רקע
שלום שטריט
ר' מֹשֶׁה חַיִּים לוּצַטוּ

 

מאמר ראשון: אישיוּתו    🔗

עוד נער הייתי בהתודע אלי משה חיים לוצטו, נער בן עשר. והימים היו ימות ערבי פסחים, בעונת הפשרת השלגים ושעת מתן החופש מעול חורף־למודים ממושך ומיגע. אז הגה המורה שלנו רעיון מצוין, להציל את תלמידיו משכחת הלמודים ומבטלה משעממת כאחת, ויציע לפנינו ללמוד איזה “חזיון”, בשביל להציגו בפני הקהל בחולו של פסח. החזיון שבחר המורה היה “לישרים תהלה” מאת רמח“ל. ועלי, הקטן שבחבורת התלמידים, הוטל התפקיד של “תהלה”, מפני שקולי היה מתאים לזה יותר מקולותיהם של יתר בני־גילי המגודלים. ועדיין חרותה בזכרוני ההתחלה של תפקידי מלה במלה, אעפ”י שפרושה נשתנה הרבה הרבה מכפי שהובן לי אז בימי אביבי ­–

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק. הוֹי יִבְלֵי מָיִם

מִפָּז יְקָרִים יָחַד.

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שֶׁקֶט.

מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׂח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא,

מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי.

האם צריך אני להזכיר, שאז, באותם ימות־הבקר הטלולים, עדיין נמצאו אצלנו דברי שירה מחוץ לגדר הערכה ובחינה בקרתית? מי מבינינו התלמידים כבר שמע את המלה “ליריקה”, או את המושג “דרמה שירית”? דברי החזיון “לישרים תהלה” ששנַנו בע"פ היטב היטב, נבעו מפינו כפזמון של “סדור” סתום ואטום ומלא כח אלהי סמוי ופלאי. האם יש מחבר לחזיון זה? האם נפלטו החרוזים הללו באחד הימים מעטו של בן־אדם, בן־תמותה שכמותנו? שאלות כאלו לא נעורו אצלנו בתקופת־חיינו הלזו, שהספרים היו מושטים לנו ישר מפי הגבורה, ביד נעלמה

* * *

אולם התודע נתודע אלי משה חיים לוצטו בשמו רק לאחר מספר שנים. בהיסטוריה של גרץ, שבלעתיה באותה שעה לכל עליה, דף אחרי דף, נתגלה אלי פתאום בעל “לישרים תהלה” בכל שעור גדולתו. איזה טפוס פלאי גדול הכחות! איזה זרם מפכה חיות וכחות יצירה! הרי במשך מהלך הקריאה בהסטוריה שלפני, לא נתקלתי עדיין בבדומה לזה. ראה זה חדש! וברור היה לי מיד – למרות שההיסטוריון ממעט משום מה את דמותו – שזהו “טפוס”, שלפיו ניתן למוד בהחלט את מושג הגניאליות לכל שעורו. גאון טרגי הנהו אמנם רמח"ל זה שקרקעו תמוט מתחתיו. אולם לפי שפעת כחותיו וסכום נקודות־הראות שבהיקפו, הריהו מסמל את הגאונות מאין כמוהו.

מאז החילותי לבקש אחרי יצירותיו של רמח“ל, אחרי כל שיָר של שאר־רוחו. רבש”ע! איזה ספריה עשירה, איזה בזבוז־הרוח בכל המקצועות השונים ומשונים לקצוותיהם ההפוכות! מה הנהו איפוא רמח"ל זה? האם הנהו משורר או פילוסוף, דרמטורג או חסיד, מבקר או מקובל, אידיליקן או לוחם? ספריו מעידים עליו שהנהו כל זה ביחד. כל חבור מחבוריו הנהו אחת הנקודות מהיקף־ראיה מרוכז של אישיות גאונית בעלת עין־נשרים, שממנה לא תתעלם שום נקודת־מראה. אולם מהו סוד־טרגיותו, שמאפיל מכל אחד ואחד שבערוצי־יצירותיו החלולים?

וזו היתה הטרגדיה שלו. רמח“ל זה שהיה מחונן בכלי־הרגשה והשגה פלאיים וחושי אדם גאוניים, אֵררו הגורל שכַּן שתיתו שעליו עמד יהא עשוי גרגרי־אבנים מתפוררים מבלי שום דבק פנימי. זולת עצמו מצא רמח”ל התנונות גמורה מסביבו. שירת ימי הבינים היתה קרובה לגסיסה. השירה החדשה טרם נבטה. היה רמח"ל מנצח גאוני בלי חברי מקהלה. דרמטורג בלי משחקים, בלי קהל שומעים ובלי קהל קוראים. היש לכם מושג של בדידות גדול מזה?

מי היו רבותיו? אומרים: גוּאָריני האיטלקי בעל “הרועה הנאמן”. אבסורד גדול מזה אי אפשר להמציא. לו היתה דעה זו אמתית, כי אז היו “מגדל עוז” ו“לישרים תהלה” ויתר נסיונותיו הדרמטיים דומים ליצירות “המליצים” שהיו רק חקויים, מפני שנעשו כמתכנתם של האחרים. היצירה של רמח“ל הריהי מסוג אחר לגמרי. רמח”ל, אם כי לא היתה לו אטמוספירה חיה של חברים ותלמידים, הרי היו מעורים שרשי־יניקתו הרוחניים בקרקע דורות־עברנו הרחוקים. רמח“ל היה המשך אורגני בשלשלת התפתחות שירתנו, שניתן לו כח־הקסמים לגשור מעברות על תהומות־בהו ריקות, ולרקוע ממעל להן כפת־שחקים טהורה. לרמח”ל ניתן לשמש בריח התיכון השירי, שיהא מעביר זרם מרוצתה של שירתנו מימי הבינים לתקופת חייה החדשה, מבלי שישאר שום חלל פנוי. הפרוזה שלו מזכירה אמנם את פסיעת המהלך הכבושה ומתונה של ריה"ל ובני־העזרא, בטוי־הרוח של כל אישיות מחושלת ומרוכזת. לא כך היתה דמות־מראֶהָ של בת שירתו. זו היתה הד החופש והמרחב. היא הסיעתנו מחוג שירתנו הקלסי־המצומצם של ימי הבינים, שלמרות רחבותה, הרי היתה רק בטוי אישי סוביקטיבי. אפילו “כתר מלכות” של גבירול אינו אלא צקון־לחש מארך של נפש משורר.

רמח“ל היה הראשון בשירתנו שהשתחרר מעצמו, ונתן לטבע, לאדם, לבעלי החיים ולעלילותיהם לעבור בעצמם על פנינו בהויתם המוחשית. לרמח”ל ניתן הכשרון להתבונן ולהסתכל במהלך חיי העצמים ולמצוא ענין בהם כשלעצמם, מחוץ ליחסו הפרטי אליהם, הוא היה מסוגל לתת לפנינו חטיבת־חיים עם טפוסי בני־אדם שונים ומרובים, שיחיו על הגיגיהם וחלומותיהם המיוחדים שלהם, מבלי שיהא אף הוא נטפל עמהם וישקיע בהם שותפותו. הוא הסיענו איפוא מרשות הפרט למרחב של רגשות, הרגשות ורעיונות של אוכלסין מרובים. ולא היתה שירתו של רמח“ל רק המשך הדרגי בשלשלת התפתחות שירתנו בלבד, אלא היה היתה הדרמה שלו גורם נמרץ ודוחף ליצירת הספור העברי הפרוזאי, שחסר היה בספרותנו כמעט מיום שנחתמה ה”אגדה“. רמח”ל היה המספר הראשון – אם אמנם בצורה דרמתית שירית – אחר יובלות ודורות, שכלו אצלנו מבלי הותיר שום רחש־בטוי וזכר של חיים. בחזיונותיו יש תאור חיי בני האדם מכל צדדיהם, עם רחשי־הבטוי של כל רגשות האדם השונים: אהבה, שנאה, נקמה וקנאה, שלבב־האדם לא יתרוקן מהם לנצח. אולם יותר מכל הרי רמח“ל דרמטורג. איש־ההיקף הלזה, בעל נגודי־הרוח המדומים, היה מחונן בכל הסגולות שעושות את האדם לחוזה חזיונות: טמפרמנט, הרגשת־מציאות אינסטינקטיבית ומשורר. עוד בהיותו נער בן שש עשרה כתב דרמה “מעשה שמשון”, שחרוזיה כבר מעידים על בגרות דרמתית. האהבה והמחקר, שני המוטיבים העיקריים שבחזיונותיו, מזכירים לעתים קרובות את הריתמוס של השירה הדרמתית הביבלית שלנו, שרמח”ל היה ממשיכה הראשון בספרותנו:

הַבֵּט יְדִיד אַכְזָר, רְאֵה הַבִּיטָה!

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ אֶרֶץ,

רוֹעֵי גְבָעוֹת אֵלֶּה,

אֶל נַאֲקוֹת לִבִּי אֲשֶׁר הִרְעִימוּ

מִבֵּין נְאוֹת מִרְעָם, בְּשִׂיחִי שָׁמָּה

גוֹלָה, שְׂבֵעַת רֹגֶז –

האם אינה מזכירה איה הסוררה, הכלה ומפרפרת בשלהבת אהבתה, את דמות־מראה של שולמית הנודדה שב“שיר השירים”? או האם לא נדמה לשמוע ב“לישרים תהלה” הד קולו של איוב החוקר לכל תכלית? ההיה רמח“ל בשירתו ליריקן או אפיקן, פַטֶטי או פילוסוף? זה היה משורר האשכולות, שיסודות אין מספר התמזגו בו לחטיבה נאדרה אחת. כי ביחד עם ריח־דורות של תרבות שבירושה שנסתפג בו רמח”ל, הרי לא נתנדפה הימנו זו האלמנטריות השמשונית, שהיתה מוטבעת כסגולת־נפש יקרה בתכונת רוחו. אברך־המשי הלזה, אף כי נתגדל באטמוספירה של טעם־חכמים ומסורת־אצילות ממושכה, לא נכחדה בקרבו התכונה השמשונית הפראית, ששום מרות שבעולם אינה משעבדתה. הוא חתם בעצם ידו כמה וכמה פעמים כתב־התחיבות באלה ובשבועה, שלא לשוב לעסוק בקבלה מעשית ובתורת המסתורין, ולא חש שום מוסר כליות בשעת חלול־שבועתו התכוף, מפני שבנפשו לא נקלט שום רגש התחיבות לשום שעבוד, משום מין שהוא. נקי היה איפוא רמח“ל מאלָתו, כשם שנקי היה ואמתי בשעה שספר לנו שנראו לו בהקיץ אליהו הנביא וה”מגיד" וגלו לו סודות מן השמים. כי הודות למעוף דמיונו הכביר, היו ספוריו אלו עובדה גמורה בלי שום צל של שקר.

ואיש־הפלאות הלזה, שהודות לתעצומות עוזו האמין ששלחו אֵלוֹ להיות גואל לעמו, ראה עצמו כבר בשחר־חייו מוקף אויבים ואורבים מכל הצדדים, ובעודו נער הנהו מתריע בקול־שמשון אדיר:

אֶת מִשְׁבְּרֵי לִבִּי אֲנִי אַכְרִיעַ,

אֶלְבַּשׁ גְּבוּרָה וְנַפְשִׁי אָמִיתָה;

אָמוּת כְּמוֹת גִּבּוֹר וְאָז אַרְגִּיעַ,

אֶחְיֶה בְמוֹתִי וּכְאֵבִי אַשְׁבִּיתָה,

אָמוּת, מוֹת לֹא אָגוּר, אֶשְׂחַק לַפָּחַד.

ואחר שנות מספר, בהתעצם בו זרם־עלומיו, הולך קול זה הלוך ועוז:

… הָאֵשׁ, אֲבָל אִם פַּעַם

הֵסִיר גְּבוּל, יָצָא, וְאָדוֹן אַיִן

עָלָיו וְיִסְגוֹר בַּעֲדוֹ, הֵן אֶלֶף

בָּתִּים וּמִבְצָרִים בְּשֶׁצֶף קֶצֶף,

יִכַלֶּה וְיָשִׂים אֵפֶר.

אש הלהבה הזו ומשברי־הלב הללו – לאן שופכו ונפנו באין מוצא? ושוב אתה עומד לפניו כלפני חידת נצח: מה היה סוף סוף רמח“ל זה? האם מחבר החזיון “מגדל עוז”, הוא גופו חבר גם את הספר “מסלת ישרים” (ספר־מוסר שנעשה לספר הכי עממי־חסידי), שיהא דודי החסיד הוגה בו בין תפלה לתפלה ברוח נמוכה בשביל לכבוש בהשפעתו תעלולי יצרו הרע? הוא היה היהודי הראשון שכתב בעבורנו חזיונות־במה ושתל בקרבנו רגשות אהבה ותאוה. והוא הוא עצמו שנעל דלתות־הלב במנעולים וטבע עליהן שבע חותמות לבל יפרצו הרגשות הללו חוצה, לבלי יבקעו קירות הברזל. ההיה רמח”ל זה איש המדע או טח תפל ולהג? הוא היה במחננו אחד ממבקרי התלמוד הראשונים, וביחד עם זה חבר את “זהר תנינא”, ספר מלא הזיה ותפלות.

כן, הוא הוא זה האדם האחד בכל אותם פרצופי־גלגוליו השונים. כי, כאמור, היה רמח“ל לפי כמות כשרונותיו הטבעיים גאון אמתי, שחסרו לו אמנם בעוונות הזמן שיטת חיים והשקפת עולם מרוכזות. אולם לא חסרו לו, כמו לכל גאון שהנהו גדוש ומלא על כל גדותיו, צרכי ההענקה וההשפעה, שאותם פזר ובזבז בכל המקצועות שהם. לא היה חשוב בעבורו גלוי אישיותו, כי אם הרקתו את שפעת כחותיו והשתחררו מלחץ־האונים הלזה. מבחינה זו זכו בעינינו כל מפעליו מאיזה סוג שהם, כי כחות־הענק יגְלו לעינינו במדה שוה בכל אחד מחבוריו, אם כי כולם ביחד משוללים שיטת חיים בסיסית. ומפני העדרה של שיטה מוצקה, נחל רמח”ל את מדוי לבו הנאמנים, שנחשב היה בעיני בני־דורו להפכפך, בשעה שבאמנה היה זה איש האשכולות שהיה כולל בנפשו דבר דבר והפוכו. וכן גם – יצוין זה לשבחו – שונו דרכי בטוייו הלשוניים בהתאם לנושאי־עניניו וסוגי־השירה המיוחדים השונים למיניהם. מענין להתבונן לאלו דוגמאות שיריות טפוסיות לסוגיהן השונים ולהבדל סגנונן המיוחד, בשביל להכיר את היקף הסתכלותו הטבעי של רמח"ל, שהיה רואה כל עצם בצביונו וסגנונו העצמיים, ולא מהרהורי לבו. הנה לדוגמא קטע רווי מכאובים –

יִסַפְּרוּ מַכְאוֹב לְבָבִי אֵלֶה

סַלְעֵי מְרוֹם הָרָיִךְ,

אוֹתָם אֲשֶׁר לִמַּדְתִּי

תֵּת אֶל שְׁמֵךְ הֵד רָם, וְיוֹם וָלָיְלָה

יַגִּיד כְּאֵבִי בַּהֲמוֹת הָרוּחַ

כָּל עֵץ פְּרִי, כָּל עוֹף כָּנָף –

ולעומתו קטע אידִילִי מרגיע:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָאָרֶץ,

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִגְדוֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֶלְבָּם קַחַת,

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שֶׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאֶמְנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ.

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבֵי הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

ובאותה שעה גופא כתב רמח“ל גם את “זהר תנינא” שלו ויתר ספרי המסתורין בסגנון הקבלה המדויק. ומעין הקורא הותיק לא יבָצר למצוא את הדבק המאחד את נקודות־הרחוק המפורדות שבחבוריו, למרות הבדלם הקיצוני, בין הפנימי ובין החיצוני. כי אם אמנם היה רמח”ל חסר נקודת־מרכז קרקעית, מוחשית מתחת לרגליו, הרי נחַן תחת זאת בנקודת־מרכז רוחנית, ר“ל שמימית, שיסודתה היתה באמונתו העמוקה והתמה במשיחיות שבעצמו, וחוט של ההשראה העילאית הלזו הרי הולך ומתמשך בכל יצירותיו השיריות, המסתוריות וגם המדעיות, בתור חוט־נעימה מיוחד. והודות לרוח־המשיחיות הלזו, שמובלעת בכל אחד מחבוריו, היה רמח”ל מורדף, מעונה ומנודה מבני־תקופתו הרציונליסטים (שמוראה של כת השבתאים עדיין לא סר מעליהם), למרות זרוע־הגבורים של אביו שמנעתהו מכמה וכמה פגעים. אופיו המשיחי לא יכול היה להבּלם, למרות השתעבדותו התכופה לדבּרי־האומה הקפדנים והיחידים. ובכל מקומות־נדודיו, שלשם עקר ביתו מחמת מציקיו, לא נעקר רוח־הגאולה מלבבו. ואף באמשטרדם המשכלת, שלשם טולטל באחרונה וימצא בה מרגוע בחוג חבר־תלמידים וקהל־מעריצים זעיר – גם בה לא ארכה מנוחתו ימים מרובים. כי הדביקתהו גם שם המשיחיות שבנפשו ולא נתנה דמי לו. לבסוף נלאה נלאה רמח“ל לשאת את דממת־השלוה שירדה עליו באמשטרדם השקטה, ונפשו נשאתהו שוב אל שדה פעולה נרחב, שדמת־עלילה פוריה. ואז הבהיקה לעיניו העיר צפת תובב”א בשלל מאורותיה המגוונים: הרשב“י, האר”י, וויטל. ויצרור משה חיים לוצטו חיש את מטלטליו העלובים ומטלטלי אשתו וילדם היחיד, ויחישו פעמיהם אל הארץ הקדושה.

וגם עתה, כשהננו מדפדפים אחרי מאתים שנה בחזיונותיו של רמח“ל וביתר חבוריו החולוניים, ועל פנינו חולפת רוח־בקר טלולה, שמנשבת ועולה מבין עליהם הרעננים־רטובים, הננו תופסים בכל רגשות־ההשגה שלנו, שאמנם משיח־צדק היה בעבורנו רמח”ל זה, כמו שהרגיש נכונה בשעתו בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, משיח שירתנו וגואל ספרותנו החדשה.


 

מאמר שני: רמח"ל ובני דורו    🔗


בקראנו את אגרות רמח“ל, שכונסו וסודרו ע”י דר. ש. גינצבורג, יתחוור לנו, כי בנוף־האקלים הלזה נקודת־הכובד של הויתו. לא שירה וספרות הן קוטב אישיותו, אלא עצם חייו הממשיים. כלום בדברים שבהפשט אנו עוסקים? הרי יריעות־חיים מפעפעות נגולות לעינינו, לא שעשאן רמח“ל לחדות בשמחות את פניהן, אלא שהוא עצמו נושאן, הוא גופו הגבור שהושלך ביורה הרותחת שלהן. החיים גופם של רמח”ל רווחים בזה לעינינו, – לאו דרכי יצירתו ומהותה, אלא מה שרחש והגה הוא ממש; מה שהוסב לו מסביב, ומה שסבל, דאב ושתת דם במשך כ"ד השעות מהמעת־לעת. אכן, אין זו אישיות השואפת לתיקון המדות גרידא ולשכלול העצמיות בלבד, שמחמת השתלמותה ההולכת ומוסיפה, מתווספת ממילא תוספת לערכי־האומה, בבחינת רציפות־נכסים איבולוציונית, אלא אישיות מעשית היא, הפועלת ועושה מבלי־משים באופן ריבולוציוני ונאבקת לשנוי־גורל: שכינתא בגלותא וטעונה גאולה. נפשו גחלים תלהט, ולבא לפומא לא גלי. להפך: השמרנות החנוטה, שנכותה ברותחין של כת שבתי־צבי נערמה עליו לערמת־דשן שמתחתה הבהבו ניצוצות די־נור שלו. הוא, כאילו נחבא אל כליו. ברם, כל אבריו, רוחו ונשמתו שבאפו, העידו ואמרו, שאין הוא קרוץ אלא מהחומר שהמשיחים נלושים הימנו. ענות תורתו ואהבת השלום שלו צמצמו אמנם את גלוי דיוקנו בצביונו האמתי, – אולם מעין־הסתרים שלו הבקיע לו מבעד הררי־עד, בבחינת “בית אבנים יחזה”.

בקראנו את אגרותיו של רמח“ל אנו למדים, שספרי־החולין שלו, החל מ”לשון למודים" וכלה ב“לישרים תהלה”, הספרים שנשתמרו ברעננותם עד היום, היו כֵלים בלבד. (הם היו רק יצירה אליגורית לתורת הנסתר, שהיתה כל עיקרו) מלבד ספרו “לשון למודים”, אינו נזכר במכתביו שום ספר חילוני משלו. כי רק אישיותו בחייה האינטנסיביים בלבד גלמה את יצירתו. אנו סבורים היינו שהוא היה גואל השירה העברית (ושלא במתכוון נעשה הוא לכזה), אולם באמנה לא לחוף זה חתרו משוטיו. הספרות החולונית היתה לו לשעשוע־נפש, שמבלי־משים נעשתה חשובה ביותר, מפאת גדלות אופיו. אולם הוא היה נעוץ בראשו ורובו בנבכי השכבות של המסורת והיה אמון עלי האמונה, והיא היתה כל הויתו, ולכך גם שאף להישג הנישא מכל, שמוּנה אי־שם לאדם מישראל מצד ההשגחה: להעשות למשיח. המשעולים הותוו אמנם כבר ב“זהר” דרבי שמעון בר יוחאי ובספרות הקבלה הענפה, אלא צריך היה רק למצוא מוצא מהמבוך1; ורמח“ל אמנם הֶנחה בעבי העלטה כתינוק רך ביד אבא, – והנה יבהיק לנגדו בזוהר־פלא נוגה ההויה המאירה, כאילו הגיח ממנהרה אפלה. גלוי אליהו, – הריהי עובדה, חזיון שבהקיץ. ודיבור המגיד, – אינו אלא קול מוחשי. והשפונות שלא ניתנו להכּתב אפילו להאר”י הקדוש: “צֻויתי לכתוב, – ע”כ רבו הכתבים מאד, ונראים פלא“. מה העניק איפוא רמח”ל על־פי המגיד ועל־פי צוויו של אליהו? גדולות ונצורות. “אך הנה ג' ספרים יש לי מן המגיד לבדו עד הגלות אליהו ז”ל, וס' ‘קהלת’ יהיה כאלף דפים קטנים בקירוב, וס' ה’תיקונים' – מאתים דפים, והחיבור אשר אני עושה על התורה עד עתה שאני מגיש לכ' ‘אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים’ ת“ק דפים. ועוד יש לי מאמר ‘משכני עליון’ אשר ראה כ”ת ו’מאמר הגאולה' ו’מאמר החכמה‘, ו’מאמר הדין’ ועוד דרושים רבים, ופי' שם מ“ב, ופי' המרכבה, ו’מאמר השם'. כל אלה מלבד חידושים שונים הנאמרים לי בשבתות ויו”ט או בימים אשר אין אני עוסק בחיבורי הגדול“. מדת ההאצלה היתה בלתי מוגבלת. הוא היה שופע תמיד, ללא גורמים ומניעים מסוימים כלל. לא היו אלה סתם הברקות, אלא השכינה היתה שורה במהותו כולה. איזו עליזות־תום של אדם ששפרה עליו נחלתו היתה מפכה מכל הויתו. אף לבעל־דבביה, ר' משה חאגיז, זה הטורקוומדו היהודי שעֶברתו לרמח”ל בערה בו עד להשחית; אף במכתבו אליו נבצר הימנו להתאפק משפוך כל שפע־חדותו מתוך תמימות־ילד לפניו: “כי רק בחלקי אשר חלק לי אלוקי ישראל, לא בזכות ולא בצדקה כי בחסד וברחמים גדולים, ככל האמת אשר כתב באגרתו הח”ר יקותיאל אשר עמדי השבה אלי מהמבורגו – שמחתי ושימחתי אחרים, ונשמח ונעלוז, אשר גלה לי שערי אורה למען דעת להבין ולהשכיל ביקר תפארת גדולתו ולעבוד לפניו בלב שלם. וברוך ד' אשר לא עזב חסדו את עמו ישראל, כי גם בהסתר פנים ידו נטויה עלינו, והעמיד לנו רוח והצלה זה כמה פעמים על ידו אשר בחר בם: האר“י דבי עילאי מאור עינינו ועטרת ראשינו ואחריו כל ישרי לב, כאיש גבורתו”.

בהתפתחות דו־הקרב שבין רמח“ל ובין הרבנים, ניתן לציין שלש תקופות. בתקופה הראשונה, באה ההתקפה על רמח”ל כחתף־פתאום. הוא, בתמימותו, לא השיג בתחילה בכלל את טיב המערכה הלזו. שהרי הוא כמתכנתם, כבעלי־הפלוגתא שלו, ירא־שמים ובעל־מוסר, ואין בינו ובינם שום הפרש כלל, כאילו נעשו מעור אחד. שהרי לא הוא בלבד עוסק בתורת־האמת. שהרי רבו ישעיה באַסאן גם הוא אינו טירון במקצוע זה. ואין צריך לומר ר' בנימין כהן ויטלי מריגיו, חותנו של באסאן, המקובל האלוקי חסיד־הדור. לא תפס רמח"ל בכלל את מהות הפלוגתא. הטון שלו היה רך2 וענותני. בקורת תהא – תבע נמרצות. הוא ידע במעמקי לבו שחף־מפשע3 הנהו. שהרי בכוון אחד נכונו פעמי כולם, מה חטא יכלו למצוא בו?

בתקופתו השניה: עם התלקחות אש־המלחמה, עם התגלות גרויי־היצרים בלבבות הקנאים, כשהחלו לרדוף אותו עד חרמה וירדו ממש לחייו, – אז נתרתח גם רמח“ל, אורייתא דקא מרתחי ביה. הוא שהרגיש נאמנה, שהוא בחיר־יה, שההשגחה יעדתהו לגלות את שפוניה לעמו, שהוא צנור שמבעדו יקרן אור־אלוה לעמו, – דוקא הוא מורדף ונענה על ידי חרדים לדבר ד', רבנים ודיינים שמחמרם קרוץ גם הוא, שכל כוונתם אינה אלא לשם שמים. זהו הקו התהומי שבטרגדיה זו. שהרי אין הוא מסוג שפינוזה ואקוסטא, שאפיקורסותם היתה מעבירתם מחוץ לתחום, שהרי הוא בתוך עמו יושב, והרהורי מינות לא הציקו לרוחו. כל פעולתו הרי נעשתה מתוך מגמה יהדותית־חרדית, באשר הוא הנהו חד מחבריא, בעל סמיכת־רבנות כמוהם, ופני כולם מועדות לתכלית נרצה אחת. והרי כולם ביחד, כאחד, מצפים לביאת הגואל. ומה הוא כי ילונו עליו אם סגולת־הגורל הזו תהא מנת חלקו בחיים מצד ההשגחה העליונה? רבש”ע, מה כל הרעש וכל החרדה הלזו? “והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה'?” והמלחמה ניטשה, המערכה כבדה, החזית רחבה ונסבה מכל העברים. אש־המלחמה אחזה בכל התפוצות: איטליה, גרמניה, פולין, הולנד וארץ־הקודש. הוא עמד כנד בל ימוט, האחד כנגד המרובים. אולם אט אט נסתרו מבצריו, והנה גם המצודה האחרונה נכבשה: באָלה ובשבועה מקבל עליו רמח“ל שלא להרביץ מעתה תורת־הנסתר ברבים. כשמשון גבורו הוסרה גם הימנו עטרת מחלפותיו. האמנם ניטל כוחו? הנדם קול־הגאולה באזניו? האמר רמח”ל נואש לחלומו הגדול?

בתקופתו השלישית נצטלל ונסתנן, לא זרק בליסטראות, כסמבטיון השובת. ירד איזה שקט בנפשו, וזעף־חייו שכך. עד שנת הארבעים שלו הבטיח לא לשנות בקבלה ברבים: כל אותה תקופה היתה הרת־הכנות, שעת־ערגון ליום הגאולה. והנה קרב היום, הולכת ובאה השעה, שעת התגשמות משאלת־לבו. ארץ חמדתנו משעשעת את דמיונו. צפת עיר האר“י ור' חיים וויטל מושכת את לבו. ממשמש ובא זה היום, עשה ד' נגילה ונשמחה בו. המכתבים המעטים שכתב רמח”ל למורו ורבו באסאן ולתלמידיו, וההמלצות אודותיהם מאמשטרדם, מוצפים נוגה שלות־הנפש של אדם העומד על מפתן מחוז־חפצו, מתוך מנוחה ושמחה שלאחר סער, מעין־נפשו לא נעכר שוב על ידי חלוקי־אבנים שנזרקו למצולותיו. שלוה פילוסופית וויתור עילאי אפפוהו. מתוך רקע־נפש כזה יכול היה לצמוח ספר צלול כ“מסלת ישרים”, שנעשה ברבות הזמן ללחם־חוקם של כל שוחרי־מוסר, ושבגללו נעשה המחבר לעצם עילאי בעיני הגאון מווילנה. ממה שהיה לאחר זה, בהשיג רמח“ל את משאת־נפשו, – נשארה לנו רק אגרת צנומה מעכו. עם כל תשוקתנו לדעת את ההמשך, – לוט הוא בערפל. גם קצו נעטר, אמנם בלי חן־האגדה, כבריה”ל: במות שלא כדרך הטבע. גם הוא אוּכל, כאחיו ר' יהודה הלוי, במדויו הצורבים לגאולה מוחשית.

אוסף־האגרות הלזה, הוא ספר חי, דרמטי, רב־העלילה, מלא התאבקות יצרי־האדם וכוח תקפו של גבורו. דרמה רבת־מערכות ומרובת־התנגשויות. ליד רמח"ל מבהיקה גם דמות־הפלאים של רבו באסאן, בישרו ובזיו מדותיו. לרגעים הוא גם מיסר את תלמידו, אולם בהוכחו בצדקת־נפשו, שנתחורה לו בעצם במעמקי־נפשו עוד לפני תהותו וחקירתו עליה, – הוא נלחם בחרף נפש מלחמת־מצוה עם כל משטיניו ומקטרגיו, כמובן בתחום הספירה התיאולוגית. בספר־האגרות הזה מפוזרים גם רעיונות מיסטיים עמוקים, שברי־לוחות של תורת־הנסתר. רב־ענין הדבר לבר־סמכא לאסוף את כל נפוצות־הניצוצות האלה, לאגור כל הפירורים למסכת אחת. היתה מצטללת לעינינו באין ספק שיטה מיסטית מסוימת בהשגת האלהות.

סגנון אגרותיו של רמח“ל שונה לחלוטין מזה של חזיונותיו. סגנון חזיונותיו בן־חורין גמור, שוטף בזרמת־בטוייו, וכאן עסיסיות והתאפקות. בחזיונותיו הוא מקראי, – וכאן חרדי, מזיגה תלמודית־קבלתית. מזיגת העברית והארמית טבעית בסגנונו, שלא כבבני־דורו שסגנונם היה גיבוב של גושים בלתי־מלוכדים. באגדות רמח”ל סגנון הרמוני, ממוזג, פרי אישיות שלמה. כשקוראים אנו את כל המון החרמות, השמתות והנדויים שניתכו על ראש רמח“ל מכל העברים; כשמתלבטות לעינינו שפע הידים המידות אבנים אחריו בשצף קצף היסטֶרי, – אנו עומדים תוהים ומשתוממים על גלגולי־גורלות בעולם: כשאותו האיש המוחרם, דוקא הוא, נעשה ברבות השנים, לסמל המהות המוסרית לאותם החוגים האדוקים, שהיו ברודפיו. כמעט בכל הישיבות ובבתי־מדרשים מתחנכים רוב שלומי־אמוני־ישראל בחסידות ובמוסר על “מסילת־ישרים” לרמח”ל, ואינם פוסקים מגירסתו. בעידנא דריתחא, בעצם ימות המחלוקת שבין הרבנים ובין רמח"ל, נראה היה רקע־מה מדומה לעלילותיהם ומעשי־הרדיפה שלהם. אולם כהיום, בריחוק הדורות, בהשתמט המניע ההווי מהעין, ונראה ובולט רק המעשה הברוטלי כלפי גאון־רוח בלתי־מצוי, – נפלטת מאליה מהפה, מבלי משים, מלת־החירוף המתאימה: ייזואיטיות.

“ואני שמתי איתן משגבי, אלקים חיים ומלך עולם, הוא נחני והוא ינחני; כי אם מגיד שלח לי – הוא שלח לי, ואם אליהו עבדו ושאר נשמות קדושות – הלא הוא השולח, ובדבריהם עשיתי כל הדברים אשר עשיתי. ואם הוא הוציא לגילוי את אשר הסתרתי – הוא היה המגלה, כל אלה ידו עשתה. ואני איני אלא עומד לשמוע בקול דברו לעשותו. מעתה מה אחשוב, ולמה אחשוב, כל גויי הארץ ומלכיהם בראשם כי יעמדו בחרב ובחנית ובכל כלי קרב? אם לנצח ואם להנצח – עבד ה' אנכי; ואם אפר שרוף הייתי על גפי מרומי קרת – אז ידעתי כי אלקים לי, לא באיש בטחתי ואל אדם לא פניתי, ולא אבטח ולא אפנה, כי בה' בטחתי לא אירא, מה יעשה בשר לי? כל קולות וכל לפידים לא ייראוּני ומקול המון גבורים לא אֵחת ולא אענה”.

האם אישיות איתנה כזו עלולה להשבר פעם? היתכן משבר באדם העשוי כמוהו לבלי חת? ואיככה הגיע בכל זה לנמיכות־הרוח שב“שבועה” שלו? נוסח־דיבור כזה, כיצד להלמו לרמח“ל? מכתבו בנידון זה למורו באסאן מאיר לנו כזרקור פינה סמויה זו,– ואנו נוכחים לדעת שלא חל שנוי כל־שהוא באדם וחוסן־רוחו לא נגרע אף במשהו; ויותר מהכנעה יש בהודאתו, כביכול, ביטול הזולת, זלזול בבעל־דבביה. כי כה דברו השנון בודויו לרבו: “… אני מה איכפת לי? והם חישבו שכבר לכדו מבצר גדול, וגם את הנזר לקחו; וחיי ראשי, משחק אני בהם ומתפלא עליהם לאמר: איך אובדי עצות המה, כאלו לבם בל עמם. וכי אם האמת אתי – הודאתי להם תסירהו ממני?” או נוסח אחר באותו ענין באגרת שניה למורו הנ”ל: “האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשר הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם ויהי אשם ללבבם וזיקות בערו לחטאת נפשותם”.

ומאידך גיסא, ככוחו וגבורתו כך גם עקת־נפשו מרובה מהכיל. בנוהג שביוצר, כל עיקר סיפוקו בפרסום יצירתו. והוא, רמח“ל, מוכרח היה לתת אישורו לקבור את ילדי־טיפוחיו בעודם בחיים. נאלץ היה להסכים להקבר חי, הוא גופו, בהיותו בריא אולם. הלא זו החלטתו הנמרצה באזני רבו באסאן: “הנה כ”ת אינו צריך לעצתי. אמנם אם בשל תיבת הספרים כל הסער הגדול הזה, יצוה כ”ת ויקחה אצלו וישרפנה לעיניו. וכעל גמולות כעל ישלם חימה ונקם למי שגורם לזה ולבו לא הוטהר בכונתו לשים, וש“ר”. ומתוך זעזוע־נפש נקראות השורות המחרידות במכתב ר' יעקב כהן פאפורש לר' משה חגיז, שנכתבו מתוך סיפוק של חדות־מצוה: “בכן הנני מהודענא להון שכבר נעשה מעשה זה שני חדשים מקרוב, דהיינו מועטין בשריפה ורובן בקבורה במקום אשר לא ידע איש את קבורתן, חוץ משני שלוחי מצוה יראי אלוקים אנשי אמת אשר קברו אותן עמוק עמוק בקרקע קשה להוציא משם עוד, ואף גם שם גניזתן באופן שבזמן קרוב ירקיבו וישחיקו אותן קרקע עולם. וממני יראו וכן יעשו מי שיש בידו שום דבר מאותן כתבי הנ”ל, שאל ישהה הטומאה בידו וימסרנו לב“ד והמה יבערו אותן כנ”ל". האין בזה מצלילי מעשה תלין?

אכן קרני־זוהר יגיהו גם במאפלית החיים. מצודדת־לב זו השלשלת של זיקה ואחות־רעים הנמשכת מהישיש החכם הרב ר' ישעיהו באסאן לתוך חוליות רמח"ל ומרעיו. יחס־הידידות נוגע ממש עד הנפש. קשרי־האהבה והאוירה של חסידות מהוים חטיבה הגונה וכשרה “והיתה לי ולחברי כלם קדושים, ואין לזר אתנו”. ספירה של אינטימיות וליכוד־חברים מסביב לאידיאה מאירה שכל אחד מהם ממלא שליחות נעלה, ומהוים הם מעגל־קסמים ללא פרוץ. “כלם כאיש אחד יחשבו ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו אלא בשביל כל ישראל”.

גם מקום הולדתו, מקור־מחצבתו, קהלת־הקודש פדובה, היה משמש לו מבצר חזק. אנשי פדובה שראו את רמח"ל בצמיחתו, והכירוהו עד למעמקי שרשיו, הם היו מסוגלים לשפוט עליו ועל עלילותיו. ונאמנה עלינו עדותם הנלבבת בלא משוא־פנים: “מכבד את ה' מהונו תמידין כסדרן, בכונה נכונה ונפש נענה; ומדי שבת בשבתו דרוש דרש משה דברים טובים ונעימים, כלם יראת שמים ודרך חיים תוכחות מוסר, לא נפל דבר מכל דברו הטוב ולא חסר, והכל ברוח נדיבה בלי כסף ובלי מחיר, ולא נהנה אפילו באצבע קטנה, כי באמונה היה עושה”. אהבת־הרעים העזה היתה מורגשת עוד ביתר־שאת עם הפרידה הקשה: “לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למושך בעט סופר, כי מעת נשארתי לבדי – מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת מאפרוחיה”. והוא מעודד ומחזק את חבריו־תלמידיו, ובכל אשר יהיה, שם הוא כולל עצמו אתם, וזאת אשר יבקש מאתם: “הנה הפתחים הקטנים אשר נפתחו לנו בדרכי ה' למבראשונה ללכת בנתיבות סודותיו באמת, אתם אל תניחום ולא יסורו מלבכם הדברים. אך לפחות את אשר השגתם אל תאבדו. ושמחתם בכבוד ה', לבכם יהגה אימה ועיניכם עמוקים יתורו”.

ומעכו בא לתלמידיו מכתבו הראשון מארץ־ישראל וגם האחרון. אנו עורגים לשוא לדעת מה הגיעהו בארצו עם הגשימו את משאת־נפשו. תאבים אנו לדעת את הרגשתו לאחר השיגו פדות נפשו והיכולת לבצע את אידיאַלי־החרות. האם רותה נפשו עדנים לאחר שהותרה מחרצובותיה, או שמא דכאתהו הגלמודות לאחר הרחיקו נדוד מעדת תלמידיו, אחיו לצרה ולטעם־הסבל ולמשוש־הדבקות שבבדידותם? נסתם כל חזון העתיד ואין כל זכר להמשך־חייו במולדת ושום סימן לחדות ההתרפקות על הארץ וסבל ההתערות בה. אחרי המכתב מעכו, סמוך לו, יש בספר עוד קינה מרה מרבני טבריה, על פטירת “הרב הכולל, המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוה”ר משה חיים לוצטו“. סתומה הידיעה ואין ברורות באופן המות. כחברו רבי יהודה הלוי, נעקר גם הוא מיד להופעתו על מפתן הארץ, בלי לוית־החן ששתה האגדה בראש אחיו הבכור. גם מקום קבורתו סמוי ושנוי במחלוקת. לפי אגרת־הקינה הנ”ל מקום־קבורתו ב“טבריה אצל רבי עקיבא ע”ה", ואחרים סבורים: בבית־יוסף. ואנו שבי־המולדת, מאתים שנה לאחר האספו, איננו יכולים אפילו לבוא להשתטח על קברו הקדוש.

תרצ"ז.


 

מאמר שלישי: רמח"ל בארץ ישראל    🔗

(בחזון)

יום הלולא היה יום זה שבו נכנס רמח"ל לארצנו, וגדול לאין שעור היה אז משושה.

ותתקשט הארץ ביום ההוא לכבוד האורח. ביחוד היתה נהדרת קבלת־הפנים שערך לכבודו עמק יזרעאל, שעל פניו עברו רמח“ל ובני ביתו בדרכם צפתה תובב”א.

צהרי־חורף רעננים הבהיקו בטללי אורותם, כפנינים האלו שלטשן משה חיים לוצטו באַמשטרדם המעטירה. וקול לצהרים כקול הפנינים בהשחזן. וריח האתרוג נשא מכל העברים. ועמק יזרעאל שכסהו בר החרף, הוריק היום עמוק יותר מבשאר הימים.

נשתתק קול הים, שהד המיתו צלל עוד באזני רמח“ל. גוע לאט לאט לקול המולת גלי הקמה. ולכשראתה אמא־אדמה, כי הולך הים הלוך והתעלם מן העין, ותלבש פתאום גאוה ותחשף לפני רמח”ל את יקר־גנזיה:

שָׁם הַרְרֵי אֵל רָמוּ

עַד מִפְרְשֵׂי עָב, עַד נִבְלֵי שָׁמַיִם

רֹאשָׁם הֲכִי יַגִּיעַ;

שָׁם מֵי מְּנוּחוֹת, מַעְיָנִים נָזֹלוּ,

בֵּין הַרְרֵי עַד יַחְדָּו יִתְהַלָּכוּ,

שָׁם מִפְלְשֵׂי מִטְרוֹת עֹז יָרִיקוּ

שָׁם טַלְלֵי אוֹר יַעַרְפוּ שָׁמַיִם.

ומאחר שבטוחה היתה אמא־אדמה בהכרעת השפעתה המחלטה, אז השפילה גם קולה ותתענו ותאמר:

כִּי הַסְּתָו עָבַר, חָלַף הַגֶּשֶׁם,

אָבִיב יִבַכֵּר פֶּרַח,

אָז כָּל נְאוֹת מִדְבָּר, כָּל מוֹצָא דֶשֶׁא

בֶּגֶד יְרַקְרַק לְמִכְסֶה יִלְבָּשׁוּ,

צֵידָה לְחַיְתוֹ יַעַר

וּלִבֶהֱמַת הָאָרֶץ,

נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כִּי תִמְצָא מָנוֹחַ,

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה לִבְנֵי אִישׁ יַגִּיעַ,

עַל כָּל פְּנֵי שָׂדֶה, שָׁרוֹן וָעֵמֶק

מֶגֶד תְּבוּאוֹת שֶׁמֶשׁ

מֵהָאֲדָמָה נִצָּנִים יִצְמָחוּ.

הרגיש רמח"ל פתאום כי הפך להיות גם הוא לכלי־שיר, אחד מכלי־זמר הרבים שמסביב, שקולותיהם נשמעים ופניהם אינם נראים. והיה בגבור קולו, ויחבאו מפניו שאר הקולות, כאילו עצרו כלם את נשימתם. לבד ההד נתדרדר בכל מלא שטח האור:

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם נְעִימֵי שֶׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדַד הֲלוֹם תִּגְבַּהּ,

מַה יָּקְרוּ לִי אֵלֶּה

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מְשִׁיבוֹת נֶפֶשׁ –

וירא רמח“ל את עדר הכבשים הצחור שגלש לו מהתבור כשפיותיהם פעורים וקולותיהם נראו ממרחק מבלי שנשמעו. מאחורי העדר יהלך שפי כמו על בהונות רגליו, הרועה עטוף בטליתו, וחלילו כאילו גנוזות ילאט. והיה לרמח”ל כאילו עבר בשכבר הימים דרכים אלו. כאילו ראה בימיו את ההרים האלה, ובחביון סלעיהם עקבותיו חרת.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נָעַר,

מַה טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה נַּעֲמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֵךְ,

הֲלוֹךְ וְרָץ וָשָׁב, בְּעֵינָיו יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ,

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בוֹטֵחַ,

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

נתקלה עינו של רמח“ל ברעיתו המתנהלת לשמאלו על הפרדה, מרופדת בכרים רעננה כבערשה. חלף מבטו על־פני הנער, יוצא חלציו, שהרחיק רכוב אחרי שובבות לבו, הרחק כמטחוי קשת מאביו. ותכל נפשו של רמח”ל שבעתים מבראשונה. קמה לעיניו מנטובה הנאוה, קרית דוד פינצי, והימים מאז נעורו, אשר אורו לו שם, שם, בעת שהמה אל צפורה זו שלו – כאשר תהמה עתה לעיניו היונה על אפיקי הירדן.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה,

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּתֵּן לְחֶלְקוֹ חֵשֶׁק,

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמוֹהוּ

בּוֹ יַעֲלוֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה –

ובראות לוצטו שרגש־הבושה האדים את פני רעיתו שִסָהו יצרו להוסיף גרותה עוד:

אִם עֲיֵפָה נַפְשׁוֹ, בְּבֵין שָׁדֶיהָ

יִשְׁכַּח עֲמָלוֹ, כִּי לְאוֹר פָּנֶיהָ

אֶת כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּבָר זוֹנֵחַ:

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵ –

נחנקה ההברה השניה של המלה “שמח”. הכנרת נגלתה פתאום לעיניו, כאילו נבעה זה עתה ראשונה מאפיקה. מקופלה, הדוקה, ודחוקה במצריה האינסטרומנטליים. מיתריה נכונו וקשת מתוחה מנצחת עליה. נאלם רמח"ל לגמרי. נִטַל משוש שובבותו מלבבו, ואיזה זהר תכול עמוק חדר למשכיות נפשו, ורצד בה כרצד ההרים בכנרת בחופיה, וכהנוד בה בבואת ידו של הספרדי, במשותו עכשו מכמרתו המלאה דגים.

פתח הדיג הספרדי שנטפל אל רמח“ל – לאחר שהעמיס את מכמרתו שמלאה דגים על אתונו – אגב נתינת שלום לרמח”ל: “ההתבונן כבודו? תנין שהתהפך עתה על צדו, הוא הרתיח כך את המצולה. לו היתה נמצאת עכשו סירה על הים, כי אז נהפכה על פיה. לכאורה אין כגלי הכנרת שקטים בין גלי הימים – אולם קרבם הוות וקבר”.

שש רמח“ל לקראת הספרדי כשישו למצוא חרוז מוצלח. כי על כן שפתו של הספרדי צחה ונמלצה, ויש בה מריח הארץ. כפטר מים חיים נבעו מצפונות לב רמח”ל חוצה בשפת עבר. ולזה הלא כמהה נפשו מאז, וכאבן שואבת היתה לו השפה הקדושה בארץ. ‘והנה הכשילהו מזלו במחמר, שזולת המלים העבריות הבודדות המעורבות בלשונו הערבית, זעיר פה וזעיר שם – לא ישמע כלל שפתנו. וגם הדבור שנסה אליו בארמית, גם הוא היה בעיניו כלשון החרטומים’.

“חזקה על יהודי חלב שלא יוציאו מקרבם בר־אורין” – התלוצץ הספרדי מתוך הכרת ערך חשיבותו.

חייך גם המחמר החלבי מתוך התבטלות טמטום ותמהון לבב. ולזיו האור שהגיה את פני החלבי, הכירו רמח“ל כי אחיו הנהו. ולפתע פעם בלבב רמח”ל משהו שמוליד בעין את הדמעה. זו שרק הזהר תזהיר, וסף העין לא תעבור.

פתח רמח"ל שנית ויאמר: “הדגים הללו שהועלו בחכתך, אחא, הרי הנם מזומנים מתחלת ברייתם לכבוד שבת מלכתא, כי מצווים ועומדים הדגים לקבוע צורת השבת. כי צא וראה – שבת בלא דגים – איזה דמות תערך לה”.

ובדברם כה וכה הגיעו אל הררי הגליל העליון, שעליהם להעפיל לעלות לשיא־ראשיהם. והאור והסוד המנצנצים מבין ערוצי סלעיהם מפתים את הלבב כסתרי ה“קבלה”. עקצה של החמה ניטל. חדלו הרוחות לשקשק בכנפיהן. והירח שטייל כל היום בשמי־רום, והיה מאיר כנר זה שהודלק בבית בחצות היום – הלך והבהיר עתה יותר ויותר. רשמו של הירח היה כבר נכר היטב. בחפזה ירדו הערבים.

פתאום היה לרמח"ל, כאילו הנהו רואה את האותיות של חזיונו החדש “לישרים תהלה”, שהיה ארוז עמו בילקוטו, פורחות פה בחלל האויר. נמלטות לנפשן האותיות מעליהן שהיו צרורות בהם, וחיות הן מהלכות פה על ראשי ההרים.

אימה נפלה על רמח"ל פתאום. מה היה לו לספרו היקר הזה? הנה הנם מחשבותיו וסרעפיו נפוצים על ההרים, ופזורים בתוך חגויהם. אל אלהים, מי יאספם לאהלם כקדם? הלא אלו הנן מסות־נפשו, שאמר לגנזן לדורות, – מי ישוב ויכנסן שנית? והאם אכף עליהן את עולו? הרי נכנסו בעצמן מרצונן הטוב כמו בתיבתו של נח. נכנסו חוצץ אחת לאחת, בשקט ובסדר, כשפניהן נהרו מגיל. לא הקדים המאוחר את המוקדם.

וירא רמח“ל את ילדי רוחו, כמה צלולים וזכים הם, והיתה בנפשו הרגשה, שהשיג מחוז חפצו. ומה תכלית האדם בחיים, אם לא השגת הבטוי, שאין בו שום התכסות ורמיה? שמח משה חיים לוצטו שמחה רבה למראית סמני ההשתלמות. כי אם בחזיונו “מגדל עוז” היו מפולשים מבואות ל”מליצה“, מפני ש”יסודתו בהררי קדם", וניתן מקום רחב לדמיון להתגדר בו, לא כזה הוא חזיונו האחרון “לישרים תהלה”, שהנהו משלה וסמלה של הממשות התמידית, מפני הוָסדו על מערכי אנוש הקבועים וחזיונות־המציאות הבלתי מתמוטטים.

חשש הספרדי שלא יהא עובר האיש הנכבד הלזה את זמן המנחה. והיה בהתבוננו שהונח לו לרמח"ל רגע ממחשבותיו, נזדרז ויאמר: “ומה סובר כבודו, ההיה חוזר כבר בשעה זו יצחק אבינו משוחו בשדה?”

הבין רמח“ל את כונתו של הספרדי, ויתפעל מהדר נמוסו של דייג עברי זה. מיד התחיל קול תפלתו מסתלסל ויורד לגאיות שמתחת להררים, והסהר מלוה את בני־חבורתנו על דרכם. נגהותיו נתקלים ומשתברים לרסיסים, מהבהבים ולוחשים מבין חגוי הסלעים. שפתי התולדה כולה ינועו וגם יזועו. ורמח”ל הנהו שליחה העובר לפני התיבה.

ועצב צח הגיח ממחבא הירח, ונכנס לו ללב רמח"ל – ויכרסמנו חרש: “שלמה יעֲודוני אחי, שלמה ישטמוני ויצררוני. מה ארצה אני, ולא ירצה אלי. מה אדרש, ולא ידרשהו גם הוא. הלא אך לפדות וגאולה שקקה נפשי כל הימים, הלא אך לקץ הימין צמאתי – כי זולתו איככה אשאף רוח, איככה אשם” –

ויתאו הספרדי מאד לשוב להכנס עמו בשיחה שנית, מובטח היה כי לפניו איש קדוש. כי על כן עורקי מצחו של רמח"ל וורידי פניו יתנועעו בלי הרף, ומראהו משתנה לרגעים כדמות גון ההרים האלו שמשתנה חליפות.

ולא יכול הספרדי להתאפק עוד ויפתח וישר:

בַּר יוֹחָאִי, בַּר יוֹחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ.

בַּר יוֹחָאִי, בַּר יוֹחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ.

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ,

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.

וייטב הזמר בעיני רמח“ל, כי חנו של המזרח היה חופף עליו, וכרוח שנשבה בין ההרים כה היתה מלודיה זו ללבו. נלוה רמח”ל אליו גם בקולו הוא. פתאום נראה לו לרמח“ל אגב שוררו, שראשו של נערו השתוחח ארצה, וכמעט קט וצנח מעל אתונו. הבין רמח”ל שסוגרו עיני בנו, ויעט עליו כנשר על גוזלו, ויעבירו מאתונו על סוסו ברחמי־אב גדולים. ומיד עטפו בסודרו שהוציא מילקוטו, כמו שתעטה הלבנה חרש את ההרים האלה ברדיד אורה. אמצהו רמח"ל לבנו יחידו אל לבבו, ויקשב למשק־המולתו של קול הספרדי הרוטט.

והספרדי סח לו, שמתחלתו של אייר מתחילים הדרכים האלו שוקקים משאונם והמונם של העולים העליזים לקברו דרשב“י, לחוג את ההלולא המפוארת בל”ג בעומר. ספר: הנסים והנפלאות שהתרחשו בימיו ולעיניו בקברו של אותו צדיק. ואחרון אחרון קשר מספד: “על השרפה שנשתלחה השתא בנחלת ד‘, כי גדולה היתה מנשוא, בהלקח מעלינו נזר ראשנו, “אור החיים” שלנו. ואנו אמרנו כבר בחפזנו, כי משיח ד’ שמו חיים. ועכשו מי ימלא לנו את חסרוננו זה, הוי מי ימלאהו”, ועיני הספרדי תלויות אל רמח"ל, כמי שנטרפת עליו ספינתו ויוחיל שאך הימנו תבא עזרתו.

דממת הלילה נשתררה. באה האשמורה שאיש לא יפריע את דממתה, ואף נשים מרבות שיחה לא תעמדנה בפניה ותכנענה לה. עמוקה היתה הדממה עד כי נמנע כל פה מהפֶצות. חלפו בדממה שלשה בידואים עטויים שחורים. והיו הם כנשמת הליל שהופיעה כבזק פתאום ואיננה. לשמע המלה “בידואים” שיצאה מפי החלבי, נזכר לו לרמח“ל אחיו הבכור הגדול יהודה הלוי, מי שמצא את מותו תחת פרסות סוסה ערבית. וירא רמח”ל את הלב המרוטש והמתיז דם חי, מכבד העקה שיעיק גופו של הבידואי הרכוב על הסוסה. ויחש רמח"ל את הכאב, כאילו קרה האסון הזה את אחיו זה עתה.

בתי צפת צצו ונראו לעין. ונראה היה העולם, כאלו מחה את פיו לאחר המתיקו את סודו, וחזר לו להרגלי־חייו השקטים. בית־העולם שכן לו בעמק – והרפאים כאילו אך זה סוגרו קבריהם תחתם, לאחר טיול־הלילה. נתגלה לו לרמח“ל אליהו הנביא בצורתו מאז, ולצדדיו שני בני־לויה. מובטח היה רמח”ל כי אלו הם האר"י ור' חיים ויטל. זוהי דמותם שערך להם תמיד בדמיונו. ויחש משה חיים לוצטו בנפשו, כי כשחר בוקע הוא ועולה… בוקע ועולה…

תרע"ד.




  1. “מהמבבוך” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. “רק” במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. “שחף־משפע” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות