האשה העבריה בגרוזיה היתה יותר חפשיה ביחס לחברותיה בשאר המקומות. היא היתה נהנית מחרות גמורה וזכויותיה היו מרובות במשפחה. האיש מעולם לא הביט עליה כעל מקנת כספו, אלא כעל רעייתו וחברתו בחיים. הוא כיבד את אשתו והבנים כיבדו את אמם. “חרמו של רבנו גרשם” ¹ היה נהוג בכל תוקף ובשום אופן לא נשא איש אשה על אשתו. אפילו הדין של “גרוש אשה עקרה אחרי עשר שנים” לא היה נהוג ביניהם והאיש היה מקבל בהכנעה את גורלו להיות ערירי ובלבד לשבת עם אשת נעוריו. האשה היתה עסוקה במלאכת הבית ולא התערבה בעניני המסחר, שלפרנסת הבית דאג רק האיש. היא לא היתה יוצאת רעולת פנים כנשי הדגסטנים, כמו בבית כן ברחוב היתה מהלכת גלויית פנים גם את שערותיה לא גזזה אחרי נשואיה וכל אשה יחד עם יפיה הטבעי היתה מהוללת בצמותיה העבותות ובפאותיה הארוכות והמסולסלות. בימות החול נשאה על ראשה מטפחת צמר, או משי, ובימי החג התקשטה בכל מיני קישוטים.

מלבושי האשה היו כמלבושי נשי גרוזיה ²: בימי החג לבשה שמלה ארוכה ומהודקה אל הגוף סמוך למותניה יפה, שממנה התבלטה יפה גזרת גווה, וביחוד המותניים, החזה והשדיים. החולצה על החזה היתה מרוקמה בחוטי כסף וזהב, על מותניה היתה חגורת כסף, או חגורת משי, אשר “כנפיה” יורדות לפניה עד קצה שמלתה. באזניה היו עגילים ועל זרועותיה צמידי כסף או זהב. על ראשה “מצחון” צר ועגול כקשת, עטוף קטיפה מרוקמה ועליו כילה דקה מהודקת בסיכת זהב ומופשלת מאחוריה. צמות עבות וקלועות השתלשלו על גבה, ומשני צדי לחייה פאות ארוכות ומסולסלות, הרחבות מלמעלה והולכות צרות למטה ומגיעות עד החזה, אשר מסכו עליה חן ויופי.

נישואי בוסר לא היו נהוגים כל כך. על הרוב היה האיש מבן 18–20 שנים והעלמה מבת 14–16. את החופה היו מסדרים ברוב פאר והדר תחת כיפת השמים עם השושבינין ואבוקות אש, בתופים ובמחולות. להחתן קראו “מלך” ולכלה “מלכה” (כך ייקראו החתן והכלה בגרוזית).

אחדים מן התיירים בערי גרוזיה ציינו ברשימותיהם, כאילו אין הנשים יושבות על שולחן אחד עם הגברים ומובדלות הנה מחברת אנשים. אבל הדברים לא נכונים. האשה לא היתה מעולם מרוחקה ומובדלה מחברת אנשים, ביחוד במשפחתה. אלא מפני שרובם גרו בחדרים מצומצמים וחיו לא בריוח, אולי מפני הנימוס בפני אורח הסתדרו סביב השולחן. אנשים לחוד, ונשי הבית, שלא הקפידו כל כך על הדבר, הסתדרו מפני כבוד האורח בחדר מיוחד, ולא מפני שאסור היה להן לשבת ליד השולחן יחד עם הגדרים, או להיראות בפני איש זר.

אם השתמטו שלא להיפגש בתכיפות יתירה עם האורח, זה רק מפני הנימוס והצניעות, ביחוד בפני אורחים זרים, שאת שפתם לא הבינו והרגישו את עצמן במצב לא נעים. בכלל בגרוזיה, גם בין הנוצרים, ה“קוּלטוּס” ³של “בת חוה” היה נערץ וכל גבר התחייב לחלוק לה כבוד ולתת לה דין קדימה בכל דבר. על כל פה היה שגור הפתגם ש“אפילו הכלב מרגיש כבוד לאשה ולא יחרץ עליה לשונו”. עד כמה לא היתה האשה כבולה ו“אסורה” כמו במקומות אחרים, נראה גם מזה: בימי החגים, או בכלל באיזו חגיגה שהיא, והנה נשים אחדות יוצאות על המגרש, או על איזו רחבה שלפני הבית, אחת אוחזת בידה את התוף והשניה את המפוחית (“הרמוניקה”) ומתחילה לנגן ולתופף. מיד בשמען את קול התוף, היו נאספות מכל הבתים והשכונות נשים ובתולות, עושות מעגל גדול ועורכות “גיל”. כלומר, מחולות. שתיים שתיים כסדר היו יוצאות במחול ומחוללות מיני מחול שונים, מלאים חן ויופי. ואגב, היו נאספים גם בחורים להסתכל ולשמוח אלי “גיל” ולפעמים היו משתתפים גם הם ויצאו יחד במחול. ככה היו המחולות מקבלים צורה המונית עליזה ונהדרה.

הבנות לא היו מקבלות שום חינוך בשום בית ספר. אולם גם בשבילן היו קיימים בתי-חינוך מיוחדים במינם, שם היו מתחנכות להיות אמהות ובעלות בית טובות בעתיד. בין נשי יהודי גרוזיה היה סוג של נשים “מלומדות”, שנקראו “אומנת”. אשה כזו היתה מקבלת את ביתה נערות שהיו לומדות אצלה מלאכת-יד (תפירה, סריגה, רקמה) וקריאה וכתיבה גרוזית (הבנות בגרוזיה לא למדו לקרוא עברית). באופן כזה, במשך שלוש-ארבע שנים היו מספיקות לרכוש להן איזו ידיעות הנחוצות בחיים בבית בעליהן. אופיני היה שכר הלימוד. את שכר הלימוד לא ההורי היו משלמים לה“אומנת”, אלא החתן. בזמן החופה היתה ה“אומנת” מופיעה (היא היתה תופרת את בגדי הכלה וזכותה היתה לקשט אותה בזמן החופה) וגובה את שכרה מהחתן ורשות היתה בידה לעכב את החופה עד שהחתן לא יתפשר אתה ולא יספיק את תביעותיה. הכלה היתה מכבדת את חמותה ואת חמיה ובמשך שתים שלוש שנים לא היתה פוצה את פיה לנוכחן. כל בתולה התאמצה ללמוד לנגן על התוף והמפוחית, והמתנה הראשונה מהארוס לארוסתו היתה מפוחית טובה ותוף מפואר.