א. יום מתן התעודות    🔗

ישבנו כולנו בחבורה על סיפון האנייה החוזרת מנאפולי. את כל מלאי הבדיחות רוקנו כבר ביומיים הראשונים של הנסיעה. גם לרכילות שוב לא היה מה לחדש. חיפשנו שעשוע כלשהו להעביר את הזמן.

“הבה נספר סיפורים”, הציע מישהו.

“מוטב לקרוא ספר”, נענה. “תהיה לך ברירה לדלג על פני המקומות המשעממים”.

“לא, כוונתי לסיפורי-אמת שקרו לכל אחד מאתנו”.

“רעיון נפלא!” קרא מישהו, “כל אחד יספר את המעשה הנורא ביותר שקרה לו בימי חייו”.

“שגרתי!”, התערב אחר בשיחה, “המציאות אינה מצליחה לבשל תבשילים הדומים אפילו במשהו לסיפורי מתח כשלהם”.

“אדרבה, יש לך הצעה טובה יותר?” נעלב בעל ההצעה.

“אסור לי להביע דעה, גם אם אין לי הצעה טובה יותר?” התריס כנגדו בעל ההשגות.

כמעט שפרצה מריבה. אף זוהי דרך טובה להעביר את הזמן.

“לי יש הצעה”, נכנס אחד אל תוך דבריהם, “יספר כל אחד סיפור אהבה שלו. אהבה ראשונה או, אולי, כל אהבה אחרת”.

“רעיון איום!” קרא ההוא שהציע לפתוח בסיפורים, “אני עצמי לא העזתי להעלותו. ועונשך יהיה שתפתח אתה ותספר את הסיפור הראשון”.

ניסה הלה למחות, הציע הטלת גורל, שימוש בסדר האלף-בית וכיוצא בהם, אבל כולם עמדו מאוחדים נגדו – או שהוא מספר ראשון, או שאיש אינו מספר.

קיבל עליו את הדין ופתח בסיפורו.

- - - -

הרבה תחבולות נצטרכתי לתחבל עד שנודע לי שמה.

על ילקוטה היתה מונוגרמת-כסף: ב.ר. נסיתי לנחש – אולי בתיה, אולי בת-שבע, אולי ברכה.

בינתיים פיניתי בלבי מקום לכל אחד מהשמות האלה כי אחד מהם הוא, אולי, שמה.

פרטים רבים אחרים כבר ידעתי על אודותיה.

ידעתי כי היא נוהגת לצאת מבית הספר בשער הצפוני-מזרחי, להמשיך במדרכה שבצד הרחוב ההוא עד לחנות בגדי הגברים. שם, ליד המגרש הריק, שמדרכתו לא נסללה עדיין, היא עוברת לצידו השני של הרחוב וממשיכה בו עד לפינה הסמוכה, שבה היא פונה שמאלה והולכת בשדרה עד לתחנת האוטובוס.

ושם סיימתי.

לא העזתי לעלות באוטובוס. פחדתי ממבט עיניה החומות, מפני האש הזוהרת הזו, פן תאחז בי ותעלני על המוקד כליל.

בכל פעם שעיניה חלפו בקרבת פני נתמלאתי אימה, פן תשגיח במבטי הבוערים, האוכלים בה – ואהיה לצחוק ולבוז. הקודש יחולל, הקסם ייעלם. ואני – אפול משמיים ארצה.

יום-יום חזרתי והלכתי בדרך ההיא. לאו דווקא בתקווה לפגוש בה. עצם הידיעה שכאן וכך הולכת היא – מילא אותי רגשות נועם, מעורבים בכאב.

לא ידעתי עד היכן היא ממשיכה את דרכה באוטובוס, היכן היא יורדת ממנו, באיזה רחוב נמצאת דירתה, באיזה בית, באיזו קומה, מה שמה ומה שם משפחתה. דברים רבים דרשו עדיין את פיענוחם.

אבל ידעתי כי אני אוהב את האוטובוס הזה ואת כל הרחובות שאפשר להגיע בו אליהם ואת כל הבתים הנמצאים בהם. אוהב את כולם, כי באחד מהם גרה היא. אוהב את כולם, כי יש להם איזו שייכות אליה. ובינתיים די בכך.

לא יכולתי להסביר לחברי מדוע בדרכי הביתה אני הולך סחור-סחור, מרחיק מן הכיוון הנכון ומאריך את הדרך ללא כל צורך. צחקו עלי ועל הרגלי המשונים. ואני חיפשתי תירוצים, מצאתי סיבות שונות, דמיוניות, מגוחכות – רצוני ללכת דוקא בצל, או בשמש, ישנה שם חנות שבדעתי להסתכל בחלון הראווה שלה, נשלחתי בשליחות, או כל סיבה אחרת שעלתה על לשוני.

אבל את האמת לא סיפרתי להם. כלום יכולתי לספר להם את האמת? כלום הייתי רשאי לגלות להם את הסוד הנורא, הצורב בנשמתי, את סוד אהבתי אליה, עלומת השם?

הייתי אז כבן שלוש-עשרה. תלמיד המחלקה השלישית של הגמנסיה. היא באה עם ה“חדשים”, שהצטרפו למחלקה החמישית מבתי ספר אחרים. היתה גדולה, איפוא, ממני בשנתיים לערך.

השגחתי בה בשבוע השני או השלישי לשנת הלימודים. שערותיה השחורות החלקות היו אסופות בצמה מגוללת מאחור. לעיניה החומות היה מבט חם, עמוק, רך. לו אך ישטוף אותי מבט זה בטובו! לבשה חולצה סרוגה מצבע צהוב, שהבליטה את יצוריה הזעירים והמחודדים. בעיני היתה יפה מכל העולם כולו. מיד נתגלה לי שאני אוהב אותה, לא היה כאן שום תהליך, אך גם לא פתיעת-רגע. משנתגלתה לי אהבתי אליה נצטרפו כל שנות העבר שלי לאהבה זו וכאילו היתה עמי ובי מאז ומעולם.

היא למדה בחמישית בית.

אף שמה התחיל באות בית.

האם פלא שכל דבר שסימנו בית נעשה קרוב ללבבי. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. למה נברא העולם בבית? לפי שהאות בית מושלמת מכל האותית ובה בחרה לעמוד בראש שמה.

בהפסקות השתדלתי תמיד לעבור על פני החדר של חמישית בית, לצורך ושלא-לצורך, נשימתי עצורה מהתרגשות, ראשי סחרחר מאושר ועיני משוטטות כשודדי לילה לחטוף את בבואתה.

בין חברי נסיתי תמיד להסב את השיחה לענין החמישית בית. ולא רק מתוך תקוה שמישהו מכירה באיזו דרך ויוציא מפיו איזו מילה או סימן, שבעזרתם אוכל לזהותה, אלא שעצם הדיבור על החמישית בית היה כמנגינה נפלאה באזני – שמינית בשמינית של ההווייה במחיצתה.

ואילו בהזדמנויות המאושרות, כשהיו כל התלמידים מתכנסים באולם הגדול, להרצאה, קונצרט, נשף, או סתם אסיפה – תחבלתי כל מיני תחבולות כדי לא לשבת בצוותא עם בני מחלקתי – כפי שנצטווינו על ידי המורים, להקלה בשמירת הסדר – אלא חכיתי תמיד עד שאראה היכן היא יושבת ואבחר לעצמי מקום ישיבה – לא הרחק מדי משם, גם לא קרוב מדי, אך תמיד במקום שממנו אראנה היטב בלי להסב את פני.

אין לשער כמה אושר הסבה לי כל הצלחה כזו. אושר וכליון-לב, אושר מכאיב.

ואת שמה לא ידעתי עדיין.

בלילות תכננתי תכנית שלימה כיצד להיוודע. קודם כל היה עלי למצוא היכן היא גרה.

תחבלתי תחבולה ארוכה ומסובכת לשם כך. ימים רבים עברו עד שהעזתי להוציאה לפועל. בזתי לעצמי שאינני יכול להגיע לידי מעשה. פעמים רבות הייתי בטוח שכבר באתי לידי החלטה, אולם נרתעתי ברגע האחרון. לבסוף נפלה לידי ההזדמנות וידעתי שהפעם לא אחמיצנה.

השעור האחרון נתבטל במקרה. זהו הרגע לפעולה! יסוד התחבולה היה פשוט – עלי להגיע אל האוטובוס לפניה, לנסוע בו עמה ולהשגיח באיזו תחנה היא יורדת. בפעם הראשונה די בכך. אם ארד יחד עמה ואמשיך בדרכה – אין ספק שתרגיש כי אני עוקב אחריה והתכנית תיכשל. בפעם אחרת אקדים ואסע לפניה, אחכה לה בתחנה שבה תרד ואלך בעקבותיה עד שאגיע לביתה.

חלק אחרון זה נראה לי מסוכן מכולם. הרי לא ייתכן שלא תשגיח בי כשאלך בעקבותיה. אולם לא היתה לי ברירה אלא להסתכן.

תחילה הלך הכל כשורה.

יצאתי בשער הצפוני-מזרחי והמשכתי כרגיל עד לתחנת האוטובוס, כשאני מקפיד לחצות את הרחוב במקומות המורגלים ואפילו להעיף עין בחנות, שפעם ראיתיה מסתכלת בה.

הקושי התחיל בעלייה לאוטובוס. כיוון שהיתה זו תחנה ראשית, עמד בה תמיד אוטובוס, המחכה לנוסעים. היה עלי לכוון את הזמן כך שאכנס לאוטובוס מיד כשאראנה מתקרבת למקום. אולם חייב הייתי להיזהר היטב, שלא אקדים מדי, שכן מה אעשה, אם ייימלך הנהג בדעתו ויסע משם, לפני שתספיק היא להיכנס? גורם נוסף, שאי אפשר להתעלם ממנו – נוסעים אחרים, העלולים להצטופף בתור ולהפריד ביני ובינה.

בקוצר-רוחי הקדמתי מאד לצאת מבית הספר. כשהגעתי לתחנת האוטובוס עדיין היו לפני כשלושת-רבעי השעה. קראתי תוך כדי המתנה את כל שלטי החנויות שבסביבה. הסתכלתי לעייפה בכל חלונות הראווה. מדדתי כמה פעמים את המרחק בין תחנת האוטובוס ובין הפינה הסמוכה. ספרתי את מספר המכוניות העוברות, מייניתין לסוגיהן. פחדתי מפני הזמן העובר, המכניס מורך בלבי.

כשהגיעה השעה ראיתיה מתקרבת מרחוק. חישבתי את הרגע המדוייק, שבו עלי להיכנס אל התור, כדי שלא תשגיח בי בבואה. נדמה היה לי, שהעיקר הוא שלא תשגיח בכניסתי אל תוך האוטובוס, שאז תתגלה לה כוונתי מיד. אם תשגיח בי כשאהיה כבר בתוך האוטובוס, כך האמנתי, תוכל לייחס את הימצאי בו למקרה. ואולי תנחש את האמת? – לא ייתכן. אם ארצה בחוזקה-בחוזקה – תעבור מחשבתי מתוכי אליה ותאמין בכל אשר ארצה שתאמין.

נכנסתי אל האוטובוס, תפסתי את מקומי וראיתיה מגיעה אל סוף התור. היו שם כחצי-תריסר. הכל נראה שפיר. אולם, לפתע, לפני שהספיקה להגיע אל הדלת, התניע הנהג את המנוע בקול רעם מידרדר. עבר עלי רגע-אימים. האמנם תיכשל תכניתי בגלל הנהג האיום הזה? האם אוכל לאסוף שוב מנה מספקת של אומץ, הדרוש כדי לחזור עליה בשנית? נתאוויתי תאווה עזה לצעוק בקול: “מה אתה עושה?! מדוע אינך מחכה לה?! מדוע אתה מתאכזר אלי כל-כך?!”

השבח לאל – הספיקה לעלות לפני שסגר את הדלת. הסתרתי את ראשי בידי כל שעת הנסיעה, כדי שלא תגלה אותי, אבל לפני כל תחנה הצצתי מזוויות עיני, לבדוק אם אינה יורדת כאן.

סימנתי בזכרוני היטב את התחנה שבה ירדה. מכאן יתחיל החלק השני של התכנית הנועזת.

התעניתי, אמנם, בספיקות. אולי אין זו התחנה הקבועה שלה? אולי נצטרכה הפעם לגשת לאיזה מקום ואילו בפעם הבאה – כשאחכה לה כאן – תרד בתחנה אחרת?

אבל לא היתה לי ברירה אלא להמשיך כשהתחלתי.

עברו כמה ימים עד שחזרתי והתמלאתי העזה במידה הדרושה להמשך תכניתי. שוב לא נזדמן לי “שעור חופשי” בשעת הלימודים האחרונה. נצטרכתי לזנק במהירות מן הכיתה, מיד עם הישמע קול הפעמון ולעשות את הדרך עד לתחנת האוטובוס בריצה קלה. שכן הפעם היתה הסכנה הפוכה – שמא תספיק להגיע אל האוטובוס יחד עמי.

אף כי יכולתי למצוא דרך קצרה יותר, לא ויתרתי על הדרך המורגלת עליה. קיננה בי הרגשה שדבר מה שאינו כשורה, שיש בו מאיכות האסון-כמעט, עלול להתרחש, אם אינה מן הדרך הקבועה.

שיחק לי המזל ולא הספיקה להגיע אל התחנה עד ליציאת האוטובוס שבו עליתי.

ירדתי, לפי התכנית, בתחנה שבה ירדה בפעם הקודמת. סרתי משם כמה צעדים וחכיתי לאוטובוס הבא, שבו עתידה היא להגיע. נעצתי עיני בתחנה עד לכאב, בהשבעה קצרת-רוח.

הכל התנהל למישרין. מן האוטובוס הבא ירדה – היא. מזלי שיחק לי, שלא נסתכלה לצדדים ולא השגיחה בעקבי אחריה.

כך נודע לי מקום מגוריה ברחוב פרישמן.

אל הבית לא העזתי, כמובן, לעלות אחריה. הריהי עלולה להבין מה מעשי כאן. ומה אעשה, אם תפנה אלי בדברים? לבי יפרכס כצפרדע, יקפוץ ממקומו ויחנוק אותי בגרוני.

הפעם די בכך שאני יודע היכן הבית. בפעם אחרת, בליל חושך ועלטה, אתגנב לשם, אדליק גפרור מהבהב ואקרא את השמות שעל גבי תיבות הדואר. השם המתחיל ב“ריש” – הוא שם משפחתה. ואם יהיו שניים כאלה? – נניח לבעייה ומצא לה פתרון לכשתתעורר.

בינתיים הייתי מלא אושר. כעת יודע אני מהו מקום מגוריה. פרישמן נעשה קרוב לי בבת אחת, קרבה בל-תשוער. גמעתי בצמא כל שורה מתוך “במדבר”. קראתי כל מילה משלו בכל ספרי הלימוד. משכתי חסד אפילו על דברים שניתרגמו בידיו. למדתי בעל-פה את קורות-חייו מתוך האנציקלופדיה המקוצרת. כל שעה עמו – נתקרבתי ברוחי אליה. וזהו כל מה שביקשתי.

ימים אחדים לאחר-מכן גילה לי המקרה את שמה, עוד לפני שהספקתי להפעיל את המשך התכנית לגילוי שם משפחתה.

היה זה בטיול של בית הספר כולו, לרגל מאורע חגיגי כלשהו.

שבוע ימים קודם לכן התקדשתי לקראת המאורע הגדול. ידע ידעתי שבאותו יום, במשך שעות רבות ללא הפסקה, תהיה דמותה הזוהרת לנגד עיני. בתוך המון התלמידים המרעישים ומלהגים אוכל להתבודד עמה בעיני, בלבי, בנפשי, באין-מפריע. למשך מחצית היום תהיה כולה שלי.

ושם, בשדה, במפתיע, בלי שאחכה לכך, נודע לי שמה.

ברוריה.

מישהו מבני מחלקתה קרא בשמה והיא נענתה.

ברוריה.

היפה בשמות, הערב מכולם. מנגינת קסמים באזני.

ביני לבין עצמי, בלילות החושך, העזתי להגות את השם בחצי-קול, בלחש. כדי לא לחללו. בלחש, כדי לשמרו לעצמי מפני העולם הגדול והרע. בלחש, כדי להתבודד עם אהבתי הגדולה.

הגיתי את השם – ברוריה.

כתבתיו בסתר ומיהרתי למחוק את הכתוב – כדי שלא תשורנו עין-זר.

הפרדתיו להברות. כל אחת מהן – בעלת משמעות לעצמה.

ברוריה – ברורה ואורה, ברה כחמה, ברורת-אור, בחירת-ברורת יה.

ערכתי צירופים בין שמה ובין שמי, השוויתים בגימטריותיהם, עשיתי מהם נוּטריקון, נתתי בהם סימנים.

נתקלתי בשמה בכל מקום שהוא – ולבי נצבט בקרבי.

זוכר אני שעור אחד, באגדה. בחלקי נפל לקרוא בקול קטע כלשהו על רבי מאיר, שבו נזכר שמה של ברוריה. ידעתי, כי כשאגיע לקריאת שמה לא אוכל להחזיק מעמד. פרוץ אפרוץ בצעקה גדולה. המלים רקדו לנגד עיני. לא הצלחתי לקרוא אפילו שורה אחת כהלכתה. שיבשתי את כל המלים.

הכל הסתכלו עלי בתמהון. המורה נאלץ להטיל את הקריאה על תלמיד אחר. זכיתי בנזיפה.

אולם את דבר אהבתי לא הסגרתי לידיהם.

כעבור זמן-מה נפלו לידי שתי מזכרות ממנה, אשר שמרתין מכל משמר.

המזכרת הראשונה היתה – כרטיס נסיעה באוטובוס. כרטיס רגיל, בן שבע פרוטות. השגחתי כיצד השמיטה את הכרטיס מידה. כמהופנט, בצעדים כושלים מהתרגשות, ניגשתי למקום נפלו. העמדתי פנים כאילו נשמט דבר-מה מידי. התכופפתי והרימותי את הכרטיס, כשאני מסתכל היטב סביבי לראות, אם אין איש משגיח בי. פני בערו, משל שלחתי ידי אל רצפת האש.

בכרטיס זה נגעו ידיה! שוב לא פיסת נייר, כי אם דגל. דגל לאהבתי. לא העזתי להגישו אל שפתי לנשיקה, פן יתפוצץ לבי מהתרגשות. יום-יום הייתי מסתכל בו בחרדת-קודש במשך שעה ארוכה. שמרתיו במקום חבוי ומוצנע, בין מיטב הערכים שהיו ברשותי. גם שנים רבות לאחר כך לא העזתי להשליכו מן המקדש-מעט שלו. ייתכן שעדיין חבוי הוא אי-שם בין ניירותי.

והמזכרת השנייה – דף נייר כתוב בידיה. כן, בידיה ממש!

באחת ההפסקות, כשעברתי כדרכי ליד חדר כיתתה, ראיתי גליון-נייר מונח על הרצפה. כברק עברה בי המחשבה – אולי שלה? הסיכוי היה פעוט ביותר – מדוע דוקא שלה? ואולי של אחרים? והרי אינה יחידה שם! בלב הולם התכופפתי להרים את הגליון, הבלתי-צפוי ארע – הגליון שלה!

בדף הראשון כתוב בפירוש – המחלקה: חמישית בית. שם התלמיד: ברוריה רוזנמן. הנושא: עבודת בית בהיסטוריה יוונית.

דמיינתי לעצמי אלף דמיונות כיצד אבוא לפניה להחזיר את אבידתה. אולם כל מילה שנבחרה – נדחתה. חיפשתי טובה ממנה. כל ניסוח שהורכב – נתבטל. היא – ראוייה למוצלח, נאה ממנו.

ופתאום תקפה אותי חרדה. ושמא תשאל – “כיצד ידעת כי אני היא זו, כי אני היא ברוריה רוזנמן?” והרי מעולם לא נתוודענו זו אל זה.

ובאמת, כיצד אוכל לספר לה כי כבר מימות עולם יודע אני את שמה? כיצד אוכל לספר לה ותיוודע לה אהבתי, סודי הנורא יוסגר לידה?!

לא החזרתי לה את הדף. שמרתיו במקום מוצנע. למדתי כל אות מאותיותיו. סיגלתי לעצמי את האופן שבו נהגה לענוב את הלולאה ב“למד” ולעגל את כרסה של ה“פא”. הנהגתי גם בכתב ידי, ממש באותה צורה שבכתב-ידה, את הפסיקתות הרחבות בתחילת השורה החדשה. אישיותה זרמה אל תוכי מכתב ידה. התייחדתי עמה יום-יום – על גבי הדף האבוד שלה.

וכך קרבה השנה לקיצה.

לפני תחילת החופש גמלה בי תכנית שגעונית.

לא יכולתי לשאת את הרעיון שלא אראנה כל ימי הקיץ. שנאתי את החופש. שנאתי כל יום המקרבני אל סוף שנת הלימודים.

באתי לידי החלטה – עכשיו הוא הזמן לגלות לה את אהבתי, להיות עמה לנצח.

אבל כיצד?

בדמיוני פגשתיה בלב אפריקה, אסורה בעבותים ידי שבט פראי. שחררתיה מידם וגליתי לה אהבתי. מצאתיה ציחת-צמא בלב המדבר וחילקתי עמה ממימי הדלים. הצלתיה מהיות מרמס לרכבת דוהרת. ביתה עלה באש ואני הוצאתיה מבעד החלון על זרועותי. ספינתה נטרפה בים ואני הנחיתיה אל סירת ההצלה.

קראתי ספרי הרפתקאות רבים. כולם שימשו חומר לדמיונותי.

ימי הלימודים האחרונים נטרפו במהירות מתוך הלוח. בא יום חלוקת התעודות. אם לא אדבר עמה היום – תאבד לי לכל הקיץ.

ללא מנוחה ישבתי במשך הטקס כולו. נטלתי בידי את התעודה וכמעט בלי להעיף בה עין יצאתי למסדרון, שלא לאבד את ההזדמנות האחרונה.

המזל שיחק לי. פגשתיה במסדרון, עומדת לבדה, מעיינת ברגשה רבה בתעודתה.

עמדתי לידה והצצתי אל תוך תעודתה מעבר לגבה.

לא הוצאתי הגה מהפה. כל התכניות נתנדפו כאינן. ולו גם ידעתי מה אומר – לא יישמע קולי לי.

השגיחה בי פתאום, נרתעה ממקומה ונזפה בי:

“מה אתך, ילד? אין לך מה לעשות, כי אם להציץ לתעודות של אחרים?!”

ילד! אחרים!

השמיים הפילו עלי הר כבד.

היום החשיך.

הקיץ בא בבת-אחת. את תעודתי שלי קיבלתי.

בשנה שלאחריה אהבתי נערה אחרת.

אבל לסיפור הזה, כמו לכל הסיפורים, יש סוף. עצוב במקצת.

שנים רבות לאחר-מכן פגשתי אחד מבני כיתתה, שהיה מוכר לי מהיכן-שהוא. תוך כדי שיחה על דא ועל הא, התחקות אחרי עקבותיהם של מכרים ישנים והעלאת זכרונות מימי בית הספר, סיבבתי את השיחה אליה.

“היתה אצלכם אחת, ברוריה, ברוריה רוזנמן כמדומה לי. אולי אתה יודע מה עלה בגורלה?” שאלתי. סקרנות פשוטה. מהולה בקצת המית-לב ורוך של געגועים לימים הטובים ההם.

“אהה, כוונתך למכוערת ההיא? באמת שאין לי כל מושג. עקבותיה אבדו לי עוד לפני שנים רבות”.

שוב טעמתי מקצת מן המקצת מן הטעם ההוא שהטעימה אותי ביום חלוקת התעודות. וזהו סוף הסיפור.

- - - -

“הסיפור שלי”, פתח אחר ואמר, “אף הוא סיפור רומנטי ותחילתו בחוף הים”.

“הו, חוף הים בלילה! חולות הכסף באור הירח. קצף חיוור של גלים. איזו רומנטיקה!”

“הסיפור שלי פותח ביום ולא בלילה”, אמר המספר.

“חוף הים ביום?!” נכנס אחר בדבריו, “הרי שם נרצחת הרומנטיקה בגלוי, ללא מכלים. הגיעו בנפשכם – נערות מציגות בחציפות מתגרה את כלי-נשקן, כמצהירות – באלה כאן אנו מתכוונות לצוד אתכם, הגברים, לבלבל את דעתכם, להצית את אש החשק, את התאווה! היכן כאן הרומנטיקה שבאהבה?”

“ומה בכך?”, חלק עליו אחר, “ממילא אין האהבה הרומנטית אלא בגד החג של התאווה”.

“כמה יפה!”, החזיר לו בעל דברו, “מייד תחדש לנו את החידוש המפתיע שאין האהבה והתאווה אלא שני צדדים למטבע אחת, לא כך? בגד חג, אתה אומר? יפה, בחג הולכים בבגד חג. בימי השבוע – בבגדי חולין. וזהו שאמרתי, שפת הים הוא מקום החולין”.

“רגע אחד, רבותי”, שיסע אותם מישהו, “הרי הסכמנו לספר סיפורים, לא הסכמנו לערוך ויכוחים מעין-עיוניים”.

פתח המספר שוב בדיבור וסיפר את סיפורו.

ב. אהבה בשני מיתרים    🔗

היה זה לפני שמונה שנים. לבדי הייתי על שפת הים. פגשתי בחבורה עליזה, שכמה מאנשיה היו מוכרים לי. ייתכן שבמקום אחר לא הייתי שש כל-כך לחברתם. כאן – ומחמת היותי לבדי – שמחתי עליהם. כיוון שישבו במעגל, משכתי כסא-חוף וישבתי גם אני לידם.

מה עושים צעירים על שפת הים? מציגים עצמם לראווה. יש מגמשים שרירים, עורכים תרגילי התעמלות ומתנאים בגופם. יש מחדדדים לשון ומתפארים בשכלם. הטלנו זה בזה פרדוכסים פושרים ומהולים בנדושות, בכל להט שרירי המוח של עולי-ימים, המחליפים התחכמות בחכמת-חיים. גדלנו מעט עד אז, ספגנו כמה נסיונות מידי החיים וגלינו שאינם פשוטים, ישרים וחד-משמעיים כפי שסברנו מקודם, אלא שעדיין נדמה לנו שנוכל להקיף את עקמומיתם בעקימת-לשון. מובן שבהתגוששות זו של חריפות הדיבור, הפתוחה לכל, לא עמדתי מן הצד. מדרך הטבע, שגם אני רציתי להצטיין בה.

היתה שם אחת, לא אקרא בשמה, מטעמים שעוד תבינו אחר-כך. אקרא לה: היא. עודה בצעירותה וכבר גופה רך כפרי בשל. אשה קטנה. כתפיים עגלגלות. שדיים נכונות. מתניים מתונות. ירכיים מרוכזות בעצמן ואינן עוסקות בשום הפגנות. לא מה שקרוי בפי ההכללה האכזרית שלנו בשם “גוף יפה”. אחת מרבות למראה. ועיניה קטנות, חומות-שקדיות, מישירות-מבט, עצובות במקצת ושותקות. עיניים שותקות היו לה.

פתאום נתתי דעתי על דבר מוזר – היא לא השתתפה עמנו. אינני זוכר אם היתה זו איזה מלה מפיה, או שאלת אקראי. אבל ראיתי בבירור – היא איננה אתנו. אין היא מבינה את שפתנו, את החידודים שלנו. אין היא מבינה הלצות כלל! אל תפרשוני שלא כהלכה. לא טפשה. אבל לגביה החיים הם ענין רציני להלצות. היא היתה פשוט תמה. אתם סבורים – תמימה. תמימה. זוהי מילת-גנאי שהמציאו בעלי ההלצות. החזרה על ההברה, עיוות המלה – אלו העושים כל דבר לשחוק. כל חזרה יש בה צחוק, אפילו החזרה על דברי אלהים. החזרה המלעיגה – היא המחללת כל קודש.

אבל היא היתה תמה, כלומר שלמה. שמתם לב לקרבה זו שבין תום ושלמות? היא לא היתה קרועה בנפשה. כל צחוק הוא סימן לקרע, לחצאין, לניתוק מן הדבר שעליו צוחקים. אן אדם צוחק ממה שקרוב ויקר לו באמת. אין אדם צוחק מן היסורים של עצמו. והיא – לא היתה שום חציצה בינה ובין מה שמסביבה. בינה ובין החיים. הכל היה שלה ובה. היתה לך דרך מופלאה משלה להפוך את כל העולם לחלק מישותה. ולכן היתה תמה כל-כך.

תשאלו כיצד ידעתי זאת, עוד לפני שהחלפתי אתה אפילו מלה אחת? איני יודע. אבל באותו רגע נתגלה לי הדבר פתאום ובוודאות. היינו כשני מיתרים מכוונים זה כלפי זה. צליל המיתר האחד מרעיד את רעו. הייתי מכוון כלפי מיתרה. שתיקתו הרטיטה אותי.

ואז באה לידי ההזדמנות. בני החבורה ירדו אל המים. וכך נותרנו שנינו לבדנו.

תחילה נסיתי להתהדר לפניה בדברי שיחה מחוכמים. איזו שטות! היא רחצה וטיהרה אותי בעיניה, עד שנשרו מעלי כל המסוות. עמדתי לפניה מעורטל, נשול נעלי מעל רגלי, כעובד עבודת-קודש. רק כך ניתן לקרב אליה.

איני זוכר עכשיו כיצד זזנו משם. אבל פתאום היינו הרחק מן החבורה, הרחק מקהל הרוחצים. הולכתיה בידי אל המים. מגע ידה היה מקפיא כמגע האש. ניערתי גרגרי-חול מעל כתפיה. מגע בשרה היה לוהט כמגע הקרח. היא היתה לי קרח ואש גם יחד. הייתי אסור אליה בעבותות ויחד עם כך קל וחפשי כציפור אסירת המרחק הכחול.

הגיעה השעה ללכת הביתה. קרב הרגע שבו צריך הדבר לקרות. לכאן או לכאן. פגישה לזמן, מזהירה ביופיה, המתייבשת בירכתי הזכרון כטיפת מים נוצצת בשמש, או – מפנה המעשיר את החיים ביופי, בנסיון, באחריות, אך מוליד בהם את הקביעות ואת ההמשכיות, ואת ההסתגלות ואת השגרה ואת ההכרח. לכאן או לכאן. שנאתי את הצורך לבוא לידי החלטה. חיפשתי אחרי המלים הנכונות. אבל הן התפרצו ובאו מעצמן. לא המלים הנכונות. אולם שוב לא היה הדבר בעל ערך. ההכרח כבר התחיל את שלטונו. קבענו פגישה למחרת בערב, ליד הכניסה לקונצרט התזמורת. ההחלטה נפלה. לכאן. שנינו היינו לאחרים, חלק מהוויה אחת, ששנינו לא היינו בה עד אז והיא עצמה לא היתה קיימת. וכך נפרדנו.

האם אהבתי אותה כבר אז? איני סבור. דומני, לא, על כל פנים לא עד הבוקר שלמחרת – אחרי שראיתיה בחלום.

את החלום איני זוכר עכשיו. רק דבר אחד אני יודע – היא היתה בו. לא כגילוי חדש, כמקרה, אלא כדבר המובן מעצמו. החלום היה מלא אותה. האם קרה לכם שתתאהבו בחלום? לא זמן, לא מקום, הכל משתקף ברגע-נקודה כמו אור ביהלום. הכל נעשה גביש מרוכז ומזהיר ושמו אהבה.

כל היום שלאחר כך הייתי מלא אהבה בלבד. לא נותר מקום לשום בן-רגש אחר. השתדלתי להתמהמה בעיסוקי כמה שאפשר, כדי שלא אחוש עד כמה מאט הזמן במהלכו. החלטתי שלא להקדים למקום הפגישה ויהי מה. לא כדי להתהדר ברושם של מי שלא איכפת לו ולזכות ביתרונות תכסיסיים במאבקים המחכים לי. אלא כדי לחסוך רגעים ארוכים של יסורים, של כאב הצפייה.

לא הצלחתי. חמש-עשרה דקות לפני המועד כבר הייתי במקום. חמש-עשרה דקות של המטופש בכאבים – כאב ההמתנה למחוגי השעון, המועידים את רגע בוא האהובה. שטות, לכאורה, המחוגים יגיעו למקומם. ולפני הגיע השעה ממילא לא תבוא – היא. ואף-על-פי-כן חזק הדמיון מאתנו ומשלח בנו את היסורים.

הקשים ביותר היו הרגעים האחרונים. אחד-אחד נכנסו האנשים בדלת הפתוחה. הצפיפות בחוץ קטנה. ערימה גבוהה של קרעי-כרטיסים נצטברה על יד הסדרן

היא לא באה עדיין. המועד שקבענו עבר. דמעות-עלבון עלו בי. פחד וכעס נתחלפו זה בזה.

פתאום ראיתי דמות-מוכרת צועדת מולי. בבת-אחת נמוגו העלבון והפחד והכעס. בבת אחת מלאתי אור.

לא, זו לא היתה היא. וכך ידעתי פתאום שלא תבוא. ומן הוודאות באה ההחלטה – להסיח ממנה את הדעת, לשכוח אותה. אבל לא הצלחתי לשכוח אותה – שנאתי אותה. עד כמה סמוכות האהבה והשנאה זו לזו!

אולם עדיין צריך הייתי ללמוד, כי סמיכות זו אפשר לנוע בה לשני הכיוונים. לא הצלחתי בשום פנים לעקרה מתוכי. אתה הייתי תמיד. שוחחתי עמה ולמענה. כל דבר של יופי ושמחה חילקתי עמה. צער שחתי לה. הכל סיפרתי לה. חיינו היו משותפים – בדמיוני.

נסיתי לחפשה. אבל לא ידעתי אפילו את שם משפחתה. לא ידעתי היכן מקום מגוריה. משום מה לא ידע גם איש מבני החבורה, שבה נפגשתי עמה, מי היא והיכן היא.

הקיץ עבר ובא הסתו. עדיין לא מצאתיה. ערב אחד נתפשתי פתאום לחשק מוזר. ישבתי וכתבתי לה מכתב. וכך כתבתי:

שלום לך.

תופתעי ודאי לקבל ממני מכתב זה. אבל ברצוני להודות לך. כן, להודות לך. אולי אינך יודעת על מה. אבל אני, ברצוני להודות לך על שאת כולך שלי.

אל תתמהי על דברי. אולי אינך יודעת זאת אפילו, אבל את כולך שלי. עד שאין דבר בעולם שיוכל לקחת אותך ממני.

אני מודה לך, כי היום אני יותר עשיר. עשיר ביופי, בנסיון, בחיים, באהבה.

אני מודה לך, שפתחת לפני את העולם המופלא, ענוג הצער, של האהבה.

אני מודה לך, שגלית בפני את התום והיופי וכל מה שהוא טוב בחיים.

אני מודה לך על כל מה שהענקת לי – הכל שהוא עצמך – הענקת ושוב לא יוכל איש – ולא תוכלי גם את – לקחת ממני. לעולם.

אני מודה לך.

זה היה המכתב שכתבתי לה. כתבתי ולא שלחתי. לא ידעתי לאן.

הוא הפסיק מדיבורו.

“אהבה רומנטית למופת”, לגלג עליו ההוא מבני חבורתנו. “לא רק בלי גוף, אפילו בלי דמות הגוף. פגישה שלא נתקיימה. מכתב שלא נשלח. יפה, יפה”.

המשיך המספר:

"לא, זו לא היתה הפגישה היחידה. וגם את המכתב שלחתי. אבל זה היה כבר כעבור שנים.

ימים אחדים אחרי שנכתב המכתב פרצה מלחמת יום העצמאות. בזמן הראשון עדיין נהגתי לשלוח מבטים מסביב בכל מקום שנקלעתי אליו, בתקוה גנובה לפגשה.

אבל תהליך ההסתגלות איכל לאט-לאט את התקווה. נשארו רק הזכרונות, אם כי מעולם לא הייתי בלעדיה לגמרי. המשכתי מפעם לפעם לשוחח עמה בדמיוני, לספר לה על העבודה, על האהבות האחרות שלי. שיתפתי אותה בדמיוני בידיעה על הכיבושים החדשים, התגאיתי לפניה בלקיחות שלקחתי מן החיים. היא נספחה עלי ונעשתה חלק מעצמי, חלק סגור, חבוי, קיים.

לפני שנה פגשתיה באוטובוס.

בבת אחת נפתח הכל. בתחנה הבאה ירדנו שנינו. צעדנו יחד ברחובות. דיברנו בערבוביה. נכנסנו זה לתוך דברי זה כילדים קטנים, שאינם שומעים זה את זה. החלפנו עבר בהווה. הסברנו דברים שלא נסתברו. שאלנו שאלות שלא קיבלנו עליהן תשובות, אבל דבל דבר אחד – מבהיק באור הנצחון – זוכר אני היטב. כאשר סיפרה לי על עינוייה. אחרי אותה פגישה שלא יצאה לפועל מחמת טעם זה או אחר – אין לדבר חשיבות עכשיו – נתמלאתי פתאום רגש של סיפוק של גמול נכון, של בשביל-הרגע-הזה-כדאי-היה-הכל. טוב היה לשמוע את הדבר מפיה. האם לא חכיתי תמיד בסתר לרגע של התגלות, של וידוי, של כפרה על העלבון ועל היסורים?

לא נדברנו בינינו. אבל פתאום נמצאנו בחדרי, חדר הרווקים שלי. חם היה לי. חם בלב, חם בזרועותיה המשתרגות כמעט ביאוש מסביבי, חם בעירום גווה המבהיק מתוך מעטיו הנושרים, חם בשחרורו המלא של הגוף, באהבה השלמה.

כך היינו יחד שעות רבות. לפתע השגיחה במחוגי השעון. תקפתה בהלה. לבשה בגדיה בחפזון. פתאום נעשתה זרה. ביקשתי לחזור ולקבוע פגישה. סרבה. שאלתי מדוע. לא ענתה.

בשקט יצאה וסגרה את הדלת. לאט לאט, אבל בבטחה. ידעתי ששוב לא תבוא, וידיעה זו היתה קשה מן הידיעה הקודמת.

עברו חדשים מספר. יום אחד פגשתיה שוב. בחברת בעלה וילדה, כבן חמש או שש. עיניה העצובות דברו הכל. לא היה טעם בהפצרות ושידולים. אמרתי לכם שהיא תמה, שאין חציצה בינה ובין החיים? אלה הם חייה שלה. היא לא תניחם אפילו למען עצמה. את בעלה הכרתי. לא אקרא בשמו. סבורני שכמה מכם מכירים אותו ולא אגרום לה שום אי נוחות. נניח לכסוי להיות כסוי ולדברים שאיבדנו להיות מונחים במקום שבו הם נמצאים. אלא שערב אחד, כאשר הבדידות והגעגועים טפלו עלי יותר מן הרגיל, הוצאתי את המכתב ההוא מתוך המגירה, ושלחתיו. עכשיו ידעתי את שמה, ידעתי את כתבתה.

המפליא בדבר, שאחרי שמונה שנים לא שניתי במכתב שום דבר".

- - - -

“כך הוא הענין”, קטרג מישהו, “אדם בודה לו יצור מדמיונו, לוחש באזניו את כל תכונות היופי שבעולם ומתאהב בו, איך אפשר שלא להתאהב ביצור שכולו שלמות?”

“זוהי הרומנטיקה!” קרא אחר בניצוח, “האמונה בקיומה של השלמות הזו. אמונה שאינך יכול לאחוז בה אלא מתוך עצימת עיניים, מתוך התרחקות מן הממשות”.

“ואולי מתוך חלום בלבד”, סיכם המספר את דבריו.

נשתררה שתיקה.

“חוששני שהסיפור שלי”, הפר אחד את השתיקה, “עלול להעלות חיוך של אי-אמון על שפתיכם. מודה אני שלו סיפר לי מישהו מנסיונו שלו סיפור מעין זה לא הייתי נוהג בו אחרת. אני עצמי יש שאני מפקפק, אם כך באמת ארע הדבר. ואין ספק כי כעת רשאי אני לנהוג בו מנהג של ביטול, כיוון שלא הותיר אחריו משקע בלב, אלא כמים המחלחלים בחול. אבל בשעתה – שעה קצרה ביותר! – היתה זו אהבה אכזרית, הבוערת כגביש של אש מוצקה. קצרה מכל האהבות שידעתי ומכלה מכולן. אהבה של לילה אחד”.

“אוהו, אלו מלים!”, קרא אחד מן החבריה בקול. “הנה מספר מישהו סיפור של ממש, במקום המעשיות החוורות ומעוטות הדם, שהשמיעו לנו כאן עד עכשיו. אהבה של לילה אחד, אתה אומר? זהו ענין!”

“צר לי להביאך לידי אכזבה”, המשיך המספר, “אולם סיפור זה שאני עומד לספר לכם, לא בלבד שאין לו גוף, אלא שאין לו גם דמות הגוף”.

ג. בת קול אל תוך הערב    🔗

היה זה לפני שנים רבות. רבות, עד כדי כך שאני יכול כבר להסתכל עליהן מבעד למשקפיים המסננות את כל עגמות הנפש ומכאובי הלב ואינן מותירות מהם אלא המית-עצב סתומה וכוללת שהיא ההקשבה אל רחשו הפנימי, האישי, הסודי, של הזמן החולף.

ערב אחד ישבתי בבית. מעמסת הבדידות הגיעה לשיאה. עד למידה כזו שהבדידות חדלה להיות בגדר העדר-משהו – נפש קרובה, או סתם חברת בני-אדם – ונעשתה ממשות כבדה, המקיפה ואוטמת כחומה עבה את היישות כולה. שנאתי אותה, את הבדידות, ופחדתי מפניה. והגרוע מכל הוא, שכל אמצעי שנסיתי כדי להכות אותה, לא עזר אלא להגבירה. השתדלתי להשכיחה בקריאה. מתוך הספר הילכה עלי בדידות. סברתי שתוך כדי הכנת שיעורים תברח מפני. הציצה אלי מכל שורה במחברת. החלטתי להאזין לרדיו. אולי יבקיע קולם של אנשים את חומת הבדידות שמסביבי.

מתחנה אחת נשמע קולו של גבר. חדגווני. משועמם. קרא משהו מעל הכתב ודמה שביקש להשליך מידיו את פיסת הנייר ולהסתלק משם. המלים אוסרות אותו אליהן ומשכות אותו עמהן והוא נגרר אחריהן מוכנית וממשיך וממשיך, בודד כל-כך, בודד כמוני, כמוני! סובבתי את הכפתור. תחנה אחרת שידרה תסכית דרמטי¹. אשה התייפחה בקול. גבר גער בה בגסות. למי איכפת? המלים שטפו ועברו ליד אזני מבלי לחדור. והבדידות עודנה כבדה כמקודם.

תחנה אחרת. מוסיקה עליזה. צלילים מרחפים בקצב, בפזיזות. אי-שם מלאים אנשים חדווה ועליצות. אי-שם אין בדידות. הם רוקדים. הם חובקים את בנות-זוגם. אולם, לפתע, אחזה בי ידיעת העצב הגדול, הפנימי, שהוא מעבר לכל גילוי של שמחה ועליזות, העצב הכוסס כתולעת בתוך-תוכן של העובדות, מחמת כל אותם הגורמים שאין לנו שליטה עליהם ומשום שהם שוכנים הרחק מחוצה לנו ואינם מושגים על ידנו וקוראים להם מרחק וקוראים להם זמן ובעצם אינם אלא זרות ונכר ובדידות, בדידות אחת גדולה וחזקה מכולנו יחד. והתזמורת הזו, המערה הרחק אי-שם את מנגינותיה אל תוך החשכה הכלעולמית היא היא הבדידות שלי, הבדידות הפרטית ביותר שלי. ואזני נפקחה לשמוע את עצב הדברים שאינם מושגים, שהיא מהותם הפנימית היחידה של הצלילים המגיעה אלי.

לא, לא יכולתי עוד להישאר לבדי.

יצאתי החוצה. מן הבדידות שבפנים.

אל הבדידות שבחוץ.

הערב היה עדיין בראשיתו. השעה מוקדמת והרחובות ריקים כמעט. כולם, תיפח רוחם, יושבים לארוחת הערב בחיק משפחותיהם. בחיק המשפחה! איזה ביטוי תפל ושחוק מרוב שימוש, במקומו ושלא במקומו. אולם אחת היא, כי בבתיהם הם יושבים, עם משפחותיהם. אינם לבדם. הם יודעים מהי אהבה. ביום הם מפטפטים ומשתעשעים עם ילדיהם. בלילה הם שוכבים עם נשותיהם. טוב להם במעגלם הסגור, האדיש, הזר, המתנכר אלי ומניחני מבחוץ. ואני כאן, לבדי. משוטט ככלב עזוב, בנשמה מורעבת. מוכה. בלא שום מטרה. בלא שום תכלית ותוחלת. רדוף פחד החדר הריק, הסגור. רדוף פחד הבדידות.

שמא אברח אל בין האנשים? אל הקולנוע, אולי? שגעון! להפגין בציבור את בדידותי?! את היותי אחד, יחיד, לבדו? מי שיש לו אפילו נפש אחת, המחכה לו באיזה מקום, אולי הוא חזק למדי כדי שיוכל לבוא לבדו בהמון. הידיעה הפנימית כי יש לו משענת כל שהיא, נקודת-עגינה, ברירה, היא הנותנת בו כוח לעמוד. אבל מי שהוא לבדו, כיצד יוכל הוא לבוא בין הבריות ולהציג את עצמו לפניהם בכל עירום בדידותו? כלום יש לו ברירה, אלא להחביא את אימת בדידותו בבדידות המסתגרת עצמה?

המשכתי לשוטט ברחובות. לבדי. על הספסל ליד תחנת האוטובוס ישבה זקנה. לבדה. לצד הכביש פסע כלב. לבדו. אבל היא ידעה לשם מה היא יושבת. הנה יגיע האוטובוס, תעלה בו, ייקחנה למחוז חפצה. יש לה מחוז ויש לה חפץ. היא תגיע להיכן שהוא. גם הכלב, בטפיפתו החפוזה, נראה כאילו יש איזה מקום כלשהו, שהוא לגביו תכלית, שאליו מועדות פניו. פסע לו, גרמי, מחודד-איברים, מרחיף, בצעדים שוטפים-מדלגים. כיודע להיכן יגיע כאשר יגיע.

ואני כאן לבדי. כזקנה. ככלב. אבל אין שום מקום שאליו אני הולך, אין אפילו שום מקום שממנו אני יכול לברוח. כי דבר זה שמפניו אני בורח נמצא בי, בתוכי, אני נושא אותו עמי והוא בורח עמי לכל מקום. לכל מקום אני לוקח עמי את בדידותי.

ירדתי אל הטיילת של שפת הים. רוח לחה וקרירה קדמה את פני. לחה וקרירה, אך לא מרעננת. רוכב אופנוע חלף על פני בנפצוצי מנועו. בחור שחרחר, לבוש מעיל עור שחור. מאחוריו ישבה נערתו. ידיה כרוכות סביב מתניו. שדיה נלחצות על גבו. פיה סמוך לערפו.

הנה אלה אינם לבדם. הוא יש לו אחת המוכנה להכריז בראש-חוצות: אני וגופי וכולי – שלו. מכריזה ואין בה שום בושה, כל כך שלו היא! האם היא כבר שוכבת אתו? האם שכבה עם גבר?

ולפתע, ללא אזהרה, תקפני זכרה-הממית-זכרונות שלה, של האחת, של האהובה. לי-אין-אורה אקרא לה. אל-אלהים, מדוע הוא רודף אותי, זכרה של לי-אין-אורה? האם לא אוכל שוב לשכוח אותה לעולם? האם לא אוכל לעקור אותה מלבי, מזרועותי, מצפרני, מכל מקום שבו היא נאחזת בהחלטיות כזו, בלא ויתור, בלא רחמים? האם לא אוכל? האם אהיה נידון לזכרון-עולם?

בפינה עמדה זונה. גם היא לבדה. את בדידותה, היא סחורתה, היא מציעה למכירה. האם לא אוכל להטביע בה את בדידותי? האם לא אוכל לקבור בה את זכרה שלה, של האחת, של האין-אחרת, קבורת-מוות, קבורת-תמיד? האם אעיז?

צעיר במעיל רוח ניגש אליה. הנה הם מסתודדים. הוא מניח לה ועובר הלאה. לא הגיעו לעמק השווה. מדוע איני מעיז?

חבורת נערים יושבת בצוותא על מעקה הטיילת. כתרנגולים על מוטותיהם בלול. מנבלים את פיהם, שורקים וצוחקים בקול. מתפארים בסיפורי מזמוטים. יחד? למי הם מספרים זאת? הריהם בודדים כל-כך, מציגים את בדידותם בצוותא. צועקים בקול כילדים בחושך מחמת הבדידות. עולם של בודדים. בדידות מעיקה ובלתי-סולחת.

שיכור עובר. חג בהליכתו. פוער את פיו, כאילו רצה לבלוע מלוא-גופו את אוירו הקריר של הים. הנה הוא נותן קולו בשיר:

רינה, אני אוהב את השמים,

רינה, אני אוהב את הספסל…

אף הוא בודד. ונשמתו בודדת. והיא מתייפחת את בדידותה בשירתו הצרודה. לרגע קל, כדי הרף עין, מתאחדות נשמותינו באימה אחת מאחדת, אימת הבדידות. אם שנינו בודדים יחד, הרי ששנינו אחד. ובמקום ששניים הם אחד, לכאורה אין בדידות. ואף-על-פי-כן, מניין הבדידות המכלה הזו שבפנים?

ואז אירע הגרוע שבמאורעות אותו הערב. מרחוק ראיתי שניים מבני הכיתה מטיילים יחד. להצטרף אליהם? – שמא אינם רוצים בי? וחוץ מזה, אם מלכתחילה לא הזמינו אותי עמהם, הרי איני חשוב למדי בעיניהם. ההצטרפות-שבדיעבד לא תשמש אלא להדגשת עובדה בלתי-נעימה זו. יתר-על-כן, אם הם עצמם מציעים לי להצטרף אליהם ואני מקבל את הזמנתם – הרי אני מגלה לפניהם, שמעיקרו של דבר אין לי הערב שום דבר חשוב לעסוק בו, מסגיר אליהם את הסוד המעיק של בדידותי, של העדר הנערה, העדר האנשים, סוד הכאב הכוסס מבפנים. לא, זאת לא יכולתי לעשות. הבדידות, הכמיהה, הכאב – הם כולם שלי. לא אניח לזרים להסתכל בהם, לפרוץ אל תוכם.

שני הנערים קרבו והלכו. להסתובב על עקבותי ולהסתלק מהם בצעדים מהירים? – טפשי מדי. לעמוד במקום ולהעיף הצצות מופגנות וקצרות-רוח בשעון? – נדוש מדי. השגחתי בסוכת-טלפון סמוכה. רעיון מהיר צץ במוחי. נכנסתי לתוכה ושלשלתי מטבע לסדק. מן השפופרת נשמע צליל החיוג.

באתי במבוכה. אל מי אצלצל? ואיזו אמתלא אמצא? שמא אבחר לי סתם-מספר ואשוחח עם כל מי שייענה? הבלים, לאחר מילה או שתיים יטיח את השפופרת וינתק את הקשר. אולי לא אחייג בכלל, אלא אעמיד פנים כמדבר עם מישהו? נראה כרעיון מתקבל על הדעת, אבל נכנס בי פחד סתום, שעובדה זו כי איני קשור עם איש ואני מדבר סתם כך אל תוך השפופרת, ניתנת לגילוי ואני עלול להיעשות לצחוק בפומבי.

פתאום נכנסה בי הברקה. חייגתי את המספר שבו מודיעה הקריינית מהי השעה. אתה אוכל לדבר ככל העולה על רוחי, ממילא לא תשמע את קולי, אף לא תטיח את השפופרת בכעס. לפניה יכול אני לשפוך את לבי, ללא שום חשש.

“השעה תשע ושבע-עשרה דקות”, ענה הקול בטלפון.

קול נערה אדיש, חסר-גוון, ללא עומק וללא גובה, כמישור המתמשך. “השעה תשע ושבע-עשרה דקות”.

“שמעי-נא”, אמרתי לה, “אני כאן לבדי”.

“השעה תשע ושמונה-עשרה דקות”, המשיכה.

“אני כאן לבדי. אין לי איש. עני לי”, התחננתי בפניה, “אין לי איש”.

“השעה תשע ושמונה-עשרה דקות”.

“אני בודד כאן. לבדי! שומעת את? לבדי!”

“השעה תשע ושמונה-עשרה דקות”. שום סימן לתשובה. רק זרות ומרחק. מרחק וזרות.

“דברי אתי, אני בודד כל-כך”, צעקתי בתרעומת.

“תשע ותשע-עשרה דקות”, ענה קולה בטלפון.

אולי היה זה השינוי שבנוסח, שנראה לי כתשובה לתחנוני, לשוועתי. ואולי אין זה אלא הסבר-שלאחר-מעשה. אבל, פתאום, כאילו נפקחה בי אוזן חדשה, מבפנים. הקשבתי לקולה. קולה הרפה, הלאה, האדיש-כאילו. ככנר-של-בית-קפה אחרי חצות הלילה, כמחלק העתונים לפנות-בוקר, כשוטר המקוף באשמורת האחרונה. קול עייף הרוצה הביתה והוא מדבר אלי, ישר אלי ורק אלי:

“השעה תשע ותשע-עשרה דקות. אני עייפה. אני כאן לבדי. בודדה לבדי. בוא אלי וקח אותי מכאן. אהיה שלך, כי אני כאן לבדי. כמוך – לבדי”.

היא דברה אלי! היא שלי! כמה נפלא הדבר שהיא שלי!

כעת נראים הדברים בעיני כמעט כמין אגדה מגוחכת במקצת, אגדה בטלפון. אפשר לחבר כמה וכמה מעשיות יפות בדומה לזו. הרי, למשל, אחת:

הוא: מיליונר. האזין פעם לקולה של נערת הזמן בטלפון. קול עמוק, רומנטי, מלטף, מגרה. לבו נכבש. הוא מאוהב בה. חיפוש נמרץ בפומביות רבה. מגלה אותה. יפהפיה-אש! הוא שלה והיא, כמובן, שלו: מיליונר! סיפור-אגדה רומנטי-מודרני. חם מן התנור ישר לעתונות. אגדתה של סינדרלה האקוסטית.

או, למשל:

הוא: סתם אחד. אבל צעיר ויפה, כמובן. ככל גיבורי האגדות. מאזין לקולה של נערת הזמן בטלפון. קול עמוק, רומנטי וכו'. לבו נכבש. מחפש אחריה עד שמוצאה. ומי היא? – השכנה היפה שממול! איזה מקרה! זרועות משתלבות. פה-אל-פה. וטבעת הנשואין. טוב לשבועוני-נשים.

וריאציה אחרת:

כמקודם, אלא שהיא אינה אלא זקנה, צולעת, מסכנה. רע, רע מאד. מדוע אני נסחף להרהורי נוולות כאלה?

הריני מדבר סתם דברי הבל, אבל אז אהבתי אותה, את נערת הזמן שלי, כך-כמו-שהיא, עייפה, משועממת, בודדה. כי רק כך היא כולה שלי. רק כך אינה שייכת אליהם, אל הטובים והיפים, אל הנינוחים ושבעי הרצון. רק כך היא של הבודדים. רק כך היא כולה שלי ורק שלי.

“השעה תשע ועשרים דקות”.

לא השגחתי שחדלתי מן הדיבור. העמדת הפנים, שאליה נתכוונתי מלכתחילה, נשרה מעלי כמסכה אחרי הפורים. נשתתקתי, באחדות מלאה עם הקול בטלפון. האחדות שבבדידות נתגלתה לי ועמדתי נפעם, הוזה ומאמין.

“הי, אתה שם”, נתכעס מישהו שחיכה בחוץ, “אם גמרת כבר, תן לאחרים לדבר”.

“השעה תשע ועשרים ואחת דקות”, המשיכה היא לדבר אלי, אלי ורק אלי.

הנחתי את השפופרת ויצאתי את התא. מפוייס. עם כל העולם ועם עצמי. שוב הייתי לבדי, אך לא בודד. אין אדם בודד, אם ישנו אפילו אדם בודד אחד אחר. אין אדם בודד כשישנם כל הבודדים בעולם. ואני איני בודד, כשהיא עמי, נערת הזמן שבטלפון, שלה אין כלום משלה והיא לבדה ואין היא קיימת אלא בשבילי, אין היא קיימת אלא כאשר אני אוהב אותה ומשום שאני אוהב אותה.

כך אהבתי אותה כל אותו הלילה, עד הבוקר.

אלה תולדות אהבת הלילה האחד שהבטחתי לספר.

- - - -

שוב שתקנו, עד שהתריע מישהו:

“רבותי, אם לא יספר מישהו סיפור שיש בו חומר ממשי יותר ונחדל מן החלומות ושאר מעשי הילדות, נירדם פה כולנו בצוותא”.

נראה שרבים הסכימו עמו.

“יפה”, נענה מישהו, “לי יש סיפור כזה. היה זה כשהייתי בחופשה בגליל. היא היתה בת המושבה. קצת שמנמונת, אבל בעלת פה חמוד ומרץ משגע…”

התקנו עצמנו להאזין לסיפורו.