רקע
שלום שטריט
פתיחה

ספרי הראשון “בעלות השחר”, שמהדורתו כולה כלתה משוק־הספרים, הובלע בכרך זה, בשנויים קלים ובתוספת ניכרת.

גם בספרי זה חסרות עדיין כמה חוליות חשובות להִדוק טבעות הספרות כולה. נקוה שבמהדורה הבאה, אם יזכני השם, ימָנה החסרון.

בימות העלומים, כשהלב ננהה אחרי דברי־זמר והגדרה פיוטית, צוּינו התקופות הנידונות בספר הזה בשם “בעלות השחר”. בעצם, לפי מהותן ובהתאם לאופי הזמנים שלהן, יאה להן שם זה גם כיום. אולם עם התבגרות האדם, מתגברת בו השאיפה לפשטות, ונוח לו השמוש בבטוי יותר שכיח: “פני הספרות”. “פני” – תרתי משמע: פרצוף הספרות בכלל, ו“פני” הקריה, היושבים ראשונה בצד ה“מזרח”…

בשם “בעלות השחר” לא השתמשתי במובן המוגבל־הרוחני, שחר הספרות בלבד, אלא שחר הרינסנס שלנו, למלוא משמעותו של מושג זה, בנוסח שמתגשם עתה בחיינו, שחר התחיה המעשית, הגופנית, הארצית. הוא התחיל מפציע ועולה עם ה“השכלה” העברית מיסודו של רנה“וו, (בנגוד לקו הרמבמ"ן) זה מבשר הגאולה ששר: “הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ, גֶּפֶן יְשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ”. מיסודו של רנה”וו, כי ההופעה רמח“ל, משיח האמת, שהִפְרָה ועדיין עומד להפרות את העתיד הרחוק, היה לשעתו גלגל־חמה מַכְהֶה את העינים – והתקופה שלו הצֵלה על עצמה בידיה מזיוו המעַור. מהופעת רנה”וו מתחילה הספרות העברית כָלה ונכספת בדרך הדרגה, בהתאמה עם יקיצת האומה, ל“גאולה" קרובה ושלמה, למלוא רוחב מוּבנה של מלה זו. כרכבת מהירה עברה הרגשת־געגועים זו מגרמניה לאוסטריה, לגליציה (יזכר גם לטריס המשורר!) והגיעה לבסוף לרוסיה ולליטא החמורה של הגר”א, ושם גאה גָאָה האפיק לנהר רחב, שוטף ועובר על גדותיו ברומניו הרומנטיים של מאפו וב“שירי בת ציון” למיכ“ל, עד החזיון הלוהט רפ”ס. ברקאי! השחר עלה!…

בעברנו איפוא את תולדותיה של הספרות־העברית החדשה, מתחוור לנו, שהדרך שלה, שדָרכנו עליו עתה, הוא גופו הנהו דרך התחיה שלנו, לא בבואתה בלבד, אלא הכח המניע שלה, הרוח החיה שבה.

כאור בוקר יופיעו אחד־העם, ביאַליק ומנדלי, הם לא היו שוב הנהיה לתחיה, אלא עצם התחיה, ההתגלמות שלה. נכסי התחיה הממשיים עם כל אותו הבּכּוּר של פירות בשלים.

מעין שתי תקופות כלולות בספר זה: השאיפה לסגנון ועצם הסגנון.

אולם, כאמור, ספר זה חסר גם כמה פרשיות, שבהעדרן אין התקופות מובלטות למדי. למשל, מהאסכולה של הרנ“ק בחר המחבר רק את יצחק אֶרטר, שהרצאת־המסה מנסה למסור את גוונה של המסבה הלזו – ואולם האסכולה בכל היקפה, שהיתה בשעתה פרק מופלא של קלסיות, ביחוד הרנ”ק, לא ניתנה. הושמט גם שד"ל, שבלעדיו לא תתואר הספרות העברית החדשה במהותה זו. מן הנמנע, שחסרון פרשיות כאלו לא יהא פוגם במסכת כולה.

והנה אם נתבונן למהלך השתלשלותה של ספרותנו החדשה, גם בצירוף הכחות האמנותיים המאוחרים שלאחר התקופות הנידונות בספרנו, נגיע לידי מסקנה, שכל דרך התפתחותה וחתירתה של ספרותנו במשך שני דורות היתה מן הכמות אל האיכות. במובן של תמצית הגיעה לנקודת־הגובה. המסה של אחד־העם, השיר של ביאַליק, הסקיצה של שופמן – הועמדו בפני חוסר־המוצא… עתה מתרוצץ בקרב ספרותנו הכוסף לצהרי היצירה, להאיכות הכמותית, כי בדרך הטבע הגיע ליצירתנו תורן של הדרמה, האֶפּוֹפּיאה, (הרומן נעשה כבר אזרח בספרותנו), – כאורח הספרויות בכל הלשונות. ואמנם בשעה שמתגלים סמני אמת־מדה גדולה, שרק לה זקוקים אנו עתה בכל מקצועות חיינו, יפוג השממון המכלה אותנו עתה מנפש ועד בשר. היצירה בנוסח האופק הרחב, היא החוליה הטבעית עתה בשלשלת ספרותנו, שאליה הגיעה בזמננו.

בסקרך עמנו את שדה היצירה העברית, החל מרמח"ל עד לביאַליק, מתחוור לך שהיא העדית בשטחי־היצירה הלאומיים שלנו בתקופות ההן. כל היתר הן כרקחות וכטבחות שלה. היא החלוצה, המפלסת נתיבה לארחות התחיה, והיא גם גולת־הכותרת שלה.

על כותב הטורים הללו למסור בזה גם מודעה קצרה, כדי למנוע סרוס הכוונה. היות ולכמה אישים חשובים, הוקדשו בספר רק מספר עמודים מצומצם, – ניתן להעיר בזה, שלא כמות המאמר קובעת את ערכו של החזיון הנערך ולא את יחסו של המחבר אליו. זיקת המחבר לאישיות הנערכת הרי בולטת לעינים גם בטורים מספר. בעיקר חותכים את גורל המאמר, בין לצמצום ובין לאריכות, גורמים חיצוניים ומקריים.

יורשה איפוא לבסוף להביע משהי מהרגשת ספוקו של המבקר על חלקו ששָפר עליו. איננו סוברים, כדעה המקובלת, שתפקיד המבקר הוא תפקיד ממדרגה שניה. אם עסקם של מספרים־אמנים בבני אדם סתם, בכל אשר אנה המקרה, הרי טפולו של בעל־המסה בארג־אנוש העדין ביותר, בהויה הרוחנית העילאית. (פיטנים והוגים וכו'). טפול ענוג ואחראי – האם אין יש שהשכר הוא לפי כובד האחריות?

ש. ש.

פתח־תקוה, אלול תרצ"ח.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות