץ'. נוסעיה יורדים ונכנסים לפונדק שעל אם־הדרך. זה נוטל כוסית יי"ש וזה כוס־תה. פונדק של גויים. הצלוב פורש זרועותיו מעל לדוכן המשקאות, אלא שעיני, עינו של יהודי, הבחינה עם כל ביקור בעקבות מזוזה שנעקרה ממקומה והותירה כתם בהיר על־גבי העץ.

ישבתי עם נסיה באוטובוס, שגדוש היה פולנים. לפנינו ישב זוג צעיר: הוא – גבר סמוק־פנים, מגולח למשעי, חבוש מגבעת רכה ובהירה; היא – מתולתלת שיער בלונדי, ולבושה בגנדור. שניהם עיניהם כחולות היו – עיני גויים. שוחחתי עם נסיה בעברית, מנמיך קולי, כדי לא לעורר תשומת־לב. עיני עקבו אחרי האורות המרצדים על־גבי השדות. ופתאום נשתתקתי. מחשבותי הפליגו לעבר המסע המזומן לי־המסע שיחזירני לביתי.

אמרה נסיה:

‘בימים אלה מלאה שנה מאז באת אלינו. אכן, הזמן ממהר לחלוף. לא אסתיר ממך: חבל לי שאתה עוזב. שגם אתה נוסע.’

‘הרי גם יום עלייתך ארצה יבוא,’ ניסיתי לעודדה. ‘בטוחני שניפגש במהרה בקרוב בארץ.’

הפעם שתקה נסיה שעה ארוכה, ופתאום נשאה ראשה ואמרה:

‘אני מבינה, בן, שבשובך ארצה תכתוב ודאי ספר. על כל מה שראית כאן.’

‘אין זה פשוט כל־כך,’ עניתי, 'לכתוב, כלומר להבין. ואני, מאז בואי הנה, מלא תמיהות: כיצד קרו הדברים – הגיטו, המרד, המחנות, הכבשנים? לא, אין הדבר פשוט כל־כך. הרי לא באתי הנה כעתונאי. לא אסתפק ברפורטז’ה מביקור בגיטו או באושויץ. אלא מה? אני ‘מרגיש שכל שראיתי כאין נזרע בי כזרע. אין אני יודע מתי הוא ינבוט, אך אני מקווה שזה יקרה באחד הימים.’

‘והרי חייבים לכתוב על הכל!’ קראה נסיה, ‘על ששת המיליונים שנרצחו!’

‘ראי, נסיה,’ אמרתי, ‘קל לומר “מיליונים”. לא היה רגע בפולין שלא חשבתי על כך. לא היה לילה, ששנתי לא נדדה בו. אך אמרי את האמת: אה מסוגלת להמחיש לעצמך מה זה מיליונים? אדם אחד ויחיד, שניתקוהו מיקיריו, הובל בלילה, מעורטל מכל, אל תא־הגזים. גבישי הצקלון ירדו לתוך התא והאדם האחד והיחיד החל להיחנק. דקה. חמש דקות. רבע שעה; תינוק אחד ויחיד נקרע מחיק אמו והרוצח הנאצי רוצץ את ראשו אל עמוד־חשמל; ילד אחד ויחיד שוסו בו כלבים והוא רץ מסונוור מזרקורים ונפל לתוך בור־אש; אם אחת ויחידה הידקה אצבעותיה מסביב לצואר תינוקה, לבל יבכה ויסגיר למרצחים את כל יושבי הבונקר. ועתה הכפילי זאת בעשר. במאה. באלף. ברבבה. במיליון. את יודעת? הרי למדת חשבון בבית־הספר! אשר לי, אני רואה תמיד את האחד והיחיד. הכאב האנושי אינו יודע את לוח־הכפל. איד לחשב מיליונים? במחשב? והרי אין לו לאדם אלא לב אחד בלבד. ולב זה תופס בקושי פחד אחד מהו. יתמות אחת. שכול אחד. לא, איני מתימר לספר על מיליונים.’

‘ועם מה אתה חוזר, בן, ארצה?’ שאלה נסיה.

'אני משקיף על השנה שחלפה עלי כאן ודומה עלי שכל שראו עיני ושמעו אזני מצטרף לחשבון הגדול ממני. יש שרואה אני מעין כפות־מאזנים: מזה תופת של שנאה ורצח, אכזריות עוולות־ומזה סנדלר ישיש, אם־נזירות, קברן נוצרי, אם פולניה ששכלה את בנה בגלל ילד יהודי שהצילתו ממוות. מזה־המונים אובדי־דרך המתפתלים בעוית ומפרפרים חסרי־אונים בעניבת־החנק, ומזה – נערים ונערות שמרדו בגיטאות, נלחמו כפרטיזנים ביערות, נקמו את נקמת דם עמם – והפריכו את השקר שעם זה הלך כצאן לטבח. כפות־המאזנים נעות. איזו מהן תכריע בחשבון הגדול, במאזן דברי־הימים? ועדיין אין זה הכל. אני חוזר, נסיה־לא־מעט הודות לך! ־עם אלף אוטוביוגרפיות של ילדים. אלף עדויות שאין־ערוך לחשיבותן. אני חוזר עשיר בידידים שרכשתי לי כאן. מהם־אנשים מופלאים. וכיון שאני עומד לנסוע מכאן, אומר לך, נסיה, את האמת: גם את נמנית עמהם. אך בראש־וראשונה חוזר אני עם לקח מופלא שלמדתי. עשר שנים ארוכות חייתי בביתי אשר ברמה הגלילית, ותמיד התפלאתי על הכוח המופלא של עולם־הצומח. אילו ראית, נסיה, שרשים של עץ המבקעים סלעים, או זית עתיק, מסוקס, פצוע ושרוף, המשלח נצרים חדשים, מתחיל לצמוח מחדש ודולק בטירוף של לבלוב. תמיד עמדתי נדהם אל מול פלא זה. ולא אסתיר: קינאתי בהם, בעצים. והנה ראיתי כאן, בפולין, את השרידים, ובעיקר את הילדים, שאחרי כל הזוָעות אשר עברו עליהם חזרו לחיים בכוח שאינו נופל מזה של העץ אשר שרשיו מבקעים את הסלע. אכן, רבות למדתי כאן. למדתי להביט בעיניהם של ילדים אלה שהזקינו בלא־עת־אך גם אני התבגרתי בשנה זו בנצח שלם. לא, נסיה, איני אותו אדם בן השלושים, שבא הנה לפני שנה מתוך רצון לראות את עיר

נעוריו.'

‘ולהכין שתי אנתולוגיות,’ הוסיפה נסיה בחיוך, אם כי פניה היו רציניות ומבט עיניה, שהציצו בי, היה מרוכז מאוד.

‘ולבסוף,’ אמרתי, ‘למדתי עוד לקח: שהחיים מופלאים מכל אגדה. סיפורים לאיך ספור שמעתי כאן מפי השרידים. הללו, דחף פנימי היה להם להשיח ולספר. ואל תשכחי, שהספקתי לקרוא את כל אלף האוטוביוגרפיות של הילדים. ומה אומר לך? לא־פעם חשבתי לי: אילו באתי לכתוב זאת בספר, היו אומרים לי: "לא ייתכן! זה אכזרי מדי! " או: "זה יפה מדי! " או: “המצאת זאת! החיים אינם כל כך מפתיעים! בימינו אין נסים!” ואני אומר לך, נסיה, שלמדתי בשנה זו שהבלתי־אפשרי הוא לעתים האפשרי ביותר. שמה שלא ייאמן הוא לעתים האמת היחידה. אם יבואו אלי בתביעות, אגיד: לכו אל שר־הגורלות. הוא שחומד לו לצון, הוא המשחק לעתים משחק שטני או עורך מחזה נשגב מבינתנו. אני לא המצאתי שום דבר. אני לא יִפּיתי שום מעשה שהתרחש! אשרי, שהשתחררתי מן החשש שתאשימו אותי בכך!’

עם שאנו משוחחים, קרבנו אל מבואותיה של וארשה. אמרתי לנסיה:

‘הנה קץ הדרך. עוד מעט אקבל את היתר היציאה. עוד מעט אשוב לביתי. לאשתי, לבתי הקטנה ולבני התינוק.’

אמרה נסיה:

‘אם כן צריך אתה לשמוח, נכון? אך אני מביטה בפניך, בן, ונראה לי שמשהו מעיק עליך. אולי ענין האנתולוגיות שלא הכנת? אל תחשוב שאיני חשה עצמי אשמה במקצת. זוכר את הלילה הראשון שלך בלודז’? הרי אני היא שפקחתי את עיניך לראות מהו באמת התפקיד שנועד לך כאן, בפולין.'

אמרתי לנסיה:

‘אכן, יש לך טביעת־עין. לא אסתיר ממך. מאז יצאנו מל1דז’ מציקה לי מחשבה אחת: אך לא על האנתולוגיות. הרי אוכל להכין אותן בשובי לביתי. תמיד אוכל להשיג בארץ את הספרים הדרושים לכך. אלא שתוך כדי שיחה נזכרתי, כי בצאתי מביתי נשבעתי לאב אחד שאחפש את בתו אשר אבדה לו. זוהי השבועה היחידה שנשבעתי בחיי. עתה, כשהקיץ הקץ על שהותי בפולין, אני שואל את עצמי: האומנם עשיתי כל מה שביכלתי? כואב לי שנגזר עלי לאכזב את תוחלתו של האב. יש לי הרגשה שלא השלמתי משהו. שהמעגל לא נסגר.'

וכאן סיפרתי לה, לנסיה, על ביקורו של יאז’ומבק בביתי אשר ברמה הגלילית.

עם שאני מספר, שמתי לב שהגויה הבלונדית כחולת־העינים, היושבת לפנינו בחברת הגבר החובש מגבעת רכה ובהירה, הפנתה פניה והביטה בי. כבר בראשית דרכנו, הבחנתי שהיא מביטה בנו מדי פעם. שיערתי שאזניה צדו את צלילי העברית, שפה זרה לה, שעל־כן הנמכתי עוד יותר את קולי. אלא משקרבנו ממש לפרבריה של וארשה ולעינינו הופיעו ראשוני הבתים ההרוסים־למחצה בפצצות – פתחה הגויה את פיה ואמרה לי בעברית צחה:

‘אתה, אדוני, מארץ־ישראל?’

אודה: צמרמורת אחזה בי. רבונו־של־עולם! האומנם יהודיה היא אשה זו?

דהאשה המשיכה דבריה:

‘מאז יצאנו מל1דז’ שמעתי את דבריך. תשאל: מדוע לא פניתי אליך מיד? האמת היא שלא היה בי העוז. זהו סיפור ארוך ולא עכשיו הזמן והמקום לספרו. בקיצור אגלה לך, שמאז המלחמה חייתי בניירות מזויפים, כפולניה. הגבר שלידי הוא בעלי. פולני. קשרתי חיי בחייו. הוא אמנם יודע שאני יהודיה, אך כיון שחושבת אני להמשיך עמו עד סוף ימי, אני משתדלת להימנע ככל־האפשר ממגע עם יהודים. ואל תדון אותי, אדוני, לחובה!' גבר פתאום קולה. 

‘אני שוהה כאן זה שנה תמימה,’ אמרתי, ‘ולמדתי שלא לדון אף אחד.’

אם כן אמשיך,' אמרה האשה, 'שמעתיך מדבר עברית ורציתי מאוד לפנות אליך, אך התגברתי. אולם, ככל שהתקדמנו בדרך, הרגשתי כאילו יד־אלוהים אוחזת בי והוא תובע וקורא: "דברי! הפעם אסור לך לשתוק!'' הרגשתי שלבי יתפוצץ אם לא אפנה אליך ‘.’

נסיה ואני הבטנו נרגשים בפניה הלוהבות של האשה הצעירה. לבסוף התאוששתי ושאלתיה:

‘מנין לך עברית טובה כל־כך?’

‘לפני המלחמה למדתי בוארשה, בגימנסיה “יהודיה”,’ השיבה האשה.

‘את למדת ב“יהודיה”?!’ קראתי, ‘אם כן היה לך מורה לגיאוגרפיה ששמו יאז’ומבק. נכון? היתה לו ליאז’וֹמבק בת קטנה, מארישה. בת שנה היתה עם פרוץ המלחמה. אשתו של יאז’וֹמבק מתה בגיטו וארשה בשנת 1942 ומארישה היתה אז בת ארבע. אולי את יודעת במקרה מה עלה בגורלה של מארישה הקטנה?’

האשה הביטה בי בעיניה הכחולות, הקרועות לרנחה.

‘ודאי שאני יודעת!’ קראה, ‘אמה של מארישה היתה ידידתי הטובה ביותר. לפני מותה במחלת־הטיפוס קראה לי ואני באתי לגיטו מביתי אשר ברובע הפולני. היא ביקשה ממני שאמסור את מארישה למנזר. ואמנם, כך עשיתי. ושם, במנזר, חיתה מארישה שנים אחדות. לאחר שנישאתי הסכים בעלי שנקח את הילדה לביתנו. מארישה יאז’ומבק נמצאת אצלנו. אנו, שחשוכי־ילדים אנחנו, אימצנו אותה.’

ישבתי בלא הגה ולבי הולם בחזקה. הבטתי בנסיה ולפי מראה פניה הבנתי את המתחולל בנפשה. אמרתי לאשה:

‘יאז’וֹמבק, המורה שלך, נמצא עתה בלונדון. כתבתו בידי. הרשאי אני לשלוח לו מברק שמצאתי את מארישה?’

פני האשה, שלוהבות היו מאוד, הלבינו פתאום. רגע ארוך מאוד שתקה, ואז אמרה:

‘מובן שאתה רשאי. אם כי לא קל יהיה לי להיפרד מהילדה’,

היא שלפה מארנקה פיסת־נייר ועפרון. ידה רעדה מאוד בשעה שרשמה את שמה ואת כתבתה.

אותו רגע נעצר האוטובוס בחריקה. הגענו לתחנת־האוטובוסים של וארשה.

‘המעגל נסגר,’ אמרתי לנסיה.