כבר נשוא היה, ולו ילדה קטנה מוטלת בעריסה, ויסע מעירו הקטנה, אשר בליטה, ברשות אשתו, לוילנה, להָחֵל לדאוג לאחריתו. מחשבות רבות היו בקרבו, והוא עוסק בחכמות הטבע וגם מהנדס יודע חשבון, ורוחו נושא אותו לענייני מדע של כוכבים ומזלות. האדם כֹּל יכול אם רק יַתְוֶה לו דרך ויאמץ כחו; וילנה היא עיר רבתי; ושם כבר חכמים וסופרים בין היהודים ובין הגויים. לפנים גם בית מדרש מדעים היה שם ובית-מקלט לנזירים. וישכור לו בעיר הגדולה ההיא חדר קטן אצל איש עברי, סוכן בבית-חרושת, אמיד במקצת. ולו אשה חולנית, בת נשואה גרה ברחוב השני, באה בכל פעם לעזור לאמה, ובת אחת לא-נשואה, נערה כבת שמונה-עשרה, קומתה דמתה לתמר; ועל כל זה יופי צנוע; וכל הרואה אותה יודע, כי לעולם לא יגע בידו בה, ושהיא ככוכב מאיר מלוה את מנוחת-הליל.
והיא באה לחדרו כל יום, להביא לו חמין, והסתכלה רגע בספריו ותברח. השיחות בינו ובינה היו אך במילים אחדות. ובעיקר לא העסיקה אותו ברב, אם גם הבין ליפיה: נערות כאלה יחידות גדלות בגן-החיים; והוא מכין את עצמו בלמודי חשבון ובתכונה. סובבים-סובבים המִספּרים במוחו, ואין לו פנאי כלל להשתעשע במטעי-חמד. ובעיקר – יש לו חובה לביתו; משם הוא מקבל מכתבים ארוכים, וגם הוא עונה ארוכות. – מה יעשה עם זו, אם גם תשאר בחדרו מעט בבואה, אם גם תשאלהו לטיב של ספר זה או אחר. היא שמה ראשה להביט בציור תכוּנתי אחד ונגעו שערותיה בו; וכמו זרם בא בקרבו, לא ידעו עד כה, ויתחלחל, וימהר וישם בגדו העליון ויעזוב את חדרו, ללכת לתעות בעיר…
והמלחמה בנפשו החלה, אך לא בנפשה. שערו בנפשכם, הנערה התמה ארבה לו ולאהבתו. נפשות כאלה או בורחות מאנשים וחייהן שוממים, או – רודפות אחריהם. דרך-התיכון לא תדענה!
ערב. האֵם החלושה שכבה בחדר-המטות על מרבד, כדרכה, לישון בעינים פקוחות ולשכב שעות אחדות בלי-נוע. האב נסע למלאכות בית-המסחר, אשר עבד שמה, לאיזה ימים לעיר קרובה. מנוחה בכל הבית האִלֵּם ההוא, וזה היה רשמו תמיד. והאברך הלומד גם כן אֵחר מעט לבוא. הוא פותח את חדרו ומדליק נר על השלחן – והנערה יושבת על מטתו מחכה לו… נדהמה ישבה, והאודם בוער בלחייה, והוא נבהל וישא עצות בנפשו, איך להחזיק מוּלה מעמד. אלפי גברים רודפים אחרי נצחון כזה, לכבוש נפש בעריסת הנוער; והוא פחד, בעמדו פנים אל פנים מול שאון החיים. והוא לא השביע את התהום ולא שאף לאהבים. – –
הוא נהפך מכובש לנכבש. בכל שעה פנויה באה הנערה לחדרו ותחבוק בידיה את צוארו ותמטר עליו מטר של נשיקות ולא ידעה בושת לתת לו כל הודה. הוא נשמט ממנה, בכל אשר יכול; ישב חוץ מחדרו יותר מבחדרו; והיא הוכיחה אותו על פניו בכל פעם שובו, ולא מצאה די בקִרבתו. לשוא החל לבאר לה, כי לא תכון דרכה עמו, כי לו אשה ובת וחובות משפחה; והיא ענתה על כל אלה – בנשיקה ממושכה, או הכתה אותו על פניו במקלעות שערותיה הארוכות. היא חטפה פעם מכתב מידו, אשר הכין בעד רעיתו, ובקשה לרשום בו בידיה פרישת-שלום מפורשה; ולא יכלה להבין כלל, מדוע לא תעשה את הדבר, והן היא מרגשת באמת רגשי-חִבּה לאשת רֵעָהּ. היא, הנערה, לקחה אותו, את האיש, והושיבתו אל חיקה ותפטם אותו בנופת ובחתיכות פירות, כאשר תפטם צופיה הליכות ביתה את תרנגולותיה. אין חִבָּה וגלוי-חבּה, שלא הראתה לו. היא כבסה את הצוארונים שלו ותחליקם. תקנה את לבניו וטותה כאם רחמניה את פוזמקאותיו. היא לקחה את הלב ואת הנפש, ואת האודם בלחיים ואת המיית הרוח וכל רחשי חלקת חייה, שנִתְּנו לה למנה שכם אחד על אחיותיה, והניחה על מזבחו. והוא הרגיש את עצמו ככהן למולה, ואף לא מפרחי כהונה. הוא רק אחד מן הקהל המטיילים בשדה החיים, והכל עולה בגן כפורחת…
והדבר לא נשתנה כלל גם כאשר עזב סוף כל סוף את החדר הזה בבית אביה וישכור לו חדר אחר בפנה אחרת בעיר. הנערה כבר מצאה עִלּה לרמות את בעלת-ביתו, כי היא קרובה לו, ותדע לתפוש את לבה בחִנָהּ, עד כי לא ראתה האשה בבקוריה שום דבר משונה.
ובימים ההם כבר החל הדבר להציק לו מאד. היא לקחה את כל עתותיו ואת כל נפשו באהבתה; והקרובה לו בברית ובתור אם לבתו לא תדע מזה כלל, כי בָּגוֹד בָּגַד בה. על משכבו בלילות התהפך בחבולותיו לדעת עצה ומזמה, איך יצֵא מבין המצרים, ולא ידע מפלט. בכאן אם הבנים ובכאן תם נֹער ואהבה עד אין קץ. מאיסור, מדבר בל יעָשה, לא הרגיש, ואף לא ממוסר. כל חומת המוסר נופלת לקול תרועת נערה, כי תשחק מעומק לבבה ותחל לרקד בחדר או לשחוק כילדה קטנה בהסתר פנים תחת השלחן, או על יד הארגז, ולהתכסות בשמיכה, ולקפוץ אחר-כך ממקומה ולהתיצב נגדכם, כאילו המליטה הארץ כוכב. ימים עבר; והוא גם שכח את רעיתו יושבת החוץ לגמרי, ופעם קבל ממנה מכתב ואֵחר לפתחו, ויאבד ממנו.
ביום אחד התחילה אהובתו בעצמה לכתוב לו מכתבים, והיא, שלא היתה מלומדת וגם לא קראה אלא מעט בספרים, כתבה דברים חוצבים להבות אש ותחל לשורר. הוא התפלא לקרֹא דברים כאלה, שידעם היטב מפי משוררים נאמנים, כתובים לפניו וכתובים לשמו ולשם נפשו. – והיא כותבת, והוא אינו עונה; היא גם לא תחפוץ, שישב לה, אבל תחפוץ, שיקרא את דבריה ושירגיש חום דבריה. היא החלה לפקפק באהבתו אותה, ותבך לא פעם לפניו תמרורים, ותשביע אותו, כי יאהב אותה בכֹּל ושיתן לה את כל נפשו בכֹּל. לפעמים באו גם רגשי צללי-מות, ותדבר על לבו, כי ימותו שניהם יחד, כי יקשור אותה אליו בחבל; וכה, גוף בגוף, ונפש בנפש, ישליכו את עצמם אל הנהר וישארו מונחים יחד במצולות. היא בקשה לשתות את דמו, לקרוע את לבבה ולתתו לו לאכול. היא צרמה באזניו, לחצה בשרו בין אצבעותיה, עד שעמדו כתמים בכל גופו, גם נשכה אותו בשניה; בקצרה, היא עִנתה אותו באהבתה הנמרצה ובמתנת כל ישותה עד לבלי שארית. ופעם חטאה לו במה, ותשתטח על קרקע החדר ותבקש ממנו, כי ידרוך עליה. –
*
אנו איננו יודעים כלל ממסירות-נפש לנפש ממין כזה. וכשהיה מספר לנו בעל המאורע הזה בזה נוסח את ספור-האהבים שלו, בשבתנו כלנו על ספסל בית-מדרש המדעים בעיר-המלוכה, מתרועעים איש את איש, רגשי קנאה התגנבו בלבנו על המאושר הזה בחיים. והוא, מלבד זֵר האהבה הזאת, אינו עולה עלינו כלל, לא בפניו ולא בגוו ואף לא ברוחו.
יעקבוביץ – כך שם גבור הספור הזה – לא עשה בעיקר אחרת בכל ימי-שבתו בעיר המדעים, אך סִפֵּר פרקי אהבה זו ותפס את אחיו ברומַן מן החיים זה. ואמנם כרומן גמור היה אתו אז. רומן גדול! הוא גמר פעם בלבו לעשות קץ לכל העסק הנפשי הזה, ויכתוב לרעיתו, שתבוא אליו לוילנה. ובבואה אליו, התוַדה לפניה על כל המעשים עם הנערה מהחל ועד כלה. והיא בת-ישראל בעלת נפש עזה ולא תדע רכות, לא נואלה להאשים אותו ולשפוך עליו זעמה, כי-אם לקחה אותו בחזרה לעיר מגורו ותסגור אותו במיצר הבית שלשה ירחים. והנערה הריצה מכתבים; ואשתו השליכה אותם אל האוּר. בכל הימים לא דברה אתו דבר על-אודות זה, ולא נסתה לבקש ממנו בירור דברים; והוא כמעט אמר להתגנב שוב מביתו, לקחת את הנערה ולברוח עמה למרחקים. הוא הרגיש את עצמו כבן-בליעל, ובידו אין אונים לגבור על עצמו ולהטות את עצמו אל דרך הישר.
ובהגיע המְסַפר אל הפרק הזה, חשב כל אחד מאתנו, מה היה עושה, לוּ היה הוא באותו מעמד, ומה בחר הוא תחתיו. התלמידים המובהקים בחבורה עמדו על-יד האהבה, והנמושות – על-יד אשת-הברית ואֵם הילדים. בינתים נולד בן-זכר לַהנדחף בין שתי נפשות ויתבייש מעצמו.
למה אאריך? הנערה האוהבת, כשאפסה לה כל תקוה להתאחד עם אהובה כלפנים, שמה נפשה בכפה ותבוא חרש אל עירו, וכמעט היתה שערוריה – היא השתגעה אחר זה. ויביאוה הוריה לבית חולי-רוח. והוא התאחז עוד פעם במחשבותיו המדעיות; וכאשר נשבע לרעיתו שבע פעמים, כי ישמור לה אמונים מעתה, ושהוא אך נכשל בדרכו, הרשתה לו שוב לצאת לחו"ל ולהשתלם בלמודים. והוא לומד עתה חכמת ההרכבה וההפרדה וגם חכמת החשבון.
ועלי להודות, כי מסוף ספור הזה, איך הוא, מצית הבערה, יושב אתנו ולומד בהשקט, ואיך היא, הנפש הנעלבת, יושבת בבית-המקלט לחולי-הרוח ונפשה עוטפת על נעוריה, לא הייתי שבע רצון כלל; לבי בי כאב על זאת האומללה בחיים, ואני – לוּ קרה הדבר עמדי – לא אמרתי נוחם, ולא שכחתיה עדי-עד.
ויעקבוביץ שְׁכָחָהּ. הוא שְׁכָחָהּ, אם גם לכל מודע ורֵעַ סִפֵּר את המעשה ותאר את פרקי המעשה באמנות ובטעם מהחל ועד כלה. הוא בודאי האמין בזה, כאדם קורא דבריו מתוך הספר. הוא יצר רומן שלם בפיו, ובידו המפתח לאותו רומן. הוא בעיקר גם לא למד הרבה ולא השביע נפשו הרבה במה שלפניו. לבו קר כקפאון, למרות זאת האהבה, שבערה כגחלת. אך כח-דמיונו אתו לתָאֵר לו דברים ומחזות ולספרם. הוא לא ידע לשיח אך לספר, והוא רחוק, מלהיות משורר; הוא לא ידע לא מגעגועים ולא משאיפות לדבר-מה, אם גם בקש להשיג מה ולהיות נמנה בים המפורסמים ותורני החכמים, ואולם התעצל לעבוד גם בעד הדבר, אשר יחפוץ להשיג. כבר עברו עליו שלשים שנה, והוא אינו מושך עוד את לבות אחרים. ובכל זאת התרועעו אתו רבים. לא בקרו אותו ברב, אבל הוא בקר את אחרים; וגם זה עשה אך למַלֵּא את הזמן, ולא בחפץ גמור. הוא אך אמר להתראות עם בני-אדם ולשבת על יד שלחן, שעוד אחר יושב אליו. החדר הריק והספרים הכבדים היו עליו למשא… פעם נשאר זמן שלם בביתו, וישכחוהו יודעיו; ושוב יצא וַיָּחֶל מעשהו או אי-מעשהו כלפנים; ואם מצא תלמיד חדש, שעוד לא שמע מפיו מאורע האהבה, התקרב אליו ויספר לו את אשר עבר עליו עם אותה הנערה, ואיך שתה מידי האהבה עד להשתגע, ואיך נפל הצד האחד חלל, ואיך הוא יושב כאן ושוכח את כל ה“עבר הגדול” הזה בחוקי הטבע ובמספרים… את שֵם אותה נערה לא הביע מעולם ולא הוציא אותו על שפתיו, כאילו זה סוד שמור ונעלם אצלו. ומאותה שמירת הסוד בא לו המשבר בתוכנו.
ועוד היום אני זוכר פרט בפרט את שעת המשבר ועלבונו יחד, ולבי בי נרעש מהמראה, אשר ראיתי. את הכל יכול אני לראות ולשאת בחֻבִּי, אך לא עלבון אדם; ויעקבוביץ נעלב, נעלב עד תהום נפשו…
הוא ישב במסִבּת רֵעים לילה אחד, והחבורה היתה הפעם בת ששה או שבעה חברים. כלנו שתינו חמין ברחבה, ואכלנו פת בחמאה כמן הפקר. זה עומד ואוכל, וזה נשען על המרבד ואוכל, וזה יושב צפוף עם רעהו על ספסל אחד. אין עול ואין מחשבות כבדות, ואף לא וכוּח עצום. הנֹער מבקש שלו – גם לנוח מכל העמל הרב. ובעיקר, במקום שנים ושלשה עוד די הדבור בעיונים ובעניני נפש, ואם יגדל המספר במסִבּה אחת יותר מחמשה, כבר מתחילה חמדת לצון ושיחות בטלות. כך הוא מיום הוסד העולם וכך היה גם בינינו.
ובינינו אז גם צעיר אחד בן עשרים וחמש מארץ פולין ושמו אברמסקי, והוא גחכן מעט ועז-פנים מעט, אבל רֵעַ אמתי בן רעים ויודע לרומם את הרוחות. השיחה לא היתה שלֵמה. זה הדליק לו נר חלב ויקח לו עתון וקרא בפנה, מבלי שים לב לאחרים. כמעט נשמעה הצעה ללכת לבקר תיאטרון-זול הפתוח תמיד. לא ידענו במה להתחיל ובמה לסיים עוד את ישיבת הליל. והנה נגש אברמסקי אל יעקבוביץ והכה אותו על שכמו ויאמר לו: “חביבי, הַגֵּד נא לנו עתה פה את שֵׁם הנערה, אשר אהבה אותך כל-כך ונעשה לה כולנו שיר משותף”… “מה?” – ענה יעקבוביץ ופניו נתכרכמו, כאילו נשכו איזה דבר בקרבו. – “לך לא אגיד, לא אגיד…” “אבל הגד נא לעבדיך שֵׁם אותה העלמה, – ולמה תכחד מאתנו זה היום?” התובע נגש אליו בחזקה ויאמר: “בלילה הזה תגיד לנו את שמה ואם בנפשנו הדבר”. – כל המסובים פנו להשיחה הלזו. גם הקורא בהעתון קם והתקרב אלינו. דומיה! עיני כולנו צופיות אל הנפגשים. ואין עונה. המשקר, שכל המאורע הזה בדה מלבו, ושלא היו כלל דברים כאלה בעולמו, הוא, שידע לתאר כל פרט, כל חזון, כל פגישה ופגישה עם הנערה האהובה, אם עוד בבית אביה, אם כבר בחדרו החדש, אם גם מימי החורבן אחר-כך, לא יכול עוד לבדות איזה שֵׁם באותו רגע. והלא בנקל יכול היה להוציא את המלה שושנה, דבורה, רחל ואסתר. כמה שֵׁמות בעולם! עתה לא יכול לפתוח פה… באה עצם בגרונו. עיניו נזקפות, כל אשר בו חרד, והוא מחזיק בידיו את קצה שלחן כמתפלץ. ואברמסקי מבלי רחם חוזר ושונה: “שם הנערה בספור-האהבים שלך הגד לנו; וחי אלהים, אם תצא מזה, ולא הגדת לנו ולא גלית לנו זה עתה!” אנו מושכים את אברמסקי האכזר בכתפיו. יד נאחזת ביד; והנשאל אינו עונה. כל גופו מלא כעס, כל עצמותיו רעדו וגידיו מתמלאים דם; הוא בא בין המצרים, הוא נלכד…
ולפתע התעורר ויקם מעל הכסא ויחל לרוץ בחדר אנא ואנה. ועיני כלנו נטויות אליו. האם משוגע הוא האיש הזה? והנה הוא עומד לפני כותל המטה, מסתיר פניו בידו ובוכה, בוכה בכית נעלב; אדם לאחר שלשים בוכה לפני רעיו, נעלב עד תום נפשו ולא ידע מפלט.
במין בושה וכלימה עזבנו את חדר רענו אחד אחד, שנים הלכו בצד זה ושנים בצד זה. הדבר היה למאורע ושיחה בין כל החבורה למחר ועוד ימים הרבה ואת פני יעקבוביץ לא ראינו עוד. הדבר היה בקץ הזמן, עת נפתחים שערי החופש, ויעזוב בעל הספור את עיר-המלוכה וילך לבית-מדרש מדעים אחר.
את אחריתו ומה עלתה לו עוד בחיים לא אדע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.