אם אין מקבלים את אמירתו הצינית של ליאון טרוצקי, שה“עיתון נועד לצלם את אחוריה של ההיסטוריה”, הרי שקרובה ביותר לאמת ההגדרה, ש“עיתונאות היא היסטוריה שנכתבה בחיפזון”.

בעל המדור “זווית חדה” אין לו יומרות של היסטוריון. המטרה שהציב לעצמו לפני יותר משנתיים, כאשר התחיל ברשימותיו הסאטיריות היומיומיות ב“מעריב” היתה ללוות את פעמיה של ההיסטוריה הגדולה ברמיזה, בקריצת־עין, בצחקוק ובמשובה, לבל תיכבד על הנפש הלאומית המאמץ של נשיאה בעול האירועים.

פה ושם התרגזנו ובלא לחוס על עצמנו הצלפנו בשוט הסארקאזם בדמויות הנערצות־על־עצמן, שפרצו אל הכותרות הראשיות במלוא עָצמת ריקנותן.

ההחשבה העצמית, הצביעות והאיוולת של הזולת היו מאז ומתמיד המידות המבוקשות על־ידי כותבי־סאטירה.

לפעמים הגנבנו בין הדפים הקלילים גם משהו רציני יותר, אפילו סנטימנטלי. עשינו זאת לעתים רחוקות ככל האפשר, תוך כניעה להלך־נפש מעונן, שכותב פרקי־הומור אינו מחוסן בפניו יותר מכל אדם. אך בנטייתנו הטבעית למשמעת־עבודה, חזרנו חיש לסורנו.

לא ערכנו מחדש את הקטעים והם מופיעים בספר זה כנתינתם בעיתון, עניינית וכרונולוגית.

החיפזון שבו נרשמת ההיסטוריה מעל דפי־העיתון יש בו, בצד מגרעותיו, גם מעלה, שכן הוא מעניק לדברים מימד של אותנטיות.

לא יכולנו לכלול בספר זה את כל מאות הקטעים שפרסמנו במשך שנתיים. תגובות מסוימות נצמדו אסוציאטיווית להתרחשויות במידה כה הדוקה עד שטעמן פג בחלוף זמן. קטעים אחרים פשוט לא נראו למחברם בקריאה חוזרת. אין ספק, שהיה אפשר להשליך לסל גם קטעים נוספים, אלא שבכך היו מתקפחים אירועים שעליהם הגבנו.

כך יצאה הספרות העברית נפגמת, אבל ההיסטוריה בת זמננו – נשכרת.

*

פתחנו את הספר במערכת בחירות (לכנסת – ביוני 1981) וסיימנו במערכת בחירות (לנשיאות – במרס 1983) שהרי אי־אפשר שלא לפתוח במשהו ולסיים במשהו. מי שירצה אולי ימצא סמליות כלשהי בכך.

אכן, גם כאשר אחזנו איש בגרונו של רעהו נזהרנו – לעתים על סף התהום ממש – שלא להרוס במו ידינו את היקר לנו מכול: חירותנו לצעוק, חירות שביטויה העליון הוא הזכות לבחור לנו את מנהיגינו, כצלמנו וכדמותנו.

בין שתי מערכות בחירות אלה נתקפלו בדפי הספר דראמות פוליטיות וחברתיות שאפילו למדינה בסדר גודל של סין העממית היו מספיקות לפחות לעשר שנים.

מה לא קרה אצלנו באותן שנתיים? את מי ואת מה לא תמצא בספר זה?

כאבי־המלחמה וייסורי־השלום, חקירת מחדלים ועקירת עיוותים, קלקולי הממשלה ותסכולי האופוזיציה, עליות במדד ונפילות במניות, הטראומה של ימית ונחיתת־האונס של “אל־על”, תהפוכות מזג־האוויר ויציבות המהפך, אלימות מילולית והתחסדות עדתית, פוליטיקאי “נגד” ואזרחים “למען”, רגעים של עצירת־נשימה בכדורסל וימים של דכדוך־נפש בשערי הבורסה, פילוסופיה באגורה ותקציב של טריליון.

*

את כל זאת מגישים אנו עתה בעטיפה נאה, בזווית חדה וקלילה, בלוויית ציורי־חן של עמיתנו זאב, אשר בשנינות־מכחולו מילא את כל החללים שהשאירו המלים.

שלום רוזנפלד

מה מוּזר, אדם שעוֹמדת

לוֹ שנינוּתו לכתוֹב סאטירה

הריהו שוטה דַיו לפרסמה.

[בנז’מין פראַנקלין]

מועמדים לשמחה

עם פתיחת תשדירי־הבחירות בטלוויזיה נוכל מעתה גם לראות את אשר לא אהבנו לשמוע.

*

התעמולה של המפלגות משוּדרת בצבע, במסגרת הוזלה נוספת של הטלוויזיה הצבעונית.

*

בעוד 30 יום יכריע הציבור באיזה משרד פרסום בארץ ובמי מן המיליונרים בחוץ־לארץ הוא בוחר.

*

פושטי־רגל פוליטיים כה רבים הוצבו במקומות ריאליים ברשימות אחדות, עד שאתה הבוחר חש עצמך לא כמשתתף בתחרות דמוקראטית כי אם ככונס נכסים אלקטוראליים.

*

ולכל המועמדים שנשרו אל תחתית הרשימות ייאמר: המקום ינחם אתכם בין שאר אבלי ציון.

*

מודעות הבחירות הענקיות כה משכנעות, שאנו מאמינים לכל מה שכל מפלגה מספרת על יריבתה.

יש קונה עולמו בצ’יק־צ’אק, ויש מאבד עולמו בצ’אח־צ’אח.

ממעיין־החכמה של הקאמיקזה

מנדט אחד או שניים יכריעו מי ירכיב את הממשלה הבאה בישראל ומה תהיה מדיניות החוץ שלה.

מנדט אחד או שניים יכריעו, לפיכך, את דמותו של המזרח התיכון בעתיד הקרוב – החל בתהליך השלום בין ישראל למצרים וגמור במכלול היחסים בין ישראל לשכנותיה.

מנדט אחד או שניים בישראל יכריעו, לפיכך, גם את עתיד היחסים בין שתי מעצמות־העל ואת גורל העולם, בעקבות התהליכים במזרח התיכון.

מנדט אחד או שניים!

ומי הכריע בגורלו של המנדט האחד או השניים?

ללמדך שהאנשים הם שעושים את ההיסטוריה ולא להיפך.

מחניבעל ועד נאפוליון.

מאלכסנדר הגדול ועד… דודו טופז.

אזרח יקר,

היום אתה “מלך ישראל”. ואין בִּלתך.

כל הגרונות שנצרדו – למען הקול שלך ניחרו.

כל מיליוני המלים שבּוּזבּזו – למען האות האחת הזו שתטיל לקלפי, הושחתו.

לֵך איפוא להצביע, כי אין בחירה חמוּרה מאי־בחירה.

*

הצבע והוכחת בהצבעתך שאתה:

חכם יותר מאלה שביקשו לאלפך בינה.

אמיץ יותר מאלה שביקשו להלֵך עליך אימים.

שקוּל יותר מאלה שבחיזורם אחריך שילחו כל רסן.

יפה יותר מכפי שנראית בראי הבחירות.

המסך ירד.

השחקנים הדראמטיים, הפרימאדונות היהירות, הליצנים העצובים, עושי הלהטים הזריזים, מאחזי העיניים הערמומיים – המנצחים והמנוצחים קדו את הקידה האחרונה ועזבו את הבמה.

נותרת שוב לבדך.

עת להפשיל את השרווּלים – לעבודה. הן מישהו צריך לשלם את מחיר פסטיוואל האשליות.

והמשלם תהיה אתה – “אזרח יקר” לשעבר.

הסִדרה הבאה בטלוויזיה על הציונות תהיה: עמוד־העשן – תולדות הפארלאמנטאריזם הישראלי – למן הסיגר של שפרינצק ועד למקטרת של סבידור.

*

הספינה הפארלאמנטארית שלנו תיטלטל בחודשים הקרובים בין הייסורים של קואליציה התלוּיה ברוב של אחד לבין התסכול של אופוזיציה הבנוּיה על מיעוט של שניים.

*

התחזית הפרטית שלי:

צ’רצ’ילים לא יצמחו לנו מן הכנסת העשירית. אבל חוששני שכלנתרים יהיו בה לא מעט.

בת־בבל השדודה, אשרי המנפץ את כּוּרַיך

היה זה כנראה תמים למדי להאמין, שבעונת־בחירות יקבלו הבריות כפשוטה את ההודעה, שפעולת חיל־האוויר בבגדאד היתה על־קולית.

*

את עָצמת השׂנאה הבינמפלגתית בישראל בימים אלה ניתן למדוד רק במונה גייגר.

*

בפעולתו המוצלחת נתן חיל־האוויר הישראלי אישור לכך, שאת ההפצצה הקודמת על הכור האטומי העיראקי בבגדאד אכן ביצעו טייסים אירניים.

*

התכנון היה מבריק, הביצוע חד וחלק, התוצאה בשטח – מושלמת.

וכמצופה, סכנת הרדיו־אקטיוויות היא כאן – בישראל.

במטח אחד של קאטיושות יכול לטפל במקום – המשמר האזרחי.

בשני מטחים – פיקוד הצפון של צה"ל.

בשלושה מטחים – המטכ"ל.

בארבעה מטחים – מדינת ישראל.

לחמישה מטחים ויותר תוכל לתת תשובה רק הציונות.

ועתה, לקינוח סעודת־הצפרדעים הלאומית, מוגשת בזה רפרפת בינלאומית, כפי שמספרות עליה סוכנויות־החדשות:

מטוס ארגנטיני, שנחכר על־ידי אזרח שווייצרי והוּטס בידי טייס סקוטי מבסיס קפריסאי, התרסק בטריטוריה סובייטית בדרכו לאיראן אליה הטיס נשק מישראל.

*

מה שלא מפריע לקנאים המוסלמים בטהראן להוציא להורג יהודים באשמה שהם ציונים, שמרגלים למען ישראל.

כמה מחזות ממיטב הרפרטואר הקלאסי – הבינלאומי, היהודי והישראלי – מוצגים בימים אלה על במותינו ונמנה רק אחדים מהם:

בקריית־שמונה: הלילה ה־12 (במקלטים).

בבית־המשפט: הקמצ"ר (ע"פ מולייר).

במו"מ הקואליציוני: הדיבוק (או “מיהו יהודי?”)

במערך: שולמית (ע"פ גולדפדן).

משני עברי הגבול: מחול המוות.

בדמשק: הדוד ואניה.

בוושינגטון: מטמורפוזה (ע"פ קאפקה) או “מה מריץ את סם”.

ובכלל – חלום ליל קיץ.

היתה זו, אתמול, פגישתנו הראשונה זה כ־10 חודשים.

מאז דחיתיה מעל פני, בהוראת שׂרים ונגידים חזקים ממני, ידעתי שנותר בלבהּ משקע מריר. כל אימת שפתחתי את המגֵרה – והיא מונחת שם בפינה נעלבת, מבוּישת ותוהה על משמעות החיים בעולם חסר־רחמים זה, השתדלתי שמבטינו לא ייפגשו. איכשהו חשתי כלפיה חיבה והערכה בזכות שלושים השנים שחיינו יחד ב“טוב וברע, בבריאות ובמחלה, בעושר ובעוני”.

אתמול גאלתי אותה מגלותהּ הכפויה. הוצאתיה מן המגֵרה, ליטפתיה ברגש וגלֵי נוסטלגיה הציפוני.

אמנם הטבעתי על גופה המפוחת את האות “ש”, כמִצוות הבאנקים, אך עצם העובדה שההמחאה הישנה, הנקובה בלירות, שוב נכנסת למחזור, עוררה בי את המחשבה המרושעת, שיום יבוא וכך, בחיבה, בחום ובנוסטלגיה נתרפק גם על המחאת־השקל, כאשר נטביע עליה את האות “ל”.

כאשר עקשן טיפש נתקל בכסיל עיקש – התוצאה הבלתי נמנעת: הפסד לשניהם. כך כתב לפני זמן מה עיתון אמריקני על עמדתה של “בתולת הברזל”, ראש ממשלת בריטניה גב' תאצ’ר, כלפי שובתי הרעב האירים, שעתה זה מת השמיני בהם בכלא הבריטי.

אין ולא יהיה מו"מ עם האירים – אומרת גב' תאצ’ר – הם אינם לוחמי חופש כי אם פושעים רגילים, שופכי דם נקיים.

“לא יהיה מו”מ עם רוצחי נשים וילדים", מחרה־מחזיק אחריה לורד קארינגטון ו – – –

מכין עצמו לפגישה עם יאסר ערפאת.

אומרים ששלושה־עשר הוועדים הגדולים, שהתכנסו למחות על “הסעיפים הדתיים” בהסכם הקואליציוני, החליטו לקרוא לעצמם מעתה – “מועצת גדולי הוועדים”.

*

אומרים שעם אי־חידוש מינויָם של ד"ר אליעזר שפר וצבי זוסמן כמִשנים לנגיד, החליט שר־האוצר יורם ארידור “ללכת על כל הבנק”.

*

אומרים שמספר דורשי־העבודה והמובטלים ירד בחודש יוני, כיוון שרבים מהם יצאו לטיול באירופה.

*

אומרים שאחר “הנספח הצבאי” המפורסם (בין שר־הביטחון לאגודת־ישראל) חדל ר' אורי זוהר ממנהגו לשאול מדי פעם “אני יפה?”

וייעשוּ כולם “אגודה” אחת לעשות רצונך בלב שלם.

מן התפילה ומן הקואליציה

יש בידי להביא לידיעת־הציבור סעיפים מספר ממסמך קואליציוני נוסף, כמוס ביותר, שנחתם בין נציגי הליכוד לבין גורמים דתיים מסוימים, והרי הוא לפניכם:

א) אם יתעורר חשד לעבירה פלילית נגד מי שמועמד להיות שר או סגן־שר, יושעה היועץ המשפטי מתפקידו עד להקמת הממשלה החדשה.

ב) הרבי מגור יהיה ממונה על הנספחים הצבאיים (שיצורפו להסכם).

ג) אגודת־ישראל תקבל מאוצר המדינה דוויזים (מטבע־חוץ בלעז) ביחס ישיר למספר הדיוויזיות של חוזרים־בתשובה.

ד) יחידת־הרַגמים תעשה את שירות־המילואים שלה בכביש רמות.

ה) כל אימת שתתגלה סתירה בין ההלכה לבין חוקי המדינה, יכריע בסכסוך שר־האוצר. 

ר' פנחס בן־יאיר אומר:

מיום שחרב בית־המקדש בושו חכמים ובני חורין וחפו ראשם ונידלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי יש לנו להישען?

על אבינו שבשמים.

לורד זיו, ממנהיגי הקהילה היהודית באנגליה, לא נעתר לפניית ראש־הממשלה מנחם בגין לארגן מסע התרמות מיוחד כדי לחפש ולמשות את הצוללת “דקר”. בעקבות סרוב זה, שלח לו מנחם בגין מכתב שכלל גם את הפסוק ממגילת אסתר: “כי אם החרש תחרישו בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.”

מסתבר ששני הצדדים – לשכת ראש הממשלה מזה ומקורבי לורד מרכוס זיו מזה – לא גילו עדיין את כל הפרטים על חילופי־הדברים שהיו בין ראש־הממשלה והלורד בעניין אותה תרומה ל“מגבית דקר”.

ההתכתבות – כך מתגלה עכשיו – התנהלה כולה בצוֹפֶן תנ"כי מתוחכם המבוסס לא על מגילת “אסתר” בלבד – כפי שפורסם בטעות בעיתונים – כי אם על כל חמש המגילות – לעתים בחלקי־פסוקים בלבד.

ואלה כמה פרטים חדשים על תקרית דיפלומטית־תנ"כית זו:

*

בפנייתו הראשונה אל לורד זיו, הקצרה והעניינית, הסתפק מר בגין בקֹהלת י"א פסוק א' (החצי הראשון): “שלח לחמך על פני המים”.

על כך השיב הלורד בסירוב, כשהוא נעזר בשני ציטטין: תחילה מאותו ספר עצמו (קהלת ז' א') – “כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא”. והשנייה משיר השירים פרק ח‘, פסוק ז’ (החצי השני): “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו”.

מר בגין לא נשאר חייב והשיב ללורד במשפט־מחץ ממגילת אסתר, פרק ד', פסוק י"ד (החצי הראשון): “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”.

הלורד זיו נפגע קשות כי משום־מה המשיך לקרוא באותו פסוק (“ואת ובית אביך תאבדו”). הוא נעצב ללבו ונאנח קשות בדברי פרק א', פסוק ט"ז ממגילת איכה: “על אלה אני בוכיה, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי”.

“הזאת נעמי?” – שאל לבסוף מר בגין (רות א', י"ט – השליש האחרון) מאוכזב לגמרי.

ח“כ רענן נעים מן המערך הרים את נס־המרד ב”געפילטע פיש".

בשבועות הראשונים הכול הלך למישרין בסיעה החדשה במפלגת העבודה שהורכבה על טהרת יוצאי צפון־אפריקה.

לא זו בלבד שחברי־הסיעה היו פטורים מאכילת “געפילטע פיש” בארוחות־העבודה הרשמיות, אלא שגם לא הוצרכו לבזבז זמן ועצבים (“מוטשענען” לא עלינו) על תרגום אמרות־היידיש של מזכ"ל ההסתדרות ירוחם משל.

אבל, כפי שניתן היה לצפות, פרץ המשבר הראשון בעת שעמדה הסיעה החדשה להחליט מי מחבריה ייצג אותה בוועדת־החוץ־והביטחון של הכנסת. החברים ז’אק אמיר ורפי אדרי – שהם כידוע יוצאי מרוקו, התנגדו בתוקף שתפקיד זה יימסר לרענן נעים, שמוצאו מלוב.

“לא ייתכן” – כך אמרו – “שהמשוגע הזה קדאפי שהוא גדול אויביה של ישראל יוכל להתפאר שדווקא יהודי מארצו שלו זכה בתפקיד כה נכבד בכנסת, בעוד שכולנו יודעים שהמלך חסאן ממארוקו דווקה נוטה חיבה לעם ישראל, וישראלים רבים מוּרשים לבקר בארץ זו כתיירים”.

ח"כ רענן נעים התנגד בכל תוקף לאפליה זו על רקע רגיונלי.

“אני רוצה להקיא מן הסיגרים המארוקניים שלכם” – אמר. הוא לא חלק על כך שקדאפי הוא מגדולי־אויביה של ישראל, אבל הצביע על כך שאצל החלק הפולני־רומני של המפלגה מכהן כיושב־ראש הסיעה ח"כ משה שחל, למרות שצאדם חוסיין העירקי אינו נופל מקדאפי באיבתו לישראל.

אחר שהרוב המארוקני בסיעה הצפון־אפריקנית דחה את תביעתו, הקים ח"כ רענן נעים סיעה חדשה על טהרת יוצאי לוב ומאוריטניה.

כפי שניתן לצפות היה זה שר־התקשורת החדש מר מרדכי ציפורי אשר הגיש בממשלה, בישיבתה ביום א', את השאילתה בדבר מה שכּוּנה בפיו “המדיניות החדשה של שר־הביטחון החדש ביהודה ושומרון”.

בקצה לשונו של שר־הביטחון כבר עמדו המלים: “הסגן, אני אפשיט אותך…” – אלא שנזכר שהסגן ההוא כבר איננו בממשלה ואילו הסגן לשעבר הוא עתה שר בהווה. עצר איפוא שר־הביטחון החדש ברוחו והשיב לשואל כי כלל אין מדובּר במדיניות חדשה כי אם בביצוע חדש של החלטות ישנות.

הסגן הבכיר, שמחה ארליך, ביקש לדעת באיזו מידה הביצוע החדש מהווה שינוי בגישתו הישנה של שר־הביטחון והאם הממשלה החדשה מוּדעת לכך?

על כך השיב השר, שבמסגרת סמכויותיו מוּתר לו לשים דגשים בגישתו הישנה, מה גם שכזכור בממשלה הישנה היה זה הוא שעִרער לא פעם על הגישות החדשות בשטחים שנעשו בהשראת סגן שר הביטחון הישן.

אחר שהשתכנעה הממשלה שהחדש והישן משמשים בערבּוּביה מספקת, עברה לדון בסעיף הבא בסדר היום: חידוש שיחות האוטונומיה.

אל: יאסר ערפאת.

מאת: ברונו קרייסקי

יאסר יקר,

לרגל ההתקפה הרצחנית על גברים נשים וטף בבית־הכנסת בווינה, הריני מביע לך השתתפותי מקרב לב.

ידוע לי עד כמה אתה ועמיתיך סולדים משיטות ברבריות אלה של פגיעה בחפים מפשע. אני גם ער לכך שאותה התקפה רצחנית – שללא ספק בוּצעה על־ידי מבקשי נפשך – פוגעת בטוהר המהפכה הפלשתינית, שאתה הנך נושא־דגלהּ ודוברהּ. ועל כך אני מֵצר יחד עמך ועם עמיתיך.

שלך בידידות

ברונו

*

אל: ברונו קרייסקי

מאת: יאסר ערפאת

ברונו יקר,

נגעה מאוד ללבי איגרת־התנחומים שלך, שבה באה לידי ביטוי נשגב אצילות־הנפש שלך אשר – מי כמוני וכמוך יודעים זאת – זרה כל כך ליהודים בכללם.

גם בלבי אין ספק שסוכני האימפריאליזם האמריקני והציונות, שביצעו את מעשה הרצח הנתעב בבית־הכנסת, ביקשו להכתים את דגלהּ הטהור של המהפכה שלנו, אף כי מאידך גיסא אי־אפשר שלא להבין גם למניעיהם האידיאליסטיים של הפאדאיון הנועזים, כשם שאי־אפשר שלא להעריך את נכונות־ההקרבה שלהם.

קבל נא, ידידי ברונו, מיטב איחולי לחופשה נעימה במאיורקה.

שלך

יאסר

בהשפעת הכינוס הבינלאומי ה־12 לסימולאציה ומשחקים שנערך באחרונה בחיפה (בשיתוף הטכניון ואוניוורסיטת חיפה) החליטה צמרת מפלגת העבודה לערוך ב“בית ברל” משחק לצורך ליבון מספר בעיות המעסיקות עתה את המפלגה, ובעיקר את בעיית ההנהגה.

אף כי שיטת־מחקר־ותהייה זו היא חדשה יחסית, עורר המשחק התעניינות עצומה ו“בית ברל” היה מלא עד אפס מקום.

יש בידינו למסור דו"ח ראשון מאירוע מרתק והריהו לפניכם:

“אבקש את יו”ר המפלגה להציג את עמדתו בנושא בחירת המזכ“ל”, – פתח את המשחק פרופ' שבח וייס שנתכבד בתפקיד המנחה.

ח“כ יצחק רבין, ששׂיחק את תפקידו של שמעון פרס, קם והציע לבחור ביוסי שריד כמזכ”ל.

ח“כ שמעון פרס, שמילא את תפקידו של יצחק רבין, התנגד בתוקף והציע לתפקיד זה את ח”כ אורה נמיר, שאת תפקידה מילאה במשחק ח“כ נאווה ארד. בזה אחר זה אמרו את דברם בוויכוח משה שחל, ששׂיחק את תפקידו של ז’אק אמיר והציע לבחור כמזכ”ל את ירוחם משל; יוסי שריד, שהתחזה לאליהו שפייזר ודרש את התפקיד לעצמו; אבא אבן, שמילא במשחק את תפקידו של רענן נעים והציע לבחור לתפקיד המזכ“ל את אהרון אוזן מתמ”י. החרו־החזיקו אחריהם כתריסר חברים בכירים נוספים שמילאו לסירוגין תפקידים שונים.

התוצאה היתה תוהו ובוהו כל כך נורא, שכל הנוכחים שכחו כי מדובר במשחק בלבד וראו בסימולאציה צילום נאמן של המציאות במפלגת העבודה.

המורה: בוקר טוב תלמידים, אתם נמצאים הבוקר בכיתות יחד עם מיליון ומאתיים אלף תלמידים מפני שהיום מתחילה שנת הלימודים כסדרהּ באווירה של חג והתרוממות רוח ומפני שלא פרצה שביתה. מי מכם, ילדים, יכול להסביר למה לא פרצה שביתה?

יוסי (מצביע): מורתי, אני יודע: השביתה לא פרצה משום ששר־האוצר הפעיל את השׂכל ואת הלב והסכים להמיר לשקלים חלק ממטבע החוץ שהיה מיועד לטלוויזיות צבעוניות בבחירות הבאות ולהקציב שבעים אחוז מן הכסף לחינוך. את יתר שלושים האחוז הוא ישקיע בהנפקות החדשות של הבנקים כדי להבטיח את ערכם.

המורה: לא רע, יוסי. אבל יש עוד סיבות. מי יודע?

רינה: המורה, אני יודעת. השביתה לא פרצה משום שבגלל המשבר בענף היהלומים, התפנה הרבה כסף שהיה מיועד לאשראי מכוּון לתעשייה ואת כל הכסף הזה יקדישו למימוש דו"ח עציוני.

המורה: לא רע, רינה. אבל יש עוד סיבות. מי יודע?

בנצי: המורה, אני חושב שהשביתה לא פרצה משום ששר־החינוך הסכים עם שר־האוצר שהזרמה של 3 מיליארד שקל בכל חודש בצד גידול מבהיל של החוב החיצוני של המדינה, עלולה למוטט את המשק. לפיכך צריכה מערכת החינוך לשמש דוּגמה בהסתפקות במועט לכל המשרדים האחרים, ובעיקר למשרד הביטחון.

המורה (בהתרגשות): תודה, בנצי. ניסחת את הדברים בצורה נהדרת. האם עוד מישהו רוצה להוסיף?

שולה: אני חושבת, מורתי, שהסיבה לכך שלא פרצה שביתה היא פסיכולוגית ולא כלכלית. הממשלה לא רצתה להוסיף צרות לשר־החינוך אחרי שפשטו השמועות כי הרבנות איימה להטיל עליו חרם ונידוי.

המורה (בתקיפות): אני מבקשת לא להכניס פוליטיקה לשיעורים שלנו.

תודה לכם, ילדים, ובשיעור הבא ננתח את השפעת שיטת־הסבסוד על החריגות התקציביות בתקופת ההפשרה של מדיניות הריסון האינפלציונית.

מה שאני אוהב במיוחד אצל האמריקנים, זו יכולתם הבלתי־מוגבלת כמעט להגמיש את השפה הדיפלומאטית ולהתאימה למצבים פוליטיים נתוּנים.

נשיאה החדש של ארצות־הברית היה הראשון שהודיע ברבים כי ההתנחלויות שמקימה ישראל מעבר לקו הירוק הן “לא בלתי־חוקיות”. עתה מדווחים כתבים מוושינגטון ששר־החוץ אלכסנדר הייג לא סתר קביעה זו של נשיאו, אך הוסיף כי התנחלויות חדשות הן בבחינת “גורם מסבך”. לא נתפלא אם לקראת ביקורו של ראש־הממשלה מר מנחם בגין בוושינגטון, נשמע שההתנחלויות, עם היותן גורם לא בלתי־מסבך הן בכל זאת גם לא מנוף בלתי־חשוב לאי־חידוש שיחות האוטונומיה, אשר כשלעצמה עשויה להיות גורם מייצב של מצב לא בלתי־מסובך במציאות הלא בלתי־חדשה במזרח התיכון.

כאשר הפוליטיקה (ו/או הדת) מתערבים בארכיאולוגיה, שוב אינך יודע היכן החפירה והיכן החתירה.

*

על משקל השיגרא דלישנא ניתן לומר, שבקצה המנהרה (בירושלים) ניתן כבר לראות את החושך.

*

ארכיאולוגים היזהרו:

כל ארון־קבורה הוא בימינו תיבת־פאנדורה.

נער הייתי כאשר שמעתי לראשונה את סיפורה של מנהרת־ירושלים. לימים, ואני כבר קרוב יותר לצפוּנות עתיקותיה של הבירה, נתוודעתי אל פרשת “כתובת השילוח” המרתקת, המספרת על חציבת הנִקבה, כתובת שעד עצם היום הזה יש חילוקי־דעות בין מלומדים על משמעותן של אחדות מ־222 אותיותיה.

עתה, בעיצומן של מלחמות היהודים בעיר דוד, מעל ומתחת לפני השטח, ניעור בי אותו סיפור בטלטלת־זיכרון עזה ואני בא להעלותו על הכתב, כפי שקיבלתיו בשעתו מאבותי ומורי וכפי שהם קיבלוהו מן הסתם מאבותיהם ומוריהם – סיפור שההיסטוריה, הארכיאולוגיה והאגדה משמשות בו בערבוביה.

*

המעשה אירע לפני כ־2700 שנה, כאשר סנחריב מלך אשור צר על ירושלים, ולפי גרסה אחרת – בסמוך לתחילת המצור.

ביהודה מלך אז חזקיה בן אחז, מן המופלאים שבמלכי בית־דוד, שנאמר עליו כי לפניו ואחריו לא היה כמוהו במלכי יהודה וש“בזכות צִדקתו נעשו לו נִסים”. תולדות חייו של חזקיה, מצוקות הגוף והנפש שלו, הלא הן רשומות במלכים ב' ובספר ישעיהו, ואין ימים מתאימים לחזור ולקרוא בספר זה כימינו אלה.

דאוּג מסכנת המצור הממושך – (“סגרתיו כציפור בכלוב” רשם סנחריב בכתובותיו) – ציווה המלך חזקיהו לחפור בור ענקי מתחת לעיר על־מנת להטות לתוכו מלאי־מים גדול ממעיין־גיחון, לשעת־חירום. משני כיוונים מנוגדים החלו אנשים לחפור באדמה הסלעית של ירושלים, כמצוות המלך; הם חצבו יומם ולילה, במירוץ קטלני עם הזמן.

לילה אחד שמעו החופרים משני העברים צלילי הקשת מקושים וברגע מסוים נקרעה האפלה, נהרסה מחיצת־הקרקע האחרונה והחופרים נפלו איש על צוואר רעהו, חיבקו ונישקו זה את זה. משהו מהתפעמות־לבותיהם של החוצבים אכן חקוק באותה כתובת שעל דופן נִקבת־השלוח.

המנהרה – וזה העוקץ שבסיפור – לא נחצבה בקו ישר, אלא בעקלתון, בצורת S, מכיוון שהחופרים לא יכלו להתקדם זה מול זה, אם מחמת קושי הסלע ואם משום שנתגלו בדרך קברות של יהודים.

ואף כי לא היו בידי החופרים מכשירי־מדידה־וחישה, וחרף כל העיקולים והפיתולים שבתוואי, הגיעו לבסוף החופרים משני העברים בדיוק אל מרכז הנִקבה ונפגשו אלה עם אלה.

*

בזכות מה אירע להם הדבר? בזכות אהבת־ירושלים ובזכות אהבת ישראל – מוסיפה האגדה.

אלוקי הרבנים והארכיאולוגים, אלוקי האשכנזים הספרדים והתימנים גם, אלוקי “הליכוד”, “המערך” והמפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, אלוקי ה“נצים” ה“יונים” ואלה שניצבים באמצע שמוטי־כנפיים. בקיצור: אלוקי־עם־ישראל עשה־נא ש…

…שבין ראש־הממשלה מר מנחם בגין ובין נשיא ארצות־הברית רונלד רייגן תיווצר כימיה, לפחות כשיעור הפטרו־כימיה שבין ארה"ב לבין סעודיה.

…שיצליח מר בגין לשכנע את רייגן כי ארצות־הברית היא הנכס החשוב ביותר של אמריקה. וגם ישראל – קצת.

…שלא ייפגעו צורכי־ישראל מן הצעדים הפיסקליים והכלכליים שנקטה ארצות־הברית אחרי הבחירות (אצלם), כפי שלא נפגעו (יתר על המידה) צורכי ארצות־הברית מן הצעדים שננקטו בישראל לפני הבחירות.

…שיעלה בידו של מר בגין לפעול, כדי שפיליפ חביב יחזור ללבנון והטילים הסוריים יוצאו משם, ולא להיפך.

…ושיזכה ראש־הממשלה שהגויים יסבירו לו פנים והיהודים יענו אמן.

אמן ואמן.

כולנו מוּעדים בזמן זה או זה ובצורה זו או זו – לסיוטים.

אך יש מי שמוּעד לכך יותר, אם מחמת עיסוקיו שמחוץ לשעות־החלומות ואם מחמת המבנה האמוציונלי של אישיותו.

לכתבנו לענייני תהומות־הנפש נודעו פרטים על סיוטי־השבוע של כמה אישי־ציבור.

● סגן ראש הממשלה מר שמחה ארליך, אשר לאחר נסיעתם של ראש הממשלה והשרים לוועידת הפִסגה בארה"ב ממלא את מקומם של מנחם בגין ואריאל שרון, התעורר אמש שטוף־זיעה קרה, כאשר בחלומו ראה כיצד הוא מכניס את עצמו למחנה־ריכוז, ואין מושיע.

● הרב הראשי, שלמה גורן, שהאזין בראשית השבוע לנאומו של נשיא מצרים סאדאת, כפי ששוּדר בטלוויזיה הישראלית, נבעת בחלומו כאשר החזון־איש הופיע לפניו ומקטרת בפיו, ובשמץ של גמגום חזר ושינן באוזניו: “אין להכניס דת בפוליטיקה, ואין להכניס פוליטיקה בדת”.

● שר האוצר, יורם ארידור, זינק ממיטתו כנשוך־נחש אחר שחלם, כי נכנס למקלחת כדי להתקלח – אחר סִדרת העלאות־המחירים האחרונות – והנה ראש־המקלחת אינו אלא מיקרופון, שחוּטיו הארוכים מוליכים היישר אל אלישע שפיגלמן.

זה קורה.

לי עצמי קרה הדבר פעמים אין ספור בשנות־העבודה הרבות כעורך־עמודים בדפוס: בלא להרגיש איך, למה ומתי מתערבבות לך לפתע שתי ידיעות זו בזו, לרוב מין בשאינו מינו, ונוצר איזה “אנדרוגינוס” עיתונאי, שרק למחרת היום – בזכות ה“תיקון טעות” או ה“הבהרה”, תופס גם הקורא שחלה כאן טעות…

וזה מה שקרה לנו במדור זה אמש בדפוס – בידיעה שהכינונו להיום מוועידת ההסתדרות בירושלים – ומראש אנו מתנצלים בפני הקורא על כך.

באווירה של חג נפתחה אמש בירושלים

הוועידה הארצית הראשונה של “סולידאריות”.

1500 הצירים הריעו ממושכות לירוחם

ואלנסה שכבש את שומעיו בנאום מהפכני

בו תקף בחריפות רבה את ממשלת ישראל

על שהיא מתעלמת מהלכי־הרוח המהפכניים

של העמלים הנאמנים לחזון א.ד. גורדון

וממתינים שעות רבות בתור לבשר ולוודקה.

המזכ“ל הכריז ש”ההסתדרות" לא תשקוט

עד שפועלי־פולין ישותפו בניהול המפעלים

והממשלה תדאג לתוספת־יוקר דו־שבועית

שתבטיח אי־התערבות מוחלטת של רוסיה

בענייניה הפנימיים של הוועדה המרכזת.

בוועידה הוקרא מברק־ברכה מאת שר האוצר

המוחה נגד משוא־הפנים של הטלוויזיה הפולנית.

מנהיג סולידאריות ואלנסה קצר תשואות

כאשר הקריא את ברכתו של מנחם בגין

בו קרא לסולידאריות הפועלים בגוש המזרחי.

צירי הוועידה הריעו ממושכות למזכ"ל ירוחם

ואלנסה שנבחר מחדש למנהיג “סולידאריות”.

באווירה חגיגית, בהתרוממות־רוח בשירת ההימנונים ובשלושה פצועים ננעלה אמש ועידת… (הקורא רשאי כאן להוסיף כבחירתו, את שם המפלגה, ההסתדרות, ההתאחדות או התנועה).

*

מתוך שאיפה כנה להרחיב השכלתם ומיוּמנותם הטכנולוגית, הנהיגה הסתדרות הסטודנטים באוניוורסיטת… (הקורא ימלא כאן את החסר) שיעורי־ערב לשימוש במכשירי־פריצה מתוחכמים והפעלת גנרטורים־לשעת־חירום.

*

משחק־הדרבי המסורתי בכדורגל בין… לבין… (הקורא ימלא כאן את החסר) נהפך אתמול למפגן מרשים של כדורגל קלאסי. הבעיטות החזקות לשער, המכות לשוטרים, המסירות המדויקות ושריפת־הניידות הלהיבו הצופים שקיבלו תמורה מלאה על כל אגורה שהשקיעו בכרטיסים.

*

מאות צעירים מן הארץ ומן התפוצות הביעו נכונותם להתנדב לחפירות המחודשות בעיר־דוד.

מן המתנדבים נדרשת התמצאות טובה בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, תנ"ך, קאראטה וג’יאו ג’יטסו.

נשי־“הדסה” הבטיחו לספק אפודות־מגן למתנדבים.

מים רבים זרמו בירדן, בפוטומאק ובנהר הליטני מאז נתבשרנו בקול תרועה גדולה על מיזכר־ההבנה האסטראטגי ששר־הבטחון של ישראל השיג בביקורו בוושינגטון במחצית ספטמבר 1981.

על פי כל הידיעות שמגיעות מארצות־הברית נראה שבמישור הטאקטי הושגה הבנה אסטראטגית חשובה בין ארצות־הברית לישראל.

לעומת זאת, במישור האסטראטגי נותרו כמה בעיות טאקטיות קטנטנות ללא פתרון: כגון פרשת הטילים הסוריים בלבנון וכגון הספקת מטוסי ה“אוואקס” לסעודיה.

כיוון שכך, יוקמו עתה צוותות־עבודה משותפים, אמריקניים־ישראליים, שישאפו לצמצם עד מינימום את הנזק האסטראטגי שבחוסר־ההבנה הטאקטי ולהגדיל עד מאקסימום את היתרונות הטאקטיים מן ההבנה האסטראטגית.

הדבר יחייב ללא ספק את שני הצדדים לאסטראטגיה מתוחכמת מאוד ולמירב הטאקט.

התנועה הקיבוצית דנה בהקמת תחנות טלוויזיה במעגל סגור במשקים בעקבות הצלחת התחנה שהופעלה ביפתח.

מן העיתונות

האירוע שיסופּר להלן מעולם לא התרחש.

המקום שידובּר בו להלן אינו קיים כלל על המפה.

כל דמיון בינו לבין מציאות כלשהי – מקרי בהחלט.

*

מעשה בקיבוץ אי־שם בארץ, שהחליט להקים תחנת טלוויזיה משלו ולהינתק בכך גם מלוח הזמנים הנוּקשה של הטלוויזיה הממלכתית וגם מן התכניות שרובּן, כידוע, הורסות את המוראל הלאומי והפרטי ומעכירות את מצב־הרוח, בכלל ובפרט.

השידורים הראשונים של תחנת הטלוויזיה החדשה של הקיבוץ נתקבלו בשמחה ובהתלהבות, כשכל החברים רואים במפעל החדש עוד ציון־דרך בנתיב החלוציות הבונה והכובשת.

הם הריעו לצילומי החליבה ברפת, מחאו כף לאיסוף העגבניות, עקבו בהתפעלות אחר תעלולי התינוקות בחדר הילדים.

וכך נמשך הדבר זמן קצר, עד שיום אחד נמאס הטכניקולור המתקתק, וכל החברים התחילו לדרוש “אקשן”, מתח, גילויים, חשיפות, סיפורים מאחורי הקלעים וגם קצת רכילות – משהו על קשריו האפלים של הגזבר עם הבנקים ומשהו על תעלוליו הרומנטיים של המזכיר וכיוצא באלה סיפורים פיקאנטיים.

*

לאחר ישיבה סוערת החליטה המזכירות להקים בקיבוץ ערוץ שני, כדי לשחרר את החברים מן הרעל ומשטיפת המוח ההרסנית של הערוץ הראשון.

חבל, חבל מאוד שיש לנו יותר מדי רב ראשי אשכנזי ופחות מדי רב ראשי ספרדי.

אילו היה לנו קצת יותר רב ראשי ספרדי, ראש וראשון לציון שבלב, אין לי ספק, שעל ראש דאגותיו היה מעלה בימים אלה – ימי הסליחות – את הקריאה לכיבוי האש הזרה שפשתה במחנה;

למקרא כתובות־המשטמה וכרוּזי־ההסתה ש“ידיים נעלמות” (ולא קשות לזיהוי) רושמות באחרונה על קירות הבתים, צריך היה רב ראשי ספרדי לפרסם ברבים איגרת־רועים שתזעזע אמות הסִפים ותביע מחאה וכאב בשם התורה, בשם אהבת־ישראל, בשם אהבת ארץ־ישראל על הנבלה שנעשית עתה בשם דאגה כביכול לעדה בישראל.

אילו…

אילו זכינו והיה לנו קצת יותר רב ראשי ספרדי והיה עושה עתה בעוז ובתקיפות למען החיים, כפי שעשה בעצה אחת עם עמיתו האשכנזי למען המתים.

בימים אלה מומלץ מאוד לקרוא את הכרוניקה בעיתונים – הפוליטית, הפלילית, הלאומית והבינלאומית – כשהקורא עומד על הראש.

שאם לא כן, בהכרח יגיע למסקנה, שאליה גם הגיע כותב שורות אלה, היינו, שהעולם, ובתוכו גם מדינתנו הקטנה, עומד על הראש ורגליו מרחפות באוויר.

כך קוראים אנו שנציגהּ של מדינה המצויה בתוך תוכה של מלחמה, שהיא עצמה יזמה, נבחר ליושב־ראש העצרת של האו"ם, ארגון שכל תכלית קיומו למנוע מלחמות.

או – שברית המועצות תובעת מדרום אפריקה שתשחרר לאלתר את הקצין הסובייטי ששבתה באנגולה – שברית המועצות מכחישה שנפל בשבי.

או – שבין ממשל רייגן בארצות הברית לבין ממשל בגין בישראל הושגה אי־הבנה אסטראטגית מלאה בנושא “אייווקס”, אחר ההבנה האסטראטגית המלאה ביניהם.

או – אם תרצו במישור המקומי: ידיעה עיתונאית שבני מיעוטים סייעו למשטרה לאתר חייל יהודי, שמכר נשק של צה"ל למחבלים.

או – שקציני־משטרה נאשמים במעשים מגוּנים בשוטרות. או – שטכנאי טלפון נאשם שצותת באופן בלתי־חוקי לשיחות למטרות סחיטה. או, שעובדי טלוויזיה עורכים הפגנת־מחאה משום שאין מתירים להם לדווח על מחזות שמציגים חיילי צה"ל כקלגסים שמתעללים בבני־אדם.

או – שבעיצומה של המערכה הציבורית והמשפטית על חפירות ארכיאולוגיות באתרים שקיימת לגביהם השערה רבנית ששימשו בעבר בית־קברות, מתלקחת מלחמה עם נציגי הרבנות הצבאית על הוצאת עצמותיו של מיכאל הלפרן מבית־הקברות במחניים והעברתן לקבורה בירושלים. אולי – כמחווה של עידוד לייהוד הגליל.

קיצורו של דבר: עולם הפוך.

יום ו' 18 בספטמבר 1981

עובדי ההפקה בטלוויזיה מחליטים להאפיל את המסך לשלוש דקות, כתגובה על פסילת כתבתו של עמוס ארבל “צה”ל – בראי התיאטרון".

יום ב', 21 בספטמבר

הוועד המנהל של רשות השידור מחליט לאסור שידורו של “השבוע – יומן אירועים” ביום ו' הקרוב, כתגובה על האפלת המסך ביום ו' שעבר (בעקבות פסילת הכתבה של עמוס ארבל).

יום ד', 23 בספטמבר

עובדי ההפקה בטלוויזיה מחליטים להאפיל את המסך ל־6 דקות, כתגובה על החלטת הוועד המנהל לאסור שידורו של “השבוע – יומן אירועים” (שבאה כתגובה על האפלת המסך ל־3 דקות, שבאה כתגובה על איסור שידור הכתבה של עמוס ארבל).

יום ה', 24 בספטמבר

הוועד המנהל של רשות השידור מחליט לאסור על שידור מהדורה שלמה של “מבט לחדשות”, ומצווה לשדר במקומה את הכותרות בלבד.

זאת – בתגובה להחלטת עובדי ההפקה להאפיל את המסך ל־6 דקות כתגובה להחלטת הוועד המנהל מיום ב‘, 21 בספטמבר וכו’ וכו' וכו' וכו'.

יום ו', 25 בספטמבר

עובדי ההפקה מחליטים להאפיל את המסך ל־12 דקות, כתגובה על החלטת הוועד המנהל לאסור שידורהּ של מהדורת “מבט” ולשדר במקומה את הכותרות בלבד – החלטה שבאה כתגובה על ההאפלה הקודמת ל־6 דקות, כתגובה על איסור שידור “השבוע – מבט אירועים”, שבאה כתגובה על האפלת המסך ל־3 דקות וכו' וכו' וכו' וכו'.

יום א', 27 בספטמבר

הוועד המנהל של רשות השידור מחליט שמעתה תופעל הטלוויזיה בשיטת הבזקים קצרים בין ההאפלות, כתגובה על החלטה קודמת של עובדי־ההפקה להאפיל את המסך ל־12 דקות כתגובה וכו' וכו' וכו' וכו'.

*

סוף טוב – הכול טוב.

הטלוויזיה הירדנית הכפילה את שעות השידורים שלה.

“אני מקבל רושם שמדובר בסך־הכל בערימה של גרוטאות. המימשל מנסה להציג את ה’אייווקס' כחסר כל משמעות צבאית” – נאום הסינאטור הנרי ג’קסון על מאמצי המימשל להמעיט בערכו של מטוס־הביון שנמכר לסעודיה חרף התנגדותה של ישראל.

רבותי הקצינים, המדינאים והעיתונאים.

ברוך בואכם על סיפון ה“אייווקס”, מטוס־הביון האמריקני המשוכלל ביותר בעולם, שהסעודים יכולים כמובן להשיג בדיוק אחד כמוהו בכל מדינה אחרת, במערב ובמזרח.

הצַלחת הענקית שאתם רואים על גב־המטוס היא ראדאר מתוחכם ביותר שמזהה מרחוק כל גוף או עצם שנע במהירות של 100 ק"מ לשעה, פרט למטוסים ישראליים; טווח־הפעולה של ראדאר זה הוא לפחות 10 אלפים קילומטרים לכל הכיוונים, אבל בינינו לבין עצמנו אפשר לסובב שם איזה בורג וכל העסק לא שווה פרוטה.

האנטנה שמזדקרת מצִדו השמאלי של המטוס קשורה למחשב רגיש, שכמוהו טרם פוּתח במקום כלשהו בעולם. אנטנה זו מסוגלת לקלוט כל לַחשוּש וכל רחש עלי אדמות ולתרגמם מיד, בעזרת המחשב, לסימני־איתות שניתן להעבירם בחלקיק של מילי־שנייה לכל מטוס־קרב על הקרקע ובאוויר. אין צורך לומר שאנחנו דואגים לכך שהכפתור האדום, שאתם רואים כאן מולכם, ישתק אוטומאטית את המחשב ברגע שיתחוור לו שהלַחשוש מקורו בישראל.

הדוושה האלכסונית שבתא הטייס היא פיתוח חדיש, אולי משׂיאי הטכנולוגיה־של־החלל: מספיקה לחיצה אחת וכל מטוס־ביון אחר ברדיוס של אלפי מילין יוצא מכלל פעולה.

אבל די לשים אצבע על הזיז שמשמאלו כדי שהדוושה לא תזוז ממקומה ואנשי הצוות האמריקנים, שיסייעו לטייסים הסעודים, מאוּמנים היטב בהזזת הזיזים עוד בטרם ילחץ הסעודי על הדוושה.

כי כן, רבותי, מאז הטיל לחללו של העולם ידידנו ובעל־בריתנו המסור, ראש־ממשלתה המנוח של ישראל לוי אשכול, את ההגדרה “שמשון דער נעבעכדיגער” – עוד לא היה שמשון גבור קצוץ־מחלפות כ“אייווקס” הזה.

מהלומות הוחלפו באולם “היכל התרבות” בקונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית ביום ה' בערב, בעקבות נגינת קטע מאת המלחין הגרמני ריכארד ואגנר.

מן העיתונות

פתיחת העונה בתזמורת הפילהרמונית עמדה בסימן הביצוע המבריק של הקטעים מיצירתו של ריכארד ואגנר. המנצח זובין מהטה, לבוש אפודת־מגן עממית, ניצב על הדוכן המוּגן היטב בשׂקי־חול וכדרכו פתח את הקונצרט הראשון בנגינת “התקווה”, כשהקהל מתבקש לעמוד דום לזֵכר קרבנות־הנאציזם.

כבר בנגינת היצירה הראשונה ניכרה היטב השפעתו הברוכה של המנצח, שהצליח להביא לתיאום כמעט מושלם בין כלי־הקשת ומכונות־הירייה שהוצבו בירכּתי הבמה.

אנו מדגישים “כמעט מושלם”, מאחר שפה ושם נשמעה גם איזו בודדת, אבל אחר מעשה התברר שהיריות הבודדות באו מכיווּן הקהל ולא מן הבמה.

בקטעים הליריים הצטיינו הפעם נגני־הוויולה מפעילי הגאז המדמיע. רבים מחו דמעה מעיניהם מרוב התרגשות.

את הפתעת־הערב סיפק הפעם החלילן, שביצע קטע סולו מרשים ביותר, כשהוא מלווה שוטרי־חרש מצוּידים באלות.

בסיום הקונצרט הודה מה שנשאר מן הקהל למנצח בתשואות סוערות ובמטר אבנים.

מחבר הלהיט “פאסוליה”, מי שהיה ידוע כאסיר “שושי” באגף שבע, נמצא מת בחדרו בתל־אביב, זמן קצר אחר שההצלחה האירה לו פנים על במת־הבידור.

ביקורת על ההצגה סוחטת־הדמעות שראשיתה ואחריתה על במת־החיים חזה בעל “הזווית החדה” בדמיונו והוא מביאה כלשונה.

הרדידות והדו־ממדיות הפוקדות זה זמן רב את חיי התרבות שלנו, לא פסחו גם על תיאטרון־החיים, שלפחות ממנו ציפינו למעט יותר עומק, קצת יותר התחשבות באינטליגנציה וברגישות של הצופים ומעט יותר עידון.

לצערנו, ההצגה שראינו היא מלודראמה זולה, הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של הקהל, מלודראמה שכל תכליתה לסחוט דמעות באמצעות סיפור־מעשה שכמוהו אולי ניתן למצוא ברומאנים למשרתות.

מעשה באיזה בחור שהיתה לו ילדות קשה והוא מתגלגל במדרון־הסמים־והפשע, מבלה שנים רבות בבית־הסוהר, שם מתגלים בו כשרונות של זמר ומלחין והוא משעשע את עמיתיו האסירים בלחנים מאולתרים. כמה בדרנים מקצועיים שביקרוהו בבית־הסוהר מסייעים לו לפתח את כשרונותיו ועל סף שחרורו הוא מחבר להיט הכובש בסערה את מצעדי־הפזמונים על־אף ואולי בגלל הפרימיטיוויות שלו. התקליט שהוציא נהפך לרב־מכר. והנה, אך מתחילה ההצלחה להאיר לו פנים – בשבועות הראשונים של חירותו – והבחור שבן־לילה נהיה לדמות מוכּרת במדינה וכובש לבבות רבים בחיוכו, נמצא מת בחדר שבו השתכן זמנית. וכיאה למלודראמה זולה, מתברר שאין לאיש אח וגואל ואין אפילו קרוב־רחוק שאפשר להודיע לו על האסון.

הבימוי המקצועי והמשחק המעוּלה של הגיבור הראשי שכינויו האמנותי “פאסוליה” מבטיחים אולי להצגה אורך־ימים אצל חלק מן הקהל האוהב שמגָרים את בלוטות־הדמע שלו, אבל נראה לנו שלא תהיה תפארתהּ של הבמה על דרך זו של התרפקות על מוטיווים נדושים כאלה כמו “ילדות קשה”, מוות פתאומי בראשית ההצלחה וכיו"ב טריקים ספרותיים זולים.

*

תהיה מנוחתך האחרונה עדן, “שושי”.

מן העיתונות:

יו“ר מפלגת העבודה שמעון פרס דחה, בראיון ל”קול ישראל", באורח מוחלט את האפשרות של הקמת ממשלת אחדות לאומית.

“לפני שמדובר על ממשלת אחדות לאומית, צריך לדבר על כנסת של אחדות לאומית”, הוסיף ח"כ שמעון פרס.

בעשרת הימים האחרונים – שבמקרה מקבילים, לפחות בחלקם, ל“עשרת ימי תשובה” – נתעורר במפלגת העבודה ויכוח נוקב בשאלת הקמתה של מפלגת אחדות לאומית.

ראשי המפלגה ופעיליה הסיקו מסקנה שבשעת חירום זו, כאשר בידודהּ של ישראל בזירות חוץ גובר, ובפנים מעמיקים הפערים החברתיים, העדתיים והתרבותיים, עת להתאחד סביב המשותף ולהתעלם מן המפריד.

במהלך תהליך ההתפייסות, הצהיר ח“כ אליהו שפייזר בהודעה מיוחדת לעיתונות, שדבריו על התנועה הקיבוצית הגזענית הוצאו מן ההקשר. כן לא התכוון כלל לפגוע בח”כ יוסי שריד כאשר כינה אותו “טרמפיסט” ו“סכינאי פוליטי”. אדרבה, הוא מעריך מאוד את יוסי שריד כמבקר תיאטרון, בפינתו הקבועה בגלי צה"ל, והוא מקווה לשתף פעולה אתו בסיכול הקמתה של מדינה פלשתינית על־ידי החבר מוטה גור.

כתגובה על הודעה פייסנית זו, חזר בו ח“כ יוסי שריד מן ההצהרה שח”כ אליהו שפייזר “גרוע מבגין”, ושהוא “אכל במשך ארבע שנים לחם־חסד בכנסת”. הנכון הוא – הוסיף יוסי שריד – שח“כ אליהו שפייזר תרם תרומה אינטלקטואלית עצומה לרמת־הוויכוחים בכנסת על־ידי אי־השתתפותו הקבועה. יתר על כן, דבריו כאילו ח”כ שפייזר “גרוע מבגין” הוצאו מן ההקשר, שהרי בדבריו אלה, הוא בכלל התכוון למארגני כנס הניצים העולים כמה מונים על שפייזר ב“להיות גרוע מבגין”.

בשם החוג “אל”ף" הוכחשה נמרצות הכתבה העיתונאית החד־צדדית, שלפיה כאילו תבעו משתתפי הדיון להסיר את האות “פ” מן ה“אלף”. אדרבה, כך נאמר בהכחשה – הודגש בפירוש שאם יוחלט על הסרת ה“פ” מן ה“אלף” יידרש המרכז להסיר במקביל גם את האות “ר”.

האותיות “מ.ג” שהמתינו בצד בחוסר־סבלנות, סמכו ידיהן על הצעה זו ובירכוּ על הלכי־הרוח הפייסניים הפוקדים באחרונה את המפלגה.

אף שעמדה הלווייתו הממלכתית של הנשיא סאדאת במרכז ההתעניינות הכללית בסוף השבוע שעבר, ניתנת האמת להיאמר, שהיה בכל זאת אירוע פוליטי אחד שהתחרה בהצלחה בהלוויה, מבחינת תשומת־הלב של כלי־התקשורת העולמיים: הפגישה החשאית.

כשאך נודע ברבים, כי נציג רם־דרג של המשלחת הישראלית להלוויה, עומד להיפגש בחשאי עם נציג רם־דרג של המשלחת מן המדינה האפריקנית, שאינה מקיימת עמנו קשרים דיפלומאטיים, קיבלו מיד כל צוותי הטלוויזיה וכל כתבי־החוץ בקהיר הוראה בהולה לתת סיקור מְרַבּי לאירוע.

מקום־הפגישה, כמוהו כשמותיהם של המשתתפים בה, נשמרו כמובן בסוד כמוס וידעו עליו רק חברי המשלחת הישראלית ומלוויהם, חברי המשלחת האפריקנית ומלוויהם, שירותי־הביטחון המצריים שאבטחו את המנהיגים, חברי המשלחת האמריקנית שמילאו תפקיד מסוים בארגונה, חברי המשלחת הבריטית שעשו מאמצים מסוימים לסכלהּ, חברי המשלחת הצרפתית שבהתאם לקו החדש של הנשיא מיטראן לא עזרו ולא הפריעו, ועוד כמה אישים בודדים בצמרת המצרית, היאפאנית, הסינית, הבראזילית והתורכית. מטעמי חשאיוּת עליונה, המנהיג הישראלי רם־הדרג הרכיב משקפיים שחורים וכמוהו גם המנהיג האפריקני. מצלמות הטלוויזיה, שהסריטו את הפגישה החשאית, התקשו תחילה להבדיל בין השניים, אך מאות העיתונאים, שהסתננו בחשאי לפגישה, הסיקו מכהות־עורו של האחד ומחיוורון־פניו של האחר מיהו מי – אף שכמובן זהותם האמיתית של השניים נשארה כמוסה.

דבר הפגישה היה ללא ספק נשמר בסוד לעולמים, אלמלא חלה טעות מצערת בפק"ל של המשלחת האפריקנית והממונה על תוף הטאם־טאם הדליף את דבר־קיומה בהקשה רבתי, שהרעידה את גלי־האתר.

וכך הגיעה הידיעה גם לכלי־התקשורת בישראל.

האיש בא – כך מספרת הכרוניקה הפלילית בעתונים – צלצל בדלת, הציג עצמו כשליח של חנות־פרחים. זר גדול ויפה היה בידו.

האשה פתחה, כמובן, את הדלת. השליח נכנס וברוב נימוס הגיש לה את הזר. עוד היא תוהה על העדר פתק־לוואי, הוא משמיע שריקה חדה ולדירה חודר חברו, שהמתין בהיחבא בחוץ ושני הנבלים שודדים מן האשה מוכּת־ההלם את תכשיטיה ואת אשליית־הרגע שמישהו – אולי מישהו קרוב ומוֹדע ואולי מישהו שהחליפה אתו מבטים בפגישה מקרית – כיבד אותה בפרחים לשנה החדשה.

עתה שוב יהססו רבים לפתוח דלתותיהם לפני מי שבא ופרחים בידיו.

אתמול היה זה דומני מישהו שהתחזה למתקן טלפונים; שלשום – מישהו שהציג עצמו כבודק המקרר; מחר אולי ייטול הנבל צרור מכתבים בידו ויציג עצמו כדוור.

לא, ידידַי. אל תפתחו עוד את דלתות ביתכם לפני מי שבא לדבר אתכם בפרחים, כביכול, או מי שטוען שבא לתקן את הברז, או המקרר, או החשמל – בלי שהוזמן.

מעתה, אם תשמעו צלצול בדלת, בחנו אותו היטב מבעד לעין־הצצה ואם נראה לכם האורח כמישהו סולידי ומעורר אמון, אדם־מן־היישוב, כשליח־נושא־פרחים, כאינסטלטור או כדוור – אל תפתחו. בשום אופן.

רק אם ייראה האדם כשודד מקצועי, מין פרצוף מאיים כזה, אלים, גס, שרירי – אפילו אקדח בידו – פִתחו. הוא כנראה לא מסוכן.

ועל כל פנים – בוודאי לא מתחזה.

רשמית: הדואר יקבל מעתה תשלומים באסימונים.

מאז בוּטל השקל כמטבע חוקי בישראל, לפני קצת יותר משנה, התלבטו הגורמים הפינאנסיים במדינה בשאלה איזו מטבע להנהיג במקומו.

היו שהציעו לחזור ללירה, שערכהּ עלה מעט מאז הוצאה מן המחזור, בעיקר מטעמים נומיסמאטיים. אך שר האוצר, יורם ארידור, התנגד לכך בטוענו שהלירה היא ירושה אומללה של המשטר הקודם, כמוה כבנק ישראל עצמו, שהגיעה העת לחסלו.

היו שהציעו להכיר דה־יורה במצב הקיים למעשה, היינו שהדולאר האמריקני יהיה גם אמצעי־התשלום החוקי של ישראל, שהרי ממילא אין היום עסקה רצינית במדינה – פרט לתשלומי משכורות לשכירים – שאינה מתבצעת בדולארים.

אך להצעה זו התנגדו בתוקף האמריקנים, בחוששם שהרגלי־ההדפסה של ישראל יערערו את יציבות הדולאר, שכידוע הוא גם המטבע החוקי של ארצות־הברית.

היתה גם הצעה לאמץ את היין היאפני, אך בגלל קבלת־הפנים הממלכתית שנערכה בטוקיו לרב־המרצחים יאסר ערפאת, מנהיג הפי.אל.או., נדחתה ההצעה על הסף. כנ"ל – המארק הגרמני.

היה חשש רציני שיצטרכו להחזיר למחזור את שטר־השקל, שבינתיים התחילו כמה חסרי־גאווה לאומית להשתמש בו כתחליף לטאפיטים, עד שבא שר התקשורת, מרדכי ציפורי והעלה הצעה, גאונית בפשטותה ופשוטה בגאוניותה: להכריז על האסימון כמטבע חוקי לכל דבר.

“זה שנים יש בידי הציבור כמות עצומה של אסימונים”, הסביר שר התקשורת והוסיף: “באחרונה, אחר שנהרסו וחובּלו מרבית הטלפונים הציבוריים, מונחים מיליוני אסימונים בכספות ובסליקים של הציבור כאבן שאין לה הופכין. יתר על כן, תעשיית־המתכת בארץ ערוכה להטבעה של אסימונים בכמויות בלתי־מוגבלות כמעט, כשמשרדי־הממשלה, ובעיקר האוצר עצמו, מוכנים לספק את החורים”.

הצעתו של מר ציפורי אוּשרה ללא התנגדות. עתה שוקלים אפשרות שהציבור יוכל לרכוש אסימונים בכל סניפי הדואר והבנקים ולשלם תמורתם בבולי־דואר.

נפשו הנסערת ורבת־הסתירות – נפש איש־האדמה, החייל, המדינאי והפייטן – כראי היתה למתבונן בה:

מי שחיפש בה את גיבור־חלומותיו – מצאהו; וכך גם מי שביקש בה את המוקד לשׂנאותיו.

מי שחיפש בין ערוגות־פרחיה סלעי־מגור – מצאם, וכך גם מי שביקש בין צוּקיה המחוספסים את ציץ־השדה.

מי שביקש בה את מעיין־הנחמה – מצא, ומי שחיפש בור־תוכחה – מצא.

למעריציו היה משענת, ליריביו – משׂוכה; חולל סערות ועמד במרכזן, ניצב בראש מחנה ומרד בו, עשה חוקים והפירם, איש מלחמות שהשלום נהיה מרכז מאווייו, אוהב־חיים שבלא הרף שׂרה עם המוות.

כי טובים עליו הדברים שאמר היינה על נאפוליון:

הוא לא עוּצב מעץ שמלכים־בשר־ודם עשויים ממנו, הוא נחצב משיִש שהקדמונים עשו ממנו אֵלים.

יום א'

משלחת מטעם מרכז הבונים החָפשיים, שיצאה אמש למצרים לביקור־תנחומים, הניחה זר על קברו של אנואר אל־סאדאת ולאחר מכן נתקבלה לריאיון מיוחד על־ידי יורשו, הנשיא חוסני מובאראךּ.

בשובם לישראל, מסרו חברי המשלחת על התרשמותם העמוקה מאישיותו של הנשיא החדש והביעו ביטחונם – בהסתמך על דברי הנשיא – שתהליך השלום יימשך גם אחרי אפריל 1982 ואף תורחב ותועמק הנורמליזציה בין שתי המדינות.

יום ב'

משלחת מטעם מכבי הצעיר, שיצאה אמש למצרים לביקור־תנחומים, הניחה זר על קברו של אנואר אל־סאדאת ולאחר מכן נתקבלה לריאיון מיוחד על־ידי יורשו, הנשיא חוסני מובאראךּ.

בשובם לישראל, מסרו חברי המשלחת על התרשמותם העמוקה מאישיותו של הנשיא החדש והביעו ביטחונם – בהסתמך על דברי הנשיא – שתהליך השלום יימשך גם אחרי אפריל 1982 – – – (ראה יום א').

יום ג'

משלחת מטעם בני עקיבא, שיצאה אמש למצרים לביקור־תנחומים, הניחה זר על קברו של אנואר אל־סאדאת ולאחר מכן נתקבלה לריאיון מיוחד על־ידי יורשו, הנשיא מובאראךּ.

בשובם לישראל, מסרו חברי המשלחת על התרשמותם העמוקה מאישיותו… (ראה יום א' ויום ב').

יום ד'

משלחת מטעם מגן־דוד־אדום, שיצאה אמש למצרים לביקור־תנחומים, הניחה זר על קברו של אנואר אל־סאדאת ולאחר מכן נתקבלה לריאיון מיוחד על־ידי יורשו הנשיא חוסני מובאראךּ.

בשובם לישראל, מסרו חברי המשלחת על… (ראה יום א‘, יום ב’ ויום ג').

יום ה'

משלחת מטעם ארגון מגדלי הפרחים, שיצאה אמש למצרים לביקור־תנחומים, הניחה זר על קברו של אנואר אל־סאדאת ולאחר מכן… (ראה יום א‘, יום ב’, יום ג' ויום ד').

יום ו'

משלחת מטעם התאחדות השכנים והדיירים, שיצאה אמש למצרים לביקור־תנחומים, הניחה זר… (ראה יום א‘, יום ב’, יום ג‘, יום ד’ ויום ה').

*

מיניסטריון האתרים הלאומיים במצרים הקים יחידה מיוחדת לפינוי עודפי־הזֵרים מקברו של אנואר אל־סאדאת.

הננו מביאים להלן קטעים נבחרים משידור המחצית השנייה של משחק הכדורסל המרתק, שנערך בוושינגטון. השידור הועבר אמש באמצעות לוויין־ריגול.

כאן שין־ריש – – –

אני משדר אליכם מן האיצטדיון הלאומי של וושינגטון המלא מפה לפה לרגל קרב־ההכרעה על גביע־פאהד לכדורסל בין שתי קבוצות הצמרת “אייוואקס” ו“סנאט”.

המתח במגרש הגיע לשיא, אחר שהמחצית הראשונה של המשחק נסתיימה ביתרון ברור של ה“סנאט”ים 37:47.

אוהדי קבוצת “אייוואקס”, שרבים ביניהם בעלי חזוּת מזרח־תיכונית, באו למגרש מצוידים בחצוצרות, תופּים וקלאשניקובים ומקימים רעש מחריש־אוזניים בעודדם את כוכבי קבוצתם.

ברגע זה נותן המאמן הלאומי של “אייוואקס”, רוני רייגן, הוראות אחרונות לקבוצתו והוא נראה אופטימי על אף הכישלון במחצית הראשונה. רבותי, החיוך שלו לא מוצא חן בעיני.

שריקה. קפטן ה“אייוואקסים”, קספר ויינברגר, ענק השופע ביטחון לאומי, פותח את המחצית השנייה במסירה ארוכה לאלכס הייג. חוץ. הכדור לפרסלר, פרסלר לבייקר, בייקר זורק, והופ סל!

איזו קליעה מצוינת! כן רבותי, סל לטובת ה“אייוואקס”. התחלה נמרצת מאוד ומנבאת רעות ל“סנאט”.

הכוכב של “סנאט” אלן קרנסטון עובר להתקפת־נגד. מעביר את הכדור לג’קסון, ג’קסון לקנדי, קנדי לבושוויץ – בושוויץ לג’פסן ו… לא! לא ייאמן!

ג’פסן תופס את הכדור, מתחיל לרוץ בכיוון ההפוך ומחדיר את הכדור לסל של קבוצתו. רבותי, אני לא מבין. זה מדהים. זה מהמם.

אוהדי ה“סנאט” שואגים, שורקים, מייללים.

מה קורה פה, רבותי?

האם זו טעות או המשחק מכוּר?

בשורות ה“סנאט”ים מבוכה. מתחילים לאבד את הביטחון.

המאמן של ה“אייוואקס” מעלה שוב חיוך ערמומי על פניו. האסטרטגיה שלו הוכיחה את עצמה. הבחורים שלו מנצלים את חולשת היריב ומיטיבים לקלוע לסל. רבותי, שוויון! 50:50.

בפעם הראשונה הוּשג הערב שוויון בין שתי הקבוצות ועתה אין עוד מוציאים מכלל אפשרות שקבוצת ה“אייוואקס” תנצח על חוּדו של סל.

אוהדי “אייוואקס” משתוללים משמחה ובירכּתי המגרש כבר מגלגלים חביות־נפט למשתה שצפוי לאחר המשחק.

*

– – – וכאן אני מחזיר את השידור לאולפן “קול יעקב”, לקריאת פרקי תהלים.

מדור זה הוא בחייו הפרטיים טיפוס קצת מתוח. מרגיזים אותו דברים שונים בתחום הכלל והפרט ולפי עצת מומחים־לדבר כל אימת שחש בעליית לחץ דמו, עליו להתרחק ממוקדי־המתח ולחפש מרגוע בהאזנה למוסיקה קלאסית, בפתרון תעלומת הקובייה ההונגרית או בפיצוח גרעינים.

שלשום בערב, ביום ג' שנאמר בו פעמיים “כי טוב”, התרווח המדור מול הטלוויזיה לצפייה מענגת במהדורת “מבט”, וככל שהִרבה לראות ולשמוע, חש כי מעיו מתהפכים בקרבּו. הבשׂורות המרות ניתכו על ראשו זו אחר זו: בטרם עיכלת שקצין המשטרה הצבאית הראשי הורשע בדין בעוון שוחד והתנהגות שאינה הולמת קצין, וכבר מספרים לך על חבר־כנסת נכבד ועסקן מוניציפלי ידוע, שמתנהלת נגדו חקירה בגין קבלת טובות הנאה מפוקפקות.

בין זה לבין זה אתה שומע על איזה 20 מיליון ליטר בנזין שכאילו נעלמו מדיווּחי צה“ל ועל שביתת עובדי תעופה, ועל שביתת עובדי בתי־המשפט. וכל זאת על רקע קבלת־הפנים המלכותית שנערכה לחוסיין בוושינגטון – מיד לאחר פרשת ה”אייוואקס" – והחִנחונים לעבר תכנית פאהד. ולקינוח מגישים לך את המנה העיקרית: נגיפי־פוליו בשפכים הזורמים לכינרת והחומר שנחשד כמסרטֵן שבו מרווים את צימאוננו באמצעות המוביל המלוח.

עצביו של המדור היו דרוכים כמיתרים וקרובים להתפקעות.

למזלנו, מוּתר להציג על מרקענו את דוסטוייבסקי על אף שהיה שונא־ישראל מובהק, וזמן מה אחר החדשות הוקרן הפרק הראשון מ“החטא ועונשו”.

ומה אומר ומה אגיד?

מול צרותינו בחיים, נראו לי ייסוריו של הביורוקרט השיכור מרמלדוב כמשחק־ילדים ולבטי־המצפּון של ראסקולניקוב הרגיעו את עצבי לא פחות מן הקובייה ההונגרית. וסצינת גרזן־הדמים ממש החזירה לי את שיווי־המשקל הנפשי.

האיזון היה מלא.

טירוף־המערכות נותן באחרונה אותותיו בכל דפי העיתון.

שוב אין אתה יכול להיות בטוח מי אומר מה ומי עושה מה ולמה.

למשל: אתה קורא מִנשר ש“מצווה היא להוציא מידי האויב הציוני כספים שהוא גוזל מכולנו” ואתה בטוח שאמר זאת הרבי מבלז. לא מניה ולא מקצתיה. מסתבר שזה מִנשר של אש"ף, לשם שינוי.

או למשל: אתה קורא שממשל ארצות הברית חוזר ומצהיר על זכות כל מדינות המזרח התיכון להתקיים. ואתה בטוח שזו פרשנות לתכנית־פאהד, והכוונה לישראל.

אבל – לא. זו פרשנות להצהרות שמיר־שרון והכוונה דווקא לירדן.

או למשל: אתה קורא שבדיון חשוב ביותר בנושא מדיניות חוץ השתתפו ארבעה חברי כנסת. ואתה בטוח, שכרגיל מדובר בוויכוח מדיני במליאה.

אבל – לא. הפעם זה דווקא מתייחס לדיון שנערך בסניף הכנסת ביַמית, בהשתתפות הח"כים המתגוררים בה, כשהנוכחות היא מאה אחוז.

כנסת נכבדה,

בהיפתח מושב החורף של בית־הנבחרים, מתכבדת בזה הממשלה להגיש דו"ח מעודכן על אי־השיתוף האסטרטגי עם ידידתנו ובעלת־בריתנו הגדולה, ארצות־הברית.

אנו שמחים לציין שבנושא זה של אי־שיתוף הושגו בעת האחרונה הישגים מרשימים, ואם תימשך ההתקדמות בכיוון זה, אין ספק שנגיע בקרוב לתיאום מושלם באי־השיתוף.

למותר לציין שההישג הבולט ביותר באי־השיתוף הוא אישור עסקת ה“אייווקס” על־ידי הסנאט האמריקני. אישור זה לא היה מושג אלמלא התערבותו האישית של הטוב בידידינו, נשיא ארצות־הברית, רונלד רייגן, שהטיל למערכה את כל כובד משקלו ויוּקרתו.

מיד לאחר אישור העסקה, ואולי כהשלמה לה, פתחה ממשלת ארצות־הברית במסע דיפלומאטי שמטרתו לערער את הסכמי “קמפ דייוויד” ולהכשיר בעיני דעת־הקהל האמריקנית והעולמית את 8 הנקודות של “תכנית פאהד”, שעיקר תכליתה לקעקע את תהליך־השלום הנוכחי במזרח התיכון.

אין צורך להסביר לכנסת, שלא ייתכן אי־שיתוף אסטרטגי, בהשתתפות צד אחד בלבד ולכן החליטה ממשלת ישראל לדחות בשלב זה את ביקורו של שר־הביטחון בארצות־הברית. ככל שיחסי אי־השיתוף יתהדקו, תעיין הממשלה באפשרות לבקש משגריר־ישראל בוושינגטון, שהגיע השבוע לחופשת־מולדת – להשהות את שובו לארצות־הברית.

כנסת נכבדה, במקרה או לא במקרה, בדיוק היום מגיע לארצות־הברית חוסיין מלך ירדן, וניתן לצפות שבמסגרת אי־השיתוף האסטרטגי עם ישראל, תציע ממשלת ארצות־הברית לירדן לרכוש כמות לא־מבוטלת של טילי “הוק” ומטוסי “פ־5”, בתקווה שלפחות חלק מהם יועבר לעיראק.

ישנם גם כמה סימנים מעודדים של נטייה גוברת והולכת באדמיניסטראציה החדשה להכשיר את אש“ף כשותף פוטנציאלי למשא ומתן. הצהרותיהם של שני נשיאים לשעבר בזכות הכרה באש”ף מצביעות על כך שרעיון אי־השיתוף האסטרטגי עם ישראל הִכּה שורשים עמוקים בממסד הפוליטי האמריקני.

ועוד היד נטויה.

בניגוד לכל התיאוריות הכלכליות המצויות, סבור מדור זה שהגורם העיקרי המעודד אינפלציה הוא – הפִרסום. טול מן האינפלציה את האינפורמציה – ושוב אינה קיימת.

כל מתחיל בתורת־התקשורת יאמר לכם שאירוע שאין מדווחים עליו – איננו קיים. מבחינה זו, הזרמת־כספים למשק כמוה, להבדיל אלף הבדלות, כהזרמת שפכים לכינרת.

הפרסום הוא איפוא שיוצר את מה שמכוּנה בשׂפתם של הכלכלנים “ציפיות אינפלציוניות” והללו גורמות אותו סִחרור־מחירים, שקורין לו “ספיראלה”, וזו גורמת לאינפלציה מוּאצת וחוזר חלילה.

הצרה היא אם כן – הפרסום.

ומי אחראי לפרסום?

באנק ישראל. ליתר דיוק: נגיד באנק ישראל. הוא האיש שבדו"חות הקודרים שלו יורד לחייו של שר־האוצר – וממילא ממרר את החיים גם לנו, האזרחים.

הנה כך השבוע, ממש על סף עזיבתו את התפקיד, הנגיד הילך עלינו אימים בפרסום שבמשך שבעת החודשים הראשונים של השנה, הזרימה הממשלה כשנים־עשר מיליארד שקלים, היינו, סכום שמוּתר לה להדפיס במשך שנה שלמה.

מי צריך לדעת זאת? למי זה נחוץ? מה אכפת לנו מה מזרימה הממשלה ולאן?

הרי כל תינוק יגיד לכם שמיד אחר פרסום כזה תתחולל “ציפייה אינפלציונית” ובני־אדם יהיו מוכנים לשלם כל מחיר בעד כל דבר, בלירות, בשקלים ואפילו בדולארים.

מהו, אם כן, הפתרון?

לדעת מדור זה, אם רוצים באמת ובתמים לחסל את האינפלציה או לפחות לצמצמה למינימום רב־ספרתי סביר, אין דרך יעילה יותר מאשר ביטול פִרסומיו ההרסניים של נגיד באנק־ישראל, המערערים את המוראל הלאומי ויוצרים את הציפיות, שמפרנסות ומזינות את המפלצת האינפלציונית.

נראה לנו כי הממשלה עלתה עתה על דרך נכונה בכך שלא מינתה נגיד חדש לבאנק־ישראל – לראשונה מאז הקמת הבאנק. זה שלושה ימים שאין במדינת ישראל נגיד ומה נאמר ומה נגיד? – העולם אינו מתמוטט והכלכלה אינה נחרבת.

אדרבה, סוף סוף יש לנו קצת שקט ואין מעכירים את רוחנו הלאומית בהערכות קאטאסטרופאליות ובנבואות אפוקליפטיות.

ולמזרימים תהיה שוב עדנה.

הוד מעלתו – שאל העיתונאי האמריקני את שר החוץ של סעודיה סעוד אל־פייצל במסיבת־העיתונאים בריאד – היכן מצויה בתָכניתו של הנסיך פאהד הכרה בישראל?

הרי זה כל כך פשוט – משיב הוד נסיכותו כשהוא מכעכּע בגרונו. את סעיף שבע של הנסיך פאהד יש לקרוא בנשימה אחת עם סעיף ארבע. סעיף ארבע, כידוע, דורש הקמת מדינה פלשתינית, אבל הוא כולל בתוכו פּסקה, שאם מחברים אותה עם החצי השני של סעיף שלוש מתקבל משפט שביחד עם החצי הראשון של סעיף שתיים הוא…

העיתונאי (קצת בחוסר סבלנות): אבל הוד מעלתו, הרי דווקא מן המשפט הזה עלול להשתמע ש…

הנסיך (בביטחון עצמי): מובן שעלול להשתמע. אבל זאת בתנאי שמנתקים את המשפט הזה משתי המלים האמצעיות של סעיף ה‘, הדורש הקמת מדינה פלשתינית. שתי המלים הללו, אם מצרפים אותן אל סעיף ב’, יש בהן התייחסות ברורה לסעיף שתיים של הצהרת ונציה, ולכן…

העיתונאי (בעצבנות): אבל הוד מעלתו, סעיף שתיים בהצהרת ונציה מדבר על כך…

הנסיך (בגערה): נכון שבסעיף שתיים בהצהרת ונציה מדובר על מדינה פלשתינית, אבל אם מסמיכים סעיף זה אל סעיף ארבע מהחלטת 338 של האו"ם, מתקבלת הקבלה ברורה לאותו סעיף בתָכניתו של הנסיך פאהד, שממנו משתמע באופן חד־משמעי שאת סעיף שמונה יש לקרוא רק בקונטקסט אחד עם דבריו של הלורד קרינגטון בעניין ההאמנה הפלשתינית…

*

לאחר שהוגשה עזרה ראשונה לעיתונאי שהתעלף, המשיך הוד מעלתו שר־החוץ הסעודי, סעוד אל־פייצל, להבהיר אותן נקודות בתכנית־פאהד, שמהן משתמעת הכרה חד־משמעית במדינה הפלשתינית.

של ח"כ אהוד אולמרט: איך להסביר זאת לשר החוץ יצחק שמיר?

של מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' ברוך מודן: איך לומר לכינרת את שפכיה בפניה?

של שר האוצר יורם ארידור: איך לפתור בעיית נגיד בנק ישראל בלא להוסיף חת על פשע?

של ח"כ מאיר כהן: איך להיות בעת ובעונה אחת תומך־הממשלה ומבקר־המדינה?

של מנהלי הבנקים: איך לקצץ ריבית קצוצה?

של בומה שביט: איך להעיף עובדים מיותרים ולהמשיך לטוס?

של יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס: איך לא לקיים ההבטחה לשפייזר ולהישאר בר־לבב?

מוגש בזה לקורא חידון בשיטה אמריקנית.

ליד התשובה הנכונה יש לסמן x ולהחזיר את הטופס למכון לחקר נִסים ונפלאות.

בימים אלה הוארכה בפעם החמישית הקאדנציה של מנהיג המכהן בתפקידו יותר משלושים שנה.

מיהו המנהיג הזה:

שליט אלבניה אנואר הודג’ה?

שר־הפנים ד"ר יוסף בורג?

קיסר יפאן הירוהיטו?

*

מהי ומיהי הסמכות השלטונית המרכזית במדינת־ישראל:

הוועדה המרכזת של ההסתדרות?

“התייעצות שרים” של הממשלה?

שלושה־עשר הוועדים הגדולים?

*

מי איים בהתפטרות וחזר בו, שוב איים וחזר בו, לבסוף התפטר וחזר בו אחרי שקיבל את דין התנועה:

יו"ר ארגון מציצי הגדר הטובה?

מזכיר מועצת נפגעי הקאטיושות?

המייג’ור סעד חדד?

*

מי טרם הכריז שביתה או עיצומים השבוע:

חברה־קדישא?

הסתדרות אומרי־תהלים?

משטרת־ישראל?

לא.

זו איננה טעות־דפוס, כי אם דוקטרינה תיאולוגית־חברתית חדשה, שהחתום־מטה מתכבד להעלות אותה לדיון ציבורי, בעקבות פסק־ההלכה של כב' הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון ר' עובדיה יוסף.

אפשר לקבל או לא לקבל פסיקותיו של הראשון־לציון, אבל אי־אפשר שלא לשבח את מעורבותו העמוקה בבעיות־השעה, מעורבות שראוי הוא בגינהּ לתואר “הרב הצועד עם הזמן”. די אם נזכיר את פסק־ההלכה שלו על איסורי הנסיעה לחוץ־לארץ (אלא לחתונות של גבירים או מטעמי פיקוח נפש), או הפּסק שאוסר על חזנים שעוברים לפני התיבה להופיע במכנסיים קצרים וכיו"ב.

לפני ימים מספר פסק כב' הרב שגוי כי יתגייר, שׂוּמה עליו בגִלגולו החדש – כיהודי – לנהוג כיהודי ספרדי לכל דבר, ממש המשך מעשה־בראשית בכל הנוגע ל“צלמו ודמותו”.

כמי שאינו מצוי אצל ספרי־הלכה, מתכבד אני להציע תיקון לפסק זה – תיקון שעשוי, לעניות־דעתו של מדור זה, לחולל מהפכה בכל הנושא הכאוּב של פער העדות.

אין צורך לומר, שאשמח מאוד אם גם עמיתו האשכנזי של הרב עובדיה יוסף ייכנס בעבי הקורה ויידרש לעניין.

מהי איפוא ההצעה?

ההצעה היא שהפסק של הראשון־לציון יחול רק על גויים שמצטרפים אלינו ממדינות שניתן לסווג אותן כ“אשכנזיות” מובהקות: כגון החלק האירופי של ברית־המועצות, ארצות־הברית, מערב־אירופה וכמובן גם אשכנז המקורית. לעומת זאת, גויים שיבואו להצטרף לעם ישראל ממדינות “ספרדיות” מובהקות, כגון ארצות אפריקה ואסיה, ארצות־הבלקן ואולי גם ספרד המקורית – הללו, בהתגיירותם, יחוּיבו לנהוג כיהודים אשכנזים לכל דבר – בלבוש, במנהגים, בתפילה וכיו"ב תחומי־היכר עדתיים מובהקים.

וכך יהיה הגוי־לשעבר ממוסקווה או מלוס־אנג’לס צ’חצ’ח גמור, ואילו הגוי־לשעבר מקזבלנקה או מקושטא יהיה ווּזווּז טהור ושניהם – שני סוגי גויים אלה או יהודים חדשים אלה – יהיו בעצם היהודים השלמים ביותר, סמל ומופת למיזוג גלויות אמיתי – או אם תרצו: מיזוג גויויות.

אפילו לא תהיה זו “אל על אחרת” אחרי השביתה, כפי שהבטיח בשעתו בומה שביט, לפחות הישג אחד חשוב צמח לנו מן השביתה הממושכת: לשפה המדוברת שלנו נוספה מלה זנוחה מן העבר, שלפי כל הסימנים צפוי לה עתיד מזהיר.

המלה היא נַפקוּת והמפיק הגאה שלה הוא סגן ראש הממשלה דוד לוי.

אחד החדשנים הגדולים של שׂפתנו המשפטית מאיר שלי מסביר – לפי “דבר” – שבשעתו, בימי המנדט השתמשו במלה “נפקות”, שמוצאה מארמית, כתרגום למונח האנגלי “אפקט” או ליתר דיוק: “אין נפקות” כתרגום להגדרה “נו אפקט”, היינו “ללא השפעה” או “לא יצא מזה ולא כלום”.

השביתה הסתיימה איפוא “ללא נפקות” ובעת כתיבת שורות אלה לא ברור לגמרי אם אפילו יש נפקות להודעת סגן ראש הממשלה דוד לוי, שאין עוד נפקות למכתב ההנהלה בעניין מהנדסי הטיס. אבל המלה עצמה תזכה מעתה אצלנו לתפנוקים גדולים ומובטחני שלא ירחק יום וגם 13 הוועדים הגדולים יפיקו ממנה תועלת מרובה.

ולא רק הוועדים.

כי יפרוץ, למשל, בממשלה ויכוח מי יטפל בשביתה הבאה ב“אל על” – שר התחבורה או השר לענייני־דתות־ואוטונומיה – יכריע סגן ראש הממשלה: "אין נפקא מינה – ובלבד לא ה’הסתדרות' ".

כי יתברר שלשֵם כיסוי הגירעון העצום, שגרמו 12 ימי־השביתה, יהיה צורך להפעיל במלוא־הקיטור את מכונות־הדפוס הממשלתיות, יעניק שר האוצר נפקות לבנק ישראל להנפקת אמיסיה חדשה של שקלים.

פִּיוֹת עסקנינו, דוברינו, פרשנינו ופוליטיקאינו יפיקו מכאן ואילך נפקויות בשפע – לצורך ושלא לצורך, לעניין ושלא לעניין, כנהוג אצלנו לגבי כל מלה חדשה או צירוף־מלים חדש.

ודווקה משום כך, ראוי להם לנפקומנים הפוטנציאליים שיציצו בדחיפות במילון עברי מוסמך, כדי להיווכח שיש עוד כמה שימושים למלה עתיקה־חדישה זו, לבל ייכשלו חלילה בהתבטאויות שאין הלשון הפרלמנטרית סובלתן.

טור זה מארח הפעם את ביקורת־הטלוויזיה, שהופיעה השבוע בעיתון היפאני הנפוץ “סוני שימבון”.

עניינהּ של הביקורת, תכנית חדשה ושמה “דילמה”, שבה מנסים להמחיש בעזרת משחק סימולאציה בעיות של אתיקה עיתונאית.

אנו מביאים את הביקורת ככתבהּ וכלשונהּ.

התכנית החדשה על מִרקענו, “דילמה”, היא תערובת של תיעוד ובידור ועדיין קשה לדעת באיזה כיוון בדיוק תתפתח. אין ספק שאישיותו של המנחה תקבע במידה רבה איזה יסוד יגבר בה – הלימודי־עיוני או התיאטרלי־משחקי.

אך כבר בשלב זה ניתן לומר שניתנה לציבור אפשרות ללמוד מעט על המתרחש מאחורי־הקלעים של הממלכה השביעית – דרכי־החשיפה התוקפניות של הרפורטרים, לבטיהם המוּסריים של העורכים, הדילמות המצפוניות והאתיות שלפניהן ניצבת מדי פעם העיתונות וכיו"ב.

טוב עשה המנחה שהציג מדי פעם לפני העיתונאים בעיות קונקרטיות והכריחם על ידי כך לנקוט עמדות חד־משמעיות. עם זאת, אין אנו פטורים מלציין שהמנחה נתן יותר מדי דרור לדמיונו הפרוע ובכך כפה על העיתונאים מצבים שגובלים באבסורד ועִרער למעשה את האמינות של התכנית כולה.

היינו יכולים להביא כמה דוּגמאות מגישתו זו של המנחה, אך דומה כי די בדוּגמה אחת בלבד, כדי להצביע על חוסר־הרצינות שלו שאגב במקרה ספציפי זה אף גובלת בלשון־הרע מן הדרגה החמוּרה ביותר.

הכוונה לאותו שלב בתכנית שבו שאל המנחה את נציגו המכובד של “מאיניצ’י”, אם היה מוכן לתת שוחד של אלף דולאר לאחד מעוזריו הקרובים ביותר של נשיא ארצות־הברית כדי ש“יארגן” לו ריאיון עם אשת־הנשיא. בשאלה זו היה לא רק חוסר־טעם מובהק, אלא אבסורד משווע, אשר כאמור העמיד בספק רב את כישוריו של המנחה להוסיף ולהנחות תכנית זו.

תחביב נפוץ ביותר בעת האחרונה בארצות־הברית, בקרב אינטלקטואלים וחוגי־חברה נוצצים וגם בקרב “עמך” הוא – הרכבת “דיוֹקנאות סינתטיים” של מדינאים אידיאלים, כוכבי־קולנוע מושלמים, גברים העשויים להיות חלומותיהן של נשים חשקניות או נשים העשויות לגרות דמיונם של הבררנים שבין הגברים.

קלסתרון מצוי של מדינאי אידיאלי באמריקה יכלול מן הסתם את קומתו של הייג, את חריפותו של קיסינג’ר, את קסמו של קנדי, את נחרצוּתו של ניקסון, את כוח־השכנוע של רייגן וכיו"ב.

הכוכבנית האידיאלית תורכב – כפי שאכן כבר הורכב פעם קלסתרונהּ בעיתונות האמריקנית – מעצמות הלחיים של ג’יין פונדה, המֵצח של פארה פוסט, האוזניים של בו דרק, הסנטר של ז’וסלין סמית. ולא הזכרנו כמה פריטים חשובים אחרים, שגם להם ניתן למצוא אב־טיפוס או אם־טיפוס בהוליווד.

למה מספר אני כל זאת?

משום שעלה לפתע בדעתי, כי מה שנחשב אצל האמריקנים תחביב, עשוי להתקבל במדינתנו כשיטה מעשית ויעילה לאיוש משׂרות־מפתח ממלכתיות, כגון נגיד בנק ישראל או מבקר־מדינה, אם להזכיר רק שתיים מן המשׂרות שהתפנו אצלנו באחרונה.

לא אכנס לפרטים, אבל רק כתרגיל אינטלקטואלי הריני מנסה לשרטט את הוואריאציות האפשריות לקלסתרון של מועמד קואליציוני למבקר מדינה אידיאלי:

קומה זקופה של יורם ארידור, כושר־הישׂרדות של ד"ר יוסף בורג, מבטא של דוד לוי, לשון של גדעון פת, נועם של שמחה ארליך, שמירת־סוד של יעקב מרידור, ומעל לכול: טוהר־מידות של… (סליחה, זה “סוב יודיצה” עכשיו).

ואם תרצו דוּגמה נוספת: קלסתרון של מועמד אידיאלי לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה מבין חברי הכנסת שלה: קיבוצניק שורשי כמו דני רוֹזוֹליו, איש עדות קנאי כמו רענן נעים, מושבניק נאמן כמו אריק נחמקין, נץ מתון כמו עמוס הדר, יונה קיצונית כמו יוסי שריד, דיפלומט רב־לשוני כמו אבא אבן ופועל כפיים אמיתי כמו… (לא עולה כרגע בדעתי כמו מי).

כאשר יצאו שני שרי־החוץ אלכסנדר הייג ויצחק שמיר, מבניין ה“סטייט דפרטמנט”, ביום שִשי, המתין להם בחוץ כמצופה צבא עצום של עיתונאים.

הפעם בלט בין העיתונאים שליחו המיוחד של ספר־השיאים “גינֶס”. האמת ניתנת להיאמר שבחור צעיר ואגרסיווי זה אינו נראה לעתים קרובות על רַחבת־המיקרופונים של ה“סטייט”, אך מתברר כי אותו חוש ששי, שמדריך לפעמים עיתונאים במעשיהם, לא הטעה אותו.

כשחלפו חמש השעות הראשונות מאז נכנס שמיר לחדרו של הייג, ופרט למגישי־התה והכריכים אין יוצא ואין בא, הבין הבחור שה“סקופ” כבר בכיסו.

בחלוף שעתיים נוספות של השיחה, הסכימו אפילו הוותיקים והמנוּסים שבכַתבי ה“סטייט־דפרטמנט” שזכות־הבכורה לשאלה הראשונה מגיעה הפעם לעמיתם מ“גינס”.

ואכן, בתום שבע שעות וחצי של המתנה, כאשר יצאו סוף סוף הייג ושמיר מחדר־הפגישות, ירה כתב ה“גינס” את שאלתו, מן המותן היישר אל אוזנו של שר־החוץ של ארצות־הברית:

אדוני השר, האם יהיה זה נכון לומר שהיום הזה, ה־27 בנובמבר 1981, הושג שיא של שיחה דיפלומאטית בין איש־מדינה אמריקני בכיר לבין מדינאי זר?

הייג, אשר ביקש בכל כוחו לשמור על מעמדו כ“אלוף הברברת”, שהוענק לו אך לפני ימים אחדים על־ידי המועצה למורים לאנגלית, ניסה להסביר בהרחבה את ההבדל בין שעת־שיחה ברוטו לבין שיחות־שעה נטו (כשמשתתף בה גם מתורגמן), בין דו־שיח אסטרטגי של ידידים לבין דיאלוג טאקטי של יריבים וכיו“ב דקויות דיפלומטיות, אך כתב ה”גינס" לא הרפּה ממנו:

שיא או לא שיא?

ואז השיב השר הייג: במידה מסוימת, נכון. אם להתייחס לתקופה של, נאמר, שלושים השנים האחרונות, זה היה ללא ספק שיא וראוי שיירשם בספרך.

“תקופת שלושים השנים האחרונות” תמהּ הכתב הצעיר, שטרם מלאו לו שלושים. שמא יכול אתה אם כן, מר הייג, לרענן את זיכרוננו ולומר מתי ומה היה השיא הקודם?

הייג הרהר מעט והשיב:

השיא הקודם היה ב־11 בפברואר 1935, בפגישה שנערכה על סיפונה של הסיירת האמריקנית “קווינסי” בין הנשיא פראנקלין רוזוולט למלך סעודיה, סעוד.

כזכור, הוסיף הייג, הכריז נשיא ארצות־הברית אחרי פגישה זו, כי בחמש דקות של שיחה עם המלך הסעודי למד על בעיות המזרח התיכון ועל הציונות יותר משלמד עליהן במשך עשרות שנים.

הגיעה העת לומר את הדברים במלוא התקיפות ובמלוא גילוי־הלב:

מדינת־ישראל וגם עם ישראל אינם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה של התככים בצמרת.

גם המצב הבינלאומי המסובך, גם המצב הכלכלי החמוּר מחייבים שייפסקו החתירות של השרים – איש נגד רעהו, ושל “מלחמת הגרילה” (כפי שהעיתונאים מכנים אותה) הפנימית בממשלה, של ההדלפות לעיתונות ושל ההצהרות בכלי־התקשורת.

אם יימשכו תככים אלה ו“בעל־הבית” לא ישׂים להם קץ, עלולה מדינת ישראל להיפגע קשות ואינטרסים חיוניים ביותר יסבלו.

מדור זה קורא איפוא לנשיא רייגן להזמין אליו בדחיפות את שר החוץ אלכסנדר הייג ואת שר ההגנה, קספר ויינברגר ואת היועץ לביטחון לאומי ריצ’רד אלן, להזהירם שלא ייסָבלו עוד החתירות ולהביא לא רק ל“שביתת נשק” ביניהם, אלא גם למירב שיתוף־פעולה. 

בלי שהרגיש איש בכך, התחוללה בישראל “הפיכה לבנה” ומשרד הבריאות תפס בה את רסן־השלטון.

במצוות שר־הבריאות, התחיל המשרד בהכנות לפרסם מדי בוקר חדשות חיוביות על מצב האומה ומנהיגיה.

הגיעה לידינו טיוטת ההודעה הראשונה שעמדה להתפרסם ביום, שבו כמה מאישיה החשובים של מדינת־ישראל אושפזו בבתי־חולים, איש איש ומחלתו.

בוקר טוב, מדינה!

הרינו מוסרים בזה את ההודעה מס' 1 של משרד־הבריאות.

ראש־הממשלה מר מנחם בגין, המאושפז ב“הדסה” בירושלים, מרגיש בטוב אחרי הניתוח שנעשה בצוואר־ירכו ובמִזכר־ההבנה האסטראטגי עם ארצות־הברית. החלמתו של מר בגין מתקדמת בהתאם למצופה.

ראש־האופוזיציה מר שמעון פרס עובר עתה סדרת־בדיקות במכון הלב, אחרי שחש ברע במטוס, בדרכו לארץ. אין שחר לשמועות, כאילו מר פרס אושפז בניגוד לרצונו. אדרבה, האִשפוז והבדיקות נעשו על פי בקשתו המפורשת של יו"ר מפלגת העבודה. אנו מוצאים לנכון להדגיש חזור והדגש בהזדמנות זו, שהקארדיולוגיה אינה קשורה בשום צורה באידיאולוגיה.

מכל מקום, מר פרס חש בטוב.

המזכ"ל של מפלגת העבודה מר חיים בר־לב נוּתח אתמול ברביעית ברגלו הפגועה במחלקה האורתופדית של בית־החולים “שיבא”. לפי כל הסימנים, יוכל מר בר־לב לעזוב את בית־החולים בעוד כמה ימים.

הננו רואים צורך להדגיש שהעובדה שמר פרס ומר בר־לב מאושפזים באותו בית־חולים היא מקרית בלבד ואינה קשורה בשום צורה בהתמודדות על כהונת המזכ"ל, שהוכרעה בדרך הדמוקרטית ביותר בשבוע שעבר. כל גִרסה אחרת – אין לה רגליים.

חבר־הכנסת יוסי שריד עזב את בית־החולים “איכילוב” אחרי שהתברר סופית כי לבו ופיו שווים.

מדינת־ישראל בכללה מרגישה לא רע, אחרי שנעשתה לה אתמול אינפוזיה של ארבעה וחצי מיליארדים שקלים.

בלא להיכנס עמוק מדי לחֵקר האטימולוגיה של המלה, ניתן לומר שהקיזוז הוא אחת ההמצאות המופלאות ביותר של השיטה הפרלמנטרית.

הקיזוז, לא זו בלבד שמבטיח משחק הוגן בין קואליציה לאופוזיציה, אלא גם טומן בחובּו אפשרויות בלתי־מוגבלות לייעול ולחיסכון בכך שיבטל כליל הצורך להחזרתם ארצה של חברי ממשלה ואופוזיציה לקראת כל הצבעה חשובה.

ייטיב לעשות יושב־הראש החדש של הכנסת מנחם סבידור, אם ימנה ללא דיחוי קצין־קיזוז ראשי לכנסת, ליישׂום השיטה העשויה לחסוך לאוצר־המדינה ולקופת־המדינה סכומי־עתֵק, שלא לדבר על קימוצים בזמן ובעצבים.

נכון, שלפחות בתקופה הראשונה יהיה צורך בהשקעה נכבדה למדי בציוד חדיש, כגון לוויין־תקשורת כל־עולמי, מכשירי־קשר מתוחכמים, מחשב וכיוצא באלה אבזרים, אך את ההשקעה ניתן לקזז בסכומים שייחסכו.

וכך תפעל השיטה:

כי תגיש סיעת־אופוזיציה הצעת אי־אמון בממשלה או כי תביא הממשלה לכנסת הצעת חוק או הצעת החלטה מדינית חשובה המחייבת הצבעה, ייכנס מיד קצין־קיזוז ראשי (להלן – הקק"ר) לפעולה.

על־ידי לחיצה על אחד מקלידי המחשב יידע מי מחברי הכנסת מכל הסיעות נשאר באותה תקופה בארץ שלא מטעמי בריאות. כך יתברר לו, לדוּגמה, כי שר פלוני נמצא ברגע זה ברִיוֹ, שם הוא בודק את האפשרות לארגן קרנוואל נוסח בראזיל בחוצות ירושלים. לעומת זאת חבר נכבד של האופוזיציה מסייר דווקה עכשיו בשמורת־הטבע של דרום־אפריקה בשליחות־מחקר של אגודת־החיבר בישראל. כל מה שהקק"ר צריך לעשות הוא לשדר באלחוט קריאה סימולטאנית לשר מזה ולאיש האופוזיציה מזה, להציע להם להתקזז ולהישאר במקומותיהם.

פעולה דומה יבצע השר האחר הבודק בצ’ילי את האפשרות להחליף את חוטי־הנחושת ברשת הטלפונים בחוטי־ניילון אלחוטיים ולגבי חבר־הכנסת מן האופוזיציה המתחקה ביערות־קניה אחר השפעות קרני־הגאמה על חתולי־פרא. בצופן הבלתי־פעניח, שפוּתח על־ידי המדען הישראלי הצעיר, ישדר הקק“ר באמצעות הלוויין הרב־יבשתי הוראה לשני הח”כים החשובים להתקזז על־ידי כך, שיישארו איש איש במקומו או שיתחלפו ביניהם: איש האופוזיציה יבוא למשוך בחוטים בצ’ילי, ואילו איש הקואליציה ייאחז בקרני־הגאמה בקניה.

הח“כ הקואליציוני הלומד את שיטות־השיווק של מאנגו באיים הקאריביים יתקזז, לפי הוראת הקק”ר, עם הח“כ האופוזיציוני הבודק את תהליך גידול התנינים בפלורידה, ואילו הח”כ מן האופוזיציה המתחקה אחר הפקת גאז־הבישול הבלתי־ריחני באלסקה יתקזז – או לחֲלופין – יתחלף, עם הח"כ מן הקואליציה העוקב אחר גידול־הכבשׂים באוסטרליה.

בשיטה זו ניתן בנקל להגיע למצב, שההכרעות בכנסת יתקבלו על־ידי כחצי תריסר חברי־כנסת בלתי־מקוזזים ואם יהיה תיקו בהצבעה אפשר להכריע על־ידי הטלת קובייה.

כמצופה, היתה השיחה בין שר־הביטחון לבין המתווך האמריקני, פיליפ חביב, קשה מאוד.

אירועי הימים האחרונים העלו את המתח באיזור והמחישו לאורח האמריקני את רצינות־המצב ואת הדחיפוּת שבה הוא חייב לפעול כדי לפרק את פצצת־הזמן המסוכנת.

“ממשלת־ישראל” – כך פתח אריק שרון את דבריו התקיפים – "התייחסה באורך־רוח מְרַבּי למקרים הרבים של הפרת השקט. אבל אין זאת שהסבלנות שלנו נתפרשה כאות של חולשה ובאחרונה הננו עדים להחמרה גוברת והולכת של ההתגרות.

“התושבים השלֵווים של האיזור יודעים לספר על יד קשה של הקבוצות המיליטאנטיות. רבים שלבּם אינו שלם עם השתלטות הקבוצות הללו נתונים ממש לטרור. יתר על כן, בניגוד לרוח ההסכם היו מקרים של פעולות אלימוֹת ששום ממשלה ריבונית אינה רשאית להשלים עמהן. באחרונה אף החדירו אותן קבוצות נשק לאיזור והֵפרו בכך את הסטאטוס־קוו”.

“איננו רוצים בהפעלת כוח צבאי מאסיווי” – הוסיף שר־הביטחון – “אבל אם ייכשל השליח האמריקני בסיבּובו הנוכחי לא תישאר לממשלת ישראל ברירה, אלא לפעול לשם הגנה לגיטימית על האינטרסים של המדינה”.

מר פיליפ חביב הקשיב קשב רב לדברי שר־הביטחון ובחוּשיו הדיפלומאטיים המחודדים הבחין בנעימה של אולטימאטום.

מיד עם תום השיחה יצא איפוא בהול ואחוז־דאגה ליַמית, כדי למנוע התפוצצות, שנראתה בלתי־נמנעת.

כתבנו לענייני כלכלה מוסר:

מסחר ער התנהל אתמול בכל ענפי הבורסה. במניות רבות היו תנודות־שער.

שערי ימית – נפתחו.

שערי בתי־האריזה – נסגרו.

שערי היורדים – בעלייה.

מניותיו של מנכ"ל משרד־הדתות – בסימן שאלה.

האופציות של שר־החינוך – פתוחות.

חברת ראשון־לציון רכשה את המוניטין של “משכן” וחילקה דיווידנד ביד רחבה.

בצמודים של אגודת־ישראל – תנודות כלפי מעלה.

חברת ישראל־אפריקה הודיעה על אמיסיה חדשה.

בנק ישראל פרסם דו"ח על אמצעי־התשלום על גבי דף חלק.

סטוק בבל"ת – מרקיע שחקים.

הפועלים – פורצים שערי הוועד־הפועל.

הבינלאומי – עודפי־ביקוש של פטרודולארים.

זה היה אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה. “ה”אירוע. כמעט “הפנינג”. קדאפי בכבודו ובעצמו – זה שיצאו לו מוניטין של משוגע מס' 1 של העולם – הסכים להופיע בכל שלוש רשתות הטלוויזיה הלאומיות של ארצות־הברית, בשידור חי מחוף אל חוף.

בכירי השדרים האמריקנים נבחרו לדובב את שליט לוב על בעיות השעה – והקולונל, במדיו הירוקים המסורתיים, לא הכזיב. האנגלית שבפיו אמנם לא היתה כאנגלית של בוגרי הארווארד, אך הדברים עצמם היו בהירים, בוטים וחד־משמעיים.

והרי קטע אפייני מן הדו־שיח בין השדרים האמריקנים לבין הקולונל קדאפי:

השדרים: קולונל, לאמריקה הגיעו ידיעות מוסמכות שאתה שלחת חוליית־מחסלים לארצות־הברית כדי להתנקש בחיי הנשיא רייגן ובכירים אחרים בממשלו.

קדאפי: הנשיא שלכם, רייגן, הוא מניאק, פאראנואידי, מטורף והגיעה העת שתזרקו אותו לכלבים.

השדרים: קולונל, לא מכבר נתפרסמה ידיעה שאתה עשוי להצטרף לברית־וארשה?

קדאפי: אמריקה היא מדינה מושחתת, מנוּונת וריאקציונית. אתם מדכאים את הכושים, מנצלים את העולם כולו ומהווים איום מתמיד על שלום־העולם.

השדרים: קולונל, השמועה אומרת שאתה משמש מכשיר בידי הסובייטים כדי לסייע להם להשתלט על אפריקה…

קדאפי: יבוא יום והמהפכה תטאטא אתכם מכדור־הארץ. החברה שלכם רקובה, הדמוקרטיה שלכם אינה אלא כסות לעריצות־אֵילי־הממון־והנשק. הממשל שלכם מבולבל, אווילי, מושחת ואתם כולכם – כולל הטלוויזיות שלכם – אידיוטים, אימבצילים, מפגרים ומטומטמים.

*

אז מי כאן בעצם המשוגע?

את דפי־היומן, שקטעים מתוכם אנו מפרסמים להלן, קיבלנו מחולה באחד מבתי־החולים בארץ. מטעמים השמורים אתו, ביקש הכותב להישאר בעילום־שם ואף התנה תנאי שלא נגלה את שמו של בית־החולים.

מטעמי אתיקה עיתונאית ורפואית כאחת – נענינו לבקשתו.

יום א'

היום עבדתי כמה שעות בחדר־המיון. את שִגרת העבודה האפורה שבר הרופא א.ב., שהגיע עם לסת שבורה היישר משולחן הניתוחים.

הגשתי לו עזרה ראשונה והחזרתיו לחדר־הניתוח. הפעם – על תקן של חולה.

יום ג'

אתמול לא יכולתי לרשום דבר ביומן, אחר שהאחות כופפה לי קשה את יד־ימין.

ביקשתי ממנה כוס מים, אך היא היתה נרגזת – בעקבות קטטה שהיתה לה עם חולה אחר – והוציאה עלי את כל הכעס.

יום ד'

יום שקט ויפה היום.

אני שוב בחדר המיון. מאז התחילו שוטרים חמושים (לבושים בחלוקים לבנים) לשמור על חדרי־הרופאים, לא הובא אלי אף רופא לטיפול.

אשתו של מי שהיה שכני לחדר, זיכרונו לברכה, באה לקבל את חפציו.

הוזרקה לה זריקה נגד כלבת, אבל לא קרה שום דבר. התברר שהזריקות בארון הוחלפו ובסך־הכול היתה זו זריקה רגילה נגד שפעת.

יום ה'

היום נקראתי להעיד לפני ועדה שנשלחה אלינו במשותף על־ידי משרד־הבריאות והמכון לקרימינולוגיה של האוניוורסיטה.

יום ו'

יושב־ראש הוועדה שבדק אותי הרגיע את משפחתי, שבקרוב מאוד אפשר יהיה להסיר את התחבושות מן הפצעים.

כאשר עלה הטאנק הכבד על מגרש הכדורגל בשכונת־התקווה היו הכול משוכנעים שזוהי תצוגה של הגרסה החדשה והמשופרת של ה“מרכבה” הישראלית.

סקרנים התגודדו סביבו, וכמקובל אצל עמך ישראל מיד נמצאו המבינים־המומחים, שהצביעו על היתרונות והחסרונות של טאנק זה לעומת ה“סטאלין” הסובייטי וה“ליאופארד” הגרמני.

אך עוד הם מתווכחים ביניהם, הזדקר מן הצריח גוש מתכת מרובע – דומה מאוד לראשו של רובוט מסרטי הבדיונים.

אכן, היה זה ראש. אבל לא של רובוט, כי אם של ראש צוות הטלוויזיה הישראלית, שבא לצלם את משחק־השבוע.

ראש הצוות חבש קובע־פלדה, פניו היו נתונים במעין כלוב־ברזל שרק העיניים בלטו מתוכו וכל גופו – בתוך שריון־קשקשים, בדומה לשריון שהיו לובשים אבירים בימי־הביניים.

אך פשטה בין הקהל הידיעה שאין הטאנק גרסה חדשה של “מרכבה”, כי אם טאנק טלוויזיה – פרי תכנון ופיתוח של המוח הישראלי הגאוני, מיד החלו צעקות: “טלוויזיה בן זונה! טלוויזיה בן זונה!”. אבל הצוות שהיה מוּגן הפעם היטב בין דופני־השריון התעלם מן הצעקות ואף הציע מקלט לכמה שוטרים, שהעדיפו להתרחק מחמוּמי־המוח החמושים בנשק קונוונציונאלי מצוי.

אחרי שנרגעו מעט הרוחות, עלו שתי הקבוצות על המגרש וצוות־הטלוויזיה דרך את מצלמותיו ואת מכונות־הירייה הקבועות בדופני־הטאנק.

ה“קליק” של מכונות־הירייה עורר בהלה בקרב השחקנים ואוהדיהם, והם נעמדו במקומותיהם קפואים מרוב פחד.

מבחינה צילומית היה זה מעמד נפלא, אבל מובן שלא היה אפשר להמשיך בקיפאון־עד־אין־סוף.

ראשון התאושש קפטן “בני־יהודה”, שהודיע שהמשחק לא יחודש, אלא אם כן יבטיח צה"ל הגנה נאותה לקבוצות מפני הטלוויזיה או לפחות יצוּידו אוהדי הקבוצה בנשק אנטי־טאנקי.

המו"מ נמשך שעה ארוכה, אך לבסוף בהתערבות שר־הביטחון הוּשגה פשרה, שלפיה קיבלו השחקנים ואוהדיהם תוספת־סיכון נאותה והטלוויזיה הורשתה להמשיך בצילומיה.

כמה מוותיקי מנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית בפולין הושׂמו במעצר אחרי הכרזת מצב־המלחמה.

(מן העיתונות)

“אינני רוצה לשמוע יותר את התירוצים המטופשים שלכם” – צווח שליט פולין וויצייך יארוזלסקי על שני הקולונלים הצעירים במטה־החירום של הצבא, שהופקדו על מחלקת התעמולה.

אבל אדוני הגנרל – התחננו על נפשם שני הקצינים המיואשים – הפכנו את כל הכרטיסיות, חרשנו את כל הארכיונים, ערכנו גם בדיקות־מדגם רפואיות. לא מצאנו. פשוט – אין. נעלמו. בקושי גילינו כחצי תריסר מהם, זקנים ותשושים. ואפילו הם מתהדרים בשמות־משפחה פולניים מובהקים.

הגנרל ירוזלסקי השתולל מזעם. הוא דרש להביא לפניו מיד את ראשי־המפלגה שהיו אחראים אישית בעבר ל“מדיניות־המיעוטים” האלימה, שגרמה ליציאתם של מרבית היהודים מפולין.

– תמיד ידעתי שהאנטישמיות היא “הסוציאליזם של הטיפשים”, שינן לעצמו הגנרל את אִמרתו המפורסמת של אוגוסט בבל.

עתה נותרנו – לבדנו. פולנים מול פולנים. פולנים נגד פולנים.

נורא, נורא ואיום – מלמל הגנרל.

“ועצוב”, החרו־החזיקו אחריו כמה מוותיקי הוועד המרכזי בטרם נגזר דינם לגירוש מן המפלגה ולמאסר.

ההחלטה העקרונית לצוות על שליט פולין להכריז מצב־מלחמה כדי לשבור את ארגון “סולידריות” נתקבלה ב“פוליטביורו” הסובייטי פה־אחד.

רק שאלה אחת טרם באה על פתרונה: העיתוי.

היו שאמרו: הנשיא רייגן כל כך מוטרד באיומי־הרצח של חוליית־המחבלים הלובית, שזה הזמן להנחית את המכה.

אבל היו שגרסו בדיוק את ההיפך: אם ננחית עכשיו את המכה, ניתן בכך הזדמנות לנשיא האמריקני לרדת מן העץ הלובי הגבוה שעליו טיפס ולהסיט את כל תשומת־הלב הבינלאומית אל המאורעות בפולין.

אולי כדאי לנצל את הקשיים שנתגלו בימים אלה במדינות השוק האירופי ובדעת־הקהל שלהן בפרשת הצבת הטילים האמריקניים על אדמת אירופה? – הִרהר בקול רם חבר אחר של ה“פוליטביורו”, איוון איוונוב, הממונה על התעמולה במערב־אירופה.

לא כי – התפלמס אתו יריבו משכבר הימים טרופים מקסימוב – האומנם נהרוס במו ידינו את ההישגים הפסיכולוגיים־תעמולתיים ואת היתרונות הפוליטיים, שהשׂגנו בעקבות ההפגנות האנטי־אמריקניות באירופה: אם נחולל עכשיו משבר אַלים בפולין, רק נחזק ידיהם של כל המתנגדים להפגנות אלה – הוסיף בהטעמה רבה מקסימוב.

הוויכוח נמשך שעה ארוכה עד שביקש את רשות הדיבור ניקולאי קגבנקו, אחד החברים הצעירים והמבריקים של ה“פוליטביורו” מנאמניו של ברז’נייב עצמו:

יש! יש לי רעיון.

אני מציע להורות לגנרל יארוזלסקי להנחית את המכּה על “סולידריות” סמוך ככל האפשר ליציאתו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מבית־החולים “הדסה” בירושלים. יש לי הרגשה, או אם תרצו אפילו ביטחון מוחלט, שבגין לא מבזבּז לריק את ימיו ולילותיו על מיטת־חוליו. לא אוכל להוכיח זאת – הוסיף החבר קגבנקו – אבל אין לי ספק, שבגין מכין איזה צעד דראמאטי מיד עם צאתו מבית־החולים. הבה נכוון איפוא את המשבר בפולין פחות או יותר למועד זה, ומובטחני כי לכל היתר כבר תדאג ישראל. זכרו חברים את דבריו של מורנו ורבנו לנין הגדול בנושא העיתוי: “לכל זמן ועת לכל חפץ”.

– – – ועתה לאחר שהתאוששנו מן ההלם שלתוכו הוכנסנו בעטיים של חזיונות־החורבן האפוקאליפטיים ב“שעה טובה” של מני פאר, בליל שבת האחרון, יש בידי לבשׂר לקוראי מדור זה, כי הגאולה בפתח והיא תבוא לפי חישובים מדויקים שערכנו, בדיוק 4 שנים אחרי שנת תשמ“ד היינו בשנת תשמ”ח או 1988 לפי מניין הגויים.

הרמז הבולט ביותר לכך נמצא בתנ"ך ובו נאמר: “– – – וישׂם את נפשו בכפו ויך את הפלישתי. ויעש ה' תשועה גדולה לכל ישראל. ראית ותשמח” (שמואל א‘, י"ט, ה’).

כי כן עינינו הרואות כי התשועה הגדולה צפויה לנו בשנת תשמ"ח.

יתר על כן, מצב הכוכבים החזוי לשנת תשמ"ח מרמז שב־ 31 בדצמבר 1987 לא יהיה אפשר להשיג כרטיסים לחגיגות־הסילווסטר בכל בתי־המלון בארץ־ישראל ושבפברואר 1988 ישתתפו בקרנוול־הענק בריו, בבראזיל, יותר ישראלים משהשתתפו בכל השנים הקודמות בסאפארי בקניה.

לפי ידיעות המגיעות מעבר לים, מתכוננים 14 מיליון אמריקנים ואמריקניות להציע למכירה את המקלטים והבונקרים, שהכינו לעצמם לקראת שנת תשמ“ד, כדי שיוכלו לרכוש חליפות־הדר, שמלות־פאר ובקבוקי־שמפניה ללילות־ההוללות שצפויים לאנושות בשנת תשמ”ח.

המלחמה בין ישראל לארצות־הברית לא פרצה באופן פתאומי.

כמו בטראגדיה יוונית קלאסית, קדמה למלחמה שרשרת־אירועים, שלא היה בכוחו של בן־תמותה למונעם.

כצפוי, לא יכול היה ראש הממשלה לעבור בשתיקה על צעדו האחרון של הנשיא רייגן, שהִשעה את אספקת חלקי־החילוף לכלי־בית חשמליים מתוצרת ארה"ב (220 וולט).

ראש הממשלה זימן את השגריר סם לואיס, ואחר שהסביר לו את הרקע ואת משמעות חג־החנוכה לישראל, הודיע שישראל מוותרת על כספי הסיוע הצבאי האמריקני.

הממשל האמריקני, ובעיקר שר ההגנה קספר ויינברגר, הגיבו על הודעת בגין בתדהמה ובזעם. קספר הרשע הורה מיד להקצות את הכספים שהתפנו למימון שני מטוסי “אייווקס” נוספים לסעודיה.

בעקבות התפתחות זו החליט השגריר לואיס לחסוך לעצמו טִלטולי־הדרך בין תל־אביב לירושלים והתמקם במלון “הילטון” בבירה (מטעמים היסטוריים מובנים העדיף הפעם שלא להתאכסן במלון “המלך דוד”). בטרם פרק לואיס מזוודותיו, זומן שוב לראש הממשלה, ומר בגין הודיע לו שמכאן ואילך לא יהיה עוד הדולאר הילך חוקי במדינת ישראל, וכל תכניות־החיסכון הדולאריות בטלות ומבוטלות.

הודעה זו נפלה כפצצה על ראשי הממשל האמריקני. הנשיא רייגן כינס את מועצת ההגנה הלאומית לדיון במצב והורה לכוח־המשׂימה האמריקני בבסיסיו במצרים להיכנס לכוננות גבוהה.

שר הביטחון, אריק שרון, החליט באישורו של ראש הממשלה לגייס חלק מן המילואים הישראליים בארצות־הברית ומינה את אריה גנגר למרכֵּז הפעולה במנהטן.

זה היה שוב קספר הרשע שהגיב על פעולתו של אריק שרון בצעד יוצא־דופן: הוא הורה לשתי נושאות־המטוסים הגרעיניות “נימיץ” ו“אייזנהאור” להפליג לעבר חופי ישראל בנתיב המוכּר להן מימים עברו.

ממשלת ישראל הגיבה בניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ארצות־הברית.

האירועים הדראמאטיים רדפו זה את זה כמו בסרט מתח:

השגריר אפרים עברון ביקש מפלט מדיני בוושינגטון; האלוף אברהם טמיר נשלח למוסקווה כדי להכין את הקרקע למזכּר הבנה אסטראטגי עם ברית־המועצות.

והנה הגיע השׂיא הנורא של המשבר, כאשר הנשיא רייגן הודיע בכל שלוש רשתות הטלוויזיה, שכוחותיו של אריק שרון חצו את האוקיינוס, ואין לארצות־הברית ברירה אלא לבקש בדחיפות סיוע צבאי מסין העממית.

*

ואז התעוררתי ושמעתי ב“קול ישראל” את דבריו המרגיעים של שר החוץ האמריקני, אלכסנדר הייג, שענני־המשבר חלוף יחלפו במהרה.

“אחד השרים” חזר לביתו עייף ורצוץ.

הישיבה במעונו של ראש הממשלה דיכאה את רוחו.

זו לא היתה פעם ראשונה בחייו המיניסטריאליים שהוא מרים ידו למען החלטה שלבּו לא שלם אִתה, אך הפעם חש שהעניין חמור במיוחד. הוא התרוצץ בחדר אנה ואנה עצוב ומיוּסר – כוסס ציפורניו, הדליק סיגריה בסיגריה, ואשתו לא הספיקה למלא את ספלי־הקפה שרוקן זה אחר זה.

אחרי ככלות הכול – כך אמר לעצמו – נושא אני באחד־חלקי־שמונה־עשר של אחריות לגורל העם והמדינה, ולא הוצאתי אפילו הגה מפי במשך הישיבה כולה. כלום. מלה לא אמרתי. ישבתי דבוק לכיסא כמו מהופנט.

“אחד השרים” חש ייסורי־מצפון נוראים.

בצעדים מהוּססים פסע לעבר הטלפון, הציץ בפנקס־הכתובות, וחייג את המספר. כשאך שמע מעברו השני את הקול המוּכּר, התאושש ובנעימה בוטחת השמיע דבריו: "אלימלך, זה אני, כן. אינני יכול עוד לשתוק. הפעם העניין חמור ביותר… כן… כן… אתה יכול בהחלט לציין, שאחד השרים אמר לך, שכדבר הזה עוד לא היה. כן… כן… וכי הוא, אחד השרים, דוחה בכל תוקף את הסגנון של ראש־הממשלה ורואה בחוּמרה רבה את ההתפתחות… כן… אתה גם יכול להוסיף, שאחד השרים חושש מאוד לגורלהּ של המדינה אם כך יימשכו הדברים…

לא… חלילה… אל תזכיר את שמי. לא. גם לא את המפלגה… לא… בשום אופן! אף לא רמז קל שבקלים, שבעזרתו אפשר יהיה לזהות אותי…

“אחד השרים” לא נראה לך? טוב, אלימלך, תגיד שר בכיר.

הגיע לידינו הדף הקרבי מס' 1 שחוּלק בין מגיני ימיתגראד הנצורה. אנו מוסרים אותו ככתבו וכלשונו.

אזרחים, חיילים!

היום הושלמו כל פעולות ההתבצרות בעיר ואנו נכונים לקדם את פני האויב בברד של עופרת ובמטחי־אש, כראוי לו.

אנו יודעים שצפויים לנו ימים קשים, אך אוכל להבטיחכם שבכל גזרות־החזית רוח־הלוחמים איתנה. כל מפקד וכל חייל יודע אשר לפניו, הכלים דרוכים וננקטו האמצעים להדוף כל התקפה – מן הים, מן האוויר ומן המותן.

בכל אלפי שנות ההיסטוריה של עמנו – היסטוריה רצופה מעשי גבורה והקרבה – ידענו לעמוד מעטים מול רבים ואיש מן הקמים עלינו לכלותנו לא הצליח לשבור את גאון־עוּזנו.

נאמנים לרוּחם של המכבים, חיילי בר־כוכבא ולוחמי גן־הירק, נעמוד מול שמחה ארליך בעוז ובאומץ, כשם שאבותינו עמדו מול היוונים והרומאים.

אנו נילחם בחופים, אנו נילחם ברחובות, אנו נילחם על הגבעות והשדות – ולא ניכנע.

ללוחמי־ימיתגראד אין מה להפסיד זולת הפיצויים שלהם.

אזרחים וחיילים – הם לא יעברו!

במחצית דצמבר 1981 נתקבל ברוב גדול “חוק הגולן”. שמונה ח"כים מן המערך הצביעו בעדו. חברים אחרים מן המערך הצביעו נגדו. בכך הפרו המחייבים והשוללים גם יחד החלטה קודמת של הסיעה להחרים את תהליך־החקיקה. בהתעוררות ספונטנית של המצפון המפלגתי הציעו שני המחנות להעניש את עצמם.

ישיבה סוערת כזאת אינה זכורה אפילו לזקני מפא"י ההיסטורית.

הצעקות הגיעו עד לב השמים, ואך בקושי נמנעה תגרה.

הכול התחיל, כמובן וכרגיל, בנאומו החריף של ח"כ יוסי שריד, שהפעם אף עלה על עצמו במענה־לשונו: “חברים, מפלגה המכבדת את עצמה אינה רשאית להשלים עם תופעות של אנרכיה ופריקת־עול, כפי שנתגלו בהצבעתי הסקנדליוזית על חוק הגולן. זה היה מעשה־הפקרות ציבורי, שאין לו מחילה וכפרה. אני דורש להטיל עלי עונש של שלושה חודשי השעיה מן הכנסת ולהוקיע בפומבי את התנהגותי המחפירה. ביזיתי את מפלגת־העבודה ואינני ראוי ליחס של כבוד”.

דברים אלה של שריד הקפיצו ממקומם את הח"כים האחרים, אשר כמוהו הפרו את משמעת־הסיעה בפרשת ההצבעה על הגולן.

ח“כ כץ־עוז הגיב מיד בטונים גבוהים יותר: “לא היה עוד כביזיון הזה, שחבר־כנסת רב־פעלים וחריף־ביטוי, ידרוש להשעות את עצמו לשלושה חודשים. זוהי דמגוגיה זולה וניסיון שקוף לפגוע בתדמית המפלגה. אם יש מישהו הראוי לעונש לדוגמה הרי זה אני, שגרמתי למפלגה נזק מוסרי גדול פי־כמה מזה של יוסי שריד. אני רמסתי את כבודהּ של הסיעה בכנסת, השפלתי את מפלגת־העבודה והוכחתי שאינני ראוי לעמוד בד' אמותיה. אני מתנגד בכל תוקף להשעיית יוסי שריד, דורש להדיחני לצמיתות מתפקידי כיו”ר הוועדה לביקורת המדינה, כן אני מציע…”.

ח"כ עוזי ברעם לא חיכה עד שכץ־עוז יסיים והתפרץ לתוך דבריו: “בושה וכלימה! לא נשלים עם האשמות חסרות־שחר אלה של כץ־עוז. אני דורש שייקח מיד את דבריו בחזרה, וָלא – לא ניתן לו להמשיך. הוא ביזה את המפלגה? הרי לעומת ההתנהגות הנלוזה וחסרת־הכבוד שלי, כץ־עוז הוא סמל הנאמנות והמסירות. אני תובע להביע רשמית רגשי־סלידה כלפי ולזורקני מהנהלת הסיעה”.

ח“כ שלמה הלל, שבדרך כלל נחשב לאחד החברים השקטים והמנומסים ביותר בסיעה, קפץ אף הוא ממקומו כנשוך־נחש: “חברים, על גופי המת! אם הסיעה תקבל את דרישתו המחוצפת של ח”כ עוזי ברעם יהיה פילוג במפלגה! אם יש מישהו שהציג את מפלגת־העבודה והנהלתה ככלי ריק, הרי זה דווקא אני. אני עשיתי אותה לצחוק, אני גרמתי נזק בל ישוער לתדמיתה ולא אסתפק הפעם בנזיפה בלבד; אני דורש להרחיק אותי מן הכנסת לשנה שלמה; אם לא ננהג כך – נוכיח לעם כולו שאיננו ראויים אפילו למעט האֵמון שניתן לנו”.

דברי ח"כ הלל שוסעו בקריאות־ביניים מעליבות של חברי הסיעה האחרים, שדרשו עונשים חמוּרים לעצמם.

יו"ר המפלגה, שמעון פרס, עשה מאמצים נואשים להשקיט את הרוחות ולאחר שעה ארוכה של מהומות וזעקות, הוחלט על שורה של עונשים, שייצגו פשרה פחות או יותר סבירה בין התביעות הקיצוניות.

סניגורו של השר אהרון אבו־חצירה, עו"ד רם כספי, גילה, שבשיחה פרטית בינו לבין השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן בלשכתה, כינתה השופטת את הנאשם “הטיפוס הזה”.

באולם בית־המשפט השתרר מתח רב, כאשר עלה על דוכן העדים הפרופ' יהודע מאיר־עיניים, איש האקדמיה לשפת־עבר, שקנה לעצמו שם־עולם במחקריו הבלשניים.

פרופ' מאיר־עיניים הוזמן לבית־המשפט כמומחה (אכספרט בלעז) להאיר את עיניו בסוגיה השנויה במחלוקת (קונטרוברסאלית בלעז), האם המלה “טיפוס” היא עלבון, מחמאה או כינוי משפטי מצוי.

הפרופסור פתח עדוּתו בהרצאה מלומדת על מקורהּ של המלה, ועל השימושים שנעשו בשורש היווני שלה (טיפוס), במרוצת הדורות בשפות שונות, כשהוא מונה שורה ארוכה של מלים שנגזרות משורש זה, כגון: טיפולוגיה, טיפוגרפיה, טיפיפיקאציה, טיפומניה וכו'.

מלה זו – “טיפוס” (ב“פה” דגושה, להבדיל מ“טיפוס” ב“פה” רפה, כמו “טיפוס הבהרות”) – כמוה כמלים יווניות רבות אחרות השתרשה בעברית החדישה (“מודרנית” בלעז) בתקופה קדומה יחסית – המשיך הפרופסור.

אמנם במילונו של יהודה גור אין היא מופיעה כלל, לא בכתיב מלא (טיפוס) ולא בכתיב חסר ובניקוד (טִפוס), אך היא מופיעה גם מופיעה במילוניהם הגדולים של אבן־שושן, אלקלעי, כנעני ואחרים.

אבן־שושן מגדיר “טיפוס” כ“אדם שיש בתכונותיו, במבנהו או באופיו וכו' כדי לייצג את בני־מינו”. במילון אלקלעי נאמר: טיפוס – “דוגמה, סוג, מין אופי. אדם או דבר בעל תכונות מיוחדות”.

אפילו במילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה מופיעה המלה ונאמר שם: “כינוי לאדם מיוחד במינו, יוצא־דופן גם לחיוב וגם לשלילה. ‘פתאום נפתחה הדלת ונכנס הטיפוס הזה’ או ‘אני מכירה טיפוסים כמוך’; ‘היית צריך לשמוע את הטיפוסה הזאת מדברת. היא נתנה לו באבי־אביו. בחיי’.”

כאשר התארכו הדברים והפרופסור המלומד ביקש לצטט גם מכמה מילונים אחרים, הפסיקו נשיא בית־המשפט בנימוס ושאלו, האם לדעתו שלו, של העד עצמו, המלה “טיפוס” היא כינוי חיובי או שלילי?

הפרופסור מאיר־עיניים הרהר רגע ושוב הדהים את בית־המשפט בלמדנותו הרבה: כבוד בית־המשפט, הדבר תלוי באומר, בנסיבות האמירה, בטון שכידוע עושה את המוסיקה (אין צורך לומר שהעד ציטט את הפתגם הצרפתי במקורו), וגם באיש עצמו שבו מדובר ובמוניטין שיש לו וכיו"ב.

סימנים ראשונים של חוסר־סבלנות ואגלי זיעה הופיעו על מצחו של השופט, אך מלומדנו המשיך בעדותו: אם נאמרים הדברים בנעימה חברה’מנית (“אני עצמי, כבוד בית־המשפט, אינני אוהב את הביטוי הזה, אבל כאדם שאוזנו כרויה לרחשי הזמן, מרשה אני לעצמי להשתמש לפעמים בהגדרה זו”), אם כן, אם נאמרים הדברים בנעימה חברה’מנית קלילה יש למלה “טיפוס” משמעות אחרת מזו שאפשר בהחלט לייחס לה, אילו נאמרה בטון רציני וסמכותי. המלה “טיפוס” נשמעת אחרת כאשר היא נצעקת בקריאת־ביניים בכנסת, ואחרת, כשאנו משתמשים בה בכובד־ראש ראוי לצורכינו המדעיים באקדמיה שלנו. יש גם הבדל, כמובן, אם מבטאים את המלה ב“מלעיל” או ב“מלרע”, כשעל פי רוב “טיפוס” במלעיל הקונוטציה שלו שלילית, בעוד ש“טיפוס” במלרע – משמעותו יכולה להיות חיובית. אבל כאן, יש הבדל דק, אם הדובר הוא ממוצא אשכנזי או ממוצא ספרדי…

*

הפרופסור מאיר־עיניים כבר ניצב שלוש שעות ברציפות על דוכן־העדים וניכר היה בעליל ששמורים עמו עדיין תִלי־תִלים של הוכחות ונימוקים לכאן ולכאן…

אבל כאן פקעה סופית סבלנותו של בית המשפט. השופט הכריז על הפסקה, הזמין ללשכתו את באי־כוח שני הצדדים והודיע להם בצורה נחרצת שאינה משתמעת לשתי פנים: “אם הטיפוס הזה לא יפסיק מיד את עדותו – אני פוסל את עצמי מלשבת בתיק זה”…

מחמת ההתחרות הפרועה בשוק חיזוי־העתידות, אני מעדיף לפרסם את הנבואות שלי כבר עכשיו ולא לחכות עד ה־31 בדצמבר.

אסטרולוגים כה רבים מתהלכים עתה בתוכנו, ששוב אינך בטוח אם מי מהם לא יחטוף לך את נבואותיך בטרם תנציחן שחור על גבי לבן. מוטב – להקדים.

אלו הן איפוא כמה מתחזיותי לעתיד הקרוב:

– אריק שרון יחתום על מזכר־הבנה טאקטי עם שר ההגנה של מדינת־ימית האוטונומית.

– מועצת גדולי התורה תשבית את “אל על”.

– משלחת מטעם הכנסת תגיע לארץ.

– יוסי שריד יכריז.

– תקליט אריך־נגן של מבחר התבטאויותיו הטלוויזיוניות הפסולות של פרופ' לייבוביץ ייהפך לרב־מכר.

– אחר שזקני־צפת יכריזו שאינה זכורה להם שנה שחוּנה כזאת, יירדו גשמי־זעף בכל הארץ, ובתל־אביב יחדלו הרמזורים לפעול.

– שלטונות־המס יפתחו בחקירה נגד קבלן־בניין בצפון־הארץ ויסגרו תיק נגד קבלן־בניין בדרום־הארץ.

– חמישה עצירים מסוכנים יברחו מבית־מעצר. שניים יסגירו את עצמם בעזרת עיתונאים, האחרים יצטרפו למאפיה הישראלית בלוס־אנג’לס.

– יתייקרו הלחם, השמן, האורז, כרטיסי־הטיסה הקבוצתיים למזרח הרחוק והמקררים האמריקניים, שמייצרים קוביות־קרח.

– שודדי־ירושלים יקימו צוות מיוחד לחקירת חוסר־האונים של המשטרה.

– שני אסטרולוגים מפורסמים ייעצרו בעקבות ניבוי לא־נכון של הכנסותיהם.

חברים יקרים, עיני האומה כולה נשואות אלינו – כך פתח ר' שמחה ארליך את ישיבת־החירום של מרכז המפלגה הליברלית, שכוּנסה בשבת כדי לגשר על פני המחלוקת שנתגלעה בין השרים ברמן ומודעי.

מצפים מאִתנו – המשיך ר' שמחה – שאנו כנבחרי האומה, כנציגיה וכדבּריה נשמש דוּגמה ומופת לבירור תרבותי של חילוקי־דעות בתוכנו, ברוח טובה ובחברוּת.

הריני מוסר את רשות הדיבור לנואם הראשון, השר יצחק מודעי.

השר מודעי, לבוש חליפה תרבותית מהודרת, ניגש בצעדים מדוּדים ושקולים למיקרופון, קד קידה קלה ליושב־ראש ולקהל ופתח בנעימה שקטה, עניינית ותרבותית:

חברים יקרים, אני סבור שהמעשה שעשה ידידי היקר, השר יצחק ברמן, הוא מעשה־נוכלות נפשע, שאין לו אח ורע בתולדות היחסים בין עמיתים. הרשו־נא לי לומר, במלוא הנימוס והתרבות, שיורשי בתפקיד הוא נוכל, שקרן, שפל, נבזה ומנוּול.

תודה, כבוד היושב־ראש, סיים השר כשחיוך רחב שפוך על פניו.

אבקש עתה לדוכן את השר ברמן – הזמין ר' שמחה את הבר־פלוגתא של השר מודעי.

השר יצחק ברמן, לבוש חליפה הדורה ותרבותית כמוהו כנואם שקדם לו, קד אף הוא קידה מנומסת ליושב־ראש ולקהל – ואמר:

חברים, הקשבתי קשב רב לדבריו המטופשים של חברי ועמיתי היקר השר יצחק מודעי.

הרשו־נא לי במלוא התרבות והנימוס לומר כאן שקודמי בתפקיד הוא אינדיווידואום מופרע, קשקשן חסר־תקנה…

כאן הפסיק אותו היושב־ראש וביקש לחזור בו מן הביטוי הבלתי־פרלמנטארי “אינדיווידואום”. אין צורך לומר שהשר ברמן, הידוע בנימוסיו הטובים, נענה בחפץ־לב.

אחר המשיך: אומר איפוא, כי ידידי ועמיתי היקר, השר מודעי, הוא בן־אדם מופרע, קשקשן, שוטה, כסיל, ברנש צר־אופק, חסר־בינה, מוח עקום ובלתי־מאוזן, רפוי־שׂכל, אך עם זאת אינני פטור מלציין שיש רגעים שהצלילוּת חוזרת אליו וברגעים אלה אין שני לו לנועם ולאצילות. תודה.

האם רוצה השר מודעי להוסיף משהו? – שאל ר' שמחה בנעימה תרבותית.

השר מודעי ניגש שוב למיקרופון, כִּחכּח בגרונו ואמר: כבוד היושב־ראש, דומני שכבר בדברי הקודמים הגדרתי את אופיו הדיקדנטי של עמיתי ואיש־ריבי היקר. אולי להשלמת התמונה אוסיף רק שהוא דג קר, חסר־רגשות, נער־שעשועים שאוהב חיים נוחים, עצלן, ריקא, פוחז, בוגד־בגד־בוגדים בחבריו, נבזה…

– “נבזה” כבר אמרת קודם – הפסיקו היושב־ראש – ונראה לי שאין מקום בוויכוח תרבותי לחזור פעמיים על אותם נימוקים…

*

הוויכוח בין שני השרים נמשך שעה ארוכה ולעת ערב ביטא היושב־ראש ר' שמחה ארליך את רחשי־לבם של כל הנוכחים, כאשר אמר בדברי־הסיכום שלו, שמעולם עוד לא היתה המפלגה הליברלית מאוחדת ומלוכדת כל כך, ומעולם לא נערך בה בירור אידיאולוגי נוקב כל כך ובאווירה תרבותית כל כך.

באיחור־מה הגיעו לידינו כמה פרטים נוספים על ישיבת הממשלה, שנתקיימה בשבוע שעבר, במעונו של ראש־הממשלה מנחם בגין, בעניין הפיצויים למפוני חבל ימית.

מיד לאחר שראש־הממשלה מסר לסגנו את רשות־הדיבור, פתח שמחה ארליך בהרצאה מרתקת על המשמעות ההיסטורית, הגיאופוליטית, האסטראטגית והמוסרית של הסכם השלום עם מצרים. מר ארליך סקר את תולדות היחסים בין מדינת־ישראל לבין שכנותיה בשלושים השנים האחרונות והתעכב במיוחד על העובדה שבגלל העדר יחסי־שלום, נכפּו על ישראל ארבע מלחמות גדולות וכמה מלחמות־התשה, שעלו למדינה בקרבנות רבים בנפש וברכוש. מר ארליך סקר גם בהרחבה את פרשת ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים ואת המאמצים המדיניים והדיפלומטיים שנעשו בעקבות אותו ביקור, בירושלים, באיסמעיליה, בוושינגטון, בקאהיר ובקמפ דייויד, שהניבו בסופו של דבר את הפרי המקוּוה – חוזה השלום.

כשסיים מר ארליך את נאומו בן־השעתיים, נשתררה דומייה מביכה. הוא לא הזכיר בו דבר וחצי־דבר על פיצויים עד שראש־הממשלה נאלץ להתערב: “נו, ר' שמחה, ומה בעניין התכלעס?”.

אה, עניין הפיצויים? טוב שהזכרת לי. ובכן, אחר חקירה מעמיקה בנושא, הגעתי למסקנה, שצריך לשלם לכל משפחה שני מיליון לירות לשנה.

רגע, רגע – שיסע אותו השר פת. אמרת “שני מיליון” או “שני ביליון”, כלומר “שני מיליארד?”.

נכון – השיב ר' שמחה – כמובן: שני ביליון, זאת אומרת שני מיליארד.

אבל, אמרת “לירות” – התערב השר שוסטק. מן הסתם התכוונת ל“שקל”.

כמובן, אישר ר' שמחה. רגע. בוא נחשוב מחדש: 2 מיליארד לירות, הרי זה 20 מיליארד שקל. לא. להיפך: נדמה לי שלירות זה פחות משקל. אז כמובן, הכוונה איננה ל־20 מיליארד שקל, כי אם ל־2 מיליארד לירות.

שוב הפסיקו השר שוסטק: הרי קודם אמרת שני מיליארד לירות ואת זה צריך לתרגם לשקל.

נו, אם כך אז הכוונה כנראה ל־200 אלף מיליון שקל.

לא יכול להיות, תיקן אותו השר מרידור הממונה על המאקרו־כלכלה: 200 אלף מיליון שקל הרי זה אלפיים אלף מיליון לירות כלומר שני טריליון לירות ואתה אישרת קודם שני מיליארד לירות, ושני מיליארד לירות הרי זה רק מאתיים מיליון שקל…

הוויכוח בין השרים התלהט: זה אומר מיליון וזה אומר ביליון, זה אומר שקל וזה אומר דולארים, זה אומר למשפחה וזה אומר לפִתחה.

לבסוף, בשׁוך המהומה – ואחר שנתקבלו הסברים נוספים מן הממונה על המחשב במכון וייצמן – הצביעו ארבעה מיליון שרים יחד עם ראש־הממשלה בעד ההצעה, שלושה מיליון הצביעו נגדהּ ועשרה מיליארד נמנעו.

כשאך פוּרסם ברבים המִבזק הראשון (בטלפון האדום של גלי צה"ל) על סגירת מִכללת א־נג’ח בשכם, התארגנה ספונטנית ורפלקסיווית המערכה הציבורית להצלת החופש האקדמי בארץ־ישראל.

קבוצת פרופסורים ומרצים מתקדמים מכמה אוניוורסיטאות שבתחום הקו הירוק, הכינו כרוּז־מחאה חריף לפרסום בעיתונות.

קבוצת חברי כנסת מתקדמים שבתחום האופוזיציה, ניסחה שש הצעות דחופות לסדר־היום.

קבוצת אמנים מתקדמים מהתיאטראות הרפרטואריים התכנסה להכנת עצרת־מחאה בכיכר־המדינה, עם תכנית אמנותית.

ייבי חיבר פואמה מתקדמת (עם איורים של תומרקין), שעמד לשגר לפינתו ב“הארץ”.

הכול היה מוכן לפעולה. רק צריך היה ללחוץ על הכפתור הנכון בשעה היעודה כדי שנחשול־המחאות יציף את המדינה על כל כלי־התקשורת ובימות הציבור שלה.

אלא שכאן אירע תקר בלתי־צפוי. ראש עיריית שכם בסאם שקעה, שבתחום־שיפוטו המוניציפלי נמצאת המכללה (שנסגרה בהוראת ראש חבר הנאמנים חיכמת אל־מצרי) הזדרז והקדים את פעולות המחאה הספונטניות. הוא פרסם הודעה חד־משמעית וחלקה: “אלו בעיות פנימיות באוניוורסיטה. כולנו אחים, כולנו פלשתינים”.

ורק איש אחד במדינה שמשני עברי הקו הירוק, לא ידע דבר על הסערה שהתחוללה, על המחאה שנמנעה ועל ההכרזה שהרגיעה:

הלוא הוא ד"ר מוחמד חסן סוואלחה, מרצה במכללת א־נג’ח, שבשם החופש האקדמי הוּטל על־ידי הסטודנטים המתפרעים במכללה מן הקומה השלישית ושכב פצוע קשה בבית־החולים, כשהכּרתו עדיין מטושטשת.

אהבתי מאוד את ההודעה מאירת־העיניים של מחלקת־המודעות שלנו במדור “דרושים”, לאמור:

“על פי חוק הזדמנות שווה בתעסוקה, כל מודעה בעיתון זה בדבר הצעת עבודה כעובד, או דבר שליחה להכשרה מקצועית, שהיא תנאי לקבלה בעבודה כעובד, אם מצוין בה שם המשׂרה או תיאורה בלשון זכר, יש לקרוא גם נקבה ולהיפך”.

את צרור־המודעות שאני מפרסם להלן מבקש אני לקרוא ברוח ההודעה הנ"ל, למען יהיו הדברים תואמים בנאמנות את “חוק ההזדמנות השווה”.

“לקהילה היהודית פ. בדרום ארצות־הברית דרוש דחוף מוהל. נא לפנות ל…”.

“משפחה מבוססת בסביון מחפשת מינקת לעולל שזה עתה נולד. נא לפנות ל…”.

“למנהל חברה כלכלית גדולה דרושה מזכירה אישית. לבקשת העבודה יש לצרף צלום מעודכן”.

“דרוש עשירי למניין, לאמירת קדיש למשך שנה, בשעות הבוקר המוקדמות. נא לפנות ל…”.

“חברת סרטים מחפשת מועמד לתפקיד “אותלו” לגרסה חדשה של המחזה. מבחני־הבד ייערכו ב… בימים…”.

לפנימייה לילדים חריגים דרושה אם־בית. נא לפנות ל…".

ואחרון אחרון: רשימת ר"ץ מבקשת מועמד לראשות הרשימה.

אם נאמר שהעם לא אהב את המס החדש – “מס השלום” – תהיה זו לשון המעטה.

אדרבה! והאמת היא, שהעם התקומם נגד מס זה בכל נפשו ובכל מאודו.

לא הועילה מערכת־ההסברה בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים בנוסח “לשלום יש מחיר”, “לדם אין תמורה”, “כל קרבן כדאי למען השלום” וכיו"ב סיסמאות.

העם התקומם. “נִצים” ו“יונים”, דתיים וחילוניים, אנשי עיר ואנשי כפר – כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל רטנו, חרקו שן, קיללו.

לא שלא העריכו את חשיבותו של שלום בין ישראל למצרים כגורם להבטחת היציבות וקיום הביטחון במזרח התיכון. לא שלא הכירו בצדקת תביעתם של תושבי חבל ימית לפיצויים על נטישת רכושם ועל הסֵבל והכאב שייגרם להם עם הפינוי.

אבל מה שהרגיז והרתיח הוא גודל הסכומים, התביעות המשונות והמופרזות, האמצעים האלימים שנקטו התושבים – בעיקר בימית.

אם ממשלת־ישראל טיפלה בחוסר־יעילות בפרשה זו, אם לממשלת־ישראל לא עמדו התבונה והאומץ לטפל כראוי בסחטנות, מדוע צריך כל העם לסבול?

האם אין אנו נושאים כבר זה שנים בנֵטל כבד למען מדינת־ישראל, ביטחונה ורַווחתה?

*

ההתמרמרות בעם גאתה והגיעה לממדים שהזכירו לרבים את מרד־המִסים שקדם ל“מסיבת־התה” המפורסמת של בוסטון משנת 1773.

לא היתה לבסוף ברירה לנשיא רונלד רייגן, אלא להופיע אישית בנאום נרגש לאומה, בשלוש רשתות הטלוויזיה מחוף אל חוף, ולהסביר לעם האמריקני, שבאי־רצון רב קיבלה האדמיניסטראציה את דרישת ועד יישובי חבל ימית, שהועברה אליה באמצעות ממשלת־ישראל, אך כששקלה מה עלולות להיות האלטרנאטיוות, הסכימה בסוף להטיל את נטל השלום על שכם העם כולו.

“אני מקווה”, אמר הנשיא, “שהעם האמריקני הנדיב לא יירתע מתשלום חד־פעמי של כשניים וחצי דולארים לגולגולת, כדי להציל את השלום במזרח התיכון ואת יוּקרתה של ממשלת־ישראל, שהיא נכס אסטראטגי ראשון במעלה עבוּר ארצנו”.

עוול רב נגרם לידידנו, שגריר ארצות־הברית בישראל, סם לואיס, בפרסום חלק מתזכירו הסודי ל“סטייט דיפרטמנט” על הצעדים המפתיעים הנוספים, שישראל עלולה לנקוט לפני השלמת הנסיגה מסיני באפריל 1982.

באותו פרסום, ב“מידל איסט פוליסי סרוויי” נאמר, כי השגריר לואיס הזכיר עשר אפשרויות, בעלות שלוש דרגות של סבירות: 4 הראשונות – בסבירות גבוהה:

העתקת משרד ראש־הממשלה למזרח ירושלים; פלישה לדרום־לבנון; תקיפה מן האוויר של סוללות הסורים בלבנון; מסע נגד מטרות של אש"ף באירופה.

בסבירות נמוכה מזו עומדות ארבע הפעולות הבאות: אי־השלמת הנסיגה מסיני; המשך הטיסות בתחום סעודיה; החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון; סירוב למסור את האיים טירן וסנפיר.

בסבירות הנמוכה ביותר עומדות שתי האפשרויות הבאות: התקפה על מִתקנים גרעיניים בלוב; התקפה על מִתקנים גרעיניים בפאקיסטן.

*

למה אמרנו כי עוול נגרם לשגריר לואיס? כיוון שאילו אמנם כלל תזכירו הסודי רק עשר אפשרויות אלה, היה הדבר מצביע על דלות משוועת וחוסר־תעוזה של דמיון פוליטי וצבאי אצל השגריר.

האמת היא שהתזכיר הסודי הוא הרבה יותר מגוּון והרבה יותר עשיר באפשרויות שהוא מונה.

מדוֹר זה, נתגלגלה לידיו הזכות, להביא היום – בפרסום עולמי ראשון – את עשרת הצעדים האחרים, שאף הם נמנו בתזכיר – בדרגות־סבירות שונות – אך משום־מה הושמטו מן הפרסום החסר.

ואלה הם:

החלת החוק הישראלי על כל השטח שבין הפרת והחידקל.

סתימת מְצָרי הורמוז.

ביצוע שתי טיסות־ביון שבועיות מעל אודיסה.

מינוי הרב לוינגר לראש הוועדה הקרואה בחברון.

העברת מקום־המושב של מועצת גדולי התורה מבני־ברק למסגד הגדול בעיר העתיקה.

הטלת אוטונומיה חד־צדדית בחבל כורדיסטן בעיראק.

התקפה מן האוויר על קאזינו במונטה־קארלו בעת שאחד הנסיכים של בית־המלוכה הסעודי עומד לגרוף שם את כל הבאנק.

סירוב להסגיר את חנן פורת ויתר מתנגדי־הנסיגה לידי שלטונות־הביטחון המצריים.

חדירה למעונו הפרטי של קרייסקי בווינה לשם חטיפתו של יאסר ערפאת מתוכו.

ביצוע הפיכה פרו־ישראלית בבנגלה־דש.

מוגש כמודעה

מתארגנת קבוצת אזרחים למען.

נמאס לנו מהרבה דברים ואנו קוראים לכל מי שנגד שיִתנו ידם ויַטו שכם למען.

קבוצת “האזרחים למען” היא בלתי־מפלגתית, בלתי־אינטרסאנטית, בלתי־רִווחית ובלתי־קונוונציונאלית.

מי שנקעה נפשו מן המצב ומי שנושׂא עיניו למה שיִקרה מתבקש להצטרף.

תרומות אפשר לשלוח באמצעות כל הבנקים.

בשם אזרחים למען

“יש לי יסוד להניח” – כך פתח את ההתייעצות החוקר הבכיר במדור הלחימה בטרור בברלין – “שההתנקשות במסעדה ‘מפגש ישראל’ בברלין – בוּצעה על־ידי ארגון־הטרור הימני ‘החץ השחור’, שבעת האחרונה גברו בו היסודות הניאו־נאציים הימניים המטיפים בגלוי לגירוש שארית היהודים מגרמניה. ארגון זה, כידוע, נעזר באורח פעיל ביותר בפלג הימני של אש”ף".

“אינני רוצה לסתור את דברי עמיתי” – התערב בדיון החוקר־היותר־בכיר במדור־ללחימה־בטרור – “אבל מן החומר שהגיע למחלקה שלי עולה בבירור, שהפיצוץ בוּצע על־ידי ארגון הטרור השמאלי ‘הדגל האדום’, שבעת האחרונה גברו בו היסודות הניאו־נאציים השמאלניים הדוגלים בחיסול שארית היהודים בגרמניה. ארגון זה, כידוע, נעזר באורח פעיל ביותר בפלג השמאלי של אש”ף".

“הראיות שנצטברו בידי שני עמיתי הן ללא ספק סבירות” – אמר החוקר העוד־יותר־בכיר במדור ללחימה־בטרור. “אבל דומני שכדאי גם לייחס משקל רב יותר לקטעי־המידע שהצטברו על שולחני שלי. ידיעות אלה מצביעות באורח משכנע ביותר שההתנקשות בוּצעה על־ידי ארגון הטרור מן המרכז, ‘רומח הכסף’, שבעת האחרונה גברו בו מאוד היסודות הניאו־נאציים המרכזיים הדוגלים בהשלמת ‘הפתרון הסופי’ של הבעיה היהודית. ארגון זה, כידוע, נעזר באורח פעיל בפלג המרכזי של אש”ף".

“הרשו נא לי, עמיתי” – הצטרף לדיון החוקר הבכיר־מן־הבכיר – “להפנות שׂימת־לבכם לידיעה המוסמכת שקיבלתי אך אתמול. ידיעה זו, שהמקור שלה מהימן ביותר, והמסתמכת על מודיעין פנימי בדוּק מצביעה על כך, שההתנקשות בוּצעה על־ידי ארגון־הטרור הליבראלי, ‘צלב הזהב’, שבעֵת האחרונה גברו בו היסודות הניאו־נאציים הליבראליים, הדוגלים בגלוי בטיהור אדמת גרמניה משארית היהודים. ארגון זה, כידוע, נעזר באורח פעיל ביותר בפלג הליבראלי של אש”ף".

הדיון נמשך שעה ארוכה והשתתפו בו כמעט כל אנשי המדור.

ידיעות מודיעיניות בדוקות שהיו בידי חוקרים אלה הצביעו גם על כמה אפשרויות נוספות, כגון: ארגון־הטרור האנארכיסטי “העלה הירוק”, שגברו בו באחרונה היסודות הניאו־נאציים האנארכיסטיים, וארגון־הטרור הסינדיקליסטי “פטיש הפלדה”, שגברו בו באחרונה היסודות הניאו־נאציים הסינדיקליסטיים וארגון־הטרור הרדיקלי “מקל־החובלים” שגברו בו, באחרונה היסודות הניאו־נאציים הרדיקליים וכיו"ב ארגונים.

לבסוף פוּרסמה הודעה לאקונית, שהחקירה נמשכת והסתעפה לכל הכיוונים.

למען ההגינות ייאמר מיד שאת “שיטת המשבצת ה־40” לא המציא יועצו הבכיר של שר־העל הכלכלי יעקב מרידור – אותו יועץ שפורסם עליו, ללא בצדק, כאילו הציע לבטל את הכיתה הי"ב.

את “שיטת המשבצת ה־40” המציא המוח היהודי שמאחורי משחקי ההימורים הממלכתיים בישראל, הלוא הם הפיס וה“לוטו”.

כמשתתף קבוע במִשחק ה“לוטו” – כן, כן, חולשה היא באדם – שׂמתי לב יום אחד שבמקום למלא 6 משבצות בטופס של 39 משבצות, אנו ממלאים עכשיו 6 משבצות בטופס של 40 משבצות. למתמטיקאים ולסטאטיסטיקאים משאיר אני לחשב בכמה בדיוק פחתו סיכוייו של בן־אדם לזכות בפרס הגדול בגלל הוספת עוד משבצת אחת, אבל ברור בתכלית שסיכוייו של ה“לוטו” לזכות מאִתנו בהכנסה נוספת גדלו בשיטה זו בשיעור לא מבוטל.

וזאת – בלי להעלות את מחירו של הטופס, שמן הסתם הועלה לא מכבר ולא נאה להעלותו שוב בתוך זמן קצר.

איזה פטנט מופלא!

כך, למשל, אין צורך עוד לדרוש מנותן העבודה – ממלכתי, ציבורי או פרטי – תוספת שׂכר, תביעה שאולי היא עומדת בניגוד להסכם חתום, או שאולי עלוּלה להידחות על הסף מחמת התקדים שהיא יוצרת לגבי מגזרים אחרים במשק. מה תובעים, איפוא? תובעים קיצור שעות עבודה ביום או ימי עבודה בשבוע.

לפי שיטה זו אפשר – אם רוצים אתם בדוּגמה אחרת – להגדיל את ההכנסה בתחבורה הציבורית בלי לייקר את הכרטיס, דבר שמרגיז את ציבור הנוסעים ומקפיץ את האינדקס. פשוט: מקצרים את הקווים. די להפחית מן הקו הקבוע תחנה אחת או שתיים ויש לך כך וכך אחוזים של הכנסה נוספת.

רוצים עוד דוּגמאות של הגדלת הכנסה בלא לפגוע במחירים?

בבקשה: לצמצם את תכולת הבקבוקים (שמן, משקאות קלים או יינות); להפחית במשקל הלחם האחיד או של כל המִצרכים הנמכרים באריזות קבועות; בענף שלנו, למשל, העיתונות, מספיק לצמצם מספר העמודים מ־36 ל־24 ליום וכבר יש לך הכנסה נוספת, על־ידי קימוץ מחיר הנייר.

קיצורו של דבר: “שיטת המשבצת ה־40” – אין יעילה ומתוחכמת ממנה לקימוצים ולקיצוצים אם מסתכלים מן הצד האחד – ולגידול ההכנסה או התועלת אם מסתכלים מן הצד האחר.

לראשונה בתולדות יחסי ישראל–ארצות־הברית פנה נשיא אמריקני באיגרת רשמית אל ראש ממשלת ישראל בשמו הפרטי. בירושלים רואים בכך מחווה מיוחדת של ידידות מצד הנשיא וסימן שהשֵפל ביחסים בין שתי המדינות חלף.

מדור זה השיג את הנוסח המלא של האיגרת האינטימית והוא שמח להביאה ככתבהּ וכלשונהּ לפני הקוראים.

מנחם יקירי,

אהלן, מה שלומך?

שמחתי לקבל את הד"ש ממך באמצעות אלכס. נאנסי ואני איננו מפסיקים להגות בך מאז קרה לך העניין ההוא במקלחת.

מה שלום כל החבר’ה?

שמעתי שר' שמחה יצא לשוטט קצת באירופה המושלגת, אחר שסידר את עניין הפיצויים לתושבי ימית ושדוד ניהל את הישיבה האחרונה ביד רמה. כל הכבוד!

האם איציק כבר נרגע אחר מה שעשתה לו הטלוויזיה? ואיך השמן? החבר’ה שלי מדווחים לי שחזר ממצרים מבסוט עד הגג. איך מקבל יוסל את הנסיעה הזו? (נדמה לי שיוסל ממוּנה אצלך על האוטונומיה).

בכלל, מנחם יקירי, כתוב לעתים יותר קרובות כי אני מת לשמוע על המתרחש אצלכם.

שלך

רוני

נ"ב

עיקר שכחתי, מנחם.

אני מקווה שאתה לא מכין איזו אפתעה לפני ה־26 באפריל. אלכס הרגיע אותי לגמרי בענין זה, אבל הממזר ההוא (אתה כבר יודע מי) לוחש לי כל הזמן לאוזן שיש לך עוד איזה קלף בשרוול שלך.

אגב, תגיד ליורם שאין לו מה לדאוג בקשר לעיכוב העברת כספי הסיוע החודש. יש לי פשוט קצת קשיי־נזילות. שייקח בינתיים גמילות־חסד בימית. ואני כבר אדאג שהחבר’ה של אלכס לא יעשו צרות.

ד"ש לכולם

רוני

בדרך כלל, אינני שונא פמיניסטיות. אדרבה, אחדים מידידי הטובים ביותר הן פמיניסטיות, ויש פמיניסטיות שאני אפילו אוהב במיוחד. אלו הן פמיניסטיות המחוננות בחוש הומור.

כגון?

כגון – “צוות התגובות של חוג נשים פמיניסטיות, ת.ד. 9586, חיפה”.

צוות מוחות זה הואיל להגיב על רשימתי “דרושים” ואני מביא את התגובה כלשונה:

מר רוזנפלד שלום,

מאחר ובדרך כלל אינך הומוריסטן, קשה היה לנו להבין את רוח כתבתך. במדינת ישראל יש אפליה לרעה לגבי נשים כמעט בכל תחומי החיים, אפילו חוק ‘שכר שווה’ אינו מבוצע הלכה למעשה. כמו בארצות אחרות, נאלץ המחוקק הישראלי לחוקק חוק ‘הזדמנות שווה בתעסוקה’ על מנת לאפשר לנשים שרוצות בכך, קידום. נשים שתרצינה להיות: מנהלות, מהנדסות, רופאות מחלקה ואפילו טכנאיות, תוכלנה לממש זאת על־ידי החוק. החוק נועד להבטיח הזדמנות שווה לנשים והדוּגמאות הטיפשיות שציינת בכתבתך למה הן נועדו? להצחיק? בכל כלל יש יוצא מן הכלל והרשה לי להזכירך במאמר מוסגר ש־1) מזכירה אישית – לפני כ־40 שנה רוב המזכירות היו מזכירים; 2) מוהל ועשירי למניין – כל חוקי הדת שלנו מפלים לרעה את האשה, אנאכרוניסטים ואינם מציינים שאסור לאשה להתפלל או להיות דיינת בית הדין הרבני, אבל הגברים בכלל והדתיים בפרט שומרים על מעוּזי ‘טוהר הגזע’ בקנאות תרתי משמע.

ממך ככתב רציני לא ציפינו לכתבה כזו.

בכבוד רב,

צוות תגובות – חוג נשים פמיניסטיות

ת.ד. 9586, חיפה

*

אלהים, תשמרי עלי מפני חוש הומור שכזה.

עסקני המפלגה הליברלית נלאו מלהאזין לגידופים ההדדיים והחליטו לפיכך לצותת איש לרעהו במיקרופונים סמויים אשר הוטמנו – כך לפחות נטען ברבים – במשרדים שונים של המפלגה.

– אוף, אפשר להשתגע מרוב עבודה. אני נופל ממש מן הרגליים – אמר בלש א' לעמיתו בלש ב', כשנפגשו במקרה ליד אחד הרמזורים.

– גם אני כורע תחת המעמסה, השיב בלש ב'. בייחוד ערב הגשת התקציב החדש. אגב, איפה אתה עובד עכשיו?

בלש א' (מהסס מעט): טוב, לך הרי אני יכול לגלות. אני סומך על הגינותך ועל האתיקה המקצועית. (לוחש): אני עכשיו FULL TIME במפלגה הליברלית. שלוש פעמים בשבוע אני חוקר מטעם סיעת “ש”, מה יודעת עליה סיעת “ז”, ושלוש פעמים בשבוע אני חוקר מה יודעת סיעת “ש” על ידיעותיה של סיעת “ז”. האמן לי זה לא פשוט. פה ושם צריך לפרוץ איזו מגירה, להטמין מיקרופונים, לצותת לטלפון, לשבור מנעולים. לא קל, ידידי, לא קל.

נו, ואתה? מה לך ולתקציב?

בלש ב' (שולח מבטים חשדניים לכל עבר): טוב, לך אספר. אבל שתדע, זה TOP TOP SECRET. אני עכשיו – באוצר. השטח המיוחד שלי זה משרד החינוך. ג’וב קשה מאוד. צריך כל פעם להתחזות למישהו אחר. פעם אני עורך סקר כביכול, פעם אני מופיע כמחלק־תה, פעם אני שליח מבקר המדינה ופעם – נציג ארגון ההורים.

עבודה עדינה מאוד. הם ערניים מאוד במשרד. חוששים כל הזמן מפני סוכנים של סיעת בורג. אבל אל תדאג. גיליתי כבר המון דברים.

להת‘! להת’!

זה היה SHOW ענק. גרנדיוזי.

שילוב מושלם של מלודראמה פוליטית מתוצרת תעשיית־האשליות ההוליבודית עם הישג טכנולוגי, פרי מחקר־החלל המתקדם; גדולי המדינאים בעולם המערבי והמפורסמים באמני־הבד־והבמה – מהודרים, חגיגיים, רציניים – נאמו, הצהירו, שרו, ביקשו להרעיד נימים בלב, לסחוט דמעות־צער, לרגש ולזעזע, כשלווייני־תקשורת מתוחכמים מטלטלים את המצלמה במהירות מסחררת בין וארשה לטוקיו, בין בריסל לוושינגטון, בין הוואתיקן לשיקאגו.

איכשהו – לא הזדעזענו.

היה משהו קר ומנוכּר במפגן ראוותני זה של חוסר־האונים הקולקטיווי של העולם המערבי. היה משהו רחוק, שטחי וסינתטי ברצף זה של התמונות שאמרו לשקף טרגדיה של עם שלם, נאבק על חירותו וכבודו.

“זה לא עבר” – יאמרו על כך אנשי־מקצוע.

*

דקות מספר לפני ה־SHOW (“במבט שני”) ראינו תצלומים אחדים ממלחמת־האזרחים באל־סלוואדור.

והיתה שם תמונה אחת, שהעבירה רעד בגופך. היא ריצדה־כלשהו על המרקע שניות מספר, אך רישומהּ אינו פג, גם אחר שראית את ה־SHOW הגדול. היא נחרתה בזיכרון ואינה משה מנגד עיני: פניו חרושי־הקמטים של איש קשיש אחוז עווית־של־כאב, מתייפח ליד גופת בנו – אחד הקרבנות של מלחמת־האחים בארץ האומללה ההיא.

*

ברוס הרשנזון, מן הכוהנים הגדולים בהיכל־הצלולואיד כתב פעם כי מצלמת־הטלוויזיה היא “השקרן הגדול ביותר בתולדות המין האנושי”.

ה־SHOW הסאכאריני “תנו לפולין להיות פולין” אישר אמירה זו. התמונה של האיש הבודד מסלוואדור הכחישה אותה מכול וכול.

רוח אחרת היתה בכנסת מאז הונהג בה מקטורן־חובה לחבריה.

אי אפשר עוד להכיר את בית־הנבחרים שלנו. כמו בנגיעת מטה־קסם נשתנו בו האווירה, ההתנהגות, היחסים, הנימוסים.

במזנון, ליד השולחנות הערוכים בטוב־טעם, החלו חברי־הכנסת להשתמש בסכין ובמזלג; בספרייה – חדלו לתלוש דפים מן הספרים; במקומות אינטימיים מסוימים שוב לא ציירו כתובות גסות על הקירות.

ריח־הניחוח של ג’נטלמניות מושלמת נישא בכל פינה של הבית.

*

ורק פעם אחת הוּעם הזוהר. זה היה בעת ויכוח מר בנושא שהסעיר את הציבור. כאשר התלהטו מאוד הרוחות, לא שלט עוד אחד מחברי־הכנסת ברוחו ובעידנא דריתחא צעק לעבר עמיתו־יריבו:

“פאסקודניאק!”

לזכותו של אותו חבר־כנסת ייאמר, שבטרם העלה על דל־שׂפתיו מלת־גידוף בלתי־ג’נטלמנית זו, היתה בו מידת־נימוס מספקת להסיר תחילה את המקטורן.

זה זמן לא הילכתי בין הבריות כשהחזה הלאומי שלי נפוח־מגאווה עד כדי סכנת התפוצצות.

התחיל הדבר לפני כמה שבועות כאשר העולם התבשׂר שארגון “סולידאריות” הפולני איננו אלא כנופיית־חתרנים יהודית השואפת להפוך סדרי העולם הקומוניסטי. ככל שרבו – בהשראת משטר־יארוזלסקי – פרסומי ארגון “גרוּנוואלד” בנושא זה, כך גאו והלכו רגשותי השוביניסטיים.

לאחר מכן, או אולי תוך כדי כך, בא ריאיון שנתן השופט האיטלקי פרדיננדו אימפוסימאטו לעיתון “איל מסג’רו” (ב־17 בינואר) שמתוכו אנו למדים כי מדינת ישראל נותנת יד ל“בריגדות האדומות” במזימה השטנית לערער את יציבות השלטון באיטליה. (השופט הנכבד לא בדה, חלילה, מלבּו את סיפור־המתח הזה, כי אם ציטט מהודאותיהם של שני טרוריסטים איטלקים שחזרו בתשובה: פאטריציו פצי ואלפרדו בונאוויטה).

ומה עניין יש לישראל לקעקע את השלטון באיטליה? פשוט: כדי לשכנע את ארצות־הברית בחשיבותה של ישראל ככוח היציב היחיד המסוגל לשמור על ביטחון המערב באיזור הים התיכון.

עוד אני נושם בהנאה לא מוסתרת אוויר־פסגות לתוך ריאותי, בא הפרסום ב“וושינגטון פוסט” המספר כיצד הש“ב וה”מוסד" הישראלי חובקים זרועות עולם במשׂימות־הביון שלהם – מפורטוגל עד אינדונזיה, ממארוקו ועד ארגנטינה, מקניה ועד תורכיה, מצ’ילה ועד שווייץ. ובעצם – איפה לא?

וגוּלת הכותרת בקו־פרודוקציה האמריקנית־אירנית־סובייטית (?) ב“וושינגטון פוסט” הן, כמובן, תחבולות־הריגול הישראליות המתוחכמות נגד הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות של האמריקנים קשי־התפיסה והקורסים המזורזים שנתנו אנשינו לשירותים החשאיים התורכיים, הדרום־אפריקניים, הליבריים והאירניים…

אירן, אמרתי?

ובכן, טרם יבשה הדיו על פרסומי ה“וושינגטון פוסט” וכבר נושאים גלי־האתר הבריטיים את בשׂורת ההפיכה הצבאית באירן, שמכין בתכנית “פאנורמה” הלונדונית מנכ"ל משרד־החוץ הישראלי דוד קמחי.

אלהים אדירים, אומר אני לעצמי, כשכּוּלי צומח לגובה וה“אגו” הלאומי שלי תופח, האם יש פינה אחת בעולמך, שהיהודים והציונים אינם בה כל־יכולים, אינם בה נועזי־דמיון ואדירי־מעש, אינם בה המושכים בכל החוטים והמניעים את כל המעשים במחשבה תחילה ובשוּם שׂכל יהודי פורה?

יש ויש מדינה אחת כזאת – עניתי לעצמי בעצב־מה.

אך למה לקלקל את ההרגשה הטובה?

מובארךְ: “בלכתי לישון ובקומי בבוקר אני מזכיר את הסכמי קמפ דייוויד”

(מן העיתונות)

הנשיא חוסני מובארךְ התעורר משנתו, עייף מעט ממסעותיו האחרונים אך מרוּצה מההישגים.

כמנהגו יום־יום, פנה לאמבטיה לצחצח שיניו ולהתרחץ, ותוך שהוא לובש את חלוק־הבוקר, שפתיו ממלמלות: “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”.

זרם־המים החזק של המקלחת עיסה את גופו החסון, ובטוב עליו רוחו החל לשיר בקול רם: “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”.

בינתיים, בעוד מובארך מתבשׂם ב“אפטר־שייב” ריחני וממשיך לפזם את “קמפ דייוויד”, מכין המשרת את הקפה והכריכים לארוחת בוקר.

רחוּץ, מצוחצח ומגולח למשעי סועד הנשיא את פת־השחרית שלו ותוך שהוא מנשק לילדיו ולרעייתו הוא לוחש באוזנהּ בנעימה של חיבה: “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”.

ערימות־התיקים על השולחן, שהכינה לשכּתו, אינה מפחידה את הנשיא; במרץ ובשיטתיות הוא פותר בעיה אחר בעיה, תוך שהוא מזמזם “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”.

רק שתיים־שלוש פעמים במשך היום לא הזדמן לו, לנשיא מובארך, לשנן לעצמו את המלים “קמפ דייוויד”. פעם בעת שהסב לשיחת־נפש עם שליחו של שליט נסיכות עומן, בשנייה, פגישה עסקית עם אחד ממומחי־התעשייה הסובייטים שחזרו באחרונה לקהיר, ובשלישית, בעת ריאיון עיתונאי שקיים עמו נציגו של השבועון “מאיה”.

אבל כבר באותו ערב, בסעודה בחוג משפחתו, שאליה גם הוזמנו כמה מידידיו, בירך הנשיא את הסועדים, כשהוא מוסיף לברכה כמה מלים חמות לזכר הסכמי קמפ דייוויד.

חלפו שעתיים־שלוש באווירה נעימה ביותר, ואחר שהאורחים התפזרו, הסתגר הנשיא בחדר־עבודתו לשעה קלה כדי לגמור כמה עניינים דחופים. סמוך לחצות, כשהוא כבר לבוש פיג’אמה, מלמל הנשיא מובארך כמה פסוקים מן הקוראן, וכדרכו מדי לילה, סיים את יומו הארוך והמייגע במלים: “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”, “קמפ דייוויד”, כשהוא מציץ תוך כך בלוח־השנה הקבוע על השידה שבצד מיטתו.

עוד יום חלף.

חרש־חרש פסע השליח החשאי הבכיר אל כבש־המטוס, כשבתיק ה“ג’יימס בונד” שלו אחד הסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל: התכנית המפורטת של המתקפה הישראלית הקרובה על יעדי המחבלים בלבנון.

את נצוּרותיה ונסתרותיה של תכנית זו הכירו לכל היותר שניים־שלושה שרים בכירים בממשלה, כחצי תריסר עיתונאים ישראלים בכירים וכמספר הזה עיתונאים זרים ועוד 5–6 חברים בכירים בסיעת המערך.

ההוראות הסודיות, שניתנו לשליח החשאי על־ידי גורמים בכירים בממשלה, היו להסביר באורח דיסקרטי ביותר לממשלת ארצות־הברית, שסבלנותה של ישראל מתקרבת לקִצה וכי החדירה מירדן עלולה לגרום לכך שישראל תפעיל את התכנית הסודית שלה כלפי לבנון, שמִלת הצופן שלה היא: “ספינקס”.

תעלומת השליחות המודיעינית הסודית היתה מושלמת.

להוציא כמה ידיעות שוליות ב“וושינגטון פוסט”, “טיים” ו“ניוזוויק” האמריקניים, “לה מונד” הצרפתי, “אל אהרם” המצרי, “דיילי טלגרף” האנגלי, “פראנקפורטר אלגמיינה” הגרמני ו“מאיניצ’י שינבון” היפאני על היום והשעה של ההתקפה, סוגי־הנשק שישתמשו בה, סדר־גודל הכוחות שישתתפו בה, נקודות החדירה בצפון, יעדיה הסופיים, פעולות־הריכוך וההכנה שיקדמו לה וכיו"ב זוטות – איש לא יודע עד עצם כתיבת שורות אלה את שמו של השליח החשאי. הסוד נשמר עד הסוף.

“הפקיד הבכיר” במטוסו של שר־החוץ האמריקני אלכסנדר הייג רתח מכעס.

זה עתה הוגש לו הנוסח המדויק של ההודעה שמסר “הפקיד הבכיר” במטוסו של שר־ההגנה האמריקני קאספר ויינברגר על הכוונה לספק טילי הוק ומטוסי “פ. 16” לירדן.

“חוצפה!” – הגיב “הפקיד הבכיר” במטוסו של הייג, “אנחנו עושים מאמצים נואשים כדי למנוע התפוצצות במזרח התיכון, והנה בא הברנש הזה חסר־האחריות ובהבל פיו הורס לי עמל של שבועות! לעניינים אלה יבוא עכשיו סוף!”

בצעדים נמרצים של גנרל ניגש “הפקיד הבכיר” במטוסו של אלכסנדר הייג לתא הטייס וציווה על הקברניט לשנות כיוון לעבר מטוסו הבכיר של פקיד־משרד־ההגנה.

המטוס של קאספר ויינברגר ביצע בדיוק תרגילי אווירובטיקה מסחררים בשמי ירדן, כאשר קברניטו קלט תשדורות מוזרות בצופן, שהיה ידוע רק למתי־מעט בכירים בממשל האמריקני.

“לא ייתכן, לא ייתכן” – מלמל הקברניט, ומיהר להעמיד את הצוות של המטוס במצב־כוננות בעמדות־הירי.

אין צורך לומר שתוכנהּ של התשדורת נמסר גם לשר־ההגנה, והוא אישר ללא היסוס את צעדי־החירום שננקטו בידי הקברניט הבכיר.

ההתנגשות באוויר נראתה בלתי־נמנעת. לא חסר הרבה והאיזור יתלקח מעָצמת ההתפוצצות.

*

למרבה המזל, ובניגוד למנהגו הקבוע בתקופות־חירום, החליט משום־מה באותו יום “הפקיד הבכיר” בבית הלבן לדחות לשעה קלה את ה“סיאסטה” שלו בצהריים.

כשאך הגיעה אליו הידיעה על אירועים מוזרים בשמי המזרח־התיכון, ואחר שווידא, ללא צל של ספק, שאחד משני המטוסים איננו מטוס לובי מוּסווה, לחץ “הפקיד הבכיר” על כפתור סמוי במערכת־החירום – והפעם היה זה הכפתור הנכון! – ושני המטוסים – זה של “הפקיד הבכיר” של שר ההגנה וזה של “הפקיד הבכיר” של שר החוץ – קורקעו מיד, בלא שהספיקו ליצור מגע ביניהם.

“הפקיד הבכיר” בבית הלבן עלה על יצועו לשנת־הצהריים, חדוּר גאווה על המלחמה שמנע.

שתי התפתחויות מדיניות חמוּרות, שאירעו בשבוע האחרון משני עברי האוקיאנוס, קידמו וזירזו את התהליך שגם בלעדיהן נראה כבלתי־נמנע: הידוק השיתוף האסטראטגי בין ארצות־הברית לבין ישראל.

למי שעוקב אחר החדשות בכלי־התקשורת בארץ ובעולם, אין צורך מן הסתם להזכיר כי מדובּר בשני אירועים – אחד שכבר התרחש ואחד שעתיד להתרחש בעוד שבועות מספר – ושיָכלו ועדיין עלולים לזעזע תבל ומלואה: מניעת המלחמה בין ישראל לסוריה בלבנון וסכנת ההפסקה של תהליך־השלום בין מצרים לישראל, אחר הנסיגה בסיני.

על האחד למדנו מפיו של ראש סיעת האופוזיציה בכנסת, ח“כ משה שחל, ש”הסתמך" על סגן ראש־הממשלה שמחה ארליך. על האחר – מעֵטו של העיתונאי האמריקני הנודע בוב וודוורד מן ה“וושינגטון פוסט”, שציטט מתדריך שנתן שר־החוץ האמריקני אלכסנדר הייג לפקידיו ב“סטייט דיפרטמנט”.

שתי הידיעות, שתיהן תוצאה של “הדלפה” בדרג בכיר ביותר, עוררו דאגה חמוּרה בצמרת השלטונית של שתי המדינות־הידידות, שהחליטו בעקבות הפרסומים לזרז את השיחות בדבר שיתוף אסטראטגי ביניהן.

וכך הוקמה ועדה משותפת ישראלית־אמריקנית, בדרג בכיר ביותר, ועוד בשבועות הקרובים ייעשו כמה פעולות משותפות בשתי המדינות:

האף.בי.איי. יפעיל ציוד־חישה־וציתות משוכלל ומתוחכם ב“בית סוקולוב” ובכמה בנייני־ציבור אחרים, בהם נוהגים סגני ראש־ממשלה ושרים אחרים להיפגש עם עיתונאים; במקביל לכך יתחקו סוכני “המוסד” הישראלי אחר צעדיהם של כמה עיתונאים אמריקנים, בעיקר אותם הידועים בקשריהם ההדוקים מן העבר עם “גרונות עמוקים” בבית הלבן וב“סטייט דיפרטמנט”.

מומחי־תקשורת ישראלים ייצאו מיד לארצות־הברית להשתלמות בהפעלת מכונת־אמת אמריקנית משוכללת מדגם “ווטרגייט” ואילו מומחים אמריקנים יבואו לארץ להשתלם בימי־עיון מיוחדים מטעם מקורות המוקדשים לטיפול בדליפות בצינורות ממלכתיים.

ארצות־הברית וישראל יערכו תמרונים משותפים מעל גלי־האתר של “חוגים יודעי־דבר”, “מקורות מוסמכים” ו“פקידים בכירים במטוסיהם של…”.

יוּקם מטה אמריקני־ישראלי משותף להכחשות.

בירושלים ובוושינגטון מקווים ששיתוף־הפעולה האסטראטגי ביניהן יביא להרגעת המצב ולסילוק סכנת המלחמה באיזור.

“הם יעקרו את לשוני אף מגופתי המתה”. “במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני־אדם”.

“יבוא יום והכול יזדעזעו מרעמיה של הסערה הגרמנית. סערה זו תרעיד מוסדות תבל, כפי שלא עשתה שום סערה לפניה. השמים ירעדו מפחד, והאריות באפריקה ייסוגו למחבואיהם, כאשר יחרשו הצבאות הגרמניים את אירופה ללא רחמים ויעקרו את שורשי העבר בהחיותם את רוח הפאגאניות”.

מלים אלה נאמרו כמאה שנה לפני עלות אדולף היטלר לשלטון.

אמר אותם אדם, שעתה זה – ואולי בגלל כך – סירבה האוניוורסיטה בעיר הולדתו, דיסלדורף, להתקרא על שמו, מגדולי המשוררים שקמו אי־פעם לגרמניה, זמיר נעימות ישראל, היינריך היינה.

דמויות מפורסמות מן העולם התחתון הירושלמי, הידועות בכינוייהן הססגוניים, נרצחו בשרשרת במסגרת חיסול חשבונות.

הרצח של “לולו הגדול” הגדיש את הסאה.

היו אמנם ידיעות מודיעיניות במשטרת־שיקאגו שהאווירה בין הכנופיות של העולם התחתון מתלהטת באחרונה – אחר הפוגה שנמשכה כמה שנים – אבל איש לא העלה על הדעת, כי הדבר יקרה כה מהר ובצורה כה ברוטאלית.

“לולו הגדול” היה המלך הבלתי־מוכתר של סוחרי הסמים הקשים. אנשיו נחשבים כקשוחים ביותר שבין עברייני שיקאגו והיה צפוי שלא יעברו לסדר על הרצח.

ואמנם טרם נקפה יממה, ובאחד המוטלים המפוארים בפרברי העיר נמצא מתבוסס בדמו “מיקי הקטן”, המלך הבלתי־מוכתר של סוחרי הסמים הרכים.

גם אנשיו של “מיקי הקטן” אינם עשויים מפלאסטיק. אחדים מהם נמנים עם הדור השני של “האמיצים”, מכנופייתו של אל־קאפונה ז"ל.

חלפה עוד יממה, ויד ימינו של “לולו הגדול” המכוּנה “בובו השמן” נמצא כרות־ראש בבאר של מלון “ספלנדיד”.

SURE ENOUGH שדמו של “בובו השמן” לא יהיה הפקר, ולמחרת היום מצאו מנקי־הרחובות של שיקאגו בסימטה צדדית לא הרחק ממשרדי משחטת־הבשר המקומית את שׂרידי גוויותיהם של “גיגי הרזה” ושלושת סגניו מכנופיית מיקי המנוח.

משטרת שיקאגו ניצבה חסרת־אונים מול נחשול זה של רציחות ורציחות־שכנגד בעולם התחתון, כשם שעדיין לא הצליחה לבלום גם את גל הפשיעה נגד אזרחים שלֵווים, שגאה באחרונה.

ראש עיריית שיקאגו כינס ישיבה דחופה של מועצת העיר, ובפנים אדומות מזעם הטיח האשמות קשות בראש המשטרה: "אני דורש ממך להפסיק תוך 24 שעות את מרחץ־הדמים. באחרונה גם רבו מעשי אלימות נגד אזרחים שלֵווים, מעשי־שוד, פריצות, תקיפות קשישים. יש לשים קץ לאלימות נפשעת זו.

“לא כירושלים תהיה שיקאגו השלֵווה שלנו” – סיים ראש העיר כשהוא מנתץ במכת־אגרוף את זכוכית שולחנו.

השר X (שמו ומענו שמורים במערכת) חש בראשו.

זו השעה השלישית יושב הקבינט הכלכלי על מדוֹכת הרפורמה ברפורמה, וככל שמומחי־האוצר מרבים בהסבריהם, בינתו מסתתרת:

האם יוּטל מס אינפלציוני על רווחי־הון חברות בקרנות־הנאמנות של הבנקים, או שמא דווקה בגלל הרפורמה יופחת המס על מימון הריבית בגין הלוואות שהבנקים לוקחים מן הבורסה?

האם הכוונה שהחקלאות המסובסדת תשקיע בתעשייה באמצעות איגרות־חוב צמודות למס־הכנסה מוגדל, או שמא תקבל התעשייה פחת מוקטן מתשׂומות משוערות ותשקיע את העודפים בחברות פיננסיות המתמחות בהשמטות־מס מוגדלות?

האם יוּטל מס אינפלציוני על רווחי־הון הנובעים מהקילת מלאי־המניות או אולי יופחת המס הריאלי מן הדיווחים הפיקטיוויים על הרווחים האינפלציוניים?

ראשו של השר X (ששמו ומענו שמורים גם אצל חבר־הכנסת שחל) סחרחר עליו וברגש של הקלה אמיתית הוא מקבל את סיכומו של שר־האוצר, שההחלטה שנתקבלה זה עתה פה־אחד תכניס לאוצר־המדינה 15 מיליארד שקל.

השר x אץ בשארית־הכוחות אל המכונית הצמודה במאה אחוזים, כדי להספיק לשידור מהדורת “מבט” בטלוויזיה בשעה תשע פסיק 3 דקות.

*

כשהתעורר השר X בחדר לטיפול נמרץ בבית־החולים “איכילוב”, זכר רק זאת:

הכרתו החלה להתערפל כשעל המרקע הופיע הפרשן הראשון, שניסה להסביר את הרפורמה החדשה. אחר־כך באו כמה דמויות מצוירות וברקע הדהד קולו של אלישע שפיגלמן.

המספרים והאחוזים ריצדו לנגד עיניו, ברנשונים מצוּירים קטועי־איברים התחילו לחנוק את גרונו – שתי דיאגרמות מחצו את חזהו כאבני־ריחיים – ויותר אינו זוכר עוד.

בימים קשים אלה, כאשר כל מהדורת חדשות וכל כותרת בעיתון משרות עלינו לא מעט עצב וקדרות, טוב למצוא מפלט בחדשות החיוביות ו/או המשעשעות, שמגיעות אלינו חדשים לבקרים מארצות שמעבר לים.

*

הנה, למשל, סיפור ברמטכ“ל שקורא “לנהל מאבק מכריע נגד דעות פאציפיסטיות הרוֹוחות בקרב הנוער”. והרמטכ”ל הוא לא אחר מאשר ראש המטה הכללי של צבא ברית־המועצות, המארשאל ניקולאי אוגארקוב.

מה שרק חסר לי באותה ידיעה שהביאה השבוע סוכנות “רויטר” (בצַטטה פסוקים מן החוברת “תמיד נכונים להגן על המולדת”), זה שהמארשאל הסובייטי יאשים בהפצת הדעות הפאציפיסטיות בקרב הנוער את המאפיה השמאלנית בארצו.

*

או אם תרצו בדוּגמה אחרת – “הפאשלה הספרותית” של “גברת הברזל” הבריטית, הלוא היא ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר.

בבוֹאה להמחיש בבית־הנבחרים הבריטי את נחישוּת דעתה בשאלות התקציב ואת החלטתה שלא “להתפתות” ולא לקצץ מסים היא אומרת: “יוליסס, כפי שאתם זוכרים לא נשמע לקולותיהן של בתולות הים והשיט את ספינתו אל חוף מבטחים”.

מה פלא שאחד מצירי הפרלמנט הבריטי – איש אופוזיציה, כמובן – קם להביע את הזדעזעותו העמוקה ממה שכינה “הבוּרות הבלתי נסלחת של ראש הממשלה בספרות הקלאסית”, שהרי כולנו יודעים שלא זו בלבד שיוליסס לא הגיע לחוף מבטחים, אלא אף איבד את ספינתו על כל אנשיה.

האם יכולים אתם להעלות בדעתכם תקרית דומה בכנסת שלנו?

*

ואחרון אחרון להיום, התיאור המלבּב על הפגישה המחודשת של ליז טיילור – ליז־אלישבע היקרה שלנו – וריצ’רד ברטון, בנשף החגיגי לכבוד יום הולדתהּ החמישים.

כלום יש משהו מרטיט יותר ומחמם יותר את הלב בימים אלה של שׂנאה־משתוללת מסיפור אהבתם של השניים?

אם רק נחזיק להם אצבעות ואם רק יצליח ריצ’רד ברטון להתגרש מאשתו האחרונה, אולי אף תחזור ותתחתן ליז בפעם השלישית עם בעלה הששי לשעבר, אחר שזה עתה נפרדה מבעלה השביעי?

ותהיה השמחה במעוננו.

הפאטריוטיזם אינו בהכרח “מִפלטו האחרון של הנוכל”, כאִמרתו הידועה של סמואל ג’ונסון.

לפעמים הוא גם קו־זינוקו הראשון של הדמאגוג, שבאיוולתו או בציניותו רומס מושגים וסמלים, שנתקדשו על אומה שלמה.

כמה שנים לפני השואה, כאשר ההיטלריזם כמעשה־מדינה היה רק בראשיתו – באפריל 1933 – ועל פתחי חנויות ומשרדים יהודיים ברחבי גרמניה הודבק “תו הקלון”, פרסם רוברט וולטש בעיתונם של ציוני־גרמניה “יידישה רונדשאו” את קריאתו ליהודים: “שׂאו בגאון את הטלאי הצהוב!”

הֵדיה של קריאה אמיצה וגאה זו הִדהדו בימים ההם בכל העולם היהודי, אשר אפילו בסיוטיו השחורים לא יכול לחזות הולכה־בסך של גברים, נשים וטף יהודים אל המשרפות, כשהטלאי הצהוב ענוד לסחבות שנותרו מִלבושם הדל.

ולא אשכח לעולם דבריו של משורר יהודי, שאמר באותם ימים: “איוב לא מת. הוא תועה על פני תהומות של דם ודמע, ועל שרווּלו ענוד לו טלאי צהוב”.

*

מעשה־נבלה שאין לו כפרה עשו לפיכך אותם ממתנגדי־הנסיגה, אשר הפגינו ליד המחסומים המאוישים בידי חיילי צה"ל, בענידת הטלאי הצהוב לבִגדם.

דרושה מידה גדושה של פרוורסיה ברגשות או בהשקפות – משהו מאותו חולי שמניע בימים אלה סופר והוגה־דעות יהודי, ניצול־שואה, להעלות על הבמה בלונדון את דמותו של היטלר ולשים בפיו השוואה בין הציונות לנאציזם – כדי לערוך שם, ליד המחסומים, מעין “פסטיוול הטלאי הצהוב”, כפי שעשו זאת בראשית השבוע מתנגדי־הנסיגה.

עוד אימוץ קטן של הדמיון ואולי אף יזַכּו אותנו בהתנחלות־לילה עליזה ליד המחסומים על שם “אושוויץ”.

שני מחסומי־חירום ביטחוניים – אחד מן הצפון ואחד מן הדרום – שהיו בדרכם לירושלים להביע אי־אֵמון בממשלה נפגשו ליד מחסום־הכנסת.

– איך המרגש? – שואל מחסום־הצפון אח עמיתו.

– מה אגיד לך – משיב מחסום־הדרום – קלקלו לי את ה“וויקאנד”. לא חסר הרבה והייתי גם מחלל שבת בפרהסיה. שערורייה לאומית ממש! ואתה?

– אצלי? התרגלתי פחות או יותר, אלמלא העיתונאים שיורדים לחיי. שערורייה בינלאומית ממש!

– נגד מי, בעצם, אתה מוּצב שם? – שואל מחסום־הצפון את אחיו הדרומי.

– מה משמע נגד מי? נגד החבר’ה האלה של חבל ימית ותומכיהם, הדורשים לעצור את הנסיגה ולהשאיר במדינת ישראל את שארית סיני. ואתה?

– אני? – משיב המחסום הצפוני – אני דווקה נגד אלה הדורשים לעצור את ההתקדמות ולהוציא מידי ישראל את רמת־הגולן.

– יש לי רעיון – מתערב בשיחה מחסום־הכנסת שהיה עֵד שמיעה לשׂיח עמיתיו: תתקזזו, ושלום על ישראל.

הריני מתכבד בזה להגיש לקוראי מדור זה חידון בשיטה אמריקנית. מכל ארבע האפשרויות שבחידון, רק אחת מתקרבת לאמת והפותרים רשאים להעניק לעצמם נקודות על פי מספר התשובות שהם יעריכו כנכונות.

מי בעל הבית של הכנסת?

א) ראש הממשלה

ב) שר האוצר

ג) יו"ר הכנסת

ד) אתה

מי מוסמך לפקד על הצבא?

א) שר הביטחון

ב) הרמטכ"ל

ג) הרב של ימית

ד) חנן פורת

מיהו היום סגן שר־הדתות?

א) ד"ר יוסף בורג

ב) הרב חיים דרוקמן

ג) יגאל הורביץ

ד) הרב לוינגר

מה זה “פיליפ חביב”?

א) סוג של טיל

ב) דיפלומט

ג) יצרן של טלוויזיה

ד) פירמה של מאסטיק

מתי יבוא נשיא מצרים לישראל?

א) בסדר־פסח

ב) ביום כיפור

ג) ב“יום ירושלים”

ד) ב־24 באפריל

הקולנוע – מרכז חייה.

מאז יצאה לאוויר העולם היא נושמת קולנוע, אוכלת קולנוע, שותה קולנוע, חולמת קולנוע.

מאז שהיתה ילדונת קטנה לא היו לה בעולמה אלא כוכבים, כוכבים, כוכבים.

רק בם הזתה יומם ולילה:

אלהים אדירים, לפגוש כוכבי־קולנוע וטלוויזיה בגודל טבעי, כמות שהם? לגעת בהם, אולי לזכות בלחיצת־יד, בחיוך אמיתי, בכמה מלים שייאמרו לה ורק לה?

כלום ייתכן אושר רב מזה?

כלום תיתכן מתנת־פורים נפלאה מזו?

*

יצאה אפוא ג’יין פונדה בעקבות השמש למדינת־ישראל.

כאן על אדמת־הקודש, זו האדמה שעליה דרכו חוזים ונביאים ופארה פוסט (לפני ששברה את רגלה), תפגוש סוף סוף הילדה מהוליבוד כוכבים אמיתיים, כוכבים־בשר־ודם:

את בני משפחת יואינג, גיבוריה של סדרת “דאלאס” המשגעת. 

כאשר נקראו שרי ממשלת ישראל לישיבה של־מטה, במסיבה לכבודו של נשיא צרפת פרנסוא מיטראן באולם שאגאל של הכנסת, גילו אחדים מהם שהושיבו אותם עם “פשוטי עם” ואחרים מצאו עצמם רחוקים מדי מכסא־הכבוד.

בעקבות מחאותיהם של השרים הפגועים הכין מדור “זוית חדה” טיוטה ל“סדר ישיבת נכבדים”, מדריך למיקומם של שרים וסגני־שרים באירועים ממלכתיים.

א. הממשלה תעבד באחת מישיבותיה הקרובות, בסיועו של החשב הכללי, “לוח חשיבות”, שיסווג את השרים ואת סגני השרים על פי משקלם הסגולי ותוך שקלול הנתונים הבאים: אחוז הכישורים הכללי, קרבה לקלחת ולצלחת, ידיעת שפות, מעמד משפחתי ומראה האשה (אם יש), ותק בסעודות רשמיות בעלות אופי בינלאומי – בארץ או בחוץ־לארץ, ניסיון בפטפוטי־חולין (SMALL TALK בלעז), התמצאות בנושאים שמעבר למזג־האוויר, נפח ה“אגו” הפרטי והציבורי.

ב. לא יישבו לעולם ליד שולחן אחד שני שרים ליברלים, ובמידת האפשר – שני שרים בכלל.

ג. לא יישב שר בחברתו של סגן – אחת היא אם סגן ראש הממשלה, סגן שר, סגן יושב ראש הכנסת, סגן רמטכ“ל, סגן מפכ”ל וסגן בכלל.

ד. אם הסעודה הממלכתית היא לכבודו של אורח רם־מעלה מחו"ל – נשיא־מדינה, ראש שבט או כוכב של סדרה טלוויזיונית – לעולם ימוּקם שר ליד שולחן המצוי בטווח־ראייתו של האורח מכל זווית שהיא וברדיוס של ד' אמות מן השולחן המרכזי.

ה. בסעודה ממלכתית – יהיה מי שיהיה האורח הרשמי ותהיה אשר תהיה העילה, לעולם ימוקם שר ליד שולחן המצוי בטווח־הצילום של הטלוויזיות ובקצהו הנכון של החוט המוליך אל המיקרופון.

ו. לעולם לא יושיבו שר צמחוני בטווח לעיסתו של שר קאניבלי.

ז. יוקפד על כך ששר שומר־מצוות לא יישב ליד אשת השר המקביל מחו"ל בטרם יתקבלו נתונים על עומק המחשוף של האורחת.

ח. אם לא יהיה מנוס מהושבת בני־תמותה רגילים מישראל, ליד שולחן של שר, יש לבדוק תחילה אם אותו שר מצוי בקשרי־דיבור עם הישראלי האחר ומה דרגת בכירותו של אותו ישראלי בסולם־החשיבות של ארגונו שלו.

ט. סגני־שרים יישבו, בדרך כלל, ליד שולחנות שהמרחק בינם לבין שולחנו־של־שר הוא כמרחק בין שולחנו־של־שר לשולחן־ראש־הממשלה בתוספת כמה סנטימטרים.

י. לא יישב סגן־שר בשולחן אחד עם מנכ“ל, אחת היא אם מנכ”ל שטרם פוּטר או מנכ"ל שעתיד להיות מפוטר.

היום, הוא ה־10 במארס 1982.

אפשר, כמובן, להרים גבה בתימהון, או לנענע כתף בנונשלנטיות, או להניף זרוע בביטול ולשאול: “אז מה?”

ובכן, להווי ידוע: היום, ה־10 במארס 1982, יתייצבו כל כוכבי־הלכת לצִדה האחד של השמש.

לפי גרסה אחת, זהו מצב שלא היה קיים מאז שנת 949 לספירת־הנוצרים. לפי גרסה אחרת, מצב זה חוזר על עצמו מדי 179 שנים.

מי אני ומה אני שאשׂים עצמי בורר בין אסטרונומים ואסטרולוגים, אך אחת ידעתי: מרוב שנהיינו פטאליסטים ומשלימים עם הגורל, אנו מתייחסים בקלות־דעת מזעזעת לעניין שבארצות מפותחות רבות – אפילו בברית־המועצות – מעורר חרדה הגובלת בהיסטריה המונית.

כבר לפני שמונה שנים הופיע בארצות־הברית ספר ושמו “אפקט יופיטר”, שהתנבא על דברים נוראים אשר יתרחשו ב־10 במארס 1982. מאז נוספו על כך נבואות אפוקאליפטיות – אחת קשה מחברתהּ.

כי כן, הגיע היום.

אולי כאשר יופיעו השורות האלה נהיה כבר כולנו קרבנותיה של רעידת־אדמה קטלנית, או של התפוצצות אטומית, או של פורענות קוסמית.

אולי ימות מישהו חשוב, יירצח מישהו עוד יותר חשוב, תפרוץ הפיכה באיזה שהוא מקום על פני כדור־הארץ, יתנגשו שתי חלליות באטמוספירה ויירד עלינו ברד־של־אש.

לא יודע מה.

אבל ראו הזהרתיכם: היום, ה־10 במארס, הוא היום שבו כל כוכבי־הלכת מתייצבים לצִדה של השמש ואין לך קאטאסטרופה שלא יכולה להתרחש, אולי אפילו פורענות קשה מזו שצפויה לנו ב־1984, היא שנת תשמ"ד המועדת־לאסונות.

לא יודע, מה תעשו אתם.

אני, ליתר ביטחון, אקח אתי מטרייה לכל מקום.

שלושה אנשים החשודים שהיו חברי בית־דין של העולם התחתון וכן שתי כנופיות פורצים, שבכל אחת שלושה עבריינים, נעצרו בעיצומו של “המשפט” באיזור התחנה המרכזית בתל־אביב.

מן העיתונות

בית־המשפט התקשה להאמין למעשה המביש שנגול לפניו.

השופטים, נשׂוּאי־ורעולי פנים, מן המנוּסים והמכובדים ביותר במקצוע: אב בית דין, דיקן הפאקולטה לפלילים בתל־מונד ידוע כנון־קונפורמיסט נועז, פורץ מוסכמות ומנעולי־ביטחון; עמיתו – מוח משפטי מבריק שידע על פה את כל סעיפי החוק הפלילי שלפיהם ישב עוד משחר נעוריו; שלישי – בוגר בהצטיינות של בית־הספר הגבוה להונאה.

שלושתם כבר ישבו לא פעם בהרכבים שונים, במשפטים פליליים מסובכים של “העולם התחתון”, אך “קייז” מחפיר כזה טרם ידעו: גניבת שלל מכנופיה מתחרה!

לאן נגיע – רעם אב בית־הדין למיקרופון הזעיר שהיה צמוד לעניבתו ההדורה – לאן נגיע, אם גם בעולמנו שלנו לא יישמרו כללי אתיקה ויחסי־אנוש הוגנים בין גנב לחברו?

כיצד ייראו פנינו, בבית, ברחוב, במשטרה, אם לא נדע לקיים מינימום של מוסר בתוכנו?

מה נאמר לילדינו, אם ישאלו אותנו על הפרשה?

איך יסתכלו עלינו הכתבים־לענייני־פלילים בעיתונות, כשישמעו על המעשה?

רבותי, אי־אפשר לעבור על כך במשתיק־קול – המשיך אב בית־הדין כשהוא מנפנף באקדחו לעבר הנאשמים.

*

באותו רגע פרצה למקום חוליית הבלשים של משטרת תל־אביב, עצרה את השופטים והמתדיינים, אספה מוּצגים לרוב – אך את כל מה שראו על גופם של הנאשמים ושמעו מעל גבי הקסטה, שהקליטה בחשאי את הדיון, לא נוכל להביא כאן מחשש ביזיון בית־המשפט.

האווירה באולפן היתה טעונה מתח רב. אפילו חלק מזערי ממתח זה – אילו הפכו אותו לחשמל – היה מספיק כדי להאיר את רמת־גן באור־יקרות.

על השולחן, במרכז החדר, הוּצבה קופסה שחורה מן הסוג שקוסמים מקצועיים משתמשים בהן להפרחת יונים, אבל קופסה זו נבדלה מאלו של הקוסמים בכך שהיתה נעולה בשבעה מנעולים. היו אלה “מנעולי קומבינציה”, כשלכל אחד מהם צופן מיוחד שהמפתח שלו הושמד בחום של 1000 מעלות צלסיוס, בתהליך תרמו־כימי מיוחד אשר היה ידוע רק למתי־מעט מעובדי הטלוויזיה.

איש לא ידע מה טומנת בחובּה תיבת־המסתורין. היא יכלה להכיל בעצם הכול: מכובעו של יוסי שריד ועד לזהב נוזלי. אבל היה ברור, שבתוכה טמון הסוד הגדול של התקופה: סוד האנרגיה.

ארבעה מבכירי המדענים והפוליטיקאים בישראל – שניים ממחנה “בעד” ושניים ממחנה “נגד” – התכנסו סביב הקופסה השחורה לאירוע מדעי־מדיני־תקשורתי אשר ייכנס להיסטוריה בכינוי “ויכוח המאה”.

דומה כי למן הוויכוח הגדול בין מדעני תקופת־האבן ומדינאיה על הגלגל וסגולותיו לא היה עוד דיון כה מעמיק ויסודי על המצאה כלשהי והשלכותיה על עתיד האנושות.

שני המדענים ושני הפוליטיקאים תפסו מקומם מסביב לקופסה השחורה, כשטכנאי הטלוויזיה מקרינים מדי כמה שניות על המרקע את ההודעה: “בעוד כמה דקות יתחיל ויכוח המאה”. רק מתי־מעט באולפן ומחוצה לו ידעו שאין זו הודעה רגילה, כי אם סיסמה סודית ששוּדרה למדען הראשי של המצאת־מרידור, לעזור לו להתחמק ממבקשי־נפשו שהוציאו כידוע “חוזה” כדי לחסלו.

*

ביריית־הפתיחה בדיון התכבד זקן־הפרופסורים לתרמו־דינאמיקה פוליטית במכון הלאומי להינדוס נשמות, הפרופסור נח ידעוני.

הוא אמר: אני אישית טרם ראיתי את מערכת־השעונים של המתקן. גם אין לי מושג מה מצוי בתוך הקופסה השחורה שלפנינו. אבל כבר נתונים ראשונים אלה בשילוב מה שידוע לי על מרידור ועברו הפוליטי, מספיקים לי כדי לפסול בכל מכל את ההמצאה הנלוזה שכמוה מהלכות בשוק לאלפים. עד שלא אראה את השייח הערבי הראשון נחנק משתיית־נפט, לא אאמין בהמצאה זו וגם לא הייתי ממליץ שהכנסת תעניק למר מרידור רשות להודעה אישית.

דבריו המעמיקים של הפרופסור ידעוני הוציא את איש־הקואליציה הדינאמי נחמן אבימרי מכליו השלובים: צר לי שעלי לחלוק בתכלית החילוק על מלומד משיעור קומתו של פרופסור ידעוני.

אך הפרופסור התעלם לחלוטין מן העובדה המכרעת שבניגוד להשמצות בכנסת ובעיתונות לא פגע השר מרידור בחוקי הפיסיקה, וממילא לא היה מקום לרינונים כאילו הסתתר מאחורי החסינות הפרלמנטרית שלו.

גם אני לא ראיתי את המתקן הניסיוני, אבל אני נרעש ונפעם מן הפאטנט הגאוני של הפיכת קיטור לחשמל באמצעות קפיץ מגנטי המופעל בסולר סינתטי. אילו עשה מרידור רק זאת, די היה בכך כדי לשחרר את האנושות מן הדיקטאטורה של הפטרו־דולארים.

פרופסור בנימין למדני, מומחה בעל שם לפיסיקה גירעונית באוניוורסיטה־הפתוחה־בשעות־הצהריים־בלבד, תמך במלים חמות ביותר בדעתו של נציג הקואליציה: גם אני לא ראיתי את המתקן של מרידור ואיני מכיר את העקרונות שלפיהם פועל, גם לא בדקתי אף אחד מן הנתונים ואינני יודע מה מסתתר בקופסה השחורה שלפנינו. אבל אני מכיר את עברו הביטחוני והכלכלי של השר מרידור ואין לי ספק שההמצאה שלו, הפשוטה כל כך בגאוניותה, היא שגרמה לכך ששליט לוב מועמר קדאפי בא לווינה לבקש עזרה כלכלית מקרייסקי.

איש האופוזיציה, בועז נברן, קפץ ממקומו כנשוך־נחש: עם כל הכבוד לפרופסור למדני אני מוחה בכל תוקף על שבחוות־דעתו התעלם לחלוטין מן העובדה, שמדעניו של מרידור שיבּשו בכוונה תחילה את “מחזור רנקין” המפורסם על־ידי העלאה מלאכותית של טמפרטורת הוויכוח הציבורי.

גם אני, כקודמי, לא ראיתי את המתקן ואינני יודע איך הוא פועל, אבל די לי להתבונן בקופסה השחורה שלפנינו, זו הנעולה על שבעה מנעולים, כדי לחשוף את הבלוף. אילו לא היה למרידור מה להסתיר, לא היה נזקק לשבעה מנעולים ודווקא מה שמסתיר מצביע יותר מכל על הכישלון הגדול.

מעבודתי הציבורית, בעיקר בסיעתנו בכנסת, אני יודע שבמצבי לחץ מסוימים ניתן להגיע לניצולת יותר גבוהה של אנרגיה, אבל אני מבקש להפנות את תשומת־הלב לעובדה, שמדעני מרידור לא הביאו בחשבון את ה“פידבק” הטבעי שיש לשחרור גזים בכמות בלתי מבוקרת על הטורבינות המרכזיות שבחיינו.

לפיכך אני מציע לדחות את ההמצאה על הסף ולהביע אי־אמון לפרופסור למדני.

*

הוויכוח התלהט והתגעש ובוודאי היה נמשך עמוק לתוך הלילה, אלמלא נגע במקרה אחד המשתתפים בקופסה השחורה תוך כדי הנפנוף בידיים.

הנגיעה המקרית גרמה לקצר חשמלי באולפן, ובכל הסביבה נשתררה חשכה טוטאלית, על המרקע החלה מרצדת בהפסקות קצובות סיסמת־חירום השמורה למקרים כגון אלה: “סליחה, תקלה”, “סליחה, תקלה”, “סליחה, תקלה”.

התנחלות חצר־אדר מחפשת מועמדים־לפינוי. תנאי־לינה טובים במקום (על הגג).

*

לטיסת־השבת האחרונה ב“אל על” מתקבלות הזמנות בכל משרדי־הנסיעות. כל הקודם זוכה.

*

מתארגן סיור־לימודים בכפרי־הדרוזים בגולן, בהדרכת משרד־הביטחון. רשיונות־יציאה – באגודת־העיתונאים.

*

בית ארלוזורוב בתל־אביב, שבבעלות מפלגת העבודה וחב' “דיור”, עומד להימכר סופית לה"ה מנחם גולן ויורם גלובוס. תביעות כספיות ואחרות אפשר להגיש לוועדת החקירה הממלכתית.

*

למכירה מכונת־צילום למסמכים סודיים. לפנות לגב' ר. בשגרירות המצרית בתל־אביב (מדברת גם אנגלית).

*

הדור הצעיר במפ"ם מחפש משפחה מאמצת. רצוי מעדות־המזרח, באחת משכונות־העוני.

*

הגנב הנכבד – שהשאיר בביתנו את בתו הקטנה, יכול לקבלהּ, תמורת סימנים, בתחנת־המשטרה הקרובה.

מיהו איש־המסתורין המסתתר מאחרי המצאת־המאה?

מיהו המדען שהבטיח לשנות סדרי־בראשית?

דני ברמן, בן 47, איש נמוך־קומה, מקריח, ממושקף, אשר קוּפָּה של התחזויות מאחריו.

המשחק נגמר, אדוני – צהל הכתב בנעימת־ניצחון – אתה הוא אתה.

האיש הגוץ והמקריח – שמאחוריו קאריירה ארוכה ומגוּונת של התחזויות – פרץ בצחוק רם: אני – אני? לא דובים ולא יער. והראָיה…

הנה הראָיה! – נכנס הכתב לדבריו, כשהוא מנפנף לנגד עיניו בתצלום של איש גוץ וקרחַ הדומה לו כשתי טיפות נפט.

שטויות! הפסיקו הגוץ והקרחַ. התצלום באמת דומה לי, אבל אני הרי אינני אני.

אתמול הודית שאתה אתה – לחץ אותו הכתב אל הקיר.

רוצה לדעת האמת? – מצטחק שוב הגוץ – כלי־התקשורת התלבשו עלי ולא נתנו לי מנוח. בלית־ברירה התחזיתי לעצמי, אבל האמן לי, עכשיו אני אומר לך את האמת: אני לא אני ואני לא בבית. תרדו ממני.

מרוב עיסוק קרתני בנושאים מקומיים, אנו שוכחים שקיים גם מה שקרוי “עולם גדול” ובמרכזו עומדת מעצמת־על, הלא היא מנהיגת העמים החָפשיים, ידידתנו ובעלת־בריתנו ארצות־הברית של אמריקה, שגם היא שקועה ביוֵן־של־צרות מעל הראש.

כדי שלא נתנתק יתר על המידה מן המתרחש מעבר לים, ליקטנו כמה ידיעות אקטואליות, חלקן מפרסומים אמריקניים גלויים, חלקן מפרסומים סמויים, שמדור זה הצליח לשים עליהם ידו, והרינו מביאים לקט זה לידיעת הקוראים.

● נשיא ארצות־הברית רונאלד רייגן נפגש עם קבוצה של אנשי עסקים שקבלו לפניו על המשבר הכלכלי העמוק הפוקד עכשיו את ארצות־הברית. הם הצביעו לפני הנשיא על העלייה התלולה בחוסר־העבודה (8.8 אחוזים מכוח־העבודה, בפברואר) ועל הירידה המסוכנת במדד דאו ג’ונס בבורסה.

רונאלד רייגן הבטיח שממשלתו תנקוט כל האמצעים הדרושים לעצור את האבטלה, האינפלאציה וההידרדרות בעסקים.

כצעד ראשון – כך גילה – שלח אזהרה דחופה לישראל לבל תתקיף את לבנון.

● עם התפטרותו של הסינאטור האריסון ויליאמס מן הסינאט בעקבות הסתבכותו בחקירת־השוחד והשלמונים לשייחים סעודים מדומים (אבסק"ם), נשמעת עתה בסינאט ובציבור ביקורת על שיטות־הפעולה הנלוזות של ה“אף.בי.אי.”

ראש ה“אף.בי.אי.” ויליאם ובסטר השיב למבקריו, כי הסוכנות שלו יחד עם ה“סי.אי.איי.” עושים את כל ההכנות – בתחום האיסוף והמנע – לקדם פני התקפת צה"ל בדרום־לבנון.

● לרגל המבוכה והדאגה שנשתררה בדעת הקהל האמריקנית, אחרי שלוחם־גרילה שבוי מאל־סאלוואדור, אורלנדו חוזה טרדנצ’ילס אספינוזה, חזר בו מעדות קודמת, שלפיה כאילו מצויים חיילים קובנים במחנה־השמאל באל־סאלוואדור ושכאילו לוחמי הגרילה עוברים אימוניהם באתיופיה ובקובה – מינה הממשל האמריקני ועדת־חקירה פדראלית לבדיקת מדיניות ארצות־הברית במרכז אפריקה.

הוועדה נתבקשה לבחון במיוחד, כיצד תשפיע התקפה ישראלית בדרום־לבנון על מלחמת־האזרחים באל־סאלוואדור.

● העיתון רב־היוּקרה “מידל איסט פוליסי רֶוויו” מוסר, כי בפנטגון הוכנה תכנית מיוחדת למקרה של התערבות סובייטית באירן, אחר מותו של האיאתאללה חומייני.

אחד הסעיפים המרכזיים בתכנית זו הוא פנייה לברית־המועצות לפעולה משותפת לסיכול התקפת צה"ל בדרום־לבנון.

● שגריר ארה"ב בתאילנד נקרא בדחיפות לוושינגטון להתייעצות במצב בקמפוצ’יה.

כפי שנודע, קיבל השגריר הוראות־חירום לפעול אצל כמה שגרירויות באסיה, למניעת פלישת צה"ל ללבנון.

ועוד היד נטויה. 

כל העובדות, השמות והרמזים ברשימה זו לקוחים מדמיונו הפרוע של המחבר. כל דמיון ביניהם למעשים שהיו או שלא היו ובין שמות שקיימים או לא קיימים – מקרי בהחלט ולא כדאי להתרגש.

החבר’ה הגיעו לאימון סחוטים לגמרי.

הג’ינג’י היה ראשון שכמעט והתמוטט אחר ריצה קלה סביב המגרש: “לא יכול יותר” – אמר למאמן – “כל הלילה סחבתי טלוויזיות צבעוניות על הגב ונשארתי בלי כוחות”.

השׂכל הגויי של המאמן ג’והן סמית לא תפס במה מדובר. קריצות־העין הממזריות של דני המכוּנה “פלדלת” שביקש בכך כאילו לפרש את דברי הג’ינג’י – לא הועילו.

המאמן ציווה על הג’ינג’י להתלבש ולעזוב את המגרש.

“אתה יכול לקפוץ לי”, אמר הג’ינג’י הנעלב, “אני בין כך מוזמן למשטרה בשעה 11”.

החבר’ה הוסיפו להתנהל בכבדות במגרש. רוני הענק המכוּנה “ג’מבו” אמנם פרץ פעמים מספר קדימה, אבל איפה הפריצות האלה והפריצות של אמש שהיו מוצלחות הרבה יותר!

ואפילו ציון הרזה, אליל השכונה ומלך השערים (הנעולים), הכזיב. פעמיים פִספס הזדמנות “לקרוע את הרשת”, עד שהמאמן הביע בגלוי ספקות אם יוכל לשתף אותו בתחרות על גביע־הכסף (משובץ אבני־יקר) בשבת הקרובה.

“אינני אשם” – ניסה להצטדק, אבל ג’והן קטע אותו: "את זה כולם אומרים. אתה פשוט מתעצל להזיז את הישבן. התיישבת על המגרש כאילו היה זה שטיח פרסי (“הוא יודע?” – שאל ציון את עצמו בחרדה).

האימון התקרב לקִצו, כשהחבר’ה מנסים איכשהו לצאת בכבוד מן העניין ולא לבייש את הפירמה. אך הרגליים לא נשמעו להם. הכדור התעופף מקצה המגרש לקצהו בלי שאיש טרח לעוצרו. רק פעם אחת התאושש גיגי (המכוּנה “סטופר”) מן התרדמה ומסר מסירה ארוכה.

*

וכתוצאה מן המסירה הובאו שלושה מן החבר’ה להארכת מעצר.

מי אמר למי, מתי ובאיזה עניין. (סמן ב־X את התשובה הנראית לך):

“אחר הנסיגה יחול שיפור דראמאטי במצב”

א) הגנרל כמאל חסן עלי למראייניו בישראל, בביקור הממלכתי האחרון.

ב) איש־עסקים ביַמית ל“ברוקר” שלו בבורסה, בימים אלה.

ג) ראש־הקואליציה ר' אברהם שפירא לשמעון פרס, בעניין ממשלת אחדות לאומית.

 "שנינו נוריד את קארטר"

א) מועמד הרפובליקנים רונאלד רייגן לסגנו ג’ורג' בוש, ערב הבחירות בארצות־הברית.

ב) שליט לוב מועמר קדאפי לקאנצלר ברונו קרייסקי (באותה תקופה).

ג) מזכיר הממשלה אריה נאור לקאריקאטוריסט רענן לוריא.

“על מה אתה מדבר, יעקב?”

א) עשׂיו לאחיו, כשזה האחרון הלעיט אותו “מן האדום האדום הזה”.

ב) ראש־הממשלה מנחם בגין למרידור, כשזה האחרון שאל אם עליו להתפטר.

ג) שבתי טבת לבנו של אחימאיר, כשזה האחרון שאל מדוע לא ראיין לספרו את צבי רוזנבלט.

“אבלע את כובעי, אם זה נכון”

א) ג’יי. אר., כשגילו לו מי ירה בו.

ב) יוסי שריד, כששמע על המצאת מרידור.

ג) ראש־הטקס במשרד החוץ, כשקרא בעיתון סיפור במחשוף של הגברת הראשונה.

מדור זה הצליח לשים יד על הפרטיכל הסודי מדיוניו האחרונים של ארגון אופ"ק בווינה. מפאת מגבלות של מקום נסתפק הפעם במסירת עיקרי הדברים מנאומיהם של שלושה מן הדוברים המרכזיים בדיון.

שייח עבדול עזיז (סעודיה):

– – – אי־אפשר עוד להשלים עם העריצות של חוסכי־האנרגיה ואוגרי־הנפט בעולם. על־ידי מדיניות המחירים השרירותית שלהם הם גורמים לחנק מפעלי־הפיתוח בארצותינו, לעצירת־הקדמה ולאבטלה הולכת וגוברת בקרב המוני העמלים.

שייח אחמד סעיד (כוויית):

– – – מדינות הצורכות־נפט מחזיקות בגרונותינו ומכתיבות לנו מחירים, שלא נוכל לעמוד בהם.

עד מתי ייכנע העולם המתפתח לדיקטאטורה של אֵילי־הון, שבתאוות־הבצע הבלתי־מרוסנת שלהם, אינם נרתעים מלזעזע את יציבותן של ארצות אופ"ק בעולם?

שייח אחמד אבו־פאהד (הנסיכויות במפרץ הפרסי):

– – – לא ייתכן שהעולם הנאור יחריש נוכח תעלוליהם של אוגרי־הנפט במערב, שברדיפתם אחר מחירים זולים, מסכנים את קיומם של מפעלי־הימורים ותעשיות מכוניות־פאר אף בארצותיהם שלהם.

צריך לשבור את המונופול של המערב על הפטרודולארים ולפתח באופן דחוף מקורות חליפיים להשקעת רווחינו הפוחתים והולכים.

ברוח דומה דיברו גם נואמים אחרים, ולבסוף הוחלט שכל יצרנית־נפט תעשה לצמצום ההפקה אצל זולתהּ.

היָזמה, כרגיל, יצאה מאנשי הבמה.

בככר מלכי־ישראל התקהלה הפגנה שזקני תל־אביב לא זוכרים כמוה: לא כשמכבי זכתה בראשונה בגביע־אירופה בכדורסל ואף לא בעת ש“שלום עכשיו” כינסה את תומכיה למחות נגד ממשלת הליכוד על שאינה עושה די ודֵי מהר להגשמת הסכמי “קמפ דייוויד”.

הכיכר היתה שחורה מאדם: לפי הרדיו אלפים, לפי הטלוויזיה – רבבות. נראו בקהל ותיקי הפגנות “שטח תשע”, לוחמי מתרסי־סבסטיה, בוגרי חוג האוהדים של אוניוורסיטת “ביר זית” וטובי הרוגמים מכביש רמות, ותיקי פלוגות עוצרי־הנסיגה מזה ויוצאי גדוד מניפי דגל אש"ף מזה, “מיטב הנוער”, כפי שהם נקראים בפי העם: למודי קרבות עם המשטרה ומשמר־הגבול והנועזים שבין אנשי קומאנדו־צמיגים.

ברוח העזה התנופפו דגלים וסיסמאות: “אנחנו דורשים!”, “תתביישו!”, “לא ניתן”, “עד מתי?”, “הבוז לדיכוי!”, “הלאה!”.

הצעירים שרו שירי־נוסטלגיה מימי המחתרות, הקשישים זִמזמו שירי־פופ קצבּיים ומדי פעם פוּצחו ראשים בפטישי פלאסטיק שהוּשׂמו בתוך אגרופני־ברזל.

הס הושלך בקהל, כאשר עלה על הבמה זקן־משתטחי־הכבישים, שכל החוגים מימין, משמאל ומאמצע רחשו לו כבוד ויקר.

חברים, זעק האיש לסוללת־המיקרופונים, אסור לנו להשלים עם האיסור שהטילה הצנזורה־למחזות־ולסרטים על הופעות־העירום.

היום – זה ה“קאמרי”, מחר – הכנסת, מחרתיים – כאן, בכיכר המלכים. לאן נגיע? העם זכאי לראות את עצמו במערוּמיו!

שאגת־ההסכמה שפרצה מאלפי פיות לא הותירה מקום לספק, שהעם כולו מתייצב, בימים קשים אלה, לימין התביעה שאין צודקת ממנה.

הצבעת אי־אמון בכנסת על רקע ארועים בטחוניים מדאיגים ביהודה ושומרון ומשחק־הגמר בקלן בגביע־אלופות בין “מכבי” ת"א לבין “סקוויב” קאנטו העסיקו את עם ישראל בשבוע האחרון של מרץ 1982.

העם בציון עוצר את נשימתו.

מאות אלפי עיניים רתוקות אל המרקע.

“אם יהיה תיקו – אתפטר”, הזהיר ראש־הממשלה.

לא יהיה, לא יכול להיות – הסבירו לו יודעי־דבר. במקרה של תיקו – מאריכים את המשחק.

זו היתה שעתו הגדולה של שר הפנים, ד"ר יוסף בורג: דיון מיוחד בממשלה על סירובו הנחרץ להנהיג “שעון קיץ” בישראל.

כאדם מבורך בתחושה היסטורית עמוקה ובהשכלה פילוסופית רחבה, השכיל ד"ר יוסף בורג בהרצאת הפתיחה המלומדת שלו להמחיש את אפסותו של ההווה לעומת הנצח. מהי שעה אחת – שאל השר – לעומת האין־סוף? מה גם שהזזת מחוגי השעון עלולה לגרום, חלילה, לחילול שבת בבתי־הקולנוע ובתחבורה הציבורית.

לעומתו יצא שר־האנרגיה מר יצחק ברמן בהגנה נלהבת על ההצעה להנהיג שעון־קיץ, שעשויה לחסוך 40 מיליון קילווט־שעה. הוא עמד על המירוֹץ שנערך עתה בעולם נגד מחוגי־השעון בתחום המצאות־האנרגיה למיניהן ואף הזכיר בקשר לכך בצורה דיסקרטית את מערכת־השעונים המתוחכמת, שהוקרנה בשעתה במִשדר מסוים בטלוויזיה הישראלית.

החרה־החזיק אחריו שר האוצר יורם ארידור, שניתח את נתוני החוב הלאומי במטבע חוץ. אמנם 35 מיליון דולאר, שעתידים אנו לחסוך בחמישה חודשים, הם “כסף קטן” לעומת המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת שלמוּת הקואליציה, אבל הבעיה איננה כספית בלבד, כי אם מוסרית־חברתית ראשונה במעלה, שהרי עדיפה שעת־העבודה בשעת־בוקר קרירה מאשר שעה נוספת של צפייה בתכניות האנטי־ממשלתיות בטלוויזיה הצבעונית המצויה כיום, כידוע, בכל בית בישראל תודות לכלכלתנו הנכונה.

שר הבריאות מר אליעזר שוסטק ניתח את חוות־הדעת של רופאים, פסיכולוגים ומהפנטים מוסמכים כדי לסתור את הדעה של מומחי משרד החינוך כי דווקא השעה הקרירה בבוקר טובה לשינה ואין לבזבזהּ על תפילה מוקדמת. השר הדגיש כי שעה כזו רצוי לנצל להתעמלות־בוקר למען העלאת הכושר הפיסי של עמנו.

שר החוץ עמד על ההיבט המדיני של הנושא, כשהוא מציין שלמרות חילוקי־הדעות בנושא הפלשתיני, שקיימים בינינו לבין הקהילייה האירופית, השעה זהה עתה בארץ־ישראל משני עברי הקו הירוק לבין כל מדינות השוק המשותף אחר שהונהג שם השבוע שעון קיץ (“פרט לאנגליה” – הוסיף – “אבל לא ארחיב עתה את הדיבור על כך, לפני ביקורו של הלורד קרינגטון בארץ”).

הוויכוח התמשך שעה ארוכה וככל שהמחוג הקטן של השעון הוסיף סיבובים על גבי סיבובים, נדמה שלא יהיה קץ לדיון.

הדעות היו שקולות והיה חשש רציני לתיקו, כשנציגי “אגודת ישראל” – שזוּמנו במיוחד לישיבה זו – מאיימים שאם יהיה תיקו הם ילכו אל נשיאות מועצת גדולי התורה.

כרגיל, היה זה ר' שמחה ארליך, סגן ראה"מ, שהציל את המצב בהצעת־פשרה גאונית:

להנהיג בישראל לימי הקיץ שעון דיגיטאלי.

ההצעה נתקבלה פה־אחד ממש בשעה ה־12 לקיום הקואליציה.

הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, הגיע לפגישה עם נשיא ארצות־הברית, כשהוא מצוּיד בצרור מפות של האיזור, בדיאגרמות לרוב ובשקפים.

בכוח־שכנוע לוהט, תוך שליטה מושלמת בכל הנתונים והמספרים, ניתח כבוד הרב את המצב האסטראטגי במזרח התיכון מאפגאניסטאן ועד אירן, מתורכיה ועד המפרץ הפרסי, כשהוא מבליט במיוחד את הסכנות הצפויות לעולם החָפשי ממדיניות־ההתפשטות של הסובייטים.

ארשת־דאגה נצטיירה על פניו של נשיא ארצות־הברית, רונאלד רייגן, והוא מלמל בדבקות רבה מזמור־תהלים: “ה', מה רבו צרַי, רבים קמים עלי. רבים אומרים לנפשי, אין ישועתה לו באלהים סלה”…

הרב הראשי מנה את מספר הטאנקים, הנגמ"שים, התותחים והמטוסים שבעלי־בריתה הערבים של ברית־המועצות, סוריה ולוב, צוברים במחסני־החירום, כדי שיוכלו לשמש את רוסיה או כל כוח־משלוח זר שיפעל בשירותה, לקידום מטרותיה האסטראטגיות.

נשיא ארצות־הברית עִלעל בספר־התהִלים שבידו וקרא: “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. אמחצם ולא יוכלו קום, יפלו תחת רגלי”.

כבוד הרב הראשי המשיך בסקירת המצב הצבאי והתעכב, כמצופה, על הסכמי קמפ־דייוויד, על היחסים עם מצרים מאז פרעה ועד מובארךְ, וכמובן על הנסיגה מסיני והבעיות האסטראטגיות שנובעות מכך לישראל.

נשיא ארצות־הברית עקב בדריכות רבה אחר הדברים, נענע בראשו, והפטיר:

“למכה מצרים בבכוריהם – כי לעולם חסדו. ויוצא ישראל מתוכם – כי לעולם חסדו”.

אין צורך להוסיף שהרב הראשי הזכיר בסקירתו המדינית־ביטחונית גם את היחסים המיוחדים עם ארצות־הברית, כשאין הוא מסתיר את הטענות הכבדות שיש לנו כלפי וושינגטון על קוצר־הראייה שלה בהספקת נשק מתוחכם לאויבי־ישראל.

הדברים הרשימו מאוד את נשיא ארצות־הברית והוא פנה מיד לפרק ק"ג: “לא לנצח יריב ולא לעולם יִטור. לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו”.

השיחה נמשכה שעה ארוכה, כשהרב הראשי מנתח בבקיאות מופלאה את היחסים הבינגושיים, את המצב הגיאופוליטי במזרח הרחוק, את בעיית החימוש הגרעיני וכיו"ב בעיות הטורדות עתה את העולם.

הנשיא הִנהן בראשו – במיוחד באותו קטע שבו הזהירוֹ הרב גורן לבל ייתן אֵמון בדברי־החלקלקות של ברז’נייב ומרעיו – והגיב: “כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו, דיברו אתי לשון שקר. ודברי שנאה סבבוני ויילחמוני חינם”.

ברוח ידידות חמה נסתיימה הפגישה בין רבהּ הראשי של ישראל לבין רונאלד רייגן, כשהנשיא מלווה את אורחו עד לדלת ומצטט בקול רם ובטוח מפרק קל"ז: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.

מדור זה התקשה בסוף השבוע שחלף לבחור את הפזמון הגרוע ביותר, שייַצג אותנו בכבוד ובגאון באיירוויזיון הבא עלינו לטובה.

בלית ברירה הרכיב לו, בכוחות עצמו פזמון חדש, המבוסס על מלותיהם וחרוזיהם של כל שנים־עשר הפזמונים.

*

הגיטרה מתחשמלת

המלודיה מתגלגלת

זה הרגע לו חיכיתי

זה הטעם שחיפשתי

מוסיקה עוברת

מוסיקה גוברת.

השמים לוטפים את האור

הרקיע כה שחור

יבוא האור לעולם

על כל הדור

מוסיקה עוברת

מוסיקה גוברת.

אני יודעת שאנחנו

לא רומיאו ויוליה

ואם ייפול הלילה כוכב

נבקש עוד לילה לאהוב

מוסיקה עוברת

מוסיקה גוברת.

כציפור מהירת־כנף

חָפשי לעוף כבומרנג

להימליה להימליה

כן ולאו כן ולא

מוסיקה עוברת

מוסיקה גוברת.

כל אחד הלמוּת לבו יביע

והים מלטף את החול

עוד שטים עננים על בתי העיר

לרגע ירח מצטחק מעל הרחוב

מוסיקה עוברת

מוסיקה גוברת.

*

ובכלל – הכול עובר, חביבי.

הללויה.

“גברת הברזל”, מארגרט תאצ’ר, לבושה מדים צחורים של אדמירל, סקרה את משמר־הכבוד של הצי המלכותי בנמל פורטסמות, ובנעימה רצינית וחגיגית נפרדה מן הארמדה הגדולה שיצאה אל מרחבי האוקיאנוס:

"קצינים וחיילים,

"אתם יוצאים להילחם באויב האכזרי, שפלש אל אדמתנו הקדושה במזימה לחסל את שלטונה של הקיסרות המפוארת שלנו במושבות שמעבר לים.

“העם הבריטי לעולם לא ישלים עם מעשה תוקפנות ברברי זה. נאמנים למסורת גיבורי טרפלגר, דנקרק והקרב על לונדון, אנחנו נילחם בים, אנחנו נילחם בחופים, אנחנו נילחם במפרצים, אנחנו נילחם ברחובות עדי ימוּגר האויב”.

הצי האדיר הפליג למשׂימתו: עשרות אניות־קרב חדישות, בתוכן נושאות־מטוסים, משחתות, סיירות, צוללות גרעיניות, ספינות־טילים וכלי־שיט אחרים, מצוּידים בסוגי נשק סודי וקטלני שהאנושות טרם ידעה שכמותם.

על הארמדה האדירה פקד אחד המהוללים שבאדמירלים הבריטים, שמאחוריו מסורת מפוארת של שירות בכל שבעת היָמים.

*

כאשר נתקבל על גשר־הפיקוד שדר־הפרידה הפאתטי של “גברת־הברזל”: “קצינים וחיילים, אנגליה מצפה שכל אחד מכם ימלא את חובתו במלחמת־הקודש על הגנת איי־פוקלנד” – הזדקף האדמירל מלוא קומתו, הצדיע לדגל שהתנוסס בראש התורן והבזיק חזרה אל המולדת שדר, שייכנס ללא ספק להיסטוריה:

“איפה זה?”

בחזרה הכללית – הפומבית – של “הזונה הגדולה מבבל” – קם יוסי ידין על רגליו והשמיע צעקות־מחאה ודרש להוריד את ההצגה.

(מן העיתונות)

המועצה לביקורת סרטים ומחזות – או בלשון בני־אדם: הצנזורה – מעולם לא היתה חביבת־הקהל. וזאת – בלשון המעטה.

אם נאמר שהקהילייה האמנותית והאינטלקטואלית ראתה בה בבואה לחשכת ימי־הביניים, הד לצלילים הצורמניים של חרמות־האינקוויזיציה וחיקוי לנהלים של משטרי־התיעוב הטוטאליטריים, נהיה יותר קרובים לאמת.

מאז הוקמה מועצה זו לא היה לה אפילו יום טוב אחד: כל אלה שחירות־היצירה וחופש־הדיבור והיושר האמנותי וערכי־האסתטיקה יקרים להם לא החמיצו שום הזדמנות כדי לידות בה אבן ולשלח בה חץ.

אבל מה שהתרחש השבוע – עלה על כל אלה.

*

התחילו בכך – האמנים. ליתר דיוק – שחקנים מתיאטרון רפרטוארי אחד. מיד הלכו בעקבותיהם עמיתיהם מן התיאטרון השני. והשלישי והרביעי.

נקפו שתי יממות והצטרפו אליהם שחקני התיאטראות המסחריים, בימות־הבידור, להקות־הריקוד והאנסמבלים המוסיקליים.

ככדור־שלג המתגלגל במורד האלפים ביום־סוּפה, תפחה רשימת החותמים על מודעות־המחאה נגד הצנזורה.

עוד אלה חותמים וכבר ניצבים בתור פרופסורים, סופרים, משוררים, מחנכים, ציירים, פסלים ומי לא!

“לא נוכל עוד להחריש!” – זעק הכרוז באותיות קידוש־לבנה.

"לא ייתכן שבמדינה נאורה ותרבותית כמדינתנו תעמוד הצנזורה מנגד כאשר מציגים על במה חזיונות של אונס אלים, שחיטת ילד קטן, אכילת בשר־אדם והפרשת־צואה לעיני עם ועדה.

איזה מעשה־זוועה נוסף צריך להציג בתיאטרון כדי שהצנזורה תתעורר סוף סוף מתרדמתהּ הנפשעת ותמלא את המוּטל עליה בתוקף החוק?

אנו דורשים לפטר צנזורה כזאת לאלתר!"

*

אין צורך לומר ששר־הפנים, הממונה על המועצה לביקורת סרטים ומחזות, דחה בשאט־נפש את ההתקפה הריאקציונית הזו של אנשי הרוח נגד החופש האמנותי של הצנזורה בישראל.

הרינו מביאים חידון בידיעת הארץ בשיטה האמריקנית. רק אחת משלוש האפשרויות המסומנות ליד השאלה – נכונה.

מטעמים חינוכיים לא ישוּדר החידון ברדיו ובטלוויזיה. לפיכך יסמן כל קורא לעצמו את התשובה לפי מיטב ידיעותיו והבנתו.

הפותר נכונה את כל עשר השאלות, יזכה בתואר “שפוי השנה”.

*

א) אתמול, ביום ב', החל רשמית המצור על מה:

1) איי פוקלנד?

2) חבל ימית?

3) נמלי צור וצידון?

ב) קבוצת אמהות שלחה מברק דחוף לממשלה שלא לפתוח במלחמה. איפה זה קרה:

1) בבואנוס איירס?

2) בלונדון?

3) בכפר שמריהו?

ג) תושבים נרגזים, מתנגדים מושבעים לציונות, שרפו תעודות זהות ישראליות. מי הם:

1) נטורי קרתא?

2) אנשי סטמר?

3) דרוזים ברמת הגולן?

ד) מי הטיח כלפי מי את הגידוף “הזונה הגדולה מבבל”:

1) הנשיא אסאד כלפי נשיא עירק?

2) יוסי ידין כלפי הנהלת הקאמרי?

3) חנוך לוין כלפי הצנזורה?

ה) מי דרש להפסיק טיסות “אל על” בשבת:

1) חברות־התעופה הזרות?

2) ארקיע?

3) אגודת ישראל?

ו) מי הרעיל את החסידות בעמק החולה?

1) מחבלים?

2) “מתנגדים”?

3) גינקולוגים?

ז) מה קורה בבורסה בגלל המצב:

1) עולות?

2) יורדות?

3) מעורב?

ח) איזה הוא הרצח המסעיר ביותר את ישראל:

1) הרצח הכפול הראשון?

2) רצח ארלוזורוב?

3) הרצח הכפול השני?

ט) “עם אחד ביחד” – איפה:

1) בחגיגות המימונה?

2) בכנסת?

3) בתערוכת “יד ושם”?

י) מי פה משוגע?

1)

2)

3) אלן הרי גודמן?