(הגיונות לחג יובלו)

ליובל השישים של המשורר נוטל אני את ספריו, עשרת כרכיו, מדפדף בהם וקורא, הופך בהם והופך, והרי אני כאילו משוטט בעולמות עליונים ותחתונים, נוסק אל על ושוקע תהומות והריני מנסה לרשום בזה מקצת מרשמי, לכאורה מופשטים, הואיל ואיני מסתייע כמעט במראי-מקומות, – ברם, מבוססים הם מכל מקום ומעורים בעצם יצירת המשורר, כי צמחו ועלו מהם כמבין חציר: פרחי-הקריאה וההתרשמות.

הערות אלה הן הדים ובנות-קול, שבצבצו עם העיון בשלשת הכרכים הראשונים, ספרי-השירה המקוריים בעיקר, שהם שנים מקרא ואחד תרגום. אכן יש עוד להעמיק את המענית, בהמשכים הבאים, בשדות המחזות, התרגומים הקלסיים ובפרוזה, המשתרעים ביתר שבעת הכרכים ועוד באלה העתידים עוד להאסף הגורנה, – רק מכל אלה ביחד תסתייע ותסתיים דמותו הענקית של המשורר, המפתיעה בעושרה ובשפעת מתנותיה בלי הרף.

עומדים אנו נדהמים ממש למראה רוח-החפש, העשוי לבלי חת, השולט במחוזות יצירתו. שהרי טשרניחובסקי הנהו בן-חורין גמור, שאין עליו שום סבל מסורת, וזהו מותרו על חבריו, העמוסים ברובם נטל העבר לבלי הפרק. לאחר הופעת ביאליק, גאון האומה, המכנס והמחשל חוליות תרבותנו לשלשלת זהב מרוכסת, בהשתעבד קברניט ספרותנו לכל מיני סייגים, הכרוכים בהכרח עם כל מיצוי כינוסי, – זנק לפתע פתאום שאול טשרניחובסקי כמתוך מארב ולפיד החופש בידו, חופש-הרוח, חופש בחיים, בדעות, ביצירה. ככה נעשה לצד השני במוניטין של התחיה שלנו. אמנם כינוס הנהו הא' והת' של תחית-האומה, אך אם זו נעדרת חירות, הרי היא משוללת את עיקר מהותה.

לכך נתלכדו ביאליק וטשרניחובסקי בלבב משכילי האומה לגוש אחדותי. שניהם מגלמים את חזון התחיה בתרי האנפין: כינוס וחירות.

בעונה אחת עם ביאליק הופיע טשרניחובסקי בשדה השירה וגורלו מנה לו יעוד, לא פחות חשוב כמעט מלביאליק. ביאליק איש ה“כינוס”, הפך את כל חוליות היצירה שלנו, החזקות והתלושות זו מזו, חסרות הדבק לחטיבה של שלשלת-הזהב, והוא גופו היה משמש סמל ודוגמה לכך, עד כדי הקרבת מיטב לשדו. ובאותה שעה נתגלה שאול טשרניחובסקי, מלא רוח-העפלה ובזבזן, ופניו אל החידוש הבלתי פוסק, אל המבוע התמידי. ואם כי יצירתו, בחשיבותה האמנותית, נצטרפה, ממילא אל רכוש ה“כינוס”, – ברם, כיוונה ויסוד נשמתה הם ההפך מזה: נבוע ושטוף ועבור על גדותיו. טשרניחובסקי הוא איש ההעזה הגדולה, עד כדי ריסוק אברים, – ברם, ההעזה ופלוס נתיבות, שלא שערום בשירתנו, היו מתפקידו. ביאליק, עם כל היצירה הסטיכית שלו, לא היה פגום אף פעם. כל שיר ושיר כשלעצמו הנהו אבר שלם, בלי הכרח הצירוף והסיכום עם הגוף כולו. אצל טשרניחובסקי נראים לעתים שירים בודדים, שהם פסולים, לכאורה, אבל בהצטרפם עם כלל שירתו חשיבותם מתבלטת, והם נעשים מותנים והכרחיים ומהווים ביחד, במזיגתם המשותפת, את הגדלות. זה נובע מאפיו הבזבזני, החפשי, ואולם מכל מקום, לא השטחי. כי זולת ביאליק אין גיבוש ותמציתיות בשירתנו כבחלק שיריו של טשרניחובסקי, שחותמת היעוד אינה טבועה עליהם ושאינם פרי הבזבוז. הרפרוף אינו, איפוא, טבע אצלו, אלא טיסת צפורת על פני האפרים הנרחבים. ולא מעטים הם השירים, שכשלעצמם נראים היו בשעתם כקלושים, וביחד, בקשר עם האישיות כולה, נתחוור עכשו מובנם המפואר והמלא. בעשרת הכרכים כולם, כבדי-המשקל, נגול ופורש לעיניו חזיון גדול, נאדרי. השפעיות בתור תכונה נתגלמה בהם. המעין הנובע ואינו פוסק: פואימות, אידיליות, חזיונות, “איליאס”, “שועל רינקה”, ספורים ועד, ועוד… ואיזו פנות של גדלות בסבך עבי-היער! איזו בליטות של עוז בסלעי הוד-היצירה!

כוחות-עד, אשדות-רגשות, יכולת-תאור בלתי מוגבלת; שפת אנוש חדשה, שלא היתה כמוה בצביון כזה; מקורות יניקה שלא נגלו עדיין בצירופים כאלה; – המה מראות-הנוף, שחושפת לעינינו יצירתו של טשרניחובסקי.

שיריו הראשונים הם דברי-פיסול גרידא. עלם פּסל, שכל מעיניו בחיטוב ובגילוף: מראות-טבע חטובים משיש. עמידתו מאוששת בשטח הערבה ותפיסתו בולטת, ברורה, ללא כל דמדומים. עד בואו היה פיסול ביצירתנו רק אגב-גררא, בדרך דימוי ומשל, לא לתכלית עצמו. הוא שבר את הלאו: “לא תעשה לך כל פסל”. ברם ניכר בו גם ההמשך למשורר-האדריכל אד"ם הכהן: גשום האידיאה שבטבע. אכן מכמרתו של טשרניחובסקי הנמשית ממצולות, תמיד כבדה: או שמפרפר בה לויתן, או לפחות תנין. ועם זה לא נמלט המשורר, עם כל אפיקורסותו מקו יהודי, אפיני, בהסתכלותו בטבע: רגש וסערה הוא רואה בו. וכאמור: גם איזו אידיאה וקצת תכלית.

טבע – זהו בכלל הצד החזק שבו. שהרי הוא גופו, גוש-טבע, אח לכל החי והדומם, החש בצערם ושמח בשמחתם. ויש שלנו הוא “נטע-זר”, ובצותא שלהם הנהו בן-בית גמור.

ברם פַסל זה אינו אמן גרידא, אף כי אין אף פגימה קלה באמנותו. נראה שהנהו חדור גם איזו מגמה, איזו אידיאה, ואינו נקי לחלוטין מתכליתיות. בתוך תוכו המה אידיאל דם: מרד. מהפכה בפסיכיקה של היהדות. כאמור: המשך לאד“ם הכהן, וכמובן גם ליל”ג. אד“ם (ב“אמת-ואמונה”) ויל”ג (ב“צדקיהו בבית הפקודות”), שניהם בעטו בעבר. ההשכלה הסיעה אותם ואת חבריהם הרחק מארחות היהדות החנוטה. לאן?

לאן? עם נצנוץ דמדומי “התחיה” בצבצה שאלה זו. ביאליק הציץ, נגלה לו לוע התהום, נרתע לאחור: החל לטפל בכינוס אוצרות תרבותנו. עליו ניטל תפקיד רמב"מי, אלא ביתר היקף: להוסיף ולחשל את הכיוון היהדותי. טשרניחובסקי דהר אל מעבר לגדר, הרחק למרחבים. הוא חי בעולם, חפשי לנפשו, כאילו לא שכן מימיו בתוכנו. אפילו דיוקן מראהו נכרי לגמרי. ומוזר היה לכאורה, שאדם זה יוצק דוקא את רחשיו והגיגיו בדפוסי אותיות עבריות ולא באחת מלשונות-לועז.

אדם חפשי בהחלט. נראה שאין אף גץ של “אמונה” בלבו. פריקת עול, מנהגים ומסורת. ער לכל גילוי שבטבע וקולט כל תופעות ההויה מבחינה אנושית גרידא. כל תהלוכת-חייו ומקרי גורלו הנם לגמרי מחוץ לקו השכיח בתוכנו. בן-ששים לאהבה ולמשובה כבן י"ח. והאין יש ועניני עם עם אחר מעורים בנפשו הרבה יותר מחיי עמו? “שיר גוי וגוי קסמני”… ובכמה “גלגולים” מופיע הוא לעינינו! שפע חיים ונושאים: חיים-קדומים, ימות-הבינים, חיי-ההוה, אלים רבים, ארצות מרובות, רחוקות וקרובות, – ובכל אלה מנסר גלגל חייו החפשי, מנסר ומשקשק עד כדי הפקרות. ולאחר כל אלה אינו קשור בעצם אלא לאומתו.

אמן זה אינו כלל שוה-נפש ביחס לגורל עמו, סבלו ושאלת קיומו. אמנם הוא אינו המשורר הלאומי, אין הוא הולך בדרך המלך הכבושה של העם, ואינו אומר קדוש לכל הנערץ באומה, אינו מבכה את חורבן בית-המדרש ואינו מתפעל מ“המתמיד”; הוא כאילו עומד מלבר. ולא עוד, אלא הוא גם שואף לשינוי פני האומה ביסודה. הוא לוחם. יחד עם ברדיצ’בסקי (ואחריהם החרה החזיק גם ברנר) – נלחם לתיקון אָשיות האומה ביסודן, לשינוי האופי היהודי הרוחני-מופשט ביותר; נלחם לתחית-האדם שביהודי. האידיאל שלו: נהיה ככל הגויים העצומים. כמוהם נעבוד, נעמול, נהגה ונשיר. והוא גם נאה קיים: הכניס שלל-חוץ פנימה, גושים שלמים חזקים ויציבים.

ולאלה מהמבקרים, שכאלו מחדשים סוגיה בהערכתם אותו, בשללם מהמשורר את זרותו ואת יוונותו, ניתן להעיר, שיוונותו בעצם, שנחשד בה מצד קליפת-יצירתו, הוכחשה עוד מלפני עשרות בשנים. מובן, שיהודי שרשיי, בנוסח-הבעה ביבלי כמוהו, אינו אלא עברי, – עברי מהשכבות הראשונות ברבדי הוית האומה. הוא איננו יווני, אלא עובד אלהים אחרים הנהו, לא באופן מלאכותי, כי אם מטבע ברייתו, כמו אבות אבותינו לפנים, בימי קדומים. בצבץ מחדש באישיותו זה הטיפוס הקדום, שאינו מוותר, אינו נכנע ואינו גורס אחדות-אלוה. אם תרצו, קראו לזה: פנתיאיסטן. כל מעינות הנפש, מאוייה ותשוקותיה, שנסתתמו בהמשך הדורות מתגרת יד אלימה ובולמת, כאילו הגיחו כאשדות-פרא מתוך סלעי-מגור. הוא, איש-השמש, הנהו מצאצאי אבותינו, “שפניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש”, והוא עצמו נראה בכליל הסוניטות “לשמש” כגוש-טבע, הרה עסיס-תנובה, שצפונה בו “ערובת חיי-עד ופליטת-מה מכבר, שאין לו בעולמו אך שמשו זה הצח”.

אין להניח, ששלילת זרותו ויוונותו, היא שקובעת בעיקר את אמיתות דיוקנו של משוררנו. לא יוכל ולא יאבה טשרניחובסקי להתימר, שלא השתמש מעודו בקנקנה של שירת יוון. וכן אין הוא טעון סנגוריה, על שהכניס גם יסודות נכריים להיכל שירתנו. אמנם, יתכן, שנכריותו של המשורר, מקור-מחצבתה, בשתין של רבדי-היהדות הקדומים. על כל פנים, בהתאם ליהדות של תקופות-הגלות, נראית היא כלועזית.

ואולי? אולי כל אותו הפולחן לאלילות אינו אלא יחס-ביטול, מין טון של הומור? בעצם אין תפלת-לחש בנפש המשורר לשום “יראה”; אין זאת אומרת, שאין תפיסה כלל לריליגיוזיות בנפשו, שהרי אילו לא צמא היה לאל חי, לא היה כה מגשש בגרוטאות של אלים, – אלא, נראה, שהנהו בהכרה ברורה כולו חולין, וכל העבודה שלו אינה אלא עיצוב של פּסל. אולי הנהו בעצם אפיקורוס. הוא אינו מתריע על כך, ואינו נלחם בדת משכילים (הלוחמים, עדיין זיק-אלוה מהבהב בהם!), באשר ענין זה כולו הוא מאחוריו. אכן, ניכר הדבר הזה ביחסו, באמנותו, בשיקוף הנושא ובסינונו. כל קסמו בפולחן זה וכל כוחו וגבורתו: בן-חורין הנהו, חפשי ממסורת וממשפטים קדומים. במדה נכונה: איש חדש. מן אדם-הראשון, הקולט הכל מבראשית, ללא מעמסה של מנהגים וקבלה.

מסתבר, שלפי יסודותיו האינדיבידואליים, האישיים-עצמיים, אין הוא עלול להיות מחולל “תחיה”, אולם הוא גופו, במלוא עזוז אישיותו, הנהו חטיבה תחיתית מכף רגלו ועד קדקדו. הוא גופו בהוויתו כולה שימש ומשמש סמל-תמיד לזקיפות-קומה, למרד בגלות, לשינוי-ערכין, לסגנון-חיים חדש, ליחס עולם אחר, לזיקה לטבע, לעולמיות ולכלליות, ולהתלכדות עם המין האנושי כולו, לביטול ההתבדלות והבדידות, לקרקור המחיצות, להנאה מחמודות התבל ככל האדם וככל אומה ואומה.

הוא הלך תמיד בדרכו שלו, המיוחדה, בלי מורך-לב ובלי רתיעה לאחור, הלך בדרך חדשה לגמרי, בלי נטות ימינה ושמאלה, אם גם קראו אחריו מלא. דרכו של “איש-השושנים” לא היתה מרופדת שושנים. הוא רד עם אל ועם אנשים וישׂר ויוּכל. המונינו לא קרבו אליו ביותר. הרבה משיריו, שירי-הלאום, אמנם שגורים על פי רבים – ולא רק מן השפה ולחוץ. מכל מקום, ההמון בער ולא ידעהו. רק את ביאליק הרגיש העם באינטואיציה, אם גם לא ידע את העיקר שבו, את שירתו. ברם, קורבה נפשית שלטה בין ביאליק ובין העם, באשר המשורר הותאם בהרבה אליו, עוד יותר בחיים מאשר ביצירתו.

ואף-על-פי-כן נקלט טשרניחובסקי יפה מכמה צדדים. לנוער הנהו משורר נצחי, מפני עודף-המרץ ורוח-ההעפלה שבו, מחמת היותו תמיד מלא לשד-עלומים. הוא גם נחלת יחידי-סגולה. ברם, כמה יסודות טרשניחובסקיים עדיין לא הגיע “תורם”. עוד לא הוכשר הדור. איתרע מזלו. דור דור ודורשיו. מי מפּלגות ישראל יעשה כיום את סמל טשרניחובסקי לנס לו? כאמור: הנוער וגם החלק המרדני שבאומה יהיו נענים לדגלו תמיד, בכל עת ובכל תקופה. אָטום כלפיו, בכוונה ושלא מדעת, יהא אותו החלק הרדום, המשמר, שהנהו נוּקשה כחמץ. אך יתכן, שדור יבוא יגיע אליו, והוא ישמש לו סמל להלך-נפשו ומאווייו. אין לחזות מראש את תהליך ההיסטוריה; הפתעות בה וזיגזגים לאין ערוך. ברם, מה לנו דעת-קהל או קול העם ברֵעו? אנו יודעים בבטחה ובאמונה: באותיות העבריות שלנו, בארשת-שפה עשירה בכל “גלגוליה”, אצר המשורר למשמרת-נצחים מכמנים, רגשות ותמונות-הוד, צבא-אדם והגיגיהם, דורות קדומים, תרבויות-לועז, אמונות ודעות, שלשלת חיים בכל חוליותיה; ועם זאת לא תתאכזב העובדה: הוא הנהו גוש-יצירה, המבריח תקופות-תרבות שלמות: גילום פרקי-העבר, ביטוי מציאות-ההווה והרה חזיונות העתיד. ועל כל אלה חופפת רוח-אדם חפשית, המלפפת כחישוק את כל שפע ההויה הלזו, שלא ידח ממנה נדח. לפי שפעת כוחותיו, אפשרויות הבעתו ועוצם הרגשותיו, הריהו עלול לשמש קנה-מדה למושג “גאונות”. ומה הנחיל לו עמו או, יותר נכון, מה גמלוהו קברינטי האומה, אלה שהשררה בידם?

כפרדוכס נראה הדבר, כיצד משורר “נכרי” זה העשיר את לשוננו ודרכי הסגנון שלה. בהתאם לעושר נטיותיו העצמיות וכיווני נפשו המקוריים, נחשפה גם ארשת-שפה מקורית, מיוחדת והולמת אישיות זו: סגנון חדש לגמרי, סגנון מוזר, מחוספס פה ושם, מפני חוסר הבנליות, מפני גילויי הנפש המקוריים, מפני שבא לעולם אדם חדש שלא היה כמוהו. החרישה שלו בלשון היתה בנוסח עצמאי לחלוטין, לגמרי מיוחד, שלא כפי השגרה. נשמעה אוושת המחרשה הגדולה בגן-שירתנו, כי הופך היה רגבים כבדים. נמלט היה מן המליצה השכיחה ויצר לו מליצה שלו. כדי להבין את טשרניחובסקי על בוריו, צריכים לדעת עברית כהוגן. ובלי בושה: יפה להחזיק מלון גדול ביד, ולרוב יצא הקורא ריקם מלפני המלון. שהרי הוא חשף מכמנים ואוצרות-קורח לשוניים, הערים ערמות של ביטויים ומלים מהתלמוד, מהמדרשים, מספרי יראי-שמים ומכל פנות-סתר. היה בו, בשעת-תיאור, איזה גרוי בלתי מרווה להעלות מתהומות הנשיה מלים נדחות ובלתי-משומשות. פעמים יש אפילו הרושם, כאילו התיאור בא לשם הצבת-יד למלים מוזרות אלה, ולא היה איכפת לו, אם גם “נתיבשו” מתוך-כך כמה מקומות ונעשו קשים ומשעממים. כנראה, שהפראת-הלשון היתה למשורר תכלית רבתי לעצמה.

יש איזו לועזיות באופני-הנוסחאות של טשרניחובסקי, בניגוד לנוסח האמנותי העברי המקורי. עוד מימי התנ“ך הוטבע בעברי ניב התמצית, האומר ההכרחי עד לכדי העיקר, התכלית. הטפל המשלים את העיקר כמעט שמוט היה אצל היוצרים העברים המקוריים. לכן היה ליצירה העברית המקורית (על כל חשיבותה התכנית-נצחית) כמעט תמיד אופי פרגמנטרי. שלא מדעת נכנעו לכלל פנימי-חשאי זה היוצרים עברים, לא-כל-שכן ביאליק, בעל הצבת הביבלית (סגנון ולשון ביבליים אינם מותנים בזה), שבה עקר את העצמים והנושאים שלו מחביונם. לחלקים מחונן גם טשרניחובסקי בצבת זו ביצירתו, אולם לרוב חומד הוא ונהנה לתאר מתוך רחבות-הנפש. עצם הפירוט שעשוע לרוחו. ביחוד מורגשת תאוה זו באידיליות שלו (בהן הוא משהה את עצמו בכלל באיזו נחת-רוח מיוחדת, לאחר שובו משוט בעולמות זרים ורחוקים, וטועם בהן טעם בית-אבא). בעצם לכל משורר-יוצר “חולשה” לתיאור, ביחוד לאֶפּיקן. גם ביאליק היה עושה זה בתאבון רב ב”מתי-מדבר" וביתר פואימותיו. אכן, לטשרניחובסקי טבע הוא, – שהרי מקצת “גוי” הנהו סוף-סוף, – ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות לתיאור מפורט, ומקיימה לרוב בתאוה יתרה.

ואחרי כל אלה, כיצד תיתפס מהותו, הנחבאת אל כליה? הנה באנו משוט במחוזי שירתו, בשטחים רחבים שלכל סוגי יצירתו: שירי-הטבע, שירי-האהבה, הליריקה הגברית, שירי-המרד, הפואימות, האידיליות, הסוניטות, הבלדות ותרגומיו הקלסיים (המשורר מתרעם על הבקורת, שאינה מטפלת למדי בתורת המילודיקה והפואיטיקה, – האומנם בהן המפתח להגדרת אָפיו של המשורר?). אמנם כל סוג-יצירה הנהו סוגיה לעצמה, הטעונה דיון וניתן לדרוש עליה תלי-תלים של הלכות. ברם, קוטב אישיותו היכן הוא נעוץ? יש והוא מגלה לנו פתאום, ש“האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, ומוכיח באותות, כיצד הוא קרוץ מחומר-קרקעו המוגבל בלבד. ואגב-גררא מבהיק עם זה ומתחוור, מניה וביה, שהוא בבואה ענקית, שמשקפת עולמות ודורי-דורות, תרבויות-אדם ותרבות אומתו.

האם משוררנו הנהו, בהיקף הוויתו כולו, גיבוש יהדותי מדורי-דורות? האם יש בכלל מושג “יהדות”, סיכום של תכונות ידועות, שהן בלבד נחלת עמנו? האם טשרניחובסקי נושא התכונות הללו ומגלמן? מה, למשל, למשורר פרוע-השער הלזה, משופד השפם וגלוי-הראש הקלסי – ולחסיד הבלזי או לחסיד מגוּר? מה כאן מקורבת התכונות או מהשייכות הגזעית? חיי-אומה עשויים רבדים רבדים – האם סם-חיים מיוחד מחלחל בהם ומהווה את כולם יחד לחטיבה אחת?

אכן, יש גם טשרניחובסקי בלי כל מסוה על פניו, וללא שום אפּור: טשרניחובסקי העברי, השותת דם, המיצר בצער-האומה, השואף לתקומה וקורא לגאולה, המורד בפסיכיקה הגלותית ושמח על כל צליל הרגשה תמה של חירות: הלא הם שיריו הלאומיים, בין שהם מלבים את שלהבת הצער, בין שהם חותים גחלים של נקמה ובין שהם מבליחים בניצוצות התחיה. המכוון כאן אינו, כמובן, לשירי-ציון הקלושים, מעשי-הילדות, מסוג דוליצקי, אלא לשיריו החצובים מבהט נפשו ומאש לבו: מסוגם של “ברוך ממגנצא”, ה“קיר בוורמיזא”, “בית-הכנסת-הישן בתיאודוסיה” וכו'. כאן הסנה בוער ואינו אוּכל.

בהתהלכנו על אדמת מולדתנו העתיקה-החדשה, זו קנה המדה של אלפים בשנים, ולפנינו נגולות מהדורות מהדורות, דור-דור ומראה-דיוקנו, שכבות שכבות של מנהגי-חיים ונמוסי-תקופות, קדומים וישנים, מימי-הבינים ומהזמן-החדש, – מבלי משים, באופן אסוציאטיבי, מבצבץ לעינים שאול טשרניחובסקי, חזון-פלאים זה, שגם באישיותו רבודים רבדי-תקופות בשטח אלפים בשנים: טפוס פריהיסטורי, ובתחומי שכבות ההיסטוריה המרובות שלו היסודות העבריים מכריעים את היסודות היהדותיים (מכאן הלועזות שבו), על כל אלה – אדם מודרני מאין כמוהו, ובכללותו: מהות פלאית קרוצה מחומר ה“שתות לבלי יהרסון”…

ועם כל כבושיו הנמרצים, כאילו עומד עדיין המשורר ברובו “בתור”. אמנם רבו כמו רבו חסידיו ומעריציו, מקצוות שונות, ברם ההד הנענה לעומתו אינו מכוון לנקודת-הקוטב שבנשמתו. כי עיקר מאוֹרוֹ עדיין גנוז בפני הקהל והוא לפי שעה מנת-יחידים. ברם, יש לקוות, כי בבוא היום, שבו יתנוסס לתפארה היופי בכל לב, שכל נפש עמנו תחרד לקראת כל גלוי שביופי, אז תצלצל שעתו של משוררנו וכסמל יופיע במלוא הדר מהותו מעל לשמי האומה. כי בעצם, מעל לכל גילויי-היצירה השונים שלו, הריהו בעיקר כהן לאלוהי-היופי, וכל יתר הופעות התרבות, כגון מוסר, דעת והשכל, הם בעיניו רק כרקחות וטבחות למושג הנעלה הזה, שרק הוא עלול לשמש מניע לזיכוכה וצירופה של האנושיות מכל פיגול ומחמצת הרוח.

ושוב יראה כפרדוכס, אם אניח, ש“איש-השושנים” אינו אדם עליז במאה אחוזים, אינו מחונן אושר בשפע, כפי שתענה חלקת-הדיוקן שלו וכמו שנראה הדבר על פי מלחמתו והכרעתו את גורלו בגבורה. כי העצב שלו נשקף לנו מתוך חרכי יצירתו כולה, ודוקא מערמות החיים המלאות גיל. באידליותיו ובפואימותיו ובכל מקום של שמחה יציץ עלינו מבין החגוים דוקא היגון. ועם כל משוש-החיים של המשורר, משוש יוקד ולא יכבה, ועם כל רוח האופטימיות שלו, שהנהו מניע וגורם רב ביצירתו, אין נחת מוחלטת במעמקי-המעמקים. ביאליק, המשורר של “ערבית”, אולי היה האדם העצוב ביותר; במחיצתו האישית היתה שורה לפרקים תוגת-עולמים. אולם היתה לו, לפעמים, גם הרגשת-פתאום, שאוירת האומה אופפת אותו, אוירה של שליח-צבור. לעומתו “המשורר-היווני”, סמל החדוה, החובק בזרועותיו תמיד חמודות-התבל כולן, שונה ומשלש עוד כיום, לאחר עשרות בשנים, את פזמונו הנוקב עד לתהום:

"וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,

עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,

בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא בַת-קוֹל

בְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת פֶּרֶא.

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי חַיָּי".

גם דמעה שלו, הממשית, ששמה מחנק לצוארו, ראינו בשעת מסיבת-היובל שלו: דמעתו על העדר ביאליק אחיו במסיבה זו. ברם, בה אצור היה כל כאב-חייו. שכבות-יסוריו מכל התקופות. מימי לא זעזעני כל-כך עמוק דמע, כמו בפעם הזאת. בכי איש-השושנים, שצהלת-החיים היא המניע החזק ביותר ביצירתו…

 

אידליותיו    🔗

לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי,

וְלֹא נַחְתִּי –

איוֹב ג'

מדומני, שטשרניחובסקי ניכר באידיליותיו יותר מאשר ביתר מקצועות יצירתו, הגם שבהן ניתן להתעלם בנקל. בנוף-קסמים זה מחבא לרוחו מאין כמוהו (יחידי-סגולה ברובם – ה“כסוי” עדיף להם מה“גלוי” שלהם).

ואליבא דאמת, האם האידיליה במשמעותה המקובלת היא צורה מתאימה לאישיותו של טשרניחובסקי? הרי אידיליה פרושה: שלות-השקט – ומי כטשרניחובסקי הוא סמל של חוסר-המרגוע? שהרי ניצוץ-המרד ל“צדקיהו בבית-הפקודות” של יל"ג גאה גאה במשוררנו זה ללבּה נאדרה והוא נראה בעצם כנגוד גמור לאידיליה כפי המושג המקובל –

אכן נדמה לי, שמשמעותה המקובלת של ה“אידיליה” הנה מוטעית לחלוטין. בפנימיותה הנה שונה לגמרי מקליפתה, מהנוסח המקובל. לא שקט ושלוה בלבד הנם מסגולותיה העצמיות, לא ששון ושמחה גרידא הם מתכונותיה העיקריות. לנגד עיני היתה תמיד מרחפת באידיליה דוקא העצבות הגדולה, והאידיליקן נראה לי כאדם הנוגה ביותר. רפרוף קל במיטב האידיליות העולמיות, הקלסיות, יאשר אמתות-ההרגשה הזאת. מחבר “רות”, שעשה השרות הגדול ביותר לאנושיות, בהבליטו בספרו את ברכת-האדמה ומגד תבואותיה וצו-החיים: להאחז באדמה לבלי למוט, – הוא גופו נתן עם זה בראש האידיליה את מגלת-היגונים המחרידה ביותר בספרות, התגלמות הצער לבלי הכיל בדמויות-אדם: אלימלך ונעמי, מחלון וכליון ורות… וזכורה בזה האמרה הידועה של גיתה, בשעת-קריאתו לפני שילר כתב-היד שלו “הרמן ודורותיאה”, כשדמעותיו נגרות מעיניו: “כך בוער האדם בגחלים שערך לעצמו”… (פרק א' בספר הנ“ל מלא קנים כמו ב”רות": פרשת-ההגירה של פליטי-המלחמה). וכך גם טשרניחובסקי לא נח באידיליותיו מזעפו, רק קרום-של חג נמתח ממעל לתהומותיו (המחקים השאננים בלבד, מחוננים בשקט ושלוה בלתי-מדומים. בהם אין פרץ ואין צוחה). גם לטשרניחובסקי, שהוא אידיליקן-אמת כחבריו שקדמוהו, “הלביבות בין האבעבועים…” בחיים אין סטטיקה. אם אפילו מגובשים הם בדפוסים מוצקים, יושב אויבם להם במארבם. ואם גיטל, אלמנת הרב, ב“לביבות מבושלות”, עומדת הכן בשתי רגליה על בסיס-מבטחים בלתי-מתערער, – הרי ריזה’לה נכדתה התמה, בבת-עינה ומאהבתה, מקעקעת מבלי משים את יסודה. עם קבלת המכתב: “מצודת פטרוס ופולוס… אסורה ומחכה למשפט”, עולמה של גיטל צונח לפתע אלכסונית וכמעט מט לנפול –

חָשָׁה הַזְּקֵנָה, כִּי יֵשׁ נוֹרָא, וְאָיוֹם,

וּמַבְהִיל

הוֹלֵךְ, וְקָרֵב, וּבָא, וְחוֹנֶה עָלֶיהָ לְרָמְסָהּ.

האידיליה האמתית אינה מטפוס של “אגיל ואשמח”, כפי ההגדרה המוסכמת. הצרות שבה אינן מדומות, אמנותיות, כדי להבליט בקוץ שבהן את שומן האליה. הן באמת בעין, טבועות במעמקי השתין… כי אין האידיליה בשום פנים בטוי של שובע, כי-אם רקע על פני תהומות. ומעין חדה לא יבצר מראות, שהאידיליקן הגיע עדיה דרך שבעה מדורי גיהנום, ולפי מהותו הוא אמן סובל, גבור הכובש את תוגת-החיים…

וטשרניחובסקי הוא אידיליקן טפוסי, סובל, מחשה ומתגבר, מן המעולים שבסוג. אידיליות-הפלדה שלו, מכמורת-המשורר כבדה בהן, כאילו משה תנין, ועם זה רוויות הן רטט ופרפור – והן בטוי אישיותו (אולי גורל-חייו!) באופן המפורש ביותר. ב“לביבות מבושלות”: למראות הלוע הפעור לקראת ריזה’לה, נכדתה של גיטל – אימת מות. וב“ברלה חולה”: “חרדתה של קרינה האם לגוזלה הרך (לאחר שנקטפו לה שנים ילדים בעודם באבם) שלא יעקר חלילה מזרועותיה…” וב“כחום היום”, שיר שכולו זהב (אהבת-ציון שבו לאין חקר אינה מפתיעתנו!) –, ההשלמה העילאית של האב שמחה עם מרי-גורלו, על מות לבן, באופן הנאצל ביותר, בצדוק הדין… ואף באידיליה “חתונתה של אלקה” (שבכמותה היא מגיעה כמעט לצורת אפופיאה), הזרועה אלומות שמש בכל דפיה, והעולם כולו נראה בה כבי הלולא – אפילו בה “גדלה הבכיה”. מפעם לפעם נשמעה יבכה¹ דקה, הפולחת כברק את החיים הסואנים והעליזים…

האידיליות, הנזכרות לעיל, עשויות מארג ההוי, בנוסח מנדלי, – ברם טשרניחובסקיות הן ביציקתן השירית, וחסד ההומור הרך חופף עליהן. ארס הסטירה המנדלאית אינו מפעפע בהן (כיצד “חבת ציון”, למשל, נשקפה ב“ברית מילה” של טשרניחובסקי לעומת בבואתה ב“ימי הרעש” למנדלי). אהבה יתרה בלבו לנושאים ולחומר שהוא מטפל בהם. הוא אוגר ולוקט זהרורי-חיים שאינם דוהים של תקופה גוועת, ומגבש אותם למשמרת-עולמים. האידיליה לטשרניחובסקי, זולת ששומרת היא על נר-תקופה שלא יכבה, הרי כוללת היא בחובה את הטרגדיה של הכליון שבה. באידיליה “לביבות מבושלות” – מלבד גרוטאות ביתנו העתיקים ומנהגי מסורתנו השמורים בה, הרי אוצרת היא בקרבה תוגתם של שומרי משמרת-הקודש האחרונים. גיטל ויבדוכה נאנקים: “הולך ופוחת הדור”. גם ב“ברית מילה” ממוזגים הצפיה החמימה לחדש וקדום פני הבאות עם עגמת-הנפש למראיתו של חורבן הישן. אוירת-הגעגועים אופפתנו בכולן, בלי קץ ותכלה, עד לכלות-נפש, לבלי מוצא…

ואף האידיליה, “חתונתה של אלקה”, הגדולה והנאדרה, העשויה עשת מוצקה אחת, בלי שמץ סנטימנטליות, – גם בה הרגשת הערגון אינה עוזבתנו אף לרגע. ויצירתו זו של טשרניחובסקי מתנוססת בקרית-הספר שלנו, כטירה, למראיתה הלב לובש גאות…

ובזה יוכר, אגב, ספר בר-קיימא על פני אחיו. בהופיעו נתברר פתאום מאליו, מהשואה סמויה, שאחיו, כלומר, הספרים הטובים אחרים, הנם בטוי של “פרטים” רבים (של מאות או אלפים אנשים), והוא הבטוי של ה“כלל” האחד

* * *

וגם זה מסימניו של הסופר הודאי, שאין הוא בורר לעצמו דוקא נתיבה נעלמה, התבודדות. גם על הכביש הרחב, הסלול, – נשמעת למרחוק שעטת פסיעותיו. הוא אינו בטל ברבים.

חומר אידיליות-ההוי של טשרניחובסקי אינו כלל קרקע-בתולה. הטרקטור שלו ננעץ פה באדמה תחוחה, מעובדה. אלא הבל-הלשד של הרגבים ההפוכים וריח אדמת-התנובה הם תמיד מאותות שדוד המערכות של ההויה…

בכל אידיליותיו בחר לו טשרניחובסקי את סגנון ה“נוסח”. היש פה אפיגוניות? לא. להפך. האידיליה שלו מלמדתנו להכיר, שהקליפה החיצונית, – חס לנו מלנהוג בה זלזול! – בעצם, טפלה היא. העיקר הוא רק השגב הפנימי. כל צנה וסוחרה לא יחסמו דרכו.

ולמרות הנוסח ה“יראיי” שבאידיליותיו, לא יכחד אף לרגע מעינינו פרצוף האיתן, בעל השרירים המוצקים. כי החוסן הטשרניחובסקיי הוא כל תקפן.

ואף באידיליות הסטיריות, שהן בעצם שכליות (הן הסטירה לפי תכונתה היא קומבינציה של שכל), – גם בהן נפש המשורר מהמה. גם באפר-הליצנות אינה נכחדת התוגה העמוקה. אכן יותר מאשר סטירה יש גם בהן הומור. מ“מרדכי ויוכים” (שיש בו תאור מופלא של השכור בכלל) נגולה לעינינו פרשת-הגלות של מרדכי לכל תופעותיה מתוך שכרון-בלהות, ובתוך מערבולת-יסורים של היהודי הגולה… יותר מאשר זלזול ופגיעה ברשע יש הרגשת-חנינה לגורל הנרדף, הגולה הנדח, ויחס בטול למתעלל…

מעודן וסקפטי ואנושי מאד הוא טשרניחובסקי באידיליה הסטירית השניה, ה“כף השבורה”. הכף המיועדת לשאיבה במלוא הכף, – שבורה; והאסירים אומרים להדביק את החצאים בחוטים… זוהי הפואימה של האסירים (בני-האדם יושבי חושך וצלמות!), שהעולם ומלואו, היקום, הוא בית-הכלא שלהם, כלואים הם בו בעול מסורת-אבות, במוסרות חוקי-התהוות ויצר וכו‘. וה“רצון החפשי” מפרפר באזיקי סבה ומסובב, ויופי הוא עבדו של זמן ו“אמת” ניתנה בשלשלאות מעמדות וכו’ (מזכיר בנוסחו במקצת את הסבא שלו: אד"ם הכהן) והכף שבורה… והנה הָשלמה מלאכת הדבקת הכף, ונישא לאזנינו שיר-אסירים במדור העליון: “קומה נבדל מתוך העולם הישן, ועפרו ננער מעל כף רגלינו”… ברם הנצחון שלהם: אחוי הכף השבורה בחוטים…

הטמענו בהתחלה, שטשרניחובסקי הוא איש עצוב ביותר, למרות המסכה שלו בצורת אידיליה או יתר הכלים שנחבא אליהם. דוקא משום שהוא איש-ה“שושנים” – צורב צערו על העדרן, ולא יועיל לעקם עלינו את כתוביו, עגמת-הנפש שלו חורגת ממילא ממסגרות יצירתו העליזה. כי הצער הנוקב, שמאחורי שכבות-החיים הנערמות, הוא, כמדומה, נשמת האידיליה ומהותה התכליתית (כי האידיליה אינה אומרת שובע וטמטום, אלא מרוק החיים מתוך התגברות על הצער) והוא הצער, מאלפנו, – למרות היותנו שרויים במעמקים, מתחת לשכבות-החיים, ביסורים, – שיש תגבורת ההרמוניה על הבהלה, התגברות החיים על החדלון…

בתנאינו אנו הספיציפיים, של אומה דוויה לאין מרפא, חזיון-טשרניחובסקי זה בשירתנו הוא סמל מנחם ומעודד:

אכן, יש עמידה איתנה גם על גבי תהומות…