בניגוד לכל התיאוריות הכלכליות המצויות, סבור מדור זה שהגורם העיקרי המעודד אינפלציה הוא – הפִרסום. טול מן האינפלציה את האינפורמציה – ושוב אינה קיימת.
כל מתחיל בתורת־התקשורת יאמר לכם שאירוע שאין מדווחים עליו – איננו קיים. מבחינה זו, הזרמת־כספים למשק כמוה, להבדיל אלף הבדלות, כהזרמת שפכים לכינרת.
הפרסום הוא איפוא שיוצר את מה שמכוּנה בשׂפתם של הכלכלנים “ציפיות אינפלציוניות” והללו גורמות אותו סִחרור־מחירים, שקורין לו “ספיראלה”, וזו גורמת לאינפלציה מוּאצת וחוזר חלילה.
הצרה היא אם כן – הפרסום.
ומי אחראי לפרסום?
באנק ישראל. ליתר דיוק: נגיד באנק ישראל. הוא האיש שבדו"חות הקודרים שלו יורד לחייו של שר־האוצר – וממילא ממרר את החיים גם לנו, האזרחים.
הנה כך השבוע, ממש על סף עזיבתו את התפקיד, הנגיד הילך עלינו אימים בפרסום שבמשך שבעת החודשים הראשונים של השנה, הזרימה הממשלה כשנים־עשר מיליארד שקלים, היינו, סכום שמוּתר לה להדפיס במשך שנה שלמה.
מי צריך לדעת זאת? למי זה נחוץ? מה אכפת לנו מה מזרימה הממשלה ולאן?
הרי כל תינוק יגיד לכם שמיד אחר פרסום כזה תתחולל “ציפייה אינפלציונית” ובני־אדם יהיו מוכנים לשלם כל מחיר בעד כל דבר, בלירות, בשקלים ואפילו בדולארים.
מהו, אם כן, הפתרון?
לדעת מדור זה, אם רוצים באמת ובתמים לחסל את האינפלציה או לפחות לצמצמה למינימום רב־ספרתי סביר, אין דרך יעילה יותר מאשר ביטול פִרסומיו ההרסניים של נגיד באנק־ישראל, המערערים את המוראל הלאומי ויוצרים את הציפיות, שמפרנסות ומזינות את המפלצת האינפלציונית.
נראה לנו כי הממשלה עלתה עתה על דרך נכונה בכך שלא מינתה נגיד חדש לבאנק־ישראל – לראשונה מאז הקמת הבאנק. זה שלושה ימים שאין במדינת ישראל נגיד ומה נאמר ומה נגיד? – העולם אינו מתמוטט והכלכלה אינה נחרבת.
אדרבה, סוף סוף יש לנו קצת שקט ואין מעכירים את רוחנו הלאומית בהערכות קאטאסטרופאליות ובנבואות אפוקליפטיות.
ולמזרימים תהיה שוב עדנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.