רקע
שלמה ניצן
צל של ספק

לנחמה

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם,

הַכֹּל הֻכְרַע.

חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִׁירָה.

לאה גולדברג


 

פרק ראשון    🔗

אפילו עכשיו היו שפתיו המכחילות דקות נבלעות בתוך בשר הפָנים, סוֹגרוֹת על פה חסר שיניים ומלא כל מיני תאווֹת מתות. הפה הדברן הזה, אשר לפעמים היה חתום בחָזקה כשומר על איזה סוד, היה עתה תלוי פעור, שפתו התחתונה שמוּטה. מצד הים נשבה רוח בינונית, אבל קרסוליו של התלוי נתקלו בשוּלי לווחי העץ הגסים של השולחן, והגוף היה קפוא במקומו ולא זע. מן-הסתם עלה על הספסל ומהספסל טיפס על השולחן וכאן קשר את עצמו בחבל על ענף הצאלון שמעליו והדף את עצמו וככה היה תלוי שם כל הלילה עד צאת נשמתו.

את השולחן הזה וגם את שני הספסלים התקין במו ידיו, בצל עץ הצאלון הגבוה ורחב הצמרת, בשוּלי המדשאה הגדולה והמטופחת המתעגלת כמו גבעה שטוחה לעבר פתח היציאה. מהמחסן שֹמחו לתת לו לוחות עץ אחדים, מסור ומסמרים ופטיש ומטר מדידה של נגרים. שיהיה עסוק, אמרו, שיחדל להציק בתעלולים שלו, שתהיה לנו קצת מנוחה ממנו. ימים אחדים ראוהו מהדֵס נמרץ ונחוש הלוך וחזור מהמחסן עד למקום הזה, כחוש וזקן וגמיש על רגליו הדקות. וכאשר כל החומרים נערמו במקום, התחיל למדוד ולנסר, לתקוע באדמה ולחַבר במסמרים.

מה אתה עושה, קוהלת?

מה שאתם רואים.

אנחנו רואים שאתה עושה משהו, אבל מה?

אני בונה את המולדת שלי.

כזאת מיוחדת, רק בשבילך?

תבואו אלי בהפסקה ואסביר לכם.

מתי יש לך הפסקה?

כאשר לפועלים מהסוג שלי יש הפסקה.

איזה סוג?

אתם לא רואים שאני עכשיו נגר, אז תבואו אלי בהפסקה של הנגרים. עכשיו אני עובד, אסור להפריע.

יותר מאוחר ראוהו מעשן סיגריה וידעו שקוהלת עשה הפסקת נגרים לעצמו והלכו אליו.

אף פעם לא אהבתי לטוס באווירון ולנסוע ברכבת, הסביר קוהלת, מפני שיש שם מושב בשביל לשבת, אך אין שם שולחן בשביל לשים עליו את הידיים. אני מוכרח שבכל מקום יהיה לי שולחן בשביל להשעין עליו את המרפקים שלי ולהניח עליו את הכוס וביד השנייה להחזיק את הסיגריה וככה אני אוהב לשבת קצת, לעשן, קצת לשתות וקצת להסתכל.

על מה יש לך להסתכל, קוהלת?

על כל מה שנכנס לתוך העיניים שלי, אינני בררן ואף פעם אינני מחפש שום דבר מיוחד.

בבית-קפה בעיר, במסעדה, במרפסת על שפת הים, בפונדק של תחנת דלק, בכל המקומות ההם ובמקומות רבים אחרים הוא אהב לשבת כאשר רגליו מתחת לשולחן, המרפקים מעליו, יד אחת מחזיקה את הכוס, בשנייה סיגריה, וזה יפה מאוד בעיניו לשבת ככה במקום שהוא יושב בתוך הדממה ולהשקיף מסביב ולראות כל מה שנכנס לתוך העיניים. לפעמים הדממה עמוקה ושקטה ולפעמים היא מלאה כל מיני רעשים של קולות וצלילים ודיבורים, אין דבר, הוא בשלו גם בדממה וגם בתוך הרעשים, לבדו בחוג שחג לעצמו, מעשן ושותה ומסתכל, ולסירוגין שותה ומסתכל ומעשן, וכן להיפך. אז איך אפשר בלי שולחן שאפשר לשים עליו את הידיים? אבל ברכבת ובמטוס לא נותנים שולחן. וכמו שהמשורר א.א. זאקס אומר, שהמלים הן המולדת שלו, ככה כיסא ושולחן הם המולדת של קוהלת. האם הצלחתי להסביר את עצמי, שאל קוהלת, ועכשיו תסלחו לי, ההפסקה שלי נגמרה.

ובעסק גדול חזר למדוד ולנסר ולחבר. כמובן שאותה שעה לא אפשר היה לו לדעת שהמולדת שהוא בונה לעצמו בשקיקה שכזאת תיהפך במהרה קלוב לחבורה קטנה של ארבעה זקנים תושבי בית-האבות, אחד הוא עצמו, שני המשורר לשעבר אלף אלף זאקס, שלישי פנחס גולדין-טופז-גולדין, שופט מחוזי לשעבר, ובר דויד, גם הוא משהו לשעבר, קשה להגדיר במדויק. כשם שלא אפשר היה לו לדעת שמולדת זו תיהפך יום אחד גרדום בשביל עצמו. כאן הם נפגשו יום יום, לפעמים כל הארבעה, לפעמים רק אחדים מהם, תמיד נמצא מישהו בדרכו אל הקלוב שמתחת לצאלון הסוכך מעל. ואם לא היה שם אף אחד, היה נוהג קוהלת לשבת לבדו על הספסל מעשה ידיו, לא בשביל לחכות למישהו, אלא בשביל להיות שם. כל אחד מהם איש מסוים לעצמו, כולם אנשים לשעבר המתמחים עכשיו במקצוע להיות זקנים, קצת נלעגים-חביבים-מגוחכים זה לזה וגם בינם לבין עצמם, אבל אין דבר, כולם חברים נאמנים מסוּרים יום יום לקלוב.

לפנות ערב, כאשר נשלמה מלאכתו, התיישב על ספסל העץ הגס והמחוספס, נשען בהרחבה על המסעד הקשה והשקיף בנחת ובאיזו הנאה מיוחדת על העולם אשר לפניו ועל בניין בית-האבות הגבוה המתנשא כמבצר מעֵבר מזה על המדשאה הרחבה. וכאן, בדיוק במקום זה עצמו, גם ישב בלילו האחרון, כל הלילה לבדו בחושך ליד בקבוק מתרוקן לאִטו, וכאן מצאוהו חבריו עם בוקר אור תלוי על ענף הצאלון, שעלוותו הרחבה פורשֹת חסותה על-פני השולחן. הם היו נדהמים אבל לא מופתעים, כביכול מה שעיניהם ראו, כבר היה צפוי בהיחבא ימים רבים. אני אתאבד, חזר והכריז, בסופו של דבר יום אחד אתאבד. ככה, בפשטות, בלי שום איוּם ובלי התגרוּת. אך איש לא האמין.

והבוקר ההוא שהפציע לפתע בין גשם לאביב היה דווקא בוקר מרנין שכזה, צעיר ומפתיע כמו תעתוע, יְפִי הדרו מהמם כמו אֵימה. בוקר צלול ופתאומי שכזה, מתעלם בשחצנות מהלילה שחלף ומהלילה הצפוי בסופו של היום, כל כולו בוקר בן-יומו, כמו איזה אף-על-פי-כן מתגרה. בוקר ענוג דווקא, כמו בוקר משכבר הימים תיכף אחרי הגשם, כאילו הגיח פתאומית מילדוּת אחרת וגהר חוגג בחדווה את מצהלות זיווֹ על המדשאה הרחבה המתעגלת כגבעה שטוחה, ועל שבילי הבטון ועל ספסלי העץ אשר שם. רק בחדר המדרגות של הבניין הגבוה, תיכף בכניסה הרחבה, התפשט ריח של זִקנה השורר כאן דרך קבע בכל ימות השנה. משם ומכל הפתחים האחרים ואפילו מחלונות הקומות הגבוהות, אפשר היה לראות את קוהלת, עדיין תלוי על החבל, קרסוליו נוגעים בשולי השולחן כאילו נגעו בו באקראי, עיניו עצומות ופיו פעור ושֹפתו התחתונה שמוטה וכבר חבריו נאספו והם עומדים שם למטה מתקשים להאמין במותו של האיש המתעתע הזה, כשם שהתקשו להאמין בחייו. אולי הוא רק מתחזה לתלוי, אולי תלה אדם-בובה בצלמו ובדמותו ועוד מעט הנה בזה הרגע הבא יגיח בפרץ של מצהלות צחוק מתוך השיחים. הלוא גם הוא עצמו פתח את לילו האחרון עלי אדמות כמתעתע, וספק משתובב ספק מערים על עצמו התחיל להגיד בקול רם, כמתנסה, יכול להיות שאֵלֶה הרגעים האחרונים שלי ויכול להיות שאתגבר גם הפעם. כמו בפעם הקודמת ובכל הפעמים הקודמות עד לפעם הבאה. זה נותן לי הרגשה חזקה כאילו חיי ומותי בידי. השליה? הונאה עצמית? בוודאי, מי כמוני יודע. אבל מצד שני, עובדה: כמה שלא הרהרתי במוות, כמה שלא הייתי קרוב אליו, פעם אפילו קרוב להדהים, עד עכשיו הצלחתי להישאר בחיים, אז אולי גם הפעם. מצד שלישי, כמה שאני יודע שזה לא כך. לעת עתה, רק לעת עתה אני יודע. כן? ואולי גם לא. אולי פתאום, בעוד רגע, עוד לפני שתיגמר לי המחשבה הזאת. הנה עכשיו, כבר. לא לא, למה כן. אם כבר בטוח שכן, שהפעם באמת סוף פסוק, אז בוודאי שאין מה למהר. תמיד לפנֵי, תמיד באמצע. עדיין הבקבוק די מלא והכוס ריקה, נפחית מזה ונעביר אל זה, שיהיה. ואז אחר-כך יבואו אנשים אחרים לא משלי, לא אוכל להגיד ברגע זה היכן בדיוק ימצאו אותי, והם יגידו: כאן ישב קוהלת ברגעים האחרונים של חייו. מה הרגיש, במה הרהר. אבל הרגעים האחרונים אף פעם אינם אחרונים, הם תמיד טיפ טיפה הלפני-אחרונים, תמיד משהו בין לבין. כי תמיד יכול להיות שבסוף לא יהיה סוף, אף פעם אי-אפשר לדעת. גם כשנדמה בטוח כי הפעם כן, בסוף יכול להיות שלא. אני, גם את זה כבר עברתי, הכל עברתי, כל האפשרויות שרק אפשריוֹת. מה שהם יחשבו ואולי גם יגידו אחר-כך, אצלי זה כבר עכשיו כאן ברגע זה. או שכן או שלא, לעת עתה ניקח עוד לגימה. ועכשיו עוד אחת, כל הלילה לפנַי, אין צורך למהר. גם כך וגם כך, אין שום שקר בנפשי. או שכל כולי שקר. האמת הגדולה האמיתית, האמת של ככלות הכול, היא, אם בכלל, לא בזה ולא בזה אלא דווקא בזה הכורֵך את הכול יחד בכל האפשרויות הפתוחות בכל שנייה. יכול להיות שאני מסתבך ככה בכוונה כדי להתחמק, לפחות לדחות את הרגע, שברגע זה הוא נראה לי בלתי-נמנע. אני מפחד? ואולי דווקא כדי לקָרֵב את הרגע בבת-אחת, ככה, בין לגימה ללגימה ממה שנותר עוד בכוס. תיכף אמלא אותךְ מהבקבוק, שלא תרגישי את עצמך מקופחת. ככה, בין מלה למלה אולי בדרכי עקיפין ובעָרמה אוכל בינתיים להתחמק ממנו מהרגע ההוא הרגע הזה הכפוי עלי בלי שירגיש בכך ומההחלטה המתהפכת עלי כחרב המתהפכת ולהתעורר בבוקר מתפכח ממותי כמו מאיזו הזיה ושוב אמצא את עצמי בחיים היכן שהוא כאן בקלוב שלנו מתחת לעץ ליד שולחן זה עצמו שעכשיו אני יושב לידו. עם אלף אלף זאקס בכיסא-הגלגלים ועם גולדין ועם בר דויד, לא שכחתי את מישהו?

קצת קר לי, נושבת פתאום איזו רוח מהיכן שהוא. מצחיק איזה בן-אדם אני, חושב עוד מעט לתלות את עצמו ופתאום קר לו. מה פתאום קר לי, מה צריך להיות אִכפת לי אם קר לי ואם חם לי ואם בכלל. בכל-זאת אני מרגיש שאִכפת לי שקר לי, אפילו אלה הרגעים האחרונים שלי בחיים שלי, אולי. מצחיק, חבל שאין לי כוח לצחוק. בדיוק כמו אחד שהולך להטביע את עצמו בים והוא בודק תחילה אם המים אינם קרים מדי בשבילו. מה פתאום מים, מה אִכפת לי מים, אני שונא מים ובכלל גם אינני יודע לשחות. אחד כזה נכנס למים מרגיש שהם רטובים ומיד מתפכח ורץ בחזרה אל היבשה. סימן שגם הפעם שוב אני משחק עם עצמי, מדמיין לי איך שימצאו אותי כאן ליד הספסל כמו שמצאו את אמיל זולה ראיתי בסרט את פול מוני מת חנוק בחדר מלא עשן מהתנור. או שאהיה היכן שהוא בעולם אחר או שכבר אהיה בדרך אל הגלגול הבא שלי, אולי בגופו של איש, אם אצטווה להתגלגל בקרבּו בתוך נשמה שלו. או בתוך אשה. או בעץ. ואולי דווקא בתוך אבן בשדה, אלף אלף זאקס טוען שיש כאלה חכמים המאמינים שאפשר להתגלגל גם בתוך אבן בשדה. כי בחיים, אני שואל, בחיים לא הייתי כמו אבן בשדה? עם כל התעלולים והצחוקים וכל מה שעשיתי לאנשים, שיהיו כולם בריאים, אני גמרתי.

ופתאום הרגיש איך שלבו מתכרכם ונכמר בקרבּו על כל בני-האדם שתִעתע בהם, פגע, העליב, הלעיג, צחק מהם, אולי זה הרגע לבקש סליחה. איזה איש מצחיק אני, כל הימים אני הנפגע אני הנעלב אני הדחוי עד כדי רחמים חזקים מאוד שמתבקשים כאן כמובן מאליו, ופתאום דווקא עכשיו אִכפת לי מה שעשיתי לאחרים בכוונה או שלא בכוונה אבל דווקא בכוונה ועוד איך בכוונה. אז אם אתם יכולים, נא לסלוח גם אם אינכם זוכרים או בכלל לא הרגשתם איך שפגעתי בכם. אני עכשיו זקוק מאוד למחילה שלכם, חשוב לי מאוד מאוד שתסלחו לי. אז בבקשה.

הבקבוק מתחיל להתרוקן, כדאי לשמור על הטיפות האחרונות בשביל הרגע שיבוא אחרי הרגע הזה כאשר לא אוכל עוד. זה כבר לא פַחַד מה שאני מרגיש עכשיו בתוכי כמו פקעת חונקת, זוהי כבר חרדה. הקוניאק כבר לא כל-כך עוזר. לשמור על טיפות אחרונות ביני לבין הטירוף הגמור, לעת עתה לא, עדיין. כלומר, כאילו. כאילו, מה. כאילו עכשיו אני לא. אבל אני כן ואני יודע שאני כן. אך יש עוד טירוף אחרי הטירוף וגם את זה אני יודע. אם ככה, באמת הצלחתי לעת עתה להתחמק ולא צריך לקמץ ואפשר לגמור את הבקבוק, לחיים קוהלת. בינתיים גם יעלה השחר ואולי יהיה בוקר והדרוזי יביא לי בקבוק חדש. בינתיים אני ממשיך, עדיין אני ממשיך ואיך אני יכול לדעת אם הקוניאק מרחיק את הקץ או דווקא מקרב אותו. לבסוף עוד יגידו מרוב שהשתכר תלה את עצמו, ככה יגידו עלי. רק אלף אלף בטח יהיה בטוח, כי השתכרתי כדי שאוכל לגמור את עצמי על העץ. אלף אלף זאקס היקר, אולי נתחלף? בטוח שאוכל להבין אותך הרבה יותר טוב משאתה אותי, למרות שאתה משורר. אני מה אִכפת לי מה שיגידו. עוד מעט אהיה מי שכבר לא יכול שיהיה אִכפת לו. אבל כל זמן שבן-אדם נושם, אִכפת לו. עכשיו, ברגע זה, בינתיים. וזה הדבר הכי מדהים, שעכשיו אפילו עכשיו ברגע זה דווקא אִכפת מאוד איך אהיה כאשר כבר לא אהיה ומה יגידו עלי. הנה עוד סימן שהמצב איננו מעורר דאגה ושוב אני רק משחק עם עצמי ומתחיל להיות יותר ויותר ברור שלבסוף גם הלילה הזה ייגמר כמו הרבה לילות אחרים ותיכף אחרי הקוניאק אלך לשתות קפה. ואולי גם לא, אי אפשר לדעת. טעם בקיום שלי כבר ממילא אין לי מזמן, זה כבר ברור לי למעלה מכל ספק. ואולי: דווקא לא כל-כך למעלה. פחד מוות אני פוחד מהמוות, אפילו ברגע זה. הוא גרוע מחוסר הטעם, הוא עוד יהרוג אותי. להיכנע לו, זו הדרך היחידה להיחלץ ממנו. לפחות דרך יחידה שאני מכיר. הדבר הזה, הנה כבר, כמו מקודם, שוב אני נמשך ונמשך אליו כמו בחבלי קסם מפתים כמו בתוך כישוף גדול ותוך כדי כך אינני מפסיק לדעת אף לא לרגע אחד שאני רק מתעתע, רק מנסה את עצמי שוב ושוב. כאילו מראש אני יודע שהכול תרמית ובסופו של דבר אגמור את החיים שלי במוות טבעי לגמרי. מפני שאני, בקצרה ובלי שום הונאה, מוג-לב ושום דבר, אחד איש מת בחייו בעודו בחיים, חייו חיים של סתם, לא חיים כלל אלא קיום בלבד. לשווא אני מתגרה ומחרף ומבַזֶה את חיי כדי לעורר את עצמי על עצמי, אני הרי מלכתחילה אני יודע שהכול לשווא. שרק לא אתבקש להוכיח חס ושלום, שפתאום ארצה להיות גיבור גדול. בוודאי תרמית, אלא מה. אך הצרה היא שמחלחלת בי אמונה חזקה ממני כאילו התרמית הזאת היא אמת נוראה. אז מה?

והשעה נמשכת. היא לא בדיוק דוחקת, רק סתם ככה. שעה? קצת מוגזם. אולי: שעה מוגזמת. הכל מוגזם, שום דבר איננו במקומו ואיננו נכון. הבן והנכדים ואפילו הבת שהכניסה אותי לבית-אבות הזה, כמה שכולם עכשיו רחוקים מטושטשים ממני, תקועים להם כל אחד במקומו אפילו הזיכרון שלי איננו מסוגל לנגוע בהם.

אז ככה אני יושב לי כאן לבדי ברגע זה לגמרי עם עצמי עם כל העולם תקוע עמוק עמוק בתוך הקיום שלי כמו בתוך איזו השלמה בלתי-אפשרית, שבלעדיה אין לי שום קיום בכלל לא כאן ברגע זה ולא בשום מקום ובשום זמן אחר, מלבד אולי בתיקים של משרד הפנים והעירייה וגם של הרבנות העירונית. שם הכול רשום ושם אני קיים לנצח נצחים הללויה. קיום מתוּיק שכזה, וכאן בינתיים הבקבוק מתרוקן ואחֵר אין לי. הבקבוק המושיע או הבקבוק של השטן מלאך המוות, לך תדע. מי אתה, בקבוק, ולמה זה אתה פתאום נראה לי ריק כל-כך. שתהיה מי שתהיה ומה שתהיה ואיך שתהיה, החיים, בקצרה, אינם ראויים בסופו של דבר שאתאבד בגללם. החיים שלי גם אינם חשובים עד כדי כך שלא אתאבד בגללם.

הנה אמרתי גם את זה וגם את זה וכבר אני נמצא בדרך חזרה משם. אולי צריך להוסיף ברוך השם. אינני יודע, מי שומע. אני. לא די בכך? אז טוב, אתחיל לדבר אל עצמי כאילו אני אדם זר אחד קהל שלם, הקשיבו! אתם רוצים עכשיו שאני לדבר אליכם על עצמי אל כולכם בתנאי שבכלל אינכם קיימים, אחרת לא אוכל לספר את הכול כל כמה שרק אוכל, באמת כאילו שזה אפשרי נניח שזה אפשרי אז כל כמה שרק אוכל, דרכּכם לעצמי דרכי אליכם, היינו הך, ולהתפשט לגמרי עד מערומי הנשמה שאולי בכלל איננה שום דבר למרות שברגע זה ממש היא מדברת מתוך גרוני. בתנאי שלא תהיו לגמרי רק תשמעו אותי ותשמעו טוב. אתם שומעים? אז אני מתחיל, שקט שיהיה. שקט, אמרתי! לא להפריע! שאני מתעתע? אני? מישהו אמר ככה שאני מתעתע? מה פתאום שאני אכחיש, בוודאי שאני מתעתע, כל הימים אני ככה, אחרת כבר מזמן הייתי גמור. לא הייתי בכלל, מחוסל באופן סופי על-ידי עצמי. כי איך אפשר אחרת, אם מתעוררים בבוקר אל תוך עולם עוין, רגע אחד, מה פתאום עוין. אולי אני מתעורר אל תוך עולם עוין לא מפני שהוא עוין אותי, אלא מפני שאני עוין אותו, שונא אותו, מתעב אותו. חשבתָ על כך, קוהלת? חשוֹב טוב לפני שאתה ממשיך, אולי נרמז לך בזה רמז לשוב מהלילה הזה בחזרה. יכול להיות, כבר אינני יודע מי כאן שונא את מי. כמו עצם תקועה לי השֹנאה הזאת בגרון, מונעת ממני את החיים ואת החיים ממני. איש מסכן, קוהלת. אלף אלף זאקס טוען כי באופן כללי גם השֹנאה מבטאת את תחושת החיים. יכול להיות שאתה צודק, אלף אלף הטוב שלי, אבל הדיבור שלך ברגע זה הוא ניחומים מהשטן, סלק אותם ממני. עכשיו ברגע זה אתמול תמיד כמה שאני יודע אבנים כבדות בלב מסתירות את כל האופקים ואני שואל את עצמי כבר הרבה זמן כל בוקר אני שואל איך אעביר את היום משעה לשעה, איך אעביר את עצמי משעה לשעה ומה לעשות ומה לא לעשות כדי לא ליפול עד הערב. ובערב אני שואל את עצמי איך אעביר את השעות עד השינה. ובשינה את השעות של חוסר-השינה וכיצד אתעורר מסיוט ואתעורר בכלל ואהיה. אז איך אפשר, תסלחו לי, איך אפשר כל זה בלי להיות מתעתע. ממילא בכל לילה החלומות מוציאים אותי להורג על-פי הגזר-דין המיוחד שלהם, ובכל לילה של מחר אני נרדם מחדש. ושוב החלומות. וההזיות גם כן. אבל בעיקר החלומות. צרה צרורה, החלומות האלה, הם עוד יחסלו אותי באחד הלילות אולי כבר הלילה. חס ושלום שאינני רוצה חלומות, מי ומה אני בלעדיהם. חיי בלעדיהם הם חייו של מישהו אחר. מושאל. מושתל. מושתן. זָר. אחד מתחזה, מה לי ולו. אחד מושתן נָכרי יושב מושתל בתוכי ומקלקל לי את כל החיים שלי, לילה אחד אני הורג אותך אם לא תסתלק מהחלומות שלי. או שאני עושה אותך יתום ונשאר לי לבדי שוכב ולא קם עוד, בכלל. אינני. קוהלת? לא היה ולא נברא. זהו, אני מישהו שאולי בכלל לא היה. ואם הייתי, אף פעם לא הייתי כמו שדווקא ביקשתי מאוד להיות. אז שבגלל זה אגמור את עצמי? גאווה גדולה מצִדי אפילו לחשוב על התאבדות, ובאיזו זכות בכלל? מישהו אחר, שהיה משהו או מישהו, ככה, קיים במשמעות בחָזקה, אולי בשביל אחד כזה התאבדות יכולה להיות פתרון מפתה מאוד, יותר מכל החיים, וגם מכובד. אבל איך יכול מישהו שהיה בחזקת ספק ובמובנים רבים לא היה בכלל, באיזו זכות רשאי אחד כזה כמוני לגמור עם עצמו ומה טעם בכלל. אני, כן. רק עתה, כאשר אני יושב לי כאן על הספסל שלי ליד השולחן שלי ולפני העיניים שלי משתרעת כל המדשאה הגדולה בתוך הירח הרחוק וככה אני משתעשע לי עמוק בתוך הכלום שלי כמו בתוך הרהורי עבירה, נכון: ברגע זה אני מרגיש את עצמי קיים מאוד. אפילו הירח הגדול החזק הזה, אולי לכבודי הוא שפוּך ככה על המדשאה. אם אני מישהו שיכול לקום ולהתאבד אולי ברגע זה ברגע הבא, סימן שאני בכל-זאת מישהו קיים. ואפילו אם רק לעצמי, שיהיה. זה הרגע, עכשיו ברצינות. המשהו הזה הקיים כל הזמן וכל הזמן נדחה לזמן אחר. עכשיו הזמן האחר, כבר. ברגע זה, כל רגע זה עכשיו, כבר. וצריך למהר מאוד לפני שהעכשיו הזה יתחמק לו ויתחפש לאתמול לְמַה שהיה וכבר יהיה מאוחר מדי שכבר לא אהיה וגם עוד מעט יהיה בוקר טוב לכולם. בלעדי, חברים. אני עוזב אתכם בעולם שלא הבנתי אותו וגם הוא לא הבין אותי. לא, ואפילו זה כבר לא מנחם. מה שהתחלתי להבין, אם בכלל, נהפך תיכף להשלמה, וכך היה תמיד. אפילו הביטחון היפה והחשוב שאולי אחרים כן מבינים, גם הוא התנדף ונהפך להשליה, גם הוא נגזל ממני לאט לאט מלילה ליום. אז מה נשאר לי? אני עצמי ואני לעצמי. וכמו שאני, אני לעצמי מה אני. מה זה, קוהלת, רחמים עצמיים פתאום עכשיו ברגע זה?! ולמה לא? מה כל-כך רע בקצת רחמים עצמיים על עצמי, למי זה כבר יכול להזיק.

אבל הם לא באים לי, הלוואי שהיו מתעוררים בי עכשיו. להיות נכמר ככה על עצמי, אפילו לבכות. אבל בדיוק כשרוצים מאוד לבכות הדמעות לא באות. כל-כך בא לי לבכות, אבל הדמעות לא באות. כאשר אני בוכה עם הרבה דמעות, רק אז טוב לי באמת. כמה שאני אוהב את עצמי בוכה ממש עם הרבה דמעות, בכלל לא חשוב בגלל מה. אולי אני מרטיב את העיניים שלי בקצת קוניאק, אז אולי יבואו לי גם דמעות. לא טוב לי ככה לבכות עם עיניים יבשות. דמעות של קוניאק, הלב שלי מתחמץ כשאני רק חושב על כל הקוניאק שכבר לא אשתה. ממש חבל על כל טיפה. מה טיפה, ארגזים שלמים מלאים בקבוקים. מצד שני, רווח נקי של כסף ובריאות. אפילו כאשר כבר לא אהיה, כסף ובריאות תמיד חשובים.

כבר ברגע זה אני חוט שֹערה של כן ולא. רק שהמבוכה האיומה החונקת אותי כמו חרָדה מבטלת עכשיו את החיים שלי לקראת מותם. המוות שלי. כבר העיניים שלי עצומות, כבר כלום שום כלום. בלוקים. אדמה עלי על הבלוקים. אפילו אֶת אֵל מלא רחמים כבר אינני שומע, לא אֵל לא שום רחמים, כלום. אלף אלף זאקס בכיסא-הגלגלים שלו שומע, בטח שיבוא, אפילו בכיסא-הגלגלים עד לקבר שלי יבוא, ובר-דויד וגולדין שומעים, עומדים להם שם למעלה ליד כיסא-הגלגלים של אלף אלף. חַכּו, אל תלכו, עִמדו עוד קצת לכבוד החבר הטוב שלכם שבנה לכם את הקלוב הזה שלנו, אבל הם לא. הם כבר זזים לעבר היציאה ובדרך אני שומע אותם מדברים על השערים האחרונים בבורסה. בורסה? תשאלו אותי, יכולתי לתת לכם כמה ייעוצים טובים. אבל הם כבר לא רוצים את הייעוצים שלי, הם כבר לא חושבים עלי, כבר אני בשבילם בר-מינן טמון באדמה, עכשיו עוד פחות קיים משהייתי קודם. הם דווקא הולכים לאט, כמו מתנהלים בלוויה בכיוון הפוך, מעלימים זה מזה וגם מעצמם כמה שהם ממהרים להימלט בחזרה את החיים שלהם. שלנו, עדיין שלנו, חברים. שלך. שלי. של מי עוד? מי שיש לו אשה, תיכף ירוץ לשכב עם אשתו. מדהים כמה שאנשים להוטים לשכב עם אשה תיכף אחרי שהם חוזרים מלוויה. אני יודע מפני שגם אני, יָשָר מהקבר אל הנקבה, הדרך הכי קצרה בחזרה אל החיים. לעת עתה הגוף שלי והגוף שלך יחד זה בזה נשמה עם נשמה. אפילו הנפשות הפועלות מתקוטטות לפעמים לעתים קרובות זו עם זו, אין דבר. הנשמות תמיד נמשכות אחרי הגופים. כדאי לכם להתחיל להאמין בגוף ובנשמה. אני, מילא. כבר עוד מעט לא זה ולא זה. אני, כלפי עצמי וכלפי כל השאר וכל האחרים. כשם שלא הייתי קיים עד עתה, כך גם לא אהיה קיים אחר-כך. אם הייתי ואם לא הייתי, היינו הך. אפילו אם הייתי מאוד, כבר לא חשוב. ואני, עד כמה שנדמה לי עכשיו, בכלל לא. תמצאו את הגופה שלי, תעשו בה כל מה שאתם רוצים, היא שלכם. אפילו תמסרו אותה למדע, כבר לא יהיה אִכפת לי כלום. אולי באמת אצווה את גופי למדע, צריך לשקול בדבר. אם ירצו לקחת אותה בכלל, אולי גופה של מתאבד פסולה על-פי ההלכה אפילו בשביל המדע. שניים שלושה אולי יעלו אותי בזיכרונם כמו שמעלים מישהו נשכח ורחוק זיכרונו לברכה, ואולי גם זה לא. מהלוויה שלי אני פוטר אתכם, חברים, ברגע זה אני מחליט לצוות את גופי למדע, לא תהיה שום לוויה. לא תהיה? שלא, שכן, למה זה צריך ברגע זה להעסיק אותי. לא, באמת, שלא יבואו. אף אחד, גם לא המנהלת, דווקא אשה סימפטית. אני, כלום. כאילו כבר אני מת ולא מרגיש כלום, אבן בשדה. ובכלל לא ארשה לאף אחד לבוא אפילו ירצו מאוד, אינני מרשה! הכי טוב שבאמת אצווה את הגוף שלי למדע. אם לא הייתי מועיל לאף אחד בחיים שלי, לפחות אהיה קצת מועיל אחרי מותי. הגופה שלי שייכת עכשיו למין האנושי כולו, קחו אותה ויהיה לכם למחקר ולבריאות ולאריכות ימים. אין חשש, חברים, אני מרגיש את עצמי עכשיו ברגע זה במצב טוב מאוד, אתם יכולים להשאיר אותי לבד וללכת הביתה. שלום לכולכם, שלום לעפרי. פלא כמה שהרגשת האפסות שלי ממלאה אותי עכשיו משמעות חדשה, ממש על הסף. כמו שמחה גדולה חשאית שפורצת מתוכי עם האמת המתחלפת המתגלית לי מעכשיו והלאה כל יום מחדש. ההנאה שאני יונק מעצם הלהיטות להתאבד ומהכוח שצומח בתוכי בדיוק ברגע זה לא להתאבד, מי מרמה כאן את מי. זה כמו ברית סתרים ברית תעתועים שאני כורת עם הקֵץ בעד עצמי וגם כן נגד עצמי. יכול להיות שבסופו של דבר בכל-זאת אשים קץ לחיי, מרוב ההתגרות שאני מתגרה במוות, בסוף אפיל את עצמי לתוכו קרבן. כמו בתאונה. אולי בכל התאבדות השנייה האחרונה היא תמיד תאונה. אולי, עוד מעט אדע. את מי אני רוצה להרגיז, במי אני מתנקם, את מה אני מבקש השד יודע מה להוכיח. ולמי. אני עצמי כבר אינני זקוק לשום הוכחה. מפני שאני כבר אני אני אני. המִשחק המתעתע הזה עם עצמי עוד יכול באמת לעלות לי בחיים. כמו טורף עם טרפּו לפני שהוא גומר אותו, ככה אני עם חיי. קלות-דעת נוראה להשתעשע ברצינות גדולה כל-כך, ועוד עם החיים שלי. להפסיק, מיד, כל עוד אני יכול. אני יודע ואני רוצה אבל להפסיק אינני יכול. זה כל הסוד. חבל. חבלי קסם אדירים מושכים כמו לתוך תהום רבה מפתה מאוד. אולי גם הפעם דווקא המִשחק הזה יציל אותי כמו בפעמים הקודמות. עד היכן המִשחק מִשחק, מתמכר לתשוקה האדירה המהממת הנוראה הנפלאה המושכת כמו ישועה.

וכבר קוהלת משקיע את עצמו בכוונה גדולה במזג הנפש הזה של חוט שֹערה מתוח על-פני תהום, שרק סכנה תציל מסכנה, אם בכלל. ומרגע לרגע עוד יותר חזק ועוד יותר נסחף נגרף בתעתועיו בתשוקה אדירה, והכוח לעמוד בפניהם פוחת ונמוג בשֹמחת התבטלות, וגוברת הלהיטות עד שאין לעמוד בפניה להתגרות ולנסות את עצמו עד שפת התהום ממש, להיגרף להיבלע להיעלם בנחשולים האדירים.

ועדיין לא. לעת עתה רק עד הסף הסמוי, וכבר צוהל בחשאי את חייו מחדש, אולי דווקא כאן טמון כוחו, סוד של התחדשות אפשרית, חילופי חומרים בנפשו ובגופו וברוחו, אולי. אולי? משֹחֵק כמתעתע עם המוות כדי להיחלץ ממנו. דווקא משום קרבתו היתֵרה, קרבה כמוצא אפשרי בכל רגע, יכולים קצת לדחות אותו לאחר-כך. ולעת עתה להמשיך לחיות וכל השאר. מראשית ועד אחרית, אלה תולדות קוהלת, מתחילות ונגמרות ממנו ובו, שושלת שלמה באיש אחד, שהיה היה היה.


 

פרק שני    🔗

בין גשם לאביב קוהלת התאבד. אף-על-פי שבמו עיניהם ראוהו בבוקר תלוי על עץ, התקשו להאמין במותו. גם זאת, שלא היתה לוויה ולא ראוהו נקבר ונטמן באדמה, כי את גופתו ציווה לבסוף למדע, הוסיפה להרגשה הערטילאית של סוף לא סוף. כאילו המוות במותו של קוהלת לא היה ממשי כל-צורכו, לא סוף פסוק שהאדמה מכסה עליו, כביכול הלך לו קוהלת והותיר אחריו דמות הזוּיה של צֵלרפָאים.

אלף אלף זאקס בכיסא-הגלגלים שלו, גולדין-טופז ובר-דויד על הספסל ליד השולחן, ישבו להם שלושתם מיותמים בקלוב שלהם מעשה ידיו של קוהלת, נמנעים ככל יכולתם מלשאת עיניהם אל הענף שממנו הורידו את קוהלת ודווקא נמשכים בכוח רב להסתכל לשָם כמו אל מקום של סכנה. שעה ארוכה מאוד שתקו את קוהלת והמשיכו ושתקו אותו ואיש לא דיבר. והשתיקה המתמשכת הזאת גם כרתה ביניהם בחשאי איזו ברית של יתמוּת ופחד ובה בעת גם איזו אינטימיות חריפה להימלט אל תוכה מהיתמוּת ומהפחד. בסוף הולידה השתיקה הזאת דיבורים על קוהלת והדיבורים החיו את קוהלת שמותו הוסיף להיות לא מתקבל על הדעת, כאילו לא ראוהו תלוי על הענף מעליהם והכול כביכול הזיה ואחיזת-עיניים. בכל-זאת, נעקר דיבור כאנחה מלבו של בר-דויד, ואלף אלף זאקס, תיכף כנגדו:

אף-על-פי-כן אני עדיין בספק.

בכל מה שעשה, תמיד היה כמתחזה.

וגם בכל מה שלא עשה.

תמיד תמיד.

כן, תמיד.

ליצן מתעתע, זה מה שקוהלת שלנו היה.

זה מה שהוא אפילו גם עכשיו.

למרות שתמיד איים שיתאבד ואין כאן שום דבר לא צפוי.

הוא לא איים, הוא התנחם.

נחמה משונה.

נחמה משונה כמו מיתה משונה.

נחמה גדולה. מי שכל הימים מדבר על להתאבד, בדרך-כלל מתנחם בדיבורים.

אבל קוהלת לא.

הניחומים שהמציא לעצמו לא עזרו לו, כנראה.

מדיבורים עצמם עוד אף אחד לא מת. תמיד חשבתי שרגע ההתאבדות הוא כמו מחלה או התקפה של אבדן שפיות-הדעת.

יכול להיות.

ויכול להיות שרגע אחרי זה תיכף מתחרטים, ככה כולם, אני משער.

אבל אז כבר מאוחר מדי, מה? אתה חושב שקוהלת מתחרט עכשיו?

אצלו אף פעם אי-אפשר לדעת. הכי נכון אצלו שהוא גם מתחרט וגם לא מתחרט.

כל הזמן איים שיתאבד.

לא איים, רק אמר.

תמיד, מאז תיכף אחרי שהגיע לכאן.

בגלל שהגיע לכאן?

אולי, ואולי בגלל שהיה שיכור גמור, גם בגלל זה. מצאו כאן אצלו בקבוק ריק.

שיכור? נזעק בר-דויד, קוהלת אף פעם לא היה שיכור. שתוי, כן. תמיד. אבל שיכור? מישהו ראה פעם את קוהלת שיכור? אני מתכוון שיכור ממש? זהו, שידע להעמיד פנים. בזה היה אמן גדול. אני חושב שהוא עצמו לא ידע כמה הרבה עראק הוא שותה. אל תגיד לי שטעיתי, לא טעיתי. קודם קוניאק, אבל בזמן האחרון התרגל לעראק. הוא קרא לזה קוניאק, אבל זה היה עראק. אולי בהשפעת הגנן הדרוזי שלנו. אתם ידעתם שהדרוזי הזה היה קונה בשבילו את העראק בחנות המכולת ליד תחנת האוטובוסים ביחד עם העיתון? קוהלת אמר לדרוזי לעטוף את הבקבוק בעיתון, שלא יראו, והדרוזי היה מקבל ממנו טיפ גדול, יותר גדול ממה שעלה העראק שהיה מביא לו. הדרוזי בעצמו סיפר לי והדרוזי איננו משקר. לא חשוב שקוהלת קרא תמיד לעראק קוניאק, זה היה עראק.

יום יום?

יוֹם יוֹם. עם קצת עראק בדמו, היה תיכף מרגיש את עצמו בכל מקום בבית, בעצמו סיפר לי. כל רחוב היה מתביית לעיניו וכל אדם, אפילו הכי סתם, תיכף נעשה חבר שלו וכל מראה היה מזכיר לו מראה אחר. בקבוקים שלמים, אני חושב. במשך כל השנה האחרונה לא היה עוזב את החדר שלו בלי כמה כוסיות עראק בבטן שלו. הוא קרא לעראק קוניאק, אבל אני יודע שזה היה עראק. הוא היה יוצא את חדרו כמו אחד שיוצא לקרב, ככה הרגיש. מפני שלפעמים כל העולם היה בשבילו אויב, אפילו כשהפנים שלו צחקו אליו בידידות. אבל איש לא הרגיש בכך, כי רק לעצמו היה שיכור. היה לו כישרון מיוחד במינו להעמיד פנים ולהעלים את עצמו מעיני האחרים. לא הבחנתם בכך? אם רק רצה, זאת אומרת. רק מה, התבייש. שתה המון, אבל התבייש. לכן גם נזהר מאוד בכל כוחו נזהר שלא יידעו, בלילה בחושך היה מפזר את הבקבוקים הריקים בפחי-האשפה בגינה, בתוך השיחים. אפילו אל החצרות של הבתים הסמוכים היה מתגנב בחושך לזרוק שם את הבקבוקים הריקים בפחי-הזבל, כדי שלא יידעו ולא יבחינו ולא יעלו על עקבותיו. בעצמו סיפר לי, כי בפנַי כבר הפסיק להתבייש.

אולי בגלל זה התאבד, מרוב בושה?

ואולי פשוט נמאס לו לחיות?

אולי. תמיד אמר שאי-אפשר לדעת.

לדעת מה?

אם זה יהיה בבוקר, או בלילה. אולי דווקא בצהריים.

בדיוק כך אמר, גם אני שמעתי. וכל הפה הגדול החלול חסר השיניים שלו צחק.

אז איך אפשר היה להאמין לו?

אני גם עכשיו אינני מאמין.

גם עכשיו הוא בטח צוחק, רק שאנחנו לא שומעים.

הוא שומע אותנו איך שאנחנו מדברים, וצוחק.

צחוק של אדם תלוי, זה בדיוק קוהלת.

קוהלת תמיד היה מאוד מאוד קוהלת.

קוהלת קוהלתי שכזה.

מי זה הדביק לו את השֵם הזה? לא שמעתי אדם נולד עם שם כזה, קוהלת.

בוודאי שלא, שם כזה בא עם ההתפתחות. אבל קוהלת נקרא קוהלת בטעות.

מתאים לו, הכול בו היה טעות.

איזו טעות? איך ומתי ולמה נקרא קוהלת קוהלת?

בפורים.

מה עניין פורים לקוהלת?

בפורים התחיל קוהלת להיות קוהלת, כך שמעתי.

מפיו?

מפיו לא הייתי מאמין, אחרים סיפרו.

מה סיפרו?

שפעם, בפורים, לפני הרבה זמן, החליף את היוצרות והשתמש בפסוקים של קוהלת במקום בפסוקים ממגילת אסתר. שתי המגילות האלה באות בתנך אחת תיכף אחרי השנייה, קח תנך ותראה, תיכף אחרי מגילת איכה.

קוהלת בפורים?

קוהלת בפורים, כן.

אז למה אמרת טעות? קוהלת שלנו בפורים זה בדיוק קוהלת, אין כאן שום טעות.

נכון, מוקיון. זה בדיוק מה שהיה.

מה שהוא גם עכשיו, תמיד.

כל ימיו, מוקיון עצוב שכזה, כמו שרואים בקרקס או בתמונות. ראיתי פעם תמונה כזאת, לא זוכר של מי, ליצן מחזיק בידו מסיכה צוחקת של עצמו אבל הפנים שלו בוכים.

בוכים ועצובים.

וגם מאוד מאוד אנשים לא ישרים, לפי דעתי.

מי?

הליצנים האלה, המוקיונים.

כל כך למה?

כי הם משתדלים להצחיק אנשים שהם עצמם צוחקים מהם. נורא נורא כמה שהם משתדלים להצחיק אותם, הם ממש מתחנפים כדי לסחוט מהם צחוקים, נורא עצוב לראות אותם משתדלים כל-כך. ובסוף הם עוד צוחקים מהם.

מסכנים, הליצנים האלה.

בלי הצחוקים שהם מצליחים לסחוט פשוט אין להם קיום, לכן הם משתדלים כל-כך. מאחורי גבם הליצנים צוחקים מהאנשים שהם משתדלים כל-כך להצחיק, וככה כל הזמן מצחיקים וצוחקים מהצוחקים.

אבל קוהלת היה ליצן ממין אחר, אני חושב.

קוהלת היה בדיוק ליצן מהמין הזה.

איזה מין?

מין של להיות ליצן זה כמו להיות נורא הרבה אדם.

מתאים שקוהלת יגיד שטויות כאלה, לא אתה.

באמת שמעתי את זה ממנו, איך ידעת.

הוא באמת היה.

היה מה?

מה שאמרת.

שקרן, זה מה שהיה. על-פי האופי שלו שקרן היה, ודווקא שקרן גדול אבל אני, גם ככה אהבתי אותו. בשום דבר אף פעם אי-אפשר היה להאמין לו.

כי היה איש מתעתע מצליח מאוד.

אז למה תלה את עצמו?

אתה בטוח שתלה את עצמו?

לא ראית? כולנו ראינו.

מה שראינו גם יכולה להיות אחיזת-עיניים. הוא היה מאחז גדול מאוד.

בכל דבר היה תיכף גדול.

ובכל-זאת, למה?

איך אפשר לדעת? הוא היה משוגע, בייחוד ברגע שהתאבד. אולי פשוט יצא מדעתו.

כל הזמן היה יוצא ונכנס יוצא ונכנס. לכן גם היה לפעמים פתאום חכם מאוד.

חכם משוגע, זה בדיוק קוהלת שלנו.

ועל איש משוגע לא שואלים שאלות.

דווקא על משוגע כן צריך לשאול שאלות, דווקא ממנו אפשר לדעת הרבה דברים, צריך רק להבין את התשובות של משוגע.

ואת המעשים שלו גם כן.

איך? רק משוגע יכול להבין משוגע.

לא רוצה להבין כלום, תפסיקו!

אתה מפחד? ממה יש לך לפחד? אנחנו כאן באינסטיטוט מוּגן, שומרים עלינו. כאן לא צריך לפחד.

קוהלת בטח פחד מאוד, אחרת לא היה תולה את עצמו.

אתה בטוח שזה היה הוא? אולי החליפו את התלוי? אצל המטפלים גסי הרוח האלה הכול יכול לקרות.

זה נכון, אנחנו כבר לא נחשבים בעיניהם.

אנחנו סתם זקנים טרחנים.

אנחנו שום דבר, רק מי שהיו.

ולפעמים גם זה לא.

סתם אנשים מתים הממשיכים לנשום, זה מה שאנחנו.

וטרחנים גם כן. בלתי נסבלים רק מפני שמישהו במשפחה משלם בעד זה. ויש להם משֹרות ופרנסה וכל השאר אבל באמת שום כלום לא אִכפת להם מאתנו.

וגם כן חולים וזקנים וטרדנים מיותרים לגמרי, זה מה שאנחנו. אתם יודעים מה, קוהלת עשה מעשה נכון וגם אמיץ וחכם מאוד.

מעשה שטות גדול מאוד עשה, אני רוצה לחיות לי גם ככה.

מה זה לחיות בגיל שלנו? להיות יכול לקום בבוקר? לראות את השמש עולה ושוקעת?

כל מה שאמרת וגם להיות יכול לאכול סטייק טוב בארוחת הצהריים.

ושיניים?

אבקש לטחון את הסטייק ולחבר אותו בשבילי מחדש, שיהיה כאילו. מה יש, אין לי כסף?

סטייק טחון איננו בדיוק סטייק אמיתי. כמו שקוהלת תלוי איננו בדיוק קוהלת חי.

איש יקר היה.

מאוד מאוד, חבל.

איש אמת היה כל ימיו.

מתעתע ומאחז-עיניים ערמומי, זה מה שהיה כל ימיו. לא אתפלא אם פתאום יופיע. תראו הנה הוא לפניכם.

קוהלת?!

זה אתה או הזיה?

אני, יחד עם צֵלרפאים.

מי זה צֵלרפאים?

מי שקודם היה קוהלת. זה היינו הך, אל תיבהלו.

אבל רק אתמול הורידו אותך מן העץ.

זה היה אתמול, עכשיו זה כבר היום ואני כאן.

ולא הרגת את עצמך? לא היית מת?

זה היה קודם, עכשיו אני כאן. חי או מת, כרצונכם, אבל כאן. אני תמיד כרצונכם לרצונכם ברשותכם האדיבה. בדיוק כמו קודם, כמו תמיד. אני גם יֶשני וגם אינני, קיים חבוי גלוי וגם לא מצוי בכלל, מת גמור תלוי לפי רצונו של מישהו. רוצים, בוראים אותי בלב כמו שזוכרים אותי וכמו שהייתי. רוצים, אני גם יכול להיות לא כלום, אפילו לא הבל הבלים של אוויר, ובסוף בדרך-כלל אני כל הזמן הכול בבת-אחת, עכשיו כמו קודם. אני העין שאין נסתר ממנה, אני האוזן הקולטת כל איוושה. אבל בייחוד אני מי שקַיים לאחר שהיה. אני כל אחד ואף אחד. הייתי קוהלת, אתם אמרתם קוהלת, עכשיו אני צֵלרפאים וממשיך להיות קוהלת.

ראית? צֵלרפאים גמור, היה ופתאום נעלם.

מי היה מה היה, ראיתם משהו? נעלם? אני, כלום.

שלשום ביקש ממני ללכת אתו לבנק, התחיל בר-דויד לספר והשניים האחרים בני החבורה של הקלוב תיכף השתתקו להקשיב לסיפור מעשה נוסף מאוסף מעשי השליחות הרבים, שבר-דויד היה נוהג לספר עליהם בהרחבה. העָבר של כל אחד מהארבעה השתרבב במשך הזמן טִפין טִפין לתוך ההווה המשותף המתקיים של בני החבורה של הקלוב. פנחס גולדין, שבימי כהונתו כשופט מחוזי החליף שמו לטופז וכאן, בבית זה חזר להתקרא גולדין ובקצרה גולדין-טופז-גולדין, היה בשעתו שופט נודע ברבים בשנינותו ובפיקחותו ובכושר דיבורו הצלוּל והכובש, הדר דמותו לעת זקנתו בקלוב מתקיים בכל זוהרו כמעט כמו בימים-עָבָרו בבית-המשפט. גם אלף אלף זאקס, שאף לרגע אחד לא חדל להיות משורר בעיני בני החבורה של הקלוב, הבליט בכוונה דווקא את כישלונו כמשורר, בניסיון נואש לבוא במגע-של-אמת עם חייו, כמעשה חסד אחרון לפחות פעם אחת יחידה לפני שייקרא להסתלק מזה העולם. רק בר-דויד הִגיר לכאן את דמותו מגלגולו הקודם בממלכת העשייה, בחדווה יתרה ובמלוא הדרה. מסיפוריו הרבים הצטייר בעיני בני החבורה הקשישים כאיש עשייה רב פעלים בתחומים רבים, בשליחויות בארץ ובחוץ-לארץ, מנהיג לכל דבר בכל אשר עשה, ותקופה קצרה אפילו היה חבר כנסת. ח“כ אחד בסיעתו נפטר, וכמועמד הבא בתור, נכנס בר-דויד במקומו. הִשיקו כוסיות, ברוך הבא ברוך הבא, יו”ר הכנסת מהסיעה היריבה בירכוֹ לרגל שֹאתו את נאום הבכורה מעל לדוכן הרם, כנהוג וכמקובל. אולם כעבור ימים אחדים הממשלה נפלה, לרוע מזלו של בר-דויד, הכנסת ההיא התפזרה, ובבחירות הבאות אפילו מועמד כבר לא היה. אין דבר ולא להצטער, חברים, תפקידים חשובים אחרים נכונו לו. כל שעשה בימי חייו אף פעם לא היה בחזקת משֹרה או כהונה, בוודאי לא סתם עבודה. הוא, כל דבר אשר עשה מיד נהפכה אצלו, על-פי עדות עצמו, לשליחות. לפחות לתפקיד שהוּטל עליו. על-כן הצטייר בעיני בני החבורה של הקלוב כמי שהשליחות היא מקצועו, כשם שגולדין-טופז-גולדין היה שופט מחוזי ואלף אלף זאקס – משורר. ואם בר-דויד הגזים בסיפוריו, אם מעט ואם הרבה, אין דבר, חבריו בקלוב לא הקפידו עמו. האמת, למען האמת, כבר מזמן חדלה להיות משֹאת-נפשם. האמת של זולתם, כמובן, לא של עצמם, שאתהּ דווקא החמירו ודִקדקו ככל שהזקינו יותר ויותר.

שבוע? קרא בר-דויד, רק שבוע אחד? ולי נדמה, יובלות חלפו מאז. לבנק אמר לי קוהלת, בבקשה לבוא אתי לבנק שלי. והלכתי אתו, אתם בוודאי יודעים, כי לקוהלת אי-אפשר לסרב. גם לא היה שום צורך לסרב, כי דווקא שמחתי להיפטר מכם לשעה קלה וגם מכהנא, אבל אל תגלו לו, הוא עוד עלול להיעלב. היה טוב מאוד לחלץ קצת את העצמות בעיר. הרי לא יכולתי לדעת שהשעה הקצרה תיהפך לשעה ארוכה מאוד. קוהלת הזמין מונית ונסענו שנינו לבנק. תיכף ראיתי שהבנק באמת היה הבנק שלו. איך שכולם בירכוהו שם, איך שקיבלו אותו בכל האשנבּים, כמו איזה חבר כבוד. לפחות כמו איזה מנהל. אולי באמת היה פעם מנהל, מי יודע. תיכף ראיתי שבאמת יש לו בנק משלו עם כל מיני חשבונות משלו, כמו לכל אחד מאתנו, הייתם מאמינים? קוהלת, הוא?! מה לו לאחד כזה ולבנק, והנה! אם לשפוט לפי שהפקידים קיבלו את פניו, הוא בטח לקוח נכבד מאוד בבנק ההוא.

היה.

לְשֵם מה רצה שתלך אתו?

תיאטרון שלם עשה שם. כמו רוח סערה פרץ לתוך הבנק ומיד פנה לשניים שלושה פקידים בבת-אחת, בחיוכים ובדיבורים ובהלצות. עם זה וגם עם זה ואפילו עם המנהל. כל הזמן רץ קדימה, מתעכּב אצל זה ואצל זה ורץ הלאה ואני אחריו, בכל מקום. הוא לבש את מעילו השחור הארוך ובבנק עדיין לא הפעילו את המיזוג, למרות שהיה שם חם מאוד אך לקוהלת בכלל לא היה אִכפת. כמוֹת שהוא במעילו שכַנפותיו מתנפנפות בלכתו, התרוצץ מאשנב לאשנב, כמו איזה מנחם מנדל, ומשם למט“ח וממט”ח להשקעות ומהשקעות לניירות-ערך ומשם לכל מיני פקידים של מחלקות אחרות וחוזר חלילה. במעילו הארוך השחור הפתוח הוא נראה כמו איזה עוף שחור משונה, מנחם מנדל גמור מן הימים ההם, אפילו שלא היה לו זקן. ואני, לכל מקום אני אחריו. השד יודע לשם מה ביקש ממני לבוא אתו. מילא, ביקש – הלכתי. לא הלכתי, נגררתי. התחלתי להתעייף, אבל לא אמרתי כלום. ראיתי שהוא שרוי בלהיטות גדולה, ממש בתוך השתוֹקקות מיוחדת במינה, ולא רציתי לפגוע בו. אולי ביקש ממני לבוא אתו לבנק כדי להיות עֵד? לשמור עליו? לראות אותו בפעילותו במלוא תפארתו? להיות לו קהל המעודד אותו בתשואות?! לעזרתי, על-כל-פנים, לא היה זקוק. אין לכם מושג איך שקוהלת זה, הליצן המתעתע שלנו מכל ימות השנה, מתמצא במומחיות גדולה בכל הסוגים של עסקי בנקאות. כאילו האינסטיטוט הזה, הבנק, ממש תפור עליו. אולי באמת היה פעם מנהל של איזה סניף. מה היה קוהלת לפני שבא לכאן, מישהו יודע? זאת אומרת אם בכלל היה פעם משהו. עכשיו אני שואל, בבנק לא שאלתי כלום, גם לא ידעתי ולא יכולתי לשער. שם נגררתי אחריו מפקיד לפקיד, שומע, רק שומע, לא מתערב ולא מבין כלום. והוא, אל תשאלו, מומחה גמור בכל דבר, חוקר את הפקידים בשפת הבנקאות דיווידנדים ועו“ש וריבית וריבית דריבית ועמלה וּתשֹואה כזאת ותשֹואה אחרת וריבית, שוב ריבית. הרבה מאוד דובּר שם על ריבית, חייב במס או נקי ממס. ריבית לפי המדד וריבית לפי התשֹואה הכללית, ריבית הכלולה בתשֹואה וריבית שלילית, בוודאי בלבלתי כאן את הכול אבל אתם ממילא אינכם מבינים אז מה זה משנה. ומה כדאי ומה לא כדאי, אם למכור ואם לרכוש וממה להיפטר מהר ככל האפשר, וגם חשבונות של מט”ח, אולי גם של פיצויים, לא שֹמתי לב, ופת“ם ותפ”ס ופק"ם ומה לא, החסרתי משהו? והוא, הייתם צריכים לראות איך הוא חבר טוב מאוד עם כולם, קורא לכל אחד בשמו הפרטי והכול ברוח נלהבת, בלהיטות, הייתי אומר, בקריצות ובצחוקים ובעסק גדול. כל זה קרה בסך הכול לפני שבוע, לא ייאמן ממש, רק יום אחד לפני שתלה את עצמו. לחשוב שכבר אז ידע, שכל ההצגה הגדולה בבנק היתה מתוך איזו כוונה מיוחדת מלכתחילה?

ואולי בגלל זה סחב אותך לבנק, כדי שתראה ותהיה עֵד איך הוא מסדיר שם את כל העניינים שלו, יכול להיות?

ועוד איך יכול להיות! רק עכשיו אני תופס כמה שזה יכול להיות. הוא בא לבנק מצוּיד בכל מיני ניירות וטבלאות ועם כל פקיד התחשבן לפי הסוג והעניין ובלי ליאות בדק והִשווה סך הכול לסך הכול, בלי לדלג על אף חשבון אפילו קטן שבקטנים. בדקדקנות עקשנית וקפדנית מאוד עשה כל זאת, כמו אחד שנוקם ונוטר עד הפרוטה האחרונה. ואני עקבתי אחריו משתאה על הצירוף המדהים בהתנהגותו, להיטות חזקה עם שיקול-דעת, השתוקקות פרועה ורצינית ביחד עם הלצות ועקיצות. כמה שלא היה רציני שם בבנק, בִצבץ מתוכו, ממש תוך כדי כך, הליצן הגלוי מכל אשר אמר ועשה. הוא פשוט אינו יכול שלא להיות ליצן, אני חושב, בכל מצב. עם כל פקיד בנפרד בדק את חשבונות הבנק והִשווה אותם עם מה שהיה כתוב אצלו בטבלאות ובניירות שהביא עמו. בשעת מעשה הציץ בי בגניבה לראות אם אני רואה. ראיתי. וככה נגררתי אחריו ממחלקה למחלקה מפקיד לפקיד, והוא להוּט ושקדן ודקדקן כמו איזה מפקח מחמיר, ואפשר גם, אף-על-פי שאז עדיין לא ידעתי ולא יכולתי לדעת, לשער, לנחש, גם כמו מי שבא להסדיר או לחסל את חשבונותיו בעולמו. ואצל כל פקיד השתהה בלי לשים לב לאנשים המתעצבנים מקוצר-רוח שהמתינו אחריו בתור, חקר ושאל ודרש וביקש וקיבל הסברים מפורטים עד לאגורה האחרונה. ורק אז, ואפילו לא שנייה אחת לפני-כן, רק לאחר שהכול התאים בין מה שכתוב בחשבונות הבנק ובין הרשום בטבלאות שלו, ולא היו שום אי הַתְאָמוֹת או אי-דיוקים כלשהם, רק אז הפציע מין חיוך משונה של נחת על פניו, מבוּיש וערמומי וגם אובד ונואש וחסר ישע, כמי שתמו כל חשבונותיו ולמרבה התדהמה הכול דווקא מתואם ועולה יפה, ואין מקום לשום טרוניה, ועכשיו – מה?

אני שתקתי והוא חזר והציץ בי לראות אם אני רואה. רמזתי לו שראיתי. חשבתי שיראה לי את הטבלאות והחשבונות שהכין ואיך שהסך הכול בינו לבין הבנק עלה יפה ומתואם, אבל הוא כנראה התכוון לעניין אחר. אולי ביקש לרמוז לי מה, ואני לא נרמזתי. אולי אותת לי להתערב ואני לא התערבתי. לוּ נרמזתי, אולי הייתי מתערב. אתם חושבים שהייתי צריך להתערב? האם לדעתכם יש כאן מקום שארגיש את עצמי אשם במובן כלשהו משום שלא נרמזתי ולא התערבתי? אל תענו לי, לא שאלתי בשביל לקבל תשובה. האם במתכוון לא נרמזתי כדי שלא אצטרך להתערב?

היתה לך זכות גמורה שלא להיות נרמז, הפטיר גולדין, ששוב לא יכול היה שלא לפסוק פסוקו, ובר-דויד העסקן, איש הציבור על-פי מקצועו, אמר בנימה של הלקאה-עצמית: אשם או לא, אינני יודע. אבל שכולנו אטומים זה לזה, בייחוד בעת צרה, את זה אפשר להכחיש? כולנו כלפי כולם, זאת אומרת.

אחרי ההתבטאויות של שניים אלה, היתה שתיקתו של אלף אלף זאקס מורגשת במיוחד, נשמעת יותר מכל הדיבורים. כפי הנראה שזאקס היה מוּדע לכך, משום שתיכף ניכר היה כיצד הוא מתבצר בשתיקתו ביתר-שֹאת, ואפילו מתוך כוונה חזקה.

עכשיו אני כבר לא יודע אם קוהלת התאכזב ממני מפני שלא נרמזתי ולא התערבתי, או אפשר מלכתחילה בכלל לא היו לו שום ציפיות ממני, המשיך בר-דויד בווידוי האישי שהשתרבב אי-כך בתוך סיפורו. ואז, ברגע ההוא, כאשר החיוך הערמומי הנבוך היפה הפציע על פניו, וזה עוד היה בתוך הבנק החם, שילב קוהלת זרועו בזרועי ואמר עכשיו הכול טוב, כמו שהבולגרים אומרים, בוא נלך.

והלכנו. הוא הוביל אותי ושנינו יצאנו את הבנק והלכנו הלאה ברחוב לאורך הבתים, והיום בחוץ היה יפה במיוחד, הדוּר נאה חוגג שכזה, מלא שמש, כמו אביב באמצע החורף אף-על-פי שכבר היה אחרי החורף, וצמרות העצים כבר לא היו לחים אבל עדיין רחוצים מהגשם שירד כמה ימים קודם והכול היה זוהר וצלול ומלא תקוות וקוהלת אוחז בזרועי ומוליך אותי כחוגג בתוך הרחוב ההומה על הכביש ועל המדרכה.

ככה התקדמנו עד שהוא הכניס אותי לתוך מִרווח מקוֹרֶה בין שני בתים שהיה גדול מקיוסק וקטן מבית-קפה, עם שלושה ארבעה שולחנות וספסלים מתחת לחופּת הברזנט שנמתח על-פני המִרווח בין שני בתים ונפרשֹ קצת הלאה גם על-פני המדרכה, ושם ישבנו וקוהלת התרווח במקומו והשעה היתה משהו לפני צהריים והוא הזמין אותי לקוניאק. אבל אני אינני שותה קוניאק, סירבתי. אז מה אתה כן שותה, דחה קוהלת את סירובי ותבע ממני בתקיפות, אולי קפה? קפה אסור לי. אז מה מותר לך?! כעס עלי, מפני שאתה מוכרח, אינך יכול לשבת אתי סתם ככה כשאני שותה לבד. אולי ויסקי? כן? מהכי טוב הכי משובח, הכי יקר, הכסף לא אִכפת. אם כבר, אז ווֹדקה, אמרתי, אבל רק טיפ-טיפה. שניים כפול! צעק קוהלת.

רק טיפ-טיפה, התגוננתי. אפילו זה אסור לי.

גם לי אסור! צהל כנגדי וכל פניו חסרי השיניים צחקו בערמומיות כמו אחד שהצליח בזה הרגע להערים על הגורל, מה שתשאיר, אגמור אני, שלא תדאג.

והרחוב ההוא הנמשך קרוב לרגלינו אמנם נדמה היה שהוא זורם בלי הרף מכאן לשם ומשם לכאן, אבל בסך הכול הוא נראה לי אותה שעה כאילו שאיננו משתנה כלל בזִרמו, שהוא קופא בתנועתו המתמדת כמו רצי גלים בים ממרומי המטוס, רחוב כמו רגע ביקום. כמו רחוב ללא עָבָר, משתנה משנייה לשנייה ומתקיים בתוך ההשתנות הזאת ולכן לא משתנה כלל. קיום משונה, כאילו שהוא מוליד את עצמו וישנו ללא תביעות ללא חלומות, כל כולו עין בעין רק הווה כנגד הווה, קיום כנגד קיום, קיום בתוך קיום, הווה בתוך הווה. בכל אורכו מקצה עד קצה ועד היכן שהעין יכולה לראות, נָשבה ממנו איזו אדישות של להיות קיים. רק להיות קיים כמות שהוא, לא לשפוט ולא להישפט. התקיימות שבלי הרף מולידה את עצמה, הווה בתוך הווה בתוך הווה.

במקום ההוא התחלתי, כבר אז, להבין יותר ויותר שקוהלת עושה לעצמו חגיגה גדולה, והוא לא רוצה להיות לבדו בחגיגה שלו לכן סחב אותי לכל מקום ובלי שום רמיזות והתערבוּיות, בבקשה, אינני אשם.

רווחים נאים? שאלתי את קוהלת בזהירות אחרי ששתינו את הלחיים הראשון, הוא לגימה גדולה ואני, בהתחלה, באמת רק טיפ מתוך הטיפה.

רווחים ממה? השתנק קוהלת מהווֹדקה.

מהמניות מההשקעות מכל מה שבדקת שם בבנק.

בדקתי הכול, חזר אליו קולו, כל החשבונות שלי עם העולם בסדר גמור. עוד טיפ מהטיפה שלך? בבקשה, אני מבקש ממך, בבקשה. ואל תקפיד כל-כך עם הבריאות שלך, לא כל יום אני מבקש ממך והיום נחוץ לי במיוחד שדווקא אנחנו שנינו נשתה ביחד. לחיים.

סירבתי. איך יכולתי להעלות על הדעת שבדרך זו ביקש להיפרד ממני. אפשר שגם הוא עצמו, זהו שעד עצם רגע זה אינני יודע, אם הוא עצמו ידע או לא ידע, אם בכוונה או סתם כך מתוך מצהלות רוחו החוגגת.

ועכשיו יש לך בטח הרגשה כאילו מנעת ממנו את הפרידה האחרונה?

או הברכה האחרונה?

איזה רשעים אתם שניכם! בכוח, ממש בכוח אתם מנסים להכניס בבטן שלי רגש של אשמה, חברים טובים שלי!

שיהיה מה שאתה אומר עלינו, אנחנו מקבלים באהבה.

ובהבנה גם כן. אתה עכשיו זקוק לשתיהן, כדי שלא תרגיש את עצמך אשם כל-כך. תמשיך, ספר לנו איך חזרתם שניכם לכאן, אתה וקוהלת.

בטח חזרתם שתוּיים.

לא מיד, לא חזרנו מיד. כאשר קמנו מהמקום ההוא ששתינו שם, כמובן שאחר-כך גם אני שתיתי, הרי לא יכולתי כל הזמן לסרב לו, הכריז קוהלת שהוא רעב. אני לא הייתי רעב במיוחד, אבל גם לא לא-רעב, וכך גם אמרתי לו. לא חשוב! הכריז קוהלת וצוהל חוגג הוליך אותי למסעדה יפה מאוד. כאשר נכנסנו פנימה, מקום כזה אפלולי צונן מלא אווירה והסתכלתי מסביב, תיכף הבנתי שזה מקום בשביל ארוחות חגיגיות לאירועים מיוחדים. אתם יודעים, פגישת היכרות ראשונה בין בחור ובחורה, ציון יום הולדת או יום נישואים אחרי הרבה שנות עינויים שעינו זה את זו ועוד מהסוג הזה. דווקא אל המסעדה הזאת הוליך אותי קוהלת מכל המסעדות שבעיר. הוא בחר את היין והוא קבע את התפריט ומהרגע ההוא בכלל חדל לשאול אותי לרצוני. כשלעצמי, חדלתי להתקיים אלא על-פי רצונותיו ותשוקותיו שלו, רק.

אחרי שאכלנו וקינחנו, השאיר קוהלת למלצר טיפ שמן מאוד, אני חושב אולי יותר ממה שעלתה כל הארוחה לשנינו, ואחרי שיצאנו, גרר אותי לכָּלבּוֹ הגדול שמעבר לרחוב וכאן התחילה החגיגה הגדולה, לאחר ההתפרצות של השתוללות מתהוללת זוללת שיכורה במסעדה. כאן התחוללה החגיגה האמיתית. כמו באיזו מכירה כללית התחיל קונה מכל אשר יקר היה.

הוא רץ על-פני המדרגות הנעות ממדור למדור ממחלקה למחלקה וממה שהעין שלו חמדה, ביקש תיכף לארוז, בלי לבדוק, בלי למדוד, בלי לשאול למחיר. צעצועים וחליפות ומעילים וחולצות לגברים ולנשים ולילדים וכלי מטבח ומערכות סכו"ם שלמות ומעיל-רחצה, אבל בעיקר בגדים לנשים ולילדים מכל הגילים. לבת שלי, אמר, לנכדים שלי. וגם משהו לשלוח לשֹמחה שלי באוסטרליה, אף-על-פי שהוא יורד. בוודאי שהוא יורד, שלא יספר לי מעשיות. אין דבר, שיהיה גם לו.

נדהמתי לראות שבאותה להיטות שבדק קודם בבנק את חשבונותיו כמו אחד כילי המקפיד ומדקדק עם כל פרוטה, באותה להיטות עצמה פיזר עכשיו את כספו בנדיבות מטורפת, מתוך איזו נחיצות גמורה, כפי הנראה, מתוך איזה הכרח נחרץ לא מובן לי לבזבּז כספים מתוך בולמוס שאין לעמוד בפניו, כמו מתוך איזו הפקרות חוגגת שקורעת בנפשו דרור צועק ופראי, אולי מתוך איזו הגשמה מטורפת ומיידית של משהו חשוב עד מאוד שאיננו סובל דיחוי, כמו מימוש של רווחים גדולים בבורסה.

מה קרה לך?

מה זאת אומרת מה קרה לי?

אתה פתאום כאילו על עצמך התחלת לספר, לא הרגשת? כאילו אתה הוא שבִזבזת שם את כל הכסף בכָּלבּוֹ ההוא.

לי אין כסף לבזבז. עכשיו אני חושב, אבל כבר שם שיערתי שקוהלת כאילו מבקש בכל קנייה חדשה לכפּור בתכלית הכסף, כפירה עקרונית, אני מתכוון. אך בה בעת גם לממש תכלית זו עצמה, כזה קוהלת הוא הקוהלת שלנו. לעצמו ולי וגם לכם, אם לא אִכפת לכם, לא קנה כלום. אף לא אחר-כך, כשעברנו לכָּלבּוֹ השני.

אחרי כל זה עוד הלכתם לכָלבּוֹ שני?

וגם לשלישי. ואני נגררתי אחריו אף-על-פי שהתחלתי לנסות לעצור בעדו. אתה מטורף, אמרתי לו, אני משתדל להבין אותך, אבל גם מחר, יש גם מחר בעולם ומחר גם כן יהיה יום. בלילה יהיה לך זמן לשקול, אולי אף להתחרט, תן לעצמך אפשרות להתחרט.

וכאשר אמרתי לו ככה, נתן בי פתאום מבט אחד מרוכז בשתי עיניו בבת-אחת ואמר ידיד יקר, על מה אתה מדבר? על איזה מחר? ואם השמש תחליט פתאום לא לזרוח מחר? איזה יום יהיה לך מחר בלי שמש?!

יותר לא דיברנו וככה הגענו לכאן. החבילות בוודאי כבר התחילו להגיע, אני משער. לכל חבילה נתן שם וכתובת, כנראה של בנים ובנות ונכדים ושאר קרובי משפחה. ואני חשבתי שיש לו רק הבת הזאת שמבקרת אותו, השמנמונת ההיא. ככה דאג לכולם מראש, למנוע מריבות על הירושה. אבל מריבות בין כה וכה יהיו, בטח שיהיו. זאת אומרת אם לא השאיר צוואה כתובה. ראיתי, בבנק יש לו כל מיני חשבונות כמעט בכל המחלקות, השקעות וכל זה. כמה שלא הוציא על החבילות, עוד נשאר שם הרבה בשביל מריבות. אם לא השאיר צוואה. ואולי בכוונה לא השאיר צוואה, הליצן המתעתע הזה. בכָּלבּוֹ הגדול הזכרתי לו את בתו, אבל הוא התעלם ממנה. נדמה לי שבכוונה התעלם ממנה. שֹמתי לב שבעקשנות מכוּונת, בפירוש מכוּונת, סירב לדבר על הבת שלו. אולי מפני שהכניסה אותו לבית-האבות, אמנם בהסכמתו ובכספו שלוֹ, אבל היא שעשתה זאת. מהערה אחת בודדת שנפלטה מפיו הבנתי שכּכה הוא מתייחס לבת שלו. גם את שאר קרובי המשפחה הזכיר רק בהערות בודדות ומאוד מאוד בדרך-אגב. לפעמים אפילו עוקצניות. אפשר משום שהיחס שלו למשפחה לא היה הדוק במיוחד. אולי אפילו די רופף ומקרי. עכשיו שאני מספר לכם מה שקרה שם במסעדה ואחר-כך בכלבו, אני שם לב שכבר שָם שֹמתי לב שקוהלת היה קפריזי מאוד בכל המקומות ההם, תובע לעצמו את כל תשומת-הלב של כולם, שלי, של הזבנים, של המלצרים, של כל מי שבא עמו במגע. כל הזמן התעקש על קטנות בלי שום צורך להסביר ולנמק, כאילו הכול שרוי ומחול לו מראש. מזל שהייתי סבלני לקפריזות שלו, סבלני במיוחד, הייתי אומר. ואז כמובן לא ידעתי ולא ניחשתי ולא שיערתי כלום. על-פי חוש נהגתי כך. יש בי כנראה איזה חוש שישי איך להגיב נכון על התנהגותם של בני-אדם. במיוחד במצבים מיוחדים. תסלחו לי שאני ככה משתבח בפניכם, אך אובייקטיבית זה פשוט נכון, גם על-פי הניסיון. איפה הייתי?

בכָּלבּוֹ הגדול.

הלאה, כבר יצאתם את הכּלבּוֹ, עכשיו אתם בדרך הביתה.

בדרך לתחנת האוטובוסים. וכמו שעמדנו שם שתויים וממתינים פחות או יותר באמצע הצהריים ואפילו כבר קצת הרבה אחרי, קוהלת השתתק פתאום ושֹפתיו נחתמו. העפתי בו עין בגניבה והייתי משתאה מאוד בלבי. קוהלת זה, חשבתי לי, מצד אחד נדיבות-לב משתוללת ופראית שכזאת, ומצד שני, הרי כולנו יודעים ואין טעם להסתיר כמה הרבה שֹנאה השתוללה בלבו של הקוהלת הערמומי הזה. אז אולי בכוונה עשה כך, כדי שכל האנושיות תרגיש בלכתו, כדי שיוכל אפילו מִשָם לצחוק בעין הממצמצת שלו על מריבות הירושה של בני המשפחה, לך דע. מעשה נדיבות ביד פתוחה מאוד של איש רשע מרושע. הרי כולנו יודעים ואין טעם להסתיר שגם רשע מרושע היה. ולחשוב שכל זה קרה באותו יום שבסופו בלילה בחושך תלה את עצמו, רק לפני שבוע, בסך הכול? כבר? רק? ולי נדמה, יובלות חלפו מאז.

תראו מי שבאה.

כולם נפנו להביט וקול שאל: מי?

אתם לא רואים, שם בכניסה. או שלא הודיעו לה והיא איננה יודעת, או שממהרת לגבּות את הירושה. לא מתקבל על הדעת שלא הודיעו לה.

על מי אתה מדבר?

אתם לא רואים את השמנמונת ההיא, כבר לא מכירם אותה? הנה היא נכנסת.

בתו של קוהלת, נדמה לי. לא? קשה להיות בטוח מכל-כך רחוק.


 

פרק שלישי    🔗

שלושת הזקנים, כמו זקני עדה של כת סתרים, השתתקו והִפנו ראשיהם להביט אל העֵבר ההוא. כל עוד שהדיווּח על מעשי קוהלת בבנק ובכָּלבּוֹ קלח מפיו של בר-דויד והשניים האחרים שומעים, כאילו חרגו מתוך עצמם ונכללו בתוך חיוניוּת נושמת של דיבור והקשבה. עכשיו, שהשתתקו והרווחים שבין איש לרעהו נתמלאו דממה, נראו שלושתם בבת-אחת שקועים בשתיקתם כשקועים בתוך עצמם בתוך זִקנתם המשתלטת עליהם, נטושים. ופתאום ניכר היה בעליל איך החיים שעברו עליהם השאירו אותם רמוסים מאחור, דוהרים להם באיוולתם הצוהלת הבוטחת בעצמה אל איזה הלאה מיוּחל, כדי להשאיר מאחוריהם יותר ויותר חיים זקנים רמוסים גוֹועים לאִטם. והמביט בהם ראה אותם שלושה יתומים זקנים, כל אחד לחוד עם עצמו.

כל עוד בר-דויד סיפר, היתה אישיותו נשמעת בחָזקה. כאשר נשתתק, מיד נתגמדה וכאילו נסוגה הצטמצמה ניטשטשה וחדלה קצת להתקיים. אלף אלף זאקס ישב כדרכו מכוּוץ בשתיקתו וגולדין, אפילו בשִבתו על הספסל, ניכרת היתה קומתו הגבוהה, עדיין תמירה אפילו בזִקנתו, ראשו הנערי זקוף, תסרוֹקת פסוקֶת בשערותיו הקצרות הדלילות המוברשות בקפידה, פיו חתום, עיניו מיוצבות ובכל הופעתו השתמרה איזו סמכותיות מימים-עברו אפילו שכבר מזמן נהפך משופט לשופט-בדימוס בגמלאות שירד מדוכנו הרם מאצל סמל השלטון שעל הקיר מאחוריו כאיש היורד מנכסיו אל עמק הבכא של החיים. כשם שקודם בבית-המשפט היה כוחו בפיו ובלשונו הקולחת והשנונה, כך עכשיו כוחו בשתיקָתו. בימי שִבתו על כס השופט שרוי היה מאחורי רום דוכנו מעבר מזה של הקלחת האנושי השוצפת. לפעמים, ברגעי חסד של התבוננות, זכה להרגיש את עצמו בקצרה מאוד כעֵד או כמשקיף, עַד שלא נקרא לחרוץ דין. מה שבינו לבינו, אולי פרי אותם רגעי חסד של התבוננות, נדחה תמיד על-ידי לשון החוק, אחד ושווה לכולם, שמצד אחד אמנם אמוּר לא להפלות בין אדם לאדם, אך מצד שני גם איננו מבחין בין אדם לאדם. החוק עצמו לא, אבל השופט שופט בשר ודם כן. שופטים שנעשו חוקים, אינם מפלים וגם אינם מבחינים, אבל שופטים כמו גולדין-טופז, נשארו בני-אדם גם בתוך גלימותיהם, אך הם מעלימים את עצמם כשם שמעלימים את פרטיותם בשִבתם על הכס. כשהייתי שופט, הייתי שופט, הסביר את עצמו, לא נציג החברה כלפי עבריינים ולא נציג השלטון כלפי החברה. נציג החוקים הייתי, עושי דברם של חוקים קיימים, שלא אני יזמתי ולא אני חוקקתי. לכל היותר המפרש שלהם הייתי, מתַרגמם הלכה למעשה לדין מנוסח ומנומק כראוי לכך וכך שנות מאסר מזה או לזיכוי מסיבה זו או אחרת, מזה. לפעמים, כמובן, גם מחמת הספק. על-פי-רוב מכשיר הייתי בידי החוקים, זה מה שהייתי ולא צריך להגזים בחשיבות כבוד הגלימה שהתעטפתי בה להטיל מכוח הסמכות הנאצלת ממנה מורך בלב באי בית-המשפט. מכשיר נבון ושקול היה, אמת ואיננו מכחיש, לפעמים אף אמיץ לב בשעת מבחן, ובדרך-כלל לעולם לא נרתע ולא היסס להישאר בדעת יחיד, בשֶבת שלושה שופטים בדין.

לאחרונה רגליו כבדות ובלֶכתו הוא נעזר במקל נכים שקצהו מלופּף בפיסת גומי שחור. הרופא המליץ לפניו להשתמש בכיסא-גלגלים כדי שלא לאמץ את רגליו יתר על המידה, אך גולדין אמר שכל עוד יוכל, ישתמש ברגליו. כל עוד רגליו יישאוהו, יצווה עליהן לשאת אותו, אמר. מקל, מילא, הֲליכוֹן – בשום פנים ואופן.

המקל אשר בידו עורר בו הרגשה משונה. כאשר אחז בו, ידו על ידית המקל, חש באופן מוחשי מאוד כיצד מקל זה מפקיע אותו מייחוּד ישותו כשופט, אפילו שופט לשעבר, ומשייך אותו, בעצם החזקתו והזדקקותו למקל, למעמד הכללי של אנשים זקנים הנשענים על חסד מקלותיהם.

אלף אלף זאקס, לעומתו, קיבל עליו את הדין תיכף מההתחלה, ואפילו בנפש חפצה, אפשר להגיד. במהרה למד לנווט את עצמו בכיסא-הגלגלים וכמעט לכל מקום היה מגיע בכוחות עצמו, על-פי-רוב בלי להסתייע בעזרה כלשהי. היו שם בבית הגבוה גם מעליות וגם מסלול משופע שהוליך מהכניסה ועד לקומות הגבוהות, אך זאקס העדיף תמיד את המעליות. מחצית גופו ממותניו ומעלה עדיין היתה פחות או יותר זֵכר סביר של תפארת אדם איתנה באחיזתה. אמת שזרועותיו היו רפויות ועל ראשו לא נותר אף לא תלתל אחד מהרעמה הנודעת שלו, שתחילה שחורה היתה, אחר-כך האפירה ולבסוף נשרה ונעלמה לפני שהלבּינה עד השֹערה האחרונה. תפארתו השתמרה בעיקר בעיניו שאולי לא היו שמֵחות וגם לא רעננות, אף פעם לא היו שמחות ורעננות, אבל עכשיו, בייחוד עכשיו, היו מצוֹעפות איזה דוק של חמימות, כמחפשות קשר, מגששות על פני הדובר אליו או המקשיב לו בדבּרו, כמנסות להבקיע ולנגוע ולהגיע מעבר למלים. מסיבה זו עיניו נראו לפעמים שמוטות ועצובות כעיניו של כלב מוכּה.

שלושתם ראו עכשיו את בתו של קוהלת קרבה על השביל, פניה למשרד ההנהלה. שמנמונת וגבוהת-קומה אבל די גמישה בלכתהּ, שערותיה מנופחות כמגדל תלפיות ממש, טופפה לה מעדנוֹת כמו בתצוגת אָפנה. ביקוריה שלה את אביה תמיד פתאומיים היו, תמיד לא צפויים, תמיד באמצע של משהו. למראה בתו, היה קוהלת מפסיק מיד כל שעשה אותה שעה ואסף ידיו אל גופו ומשום-מה גם היה מיד נראה נזוף כמי שנתפס בקלקלתו בעצם קיומו וגם בעיקר כאשר לא עשה דבר. וככה היה קם והולך עם בתו. לפעמים עלו שניהם לחדרו, על-פי-רוב הלכו לשבת על ספסל פנוי שנמצא להם באחד המעברים.

מאצל המקום שהזקנים ישבו שם, הם ראו את שניהם, אב ובתו, יושבים להם שעה ארוכה ושותקים. על-פי הטיית ראשו של קוהלת או של בתו, הבינו שנאמרה מלה שתיים, על-פי תנועת יד של הבת או של האב הסיקו כי הנשאל השיב במלה שתיים. רוב הזמן ישבו ושתקו. קוהלת, שלא כדרכו, מצומצם ונזוף, ובתו השמנמונת הגבוהה לידו חמוּרת סֵבר כמו מורָה קפדנית מימים אחרים. ואז, פתאום, וזה כמעט תמיד ככה פתאום, היתה מסתכלת בשעונה וקמה. מיד היה גם קוהלת קופץ ועומד לידה ועוד יותר מקודם ניכר היה כמה שהבּת גבוהה מאביה, אולי בראש שלם. היא התחילה ללכת וקוהלת כפי הנראה ביקש ללוותה, אך על-פי רמז של תנועת ידה, שנראתה גם מרחוֹק, חזר מיד לשבת על הספסל, הפעם לבדו, מסתכל אחריה בלכתה וכיצד היא מתרחקת ממנו על השביל בדרכה אל היציאה.

באותה הליכה זקופה וטופפנית היתה גם חולפת על-פני שלושת הזקנים בני החבורה של הקלוב בלי לזַכּותם אף לא במבט. וקוהלת יושב לו יחידי על ספסלו ורואה הכול מרחוק. גם לאחר שבִּתו יצאה ונעלמה מאחורי העיקול, נשאר קוהלת זמן-מה לשבת על הספסל הזה, קטן ומיותם ונזוף כלשהו גם עכשיו, יחידי לגמרי על הספסל, ממשיך להביט על השביל שהתרוקן מבִּתו, ואפילו מרחוק אפשר היה להבחין בהבעה השסועה הנסוּכה על פניו. וככה תמיד היה אחרי כל פגישה, מיוּתם מאוד ולבדו על הספסל, מסתכל לכל אורך השביל, כביכול תוהה אם בתו בכלל היתה כאן, אם הלכה וכיצד נעלמה, ואולי בכלל לא היתה. ואז, פתאום, היה קופץ על רגליו כמתנער מהזיה כפוּיה עליו, מהדֵס על-פני המדשאה, ממהר להצטרף אל היושבים בקלוב. בדרך הקצרה משם לכאן הספיק להחליף מזג-נפש במזג-נפש וכאשר הופיע, כבר נתכּרכּמו קמטי פניו באיזה חיוך ערמומי ועיניו היו מזרות תחנונים אלימים והוא אמר להם ראיתם, אמר להם, בת טובה, באה לבקר את אבא שלה. פתאום נזכרה ובאה, מאוד מאוד דואגת לאביה, אחרת לא היתה מכניסה אותי לבית-אבות הזה. נכון שכל הכסף היה שלי, אבל הדאגה היתה כולה שלה ואני, מה יש לי לדאוג, לי בכל מקום טוב לי.

אבל הזקנים בני החבורה היו שותקים לעומתו כתוֹהים מה בין קוהלת לבתו. ואז היה קוהלת משתחרר לפעמים לפתע פתאום ממַסֵיכַת הערמומיות ופעם אחת אפילו אמר השד יודע. מהו שהשד צריך לדעת ואתה אינך יודע, קוהלת? שאל בר-דויד וקוהלת: בכלל.

מה זאת אומרת בכלל, הצטרף אלף אלף זאקס לבר-דויד ואפילו גולדין הִטה ראשו לשמוע. קוהלת חזר לדבּר ופתאום בגד בו קולו שהיה סדוק וצרוד והוא דיבר כאילו מתוך פצע תמוּה ולא מובן המסרב להגליד בתוכו. אמרתי בכלל כי התכוונתי בכלל, טען. מה אני לבתי, איך אני נמצא שם בלב שלה. אני לא אומר תמיד, אבל לפעמים זה מטריד אותי. והיא? אולי אף פעם אינה חושבת על כך, הלוא גם אני, כפי שאמרתי, רק לפעמים, אבל אז פתאום זה אִכפת לי מאוד. אולי זה סימן שאני היום יותר זקן משהייתי אתמול ומחר אהיה יותר זקן משאני היום וזה כבר מתחיל להדאיג. היה אב ובת, אני ופנינה שלי, מה אנחנו יודעים זה על זה, מה אנחנו זה לזה, בסופו של דבר, הנה לכך התכוונתי כאשר אמרתי בכלל. בשביל ההבנה סתם אולי זה מספיק, אבל. שלא תבינו אותי שלא כהלכה, דווקא קיימת הבנה יפה מאוד ביני לבין הבת שלי, אבל זוהי הבנה קטנה של עוּבדות בלבד. האם זה באמת כל-כך קשה להבין כמו שאני מתקשה להסביר. כי עוּבדות הן בסך הכל עוּבדות. לפעמים הן גם מטעות ואז ההבנה היפה כבר לא כל-כך יפה ובכלל איננה הבנה. לכל היותר אפשר להשתדל לנחש מעבר לעובדות ואני חושב שזה מה שאנחנו כולנו בדרך-כלל עושים. בעיקר אני, פנינה פחות. מפני שלי אִכפת יותר, השד יודע למה. מנחש ומנחש והיא נשארת לי חידה בדיוק כמו אמא שלה. אשה, מה אפשר לעשות. אולי באמת כל אשה כך. לא? אתם אצלכם לא כך? כמה שאנחנו לא משתדלים ומנחשים ומותחים את ההבנה עד קצה גבול ההשגה שלנו, בסופו של דבר היא תמיד נשארת חידה, בעניין זה אין כנראה מה לעשות. לפי דעתי, בכל אופן. כאילו שהיא יצור אחר, עשוּיה ממניעים אחרים, לא בן-אדם כמוני וכמוך. זָר. בעיקר, זָר. לכל היותר, מנוּחשת בלבד. פנינה, הבת שלי. בוודאי שאני מדבר עליה, אבל גם אמא שלה שתקופה מסוּימת די ארוכה בחיים שלה היתה אשתי. יש כאן איזה מסתורין גדול ושום הבנה שֹכלית איננה מסוגלת להבין כאן שום דבר. אני מתכוון, בדרך-כלל, כל אשה. אתם לא כך? אתם אחרת?

גם הפעם היתה פנינה לבושה כמו בפעמים הקודמות, או שמא שלושת הזקנים כבר לא שֹמים לב ועיניהם כבר אינן מבחינות בין לבוש ללבוש. אלא שהפעם הֵאֵטה קצת בהתקרבה ואפילו הסתכלה בהם. ככה, מן הצד, כשוחרת קרבה. זאקס טען אחר-כך שאפילו שמע אותה אומרת שלום. אולי. בר-דויד מיד עשה את עצמו נציג וקם לגשת אליה ולחץ את ידה בשם כולם והביע צער והשתתפות ואמר אבא שלך היה חבר יקר לנו, אינני יודע אם אַת יודעת. יודעת, קיצרה לו ותיכף הוסיפה הבהרה, למנוע טעות: באתי בעניין הניירות. למשפחה נחוצים ניירות מסוימים, לכן באתי לברר אם הם נמצאים אולי כאן. בשום מקום אחר לא מצאנו אותם. אבא השאיר אותם באיזה מקום, אבל עד עכשיו לא מצאנו. חיפשנו בכל מקום, גם בכספת שלו בבנק, עד שנודע לנו במקרה שיש לו כספת, אבל גם שם אינם. אז איפה הם יכולים להיות. ניירות חשובים מאוד, אולי מצאו אותם בחדר שלו.

היה שלו, מישהו אחר כבר מתגורר שם. אין כאן חדרים פנויים, אף פעם. חדר שמתרוקן, תיכף מתמלא.

אבל הניירות, אולי הם נשארו שם תקועים באיזו מגירה או בין הספרים. אני זוכרת שהיו לו שם שני מדפים עם ספרים.

הם ניקו את החדר, הוציאו את הכול וסיידו. אולי הסיידים מצאו משהו ומסרו להנהלה.

אני מוכרחה למצוא אותם.

בענייני ירושה אני משער, אמר גולדין.

ניירות חשובים מאוד, קטעה אותו פנינה בהבלעה של קוצר-רוח.

אז כדאי לך לשאול בהנהלה, יעץ לה בר-דויד בסמכותיוּת.

אני הולכת.

ואַת, מה שלומך, יצא אלף אלף זאקס מתוך שתיקתו ושאל כמקדיש לה תשומת-לב מיוחדת, ואיך המשפחה?

טוב, אמרה בתו של קוהלת, בעוד שבועיים הבן שלנו יעלה לתורה בבר-מצווה שלו, חבל שהסבא לא יראה את הנכד שלו עולה לתורה, זה בטח היה משמח אותו. חבל, עדיין לא היה כל-כך זקן בשביל למות.

אף אחד אף פעם איננו כל-כך זקן בשביל למות.

אל תגיד, לפעמים כן.

מתקבל על הדעת שבלכתהּ מהם, תהתה פנינה בלבּהּ באיזו חופשיוּת זקנים אלה מדברים על המוות. אולי דווקא מפני שהם זקנים, הם מדברים ככה על נושא קרוב ללבּם. אך היא לא אמרה כלום ורק הסתכלה בהם ותוך כדי כך הרגישה כיצד זקנים אלה משלחים בה מבטים כאצבעות לנגוע למשמש, ממש בתחינה אילמת הם מבקשים שתשב איתם בקרבּם, שתספר, אנחנו רוצים לשמוע על אבא שלך. אנחנו אהבנו אותו, מאוד מאוד אפילו, אבל אנחנו לא כל-כך יודעים עליו הרבה ואנחנו רוצים לדעת. למרות שלפעמים גם לא כל-כך אהבנו אותו, סַפְּרי.

אני הולכת עכשיו למשרד של ההנהלה, אמרה בתו של קוהלת, אולי מישהו מצא את הניירות של אבא ומסר למשרד.

אבל במשרד לא ידעו. ניירות? לא יודעים על שום ניירות. מה שנמצא בחדרו, נמסר. למי? מישהו מהמשפחה, בא לקח וחתם. על מה כבר היה לחתום, קצת בגדים, ספרים אחדים וזהו.

וניירות? תבעה בתו של קוהלת מהמנהלת, לא היו שם ניירות?

אינני זוכרת שום ניירות.

אולי בכל-זאת, היכן שהוא? הניירות חשובים מאוד, נחוצים לכל המשפחה. אני באתי לכאן בשם המשפחה ואנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות בלי הניירות.

מאוד מאוד מצטערת, אמרה המנהלת, לא מצאנו שום ניירות. מאוד מצטערת.

ואז, כאשר פנתה ללכת לאחר שעמדה שם רגעים אחדים אובדת עצות כלא-מאמינה, קם מאצל שולחן צדדי ישיש אחד שעל-פי גילו תיכף ניכר היה בו שאיננו נמנה עם הסגל וכפי הנראה הוא עובד כאן בהתנדבות, ואמר רגע גברתי, רגע. נדמה לי שאני זוכר משהו. תיכף, אלך ואבדוק. רק רגע.

ובצעדי ישיש חרישיים אבל די גמישים לגילו, פנה לחדר השני. המנהלת חזרה לניירות שעל שולחנה, בתו של קוהלת נשארה עומדת. היא הסתכלה במנהלת, אבל המנהלת לא הסתכלה בה. הישיש חזר והושיט לה ניירות מגוּללים, ללא עטיפה, אחוזים בגוּמייה.

זה מה שנשאר, תבדקי. אולי זה מה שאַת מחפשת.

גוללה והסתכלה. באִטיות, כובשת את התרגשותה. והסתכלה עוד. כן, הפטירה, כן. אני חושבת שאלֶה הם. רק רגע. והסתכלה עוד. והפכה ניירות אחדים כדי שתיטיב להסתכל. כן, צהלה, אלה הם! אין לכם מושג כמה שהם חשובים למשפחה. איך להודות לך, אדוני. אולי, נעה ידה אל ארנקה, לא? אולי למוסד?

שאלה זו כבר הופנתה למנהלת, אצבעותיה על סֶגֶר הארנק.

חס ושלום, חס ושלום! דחתה אותה המנהלת בתקיפות מנהלים, כמעט בגסות, אבל גם באיזה מאור-פנים אַלים, אני שמחה שיכולנו לעזור, שלום שלום.

בצאתה, הניירות בידה, התעכבה ליד שלושת הזקנים, הפעם בכוונה תחילה.

יש, חגגה, קיבלתי! אין לכם מושג כמה שהם חשובים למשפחה.

בעסקי ירושה? חזר גולדין ושאל, וגם הפעם פטרה אותו כחוסמת את חקירתו: ניירות חשובים מאוד.

אבל הפעם, הניירות בידה, היתה נינוחה ונוטה להתרצות ובלי שהתבקשה התיישבה על הספסל של הזקנים, בדיוק מול קוהלת, שישב שם מצומצם איברים וגיחך את גיחוכו מאוזן לאוזן. הזקנים, שמחים שאשה צעירה יושבת בתוכם, טווּ עליה רשת של קורי מבטים והמבטים האלה, שבאו עליה בבת-אחת מכל הכיוונים, צלבו אותה, חדרו מבעד לבגדיה, ליטפו, חקרו, צבטו, תבעו עוד. לא מבטים, מלתעות של עיניים, עיני זקנים חסרות כל בושה. והיא, כבר, כחיה לכוּדה, מסתבכת ברשת המבטים יותר ויותר ככל שהוסיפה לשבת. וקוהלת מסתכל בבתו ומסתכל בחבריו זקני חבורת הקלוב, קצת מגחך כדרכו, והסתכל עוד וישב. דַבּרוּ עלַי, ציווה עליהם, אני כאן איתכם, בּלעדַי בתי לא היתה יושבת איתכם, בכלל אינכם מכירים זה את זה בלעדי. אז דַבּרוּ עלַי, רק אני מקשר ביניכם. ספרי להם עלי, פנינה, הם רוצים לדעת. דברי עלי. כל כמה שתדברו עלי יותר, אהיה קיים יותר

איך היה קוהלת בתור אבא? ספרי לנו, אנחנו יודעים כל-כך מעט ואנחנו רוצים לדעת. בשבילנו קוהלת היה רק קוהלת, ככה אהבנו אותו ולפעמים גם לא. אך לךְ בשבילך היה אבא. איזה אבא היה קוהלת?

לא כל-כך, אמרה בתו של קוהלת, אולי לא כדאי לספר, קצת מוקדם מדי, אינכם חושבים? גם בגללי, אבל בעיקר בגלל כבודה של אמא זיכרונה לברכה.

ספרי להם, דווקא ספרי להם, האיץ בה קוהלת, כל כמה שאַת רוצה וכל כמה שאַת יודעת והם רוצים לשמוע, ספרי

הוא לא היה כל-כך איש משפחתי, סיפרה בתו של קוהלת על אביה, אבל אין זה באשמתו. הוא פשוט היה טיפוס כזה וזה היה הטבע שלו. אני עצמי אמא לילדים ואני עכשיו די בוגרת בשביל להבין, לא בשביל לשפוט. המשפחה היתה בשבילו רסן שכל פעם ניסה להתנער ולהיחלץ ממנו, כזה היה אבא. אבל אני רק אומרת, אינני מאשימה אותו. כל הזמן היה חסר מנוחה. לא שמשהו הציק לו, זה ככה היה הטבע שלו. ואולי, אינני יודעת. ומסביב איפה שגרנו, ראינו כולנו, ובעיקר אמא, איך משפחות אחרות מתבססות בבתים שהם מקימים לעצמם ובדירות שהם בונים וגם במקומות העבודה לפי מה שכל אחד בחר לעצמו, רק אבא היה אחר ונהג אחרת.

אמרת שלא תשפטי אותי, אז אל תשפטי. רק ספרי, ביקש קוהלת

אתם רואים, אני רק מתחילה לספר על אבא, ותיכף אני כאילו שופטת אותו, למרות שחשבתי וגם אמרתי לכם שלא. זה לא בצדק. אבל מצד שני, אחרת אולי אי-אפשר.

מה זאת אומרת אבא נהג אחרת? איך אחרת?

הוא היה איש של חצאי דברים, בשום מעשה לא היה שלם. בהרבה מלאכות שלח את ידו, שום עבודה לא ידע כמו שצריך. אבל שלא תחשבו, אני אהבתי אותו גם כך, הכריזה פתאום כמתגרה, אמא אולי לא כל-כך, לי זה לא הפריע. וגם שלא תבינו אותי לא נכון, בדרך-כלל המשפחה שלנו אף פעם לא רעבה ללחם והפרוטה דווקא היתה תמיד מצוּיה אצלנו.

ילדה טובה, שמח בה קוהלת, קולי קולך אז אל תחפשי אותי. אני בתוכך, כאילו שאינך יודעת. רק נדמה לך שעִם עצמך ומתוכֵך אַת מדברת, אתי אתי. אני הקול. אני ההד. אני העד. אני הקיים וההעדר, עכשיו המשיכי, הם רוצים לשמוע

פחות או יותר, זאת אומרת. אבל ההרגשה הכללית היתה של אי-יציבות ואמא סבלה מזה. אבא שלך הוא טיפוס של סטודנט נצחי, אמרה לי אמא קצת בצחוק אבל גם בהרבה מרירות בלב שלה.

באמת הייתי סטודנט, אמר קוהלת, אבל למה דווקא נצחי

סטודנט נצחי, התעקשה אמא, כמה שלא למד, לא גמר שום דבר ואף פעם לא קיבל שום תואר, תעודה, משהו.

כי המקצוע שלי היה להיות בן-אדם, הצהיר קוהלת

פעם הלכתי עם אבא להוציא תעודת זהות. בשבילו, לא בשבילי. אני הייתי עוד קטנה. המקצוע שלך? שאל הפקיד. להיות בן-אדם, התחכּם אבא לפקיד, אַמֶנְטְש. כולם צחקו שם, אבא לא צחק. זה מקצוע לכל החיים, הסביר.

זה נכון, אישר קוהלת, אך כל שנה כל יום צריך לחדש את הרשיון

כָּזה היה אבא שלי, החבר שלכם כאן. כזה נווד בנשמה שלו, מסרב בכל כוחו להתמסד אפילו בתוך המשפחה שלו. משום כך די סבלנו ממנו, למרות שגם אהבנו אותו. אמא לא כל-כך, ואני בהחלט יכולה להבין אותה, כי היתה אשתו. ולהיות אשתו של טיפוס מהסוג של אבא, זה לגמרי לא פשוט. מה? לא, היא מתה לפניו, לפני שנים אחדות. אני דווקא כן אהבתי אותו, אבל אני לא חושבת שבלב שלי היה לי כבוד בשבילו. אני גם לא חושבת שהערכתי אותו במיוחד, קשה להעריך טיפוס כמוהו, אפילו עם כל הרצון הטוב. הוא היה כזה מין אבא בלי שום סמכות של אבא.

כי רציתי להיות חבר שלךְ, אמר קוהלת

אולי באמת לא היה איש מעורער כמו שחשבו במשפחה שלנו, אינני יודעת. אבל יצאה ממנו כזאת השפעה לא כל-כך טובה.

באיזה מובן?

טוב, עכשיו כבר לא חשוב.

אבל אנחנו רוצים לדעת, הוא היה החבר הכי טוב שלנו ואנחנו אהבנו אותו ואנחנו רוצים לדעת.

הוא כאילו ביטל את כל הדברים החשובים בחיים.

חשובים למי?! התערב קוהלת והפעם בהתרסה, ואיזה דברים חשובים

ביסודו של דבר היה אדם אדיש, אני חושבת. בפנימיות שלו, אני מתכוונת. הוא לא התמסר לשום דבר ושום דבר גם לא היה חשוב לו. ובכלל, הוא לא שאף להגיע למשהו, להתבסס, כמו כל האחרים.

כל האחרים הטיפשים, אמר קוהלת

שום דבר, שום דבר לא היה אִכפת לו באמת. כאשר בא לו קצת כבוד, לפעמים, אהב את הכבוד. אך מעולם לא עשה שום מאמץ כדי להשיג אותו. וכאשר הצליח במשהו, היה שמח. אך אינני זוכרת שאי-פעם עשה משהו כדי להצליח. שאי-פעם התאמץ להשיג משהו. אולי רצה על-ידי חוסר העניין וחוסר האִכפתיות הזאת להבליט איזו מרדנות שהיתה בו. יכול להיות, אף פעם לא חשבתי בכיוון זה.

סוף סוף, נאנח קוהלת, אז למה שלא תגידי תיכף ובפה מלא ובקצרה לגמרי שאבא שלך היה פרא אדם מרדן עד הסוף? תגידי, בתי, תגידי, שכולם יידעו

כאילו שזה היה אצלו פרינציפ כזה לא להשתדל לא להתאמץ לא לרתום את החיים שלו לשום דבר ולא להעמיד אותם בשירות של משהו בשביל להשיג דבר-מה, אפילו לא בשירות של החיים שלו עצמו.

והמשפחה סבלה מזה?

כן, לפעמים. בעיקר אמא. כזה איש היה אבא, כאילו היינו-הך לו אם הוא חי ואם נגמר לו לחיות. ולכן גם התאבד בסופו של דבר, אף-על-פי שאת החיים דווקא אהב. על-פי דרכו, זאת אומרת.

הכול על-פי דרכי, כל חיי, צהל קוהלת, גם את האשה שלי אהבתי על פי דרכי

גם את אמא אהב על-פי דרכו, אני חושבת, למרות שבסוף רצה לברוח ממנה.

זה בכלל לא שייך, התקומם קוהלת

אבל זה אולי לא כל-כך שייך. אם הטיפוס הזה לא היה אבא שלי, בתור אדם זָר שאיננו אבא שלי, דווקא הייתי יכולה לחבב טיפוס כזה, ואפילו להעריך ולכבד, אני חושבת. בתור אדם זָר לא שייך, היה דווקא אדם מעניין מאוד, לפעמים אפילו יוצא מן הכלל. מרתק ממש. במובן מסוּים גם די כישרוני. כזה אדם רב-צדדי, עשוי בהחלט לעורר אהדה. אבל בתור בת של איש כמוהו, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בייחוד כאשר ראיתי באיזו השתדלות הוא מתאמץ לעורר בכל מקום חיבה ולהיות מקובל. רק במשפחה היה אדיש לגמרי. זה היה ממש משפיל לראות אותו ובגלל זה התביישתי בו. ולפעמים אפילו היה קשה לי שלא לזלזל בו. אך הוא, כנראה שהיה זקוק לכך, להיות אהוד ומקובל. מאוד מאוד אפילו. האהדה הזאת היתה כמו חמצן בשבילו. אם רק היה מבחין בזיק כלשהו של עניין שהצליח לעורר, בנטייה להקשיב לו, באהדה, בחיוך, במשהו, תיכף ומיד ממש כהרף-עין היה הוא עצמו משתנה. אני חושבת מפני שבאותו רגע הצליח לזמן-מה לחיות בשלום עם עצמו.

איזו הבנה, איזה ניתוח מבריק, בראווֹ בתי! לא הסתיר קוהלת את התפעלותו

ואֶת זה לא יכולתי לסבול. מצד אחד איש מלא גאווה היה, בצורה מוגזמת מאוד, הייתי אומרת, מצד שני היה מוכן להשפיל את עצמו בכל מיני פעלולים ותעתועים כדי לשאת חן וחסד בעיני האנשים. וזה השפיל אותי לגמרי ואני התביישתי בגללו. מה יש לדבר, איש מדהים, אבא שלי. כל-כך עצמאי וכל-כך תלוי באחרים. כל הזמן כאילו גם מלך וגם עבד. מצד אחד כל-כך חיוני וגם מוכשר ומיוחד במינו, ובסופו של דבר בטלן גמור.

את הדבר הזה לא היית צריכה להגיד, בתי, אפילו אם זה היה קצת נכון לפעמים. גם מלך וגם עבד, מילא. דווקא יפה. אבל בטלן גמור? בתי בתי. אז למה שלא תספרי להם גם איך שתקעת אותי לתוך בית-אבות הזה, איך שהערמת עלי ופיתית אותי להיכנס לבית הזה, אל תעשי את עצמך טובה ומבינה כל-כך מפני שגם אני יכול לפתוח את הפה, לא חשוב שלא ישמעו

ואיך הגיע לכאן?

זה בכלל הילדים שלי בעיקר. אחרי שאמא נפטרה, שנים אחדות אחרי אולי שלוש, אספתי אותו אלי למשפחה שלי. הצרה היתה שתיכף מההתחלה התנהג במשפחה שלי כמו קודם במשפחה שלו. ואני לא רציתי את ההשפעה הרעה שלו על הילדים שלי ולכן לא היתה לי ברירה והייתי מוכרחה להרחיק אותו. הם דווקא התקשרו אליו, היה לו כישרון מיוחד לקשור אליו את כולם, ילדים, בני-אדם מבוגרים. אפילו כלבים וחתולים, אני חושבת. גם בעלי וגם אני ראינו שנינו איך הילדים שלנו נהפכים מהר מאוד הרבה יותר נכדים שלו מאשר בנים שלנו.

אַת והבעל הנחמד שלך הייתם כל היום בחוץ בעבודה עסוקים בלעשות כסף בלהיות שקועים בכל מיני דברים ואת הילדים הפקרתם! ככה התערב עכשיו קוהלת באיחור רב, והשמיע נזיפה שכבר לא במקומה, וגם מעין התנצלות חדשה למפרע

לבעלי אולי לא היה אִכפת, לפחות לא בהתחלה. אולי גם לא הבחין בהשפעות הרעות של אבא שלי על הילדים.

השפעות רעות?! אני?!! שלי

לי היה אִכפת מאוד. כאשר הסברתי לאבא את המצב, דווקא הבין תיכף ומיד, למרבה ההפתעה.

וכי היתה לי ברירה? אמר קוהלת, לא רציתי לצער אותך, מפני שאני איש טוב

ביסודו של דבר איש טוב היה. באמת, אמר לי אז, איך אַת יכולה להחזיק אותי אצלֵך. אַת, יש לך משפחה משלך, ילדים, חיים משלך, אני רק מפריע וכך אי-אפשר להמשיך. ככה בדיוק אמר. אם אַת מציעה בית-אבות, שיהיה. אמצא לי שָם בני-אדם בגילי ואולי גם חֶברה מתאימה. בחברה מתאימה אני יכול להיות טיפוס חברותי מאוד. ואני יכול אפילו להתחתן שם גם כן, אולי. שמעתי שקורים דברים כאלה בבית-אבות, לפעמים.

אולי עם המפליצה המסריחה?! שִרבב קוהלת הערה לעצמו

ככה אמר אבא שלי בהרבה הבנה. ואני שמחתי מאוד כאשר אמר כך.

אבל לא האמנת לי, קבע קוהלת, הרגשתי שנוח לך לשמוע ממני דיבורים שכאלה, אבל לא האמנת לי

אבל לא כל-כך האמנתי לו. חשבתי אז וגם עכשיו אני חושבת כי דיבר ככה כדי להקל עלי. איש טוב היה, אמרתי לכם שהיה איש טוב. מתחשב כזה. אבל לא האמנתי לו, אף פעם בשום דבר לא היה אפשר להאמין לו, אפילו כאשר ידעתי שהוא מדבר אמת. הוא היה איש מתעתע שכזה, ערמומי, חמקמק, מה שאמר כאילו לא אמר כלל, אף פעם לא היה אפשר לדעת. איש כזה יש לו השפעה לא טובה על ילדים, לכן רציתי להרחיק אותו מהבית והכנסתי אותו לבית-אבות. בגלל זה, לא בגלל כסף. יכול להיות שעמוק בלב שלו אף פעם לא סלח לי.

שמעתְ דיבור כזה ממני? רמז, משהו? הוי, בתי בתי, אמר קוהלת

למרות שמעולם לא נתן לי להבין ככה, אף לא ברמז קל שבקלים. פעם אחת הביע את הסכמתו ויותר לא דיברנו על כך. אבל לא בגלל הכסף, כספים היו לו משלו. אחרי שהתאבד התברר שאפילו הרבה, קודם בכלל לא ידענו שיש לו כל-כך הרבה. בייחוד אחרי שהתחילו להגיע החבילות ואחרי שפתחנו את החשבונות שלו בבנק. כי הוא שיחק בבורסה, אתם ידעתם שהוא משחק בבורסה? היו לו יועצים וכל מיני מתווכים, עסק שלם. אני ידעתי. מתוך תענוג שיחק בבורסה, לא בגלל שהיה להוט אחרי רווחים. אף-על-פי שגם שמח מאוד כאשר הרוויח, אבל לא בגלל הכסף. אף פעם לא היה להוט אחרי כסף, אף פעם לא ראיתי אותו להוט אחרי משהו. הוא לא היה טיפוס שלהוט אחרי משהו. גם לא היה אִכפת לו להיות שומר-לילה.

קוהלת? שומר לילה?!

תקופה קצרה, כן. פעם, כאשר המשפחה באמת היתה במצוקה, הלך להיות שומר-לילה במחסן גדול של עצים. אני זוכרת, כילדה קטנה אני זוכרת, איך שלפנות ערב היה נוטל את צרורו אומר שלום כזה רחב לכולם, ברוח טובה, מפזם לו איזה ניגון הונגרי וככה יוצא לעבודת שמירת הלילה שלו. כאשר היה חוזר בבוקר, כבר לא ראיתי אותו, כי הייתי בבית-הספר. אבל פעם הייתי חולה ונשארתי בבית ומהמיטה שלי שמעתי אותו נכנס ואומר בוקר טוב, גם כן על-פי ניגון הונגרי, אולי אותו ניגון עצמו. והיה לו מצב-רוח טוב מאוד כאילו חזר מאיזו חגיגה. אבל העבודה הזאת של שמירת לילה היתה רק לזמן קצר מאוד. אפילו אז, אני חושבת, המשיך לשחק בבורסה. מפני שבנפשו היה מהמר, על כל דבר היה מהמר. כל המכרים ואפילו השכנים חשבו אותו לאשף גדול בענייני כספים.

באמת הייתי, אמר קוהלת, רק אמא שלך לא האמינה בכישרונות הפיננסיים שלי

לפעמים היה מרוויח בבת-אחת הרבה מאוד כסף, ממש הון. אבל מה שהרוויח בבת-אחת, היה בדרך-כלל מפסיד לאט לאט. באופן שיטתי מאוד, הטיחה בו אמא.

אמא שלך היתה אשה קשה, תיכף על המקום הייתי עכשיו מתגרש ממנה

אפשר להגיד על אבי, שאם התרחץ בים, השאיר רגל אחת שלו על היבשה. ואם היה על היבשה, שלח לפניו רגל אחת בתוך המים, כדי שיהיה לו חֵלק גם בים.

איפה הוא נולד, אבא שלך? אף פעם לא ידענו בדיוק. ברוסיה, לא? אז איך זה קרה שהיה מזמר בהונגרית?

המקום ההוא באמת היה פעם שייך גם לרוסיה, אבל רוב הזמן לא. אבא נולד בחבל ארץ שהגבולות שלו לא היו כל-כך קבועים. אפשר לומר על גבולות גבולות נזילים? אז אני אומרת. את השֵם של האיזור ההוא אינני זוכרת בדיוק, היכן-שהוא בסביבות רומניה הונגריה רוסיה. אולי בקרפאטים, יכול להיות? אינני יודעת. אולי מפני שכל מי שכבש את האיזור ההוא, תיכף שינה את שמו, לכן אינני זוכרת את השֵם. הרבה פעמים עבר האיזור ההוא במהירות גדולה מיד ליד ממדינה למדינה מתרבוּת לתרבוּת משפה לשפה אחרת. נדמה לי שזה באמת בקרפאטים, היכן-שהוא בין רומניה הונגריה רוסיה. אז במקום ההוא אבא שלי נולד. אבל הרבה זמן לא נשאר שם. ללמוד נסע אחר-כך בעיר הבירה, ככה רצה אבא של אבא שלו, זאת אומרת סבא שלי. סבא זה מוכּר לי רק מתמונות, בחיים שלי אף פעם לא ראיתי אותו והסוף שלו היה אצל הגרמנים. אבא סיפר שסבא היה סוחר עצים עשיר ומצליח. למרות שאבא שלי לא החשיב את ההצלחה, בכל-זאת הדגיש שסבא היה איש מצליח. הסבא הזה שלח את אבי לעיר הבירה, ללמוד. אבי נמשך בעיקר לעיר הבירה, אבל על-פי עדות שלו עצמו אי-אפשר להגיד כי לגמרי לא למד שָם שום דבר. עם קצת מזל, אמר, אולי היה אפילו מצליח לסיים את חוק לימודיו כמהנדס ולקבל דיפלומה. אבל המזל, כפי שאבא התבטא, החליט להאיר לו פנים דווקא בשטחים אחרים.

זה נכון, צהל קוהלת בהנאה לזֵכר תעלוליו מן הימים ההם, אפשר להגיד ששנים רבות באמת הייתי סטודנט נצחי

אבל הוא עבד כמהנדס, לא? ככה בכל-אופן סיפר לנו.

מהנדס טוב מאוד, העיד קוהלת על עצמו

אבל הוא לא התמיד להיות מהנדס, כשם שלא התמיד בשום עבודה ובשום דבר.

ברגע זה נאנח קוהלת בסלחנות ובהבנה גמורה לעצמו ואמר, השום-דבר הזה היה האופי שלי לחיות את החיים שלי, מה אפשר לעשות

ככה היה בכל דבר, תמיד כמעט. כמעט מהנדס, כמעט בעל, כמעט אבא, כמעט אדם.

זה לא! מחה קוהלת, למרות כל הכמעטים האלה, הייתי אדם שלם לגמרי. א מֶנְטְש. האדם הכי שלם שאני מכיר. כזה הייתי. בקלות הייתי כזה, בלי שום מאמץ מיוחד, זה פשוט היה האופי שלי. המשיכי לספר, בתי, אל תשימי לב שאני מספר יחד אתך, בין כה וכה הם שומעים רק אותך, אותי הם רק מנחשים מתוך הדיבורים שלך. אצלי, החיים ניצלו אותי, אבל אני לא אִכפת לי שהם השתמשו בי, אני נתתי לחיים שינצלו אותי ושישתמשו בי, כדי שיהיו כמו שהם, כדי שיוכלו להיראות דרכי ולהישמע ולהיות. לי לא אִכפת, דווקא נהניתי כפי שהייתי וכפי שאני

כזה אדם היה אבא ואני נורא שמחה שמצאתי את הניירות שלו ועכשיו אני צריכה ללכת.

גם אנחנו. כולם כבר הלכו לאכול. תראו איך שנשארנו אחרונים.

ויותר לא דיברו ביניהם. גבוהה ושמנמונת אבל גמישת צעד, פנתה לעבר היציאה. שלושת הזקנים, אחד זקוף בכיסא-גלגלים, שני נשען על מקלו ושלישי עדיין פחות או יותר איתן על רגליו, שלושה זקנים כמו זקני עדה של כת סתרים, התנהלו לאִטם אל חדר-האוכל הגדול. קוהלת נשאר לשבת לבדו על הספסל. בעין אחת הסתכל אחר בתו, עין שנייה ליוותה את הזקנים בדרכם שלהם, וככה ישב וישב עד שבלעה אותו החשיכה.


 

פרק רביעי    🔗

מהפינה שלו אצל העצים ראה בר-דויד את בנו משתלף ממכוניתו הלבנה ובדיוק באותו רגע נפלה קרן-אור על תאֵנת הרב-סרן שעל כתפו. וזה היה בערך כעבור שבוע לאחר מעשה ההתאבדות של קוהלת, בשעה הרגילה ביום הקבוע פעם בשבוע. איתמר השתהה קצת, הסתכל על סביבותיו כנרתע מהמראות והריחות שעטו עליו באלימות קיומם. עיניים התחלפו בעיניים וללא קושי מיוחד ראה בר-דויד את כל המקום הזה, כולל את עצמו, מבעד לעיניים המסתכלות של בנו. כיסאות-גלגלים מפוזרים בשבילים החוצים את המדשאות, אנשים זקנים נעים בגרירת רגליים נשענים על מקלות הליכה על קביים והליכונים, כל שלוות הרמייה הזאת השפוכה כאן על החיים שאפסו שנגמרו שגוססים אט אט, בחוסר כל תכלית, אל קצם. חיים שמחכים, זה הדבר העיקרי שעושים כאן. אפשר להגיד, העיסוק הבולע את כל שאר העיסוקים, לחכות. זה לא סתם מקרה שבדרך-כלל רובם משכימים קום ומיד מתחילים לטייל להנאתם בשבילי הגן. כביכול להנאתם, אל תאמין למראה עיניך, הם רק מתחזים כאילו שהם מטיילים להנאתם, באמת הם מתחילים תיכף מהבוקר לחכות: לארוחת-הבוקר, ואחר-כך תיכף לארוחת הצהריים. ולאחר-הצהריים. ולתֵה של מנחה. ולארוחת ערב. ולהתחלת התָכניוֹת בטלוויזיה. וכאן, רק כאן מתרווחים בכורסאות, מפסיקים קצת לחכות ומתחילים לנמנם, בדיוק כמו השכנים והשכנות מימין ומשמאל, כמוני כמוהם אינני מכחיש. אני מבין אותך, איתמר, שכך אתה רואה אותנו, אני לא צריך לנחש. ואני גם יודע שאתה נאלץ להתגבר על רתיעה שבלב כדי שתוכל לבוא אלי בביקורים שלך, בייחוד ברגעים הראשונים, כנגד העולם המכוער המבהיל של הזקנים האלה הנגררים נאחזים באצבעות גרומות ורועדות בכל מה שרק אפשר, מקל קב קצה של הֲליכון, ובלבד להיות. אתה מתקרב אלי, אני רואה אותך מתחזה כמחפש אותי אף-על-פי שאתה יודע היטב היכן אני מצפה לך במקום הקבוע. וכל הזמן אני רואה מה ואיך שאתה רואה. חיים לא נחשבים, כבר. שקיימים רק מפני שהם קיימים בלי שום סיבה אחרת. שרידים של מה שהיו, חיים של מתים אשר משום-מה עדיין מהלכים ונושמים, לכל הדעות מיותרים לגמרי, אבל קיימים מפני שהם קיימים, אך ורק. חס וחלילה שאני חושד בך כאילו שאתה מצפה למותי, אינני מכביד עליך ואין לך שום סיבה לכך. הרי גם אני יכול להבין שחיַי חיים מיותרים בעיניך, גם בעינַי שלי הם מיותרים, אבל אני נמצא בתוכם והם שלי ואין לי ברירה. קוהלת מרמז על מוצא אחר, אבל אני אינני קוהלת. חבל שלא היתה קבורה לקוהלת, ככה סתם בלי שום מעבר, נמוג ואיננו וכאילו שלא היה כלל, וכאילו בכוונה השאיר אחריו את הסרחון הזה של פחד מוות כמו ערפל כבד מלא חרדה, עשן סמיך ממקור שריפה סמוי. וזה מתפשט וחודר לכל מקום, ריח המוות הזה המתפזר בסביבה כמו מלכודת של רעל עכברים. הקוהלת הזה, אפילו אחרי מותו הוא מתעתע בנו. שילח בנו את פחדיו והוא עצמו מתחבא כאן בין השיחים, אולי אפילו צוחק. אפילו היה מת גמור על העץ, עורר הרגשה כאילו שהוא רק מתחזה למת, כזה הוא קוהלת, צוחק. אותו עצמו אולי לא רואים, אך את צחוקו אני שומע אפילו ברגע זה, צחוק פרוע ערמומי של איש זקן חסר שיניים. מפחיד אותך, איתמר? גם על זה תתגבר כמו על הבחילה האוחזת בך כל פעם שאתה חוצה את המקום הזה כדי לבקר אותי. אין דבר, בני, אפילו אם מתוך הכפייתיות של האופי שלך אתה בא לבקר אותי בקביעות כזאת ולא מתוך רצון לשמח את האבא הזקן שלך, אפילו ככה, ברוּך תהיה לי. אני רואה אותך הולך לאט, כאילו מתבדל בכוונה מהזִקנה המציצה כאן אליך מכל עבר מכל פינה מטופחת בגינות ובשבילים ומאחורי העצים, אבל הריח שלה מגיע אליך מהפתחים והחלונות של הבית הגדול שלנו, ריח של כליה, אני יודע. ושל בליה ושל סוף. באף שלך אני מריח, בעיניים שלך אני רואה, במחשבות שלך אני בתוך הבהלה האוחזת בך שוב ושוב כל פעם מחדש, וזה כל האדם? וזה כל האדם. אם מה שהיה נהפך לְמה שהעיניים רואות, אז גם אז, בשעתו, כבר אז היה כל שהיה חסר כל תִכלה, בגלל עצם הסוף הבלתי-נמנע הזה שעיניך רואות כאן מסביב וגם בי עצמי. בגלל זה שקלתי פעם אם לא ראוי לפטור אותך ממצוות הביקורים האלה, אבל אחר-כך חזרתי בי. אין דבר, אמרתי לעצמי, עכשיו זה החלק שלך בחיי, הביקורים האלה. שלום איתמר, מה שלומך? וצפרירה? והילדים? הכול בסדר? אני שמח לשמוע. ובצבא? יופי.

עכשיו, בשִבתו אצל אביו, נמוגה קצת הבחילה וכנגדה נדהם להבחין ברעננות הירוקה המתפרצת דווקא כאן מכל גבעול ומכל ענף, כמבקשת להכחיש בכל התוקף של הצומח והנושם את הזִקנה המדדה על קבי החיים האופסים ואוזלים, כמו לבלוב תועה שלא במקומו.

תראה איך שֶמיִם כַּיָם מכסים והכול נמשך כמקודם, הפטיר בר-דויד באנחה, כאילו שום דבר לא קרה ואף אחד לא התאבד. רק לפני עשרה ימים, הייתָ מאמין. מים כּיָם מכסים, הרבה הרבה מים.

איתמר שמע את קולו של אביו והציץ בגניבה בפניו הגדולים, הבשריים ואיך שהמפולת מתפשטת בהם, מעקמת אותם מעוותת באכזריות מה שהכילו פעם. איתמר הסתכל בפני אביו וראה קרָב סמוי בזוי משפיל ואבוד מלכתחילה בין מה שהיו ובין מה שהם עכשיו. אבל הקול, למרבה התדהמה, איך יכול מתוך פנים שכאלה לצאת קול איתן שכזה, צעיר, צלול, נקי מכִּחכּוחי זִקנה סדוקים וצרודים המבליעים את המלים והופכים קולו של איש זקן לזקן עוד יותר. כאילו ניצח קולו הצעיר של אבא את זִקנתו. קול הכופה על השומע הקשבה.

היית מאמין, כל מה שקורה כאילו לא קורה בכלל. מים כים מכסים. תראה את ההוא שם עם הבֶּרֶט, היה איש מפורסם מאוד, פעם. מנהל גדול מאוד, אינני יודע בדיוק של איזו חברה. עכשיו יש לו גידול על המצח, אפילו מכאן אפשר לראות. רואה? אולי תמיד היה לו, אני אינני זוכר אותו בלי. כבר לא כדאי לנתח, אמרו, כמו שהוא חי עם הגידול הזה, ככה כבר ימות אתו. אולי איננו ממאיר, אולי סתם חבּורה. כל אחד יש לו חבּורה משלו, אצל האחד היא גלויה על המצח, אצל השני היא סמויה במקום אחר. מנהל גדול איש רב פעלים, ההוא עם הבֶּרט. כמו שאתה רואה אותו עכשיו כפוף ככה, נשען על מקלו חוּרבה של בן-אדם בלי שום תפארת עם הבֶּרט המצחיק הזה על ראשו להסתיר את הקרחת או מה שיש לו שם מתחת, ממש לא להאמין איזה מנהל גדול ונמרץ היה. ככה, בכל אופן, מספרים. תראה כמה זמן הוא עומד נשען על מקלו ולא זז כמו חסידה משונה על שלוש רגליים. היה מין כזה יושב-ראש בכל מיני הנהלות של כל מיני מוסדות חשובים. עד היום באים אליו לפעמים אנשים עם תיקים ומסמכים. אולי כדי להתייעץ, או להחתים אותו על ניירות. כמו שאתה רואה אותו חוּרבת אדם על שלוש רגליים, הניסיון הרב שהצטבר אצלו עדיין יכול להועיל למישהו, אז בבקשה לא לזלזל באנשים זקנים. למרות שבוודאי תתפלא לשמוע כי לפי ההשקפה שלי אין חיים אלא חיים עכשיו. ככה גם אנשים. אנשים חיים הם אנשים עכשיו. כל השאר נהפך לזיכרונות שמכבדים אותך מתוך נימוס ומתוך צביעות ומתוך דרך-ארץ לתרבות ומפני שזהו המנהג. כמוך והביקורים שלך, אל תכעס עלי שכּכה אני אומר לך בגילוי-לב. אני יודע ואינני מתרעם ואל תיעלב, בבקשה ממך לא להיעלב. ושתוסיף לבוא כמו שאתה בא עד עכשיו, חס וחלילה שתפסיק. כל שבוע אני מצפה לביקור הקבוע שלך, שלא תפסיק. שיהיה מתוך חובה, לא אִכפת לי, העיקר שתבוא. מה השעה? יופי.

שלום כהנא, מה שלומך היום. עוד מעט, כהנא, בינתיים אולי כדאי לך לטייל קצת, אתה לא רואה שאני עכשיו עסוק. ראית? תענוג איך שהכהנא הזה שומע בקולי. תמיד, בכל דבר. הוא רק מחכה שתלך, כדי לבוא אלי בשביל לשחק. שַח, לא קלפים. זה, אין לו בעולמו שום דבר מלבד משחק-המלכים. הוא, בכל שעה פנויה מסדּר תיכף את הכלים. זה הפַּרטנר היריב הקבוע שלי, תמיד. אני נותן לו הרגשה שרק מתוך התחשבות עם תאוות המשחק שלו אני משחק אתו, רק למענו ובשבילו. בכוונה אני מעלים ממנו כי לאמיתו של דבר אני להוט לא פחות ממנו אחרי שח. כדי שלא יתייהר לו יותר מדי, הכהנא הזה. דווקא אדם טוב וגם ישר מאוד, לפעמים הוא יודע להיות לא סתם.

ברוכה הבאה, גם היא כבר כאן, לקלקל לנו את הנוף עם הסרחונות שלה. לאן אתה מסתכל? לא שם, לשם. כן, ההיא היושבת לה באמצע הדשא עטופה בצעיפים. כל היום היא יושבת ככה מפליצה בלי הרף, מתבשֹמת מניחוחיה. אין איזה קַטֶטֶר נגד הפלצוֹת, בטח מוכרח שיהיה. תעזוב אותה, היא מגעילה. תסתכל לשם, רואה את ההוא עם הקרחת הגלוּיה בלי שום כובע בכלל, רואה? כן, שם. הייתָ מאמין שהוא בן שמונים וארבע, מבוגר ממני בכמה שנים טובות ותראה איך שהוא הולך! מרחף ממש! למקל שלו אל תשֹים לב, זה רק לתפארת ההליכה אצלו, באמת הוא בכלל לא זקוק לשום משענת. אתה מבין, זה ככה מפני שבימים ההם בבודפשט או בבוקרשט כבר אינני זוכר מאיפה הוא, כאשר האיש הזה היה איש צעיר וגם העולם בעולמו היה צעיר, מקובל היה במקומות ההם שגבר בעמיו מתהלך עם מקל. לא מקל משענת, מקל טיולים. א שפאציר-שטוק. אז ככה, לזֵכר ולכבוד הימים ההם, פלא שהמקל לא הלך אצלו לאיבוד. כי גם לי היה פעם מקל כזה, עכשיו אינני זוכר היכן בדיוק הלך אצלי לאיבוד. תראה אותו, איך איש כזה בגיל כזה יכול ככה ללכת, אפילו אני משתומם. אתה לא? והוא תמיד כזה נדיב, תמיד עם הרבה נימוסים. שֹמתי לב שאנשים חזקים באמת, בטוחים בעצמם גם בנפשם וגם ברוחם, הם גם טובים ונדיבים. אולי מפני שהם יכולים להרשות לעצמם. אתה לא חושב שאני צודק? אני חושב שאני צודק. ואם ככה, כי אז כל האחרים המקנאים הממוּרמרים השונאים הנרגזים העצובים המדוכדכים המתקוטטים וכו' וכו' בקיצור, כל המין האנושי, הם פשוט אנשים חלשים. כמוני וכמוך וכמו כולם עם אחדים חזקים יוצאים מן הכלל הזה. מה אתה אומר, איתמר? יש היגיון במה שאני אומר? הייתי רוצה שיהיה. חבל לבזבז אנרגיה על מחשבות שאין בהן היגיון. דבר כזה אדם בגילי כבר לא יכול להרשות לעצמו. הנה לילי, האשה ההיא היוצאת כרגע מהפּתח. כדאי לך לשים לב אליה. תיכף אספר, קודם הסתכל. לא, הסתכל עוד. אתה מסתכל?

אסור לך לגלות! התערב כאן קוהלת שקפץ והגיע בזה הרגע מהדֵס כמרחף על המדשאה הגדולה וקרא בקול דק וחזק כקולו של ילד זקן מאוד מתוך ילדותו, אסור לגמרי! ככה גזרו עלינו וכך הבטחנו, גם אתה

חס וחלילה, אני שום דבר. מה, חשבת שאספר כי היא אשתו של גוברניק המפוּרסם? הרי גם אותו שוכחים לאט לאט, תזכיר למישהו את שמו, ישאל אותך מי זה גוברניק. וגוברניק היה המנהיג הכי מפורסם הכי חשוב הכי ידוע בכל רחבי העם היהודי בכל העולם כולו וּזקָנוֹ הלך לפניו בכל מקום. אתה רק תסתכל בה, איתמר, ואני לא אספר עליה שום דבר. אולי תבחין בדברים ותבין מעצמך. איך שהיא מתגנדרת לה, הלילי גוברניק הזאת, בטח כבר עברה את השמונים וחמש שלה. אבל לה מוּתר, אפילו עכשיו היא יפה מאוד בעיני. תראה איך התקשטה לה, בטח בשביל ללכת לסינמה. להצגה יומית, אני חושב.

בר-דויד סיפר וסיפר ותוך כדי כך הלהיב את עצמו והסתכל על סביבותיו והמשיך לספר. לאיתמר לא היה אִכפת. אם דיבוריו של אבא לא עוררו בו התעניינות יתרה, הרי שגם תרעומת שבקוצר-רוח לא עוררו. העיקר ששעת הביקור הקצובה מתקצרת לה אי-כך. עד סיומה יישב כך ליד אבא ולא יקום אף לא דקה אחת לפני-כן. שידבר, שיספר. יכול להיות שזו דרכו של אביו לספר על עצמו בסַפּרו אל אחרים, ויכול להיות שהוא מספר סתם מתוך שהוא אוהב לספר ומתוך ההתעניינות האישית שהוא מגלה בחייהם של האנשים בסביבתו. כך או כך, לאיתמר היינו-הך. עיניו בהו לפניו כמקשיבות, שפתיו חתומות, שממילא לא נתבקש להשתתף בצורה זו או אחרת או לחווֹת דעה, כלום. שפתיים דקות, מותירות חריץ לניחושים. דיבורים שיצאו מחריץ זה היו חסכוניים מאוד, שקולים, מהוּקצעים וחלקים, כל מלה במקומה ותמיד לעניין ותמיד קולו צלול במידה הדרושה. אילו התבקש מישהו לדוּן את איתמר על-פי קולו, היה בוודאי קובע שאדם זה מוחו פועל כמו מחשב מתוּכנת היטב. אורח הדיבור בקול הזה זכה בצבא להוקרה רבה, ממש מכשיר משוכלל לשימושה הפרטי של אישיותו. פניו של איתמר היו מסוגפות כלשהו, לחייו שקועות, עיניו, אפשר להגיד, ערבּובייה שובה לב של תום וערמומיות. מצחו גבוה, שערותיו דלילות. ובשִבתו ברכיו תמיד צמודות, כישיבת תלמיד לפני רבו. והבעה זרה, מנוכּרת כלשהו, נסוּכה על פניו, כאילו שאת הדיאלוג האמיתי שלו עם העולם הוא מנהל מאיזו נקודה סמוּיה מהשומע. נוהגו ודיבורו ואפילו מבטיו היו כבושים באיזו שליטה עצמית זורמת וטבעית. גם תכונה זו סייעה לו בצבא וזיכתה אותו בהוקרה הן מצד הממונים עליו והן מצד פְּקודיו. כל אשר בו אמנם גלוי ללא שמץ של ניסיון להעלים, ואף-על-פי-כן מניעיו האמיתיים כאילו נשארו סמויים, למרות שמעולם לא השתדל כלל להסתירָם או להסוותם.

את האשה הזאת הייתי יכול לאהוב גם עכשיו, כך בר-דויד על לילי אשת גוברניק, שבוי בקסם מראה-עיניו, מתעלם מבנו אף-על-פי שאינו חדל לדבר אליו, ואולי אני עוזב אותך ומנסה להצטרף אליה לסינמה, מה בכלל מציגים שם. בינתיים אתה כבר בטח תמצא כאן איזו מישהי, אולי הדֶנית. באמת, למה לא את האחות הדנית שלנו, אה? נדמה לי שמצאת בה עניין. בביקור הקודם שלך ראיתי איך העיניים שלכם משוחחות ביניהן דיאלוג יפה מאוד, ראיתי וגם שֹמתי לב. אתה בוודאי חושב עלי אבא שלך תרח זקן ובקושי עומד על רגליו כבר לא רואה ולא שומע כלום. אבל הסתכלת בזמן האחרון ראית במקרה את העיניים של אביך? הסתכל, הסתכל. ראית? נכון שהעיניים צעירות? הוא עצמו לא יכול לראות את העיניים שלו, אבל ככה הוא אוהב להרגיש את עצמו, כבר לא כך-כך חודרות כמו פעם, אבל עדיין חומדות. כמה שהוא זקן, ככה הן חומדות. תתפלא לשמוע כמה שהעיניים של אביך חומדות. כל חמוקים מתחמקים, כל קימור של משהו איפה שהוא בגוף, הוא תיכף. תהיה פעם זקן בגילו, תדע ותבין. רק אז תדע ותבין כמה הרבה יופי וכמה הרבה חיים טמונים בכל חמוּק חמקמק מתחמק שכזה בכל קימור, כל רבע שד מתעגל שבקושי בקושי ניכר בכלל, רק קצת ככה מן הצד. חשוב מאוד לעיניים של הבן-אדם לראות ככה, סם חיים ממש, יותר מכל דבר אחר. תהיה פעם זקן, תבין. אל תלך, איתמר, כבר מישהו הקדים אותי, כבר לא אלך לשום סינמה. גם לא התכוונתי, כמובן, סתם דיברתי.

אינני כועס, אני צוחק. אדרבא ואדרבא, מר כספי, לילי גוברניק שלך היום. כספי זה ידוע גם כזילבר, החליף את שמו כבר בשנות השלושים המוקדמות. כסף טוב? לא הייתי אומר. רווק מובהק בסביבות השמונים, כבר לא כל-כך מבוקש כמו פעם. כולם יודעים שהביא אתו לכאן הרבה חליפות, כולן שלושה חלקים עם וֶסטָה והכול והמון המון עניבות. השד יודע מהיכן לו כל אלה, אולי היה בעל חנות לבגדי גברים בנחלת בנימין, ואולי נהג להתלבש כך כל ימי חייו ונשארו לו. תראה, כל אחד יש לו כאן נטייה חזקה לספר הרבה על מה שהיה ואיך שהיה, לא הכול מוכרח להיות בדיוק אמת. אם אך יידמה לו שאתה מקשיב, מיד יפתח את פיו ויתחיל לספר. על מה שלא רוצים לא מספרים וזה מובן. גם לא נכון להגיד שכל מה שמספרים איננו נכון. אבל ממה שהיה פעם, כל אחד בונה לו עכשיו חיים שאולי לא בדיוק היו חייו שלו. אם יש לאדם זקֵן הזדמנות ליצור לעצמו פיגורה של חיים חדשים, למה לא. רק תשאיר אצלו זוג אוזניים לשמוע, אתה עצמך יכול ללכת, לא אִכפת לו שלא מקשיבים. על מי אני מדבר, על כל אחד. ואם אתה רוצה, יכול להיות שגם על עצמי. לכן, מצד אחד כולם כאן מתהלכים גלויים לפניך, מצד שני כל אחד חידה סתומה כמו אגדה. גם הוא ככה, דויד כספי הרווק המושבע, מתקשט לו באמצע היום כמו טווס באחת החליפות המשובחות שלו עם הווסטה, ותראה רק שים לב איזו עניבה עליזה רועשת הוא בחר לעצמו ואיך היא מעונבת לו במומחיות ויושבת לו בדיוק באמצע המקום הנכון, הדוּקה בדיוק כמו שצריך. ונעלי השפּיץ שלו מצוחצחות מבריקות וככה כל יום הוא יוצא אל החצר שלנו כצאתו בדיזנגוף של פעם או בבולווארד הכי מהודר באמצע אירופה של פעם ובצעדים מדוּדים מתהלך לו כמטייל להנאתו בשבילים, השד יודע באיזה עולמות הוא מרחף, מקיף את גינת החצר עמוק עמוק בתוך זיכרונותיו. תראה, לילי גוברניק עצרה אותו. ראיתָ באיזה אֶלֶגַנְט שהיא עצרה אותו, את החיוך המתחנחן היפה הזה על הפנים הבלוּיים שלה אפשר לראות אפילו מכאן. אתה לא? אמרתי לך שיש לי עיניים צעירות לראות. אני נשבע לך שעכשיו היא בטח מזמינה אותו להצטרף אליה להצגה יומית בסינמה. גם כאן אצלנו מציגים לפעמים סרטים בערבים, אבל לילי גוברניק הולכת להצגות יומיות במושבה. מאצל המכולת יש אוטובוס בדיוק עד פתח הקולנוע, לא צריך ללכת הרבה כדי להגיע. תראה שצדקתי. נשבעתי ולא נשבעתי לשווא. הנה דויד כספי נוטל את ידה ומתנהג כאילו הוא אשר הזמין אותה. כבר אנחנו יושבים כאן בסינמה בלי ללכת לשום מקום. הכול אצלו גינונים של פעם. גם היא, זקנה בלה שכמותה, אפילו שהיתה פעם יפה ועדיין היא די יפה אפשר להגיד, תראה איך שהיא הָאט זִיך אוֹיסְגֶפוּצְט צבעה את שֹפתיה ויודעת יפה מאוד רק תראה כמה שהיא יודעת להתנהג ולהתחנחן בחוש מידה נכון כמו לֵיידִי גדולה וככה לתת הרגשה טובה לגבר אשר הולך אתהּ. הלוא אני הכרתי את בעלה אישית, זה מנהיג ההמונים הגדול הנודע ביותר בכל רחבי העולם היהודי ואני מכיר אישית גם אותה את לילי אשתו. כל ימי חייה היתה מאוּמנת להתנהג ככה להיות אשת העולם הגדול, וכל ימיה ידעה היטב שבעלה מְזַנֶה מאחורי גבּה בכל עיר עם כל נקבה מזדמנת, וגם עכשיו, רק תראה איך היא עם כספי, איך שהכול מתעורר בה לחיים, אפילו מכאן אפשר לראות. יפה מאוד, רק להפעיל מצלמה וכבר אנחנו בקולנוע. שלוּבי זרוע, לאט לאט מתקרבים הם לתחנה ועולים על האוטובוס. רק תראה כמה לאט, רגל מושכת רגל, זרוע תומכת זרוע, נחמד לא. וכבר, נוסעים להם בהתרגשות באמצע היום להצגה בקולנוע העלוב ההוא. הייתי שם פעם, אני יודע. לא אתהּ, לבד. לא אתפלא אם בדרך עוד יקנה לזקנה המתייפייפת הזאת פרחים, הרווק הזקן הזה בן השמונים וכמה מסוגל גם לזה. כמובן שאני מקנא, עשרים פעם אתה יכול להגיד לי שאני מקנא. כמובן שזה נכון, הרי אני בעצמי מודה, אבל אינני כועס ושיהיה להם לבריאות, אנחנו נשארים כאן. לא נהיה לך קצת מאוחר? קוהלת, היכן נעלמת, נדמה לי שקודם שמענו את קולך.

אני כאן. תמיד כל הזמן אני כאן, גם כאשר אינני, קוהלת צֵלרפאים. גם כבוד השופט יבוא עוד מעט, רק המשורר שלנו לא יבוא, היום הוא לא כל-כך מרגיש את עצמו טוב

ותוך כדי כך שלף כדרכו בקבוקון החבוי עמו תמיד, לגם תחילה לגימה קצרה ואחריה לגימה ארוכה, החזיר את הבקבוקון לחֶביונו והתרווח מתנמנם בשמש המטיבה הזאת של אחר-הצהריים. אבל מיד, ממש בתוך אותו הרף-עין עצמו, היה מתעורר כמתנער פתאום מעולמות רחוקים וחוזר אט אט למקום שהוא שרוי בו. קודם היה מסתכל סביב סביב ואחר-כך שוב שולף את הבקבוקון, לוגם לגימה, הפעם אחת קצרה בלבד, ושוב מתרחק שוקע בנמנום של הזיות, כמו פעם לפני הטלוויזיה, ומתנער כארי והוא פתאום כאן בכל מאודו ומפטיר אוי, לחיים!

במין אנחה מתמשכת של עצבות צוהלת קורעת לב. כמו פעם באחד מימיו האחרונים, לפני שנכנס או הוכנס לבית-האבות, כאשר עשה פורקן גדול וגמור לעצמו ובבת-אחת ביטל את כל האיסורים שהטיל על עצמו מסיבות מוצדקות של בריאות ומסיבות רבות אחרות, אולי פחות מוצדקות, והתחיל שוב לעשן והפעם, כמתגרה, כמו להכעיס, תיכף על הבוקר עוד לפני שהעין השנייה נפקחה די צורכה. ואחרי היניקה השנייה מהסיגריה גם הריק אל קרבּו לגימה שתחילתה כוסית קטנה כתרופת חיסון כנגד חרדה וסופה לגימה גדולה מבוקר לבוקר לחיזוק הלב לקראת הדברים הצפויים לו במשך היום. ממילא כבר התחיל להרגיש את עצמו יותר ויותר אדם של ככלות הכול, אז מה כבר משנה. אבל דווקא עם הגישה הזאת של ככלות הכול התחיל פתאום לחיות מחדש. מבחינה גופנית חלה במצבו הרעה מיידית, אך ההנאות המוזרות שהפיק להלן ממעשיו כאדם של ככלות הכול, מעשי פורקן ששעתם נתאחרה, רוממו מאוד את רוחו. מחוץ להבנתה של אשתו המנוחה, מעבר להשגתם של בתו ובני ביתה, היה אדם לעצמו בהשתוללות גמורה לעת זקנתו, חיים מוזרים מלאים משתוללים מעבר לכל האיסורים, של אדם בהרגשת ככלות הכול. של אדם שהיה. ממילא הכול, כך או אחרת, הונאה ואחיזת-עיניים, אם אינני מת, סימן שלא חייתי כלל. ואם לא חייתי, איך יכולתי לתלות את עצמי. אלא אם כן, הלו, אתם שומעים אותי? טוב, סימן שגם אתם חיים

לעת עתה. הנה גולדין הגיע, שלום כבוד השופט, מה שלומך היום.

שלומי טוב מאוד, מה שלומך אתה.

מאוד מאוד לעת עתה, הכול לעת עתה. אבל אפשר מתוך חירות ואפשר מתוך שעבּוד

מה זה, קשקושו של יום מאת קוהלת?

קוהלת צֵלרפאים אומר אתכם לעצמכם, הקשיבו לקוהלת. בטוח שאתם חושבים כי לחיות בחֵירות פירושו לחיות בחירות מפחד מחרדה ממרירות. ואתם אנשים נבונים ובטוח שאתם יודעים מה טוב לכם לחשוב. אבל אני קוהלת אומר לכם שאדם רשאי בהחלט ויש לו זכות גמורה לחיות מתוך חירות ואי-תלוּת ולהיות דווקא מְפַחֵד ודווקא חָרֵד ומר נפש ושונא ככל העולה על רוחו וזוהי החירות הגדולה הנכונה האמיתית הנותנת פורקן גמור

חירות לבחור בשעבּוד, זה מה שקוהלת מציע לנו, אם הבנתי נכון. חירות כזאת איננה חירות, קוהלת יקר, ואל תבלבל לנו את המחשבות שלנו. נכון, כבוד השופט?

גולדין גיחך והִרשה בנדיבות רוחו לפרש את גיחוכו לכאן ולכאן. נינוח במקומו, שוטטו מבטיו על-פני כל מה שנקלע אותה שעה לתוך חוג ראייתו, על השבילים והלאה מהם, על הביתן הקטן של דונה והלאה ממנו, לאורך המדשאה הגדולה, מקום שם הגנן הדרוזי והנער עוזרו הצעיר, שניהם עירומים, גזמו את הגדר החיה. עובדים יפה, אלה השניים, מותירים מאחוריהם גדר ניחוחית שכזאת, ישרה מאוד, גזומה היטב. איך שתנועת הידיים שלהם קצובה ונמשכת, ציק צאק, ציק צאק. יופי להסתכל בהם. ובגדר הגזומה הרעננה המתארכת מאחוריהם. ובהם. ושוב: בהם. אבל מה זה היה לו, לגולדין, למה זה השתזר בתוך היופי הזה איזה אי-שקט טורדני, כאילו שהוא טומן בחובּו איזה איוּם לא מובן, פתאום מציק כל-כך.

בר-דויד היה במצב בין דיבור לדיבור, איתמר ספק יושב ספק מתכונן לקום, וכבר היו יחד חבורה קטנה ורוחו של קוהלת צֵלְרפָאים מרחף ביניהם עליהם.

אתם מתכוננים? שאל קוהלת, אינכם חושבים שצריך לעשות איזה הכנות, משהו?! אז מה אתם עושים בנידון?

איזה נידון?

הרי יומכם קרוב, אינכם מרגישים? מיום שנולדתם יומכם הולֵך וקָרֵב ובגיל שלנו הוא כבר יותר קרוב מקרוב. אבל אתם, כאילו עדיין לא נולדתם בכלל, מתעלמים מיומכם ומעצמכם, פושעים! הוא כבר יותר קרוב מקרוב וצריך לתת עליו את הדעת תיכף למן השעה הראשונה, כל בוקר וכל לילה לסכם, למה ואיך ומדוע ולשם מה. בלי זה אדם איננו אדם וגם אף פעם איננו יכול להיות. מדוע זה לא ברור? מדוע אינכם מבינים? אתם, בגיל שלכם?! מי שחושב הרבה ומה שיותר הרבה מותו איננו מוות אלא סתם מקרה קליני לא כל-כך חשוב מטעם המדיצינה כמקרה הבהמה בעֵדר והחיה ביער. נאום קוהלת צֵלרפאים

אֶת קולך הקול מפּעם אנחנו שומעים, קוהלת, גם הדיבורים. הקול קולך והדיבורים דיבוריך, מפעם. אפילו החיוכים הממזריים שלך מתקיימים בתוכנו.

כל עוד אתם קיימים, אני מתקיים בדיבור שלכם

ואפילו אם באת לדבר על כל יום כעל יום הדִין, אין דבר, קוהלת, אתה רצוי ומקובל עלינו ותבוא כל יום.

לא כל יום, לא כל יום! אני אבוא רק כאשר ומתי שאני אחליט לבוא. ובכל מקום ואצל מי שארצה. אפילו אל תוך החלומות שלכם אבוא. ואם תהיו רעים ומכוערים בימי זִקנתכם, גם אל תוך הסיוטים שלכם אבוא. זה רק ככה נדמה לכם שעברתי את הסף ונעלמתי, לא נעלמתי. אני קיים בקרבּכם ואהיה קיים בקרבּכם כל עת כל כמה שארצה. יש התנגדות? שאלות? גמרתי, נאום קוהלת צלרפאים

הם זכרו אותו כפי שהיה תמיד, תיכף לפי המבט הראשון וקודם לכל דבר אחר הרבה אדם, הרבה שנים, מן הסתם הרבה זיכרונות, הרבה מופלג. כל מה שהיה בו, היה תיכף מופלג מאוד. אף-על-פי שקומתו היתה ממוצעת כקומתו של אדם רגיל בתכלית. תמיד הוא ולא הוא, ודווקא בכך מאוד מאוד הוא. כמו אחד איש מת הבוחן בעין מוזרה הרבה הרבה אחרי מותו את חייו בעודו בחיים כאילו שהוא כבר לא. ולפעמים פתאום היה מתמלא חיים רבים ומהדֵס לו צוהל כחוגג על-פני המדשאות כמו איזה צֵלרפאים במיטב כוחו. משפחתו מפוזרת בכל העולם, הוא בעצמו סיפר. שני אחים באוסטרליה, האחד גרר את השני, אחות בארצות-הברית, נכד דוקטור למשהו בירושלים, מישהו, אולי חתנו, פקיד בכיר בנמל חיפה, בן אחיו כבר שנים רבות בברלין השד יודע כיצד ולשֵם מה הגיע לשָם. השד יודע אם כל מה שקוהלת מספר, אמת. אצלו, כל כזב נשמע כאמת, וכן להיפך. את מי שראו ושמעו ומכירים, זאת הבת של קוהלת, פנינה.

אם לנסות לסכם את קוהלת, התחיל פנחס גולדין-טופז להרצות את דבריו, אבל בר-דויד התמרד ומיד קטע אותו ואמר איך בכלל אפשר לסכם אותו, בכלל אי-אפשר. אתה לא יכול לסכם את קוהלת ואפילו קוהלת בעצמו אינו יכול לסכם את עצמו. אף פעם אי-אפשר להסתכם, קבע בר-דויד בנחרצוּת מתגָרָה ומשום-מה היה פתאום נרגז מאוד, פשוט לא ניתן. בלתי-אפשרי לחלוטין. אף אדם איננו יכול להסתכם. אדם נולד בזרימה, נישא בגלים בַּזֶרֶם, משתנה מתרבה ונעלם בזרם בתוך מה שהיה לפניו ויהיה נמשך אחריו אל הלאה, אין קץ אל הלאה, אז איך אפשר לסכם. אתה יכול לפרש את קוהלת לפעמים כך לפעמים אחרת, אך תמיד יתחמק מכל ניסיון להסתכם. אפילו המוות איננו מסכם שום אדם, ובוודאי לא את קוהלת, הוא רק מפסיק. בעיקר ודווקא המוות הוא בכל מהותו נגד מובהק של כל סיכום. מפני שהוא נגד המשך. וסיכום אמיתי הוא סיכום המסרב להסתכם. ככה זה, כבוד השופט גולדין, אין מה לעשות בנידון. אדם איננו פסק-דין לא בחייו ולא במותו.

בר-דויד צודק, הסכים קוהלת וקולו נשמע בחָזקה כמו רוח סערה פתאומית בעלוות הצֶאלון שמתחתיו ישבו, והרבה דיבורים מהרבה פגישות מאז ומתמיד הִדהדו בקולו, באמת אי-אפשר לסכם. מפני שהחיים במובן המקובל אינם מכילים את האדם הנמצא בתוכם. והחיים שהאדם מכיל בקרבּו, הם לגמרי אחרים. בראבו, בר-דויד. הקֶצֶר הזה הוא מקור המקורות להרבה אי-הבנות בין אדם לבין חייו. החֶברָה הרמזורים הרחובות כל הארגונים והמכללות וגם כל המוסדות, כולם מלאכתו של השטן המתעתע באדם להדיחו מעצמו אל תוך חיים שאינם חייו. וחיים אלה שאינם חייו, הם היחידים המזומנים לו לאדם, למרבה התדהמה והצער. נאום קוהלת צלרפאים

שב, קוהלת, שב. הדיבורים שלך מעייפים.

גם אותי, אני יושב

קח לגימה, קוהלת, רואים שאתה זקוק קצת לחיזוק הנפש.

הייתי ועוד איך הייתי

אז למה לא, ממי אתה מפחד? או מתבייש?

קוהלת לא מפחד ולא מתבייש, אף פעם מאף אחד

שב בשקט, קוהלת, אף אחד איננו מתכוון לפגוע בך.

איך אפשר בשקט, כאשר הבקבוק שלי ריק, לגמרי לגמרי

עאבד לא קנה לך? רמז בזה בר-דויד כי גלוי וידוע לו, כמו גם לכולם, שהגנן הדרוזי קונה בשביל קוהלת עראק במכולת שליד תחנת האוטובוסים, עוד בימים ההם כשקוהלת עדיין לא ידע כי יהיה צֵלרפאים.

אני אלך ואקנה לך, התנדב איתמר וקם ללכת. אביו הסתכל בו בפליאה. פניו הממזריים המקומטים של קוהלת נהפכו לעיסה מחייכת של ירח במלואו והוא אמר, בחור נחמד הבן הגדול שלך. מאוּשש כזה. הוא מצליח?

וכי במה עליו להצליח, לפי דעתך?

בדרך-כלל, גם בצבא. הולך לו טוב? הוא מרוצה? ואיך זה להיות בקבע? שרק לא יתחיל לברוח. רע מאוד שמישהו מתחיל פתאום לברוח

ממה לברוח לאן לברוח על מה אתה מדבר קוהלת ולמה בכלל לברוח?!

לברוח, כמוני. אני, כל הזמן. מאחורי כל דבר אורב אויב נגדי. מאיים עלי תמיד. אז אני בורח

לאן אתה בורח, קוהלת?

לאן כבר אפשר לברוח במצב כזה? הכי בטוח לברוח אל ההצלחה. שָם, מקלט טוב מאוד מכל מיני פגע רע. בהצלחות אני בדרך-כלל מצליח יפה מאוד. לפעמים הצלחה עם אנשים, לפעמים עם נשים. עם נשים אני מצליח הכי הרבה, כל הזמן בורח אל ההצלחה

מהכישלון? מפּחד של כישלון?

הפחד מכישלונות אינו מפחיד אותי. אתם לא תאמינו מפני שאתם קטני אמונה, פגם גדול מאוד לאדם להיות קטן אמונה, גם בושה וחרפה. אני, גם בכישלונות הייתי יכול להיות גדול, אבל לא היו לי. רק כאלה קטנים רגילים לא נחשבים. כאלה כישלונות קטנים היו לי הרבה, כמו לכל אחד. אבל גדולים, רציניים, כבדי משקל, המחוללים משבר כמו גורל, כאלה לא, לצערי. מפני שהייתי כזה קטן וברחתי מהכישלונות הגדולים אל הקטנים, תמיד. ומהקטנים אל ההצלחות. זה כאילו לפרוט שטר גדול, מכובד, אפילו בלי כיסוי, למטבעות קטנים שחוּקים מצויים מאוד

אז ממה פחדת כל-כך אם לא מהכישלון?

אני פחדתי הוי כמה נורא פחדתי. מפני מה? מפני הרגע האחד בלי. שפתאום לא יהיה לי לאן ואל מה לברוח. שפתאום אשאר להיות בלי, לגמרי לגמרי. הרגע הזה בלי לאן לברוח, ממש דקה לפני האפשרות של מקלט ההצלחה, מראש אני יודע שהרגע ההוא יהיה האמיתי היחיד בחיי. אני מפחד לחשוב איך אעמוד ברגע כזה כאשר יבוא, איך אנהג ומה אעשה. הכי נראה לי שאתאבד, אולי. תודה רבה, איש צעיר. כסף אין לי, שאבא שלך ישלם. בר-דויד, שלֵם לבן שלך ורשום על חשבוני. הרי ממילא יש ביננו חשבון ארוך מאוד

וכמו מתגרה בכולם, כבש דווקא את להיטות רוחו ואילץ את אצבעותיו לקלף לאט לאט את תווית הפלסטיק מעל צוואר הבקבוק, בתנועות מתמשכות, בזהירות רבה, בתשומת לב מכוונת. ככה הסיר את הפקק ועוד השתהה, מציץ פנימה בעצימת עין אחת, הריח פעם ופעמיים ואז, בבת-אחת, הניף את הבקבוק ב“לחיים” קולני ונצמד אל פיו יונֵק בשקיקה כמו מפִּטמה. כל העיניים הסתכלו בו ואיתמר חזר וישב ליד אביו.

 

פרק חמישי    🔗

הקוהלת הזה, אמר בר-דויד לבנו, בלי קבורה לא תהיה לנו מנוחה ממנו.

קוהלת ציווה את גופו למדע, הזכיר איתמר לאביו.

אפילו, התעקש בר-דויד, עד שלא קוברים מת, המת הזה איננו מת גמור.

שוב היו לבדם, השופט בדימוס פנחס גולדין עזב אותם תיכף אחרי שהרווחים בין גזעי העצים התחילו להתמלא אפלולית שפשטה אט אט להבליע את המדשאות ואת שבילי המעבר והחצייה ואת הבניין כולו.

זה כאילו בלי להיפרד, להסתלק ככה בלי לוויה בלי קבורה. כמו סוף בלי סוף פסוק. חסרה כאן חתימתו של מישהו, אישור, נקודה. בלוויה של רוזי, אתה זוכר את הלוויה של רוזי?

בוודאי שהוא זוכר, אמר איתמר, אבל לשם מה, לא הבין, מעלֶה אביו את הלוויה ההיא של אשתו השנייה, האמא החורגת שלו. עם שרה, האמא של איתמר, חזר והתחתן בפעם השנייה שנתיים לאחר שהתגרש ממנה. לארבע שנים נוספות של חיים משותפים היו זקוקים שניהם כדי להגיע למסקנה העגומה שגם הניסיון השני שלהם לא עלה יפה ושרה נסעה לאחיה בגרמניה ונשארה שם. לעתים רחוקות היה בר-דויד מתעניין פתאום אצל בנו ושואל מה היא כותבת. לא כותבת, השיב איתמר. אין שום קשר? התפלא בר-דויד. זמן-מה החריש איתמר כמנסה להבחין בנימה של שֹמחה לאיד בפליאתו של אביו, אבל אוזניו ואף עיניו לא קלטו כלום. פה ושם היא מטלפנת, אמר, אבל באמת רק לעתים רחוקות. ההדגשים המסתייגים האלה, לא נעלם מאיתמר, תוך כדי השמעתם, נפלטו ממנו כדי לגרום מעט נחת-רוח לזקן. אבל היא עדיין בגרמניה? אני חושב שכן, השד יודע באיזה חיים היא שקעה שם. היא היתה אשה מיוחדת במינה, האמא שלך, אמר בר-דויד, תמיד מאוד מאוד מיוחדת במינה. לכן לא כל-כל הסתדרנו בינינו, אף-על-פי שגם עכשיו הייתי בוחר בה מכל הנשים. פעמיים התחתן אתהּ, חזר והדגיש, ופעמיים הם התגרשו. הכול מפני שניסו לחיות בלי לשקר ובלי להעמיד פנים ובלי להזדייף, אמר, וזה קשה מאוד. אולי בלתי-אפשרי בכלל. הייתי חוזר ומתחתן אתהּ, סיכם.

אך בלי נשים בר-דויד לא יכול היה, וזמן-מה לאחר שהתגרש בפעם השנייה משרה, התחתן בשלישית בחייו ונשא לאשה את רוזי.

לוויה גדולה, ממש שחורה מאדם, התפעל בר-דויד מהמראה שראה בזיכרונו, אבל אנחנו שנינו נמלטנו מכולם לתוך בית-קפה, אתה זוכר?

בדרך הביתה מבית-העלמין, בוודאי שאני זוכר. עצרתי ליד פונדק הדרכים שהיה שם תיכף אחרי הצומת השני, אתה ביקשת ממני לעצור במקום ההוא ושנינו התגנבנו פנימה.

כדי שלא יראו אותנו, צחק בר-דויד בהנאה לזֵכר התעלול ההוא, היינו מוכרחים להתחמק כדי שלא יבחינו בנו. בוודאי שלא יפה לעזוב פתאום את כל הלוויה ואת האנשים הרבים שבאו שמה לחלוק את הכבוד האחרון לאשה שהיא אשתך ולחמוק כאחד הריקים בתוך איזה פונדק.

יחד עם בנך.

יחד אתך, אינני שוכח.

באמת חשבתי שזה לא יפה מצִדך לנהוג כך, לא אמרתי לך? אני חושב שכבר אז אמרתי לך.

הייתי מוכרח, חזר בר-דויד והסביר את מעשהו בדיוק כמו שהסביר אז, כמעט באותן מלים עצמן. נשתה קפה ותיכף נטוס הביתה. אני מוכרח איזה פסק זמן. מה אתה תשתה?

איתמר אמר שהוא ישתה בירה, ותיכף שאל אם נשאר מישהו בבית, כי האנשים בטח יבואו לניחום אבלים, וכדאי שיהיה מי שיפתח להם את הדלת.

אחותי נשארה.

תראה, זה לא ענייני, אבל הבית יתמלא אנשים ואתה לא תהיה שם.

שיחכּו קצת. אני פשוט מוכרח לקחת לי פסק זמן, מוכרח להיות קצת בלי כל האנשים הרבים האלה, הרי את רובם ממילא אינני מכיר, כמעט. בלי סוכר בבקשה.

והם ישבו ושתו זה קפה שחור וזה בירה. לאט לאט התחיל איתמר להבין לשם מה זקוק אביו באופן דחוף כל-כך לפסק זמן, ולמה זה מוכרח היה להתחמק שלא יראוהו. שוב אי-אפשר היה לו שלא להבחין בדעתו הזחוּחה עליו, בתנועותיו החופשיות, בעיניו העירניות. איך היה אביו בבית-הקברות ואיך הוא כאן בפונדק. כאילו בבת-אחת הוּסר ממנו עול סמוי שכפי הנראה הכביד עליו מאוד.

שלא תטעה בי, דיבר בר-דויד, אני לא ביקשתי את מותה. לא היתה לי שום סיבה לבקש חלילה את מותה, חזר והדגיש. אבל, לגם פעם ופעמיים מסִפלו, אבל מצד שני, אמר, איננו רוצה ואיננו רשאי להעלים מבנו בכורו את ההרגשה שלא הרפּתה ממנו, ובזמן האחרון אף התגברה עד כדי מצוקת נפש ממש, שהאשה הזאת מיצתה את עצמה בחייו וכבר התחילה להיות מיותרת לו. וכנגד זה, התחטא, אין מה לעשות, ואותה שעה עצמה הֶעלים מבנו כי בחשאי התאווה שאיכשהו תסתלק מחייו. שתשתחרר ממנו ותשחרר אותו. אבל שתמות? חס ושלום, חס וחלילה. והנה, כאילו שמעה ונענתה למשאלת לבו הסמוּיה, קמה והסתלקה. אשה טובה מאוד היתה לי, הכריז בר-דויד בתקיפות, כמי שמתעקש לעמוד על דעתו, תמיד, בכל דבר השתדלה לעשות את רצונו, הודה, לגרום לו קורת-רוח. להתנהג ככה שיהיה מרוצה. בטח חשבה שאם בעלה יהיה מרוצּה ממעשיה ומנוהגהּ עמו, יהיה מרוצה גם ממנה עצמה. אבל בחיים זה לא תמיד בדיוק כך. אסיר-תודה היה לה בכל החיים המשותפים שלהם, ולפי דרכו שלו גם אהב אותה, בחייה ובמותה הוא כולו אסיר-תודה לה, הלוא משום כך הוא עכשיו מרגיש את עצמו אשם, אף-על-פי שלאמיתו של דבר גם עכשיו איננו אשם. זהו, שבמותה גאלה אותו מעצם קיומה בחייו, אך לא מֵרֶגֶש אָשָם על שום שביקש שתסתלק מחייו, אולי מתוך רגש נקמה קטן מתוק שלה? אני לא חושב שרוזי היתה מסוגלת לכך, לא כפי שהכרתי אותה. אתה רואה, בגילוי-לב גמור אני מדבר אליך. אולי זה קצת משונה בעיניך שאָב מדבר כך באוזני בנו ובייחוד עכשיו, תיכף אחרי הקבורה, אבל.

ולא הוסיף. משוֹבֶל השתיקה הקצרה אך העקשנית שהותיר אחריו, השתמע שהאֲבָל הזה מרמֵז על איזו נחרצוּת של בקשת האמת, ותהא קשה ואכזרית ככל שתהיה, המכפּרת בעצם השמעתה על ייחולים מכוערים ועל כל מיני מחשבות שאולי ראוי שלא להעלותן על הדעת. הלוא בקשת האמת, אם היא רק צרופה ובלתי-נלאית, כבר יש בה היא כשלעצמה מהכּוּר המצרף, מהכוח המטהר והמזכך. ולכך דווקא הוא זקוק עכשיו מאוד.

אולי כדי להקל על עצמו, חזר ונזכר עכשיו במה שהרהר בדיוק בשעת סתימת הגולֵל, גם אז, כפי הנראה, מתוך תשוקה לכפּרה ומתוך צורך דחוף לצידוק עצמי, על אותו מבט אקראי שנתן פעם באשתו בעודהּ בחיים וכיצד עלץ לבו בקרבּו בשמחה מרושעת, חשאית וחזקה, לגילוי קמט עמוק שהבחין ליד עינה ולמראה התנוחה הצמיגית המרושלת של גופה השמנמן באור הצהריים החם והלֵאה שעוררה בו הרגשה ברורה של מיאוס ודחייה. עכשיו, כאן בפונדק, חזר ולעס בהנאה את טעם המיאוס ההוא, כביכול יש בכך כדי לכפּר ולהעניק לו בדיעבד צידוק והשתחררות מאיזו התחייבות שניתנה אי-פעם, כפי הנראה בטעות.

דברי הווידוי האלה, שנשמעו מפי אביו כהרצאה על רגשותיו כלפי אמו החורגת, עוררו בו באיתמר, אי-נוחות מסוּימת. בינו לבינו ממש אילץ את עצמו לכבוש את ההרגשה הזאת כדי שלא תתגלגל לתחושה של תיעוב. על-פי טבעו סלד איתמר מהרגשות קשות וככל שרק אפשר היה, אילץ את עצמו להימנע מהן. אל תגזים, אבא, ביקש לומר לו, השתדל שלא להגזים. ותוך כדי כך חשד באביו שבכוונה הוא מדבר כך, במתכוון הוא מדגיש כל-כך את רדיפת האמת הקשוחה שלו שאיננה מתחשבת בשום דבר, ודווקא כאן בשעה זו ובמקום זה הוא מבקש לרכוש את אהדתו, אולי אף את התפעלותו מהיושר המתאכזר הזה של אביו שאיננו נרתע מלהשמיע דברים קשים על אשתו המנוֹחה אפילו שזה עלול להתפרש כאילו הוא מדבר בה סרה. אַל תדבר סרה באשתך, אבא, ביקש להרתיעו, אפילו הביתה לא הגעת עדיין.

חס וחלילה שאני מדבר בה סרה, כך בר-דויד, מתגונן מפני גערה שלא נשמעה, לפי דרכי דווקא כיבדתי אותה מאוד, רק שבזמן האחרון.

לאיזה זמן אתה מתכוון כאשר אתה אומר ככה בזמן האחרון?

שנים אחרונות. שנתיים, אולי שלוש. אבל בגלל זה אי-אפשר להאשים אותי במותה. או שרציתי את מותה. ואולי כן. אתה חושב שכן?

נוסח הדיבור הזה של אביו, המתוודה המפציר המתחטא המשתדל בגילוי לבו לעודד אהדה בכֵנותו, השוחר קרבת-נפש מיידית משום שאולי הוא באמת זקוק לה עד מאוד דווקא ברגע זה, נוסח דיבור זה שבסופו של דבר ובקצרה הוא אנוכיי עד להבחיל, הרחיק את לבו מאביו שבלאו-הכי לא חש כלפיו קרבה יתרה. ואותה שעה בפונדק עדיין לא ידע איתמר, כי בזמן האחרון, שנתיים שלוש, כלשונו של בר-דויד עצמו, אבא ניהל בסֵתר פרשת אהבים עם אחת אידה ובעוד שעה קלה, כאשר יחזרו הביתה וימצאו את כל הדירה מלאה מנחמי אבלים, הוא עתיד לראות אותה בלי לפנות אליה בלי לדבּר אתהּ בלי לדעת שהיא אפשרות של אם חורגת במהדורה חדשה.

לאן היו חייהם מתגלגלים ואיזה פרצוף היה להם, קָבַל בר-דויד, לולא קרה מה שקרה. בוודאי שהיה ממשיך לחיות אתהּ בדומייה בסבלנות בהתחשבות, ואפילו היה ממשיך להגיש לה ספל קפה במיטתה מדי בוקר שבת, ובלי שום ספק שהיה סועד אותה במחלותיה ומגלה יחס אנושי כלפיה משום שמטִבעו הוא טיפוס אנושי מקובל על הבריות ואהוד על השכנים, זה מה שהיה צפוי לשניהם. יכול להיות שככה נגזר וכל חיים מתמשכים עם אשה אחת מביאים לכך, אמר, לניווּן רגשי ולתלוּת עלובה הדדית, בעיקר מצד החוּלשות של שני בני-הזוג, אז איך אפשר להתרעם עליו, קָבַל, שכּכה הרגיש צורך חזק מאוד להשתחרר, ועל-ידי כך אולי להקל גם עליה. חס ושלום שביקש את מותה. בדיעבד, מותה עשה עמו חסד, נכון. יש לו די כנות ודי אומץ לב להודות בכך, אך לא לכך ייחל ולא לדרך זו של השתחררות נשא את נפשו. אף-על-פי-כן רובצת עליו הרגשת אשָם כבדה, אפילו שאין לכך שום הצדקה, והיא מעכּרת את שלוותו ומפריעה מאוד דווקא עכשיו, כשהוא משתדל בכל כוחו.

והפסיק באמצע ולא פירט בשביל מה הוא משתדל כל-כך בכל כוחו, אבל שתיקתו רמזה בבירור על המחיר שהוא משלם אישית בעד ההשתחררות שלו וזה לא כל-כך קל ולגמרי לא פשוט.

לפעמים דברים נגמרים בחיים לפני שהחיים עצמם נגמרים, מה לעשות. אז במה אפשר להאשים אותו, אולי בכך שאם ככה הרגיש, צריך היה להתגרש ממנה? הגירושים הכפולים מאמא שלך, אמר, מספיקים לי לכל החיים, מוגזם לדרוש ממנו לעבור את זה פעם שלישית.

אז לא מוטב ככה, שוב התבקשה אותה מסקנה צודקת ואנושית ומובנת מאליה, אך גם הפעם מלה לא נאמרה ואיתמר הקשיב. הוא לא גינה ולא שפט את אביו, גם לא חמל עליו בלבו. הוא ישב שם בפונדק שותק כנגד אביו ובגניבה אף הציץ מפעם לפעם בשעון. כשהיה ילד, ואפילו בעודו נער, ראה באביו איש שנמנה עם שבט המנהיגים השרויים תמיד במרכז העשייה, בצומת ההכרעות וקבלת ההחלטות במוקד ההתרחשויות החשובות, ממש נציג של העם היהודי, אך במרוצת השנים נמשך תהליך בלתי-פוסק של פיחות בתדמית הזאת של האב בעיני הבן.

- - - - - - -

כאשר סידרו לו, לבר-דויד, את העבודה בארכיון של הוועד הפועל כעיסוק בשביל השנים המעטות שנותרו לו עד צאתו לגמלאות, כבר נהפכו עליו חייו לערבּוּבייה גמורה של קצת עוּבדות והרבה הזיות, שהתגבשו לפקעת אישיותו כפי שכולם הכירוהו בבואו מאוחר יותר לבית-האבות. חדרו בבית זה נהפך מוזיאון קטן לאישיותו, מקדש מעט לחייו. אל מול הפתח, גלוי לכל נכנס, עמדו על המדף כל כתבי האבות המייסדים, כמו הצהרת אמונים להשקפה שרירה ומתקיימת ובעלת תוקף גם כיום. את הכתבים האלה קיבל בשעתו שי לחג כעובד הוועד הפועל. לכולם חילקו, למזכירים השונים, למנהלי המחלקות, לאנשי המזכירות המרכזית, לטלפוניסטיות. לימים הגיעו אליו שמועות כי רבים מכל כתבי אלה מצאו את דרכם אל דוכן לספרים משומשים באלנבי. מישהו אפילו התרעם: כל-כך מעט כסף בעד כל-כך הרבה כרכים. ואחר, כנגדו: מוטב מעט כסף ביד מאשר הרבה כרכים בארון. שממילא אף אחד אינו מציץ בהם. מעשים אלה, אפילו הם בגדר שמועות, עוררו את בר-דויד לדבוק ביתר עקשנות בכרכים אלה של כל-כתבי שהאצילו עליו הרגשה חזקה ומתוקה של שייכות והדגישו ביתר שֹאת את היותו אריח ולבֵנה בתולדותיה ובהתפתחותה של הארץ הזאת, על-פי פעילותו הציבורית ושליחויותיו, ובעיקר על-פי אופיו. אחרי ארבע שנות עבודה בהוראה, נתמנה ליושב ראש הוועדה המחוזית ומינוי זה ציין את ראשית פעילותו הציבורית הענֵפה והרצופה, בעוברו מתפקיד לתפקיד, משליחות לשליחות, מזכיר המועצה, חבר בוועדות שונות, שלוש שנים רצופות במזכירות המצומצמת ולאחר-מכן מינוי בשֹכר כיושב-ראש הוועדה הפרסונאלית. פעמיים נשלח לדרום אמריקה, פעם לפני קום המדינה כשליח לארגנטינה, ופעם אחרי כינונה כנספח לעניינים יהודיים בשגרירות הישראלית בצ’ילה. על שליחויות אלה בדרום אמריקה עבר בשתיקה, בניגוד לנוהגו בדרך-כלל לספר בהרחבה על כל אשר עשה ופעל בתחומים רבים ושונים, שתיקה שהולידה שמועות שונות. לשונות רעות אף ידעו ללחוש כי אחת משליחויות אלה אמנם עלתה על הפרק, אף בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. וגם בשליחות השנייה דבק אבק של תעלומה.

לשתי מטרות רצה להגיע, לשתיהן לא זכה: להיבחר לראש העיר, ולחֲלופין לסגן ראש העיר, ולהיכנס לכנסת. המשאלה השנייה כמעט נתגשמה. ח"כ אחד נפטר ובר-דויד היה הבא ברשימה ואמנם נשבע כדין למלא כל החלטות הכנסת ולשמור אמונים לחוקיה. אך לרוע מזלו התפזרה הכנסת הזאת כעבור חודשיים, וברשימה לכנסת שאחריה אפילו לא הוּצב כמועמד. ככה נהפכה גם הכנסת למשאלה שלא נתמלאה, מטרה שלא הושגה. אין דבר, חברים, אין דבר. חיש מהר מצא ניחומים בפעילות ציבורית נמרצת בשטח עשייה אחר ובמשֹימות חדשות שהוּטלו עליו. העיקר לא להתנתק ולהוסיף להיות שייך לגזע המנהיגים. הרי בנסיבות מסוּימות ובזמנים אחרים יכול היה להיות, על-פי אופיו ונטיותיו וכישוריו הטבעיים והמתפתחים, טריבון בסנאט של רומי, קיסר גדול במדינה ממדינות אפריקה, אולי אפילו מנדרין בסין. בעיני עצמו ובהיחבא האמין כי הוא קוֹרַץ מהחומר שממנו נעשים בני-אדם מתבלטים ופעילים בשירות הציבור, ובנסיבות נאותות – אפילו מנהיגים. ובלי להוסיף אף לא מלה אחת, הצליח לעורר רושם ברור שלפניכם, חברים, עומד שליט. אם לא בפועל, לפחות בכוח.

פרשיות שונות מתקופת פעילותו הציבורית הממושכת נודעו בבית-האבות מפיו של בר-דויד עצמו, שלא החמיץ אף הזדמנות לספר עליהן באריכות ובפרוטרוט ולפעמים בהתרגזות ובקוצר-רוח, כביכול עדיין יש לו שיח ושיג והוא ממשיך בדין-ודברים עם אנשים אפילו שהם כבר נפטרו מזמן, ובהתעוררות גרוּיה היה מתווכח בלהיטות על נושאים שזה כבר עברו ובטלו מן העולם. והוא דווקא היטיב לספר וידע לרתק אליו את השומעים, בייחוד כאשר ליהֵט את עצמו והשמיע דין ודברים מתוך רתחה וזעם. מחלוֹקות ישָנות ניעורו בסיפוריו לחיים רבים ועצומים. ולא חשוב שלא כל-כך דייק בפרטים ואף קרה שפרשה מסוּימת חזרה ונשנתה בפיו בגרסאות שונות ולפעמים סותרות, השומעים נהנו. אם כי הסתירות והניגודים וההגזמות לא נעלמו מהם, ומאחורי גבו פשטו חיוכים שהחשידו את בר-דויד, כי בלהיטותו לטפח את התדמית העצמית שלו ובשקיקתו להזדהות עם מנהיגים נערצים עליו אשר באישיותם ובחייהם ובמעשיהם מסתמל עולם מוּצק שטוב להסתופף בצִלו, וכן היותו שבוי במאווייו ובשאיפותיו כאילו התגשמו ויצאו מהכוח אל הפועל – היה מספר בהיסח-הדעת דברים שרק קצתם אולי קרו באמת, ולפעמים היה מפליג בהגזמות ומשמיע מתוך התעוררות יתרה דברים שלא היו ולא נבראו. באותה תקופה בבית-אבות כבר נהפך לערבּוּבייה גמורה של עובדות והזיות. אבל השומעים זקני הקלוב נהנו ממנו ולא הקפידו עמו. הרינונים שפשטו מסביב לאישיותו, מאחורי גבו כמובן, אמנם עִרערו במקצת את האמוּן בבר-דויד, אך חיבתם אליו לא נפגמה בשל כך. חיבה זו, מצד שני, לא הפריעה לפנחס גולדין, השופט המחוזי לשעבר טופז, לקנטר אותו, ופעם אף שאל אותו מפוֹרשוֹת, אמנם ברוח בדוחה ומשועשעת, אם אמנם היה שליח בדרום אמריקה, כפי שקלט מפי השמועה.

פעמיים, השיב בר-דויד, לפני המדינה שליח, אחריה נספח בשגרירות.

אז אתה בוודאי יודע ספרדית?

כמובן שאני יודע. ואתה?

מנין לי לדעת ספרדית, לא הייתי שליח ולא עבדתי בשום שגרירות.

אז לא תוכל לבחון אותי.

מה פתאום לבחון אותך?

אילו ידעת ספרדית, נכון שברגע זה היית רוצה לבחון אם אני יודע ספרדית?

אילו ידעתי ספרדית, יכול להיות שהיה מתחשק לי עכשיו לפטפט אתך קצת בספרדית, למה לא.

כדי לבדוק אם אני יודע ספרדית?

לא, סתם. באיזו מדינה היית בדרום אמריקה?

כשליח או כנספח בשגרירות?

גם וגם.

היית פעם בדרום אמריקה?

אני, אף פעם. חוץ מאשר באירופה ובארצות-הברית, הייתי רק פעם אחת במזרח הרחוק.

אבל באמריקה הדרומית לא היית?

במקרה לא. ואתה?

או, אני טיילתי בכל היבשת הדרומית הנפלאה ההיא לאורכה ולרוחבה, אפילו לארץ האש הגעתי.

כשליח?

אם לא היית שם, מה טעם שאפרט.

בכל-זאת יש לי קצת מושג, מספָרים מסרטים מתמונות. קראתי מאה שנות בדידות, למשל. ראיתי תמונות של דייגו ריביירה, עוד משהו פה ושם.

זה מאוד כללי. אם לא היית שם, אין טעם שאפרט. ממילא לא תבין. ואתה היית רק שופט, גולדין, לא שופט חוקר, אז בבקשה להפסיק לחקור אותי.

מה זה עלה בדעתך שאני חוקר אותך? אני רק שואל, סתם. וחוץ מזה כבר מזמן אני בדימוס.

כמובן שאתה רשאי שלא לתת בי אמון, אך זו כבר בעיה שלך.

אני סתם, רציתי לדעת. למה אתה מתרגז כל-כך?

זאת אומרת שאתה מתנצל?

אם לדעתך אני צריך להתנצל ואם נחוץ לך שאתנצל, אז אני מתנצל, בבקשה.

מדהים ממש איזו ידיעה מקיפה יש לו לבר-דויד בתחומים רבים ושונים. אין כמעט שטח שאיננו מתמצא בו ואיננו מסוגל לחוות בו דעה. ברפואה ובמשפטים ובספרות ובפיזיקה וכימיה וגיאולוגיה וארכיאולוגיה ובתורת המתכות ותורת הקוונטים, שלא לדבר על פילוסופיה וסוציולוגיה וכלכלה ובעיות מוניטאריות בממדים ארציים ועולמיים וכפועל יוצא מכל זה בפוליטיקה ובהיסטוריה בימים ההם ובזמן הזה. מדהים כיצד אנשי שיחו לא הבחינו עד כמה הוא חסר השכלה פורמאלית. בטנו מלאה ספרים בכל תחומי הדעת, הכול משל עצמו ומתוך עצמו. השמועה אומרת שאפילו גימנסיה לא סיים, אך על-פי הרושם שהוא משאיר על המשוחחים אתו, גמר לפחות כמה וכמה פאקולטות בכמה וכמה אוניברסיטאות. הוא משלו אין לו כלום, אבל הכול שלו. גם את האנגלית רכש בכוחות עצמו, לצורך קריאה בעיקר. ואף-על-פי-כן, ככל שהיתה עילגת ומגומגמת בפיו, לא נרתע מלהשתמש בה בעת משא ומתן או בשעת שיח ושיג עם יריבים וידידים. ההכרח וחוסר הברירה פעלו אף כאן, כמו בתחומי עשייה רבים אחרים. האנגלית שבפיו מעולם לא הביכה אותו ולא היוותה מכשול להביא שיחות לידי סיכום מוצלח. וכנגד עסקנים צעירים מסוימים, רובם עורכי-דין חלקלקי לשון שהאנגלית מתגלגלת בפיהם כאילו ינקו אותה יחד עם חלֵב אִמם, טען בהתרסה, כי נהפכו משליטי השפה לעבדיה הנרצעים. תחת שהיא תשרת אותם, אמר, נהפכה למלכה הרודה בהם, והם עצמם תפלים לעיקר. ואילו הוא, חברים, יקרים, הוא ככל שהוא עילג בדיבור ושליט בהבנה, נשאר עברי באנגליותו כשם שנשאר יהודי יליד פולין בעבריוּתוֹ.

מי זוכר היום, מי יודע. והוא עצמו, מה. חוֹפֶן של זיכרונות. להיות אדם זקן, זה להיות אדם זוכר, לא אדם מת, חזר והדגיש בכל שעת כושר. כל עוד, זאת אומרת, שתפארת חייו לשעבר שמורה בזיכרונו.

תפארת? נו טוב, שיהיה. ניחומי שווא והבל. ואף-על-פי-כן, כל עוד יש זוכר, אין לְשֶעָבָר. רק עם אחרון המתים ימות גם אחרון הזוכרים. רק עם מוֹת הזיכרון, תהי למוות ממשלה גמורה. אז מה רע בכך שאדם זקן מתעקש לְלַבּוֹת בנשמתו קצת זיכרונות להתנחם בהם, נכונים או בדוּיים, מה זה כבר משנה, להיאחז במה שהיה כאילו הוא עדיין ישנו וקיים בצורה זו או אחרת. בזיכרון? שיהיה בזיכרון. בזיכרונו של מי? האחד הזוכר באמת, זה תמיד הוא עצמו. הוא החי והוא המשמֵר את חייו בזיכרונו, והוא גם היודע כי חייו משתנים בזיכרונו, והזיכרונות עצמם משתנים בזיכרון עד כדי להפוך שקר לאמת ואמת לבדָיָה והכול משתרבּב ומתמזג בערבּוּבייה עצובה צוהלת בזִקנה הגוססת אל מותה.

שווארמה, אמר איתמר.

מה פתאום שווארמה?

ליד השולחן הסמוך ישבו שניים ואכלו שווארמה, נזכרתי.

בפונדק?

בפונדק ההוא אחרי הלוויה. הם גם דיברו על שווארמה, אולי היו סוחרי בשר.

אני לא זוכר דבר כזה.

אתה לא יכול לזכור, כי ישבת עם הגב אליהם ועם הפנים אלי וכל הזמן דיברת. אבל אני ראיתי ושמעתי. עכשיו נדמה לי שהיו אסירים, לא סוחרי בשר. אולי פשוט ברחו מהכלא והלכו לאכול שווארמה, ואולי סתם אסירים לשעבר שהשתחררו. הם אכלו שווארמה עם הרבה פיתות, אני זוכר ששֹמתי לב, ודיברו על שווארמה והציעו לבעל הפונדק משהו בקשר לשווארמה. אולי בכל-זאת היו סוחרי בשר.

את כל זה אתה זוכר? נדהם בר-דויד.

זוכר.

עד עכשיו אתה זוכר?

אסירים שברחו או שהשתחררו. אולי חיפשו פרנסה, עכשיו אני זוכר יותר ויותר. הם הבטיחו לבעל הפונדק להביא לו סחורה טובה אם ירצה בשר לשווארמה, ובינתיים אכלו ואמרו שאינם מבקשים שום הנחה, כך בפירוש אמרו.

אני לא זוכר כלום.

אתה דיברת, כל הזמן עם הגב אליהם והפנים אלי ודיברת.

ואתה הקשבת?

כל הזמן, וגם ראיתי.

וזה מה ששמרת בלבך לזכור, שווארמה? למרות שחזרנו מלוויה, למרות שדיברתי אליך? אני זוכר טוב מאוד, דיברתי אליך דברים שלא כל יום אב מספר לבנו, אבל אתה, שווארמה!

אתה רוצה שעכשיו אחזור על הדברים שלך? אם אתה רוצה לבחון אותי, אני מוכן. מאיפה אתה רוצה להתחיל, מהלוויה? למה אתה צוחק פתאום?

עכשיו זה כאילו שאתה מבקש לבחון אותי. אני זוכר דברים, אותי אין צורך לבחון. למרות שאני זקן, אני זוכר טוב מאוד. לפעמים איש זקן זוכר יותר טוב מאיש צעיר. עכשיו אתה צוחק, למה?

מהאשה ההיא.

איזו אשה?

מהאשה ההיא שאכלה בפונדק יחד עם האיש ההוא, שניהם קרוב מאוד לאסירים של השווארמה.

ושוב צחק. איש ואשה ישבו שם ואכלו זה כנגד זה ושתקו. כל אותה שעה אכלו ושתקו, משתמשים בכלי האכילה בתשומת-לב ובהתמכרות גמורה כמו בכלי קודש, שטופים בזלילה כמו באיזה פולחן של אמונה אלימה, בייחוד האישה. שניהם בגיל-העמידה, ישבו זה כנגד זה ואכלו צהריים ואכלו וטחנו, בייחוד האשה. הפה שלה, כמו בחבלי כישוף ומיאוס נצמדו עיניו אל הפה הטוחן שלה שהניע את השפתיים שוב ועוד. בחילה קשה תקפה אותו למראה הפה הזה, אך בשום פנים לא יכול היה להסיר ממנה את עיניו. מהשפתיים בעיקר, דווקא שפתיים מלאות, נאות, מעוצבות כהלכה למרות הקמטים שמסביבן, נעות שפה לכאן ושפה לכאן, עליונה שמאלה ותחתונה ימינה ולהיפך לסירוגין. איזו מתיקות של בחילה מאוסה ריתקה אותו אליהן להביט ולהביט ולא להפסיק. איך שהשֹפתיים נעות עליונה שמאלה, תחתונה ימינה ולהיפך ולסירוגין, והפה טוחן ולועס בשקיקה מעודנת ורעבתנית בשר ולחם ותפודים וחתיכה של מלפפון כבוש ומה לא. ופניה כנגד פניו של השותף לִדְבַר האכילה מעבר לשולחן, הכול על-פי גינונים מימי האצילים בארץ כלשהי, ומאחוריהם התרוממה נמֵרה גדולה עטה על טרפהּ, שיניה וּשֹפתיה נוטפות דם, מן הראוי היה לחוקק חוק האוסר על נשים לאכול בפרהסיה.

שבוי בחבלי הכישוף והמיאוס, לא יכול היה איתמר להמיש את עיניו מהאשה הטורפת ממה שבצלחת שלפניה ומהנמֵרה המרחפת מעליה על מרבד צבעוני גדול התלוי על הקיר מאחוריה, ובר-דויד נשתתק לפתע והסתכל החוצה מתוך האפלולית הנעימה שבעומק הפונדק אל האור הירוק-כהה הנוהר שם בחוץ מעבר לדלת, ברחוב בצל האילנות שעל שפת המדרכה בצהריים המתאחרים.

נעים כאן, הפטיר.

מנחמי האבלים, הזכיר איתמר, צריך ללכת.

כן כן, התנער בר-דויד ונחפז מאוד לקום, נלך.

 

פרק שישי    🔗

כבר מרחוק הם ראו מתוך מכוניתם את האנשים המתגודדים על המדרכה ליד הבית ובכניסה, ומסביב על הכתלים וגם על עמוד החשמל הזדקרו לעין המודעות עם המסגרות השחורות של המשפחה המתאבלת. תיכף חל שינוי בפניו של בר-דויד, ארשת נתחלפה בארשת והם חזרו ונהפכו כמו שהיו בבית-הקברות, אטומים, כובשים איזו חגיגיוּת עצורה המתבקשת לפי הנסיבות ובה בעת גם מתמכרים לה בנפש חפצה של קבלת הדין.

כל שעות אחר-הצהריים והערב אנשים באו והלכו ורק עם צאת היום נשאר בר-דויד לבדו. אשתו של איתמר, צפרירה, היא עם שני הבנים, יעצה לבעלה שיישאר עם אביו למשך הלילה, אבל איתמר הבטיח לה שאין שום צורך בכך. אבא יודע יפה מאוד להסתדר לבדו, טען, הוא לא זקוק לי. אתה בטוח? כן, בצהריים תיכף אחרי הלוויה שוחחנו קצת, אנחנו יכולים בשקט ללכת הביתה.

ולאחר שהלכו ובר-דויד נשאר לבדו, הגיעה אידה. אשה רזה, פניה נחושות, משקפיים גדולים מעלימים את עיניה. אַת יכולה לסגור את הדלת, אמר לה, כבר אף אחד לא יבוא. והדלת נסגרה עליהם והם בפנים לבדם בדירה שהתרוקנה מאנשים, כמו שני קושרים שמזימתם עלתה בידם. ראיתי אותךְ יושבת קודם בין האנשים, אמר לה בתרעומת, למה באת, לא ראית שכולם הסתכלו בך כל הזמן?

ראיתי שראיתָ אותי, אבל איש לא הכיר אותי מלבדך, אז ממה אתה חושש? גם לא הבן שלי, איתמר? הוא הסתכל בי, גם אחרים הסתכלו בי, אז מה. אף אחד לא ידע, מנין להם לדעת. בבית אבֵלים באים כל מיני מכל מיני זמנים של הנפטר, ואף אחד לא שואל, גם הדלת היתה פתוחה. אבל למה בָּאת? רציתי לבוא, הרגשתי צורך לבוא. חשבתי, מוקדם או מאוחר המשפחה שלך תצטרך להכיר אותי, אז כדאי שיזכרו שכבר הייתי כאן תיכף אחרי הלוויה. ועכשיו? קודם הלכתי עם ההולכים, עכשיו חזרתי. יש לך דירה יפה, אבל גם הדירה שלי די מרוּוחת.

ומתוך הקביעה הזאת השתמעה הצעה מפורשת, אפשר להשתכן כאן אצלך ואפשר גם לעבור אלי. כרצונך, בר-דויד, אתה תחליט, בר-דויד. צריך לשקול, אמר בר-דויד.

ותוך כדי כך יצא למרפסת. העיר התחילה תיכף מאחוריה. החשיכה הבליעה את מודעות האֵבל הלבנות עם המסגרות השחורות המודבקות למטה על עמוד החשמל ועל עמודי הבּטון ועל הכתלים. בר-דויד עמד שם נשען בידיו על המעקה, נועץ עיניים בעיר המשתרעת לפניו ואידה עמדה שם אצלו וידיה אסופות אל גופה. אתה תחליט, אמרה, אבל היא כבר החליטה ורק למוצא פיו היא מחכה, אישור להחלטתה.

גרושה נאה אידה. לא יפה, אבל עדיין אשה מושכת, לא השתנתה בכלום במשך השנתיים, כל הזמן קַשוּבָה לנחש את רצונו, להניח את דעתו, כל הזמן מבטלת את עצמה בפניו ודווקא בכך מתקיימת בכל מאודה. לפעמים זה החניף לגבריותו, לפעמים חשד בה שעָרמת נשים מדריכה אותה לצוד את לבו. כך או כך, הודה, האשה הרזה הזאת, אף-על-פי שאיננה יפה כלל, יודעת לטפח את הגבריות בגבר שהיא רוצה בו. הוא עצמו נכנס בו בהתחלה פקפוק בכוחו. עם רוזי המנוֹחה היחסים פעלו מכוח ההרגל, אבל עם אידה? היא משכה אותו והוא גם הוא נמשך אחריה, אבל החששות היו מכשול שעצרו בעדו. אדם בגילו עם אשה שגופהּ לא מוכּר לו, מי יודע מי יודע. והרי לשם כך, כדי להתגבר על חששותיו, שנהפכו ממש לפחדים ומתוך כוונה להעמיד את עצמו בניסיון להוכיח לעצמו שהם שווא גמור, החליט ללכת לזונה. מוטב אצל אשה זונה מאשר אצל אשה שכבר התחילו להתרקם אתהּ יחסים של קרבה יתרה. בייחוד אצל איש כמוהו, שכל עסקי הנשים שלו, במסגרת הנישואים המשולשים שלו, ומחוץ לנישואים, לא נבעו מלהיטות יתרה של יצרוֹ, כשם שלא מאהבה כרוך היה כל ימיו אחרי נשים, אלא מתוך צורך עז כְּרָעָב להיות בכל עת ובכל מצב נאהב על-ידי נשים. כהולך להיבדק אצל רופא, אמר לעצמו, אני הולך לבדוק את עצמי אצל זונה.

וככה, בשקט, בלי התרגשות ובלי תאווה ירד בדעה צלולה, כמעט ביישוב-הדעת, לשפת הים ונכנס לבַּאר הראשון שנתקל בו. הזמין משקה ועמד שם אצל הדלפק, משתדל לראות משהו בתוך האפלולית. היו שם נערות אחדות או נשים שהתחזו לנערות, אף אחת לא ניגשה אליו. רק לאחר שהזמין משקה שני צצה לידו הזנזונת הקטנה. בהצצה ראשונה הבחין שאיננה שמנה מדי לטעמו, כל השאר לא היה אִכפת לו. ברגע שנענה לבקשתה והזמין לה משקה, מיד התחכך גופה בגופו, נוגע לא נוגע בשפת הרמזים הברורה של הבּארים בכל העולם. אחרי שהזמין לה משקה שני, על-פי רמז מפורש של הבתאי, כפי הנראה, עלו למעלה. מיד לאחר שסגרה את הדלת על שניהם, הודיע לה כי בא אליה להעמיד את עצמו בניסיון. יש לי חששות מסוימים, אמר לה בגלוי, כפי שאַת רואה כבר אינני צעיר והרבה זמן לא ידעתי אשה מחוץ לאשתי. אבל אַת שלא תדאגי, את שלך תקבלי בכל מקרה. מראש, אמרה. מראש, הסכים ושלף את ארנקו, מעלים ממנה שלא תבחין כמה נפגע מהחשש שלה, מאי-האמון ביושרו, בייחוד שאותה שעה דווקא זקוק היה מאוד לאווירה של אמון. היא עמדה לפניו מונָה את השטרות שקיבלה ממנו, ותוך כדי כך, בלי להסתכל בו, שאלה איך הוא רוצה, שהיא תתפשט קודם או שתפשיט אותו תחילה. איך אתה מעדיף, שאלה. מיד אמר לה שנחמד מצִדה שאַת שואלת איך אני רוצה. תתפשטי אַת קודם, אבל בהתחלה רק קצת. ככה, עכשיו אותי. יופי, אַת נחמדה מאוד. שלא תגעי חזק מדי, אני יכול פתאום לגמור אבל אינני רוצה. יש לך זמן? שיהיה לך, אוסיף לך אחר-כך. אל תדאגי, בסוף לא תצטערי. שחקי אתו קצת, הדריך אותה. רק ככה, בעדינות, ואני בינתיים אעשן סיגריה, טוב? לא אִכפת לך שבינתיים אעשן? ככה, כאילו שאינני שם לב. כאילו שאינני מבחין ובכלל לא אִכפת לי מה שאַת עושה שם עם המה-שמו שלי. תמשיכי, תמשיכי, בינתיים אפשר גם לשוחח, מה שמֵך איך קוראים לך. וההיא שם חייכה כזה חיוך משונה שהיה כנוע ומתבטל וצייתני ובה בעת גם מופקר ומתגרה, וביקשה מציצה. וכך, בעוד כל אצבעותיה של שתי ידיה על מבושיו, תקע את הסיגריה שלו בפיה והניח לה לינוק ממנה יניקה ארוכה. היא בלעה הרבה עשן, בשקיקה אבל גם במיומנות, ולפי זה החליט שהיא מעשנת סמים. שתעשן, מה זה אִכפת לי. אַת, יופי, שיבח אותה ועצם את עיניו. לא כדי שלא לראות אותך, הסביר לה, כדי שלא תיעלב חלילה, גם ככה אני יודע שיש לך גוף מושך מאוד. תראי כמה יפה שהוא עומד, צהל, יופי. האצבעות שלך הקימו אותו, יופי של אצבעות יש לך. לא, חכי קצת, אני רוצה שיעמוד עוד יותר. שיהיה חזק לגמרי ברשות עצמו בלי שום סיוע מהאצבעות שלך. אני עכשיו במבחן ואני רוצה שיהיה חזק ובטוח. שילמתי לך כסף טוב אז שלא תמהרי. כל-כך חזק שלא ירצה למהר. שיוכל שלא למהר. שיהיה בוטח לגמרי. ככה, עכשיו.

הוא קיים את הבטחתו והוסיף לה שטרות אחדים בלי לספור והתלבש כמו שמתלבשים אחרי ביקור אצל רופא והניף לה בהרמת כף ידו מין הַיי לשלום כדרך הצעירים, ובצאתו אמר לעצמו טוב, הדפיקה עצמה לא היתה מי יודע מה. וכשהתעלס אחר-כך עם אידה, שכב בעיניים עצומות ובמשך כל ההתעלסות בשנתיים שלהלן שיווה לנגד עיניו בשעת מעשה את הזנזונת הקטנה ההיא ועכשיו אידה מדברת על להשתכן אצלה או לעבור לכאן. צריך לשקול בדבר.

והוא אסף את ידיו מהמעקה וראה שהן מלוכלכות, אולי מכל היום, וזכר שכל הזמן, תיכף בצאתו מבית-העלמין הרגיש צורך דחוף, שנדחק משום-מה, ליטול את ידיו. נכנס לאמבטיה, ידיו בכיור מתחת לברז. תוך כדי כך ראה את פניו בראי שמעל לכיור. פנים מוכּרות, מה שלומך איך אתה מרגיש. כיסי הבשר המיותרים של הלחיים המדוּלדלות משַווים לפנים ארשת עגלגלה וּרפוּיה המבליעה כל חדוּת וייחוד שאולי היה להן פעם, שֹרידי השערות הדלילות והעיניים המימיות הבוהות בכמיהה אל עולם שכבר איננו עולמן, מתלכדות להבעה מטושטשת של אדם מזדקן עובר-בטֵל. נא, לא עד כדי כך, לא עד כדי כך.

פניו בראי, פגישה של מבט במבט, מבט עם מבט כמו באיזה קרב סמוי, הבחין לפתע בראי בחפיסת סיגריות מונחת על השרפרף מאחוריו. אחד מן המנחמים מן-הסתם שכח אותה כאן. נטל את החפיסה ובחן אותה. כל-כך מזמן הפסיק לעשן שאפילו הפירמה של הסיגריות כבר איננה מוכּרת לו. בידיים נקיות שלאחר רחצה שלף סיגריה אחת מתוך החפיסה, נכנס למטבח חיפש ומצא גפרורים ליד הכיריים, פנה לחדר המגורים, ובצעדים מדוּדים, כמו באיזה טקס של פולחן עתיק שנולד זה עתה, חצה את החדר לכל אורכו כמִצעדו של כוהן אל המזבח ושָם, בפינה, שקע בכורסה הגדולה. בימינוֹ סיגריה, בשמאלו גפרורים.

ברגע זה חזרה אידה מהמרפסת ובאה וישבה לידו. היא עקבה אחריו כיצד הוא תוקע את הסיגריה בפיו ומדליק גפרור להציתה ולא אמרה כלום. מיד התעטף בר-דויד בעשן ישן נושן מימים עָבָרוּ כמו עשן מחיים אחרים מגלגול אחר, זה עשן המַלמָלה הדקיק השקוף שהסתלסל מהסיגריה שבר-דויד התעטף בו בריכוז ובכוונה כאדם בתפילתו. כל-כך שבוי היה במלאכת העישון, כנולד מחדש בתוך קטורת העשן העתיק הזה מלפני מי יודע כמה שנים. פקעות הקטורת נהפכו לגשרים סמויים מרחפים ערטילאית כעשן הנמוג על-פני הזמנים ונִנשמים עמוק כמו חטא של בעל עבירה זקן.

כאילו ששכבת עם אשה.

מה?

ככה אתה מעשן.

אַת יודעת כמה זמן שלא עישנתי?

אז למה דווקא עכשיו ברגע זה?

אַת מנסה לנזוף בי?

אני? חס וחלילה, שאני אגיד לך מה לעשות? אם רק תבקש, ארוץ ואקנה לך סיגריות.

אין צורך, מצאתי חפיסה באמבטיה. חוץ מזה די לי בסיגריה האחת. למה באת היום, אידה. לא ראית שכולם ראו אותךְ, שכולם הסתכלו בך, כל הזמן?

רק אתה ראית אותי, רק אתה הסתכלת בי כל הזמן, לכן גם הייתי שם. לכן גם באתי עכשיו, כי ביקשת ממני.

ביקשתי ממך לבוא?

ככה הרגשתי, לכן מיהרתי לבוא ולכן גם חזרתי אליך אחרי שכולם הלכו, כדי שלא תהיה לבד. יש לך דירה יפה, מעניין שאף פעם לא מצאת איזה תירוץ להזמין אותי לכאן. החדרים, המטבח, הכניסה, הכול. גם הדירה שלי יפה, מבחינת ההחזקה היא אפילו במצב טוב יותר משלך.

עכשיו בוודאי תחזור ותציע להשתכן בדירה שלה או לעבור לכאן ותגיד שהוא יחליט, הכול בידיו, מראש היא מקבלת כל אשר יאמר. והוא, מה יש לו לומר. החדרים בדירה הזאת כל פינה אבל בייחוד המטבח והאמבטיה הכול נושם את רוזי שרק היום, האוּמנם רק היום אלהים, רק לפני שעות אחדות נקברה בבית-העלמין! הכיסא שאידה יושבת עליו, התמונה שהעיניים שלה רואות ממול הווילון התלוי על החלון, הכול ספוג רוזי לוחש רוזי צועק רוזי. היא עדיין כאן, כל החדרים מלאים אותה. גם בדירה של אידה, מן-הסתם בעלה לא התנדף שם לגמרי מן החדרים, אף-על-פי שהוא רק התגרש וחי וקיים היכן שהוא וזה קצת אחרת, ובכל-זאת. נכון שבני-אדם אינם נהפכים כל-כך בקלות לרוחות רפאים, ובכל-זאת אי-אפשר שלא ייתקלו בהם בלי-הרף בדירתו או בדירתה. אז אולי למכור את שתי הדירות ואנחנו נקנה לנו דירה לגמרי חדשה, נקייה מזיכרונות, רק לעצמנו, התחלה חדשה עם ריח של סיד טרי טרי? אתה צוחק? למה אתה צוחק?

ולגזול מהצאצאים שלי את הדבר היחיד שיש לי להוריש להם? וגם אַת, מהצאצאים שלך, ולך יש נכדים. כמה?

ארבעה, שלוש נכדות ונכד. אתה צודק. אם כן מוכרחים לחזור לאפשרות הראשונה, אצלי או אצלך.

צריך לשקול, אמר בר-דויד, להיות זהירים מאוד ולשקול טוב טוב.

והיא לעומתו בהסכמה מלאה, נוסח כן כן כן.

ולא רק בעניין הדירה, הדגיש בר-דויד את הצורך בשיקול-דעת, שנינו כבר לא כל-כך צעירים ויותר מדי בעלי ניסיון. ואַת בוודאי יודעת שניסיון יכול להועיל, אבל הוא יכול גם להיות אבן-נגף. את התחתנת והתגרשת, אני גם התחתנתי, כבר שלוש פעמים, ופעמיים התגרשתי. ועכשיו גם התאלמנתי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום הרפתקנוּת. עלינו להיות מפוקחים מאוד, אידה, וגם זהירים, בכל מחיר עלינו להימנע מכישלון.

בהחלט, מיד היא לעומתו בהסכמה מלאה, באותו נוסח של כן כן כן, בכל הזהירות שרק אפשר.

ובשיקול-דעת, עד כמה שרק אפשר, הוסיף לערוֹם קשיים הגיוניים, גם במאמץ וגם באומץ-לב לחזות את הצפוי ועתיד לקרות ולרדת, עד כמה שרק אפשר, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר.

כן כן כן.

שלא תהיינה שום הפתעות בלתי-צפויות.

כן כן כן.

מה שפחות תקוות, פחות ציפיות. פחות אכזבות.

כן כן כן.

לפי הגיל שלנו אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו ניסיונות וכל מיני הרפתקנוּת, אנחנו רק על בטוח. מפני שלנו כבר אסור להיכשל.

והיא, כמקודם: כן כן כן.

ובלי תביעות זה מזה.

כן כן כן, אנחנו כבר לא בגיל שנוכל להשתנות לפי התביעות של השני, אתה בוודאי שלא.

וגם לא אַת. אנחנו מוכרחים תיכף מההתחלה לקבל כל אחד את השני כמו שהוא.

כן כן כן, כבר אין לנו זמן אפילו בשביל להתרגל, כבר מאוחר מדי בשביל להתרגל, מוכרחים תיכף מההתחלה לקבל כל אחד את השני. אני אותָך בוודאי, אבל שתשתדל גם אתה לקבל אותי.

ולהביא בחשבון כל מה שרק אפשר, גם נושא הצאצאים, הבנים, הנכדים, הכול.

גם הפעם הנהנה כנגדו בהסכמה מלאה של כן כן כן, אבל פתאום צחקה ובלי לגרוע מהסכמתה, אמרה שזה נשמע כמו לעשות חוזה. ואם כבר חוזה, אולי כדאי לפנות לעורכי-דין, צד אלף וצד בית כל זה כמקובל, סעיפים וסעיפי-משנה, כמו שעושים כאשר שֹוכרים או קונים דירה.

הוא לא צחק. עורכי-דין אולי לא, אבל חוזה כן. חוזה נישואין, נשמע הגיוני, למה לא. חוזה בשביל לחיות את השנִים שנותרו לנו, לך ולי. ולרדת לפרטי הפרטים עד כמה שרק אפשר, ולהשתדל לחזות דברים מראש כדי שנהיה מוכנים לכל מצב. כי נישואים כאלה, הביע בבת-אחת את כל עמדתו, אצלה בפעם השנייה אצלו בפעם הרביעית, הם העזה גדולה מאוד בגילנו ובמצבנו ואסור לנו לנהוג בקלות-ראש. והיא, גם הפעם בהיענות גמורה של כן כן כן, אתה צודק. והוסיפה, אולי אתה צמא, מה דעתך על כוס תה.

כוס תה אפשר, הִתרצה לה ושניהם עברו למטבח. והיא, מיד התחילה לטרוח עליו כאילו כבר הם נשואים ושָפתה קומקום על הגאז.

בחלון המטבח עמד לילה שקט. והיתה קצת רגיעה במלתעות הכבשן שלהטו בשעות האור, אולי בגלל השעה המאוחרת, אף-על-פי שגם ברגיעה זו עדיין לחשו גחלים של חום אַלים הדָבֵק באכזריות ובמאמץ שווא בלתי-נלאה לחדור לתוככי איזו אמת הזוּיה המסרבת להתגלות, ובינתיים פוגעים משבי החום המכלים בכל החי ומתישים והופכים עיר לעיר נְשַמָה באמצע הצהריים באמצע ההמולה באמצע הרחוב, לעיר נקלטת באובֶך הכבד זה היום השני ברציפות וללא הפוגה ומסרב לגווע. ורק עכשיו, ברגיעה הלילית, שָכַך קצת כדי להחליף כוח לקראת הסתערות מחודשת עם בוקר אור ראשון. אלא שבינתיים היתה מין שעה בעולם המתקרבת במהירות לחצות. אילו נוהג היה יום לסכם את עצמו, זו בדיוק השעה הנכונה לכך. אלא שימים הם כפי הנראה כמו בני-אדם, עוברים משעה לשעה מעניין לעניין אַחֵר בלי שום סיכומים. סתם, כמו שסוסים היו עוברים פעם מרחוב לרחוב. אלא שבַפֶה שלהם היה תקוע רסן ומישהו היה מכוון אותם.

המים עדיין לא רתחו. הלכה מהכיריים ובאה אצלו במקום שישב במטבח ובמגע פתאום החליקו כל האצבעות משתי כפות-ידיה על לחייו, שזיפי זְקַן-אבֵלים בן יומו כבר הנצו בהן. ליטוף מנחם-אבלים שכזה, אמהי, ועיניה מבעד למשקפיה הביטו בו גלויות מקרוב. הניח אצבעותיו על אצבעותיה והידק את כפותיה על לחייו עד שכל פניו שבויות היו בכפותיה. נרכּנה והטביעה נשיקה על מצחו. משך את ראשה אליו ונשק לה על פיה. חום גופה היה חוּמו של העולם כולו ולזה בדיוק התאווה יותר מכול, כך התחוור לו אותה שעה, בזה רצה במשך כל היום כולו בבית-העלמין ובפונדק ואפילו במכונית של איתמר לא השתוקק אלא למגע הגואל המנחם הזה. ואז, כמו שיָשַב שם במטבח, משך אותה אליו והושיבהּ על ברכיו. עם כל שנותיה קלה ורזה היתה על ברכיו והוא התלהט והיא נענתה לו בנשיקות פיה והחלה מסייעת לו במכנסיו וככה, בבגדיהם, הסיטה את תחתוניה וקלטה אותו. האור, לחשה. העץ מסתיר לא רואים, השיב בלחישה בלי להרפות ממנה.

ואחר-כך שמעו את הקומקום שורק והיא קמה מבּרכיו והסיטה בחזרה את תחתוניה למקומם ויישרה את שֹמלתה ופנתה למזוג את התה. וכשעמדה עם גבה אליו, רכס במהירות את מכנסיו ובפעם השנייה התחוור לו עד כמה זה בדיוק הדבר אליו התאווה במשך כל היום המייגע הזה.

ואף-על-פי-כן, עוד באותו הלילה החליט בר-דויד בסופו של דבר שלא להתחתן. הם שתו את התה בנחת, בלי להרגיש שחצות חולפת על פניהם, שניהם לבדם במטבח, ועדיין היו נינוחים זה לזה. ממעמקי החושך החם התחמקו מַשְׁבי רמייה אחדים שהתחזו למשבים צוננים וחלפו ונמוגו במהירות.

כבר מאוחר והיה לך יום קשה, פרשֹה עליו דאגה אמהית, בוא נלך לישון.

במקום שישב, שם נשאר לשבת על כיסאו, עדיין במטבח. נלך לישון? כאן? שנינו? לָשוֹן גוף ראשון רבים, שנינו? עוד לא עבר יום מאז שרוזי נקברה באדמה והיא, כבר, נלך לישון. יחד. כאן. שנינו במיטה הגדולה של רוזי.

לא כדאי, אמר, איתמר בטח יבוא מחר מוקדם מאוד בבוקר, אפילו עוד הלילה הוא יכול פתאום לקפוץ.

שיבוא, כך היא, הרי מוקדם או מאוחר יהיה עליו לדעת, לא?

אבל הלילה? כבר הלילה?

לי לא אִכפת, אבל חשבתי שאולי לא טוב לך שתישאר לבד.

אני אשאר לבד.

וזה כבר נאמר פסקנית כמו החלטה והשתמע אני רוצה להישאר לבד. נתנה בו מבט מהיר מאוד, חדמשמעי כהחלטתו, זאת הפעם בלי הִנהוני הסכמה של כן כן כן, והפטירה טוב טוב, יותר לעצמה מאשר לבר-דויד, ואספה את ארנקה ואת עצמה ואמרה שיהיה לך לילה טוב והוא אמר להתראות, ואפילו לא קם ללוותהּ. הרף-עין נראתה כמהססת אם לגשת אליו להיפרד ממנו בנשיקה, אבל החליטה אחרת ופנתה לפּתח, הפעם אפילו בלי להסתכל בו, וסגרה את הדלת אחריה.

במקום שִבתוֹ במטבח שמע אותה מפעילה את המנוע ואת רעש המכונית פורע את דומיית הלילה, מתרחק ונמוג, עד שהדומייה הזאת של אחר חצות התאחתה וחזרה לקדמותה. אז קם ויצא למרפסת ושעה ארוכה עמד שם מול העיר השקועה בשנתה. מכל היום נשתיירה בו ערנות גרויה שהכריעה את עייפותו אך לא ביטלה אותה כליל, והוא נהפך לערבּוּבייה טורדנית של עייפות ודריכות הנפש ואין טעם שינסה לשכב כי אין שום סיכוי שיירדם. לא נורא, בסופו של דבר הרי לא ייתכן שלא יירדם באחת השעות שנותרו מעכשיו עד הבוקר, לכל המאוחר בבוקר עצמו. בכל לבו קיווה שמחר כבר לא יבואו מנחמי אבלים, לכל היותר שיבואו בערב, ואיתמר בוודאי מוכרח לשוב לצבא, אולי יטלפן משם. וכבר שיווה לנגד עיניו כיצד הוא קם סמוך לצהריים, נניח אחרי כמה שעות טובות של שינה, ולאחר שיתרחץ ויתלבש וינעל את הנעליים החדשות הרכות, הנוחות במיוחד, וכבר עכשיו מראש הוא מתענג להתהלך בהן. כל צעד רך ומרופד וכבוּש במסילותיו. סוף סוף נעליים נוחות אחרי כל הבעיות שהיו לו תמיד עם נעליים. מצעד לצעד יגיע לצהריים, היכן שהוא באחד הרחובות שייקלע בהם, ושם יחפש לו מסעדה שתמצא חן בעיניו לפי המראה והתפריט. תוך כדי כך החלו מאכלים שונים לרחף לנגד עיניו והריר נתחדש בפיו, ולפי זה הרגיש איך שחוש הטעם חוזר ללשונו לאחר שימים רבים לא טָעַם שום הנאה במאכלים שבאו אל פיו ובכלל לא ידע מה שהוא אוכל, ובלבד שלא להיות רעב. וכל הזמן יהיה משוחרר, כבר ברגע זה הוא מתחיל להרגיש בכך, מכל התחייבות מכל סוג שהוא. והוא לא חש שום בדידות בתוך הלבַדיוּת החדשה הזאת, רק איזה פורקן שקט ויפה כמו אנחת הקלה.

בבוא היום, כעבור שנים אחדות בבית-האבות, ייזכר בעמידה הממושכת ההיא על המרפסת לאחר שאידה הלכה, ויידע כי אותה שעה נרקם בקרבּו הפלפול המשונה של פולחן הכישלון שביקש לקדש בחייו ובגללו, כך התחיל להאמין בהתלהבות, גמלה בנפשו ההחלטה לבטל את הנישואין. צר לי אידה יקרה, אך אינני יכול וגם אינני רשאי להתכחש לעצמי. אם נתחתן כפי שאַת רוצָה וכפי שגם אני אמרתי כל הזמן שגם אני רוצה, ההתחתנות שלנו תהיה לדידי בגידה בכישלון חיי הנישואין שלי עם רוזי. בוודאי שהם היו כישלון, לא פעם אמרתי לך. ולכן, מה שאני עומד להגיד לך קשה להבנה, אני מניח, ועוד יותר קשה להסברה, בכל אופן השתדלי. אני מרגיש עכשיו בתוכי נטייה חזקה להיות נאמן לתחושת הכישלון שלי בחיי עם רוזי. אני מתחיל להרגיש כי הכישלון הזה טומן בחובּו משמעות חשובה לי ולחיים שלי. אסור לי להתכחש לו, להתעלם ממנו, לבגוד בו. יכול להיות שרציתי לכפּר על הכישלון הזה על-ידי ניסיון נוסף של נישואין חדשים, אבל אסור לי לעשות את זה. הכישלון הזה מכיל את חיי ומעניק להם טעם יותר מכל דבר אחר. אם אתחתן איתך, אבגוד בו ואתכחש לעצמי, ואת זה אסור לי לעשות. אני רוצה אני חייב לחיות אותו, למצות עד תום. הבגידה בכישלוני היא כמו התכחשות לחיי. לכן, עם כל הרצון הטוב, אסור לנו להתחתן, צר לי אידה. הרי לא היית רוצָה שאבגוד בחיי ואתכחש לעצמי ובלבד להתחתן. אף-על-פי שאני בטוח כי צפויים לי איתך לנו שנינו יחד חיים נוחים ונעימים ואולי אפילו מעניינים, צר לי. זה חזק ממני, אידה. ככל שאני עכשיו בוחן את עצמי, אני מרגיש את עצמי נמשך בכוח שאין לעמוד בפניו אל מקור הכשׁלון כאל מִכווה-אש של טעם החיים לאמיתו, צורב ככל שיהיה. אפילו אם אש זרה, יכול להיות, עדיין טעם חיי חבוי בתוכה ולכן זה יהיה ממש חילול להתעלם ממנה, לערוק אל ההתחתנות אתך. קשה להבין? אמרתי שקשה להסביר. לא, אידה, אני מרגיש אני בטוח שאסור לנו, שההתחתנות אתך מאיימת לחלֵל את הכישלון שלי הלובש ממש מרגע לרגע יותר ויותר חשיבות עצומה רבה מאוד בחיי. אבל נוכל להיות ידידים, אני לא חושב שעלינו לנתק את הקשרים בינינו. את תבואי אלי לדירתי, אני אלייך לדירתך, אם תרצי, וככה נוכל להמשיך. מצִדי זה יהיה בסדר.

 

פרק שביעי    🔗

זהו, אמר לאביו. והלך כנמלט, לא לפני ששעת הביקור הקצובה אזלה ותמה עד הדקה האחרונה. ואפילו עכשיו כפה על עצמו ללכת לאט, כדי שבהילוּתו להסתלק לא תהא ניכרת. צעד צעד הלך לתומו חוצה עיסה דביקה של זִקנה מכוערת, מאוסה, בּלָיָה של הגוף והנפש, של הסוף המנַוול הנראה כאן בעליל, וזה כל האדם, וזה כל האדם. זִקנה שלא רק מנַוולת אלא גם מעוותת כל צלם הנברא בצלם, מה יקרה אם יצמצם קצת את הביקורים אצל הזקן, נגיד פעם בשבועיים, ואולי אף פעם בחודש. אה, איתמר, מה אתה אומר, מה אתה אומר, איתמר. פעם בחודש נשמע לא רע, אפילו באופן קבוע, אבל. אבל מה, איתמר. זה בלתי-אפשרי. בגלל הזקן? הזקן לא יגיד כלום, בגלל אני עצמי.

אף-על-פי שהזקן זקוק רק לאוזניים שלי, לא לי. כמובן, תמיד מה שלומך מה שלום צפרירה והילדים וכו' וכו', הכול רק לכאורה, באמת הוא כל הזמן להוט בקוצר-רוח להשפיך את הערבּוּבייה המבחילה שלו ועוד איזו ערבּוּבייה של דיבורים וזיכרונות והתלקחויות והתמקחויות וכל הדין ודברים המייגע הזה, מיותר לגמרי לדעתי, בין אדם לחייו, הכול כנראה בגלל הקוהלת הזה. מעשה ההתאבדות של הליצן ההוא נפל לתוך חייהם של הזקנים כמו איזו אבן שֹטנים ושיבש עליהם את עולמם. כאילו כולם התאבדו קצת בהתאבדותו ואבא יותר מכולם. כבר מזמן לא ראה אותו נסער כל-כך, ויחד עם זה אבוד כל-כך תוהה בוהה בתוך הערבובייה של חייו, ובלי שום התחשבות. איך האגוצנט הזקן הזה לא חש אף לא לשנייה אחת כמה שהוא מכביד עלי על הבן שלו. איך יכול אדם לכפּות ככה את עצמו את חייו ואת זיכרונותיו עם כל הדיבורים האלה על זולתו. תמיד היה אנוכיי לא מתחשב כזה, אבל עד כדי כך. אולי זה גובר עם הגיל, היזהר איתמר שלא להיות כמוהו, קח דוגמה איך לא.

כאן, פסיעה מעֵבר לגדר אפילו האוויר כבר אחר, צח ועדיין גם בהיר יותר. כאילו מקדים הערב לרדת על בית-האבות בהתחשב עם גיל הדיירים. המפתחות בידו, פנה אל מכוניתו הלבנה שחנתה בצד המדרכה מתחת לעלווה הרחבה של שני הפיקוסים שצמחו שם בתוך החצר, אבל צמרותיהם פשטו אל מעבר מזה של הגדר על פני הרחוב. עלוות הפיקוסים טבלה בטִפטופי אורות של שמש רחוקה נוטה לשקוע מאחורי הבתים. פיקוס אחד הפיל את צִללי ענפיו על ענפי הפיקוס השני ויוני-הבר התעופפו בין ענפי העץ וענפי הצל, אולי מבחינות ואולי גם לא בין ענפים צומחים וענפי צללים.

איתמר השתחל לתוך המכונית וידו על ההגה, השתהה שם מעט בלי להתניע. התנועה זרמה על פניו, מזה הולכים ושבים על המדרכה, מזה על הכביש כלי-רכב למינהו. עכשיו ניבט אליו בית-האבות מבעד לסורגי הגדר מבעד לחלון המכונית, רוחש חיים מיותרים שפג תוקפם, ולפי עצם היותם כבר הם איזה סרח עודף, קוהלת איש אמיץ היה. נבהלת, איתמר? לא, אני. אתה, מה? תראה, אבא זקן שלי, איזה מחשבות מתרוצצות בראש של הבן שלך, רק תראה איזה מין אני מתחת לפרצוף היפה שלי לחשוב ככה על אנשים זקנים שגמרו את חייהם. כמעט מחשבות אסורות, ועל-פי החינוך שנתת לי, ממש כפירה בעיקר. אמת ויציב, גם לי עצמי משונה ולא כל-כך נוח עם מחשבות כאלה, ועל-פי האופי שלי להיות נאמן להתחייבות לעצמי לבקר אותך בקביעות, הן זרות לי לגמרי. אבל הן אצלי בראש שלי, למרות שלא אני המצאתי אותן וגם לא הזמנתי אותן לבוא אלי. אז בבקשה, אין לך שום זכות לבוא אלי בטענות שאני אחראי להן. מחשבות, אז מה. מחשבות לחוד ומסקנות לחוד. אינני אויב שלך, אבא זקן מסכן שלי, אני על שנינו אני מדבר ומגיע לשנינו שתמות, אבא. עכשיו, לפני שיהיה מאורח מדי. אתה אדם חכם, אתה מוכרח להבין. אתה עצמך והחברים שלך, תראה איך אתם, השתדל לראות אותם בעיניים שלי, את אלף אלף זאקס ואת כהנא ואת השופט, בייחוד ובעיקר את השופט. אפילו שהוא אדם מרשים מאוד, וגם עכשיו יש בו איזו תפארת מעוררת התפעלות, גם הוא. כל אחד אצלכם חוּרבה מתפוררת, כל אחד מי שהיה, כל האדם מי שהיה, איך שאחד קוהלת איש אמיץ עושה בכולכם שַמוֹת. אפילו בי, עם כל הביקורים האלה. העולם עד לגָדֵר שלכם והעולם מאחורי הגדר, שני עולמות. אף פעם לא התעניינתָ לדעת איך אני חוזר הביתה מן הביקורים האלה אצלך, וגם עכשיו אינני מתכוון לפרט. אבל דע לך שהם עושים בי משהו, אתה פשוט אינך יודע כלום. זה כל האדם וזה סופו, מביקור לביקור יותר ויותר, חי תיכף מההתחלה אל התפוררות מכוערת המעוותת את צלם דמותו, מפני שמלכתחילה היא נוטלת ממנו כל חשיבות וכל טעם, בדיעבד. כל זה, אני משער, כתוב מן-הסתם בכל מיני ספרים, אבל אני, עד לביקורים הקבועים שלי אצלך בכלל לא הרגשתי בכך.

אולם גם על כך לא יספר לזקן, כשם שלא יספר לו על הגעגועים התוקפים אותו, בעיקר עם שובו הביתה מהביקורים האלה, למשהו שירכּוש את הלב, שיחלץ אותו אל משהו שימלא אותו להאמין בו, להילחם עליו, אפילו עד כדי להיות נכון להסתכן למענו. קורה דבר גדול למישהו שקורה לו משהו כזה נאצל ונועז ומרומֵם. בייחוד כשהוא כרוך בהסתכנות. לוּ אך קרה לו כדבר הזה. כבר עכשיו, מרחוק ומחוץ, הוא טועם בהתלהבות טעם חיים כאלה למען משהו, טעם של הסתכנות, של לחיות יום-חיים בין סכנה לסכנה כשעדיין הוא בחיים, כל יום מתנה, כל יום חיים, אפילו אם זה יומו האחרון. רגע של הסתכנות שווה את כל החיים, חבל שאין משהו כזה שיכבוש אותו. משהו גדול וחזק להתבטל בפניו, להיאסף אליו, לרצות לחיות למענו, להילחם עליו, להסתכן והכול. כמה שזה יכול היה להיות נפלא. תראה רק תראה אבא מה שהביקורים שלי אצלך עושים לבן שלך.

מתבקש שעכשיו ברגע זה תשאל: והצבא? ידעתי שתגיד הצבא. נכון, הצבא חשוב לי. אבל הצבא איננו משאת-נפש, גם לא יכול להיות. הנה, בלי להרגיש הסגרתי את עצמי, אמרתי משאת-נפש. זה הדבר שאליו אני משתוקק והצבא איננו וגם לא יכול להיות כזה. שלא תהיה לנו טעות, טוב לי בקבע וכל זמן שרוצים בי, בבקשה, אינני מתכוון לעזוב.

לוּ התבקש לפרט, מן-הסתם היה אומר כי התוהו ובוהו של האופי האנושי מפחיד אותו והחיים בצבא, באופן כללי ומכליל, מקנים לו כנגד זה הרגשה של להיות שרוי בעולם מתוקן. מה זאת אומרת מתוקן. שלא תהיה לנו טעות, אינני אידיוט לחשוב שהכול בצבא תקין. לפעמים ההיפך הוא הנכון. אני נמצא בפנים, אבא, אני יודע דברים. אבל כללית זהו עולם מתוקן, מפני שיש בו למעלה ולמטה וסדר ומשטר. כבר אני שומע אותך אומר: חממה. שיהיה חממה. אף-על-פי-כן זהו עולם מתוקן מפני שהוא מָגֵן ומחסה בשבילי כנגד הערבובייה של הטבע האנושי. שיהיה כמו שאתה אומר, חממה, לי לא אִכפת וגם לא משנה. לי טוב בחממה הזאת, אני מרגיש את עצמי בתוכה האדם הנכון במקום הנכון. הצבא הוא לפי רוחי דווקא משום שהוא עולם של סמכות ומרות. מה שאחרים שונאים, אני אוהב. אתה מקבל פקודות ממי שממונה עליך, הוא שאומר לך מה לעשות, ואתה מוריד פקודה למי שמתחתיך ואומר לו מה לעשות, מנת האחריות מתחלקת בין בעלי הדרגות השונות, כולם חוליות בשרשרת, ומה רע בכך? בעיני, לפי דעתי, הסמכותיות הזאת מקילה על החיים והיא דווקא מוצאת חן בעיני. אם זה טוב לכל אחד? אני מניח שלא. אני מכיר כאלה שבשבילם השירות בצבא הוא ממש עבודת פרך בסיביר. לא רק בחובה, גם בקבע יש כאלה, ועד הסוף הם אוכלים את עצמם למה חתמו, יש מתחרטים כאלה. אני, רק בשביל עצמי אני מדבר, ואני, האופי שלי אחר, לי טוב להרגיש את עצמי חוּלייה בין חולייה מעלי וחולייה מתחתַי, כזה אני. אם כבר סמכותיוּת, שומע איתמר טיעון לא צפוי של אביו הזקן, למה דווקא של אדם? אם כבר, אז למה לא סמכות של גבוה מעל גבוה? על כך היה איתמר מן-הסתם משיב, כי זה כבר לא תלוי בו.

- - -- - - - -

וזאת, כבר לאחר שהתניע את המכונית, כמעט בהיסח-הדעת מכוח ההרגל ובלי להרגיש בכך. המכונית החליקה לאורך הכביש והקיפה את הגדר המתעקלת ונסעה הלאה וחלפה על-פני דירתה של דונה בביתן הקטן בין הגינה והחצר של בית-האבות. חושך בחלונותיה, סימן שנסעה אל בניה לקיבוץ. וכי להיכן תיסע. או שהיא כאן בדירתה במקום עבודתה, או שהיא נוסעת אל בניה, מקום אחר אין לה. ואולי יש לה? אולי אין זה כך, אולי דווקא יש לה מקומות אחרים לנסוע שמה והוא איננו יודע? אולי, אבל לא כל-כך מתקבל על דעתו. איפה, אל מי היא יכולה לנסוע, את מי יש לה בעולם. לוא היה עכשיו אור בדירתה, בוודאי היה שוקל אם לקפוץ אליה לפני שייסע הביתה. אף-על-פי שבזמן האחרון הוא משתדל יותר מקודם להימנע ככל שניתן מכל איחור שלא לצורך, כדי לא ללבות את החשד שמן-הסתם כבר מקנן בלבהּ של צפרירה, אי-אפשר שלא. אז למה היא שותקת, חריפת חושים שכמותה. צפרירה גם חכמה, גם פיקחית. קשה להוליך אותה שולל, עליה כמעט אי-אפשר להערים. אז למה אַת שותקת, צפרירה. למה בהתנהגות שלך יום יום לא כלום, כאילו לא קורה דבר הכול בסדר, מתנהל בדיוק כמו שהזקן היה רוצה. אשמאי זקן שכמותו, איך שהוא מְזַנֶה דרכי עם דונה, כאילו שלא הבחנתי איך שהעיניים שלו מביטות בה. איך שהבליע גיחוכי הנאה מגוחכים מכוערים ממעשיו של בנו יקירו. כאילו ביקש להדגיש בזה איזו הבנה גברית של גבר אל גבר. אין דבר, בני, אין דבר, העיקר שבהֶסתר גמור. שסדרי עולם לא יתהפכו בגלל איזה חטא קטן של הקטן. זה לא ככה, ביקש איתמר שישתוק, עם דונה זה לא זנונים כמו שאתה הוזה בדמיון הפרוע שלך, זה משהו ממקור אחר לגמרי, אולי זָר לא מוכּר לך. אז סלק את עיניך מהשדיים שלה ואל תתערב. אבל הוא, דווקא אדרבא ואדרבא. כאילו שלא הבחנתי בכך, בוודאי שהבחנתי. איך שהוא דווקא להיפך, בקריצות הנכלוּליות שלו תיכף עשה את עצמו שותף ויודע, ואם מתבקש כאן היתר ממנו בתור סמכות של אבא, הוא ניתן בזה מצִדו במפורש ואפילו בנפש חפצה. עיניו יצאו ממש מחוריהן מרוב התפעלות ליצרים משתוללים שהיו, כפי הנראה, מקובלים ונפוצים בשעתו בקרב בני דורו ואולי היו אף נחשבים ובסֵתר גם זכו להערכה. איש מעש רב פעלים שהיה גם בעל עבירה שטוף בתאוות, עסקי נשים וכו' וכו' אף הוסיפו לפלוני כזה הילה מסוימת. רק בלי סקנדלים, איתמר, ובלי להרוס משפחות ועד כמה שרק אפשר, בלי גירושים. לא צריך לרוץ תיכף להתחתן עם כל אשה שהולכים לשכב אתהּ. רוחב-לב, איתמר, קצת הרבה רוחב-לב והבנה בנפש האנושית החוטאת, ובלבד שלא יוודע ברבים ובעיקר לא לאשה ובלי סקנדלים. אנחנו לא נזירים ולא מופקרים, לא צריך לגנות. מה שאתה מגנה, אני מקבל בהבנה הומאנית רחבה וסלחנית כלפי הטבע האנושי שהוא כידוע כמות שהוא, אצלי ואצלך ואצל כל אחד, ושום דבר איננו ולא צריך להיות זר לנו, ואין חולשה שאיננה נסלחת. על כל פנים, לא חולשה ממין זה בעסקי נשים.

כך הזקן. מילא, הזקן. אבל צפרירה, עד כדי כך היא מצליחה להעלים את החשדות שלה מהחיים שלנו, עד כדי כך היא מסוגלת להיות ערמומית? ולמה, צפרירה, למה אינך פותחת פה לדבּר, לחקור, לשאול, לצעוק, לתבוע ממני תשובה ברורה. לחשוב שבגלל גאווה? ואולי הוא טועה בה, לשווא לגמרי הוא חושד בה שהיא חושדת. אולי באמת איננה יודעת, אף איננה משערת כלל, גם מעוניינת לא לדעת, פוחדת לדעת, מתעלמת במתכוון, ולכן מעלימה עין וקודם כל מעצמה?

והוא עצמו, יד על לבךָ, איתמר, אתה עצמך? כל השקרים הקטנים והגדולים האלה, ההתחכמוּיות הבלתי-פוסקות, כאילו עשה את עצמו מחתרת בתוך משפחתו שלו. בוודאי שזה מכביד כמו אני לא יודע מה. אחרים יכולים, לאחרים לא אִכפת, הוא לפי האופי שלו, לו לא טוב בזה. בגלל יושרו? בגלל הכפייתיוּת שבו? שיהיה מה שיהיה, השֵם לא חשוב. אז אולי לספר לה ויהיה מה שיהיה? חס ושלום, צועק הזקן, זה בשום פנים ואופן לא. אבל גם לוותֵר על דונה אין הוא רוצה, דבר כזה לא עולה כלל בדעתו.

והחלום ההוא, בסך הכול חלום ואפשר בכל רגע לבטלו כמו שמבטלים חלומות, אף-על-פי-כן, גם בלי להודות בכך, ולמרות שזה נראה מוגזם מאוד, הוא שהוליד בסופו של דבר את דונה. כלומר, כן וגם לא. עכשיו, בדרכו הביתה, נוסע בקצב קבוע על הכביש הפתוח כשהעיר כבר מאחוריו, עלה מקרבּו ניחוח החלום ההוא לפני שידע את דונה ולפני שהכיר את דונה ועל קיומה לא ידע כלל, וההיא שראה בחלומו היתה שונה לגמרי מדונה, ואף-על-פי-כן: עליה ורק עליה חלם, כפי שנתברר לו לאחר שנפגשו. בחלומו נתלקטו אנשים ועמדו צפופים בהצגת קברט או בתצוגת אָפנה כלשהי. הם עמדו שם בדממה על משטח מורם וההצגה, או התצוגה, התרחשה במפלס מלבּני קצת נמוך מהם. למרות שלא היו רבים, עמדו דחוקים וצפופים ובאי-נוחות רבה. בתוך המפלס המלבּני נכנסו אחדים, אמרו משהו, התחלפו באחרים ופתאום נהפך המקום מהצגת קבּרט או תצוגת אָפנה למסבאה חושנית חריפה ובלבו התלקחה כמיהה מעורפלת עזה מאוד אל משהו לא ברור, מיידי מאוד, שאין לכבוש אותה וכמעט שאין לעמוד בפניה. ובדיוק באמצע הכמיהה הזו קרה כפי שזה קורה בחלומות ופתאום הרגיש מגע יד מאחוריו על עורפו. מגע רך מאוד, מרפרף כזה, נוגע-לא-נוגע של יד ענוגה, נערתית, שהעבירה אותו בבת-אחת בהינף חשאי מלאכי למקום אחר לגמרי שאליו, אולי, נשאה אותו כמיהתו, אבל את זה לא היה אפשר לברר. וכבר שניהם הולכים יחדיו והיא נמוכה מכתפיו, אפשר להגיד נמוכה במיוחד, ידה על מותניו, זרועו מקיפה את עורפה והכף חופנת את השד שלה כמו שהלכו פעם, ושדיה דווקא קצת גדולים ונמעכים, מתמכרים לגמרי למגע כף-ידו ומקנים לו תחושה של התמוגגות ענוגה, מלאה, משחררת, שכמותה, ככה נדמה היה לו בחלומו, אולי לא ידע מעודו. ואפשר שידע, אך מה שידע נשתכח ממנו ובזה הרגע הכול מתחיל מחדש. כאילו בבת-אחת נגאל מאיזו מצוקה ממושכת שטיבה לא ברור והוא עכשיו במקום הנכון עם הנערה הנכונה ושניהם שרויים כמו באיזו הזיה שתמיד כל-כך השתוקק אליה והוא לא ידע.

כשהתעורר מחלומו, אט אט התעורר ממנו כמתפכּח ממקסם מכושף עמוק וכבד, נגעה כף רגלו בכף רגלה של אשה, ומעבר למרחקים של שרידי ההזיה המתפזרת כפקעת של ערפל, חש כי רגלה של צפרירה היא וליד אשתו הוא שוכב. בחשיכה שיווה לנגד עיניו את הנערה שראה בחלום ותיכף ידע כי אין כל דמיון בינה לבין אשתו. צפרירה חטובה יותר, יפה ממנה, מטופחת יותר ובדרך-כלל חיוכה גם קורן בתוך פניו בהתמכרות רכה שכזאת של הגשמת עצמה בתוכו. עכשיו, לאחר שהתפכּח, ידע עוד יותר מאשר בחלומו כי הנערה בחלומו איננה יפה, בפירוש לא יפה, גם לא מושכת במיוחד. אבל, ויישמע הדבר מגוחך ורומנטי ככל שיישמע, יש בה משהו שאין באשתו ובכלל לא זכור לו אם מצא אי-פעם בדומה לנערה בחלום באשה כלשהי.

עדיין שרוי בתוך ההתמוגגות של החלום, פשט ימינו אל אשתו. מיד חש את הנערה בחלומו חוצצת בינו לבינה, וכדי להגיע אל צפרירה הוא חייב להתאמץ להתעלם ממנה. קל קל נגעו אצבעותיו בגוף אשתו והיא, מיד, אפילו בנמנומה, התכנפה אליו, ונפשו נמשכת כל הזמן אל ההיא שראה בחלומו.

הנגיעה הקלה כביכול אקראית לגמרי, הסתיימה בהתעלסות טרם-בוקר קצרה ומניחה את הדעת, ואותה שעה עברו צפרירה ואיתמר, בבלי-דעת, משבר סמוי קטן ולעת עתה הנישואים שלהם ניצלו.

לדונה עצמה סיפר את חלומו הרבה יותר מאוחר ודונה צחקה ואמרה שאם הוא כבר ממציא חלומות, למה דווקא חלום נעורים מטופש ואינפנטילי כל-כך. ראשית, השיב לה, לא המצאתי. את החלום הזה חלמתי בדיוק כפי שסיפרתי לך. ושנית, למה הוא מטופש בעיניך? לגמרי, אמרה, וגם אינפנטילי. אם כבר לזכור חלומות, הוסיפה, כדאי לזכור חלומות חשובים או לפחות שיהיו מעניינים. מי קובע, שאל. על כך לא ידעה דונה מה להשיב.

לראשונה ראה אותה אחר-צהריים אחד בביקור הקבוע שלו פעם בשבוע, בחלוק הלבן שלה, נישאת כמרחפת על השביל.

דונה, אמר האבא הזקן היושב לידו שדבר לא נעלם מעיניו, ככה קוראים לה.

שאלתי? לא שׂמתי לב ששאלתי.

לא אתה, עיניך ההולכות אחריה שואלות. דונה, ככה קוראים לה והיא האחות הסעודית החדשה שלנו, מדנמרק. אבל לכאן הגיעה מאיזה קיבוץ, שכחתי כרגע את שמו. לא צריך לדעת דנית, היא מדברת עברית לגמרי לא רע. יעילה מאוד, האחות הדנית הזאת, וגם דירה נתנו לה, בביתן האבן ההוא ליד הגדר. בשבת היא נוסעת בדרך-כלל לקיבוץ לבקר את בניה. שניים יש לה, אבל בעל אין. שמעתי שהוא נהרג, לא בטוח אם זה נכון. וזה כל מה שאני יודע לספר לך עליה.

דונה נעלמה בינתיים אך תיכף חזרה והופיעה שנית, מרחפת בלבן כמקודם, ואיתמר נלכד בתצלובת המבטים של אבא האשמאי הזקן שהלכו ממנו אל דונה וממנה אליו והוא לא יכול היה שלא לחוש איך העיניים שלו מפשיטות את הדנית החולפת על שביל המדשאה וממש ברגע זה הוא מְזַנֶה אותה בדמיונו עם הזין שלו של בנו, שהוא עצמו כבר זקן מדי. סַלֵק ממנה את המבטים המכוערים שלך, אינני מרשה!

מדהים איך תיכף בפגישתם הראשונה נקלע עם דונה לתוך אינטימיות חריפה, כאילו הם מכירים זה את זה מימים אחרים וממקומות שונים, אולי גם מכל מיני חלומות. מתוח ומשתומם היה כנגד הטבעיות הגמישה הזורמת ממנה בנוהגה ובדיבורה ובחיוכיה. מיד גילה בה את הנערה בחלומו, אף-על-פי שעל-פי המראה היתה מאוד שונה ממנה. ההיא נערה ואילו דונה כבר אשה. אך פניה היו שונים לגמרי, גם בהבעה הכללית וגם בפרטי תוויהם. ובכל-זאת היו דומות זו לזו, כלומר שונות וגם דומות, על דרך הניגוד. כאילו שתיהן אשה אחת, ובכל-זאת שונות. אולי במתכוון באה אליו אל תוך חלומו, כי למרות היותה שונָה מההיא, עוררה בו, תיכף בפגישתם הראשונה, בדיוק אותה תחושה כמו בחלום. כאן, בחדרה, דונה כל העת בטבעיות יפה וזורמת, ערנית וגמישה, פניה גלויות בתוך פניו, וכל העת נשבה ממנה איזו שלווה עמוקה ומשוחררת כמו דממה רכה, וכל העת היתה מוּדעת את עצמה לעצמה ואת גופה, וכל ניע של צווארה ושל אצבעותיה וכל קמט במצחה וכל רטט בקצה העפעף, היותהּ כל כולה אפוּפה כמו הילה בתוך שלוות הדממה הזאת, העמוקה כמו באר קדומה, וכל שהיא רואה ושומעת נקלט ונטמע בתוך עצמה ומתפשט וגוהר ומתרחב עד היותה אשה גדולה כל האשה כולה על-פני תבל כאן בחדר הקטן בביתן האבן שבית-האבות העמיד לרשותה לחיות בו, שניהם הוא והיא בתוך שלוות הדממה ההומה עולם ומלואו, בתוך אינטימיות חיונית נמרצת נמשכת בגוף ובנפש.

וזה בדיוק הרגע שבו התמזגו דונה האחות הסעודית האשה הדנית עם הנערה שראה בחלום ושתיהן היו לאשה אחת בתוך ההתמוגגות של החלום. והחלום לא נפרם ולא נפגם, החלום הוסיף להיות למרות שהתממש בלי הרף בכל מגע בכל פגישה. אמרתְּ משהו, דונה? לא? נדמה היה לי. אולי אני עצמי אמרתי משהו, לא? הקולות שלהם נגעו זה בזה שוב ועוד, מחיצות סמויות נמוגו אך לא נמוגו כליל. אצבעותיה על זרועו, עיניה בעיניו, נכמרה בקרבּו עדנה נוהרת אל הדונה מאדונה הזאת, אשר ככל שכבר היתה מוכּרת לו, כאילו אך זה עתה, וככה תמיד, הכירהּ מחדש ולראשונה, וחזר והתעטף בניחוח חירותה היפה שנדף ממנה. העדנה הנכמרת הזאת נהפכה לתשוקה בלי לחדול להיות עדנה. כאילו התבקשה כאן התשוקה להיות המוציאה-לפועל של העדנה, אָמָה ולא מלכה. ואחזו זה בזה והתגפּפו והתרפקו והתלטפו בשהיות ממושכות, יותר מכוח העדנה מאשר מדַחַף היצר, לא מתוך להט קוצים נשרפים אלא מתוך בְּעֵרָה חרישית מתקיימת של סנה בוער ובוער ואיננו אוכּל. כל הזמן עיניים בעיניים, שניהם באור כי את החשמל לא כיבו.

הוא ראה את גופו כנגד גופה, עיניו החליקו תחילה על גופו שלו כנגד גופהּ, כפּו פשוּקת אצבעות החליקה על בטנו ואחר-כך על אניצי השער של חזהו ומשם נדדה והחליקה על ערימת החיטים של בטנה של דונה ועל שדיה עדיין שני תאומי צבייה עופר איילים, ושני הגופים חזרו והיו גוף אחד ובה בעת גם לא חדלו להיות שני גופים נפרדים. החיוניות הַחריפה שזרמה מגופו אל גופו, שפתאום היה לו קרוב כמו גילוי, נבעה מאיזה מקור נשכח שנפתח ונפקח כמעיין. בתוך החיוניות המהממת הזאת, הוא הרגיש בכך בתמיהה ובהשתאות, צמח לו איזה שלום רענן כמו ברית מתחדשת בינו לבין גופו. משהו מתהווה בו, ומה שמתהווה נולד בו ועדיין אין הוא יודע מה.

ועכשיו לך הביתה, אמרה לו מתוך איזו נינוחות שירדה עליה וידיה שלובות לה למראשותיה. אַל תסתכל בי ככה, תתלבש. נעלבת? אל תיעלב.

והיא התחילה להסביר ודבריה התרחבו להרצאה. ברגע זה טוב לך וטוב גם לי, אמרה, אבל מחר? לא, אינני שואלת גם לא מתלוננת, שלא תבין אותי לא נכון. אני רק רוצָה להדגיש כי מה שעכשיו, זה עכשיו, ומה שיהיה מחר, יהיה מחר. כדאי לנו להיות עכשיו בתוך מה שעכשיו ומחר נהיה בתוך מה שיהיה מחר, ועדיין אי-אפשר לדעת מה יהיה מחר, איזה עכשיו יהיה העכשיו של מחר, כאשר מחר יהיה עכשיו. אז בוא נהיה לנו בתוך ההשתנוּת הזאת מהיום למחר וממחר למחרתיים ומשָם להלאה, בסדר? לא כדאי לנו להבטיח לעצמנו שום דבר, לא עכשיו ולא מחרתיים, כלום. כל רגע שטוב לנו הוא רגע טוב בלי שום גַרַנְטִי שיחזור על עצמו ויהיה גם מחר, וגם לא צריך. עוד לא גמרתי, חכה. עכשיו אתה אומר הללויה. גם אני. אבל מחר? אז אַל תהיה מפונק, איתמר. תגיד תודה בעד עכשיו ולך הביתה אל אשתך ואל הילדים שלך ואני אוהבת אותך, ברגע זה. מה שיהיה אחר-כך כשאֶשאר לבדי, אינני יודעת וברגע זה גם לא אִכפת לי. אם ארגיש שאני לבדי כאשר אהיה לבדי, אֶחיה את עצמי לבדי. ואם מחר לא ארצה לראות אותך, אודיע לך. ואם אתה כן תרצה לראות אותי, תודיע לי. ברגע זה נדמה לי שארצה מה שאתה תרצה, הסתפק בזה. מה שיהיה אחר-כך אי-אפשר לדעת.

אַת לא יודעת כמה שאני משוגע אחרייך, דונה מאדונה, אחרת לא היית מדברת כך.

ברגע זה.

אני נורא מתאפק שלא להגיד לך כמה נורא אני משוגע אחרייך, דונה מאדונה.

ברגע זה. אבל מה אתה יודע על המאדונה.

לא חשוב מה שאני יודע או לא יודע, ככה בא לי להגיד וככה אני אומר, דונה מאדונה.

ברגע זה.

שרגע זה יימשך ויימשך שבכלל לא ייגמר.

ברגע זה.

כמה שאַת משתדלת להיות מרשעת, לא יעזור לך.

ברגע זה.

אם מישהו פעם ירצח אותך, זה יהיה אני, בגלל הרגע זה שלך, אז שלא תחפשי לך רוצחים אחרים.

כך אתה חושב ברגע זה.

ברגע זה?

הכול ברגע זה, אך ורק.

וזה יקרה מה יקרה ברגע שארצח אותך ברגע זה.

ואֶת עצמךָ.

ואת עצמי גם כן. כל-כך, שברגע זה נדמה לי שלא אִכפת לי למות. אַת שומעת אותי? רק שלא תשאלי אותי למה.

ברגע זה.

הכול ברגע זה.

סוף סוף התחלתָ להבין. עכשיו קום והתלבש ולךְ הביתה. כבר מאוחר, אשתך בטח דואגת לך.

 

פרק שמיני    🔗

אני רוצה להתוודות.

כבוד השופט שומע, דבּר. רצח בכוונה תחילה? רצח שלא הוּצא אל הפועל? רצח בשגגה? בהזיה? רצח עצמי של התאבדות?

באובֶך הערפילים הרוטטים של להט השרב המכלה בשעת אחר-צהריים זו לא היה אפשר לדעת אם הקולות קרמו דמויות של בשר ודם או שנשארו בחזקת קולותיה של הזיה בכבשן הערטילאי. עודם יושבים שניהם זה ליד זה תחת הצֶאלון שלהם, אלף אלף זאקס בגלגלים, גולדין-טופז על הספסל מנגד, חזר זאקס ואמר שהוא רוצה להתוודות.

על מה?

מפני שאני אשם.

רצח?

אשם.

בבקשה.

אני אשם.

במה אתה מאשים את עצמך?

היא מתה אבל אני לא רצחתי אותה, אפילו בסיכה לא נגעתי בה.

אבל היא מתה?

לכן אני אשם.

ביקשת את מותה?

ביקשתי שתיעלם מחיי.

ולכן אתה אשם?

אשם מאוד וגם קשה לי. אני יודע שאתה לא רופא, אבל אם אתה יכול, עזור לי.

אם אתה אשם, אז בוודאי הרגת אותה.

לא הרגתי אותה, אני רוצה להתוודות.

והמחשבות? לא היו לך מחשבות? לא ביקשת שתיעלם מחייך? אתה מסתיר משהו, יש בחייך פרשה נעלמה ואתה אפילו אינך יודע ואתה מסתיר אותה מעצמך. להתכחש לעצמך, בגיל שלך? למחשבות שלך? אתה רוצה להתוודות, לכן באת, נכון? אז תתוודה.

המחשבות, כן, אני מודה.

וזה מציק לך?

מאוד. אתה חושב שאני יכול להיות אחראי למחשבות שלי?

ולכן אשם, על המחשבות, על החלומות, על הכול.

אבל איך אני יכול? אני מתוודה לפניך כדי שתעזור לי, אז מדוע אינך עוזר?

אינני כומר.

מדוע אינך אומר לי שעל מחשבות לא מאשימים, רק על מעשים?

וגם על חלומות, כמו מחשבות. אפילו על הזיות, הכול. חלומות זה לא אתה? מחשבות זה לא אתה? אפילו הזיות הן חלק ממה שאתה אומר אני, לכן.

לכן, מה?

לכן באת אלי להאשים את עצמך.

לא לא לא, רק אתה הם מישהו יכול וחייב להאשים אותי.

מה פתאום אני.

מפני שאני מתוודה לפניך. חובתך להאשים אותי בכל מה שאני עושה במחשבות שלי, אבל לא במחשבות עצמן, זה אסור לך. באתי אליך להתוודות כדי שתעזור לי. לא שתאשים אותי, שרק תעזור לי להבין.

לך אי-אפשר וגם אין צורך.

למה?

כי בסוף תעשה מזה שיר ואת השיר תפרסם ומעל לשיר יהיה כתוב השֵם שלך. כולם יידעו אבל אף אחד לא יוכל להאשים אותך שהאני המאשים בתוך השיר הוא אתה עצמך.

האשם, אדוני השופט, לא המאשים, מדוע אתה מבלבל ביניהם. אשם מלכתחילה ובדיעבד, לפני כל המעשים והמחשבות וגם בסופם.

עכשיו אתה מדבר כמו קוהלת.

מרגע שיצאתי מרחם אני אחד שדינו נחרץ אך הוצאתו לפועל נדחתה, למרות שזה כל-כך נדוש, זה בכל-זאת ממשיך להיות נכון לרגע זה. בזכות מה, לכמה זמן.

קוהלת בעצמו הוציא את גזר-דינו לפועל, אתה בסך הכל מתוודה.

וגם זה לא מעט, אל תגנה אותו, אמר קוהלת שבזה הרגע הצטרף לשניים בצל עץ הצאלון, בתוך השרב הלוהט הנוטה עם השמש המעורפלת מערבה אך תוקפו איננו נפוג, תעודד אותו, אדוני השופט, אל תגנה אותו.

גם ממך ומכל מה שאתה אומר, יעשה שיר. מכל דבר הוא עושה שירים, כולנו כל העולם הכול חומר בידיו לעשות ממנו שירים.

אף לא שיר אחד, כבר מזמן לא, אפילו לא רמז של שורה קטנה אחת, כלום.

אל תשמע לו. הוא, גם כאשר איננו כותב, איננו חדל כל הזמן לעשות שירים מכל דבר. לא אִכפת לך שיעשה ממך שיר, קוהלת?

שיעשה, בבקשה. פתאום שקט עמוק בלב הרעש של תזמורת הנעורים המשתוללת שָם מעבר לגדר. אפשר לשקוע במחשבות כמו בתוך באר עמוקה מלאה שקט. שום דממה איננה מתעוררת להרגיז את השקט ולהפריע. כמו אדם בשנתו. או בחלומו, מחק את המיותר. הלאה. בשקט הקפוא של הסערה בתוך לב הסערה כאשר בחוץ אין שום סערה. ככה אני יכול לעשות לי לילה באמצע היום, ערפל בלב הקיץ, אבל לא חיים בתוך המוות. ואולי כן? אני לא, אתה יכול? בבקשה, משורר יקר, זה בשבילך מתנה ליום ההולדת שלך. אולי תעשה מזה שיר?

מה פתאום מתנה?

למה לא, זה לא יפה?

מאוד מאוד יפה, אך שירים נולדים אחרת. ואין לי שום יום הולדת היום ושירים שהם שירים אף פעם אינם שייכים לימי הולדת.

חבל.

אל תצטער, את המתנה שלך אני מקבל, תודה. נגיד לכבוד השרב. מפני שאני מאוד אוהב שרב. קשה, אבל טוב. כמין טוב מאחד משונה שכזה. מכביד מאוד כמו בכבשן. כבשן של לב עצמך, השרב. וגם כן לב העולם ואתה בתוך הכבשן בתוך לבו הכובש הלוהט של הכבשן.

חשבתי שזה יפה בשבילך.

יפה מאוד, כבר אמרתי לך.

יפה בשביל לעשות מזה שיר, התכוונתי.

שירים נולדים אחרת, אמרתי לך.

שלושתם השתתקו, נבלעים בתוך השרב. גלי אוויר רוטטים זרמו לנגד עיניהם כמו רצי הזיה. באמת קשה היה לנשום בתוך החום הכבד של השרב המוקדם, אבל היה בו גם איזה מקסם מכושף, אכזרי ומענג גם יחד. כאילו ששרוּיים בתחתית קרקע העולם, נוגעים בלב כיבשונו הלוהט.

יפה אמרת על השרב, כך קוהלת לאלף אלף זאקס, הוא קשה כמו עול, אבל מטהר. מלא כובד-ראש וחמוּר.

חמוּר-סבר, אולי?

מאוד, דוחה כל קלות-דעת.

אלף אלף זאקס בהה לפניו, לא רואה לא שומע. גולדין הסתכל בו בריכוז רב.

אמת, הפטיר זאקס באנחה, באמת הייתי רוצה שהכול ייהפך אצלי לשירים, למה לא. באתי להתוודות אז אני מתוודה. ככה רציתי, אבל מה מועיל לי שאני רוצה, עד עכשיו כלום. שיר פה שיר שם, ככה כל חיי, הלוא בשביל זה באתי להתוודות בתקווה שיזוז משהו שהקרח הארור יישבר. מפני שכבר מזמן אני לא. כבר מזמן הרבה שנים אני ונפשי בגלגלים, משותק. לא האמנתי וסירבתי להודות, והמצאתי כל מיני טענות, כולן רק תירוצים. כאשר מישהו הזכיר לי ואמר משורר, פשוט הייתי מתבייש. כאילו אני לא אני, כאילו מתכוונים למישהו אחר. גם עכשיו אני מתבייש. אבל מדבר, שֹמת לב? מתבייש ומדבר. בסך הכול כמה שירים, איזה שתי חוברות צנומות, זה הכול. וגם המעט הזה היה מזמן לפני הרבה שנים. לכן באתי. שהגלגלים לא יפריעו, לא מוכרח שיפריעו. כל הזמן דחיתי ודחיתי עד שאגיע לגמלאות, ככה אמרתי לעצמי, ואתפנה מהחיים. אז אני כבר כאן, אז מה? עוד תירוץ. חשבתי וקיוויתי ועדיין אני חושב ומקווה כי עכשיו ודווקא כאן אוכל לחיות את חיי בצורה אמיתית, ברוח, משוחרר בתוך הגלגלים. זוהי עכשיו השאיפה שלי. זה אפשרי? יש כאלה חיים? מה אומר קוהלת? קוהלת שותק. למה אתה שותק, קוהלת, הרי אתה צריך לדעת. הנה אני מתעורר בגבורה רבה ובתנופה אדירה אני אומר לכם שאתם עוד תראו, כל העולם עוד יראה. זה הזמן, חברים. אם יש בי משהו, שיפרוץ החוצה ויתגלה ויהיה, כל הטענות מתו כל התירוצים הכזיבו. ממחר בבוקר לא תראו אותי יותר כאן עד הצהריים. ממחר אני מעמיד את עצמי לכל החיים במבחן. לְמה שעוד נותר לי מהחיים. אם יש בי משהו יותר משנדמה היה עד עתה, שיעלה ויצוּף ויתגלה ויפרוץ. או שֶׁ, או שֶ, אני אומר. על מי אתה מאיים, רימה ותולעה, נגד מי אתה קם, במי אתה מתגרה? אני מתגרה, לא חשוב. כמו גורל, בוודאי שאני יודע. לאדם בגילי כבר מוּתר להשתמש במילים גבוהות. כי מעתה גורלי זה אני, ואני גורלי. זה הצ’אנס האחרון שלי לנסות ולהתנסות. בכוונה אני משמיע את הדברים האלה בקול רם, כדי שאני עצמי אשמע את עצמי ולא אוכל אחר-כך להתחמק או להתכחש, וגם כדי שאתם תשמעו ותהיו לי לעֵדים. שתעריכו. שתתפעלו. גם שתעריצו, אם אפשר. וגם, אם אין מנוס מפני האמת, שתדונו אותי ברותחין. לכל אלה גם יחד אני זקוק עכשיו כהקדמה לביצור הרגשת העֵרך העצמי שלי, שבלעדיה, ואת זאת אני יודע מראש ומהניסיון, לא אצליח לסחוט מתוכי אף לא שורה אחת. לכן הפכתי אתכם, בלי לשאול לרשותכם, תסלחו לי, לקהל אוהד ומעריץ.

אין דבר, בשעת הדחק גם שניים יכולים להיות קהל. ממחר בבוקר כל כולי במבחן. או שיש בי מה שחשבתי ומה שרבים אחרים חשבו, או שאין. שכולם טועים? אי-אפשר. רק מה, האישיות שלי חלשה, אני היודע כמה שהיא חלשה בשביל לשאת ולהוציא לפועל מה שיש בי. ויש בי מה שיש בי, נראה, ממחר בבוקר נראה. שמעתם שאמרתי נראה? תקשיבו טוב, מלה זו מחייבת אותי אל העתיד, מחיה את העתיד, או שמכבּה מוחקת את העתיד אחת ולתמיד ואין עתיד. אני מדבר יותר מדי, הרבה מלים. כבר עכשיו לפני מחר, מבזבז את עצמי במילים על דיבורים. מה לעשות, המלים הן המקצוע האמיתי היחיד שלי, הקיום האמיתי שלי בתוך הכישוף הנורא המקסים המקולל של המלים כמו בתוך כֶּלא מלא חירות שבחרתי לעצמי. אתם מקשיבים? אדוני השופט חבר יקר שלי בדימוס מקשיב? השתדל להבין ולתת בי אמון ותקווה. הרי באתי להתוודות לפניך, אנוס על-פי רצוני החופשי באתי להתוודות. איש לא האשים אותי, איש לא אילץ אותי. אמון ותקווה וגם קצת הערכה, אם אפשר. לכך אני זקוק עכשיו מאוד. אז בבקשה, אנא. ואם אתם שומעים היסוס-מה בדיבוּרים שלי, דעו לכם כי זה רק היסוס לכאורה, כדי לצאת חובת הטעם הטוב. ממחר השכּם בבוקר תיכף אחרי הארוחה ואולי אפילו עוד קצת לפניה אם אקום מוקדם, אני מתחיל את החיים הגדולים האמיתיים שלי ברוח. הלוא אני עכשיו, כמעט לגמרי, מת. כמו ההוא מה שמו שחלה במחלה משונה בלשון שאיבדה את חוש הטעם. שום כלום, לגמרי טוטאלית. תן לו אווז צלוי ברוטב מצוּין, ברווז ביין תוצרת חו"ל, אפריקוז, צלי אלבטרוס שופרא דשופרא, הוא – שום כלום, הכול כמו קש וגבבה על לשונו. מה טעם לחיות בלי טעם, אני שואל. אז ככה אני עד עצם הרגע הזה בחיים שלי. לכן באתי אליך להתוודות, ואפילו נהגתי בערמומיות והמצאתי לעצמי וטפלתי עלי כל מיני האשמות שיהיה לי על מה להודות. לגלות כדי להסתיר עוד יותר, אולי איזו אמת אחרת שאי-אפשר לחיות אתהּ. אולי, אמרתי, אולי. אבל אתה שופט חכם, כבוד השופט, הערמומיות שלי לא הצליחה להערים עליך ובמקום להתלהב יחד אתי בהתלהבות של הכֵנות שלי, נהגת בי אמנם בנימוס ובכבוד, אך ביד קשה. כמו שהשרב נוהג בנו. בחָכמה רבה נהגת כך ואני מודה לך, חבר. וגם לך אני מודה, קוהלת יקירי, המתנה שלך דווקא יפה בעיני. המשפטים קצת מסורבלים, פה ושם ומשהו מגושם, אבל אין דבר, מחר בבוקר אנסה לעשות מזה שיר. אגב, איך ידעת שהיום יום הולדת שלי? חיטטת בתיק שלי במשרד? מכל מקום, תודה. לפחות אחד שזכר. אחד בכל העולם כולו שזכר כי היום יום הולדת למשורר זקן ונשכח. אבל ממחר בבוקר אני אזכיר להם, לכולם, פרץ בעזוז אתגר-כהשבעה מתוך הרחמים העצמיים שנפשו החלה להתעטף בהם, אז עכשיו כבר מחר ועוד מעט יהיה מחרתיים והוא כמות שהוא, כבר לא צריך ואולי גם אי-אפשר בכלל להוציא את עצמו מהכוח אל הפועל. מפני שממילא הכול החמצה אחת גדולה ונוראה למרות שכבר מלכתחילה לא היה כלל מה להחמיץ, ואשר, מצד שני, לא היה אפשר שלא להחמיץ, באשר הדבר היחיד הממשי שנותר, הוא תחושת עצם ההחמצה. וזה כבר נובע מעצם הקיום שלי וגם שלך שלו של כל אחד שהוא קודם כול החמצה, כאילו לפני שהספקתי להיות, כבר לא הייתי. האם זה מובן?

עכשיו, בשעה המוקדמת הזאת של אחר-צהריים קיציים, הסיע את עצמו בגלגלים לאורך השבילים היגֵעים בשוּלי המדשאה הגדולה, עדיין ריקה מאנשים, והקדים לבוא למקום הקבוע מתחת לצאלון משום שבין כה וכה לא הצליח להירדם היום אחרי הארוחה. וכאן, שקוע בכיסא-הגלגלים כשקוע בתוך עצמו, נעזב מעולם ומלואו כמו איזה יתום זקן, ראשו נבלע בין כתפיו, ורק הקרחת שלו, מגולחת למשעי משֹרידי תלתליו מימים משכבר, הבהיקה למרחוק אפילו באור הדלוח העכור הזה של האובך. למרות ישיבתו השקועה, המנומנמת כלשהו, היו עיניו פקוחות ורואות, אך הוא לא התאמץ להביט. בלי להרים את ראשו, הלכו מבטיו לאן שהלכו מכוח עצמם וחזרו והגישו לו את העולם ממה וכיצד הוא ניצוד ונקלט בתוכם, כביכול אין העולם לאדם שכמותו ובגילו אלא תפאורה לאישיותו. שמעת, קוהלת? דבר זה נאה להגיד על נירון קיסר רומי, על קליגולה המלך המשוגע הגדול, על שלמה מלך ישראל, קוהלת בן דויד מלך ירושלים, אבל עלי על אלף אלף זאקס? ובעצם, למה לא.

השעה הזאת, קצת לפני שעת מנחה, נתחבּבה עליו מיד עם בואו ועכשיו גם היה מרוצה שנחלץ משעת הצהריים הצמיגית והמייגעת בחדרו המלוהט ולהגיע לכאן ולהיות קצת יחידי ולבדו בתוך העולם הירוק. השמים האביכים שמעליו ומעברים הגבירו את הרגשת הערטילאיות והאצילו עליו תחושה מביכה ומגרה כאילו הוא שרוי באיזו רחם מתהווה לאחר שהעולם גווע, או שעדיין לא נברא כלל. שעה כזאת של בטרם, של בינתיים, שבה נאספות כל האפשרויות המוחמצות, כולן אבודות מלכתחילה, ושום דבר כבר לא יתרחש. אין דבר, כבר אין דבר. הוא, בלי שום שמץ של טרוניות, כבר לא. אפילו בחיוך, אמנם עקום במקצת, אך גם ככה בשלווה שבהשלמה, ללא התייאשות, בקבלת הדין מתוך הסתכלות והתבודדות וצמצום אישיותו עד כדי התפשטות הגשמיות. מהכוח שינק ממנה נתרצה לעצמו, אולי אני עכשיו לעצמי יותר משורר מקודם, אפילו שאינני כותב אף לא שורה אחת. כזה משורר שמלכתחילה לא יצא מהכוח אל הפועל. למרות, ואולי דווקא משום שמיד בהתחלה עלה כמטאור נועז וחריף וככה גם התקבל ושיריו המעטים נפוצו ונקלטו ומן-הסתם יש מי שזוכר אותו ואותם מהימים ההם, ואחר-כך גם מכמה שקספירים שתִרגם בשביל התיאטרון לצורך הפרנסה ואשר קצת תמלוגים מהם מוסיפים לזרום לחשבונו בבנק עד היום הזה. מאז לא חדל להיות כל הזמן הבטחה שלא קוּימה, אחד שאכזב את התקוות שתלו בו ואת בעל התקוות עצמו. ברגע עלייתו החלה שקיעתו, מהירה כמוה. אני לא משורר, ניסה להתגונן מפני ההתייאשות שהתחילה לאיים עליו, וככה החל להונות את עצמו, כבר מההתחלה, כאשר היה הבטחה גדולה מהבלקן כמו שבימים ההם כתבו עליו בעיתונים, ראש מלא תלתלי שמש עולה ממזרח של יבשת אחת אל מזרח של יבשת אחרת. ילד הפרא הנצחי, כתבו, כמוהו כסוסי הפרא אשר בשיריו, נער הפלאים בן החמישים. עכשיו כבר אחרי השבעים קרוב לשמונים, כל הזמן אחד שלא יצא מהכוח אל הפועל. אולי גם מטורף שלא יצא מדעתו מהכוח אל הפועל, לעת עתה. רבים כולם טועים בי וגם אני עצמי, כל הזמן, משחק בנדמה לי אולי אפילו גם ברגע זה. משתדל שלא, אבל יוצא שכן. מפני שלא יצאתי ואינני יוצא אל הפועל, כמה שאני משחק במלים. היכן המלים והיכן אני. בורח מהן אליהן, ככתוב בעניין אחר, מבקש להסתיר ונמצא מגלה ולהיפך ולסירוגין, נא למחוק את המיותר לפי הטעם וההבנה.

וגם הפרס, הראשון והיחיד והאחרון, תיכף מההתחלה מיד על ספרו הראשון, בסך הכול חוברת שירים צנומה אך מלאה הבטחות, גם הפרס התפרש בעיני כולם כהוקרה והכרה, אך בעיקר כהבטחה לעתיד. הבטחַת שווא, כפי שהתברר במהרה. הוא עצמו, כבר לפני-כן חש בכך וביקש לחמוק להסתלק באין רואים, וייתכן מאוד שגם היה מצליח, לולא הפרס הזה, גם הוא מקור של רעה, שהחזיר אותו אל הספרות כמו התחייבות ששוב אין מפלט ממנה. והוא חזר אל ניסיונותיו וניסיונותיו העלו חרס. כתב וגנז ומזל שהתעקש לגנוז, מזל שלא התפתה להפצרותיהם של עורכי המוספים שוחרי טובתו. לפחות לא קִלקל הנגנז את השירים שפוּרסמו ונחרתו-לטובה אצל הזוכרים המעטים ההולכים ומתים אחד אחד וככה גם המעט הזה הלך ונשכח, השירים וכותבם, עד שבוקר אחד פרץ שמו שנית אל העיתונים, הפעם ישר לכותרות, כרוך בשמה של רחל ששון. ועד היום הזה לא כל-כך ברור, למרות המשפט והדיווחים שהתפרסמו בעיתונות, אם אותה צעירה גרמה למותה של אשת אלף אלף זאקס, או שאשתו באמת התאבדה, כאחת הסברות. בנם היחיד הרחיק עד יפאן כדי ללמוד את תורת המלחמה של המזרח ונתקע שם לכמה שנים טובות, מתקיים על מתן שיעורי אנגלית. ידיעותיו בשפה זו השתפרו בעיקר הודות לשיטוטיו במדינות המזרח הרחוק, תיכף אחרי הצבא. תרמיל גב גדול עמוס על גבו, עשה שנתיים בנפאל גג העולם, וסופו שנשתקע ביפאן. זאקס, שתקן גדול מטבעו, גם הוא היה מספר לפעמים על עצמו, בנסיבות הקלוב ויושביו בצל עץ הצאלון. כולם התעוררו, במוקדם או במאוחר, לדבּר לספּר להתוודות לגולל את עצמם בכל צורה אפשרית, אך תמיד נזהר שלא להזכיר לא את רחל ששון ולא את בנו. גם הוא עצמו אמנם נחקר פעם או פעמיים במשטרה, אבל אחר-כך הרפּו ממנו כי על-פי החוקים הקיימים לא נמצאה כל עילה לעוצרו או להאשימו. הוא עצמו, מפיו אף לא מלה על כל אלה. בשתיקתו, שקוע בתוך עצמו בתוך הגלגלים, נראה כמו איזה יתום זקן בעולם, איש פצוע ונכלם, פניו סגופים כפני נזיר גלוח ראש. ככה הוא יושב שם מפני שככה טוב לו לשבת במחיצתם של זקני הקלוב, ממעט בדיבור ושקוע אחוז בסבך קוּרי הזיותיו. הדממה משתנית ומתגוונת משעה לשעה ביום ובלילה, באור ובדמדומים, וטוב לו להיות בתוך הלבַדיוּת המתמשכת בתוך הדממה הזאת שותק ומקשיב, להיות שם נוכֵח בשתיקתו ובהקשבתו ותוך כדי כך להשקיף בחריפות על סביבותיו בלי להיות מעורב ממש במה שעיניו רואות.

גם את ש. ניבר, עדיין סופר נודע גם בימינו אבל בעיקר בימים ההם, לא הזכיר במפורש. אבל לפעמים, כאשר דיבר קצת, באופן כללי, על חֲברוּת ועל בוגדנות בין סופרים ואיך יכולה לצמוח תחושה של נבגדות בלי מעשה בגידה ממש, בגידה בידידות עצמה ולא בידיד, הבליע גם את שמו ותוך כדי כך נטה תמיד להאשים את הנבגד עצמו. אתה שאמרת לי עץ שנשקתי היום, מחר אחזור אליו. ומחרתיים, תמיד. מלים חזקות, מלים של ברית. ובאיזו נפש קלה הפרתָ אותה, בבת-אחת, אתה שאמרת עץ שנשקתי היום מחר אחזור אליו. ואני אינני עץ. או שבעיניך אפילו למעלת עץ לא הגעתי. לא שכחתי ניבר, עד עצם היום הזה לא. שנים רבות חלפו מאז ואני, מעודי לא אמרתי לך כמה חשוב היית לי בחיי. אתה אמרת כך עלי בחייך. אתה אמרת אותי, אני שתקתי אותך. חבר יחיד, ידיד לנפש, זר לא יבין, כך אמרת והוספת כל מיני וכו' וכו'. אבל להאשים? אני יכול לקונן, היום יותר מאשר אז, אולי בייחוד היום, אבל להאשים? רק את עצמי. על שאינני ראוי. שכּכל שהעלבון משכבר איננו חדל להיות צורב וכואב אפילו ברגע זה, בי כל האשמה. גם על כך שבגללך חשתי את עצמי נבגד נזנח או לא נערך כראוי, בי כל האשמה. מפני שבאופן כללי אִכזבתי אותך כמו גם את כל האחרים, שכך או אחרת לא עניתי על ציפיותיך וציפיותיהם ובקצרה, מפני שהייתי כפי שהייתי וכפי שהנני. שאישיותי איננה די אישיות והכושר שהצטיינתי בו, לדבריך, לשאת ולסבול, איננו ממין הכישורים המעוררים התפעלות. אולי גם לא הערכה יתרה. אלה אינם, ועל-פי טבעם גם אינם יכולים להיות, גשר וקשר. בעיקר התייסרתי בגלל מה שהתייסרתי. עצם זה בייש אותי בעיני עצמי. וכללית הרגשתי את עצמי די מושפל. כביכול יש בעולם ייסורים גדולים המרוממים וממרקים, ויש קטנוניים, מכוערים, משפילים הממאיסים עליך את החיים, ודווקא אלה נדבקים בך בטרדנות מעיקה ואינם מרפים.

אפילו עכשיו, למרות שניבר כבר מת וביום קבורתו הרהיב זאקס עוז להרגיש הקלה מסוּימת אך מפורשת, הכול נשאר כשהיה. המעשים עצמם חלפו מזמן, ש. ניבר נפטר ונשכח, אך העלבון נשאר וצורב היום לא פחות מאשר אז, ואפילו ברגע זה נושב ממנו, מעֵבר למרחקי הזמנים, איזה איוּם על אישיותו שנפגמת בעצם תחושת האיוּם, פצע נבוך ונכלם בקרבּו עד היום הזה.

והספר, פתאום אני זוכר איך שהבאתי אותו אליך. השני, נדמה לי, בצאת הראשון הידידות ביננו עדיין היתה רופפת. ישבנו שנינו בחדר שלך וישבנו וישבנו, קצת גם דיברנו, ודמדומים ירדו עלינו וכבר היה ממש חושך ואתה לא העלית אור. משום-מה, תהיתי. איזה מטוּמטם הייתי שלא הבנתי באיוולתי כי אמרת תודה רבה בעד הספר, עכשיו נדמה לי שאפילו לא טרחת לפתוח ולקרוא את ההקדשה, וחיכיתָ שאלך. בכוונה לא העלית את האור כי רצית שאלך, ואני לא הבנתי. ישבנו וישבנו ואתה אפילו כוסית לא הצעת לי. לא לכבוד הספר, לא לכבוד מה שבינינו. גם בכך ביקשת להאיץ בי ללכת ואני ישבתי שם כמו מטומטם בתוך הדמדומים המתמלאים ונאחז בכל נושא אפשרי ובלבד להוסיף לשבת ולדבּר. איך לא עלה על דעתי. איך לא הבנתי, מזל שלא הבנתי. או שביקשתי לא להבין. עכשיו, מילא. אבל אז? אלוהים יודע איך הייתי מגיב מה הייתי עושה אילו קלטתי את האותות המפורשים ונרמזתי. עד כדי כך הייתי גולם מטומטם או נפחד לדעת?

וגם עכשיו, הזעם שגואה בו עכשיו מעבר מזה על שנים רבות, לא היה על ניבר אלא על עצמו, שלא קלט ולא נרמז שסירב להבין שפחד וסירב להבין וּבטמטומו הגמלוני הנבוך הוסיף לשבת שם בתוך הדמדומים הגוברים עד שכבר היה כמעט חושך גמור ורק בקושי מצא את דרכו אל הדלת.

וכאילו קרה הדבר עכשיו ממש ברגע זה, נכמר לבו בקרבּו ונפשו התחילה להתעטף בחמלה על עצמו ושוב הרגיש, ועתה ביתר שֹאת, דחוי ונבגד, עד שההרגשה הזאת התפשטה בקרבּו להרגשה כללית של כישלון, היותו מוּבס ללא תקנה, איש פגום.

מן העבר השני של המדשאה התנהלו להם לאִטם בר-דויד וגולדין נשען על מקלו, שניהם בדרכם לכאן. אני רואה שאלף אלף הקדים אותנו, אמר בר-דויד.

כפי הנראה לא יכול היה להירדם היום, נענה לו גולדין. מה מציק לו, תיכף רואים שמשהו מציק לו.

אולי מפני שאיננו מצליח לכתוב, אולי מפני שלא כל-כך קוראים אותו בזמן האחרון, אם בכלל.

ככה סיפר לך?

ככה הבנתי מתוך דבריו, הוא עצמו משתדל לא לדבר על זה. אלף אלף הוא בכלל שתקן גדול. זה מפני הפחד, אני חושב.

איזה פחד?

הפחד לדבר, אני חושב, שאם יפתח את הפה, מיד יתחיל לדבר על עצמו.

ולדעתך, מזה הוא מפחד?

מאוד.

וכאשר הגיעו אל מתחת לצאלון והתרווחו כל אחד במקומו, העיר בר-דויד כלאחר-יד, מה זה קרה שהיום הקדמת אותנו, זאקס? וקולו, משום-מה, נשמע סדוק כלשהו, פוצע את שעת המנחה היפה השלֵווה הזאת.

מה זה משנה מי הקדים את מי, העיקר שעכשיו כולנו כאן. רק קוהלת.

אני כאן, צייץ קוהלת, אני תמיד כאן. בכל מקום שאתם, שם גם אני

פנחס גולדין תקע את מקלו בין רגליו, השעין עליו את ידיו כף על כף ואת ראשו השעין על כפותיו. תוך כדי כך הרחיק מבטו ממנו ונתקל בנער הדרוזי, העוזר לגנן. הגנן עצמו לא נראה בסביבה והנער טיפל בשיחים הרחוקים. ומיד, שוב, גם הפעם בדיוק כמו בפעם הקודמת, פשט בקרבּו בשיפולי בטנו מורך סתום ובפיו חש איזה יובש פתאומי מעורר רוגזה טורדנית. ביקש להתיק את עיניו מהנער ולרגעים אחדים אף הצליח בכך, אך מיד נמשכו עיניו בכוח שאין לעמוד בפניו וחזר להביט בנער. והמורֶך הזעיק את הבהלה והבהלה הפחידה אותו, ובלי משים התחיל לקרטע תחתיו בעצבנות.

אלף אלף זאקס שתק בדבֵקות, כאילו מתוך כוונה מיוחדת. הוא ישב לו שם שקוע בגלגלים, מבקש מאוד גם להיות לבדו וגם לא להיות לבדו. להיות מרותק ככה שקוע בכיסא-הגלגלים ולהשקיף על סביבותיו מתוך השקט העמוק אל רחוק רחוק החוצה, לראות, לבחון, עכשיו נדמה לו כי בדיוק לכך השתוקק כל הימים, להיות מאחורי הדברים בתוך איזה ככלות הכול כמו מעֵבר לחיים ובה בעת בתוך תוכם על-פי הזיכרונות זיכרונם לברכה, בצורה הכי סבילה והכי פעילה בהעלם אחד. כאילו להיות קיים לא קיים ודווקא בכך קיים מאוד. אז ככה לשבת ולשבת בתוך הגלגלים ולהתבונן איך שהעולם מצטמצם בתוך מה שנקלט וניצוד בחוג העיניים המסתכלות באותה שעה ובאותו מקום, חוץ וּפְנִים נכרכים יחדיו על שַפוד של מבט אחד.

המדשאה הגדולה ומה שמעבר לה ועד היכן שהמבט מגיע וחוזר מיד ונאסף כאלומות אור בלילה ומתעכב על הצַפצָפה הצומחת שם בעקשנות מיוחדת במינה. סתיו עכשיו, אפשר להגיד כמעט כבר חורף, והעלים נושרים שם צהובים ונובלים, עלה על עלה שלכת בתוך העשב הנמוך אשר למטה. ובאותו הרף-עין עצמו, בדיעבד עם העלים הנושרים וממש מתחתיהם ובמקומם, כבר-כבר נובטים עלעלים אחרים, ירוקים מאוד, כאלה קטנטנים עדיין, יותר רמזים של עלים מאשר עלים ממש, ובכל-זאת כבר עלים וכבר ירוקים. שלכת וצמיחה בהעלם אחד, וזה לא בסמלים אלא בצפצפה המתעקשת שם לצמוח כאילו שלא במקומה בקצה המדשאה הגדולה. להסתכל ככה ולהסתכל עוד. ובלי לגרוע ממנה עין לשקוע בהתמכרות גמורה אל תוך הזיכרונות ולחיות עכשיו הכול שנית לא כזיכרונות אלא הם הם החיים עצמם. ופתאום גם היה לו כל הפנאי שבעולם, כאילו איננו קצוב ואיננו עומד להיגמר, בדיוק כמו הרגשתו לפני הרבה שנים כשהיה איש צעיר חי בתשוקה להתגבר על מה שאי-אפשר כלל להתגבר, לבטל עד כמה שאפשר את הבינתיים האלה, להבקיע את זמניוּת הזמן, להפקיע בכוח הרוח את הזמן מהזמניות. שהרי הקֵץ הצפוי בסוף כל הזמנים לא נעשה לו עכשיו בזקנתו מוחשי יותר. הזמניוּת הסדוקה הזאת של הזמן, הבינתיים הפגום הזה של בין לבין, כלומר כל האדם עלי אדמות, מה, מה? בקצרה, לאן כל זה מוליך? כלומר, אם לא לִחיות את כל זה עצמך עֲבָרְךָ, שנהפך להווה שלך במחשבה בתוככי שלך פנימה, אם לא להוציא את עצמך אל הפועל בתוך החוויה של הרוחניות, מה הטעם ואיך אפשר בכלל?! לעזאזל השירים שלא נכתבו, כולם הבל של קוהלת. שהרי זה רק לכאורה נדמה שהמרחק בין החיים והמוות מתקצר במרוצת השנים. על-פי השכל הישר זה אמנם כך, על-פי ההרגשה הוא איננו מתקצר ונשאר בדיוק אותו מרחק לא מוחשי שרק שנייה קטנה, פחות מהרף-עין, מפרידה ביניהם. דבר זה מאציל לפתע לנשימתו מרחב חסר גבולות המרחיק את המוות אל מחוץ לכל המחשה, עד כדי ודאוּת מדהימה שעד שהמוות לא בא, הוא פשוט לא קיים.

ולשקוע ככה כאילו בגלגול חדש ולהעלות גֵירה את חייו מתוך הזיכרונות בכישלונות במפלות בהזיות בסיוטים באכזבות בחלומות וגם בחלומות שווא, את כל חייו מראשיתם כאילו רק ברגע זה הם יוצאים מהכוח אל הפועל האמיתי הרוחני המזוקק שלהם. כאילו כל שהיה עד עכשיו, כל החיים הם כשלעצמם, לא היו אלא חומר-גלם להזין ולפרנס ללבות ולהעמיק ולגוון את הבנתי אותם, כחומר הנאגר בשעת מעשה בשביל לחיות את הכול שנית, שנים רבות לאחר-מעשה. האופן שאני חי את חיי שנית ברוחי לאחר שכבר חייתי אותם פעם בפועל ממש, הוא האופן שאני חי אותם באמת, מתרגם את עצמי בחזרה מהמעשה אל ההלכה בגלגול השני הרוחני של קיומי עלי אדמות. כאילו כל המעשים והקורות והכול הוא רק הכנה בשביל ההשתדלות הזאת לעכל את החיים כדי לחיות אותם כמעלה גֵירה רוחנית בהבנה האחרת המשתנית מיום ליום ובתוכה ומכוחה משתנים בדיעבד החיים שכבר נחיו, כל החיים שנֶחיוּ משתנים בתוך ההבנה המשתנית, המשנה את החיים שחייתי למרות שכבר חייתי אותם. הבנת החיים חזקה מן-הסתם מהחיים עצמם, אפילו אם היא כשלעצמה אין בכוחה לשנותם. אצלי, מכל מקום, זה כך. רק אחר-כך, לאחר שההבנה האחרת מעלה את החוויה גֵירָה, לועסת ומעכלת אותה לפרטיה בתוך המסננת הרוחנית שלאחר-מעשה, לפעמים לאחר שנים ואפילו שנים רבות, דווקא אז נאצלת עליה ומתוכה מלוא המשמעות. ואז, ממִצפֵּה המרחקים בזמנים ובגיל, בכלל לא חשוב אם היתה זו חוויה הכרוכה בהנאה או חוויה הכרוכה בצער במצוקה באכזבה בתבוסה או אפילו בהשפלה. המסננת התבונתית שלאחר-מעשה יכולה להעניק אפילו לחוויה של כישלון עָצמה של חיים רבים. מסננת התבונה שלאחר-מעשה מזקקת את החוויה מהסִיגִים הבלתי-נמנעים הדבֵקים בה בשעת התרחשותה ושותלת אותה במחוז האחר של השיקול הרוחני המיוסר והוא שמעניק לה טעם היונק מכוח ההתבוננות והתפשטות הגשמיות, מכוח התשוקה לשתוק פנימה ולהתבונן. הרבה פנימה, ככל שרק אפשר, מתוך כוונה סמוּיה שטעמה לא מחוּוָר לו כל-צורכה להיעלם לגמרי כלפי חוץ, לשתוק בדבֵקות אל תוך עצמו בציפייה חרֵדה למשהו שעומד הנה אולי בזה הרגע תיכף להתגלות. ותוך כדי כך, יחד עם זה, בידיעה ודאית כי שום דבר לא יקרה ולא יתגלה. ואפילו הניסיון להבין הוא ניסיון-שווא בסופו של דבר, אפילו כך, ניסיון זה עצמו, שווא ככל שלא יהיה, הוא עתה התנסותו הרוחנית החזקה כמו איזו הגשמה של משאת-נפש משכבר. בעצם ההתנסות הזאת הרגיש את עצמו נחלץ מחייו כפי שהיו ומדעתו עליהם כפי שהיא, ומתחבר, ולוּ לרגעים אחדים, עם כלל חברת האדם בתוך הרוחניות והוא שייך, ניצוֹל, לא משנה מה שהיה וכיצד היה, הרגשה של הרבה מבוכה ומורך, הרבה טעויות ויכול גם להיות שלא היתה בהם שום טעות כלל, ואלה פשוט היו חייו כמות שהיו. אפילו אם לא עשיתי מה שרציתי לעשות, עשיתי מה שיכולתי לעשות, ובתוך היכולת כלוּלה ממילא גם אי-היכולת, אמר לעצמו בדרכו אל ההתפייסות עם עצמו ואל ההשלמה עם כל שהיה. שהרי בסופו של דבר כל שהיִיתָ, היתה התנסות לפי מידת שיעור אישיותך וכל מה שכּלול בה ובקצרה זה כל האדם בחייו ובמותו. ואת זאת אמר לנפשו בפשטות ככל שמסוגל היה בלי להתכחש לעצמו ובלי הונאה ואפילו בהשתדלות לא לעורר בקרבּו, תוך כדי כך, חמלה על עצמו. ומכוח אמירה זו כבר חש את עצמו שרוי בתוך המימד הרוחני הצרוף, בחיים שמאחורי החיים שהם הם תוככי החיים.

בינו לבינו ובינו לבין קוהלת. כי בהיחבא, עדיין תחת הצאלון, התנהלה אותה שעה שיחה קצרה, אותה שיחה בשינוי-נוסח בינו לבין קוהלת. אני לפחות נכשלתי, אמר זאקס לקוהלת, אתה גם זה לא. כן נכשלתי, הצטדק קוהלת, אבל אני הגשמתי את כישלוני ואתה גם זה לא. כישלון לא צריך וגם אי-אפשר להגשים, קבע זאקס, הוא כבר מגשים את עצמו מתוך עצמו וישנו. ואז הוסיף קוהלת, כבדרך-אגב ולא כמסקנה, כי הוא הֵמִיר את חייו תמורת לא להיות. כנגד זה מסר זאקס הצהרה שהוא עסוק עכשיו בלהחליף את חייו תמורת חיים אחרים בתוך הרוחניות. ואתה מצליח? התפלא קוהלת. לא כל-כך, הודה זאקס, אבל אני משתדל. טוב שיש לך השתדלות כזאת, העיר קוהלת. חזקה מאוד, אישר זאקס, היא עכשיו כל חיי. ההשתדלות עצמה? פחות או יותר, כן.

בעיניהם של בר-דויד ופנחס גולדין, שלא קראו אף שורה אחת של אלף אלף זאקס, האיש היושב לידם בגלגלים היה אולי חכם לפי דרכו, אך בעיקר ובדרך-כלל היה זקן נבוך ותמהוני שרוחו אינה חדלה להיות חותרת אל משהו הכרחי ונחוץ שיבאר לו את כל שהיה בחייו, ובלעדי ביאור כזה כל שהיה כביכול סתם היה וכאילו לא היה כלל, גם לא כמשל, רק גבב של מקרים בתוך איזו השתנות מתמדת בלתי-מובנת. הוא לא היה רוצה להיפרד מזה העולם, כך בפירוש אמר, בלי להגיע לאן שרוחו חותרת להגיע.

ובינתיים נשמע ברמה דיבורו הכבוש של גולדין, ידיו על מקלו התקוע בין רגליו וגופו זקוף והפסוֹקֶת בשרידי שערותיו הדלילות מדוּיקת כחוט השֹערה וכדרכו, דיבורו רהוט מהוקצע מעוצב כראוי. גם המבטא גם ההיגוי מושלמים וקולחים בלי שהיות של אֶה ובֶה בין הברה להברה. ממש תענוג להקשיב לו. באותו אופן ובאותו קצב קרא מן-הסתם גם את פסקי-הדין במחוזי. דיבור כאילו לא אישי, קצת אפילו לא אנושי, ואף-על-פי-כן בדרך מסוּימת דווקא אישי מאוד. זה אדם שכוחו בפיו ומלוא אישיותו זורמת בדיבורו.

מפעל חיי, הודה גולדין והתכוון לאורח דיבורו, אבל אל תחשבו שנולדתי עם זה. נכון שתמיד היתה לי תשוקה גדולה לדבּר ככה, אבל לא האמנתי שאוּכל. רק עכשיו אני תופש כמה שהייתי צריך להיאבק עם עצמי עד שהגעתי לכך שהתחלתי להיות יכול לדבּר כמו שעכשיו אתם שומעים אותי. כי אני, להווי ידוע לכם, חברים יקרים, אני גִמגמתי. מה זה גִמגמתי, בצורה קשה מאוד גִמגמתי, לא סתם. זה מפתיע אתכם לשמוע שגִמגמתי? באמת קשה להאמין, גם לי עצמי. כשאני רק חושב אחורנית איזה גמגום קשה גמגמתי, וגם עכשיו, אני חושב. עמוק עמוק בתוך הדיבור שלי חבוי הגמגום, גם עכשיו. אתם לא שומעים אותו, אבל אני כן, כל הזמן על גבול של פחד, והפחד יכול להוליד גמגום. איך שהייתי נתקע לפעמים באמצע המלה גו גו גו גו גו ובשום אופן לא הצלחתי לסיים גומר, או גורל. כן. עכשיו, בפשטות, הנה: גורל. אבל אז, לעבור מהברה להברה, כמו קריעת ים סוף. ולהגיע לסוף המשפט כולו, זה פשוט היה מכשול בלתי-אפשרי לעבור אותו, הייתם מאמינים שככה חזק גמגמתי. ודווקא הגמגום הקשה הזה הוליד בתוכי את התשוקה הבלתי-אפשרית של דיבור רהוט וקולח ומדוּיק. אפילו עכשיו ממש ברגע זה אני חש איך שהגמגום הטמון כמו סוד בדיבור היפה שלי, בקצה הלשון אני נוגע בו כמו ללקק צלקת משכּבר. איך עמדתי בכיתה של העממי ודִקלמתי שיר של יעקב כהן, את שמו אינני זוכר, ובתיכון התבקשתי לשאת נאום הגנה במשפט על יוסף בן מתתיהו. את השיר ריסקתי בגמגום שלי הברות הברות ואף אחד לא הבין שום דבר. כולם צחקו והמורה אמר טוב טוב, שב. אך אני דווקא התעקשתי ודִקלמתי את השיר ואת נאום ההגנה על יוסף בן מתתיהו המשכתי עד הסוף. למדתי אותו בעל-פה, אפילו פעם אחת לא נזקקתי לנייר הכתוב. הזיכרון שלי היה טוב מאוד, בקלות למדתי בעל פה, קטעים שלמים, כל דבר. חוץ מדיבור, באמת שהייתי כנראה תלמיד מבריק. בכל מקום, גם באוניברסיטה. ודי בקלות, אני מודה, בלי להתאמץ הרבה. מה שהפליא אותי ומפליא אותי גם עכשיו, הוא הדבר המוזר שכאשר קראתי בַּבּית בחדר שלי בקול רם, בכלל לא גמגמתי, וכאן בכיתה לפני המורה והתלמידים, לא הצלחתי לסיים אפילו פסוק אחד בלי לרסק אותו בגמגום שלי. יכולתי לשתוק, אף אחד לא אילץ אותי לדבּר, אבל אני, כאילו נהפכתי אויב של עצמי, דווקא נמשכתי כמו אידיוט להשתתף בכל שיחה, בכל ויכוח, בכל בירור. רק בהצגות לא השתתפתי. לא מפני שלא רציתי, מפני שלא בחרו בי. אני מצִדי הייתי בוודאי להוט להשתתף גם בהצגות. מנין באו לי הכוחות האלה לגמגם ככה לפני הכיתה, אני פשוט לא מבין וגם היום אני משתומם מאוד. אפילו בדיחות הייתי מספר, תארו לעצמכם. בכל מקום שסיפרו בדיחות, נדחפתי גם אני לספר. מדהים, לא? גם אני. יכולתי לצחוק מבדיחות של אחרים, אבל אני נדחפתי דווקא לספר, השד יודע למה. כאן גמגמתי הכי חזק, ממש בדיחה איך שסיפרתי בדיחות. אינני זוכר שצחקו. כמה שאני עכשיו לא משתדל, אינני רואה לפני פנים צוחקים. לא לבדיחות שסיפרתי, לא לגמגום שלי, הם בכלל לא צחקו, גם לא לגלגו, כנראה שהם פשוט ריחמו עלי. אפילו ניסו להשתיק אותי, די די למה לך להתאמץ, תן לאחרים לספּר.

אבל אני דווקא התעקשתי. בפנים בתוכי בערתי כולי מעלבון מכלימה נוראה מהרגשה כללית ממוטטת של כישלון. לחיי להטו, עד עכשיו אני מרגיש את הלחיים שלי לוהטות ואת העיניים שלי יוצאות מחוריהן ואת גידי הצוואר נמתחים בהתאמצות נואשת לסיים הברה מרוסקת של מלה שנתקעה לי בפה, ולא יכולתי להפסיק, אינני יודע מדוע, אבל בשום אופן לא יכולתי להפסיק.

ועל כך גולדין מספר עכשיו בנחת, בקול רהוט וערב וצלול מאוד, בהיגוי מדוּיק. כאילו על מישהו אחר, לא על עצמו, ממש לא ייאמן שאדם יספר כך על עצמו, איזה מין אדם הוא זה המשתנה עד כדי כך. ממש ברגע זה הוא ממציא מישהו ואנחנו פתי מאמין לכל דבר.

בוודאי על מישהו אחר, מיהר גולדין להסכים, על מישהו אחר וגם שונה מאוד, בתוכי.

וככה הוא סיים את הגימנסיה והתעקש ללמוד משפטים. משפטים? אפילו אביו נדהם. אתה, משפטים? איך תפצה פה בבית-המשפט? מראש כל המשפטים שלך אבודים. לא אבודים, טען פנחס גולדין כנגד אביו בגמגום קורע לב, לא כל עורך-דין חייב להופיע בבית-משפט, יש גם טיפולים אחרים. חוץ מזה לקחתי לי שותף עורך-דין זוטר, שילוני שמו. ממוּלח כזה, לשונו חלקלקה מתגלגלת בפיו מלידה. לימים נבחר לכנסת, אינני זוכר ברשימתה של איזו מפלגה. אחד כזה מתאים שם, מהזָן הזה נפוצים לאחרונה בכנסת ברשימת כל המפלגות.

המשרד שגולדין פתח עם השותף הזוטר שילוני וכל העבודה המשפטית שהתנהלה שם נהפכו במהרה זירה למאבק איתנים, כלשון המליצה, אבל במקרה זה מדוּיקת כחוט-השֹערה, שהתחולל בינו לבינו על הדבּרת הגמגום. גם עם פסיכולוגים נועץ, אך במהרה נואש מהם והוא נותר לבדו עם ודאוּת נחרצת שהכול תלוי אך בו ובכוחות שיצליח אם יצליח לפתֵח בקרבּו. הקרָב היה אִטי וממושך מאוד, סמוי לחלוטין בינו לבינו. רק המאמץ היגֵע, מטריד ומעורר חמלה, היה גלוי. הגמגום היה גוף זר אויב-בנפש שתול בקרבּו להכשילו על כל שעל והוא נלחם בו בתחבולות ובנועם, בעָרמה ובחלקלקות, בנשימות עמוקות ובנשיפות וגם בזעם ובחימה שפוכה וזה תמיד היה גרוע מאוד. לאט לאט פיתח לעצמו צורות שונות של התגברות, פעם כך ופעם אחרת, וזה היה ממושך מאוד, שנים, עד שהצליח בנסיבות משתנות לגמגם פחות ופחות. והיו נסיבות, לעתים רחוקות, שבהן בכלל לא גמגם. בתוך נסיבות כאלה התבצר כדי לפתח בקרבּו כוחות לכבוש את עצמו גם בנסיבות אחרות.

בימי המעבר ההם גם התקשר, לראשונה בחייו, עם בחורה והיא שנישֹאה לו, היא שהיתה האשה האחת היחידה שידע בחייו. אותה ואת גמגומו כבש בערך בתהליך אחד. עד כדי כך, שעד יומה האחרון מן-הסתם לא שיערה את סוד הגמגום הטמון חבוי בדיבורו המהוּקצע הקולח של בעלה. מה שבשביל כל איש אחר מובן מאליו כמו לאכול ולשתות ולצחוק וללכת לקולנוע ובעיקר ללכת, סתם ללכת חופשי וקל על שתי הרגליים, נהפך לפנחס גולדין מסע כיבושים מתמשך בתוך משֹאת-נפש שהשתלטה על חייו כליל. תחילה על-ידי משפטים ברורים בשיחה קלה במשרדו, במשא ומתן רגיל בנושאים פחות או יותר שוטפים, אחר-כך העז פעם וכמי ששֹם נפשו בכפו הופיע בבית-המשפט. הוא דיבר אל השופט, רק אל השופט, אבל באולם הקטן של בית-המשפט היה קהל והקהל שמע. והקהל הקשיב לו. ההקשבה הולידה בגופו צמרמורת מענגת חזקה מאוד, כמו אחד משוּתק בשתי רגליו מתחיל פתאום ללכת. במעומעם ואף על פי כן בבירור מאוד, חש בכל איבריו את כוח הדיבור ככוח של שלטון. לשכלל ולהשתכלל, התחזקה בו מיום ליום משֹאת-נפשו.

כאשר הוזמן פעם להרצות על נושא משפטי מסוּים, הכין ראשי-פרקים בכתב. הוא בחן את לבו מראש והחליט לסמוך על הכוח שייווצר בו מכוח הקשר שיתחולל בינו לבין קהל השומעים. אויבו הסמוי לא היה הידע הכללי או תוכן ההרצאה שעמד לשאת, בקשר לכך לא היתה בו שום חרדה. את-תשומת-לבו ריתק לא אל התוכן אלא אל הכושר הרטורי של הדיבור הרהוט, שבו נקשר דבר בדבר לא מכוח ההיגיון אלא מכוח הלשון המתגלגלת תלולה וקולחת ומהוקצעת. בבוא השעה יצא אל הקהל כעולה על מוקד, מפקיר את עצמו לדעת ויהיה אשר יהיה.

כגודל החרדה, כן גדולה היתה צהלת ניצחונו פנימה ברדתו מהדוכן בלא גמגום כלשהו, אף לא לתפארת המליצה. ואיש לא שיער ואיש לא הבחין כי היתה זו ההרצאה הראשונה בחייו, נאום הבכורה מאז משא הסניגוריה האומלל על יוסף בן מתתיהו בתיכון. בערב אחד כבש בהעלם אחד את קהל השומעים הקטן שנאסף לשמוע את כל העולם כולו את עצמו. ההרצאה הראשונה הזאת חתמה את סוד גמגומו בשעווה פרטית לחלוטין. ההרצאה השנייה גררה שלישית, גם היא בפקולטה למשפטים באוניברסיטה.

לאחר שהתחזק בהופעותיו לפני קהל, העז לקרוא הרצאה מן הכתב, כשעיניו תקועות בנייר ושוב אינן פנויות לשאוב כוח מעיני האנשים בקהל. כאשר עבר גם את המכשלה הזאת בהצלחה חוגגת בניצחון פרטי אישי צוהל פנימה בינו לבינו ואיש אינו יודע ואיש אינו משער אף לא אשתו, נפרצה דרך רחבה של דיאלוג מתמשך בין מרצה ושומעים עם קהל ועם כל מיני קהל. מאז הוציא את עצמו במהירות רבה מהכוח אל הפועל ונודע כמשפטן רהוט ומבריק, המדייק והמאורגן ביותר בפקולטה.

ואז, כעבור זמן-מה, התמנה שופט, תחילה בבית-משפט השלום, אחר-כך במחוזי, אחר-כך לנשיא המחוזי. שמו נודע בקרב משפטנים בכל הארץ, הקראת גזר-דין שלו נהפך לשם-דבר, עיתונאים שיחרו את קרבתו. מבריק, אמרו. שנון, סרקסטי וגם בעל שאר-רוח. דיבור מאורגן, ביטוי לאישיות מאורגנת, כתבו. ורק הוא עצמו ידע שהגִמגום הכבד משכבר קבור בנפשו וההתגברות עליו מוסיפה להזין בחשאי תפארת כוח סמויה חוגגת צוהלת עד עצם הרגע הזה כאן, תחת הצאלון, בשלוות אחר-הצהריים ליד המדשאה הגדולה.

הכול התחולל בפתאומיות כמו קטאסטרופה. בעצם, כל הזמן ראה אותם, כל הזמן הטרידו את נפשו, אלא שהוא, שקוע בסיפורו, התעלם מהם וכאילו לא ראה ולא הבחין ולא שֹם לב. אבל הוא כן, בשניהם. בגַנן הדרוזי ובנער שהביא עמו לעזור לו בעבודות הגננות. בהתחלה עבדו רחוק בקצה השני של המדשאה ושניהם נעלמים ומתגלים בין השיחים, ערטילאיים ומטושטשים כמו בהזיה. לדרוזי היה גוף שרירי גזעי כזה עם שֹפם שחור עבות על פניו שקצותיו מסתלסלים. הוא גזם את השיחים וגופו הערום השחמחם הבהיק בשמש כנחושת קָלָל, תנועת הקיצוץ הרעידה את שרירי זרועותיו כגורי כלבלבים, והנער עוזר לידו.

שוב ושוב, הנער הזה. נערתי כל-כך, חולמני כזה. רק מתחזה כעובד, אבל באמת מסתכל בוהה על סביבותיו. אחרי השיחים ליד המִדשאה הגדולה טיפלו בשיחי הגדר והתקרבו לאורכה ועכשיו כבר היו קרובים מאוד, וכבר בלא בושה, נועץ הנער את עיניו בגולדין. שלא! למה דווקא בי. מה הבחין בי שהוא מסתכל בי כל-כך, מה ראה שאני לא יודע. ואולי זה רק נדמה לי ואני מדמיין לעצמי ומדוע אני נסער כל-כך מה יש מה קרה.

נבוך ומבולבל אבל בעיקר נדהם מאוד היה, כמו שרוי בהזיית קדחת. כמו בחבלי קסם סמויים נמשכו עיניו שוב ועוד להסתכל בחמדה בעור פניו הצח השחמחם של הנער הנערתי הזה, על לחייו וצווארו ומִפתח חולצתו. והנער, כמציית בבלי-דעת, ושמא דווקא מדעת ובמתכוון, לעיניים החומדות המסתכלות בו מבוהלות ובגניבה, הסיר בדיוק ברגע ההוא את החולצה, ניגב בה את הזיעה מפניו והטילהּ ליד בקבוק המים וצרור האוכל של הפיתות וגבינה והזיתים. הגוף הנערתי הבהיק עכשיו, לח מזיעה, בשמש הפונה מערבה. שלא יסתכל בי ככה, אני אהרוג אותך. הירגע, פנחס, הוא לא מתכוון אליך, בכלל לא אליך, סתם הוא מסתכל ככה בכולם, זה הכול רק נדמה לך. סתם נער דרוזי שהגנן הביא עמו שיעזור לו בעבודות הגננות, מה נרעשת כל-כך.

וגולדין הסב את פניו מהשמש ומהנער והביט לכיוון אחר כאילו בדיוק ברגע זה נמצא שם משהו שמשך את תשומת-לבו, והשתדל להיות לא-רואה לא-מבחין לא-יודע.

בן שלךָ?

לא גולדין, בר-דויד שאל את השאלה הזאת והגנן הדרוזי חשף את שיניו בכזה צחוק לבן שוחר ידידות ואמר לא בן שלי, בן אחותי. נער טוב, רוצה להרוויח קצת כסף. אז אני מביא אותו לכאן לעזור לי.

כולם הביטו בו, עכשיו גם גולדין. מבטים אחדים נפלו גם על הנער שלידו. מה קרה לעיניים שלי, לא יכול להיות, מה פתאום שנער זה כובש גיחוך כזה נכלוּלי, כאילו מרמז ונרתע ומיד שוב מרמז ונרתע ודווקא אליו, במיוחד אליו רק אליו.

ופנחס גולדין נבהל מאוד.

שירוויח קצת, דיבר הגנן הדרוזי, חופש עכשיו, אין לימודים, אז למה לא. הוא נער טוב.

וגולדין שמע נער יפה. הגנן אמר שירוויח קצת, וגולדין קלט הצעה מפורשת. הוא עצם את עיניו וראה את הנער הדרוזי שֵדון קטן מדלג כאנטילופה בין העצים, נעלם ומתגלה חליפות בין השיחים, מביט בו צוחק בעיניים גדולות, משחק עמו מחבואים מתעתע בו חצוף כממזר ופתאום שֹה תמים מנכּש בחריצות את העשבים השוטים ליד השיחים כפי שציווה עליו דודו. לא מסתכל בו כלל וגם קודם לא הסתכל בו ובכלל אף פעם והכל תעתועי דמיון, מה קורה לי. מאחורי עיניו העצומות הוא מציץ בגניבה ורואה שֵדים מתרוצצים בעיניו של הממזר הקטן, רגע צוחקים ומשנהו בוהים בתוך עיניו, פקוחות מאוד לתוך מלוא פניו, מקרוב מקרוב, מה קורה לי. והוא, עדיין המוּם, לא מבין, מסרב להודות. איך זה ככה, פתאום כמו ברק, מכת גרזן בגלוי באמצע האור.

והוא פקח את עיניו וראה פֶה ושפתיים נפשֹקות מעט כשֹפתי נערה וחוזרות ונסגרות לאט. הם היו שם שניהם, הדרוזי והנער, שקועים בעבודת הגננות שלהם, מתעלמים ממנו ומכל החבורה בצל עץ הצֶאלון ומכל האחרים, ממהרים לסיים את עבודתם וללכת הביתה, אך ראה, והפעם בעיניים פקוחות ומשתוממות והוא מסתכל ומסתכל, נרתע ונמשך בחמדה מתעוררת וגם בבחילה להקיא. שפתיים חושניות נפתחות נסגרות שֹפתי נער-נערה, פה אדום ולח, שפתיים נפתחות מרמזות ברעדה קלה מפתות להביט הלאה למטה אל הרגליים דקות חלקות למגע.

וכבר, כמה שלא השתדל, נקלע באחת בּקרָב פרוע של מבטים מצטלבים שהתלקח בחשאי בין עיניו לבין העיניים של הנער הדרוזי החצוף המשתחץ הזה, ישר לכלא הייתי שולח אותו. פתאום מתחזֶה, עובד בחריצות מתעלם מכל העולם, מבטיו נסוגו אל עיניו, אינו רואה אינו מבחין רק עובד, דוֹדוֹ הביא אותו בשביל לעבוד ולהרוויח קצת כסף מן הצד והוא עובד.

וגולדין הסתכל בו, כבר לא יכול היה שלא. ואז, יחד עם הזעם והמבוכה הקשה וההשפלה והכלימה שגאו בו, פשטה בגופו הזקן גם איזו נעימות סוערת ופתאומית ומדהימה, כמו איזה יום אביב צעיר מלבלב שפרץ לפתע לתוך אמצע החורף.

עָצַם את עיניו ופיו נפתח להגיד משהו כדי להיחלץ מהתעתועים המבהילים ולהתקשר מחדש אל חבריו בצל עץ הצאלון.

ככה גִמגמתָ, כל-כך חזק? התפלא בר-דויד, ואלף אלף זאקס ביקש ממנו שיפסיק, בבקשה, פשוט קשה לשמוע.

 

פרק תשיעי    🔗

בשעת בוקר קצרצרה זו שהכול בה אחרֵי והכול לפנֵי, עשתה לעצמה צפרירה פסק-זמן של קפה וישבה לה, מתאמצת להיות נינוחה, בפינה החביבה עליה במטבח ליד החלון הנשקף אל הגינה למטה, עכשיו לגמרי לבדה בכל הווילה המרוּוחת הזאת על שתי קומותיה. את הילדים כבר הוציאה, גיא לבית-הספר נוני לגן, איתמר נמצא עם יחידתו בסִדרה כבר מאמצע השבוע, עד שבת לא יחזור. נגסה פירור מעוגת השבת, לגמה מהקפה, נהנית מאוד מניחוחו, ותוך כך העיפה עין בעיתון הבוקר. רק מתוך הרגל, בלי עניין מיוחד.

כמות שהיא, אשה נערית נמרצת ומטופחת במוּדעוּת עצמית חזקה, שערותיה קצרות, גזוזות ישר בעורף, מנופחות מתעגלות בצורה משתחצת מתגרה על מצח חלק ושקוף מתגלה מתאפלל חליפות, כולה אלגנט בסגנון ספורטיבי. חגורה רחבה על מותניה הגבוהים, נאה לעצמה ונאה לאיתמר. אור הבוקר העז שבא מהחוץ נשבר על הזכוכית הכהה של החלון, מתעמעם ומסתנן פנימה רך ומלטף.

כך התחילה השעה הקצרצרה הזאת וכך גם הסתיימה, פתאום, מעצמה, כמו איזה חסד בינתיים, ושוב כתמיד היתה כרדוּפה אל תוך הזמן ומתוך הזמן, כל כולה מָחוֹג נע קדימה ועל עקבותיו איננו חוזר, שוב ושוב משתדלת לשווא להיות נינוחה. אי-אפשר ככה, היא יודעת, החיים בורחים לה בתוך השאפתנות הטרדנית הזאת, גוזלת ממנה את עצמה ואת ימיה בהווה עד שהיא מופקעת מכל הזמנים ולה משלהּ אין כלום, כאילו אינה קיימת כלל, מטופחת כמות שהיא בכל עת גם תיכף בקוּמהּ בבוקר מתוך הווילה היפהפייה העומדת לה כטירה קטנה בונבוניירה מכושפת בתוך גינה מדוּשאת סביב סביב עד לסף השער ועד לגדר האבן המסוגננת. כמו מקוללת היא רדופת שאיפות כרדוּפת שֵדים אל עוד ואל הלאה ולה משלהּ כבר אין לה כלום וגם אין לה צורך בכלום, הכול איתמר. כמה שנפשה יצאה אל תאנה על כתפיו, שלושה פסי הסרן המשתהים כמעט הפכו אותו למפגר בעיניה. אך כאשר חזר הביתה עם התאנה, ראתה והנה היא רק אחת, בסך הכול אחת, מיוּתמת שכּזאת, צמוקה, יחידה מאוד, נאחזת בנס בקצה הכותפות מוּעדת לנשירה. כל-כך ראתה עד שלא ראתה אותה כלל אלא רק ובעיקר את המקום הריק הפנוי מזדקר לנגד עיניה. וכאשר ניתוֹספה תאנה שנייה של סגן אלוף, הזדקר מיד המקום הריק של התאנה השלישית. לא אני, הוא. בשבילו הבליעה את עצמה כל כולה בתוך אישיותו, כביכול היא כשלעצמה לא קיימת, לא מַבחינה או מתעלמת בכוונה שתוך כדי כך היא בולעת אותו בחייה שלה. כל כולה חרֵדה לו ולקידומו. ככה היא באהבתה את בעלה, וללא צל של ספק בטוחה היתה שכּכה טוב לו וממילא גם לה.

כמו שהיא עכשיו נמרצת באהבתה את איתמר, בדיוק ככה היתה נמרצת בלימודיה, דראמה ומחול בשני חוגים שונים, כאשר הגיעה מיבניאל לתל-אביב ותיכף מן ההתחלה הסתממה היבניאלית הזאת מהעיר הגדולה. דראמה ומחול לפני ואחרי-הצהריים ובערבים עבדה לסירוגין ולחליפין בכל מיני עבודות מזדמנות והכול בחריצות נמרצת ונחרצת להגיע להשיג להשתכלל, עד שפגשה את איתמר ובבת-אחת, במהירות וללא משבר מיוחד, נתחלפו שאיפותיה בשאיפות שקבעה לאיתמר והכל נבלע באיתמר שנבלע בשאפתנותה שנשארה כמו שהיתה ורק מטרותיה השתנו. תקופה קצרה, ממש תקופה קצרה, הסתפקה בדירה שֹכורה בעיר, אך מיד עם קבלת הסרן עברו לווילה הזאת, מרחק עשרים דקות נסיעה ממנה. אבא בר-דויד סייע מחסכונותיו ובקשריו, יבניאל מצִדה לא מנעה את עזרתה מבת המושבה, וסכום הצטרף לסכום, עם ובלי הצמדה, לא חשוב אנחנו כבר נסתדר, וכך נבנתה הווילה הזאת, כל הזמן בהתערבותה הנמרצת של היבניאלית בתָכניות של המהנדס ובשינויים של הקבלן, עד שכיום קשה לקבוע מה חלקם ומה חלקה.

ואיתמר לא התערב, הכול היא, הכול צפרירה, וכל שהיא עושָה בכל אשר היא שולחת ידה, נהפך תיכף ליציר כפיה. איתמר היה ונשאר איתמר של הצבא, כפי שהכירה אותו תיכף מההתחלה. ימים ולילות במִרדפים ובאימונים, רק בשבתות יש לו וילה לשוב אליה ואל משפחתו, שני ילדים שלישי בבטן, בשביל לנסוע לפיקניקים לכל מיני מקומות, לפי מפות ולפי המלצות ששמע בצבא. מן-הסתם היה משתאה מאוד לשמוע איך מאחורי גבו מנסחים אותו כיציר כפיה של אשתו. שכן הוא, על-פי דרכו, היה דווקא די מרוצה מאורח חייו כמות שהם. וגם צפרירה היתה מרוּצה שיהיה לו הצבא ולה הווילה וכל החיים שמחוץ לצבא, עד כדי כך איננה קנאית עליו לקנא בצבא, אף-על-פי שהיא יבניאלית פרובינציאלית, כמו שאתה קורא לי. מילא, שיהיה. אתה בעלי ואני אשתך, ועוד איך אתה בעלי, אף-על-פי שלפעמים לעיתים קרובות אני מרגישה כאילו שאני יותר אמא שלך, מאשר אשתך. ויותר משאני אמא שלך, אתה בן שלי. אמא נמרה, אמא שאפתנית בשביל הבן שלה, הכול הכול, לא חשוב. מיליון הייתי נותנת בשביל לדעת איך היית מקבל אותי לוּ ידעת כיצד אני מקבלת אותך כבן שלי, איתמר הגדול החזק התינוק שלי. שהאשה שלך היבניאלית הפרובינציאלית שלך לא אינני נפגעת כאשר אתה קורא לי ככה זה אפילו מחניף לי, היא קצת הרבה לפעמים די קרובות אמא שלך. כמו במפרשֹ היא מפיחה רוח בַבן שלה להיות שואף אל הלאה אל עוד, מלַבָּה בו את שאפתנותה ושנינו יחד אתה לי ואני לך אתך במעלות הדרגות והתפקידים, איך אתה בכלל שם בצבא, פשוט קשה לי לתאר אותך לעצמי, איך אתה שם מפקד על אנשים ואומר להם איך ומה לעשות, הרי בסך הכול אתה ילד. האם יודעים שם בצבא מנחשים משערים כמה שאתה ילד. מה, נגמר הקפה?

נגמר. הבינתיים הקצרצרים שהואילה להעניק לעצמה כחסד של בוקר, נגמרו. כמו רפלקס חזרה הציפייה, חזרה הדריכוּת הלא מובנת, הנחיצוּת הדחופה המיידית הזאת לקום ולעשות ולהזיז דברים. וכבר, מעתה ובמשך כל היום ואל תוך הלילה ועד לקפה של בוקר יום המחרת היא שרוּיה במתח של ציפייה כמו בחרדה של כיליון-נפש שיתרחש משהו, שדברים יזוּזוּ, שהרגעים ימהרו, לפחות שהטלפון יצלצל.

אבל הטלפון שותק, כמו זמן שקפא הוא שותק. זמן שאיננו. שהלך לאיבוד. שלא! טלפון שותק הוא טלפון מת. כל כמה שהיא משתדלת להתעלם ממנו, כולה מרותקת אליו, שיצלצל. אפילו טעות במספּר, שיהיה. העיקר שישמיע קול, שיגיד האלוֹ. והיא, טעות במספר סליחה אין דבר. בכוונה היא מתרחקת ממנו, משקיעה את עצמה במאה עבודות באלף מחשבות מתעלמת ממנו עד כלות הנשמה, ועד כלות הנשמה היא רתוקה אליו כל רגע מקרוב ומרחוק בציפייה. בתקווה. בדריכות להתפקע, שיצלצל. שידבר, ובלבד שידבר, לא חשוב מי מה אפילו אידיוט לנדב לו זוג אוזניים וללכת לשטוף כלים, אין דבר שרק יצלצל. טלפון שותק הוא טלפון מת וטלפון מת מכחיש את העולם והופך אותו לא-קיים, חד וחלק ובקצרה. או שאני לא קיימת בשבילו, שיצלצל. כל הפה והאוזן אל העולם, לשמוע ולדבּר ולהיות בקשר, שיצלצל. האלו, השמיע קול. הנה, סוף סוף, ומיד כל כולה התעוררות, כל העולם תקווה, הגורל עצמו מצלצל, האלו. כן, אני שומעת כל חיי אני שומעת. מה, טעות? איך זה יכול להיות, גורל אף פעם לא יכול להיות טעות. אפילו כן, אולי בפעם אחרת, סליחה.

איך השתיקה של הטלפון מעמיקה את השקט. והשקט מעורר את החרדה. שלא, שמשהו יקרה, שהרגעים יזוזו כמו המחוֹגים של השעון, העיקר לעבור על-פני הרגעים לבלוע את הזמן להשאירו מאחור ולהתקדם הלאה, כל הזמן להזיז דברים ולהתקדם, לא חשוב לאן, הלאה. תכלית ההתקדמות ההתקדמות עצמה, הלאה. לעבור על-פני הזמן להשאיר את הזמן מאחור, לחסל את הזמן כמו אויב והלאה הלאה תמיד וכל השאר, הלאה. אולי כרודפת, אולי כרדוּפה ונרדפת, ואפילו באמצע הלילה היא מתעוררת רדופה בשנתה, קמה בחושך משנתה, פונה כמגששת לשירותים בין שזקוּקה לכך ובין שלא, נמשכת למקרר לטעום כפית יוגורט ותוך כדי כך מבטהּ נופל על הזמנים התלויים על הקיר, לוח-השנה השעוֹן שמעליו. אם כבר אחרי חצות, ועל-פי-רוב כבר הרבה אחרי חצות, אצבעותיה נמשכות כמו מאליהן לתלוש מהלוח דף יום עובר שחלף. היום הגיע לקִצו, נגמר, נתלש כמו אנחת רווחה. כאילו יום שעָבַר הוא סכנה שחלפה והיא ניצלה. ממה? כאילו תכלית קיומה בהצלחתה לסיים את היום להגיע אל סופו בלי להיפגע להיפצע להיפגם מכל מה שאורב לה בחרכּי הרגעים. לגמור אותו למחוק לתלוש מן הלוח. הנה עוד יום שחלף-עבר בלי פורענות מיוחדת. גם בלי שקרה משהו מיוחד, אבל יום שהייתי. יום שחייתי. כאילו שהיא איזה פרי הממהר להבשיל. או שהיא מבקשת, משום-מה, להזדקן בטרם-עת לפני שיחמיץ בה משהו. כאילו הימים החולפים מקרבים אותה לאיזו מטרה נכספת בסמוי. מה מטרה, מי מטרה, אולי פורקן מהתחייבויות וחובות, אף-על-פי שעל-פי טבעה היא דווקא שוחרת התחייבויות וחובות ממש כמו איתמר, אבל אולי כמו פורקן מהחיים לקראת משהו שהוא יותר חיים מחיים, אולי.

כך או אחרת, תלישת דף מהלוח של יום שחלף אחרי חצות הלילה מחוללת בקרבּה שמחה אינטימית עזה כמו טקס פולחני פרטי משלה. וכשהיא תולשת, היא תולשת בפראות צוהלת מתנקמת שהנה עוד יום חלף עבר, תולשת כדוחקת בימים שיעברו, בדפים שייתלשו כמו העלים מן העץ, וכבר היא ממהרת לאיזה מקום של תקווה, אל איזו הגשמה מיוּחלת, אל תכלית גדולה, לעת-עתה סמוּיה. תולשת את הימים כמקצרת את הדרך, דוחקת בזמן. הנה עוד יום חלף עבר הגיע אל סופו והיא עדיין כאן. אבל לעולם היא מקפידה לא לתלוש את היום דקה לפני חצות. חס וחלילה לא לחסל יום לפני שהוא תם ומתחסל מעצמו. כאילו יום הוא איש. היום נגמר, כולם נגמרים והיא אל הלאה, כנרדפת, בלתי-מסוגלת לשהות להיות לחיות בתוך הרגע שהיא נמצאת בו, תמיד נדחפת לוחצת את עצמה ואת האחרים, וכל האחרים הם קודם כול איתמר, קדימה אל הלאה ועוד הרבה הרבה הלאה.

כמו המחוגים בשעון. תמיד הלאה במעגל המכושף, שש שתים-עשרה, שש שתים-עשרה, ושוב שש שתים-עשרה. ומיד להתחיל באחת בתוך החלוקה הקיימת של חצאי שעה ורבעי שעה ולכל הדקות שבין הרבעים בלי יכולת להיעצר, ולהגיע לשעה שתיים ושלוש והלאה, מחוגים אינם נעצרים להשתהות רגע בתוך הרגע לחיות בו בלי שום זמן בלי שאיפות בלי דחפים סמויים וּגלויים. היא לא, איננה יכולה, כמו קללה היא נמשכת אל הלאה הלאה, גוררת את איתמר אחריה.

איתמר, שוב. היא משלהּ אין לה כלום, הכול הוא ובו, את הדראמה והמחול עזבתי ללכת אחריך להפוך אותך למפעל חיי, אל תעזוב אותי. שרק לא, איתמר יקר שלי, אני אמות על המקום, שלא. אני מבטיחה לעשות כל מה שתרצה, אבל לא הייתי מציעה לך לסמוך יותר מדי על ההבטחות שלי, גם אני לעצמי לא. שרק לא יעלה בדעתך, אבל מה פתאום שיעלה בדעתך. אבל מה זה פתאום אני חושבת ככה, אולי הלב שלה הקדים להרגיש משהו שעדיין לא ידוע לה. מה אתה מרגיש, לב, ספֵּר לי, אני רוצה חייבת מוכרחה לדעת כדי להקדים תרופה למכה. אם רק תדע מראש, כזאת אמונה חזקה מפעמת בה בכוחותיה, תשֹכיל להרחיק כל רעה, להסיר כל איוּם. מה זה פתאום איוּם, מה הרגישה בו באיתמר שכּכה היא פתאום חרֵדה כל-כך בימים האחרונים, הלב החכם שלה הִקדים אותה, או מה? מה? מה פתאום הופיע באמצע היום באמצע השבוע, נגמר לו הצבא? קרה משהו, מה קרה?

שום דבר, הפטיר והלך הלאה, וכל-כך נחפז לעבור על פניה, שחשבה כי לשירותים הוא ממהר. אבל הוא, דווקא לאמבטיה, בלהיטוּת להתקלף מבגדי השדה של הצבא, מעפר הגבעות, מהלֶס המסמא, מהשמש מאבק הנגב מהחום המכלֶה, מכל העייפות שהצטברה בו.

הֵה, אני כאן, קוראים לי צפרירה. מכיר?

הבליע מבוכתו בגיחוך של בּרכּת שלום חפוזה, ובעוד תרמילו מימינו, אחזוּ לחצוּ אצבעות שמאלו על לסתותיה עד שפּיה נפתח כמו פה של דג ונמעך קלוֹת תחת שפתיו המבוקעות, המלוחות מזיעה שיבשה.

וכבר המים במקלחת זימרו בקול גדול. וצפרירה, עדיין במטבח, רצתה לעשות מה, אולי להכין מהר מהר משהו, אך לארוחת ערב עדיין מוקדם מדי, לחטיפה של מנחה מאוחר מדי. אז מה?

איך אתה, רעב? אכול? להכין משהו? ככה היא בצעקה מבעד לדלת הסגורה.

אני גווע, נשמע קולו הצועק בצהלה ובששון מבעד לזִמרת המים הקולחים.

דבר ראשון, הֶחליפה מפה על השולחן במטבח. לוּ היה עכשיו ממש לילה, מן-הסתם גם היתה מדליקה נרות, כאשר הילדים ישֵנים ורק הם שניהם איש ואשה במטבח בלילה. יפה? מאוד. אבל בחוץ עדיין אור של יום, והילדים למטה, לעת-עתה שיישארו שם, אחרי הארוחה נקרא להם אל אביהם. איך זה לא הבחין בהם בבואו.

קול המים במקלחת פסק ואחר-כך התחדש ואחר-כך נדם כליל. עכשיו הוא מתנגב, טוב שהחליפה הבוקר מגבות. עכשיו הוא מתלבש, גופייה ותחתונים באמבטיה, חולצה ומכנסיים אחר-כך בחדרו. בלי-הרף היא מצותתת לו, מנחשת אותו בתנועותיו, משערת אותו במחשבותיו וברציותיו, ועכשיו הוא גם מרחף לנגד עיניה עירום במקלחת, עירום במיטה, גופו עדיין נערי בשלושים וכמה שנותיו, איננו שרירי במיוחד, גם כתפיו קצת שמוטות, אבל איזו יציבוּת נאה ועדינה יצוקה בו בגופו ובנפשו. כל הזמן איתמר, בלי הרף מחשבותיה עליו ובו, כמו שלט-רחוק בפעילות מתמדת שאינה נפסקת לרתק אותו אליה. חבל שאיתמר איננו סובל כלבים, כל-כך היתה רוצה שיהיה להם כלב, גם הילדים רוצים. ניסתה לשסע בו את הילדים, אך הוא עמד בסירובו. זה לא פשוט איתמר, ניסתה אליו דרך אחרת, הרבה ימים ולילות ובעיקר לילות אנחנו לבדנו וזה לא קל. אז אולי, בכל-זאת, איתמר? כזה כלב גדול נאמן, לא כלב שעשועים. גם הילדים רוצים, מאוד. לא אִכפת לך מה שהילדים שלך רוצים? אז מה אתה אומר, איתמר? אני אומר, אמר איתמר, שאם אַת רוצה, קחי לך כלב. אבל דעי לך שאני אינני סובל כלבים. אבל אם את רוצָה.

איזה אבל, מה אבל, כמובן שהיא, כרגיל, מבטלת את רצונה בפני רצונו. הלוא גם עשיית רצונו היא שלט-רחוק בידיה, אפילו ודווקא משום שאיננו אוהב כלבים.

מדיף ניחוח של מים וסבון, רחוּץ ומסוֹרק במכנסיים קצרצרים, היה כחוזר אליה ממרחקים. מעֵבר מזה של השולחן ישב עלם-גבר צח פנים, איש חיקהּ ואב ילדיה והצַלחת לפניו ריקה ליד קערת הסלט המלאה.

שמעתי אותך אומר שאתה רעב, ואולי לא שמעתי טוב?

במבט שנתן בה נתלה בדל חיוך כאֵגל טל בקצה עלה, ועדיין ידיו אסופות אצל גופו.

או שאתה רוצה משהו אחר?

לא לא זה מצוּין מה שהכנת, בדיוק מה שאני אוהב, תיכף.

ואצבעותיו נעו לאחוז בכף הסלט הגדולה, להעביר מן הקערה לצלחתו. אִטיוֹת כהרהורים נעו אצבעותיו, כמו באיזה טקס סמוי, וצפרירה הרגישה את עצמה מנגד, לא יודעת לא מבינה לא כלולה, ושוב, כמקודם, מַשק הציפורים השחורות של החשדות.

חשבתי שתבוא רק ביום שישי, אמרת שתבוא לשבת.

טוב, אמר כמסכם, אם ככה, נגמור לאכול נחזור לבסיס ונבוא ביום שישי כדי לענות על ציפיותיך.

אני נורא אוהבת אותך, איתמר יקר שלי, אבל בהומור אתה חלש, תסלח לי. אני, סתם שאלתי.

ואני סתם באתי באמצע הזמן כאשר לא הייתי צפוי.

אני יודעת, אמרה, משתוממת על ההברקה הפתאומית, זה בגלל אבא, נכון? היום הוא יום הביקור הקבוע שלך ולא רצית לאכזב אותו, נכון?

כמובן שנכון, הנהן בראשו כמודה באשמה ושם מצלחתו בפיו, תמֵה תוך כדי כך עד היכן ומה היא מנחשת ועד היכן היא יודעת וכמה עוד תצליח להעמיד פנים תמימות ולהיות שֹמֵחה בבעלה היושב כנגדה ואוכל.

אבל אני מוכרח תיכף לחזור, הפטיר.

עכשיו? תיכף? עוד לפני הלילה?

הלילה יש לנו תרגיל גדול באש חיה, אני מוכרח להיות שם.

ואבא שלך?

מה זאת אומרת אבא שלי?

הוא בסדר? אני מתכוונת, אחרי שהזקן ההוא התאבד שם.

לאט לאט, אמר איתמר וזאת הפעם נתן בה את מלוא עיניו במלוא עיניה, אבל עיניו לא היו יציבות. שלא תהיה כל-כך טובה אלי, תבע ממנה בינו לבינו, אף פעם לא הופיעה אצלו בחלום, השתומם. לוּ יכולתי לצווֹת עליה שתופיע בחלום, או לצוות על החלום שיכניס אותה אל תוכו. אבל אינני יכול. לא, אינך יכול, ענתה שתיקתה כהד לשתיקתו, ואף-על-פי-כן אנחנו יחד כאילו נולדנו בשר אחד ואל תתאמץ להתכחש, שייכים לגמרי זה לזה, אפילו המריבות שלנו הן כמו מריבות בין אדם לעצמו, אנחנו כמו אח ואחות המצחקים איש ואשה. אז איך הדֶנית הזאת צמחה לה פתאום בחלום שלו, מי שתל אותה שם.

כדאי שתבקרי פעם את אבא, אמר לצפרירה, כבר מזמן לא היית אצלו. לא מוכרח להיות דווקא אתי, אם זה לא מסתדר, מוּתר לך לבקר את אבא שלי גם בלעדי.

אני מצִדי בטח, כבר מזמן. אבל נדמה לי שהוא לא כל-כך מחבּב אותי.

אבא שלי? אותךְ? מה פתאום!

אינני יודעת, ככה נדמה לי. פעם אפילו אמר שאני מסרסת אותך. מה אתה צוחק?

כך אמר?

בדיוק במילים האלה.

אַת לא יודעת איך אבא, אומר דבר אחד ומתכוון לדבר אחר. תגידי, אַת מרגישה אותי מסורס?

בחייך, איתמר. אני חושבת שאבא שלך לא כל-כך מרוצה ממני, אולי היה רוצה שתהיה לך אשה אחרת.

איזו?

שאל אותו, מה אני יודעת. טיפוס מסוג אחר, אני משערת, לא כל-כך כמוני. אולי אחת שתהיה דומה לאשתו.

לאיזו? שלוש היו לו, לאיזו אַת מתכוונת?

בטח לאמא שלך. באמת היו לו שלוש נשים?!

כמעט ארבע. עם אחת התחתן פעמיים ופעמיים גם התגרש ממנה. היו לו עוד נשים, לא עם כולן התחתן. תמיד היו לו נשים בשטח.

כזה קאזאנובה גדול, אביך?

איזה קאזאנובה, זקוק היה לנשים שיאהבו אותו, הוא בכלל לא ידע לאהוב נשים, אני חושב. תמיד זקוק היה לנשים בשטח, שיגרשו מלבו את השֹנאה לעצמו, בשביל זה.

עד כדי כך, שֹנאה? אינך מגזים, איתמר?

אולי לא בדיוק שנאה, אבל בטוח שקשה לו לסבול את עצמו כשהוא לבדו. היום אולי כבר קצת פחות. לכן זקוק היה לנשים, תמיד.

מניך לך, דיברת אתו? הוא בעצמו סיפר לך?

הוא לא צריך לספר לי, אני יודע.

ככה איתמר, פתאום בפסקנות גרוּיה, וסלידתו מעסקי הנשים של אביו בִּצבּצה ממנו עכשיו מפורשוֹת. אשמאי זקן, אבא שלו, הולל בעל עבירה חסר מעצורים ובלי שום בושה. מתפאר באוזני כול במעללי גבורותיו, אבא שלי. והוא האיש שהתיימר בשעתו, מעשה פטרון מתווך כמו סרסור להכיר לו את דונה. אמרתי לך שהיום יבוא, אמר לדונה. איתמר, תכיר את דונה שלנו, מלאך ולא אשה. כך אמר וחיוך כזה גדול נמרח על פניו שתיכף התפרש לאיתמר כחיוך של זימה. גם דונה וגם איתמר, שניהם השכילו להעמיד פנים כאילו אינם מכירים זה את זה. איתמר אפילו נדהם מהכושר של דונה להעלים בצורה מושלמת וטבעית כל-כך את היכרותם, שתוך כדי כך הגילוי הזה עצמו עורר בו מורת-רוח מטרידה. אם היא יודעת כל-כך יפה להעלים ולהעמיד פנים תמימות, כי אז. ולא הוסיף. אפילו בינו לבינו לא העז לחשוד בה כי אז היא מסוגלת לשקר גם לו.

אבל לא לבר-דויד. האשמאי הזקן הציץ מלמטה בבנו ובדונה שעמדו עליו מזה ומזה והבחין איך שעיניהם משוחחות ביניהם ואפילו נוגעות אלו באלו והוא קרץ להם לעודדם וגיחך לעצמו בערמומיות, ולאיתמר היתה הרגשה ברורה וטורדנית מאוד כאילו אביו שולח את עצמו את גופו בגופו שלו אל גופה של הדֶנית, ושוב נדמה לו שקרץ לו כמפתֶה, לזרזו ולעודדו. קרץ או לא קרץ, פתאום היה חשוב לו מאוד לדעת, כאילו בכך מתמצה כל אשמתו של רודף נשים אשמאי זקן זה, אבא שלו. זנאי מכוער עד לתוך זקנתו לתוך מותו. עכשיו תסלחו לי ילדים, התנצל, אני צריך ללכת. וכמי שעשה את שלו, השאיר אותם לבדם, ופנה מהם לאורך השביל ואיתמר ודונה ראוּהוּ עוקף את הזקֵנה המפליצה ומתרחק הלאה. והזקֵנה ישבה שקועה בכיסא-הגלגלים שלה כמו קוץ גדול ומכוער תקוע באמצע העולם בתוך האור, עטופה מכורבּלת בצעיפיה, ורק עיניה מציצות מבוהלות חשדניות ופחדניות מבעד לתחרי הצעיף כמו מתוך איזה חרכּים פרטיים. ככה היא מפליצה תחתיה ומתבּשֹמת מניחוחי עצמה. לעקור אותה מהנוף הירוק הזה, התבקש בלבו של איתמר, אפילו מרחוק עוררה בו הזקֵנה הזאת מיאוס עד להקיא.

איך אַת יכולה, שאל את דונה.

יכולה, מה?

לנגוע בה, לטפל בה, כמה שהיא מלוכלכת ומסריחה. מגעיל!

היא לא מלוכלכת, כאן מקפידים מאוד על הניקיון, כל יום אמבטיה.

אז מדוע אבא קורא לה זקנה מסריחה?

כי היא באמת מסריחה.

אמבטיות יום יום, אמרת.

אמרתי. זה לא מפריע לה להפליץ נפיחות כל הזמן.

איך שהיא יושבת לה תחתיה שקועה בגלגליה מכורבּלת בצעיפיה ומפליצה חרישית חרישית, מתעטפת בהנאה סמויה אך לה לעצמה בניחוחי סרחונהּ. למרות המיאוס שעוררה בו, נמשך איתמר דווקא להסתכל בה. כל הזִקנה המנַוולת הסתמלה פתאום בדמותה. איך יכולה דונה לטפל בה, התפלא.

יכולה, הבטיחה לו דונה, היא אשה חולה מאוד, אבל השֹכל שלה צלול לגמרי. המון חולה, אבל יש בה כוח לא רגיל לחיות את כל המחלות שיש לה.

גם בדניה עסקת בכך?

בסיעוד זקנים? לא, בדניה רק למדתי את המקצוע הזה, שם המקצוע הזה נפוץ מאוד.

אז איך הגעת לזה דווקא כאן?

אני עכשיו באמצע העבודה, אמרה לו, אבל בשעה אחרת במקום אחר בחדר שלה שמע מפיה שבהתחלה הגיעה ארצה כמתנדבת, ישר מקופנהאגן לקיבוץ, יחד עם מתנדבים אחרים, איתמר בוודאי יודע שהיא איננה יהודייה, אביו בטח סיפר לו. הוא בכלל סיפר לךָ עלי? קודם היה נדמה לי שכן, לא? טוב, אבל עכשיו אני כבר יהודייה. על-פי הרבנות שלכם, לא על-פי הלידה שלי. לא הִרגשת שהעברית בפי היא עברית של גויה? אפילו שהתגיירה, נשארה גויה, לא? עם כל הפרטים, המִקווה והדינים והכול. אתה אומר אמת כשאתה אומר העברית שלי טובה? לא הייתי רוצָה שתשקר לי, חשוב לי מאוד לדבּר את השפה הזאת בצורה נכונה כמה שרק אפשר. בגלל בועז, מפני שהתחתנתי אתו. לא העברית, הגיור, אל תבלבל. לבועז בכלל לא היה אִכפת העברית שלי. אני מצטערת לספר לך כי התגרש מאשתו כדי להתחתן אתי. ואולי כבר היה גרוש לפני שבאתי לקיבוץ ורק אחר-כך התחתן אתי, אני כבר לא יודעת בדיוק. האשה שלו קוראים לה הדסה נשארה בקיבוץ. באותו קיבוץ, יחד עם הבן. יש להם בן, קוראים לו רונן. לי ולבועז גם כן יש ילדים, לא סיפרתי לך? שני בנים, הכול באותו קיבוץ. נשמע לך מסובך? הרי רק את העובדות אני מספרת לך, לא את החיים עצמם. עובדות תמיד אפשר להסביר. אם משהו לא ברור לך, אתה יכול לשאול. אחר-כך בועז נפל במלחמה, עוד עובדה. אתה מוכרח להבין כי בקיבוץ לאלמנה גויה הרבה יותר קשה משהיה קודם עם בועז, אפילו שהתגיירתי לפי כל הדינים. עם בועז, שהיה חבר ותיק ומקובל, זה היה אחרת לגמרי, אבל כאשר נשארתי בלעדיו אלמנה עם שני בנים, קשה מאוד. הבן השלישי שלו, זה רונן מהאמא שלו, תיכף מההתחלה אף פעם לא בא לבקר. אז אתה מבין שהחיים בקיבוץ הפגישות על השבילים ובחדר-האוכל ובכל המקומות היו קשים מאוד. בלי בועז הייתי זרה בקיבוץ. החיים בקיבוץ דווקא מצאו חן בעיני. אבל היה קשה מאוד.

ויום אחד לא יכלה יותר ועזבה. טוב שלמדה גיאטריה ויש לה המקצוע הזה של סיעוד זקנים, מזל שהביאה את התעודה אתהּ. מזל שבמוסד זה חיפשו בדיוק באותו זמן אחות גיאטרית ודונה התקבלה. ומפני שבאה מהקיבוץ, המוסד גם עזר לה בדיור. איך הדירה הזאת בעיניך?

וכאילו רק עכשיו התפנה לכך, התחיל להסתכל. המטבחון היה נסתר מאחורי המחיצה, והחדר עצמו, היחיד, נראה לוֹ נזירי מאוד ואיזה ניקיון חריף ותכליתי, שמשום-מה התאפיין בעיניו כפרוטסטנטי, נדף מכל פינה, ובייחוד ממפיות התחרה שהיו שם מתחת לכַדי הפרחים, אחד מזכוכית שני מנחושת, וגם על שני השולחנות הקטנים. לא דירה אלא ממש מעון מגורים קטן ומטופח מאוד. איזה חן קשה מעולם אחר שלא מכאן יצוק היה בכל רהיט ובכל פריט. המיטה היחידה שעמדה שם, מכוּסה היתה בשמיכת צמר משובּצת ושוּליה מתוחים בקפידה באופן שקַווי האורך של המשבּצות בשמיכה תאמו להפליא והקבילו עם שפת המיטה ועם חריצי האריחים של הרצפה, מדוּיק ותמים כמו מיטה בפנימייה של בנות.

רגעים אחדים נשם את דונה בתוך דירתה ולא אמר כלום. דונה עקבה אחריו לראות איך היא ודירתה נראים בעיניו.

אחר-כך שאל אותה איך היא יכולה לעבוד במקום כזה ואם מתוך כוונה מיוחדת בחרה במקצוע של סיעוד קשישים. מפּנֵי, הסביר את שאלתו, זה בטח מוכרח להיות נורא מגעיל לטפל בגוף של איש זקן ובייחוד של אשה זקנה עם כאלה עצמות בולטות והרבה עור רפוי, אז איך היא יכולה לנגוע בזה ואיך היא יכולה לסבול את הריח שלהם. איזה ריח, שאלה. הריח של הזִקנה, הסביר, איך אַת יכולה. לנגוע בהם. להאכיל אותם. להרגיש את הריח הרע הנודף מהפה שלהם, בטח נודף מהם ריח רע בגלל שיניים רקובות וכל מיני תחלואי קיבה, הרי זו ממש הקרבה, איך אַת יכולה, דונה? זה לא מדכא אותך?

זו עבודה כמו כל עבודה אחרת, השיבה דונה, מתרגלים. אבל אַת בחרת לעבוד במקצוע הזה, התעקש איתמר. כל אחד בוחר במשהו, לא תמיד הוא יודע בדיוק למה. ואז הביע איתמר סברה שאולי עבודתה קשורה עם היותה נוצרייה. הרי יש דבר כזה, הנקרא חמלה נוצרית, אז אולי החמלה הנוצרית נותנת לה את הכוח לטפל בקשישים עם כל הריחות הרעים הנודפים מהם ואחר-כך לחיות בשקט בתוך הניקיון החריף הזה הנודף כאן בחדר הפרטי שלה. אבל אני רק נוצרייה לפי הלידה שלי, לא לפי הדת, אמרה, אני בכלל אין לי דת. וחוץ מזה התגיירתי, לא. את זה עשית בשביל להתחתן עם הבעל שלך, אבל בנשמה שלך אולי נשארת נוצרייה. על כך השיבה דונה שהיא מתפלאה מאוד לשמוע דבר כזה מפיו של איתמר, מפני שאם היא איננה יודעת בדיוק מה זה נשמה נוצרית, אז הוא בוודאי ובוודאי שאיננו יודע, אז למה לו לדבּר על דברים זרים לו שאיננו מבין בהם. בכל-זאת, התעקש איתמר והביט ישר בדונה ואותה שעה היא נראתה לו רעננה שכזאת, רעננה במיוחד, דווקא לא כל-כך צעירה וגם לא יפה במיוחד, ואף-על-פי-כן יפה באיזו דרך מיוחדת, בדומה לאשה-הנערה בחלומו, אשה בשֵלה שעלומיה השתמרו להפליא בבשלוּתהּ. איזה יופי רווּי שכזה, מרגיע, שטוב לנשום אותו.

שרק לא תראה בי נוצרייה המקריבה את עצמה למען אחרים, אמרה, אינני עושה טובה לאף אחד וגם משלמים לי בעד העבודה שלי, אל תשכח. אבל אַת בחרת בזה, התעקש איתמר וחזר ואמר מה שכבר אמר קודם. לפעמים באמת קשה לי ואני גם נגעלת בדיוק כמוך, התעלמה מההערה העקשנית שלו, אבל אני מתגברת ובזה אתה אולי קצת צודק. איתמר רצה לדעת במה הוא אולי קצת צודק ודונה הסבירה בפשטות גמורה כי בהתגברות הזאת היא מרגישה לפעמים סיפוק מסוּים. אבל בדרך-כלל אני סתם עובדת ולא צריך לקשור את זה עם כל מיני דברים. גם לא עם זה שאַת נוצרייה? רק על-פי הלידה אני נוצרייה, אף פעם לא הייתי דתית וגם אמא שלי לא. ואבא שלך? אבא שלי שיכור, זה כל מה שהוא. ואם אתה כבר רוצה לדעת, אז בגללו ברחתי כדי להיות כאן מתנדבת.

- - - - - - - -

יופי של ארוחה, אמר לה, וצפרירה ראתה אותו שֹרוע כבד על כיסאו ואמרה לו שלא כדאי להירדם ליד השולחן, מוטב שיֵלך לישון במיטה והיא תסגור את הדלת ותשמור שהילדים לא יפריעו. אבל לפני שהוא נרדם, שיגיד לה מהר מתי באיזו שעה להעיר אותו. הציץ איתמר בשעונו ואמר יש לי שעתיים, פחות חמש דקות בשביל להתלבש.

 

פרק עשירי    🔗

בו-בלילה חזר ליחידתו וביום שישי הופיע מוקדם מהרגיל, עדיין בשעה רחוקה מהצהריים, ותיכף מהסַף הכריז: מעכשיו ועד יום ראשון בערב! יופי, נענתה צפרירה ומשום-מה נשמע קולה כמו הד להתלהבות שגוועה. קול כמו תווים שאיבדו את הנעימה. לא יהיה אפשר שלא, מוקדם או מאוחר יפרוץ המנוּחש ביניהם ויהיה. בעלת חושים כלביים שכמותה ממילא בוודאי כבר הבינה אפילו שהיא עדיין משתדלת להעלים מעצמה. והוא, על-פי טבעו, לא יהיה אפשר לו מוקדם או מאוחר שלא לפתוח את הפה. רק הסוף המפתיע של הדיבורים לא היה צפוי.

וגיא, מיד: לאן ניסע מחר, אבא? לאן צריך לנסוע? לפיקניק, לא חשוב לאן. תן לי קודם כול להניח את התיק. והיכן נוני? נוני בחצר, אז נישאר מחר כל השבת בבית? עוד לא אמרתי כלום ואתה כבר מאוכזב. אני עכשיו רוצה להתרחץ, קודם כול. אני יודע, ואחר-כך תרצה לישון כמו תמיד. מה לעשות גיא, בצבא עובדים גם בלילה. למה אתה אומר תמיד עובדים, צבא זה לא בית-חרושת. יותר קשה מבית-חרושת, אבל אין לי מלה אחרת. אז בשביל זה אתה בא הביתה, רק להתרחץ ולישון? גם. וגם לראות אותך ואת אמא ואת נוני ואל תהיה תיכף רשע כזה, גיא, אחרי שאתרחץ נשב יחד ונתכנן לנו תכנית בשביל מחר, טוב? תראה, באתי מוקדם היום ויש לנו המון זמן. אולי אפילו בשביל לרחוץ את המכונית, נראה. אז אני רוצה לעזור! יופי, תיכף אחרי שאצא מהאמבטיה. מהר, אבא, אני אחכה לך כאן. אבל אולי לא יהיה כדאי לנו דווקא היום לבזבז את הזמן על רחיצת המכונית? אם אתה מדבר ככה, סימן שאתה כבר יודע שתרצה להתעסק עם המצלמות שלך. אז למה הבטחת שאחרי המקלחת שלך נרחץ יחד את המכונית? מבטיח ולא מקיים, כזה אתה תמיד! תמיד, אה? אף פעם לא טיילנו ואף פעם לא עשינו שוּם פיקניק בשום מקום ואין דבר כזה שקוראים לו כינרת? ואף פעם לא היינו ביערות ירושלים? ואילת זה משהו בטח באמריקה, נכון? וכל המקומות שצילמתי אותך עם אמא שלך ועם נוני אלבומים שלמים עם תמונות כאלה זה לא אתם בכלל, זה מישהו אחרים, נכון? הצילומים הם שלך אבא, כל הצילומים הם שלך. אתה רשע קטן ובכלל אין לי מה לדבּר אתך ועכשיו תן לי להתרחץ, טוב?

וצפרירה עמדה מן הצד, לא מתערבת. חילופי הדברים הקנטרניים החביבים האלה בין אבא לבּן הגדול דווקא שֹימחו אותה בחשאי. למרות הכול הם נתנו בלבה הרגשה מייצבת של שגרה המגינה עליהם, כשם שהם עצמם שומרים על השִגרה שתשמור עליהם. שגרה של גישה, לא של אורח חיים, עם חייל קרבי קצין בקבע זה בכלל לא אפשרי. שגרה גמישה נתונה לשינויים בקוּמם ובלכתם ביום ובלילה בטיולי קמפינג בשבתות עם שני הבנים ועכשיו גם עם התינוק בבטן.

לח ורענן מדיף ניחוח של סבון יצא מהמקלחת, במכנסיים קצרצרים, ללא גופייה. איפה גיא? גיא הלך אצל השכנים, יוסי קרא לו לראות וידיאו. ואני דווקא מוכן שנרחוץ עכשיו את המכונית, גיא רצה שנעשה את זה יחד. ואחר-כך יגיד שאני מבטיח ולא מקיים. ילד, מה אתה רוצה. ונוני בחצר?

נוני בחצר, וצפרירה חזרה למטבח. ועכשיו, מה. פנה למצלמותיו ולתמונותיו באלבומים הרבים. חייהם חוזרים אליו בתצלומים, הנֵצח הקטן הפרטי שלהם חוזר אליו בתמונותיו. מסלולי טיולים בשבתות, רגע בפארק הירדן, כנף המכונית בצד הדרך, נוני משתין בקֶשת גדולה, הכול בצבעים. מה לקנות לך ביום הנישואים שלנו, איתמר? מה שתמיד. עוד מצלמה? עוד מצלמה. או אלבום חדש.

במקום שעמדה ובלי שהרגיש בה, עקבה אחריו מתעסק במצלמותיו, מסתכלת בו בתשומת-לב מיוחדת, מבקשת להבקיע, לחדור, להיות יודעת. משהו קורה הרי ברור שמשהו קורה, והיא איננה יודעת. אי-הידיעה, הניחוש המכלֶה הזה הפרוץ לכל הרעוֹת האפשריות, כבר עכשיו, גם בלי לדעת, מעטֵה חייהם נסדק ברעידת-אדמה פרטית קטנה וכל היציב והברור והממשי רק מתחפש לבָרור ולממשי. אז הכול תחפושת, כל האיתמר הזה, נבהל הלב להירתע אל מה שמקודם. אבל היא מוכרחה לדעת, אי-אפשר לה להיות כך מתגוששת עם עצמה באפלה. קודם כול לדעת. כל האיתמר הזה שלה, תחפושת? אלוהים, שלא. הכול ורק שלא. הכול מתפורר עליה בחייה, מה קורה כאן, קורה כאן משהו ואני אינני יודעת, לא, מוכרחה לדעת.

נו, אבא?!

כמו סערה צנופה פרץ גיא מהחוץ.

איפה היית, אני כבר מזמן אני מחכה לך.

אצל יוסי. עכשיו בוא.

לאן?

הבטחת!

אבל למה לא חיכית לי? אני התקלחתי מהר ותיכף יצאתי ואתה כבר לא היית.

יוסי קרא לי. אבל עכשיו בוא, הבטחת!

אתה לא חושב שכבר נהיָה קצת מאוחר?

בכלל לא מאוחר.

כבר צהריים, גיא.

שוב אתה מבטיח ולא מקיים!

יכולת לא ללכת ליוסי, יכולת לחכות לי.

אבא, אתה מתחמק.

אבל כבר בלי כעס האכזבה, כבר בנכונוּת לשמוע הבטחה חדשה.

אפשר מחר בבוקר, אולי.

אבל מחר בבוקר אנחנו נוסעים לפיקניק!

אפשר תיכף בבוקר עוד לפני הבוקר!

ואז תתחיל להגיד שכבר מאוחר ולא כדאי לנסוע פה ולא כדאי לנסוע שם וזה רחוק ובסוף ניסע לאיזה מקום קרוב וזה בכלל לא יהיה שווה.

איך אתה כבר יודע עכשיו שזה לא יהיה שווה?

כי זה יהיה כמו לעשות פיקניק כאן בחצר.

איתמר חייך. ילד נחמד שלי, כמה שאני אוהב לראות אותך מתרגז ככה. ברצינות, אבל כאילו לא לגמרי על באמת. ועכשיו גם כועס קצת על עצמו למה שהלך ליוסי ולא חיכה עד שאבא ייצא מהמקלחת לרחוץ יחד את המכונית, לעמוד ככה ולהשפריץ עם הצינור המון מים על המכונית והמים נשפכים מן הגג ומהחלונות יופי של גשם באמצע הקיץ. הנה האשה, הבנים, אני, הממלכה הקטנה שלי יחד עם התינוק בבטן, כל העולם. ודונה?

ודונה.

מה שברגע זה ברגע זה. ומה שברגע הבא, ייהפך גם הוא בבוא הזמן לרגע זה. והמחר? והמחרתיים? הרגע הבא פשוט איננו קיים עד שאיננו בא. וכאשר יבוא, כבר יהיה רגע זה. דונה, דונה.

נזכרת במשהו משמח?

כך צפרירה בקול רך, קצת מהתֵל אבל נעים ושוחר קִרבה.

אני? למה? מה פתאום?

מפני שהתחייכת פתאום.

באמת?

לתת לך ראי?

ואבא, מה אתה אומר, אבא. בר-דויד הזקן אומר הכול ורק לא לשבור את המסגרת של המשפחה. למה להכאיב לאשה? למה לפגוע בילדים לכל החיים שלהם? וזה גם לא עניינה של האשה, רק שלך. שני לבבות באיש אחד אי-אפשר, אבל שתי נשים באיש אחד זה לא כל-כך הרבה. חיים כפולים? עזוֹב את השמות המפחידים, העיקר שתנהג בחָכמה. איזו חָכמה, אבא, חָכמת השקרים הגדולים והקטנים? לעָרמה כזאת אתה קורא חָכמה? חָכמת החיים, בני, עזוב את הקטנוניות הצדקנית המתחנפת לשֹכל הישר, מפני שהוא יכול להדיח אותך למשהו שנראה כמעשה טוב אבל באמת הוא נהפך למעשה שטן. שטן מתחסד מתחפש פעם למצפוּן ופעם למוּסר, אל תספר לצפרירה. לא לספר לה? אתה רק תפגע בה והמשפחה תיהרס, אל תספר לה. אני לא בטוח אם אוכל שלא. אתה מוכרח להיות יכול שלא, אי-אפשר ליהנות מכל העולמות.

אתה יודע אבא, נשלף דיבור מתוך הרהוריו של גיא, נורא נעים לצאת דווקא מוקדם בבוקר תיכף אחרי שהיום נולד. אז אולי בכלל נרחץ את המכונית בפעם אחרת?

שיהיה, גיא.

אבל יחד אתי, מבטיח? אז תעיר אותי מוקדם מוקדם, אל תשכח!

עוד לפני שאתעורר בעצמי, תיכף על הבוקר!

הִבטחת, תזכור.

עכשיו גם נוֹני פרץ פנימה וכולם היו יחד משפחה קטנה בעולם הם עצמם כל העולם בצהריים המתאחרים האלה של יום שישי. שהשעה הזאת תתארך ותתמשך ולא תיגמר לעולם. לפחות עד מחר בבוקר ובבוקר שוב נהיה עם הילדים ואנחנו נצא מוקדם, ילדים, נורא נעים לצאת לטיול שבת דווקא מוקדם בבוקר, בדיוק כמו שגיא רוצה. גם אַת, צפרירית? יופי שגם אַת. שהשיחה הצפויה הבלתי-נמנעת אולי תידחה ככל שניתן. ואולי בכל-זאת אפשר יהיה למנוע אותה, הלוואי.

וצפרירה? עיניה עוקבות אחריו בחשאי בכל מה שהוא עושה ואומר, תובעות מתחננות נרתעות מפחדות רוצות לדעת. אצלי הוא ידבר, אני לא יכולה יותר שלא לדעת, אבל מה לשאול, איך, הרי זה מגוחך. פתאום הוא אחר ממה וכפי שהיה. מה קרה, איתמר, ספֵּר. אני רוצה לדעת ואני יודעת שלא תשקר לי שאפילו תרצה אינך מסוגל לשקר לי, אני רק צריכה לבקש ואתה תיכף תספר לי. אבל אני מבקשת ממך דורשת שתספר לי את האמת. אל תחשוש לפגוע בי, אני רוצה לשמוע את האמת. אפילו אם היא תכאיב לי, ספֵּר. אינני רוצָה לחיות בשקר, אל תחוס עלי. מפני שעוד יותר אפּגע אם תעלים ממני את האמת, אפילו אם תחשוב שהיא תכאיב לי. שלא יהיה אִכפת לך אם תכאיב. אם אתה יש לך עדיין טיפ טיפה יחס אלי, אסור לך לחוס עלי. על אהבה כבר אין מה לדבר. אף-על-פי שאני, גם עכשיו אני בטוחה שאתה אוהב אותי. אפילו עכשיו. לכן אני דורשת ממך בבקשה להיות חכם ממני בבקשה להיות חבר אוהב אמיתי יותר ממה שאני חושבת שחבר אוהב אמיתי צריך להיות ואַל תספר לי את מה שאתה חושב שזו האמת שאני דורשת ממך לספּר. מחר בבוקר נקום מוקדם מוקדם ותיכף ונהיה עם הילדים ונפתח כולנו יחד בהכנוֹת וניסע לפיקניק ולא נהיה לבד ואל תשכח את המצלמות והפילמים כמו בפעם ההיא ואף רגע אחד לא נהיה לבד. כמה שאני לא מתעקשת לבקש ממך בגבורה עצובה ובכל הגאווה שיש לי, בי, אל תשכח, בכל הגאווה הפצועה של אשה שנפגעה שנבגדה שעוד מעט אולי יזנחו אותה, אה, שלא. בבקשה ממך, איתמר, כמה שלא אפציר בך אדרוש ממך בקולי קולות ובכל הלב, שלא תיענה להפצרות שלי, שלא תעשה מה שאני מבקשת ממך לעשות, תגיד לי תבטיח לי תישבע לי, שלא קרה כלום. תגיד שאני היסטֶרית, משוגעת מתמכרת כמו לסם לנבואות לב שחורות מצוצות מהאצבע והכול הכול לא נכון. אני אפציר בך בטח אפציר בך ועוד איך אפציר בך, תיכף אחרי שהילדים ילכו לישון אעשה לך לילה שחור שתספר לי, ארד לחייך ואדרוש ולא ארפה ממך. אבל אתה, אם אתה אוהב אותי כמו שאני חושבת שאתה, ואם אתה באמת כזה חכם כמו שאתה חושב שאתה, אז אסור לך לעשות מה שאני מבקשת ממך לעשות. פשוט אינך יכול, פשוט תתעלם מהאמת האיומה ההיא שאני תובעת ממך בזכות גמורה שתספר לי. אני אשתך ויש לי זכות לדעת. שביני לבינך וביני לבין עצמי הכול יהיה נקי וישר וטהור. אז תעשה את עצמך לא-יודע. ואם אתה חושש שמא אבחין בכך, ואני, כפי שאתה יודע ומכיר, בטוח שאבחין בכך, אז לפחות רַכֵּך אותה כמיטב הבנתך. אנא, הכול, רק לא האמת הערומה וכל האמת שאני כל-כך תובעת ממך במפגיע ובכל הכוח וכל-כך מפחדת ממנה. תוכל להגיד לי סתם הרפתקה צדדית קטנה חולפת פעם ראשונה בחייך לגמרי לא חשובה לך. לוּ רק יכולתי להשתדל להאמין שאתה מסוגל להרפתקה כזאת. כפי שאני מכירה אותך, אתה תיכף עם כל הראש. אז אפילו שַקֵר לי, אם זה נחוץ. אבל אוי ואבוי לך אם לא אאמין לך ואני הרי יודעת שאתה לא כל-כך מוצלח בִּלְשַקֵר. חבל. תהיה חייב לשכנע אותי חזק מאוד כדי שאאמין לך מפני שאני אעשה את הכול כדי שלא להאמין לך. גאוותי לא תרשה לי להאמין לך גם אם ארצה מאוד. אני, בכוח אסחוט ממך את האמת גם אם היא תהרוס את שנינו. אז אנא, לא. בבקשה ממך. אין לי כוח, לא אוכל לשמוע, גם ככה אני מרגישה את עצמי די פגועה ומושפלת. אז בבקשה, איתמר, הכול ורק לא אותה, למרות שדווקא אותה ורק אותה אני רוצה. תעלים אותה ממני, אך תעלים אותה כך, שלא ארגיש שאתה מעלים אותה, טוב? בבקשה, עשֵֹה כך שלא רק יידָמה לי שאתה מספר לי את האמת אלא שאאמין לך באמת ובתמים. אנא, השתדל. אם אני עדיין טיפ-טיפה חשובה לך, אם אני עדיין קצת קצת אִכפתית לך ואל תשכח את הילדים אני גם האמא של הילדים שלך, אז אנא, אני מבקשת. כי דבר אחד מוכרח שיהיה ברור לך, לא נוכל להמשיך אם לא אהיה משוכנעת שהכול ביננו נקי וביושר גמור כמו שהיה עד עכשיו.

יש איזו תכנית להערב?

קולו הבקיע אליה מרחוק מאוד וּצלילוֹ, זר עתה, נגע בה מבעד למעטֵה הקוּרים שהתגלמה בהם.

למשל? ננערה לשאול.

בעל בא הביתה בליל שבת שואל אם האשה שלו הכינה משהו. לגשת למישהו, אולי ליוסי וניצה. אולי אשה הזמינה את יוסי וניצה ועוד מישהם לבוא לשמח בעל חוזר הביתה בליל שבת. בעל שואל, בעל רוצה לדעת.

בעל חוזר הביתה ותיכף רוצה חברים? בעל לא רוצה להישאר קצת לבד עם האשה שלו? ככה, שניהם רק הם שניהם לבדם?

האשה תגיד, בעל עושה. אבל מה קרה כאן, כבר לא נפגשים בליל שבת אצל הקרֶמרים? או אצל יוסי וניצה? או שכבר הזמנת אותם ואשה מצחקת עם בעל שלה? למה אַת שותקת, לא מתאים לך לשתוק. לא לך.

לא? ולמי כן? לך?

לנשים אחרות. לתמר, אולי. וגם לעופרה, לפעמים. לא לך. אבל אם אַת מעדיפה שנישאר הערב לבדנו בליל שבת בבית, לא אמרתי כלום ודעי לךְ שגם אני מעדיף ככה.

כל הערב? ליל שבת?

למה לא. אבל אם אַת רוצָה, אפשר גם לגשת למישהו אחרי חצות.

לא הזמנתי אף אחד, אבל אם מתחשק לך, אפשר. אתה יודע שכיבוד אני מכינה צ’יק צ’אק. את מי הייתָ רוצֶה להזמין? את דודו, אולי? נחמד, דודו. ואולי באמת את ניצה ויוסי?

נדמה לי שהחלטנו לעשות לעצמנו ערב חופשי, לא?

ואולי את הקרמרים? מזמן כבר לא היו אצלנו, בטח ישמחו לבוא.

אַת יודעת מה, עשי איך שאַת רוצה.

לא, אשה דווקא רוצה לעשות מה שבעל רוצה שאשה תעשה. בעל חוזר הביתה עייף ורצוּץ מהשדה, אשה טובה עושה את רצונו.

נדיבות-הלב שלך תהרוג אותי.

הריגה כזאת על כל בעלי ישראל, כבר הזמנתי את הקרֶמרים.

מתי?

קודם, עוד מלפני שבאתָ.

אז מה כל הפטפוטים האלה, צפרירית, מה קורה לך?

קורה, לפעמים. הנה נוני בא אליך, אני הולכת למטבח. לא יזיק לאבא של נוני לשחק קצת עם הבן שלו, כל השבוע לא ראה את אבא שלו.

ובמטבח, בין המחבת הגדולה והסירים והתבנית לעוגה בשביל הקרֶמרים – שידבר, היא רוצה לדעת. פוחדת, אבל. ומבקשת בכל מאודה לא להיקלע למצב שלא תוכל לסגת ממנו, אבל גם להשלים אתו לא תוכל. גאוותה הפגועה, לא לכאן ולא לכאן, בהכרח שתוליך אותה למסקנות מעשיות ברורות. לא, שרק לא. בעצם, אולי גם לא כל-כך יהיה אִכפת לה אם יתפרחח קצת עם איזו מישהי, שיהיה לו לבריאות אם רק יוּבטח לה שזה קצר וחולף, עקֵבות במים. מי יבטיח, הוא היא המצב? מי יערוב לה? אולי כבר עכשיו, והיא אינה יודעת, לא משערת אפילו. לא, עד כדי כך אין היא נופלת ברוחה, בטח היתה יודעת, עדיין היא סומכת בוטחת בכוחה בחוּשיה ואם יהיה צורך, תילחם. ועוד איך תילחם, אני לא מאלה שבולעות ועוברות בשתיקה. כלביאה. כפנתרה. כנמרה. כמו שהיא יודעת להילחם. שרק לא ידבר. שידבר. אני מתחננת לפניך, איתמר, דַבֵּר אבל אל תגלה. תיכף אחרי שהקרֶמרים ילכו אדרוש ממך בכל התוקף שתגלה לי מה שיש לך לגלות שלא תסתיר ממני, הכי נורא שהוא מסתיר ממני ואני מתחילה להרגיש את עצמי כמו עכשיו ברגע זה נבגדת ומרוּמה. אם הוא אוהב אותי, שיהיה קצת חכם ולא יגלה. שימנע ממני. שיכחיש, אך שלא ישקר. אפילו לא אִכפת לי שתשקר, אבל שתשקר כך, שאאמין לך. מוכרחה שאהיה מאמינה לך. אני כבר אמצא דרכים להילחם בך נגדך בעדך ולמענך ולמעני ולמעננו.


באו הקרמרים ובאו גם ניצה ויוסי בלי שהוזמנוּ ויותר מאוחר הזדמנו שם עוד אחדים והתחיל להיות יותר ויותר ליל שבת רגיל וטוב. וצפרירה מתרוצצת מהמטבּח לסאלון, עוסקת בכיבודים ולא רוצה שיעזרו לה ואיתמר מתרווח עם היושבים וכאן מדברים וגם שם, ביחידוּת ובחבורה, בלִיל של ניתוחים והערכות והשערות והתבדחוּיות על מאורעות השבוע כפי שהם משתקפים בעיתונות ובמוספים, ברדיו ובטלוויזיה, וגם לא מעט רכילות על חברים משותפים. ועל המצב. שוב ועוד, על המצב. איתמר עם הצחוקים והדיבורים וצפרירה עם הצחוקים והדיבורים, נבלעים לגמרי בתוך החבורה ומה שצפוי ועומד נדחק נמחק, לעת-עתה לא קיים. ואיתמר חופשי ונינוח ומוּגן בקרב אורחיו, שהם, בערב זה כמו בלילות שבּת אחרים, בעיקר חבריה של צפרירה שנהפכו גם לחבריו, כשם שחבריו מהצבא שבאו, לפעמים, הם וּנשותיהם, לבקר אזרחית בביתו, נהפכו, ואף ביתר-שֹאת, לחבריה של צפרירה, שפשוט סיפחה אותם לאישיותה ממש כמו שסיפחה אליה את איתמר עצמו, ולאיתמר לא אִכפת. כמו שהוא, נוח לו ככה במשפחתו, מתרווח להנאתו לפעמים עם עיתון, לפעמים מתעסק עם מצלמותיו, לפעמים על-פי-רוב מול הטלוויזיה צופה ומתנמנם חליפות, עד כמה שהוא בכלל בבית.

וליל השבת נמשך בינתיים ונמשך עוד. וכבר שתו את התה-קפה ועברו על מידות הדיאטה שגזרו על עצמם וטעמו מהעוגות והיללו את טיבן באוזני בעלת-הבית ונאנחו במין חמלה עצמית נדיבה וסלחנית של מה אפשר לעשות כנגד עוגות כל-כך מפתות. וככל שנתארכו הדיבורים, קם זוג אחד לפרוש. ואחריהם עוד זוג ואז נגמר פתאום הלילה אצל כל האורחים והדלת נסגרה אחרי אחרון היוצאים ואיתמר וצפרירה נשארו לבדם עם שרידי הכיבודים על השולחן, והבקבוקים והכוסות ושאריות העוגה ובמטבח ערימת כלים בכיור. היא הסתכלה בו, הוא הסתכל בה והשעה היתה מאוחרת הרבה אחרי חצות, לא נשאר הרבה בשביל לקום מוקדם בבוקר לרחוץ את המכונית ולנסוע עם הילדים.

שום כלים הלילה, ביקש איתמר. וצפרירה, שלא כדרכה, הפעם נענתה מיד לרצונו למרות נוהגה לא להשאיר כלים בכיור.

וכבר שניהם במיטה וחושך בכל הדירה ומיד תיכף שניהם פקעת גוף אחד וצפרירה מכוּרבּלת בגופו ובחיקו, ועדיין לא נאמרה מלה וכבר לא כל-כך בטוח אם תאמר בכלל. זאת הפעם היו שניהם כנמלטים מעצמם, כל אחד אל השני, בהשתוקקות מיוחדת, מכוּונת, אילמת ללא שום דיבורים, בהשתדלות להוכיח, הוא לעצמו ולה, היא לעצמה ולו, להיחלץ ולהיות יחד. לחתום את הפה בנשיקות כדי שלא יפתח בדיבורים. צפרירה בהתמכרות גמורה ובנכונות כל-עצמה, ברגישוּת לנחש ולהיענות לכל ניע רמז, ואיתמר באורך-רוח מיוחד ובמתכוון, בתשומת-לב מצותתת של גוף אל גוף גוף בגוף עד כמה שאפשר ואף יותר, כובש את פניו בשקע צווארה שבין הלחי והכתף, לשונו מלחלחת את עורה, מרגיש תוך כדי כך כיצד היא מצטמררת תחתיו מחֶמדה פתאומית, נושפת מתחת לזרועו המקיפה את פניה ואצבעות מהלכות כמלטפות וזרועות נכרכות בזרועות וגוף בתוך גוף פקעת נסערת באיזו נואשוּת יודעת ומתעלמת ומנסה, אף-על-פי-כן.

נרדמה לפניו, אפילו לא קמה להתרחץ. מכורבלת בגופו נרדמה. והוא, ידיו למראשותיו, שוכב נינוח בחושך, עֵר מאחורי עיניים עצומות, נינוח ורפוי בפורקן גמור, בעל מילא חובה לאשה, בעל יכול להיות נינוח.

בדומה מאוד להרגשת הנינוחות שירדה עליו שלשום בלילה בעת התרגיל הגדול באש חיה, תיכף אחרי התִדרוך כשיחידות המִשנה כבר יצאו למשֹימותיהן והוא נשאר לבדו בעמדת הפיקוד מול לוח הביצועים. מכשיר הקשר שתק, הדיווּחים הראשונים אמורים להגיע לא לפני חצות. כמפקד, כבר עשה כל שהוּטל עליו לעשות, ועכשיו הכול תלוי בּמבַצעים במפַקדי המִשנה בשטח. הוראות שקיבל מהאלוף, עיבד לנתונים של גדודו והעביר לפלוגות. קיבל, עיבד, העביר הלאה, חוּליה בשרשרת. איך מרגישה חוּליה בשרשרת? חוּליה ממלאה את חובתה, חוּליה יכולה להיות נינוחה. חוליה מעמידה את עצמה במבחן, חוליה גם שמחה ואפילו משתוקקת לעמוד במבחן. הנאת החוליה מהמִבחן חזקה מההנאה עצמה ומכל הנאה אחרת. המבחנים והחובתיוּת הנגזרת מהם, כל החיים שלי, דונה, מהתיכון לצבא מהחובה לקבע ובקבע עד היום הזה, בוודאי שלא אל חלק זה שבּי אַת נמשכת. אל מה כן, אם בכלל? בשבילךְ אני אולי בסך הכול עוד גבר לרגע זה ברגע זה, וברגע הבא יכול פתאום לצוּץ מישהו אחר. יכול? לא נורא, דונה מאדונה, הרבה יותר חשוב לי מה שאצלי בלב רוחשים לך מאשר להיפך. ובקצרה, היחס המתפתח אצלי אלייךְ חשוב לי יותר מהיחס שלך אלי, למה אַת צוחקת. הסתלקי ממני, אַת הורסת לנו את חיי. אני אהרוג אותך אם תסתלקי. תראי אותי דונה, אַת רואה אותי עכשיו כאן בחושך שוכב מאחורי עיניים עצומות. אשתי מכורבלת ישֵנה בתוך גופי, למה שוב אַת צוחקת לי פתאום.

 

פרק אחד-עשר    🔗

מהלך כנגד שתיקה, מבט במבט, קְרַב מחשבה במחשבה. לפעמים מהלך כנגד מהלך, מכה כנגד מכה, מהירה כאִבחת חרב. ולפתע פתאום מבצבּצת זחיחות-דעת מחוּיכת מנצחת על פניו של היריב שמעבר ללוח, וכנגדה זמזום חרישי ומתמשך של הפתעה נוסח בִּים בַּם בּוּם.

נו?

ככה? כ–כ–ה.

שַֹחֵק כבר, לֶמֶך! מה יש לך לחשוב כל-כך הרבה, הרי רק בקושי התחלנו וכבר אתה עושה כזה חושבים גדול! נו? זה בכוונה אתה ככה, כדי להוציא לי את הנשמה תיכף על הבוקר! מי קילל אותי קללה נוראה כל-כך לאלץ אותי לשחק דווקא עם אחד כמוך, לֶמֶך כהנא?! לא ייתכן שאלוהים רשע כל-כך, לא צודק כל-כך! זה בטח מוכרח להיות תיכף השטן בכבודו ובעצמו. איזה יריב בחרת לי, כבוד השטן. עוד לא גמרת לחשוב, כהנא יקירי? אדון כהנא היקר לי מאוד, אולי תעשה לי טובה אישית קטנה מיוחדת ותלך כבר? אתה לא רואה שאני תיכף הנה בעוד רגע מתפוצץ?

ואילו כהנא מתעלם מלשונו הבוטה המחרפת-מגדפת של בר-דויד ויכול להיות שבסֵתר לבו הוא אף נהנה ממנה. כל מעייניו מרוכזים בלוח שלפנוי, כל כולו שקוע בשיקולים טקטיים המסרבים משום-מה להתלכד למהלך אסטרטגי כולל, מָכוּר למִשחק-המלכים כמו לסם עד צאת נשמתו.

בשעת-מעשה בר-דויד נותן בכהנא, בין גידוף לגידוף, עין בוחנת ומסתכל בו מעבר לשולחן בדומייה וברשעוּת, הסתכלות שקטה אומדת-בודקת שהיא גם מתנשאת מתעללת אך גם חומלת ותוהה על זה האיש כהנא המשחֵק בכל מאודו באיזו עקשנות של דבֵקות נואשת כאדם היודע מראש כי ממילא הכול חסר-תכלה מלכתחילה, ואף-על-פי-כן הוא ממשיך לשחק בחירוף-נפש כנאבק בחשאי על חייו. זה משחק, כהנא, ביקש בר-דויד להגיד לו, בסך הכול מִשחק, אַ נַארִישֶׁר שְׁפִּיל, מִשחק אווילי ‘החיים כולם,’ כמו שאומרת הַקַטֶרִינְקֶה, שְׁפִיל שְׁפִיל קַטֶרִינְקֶה מַיין, אַ שְׁפִיל אִיז דָאס לֶעבֶּען אַ נַארִישֶׁער שְׁפִיל. אז למה אתה ככה, כאילו כל מהלך גזר-דין של מאסר-עולם. אז שַֹחק גבר, במטוטא ממך, שַֹחק, אדון כהנא היקר!

וכהנא, כאילו בכוונה מושך ומשהה ודווקא בכלל איננו ממהר. אולי אפילו כבר החליט בלבוֹ על המהלך עצמו, אבל זו שעתוֹ, אפשר היחידה, להתנער קצת מעריצותו של בר-דויד, מהפחד שאיש זה מפיח בו, ולהשיב לו קצת כגמולו כנגד כל ההתעללוּיות וההשפָּלות ודברי הנאצה שהוא סופג ממנו כל הימים. אף-על-פי שבתוך הפחד התמידי הזה מבר-דויד חבוּיה גם איזו יִראָה מהוּלה בהתפעלות, אפשר לומר יראת-כבוד ממש מדמותו של בר-דויד, בעיקר כפי שהיא חרותה בזיכרונו של כהנא, דמות נחלת העבר אפופה הילה שבדרך-כלל נמוגה זה כבר אבל עדיין השתמרה ומתקיימת בלבו של סתם אחד העם כהנא עוד מהשנים ההן שעשה בארץ תיכף אחרי אירופה לפני שירד לאמריקה. יִראָה זו עצמה גם הולידה הכרת-תודה רבה לבר-דויד, על כי איש בעל שיעור-קומה שכמותו בחר בו ליריב קבוע במשחקי השח שלהם, המואיל לרדת מאיזה רום מעלה סמוי ולהועיד לו מועדים ולשבת עמו.

ובר-דויד? בר-דויד נוהג בכהנא חירות יתירה, שופך עליו את אישיותו בפורקן גמור וללא מעצור בחירופים ובגידופים ובהתעללויות קטנות ונבזיות והכול כמובן במעטה של בדיחות-הדעת, מעשה חברוּת כביכול, בידידות משונה של שותפות גורל במִשחקים. במשחק עצמו בר-דויד נוהג באיזו נדיבות רשלנית, כלאחר-יד כביכול, ואילו כהנא לעומתו, משֹחֵק כעומד על נפשו, נושא בדומייה את תהפוכות רוחו של בר-דויד מתוך חרדה שאיננה מרפה ממנו לאבד יריב בעל שיעור-קומה מסוגו למִשחק. שיחרף ויגדף כרצונו, אין דבר, כהנא משתדל להתעלם ולעיתים הוא אף מצליח לאלץ את עצמו אף לקבל באהבה, אם צריך, כלומר, שהרי אם רוצים, אפשר לראות בהתנהגותו הבוטָה של בר-דויד דווקא אות וסימן לקִרבה יתירה השוררת ביניהם, האחד סתם אחד כהנא, השני בר-דויד. שמעתם? בר-דויד! הכול, ובלבד שימשיך, שלא ינתק את עצמו, שהמִשחק יימשך. שלא ימות ולא יחלֶה, אפילו לא בשפּעת. גם עכשיו, רק לזֵכר השפּעת מאשתקד, כבר מיד שוב אוחזת בו החרדה מאז, ושוב הוא רץ תיכף בבוקר אל חדרו של בר-דויד ונעצר שם על הסף של הדלת הפתוחה, ורק מחשש להידבק איננו פורץ פנימה.

איך אתה מרגיש הבוקר?

ככה כהנא, אחוּז חרדה. בקול רפה מלא תקווה שבר-דויד יגיד הבוקר יותר טוב. שיתכּחש למחלה, שהמִשחק יימשך.

זה היה בראשית הסתיו, תיכף אחרי הגשם הראשון. בחוץ נָהַר יום הדוּר נאה כמו בחגיגה, אבל כאן בפרוזדור האפלולי על סף החדר המדיף ריח של זִקנה עם בר-דויד השוכב שם בתוך ריחות רעים של מחלה, אפילו שהמחלה היא בסך הכול שפּעת רגילה. אל תגיד לי סתם שפּעת רגילה, בלילה הקודם נפח זקן אחד בקומה השלישית את נשמתו בשפּעת הזאת. גם הישיש מה שמו שהתגורר למעלה מחודשיים בחדרו, נפטר באמצע הלילה משפעת וכהנא לא שמע ולא הרגיש ולא התעורר. בבוקר פקח את עיניו והנה הוא לבדו, רואה איך שמוציאים את הישיש המת מן החדר. כל הלילה ישן עם איש מת ולא ידע. בבוקר ראה את המיטה ריקה, הסדין והשמיכות סתוּרות לא מוצעות, מדיפות ריח חזק של זִקנה גוועת.

שתיקח את כל התרופות ותעשה כל מה שהרופא אומר לך ותפסיק להשתדל להיות גיבור, דואג כהנא, אז איך אתה מרגיש הבוקר?

כתשובה משמיע בר-דויד אנחת אוי מתמשכת ומַפנה את ראשו אל הקיר. וכהנא מוסיף לעמוד על הסף, נרתע מלהיכנס ומהסס ללכת, בדיוק כמו שעשה אתמול ושלשום וכמו שיעשה מן-הסתם מחר ומחרתיים. ככה הוא עומד ועומד שם שותק על הסף, מצפה להחלמתו של בר-דויד כמו לישועה. יותר מתמיד הפיץ בימים ההם על סביבותיו איזו קדרוּת מדכדכת שהרחיקה מעליו את הבריות וביתר שֹאת נסוג אל תוך חייו החרישיים. שעות היה יושב בוהה תוהה לפניו בעיניים קמות, לא התרחץ ולא התגלח ולעיתים קרובות אף שכח לאכול, אדם כצֵל בצֵל, ואף-על-פי-כן עדיין לא ואולי בכלל לא צֵל עובר. על-כורחו הגיע לכאן ועל-כורחו הוא עומד כאן, למרות מאמצים חזקים מצִדו להסתיר מיריבו הקבוע עד מה הוא להוט אחריו וכמה שהוא מאיץ בו, אמנם בחשאי, אבל בכל התוקף, שישתדל להחלים מהר ככל האפשר. ואילו בר-דויד אפילו איננו מחזיר אליו את פניו מן הקיר וכהנא עומד שם, איש זקן נעזב לגמרי, יתום גמור כאילו בזה הרגע אמא שלו מתה עליו בפעם שנייה. החרדה משתקת אותו, מוחו ריק, פיו נפשֹק, השפה התחתונה נשמטת לה ותלוּיה מדולדלת ועלובה. ועוברת שם גברת ספיר ורואה אותו בכך, ועוברת האחות מזל ורואה אותו בכך. ועובר שם אדון יקיר שושני וגם הוא איננו אומר כלום.

וככה גם בבוקר יום המחרת והמחרתיים, כהנא עומד לו במלוא חוסר אוניו שבוי בחרדתו, ובר-דויד שוכב במיטתו פניו אל הקיר, שותק בכוונה, מסתיר מבן-זוגו את השיפור הניכר שחל במצבו הכללי גם על-פי הודאתו המפורשת של הרופא וגם על פי הרגשתו הפרטית, ומתחזה לחולה, אמנם לא מחרף אף לא פעם אחת, רק מרגיז.

חלף שבוע אחד, התחיל שבוע שני. בסופו, בערך לפני שבת, יצא בר-דויד משתיקתו, ומתחזה כמחלים הואיל לפתוח את פיו ולחש בקול סדוק ושבור:

סַדֵר את הכלים, כהנא.

אבל הרופא? מוּתר לך? בטוח? אתה כבר בריא?

לא כל-כך, מפטיר בר-דויד בשפה רפה, עדיין בקולו הסדוק. אבל אתה כבר אין לך ממה לחשוש, הסכנה של הידבקות חלפה. הרופא אישר.

וכהנא, תיכף, מדדה על רגליו רץ כצבי מביא את הלוח והכלים ועורך ביניהם לפניהם את הצבאות באצבעות משתוקקות, רוטטות בבהילוּת מלהיטות יתירה. כעבור שני מִשחקים, באחד ניצח בר-דויד השני הסתיים בתיקו, נזכר בר-דויד שבעצם עדיין הוא בחזקת חולה, ואמר:

ואילו הייתי מת בשפּעת הזאת כמו הזקן ההוא מן הקומה השלישית, נניח, אמרתי, מה היית עושה, כהנא?

אני, אני הייתי עושה מה שאתה היית עושה אילו אני הייתי מת.

אתה לא היית חולה וזה בכלל לא דומה, מה היית עושה כהנא, אל תתחמק. תאר לך, אתה בא בבוקר, מוצא אותי שוכב במיטה לא מדבר לא משחק, מת. אף פעם לא משחק יותר. אפילו לא מגדף, תאר לך. מת גמור, כמו אבן. ואחר-כך קוברים אותי, בעיניים שלך אתה עומד שם ורואה איך שקוברים אותי בתוך האדמה ומכסים אותי בהרבה אדמה ואין לך עם מי לשחק. מה תעשה עם עצמך לבדך עם כל החיים שנותרו לך במוסד המשוגע הזה? תצא מדעתך, אולי? תשקע בדיכאון כל-כך עמוק שלא תוכל להיחלץ ממנו? אה, כהנא? ואולי תתאבד כמו קוהלת? מה היית עושה, כהנא יקירי? קודם כול בטח היית שמח שלא אתה, שאני. שאתה נשארת בחיים. זה, קודם כול. בטח תהיה במצוקה גדולה כי לא יהיה לך עם מי לשחק, נכון, אבל בתוך המצוקה שלך תהיה גם שמח. לא כך? תתבייש בשמחתך ואף-על-פי-כן תהיה שֹמֵח. שֹמֵח ומתבייש בשמחתך. נכון שככה? אל תפחד, כהנא, אני לא מגנה אותך. הלוא גם אני ככה, אם היית מתפגר פתאום. שלא תעשה לי דבר כזה, שמעת. שלא תעז! אני אהרוג אותך אם תתפגר לי פתאום. מה אעשה, עם מי אשחק, את מי אקלל. מה קרה, מַט בלי שח?! איך עשית לי דבר כזה! כהנא, אדון כהנא היקר, ככה לסדר איש חולה וזקן? טוב, סַדֵר את הכלים.

מיד בר-דויד, מיד.

ובלבד שהמִשחק יימשך.

וכאשר בר-דויד מואיל לפעמים גם לשוחח עמו קצת, ככה, רק לפעמים בין מהלך למהלך, אז כהנא מצליח אך בקושי לכבוש את אסירוּת-התודה המתפעמת להתפרץ מקרבּו.

נו, כהנא? אנחנו כמעט עדיין לא התחלנו והוא כבר חושב. ריבונו של עולם, מה יש לך לחשוב כל-כך הרבה תיכף על הבוקר! עונש מן השמים, הכהנא הזה, ממש עונש מן השמים. שהיושב במרומים ככה יעניש אותי לזַמֵן לי יריב בדמותו ובצלמו של לֶמֶך כמוך! במה חטאתי שככה מענישים אותי!?

אבל אני כבר הלכתי, בר-דויד, תפסיק להתאונן.

איפה? מתי? בכלל לא ראיתי.

לא ראית כי דיברת.

אני יכול גם לדבּר גם לראות, איפה הלכת? אה, כאן עם הסוס הזה, אני רואה. כ-כ-ה. עם הסוס לכאן?! כהנא, אתה זומם משהו. מאחורי הסוס הדוהר שלך מסתתרות כוונות מכוערות, איך אתה לא מתבייש ככה לשחק אתי, בגילך?!

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, מנסה כהנא את כוחו במענה לשון, ואפילו הרהיב עוז להצטחק קצת. אלא שבר-דויד כבר התעלם ממנו. פתאום השתתק ושקע בשיקול-דעת נמרץ.

עכשיו הגיע תורו של כהנא להרפות מעט מהריכוז המאומץ שלו במִשחק. בהיסח-הדעת נמשכו אצבעותיו לעלעל מעט בעיתון-יום-אתמול שהיה מונח על הספסל הסמוך, עד שעינו נפלה על מסגרות האֵבל של נפטרים ושל ימי זיכרון כעבור חודש, השלושים, נפגשים בשעה שתיים ליד השער הישן לציון זכרו של רבינוביץ במלאות שנתיים למותו. רבינוביץ? נשמע מוכּר. רבינוביץ? יואל רבינוביץ? אינני זוכר שקראו ליואל רבינוביץ. אולי ההוא היה רבינוביץ אחר. יש כל-כך הרבה רבינוביץ. איך שכולם נראים מוכּרים, כל הנפטרים האלמונים האלה, כאילו ברית סמויה כרותה ביניהם, איך שהמוות מקרב רחוקים. וכבר, מיד, בלהיטות, בעיניים מתרוצצות פוסחות על צעירים שנפלו על משמרתם במלחמה ובשליחויות נעלמות מעבר לגבול ובאימונים בימי שלום, וננעצות באיזו שקיקה של רתיעה-משיכה במסגרות המתים שהלכו לעולמם באורח טבעי מזִקנה וממחלות הכרוכות בזִקנה. כביכול במותו של כל אחד מהפלונים-אלמונים האלה גם הוא עצמו מת במקצת, אבל בה בעת גם מתנער לתחייה. וככל שגילו של הנפטר קרוב לגילו שלו, הוא מת במותו קצת יותר. ברוך דיין אמת בשבילך, נפטר פלוני-אלמוני יקר, ברוך דיין אמת בשבילי בחיַי ובמותי. סימן שאני חי אם במותו של כל אחד אני מספיד גם את עצמי, ופתאום התלקחה בו שֹמחה זקֵנה ועצובה שלא הוא ולא בר-דויד, רק אחד פלוני-אלמוני רבינוביץ, עטרת ראשינו א.ד. שושני, גם כן מוכּר. שושני? אולי בעלה של דבורה שושני מבית-המרקחת ליד העצים. אף פעם לא ראיתי את בעלה בבית-המרקחת. אולי זה לא הוא, אולי בכלל אין לה בעל לדבורה שושני. שושני? לא מכיר. ואף-על-פי-כן נשמע מוכּר. פעם הכרתי אחד כזה, הרבה לפני דבורה שושני מבית-המרקחת, לא זוכר את שמו הפרטי, עם זקָן אדמוני, אולי הוא. הוא? יוסף שרעבי, זליקוביץ, מזרחי, עוד אחד מזרחי, במודעה בולטת מאוד, בטח מישהו ידוע. כל השמות נשמעים מוכּרים, כל נפטר מוכּר. מהרצליה? לא מכיר.

הלכתי! צהלה הכרזתו המנצחת של בר-דויד אל תוך הנפטרים וימי הזיכרון במסגרות השחורות בעיתון יום אתמול נחלת העבר.

שעות הם מְשַחְמְטִים ככה, כל יום, ליד השולחן שהציבו על רחבת האבן בגינה בצד המדשאה הגדולה. והיום נאה וחמים ורוח צחה נושבת מכיוון הים, קצת מלוחה מדי לטעמו של כהנא, דווקא מרעננת לדעתו של בר-דויד. זקנים מסביב ישבו במעיליהם, אבל הגנן הדרוזי והנער בן המשפחה העוזר על ידו פשטו חולצותיהם והפקירו את עירום גופם לשמש הרָפה.

מסביב רחשו חיים שונים, בר-דויד וכהנא היו שרוּיים במקומם על רחבת האבן שהפכוהו סניף-חוץ למועדון המִשחקים אשר בבניין פנימה, אצל דלתות הזכוכית של ארונות הספרייה, הרבה ספרים בסלאבית, גם בגרמנית ואפילו בגוטית. כנגדם על המדפים שמעֵבר קצת ספרים בעברית, מנדלי, שלום עליכם, קובץ ישן של ביאליק, כל כתבי של מישהו תרומת משפחת הנפטר, תולדות ארץ ישראל, עבר הדני. ומסביב, באולם הגדול של המועדון ובפרוזדורים ובגינה ובשבילים ובכל מקום נשמעת הרבה יידיש, מעט גרמנית, פה ושם פולנית. גם רוסית, לפעמים. עברית בעיקר בביקורים של הבנים והנכדים. אם קשישים מדברים ביניהם עברית, סימן שהם מורים. בכל השפות הקולות קולות רועדים, סדוקים, צרודים, משומשים מרוב דיבור, עמומים שכאלה, קולות גרוניים שנחלשו עד מאוד, על-פי-רוב קולות של טרוניה קובלניים, מתפנקים, תובעים, ממורמרים על כל דבר ועל כל לא דבר, נשמעים כתביעות, טענות ומענות בלי הרף בלי סוף.

אסור לשחק בחוץ, אמרו להם, והם משחקים בחוץ. במו-ידיהם הזקנות הרועדות העבירו לכאן צעד צעד את השולחן והעמידוהו גלוי לעיני כול על רחבת האבן, בבקשה, שיגרשו אותם. שרק יעזו, הצטהלה בלבּם שמחה ערמומית על התעלול הזה של המרד הקטן שלהם. כל-כך ועוד יותר. כביכול כל עוד הם מורדים במשהו, הם מרגישים את עצמם קיימים יותר. ככה שניהם, אבל בעיקר ובייחוד בר-דויד. יום יום, כמעט בכל שעה שבר-דויד רק מתפנה מהקלוב ומעיסוקיו האחרים, הם משחקים. כהנא ממילא מוכן בכל עת. אולימפיאדה נצחית, אליפות שחמט שלעולם איננה נגמרת. בימים קרים במועדון שבספרייה בתוך הבניין, בימים נאים כמו היום כאן, על רחבת האבן ליד המדשאה הגדולה. בלי הרף ובלי סוף, מפסידים זה לזה ומנצחים זה את זה, כביכול מנצחים את הזמן כצל עובר. מזל שאינם מתגוררים בחדר אחד, אחרת בוודאי שהיו ממשיכים לשחק עד שהיו נרדמים ואולי אפילו ממשיכים הלאה אל תוך החלומות שלהם, לשחק וגם לריב ולהתקוטט ובר-דויד מן-הסתם אף היה מחרף ומגדף שָם בתוך החלום.

אבל מחוץ לשולחן השחמט כמעט אף פעם לא ראו את שניהם יחדיו. כאשר הזדמן להם באמצע המשחק ללכת יחד לחדר-האוכל, היו נפרדים זה מזה תיכף על הסף ופונים איש לשולחנו. גם באולם ההצגות והסרטים מעולם אינם יושבים יחדיו. רק כאן, ליד לוח השחמט, הם נפגשים כשני שותפים יריבים, לוחמים בזירה שנגזר עליהם להיאבק זה בזה לחיים ולמוות עד סוף חייהם. או, עד סוף חייו של אחד מהם, בקרָב שאף פעם איננו נגמר.

הם היו שניהם סניף-לעצמם בבית-האבות הגדול. כהנא לא ניסה להסתפח לחבורה הקטנה של הקלוב, אולי מחשש שלא יתקבל בעין טובה, אולי מפני שנרתע מעליצותו הקולנית הצוהלת מתעתעת של קוהלת. ובר-דויד, בר-דויד אמנם לא דחה אותו מהקלוב, אבל גם לא ניסה לקרב אותו לשם. הקלוב לחוד והם לחוד. בתוך הסניף שעשֹו לעצמם במשחקי השח האינסופיים שלהם, הפך בר-דויד את כהנא לסניף פרטי משלו לצורך פורקנים מסוימים, לעתים דחופים, של אישיותו. כהנא ספג את מהלומות הפורקנים האלה בדומייה ובהבלגה ובאורך-רוח, אולי אף בהבנה מסוּימת, אך לפעמים היה נעלם פתאום באמצע המשחק. גופו נשאר במקומו, רוחו פרחה למקום אחר. אלא שבר-דויד, חד עין ורגיש שכמותו, היה מבחין בכך מיד. שום דבר לא נעלם מעיניו של האיש העריץ הערמומי הזה. הוא הסתכל בכהנא ותיכף הבחין כי ברגע זה כהנא נמצא היכן שהוא לא-כאן, במקום אחר. הרי לא יכול היה לדעת כי בדיוק ברגע זה משתוקק כהנא, היושב מולו, רחוק מאוד, מהעבר השני של הלוח, להוט ממש לספּר לו איך שאמר לה מזמן מזמן וכאילו רק אתמול, ככה אמרתי לה, פעם ראשונה שאני עכשיו מגלה למישהו, בדרך-כלל בקושי אפילו לעצמי, אמרתי לה יום אחד בצהריים, אחרי הרבה שנים וימים של הכנעה גמורה, אמרתי לה איך שאַת רוצָה, ככה יהיה. ככה בדיוק אמרתי לה ובהתחלה לא הבינה, אז הייתי מוכרח לפרט למרות שזה היה קשה לי מאוד. איך שאַת רוצה, אמרתי לה. כוונה להתאבד אין לי, הוספתי, אם לך יש, מצִדי אַת יכולה להתאבד. ואם אַת רוצה להתגרש, אמרתי לה, אני מוכן. אם תרצי גט, תקבלי גט בלי שום בעיות. כל מה שתרצי, תקבלי ממני. ככה בדיוק אמרתי לה. ואם תרצי שנמשיך לגור יחד, גם כן אני מוכן ולא אִכפת לי. אבל, תזכרי כל מה שאמרתי לך עד עכשיו. כי מצִדי אני עכשיו מוכן יותר מתמיד להיות לבדי, למרות שזה אולי בכלל לא הכרחי. אבל אם אַת רוצה שנמשיך לחיות ביחד כמו עד עכשיו, זאת אומרת לגור, אני מתכוון, גם כן אני מוכן, ולא אִכפת לי. האם הצלחתי להבהיר לך את המצב שלנו, שאלתי אותה, אֶת אשתי בצלילות-דעת ככל שיכולתי וכל הזמן עיני בעיניה. רק את המצב שלךָ, ואת היחס שלךָ, אמרה בשקט מוזר ומפתיע שמיד הבהיל אותי, ובלילה ההוא התאבדה. אולי לא הייתי צריך להגיד לה מה שאמרתי, אולי זה מה שחיסל אותה. זה היה מאוד מזמן, אתה מבין, אז איך אני יכול עכשיו לדעת. זה הדבר שמציק לי מאז כל חיי. אפילו פניתי לרופא המשפחתי שלנו והוא הפנה אותי לדוקטור אחר. דיכאון איננו המומחיות שלי, טען הרופא המשפחתי שלנו כמבקש להתנער ממני. למה אמרתי לה מה שאמרתי, למרות שלא טעיתי. גם עכשיו אפילו עכשיו, אחרי כל-כך הרבה שנים, אני עדיין חושב ואני גם יודע שלא טעיתי. אבל מה זה חשוב, מה זה משנה, עכשיו. אני מדבר אליך, בר-דויד, מדוע אינך מקשיב לי. אם פעם אחת בחיי אני כבר פותח את הפה לדבּר אליך, אתה מוכרח להקשיב.

שַֹחֵק, כהנא, שֹחק כבר לכל הרוחות! ולמה הפה שלך פתוח כמו פה פתוח של איזה דֶבִּיל.

ובאמת, איך יכול היה בר-דויד לדעת, איך יכול היה לשמוע, רק עיניו ראו מה שראו, את שֹפתו התחתונה של יריבו בן-זוגו מעֵבר ללוח, תלוּיה מדוֹלדלת ורפויה, חושפת פה פעור חסר שיניים ומשַווה לו הבעה של מפגר. אבל פתאום משך כהנא את שֹפתו ממש בכוח למעלה ופיו נסגר. שעה קלה היה ממצמץ בשפתיו כמו איש שממלמל לעצמו חרישית חרישית בלי להשמיע קול, כאלה מצמוצי שפתיים של לחָיַיִם מדולדלות על פה חסר שיניים, ואז שוב נשמטה השפה התחתונה ובר-דויד אמר מה שאמר, אך זאת הפעם השיב לו כהנא בתקיפות, אם כי בשפה רפה מאוד:

מה אִכפת לך הפה שלי.

סגוֹר את הפה שלך.

הלכתי, עכשיו התור שלך. ושהפה שלי לא יהיה אִכפת לך.

אבל אני לא יכול להתרכז כאשר אני רואה לנגד העיניים שלי את הפה הדבּילי הפעור שלך. זה מעליב אותי לשחק עם אחד שהפֶּה שלו פעור והשפה התחתונה שלו שמוּטה לגמרי. איך זה קרה שמכל תושבי כדור-הארץ זימן לי האלוהים פוּנְקְט אותך, בן-זוג כזה שאיננו יכול לסגור את השפתיים שלו.

יכול, אם רק ירצה.

אז שירצה! תעשה את עצמך רוצה וסגוֹר את הפה הדבילי שלך, אני מבקש ממך באופן אישי, אנא. אני לא יכול לשחק ככה, פשוט לא יכול.

והפה שלך?

ככה הפטיר כהנא, בשקט, ללא התרסה.

מה לא טוב עם הפה שלי? שתי השפתיים בסדר גמור.

אבל אתה מפחד, בעיניים שלך אני רואה כמה שאתה מפחד.

אני ממה יש לי לפחד.

לראות בפּה שלי את הפּה שלך, לכן.

ובר-דויד, הפעם שלא כדרכו, לא השיב מיד. עיניו נצמדו בחָזקה בשפתו התחתונה השמוטה של כהנא, ורק הסתכלו והסתכלו.

של קוהלת, הפטיר אחר-כך בשפה רפה מאוד, אולי גם שלי, לא חשבתי שגם שלי. אבל של קוהלת, כמו שהיה תלוי בבוקר ההוא על העץ.

אני כאן, צהל קוהלת ממקומו החבוי בתוך כתם הצל המנוּמר שהטילה העלווה של העץ הסמוך, רק הִזכּרתם אותי וכבר אני כאן. וכל כולו הצטנף לו בתוך הצל המנומר וישב שם בשקט, מסתכל בשני השחמטאים הנצחיים הַמְשַחְמְטִים באולימפיאדה הנצחית שלהם. שלא ידברו אלי, שלא יגעו בי, אינני. הכי טוב שלא יבחינו בי כלל ובלבד שלא ירגישו בי. שָקֵט, חבוי כעכבר בחוֹרוֹ, היה מצומצם בכתם הצל, מָחוּק כַּצֵל כמו חבוי במארב, עֵד אילם, מי שהיה ומי שיהיה, צֵל רפאים מכונס צל בתוך צל, נחשב כמת בחייו ובמותו איננו מת, קיומו מתנדף בקיומם של אלה השניים, קיומו מתקיים בקיומם כפי שהם נלחמים זה בזה בקללות נמרצות ובחירופים ובגידופים, בתחבולות מלחמה ובמחשבות ובשתיקות, תמיד בהתמכרות ובחירוף-נפש.

מה זה, נרדמת, לֶמֶך? הה, התעורר! עורה עורה ישראל!

אני חושב, אל תפריע.

איך אתה יכול לחשוב כאשר אפילו המחשבות שלך נרדמו כמוך, המשיך בר-דויד בשלו, אבל תוך כדי כך, כאילו בלי שום קשר לנאמר, הסתכל לפניו וראה את כהנא ואת קוהלת מתהבהבים זה בזה, שתי בבוּאות בדמות אחת, למרות שלא היו דומים כלל. או, אפשר, רק למראית-עין לא היו דומים. קוהלת – ליצן ערמומי, מהדֵס כמרחף על-פני הדשאים ומתעתע בבני-אדם, כהנא – איש גבוה, דק, כפוף בקצהו כסימן-שאלה המתהלך לו כמהסס וחי לו לעצמו חרישית חרישית, מעלה גירה את חייו בתהיית שווא לרדת לשורשיהם ושורשים אלה חומקים ממנו. בסך הכול עוּבּר גדול ברחם המעי העיוור של החיים, בתהום שאין נופלים לתוכה אלא שרויים בה, כהבל הבלים המסרב לגווע בבדידות כפולה, גם כשלעצמה וגם משום שהוא מפיץ על סביבותיו רוח-נכאים שכזה המבריח בני-אדם, להוציא את בר-דויד. זה האיש בר-דויד, רב-מג ביחסים עם בני-אדם, איננו בורח משום דבר ומאף אחד.

איפה היית?

מה זאת אומרת, אני כאן, לא הלכתי לשום מקום.

אני יודע שאתה כאן, אבל איפה היית?

לךְ בר-דויד, אני כבר הלכתי.

מה יש לך לחפש שם באמריקה שכל פעם אתה חוזר לשם?

מנין לך שהייתי באמריקה?

נעלמת לי פתאום.

הבחנת בכך?

בוודאי שהבחנתי בכך, שום דבר לא נעלם ממני, כהנא. תחזור, תחזור.

חזרתי.

מה פתאום קפצת לשם?

אתה מאשים אותי?

מה יש לך לחפש שם, מה השארת שם?

כהנא משך בכתפיו, שום כלום לא השאיר שם. את העסק שהיה לו, מכר וחזר ארצה עם כל הכסף שמסר למוסד כדי לחיות כאן עד מותו. אבל שבע-עשרה שנים היה וחי שם, עוד משהו שרצית לדעת, בר-דויד?

לא התכוונתי כהנא, סלח לי. באמת שלא. אני מכבד פרטיוּת ואני מתנצל.

להיפך, להיפך, זה דווקא יפה מצִדך שאתה מגלה עניין בחיים שלי.

לא צריך להגזים, כהנא, בסך הכול הבחנתי שנעלמת לי באמצע המשחק ורציתי לדעת.

אין לי משפחה, האשה שלי התאבדה, עכשיו בכלל אין לי אף אחד, לא שָם ולא כאן ואת כל הכסף שלי מסרתי למוסד.

איזה עסק היה לך שם באמריקה?

עסק של בדים, כבר אמרתי לך פעם. אתה צוחק, למה זה מצחיק אותך?

סיפורי-בדים.

באמריקה אתה מתכוון?

גם. לֵך כהנא, לֵך. תסתכל טוב, תראה שמצבך לא כל-כך טוב.

תגיד לי בר-דויד, רציתי לשאול אותך.

שאל בני, שאל.

למה קוהלת התאבד לדעתך? כבר מזמן רציתי לשאול אותך. הייתָ קרוב אליו בקלוב שלכם, אתה צריך לדעת.

לדעת? גם אם היה משאיר מכתב, פתק, משהו, גם אפילו אז לא היה אפשר לדעת. אבל הוא, כלום. אז איך אפשר לדעת?

אולי משעמום, יכול להיות?

משעמום? למה דווקא משעמום, לדעתך?

ככה, פתאום לא כלום, אין שום טעם בשום דבר, הכול סתם לגמרי ואפילו תיאבון כבר אין, אז לשם מה.

אם משעמום מתאבדים, היו רבים עושים ככה.

אני מתכוון לשעמום ממין אחר. ואולי גם מפּחד?

קוהלת, מפּחד? פחד ממה?

פָּחַד מהפחד, אולי. לא מתקבל על דעתך, שאדם יתאבד בגלל זה?

מה זה קרה לך היום, כהנא?

לא, אמר כהנא, אני כבר מזמן רציתי לשאול אותך.

על קוהלת?

כן, על קוהלת. הוא לא מרפה ממני, גם לא בלילה.

מה זאת אומרת בלילה?

אתה יודע שכל לילה אני חולם עליו? הוא צועק ואני יודע שהוא צועק אבל אינני שומע אותו.

קוהלת? בחלום שלך? צועק?

כן, צועק שיצילו אותו. רגע אחרי שעשה את המעשה בטח התפכח ורצה שיצילו אותו, ככה אני חושב. אתה לא חושב כך? אולי כל מי שמתאבד מתפכח רגע תיכף אחרי המעשה.

ממה יש לו להתפכח?

תראה, רבים חושבים לפעמים על התאבדות, אתה לא? לפעמים פשוט אי-אפשר שלא. לא רק זקנים. אתה באמת לא? אף פעם? אבל רגע המעשה עצמו, ממש הסקונדה האחרונה, מוכרח שיהיה רגע משונה של טירוף. ובדיוק תיכף אחר-כך הוא מתפכח ומתחרט וצועק, אבל אז זה כבר מאוחר מדי ואנחנו לא שומעים.

כל לילה?

הוא לא מרפה ממני, כל לילה אני רואה אותו תלוי.

כל לילה, קוהלת?

ככה הפטיר בר-דויד בתמיהה, אבל בלבו לא היה משתומם ולנגד עיניו שוב ראה את כהנא ואת קוהלת מתהבהבים זה בתוך זה שתי בבוּאות בדמות אחת.

 

פרק שנים-עשר    🔗

סמטאות האבן בחלומו החרידו בזיכרונו מאיזו תהום נשייה את גינת המשתֵנָה ואת הסמטאות הסמוכות לה. המראה היה ברור להדהים לכל פרטיו, למרות שביקר במקום ההוא משכבר הימים ורק פעם אחת בלבד, ביקור-של-שופט בניידת משטרה בקשר לאיזה משפט של אונס וסחיטה. לפנות ערב, הבטיח לעצמו, היום.

ומיד חש הקלה מסוּימת, בתוך הערבּובייה המביכה שהיה שרוי בה כל הבוקר, מוּקף תמונות ותעודות ואלבומים ומסמכים שונים המפוזרים מסביב על המיטה והשולחן ואפילו על המדף. לאט לאט, אין שום צורך למהר, ניסה לחזור ולהשתלט על מבוכתו הנסערת, יש לו כל הפנאי שבעולם. אפילו הקומפרסור העובד בחוץ, קוצב לזמן פעימות חזקות ורוטטות אך איננו פורע אותו. שוב מבתרים שם את המדשאה המסכנה או את שבילי האספלט הסמוכים, לחפור בהם תעלות, לפשפּש ולנבּור במעי האדמה אשר מתחתם. אולי מחפשים שם צינור שנסדק להחליפו באחר, אולי לתקן ביוב שניזוֹק, או להניח חוטי תקשורת משוכללים יותר מֵאָן שהוא לאן שהוא. השערות שונות, אף אחת איננה קשורה אליו אישית, חולפות במוחו של גולדין, אך אף אחת מהן אין בכוחה להקימו ולגשת ולראות ולברר. הקומפרסור קוצב לזמן פעימות חזקות, וחייו ניבטים אליו קרעים קרעים מתוך התעודות והמסמכים שהוציא הבוקר מהמגירות לנבור בהם קצת כדי להתחזק ברוחו, לנסות להתאושש מהתעתועים המגונים שתִעתע בו הנער1 הדרוזי. כל תעודה, כל מסמך, שלב איתן בחייו. כל עצמו, אישיות מבוצרת היטב כבושה בתולדות עצמו, נערכת עכשיו להדוף סכנות שעטות עליו. הנה תעודת ההסמכה והנה תמונת המחזור של הכיתה האחרונה בגימנסיה, אין שום צורך למהר, יש לו כל הפנאי שבעולם. ואיפה אני, הנה כאן, נער מתבגר זוקף ראש קטן על צוואר ארוך מאחורי היושבים לפניו. והנה האשה, כאן עדיין נערה עם צמות, לפני הנישואין, והנה כבר עם זֵר פרחים בשֹמלת הכלולות בלי שובל. אני עמדתי על כך שתתחתן בלי שובל. לא צריך להתחפש לזוג מלכותי, אמרתי לה, ונעמי תיכף הסכימה. ההסבר שהיה מוכן עמו, שכל העולם מתחתן וכן גם אנחנו ואין בזה שום מלכוּת, נהיה מיד מיותר לגמרי, אבל עדיין הוא זכור לו משום-מה. באמת, משום מה? מעניין. נעמי החכמה שלי, הנה אנחנו כאן שנינו על המונטפורט, הפעימות של הקומפרסור חזקות מאוד. מה פתאום דווקא על המונטפורט, הרי לא היינו מאלה השורפים שבּתות בטיולים ומי בכלל צילם אותנו. הרבה דברים זכורים לי אבל מי צילם אותנו אינני זוכר. דווקא תמונה מרשימה. הירוק הדשֵן הזה המבליע את חורבות המבצר. ואנחנו שנינו, כל-כך צעירים, אפשר להגיד אפילו קצת יפים. בייחוד נעמי.

וכאן בספינה, מן-הסתם על הכינרת. הקומפרסור הזה עוד יוציא אותי מן הדעת. ונעמי, לבדה. וכאן נעמי עם שתי חברות, שלושתן עם צמות. ועוד תמונת מחזור, הרבה חיים, הרבה מאורעות, הרבה עולם. ועוד נעמי, ושוב נעמי, הרבה נעמי, תמיד אחת כל חייו, לא ידע אשה אחרת, לא לפניה ובוודאי שלא אחרי שנפטרה. הסתכל בה נשקפת אליו מהספה, ומהמדף ובכל מאודו נצמד אליה למצוא בה מפלט מאיזה תוהו מאיים. מה, גם זה אני, הנער הצנום הזה על שפת הים, בטח אחרי העממי לפני תיכון, כל זה אני, כל זה בתוכי, כמה הרבה אני. וכמה לא כלום, בסך הכול סתם תמונות מפה ומשם המנציחות מצבים, רגעים, סקונדות, מה אני מחפש בהן בכלל. הקומפרסור הזה משגע אותי.

ואף-על-פי-כן התמכר גולדין ביתר שֹאת לציוני הדרך בתולדותיו הנשקפים אליו מהתמונות ומהמִסמכים המפוזרים סביבו, כמי שמנסה לשאוב מהם חִיות לערוך סדרים בחייו, להשיב עולם על תקנו, לחזור ולהיות מה שהיה לפני שלשום, איש כבוּש במסילותיו, שליט בחייו ובדיבורו בלשון נטויה. איך לא הבחינו, אף לא בר-דויד דק ההבחנה. חשבו שהוא מדגים בפניהם את גמגומו של פעם, אחרת אין ספק שהיו חסים עליו ובוודאי שלא היו מעיזים לבקש ממנו להפסיק. הרי גם הוא עצמו, עד שפתח את פיו, לא ידע. אלא שאז כבר היה מאוחר מדי וכל התוהו הכבוש בתוכו ביד קשה ואֲמוּנה כל-כך, התחמק מכל פיקוח והתגמגם לו פתאום החוצה.

יומיים תמימים לא יצא את חדרו אלא לארוחות בלבד. ביציאות אלה היה חומק בהיחבא, אינו פונה לאיש, נמנע ככל האפשר מלהיתקל בחבריו לקלוב, מסיים בחטף מה שבצלחת וממהר לחזור ולהסתגר בחדרו. בפרוזדור הארוך, המוליך למעליות, היה ממש כופה על עצמו שלא להביט החוצה מבעד לחלונות אל המדשאה והגינה, לא לראות, לא לשמוע, להתעלם מהפנים המבריקות של הנער הדרוזי שכמו להכעיס לא חדלו לרצד לפניו והעיניים השחורות השחצניות שלו צוחקות קורצות מתגרות מפתות במתכוון, כל הזמן מלגלגות בצורה מכוערת מאוד. עד שהגיע כנמלט לחדרו וסגר אחריו את הדלת.

זקוק היה לרגעים ארוכים עד שנשימתו התייצבה קצת. כאן, ספוּן לבד בחדרו כמו במקלט, התחיל לעכל את עצמו ומה שקרה ופרץ והתגלה בצורה מהממת כל-כך, והוא לא ידע. האומנם לא ידע, כיצד לא ידע. לפתע פסקו בחוץ ריטוטיו של הקומפרסור ובבת-אחת צלל גולדין בבור מלא שקט עמוק, מה פירוש לא ידע, עד היכן ועד כמה הונה את עצמו כל השנים. ועכשיו? שַוֵה לנגד עיניך העצומות דמות של נערה, בְּחַר לך כחפצך, ובכן?

התדהמה הראשונה שככה מעט. התמונות והמסמכים וגזרי העיתונים סייעו לו קצת לחזור ולבצר את אישיותו בֶעָבָר ובהווה כנגד התוהו שקם לאיים עליו. ואם יש בו מה שיש בו, אז מה. אז יש בו מה שיש בו והוא, עדיין כוחו עמו לשלוט בו. לא להיבהל, קודם כול. ויתרחש בו אשר יתרחש ומי יודע מה עוד יתגלה לו ובו לפני מותו, פתאום חיים רבים כל-כך והוא לא ידע. האומנם לא ידע, כיצד לא ידע, מה פירוש לא ידע. שיתגלה ויבוא, ויבוא אשר יבוא, אולי באחרית הימים המעטים שעוד נותרו לו יחיה את עצמו, אולי כל עצמו, כאשר אולי לא חי מעודו. עכשיו כבר בלי בהלה, אולי גם בלי פחד, בלי העלמה ובלי ההונאה העצמית מדעת או שלא מדעת, ובעיקר בלי חרדה. לפנות ערב, חזר והבטיח לעצמו, היום. רק להציץ לראות להריח, חלילה שיש בו כוונות אחרות, התדמית העצמית המקודשת עליו אינה מרשה.

עד כדי כך, שכמעט הצליח להעלים מעצמו כי בעקבות חלומו הוא נמשך ללכת אל המקומות ההם. כמו עננים ריחף החלום קרעים קרעים, מיטשטשים ומתבּהרים חליפות, משתנים וחוזרים בהם וכל הזמן אינם מרפים ממנו אף לא לרגע אחד. שֹרוע בכורסה בחדרו בתוך קרעי תולדותיו הרשומות בזה במסמכים ובתעודות ובתצלומים, שוב היה משוטט בסמטאות אבן עריריות שהחלום הראה לו.

ראשיתן באורות עמוּמים, הֶמשֵכן באורות דועכים וסוֹפן שהן נבלעות בעלטה. דווקא סמטאות אבן נקיות, ערבּוּבייה מסוגננת של ישן בחדש ולהיפך, בדומה לרובע היהודי בעיר העתיקה. או ברובע הציירים בצפת. בתי חומה גבוהים וקצת אורות מבליחים בתוך העלטה אי-פה אי-שם מהקומות השונות. אולי בתי מגורים של פעם, שנהפכו מחסני אבן כמו מחסני ערובה בנמל הנטוש בתל-אביב. קצת חנויות, גדולות מאוד כמו גלריות לאמנות בקומות התחתונות ובהן, כבר באורות רגילים, עמומים כלשהו, שולחנות אבירים ארוכים של טבלאות עץ ועליהם בובות ממין נקבה בגודל טבעי, כמו ערימה של גוויות. כפי הנראה לצורך פולחן מיני כלשהו, לא ברור אם כדרכו או שלא כדרכו או שתיהן גם יחד. על שולחנות סמוכים, גם הם ארוכים וחשופי עץ גס, מונחים ארונות קבורה של עץ ושל אבן לחניטה עצמית. קצת בני-אדם נכנסים חרש לשאול, מתעניינים לדעת פרטים שונים כדרך קונים רגילים השואלים כמה עולה חניטה עצמית. והוא עצמו מסתכל ורואה והולך הלאה בסמטאות האבן המתארכות מאוד, מעמיקות והולכות בתוך העלטה, ופתאום הוא לבדו לגמרי ושומע צעדים, ממש הולם צעד בתוך הדממה. ומיד ברור: צעדים בודדים של איש יחיד סמוי בעלטה ההולך אי-בזה בעקבותיו, מאיים, אבל משום-מה לא מפחיד אלא נוטע תחושה שהוא אמנם אלים, אך למרבה הפליאה דווקא שוחר את טובתו של השופט-לשעבר גולדין.

וגולדין הולך הלאה, יודע דרכו בתוך העלטה, יודע כי יש נשים בסמטאות האבן, אך איננו מתעניין בהן. לא הרבה, לא אשכולות אשכולות כמו שראה בפתחי הבתים ברחוב הזונות בפאריס, רק בודדות, פה ושם מבליחה מרחוק כתף ערומה. את פניהן אין הוא רואה, אבל יודע שאינן צעירות ונמשך להתקרב אליהן. מסקרנות, הוא יודע בחלומו, לא מתאווה. אחדות מהן זכורות לו אי-כך מבית-המשפט, או שמא זה רק נדמה לו. עכשיו סמטאות האבן המתארכות ומעמיקות נושמות הבל של תעתועי זימה וגם איזו נעימוּת מתוקה לא מובנת, אולי שלא במקומה כלל, אינטימית זרה-מוכּרת עד מאוד. ואז גולדין מנסה בחלומו להתקרב לאותן נשים בודדות שאת פניהן אין הוא רואה, אך בהתקרבו הן נמוגות. חלילה שהן חומקות ממנו, או שמא כך נדמה לו, אלא נשמטות משום-מה ונעלמות. ושוב נשמע באוזניו הולֶם צעדים של אחד סמוי מסִמטת אבן אחרת, ואולי אלו צעדיו של ההוא מהסִמטה הקודמת, העוקב אחריו מעלטה לעלטה אחרת וגולדין, נרעש פתאום, מנסה להתחמק, להיעלם, להיבלע באחד הפתחים האפלים, כולם חסומים בפניו, אף-על-פי שגם עכשיו איננו נפחד כלל, רק נרעש, ואיזו אי-נעימות מענגת מנשבת כל הזמן בסמטת האבן והוא הלך הלאה והתעורר בהרגשה נעימה דווקא ואיזו חִיוּת לא מוכּרת לו עד כה זרמה עליו מתוך החלום והוא נפתח אליו ברמזים אל משהו שלעת-עתה בעצמו אינו יודע מהו. וכבר מיד גם עלתה בזיכרונו גינת המשתנה, אך רק כעבור יומיים אמר לעצמו לפנות ערב, היום.

ובהגיע השעה, אחרי ארוחת מנחה, חמק השופט לשעבר פנחס טופז-גולדין מחדר האוכל וכהולך בחשאי אחר חלומו יצא החוצה אל המדשאה הגדולה ופנה לכיוון השער. פתאום הרגיש את עצמו הולך כמתגנב והדבר חרה לו מאוד. מה זה שאני ככה, למי אני חייב כאן דין וחשבון ומי זה עשוי בכלל להעלות על דעתו לבקש ממני דין וחשבון, למי בכלל אִכפת לאן פני מוּעדות, רבים נוסעים אחרי ארוחת מנחה העירה להצגה יומית, לקנות משהו, להחליף סֵפר, לבקר משפחה, סתם ככה העירה, ממי ממה אני חושש, למי אִכפת, מי שם לב. משפיל מאוד להרגיש ככה.

ובלי-משֹים הרים את ראשו כמחזיר לעצמו איזו זקיפות קומה פנימית, וכשיצא את השער והתערב בין האנשים ההולכים עוברים ושבים על המדרכה, שוב היה אדם מיושב בדעתו, שליט ברוחו, מעורר גם יראה גם כבוד. איש גבה-קומה בעל סֵבר פנים מנוכר, לעתים אדיש, לעתים אפילו עד כדי התנשאות, תמצית התבונה האנושית בפעולתה המפוקחת המשתקפת בשליטה עצמית. תראו אותו, רק תראו אותו בשִבתו ובלכתו עם ובלי מקל בשבילֵי המדשאה ובאולם הסרטים, בחדר הטלוויזיה ובספרייה ובכל מקום, גבה-קומה, בעל פני מסיכה שהִשיל מעליו כל שמסעיר ומפרפּר וחי כדברים טפלים לעיקר, ממש פֶסֶל מתהלך.

ונשען חליפות על מקלו הלך הלאה כמטייל לתוּמו והגיע לתחנת האוטובוסים ועמד שם מן הצד, ממתין. גם כאן כבש את קוצר-רוחו כפי שאילץ את עצמו לכבוש בקרבּו כל דבר, והאנשים אשר שם ראו בו איש זקן גבה-קומה בעל הדרת פנים הממתין בשלווה גמורה לאוטובוס. ובלבד שלא ייכנסו אתו בדברים ולא ישאלו מה נשמע, לאן נוסעים באמצע היום. שיבוא כבר, שיבוא. מַהֵר להיחלץ מכאן אל שָם, אל רחוק, אל הקצה השני לדרום העיר, שם אין מכירים אותו, שם ייבלע בתוך האלמוניוּת וכבר עכשיו הוא חש איך עוד מעט יוכל להרשות לעצמו לנשום אחרת בפורקן גמור. סמטאות האבן בחלום והרחובות הקטנים בסביבות גינת המשתנה שביקר בהם פעם, לפני הרבה שנים, בניידת המשטרה, התערבּבו אלה באלה במין בליל מכושף של צחנה ופיתויים. אבל עדיין אור יום, עדיין מוקדם. אין דבר, עִתותיו בידיו והוא יתעכב קצת בעיר, אולי באיזה בית-קפה על שפת הים, יזמין לעצמו גלידה, כבר מזמן לא אכל גלידה, ילקק גלידה ויביט בים. כבר מזמן לא ראה את הים. יישב שם בבית-קפה על שפת הים ויביט בים, אולי שעה אולי שעתיים. אולי יראה ספינה חולפת על פני האופק. או סירת דייגים, אף-על-פי שסירות דייגים מפליגות בדרך-כלל עם חשיכה. אין דבר, אם לא יהיו ספינות, יסתכל באופק, יישב שם וילקק גלידה. עד שהשמש תרד אל הים להטביע את עצמה בנוגה הארגמן של שמי המים והאפילה תעלה ותתפשט מעברים.

זה יהיה הרגע שבו יקום ויירד באוטובוס לדרום העיר, וכבר מראש הוא טועם את טעם הרחובות הקטנים האפלוליים המסתעפים מהגינה הקטנה, לא רחוק מהשוק, את ריח הפיתויים המיוחד הסמוי הנודף מהם, מבחיל להקיא ואף-על-פי-כן מושך כמו תעתועים.

הטעם והריח האלה חזרו אליו אחר-כך בשִבתו באוטובוס היורד דרומה, ובצאתו ממנו אל גינת המשתנה הציבורית, הפעם אינקוגניטו בעילום-שם גמור, גבוה ושותק, נצמד ככל האפשר למבואות הבתים. וכאן כבר היה יותר לילה ממקומות אחרים בעיר, הרי בכוונה האריך שֶבֶת בקפה שעל שפת הים כדי להגיע לכאן בחשיכה.

הצחנה היתה יותר חריפה משהעלה קודם בדמיונו, מקוֹרָה מן-הסתם במשתנה הציבורית שבפינת הגינה, המוכּרת לו, ככה עכשיו נדמה לו, מאיזה חלום שלא נעים להיזכר בו, צחנת ריחות מבחילה של שתן וטיפות סרוחות שעוררה בו, גם בחלומו משכבר וגם עכשיו כשהוא עומד חבוי בכניסה של בית, מיאוס חריף להקיא ותשוקה עזה להימלט מכאן. אך התשוקה להישאר גברה על התשוקה להימלט והוא איש מתורגל בכיבוש מאווייו. שרק לא יקיא.

גם השוק הסמוך שקט עכשיו. בכל שעות האור כל האיזור הזה הומה וסואן ומלא ריחות ומהומה, אך לפנות ערב הוא מתרוקן פתאום כמו אדם מת שמתרוקן לפתע מכל שנותיו. שָם וכאן אותה עיר, בתולה בבוקר, נאפוּפית בלילה וחוזר חלילה. זונה בבתוליה, בתולה בזנוניה. חופּות של צמרות גינה ירוקות ממעל, קילוח דלוח וסמיך של מדמנה נמשך מהמשתנה אשר מתחתיהן. הצחנה העולה משם מתערבּבת עם הצחנה המתפשטת מערימות האשפה והמדמֵנה בשוק הסמוך, פליטת לילה של יום שוק לוהט. שרק לא אקיא.

שרק לא יְזַהוּ אותי, עוד זה חסר לו שאחד מאלה המסתובבים כאן כצללים משוטטים בתוך האפילה יזהה אותו. מה עושה כאן שופט אדוני השופט. גם אתה, כבוד השופט? כמה אנשים שלחת לכלא בגלל זה ועכשיו אתה בעצמך, ברוך הבא ברוך הבא. אולי להזעיק שופט לשפוט אותך, אדוני השופט. אל תפחד, לא נעשה לך דבר כזה, לא לאחד משלנו. אנחנו הכול מה שאתה אומר עלינו בבית-המשפט, אך מלשינים, כבוד השופט, זה לא. ואם אתה כאן, אחד משלנו, כבוד גדול אדוני השופט. אתך כאן אתנו אנחנו מרגישים את עצמנו קצת פחות מושפלים.

בעצם, שיזהוּ, למי אִכפת. אשתו נפטרה, בה ובשמה הטוב כבר אי-אפשר לפגוע, הוא עצמו זקן, עוד מעט ימות, אולי אפילו מסרטן. מה פתאום מסרטן, יכול להיות כן ויכול להיות לא, אז מה הם כבר יכולים לעשות לי.

אבל אחיו, זהו: אלכס. נניח. אף-על-פי: עד כדי כך רחוק נמתחת אחריותו? ובכלל: מי זה הם? אנשים? החיים? אבל אתה לעצמך, גולדין, איך אתה בעיני עצמך ממש עכשיו ברגע זה עומד כאן מושפל וגם מפחד, איך קודם ואיך עכשיו, חבוי באפילה מסתכל החוצה אל תוך הרחוב הקטן הנמשך מהמשתֵנה, מדמֶה לראות בכל אחד מהבודדים האלה את עאבד, השד ייקח את הנער הדרוזי הזה. אפילו לקלל כבר התחלת, איך אתה עומד כאן נהרס לעצמך בעיני עצמך ממש ברגע זה, כבר מוטב שהסרטן ייקח אותי.

עאבד, הוא כאן? אולי בין המשוטטים כצללים באפילה, ביחידים ובקבוצות ורק אוּדי הסיגריות שלהם מהבהבים בחושך בקשתות בין יד לפה עם כל נשיפה בין יד לפה, מסמנים ככה את מקום הימצאם. אולי הוא כאן, מציע את שירותיו לאחד זקן כמוהו? ביום עובד עם דודו בגננוּת, בלילה מתפרנס ככה קצת מן הצד, בטח אלה עושים הרבה כסף בגינה הזאת, הנה עוד שניים נעלמו כצללים בתוך השיחים.

והוא חבוי כאן כמרוּתק במבוא החנות הסגורה מאחוריו והוא רואה והוא נדהם. כולו רוטט נרעש, אבל בחשאי, כל הזמן בחשאי, כנתפס בקלקלתו ואיש אינו יודע אבל הוא היודע, אפילו בחשאי. הגידים בצווארו הזקן התנפחו מהלמוּת הלב, ברכיו רעדו בתוך המבוא החשוך של החנות החשוכה שמאחוריו כמו בכוּך מימים אחרים, ועמד שם וראה את הרחובות הצרים מסתעפים הצִדה מהרחוב הגדול כמו סמטאות האבן בחלומו, ריקות וּנטושות, ודמויות אדם אחדות, ערטילאיות ובודדות, הסתובבו שם שתיים שלוש יחדיו בתוך הדממה.

אחד עבר על-פניו ולא הבחין בו. גולדין ראה אותו הולך הלאה אל האחרים המתגודדים בסמטה של המשתנה, כמו במוקד של משהו או מקום של סכנה. אבל בשקט, בלחישות, שום הרמת קול לא עלתה משם. כל אלה כאן נעים בדממה, כמו באיזה מִסדר קודר של בודדים, הכול בחושך. והצחנה הזאת להקיא, אלוהים מה אני עושה כאן, אבל אני כאן.

והוא שָם, נושם אל תוכו את הצחנה הנאלחת החמימה, הבל המדמנה של המשתנה, יכול, אבל איננו מש ממקומו, חבוי במבוא החנות, תוהה ונסער, כל הזמן נסער מאוד, תוהה, מסתכל אל המדרכה שממול, לא יודע את נפשו.

שניים מסִמטת המשתנה פנו אחורנית, חצו את הרחוב, עברו אל המדרכה שלו. גולדין נצמד אל הדלת הנעולה שמאחוריו. שיעברו כמו שעברו האחרים, שיֵלכו הלאה, שלא יבחינו בו, שייעלמו. אחר-כך אסתלק, מיד תיכף אסתלק.

אבל אלה השניים דווקא הבחינו בו, דחקו את פרצופיהם אל תוך המבוא הצר, פנים שחומים של שני צעירים, ושניהם פונים אליו בעברית גרונית רצוצה, בשיניים לבנות באפילה, בהצעה מפורשת.

רוצה את שנינו?

אולי אחד, את מי אתה רוצה?

שנינו יותר טוב.

אחד תיקח, שני ישמור שלא יפריעו.

יש לך מכונית?

אם אין לך, יש שיחים בגינה, שָמָה אף אחד לא רואה.

הם כבר לא מציעים, עכשיו הם תובעים. אם הוא עוד כאן, סימן שהוא מעוניין. אתה מעוניין? התוקפנות בקולם גוברת, ובכן? הם שניים והוא אחד, הם צעירים חזקים עם שיניים לבנות וחזקות והוא זקן עם שיניים תותבות בפה שלו. כבר לא תביעה, כבר איוּם מפורָש, אלים. והרחוב קטן ואפל ונטוש לגמרי וההם שם ליד המשתנה כולם חברים של אלה השניים.

שניות אחדות עמד גולדין קפוא כמשוּתק בתוך האיוּם האַלים כמו בתוך סכנה מתמשכת. גם השניים מנגד אינם זזים ממקומם ועכשיו הם שותקים ומצפים.

ברגע זה עקר גולדין ממקומו. ממש בשארית כוחותיו כבש את כל עצמו ועשה צעד קטן שקט ובוטח. ועוד צעד. בלי משים השניים פינו לו דרך והוא עבר ביניהם, לא מסתכל לא רואה, גבוה וזקן, אחוּז אימה ובוער מכּלימה הלך לאט לאט כנמלט בריצה מטורפת אבל לאט לאט, בשליטה עצמית למופת.

ההם השניים נשארו מאחוריו, אבל הקולות השיגו אותו. קולותיהם של השניים או של אחרים, ואולי קולות דמיונו המבוהל וההמוּם. הֵי זקן! ראיתם, זקן אחד, מציצן מניאק. בוא אנסה אותך, זקן, אצלי אין כזה שלא עומד לו, הכסף מעמיד אצל כולם. יש לך כסף בכלל? לך מפה, מלוכלך אחד. מהר, לפני שנשבור לך את העצמות.

והכול בחושך ברחוב הקטן והנטוש תיכף מאחורי המשתנה הציבורית בשוּלי הגינה. והוא, כמנסה את עצמו, דווקא אילץ את עצמו כמאלף ללכת לאט, וככה התקדם מרחוב אל רחוב והקולות רודפים אותו. עד אשר הגיע לרחוב הגדול עם האורות והאנשים והאוטובוסים.

בשובו למוסד, היתה השעה עשר ומשהו ורבים עדיין ישבו באולם הטלוויזיה. הוא חמק מאחוריהם ובאין רואה עלה לחדרו. רק כאן, בפנים, נשען בעיניים עצומות על הדלת הסגורה מאחורי גבו, עמד ועמד בעיניים עצומות וערך שוב ושוב את המסע שלו כמחרף נפשו מנגד, אל מקומות האיוּם והפיתויים, אל העולם האחֵר, מכוכב רוממות כס השופט אל הכוכב האחר מהעבר השני בעיר האחרת באותה עיר בעיר שלו. שוב ושוב היו שניים, כל הזמן שניים, אחד העומד כאן בחדר מוּגן מאחורי הדלת הסגורה ואחד העומד במבוא החשוך החבוי של החנות החשוכה ברחוב האפלולי ליד גינת המשתנה, ושניהם נושמים בכבדות, נרעשים, ספוגים צחנת מדמנה, נגעלים כמצורעים. רק יותר מאוחר לאחר שהתנשל מכל בגדיו וזרק אותם לשֹק הכביסה המלוכלכת ושעה ארוכה מאוד שכב במי האמבטיה והחליף את המים וחזר וטבל בהם, ואז, תשוש מהמים החמים, לבש פיג’מה נקייה ומגוהצת וישב בכורסה ליד המנורה, רק אז נשקף אליו פתאום בחלון לילה זקֵן ודהוי, אבל שקט מאוד, של בית-אבות, ומרחוק מאוד, כמו מכּוכב אחר, עלו קולות רפים של עיר. וככה ישב וישב, מאוד מאוד לבדו, מקשיב לשקט, לבדו בחדרו הסגור. לא נטל ספר לקרוא, לא פתח רדיו לשמוע, רק ישב בחוּגת האור בלילה, נקי בתוך הפיג’מה הנקייה, מקשיב לשקט בתוך השקט העמוק, ועכשיו – מה?

הרי מה שפרץ ונתגלה מכחיש במובן מסוּים את כל עברו, אפילו מזים אותו, מבלבל עליו את זהותו, מטיל בו הרגשה מחשידה שמדעת או שלא מדעת הוא חי חיים מסולפים. בהונאה עצמית, באחיזת-עיניים. בשקר, באמת לא ידעתי? ומצד שני, באותו עניין עצמו, חיים מוחמצים של העמדת פנים, בלי מגע נכון שלו עם עצמו, עם חייו. ידעתי-לא-ידעתי והתעלמתי, וברגע זה, כמו מראה בחלום אבל מחלום אחר, צף ובא אליו הנער ההוא ברחוב ואולי במקום אחר היכן שהוא, פני נער נעימים והנער מחזיר לו מבט, סתם מבט גלוי-מצועף, כמעט כמו חיוך, אך חף מכל תשוקה ומפיץ איזו נעימוּת, רק מבט סתם מבט, אבל באינטימיות חריפה של פנים בתוך פנים, עין בעין, ורק עכשיו, כאן, ספוּן בחדרו, הוא מעז לחוּש כמה שזה היה מענג. וזה דווקא היה מזמן מאוד, הרבה לפני ההיתקלות בעיניו המתגרות בגלוי של הנער הדרוזי המשתחץ. אבל גולדין התעלם, ולא חשוב אם מדעת או שלא מדעת, כדי שהזהוּת העצמית המוּדעת לו לא תתערער. כדי שהתדמית העצמית המוצקה לא יוּטל בה ספק של מהימנות. כדי ששום דבר לא ישתנה ולא ייהפך להונאה מדעת או שלא מדעת, הוא ואשתו, הוא עם אשתו והכול ידוע ויציב. אף-על-פי שדבר אחד בוודאי שהתיר לעצמו לדעת כבר אז, שעל-פי הרגשתו הכללית את עצמו הוא בעצם רווק. ועכשיו, מתוך השקט העמוק הזה במבט לאחור: חיים שניצלו או חיים שהוחמצו? מחשש פן יגידו!? שידיחו אותו מכּס המשפט? מפני האשה שעדיין היתה בחיים? מפּחד העיתונות וכלי-התקשורת, שבדרך-כלל דווקא ביקשו את קרבתו? אולי זה בעיקר, הפחד הנורא להיות טרף בכלי-התקשורת, שכל ידיעה תיהפך לכותרת ראשית, כל שמועה לכתבה מצולמת. הטורפים האלה יעוטו עליו לקרוע אותו לגזרים, דווקא ובייחוד בגלל שהיה חביבם. משפטים שניהל ופסקי-דין שחיבר זכו תמיד לכיסוי נדיב. ההם נהנו מהברקותיו, והוא היה מבריק. משנינוּתו, והוא היה שנון. מהערותיו העוקצניות בתוך דבש לשונו הסמיך והמתוק, והוא היטיב לעקוץ. דווקא משום כך יעוטו עליו ברשעוּת ובשמחה-לאיד וכל תדמיתו הבנוּיה לתלפיות במשך שנים רבות, מדעת או שלא מדעת, תיהפך להונאה נוראה, עכשיו הוא יודע. אבל אז, מה ידע אז? מן-הסתם ידע שאיננו יודע, ואני יכול עכשיו להבין ואינני מגנה את עצמי שהעלמתי את עצמי מעצמי, הצדיק את עצמו בשבתו עכשיו בפיג’מה הנקייה לבדו בלילה בחדרו בשקט של חוּגת האור והדלת סגורה. בשקר. בתרמית. בהונאה. שופט אמת וצדק חי בשקר. בהונאה עצמית מתמשכת. ושוב, כמקודם: חיים שהוחמצו או חיים שניצלו? הרי לך אדם כבוש במסילותיו, חיים מאורגנים כמו אישיות מטופחת כהלכה, דיבור מאורגן בכוונה, קולח רהוטות, ובתוך כל אלה תוהו משתולל נדחק שכזה, תולעים מכרסמים, שֵדונים מחיים אחרים.

ועכשיו, מה. מה? ואולי הכול סיוט מבהיל של תעתועי דמיון ועוד רגע הנה עכשיו תיכף אני מתנער מתפכח כמו מהזיה אל תוך ממשוּת מוכּרת ועולם כמנהגו? שהסרטן ייקח אותי אם אני יודע. למה דווקא הסרטן.

 

פרק שלושה-עשר    🔗

שתֵלך מפה! מה נעמדה שם כמו איזה פסל שהצטנן, זוּזי, גברת זקנה, אַת מקלקלת לנו את הנוף!

ואיך הזדחלה לה עד שנעמדה, בדשדוש פסיעות על השביל ונצח בין פסיעה לפסיעה, נשענת בכל הגוף על מקלהּ, כמו נגררת. גוף מדולדל, פרצוף של בת מאה. מרוב קמטים לא רואים פנים. ואף-על-פי-כן נושמת וזעה. ובחיים, עדיין. כמה הרבה חיים, פלא של חיים. אבל למה לָךְ צעיף הצמר הזה על השֹמלה ביום חם כל-כך. באמת חם פתאום, ממש כמו בקיץ. קר לך, גברת, בחום הזה? או שהצעיף הוא כבר סגולה נגד הזִקנה? זוזי, צאי כבר מהעיניים שלי, אַת לא מרגישה שאַת מפריעה? שיש בהופעה שלך עוול משווע וגם עלבון גדול בלתי-נמנע לכל המין האנושי ולכל הנברא בצלם? היעלמי!

דווקא לבושה נקי ובדרך-כלל אפשר להגיד שהיא די מסודרת, הזקֵנה המְתוּשֶלָחִית בת המאה הזאת, אפילו מעוררת הרגשה של זִקנה מכובדת, ובכל-זאת.

ואז נעצרה פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין, ועמדה. סתם ככה, הלכה מדשדשת כפסל ונעמדה קפואה אפילו לא מסתכלת, אולי גם לא נושמת באמצע השביל אמצע היום אמצע העולם. ועומדת לה ככה קפואה בוהה שלֵוה לגמרי, כאילו בלכתהּ העולם הולך אתהּ וכשהיא נעצרת ועומדת, העולם נעצר ועומד גם הוא. אולי שכחה היכן היא נמצאת, לאן התכוונה ללכת, מה היא עושה פה. אם אקרא בשמה, מן-הסתם לא תדע שאליה מתכוונים, מה שמךְ גברת מכובדת, אומרים לך זוזי, אז למה אינך זזה. אינה זזה ואיננה מבינה שרוצים שתזוז, בוהה לפניה באדישות גמורה כמו איזה סימן-שאלה שהתאבן. צאי כבר מן העיניים שלי, זקֵנה! אסור לבַזות ככה את המין האנושי. אַת לא מרגישה שזה פשוט מכוער כמו חטא להיות זקנה כל-כך?!

ולהיות זקן? יד על הלב, בר-דויד, להיות זקן? בכל-זאת, מתדיין בר-דויד עם עצמו, זה לא דומה. אם לתת את הדעת על נשים צעירות, אני חושב שהרבה יותר מכוער להיות אשה זקנה מאשר להיות איש זקן. מה דעתֵך, גברת זקנה, אני טועה? לא, אינני חושב שאני טועה. להיות זקן זה מדרך הטבע, במקרים מסוימים אפילו נאה ומעורר כבוד. אבל אשה זקנה, בייחוד זקנה מאוד, הרי זאת כבר מפולת גמורה של כל היופי של הגוף, ממש פגיעה בטבע, חרפה, עלבון למין האנושי. זוּזי כבר.

הזקנה לא זזה. מתעלמת מבר-דויד, הוסיפה ועמדה נשענת על מקלה, בוהה על סביבותיה ועל שני האנשים הצעירים שברגע זה ממש עברו על פניה והלכו הלאה ופנו ישר אל האיש הזקן היושב על הספסל בשביל.

איזה כבוד! איזה כבוד! צהל בר-דויד לקראת בנו וכלתו, עידנים שלא ראיתי אותך צפרירית, עידנים! מה קרה שבאת פתאום? לא, לא, אני דווקא שמח מאוד, אבל אם באת, בוודאי קרה משהו, מה קרה. באמת? סתם ככה מתוך געגועים אלי? מה קרה מה שלומך.

באתי לבקר אותך.

יפה מאוד, שבו.

בקול רווה, ברוחב-דעת של מכניס אורחים נדיב, לא חשוב שבסביבה לא נראה לעין אף לא כיסא אחד, ולשבת כולם שורה אחת על הספסל לא נוח. אז הלכו אל העצים ומצאו שם שולחן כבד נטוע באדמה מוקף ספסלי עץ, ושם ישבו כולם זה כנגד זה כדי להיפגש זה עם זה עין בעין. כמובן שבר-דויד הגניב, דבר ראשון, מבט חפוז על בטנה התופחת ומתעגלת של כלתו, אם כי עדיין לא עד כדי כרסה בין שיניה, מן-הסתם בסביבות החודש הרביעי. עכשיו, בשִבתם, היתה הבטן מוסתרת מחמת שֹפת השולחן.

והילדים? היכן השארתם אותם? למה לא הבאתם לי את הנכדים שלי?

דווקא הצענו להם, אבל הם, זאת אומרת, הם…

בטח אמרו פעם אחרת, אני מנחש, נכון? גם בפעם הקודמת אמרו בפעם אחרת. שהם נורא עסוקים, נכון שכך? שהם נורא אוהבים את סבא שלהם אבל נורא נורא עסוקים. נכון שכך אמרו?

צפרירה הסתכלה פתאום מסביב ואיתמר הפך את כפות-ידיו בתנועה של מה אפשר לעשות.

גיא כבר ילד לא קטן, מתי אראה אותו? בטח רק בבר-מצווה שלו בעוד שנתיים.

ארבע שנים.

מה?

עד לבר-מצווה שלו, גיא עכשיו בן תשע.

אז אתם חושבים יש סיכוי שהסבא יראה נכד שלו גיא לפני הבר-מצווה?

בשבוע הבא נביא אותו, אבא. וגם את נוני.

כך בדיוק אמרת גם בשבוע הקודם. וגם את נוני, אמרת. ואם אינני טועה, אמרת כך גם לפני שבועיים.

אמרתי, אבל לא הבטחתי.

אז תבטיח! מילא, העיקר שיהיו בריאים.

כל אותה שעה הוסיפה צפרירה להסתכל על סביבותיה, מצחה התכווץ בקמטים ועיניה מתחתיו היו חדות ומחפשות.

עד שראתה אותה על השביל מעבר למדשאה, קרֵבה לאט לאט כנענֵית להזמנה, כולה בלבן, אפילו גרביה ונעליה, מהלכת כמרחפת בתוך חלום. אבל מחייכת. אפשר סתם חיוך כללי לא אישי שוחר אך טוב לכולם, חיוך סיעודי של אחות סיעודית אל הקשיש הנתון לטיפולה ואל אורחיו. אבל כאשר היתה קרובה אליהם, לא יכלה שלא להבחין איך שהסתכלה בה באופן מיוחד, בוחנת אותה ותוך כדי כך מוסיפה לחייך, כזה חיוך של הזדהות, והאָמָה שלה אפילו התרוממה קצת בברכה עד לזרוע ותוך כדי כך גם זקרה לעומת היושבים כף פשוטת אצבעות באמירת שלום בינלאומית נוסח הַאיי. הרף-עין חד כתער הסתכלו שתי הנשים זו בזו ושתיהן ידעו.

כל אותה שעה היו פניו של איתמר זקופות כנגד פניו של אביו, והוא – לא רואה ולא שומע, מתעלם. עכשיו הלכו עיניה של צפרירה אחרי האשה בלבן שהתרחקה זקופת-קומה, נעלמת על השביל לכיוון אחר של המדשאה. וכאשר יצאה כליל מחוג עיניה הבוחנות, נתנה אותן באיתמר, חד-משמעית כתביעה: היא?

איתמר חש עליו את כובד תביעתה של אשתו, אך לא הסב את עיניו מעיניו של אביו וצפרירה ידעה: היא.

ונשארה עומדת במקום שעמדה וצִמצמה עיניה וחשה, שוב ושוב, איך פשט אליה בחושך את זרועו ובא עליה פתאום ללא שום הקדמות בדפיקה חטופה. מנומנמת בשנתה, קלטה אותו מעשה-הרגל כלאחר-יד ואפילו לא התעוררה כל צורכה, ולפני שחשה בו, וכבר. מיד התהפך נזוף ופניו לקיר, ונשבה ממנו שתיקה קשה, מתבצרת. עכשיו התעוררה באחת ונחרדה לעזור, לרכּך, למחוק את האכזבה, אם בכלל היתה כאן אכזבה, ואולי אפילו אכזבה לא היתה. רק לא להניח לו להתרחק, איתמר איתמר אני אתך.

ככה היא ללא מלים מנגחת את שתיקתו המתבצרת. ומיד גם הסתובבה אחריו, קולטת אל חיקה את הישבן הערום שלו, מועכת את שדיה אל גבו, נצמדת אליו וזרועה מגששת מעבר לכתפו אל פניו, מדוע אתה בורח ממני.

והוא, מכורבּל בשתיקתו כתינוק ברחמו.

מדוע אתה שותק.

והוא שותק, מכורבל כמקודם.

מדוע אתה שותק, הסתובב אלי.

והוא, כמקודם, כתפו סרבנית, מתעקשת לא להיענות לכף-ידה המנסה להופכו אליה.

אז מה, דיברה אליו מאחורי גבו, פעם כך ופעם כך, בחיֶיךָ. אני לא כך? גם אני, רק שאצלי אתה לא מרגיש. הסתובב אלי, אני מבקשת.

זה לא זה, עלו מלים צרודות, בודדות, מיותמות, מפיו אל מאחורי גבו.

אז אל תהיה ילד, איתמר, ומה פתאום לעשות מזה עניין? בחייך, איתמר. איתמר!

זה לא זה.

מה זאת אומרת זה לא זה, גהרה עליו אִמָהוּתית לסוכך עליו מפני עצמו, לא הצטרכת להתחיל בכלל, חבל שהתחלת, אני כלום לא עשיתי, אינני אשמה. אבל שום דבר לא קרה.

זה לא זה.

שוב זה לא זה. אז מה זה כן, איתמר? בחיֶיךָ, רק מאתמול אנחנו נשואים? ועוד מלפני הנישואים, המון חיים. אז מה אתה פתאום ככה, הסתובב אלי.

הוא לא הסתובב אליה. כילד שנתפס בקלקלתו התעקש לשכב מכורבל ברחמו, פניו לקיר.

מרגיז אותי ששטוּת כזאת מציקה לךָ. הסתובב אלי, אני מבקשת. אני לא יכולה ככה. דבר אלי כאשר אני מדברת אליך.

אני מצטער, צפרירה.

אל תצחיק אותי, על מה יש לך להצטער.

זאת הפעם הסתובב אליה ובחשיכה, פניו בתוך פניה, אמר:

מדוע אַת מתעקשת לא להבין.

אינני מבינה מה יש כאן להבין, מה אתה מנפח כל-כך איזה שום דבר שבכלל לא קרה.

זה לא זה, אמרתי לךְ.

הקביעה הברורה בקולו, ללא שום התנצלות, הִשְתיקָה אותה. לְמָה אתה מרמז, אתה מרמז משהו שלא חשבתי עליו, פתאום אני קולטת. אבל זה בלתי-אפשרי, אתה?! שלא ימציא לי עכשיו אשה שאיננה, אל תעשה לי דבר כזה! הוא? איתמר? לעולם לא. היא, מילא, לוּ אך רצתה, אבל היא פשוט לא מרגישה שום צורך בזה.

אמרתי לךְ שזה לא זה, נמשך עכשיו לדבּר והיא, בבת-אחת השתתקה לגמרי. מן הנמנע היה שלא יספר. אחרים לא, לעולם לא, הוא אצלו זה פשוט בלתי-אפשרי, אצלו, אם לא הלילה אז בפעם אחרת, מוכרח שיספר. הנסיבות, אלה או אחרות, הן רק מקרה.

שניהם שכבו בדומייה, בחושך, נזהרים שלא לנגוע זה בזה. הוא סיפר והיא הקשיבה. אפילו מלה אחת לא השמיעה, לא הגה, לא שאלה, הערה, כלום. אני מקווה שאַת מקשיבה, המשיך לדבר לתוך שתיקתה, וכבר נשמעו הדברים כמתנצלים מתחטאים מבולבלים נבוכים כמו מפיו של ילד שסרח. וכנגד שתיקתה, קשה, בלתי-מופרעת, נמשכת, מתבצרת. מהיפּגעוּת? עלבון? השפּלה? כאב? הזעם, מן-הסתם, יבוא אחר-כך.

הכי מוזר שאיננו מרגיש משהו כמו מצטער, התחטא לפניה, וגם לא שום חרטה, ואין לו צורך להתנצל. לא מוזר לךְ שכּכה אני מרגיש?

עכשיו הזדקפה באפילה לישיבה, אחזה בכתפיו בשתי ידיה, נמרצות כמו כפוֹת של נמרה, ומבעד לחשיכה החדירה את עיניה עמוק לתוך עיניו.

חלום, אמרת חלום. נכון? זאת אומרת לא סתם הרפתקה?

שתק לעומתה בלי להסב את פניו מפניה.

עד כדי כך, אתה?!

ונפלה אחורנית ושכבה פרקדן, כמקודם, נזהרת שלא לנגוע בגופו. אם נפגעתי, לא יידע. לא אבכה, לא אתחנן. אם נעלבתי, לא יידע, גם אינני בורחת, איתמר, אני נשארת כאן.

סַפֵּר לי מי היא.

והצרידוּת בתחתית קולה היתה כבושה היטב. הוא סיפר, לא התוודה, רק סיפר. היא שכבה דוּמם, נהפכת לאט לאט להחלטה נגמלת. לבסוף, ובחוץ כבר היה קרוב לאור ראשון, הפטירה:

ביום רביעי?

ביום רביעי, מה?

זה היום שאתה מבקר את אבא שלך? בפעם הבאה אני הולכת אתך.

- - - - - - - -

ושֵם, שאל בר-דויד, על שֵם כבר חשבתם?

מה החיפזון, יש זמן.

כמה זמן?

לפי חשבוננו, ארבעה חודשים.

צריך להכין שֵם. אחר-כך ממהרים ונותנים שֵם תחת לחץ ואז לפעמים זו סיבה להצטער כל החיים.

ואם יהיה בן? ואם תהיה בת?

צריך להכין שני שֵמות.

יש לך הצעות?

הייתָ רוצה שאני אציע לכם שמות? צפרירה תסכים שהסבא ייתן שמות לילד שלה?

אתה יכול להציע, אנחנו לא מבטיחים לקבל.

לפי מה היית רוצה לבחור, צפרירה?

מדוע אתה פונה אלי? תשאל את הבן שלך.

אם אשאל אותו, בטח יפנה אלייךְ. אז אני ישר לסמכות הגבוהה.

צפרירה בטח היתה רוצה לתת שם יבניאלי. נכון, אשתי?

יש דבר כזה, שם יבניאלי?

שאל את צפרירה.

אני הייתי מציע נוסח-ישן לתת שֵם לפי ההורים שלי, אבל אתם בטח לא תסכימו.

כך בר-דויד, ובהתלהבות גדולה שיקע את עצמו בדיון על מתן שם לנכדו השלישי המתהפך עדיין ברחם אמו. עיניו התרוצצו בין בנו וכלתו והוא שמח לראותם משפחה אחת אף-על-פי שהבחין היטב כי צפרירה, שלא כדרכה, מכונסת בתוך עצמה, שותקת בחָזקה ולא היה אפשר שלא לחוש את ההסתייגות הנושבת ממנה. מופגנת? כפוּיה עליה מכּורח נסיבות שאין הוא יודע אותן? אולי איזו הרפתקה קטנה? של מי, איתמר? צפרירה? כן, אַת? אני לא אִכפת לי, רק שלא להתגרש, ילדים יקרים, רק בהסתר גמור ובגבולות מתקבלים על הדעת, חס ושלום שלא תצמיח איוּם על המשפחה שלכם. זה, בשום פנים ואופן לא. אתם בכלל מסוגלים לכך, מי? הבן שלי, התמים הטוב הזה איתמר? אַת, צפרירית? כן? אולי, אף-על-פי שלא כל-כך מתקבל על הדעת. הכנפיים הנשיות שאַת פורשֹת עליו אִמהיוֹת מדי, צפרירית, חזקות מדי. כמובן שלטובתו, אין לי צל של ספק שכל כולך אך ורק לטובתו, אפילו איננו מרגיש כמה שהן חונקות ובוודאי טוב לו במחסה הזה תחת הכנפיים שלך. ואַת עצמך בוודאי אינך מרגישה שתוך כדי כך את מטמיעה את הבן המסכן שלי בתוך אישיותך והוא אפילו אינו חש בכך ואינו יודע. אולי בכוונה איננו יודע, אולי טוב לו בכך. אולי זו דרכו אלייך. מעולם לא טענתי שאני מכיר את הבן שלי אך ורק מפני שהוא בני. אני, רק מניחושים והשערות אני מתפרנס, כמו העיט ההוא. הוא לא מתמרד לפעמים, איתמר, אף פעם איננו מתקומם? את מסָרסת אותו, והוא שותק, עד כדי כך? אז למה זה אַת כל-כך מסוּיגת מתנכרת כאילו בכוונה, זה רק היום או שתמיד אַת ככה בזמן האחרון? אני פשוט לא יודע, זמן רב לא ראיתי אותך, למה באת לבקר אותי דווקא היום, מה קרה, מה מטריד אותךְ.

איתמר לעומתה, פניו כל הזמן כנגד פני אביו, דווקא עירני וגמיש ואיזה פורקן יפה זָרַם בעיניו ובלשונו. אפילו צפרירה, בתוך ההסתייגות המתנכרת שלה, הבחינה בכך. אין ספק, הווידוי שלו באותו לילה לפנות בוקר הֵקל עליו כשם שהוא מכביד כל-כך עליה. טיפש אחד, למה סיפרת לי. אוי לך אם היית ממשיך להעלים, אבל עכשיו, תראה, הכול הרוס. בוודאי שאני אלחם, זה הטבע שלי ואני לא יכולה שלא. אף-על-פי שאין הרבה טעם, ממילא הכול הרוס. מה עשית, טיפש, לא יכולת לשתוק. מה יהיה עכשיו. אינני יודע. אתה רוצה שנתגרש? את רוצָה שנתגרש? אפילו אם כן, לא אגלה לו, קודם כול אלחם, כי זה הטבע שלי. מה יהיה עכשיו. איך אני יכול לדעת, אינני יכול ואינני רוצה לוותר לא על צפרירה וגם לא על דונה, אני רוצה את שתיהן, מה יהיה. ואני, לי אין דרישות? אפילו לה, לדנמרקית שלך, גם לה אין? היא מוכנה להסתפק בחצי גבר, אני מוכנה? שאלת אותה, שאלת אותי, למה אתה לא שואל אותי. אתה אפילו לא מתעניין לדעת אם אני יודעת שאתה ממשיך לבקר אותה. הרי גם קודם, לפני הווידוי שלך כבר ניחשתי משהו, מה חשבת לךָ. לא שיערתי שידעתְ, אבל עכשיו אני מניח שאַת יודעת, מה יהיה עכשיו. אינני יודע. כפי הנראה שהחיים עם שתי נשים מוצאים חן בעיניך, אולי כדאי לךָ לשאול אם גם אני מרוצָה? והדנמרקית שלך, היא מרוצה? אתה בכלל שואל שאלות? נכון שאני שוכבת אתך, לאחרונה אפילו בכוונה ותמיד אני היוזמת, שֹמת לב? שאלת למה? מה קרה, פתאום אני כל-כך להוטה אחריך? למה לא שאלת, הייתָ צריך לשאול. אולי אני רוצָה לנצח את ההיא שלך דווקא במיטה, חשבת על כך? את הדנמרקית ואת כולן, זה האופי שלי. מה פתאום כולן, מי זה כולן. בטח, אם יש אחת, אולי יש עוד? איזו חיילת בבסיס, מי יודע. ואם גם אני אגיד ככה, אולי אפילו בלי שום וידוי? האופי שלי הוא לא כל-כך לגלות כמו האופי שלךָ. עכשיו כרגע אין לי תשובה. וההיא הדנמרקית שלך, מקבלת? משלימה? אינני יודע. אינך חושב שהיא פשוט מסכימה להיות לך פילגש מפני שכרגע אין לה מישהו אחר בסביבה? אולי. מה זאת אומרת אולי, זה לא אִכפת לך, לא שוחחתם על כך? אפילו אם זה כך, לא כל-כך מפריע לי. עד כדי כך! ואני, היכן אני, אף פעם לא הרגשתם אותי ביניכם במיטה שלה? לא דיברתם עלי? לא יכול להיות שלא, לא יכול להיות שההיא איננה יודעת על קיומי, לפי האופי שלך אינך מסוגל להתכחש לקיום שלי. אפילו להעלים ממני לא יכולת, טיפש אחד. אז אולי בכלל כדאי לנו לקיים איזו שיחת בירור בין שלושתנו, מה דעתך. מה טעם, אינני רואה מה יש כאן לברר.

- - - - - - - -

הגידי לי לא להשתפך, דונה, בזמן האחרון יש בי נטייה חזקה להשתפך לפניך, שמת לב? אַת צריכה להפסיק אותי, אחרת יהיה לא טוב. אבל אם תפסיקי אותי, אכעס. יש בי צורך בלתי-פוסק לדבּר אלייך, לברר דברים, אף-על-פי שבעצם, אני יודע, אין מה לברר. אל תצחקי ממני, אינני כל-כך מרובע כמו שאולי נדמה לך. אמרתי לךָ דבר כזה? לא אמרתְּ, אבל ככה אני נשקף אל עצמי מתוך העיניים שלך, לא מפריע לי שתגידי עלי מרובע, אך זה פשוט לא נכון. ואולי דווקא כן. מי מרובע ומי לא, ולפי מה. תארי לך שבמשך כל השנים שלי עם צפרירה, וזה די הרבה, לא היה לי שום פלירט עם אף אחת, אַת מתארת לך, אַת מאמינה לי? לפי זה אפשר להגיד עלי שאני מרובע? ואַת, דונה? שלא תחשבי שזה אצלי עניין של השקפה או עיקרון או משהו כזה, בהחלט לא. זה נובע אצלי מהאופי שלי, כמו שצפרירה אומרת, פשוט לא הרגשתי שום צורך בזה, ולאלץ את עצמי לפלרטט כמו שכמה מהחברים הטובים שלי בצבא עושים כדי לנפח את גבריותם, גם זה לא האופי שלי. אז מה קרה לךָ אתי? דווקא לכן אני נדהם כל-כך לא מבין לא יודע לא מאמין מה שקורה לי אתך. עכשיו בזה הרגע אַת מוכרחה להפסיק אותי, אחרת בטח אשנא את עצמי אחר-כך. או אותָך. השד יודע איך מה מי מו כל זה מתחולל אצלי, אַת אשמה, דונה, רק אַת. עוד יצלו אותך בגיהנום. יחד אתךָ. יחד אתי, בבקשה. מפני שאַת כפי שאַת ושלא תעזי להיות אחרת. לא, אין סכנה, גם אם תרצי, לא תוכלי להשתנות. אַת כמו שאַת, זה כל הסוד וזה בדיוק כל מה שאני רוצֶה. ולחשוב שכל זה קורה דווקא כאן, במקום הזה, לא עכשיו אל תפסיקי אותי, טוב לי מאוד לדבּר ככה אלייך אפילו שקודם ביקשתי ממך להפסיק. מוזר מאוד, דווקא כאן, כאילו תחת כנפי אבא שלי בצל בית-האבות הגבוה הזה שריח של סוף נודף ממנו בכל מקום, גם בפרוזדורים. תסתכלי מסביב, תראי, בכל מקום זה סוף האדם. אני מדבר אלייך עכשיו כאילו כותב מכתב, לא להפריע, שומעת דונה? תשמעי טוב. כאן מסביב הרבה חיים גוֹועים לָמוּת ודווקא כאן עולָה כפורחת אהבה, כך הייתי פותח את המכתב אלייך. אני מגזים? לדעתךְ, אני מגזים? דווקא כאן! שִלחי אותי לאיזה מקום רחוק כדי שאוכל לכתוב לך, אולי מהצבא? הכי טוב אני כותב אלייך מהצבא, לא צריך מקום רחוק יותר.

דונה מעשנת, הוא מדבר, שניהם ערומים במיטתה בשעת הדמדומים הגוברים אל הערב. איתמר מדבר ומדבר, היא מחייכת בחשאי. גם עכשיו איננה מתמוגגת בתוך ההללויה שלו, שהוא עצמו מחוללה והוא הנגרף טובע בתוכה בהתלהבות. היא היודעת. שומעת בהבנה, מוּדעת מאוד לעצמה, היותה אשה בוגרת פורחת צעירה, ויודעת. ומקרינה איזו שפיוּת שלֵווה, אפילו צוננת כלשהי, על איתמר המרקיע בתוך ההתמוגגות שלו כל הזמן אליה ואליה בנהירה פנימית המצמיחה מתוכה נהירה חדשה וחוזר חלילה בלי הרף וכל פעם מחדש. אַת לא מרגישה איך העולם משתנה ונהפך להיות אחֵר כאשר אחת כמוך קיימת בו? אַת, לא? אני כן. בדיוק כמו שחייו שלו והוא עצמו בתוכם, משתנים. במה בדיוק החיים שלךָ משתנים. קשה להגיד, אבל הם משתנים. אולי עצם תחושת ההשתנות מעידה שהם משתנים, לא?

ודונה שומעת, איננה עונה. באפלולית הגוברת היא נינוחה, מחייכת בנהרה של חסד, בלי לפשוט יד בלי לנגוע בו.

יש לָך חיוך כמו של מאדונה, אבל אַת לא.

לא, אני דונה.

אַת דונה מאדונה.

וכך, בהרף-עין וכלאחר-יד נקבע הכינוי דונה מאדונה, כבר תיכף באחת הפגישות הראשונות שלהם בחדרה. בהיסח-הדעת, אבל בעיתוי מדוּיק להפליא. כל-אימת שקרא לה דונה מאדונה, הרגישה את עצמה דונה מאדונה. והוא תיכף מתקבל ונסלח. על מה? במה חטא? מה פשעו? גם ככה, בלי חטאים ובלי פשעים טוב להתקבל ולהיות נסלח. זה כמו אישור הנובע ממקור סמוי לקיומךָ. אישור המתחדש עם כל מגע כל מבט כל חיוך, אני לָך ואת לעצמֵך ודי לי בכך.

 

פרק ארבעה-עשר    🔗

שתי ידיו על ההגה, עיניו בכביש. נצמדות בחָזקה, בדבקוּת, כנמלטות אליו. התחבורה ברחובות היתה אותה שעה דווקא דלילה למדי. מפעם לפעם העיף מבט חטוף מלא טינה ודאגה באחיו הגדול ממנו הנשקף אליו בראי יושב מצומצם ושותק, מסתכל לפניו בעיניים ריקות. בני משפחה אחרים נפגשים בשמָחות בלוויות בבית-העלמין ובימי זיכרון, הוא ואחיו החשוב הבכור כבוד השופט טופז-גולדין נפגשים כמעט תמיד רק כאשר מתבקשת נסיעה בפֶג’וֹ שלו לטקס האירוסין, להירשם ברבנות יחד עם המיועדת לו, לחתונה עצמה, לקבורת אשתו, מבית-האבות אל הרופא, עכשיו מהרופא בחזרה לבית-האבות. לא כך, אחי היקר? בהפוגות הארוכות שבין נסיעה לנסיעה אני פשוט לא קיים בשבילך ובהכרח ובדרך הטבע אתה גם לא קיים בשבילי. ככה נגזר מהתנהגותך, אחי הבכור, בעצם בכמה בדיוק אתה בכור עלי, שלוש שנים, ארבע? ואף-על-פי-כן, כל פעם כשמתבקשת נסיעה, הוא, אלכס, האח הצעיר, בסך הכול סוחר-בעסקי-יצוא-יבוא, להסיע את אחיו הגדול ממנו חשוב ממנו כבוד השופט פנחס גולדין-טופז.

בדרכם אל הרופא, עדיין גדולה היתה הטינה בלבו מדאגתו. הנהג הפרטי שלך נקרא להתייצב, והרי אני לפניך, אדוני השופט. אבל עכשיו, בדרכם בחזרה מהרופא לבית-האבות, גברה הדאגה על הטינה. עכשיו אפילו התבייש בה וביקש לבטלה. אולם היא, לא זו בלבד שסירבה להתבטל, אפילו לא עכשיו, אלא אדרבא, ודווקא באותו עניין עצמו. איזו התנשאות, קָבַל בלבו, איך שהוא יושב לו בשקט, נינוח כל-כך, כביכול בכלל לא מוטרד, עם כאלה פנים שלווים לגמרי, כמו שלווים להכעיס. עד כדי כך הוא מצליח לכבוש את רוחו, להעמיד פנים, לא להסגיר את עצמו אפילו לא לאחיו היחיד עצמו וּבשרו וזה כל מה שהם וכל מה שיש להם זה את זה שני אחים בעולם, לא אם לא אב לא אחות, כלום. להיות שני אנשים אחים אולי אין לכך משמעות רבה, ובחיים גם לא היו קרובים במיוחד, אפשר ההיפך הוא הנכון ולא צריך להגזים בעניין הזה של להיות אחים, ובכל-זאת ואף-על-פי-כן. מילא, הוא עצמו יש לו משפחה, ילדים, שלושה נכדים, אבל הלוא אתה איש ערירי לגמרי, בעל גאווה מתנפח שכמוך, ודוחה כל נחמה כל השתתפות, שותק כל הדרך אין צורך ותודה רבה. זה לא אנושי לנהוג ככה, אחי כבוד השופט, איך אפשר להפגין התנשאות שחצנית שכזאת אפילו עכשיו לאחר מה שהרופא קבע בצורה ברורה ונחרצת כל-כך כמו גזר-דין שאין עליו ערעור, פשוט מגוחך. איך אפשר להתנכר ככה לַצורך בבני-אדם, לדבר אל מישהו, לשפוך את עצמך, עכשיו יותר מתמיד? והלוא אני אחיך אני, למרות שהפכת אותי לנהג שלך, זהו, רק נהג, יותר לא נחוץ לך ממני. נכון שתמיד הייתָ כזה מתנשא ואפילו שחצן לא כל-כך מצטנע, אבל עד כדי כך, פיני, עד כדי כך? זה פשוט לא אנושי להיות מפלצת נפוחה מלאה גאווה והתנשאות, אני שונא אותך פיני. לא, אסור, אתה הולך למות. ואף-על-פי-כן אני שונא אותך. אתה יש לך סרטן בתחת ותראו אותו איך הוא יושב לו רגוע ונינוח ומתנכר איננו זקוק לאף אחד מנצח את עצמו, כמו תמיד. גם עכשיו, מעמיד פנים ובטח גאה על ניצחונו עם הכושר המפלצתי הזה שיש לו לכבוש את רוחו להיות שלֵיו ורגוּע אפילו לחייך, תראו רק תראו איך הוא מחייך לו לעצמו, להיות ככה לא להראות שום סימן של חולשה, מנצח את עצמו כאילו מנצח שם בקרבּו איזה תוהו איום ונורא, אולי אפילו משתולל מי יודע. לא, עכשיו הכול בסדר, לא לדאוג, רק לא לדאוג. אף-על-פי-כן אני דווקא כן דואג, אינך יכול לאסור עלי לא לדאוג לך. איך אפשר ככה להסתגר ולדחות במפורש, כמעט בגסות הייתי אומר, את כל הניחומים ורגשי ההשתתפות הכֵנים המוכנים בלב האח שלך בשבילך. תמיד ידעתי שאתה כזה אגוצנט בלתי-נסבל, אבל עד כדי כך, עד כדי כך!

וכך גם התנהג כאשר הרופא סיכם באוזניו את הדיאגנוזה שלו במפורשוּת ישירה שאינה מתחמקת ואינה מניחה מקום אף לא לשמץ של ספק ולא לשום זיק של תקווה. הדר קומתו של פנחס גולדין-טופז, עיניו השקטות, כל הופעתו המאופּקת המעוררת גם יראה גם כבוד, אל אדם שכמותו פשוט אי-אפשר לדבר אחרת. ממנו פשוט לא היה אפשר להעלים. וכשעיניו של טופז נעוצות בעיניו, השיב הרופא בגלוי על שאלתו: כן, ממאיר. לצערי. תוצאות הבדיקה אינן משאירות שום מקום לספק, למרבה הצער. אפשר כמובן לנתח, אך הסרטן יישאר. איך לא הבחנת בו עד עכשיו? הוא לא הציק לי, סתם גבשושית ולא שֹמתי לב. כמה זמן אתה ככה סוחב את זה? מנין לי לדעת, פשוט לא שֹמתי לב. ברגע שזה התחיל להציק, אחי הביא אותי אלייך. זה מוכרח להיות כבר לפני הרבה זמן, אמר הרופא, חבל שלא באת אלי קודם. ואילו באתי קודם? אולי, אמר הרופא, אבל עכשיו קשה מאוד להגיד מה היה אילו.

הרופא שאל, גולדין השיב רהוטות וקולו לא היה סדוק ולא צרוד ולא רוֹעד, אף לא צל-צלילו מקולו של בר-מינן. קולו היה קול איתן וצלול, ללא שמץ של גמגום. הדיבור הרהוט המהוקצע חזר להיות בפיו כלי להשתלט באמצעותו על הבריות ועל כל מצב, להשליט באמצעותו את עצמו על חייו, שוב להיות איש כבוש במסילותיו, שליט בדיבורו בלשון נטוּיה, שליט יחיד בחייו ובמעשיו. ואם הדבר הפתיע קודם כול אותו עצמו, אף זה לא היה ניכר בו.

הרופא הפסיק לשאול וגולדין שתק, אין זיכוי מחמת הנאה מן הספק. אחר-כך אמר הרופא כמשיב על שאלה שלא נשאלה: אולי חודשיים, אולי חצי שנה. קשה לדעת. אולי פחות.

והפעם אפילו לא הוסיף: לצערי.

והקרנות? התערב אלכס בהתעוררות מיוחדת כנאחז בשביב של תקווה, מדוע לא הקרנות? אפשר, הפטיר הרופא, ואפשר גם ניתוח. אבל תוצאות הבדיקה אינן משאירות שום סיכוי, למרבה הצער.

גולדין הוסיף לשתוק, אבל אלכס לא הרפּה: הקרנות לא יעזרו, לדעתך? אתה בטוח שלא? שום סיכוי?

הרופא פשט את ידיו לצדדין כמו מתן גזר-דין, אך מיד נסוג והציע, אולי מחמת צניעות או נימוס, לפנות לרופאים אחרים. אני ממליץ מאוד, חתם את הביקור. גולדין גבה הקומה עמד שקֵט ורגוע וזקן, זקוף במלוא הדרו, ואלכס, נמוך ממנו ושמנמן ובעל קרחת על כל ראשו, שלף את ארנקו.

- - - - - - -

כדאי לפנות ישר למרפאה לבדיקה נוספת, אמר עכשיו במכונית והיה כמדבר אל הכביש לא אל אחיו, גם הפעם בהתעוררות שלא במקומה, כל רופא יכול לטעות, אפילו רופא גדול. כדאי לפנות מיד.

גולדין בהה לפניו, שותק. כבר הפנים שלו פנים של בר-מינן, חשב אלכס, ועיניו, כנמלטות, צמודות לכביש. רגעים אחדים נהג בדממה ואז לא יכול היה להתאפק ועשה ניסיון נוסף להיחלץ ממבוכתו: ואפשר גם לפנות לרופא אחר מחוץ למרפאה, מה אתה אומר?

אפשר, הפטיר גולדין בשפה רפה, אבל לשֵם מה? הרופא הזה מהימן עלי.

והם נסעו הלאה, שותקים. אלכס עיניו בכביש, גולדין מגחך לעצמו באיזו שלווה לא מובנת תמוּהה לחלוטין. מרוּם כס השופט העניש כל חייו אחרים, עכשיו הוא עצמו נענש. על-ידי מי, בשם איזו מערכת שיפוטית? ודווקא בישבן. די סמלי, אם רוצים. שטויות גמורות, הסמליוּת הזאת. מוצָא מסוּים בוודאי נרמז בזה, אבל בלי שום שמץ של שמץ של סמליות שאינה במקומה. וגם הקלה ניכרת מאוד, אין להכחיש. לולא היתה הדיאגנוזה של הרופא כרוּכה בגזר-דין קשה כל-כך, מן-הסתם היה מקבל אותה במצהלות נפש ממש. בבת-אחת הכול השתנה והכול אחרת, כמעט שמתבקש להגיד תודה לסרטן, שהחזיר לכבוד השופט את שיווי-המשקל לתדמית העצמית של חייו, את האיזון העדין, שחילץ אותו מתוך מה שהוא נקלע לתוכו באחרית ימיו בצורה מבהילה ונרעשת כל-כך. והעיקר, שמנע ממנו את הרס התדמית העצמית שלו. אם כי, מצד שני, הסרטן הזה סותם את הגולֵל על חיים אפשריים שאך התעוררו, חיים שבלי דעת נמלט מהם כל ימי חייו, וכבר, אולי, הוחמצו עוד לפני שהתחילו. מוטב כך, הצטהלה בקרבּו, בצנעה ובסמוי, תוך כדי ישיבתו במכוניתו של אחיו, איזו קורת-רוח מדהימה ומשלימה. בהעלם אחד נחלצו חייו ממבוכת ספק-המהימנות שקם לאיים עליהם. עכשיו אפילו הבלתי-מהימן, עם ובלי חזקת הספק, היינו-הך. הקשר בינו לבין עצמו עם עצמו חזר והתאחה, האיוּם הוּסר.

והם נסעו הלאה, שניהם שותקים בתוך המכונית, עיניו של אלכס בכביש, ידיו על ההגה. פתאום חש את כף-ידו של אחיו על זרועו, נגיעה קלה שבקלות, ושמע אותו מבקש בלחישה, גם עכשיו בריחוק כלשהו:

סע קצת יותר לאט, טוב?

אתה מרגיש לא טוב?

אני בסדר, אבל סע קצת יותר לאט, בבקשה.

שמע, לא צריך להיות מודאג, אף-על-פי

ונשך את לשונו.

פנחס גולדין חייך אליו בהבנה. הוא ראה את אלכס אחיו אדם נחמד, כזה שמנמן טוב לב עד מאוד עם כל הקרחת שלו על כל ראשו נלכד במבוכתו, חסר מנוחה וחסר אונים, ולא טרח אך לא עלה בדעתו, לחלץ אותו ממנה. כל אחד לנפשו, אפילו אנשים אחים, וכאילו אמרתָ כל אחד לגורלו ואין מה לעשות.

ואלכס? כל פניו בכביש, כל כולו בנהיגה, מתעלם כביכול מכל השאר. ממש אובד עצות היה ולא ידע מה לומר וכיצד לשתוק כאשר לשתוק אי-אפשר כלל, עד שאחיו השופט הואיל לבסוף להגיד לו, בנדיבות אבל בכל הסמכותיות הפוגעת של אישיותו: תשמע, אלכס, בסופו של דבר הרי זה סופו של כל אדם, כך או אחרת, מוקדם או מאוחר.

אבל כאשר יודעים, זה מוכרח להיות אחרת, סירב אלכס לוותר על לבו הנרעש הרוחש אך אהדה והשתתפות.

יכול להיות שמוכרח, אבל אצלי לא, מה לעשות.

איזה מין אתה, התגולל אלכס אל אחיו בהרהוריו, החלטת לשחק את האדם העליון עד הסוף, או מה. אולי אתה מצפה שאגיד לך כל הכבוד, לא אגיד. תמיד היית כזה, פיני, אני יודע, אבל עכשיו, פנחס, גם עכשיו?

ולבו היה מלא תחנונים, תן לי דריסת רגל בחייך, פיני, שַתֵף אותי קבל אותי אל תחמיץ אותי אני כל-כך זקוק שתהיה קצת חלש, שתהיה זקוק לי שאוכל לומר לך מה בעצם הייתי אומר לו? מה יש לי לומר לו לאדם שדינו נחרץ. שבועיים, חודשיים. זמן קצוב. איך מרגיש אדם שזמנו פתאום זמן קצוב, אפילו הוא כבר איש זקן? כלום, לא מדבר. וגם על פניו אי-אפשר להכיר בשום דבר, שחצן מתנשא שכזה, השופט הזה, האח שלי. לא פנים, מסיכה. אני מכיר שופטים אחרים לא פחות חשובים ממנו והם הרבה יותר אנושיים. אתה פשוט בלתי-נסבל, פנחס טופז.

גולדין התרווח במכונית הנוסעת וראשו נשמט על המיסב כמי שנוטה להירדם. אם אירדם, אירדם, הרהר, אין בכך כלום. והרגיש את עיניו כבדות ונעצמות. אבל הוא לא נרדם ומאחורי העיניים העצומות נשאר ער לגמרי. עתה, לאחר שדינו נחרץ, הכול אחרת. כלומר, אם נגזר, מה טעם לחטט ולהיות מוטרד לדעת אם מה שהיה כל מה שהיה מהימן היה ועד היכן כן ועד היכן לא. עכשיו ממילא הכול היינו הך. אפילו התשוקה לדעת, שהיא כשלעצמה אין לה תִכלָה, עכשיו פג תוקפה וסר טעמה. אם כן? להיות לחיות כאילו כבר לא. כאילו כבר איננו. כאילו הכול כבר ככלות הכול והוא כבר שם, מסתכל מן העבר ההוא, משָם אל העבר הזה אל הכאן ואל מה שהיה, בעיניים של שָם. אך הוא עצמו גופו עדיין כאן, כל עוד שגזר-הדין לא הוּצא אל הפועל ועד הרגע האחרון ממש. כמו כל אחד אחר, עם או בלי סרטן. בגיל הזה שלי כבר לא צריך להיות כל-כך חשוב ממה ואיך מסתלקים, משבץ, משטף-דם במוח, מסרטן, סתם מזקנה, ויכול אחד מַקְדים ונוטל את גורלו בידיו.

אני כאן! צהל קוהלת צֵלרפאים והתיישב צוחק על המושב האחורי.

אני בדרך אליך, היום נודע לי.

ברוך הבא, ברוך הבא.

ואין בי אימה. לא מוזר לך שאינני מפחד?

אני רואה אותך רגוע מאוד. זה בכוונה? במי אתה מתגרה?

אני בדרך אליך ואני צריך לחשוב. הרבה הרבה לחשוב.

כבר חשבתָ, כבר סיכמתָ.

עוד יותר, הרבה. אבל סיכומים? נכון שהם מתבקשים, אבל זה אפשר?

לא לסכם? לא לשפוט? אבל אתה היית שופט.

הייתי, אז מה.

וישבת בדין והוצאת פסק-דין וגזרתָ דין. כמה? אתה יודע כמה?

במשך כל השנים? גם בבית-משפט השלום וגם במחוזי?

כן, הכול יחד.

הרבה מאוד, אני חושב. בוודאי זה רשום באיזה מקום.

אולי מאות?

יותר.

אלפים?

ככה בערך, הרבה.

ואתה ישן טוב בלילות? שום מוסר-כליות לא מציק לך?

לא עוויתי דין, עד כמה שאני יודע.

אולי לא בכוונה? אולי טעית? יכול להיות, לא? אז אולי יש מישהו, שממש ברגע זה מקלל אותך מפני שכל חייו נהרסו בגללך על לא עוול בכפו? אולי הוא נגזל מנכסיו, אולי הוא נמק עכשיו מאחורי הסורגים, אולי אפילו התאבד. יכול להיות?

יכול, אף-על-פי שקשה לי לתאר לעצמי אחד כזה.

לפחות לא לא בלתי אפשרי, נכון? אז איך קורה שזה לא מציק לך? שאינך סובל? שזה לא מקצר לך את החיים? אתה ישן טוב בלילה?

פסקתי דינים על-פי החוקים, לא על-פי מצפוני. מה זה להיות שופט, בסופו של דבר? בסך הכול מכשיר בידי החברה וחוקיה.

על-פי הבנתך את החוקים, אל תתחמק. על-פי הפירוש שאתה נותן להם.

הבָנתי נובעת מהאישיות שלי, היא לא שייכת לשום מצפון. המצפון שלי ער ביום וישן בלילה, נורמאלי לגמרי. תגיד, איך זה הרגע ההוא?

איזה?

ההוא ההוא, פתאום ככה לגמרי לגמרי, לא להרגיש את הדופק, עוד נשימה, אולי עוד אחת, אחרונה, וכבר.

לזה אתה מתכוון?

זה לא כאילו שלא היית כאן בכלל? מרגישים משהו, מה מרגישים?

זאת אומרת שאתה מפחד מאוד?

בכלל מרגישים משהו, או שמועברים כבהמות מעולם לעולם?

לא, אבל

אתה מבין, להשאיר הכול מאחוריך, פתאום לעזוב הכול, פתאום לא כלום, לגמרי לא כלום, איך זה? פתאום לא להיות אני, איך זה להיות פתאום אינני. כן, זה מפחיד. הריק הזה, הלוע השחור, כמו הפחד הנורא בחדר בחושך כאשר הייתי ילד אני זוכר, פתאום לא לנשום. איך זה פתאום כאשר לא נושמים? אני עוצם את העיניים, אני מנסה.

אל תהיה מגוחך לעצמך. אתה יכול לדמיין כמה שאתה רוצה, זה לעולם לא כך.

ואחר-כך מגלישים אותך אותי לקבר, ככה, לאט לאט ומכסים את הגופה שלי בבלוקים וכבר מתחילים לכסות באדמה הַצילוּ אני נחנק.

- - - - - - - -

הבהלת אותי, אמר אלכס, טוב שפתחת את העיניים.

למה?

פתאום ראיתי אותך יושב בעיניים עצומות.

נרדמתי, כנראה.

איך שהבהלת אותי. פעם שנייה תודיע לי קודם שאתה מתכוון להירדם. אבל עכשיו לא כדאי לך, כבר אנו מגיעים.

המכונית התקרבה לכניסה, קוהלת צֵלרפאים קפץ ונעלם עוד לפני שנעצרה. גולדין-טופז השתלף החוצה, יישר את קומתו, הפטיר חיוך של תודה לאחיו שנשאר לשבת ליד ההגה, ופנה ללכת, אמנם לאט לאט אבל זקוף, לעבר המדשאה הגדולה. אלכס הביט אחריו, איש זקן וגאה מתנהל לאטו במכובדות, אי-אפשר להכיר שסרטן נכנס לו בתחת. והסתכל אחריו, אולי העיניים שלו רואות אותו פעם אחרונה, בפעם הבאה ייקרא לזהות את גופו בחדר הטהרה ואחר-כך ילך אחרי ארונו בין המציבות. ועוד הסתכל אחריו, דרך כל בשר, מה אפשר לעשות. עכשיו, לבדו במכונית, כבר לא היה נרעש כמו קודם. אנחנו כמובן אחים, וזה כמובן משהו, אבל. זהו: רק משהו. בסופו של דבר בסך הכול רק משהו, מעתה והלאה כל אחד לעצמו. והסתכל אחריו עד שדמותו הגבוהה נעלמה מאחורי העיקול וכאילו יצאה מחייו.

בר-דויד ואלף אלף זאקס כבר היו שם ליד השולחן בצל העץ וגם קוהלת צֵלרפאים היה אתם בצד השני של השולחן, ופתאום היו כולם יחד הרבה מאוד אדם. יש לו סרטן בתחת, צהל קוהלת על-פי דרכו המתעתעת, אבל בר-דויד ואלף אלף הסתכלו בגולדין, רק הסתכלו בו, לא דיברו ולא שאלו כלום.

מה אתם מסתכלים בי ככה, עדיין אינני בר-מינן.

מה פתאום בר מינן?

יש לי סרטן בישבן, ככה אמר הרופא.

בפנים או בחוץ, איפה בדיוק?

אם אתה רוצה דווקא לדעת, אז בדיוק באמצע, קצת בפנים וקצת בחוץ.

כמובן שהיתה בהם סקרנות גדולה לדעת איך הוא עושה את צרכיו, אך מחמת הנימוס וגם בגלל הריח הרע הנודף מהמקום ההוא, התאפקו ולא שאלו.

ואי-אפשר להוריד אותו בניתוח?

אפשר אבל הרופא אמר שלא כדאי. מה אתם מסתכלים בי ככה, שלא תסתכלו, אתם יותר מפוחדים ממני. זה בסך הכול סרטן קטן.

אולי הקרנות?

אפשר, אבל הרופא חושב שהקרנות לא יעזרו.

אז למה עושים לכולם הקרנות?

אולי כדאי להחליף את הרופא?

גם הרופא שלי הציע לפנות לרופא אחר.

מוכרחים, אסור להסתפק ברופא אחד.

תראה, עוד יורידו ממך את הגידול ועוד יתברר שהוא בכלל לא ממאיר. רופא אחד אומר ככה ורופא שני אומר אחרת, אי-אפשר לדעת.

הרופא שלך הוא רשע מרושע, סתם הבהיל אותך לשווא.

אני נראה לך מבוהל?

לא חשוב איך אתה נראה, בטוח שאתה מבוהל, אי-אפשר שלא תהיה.

גולדין הסתכל בהם בחיבה. חבורה נאה של זקנים, במידה מסויימת חבורה נאה של כל חברת האדם כולו, כל אחד משתקף בכל אחד. כמובן שעכשיו נלכדו ברשת החרדה, לשווא ביקש בכל מאודו להרחיקם ממנה. לבסוף גם הוא עצמו נפל לתוכה. אך כיוון שהיו יחדיו, החרדה הזאת התרכּכה ולא כל-כך הילכה עליהם נכאים. קודם אמרו מה שהיה להם לומר ועכשיו שתקו. ושתקו עוד. עד שהשתיקה המתארכת קצת יותר מדי התחילה להבהיל אותם, וכמו שכבר קרה לא פעם, הם נאחזו גם עכשיו בקוהלת. אני כאן הזכיר להם, דַבְּרוּ עלי.

וקוהלת היה אתם והם דיברו בקוהלת.

ממזר גדול היה, אבל איש כלבבי ואני דווקא אהבתי אותו.

איש מצחיק היה.

כמו חי אני רואה אותו לפנַי בעיניים שלי אפילו עכשיו ברגע זה, יושב לו שם במקום שישב תמיד. הנה הפרצוף המדומה שלו עם העיניים הערמומיות.

פרצוף של ילד.

של ילד זקן מאוד, כן. ואיך שהילדוּת שלו פרצה מתוך הפרצוף הזקן שלו כמו איזה בוגד.

למה דווקא בוגד?

בטח בוגד, פנים זקנים של ילד על גוף של זקן ערמומי ומתעתע.

בוודאי. ואני גם שומע אותו מדבר ואת קולו אני שומע ואיך כל הזמן העיניים שלו מכחישות מה שפיו אומר. כל הדיבורים שלו וכל מה שעבר עליו מה אנחנו יודעים, בגלל זה קיבל פרצוף כזה שהילד מזדקר מתוכו כמו אויב.

מה פתאום אויב?

אויב של מי?

של עצמו, קודם כול. ואולי גם של כל המין האנושי כולו. כמו שאהב את כולם, ככה גם שנא אותם.

מי זה אותם?

קשה לדעת בדיוק. בני-אדם, אולי. כמה שהוא שנא אותם.

כל ימיו.

וכל ימיו עשה כווני חן ושמיניות באוויר כדי לשאת חן וחסד בעיניהם.

וגם כדי לרַצותם בכל דרך אפשרית.

כזה היה קוהלת.

גם כזה היה קוהלת.

אבל בסך הכול איש טוב היה.

איש מתעתע ערמומי רשע מרושע וגם כן שתיין, זה מה שהיה.

אני, גם ככה אני אהבתי אותו.

גם אני.

כולנו אהבנו את המוקיון המצחיק העצוב המשוגע הזה.

משוגע על כל הראש.

איך שהקוהלת הזה היה מה שהיה בכל המובנים.

מה זאת אומרת הייתי, אני יֶשני!

למה אתה אומר היה, הוא ישנו!

איך, ישנו? אתה רואה אותו? שומע אותו?

אנחנו מדברים עליו, לא? שֹמתם לב כמה הרבה אנחנו מדברים עליו? סימן שהוא ממשיך להיות.

אבל לשתות כבר לא. איך שהגנן הדרוזי היה מביא לו עראק מהמכולת ליד תחנת האוטובוסים, בעיניים שלי ראיתי איך שהיה משלם לו בעין יפה מאוד, טיפּ יותר גדול משעלה לו כל העראק עצמו.

כזה נדיב-לב היה?

ממש רוטשילד.

בבקשה לא לצחוק ממני.

מדוע לא? הוא היה זקן טרחן וזנאי בעיניים ובידיים וגם כן שקרן ושתיין ומתהולל ותמיד צחק מכולם, אז מדוע אסור לי עכשיו לצחוק ממנו?

אתה יכול לצחוק ממנו כמה שאתה רוצה, זה לא מפריע לו להיות איש זקן מפואר מאוד אחד הרבה אדם, וזה לא מפריע לי לאהוב אותו עכשיו כמו שאהבתי אותו תמיד.

את הזנאי הזקן הזה עם כל התאוות המכוערות שלו?

למה דווקא מכוערות?

פעם ראיתי אותו מתעסק עם האחות הדנית הנפלאה שלנו.

עם דונה?

עם דונה, הייתם מאמינים? מסכנה דונה, לא ידעה מה לעשות. הוא לא ראה שאני רואה אבל אני ראיתי. איך שדחק אותה אל הדלת של המחסן וצבט לה בתחת ואפילו ניסה להרים לה את השֹמלה.

הקוהלת הזה? באמת?

וכל הזמן צחק, הטינופת הזאת. בהתחלה גם דונה צחקה, אבל אפילו מרחוק ראיתי שמרוב מבוכה היא צוחקת. ואולי מפני שהשתדלה לראות במעשה של הזקן החביב הזה איזה תעלול של ילד שובב, הרי ממילא לא יכול היה לעשות לה שום דבר, הזקן הזה שהתחפש לו פתאום לבעל תאווה. אז היא דחתה אותו בעדינות, צוחקת ומתאמצת להיחלץ ממנו. אבל רק ככה, לא חזק מדי כדי לא להעליב אותו.

ככה ראית?

בעיניים שלי.

כל זה ראית מרחוק?

אמרתי שמרחוק? רק אמרתי שראיתי. אבל הטינופת הזאת קוהלת פשוט לא הבין כמה דונה עדינה ומשתדלת והתחיל לשלוח בה ידיים בכל הגוף שלה. ככה, בגסות, בכל מקום. בושה וגועל-נפש לראות את הידיים הזקנות של קוהלת על השדיים הצעירות שלה. ואז ראיתי איך שדונה התחילה להתרגֵז קצת ונתנה לו מכה קטנה על היד שלו. ככה, כמו שעושים לילד. אבל ראיתי שלא נעלבה.

איך ראית?

ראיתי. אני אפילו חושב שבכלל לא כעסה. מה יש, הוא גבר, בטח חשבה לה, זכותו לנסות. ואם זקן, אז מה. להתעסק בידיים הוא יכול, לא? הדמיון עושה את השאר.

והסוף?

בסוף נחלצה ממנו והלכה. היא לא ברחה, סימן שלא פחדה. היא פשוט הלכה לה ומאמצע הדרך אפילו הפנתה את ראשה והניפה קצת קצת את ידה, ככה, בידידות. היא אפילו חייכה.

אפילו חייכה? אתה בטוח?

בעיניים שלי ראיתי שחייכה, כאילו שהיא מצטערת על משהו. אני זוכר טוב מאוד.

ואתה לא ממציא שום דבר, נכון שלא?

בכלל לא, למה שאמציא?

ואתה בטוח שכל זה קרה עם קוהלת ולא עם מישהו אחר?

דבר כזה יכול לקרות רק עם קוהלת.

ואולי דבר כזה לא קרה בכלל?

אז אני ממציא, מה? אולי תגיד לי סיבה טובה אחת בשביל מה לי להמציא דברים כאלה? כדי לשעשע אתכם?

כדי שלא לספר על עצמך, למשל.

וקוהלת, מה עשה?

הוא רק נשאר שם לעמוד והזרועות שלו תלויות לאורך הגוף שלו כמו נפטרים מסוּימים שנאספים אל אבותיהם וככה עמד שם זמן-מה ואחר-כך צחק והלך.

מתי זה היה, לפי דעתך?

לפי דעתי זה היה לא הרבה לפני שתלה את עצמו.

בגלל סיבות טובות, אני משער, כולן יכולות להיות נכונות וגם כן לא נכונות.

אילו היינו שואלים את קוהלת עצמו, מה היה משיב?

אותי אל תשאלו, אינני יודע.

הרי הכרנו אותו די הרבה זמן ודי מקרוב, איזו סיבה היה נותן לנו למעשה שלו?

סיבות רבות אני יכול לתת לכם, בדיוק כמו שאני נותן לעצמי, כולן נכונות וכולן גם כן לא נכונות.

סיבה אחת לא מתקבלת על הדעת, מפני שכולם דווקא אהבו אותו.

אבל אף אחד לא סבל אותו, אף אחד! יכול להיות שזו אחת הסיבות למעשה שעשה לעצמו, מפני שאפילו את עצמו לא סבל.

את עצמו הוא שנא אפילו יותר מאשר את האחרים.

עד כדי כך שנא את עצמו?

הוא היה מלא שנאה לעצמו, אבל אהב את כולם, את כל העולם.

איש טוב היה.

אבל מיואש.

מיואש? כל-כך מיואש עד כדי להתאבד ואנחנו לא ידענו?

אולי. מה אתה יודע עלי? מה אני יודע עליך? אף אחד שום דבר.

קוהלת? מיואש? אף פעם. לכל היותר העמיד פנים של מיואש כדי להימלט מהייאוש.

זה דווקא מתקבל על הדעת.

מפני שלפי דעתי הוא פָחַד פחד מוות להיות מיואש, דווקא לכן המשוגע הזה התחפש למיואש.

ככה אפשר להגיד שלפעמים גם התחפש למשוגע כדי לא להיות משוגע באמת.

ובסוף האיש הזה התאבד כאילו בצחוק.

כמו בדיחה הוא התאבד.

אבל בבוקר מצאו אותו מת על באמת.

זה בגלל החבל שקשר לצווארו קצת יותר מדי חזק.

מה פתאום אנחנו שוב מדברים על קוהלת? כל הזמן לא פוסקים לדבר בקוהלת.

מפני שאי-אפשר לשכוח אותו.

כולם דיברו על קוהלת והפעם גם קוהלת דיבר על קוהלת. אתם מדברים עלי, אמר, יפה מאוד מצִדכם שאתם מדברים, אפילו כאילו שאתם מכירים אותי, אין דבר. אני מקשיב. כל-כך, עד שאינני יודע להבחין אם עלי או על עצמכם אתם מדברים, חברים. לפעמים אפילו חברים טובים. לפנֵי ואחרֵי, תמיד. אף-על-פי שאתם בכלל לא יודעים מי אני וגם אף פעם אי-אפשר לכם לדעת. מפני שאני רק לכאורה. בכלל בכלל ובכל המקרים והמקומות אני רק לכאורה. הנה הידיים שלי יד נוגעת ביד, רק ככה יד יודעת שהשנייה קיימת, זה הכול. כל השאר רק לכאורה. זה מפני שאני טמון באיזה סוד שאף פעם אי-אפשר לפענח, אני, אתה, הוא, כל אחד. בוודאי שניסיתי, כל אחד כמעט, לא? כל הזמן מנסה, כל החיים. לשווא מנסה וחש את עצמי בחיים שלי רק לכאורה. ככה זה היה תמיד, מנסה בדמדומים של הבוקר ובבוקר עצמו וגם באמצע החושך בחצות הלילה ומתי לא. זה הסוד הטמון במסתורין, שהכול בו גלוי ומפורש ואף-על-פי-כן, בה בעת, לכאורה. רק לכאורה. אל תתווכחו אתי, אינני עונה. גם לא על שאלות.

 

פרק חמישה-עשר    🔗

שלוש מודעות אֵבל פִרסמו ברבים את מותו. אחת גדולה מטעם פרקליטות המדינה המביעה צער רשמי על מותו של השופט המחוזי בדימוס פנחס טופז, מודעה מטעם אלכס אחיו ובני משפחתו, והשלישית מודעה מוצנעת על-פי נוסח שגרתי קבוע מטעם בית-האבות.

הלוויה נערכה באמצע הצהריים של יום שרב כבד ואביך. הלהט הכבשני היה מכלה את העולם בחימה שפוכה והעולם נאנק ונמעך תחת עוּלו אך איננו מתכּלֶה.

בחצר בית-הלוויות נאספו, למרבה הפליאה, אנשים רבים. המודעות בעיתונים העלו את זכרו של פנחס גולדין-טופז בפני פרקליטים, שופטים ועורכי-דין מימים עברו, בעלי שֹיבה שונים שחבשו יחד עמו את ספסל הלימודים בעממי, בתיכון, באוניברסיטה בפקולטה למשפטים, שכנים לשעבר. כאלה ואחרים שזכרו אותו מילדותו עד שֹיבתו. פתאום במותו חדל שעה להיות איש ערירי, לפתע צצו והתגלו בני לוויה בכל תקופה מתקופות חייו. אפילו קרובי משפחה מצד אשתו המנוֹחה מצאו לנכון לבוא לכאן באמצע השרב הכבד הזה לחלוק לו את הכבוד האחרון.

מובדלים לעצמם עמדו להם כמיוּתמים שרידים של בני החבורה בר-דויד ואלף אלף זאקס, זה נשען על מקלו וזה בכיסא-הגלגלים שלו. שלא כדרכו, התעקש הפעם ונאבק בהנהלה על זכותו להשתתף בהלוויה של חבר קרוב, חרף קשיי ההסעה. זה חבר שלי, טען בתקיפות ופניו האדימו מכעס, אני מוכרח. המנהלת נבהלה, ומחשש שהִנה הִנה אלף אלף זאקס ימות על המקום לנגד עיניה משבץ, נתנה הוראה מתאימה לארגן לו תחבורה יחד עם כיסא-הגלגלים. רק עד בית-הלוויות, פסקה המנהלת, לבית-העלמין אי-אפשר. אפשר, התעקש זאקס, עד לקבר. והמנהלת השתתקה.

ממש לידם אבל לא אִתם עמד כהנא, אדם לעצמו לבדו כמו ממלכה לעצמה, חרישי ועיקש ואצילי, ושותק מאוד. אף-על-פי שלא עורר יראה, עורר כבוד.

וקוהלת, כמובן שגם הוא היה כאן, מתרוצץ, מהדֵס ומתערב עם כולם בין כולם כבן-בית גמור במקום זה, וכשושבין מכניס אורחים בצל קורתו קידם את כל הבאים בברוכים הבאים, ברוכים הבאים. עוד מעט יתלווה ללוויה בדרכה לבית-העלמין, יתמוך בקולו של החזן כשישמיע את תפילותיו ואת הקדיש ואל-מלא-רחמים, ידלג ממנו לאחיו של הנפטר מפנחס גולדין לאלכס גולדי, למלמל יחד עמו בקול אחד מלה במלה את הקדיש לעילוי נשמתו על הנפטר, יירד עם הגופה אל מתחת לאריחים בקבר וישוב ויעלה מיד למקומו בזיכרונם של הזוכרים.

אבל בינתיים משתהה כל הקהל בחצר בית-הלוויות, ומן הרחוב מוסיפים ובאים אנשים נוספים, מכּרים פוגשים מכרים משכבר הימים בזִיק של היזכרוּת-פתאום, בלחיצת יד, בחיוך מצטנע מחמת המעמד ומחמת כבודו של הנפטר וכבוד המקום. ומשתהים עוד ומחכים. והשרב רובץ על כולם בכל אונו הכבד והמכלה והשמש נאספה ומסתתרת עכשיו בין האביכים כמו בתוך עננים של חורף.

וכל אותה שעה, כמו באיזה יריד פרידה תמוּה, לא חדל הרמקול להכריז על הלוויות היוצאות של נפטר פלוני ונפטרת פלמונית, עד שפתאום נקרא אלכס גולדי לבוא לבית-הטהרה לזהות את אחיו הנפטר פנחס טופז-גולדין. את אשתו ויליו ונכדיו השאיר גולדי בצל המלוהט תחת גגון הבּטון, והוא עצמו נכנס פנימה בתוך הקרירוּת הנעימה ששררה בבית-הטהרה. איש אחד בחלוק מפוּספּס אפור לבן, מצנפת אופים לראשו, גם היא מפוּספסת באפור לבן, חשף מבעד לתכריכים קטע מפניו של פנחס גולדין, וגולדי אחיו ראה עין אחת. פקוחה, מביטה בו בפה פעור. הרף שנייה הסתכלו שני האחים עין בעין זה בזה, גולדין בגולדי, גולדי בגולדין, המת בחי, החי במת. מי ראה את מי. מי מתבקש כאן לזהות את מי. הרף-עין של דומייה עמוקה מאוד. וזה כל האדם? וזה כל האדם. עין פקוחה לא רואה לא מבינה לא חושבת לא שונאת, וזה כל האדם. זה הסוף של כל מה שהיה עד עכשיו, מה חשוב כל מה שהיה עד עכשיו, דווקא משום כך חשוב מאוד כל מה שהיה ואיך היה עד עכשיו בתוך בינתיים מתמשכים לפעמים שנים, לפעמים ימים, וזה כל האדם.

מבית-הלוויות התפזרו המכוניות המעטות, השחורה עם הנפטר, הפג’ו של אחיו ובני משפחתו, האוטובוס השֹכור, כולם נבלעו בערבובייה בתוך התנועה הסואנת בכבישים, ורק סמוך לבית-העלמין חזרה הלוויה ולבשה צורה של לוויה. האובֶך הלוהט היה סמיך וכבד בין שמים וארץ, והלוויה התנהלה כמבקיעה לעצמה מנהרה סמוּיה הנפתחת לפניה בתוך האובך ונסגרת תיכף אחריה. בית-העלמין היה מטושטש ונמוג בתוך הערפילים הלוהטים ואפילו מצבות האבן הזקופות נבלעו בתוך האווירים הרוטטים. שמֵי בדיל רבצו ממעל ולא הרפּו. מתנשמים בקושי, דִשדשו המלווים אט אט אחרי מיטת הנפטר. מלמולי תפילותיו הקודרות של חזן הקבורה הסתלסלו כעשן אובד בתוך האובך.

אלכס גולדי ובני ביתו היו הראשונים אחרי מיטת הנפטר ותיכף אחריהם התגלגל לאִטו כיסא-הגלגלים של אלף אלף זאקס שישב בתוכו זקוף כמו במצעד וידיו מסיעות את עצמו, ובר-דויד צעד דוּמם לידו. פסיעותיים מאחורי אלה השניים הלך לעצמו כהנא ושלושתם היו נציגוּת שותקת של בית-האבות.

בשעת טקס הקבורה התפנה זאקס להסתכל מסביב והיה כאיש נדהם כנגד עיר מתים זו הצומחת במהירות פושֹה על כל גבעה, כובשת כל חלקה של אדמת ארץ החיים, מתרחבת לכאן ולשם וגם לעבר הים. באקראי לגמרי תהה פתאום למה זה נקרא עולם האמת עולם האמת. ולמה זה הקברים ישרים כולם ושווים כל-כך זה לזה באורכם. האם בני-אדם מידת גופם משתווה לאחר מותם. כביכול במעוּמד הם עֵרב-רב של גובה, בקבריהם כולם משתווים במידה אחת. האוּמנם, תהה, והמוות כסדום הוא, מקצר גבוהים מאריך נמוכים עד שכולם מונחים שווים בקבריהם במסדר השכיבה של מלאך המוות. כאשר היה כאן לאחרונה, עדיין הלך זקוף על רגליו, אבל בהלווייתו של מי זה היה. בר-דויד היה פחות נדהם ממנו, רק לא מזמן, קצת למעלה משלוש שנים היה כאן בהלוויה של אשתו.

האחרים עמדו מעטים מסביב לקבר והיו שותקים. איש לא בכה, איש לא הספיד. הקברן במגפי גומי שחורים באמצע השרב שֹם רגל אחת בקבר ומשך אליו את הגופה העטופה בתכריכים. במשיכה אחת סילק ממנה את הטלית והנה כבר סוגרים עליה את האריחים וכבר נופלים עליהם מלמעלה רגבי העפר הראשונים, לוהטים כמו גושי שרב. אבל האדמה מתחתיהם היתה צוננת ובתולית וצבעה עדיין רענן.

ושוב השמיע החזן את קולו ועוד פעם אמר אחי הנפטר קדיש וכבר מתחיל פנחס טופז-גולדין להיות יותר ויותר איננו. האדמה לקחה את שלה, הקברנים הסתלקו, המלווים המעטים השתהו קצת מחמת הנימוס וקצת מחמת כבוד לנפטר. אחר-כך פנו גם הם ללכת בין הקברים לעבר היציאה.

בר-דויד השתהה מעט, מביט על סביבותיו, תוהה היכן קבורה כאן אשתו. מבטיו התפזרו בין המציבות וחזרו ונאספו אל עיניו. המחשבה לפקוד את קברה של רוזי נשמטה אי-כך כפרח ביום שרב, היא שָם ואני כאן. היא בימים ההם, אני בזמן הזה.

לבסוף נשאר ליד הקבר רק כהנא לבדו. ערירי ומיותם עמד שם ליד התלולית הרעננה של האיש הערירי הקבור תחתיה, ועמד ועמד אובד ונשכח כמו ליד הקבר של עצמו, כאילו שכחו לאסוף אותו.

ואז קפץ קוהלת צֵלרפאים ובא ועמד לידו ועכשיו עמדו שם שניים שהם אחד. מסביב להם התרחבה הדממה. בר-דויד ואלף אלף זאקס נשתהו על שביל הבּטון, אולי להמתין לכהנא עד שיגמור לעמוד ליד התלולית כדי לחזור יחד הביתה לבית-האבות. המלווים האחרים כבר היו רחוקים. קוהלת צלרפאים דחק את הפנים שלו לתוך פניו של כהנא. שחור לך בעיניים, אחי, עומד תוהה על קברו של מי אתה עומד? כאילו שאינך יודע שכל הקברים ערֵבים זה לזה. אל תכעס, כהנא אחי, שכּכה אני מדבר אליך, גם אחים תאומים שונים לפעמים. רק נדמה לך שאינך מתאבד. אנחנו אחים תאומים ברוח ובנפש יותר ממה שנדמה לך, אף-על-פי ששמך כהנא ושמי אחר. אפילו ברגע זה אני רואה אותך כובש בלב שלך איזו בהלה ואיך שאתה בוהה ונדהם אל זה העולם שמעולם לא נקלטת בתוכו ומעולם גם לא נפלטת מתוכו, כאילו בכלל לא נולדת. אז איך אתה קיים? אפילו ככה, כל הקברים ערֵבים זה לזה, ראית איך הסירו ממנו את הטלית במשיכה אחת, מהר מהר להחזירה לארץ החיים. גם האחרים ככה, תראה, כבר מתקרבים לשער היציאה. התעקשת להישאר אפילו יחידי אפילו אחרון, עפר אני תחת כפות רגליך, אחי, אף-על-פי שאני כבר לא חי רק קיים. בכל לוויה של כל מישהו תמיד נשאר אחד משתהה אחרון על הקבר, גם ליד תלולית הקבר שלי עמדת כך לגמרי לבדך? ומי עמד לידך לתמוך בך, אף אחד? אולי איזה צלרפאים אלמוני שלא הבחנת בו? בכלל ערכו לי לוויה, הרי ציוויתי את גופתי למדע. מי אתה, כהנא, לא יודעים עליך הרבה, בקושי מכירים אותך. ובר-דויד? ואלף אלף זאקס? ואני עצמי? כל אחד על כל אחד, מה? אתה הרי איש חרישי מאוד, כהנא, ואף-על-פי שאינך איש כלבבי, אחי אתה, נאום קוהלת צלרפאים על קברו של חבר.

האובֶך הגובר נהפך לערפילי מאוד ופלט מתוכו את מעט האור שהיה אצור בו. היום נתעמעם כאילו כבר ערב ואפילו חשיכה התחילה לרדת. היום נהפך ליום סגריר באמצע להט השרב. מאיזה אפסיים סמויים פרצה לפתע בבית-העלמין רוח פתאום ומשבים לוהטים, אביכים וסוערים בחָזקה, התחילו להתסחרר בין המציבות, התערבלו בחמת זעמם, החרידו אבנים קטנות מרִבצן ופיזרו ענני חול על הקברים. שעה של בין-שמשות פתאומית שכזאת, שעה שלא מכאן, כמו הקדמה לבשורה רעה. מה אני עושה כאן, נחרד לפתע קוהלת צלרפאים.

והתנדף.

לאט וחרישי כדרכו, פנה גם כהנא מהתלולית והלך לעבר שביל הבּטון בין המציבות. אלף אלף זאקס ובר-דויד קלטו אותו ושלושתם פנו אל שער היציאה.

תסיע אותי, ביקש אלף אלף מבר-דויד ואסף את ידיו מגלגלי-הכיסא. בר-דויד נרתם מיד והתחיל לדחוף. שלושתם שתקו ובר-דויד תמה בלבו מה קרה לו לאלף אלף שפתאום ביקש ממנו להסיעו, הרי בדרך-כלל התעקש תמיד להגיע לכל מקום בכוחות עצמו, הכול לבד, תמיד לבד. אינני נזקק לעזרת אף אחד. אפילו עד המעליות ועד כלות הכוחות, לבד. כל כמה שאוכל, לבד. מה קרה לו.

בר-דויד הסיע את כיסא-הגלגלים של אלף אלף זאקס בעסק גדול, כנרתם לשליחות נוספת בחייו, וכהנא צעד לידו, שותק.

 

פרק שישה-עשר    🔗

צקצוק הממטרות במדשאות הבתים מסביב וטפטופי המים המתפזרים על הגדרות הירוקות ועל המדרכה מפיצים ריחות רעננים של אדמה. שעת מנחה נינוחה זו מתפשטת מסביב כמו ניחוח של שלווה. ריח האדמה המוּשקית עולה מלמטה כאֵד ומגיע עד לכאן בתוך הסאלון ומכה בפניו של איתמר כמו זיכרון מתוק מִשֶכְּבָר הימים. יחף הוא יושב לו כאן במכנסיו הקצרצרים לאחר שגמר לרחוץ את המכונית, זרועותיו פרושֹות לצדדים על המשענת המרופדת של הספה הדו-מושבית, וככה הוא יושב ויושב לו כמו איזה צָלוב נינוח ושמח בחלקו.

וכמו מתוך השלווה הנינוֹחית הזאת הופיעה לה פתאום צפרירה מהמקלחת, שֹערותיה לחות, שֹמלנית-חלוק על גופה ולפי בליטות הציצי שלה יודע איתמר כי מתחתיה לא לבשה כלום.

הילדים בטח בווידאו, שואל איתמר דרך קביעה וצפרירה מאשרת ומתיישבת לידו על הספה הדו-מושבית ואומרת שאולי כדאי גם לנו לרכוש וידאו כדי שהילדים יפסיקו לרוץ כל פעם אל דוּדוּ זה מהשכנים. מה יש לך נגד דודו, דווקא ילד נחמד. בהחלט, מסכימה צפרירה, בכל-זאת כדאי שיהיה לנו וידאו משלנו. אפשר לבחור סרטים לפי הטעם שלנו, ובכלל כדאי לא להיות תלוי באחרים.

ופתאום הבחינו שהֵם יושבים להם לבדם בבית שנראה לפתע ריק כל-כך משני הילדים כמו בימים ההם וריחות האדמה הרטובה והמדשאה המוּשקית עולים לכאן כמו ניחוח של חיים נינוחים במסילותם. ראשה מצא לו מקום נוח בקיבּורת זרועו וממילא איתמר כִּינֵף אותו אליו והראש נכנף בחמדה אל תוך צווארו, שֹערותיה הלחות בנחיריו, עיניה בברכיו המתפקעות בתוך מכנסיו, שזופות ושריריות. כבר כף-ידה עליהן. אצבעותיו מחליקות על שֹערותיה וזרועו מהדקת את ראשה אליו. וכבר כל אצבעותיה בתוך מכנסיו נדחפות מהצד בלי לפתוח את הרוכסן וחופנות בעדינות במלוא כּפּהּ את מבושיו, כאשר אהב. וכבר שניהם בסחרור והכול במהירות. אצבעותיה במבושיו ידיו בגופה, השתופפו שניהם על השטיח וככה באור הגוֹוע אל הערב, בחלון פתוח לריחות של אדמה ומים ביום שרב, התגוללו על הרצפה זה עם זה וזה בתוך זה, תוך כדי כך נזהרת על בטנה, היא שִֹמלניתה מופשלת, הוא במכנסיו הקצרצרים. שיהיה, לא חשוב, נצמדה אליו בחָזקה, בהתמכרות גמורה, כמבקשת להוכיח משהו, יותר מתוך בקשת אישור לנשיוּתָה המתקיימת לרתק אליה את איתמר, מאשר מתשוקה כשלעצמה, נותנת את עצמה עוד ועוד להיבלע בגופו להיכבש עד אין עוד ועוד ועוד, כמו תשוקה בתשוקה אחרת, מועכת מוחקת את ההיא מסלקת אותה עוּפי מכאן, עושה אותה ללא-קיימת. עכשיו, ברגע זה. הסתלקי, אַת לא שייכת, מי אַת איך אַת עם איתמר, תראי רק תראי איך אני, איך אַת נראית בכלל, ראיתי אותך חולפת בַּשביל ידעתי שאַת מסתכלת בי וידעתי שאַת יודעת מי אני, אבל חייכְת, למה חייכתְ.

כמות שהיא, הוא בתוכה והיא כל כולה נענית לו בהרבה כוונה ובנפש חפוזה, התחוללה בקרבּה, באותם רגעים ממש, תשוקה חזקה לראות את ההיא, רק להעיף בה עין, לדעת. זהו: לדעת. ובינתיים: אפילו עכשיו ברגע זה היא לא מרפה ממני הזונה הזאת, אולי בייחוד עכשיו. ממש אל בין הרגליים היא נכנסת לי לקלקל לי שם את כל החיים.

כאשר קמו מהשטיח, קצת מתנשפים אבל גם מסתכלים זה בזה ואיזה בדַל חיוך כזה אובד משכבר הפציע גם בעיניה וגם על שפתיו, אמרה: חבל שלא הורדת את המכנסיים.

זה הפריע לך?

אין דבר, גם ככה היה טוב.

הרי לך אישור לגבריותך כנגד האישור שסחטתי ממך לנשיותי, מידה כנגד מידה. שילבה זרועה בזרועו וגופה נמחץ אל גופו.

בזהירות, אמר לה ונרתע קצת מבּטנהּ. אמנם בדאגה, אבל גם בכעס.

באמת שהיה, חזרה והבטיחה.

הוא לא מָשַך את זרועו מזרועה וגופו לא הרתיע משדיה הנמעכים אליו, אבל בלי משֹים נמנע מלהסתכל בה. למה היא מדברת, שלא. בייחוד לא בהשתדלות כּזאת להסביר כל דבר במילים, להניח את דעתו במלים, למה צפרירית, למה. יושב בך איזה דיבוק בצורה של כישרון שלילי לדבּר בדיוק על מה שלא צריך ברגע הלא נכון. זה מפריע. וגם מקלקל. בוודאי שהכוונה שלך טובה, אני יודע, אבל למה איננה מבינה שהדיבור שלה מיותר.

רווח לו כאשר אמרה אני הולכת להכין משהו לאכול. והרפּתה ממנו ופנתה. רווח לו כל-כך, שהוא השתומם. במקום שעמד שם ישב, על אותה ספה דו-מושבית, עדיין משתומם. שוב נשם אל קרבּו את ניחוח האדמה המוּשקית שעלה אליו מלמטה, וכאילו בהיסח-הדעת, אמר: אני חושב לגשת לאבא.

מתי, עכשיו? באה מהמטבח פליאה תמימה, עדיין לא חושדת, או למצער, כביכול לא חושדת.

אני חושב שאני חייב לגשת, עכשיו.

בערב? מה פתאום, איתמר?

וסינַר המטבח על שִֹמלניתה, ועדיין לא לבשה שום דבר מתחתיה, באה אליו מן המטבח, עדיין פליאתה כפשוטה, אבל כבר עיניה מביטות בו קצת אחרת.

אבא היה היום בבית-הקברות, הסביר איתמר, החבר הכי טוב שלו, השופט, אַת יודעת, היום קברו אותו. טופז, אבל הזקנים קוראים לו גולדין. קבורה משפיעה לא טוב על זקֵנים. כדאי שאגש לשם.

אם אתה חושב ככה. אבל הוא לא לבד שם?

לא. גם זאקס היה אתו בלוויה, עד לבית-הקברות הגיע בכיסא-הגלגלים, תארי לך. לא טוב שיהיו שניהם לבד, עכשיו.

אינני יודעת, אבל אם אתה חושב שעליך ללכת, לךְ.

ההיתר המזוּיף, ההסכמה המיותרת.

ויצא.

הסינר נשר ממנה כמו מסיכה והיא, מיד, פקעת חנוקה זועמת מושפלת נבגדת מחוקה נזנחת כל חייה באיוּם של התפוררות. ועיניה אחרי הגב הנעלם עם הדלת הנסגרת בתשוקה בהולה לא-יודעת-מעצור – להקדימו. לרוץ ולבוא אליה לפניו, אני כאן איך אני נראית מה יש לך להגיד לי. דווקא עכשיו, תיכף, כמות שהיא פגועה ונחנקת, לקום ולרוץ ולעשות מעשה, לא יודעת מה, להבקיע קירות, להטיל את עצמה אל המֵעֵבֶר ההוא הסמוי להרוס את הפגישה הבלתי-אפשרית ולעשות אותה דווקא ודווקא אפשרית להכעיס עם ההיא עין בעין, אי-אפשר שלא, מוכרחה משהו, לא יודעת מה, הלוואי ויכולתי, משהו, אולי להגיד לה. לא להגיד כלום לא לתת לה להגיד כלום רק לקרוע את הדלת בהינף אחד להלום אותה במכת תדהמה, הנה באתי. ולעמוד שם בפתח לא קרואה לא צפויה ולהשמיד אותה במבטים חדים כשַפודים. שלא תְדַבֵּר, לא רוצָה לשמוע את קולה, רק לראות אותה פעם אחת מקרוב חד וחזק ותיכף להסתלק ולהשאיר אותה מתפלשת נחנקת במדמֵנת אשמתה, שתדע לה. לוּ יכולתי לוּ אך היתה יכולה להזיז את עצמה להופיע לפניה במכת תדהמה, אני כאן. בבת-אחת שתֵינו פנים אל פנים. לא לדַבֵּר, להצניע את עָצמת הפגיעה. העלבון. ההשפלה. רק לעמוד שם על הסף ולנעוץ בה עיניים, רק מבט אחד ותיכף להסתלק בלי לומר מלה, שלא תִשְמַע איך הלב שלי דופק. לוּ אך יכולתי, לוּ רק היה לי הכוח לעשות את המעשה הזה. שתרגיש רע. שתרגיש אשֵמה. שתתפגר באשמתה. איך שהפכה אותי לכבשֹה כנועה לגבר הטיפש הזה, אני הרי הכול אני כבר מוכנה לעשות, להשלים וּלרַצוֹת והכול הכול ובלבד. איך שנהפכתי בגללה לקרבן. אני, קרבן?! כן, אני מודָה, אין טעם להכחיש. וגם משלימה. עד כדי כך? עד כדי כך. אין טעם להעלים, וכמה שזה לא כואב, זהו זה. אַת. אני. בגללך. קרבן? לא, אל תגידי קרבן ואל תתחילי לרחם על עצמך, בבקשה ממֵך, אפילו אם זו דרך גם זו דרך אולי להחזיר את הטיפש הזה. כבר לעולם לא תחזירי אותו. אפילו כן, זה רק יהיה לכאורה, לעולם כבר לא יהיה ולא יכול להיות כמו שהיה קודם. אפילו שההיא תסתלק לה, תחזור לדנמרק, תתנדף, תמות לה או משהו ואיתמר יחזור אליה לגמרי, כבר אף פעם לא יחזור אליה לגמרי, אי-אפשר, מה שנפגם נפגם לעולם וָעֶד. אולי נמשיך לחיות ביחד, במקרה הטוב, בטח קרוב לוודאי שכך יהיה, הלוואי, גם בגלל הילדים אבל לא רק, ונתעלס ונלך להצגות וניסע לפיקניקים ונחיה לנו ביחד והכול, אף פעם זה כבר לא יהיה מה שהיה. מה שבַּת הזנונים הגוֹיָה הזאת עוללה לנו, איתמר. מסכן, איתמר. בסך הכול מסכן אחד, הטיפש הזה. מה אַת עושה לו שכך הוא רץ אלייך. בשום פנים אינני מצליחה להעלות על הדעת מה שאַת עושה לו שאני אינני יודעת לעשות. מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת מה שאַת יודעת ואשר אני אינני יודעת לעשות. להיות. להגיד. לשתוק. משהו. מה? רק שלא ארגיש את עצמי מושפלת, דבר כזה לא ארשה לעצמי. פגועה, נבגדת, כואבת, כן. אבל מושפלת? אני? לא, חבֵרה, אינני מאלה. כמו שאני, אולי לא הכי יפה לא הכי מושכת, שום דבר לא הכי הכי, גם ככה אני מוכנה להתמודד עם כל אחת ואני אלחם בך, בת זנונים ארורה אפילו שאַת מי יודע מה.

רק שאיתמר לא יידע ולא ירגיש כלום. אל אבא שלו, אמר. אליה בטח. לא חשוב, שירגיש את עצמו אשֵם בשקרים שלו, שייחנק, שרק לא יזכה לדעת כיצד אני מרגישה אשה שהאישיות שלה נדחית מפני האישיות של אשה אחרת. שפתאום נפל על חייה איוּם כזה כמו מכת גרזן לנתץ אותם למחוק להשמיד. רק מפני שהוא הגון וגם ישר כל-כך, פתח את הפה שלו לספר לי, הטיפש הזה. לא יכולתָ כמו כוֹלם מאחורי הגב, אידיוט. לא, הוא לא. תיכף בא וסיפר. לא בדיוק תיכף, זה בטח כבר נמשך אצלם כמה שבועות ארוכים אם לא יותר, אבל בסופו של דבר סיפר, מוכרח היה לספר, על-פי טבעו מוכרח היה. וגם שנמשיך יחד היה רוצה, כך אמר. ככה הוא מרגיש כלפַי, אמר. וכלפי ההיא הדנמרקית הזאת, איך הוא מרגיש כלפיה, גם כן ככה? שתי נשים, איתמר? למה שלא ירצה בכך, ליעקב אבינו היו ארבע, לשלמה המלך אלף. אבל אם אדרוש ממנו שיפסיק עם ההיא? אם אציג לפניו ברירה של אוֹ או? שאני אעשה דבר כזה, אני?! לא, איתמר, תהיה יקר לי ככל שתהיה, לדבר כזה לא תזכה אצלי לעולם. וגם זה בעצם מורכב מאוד, הגאווה שלי אינה מרשה. ואם אדרוש ממנו להתגרש, אני רוצָה להתגרש ממנו? בטח היה רוצֶה נוח לו להמשיך ככה עם שתי נשים. כן, איתמר? הייתָ רוצה בכך? והכול בגלוי. וכולם יודעים? בטוח שהיה רוצה בכך, בגלל היושר שלו. יושר? איזה יושר?! זה הכול בגלל המחלה הזאת, הכפייתיוּת שלו. זה מה שהוא, כפייתי גמור, כמו בכל דבר. הכפייתיוּת עושָה אותךָ קצת טיפש גמור, סלח לי איתמר. שתי נשים? שלא יבלבל לי את המוח, אין דבר כזה ושום אשה שבעולם לעולם לא תסכים. והדנמרקית מסכימה? איך היא יכולה, בטח גם היא שואלת איך אני יכולה. מי אומר שאני יכולה. אפילו לא התקלח אחרי זה, עם הזין הרטוב שלו ממני ישר אליה. מה קרה לך איתמר, אף פעם לא היית כזה, אפילו בניקיון אתה כפייתי כמו בכל דבר. ועכשיו, פתאום, לשתי נשים הוא זקוק. אולי לשלוש? לארבע? אהיה לך שתי נשים, שלוש, אלף, כל הנשים שבעולם אהיה לך. אם אתה טיפש כל-כך לא להבין, אני אגיד לך. זה בדיוק מה שכל אשה היתה רוצה, להיות לך אני לבדי אלף נשים. גם לשלמה המלך והוא היה מלך, איתמר, מלך, היו אלף נשים בדמות האשה האחת השונמית הזאת משיר השירים אשר אהב. קצת שֹנאה אליך לא היתה מזיקה עכשיו, טיפש אחד. אבל אני לא, אני אין בי שנאה, לא מוזר לך? אולי אפילו להיפך, אני אפילו נמשכת אליך יותר, דווקא עכשיו שאני ככה דחוּיה, נזנחת פגועה, לא מושפלת, אבל. מטורפת על כל הראש, זה מה שאני. באמת יש לי רושם מצטבר שאני מתערערת, עלי לשמור על עצמי, זה הכי חשוב עכשיו. אסור שאיתמר ירגיש משהו, שרק לא. מיד ירגיש עצמו אשֵם והוא בכפייתיות שלו, מי יודע מה שהוא עלול לעשות כאשר ירגיש את עצמו אשם. אולי אני קמה עכשיו ממש ברגע הזה ורצה אליה, דווקא. אלוהים, למה אני כל-כך נמשכת אליה הרי זה טירוף גמור. להיפגש עם ההיא פנים אל פנים, לבוא ולהיות. לא להגיד כלום, רק ככה לעמוד בפתח, ואני אביט בה, ככה, רק אסתכל ואסתכל, וזהו. רק זאת. אבל איך מזיזים את עצמי עד לדלת שלה, שם כבר אדע מה לעשות.

וכבר צפרירה רואה את עצמה מצלצלת בפעמון הדלת, ועד שזו תיפתח, היא מספיקה ליישר מהר את השֹמלה, וההיא, בת הזנונים הדנמרקית, פותחת מבפנים וידה על ידית הדלת, ובהתחלה היא גם לא מזהה, רק מחייכת ושואלת “כן?”. טירוף גמור.

- - - - - - -

את אבא מצא איתמר בחדר הטלוויזיה ורק רגעים מעטים השתהה אצלו. הוא ישב לבדו, זרועו על משענת הכסא, שקוע מאוד בתוך עצמו ועל-פי עיניו הבּוהות איתמר ידע מיד כי אביו רק מתחזה לצופה, באמת אינו רואה דבר, אפילו בכלל אינו מסתכל במרקע.

לא יכולתי להישאר לבדי בחדר, הסביר בר-דויד כמתנצל, אלף אלף יכול, אני לא. הוא הסתגר לו בחדרו בחושך לבדו, ככה הוא רוצה. אני לא יכולתי. טוב שבאת, איתמר, מה שלומך מה שלום הילדים. וצפרירית. אני שמח שמצאת לנחוץ לבוא הערב, אני מודה לך.

ותוך כדי שאמר ככה נאחז בזרועו של בנו כנאחז במשהו להימלט אליו. זרועו השבויה של איתמר היתה רפוּיה וּנבוכה. בר-דויד הסתיר את עיניו. ידיו הזקֵנות לא הצליחו לכבוש את הרטט שאחז בהן. איתמר ידע שאם אביו יפרוץ עכשיו בבכי, לעולם לא יסלח לו לבנו שהוא רואה אותו בכך. טוב, הפטיר בר-דויד, עכשיו אתה יכול ללכת.

והרפּה מזרועו של בנו ואסף את ידיו וישב כמו שישב קודם. איתמר לא נחפז, אבל גם לא השתהה שם וכעבור דקות אחדות כבר היה בדרך אל דונה.

- - - - - - -

ואם פתאום תיפּתח הדלת הנה כאן לנגד העיניים שלי והיא תעמוד על הסף, כל כולה גלויה וּדרוּכה כמתגָרָה, אני כאן. אני והיא עין בעין זו מול זו, שתי נשים.

שזה יקרה, הלוואי, נעצה דונה עיניים כָלות בדלת הסגורה על חדרה, אשתו של איתמר, צפרירה קוראים לה, שתבוא. תשוקה מטורפת התלהטה בה שזה יקרה, עכשיו. הרי זה באפשר, מדוע שזה לא יהיה באפשר, שתבוא. אני לא יודעת מה יקרה כאשר תבוא, מה תגיד וכיצד אגיב על מה שתגיד. אולי תבקש קודם כול כוסית ויסקי, אבל לי יש רק וודקה זה מה שיש לי. תבקש, אתן לה. לא תבקש, אני בטח שלא אוכל בלי, אפילו עכשיו כבר עכשיו אני מוכרחה תיכף אמזוג לי.

שתבוא. אפילו שזה יהיה קשה ובהתחלה גם מביך מאוד. כל-כך רוצָה שתבוא. שרק תהיה מסוגלת לבוא. הרי בלתי-אפשרי שאני אלך אליה, יש לה שם ילדים ואפילו את הכתובת שלה אינני יודעת. שרק תהיה מסוגלת שיהיה לה הכוח, שתבוא. רק אני והיא שתינו. ושיהיה פתאום אחרת. בואי נשוחח, צפרירה, אני יודעת שקוראים לך צפרירה ואַת יודעת שלי קוראים דונה. מרחוק ראיתי אותָך על הדשא מסתכלת מסביב ותיכף ידעתי כי אַת משתוקקת לראות אותי, הרי לשם כך באת, ידעתי כי לשם כך. בכוונה חייכתי אליך כדי שתזהי אותי את מי שאַת מחפשת וכדי שתדעי שאינני אויב שלך. אנחנו כבר מכירות מזמן, שתינו יודעות את הכול. אני לא אומרת שתיכף נהיה ידידות, אולי בכלל לא. אבל לשוחח אפשר, לא? מעֵבר לכל העניינים אנחנו יצורים אנושיים, לא? בוודאי שאהיה המוּמה, הרי אפילו עכשיו, כשאני רק הוזה את הפגישה ויודעת שאני הוזה, אינני יכולה שלא להיות המוּמה. אז קודם כול וודקה.

באתי כדי שתדעי מי אני לא רק מפי הדמיון שלך, תוסיף להלום עלי עכשיו בדיבור לאחר שקודם לפנֵי שנייה הלמה עלי בעצם הופעתה, וגם כן באתי כדי לראות אותך בעיניים שלי. אפשר לשבת?

ככה אתן לה להיות כל הזמן ידה על העליונה. הרי היא שמחלה על כבודה, היא שבאה אלי, לא אני אליה, היא היא שנתנה פתחון-פה לסקרנותה, היא אצלי בחדר שלי ואני אהיה כל-כך נדהמת ונבוכה שאפילו לא אציע לה לשבת. עד כאן, עכשיו תורי. מיד אציע לה את הכיסא הזה שאזיז מתוך השולחן, בבקשה. והיא תשתומם באיזו מהירות אני נחלצת מהמבוכה של הרגע המדהים הראשון. היא תשב ואני, כבר מהעֵבר השני של השולחן, מיד מוסיפה: אם כבר אורחת, אז אולי גם תשתי משהו? חריף זה בסדר?

אם כבר, אז וודקה. יש לך?

גם אם תבקש משהו אחר, אציע לה וודקה, זה מה שיש לי. שלא תגיד אינני שותה אלכוהול, תודה. יהיה לי מאוד מאוד לא נוח לשתות לבדי. מפני שבלי כוסית זה לא ילך אצלי. אבל תיכף אוסיף: אם בכלל, זאת אומרת לפעמים, אז רק וודקה. שלא תחשוב אותי לשתיינית, אחת כזאת ששותה וכל השאר ומפתה את הבעל היקר שלה לרדת מדרך הישר מי יודע לאן ומי יודע מה עוד. אחת כמוה עלולה לראות בכוסית קטנה את כל החטאים שבעולם. בוודאי תנסה לנחש לעצמה אם אני נוהגת לשתות לבד או עם איתמר, וגם כן מתי, לפנֵי? אחרֵי? כל יום? תנוח דעתך, צפרירה, איתמר איננו מתלכלך בוודקה. אם כבר, אז רק בירה. וגם זה לעיתים רחוקות מאוד.

ואני ארוץ ואביא וודקה קרה מהמקרר ושתי כוסיות יין קטנות. מכאלה אני שותה, אגיד לה, וגם היא תשתה כך. שתי כוסיות קטנות מלאות, אחת לי ואחת לה, ככה בדיוק אני מדמה אותנו בבירור גמור מזה ומזה של השולחן, לא משיקות כוסיות לא אומרות סקול או לחיים ולא שום ברכה אחרת, רק שותות כל אחת לעצמה, בדממה, כמו ששותים תרופה.

זהו. ועכשיו יישבו עוד יותר מקודם זו מול זו, שתי נשים עין בעין, מסתכלות זו בזו בוודאי כמתמודדות במבוכה אלימה מי תשפיל ראשונה את עיניה. ואיתמר מוטל ביניהן, כאן על השולחן. צפרירה מדמה אותו בחיקהּ של דונה, דונה בחיקה של צפרירה. עין בעין, כל הזמן. כאלה מבטים מגששים, מחפשים, מודדים, מנחשים, כל הזמן מֵתות לדעת ומפחדות לדעת, מפשיטות את איתמר, הופכות אותו ביניהן מצד אל צד. באצבעות ענוגות, אבל גם באלימוּת. בסופו של דבר הוא האשם בכול, מה אנחנו, אנחנו רק נשים. קודם צפרירה לחוד ודונה לחוד, ופתאום שתיהן יחדיו בכל העיניים עם כל הידיים על הגבר הסמוי הגלוי הידוע האחד. וזה כבר יהיה כמו ברית שנכרתה ביני לבינה והרי זה בדיוק מה שאני רוצה. לכן הבאתי אותה, לכן באתי אליה, לכן אני שואלת, בדיוק ברגע זה: למה באת.

מבטה של צפרירה זורם איתן משתי עיניה, הפה שלה שותק. עצב לא נע בפניה, זרועותיה אסופות בחיקה. ככה חולפים רגעים אחדים וגם דונה שותקת, אבל באיזו כוונה מיוחדת, בנדיבות, בציפייה מתונה. עד שאצל צפרירה פורץ פתאום איזה חיוך-גיחוך והופך את כל ארשת פניה, מסיכה או לא מסיכה, למפולת גמורה של מבוכה מתפזרת והיא אומרת: עכשיו אני כבר לא כל-כך יודעת, אבל קודם בבית שלי ואפילו כאן לפני הדלת, ידעתי בדיוק למה אני באה לכאן ומה אני רוצה להגיד.

אך זה לא כל-כך נכון, גם עכשיו היא לא יודעת. אבל אחרי שראתה אותי, מתלבט לה בפה איך להגיד. לסלק אותי מחייה היא רוצה, ככה בדיוק, תגיד לי עין בעין, להשמיד אותי, לגרום לי שאיעלם. אולי אפילו תציע לי כרטיס הלוך בלי חזור לדנמרק יחד עם הילדים שלי. שתציע. שתגיד. שתדבר. העיקר שתדבר. שתהיה כאן ותפתח את הפה שלה, שתדבר. שתנסה להעליב, שתפגע בי, לא אִכפת. העיקר שתדבר. אני רוצה להיות שומעת. אני נמשכת אל קשר אלייך, אשתו של איתמר, בעצמי איני מבינה ואיני יודעת למה. אפילו שתנסה לפגוע בי חזק מאוד ותקרא לי בשֵמות, זונה וכל זה, אין דבר. שרק תבוא, ובלבד שתבוא, שרק אצליח להביא אותה לידי דיבור. אבל אני לא אאיץ בה, אני רק אחייך אליה בכל הפרצוף שלי ואהיה בציפייה. ורק אחר-כך אהיה זוכרת פתאום שאני מארחת, ואומר לה:

אַת יודעת מי אני ואני יודעת מי אַת. אולי עוד כוסית?

שתיקתה כהִנהון סמוי, כמו כריתת ברית בפעם שנייה. אולי גם היא תבין שבלי כוסית זה לא ילך, בלי אחת לא תוכל לדבּר, בלי שנייה לא תוכל לשמוע.

וגם הפעם שתו כל אחת לעצמה, בלי שום גינונים של הקשות וברכות.

בעצם אני כבר לא כל-כך יודעת. אם בכלל, זאת אומרת, כך צפרירה. זה טיפשי, נכון? הרי אַת אחרונה שלפניה מוּתר לי לחשוף את החולשות שלי.

חולשות מקָרבות, תגיד לה דונה. אמירה נחרצת, אבל היא תשמיע אותה דווקא בלחישה, בנימה רכה, מתחשבת, שוחרת קרבה, מבקשת להבקיע אליה מעבר לכל המחיצות.

ואז שוב יהיו שתיהן מה שהן כל אחת לעצמה בבשֵלותה, יודעות עתה שהן כל אחת באהבתה של רעותה, שתיהן בהתעלסויות עם אותו גבר, אולי כל אחת בדרכה שלה. ואם היא כמוני, שתינו לא מעיזות פוחדות לשמוע פרטים. לא בשביל זה היא באה, תגיד, רק להאשים אותי, למה באת?

רציתי להכיר אותך, הייתי מוכרחה בעיניים שלי לראות אותך, את החדר הזה, עם מי.

עם מי איתמר שוכב, זה מה שרצית להגיד? והיכן? נכון שזה מה שרצית להגיד?

ואפילו אם זה נכון, לא תודה. מפני שכּכה לא מדברים. זה רק אני בדמיון שלי חושף אותה ככה לרצוני. אבל באמת בחיים אשה איננה נחשפת כל-כך בפשטות. שבעה צעיפים בכל מלה, אשה. בדנמרק זה לא ככה? מה פתאום תזכיר לי את דנמרק, להדגיש שאני זרה, גויה לא שייכת שבאה מרחוק להרוס משפחה של יהודים? כבר משפחה שנייה, אפשר להגיד. שתגיד, אני לא אכעס עליה. אני יודעת איך היא מרגישה, אני מבינה אותה, לא כועסת. היא אפילו לא מעלה על דעתה כמה שאני מבינה אותה, גם עכשיו ברגע זה. מעֵבר לכל הכעס וההיפגעוּת והבוגדנות וההשפלה וכל זה, כולנו אותו דבר.

אפילו אם אַת שונאת אותי ואַת בוודאי שונאת אותי, אין דבר, אני יכולה להבין. מעבר לכל זה אני מבינה אותך.

עד כדי כך! מישהי מתמוטטת בגללך ואַת אומרת שאַת מבינה אותה. זה אִכפת לך? מדוע זה צריך להיות אִכפת לך? אז לפחות אל תגידי שאַת מבינה, שאַת מרגישה, שאַת מבינה, עוד מעט גם תרצי שנהיה חברות, לא? שנשוחח בשקט כאילו לתקן איזו אי-הבנה קטנה, בסך הכול אי-הבנה קטנה שנפלה בטעות של מישהו. של מי, הייתי רוצה לדעת.

אולי. וזה בלתי-אפשרי, לדעתך? מעבר לכול, זה בלתי-אפשרי? מעבר לכול, מאוד מאוד הייתי רוצה בכך.

ברגע זה היא תשקע בשתיקה מתמשכת כדי שדונה תוכל לחזור ולהבטיח לה שהיא מבינה את הכעס שלה, ואני באמת יודעת איך שאַת מרגישה. לכן לא כל-כך משנה לי מה שתגידי, אַת יכולה אפילו להכות אותי, זה לא משנה.

איך אַת יודעת איך אַת יכולה להיות מסוגלת להתחיל לדעת מה שאני מרגישה.

גם אני, פעם. זאת אומרת, אותי. לא כאן, בדנמרק. לפני הרבה שנים, פעם. אין אשה שלא עברה את זה לפחות פעם אחת בחייה. תשכחי לרגע את איתמר, אם אַת יכולה, ברגע זה גברים אינם שייכים כאן ביננו.

זה היה באהבה או שהיית נשואה לו?

זה היה עם גבר, פָרָשָה. וגם ילד היה.

שלך? מאשה אחרת?

היה תינוק.

היה?

חוסל לפני שנולד. את רוצה לדעת פרטים?

אַת לא צריכה, אני יודעת, ככה תגיד לי. ככה אני רוצה שתגיד לי, ואני לה: אנחנו נשים, צפרירה, ואין אשה שלא עברה את זה כך או אחרת. אַת רואה, כולנו. האם אַת יכולה להשתדל שזה ישנֶה משהו אצלך? אַת לא יחידה, צפרירה, גם אני. אנחנו שייכות זו לזו, אף אחד לא יבין אותנו כמו שרק אנחנו מסוגלות להבין את עצמנו, אני אותך וגם אַת אותי, למרות הכול. אז השתדלי. תשכחי לרגע את איתמר, הוא בסך הכול ילד וברגע מסוּים אולי עכשיו הוא כבר קצת הפסיק להיות חשוב לנו. מה שמתחולל ברגע זה ביננו הרבה יותר חזק. וממשי. וחשוב. כאילו איזה בלתי-אפשרי נהפך לאפשרי. אולי אפילו ליותר מזה. אם אַת רק יכולה, השתדלי לראות את עצמנו מזווית זו, אם אַת רק יכולה. לא דפקו בדלת?

וכמו שקורה בחלום, שייכה גם את הדפיקה בדלת להזייתה. הנה תיפּתח הנה נפתחה הנה היא עומדת שם, ממשית מאוד.

להרף-עין, לשֶבֶר של שנייה. בתוך דמדומי ההִרהורים שהיתה שרויה בהם, התבהרה דמותו של איתמר, קורע את קוּרי ההזיה וסוגר אחריו את הדלת וכל כולו כמודיע בתרועה: אני כאן.

איתמר, אתה. ככה פתאום. יופי שבאת.

הערתי אותך?

לא, למה?

נראה כאילו שישנת.

בכלל לא, דווקא חיכיתי לך.

כאילו שידעת שהערב אבוא. אני בעצמי לא ידעתי ואַת ידעת?

העיקר שאתה כאן.

רגעים אחדים עמד שותק כאחד שנגמלות בלבו החלטות. כשאני מסתכל בָּך טוב טוב, אמר, אני רואה עד כמה שאת דומה פחות ופחות לההיא שחלמתי עליה.

חלום חדש?

לא, החלום הישן ההוא.

החלום ההוא מזמן שחלמת עלי לפני שהכרת אותי? נחמד מצִדך שאתה חולם עלי. לפני שידעת על קיומי, חלמת עלי, כך סיפרת. ולדעתך, עלי להאמין לך? טוב אז אני מאמינה. ואולי בכל-זאת על מישהי אחרת חלמת? איך ידעת שדווקא עלי חלמת אם לא הכרת אותי ובכלל גם לא ראית אותי. הרי עד שהכרתי אותך גם אני לא הכרתי אותך ועד כמה שידוע לי לא עשיתי שום מאמצים להיכנס לתוך חלום של איש זר שאינני מכירה. אשה מנומסת כמוני לא עושָה דברים כאלה.

אני ברצינות ואַת צוחקת. תיכף אחרי שראיתי אותך ידעתי שעלייך חלמתי.

אף-על-פי שבכלל לא היינו דומות, כפי שטענת?

לגמרי לא, ההיא בחלום היתה הרבה יותר יפה ממך. אף-על-פי-כן אין לי שום ספק שעלייך חלמתי.

שיהיה.

אני ברצינות ואַת צוחקת.

אבל עכשיו כבר יצאתי מתוך החלום שלך והנה אני לפניך. אם מהבית אתה בא אני משערת שבטח כבר אכלת. אבל אני לא.

אז בואי למטבח, אחז בידה להוליכה. אבל בדרך ביטלה אחיזתה את אחיזתו ושניהם נפלו מתבלבלים על המיטה זה בתוך זה זה עם זה ומתנשלים מבגדיהם התגוללו ערומים על כיסוי במיטה, בלי סדין ובלי שמיכה.

בכל-זאת אכין משהו, נחלצה מידיו מתנשפת ומזיעה, אתה תישאר לך במיטה ואני תיכף אחזור לפנק את עצמנו. שמעתי, גם אני כבר לא רעבה, אבל ככה, רק קצת דליקאטסים.

וקפצה ונעלמה, יחפה על רגליה. הכוונה הזאת להתפנק במיטה עם מטעמים של מעדנים לא היתה בדיוק לרצונו אותה שעה, אבל הוא לא אמר כלום כדי לא להפר את השלום היפה המתפעם כל הזמן מתהווה ונמשך בינו לבין גופו. שיהיה, אמר לעצמו. לא הכול מוכרח לקרות כמו שאני מתאר לעצמי. לא הכול מוכרח למצוא חן בעיני, שיהיה כמו שזה קורה.

בהלך-רוח מתרצה ומשלים זה מצאה אותו דונה בשובהּ יחפה עם המגש. ושניהם הוסיפו והיו בתוך מה שמתהווה ומתרקם ומתקיים ונמשך ביניהם, כשרוּיים בתוך הווה נצחי שאולי לא ייגמר לעולם. מאיפה לאיפה אחת כזאת צצה, היום שלשום מלפני שלוש מאות שנה, אולי אלפיים שנה, מאיזה לילה לתוך איזה בוקר, מתוך אור-יום אל תוך הזיה. או חלום. תמיד אותה אשה, אחרת, כמו אותה שאלה מאיפה לאיפה, מאין ולאן ובצורה מהממת כל-כך. כמו מחלה.

מעֵבר לכותל בתוך הלילה התרומם לו הבניין הגבוה של בית-האבות. אני מקווה שאבא כבר ישן. שיעבור את הלילה, יקום בבוקר, ירגיש אחרת, אולי קצת יותר טוב. אף אחד אינו יכול לחיות עם המוות לאורך זמן, כמה שזה שָחוק ופשוט ובכל-זאת נכון. כשם ששחוּקה ונכונה ופשוטה ההכחשה ששכיבתם בזה הרגע עם המגש ביניהם מכחישה את המוות, מוחקת אותו בתוקף, דוחה אותו לקץ כל הימים השד יודע למתי.

בסדר? התעניינה דונה והם שניהם במיטה הצרה, שעוּנים אל הקיר מאחוריהם, המגש ביניהם.

מאוד, הבטיח לה, אבל למה אַת צוחקת? החגיגה הקטנה שאנחנו עושים לנו כאן. מה רע בכך? בבית-אבות, איתמר, אל תשכח. בחדר שלך, דונה מאדונה. בחדר שלי בבית-אבות, כן. יופי, כבר יש לנו חלק ונחלה בו. בטח, אתה מצד אביך, אני מצד העבודה שלי. כבר אנחנו בתוכו, לא צריך להירשם. והאשה שלך? שהיא תחליט. היא יודעת שאתה עכשיו כאן? אני משער. רק משער, לא אמרת לה? אמרתי לה שאני הולך לראות את אבא אחרי הלוויה של החבר שלו, אני משער שהבינה שאקפוץ גם אליך. אתה לא לקפוץ, אתה שוכב. אני אצלך. ואפילו תישאר כאן כל הלילה? אם ארצה, אם תרצי, אם נרצה. והאשה? שהיא תחליט. הייתי רוצָה שתזמין אותי פעם אליכם. אלי הביתה? כן, עם אשתך והילדים. לא מוכרח להיות ארוחת ערב דווקא, אפשר להסתפק בקפה ועוגה. רגע, אַת מתכוונת כולנו יחד? הייתי רוצָה, כן. זה מבהיל אותךָ? ואַת, אם אזמין, תבואי? אולי לא, אבל מאוד הייתי רוצה שתזמין אותי. קודם לפני שבאתָ תקפה אותי הזיה מטורפת שאשתך באה אלי לכאן ואנחנו מדברות ביננו יפה מאוד. על מה? לא חשוב, מדברות. קשה לי להעלות על הדעת שצפרירה תבוא אליך. אז תזמין אותי אליה. אני מזמין. נוכֵל קטן, עכשיו, שאתה כבר יודע על בטוח שלא אבוא, אתה גיבור גדול להזמין אותי?

- - - - - - -

אפילו שכבר מאוחר, הוא יחזור. אפילו יישאר אצלה כל הלילה, בבוקר מוכרח שיחזור. מה השקט הזה, כבר אין שום שידורים בטלוויזיה? אפילו את התקווה לא שמעתי. נרדמתי, כנראה. נדמה לי שאפילו חלמתי, מה חלמתי. השקט המוזר הזה באמצע הלילה עם הטלוויזיה הדולקת על ריק, אחרי התקווה בלי תמונות בלי קולות, מִרקע מוּאר, מת. שיבוא ויכבה, אני לא זזה מהכורסה. אפילו עד הבוקר ארבוץ כאן, אבל הוא יבוא קודם, מוכרח שיבוא, מה חלמתי. מוקדם או מאוחר, מה השעה, זה מוכרח להשתנות, המחלה הזאת תעבור אצלו, הדנמרקית תיעלם והוא יחזור והכול יחזור להיות כמו שהיה. מוכרח שיהיה כך וזה יהיה כך, מפני שכּכה אני רוצָה ואני יודעת. שרק יהיה לי הכוח לחכות. לא אשה שנייה אהיה אצלך וגם לא הראשונה, יחידה אהיה בחייך, איתמר, ולא יעזור לך כלום. אחרת אי-אפשר ואחרת גם לא ייתכן. אין דבר, אני אחכה, שרק יהיה לי הכוח לחכות, הכול יחזור להיות כמו שהיה, מוכרח שיהיה כך, מה שהיה הוא שיהיה.



  1. במקור המודפס “הנערר” – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48703 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!