חינוך הילדים היה עומד בשפל המדרגה, זה היה מסור בידי החכמים, שרובם היו “עמי הארץ” גמורים שלא ידעו לתרגם פסוק בצורתו. בית-הספר היה מטיפוסו של ה“חדר” ברוסיה, אשר בגרוזיה היו קוראים לזה “בית מדרש”. או “מדרש” סתם. זה היה דומה לה“חדר” רק בחיצוניותו. אולם בתוכנו היה נופל ממנו בהרבה. לימוד התורה, כאמור לעיל, לא היה נפוץ בגרוזיה. המלמדים בעצמם לא היו בני תורה והסדר היה לקוי מאד. ב“חדר” אשר על יד בית הכנסת, אשר היה נקרא “בית מדרש”, או בבית הכנסת, או בביתו של המלמד, או על הגג בימות הקיץ (הבתים לרוב היו בעלי קומה אחת וגגיהם שטוחים), הסתדרו התלמידים משלשים עד ארבעים ולפעמים יותר. ישבו שורות שורות על הארץ כשרגליהם מקופלות תחתיהם (ישיבה תורכית), או על קרש עץ ארוך וספריהם על ברכיהם, הילדים היו בחדר אחד מכל הגילים ומכל הסוגים, החל מבן חמש אשר זה עתה התחיל את הא"ב, וכלה בבן חמש עשרה, הלומד כבר “עין יעקב” – וכל אלה אצל מלמד אחד.

המלמד ישב כנגדם גם כן על הרצפה, כשמקל ארוך מונח על ידו, לייסר בו את השובב, או המתבטל בלימודו. לפעמים, באשמתו של שובב אחד לקו גם ה“צדיקים”, כלומר, מכיון שניתנה רשות ל“משחית” (למקל) והותרה הרצועה, אז הוכו כולם יחד, בגדול החל ובקטן כלה, מי על העבר, ומי על העתיד. כולם היו לומדים יחד, צועקים בכל כוחם ומשננים את שעוריהם ואחרי כן נגשים למורה ואומרים לו, שכבר יודעים את שעורם. יש והמלמד האמין לו ונתן לו שיעור אחר ויש שאמר לו שיקרא לפניו את השעור ואם לא ידע אז אוי ואבוי לו – מטר של סטירות-לחי, תלישת אוזנים והצלפות-מקל ירדו על גבו. ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו “המלאך”. בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב “המלאך הגואל”. מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה “כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום”. בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

המלמד לא היה מקבל שכר לימוד לימוד חודשי מאיזה ועד או מוסד, אלא מן ההורים – העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו. על הרוב נקבע השכר בקבלנות, למשל: לימוד הא“ב ו”גמירת הסידור" 10 רובלים, החומש 15 רובל, “העשרים וארבעה” (התנ"ך) 25 או 30 רובל וכן הלאה. כמובן שהמלמד היה מעונין בהחשת גמר המלאכה ולכן סבל מידו באופן נורא התלמיד המפגר וקשה-ההבנה. תוכנית הלימודים כללה את הקריאה, התפלות, תנ“ך ואם התלמיד היה זכאי אז אחרי התנ”ך התחיל ללמוד איזה ספר מוסר. על כל “סדר” חדש היה המלמד מקבל מהורי הילדים מתנת-כסף, גרביים, מטפחת, מיני מאפה וכדומה. ספר-המוסר היותר מקובל בתור ספר-לימוד אחרי התנ"ך היה ספר “קב הישר” הידוע. ילד שזכה לכך אשרי לו ואשרי ליולדתו וכל השכנות התברכו בו. ואם עמדה לו זכות אבות ולא עזב את לימודו באמצע, לסחוב את עול החיים ולחזור עם אביו בכפרים, ועלה בידו לגמור בשלום את “קב הישר”, אז התחיל ללמוד “עין יעקב” – וזה היה לעילא ולעילא, לכל הלימודים האלה היה נצרך התלמיד לעשר שנים ויותר, וסוף סוף היה יוצא על הרוב “בלב ריקם וניעור” ולא ידע כלום.

את כל הלימודים מלבד התפלות, למדו בתרגום גרוזי, ז. א. לא שהיו קוראים עברית כל פסוק ופסוק או כל מלה ומלה ותירגמו כל מלה לגרוזית, כאשר היה נהוג ברוסיה בחדרים, אלא פשוט, לקחו ספר עברי והמורה עם התלמיד הביטו בו. המורה מקריא אותו בגרוזית ישר, כאילו הספר נדפס גרוזית וככה למדו ושיננו כל הספרים. מובן, אחר שעזב התלמיד את “המדרש” הכל היה פורח על הרוב והתלמיד היה נשאר בור וריק כשהיה, אשר מלבד הקריאה ב“סידור” לא היה נשאר בידו כלום. אבל מה המלמד ושיטת הלימוד כי ילינו עליהם? את החסרון תלו בתלמיד ובחולשת זכרונו!

כדאי לציין כאן את אופן הביטוי של אחדות מאותיות הא"ב העברית, אשר היה נהוג בגרוזיה, בהבדל משאר הארצות. המבטא היה יהודי, אבל לא הבחינו באותיות ב.פ.ת.ד. בין דגושות לבלתי-דגושות. לעומת זאת הבחינו בין גימל דגושה לבלתי-דגושה. את הראשונה בטאו כרגיל ואת השניה ג רפויה שמבטאים הרוסים את ה- G בהמלה BOG, או הגרמנים את ה- G הסופית, למשל, בהמלות Traurig, Montag. מבחינים עד היום באופן יפה ומצלצל בין ק ל-כּ ובין ט ל-תּ. את ה-צ, ביטאו כהתימנים ס עד עד שהיו נשפעים מן האשכנזים (וכן בביטוי ה-ג.)

גם ה“סמיכה” היתה נהוגה בין היהודים הגרוזים. בחור שהגיע לידי גמר “עין יעקב” היה מכין עצמו ללמוד “שחיטה”. דיני השחיטה, היו מלמדים מן הספר “ימין משה” אשר היה מצוי אצלם (על הרוב בכתבי יד) והיו משתמשים בו להלכה ולמעשה. התואר החשוב היה, אם אמרו על איזה תלמיד אשר היה מוכן כבר לקבל סמיכה, היו חכמי העיר, נכבדי הקהילה, ואורחים רבים נאספים אל בית החכם הסומך את ידיו על תלמידו והתלמיד הנסמך יצא ועמד לפני החכמים ולפני קהל המוזמנים והתחיל לקרוא בעל פה בשיר ובנעימה דיני שחיטה בחרוזים “אני ריאה, אני מראה כשרותי וטרפותי “, הנדפס בסוף ספר “ימין משה”. ובגמרו, השמיע דברי שבח ותהלה כל קהל השומעים:”חזק, חזק ואמץ!” ואחרי ששאלו ממנו דינים אחדים בהלכות שחיטה והוא השיב עליהם היו סומכים את ידיהם עליו בקריאת הפסוק “ויסמוך משה את ידיו”, נתנו לו עוף לשחוט והצרמוניה נגמרה. יום טוב היה עושה אבי ה“תלמיד חכם” החדש לו, להחכמים ולכל קרוביו.

בתי דפוס לא נמצאו בגרוזיה ועוד לא נדפס ספר עברי שמה. את הספרים הביאו להם מא"י, מערי תורכיה ואחרי כיבוש גרוזיה על ידי הרוסים – מערי רוסיה.