נר לנשמת מיכאל אשבל

סמל א' בארגון הצבאי הלאומי

נפל חלל בפריצת כלא עכו

י״ד אייר תש״ז 4.5.1947

האנשים אשר מבצעיהם מתוארים בספר זה נקראים בשמותיהם הם או בכנויים בימי המחתרת. בין המבצעים יש לוחמים אשר נפלו בקרב; אחרים נמצאים בחיים.

העובדות הנתנות בספר זה לא הועתקו מיומנים או רשימות; הן הועלו מזכרונותיהם של עושי המלאכה. אין זה מן הנמנע שאי־פה אי־שם יימצא אי דיוק. גם הטעות ממדות אנוש היא.

אני מביע את תודתי ליוסף שמחון, לאבני, אבינועם, אהרון, אליהו, אמיתי, נחום, עמרם, קבצן ולכל האחרים, אשר מסרו את פרקי זכרונותיהם ואפשרו הוצאת ספר זה.

תודתי נתונה לצלם גולדמן על התמונות שצלם ולמכון ז’בוטינסקי על שהעמיד לרשותי את החומר הדרוש.

ש. אלידן

 

פתח דבר    🔗

באביב שנת תש״ו עת לחמו האצ״ל, הלח״י וההגנה במסגרת תנועת המרי העברית, עמדו פעולות הארגון הצבאי הלאומי במשעבד הבריטי במלוא תקפן. עם כל פעולה חדשה פשטו וגברו הדיה ברתקה אליה את התענינותה של דעת־הקהל בעולם כולו. המרד העברי החל חורג ממסגרת המרידות וההתמרדויות הארעיות, אשר המשטר הקולוניאלי הבריטי התנסה בהן זה כמה ואף ידע להתגבר עליהן. אופיה המיוחד של ההתקוממות העברית שהתבטא בשמירתה הקפדנית על רמת־המוסר הגבוהה מזה ובחתירתה הבלתי פשרנית לקראת מטרתה מזה – העיד לעין כל, כי נושאת היא בחובה מאותו כוח איתנים שבכל הפיכה גדולה, בה נופלים עמים וקמים אחרים לתחייתם. עם כל פעולה נוספת זועזעו מוסדות האימפריה הבריטית, מוטטו אשיות הפרסטיג’ה שלה, והעולם כולו החל עוקב אחרי האבקות זו של מעטים נגד רבים וראה בה חזיון מפתיע, בו הצדק מנחית מכות נאמנות לרשע. על כן לא ירד דבר־המלחמה הזאת ומעלליה מעמודי העתונות העולמית: הנה, הנה עם ישראל משתחרר ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ביחוד גדלה השפעתן של פעולות־המפנה, אשר בזו אחר זו ובקצב מדהים העלו שלבים נוספים בסולם ההשתחררות ואשר על אחת מהן שערער¹ את גאוות המשעבד – חטיפות קצינים בריטים והחזקתם כבני־ערובה, בפעם הראשונה בקורות המעצמה האדירה – יסופר בספר זה.

פרשת החטיפה הזאת מוצאת את ראשיתה בפעולה שקדמה זמן מה לפניה – היא פעולת הוצאת כמות נשק ממחנה הצבאי בסרפנד, שבוצעה על ידי חיילי הארגון הצבאי הלאומי לתדהמת שומריו ובעליו. הפעולה הוכתרה בהצלחה, אולם בדרך הנסיגה, כאשר כוחות בריטיים פתחו באש עזה על מכונית המתקיפים, נפצעו שנים מחיילי הארגון – מיכאל אשבל ויוסף שמחון. על אף הדחיפות להתרחק מקרבת מקום הפעולה, מחשש הסכנה להתפס, קבלו הפצועים טפול ראשון בבסיס לעזרה ראשונה שנקבע בעזרה ובצרון. שם חבשו את פצעיהם אולם מחשש שטף דם נאלצו להעבירם לבית החולים בתל אביב. הם הוכנסו למכונית קטנה כאשר שתי אחיות, משרות העזרה הראשונה של הארגון – צפורה ושולמית – מלוות אותם ופנו בדרך צדדית העוברת את חולות שכונת מולדת ואגרובנק בואכה תל אביב. הם אך הספיקו להתקרב לשכונת מולדת ומכונית שריון בריטית הגיחה מבין הפרדסים שבסביבה וחסמה את דרכם. שוטרים בריטיים קפצו מתוך המכונית כאשר נשקם דרוך בידיהם. אשבל ושמחון והאחיות שליוום נאסרו. פצועים ושותתי דם הובאו למרכז הבולשת הבריטית ביפו ובזמן חקירתם לא בושו הבריטים להכותם ולהתעלל בשבוייהם הפצועים.

אחרי “חקירה” זו הועברו לבית החולים הממשלתי ובעודם מחלימים מתחיל משפטם בפני “בית דין” צבאי. בשעת המשפט שניהם מצהירים את הצהרותיהם בגאון. אשבל מסיים את דבריו בהאשמה חריפה על שוטר בריטי, שומרו, המזמר את ה“הורסט ווסל” הנאצי ושואל באירוניה: אני סקרן לדעת אם את נוסח שיר זה לא למד השוטר מעל אחת הפצצות שהטילו הנאצים על לונדון. השופטים עושים עצמם כאינם מתרשמים מזה. ללא כל דיונים נוספים מוציאים שלשת ה“שופטים” הבריטים פסק דין למיתה בתליה.

אותה תקופה היו כבר בתוקף חוקי החרום החדשים, שהפכו למעשה כל אזרח למועמד למאסר, גרוש ותליה. על פי החוקים האלה הועמדו אשבל ושמחון למשפט בפני “בי״ד צבאי”. שלושת הקצינים הבריטים שהיו לחבר השופטים, לא ידעו חוק ומעולם לא למדוהו. יושב ראש “בית הדין” הקולונל פל קבע, כי במקרה זה יש להוציא פסק דין מות, למען ידעו היהודים המחוצפים וייראו… הודאה זו נתקבלה על דעתם של יתר השופטים שנתמנו על ידי מפקד הצבא הבריטי בארץ. המפקד הצבאי ראה בפסק דין זה יותר מאשר לקח ליהודים המחוצפים. היו אלה ימי “תנועת המרי”, התנועה אשר איחדה במשך זמן קצר את כל כוחות הלוחמים, תנועה – אשר המפקד הצבאי רצה בהתפוררותה. ואכן, ידוע ידע כי ה“הגנה”, כשותף ל“תנועת המרי” לא תעמוד לימין אנשי הארגון הצבאי הלאומי אשר ירצו בכל מחיר למנוע תלית יהודים בארץ ישראל, ולו גם יעלה הדבר בקרבנות, דבר אשר יעורר אי אמון אצל מפקדי הארגון, והוא אשר יפורר את התנועה הרחבה הזאת ואחדותה תופר. ברור היה, כי פסק דין זה הוכן מראש, ולא בא אלא להרים בעיני העולם את הפרסטיג’ה של ממשלת בריטניה בארץ.

אולם פסק הדין לא הוצא לפועל. הארגון הצבאי הלאומי סיכלו. חטיפת קציניהם כבני־ערובה – מכריחה את הבריטים להוציא את שני הנידונים מתא המוות ולהשאירם במאסר.

פרשת גבורתו של מיכאל אשבל עצמו אינה מסתיימת עדיין. אשבל, המשורר העממי והלוחם, אשר בעמדו בצל התליה שר בעקבות שירי הפרטיזנים את “שיר הבריקדות” שלו, את “קרב קסטינה”, את “נגני לי גיטרה” – מוסר את חייו שי לגאולת עמו כאסיר שנחון ממיתה.

בן למשפחה אמידה בוילנה היה. עוד בצעירותו מצטרף הוא לתנועת בית״ר; כשרונותיו ומרצו, עליצות רוחו מחבבים אותו על לב חבריו ומפקדיו ועד מהרה הוא עולה בתפקידיו. כמדריך ומפקד בית״ר הצעירה – היה אחד המפקדים המרכזיים בקן וילנה ואת פעילותו זו לא הפסיק גם לאחר שוילנה עברה לרוסים. עם פרוץ מלחמת העולם הוא משתתף בארגון ההעפלה מליטא דרך שוודיה לארץ ישראל ולוקח חלק פעיל ביסוד המחתרת היהודית בוילנה. הוריו ואחותו הוצאו להורג על ידי הנאצים, אך הוא עצמו מצליח לעבור לשטח הרוסי ומצטרף לצבא הפולני, תוך רצון להגיע לארץ. כחייל פולני הוא בא לעיראק ומכאן הוא “עורק” מן הצבא הזר ואחרי גלגולים שונים הוא מגיע לבסוף לארץ. מיד הוא מצטרף למחתרת, לצבא שלו, עובר קורס מפקדים ומקבל את התואר “סגן”.

מייק – כך כונה על ידי חבריו לנשק – משתכן בנתניה ובוחר לו ב“מקצוע” של מוכר קרח, כדי להסוות את פעילותו במחתרת. תפקידו – אימון כוחות צעירים.

הוא רוכש את הערצת חניכיו ואף הוא מצדו יודע לכבדם ולאהבם. טבעי היה שכמפקד על צעירים הרגיש את עצמו אחראי לשלומם ולחייהם. וקרה פעם שבשעת אימונים הפעיל אחד מפקודיו מנגנון של רמון שנתן לו. מייק אינו מתבלבל; הוא יודע שבעוד שניות מספר יתפוצץ המנגנון, הוא פועל במהירות – תופס את המנגנון מיד פקודו, מסתכל סביב אם אפשר לזרקו לאי שם ומשנוכח שהחדר מלא בחומרים העלולים להתפוצץ אף הם, לוחץ הוא את המנגנון אל גופו ומחכה בקור רוח לפצוץ. המנגנון מתפוצץ וידו השמאלית נפגעת קשה. אך למתאמנים לא אירע כל רע.

הוא השתתף בלוד, בפעולת השמדת מטוסים, הפעולה משאירה בו רושם כביר, המוציא² את ביטויו ב“שיר קסטינה” שהוא מחברו.

בשעת פריצת כלא עכו ב־1947 יוצא גם אשבל לחפשי. אך בעת הבריחה מתקיפים חיילי הדיביזיה המוטסת הששית את המכונית, בה הוא בורח ואשבל נפצע. אין פצעיו קשים, אך להמלט אין הוא יכול עוד, הוא נתפס בחזרה. מחמת חוסר טיפול הוא מאבד דם רב. דמו שותת בלי הרף אך רוחו של אשבל טובה עליו. בשכבו בחצר המשטרה בין חבריו הפצועים הוא מחייך ומתלוצץ, הוא המעודד את חבריו. בת צחוקו העליזה והטובה אשר ליותה את דרך חייו בכל תלאותיו ומעלליו – בת־צחוקו ששפעה חיים מעיניו, שעודדו לב כל אדם שעליו נחו מבטיהן – בת צחוקו זו לא סרה ממנו גם במותו, גם כשעיניו נעצמו לעד…

"ואם בתליה

אמסור את חיי לאומה

אל נא תבכי…"

כותב אשבל באחד משיריו, שעה שהוא יושב בתא־המות לבוש במדיו האדומים. ידוע ידע למה הוליכתו דרך חייו עד הלום. ידוע ידע מה אדיר אותו הוד נסתר שבין המקלע והחזון, כי הרי הוא אשר שר:

"כך, רק כך המדינה נכבשת

בחזון, מקלע וברימון".

ועתה משגם הוא היה לאותו רימון אשר קרב את החזון, שבהתגשמותו לא זכה לראות, יהיה נא זכרו של לוחם גדול זה צרור בקרבנו.

ויהיה־נא זכרון דברים זה מוקדש ללוחם העברי האמיץ והגיבור מיכאל אשבל הי״ד – נר תמיד לנשמתו הטהורה והנעלה.

על דרך חייו ודבר מותו ועל מעלליו למען החש את גאולת ישראל – עוד נוסיף לספר ברבות הימים.

כבוד ותהילה לזכרו.

 

פסק הדין    🔗

“…ומכאן יובילוכם למקום אשר משם באתם ושם תיתלו בחבל על צוארכם עד צאת נשמתכם”.

כך סיים “ראש בית הדין הצבאי” הבריטי את פסק־הדין על שני חיילי הארגון הצבאי הלאומי מיכאל אשבל ויוסף שמחון.

הדברים נפלו ללא הד. בחדר שמלא מפה לפה קצינים בריטים, ושעל־יד חלונותיו מבחוץ עמדו משמרות מוגברים, כדי למנוע את שחרור השנים ע״י חבריהם מבחוץ, בחדר שבו כידן המשעבד את עושי דבריו – לא יכול היה להתקבל הד כל שהוא לדברי רשע אלה. בחדר כזה ההד נבלע. כתליו, כלבבות הנמצאים ביניהם – אטומים המה.

שני הנידונים שמעו את דינם בשקט. הקשיבו באורך רוח ובשלות נפש – “ושם תיתלו בחבל על צוארכם עד צאת נשמתכם” – אמנם, דבר מה כאילו לפת את הצואר. היד רוצה לבדוק אם אמנם כבר ירד החבל – אך פני החיילים, שליחי המשעבד, קציניו של “הוד מעלתו”, פנים קשוחים, מתוחים, עינים ששטנים מתרוצצים בתוכם – הסתכלו בהם. קרים, לגלגניים, קשוחים, שמחים לאיד.

קשוחים היו כאשר מיכאל אשבל הטיח בפניהם את דבריו הקשים:

"אין אני מודה באשמה, אין בדעתי להתווכח עם הקטיגור ואף להגן על עצמי איני רוצה. לא אשאל ולא אשיב. ובחוקיכם, אשר שעבדו את ארצי ואת תושביו³ עשו לאסירים – לא אכיר;

קשוחים היו פניהם כאשר דבריו נפלו על ראשם:

אתם רוצים לשבור את רוח העם העברי, הנאבק בשארית כוחותיו על עצם קיומו וחיי בניו. אין זאת כי אלהים נטל מכם את שכלכם. הכה את עיניכם בסנוורים, ורוצה ברדתכם. את רוחו של העם העברי לא תשברו ואת שאיפת החופש, המקננת בלבות בניו, לא תשמידו.

קשוחים היו פניהם כאשר שמחון, חברו הצעיר ממנו, הצהיר:

“מושליכם, באגרופם המזוין יכולים להשליט במולדתנו את חוק האגרוף, הם יכולים לאסור אותנו, לכבול את ידינו בכבלים – אולם לשפוט אותנו, אין הם יכולים. לעולם לא יצליחו לשכנענו, כי הם שופטינו ואנחנו הנאשמים…”

קשוחים היו גם כשסיים:

“עוד יקום נגדכם כוח גדול משלכם… עד אז עוד תוסיפו לגרום לעמי האומלל סבל רב, עד אז עוד תוסיפו לשפוך את דמנו, ובידכם או בידי אחרים תרצחו את אחינו, אך קום נקום עליכם – ואתם הזהרו בפני משפט ה', כי קרוב הוא”.

יש ובעיניהם התנוצץ איזה זיק של התפעלות לאומץ רוחם של יהודים צעירים אלה. אך מיד כיבו את הזיק…

גם עתה, לאחר שהושמעו המילים “עד צאת נשמתכם” יושבים הם קשוחים, קרים קשי־פנים ומסתכלים בהם, אורבים לכל ניד עפעף, לכל תנועת־ראש קלה, לכל צל העובר על פניהם, לכל שביב חרדה בהרגשתם – כדי להרוות שנאתם, להשביע עינם בהשפלתם, אך עפעף לא נד. הם עומדים בשקט. קופאים פני הקצינים למראה העוז והשקט הזה ומפנים את עיניהם. אינם יכולים לעמוד בפני מבט של לוחם עברי היורק בפני תליניו.

קפא צחוקם אשר עוד לפני שעה קלה התרווח על שפתותיהם, כששמעו מפי אותו היהודי השחרחר ורחב־הגרם את דבריו על אחד מחבריהם, כי מזמר הוא את “ההורסט ווסל” הנאצי – אה, כמה נהנו מתלונה זו. חבר פיקח להם – הם שמחו. שמחו כאשר השופט הנבון קרא בקול שקט ומתון: “עד צאת נשמתכם” כאלו המשך הוא ל“הורסט ווסל” – אך עתה קפא צחוקם. איך יסתתרו פניהם בפני עיני שני יהודים אלה: בפני גאון רוחם המוחץ בהם בשתיקתו הכבדה הנוראה. אך הנה שברו את שתיקתם, ועל פסק־דין המות ענו בשירה –

“להיות עם חפשי בארצנו”.

הפעם נתהדהד קול השירה הרמה. כתלי החדר האטומים לא עמדו בפניו. נענו להם, השיבו הד על הד… הלבבות האטומים החזיקו מעמד, אך קפאו… קפאו אף הם בפני גאון שירתם…

אך לעומתם ענו לשירתם לבבות אחרים, לבות חבריהם אשר לא נמצאו בין כתלי הבית ההוא, ובכל זאת קרובים היו, קרובים מאוד.

*

כבולים יד אל יד ישבו שני הנידונים למוות במכונית המשטרה, אשר חלפה בחוצות ירושלים והובילתם אל תא המות אשר בסוהר ירושלים. משמר שוטרים וחיילים מוגבר ליוה את המכונית, שריון לפניה, שריון מאחוריה כשלועי מכונות יריה מבצבצים מבין האנשבים⁴, פני הקלגסים הבריטים שבעו נצחון.

העוברים ושבים סרו בבהלה הצדה, נצמדו אל קירות הבתים, ומשתפשו אזניהם מבין טרטורי המנוע את שירת התקוה הבוקעת מן המכונית המשורינת האמצעית – ליוה אותם מבטם בפחד ובתמיהה, רבים חרדו לשלום הכבולים. אחרים סיננו מבין שניהם: שם, הפורשים…

ובבית הסוהר בירושלים ישבו אותה שעה האסירים לשולחנם; מתוחים היו, הם ידעו שהמשפט עומד להסתיים. ואף כי רבות דברו על הסכויים המעטים לשני הנשפטים, איש לא העלה, בכל זאת, על לבו, כי ידונום למות.

לדלת הסורג נגש השומר הערבי, פניו כפני השעוה. הבחורים הצטופפו לשמוע מה החדשות שהוא מביא.

“שני החברים שלכם הולכים למיתה. הביאום עתה מבית המשפט. עכשיו נמצאים הם במשרד ומלבישים אותם בגדים אדומים. עוד מעט יעברו אל תא המות”.

מועקה כבדה ירדה על לב האסירים. כאבלים נפנו מעל הדלת, פנו ללכת ולא ידעו לאן. הידיעה על המות העלול לבוא על שני חברים שרק לפני שעות מספר ישבו יחד אתם, אכלו מפתם, שמחו, עלזו, חלמו על הדרור – הדהימה באימתה. אין זאת שלחייל הארגון קל היה יותר לשאת את קרבת מותו שלו, מאשר לשאת באימת המות הקרב אל חברו. העינים הושפלו כבושות להמצא מחוץ לתחום גורלם של חבריהם.

מישהו הודיע – “הם עוברים אל תא המות”.

קריאות “שלום חברה, חזקו ואמצו” נבלעו בשירת תגר – הוא המנון הארגון – שפרצה מפי עשרות חברים בתוך כתלי הכלא. והדהדו קולות השיר המביעות⁵ את אחדות הלבבות של הנדונים למות והנדונים לחיים.

“למות או לכבוש את ההר” – רעמו הקולות בין כתלי הסוהר; כך ליוו חיילי הארגון הצבאי הלאומי את חבריהם שצעדו בגאון בדרכם לתא המוות, בדרך שאולי אחרונה היא להם. אולי…

 

בתא המוות    🔗

בתא המוות שבבית הסוהר בירושלים כלואים הנידונים למוות. בגדיהם האדומים מזכירים להם, כי כל זריחה נוספת של השמש מקרבת את שקיעת חייהם; אך שניהם מתהלכים בצל התליה שקטים, אדישים: אדישות של הבנת הגורל, אדישות של הסחת דעת, אדישות לכל מחשבה, לכל הרגשה מדכאה. אדישות שמוצאת את בטויה בשיחות ארוכות ואף בבדיחות־הדעת. הזמן חלף, יום רדף יום.

על מרצפת האבנים הקרה יושבים הם, איש על יד רעהו, על הכל ישוחחו אך לא על עץ התליה. באפלולית התא דולקות העינים באותו האור הכמה, השקט, הטומן בחובו את הסוד של “קדוש­־השם”.

הפעם מדבר יוסף, ומיכאל שומע, וקולח דיבורו בנחת ואף נעימה של חדוה עולה ממנו; נמוך קומה, שחרחר, גופו המתנועע שולח תוך כדי דבורו צל ארוך על פני הרצפה המשתבר במחציתו ועולה על הקיר, תנועת צללי ידיו אטיות ולאשבל המסתכל בהם, עוזרים הם להבין את דברי חברו.

– שמח אני שגם לי הרשו להצהיר. איתן רצה לשכנעני, כי כיון שאותי זיהו, ואת זהותך לא קבעו – מצבך טוב יותר, ועל כן עליך להצהיר גם בשמי. אך אני ידעתי, כי אין כאן שאלה של זהות. בכל הנוגע לחיילי הארגון – טענתי – לא איכפת להם מי הם קרבנותיהם ומה שמותיהם.

– אולם, הרי ראית, ש“הזקן” השיב מיד, כי גם אתה תצהיר.

– מובן, אך שמת לב באיזו אגדה יפה ענה המפקד לאחר שאיתן הסכים להציג בפניו את בקשתי.

– המפקד יודע לא רק פרק בהלכה אלא גם באגדה.

– האגדה הזו אודות שני התנאים שהתדיינו ביניהם בחריפות על סוגיה קשה וכשיצאה בת־קול להכריע ביניהם – לא נתנו לה באמרם כי התורה נתנה לבני אדם. ואז נשמעה בת־קול ממרומים שקראה: נצחוני בני, נצחוני בני, – משל זה דומה לנמשל; בעמדי על זכותי להצהיר הודה המפקד כי נצחו בנו אם כי בתחילה דעתו שונה היתה. ועתה חש אני כעין רווחה שהצהרתי, אמרתי את אשר היה בלבי לאמור להם.

– כעין רווחה… – חוזר אשבל על דברי חברו, ושוקע בהרהוריו, אולי היו אלה זכרונות רחוקים מן הימים ההם. כשהיה עוד בוילנה עיר מולדתו, מפקד בבית“ר, על בן־יוסף דבר לפני חניכיו ועל מותו… אולי, הרהר על הימים הקודרים ההם, כאשר בית”ר כבר ירדה למחתרת, שם ברוסיה. על יוסף גלזמן נציב בית"ר ומפקד המורדים הפרטיזנים שנפל בקרב נגד הנאצים באחד מיערות וילנה, נפל רחוק מידידיו, חבריו לדעה, אשר אתם יחד חלם את חזון מלכות ישראל כל ימי חייו והוא, מיכאל, הרי בקרב אחים ובחיק עמו יושב… ואולי הרהר על הוריו שהוצאו להורג… כי על כן שקע ראשו מטה־מטה…

אך הנה הרימו במקצת, וכאילו מסתכל בדמות שדמדמה לנגדו באפלולית התא, ודאי ראה אותה, את זו אשר אהב לראשונה – את זו שרק אהבת החרות קידמתה עתה, את עלמתו הצעירה, אשר זה עתה, הכירה מקרוב; עדיין לא הספיק לגלות לפניה את צפונות לבבו. רק בערבים מעטים היתה לו שהות להוליכה מן הפעולה הביתה. מאוחרת היתה השעה – אך זמן קצר היה משוחח אתה, ורק על עניני המחתרת. נכון, גם העינים השתתפו בשיחה – אך עינים אף כי דוברות הן ורוחשות אהבה – עדיין אין דבריהם ברורים – כן ודאי שדמותה דמדמה עתה לנגד עיניו, כי על כן פתח פתאום בשיר, שהוא כתבו לה ולבריקדות:

"עלי בריקדות נפגש, נפגש!

עלי בריקדות חרות נשא בדם ואש…

רובה על רובה קנה יצדיע,

כדור אל כדור יריע,

עלי בריקדות, עלי בריקדות נפגש."

וכאן הנמיך קולו עוד יותר והמשיך

"ואם בתליה

אמסור את חיי לאומה –

אל נא תבכי,

כך נגזר גורלי…"

והשיר מלא את תא המוות…

– וצ’רלטון מנהל בית הסוהר אינו רוצה אפילו ספר לתת לנו – עובר שמחון לענין יותר מעשי. – “התפללו לאלהיכם!” ענה לבקשתנו, וכאשר בקשנו ממנו שיתן לנו אפשרות להתרחץ, לעג ואמר: “אולי רוצים אתם גם חדר במלון המלך דוד?” חושב הוא שיוכל להשפילנו בתנאים בהם הוא רוצה להחזיקנו. אולם רואה אתה, אדמס סגנו, הבטיח לנו כי יסדר זאת.

– אדמס זה מבטיח, אך למעשה לא קבלנו דבר. שכור הוא ואין מתחשבים בו וכל הסרים למשמעתו מזלזלים בו. כנראה שיחסו טוב אלינו, בגלל זה שאיבד את ידו בפרוק המוקש שבחורינו טמנו לו…

– בכל זאת מספק הוא לנו עתונים… הס, מה שם? – שאל מיכאל, כאשר נשמעה פתאום המולה מעבר לקיר – כנראה שהם שוב רבים ביניהם…

באמרו “הם” התכוון לשני הפושעים היושבים בתא המוות הסמוך, יווני וערבי.

– רבים הם שוב – מסביר שמחון – אוסטימטיס היווני, אשר הרג את חברו משום שאנס את אחותו עושה דוקא רושם טוב, שקט הוא ועדין מאד. אולם זה, הערבי – שרצח את ידידו בשעת תגרה – הנו טפוס של רוצח מובהק.

– גם בי עשה היווני רושם טוב. אף־על־פי־כן – חוששני, כי לערבי הם יתנו חנינה, בני משפחתו מטפלים בענינו; אך ליווני אין איש קרוב אשר יטפל בו. במשטר אחר, היו נותנים לו לרצות את עוונו במאסר ואחר היה הופך לאזרח טוב – אולם… לא הספיק אשבל לסיים את משפטו כשנשמעו קול צעדים קרבים אל תאם. מיד חרק המפתח והדלת נפתחה. בפתח עמד זקיף ואמר להם:

– עורך דין מחכה לכם.

היה זה מקס קריצ’מן, איש הארגון, אשר ביקר אצלם תכופות מאז נמצאים הם בתא המוות. הביא להם דרישת שלום מחבריהם. עודד את רוחם, אף כי היה לו רושם שדברי העדוד שלו מיותרים לחלוטין. שני הנדונים היו שואלים אותו על הנעשה בקרב חבריהם בחוץ, על עבודת הארגון והצלחותיו, על השתוף עם הלח“י וההגנה בתנועת המרי העברית, על השפעת מלחמת המחתרת בחו”ל ועל הסבל של הישוב העברי הנמצא תחת לחץ ההתעללויות והחפושים של הבריטים.

הם שמעו בצמאון את תשובותיו של קריצ’מן ושמחו לשמע שהישוב מאוחד במלחמתו. שיחתם היתה באוירה קלה, חוש ההומור של אשבל לא עזבו לרגע. שלשתם חייכו ואף צחקו. מצב רוחם היה טוב.

אותו יום הודיע העתון הערבי “א־דיפעא” כי פסק דינם אושר. עורך הדין קריצ’מן הסביר להם, כי המפקד הצבאי נוהג לאשר פסקי דין מוות תוך עשרה ימים ואם עדיין לא הודיע על החלטתו, יתכן שאישר את פסק הדין – –

* * *

הבחורים הקשיבו לדבריו באדישות כאלו על ענינים לא להם מדבר בן־שיחם. קריצ’מן חיכה לשאלה אם עוד קימת תקוה כל שהיא גם לאחר שהמפקד הצבאי אישר את פסקי הדין – אך שאלה זו לא באה. הוא היסס רגע, גחן אליהם, ולבל ישגיח הזקיף בדבר, לחש במהירות אל אזנם.

– עוד נוכיחם – לחש וחיוך מסתורין חלף על פניו הטובים, הרציניים גם בצחוקם. באמרו את המלה “נוכיחם” בגוף ראשון, לא הרגיש עצמו כי עורך דין הוא; איש הארגון הנאמן עודד בדבריו את אחיו הצעירים, אם כי לא היתה זו שאלת עדוד, כי אם שליחות, מיופת־כח.

הבחורים, הבינו לדברי חברם למרד, אך גם הפעם לא הוסיפו לשאול ושניהם נשארו אדישים: – ברזל ולא לבבות להם – חלף הרהור במחשבתו של קריצ’מן. והשהה מבטו עליהם כמנסה למצוא אי הוא סוד גבורתם.

הוא ידע את שמחון ושמע על עברו. הוא ידע על השתתפותו בפעולות־קרב בהן נטל חלק והצטיין באומץ לבו ותבונתו.

עתה עמד לפניו כשהשקט בעיניו השחורות והשלוה על פניו הצעירים. הוא עמד איתן כבקרב, הנמשך זה ימים בינו לתלין.

השוטר רמז על השעון, הראיון נגמר…

*

משירד הלילה ובתא השתרר חושך היה אשבל יושב בפנתו. שקוע במחשבותיו אשר נשאוהו הרחק־הרחק מכאן. שכח כי לבוש הוא בבגדי מוות והגה על חייו “על שרה הקטנה”… הנה נזכר בפעולותיו, בטבילת־האש הראשונה שלו, בפעולה עת פיצץ את C.I.D. יפו, בסרפנד ואת האוירונים בלוד.

שמחון נזכר אף הוא בשרה שלו, נזכר בפעולותיו, בפצוץ האוירונים, עיניו העליזות מתנוצצות, כמו אז למראה המטוסים העולים בלהבות אש, שהוא היה מבין מציתיהם.

”ללא דרך הגונדה צועדת

ובבוץ רגלים בוססות,

אל הקרב, הצת את השלהבת,

אש המרד – ינתן האות".

מתהדהדים זכרונותיו ומפעימים את לבו בקצב שיר הפרטיזנים, הוא, אחד מן הגונדה, שוב צועד, בוססות בבוץ רגליו, עוד מעט ינתן האות… והלב הומה, והעינים נוצצות, והשיר הולך ונוצר…

”על הארץ צפרי הפלד,

לאור ליל נראות הן לא רחוק

זנק קדימה!…

ואיש הח״ק, משוררנו היושב בתא המוות, זונק קדימה, זניקה רוחנית. הנה “רעדה האדמה פתאום, שולחה אש, והומטרה עופרת”. – וכה קל בלב, כה טוב, שהשיר נוצר מאליו, שהכל בקרבו מתנגן –

”רק כך המדינה נכבשת

בחזון, מקלע וברימון…”

והחזון שעליו שר פורש את כנפיו על ראשו ומרדים את עשתונותיו במשקם העדין, משק עולם אחר.

ולמחרת היום נתבשר שמחון, כי אמש נוצר שיר, שיר חדש, שיר אשר אלפי בחורים יחזרו עליו.

שמע שמחון את השיר. ניגש אל האשנב, ראה את הבחורים בחצר־הכלא:

– שמעו, מייק חיבר שיר, שיר קסטינה… ושני בחורי ישראל בבגדים אדומים נצמדים ראש אל ראש באשנב הפונה לחצר ושולחים מפיהם ומלבם להבות שיר – ושם בחוץ, נצבים אסירי ציון, תופשים את הלהבים, ומתחממים בו…

“רק כך המדינה נכבשת

בחזון, מקלע וברימון –"

כתלי בית הסהר וחצרו מלאו שירה…

בקרב אחרים, חברים למרד

פסק־הדין, לפיו נדונו שני חיילי הארגון הצבאי הלאומי למיתה בתליה, נישא בראש העתונות בכל העולם, אולם בארץ – הורד מהר מעל דפי העתונות המתרפסת, אשר הפקירה ואף דנה לחובה את הקרבתם העילאית. המנהיגות מן הסוכנות היהודית טיפלה בענין זה תוך הבעת רחמנות והטפת־מוסר. לא השכילו להבין שככל שירבו בבקשת רחמים – יוכיחו כי אמנם אשמים הנדונים. לא צדק ידרשו, כי אם חסד, חנינה.

אך היה מי שראה את צדקת הלוחמים ואף תבע אותה בדרך אחרת.

משהתקבלה הידיעה על פסק דין־המוות שהוצא על אשבל ושמחון, נתכנסה המפקדה הראשית של הארגון הצבאי הלואמי לדיון דחוף לשם נקיטת צעדים, כדי להציל את שני הנדונים מצל עץ התליה. ברור היה, כי הפעם לא תעמוד המפקדה בפני כל קשיים בחפוש אחרי דרך הפתרון היעילה להשגת מטרה זו, אשר על פי רוב גם גאון האמצאה אופיני לארגון היה נתקל בהם. הפעם עלה גאון זה מתוך אנשי השורה, מזועזעים עד עומק לבם על מידת הרשע שבפסק הדין, חרדים לשלום טובי חבריהם ותוך רצון להוכיח, כי שיטת התליות, שהמשעבד הזר עומד לנקוט לשם דיכוי המרד העברי תהיה לו עצמו לרועץ, בו ישבר ויפול – הגיבו חיילי הארגון ללא כל היסוסים בתגובה הבריאה: משפט תחת משפט, פסק־דין תחת פסק־דין.

כי רק טבעי הוא שזו היתה התגובה נגד משעבד זר.

אותם הימים, אפשר היה להשגיח בצעירים לבושי חקי, חגורות כהות על מתניהם, ההולכים ברחובות יחידים בחפזון־מה, פנים קודרים להם. אולם, ראו אותם מעטים, כי רק מעטים שמו לב לגורל שני היהודים הצעירים, שהתלין הבריטי אורב להם. רק מעטים היו יכולים לשמוע כיצד צעירים אלה, היושבים ומסתודדים באחד מגני העיר, או על־יד שולחן בית קפה. כיצד נימי פניהם מעלות ארשת של עקשנות.

– עברו הזמנים שנתנו להם לתלות את בן יוסף. אשבל ושמחון מוכרחים לחיות.

– ואם יעיזו – אם יעיזו… ססדר נססדרם" – המשיך השני כשהוא מסנן בין שניו ההדוקות את ה“סמך”, שנשמעה כלטישת סכין…

– המטה ודאי יחליט לחטוף בריטים מספר כבני־ערובה.

– ואם המטה לא יחליט, אנו נתלה אותם, על כל עמוד ברחוב אלנבי נתלה אותם – על חבל בין פנה לפנה נתלה אותם. תראה תל אביב, יראו הבריטים, יראה כל העולם איך מגיבים על תליות יהודים בארץ.

זרים לא שמעו את דבריהם, ואלה ששמעום ואזניהם קלטו שמץ מהם, הסתלקו מהר ואף לא הפנו מבטם לאחור. כאלו ראו שמי שהוא בוער כאש, ואין אפשרות להצילו כי אם גם כן להשרף בה.

אך עיני המפקדים הגבוהים ראו אותם, שמעו את דבריהם. חשו בלהטם – והתגובה היתה לעקרון: משפט תחת משפט, פסק־דין תחת פסק־דין.

כל עוד הסתפק המשעבד הזר בשלילת החופש מאת לוחמי הארגון, במאסרם, בגרושם מן הארץ, – רווחה האמונה, כי פסק־הדין מוות אינו בא אלא כאיום וכי בסופו של דבר לא יעיז להשתמש בנשקו האחרון – בגרדום. אך משתנברר כי האיום הופך לפשע – נחרצה ההחלטה – עד כאן!

“עד כאן” – החליטה המפקדה הראשית. “עד כאן” – חזר כל חייל הארגון, קימץ את אגרופו: – “עד כאן!” זה הגבול. לא תעברנו, המשעבד!

המעשים החלו.

 

בעצה אחת    🔗

באחד מאותם המקומות שאיש לא ידע עליהם, אף כי גלויים היו לעין כל, המקומות האופיניים כל כך לשיטת הקונספירציה של הארגון הצבאי הלאומי, נפגשו שני צעירים עברים. אחד מהם גבה קומה, רזה, בעל פנים עדינים וחוורים במקצת; תאמר ששקוע הוא יומם ולילה על ספריו וכלל לא תכיר בהם אותם המרץ הרב, אותה ההחלטיות שלא פעם הצעידה את המרד העברי במהלכים מהירים קדימה, גדעון, מפקד הח"ק (חיל הקרב) הארצי וחבר המפקדה – עומד נטוי כלפי חברו המקבל את דבריו תוך מתיחות ורגישות רבה.

– נחום, כתוצאה מפסק דין המוות נגד אשבל ושמחון, החליטה המפקדה לחטוף קצינים בריטיים גבוהים – את המלה האחרונה אמר בהטעמה מפורשת – ואף חזר עליה – גבוהים, כבני ערובה. בירושלים, רחובות ותל־אביב.

נחום, צעיר גבוה ורחב גרם, שתקן מטבעו, הקשיב תוך הבנה.

– אתה נחום, – המשיך גדעון – תהיה למפקד על אחת הפעולות בחטיפת קצינים.

כתפו של נחום רעדה, תחת היד אשר טפחה עליו בידידות, רעד של התרגשות שמחה.

– עליך לגשת יחד עם מפקדי הפעולות האחרות להכנת התכנית, ולאחר אישורה – לביצועה.

נלחצו ידים נאמנות.

נחום פנה משם, מחריש, הלך לאטו וזמזם לעצמו את השיר שהוא עצמו חיברו באחד הימים:

"מרד, מרד על כל הר וגבע

מני דן בואכה באר שבע –

ניתן האות, עלה הלוט

קול דינמיט וקול פצצות.

מרד, מרד אש סביב בוערת…"

ונעלם באחת הסימטות בשכ' התקוה להכין את אנשיו…

*

בימים הקרובים הוכנה התכנית. במשך הימים המעטים האלה עמדו האחראים לפעולת החטיפה בתל־אביב ולכל הקשור בה על היקף המשימה אשר לפניהם.

הקצינות הבריטית בתל־אביב התרכזה באותם הימים בארבעה מקומות: בית הדר, בניני התערוכה, מלון הירקון ומלון גת־רמון. עקובי התצפית שנערכו אחרי התנועה בכל המקומות האלה העלו כי בית הדר, אף כי הוא משמש מקום רכוז לקצינים בעלי דרגה גבוהה ביותר, אך בהמצאו בסביבה מבודדת במדה מסוימת מסביבה יהודית צפופה – רבה בה הסכנה להכשלת המשימה. אותם הפקפוקים נתעוררו גם בקשר ל“תערוכה”, מקום שם, נוסף על בידודה, נמצא היה גם מוסך חיל השריון. דעת התצפית שנשלחה לשם, לא היתה נוחה – אך לעומתם הבטיחו העוקבים אחרי מקומות אחרים סכויים טובים להצלחה.

מיכאל, מפקד ה“דלק” בת״א, לאחר שקיבל הוראה לבדוק אחרי המקום הנוח ביותר, שממנו אפשר יהיה לקחת בשבי מספר קצינים בריטיים, ברר בקפדנות את הבולשים המתאימים לתפקיד זה. לשם כך, בחר מיכאל באנשים מועטים שבעבודתם קשורים היו אי־פעם במסעדות ובתי קפה, בהם היו רגילים לבקר קצינים וחיילים בריטיים. אילנה אשתו של מיכאל בקרה בבתי קפה אלה מבלי לעורר כל חשד. קורט שלינגר הוינאי הבולש השני, אף הוא שתה בבר של גת־רמון “לחיים” עם קצין העיר הבריטי והלה סיפר לו בגלוי לב, שאחד המקומות המועטים בהם מרגישים עצמם הוא וקציניו בטוחים ושלוים – הוא מלון “הירקון”, שהצבא החרימו להפכו למועדון הקצינים בעיר.

ידיעה זו, אשר מיכאל קבל אותה מפי מקור כה מהימן, הכריעה בחשיבותה. מיד נשלחו עוקבים אחרים מהח״ק לבדיקת תנאי המקום.

צבי’קה, אשר נשלח לעקוב אחרי מלון הירקון, היה בא לשם ויושב לו במנוחה על הספסל שבכניסה למלון, לבוש בגדי חג כיאה לעומד על פתח אכסניה מכובדה כזו וקורא עתון. לשם שינוי היה גם מתיצב ליד הגדר שממול הבית, הפעם לבוש בגדי חול, כאחד הנערים המסתובבים במקומות הארחה כאלה. צעיר זה לא פעם היה מתרומם על בהונות רגליו או גם קופץ מעשה קונדס למעלה, כדי שיוכל להציץ על כותפות הקצינים הבריטים גבוהי־הקומה, ולקבוע לפי סימניהם את דרגתם.

אף כי גד, מפקד הח״ק בתל־אביב לא הסביר לו את מטרת הפעולה, הבין הצעיר, כי בקצינים גבוהים יש להתענין במיוחד. כאשר נזדמן לו אחד מהם – היה מציץ עליו מבעד לעתון ומהרהר: – אולי ייחטף זה כבן ערובה לאשבל ושמחון? הראשון היה מפקד גונדתו והשני חברו הטוב. את שניהם ראה לאחרונה כשהם פצועים, לפני שנשבו אחרי פעולת סרפנד, גם הוא היה שם.

ראיתי שם קצינים החל מדרגה של לויטננט ראשון – היה צביקה מוסר בערך את הדין־וחשבון לגד מפקדו – קפטן, ומייג’ור ואף גבוהים מאלה. להסבר לא שאל. הוא הבין…

גם על גת־רמון הגיע דין וחשבון כזה. רוב הקצינים היו באים לארוחת הצהרים. אף כי קצינים גבוהים ממייג’ור לא נזדמנו לשם. לאחרונה הודיעו העוקבים, כי המבצע לא יהיה קשה ואף לא מסובך. כך גם קבעו האחראים. וכן נקבעו שני המלונות המפוארים האלה “הירקון” ו“גת רמון” כמקומות הנוחים ביותר.

כמפקד הפעולה במלון “הירקון” נתמנה נחום וב“גת רמון” – עמרם (יואל קמחי) – מועד הפעולה נקבע ל־18.6.46 לשעה 13.15 בצהרים.

מאז לא ישבו יותר…

יום לפני הפעולה ביקר נחום עצמו במלון “הירקון”. הוא מצא כי אין כל משמר במקום. בזכרונו רשם, כי בכניסה לפרוזדור נמצא טלפון, וכי שתי כניסות לו, האחת מרחוב הירקון והשניה מרחוב טרומפלדור. מדרגות הובילו מהפרוזדור אל הקומות העליונות, ומאולם האוכל עצמו הובילו שתי יציאות, האחת לפרוזדור שבו דלת יציאה לרחוב הירקון והשניה למרפסת הפונה לרחוב טרומפלדור המוקפת מעקה מרושת, כמטר גבהו.

אותו ערב שוב נפגשו באחד החדרים הסמויים־הגלויים שני צעירים עברים. נחום מפקד פעולת החטיפה במלון הירקון וגדעון, מפקד המבצעים. הפעם דבר נחום, ובכדי שקולו השקט ישמע באזני חברו גבה־הקומה, הישיר מבטו אל עיניו תוך כדי דבורו.

– יחד עם קבצן עיבדנו את התכנית על פרטיה – לשמע שמו של קבצן, אחד המפקדים האמיצים ביותר – חייך גדעון חיוך, אשר טרם עלה על שפתיו – כבר פרח לו. גד היה מפקד הח״ק בתל־אביב וגדעון עם גד קבעו מי שישתתף בפעולות. התכנית עובדה עם מפקדי הפעולות – והתכנית היא – המשיך נחום… כאן באה הרצאה קצרה ומהירה. גדעון הטה לו אוזן קשבת, מזמן לזמן חלף הרהור על מצחו. לבסוף לחץ את ידי נחום, אישר את התכנית ואף אמר לו לאן עליו להוביל את הקצינים החטופים.

שוב נלחצו ידים נאמנות, תוך שתיקה רבת־סוד, רק מלה אחת נשמעה. – מחר.

– מחר “אבי געזונד”.

אולם לפני בוא “המחר” המצופה ריחף עוד גדעון זמן רב בין שבילי המחתרת ממקום למקום. רבה עוד היתה העבודה שלפניו. הנה נפגש גם עם עמרם, מפקד פעולת החטיפה בגת־רמון, שמע גם את תכניתו, אישרה, העיר – לחץ את ידיו לחיצת בטחון… כעבור רגעים מספר עמד כבר בקצה העיר השני, ושוב עומד הוא, ולפניו אליהו “דם”, הוא אליהו ספקטור, האחראי לשרות התחבורה של הארגון. חייל כארז, גבה־קומה, שכולו אומר מרץ וערנות. זכה לכינוי “דם” כי מהרגלו היתה לאמר לחבריו בכל עת שיצאו לפעולה או בכל פעם שסכנה רצינית היתה צפויה להם: – יש לך דם? – הרי יש לך דם? – כלומר: היה גבר, אל תפול ברוחך… שעה שגדעון החל מדבר אליו כונן אליו את מבטו הכן, תוך צפיה רבה. זה ימים אחדים התהלכו שמועות משמועות שונות בין חבריו, כי עומדת להעשות פעולה רצינית להצלתם של אשבל ושמחון והוא התפלא מאד שעדיין לא קבל כל הוראה, והרי לא תיתכן פעולה ממין זה בלי כלי רכב… בשבתו אתמול בקפה ובהאזינו לשמועות לא נתן אמון להן ואף ביטל אותן בתנופת־יד: – שמועות שוא. והנה רואה הוא, כי יש בהן ממש, עמד ושתה בצמא את דברי מפקדו:

– מחר פעולה. עליך להכין שלש מכוניות טקסי ושתי מכוניות משא. ב־13.10 צריכה האחת להמצא ברחוב בן־עמי – שם תמסרה לעמרם והשניה על יד תחנת הבנזין שע״י “אהל” – לידי אהרון מזרחי. את היתר תביא למקום הריכוז בסביבת רח' בן עמי ושם תקבל הוראות נוספות. הלילה תראה גם את קבצן – הוא יעמיד לרשותך אנשים.

אליהו דם, אשר השקיע את כל כשרונו וזריזותו המפליאה “במקצועו” והוא השגת כלי רכב לפעולות הארגון, נתמחה עד כדי כך, שחבריו הכתירוהו בשם “מלך המכוניות”. ואמנם איש לא הכיר כמוהו את נפש הנהג, איש לא יכול היה כמוהו להתחרות בהתמצאות בממלכת התחבורה בעיר ואף מחוצה לה. “מומחיות” זו, בה היתה תלויה הצלחתה של כל פעולה, ומומחיותו זו לא הכזיבה גם הפעם.

עתה, בדבר אליו גדעון מפקדו, עשה אזנו כאפרכסת, לבל יפול דבר מכל אשר צוה לו. גדעון דבר באיטיות, בהדגשה, בבהירות – אך לא אהב לחזור פעמיים על דברים שיש להבינם בפעם אחת. הקשיב אליהו, שרירי פניו מתוחים היו. את מטרת הפעולה ידע. וכאשר גדעון סיים את דבריו ואמר לו: – דע, כי חיי אשבל ושמחון תלויים במדה רבה בהצלחת תפקידך – הרגיש בפעימת לבו… תפש את מפקדו בזרועו ולחצה, רצה להגיד לו תודה, תודה אשר הוטלה עליו משימה זו – אך לא אמר: אין זו מדרכם של גברים. יש לו דם… הרגיע עצמו והתגבר על רגישותו.

– ובכן, מחר.

– מחר, אבי געזונד.

*

לאחר שעה קלה עמד “מלך המכוניות” באותו המקום ואחד ממפקדי הח״ק – “קבצן”. בחור רזה, הדוק שפתים, שהתחבב מאוד על אנשיו בעליצותו וברוחב לבו שהביאו תמיד למצב שהשם שדבק לו סימל את מצבו. חבריו קראו לו “הקבצן” בה' הידיעה דוקא – ולא בכדי, היה זה אחד המפקדים שה' הידיעה נאה לו… קבצן קדם את “מלך המכוניות” בצחוק עליז:

– ובכן, מלכי, הנה שעת מלכותך הגיעה…

– מלכות של קבצנים – השיב אליהו בקנטור על קנטור.

– מחר, אליהו ב־7 בבוקר בקפה לוין, אשר בקרן הרחובות המלך שלמה – פרישמן, תמצא את צביקה וקבוצתו ובגינת רות, לעבר רח' רות – קבוצה שניה. אחד ממנה יחזיק עתון “הארץ”. על שאלתך “היכן רח' הגליל”, יענו לך “בנגב”. שתי הקבוצות – הועמדו לפקודתך. מאלקס המחסנאי תקבל אקדחים. זה הכל.

– נלך, ענה אליהו. הפעם לא הגיב עוד בקנטור. הוא כבר להט…

– נלך. ושני מפקדי הארגון נעלמו בחשכת הלילה…

־ ־ ־

רחובות תל־אביב כבר החלו עוצרים את סאונם. פה ושם כבר האור, הועלה תריס… שקטה היתה, שאננה; אך ברחובות הראשיים עוד רבתה התנועה, קהל עליז יצא מבתי הקולנוע, צעירים, המשווים לעצמם הילוך צבאי חולפים בבטחה, צוחקים הם בקול רם, יושבים עוד על ספסלי השדרות שאננים…

הקבצן ואליהו – עוברים, מחייכים: – “שאננים…”

– שבו הרבה, חושב קבצן לעברם – כבר תשבו בבית…

במקום אחר עמד אותה שעה גדעון ולפניו צעיר אחר – גד (אליעזר פודהורצר) מפקד הח״ק בתל־אביב, גם הוא רזה, גם פניו עדינים, יליד צפת, הדומה לבן־ישיבה חיור־פנים, אלא שפיאות אין לו משום־מה. הורכבה רשימת המשתתפים. נקבעה סופית שעת הפעולה. צוינו מקומות הפעולה הראשית ומקומות הפעולות הקשורות בה. ב־13.15 ישתלט נחום על מלון “הירקון”, עמרם על “גת רמון” כל קבוצה תחטוף שני קצינים, משם יעבירום במכוניות לרחוב רבנו תם ולגנת רות. שם יטעינום בארגזים ויעבירום למקלט. קצרה היתה הפגישה. מקיפה היתה התכנית. גד לא עצם עין כל אותו הלילה וגם המפקדים שכבר ידעו על הפעולה – שנתם נדדה. כי איך אפשר להרדם – ומחר יפול דבר, אשר יזעזע את המשעבד. ישכנעו, כי יד המורד העברי תשיגהו ותפר את מזימותיו ואף תציל מידיו את שני הנדונים. כי איך אפשר להרדם – והלב תפלת־הודיה, על אשר הוא זכה לבצע פעולה זו, אשר לו ניתנה הרגשת־הספוק הגדולה הזאת…

הם לא נרדמו. אך ליל ההרהורים והדבורים לא יכול יהיה להמשך. מחר עם בוקר השכם מתחיל המעשה. המעשה… ולאט לאט אפפה התרדמה את אנשי המעשה העתיד לבוא, כשערפלי החשכה החלו כבר מתלכדים כדי להתפזר מיד עם דמדומי השחר.

 

הכנת המקלט והארגזים    🔗

אותו הלילה גם יואל, מפקד ה“דלק”, הוא שירות הידיעות החשאי של הארגון הצבאי הלאומי – לא עצם עין גם הוא. רבים היו הלילות שלא נרדם, שרק עם עלות השחר חטפתו השינה. כי רבה היתה עבודתו – והרי היא העבודה שרק בלילות נעשית: ליקוט הידיעות המגיעות בצנורות שונים, עוברים דרך מבוך מורכב מכל פנות הארץ במשך היום ומגיעים אליו בלילה. יואל, ישב אותה שעה וערך את ההכנות האחרונות. הכנת המקלט וארגזי ההעברה הקשורים בפעולת החטיפה.

אדם תמיר, בהיר שערות בעל פנים מארכים דמה להיות אנגלי – ולא פעם הטעה את פני רואיו. דבורו בנחת ובשקול הדעת. נראה כמהרהר לפני כל משפט. אך מחונן בברכת דיוק המחשבה, בכשרון האמצאה וההערכה הנכונה.

ה“דלק” שהיה אחת השלוחות החשובות במרד, היה גוף אשר מלא תפקידים אחראים שונים. לרשותו עמד: שרות ידיעות מתמיד אשר פרש רשתו על השלטונות הבריטיים, האזרחיים והצבאיים בארץ וכן על המוסדות העבריים. נוסף לזאת היה בידו הפקוח על בטחון הארגון והשרות הנגדי וכמו כן שרותים מיוחדים שסייעו בפעולות שונות.

עוד לפני חודש, כלומר באפריל 1946, הציע מפקד ה“דלק” באזור תל־אביב ואח״כ מפקדו הארצי, מיכאל, לשכור בית חרושת לצעצועים בסוף רחוב סלמה. מיכאל עשה רושם של אדם שלוו, כבן 40 שנה, צנוע בהליכותיו, מעלים עין מכל הנעשה סביבו וכולו אומר: שום דבר אשר מסביבי אינו נוגע לי. פניו הורודים, העגולים, מפיקים טוב לב, בינה שחוט של תום מתוח עליהם וכלל לא יעלה על דעתו של איש שיחו, ידידו ומכרו, כי עיניו רואות הכל, וחוש אבחנה לו – מאין כמוהו.

ובכן, מיכאל הציע ליואל לשכור את בית החרושת לצעצועים שברחוב סלמה. בעל בית החרשת חסל את עסקו ומוכן היה להשכיר את המקום בתנאי שהשוכר יקנה גם את המכונות וגם את הסחורה – הצעצועים, המוכנים כבר שם.

*

באחד מימי אדר, שחלקם אומר אביב וחלקם אומר חורף, נראו שני אנשים מתונים בהליכתם, שקטים בדבורם מתהלכים ברחוב סלמה. מחפשים את הבית מס. 9 ואינם מוצאים. רק האלהים יודע למה דוקא ניתן לאותו בית שמיכאל מכיר אותו המספר 9, שאין לו כל קשר למספרי הבתים הסמוכים. כי בין הבתים 17 ו־19 קבע לו את תלו; לבסוף הגיעו למחוז חפצם.

עומד לו שם בית ערבי בנוי מאבני חול. חומת אבן מקיפה אותו סביב, ובחזית החומה שער עץ עם אשנב קטן באמצעיתו. אשנב זה שימש, כנראה, אי פעם לבדיקה מוקדמת של פני האורחים הבאים לבקר אצל בעל הבית, כמנהג הערביים. ניכר היה כי גלגולים רבים עברו על הבית הזה עם חמשת חדריו הקודרים עד שמצא את תיקונו כבית חרושת לצעצועי־עץ. גם חצרו הגדולה והמרווחת העידה, כי לא בעבר הקרוב נבנה.

יואל העיף עין על הסביבה ולא יכול לגרעה ממנו. הרי זה המשכן – שהוא מחפש אחריו כל הימים. גם מחירו היה נמוך באורח יחסי. כמה מאות לירות דמי מפתח וכמאתים וחמשים לא״י בעד המכונות והצעצועים גם יחד. בעל הבית, שייך ערבי, תושב יפו המתגורר בחוץ לארץ ובא כוחו היה עורך דין ערבי, חוכרו ומשכירו היה חבר הגנה ומכרו של מיכאל.

אחרי בדיקת השטח, מבואותיו ומוצאיו עמדו על המיקח למען עשות יותר רושם ושכרו את בית־החרושת. למחרת היום באו לבית החרושת אברהם, )הוא חיים לנדאו) ראש המטה עם יואל. אברהם סקר את הבית מבחוץ ומבפנים ובראותו את “הסחורה” עמד מיד על טיבה. כמהנדס מומחה לבנינים – מי שגמר את הטכניון העברי בחיפה – קבע מיד התלהבות, כי בית זה מתנת אלהים היא.

– בבית חרושת זה נקים את בית הדפוס שלנו.

– דעתי, כי בית זה נועד לארכיון. נתקין כאן בונקר וכאן ישמרו כל מסמכי הארגון. – הרצה לפניו יואל את תכניתו – שני ארכיונים חשובים מאד, כבר נגנבו מאתנו על ידי ההגנה מחוסר מחבוא מתאים.

– לא, כי אם בית דפוס, בית דפוס – ענין דחוף הוא. ארכיון הוא ענין לעתיד לבוא – ותוך כדי דבורו סקר את החדרים – ואף הסביר את תכניתו. הנה – המשיך – מה שאפשר לעשות פה. נקים קיר מוסווה שיכסה לגמרי את החדר החמישי, הכניסה אליו תהיה מצד החדר הרביעי, דרך דלת מרובעת רחבה, שעליה תהיה “תלויה” מכונת המשור הנגרי, כך שבזמן חיפוש לא יעלה על דעת איש, כי מאחורי הקיר הזה קיים חדר נוסף. גם לאוורור לא תהיה כל דאגה – בחדר החמישי יש חלון. נוסף על כך – הוסיף בשמחה, שהעידה כי הוא נתון כבר כולו לרעיונו – גם את רעש מכונת הדפוס איש לא ישמע פה, כי המשור הנגרי שיפעל לעת הצורך יחריש אותו. והנה גם אלה – הצביע אברהם על בתי חרושת לנסירת עצים שבבנינים הסמוכים – יסייעו לנו בדבר.

לא עברו ימים מעטים ונחתם חוזה אצל עורך דין ערבי ביפו והבית עבר לידי מר הנדלסמן, “הגר” ברמת גן בקרן הרחובות יהלום־הרצל. מובן שא' הנדלסמן (הוא מנחם שומר) לא היה אלא איש הדלק ואת שמו לקח לו מן “ההפטרה”, משם שאל לעצמו במרוצת הזמן שמות רבים אחרים. בזמן חתימת החוזה עם העורך־דין הערבי צויד שומר בתעודות זהות על שם הנדלסמן וכ״כ תעודות אחרות המעידות בק״ן טעמים כי אכן אדון הנדלסמן הוא זה… ומנחם כמעט והתחיל מאמין אף הוא כי הנדלסמן שמו.

יתרונותיו של הבנין והמקום בו שכן נתן את האפשרות לנצלו למטרה רצינית וסודית ביותר. לכן הוחלט להרגיל את השנים ואת הסביבה כי הולך ומוקם בית חרושת ליצור צעצועי עץ וצביעתם. מפאת רצינות הענין בחר יואל שלשה מפקדים רציניים שיתאימו לעבודה בבית החרושת. יהושע המומחה בנגרות מרמת גן תפקידו היה לנהל את בית החרושת מבחינה מקצועית והעוזרים לידו דוד המכונה דוד הפולני ואהרון (כיום סגן בצבא ישראל). עד מהרה קיבלו מכונות נוספות וכלי עבודה שונים. מבחוץ נתלה שלט גדול: “בית מלאכה לעבודות עץ וצביעה”. שערי בית החרושת נפתחו לכל דורש, ויהודים החלו באים ויוצאים, מזמינים עבודות עץ וצביעה. גם מחלקת הייצור של הארגון הצבאי הלאומי שלחה לשם את הזמנותיה. בעלי בתי החרושת הסמוכים ועובדיהם, ראו את מאמצם של שלושת הצעירים, אל עמלם הביטו ולא עלה בלבם כל חשד על נגרים אלה המוצאים לחמם ביגיע כפים.

*

עתה יושב יואל בביתו ומחשבותיו נתונות באותו החדר החמישי שבבית החרושת לצעצועים. לפני כשבוע ימים, הודיע לו אברהם, ראש המטה, כי במקרה שאשבל ושמחון יקבלו פסק דין מוות יהיה צורך לחטוף קצינים בריטיים כבני ערובה ולשימם בתוך בונקרים בטוחים. יואל נפגש עם מיכאל ושניהם שקלו את כל המקומות שעמדו לרשותם, והחליטו כי המחסן של הדלק שברחוב ישראלס ובית החרושת שברחוב סלמה מתאימים למטרה זו.

את המחסן שברחוב ישראלס שכר מיכאל. היה זה מרתף מרווח, שחלונותיו המשורגים בולטים רק ברצועות צרות מעל פני הקרקע, אך גם אלו מוסתרים מעין העובר, כי מעקה אבן בגובה של כחצי מטר עובר לאורך הקיר במרחק מה ממנו. מן העבר השני נמצא מגרש ריק (עתה עומד שם בנין) משוקע, כך שאפשר גישה ונסיגה לכיוונים שונים.

מיכאל ידע לספר רבות על המחסן הנמצא ברחוב ישראלס וכיצד הועבדו לרשות הארגון:

לפני שבע שנים – פתח מיכאל את ספורו – היה בקבוצתי אדם, אשר פרש עד מהרה מן הארגון, “פרש מן הפורשים” – הוסיף מין פירוש רש״י לדבריו בחיוך, אשתו לא הביטה בעין יפה על עבודתו בארגון בלתי ליגלי וגם הסכנה, שהיתה מנת חלקו של כל חבר בו, הפחידתה… אדם זה, מידי הפגשי בו היה מראה סימני מבוכה, מוסר כליות על שפרש… משגברה מלחמתנו והוא יושב בבית, היה מבטיח לי, שיבוא יום והוא עוד יעשה מעשה תמורת “ישיבת־בית” זו משך כל השנים. המצפון נוקפו – הרהרתי לשמע הבטחותיו הנשנות תמיד – וביטלתין בחיוך סלחני.

האיש עשה בינתים עסקים טובים, והיה לבעל מספר מחסנים בעיר. בשעה שגברה המצוקה ב“סליקים” – העליתי את דבר הבטחתו ופניתי אליו. – אמרת, כי יבוא יום – הנה בא! והוא נענה לי מיד. העמיד לרשותנו שני מחסנים במרכז העיר, חפרנו בתוכם בורות ל“סליקים”.

לפני ימים מספר – מסיים מיכאל את סיפורו – משעלה ענין המקלט להחזקת הקצינים פניתי אליו שנית. והוא הסכים מיד. עתה עומד לרשותנו המרתף ברח' ישראלס.

הבית ברח' ישראליס שבמרתפו הוחזקו שני הקצינים

למרתף זה יתרון מיוחד במינו. בקומה ג' של אותו בית גרה גאולה, בתו של בן־גוריון, דבר שהגביר את הבטחון במידת מה, בעיקר כלפי עין הבולש הבא “מקרוב”, כלומר, מאחינו בני ישראל, כי הרי איש לא יעלה על דעתו, שדוקא כאן יקבעו להם הפורשים מחסן ל“אוצרותיהם”. בקומה א' גר זוג זקנים, יוצאי גרמניה – אשר הפחד גדל מסקרנותם כל אימת שהרגישו בתנועה חשודה…

– תהיה זו אפתעה גדולה לבן גוריון – אמר מיכאל לאחר שהמקומות נקבעו סוף סוף – כאשר יוודע בזמן מן הזמנים, שהקצינים התאכסנו בבית, שבאחת מדירותיו מתגוררת בתו.

– גם הידיעה השניה, שקצינים בריטיים גבוהים שכנו בבית חרושת לצעצועי־עץ לא תפול מזו. ענה לעומתו יואל, כמי שמוסיף מחמאה על מחמאה, היות וגם את בית החרושת מצא מיכאל.

– בודאי, ודאי – ענה מיכאל כשהוא לוחץ את ידי יואל לאות פרידה.

– שלום.

– ליל מנוחה! מחרתיים…

*

והלילה יושב יואל, ומסכם את אשר עשה במשך הימים האחרונים ובודק, אם הכין את כל הפרטים שהוא היה אחראי להם.

בערב היה בבית החרושת. בדק את הארגזים אשר צוה להכינם. ארגזים גדולים, מרווחים. ועליו הוטל גם כל קולר האחריות לשכונם ושמירתם של הקצינים.

וכי לא כדאי לכסות את הארגזים בברזנט עבה ולהסתירם מעיני העוברים ושבים… התפרץ פתאום רעיון במוחו וניתק את חוט מחשבתו – אך כן, כן ברזנט, ודאי שצריך, מחר עם בוקר השכם אתקשר עם האנשים. אשיג את הברזנט… עם בוקר השכם.. – יואל מציץ בחלון, נדמה לו כי הבוקר כבר מתדפק עליו, הכוכבים כבר רבים, והוא שומט את ראשו בין זרועותיו המונחות על השלחן שלפניו ונרדם – תרדמה ארעית, כי הבוקר כבר מתדפק על חלונו של מפקד הדלק והאחראי לשמירת הקצינים, בני הערובה לחיי אשבל ושמחון חבריו לנשק.

הוא לא יאחר. הוא ישכים קום עם הנץ השחר.

 

המוניות של הארגון    🔗

בוקר. העיר מתעוררת. ערפלי הלילה נחים עוד על הבתים, פה ושם עוברת מכונית, פה ושם עומד אוטו ומאסף את אלה אשר כבר קמו להתחיל בעמל היום… האויר קריר, והאנשים העומדים בתורים על יד התחנות מרוצים במקצת… התנועה גוברת מרגע לרגע, עוד שעה קלה והעיר כבר תקום, ותסאן כדרכה. החום ישתפך על כל פנים, האנשים הרוטטים עתה מצינת בוקר – יזיעו עוד מעט… העיר מתעוררת.

בשעה זו נכנס צביקה, למרתף הבית שבקרן הרחובות אידלסון־אלנבי, סגר את הדלת אחריו, עד כדי השאר סדק קל והציץ החוצה. צביקה, אחראי היה לקבוצה בת שמונה איש, ארבעה בנים וארבע בנות, אשר תפקידה היה להבטיח את תחנת השידור על הארגון הצבאי הלאומי. במרתף זה גנוז אחד מאוצרותיו היקרים והמועטים של הארגון. מחסן נשק קטן נמצא בו המיועד לשומרים על תחנת השדור. אתמול קיבל צביקה הוראה מפי מפקדו להעביר “כלים קטנים” אחדים, סטן אחד ומספר פטרדות למרתף אחר ברחוב בן־עמי – ולאחר מזה להפגש עם אליהו דם בקפה לוין בקרן הרחובות שלמה המלך – פרישמן.

עתה עמד מאחורי הדלת, הציץ על הרחוב וחכה לאנשי קבוצתו וגל של שמחה אופף אותו. אולי הפעם אשתתף גם אני בפעולה של ממש? אולי אצא גם אני? איך לשכנע את גד, מפקד הח"ק, כי תפקידי כאחראי למשמר של תחנת השידור אינו הדבר החשוב ביותר שבכוחי לעשותו, איך? “המ… המ…” – שמע פתאום קול שיעול, אות שאנשי הקבוצה כבר החלו מתכנסים…

אחר־אחד עברו אנשי “קבוצת־ההבטחה” של תחנת השידור על יד המרתף אותו בוקר. נכנסו לרגע ומיד יצאו, פנו לעברים שונים, רק צביקה ידע את אשר הם נושאים… האחרונים, נושאי הפטרדות, היו עמוסים יותר מקודמיהם – אך גם בהם עין זר לא הכירה דבר.

צביקה נכנס לבית הקפה של לוין. אנשיו נשארו בגנת רות. שם עמדו צעירים אחרים בקבוצות קטנות, בזוגות, בשלשות, שני בחורים ונערה – כולם בגיל 17־18 לבושים בגדי חקי, – תלמידים יוצאים לטיול – יחשוב ודאי כל עובר במקום הזה.

צביקה ישב בבית הקפה לוין, ברך את בעל הבית ב“שלום”, הלז ענה ב“שלום” יקי, והוסיף – “גודמוין”. צביקה הכיר אותו, כי לא פעם נפגשו אנשי הארגון במקום הזה, כיון שאין יהודי גרמני זה מדבר עברית ואף שומע אותה בקושי, וככל יקה הביט על כל אדם הנכנס אליו – רק כעל אורח בלבד ולא התענין בכל היתר…

צביקה ישב, אך לקח את עתון הבוקר בידו והנה נכנס אליהו דם. לפני שעה קלה קיבל מאלכס ששה אקדוחים וכמות קטנה של כדורים. כלים אלה רובם לא היו ראויים לשמוש. רק שנים מהם היו טעונים – אליהו זכר תמיד את ההוראה הקבועה שניתנה לו: אסור להשתמש בנשק נגד נהגים יהודים. מכונית פרטית היתה לו, הוא שם את הכלים בארגז־סתר שעל יד המנוע – כדי לחלקם אחר כך לאנשיו. כשראה את צביקה ניגש אליו, הזמין ארוחת בוקר, הציץ בעיתון, ישב, ולאחר שהיקה פנה מהם, אמר:

– אנשיך הגיעו?

– הגיעו.

– כולם?

– כן, כנראה שגם מקבוצה אחרת הגיעו אנשים.

הם יצאו לגנת רות. כבר מרחוק השגיח אליהו בצעיר המחזיק עתון “הארץ”: – “היכן רח' הגליל?” שאל אותו.

– “בנגב”.

אליהו דם, “מלך המכוניות”, סקר את האנשים, בחר מביניהם ארבעה נהגים והם אהרון מזרחי, מאיר שיטרית, רחמים ומשה – עליהם היה לנהוג במכוניות המוחרמות. הוא חילק את יתר המשתתפים לקבוצות קטנות, קבע לכל אחד את שעת המפגש ומקומה. לבסוף קרא לצביקה, לקח את אחת הקבוצות ונכנס עמהם שוב לבית הקפה.

האנשים שנשארו בגנה, אשר לפני שעה קלה לא ידעו עוד, כי נקראו לפעולה וחשבו כי כל המצאם כאן אינה אלא אחת הפגישות הרגילות, עתה, משנודע להם טיב תפקידם – רוחם רוממה בקרבם. פניהם אורו מאושר, – וכי מי מאושר כמוהם? וכל אחד העיף מזמן לזמן עין על שעונו וחיכה בקוצר רוח למועד, בו יגיע תורו לפעולה. בבית הקפה הסביר אליהו ליושבים לפניו את דרכי פעולתם, אחר יצא, השלשה אחריו. הם נכנסו למכוניתו. המכונית זזה ותוך כדי נסיעה תחב לידיהם מן הכלים אשר בתיבת־הסתרים. כעבור רגעים מספר עמד בקרבת תחנת המוניות שברח' בן־עמי:

– אתם, פנה אליהו לבחור ולבחורה שישבו מאחוריו, יורדים, חמש דקות לאחר שאעזוב את המקום תזמינו מונית לרח' חובבי ציון 42.

השנים ירדו, והמכונית, אותה נהג אהרון מזרחי ואשר בה ישב אליהו עם האחראי לקבוצה, נסעה משם.

לא עברו רגעים מועטים ולפני הבית המיועד ברח' חובבי ציון נעצרה המונית. אותו רגע שלף הבחור את אקדוחו, שהיה ריק מכדורים, הנהג נבהל עוד יותר כשראה שגם מתוך פרוזדור הבית קרב אליו צעיר אחר כשאקדח שלוף בידו:

– הארגון הצבאי הלאומי שוכר את מכוניתך לפעולה. דמי השכירה ישולמו לך וכן גם דמי כל נזק שהוא. עליך להישמע לשומריך ולהתנהג בשקט.

הנהג נדהם אך התנהג בשקט. מסר מיד את מפתחות המונית לידו המושטת של בן שיחו. הלה לקחם, מסרם לאליהו וחזר. הנהג הובל על ידי הזוג לגנת גורדון. הוא הלך בשקט לצדם, ידע שאין טעם לנסות לברוח. משנכנס לגנה וישבו על אחד הספסלים כשלושה ידידים מתמול שלשום, נשאר אחד עומד על יד פתח הגן לשם הבטחת המקום מפני בקור פתע של המשטרה, אשר לא פעם הציצה לשם כדי לעצור סתם חשודים.

אהרון מזרחי עצר את המכונית על־יד “אהל”, יצא ועמד בקרבת מקום. כאן היה עליו לפגוש את מפקד הפעולה ב“גת רמון”.

“מלך המכונית” כבר נמצא אותה שעה בקרן הרחובות גורדון־שלמה המלך, שם העלה את הקבוצה השניה. נהגו – הפעם מאיר שיטרית, נעצר על יד בית המרקחת ברח' בן יהודה שממול מלון “בריסטול”. אליהו נכנס לבית המרקחת, הרים את השפופרת וסינן במבטא גרמני:

– הללו, חברת טקסי בוגרשוב. כאן מדבר ד"ר שוארץ מהדסה, רחוב שבטי ישראל 13.

–?

– רח' שבטי ישראל 13. נא לשלוח מכונית, יעלה הנהג לקומה השניה כדי לקחת מזוודתי. אני צריך לנסוע לבית ההבראה “החלמה” ברמת גן.

המכונית הגיעה. ברגע שעמד הנהג לעלות לקומה השניה ולקרוא לרופא – קדמו אותו השנים:

– אדוני. אנחנו חיילי הארגון הצבאי הלאומי. מבקשים את מפתחות מכוניתך. היא תוחזר לך מיד אחר השמוש.

הנהג הופתע. אך הפניה האדיבה הרגיעתו מיד. הוא הבין את מצבו המיוחד, מסר את המפתחות ואף העיר, כי כמות הדלק במכוניתו זעומה ובאם יש בדעתם לצאת לדרך ארוכה יותר עליהם להצטייד בדלק נוסף.

– שמור על מכוניתי. רכושי הפרטי היא ובה כל פרנסתי – קרא – הצלחה, הצלחה רבה.

שני מלויו נגשו אליו ופנו אל גנת גורדון.

מאיר שיטרית קיבל את המכונית השניה והביאה למקום הריכוז. אליהו – אץ קדימה.

ברח' יעל חכתה לו הקבוצה השלישית. הוא הסיעה לרח' גורדון 2. שלח את הבחורה לתחנת הטקסי “גורדון” להזמין טקסי ל… יולדת.

– מהר, מהר, פנתה הבחורה לאחד הנהגים בבהלת־מה.

– מה קרה? שאל יקובוס לוטר, נהג “יקה”.

– יולדת. צריך לקחת אותה מרח' גורדון 2 להדסה.

נרגש לשמע הבשורה המשמחת הזאת, חייך הנהג, ישב במכונית ונסע עם הבחורה למקום המיועד. כנראה שדבר בהילותה של הגב' הצעירה היושבת מאחוריו עוררה בו חשד־מה, הוא ראה בראי שלפניו את ארשת פניה… אך המשיך בדרכו, וכלל לא הופתע כאשר בהעצרו לפני הבית קדמו את פניו שני צעירים – הוא הצטחק להם וטרם שהסבירו לו דבר, הושיט להם את המפתחות ופנה אליהם בנעימה של התפעלות ובלבביות:

– הפורד החדש שלי אוהב כי ישמרו עליו. מכונית טובה, הלואי ותצליחו…

אליהו וחברו נסעו. ושני הנותרים, בחור ובחורה בקשו את הנהג ללכת אתם.

– היולדת, זו אני… התלוצץ הנהג ה“יקה” בטוב לבו.

– ואמנם אנחנו מוליכים אותך ל“הדסה”, אולם הפעם לא לבית החולים כי אם לגן “הדסה”…

– כבר מזמן חשבתי על חופשה, ועל בלוי שעה קלה בחיק הטבע – השיב הנהג, כאלו רצה לשמור לעצמו את העליונות במצב רוחו הטוב.

המכונית השלישית הועמדה במקום המיועד וחכתה לנחום, מפקד פעולת החטיפה ב“מלון הירקון”. גם היא נועדה לקבוצתו.

בינתיים החלו המפקדים הגבוהים והאנשים שעמדו להשתתף בפעולת החטיפה עצמה מתכנסים במקום הרכוז שבמרתף הבית ברח' בן־עמי השקט הפונה לככר דיזנגוף. שם היה בית מגוריה של האחות בתיה. במקום זה רוכז גם הנשק.

בין הנוכחים שררה התרגשות־מה, האוירה היתה הפעם מתוחה ביותר. המשתתפים בפעולת ההצלה, מנבחרי הח"ק התל־אביבי היו – נחום, קבצן, עמרם, יובל, עודד (נפל בכבוש יהודיה), בנימין, שאול, מולי, ליזרקה, אליצור, יהודה, בניהו, דוד הפולני, משה עפולתי ואחרים. הם עמדו קבוצות קבוצות, שמעו פרטים והסברים מפי המפקדים גדעון וגד.

המתיחות במרתף גברה. כל המשתתפים נמצאו כבר במקום. שעת הפעולה קרבה. חכו להודעתו של אליהו כי המכוניות הדרושות מוכנות.

 

מכוניות־המשא “שלנו”…    🔗

אליהו, מפקד התחבורה, המשיך עדיין לעבוד ובמרץ משנה לשם השגת מכוניות־משא. אלה, שלא כמוניות, העמידוהו לפני קשיים מרובים. אותם הימים, היו נהגי מכוניות המשא “רגישים” במיוחד כלפי צעירים המחרימים מכוניותיהם לצרכי המלחמה והטילו חשדותיהם בכל איש, שאין הם מכירים אותו מתמול שלשום, כי שליח המחתרת הוא.

כדי להסיר כל חשד מלב הנהגים, אשר את מכוניותיהם רצה להחרים, קנה אליהו אותו בוקר, לפני שיצא לפעולתו, כעשרים ארגזים ריקים, המשמשים להובלת ירקות. הוא השאירם בשוק העליה, על יד מחסני תנובה, מקום שם מרוכזים משלוחי הירקות המגיעים לעיר. עכשיו שלח את אחד הבחורים לנהג מכונית משא, שחנתה בקרן הרחובות פרץ־עליה והלה הזמינו להעביר ארגזים ריקים מהשוק להרצליה, שם “ימלאום ירקות” וישובו טעונים לתל־אביב.

קרבת המקום לא יכולה לעורר אצל הנהג כל חשד. הוא הגיע לשוק. אכן הטעין את הארגזים ועמד לפנות לדרך המובילה להרצליה.

– חכה, תמשיך ישר, – פנה אליו הבחור, עלי לקחת גם ארון־בגדים אתי, אוסיף את המגיע לך.

הנהג הסכים. אך לא הרפה מלשאול את פי המזמין:

– למה ארון־בגדים, התקח גם בו ירקות?

– לא. אחי בהרצליה, והוא בקשני להעביר אליו את הארון בהזדמנות הראשונה.

– ואיך הגיע הארון אליך.

– גרנו עד עתה יחד, הוא עבר להרצליה לפני שבוע, לקח את כל הרהיטים אך לארון לא הספיק עוד מקום, זה ארון ריק וקל, לא יכביד עליך – תקן הבחור את דברו, מחשש שמא סבלנותו תעורר בו חשדות.

רואה אתה, המשיך הנהג לאחר שנפנה ואולי דוקא בזכות המשפט האחרון – הזמנים לא בטוחים. הטרוריסטים נוהגים להשתמש במכוניות משא ולנו הם גורמים צרות. אולם בחורים טובים “אייזן” אני אומר לך, “החברה” מרביצים באנגלים, ס’אַ מחיה ממש – סיים את שבחיו ב“מאמע לשון”⁶… אני למשל, התלהב הנהג, הייתי נותן להם את מכוניתי ברצון, אך הם אינם פונים אלי – אילו ידעתי מתי דרושה להם מכונית ואל מי לפנות, הייתי פונה אליהם ראשון… ה“חברה” שלנו או־או! מדערציילט זיי יענע מעשה… (כלומר, הם מלמדים אותם לקח טוב)…

עוד הוא מתלהב ממעשי הארגון והנה הגיעו לקצה רח' גורדון – אותו רגע אומר לו הבחור בנחת:

– הנה המקום, עצור. – ואחרי רגע מוסיף – תן לי בבקשה את המפתחות. מכוניתך דרושה לפעולה, איש הארגון אני.

– אל תתלוצץ, ענה הנהג. אך בראותו כי שני בחורים אחרים נגשים אליו ובידו של האחד אקדח שלוף, החויר קצת, הסתכל במזמין, חייך – וברחבות לב הושיט את המפתחות בהוכיחו, כי שיחתו לא לשם התפארות־שוא היתה.

– ואת ארגזי הירקות אתם גם כן צריכים לפעולה. הרי אתם לא מאלה שזורקים עגבניות על האנגלים. אני לא מבין… וואס טוט זעך דא?⁷ אך עוד לפני שהספיק לקבל תשובה על שאלותיו הרבות כבר הוליכוהו שני מלוויו לגן “הדסה”, שם הכיר את יקובוס לוטר, חברו למקצוע.

שני בחורים עלו על המכונית. בקצה רחוב גורדון ליד גדר הפרדס הגרמני שעל אדמות שרונה הורידו את הארגזים. משם הובאה המכונית למקום הרכוז.

– עוד מכונית אחת, – אמר אליהו דם כאשר המכונית עם הארגזים נתרחקה. כעבור רגע נשלח אחד הבחורים מהקבוצה החמישית לנהג מכונית־משא שחנתה בקרן הרחובות מרכז מסחרי־השוק.

– שלום! נגש הבחור לנהג, כשהוא אוחז תיק בידו ומראהו כפקיד תמים. המלה “שלום” שנאמרה לו, שכנעה את הנהג עוד יותר, כי אדם צנוע עומד לפניו.

– כן, מה רצונך?

– צריך אני להסיע מספר ארגזים ריקים וארון בגדים להרצליה, כמה תקח?

הנהג סקר את המזמין, ספק אם רצה לעמוד על טיבו מבחינת בטחון או להווכח מה יש באמתחתו כדי לנקוב מחיר אשר לא יצטער עליו לאחר מזה. הרהר רגע ואמר:

– ארבעים שילינג.

או־הו? תמה הפקידון, – שתי לירות! אה, אתה יקרן – ופנה ללכת.

– חמשה שילינג פחות – אמר הנהג מתוך אדיבות לב.

– לא, לירה וחצי. אם לא, אני הולך.

– תכנס, אמר הנהג והניע את מכוניתו. שתקן היה הנהג ואולי לא מצא ענין לדבר עם אדם זה, היושב על ידו כמנומנם… הם הגיעו למקום שם הורידה הקבוצה הקודמת את הארגזים, הטעינו מחדש את הארגזים, הטעינו את הארון ויצאו לדרך. בכביש הפונה להרצליה בקרבת הר נפוליאון הרגיש הנהג פתאום בתנועה חזקה של הפקיד:

– עצור!

הנהג לחץ על הבלמים. הסתכל ביושב לצדו ומה תמה לראות את ארשת פניו השונה של הפקידון וידו המחזיקה באקדח שלוף. הוא לא הספיק להבין את המתרחש ושנים אחרים כבר עומדים על מדרגת המכונית:

– תן לנו את המפתחות, אנחנו אנשי הארגון.

רגש הבטול שהנהג חש כל הדרך לפקיד הפך פתאום להערצה טמירה, אף כי גם נבהל במדה ניכרת למדי. ללא אומר ודברים יצא ממכוניתו ומסר את המפתחות. הוא נשאר במקום בחברת בחור ובחורה שנראו לו כטפוסים נעימים וקיווה לא להשתעמם בחברתם. עוד הוא מסתכל במלווים החדשים ושני הבחורים נכנסו אל מושב הנהג, הניעו את המנוע והמכונית זזה ממקומה והחלה מתרחקת לעבר תל־אביב. מכונית המשא האחרונה הובאה לרחוב יעל.

אותה שעה יצאו מהבסיס בנימין ודוד הפולני, באוטו המשא הראשון לקצה העיר השני – ונעצרו במגרש שעל יד הרחוב סלמה. שם חכה להם יואל, ושני ארגזים גדולים לידו. עשויים היו מקרשים חזקים. 2 מטרים אורכם וכמטר רוחבם. המידות האלו נקבעו לאחר שבדקו לדעת, כי שני אנשים יכולים להכנס לתוכו במצב ישיבת ברכים.

הערבי בעל חנות־המכולת, אשר ממול הבית מספר 9, התפלא למראה הארגזים הגדולים. הוא עמד בפתח חנותו, נשען על מחצית דלתו הירוקה וראה כיצד יצאו אנשי בית החרושת לצעצועי עץ ועזרו לשני הנהגים לטעון את הארגזים. הם עשו זאת ללא התאמצות – “ריקים?, חלף הרהור במוחו, לא, ודאי סחורה בהם, צעצועי עץ הרי קלים הם: עסקים טובים, עושים הבחורים האלה – אם שני ארגזים כאלה, מלאי צעצועים הם מוכרים בבת אחת”.

המכונית הטעונה נסעה. כעבור עשרים דקה, עמד כבר ארגז אחד ברח' יעל ואת הארגז השני הוריד בנימין ברח' רבנו תם. סמטה קטנה זו שברח' רש"י, נראית כנידחת מאד, ובהיותה בלתי סלולה ותנועה אין בה, אינה מעוררת כל תשומת לב. בכניסתה מזה עומד אילן המסתיר בענפיו את הסמטה, בעוד שהארגז הונח בקצה השני, כמעט על יד הגדר של גן־מאיר.

 

לפני המעש    🔗

ההכנות הגיעו לסיומן.

הנשק, כלי הרכב, הארגזים, ויתר הכלים היו כולם במקומותיהם המיועדים וחכו לפעולה.

האנשים, מי במקום הרכוז, מי על יד מכוניתו ומי כבר בעמדת ההבטחה – חכו לפעולה.

שם שרר מצב רוח מרומם, כרגיל לפני כל פעולה. המשתתפים לא יכלו להסתיר את שמחתם, כי להצלת שני חברים יקרים מצל הגרדום יוצאים הם, בעוד שאופי הפעולה הטומן גם מהלומה לפרסטיג’ה הבריטית, תקרב את מלחמתם לנצחון.

הנה עומד קבצן ומתלוצץ, הנה הוא מדגים לפני החבריא כיצד יתפרץ לתוך המלון; חבש כובע קש גדול ורחב שולים המוסט על עיניו, שם סכין חדה בפיו, הושיט אקדח שלוף בידו האחת, ובשניה החזיק רמון. ברגע זה נראה היה כגנגסטר מקסיקני שבסרטי המערב בפרוע… הבחורים צחקו וקבצן הוסיף במהתלותיו.

– לו כך הופעת, – אמר מישהו כשפיו מלא צחוק, – היתה נשמתו של כל קצין בריטי פורחת בין רגע…

– ולא היה נשאר לנו אף אחד שנוכל לקחתו עמנו, – השלים אחר את הערת קודמו.

בפינה אחרת ישבו מספר בחורים על הארץ נשענים אל הקיר. חם היה מאד במרתף והם ישבו בגופיותיהם בלבד וזמזמו שיר עליז, שלא היה לו כל קשר אף עם הרהור אחד מאלה המעסיקים אותם ברגע זה.

אחרים בדקו אם “כליהם” בסדר, ותוך כדי כך הרהר כל אחד על תפקידו. מי שהוא העיף עין על שעונו, מיד עשו זאת גם אחרים, כוונו אותם בדיקנות של שניה… המתיחות גברה…

אליהו נכנס, עמד והסתכל בנעשה סביבו. עוד מעט והחל מבחין באפלולית המרתף באנשים; הסתכל בתעלוליו של קבצן ואחר פנה אל האחראים להודיע להם על כלי הרכב שהביא, הודיע לעמרם, מפקד הפעולה במלון “גת רמון”, כי מכוניתו מחכה לו ברח' בן־עמי ולנחום מפקד הפעולה במלון “הירקון” כי מכוניתו נמצאת על־יד “אהל”, ליד תחנת הבנזין. נחום, כאחראי לפעולת־החטיפה כולה, יצא עם אליהו להיווכח במו עיניו ולראות בדיוק את מקום חניית מכוניתו. אולם בהגיעם למקום, מצאו את אהרן מזרחי, אשר הופקד עליה, כולו נרגש, חוור כסיד ומסתובב אנה ואנה מרוב התרגשות. מראה פניו העיד רעות.

– מה יש אהרון? מה קרה? – שאל אליהו.

– בדקתי את הדלק במכונית ומצאתי כי המלאי מועט הוא. לכן יצאתי לתחנת בנזין בקרן הרחובות בוגרשוב־המלך ג’ורג' למלא את המיכל בנזין. מגיע אני למקום – אהרן נשם אויר – והנה נגש אלי נהג מטקסי “כרמל” וטוען כי המכונית שלו היא…

אהרון עמד נבוך: – תחלה אמרתי לו, כי יתכן שגם לו מכונית כזאת, אולם זו היא שלי. לבסוף אמרתי לו, כי הארגון הצבאי הלאומי שכר אותה. אך כנראה שהנהג לא האמין גם להודעתי זאת…

– מובן שלא האמין, לאחר שאמרת זאת בהיסוס – אמר נחום – ובכן במה נגמר הענין?

– הנהג עמד על שלו, השארתי את המכונית, אך את המפתחות לקחתי אתי. באתי להודיע על כך לאליהו.

– היוצא שהוא עומד עוד שם. איך עושים דבר כזה? – קרא נחום ברוגזה – הזמן כל כך דוחק והנה לך. איך נשיג עתה מכונית אחרת. בוא אחרי.

נחום ואהרון רצו כל עוד כח ברגליהם לתחנת הבנזין שברח' בוגרשוב. הם הגיעו למקום. המכונית עדיין עמדה שם ובעלה על ידה. נחום ציוה על אהרון להדליק את המכונית ואל האיש פנה ואמר:

– אדוני, בבקשה להבין, כי המכונית דרושה לנו לפעולה דחופה ביותר. אם אנשים מקריבים את חייהם למען הצלת חייהם של חברינו – המשיך בקול של מטיף ומוכיח – היה מוכן גם אתה להקריב מעט מן המעט בהשאילך לנו את מכוניתך –

– אבל, שמעו… – ניסה בעל המכונית לעמוד על שלו, אולם לא הספיק לסיים את המשפט, פני נחום הרציניים, שכנעו אותו מיד. הוא הסכים לתת את המכונית, רק בקש לשמור על רכושו.

– נו, טוב, קחו את המכונית. אבל בבקשה שמרו עליה, זהו כל רכושי.

– כן, אנו נשמור עליה, ובהביטו ישר לתוך עיני הנהג הוסיף – ולא רק על המכונית; גם עליך.

–?

– אתה תואיל להכנס למכוניתך. אנו נקח אותך למקום שם תחכה עד שמכוניתך תוחזר לך. זה יתן לנו את הבטחון שסודנו יישמר. אסור לנו ליטול על עצמנו את הסיכון של שחרורך.

הנהג הבין שאין כאן מקום לוכוח וללא אומר ודברים נכנס לתוך המכונית. המכונית פנתה במהירות לעבר גנת רות – שם הושב הנהג בין יתר חבריו למקצוע שגם מכוניתם הוחרמה.

נחום חזר עם המכונית למקום הרכוז. הענין גזל זמן רב ואף עורר דאגה רבה לגורלו של נחום, כי אמר שרק לרגעים מספר יוצא הוא. התעורר החשש שבעל המכונית הודיע למשטרה – ורווחה גדולה היתה לבחורים, כאשר נחום חזר והודיע כי הכל נסתיים בכי טוב.

השעה היתה 12.30.

כל המשתתפים היו במרתף.

בנוכחות גדעון מפקד הח“ק, אמציה הוא דוד גרוסבורד, מפקד מחוז תל אביב ויצחק (אמנון דורון) סגנו, הסביר גד בקצרה את הקוים היסודיים של פעולת החטיפה: בפעולה משתתפות שתי קבוצות. אחת תצא ל”גת רמון" והשניה ל“ירקון”. כל קבוצה חייבת לחטוף שני קצינים בעלי הדרגות הגבוהות ביותר שימצאו במקום ולהביאם במוניות – אחת לרח' רבנו תם והשניה לגנת רות, – מקום שם מחכות שתי מכוניות משא עם ארגזים. בכל מכונית יסעו רק שני אנשים לבל יתעורר כל חשד, ויובילום למקומות המחבוא.

נחום, חילק את קבוצתו בת עשרה אנשים לשני ראשים. ראש אחד הופקד על השמירה מבחוץ והאחראי לה נתמנה קבצן. לקבוצה זו נתן תת־מקלע אחד, ארבעה אקדחים – ופטרדה לכל אחד. הקבוצה השניה גם היא בת חמשה אנשים – היתה קבוצת המתפרצים. ציודה: תת מקלע, ארבעה אקדחים, מכשיר להב לנתוק הטלפון ואספלנית רחבה לסתימת פי החטופים. אלה צריכים היו לחדור למלון דרך הכניסה הראשית, לנתק את הטלפון ולהכנס לחדר האוכל. נחום עם צביקה צריכים היו להכנס לחדר האוכל מצד רחוב טרומפלדור.

גם עמרם, מפקד הפעולה ב“גת רמון”, אסף את אנשיו בפנה אחרת, והסביר להם את התכנית המפורטת. לאחר מזה הורגשה בחלל האויר מתיחות רבה, האנשים שתקו, היו מכונסים ומרוכזים בתוכם, אך על פניהם רחף חיוך הבטחון.

השעה היתה 1.05. ניתנה הוראה לצאת.

– “אבי געזונד” – “אבי געזונד”⁸.

 

והבריטים הרימו ידים…    🔗

אחד אחד עזבו האנשים את מקום הרכוז לבל יעוררו תשומת לב והתקדמו לעבר המכוניות שעמדו בקרבת המקום.

עמרם עם אנשיו עלו למכונית ועזבו את המקום בדרכם למלון “גת רמון”. בעוד דקות מספר עמדה המכונית בקרבת המלון. עמרם צוה על אנשיו להשאר במקום מושבם ובעצמו ירד לברר את המצב, כש“הוובלי” שלו מוסתר בחגורתו. הוא סקר את הסביבה, ראה ברחוק־מה את אנשי עמדת ההבטחה הצפונית – אותו רגע השגיח בצביקה, הקרב אליו על אופניו ומאותת אליו.

– במלון אין איש, במלון אין איש!

– התכשיט כבר הספיק להווכח, – חשב עמרם בלבו, ובכל זאת לא בטח בהודעתו של “התכשיט” ונכנס בעצמו לאולם המלון. במלון ישבו מספר גברים בלבוש אזרחי בחברת נשים. כמו להכעיס, וכאילו ידעו מראש, לא בא אותו יום אף קצין בריטי אחד לארוחת הצהרים.

מאוכזב במדה לא מועטה חזר עמרם למכונית. עובדי המלון לוו אותו במבטים סקרנים – המכונית זזה והמשיכה באותו רחוב עד שנעצרה אחרי הכניסה למלון “הירקון”.

ברגע שנעצרה, השגיח עמרם בנחום הקרב למלון.

כאשר הגיעה המכונית עם נחום ואנשיו לקרן הרחובות טרומפלדור – בן־יהודה ירד והמשיך ברגל אל עבר המלון “הירקון” ואילו המכונית פנתה לרח' נס־ציונה ומשם לרח' הירקון ונעצרה לפני המלון.

נחום כבר היה במקום. הסתכל בשעון: השעה היתה 1.17. איחור של שתי דקות יקרות. איחור על לא דבר… בגלל אליהו…

כבר עמד לתת את האות והנה לאפתעתו הגדולה ראה את עמרם עם כמה מאנשי קבוצתו קרבים אליו.

– אין שם איש – לחש עמרם לנחום. נחום הבין תיכף למצב חברו והשיב:

– לאחר שנשתלט אנחנו על חדר האוכל, תכנס גם אתה – ובידו נתן אות לאליצור שעמד על כבש המונית – עם תנועת־ידו זו של נחום עבר זרם חשמל סמוי בחלל האויר. האנשים אשר נראו לפני כן שקטים ושלוים – הפכו פתאום סערה. הוא עצמו, נחום, אך ראה כי אנשיו תפשו את האות, עבר בקפיצה את הגדר שמצד רח' טרומפלדור, חדר דרך דלת צדדית לחדר האוכל, כשנגן תופי גדול שלוף בידו והרעים בקול: “Hands Up!”.

הוא נמצא עומד באולם מרווח, מלא שלחנות ערוכים, וכעשרים קצינים בריטים יושבים על ידם, כשמלצריות יהודיות סובבות אותם. לקריאתו הפנו כולם את ראשיהם אליו ואף אחד מהם לא זע ממקומו, אף אחד לא הרים ידו – כנראה מרוב אפתעה ואולי חשבו כי מי שהוא מהתל בהם.

נחום עמד דרוך, מוצק, מיד נגש לקצין הקרוב אליו ובשמאלו תפש בצוארנו והרימו. כל זה נמשך כניד־עפעף אך הרושם היה כביר – כהרף עין קמו הכל מכסאותיהם כשידיהם מורמות

נחום העיף עין אל הדלת שממול והבין את אשר קרה. שם הופיעו פתאום אנשיו ובראשם אליצור. זה קפץ על אחד השלחנות, פניו איתנים, מתוחים, עיניו נעוצות ביושבים באולם. חבוש מגבעת־קש ענקית, בנוסח שיקאגו וסטן בידו.

גם בכניסה השניה כבר עמד עמרם עם אנשיו – גם הם כאילו מן האדמה צמחו – כל זה נמשך אך כהרף עין.

תוך דממת המוות שהשתררה באולם נשמעו צווחות היסטריות; שתי קצינות שישבו באולם פרצו בבכי ובצעקות. מלצרית אחת הפילה את הצלחות שבידה. אחר שבה הדממה. כבדה, מעיקה, מאיימת – גם זה ארך כהרף־עין.

משך שניות אלו תפשו בחורים אחדים עמדות בכל פינות האולם, האחרים החלו מרכזים את הקצינים לפי פקודתו של נחום, באגף המזרחי של האולם. הקצינים הועמדו בשורה, מבולבלים, מרוגשים ועל פניהם נסוך היה הפחד.

באולם האוכל הגדול שררה הדממה. כאילו שמעת פעימות לב חזקות – לב מי לא פעם אותה שעה: בחורים עברים, מורדים, אשר השליכו נפשם מנגד עמדו עתה דרוכים ברגע ההכרעה, שעה שפעולתם הגיעה לשיאה. הם עמדו בפינות הבית, פנים מתוחים ודרוכים לכל אפתעה בלתי צפויה.

שנים מחמשת הקצינים החטופים במסרם רשמים אחרי השחרור.

פני הקצינים הבריטים שעמדו מולים כמסומרים לקרקע, כשידיהם מורמות – חורו וחמרמרו; אותו רגע קשה היה לקבוע אם חוורון פחד הוא או סומק הקלון. אך ודאי הוא, כי תדהמה גדולה אחזה בהם. הם, בנים לאימפריה הבריטית, החולשת על שבעה ימים, הם צריכים עתה להיכנע בפני חמשה בחורים יהודים ולעשות כרצונם, הם נושאי סמל הכתר הבריטי… מי זה העיז קודם לכך לפגוע בכתר ועתה עוזרים הם עצמם להשפילו… היתקוממו? היפרו רצון יהודים אלה, הילחמו על כבודם כפי שסופר להם שיש לעשות?

נראה שהבעת פני הבחורים העידה כי גם לזאת מוכנים הם, כי הפעם יעשו האנגלים את רצון היהודים, אז אולי תשאר להם נפשם לפליטה. על כן פעמו לבותיהם בחזקה ולא העיזו להניד אבר. הם הועמדו בשורה אחת – קצינים משעבדים, שרגילים להתעלל ב“ילידים”, לראות בהם עבדים – עתה עמדו נכונים לעשות כל דבר אשר יצוו עליהם ובלבד להציל את עורם, בלבד שידעו מה מצפה להם, מה רצון “ילידים” אלה לעשות בהם. שתקו. זיעה קרה כיסתה פניהם. שפתותיהם הדוקות, לסתותיהם נתבלטו וריתתו. הנה עומד אחד, על פניו בזוית השפתים נתלתה אטריה קטנה, לא הספיק לקנח פיו בנפול הקול: “האנדס אַפּ”. עומד הוא ורוצה להסירה, אך ידיו מורמות; הנה עשה תנועה קלה בימינו – אך מבטו של הבחור העומד לנגדו נתקע בו וחלף את לבו רעד; היד נתישרה שנית והאטריה צמודה על פניו, רעדה רטט קל.

והבחור עומד, קפוא, דרוך – שומר: אַשריני שזכיתי בכך – חושב הוא – שזכיתי לראות את בני העריצים האלה רועדים מפני המורד העברי. אַשריני… אַשריני!… מתנגן הלב העובר על גדותיו מאושר, אך הוא עצמו עומד קפוא, דרוך, שומר.

עובדי המלון שעמדו ממול הכניסה נצטוו להשאר במקומם.

מיד החלה מלאכת המצוה שבבחירת בעלי הדרשות הגבוהות ביותר. כאן – אוכזבו במקצת העוסקים בכך. על אף הודעת התצפית, יום קודם לכן, כי נמצאים גם קצינים בעלי דרגת מיג’ור ומעלה – צריכים היו להסתפק בדרגת קפטן בלבד.

נחום הצביע על מפקד משטרה צבאית בדרגת לויטננט, שאם כי דרגתו נמוכה היתה, עשה רושם של נושא תפקיד רציני, צעיר חסון בעל מבנה גוף אתליטי. אחר נבחרו עוד שלשה בדרגת קפטן. אחד־אחד הם קבלו את דינם לצאת מבין חבריהם ולעבור לעבר השני. נדהמים ומפוחדים הביטו בפני חבריהם והשתוממו לראות, כי אף אחד מהם אינו פוצה פיו, אינו בא לעזרתם, כי אף אחד מהם אינו שולח להם מבט מעודד – – – ואלה אשר נשארו במקום, בראותם כי חבריהם נלקחים עמדו מחוסרי הבעה, כבשו פניהם בקרקע, בושים להסתכל בפני חבריהם הנלקחים, אך מתפללים בהודיה כי עליהם פסחו, כי ניצלו.

הארבעה הוצאו דרך הדלת הפונה לרח' טרומפלדור והועלו למכונית. רק אחד מהם, אשר הבין כנראה כי עומד הוא להחטף, או לא הבין את אשר מצוים עליו לעשות ואולי רק העמיד פנים כלא מבין – ניסה להתנגד. “הוסבר” לו הענין ביתר בהירות על ידי אורי, הוא יובל, שמתוך אי ידיעה לדבר אנגלית, מצא שפה מובנת יותר, ועל אף האיסור השתמש באלה. גם הקצין המתעקש נמצא במכונית, על פניו זב קילוח של דם. המכונית עם החטופים זזה.

משך אותם הרגעים המעטים בהם המשכה ההשתלטות הדרמטית באולם גופא נערך מבחוץ מחזה קצר אחר. קבצן ואנשיו וביניהם לייזרקה שלמה הגבוה ומילי, אשר הופקדו על השמירה מבחוץ – החלו גם הם בפעולה ברגע שנחום נתן את האות. לייזרקה נכנס ראשון לפרוזדור המלון ונגש ישר לתא הטלפון. קצין פולני ישב לו שם בנוחיות רבה בכורסה. לייזרקה כאלו לא שם לב אליו ועסק בשלוות נפש בנתוק הטלפון… האחרים דאגו להבטחת המבואות לחדרי המגורים והמרתף.

הדבר ארך רגע קל, החוט ניתק בסכין גלוח והקשר בין המלון והחוץ נותק. הפקידה המבוהלת, סברה כי שודדים התקיפו את המלון, נתחלחלה עד כדי כך שפתחה לפניהם את הקופה ומלמלה:

- קחו, קחו את הכל…

מה התפלאה לראות, כי אין אלה שועים לדבריה… ורק מצווים עליה להכנס לאולם האוכל ולשתוק.

בעוד לייזרקה עוסק בטלפון, השגיח מולי בקצין גברתן אחד היושב לו פרקדן בכורסה על יד המרפסת ומשתזף בשמש. הוא ניגש אליו ובידו מוט, מוט בלבד – נשק לא ניתן לו, פשוט לא היה מספיק נשק לכולם.

– קום, הכנס לכאן! – אמר בהצביעו על אולם האוכל.

האנגלי, העירום למחצה, זקף עליו עינים תמהות: – מה זה, מה אתה מצווה עלי?

– קום, קום! Come on, Go, Go – מזרזו מולי, באנגלית המשובשת שלו.

נראה שהקצין עדיין לא תפס במה הענין.

– לא אקום, אני גר במלון ויכול לשבת בכל מקום שמוצא חן בעיני.

מולי עשה אבחה קלה כמניף את המוט. הבריטי נרתע תוך ישיבתו, פער עיניו, שפתיו רעדו, פניו חוורו וקבלו גוון ירקרק. התכווץ והצטמצם כמחפש משען נוסף בכורסתו. אך מולי לא נתן לו לקפוא בתדהמתו. בתנופת ראש רמז – והבריטי קם ובלא אומר ודברים נכנס אל האולם. כאן ראה את הנעשה ופחד־המות תקף גם אותו – פחד, אשר לא נתן גם לחבריו להעיף עין עליו, לרמז אחד הבחורים – הרים ידיו וסומר אף הוא למקומו.

אותם הרגעים חסמו עמדות ההבטחה את הרחובות הגובלים עם רח' הירקון. צעירים מזוינים אספו קבוצות־קבוצות את המטיילים ברחוב בדרכם לים או לבתי המלון הרבים הנמצאים בסביבה, צוו על כל העוברים והשבים להכנס לבתים הסמוכים וחלקם הוחזק תחת משמר.

תנועת המכוניות נעצרה בכל הרחובות הסמוכים פרט להמשך רח' הירקון־אלנבי, שנשמרה כדרך הנסיגה.

רגעים מספר אחרי החדירה למלון, הגיח לפתע ג’יפּ ובו ארבעה חיילים מן הדיביזיה המוטסת. קבצן אותת להם לעצור את המכונית ולפני שהספיקו להבין את המתרחש, נגש משה עפולתי והוציא את המפתחות. – רק עתה שמו לב כי היהודים מזוינים הם, ונשארו לשבת מבלי לנוע. קבצן – שהאנגלית לא היתה שגורה בפיו, רמז להם לצאת, אך נראה שלא הבינוהו מיד. אותו רגע הגיע אליהו דם, כולו נושם ונושף, כועס על עצמו שאחר. בראותו שקבצן עצר את ה“כלניות” (כינוי לחיילי הדיביזיה המוטסת על שם כובעיהם האדומים), וכי אינם ממהרים לצאת מן המכונית, הפליט לעברם קללה בשפה חיילית המובנת להם, איים באנגלית רהוטה ושלף את אקדחו, נבהלו החיילים ויצאו מן הג’יפ. הם הועמדו מן הצד השני של הרחוב כשידיהם מורמות למעלה ושלשה צעירים מזוינים שומרים עליהם. קבצן, שרוחו טובה עליו תמיד, חמד לו לצון גם הפעם ותלה זר פרחים שהחיילים הובילו אתם במכונית על גדר המלון…

פתאום הרצינו פני קבצן, מכונית משא של בית ספר לנהגות קרבה למלון והרי עלולה היא לחסום את דרך הנסיגה. כנראה שתלמיד בית הספר נהג בה, וזה לא הבין לפקודת שומרי עמדת־ההבטחה ולא נעצר – שלמה הגבוה, אחד מאנשי קבצן השליך פטרדה לעבר המכונית, באותו רגע ירה העפולתי בצמיגי האוטו ועצרו.

תוך אותן היריות וההתפוצצויות הוצאו הקצינים החטופים מן המלון והוכנסו למכוניות שמהרו לעזוב את המקום.

שוטר יהודי שראה את ההתקהלות והתקרב בכדי לעמוד על טיבה, ראה יהודים מזוינים ומיד הבין כי עליו לא להפריע… השוטר סר הצדה, והנה הופיע קצין תעופה בריטי. קבצן שעמד על יד הכניסה עצרו ונכנס עמו לאולם. כאן עדיין עמדו הקצינים הבריטיים מרוכזים יחדיו כשידיהם מורמות, למרות שנחום ואנשיו כבר עזבו את האולם. הפחד עוד שלט עליהם.

הם עמדו, דוממים כמאובנים. הסטן כבר לא איים עליהם – אך הם עוד עמדו וידיהם מורמות, מבוהלים, חוורים, רוטטים. אין זאת, כי מבט הצעירים השולט, המצוה, המאיים עוד רחף באולם. אין זאת כי רוח המורדים עוד הממה על ראשם בעוד שקול ההתפוצצויות שהגיע מבחוץ ריתק אותם למקום: אל תזוז, הסכנה עוד לא חלפה.

משראה קבצן, כי איש מחבריו אינם באולם, החזיר⁹ את הקצין, תפשו בזרועו האחת, לייזרקה תפשו בשניה ויחד הוציאוהו מן המלון, והובילוהו למכונית. בדרך – תקפה את הקבצן שוב רוח של עליצות – והוא החליף אתו את כובעו ועל ראש הקצין שם את כובע הקש רחב השולים. לצחוקם ומחיאת כפיהם של שכני המלון שהסתכלו במחזה מבעד לחלונות.

קבצן הכניס את הקצין למכונית שאהרון מזרחי נהג בה, אף הוא ישב בה ואל הקצין פנה: “You gentleman – I gentleman. You no gentleman – I shoot you –”. הקצין הבריטי הבין. המכונית זזה. הבחורים נעלמו מן הרחובות.

הקצינים במלון בהרגישם, כי ההתקפה נסתימה והסכנה חלפה החלו מתאוששים. ראשית שמחתם היתה כי הגורל פסח עליהם. אנשי המלון מיהרו להתקשר עם המשטרה, וארבעת החיילים “הכלניות” לקחו את זר הפרחים מעל הגדר, נכנסו לג’יפ והחלו נוסעים; כאילו כל הענין לא נגע להם. המתקיפים עדיין עמדו בקרן רח' הירדן־הירקון. בראותם את הג’יפ נוסע, חששו, כי החיילים ידלקו אחר המכוניות. דוד הפולני השליך פצצת הפחדה אל מתחת לגלגליו. הפצצה התפוצצה, הג’יפ נעצר לרגע, עבר וברח לכיוון אלנבי.

 

הקצינים בשבי הארגון    🔗

כל הפעולה הזאת, מבית ומבחוץ לא ארכה אלא רגעים מספר והמכוניות עם המלקוח כבר דהרו למקומות שנועדו להם.

המכונית הראשונה, בה ישבו ארבעת הקצינים המשיכה לנסוע לאורך רח' טרומפלדור כשנחום עומד על הכביש ואקדח שלוף בידו, כי לא הספיק לו המקום בפנים. כשעברה המכונית ברחוב בן־יהודה והעוברים והשבים ראו את המחזה המרהיב, כי הנה צעירים עבריים מזויינים עוברים ביעף בחוצות קרת, – לא עצרו כח להשתלט על שמחתם, מחאו כפיים והחלו קוראים קריאות עידוד ואף כי לא ידעו עדיין, כי נחטפו קצינים בריטיים – ידוע ידעו כי יד המחתרת על העליונה. אקדחו השלוף ביד נחום העיד בכך…

המכונית המשיכה עם רחוב בצלאל לרח' רבנו תם, שם חכתה מכונית־משא עם הארגז המיועד להעברת הקצינים. עוד רגעים מספר הגיעה גם המכונית השניה עם קצין־התעופה שנחטף על ידי קבצן. כהרף עין הוצאו הקצינים מן המכוניות. לארגז הגדול יותר הוכנסו שלשה ולארגז השני – שנים. ההעברה לא העמידה את האנשים בפני קשיים מיוחדים, כיון שעוד בשבתם במכוניות הודבקו לפיהם איספלניות רחבות, ידיהם ורגליהם נקשרו ועתה נישאו על כפי מעביריהם ללא כל התנגדות. רק פניהם החוורים, ועיניהם המבוהלות הביעו תדהמת־פחד. הפחד לא סר מהם גם לאחר שאחד המפקדים ניסה להרגיעם – כי לא יאונה להם כל רע.

מכונית־משא שהוכשרה להעברת החטופים.

אותם הרגעים המתה הסימטה הקטנה והנידחה. בקרן הרחובות הגובלים הועמדו משמרות מזוינים, אשר עוד לפני כן הסתובבו בסביבה כאזרחים שקטים… ההעברה היתה מהירה למרות סקרנותם של דיירי הבתים הסמוכים. אלה מהם שלא יכלו להתגבר על סקרנותם – הונסו לתוך הבתים, ובראותם במה “הדברים מריחים” נשמעו לכל הוראה. דוממים הצטופפו במסדרונים וצפו לראות את הנעשה.

על מכונית משא אחת, אשר לארגז שאליה הוכנסו שני הקצינים, עלה עמרם ונהגו. שלושה אנשים נוספים עלו אף הם והתישבו על הארגז עצמו, נראו כפועלים אשר הסבלות היא מקצועם. מבלי לחכות למכונית השניה יצאו למקום המחבוא שנועד להם.

ברחובות עדיין לא הורגשה כל תנועה שתעיד, כי דבר החטיפה כבר נודע בעיר – והעוברים לא שמו לב לארגז הגדול, לא עברו רגעים רבים ומכונית־המשא הגיעה למקום – הבית שברחוב ישראלס. שם חיכו שני אנשים נוספים. המכונית נעצרה ליד פתח הבית והסבלים נגשו לפרק את הסחורה.

– הזהרו, שלא ישבר דבר! – קרא עמרם מעשה סוחר סיטונאי לפועליו, – דברי זכוכית בו!, הוסיף ליתר בטחון.

– מסכנים! לחש כשתיאר לעצמו, – כיצד הם מתגלגלים בפנים כשידיהם ורגליהם קשורות ופיהם סתום ורק להאנח בשקט יכולים הם.

אך נושאי הארגז, שכוסו זיעה הזכירו לו כי לא עת רגשות היא. – אין דבר! הוסיף שמואליק – עוד מעט וינוחו על משכבם הרך…

שמואליק, האכר מנחלת ז’בוטינסקי שע"י בנימינה – בחור נמוך, רחב כתפים ומוצק, בעל פנים המפיקים טוב־לב – הגר זה לא כבר בתל־אביב; בביתו חיפשה אותו המשטרה. עתה עבד כל היום בהתקנת המחסן והפכו למקום מקלט לקצינים. הכל עשה; החל מסדורי הבטחון הקשים ועד למצע משכבם הרך.

המחסן – אולם שקירותיו אטומים, האור שחדר בעד שתי רצועות צרות של החלונות שבלטו מעל פני הקרקע – לא הגיע לקרני הזויות האפלות. באמצע המחסן נערמו ארגזים אחדים, גדולים וכבדים שמתוכם בצבץ קש אריזה. בקצה הפנימי היתה הפינה האפלה ביותר; שמצד הכניסה היתה מוקפת קיר של ארגזים, כך שהשוכב מבחוץ על הקרקע ומסתכל בפנים לא יראה אלא את הארגזים בלבד.

דלת המחסן הוגפה. מכסה הארגז הורם. האנשים הוציאו את הקצינים וחשו כיצד רועדים בפחד. אחזו בהם והוליכום אל הפינה האפלה, שם הונחו מזרונים רכים ושמיכות – ליצוע נוח למדי.

כל המלאכה הזאת נעשתה תוך שתיקה גדולה. איש לא דיבר, גם הקצינים לא פצו פיהם ורק לאחר שהושכבו במקומם היתה לאנשים שהות להסתכל בחטופים ולנהוג בהם ביד רכה יותר. מראה פניהם ולבושם היה עלוב למדי; כי הרי התגלגלו בארגז שהספיק להם רק לעמידה בכריעה. הם היו נרעשים ונדהמים. הסתכלו סביבם בעינים תוהות. האחד היה קצין תעופה בדרגת לויטננט ראשון והשני קפיטן. הקפיטן היה פצע בראשו, מהמכה שקיבל בשעת חטיפתו; בגדיו היו מוכתמים בדם קרוש. הוא ישב על המזרון, השעין ראשו אל הקיר והיה מבולבל, שעה שחברו התאושש כבר והחל מראה סימני ערנות.

עמרם שחרר את האנשים על נשקם ובמקום השאיר שלשה שומרים. לרשותם העמיד סטן אחד, שני אקדחים ופטרדות אחדות. השומרים קיבלו את תפקיד השמירה על הבריטים בסיפוק והרגשת גאווה. אז ניגש אל הקצינים, סקר אותם ומשראה, כי מסוגלים הם כבר להבין את כל אשר יגיד להם, אמר:

– אנחנו אנשי הארגון הצבאי הלאומי – הקצינים הסתכלו בו ולא גרעו עין ממנו, אף כי הודעתו היתה מיותרת – הבן הבינו בידי מי נפלו. – כל מחסורכם ינתן לכם ובמדת האפשרות נדאג גם לנוחיותכם.

אחר פנה אל הקצין הפצוע והבטיח לשלוח טפול רפואי.

הקצינים הקשיבו לדבריו הקצרים, הבינו את תכנם הרב, הבחינו כי גם ההבטחה לנוחיותם כאזהרה החמורה להתנהגותם – רצינית היא.

עמרם לחץ ידי השומרים לשלום ויצא מן המחסן ומיהר למסור דין וחשבון על פעולתו למפקדו. וכן לקרוא לד"ר מתן, איש הארגון שיחיש עזרה לקצין הפצוע.

הקצינים שכבו, מטולטלים ויגעים, הם נחו באפלולית המרתף. גם אלימלך, המפקד האחראי לשומרים, נח בפינה אחרת. נג’י וחלבי – שני השומרים, עמדו דרוכים. שמרו, ערים לכל רחש קל המגיע מן הפינה ההיא, עיניהם גברו על האפלה שמסביב.

ובסימטת רבנו תם, אשר הפכה אותה שעה לרחב סואן, נשארה מכונית־המשא השניה כשהבחורים מטעינים את הארגז הגדול בשלשת הקצינים הנותרים. ברגע שנחום, מפקד הפעולה, רצה להכנס לתא הנהג, התברר כי הנהג איננו. בשעה שנתבלבלו האנשים והמכוניות ביציאה מרחוב הירקון – תעה הנהג. אמנם, בין הבחורים שנמצאו אותה שעה בסימטה היו גם “נהגים”, אך הפעם היה הענין רציני ואי אפשר היה לסמוך על נהיגתם.

– בוא! – אמר נחום – עלינו להשיג נהג – בוא אחרי…

הם עזבו את הסימטה. אליצור נחפז בצד מפקדו לא שאל דבר, אך תמה תמיהה גדולה כי לא ידע כיצד נחום מפקדו ישיג נהג, ענין יותר מסובך מאשר להשיג מכונית. ברחוב רש"י השגיח נחום בנהג היושב בתוך מכוניתו, הוא רמז לאליצור וזה נגש אליו. אליצור נמוך קומה, רזה פנים ושחרחר כבן עדה מזרחית טפוסי, וכיליד הארץ התקשה קצת להסביר לנהג ממוצא גרמני את מבוקשו:

– תסלח לי – פנה אליו,

– לאן? שאל הנהג שמח שנזדמן לו נוסע.

– תסלח לי – חזר אליצור, תצא מן המכונית ותלך אחרי, מהר־מהר! – הגביר את קולו.

הנהג ניסה עוד לשאול בגרמנית, אך כשראה כי אליצור מסביר לו את דבריו בעזרת תת־מקלע שבידו, קפץ מן המכונית והלך עמו! הנהג נראה היה מבולבל כאשר הובא אל נחום.

– תוביל את מכונית המשא לאן שנצטרך – אמר נחום בקול תקיף.

– בזדר – ענה הנהג, במבטאו הגרמני, – אני מבין.

נחום נכנס לתא ונתן אות לזוז למקום המחבוא. כדי להגיע לשם, צריך היה לעבור כמעט את העיר כולה ונוכח החשש לחיפושים והטרדות, שלף נחום את אקדחו ופנה אל הנהג:

– עליך לנסוע בכל מקרה, אל תעצר אפילו אם המשטרה תרצה לעצרנו בדרך.

הנהג “היקה”, הרגיל למלא אחרי כל צו השלטונות, תפש, כנראה אך עתה את מלוא “מצבו המסוכן”, כי על כן רעדה ידו, שהחזיקה בהגה. נחום השגיח בה, טפח על כתפו ובחיוך קל אמר:

– יהיה טוב!

היד חדלה לרעוד, ההגה נתון היה בידים נאמנות.

הם נסעו מרח' רש"י במעלה רח' המלך ג’ורג‘, פנו עם אלנבי דרומה, נכנסו לרח’ עליה ונכנסו ללוינסקי – כל תקלה לא היתה בדרך. פני הנהג הספיקו משך כל אותה הדרך לשוב לצבעם הטבעי ופתאום ברח' לוינסקי, ליד משטרת נוה־שאנן עמדה מכונית משורינת ואלחוט ולידה קבוצת שוטרים בריטיים. הנהג החויר, נחום הרגיש כי ידו שוב רעדה בהיסוס ולחץ את אקדחו לצלעותיו ואל אזנו לחש מבין שניו.

– אם תעצר – חייך בסכנה…

הנהג לא עצר, את התחנה עברו בשלום. בתוך הראי ראה נחום את פני הנהג, פני מת שלו העלו חכליל של התרגשות.

– עכשיו תהיה אמיץ! יותר כדאי הדבר! – הנהג חייך.

עוד רגעים מספר והם עמדו ברחוב סלמה 9. על יד בית החרושת לצעצועי עץ. הבחורים קפצו מן המכונית, ליזרקה לא גרע עין מן הנהג.

נחום ניגש אל שער בית החרושת, היה שם כפתור לפעמון וצלצל – אחד קצר ושנים ממושכים – כדבר האות. אהרון דגוביץ, כיום סגן בצבא ישראל, אחד משלושת “בעלי” בית החרושת פתח את הדלת.

בפנים נראו פני הבחורים צוהלים וקורנים, אך הדריכות עדיין לא נתנה ללוותן בקריאות.

– הללו, הבאתי את ה“סחורה והקרשים” צעק נחום.

הבחורים נגשו להוריד את הארגז. כבד היה הארגז ומי שהוא אמר:

– “סחורה” שמנה כנראה…

– הארגז עצמו משקלו כמאה ועשרים קילו. הרגיעהו נחום.

הבחורים, מהם שלושה שומרים, אפרים, משה מזרחי ורחבי מאיר האחראי להם אשר ראובן, מפקד מחוז ת"א שלח אותם, כולם ותיקים בארגון – נטלו את הארגז והעבירוהו לחדר הסמוי מעין אדם בתוך בית החרושת. משהועמד הארגז על הקרקע – נשמו שמונת הבחורים לרווחה. כבד היה.

השער נסגר ונחסם. שעת הצהרים היתה וגם דלתות בתי המלאכה האחרים סגורים היו, השומרים תפסו עמדותיהם, הארגז הובא לחדר המיועד. המכסה הורד. תחילה נראה גוש חאקי מטושטש ונשמעו אנקות עצורות. הוצא קצין אחד, אחריו שני ומה הופתעו הנוכחים, כאשר ראו כי גם שלישי יוצא משם, ידיהם כפותות, פיותיהם בלומים באיספלניות הם נראו המומים ומבולבלים, והתבלבלו עוד יותר למראה האקדחים השלופים לנגדם, אשר נצנצו באפלת החדר בידי מחזיקיהם הסמויים מעיניהם. מיד הותרו החבלים מעל ידיהם, ולעומתם רותקו ידיהם ורגליהם בכבלים נוחים. דוד הפולני ואהרון, אשר הבינו כי הוכן מקום לשנים, בראותם עתה כי הביאו שלשה רצו החוצה, נגשו אל נחום ובתמיהת־תרעומת פנו אליו:

– שלשה? למה זאת?

אך כנראה שנחום היה טרוד אותה שעה בענינים אחרים ופטר אותם, בשתי מלים:

– אחד בקשיש.

בעוד אהרון עומד תוהה, ניגש נחום למכונית המשא. ליזרקה עמד ושוחח עם הנהג. “היקה” היה עתה מאד שבע רצון, על שגם ידו היתה בפעולה ובהצלחה, עתה ספר על גבורתו ולמנוד ראשו של בן שיחו המסכים לדבריו, הרצה:

– אני ציוני, ציוני טוב, אני יודע, הארגון הולכת בדרך טוב, הוא תוביל אותנו ל… כאן חפש מלה ומשלא מצא אותה הוסיף בגרמנית ל“זלבסטשטנדיקייט” וחייך חיוך רחב ותמים…

נחום, אשר נגש בינתיים אליהם ושמע את סיום הרצאתו, הודה לו ואחר הוסיף:

– תואיל בטובך להגיד לי מה שמך? חובה עלי לדעת זאת.

הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואת הרשיון לנהגות. נחום רשם את שמו, את כתובתו ואת המספרים הדרושים, החזיר לו את הניירות והוסיף:

– ועתה עליך לשתוק. יד על פה. לא אשתך, לא בנך, לא קרוב – איש אינו יודע דבר.

הנהג הבין. הושיט ידו והבטיח בהן־צדק כי הדבר יהיה סודו הקדוש.

נחום הושיב את הנהג עם הבחורים במכונית, לנהג אמר כי ישאיר את המכונית באחד המקומות שימצא לנכון, הניף ידו והמכונית זזה:

– אל תשכח להשאיר את המפתחות במכונית! צעק אחרי הנהג.

– בזדר, הכל בזדר! ענה לעומתו הנהג כשהוא מציץ מן החלון שבצדו ופניו קורנים…

גם נחום הלך למסור למפקדיו את מהלך פעולתו –

כעבור רגעים מספר אפשר היה לראות ברח' מקוה ישראל צעיר גבה־קומה רחב כתפים, שחרחר, “סברא” ההולך בראש זקוף, כשפניו לוהטים וקורנים – היה זה נחום מפקד פעולת חטיפת־הקצינים בדרכו לבית גדעון. משהתיצב לפניו לא יכול היה לדבר רבות. שתקן מטבעו הוא, וברגעי התרגשות שתיקתו גדולה עוד יותר: –

– גמרנו, חלס! – אמר ופרטים מסר בתשובות קצרות על שאלותיו של מפקדו.

רוחמה, המקשרת בין חברי המפקדה הראשית ובין מפקד הארגון, עמדה גם היא, שמעה את קטעי תשובותיו של נחום – עיניה הפקחות נתרטבו, קורה לפעמים שגם חיילת הארגון אינה שולטת ברגשותיה, בעקר לשמע בשורה משמחת.

– הצלנו את אשבל ושמחון. – קבע המפקד גדעון.

הצלנו את אשבל ושמחון, חזר נחום – אך רוחמה כבר לא שמעה את המסקנה הזאת, נשואה על גלי שמחתה מיהרה להודיע את דבר ההצלחה הגדולה למפקד.

ו“בבית החרושת” לצעצועי עץ שברחוב סלמה 9 קדחה עוד העבודה. “עובדי” בית החרושת יהודה, אהרון ודוד עבדו אותו בוקר ביתר שאת. הם התקינו פעמון אזעקה, שבכת החלון הפונה למגרש הפתוח נותקה אך נשארה תקועה, כך שבכל רגע אפשר להסירה, כדי שישמש יציאה לשעת חרום, במקרה שהבריטים יגיעו למקום. בחדר אשר צריך היה ל“אכסן” את האורחים נעשו סדורים מתאימים: נפתח בו אשנב בקיר הפונה לשדה, וילון בד נתלה עליו שיסתיר מעיני השבויים את מראה החצר, הוצעו מזרונים, נפרשו שמיכות, הועמדו כסאות לשומרים: הדלת לחדר הוסוותה, כך שבסמוך לה יוכלו מכונות בית החרושת להמשיך בעבודתם הרגילה, מבלי שעין זר תרגיש בדבר־מה חשוד. אחר הגיעו במכונית משא צעירים לבושים בגדי פועלים והחלו עובדים לשמחת השכנים, כי בית החרושת של צעירים חרוצים עומד להתרחב ולהגביר את תוצרתו. היתה זו אחת משתי המשמרות השומרים… אפרים, משה ורחבי.

והמתיחות הלכה ורפתה. עתה כחצי שעה לאחר שהקצינים הושכבו על המזרונים התאוששו במקצת, ותדהמתם החלה פגה מעל פניהם אט־אט. הם עוד הוסיפו להביט בעינים מבוהלות אל האקדחים השלופים שבידי השומרים, אשר לא גרעו מהם עין. אך אותו רגע נכנס יואל, מפקד הדלק, אשר מחמת החשיבות הרבה שבשמירתם והחזקתם של בני־הערובה, לקח על עצמו את האחריות לכך.

יואל נכנס, לבוש גלימה שחורה שהגיע עד מתניו וכסתה גם את ראשו. מה שהסתיר גם את פניו וגם את מבנה גופו. רק עיניו החומות נראו מבעד הצעיף. הגלימה, מעשי ידי חוה אשתו, חמה היתה ובחום ששרר בחדר קלחו על בשרו אגלי זיעה.

הוא ניגש אל הקצינים, והם הבינו שעומד לפניהם המפקד, האחראי לשמירתם – ואחד התפרץ בעצבנות.

– לשם מה הבאתם אותנו הלום?

השנים האחרים הראו אף הם סמני עצבנות קודחת.

יואל ענה להם בקול שקט ובנחת, אך דוקא משום כך גברה נעימת ההחלטיות והרצינות. הוא אמר:

– מפקדת הארגון הצבאי הלאומי החליטה להחזיקכם כבני ערובה. ועלי למלא את ההוראה הזאת עד להוראה חדשה.

– האם זה בקשר לשני הבחורים שנדונו למות? הפסיקו אחד הקצינים.

– לא אוכל להוסיף לכם עתה דבר על אשר אמרתי, השיב יואל והמשיך: עלי להדגיש כי עליכם להתנהג בשקט, לא לעורר כל הפרעה ולא לנסות לברוח כי אַל לכם לשכוח שהשומרים מזוינים והם נצטוו לשמור עליכם שמירה קפדנית. אף זאת הוסיף – נוכיח לכם, כי על אף תנאינו הקשים יחסינו לאסירים טובים מאשר יחסכם לבחורינו בבתי הסוהר. בתנאי שהתנהגותכם תהיה הוגנת.

הקצינים הבינו. השיחה נסתיימה.

גם יצחק, סגן מפקד מחוז תל אביב, הוא אמנון דורון, בא עם ד"ר מתן שהיה חבוש מסכה לטפל בפצוע הבריטי.

בצאתו נתן יואל הוראות לשומרים כי יעבירו חיפוש בבגדיהם של השבועיים ויחרימו את כל חפציהם, יארזום בחבילות נפרדות וכי השומרים עצמם, לא יקרבו עם נשקם אל הבריטים.

כעבור רבע שעה נכנס יואל לדירתו של אלקס, שבקצה רח' יהודי הלוי. ישב שם מפקד הארגון ועל ידו ראש המטה אברהם. המפקד בזקנו השחור ישב רכון על גליון נייר שלפניו וכתב – כרוז או מה – חלף הרהור במוחו של יואל שעמד דום במפתן.

המפקד וראש המטה נגשו אליו, יואל הודיע:

– אדוני, אני מוסר לך “דרישת שלום” מן הקצינים.

הוא כבר קבל מפי רוחמה את הידיעה על הצלחת הפעולה. עתה מששמע את “דרישת השלום” המוזרה הזאת, ידע כי השבויים נמצאים במקום מבטחים. התענין בגורלם, שאל לשלום הקצין הפצוע.

יואל השיב, והוסיף פרטים.

לבסוף לחץ המפקד את ידו של יואל:

– השלב הראשון להצלת אשבל ושמחון נסתיים בהצלחה. נתחיל – בשני.

יואל הרגיש בלחיצת יד המפקד, דבר־מה הרעיד את לבו, צמרמורת קלה עברה בגבו – אותה צמרמורת שהיא מלוה כל נצחון, כל רגע של אושר.

 

חטיפת הקצין בירושלים    🔗

בד בבד עם ההוראות הכלליות שניתנו מטעם המפקדה העליונה לתל־אביב, נתקבלה פקודה גם במפקדת מחוז ירושלים לחטוף קצינים בריטיים גבוהים כבני ערובה לחיי אשבל ושמחון.

אבינועם, מפקד מחוז ירושלים, איש פתח תקוה, שנתחנך על ברכי בית"ר ונצטרף לארגון כבר בשנים הראשונות לקיומו, צעיר עדין־פנים ובעל מבט חד המיטיב להביט בפני מי המדבר אליו ולעמוד על טיב דבריו תוך כדי הסתכלות יותר מאשר שמיעה.

עתה משנתקבלה ההוראה לחטיפת הקצינים, כינס את יתר אנשי מפקדת המחוז לישיבה דחופה.

היה שם סגן מפקד המחוז ומפקד הדלק בירושלים תמיר, הוא עו“ד שמואל תמיר (כצנלסון), יליד ירושלים, אשר נתפס אחרי כן והגלה לימים רבים לארצות הגזרה והוא עומד בעצם לימודיו, מוכשר ותקיף. רענן מזכיר המחוז ו”חיים טויט" אחד מאותם “החיים טויטים” אשר זכו לכנוי צבורי זה בקורס שבשוני אשר על הח"ק.

קצרה היתה הישיבה שנתקיימה בחדרו האפלולי של אבידן בה דנו על ההכנות בלבד, כדי להתאים את תאריך החטיפה לפי ההוראות. לשם כך נשקלו האפשריות, נקבעו קוי הפעולה הראשונים והאנשים אשר צריכים לבצעם.

לאחר יומים נפגשו שנית. במשך הזמן הזה נערכו מעקבים בכל רחבי העיר. העוקבים הודיעו פה אחד, כי הקצינים הגבוהים מתרכזים במשרדי המפקדה הראשית שבבנין מלון “המלך דוד”. כמו כן הודיעו העוקבים כי הקצינים הגבוהים עוזבים את המלון בשעות הצהרים ויוצאים לדרכם למסעדת הקצינים שבבנין גולדשמיט. (שני אלה, גם מלון “המלך דוד” וגם בניני גולדשמיט עדיין עמדו על תילם, יד הארגון עוד טרם שולחה בהם). כמאתיים קצינים סועדים את ארוחתם במסעדה זו, רובם בדרגות גבוהות.

מובן, שלחדור ללוע־זה אי אפשר היה, על כן הוחלט לחטוף אחדים מהם בעודם בדרכם אליו. התכנית לא היתה מסובכת והיא אושרה מיד. כמפקד פעולת החטיפה בירושלים נתמנה אבני, אחד הלוחמים האמיצים שאינם יודעים רתיעה מה היא.

אותו יום שלישי (18.6) קרוב לשעה אחת בצהרים נמצאה באחד המרתפים שברחוב אגריפס קבוצת החיילים, שהוטלה עליהם משימת החטיפה. לאחר שקבלו את ההוראות האחרונות מפי אבינועם, בלוית אתראה, כי עליהם להמנע ככל האפשר מלהשתמש בנשק בשעת חטיפת הקצינים, כי יש לביאם¹⁰ חיים ושלמים, כבני ערובה.

יצאו ועלו על המכונית, שהוחרמה לפני כן בדרך הנהוגה וחכתה להם. היתה זו מכונית שחורה מסוג “קריזלר”. במושב האחורי ישבו שני בחורים, בקדמי אבני, ועל ידו בחורה חמודה, והנהג ליד ההגה. המכונית זזה אל עבר המלון “המלך דוד”.

אותה שעה החלו הקצינים לצאת ממשרדיהם שבבנין המזכירות הראשית, כשהם נחפזים לסעוד את לבם ולהרוות צמאונם בויסקי. בהתקרב המכונית לבניני הסוכנות נראו שני קצינים בריטיים, האחד בדרגת מיג’ור והשני קפטן, כשהם הולכים לפי תומם בדרכם למועדון גולדשמיט ומשוחחים בנחת. המכונית האיטה מהלכה וקרבה אליהם. ברגע שהשיגם, קפץ ממנה אחד הבחורים מזוין בתת־מקלע, אחריו זינק השני ובידו אקדח. הראשון ציווה על הקצינים הנדהמים להכנס למכונית: Get inside the car! קרא וכונן את מקלעו אליהם.

הקצינים נתבהלו ונתחלחלו עד כדי כך שלא הבינו את הפקודה ולא את חומרת מצבם – נשאו את רגליהם ופנו לברוח כשהם שולפים תוך כדי בריחה את אקדוחיהם, ומנפנפים בהם כאומרים לכוננם אל מול רודפיהם. אולם לא הספיקו כי שני הבחורים הקדימום וירו ברגליהם.

השנים נפצעו פצעים קלים, אך הבחורים לא לקחום, מאחר שהפקודה היתה להביא קצינים בריאים והם ויתרו עליהם, ברגע שנראתה מרחוק מכונית משורינת, אשר לשמע היריות אצה אל עברם. הבחורים קפצו למכונית ונעלמו.

*

כשלוש מאות מטר משם סיירה המכונית השניה והנה נזדמן להם מיג’ור בריטי, כולו מצוחצח, בעל פנים סמפטיים מטיל לו בשלות נפש ונהנה מזיו קרניה המלטפות של שמש ירושלים. כנראה שקרנים חמימות אלו נעמו לו יותר מאשר ערפלי לונדון, כי על כן רחבו פניו משחוק קל וכולו קורא – תענוג. שפתיו נעו והיה כמלחש חרש. אין זאת כי יוצא לישיבה והוא חוזר על דבריו אשר עומד להשמיע באזני חבריו, ואולי הוא שר שיר, עוד מימי ילדותו, אשר שכחו במרוצת הימים ורק עתה ללטף שמשה של ירושלים נזכר בלטיפת יד אם… אלא שעת לא היה סיפק בידו להזכר בכל בתי השיר, כי מכונית שחורה ומהודרת נעצרה פתאום על ידו וטרם שהספיק להבחין בה – תפסו בו ידים חזקות. היה זה נחשון, אחד ממפקדי הח"ק בירושלים. הוא זינק מן המכונית, תפש את הקצין ושני חבריו שקפצו אחריו סחבוהו אל תוך המכונית. המיג’ור הסימפטי לא הבין מה שקרה לו, הדבר נעשה במהירות של ניד עפעף, וטרם שהספיקה התדהמה לתת סימניה, כוסו פניו במטלית ספוגת־כלורפורם. גם העוברים ושבים המעטים שנזדמנו מקרה באותו מקום לא הבחינו בדבר. היתה זו אחת הפעולות המהירות ביותר שנעשו אי פעם על ידי חיילי הארגון. כנראה שזריזותו של נחשון, ועירנותו עמדה לו גם הפעם.

המכונית החישה מהלכה וכהרף־עין נעלמה מן הרחוב. כעבור דקות מספר נראתה דוהרת לעבר שכ' הבוכרים.

במערכת הבנינים, אשר רק הזקנים בשכונה יודעים לספר כיצד הונחה אבן־פנתם, בין אותם הבנינים, במעבריהם המסובכים, במרתפי־המבוך אשר מתחתם – עמד בית, ספק רפת ספק חורבה. לפעמים שימש מאפיה, עתה נשארה מכל תפארתו רק ארובתו המפוחמת וההרוסה, שהיה¹¹ לקן עורבים ועופות־ליל. בסמוך לבית זה נמצא בית מרחץ וברחבה שביניהם היו מתאספים פלחים ערבים וחמוריהם הטעונים ירקות; המקום המה כל שעות היום מצריחותיהם המחרחרות של הרוכלים הערביים, אשר התרוצצו וכרכרו מסביב לסחורתם וחמוריהם אנה ואנה. איש מהם לא שם לב לאדם שנכנס למרתפים כששק קמח גדול, לבן ומאובק על גבו. איש לא שיער, כי בתוך שק זה, ישן לו שנת ישרים אדם, שיהיה עוד מעט לשיחת הבריות ולנושא כותרות מרעישות בעתוני הארץ ומחוצה לה. היה זה, כפי שנתברר אחר כך, מיודענו המיג’ור צ’דווד, קצין הבטחון המחוזי שעל יד המטה הראשי של הצבא הבריטי.

ה“חפץ” שבתוך השק הוכנס למאפיה, מיד הותרו הקשרים והוא הוצא משם בצורת קצין בריטי. לא עברו רגעים מועטים והוא הקיץ, מנת הכלורפורם הספיקה בדיוק. הוא פקח עיניו מוכות־התדהמה, הביט מסביבו והכרת פניו ענתה בו, כי מדמה הוא בלבו שחלום בלהות חולם הוא; הוא גישש ברצפה, כבודק אם קשה היא ואם דבר של ממש היא. ניענע בחזקה את ראשו, כאלו רצה לגרש מעל מצחו יתוש טורדן ועוקצני וידיו כבולות – ומשנוכח לדעת, כי אמנם מציאות היא, הפכו פניו שאלה. אך לא שאל דבר, הסתכל סביבו, עיניו כנראה הסתגלו כבר לחלל האפלולי ולכתלים האפורים.

הוסבר לו בקצרה פשר הימצאו כאן. הוא הקשיב והחריש. אחר נתנו לו להתרחץ, וסעד לבו במטעמים שהוכנו למענו לפי הטעם הבריטי. כיון שנחטף בדרכו למסעדה מצא את ארוחתו גם כאן, טעימה היתה וערבה לחכו, תרנגולת צלוייה, בירה קרה וגם סיגריות “פליירס” לקינוח סעודה. אחר השכיבוהו על מזרון הרך, הגישו לו עתון ועזבוהו לנפשו.

ורק השומרים נשארו במקום ערים ודרוכים. הנחטף נשאר ב“מאפיה”. מבואות ירושלים שנחסמו על ידי משמרות מוגברים, לא איפשרו את הוצאת החטוף מחוץ לעיר, בעוד שהמקלט שהיה הפקר, לא נשא בחובו כל סכנה גם במקרה שיתגלה.

נחשון ובחוריו לאחר שהשאירו את המכונית המוחרמת עם המפתחות באחד הרחובות הסואנים שמו פעמיהם אל מפקדם הישיר בן־עמי, הוא אביאל, למסור לו דין וחשבון על הפעולה.

אותה שעה כבר נראו המשורינים הבריטיים ומכוניות המשטרה משוטטות, אצות ורצות כמטורפים ומתכוננים לחפושים בכל רחבי העיר. נחשון לחץ את זרוע בן לויתו, רמז לעבר המכונית שחלפה על ידם, נשא את גבות עיניו, חייך ואמר: – איחרו במקצת את המועד.

חברו, הזהיר, ענה לו בחיוך.

במרתף שברח' אגריפס חיכה אבינועם לאנשיו. קיבל את הידיעה, לחץ את ידי נחשון, טפח על כתפיו, תוך הבעת הכרה ושחררם. הוא עצמו חש אל מקשרו כדי להעביר את דבר החטיפה בירושלים למפקדה הראשית, לתל־אביב.

בין אנשי הארגון הצבאי הלאומי בירושלים נפוצו מיד התאורים הדרמטיים של חטיפת הקצין, על הנסיון הראשון שנכשל, על נחשון וזריזותו – אך את מקום מחבואו לא ידעו. גאים התהלכו אותו ערב, גאים, כי גם הם, אנשי מחוז ירושלים, תרמו את תרומתם להצלת שני הנדונים מתליה.

 

והעיר תל־אביב נבוכה    🔗

מיד בהתקבל הידיעה על החטיפה בתחנות המשטרה, רגעים מעטים לאחר שחיילי הארגון “התנדפו” מסביבת המלון “הירקון”, נזדעזע המשעבד והאדמה החלה רועדת תחת גלגלי משורייניו ומכוניותיו, שיצאו דחופים ומבוהלים ופשטו ברחובות העיר ברדיפה אחר המכוניות הבורחות – אשר תאורם נמסר מיד באמצעות האלחוט לכל תחנות המשטרה ומחנות הצבא, ואף מספר אחת מהן שנרשם על ידי אחד ממשרתי המשעבד. חיילים ושוטרים בריטיים החלו נוהרים בכל סוגי כלי רכב העומדים לרשותם לרחוב הירקון, אשר בכל מבואותיו, קרנותיו ושלוחותיו נערכו חיפושים קפדניים. סרקו כל בית, כל סימטה ועד חוף הים הגיעו. פלוגות צבא מזוינות הציפו את צפון העיר, עצרו כל מכונית, בדקו וחקרו זעמו והתרעמו. מפקד הבולשת איטל ומפקד משטרת תל־אביב רייט, יצאו לעבר הירקון, חסמו משום מה את הגשר בסביבת הכפר הערבי שייך־מוניס, וחקרו כל עובר־אורח ערבי.

החוקרים קבעו להם כמרכז את מלון “גת־רמון” וכל חשוד שנפגשו בו הובא לשם. לא עברה שעה קלה והחיפושים הקיפו את העיר כולה, ובטרטורי טרוף בישרו רעות. ליד הגשר בשכ' התקוה הועמד משמר, שעצר כל מכונית וערך בה חיפושים מדוקדקים. בכל קרנות הרחובות הראשיים ארבו משוריינים לכל תנועה חשודה. הנועזים מבין תושבי תל־אביב, אשר עברו אותה שעה ליד מקומות מארב אלה והרהיבו עוז בנפשם להעיף עין על פני השוטרים והחיילים, ראו אותם רועמים ושוצפי־חמה, שמעו אותם מקללים ומגדפים את הטרוריסטים, והסתלקו בחפזה לבתיהם.

עד מהרה נמצאה המכונית המבוקשת שמספרה נרשם ע"י משרת האויב. היא עמדה ברח' גורדון לא הרחק מהתחנה ממנה “נשכרה”. מיד הועברה נקודת־המוקד של החיפושים הקדחתניים לרחובות שבסביבתה. בעוד השוטרים חוקרים את אנשי הסביבה ההיא, החלו מגיעות למשטרה הודעות נוספות על עוד שתי מוניות ושתי מכוניות משא שנחטפו בשעת הבוקר מידי נהגיהם. הנהגים, בעלי המכוניות, ששוחררו זה עתה הגיעו מפוחדים ומבוהלים ומעמידים פני עשוקים לתחנת משטרת הצפון, ובנשימה מקוטעת החלו מספרים על כל הקורות אותם. נקודת־המוקד של קדחת החיפושים טולטלו ממקום למקום, מגן לגן, מתחנה לתחנה, ככלבי ציד הריחו וריחרחו השוטרים והחיילים אחר כל מקום אשר קשור היה בפעולת החטיפה. רחרחו וגהרו, הדינו וחקרו ומשהעלו חרס בידם, לא אמרו עדיין נואש. המשעבד הבריטי, רב נסיון הדיכוי, למוד הרדיפה אחרי טרפו איבד את ראשו, יצא מכליו. הם חיפשו בחוצות, הם חיפשו בבתים, בכל תחנות המוניות, בכל מגרשי החנייה. בכל מכונית ואף במכוניתו של יושב ראש הנהלת הסוכנות, מר ד. בן־גוריון, שלחו ידם. החיפושים התרחבו אל מעבר לעיר, על יד בית חרושת “עלית” עברו משמרות מוגברות, אשר לא הבחינו בין מכוניות ערביות ויהודיות, עצרון והפכון במשך כל שעות הצהרים, כל התנועה בדרך זו נעצרה לשעות ארוכות. וגם בשעות הערב עם רדת החשכה עוד הוסיפו השוטרים לחפש. על יד גשר מוצררה נחקר כל עובר, כל נוסע, כל מי אשר לא היתה תעודת זהות עמדו נעצר. כל חבילה, כל מזוודה, אף ארנקי הנשים – נפתחו, תוך אמונה בלתי מעורערת שהטרוריסטים, “שדים” חצופים אלה, יכולים להעביר את הקצינים החטופים גם בארנק של אשה…

משהכזיבו כל האמצעים וכל השיטות, החל המשעבד נאחז בכל דבר שבא לידו, כדי לתת הפוגה לתדהמתו, ובטירופו כי רב איבד את מידת ההבחנה ויהי “לפתי מאמין לכל דבר”. דיירי רחוב הירקון הזעיקו את משטרת אפ"ק בהודיעם כי בגינה הסמוכה למלון נמצאת פצצה. קצינים ושוטרים אצו למקום כמוצאי שלל רב. בזהירות רבה הקיפו את המקום החשוד, ומשבדקו המומחים את “החפץ” – צנור ברזל, סתום משני עבריו, נתברר כי הוא ריק.

השוטר ליבר, המומחה לטביעת אצבעות, ששרת בנאמנות את בעליו, בדק בחריצות את שפופרת הטלפון במלון, את ידיות הדלתות וכל דבר אחר אשר המתקיפים יכלו לגעת בו. גם את שתי המכוניות שנמצאו אחרי כן במקומות שונים בעיר בדק. אולם גם בהם לא גילה דבר, כי ידים רבות טשטשו כל טביעת אצבע. תושבי תל־אביב, בראותם את כל המהומה והמבוכה שאחזה את הבריטים, נצטמצמו, נתמעטו חשו אל בתיהם, הגיפו את התריסים. רבים־רבים שמחו בהצלחתו של הארגון הצבאי הלאומי; רבים־רבים לא יכלו להשיג בהתפעלותם את אומץ רוחם של אותם הבחורים הנועזים, המרגיזים ומרעישים את כוחותיו האדירים של המשעבד; אך נמצאו גם רבים־רבים כאלה, אשר חירפו וגידפו את “השודדים”, אלה משום שחששו להשתוללותו של הצר, ואחרים פשוט, משום שהיו עבדים… עבדים נרצעים למשעבדם.

העיר העברית לא ישנה את שנתה, תושביה חרדו לתוצאות המעשה הנועז. גם קלגסי המשעבד, לא ידעו שינה, הם חרשו מזימות, הם איבדו את עשתונותיהם, הם עמדו מחוסרי אונים מול צעירי ישראל וחרדו לנפשם. רק מעטים, מעטים ישנו אותו הלילה שנת עייפים כשבת־צחוק של אושר נסוכה על פניהם. לו היה המשעבד קובע לחיפושיו קנה־מדה זה של שינה, היה ודאי מוצא את מבוקשו. המורדים העברים היו שלווים. אחרי סערת רוחם באה להם הפוגה ואף רווחה, הם ישנו שנת תמימים וצדיקים, כי ידע ידעו – שתי נפשות יקרות בישראל ניצלו היום מעץ התליה. הם עקבו אחרי מאמצי הבריטי כל היום, ראוהו ברפיון ידיו, ובטפש מעשיו, ראוהו פתאום קטן בכל גדולתו, חלש בכל כוחו העצום, עלוב בכל גאוותו, שוטה בכל אמצאותיו.

היה זה אחד הלילות הספורים ששנתם של חיילי הארגון הצבאי הלאומי לא נדדה, הם חלמו את חלום התקומה והפעם לא היה זה חלום רחוק, שרשיו הכו היום עמוק בקרקע המציאות. חלום שכזה טוב לחלום, ושנת חולמים ערבה, ערבה מאד.

*

בבוקר יום המחרת, (יום ד' 19.6., כ' בסיון) בשרו כותרות ענקיות מעל דפי העתונות את דבר החטיפה. על גלי האתר נשאה הודעת המשעבד עצמו בזו הלשון:

אתמול בשעה 1.15 בצהרים נכנסה קבוצה של יהודים מזויינים למועדון הקצינים ברח' הירקון בתל־אביב, עצרה את כל הקצינים שנכחו אותה שעה באולם ולאחר שבחרו ארבעה קציני צבא בריטים, וקצין בריטי אחד של חיל התעופה, הוציאו אותם מן המועדון והסתלקו בכיוון בלתי ידוע.

שני קצינים שניסו להתנגד הוכו בצנורות ברזל. הקבוצה נכנסה למונית מס' מ. 3389, שנמצאה אחר כך עזובה במרחק קטן מן המקום. מניחים שהקבוצה נמלטה במונית אחרת.

ההודעה המשיכה:

ב־18 ביוני, בשעה 2.10 אחרי הצהרים, נורו ונפצעו שני קציני צבא בשדרות המלך ג’ורג' בירושלים בהצטלבות רח' ממילה על ידי איש שירד ממונית שנעצרה על ידיהם¹² אחד הקצינים נאבק עם המתקיף. ואז פתחו באש אוטומטית על שני הקצינים והיהודי נכנס למונית ונסתלק. שני הקצינים הועברו לבית החולים.

רדיו לונדון הודיע אף הוא על מקרה החטיפה והוסיף:

“סבורים כי הקצינים שנחטפו בתל־אביב מוחזקים כבני ערובה אצל פלוגת הטירוריסטים כאמצעי נגד הוצאתם להורג של שני חבריהם אשר השתתפו בהתנפלות על סרפנד ונידונו למות”.

תושבי תל־אביב במשרדים, בסדנות, באוטובוסים ובבתי־הקפה, לא פסקו מלהתענין במאורע של יום אתמול. חטיפת הקצינים, היתה לשיחה בפי כל. וכרגיל במקרים אלו פשטו שמועות וסיפורים שונים ומשונים, אשר רק חלקים קטנים מהם הלמו את האמת והיתר לא היו אלא תוספות אגדתיות שנוצרו בדמיון הרחב. כל היום עקבו האנשים אחרי כל חדשה נוספת, אחרי כל קורטוב של ידיעה, נאחזו בכל פרט, בכל תיאור קטן, בכל שמועה והד־שמועה. אפילו התפעלותם של אלה אשר דנו את הארגון לכף חובה, לא ידעה גבול. גם על פני המגנים והמגדפים מאתמול נסוכה היתה אותה גאווה טבעית אשר היום עוד טרם הורעלה על ידי מאמריהם של התבוסתנים, אשר טרם הוכתמה בגלויי־דעת ובגינויי־פחד. יהודי תל־אביב התהלכו גאים ברחובות עיר, ושלחו מבטי־לעג אחרי כל שריון בריטי שחלף ברדפו אחר רוח. שידורי הצהרים והערב, הוצאות מיוחדות של העתונים היומיים – ריתקו אליהם את המוני העיר בסקרנותם. אותו זמן כבר נודעו פרטים רבים נוספים. תאורים דרמטיים עם נופך ניכר של סיפורי בדים נמסרו בראש החדשות של תחנת השידור בארץ ובעולם כולו. גם שמות הקצינים החטופים כבר נודעו: הקפיטנים טיילור וורבוטון מחיל הצנחנים, קפיטן ריי מן השרות הטכני, קפיטן ספנסר מחיל ההנדסה ולויטנט התעופה ראסל…

העתונים הביאו ספורים דמיוניים של הנהגים החטופים:

“נהג מונית החונה בקרן הרחובות בן־יהודה – טרומפלדור סיפר, כי בעמדו בתחנה בשעה 1.15 בצהרים שמע יריות מספר. יצא מן המונית והנה הופיעו שלושה צעירים מזוינים וציוו עליו להיכנס לתוך המונית ולהסיעם. הנהג נחלץ מידיהם ונכנס לקפה כץ, המזוינים רדפו אחריו, תפסוהו והכניסוהו בכוח למונית. הוא הסיעם לאורך רחוב טרומפלדור עד רח' בצלאל ונעצר בסימטת רבנו תם. כאן הוצא ונדרש למסור את המפתחות, אחרי כן הכניסוהו לתוך מכונית משא קטנה מגוון כחול שעמדה שם, ודרשו ממנו כי ינהג בה, הנהג השיב כי אינו יודע לנהוג במכונית משא וסרב למסור את מפתחות מכוניתו, אז השליכוהו מעל המכונית לחולות והצעירים נמלטו. הנהג ההמום הסתתר כחצי שעה בגן־מאיר, וכשחזר מצא את מכוניתו עומדת במקום”.

עתון אחר כתב:

“נהג מרח' בן־עמי בא למשטרה וסיפר, כי שני צעירים ביקשוהו להסיעם אל קפה “פילץ”, כשהגיע לרח' חובבי ציון שלפו הצעירים אקדוחים, דחפוהו החוצה והסתלקו. הנהג חשב כי אלה הם גונבי צמיגים וניסה לרדוף אחריהם, אך הם נעלמו ברח' בן־יהודה. אחרי הצהרים חזר הנהג לתחנה ומצא שם את מכוניתו”.

קראו האנשים ידיעות אלו, השוו אותם לידיעות הרשמיות, לתיאורים אחרים, ושילבו אותם לתכנית אחת, לסיפור שלם ואת כל אשר חסר היה להשלמתו הוסיפו מרוחם ואף הוכיחו כיד התבונה הטובה עליהם.

באורח אחר קראו ידיעות אלו בחורי הארגון ובעקר “מלך המכוניות” ועוזריו. הם צחקו צחוק שובבי על כל הבדותות הללו, ועל כל המעשים בבחינת “לא דובים ולא יער”, שמייחסים להם.

הנהגים שלנו מחפים עלינו, – אמר מישהו מקבוצת הצעירים שישבו בבית הקפה שברחוב המלך שלמה. שם, בגינה אשר מאחורי הבית, איש לא שמע לשיחתם.

– בעלי אמצאות הם, מספרים את מחצית האמת, כדי לכסות על כולה, וגם כדי להיחלץ מחקירות נוספות, מעמידים פני המומים ומוכים ואותנו מציגים כטורפי נהגים.

– אין דבר, – מתנחם השני, – יבוא יום ויהיו גאים על שנחטפו ואף יעלבו אם לא נזכירם. אין דבר אם עד אז יספרו עלינו ספורי בעתה.

מישהו נצטרף אליהם.

– מה נשמע, חברה? – שואל הוא בפניו הקורנות. הבחורים עונים במנוד ראש ומזמינים את הבא לשבת. הרי זה “הפקידון העלוב”, שהוביל את הנהג להר נפוליון…

– יודעים אתם? – שואל הוא לאחר שישב בכסא וסקר את המסובים לשולחן, – יודעים אתם מה שמספרים?

– כן, כן, יודעים יודעים.

– מה יודעים אתם?, מוסיף הוא ושואל כמבטל את אשר כבר ידוע להם.

– נו, כי “תנועת המרי” בודאי הודיעה בשידורה כי ציוותה על האחראים לחטיפת הקצינים לשחררם מיד.

– או, או! מיד!… ומה יהיה אם ישחררו אותם באיחור של חמש דקות אחרי אותו “המיד” – שאל תוך העמדת פנים מבוהלים.

– אז יכריזו בוודאי על תענית וצום, ואולי גם על עוצר בית.

– זהו! – קרא הבחור שנכנס לפני רגע, – עוצר. יהיה עוצר… השלטונות יטילו עוצר.

– מאין לך?

– רוקח כינס היום את המועצה העירונית לישיבה יוצאת מן הכלל.

– אין פלא – הפסיקו אחד המסובים, – עתה יתגייסו לפעולה מאומצת. ידרשו לשחרר את החטופים, יגנו את הפורשים, יספרו על סכין בגב וכל ה“שאר ירקות”…

– עוצר… נתערב קול שלישי, אומר לכם את האמת, אני כבר אינני מבחין בין העוצר שהמפקד הצבאי מטיל על העיר מאותו שהמנהיגים מטילים עלינו, מצערים עצמם. ועוד אומרים כי זה גורם צער לבריטים.

– אל תקראו לזה עוצר, זה “מאבק” שומע אתה – מאבק. – קורא אחד המסובים כשחיוך לגלגני משתפך על פניו ובדברו מוציא מכיסו פתק מעוך, מישרו ומוסיף – הנה, אפילו שיר כבר חובר לכבוד מאבק זה:

יומם וליל לא נרדמתי

רגע עין לא עצמתי,

ואמרתי לי: חזק

כי מתחיל המאבק.

אגרופים הדק הידקתי,

בשינים כבר חרקתי,

אך אמרתי: התאפק

כי מתחיל המאבק.

יום עבר, עברו יומיים,

למאבק כל עיניים,

וסוף סוף ביום בהיר

קול קורא עובר בעיר:

הבחורים החלו מחליפים מבט והמקריא המשיך:

כל אשה, זקן ונער

מי לבו נגוע צער

יחגר כוח ויקום

ויצא היום… לצום!

יתעטף בצום ואבל,

קץ נשים לכל הסבל,

הרעב מחגרת שק –

נשק טוב למאבק"

אין נפשי “חכמות” יודעת

כאזרח וכבן משמעת,

מכל אוכל אתרחק,

לצאת חובת המאבק.

ח־ח־ח־ח… רעמו קולות הצחוק. – נכון! נכון! – בה התחילה המאבק, בקיבה.

לא עברו עוד שעתיים,

וכבר חשתי במעיים

קיבתי כי תצטמק

בה התחיל המאבק.

האקח לי כפית מים:

רק לרטב קצת השפתיים,

אך לשוא גרוני שקק

הן נזכרתי: מאבק.

ואולי אפנה הצדה,

לאשתי אף לא אגידה,

ואלגום כוסית אַראַק,

אך זכרתי: מאבק! –

רד היום ובא הליל

אך יצאתי כבן חיל,

בפת לחם, סיר מרק

נסתיים המאבק.

– אייזן!

– חזק לגמרי! קראו קולות אחדים. מי חיבר זאת? מענין אם העתונות תפרסם אותו.

– זה הכל טוב ויפה – מחזיר “בעל־הידיעות” את הרצינות לקדמותה, – אך מה עם העוצר שהצבא עומד להכריז עליו?

– עוצר זה מרגיעני מאד – מעלה בעל החדשות את בדיחות הדעת – הוא מרגיז את “הישוב המאורגן” החושב כי הנה יצאה עליו גזרה שלא יוכלו לעמוד בה, והכל בעטיים של פורשים אלה, “תוקעי הסכין בגבם”. אחר יכריזו בקולי קולות על “מעשי התועבה”, יצאו מכליהם, יאבדו את עשתונותיהם ולבסוף ירגעו גם הם.

– ובכן העוצר יוטל החל ממחרת הבוקר עד לגמר החקירות שתערכנה על ידי המשטרה. אולם לא זה העיקר, הנה מה שאספר לכם: מר ישראל רוקח הוזמן למפקד הצבא במחוז הגנרל קסלס.

מעל פני המסובים חלפה העליצות וצל של רצינות ניתן עליהם. הם הטו אזנם אל עבר המדבר.

– הפגישה נערכה במשרדי מרכז המשטרה ביפו.

– לעזאזל, עוד יש להם משרדים, מתי נגמור גם אותם? – העיר מישהו.

– אל תפריע, תן לשמוע! – והמספר המשיך:

– בפגישה נוכחו גם מושל מחוז לוד מר צרץ' ומזכיר עירית תל־אביב מר נדיבי. ראש העיר מסר על החלטת עירית תל־אביב, לפי נדרשו חוטפי הקצינים לשחררם מיד. “ההודעה הזאת – תמך ראש העיר את ההחלטה – פורסמה מעל עמודי המודיעין העירוניים ואף נמסרה לפרסום ברדיו”. עכשיו בוודאי המפקד הצבאי שמח להחלטה זו. ליותר מכך וודאי אינו יכול לצפות…

– אבל מאין לך זאת? שאל סקרן אחד.

– נפגשתי עם בחור מן “הדלק”.

– ברור. ובכן?

– עוצר זה, הדגיש מפקד הצבא, יוטל לא כעונש, אלא כדי להקל על המשטרה.

– המ… המ….עוצר! נהם מישהו והוסיף – זה יועיל להם ככוסות רוח למת.

הבחורים קמו בכל זאת ממקומותיהם, שילמו לבעל בית הקפה ויצאו אחד ובזוגות בפנותם לכיוונים שונים. עד מהרה נוכחו לדעת כי דבר העוצר, אינו רק סודו של “הדלק”. הידיעה עליו עשתה לה כבר כנפים בין תושבי העיר. בעיר רבתה התכונה, עגלות עמוסות ירקות ומצרכי מזון אחרים נהרו תל־אביבה. רמת־גן ופתח־תקוה החישו עזרה לעיר אשר עוד מעט תמצא במצור. למרות השעה המאוחרת נשארו עדיין חנויות ובתי עסק רבים פתוחים והקהל החל מצטייד במצרכים שונים. על יד המאפיות, האיטליזים, חנויות הדגים, בתי החרושת לקרח, הזדנבו תורים ארוכים. בשעות המאוחרות נהרו העירה כוחות צבא, חסמו את מבואותיה, הועמדו הכן. העיר שקעה בחשכה וצפתה ללילה הממושך, ליום העוצר.

למחרת הבוקר בשעה 4, הוחרדה העיר לקול הרמקולים שנישאו ונתהדהדו ברחובות ממשוריני המשעבד: – עוצר, עוצר! אסור לצאת את הבית. כל היוצא יירה.

תושבי תל־אביב נשמעו לפקודה; הוסיפו לשכב במטותיהם, חלק מהם קם, הציץ מתוך חרכי התריסים לראות את הנעשה ברחוב וחזר לשכב. משעלה השמש, פתחו האנשים את מכשירי הרדיו ושמעו את פקודות צבא: שטח העוצר מקיף את הגבולות המוניציפליים של תל־אביב וכולל גם את השכונות היהודיות של יפו. מיד אחרי זה באה הודעה כי הוכרז מצב הכן חמור במשטרה וכן הודיעו, כי העיר תל־אביב הוכרזה כ“מחוץ לתחום” לאנשי הצבא. זו היתה הפעם הראשונה שהוצא צו איסור על החיילים הבריטים להיכנס למסעדות, בתי מלון, בתי קולנוע, ומקומות שעשועים אחרים השייכים ליהודים. חוק “נון־פּרטרניזישן” זה, הוכרז עד למועד בו יוחזרו החטופים. האנשים ישבו בבתיהם, כלואים מאחורי הדלתות. העיר של עשרות רבבות, הסואנת והרועשת, נראתה כאלו עזבוה תושביה, כאלו אחזה השתוק. רק הרחובות הראשיים המו מתנועת הצבא וכלי רכב משורינים. העוצר היה חמור וכל מי שנראה עומד במרפסתו איימו עליו החיילים ברוביהם. תושבים מעטים בלבד: רופאים, פקידי ממשלה ועתונאים קיבלו רשיונות תנועה מיוחדות לשעות העוצר.

כלואים בבתיהם צמאו האנשים לחדשות נוספות ולא משו ממכשירי הרדיו; אולי תבוא איזו הודעה יוצאת מן־הכלל? בשעות הצהרים הביא רדיו לונדון בראש הידיעות תיאור דרמטי על העוצר בתל־אביב: “במשך הלילה”, סיפר, “רוכזו חיילי הדיביזיה המוטסת הששית במחנה מיוחד, מוקף גדרי תיל ליד תל־אביב. בבוקר נכנסו לעיר וה”שדים האדומים", אמר הקריין בלשון של חיבה, "חסמו את כל הצדדים והכבישים המובילים לעיר, הקימו מיתרסים ושמרו על מבואותיה בתת־מקלעים כשהם חבושים קסדות פלדה. מטוסים מנמיכי־טוס מסרו לחיילים החונים על הקרקע ידיעות אלחוט, סיפר הקריין בגאווה והוסיף: “בכל הארץ נמשכים החפושים אחרי חמשת הקצינים החטופים הנתונים בסכנה באם יאושר גזר הדין נגד שני היהודים”.

רק מעטים, רק אלה, שגורל “אותם שני היהודים” היה לראש דאגתם, מצאו בסיום הזה אישור פורתא, כי החטיפה תשיג את המטרה וכי שם בלונדון, עמדו על חומרת המצב ועל הרצינות שבהחזקת הקצינים כבני ערובה. הבינו, ושמחו כי הנה מאמצם נשא פרי.

תל־אביב במצור, מעלה רח' אלנבי ליד פינסקר

גם רדיו ניו יורק מסר תיאורים דרמטיים ופרטים, – חציים אמת וחציים דמיון, – על פרשת החטיפה, אולם הפרשן אמר, כי הרקע לכל המאורעות בארץ ישראל הוא

שאלת מאה אלף העקורים, שהיהודים דורשים להעלותם ואשר טרם הוכרעה. סופרי העתונות האמריקאית בירושלים, הוסיפו והודיעו כי הממשלה הארצישראלית פנתה ללונדון וביקשה הוראות נוספות לאחר המאורעות האחרונים.

והעיר תל־אביב סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. במקומות מרכזיים, כגון ברחבת הקולנוע “מוגרבי” ובככר “מגן דוד” התבצרו החיילים הבריטיים בעמדות. הם הוציאו שולחנות מבתי הקפה הגדולים והקימו להם מיתרסים בקרנות הרחוב. בשעות הצהרים משהואטה תנועת מכוניות הצבא ברחובות, ניסו אי־פה אי־שם הילדים לצאת לאויר ולהסתובב על יד הבתים אך הוחזרו על ידי המשמרות והוכנסו לבתיהם. בשכונות העבריות שבשטח יפו, בסימטות העקלקלות והצרות לא נשמר העוצר על כל דקדוקיו. מאות ילדים ומבוגרים התהלכו בין הבתים ורק בהתקרב מכונית היו האנשים מסתתרים במסדרונות. במספר מקומות הקימו נערים זריזים מיתרסים ומחסומים של אבנים ולבנים, כדי לעצור את מהלך המכוניות שרדפו אחרי עברייני העוצר. כך נחסם הכביש החדש שבהמשך החשמונאים, בקופסות פח וגרוטות ברזל, והונחו גם קופסות קרטון ששיוו להם צורות מוקשים. משמרות השוטרים והחיילים משהגיעו למקום, המטירו על “מוקשים” אלה אש יריות כדי לפוצצם, ומשלא התפוצצו ירדו לצחוקם של המציצים מבין החרכים ופינו את דרכם.

בשעות הצהרים התנגשה בקרן רחובות בן־יהודה – קרן קיימת מכונית אַלחוט עם מכונית צבאית, מחמת הנסיעה העצבנית של שומרי העוצר. המכונית הצבאית ניזוקה קשה וארבעה חיילים נפצעו והועברו לבית החולים הצבאי.

באותו זמן נודע כי על יד כפר אהרון נמצאה מכונית משא ועליה ארגז מוסוה בלבנים. המשטרה הביעה את חשדותיה, כי במכונית זו הועברו החטופים. (ראה עמ' 59).

במשך כל אותו יום נעשו מאמצים על ידי ראש העיר מר ישראל רוקח לביטול העוצר. ראש העיר טען כי לא ייתכן החזרת החטופים כל עוד תל־אביב נתונה בעוצר. לפנות ערב קבל מר רוקח הודעה טלפונית ממושל מחוז לוד, מר צ’ארץ על ביטול העוצר בעיר בחצות הלילה. ראש עירית תל־אביב ביקר אצל מושל המחוז וביקש לקצר את שעת העוצר ולבטלו בשעות היום המוקדמות, נוסף על נימוקו הקודם הצביע על הנזק הרב הנגרם בעטיו של העוצר לתושבי העיר בכלל ולתחבורה והעתונות בפרט. כתוצאות ממשא ומתן זה באה החלטת השלטונות לבטל את העוצר; הודעה על כך עשתה לה כנפים ופשטה מחצר לחצר ומבית לבית, וגם המשמרות שהלכו ופחתו משעה לשעה העידו כי העוצר עומד להסתיים.

במשך כל יום העוצר ישבו גם מפקדי הארגון הצבאי הלאומי רתוקים אל מכשירי הרדיו וחרדים לשמוע כל הודעה על חיפושי המשעבד. הם ידעו כי קרובים המחפשים אל מבוקשם, קרובים מאוד, יותר מדי קרובים וחרד הלב שמא לא יעמוד המחבא בנסיון, שמא…

יותר מכולם דאג וחרד מפקד הדלק – שהאחריות לשמירת הקצינים היתה מוטלת עליו. הוא ישב מתוח ליד מכשיר הרדיו, נרגש לכל הודעה וידיעה, מפרקה למשפטים ומפרש פירושיה.

יואל ניגש אל מכשיר הרדיו, ה“מחט” נח על לונדון, הרדיו הבריטי הודיע:

“ראש ממשלת בריטניה אטלי, אמר היום בבית הנבחרים שהוא מקווה למסור הודעה על ארץ ישראל בשבוע הבא”.

שר המלחמה לאוסון מסר לבית הנבחרים הבריטי תאור מפורט על חטיפת הקצינים הבריטיים בארץ ישראל. אך סיים את דבריו, קם הציר סטוקס והציע לגרש את כל המנהיגים היהודים, ולטאטא את כל מחסני הנשק במושבות ובכפרים.

שר המלחמה לאוסון: “רצוני להזהיר, כי חייהם של הקצינים נמצאים בסכנה וכל מלה ומלה יכולה רק להביא נזק לאין ערוך ולהגדיל את הסכנה…”

יואל הקשיב וחייך. אכן גם בפרלמנט הבריטי נזהרים מלדבר מפחד הארגון – והקריין המשיך:

"הציר היהודי ליפסון: – רצוני להביא כאן את רגש החרפה והזוועה בעטיית המאורעות האחרונים. הוא הבטיח לבית את תמיכת היהודים להחזרת הסדר ושלטון החוק בארץ ישראל.

מר לאוסון הוסיף, כי נוסף על חמשת הקצינים נחטפו גם קצין אחר וקצינה אחות שבאה לחופשה מקהיר לחיפה, ואומנת בריטית בירושלים".

יואל התפלא לשמוע זאת: איך זה? גם בחיפה – חלף הרהור במוחו.

המחט זזה לעבר ירושלים ונשמע בין היתר:

דוד בן־גוריון השוהה בלונדון הוזמן היום לראיון עם שר המושבות ג’ורג' הול. בשעת השיחה הביע בן גוריון את התמרמרות הסוכנות היהודית וצערה על חטיפת הקצינים שבאו כאורחים אל המועדון שהוקם בשבילם על ידי יהודים. מר בן גוריון מסר לידי השר איגרת לשם העברתה להנהלת הסוכנות בירושלים, בה דורש יושב ראש ההנהלה לפנות בקריאה אל הישוב העברי כולו שיגישו את מלוא עזרתו לשלטונות במאמציהם לשחרר הקצינים החטופים בכל המהירות האפשרית…

אח"כ מסר הרדיו את הודעתו של שרתוק:

“ברצוני להודיע, שהנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי עומדים בתוקף מאחורי הודעת עירית תל־אביב בענין זה. אם יש אצל אלה האחראים למעשים אלה קורטוב של אחריות ותבונה, אם יש שריד של התחשבות בדעת הקהל – עליהם לציית לרצונו, הברור והמאוחד של הצבור היהודי ולשחרר את הקצינים החטופים. אפילו מבחינה של תועלת הכוונה המעשית גרידא – אין זה אלא שגעון אם ברצונם לסייע למטרה שלשמה נחטפו הקצינים – עליהם לשחרר מיד את הקצינים”.

“קול ישראל” הודיע: תנועת המרי צוותה על הארגון הצבאי הלאומי לשחרר את הקצינים הבריטיים.

חיוך קל עלה פני השומעים – מי הוא זה “המצוה” על הארגון לשחרר את הקצינים?

כאשר הוסר העוצר ויהודים החלו יוצאים לרחובות, החלה השתוללות פראית של החילים והקצינים הבריטים. יהודי בשם עמרם רוזנברג בן 35 נרצח מן המארב ע"י שני קצינים בריטיים ליד קולנוע מגדלור, רבים אחרים נפצעו. פה ושם נראו סימני פריצה ושוד של החילים “ששמרו” על העוצר, בחלונות הראוה. מבתי קפה וחנויות הוצאו הרהיטים והשלכו לרחוב – הכל תוך נתינת חופש ליצר הנקמה.

בגליל, בכפר גלעדי, עמדו אנשי המושבה מול חיילי הלגיון הערבי וצבא בריטי בהתנגדותם להרשות חיפושי נשק ומעפילים בתוך מקום מושבם. מיריות הלגיון הערבי לעבר היהודים נהרגו צבי אשכנזי מיסוד המעלה והרצל פרל ממחניים, נפצעו כשבעים איש.

העוצר בתל־אביב נתן את אותותיו גם בירושלים. בעיקר, ניכר היה רישומו של צו האיסור על החיילים הבריטיים לבוא בדברים עם היהודים. העיר אשר אותם הימים המתה מקצינים וחיילים בריטיים – נתרוקנה מהם לחלוטין. אם נראו פה ושם חיילים – הרי היו אלו משמרות מזוינים או קצינים בריטיים אשר הועברו עתה על חפציהם ממלונות יהודיים לקסרקטינים. הם דמו לקבוצות של פליטי מלחמה המטלטלים ממקום למקום.

המתיחות הכללית הלכה וגברה.

 

הדי החטיפה בבית־הסוהר    🔗

בשעה זו, כשבתל־אביב ובמידה מסויימת גם בירושלים נמצאו יהודים חפשים עצורים וכלואים בבתיהם – היה מקום אחד אשר עצורים וכלואים מצאו את עצמם פתאום חפשיים… אסירי בית הסוהר בירושלים, אם כי ישבו זה ימים רבים מאחורי סורג ובריח – לשמע הידיעה על חטיפת הקצינים נתרוממה רוחם בקרבם ועל תקוותם הבלתי מעוררת¹³ לזכות לא רק בחופש מבית כלא, כי אם בחירות וביציאה משעבוד – על תקותם זו, נוסף הבטחון כי הנה קרוב היום והולך, כי הנה יכולנו לבריטים.

הידיעה שהגיעה אליהם אתמול אמרה כי יד דואג, כי יש מי אשר לא יתן למשעבד לעשות בהם ככל העולה על רוחו.

שני הנדונים מיכאל אשבל ויוסף שמחון אשר קבלו את הידיעה כי הנה שבו חבריהם בני ערובה להצלתם – נטרדו מהלך מחשבתם, מחשבת סיקריקין, והרהורים נוגים בקרום חליפות: יצר החיים ואהבת החיים אשר נתקלו בימים הראשונים בחומת אדישותם ולא יכלו להעכיר את רוחם של שני הנידונים, אף לא להעסיק את עשתונותיהם החלו לאט־לאט ממלאים ומפעימים את נימי לבם בחרדה הולכת וגוברת.

מאז בואם הסיחו את דעתם מהגורל המצפה להם בצורת גרדום וחבל המתהדק על צווארם עד צאת נשמתם בבדיחות־דעת ובספורים מימים שעברו המתובלים במהתלות, ובהיות שניהם בעלי קול ערב הרבו לשיר שירי קרב ומרד.

בשעות הלילה, כשהחושך כיסה את פני האחד מעיני חברו, היו מתהפכים זמן רב על מזרונם ולא פעם נעקרה מלבם אנחה מקוטעת, מוסתרת בוגדנית… שמע האחד את אנקת חברו האסיר ועשה עצמו כלא שומע.

אכן, למות למען רעיון הגאולה – מי אדם בארגון שלא היה מוכן לו, אולם העמידה בצל הגרדום ימים ארוכים בתא מבודד, כשהכל מסביב מאלץ אותך לשמוע רק את קולך, להקשיב רק לרגשותיך, להתרועע רק עם זכרונותיך – ששפעו חיים, שהגו חלומות לעתיד, שידעו אהבה ושנאה – עמידה זו, שומה עליה לההפך לחרדה, לערגון טמיר, לכמיהה למה שהוא בלתי נתפס, משהו חזק מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו, להחניקו, להטביעו במהתלה, או אף בשיר שאתה יוצרו, שאתה עצמו מזמר אותו מקרבך…

שם למעלה מתנהל הירח, שולח קו כסף מבעד לאשנב תא המות. – למה תתנהל שם, ירח? מי דורש את שביבך החוורור, כלום באחד הספסלים שבגן העיר נתקלת ובמבט כמה־אהבה פגעת? לך לך מפה ירח, את קול העלומים, אשר אתה מחפש לא תמצא בתא המוות…

והירח שומע וחולף לו, ודאי… עתה חולף ענן מבהיק באורו, קצהו האחד שחור וקצהו השני בהיר לבן – יהודי… ממש כיהודי דמותו, יהודי בבגדיו השחורים עטוף טליתו הלבנה מוכן לקידוש השם… מה קרובה תוגתו של ענן זה לדמדומים שבתא הנדונים…

הנה מיכאל מזדקף מעל משכבו, משעין את גבו אל אבני הקיר הצוננות. עיניו נדלקות בחשכה ונעימה חרישית אשר נקלטה אי־פעם קולחת עתה עם תוכן חדש:

נגני, נגני לי גיטרה,

הערב כה עצוב,

אולי אשיר אנכי

על מה שלי אהוב?

שמחון מקשיב, אינו מניד אבר וקול חברו המשורר ממשיך את נעימתו:

כתלים כתלים מה עביתם…

מה צר חדרי ביניכם,

אך זאת אוכל להבטיח

לא אשוב עוד לראותכם…

הנה עוד מעט יתנדף גם הענן, השחר יעלה, יבשר בו יום נוסף, מי לא יקבל בואו בשמחה, מי לא יפקח עיניו בתודה – אך כאן, בתא המוות רעה בשורתו: עוד יום אחד באת לגזול ממנו, השחר…

אך אותו יום הציף שחר אחר את תאי לבם של אשבל ושמחון. אמנם הוא לא בא עם שחר, אלא בשעת הטיול הקצרה, כאשר קראו לעברם חבריהם האסירים את הבשורה: בתל־אביב ובירושלים נחטפו קצינים בריטים גבוהים להצלתכם.

שני הצעירים חמוצי הבגדים, קיבלו גם ידיעה זאת בשקט… אך הפעם שקט זה לא היה בו עוד מקיפאון האדישות. היתה זו חדווה נעלמה, אשר בידים מלטפות וסמויות מעין איש פשטה מהם את בגדיהם האדומים. פניהם הקורנות של האסירים, שירתם המעודדת, רמזיהם וקריאותיהם מילאו אותם שוב ביטחה. הפכו את מציאותם אגדה, ואת חלומם הרחוק, החבוי, את חלומם לחיות – הפכו מציאות.

אותו הלילה משהציץ כוכב הלילה אל האשנב המסורג של תא המוות, כבר לא גירשו אותו משם. שמחון ואשבל ישבו וחזרו על השיר החדש, חרוז אחרי חרוז, בית אחרי בית, לבל ישכח מלבם, אסור שישכח, עתה כשיש תקוה, כי השיר יחד אתם עוד יצאו אל מעבר לחומות, אל מרחבי האור.

ומשחזרו על שירם פעם ופעמיים וסיימוהו, קם פתאום מיכאל, הניח ידו על שכם חברו, הביט בעיניו והוסיף:

חריקה, הדלת נפתחת,

המיג’ור מופיע בה,

"קום החלף בגדיך,

קבלת חנינה".

“קום החלף בגדיך”,

חלום… מציאות? או מה?

ושמחון תופש את הצביון החדש, העליז, שקיבלו ושר אחריו:

נגני, נגני לי גיטרה

הערב כה יקר

אולי אשיר אנוכי

על שעלי עבר?…

עבר צו־הגרדום? עבר…

– אומר אני, – פותח מיכאל בשיחה – כי עתה ישנה בוקר את דעתו. על בקשתם של ד"ר ויצמן ומוסדות יהודיים ולא יהודיים בארץ ובחוץ לארץ להמתיק את פסק־הדין – לא עוד יענה באישורו…

– שמעתי כי גם “ויצו” ו“ברית נשים לאומיות” השתדלו לפניו כי יבטל את פסק הדין – וגם אותן דחה בלא כלום. המ… האמנם אין הוא מושפע מן המין היפה?

– עתה יענה לכולם, ובסבר פנים יפות. בקשה זו כשהיא “נתמכת” בבני ערובה של קצינים בריטים את ערכה מי יערוך? מובן, נאצו־בריטים אלה עלולים אפילו להתעקש, כדי לשמור על כבודם וגאוותם.

– עד כדי כך יחשיבונו? אַגזמה. העיקר שלא יגלו את מחבואם. אמנם, גם מאסר עולם ביש הוא, אך אם רגלים לאדם מובטח לו שעוד ישאוהו פעם גם אל מעבר לחומה.

הלילה ישנו השנים, מעל צל הגרדום נפרש על ראשם צל כנפיו של הארגון הצבאי הלאומי. שנתם לא נדדה עוד.

 

בריחתו של הקצין צ’טווד    🔗

אותו לילה לא ידעו עדיין אשבל ושמחון, כי הקצין שנחטף בירושלים הצליח להמלט. אליהם לא הגיעה השמועה אלא למחרת היום, אותו לילה בטחונם לא נתערער.

אולם בירושלים ובתל־אביב כבר פשטה הידיעה על בריחתו של המיג’ור צ’טווד.

דבר בריחתו היה כמעט בלתי נמנע, האחראים לשמירתו חששו כל הזמן כי המחבוא לא יעמוד בפני החפושים הקפדניים.

בחצות יום חמישי כאשר החיפושים תכפו וקרבו לשכונה, השגיחו הצופים שעמדו על גגות בתי הסביבה במשמרות הצבא הסוגרים ומקיפים את המקום. בהתאם להוראות שקיבלו השומרים, היה עליהם להמנע בכל מחיר מליפול בידי המשטרה - כי אז היו גם הם צפויים לסכנת תליה. במקרה של חיפוש חייבים היו להתרחק מן המקום. הם מילאו אחרי ההוראה, התרחקו מן המקום ועזבו את החטוף בתוך המחבוא. לקצין היתה שהות מספקת לתור אחרי נקודות התורפה של המקום ומשנעזב על ידי שומריו, פילס לו דרך בעד חלל הפירצה שבין הקיר והגג ויצא. קרבת הצבא מנעה בעד השומרים מלעכבו, ועד מהרה היה הקצין שוב חפשי.

הרדיו הבריטי לא פסק מלהתרברב על הצלחתו של הקצין צ’טווד להימלט והירבה נופך לסיפורים הבדים על אשר עבר עליו. בין היתר מסר הקריין: כי המיג’ור צ’טווד נחטף בלכתו למפקדת הצבא לפגישה עם המפקד הצבאי הראשי הגנרל ברקר. הוא הוחזק כל הזמן כבול בידיו וברגליו ובפיו נתקעו סמרטוטים… שלוש פעמים ביום בשעת האוכל הותרו כבלי ידיו והיה מקבל ארוחות טעימות, בירה וסיגריות, כשבחורה מצוידת בתת־מקלע שומרת עליו, ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטובה עליהם.

אולם הנדונים למות לא ידעו את דבר בריחתו של צ’טווד ולו גם הגיעתם השמועה עליה, לא היתה יכולה להפריעם משנתם. הם בטחו ברוח האחוה שבין חברי הארגון הצבאי הלאומי. הם ידעו שחבריהם לא יפקירום ואם יהיה צורך יחטפו תחת קצין אחד זה חמשה אחרים. הם בטחו.

 

הקצינים במחבואם    🔗

יואל לא יכל לחכות עד שעת ביטול העוצר. התרגשותו הלכה וגברה ומעוצבן התהלך בצעדים גדולים בחדרו ־ הידיעה על בריחתו של המיג’ור צ’טווד מילאה את לבו חרדה לגורל החטופים אשר הוא אחראי לשמירתם. הוא נחפז למחבוא ברח' סלמה. הוא הגיע לבית החרושת. צלצל בפעמון ארוכות וקצרות – כדבר הסיסמה, ראה את השומרים עומדים בטוחים ושקטים, ברכם לשלום, ובקוצר רוח לבש את הגלימה השחורה. הוא נכנס למחבוא וסקר את שלושת הקצינים החטופים, ששכבו על מזרוניהם – עתה נשם לרווחה.

הוא לא התמהמה ארוכות כי מיד אץ לקצה העיר השני. הוא הגיע לבית שברח' ישראלס, שבמחסנו הוחזקו שני הקצינים הנותרים.

כאן ספרו לו השומרים כי בזמן העוצר הרגישו במחסן במכוניות צבאיות שעברו בחוץ. בהתאם להוראה עזבו הבחורים את החדר ונעלוהו, לאחר שהזהירו את הקצינים לבל יקימו רעש. הם ישבו בפינת החצר הסמוכה וחיכו בביטחה כי עוד מעט יגיעו חיילים בריטים לבית ויערכו בו חיפושים. לא היו להם ספקות כי הקצינים יימצאו ובדאגה רבה עקבו אחרי תנועת הצבא. גם השכנים שמו לב לצעירים אלה אשר בעצם שעות העוצר מסתובבים בפינת החצר והחלו מתלחשים ביניהם.

יואל שאל פרטים על הרגשתם של הקצינים ולאחר שנוכח לדעת כי השכנים אמנם הרגישו בבחורים החליט לפנות למפקד הארגון ולהציג בפניו את חששותיו.

אחרי התיעצות דחופה של חברי המפקדה הוחלט לקבל את דעתו של יואל כי יש לשחרר את שני הקצינים המוחזקים ברחוב ישראלס. עתה הלך יואל והרהר אחרי נימוקיו – האמנם צפויה סכנה למקום הזה עד כדי כך, שנמוקי המתנגדים להנחתו לא שיכנעו? הם הלא צדקו באמרם, כי בשחררם את הקצינים מיד אחרי דרישתו של שרתוק ובעיקר אחרי ההודעה המתרברבת של תנועת המרי, שנתנה “פקודה” לשחרר את הקצינים – עלולה להתפרש כאילו הארגון מעדיף משמעת קלוקל זו על האפשרות להציל את שני הנידונים.

צל העיב את פניו. הרי ודאי שתנועת המרי תצהל, תראה עצמה כאילו איומיה ופקודותיה, הם שאלצו את הארגון לשחררם. הוא הרהר בישיבה. המפקד – זוכר הוא, דחה את הנימוק הזה – ראשית כל, אמר, להצלת נידונים, שלשה כחמשה דמי, ואם בהחזקתם של שני אלה צפויה סכנה – אפשר לוותר עליהם, אין לסכן חיי חברים כשאין הדבר הכרחי אמר. ובנוגע להתרברבותה של “תנועת המרי” – הוא רק צחק ובתנועת יד ביטל את כל הנימוק הזה. יתרברבו להם. יבוא יום ויראו כמה מגוחכים היו.

הבית ברח' סלמה שבתוכו הוחזקו הקצינים

בקורו הראשון של יואל באותו יום שבת, היה כמובן אצל שלושת הקצינים החטופים. בקורו הקודם מיד אחרי העוצר בשעות שאחרי חצות הלילה חטוף היה. אז בא רק להרגיע עצמו, “להציץ” וללכת אך עתה בשעות הבוקר של יום שבת זה. היתה שעתו פנויה יותר. הוא צלצל את “הארוכות” ו“הקצרות” ושער בית־המלאכה שבסלמה 9 נפתח. מאיר רחבי, האחראי למקום – קידם את פני הבא בצחוק קורן מעל פניו, כאומר: – ראה פני האורים ותדע מה נעשה בחדר האפל. הוא לחץ את ידי מאיר ונכנס לאחד החדרים הריק מאדם. יואל ישב ובלחש החל שואל אותו פרטים על כל אשר היה במקלט, מאז הביאו את החטופים והשכיבום על יצועיהם. כל אותם הימים לא היתה ליואל שהות לעמוד על טיבם של אלה.

דוד ואהרן שנכנסו אף הם אותה שעה לחדר, החלו מספרים ליואל בלחש, כשהם מתחרים במסירת הפרטים.

– לאחר שהלכת – פתח אהרון – ועזבת אותם כשידיהם מותרות מכבלים, ראינו אותם מתרגשים – התרגשות שבאה כנראה, משום שנתבלבלו ולטשו עינים תמהות כי הנה נפגשו פנים אל פנים עם הטרוריסטים הנוראים. ליתר בטחון צוויתי לכבול את ידיהם ורגליהם בכבלים נוחים. אחר שנוכחו לדעת כי שבויים הם, סר פחדם. אז התחלנו בחיפוש בכליהם.

כל התעודות והניירות שהיו ברשותם וכן החגורות, הנעלים, גפרורים וסיגריות והכסף נלקחו מיד ורוכזו בחבילות חבילות. מנינו בפני כל אחד מהם את כספו כדי למנוע אי הבנה במקרה שישוחררו והכסף יוחזר להם. התעודות נבדקו ונתברר שאלו הן תעודות רגילות של חיילים בריטיים.

אהרן נח לרגע. דוד ניצל את ההזדמנות והמשיך:

– בשעות שאחרי הצהרים הרגשנו בתנועה מוגברת של הצבא באזור הקרוב. אהרן יצא לבדוק את הסביבה. בעבור שעה קלה חזר וסיפר, כי מכוניות מלאות צבא נוסעות לאיטן, והחיילים היושבים בהן מסתכלים לצדדים במבטים נוקבים, כאילו אמנם יכלו על ידי כך לגלות את הבית המאכסן את הקצינים. תנועת השכנים לא עוררה אצלנו כל חשד.

– ומה עשיתם, כשהוטל העוצר?

– עם רדת העוצר גברה בקרבנו המתיחות עוד יותר. השומרים נצטוו לא לגלות אף ברמז קל ביותר לשבויים, כי הוטל עוצר על העיר, וכן להמנע מהכנס בשיחה אתם. אולם תנועת הצבא נשמעה מבפנים. רעש מכונית שהתקרבה אל הבית העביר בנו רעד קל, תמיד נדמה היה לנו כי הנה תעצר ליד הבית והאויב יפרוץ פנימה. אותה שעה הצטידנו ברימונים לצורך נסיגה בלתי צפויה למקרה של אפתעה.

יואל הניד בראשו ניד־של חיוב. אהרן המשיך:

לאחר שהתפניתי מכל סדורי הבטחון התחלתי להקדיש את תשומת לבי לשבויים עצמם. כאן שינה אהרן את קולו ועבר מדין וחשבון למין וידו אישי; – רגיל הייתי לראות קצינים ברחובות תל אביב. אך תמיד הסתכלתי בהם מרחוק ובזהירות. עתה הייתי קרוב להם.

תקפתני סקרנות רבה לתהות על קנקנו של האויב. תמיד נראה לי נושא מדים בריטיים כאיש העלול פתאם לעצרני ואף לירות בי והנה, – קרא אהרן בקול מרומם ובפשוט ידים – האויב נמצא בידינו, אינו מסוכן עוד ומוכן הוא לבדיקה.

תמיד היו הם השומרים והבודקים והנה כאן “נתחלפו היוצרות”. היתה לי ההרגשה הנעימה כי הנני מיצג גוף ממלכתי שבכוחו לעצור ולשחרר אנשי אויב כראות עיניו ולפי צורך השעה. הרגשה זו מלאה את נפשי מין גאוה אשר מעודי לא חשתי בה. –

– ומה טיבם של “האורחים”? – שאל יואל בהעלותו בשאלה זו את השיחה למסלול אחר. רחבי הממונה על השומרים, אשר שהה כמעט כל הזמן בחדר, בו נמצאו הקצינים השיב:

– האחד, קפיטן ספנסר, הנו כבן ארבעים, עושה רושם של סוחר או סוכן חברה מסחרית. אין בו שום דבר טפוסי לאיש צבא. נשוי ואב לילדים באנגליה. גוי די מנומס, די מחונך, מתון בשיחתו. פקיד במקצועו, ראיתיו כאיש נעים ושקט.

– השני – המשיך רחבי, כאשר יואל שבע רצון לשמוע את פרטי תאורו – קפיטן טיילור, אף הוא נראה כבן ארבעים, שחרחר צנום קומה, בעל שניים תותבות – טפוס אנגלי מובהק. איש צבא מקצועי זה כ־17 שנה. שקט, בעל השכלה בינונית או אפילו למטה מזה. רק הודות לותק בשרות הצבאי הגיע כנראה לדרגתו זו. נשוי, ילדים אין לו. אשתו גרה באנגליה. בעל נימוסין אף הוא. אך מוגבל מחברו בהשקפותיו – ואף המעיט להשמיע טענות וטרוניות.

והשלישי הצעיר בחבורה, קפיטן וורבורטן כבן עשרים וחמש הוא. ג’ינג’י וחם מזג. גויס לצבא והצליח לעלות בזמן קצר בדרגה. כשרוני ובעל מרץ. לפני שהתגיס היה פקיד בלונדון. השכלה לו תיכונית, בעל אינטליגנציה מפותחת וחריפות יהודית. הוא קצין בדיביזיה המוטסת הששית, אף כי ניסה להעלים זאת, נראה שידע את חיבתנו ל“כלניות”, עיניו התנוצצו במבט אכזרי – בעמדי על ידו התפללתי לבל אפול בידיו במקרה שישוחרר.

הוא המסוכן שבחבורה – אישר אהרן את דברי מאיר חברו – השומרים קבלו הוראה לשים עליו עין במיוחד. בטוחים היינו, כי מסוגל הוא למעשים נועזים…

– ואיך הם התנהגו עד כה? – שאל יואל לאחר שרשם בזכרונו את כל הפרטים אשר מסרו לו אנשיו.

– היום הראשון עבר עלינו במתיחות רבה. למחרת הבקר ביום העוצר הכריזו שלשתם שביתת רעב כמחאה נגד כבילתם. הם טענו כי זה בניגוד לכל חוק לכלוא אנשים כשידיהם ורגליהם כבולות. ואכן שחררנו את ידיהם והם חזרו משביתתם.

– רק אתמול – המשיך אהרן – פגה המתיחות בינינו לבין השבויים. החלו להתפתח שיחות ווכוחים. הם פונים בדרישות שונות ואנו משתדלים למלא אותן במידה האפשרית. אנו עושים הכל כדי להקל עליהם את החיים… מכינים להם מאכלים כטעמם, נותנים להם עתונים באנגלית, ואף חומר קריאה אחר…

– איך זה מגישים להם את העתונים?

– עוברים אנו עליהם קודם לכן ואת כל הקשור במאסרם אנו גוזרים, כפי שצוית לנו. הם מבינים כי בקטעים הגזורים מהעתונים יש קשר למאסרם…

– גם את עניני אספקת המזונות – הוסיף רחבי – סידרונו¹⁴ כפי שיעצת. צרכי האוכל מובאים בארגזי עץ סגורים והם עשויים לפי טעמם.

יואל הקשיב לכל אשר אמרו לו, כנראה שהיה שבע רצון כי הנה טפח שלא כדרכו על כתפי אהרן, רמז לו והלז נתן לו את הגלימה השחורה. הוא לבשה. הסוואה¹⁵ את פניו ונכנס לחדר הקצינים…

כנראה שהתנהלה ביניהם שיחה ערה, כי בהכנסו נתבלבלו קצת ונדמו. הם הכירו בנכנס את “המפקד השחור” וחשבו כי עתה ישמעו מפיו דבר־מה הנוגע להם, לגורלם. הקצינים שתקו ותלו את עיניהם באדם השחור.

יואל קרב אליהם, שאל לשלומם, נוחיותם ומשאלותיהם. במקום לענות, החלו שואלים אותו בזה אחר זה שאלות על גורלם ומצבם. לאחר שהביעו את טענותיהם אמר להם כי אין הוא יכול להוסיף להם על מה שכבר נאמר, הרגיע אותם התרה בהם שוב שיתנהגו בשקט ויצא.

הוא לחץ את ידי הבחורים ויצא כשאהרון מלוהו עד השער, בצעדים מהירים עבר את רח' סלמה נחפז היה למסור את הפרטים אשר שמע וראה למפקד. ועוד רבה העבודה לפניו – להכין את שחרורם של שני הקצינים האחרים.

 

שחרור השנים    🔗

במוצאי שבת בשעה שמונה בערב הגיע למקום מעצרם של שני הקצינים “המנהיג בעל המסכה השחורה”. לתמהונם של הקצינים החזירו להם את כל חפציהם, חוץ מתעודת זהות של אחד מהם… – פקדו להסיר מהם את הכבלים ותחבו לכל אחד מהם לירה אחת – תמורה לאי הנוחיות והקרעים בבגדיהם שנגרמו להם. משניסה קצין התעופה להחזיר את הכסף לאחד השומרים, סירב הלז בתוקף ולא קבל.

אחר הודיע לקצינים “המסכה השחורה” כי משוחררים הם. משקפים כהות הורכבו על עיניהם והם הובלו אל עבר מכונית שחכתה להם בפתח הבית. במכונית ישבו בחורים אחדים: צפורה, אליהו דם ודוד הפולני. גם יואל ישב עמם. משהוכנסו הקצינם זזה המכונית, כעשרה רגעים נסעו ונעצרו. אז הוצאו השנים החוצה על ידי דוד הפולני וקול שקט אך חזק של אליהו דם הזהירם!

– אל תפנו לאחוריכם עד שהמכונית תתרחק. תספרו עד 100 ורק אז תסירו את המשקפים.

מיד נשמע קול טרטור המנוע. הקצינים הפסיקו את ספירתם. – “ספור” – נשמע קולו המצוה של אליהו… הקצינים נתחלחלו הפעם ספרו בחפזה רבה: אחד… שנים… שלשה…

המכונית החלה מתרחקת. החטופים לא ניסו לרדוף אחרי חוטפיהם. הם הסירו את משקפיהם הכהות ומצאו את עצמם ליד מועדון הקצינים ברחוב הירקון.

•

פגישתם עם השלטונות נערכה במרכז הבולשת ביפו שעה קלה לאחר שחרורם. פני הקצינים היו טובים ולא נראו בהם סימני עייפות. אחד הקצינים סיפר, כי בשעה שהעבירוהו לבית הכלא יכול היה לראות מבעד לסדק שבארגז, כי המכונית נסעה לאורך כביש ראשי כפול ושיחים לו באמצע… לפי תאור זה, יצאו מיד משמרות מוגברים של שוטרים וחיילים וערכו חיפושים מקיפים במרתפי הבתים בשדרות בן־ציון (שאותו זמן היו בה שורות של שוחות ועצים) ובמספר רחובות קרובים, אך לא גילו דבר.

למחרת היום, יום א' ה־23 ליוני בשרו כותרות העתונים את שחרורם של הקצינים ואת פרטי תיאורים¹⁶. במסיבת העתונאים שנערכה אותו היום סיפר הקפיטן שנפצע בשעת חטיפתו כי קבל עזרה ראשונה וכי שומריו החליפו את כותנתו המוכתמת בדם – בחדשה. כמו כן הוסיף ש“המנהיג במסכה השחורה” הבטיח לו שינקטו בצעדים דיסציפלינריים נגד האיש שתקף אותו.

מיד לאחר שיחרורם של שני הקצינים יצא “קול ישראל” של “ההגנה” בשידור מיוחד ובנימה של התרברבות ותרועת נצחון הודיע, כי החטופים שוחררו לפי פקודת ה“הגנה”…

בשעות הצהרים טלפן קול מסתורי למערכת העתונים והודיע: “השלושה ישוחררו בקרוב” – עתון ערב הבליט את הידיעה ובעיר פשטו שמועות שונות על שחרורים נוספים באותה מדה מוגזמת שקודם לכן נתרבו החטיפות המדומות… במידת־הגזמה זו חזרה ההגנה והודיעה, כי הקצינים שוחררו בפקודתה.

אך עד מהרה נתברר כי שתי ההודעות יחד אינן אלא פרי דמיון. הן הופרו כליל לאחר שאלפי תושבים פתחו בשעות הערב את הרדיו בקו 48 – 47, – לשמוע בנשימה עצורה את קול האמת:

“קול ציון הלוחמת” – תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי,

פתח הקריין והמשיך בקולו החזק והנלהב שגבר על כל ההפרעות –

חיילי הארגון הצבאי הלאומי ומפקדיו עומדים דום לזכר חללי האומה, שנפלו בשדות־הקרב בגליל ובמפרץ חיפה. כבוד לחיילי ההגנה, שגופותיהם נתרסקו, אך זכרם קודש לעדי עד, במלחמת החופש; כבוד לחיילי לח"י שמלאו את חובתם עד תומה ועמדו בעוז נגד כוחות אויב עדיפים, אכזריים וצמאי דם ולא נטשו את נשק החופש כל עוד נשמה באפם.

כבוד לגבורתם; תהילת נצח לזכרם. דם לא לריק נשפך; חיים לא לשוא הוקרבו. מדמם – דם גבורים וקדושים – יצמח עץ החיים לעמנו, עץ החופש לארצנו.

שלשה פורעים שנתמנו על ידי שלטון הדמים הבריטי דנו למוות, בניגוד לכל חוק, שני צעירים עברים, שני בנים נאמנים לאומה, שני גבורים, שעמידתם עוררה התפעלות בקרב אחים וזרים גם יחד.

בקשר עם נסיון הרצח המתועב, שנעשה בידי המשעבדים הבריטיים, עשינו אנחנו נסיון – את הנסיון – להוציא את הנידונים מידי התלין. כי צריך שיהיה ברור לכל: אנחנו לא נפקיר את חיילינו לא לתליין ולא לחסד הבריטי. ואין לך מחיר בעולם שלא נהיה מוכנים לשלם, למען קצץ את היד הפושעת, בטרם ירדה על צוארם של אחינו.

המצב שנוצר הוא רציני – רציני כמוות. ובמצב זה רשאים היינו לקוות, שאלה המבטאים כביכול את דעת הקהל, אלה המתיימרים להדריכה – יגלו מידת אחריות ונאמנות, המתאימה לימי מסה ומבחן. התאכזבנו מרה, העתונים העברים, שהודרכו ע"י מי שהודרכו, לא התקוממו נגד פסק דין קטלני, שהוצא בפעם הראשונה על יסוד חוקי הרצח, המכונים חוקי חרום – אותם חוקי החרום, אשר עליהם הודיעו דברי הצבור הרשמיים, כי לעולם לא יכירו בהם ולעולם לא ישלימו אתם. בחצי פה, מתוך הסתיגות הרת־אסון בקשו העתונים העבריים רחמים על הנידונים.

ואנחנו לא רחמים נבקש מאת משעבדי עמנו ומשמידיו. בחורינו מוכנים לצעוד לקראת הגרדום באותו בטחון נפשי ובאותה גאווה פנימית הפועמת בלבם, עת הם הולכים לשדה הקרב. אולם הם יודעים כי כל עוד תהיה נשמה באפנו, ייעשה הכל – הכל – בכדי להתיר את החבל, או שייעשה הכל – הכל – בכדי לנקום את דמם ולשלם לאויב כפל כפלים. והם שוב למדו, כי לא לשוא שמו מבטחם במשפחה הלוחמת.

כל זה נאמר ונכתב, בשעה שמיניסטר המלחמה הבריטי, התחנן לפני צירי הפרלמנט, שלא יגידו מלה אחת מיותרת, שמא היא תגדיל את הסכנה הצפויה לקצינים הבריטיים. כך חרד מיניסטר בריטי לחייהם של בני עמו; ואילו עתונים שלנו ומדינאים שלנו – או אלה החושבים את עצמם למדינאים ­– מפטפטים בראש חוצות, עת מלאך המוות מרחף מעל שני צעירים עברים מצוינים.

*

…לפיכך יש לנו הרשות לומר לכל אלה בגלוי ובקצרה – לשתוק! שלנו הוא הדם – ושלכם הפחד. שלנו הדם – ושלכם ההתרפסות. אם אין אתם מוכנים לדרוש, – לא לדרוש בקול ענות חלושה, כי אם לדרוש – את בטולם המידי של פסקי דין מות, שהוצאו על חיילים עברים – אל תתערבו, אל תשבחו ואל תגנו, – תנו לנו לנהל את הענין שלנו ובחרו לכם למאמריכם נושאים אחרים, המענינים אתכם יותר מחייהם של לוחמים עברים השופכים למען המולדת לא דיו שחורה על גבי נייר, כי אם דם אדום במערכות החפש.

וגם מר שרתוק יואיל לא לתת לנו פקודות, כי פקודות אין אנו מקבלים מאיש, לא כאלו הבאות ממועדוני עתונאים ולא כאלה הבאות אלינו בגלי הרדיו. אנו חוזרים: פקודות אין אנו מקבלים מאיש. פקודות אנו מקבלים אך ורק ממצפוננו. והעם כולו למד במשך השנים הללו, כי זהו מקור לא אכזב, להחלטות עזות ושקולות כאחת, להחלטות, שמניעיהן היחידים הם: נאמנות, מסירות, הקרבה ותבונה אמיתית.

אך מר שרתוק, מצא גם לנכון לכנות את המעשה שלנו – אשר כל דעת העולם החפשי עומד מאחריו – “כמעשה טירוף”. לכך מר שרתוק נשיב לך בפשטות:

רבים הם המעשים שלנו, שאתה כינית במשך השנים האחרונות, “כמעשי טירוף”, ושעליהם מוכרחים לחזור עתה כל כוחות האומה. למד, איפוא, מן הנסיון, והזהר בשמוש כינויים בלתי דיפלומטיים. יותר לא נגיד. אך מר שרתוק אינו צריך לנצל לרעה את העובדה, שלו יש חופש וכוח ואילו חפש הוכוח שלנו מוגבל, מפני שהגבלנוהו לטובת הענין.

הרינו למסור הודעה:

“קול ישראל” מסר היום, – בשידורו האנגלי הודעה, שממנה נובע, כי שחררנו את שני הקצינים הבריטיים שהיו שבויים בידינו לפי פקודה, אשר יצאה מאותו מקור ביום חמישי שעבר.

הודעה זו משוללת כל יסוד!

“קול ישראל” אינו מוסמך לתת לנו שום פקודות. את שני הקצינים הבריטיים שחררנו – ואת השלשה לא שחררנו כתוצאה של שיקול והחלטה שלנו בלבד.

*

וביום השני עם בוקר ספר אהרון לשלושת הקצינים העצורים על דבר שחרורם של השנים. ובעצת יואל מפקדו מיום אתמול רמז להם, כי זהו אות לטובה גם עבורם. אהרן, מעונין היה לעודדם ולחזק את אמונתם כי הם ישוחררו במהרה, כדי למנוע מהם מעשי יאוש, אף כי ידוע ידע שהארגון אחת החליט – להוציאם להורג במקרה שיפגעו באשבל ושמחון.

הקצינים קבלו את ההודעה ואת העדוד בספקות. קצין וורבורטון הצעיר והמרוגז שבחבורה שאל, אם כוחות המשטרה הבריטית מחפשים אחריהם.

– בודאי, ועוד איך מחפשים – ענה אהרן – את כל העיר, את כל הארץ הם הופכים… אך לכם הוסיף, אין מה לקוות הרבה.

קפיטן וורבורטון התרגז פניו האדימו כסלק.

– שירות המודיעין שלנו – אמר בבטחון בהדגישו את המלה “שלנו” – יגלה בסופו של דבר את מקום הימצאנו…

– אם לשרות המודיעין שלכם אתה מחכה – ענה לו אהרן ואף הוא הדגיש את המלה “שלכם” – יכול אתה לשבת, לחכות ולחכות…

נראה, כי לעגו של אהרן ערער את בטחונו של הקפיטן הבריטי, כי נשתתק פתאם. אך

אהרן עוד הוסיף:

– אין לך לסמוך הרבה על שרות המודיעין שלכם, את הנעשה שם אנו יודעים היטב. נסיוננו יוכיח…

הקפיטן הבריטי לא מצא מענה. נדם והפך פניו אל הקיר.

אהרן הגיש לאחרים את העתון האנגלי שפה ושם נראו חורים בצורות רבועים ומלבנים קטנים מעשי ידיו של “הצנזור” המקומי והוא עצמו לקח לו עתון עברי. העיף עין נפלטה מפיו למראיהן, רבות היו ומענינות¹⁷.

הוא קרא:

“א־דיפא” כותב: מחלוקת חמורה שתביא בסופה למלחמת אזרחים בת"א נתגלתה עקב ההתראה החריפה שניתנה על ידי “ההגנה” לארגון הקיצוני להחזיר את הקצינים הבריטיים החטופים – –

אהרן חייך. מבטו עט על “מציאה” חדשה:

רדיו לונדון הודיע, כי יומם ולילה, ללא הפסק כמעט, מחפשים שלטונות הצבא והמשטרה אחרי שלושת הקצינים החטופים. מתכוננים לחיפושים גדולים יותר בעתיד הקרוב – לבו של אהרון פעם בחזקה ­ – החפושים עד עתה לא נתנו תוצאות. כן יהיה גם להבא – הרהר ונרגע.

ושוב:

סופרו של “ניוז־קרוניקל” בירושלים מודיע, כי “ההגנה” בארץ שואפת להשתלט על תנועת ההתנגדות בארץ ישראל. אולם בו בזמן מגנה “ההגנה” את החטיפות. ההגנה תקח בלי ספק נקם במקרה שהקצינים יוצאו להורג. לפי שמועה באה הממשלה לידי הסכם עם האצ"ל לשחרר את הקצינים הבריטיים תמורת בטול פסק דין של מיתה שהוצא נגד שני היהודים שנידונו למות.

– הודעה בלתי מדויקת, אמר אהרון בלבו, אך מענינת. מדובר בה כבר על הסכם בין הממשלה לאצ"ל על בטול פסק־הדין, “יחי אנחנו” – סיים את הרהוריו.

הוא הפך את העתון והחל לקרוא את העמוד הרביעי. לפתע פרץ בצחוק.

– מה מצחיק שם כל כך? – שאלו דוד.

– בא וקרא. הזוכר אתה את הידיעה ששמענו ברדיו ביום החמישי על חטיפתה של קצינה בריטית בירושלים ואחות רחמניה בחיפה; הנה מה שמודיע עתה רדיו לונדון:

“מכחישים בזה את השמועות כי קצינה בריטית מירושלים והאחות וולס מחיפה נחטפו ע”י הטרוריסטים בארץ ישראל. האחות הרחמניה קווימס סות וולס הגיעה עתה לפורט סעיד. החשש כי היא נחטפה – הוציא הקריין את המסקנה הזהירה – היה בלתי מבוסס לחלוטין".

– אני עוד אמש שמעתי על כך – התערב מאיר – מספרים כי האחות הבריטית אשר ברדיו ובפרלמנט הודיעו על חטיפתה, נשואה לקצין בריטי היושב בחיפה. היא יצאה מהבית בהודיעה כי הולכת לעבודתה. כאשר לא חזרה בערב, פנה בעלה למשטרה. המשטרה, שחששה לחטיפה החלה בחקירות נמרצות – לבסוף התברר שיצאה לפורט סעיד בלוית מאהב ערבי.

– בעלה מגיש נגדה תביעה לגט.

– הצלחה של גוי, התלוצץ מי שהוא, בזכות החטיפות יפטר מאשתו היצאנית…

־ ולקצינה מירושלים כנראה לא היו נטיות אקזוטיות כל כך – המשיך אהרון – אותה מצאו בזרועותיו של סתם שוטר אנגלי.

– וכל אלה – הוסיף דוד – קבלו פרסום על הרפתקאותיהם הודות לקצינים השוכבים כאן.

– לפרסומם של אלה אל תדאג, אם רק יצאו שלמים מכאן – ולואי שיצאו, כי הרי אז יצאוּ גם השנים שלנו שלמים – בודאי יקבלו כל אחד מדליה של זהב עשויה מתפוח אדמה.

– או, טוב שהזכרת תפוחי אדמה – צריך באמת לגשת לראות מה עם האוכל שלהם.

*

יום רדף יום. ענין גזר דין המות על אשבל ושמחון ופרשת החטיפה לא ירדו מעל דפי העתונים. בארץ ובעולם רוכזה תשומת לב הצבור אל עבר התא בבית הסוהר בירושלים ולעבר המחבוא הבלתי נודע של הקצינים החטופים. מבוקר חכו לחדשות בערב ובערב צפו לדעת מה יביא הבוקר.

אישור פסק הדין מטעם מפקד הצבא, לא בא. רבים הניחו, כי אם אישור כזה אינו בא במשך עשרת הימים הראשונים הרי אין צורך בהודעה מפורשת. האישור נכנס לתקפו. אך כנראה שנוהג זה לא היה לו תוקף חוקי – ורבים החלו שוב תולים תקוות כי מפקד הצבא לא יאשרו בעוד שאת תקוותם תמכו בעובדת מעצרם של הקצינים.

על אף הכשלונות המרובים פשטו שמועות עקשניות כי הצבא מכין תכניות לחיפושים עצומים ומקיפים בכל רחבי הארץ. אם שלושת הקצינים לא יימצאו תוך מספר ימים – תהיה כל הארץ לאזור חפוש אחד. לחץ הממשלה הלונדונית על שלטונות הצבא והמשטרה למצוא את הקצינים גבר והלך.

לשמע ידיעות אלה, הורגשה התאוששות נוספת בקרב אנשי הארגון, אזנים רגישות תפשו מתוך השמועות האלה לחישה אחרת: – חנינתם של הנידונים קרובה לבוא…

אך לאנשי הארגון היו גם סמנים אחרים לרוח האופטימיות שלהם: פסקי־דין אחרים שהוציא המשעבד הבריטי על חיילי הארגון, שעמדו בפניו בעצם אותם הימים כאשר אשבל ושמחון היו בתא המוות של הבריטים וקציניהם היו בשבי הארגון.

שבוע ימים אחרי שהוצא פסק דין המוות על חבריהם הופיעו בפני “בית הדין” הבריטי, אליהו סנד – הוא גונדר יהושע טמלר, מפקד פעולת החרמת הנשק בסרפנד שלאחריה נאסרו שמחון ואשבל, מי שפיקד על פעולות רבות שלו הארגון, ולא פעם הצעידו קדימה עד אשר נפל חלל מפגז בריטי בעת כבוש יפו, בה מלא את תפקיד ממלא מקום המפקד – וחברו מנדל בלקובסקי, שנאסרו יחד בחולות אגרובנק עת חשו לעזרת פלוגת ה״31".

שקטים עמדו בפני נציגי צבא הכבוש, שהיו בתפקידי שופטים, שלוים ובוטחים. הם ידעו את הכרת ערך שליחותם. הם ידעו כי עתה ייבחן איש הארגון אם פסק דין מות ירתיעו או לא. הם ידעו כי עתה לא רק לחייהם הם נלחמים אלא להצלת חבריהם שכבר נמצאים בצינוק הגרדום.

בתבונה ובחריפות, כשפניו מביעות אומץ לב והחלטיות – התייצב יהושוע לאמר את דברו בקולו האיתן שחבריו כה אהבוהו לשמוע:

״לפני ימים מספר דנתם שני צעירים עברים למוות. חשב חשבתם. כי האיום בגרדום יפחיד את הנוער וירתיעו לאחור. טעיתם. הנה אנו מופיעים. בפניכם, וכקודמינו אין אנו מצטדקים ומתגוננים, כי אם זורקים בפני שליטיכם את ההאשמה הגלויה:

משעבדים ומדכאים אתם, מפירי אמון ומפירי חוק שותפים לרצח המוני, פושעים בין לאומיים, שנידונו ע"י האלהים וההיסטוריה לשאת בעוונם ולרדת מן הבמה.

…ולא רק כאן, אלא בכל הארץ הזאת העומדת בלהבות מהפכה קדושה, נוכחתם לדעת, כי השגתם את ההפך מן המבוקש, הנוער העברי אינו נרתע במלחמתו מפני המות. הלחם נלחם בכם בכל הדרכים שיעמדו לרשותנו".

חברו מנדל בלקובסקי הקדיש גם הוא את דבריו לאזהרה על פסקי־דין שהבריטים הוציאו על חיילים עברים שנפלו בשביים וסיים את דבריו:

הנוער העברי ימשיך להלחם לשחרור המולדת וקרוב היום בו תהא ארצנו שוב כמו בימי קדם, חפשית מפולשים זרים, חפשית ועצמאית, נושאת רעיון הצדק ומגשימה את דברי חוזינו: – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

ואילו לכם, רבותי, הייתי רוצה להזהיר ולהזכיר – הרשו לי שאזכיר לכם, אם כי עברי אנכי ודתי לא דתכם – את אשר אמר מי שהורה את תורתו בהרי מולדתי ובגאיותיה: ״אל תשפטו שמא תישפטו."

לאפתעתם הרבה, קבלו השנים רק שבע שנות מאסר, היה זה הסמן הראשון כי הפרסטיז’ה הבריטית עומדת להכנע בפני עמידתם של אנשי הארגון.

אחרי שבוע ימים נתפרסמה הידיעה על פסק הדין שהוצא נגד השלושים ואחד, שנתפשו בבת־ים באפריל אותה שנה לאחר פצוץ הרכבות. גם במשפט זה עמדו הצעירים חיילי הארגון הצבאי הלאומי ובתוכם הצעירה דבורה קלפוס, חיילת הארגון והצהירו ללא חת ובראש מורם, הצהרות חריפות ותקיפות. דבורה קלפוס אשר הוכיחה כי המרד הנו גם נחלתן של בנות־ישראל – אמרה:

לאחר שדנתם את שני הצעירים העברים אשבל ושמחון, למוות, קמו שניהם על רגליהם, התייצבו ״דום" ושרו, מתוך התלהבות שאתם לעולם לא תבינוה, את ההמנון הלאומי שלנו, את ״התקוה", על כך מסר, בין השאר, הרדיו הבריטי בלונדון, בתתו לעולם בכמה משפטים קצרים תמונה של לוחמים עברים. גאים ובלתי־נכנעים, המקבלים בשירה גזר־דין קטלני, והרי לא תכחישו, כי תמונה מפליאה היא, כי בימים אפלים אלה, בימי האכזריות הפחדנית, יכלה הופעתם והתנהגותם להחדיר בלב כל איש חפשי אמונה מחודשת באדם, באידיאלים ובערכי מוסר אנושיים.

דבריה ודברי חבריה הין האשמה חריפה על שלטונה של בריטניה בארצנו ואזהרה על הוצאת פסקי דין מוות.

ביודעם כי חבריהם נמצאים בשבי הארגון לא העיזו השופטים הבריטיים להוציא פסק דין מוות. אם כי הנדונים נשפטו לפי אותו סעיף אשמה שדן את אשבל ושמחון. כל הצעירים נידונו לחמש עשרה שנות מאסר ובנימין קפלן, אשר נעדר מעת כבוש רמלה ע"י הארגון, נדון למאסר עולם. הנידונים קבלו את פסק הדין הזה בשירה, שלא פסקה גם בדרכם לבית הסוהר בירושלים.

מפקדי הארגון פרשו את פסק הדין תוך גישות שונות. אחרים ראו כי החמרת פסק הדין לאחר שאליהו סנד ומנדל בלקובסקי נידונו לשבע שנות מאסר בלבד – לא באה אלא כדי להרים את הפרסטיז’ה הבריטית מחדש. אחרים ראו בו את המפנה כלפי העתיד וקבעו, כי פסק דין חמור זה בא להצדיק את החנינה על אשבל ושמחון הקרובה לבוא. אלה ואלה צדקו. אלה ואלה ידעו את טיב פסקי הדין הבריטיים, כי לא הצדק קובע אותם כי אם שיקולים מדיניים.

עברו יומיים מאז פסק הדין על ה״31" והשמועות על חיפושים מקיפים נתקיימו. בשבת ה־29 ליוני, היא השבת שכונתה כ״שבת שחורה“, הוטל עוצר קפדני בכל רחבי הארץ. מנהיגי הסוכנות, אנשי הפלמ”ח ומאות אחרים נאסרו. הצבא חפש והחרים נשק בקיבוצים, המתיחות בישוב גברה. תחנת הרדיו שהודיעה מזמן לזמן על מהלך החיפושים הרעידה את לבבות התושבים, שישבו כלואים בבתיהם ורבים החלו ״מפשפשים במעשיהם" ולחכות כי הנה יבואו גם אליהם…

שלוים ואדישים ישבו שני הנידונים בתא המוות שלהם. גם לאחר שהגיעה אליהם הידיעה, כי ה״מנהיגים" נעצרו ומצבם הוחמר על ידי כך במידה רצינית – לא פגה שלוותם. אותה הרווחה הקלה שנתעוררה בלבם לשמע חטיפת הקצינים כבר רפתה, נתרופפה והפכה שוב לאדישות. הם צפו בשקט לאישור פסק הדין מטעם מפקד הצבא. עורך דין קריצ’מן שהוסיף לבקר אותם מזמן לזמן, היה מלא התפעלות למצב רוחם השקט, לעמידתם הסלעית.

גם הרב אריה לוין, שהיה מבקר אותם תכופות בא אליהם אותו יום שבת. הרב אריה לוין, אחת הדמויות הנאצלות שבדור המרד, הרב אשר המורדים ראו אותו כאב קדוש וטהור, שהיה מנחמם ומחבבם בחיבה אבהית. הוא ביקש אותם להתפלל שחרית, מנחה וערבית. הוא נחמם, הוא עודדם. ואף הוא היה יוצא ומתפעל לשני צעירים אלה – שצל הגרדום אינו מעיב עליהם ואינו מדכא את רוחם.

*

יום “השבת השחורה” נתן את אותותיו גם בתא אחר, במחבוא, בו נמצאו הקצינים החטופים. משהודיע הרדיו על החיפושים הנמרצים, נתעורר מחדש בלב השומרים והאחראים החשש לגילוי המקום.

המתיחות גדלה, כאשר אחד הצופים הודיע כי יחידה בריטית קבעה את מקום המטה שלה במרחק עשרות מטרים מן הבית. במשך כל שעות היום נשמעו היטב טרטורי כלי הרכב ויריות בודדות – גם השבויים בחדרם החסום והסגור הרגישו שקיים בחוץ עוצר. הם שאלו לסיבת הדבר, ואהרן לא הסתיר מהם את דבר העוצר;

– עוצר, מחפשים אתכם, – אמר.

צללים קודרים העיבו את פני הקצינים. אהרון הבין לרוחם. הנה, חושבים הם ודאי, שם מעבר לקיר, מטרים אחדים, אולי רק מטר אחד בלבד, מחפשים אותם חבריהם ואינם יודעים, כי לו הושיטו רק את ידם היו מוצאים אותם. שני הקצינים הקשישים שכבו על מזרוניהם מתוחים, אזניהם לקרקע. כאילו רצו לדעת כמה צעדים מפרידים בינם לבין חבריהם – מציליהם. קפיטן וורבורטון התעצבן. ישב, הביט לצדדים, כמחפש מוצא, אך שני השומרים שעמדו דרוכים, נכונים לכל – שכנעו; כי אמנם, יש בכוחו להפנות את תשומת לבם של חבריו מבחוץ – אך אז לא ימצאוהו בחיים…

למחרת היום משנתקבלו פרטים על המאסרים ברחבי הארץ התפתחו וכוחים סוערים בין השבויים ושומריהם. בפני הראשונים נראו סימני בהלה, הם חששו שפעולות השלטונות והתאכזרותם כלפי הישוב ישפיעו על היחס אליהם.

כתוצאה מכך הכריזו שלושת השבויים על שביתת רעב “עד הסוף” או עד שישוחררו. יואל התקשר מיד עם רופא מומחה והלז הביע את דעתו כי אין צורך לשדלם להפסיק את שביתתם ואף אין להפציר בם שיאכלו. אדם יכול לצום כשבועיים ימים מבלי שיבולע לו בעיקר ששותים הם תה עם סוכר.

הימים הראשונים לשביתת הרעב עברו בשקט. הקצינים נחלשו והיו שוכבים על מזרוניהם מחרישים ומעשנים ללא הפסק. והיחסים נעשו קרירים ודוחים.

בימים הבאים הרבו הקצינים את לחצם ואת דרישתם לשחררם. קפיטן וורבורטון הצעיר שבחבורה וחם המזג הבטיח כי עזוב יעזוב את הארץ הארורה הזאת לבלי שוב. קפיטן טיילור החל מראה סימני עצבנות ורק ספנסר נשאר שקט ומתון. אהרון שלא יכול היה לראותם מתענים בכאב היה מסביר וחוזר ומסביר להם, כי לשביתת הרעב שלהם אין כל טעם. הדבר היחידי העלול להועיל להם במצבם עתה, הוא החלפת דינם של שני הנידונים על ידי השלטונות הבריטיים אך נראה הדבר – הוסיף – כי אלה אינם דואגים לגורל שלושה מקציניהם.

– לא, לא! – לא יכול אף ספנסר השקט והמתון להתאפק בשמעו את דברי אהרון האחרונים – לא, השלטונות לא יפקירו אותנו…

ואכן, הם לא הפקירו.

 

הצלת אשבל ושמחון – שחרור הקצינים    🔗

יוסף שמחון מפקד הצבא אישר– מפקד הארגון בטל

בצהרי יום ד' הוא יום ד' בתמוז, כשיצא יואל מביקורו היומי אצל הקצינים החטופים, כולו מודאג להתעצבנותם ההולכת וגוברת, לא הספיק לצאת מרח' סלמה אל הכביש הראשי, וקריאות מחרישות אזנים של מוכרי עתוני הערב נשאו בחלל האויר. תוך בהילות הקריאה שמע יואל – ״שמחון ואשבל…" האנשים שאצו לקנות עתונים עוד הוסיפו על חרדתו, שמא… הם העיזו… חלפה צמרמורת בגופו. הוא ניגש למוכר העתונים ועיניו אורו, באותיות קדוש לבנה הודיעו: ״שמחון ואשבל קבלו חנינה". הוא העיף עין על ההודעה וקרא את הפסקה האחרונה בה:

“החיוב בדין של יוסף שמחון ויצחק מיכאל אשבל ע”י ביה“ד הצבאי בירושלים, ב־13 ביוני ש. ז. על עבירות של תקנות החירום 58 (א), 58 (ב), 59 (ד) ופסקי־דין המוות שהוצאו ע”י ביה“ד אושר ב־2 ביולי ע”י המפקד הצבאי בארץ.

ה. מ. הנציג העליון בתוקף הסמכויות שניתנו על ידי סעיף 16 של פקודת המלך במועצתו מהשנים 1922– 1940. החליף את פסק הדין המוות מאסר עולם".

מפקד הדלק, קיפל את העתון וחזר אל בית החרושת. בדרכו חלף הרהור במוחו; אכן – חשב – המשעבד יצא מן העסק והפרסטיג’ה שלו נשתמרה. איש הצבא – הנוגע בדבר – לא נתן חנינה ואישר את פסקי דין המוות, אבל הנציב העליון, נציג השלטון האזרחי, המתיק את גזר־הדין. איך אומר הפתגם הפולני, חייך לעצמו – “הזאב שבע והגדי שלם”…

הוא חזר לבית החרושת והראה את הידיעה לאהרון, הלה נשם לרווחה; עוד מעט ויבוא הקץ למתיחות עצבים זו.

הוא החל קורא את העתון, ראה את האישור של המפקד הצבאי ו״חנינת" הנציב וחייך. – לעתים רחוקות מאוד, – הסביר לו יואל – משתמש הנציב העליון בסמכותו החוקית הזאת, ולא עוד אלא שלא זכור שום מקרה, שבו נתן הנציב חנינה מבלי שתוגש בקשה לכך ע"י הנידון או סניגורו.

אכן מקרה נדיר הוא, – הוסיף אהרון, – אבל גם המסבות נדירות מאוד והכל בזכות “הפקדון” ששמרנו עליו.

מבטי שני האחראים לשמירת הקצינים נפגשו. זרם של רגשות חלף אותם.

– חושבני שאפשר לבשר זאת גם לשבויינו. – יואל לבש את גלימתו השחורה ושניהם נכנסו אל חדר הקצינים:

– פסק־הדין על שני חברינו שנידונו למוות הוחלף למאסר – פנה אליהם יואל. לשמע בשורה זאת נזדקפו הקצינים על יצועיהם. – ואתם – תשוחררו בזמן הקרוב ביותר, – המשיך, – עתה בינו–נא, כי לשביתתכם אין עוד כל טעם.

הקצינים, נרגשים לחדשה, הסכימו לדבריו, השומרים הגישו להם מאכלים, והם פתחו באכילה לאחר הצום הארוך.

יואל עזב אותם מיד, הוא מהר למטה.

אותו הלילה שררה בחדר החטופים אורה של שמחה. כשבויים כשומרים לא יכלו להבליג על שמחתם. אלה על שעת שחרורם הקרובה לבוא ואלה, על כי אחיהם־לנשק ניצלו מגרדום תודות לפעולת הארגון – פעלם. וגם על זאת שמחו, שהאנשים האלה, אשר יחד אתם חיו זה ששה עשרה¹⁸ יום בתנאים כה מוזרים, ישארו בחיים אף הם. כאשר אהרון עמד על נימה נוספת זו של שמחתם, שקע בהרהורים פילוסופיים ואף אמר אותם בקול לחבריו: – אכן הרגשה מוזרה היא לשמוח על הצלת חיי אויביך. נראה, שהרגש האנושי חזק לפעמים לא פחות מהרגש הלאומי. האדם בסופו של דבר אנוש – סיכם את השקפותיו לאחר שלא מצאו נוסח קצר וברור אחר.

*

אותה שעה נזדמן קורפרל כהן בקרבת מקום לתא המוות וקרא לעבר הנידונים:

– מחר יהיה טוב! מחר יהיה טוב!

שמחון הסתכל באשבל כשעל פניו חתום סימן השאלה. אך גם זה ענה בשאלה תמיהה.

– יהיה טוב! חזר מייק באדישות.

ובתא המוות ישבו שמחון ואשבל והמשיכו לשוחח ביניהם על דא ועל הא. קריאתו של הקורפרל כהן לא השאירה כל סימן בהם. הם היו רגילים שמדי עבור אחד האנשים ליד תאם היה קורא לעברם, בחשבו כי זקוקים הם לעדוד. לכן לא השאירה קריאת “יהיה טוב” זו כל רושם בהם. משנשתתקו משיחתם הוציאו ספרים; “להרוג” קצת את הזמן בקריאה.

– דבר אחד כבר הרוחנו מחטיפת הקצינים, – הוסיף אשבל, – ספרים. מנהל בית הסוהר צ’רלטון, הושפע כנראה גם הוא מהחטיפה ושלח את הספרים.

־אשרינו וטוב חלקנו… – סיים שמחון בשחוק – ופתח את ספרו במקום שהפסיק את קריאתו קודם לכן.

*

בבוקר יום המחרת. הששה עשר לחטיפה, נפגש יואל בדרכו ל״בית החרושת" שברח' סלמה 9 עם אחד מכתבי ״הפלסתין פוסט" שעמד בקשרים עם הארגון הצבאי הלאומי. העתונאי בא לקראתו בקרן הרחובות שדרות רוטשילד־אלנבי, וברכו בשלום עליז. יואל שהיה אף הוא במצב רוח מרומם שאלהו:

מה דעתך, היכן כדאי לשחרר את הקצינים? ליד מלון ״הירקון", – הסביר, – שורצים בלשים רבים והם מחכים לבואנו, שלנו יותר, כמדומני, מאשר לקצינים…

– נכון, נכון! אישר הכתב את דברי בן־שיחו, לא רק שם שורצים הם, כמעט בכל רחובות העיר משוטטות מכוניות משטרה וגם בלשים הולכי רגל. אורבים הם לכל מכונית חשודה. אחר הוסיף, – ומה דעתך אם אציע לכם לשחררם על יד ה״בריטיש אינסטיטוט“, פה, – הניד ראשו לכיוון הבית הגדול שבקרן הרחובות רוטשילד־שד”ל.

– רעיון טוב, שלום – ענה יואל. ומיהר להפרד. היה עליו להכין את הסידורים לשחרור.

בשעת הצהרים נכנס יואל, לחדר השבויים, אותו רגע פקד עליהם אהרון:

– דום! –

הקצינים שהיו רגילים לאורח הצבאי קפצו לדום ונשארו עומדים בשורה אחת. מתוחים, דרוכים הקשיבו לפקודת שחרורם אשר יואל הקריאה בשם המפקדה הראשית.

– עמוד נוח! ציווה אהרון.

יואל ניגש ומסר לכל אחד מן השבויים לירה אחת: משטרי הכסף החתומים על ידי “ברקליס בנק” בשכם, (אשר שם החרים הארגון בפעולה נועזה ביותר, בתוך סביבה ערבית טהורה 6000 לא"י מקופת השלטון הבריטי). באמרו להם:

– להוצאות קטנות, ראשונות.

הקצינים קיבלו את הכסף בהיסוס־מה, מבולבלים היו, ונראו כאילו אינם מאמינים עדיין בשחרורם.

קפיטן ספנסר הודה בשם השלושה על היחס הטוב שנהגו בהם חיילי הארגון הצבאי הלאומי, וביקש כי תינתן להם תעודה, בה מאַשר הארגון כי במקרה של חטיפות נוספות לא יחטפום שנית.

– מקווה אני – ענה יואל, – כי לא יהיה לכם כל צורך בתעודות מסוג זה, כי בקרוב לא יהיו הכוחות הבריטיים מצויים בארץ…

למקום הגיעה מכונית המשא ומכונית עם יחידת הבטחה בראשות נחום, שהיה אחראי גם לחטיפתם. נכנסו דוד ועוזריו לחדר השבויים ובידיהם מטפחות ספוגות כלורפורם. הם הגישום לאפיהם של הקצינים וברגע שהורגש כי תרדמה נופלת עליהם הוכנסו אחד אחד, אל הארגז. (מעשה ידיו של עמיקם מרחובות, הוא הארגז שהביאם הלום.) המכסה נסגר, וכל הנוכחים – יואל, נחום אהרון אליהו, דוד, אפרים, מזרחי ויתר השומרים הרימו את הארגז כי כבד היה מאד ובהתאמצות לא מועטה הציאוהו מבית החרושת להעלותו על המכונית. הטענת הארגז נעשתה במהירות. צריך היה לדאוג דאגה גדולה להעברתו למקום המיועד, מאחר שמראהו היה מעורר חשדות.

הארגז היה כבר על המכונית, אליהו ישב בתא הנהג יחידת ההבטחה יצאה לעמדתה. והאנשים תפסו כל אחד את מקומו – כשלפתע הגיחה מכונית של המשטרה מקרן הרחוב – אליהו התניע מיד את המכונית וזו החלה דוהרת קדימה. ברגע זה קפץ יואל ונכנס גם הוא אל תא הנהג, שניהם היו מזוינים באקדחים. גם דוד הפולני ועוד שנים מהשומרים שהיו מזוינים באקדחים ורמונים קפצו חיש מהר על מכונית המשא ליד הארגזים.

מכונית המשטרה הוסיפה לנסוע אחריהם וקיים היה חשש רציני שעוד מעט יתפתח קרב תוך דהירה במכוניות. על יד הסבוב לשכונת התקוה, ניתן הסימן לנחום שישב שם במכונית יחידת ההבטחה והיה אחראי לה. נחום, שראה את מכונית המשטרה הבין את הסימן והתכונן להכנס לפעולה.

מכונית המשא, נסעה עתה במהירות עצומה לכיוון נוה שאנן ונכנסה לתוך אחת הסימטאות הצרות שבשכונה. לתדהמתם הרבה חסמה כאן את מחצית הדרך מכונית קטנה שעל ידה עמד ערבי. אליהו לא עצר את מהלך מכוניתו ואף החישה למהירות מסחררת. הסימטה היתה צרה מאוד, כאילו חצובה בין קירות הבתים. המכונית התרוממה על צדה האחד וגלגליה עברו על פני קיר הבנוי כחומה. המכונית נטתה הצידה עד כי יואל עצם את עיניו וחכה שהיא תתהפך עליו ועל הקצינים שבארגז… אולם בדרך נס עבר אליהו את המקום בשלום. זעזוע חזק העמיד את המכונית שוב על גלגליה והיא המשיכה בנסיעתה בסימטאות השכונה לעבר תחנת האוטובוסים המרכזית. התנועה הצפופה איפשרה להם להעלם מעיני המשטרה. משעלו לדרך פתח תקוה בטוחים היו כי אין רודפים אותם עוד.

המכונית עברה את בית־הדר, מקום מושבה של המפקדה הבריטית, פנתה לרח' יהודה־הלוי, משם לרח' שד“ל ונעצרה על יד ״הבריטיש אינסטיטוט”.

הבחורים קפצו והורידו במהירות הבזק את הארגז מעל המכונית, העמידוהו על המדרכה ומיד עלו שוב על המכונית. אליהו פתח את המכסה וקרא: Get out קפץ למכונית והמשיך לנסוע בכוון לבית ״הבימה".

לתמהונם הגדול של העוברים ושבים החלו מתרוממים מתוך הארגז שלשה ראשים, כשעיניהם קשורות במטפחות כחולות, של הקצינים הבריטיים. הם היו גלויי ראש, אך כותפות דרגותיהם ניצנצו מעל כתפותיהם לעין כל.

העוברים ושבים שהיו עדי ראיה לא הבינו מה מתרחש כאן. הם הופתעו לראות לפתע אדם במדי צבא, שפניו אדמדמים, שערותיו הערמוניות פרועות, נזדקר מן הארגז. ברגע זה זזה המכונית.

קפיטן וורבורטון יצא מן הארגז וניסה לרוץ אחר המכונית המתרחקת, אך בכוחו שנחלש מחמת שביתת הרעב ובהשפעת הכלורופורם שהממו, לא הספיק לרוץ אלא עד לקרן הרחוב ונפל.

הצלם גולדמן שהוזמן במיוחד על ידי מיכאל מפקד הדלק בתל־אביב, לאותה שעה ולאותו מקום, צילם את הרגע הדרמטי בו יוצאים הקצינים מן הארגז והנציח את סיומה של פרשת החטיפות במצלמתו.

הקצין וורבורטון מנסה לרוץ אחר המכונית

בעוד זה שוכב על הכביש יצאו מתוך הארגז שני הקצינים הנותרים, לאחר שהורידו את המטפחות הכחולות, התכופפו אל תוך הארגז והוציאו משם ספרים מספר. היו אלה ספרי תנ"ך שקיבלו מידי חוטפיהם. השנים רצו לעבר חברם שנפל על הכביש.

ברחוב קמה בהלה, האנשים הכירו באורח אינסטנקטיבי שאלה הם שלושת הקצינים החטופים. כולם היו במדיהם הצבאיים הנושאים שלושה כוכבים שהתנוצצו מעל כתפותיהם, בגדיהם היו מגוהצים ומסודרים – ורק כובעים לא היו להם.

משקם הקצין מעל הכביש עצר מכונית משא ופקד עליה להסיעו לתחנת המשטרה המרכזית ברחוב יהודה הלוי, שני הקצינים הנותרים הלכו ל״בית הדר".

השוטר התורני בתחנת משטרת ״יהודה הלוי" הופתע במידה לא קטנה, כאשר ראה אדם קופץ מעל למושב הנהג של מכונית משא תוך כדי נסיעתה ופורץ בסערה על מדרגות הכניסה.

– אני הוא אחד החטופים – הפליט הבא, וורבורטון נראה נושף בכבדות מהתרגשותו. הוא נח רגע וביקש להביא אליו קצין בריטי.

מיד הודיעו על שחרור הקצינים למשטרה הניידת שנצטוותה לחפש אחר המכונית החשודה לפי התאור שמסר הקצין.

קצין אחר יצא למקום בו נמצא הארגז ועמו מומחה לטביעת אצבעות. אולם אלה יכלו רק לקבוע את מידותיו של הארגז וכן כי הוא נבנה במיוחד לצורך החטיפה. העץ היה רענן והקרשים מבפנים היו מהוקצעים. הם מצאו בתוכו את שלש המטליות בהן נקשרו החטופים. הארגז נלקח למשטרה והמומחה קבע כי טביעות האצבעות שעל הארגז טושטשו…

הידיעה על שחרור הקצינים נפוצה חיש בעיר. המשמרות ששוטטו כל היום שבו מבוישים וחפויי ראש, על שהקצינים שוחררו מתחת לאפם ממש…

אותו ערב רבתה ההתרוצצות בקרב חוגים שונים: קציני הבולשת והמשטרה התרוצצו מקצין לקצין, מחקירה לחקירה; כתבי העתונים חשו אל כל מי ש“רגליהם” וקשריהם השיגוהו כדי ״להעשיר״ את עתונם בפרטים נוספים, אנשי המוסדות הצבוריים אף הם לא היו שקטים, אף הם היו נרגשים מאד.

אך שלווים ושקטים התהלכו אותו ערב אנשי הארגון הצבאי הלאומי. המפקדים הגבוהים קציני המטה הראשי – ישבו שקטים בישיבתם. הם כבר דנו על תכניות חדשות בהמשכת המרד. חיילי הארגון בפגישותיהם הסודיות שמעו פרטים מפי חבריהם המאושרים שהשתתפו באחת מהפעולות הקשורות בחטיפת הקצינים ושחרורם. הכל התעניינו בגורל הנידונים לדעת אם אמנם הוצאו כבר מתא־המוות, רוחם היתה אתם.

ואלה שלא היה להם כל תפקיד, טיילו ברחובות עיר ליחידים ולזוגות, גאים היו, קורנים, איתנים…

למחרת היום הודיעו העתונים בכותרותיהם המרעישות, על שחרורם של הקצינים. ידיעות של תיאורים מפורטים כיסו את טורי העתונים. מבעוד בוקר הצטופפו העוברים ושבים בדרכם לעבודה על יד ביתני העתונים וקראו בצמאון כל פרט ופרט על פרשת שחרור החטופים. מאמרים ראשיים פירשו, הסבירו והוסיפו תבלין משלהם ומאות טעמים למאורע זה. בין האחרים כתב גם “הארץ”:

“הישוב נשם לרווחה. לפחות, בענין אחד היו הכל בטוחים, שאחרי ביטול פסק דין המוות לאשבל ושמחון ישוחררו הקצינים. אבל היה גם ברור שלא קל לחטוף קצין בריטי, קצין צבא, אבל במסיבות הקיימות קשה לשחררו עוד יותר. הדרכים מלאות חיילים ושוטרים. המכוניות נבדקות, העוצר בדרכים מונע נסיעה בלילה, היתה הרגשה שבמצב זה עלול גם ענין השחרור להימשך זמן־מה. אבל הנה התגברו על הקשיים וכך נסתיימה אחת הפרשות המרות ביותר שמילאה, אולי, תפקיד לא קטן במאורעות הימים האחרונים”.

המאמר כלל בתוכו, אולי שלא מדעת כותבו, מהמאה ודברי שבח למורדים העברים, לאנשי הארגון אשר לא רק ידעו לחטוף כי אם גם התגברו על קשיי השחרור. דברי שבח אלה שנאמרו על כרחו של אומרו – עוררו לא על פני איש ארגון אחד – חיוך של סלחנות…

*

קרני השמש הראשונות הציצו מבעד לאשנב המסורג של תא המוות ובעוד הנדונים ישנים על מזרוניהם נכנס שוטר ערבי וקרא בערבית:

– יללא, קומו אתם חוננתם!…

אשבל לא הבין את פשר קריאתו. מה הוא רוצה? שאל.

– הוא אומר כי קיבלנו חנינה, מסביר לו שמחון.

אשבל משך על פניו את השמיכה והוסיף לשכב…

– מה זה אתך, בן־אדם – גער בו הערבי – אני, בשורה בפי ואתם ישנים? בקשיש מגיע לי!

שמחון מגיש לו קומץ ממתקים – שלא ינדנד על הנשמה…

לא עברה חצי שעה ומנדל שנדון לפני כשבוע ימים לשבע שנות מאסר – התגנב אל חלונם: חברה! אתם יורדים! הנציב החליף את פסק־הדין.

מיד אחרי זה נכנס לתא סרג’נט בריטי ובלי אומר ודברים החליף את בגדיהם האַדומים בבגדי אסיר רגילים…

הם עמדו והתפללו, הם קיימו את הבטחתם לרב אריה לוין ונתנו תפילת הודיה לאלהים.

אחר שעות מספר הועברו לשמחת לבם של כל האסירים אל האולם הגדול של השלושים ואחד. הלב עלה על גדותיו. בלחיצת ידים וחבוקי ידידות ניסו האנשים לתת בטוי לאשר לא יכלו למצוא מלים בפיהם.

יהושע זטלר ממפקדי הלח"י שגר יחד עם אשבל בתא אחד לפני המשפט, בחבקו אותו בשובו לתאו אמר בשחוק כי חשב ששייכים הם כבר לעולם הבא, השלשה צחקו, ואשבל הוסיף: – למסקנות מרחיקות לכת כאלה עדיין לא הגענו…

אותו ערב ערכו האסירים בתא השלושים ואחד מסיבה לשני הנצולים וזמן רב עוד המו אותו ערב הכתלים העבים של אחד מתאי בית הסהר הירושלמי מקול שירות המורדים אשר גם במאסרם בני חורין היו.

*

פרשת חטיפת הקצינים תופסת את אחד המקומות הנכבדים בתולדות המרד הגדול. היא הוכיחה לעין כל, לעיני העולם ובעיקר לעין המשעבד הזר, – כי לא עוד יוכל לעשות במורדים העברים כעולה על לבו. כי יש מי שנושא באחריות חייהם של המורדים, כי יש יד היודעת להשיב מנה אחת אפיים.

מבצע החטיפה של בני ערובה להצלת אחים לוחמים, הרים את קרני המורדים גם בעיני בני עמם. מעתה ידעו מה חסרת־ערך היא כל התרפסות והשתדלות, כל אותה התרפקות על המשעבד ובקשת חסדיו – לעומת פעולה אחת, לעומת מהלומה אחת שהיא מונחתת על ראש האויב במקום הדרוש ובמועד הנכון. העם ידע, כי המרד העברי לא עוד יפסק, ואכן נמשך הוא ועוד רבות המהלומות אשר בניו הנחיתו על ראש הבריטים.

 

שמותיהם של האנשים המוזכרים בספר בכנוי או בשם פרטי ואחרים שלקחו חלק במבצע    🔗

אבינועם – יצחק אבינועם

אבני – יוסף אבני

אברהם – אברהם לוקשביץ'

אברהם – אברהם מיקא

אברהם – חיים לנדאו

אבשלום – חיים שפיר

אהרן – אהרן דגן

אהרן – אהרן מזרחי

אילנה – אילזה שרצר

אלדד – משה המרמן

אליהו “דם” – אליהו ספקטור

אלימלך – אלימלך שפיגל

אליצור – יצחק לוי

אלכס – יוסף אלקין

אלכס – מאיר קהאן

אמתי – שמואל אמתי

אפרים – מאיר שיטרית

אריאל – בנימין שמריהו

בניהו – בניהו לוי

בנימין – אליהו לוי

בן–עמי – אליהו לוי

גאולה – גאולה כספי

גד – אלעזר פדהצור

גדעון – עמיחי פאגלין

גל – יהושע גולדשמיד

ג’מל – גד סולמי

דוד הפולני – דוד רפופורט

דוד הפולני – דוד ליסטנברג

דניאל – דניאל אבהר

זרובבל – אברהם כנעני

חוה – חוה עמרמי

חיים טויט – שרגא עליס

חלבי –

יהודה – אלימלך קרוין

יהושע – יהושע סירני

יואל – יעקב עמרמי

יובל – צבי פוני

יוסף – יוסף שמחון

יעקב – אברהם פלג

יצחק – שמואל מייטין

ישי – דב סלומון

ישראל – ישראל ליברמן

לייזרקה – אליעזר גפני

מייק – מיכאל אשבל

מיכאל – אבא שרצר

מילי – פנחס מילשטיין

מנדל בלקובסקי – מנדל מלצקי

מנחם – מנחם שומר

מקס – מקס קריצ’מן

משה – משה מזרחי

משה – משה עוזרי

משה – משה קדם

משה העפולתי – יוסף קרמרמן

משיח – רצון כהן

נג’י –

נחום – נחום סלונים

נחשון – ישראל לוי

עודד – שלמה ברודו

עמיר – ברוך מנדלבליט

עמרם – יואל קמחי

צביקה – צבי ליכטר

צפורה ולדברג פלומין

צפורה – צפורה פאגלין

קבצן – אליעזר שרון

קורט – קורט שלינגר

רוחמה – רחל המאירי

רחבי – מאיר רחבי

רחמים –

רענן – מרדכי רענן

שאול – יוסף רונן

שולמית – מינה ברנט

שלמה – שלמה רוטנברג

שלמה הגבוה –

שמואליק – שמואל קרושניבסקי

תמיר – שמואל תמיר (כצנלסון)