א. יום מתן התעודות

ישבנו כולנו בחבורה על סיפון האנייה החוזרת מנאפולי. את כל מלאי הבדיחות רוקנו כבר ביומיים הראשונים של הנסיעה. גם לרכילות שוב לא היה מה לחדש. חיפשנו שעשוע כלשהו להעביר את הזמן.

“הבה נספר סיפורים”, הציע מישהו.

“מוטב לקרוא ספר”, נענה. “תהיה לך ברירה לדלג על פני המקומות המשעממים”.

“לא, כוונתי לסיפורי-אמת שקרו לכל אחד מאתנו”.

“רעיון נפלא!” קרא מישהו, “כל אחד יספר את המעשה הנורא ביותר שקרה לו בימי חייו”.

“שגרתי!”, התערב אחר בשיחה, “המציאות אינה מצליחה לבשל תבשילים הדומים אפילו במשהו לסיפורי מתח כשלהם”.

“אדרבה, יש לך הצעה טובה יותר?” נעלב בעל ההצעה.

“אסור לי להביע דעה, גם אם אין לי הצעה טובה יותר?” התריס כנגדו בעל ההשגות.

כמעט שפרצה מריבה. אף זוהי דרך טובה להעביר את הזמן.

“לי יש הצעה”, נכנס אחד אל תוך דבריהם, “יספר כל אחד סיפור אהבה שלו. אהבה ראשונה או, אולי, כל אהבה אחרת”.

“רעיון איום!” קרא ההוא שהציע לפתוח בסיפורים, “אני עצמי לא העזתי להעלותו. ועונשך יהיה שתפתח אתה ותספר את הסיפור הראשון”.

ניסה הלה למחות, הציע הטלת גורל, שימוש בסדר האלף-בית וכיוצא בהם, אבל כולם עמדו מאוחדים נגדו – או שהוא מספר ראשון, או שאיש אינו מספר.

קיבל עליו את הדין ופתח בסיפורו.

- - - -

הרבה תחבולות נצטרכתי לתחבל עד שנודע לי שמה.

על ילקוטה היתה מונוגרמת-כסף: ב.ר. נסיתי לנחש – אולי בתיה, אולי בת-שבע, אולי ברכה.

בינתיים פיניתי בלבי מקום לכל אחד מהשמות האלה כי אחד מהם הוא, אולי, שמה.

פרטים רבים אחרים כבר ידעתי על אודותיה.

ידעתי כי היא נוהגת לצאת מבית הספר בשער הצפוני-מזרחי, להמשיך במדרכה שבצד הרחוב ההוא עד לחנות בגדי הגברים. שם, ליד המגרש הריק, שמדרכתו לא נסללה עדיין, היא עוברת לצידו השני של הרחוב וממשיכה בו עד לפינה הסמוכה, שבה היא פונה שמאלה והולכת בשדרה עד לתחנת האוטובוס.

ושם סיימתי.

לא העזתי לעלות באוטובוס. פחדתי ממבט עיניה החומות, מפני האש הזוהרת הזו, פן תאחז בי ותעלני על המוקד כליל.

בכל פעם שעיניה חלפו בקרבת פני נתמלאתי אימה, פן תשגיח במבטי הבוערים, האוכלים בה – ואהיה לצחוק ולבוז. הקודש יחולל, הקסם ייעלם. ואני – אפול משמיים ארצה.

יום-יום חזרתי והלכתי בדרך ההיא. לאו דווקא בתקווה לפגוש בה. עצם הידיעה שכאן וכך הולכת היא – מילא אותי רגשות נועם, מעורבים בכאב.

לא ידעתי עד היכן היא ממשיכה את דרכה באוטובוס, היכן היא יורדת ממנו, באיזה רחוב נמצאת דירתה, באיזה בית, באיזו קומה, מה שמה ומה שם משפחתה. דברים רבים דרשו עדיין את פיענוחם.

אבל ידעתי כי אני אוהב את האוטובוס הזה ואת כל הרחובות שאפשר להגיע בו אליהם ואת כל הבתים הנמצאים בהם. אוהב את כולם, כי באחד מהם גרה היא. אוהב את כולם, כי יש להם איזו שייכות אליה. ובינתיים די בכך.

לא יכולתי להסביר לחברי מדוע בדרכי הביתה אני הולך סחור-סחור, מרחיק מן הכיוון הנכון ומאריך את הדרך ללא כל צורך. צחקו עלי ועל הרגלי המשונים. ואני חיפשתי תירוצים, מצאתי סיבות שונות, דמיוניות, מגוחכות – רצוני ללכת דוקא בצל, או בשמש, ישנה שם חנות שבדעתי להסתכל בחלון הראווה שלה, נשלחתי בשליחות, או כל סיבה אחרת שעלתה על לשוני.

אבל את האמת לא סיפרתי להם. כלום יכולתי לספר להם את האמת? כלום הייתי רשאי לגלות להם את הסוד הנורא, הצורב בנשמתי, את סוד אהבתי אליה, עלומת השם?

הייתי אז כבן שלוש-עשרה. תלמיד המחלקה השלישית של הגמנסיה. היא באה עם ה“חדשים”, שהצטרפו למחלקה החמישית מבתי ספר אחרים. היתה גדולה, איפוא, ממני בשנתיים לערך.

השגחתי בה בשבוע השני או השלישי לשנת הלימודים. שערותיה השחורות החלקות היו אסופות בצמה מגוללת מאחור. לעיניה החומות היה מבט חם, עמוק, רך. לו אך ישטוף אותי מבט זה בטובו! לבשה חולצה סרוגה מצבע צהוב, שהבליטה את יצוריה הזעירים והמחודדים. בעיני היתה יפה מכל העולם כולו. מיד נתגלה לי שאני אוהב אותה, לא היה כאן שום תהליך, אך גם לא פתיעת-רגע. משנתגלתה לי אהבתי אליה נצטרפו כל שנות העבר שלי לאהבה זו וכאילו היתה עמי ובי מאז ומעולם.

היא למדה בחמישית בית.

אף שמה התחיל באות בית.

האם פלא שכל דבר שסימנו בית נעשה קרוב ללבבי. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. למה נברא העולם בבית? לפי שהאות בית מושלמת מכל האותית ובה בחרה לעמוד בראש שמה.

בהפסקות השתדלתי תמיד לעבור על פני החדר של חמישית בית, לצורך ושלא-לצורך, נשימתי עצורה מהתרגשות, ראשי סחרחר מאושר ועיני משוטטות כשודדי לילה לחטוף את בבואתה.

בין חברי נסיתי תמיד להסב את השיחה לענין החמישית בית. ולא רק מתוך תקוה שמישהו מכירה באיזו דרך ויוציא מפיו איזו מילה או סימן, שבעזרתם אוכל לזהותה, אלא שעצם הדיבור על החמישית בית היה כמנגינה נפלאה באזני – שמינית בשמינית של ההווייה במחיצתה.

ואילו בהזדמנויות המאושרות, כשהיו כל התלמידים מתכנסים באולם הגדול, להרצאה, קונצרט, נשף, או סתם אסיפה – תחבלתי כל מיני תחבולות כדי לא לשבת בצוותא עם בני מחלקתי – כפי שנצטווינו על ידי המורים, להקלה בשמירת הסדר – אלא חכיתי תמיד עד שאראה היכן היא יושבת ואבחר לעצמי מקום ישיבה – לא הרחק מדי משם, גם לא קרוב מדי, אך תמיד במקום שממנו אראנה היטב בלי להסב את פני.

אין לשער כמה אושר הסבה לי כל הצלחה כזו. אושר וכליון-לב, אושר מכאיב.

ואת שמה לא ידעתי עדיין.

בלילות תכננתי תכנית שלימה כיצד להיוודע. קודם כל היה עלי למצוא היכן היא גרה.

תחבלתי תחבולה ארוכה ומסובכת לשם כך. ימים רבים עברו עד שהעזתי להוציאה לפועל. בזתי לעצמי שאינני יכול להגיע לידי מעשה. פעמים רבות הייתי בטוח שכבר באתי לידי החלטה, אולם נרתעתי ברגע האחרון. לבסוף נפלה לידי ההזדמנות וידעתי שהפעם לא אחמיצנה.

השעור האחרון נתבטל במקרה. זהו הרגע לפעולה! יסוד התחבולה היה פשוט – עלי להגיע אל האוטובוס לפניה, לנסוע בו עמה ולהשגיח באיזו תחנה היא יורדת. בפעם הראשונה די בכך. אם ארד יחד עמה ואמשיך בדרכה – אין ספק שתרגיש כי אני עוקב אחריה והתכנית תיכשל. בפעם אחרת אקדים ואסע לפניה, אחכה לה בתחנה שבה תרד ואלך בעקבותיה עד שאגיע לביתה.

חלק אחרון זה נראה לי מסוכן מכולם. הרי לא ייתכן שלא תשגיח בי כשאלך בעקבותיה. אולם לא היתה לי ברירה אלא להסתכן.

תחילה הלך הכל כשורה.

יצאתי בשער הצפוני-מזרחי והמשכתי כרגיל עד לתחנת האוטובוס, כשאני מקפיד לחצות את הרחוב במקומות המורגלים ואפילו להעיף עין בחנות, שפעם ראיתיה מסתכלת בה.

הקושי התחיל בעלייה לאוטובוס. כיוון שהיתה זו תחנה ראשית, עמד בה תמיד אוטובוס, המחכה לנוסעים. היה עלי לכוון את הזמן כך שאכנס לאוטובוס מיד כשאראנה מתקרבת למקום. אולם חייב הייתי להיזהר היטב, שלא אקדים מדי, שכן מה אעשה, אם ייימלך הנהג בדעתו ויסע משם, לפני שתספיק היא להיכנס? גורם נוסף, שאי אפשר להתעלם ממנו – נוסעים אחרים, העלולים להצטופף בתור ולהפריד ביני ובינה.

בקוצר-רוחי הקדמתי מאד לצאת מבית הספר. כשהגעתי לתחנת האוטובוס עדיין היו לפני כשלושת-רבעי השעה. קראתי תוך כדי המתנה את כל שלטי החנויות שבסביבה. הסתכלתי לעייפה בכל חלונות הראווה. מדדתי כמה פעמים את המרחק בין תחנת האוטובוס ובין הפינה הסמוכה. ספרתי את מספר המכוניות העוברות, מייניתין לסוגיהן. פחדתי מפני הזמן העובר, המכניס מורך בלבי.

כשהגיעה השעה ראיתיה מתקרבת מרחוק. חישבתי את הרגע המדוייק, שבו עלי להיכנס אל התור, כדי שלא תשגיח בי בבואה. נדמה היה לי, שהעיקר הוא שלא תשגיח בכניסתי אל תוך האוטובוס, שאז תתגלה לה כוונתי מיד. אם תשגיח בי כשאהיה כבר בתוך האוטובוס, כך האמנתי, תוכל לייחס את הימצאי בו למקרה. ואולי תנחש את האמת? – לא ייתכן. אם ארצה בחוזקה-בחוזקה – תעבור מחשבתי מתוכי אליה ותאמין בכל אשר ארצה שתאמין.

נכנסתי אל האוטובוס, תפסתי את מקומי וראיתיה מגיעה אל סוף התור. היו שם כחצי-תריסר. הכל נראה שפיר. אולם, לפתע, לפני שהספיקה להגיע אל הדלת, התניע הנהג את המנוע בקול רעם מידרדר. עבר עלי רגע-אימים. האמנם תיכשל תכניתי בגלל הנהג האיום הזה? האם אוכל לאסוף שוב מנה מספקת של אומץ, הדרוש כדי לחזור עליה בשנית? נתאוויתי תאווה עזה לצעוק בקול: “מה אתה עושה?! מדוע אינך מחכה לה?! מדוע אתה מתאכזר אלי כל-כך?!”

השבח לאל – הספיקה לעלות לפני שסגר את הדלת. הסתרתי את ראשי בידי כל שעת הנסיעה, כדי שלא תגלה אותי, אבל לפני כל תחנה הצצתי מזוויות עיני, לבדוק אם אינה יורדת כאן.

סימנתי בזכרוני היטב את התחנה שבה ירדה. מכאן יתחיל החלק השני של התכנית הנועזת.

התעניתי, אמנם, בספיקות. אולי אין זו התחנה הקבועה שלה? אולי נצטרכה הפעם לגשת לאיזה מקום ואילו בפעם הבאה – כשאחכה לה כאן – תרד בתחנה אחרת?

אבל לא היתה לי ברירה אלא להמשיך כשהתחלתי.

עברו כמה ימים עד שחזרתי והתמלאתי העזה במידה הדרושה להמשך תכניתי. שוב לא נזדמן לי “שעור חופשי” בשעת הלימודים האחרונה. נצטרכתי לזנק במהירות מן הכיתה, מיד עם הישמע קול הפעמון ולעשות את הדרך עד לתחנת האוטובוס בריצה קלה. שכן הפעם היתה הסכנה הפוכה – שמא תספיק להגיע אל האוטובוס יחד עמי.

אף כי יכולתי למצוא דרך קצרה יותר, לא ויתרתי על הדרך המורגלת עליה. קיננה בי הרגשה שדבר מה שאינו כשורה, שיש בו מאיכות האסון-כמעט, עלול להתרחש, אם אינה מן הדרך הקבועה.

שיחק לי המזל ולא הספיקה להגיע אל התחנה עד ליציאת האוטובוס שבו עליתי.

ירדתי, לפי התכנית, בתחנה שבה ירדה בפעם הקודמת. סרתי משם כמה צעדים וחכיתי לאוטובוס הבא, שבו עתידה היא להגיע. נעצתי עיני בתחנה עד לכאב, בהשבעה קצרת-רוח.

הכל התנהל למישרין. מן האוטובוס הבא ירדה – היא. מזלי שיחק לי, שלא נסתכלה לצדדים ולא השגיחה בעקבי אחריה.

כך נודע לי מקום מגוריה ברחוב פרישמן.

אל הבית לא העזתי, כמובן, לעלות אחריה. הריהי עלולה להבין מה מעשי כאן. ומה אעשה, אם תפנה אלי בדברים? לבי יפרכס כצפרדע, יקפוץ ממקומו ויחנוק אותי בגרוני.

הפעם די בכך שאני יודע היכן הבית. בפעם אחרת, בליל חושך ועלטה, אתגנב לשם, אדליק גפרור מהבהב ואקרא את השמות שעל גבי תיבות הדואר. השם המתחיל ב“ריש” – הוא שם משפחתה. ואם יהיו שניים כאלה? – נניח לבעייה ומצא לה פתרון לכשתתעורר.

בינתיים הייתי מלא אושר. כעת יודע אני מהו מקום מגוריה. פרישמן נעשה קרוב לי בבת אחת, קרבה בל-תשוער. גמעתי בצמא כל שורה מתוך “במדבר”. קראתי כל מילה משלו בכל ספרי הלימוד. משכתי חסד אפילו על דברים שניתרגמו בידיו. למדתי בעל-פה את קורות-חייו מתוך האנציקלופדיה המקוצרת. כל שעה עמו – נתקרבתי ברוחי אליה. וזהו כל מה שביקשתי.

ימים אחדים לאחר-מכן גילה לי המקרה את שמה, עוד לפני שהספקתי להפעיל את המשך התכנית לגילוי שם משפחתה.

היה זה בטיול של בית הספר כולו, לרגל מאורע חגיגי כלשהו.

שבוע ימים קודם לכן התקדשתי לקראת המאורע הגדול. ידע ידעתי שבאותו יום, במשך שעות רבות ללא הפסקה, תהיה דמותה הזוהרת לנגד עיני. בתוך המון התלמידים המרעישים ומלהגים אוכל להתבודד עמה בעיני, בלבי, בנפשי, באין-מפריע. למשך מחצית היום תהיה כולה שלי.

ושם, בשדה, במפתיע, בלי שאחכה לכך, נודע לי שמה.

ברוריה.

מישהו מבני מחלקתה קרא בשמה והיא נענתה.

ברוריה.

היפה בשמות, הערב מכולם. מנגינת קסמים באזני.

ביני לבין עצמי, בלילות החושך, העזתי להגות את השם בחצי-קול, בלחש. כדי לא לחללו. בלחש, כדי לשמרו לעצמי מפני העולם הגדול והרע. בלחש, כדי להתבודד עם אהבתי הגדולה.

הגיתי את השם – ברוריה.

כתבתיו בסתר ומיהרתי למחוק את הכתוב – כדי שלא תשורנו עין-זר.

הפרדתיו להברות. כל אחת מהן – בעלת משמעות לעצמה.

ברוריה – ברורה ואורה, ברה כחמה, ברורת-אור, בחירת-ברורת יה.

ערכתי צירופים בין שמה ובין שמי, השוויתים בגימטריותיהם, עשיתי מהם נוּטריקון, נתתי בהם סימנים.

נתקלתי בשמה בכל מקום שהוא – ולבי נצבט בקרבי.

זוכר אני שעור אחד, באגדה. בחלקי נפל לקרוא בקול קטע כלשהו על רבי מאיר, שבו נזכר שמה של ברוריה. ידעתי, כי כשאגיע לקריאת שמה לא אוכל להחזיק מעמד. פרוץ אפרוץ בצעקה גדולה. המלים רקדו לנגד עיני. לא הצלחתי לקרוא אפילו שורה אחת כהלכתה. שיבשתי את כל המלים.

הכל הסתכלו עלי בתמהון. המורה נאלץ להטיל את הקריאה על תלמיד אחר. זכיתי בנזיפה.

אולם את דבר אהבתי לא הסגרתי לידיהם.

כעבור זמן-מה נפלו לידי שתי מזכרות ממנה, אשר שמרתין מכל משמר.

המזכרת הראשונה היתה – כרטיס נסיעה באוטובוס. כרטיס רגיל, בן שבע פרוטות. השגחתי כיצד השמיטה את הכרטיס מידה. כמהופנט, בצעדים כושלים מהתרגשות, ניגשתי למקום נפלו. העמדתי פנים כאילו נשמט דבר-מה מידי. התכופפתי והרימותי את הכרטיס, כשאני מסתכל היטב סביבי לראות, אם אין איש משגיח בי. פני בערו, משל שלחתי ידי אל רצפת האש.

בכרטיס זה נגעו ידיה! שוב לא פיסת נייר, כי אם דגל. דגל לאהבתי. לא העזתי להגישו אל שפתי לנשיקה, פן יתפוצץ לבי מהתרגשות. יום-יום הייתי מסתכל בו בחרדת-קודש במשך שעה ארוכה. שמרתיו במקום חבוי ומוצנע, בין מיטב הערכים שהיו ברשותי. גם שנים רבות לאחר כך לא העזתי להשליכו מן המקדש-מעט שלו. ייתכן שעדיין חבוי הוא אי-שם בין ניירותי.

והמזכרת השנייה – דף נייר כתוב בידיה. כן, בידיה ממש!

באחת ההפסקות, כשעברתי כדרכי ליד חדר כיתתה, ראיתי גליון-נייר מונח על הרצפה. כברק עברה בי המחשבה – אולי שלה? הסיכוי היה פעוט ביותר – מדוע דוקא שלה? ואולי של אחרים? והרי אינה יחידה שם! בלב הולם התכופפתי להרים את הגליון, הבלתי-צפוי ארע – הגליון שלה!

בדף הראשון כתוב בפירוש – המחלקה: חמישית בית. שם התלמיד: ברוריה רוזנמן. הנושא: עבודת בית בהיסטוריה יוונית.

דמיינתי לעצמי אלף דמיונות כיצד אבוא לפניה להחזיר את אבידתה. אולם כל מילה שנבחרה – נדחתה. חיפשתי טובה ממנה. כל ניסוח שהורכב – נתבטל. היא – ראוייה למוצלח, נאה ממנו.

ופתאום תקפה אותי חרדה. ושמא תשאל – “כיצד ידעת כי אני היא זו, כי אני היא ברוריה רוזנמן?” והרי מעולם לא נתוודענו זו אל זה.

ובאמת, כיצד אוכל לספר לה כי כבר מימות עולם יודע אני את שמה? כיצד אוכל לספר לה ותיוודע לה אהבתי, סודי הנורא יוסגר לידה?!

לא החזרתי לה את הדף. שמרתיו במקום מוצנע. למדתי כל אות מאותיותיו. סיגלתי לעצמי את האופן שבו נהגה לענוב את הלולאה ב“למד” ולעגל את כרסה של ה“פא”. הנהגתי גם בכתב ידי, ממש באותה צורה שבכתב-ידה, את הפסיקתות הרחבות בתחילת השורה החדשה. אישיותה זרמה אל תוכי מכתב ידה. התייחדתי עמה יום-יום – על גבי הדף האבוד שלה.

וכך קרבה השנה לקיצה.

לפני תחילת החופש גמלה בי תכנית שגעונית.

לא יכולתי לשאת את הרעיון שלא אראנה כל ימי הקיץ. שנאתי את החופש. שנאתי כל יום המקרבני אל סוף שנת הלימודים.

באתי לידי החלטה – עכשיו הוא הזמן לגלות לה את אהבתי, להיות עמה לנצח.

אבל כיצד?

בדמיוני פגשתיה בלב אפריקה, אסורה בעבותים ידי שבט פראי. שחררתיה מידם וגליתי לה אהבתי. מצאתיה ציחת-צמא בלב המדבר וחילקתי עמה ממימי הדלים. הצלתיה מהיות מרמס לרכבת דוהרת. ביתה עלה באש ואני הוצאתיה מבעד החלון על זרועותי. ספינתה נטרפה בים ואני הנחיתיה אל סירת ההצלה.

קראתי ספרי הרפתקאות רבים. כולם שימשו חומר לדמיונותי.

ימי הלימודים האחרונים נטרפו במהירות מתוך הלוח. בא יום חלוקת התעודות. אם לא אדבר עמה היום – תאבד לי לכל הקיץ.

ללא מנוחה ישבתי במשך הטקס כולו. נטלתי בידי את התעודה וכמעט בלי להעיף בה עין יצאתי למסדרון, שלא לאבד את ההזדמנות האחרונה.

המזל שיחק לי. פגשתיה במסדרון, עומדת לבדה, מעיינת ברגשה רבה בתעודתה.

עמדתי לידה והצצתי אל תוך תעודתה מעבר לגבה.

לא הוצאתי הגה מהפה. כל התכניות נתנדפו כאינן. ולו גם ידעתי מה אומר – לא יישמע קולי לי.

השגיחה בי פתאום, נרתעה ממקומה ונזפה בי:

“מה אתך, ילד? אין לך מה לעשות, כי אם להציץ לתעודות של אחרים?!”

ילד! אחרים!

השמיים הפילו עלי הר כבד.

היום החשיך.

הקיץ בא בבת-אחת. את תעודתי שלי קיבלתי.

בשנה שלאחריה אהבתי נערה אחרת.

אבל לסיפור הזה, כמו לכל הסיפורים, יש סוף. עצוב במקצת.

שנים רבות לאחר-מכן פגשתי אחד מבני כיתתה, שהיה מוכר לי מהיכן-שהוא. תוך כדי שיחה על דא ועל הא, התחקות אחרי עקבותיהם של מכרים ישנים והעלאת זכרונות מימי בית הספר, סיבבתי את השיחה אליה.

“היתה אצלכם אחת, ברוריה, ברוריה רוזנמן כמדומה לי. אולי אתה יודע מה עלה בגורלה?” שאלתי. סקרנות פשוטה. מהולה בקצת המית-לב ורוך של געגועים לימים הטובים ההם.

“אהה, כוונתך למכוערת ההיא? באמת שאין לי כל מושג. עקבותיה אבדו לי עוד לפני שנים רבות”.

שוב טעמתי מקצת מן המקצת מן הטעם ההוא שהטעימה אותי ביום חלוקת התעודות. וזהו סוף הסיפור.

- - - -

“הסיפור שלי”, פתח אחר ואמר, “אף הוא סיפור רומנטי ותחילתו בחוף הים”.

“הו, חוף הים בלילה! חולות הכסף באור הירח. קצף חיוור של גלים. איזו רומנטיקה!”

“הסיפור שלי פותח ביום ולא בלילה”, אמר המספר.

“חוף הים ביום?!” נכנס אחר בדבריו, “הרי שם נרצחת הרומנטיקה בגלוי, ללא מכלים. הגיעו בנפשכם – נערות מציגות בחציפות מתגרה את כלי-נשקן, כמצהירות – באלה כאן אנו מתכוונות לצוד אתכם, הגברים, לבלבל את דעתכם, להצית את אש החשק, את התאווה! היכן כאן הרומנטיקה שבאהבה?”

“ומה בכך?”, חלק עליו אחר, “ממילא אין האהבה הרומנטית אלא בגד החג של התאווה”.

“כמה יפה!”, החזיר לו בעל דברו, “מייד תחדש לנו את החידוש המפתיע שאין האהבה והתאווה אלא שני צדדים למטבע אחת, לא כך? בגד חג, אתה אומר? יפה, בחג הולכים בבגד חג. בימי השבוע – בבגדי חולין. וזהו שאמרתי, שפת הים הוא מקום החולין”.

“רגע אחד, רבותי”, שיסע אותם מישהו, “הרי הסכמנו לספר סיפורים, לא הסכמנו לערוך ויכוחים מעין-עיוניים”.

פתח המספר שוב בדיבור וסיפר את סיפורו.

ב. אהבה בשני מיתרים

היה זה לפני שמונה שנים. לבדי הייתי על שפת הים. פגשתי בחבורה עליזה, שכמה מאנשיה היו מוכרים לי. ייתכן שבמקום אחר לא הייתי שש כל-כך לחברתם. כאן – ומחמת היותי לבדי – שמחתי עליהם. כיוון שישבו במעגל, משכתי כסא-חוף וישבתי גם אני לידם.

מה עושים צעירים על שפת הים? מציגים עצמם לראווה. יש מגמשים שרירים, עורכים תרגילי התעמלות ומתנאים בגופם. יש מחדדדים לשון ומתפארים בשכלם. הטלנו זה בזה פרדוכסים פושרים ומהולים בנדושות, בכל להט שרירי המוח של עולי-ימים, המחליפים התחכמות בחכמת-חיים. גדלנו מעט עד אז, ספגנו כמה נסיונות מידי החיים וגלינו שאינם פשוטים, ישרים וחד-משמעיים כפי שסברנו מקודם, אלא שעדיין נדמה לנו שנוכל להקיף את עקמומיתם בעקימת-לשון. מובן שבהתגוששות זו של חריפות הדיבור, הפתוחה לכל, לא עמדתי מן הצד. מדרך הטבע, שגם אני רציתי להצטיין בה.

היתה שם אחת, לא אקרא בשמה, מטעמים שעוד תבינו אחר-כך. אקרא לה: היא. עודה בצעירותה וכבר גופה רך כפרי בשל. אשה קטנה. כתפיים עגלגלות. שדיים נכונות. מתניים מתונות. ירכיים מרוכזות בעצמן ואינן עוסקות בשום הפגנות. לא מה שקרוי בפי ההכללה האכזרית שלנו בשם “גוף יפה”. אחת מרבות למראה. ועיניה קטנות, חומות-שקדיות, מישירות-מבט, עצובות במקצת ושותקות. עיניים שותקות היו לה.

פתאום נתתי דעתי על דבר מוזר – היא לא השתתפה עמנו. אינני זוכר אם היתה זו איזה מלה מפיה, או שאלת אקראי. אבל ראיתי בבירור – היא איננה אתנו. אין היא מבינה את שפתנו, את החידודים שלנו. אין היא מבינה הלצות כלל! אל תפרשוני שלא כהלכה. לא טפשה. אבל לגביה החיים הם ענין רציני להלצות. היא היתה פשוט תמה. אתם סבורים – תמימה. תמימה. זוהי מילת-גנאי שהמציאו בעלי ההלצות. החזרה על ההברה, עיוות המלה – אלו העושים כל דבר לשחוק. כל חזרה יש בה צחוק, אפילו החזרה על דברי אלהים. החזרה המלעיגה – היא המחללת כל קודש.

אבל היא היתה תמה, כלומר שלמה. שמתם לב לקרבה זו שבין תום ושלמות? היא לא היתה קרועה בנפשה. כל צחוק הוא סימן לקרע, לחצאין, לניתוק מן הדבר שעליו צוחקים. אן אדם צוחק ממה שקרוב ויקר לו באמת. אין אדם צוחק מן היסורים של עצמו. והיא – לא היתה שום חציצה בינה ובין מה שמסביבה. בינה ובין החיים. הכל היה שלה ובה. היתה לך דרך מופלאה משלה להפוך את כל העולם לחלק מישותה. ולכן היתה תמה כל-כך.

תשאלו כיצד ידעתי זאת, עוד לפני שהחלפתי אתה אפילו מלה אחת? איני יודע. אבל באותו רגע נתגלה לי הדבר פתאום ובוודאות. היינו כשני מיתרים מכוונים זה כלפי זה. צליל המיתר האחד מרעיד את רעו. הייתי מכוון כלפי מיתרה. שתיקתו הרטיטה אותי.

ואז באה לידי ההזדמנות. בני החבורה ירדו אל המים. וכך נותרנו שנינו לבדנו.

תחילה נסיתי להתהדר לפניה בדברי שיחה מחוכמים. איזו שטות! היא רחצה וטיהרה אותי בעיניה, עד שנשרו מעלי כל המסוות. עמדתי לפניה מעורטל, נשול נעלי מעל רגלי, כעובד עבודת-קודש. רק כך ניתן לקרב אליה.

איני זוכר עכשיו כיצד זזנו משם. אבל פתאום היינו הרחק מן החבורה, הרחק מקהל הרוחצים. הולכתיה בידי אל המים. מגע ידה היה מקפיא כמגע האש. ניערתי גרגרי-חול מעל כתפיה. מגע בשרה היה לוהט כמגע הקרח. היא היתה לי קרח ואש גם יחד. הייתי אסור אליה בעבותות ויחד עם כך קל וחפשי כציפור אסירת המרחק הכחול.

הגיעה השעה ללכת הביתה. קרב הרגע שבו צריך הדבר לקרות. לכאן או לכאן. פגישה לזמן, מזהירה ביופיה, המתייבשת בירכתי הזכרון כטיפת מים נוצצת בשמש, או – מפנה המעשיר את החיים ביופי, בנסיון, באחריות, אך מוליד בהם את הקביעות ואת ההמשכיות, ואת ההסתגלות ואת השגרה ואת ההכרח. לכאן או לכאן. שנאתי את הצורך לבוא לידי החלטה. חיפשתי אחרי המלים הנכונות. אבל הן התפרצו ובאו מעצמן. לא המלים הנכונות. אולם שוב לא היה הדבר בעל ערך. ההכרח כבר התחיל את שלטונו. קבענו פגישה למחרת בערב, ליד הכניסה לקונצרט התזמורת. ההחלטה נפלה. לכאן. שנינו היינו לאחרים, חלק מהוויה אחת, ששנינו לא היינו בה עד אז והיא עצמה לא היתה קיימת. וכך נפרדנו.

האם אהבתי אותה כבר אז? איני סבור. דומני, לא, על כל פנים לא עד הבוקר שלמחרת – אחרי שראיתיה בחלום.

את החלום איני זוכר עכשיו. רק דבר אחד אני יודע – היא היתה בו. לא כגילוי חדש, כמקרה, אלא כדבר המובן מעצמו. החלום היה מלא אותה. האם קרה לכם שתתאהבו בחלום? לא זמן, לא מקום, הכל משתקף ברגע-נקודה כמו אור ביהלום. הכל נעשה גביש מרוכז ומזהיר ושמו אהבה.

כל היום שלאחר כך הייתי מלא אהבה בלבד. לא נותר מקום לשום בן-רגש אחר. השתדלתי להתמהמה בעיסוקי כמה שאפשר, כדי שלא אחוש עד כמה מאט הזמן במהלכו. החלטתי שלא להקדים למקום הפגישה ויהי מה. לא כדי להתהדר ברושם של מי שלא איכפת לו ולזכות ביתרונות תכסיסיים במאבקים המחכים לי. אלא כדי לחסוך רגעים ארוכים של יסורים, של כאב הצפייה.

לא הצלחתי. חמש-עשרה דקות לפני המועד כבר הייתי במקום. חמש-עשרה דקות של המטופש בכאבים – כאב ההמתנה למחוגי השעון, המועידים את רגע בוא האהובה. שטות, לכאורה, המחוגים יגיעו למקומם. ולפני הגיע השעה ממילא לא תבוא – היא. ואף-על-פי-כן חזק הדמיון מאתנו ומשלח בנו את היסורים.

הקשים ביותר היו הרגעים האחרונים. אחד-אחד נכנסו האנשים בדלת הפתוחה. הצפיפות בחוץ קטנה. ערימה גבוהה של קרעי-כרטיסים נצטברה על יד הסדרן

היא לא באה עדיין. המועד שקבענו עבר. דמעות-עלבון עלו בי. פחד וכעס נתחלפו זה בזה.

פתאום ראיתי דמות-מוכרת צועדת מולי. בבת-אחת נמוגו העלבון והפחד והכעס. בבת אחת מלאתי אור.

לא, זו לא היתה היא. וכך ידעתי פתאום שלא תבוא. ומן הוודאות באה ההחלטה – להסיח ממנה את הדעת, לשכוח אותה. אבל לא הצלחתי לשכוח אותה – שנאתי אותה. עד כמה סמוכות האהבה והשנאה זו לזו!

אולם עדיין צריך הייתי ללמוד, כי סמיכות זו אפשר לנוע בה לשני הכיוונים. לא הצלחתי בשום פנים לעקרה מתוכי. אתה הייתי תמיד. שוחחתי עמה ולמענה. כל דבר של יופי ושמחה חילקתי עמה. צער שחתי לה. הכל סיפרתי לה. חיינו היו משותפים – בדמיוני.

נסיתי לחפשה. אבל לא ידעתי אפילו את שם משפחתה. לא ידעתי היכן מקום מגוריה. משום מה לא ידע גם איש מבני החבורה, שבה נפגשתי עמה, מי היא והיכן היא.

הקיץ עבר ובא הסתו. עדיין לא מצאתיה. ערב אחד נתפשתי פתאום לחשק מוזר. ישבתי וכתבתי לה מכתב. וכך כתבתי:

שלום לך.

תופתעי ודאי לקבל ממני מכתב זה. אבל ברצוני להודות לך. כן, להודות לך. אולי אינך יודעת על מה. אבל אני, ברצוני להודות לך על שאת כולך שלי.

אל תתמהי על דברי. אולי אינך יודעת זאת אפילו, אבל את כולך שלי. עד שאין דבר בעולם שיוכל לקחת אותך ממני.

אני מודה לך, כי היום אני יותר עשיר. עשיר ביופי, בנסיון, בחיים, באהבה.

אני מודה לך, שפתחת לפני את העולם המופלא, ענוג הצער, של האהבה.

אני מודה לך, שגלית בפני את התום והיופי וכל מה שהוא טוב בחיים.

אני מודה לך על כל מה שהענקת לי – הכל שהוא עצמך – הענקת ושוב לא יוכל איש – ולא תוכלי גם את – לקחת ממני. לעולם.

אני מודה לך.

זה היה המכתב שכתבתי לה. כתבתי ולא שלחתי. לא ידעתי לאן.

הוא הפסיק מדיבורו.

“אהבה רומנטית למופת”, לגלג עליו ההוא מבני חבורתנו. “לא רק בלי גוף, אפילו בלי דמות הגוף. פגישה שלא נתקיימה. מכתב שלא נשלח. יפה, יפה”.

המשיך המספר:

"לא, זו לא היתה הפגישה היחידה. וגם את המכתב שלחתי. אבל זה היה כבר כעבור שנים.

ימים אחדים אחרי שנכתב המכתב פרצה מלחמת יום העצמאות. בזמן הראשון עדיין נהגתי לשלוח מבטים מסביב בכל מקום שנקלעתי אליו, בתקוה גנובה לפגשה.

אבל תהליך ההסתגלות איכל לאט-לאט את התקווה. נשארו רק הזכרונות, אם כי מעולם לא הייתי בלעדיה לגמרי. המשכתי מפעם לפעם לשוחח עמה בדמיוני, לספר לה על העבודה, על האהבות האחרות שלי. שיתפתי אותה בדמיוני בידיעה על הכיבושים החדשים, התגאיתי לפניה בלקיחות שלקחתי מן החיים. היא נספחה עלי ונעשתה חלק מעצמי, חלק סגור, חבוי, קיים.

לפני שנה פגשתיה באוטובוס.

בבת אחת נפתח הכל. בתחנה הבאה ירדנו שנינו. צעדנו יחד ברחובות. דיברנו בערבוביה. נכנסנו זה לתוך דברי זה כילדים קטנים, שאינם שומעים זה את זה. החלפנו עבר בהווה. הסברנו דברים שלא נסתברו. שאלנו שאלות שלא קיבלנו עליהן תשובות, אבל דבל דבר אחד – מבהיק באור הנצחון – זוכר אני היטב. כאשר סיפרה לי על עינוייה. אחרי אותה פגישה שלא יצאה לפועל מחמת טעם זה או אחר – אין לדבר חשיבות עכשיו – נתמלאתי פתאום רגש של סיפוק של גמול נכון, של בשביל-הרגע-הזה-כדאי-היה-הכל. טוב היה לשמוע את הדבר מפיה. האם לא חכיתי תמיד בסתר לרגע של התגלות, של וידוי, של כפרה על העלבון ועל היסורים?

לא נדברנו בינינו. אבל פתאום נמצאנו בחדרי, חדר הרווקים שלי. חם היה לי. חם בלב, חם בזרועותיה המשתרגות כמעט ביאוש מסביבי, חם בעירום גווה המבהיק מתוך מעטיו הנושרים, חם בשחרורו המלא של הגוף, באהבה השלמה.

כך היינו יחד שעות רבות. לפתע השגיחה במחוגי השעון. תקפתה בהלה. לבשה בגדיה בחפזון. פתאום נעשתה זרה. ביקשתי לחזור ולקבוע פגישה. סרבה. שאלתי מדוע. לא ענתה.

בשקט יצאה וסגרה את הדלת. לאט לאט, אבל בבטחה. ידעתי ששוב לא תבוא, וידיעה זו היתה קשה מן הידיעה הקודמת.

עברו חדשים מספר. יום אחד פגשתיה שוב. בחברת בעלה וילדה, כבן חמש או שש. עיניה העצובות דברו הכל. לא היה טעם בהפצרות ושידולים. אמרתי לכם שהיא תמה, שאין חציצה בינה ובין החיים? אלה הם חייה שלה. היא לא תניחם אפילו למען עצמה. את בעלה הכרתי. לא אקרא בשמו. סבורני שכמה מכם מכירים אותו ולא אגרום לה שום אי נוחות. נניח לכסוי להיות כסוי ולדברים שאיבדנו להיות מונחים במקום שבו הם נמצאים. אלא שערב אחד, כאשר הבדידות והגעגועים טפלו עלי יותר מן הרגיל, הוצאתי את המכתב ההוא מתוך המגירה, ושלחתיו. עכשיו ידעתי את שמה, ידעתי את כתבתה.

המפליא בדבר, שאחרי שמונה שנים לא שניתי במכתב שום דבר".

- - - -

“כך הוא הענין”, קטרג מישהו, “אדם בודה לו יצור מדמיונו, לוחש באזניו את כל תכונות היופי שבעולם ומתאהב בו, איך אפשר שלא להתאהב ביצור שכולו שלמות?”

“זוהי הרומנטיקה!” קרא אחר בניצוח, “האמונה בקיומה של השלמות הזו. אמונה שאינך יכול לאחוז בה אלא מתוך עצימת עיניים, מתוך התרחקות מן הממשות”.

“ואולי מתוך חלום בלבד”, סיכם המספר את דבריו.

נשתררה שתיקה.

“חוששני שהסיפור שלי”, הפר אחד את השתיקה, “עלול להעלות חיוך של אי-אמון על שפתיכם. מודה אני שלו סיפר לי מישהו מנסיונו שלו סיפור מעין זה לא הייתי נוהג בו אחרת. אני עצמי יש שאני מפקפק, אם כך באמת ארע הדבר. ואין ספק כי כעת רשאי אני לנהוג בו מנהג של ביטול, כיוון שלא הותיר אחריו משקע בלב, אלא כמים המחלחלים בחול. אבל בשעתה – שעה קצרה ביותר! – היתה זו אהבה אכזרית, הבוערת כגביש של אש מוצקה. קצרה מכל האהבות שידעתי ומכלה מכולן. אהבה של לילה אחד”.

“אוהו, אלו מלים!”, קרא אחד מן החבריה בקול. “הנה מספר מישהו סיפור של ממש, במקום המעשיות החוורות ומעוטות הדם, שהשמיעו לנו כאן עד עכשיו. אהבה של לילה אחד, אתה אומר? זהו ענין!”

“צר לי להביאך לידי אכזבה”, המשיך המספר, “אולם סיפור זה שאני עומד לספר לכם, לא בלבד שאין לו גוף, אלא שאין לו גם דמות הגוף”.

ג. בת קול אל תוך הערב

היה זה לפני שנים רבות. רבות, עד כדי כך שאני יכול כבר להסתכל עליהן מבעד למשקפיים המסננות את כל עגמות הנפש ומכאובי הלב ואינן מותירות מהם אלא המית-עצב סתומה וכוללת שהיא ההקשבה אל רחשו הפנימי, האישי, הסודי, של הזמן החולף.

ערב אחד ישבתי בבית. מעמסת הבדידות הגיעה לשיאה. עד למידה כזו שהבדידות חדלה להיות בגדר העדר-משהו – נפש קרובה, או סתם חברת בני-אדם – ונעשתה ממשות כבדה, המקיפה ואוטמת כחומה עבה את היישות כולה. שנאתי אותה, את הבדידות, ופחדתי מפניה. והגרוע מכל הוא, שכל אמצעי שנסיתי כדי להכות אותה, לא עזר אלא להגבירה. השתדלתי להשכיחה בקריאה. מתוך הספר הילכה עלי בדידות. סברתי שתוך כדי הכנת שיעורים תברח מפני. הציצה אלי מכל שורה במחברת. החלטתי להאזין לרדיו. אולי יבקיע קולם של אנשים את חומת הבדידות שמסביבי.

מתחנה אחת נשמע קולו של גבר. חדגווני. משועמם. קרא משהו מעל הכתב ודמה שביקש להשליך מידיו את פיסת הנייר ולהסתלק משם. המלים אוסרות אותו אליהן ומשכות אותו עמהן והוא נגרר אחריהן מוכנית וממשיך וממשיך, בודד כל-כך, בודד כמוני, כמוני! סובבתי את הכפתור. תחנה אחרת שידרה תסכית דרמטי¹. אשה התייפחה בקול. גבר גער בה בגסות. למי איכפת? המלים שטפו ועברו ליד אזני מבלי לחדור. והבדידות עודנה כבדה כמקודם.

תחנה אחרת. מוסיקה עליזה. צלילים מרחפים בקצב, בפזיזות. אי-שם מלאים אנשים חדווה ועליצות. אי-שם אין בדידות. הם רוקדים. הם חובקים את בנות-זוגם. אולם, לפתע, אחזה בי ידיעת העצב הגדול, הפנימי, שהוא מעבר לכל גילוי של שמחה ועליזות, העצב הכוסס כתולעת בתוך-תוכן של העובדות, מחמת כל אותם הגורמים שאין לנו שליטה עליהם ומשום שהם שוכנים הרחק מחוצה לנו ואינם מושגים על ידנו וקוראים להם מרחק וקוראים להם זמן ובעצם אינם אלא זרות ונכר ובדידות, בדידות אחת גדולה וחזקה מכולנו יחד. והתזמורת הזו, המערה הרחק אי-שם את מנגינותיה אל תוך החשכה הכלעולמית היא היא הבדידות שלי, הבדידות הפרטית ביותר שלי. ואזני נפקחה לשמוע את עצב הדברים שאינם מושגים, שהיא מהותם הפנימית היחידה של הצלילים המגיעה אלי.

לא, לא יכולתי עוד להישאר לבדי.

יצאתי החוצה. מן הבדידות שבפנים.

אל הבדידות שבחוץ.

הערב היה עדיין בראשיתו. השעה מוקדמת והרחובות ריקים כמעט. כולם, תיפח רוחם, יושבים לארוחת הערב בחיק משפחותיהם. בחיק המשפחה! איזה ביטוי תפל ושחוק מרוב שימוש, במקומו ושלא במקומו. אולם אחת היא, כי בבתיהם הם יושבים, עם משפחותיהם. אינם לבדם. הם יודעים מהי אהבה. ביום הם מפטפטים ומשתעשעים עם ילדיהם. בלילה הם שוכבים עם נשותיהם. טוב להם במעגלם הסגור, האדיש, הזר, המתנכר אלי ומניחני מבחוץ. ואני כאן, לבדי. משוטט ככלב עזוב, בנשמה מורעבת. מוכה. בלא שום מטרה. בלא שום תכלית ותוחלת. רדוף פחד החדר הריק, הסגור. רדוף פחד הבדידות.

שמא אברח אל בין האנשים? אל הקולנוע, אולי? שגעון! להפגין בציבור את בדידותי?! את היותי אחד, יחיד, לבדו? מי שיש לו אפילו נפש אחת, המחכה לו באיזה מקום, אולי הוא חזק למדי כדי שיוכל לבוא לבדו בהמון. הידיעה הפנימית כי יש לו משענת כל שהיא, נקודת-עגינה, ברירה, היא הנותנת בו כוח לעמוד. אבל מי שהוא לבדו, כיצד יוכל הוא לבוא בין הבריות ולהציג את עצמו לפניהם בכל עירום בדידותו? כלום יש לו ברירה, אלא להחביא את אימת בדידותו בבדידות המסתגרת עצמה?

המשכתי לשוטט ברחובות. לבדי. על הספסל ליד תחנת האוטובוס ישבה זקנה. לבדה. לצד הכביש פסע כלב. לבדו. אבל היא ידעה לשם מה היא יושבת. הנה יגיע האוטובוס, תעלה בו, ייקחנה למחוז חפצה. יש לה מחוז ויש לה חפץ. היא תגיע להיכן שהוא. גם הכלב, בטפיפתו החפוזה, נראה כאילו יש איזה מקום כלשהו, שהוא לגביו תכלית, שאליו מועדות פניו. פסע לו, גרמי, מחודד-איברים, מרחיף, בצעדים שוטפים-מדלגים. כיודע להיכן יגיע כאשר יגיע.

ואני כאן לבדי. כזקנה. ככלב. אבל אין שום מקום שאליו אני הולך, אין אפילו שום מקום שממנו אני יכול לברוח. כי דבר זה שמפניו אני בורח נמצא בי, בתוכי, אני נושא אותו עמי והוא בורח עמי לכל מקום. לכל מקום אני לוקח עמי את בדידותי.

ירדתי אל הטיילת של שפת הים. רוח לחה וקרירה קדמה את פני. לחה וקרירה, אך לא מרעננת. רוכב אופנוע חלף על פני בנפצוצי מנועו. בחור שחרחר, לבוש מעיל עור שחור. מאחוריו ישבה נערתו. ידיה כרוכות סביב מתניו. שדיה נלחצות על גבו. פיה סמוך לערפו.

הנה אלה אינם לבדם. הוא יש לו אחת המוכנה להכריז בראש-חוצות: אני וגופי וכולי – שלו. מכריזה ואין בה שום בושה, כל כך שלו היא! האם היא כבר שוכבת אתו? האם שכבה עם גבר?

ולפתע, ללא אזהרה, תקפני זכרה-הממית-זכרונות שלה, של האחת, של האהובה. לי-אין-אורה אקרא לה. אל-אלהים, מדוע הוא רודף אותי, זכרה של לי-אין-אורה? האם לא אוכל שוב לשכוח אותה לעולם? האם לא אוכל לעקור אותה מלבי, מזרועותי, מצפרני, מכל מקום שבו היא נאחזת בהחלטיות כזו, בלא ויתור, בלא רחמים? האם לא אוכל? האם אהיה נידון לזכרון-עולם?

בפינה עמדה זונה. גם היא לבדה. את בדידותה, היא סחורתה, היא מציעה למכירה. האם לא אוכל להטביע בה את בדידותי? האם לא אוכל לקבור בה את זכרה שלה, של האחת, של האין-אחרת, קבורת-מוות, קבורת-תמיד? האם אעיז?

צעיר במעיל רוח ניגש אליה. הנה הם מסתודדים. הוא מניח לה ועובר הלאה. לא הגיעו לעמק השווה. מדוע איני מעיז?

חבורת נערים יושבת בצוותא על מעקה הטיילת. כתרנגולים על מוטותיהם בלול. מנבלים את פיהם, שורקים וצוחקים בקול. מתפארים בסיפורי מזמוטים. יחד? למי הם מספרים זאת? הריהם בודדים כל-כך, מציגים את בדידותם בצוותא. צועקים בקול כילדים בחושך מחמת הבדידות. עולם של בודדים. בדידות מעיקה ובלתי-סולחת.

שיכור עובר. חג בהליכתו. פוער את פיו, כאילו רצה לבלוע מלוא-גופו את אוירו הקריר של הים. הנה הוא נותן קולו בשיר:

רינה, אני אוהב את השמים,

רינה, אני אוהב את הספסל…

אף הוא בודד. ונשמתו בודדת. והיא מתייפחת את בדידותה בשירתו הצרודה. לרגע קל, כדי הרף עין, מתאחדות נשמותינו באימה אחת מאחדת, אימת הבדידות. אם שנינו בודדים יחד, הרי ששנינו אחד. ובמקום ששניים הם אחד, לכאורה אין בדידות. ואף-על-פי-כן, מניין הבדידות המכלה הזו שבפנים?

ואז אירע הגרוע שבמאורעות אותו הערב. מרחוק ראיתי שניים מבני הכיתה מטיילים יחד. להצטרף אליהם? – שמא אינם רוצים בי? וחוץ מזה, אם מלכתחילה לא הזמינו אותי עמהם, הרי איני חשוב למדי בעיניהם. ההצטרפות-שבדיעבד לא תשמש אלא להדגשת עובדה בלתי-נעימה זו. יתר-על-כן, אם הם עצמם מציעים לי להצטרף אליהם ואני מקבל את הזמנתם – הרי אני מגלה לפניהם, שמעיקרו של דבר אין לי הערב שום דבר חשוב לעסוק בו, מסגיר אליהם את הסוד המעיק של בדידותי, של העדר הנערה, העדר האנשים, סוד הכאב הכוסס מבפנים. לא, זאת לא יכולתי לעשות. הבדידות, הכמיהה, הכאב – הם כולם שלי. לא אניח לזרים להסתכל בהם, לפרוץ אל תוכם.

שני הנערים קרבו והלכו. להסתובב על עקבותי ולהסתלק מהם בצעדים מהירים? – טפשי מדי. לעמוד במקום ולהעיף הצצות מופגנות וקצרות-רוח בשעון? – נדוש מדי. השגחתי בסוכת-טלפון סמוכה. רעיון מהיר צץ במוחי. נכנסתי לתוכה ושלשלתי מטבע לסדק. מן השפופרת נשמע צליל החיוג.

באתי במבוכה. אל מי אצלצל? ואיזו אמתלא אמצא? שמא אבחר לי סתם-מספר ואשוחח עם כל מי שייענה? הבלים, לאחר מילה או שתיים יטיח את השפופרת וינתק את הקשר. אולי לא אחייג בכלל, אלא אעמיד פנים כמדבר עם מישהו? נראה כרעיון מתקבל על הדעת, אבל נכנס בי פחד סתום, שעובדה זו כי איני קשור עם איש ואני מדבר סתם כך אל תוך השפופרת, ניתנת לגילוי ואני עלול להיעשות לצחוק בפומבי.

פתאום נכנסה בי הברקה. חייגתי את המספר שבו מודיעה הקריינית מהי השעה. אתה אוכל לדבר ככל העולה על רוחי, ממילא לא תשמע את קולי, אף לא תטיח את השפופרת בכעס. לפניה יכול אני לשפוך את לבי, ללא שום חשש.

“השעה תשע ושבע-עשרה דקות”, ענה הקול בטלפון.

קול נערה אדיש, חסר-גוון, ללא עומק וללא גובה, כמישור המתמשך. “השעה תשע ושבע-עשרה דקות”.

“שמעי-נא”, אמרתי לה, “אני כאן לבדי”.

“השעה תשע ושמונה-עשרה דקות”, המשיכה.

“אני כאן לבדי. אין לי איש. עני לי”, התחננתי בפניה, “אין לי איש”.

“השעה תשע ושמונה-עשרה דקות”.

“אני בודד כאן. לבדי! שומעת את? לבדי!”

“השעה תשע ושמונה-עשרה דקות”. שום סימן לתשובה. רק זרות ומרחק. מרחק וזרות.

“דברי אתי, אני בודד כל-כך”, צעקתי בתרעומת.

“תשע ותשע-עשרה דקות”, ענה קולה בטלפון.

אולי היה זה השינוי שבנוסח, שנראה לי כתשובה לתחנוני, לשוועתי. ואולי אין זה אלא הסבר-שלאחר-מעשה. אבל, פתאום, כאילו נפקחה בי אוזן חדשה, מבפנים. הקשבתי לקולה. קולה הרפה, הלאה, האדיש-כאילו. ככנר-של-בית-קפה אחרי חצות הלילה, כמחלק העתונים לפנות-בוקר, כשוטר המקוף באשמורת האחרונה. קול עייף הרוצה הביתה והוא מדבר אלי, ישר אלי ורק אלי:

“השעה תשע ותשע-עשרה דקות. אני עייפה. אני כאן לבדי. בודדה לבדי. בוא אלי וקח אותי מכאן. אהיה שלך, כי אני כאן לבדי. כמוך – לבדי”.

היא דברה אלי! היא שלי! כמה נפלא הדבר שהיא שלי!

כעת נראים הדברים בעיני כמעט כמין אגדה מגוחכת במקצת, אגדה בטלפון. אפשר לחבר כמה וכמה מעשיות יפות בדומה לזו. הרי, למשל, אחת:

הוא: מיליונר. האזין פעם לקולה של נערת הזמן בטלפון. קול עמוק, רומנטי, מלטף, מגרה. לבו נכבש. הוא מאוהב בה. חיפוש נמרץ בפומביות רבה. מגלה אותה. יפהפיה-אש! הוא שלה והיא, כמובן, שלו: מיליונר! סיפור-אגדה רומנטי-מודרני. חם מן התנור ישר לעתונות. אגדתה של סינדרלה האקוסטית.

או, למשל:

הוא: סתם אחד. אבל צעיר ויפה, כמובן. ככל גיבורי האגדות. מאזין לקולה של נערת הזמן בטלפון. קול עמוק, רומנטי וכו'. לבו נכבש. מחפש אחריה עד שמוצאה. ומי היא? – השכנה היפה שממול! איזה מקרה! זרועות משתלבות. פה-אל-פה. וטבעת הנשואין. טוב לשבועוני-נשים.

וריאציה אחרת:

כמקודם, אלא שהיא אינה אלא זקנה, צולעת, מסכנה. רע, רע מאד. מדוע אני נסחף להרהורי נוולות כאלה?

הריני מדבר סתם דברי הבל, אבל אז אהבתי אותה, את נערת הזמן שלי, כך-כמו-שהיא, עייפה, משועממת, בודדה. כי רק כך היא כולה שלי. רק כך אינה שייכת אליהם, אל הטובים והיפים, אל הנינוחים ושבעי הרצון. רק כך היא של הבודדים. רק כך היא כולה שלי ורק שלי.

“השעה תשע ועשרים דקות”.

לא השגחתי שחדלתי מן הדיבור. העמדת הפנים, שאליה נתכוונתי מלכתחילה, נשרה מעלי כמסכה אחרי הפורים. נשתתקתי, באחדות מלאה עם הקול בטלפון. האחדות שבבדידות נתגלתה לי ועמדתי נפעם, הוזה ומאמין.

“הי, אתה שם”, נתכעס מישהו שחיכה בחוץ, “אם גמרת כבר, תן לאחרים לדבר”.

“השעה תשע ועשרים ואחת דקות”, המשיכה היא לדבר אלי, אלי ורק אלי.

הנחתי את השפופרת ויצאתי את התא. מפוייס. עם כל העולם ועם עצמי. שוב הייתי לבדי, אך לא בודד. אין אדם בודד, אם ישנו אפילו אדם בודד אחד אחר. אין אדם בודד כשישנם כל הבודדים בעולם. ואני איני בודד, כשהיא עמי, נערת הזמן שבטלפון, שלה אין כלום משלה והיא לבדה ואין היא קיימת אלא בשבילי, אין היא קיימת אלא כאשר אני אוהב אותה ומשום שאני אוהב אותה.

כך אהבתי אותה כל אותו הלילה, עד הבוקר.

אלה תולדות אהבת הלילה האחד שהבטחתי לספר.

- - - -

שוב שתקנו, עד שהתריע מישהו:

“רבותי, אם לא יספר מישהו סיפור שיש בו חומר ממשי יותר ונחדל מן החלומות ושאר מעשי הילדות, נירדם פה כולנו בצוותא”.

נראה שרבים הסכימו עמו.

“יפה”, נענה מישהו, “לי יש סיפור כזה. היה זה כשהייתי בחופשה בגליל. היא היתה בת המושבה. קצת שמנמונת, אבל בעלת פה חמוד ומרץ משגע…”

התקנו עצמנו להאזין לסיפורו.

¹

א.

במשולש הנוצר במקום פגישת הנהר והואדי, במקום הקרוי בפי הערבים בשם “נזלה”, עמדה “שכונת סלומון”או, בקיצור, “סלומון” – על שמו של בעל הקרקעות הרשום. אי־פעם נסתה ועדת השמות העירונית להרכיב על המקום שם נמלץ יותר. אולם במאבק הממושך לא הצליח השם החדש לרכוש לעצמו אפילו סנטימטר אחד של אדמת חמרה מאובקת.

מאובקת? – אכן, בימות החמה. אולם בימות הגשמים היא נעשית עיסה דביקה, המחזיקה את הרטיבות ועושה ממנה בוץ סמיך אפילו לאחר זרזיף קל, על אחת כמה וכמה אחרי שטפונות תכופים. ברגיל, אין מי הנהר מרובים ביותר, הואדי חרב רוב ימות השנה – להוציא קילוח דק של מים אדמדמים, המטפטפים מן הצינור המפליט את פסולת חצרות הבורסקים שעל גבול שכונת סלומון. אולם בתקופת החורף מתגבר הנהר ומלחך בעוז את דייק שקי החול, הניצב על שפתו להגן על השכונה מפני תהפוכות רוחו. אף הואדי מושך אז מים ברגשה רבה ולא אחת מכסה את הגשר היחיד המקשר בין השכונה ובין העיר. אחת לכמה שנים מתגבר השטפון עד למידה כזו, שרצפת הגשר נסחפת במים וחושפת את שלד המתכת העירום. עד שייבנה הגשר הקבוע, שתכניתו תלוייה כבר במסגרת נאה במשרדו של מהנדס העיר, מתקינים בינתיים מרצפת זמנית של אדני עץ, המשקשקים בזמן מעבר כלי הרכב ומשמשים נושא לתלונות קבועות במדורי המכתבים למערכות של העתונים.

זמניות זו היא מזלה של שכונת סלומון מראשית קיומה. היה זה בחורף שנת 1921, כשניצלו כמה זריזים את היעדרו של סלומון והקימו את צריפיהם על אדמתו. מאז מצטברת השכונה שכבות־שכבות. כל גל של תמורות כלכליות או חברתיות מביא עמו שכבה חדשה, הצומחת ועולה מסביב לקודמתה. בצריפים הישנים חלו, אמנם, תמורות ניכרות. נישואי הבנים הביאו לידי צמיחת אגפים חדשים בטעם בנייה חדש, שאינו מתאחה תמיד עם קודמו. שנות הרווחה הוסיפו מרפסות, דלתות מסוגננות ותריסים מתקפלים. החידושים משכונות הצפון אף הם לא פסחו על שכונת סלומון ­– באיחור, אמנם, ותוך פשרות לא מעטות עם חסרון הכיס. אולם, מעיקרה, לא נשתנתה שכונת סלומון הרבה וכולה בנוייה עדיין בתים של קומה אחת, כדוגמת העיר הישנה, להוציא את בית הספר ואת ביתו של אלוני, ראש ועד השכונה. להשלמת התמונה נוסיף כאן שמוסדות ציבור לא הוקמו בשכונה, להוציא מגרש משחקים, שהותקן בחפזון לפני הבחירות האחרונות, אולם כל חלקיו המטלטלים נעלמו מכבר. הקיר הארוך של בתי הבורסקאות שלל מלכתחילה את הצורך בהקמת בית שימוש ציבורי. מספר החנויות בשכונה אינו רב ואין ביניהן אלא ההכרחיות ביותר. מכשירי הטלפון הם שניים ­– אחד בבית המרקחת ואחד בבית הבורסקאות, קו אוטובוסים אחד מוליך לשכונה ודומה שבכך מתמצה התיאור כולו.

היה זה ביום השני לגשם הגדול, זמן לא רב לפני שנבעה הפרץ הראשון בדייק שקי החול, כאשר ארעו הדברים המסופרים כאן.

ב.

שמעון רובינשטיין בלע את פלח המנדרינה האחרון, כשהוא מנסה ככל־יכלתו לטשטש כל סימן חפזון ולשוות לתנועותיו רגילות חסרת־רגשות. אולם הדבר לא נעלם מעיני שושנה, אשתו.

“אתה יוצא הערב?” שאלה בקול שאדישותו נקנתה במאמץ כלשהו.

“מדוע דווקא יוצא? אינך יכולה לשאול פשוט אם אני הולך לאיזה מקום?” לכל הרוחות – הרגישות הארורה הזו! מדוע אינו יכול לעמוד בהחלטתו ולהעלים אותה?

“יהיה כך, אתה הולך לאיזה מקום?”

“כן”, נעץ עיניו בקליפת המנדרינה על השולחן.

“ירד גשם, תירטב”.

ניגש לחלון ותלה עיניו בשמיים. “בהיר למדי. אפשר לראות את הכוכבים”.

“הרדיו אמר בצהריים שהגשמים יתחדשו הערב. ההפוגה היא זמנית”.

“הרדיו יוכל לומר מה שהוא רוצה. גשם לא ירד הערב!”

“גם אתמול אמרת כך וחזרת כולך רטוב. אבל, אם אתה דוקא רוצה לקבל דלקת ריאות…”

“אני מוכרח ללכת”. ויכוח זה היה לו כבר לזרא.

“מוכרח?” הדגישה את המילה הדגשה של היפוך המשמעות.

“יש לי עבודה לגמור”. אלהים, שתפסיק כבר את החקירה!

“איזו עבודה?”

“מחר בבוקר אני צריך להרכיב ארון קיר”, השתמש בהזדמנות לדיבור עניני, “יש לי עוד כמה שעות לגמור את ההכנה”.

“ואם תגמור מחרתיים?”

“אינני יכול, הבטחתי לגמור מחר בבוקר”.

“למי הבטחת?”

“לשמרונים, אין להם ארון בדירה החדשה ובלעדיו אינם יכולים להיכנס. הם מוכרחים לפנות את הדירה הקודמת לפני השבוע הבא”. לכל הרוחות, הדבר המאוס ביותר – להמציא פרטים קטנים לשקרים הגדולים.

“השמרונים?!” הסתערה עליו, “והרי בשבוע שעבר נשארת בעיר עד שעה מאוחרת מפני שהתקנת אצלם ארון?!”

“זה היה ארון אחר”, ניסה לסתום את טענותיה.

“ואיזה ארון זה הפעם?” לא הרפתה ממנו.

“ארון ספרים, כלומר המ, ארון בגדים”.

“תחליט כבר, בגדים או ספרים?”

“בגדים, אמרתי לך, ומה עוד את רוצה ממני?”

“גם בפעם שעברה היה זה ארון בגדים”, הטיחה בו בקנתור, שאינו משולל שמינית של סיפוק, על כיבוש עמדה קטנה זו שבויכוח, “למד יותר טוב את התירוצים שלך”.

השפיל את עיניו. בצפרנו חרץ חריצים בקליפת המנדרינה הריקה. שתיקתו העלתה את חמתה.

“שוב אתה הולך אל הג’ינג’ית?”

“אמרתי לך כבר לא פעם שאין לך שום סיבה להגיד לי דברים כאלה”.

ההכחשה הרפה הכאיבה לה יותר. “אתה הולך את הג’ינג’ית!” הרימה את קולה, “אל תשקר!”

“שקט”, ביקש, “רוני ישמע”.

“אתה חושב שאינני יודעת לאן אתה הולך?” נתלהטה, “אתה חושב שאני מטומטמת שאיננה מרגישה ואיננה יודעת כלום? אתה חושב שאתה מצליח לרמות אותי בכל הסיפורים האלה על העבודה בבית המלאכה בערבים? איפה היית אז כשרוני קיבל חום וצריך היה לנסוע העירה לקרוא לרופא, איפה?”

בבית המלאכה אמרתי לך. מדוע את חוזרת שוב ושוב לענין הזה?"

“בבית המלאכה?! ומדוע לא מצאתי אותך שם?”

“כבר חזרנו על זה עשר פעמים”, דיבר כמתחנן, “יצאתי לקחת מידה”.

“בלילה?!”

“לא היה לו זמן אחר”.

“וכמה זמן לוקחים מידה? יותר משעה ישבתי בחוץ וחכיתי כמו כלב ולא באת. ורוני לבדו בבית, קודח, כל הזמן”.

“הרי כבר אמרתי לך, אם היית מחכה עוד חמישה רגעים היית פוגשת אותי”.

“שקרֱֱ! ֱואז, כשראו אתכם ביחד על יד הקולנוע?!”

“נפגשנו במקרה ועמדנו לדבר על רוני”.

“גם בשבת בבוקר על שפת הים של הרצליה נפגשתם במקרה? וגם אז במסיבה אצל הפלדמנים?” לא הרפתה ממנו. אחת לאחת הטילה בו את כל ההוכחות שבידה, גילתה את הסתירות והורתה על הפרכות שבטענותיו. כל גילוי חדש ­– במין מנגנון־היפוך מוזר– הסב לה מעין הנאה. כל ניצוח שלא עלה בידו לסתרו הביא לה את סיפוק הידיעה הברורה, השחרור מן הספיקות. כל תגלית, כל עובדה שהוכחה הוסיפה לבנה חדשה לחומה זו של וודאות שהיתה בונה ומקימה במו ידיה סביב עצמה. ועצם פעולת בנין זו, עצם העובדה שדבר מה היה גדל לעיניה, מתממש והולך ­– היה בו כמין הישג שלמענו עמלה. ומשהושג, היסב לה הנאה, כמעט עד כדי שכחת מקור הכאב עצמו, שאת מציאותו טרחה להוכיח. החיטוט בפצעי עצמה נעשה לה מקור תענוג לעצמו.

שמעון לא השיב. המשיך לשבת במקומו ולחרוץ בצפרניו חריצים בקליפת המנדרינה. לא היה שום טעם בויכוח עמה. הרגיש כלפיה טינה על האופן שבו עמדה וחשפה כל מה שרצה להסתיר ממנה. משום־מה נדמה לו שיש בה מתכונת רוע הלב, לקום ולהטיח בפניו דיבורים הגורמים לו הרגשה של אי־נוחות, לסגור עליו ברשת של טענות והוכחות ולהניחו כך, כפות ידיים ורגליים, כבכלוב סגור. יתר על־כן, מאחר שגילה בה רוע־לב זה, ראה בדבר צידוק־בדיעבד לו עצמו ולדרך שנהג בה עד עכשיו. צידוק זה נתן בו כוח של מרדנות. תוך כדי דיבור נתרומם ממקומו, נטל את מעיל העור שלו, תחב ידיו לבתי השרוול ונתכונן לצאת.

לפתע הסתערה עליו, קרבה גופה לגופו לכל ארכו, לפתה בשתי ידיה את ראשו, משכה פיו כלפי פיה ולחשה² ברטט:

“אל תלך, שמעון, הישאר אתי בבית הערב, רק הערב”. ירכיה נלחצו אל ירכיו. הבל פיה היה חם. עיניה נעצמו. שפתיה רדפו בתנועות קצרות ועצבניות אחרי שפתיו המתחמקות.

ופתאום, ללא מעבר, הרפתה מן החיבוק, דחתה אותו מעליה בתנופה, כאילו הוא המחפש קרבתה, וכל גופה הרעיד בדברה:

“מה יש בה שאין בי?!” קולה נתרומם כמעט עד כדי צווחה. “מה מצאת בה שאין בי?” מילאה בכפות־ידיה את שדיה, כאילו מגישה אותם לפניו, “האם יש לה חזה יפה כמו לי?” הגביהה את שמלתה מעל ברכיה, “האם יש לה רגלים כמו שלי? ראה, כאן, האם הירכיים שלה פחות כבדות משלי? אני מוכנה לעמוד אתה בהתחרות בכל רגע. אז מה אם הידיים שלה יותר עדינות?! שתעבוד כל היום בבית, תשטוף רצפות, תכבס בגדי עבודה מלוכלכים, תקלוף תפוחי־אדמה ובצל. נראה אז איך תיראינה הידיים שלה! לא, אבל לעבודות המלוכלכות אינך זקוק לה. בשביל זה אני קיימת. אני אדאג לכבס לך את התחתונים המזוהמים, להכין לך בזמן את ארוחת הצהריים, לתקן לבנך את החולצות הקרועות. זהו התפקיד שלי בחלוקת העבודה שעשית לעצמך. והיא… מדוע לא תמצא בעל משלה, כמו כולן? מדוע היא צריכה לקחת מן האחרות מה שיש להן?”

“אל תביטי עלי כאילו אני רכוש שלך, שאפשר לקחת ממך”, הפסיק פתאום את שתיקתו.

“ראו אותו! כבר סובבה לו את הראש. איזו התלהבות! המורה האינטליגנטית, שמה לב לגבר הגס, הבור, בעל הידיים המיובלות והצפרניים המלוכלכות, איזה אושר! על אושר כזה לא חלמת מימיך. פתאום ראית עולם אחר. פתאום, בבת־אחת, נודע לך שאתה נשוי לאשה פשוטה, שאין בה כלום, אפילו לא גמרה סמינר למורות, סתם אשה שהידיים שלה נפוחות מרוב עבודה בבית. פתאום ראית אותה והחלטת לשכוח הכל, לשכוח כל מה שלא נעים לך לזכור. אולי שכחת כבר מדוע עזבתי אני את הלימודים בשנה השנייה של הסמינר, הה, אולי שכחת כבר?”

“הניחי לי”, ביקש כמעט כמתחנן, “אני צריך ללכת”.

“לא!” דיברה באיבה, “אתה תשב פה ותשמע פעם אחת לתמיד. תשמע כל מה שיש לי להגיד לך. אל תתחמק, הפעם באמת אגיד לך כל מה שיש לי להגיד לך. ובכן, דע לך, אתה הוא האיש האחרון שיש לו הזכות לעזוב אותי בגלל מורה. אתה יודע יפה, אילולא אתה הייתי אני עצמי יכולה היום להיות מורה”.

“די כבר!” אגרף שמעון את כפותיו והטיח בהן על רקותיו, “כמה פעמים כבר דיברנו על הנושא הזה!”

“ואם דיברנו – האם אני פחות צודקת בגלל זה?”

“אז מה את רוצה שאעשה? שאחזיר את הזמן אחורנית? מה אני עוד יכול לעשות בגלל מה שהיה? ואם טעיתי ­– אז מה? הרגי אותי ואוכל לשכוח מה שהיה, אם זהו מה שאת רוצה”.

“אתה הוא האיש האחרון שיש לו הזכות לעזוב אותי בגלל מורה. אילולא אתה, הייתי היום אני עצמי מורה”, חזרה בעקשנות על דבריה, כאילו יש בה בחזרה זו כדי קביעה מוחלטת של עובדה שנוייה במחלוקת. “אח, אילו הייתי שומעת אז בקול אמאֱֱ! ֱלא היתה לך סבלנות? לא יכולת לחכות שנתיים־שלוש? צריך היית להרוס לי את החיים בגלל שנתיים־שלוש? המעשייה הישנה ­– מדוע לא תוכלי להמשיך את הלימודים אחרי החתונה? אני אעבוד ואת תלמדי. מעשייה יוצאת מן הכלל!”

“אני לא הפרעתי לך ללמוד”, רטן, “אינני יודע מדוע את מטילה עלי את האשמה”.

“אתה יודע יפה מה הפריע לי”.

“אני יודע דבר אחד. מי שבאמת רוצה ללמוד ­– יכול ללמוד בכל התנאים”.

“אהה, היא כבר מדברת שוב מגרונך?! היא מלמדת אותך איזה תשובות להשיב לי ואיך להשתיק את קול המצפון. גם בשנה ההיא, כשעדנה היתה חולה, אולי גם אז יכולתי ללמוד?”

“רק אל תתחילי שוב להאשים אותי במה שקרה לה. אני כבר לא יכול לסבול את זה. תמיד הייתי חייב לך משהו. קודם הלימודים שלך ואחר כך… אחר כך מה שקרה לעדנה, כאילו יכולתי אני לעשות משהו…”

“אני לא מאשימה אותך. אני רק קובעת עובדה, שאחרי החתונה לא יכולתי לחזור ללימודים. אח, איזו שטות עשיתי אז! היתה לי הרגשה שאני מקריבה לך קרבן. אבל הייתי טפשה, בת שמונה־עשרה. חשבתי שזהו אושר גדול להקריב את הקרבן הזה. קרבן למען האהבה! איזה צחוק, איזה צחוק! אינני יכולה להבין איך הצלחת כך לסובב לי את הראש. ואפשר לחשוב שלא היתה לי ברירה, שפשוט נפלתי על הבחור הראשון שבא והציע לי נשואין. אפשר לחשוב!אתה זוכר את אברמוב, זה הבן של בעל חנות הנעליים? הוא התחנן ממש שאצא אתו. אפילו שלח את אחותו לדבר אתי ברצינות. אתה יודע כמה חנויות נעליים יש לו עכשיו בעיר?! נכון, הוא ספרדי, אז מה? אתה מתאר לעצמך איזה חיים יכלו להיות לי עכשיו אצלו?! ורובינשטיין? כולם ידעו בעיר שרובינשטיין משתגע אחרי. אפילו יצאתי אתו כמה פעמים, אבל אינני אוהבת טיפוסים ששולחים ידיים תיכף בפעם הראשונה, לפני שמספיקים להכיר אותם. תיכף נתתי לו להבין את מקומו, אוהו, אז ידעתי איך מטפלים בבחורים כאלה. דווקא בגלל זה שידע שאותי לא יוכל להשיג כמו כל אחת אחרת ­– היה יותר משוגע אחרי. ואפילו מלחי, כן, אני אומרת לך, אפילו מלחי יכול היה להיות שלי. אני זוכרת את המסיבה ההיא אצל הפולישוקים. הייתי אז מלכת הערב, עם שמלת התכלת שלי. אתה זוכר עדיין את שמלת התכלת שלי? לא היה ריקוד אחד שהחסרתי. כל הערב. כולם הזמינו אותי. ומלחי, ראיתי שהוא בוער ממש מחשק להזמין אותי לריקוד. אבל הוא היה, כזה, ביישן. תמיד היה כזה, חיכה שתבוא אחת כמו קלרה ותתפוס אותו היטב. אז, במסיבה, בכל רגע שאסף די עוז וראיתי שהוא מתכונן להזמין אותי, סובבתי את הדברים כך שמישהו אחר יזמין אותי. זה היה הספורט שלי ­– להתגרות בבחורים. ואז, אתה זוכר איך פגשתי אותך? ישבת שם בצד, כמו גולם, ולא השתתפת בריקודים. נדמה לי שהייתי קצת עליזה מדי, אתה יודע, לא הייתי רגילה לשתות וזה השפיע עלי. שאלתי מדוע אינך רוקד. אינני יודע לרקוד, אמרת לי. ראיתי שאינך מתענין בי. זה פגע בי. לא הייתי רגילה לבחורים אדישים. החלטתי להוציא אותך מן האדישות הזו – טפשה שכמוני! – והצעתי ללמד אותך לרקוד. הכל כדי להוציא אותך מן האדישות ואחר כך ללמד אותך לקח. היתה לי תכנית מפורטת איך ללמד אותך לקח, רק דבר אחד לא הבאתי בחשבון, שגם אני עלולה ליפול בפח. פשוט לא יכולתי להעלות אפילו בדעתי, שגם אני יכולה ליפול בפח”.

וכך היתה מפליגה, עיניה בוהקות בזכר הצלחותיה בימים ההם. קולה היה עכשיו מהורהר. רק לעתים התגנבה אליו נימה טרוניתית כלשהי, שכיסתה בקושי על נעימת השידול והפיתוי. כאילו יש בכוח הזכרונות להעלות מחדש את אוירת האהבה של הימים האבודים, כאילו יש בכוח הדיבורים להדביק בו את הכמיהה האוחזת בה, להחזיר את הגלגל אחורנית. אלהים, חשב שמעון, שתפסיק, כך לא אוכל להחזיק מעמד, רק לא תביא אותי לידי התפרצות, כי זה יהיה הסוף.

“כן”, קשרה מחדש את חוט מחשבותיה. “כך הקרבתי הכל בשבילך וזוהי התודה המגיעה לי. טפשה שכמוני. כבר הגיע הזמן שאלמד ­– אין תודה בחיים. איש לא יזכור לך את הטובות שעשית ואת הקרבנות שהקרבת למען מישהו אחר. מה עשתה הג’ינג’ית בשבילך? האם אתה חייב לה אפילו החצי – אפילו עשירית! – ממה שאתה חייב לי? ובכל זאת אתה כרוך אחריה כמו סמרטוט, העיקר שתזכה גם אתה בהרפתקאה קלה”.

“את יכולה לחשוב מה שאת רוצה”, שיסע את דבריה.

"אהה, נפגעת?! זנקה כלפיו, “נעלבת מהביטוי הרפתקאה קלה? העזתי לזלזל ברגשות העמוקים שלך, בהרגשות הטהורים והעדינים ביותר, באהבה האמיתית?! פתאום שכחת את כל ההכחשות שלך. הה? ומה אתה חושב מקומך אצלה? עמוק בלב, לא כך? אתה טפש, שמעון. אתה בשבילה הרפתקה קלה. אני מכירה את הטיפוס הזה, שאיננו יכול להתקשר בקביעות לשום מקום. אתה בשבילה שעשוע זמני, חולף. כשיגיע הזמן תשליך אותך כמו קליפת לימון סחוט, אחרי השימוש. היא רוצה רק להתענג עליך, לצרף אותך לרשימת הכיבושים שלך, רשימה מגוונת מאד, אבל חסר היה בה כנראה אחד כמוך, פשוט, חסר השכלה, גבר־למיטה־בלבד. אחר כך הרי תתבייש אפילו להיראות בחברתך. היא עוד תבוז לך, תלגלג עליך לעיני כולם”.

“הפסיקי כבר, או ש…” לא השלים את איומו.

“או ש… מה?”

“אינני יודע מה אעשה לך, אם לא תפסיקי”.

“אל תתחיל אתי בשיטות האלו. לא תפחיד אותי. האם חשבת פעם, שאם הייתי אני רוצה לעשות כל מיני… כל מיני נסיונות כמוך, הייתי גם אני מצליחה?! ואפילו ביתר־קלות ממך? אתה יודע, לאשה הדבר קל הרבה יותר. כל מה שהיא צריכה זה פשוט לא להגיד לא. כמעט כל גבר אפשר להשיג כך. הנה, למשל, יוספו. כמה פעמים ניסה כבר להתחיל אתי? כמה פעמים כבר הזמין אותי לבקר אצלו למעלה? אם רק הייתי רוצה…”

“גם ענין”, הגיב, “הוא מתחיל עם כולן”.

“ומה בכך”, קנתרה אותו, “אם הוא מתחיל עם כולן?”

“אינני חושב שתעשי שטות גדולה כזו. ועוד עם מטומטם כזה”.

“הוא איננו מטומטם כלל וכלל. להיפך, הוא גבר מושך בהחלט”.

“תעשי מה שאת רוצה, אם טיפוס כזה מוצא חן בעיניך. מדוע את צריכה לספר לי?” הכעס שנתאגר בתוכו נתן בו לבסוף עוז להתרומם ממקומו ולצאת את הבית.

נתמלאה עליצות־פתאום. גבר־לעולם־גבר. מה שהוא מתיר לעצמו אינו מוכן להרשות לאשתו. אולם מוזר, שהכרה זו לא מלאה אותה הפעם תרעומת. ולא איכפת כלל השוויון שנפגם. להיפך, תקווה נסכה בה. הוא מקנא ביוספו! הוא מקנא לה! רגש נעים שטפה. הנה, סוף־סוף, ניתן בידה שבט העונשין. כיצד לא עמדה על כך עד כעשיו?! כעת תוכל להחזיר לו כגמולו. בעיני רוחה ראתה עצמה מונחת בזרועותיו השעירות, המגושמות, של יוספו, נפרעת יחד עמו משמעון. זהו־זה! הערב יקרה הדבר.

שמחת הנקמה עשתה אותה גמישה וקפיצית כנמרה. תנועותיה נעשו קלות ועליזות. ללא חפזון מתחה את חולצתה על גופה והחזירה את בגדיה לסדרם. שטפה את הכלים. הניחה ספלים במקומם וצלחות במקומן, אף לא שכחה לנגב את הכפות והמזלגות. לרגע סברה שמן הראוי להחליף את בגדיה, אבל מיד טרדה רעיון זה מפניה. דברי הבל, חבל לבזבז את הזמן בהקדמות מיותרות. הציצה בדלתו של רוני. ישב ועסק בהכנת השעורים. “אולי אחזור מאוחר” אמרה, “סדר את המיטה בעצמך ושכב לישון”. דיבורה היה עניני. לפני צאתה נגשה אל ארון הבגדים המיושן (מזמן עבר לו, לשמעון, החשק לעשות משהו בשביל הבית) ועשתה את תסרקתה. בהרהור אחרון נטלה את הצעיף הכתום, ההולם אותה כל־כך לדעת הכל (מתי שׂם שמעון בפעם האחרונה לב לתלבשתה?), התכרבלה היטב במעיל החורף הישן ויצאה אל הלילה החריף.

ג.

לאחר שפסעה פסיעות מספר נסתבר לה שבעצם אינה הולכת בכיוון הנכון למלונת השוערים של יוספו, שומר בתי הבורסקי. מילא, טיול קל באויר הקר והצח אינו עלול להזיק. תשלים סיבוב אחד מסביב לפינה ומיד תפנה צעדיה הישר כלפי בתי הבורסקי. כשחזרה והגיעה עד לפתח ביתה נראה לה לפתע כל הענין כמעשה שטות. איך תיכנס אליו כך פתאום? מה וכיצד תגיד לו? וכיצד יגיב הוא? ושמא נמצא שם מישהו? מחשבה אחרונה זו הפילה עליה חלחלה. תוך כדי כך נסתבר לה ששוב היא ממשיכה בהקפות בכיוון ההפוך. נתמלאה כעס על עצמה ועל היסוסיה. הפעם, או לעולם לא! ­– באה לידי החלטה, פנתה אחורה והסבה צעדיה כלפי בתי הבורסקי.

כשעברה שוב ליד ביתה – הפעם בכיוון הנכון! – חזרו הספיקות וחדרו לליבה. אולם מחמת שלא יכלה לאסוף את כל כוח רצונה ולצוות על עצמה לחדול מן ההליכה – המשיכה בהליכה. לא עבר זמן רב וכבר צעדה לאורך הגדר האטומה של בתי הבורסקי. בינה לבין עצמה באה לידי החלטה שמיד לכשתגיע אל שער הברזל, שמעליו תלוי, כמו כרכוב מעל לחומה, חדרו של יוספו ­– תחזור על עקבותיה וכך יסתיים המעשה הנואל והפזיז בלא כלום. ובינתיים אין רע בכך, אם תקרב קצת אל השער.

מבין חרכי התריס של יוספו הציץ אור קלוש, מהבהב כמעט, אור יחיד באפלה הכבדה. אכן, הוא שם. כיון שממילא כבר החליטה לחזור בה, אין חשש אם תיגש עד החדר ממש. אדרבה, סקרנות נכנסה בה לנסות ולהיווכח עד היכן יכולה היא להרחיק בטרם תשוב למקומה.

עמדה לפני מדרגות העץ נטולות המסעד, המוליכות אל חדרו דמוי המלונה של יוספו. מבעד לשבכת השער נראו רציפי הבטון ומאחוריהם נסתמנו בחשכה המבנים הגלמיים של בתי הבורסקי. רוח אוושה בצמרות עצי הנחל. ברק האיר באור פתע את האפלה. מחדרו של יוספו לא נשמע קול, גם כשאמצה את אזניה להקשיב. זהו הרגע האחרון לחזור בך, אמרה לעצמה במלים שאינן נשמעות, עוד רגע ויהיה מאוחר מדי. פתאום נוכחה שהיא מפחדת מאד. מפחדת לעלות במדרגות ומפחדת לחזור בה, מפחדת לעמוד שם, מפחדת מפני העולם כולו ובעיקר מפניה עצמה. אילו רק יכלה לפרוץ בבכי! אילו רק יכלה לעשות דבר־מה ודאי, סופי, מסיים!

כמעט ללא אזהרה פרץ הגשם, קילוח עז של לטיפות חובטות ומקישות על גבי רציפי הבטון וגגות הפח. ייתכן שבסופו של דבר לא היתה עולה אל חדרו של יוספו. אולם התביעה שתקום עכשיו לחזור לביתה ותירטב בגשם השוטף, רק לשם שמירת אמונים לבעל, כיבוד מוסד הנישואים, כניעה למוסד החברתי או לכל מושג ערטילאי אחר, חסר תוכן לדידה, ואפילו ויתור לרגש הבושה סתם ­– תביעה זו נראתה לה ברגע זה שטות מאין כמוה, חוצפה גמורה. גשם זה פוטר אותה מן הצורך להיאבק עם הספיקות ולהגיע לידי החלטה, לפי שהוא מחליט במקומה. כך נוח יותר וטוב יותר.

הסתערה ועלתה במדרגות ומיד לכשהגיעה למעלה, ללא כל שהיות שהן, דפקה בדלת.

“רגע אחד”, נשמע מבפנים קול גבר, גבר שכולו גבר. קול עמוק, ניגוני בצרידותו, עולה מתוך חזה שעיר ומחודד־עצמות, קול עטוף עשן סיגריות, חלוד במקצת מבדידות. קולו של יוספו.

אכן, זהו הרגע שבו נעשה המעשה המשחרר שממנו אין חזרה עוד. מאושרת היתה ואומללה, מאושרת היתה על שום שהייסורים־שטרם־החלטה באו על קיצם. ואומללה – ממש משום אותה סיבה עצמה.

צעדיו הכבדים של יוספו נשמעו על רצפת העץ. הדלת נפתחה.

“הה, את?” אמר בתמיהה כלשהי.

רצתה לגמגם תירוץ בדבר מחסה מגשם או משהו כזה. לפתע שמעה עצמה סחה:

הבטחתי לך לבוא פעם לראות את החדר. הערב היתה לי הזדמנות".

לא פירשה מהי אותה הזדמנות, ולכל הרוחות, מדוע היא צריכה להצטדק לפניו?!

“כן, בודאי, היכנסי, היכנסי”. ביקורה הביאו במבוכה. בחפזון הסיר כמה דברי לבוש שהתגוללו בערבוביה על גבי המיטה, עשה מהם צרור אחד והשליכם לפינה, אל מאחורי מסך שכיסה, אל נכון, על מצבור הבגדים שלו. זוג גרביים, שהיה תלוי לייבוש לא הרחק מתנור החימום, סיים דרכו אף הוא מאחורי אותו מסך. אי־משם תלש והביא יריעת בד, שהיתה פעם וילון או כיסוי מיטה ועדיין ניכרו בה כמה פתילים של רקמת־זהב, שהיתה שזורה בה בשכבר הימים. כיסה בה בחפזון את הכורסה, שמוכה הציץ מבעד לציפוי המושב, והציע לה מקום ישיבה. כשהסירה את מעילה השגיחה שקילוח הגשם חדר והרטיב את שמלתה. צמרמורת עברה בה.

“אולי תשבי כאן ליד התנור”, הציע יוספו, “כך תוכלי להצטנן”.

“לא, יותר טוב שאתלה את השמלה לייבוש על יד התנור”, השיבה. בתנועה מורגלת הסירה את שמלתה ונשארה עומדת בתחתוניתה בלבד. הביא לה חלוק. הניחתו על כתפיה וישבה בכורסה.

“אולי תשתי קוניאק?”

“בהחלט”, ענתה.

“זה יחמם אותך”, אמר, שעה שמזג כוסית לה ולו. את שלו הריק בלגימה אחת. את שלה שתתה בגמיעות קלות, ציפוריות, מבקשת לספוג אל תוכה את חמימותו המשכרת של המשקה. שתיקה נשתררה ביניהם.

“אכין קפה”, אמר יוספו. הרגישה שיש לו צורך לשבור את השתיקה במלים. אולם לה ניחא גם בכך. נסתכלה סביבה במלונתו של יוספו. גבריות נדפה מכל פינה, מאי־סדר זה, שאינו סדר שנתפרע, אלא מעין הווייה קבועה, מצב דברים בפני עצמו, מצב של היעדר מוחלט של תלות כלשהי במשטר הכפוי מבחוץ. בלי ילדים ובלי מה־יהיה־אם־פתאום־יבואו־אורחים ובלי לבנים לכבס וחולצות לגהץ וגרביים להטליא. והתנור הפיץ חמימות נעימה כל־כך. מאוויים זנוחים של שנות הנעורים נמלטו מסוגרם ועלו־צרבו בגרונה. כלום לא כך חלמה אז על חדר משלה שיהיה קטן, שיהיה צפוף – אדרבה, מוטב שיהיה קטן וצפוף – שיהיה כולו־כולו שלה־ורק־שלה? אף תנור־חימום קטן מעין־זה נטל משום־מה חלק חשוב בחלומות ההם. ודוקא שתהא בו פתילה אחת קטנה־בודדה ואשה צהבהבת־דקה, כולה ברשות היחיד, כולה מחממת לך־ורק־לך, מחממת מבחוץ ומחממת מבפנים. כלום לא לחדר הזה נתאוותה אז, בבית, בשנים ההן עם מרים ועם אריק. הרי אפילו שמלות משלה לא היו לה אז. תמיד עלו בחלקה שמלותיה המשומשות של מרים. שמלות משומשות עם מנה גדושה של מוסר־השכל – מרים בגילך כבר עשתה כך ומרים בגילך כבר ידעה כך ורק את לא. ואריק, פרחח־זה, חביבה של אמא, שתמיד צריך היה להיזהר בגללו. שש, אל תפריעי, אריק ישן! אל תרגיזי אותו, הוא קטן ואיננו מבין ואת גדולה יותר, את כבר צריכה להבין. אריק משחק! אריק מכין שעורים! לא להפריע, כל המורים מנבאים לו גדולות. אריק, תמיד אריק! מאורע אחד עלה בזכרונה. המפה הלבנה הטובה האחת היתה פרושה על השולחן, דומה שאיזה אורח חשוב עמד לבוא, סיכוי לבעל חדש או משהו כזה. ואמא טרחה הרבה להכין ארוחה חגיגית ולעשות רושם טוב. וצחצחה היטב את כפות הכסף, אלו שאסור לנגוע בהן בימים רגילים. ולפני הארוחה שפך אריק – אולי בכוונה, אולי לא בכוונה, עכשיו אינה זוכרת כבר – את היין והמפה הלבנה נכתמה בכתם אדום, גדול, מכוער. ואמא באה משולהבת מן המטבח; מי שפך את היין? ופתאום ענתה: אני. עדיין זכור לה היטב כיצד רצתה להעמיד את אמא בנסיון, לבחון כיצד תגיב, כשיוודע לה שדווקא אריק־חביבה שפך את היין. ואמא כעסה עליה נורא ושפכה עליה את חמתה; דווקא את המפה הטובה בחרת. ותמיד־את־כזו, זה בכוונה עשית לי. וכולכם לא איכפת לכם כמה אני עובדת ואף אחד לא רוצה לעזור ואת רק להפריע יודעת. והיא ישבה וחכתה שמרים תגיד לא נכון זה אריק עשה את זה. ונראה מה תגיד אז אמא. ומרים דווקא שתקה. מדוע שתקה מרים? וגם אריק שתק. ולבסוף היתה היא עצמה צריכה להגיד זה אריק עשה את זה. ואמא לא רצתה להאמין. ורק אז אמרה מרים זה אריק עשה את זה. ואמא בכלל לא נזפה באריק. אבל כל הזמן כעסה עליה ורק עליה ורטנה בלי הפסק. ואחר־כך, בזמן הארוחה עם האורח, כששפכה אולי־כפית־מלח ולא יותר על הרצפה ולגמרי לא בכוונה, הכתה אותה אמא מכה חזקה על היד והיא ברחה לחדר ובכתה כמעט כל הלילה. כמה פעוט נראה כל הסכסוך הזה עכשיו. אבל רגשה זו שבאה עליה אז עודה חיה בזכרונה, ללא קשר עם עילתה. פתאום נתחוור לה מדוע נענתה אז להצעתו של שמעון. הרי זה ברור־כשמש וכיצד לא עמדה על כך מקודם? מריבות־תמיד אלו נמאסו עליה והקדרות שבבית והמחנק. היא פשוט רצתה לצאת את הבית בכל־מחיר ולאן־שיהיה. וכלום לא הטיחה בה אמא בשעת אחת המריבות כיצד היא יושבת ומתבטלת בעוד בנות אחרות בגילה כבר מזמן עוזרות בפרנסת הבית ובייחוד כשאבא איננו בחיים?! שאריק יפסיק את הלימודים וילך לעבוד? ­– חלילה וחס! היא ורק היא ושוב היא! הטינה על שמעון נתערבבה בטינה על אמא וברחמים על עצמה.

המים פכפכו בסיר המפוייח. יוספו שם בו שתי כפיות קפה.

אני מומחה להכנת קפה תורכי", אמר בגאווה, “לקפה שלי אין מתחרים”.

דיבורו עקר אותה מהרהוריה הקודרים. גאוותו היתה חמודה כל־כך. גבר זה מתנאה לפניה במשקה שהוא מכין. כמה מוזר ושונה מן המהלך הרגיל של הדברים, מחובות המטבח המוטלים עליה בתדירות מזוויעה. וכלום העלה פעם שמעון בדעתו לבשל תבשיל כלשהו – ועוד להתפאר בו לפניה! – כאשר אינו טורח מעולם לבזבז אפילו שבח קל שבקלים לתבשילים שלה?!

הניח יוספו לפניהם קפה מהביל בספלונים קטנים. הסתכלה בו כיצד הוא מבליע את ספלו־כולו בתוך כף ידו, נושף במשקה וגומע ממנו גמיעה קולנית, נושף שוב וגומע שוב. מענין מהי דעתו עליה ברגע זה. כלום אינו בז לה בגלל מה שהיא עומדת לעשות? ודאי שהוא רוצה בה, בגופה. אין ספק בדבר. מבטיו הבוערים מעל אדי הקפה מגלים הכל. אבל כלום אין איזו ברית סמוייה, הכרותה בין הגברים, שתוך כדי התחרות שביניהם והשתדלותם לחטוף זה מזה, הם שומרים איש על אשת חברו – ובכך, אולי, גם איש על אשתו – בהעניקם מנה של בוז וזלזול לזו הנענית להם?

הרגישה שמיד תשנא את עצמה. לא היה טעם להמשיך בכך. השלימה במהירות את שתיית ספלה ואמרה: “למה אנחנו מחכים עוד?” מיד נתרוממה מן הכורסה, השמיטה את חלוקו של יוספו מעל כתפיה, הסירה בזהירות את תחתוניתה והניחה אותה סדורה על גבי הכורסה, באותה שיטתיות קפדנית שנהגה בביתה, כאילו לא נשתנה דבר.

לא, לא כך תיארה לעצמה את הפעם הראשונה, שנצטיירה בדמיונה כמעט עד כי פרטים־ממש; לא כך תיארה לעצמה את סערת ההיסחפות ברגשות הפרועים, הפורקניים, המופקרים, המסתערים עליה, גוברים עליה ומשמידים בה את כוח השליטה על עצמה. הרי כך זהו כמעט ניאוף מתוך הכרה!

יוספו נראה משתומם במקצת. היה זה חלק מן המשחק, שעליו לטרוח ולהתאמץ כדי לשבור את התנגדותן, לקלוף את מעטה הצניעות המכסה עליהן מלמעלה, להשתמש לפעמים בכוח, לפעמים בתכסיסים, זולים, שקופים, שוים־לכל־נפש, ואף־על־פי־כן תכסיסים. בנשמתו הפשוטה ידע והרגיש שלפחות דבר זה הוא חב להן, שתוכלנה אחר־כך להצדיק את עצמן בנימוק שנפלו בפח, שלא היה ביכלתן לעמוד בפני האלימות הגברתנית שבו. תת הכרתית חש שכאן טמון עיקר קסמו, שדווקא בהיותו גס ובור ובלתי־מהוקצע ותוקפני, הריהו מקל עליהן את המלאכה ומשחרר אותן מסבך ההיסוסים המוסרניים. ואילו כל גבר אחר, עדין יותר, עצור יותר, בהיסוסיו שלו ובביישנותו, הכופה עליהן את הברירה בין נקיטת היזמה (על ייסורי המצפון הכרוכים בה לאחר מכן) ובין הויתור (על החרטה שבו), מביאן לידי קפאון, מפחדו של כלב השמירה החבוי בהן להשגיח על הגינותן. אצלו, אצל יוספו, יכולה כל אחת להאמין ביתר קלות שאכן נכנעה בפני הכוח הגס מחוסר ברירה ולא מקלות דעת, או ­– דבר הגרוע מכך ­– מחמת פגם במוסריותה. והנה זו דוקא עושה בעצמה את כל המלאכה. מה כוונתה בכך?

עמדה לפניו עירומה כמעט ועדיין לא עשתה תנועה אחת עצבנית או חפוזה. אולם, כשהסירה את חזייתה ושדיה גלשו מתוכה במבט בוגר ונבון, סלחני ללא חוצפה, רכים במקצת, אך שומרים עדיין על רעננותם, תקפה הפחד שוב. רעדה אחזה בכל גופה. הנה־הנהו רגע החרטה האחרון, שאחריו אין־עוד. עד עכשיו התגרתה בגורלה, בידיעה שבכל זמן היא יכולה לחזור בה. והנה, מכאן ואילך יהיה המעשה עשוי ושוב לא יחזרו הדברים לקדמותם, גם אם תבקש ותתחנן ותבכה הרבה־הרבה. התפללה תפילה חרישית שיעוף הכל וייעלם כאילו לא היה, שיהיה הכל חלום־שאיננו. רק מוצא אחד היה לה מן הפחד הזה – אל בין הזרועות הזרות, הגסות, התובעניות, שנפתחו מולה, להתכנס כולה אל תוכן, להימלט אליהן, להתמכר להן כולה־כולה, לשכוח את המעשה המביש, הטפשי, הנבזי, הנפלא הזה שהיא עושה. לקחת אותו את הגבר הילד המגודל הזה כולו־כולו אל תוכה, שיהיה כולו־כולו שלה־ורק־שלה, שיהיה לה דבר שהוא כולו־כולו שלה־ורק־שלה,

על הטפשות שבו ועל הבושה שבו ועל הנבזות שבו ועל האושר הנפלא הזה שבו.

כשנגמר הכל לא יכלה להאמין שהאושר הזה הוא כולו שלה. נדמתה כאילו מרחפת פרקדן באויר וגופה קל כל־כך ואורירי וחפשי. שוב הנה רצוייה וחשוקה ומאווה, בגלל עצמה, בגלל גופה שלה. שוב הנה יכולה לתת עצמה מתנה כרצונה. ויש מי שרוצה בה, במתנה זו, ששמח עליה. שוב נפתחו לפניה המקורות שדללו כבר, שיבשו בשגרה. נתכפרו עלבונות הלילות ללא אש, המשכבים ללא שמחה.

הגבר הזה, השוכב לידה, השואף שאיפות ארוכות מתוך הסיגריה הזולה שלו, מואר־ולא־מואר באור הפתילה העמום של תנור החימום, הגבר הזה הריהו הדבר הנפלא ביותר שקרה לה. ולוואי שיתמשך לילה זה לעולם ועד ולא יגיע עוד לסופו.

יוספו כחכח בגרונו. שלא ידבר, חשבה, שלא יגיד מילה, שלא יקלקל את הרגע הנפלא הזה, שלא ישחיתו במילים!

“הגידי”, שאל בקול צרוב משתיקות, “היית מתחתנת עם אחד כמוני?”

היתה זו הפתעה גמורה. המלים לא באו אל פיה.

“אבל… מה פתאום?” גמגמה בקושי, “מי מדבר על זה?”

“רק תגידי”, לא הרפה ממנה, “ולא חשוב מה פתאום. היית מתחתנת אתי?”

“אבל… הרי אני כבר נשואה… ויש לי משפחה… וילד”.

הרגישה מעצמה שלהתחמקות זו אין כוח־שכנוע רב.

“תגידי רק כן או לא”, המשיך ללחוץ.

לא ענתה. מדוע הוא מקלקל את הרגע הנפלא? מדוע הוא צריך להעמיס עליה את הבעיות שלו, את המכאובים שלו? כלום לא די לה בשלה? פתח את פיו לדבר שוב, אולם לפני שהספיק להגיד אפילו מילה אחת, נלחצה אליו והצמידה שפתיה לשפתיו בנשיקה ממושכת. חשה שדמיה רוגשים בה שוב בגיאות מסתערת והולכת. אולם הוא התיק את עצמו מעליה, הפנה גבו וחזר לסיגריה שלו.

העלבון היה צורב. חשה צורך לפצעו כשם שפצעה, אולם לא ידעה כיצד. שתקה. פתאום השליך מידיו את הסיגריה הבוערת בתנופת האמה. לרגע נתמשך הכתם האדמדם בחצי־קשת, עד שצנח באפלה על הרצפה.

“כמו כולן”, פתח ואמר, “בדיוק כמו כולן. במיטה אני טוב בשבילכן. לא ברחוב. מי רוצה לטייל אתי ברחוב? ­– אף אחת! שם ­– רק עם בעל ממש, לא אחד־יוספו, שומר לילה מסכן, שמי יודע מי הוא ומאיזה משפחה הוא בא ומי שמע עליו וכמה הוא מרויח בחודש ומה הוא שווה בכלל ובכלל־בכלל. זהו המזל של יוספו. תמיד יצטרך לעשות הכל בסוד גדול, להתחבא כמו גנב. שש… בשום אופן שלא תספר לאף אחד. אתה בטוח שלא ראו אותי כשבאתי הנה? זוהי בושה גדולה ללכת עם יוספו. לא, יוספו כבר לא ימצא אשה לעצמו אף פעם. תמיד ישכב עם נשים של אחרים, אפילו הטובות ביותר, אבל של אחרים. את יודעת שגם הגברת אלוני באה אלי? הה – לא ידעת?! אבל גם היא כמוך. בשבילה אני חתול מתוק, כלבלב חמוד, פרא אדם מצחיק שלה. כך היא קוראת לי? ואיך היא מתפתלת – מלאה אש. אבל להתחתן עם יוספו? – לא, חביבי, אתה צריך לדעת איפה המקום שלך. בדיוק כאן ולא במקום אחר. אני אשתו של אלוני, של ראש ועד השכונה. תחשוב יפה, ראש עץ שכמוך – ראש הועד! האם אתה יכול לבוא במקום האדון אלוני? נכון, אתה צודק, חתלתול מתוק שלי, יש דברים שבהם האדון אלוני לא יכול לבוא במקומך. אבל הרי לא תוכל לתת לי את כל הדברים שאני מקבלת אצל האדון אלוני. וחוץ מזה ­– אחרי הכל, אתה רק יוספו, רק יוספו, אתה שומע? תהיה ילד טוב, כלבלב חמוד שלי, ולא נדבר עוד על שטויות כאלו”.

ניכר שהדברים צורבים בו, שכאבם טרי וחי עמו כל הזמן. לא הרגיש כיצד דבריו חותכים בה. הרי לה. וכבר חשבה שמצאה דבר שהוא כולו שלה, כולו לעצמה. וגברת אלוני זו, מדוע היא צריכה לקחת כל דבר לעצמה? לא די לה הבית המפואר שלה? וראש הועד? מדוע היא צריכה לקחת ממנה גם את יוספו. עד לרגע זה היתה נתונה כולה בהרגשת האושר. עד לרגע זה לא חשבה אפילו אם וכיצד היא עתידה להמשיך יחסיה עם יוספו־זה. הדבר היה רחוק ממנה כמו כל העולם האחר ההוא, שמחוץ למלונה הצרה האחת; והנה גברת אלוני־זו! האם אוהב אותה יוספו? איזו מילה מוזרה לגביו – אוהב! או אולי הוא כרוך אחריה רק משום שהיא אשתו של ראש הועד, אחת מן המשפחות הטובות, ההגונות, משום שהוא רואה בה הישג שיכול להתגאות בו?

הריהי מקנאה בגברת אלוני – איזו שטות! האם אסור לו ליוספו מה שמותר לה? הבה נסתכל על הדברים בעיניים פקוחות. הרי גם היא תמשיך לשכב עם בעלה. אפשר יהיה למצוא כל מיני תירוצים, להתחמק פעם או פעמיים. אבל בסופו של דבר לא יוכלו להימנע מזה. כן, אבל זהו ענין שונה לחלוטין. אחרי הכל שמעון הוא בעלה, בעלה החוקי! ואילו יוספו – גם אתה וגם עם הגברת אלוני?! אכן, זוהי הבחנה דקה מדי, שקשה להסבירה, אבל נראה לה שיש בדבר טעם לפגם, מעין אי־מוסריות בתוך אי־מוסריות. אי אפשר לו לגבר לשמור על יחסי אהבה עם יותר מאשה אחת. יחסי אהבה להוציא יחסי־חובה. ואילו יוספו זה אין לו שום זכות לראות ביחסיו אתה או עם גברת אלוני יחסי חובה וכאן חוסר ההגינות שבכל הענין. ולכן כל השוואה בינה ובין יוספו אין לה מקום. כן, לה מותר ולו אסור. והעבירה על איסור זה היא שמקנה לה רשות מלאה ומפורשת לקנא בגברת אלוני. וחוץ מזה הלב הטיפש אינו שואל רשות. הוא מקנא וחסל.

הגשם נתחזק. דומה שיורד ברד. השגיחה ביוספו השולח מבט מתגנב כלפי השעון. הזמן שלו זוחל, כנראה, נעלבה.

“התלבשי”, הפסיק פתאום את השתיקה, לא טוב שתישארי כאן עוד זמן רב".

“מדוע?” שאלה. לא, לא תיתן לו לגרש אותה מחדרו. נתמלאה רצון להיאחז בכל מה שיש לה כאן, ולו יהיה פגום וחסר כשהנהו.

“מה יגיד בעלך?”

הבאתו של שמעון לכאן לא מצא חן בעיניה. זוהי חוצפה מצידו שהוא מזכיר לי, חשבה.

“לא איכפת לי”, התפרצו הדברים מפיה, “גם הוא בוגד בי, עם המורה הג’ינג’ית. לא איכפת לי שיידע. דווקא שיידע!”

“בכל זאת יותר טוב שתלכי עכשיו, הוא ישבור לי את הראש, אם ידע”, ניסה להתלוצץ הלצה רפה.

פתאום בא לה כעין גילוי:

“אתה מחכה עכשיו לגברת אלוני?” אמרה בתקווה נואשת שיכחיש, שיקפוץ ויישבע שאין הדבר נכון. בין כך ובין כך לא תאמין לו, אבל לפחות שיכחיש בתוקף!

“מה פתאום? מדוע את חושבת כך?”

שמה לב שאינו רוצה לומר במפורש שאינו מחכה. במקום זה הוא מציג לה שאלות ומבקש לדעת מה הביאה למחשבה כזו. הדבר ברור, ההיא עומדת להגיע הנה עוד הלילה!

“לא אלך, דווקא לא אלך!” נתעקשה והכריזה ולא איכפת לה כלל שהיא משפילה את עצמה ובלבד שתוכל להמשיך ולשהות כאן עמו, למשש את העצמות המחודדות הבולטות מתוך עורו הנוקשה, לחוש לידה את הגוף הזה, שהרווה אותה זה לא כבר עונג נפלא כזה.

“איך שאת רוצה”, השיב לה בקרירות, “אבל אל תגידי אחר־כך שלא אמרתי לך מקודם שיותר טוב יהיה אם תלכי כבר עכשיו”.

ניסתה שוב להחניק אותו בנשיקות, לעורר בו שוב את האהבה. הפנה ראשו והצית סיגריה חדשה. קר היה ואדיש. משום מה העלה בזכרונה את בעלה.

נתמלאה כעס. לבשה בגדיה ויצאה אל הלילה האפל. הגשם היה קר ונבזי. השלוליות נתאחדו לביצה גדולה, אבל שום דבר לא איכפת לה.

ד.

האם זהו מזלה הרע, הרודף אותה, הרהרה בלכתה הביתה. ראתה בחוש כיצד מתייצבים חייה השניים, התת־קרקעיים, לאחר המפנה החריף הפתאומי, ממש באותה נקודת שיווי־משקל רופף כחייה הראשונים, הגלויים לעין. הדמיון בין שניהם הוא מפליא ומרגיז כאחת. את שמעון היא מחלקת עם האחרת. גם את יוספו כך. בשני המקרים הרי היא יורדת אליו אל הגבר, הנחות ממנה. לא יוספו בלבד, גם שמעון עומד מדרגות רבות למטה ממנה – בהשכלה, במוצא, בהבנת החיים, בעמדה החברתית. כמה קשרים טובים והיכרויות, שיכלו להתפתח לידידות נאה אבדו להם בגלל שמעון! לעומת זאת – ובשני המקרים! – יש ליריבותיה יתרון עליה. אין כאן מקום לשום העמדת־פנים. אמנם יודעת היא את ערך עצמה, את משקלה הפנימי. אבל, למרבה הצער, לא אלה הם הדברים שדעת הקהל ניתנת עליהם. לעולם לא תוכל להתחרות בגברת אלוני במידת הטיפוח שהיא מטפחת את עצמה, בהידור ובצחצוח, בברק החיצוני שבה מוארת אישיותה כולה. וודאי שלא תוכל להתחרות בה בברק המואצל עליה מבעלה, ראש ועד השכונה! יוספו הוא בור מדי וגס מכדי שיוכל לנסח לעצמו את כל יתרונותיה של הגברת אלוני עליה, אך לא עד כי כך שלא יחוש בהם. אין ספק שיהיה מוכן לחלק עמה את יצועו גם בעתיד ­– בשעות שיהיה פנוי מן הגברת אלוני – אך אין גם כל ספק איזו משתיהן יעדיף. ויותר מכך. יחסיה עם יוספו מתפתחים ממש באותו כיוון שבו נתפתחו יחסיה עם שמעון, על המתח שביניהם, על התחרות הגלוייה והסמוייה, על האיבה במסתרים הנובעת ממנה. נתאוותה שיהיה לה משהו חדש, שונה לחלוטין מחיי הבית. ומה מצאה? – מהדורה חדשה, כמעט ללא תיקונים ושינויים, של חיי הבית. והבזיון? והרגשת האשמה המתלווה למעשיה? ועדיין יש הכופרים בכוחו של הגורל!

כמה פעמים חזרה בדמיונה על התמונה המפורטת של החזרה הביתה לאחר הפעם הראשונה. כיצד היא מאחרת לשוב הביתה וכיצד לשאלתו של שמעון היא עונה בפשטות מתוכננת היטב: “שכבתי עם מישהו, ומה בכך?” תשובה גלוייה, מדהימה, חצופה, תשובה שהיא נקודת־מפנה מכרעת, רבת־משמעות, בחייה. אם מותר לו – מותר גם לה. וטוב שיידע שהיא מרשה לעצמה בדיוק מה שהוא מרשה לעצמו. אחת משתיים: או שאיכפת לו או שלא איכפת לו. אם איכפת לו, יראה לאן הדברים מגיעים, יפסיק את יחסיו עם הג’ינג’ית והחיים יחזרו להיות יפים כקודם, יפים מקודם! הלוך ילכו ברחוב, חבוקי־מתניים כנאהבים צעירים. הכל יורו עליהם באצבע – ראו כמה יפים הם החיים! ואם לא איכפת לו? – לפחות תוכל גם היא ליהנות מן החיים במקצת, גם לה תהיינה פרשיות־אהבה משלה, והרפתקאות ומאהבים וכל אותם הדברים שכבר נשכחו במרוצת השנים. משום־מה נראה לה הכל תלוי לא בעצם המעשה, אלא במלים הראשונות שתוציא מפיה לכשתשוב הביתה בפעם הראשונה אחרי המקרה הראשון עם הגבר הזר. לא במלים בלבד, אלא באופן אמירתם, בהטעמתן, בנגינת הדיבור. אם ילך הכל למישרין, תכניע בבת־אחת, במעין לחש־קסמים, את גורלה ופרק־חיים חדש ייפתח לפניה.

והנה היא חוזרת הביתה. והדבר קרה. ומוזר, ששום דבר לא איכפת לה ושוב אינה רוצה לומר כלום. מוטב שלא ישאל אפילו היכן היתה. ואם ישאל? צמרמורת עבר בגופה למחשבה זו. מובן מאליו, שאין להעלות על הדעת את סיפור האמת. אולם איזה תירוץ תוכל להמציא? איזה ביקור־דחוף תוכל לבדות ­– ועוד בליל־סופה כזה?! ואם יחשוד בה וילך לחקור? כמה נורא הדבר. איזה שגעון היה זה!

פשפשה בחשכה בארנק והעלתה את המפתח. ידיה רעדו. בצעדים זהירים גיששה לאורך קיר המסדרון מבלי להעלות אור. המים שקשקו בנעליה. קול נשימתו הקצוב של רוני נשמע מחדרו. חדרם היה ריק. אולי הוא במטבח? הטתה אזנה לשמוע קול רחש. אין קול. טפפה על בהונותיה כלפי המטבח. הגיעה עד הדלת ונשתהתה. כעת, כשתפתח דלת זו תיווכח ששמעון לא חזר עדיין. לא רצתה להחיש את בוא הוודאות. מאוחר. שעת־חצות עברה כבר. המבוכה נעשתה כעס. הפעם יהיה הדבר. כאן תשב ותחכה לשובו ואז תציג לפניו את השאלה: או ­– או. כך זה לא יוכל להימשך. ואת רוני לא תסכים לתת לו בשום פנים, גם אם תצטרך ללכת לבית המשפט. שיהיה בזיון פומבי, אבל רוני יהיה שלה. ולו אסור יהיה לראותו אפילו! יש חוק בארץ הזו, אבות המתנהגים כך אין להם זכות להיות אבות לבנים.

ישבה בכורסה וחכתה. מחוגי השעון היו איטיים עד לזוועה. הנמנומים שירדו עליה – כבדים, מבוהלים, עמוסי־סיוטים. לא השגיחה כמה זמן ישבה כך. פתאום שמעה קול נקישה. בבת־אחת נתעוררה מתנומתה ומיהרה לפתוח את הדלת. גערתה קפאה על שפתיה. היה זה אלוני. דבריו היו בהולים ופרצו בטרם הספיקה לתמוה מהו עושה כאן בשעת לילה כזו:

“העירי מהר את שמעון ושלחי אותו מיד לבית הספר”.

“מה יש? מה קרה?”

“אבל מיד”, פסק בנעימה של מי שדברים רבים וחשובים תלויים בכל רגע שלו והוא רשאי להתרעם שמבזבזים את זמנו על הסברים מיותרים.

“אבל מה קרה?”

“גיוס מלא של כל הגברים. הנהר עלה על גדותיו וגם הואדי. אנחנו מנותקים ויש חשש שחומת המגן תתמוטט. כולם יוצאים להגביה את החומה. תאמרי לו שימהר, לא נשאר לנו עוד זמן רב”.

פתאום נתחדשה בה ההכרה ששמעון איננו בבית.

“טוב, אעיר אותו”, אמרה בשפה רפה. אלא מה, שתלך לספר לו מדוע לא חזר שמעון הביתה? קול צעדיו המתרחקים של אלוני נבלע בהמולת הגשם. פתאום הבחינה ברעש אחר, עמום, כקול רעם מתמשך. מיד עמדה על טיבו ­– היה זה קול המון המים בנהר.

ובכן, זהו־זה. שמעון כבר לא יחזור הלילה, אם הגשר מוצף. הידיעה ששוב אינה צריכה לחכות נסכה בה מעין הרגעה, מלווה ברפיון חושים. כעת תוכל לשכב לישון, לישון ולא לחשוב על שום דבר ולא לעשות מאומה. נכנסה לחדר השינה, פשטה בגדיה ומיד נפלה עליה תרדמה עמוקה.

לא ידעה כמה שעות טרופות, רדופות ביעותי־חלומות, ישנה, עד שנתעוררה לפתע בהרגשה מבשרת־רעות. החלונות היו כבר אפורים. הגשם קלח עדיין בקילוחים עזים. ירדה מן המיטה לראות אם רוני מכוסה היטב מפני צינת הבוקר המוקדמת. פתאום השגיחה שרגליה עומדות בשלולית מים.

בבת־אחת נתחוור לה המצב. הנהר עלה על גדותיו. המים מציפים את השכונה. כבר אירע לפני כמה שנים שהמים נתרוממו עד ספי החלונות. כל מאורעות הלילה נתנדפו. נשאר לה רק ציווי אחד: להימלט! לחפש מקלט במקום גבוה, מוגן מפני המים! אבל היכן? בקומה השנייה של בית הספר? – רחוק מדי. אצל יוספו? – ללא התרגשות יתרה שקלה אפשרות זו. לא רצוי, מכל הבחינות לא רצוי. נותרה עוד הקומה השנייה של ביתו של אלוני. סנוב זה אינו אוהב מבקרים בביתו. אבל אין ברירה. נזכרה באשתו ובסודן המשותף. מוטב שלא תצטרך לדבר אבל אין ברירה.

חטפה ולבשה את שמלתה. נתעטפה במעיל החורף. הוציאה את רוני ממיטתו, כסתה אותו היטב בשמיכת צמר עבה ומיהרה כלפי הדלת. הדלת, ספוגת המים, נשמעה לה בקושי. עמד בה רצון לבכות. אפילו העצמים הדוממים כאילו מתאכזרים לה. והגשם הארור הזה הנמשך ללא ויתור, בהצלפות־קרח חסרות־רגשֱֱ! ֱסוככה בידיה על ראש הילד והעיזה קדימה אל ביתו של אלוני. החצרות, השבילים, המדרכות – הכל היה מוצף מי ברכיים. אין טעם לחפש מעברים נוחים. העיקר שתגיע לביתו של אלוני.

לחצה בכפתור הפעמון. מחמת הרעש לא שמעה את הצלצול. סבלנותה נתקצרה. רוח קרה צננה את רגליה מתחת לשמלתה. חבטה באגרופה חבטות רמות על גבי הדלת. כלום אינם חושבים לצאת ולפתוח לה? האם יניחו לה לעמוד כאן בגשם? חבטותיה נתגברו, אולם איש לא ענה. פרצה בבכי. ומה תעשה עתה? לבסוף פקעה סבלנותה. תפסה בידיה את ידית הדלת ונענעה בה בכוח. פתאום נפתחה הדלת. הבית לא היה נעול.

עמדה בפתח וקראה בקול. איש לא נענה מתוך הבית. הדממה הטילה עליה אימה. נסתה להפיגה בקריאות. עדיין לא ניעור איש. המים כיסו את הרצפה. לא היה טעם לעמוד כאן בקומה הראשונה. גיששה לאורך הקירות ומצאה את מקום כפתור החשמל, העלתה אור ועלתה במדרגות. בקומה השנייה היה מסדרון צר ובו שלוש דלתות. מימיה לא היתה בחלק זה של בית אלוני. פתחה אחת הדלתות. היה זה חדר האמבטיה. קראה שוב בקול – ללא מענה. פתחה דלת שנייה. היתה שם מיטה אחת, לא גדולה, ארון בגדים ושולחן עבודה. המיטה היתה ריקה. בגדי גברים שעליה העידו כי זוהי מיטתו של אלוני עצמו. נראה שאשתו ישנה בחדר לחוד, עבר בה הרהור, שלא יכלה להתחמק ממנו. דפקה בכוח בדלת המוליכה לחדר הסמוך. גם משם לא ענה איש. פתחה את הדלת. גם חדר זה היה ריק. ובכן, היא עדיין אצל יוספו, עלתה בה מחשבת־התגרות. לא ידעה אם לכעוס או לקנא או ללעוג או השד־יודע־מה, אולם מצבה השכיחה מיד את הריגשה שנתעוררה בה. מצאה שמיכה יבשה, עטפה בה את רוני והשכיבה אותו במיטתה של הגברת אלוני. בין כך ובין כך לא תחזור עכשיו. מארון הבגדים הוציאה חלוק ולבשה אותו במקום מעילה ספוג המים. כעת יכלה להתפנות לחליצת נעליה וגרביה.

פתאום נפתחה דלת הבית. רגלי גבר כבדות עלו במדרגת. נבהלה מפני המעשה שעשתה בחדרה לרשות שאינה שלה. מן החדר הסמוך נשמע קולו של אלוני: “את כאן, הלה?” הדם פרץ אל פניה. ומה תעשה עכשיו? הרגישה שאלם אוחז בגרונה ואינה יכולה להוציא הגה מפיה. אלוני נתכעס, כנראה:

“את יכולה לענות כשאני שואל ואתך”.

עכשיו גם השתיקה נעשתה נוראה מן הדיבור. פתחה לרווחה את הדלת אל חדרו ועמדה לפניו.

“מה ­– את ­– עושה ­– כאן?” ניכר שהמילים באות אל פיו בקושי רב. “איך הגעת הנה?”

“השטפון”, אמרה ונשתתקה.

“אז מה את רוצה ממני פה?” שאל בגסות.

“לא היה לי מקום אחר לברוח”, המשיכה כמצטדקת.

“יכולת ללכת לבית הספר, כמו כולם”, התרעם.

“היה רחוק. לא יכולתי לקחת את רוני על הידיים עד שם”.

“ואיפה שמעון?”

“איננו בבית. נסע לקרובים ולא הספיק לחזור”, שקרה.

“אבל מי הרשה לך להיכנס הנה. באיזו רשות את נכנסת לבתים של זרים?”

“לא היתה לי ברירה. תבין, אדון אלוני, לא היתה לי ברירה”.

“אז לכי מפה עכשיו!”

“אבל לאן? אינני יכולה לצאת מפה עכשיו”.

“לכי לבית הספר, לשם ברחו כולם, ברחו כמו זבובים, כשרק התחילו המים להשתפך מעל לקיר”, דיבר לעצמו יותר משהיה מפנה דבריו אליה, “פחדנים! החצי לא באו בכלל. שמישהו אחר יעמוד בשבילם בתוך המים, למלא שקים בבוץ בשביל להגביה את קיר המגן. מישהו אחר צריך תמיד לדאוג להם ולעשות כל דבר במקומם, רק כדי שיוכלו אחר כך להתלונן ולבוא בטענות. כולכם כאלה, פחדנים ומשתמטים. גם אלה שבאו ידעו רק לבכות ולהתלונן. קר להם. רטוב להם. ואיפה הכלים, מדוע לא דאגו להכין להם כלים? ואם לא הכינו כלים אנחנו לא מחוייבים לעבוד. ובכלל חבל על העבודה, ממילא לא יחזיק הקיר מעמד. ואת הכל אני צריך לסבול בגשם האיום הזה ובמים עד הברכיים. וכך הם ברחו הביתה אחד אחד והשאירו אותי שם לבדי. עוד אפשר היה לעשות משהו, אבל עכשיו כבר מאוחר, עכשיו, אחרי שהמים עברו מעל הקיר יתמוטט הקיר כולו. תראי, המים עוד יכסו את כל השכונה. אבל אין דבר, זה יהיה העונש, זה יהיה העונש בשביל כולכם!”

מימיה לא החליפה עמו יותר ממספר מלי־אקראי. והנה הוא עומד ושופך לפניה את לבו. לפעמים אדם מרגיש צורך בדיבור ולא איכפת לו מי עומד לפניו. מילא, לא איכפת גם לה, אילולא נעימת ההאשמה הכללית, העקרונית, הגורמת לה להרגיש עצמה אשמה בכל מה שהתרחש. פתאום, כאילו דברה מישהי אחרת השוכנת בתוכה, שמעה עצמה אומרת לו בקול יבש:

“אני צריכה זוג נעליים יבשות. הבא לי איזה זוג נעליים של אשתך”.

מניין באה לה חוצפה זו, תמהה היא עצמה.

“איך באת הנה בלי רשות?” התעורר מן ההשפעה שהשרו מליו שלו על עצמו.

“לא היה כאן מי שירשה לי. ובכלל, אל תדבר אתי עכשיו על רשות”, אמרה בקול קשוח, זר לה עצמה, “אני במקומך הייתי שותקת בכלל”.

הרגישה בחוש שעכשיו, כשיודעת סודות, יש בידה כוח עליון עליו. עייפה, מדוכדכת וטרופה היתה מכדי לנהוג עמו בעדינות, לא היו בה רחמים עליו. גם לה נתאכזרו החיים.

“יש זוג נעלי בית בארון”, אמר בקול חלוש, “את יכולה לקחת לך”.

חזרה ונכנסה לחדר אשתו. רוני ישן על גבי המיטה בנשימות קצובות. סגרה אחריה את הדלת והתכוננה לשכב לידו, אולי יעלה בידה לנמנם קצת.

בדלת הכניסה נשמעו בבירור, מבעד להמולת הנהר והגשם, דפיקות־יד. אלוני ניגש לחלון, פתחו וקרא החוצה בקול: “מי שם?”

“פתח לנו”, ענה קול מלמטה, “אנחנו עומדים בתוך המים”. “מי אתם?”

“שכנים. המים נכנסו אל תוך הבית. פתח לנו, אנחנו רטובים לגמרי מן הגשם”.

“לכו לבית הספר, כולם הלכו לשם”, דחה אותם.

“אי אפשר”, קרא הקול מבחוץ, “לא נגיע עם הילד”.

“הבית שלי איננו בית ציבורי. אין פה מקום בשבילכם, אמרתי לכם כבר שאתם יכולים ללכת לבית הספר”.

הרגישה שדמיה רותחים בה. לא יכלה לשלוט עוד בעצמה, פתחה את הדלת לחדרו וגערה בו: “פתח להם, נבזה, אתה לא רואה שהם עומדים בגשם?!”

“אמרתי כבר שפה לא בית ציבורי. די לי שאת פרצת הנה בלי רשות”.

“פתח להם, או שאני יורדת לפתוח”.

“שבי כאן ואל תתערבי במה שאיננו שייך לך”, הרים עליה את קולו.

“אם לא תפתח להם אני מספרת להם איפה אשתך!”

“מה את מפטפטת”, נתכעס, “מה אתם כולכם רוצים ממני?!”

“אני הולכת לספר להם”, פנתה אל החלון.

“טוב, אני יורד לפתוח, אבל…”

“אבל מה?”

“בתנאי אחד…”

“הגד כבר, איזה תנאי?”

“שהדלת הזאת תהיה סגורה כל הזמן”.

סגרה את הדלת לחדר אשתו. “היא תהיה סגורה, אם אתה רוצה”.

“לא, אבל…” שוב הפסיק את דבריו.

“מה עוד אתה רוצה?”

“תוציאי אותו משם”, הורה בידו על חדר אשתו.

הרגישה שהפעם היא חייבת לו ויתור זה. כיוון שנעשתה בעל־כרחה שותפת־לסודו הריהי חייבת למלא את משאלותיו, או שתהיה מוכנה לשברו כליל. דרך־ביניים אין לה.

נטלה בזרועותיה את רוני, העבירה אותו לחדרו של אלוני, השכיבה אותו על המיטה וסגרה אחריה את הדלת לחדר הסמוך. אלוני ירד והעלה עמו משפחת־שכנים. מראם עורר חמלה. דמעות עלו בגרונה. ילדם הקטן, שנישא על ידי אמו, בכה ללא הפוגות.

“תצטרכו להסתדר כאן”, אמר אלוני. “אשתי מרגישה לא טוב' הממ… היא חולה. אי אפשר להיכנס לחדר שלה”.

דומה שסבור, אם ירבה במלים יחזק השקר את אחיזתו במציאות. לא הוציאה הגה מפיה להכחיש את דבריו. ישקר לו אם איננו מתבייש מפניה ואם נוח לו בכך.

“אולי יש משהו חם בשביל הילד?” שאלה האם.

שום דבר", השיב אלוני, “המטבח למטה ושם הכל מוצף מים”.

“לפחות איזו שמיכה חמה?”

אלוני משך בכתפיו. כמעט שפתחה פיה לומר משהו, אך נמלכה בדעתה. משכה את שולי השמיכה שכיסתה על רוני והורתה לה להשכיב את ילדה לצידו. כיסו את שני הילדים בשמיכה וישבו לחכות לבוקר.

ה.

תוך זמן קצר נוספו שתי משפחות לחבורה. עתה היו בחדר הקטן שמונה מבוגרים וכמה ילדים. ההמולה נעשתה כבדה מנשוא. ילדים צווחו. אמהות התייפחו. אבות גערו. הקור היה איום. והגשם תפף על החלונות בלי הרף.

תחילה מצאו לעצמם נושא לויכוח בדבר חוזקה של חומת המגן העשוייה שקי חול. היה מי שסבר שרק עודף המיים, המשתפך מעל הקיר, מציף את השכונה. לעומתו טענו אחרים שמשעולים המים מעל החומה, הם עתידים למסמס את שקי החול ולחתור בהם עד שייבעה פרץ רחב שיביא לידי התמוטטותה הגמורה של החומה. כל צד הביא ראייות ועובדות לחיזוק דעתו ואילו לדעת הצד השני התייחס בזלזול גמור, המגיע עד כדי איבה ממש.

מכאן עברו במישרין לשאלת גבהה של קרקע שכונת סולומון ביחס לפני המים בנהר בימים כתיקונם. היו שטענו שכל ימות השנה נזקקת השכונה להגנת החומה ואילולא היא היו מי הנהר מציפים את הקרקע הנמוכה. דעת האחרים היתה שרק בימות החורף, עם זרימת המים מן ההרים מגיעים פני המים בנהר לגובה שיש בו כדי לסכן את השכונה. שאלה זו גררה אחריה ויכוח בדבר הכמות הרגילה של מי הגשמים, היורדת שנה־שנה, ומאיזו מכסה והלאה יכולה השנה להיחשב שנה גשומה מן הרגיל.

וכך היו נאחזים בכל שאלה קלה וחמורה ומתווכים זה עם זה בלהט, הגובר והולך דווקא ככל שיודעים שאין בידיהם להשפיע על הדברים לכאן או לכאן ועיקרו של הויכוח סרק. כשעמד הבוקר במילואו שאל מישהו: “למה מחכים עוד?”.

“יבואו בסירות לקחת אותנו,” סבר מישהו, ספק־משאלה ספק־לגלוג.

“אתה מצחיק. אנחנו יכולים לחכות כך עד שיבוא המשיח. צריך לטלפן למכבי האש”.

“מה יש, אין להם מספיק מים משלהם?”

“חה־חה־חה, אתה מדגדג אותי”.

“בכל זאת צריך לטלפן ולהודיע”, חזר המציע על הצעתו.

“כבר טלפנו והודיעו, הנח את הדאגה לאחרים”.

“איך טלפנו, חכם בלילה. המפתח אצל הרוקח. הוא יודע איפה לגור. בית המרקחת בסלומון והוא בתל־אביב”.

“אלא מה, לשכב בחוֹר הזה מתוך סולידריות עם הקליינטים?”

“זהו הדבר, כשבמקום כזה יש רק טלפון אחד וגם הוא סגור בלילה. ומה יהיה אם יקרה אסון?”

“ומה שקרה עכשיו איננו די אסון בשבילך?”“פנינו כבר כמה פעמים לשר הדואר”, חזרה אליו עסקניותו של אלוני, “אבל שום דבר לא עזר לנו”.

“הועד הזה איננו עושה כלום. אפילו טלפון ציבורי אחד לא יכול לסדר לשכונה”.

“עשינו כל מה שיכולנו”, התגונן אלוני.

“בלי תירוצים, כל הענינים של השכונה נראים כך, כאשר אתם מטפלים בהם”.

“נראה אותך בועד, מה תעשה אתה!”

“כשהוא יהיה בועד לא ירד גשם”.

“חה־חה־חה, אתה מדגדג אותי”.

“אז מי בכל זאת ילך לטלפון?”

“שמע, בן־אדם. אמרו לך שבית המרקחת סגור”.

“אפשר לפרוץ חלון. לא נשב פה ונחכה סתם־ככה”.

“אתה מדבר שטויות”.

“בהחלטֱֱ! ֱשידע, שאם איננו גר כאן, הוא צריך להשאיר אצל מישהו את המפתח. אי אפשר להניח שכונה כזו בלי טלפון”.

“נכון, זהו רעיון!” הסכימו אחרים עם הדובר. “מי ילך?”

איש לא התנדב.

“מי שהציע, ילך”, אמר מישהו.

“לא, ילך אלוני”, טען המציע, “הוא ראש הועד, זהו תפקידו”.

“אני… אני לא יכול”, גמגם אלוני, “אשתי חולה. אני לא יכול לעזוב אותה, אני צריך לטפל בה”.

לפחות, שיתבייש מפני, חשבה.

“נפיל גורל”, הציע מישהו.

חמתו של בעל הרעיון נתעוררה: “טוב. אם אתם פחדנים כאלה, אני הולך!” בחטיפה ירד מעל המדרגות. הכעס נתן בו אומץ לצעוד הישר אל תוך המים.

חזר כעבור דקות מספר. “אי אפשר אפילו לחצות את השדרה. המים מגיעים עד למעלה מן המתניים”.

“תן לו משהו ללבוש, אלוני”, אמרה, “אינך רואה שהוא רועד כולו מקור?!”

אלוני נכנס אל חדר האמבטיה והביא לו משם חלוק ישן וזוג מכנסיים.

“ומה יהיה עם הטלפון”, חזר מישהו ושאל, “אולי נחכה עד שקיר המגן יתמוטט כולו והבתים יהיו מוצפים עד הגגות?”

הויכוח על קיר המגן חזר ופרץ מחדש, עד שהציע מישהו: “אולי אפשר להגיע עד הבורסקאות ולטלפן משם?”

“אתה חושב שביום כזה הגיע מישהו לעבודה? ואיך עבר את הגשר?”

“אצל יוספו יש קו טלפון, אפשר לטלפן מהשער?”

“נניח. ואיך תגיע לשם?”

“השאלה היא רק להגיע עד הגדר. שם ישנה סוללה ואפשר ללכת לארכה”.

“תלכו, אם אתם רוצים”, פסק זה שניסה להגיע לבית המרקחת, “אני את שלי כבר עשיתי”.

התבוננה בפניו של אלוני. האם הוא יודע שאשתו אצל יוספו, או לא? התנסה לבחון אותו? “לך אל יוספו, אלוני”, אמרה, וקרא משם לעזרה". לא השגיחה בשום שינוי בתווי־פניו.

“לא צריך, כלומר, אי אפשר יהיה להגיע”.

“נסה, אולי תוכל”.

“לא, אי־אפשר להגיע”.

“טוב, ילך מישהו אחר, אם לא תלך אתה”, ניסתה להגניב לקולה נעימת אזהרה. לפי תגובתו תראה אם הוא יודע.

“איש שלא ילך”, אמר כאילו בשוויון־נפש.

“ואם יימצא מישהו?” לא הרפתה ממנו.

מה אתם רוצים ממני?!" התפרץ אלוני, “אלך, אם אתם רוצים, אבל אתם תהיו אחראים אם יקרה לי משהו. לא איכפת לכם מה שיקרה לי, העיקר שאת השגעונות שלכם אמלא, טוב, יהיה כך”.

העלה על כתפיו מעיל גשם וירד אל הרחוב המוצף מים. מבעד לחלון נראה מגשש דרכו אל גדר הבטון של בתי הבורסקי, מועד בבוץ וקם, מועד וקם. כל העיניים נתרכזו בו חוץ מעיניה שלה. קודם לכן חשה שעליה להיפרע ממנו. לא ידעה בבירור על שום מה. ייתכן משום שהוא בעלה של אשתו. או אולי משום, שבהיותו מה שהוא עשה את אשתו מה שהיא, כלומר, כל אלה הם תירוצים דחוקים. אולם אותו צורך נקמה עמד בה בחומרתו. עכשיו, כשניתנה נקמתה בידה, נראה לה עצם הענין דל־חשיבות כל־כך והיא עצמה קטנה כל־כך, עד שנכמרו רחמיה עליו ועל בני האדם כולם, שקטנים כל־כך. לו רק יכלה לשכוח. לשכוח את הלילה הזה כולו, למן הויכוח הנואל ההוא עם שמעון ועד למעשה האכזריות שעשתה זה עתה. אילו רק יכלה למחקו לא רק מזכרונה ולא רק מזכרונם של האחרים, אלא לעקרו משרשו כליל, לגרום לו שיהיה כלא היה, לאסוף מחדש את כל קורי המעשים והאירועים ולהתיר אותם זה מזה. טוב שאין לראות מכאן את הכניסה למלונתו של יוספו עצמה. שאילמלי כן, אילו יכלה לראות מכאן בעיניה את מקום פגישתם של יוספו ושל אלוני היה דבר־מה איום ומחריד מתארע, מעין התפוצצות בתוכה ומסביבה, שאחריה אין־עוד והיא סוף־כל־דבר.

כמדומה שחטפתה תנומה. כשפקחה את עיניה היה שם אלוני, רטוב ומגואל בבוץ. לא העזה להביט ישר בעיניו, ניסתה להסתכל בו מזוויות עיניה, לעמוד מהתנהגותו על מה שנתחולל זה לא כבר. לאכזבתה נראה אדיש, בלתי רגוש לחלוטין. סבר העסקנות חזר לפניו ועמו הכרת היתרון שיש לכל העוסק בצרכי ציבור.

“המצב רע”, אמר, “מטעם מכבי האש הבטיחו לנסות לשלוח מכונית. אולם, אם תשאלו אותי, אינני חושב שיצליחו להגיע. הגשר שקוע עמוק מתחת למים. יהיה זה נס, אם בכלל נשאר שלם. על גישה בסירות אין מה לדבר, כל זמן שזרם המים חזק כל־כך. ייתכן שיהיה אפילו צורך להצניח אלינו מצרכי מזון ממטוס, אם יימשך השטפון”.

נראה נכון לענות לשואלים בפרטי־פרטים, כמעט בהנאה. כאן, במרכז המעגל, הרגיש עצמו במקום חייותו. אל־אלהים, הרהרה, האם איש זה חסר לב?

טוב, לפחות, שבינתיים פסק הגשם.

ו.

שעות הבוקר עברו בתהלוכה איטית. הניתוק היה ודאי. בתי השכונה עמדו במים עד סיפי חלונותיהם. מכונית מכבי האש לא הצליחה אפילו לקרב אל הגשר. מרחק מה לפניו שקעה במים ומנועה כבה. כחצי־שעה לאחר מכן הגיע רכב־גרר ומשכה משם בכבל־פלדה. כעת לא היה אפילו דבר שיחכו לו. תחילה ישבו וספרו בדיחות מפולפלות. באו בריב עם אמהותיהם של הילדים המבוגרים יותר. אי־משם פשפשו ומצאו חפיסת קלפים ונתבדלה מתוכם חבורה למשחק פוקר. שניים מקטני הילדים באו בריב על סכין נייר, ששמשה להם כצעצוע. האמהות נסחפו אף הן לתוך המריבה. שתיהן נתכעסו על בעליהן שסרבו להתפנות ממשחקם ולשתף עצמם במריבתן. לעומת זאת תכפו המריבות בין המשחקים לבין עצמם. כסף לא היה בידם. רכושם הוצף במים. איש מהם לא ידע, אם יעלה בידו להציל משהו. שוב לא היה בידם דבר־ערך להפסידו בקלפים. ואף־על־פי־כן, עלו זה על זה בסכום ההימורים, משכו זה את זה להניח כספם על חמישית־קלפים³ סמויה מן העין, על סמך ניחוש, רמז, מצמוץ עין או העוויות אצבע. איש מהם לא וויתר ליריבו אפילו כמלוא הנימה. כל אחד מהם נסתכל בתורו אל חמישית־הקלפים שהונחה לפניו, בלב מלא תקווה ופחד. כל עולמם שלהם היה מונח לפניהם על השולחן וילך השטפון לכל הרוחות!

וכך, בטשטוש מושגי הזמן, באה שעת הצהריים. הרעב הציק להם. מישהו ירד למטבח והציל מן השטפון כמה קופסאות שימורים. לפתן שזיפים, אפונה, דגים משומרים. אחת הנשים חילקה את המנות. הכל פזלו למנות האחרים, לבדוק אם לא נתקפח חלקם. פעוט הילדים סירב לאכול את שלו. בקשה אמו לכפותו לכך. צרח בקול. נתכעסו אחרים עליו ועל אמו, מדוע הוא מפריע את המנוחה. מישהו השיא לה עצה איך להביאו לידי אכילה. חזרה והטיחה כנגדו שיעסוק בעסקיו ולא ילמד אחרים. הגביר הפעוט את צווחותיו. שאלה האם רשות להכניסו לחדר הסמוך עד שיירגע. קפץ אלוני בבהלה ­– לא, בשום פנים, אשתו שם ואינה מרגישה עצמה בטוב. גבר רוגזה של האם ­– כאן סובלים כולם וזה דורש לאשתו דווקא חדר לחוד.

לא איכפת לו שיחשבוהו צר עין ונבזה, ובלבד שלא יתגלה סודו, חשבה שושנה. פתאום ניעור בה מחדש רגש המשטמה. נתאוותה לפגוע בו, להכאיב לו כהלכה. פתאום הרגישה ששוב אינה יכולה לעצור בעד עצמה והמלים פורצות ועולות מתוכה:

“רוצים אתם לדעת מדוע הוא מתאכזר כל־כך?” קולה נשמע לה כקול אדם זר, “מפני שאשתו איננה כאן בבית והוא אינו רוצה שנדע”.

“אל תדברי שטויות”, קרא אלוני בכעס, “את שקרנית!”

שם הגנאי הגביר את חמתה. “רוצים אתם לראות?!” קראה בהתרגשות. לא הספיק לעצור בעדה וכבר פרצה כלפי הדלת המוליכה לחדר השינה של אשתו. החדר היה ריק.

“אז מה יש?” גמגם, "מה את רוצה להראות בזה? אז היא איננה בבית. נסעה לבקר את אחותה בירושלים ולא חזרה עדיין. אז מה זה איכפת לך ומדוע זה צריך לענין אותך? “מדוע סיפרת שהיא חולה ושוכבת כאן בחדר השני? מדוע הכרחת את כולנו להצטופף כאן בחדר אחד, כאשר החדר השני עומד ריק? מדוע לא הרשית לה להיכנס לשם עם הילד שלה, כדי שתוכל להאכיל אותו בשקט? הה, מדוע?”

“לא רציתי, יפה? ובכן, מה זה ענינך? מדוע את דוחפת את האף שלך לענינים של אחרים?”

אבדה את השליטה על עצמה. “הוא שקרן!” ראה כמעט בצווחה. “הוא משקר. אבל לי לא איכפת. אגיד להם איפה אשתו עכשיו. היא אצל⁴ יוספו, המאהב שלה. מאין אני יודעת? יוספו עצמו סיפר לי שתדעו, לא איכפת לי שתדעו הכל. לא איכפת לי אפילו שתדעו שבעלי נמצא עכשיו אצל הג’ינג’ית שלו, כן, זו המורה שלנו. הוא בוגד בי ואני בוגדת בו”, צחקה צחוק היסטרי, “כולנו בוגדים, אבל אתם שקרנים, שקרנים וצבועים ופחדנים. ולי ­– לי כבר לא איכפת ואני יכולה לספר הכל. ספרו הכל, אני אומרת לכם, דברו, הגידו את האמת והפסיקו לשקר. יהיה לכם טוב יותר, אני אומרת לכם, טוב יותר. אני אומרת לכם, טוב יותר. אתם שומעים? טוב…” פרצה ביבבה מקוטעת. רוני פרץ אף הוא בבכי למראה אמו.

איש לא העז לפצות פה. איש לא העז להיכנס אל החדר הסמוך. הכל הרגישו שכל מילה לא תהיה במקומה, תצרום את האוזן. מראהו של רוני הבוכה החזיר לה את חושיה. נטלה את ראשו ואמצה אותו אל חזה, בנסיון־שוא להרגיעו, כשהיא ממלמלת: זה לא כלום, רוני שלי, זה לא כלום, אמא רק סתם־ככה, זה לא כלום.

הגשם נתחדש. ברקים ורעמים. באלהים, אמר מישהו פתאום, הקיר עוד יפול היום כולו וכולנו כאן נלך לעזאזאל. איש לא ענה, איש לא היה מוכן לחדש את הויכוח. אלוני ישב ונעץ מבטו במים הדלוחים. מוטב לא לחשוב על שום דבר. פתאום ניגש ואמר: “בואי אתי לרגע לחדר השני”.

פחד תקפה. מה הוא רוצה לעשות? רצתה לסרב, אולם משום־מה נתרוממה בכל־זאת ממקומה והלכה אחריו לחדר אשתו. סגר אחריו את הדלת ונתקרב אליה. עכשיו מה יעשה? שמא הוא רוצה להרגה? הדם פרץ לראשה ­– לצעוק, לקרוא לעזרה? אולם גרונה נאלם.

“מדוע עשית את זה?” שאל.

שאלתו הלמה על ראשה כפטיש. היתה מוכנה לה ואף על פי כן הפתיעתה.

“לא יכולתי לסבול יותר”, השיבה.

“מה לא יכולת לסבול, הסבירי לי?”

“את השקרים שלך לא יכולתי לסבול”.

“איזה שקרים, למה את מתכוונת?”

לרגע חלף בה הרהור: אל־אלהים, מה אעשה אם אני טועה?

הרי זו איום! ותוך כדי כך: לכל הרוחות, מי זה שלח אותי להתערב בענינים שלו, האם אין לי די צרות משלי? ומשאלה: אמא, שיניח לי, שיניח לי ולא יוסיף לחקור, לקדוח בשאלותיו.

“איזה שקרים, אני שואל”, חזר על שאלתו.

“אתה יודע היטב למה אני מתכוונת”, השתדלה להעלות נימה של איום בדיבורה, אולי ירפה ממנה.

“אני רוצה לדעת בדיוק למה את מתכוונת”.

“אמרתי לך כבר, שלא יכולתי לסבול את השקרים שלך” – הנה יקבל הכל ישר בפרצוף, אם דווקא לזה הוא משתוקק – “אתה אידיוט! מדוע אתה שותק לה? מדוע אתה סובל מצב כזה? מדעו אינך עושה משהו? כל מה שאיכפת לך, שאחרים לא ידעו. זה שאשתך בוגדת בך עם יוספו, זה לא איכפת לך ­– העיקר שלא ידעו בקהל!”

“את שקרנית!” התפרץ, " זוהי סתם עלילה! שקר גמור ומוחלט! אינני יודע מי הכניס בך רעיון משונה כזה".

“זהו בדיוק, זה מה שנמאס לי – השקרים האלה!” הרעיון שהיא מדברת בשם איזו תכונה כללית, בלתי־אישית, אל הימנעות מדבר־שקר, של אמירת־אמת־בכל־מחיר, ולו גם מתוך התגברות על רגש הבושה ואי הנוחות, ולו גם מתוך סיכון עצמי – רעיון זה נסך בה הרגשה של צדקות, ששום דבר אינו אסור עליה. “מה שנמאס עלי היא הנכונות הזו שלך לספוג בזיונות ולא להגיב. איך הלכת אליו, אל יוספו, תולעת שכמוך, כשידעת שאשתך נמצאת שם?! אתה מחפה עליה, נדמה לך, מדוע? מתוך אהבה אליה? –שקר! אתה מחפה עליה מתוך פחד מפני הרכילות. אתה מפחד שיראו עליך באצבע ויאמרו – זהו אלוני שאשתו בוגדת בו עם יוספו. אתה מרחם על עצמך, חבל לך על עצמך. חבל לך גם על הקריירה המפוארת שלך, ראש הועד של שכונת סלומון! אולי תגיע פעם עד העיריה. לא נעים יהיה אם יעשו אותך לצחוק. אולי תגיד שאינני צודקת?! לאולי לא זוהי הסיבה? לא איכפת לך כמה רקוב התפוח בפנים, העיקר שיהיה מכוסה בקליפה מבריקה”.

תוך כדי דיבורה תמהה מניין לה כל זאת, מהיכן באה לה הידיעה. מימיה לא הקדישה לאלוני זה תשומת־לב כלשהי, מעולם לא נתנה עליו את הדעת, אלא באקראי, בשיחה חולפת. ופתאום הריהו לפניה כספר הפתוח. ולא עוד, אלא שהיא רצה בו בקריאתה. הרי אין כל ספק שדברים אלה שהטיחה בפניו זה עכשיו, הינם אמת לאמיתה, בכל מאת אחוזיהם! ואולי בעצם אין זו אלא קנאה, שהיא מקנאת בגלל יוספו באשתו של אלוני ונמצאה לה דרך להתנקם דווקא בו? הרעיון חלף בה כמדקרת־חרב. מיהרה לנפנף אותו מעליה. שטויות, לא ייתכן! יוספו זה חשוב עכשיו בעיניה כקליפת־השום. אף על פי כן סירב רעיון זה להניח לה, עד שנתביישה בפני עצמה.

“אלה הם דברים איומים, שאת אומרת. דברים איומים. אינני מבין איך את יכולה להגיד דברים כאלה”.

היתה לו אסירת תודה, על ששוב נתן לה הזדמנות להתקיף אותו בהכללות: “שוב אותו הדבר! אומרת דברים איומים! אינני מבין איך את יכולה להגיד! לך חשוב מה שאומרים ולא מה שקורה באמת. ואלה לא דברים איומים כשעושים אותם? כשעושים דברים איומים, אין ברירה – אומרים דברים איומים”.

“את חושבת שעל כל דבר צריך לדבר?”

“כן”, התריסה כנגדו, “אין שום תועלת אם מסתירים”.

“ומה התועלת כשמדברים?”

צורת פולמוס זו נראתה לה בלתי־הוגנת. לשאלה זו אין, בעצם, שום תשובה מסתברת. “אין שום תועלת אם מסתירים”, חזרה על דבריה, “וחוץ מזה זהו סתם שקר. אתה חי על שקרים! אינני מבינה איך אתה יכול לחיות חיים שכולם שקר?!”

“נכון, אני משקר”, הודה פתאום, “משקר. אבל לא כמו שאת חושבת. ולא מפני הסיבות שאמרת. אני משקר, מפני שאני רוצה לשמור עליה. אני משקר מפני שאני מפחד לאבד אותה”. קולו רעד במאמץ להסתיר את התרגשותו.

“אתה טפש” – אל אלהים, מדוע אינה יכולה לדבר בלי איבה – “כך לא תשמור עליה. אם תיתן לה לעשות מה שהיא רוצה לא תוכל לשמור עליה”.

“אז מה אני יכול לעשות?”

“אתה צריך להפסיק לה את כל זה” – האם גם עכשיו אין זו הקנאה?!

“יותר קל להגיד מאשר לעשות”.

“אתה צריך להפסיק את זה בכוח, להכריח אותה! אפילו במכות, כמו שפעם היו עושים את זה, כשעוד היו גברים בעולם. אני אשה ואני יודעת איך צריך לנהוג באשה. בכוח! רק בכוח, אני אומרת לך. אשה שנותנים לה חופש – מנצלת אותו לרעה”.

“לא, לא, בכוח זה לא ילך”, נשמע כמתגונן מפניה.

“תנסה ותראה”.

“את לא מכירה את הלה, אם את חושבת כך”.

“לא, היא שונה מהאחרות”.

“כך חושב כל אחד על עצמו”.

“אבל הלה באמת שונה מן האחרות. פגשתי אותה מאוחר מאד. מקודם לא היה לי זמן בשביל נשים. את יודעת איך זה – אשה פה, אשה שם, אבל יותר מדי עסוקים בשביל לחשוב ממש על אשה אחת. עד שיום אחד קמים ורואים שכבר כמעט מאוחר מדי ואין בית ואין משפחה. ואת יודעת מה קורה אז, לוקחים את האשה הראשונה שמזדמנת. והכל נגמר כל־כך בחפזון, בלי הרבה מחשבה. ופתאום רואים שגם היא ­– צעירה כמו שהיא ­– כבר עברה הרבה והתגוללה מן הילדות בכל מיני מקומות, אצל קרובים, במחנות, בלי הורים, בלי שום דבר משלה וכל מה שהיא רוצה עכשיו זה בית משלה ובעל משלה וקצת בטחון ושום דבר אחר איננו מענין אותה. ואז חושבים שאם נותנים לה כל זה ובונים לה בית כזה ומלבישים אותה בגדים יפים ודואגים שלא יחסר לה כלום, יהיה הכל בסדר והיא תהיה מאושרת. ונדמה שזה בית וזוהי משפחה ואלה הם חיים של אושר. וחושבים גם שזוהי אהבה. ופתאום מתברר שכל מה שלא היה לה כל השנים ­– חסר לה גם עכשיו. והיא רוצה למלא את החסר”.

“מדוע אין לכם ילדים?”, שאלה. חשה צורך לעזור לו במשהו. “ילדים קושרים לבית ומשכיחים את השטויות”.

“היא לא רצתה. עדיין איננה מרגישה את עצמה מוכנה להתקשר למקום אחד בקביעות כזו. ולא איכפת לה שאני כבר מזדקן. בעל דרוש לה רק בשביל הבטחון. בטחון? יפה מאד. אבל היא רוצה בטחון עם הרפתקאות. היא אוהבת לטעום מעט מכל דבר. וכל דבר מגיע לה, בגלל השנים הקשות ההן שעברו עליה ובגלל הסבל שסבלה בעבר. אז מה יכולתי לעשות?”

“בכוח, כבר אמרתי לך, רק בכוח!”

“לא, בכוח זה לא ילך. את לא מכירה אותה. בשום פנים לא תיתן שישלטו בה. זה אצלה מין רעיון, שהוא חשוב לה יותר מכל דבר אחר בחיים – הרעיון שאיש לא ישלוט בה, שתמיד־תמיד תעשה רק מה שהיא רוצה ולא יכריחו אותה לעשות מה שאינה רוצה”.

“ואתה, כמו… כמו סמרטוט, תעשה תמיד מה שהיא רוצה?!”

“אינני רוצה לאבד אותה. אני מפחד!”

“זהו בדיוק מה שאינך מבין. אם תהיה חזק לא תאבד אותה. אם תהיה חלש – אתה מאבד אותה יום־יום מעט־מעט”.

“אני מפחד לאבד אותה. בלעדיה לא יישאר לי כלום. אני כבר זקן מדי לחפש לי אשה אחרת. כבר לא אוכל להתחיל עוד פעם מהתחלה, ולא אוכל להסתגל מחדש לאשה אחרת. וגם, תביני, אינני רוצה להזדקן בודד, אני מפחד להיות בודד”.

“וכך אינך בודד?” הכתה בו בלא רחמים, “כך אתה יותר בודד. לבדך, עם השקרים שלך, חי תמיד בפחד שמא יתגלו. ומדוע אתה מפחד? אל תספר לי שאתה מפחד שמא תעזוב אותך. אתה עצמך יודע שזהו שקר. היא לא תעזוב אותך, עד שלא תמצא משהו טוב ממך. ואיפה, תגיד לי, איפה תמצא מישהו טוב ממך? איפה יהיה לה בית כמו שלך, בן שתי קומות? איפה תמצא ראש ועד שני? סמוך עליה, גם היא יודעת חשבון. אתה בשבילה מציאה שלא היתה כמוה. וחוץ מזה ­– בעל אידיאלי כמוך! מבין הכל וסולח הכל. איך אמרת – גם בטחון וגם הרפתקאות? מי עוד ירשה לה דבר כזה? אתה יודע יפה שעד שלא תגרש אתה אותה – לא תעזוב אותך. אבל אתה מפחד. מדוע אתה מפחד? טוב, אם אתה רוצה ­– אגיד לך. אתה מפחד, שאם ייודע הכל תצטרך אתה עצמך לגרש אותה. לגרש אותה, או שכולם ידעו שאין לך דם ואתה לא גבר. מזה אתה מפחד – שכולם ידעו שאתה לא גבר. ולא איכפת לך שכל החיים שלך מבוססים על שקר אחד גדול. וזה עדיין לא הדבר הגרוע ביותר. רע מזה, שבכל יום אתה צריך לשקר עשרות שקרים קטנים. בכל מקום, לכל אדם. זהו האיום ביותר. אני לא הייתי יכולה לחיות כך”.

“ומה היית עושה?”

“בעצמך ראית. קרעתי את המסכה. לא היה איכפת לי לזרוק להם הכל ישר בפנים”.

“ועכשיו”, אחרי שקרעת את המסכה, “מה יקרה?”

“אינני יודעת, אבל לפחות נפטרתי מהשקרים”.

ואחר־כך?"

הרגל מגונה, לשאול שאלות שאין ולא תהיה להן תשובה. “לפחות אחיה חיים של אמת. כל דבר טוב מחיים של שקר”. הרגישה שאין זו תשובה לשאלתו, אך יחד עם כך היה ברור לה בכל רמ"ח איבריה, בכל נשמתה, שהצדק עמה, בהחלט עמה, אף כי ניסוח־מילים של תשובה ברורה לשאלה מדוע עדיפה האמת על השקר הוא מן הנמנע. “לך לא היה אומץ לקרוע את מסכת השקר. עשיתי זאת במקומך, בזמן שקרעתי את המסכה של עצמי. יבוא יום ועוד תודה לי על כך”.

“ואת, את מאושרת עכשיו יותר מקודם?”

פתאום הרגישה שיהיה עליה לשקר לו, או להודות בכך שאינה מאושרת יותר. “אין זו שאלה של אושר. נהגתי כך פשוט מפני שלא יכולתי לנהוג אחרת. אינך יכול להבין שלפעמים אתה מרגיש שיש דבר שאתה מוכרח לעשות ואין לך שום ברירה אחרת?”

“אהה, את פשוט הרגשת בהכרח להגיד את האמת, לא כך? האמת־בכל־מחיר, גם במחיר חיי אדם. תהרסי את החיים שלך ושל אחרים ­– העיקר שתאמרי את האמת? ומה תיתן לך אמירת האמת?”

“אמרתי לך כבר. אינני מתענינת במה שתיתן לי אמירת האמת. אבל אינני יכול להמשיך בשקרים”.

“יפה, אם כך אגיד לך אני מה תיתן לך אמירת האמת ­– חיים הרוסים תיתן לך, עכשיו, אחרי הדיבורים שלך, האם תוכלי לחזור אל בעלך? תוכלי לחיות יחד אתו תחת קורת־גג אחת⁵? ומה יהיה על הילד? מה יחשוב הוא עליך, כשיגדל ויבין את הדיבורים ששמע ממך הבוקר? ואיך תסתכלי ישר בעיניים שלי ושל אשתי? ושל השכנים האחרים? ושל כל אלה שישמעו מפיהם מה שקרה אצלנו? הגידי לי את מה את חושבת לעשות עכשיו? הנה זוהי התוצאה של אמירת האמת שלך!”

“הנח לי”, התפרצה כלפיו, “למה אתה מענה אותי? מה אתה רוצה ממני?” נוכחה פתאום עד כמה קטנה היא וחלשה ונבוכה עד כדי אבדן־עצות. בגרונה עמדו דמעות.

“אגיד לך מה אני רוצה ממך”, חזר אלוני ונטל את היוזמה לידו, “את תצאי עכשיו לחדר השני ותכחישי כל מה שאמרת קודם. תגידי להם… תגידי להם שהשטפון הזה וכל הערבוביה גרמו לך לאיבוד חושים, עד שלא ידעת מה שאת מדברת. תגידי להם משהו כזה, העיקר שתאמרי להם שכל זה היה שקר ללא כל יסוד. פשוט שקר גמור. אולי יאמינו לך. אולי. אבל זכרי, לא בשבילי את עושה את זה. רק אם יאמינו לך יש לך סיכוי להתחיל מחדש את החיים שלך כאן, במקום הזה, עם המשפחה שלך. אחרת את אבודה, אבודה!”

“אתה משוגע!” נתרתחה, “מי יאמין להכחשות שלי?!” השגיחה ששוב אינה מתווכחת עמו בשאלה אם היא צריכה, מלכתחילה, להכחיש, אלא בשאלת כדאיות ההכחשה, כלומר לא מן הבחינה המהותית, המוסרית, אלא מן הבחינה התכליתית־מעשית. ולא זו היתה כוונתה, אלא שמשום־מה כך יצאו הדברים מפיה.

“צאי אליהם”, שידל אותה בקול מפוייס, “הם יאמינו לך. באמת, אחרי⁶ לילה כזה יכולים לקרות לבני אדם כל מיני דברים. ובייחוד כששמעון לא הצליח לחזור הביתה בגלל השטפון… צאי אליהם, הם יאמינו לך”.

יצאה לחדר הסמוך. יובש עמד בפיה. צמרמורת בברכיה. פתחה פיה וניסתה לגמגם משהו. פתאום השגיחה שהכל עומדים מצופפים ליד החלון ונועצים מבטיהם במשטח המים העכורים המכסה את השכונה. חרדה סתומה אחזה בה. האם בא השטפון הגדול להשמיד את כולם? הלוואי שיבוא, פרכס בתוכה משהו, יהיה זה הסוף לכל.

“הנה רואים אותו שם”, קרא מישהו.

“את מי?” שאלה, כמעט ללא סקרנות.

אלוני פילס לעצמו דרך עד החלון.

“הנה, הנה הוא שם”, קרא שוב מישהו בהתרגשות, “הוא עולה שוב על פני המים”.

“כבר לא רואים את האופניים”, אמר מישהו אחר.

“גם אותו לא רואים”.

“לא נכון, הנה הוא שם, על יד הגשר”.

“זה לא הוא, זה גזע עץ”.

“זה כן הוא! הנה הוא מתנועע”.

כעת יכלה להבחין על פני קשת הברזל של הגשר ההרוס, שעוד נותרה על פני המים, בדמות אדם.

“האופניים הלכו כבר לאיבוד”.

"אופניים?! פתאום הלמה בה הוודאות. שמעון! זהו שמעון, המנסה לחזור הביתה. רגע אחד נתמלאה רגשות נוחם ורוך. אולם מיד באה עליה ידיעת־ברק, חדה, מתכתית, בהירה, אכזרית ­– זהו! הפתרון! במים הסוחפים האלה שיכסו עוד מעט עליו ויגרפוהו אל מערבלות הנהר. נתמלאה שנאה עזה לעצמה שהרהור זה עולה בה שעה שהוא נלחם בשארית כוחו במים האיתנים, נאחז באצבעות לחות במטילי הברזל הקר, המבדילים בינו ובין החדלון. אך שוב לא היתה בת־חורין להיפטר מן הידיעה שבמחי־גל אחד יינתק חבל עניבת החנק המתהדקת על צווארה ומאיימת להביא עליה כלייה. הנה־הנה ההתחלה החדשה, כאן, לנגד עיניה, כמעט בכדי הישג־יד ואין טעם לעצום את העיניים ולא להסתכל בה. ובייחוד כשאין בידה לעשות מאומה. והוא לא אפילו מה שהתרחש כאן בלילה שעבר! ושוב נשטפה רגשות חמים – הריהו כאן, הגבר בחייה, וסכנת־חיים על ראשו, רק על שום שניסה לחזור בלב השטפון הביתה, כלומר, לחזור אליה ואל ילדם־שלהם, שמא הם צריכים לו, שמא חייהם בסכנה. את חייו סיכן כדי להצילם וכלום אין הדבר שקול כנגד כל מה שהתרחש? דמעות עלו בגרונה, דמעות רחמים וכאב ופחד ובוז לעצמה וכעס ותפילה לאלהים, שיציל אותו, את שמעון ויחזירו אליה.

“צריך לגשת לשם ולעזור לו”, אמרה מישהי.

“איך?”

“אולי להעביר אליו חבל?”

“ואיך יגיע החבל אליו?”

“אולי ישחה מישהו לשם?”

“בזרם כזה אי־אפשר לשחות. זהו מוות וודאי”.

“אבל אי אפשר להשאיר אותו שם על הגשר”.

“אם אפשר היה להביא הליקופטר…”

עמדו והשיאו עצות, סברו סברות. שתקה ולא סיפרה להם מיהו. ממילא לא היו המילים נשמעות לה. והרי לא הכחישה עדיין את דבריה מקודם. אלוני רמז לה רמיזות בידיו. בידיים רועדות הצמידה אליה את ראשו של רוני. ואולי, אולי תפרוץ בצווחה אחת גדולה, משחררת, פרועה? אולי תיקח בזרועותיה את רוני ותרוץ אליו אל הגשר השקוע, לטבוע יחד במים האדירים?

עד שעמדו והתווכחו ביניהם, אם יש טעם לנסיון הגשת עזרה, נראתה פתאום דמות אדם במים, לאורך הגדר של בתי הבורסקי. ליבה ניתר בה בצביטת־פתע, מיד הכירה את יוספו, הצועד במים בצעידה שרירית־כפופה.

מרחוק יכלו לראות כיצד הוא מתקרב אל שפת הואדי, קושר חבל אל אחד העצים ופונה אל המים העמוקים, עם קצהו האחר של החבל, מסתבר. גופו־כולו שקע מתחת למים, רק ראשו נראה מעליהם ככתם שחור. מחמת המרחק לא יכלו להבחין אם עודנו מהלך על גבי הקרקע, או שהוא שוחה במים. עתה התקרב קרבה ניכרת אל האיש התלוי על גבי הגשר. נראה שמחמת זרם המים הואט קצב התקדמותו. זמן רב נראה כעומד במקום אחד. פתאום מעד ונעלם מתחת למים. קריאת־בהלה פרצה מפי כולם. אולם מיד נראה ראשו שוב מעל למים, הפעם בסמוך מאד לקשת הבולטת של מסעד הגשר. מאמץ נוסף אחד והריהו ליד הגשר ממש. בזהירות ובאיטיות התקדם ממטיל ברזל למטיל ברזל עד שהגיע אל שמעון.

אלוני ניגש אליה ולחש באזנה:

“את יכולה עוד להספיק, עדיין לא מאוחר…”

במקום תשובה החזירה לו לחישה: “שם… שמעון…”

“אני יודע”, אמר, “וגם הוא…”

פתאום נראתה לה בעיית יחסי שמעון והמורה שלו ­– שעוד אמש שלטה בכל מחשבותיה ומעייניה – פעוטה כל־כך ונטולת חשיבות מול המאבק המתנהל שם על גבי הברזל והמים. אלהים, מה היתה נותנת כעת לוּ יכלה כעת לקבל אל חיקה את הגבר־הילד ההוא שלה, לאמץ את ראשו אל חזה ולסלוח לו, לסלוח לו, לסלוח לו! קשריהם נראו לה עכשיו ממשיים, נוקבים ויורדים עד לשרשי ההווייה האישית האמיתית, מאחדים אותם לממשות גופנית אחת וחשובים לאין ערוך יותר מכל יחסי אהבה או קנאה או קנתור או איבה חולפים. רגשות נוחם חמים שטפו אותה. נתמלאה חרטה על מעשי הלילה והבוקר. ואלוני, השוטה הזה, מדוע הוא מניח לה? מדוע הוא שותק? מדוע אינו כופה עליה בכוח לשבור את עקשנותה האוילית, למצוא איזו דרך לחזור בה ממה שאמרה, למחוק ולטשטש ולהשכיח את המילים הנואלות? מדוע הוא שותק? כלום אינו רואה שאינה יכולה לחזור בה מעצמה, ללא כפייה מן החוץ? צמרמורת עברה בה למחשבה שכל הדברים שהפליטה הבוקר עתידים להגיע לאזניו של שמעון.

זמן רב לא זזו שמעון ויוספו ממקומם על הגשר. דומה שנלכדו ואינם יכולים לחזור. לבסוף הבחינו בהם שמתקדמים לאיטם לכיוון השכונה. לרגעים נתעלמה דמותם מאחורי איזו קורה עבה, או שנתמזגו לכתם אחד עם הקשת הגבוהה של הגשר. אולם ניכר שבמאבק עם זרם המים הם זוכים בסנטימטרים יקרים. הנה נראו כבר בסמוך למקום שבו נגמרת קשת הברזל וממנו ואילך מתחיל מעקה הלבנים, שלארכו תקשה ההליכה יותר.

אולם פתאום אירע דבר איום. שניהם יחד אבדו כנראה את אחיזתם. בבת אחת נתרחקו מן הגשר, נסחפים בזרם במורד הואדי בכיוון לנהר. ניהם נצמדו, כנראה זה לזה, מאחר שמרחוק אפשר היה לראות נקודה אחת בלבד צפה על פני המים. ואז נתרחש הנס. תנועתה של הנקודה השחורה נפסקה. אל נכון מצאו דבר מה להיאחז בו. אולי דקה או שתיים נשארה הנקודה באותו מקום. פתאום ראו שאין שם אלא אדם אחד, קם ויוצא מן המים. השני נעלם.

לבה עמד מדפוק. לא יכלה להבחין מיהו היוצא מן המים, שמעון או יוספו. לשניהם היא קשורה עכשיו בעבותות, שלעולם לא יעלה בידה לנתקם. אין מקום להתחמקות, שוב לא יכלה בידה למחות מעברה, מעברה שהוא חלק מאישיותה הקיימת, את הלילה הזה, שוב לא תוכל. יוספו ושמעון. אחד מהם יוצא עכשיו מתוך המים. אחד מהם נגזר עליו להיות מונח מתחתם, להיגרף בהם עם עפרה של שכונת סלומון, עם ענפי העצים הכרותים, עם קרשי הבנין הרקובים⁷, להימחות ולהיעלם מעל פני האדמה.

כמה איומה המחשבה שבחירה זו בין שניהם היתה מוטלת עליה עצמה, עד שנמסרה באיזה כוח על־טבעי לידי מי השטפון הזועמים. הרי זה כאילו היא עצמה הטילה עליהם בחירה זו, שיבחרו במקומה! הרי זה כאילו היא עצמה, במו ידיה הביאה את המות על האחד!

מחשבותיה קהו. חושי הזמן והמקום והמתרחש אבדו לה. לא הבחינה בשמעון המיטלטל בצעדים כושלים לאורך גדר הבטון של בתי הבורסקי, עד שהחזירה קולו של אלוני להכרתה: “זהו שמעון, שושנה, לכי אליו, זהו שמעון”.

כלום היה ניגון של שמחה בקולו?

בבת אחת זינקה ממקומה, ירדה בריצה מן המדרגות, לקומה הראשונה ומשם החוצה, אל תוך המים, מבלי להשגיח בהם, אל הרחוב המוצף:

“שמעון! שמעון!”

ואולי גם האמינה, בליבה פנימה, שהכל ישוב כעת לקדמותו. והרי גם מי השטפון ייקלו פעם, ישובו למקומם ולא יותירו אלא סימני עפר חומים, דהויים, פסים קלים, כמעט בלתי־נראים לעין, במקומות שאליהם הגיעו. ואף אלה יטשטשו במרוצת הימים והחיים ישובו לקדמותם.

הלוואי!

א.

עיניים עייפות נשקפו מן הפרצוף המסובן שבראי. היטה מחצית גופו העליונה מעל הכיור וקירב עצמו כלפי הראי, שיוכל להבחין היטב־יתר בפרטים. דומה שהראייה נתקהתה במקצת בזמן האחרון, או שמא טעות בידו? הקמטים האלה מסביב לעיניים לא באו מחמת שהירבה למצמץ בעיניו בשמש הקיץ, כפי שנהג להשלות עצמו בראשית הופעתם. נראה שנשתקעו כאן ואינם חושבים להיעלם. גם העופרת הכסופה הזו שבצדעים מתרבה והולכת. לפני שלוש שנים בלבד נהג עדיין לתלוש שערות בודדות מתום הרעמה השחורה־צפופה. טוב לפחות שאינן נושרות, השערות. רבים סובלים מצרה זו. אומרים שאין לה שום תרופה. אבל כעת נוכח שאין טעם לעקור את שערות השיבה. בין כך ובין כך נתרבה מספרן ושוב לא יעמוד עמן בתחרות.

בסופו של דבר היתה זו מסיבה לא רעה, אמש. במפתיע, בעצם. לפי כל ההכנות המוקדמות נראה הכשלון כמובטח מראש. מאוחר מדי נזכרה דיתה ביום הולדתו הממשמש ובא. יום הולדתו הארבעים. המסכנה, לא הרגישה בטוב שהתאריך נשתכח ממנה כמעט עד הרגע האחרון. לכן טרחה כל־כך לערוך לו מסיבת־הפתעה. אלא שנצטרכה להסתייע בו בפרטים רבים כל־כך. אפילו ההזמנה לבוס, למשל. הנסיון להעמיד פנים כאילו הסוד נשמר, נראה מגוחך כל־כך. ההפתעה הזו הוכנה בכבדות כזו, בחוסר ־גמישות, פלא שהכל עלה יפה כל־כך. מצב הרוח היה מצויין. ליד דלת היציאה ציינו כולם כמה נהנו מן הערב. לרוב מעמידים פנים, מזייפים. אבל אפשר לשמוע זאת בקולם. הפעם נראה שנהנו באמת.

פתאום צרבה בו הידיעה. היום הוא בן ארבעים ויותר. משהו ניתק בקרבו. את הסיפרה שלוש, שלו, שבה התחיל גילו זה עשור – שוב לא יפגוש אלא אחת לעשר שנים, פגישת אקראי. עכשיו מתחיל גילו בסיפרה כבדה ומכובדת – ארבע. צריך יהיה להסתגל אליה. כשם שמסתגלים לתאריך חדש עם בוא השנה החדשה. המרחק נעשה ברור ומופגן. שלושים־וכמה הריהן אי־שם ליד העשרים, ליד שנות הנעורים. עכשיו, שוב אין מקום לטשטוש העובדות, לאשליות. ארבעים – דרך רחוקה. אדם בן ארבעים הריהו אדם בן ארבעים ולא תיתכנה שתי נקודות־מבט שונות.

בעצם, לא בא הדבר בבת־אחת. סימני האזהרה נתרבו והלכו. בליבו הרי ידע שהדבר ממשמש ובא. אבל הניח לה לידיעה זו ולא שעה לסימני האזהרה. במעין אדישות התיר לזמן להסתנן בין אצבעותיו, עד שבא הדבר ונהייה. בשום פנים לא הצליח להשתחרר מן ההרגשה שאיבד משהו, שהחמיץ איזה דבר שאין לו תמורה. וגם, גרוע מכך, שכל יום העובר כך, ללא שינוי, מוסיף ומאבד דברים רבים וחשובים, ששוב לא יחזרו לעולם.

אילו אך ניתן לעצור את המסע הארור של הימים הסופרים את עצמם לאיבוד! הם סופרים את עצמם בזה אחר זה, מצטרפים זה לזה והתוצאה היחידה? – מעמסה של שנים, תוספת לגיל. איזה רעיון מזעזע – כל יום שאדם חי, הריהו גם יום שבו הוא גם מת במקצת! כן, הימים מתים בזה אחר זה. כל מה שהיה – היה ואיננו. מכל השמחות וההנאות וההישגים של העבר, מהו הדבר שנשאר ברשותו? – איזו מן הווייה מטושטשת וקלושה הקרוייה זכרון. ועל גבי הכל – ידיעת הזמן שחלף ולא ישוב עוד. נכון, אמנם, לפניו עדיין שמחות והנאות בעתיד. אומרים שהחיים מתחילים בגיל ארבעים. אולם הדברים שלא ישיגם עוד לעולם – הריהן השמחות וההנאות של העבר. ואפילו לא השמחות וההנאות. אפילו התחושות, רעות או טובות – היינו הך! – כולן יחד מתו ושוב לא יוכל להחיותן לעולם!

מחשבות של הבל! רומנטיקה שאיננה מתאימה לסגן מנהל האיזור המרכזי. סגן המנהל. לא רע בגיל ארבעים. אבל מדוע רק סגן המנהל? הרי יכול היה להיות מנהל איזור מכבר, אילו הסכים לעקור מתל־אביב למגדל־אשקלון. אתה איש צעיר, אמר הבוס. הקריירה עוד לפניך – נחמות מקובלות מפי הגדולים! – מחוץ לעיר הסיכויים שלך להתקדמות הם מהירים יותר. גם שמונים לירה תוספת למשכורת אין לזלזל בהם. דרש, אמנם, נטו. היו מוכנים רק לברוטו. אבל בסופו של דבר היה מתפשר אתם. וחוץ מזה ישנן הנאות נוספות מחוץ לעיר. דירה על חשבון החברה. תקציב הוצאות שמן. בשום פנים איננו מבין את דיתה, מדוע סרבה בכל התוקף. שאלה של חברה? אולי, במידה מסויימת. אחרי הכל אדם מתרגל לאנשים שבסביבתו. אבל לפעמים ישנו דווקא ענין במעבר למקום חדש, בהכרת אנשים חדשים. באפרידר ישנן משפחות מדרום־אפריקה. אפשר למצוא חבר לברידג' בימי ששי. לאט־לאט נכנסים לחברה, מזמינים אנשים, מוזמנים אליהם. וחוץ מזה, כך טען לפניה, גם הפיאט הישן עדיין סוחב לא רע ומגדל אשקלון איננה מעבר להרי החושך. מדי פעם בפעם יוכלו לתת קפיצה העירה. ידידים טובים באמת – יהיה אפילו נעים להזמינם להתארח לסופשבוע, לצאת אתם יחד לים, לטיולים בסביבה. החיים יהיו יפים יותר, על כל פנים בריאים יותר, מחוץ לעיר. בעוד מספר שנים אפשר יהיה לחזור לתל־אביב.

אבל היא התעקשה – בשום פנים, לא! לא הרגיש בנוח, כשנצטרך להסביר לבוס מדוע חזר בו מהסכמתו. קשה להבין מדוע לא הסכימה דיתה. הנימוק בדבר הגימנסיה של אילנה הוא, אמנם, נימוק רציני. קשה להניח שהגימנסיה באשקלון יכולה להשתוות לגימנסיה בתל־אביב. והרי בשנה הבאה מתחילה אילנה את לימודיה בגימנסיה!

שוב נקרע בו משהו. הסימנים האלה, המתרבים מסביב להזכיר לו את גילו. יכול עדיין לזכור היטב, כמדומה, את ימי הגימנסיה שלו. ולא לזכור בלבד, אלא להחיות בעצמו את התחושות מאז, כאילו עדיין סובבות אותו כאן, בגובה העיניים, במשטח אחד עמו. והרי לו בת גימנזיסטית! גם בה עושה הזמן את שלו. כמעט שהספיק להתרגל לנוכחותה, וכבר אינה תינוקת זו שאהבה לרכב על כתפיו. כיצד זוהרות עיניה כשמדברת במורה להיסטוריה! באיזו שקידה היא מכינה את השיעורים שלו ומעתיקה אותם במחברת עטופה נייר ורוד בשולי תכלת. בכתב־יד נקי ומצוחצח. וכיצד היא בולעת כל ספר שהמורה הלז מזכיר את שמו בשיעוריו. ניכר שמאוהבת בו עד מעבר לאזניה, אהבת־בתולים, טפשית במקצת. מוזר! לכאורה צריך לשמוח על שקידתה בלימודים והנה מקנא, קנאה מאוחרת, חסרת טעם. וכלום יש קנאה בעלת טעם?

כבר אינו זוכר מתי קינא לדיתה באחרונה. דיתה היא בסדר, לגמרי בסדר. אין לטעון בשום פנים שאינה דואגת לו כהלכה. בדיוק כדין, לא יותר מדי ולא פחות מדי. מוזר, בעצם, שנעשתה עקרת בית כזו, מיושבת בדעתה. כשפגש בה לא היה מעלה בדעתו שעלולה להתפתח כך. היתה אז דווקא שובבה וערנית ביותר. כבר היה בן עשרים וארבע. כבד־תנועה במקצת. היא, בת השמונה־ עשרה היתה כספית. לא יכלה לשבת במנוחה בשום מקום. שגעון הטיולים והמסעות תקף אותה. לכל מקום גררה אותו אחריה. כמעט בעל־כרחו. הרי אז, בטיול לגליל, ארע המקרה. כמעט מעצמו, בלי שום הכנות מראש, בלי תכסיסי ערמה וייצור הזדמנויות. היה מוכן לעזור לה. נראה לו מוזר ובלתי־טבעי שדווקא היא תהיה לאם בגיל צעיר כל־כך. היא לא רצתה בשום פנים. מובן, שנשא אותה לאשה. אלא מה, יתחמק? ההגינות מחייבת! וחוץ מזה, מדוע לו להתחמק? כלום לא הגיעה שעתו להינשא? להיפך, מוטב כך, שנפטר ממנה גדושה של היסוסים ולבטים.

מזלו שלא נשא את כרמלה לאשה, אז בגיל עשרים. הדברים הגיעו לא רחוק מכדי כך. דנו בענין כמעט ברצינות. אבל נראה שחששה מפני האחריות. אמת, שגם הוא חשש במקצת, אך נוח היה לו שהיא תהיה החוששת. מזלו שלא נשא אותה לאשה. היום תהיה כבר בת שלושים ושמונה או שלושים ותשע. כמעט בגיל הבלייה. לעומתה יש לו היום אשה כמעט צעירה ועסיסית למדי, על כל פנים במה שנראה כלפי חוץ. ענין הגיל אצל נשים הוא ענין אישי בהחלט. בין עשרים ושמונה ושלושים ושמונה קשה לנחש את גילן על פי מראיהן. ישנן צעירות בנות שלושים ושמונה וישנן זקנות בנות עשרים ושמונה. דיתה יש בה מין תכונה כזו, שנראית תמיד רעננה. גם כשכולם עייפים עד מוות, יש בה עדיין שארית המרץ הדרושה לטיפול בעניני הבית. גופה מלא עכשיו משהיה בזמן נשואיהם. היה זה בלתי־טבעי לוּ היה הדבר אחרת. אבל עדיין יש לו צורה נערותית במקצת. כן, אין להכחיש שהיא בסדר. אבל יש בה מעין עייפות פנימית, שאינה גלוייה על פני השטח, הוא בלבד מסוגל להבחין בה והדבר מטרידו. היא בסדר. יש בה באמת הכרת חובה מפותחת מאד. הצרה היא שהיא נותנת לו להרגיש שכל מעשיה נעשים מתוך הכרת חובה זו. חש בדבר עוד כשהיתה אילנה תינוקת. לבה היה כולו עם הילדה, אבל הכירה בחובתה לבעלה ומתוך הכרה זו השתדלה לנטוע בו את ההרגשה שאינה מזניחה אותו. השתדלותה הורגשה יתר על המידה. לפעמים היה מעדיף איזו התפרצות בריאה של רגש אמיתי. אחר־כך, כשנולדו התאומים, כמעט שלא נשאר בה שום רגש בשבילו. יש שנדמה לו ששניהם, הוא ודיתה, דומים לשני כוכבי־לכת, הנעים כל אחד במסלולו הנפרד, מתקרבים לפעמים זה לזה ומתרחקים לפעמים זה־מזה. ישנה אולי, איזו הקבלה בין המסלולים. אבל המסלולים נפרדים.

הפנים, לאחר הגילוח, לא נראו צעירים ורעננים יותר. תמונת־עצמו המרחפת בדמיונו, צעירה בכמה שנים מזו הנשקפת לו כאן מתוך הראי, התמונה האמיתית מסתבר. אלא שישנה מעין צנזורה פנימית המוחקת תמונה זו מעיני רוחו. בוקר־בוקר הוא רואה את האמת עין־בעין, אבל מסרב להכיר בה. אפילו לא דה־פקטו. איזו תמונה דמיונית של עצמו, משופרת, צעירה, קוסמת יותר, קפואה בזכרונו וכל מגע עם המציאות גורם לו זעזוע חדש. וביחוד כשאיננו יכול להשתחרר מן ההרגשה האיומה הזו, שהזמן עובר ועדיין לא אירע אותו דבר מצופה, שלא זכה עדיין בשום הגדרה ברורה וממשית, אך הידיעה שהוא קיים או, יותר נכון, חייב להתקיים, חייב להתארע, מציקה ואיננה נותנת מנוח.

ב.

ארוחת הבוקר עברה בחפזון הרגיל. החליפו ביניהם מילה או שתיים על מסיבת אמש. התאומים הקימו רעש בגלל איזה דבר־של־מה־בכך. אילנה מיהרה מאד, כי השיעור הראשון הוא השיעור להיסטוריה ואין לשער שתאחר לבית הספר ביום כזה. דיתה פתחה בהכנות לכביסה הגדולה. התאומים האלה מלכלכים את הבגדים בקצב מפליא! נשק לכולם על הלחי, גם לתאומים, למרות מחאותיהם, ויצא.

הפיאט הותנע הבוקר ללא בעיות. לא תמיד משחק לו המזל. כבר מזמן הגיעה השעה להחליף את המצבר. בבקרים הקרים של החורף הוא עושה צרות כהוגן. אם איננה תופסת במכה הראשונה, אין ברירה אלא לדחוף אותה למרכז הכביש ולחכות שיבוא מישהו להתניעה בדחיפה. מכונית הריהי עסק של דאגות. וחוץ מזה אין מתלווה אליה הילה של חשיבות, כמו אז, בימים ההם. זכור לו, שלבקוביץ היה היחיד מבני כיתתם שלאביו היתה מכונית. כל בני הכיתה קנאו בו גלויות. קסם מיוחד נדף מאישיותו של אבא לבקוביץ, מן הריפוד הצמרי הצהבהב של המכונית, מן ההמהום הקצוב של המנוע, מן העץ הכבד של הדלתות. ימי ההולדת של לבקוביץ זוטא מצויינים היו לא בלבד בנגינת הרדיו – מכשיר הפלאים של הימים ההם – אלא גם בכיבוד המיוחד המזומן בסופם, הנסיעה הביתה במכונית של אבא לבקוביץ. נסיעה רווית פלאים! היום ירדה המכונית מגדולתה. אפילו התאומים אינם מתפעלים עוד מן הפיאט הישן של אבא. לא צורה ולא פאר. להורים אחרים מכוניות חדישות ומהודרות מזו. היתרון שהיה לבעל מכונית על מי שאין לו התנדף כמעט לחלוטין. או כך נדמה לו.

שוב היה מן הראשונים במשרד. מיומו הראשון לא אחר לעבודה. גם הוא יודע חובה מהי. אבל, דומה שהבוס לא איכפת לו אם המשמעת לקוייה ורוב העובדים מרשים לעצמם לאחר רבע שעה או אפילו חצי שעה. החתימה על “גליון הנוכחות” נעשתה חוכא ואיטלולא. הכל חותמים בידיעה מלאה שאיש איננו מטריח את עצמו לעבור על הגליון ולבדוק מיהם המאחרים. לדידו, אם אין מתכוונים להוציא את האיום לפועל, מוטב לא לאיים, מאשר להביא לידי זלזול בכוחו של האיום.

נצטרך לשוחח בטלפון. המרכזנית לא הגיעה עדיין לעבודה ולא היה קו בחדרו. ניגש אל המרכזייה, לחץ בכפתורים פה ושם והעביר קו לחדרו. אין זה מקרה, שמכל המנהלים – הוא היחידי היודע כיצד מפעילים את המרכזייה. תמיד הוא כזה, בכל מקום שהוא – לומד ביסודיות את כל הפרטים הנוגעים לעבודה. שום פרט איננו נעלם ממנו, גם אלה הנראים טפלים בעיני אחרים. בצבא, למשל, היתה לדבר חשיבות מרובה. אין פלא שהציעו לו להישאר בצבא הקבע אחרי המלחמה. התקן היה, אמנם, של סרן, אבל מפקד חיל האספקה הבטיח לו אישית לטפל בהעלאת הדרגה שבתקן לדרגת רב־סרן. הפצירו בו מאד, אבל לא הסכים בשום פנים. אחרי הכל מהו העתיד? בצבא, וביחוד בחיל צדדי כחיל האספקה. רב־סרן. יפה. ובכן? ישב ויחכה למות אחד מסגני האלופים? וזהו? כאן, לפחות, יש לו סיכויים להתקדם ולעלות בדרגה. זוהי רק שאלה של סבלנות. אפילו בלי מגדל אשקלון. אחרי הכל, כמה זמן הם יכולים עוד לסבול כאן את הבוס? עם כל הקשרים וזכויות העבר שלו? טיפוס מן הדור הישן. בלתי מאורגן, אם לבטא את הדבר באופן מנומס. אלרגי לכל סדר ומשטר. יש לו, אמנם, תפיסה מהירה, אין להכחיש, יותר אינטואיציה מאשר תפיסה ממש, אבל אין לו שום ידיעה על פרטי העבודה. דברים רבים נעלמים מעיניו ואילולא דאג הוא להם, היה הכל מסתבך כאן כפקעת שאין להתירה. במוקדם או במאוחר יגלו למעלה שבדרכים כאלה אין מנהלים כבר את העבודה בשום מקום המכבד את עצמו. השיטה של האימפרוביזציות פשטה את הרגל מכבר. או־אז תגיע שעתו שלו. זוהי דעת כולם, שאין לבוס מחליף מתאים ממנו. אולי איננו מברקי כל כך ואישיותו אינה ייצוגית ביותר. אבל את החסר ימלא תמיד בשקידה, בעבודה קשה ובהעמקה.

ייתכן, שלא כולם ישמחו על כך. מספר אויביו עולה על המכסה הרגילה. ישנם שדרך להם על היבלות. אין להכחיש שמימיו לא נהג לחשוש מפני פרות קדושות, כשנראה לו שטובת הענין דורשת. כמה עצלנים ושמרנים יודעים שינהיג כאן משטר עבודה שלא יערב לחיכם. חוץ מזה ישנם סתם נרגנים ובעלי־קנאה. בכל חברה, קטנה או גדולה, נתקלים בהם. אין ברירה אלא להתעלם מהם לחלוטין. על כל פנים, לא יהיה שוטה עד כדי כך, שיבזבז את כוחו על קטטות קטנות, מתישות, עם כל אחד מהם.

במגירה השמאלית העליונה, במקום שמוחזקים הניירות החשובים, חיכה לו החומר של הסריקה החצי־שנתית. הבוס הטיל עליו את הג’וב הזה נוסף לעבודה השגרתית, בלווית בקשה מיוחדת, ספק־רצינית־ספק ליצנית: “גבב להם שם פרטים רבים כל כך, שיטבעו בהם”. בשבועיים האחרונים הוא עסוק למעלה ראש בסקירה הזו.

הוציא מכיסו את צרור המפתחות. התאים בזהירות את המפתח הנכון למקומו ופתח בקלות את המגירה. כל המנעולים נפתחים אצלו בקלות. כיוון שמעולם אינו משתמש בכוח יותר מן הדרוש נשמרים במצב תקין. אילו ידעו כולם את סוד השימוש במידת המרץ הדרושה – לא פחות ולא יותר – היו כולם נשמרים במצב תקין זמן רב יותר. הצרה היא שרוב בני האדם מבזבזים את עצמם, מחוסר ידיעה זו.

עיין בחומר שצבר בשביל הדוח. נראה שהגיע כבר לשלב שיכול להתחיל בכתיבה. על כל פנים בחלק הפתיחה. הרים את שפופרת הטלפון והזמין אליו את המזכירה. יכול להרים את קולו ותשמע אותו מבעד לדלת, בחדר הסמוך. אולם הקפיד תמיד להזמין אותה בטלפון הפנימי. אף היא אינה מעיזה, כשצריכה לשאול משהו, לדחוף את ראשה מבעד לדלת, כדרך שעושות כולן אצל אחרים וכדרך שהיא עצמה ודאי נוהגת כרגיל. אלא תמיד אף היא מצלצלת מקודם ושואלת רשות להיכנס.

כשישבה בחצאיתה המהודקת ליד שולחנה, מוכנה לכתוב מפיו את הדברים, חלף בו לפתע הרהור־שטות – האם היא שוכבת כבר עם גברים? בגימנסיה נהגו לנחש בבנות כיתתם – האם כבר, או עדיין לא? היו שטענו שאפשר לעמוד על הדבר מתוך ארשת פניהן של הבנות. פתאום נראה לו שיהיה בדבר משום חוסר נאמנות כלפיו, מעין קיפוח, אפשר לומר הפלייה לרעה, אם תשכב עם אחרים ואתו – לא. תמיד שמר, אמנם, על מרחק בינו ובינה. מימיו לא עשה אפילו נסיון קל שבקלים של התקרבות אליה. לעתים קרובות, כשהיא גוחנת על שולחנו, לקרוא משהו מתוך הדף, שהוא מורה עליו באצבעו, אינה מקפידה דווקא לשמור על מרחק בין גופה ובין גופו ואפילו יש שנדחקת בחזה אל כתפו יותר – כך אולי נוח לו להאמין – מן המתחייב לפי צורך הקריאה עצמה. האם יש איזו כוונה בדבר, או סתם רישול. על כל פנים, אילו הוא נערה כמותה, לא היה מתיר לעצמו לקרב עד כדי כך. כשעושה היא כך, משים הוא עצמו כאינו משגיח בדבר, יושב ללא תנועה, שייך כולו לענין שעוסקים בו אותה שעה ואינו עושה שום צעד, העלול להתפרש כאילו מגלה בה ענין כלשהו. ואף על פי כן, הרי יש בפסיחה הזו שהיא פוסחת עליו – אם היא מתירה לאחרים מה שאסור לו – יש בדבר איזו פגיעה בו.

לא הספיק להכתיב לה הרבה ונכנס הבוס. כמנהגו, ללא כל התראה מוקדמת. יכול היה לצלצל אליו ולהזמינו לחדרו. הרי הוא הבוס! אך כך נוהג בכולם. לא בסגן המנהל בלבד, אלא גם בפקידים נמוכים ממנו. תמיד משוטט בבנין, למגינת לבה של המרכזנית. זו סבורה שיושב בחדרו ומקשרת אליו שיחות הבאות מן החוץ – והוא, בלי הודעה מוקדמת – איננו! משוטט בבנין, נכנס לכאן ולכאן. יש לו פנאי אפילו לשיחה בטלה פה ושם. כמה פעמים ניסה לרמוז לבוס שהמשמעת מתחילה מלמעלה ולמען הסדר הטוב – מוטב שיזמין אליו את אלה שרוצה לדבר עמהם, במקום לבוא אליהם, אך לא הועיל כלום.

“לא תהיה ברירה”, אמר הבוס, “תצטרך לנסוע לחיפה לישיבת ועדת התיאום”.

"והדוח החצי־שנתי? שאל בתרעומת. אם יש דבר שנוא עליו בעבודה, הרי אלו הקפיצות הפתאומיות הללו לחיפה, “לסדר משהו דחוף” ולסתום איזו פרצה, המתגלית ברגע האחרון, באמצעים שאינם מוכנים בידו מראש, נסיעות אלו מוציאות אותו לחלוטין מכל מסלול של עבודה.

“הדוח יחכה. אני אקבל את הנזיפה, אם לא יגיע בזמן”.

עם כל ארשת הבלתי־פורמליות שהקיף עצמו, איננו מתעלה מעל רמזים מסוג זה, הבאים להורות לאדם מהו מקומו. אחרי הכל אין אדם שהמנהל חייב להיזהר ממנו יותר מאשר מסגן המנהל. אדם המאריך בהמתנה מבשיל בתוכו מידה רבה של אכזריות, שסכנתה מרובה כשבאה לידי התפרצות. מוטב לא להניח לה להגיע עד לידי כך.

לא היה טעם להתווכח עמו, כיוון שנראה בטוח שהנסיעה דרושה. באי־רצון נפנה מעבודתו, צלצל הביתה שיאחר לחזור בערב ופנה אל תחנת “השירות” לחיפה.

עד שישב במונית וחיכה ליציאתה, נתפס שוב בתחושת הזמן החולף. הנה עברו להן ארבעים שנה ועדיין לא ארע המאורע הגדול, המסעיר, הנשגב, שכל יום הוא יום צפייה אליו. ארבעים שנה עברו ועדיין לא אירע, בעצם, כלום. ממש כלום. כלומר, דבר שאפשר להיאחז בו בידיים, שהוא משהו בפני עצמו ואינו בא מאליו, בזרם המאורעות הבאים מאליהם. כל היש – גם הבית, גם אילנה והתאומים – כל זה יש, כל זה הווייה, אבל אינו בבחינת מאורע, התפעמות, הישג ראוי לארבעים השנים.

קנה עתון בוקר והציץ בעמוד החדשות. נורא הדבר עד כמה כל דבר נראה כאילו ניתכן במיוחד להזכיר לאדם את הזמן החולף. הרי, למשל, אפילו דבר פעוט כמו מודעות הברכה בעתון. לפני שנים מועטות כמדומה היו שמות מוכרים מציצים ממודעות הנשואין. זמן לא רב אחר־כך נתרכזו השמות המוכרים במודעות המכריזות על הולדת ילדים. לאחר מכן באו ההזמנות לחגיגות הבר־מצווה. “הזמנות פרטיות לא תישלחנה”. עכשיו נקלעים שמות אלה שוב אל מודעות הנשואין, אולם במדור אחר לגמרי – “הורי החתן”, “הורי הכלה”, “ברכות לנשואי הבת”. זה לא כבר נתקל בשם ידוע מן הגימנסיה – מן המחלקות הגבוהות יותר, אמנם. “ברכה להולדת הנכד”. הרי זה מזעזע – סבא! לא עוד דמות מזוקנת מערפילי הילדות. אלא אדם חי ממש, כמותו, בעל רצונות, משאלות ותאוות כשלו – וסבא! רעיון איום – מבחינה מעשית הרי אין כל מניעה שהוא עצמו ייעשה סבא בעוד ארבע או חמש שנים! והרי אינו מוכן עדיין, הרי אינו מוכן עדיין להגיע אל סוף הדרך!

סוף־סוף זזה המכונית ממקומה. מוחו התחיל לעבד את פרטי הדברים שיגיד להם בישיבה. עד שהגיעו לחיפה היה הניסוח ברור, מפורט, סופי.

ג.

הישיבה נמשכה עד קרוב לשבע בערב. את הדיונים לא גמרו, אלא שמישהו מן החשובים היה עסוק בערב והיה עליהם להפסיק. את ההמשך קבעו למחרת בבוקר לשעה שמונה, אבל בדיוק, ובתנאי שלא ישבו יותר משלוש שעות ויסיימו את כל הענינים העומדים על הפרק. עדיין יכול לעלות על ה“שירות” ולחזור הביתה, אבל שקל בדעתו את הענין – הביתה ממש יגיע קרוב לעשר בלבד. למחרת יצטרך להשכים בחמש בבוקר. הטורח אינו כדאי. גמר בפני עצמו שמוטב ללון בחיפה, לנוח היטב ולבוא רענן להמשך הישיבה. דיתה לא תדאג. מן ההרגל ידוע לה שהישיבות בחיפה נמשכות לפעמים גם למחרת היום.

עלה ל“הדר”, נכנס למלון קטן ברחוב צדדי ושקט והזמין חדר ללינת לילה. כיוון שבמהלך הישיבה הביאו להם מספר פעמים תה, עוגות וכריכים, איבד את תיאבונו וויתר על ארוחת הערב, מתוך מחשבה לטעום משהו בשעה מאוחרת יותר. יצא לשוטט קצת ברחוב הרצל. השגיח שב“ארמון” מתקיימת הצגת תיאטרון. הזדמנות נוחה לחזות פעם בהצגה. בפעם האחרונה יצא עם דיתה לתיאטרון לפני חצי שנה או יותר. עד תחילת ההצגה נותרה עוד שעה לפחות. נמאס לו לשוטט ברחוב, נכנס בינתיים ל“עטרה”, לעיין בעתון מצוייר וללגום כוס קפה, כדי להתגבר על העייפות.

תוך כדי הצצה בשבועון מצוייר השגיח באשה נכנסת לבית הקפה. לרגע היה לו ספק בדבר, אבל בבת אחת נתבהרה תמונתה, אין ספק שזוהי!

ניגש אל שולחנה ואמר:

“תסלחי לי, גברתי, האם אין את כרמלה? לבנון, אם אינני טועה, הוא שם המשפחה”.

מקרה מוזר. הבוקר עלתה בזכרונו, אחרי שלא הגה בה חודשים ושנים. והריהי כאן לפניו!

“נכון, זה היה שמי”, הדגישה את המילה היה, “עכשיו שמי עמיר, בעין.”

“אהה, נשואה בודאי?”

“לאו דוקא”, “גרושה. אבל התעצלתי לשוב ולהחליף את שמי אחרי הגט. שיבוא הוא בטענות, אם הוא רוצה.”

פתאום הכירה מיהו:

" לא השתנית כמעט! אלהים־אדירים, הרי לא נפגשנו לפחות חמש־עשרה שנים!"

“עשרים. כמעט עשרים עברו מאז”, תיקן לה.

“הו, אינך מוכרח להזכיר לי את גילי”, הוכיחה אותו.

"לרגע נעצר דיבורם. כמעט שנשתררה שתיקה מביכה. “את גרה כאן?” שאל כדי לשאול משהו.

“כן, עברתי לחיפה לפני שתים־עשרה שנים. בעלי־לשעבר גר כאן. על הכרמל. הבית נשאר ברשותי. לא יזיק לו. הוא יכול להרשות לעצמו לבנות שכונה שלמה של בתים כאלה”.

“יודע אתה?” הוסיפה, “מזל שפגשתי אותך. מיד אחזור הביתה. באים אלי הערב כמה ידידים. מדוע לא תעלה גם אתה? יכול להיות שתיהנה. הו, שכחתי, כמובן לשאול אותך אם אתה פנוי הערב”.

“כן, אני פנוי”, השיב. ילך הכרטיס לעזאזל. בין כך ובין כך לא שש לקראת הישיבה בדד בתיאטרון הזר.

“יוצא מן הכלל”, קראה כמעט בעליצות אמיתית. “אתה בא אתנו. נעלה קצת זכרונות מן השנים ההן. עשרים שנה, אתה אומר? זוועה, איך רץ לו הזמן!”

דיברה במרץ ובהתלהבות. קולה רם במקצת, רק קצת מן הקצת, אך די גם בכך כדי לגרום מידת־מה של אי־נוחות. ובכן, זוהי כרמלה לבנון. שטף דיבורה הניח לו שהות לבחון אותה כהלכה. נשתמרה יפה ביותר לגבי גילה. יש, אמנם, בהופעתה, איזו מידה של חולניות, שאין להורות עליה באצבע, ואף־על־פי־כן הריהי קיימת. דבר מה אינו כשורה, או שרק נדמה לו כך? ניכר שמטפלת היטב בעצמה, אך לא עד כדי הגזמה באיפור. לבושה נראה חדיש למדי. שמלתה תפורה לפי אפנת השק של העונה האחרונה, אך יחד עם כך יש בה קו של עצמיות. קו זה בולט בעיקר בתכשיטיה, תכשיטים שחותם נושאם עליהם, לא סתם אשפת־גלנטריה. לא עלתה בידו שלא לערוך השוואה בינה ובין דיתה. שוב נזכר כיצד היא נוהגת להזניח את הופעתה, למרות תוכחותיו המרובות, ולא רק כששניהם בבית לבדם. אלא אפילו כשבאים אורחים. לא פעם מקבלת את פניהם בחלוק־בית. אפילו מעין־אידיאולוגיה יש לה לשם כך – התאומים האלה גורמים לה טרדה מרובה. אין היא כמו מבלות העולם ההן, חשוכות־בנים, שכל זמנן פנוי לפרכוסים מתוך עצלות. אבל העובדה היא עובדה. נראה שלגביה כבר נסתיים הצורך להילחם על מקומה בעזרת כלי־זינה הנשיים. חייה בטוחים, שקטים, מסומנים מראש. אין בהם מקום להרפתקאות. וכך נאלץ הוא לחיות את חייו עמה, חיים בטוחים, שקטים, מסומנים מראש, ללא הרפתקאות.

חש מעין קנאה מסותרת בכרמלה־זו, שהיא גרושה מבעלה. הכתם החברתי שנלווה אל הגרושין נמחק והולך. כשהיה נער קטן גרה בשכנותם גרושה אחת. אמא היתה מזכירה מילה זו במעין לחישה, כאילו חייב אדם להתבייש גם כשמעלה אותה על שפתיו. בתת־הכרתו חש שמוטב לא להזכיר במעמדה שיודע את עובדת הגרושין. איזו אוירה סתומה של פגימוּת היתה מסביב לאשה זו. היום נדמה לו שלוּ היה אז מבוגר יותר ויודע להתבונן סביבו, ייתכן והיה מבחין כבר אז באוירת המסתורין ההרפתקנית־הוללת שבהמולה העולה לעתים מדירתה בשעות מאוחרות בערב, בזרם הבלתי פוסק של הבאים והיוצאים, באור העולה מחלונותיה, זמן רב אחרי שכבו כל אורות הבית. הגרושים שייכים לגזע אמיץ יותר מאתנו, גזע המעיזים לעשות את אשר האחרים חוששים מפניו. הכל דבקים במעט הבטחון והקביעות, שהצליחו לבסס בחייהם הקטנים ואינם מעיזים לערערם, גם למען ההבטחה הגדולה המחכה להם – אולי. במשחק הפוקר של החיים נצמדים הם אל הקלפים הדלים שבידם ואינם סומכים על הסיכוי שעם החלפתם – יגיעו לידם קלפים חזקים יותר. לו אך אפשר היה לנסות לתקופת מה… רק נסיון…

בזמן קצר הספיקה לספר לו דברים רבים, חשובים ושאינם חשובים. סיפרה לו על עיסוקה בציור, על ההשתלמות בפריז ועל איזו תערוכה שעמדה לערוך באיזו גלריה ומחמת איזו קנוניה נמנע הדבר. שמות אנשים גדולים וחשובים נשרו מפיה בתדירות ובנעימה של קרבה כמעט זלזלנית.

הקשיב לנעימת דיבורה יותר מאשר לתכנו. תוך כדי כך חזרו ובאו אליו הזכרונות מימיהם המשותפים לפני עשרים שנה ומחזה אותו לילה על שפת הים, שבו כמעט ארע הדבר – ומשום־מה האמין שכשיארע יצליח להתגבר על הססנותה – אלא שנחרדה ברגע האחרון ונרתעה, שעה שפרחחים עברו לא הרחק משם והאירו בפנס־כיס את הסלעים לרגלי הגבעות, ושוב לא באה אליהם הזדמנות אחרת ונתרחקו זה מזו. ופתאום באה אליו מחשבה זרה – אולי הלילה? הנהי ההזדמנות למאורע הגדול, המסעיר, החורג משגרת נשירתם האטית של הימים אל תהום האבדון, המאורע שיסמן את היום הזה בסימן מבריק, מזהיר, שונה מכל הימים האחרים.

מכונית מבהיקה צפרה מבחוץ. נרתעה ממקומה. “הנה באו לקרוא לנו”. יצאה במרוצה מבית הקפה, מושכת אותו אחריה.

ד.

ביתה עמד ברחוב צדדי ומפותל, מלא ריח ארנים. בחושך לא יכול להבחין במקומו המדוייק. הרוח החרישית שנשבה מול פניו רימזה על נוף הים הנשקף מכאן בשעות היום. המכונית נטתה מן הכביש ונכנסה אל החצר בשביל של חצץ. דלת כבדה ועבה נפתחה לפניהם. אור צהבהב־עמום נדלק בחדר הכניסה. גם באפלולית השגיח בגודל מידתו של חדר האורחים. לחצה על הכפתור ובבת־אחת הוצף החדר אור נוקשה, בהיר, עזיז, שבא מכמה מנורות, החבויות בפינות שונות, בתכנית ערוכה מראש. הריהוט נראה מתוכנן מלכתחילה להכות בתדהמה את המבקר. שלל צבעים עשירי־ניגודים. מערכת תצוגתית חלקה, שלמה בצורתה, אך נעדרת מידה כלשהי של לבביות ואינטימיות.

תמונות כיסו את הקירות בשפע, תמונותיה. לא מן הסוג המודרניסטי המופשט, ההפכפך, אך גם לא מן הסוג האהוב עליו – תמונות כהלכה, שמידותיהן נאותות וניתנות להשגה של בני אדם כמותו.

לפתע נדהם לראות, במקום בולט, תמונתה בעירום. הדבר נראה לו חורג בהחלט מגדר הרגיל, אפילו בחוג כשלה, אולם נראה שהיא ובני לוויתה לא ראו בו שום פליאה. שלח בתמונה מבטים מתגנבים. מוזר שלא טרחה ליפות כלשהו את מראה גווה. להיפך, נראה שלא איכפת לה, אפילו, להפריז כלפי הכיעור. הירכיים מוגזמות מכפי מידתן האמיתית, ירכי ענק מעוגלות וכבדות, הכרס מובלטת בשיעור מודגש, לעומתן פלג־גוף עליון רזה וכחוש, שדיים זערערות וראש צר, פחוס ואורירי, הנראה כמתנדף בהרהור מתוך התמונה ונעלם כלפי מעלה.

השגיחה בתדהמתו. ניגשה אליו ואמרה:

“הו, לא אני ציירתי את התמונה, אלא צייר יוגוסלבי אחד שפגשתי בפריז הנה, כאן, החתימה”.

מבוכתו גברה. צורת דיבור זו, חופש זה, היו זרים לו לחלוטין. לכשירצה, זהו קסמם.

דלת הכניסה נפתחה כמעט ללא הרף. נסתבר שהקרוי בפיה ביקור של כמה ידידים, פירושו נשפייה ערנית ורבת משתתפים. הרגיש עצמו זר בחבורה. לבושו לא התאים להזדמנות, חליפת עבודה, מקומטת מרוב נסיעות וישיבות, נעליים מאובקות, עניבה שקשרה נתרופף. היו שם, אמנם כמה טיפוסים שבאו, בניגוד למרביתם, ללא עניבה, באפודות שחורות בצוארון סגור, או במקטרוני קורדרוי, אולם, אף ברישול לבושם נראו מצוחצחים ומהודרים, על־כל־פנים מהוקצעים כהלכה, ואילו הוא – עלוב, מדולדל, יוצא־דופן!

משום־מה נראה שטרחה בו כמעט כאילו היה מעין אורח־כבוד. העדיף אילו לא הקפידה להציג אותו בפני כל אחד ואחד מהם. כאן פרופסור מן הטכניון. שם מומחה זר ש“הושאל” לאחד מבתי החרושת במפרץ. מזכיר ראשון על אחת הקונסוליות. סופר, שאת שמו זכר במעומעם. ציירים. ועוד פרופסור מן הטכניון, צעיר שצימח בקושי חתימת זקן וכל הופעתו נוגדת את מושג הפרופסור, שקנה לו שביתה במוחו. ושוב ציירים. פתאום הוברר לו, שיותר משהיא טורחת בהצגה זו לנהוג בו כבוד, הריהי מתפארת בפניו – ראה להיכן הגעתי בעשרים שנים אלו ומי הם באי־ביתי.

ניכר בכולם שמכירים זה את זה מקרוב. הבינו איש את רעהו אף ברמזים וחצאי אמרות. געו בצחוק לחידודים שלא עלה בידו לעמוד על עוקצם. הרגיש שחייב להתאמץ הרבה, כדי להתעלות לרמתם, כדי לא להיכשל בלשונו ולהפליט איזה דבר־שטות או דיבור שאינו במקומו. ואילו הם, כולם, דיבורם מהוקצע, רהוט, מבחר מיליהם מגוון, מחשבתם מהירה ולשונם עשירת ניסוחים מפולפלים ומחוכמים. תמה באיזו מהירות עולות התשובות הקולעות על לשונם. דומה שזו הפעם הראשונה בחייו שנקלע למחיצת אנשים כאלה. האינטליגנציה! והרי בחוגים שבהם סבב כל ימיו המילה אינטליגנט משמשת כמעט שם גנאי, אם גם ברוח טובה למחצה. אנשי מעשה כמותו ראו באנשי הרוח – פסיבדונים: הבוהימה – מעין סרח־עודף מיותר, כמעט כמעי העיור. אנשים שאין מהם תועלת, אם גם חייב כל אדם נאור לסבלם בשקט. הזכרת שמם בלבד מעלה אוירה של שובבות, של התפקרות, שכל אחד יכול לדון בה – בשמץ קנאה, אולי – מתוך הרגשת עליונות כלשהי, מחזיק טובה לעצמו ששייך למסדר הבריות המהוגנות. ייתכן שהזמירים שרים ביער, אבל שום דבר אינו פוטר את התרנגולות מחובתן להטיל ביצים.

וכאן הריהו ביניהם, לבדו, ללא סיוע, ללא אחיזה. ואם כי סבר תחילה לטפח מעין תגובה של עליונות זלזלנית, כמתרס להגנה על השוני בינו ובינם, ראה מיד שלא יעלה בידו. יתרונם עליו גלוי וברור ממבט ראשון. אין מקום להתחמקות בדרכי עקיפין – בשום פנים לא יוכלו בני חוגו להשתוות אליהם, לא בהשכלה, לא בברק, לא בקסם היחיד והחבורה. שוב נתרגשה עליו ההכרה שמאבד ימיו לריק. יושב שם בפינה הצפופה, הדחוסה, המחניקה, כאשר העולם כולו מלא אנשים ופלאים ועינוגים, שונים מכל אלה שידע עד עכשיו. הוא מחמיץ את ההזדמנות. הוא מחמיץ את ההזדמנות!

היה שם אחד שנתעקש לבחוש לו מרטיני, כששמע שלא טעם מימיו משקה זה. הטעם היה מר, סבוני במקצת. כוסית מרטיני זו, צהבהבת ושקופה והזית הירוק בקרקעיתה, סימלה את יתרונם עליו ואת הזרות שבינו ובינם. עד עכשיו ראה בנטיית הטעם מעין מתת־טבע דבר הבא מעצמו ואין לדעת שום שותפות בו. מהיום ואילך בא בבריתם של בני התרבות המעודנת, היודעים שאת הטעם הטוב יש לטפח, להרגיל, לאַלף. אכף על עצמו את השתייה, אם כי נתגנבה צמרמורת קרה לערפו. מאז ומתמיד הצטיין בכשרו להרבות בשתייה מבלי להיפגע. קוניאק ושוב קוניאק – משקה של פחותים. אולם מרטיני זה תסס בראשו, עד שחש, שאם אינו מוצא לו מקום ישיבה באיזו פינה, הוא עתיד להתמוטט בלב החדר. ריבה אחת, שקלטה בחצי־אוזן שבא מתל־אביב, נטפלה אליו להסיח באזניו, עד כמה פרובינציאלית חיפה זו, שאין בה מקום לפיתוח כשרון המשחק, ועד כמה אין עתיד לפניה, אלא אם תעיז סוף־סוף להגשים את חלומה ולעבור לתל־אביב. דומה שחיפשה דרכים לקרב אליו. אולם, כשסיפר לה על עבודתו בחברה, ניכר שאיבדה כל ענין בו. השתמשה בהזדמנות הראשונה להתחמק ממנו, כדרך שאדם יורד מן האוטובוס, מיד כשנוכח שעלה בקו־שאינו־נכון. לעומתה נטפל אליו פסיכולוג־חוקר, שתוי במקצת, וביקש להוציא מפיו פרטי־פרטים על עבודתו. “הבוהימה נמאסה עלי”, הכריז, “איזה תענוג לפגוש פעם באדם העוסק בדברים של ממש, בערכים חומריים מוצקים, הניתנים לאחיזה ביד. לו הייתי יכול, הייתי נעשה סוחר”.

בחדר הסמוך, באור מעומעם, ניגן הפטיפון ללא הרף. מספר הרוקדים היה מועט, רובם צמודים לחי־אל־לחי. לאחר זמן הפסיק מישהו את נגינת הפטיפון. ברנש אחד נטל גיטרה לידיו ושר שירי־קאובוי בקול צרוד. הכל ליוו אותו בהמהום. מכאן לכאן נעשתה השעה מאוחרת. היוצאים יצאו ללא טכס. כמבעד לערפל נזכר שחייב לדאוג לדרך חזרה ל“הדר”. כמעט מבלי משים נוכח שנשאר לבדו אתה.

“אני מתה לשתות כוס תה חם אחרי כל זה”, הכריזה, “תשתה אתי כוס תה?”

“מדוע לא?”, השיב, תמה לראות באיזו טבעיות קבלה את העובדה ששניהם נותרו לבדם בדירתה בשעת לילה מאוחרת זו.

גררה אותו אחריה למטבח המבהיק ושפתה קומקום על כירת הגז. “איזו מסיבה איומה”, הפליטה, מבלי לפרש במה זכתה לכינוי זה. דיברו ביניהם מעט מאד עד שרתחו המים. מזגה תה אל ספליהם. את שלו המתיקה, אך לא את שלה. שתו מתוכם בקהות אברים. פתאום הפילה עליו את המהלומה:

“ועכשיו, כפי שאני מבינה, אתה מניח שאשכב אתך?”

ה.

“הגד את האמת”, המשיכה, “הכל מתאים בדיוק לתמונה. אני פוגשת אותך במקרה בבית־קפה, אחרי שלא התראינו עשרים שנה. במקום להסתפק בשלום מנומס ומה שלומך, אני מזמינה אותך אלי הביתה. ישנם כמה אורחים, אבל אין דבר, לא יפריעו זמן רב. לבסוף הולכים כולם הביתה. אני מניחה לך להישאר כאן. האם לא תהיה זו התנהגות מגונה בהחלט, נבזית אפילו, אם לא אלך בקו זה עד הסוף ולא אשכב אתך? האם לא תהיה לך בהחלט רשות לבוא אלי בטענות – אם לא רצית לגמור כך, לשם מה היה לך להתחיל בכלל, לשם מה היה עליך לבלבל לי את המוח ולקלקל לי את הערב?”

לא ענה לה. אולי מחר תבוא אליו התשובה הנכונה. זה חסרונו העיקרי, המחשבה האיטית. לא פעם הוא מגלה את התשובה הנאותה בויכוח המתנהל, אבל באיחור. “שכל מדרגות” קוראים לזה, נזכר בתשובה הנכונה כשיורד כבר במדרגות.

“תסלח לי”, לא הירפתה ממנו, “אבל אולי אינך בוגד באשתך בפרינציפ. האם בגדת כבר באשתך?”

שוב לא ענה לה. חוץ מאותו מקרה, בבאר־שבע, לא בגד באשתו אפילו פעם אחת. ואף אותו מקרה אי אפשר לקרוא לו בגידה ממש. לפעמים מצטרפים כל הפרטים והנסיבות של המעשה, אך לידי המעשה אינם מגיעים. היה זה בזמן המלחמה בבאר־שבע. הוא היה קצין תורן והיא פקידה תורנית. בקושי הכיר אותה. פתאום קלט איזה גל ששודר ממנה. הכל בא פתאום כל כך, בלא שום כוונות מוקדמות. ושניהם היו לבדם בלילה השקט והכל בא פתאום וגם חלף פתאום, אלא שההרגשה אחר כך היתה מלוכלכת כל־כך. מאז לא החליף עמה מילה, אפילו לא העיז להביט בפניה עד שנעלמה ממנו. מזמן מחק את הדבר מזכרונו, עקר אותו משורש כאילו לא היה קיים מעיקרו, עד שבאה והזכירה לו.

“אינך צריך להתבייש, לי אתה יכול לספר, האם אתה בוגד בה?”

“לא”, החליט להשיב בתקיפות, אלא שהמילה יצאה רפה מפיו, חסרת־דם.

“באמת ובתמים?”

“אמרתי לך, לא! אינני צריך לחזור על דברי”.

“שוב גבר אמיתי לא יעיז להודות, כמוך, שאיננו בוגד באשתו”.

“את רשאית, כמובן, לתת לכל דבר פירוש כרצונך”, דומה שהפעם באה אליו תשובה כהלכה.

“ועליה יכול אתה לסמוך?”

“מה זו, חקירה?!” ניסה למחות.

“אני מציינת שאינך בטוח שאתה יכול לסמוך עליה”, אמרה בקול יבש, “אם לא תוכל לסמוך עליו, אינך מסתפק בכך שתוכל לסמוך עליה”.

“לא זו היתה כוונתי. וודאי שאני יכול לסמוך עליה”.

“מוטב כך. ובכן, האם תניח לה לשהות לבדה בבית גבר זה, כמוך עכשיו אצלי, בשעה שלוש פחות רבע לפנות בוקר?”

“זוהי שוב שאלה מיהו הגבר ואם אני יכול לסמוך עליו”.

“ושוב אתה אומר לי שצריך לסמוך עליו ולא עליה.”

“אשה חלשה יותר ואינה יכולה לעמוד בפני תוקפנות בכוח”.

“אהה, עכשיו אני מבינה. הנאמנות אינה עומדת בפני הכוח. נמשיך הלאה. האם אתה מקנא כאשר מישהו נוגע ביד של אשתך?”

“נגיעה מקרית או מתוך כוונה?”

“לא חשוב. נניח, אם כן, נגיעה מקרית”.

“מה איכפת לי?”

“האם תרשה לה להתחבק עם אחר?”

“אינני חושב… זה תלוי כמובן גם בה, אבל…”

“האם אינה רוקדת מעולם?” נכנסה לתוך דבריו.

“לפעמים”.

“אם כך אתה מרשה לה להתחבק עם אחר!”

,כן, אבל שוב אני אומר לך, זה תלוי בכוונה".

“מה פירוש – הכוונה?”

“איך אוכל להסביר לך? אם הריקוד הוא לשם ריקוד לא אכפת לי, אבל אם הכוונה היא אחרת, כלומר אם יש לה הנאה מן הריקוד עצמו, אין לי שום דבר כנגד זה, אבל אם ההנאה היא מן החיבוק, זהו כבר ענין אחר”.

“רגש הנאמנות הטבעי שלך איננו רואה כל פגם בחיבוק סתם, בתנאי שלא תהיה ממנו הנאה,” התגרתה בו.

“את הופכת את כוונת דברי”, מחה כנגדה.

“אם כך, מה איכפת לך אם יתקיפו אותה בכוח, כל זמן שתיכנע לכוח מתוך חולשה ולא מתוך הנאה?”

“אינך מרגישה שאת מרחיקה בהגזמות?”

“למה תקרא בשם הגזמות?”

“יש הבדל בין סתם נגיעה או התחככות ובין… ובין יחסים ממש”.

“אתה צודק, והיכן הוא ההבדל?”

“בדיוק?”

“כן, אני רוצה לדעת היכן הוא ההבדל בדיוק! האם, למשל, יהיה איכפת לך, אם תניח אשתך לגבר זר לנשק את ידה?”

“בהלצה, או מתוך נימוס? – לא איכפת לי”.

“ולנשק על פיה?”

“אוהו; זוהי כבר שאלה אחרת לגמרי. נשיקת פה היא ענין אחר לגמרי.”

“ומדוע?”

“מפני…מפני…” לא נמצאה לו ההגדרה הראויה, “זהו כבר ענין אחר לגמרי. בנשיקת פה הכוונה ברורה כבר לגמרי”.

“והיכן כאן ההבדל?” המשיכה להתעקש, “מדוע מגע או נשיקה במקום אחד מותרים ואילו במקום אחר הם אסורים. מדוע תרשה לגבר אחר לצאת לקולנוע עם אשתך, לגעת בידה, לרקוד חבוק עמה ולא תרשה לו לנשק על פיה, ללטף את שדיה או לשכב עמה?”

“תסכימי אתי שיש כאן הבדל”.

“הו, אתה חוזר על עצמך כתוכי! היכן ההבדל?! מדוע זה מותר וזה אסור. מדוע מגע אחד בין גבר ואשה מקובל ומותר ואילו מגע אחר הריהו בגדר איסור, בגידה, ניאוף? זוהי השאלה שאני שואלת”.

“אינני יודע, בעצם, מדוע, אבל זוהי ההרגשה שלי. זוהי שאלה של הרגשה.”

“הרגשה!” השקיעה מידה גדושה של בוז בביטוי מילה זו, “ומאין באה אליך הרגשה זו?”

“אמרתי לך שאינני יודע, כך נולדתי וזהו”.

“כל הענין הוא בכך שאין זו הרגשתך שלך בלבד. אלא של גברים רבים אחרים.”

“ומה בכך, האם משום כך היא פסולה?” שוב תשובה כהלכה! הוא מצטיין הערב.

“חלילה, אבל הרי ידוע לך שלפני ארבעים־חמישים שנה היו הרגשות – כך אתה קורא להן – של הגברים שונות ביסודן. גבר לא הניח לאשתו לרקוד חבוקה עם גבר אחר ולא חשוב כלל מה תהיה הכוונה”.

“דברים אלה חלים בהם, כנראה, שינויים”.

"ככה?! " קראה בלעג, “ומה גורם לשינויים האלה?”

“אינני יכול לומר לך בדיוק מה גורם, אבל זוהי עובדה שבמשך השנים משתנות הדעות בחברה.”

“כלומר, מה שנחשב כבגידה לפני חמישים שנה אינו נחשב בגידה היום?”

“אלה הם דברים ידועים”.

“ואתה מעיז לדבר עדיין על רגש טבעי של נאמנות?! רגש טבעי! רגש המשתנה בהתאם להתקדמות המושגים כביכול. רגש שאיננו אחיד – משום מה – לאשה ולגבר! רגש הגורס מידות שונות לאשה ולגבר, מה שמותר לגבר אסור לאשה, מה שהיה אסור אתמול מותר היום! זו, חביבי, הצרה העיקרית – מה שהיה אסור אתמול מותר היום. אין כאן שום דבר מוחלט. שום דבר אינו אסור מפני שהוא אסור. הכל עניין של נוחיות. זהו מוסר־של־נוחיות. העיקר שלא להסתבך, לא לסבך יותר מדי את חיי המשפחה, לא ליצור בעיות שאין להתירן. אם אין דבר קבוע ומוחלט שהוא מותר ואסור, קובע לו כל אחד לעצמו מה מותר ומה אסור, לעצמו כפי נוחיותו. אם אשתך קנאית, רגשנית – הרי הרבה דברים אסורים עליך. אם היא אדישה – אתה מתיר לעצמך יותר. אם אתה מתיר לה יותר – תהיה מוכנה להתיר לך יותר. אם אתה מקפיד – תקפיד גם היא. זהו מוסר של פשרה, של עמידה־על־המקח. ואני אומרת לך – אם מותר קצת, מותר הכל. אם מותר לך להיפגש עם אשה זרה – מותר לך גם לגעת בה. אם מותר לך לגעת בה, מותר לך גם לחבוק אותה. אם מותר לך לחבוק אותה, מותר לך ללטף את שדיה. אם מותר לך ללטף את שדיה, מותר לך לנשק לה. אם מותר לך לנשק לה, מותר לך גם לשכב עמה. אין שום מקום שעליו אתה יכול להורות באצבע ולומר – עד כאן מותר ומכאן אסור, אסור על פי הטבע, על פי המוסר, הדת, רצון האלהים או על פי מה שתרצה. יש רק שני מיני מוסר – מוסר הנזירות ומוסר הפריצות. כל מה שבאמצע – צביעות. צביעות ופחדנות. או הכל אסור או הכל מותר. אילו היה בנו הכוח לקבל על עצמנו את המוסר הדתי, המוסר של הדור הישן, כפי שאנחנו קוראים לו בלעג, המוסר היחידי העקבי, המחמיר, היודע שכל פרצה קלה בגדר סופה להרוס אותה כולה – היתה לנו הזכות לדבר בשם המוסר. אולי היינו נעשים מאושרים יותר. מניין לך, שהם לא היו מאושרים, עם כל האיסורים וההגבלות שהטילו על עצמם, מתוך אמונה שאין מקום לשום עמידה על המקח עם הציוויים המוחלטים? האם אנחנו, שפרקנו מעל עצמנו את עול הציוויים האלה מאושרים יותר מהם?”

היה בדבריה הגיון נבזי. כל עקביות יש בה מיסוד הנבזות, שכן אינה מניחה מקום לשום רגש, שהוא מטבעו הפכפך, פשרני.

“או”, המשיכה, “או, כמובן, המוסר המוחלט של הפריצות. אם משהו מותר – הכל מותר, ללא העמדת פנים שקיים רגש נאמנות טבעי. כל דבר מותר לך. אבל אז, ידידי, כל דבר מותר לכל אדם, גם לאשתך. אם אין מוסר ויש חופש – גם היא חופשית כמוך. תסכים אתי שזוהי המסקנה ההגיונית היחידה”.

“אינני חושב שבני אדם מסוגלים לחיות כך. לבטח לא כולם”.

“מדוע?”

“הילדים, למשל”.

הרגיש שפניה נתכסו ארשת של עצב מהורהר. מוזר שפרט זה לא עלה בשיחותיהם עד עכשיו. נראה שאין לה ילדים.

“שוב אתה מביא לי נימוקים של נוחיות”, התריסה כלפיו.

“לא הייתי אומר ששאלת הילדים היא שאלה של נוחיות בלבד. הבאנו את הילדים לעולם ויש לנו חובה כלפיהם”.

“בהחלט! לילדים דרושים אבא ואמא. עד כאן הכל טוב ויפה. צריך לדאוג להם, לספק את צרכיהם. אבל אין בכך שום סתירה, אם ההורים מגיעים בינם לבין עצמם למסקנה שהנישואים, החיים המשותפים, הדאגה לילדים וכולי – אינם מוציאים מן החשבון יחסים מחוץ למסגרת הנישואין. כלום יעלה בדעתך לאסור על אשתך ליהנות מהצגת קולנוע, רק משום שאינך נמצא יחד עמה?”

ניכר שבנתה לעצמה כהלכה את התיאוריה שלה, חוליות־חוליות אחוזות זו בזו. אולם לא הצליח להשתחרר מן ההרגשה שמשטה בו, מעמידה אותו בנסיון ועתידה מיד להרצות באותו חום דעה הפוכה בדיוק. אולם דבריה נשמעים כאילו יש בהם משהו. אין להכחיש שגם כך נוח למדי, על כל פנים תוך כדי הרהור – כך נראים הדברים.

“ובכן?” שאלה.

“ובכן, מה?”

“מה אתה מחליט?”

“מה עלי להחליט?”

“אם אתה מוכן”.

“מוכן למה”.

"אל תיתמם, בבקשה ממך, מוכן לתנאים שלי! הרי אתה רוצה בי, אמור את האמת! אתה רוצה בהרפתקאה. אותי אתה יכול להשיג כמעט בלי קושי. ראשית, אמנית, ציירת. הרי יש לכם, לאנשים המהוגנים, דעה משלכם עלינו. אנחנו קלי־דעת, מרשים לנו מה שאתם, אנשים מהוגנים, אינכם יכולים להרשות לעצמכם – לפחות אפשר לנצל את הדבר לטובתכם. שנית – גרושה, לא צעירה, בעלת־נסיון ועבר. וגם – בינינו לבין עצמנו, אבל על כך אין מדברים בגלוי – היא עצמה זקוקה. הרי לא יעלה בדעתך שתפסיק לחיות חיי־מין אחרי גירושיה. אדוני, זוהי ההזדמנות שלך. את הצעירות אינך יכול כבר להשיג. קסם מיוחד אין בך. צעירה המצליחה להשיג אותך – אינה זוכה במציאה, שום רטט לא יעבור בה, אם יזכירו את שמה יחד עם שמך, שום גרוי.

לא יהיה זה הישג לה – ומדוע תרצה בך? אל הפותות ההן, שאפשר לטשטש את חוש הבקרות שלהן בהצעת־נשואין מזוייפת – לא תלך. רגש הכבוד העצמי שלך לא יניח לך לערוך את ההצגה הנדרשת ממך, לספר לה סיפורי הבל על חיי הנשואין האומללים שלך, על אשתך שאינה מבינה לרוחך, להשתפך לפניה בוידויי־אהבת־אמת, להוליך אותה שולל בהבטחות – הנה־הנה יגיע הגט ותישא אותה לאשה, ואז, כאשר היא מתרככת מרחמים וחנופה – למוטט אותה מעל רגליה ישר לתוך המיטה, לפני שתספיק לשקול את מעשיה. עדיין יספיק הזמן לאחר מעשה להיאנח עמוקות על הגשרים הבלתי־ניתנים־להינתק, הגושרים אותך אל משפחתך, על הילדים שאינך מוכן להרוס את חייהם. נשמה רומנטית במיוחד, תסכים להיות אומללה יחד עמך לחדשים מספר, עד שתיפקחנה עיניה. לא, את ההצגה הזו אינך מוכן לערוך. כבוד עצמי! בינתיים עוברות השנים. אתה כבר בן ארבעים ושתיים או שלוש…"

“ארבעים. אתמול מלאו לי ארבעים שנה”, משום מה צרבה בו טעות קלה זו עלבון עמוק.

“יהיה כך, אין הבדל גדול. בן ארבעים והזמן עובר מהר. בקרוב לא תהיה מוכשר כבר להרפתקאות חדשות. הנה אני כאן – ההזדמנות שלך. אולי ההזדמנות האחרונה. קח, קח את ההזדמנות, אם אתה עדיין רוצה בה.”

הרגיש שהדם פורץ מראשו ומדגדג בשרשי שערותיו. הליט את פניו בכפותיו וישב ללא נוע. לולא התבייש – בכה. מדוע היא מבזה אותו כל כך?

פתאום חש בכפות ידיה על ערפו. אימץ עצמו בכעסו שלא לזוז. ידה האחת סתרה שערות ראשו כבמסרק. ידה השנייה חדרה מבעד לצוארון חולצתו וגיששה על גבו, כחוקרת איזה מסתורין, בהיסוס. צמרמורת עברה בו. לפתע התנער, תפס בה בכוח וקרע מעליה את שמלתה, כמעט בתנופה אחת, כשהוא ממעך בחימה את עצמותיה.

“קח אותי”, מלמלה, “בכוח. בכוח!”

הרימה ונשאה על זרועותיו אל מיטתה.

ו.

כשנגמר הכל נוכח, כי עדיין עומד הוא, כמו בראשית היום, לפני המאורע הגדול, המכריע, הנותן טעם לכל. מה שנתרחש זה עתה עדיין איננו בגדר אותו מאורע. ביסודו של דבר לא היה כאן כמעט שום דבר שונה מן השגרה. לכל היותר ההקדמה, הגישה, אבל גם זה חלף כבר.

הענין עצמו אין בו שום שינוי. גם אם יחזור על כך מחר, מחרתיים – לא יהיה בכך משום הדבר שחיכה לו. תאוות הניאוף אינה הרצון לטעום טעם חדש ובלתי נודע, אלא הרצון ליטול דבר־מה השייך לאחר, להשתלט עליו בכוח ולסגלו לעצמך, כתאוות הרכוש והממון – לצבור ולאגור ולהוסיף עוד ועוד על מה שיש לאדם. אולי בתוספת רגש הסיפוק של מי שיודע כי כוחותיו עומדים לו בכיבוש והשתלטות. אך בסופו של דבר עומד אדם שוב באותו מקום שעמד בו לפני שיצא למסע הכיבושים.

חש שהיא בוכה. דומה ששמע אפילו דמעה מטפטפת על הכר. שילח ידו אל פניה וטבעה בלחות. הרגיש שחייב נסיון לנחמה. התרומם על מרפקו ונשקה על מצחה. עטיפת הקשיחות והבינה נשרה מעליה. שוב לא היתה האשה־היודעת־את־רצונה, כי אם יצור חלוש ורופף, הבוכה את כאבו בבכי חרישי באפילת הלילה.

“אינני יודעת מדוע אני כזו”, אמרה בדמעות.

דבריה הביאו אותו במבוכה, למה היא מתכוונת?

“אינני יודעת”, המשיכה, “מדוע אני צריכה תמיד להתעלל בגברים. מדוע אינני יכולה להרגיש שום הנאה, אם אינני נועצת מקודם צפרניים דורסות בנשמותיהם, מבזה אותם, אם אינני מביאה אותם מקודם לידי כך שירגישו עצמם סמרטוטים מדולדלים”.

“אולי זה מפני שאת רוצה להתנקם בו?” אמר. מוטב לשתוק, חשב, אלא שלא עמד בו כוח ההתאפקות.

“שטויות”, ביטלה את דבריו, “אין הוא תופס שום מקום אצלי. נפגשתי אתו מאוחר למדי, כשחזרתי מההשתלמות בפריז, עשירה בנסיונות ובאכזבות. בעל הון, חשבתי, יהיה זיווג מוצלח. אשתחרר מדאגת הפרנסה. אוכל לעבוד, לעשות משהו, להגיע למשהו. אבל הוא ראה בי מין קישוט, רצה שאשחק יפה את התפקיד. הזיווג לא עלה יפה. האמנות והמסחר לא מצאו לשון משותפת. צורת הדיבור שלו, עולם המושגים והביטויים – שאין בו מקום לשום קפריזה או סטייה מן הקו המורגל, הממוצע, הבינוני, המנוסה, הבטוח – כל אלה גרמו לי לאבד לאט־לאט את עשתונותי. הרגשתי שאם נישאר יחד תיטרף עלי דעתי. בכל־זאת נפרדנו בידידות. הניח לי את הבית ללא בעיות – הוגן עד הסוף. אפילו קצבה חודשית נוחה למדי. לא, אין לי שום דבר נגדו”.

“זמן רב הייתם נשואים?”

“שמונה שנים”.

עכשיו העיז והעלה את השאלה על שפתיו:

“ילדים?”

“לא היו. אסור לי ללדת”.

“אהה”, הרגיש שכל מילה שלו עלולה לקלקל. חוסר היכולת להתהוות אף הוא מעין מוות ומחייב אותה מידה של יראת־כבוד.

שתקה רגע, נשמה נשימה ארוכה ופתאום אמרה:

“צדקת במה שאמרת קודם”.

“במה?”

“כשאמרתי שאני רוצה להתנקם. אבל זהו מישהו אחר. גבר נשוי. התאהבתי בו בכל הלהט של בת עשרים ושתיים. לא אהבת בת שמונה־עשרה, רומנטית, תמימה, חסרת בינה בחיים ולא אהבת בת־שלושים, עייפה, עצבנית, נואשת, אלא אהבה בשלה ושלמה של אשה שכבר בגרה לאהבה כזו, אך לא נכוותה בה עדיין. גם הוא אהב אותי. חיינו יחד שנתיים, בלי חשבונות. היה לי טוב ככה, כמו שהיה. גם בידיעה שאני שנייה אצלו. שלעולם לא יעזוב את האשה והילדים. אבל במסותר, בתוך־תוכי, האמנתי שעוד יבוא יום ויהיה כולו שלי. האמן לי, שום אשה אינה יכולה לחיות בלי האמונה הזאת. אשה צריכה את הגבר שלה כולו לעצמה. אם לא תאמין שיגיע יום ויהיה כולו לה עצמה – לא תוכל להתחלק בו עם האחרת. האמנתי, אבל לא החזיק מעמד. היא הציגה לפניו את הברירה – היא או אני. הוא נשבר. התחננתי לפניו שנמשיך בסתר, שנעמיד פנים כאילו הכל נגמר בינינו, שיבוא אלי אפילו פעם בחודש, לזמן קצר, אפילו לרגעים אחדים, שיניח לי לפעמים לשבת ולהסתכל אל תוך עיניו ואסתפק בזה, העיקר שלא יאבד כליל. נשברתי לפניו, בכיתי, התרפסתי, נשקתי את כפות רגליו, אבל הוא עמד בהחלטתו. היה חזק, אך הכוח בא מן החולשה, מן הפחד מפניה, מפני הצעד המכריע של השינוי המוחלט במערכת ההרגלים שלו. נכנע לה וויתר עלי. מעולם לא סלחתי לו. לעולם לא אסלח”.

“כולנו יש בנו חולשות”, אמר. לא רצה שדבריו יישמעו כנחמה מפוקפקת, אך לא עלה בידו.

המשיכה וסיפרה לו בפרוטרוט את כל פרשת יחסיה עם ההוא. פרטים ופרטי־פרטים, לא פעם הפסיקה והתריעה כלפי עצמה: “אינני יודעת מדוע אני מספרת לך את כל הדברים האלה, מחר אתבייש בפני עצמי”, אך לא ויתרה והמשיכה בסיפוריה. פתאום מצא עצמו מספר לה על חייו עם דיתה ועל רגשותיו כלפיה, דברים שעד עכשיו לא גילה ליבו לפיו, דברים שאילולא אמרם לא היה מעלם בדעתו כלל ועיקר. אולי אפילו הגזים קצת בצבעים עזים, כשתיאר בפניה עד כמה אין הוא תופס מקום כלשהו בחייה של דיתה, המסורים כולם לילדים ולבית, אלא שהבית כאן הריהו מושג כמעט מופשט, משעבד, נתון מן החוץ וכפוי מלמעלה ומשולל כל יחס ממשי אליו, כחלק מן הבית. וסיפר לה עד כמה מתאווה לפעמים שתתייפה בגללו, תעגוב עליו, תתגרה בו במשובת נעורים, כמו בימים ההם, ואיל היא כולה רצינות ואחריות וסדר ומעמסה, כולה באה להזכיר לו את הימים האובדים ואינם חוזרים על עצמם, את הזקנה, את המוות.

וכך לא הרגישו כמעט שעלה השחר והצפרים זימרו בחורשת האורנים.

הביאה לו חלוק בוקר ונעלי בית ויצאה אל המטבח להכין את ארוחת הבוקר. עד שנכנס לרחוץ בחדר האמבטיה תקפה עליו הרגשה משונה. נעלי הבית. חלוק הבוקר. סמלים של הבית מאז ומעולם. והרי הוא כאן בהם ובבית הזר הזה – כאן וכאילו בתוך שלו וכאילו יש גם כאן לדברים קבע משלהם ונוח לו בהם כבהרגל ישן.

ופתאום חלף בו הרעיון – והרי יכול הוא להמשיך כך, בשני המקומות, בתל־אביב ובחיפה, בבית וכאן, אצל האשה ואצל ה… כאן נעצר. וכיצד יקרא לה? האהובה? –הרי אין כאן כל אהבה. הפילגש? – הנפש סולדת מפני עצם המושג ולא המילה בלבד. לו היתה צעירה, בעלת־גוף, קלת דעת, טפשה – ייתכן. ייתכן ואז יידבק בה המושג. אבל כך – הרי אין לה בעצם שום יתרון על דיתה, כלומר יתרון שבגוף. אף בוגרת ממנה בשנים רבות. כמה זמן נותר לה עוד עד שתיבול לחלוטין? ובכן – מדוע?

לא מצא תשובה לשאלה. ככל שמעמיק לחשוב רואה שאין לדבר טעם, אבל – שום טעם. וכלום לא בגר כבר מכדי שיעסוק במשחקים אוסרים לשמם? לא מצא תשובה, ואף־על־פי־כן נתמלא מין חום פנימי מוזר לרעיון שכאן יחכו לו חלוק הבוקר ונעלי הבית, שכאן תחכה לו האשה האחרת, שעד כמה שיכול לתת לעצמו דין וחשבון, כל ייחודה בכך שהיא אחרת.

מן המטבח נשמע קולה קורא לו לארוחת הבוקר.

צריך להרהר עוד בדבר, צריך להרהר, חשב כשגמע את קפה השחרית.

א.

הראי היה מכוסה הבל חם ולח. אמבטיה חמה, מבעבעת, כמעט רותחת, היתה תמיד התפנוק החביב עליה. גופה כאילו מתמסמס במים הרותחים, הלוחכים אותו מכל צדדיו בלטיפה מענגת. יתר־על־כן, כל אימת שעצביה מתמתחים ועייפות הנפש משתלטת עליה, היא ממלאה את האמבטיה השחורה והמבהיקה מים חמים ומהבילים ומתמכרת אליהם בתחושה של ריכוז מוחלט בליטוף הנעים האופף את גופה. אין לה אלא גופה שלה השקוע במים ונהנה מנשיקתם. וכך – גם בהזדמנויות של שמחה גדולה, של ריגוש – בכל הזדמנות מיוחדת. והיום – הרי היום ודאי שהוא יום מיוחד במינו!

בידה המחזקת בספוג מחתה את ההבל מעל פני הראי. תחילה עיגול קטן, שמתוכו נשקפו פניה, ואחר כך, בתנועות סיבוביות נמרצות, את כל הראי לכל מלוא קומת הקריסטל המבהיק שלו. גופה הורוד ניצב מולה בעירומו, כשהאדים חותלים אותו עדיין מסביב. בעין בוחנת שלחה בגוף מבט של חיבה והכרת־תודה. מעטות אפילו בנות העשרים וחמש שיש להן גוף כזה, כל שכן שלא תימצאנה בין בנות הארבעים וחמש ויותר, בין בנות גילה שלה. אכן, מי כמוה מכיר את גופותיהן של בנות הארבעים והחמישים. ודווקא בנות החברה הגבוהה, שגופן לא נתבלה בעבודה קשה והיתה להן שהות לטפל בו ולטפחו היטב. כמה גופות עקומים ישנם ביניהן – שדיים שטוחים, רקועים, התלויים כאברים מדולדלים ומחוזקים בחזיות מרופדות, כתפיים מחודדות או שופעות יתר על המידה, כרסים מנופחות, ירכיים דקות משאת את משא הגוף, או כבדות כעמודי בנין, קרסולים חסרי־חיטוב, שער דליל ובלתי־ממושמע. הרי זהו תפקידה – לטשטש את חסרונותיהם של הגופות הללו, להחביאם, לעטפם באשליות, במעשי־מרמה ואחיזת־עיניים. אבל מפניה אין אחת מהן היכולה להסתיר את האמת.

והנה כאן, מופיע לפניה גופה שלה, כולו אומר שלמות, בשלות ותואם. דרוך ומוכן לפעולה כמכשיר־דיוק עדין. כתפיים רכות ומעוגלות, אך ללא שומן מיותר, עד כדי כך שניתן אפילו להבחין מבעד לבשר את הקו העדין של עצמות הבריח, שמשקערוריותיהן יוצא, כאגרטל־פרחים, הצואר העדין והחטוב, החפשי מקמטים. שדיים שאינן מחודדות־בוסר כשדי נערות, אלא מתמתנות כגבעות חול רכות־קו, תואמות. כרס המוכנה לציית לפקודות המחוך, רגליים שעורן מתוח. עור שזוף כהלכה, אך לא עד כדי קשיות מתכתית־גברית, כגופן של ריבות על שפת הים בקיץ. שער השומר על רכותו. הכל במידה, במתינות, בקצב נכון. גוף נפלא – הגוף שלה.

בהנאה עסתה אותו, שפשף היטב במגבת הזעירה, בכוח, לכאורה באכזריות, טפחה עליו כמתופפת בכפות ידיה, צבטה באצבעותיה את המקומות הנסתרים, שבהם אורב לה השומן. אהבה לטפל בגופה בחדר האמבטיה שלה. כשעמדה שם, קלופה מבגדיה, נתמלאה חדווה פנימית בלתי מסתברת כמעט, הרגשה של שחרור וחופש מכל. לפעמים, כשנסתכלה בבואתה העירומה בראי, נדמה לה שהיא אוהבת את הגוף הזה שלה, כאילו היה יישות אחרת, שונה ונפרדת מעליה עצמה, כאילו היה אחר. אפילו מעין טעם של איסור, של חטא סמוי, נתלווה לאהבה זו והוסיף לה תבלין מיוחד במינו.

חדר האמבטיה הוא הפנינה של דירתה, שהיא פנינה בפני עצמה, לא לדעתה שלה בלבד, אלא לאחידות דעתם של כל המבקרים אצלה. מודרני, אבל טבוע בחותמה האישי המיוחד, בנוי לפי טעמה ורצונה. מודרני, אבל לא סתם חיקוי עיוור של אפנות בנות־יומן, שמי כמוה יודע כיצד הן צצות ונובלות. שיש שחור, פסיפס צבעוני, צבעי פסטל הרמוניים – מפני שכך נאה בעיניה ולא מפני שראתה כך אצל אנשי החברה. אצלה הכל – הכל! – תפור על פי מידה. ומי עוד כמוה יודע את חשיבותה של ההתאמה הנכונה, של תפיסת קוי הצורה העיקריים, ההזדהות עמהם, הבלטת התכונות הטובות וטשטוש התכונות הרעות.

לא חינם הן נוהרות אליה כולן. לא חינם מוכנות הן לשלם את המחיר הגבוה. יריבותיה טוענות, מתוך קנאה, שיש כאן ענין של סנוביזם עדרי פשוט, של רצון להבליט ולהתפאר ביכולת לשלם את המחיר הנדרש אצלה. איזו גישה שטחית וילדותית, המנסה לחפות על הכשלון ולהסתירו! אדרבא, תנסה אחת מהן לדרוש מחיר כשלה – האם תצליח למשוך את הקהל המובחר הבא אליה? הענין הוא אחר לגמרי. העולם איננו גולם, כפי שסבורים רבים. הכל מרגישים ששמלה תפורה בבית האפנה שלה מדברת בעד עצמה. אין כאן העתקה סתם של קפריזות האפנה ותהפוכותיה, אלא גישה אישית לכל אחת מן הלקוחות, יצירה אמיתית. אצלה כל דבר תפור על פי מידה, במשמעות העמוקה של הביטוי. זוהי הסיבה שכולן נמשכות אליה וכל הרכילות שמפיצות יריבותיה אינה אלא דברי קשקוש ופטפוט.

גמרה לספג את גופה וישבה לשולחן האיפור. האיפור הנכון אינו נקנה בלימוד בלבד. הוא אינטואיציה, ככל אמנות אמיתית. אך, כמובן, לא די בכשרון – יש צורך גם בלימוד. היופי אינו אלא שליש אחד טבע ושני שלישים – ארגון. הארגון, כלומר – קביעה נכונה של המטרה, תבונה בבחירת האמצעים הנכונים ותחושת הזמן והסדר – בלעדי הארגון אין יופי. ואין גם הצלחה בחיים.

מפליא שדווקא היא ידעה להשתלט על התוהו ובוהו שבו היתה ראשיתה ולארגן מתוכו את ההצלחה. כן, אין מה להתבייש באמירת הדברים ללא כיסוי והסתר. היא הצליחה בחיים. אחת אם אומרים זאת מתוך אנחת קנאה או רמיזה דקה לחוסר הגינות, כדרך שעושות יריבותיה, ואחת אם אומרים זאת מתוך הרגשה של סיפוק אמיתי, של תודה מעומק הנשמה, כמוה. בית האפנה, המעמד החברתי, השחרור המוחלט מדאגת הפרנסה, הידיעה שאם רצונה במשהו, אינה צריכה לשקול ולהסס מחמת המחיר – כמובן בגבולות מסתברים! – מה כל אלה, אם לא הצלחה? וכמובן – גולת הכותרת – הנישואים הקרובים עם מ.! כלום אין זו פסגת ההצלחה? העיפה עינה בשעון. עדיין יש לה כשעה. טוב ויפה. תמיד אהבה לעשות כל דבר במתינות וביסודיות. שעה זו תקדיש כל־כולה לעצמה, לגופה שלה. עד שיבוא מ. ויקחה עמו אל משרד הרבנות, שם יגמרו היום את כל הפורמליות המיגעת הכרוכה בהכנת נישואי גרוש. הטקס עצמו ייארך בלי פומבי רב. מספר ידידים קרובים בלבד, וכמובן גם השר. הוא נעלב כל כך בקלות, ודוקא בענינים בלתי צפויים. את הנשף הגדול יערכו לכשיחזרו מהנסיעה. יהיה זה מסמר נשפי העונה. הפעם לא תערוך כל חשבונות ולא תנסה ללמד לקח אפילו את אלה הראויים לשיעור קטן. את כולם תזמין. מי שירצה לבוא ולשמוח, שיבוא לשמוח. מי שירצה לקנא רשאי לקנא.

ואכן – יש להם במה לקנא. כלום דבר קטן הוא שהיא נישאת למ.? כלום אין דבר זה עצמו הישג, שגם בלעדי הישגיה האחרים, היא רשאית להתגאות בו? דרך ארוכה עשתה. דרך ארוכה באמת. מאז… מאז… הרבה נקודות תוכל למצוא בדרך חייה, שהן היפוכן הגמור של נקודת השיא שאליה הגיעה עכשיו. הרבה מאוד! אבל הרגע המסוכן בחייה, שעלול היה להביא עליה שואה, בא אולי אז, כאשר פגשה ברמי בפעם השנייה.

המשגה היה בכך שבאה במבוכה כשפתחה את הדלת ורמי ניצב לפתע לפניה. היה עליה לנקוט באחת משתי דרכים – לקבל את פניו בחביבות מנומסת, להודות לו על הביקור, להוליכו החוצה, כאילו מבלי משים, ולהיפטר ממנו באיזה תירוץ שאינו מעלה ואינו מוריד; או – לסלק אותו מעל פניה בתקיפות ובמרץ ולתת לו להבין היטב שביקורו אינו רצוי.

אולם כשנוכח במבוכתה, הצליח לדחוק עצמו פנימה, הושיב עצמו עמוק בתוך הכורסה, בלי לחכות להזמנתה, הוציא מכיסו חפיסת סיגריות, נטל אחת, תפף בה בנחת על גבי הקופסה, הצית בה אש, שאף מתוכה שאיפה או שתיים, העיף מבט סוקר מסביבו, ורק כשגמר פעולות שגרה אלו פתח בדיבור:

“לא רע, בהחלט לא רע”.

לא נסתבר כלפי מה הוא מכוון את המחמאה, אם הדירה, הסיגריה, או סתם איזה מצב־דברים כללי שאינו מפורש.

“ובכן, הגענו סוף־סוף למשהו,” נקט לשון אנחנו במקום שאינה מתבקשת, “חיפשנו וסוף־סוף מצאנו מה שביקשנו, הה?” נימת השאלה נשתמעה בדיבורו יותר לצורך זלזול מאשר לצורך בקשת ידיעות.

עדיין לא מצאה את נוסח התשובה ההולם, אך חשה ששתיקתה נותנת בידו יתרון עליה.

“אולי תלמדי גם אותי,” המשיך לנבור, “אולי תלמדי גם אותי איך משיגים כל זה?” ובדברו הניף ידיו בתנועה קשתית רחבה, “ובלי שום מאמץ, או אולי”, המשיך אחרי שתיקה קלה ובהטעמה מיוחדת, “אולי יש צורך באיזה מאמץ, אבל ממין כזה, למשל, שאני אינני מסוגל אליו?” ואם עדיין לא חדרו דבריו עד תומם, הוסיף: “אגב, הקפטן שלך, מה שמו, אינו צריך לבוא עכשיו, במקרה?”

“אינני מחכה עכשיו לאיש,” פסקה בקיצור, כאילו על ידי ההכללה תוכל להתעלם מן הרמיזה העוקצנית. היתה זו שגיאה, כמובן, לנסות להתגונן מפניו על ידי התחמקות. למעשה יכלו דבריה האחרונים לשמש לו מעין אישור־שלאחר־מעשה לפלישתו לתחומה.

“יפה מאד,” הכריז. במעיכה נמרצת כיבה את הסיגריה, שמחציתה לא אוכלה עדיין, נתרומם ממקומו ופסע לקראתה.

“מה אתה רוצה?” שאלה במבוכה. שעתה נעשתה בהחלט בלתי־נעימה.

“מיד תראי”. נתקרב אליה, עמד רגע מולה בשתיקה ופתאום שלח ידו וצבטה בכוח בעכוזה.

“הנח!” קפצה ממקומה ועמדה מוכנה לסטור לו. לרגע חלף בה זכרון מטושטש מן הימים ההם בבית הספר, כשהרבו שניהם להתכתש ולהתגושש כשני נערים. “צא מפה מיד!” ציוותה עליו, אולם לא נשמע לה. בשתי ידיה תפס בה, חבקה בעוז על מתניה מאחורי גבה והצמידה אל גופו.

“אני אצעק”, הכריזה, “אצעק בקול רם, אם לא תניח לי מיד”.

“אדרבא, צעקי, אבל אני אספר הכל, אספר הכל לקפטן שלך, אגיד לו בדיוק מי את”.

תקעה את אגרופה בין צלעותיו, אך לא עלה בידה לרפות את חיבוקו. חשה שהוא מוליך אותה עמו כלפי חדר המיטות. נאבקה בכוח, אך לא הצליחה להתגבר עליו, עד שהגיעו לשפת המיטה. המשיך למלמל בשפתיים קפוצות בלי הרף: “אספר לו הכל, הכל אספר לו, הוא ידע מי את, כי אני אספר לו הכל”, כאילו היתה זו מין השבעה, שבכוחה יחלה את פני הרוחות המסתוריים, שיטו את הכף כרצונו.

פתאום חשה שהעקשנות הזו שבה היא עומדת על כבודה, כביכול, אינה אלא שטות. עם רמי זה שכבר כבר פעמים רבות כל כך, האם פעם אחת יתרה עשוייה להעלות או להוריד? וחוץ מזה עלול פרחח זה להגשים את איומו ולספר לקפטן ושום תועלת לא תצמח לה מכך. מוטב לתת לו את שלו ויניח לה. הטעם שבדברים נראה לה, ובעוד הוא מחטט באצבעותיו מתחת לשמלתה וטורח לקרוע מעליה בכוח את מכנסיה, אמרה בשלווה:

“הנח לי לרגע, אתה מקמט את הבגדים. אפשוט אותם בעצמי ויהיה יותר קל”.

תנופתו כבר היתה עזה מכדי שיוכל לעצרה. המשיך לתלוש מעליה את הבגדים בחירוקי קריעה ורק אחרי שעמדה עירומה כולה הטיל עליה את כל כובד גופו ויחד התמוטטו אל תוך המיטה.

ואז ארע הגרוע מכל. בבת־אחת הרגישה שהיא נסחפת עמו ברצון, בהתלהבות, בהתמכרות. גופה נצמד ברעדה לגופו. שיניה הטביעו בשפתיו נשיכות נמרצות. ידיה נשתרגו על ערפו, הטביעו את צפרניהן עמוק בבשרו ומשכו אותו כולו אל תוך־תוכה, את כולו אל תוך־תוכה. גופה פרכס וקרטע בכאב חריף ומכלה, עד שנתאחדה עמו, ללא שהיות, בצווחה גדולה אחת בת־בלי־קול, בשקט נפלא ועמוק ואין־סופי.

היתה זו הפעם הראשונה שחשה תענוג ממש, תענוג מלא, תהומי. תמיד, בעוד הגברים מתנשמים וטורחים בגופה, היא נזכרת, כאילו להכעיס, באיזה מעשה מבדח, או מאוס, או סתם משולל־חשיבות, כגון ששכחה להזמין בחנות גפרורים ואמש השגיחה שהקופסה האחרונה ריקה כמעט, או שצריך להתקין את הרוכסן בחצאית הירוקה, אחרת לא תוכל לצאת עמה מחר, וכיוצא בזה. לא שהיא פוגעת ומעליבה בהם במתכוון. בזמן האחרון למדה אפילו להעמיד פנים כהלכה ולזייף מעין השתתפות בעצם המעשה, בגוף ובנפש. אל הקפטן היא מתייחסת בסלחנות ובהבנה. כל הענין אינו נמשך אצלו זמן מרובה. רפרוף אחד ושניים וכבר נגמר הכל. לפעמים נדמה לה שהיא משתוקקת שהדברים יקבלו צורה אחרת, ממשית יותר, מסעירה יותר, אבל מיד עונה לה קול מתוכה, שמוטב כך. כל זמן שהיא עצמה אינה נכנעת ליצרים ואין להם שליטה עליה, יכולה היא להיטיב להישמר מפני הסכנות. אם גופה הוא מכשיר עבודה, הרי שצריכה היא להיזהר מפני האש הבוערת בו, שלא תיפגע בה עצמה.

והנה בא רמי זה והופך את גופה לכינור ומשמיע מתוכו צלילים עמוקים ומסעירים והיא יודעת שמכאן ואילך היא כולה שלו והוא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו. הוא יכול להדקה ולמעכה עד דק, לפזרה לאין, להכאיב לה, לפצוע אותה, לפצפצה לרסיסים. הוא יכול לחלל את גופה כרצונו, כי היא כולה שלו. יגיד מה שיגיד – ותעשה. ירצה כל מה שירצה – ותיכנע. כי היא כולה שלו.

זה היה נפלא והרסני. זה היה משחק באבדון. שבועות מספר שקעה באבדן־חושים זה. גופה רגש כבסערת ים, ללא הפסק. חיכתה לו בכל שעה משעות היום והלילה. שעותיה היו ציפייה. מדי עצמה את עיניה חשה בגופה את מגע גופו, בשפתיה, בפטמות שדיה, בירכיה, בכפות ידיה, בכל עורה, תחושה ממשית עד לאימה, צורבת, מהרסת כל מגע עם המקום, עם הזמן, עם העולם. במין עלפון־למחצה, בתערובת של תשוקות וריגושים, של התפעמויות וחדלונות, עברו עליה ימיה. ובחלום־למחצה נדמה לה הנצח כגויעה ממושכת, אין־סופית, כשגופו של רמי לצידה ועליה ובה.

אל נכון היתה מתמוטטת וקיצה היה בא, לולא ניסה רמי להוסיף נצחון על נצחונו ולסחוט באיומים את כספה. ספר יספר לו לקפטן, אם לא…

היה זה כמו ריפוי בהלם. במכה אחת נרפאה ממנו. את גופה היתה מוכנה לתת לו במתנה, ללא שייור¹, בשלימות איומה. אבל ברגע שביקש לגעת בכספה ניתק בה משהו. כסף זה הוא החירות שקנתה לעצמה, כסף זה הוא התקווה. הכל תיתן לו לרמי, חוץ מן התקווה.

פתאום הרגישה כאילו יצאה מן האמבטיה, רחוצה ומטוהרת, בהשליכה אותו מעל פניה. איומיו עברו מעליה ללא נגיעה, כאילו אין בכוחם לפגוע בה לרעה. ומשלא נכנעה להם ניטל עוקצם.

בבת אחת נעלם מעל פניה ושוב לא הוסיפה לראותו.

כן, חשבה שעה שהזתה על גופה מי־בושם מובחרים ממזלף הקריסטל שקבלה במתנה ממ., אכן היה זה הרגע המסוכן בחייה, ללא כל ספק הרגע המסוכן בחייה.

כמה טוב שמזלה עמד לה אז.

ב.

לא תמיד עמד לה מזלה.

לרוב עמד כנגדה. מה היו חייה, בעצם, אם לא מאבק אחד רצוף וממושך נגד המזל הרע הרודף אותה. עוד מאז, מראשית ילדותה.

כמעט שאין לה כל זכרון מן הימים שאבא עדיין גר עמהם. חולצה משובצת שנהג ללבוש. גלידה שקנה לה פעם על שפת הים בחנות שתריסיה עשויים מתכת מוחלדת. דב צעצוע ירוק וזה כמעט הכל. כן, וכמובן המקרה ההוא, כאשר מיהרה לרוץ על פני המדרכה, נכשלה, נפלה וברכה נחבלה ושתתה דם. אבא בא בריצה, הרימה בזרועותיו ונשאה על זרועותיו הרחק־הרחק, עד ביתו של הרופא. דומה שעודנה מסוגלת לחוש את התחושה ההיא שאפפה אותה כשנישאה בזרועותיו, שכובה למחצה, שעה שהוא מדדה במהירות וגופה עולה ויורד, עולה ויורד עם תנועות גופו, כמו על גבי ספינה בים. כל הדרך התיפחה “אבא, אבא”, אבל אי־שם, בפנים, נשכח הכאב והפחד מפני הדם המטפטף ונשארה רק ההנאה של היות נשואה בזרועותיו של אבא, הרחק־הרחק, כאילו היא ניתנת אל תוכן ומתכנסת בהן לנצח ושוב לא תצטרך לרדת מהן ולהיות לבדה.

גם כשמפשפשת היטב בזכרונה, אינה מצליחה בשום אופן לשלות ממעמקיו את מאורע עזיבתו של אבא. לאחר מכן הסיקה מסימנים שונים שדבר זה מוכרח היה להתארע כשהיתה בת ארבע־חמש, או אפילו פחות מכך. על־כל־פנים, מאמה לא הצליחה להציל מילה. לשאלותיה השיבה תמיד בקצרה – אבא שלך נסע רחוק־רחוק ולא ישוב". אלא שלפעמים, בשעת רתחה, הטיחה בפניה – “יש לך אופי כמו של אביך הנחמד”. דיבורים אלה לא סייעו כמובן, לשכך את סקרנותה.

כשהגיעה לגיל בית הספר כבר היה עמהם אביה החורג. אף כי בא מוקדם כל־כך, לא נתרגלה לקרוא לו אבא. עכשיו זוכרת היא בבהירות שמימיה לא נשק לה ולא בזבז עליה סימני חיבה. קרירות עויינת נשבה בינים כל השנים. ומעין הסכם סמוי היה בינו ובין אמה, שבעסקיה של בתה לא יתערב כל עיקר.

גם אז, כאשר היתה מעורבת בניפוץ השמשה בחדר המורים – תך כדי יידוי־אבנים ולא במתכוון לפגוע – והמנהל שילח אותה הביתה “להביא את אבא”, סירב לבוא לבית הספר. “תלכי את,” אמר לאמה, “מדוע אני צריך לסבול את הצרות מהבת שלך?” זוכרת היא היטב כמה בקשה ממנו שיבוא עמה אל המנהל, אחזה בידו והתחננה, דמעות עמדו בעיניה. משום מה נראה לה הדבר חשוב כל כך, שדווקא הוא יבוא עמה ולא אמה. עקשנות ילדותית? – אולי. אבל דומה שאין כוחה של הגדרה זו יפה למצות את המצב. במעין חוש סמוי הרגישה אז שזהו מבחנו האחרון, אם לא יעמוד בו – שוב לא יוכל להיות אבא שלה עולמית. אם יעמוד בו, אם ייעתר לה ויבוא עמה אל המנהל – עדיין יש סיכוי כלשהו, קלוש אמנם, אבל סיכוי.

אחרי המקרה ההוא הגבירה את לחצה על אמה, להיוודע היכן אביה ומה קרה לו. אולם רק תשובה אחת הצלחה להציל מפיה: “איננו”. בשום פנים לא הצליחה לעמוד על פירושה המדוייק של המילה “איננו” לגבי השימוש שלפניה. פחד סתום אחז בה, שמא מת. הרי במודעות העתונים נוהגים לכתוב “פלוני־אלמוני איננו” ומתכוונים, כמובן, מת. זמן רב נמנעה מן השימוש במילה איננו תוך כדי שיחה, אפילו כשנצטרכה לה. המצאות שונות המציאה כדי לעקוף את הצורך להשתמש בה. בינה לבין עצמה האמינה, שכל עוד אינה מעלה את המילה על שפתיה, היא מגנה באיזה אופן שלא נסתבר לה כל צרכו על אביה ומצילה אותו מפני המוות. אפילו כשנתקלה במילה זו תוך כדי קריאה בספר, מיהרה להסב את פניה מן הדף ולעקרה מתוך מחשבתה.

בת עשר היתה, כשנודעה לה האמת הכעורה, כפצע מגעיל, המתגלה כאשר נושרת התחבושת, כולו מושחת, מלא מורסה, מאוס: אביה ואמה נתגרשו!

למרבה הבושה נודע לה הדבר דווקא מפי בנות הכיתה. ימים אחדים הרגישה שמשהו ביניהן אינו כשורה. לפי דרך התלחשותן, שהיתה נפסקת פתאומית עם התקרבה אליהן, לפי חצאי הרמיזות ששילחו בה באכזריות ילדותית בלתי־קדושה. עד שהעזה אחת להטיח בפניה: אביה נתן גט לאמה והוא גר עכשיו ברחובות, עם אשתו החדשה.

המילה הזרה והעויינת “גט” צרבה בנשמתה עד להשתולל. המונח עצמו לא היה ברור לה ביותר, אך הרגישה בהשפלה המתלווה אליו, בבושה האיומה המתחייבת ממנו, בכתם שהוכתמה ושוב לא תוכל למחקו עולמית. בתם של הורים גרושים!

הו, כמה הפליאה את מכותיה בילדה ההיא, שהעזה להעלות את המלים על שפתיה. ביד אחת נאחזה בסבך שערותיה ובשנייה חבטה על פניה, על ערפה, על גבה, חבטות נואשות, סומות, רותחות מכעס ואיבה. ניסו להפריד ביניהן, לנתק אותה מעל קרבנה, אך דומה ששתי ידיה קנו להן יישות משלהן ובעשיית שליחותן אבדה את השליטה עליהן. תוך כדי כך חשה כאילו איזו יד אוחזת בגרונה ועוצרת נשימתה עד למחנק. גם אחרי שהצליחו להתיק אותה מעל אותה ילדה, לא חדלה מועקת המחנק בגרונה וזמן ממושך לא חזרה אליה נשימתה.

ימים אחדים לאחר מכן ברחה מן הבית בפעם הראשונה. מן הארנק הפתוח של אמה שלתה כמה מטבעות, עלתה על אוטובוס הנוסע לרחובות וכעבור שעה מצאה עצמה במרכז המושבה. כביש אספלט חם, שטוף שמש, שצמיגי המכוניות העוברות רוחשים עליו בהמייה חדגונית, בתים לבנים, בין עצי הדר וושינגטוניות, מכוסים בוגנוויליה אדמדמת־סגלגלת, שקט משועמם ואדיש, שלא היתה מורגלת בו. מיד התחרטה על כל המעשה. הרי אינה יודעת אפילו היכן הוא גר וחוץ מזה…. חוץ מזה היו נימוקים רבים אחרים. זו הפעם הראשונה שבמוחה הילדותי דמדם החשש, שמא לא תהא הפגישה בינה ובין אביה נלהבת כפי שחזתה בדמיונה, שמא לא יסתערו זה אל זו בזרועות מושטות ויעמדו חבוקים בשתיקה גדולה ומאחדת, מבטיחים בלבם לא להיפרד שוב עולמית. ופתאום נזכרה – שוב, זו הפעם הראשונה מאז גמלה ההחלטה בלבה – בקיומה של האחרת, של אשתו השנייה. לבה נתמלא פחד, אך רצון חזק מחולשותיה הנחה אותה, רצון הפלדה שלה, שעמד לה בכל שנות התהפוכות שעברו עליה. בילדה הקטנה ההיא, שעמדה לבדה, בצהרי יום, על כביש האספלט של המושבה הזרה, כבר היו, בחביונם, גרעיני הנבטים, הנושאים את פרים, פרי־הילולים.

אחרי חיפושים עקשניים הגיעה אל ביתו של אביה, בשיפולי גבעת אקליפטוסים מאובקת. בית קטן, העומד לבדו בחצר מלאה קמשונים ואניצי יבלית יבשים. כאן הוא גר, הורה לה פרדסן שמן, רכוב על חמור זעיר וכחוש־רגליים, שנזדמן לה בשביל צדדי זה והלכה עמו כברת דרך.

נכנסה לחצר. בית קטן ואפור. תריסים גבוהים, אפורים, מוגפים בפניה. דלת אפורה, סדוקה, נעולה בפניה. כמה רצתה שלא יהיה איש בבית, כמה נשתוקקה לכך. לא היה בה העוז לקום ולחזור כלעומת שבאה, מבלי שתבוז לעצמה, מבלי שתשנא את עצמה. אבל, אם אין שם איש, בבית הזר הזה, הרי זו אצבע אלהים, קללת הנדר שנדרה תוסר מעליה ושוב תהיה חופשיה לחזור כלעומת שבאה ולהדיח את כל הפרשה מתוך נשמתה, כמי שרוחץ ידיים מלוכלכות במי הברז.

באצבע מהססת דפקה בדלת הכניסה. הדלת נפתחה כמעט ללא שהייה. חבל. אשה בריאת בשר עמדה בפתח ברגליים יחפות. לידה דלי וסמרטוט. ניכר שעסקה אותה שעה בשטיפת הרצפה במסדרון הכניסה.

“כן?” שאלה בתמיהה.

“כאן גר אדון פולאק?” לבה נצבט עם הזכרת השם.

“כן,” חזרה האשה ואמרה, אלא שבקולה נשתמע סימן שאלה.

“אני צריכה לראות אותו”, עכשיו כבר היתה בה החלטה נמרצת שלא תניח לאותה אשה לעמוד בינו ובינה.

“הוא איננו עכשיו. באיזה ענין את צריכה לראות אותו?”. כשראתה את היסוסיה הוסיפה: “את יכולה להגיד לי, אני אשתו”.

כאילו אינה יודעת גם בלי שתגיד לה, או שהיא מתכוונת להתגרות בה? “אני צריכה לראותו”, חזרה בעקשנות.

“הוא בעבודה, ישוב רק אחרי הצהריים”.

“אפשר לחכות לו כאן?” דומה ששוב לא היתה ילדה קטנה, רחוקה מביתה, אלא אשה היודעת את רצונה ונאבקת עליו.

“עוד זמן רב עד שיחזור”, אמרה. ניכר שהופתעה וכאילו מנסה להרויח זמן, כדי למצוא איזה מוצא.

“באתי מתל־אביב ואני מוכרחה לראות אותו,” התחננה בקול הרחוק מתחנונים.

“אם את מוכרחה…” לא גמרה את המשפט, בשוותה לקולה נעימה של לעג, “מה אפשר לעשות?”

אכן, כבר אז נוכחה שהעומד בתוקף על שלו זוכה בו.

שעות רבות חיכתה לאביה. האם ידעה ההיא מי היא? הניחשה? על־כל־פנים מיחסה לא ניכר כלום. הביאה לה לימונדה וביסקויטים בחמאה והניחה אותה לנפשה. תדהמתו של אביה היתה שלמה. נדמה לה אפילו שגילתה בו מעין שמחה, כמעט גאווה, על בואה. בייחוד כשנודע לו כיצד ברחה בהיחבא מן הבית. אחר־כך באה שורה ארוכה של התלחשויות בינו לבין אשתו. ולאחר מכן שורה ארוכה של נסיעות בין תל־אביב ורחובות ושוב התלחשויות בין אביה ואמה. לבסוף חזרה לגור בבית אמה.

“זוהי הכלבתא ההיא, אשתו החדשה”, אמרה לה אמה פעם בשעת רתחה. “לה את צריכה לומר תודה. הוא עצמו כבר היה מוכן לקחת אותך אליו, אבל אין לו אופי, תמיד יעשה מה שהיא רוצה. תגידי לה תודה”.

כמדומה שזו הפעם האחרונה בחייה ששפכה דמעות לעיני אחרים – ולו תהיה זו גם אמה שלה.

ג.

בעצם אינה זקוקה למחוך. גם בלעדיו עדיין עולה גופה על גופותיהן של בנות גילה, גם כשהן במחוכיהן. אבל לדידה, שום דבר הפחות מן המושלם ביותר הניתן להשגה בתנאים כפי שהם, איננו טוב למדי. רבות הן הנשים שפניהן יפים. לזו כתפיים נאות ולזו שדיים מתקבלות על הדעת. לזו רגליים מחוטבות ולזו ירכיים מעוגלות כהלכה. אבל כמה נדיר הוא הגוף, המאחד בתוכו את כל השלמויות, המרכז בקרבו לשלמות נעדרת־דופי את כל רגעי הרצון הטוב של הבריאה! כזה היה גופה מאז ומתמיד ואין היא מוכנה להניח ליריבותיה נחת־רוח של הבחנה בפגמים הזעירים המצטברים עליו.

גופה שלה! בגיל צעיר גילה בה המורה להתעמלות כשרון מיוחד לספורט. תמיד הציג אותה למופת לכל הכיתה. את כל התרגילים הקשים והמסובכים היה מניח לה להדגים. כל אימת שרצה ללמדם תרגיל חדש, היה מזמין אותה מחוץ לשורה ומעצב את התרגיל החדש על פני גופה, בדומה לפסל המשחרר את פסלו מתוך החומר. כשמסתכלת אחורה לאותם הימים, נדמה לה שהרשה לעצמו חירות יתרה במגעיו בגופה, אף לא נמנע מן המקומות הרכים שהעדינות אך התחילה בצמיחתה בהם. אבל אז היתה סומית לכל דבר, שאינו תכליתם הגלויה לעין של המעשים עצמם. כל חייה היו פעולות ומעשים. בריצת ששים מטר היתה ראשונה לא בין הבנות בלבד, אלא גם בין הבנים. המורה טען תמיד, שלו הורשה לצרף אותה לנבחרת הבנים, היה המקום הראשון בין בתי הספר בעיר מובטח לבית ספרם. בין הבנות נתבזבז כשרונה, כמי שצד ארנבות בתותחים. מחי הכדור שלה במשחק ה“מחניים” היה מן המפורסמות בכל בית הספר. אפילו תלמידי הכיתות הגבוהות נתאספו לראות כיצד גם הגברתנים בילדי כיתתה אוחז בהם הפחד, כשנוטלת את הכדור בידיה ומתכוננת להטיח אותו בבני הקבוצה היריבה. ילד שהצליח לפגוע בה בכדור, מבלי שתקלטו בזרועותיה החסונות, נחשב גיבור היום בעיני כולם.

פראית היתה בימים ההם ושלוחת־רסן. לא בזבזה מרץ להכאת ילדות חלושות. להן לא שמרה אלא רחשי בוז והתנשאות. אבל תגרה כהלכה עם נער כלשהו – זהו ענין שהסב לה עונג. ואוי ואבוי לאותו ילד שהעז להעמיד פנים, כאילו מחמת היותה ילדה אינו נוהג כובד ראש בכל הענין, או לרמז שמכותיו אינן מכות לאמיתו של דבר, שהרי אין מכים את הילדות אלא עד כדי להרגיז ולא להכאיב. גיבור־שפתיים כזה חטף תמיד אצלה מנה כפולה, שזכרה נשתמר בעצמותיו ועל גבי עורו זמן ממושך. ולא תמיד נסתיימו הדברים בסימנים כחולים בלבד. יש שהגיעו עד לידי שפך־דם והסתבכות עם המורים. ואמה, כמה הרבה המנהל לקרוא לאמה לשיחה על התנהגותה הפרועה של הבת, עד שנוכח שאין טעם בשיחות האלו!

זמן רב סרבה ללבוש שמלה, אלא מכנסיים בלבד. הרגשת גועל תקפה אותה, כשנסתה אמה להכריחה ללבוש שמלה. גם את תספורתה התעקשה לקצר, כדרך הילדים. נראתה כילד לכל דבר. אילולא הקדימו שדיה לצמוח. תוך כדי חדשים מספר, בשנתה השלוש־עשרה, צצו ועלו ונתפתחו עד לכדי מידה של נערה מבוגרת. רגשות הבושה שתקפוה, העמיקו עד כדי רגשות אשמה, משל יש בה איזה פגם, דבר מלוכלך, שאינו מהוגן. נדמה לה כאילו הרחוב כולו עיניים, המתבוננות בה, מפשיטות את בגדיה מעליה, מטפסות על גבי המקומות המוצנעים ומגלות את סודה, את חרפתה. זמן ממושך עמדה בסירובה ולא הסכימה ללבוש חזייה, שעל ידי כך היא חותמת וגומרת על עובדת נשייותה, וכאילו על ידי הימנעותה יכולה להרחיק מעליה עובדה זו ואולי אף לבטלה כליל. אבל כשהגיעו לאזניה בדיחותיהם של הנערים, בהבחינם בשדיה המוטחים על גבי חזה תוך כדי ריצה וכאילו מתפרצים לקרוע את חולצתה, נכנעה להפצרות אמה.

זוכרת היא את יום הופעתו של רמי בכיתה. תמיר, חסון, גמיש־צעד כפנתר. שערותיו הצהבהבות סרוקות בגלים לאחור. ידיו שקטות, ללא העצבנות הרגילה של הנערים בני גילה. כל תלמיד חדש זקוק מטבע הדברים לתקופת־מה לשם התאקלמות בסביבה החדשה, תקופה של גישושים, של גילוי הכוחות שמתחת לפני השטח, הפועלים בחברה צרה ומסוגרת זו ששמה כיתה בבית הספר, כדי שיוכל להתאים עצמו לכוחות אלה ולמצוא את העמדה הנוחה לו, שממנה יוכל לנצלם ניצול בר־תועלת לעצמו. תקופה כזו מאפשרת גם לכלל לעמוד במידה מלאה על חולשותיו של הזר ועל נקודות התורפה שלו, הנחשפות במסכנות־יתר דווקא בשל חוסר הבטחון המלווה אותו. ואילו רמי זה השיב על סביבו משב עז של בטחון־עצמי מן הרגע הראשון. מיד ניכר שאין כאן שאלה של גילוי חולשותיו, אלא, להיפך, התגוננות מפניו, מפני התוקף והבטחון שבהם הוא נוטל לעצמו את כתר המנהיגות מידי המחזיקים בו.

בשבוע השני לבואו נזדמן לו לראות בהתכתשות שגרתית בינה ובין אחד הנערים. כמעט בלא שום עילה פרצה התגרה, כדרך שתגרות אלו פורצות כרגיל. תמיד נהנתה מעצם ההיאבקות, מן ההתגברות על שריריו של המתנגד, מן התחושה שהנה הגוף הזר העומד בפניה, נכפף ומתמוטט ומוטל ארצה ובכוחה לעצבו כרצונה, להכניעו ולתיתו כולו לשליטתה המוחלטת, אחרי שנשברה התנגדותו. אחרי כל היאבקות כזו היתה מתנשמת ומתנשפת בכבדות, מצחה ורקותיה מכוסים אגלי זיעה קרה, אבל בתוכה פנימה – הרגשת עדנה מהולה בגאווה; חום וקור שוטפים אותה חליפות, אך לבה מפרכס בחדווה. הפעם היתה הנאתה כפולה, על שגם הוא, הזר, היה שם וראה בנצחונה.

אולם רמי ניגש אל יריבה ופלט כלפיו בבוז מודגש:

“אני במקומך הייתי מתבייש להיאבק עם בחורה”. את המילה בחורה ביטא בדרך מיוחדת, כאילו יש בה איזה כפל־משמעות מסתורי במקצת.

“מה יש?” התריסה כנגדו, “מפחד שאנצח גם אותך?”

“אינני מתאבק עם בחורות,” חזר והדגיש. שוב נשמע אותו צליל מוזר בבטאו את המילה בחורות.

קפצה מולו וחבטה באגרופה כלפי חזהו. הסיט את ידה בתנועה מהירה והחבטה נתבזבזה באויר. קפצה שוב. הפעם כיוונה כלפי ראשו. נתכופף קצת. מעצמת התנופה התנגש גופה בגופו, למלוא ארכו. החזיק בה רגע קל צמודה אליו ושחררה. חזרה והסתערה כלפיו פעמים רבות, ובכל פעם שיטה בה, התחמק ממנה, או החזיר לה מכה שאינה בגדר מכה אלא לטיפה, או, לכל היותר, צביטת לגלוג.

בושה כיסתה פניה. ובתוכה קנה לו שביתה פחד סתום. הרגש־הרגישה שתקופה נחתמת ותקופה חדשה נדחקת לבוא במקומה ולבה נמלא פחד מפני כל הדברים הבלתי ידועים, העומדים לחול.

זמן מה נתבססו היחסים בינה ובין רמי על נוסח דומה לתגרה הראשונה. היא מסתערת עליו, מנסה לחבוט בו ולהפילו והוא מלגלג עליה תוך כדי צביטות ודגדוגים. לעתים קרובות הרגישה שידו מטיילת על גבי שדיה תכופות מכדי להיחשב מקרה בלבד ושוהה זמן ממושך מכפי הצורך, אלא שלא ייחסה לכך משמעות מיוחדת. דומה שעכשיו נתייחד לה בכיתה מקום חשוב יותר. הנערים נעשו כרוכים אחריה יותר ורבים מהם בקשו קרבתה, דבר שהביא בהכרח לקלקול היחסים בינה ובין בנות הכיתה. טעם לפגם היה בכך שרבים מן הנערים ניסו לחקות את נוסחו של רמי ולא הסתפקו בנוסח ההיאבקות הישן. מעתה נהגו גם הם לצבוט בגופה, למשמש בשדיה, להעמיד פנים כמגחכים בשעת מעשה. אלא שכוחה עדיין עמד לה נגד רובם ככולם ובסופו של דבר הצליחה להתגבר עליהם ולהכניעם. עכשיו, שנים רבות לאחר מעשה, נכנס בה חשש, שמלכתחילה הניחו לה לגבור עליהם, כדי לזכות בשעת מעשה בהנאת המשמוש בגופה. אולם ייתכן שכל הענין לא עלה אלא במוחה המבוגר ואילו הילדים היו נקיים מכוונות כאלו.

פעם, תוך כדי תגרה כזו ביניהם, ניסה רמי לאחוז בה בחזקה ולהטביע נשיקה על פיה. רגש בחילה תקפה. בקשה להקיא. הניחה כל כוחה באגרוף וחבטה חביטה עזה בצלעותיו. מיד הרפה ממנה. היתה זו הפעם הראשונה שהצליחה להכעיסו ממש. הרים את ידו והתכונן לסטור על פניה. פתאום עצר בעצמו, חייך חיוך רפה ונסתלק.

הרגישה עצמה נזופה ומבויישת. ימים אחדים לא דיברו כלל זה עם זו. דומה כאילו התעלם לחלוטין מנסיונותיה לפתוח בהתכתשות הרגילה. נזדמן לה פעם ביחידות בפינה חבוייה בחצר בית הספר בשעת אחרי הצהריים. חשה שדמה רותח מתחת לעור פניה, אולם האדישות המופגנת על פניו לא רפתה אפילו כדי רגע. לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליו:

“רוצה להתאבק?”.

“אם את רוצה”, השיב.

נתעלמה מהעלבון ניסתה לפתוח בנוסח הרגיל, אולם הוא תפסה והדקה אל גופו בכוח. הפעם לא העזה להתנגד כשהצמיד את שפתיו אל שפתיה. הרגשת התיעוב לא הרפתה ממנה, אך חיכתה בסבלנות עד שיניח לה.

“כך יותר יפה,” אמר בחיוך מתגרה.

מאז נתרחשו דברים שבשכלה הילדותי לא יכלה לעמוד על סיבתם ועל משמעותם.

עצם המעשה שעשה בה רמי נראה בעיניה איום ומחפיר, חטא כבד ששניהם שותפים לו ואף כי אין לו, כמובן, כפרה, הרי חייבים להסתירו עמוק־עמוק ולהחזיקו בסוד כמוס. אפילו לא העלתה בדעתה שיעז לספר מעשה זה לחבריו, כל שכן להתפאר בו. אבל עובדה היא, כי אחרי שפתח בכך רמי, היו גם האחרים מעיזים – מי פחות ומי יותר – לכפות עליה נשיקות, תוך כדי ההיאבקות עמה. לא עבר זמן רב ומה שהיה תחילה עיקר – תחרות השרירים והתכסיסים, ההעזה והאומץ – נעשה כיסוי דק ושקוף, מעין מס המשולם לטעם הטוב ולרגש הבושה, ומתחתיו בעבע תהליך שלא יכלה להכילו, תהליך שגרם לה אי נוחות מרובה ואף מעין פחד מסתורי. אלא שלא העזה לדחות את הנערים מעליה. חוש סתום הגיד לה שהמעמד האהוד שרכשה לה בין נערי הכיתה יאבד לה, אם תדחה אותם מעליה.

עם רמי עצמו הסתבכו הענינים והלכו. אף כאן נוכחה שהשליטה עליהם שוב אינה בידה. העזתו גדלה עד כדי כך ששוב לא נצטרך להסוואה של היאבקות לשם ספורט, או מתוך רוגזה קלה לכאורה, אלא נהג להניח ידו עליה, בדרך שנראתה לה אז מחוצפת ביותר. לא העזה למחות בידו ונשאה חרפתה בשתיקה, שעה שמשמש בגופה, ליטף את שדיה וצבט בעכוזה.

בפעם הראשונה ארע הדבר כשישבו זה ליד זו בהצגה יומית של הקולנוע. זה זמן מה שהם נוהגים ללכת יחד להצגה היומית. הוא משלם בעד הכרטיסים של שניהם – מעשה אבירי, שהוא מחוץ לעולם המושגים של בני הכיתה – ועם הכניסה לקולנוע, קונה לשניהם חפיסת בטנים מקולפים או טבלת שוקולד. מפעם לפעם, תוך כדי ישיבה, התנגשו ידיהם זו בזו על מסעד הכסא המשותף, אך מעולם לא נתנה את דעתה על הדבר, גם כאשר השגיחה שהוא משהה את ידו בסמוך לידה זמן רב מדי, או שהוא מעביר את מרפקו הרחק מדי אל תוך תחומה. בפעם ההיא, כשחשה את ידו נוסעת לאטה על גופה, מקיפה את מתניה מאחור, מטפסת ועולה על שדה, נתקפה צמרמורת, כמעט עד כדי בחילה, כאילו זחלה איזו תולעת מלוכלכת על גבי גופה. נסתה להסיר את ידו מעליה, אך הוא השיבה לאטו למקומה הקודם.

פניה בערו מבושה. בקושי התגברה על עצמה שלא לצעוק בקול רם. אך לא העזה לקום ממקומה ולהתרחק ממנו. פחד המקריש את הדם אחז בה, שהיא עומדת לאבד את רמי זה, אם תכעיס אותו בסירובה. לא היה בה העוז לאבד את הנער הזה הכרוך אחריה ומקדיש לה את תשומת־לבו, הנותן בה הרגשה שיש אדם הרוצה בה. ולכן סבלה בשקט.

אלא שעד שנתרגלה לצורה כלשהי שלבשו היחסים ביניהם, מצא רמי דרכים חדשות, גרועות מן הראשונות. עד שנתרגלה למשמוש גופה על גבי הבגדים, גיששה ידו פנימה, מתחת לחולצה, מתחת לחזייה. עד שנתרגלה לגישושים אלה באפלה, במסתור, פתח הוא והתיר את הכפתורים וגילה את בשרה. ואחריו העזו תמיד גם הנערים האחרים, שאף אותם לא נתן לה לבה לדחות מעל פניה. רצתה להיות רצוייה, מבוקשת, ובהיענותה להם היתה רצוייה ומבוקשת ולא איכפת לה כלום, לא איכפת לה מה תאמרנה עליה הבנות ולא איכפת לה אביה החורג ואמה הקנטרנית ואחיה החורגים הצרחנים והמיוחסים ולא שום דבר שבעולם. וכך עברו עליה ימים מרובים.

המפנה הראשון בא כשהיתה בת חמש־עשרה, בשנה השנייה של הגימנסיה. עדיין המשיכה בפגישות עם רמי, אף כי עתה כבר היו לה מספר רב של מחזרים. ערב שבת אחת בא רמי עם שניים מחבריו, מן הכיתה השמינית, והזמינה לצאת עמם לשפת הים לסעודת־לילה קלה. נעתרה לו ברצון. אמה מלמלה משהו בדבר האויר הקריר בלילה, כמעט כאילו לצאת ידי חובה בלבד ולא מתוך רגש דאגה אמהי אמיתי, אלא שממילא חדלה מכבר לשים אליה לב, לשאול ממנה רשות לצאת או להודיע להיכן היא הולכת.

על שפת הים התרחקו עד מצפון לבית הקברות המוסלמי, לא הרחק משפך הירקון, במקום שלאחר מכן עתיד הנמל להיבנות. פחדה קצת מפני הסביבה השוממה, מפני יללות התנים בין הגבעות ומפני הדייגים הערביים. אבל הם לגלגו לפחדיה ומשכוה עמהם הלאה. הגיעו למקום שהיה בו מעין כוך בצלע הגבעה, כמעט עד כדי מידה של מערה ממש. קוששו עצים וזרדים והדליקו מדורה צנועה. שני חבריו הבוגרים של רמי נראו מנוסים כל־כך, בוטחים בעצמם, בני־בית בעולם עלום זה של הרפתקאות רבות־חידוש. השיבו סביב עצמם אוירה של ידיעת־ענין בלתי־הססנית, שלא כבני גילה, שעדיין ניכר מכל הליכותיהם שהם בוסר ומעשיהם עדיין בחינת נסיון, שאלה. הצורה הידענית הזו שבה הניחו את הזרדים למדורה ובה נעצו שיפודים בנקניקיות והניחון להיצלות על האש ובה חלצו את הפקק מפיו של בקבוק הקוניאק! ובכלל.

התמכרה להרגשת ההנאה. אחד משני חבריו של רמי הציע פתאום שייכנסו למים. הנערים קבלו את ההצעה בהתלהבות. התנגדה – כיצד ירחצו בלי בגדי ים? הניחו לה להבין שאמרה שטות גדולה – ובלי בגדי ים אינם יכולים להיכנס למים? אמרה להם שיכולים ללכת לבדם, היא אינה באה עמהם. לגלגו עליה, פחדנית, קלפו את בגדיהם מעליהם ומיהרו אל המים בקפיצות פראיות. פתאום קרא אחד: הביאו גם אותה אל המים בבגדים, כמו שהיא! יצאו מהמים ורצו כלפיה. נבהלה וברחה מהם. רדפו אחריה בצווחות: למים, למים! לבסוף השיגוה וגררוה אל המים. נאבקה עמהם בכל כוחה, מרטה את שערותיהם, שרטה בצפרניה את פניהם, הטיחה אגרופה בבטנם.

ההיאבקות הממושכת עם שלושת הנערים התישה את כוחה. פתאום נעלמו הצהלה והעליצות. ההיאבקות נעשתה רצינית להחריד. כולם התנשמו בכבדות. צנחו על החול הרטוב בפקעת אחת. רגליה נתערבבו ברגליהם. משהו העיק על חזה ועל צוארה. נדמה היה לה שהיא נחנקת. בקשה לצעוק ולא יכלה. משא ענק היה מוטל עליה ומשך את כל אבריה כלפי מטה, אל תוך האדמה. פתאום פילח אותה כאב עז, כברק לבן. בבת־אחת חלפה בה הידיעה – עושים לה את זה! אספה את כל כוחותיה והשמיעה צווחה פרועה ונואשת שגוועה באטימות הלילה החולי. הם לא הרפו ממנה והוסיפו להחזיק בה בכוח.

עד שגמר השלישי הרגישה שלא איכפת לה מה נעשה בה. אם נתביישה, הרי לא על עצם המעשה אלא מחמת כך שלא איכפת לה המעשה וחשה שאל־נכון יש בכך איזה פגם.

זה היה המפנה הראשון. כבודה חולל. תומתה נשללה ממנה. איזה ביטויים טפשיים! איזה מושגים מגוחכים! כבר אז תפסה את הקטנוניות והאפסות שבהם. וכי יש חשיבות כלשהי כיצד ומתי על ידי מי אבדו בתוליה? וכלום יש הבדל בדבר אם היא שוכבת עם אחד, עם שלושה או עם שלושים? הפטפוטים בדבר הנאמנות לאחד, נאמנות שרק היא כביכול מצדיקה את יחס הקרבה, פטפוטים אלה לא עשו עליה שום רושם. לדידה לא היה צורך בשום צידוק ליחסי המין. רק מי שרואה בהם מין חטא, או פגם מוסרי, מחפש להם, בצביעותו הרבה, צידוק הקרוי בפיו בשם יחס נפשי, קשר רגשי וכיוצא בהם.

מוזר עד כמה נעשו כל הנערים נועזים בחברתה. אפילו הביישנים שביניהם, שלא העיזו להניח יד על נערה אחרת אלא אחרי שכרכרו סביבה זמן רב, נעשו חצופים ובוטחים בעצמם, כשבאו בחברתה. ניכר שהם מספרים זה לזה שהיא ניתנת להשגה בקלות, שכבר בפגישה הראשונה יכול כל אחד לבצע בה את זממו. תכסיסיהם שקופים עד לאוילות, תשוקתם כתובה על פניהם מיד מן ההתחלה, אבל היא מניחה עצמה ליפול בפח ולא איכפת לה. לפעמים נדמה לה שמן הראוי שישמרו יותר על הנימוס, לפחות ככל הנראה לעין, שיקפידו יותר לצעף את כוונותיהם. לפעמים נדמה לה שיש מן הזלזול בכבודה בדרך שהם מרשים להם לגשם עמה ישר אל הענין, בלי שום הקדמות. אבל לעצם הענין, הרי זו היא המזלזלת בהם, החושפת לעין כל את פחיתותם, את בהמיותם הגסה. לדידה אינם אלא אפסים פורחים, היום הם כאן ומחר תשא אותם הרוח לגלי האשפתות. ובעצם, מה איכפת לה?

כך עברו עליה כמה שנים, שנים של בזבוז, של ריקנות ואפסות. עד שבא המפנה השני בדרך חייה, המפנה החשוב והמכריע, שהביא אותה למקומה היום.

ד.

המפנה בא כשלמדה כי מן השוטים הכרוכים אחריה אפשר להפיק תועלת.

מה יש כאן להעמיד פנים? הצביעות שלנו מוכנה להשלים עם פריצות מתוך תאווה, אפילו סתם מתוך בטלה או שעמום, כל עוד אין בה שום תועלת או מטרה חמרית. בעל הבוגד באשתו מתוך שעמום או הרגל, הרי אם איננו ממש דון־ז’ואן הריהו לפחות גבר כהלכה. אפילו אשה הבוגדת בבעלה מתוך, נאמר, חולשת הדעת, סתם משיכת־גוף שהיא נמשכת כלפי זר כלשהו, היא, – כיצד קוראים לזה? ־ אשה חפשייה בדעותיה, משוחררת מכבלי המוסכמות, אמיצה, או איזה תואר אחר שמדביקים בה ונודף ממנו לפחות ריח קל של שבח, אם לא הערצה ממש. על הרס משפחה בגלל אהבה אמיתית, כביכול, מסתכלים כעל מעשה רומנטי למופת ומתחת לעטיפת הגינוי הקל בשל חוסר האחריות מונחת מידה בלתי מבוטלת של אהדה ואף קנאה.

אבל מישהי, המנסה להפיק תועלת של ממש מן הכשרונות הטבעיים שלה כאשה, לא, גברתי, זהו דבר בזוי ומכוער ומגונה, הרי זה סתם מסחר במין! יש כינוי לאשה הסוחרת במינה. משמע, עיסוק במין מתך בטלה, אפילו הפקרות ורשעות – טוב ויפה. אבל הפקת תועלת מן המין – חס וחלילה. הפרח היפה הזה נועד להפיץ ריחות ניחוח, בלי שיותר לו לשאת פרי; נועד לפי צו המוסר, להתבזבז ללא תכלית ומטרה, בלי שאפשר יהיה להיזון ממנו, יופי לשם יופי בלבד. איזה קושר השגה! איזו אויליות! גרוע מכך – איזו צביעות! האם אותן הנשים ההגונות במרכאות כפולות, הנשואות, האם לא עשו הן שימוש במין, בשעתן, להשגת הבעל, לטווית הרשת של התכסיסים שטוו סביבו, בסבלנות, בשיטה, בזהירות, צעד אחר צעד, שלב אחרי שלב, בהשתלטות מודרגת על כוח הרצון שלו, עד שנכנע להן כליל ונופל בידיהן כפרי בשל שכבר הגיעה שעתו? ציד בעלים זה, כלום אינו אלא ספורט, שעוסקים בו לשם בידור הדעת, או סתם מתוך בטלה ואפס מעשה? בעל הריהו, בסופו של דבר, לא שכן למיטה בלבד, אלא חשבון־בנק המוציא יותר ממה שמכניסים בו, מקור להספקת צרכים, כלומר – בסיס כלכלי איתן, כלומר – בטחון, כלומר – תועלת. הרי, שוב אותו דבר – אף הנשים ההגונות משתמשות במין לתועלתן. אלא שעליהן אין איש מסתכל באלכסון, להן אין ממציא שמות גנאי. ומדוע? – משום שאצלן נגמר הכל בברכת הרב? משום שהן שומרות על המסגרת המקודשת ואינן חורגות מן הכללים המוסכמים (מי הסכים להם?) של המשחק? או אולי, משום שכושר התחרות שלהן מצומצם יותר, מחמת כך שמלכתחילה מנסות הן את מזלן פעם או פעמיים בלבד וחייבות להסתפק במה שעלה להן בגורל, כלומר – משום שמראש הן מקבלות על עצמן להמעיט את סיכויי ההצלחה ככל האפשר, להשתמש בכוחן בלא תבונה ושכל? הרי זה מעין הסכם הדדי של כל הלא־יוצלחים, קרטל למניעת תחרות, לקביעת מחירי מינימום וחלוקת מכסות ייצור, לשמירה על האינטרסים של החלשים והמפגרים. במידה שיש למישהו טענות עליה אין אלו בשל השיטה. טענות אלו אינן משמשות אלא להסוות את הטענות האמיתיות שיש להם כנגד הצלחתה. ניחא, שיתפקעו מקנאה ויניחו לקנאתם לזמר מגרונם. היא אינה מתחרטת על שום דבר, אפילו על שעה קלה אחת או מעשה פעוט אחד. לו ניתן לה לחזור שנית על דרך חייה למלוא ארכה, לא היתה זזה ממנה אפילו כשיעור אצבע אחת. כמה מהן, מן הנשים ההגונות במרכאות כפולות, יכולות לומר כך במצפון שקט, ללא חרטה וללא הונאת עצמן? אדרבה, כמה מהן?

לא בבת־אחת נתגלו לה הדברים. אבל כשהיא חוזרת בדמיונה לאחור ומעיינת במקרי־חייה, יכולה לייחס את ראשית המפנה לתקופתו שליונתן, בנו של רובינגר הידוע. בחור מוזר הליכות היה יונתן, אין להכחיש. אבל מלכתחילה נתחבב עליה בגלל האדיבות והנימוס שנהג בה. תמיד הניח לה לצעוד לפניו בפתח הדלת, סייע בידה בעדינות, מעשה אבירים, לרדת ממכונית או לעלות במדרגות. דיבר בנחת ובמתינות, כמעט במתינות יתרה שלא לפי גילו. מכל הליכותיו ניכר שהוא בן עשירים. אחרים נהגו בה במין קרבה ידידותית הגובלת כמעט בגסות ואילו הוא היה תמיד מסוייג ואדיב. אכן מצא הדבר חן בעיניה. בסופו של דבר נתכוון בדיוק למה שהם נתכוונו, אבל הצורה היתה נאה יותר והדבר מצא חן בעיניה.

יום אחד העלה אותה כמעט בהחבא לחדרו. בהחבא, כי לא היתה מקובלת על בני משפחתו. אמו נסתה לכאורה לשמור על נימוס מאופק, אמנם בשום־פנים לא למעלה מן המגיע לזר נחות־דרגה. אבל אביו השיב על סביבו איבה גלוייה כל אמת שנפגשו. גם היא וגם יונתן הרגישו כי מוטב שלא תבוא לבקר בביתו.

“מה הסודיות הזו?” שאלה, בלי שניחשה דבר.

“מיד תראי,” השיב. “עצמי את העיניים,” אמר כשנסגרו בחדרו.

עצימת העיניים הזו נחקקה בזכרונה משחזרה ופקחה אותן, נפקחו ומאז לא שבה לעצמן כמקודם. לנגד עיניה עמד יונתן ובידו מעיל חדש ונהדר, מעין אלה שבחורה כמותה לא ראתה מקודם אלא בז’ורנלים של אפנה בלבד, או, לעתים רחוקות על גבי אחת מבנות העלייה, בחטיפה, ברחוב או במקום פומבי אחר. ראה שאינה תופסת מה כוונתו. “שלך!” אמר והושיט לה את המעיל.

מימיה לא היתה מפונקת בבגדים חדשים. אפילו אמה לא נזכרה אלא לעתים רחוקות שצריך לקנות לה שמלה חדשה, כל שכן אביה החורג, שמעולם לא נתן דעתו על כך. גם כשעזבה את הגימנסיה ומצאה לה עבודה כפקידה לא נשאר בידה כסף רב ואילו אחרי שפרץ הסכסוך על מכסת הכסף שעליה להביא הביתה ועזבה אותם לעולם, אז ודאי שלא היה בידה אלא כדי קניית בגדים זולים בלבד. מעיל כזה מחירו מגיע לפחות לשניים או שלושה חדשי משכורת. מעיל נפלא כזה! בידיו של יונתן נתנפנף לפניה כדגלו של העולם האחר – עולם הדברים הטובים – שעל סיפו היא עומדת עתה, מוכנה לצלוח ולעבור. נתכנסה לתוך המעיל ונתעטפה בו היטב. עמדה אל מול הראי. אכן, למעלה מכל ספק, זהו־זה.

וזו היתה ההתחלה בלבד.

כדרך שאומרים הבריות אין דבר קל מאשר להתרגל אל הטוב. למדה שלא להסתפק במתנות שערכן, כפי הביטוי השגור, “סנטימנטלי”, אלא לדרוש – תחילה, כמובן ברמז, בתקווה שיבין בעצמו, ואחר כך כמעט לגמרי במפורש – ערכים של ממש, סכומי כסף לפעמים, הלוואות שלא הוחזרו מעולם, “השתתפות בהוצאות” וכיוצא באלה. אחרי הכל לא רק היא חייבת לו, אף הוא חייב לה דבר־מה.

בתקופה קצרה לערך נשתפר מצבה יותר מאשר במשך מספר שנים לפני כן. אבל פרשת יונתן לא ארכה.

הזקן שלו לקח את הענין בידיים. אומרים שהצליח לתפסו כשהוא מזייף את חתימת על גבי שיק, כשנצטרך לכסף בשבילה. כמובן שלא נתכוון לסקנדל ממש, אלא פשוט להשתמש במעשה בתואנה להרחיקו מעליה. שלחו אותו ללמוד בחוץ־לארץ, או המציאו איזה תירוץ דומה. על כל פנים, הצליחו לנתק ביניהם את הקשר.

בחברתו של יונתן פגשה את קפטן תומס, פקיד בריטי גבוה, שמיטב שנותיו כבר מאחוריו. ודאי הגיע כבר לגיל החמישים, אבל השתדל בכל כחו להסתיר עובדה זו מפניה. משכרתו היתה גבוהה ונראה שהיו לו אף כמה הכנסות מן הצד, ביושר או שלא ביושר. על־כל־פנים שכר לה דירה נאה למדי, ברחוב צדדי ליד שדרות רוטשילד, ואף הקציב סכום שאינו מבוטל להוצאותיה. יסוד הקביעות שבדבר גרם לה נוחיות מרובה. שוב לא נצטרכה לרמיזות, אף לא היה הדבר בגדר של היענות לבקשה או “טובה” שעושים לה. למדה לשנוא חסדים. מורגל תמיד בפיה – איש אינו עושה לי טובה ואני אינני עושה טובות לאיש. פילוסופית חיים נוקשה זו, כך התרגלה להאמין, חוסכת טרדות וכאבי לב, מחסנת את הנפש, מוסיפה לה בריאות ועוזרת לאדם בדרך התקדמותו. משום כך קבלה את הכסף מידו בלי שום משברים מיותרים. לכאורה היה זה מפנה חד וקיצוני. עד עכשיו קבלה כסף מתוך ידידות, תמיד לשם איזו מטרה ברורה ומוגדרת, שבה כביכול משתתף הנותן יחד עמה. מכאן ואילך מוקצבת לה משכורת בשכר שירותיה, בלי שום כיוסי או אמתלה. אבל למעשה ארע הדבר כמעט בדרך אגב, ללא שום הדגשה דרמטית ובלי שהיה צורך בהגדרות או ניסוחים כלשהם.

הקפטן שלה היה אדם נוח בהחלט. ידיעתה את סוד פחדו מפני איבוד כוח הגברא שלו, פחד שהיה מביא עליו לפעמים התקפות של חוסר בטחון, שהן עצמן לא היו טובות מן הדבר שמפניו פחד, ידיעה זו הקנתה לה שליטה עליו. היה לה אסיר תודה כיוון שנהגה עמו יפה ולא הסגירה את סודו, אפילו במסיבות ההוללות המרובות שנהג לערוך בדירתה, מסיבות שבהן הותרו חרצובות הלשון של רבים מן המשתתפים ונשמותיהם נתערטלו ונצבו בכל גסות ערייתן, לא הרשתה לעצמה ללגלג אף ברמז קל על חולשתו.

לא ארכו הימים עד שהקפטן שלה נשלח מן הארץ. השמועה אומרת שמחמת מנהגו להתערב יתר על המידה עם תושבי הארץ, כלומר, בעצם, בגללה. אין זאת אלא שהיא מביאה, משום־מה, מזל רע על כל הגברים הקשורים עמה.

המזל הרע הוסיף ורדף אחריה גם עם גוגול, הפרדסן מנס־ציונה. מלכתחילה לא היה אהוד עליה ביותר. גס־רוח ובעל לשון נוקשה. אבל גרועה מכל היתה תאוותו, שלא ידעה שבעה. אשתו היתה חולנית ורתוקה למיטתה שנים רבות. בקושי היה מחזיק מעמד עד לפגישותיהם, וכשהגיע היתה רוחו קצרה ביותר וביקש להיכנס מיד למיטה, ללא שהות להחלפת כמה מילים ידידותיות, כדרך בני אדם. כנגד זה היה רחב־יד ביותר והרבה לבזבז עליה את כספו. בזמן קצר אתו הספיקה לחסוך יותר מאשר בשנתיים תמימות לפני כן.

היה זה כמדומה, זמן מה לפני מלחמת העולם, כשפרץ המשבר בענף ההדרים. ההכנסות לא כיסו את ההוצאות. לא בלבד שגוגול לא הרויח אפילו פרוטה אחת במשך העונה, אלא שנצרך להוציא מכיסו סכום ניכר לכיסוי ההפסדים. תגובתו הראשונה היתה לירוק יריקה גדולה ולהגביר את הבזבוז. אך לא זמן רב עמד בכך. ידו נעשתה קפוצה יותר ויותר. ניכר שפשוט איננו יודע מהיכן יקח את הכסף לצרכיה. יחד עם כך נעשה גס ותוקפני יותר מן הרגיל. אין זו מליצה אם היא אומרת שדווקא אז, כשראתה שבאמת אין לו, גברה אהדתה אליו. בעצם היתה לה כל ההצדקה לרחוש לו טינה ולשמוח על ההזדמנות הניתנת לה להיפטר ממנו. אבל האדם הוא ברייה משונה. מסכנותו עוררה את רחמיה. מזלה שההכרה כי אסור לה להניח לרגשותיה לשלוט במעשיה היתה חזקה בה ובסופו של דבר שילחה את גוגול מעל פניה.

וביחוד מאחר שבאותם הימים התחיל שושני, היהלומן מנתניה, לגלות בה התענינות ממשית.

עד עכשיו אינה משיגה מדוע נכרך שושני אחריה. אשתו היתה אז יפה ממנה, בת־טובים, אצילת־הליכות, לבושה תמיד ללא־דופי. היא עצמה היתה מעדיפה אותה ללא שום היסוס, לו היתה במקומו. וביחוד פכי שנראתה היא עצמה בימים ההם. צעירה, אמנם, בטרם־שלושים, אבל חסרה לחלוטין זוהר, שאם אינו מצוי מלידה, צריך לטרוח הרבה עד שנקנה. ייתכן שבעינו החדה הבחין מבעד לגוש הגלמי והגס את היהלום המלוטש והמעובד, שצריך רק להסיר מעליו את החספוס החיצוני ולגלות את הברק שבפנים. כמה פעמים ניסתה לדובב אותו, שמא תצליח לעמוד על סודו, על טיב יחסיו עם אשתו, שמא ייוודע לה מדוע הוא זקוק לה, בעוד אשתו מזהירה כל־כך וככל הנראה לעין הם חיים זה עם זו בנוח ובנעימות. אלא שבנושא זה לא היה מוכן לדבר כלל ועיקר. ניכר שעמד בתוקף על זכותו להפרדה שלמה ומוחלטת בין חייו בבית ובין חייהם שלהם יחד.

זמן קצר אחרי פגישתם התחילה תקופת השגשוג הגדול בעסקיו. הזמנה רדפה הזמנה וחוזה נדחק אחרי חוזה. בארץ, בחוץ־לארץ. בימי המלחמה היה צורך בקשרים טובים במיוחד להשגת מקום נסיעה במטוס. לגביו, דומה שלא היה כל קושי. לפעמים היו עוברים בין החלטה לנסיעה פחות מיומיים. וקרה אפילו מקרה שמן המחלקה המדינית בקשוהו לוותר על מקומו במטוס לטובת אחד מאנשיהם שנצטרך לנסוע בדחיפות ולא יכלו בשום אופן להשיג בשבילו מקום במטוס.

אולי הדבר המפליא ביותר שמצאה בו הוא האופן שבו הגיב על הצלחותיו. ודמה שהכל נראה לו טבעי, כמעט מובן מאליו, כאילו הכל מגיע לו וממילא אין להתפלא שכך מסתדרים הדברים. אחרי הכל, אין שום אדם מגלה סימני תמהון, כאשר הרכבת נעצרת, לפי התכנית, בתחנה שבה הוא מחכה. אצלו הכל היה חלק ומאורגן כלוח־זמנים של תנועת הרכבות תמיד הגיע, ללא התרגשות, למקום הנכון בזמן הנכון.

אצל אדם אחר ייתכן שתכונות אלו היו גורמות לה עצבנות. ספונטנית ככל שהינה, מגיבה על כל מאורע לא לפי לוח קבוע מראש של עמדות ודעות, אלא לפי הצטברות מקרים של רשמים ותחושות, הקרוייה בשם מצב־רוח, ודאי שתכונת הקביעות והיציבות עשוייה להרגיזה בכל אדם. אבל אצלו היה הכל אחרת. הוא היה לה כאבא, שחרר אותה לגמרי מן הצורך לחשוב על משהו שהוא הכרח ולא רצון או קפריזה, מן הצורך לדאוג למשהו, להמציא תשובה ברורה לשאלה כלשהי, תוך זמן קצוב. ארגן למענה כל דבר, למן הפעוטים ביותר – מקומות במסעדות, בהצגות קולנוע או תיאטרון, מסעות – ועד הכל. לו חייבת היא תודה על כל מה שיש לה. הוא הגה את הרעיון לייסד את בית האפנה. ממנו קבלה את הכסף לכל ההוצאות. הוא שלח אותה ללמוד בפריז. הוא נתן כיוון חדש ומסלול חדש לחייה. עד שנפגשה בו ידעה להעריך אינסטנקטיבית את הצורך בצבירת הכסף. אולי יותר מתוך חיבה אי־רציונלית לכסף עצמו, או, אולי, לדברים שאפשר לרכוש בו, מאשר מתוך תכנית מחושבת להשגת הבטחון בעתיד. משפגשה בו חדל הכסף להיות מכשיר ונעשה חומר הבנין עצמו, חומר בנין מוצק שממנו נבנים החיים עצמם.

שמונה שנים חיו יחד. תקופה ארוכה והמפליא מכל, שמעולם לא ניסה להחביא אותה מפני בני חוגו. להיפך, לפעמים נדמה לה שהוא מרבה להבליט אותה, להציגה בפני ידידים רמי מעלה, כמעט כאילו הוא מתפאר בה. מוזר, שאשתו לא איכפת לה. על כל פנים במשך שמונה השנים לא השגיחה בשום סימנים של נסיון להפסיק את היחסים ביניהם. אילו ניסתה ודאי שהיתה מרגישה. והוא – הוא שמר על דממת־קבר בנושא זה. מימיו לא הוציא מפיו הגה ולא ניסה להסביר לה את טיב היחסים בינו ובן אשתו ומדוע היא סולחת לו את יחסיו עמה. אכן, לא כל דבר שביחסי הבריות ניתן לפירוש והסברה. ובכל זאת, בזמן ההלוויה, כשהביאו את ארונו מחוץ לארץ אחרי תאונת המטוס, הרגישה צורך לא להבליט את עצמה. בשעות שבהן עורך אדם את חשבון עולמו, מול המוות, לא נראה מעמדה איתן כאשה החוקית. לא שחששה מפני דעת הקהל, אלא שלפתע, בעיני עצמה, נראה לה שיהיה בדבר טעם לפגם אם תהיה נוכחת בלווית המת.

אחרי שושני היה עליה להתגבר על תקופת מעבר לא קלה. שמונה השנים יצרו אצלה הרגל חדש, שלא ידעה כמותו קודם, הרגל הקביעות. נוח־ביותר, חסכוני מאד, על־כל־פנים, זהו הרגל שכמעט אינו כרוך בבעיות, בדומה לנעלים ישנות, שכבר התאימו את עצמן לכל משאלות הרגל, אפילו הקפריזיות ביותר. דא עקא, שתוך כדי ההרגל מאבד אדם את הקשיות, מתרכך עד למידה מסוכנת. אבל עליה פעל מותו של שושני כזרם מים קרים, המחסם את הברזל שנתרכך מקודם בחום. תקופת המשבר, שבה התמכרה להרגשה של אבדן הכל, של חדלון, שבה נהנתה אפילו הנאה רשעותית מהרגשה זו, ממש כאילו נפש אחרת אובדת לעיניה ולא נפשה שלה, תקופה זו לא ארכה. במרץ רב חזרה והתמסרה לבית האפנה. בתקופה קצרה נתעלה המוסד למעמד של מורה דרך לאפנת הנשים. שמלה תפורה אצלה נעשתה בהשאלה סימן־היכר לאשת החברה הגבוהה. החיים המשיכו בשלהם.

אכן, היה זה צעד מרחיק ראות, ייסוד בית האפנה. תבונתו של שושני. ברגעים של בדידות לחשה לעצמה בסוד, כמעט בבושה, שכך ממשיכה רוחו לתמוך בה גם אחרי מותו. במשך השנים צברה כסף לא מעט. עדיין לא נעשתה עשירה, אבל תמיד יש בידה יותר מן הדרוש להוצאותיה, אף כי אינן קטנות. נוסף להחזקת הדירה בתל־אביב והוילה הקטנה על הכרמל, נוסף להוצאות הכיבוד והמסיבות שהיא עורכת תמיד ביד רחבה, מספיקות הכנסותיה גם לנסיעה השנתית לפריז, לשם התבוננות במודלים החדשים ואף לקצת חסכונות בבנק. עצמאות – אין דבר נפלא ממנה. עצמאות ומעמד חברתי נאות. חוג מכריה הריהו מעין “מי ומי” בזעיר אנפין של כל מי שהוא מישהו במדינה. ואפילו אין לה צורך, כאחדות ממיודעותיה, להתפתל ולתמרן כדי להביא את השגרירים אל ביתה. במוקדם או במאוחר הם מגיעים בעצמם, בלי שתצטרך לטרוח לשם כך.

גם ידידים אינטימיים לא חסרו לה אחרי שושני. אילו פתחה את פיה לספר מה שהיא יודעת, היו פניהם של רבים מסמיקות מבושה ורבים יצטרכו להשתדל ולהתאמץ מאד כדי להסביר דברים שקשה להסבירם. מוטב שלא ינסה מישהו לספר לה סיפורים על טהרת חיי המשפחה, זה המבצר של ההגינות החברתית והסדר החברתי הנכון. לה יש סיפורים משלה, סיפורים על רבים מן האנשים הידועים והמפורסמים במדינה, על מה שהם עושים ויותר מזה, על מה שהם מתאווים לעשות. כן, תינתן למישהו מהם ההזדמנות ומיד ישכח מהי הגינות ומהו מעמד חברתי. ובלבד שתינתן לו ההזדמנות. בדרך הטבע יודעת היא יותר על הגברים. אלה שעברו במיטתה ואלה שרצו. אבל מה שהיא יודעת על הנשים – ולא פעם מפי הגברים דווקא, אלה המספרים על נשות חבריהם – גם זה די והותר. לו רצתה להעלות הכל על הכתב – היתה כותבת רומן מרתק מכל הרומנים שקראה. אכן, עוד תגיע השעה לכתוב את סיפור חייה, עוד תגיע השעה, כשתזקין ותאיט את קצב המירוץ. או־אז תעלה על הכתב כל מה שהיא יודעת. אכן, יהיה חומר נפץ, חומר נפץ כדבעי!

ה.

בינתיים נגמרו כבר כל תהליכי הטואליטה. לא נשארו אלא השלמות אחרונות במסרק ובשפתון. הגיעו הרגעים הקשים ביותר של ההמתנה. הפחד מפני הישיבה באפס מעשה דירבן אותה לחפש ולמצוא התעסקויות קטנות, כדי שלא תהיה ההמתנה התעסקות בלעדית, לחינם. ככל שטרחה בהתרת תלתל ובהחזרתו למקומו, או במחיקת האודם מקצה השפה ובצביעתו מחדש, חשה עד כמה מיותרת הטרחה ואין לה אלא לשבת ולהמתין.

ברגעים כאלה נכנס בה תמיד מין פחד סתום. פתאום נדמה לה שהכל אפס ולא כלום וכל מה שהיה לא היה. הריהי שוב אותה נערה תועה מאז, שאין לה כלום משלה, וכל פרחח, המזמין אותה לקולנוע בכמה גרשים, יכול לסחבה אחרי ההצגה אל בית הקברות המוסלמי, להטיחה בחול ולא תתנגד לו, כי לא איכפת לה, כי אין לה כלום בעולמה ואינה כלום בכלום.

וביחוד מאז שהחליטו להינשא ונכנסה בה התאווה שגם לה יהיה בית כמו לכולן, כלומר יותר מאשר לכולן, שאם עד עכשיו קנאו בה בגלל כספה ובגלל מעמדה, ידעו שיכולים לקנא גם בגלל בעלה ובגלל חיי המשפחה שיהיו לדוגמה. לפעמים היא מדמיינת, בממשיות מכאיבה עד לאימה, כיצד נכנס הנער רכוב האופניים לביתה ומביא לה טלגרמה המודיעה שמ. נהרג בתאונת דרכים; או שהיא מוצאת את מכתבו בתיבת הדואר ובו הוא מודיע לה בקיצור ובנימוס, שהיתה זו טעות והוא מצטער וכולי וכל הענין לא יצא לפועל, או שבעצם לא קיבל מימיו את הגט מאשתו והוא עדיין נשוי לה או חוזר אליה, וכל הענין מתבטל. והדם מתפרץ אל פניה ולבה כאילו נעקר ממקומו ומרחף בחלל ריק ועומד להתנפל בכל רגע אל תוך התהום הפעורה. והיא ממהרת אל הטלפון ומצלצלת אליו וקולה נפעם, עד שאינה יכולה כמעט להוציא הגה מפיה והיא מתביישת לספר לו מדוע צלצלה וממציאה בקושי איזה תירוץ, אך זמן רב עובר עד שנרגעת.

ולכן מפחדת היא כל כך מפני הרגעים הריקים, כי בהם נוהגים הדמיונות לבוא. אך, השבח לאל, הנה הנה הוא בא עכשיו. שומעת היא את קול מכוניתו, בעצרה ליד דלת הכניסה. הנה הוא דופק בדלת, והיא פותחת לו, והוא נכנס, מסביר פנים כתמיד ותולה את מעילו על הקולב, ופתאום היא חשה שיש דבר הצריך להיאמר ואינו נאמר. ורואה כיצד הוא נאבק עם עצמו, נלחם ואינו יכול. ואיזה יצר דוחף אותה דוקא לעזור לו, למשוך ולהוציא מפיו את המלים, והיא אומרת:

“מה הדבר, יקירי?”

“לא כלום”, הוא מנסה להכחיש, אבל אינו מצליח. רואה יפה, שדבר מה לוחץ עליו, מתפרץ אל קצה לשונו.

“אבל…”

“באמת לא כלום”, הוא מנסה להרגיעה והיא רואה שהוא משקר והשקר אינו עולה יפה.

“הגד כבר כל מה שעל דעתך”, היא מתפרצת, “איני רוצה בשום שקרים. מימי לא עשיתי טובה לאיש ואינני זקוקה לרחמיך. אתה יכול להגיד מה שעל לשונך”.

“יפה, ובכן את מכריחה אותי לדבר”, הוא אומר בקולו השקט והמנומס, “לא אני רציתי בדבר. אני מצטער, יקירתי. היתה זו טעות. טעות איומה, אבל טעות. כל הענין לא צריך היה לקרות. אינני יודע מה קרה לי. מין עיוורון זמני, כנראה. אבל, תודה לאל, עדיין לא הספקנו לעשות שום צעד בלתי אחראי. נשכח הכל בשקט, בלי שערוריות. זה יהיה המוצא ההולם ביתר”.

“אבל… הרי..” היא פותחת בגמגום ופתאום מחליטה שלא תיתן לו להשתמט מבין ידיה כך, בצורה כזו. כך, בצורה כזו, היא חושבת, גם אם אינה מפרשת לעצמה בדיוק מה פירוש כך ואיזוהי הצורה שדווקא ממנה היא סולדת ובאיזו צורה היה הדבר ראוי לקבלו. “אינך יכול להתנהג אתי כך! אינך יכול לעשות לי זאת!” היא מתפרצת. “הבטחת ואתה מוכרח לקיים! כן, אני אכריח אותך, בכוח אכריח אותך!”.

ופתאום הוא מאבד את השלווה המאונסת הזו, מעט הנימוס נושר והוא מתפרץ:

“מי את ומי אני?! הרי זו חוצפה מצידך אפילו לרצות בי. כן, יודע אני היטב מי את. אל תהיי סבורה שמסך החשיבות שהעלית על עצמך הצליח להסתיר ממני משהו. הכל נודע לי. פרחחית־רחוב זולה. נערה משחתת, נערת פרחחי הרחוב. הכל סיפרו לי, שום דבר לא הסתירו – ואת עוד מעיזה!”

הכל מקבל פתאום מפנה של מלודרמה זולה ותפלה. תמיד פחדה מפני מפנה כזה. אבל לא ²שיערה שכך יתגלגלו הדברים, בצורה בזוייה כל־כך, בזוית חדה, פתאומית ומוחלטת.

ואולי טוב שהדבר מתארע עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי והבזיון יהיה גדול מדי? אולי הצדק עמו וטוב שעדיין לא הספיקו לעשות שום צעד בלתי־אחראי?

איזו מחשבה אוילית. וכלום יש הבדל בדבר? וכלום יש חשיבות לצורה שבה משמיטים את הקרקע מתחת לרגליך ומפילים אותך אל תוך התהום, תהום הנפילה הבלתי־פוסקת, הגיהינום הנצחי של ייסורי האין־כלום, הקשים שבעתיים למי שכבר היה לו הכל?

רגש הרווחה על שסוף־סוף־ארע־הדבר ושוב אין־ממה־לפחד־עוד מתערבב עם הידיעה שאת־הנעשה־אין־להשיב במערבולת רותחת וצורבת אחת, שאין ממנה מנוס והרגעה. שטן אנדרוגינוסי, שחציו יצר הטוב וחציו יצר הרע, מסית אותה: באיזו זכות את מתמרמרת? כלום לא ידעת תמיד־תמיד שכך יהיה הסוף? כלום זכאית את לסוף אחר? מגיע לך משהו? חייבים לך דבר־מה? האם ראוייה את לגורל אחר? את, שחטאת, ששרכת את דרכך, שעוית ופשעת והרעת לבריות ומרדת בכל הקדוש להם ולעגת למוסרם ודרסת על ראשיהם? האם ראוייה את לגורל אחר? והיא שוקעת במין דמדום־חושים שאין עמו הבחנה, כאילו מתעטפת בצמר־גפן רך ולא־כלומי, סביב־סביב בערימה גדולה, ערימה ענקית של לא־כלום ריקני.

ותוך־כדי־כך, כמעט מעבר לתחושה הגופנית, היא שומעת את קול חריקת בלמי מכוניתו של מ., הנעצרת ליד פתח ביתה. הנה נסגרת דלת המכונית בצאתו מתוכה. הנה הוא עולה בצעדו המדוד במדרגות, הנה מצלצל הגונג בדלת הכניסה, בנעימה צלילנית ועריבה.

“כן, יקירי, אני מוכנה”, היא קוראת וממהרת לפתוח את הדלת.

,תן לי אבטיח יפה“, אמרה למוכר הירקות, ״אבל שיהיה אדום ומתוק”.

״אצלי כל האבטיחים אדומים ומתוקים", שיבח את סחורתו.

״מה מתוק יותר“, שאלה, ״אבטיח גדול או קטן?”

״כמובן שגדול. הוא מבשיל יותר לאט ויש בו יותר סוכר. כמו בני אדם. כשהם צעירים אין בהם עדיין הרבה חכמה. במשך הזמן מבשילה החכמה בתוכם. כך גם האבטיח, צריך ללמוד עד שהוא יודע לעשות הרבה סוכר. אבל, אם את רוצה, אוכל לבחור בשבילך אבטיח קטן ומתוק. יש גם קטנים ומתוקים, צריך רק לדעת לבחור. הנה, זה כאן“, ברר אבטיח מתוך הערימה וקרב אזנו אליו, כשהוא ממעכו בין שתי פיסות ידיו ומקשיב לקול העולה מתוכו, מתוק כדבש וגם אדום”.

נתנה עין חומדת, אך מהססת, בערימת האבטיחים. לבסוף בחרה לעצמה אחד גדול ומארך. ״זה ודאי צריך להיות מתוק מאד", אמרה.

״בהחלט, גברת!" קרא המוכר בשמחה, ״מתוק מאד וגם אדום – יופי! את באמת יודעת לבחור אבטיחים. הנה, את רוצה, אפתח לך אותו בסכין. אין דבר, אחריות שלי", הוסיף כשראה שחוששת להרשות לו לבקוע את כרסו של האבטיח בסכין, שמא תוכרח לקנותו.

״הוא עולה בוודאי ביוקר", אמרה בהרהור, אך לא בערעור.

״לא ביוקר, בייחוד אם את מביאה בחשבון שלפי המשקל יש לך פחות קליפה ויותר פרי. המבינים קונים אבטיחים גדולים".

נמלכה רגע בדעתה ולבסוף באה לידי החלטה. כלום אסור לה ליהנות פעם מטעמו של אבטיח ממש, אדום כאש, מתוק, פריך, עסיסי? כלום אסור לה לפנק עצמה פעם בדבר משובח באמת? לכל הרוחות, היא קונה אותו ויעלה כמה שיעלה!

הסל הכביד כהלכה, כשטלטלה אותו על גבי המדרגות, בדרך לדירתה בת החדר־וחצי שבקומה הרביעית של הבית המשותף. פתאום חדרה לתודעתה ההבלות שבדבר. וכי מה תעשה באבטיח ענק כזה – תאכלנו לבדה? וכי מי יאכל עמה אבטיח גדול כזה? שמא תחלקנו למנות ותאכלנו לאט־לאט? – הרי אף בשבוע ימים לא תגמור אותו כולו. וכלום יש אבטיח מחזיק מעמד שבוע ימים ואינו מתקלקל?

המשיכה למשוך דרכה בכבדות במעלה המדרגות, עולה מחצית קומה ועומדת לפוש, מחצית נוספת, ושוב עומדת לנוח. דומה שמספרן של מעלות אלו מתרבה משנה לשנה והריווח ביניהן גדל. לפעמים היא חוזרת ומהרהרת בשטות זו שעשתה ברכישת הדירה בקומה הרביעית. היה זה רעיון טפשי באמת. פתאום נטפלה אליה ההרגשה שמוכרחה להשיג דירה משלה. די לה להיטלטל אצל זרים, לחלוק עמם את המטבח ואת חדר האמבטיה. היא צריכה דירה שתהיה כולה שלה, שבה לא תהלך תמיד על בהונותיה, דירה שבה לא תצטרך להתנצל תמיד על עצם קיומה, לבקש סליחה, כביכול, שעודה חיה ונושמת. שבה לא יהיה סדר יומה מאבק ממושך עם הצורך לזכור את קיומם של האחרים, להתאים את עצמה אליהם – דירה משלה.

עוד בראשית חיפושיה נוכחה שאין הדבר לפי כוחותיה. לדירה ממש, בת שני חדרים, לא יספיקו חסכונותיה. וחוץ מזה – מה תעשה בדירה גדולה כזו? כלום לא תדגיש דירה כזו את הבדידות והשממון ביתר תוקף? מאז ומתמיד הטילו עליה חדרים ריקים מין אימה מסתורית, שמעולם לא עמדה על טיבה. ואילו דירה בת חדר אחד או חדר וחצי תוכל להשיג רק על הגג, בקומה רביעית או חמישית. וכמה שנים עוד יהיה בה כוח להוסיף ולטפס במדרגות המרובות?

עד שהיססה כה וכה עלו מחירי הדירות. נוכחה, שאם תוסיף להמתין, לא בלבד שכספה לא יספיק, אלא שגם אם תגבב משכנתא על גבי משכנתא ותלווה ברבית כפולה ומכופלת – לא יעלה בידה להגיע לדירה משלה. חיזרה בין הקבלנים ומשרדי המתווכים, משכה המלצות מפה ומשם, עד שנמצא לה קבלן אחד, שהיה עסוק בבנין קומה רביעית על גבי בית ישן בן שלוש קומות, הגיעה אתו לידי הסכם כלשהו וקנתה ממנו את הדירה.

אפילו תוך שנאבקה במדורי הגיהינום של השלמת הבנין, תוספות המחיר הבלתי צפויות שצצו מדי פעם בפעם וכל המסים והארנונות שנתבעו ממנה כתנאי לרישום הדירה בטאבו, המשיכו ההיסוסים להציק לה. דירה של חדר וחצי! לכאורה – שמחה? סוף־סוף עולה משאלתה בידה ויש לה דירה משלה. אבל בתוך־תוכה חשה שזוהי החתימה האחרונה, החתימה שאחרי הסוף, שעמו, כאילו, השלימה מכבר. דירה משלה, לה, לעצמה – בלבד! – משמע את ביתה כבר אינה בונה עולמית. אמת, דבר זה ידוע וגלוי וברור זה מכבר. וכלום הוא טעון תוספת אותות וגושפנקאות? שנים רבות לפני כן עדיין היתה נרתעת מפני האותות והסימנים האלה. בכל פעם שנתקלה באחד מהם בדרכה, קרטע ליבה ופרכס במקומו, כאילו ביקש להיקרע. למחות, לפוצץ את הווייתה העכורה והעגומה. אבל עכשיו, בשנות החמישים שלה, שנים מספר לפני הפנסיה, כלום יש בכוחו של איזה סימן או אות להוסיף לעובדה הידועה והקבועה והמוחלטת מכבר איזו מידה של ידיעה וקביעות והחלטיות שאין בה?

ואף על פי כן, עובדה זו שלוקחת דירה, דירה שלמה, סגורה ומעוגלת בתוך עצמה, מקום שבו היא חגה במסלול נבדל במוחלט ממסלולו של כל יצור אנושי אחר, דירה לעצמה, לעצמה בלבד – עובדה זו חותמת, בהחלטיות שאין אחריה ערעור, את מצבה. אותו מצב, שממילא לא חלמה אפילו שייכנס בו שינוי – מקבל עכשיו את סמלו, בטקס עצוב, חגיגי ועצוב.

עכשיו הריהי בתולה זקנה לעולם, ללא אשלייה של זמניות כלשהי, ללא העמדת פנים של זמניות כלשהי, בתולה זקנה. אדמה שלא נחרשה ולא נזרעה, אדמת בור שלא שימשה לכלום, שלא הצמיחה כלום, שלא מילאה את שליחותה.

שליחות? איזו שליחות? וכי לשם מה, בעצם, חי אדם בעולם? האם יש איזו מטרה שהיא בחיים האלה, איזו תכלית שאדם מצווה למלאותה? האם כל המקרים והמאורעות המהווים את החיים מצטרפים לכדי איזו משמעות שהיא, האם יש בהם טעם כלשהו? אדם אוכל וישן ועובד ונאבק ומתקוטט ועורך תכניות והוזה הזיות וכל זה כדי – כדי מה? – כדי לחיות, מסתבר, שכן אם אינו עושה כך מאבד את חייו. ולחיות מה פירוש? – כלום יש לחיים פירוש אחר אלא אכילה ושינה ועבודה ומאבק וקטטות ותכניות והזיות? משמע – אדם חי כדי לחיות. מה פירוש הדברים? – דברים שאין להם פירוש, דברים בעולם שאין להם משמעות. מעגל סגור המסתובב סביב עצמו. בית־כלא צר לנשמת האדם, שיש בו חצר אחת צרה, שבה היא יכולה לשוב ולסוב במעגל, לשוב ולסוב במעגל ללא קץ וללא תכלה ובלא שתדע אלא את הנעשה במעגלה.

רק באחת נשבר, כמדומה, המעגל, נפרץ – עם הולדת הילדים. הרי זו, לכאורה, מטרה של ממש. אדם חי כדי להביא לעולם ילדים. הביא לעולם ילדים – מילא את יעודו והשלים את מטרתו. אבל לשם מה, ריבונו של עולם, לשם מה? – כדי שהם יחיו, משמע הם יאכלו ויישנו ויעבדו וייאבקו ויתקוטטו ויערכו תכניות ויהזו הזיות – ויולידו ילדים – וחוזר חלילה. שוב אותו מעגל סגור סביב עצמו. שוב אותם ארועים שאין לנו שום תפיסה מהי תכליתם, שוב אותה ערבוביה של מקרים ומעשים שאין לנו שום מושג מה טיבם, לשם מה באו ואם יש להם איזו מטרה.

משמע, אם שום דבר אין לו טעם, אולי זוהי נחמתה, שחייה וודאי שאין בהם טעם כלשהו. ממשיכה היא בהם משום שאי־שם בשכבר הימים, ארע מה שארע, חיים אלה באו לעולם ואין לה שום ברירה אלא להמשיך בהם. נחמה? – אולי. אבל הנאה מעטה. ואולי לא היה הדבר קשה כל־כך לסבלו, אילולא הרחמים האלה המציפים אותה בכל מקום. מסכנה, חושבים כולם, בתולה זקנה. מין יצור שנולד ובו מום מן הטבע, אדם בלתי־שלם, פגום, באחת – ראוי לרחמים. כמה היא שונאת את השאלה הקטנה, הנבזית, החטטנית הנדחקת ומתערבת בכל שאלון, בכל כרטיסיה – ״המצב המשפחתי", לכל הרוחות, מה איכפת להם? מדוע הם צריכים לחטט ולבדוק בכל ענין שאיננו נוגע להם?

מכבר גמרה בינה לבין עצמה שתחדל לתת את דעתה על הדבר. מן הראוי שתעלה על עצמה מבחוץ מין קרום־מגן, שריון בלתי־חדיר, שישמור עליה מפני הפגיעות המתמידות האלו, החודרות ומחבלות בפנימיותה, אבל איך, אלהים שבעולם, איך?

כמה פעמים כבר ניסתה לשכנע את עצמה בדברי־פיוסין ובדברי־כיבושין, שכל העלבונות הניתנים עליה אינם אלא פרי דמיונה בלבד. הרי אין זה מדרך הטבע ואין הדעת סובלת, שכל העולם נטפל דווקא אליה ואין לו רצון אחר, אלא לפגוע בה ולהעליבה. ניסתה אפילו לעקור עלבון בעלבון ולהאשים עצמה במעין שגעון־רדיפה בזעיר־אנפין שדבק בה. למרבה המבוכה מצאה בעצמה, לא פעם, תוך כדי עיון בספרי הפסיכולוגיה, סימנים רבים הנמנים בחולי שגעון זה. אבל מודע שאין אדם חולה בשגעון הרדיפה, אלא אם אינו יודע שחולה – היכן כאן השגעון, אם מכיר שהרדיפה אינה קיימת אלא בדמיונו בלבד? ובכל זאת – מדוע דווקא בה עולבים כולם כל־כך? מדוע דווקא עליה נגזל לסבול בזיונות רבים כל־כך? מדוע מונה לה גורל כזה?

הנה, למשל, פרשת מיכאל. ארבע שנים תמימות הסתובבה עמו, כל שנות לימודיה בסמינר למורות. מדוע צריך היה אפילו הוא לגמור עמה דווקא בצורה מעליבה כזו, מדוע? יפה, יודעת היא שאינה ראשונה ואינה אחרונה באהבה נכזבה. אבל לגמור עמה בצורה מעליבה כזו – מדוע?

העלבונות התחילו בעצם מן ההתחלה. כן, עכשיו, מסקירה לאחור, היא יכולה להיווכח בדבר בבהירות. את מיכאל פגשה במקרה, במסיבה אצל חברים, לחנוכת ביתם בשכונה החדשה תל־נורדוי שבצפון המרוחק של העיר. אכלו ביסקויטים, שתו סודה והוק, רקדו פולקה לצלילי מפוחית פה. מישהו ניסה כוחו בצ’רלסטון. בסופו של דבר ירדו כולם, כולל בעלי הבית, אל שפת הים. שעה ארוכה ישבו בחול ושרו, עד ששקע הירח במים. יצאו כולם דרומה לאורך החולות, עברו על פני צריפי המרחצאות, ליד הקזינו פנו במעלה רחוב אלנבי. צעדו שלובי־זרוע ושרו. אחד אחד פרשו מן החבורה, עד שפתאום מצאה עצמה לידו ביחידות. רוחה היתה מרוממת. האויר היה טלול במקצת והלילה שקט. דממתו לא הופרעה אפילו על ידי יללות התנים בפרדסים. לא היה איכפת לה, אם ישאיר את זרועו על כתפה וימשיכו לטייל כך עד הבוקר. אולם הוא היה ביישן. במבוכה הסיר את זרועו מעליה. צעדו בלי דיבור זה לצד זו, עד שהגיעו לפתח ביתה, לא נשתהה לידה, נפרד ממנה לשלום והמשיך בדרכו.

אותו לילה בכתה במיטתה שעה ארוכה עד שנרדמה.

ימים אחדים לאחר מכן נפגשה עמו שוב במקרה, בהצגת ראינוע. נדמה לה שהרגישה בשמחתו על הפגישה. מרוב התרגשות לא עצר כוח לדבר בלי רעד בקולו. כמובן שקנו כרטיסים לישיבה בסמוך. הסרט היה עצב ורגשני. אבל לבה היה נתון לו. עם הסיום, הרגישה שדמעות מנצנצות בזוויות עיניו, אך הוא משתדל להעלימן, משום מה הרגישה שנעשה קרוב לליבה דוקא משום כך.

מדרך הטבע שלאחר ההצגה יצאו מן האולם יחדיו, בייחוד מאחר ששניהם נצטרכו ללכת בכיוון אחד. ביקשה להאריך את שהותם יחד, להאט בהליכה, אלא שצעדיו היו מהירים, תכליתיים, צעדי אדם ההולך מהיכן שהוא לאן שהוא ואין לו שום ענין בהליכה כשלעצמה. סברה שנוהג כך מחמת ביישנות. מתבייש להודות, אם יאט את צעדיו, שיש לו בה ענין, מתבייש אפילו מפני רמז כלשהו. כנער מגודל נדמה בעיניה. הרגישה עצמה מבוגרת ממנו הרבה ואפילו חייבת לעזור לו, לאחוז בידו ולהדריכו, כמי שאוחז בידי תינוק ומלמדו ללכת. אלא שגם היא נתביישה.

גם הפעם נפרדו ליד ביתה בלי להשתהות ובלי לקבוע זמן לפגישה חדשה. אלא שכאן באה סוף־סוף לידי החלטה לפטרו מביישנותו. סיבבה את פני הדברים כך, שייפגשו שוב במקרה. בתל־אביב של הימים ההם לא היה משום קושי בדבר. אולם נראה שהוא, נוח לו במקרים ואינו מוכן ליטול על עצמו שום מאמץ להבטיח לפגישות אלו מעמד של יציבות כלשהי. לא פעם נתמלאה כעס, מדוע לא ייקבע, כדרך שעושים כולם, מועד לפגישה הבאה, אבל הענינים המשיכו להתנהל כמקודם.

לפחות פעם בשבוע יצאו יחד לראינוע. לפעמים רחוקות יותר ישבו ללגימת תה בבית קפה קטן במורד רחוב אלנבי, ותמיד־תמיד ליווה אותה הביתה באותו צעד מהיר ותכליתי. חלפו על פני זוגות נאהבים, שלובי זרוע, נוגעים ירך בירך בנגיעת קסמים צופנת אש. כמה נתקנאה בהם! כמה נתאוותה שיניח זרועו על כתפה, שינהג בה בעדנה ורוך! עורה נצמר מתחת לשמלת הכותן בתחינה למגע אצבעותיו. והוא לא העז. לא אחת נדמה לה שמרגישה במאבק המתחולל בו, בתשוקה החומרת בו ומנסה להשתלט עליו. ביקשה לומר לו – קח, הריני שלך, גע בי, מעך אותי, לוש את גופי, פצפץ אותי, עשה בי כל מה שאתה רוצה! ולא הבין. בלילות התפוזים המשכרים הרגישה ששוב אינה יכולה לשלוט בעצמה. הנה־הנה תסתער עליו, תיצמד אליו בכוח, בערגה ובכוח, ותקלוט את כל־כולו אל תוכה, לכסות עליו ולכפר על עלבון גופה, המבקש ומתחנן ואינו נענה. אך לא קרה כלום.

במשך הזמן נתרגלו לפגישותיהם הקבועות במידה כזו, ששוב לא נצטרכו להידבר ביניהם. בימים קבועים של השבוע, ללא שינוי, חיכה לה ליד ביתה ויצאו יחד לראינוע או לבית הקפה הקטן שלהם. לא הירבה בדיבור, אך במרוצת השנים למדה לדעת את כל פרטי חייו ועבודתו, כמנהל חשבונות אצל יבואן ידוע בתל־אביב של הימים ההם, עבודה ששכרה בצידה וכמדומה יש לה גם עתיד. תוך כדי כך נעשה הדבר ברור שעתידים להינשא, בלי שעמדו להחליט בדבר מפורשות. בעצם לעצמם ברור לא היה הדבר מעולם, כשם שהיה ברור לכל ידידיהם ומכריהם. סתם כך, כמובן מאליו, לפי ההנחה, כשתשלים את לימודיה בסמינר.

ועדיין לא העז לגעת בה, חוץ מאותה פעם אחת על חולות שפת הים. היה לילה חם ומחניק. חם ומחניק היה באולם הראינוע. הציעה שירדו לשפת הים. שם עלה במוחה הרעיון שיסירו את נעליהם ויצעדו יחפים במים, להצן את כפות רגליהם. הלכו לאורך החוף, כמעט עד לבית הקברות המוסלמי. בדרכם חזרה ביקשה לשבת ולהינפש קצת. ישבו שותקים זה בצד זו. ראשה נרכן על ברכיה, החבוקות בזרועותיה ושערותיה נשמטו הצידה וכיסו על פניה. נעצה עיניה בהילת האור של הירח, המשתקפת במי הים והרגישה שנשימתה כבדה והולכת. לאט לאט היטתה את גופה כלפי גופו, עד ששערותיה דגדגו את זרועו החשופה. פתאום חשה את כף ידו על ערפה. ליבה נתפעם. לא העזה לזוז ממקומה. הנה בא הדבר הגדול והנפלא. ידו טיילה על ערפה כלפי צווארה ומשם החליקה בביישנות, בהיסוס, באי־בטחון וכאילו בלי ידיעת המטרה, אל מפתח חולצתה.

הרגישה שמתאבנת והולכת. ביקשה לעזור לו ולא יכלה. ביקשה לעודדו, למשכו אליה ולא עלה בידה. שדיה פרכסו למגע ידו ופטמותיהן הרסו לצאת מסוגרן. נתאוותה להסיר מעל עצמה את בגדיה, להתערטל לפניו ולהניח לגופה לנשום יחד עמו את האויר החופשי, להשתחרר יחד עמו מכל החוסם והמעיק. אלא שלא הצליחה להזיז אבר. ידו השניה פשפשה אחרי קישורי חצאיתה וניסתה, רועדת, להתירם. הנה בא הדבר חשבה באימה וגילה, הנה הוא בא. פתאום נרתע ממקומו ואמר: אני מבקש סליחה. לא יכולתי לשלוט בעצמי. בואי הביתה. לא אעשה זאת יותר".

העלבון היה צורב ומכאיב. מאז, במשך כל שנותיהם יחד לא חזר על נסיונו. ערב אחד, בשנת לימודיה האחרונה בסמינר, נודע לה לפתע שהוא עומד להינשא – לאחרת. במקרה שמעה על כך מפי מישהי מחברותיה, שהיתה בטוחה כי לה עצמה כבר ידוע הדבר. מיהרה לביתו בבהלה, בתקווה שיכחיש. השפיל את עיניו וגמגם משהו: לא יכול לעמוד בפני הלחץ. המדובר הוא בבתו של בעל העסק. העתיד וכו' וכך רצתה המשפחה והיתה סכנה שמקום העבודה ילך לאיבוד וכו' וכו'. אין אפשרות עוד להתחרט, אפילו ההזמנות מודפסות כבר.

אבל… מדוע לא סיפרת לי מקודם? מדוע החזקת את הדבר בסוד מפני?" קראה, כמעט בלי לתפוס את משמעות המלים, סתם כך כדי למלמל משהו, כאילו יש בדבר כדי להעלות או להוריד. גופה רעד מקור ומריקנות. בעלבון הזה, שהחזיק מפניה את הדבר בסוד, בעלבון הזה כאילו נתמצו העלבונות כולם. מדוע החזקת את הכל בסוד? מדוע לא אמרת לי מקודם? מדוע הנחת לי לשמוע על כך מפי אדם זר?" חזרה וחזרה על שאלותיה בעקשנות. ניסה להעלות איזה תירוץ נלעג, לא היתה לו הזדמנות לספר לה, או משהו כיוצא בזה, אבל חס וחלילה שיעלה בדעתו לגמור משהו באופן סופי, לפני שיספר לה ובהחלט עוד היה בדעתו להודיע לה על הדבר, אלא שלא הספיק עדיין וכן הלאה וכן הלאה. שוב לא היתה לדבריו חשיבות כלשהי. ריכזה את כל רגש הכבוד העצמי שלה בהטחה עצומה בדלת ושוב לא חזרה לראותו מאז.

עד היום נראה לה, שעלבון זה, שהכין הכל בסתר, בחשאי בהיחבא מפניה, שהמשיך לצאת עמה, בזמן שכבר נתכוון לשאת את האחרת – עלבון זה הוא הגדול מכולם. על־כל־פנים תופס הוא מקום בראש רשימת העלבונות שהחיים עדיין חבים לה פיצוי עליהם.

האבטיח הגדול תפס מרבית חללו של ארגז הקרח הקטן שלה. עדיין היתה לפניה עבודה רבה בבית. אחרי בית הספר היא מוכרחה לישון שעה או שעתיים. העייפות משתלטת עליה ומשתקעת בכל אבר מאבריה, עד שאינה מסוגלת לעשות כלום. אולם גם אחרי שנת הצהריים היא עייפה לא פחות מאשר לפניה. ומה שגרוע יותר – הגוף נעשה שבע שינה ושוב אינה יכולה להירדם עד שעה מאוחרת בלילה. שנת הצהריים הטרופה הזו גוזלת ממנה את שעות הלילה, דבר המגביר את עייפותה למחרת היום וכופה עליה את שנת הצהריים ביתר תוקף. גלגל קסמים החוזר חלילה. שעה ארוכה אחרי שכל אורות השכונה כבים – עדיין דולק האור בדירתה. את המחברות גמרה לתקן מכבר. עברה גם על תכנית השיעורים למחר, ציינה פה ושם איזה ציון בעפרון – ועדיין אינה יכולה להירדם. מאריכה בקריאה עד שהספר נשמט מידיה מרוב עייפות ורק כשכבר נשמעים צעדי החלבנים ומחלקי העתונים, שוקעת היא בשינה כבדה, שרק בקושי עולה בידה להיחלץ מתוכה כשמגיעה שעת ההליכה לבית הספר. והכל מחמת שנת הצהריים הזו!

אחרי שנת הצהריים היא יורדת לחנות, עורכת את קניותיה וחוזרת הביתה. כעת מחכה לה עבודת הנקיון, הכביסה והכנת ארוחת הערב. כך חוזר סדר־יומה בדייקנות, בעקשנות, ללא סטיות וקפריזות. תמהה, איזה סדר יום תאמץ לעצמה בעוד מספר שנים, לכשתצא לפנסיה. ושמא יניחו להמשיך בעבודה ולא יכפו עליה את היציאה לפנסיה?

לעבודת הבית כבר ישנה שגרה משלה. כך וכך תנועות למטאטא כפיפה אל מתחת למיטה, הסטת הדלת, כדי להגיע אל מאחורי הכוננית וריכוז ערימת האבק ליד דלת המטבח במקום הקבוע. הוא הדין באיבוק האבק ואפילו בשטיפת הכלים מארוחת הצהריים. תמיד מחכים לה אותם הכלים בכיור המטבח, משמע כל ארוחותיה דומות אחת לשניה. תפוחי האדמה נקלפו והם מבעבעים כבר על האש, מיד תוסיף חביתה, עגבניה חתוכה לפלחים – לא כדאי לטרוח בעשיית סלט – כוס תה בחלב והרי ארוחת הערב מוכנה.

והאבטיח?

נזכרה באבטיח המגודל המונח במקרר. כלום תאכלנו לבדה? פתאום הרגישה צורך דחוף שיהיה מישהו שיסב עמה לשולחן בזמן אכילת האבטיח. אין אכילת אבטיח גורמת הנאה, אלא אם נעשית בחברה. נתחלחלה לרעיון שמא תצטרך לאכלו לבדה. ומי יבוא עמה לאכילה? שמא תזמין מישהו מן השכנים? – רעיון נאה! מיד תאכל את ארוחת הערב ותצא להזמין מישהו מן השכנים להסב עמה באכילת האבטיח.

מוזר עד כמה ענין פעוט כזה עשוי להביא אדם לידי התרגשות. מרגע שבאה לידי החלטה קצרה סבלנותה. בלעה את ארוחתה בחיפזון ובלב פועם יצאה את דלת דירתה – אל המסדרון המשותף.

את מי תזמין להסב עמה? ההחלטה אינה פשוטה ואינה קלה. בקומה שמתחתיה גרה משפחת פלקנשטיין. תמיד עולים משם קולות מריבה וצעקות. רבים בינם לבין עצמם. רבים עם השכנים. בשבוע שעבר באו אליה בטענות שהכביסה שהיא תולה על מרפסתה מטפטפת כלפי מטה והרוח מפריחה את הטיפות אל תוך המרפסת שלהם. ומה ברצונם, שלא תתלה את כביסתה לייבוש? המים דרכם שמטפטפים למטה. וכלום הכביסה שלהם אינה מטפטפת ומטרידה את השכנים שמתחתם? זכר המריבה מן השבוע שעבר הביא אותה לידי רוגזה. אנשים קשים הפלקנשטיינים האלה. פתאום נשטפה הרהורי רצון טוב ופיוס. אדרבה, דוקא משום־כך תזמין אותם לאכילת האבטיח. יראו שאין בליבה כל טינה עליהם ויווכחו עד כמה עולה במידותיה עליהם. תפסה עצמה במחשבתה. לא, לא זוהי כוונתה, להוכיח את יתרונה עליהם. עצם הרצון להוכיח יתרון יש בו מן הפגם. אלא, יש אומרים שטוב־לב מעורר טוב־לב ורצון־טוב מביא לידי רצון־טוב. אולי תצליח להכניס נימה חדשה ביחסים ביניהם. אחרי הכל, אף הם אומללים לא פחות ממנה. כיצד בוקעות משם הצעקות! לא הפיות צועקים שם אלא הלבבות. כמה חרדה ומרירות וכאב עולים מן הצעקות האלו.

הקישה קלות בדלת. אין מענה. חזרה והקישה בדלת.

אינם בבית. מוטב גם כך. פחות בעיות.

ממול גר דוקטור כהן. אפילו אשתו קוראת לו דוקטור כהן. איך הוא יכול לשמור על נקיון החליפה וצחצוחה גם בימי הקיץ החמים ביותר? על המדרגות אינו מכיר את הדיירים הותיקים, סגור ומכונס בעצמו, בלא חיוך, אפילו בלא הבעה כלשהי. והילדים האלה! שניהם לבושים מכנסי קטיפה שחורים וחולצות משי צהבהב, כאילו נגזרו באותה מתכונת, אך במידות שונות. אף הם יורדים במדרגות בשקט מופתי ואינם משמיעים קול. דומה שאינם יודעים אפילו מהי משובת־ילדים. אבל בשקט, בצנעה, עורכים הם את תעלוליהם האכזריים. מניחים את הממטרה פתוחה במשך כל שעות הלילה, סמוך למרפסת של קומת הקרקע, עד שהמים חודרים אל תוך הדירה פנימה; ממלאים את המרתף במיני זוהמה; מרפים את קשרי חבלי הכביסה, הניתקים מן העומס ומלכלכים את הסדינים התלויים לייבוש. או שהם קוצצים להנאתם זנבות לטאות ומתאכזרים לחתולים הנקלעים במקרה לחצר. הם שהעלו אז את החתלתול המסכן לראש חדר הכביסה שעל הגג, למקום שהגישה אליו קשה ביותר. לילה שלם יילל החתלתול והדיד שינה מעיני כל הדיירים, עד שהיה צורך לקרוא למכבי האש בבוקר, לטפס אל הגגון ולהעבירו משם. הכל ידעו שהיה זה מעשה ידיהם אולם איש לא העז להתלונן בפניו של דוקטור כהן על הזאטוטים שלו. מישהו ניסה פעם להביא בפניו איזו תלונה. הדוקטור נעץ בו מבט מחמיר ואמר: ״אדוני, אבקש ממך לבדוק היטב את דבריך, לפני שאתה בא לטפול אשמות על זרים". כן, היתה זו הפעם האחרונה שניסו לקחת עמו דברים בענין זה. אולם, כך אמרה לעצמה, נערים אלה עתידים להיות פושעים כשיגדלו, אם לא ייעשה משהו בדבר כבר עכשיו. לא, אין להעלות אפילו על הדעת, שישנה אפשרות כלשהי שתזמין את משפחת כהן לאכול עמה את האבטיח.

ירדה קומה אחת למטה. מימין גר פלדי, גרוש, ככל שאומרים עליו, שאינו צעיר כל־עיקר, אך תמיד מבקרות אצלו גברות מהדרות בלבושן, המניחות אחריהן שובל של ניחוח בושם נעים. כשהיא לעצמה אינה מוצאת שכוח המשיכה שלו גדול כל כך, אך אלו נראות דווקא כרוכות אחריו. הוא מקפיד, אמנם, על לבושו ועדיין נראה צעיר מכפי גילו, אבל כמעט בטביעת עין ראשונה אפשר להבחין בו שהוא פוחז והולל ושום טובה לא תצמח ממנו. וחוץ מזה הריהו גרוש! אינה בת הדור הישן שתראה כתם בגירושין כשלעצמם. חלילה! אבל כל אדם יודע את הקודם להם – שורה ארוכה של מריבות והתכתשויות, ההופכות כל אדם אומלל ומר נפש, ולבסוף – הקרע הנורא, צעד היאוש, העוקר את האדם מתוך המסגרת שבה הוא נתון בדרך הטבע והופך אותו לממשות חדשה, פגומה, עקורה, בלתי טהורה.

ידה נתרוממה להקיש בדלתו, אך נעצרה לפתע. והרי הוא עלול לגלות פנים שלא כהלכה בהזמנתה! רעיון מטופש זה העלה סומק בלחייה. הבלים, וכי מדוע יגלה בהזמנתה פנים שלא כהלכה? פשוט, יש לה אבטיח גדול והיא רוצה לשתף מישהו באכילתו. לבטח תוכל להעמיד את הדברים באורם הנכון. אבל השכנים! איזה נושא נפלא לרכילות תספק להם: ראו אותה נכנסת לדירתו של פלדי, ראו את פלדי נכנס ובא אצלה! בעצם לא איכפת לה כל־כך, שילכו רכיל כאוות־נפשם. אבל נעימת הלוואי הזו שתתנגן בדבריהם – הגיעו בנפשכם: היא, כלומר דבר שאינו מדרך הטבע – נעימת לוואי מעליבה זו היא שהרתיעה אותה בסופו של דבר. פסחה על דלתו של פלדי.

ממול גרה משפחת ארדיטי, זוג צעיר מעדות המזרח, לא עולים חדשים אלא וותיקים, אבל מעדות המזרח. שלושת ילדיהם מקימים תמיד רעש גדול על גבי המדרגות ונותנים הזדמנות לגברת פלקנשטיין להכריז תמיד: הרי אמרתי לכם מקודם! כשנכנסו לגור בבית עברה גברת פלקנשטיין מדירה לדירה לשתף את כל הדיירים בדאגתה. אין לה כמובן שום דבר כנגדם, אבל הם עלולים להביא אל הבית הרגלים רעים וודאי שאף לא ישמרו על הנקיון. ובכלל, מדוע צריכים הם לבוא דווקא הנה, האם אין די דירות במקומות אחרים? זוכרת היא כיצד נתמלאה חימה על הגברת פלקנשטיין והוכיחה אותה על פניה. ביקשה אפילו להראות להם שאין לה שום דבר כנגדם ולדעתה כל בני האדם שווים ללא הבדל צבע ומוצא וכשנכנסו לבית ניסתה לקרבם ולהתקרב אליהם. לתמהונה נוכחה שהם עצמם אינם מעונינים להתערב בין הדיירים האחרים ולא איכפת להם כלל שקיימת מחיצה ביניהם. נראה אפילו שהם עצמם טורחים בהקמתה ונוח להם בקיומה.

היה משום עלבון בדחייה שדחו אז את ידה המושטת אליהם. לא יכלה להשתחרר מן ההרגשה שכך לא היו דוחים מישהו אחר, דוקטור כהן למשל, או פלדי, אלא שדחייה זו מכוונת דווקא אליה. אפילו הם, כן, אפילו הם, מרשים לעצמם לדחות אותה, לזלזל בה, להתחמק מפניה. בחושם הפרימיטיבי, הבלתי־תרבותי, קלטו את יחס בני הבית אליה, יחס של הסתייגות ודחייה. ייתכן אפילו שמישהו טרח להזהירם מפניה – זו טרחנית, מפילה עצמה למעמסה, מאריכה בדיבור, אם מניחים לה, התרחקו ממנה. מדוע כולם נוהגים בה כך? כלום אינם מבינים שגם לה יש לפעמים זכות להחליף כמה מלים עם אדם חי? האם אינם חשים שהשתיקות הארוכות האלו מכרסמות אותה מבפנים ומרעילות את נשמתה? האם אין להם לב?

הקישה בדלת והגברת ארדיטי יצאה אליה, כשבנה הפעוט מושך בשולי שמלתה ומצווח. ״אולי אתם רוצים לעלות אלי לאכול אבטיח? יש לי אבטיח מצויין“, אמרה, אני עצמי לא אוכל לגמור אותו לבדי”, הוסיפה והתחרטה על התוספת. הרי נתכוונה למעשה שיהיה טוב להם והנה היא מציגה את הענין כטובה שיעשו לה. וחוץ מזה, מדוע היא צריכה להתנצל בפניהם על ההזמנה. רוצים לאכול אבטיח, שיבואו וחסל.

״אינני יודעת“, אמרה ארדיטי במבוכה, ״בעלי איננו… הילדים… צריך עוד להאכיל אותם… אינני יכולה… וגם… גם, בעלי איננו אוהב אבטיחים”.

״חבל מאד“, ענתה, חשבתי שאולי תרצו לאכול אתי את האבטיח”, עכשיו היא מנסה לתקן את רושם ההזמנה, אך לא יעלה בידה. העלבון הוא עלבון. היא מציעה להם לאכול עמה אבטיח והם דוחים אותה.

נשארה עוד משפחת גבעוני, בקומת הקרקע, מאחורי חנות המכולת הפונה לחזית. המשפחה הקרובה אליה יותר מכל דיירי הבית, אלא שדוקא אותם לא נעים לה להזמין, יכול להיות שירגישו עצמם מחוייבים להיענות לה. ואם גם יבואו מתוך רצון, הטעם יהיה פגום, שכן תמיד תחשוב שבאים רק מתוך הרגשת חובה.

בעצם כבר נסתבכו יחסיה אתם במידה מרובה. תחילה לא היה לה שום מגע עמהם. אבל אחרי שנולד הבן, הציעה לשבת אצלם לפעמים כשירצו לצאת בערבים. הודו לה בנימוס והכריזו, שכמובן אינם מתכוונים חלילה להטריחה ולנצל את הצעתה. כך או כך, פנו אליה ערב אחד ובקשו ממנה, חד־פעמית כמובן, לשבת אצלם. זו שהיתה אמורה לבוא אותו ערב חלתה פתאום ולא היה סיפק בידם למצוא לה מחליפה. קיבלה את בקשתם בשמחה. אדרבה, תהא זו הנאה בשבילה לשבת עם הפעוט. ולא עוד, אלא שחזרה והזכירה להם שיכולים לבוא אליה בכל שעת צורך.

ואכן, חזרו ופנו אליה פעמים רבות אחרי אותו ערב, עד שנקבע כמובן מאליו שזהו תפקידה – לשבת אצלם כשיוצאים. העלבון אינו רק בצורה המובנת מאליה שבה נכפה עליה התפקיד, אלא גם בעובדה ששירותיה המרובים לא נענו בשום הד של קרבת־לבבות, של חברות אמיתית בינה ובינם. אפילו לא הטריחו את עצמם לנהוג בה מידה של נימוס ולהזמינה לביתם מפעם לפעם לסתם ישיבת רעים, שלא לומר כבר לצרפה, כשהם מזמינים אורחים למסיבה כלשהי, יותר מכך – או אולי היא מדמה דברים – אבל כשנכנסת לביתם שלא לצרכי ישיבה עם הילד, תמיד נראה כאילו הם ממהרים לאיזה ענין והיא מעכבת בעדם.

והגרוע מכל – אם לא תיענה להם אפילו פעם אחת, תדחה אותם באיזה נימוק, תיראה בעיניהם, ואפילו בעיני עצמה, כנוהגת שלא כשורה, כמתחמקת מאיזו חובה המוטלת עליה. שוב לא תוכל לסרב להם מבלי להיראות כפויית־טובה ואפילו מרשעת. מוזרים דרכי בני האדם, כיצד מעשה שלפנים משורת הדין, מעשי־טובה שאדם גומל לרעהו, מסתבכים והולכים ומשתלטים עליו, עד שאינו יכול שלא להמשיך בהם מבלי שייראה כגומל רעה. והכל לא איכפת לה, באמת לא איכפת לה, אילו היתה כאן איזו חיבה הדדית, אילו היו מכירים לה תודה, לא בתופים ומחולות והכרזות מרעישות, אלא סתם־ככה, תודה היוצאת מלב איש אל רעהו. אבל הדרך הזו שנוהגים בה, כאילו הכל מובן מאליו, משל היא רהיט העומד לרשותם בכל זמן, בה העלבון.

אכן, אם תזמין אותם לעלות אליה לאכילת האבטיח, הם עשויים לקבל את ההזמנה משום הרגשת חובה, או, דבר הגרוע מכך, מתוך חשבון של תועלת, כדי לא להרגיזה. לא, עד כדי כך לא ירדה, שתנצל את אנוכיותם, את העובדה שהם מפיקים ממנה תועלת, אחרי הכל אינה רוצה אלא ליהנות מן האפשרות שיש לה לגרום הנאה למישהו באכילת האבטיח הגדול והטעים. וכלום באמת זו כוונתה היחידה או שאין זה אלא פתיון למשוך בו בני אדם אל הבדידות הקודרת של דירתה? תמיד התברכה בנפשה, שיש בה הכוח לנתח את הסיבות והמניעים לפעולותיה, כאילו היתה אדם זר לעצמה, ללא פניות ומשוא פנים. יתר־על־כן, לפעמים נצטרכה לשדל את עצמה שידולים רבים שלא תחמיר מדי עם עצמה ותיאות לקבל כמה מן הנימוקים המקלים. אבל הפעם נראה שמגזימה. הענין הוא פעוט ביותר. הרי מדובר כאן בסך הכל בכמה נתחים של אבטיח. רוצים לאכול – יבואו, אינם רוצים – שישבו בביתם.

הקישה קלות בדלת. זו נפתחה כמעט מיד, אולם דומה שחשה מעין מבע של אכזבה על פניו של גבעוני, כאילו חיכה לאחר. מבע האכזבה אינו קשה לנשיאה כהבעת הטרדה שעל פניו. כמעט הכירה בו שמתכוון לשאול – מה פתאום ירדת אלינו, והרי לא בקשנו ממך הערב?

״אולי תעלו אלי הערב“, אמרה, שוב כמצטדקת, ״יש לי אבטיח גדול וטעים, לא אוכל לגמור אותו לבדי, נאכל יחד”. ובאמת, מדוע היא צריכה שוב להזכיר את העובדה שלא תוכל לגמור לבדה את האבטיח? כלום חוששת שלעצם הענין יסרבו, אבל אם תוכיח להם שיש כאן איזה צד של עשיית טובה, של סיוע, אולי ייכמרו רחמיהם ויבואו? משמע, אינה מאמינה בכוחה המושך של הצעתה כשלעצמה ומספחת אליה תחנונים משלה, כדי לתמוך בה.

העלה על פניו סבר של נימוס, קצת יתר על המידה:

״תודה רבה על ההזמנה, באמת יפה מצידך. אבל הערב באמת שאיננו יכולים. באים אלינו אורחים ולא נוכל לצאת את הבית".

״מצויין!" קראה בהתלהבות. בדמיונה כבר ראתה את דירתה שוקקת המון אנשים, ״הביאו גם אותם אתכם, הביאו גם את האורחים. זהו אבטיח ענקי, יספיק לכולנו".

ניכר שמפנה זה הפתיעו:

״לא, לא, באמת אינך צריכה לטרוח. אבל… באמת… איננו יכולים… לא נוכל לעלות כולנו". תירוציו היו מגומגמים ולשונו התנהלה בכבדות. אילו לפחות ניסה להעלות איזה נימוק שייראה לפחות כלפי חוץ, משכנע יותר.

יצאה מלפניו כנזופה. שגם הם יסרבו לה – זאת לא העלתה בדעתה. חששה שיקבלו מתוך הרגשת חובה, מתוך נימוקים של תועלת, אך לא שידחוה. שוב ניסתה בדברי סנגוריה. אחרי הכל מה בכך, לא באו לאכול אבטיח! עלבון קטן ביותר. אבל עלבון אחד נוסף לערימת העלבונות הרבים, שהם מנת חלקה כל ימיה. דלת נוספת נסגרה בפניה, נוסף לכל הדלתות הנסגרות בפניה.

ומה תעשה עכשיו? דבר אחד לא יכלה לסבול בשום אופן – לחזור לביתה ולאכול את האבטיח לבדה. היא מוכרחה למצוא מישהו, שיאכל עמה את האבטיח הארור הזה. בכוח תמצא מישהו! הענין הפעוט והטפשי הזה נעשה לה עכשיו שאלה של חיים.

עצרה שתי ילדות כבנות שמונה או תשע שעברו ברחוב:

״ילדות, אולי אתן רוצות לאכול אבטיח טוב?״

נסתכלו בה במבט בוהה ונסתלקו מעליה בצעדים מזורזים. עבר נער כבן ארבע־עשרה על אופניים. הציעה לו לעלות לביתה, לאכול עמה את האבטיח. סירב גם הוא. אין לו פנאי. לאיש אין פנאי בשבילה. אפילו נערים צעירים כמותו מתחמקים מפניה. כל מה שביכולתה להציע – אינו מענין איש. היא עצמה אבטיח שעבר זמנו, נשתהה יתר על המידה מבלי להיאכל, מבלי לגרום הנאה לאיש, תכנו נתמקמק, טעמו וריחו אבדו. שוב אינה דרושה לעולם. שוב אין איש חפץ במתנותיה, שוב אין לאיש ענין בה.

ואולי, אולי תיקח אבטיח ארור זה ותטיל אותו החוצה, מן הקומה הרביעית, תטיח אותו במרצפת הרחוב, עד שקליפתו תתפצפץ ותוכו יושלך, כקריאת מחאה, אדום, לח, מאוס, לעיני כל? אולי תראה לו לעולם מה גורלו של אבטיח שאין איש חפץ בו?

לא. מישהו, יהא מי שיהיה, יאכל עמה הערב את האבטיח, ולוּ גם תלך מכאן עד קצה העולם בחיפוש אחר המישהו הזה. ילד כבן ארבע או חמש שנים עבר על פניה:

״רוצה אבטיח טוב?" שאלה. כן", השיב בשמחה ילדותית בלתי־חסומה.

״בוא אתי, אתן לך אבטיח".

נענה לה בלי שום היסוס, בלי חקירות ודרישות. נטלה את כפו בכפה ועלתה עמו אל דירתה.

מה שמך?" שאלה כשהניחה לפניו את הפלח האדום הראשון.

״יוחאי“, השיב קצרות ופנה לעסוק בפלח שלפניו. הבן של מי אתה?” הוסיפה ושאלה.

״של אבא ואמא", ענה שוב קצרות, לענין, בלי רצון להרבות בדיבורים. ישנם עולמות סגורים לעצמם, סגורים מפניה. אבא, אמא בן. הם לו אבא ואמא – רק לו, אם כי הוא סבור עדיין לתומו שהם כך לעולם כולו! – והוא להם בן. אין כאן מקום לשום פירושים נוספים, לשום הסברות וסיבות וטעמים. הרי כאן באמת דבר הסגור בתוך עצמו ומשמש טעם לעצמו, טעם שאת מהותו שוב לא תדע לעולם.

הסתכלה בו כיצד נועץ את פניו הזעירים והחמודים בפלח האבטיח הגדול ומוצץ מתוכו את המתק הנעים והקריר, עד שהמיץ האדמדם נוזל על סנטרו, צוארו ונעלם בחיק חולצתו הפרומה. ליבה נתמלא דמעות. נזכרה באותו מעשה־טירוף שעשתה, בביקור ההוא בלשכת הסעד, כשביקשה לאמץ לה בן, ומדוע לא? – ישנם ילדים עזובים רבים כל כך, ללא בית, ללא משפחה, ללא אהבת אם. ובליבה מחכה אהבה גדולה, מסורה, אהבת תמיד, שתבער כאש שקטה ועקשנית. ללא הפוגה. איזה מבט מוזר שילח בה הפקיד, כשנודע לו שאינה נשואה. מעין תערובת של חיוך, תוכחה ופחד. שעה יפה של קורת־רוח זימנה לו ולחבריו בעבודה, שהחליפו ביניהם בדיחות על המקרה המוזר של הרווקה שביקשה לאמץ לה בן. תחילה הטיף לה מוסר על הרעה שעתידה לגרום לילד שיגדל בלא אב. אולם כשראה את עגמת הנפש שהסב לה, הסתתר פחדנית מאחורי התקנות הרשמיות, שאינן מתירות את האימוץ, אלא לזוג נשוי, היכול להוכיח שיש בידו מקורות קיום הוגנים וכולי וכולי. אילו יכלה לבקש שתיבלע באדמה באותו מעמד היתה מבקשת.

נתאוותה לעשות למענו של הפעוט היושב מולה דבר־מה שיביא לו שמחה אמיתית, דבר טוב באמת. אולי ישנה אצלה איזו מתנה נאה בשבילו? לא הצליחה להעלות בזכרונה כלום. וכי מה יש בביתה לשמח נער פעוט? ספרי לימוד? מעט ספרי קריאה? רהיטים דלים? שום צעצועים, שום מתנות! אפילו סוכריות אין לה בביתה. היא עצמה אינה טועמת מהן. אורחים ממילא אינם מזדמנים אצלה. מרחה לו פרוסת לחם במנה גדושה של ריבה. הא לך, תאכל" אמרה, אולי אתה רעב". לא גילה כל נטייה להניח לאבטיח והמשיך למצוץ בשיקוק מן הקליפה הירוקה שנשתיירה מן הפלה שבידו. ראתה כך, פרסה פרוסה חדשה והניחה לפניו. נתמלא הרגשת טובה:

״סבתא טובה את“, אמר. בחושו הילדותי, המכניס סדר משלו בכל הסובב, הרגיש שאינה בגדר אמא ומן הראוי לשייכה למין הסבתות. ״סבתא של מי את?” המשיך ושאל.

ניסתה ככל האפשר לשוות לקולה ארשת של עליצות, כדרך שמבוגרים מדברים עם ילדים אפילו בענינים עצובים: ״לא, חביבי, אינני סבתא, אין לי נכדים“. חששה שמא לא יבין את המילה נכדים והוסיפה: ״אינני סבתא של אף אחד”.

״סבתא של אף אחד?!״ הביע את תמהונו. הרי, אם היא שייכת למין הסבתות, משמע הריהי סבתא של מישהו. וכיצד תהיה סבתא־של־אף־אחד? בסדר העולם הידוע לו אין מקום לתופעה זו.

״כן, סבתא של אף אחד", חזרה כמעט בלי קול. לפתע נתמלאה חימה על זאטוט זה. השגיחה בו שמלכלך את מפת השולחן במיץ האבטיח, מפיל את החרצנים על הרצפה ומניח את רגליו על הכסא. ובכלל, נעשה עליה לטורח. בקושי נתגברה על עצמה, שלא לחטוף מידיו את פלח האבטיח, לפני שגמר את האכילה.

״כעת אתה צריך ללכת הביתה, אמא בוודאי כבר דואגת לך", אמה בקול קשוח. הובילה אותו כלפי הדלת והורתה לו לצאת. אפילו לא הטריחה את עצמה לנגב את פיו משיירי האבטיח.

אבטיח גדול, בקוע כרס, היה מונח על השולחן.

לבדו.

א.

הכל התחיל במודעה קטנה בעתון, שכבשה את תשומת לבה:

סוף הבדידות קרוב. אני אכיר לך

את בן/בת זוגך. סודיות מובטחת.

גיטל, משרד מודרני לשידוכים.

לפנות: יפו, רח' מס'… בכל יום

בשעות:..

פתאום נראה לה הפתרון וודאי וברור לנגד עיניה.

למחרת היום כבר ישבה באוטובוס הנוסע לכיוון יפו, לכתובת שבמודעה. הנהג הבטיח להודיעה באיזו תחנה עליה לרדת. ליתר בטחון ישבה בסמוך אליו. נכנס חשש בלבה שישכח להודיעה ותימצא נוסעת מרחק רב לחינם. חזרה ושאלה אותו בכל תחנה: האם כאן המקום? לבסוף פקעה סבלנותו וגער בה: הבטחתי להודיעך כשנגיע. חכי בסבלנות. עברו כמה תחנות ושב החשש ללבה. ברגע שכמעט מצאה די עוז לחזור ולשאול: ואולי כבר עברנו את המקום? פנה אליה והכריז: כאן את צריכה לרדת. תפני ברחוב לימין ותשאלי שם לאן תמשיכי.

מצאה עצמה ברחוב מאובק, שאין בו מדרכה. בתי־אבן אפורים, בני קומה אחת, פתחו את דלתותיהם ישר אל הרחוב הצר. מביניהם בצבצו פיסות תכלת קרועות – הים. ריח חריף של שפכים, מעורב בריח אצות ואזוב עמד בחלל האויר. החלונות רובם ככולם מסורגים בסורגי־ברזל חלוד. הרחוב היה כמעט ריק מאדם בשעת בוקר מאוחרת זו, רחוב מגורים של אנשים עובדים.

ראתה להקה של זאטוטים משחקים בין חורבות אחד הבתים. שאלה אותם היכן כאן רחוב פלוני. פרץ ויכוח ביניהם. זה טוען הנה וזה טוען הנה. לבסוף באו לעמק השווה והורו לה ללכת באותו רחוב עד הפינה השנייה, לפנות בה לשמאל ושם, בסימטה השלישית לימין תמצא את מבוקשה.

הלכה ברחוב מרחק שנראה לה מרובה. עברה על פני מבוי סתום ולא יכלה להחליט אם להביאו בחשבון. ליתר בטחון המשיכה עד הפינה הבאה ושם נתגלה לה רחוב ארוך ומפותל. פנתה בו שמאלה והלכה לארכו עד לסימטה השלישית, ככל אשר הורו לה. חיפשה מסביב, אולי תמצא על אחד הבתים שלט המעיד על שם הרחוב. או, לפחות, מספר הבית, לא כלום. עמדה בפינה אובדת עצות. נזדמנו לשם שני נערים מגודלים. שאלה אותם היכן כאן רחוב פלוני מספר פלוני. ״אהה, את מחפשת את גיטל השדכנית“. נענו, ״הנה כאן, בבית ממול, בחצר”. הסמיקה, כאילו נתפשה באיזה מעשה שאינו מהוגן, מלמלה משהו בינה לבין עצמה ונכנסה לחצר בעד הפשפש הנמוך. הצורך בהתכופפות היה סמל למצבה.

שלוש מדרגות אבן צרות ירדו אל החצר, המרוצפת לבנים. דירות רבות פנו בכבסיהן פנימה. עץ תות בודד כיסה את המרצפות בכתמים שחורים־סגולים, מזכרת הפרי של השנים שעברו.

שמחה שלא השגיח בה איש כשנגשה אל דלתה של גיטל השדכנית. היה שם פעמון קטן, לחצה עליו באצבעה, אך לא נשמע שום צלצול. תהתה, שמא צלצל הפעמון בפנים, אך מחמת כובד שמיעתה לא הרגישה בדבר. הזקנה הזו יורדת לחייו של אדם ומתנכלת לו בכל שעה ובכל רגע. שהתה קצת ולא נענה לה איש, אולי תצלצל שוב? – חששה להיראות טרדנית. ואולי תקום ותסתלק משם? הרי זו הזדמנות מצוינת לחזור בה מן הרעיון השגעוני שנכנס במוחה, הזדמנות אחרונה ממש, בטרם תעשה מעשה, שלחה ידה אל הפעמון, אולם נמלכה בדעתה ושהתה שוב. יש לתת לה שם שהות מספקת להגיע אל הדלת. לבסוף באה לידי החלטה ולחצה שוב על כפתור הפעמון.

הפעם נשמע בבירור צלצול זמזמני, מטריד. אשנב קטן נפתח בדלת כמעט מיד ונסגר שוב. הדלת נפערה לכל רחבה ואשה כבדת־בשר הופיעה לעיניה.

״כאן גרה גיטל?" שאלה והתביישה להוסיף גיטל השדכנית.

האשה סקרה אותה לכל מלוא קומתה במבט שחדירתו אינה נעימה. השהייה נתארכה קמעה. פתאום רמזה לה בידה להיכנס, הוליכה אותה לחדר מצומצם במידותיו והורתה לה לשבת בכורסה. ״מיד אשוב", אמרה ויצאה את החדר.

ישבה וסקרה את החדר. מבעד לשבכת החלון, המכוסה וילון צהבהב, נושן, כבד־גדילים, נראו גלי הים, המלחכים את רגלי הבתים. במרכז החדר – שולחן גדול, שחור, כבד, שרגליו מגולפות גילופים עמוקים. סביבו ארבעה כסאות שחורים, שריפודם מהוה ביותר. המזנון אף הוא מעץ שחור, דומה בסגנונו לשולחן ובמרכזו ראי גדול, מעוגל, ששוליו מפותחים פיתוחי זכוכית – רועים ורועות, גדיים וטליות, עצים ואפרים, ענפי גפן וקיסוס מקיפים את הכל במקלעת אחת. במרכז הקיר תמונה צבעונית גדולה של עלמה שמנמנה, רוחצת במי פלג זכים וגופה מכוסה ואינו מכוסה מלמלת תכלת שקופה. מסביב לתמונה, בצורה סימטרית – צילומים רבים של זוגות בבגדי חופה ובשוליהם – הקדשות בכתב מטושטש ודהה מרוב ימים. הכורסה שבה ישבה – עמוקה מכדי נוחיות מלאה. הציפוי המאובק שניסה לשוא להסתיר את קרעי הריפוד המקורי, נשמט והולך תוך כדי ישיבה וגורם טרדה ואי נוחות מרובה. לחדר כולו היתה מעין ארשת של עושר בתוך עוני, או עוני בתוך עושר. לכשתרצה, הרי רהיטים אלה, שכבדם מעיד על ערכם ומעמד בעליהם, עלו ממון רב בשכבר הימים. לכשתרצה – הרי אלו גרוטאות משוק הפשפשים של יפו וכל אדם רוכשם בחצי־חינם.

ערכה לה בינתיים את דבריה מחדש. הפתיחה שהכינה לעצמה נראתה פתאום חלשה מדי, בלא שתביא את כוונותיה לידי בירור מתאים. צריך לפתוח ולהסביר לה מיד בתחילה מדוע ראתה פתאום צורך, בגילה, לבוא אליה. צריך למצוא דרך להסביר לה את כל הקשיים הכרוכים בדבר, את ענין הקרובים וכל זה. צריך למצוא דרך שתבין עד כמה הכל אינו פשוט ובכל זאת צריכים לצעוד את הצעד הזה. צריך שתבין, אבל איך?

בצעד קליל, שעמד בניגוד גמור להווייתה המסורבלת, נכנסה גיטל לחדר, משכה כיסא וישבה בסמוך אליה. ובכן, גברת, במה אני יכולה לעזור לך?"

בבת אחת נתנדפו כל הפתיחות שתכננה. ״באתי אליך בענין… בענין… שידוך", גמגמה בקושי.

יפה מאד!" קראה גיטל, ״את עושה את הצעד הנכון".

״לא הייתי בטוחה", השיבה, ״אבל… נדמה לי…״

גיטל לא גלתה כל נטייה להקשיב לדבריה:

״הצעד הנכון בהחלט! השדכן חוזר בימינו לאופנה. תתפלאי כמה אנשים ידועים ומפורסמים, ידועים בציבור אני אומרת לך, תתפלאי כמה מהם מתחתנים בימינו על ידי שדכן. העולם היה מאושר יותר, הרבה יותר מאושר, אני אומרת לך, אילו היו כולם הולכים בדרך שלך. אולי היית בזמן האחרון במשרדי הרבנות? ואינני מתכוונת למשרדים שבהם מסדרים את החתונות, אלא למשרד הגיטין. כדאי שתלכי לשם ותראי כמה עשרות – עשרות זוגות אני אומרת לך – עשרות זוגות אומללים נפרדים שם בכל יום. אומללים. אני כבר לא מדברת על הילדים שלהם. תחשבי עליהם עצמם. פתאום הם עומדים במצב שצריכים להתחיל הכל מחדש. ואין להם בטחון בעצמם. ויש עליהם כתם לכל החיים. לגבר זה איננו נורא כל כך. אבל בשביל האשה, בשביל האשה, אני אומרת לך, זהו חוסר אחריות גמור. וכל זה למה, אני שואלת אותך, למה? הכל בגלל זיווג שלא הצליח. זיווג שלא הצליח, אני אומרת לך".

דברה בקלילות ובמהירות, כמעט בחטיפה. נראה כאילו יש לה נוסחה קבועה, ואף על פי כן הצליחה להטיל רושם של ראשוניות בדיבורה, רושם של מחשבה המתפתחת וקולחת מתוך עצמה, על ידי הפניות הרבות בגוף שני ואפילו על ידי החזרות המתמידות על מספר רעיונות מפתח, כאילו ברגע זה ממש נתגלו לה והחזרה עליהם מביאה לה את הנאת הגילוי.

״הזיווג המוצלח, אני אומרת לך", המשיכה גיטל, ״הוא המפתח לאושר. בשנים האחרונות, לפני שלמדו להכיר את האמת, השתלטה מין אמונה, טפשית אני אומרת לך, אפילו מסוכנת, כן, מסוכנת, אני אומרת לך, אמונה מסוכנת שהזווג המוצלח הוא זיווג שבא מתוך אהבה. אין רעיון יותר מסוכן מזה. אלפי משפחות מתאמללות בגללו בכל שנה.״

״ראשית, אני אומרת לך, איך אפשר להשאיר דבר כל כך אחראי, שיש ממנו תוצאות לכל ימי החיים, לכל ימי החיים, אני אומרת לך, דבר כמו הנישואין, להשאיר דבר אחראי כזה למקרה העיוור? למקרה העיוור, אני אומרת לך. בחור הולך במקרה על שפת הים. במקרה הולך היום ולא אתמול. במקרה הולך מול גורדון ולא לבת ים. במקרה הולך לצד ימין ולא לצד שמאל. פוגש בחורה במקרה. מטפחת נופלת לה מן היד במקרה. הוא מרים את המטפחת. שוב מקרה? – לא! הופ, פתאום זוהי אהבה. מי היא, מי הוא? האם הם מתאימים זה לזו? איש איננו יודע. שום דבר איננו חשוב. בבקשה להסיר את הכובע, זוהי אהבה! אלה הם נשואים מתוך אהבה, או, כך קוראים להם, נשואים מתוך אהבה.״

״אינני רוצה להגיד שבמאה אחוז מן המקרים זה מוכרח להיכשל. לפעמים נוצר זיווג מוצלח ומתאים בהחלט, אפילו במקרה. ומדוע לא? יש מקרים מוצלחים. יש אנשים שזוכים בפיס בשלושים אלף לירות. אבל, אני שואלת אותך, נשואים זהו מפעל הפיס? האם אפשר להשאיר דבר כל כך אחראי כמו הנשואים – למקרה העיוור? זהו מה שאני שואלת אותך.״

״ברבנות תוכלי למצוא את התשובה. אני מציעה לך שתלכי לשם ותראי כמה עשרות זוגות אומללים נפרדים שם בכל יום. תחשבי עליהם ותחשבי גם על אלה שאינם מעיזים להיפרד, אבל החיים שלהם הרוסים. והכל בגלל הרעיון הטפשי, המסוכן, שנישואים צריכים להיות מתוך אהבה.״

״ושנית, אני שואלת אותך, מה זאת אהבה? מניין לבני אדם לדעת, אני שואלת אותך, מה זאת אהבה?! בחורה חושבת שהיא מאוהבת. מדוע? – משהו מזמזם לה באזניים, צובט בלב. וכבר היא חושבת שזוהי אהבה. מניין לה שאהבה אפשר למצוא רק בפגישה מקרית? מניין לה שנישואים הנערכים בשכל, באופן מדעי, על ידי אדם מוכשר, היודע להתאים את בני הזוג זה לזה, בלי לסמוך על המקרה, מניין לה, אני שואלת אותך, שבנישואים כאלה, נישואים בהתאמה מלאה, לא תתעורר אהבה אמיתית, אהבה שאיננה נשרפת במריבה הראשונה ואיננה מתנדפת מול הקושי הראשון, אהבה שרק לה הסיכויים להיות באמת אהבה נצחית?״

״זה מה שאני שואלת אותך. ואם את חושבת שאצלי אלה הם סתם דיבורים, אני יכולה להראות לך כאן מאות מכתבים של זוגות מאושרים, שהגיעו לאושר על ידי. אני יכולה להראות לך מאות מכתבים כאלה".

ניגשה אל השידה, משכה משם מגירה כבדת משקל והוציאה מתוכה צרור מעטפות צרור בסרט.

תמהה מדוע מעתירה עליה גיטל זו שפע הטפתה שלא לצורך כמדומה, שהרי כבר באה אליה לדרוש בה. ופליאה נוספת, מדוע מרבה להתקיף באזניה את רעיון הנישואים מתוך אהבה, דווקא בגילה שלה. אולם לפני שיהיה סיפק בידה להסביר לעצמה את פליאותיה, משכה גיטל בסרט, טרפה במהירות בגל המכתבים, הוציאה משם אחד מהם ופתחה בקריאה:

״הנה ראי מה שזה כותב לי, אקרא לך רק קטע אחד – אני רוצה להודות לך על הזיווג הנפלא שמצאתי בעזרתך. שנינו מאושרים כל־כך – – – והנה מכתב אחר – מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. עד כמה צדקתי נוכחתי רק אחרי שנישאתי לבעלי, שאותו הכרתי על ידך. עכשיו שנינו מאושרים ומלאים נחת. – – – זהו רק חלק קטן מן המכתבים שאני מקבלת“, המשיכה לפשפש בערימה, ״הו, הנה מכתב מענין, מאמא שהשאתי את בתה – – – כבר אי אפשר היה לסבול את החיים בבית. שום חתן לא היה טוב בשבילה. את כולם דחתה. עד שהכרת לה את בעלה לעתיד. אין מלים בפי להודות לך. הם חיים עכשיו כמו זוג יונים. כל השכנים מקנאים בהם. – – – יכולתי לקרוא לך עוד ועוד. אבל אסתפק במכתבים אלה”.

״אבל… אינך צריכה“, הצליחה להפסיק לרגע את שטף דיבורה של גיטל, ״אני…”

״לפעמים זוהי שאלה של בחור או בחורה בישנים מדי“, נכנסה גיטל שוב אל תוך דבריה, ״במקרה זה צריך לנהוג בזהירות מיוחדת. אני יודעת בדיוק איך לעזור להם. הם מתביישים מעצם הרעיון שעליהם להיעזר בשדכן. נראה להם, משהו חסר אצלם, אם אינם יכולים למצוא בן זוג בדרך הרגילה, כמו חיות בגן החיות. זוהי רק אחת ההשפעות של הרעיון המסוכן על נישואים מתוך אהבה. הם אינם יודעים איזה מזל יש להם, אם הם נופלים לידיים של מומחה אמיתי לזיווגים. יש לי נסיון רב בדברים כאלה, נסיון רב, אני אומרת לך. יש דרכים לארגן את הזיווג בצורה כזו שהם אינם מרגישים אפילו בכל העניין. מה יש לך, בן או בת?”

לא חיכתה לתשובה והמשיכה בשטף דיבורה: ״אני יכולה לסדר את הדבר כך, שלא ידעו אפילו שהיית אצלי. מילא, תהיה להם האשלייה של נשואים מתוך אהבה, מה אפשר לעשות, אם הדור הצעיר בימינו מחפש לעצמו אשליות כאלו, אבל יחד עם זאת, יהיה להם גם היתרון של זיווג מתוכנן היטב".

עכשיו נסתבר לה שגיטל חושבת שבאה אליה להשיא בן או בת. לא הבינה שכוונתה לעצמה. מצב ביש. חיפשה דרך מהוגנת להעמידה על טעותה, מבלי לבייש עצמה יותר מדי. אולם גיטל זו ממשיכה בדיבורה ואינה מניחה לה אתנחתא למחשבה:

״אנשים חושבים שזיווג זיווגים זה עניין פשוט. מציצים ברשימה, מוצאים שני שמות וכבר ישנו זיווג. לא ולא! הענין הוא הרבה יותר מסובך, הרבה יותר מסובך אני אומרת לך. צריך להכיר בני אדם. צריך לדעת להכיר אותם במבט אחד. צריך להתאים אותם זה לזה. שדכן אמיתי איננו מסתפק בחתונה עצמה. הוא דואג לעתיד, לעתיד של בני הזוג. זהו ענין אחראי מאד. אני, למשל, חושבת היטב לפני שאני ממליצה אפילו על פגישה ראשונה. אני מפגישה רק את אלה, שאני יודעת מראש שיש להם סיכויים להצליח יחד. ואני רוצה לומר לך, מספר הגרושין בין זוגות שהתחתנו על ידי שדכן מוצלח הוא הרבה יותר קטן, הרבה יותר קטן, אני אומרת לך, מאשר בין זוגות שהתחתנו כאילו מתוך אהבה".

פתאום הבינה שגיטל משלחת בה את כל הדיבורים האלה לא כל כך מתוך הרצון לשכנע אותה עצמה – שכמדומה אינה צריכה שכנוע מרובה כל־כך, אם הטריחה את עצמה אליה – ואפילו לא מתוך אהבה לשמה לנושא עצמו, אלא כציוד שבו היא מציידת אותה לעתיד, לקראת הויכוחים עם בנה או בתה הסרבנים. משום כך היא מקפידה כל כך להטעים כל נימוק וגימוק ולחזור עליו פעמים רבות כל כך, כדי שיהיה מחוור כל צרכו ושגור בפיה היטב. בקשה שוב לחזור ולהעמידה על טעותה, שמתכוונת לעצמה, אבל ככל שהאריך הזמן וזו הוסיפה לדבר – נעשה הדבר קשה יותר ומבייש יותר. אם כך הדבר – עולה השאלה מעצמה – מדוע לא הטרחת עצמך להבהירו מקודם? גיטל עצמה הוציאה אותה מן הסבך:

״יש לך תמונה של הבן או הבת, או מה שיש לך שם?“

״כן, כלומר… לא… אני לא באה בשביל הבן, כי אם…"

״טוב, הבת, לא איכפת לי", שיסעה גיטל את דבריה בחוסר סבלנות.

״זו איננה הבת, אלא…"

״קרובה שלך?״

״לא. באתי בשביל עצמי".

רושם הדברים על גיטל היה מהיר ונמרץ. בבת אחת נשתנה סבר פניה, שעתה עלתה עליהם הבעה של הסתייגות, כמי שעומד עליו טרחן והוא מבקש להיפטר ממנו במידה פחותה ככל האפשר של אי־נעימות:

״המ… זה איננו דבר פשוט כל־כך. איני בטוחה שיש לי כרגע בכרטיסיה מישהו מתאים. זה איננו דבר פשוט כל־כך".

היתה מוכנה כבר לחזור בה מכל הענין בו־במקום. בקושי הביאה עצמה לידי דיבור:

״אין דבר, אחזור בפעם אחרת, אולי…"

שוב נכנסה גיטל לתוך דבריה:

מה יש לך להציע?"

דיבורה היה קצוב וחריף, אפילו גס.

מה פירוש מה יש לה להציע? היא מציעה את עצמה, את כל מאודה, את לבה הצמא לקרבת־נפש של אדם כלשהו, ולו יהיה אומלל כמותה, ולו יהיה מר־נפש, מקופח, נידח, נעזב בשולי החיים כמותה. יחד יבלו את שארית הימים שנותרו להם על האדמה ברחמים, בחסד, ברעות, באהבה. הנה מה שיש לה להציע. אל נכון יימצא היכן שהוא אדם כלשהו שירצה בה, שתרצה בו. אולם זו כיוונה וודאי לערכים חמריים, דברים של ממש הניתנים לאחיזה ביד. היובש בקולה סיפר.

יש לי דירה יפה של שלושה חדרים בבית משותף", מצאה עצמה אומרת לפתע.

״רשומה על שמך?"

״כן".

״בטאבו?"

״אינני יודעת".

״תבררי את הדבר היטב. לפעמים אנשים חושבים שיש להם רכוש, פתאום מתברר להם ששום דבר איננו ממש שלהם, אם איננו רשום בטאבו. אם הדירה איננה רשומה בטאבו, הרי זה כאילו איננה שלך. לא תוכלי לעשות בה שום דבר".

שום נימה של רגש לא נשמעה בקולה. דיברה כאילו מתוך ספר לימוד למשפטים להדיוטות.

״אני יכולה לברר", הציעה.

״כן, חשוב מאד שתבררי בהקדם. את יודעת, בגיל כזה“, לא טרחה אפילו לטשטש את רושם דבריה על הגיל מחמת נימוס, ״בגיל כזה כמעט שאין סיכוי למצוא מישהו שיתעניין בך סתם כך בשביל עצמך. לעתים קרובות באים אלי תיירים זקנים. אבל הם מחפשים תמיד צעירות. דווקא צעירות תני להם”, נימה של תרעומת נשמעה בקולה פחות מזה לא נאה להם, לפרים המיוחמים האלה, אבל תתפלאי כמה צעירות ישנן שמוכנות ללכת אחריהם. הן רק בודקות היטב מקודם אם התייר באמת עשיר. יש שנפלו בפח. עכשיו למדו להיזהר. לא כל מי שבא עם תיק של מצלמה על הכרס וחולצה משובצת, הוא תייר עשיר. צריך עין טובה כדי לעמוד על טיבם. לי יש עין כזו. אספר לך מקרה מענין“. טיול צדדי זה שוב לא היה חלק מתכנית ההסברה שלה. אף היא נסחפת לפעמים בשטף הדיבור ונהנית להתפאר בהשגיה לפני זרים. ״בא אלי אחד כזה. חליפה כהה. עניבת פרפר עם נקודות אדומות. חולצת משי. שלוש טבעות זהב. הכל כמו שכתוב. אפילו מבטא אמריקני. העפתי בו מבט אחד ושאלתי אותו – אצל מי שכרת את החליפה? התנדף מיד ולא בא אלי יותר. וזה עדיין איננו הסוף. הלך לשדכנית אחרת ואותה הצליח לבלבל. סדרה לו שידוך – יפהפיה מהחברה הגבוהה ממש, אורגינל! – והתברר שלא דובים ולא תייר. אפילו את מה שמגיע לה לא שילם”. נזכרה שעליה לחזור לענין, אבל בשבילך יהיה קשה מאד למצוא מישהו מתאים. לפעמים מזדמן מישהו במושבי זקנים, או מישהו שגר אצל הבנים – אוי ואבוי למי שכבר מגיע לזה! – והוא מוכן לעבור לכל מקום ובלבד שלא יישאר במקומו. מישהו כזה – זו תהיה מציאה בשבילך. אולי פעם במיליון נופל איזה אלמן בעל הכנסה, אבל באמת רק פעם במיליון. אבל לך יש דירה, את אומרת?"

כן", פלטה בשפה רפה.

״זהו סיכוי די רציני. עם דירה משלך זהו כבר עניין אחר לגמרי. תצטרכי רק לבדוק היטב אם הדירה רשומה על שמך בטאבו. בימינו החתנים זהירים מאד. לפעמים הם דורשים שתעבירי את הדירה בטאבו על שמם עוד לפני החתונה. מה שבטוח – בטוח. לרוב מסדרים את זה כך שחותמים בבת אחת אצל הרב ובטאבו. קשה להיות זהירים מדי, אני אומרת לך. אבל אפשר להסתפק גם בייפוי כוח להעברת הדירה. את חותמת על הייפוי־כוח. אצל עורך דין, כמובן. מפקידה אותו אצלי. אני שומרת אותו עד שכל הענינים נגמרים בכי־טוב. ואז אני מוסרת אותו לחתן. יש הרבה דברים במקצוע שלנו שצריך לדעת. שדכן טוב הוא גם פסיכולוג, גם עורך דין וגם דיפלומט. טוב, ניגש לענין. נראה מה אוכל לעשות בשבילך".

נתרוממה ממקומה, הוציאה מן השידה תיבת עץ קטנה. משכה משם כרטיס ריק, נטלה עט ופנתה אליה בשאלה:

״שמך?"

״חנה".

״חנה, מה? מהרי חביבתי, צריך לגמור. יש לי עוד הרבה עבודה".

״חנה מושקוביץ".

״הגיל?״

״ששים ושבע".

נתנה בה מבט בוחן:

״כך רשום בתעודת הזהות?"

״כן, הנה אני יכולה להראות לך".

״אין צורך, בינתיים יספיק מה שאת אומרת. במשך הזמן נוכל לבדוק. הכתובת?״

מסרה לה את כתובתה ונתכוונה לצאת. עצרה השדכנית בעדה:

״רגע אחד, שכחנו לשלם".

״לשלם? כמה אני צריכה לשלם?״

״חמש־עשרה לירות דמי־הרשמה. מצעירות עד גיל עשרים וחמש איננו לוקחים דמי הרשמה, את מבינה, אבל בגילך אנחנו מוכרחים לקחת דמי הרשמה. אחרי הכל, איננו עובדים חינם. חוץ מזה תוסיפי לי שש לירות לפרסום המודעה בעתון".

״איזו מודעה בעתון?"

״אין לי עכשיו ברשימה שום איש מתאים לך. נצטרך לתת מודעה בעתון, להזמין את החתן".

לא היה שמץ לגלוג בקולה, כשקראה לו ״החתן". היה זה פשוט שם טכני, המקובל במקצוע, סימן מוסכם לסחורה מסויימת, ללא כל יחס שבלב ואפילו ללא קשר עם המובן המקובל של המילה.

״ומה תכתבי במודעה?" שאלה את גיטל, ״אינני מסכימה, שככה…"

״סמכי עלי“, הפסיקה אותה, ״אני כבר אכתוב מה שצריך. זה לא המקרה הראשון אצלי. סמכי עלי, זהו המקצוע שלי”.

הוציאה את הכסף ומסרה אותו לידי השדכנית. זה כל מה שאני צריכה לשלם לך?" שאלה בהיסוס.

״בינתיים. כשיגיעו התשובות תשלמי לי שתי לירות בעד עיון בכל מכתב. אני אינני נוהגת כמו השדכנים האחרים. אצלי הכל ביושר. מכתב שלא יהיה כדאי לך לקרוא, אפילו לא אראה לך. אצלי תשלמי רק בעד המכתבים השייכים לענין, ואחר כך, אם ירצה השם ותמצאי את השידוך המתאים, תוכלי לשלם כמה שתרצי. בדרך כלל נוהגים לשלם לפחות מאה לירות לכל שידוך. לפעמים נותנים יותר, הכל תלוי באנשים. אבל, שמעי מה שאני אומרת לך, שידוך מוצלח בכלל אי־ אפשר להעריך בכסף, שידוך מוצלח שווה מיליון".

נפטרה מעל פניה בלב כבד, מצדיקה את החששות שנתעוררו בה לפני שגמרה בדעתה ללכת אל השדכנית וקצת מתחרטת על הענין כולו.

ב.

״לא ייתכן", אמרה הדודה אניטה.

״בהחלט", השיבה הדודה חיה.

״את בטוחה בזה?" חזרה הדודה אניטה והקשתה.

״כמו שהיום יום שלישי", אישרה הדודה חיה.

״לא הייתי מאמינה. בשום פנים לא הייתי מאמינה, שהרעיון נכנס לה שוב לראש".

״אבל זה ככה, נכון אדק?" גייסה הדודה חיה את בעלה לעזרה.

״כן“, הסכים אדק, ״אפשר היה בהחלט להבין מדבריה שכבר החליטה”.

״לא הייתי מאמינה“, חזרה הדודה אניטה על דבריה, כאילו בעצם החזרה על הדברים ניתן למחוק את העובדות, ״לא הייתי מאמינה. שלראשה של אשה בגילה נכנסים רעיונות־שטות כאלה”.

״ועוד אחרי מה שעבר עליה", הוסיפה הדודה חיה.

״צריך לעשות משהו", דיבר אדק, כאילו לעצמו.

״מה תוכל לעשות? תאמר תהילים?", פלט שמואל בביטול.

״אבל באמת צריך לעשות משהו", חזר אדק ואמר.

״אולי נדבר אתה?" הציעה אניטה.

״אולי את חושבת שרעיון כזה לא עלה בראשנו?״ סנטה בה חיה, ״ישבנו אתה אדק ואני כמעט לילה שלם וניסינו להסביר לה. שום דבר לא עזר".

״שמואל צריך לדבר אתה", אמר אדק.

״שוב אני?!" נתעורר שמואל, ״תמיד אתם מטילים עלי כל דבר בלתי־נעים".

״ומי ילך?" החזיר לו אדק, ״אתה אחיה, אתה צריך לדבר אתה".

״מה אתם רוצים ממני?" נתכעס שמואל, ״שתעשה לה מה שהיא רוצה".

״והדירה?!" קראה כנגדו הדודה חיה, ״אתה שוכח את הדירה".

״זו איננה רק שאלה של הדירה“, ניסה אדק לפשר ביניהם ״תחשבי עליה, לידי מי שהיא יכולה לנפול. כאילו לא היו לה מספיק צרות עם הקודמים. ישנם מנוולים בעולם. קודם ייכנס ואחר כך יתחיל לנצל אותה”.

״אל תעמיד פנים, קדוש שלי, כאילו רק זה מעניין אותך“, נכנסה חיה בדבריו, ״להכניס עכשיו איש חדש למשפחה יהיה שגעון גמור, ובייחוד כשאי־אפשר לדעת איזה מין ברנש יהיה זה. אחרי הכל לא רק היא מתחתנת אתו, היא מחתנת את כולנו אתו. גם לנו יש מה להגיד בענין”.

״לי עצמי אין שום אינטרס אישי בדבר“, אמרה הדודה אניטה, ״אבל…”

הדודה חיה נתמלאה כעס:

״את רוצה להגיד שלי יש אינטרס אישי בדבר?!״

״לא“, התנצלה הדודה אניטה, ״אבל…”

״איזה אבל! תגידי מה שיש לך להגיד ישר, בלי ללכת מסביב לנקודה".

״שקט, שקט!" ניסה אדק להרגיע את הרוחות, ״אל תתחילו אתן לריב".

״אינני רבה אתה", טענה הדודה חיה, ״אבל אינני אוהבת כשמדברים אתי ברמזים. כולם יודעים שאני צריכה את הדירה בשביל שולה. אז מה יש?! יותר טוב שתביא אליה איזה מין, איזה מין ארחי־פרחי, שתאסוף מן הרחוב ותיתן לו חינם את הדירה?! מי יודע את מי תמצא? אולי עוד איזה אלמן עם ילדים ונכדים? אני שואלת אתכם למי יש יותר זכות על הדירה, לנו, הקרובים שלה – ועוד אחרי כל מה שעשינו בשבילה במשך השנים – או לאיזה איש מן הרחוב, שתשלח אליה השדכנית? אני שואלת אתכם, איפה הצדק, אם היא מתכוננת לעשות לנו דבר כזה?!״

״אבל אני לא רציתי לרמוז שום דבר“, הגיעה אניטה לידי דיבור, כשהיא מנצלת את הפסקת הרושם שהכניסה הדודה חיה בדבריה אחרי השאלה הרטורית, ״אני עצמי רציתי להגיד בדיוק אותו הדבר שאמרת את. באמת אני חושבת שאין לה רשות לעשות דבר כזה. ועוד דירה יפה כזאת, של שלושה חדרים! להכניס לדירה כזו מישהו מחוץ למשפחה, בזמן שיש לנו בתוך המשפחה רבים הזקוקים לדירה כזו”.

״על איזה רבים את מדברת?" סנטה בה הדודה חיה.

״לא כלום, באמת לא התכוונתי לשום דבר", התנצלה אניטה.

“אני רוצה לדעת בדיוק על איזה רבים את מדברת!”

״אמרתי לך, לא התכוונתי לשום דבר במיוחד".

״הרי קבענו במפורש שהדירה הולכת לשולה“, קולה של הדודה חיה היה מלא תרעומת, בפירוש הסכמנו כולנו. והנה זאת באה ומתחילה לדבר על רבים במשפחה הזקוקים לדירה”.

״בינתיים לא הגענו לשום מקום“, הסיט אדק את השיחה מן הענין שפתחו בו שתי הנשים, ״צריך לעשות משהו ממשי. סתם דיבורים לא יועילו”.

״אדרבה, נראה אותך עושה פעם משהו ממשי", העירה הדודה חיה בלעג.

״אני חושב ששמואל צריך לדבר אתה", אמר.

״שוב אני? תמיד אני! מה אתם רוצים ממני?" מחה שמואל.

״ואני חושבת שצריך לדבר אתו ולא אתה", טענה חיה.

״עם מי?" הקשה עליה אדק, ״אינך יכולה אפילו לדעת מיהו",

״מי שיהיה“, החזירה לו, ״צריך למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר מדי ולסלק אותו, פשוט לסלק אותו מכאן”.

״בדיבור אפשר לעשות הכל", העיר אדק, ״אבל איך?״

״צריך פשוט לתת לו להבין“, אמרה הדודה חיה, ״שהוא איננו רצוי כאן. פשוט שאיננו רצוי”.

״ואם לא ירצה להבין?" שאלה אניטה.

״נדאג כבר שירצה", פסקה חיה.

״איך למשל?" המשיכה אניטה להקשות.

״מה יהיה למשל, אם נרמוז לו שהיא, אתם מבינים, לא כל כך בסדר. זאת אומרת, לא נגיד לו בדיוק כך, אבל ניתן לו להבין, אתם תופסים למה אני מתכוונת. גם אם לא יהיה בטוח, ויכול להיות שאפילו לא יאמין לנו, אבל זה יספיק בשביל להפחיד אותו. איש איננו מחפש לעצמו צרות של אחרים, די לו בצרות שלו".

נשתררה דממה.

״את רוצה פשוט“, נתאושש שמואל מן התדהמה, ״שאלך ואספר לזרים שהאחות שלי משוגעת? זה מה שאת רוצה?”

״היא לא רק האחות שלך, היא גם הגיסה שלי“, החזירה לו חיה בתוקף, משל הוא מבקש להמעיט את זכות הקרבה שלה, ״אדק הוא היחידי מן האחים שנשאר בחיים. יש לנו עליה לא פחות זכויות משיש לך”.

״את מתכוונת לדירה", נכנסה אניטה בדבריה.

כעסה של חיה גבר:

״שוב את מתחילה באותו ענין? אי אפשר להגיד אצלכם מילה, בלי שאתם מתחילים לחפש כוונות. בעלי חוטם עדין כמוכם! כל העולם כולו רשעים ורמאים וגנבים. אתם הצדיקים היחידים בסדום! באיזו רשות אתם נעשים פתאום צדיקים כאלה? הביטו עליו – הוא לא יגיד שום דבר רע על אחותו! אפשר לחשוב שלא הסכמנו בדיוק מה אתם תקבלו כשהדירה תעבור לשולה. אז מה יש? מה החסרון בכך שאני רוצה להעביר את הדירה לשולה?! את יודעת בדיוק כמוני שבלי הדירה הזאת היא לא תוכל להתחתן. מה יותר חשוב, ששולה תתחתן, או שנמצא לחנה איזה בעל זקן? לך טוב, חיתנת כבר את כולם. אבל מה אני צריכה להגיד? מה אני צריכה להגיד, כשאני רואה שכל הענין עומד ליפול בגלל איזה זקן שוטה?"

״כל העניין היה רעיון שלך“, מחתה הדודה אניטה, ״ואינני יודעת מדוע את צריכה לסחוב אותנו תמיד אתך לענינים שלך. עוד מעט תספרי אולי שאנחנו המצאנו את הרעיון עם הדירה?!”

״לא איכפת לי מי המציא את הרעיון“, החזירה לה הדודה חיה בכעס, ״אתם מעונינים כאן לא פחות מאתנו. למי ילך כל הכסף שייכנס מההורים שלו, הה?”

״לא רק אנחנו נקבל, גם היא", העמידה אניטה את הדברים על דיוקם.

״יופי, בטובך הסכמת למסור גם לה חלק מן הכסף, כל מה שאני יודעת הוא שאנחנו לא נקבל אפילו פרוטה אחת!"

״אתם תחתנו את שולה!"

״העיקר הוא שאינני סובלת לראות אתכם מעמידים פנים של צדיקים. לוקחים גם מזה וגם מזה ועוד נשארים בסוף טובים מכולם".

״שקט", ניסה שמואל לפייס אותה, ״אנחנו מבינים בהחלט את המצב שלך. בגלל זה הסכמנו לעזור לך. אבל, תביני, אי־אפשר להרוס אותה. לא נוכל להוציא לה שם של מטורפת, רק כדי שתוכלי לקבל את הדירה בשביל שולה. וחוץ מזה, אל תשכחי, עדיין לא הסכימה לעזוב את הדירה. תתחתן או לא תתחתן, הדירה שלה ולא נוכל לקחת אותה ממנה. ומה יהיה אם תסרב לצאת מן הדירה?“

״באיזו רשות היא יכולה להפריע לשולה שלי להתחתן?" התריעה הדודה חיה, ״איפה הצדק, אני שואלת אתכם?!"

״גם את לא תרצי שישליכו אותך מן הדירה שלך, אם תהיי במצבה", השיב שמואל.

״כך איננו מגיעים לשום מקום“, התערב אדק, שלא נטל חלק בחילופי הדברים האחרונים, ״חוזרים וחוזרים שוב ושוב על אותם הדברים. צריך למצוא פתרון, לפני שיהיה מאוחר מדי”.

״יש לך איזו הצעה?" הפנתה אליו אניטה את שאלתה.

״הציעו כאן מקודם איזו הצעה", הגיב קצרות, כשהוא מנסה לשוות לדבריו ארשת סתומה ככל האפשר.

לא, זה לא בא בחשבון", פסק שמואל.

״שכנעו אותו באיזו דרך אחרת", אמר אדק.

״הניחו לו, צריך לדבר אתה ולהסביר לה", אמרה הדודה אניטה.

אמרנו לך שכבר דיברנו ודיברנו אתה ושום דבר לא עזר", טענה הדודה חיה.

השאלה היא איך מדברים", סברה אניטה.

״תוכלי לנסות לדבר אתה באופן טוב יותר“, התריסה חיה ״הכשרונות שלנו אינם מספיקים כנראה”.

הפעם עלתה חמתו של אדק:

״אנחנו מנסים לחפש איזה פתרון, ואתן רבות כל הזמן כמו כלב וחתול. הפסיקו פעם את המריבות האלו ונחשוב ביחד".

״אני לא רבה אתה“, נעלבה הדודה חיה מנזיפתו של בעלה, ״אבל אינני סובלת את הרמזים האלה שלה”.

״אינני רומזת שום דבר“, לא ויתרה הדודה אניטה על תשובתה, ״אינני אשמה, אם לה נדמה תמיד שרומזים משהו עליה. כנראה שיש לה סיבות. לי, למשל, לעולם לא נדמה שרומזים עלי משהו”.

״אינני רוצה אפילו לענות על דיבורים כאלה“, הדגישה הדודה חיה כל מילה, ״כי אילו הייתי עונה כמו שצריך – ואף אחד לא יגיד עלי שאינני יודעת לענות כמו שצריך – היו האזניים של מישהו מצלצלות כמו תזמורת צבאית”.

״שוב?!" גער בהן אדק, ״מעולם לא ראיתי שתי קרובות שרבות כמוכן, אני מציע שנפסיק כבר להעמיד פנים. כל הענין ברור מאד. מצד אחד חנה והדירה. מצד שני אנחנו. וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון – כולנו, קרובי המשפחה, שלנו הזכות האמיתית על הדירה. היא אינה זקוקה לדירה גדולה כל כך. לנו, דוקא, יש צורך בדירה כזו. מדוע לא נמצא איזה סידור, כמו בני אדם, בלי לקפח איש, שכולם ייהנו? אני חושב, שאם נציג בפניה את הענין בצורה כזו, במקום להסתובב מסביב לענין ולהעמיד פנים, שאנחנו דואגים לה וחוששים מפני אכזבה חדשה שתיגרם לה, אם תתחתן שוב, אם נציג את הענין בצורה ברורה כזו – אני בטוח, שאפשר יהיה להגיע אתה לאיזה סידור".

גמר את נאומו הקצר והסתכל סביבו, כמבקש קהל המעריך את תבונת דיבורו.

״ולדעתי לא יזיק גם, אם ניתן לה להבין, שאיננו רוצים שדירה כזו תיפול בידי מישהו מחוץ למשפחה“, הוסיפה הדודה חיה אחריו. ״לדעתי לא צריך להתבייש להגיד לה דבר כזה”.

הדודה אניטה משכה בכתפיה והפנתה מבטה אל בעלה. משך אף הוא בכתפיו ושמט ראשו על צידו, כאומר: מה אפשר כאן לדבר?

בסופו של דבר הסכימו שהדוד שמואל ינסה לקחת דברים אתה.

ג.

גליון העתון ובו המודעה מטעם גיטל השדכנית היה מונח לפניה. אולם בשעה זו היו מחשבותיה הרחק משם, בריו דה ז’נירו, אצל יצחקלה. ככל שמתרחקות השנים, כן קשה לה שלא לראותו אלא כמות שהיה אז – נער שפוף ורפוף, תקוף־מחלות מילדות: אסכרה, שנית, אדמת, שעלת, חצבת, אבעבועות־רוח, דומה שרוב זמנה גחנה על מיטתו עם המדחום, החליפה תחבשות קרות על מצחו, שידלה אותו בדברי פיוסין ופיתויים לבלוע גלולות תרופה, כפיות־תרופה, נאבקה על החיים שלא ינטשו את הגוף הקטן והחולה, נאחזה בהם בכל כוח רצונה, בקשה, התחננה, התפללה בלא קול ובלא ניע־שפתיים, תפילת הנפש המסיחה עם אלהים במישרין. עם לידתו הודיע לה הרופא ששוב לא תוכל ללדת. לא נותרו לה אלא חייו של יצחקלה האחד, הקטן, ולו הקדישה את חייה שלה.

היו לה שנים רעות. ואף הרבה שנים טובות. בעלה הראשון היה מאלה השורפים את הנר משני קצותיו. כמה פעמים בחייו הקצרים הספיק לעשות הון בעסקים מהירים, מוצלחים, שעל טיבם המדוייק לא עמדה מעולם. וממש באותה מהירות שהיה מתעשר – נתרושש ואיבד כל הונו בעסק רע. לא הגיעו, אמנם, עד פת לחם מעולם. אך רובם של הימים היה בעלה שרוי בדאגה. תמיד חסר לו סכום כסף כלשהו – אם להשלמת עסק מוצלח, או לגישור על פני תקופה רזה, עד שעסק מסויים, שעמד לעסוק בו אותה שעה, יתחיל לשאת את פירותיו. ותמיד־תמיד – במתח, חפזון, התרגשות. כמה פעמים הזהירה אותו – כך הרי לא תוכל להמשיך, נר הבוער משני קצותיו מקדים להישרף. אבל לא נשמע לה.

הסוף בא מוקדם. מוקדם מדי. שבץ הלב. אפילו בלא אזהרה מוקדמת. יום אחד צנח פתאום תחתיו. תוך שתי שעות נסתיים הכל. לשם מה היתה הריצה המטורפת הזו, אם כך הוא הסוף, אם נגזר על אדם לחדול מנוע, לעטוף סדין לבן ולרדת אל תוך האדמה הטחובה האפלה? לשם מה? לשם מה היה עליו להרוס הכל, רק מתוך כך שלא הסתפק במה שבידו? לשם מה לא חדל מן המירוץ, כאשר היה בידו לחיות חיי רווחה? לשם מה נתקף בתאווה הזאת, להמשיך ולהוסיף ולצבור עוד ועוד, להשקיע כל מה שיש בידו, כדי שלאחר מכן יהיה לו, אולי, יותר? לשם מה, אם כך הוא הסוף?

בשעת מותו היה כל הונו מושקע באיזו עסקה משותפת. לא הספיק למסור להם פרטים מספיקים על טיבה של עסקה מסובכת זו. בקושי ידעו אפילו מי הם שותפיו. יצחקלה קפץ ראשו ורובו אל תוך העסקים. ניסה להציל מה שאפשר, לברר מה והיכן. מעולם לא היתה מעלה בדעתה שבעלה מסוגל להתחבר עם מיני טיפוסים נאלחים כאלה. העמידו פני שוטים שאינם יודעים אפילו לשאול. יום אחד סיפרו להם דבר אחד ומחר – היפוכו. בסופו של דבר רימו אותם ללא בושה, גזלו באמתלאות שונות כל מה שנשאר מחלקו ולא הותירו לה אלא פרוטות בלבד. כמה מזומנים בבנק. והדירה. זהו כל מה שנשאר מהונו.

ליצחקלה היתה זו מכה אנושה. רובה של תקופת ילדותו עבר ברווחה. פתאום מצא עצמו עומד מול שוקת שבורה. לא שהגיעו, חלילה, עד פת־לחם. אלא שנצטרכו לחשב היטב את הוצאותיהם ומה שגרוע מכך – העתיד הרחוק היה מעורפל ביותר. אין ספק שלא היתה יכולה לשלחו לאוניברסיטה ללמוד איזה מקצוע מכובד. שום מקצוע אחר לא היה בידו. לא היתה ברירה אלא להתחיל היכן שהוא מן ההתחלה.

עדיין זוכרת היא היטב את הערב ההוא, לפני עשרים ושלוש שנים, כאילו ארע אתמול. במרוצת השנים הצטיירה בנפשה תמונה דמיונית של יצחקלה, מורכבת מאלפי נקודות זערוריות, שכולן אור. כל התכונות החיוביות שאדם מתאווה אליהן ומתברך בהן, מצאה בו. ואפילו אלו, הנראות על פני השטח בשלילתן, גילתה דרך לפרשן לחיוב. למשל, עקשנות פירושה כמובן עקיבות או ישרות־אופי. פזיזות פירושה כושר החלטה והיעדר היסוסים, וכן הלאה. כך נראה לה עכשיו, שמאז ומתמיד הצטיין יצחקלה בכך, שמעולם לא הצליח להסתיר בפניה שום סוד. ידוע ידעה לקרוא את מחשבותיו על פניו ולא נצטרכה לטרוח הרבה, כדי לשלות מתוכו את צפונותיו.

משום כך חי בה עדיין הזעזוע שתקפה אז, כאשר בלא שום סימן מוקדם, ללא הכנה כלשהי, קם ובישר לה על החלטתו לנסוע לברזיל. ״לא אוכל להישאר כאן, עם חבר הרמאים הזה“, נימק את החלטתו, ״לא אוכל להביט בפניהם של אלה שהרגו את אבא וגזלו את רכושו. זה איננו המקום בשבילי. אני מוכרח ללכת למקום חדש. להתחיל הכל מהתחלה. אני מוכרח לחזור ולהשיג כל מה שאיבדנו. רק אז אוכל לחזור הנה”.

הבינה שכוונתו לחזור על מעללו של אבא, שצבר עושר בכוחות עצמו, מלא־כלום ממש. שוב לא יהא אדם, אם לא יצליח אף הוא במקום שאבא הצליח. יתר־על־כן, הריהו כאילו חוזר ומקים לתחייה את זכרו של אבא, אם מצליח כמותו. אלא שהוא חושש מפני הכשלון כאן, במקום הזה, ולכן מבקש להרחיק בנדודיו, לחפש מקום אחר, מרוחק מן הדוגמה המעיקה של זכר האב, העומד תמיד מעליו. ולא בשל כך בא לה הזעזוע. אלא משום שבכל מחשבותיה תמיד ראתה את שניהם יחדיו. מעולם לא העלתה בדעתה שדרכיהם עשויות להיפרד. אילו חששה שהוא עלול להיתפס אפילו להרהור מעין זה היה מיסב לה כאב עמוק, צורב, מעליב. עכשיו, שבא עליה הדבר פתאום, חשה כאילו נגדע אבר מאבריה.

לא היתה לה, אמנם, תכנית ברורה כיצד ימשיכו את חייהם יחד, אחרי מות בעלה. מימיה לא הורגלה בעבודה. אף לא צעירה היתה בגיל ארבעים וארבע להתחיל בלימוד משלוח־יד חדש. על־כל־פנים שיערה שבדרך כלשהי ימשיכו חייהם יחד כמקודם. הוא ימלא את מקום בעלה והיא תחיה עמו ולמענו את שארית חייה.

הוא טען, אמנם, שהפירוד אינו אלא לזמן־מה בלבד. מיד לכשיתבסס במקצת במקום החדש ויקנה לו אחיזה כלשהי – ישלח להביאנה אליו. אולם ליבה אמר לה אחרת. תמיד ידעה שעליה להקשיב לקול ליבה. הפעם סיפר לה בבירור שאין זו אלא אשלייה. אם יעזבנה לחודש – יעזבנה לעד. ולגבי דידה – עצם הנכונות לצאת בלעדיה כמוהו כפירוד שלם וגמור.

ואכן, מאז לא ראתה אותו. נראה שהקיף עצמו באיזו מחיצה, שמן המרחק הזה לא עלה בידה לעמוד על מהותה ועל סיבתה. אין הדבר מתקבל על הדעת שזוהי האשה האינדיאנית־למחצה. לא ייתכן שהיא העומדת ביניהם. אכן, לו נפגשו שתיהן היו, קרוב לודאי, נעשות אויבות־בנפש. אבל לא זו הסיבה שתרחיק בן מעל אמו. ייתכן שכל זה ארע מחמת שלא הגיע שם להיכן שנתאווה מלכתחילה. כלומר, לא שחי בדחקות. השיקים מגיעים אליה בדייקנות מופתית, מדי חודש בחדשו. הוא יודע חובת־בן מהי. אלא שהוא מתבייש כנראה. ואולי תוקפים אותו רגשי אשם, שבגלל המעט הזה שהגיע אליו, רחוק־רחוק מן המטרה שהציב לעצמו, הביא עליה את כל שנות הבדידות הארורות והממאירות האלו. היתה תקופה שמכתביו גמגמו משהו בדבר רצונו לבוא אי־פעם לביקור. אך אפילו רמזים אלה, שברוב השתוקקות היתה מנפחת אותם כמעט לכדי הבטחות מפורשות, נעלמו והלכו. מכתביו נעשו במרוצת השנים נדירים ודלי־תוכן. כמה דברי שגרה על הבריאות והשלום. כמה דרישות בשלום בני המשפחה, שהרגיזוה משום־מה לא בשל נביבותן, אלא בגלל עצם הצורך שמצא להקדיש תשומת־לב לבני המשפחה האחרים והעובדה שעדיין הם שמורים בזכרונו, שעה שתשומת לבו אליה דלה כל־כך. ואולי הוא מזכיר אותם תדירות משום המצפון המציק לו על שזנח אותה, וכדי להפיסו הוא, כאילו, חוזר ומדגיש שלא הניחה בדד ויש לה סביבה בני משפחה מרובים, הדואגים לה ומנעימים את חייה? לא נותרו ביניהם אלא המכתבים האלה, המכאיבים מדי בואם, ואף־על־פי־כן – כל ימיה צפייה לקראתם. כן, והשיקים – המחאות דואר אלמות, בלתי־אישיות, ללא דברי לוואי, המגיעות מדי חודש בחדשו כסדרן. וכמובן – הזכרונות, המכאובים הצורבים, שלא תוותר עליהם בשום פנים ואופן.

לבעלה השני נישאה שלוש שנים אחרי נסיעתו של יצחקלה. מתוך פחד הבדידות בלבד. מכרה משותפת של שניהם סידרה את הענין מתחילתו ועד סופו. מוחה שלה הגה את הרעיון. ביזמתה נפגשו שניהם. כמה מוזרה היתה הפגישה הראשונה. הידיעה שיש לה מטרה, לפגישה זו, מטרה ברורה ומוגדרת כל־כך, עוררה בה רגשות בושה קשים. נראה לה שיש פגם כלשהו בעריכת תכניות בענינים המסורים, כמדומה, לרגש, שיש כאן איזו ירידה למדרגה נמוכה יותר של מוסר. ואולי לא היה זה אלא כיסוי לרגש הבושה העמוק יותר, על שאינה יכולה לשאת את זכר בעלה בנאמנות. בכוח נצטרכה לעקור רגשות בושה אלה. אחרי הכל – שניהם בודדים בעולם, מבקשים נפש קרובה, להסיח לה את בדידותם ותוך כדי כך להקל במקצת את מעמסתה. ומה רע בכך?

אילו היה הוא ניגש לכל הענין בגישה קלה יותר, כאילו בדרך־אגב, היה מקל עליה הרבה. אבל גם הוא נראה כאילו מרגיש חובה לעצמו להתנצל על המעשה. וככל שטרח יותר להוכיח שאין בכך כלום – נעשה הדבר קשה יותר.

אולי משום כך לא עלה הזיווג יפה. וכמובן גם משום ההרגשה שלא הצליחה להיפטר ממנה, שיש כאן חילול זכרו של המת. ואכן אילו נכנס החדש אל תוך חייה לאט־לאט, בלי טקסים, בלי הכרזות שיש בדעתו למלא את מקום קודמו – הכרזות בדיבור או במעשה היינו הך – ייתכן שהיה הכל בא על מקומו בשלום בסופו של דבר. אבל כך הרגישה שחייבת להתגונן מפניו מיד מן ההתחלה. איזו סלידה תקפה אותה כשניסה בפעם הראשונה לקרב אליה קרבת־גוף! איך עלבה בו אותו לילה!

פעמים רבות בכתה במסתרים על שאינה יכולה לשנות את דרכיה. המריבות ההן התחילו רובן ככולן בכך שנטפלה לאיזה פרט קטן בהתנהגותו והוכיחה אותו עליו. אילו נסתפקה בתוכחות בלבד, לא היה המצב רע כל־כך. אלא, שמשום מה, לא יכלה להתגבר על רצונה להציג את בעלה הראשון כדוגמה לשני – כך לא היה נוהג הוא! אחרי כל מריבה כזו גמרה והחליטה בנפשה ששוב לא תחזור על איוולת זו. אבל כוח גדול ממנה נהג בה. כעבור ימים מספר, לפעמים כעבור שעות מספר בלבד, העלה שוב את חמתה באיזה ענין פעוט ובלתי־חשוב ושוב הטיחה בו את האשמה הנצחית שבעלה לא נהג כך, בשעתו. מוזר עד כמה היה ההוא עדיין בעלה בתודעתה, כך קראה לו בינה לבין עצמה ויש שלא נזהרה, אפילו בשיחה, וכוונה תואר זה כלפיו. ואילו זה היה תמיד החדש, ההוא, הזר, הנוסף, האדם־שבא־במקום.

לבסוף פקעה סבלנותו. השגיחה בדבר, כשחדל להשיב לה ברוגזה. תשובותיו נעשו קצרות, אדישות במקצת ותמיד שקטות, שלוות. לשלוות נפש זו מגיע רק מי שכבר מצא את התשובה האמיתית. ואכן, יום אחד נעלם. זמן לא רב לאחר מכן שלח להודיע לה שבדעתו להינשא שוב והוא מבקש לסדר את הגט בשקט, ללא עניינים מיותרים. היה זה לערך שנתיים אחרי נישואיהם.

בעלה השלישי היה טיפוס אחר לגמרי. היו אלה כמעט נישואים מאהבה. על־כל־פנים היה זה הרגש הקרוב ביותר לאהבה שחשה, מאז תקופת החיזור של בעלה הראשון.

פגשה בו במקרה, אצל מכרים מן העיירה. לפני שנתנה לעצמה דין־וחשבון על העניין כולו, מצאה עצמה נוקטת בתכסיסים כדי לכבוש את תשומת־לבו. נראה כבן העולם הגדול, לבוש תמיד בקפידה למרות גילו המאוחר, אפילו בתוספת גינדור: פרח מלאכותי בדש הבגד, או גולת־עצם למקל ההליכה, או אפילו נוצה ירקרקת במגבעת הלבד החומה־מבריקה. בדיבורו השמיט כלאחר יד, וללא שום הדגש מיוחד, שמות מקומות מחלקי־יבשת מרוחקים. גבו שמר עדיין על קויו הישרים, הילוכו איטי אך מאושש. ריח עז ובלתי־ניתן־למחיקה נדף ממנו – ריח של נעורים מאוחרים.

תמיהתה רבתה כשנוכחה באיזו קלות הוא מניח לעצמו להילכד בפח התכסיסים הנשיים שהפעילה כנגדו. התכוננה לסדרה ארוכה של קרבות קשים, שיתבעו ממנה מידה רבה של ערמה. והנה נפל בידיה כמעט ללא מאמץ. לא יכלה שלא להחזיק טובה לעצמה, עד כדי יותר משמינית שבגאווה, על הצלחתה הרבה, על הכוח המושך של אישיותה שאפילו גבר כמותו נעשה כרוך אחריה. לא, עד כדי כך אינה זקנה, שהתרחשות מעין זו לא תכה בנפשה גלים של התרוממות רוח, של נועם ועדנה.

לאמיתו של דבר הזהירו אותה קרוביה מפניו. מישהו הגניב אליהם את השמועה, שאינו אלא ריקא, בטלן וחדל אישים. אלא שבטוחה היתה שאין זו אלא הקנאה המדברת מגרונם. בסופו של דבר, כשהסתבכו הענינים, לא הצטערה כל כך מחמת עצם הכשלון, אלא משום ההתגרויות הצדקניות של הקרובים – הרי הזהרנו אותך מקודם!

תחילת הענין במשקה. מסתבר שהנהייה אחרי הטיפה המרה לא היתה אצלו בגדר תחביב בלבד. רע למדי היה המצב כשהיה שתוי לשכרה. לעתים היה שרוי בגילופין יומיים־שלושה תמימים. חירף וגידף כל מי שנקלע למחיצתו ולא פעם הגיע עד כדי תגרת ידיים. אולם רע כפליים כשלא היה משקה בידו. היו זמנים שניסתה לסגור מפניו את המשקאות החריפים ואף למנוע ממנו כסף לקניית משקה. למשך יום או יומיים שקע במרה שחורה, הסתגר בפינה ולא השמיע קול, חוץ מכמה רטינות שאי־אפשר לעמוד על משמעותן. לאחר מכן נעלם מן הבית ושוטט ברחובות בחיפוש אחרי משקה. לגימה סתם לא היה בה כדי להרוותו ולא נתקררה דעתו עד שלא שתה כדי שכרות.

לבסוף השגיחה שגונב מכספה לקניית משקה. אם המריבות התכופות בינו ובין בני משפחתה לא פעלו את פעולתן, הרי כעת הוגדשה הסאה והחליטה להיפטר ממנו.

נסתבר שהדבר הצריך טיפול מרובה. לולא סבלנותו של שמואל, אחיה, לא היה הענין מגיע לידי גמר. שמואל ניהל את המשא־ומתן מתחילה, עמד בכל תהפוכותיו והגיע אתו לידי פשרה בסופו של דבר. חמש מאות לירות טובות לקח תמורת הסכמתו להסתלק ממנה, סכום גדול מאד באותם הימים, ואפילו כך, כשהגיעו לידי חתימה אצל הרב ניסה כוחו בסחיטות נוספות, עורר שערוריה גדולה וכמעט הכשיל את כל הענין בתביעתו שישלמו אפילו בעד הבולים שעל הגט ושכר השמש.

הבעל הרביעי – כי, אכן, היה גם רביעי – היה חולה אנוש כל ימיהם יחד. עוד לפני נשואיהם היה חולה בכמה מחלות. מיד לאחר כך הורע מצבו ורוב זמנו שכב במיטה. תפקידה היה תפקיד של מטפלת, יותר מאשר של אשה – ואפילו כשיובא גילם בחשבון. לעתים, כשישבה בלילות ליד מיטתו, היתה עוצמת את עיניה ומדמה בנפשה שגלגל הזמן חוזר הרחק אחורנית. יצחקלה הוא זה השוכב במיטה, חולה אדמת או אסכרה, וחייו הפעוטים מונחים בידיה. דמעה אחר דמעה התגלגלה מעיניה. הדמעות היו התענוג היחידי כמעט שעוד נותר לה. בכל שעת כושר פרצו מעיניה – עצבות או שמחה – פרצו והתגלגלו בשפע על לחייה, עגולות, לחות, מלוחות, חמות, מרגיעות.

אולם כשמת בעלה הרביעי שוב לא היו בה דמעות. ימים רבים חיתה בקרבת המוות, התכוננה לבואו בכל זמן. לכאורה נצטרכה כבר להיות מורגלת בו. אולם כשבא – נפל עליה כמהלומת פתע, חסרת־שחר, אלימה, איומה, נעדרת סלחנות.

פתאום נפקחו עיניה לראות את סופה המתקרב, את דרך כל הארץ. מותו של בעלה הראשון היה מאורע שאין הרגש תופסו, אם גם הדעת סובלתו ואפילו משלימה עמו. הפעם נתפסה וודאות המוות הקרב בכל חושיה. כל חפץ שנגע בו המת הפך לסמל המוות, לכלי העלול להעבירו על ידי מגע, על ידי מבט, על ידי עצם הימצאו בבית. כל מילה ממיליו של המת הפכה למבשרת המוות. ניסתה למחוק ולעקור מזכרונה כל דבר הקשור במת. השליכה החוצה את כל בגדיו וחפציו. חיטאה במים ובסבון כל מקום בדירה שלפי השערתה הציג בו את כף רגלו. ימים רבים עברו עד שיכלה לישב בלי רעד בכסאות הבית.

חמש שנים ישבה בבדידותה אחרי מות בעלה הרביעי. חמש שנים איומות, חסרות תכלית, חסרות תוכן, ריקות. לפעמים התגנב רעיון למוחה – ומדוע תשב ותחכה באפס מעשה לבוא הסוף. מדוע לא תקרב את בואו? ובאמת, מדוע לא? לשם מה תמשיך כך? ובמילה ״כך" שיקעה את כל האימים והפחדים וכאבי הריקנות שמילאו כל חלל בגופה.

לבסוף, כשכבר היתה לאחר ייאוש, החליטה לצעוד את הצעד החדש. מוזר, עד כמה הוקל לה, משבאה לידי החלטה. למעשה לא אירע עדיין כלום. עדיין יושבת היא בשממון בדידותה. עדיין הבית ריק, ריק. ואף על פי כן חוזרת לפעמים העליצות לבקרה, הצליחה אפילו להחיות בקרבה מעין רוח של משובה, כשנזכרה כיצד יקבלו בני המשפחה את הידיעה כשתגיע אליהם.

אילו אך היה כאן יצחקלה! אמת, יודעת היא היטב שלא תוכל להטיל עצמה עליו. אדם כמותו – אף שאינו צעיר, הריהו כבר כבן ארבעים ושתיים או ארבעים ושלוש! – צריך שיוכל לחיות את חייו שלו בלי להעמיס על עצמו את שארית ימיה של אמו הזקנה. מבינה היא לרוחו בהחלט ולא תעשה כל נסיון להתערב בחייו, אבל כמה היה הכל אחרת לו חי כאן לא הרחק ממנה ויכלה לבקרו לפעמים. אפילו לעתים רחוקות. ואפילו רחוקות מאד – עצם הידיעה שיכולה לבקרו יהיה כסם מרגיע לעצביה. והנכדים האלה, שמימיה לא ראתה אותם!

כמה פעמים כבר ניסחה בדמיונה את המכתב שעתידה לשלוח אליו, מכתב שבו תגיד את דעתה כולה, תוכיח אותו על מידת האכזריות שמגלה כלפי אמו הזקנה, תגיש לו את מלוא חשבונן של השנים האבודות. יהיה זה מכתב־צעקה של לב שותת דם, צעקה המוכרחה להיכנס לאזניו ולפעפע אל תוך לבו. ואז – לא ייתכן שלא יבין.

הוא יבין, אבל יאבד לה לעולמים. שוב לא יוכל לשאת את עיניו אל אלהים ואנשים – מבושה, מעודף רגשות חרטה ונוחם. שוב לא יוכל לשאת את עיניו אליה, אף כי ידע היטב שלא תוכל אלא לסלוח לו.

ולכן לא ניגשה מעולם להעלות את המכתב על הנייר. איזה פחד סתום אחז בה, שמרגע שייכתב המכתב – ייודע תכנו באיזו דרך פלאית ליצחקלה ויאבד לה עולמית. אבל מדוע אינו מבין – הילד הרע הזה! – מדוע אינו מבין?!

הגיעה השעה שתלמד אותו לקח ראוי, תשלם לו כגמולו, תיפרע ממנו. הוי, אכן הגיעה כבר השעה! אילו היתה לה אחיזה כלשהי בעולם, חוץ ממנו, חוץ ממנו, אחיזה כלשהי – תימצא לה הדרך. לבטח תימצא לה הדרך.

האם זוהי הסיבה לנסיון הנשואין החמישי שלה? האם כך מבקשת היא למצוא את אחיזתה שלה בעולם, את מעט הבטחון שיתן בה את מעט הכוח, הדרוש כדי להמשיך את דרך העצלתיים ההולכת אל הסוף?

אלהים – ולוואי שהפעם יבוא האיש המתאים. הפעם! התפללה בחשאי.

ד.

קול דפיקה נשמע בדלת. טפפה בנעלי הבית עד לדלת הכניסה. הציצה מבעד לאשנב וראתה את ראשו של שמואל.

״יבוא", אמרה מתוך הרגל, אף שהדלת נעולה. בידיים רועדות סיבבה את המפתח במנעול ופתחה לפניו את הדלת. מיד אמר לה ליבה שבא אליה לשם שיחה רצינית. נכנסה בה רוח שטות והחליטה להקשות עליו את המלאכה.

״שב כאן, שמואל“, אמרה, ״וגש ישר לענין. ודאי יש משהו חשוב, אם באת פתאום אלי”.

עכשיו יצטרך ללכת סחור־סחור, להאריך בשיחה על דא ועל הא. לפני שיוכל לגשת אל מה שמעיק עליו.

״הממ… לאו דוקא“, גמגם, כלומר, ״שום דבר מיוחד”.

בכל זאת!" התגרתה בו.

״באמת, שום דבר מיוחד. סתם ביקור".

״אתן לך כוס תה", חיברה את הקומקום החשמלי אל הזרם.

ישבו ושוחחו על מזג האויר ועל החורף האחרון, שהיה קשה מקודמיו, ועל הבריאות שמחוייבים לשמרה היטב, שכן הזנחות קלות בימי הנעורים, כלומר בשנים שבין ארבעים וחמישים, מתנקמות באדם בגיל מאוחר יותר. ודברו על הקרובים, קצת דברי רכיל והרבה דיבורים שאינם מעלים ואינם מורידים ואפילו אינם מחדשים כלום. וכמובן על היוקר המאמיר והולך ופוגע בעיקר בזקנים שהכנסתם קבועה ואינם נהנים משום תוספות יוקר או מרווחים ספסריים כאחרים ועל תשלומי הביטוח הלאומי, המקפחים דווקא את אלה הזקוקים להם ומכאן הגיעו לענין הזקנה בכלל.

״רע מאד, כשאדם צריך להיות לבדו לעת־זקנה", אמר שמואל.

״רע באמת", ענתה מן השפה ולחוץ. אחרי הכל מה זכותו לדבר כך. הוא עצמו יש לו אניטה שלו. אפילו אחת כמותה טובה מלא־כלום. בעצם, יש קצת טעם לפגם בדיבור הזה, במעמדה שלה.

״רע. ובייחוד כשאי־אפשר לעשות כלום נגד זה", סיכם.

הנה־הנו מגיע אל הנושא, חשה. מדוע?" שאלה, לעולם אין השעה מאוחרת למצוא מישהו להפיג את הבדידות".

״בגילנו?!"

מדוע הוא דוחק את עצמו לענין. שיעיז ויגיד – בגילך.

״כן, גם בגילנו", אמרה בשמינית של מרי.

״את מדברת שטויות“, התפרץ שלא לרצונו, ״את רוצה רק להשלות את עצמך ולהיגרר לצרות חדשות”.

״בהחלט לא!" שיקרה במקצת, ״אני עומדת להינשא".

העמיד פני מופתע.

זקן שוטה, חשבה בלי טינה, הרי לשם כך בא אלי. אין ספק שאדק וחיה שלחו אותו בשליחותם. הוא יודע שאני יודעת לשם מה בא הנה ואף על פי כן מעמיד פנים, כאילו מעולם לא שמע על כוונותי.

״כן“, חזרה, ״בקרוב אנשא שוב”.

״אני חושב שתעשי שטות גדולה".

״מדוע? הרי אתה עצמך אמרת שרע הדבר כשאדם צריך להיות לבדו לעת זקנה?"

״את יודעת איך נגמרו כל החתונות הקודמות שלך".

״הפעם ייגמר אחרת", פסקה. צליל הבטחון בקולה לא הצליח להסתיר נימה קלה של ספק.

״ומדוע ייגמר הפעם אחרת?״

״ככה“, הפטירה, ״הפעם ייגמר אחרת”.

״זכרי את כאב הלב שהיה לך בפעמים הקודמות. לשם מה לך עוד נסיון כזה? לשם מה לך כאב לב נוסף?"

״הפעם לא יהיה כך!" חזרה ביתר תוקף.

״את יודעת איזה מיני בני־אדם ישנם בעולם. האם את יכולה לדעת לידיו של מי תפלי?“

״לא איכפת לי!

״את יודעת איזו אחריות את מקבלת על עצמך? להביא עכשיו אנשים חדשים לתוך המשפחה?"

״זה אינו שייך לכל המשפחה, אלא לי בלבד".

״אולי יהיו לו בנים ונכדים?"

״לא איכפת לי".

״צריך שיהיה איכפת לך. יש לך רכוש. מדוע צריך הרכוש הזה… המ… אחרי… אחרי מאה ועשרים, מדוע צריך הרכוש הזה לעבור לידיים זרות? מדוע צריכים הזרים לרשת את הרכוש?״

נזכרה בדבריה של השדכנית: היום נוהגים לחתום מקודם על ייפוי־כוח־בלתי־חוזר להעברת הדירה. המלים הטכניות היו זרות לה אבל משמעותן ברורה היטב. גם הוא מתכוון לאותו דבר. הדירה היא מחיר שבירת הבדידות. הדירה היא המחיר!

״לא איכפת לי".

״אבל את צריכה לחשוב לא רק על עצמך. את צריכה לחשוב על בני המשפחה. במעשה כזה את מקפחת את בני המשפחה".

שתקה.

״את יודעת שאדק וחיה צריכים להשיא את שולה“, המשיך, ״בלי דירה משלה לא תוכל להינשא. את יודעת, הצעירים היום אינם מתחתנים בלי דירה”.

״שידאג לה אדק", פסקה קצרות.

״איזו זכות יש לך לשבת בדירה גדולה כזו“, התפרץ שמואל שוב בניגוד לרצונו, אם אחי בעלך איננו יכול להשיא את בתו מחוסר דירה?!”

הנה יצא המרצע מתוך השק. ובכן, אינם דואגים לירושה בלבד, אלא יש להם כוונות לגבי ההווה ממש, הם מבקשים לנשלה מן הדירה כבר עכשיו!

״ואני“, שאלה אחרי שתיקת־תדהמה, ״אני מה יהיה עלי?”

הרגיש שהרחיק לכת במקצת.

״אינני מתכוון לשום דבר, אבל לא יכולתי לראות כיצד את עורכת תכניות למסור את הדירה לזרים, בזמן שישנם בני משפחה קרובים הזקוקים לדירה יותר".

״ואני“, חזרה ושאלה, ״מה יהיה עלי?”

״אבל לא אמרתי כלל שאת צריכה לעזוב את הדירה", התנצל.

״לא אמרת, אבל התכוונת, אחרת – מה שייכת שולה לענין?"

״הבאתי את שולה רק בתור משל".

״איזה משל! אם אתה אומר לי שבגללי שולה איננה יכולה להתחתן, איזה משל הוא זה?! ואולי אקום מחר ואעזוב את הדירה כדי שתוכל היא להתחתן?"

״אם אפשר היה למצוא איזה פתרון“, נאחז בדבריה, ״היה זה רעיון לא רע. היא קרובה שלך יותר משהיא קרובה שלי. האם אני צריך להזכיר לך שוב שאדק הוא האח היחיד של מיטק שנשאר בחיים. יש לך איזו חובה כלפיו”.

״פתרון!" אמרה במרירות, ״מה זה פתרון?"

״אפשר למצוא איזה מוסד הגון…"

״בית זקנים? לעולם לא!" התפרצה במרירות, לא ידעתי שירדת עד כדי כך, שאתה מציע לשלוח את אחותך לבית זקנים! ואתה עוד מרשה לעצמך להטיף לי מוסר על חובה כלפי קרובים!״

״מה את אומרת?! לא דיברתי כלל על בית־זקנים. יש עכשיו מוסדות שונים בהחלט, שאינם דומים לשום…"

״לא איכפת לי איך קוראים למוסדות האלה“, נכנסה לתוך דבריו, ״ממציאים כל מיני שמות, בתי־אבות, בתי הורים, אבל אלה הם בדיוק אותם בתי זקנים. לא”, הרימה קולה, ״לא תצליחו להיפטר ממני כך. לא תשליכו אותי לבית־זקנים. חיה לא תוציאו אותי מכאן. אתם יכולים להרוג אותי קודם. אתם יכולים להרעיל אותי, אבל חיה לא תוציאו אותי מכאן. עדיין אינני סמרטוט שאפשר להשליך אותו סתם ככה. עדיין אני חיה, אתם שומעים, עדיין אני חיה!"

ניסה לשכך את חמתה ולהרגיעה. אך זמן מה המשיכה למלמל בינה לבין עצמה מלמולים שאינם מובנים, עד שנשתתקה.

״את יכולה לעבור אלינו“, אמר פתאום, ״תגורי יחד אתנו. נצטמצם איך שהוא יהיה מקום לשלושתנו”. לא דיבר על כך עם אניטה. היא עלולה לתת לו מנה הגונה. אבל הרגיש שמוכרח להציע לאחותו הצעה זו אחרי כל מה שארע.

״לא“, הגיבה לדבריו, ״היום אתה אומר כך. מחר תשכח. החיים יהיו גיהינום. אני ואניטה לא נסתדר יחד בדירה צרה כל כך. לא בשום אופן, לא!”

״טוב“, משך בכתפיו, ״אם את חושבת שיש לנו רשות להפריע לצעירים לחיות את החיים שלהם, אינני יכול לעשות כלום”.

פתאום נכנסו הדברים אל ליבה. ואילו דיברו ביצחקלה, האם גם אז היתה מקשה את ערפה? באיזו רשות, באמת, מתייצבת היא כאבן־נגף בדרכה של שולה? נכון, אילולא הדירה בידה, לא היתה חייבת מאמץ מיוחד לעזור לה. אבל עכשיו, שיש לה דירה ויכולה לעזור – איזו רשות יש לה למנוע את עזרתה? וביחוד שזוהי ממש הזדמנות אחרונה לה, הריהי כבת עשרים ושבע או עשרים ושמונה, לכל הדעות גיל מאוחר. זוהי ממש ההזדמנות האחרונה שלה.

הזדמנות אחרונה? – אכן. ולה עצמה אין זו ההזדמנות האחרונה? הזדמנות אחרונה לפני הסוף! חיים ארורים הם, המכריחים אדם כל ימיו לבחור בין הפחותה משתי רעות. אילו שלח יצחקלה לקרוא לה, היו פני הדברים אחרים. בין יום – מה היא סחה?! – בין שעה תניח הכל ותעוף ישר אליו. תוותר על גיטל, הערמומית והנתעבת, תניח כאן את הדירה לבני משפחתה, שיבלעוה ביניהם ברעבתנות, הכל הכל תשליך בשביל הזכות לחיות אתו את סוף ימיה, אינה מבקשת הרבה, די לה בחודש אחד. ואפילו שבוע אחד, יום אחד, שעה אחת! מבט אחד! לו גם מבט אחד בפניו של יצחקלה, תמורת כל מה שנותר לה עוד בחיים! מדוע אינם מבינים מהו הדבר שרוצה באמת, בתוך תוכה, בלב ליבה? מדוע הם באים אליה בויכוחים מיותרים אלה ואינם תופסים מהו העיקר? מדוע אינם אוחזים בצוארו של הילד הרע ההוא וכופים אותו, כן, כופים אותו בכוח, להחזירה אליו?! מדוע אינם מבינים שהיא מוכנה להתחנן, לכרוע לפניו ברך, להתרפס לפניו, אלא שאיננה יכולה? מדוע?!

חשה שליבה מקשיח שוב. לא, לא תוותר להם, עד שיבינו. הרשות בידה לעשות ככל העולה על רוחה. הדירה דירתה והיא יכולה אפילו לתיתה במתנה לפושט היד הראשון שיזדמן בדרכה. וודאי שהיא רשאית להמית את בדידות הימים האחרונים, לשמוע שוב קול צעדים טופפים בדירתה, נשימת אדם בלילה, כבדה, הססנית, רגושה, אך נשימת אדם, בלילה האפל, במיטה שלידה, לשמוע שוב קול גרגור המים בחדר האמבטיה, קול שתיית התה בארוחת הבוקר, ולפעמים – קול שיחת־אנוש, אצלה, בביתה, אתה – ולו גם יהי המחיר מחיר דירתה. ואולי – הפליגה על כנפי דמיונה – אולי עדיין מזומן לה האושר הגדול של ידיעת הנפש הקרובה, של האחווה האמיתית, שהיא אהבת הזקנים התומכים זה בזה בימיהם האחרונים וכל שעה יחד היא להם כמתנת אהבה? אולי. על־כל־פנים רשאית היא עדיין לקוות.

לא השיבה לדבריו. יחשוב לו ככל העולה על רוחו.

המשיכו בשיחתם על דא ועל הא, אך שוב לא חזרו לענין. לפני לכתו, בעוד רגליו עומדות על המפתן, החזיר שמואל פניו אליה ואמר בקול רך ככל האפשר:

״חשבי, חנה, חשבי על מה שאמרתי לך".

״אולי", השיבה בחיוך מעולף, שאינו מבטיח דבר.

תמיד הם מטילים עליו את כל הענינים הבלתי־נעימים ובאים לאחר מכן בטענות, חשב, כשסגר את הדלת מאחוריו.

חזרה אל עתון הערב המונח על השולחן. בעמוד שלפני־אחרון, באותיות פטיט חיוורות הציצה אליה מודעתה. הרכיבה בכבדות את משקפיה על עיניה וחזרה שוב לקרוא:

אלמנה, סימפטית, בעלת הופעה נאה, צעירה מכפי

גילה. יש לה דירה נהדרת בקומת הקרקע במרכז העיר.

מחפשת אלמן בערוב ימיו. כספו לא חשוב. לפנות… וכו'…

הנוסח מצא חן בעיניה.