אם אין מקבלים את אמירתו הצינית של ליאון טרוצקי, שה“עיתון נועד לצלם את אחוריה של ההיסטוריה”, הרי שקרובה ביותר לאמת ההגדרה, ש“עיתונאות היא היסטוריה שנכתבה בחיפזון”.
בעל המדור “זווית חדה” אין לו יומרות של היסטוריון. המטרה שהציב לעצמו לפני יותר משנתיים, כאשר התחיל ברשימותיו הסאטיריות היומיומיות ב“מעריב” היתה ללוות את פעמיה של ההיסטוריה הגדולה ברמיזה, בקריצת־עין, בצחקוק ובמשובה, לבל תיכבד על הנפש הלאומית המאמץ של נשיאה בעול האירועים.
פה ושם התרגזנו ובלא לחוס על עצמנו הצלפנו בשוט הסארקאזם בדמויות הנערצות־על־עצמן, שפרצו אל הכותרות הראשיות במלוא עָצמת ריקנותן.
ההחשבה העצמית, הצביעות והאיוולת של הזולת היו מאז ומתמיד המידות המבוקשות על־ידי כותבי־סאטירה.
לפעמים הגנבנו בין הדפים הקלילים גם משהו רציני יותר, אפילו סנטימנטלי. עשינו זאת לעתים רחוקות ככל האפשר, תוך כניעה להלך־נפש מעונן, שכותב פרקי־הומור אינו מחוסן בפניו יותר מכל אדם. אך בנטייתנו הטבעית למשמעת־עבודה, חזרנו חיש לסורנו.
לא ערכנו מחדש את הקטעים והם מופיעים בספר זה כנתינתם בעיתון, עניינית וכרונולוגית.
החיפזון שבו נרשמת ההיסטוריה מעל דפי־העיתון יש בו, בצד מגרעותיו, גם מעלה, שכן הוא מעניק לדברים מימד של אותנטיות.
לא יכולנו לכלול בספר זה את כל מאות הקטעים שפרסמנו במשך שנתיים. תגובות מסוימות נצמדו אסוציאטיווית להתרחשויות במידה כה הדוקה עד שטעמן פג בחלוף זמן. קטעים אחרים פשוט לא נראו למחברם בקריאה חוזרת. אין ספק, שהיה אפשר להשליך לסל גם קטעים נוספים, אלא שבכך היו מתקפחים אירועים שעליהם הגבנו.
כך יצאה הספרות העברית נפגמת, אבל ההיסטוריה בת זמננו – נשכרת.
*
פתחנו את הספר במערכת בחירות (לכנסת – ביוני 1981) וסיימנו במערכת בחירות (לנשיאות – במרס 1983) שהרי אי־אפשר שלא לפתוח במשהו ולסיים במשהו. מי שירצה אולי ימצא סמליות כלשהי בכך.
אכן, גם כאשר אחזנו איש בגרונו של רעהו נזהרנו – לעתים על סף התהום ממש – שלא להרוס במו ידינו את היקר לנו מכול: חירותנו לצעוק, חירות שביטויה העליון הוא הזכות לבחור לנו את מנהיגינו, כצלמנו וכדמותנו.
בין שתי מערכות בחירות אלה נתקפלו בדפי הספר דראמות פוליטיות וחברתיות שאפילו למדינה בסדר גודל של סין העממית היו מספיקות לפחות לעשר שנים.
מה לא קרה אצלנו באותן שנתיים? את מי ואת מה לא תמצא בספר זה?
כאבי־המלחמה וייסורי־השלום, חקירת מחדלים ועקירת עיוותים, קלקולי הממשלה ותסכולי האופוזיציה, עליות במדד ונפילות במניות, הטראומה של ימית ונחיתת־האונס של “אל־על”, תהפוכות מזג־האוויר ויציבות המהפך, אלימות מילולית והתחסדות עדתית, פוליטיקאי “נגד” ואזרחים “למען”, רגעים של עצירת־נשימה בכדורסל וימים של דכדוך־נפש בשערי הבורסה, פילוסופיה באגורה ותקציב של טריליון.
*
את כל זאת מגישים אנו עתה בעטיפה נאה, בזווית חדה וקלילה, בלוויית ציורי־חן של עמיתנו זאב, אשר בשנינות־מכחולו מילא את כל החללים שהשאירו המלים.
שלום רוזנפלד
מה מוּזר, אדם שעוֹמדת
לוֹ שנינוּתו לכתוֹב סאטירה
הריהו שוטה דַיו לפרסמה.
[בנז’מין פראַנקלין]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.