סיפורי אהבה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַחֲבֵרָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
היא לא היתה יפת-תאר במובן הרגיל, אבל חִנה היה רב. בשמלתה הדקה והשחורה, בקלות מהלכה, בפניה הכהים, בשערותיה הגזוזות ובעיניה המביטות ישר לקחה כל לב. היא היתה יוצאה ובאה באולם של בית-המדרש העליון, ואיזה הוד של עצב לִוָּה אותה תמיד. בין שומעי השיעורים המדעיים נודעה היתה בתור התלמידה הבודדה. כי אמנם בודדה היתה לנפשה כל ימי שקדה על דלתות הלמודים. היא לא התערבה בין התלמידים, ותמנע גם להתרועע עם בנות-גילה. היא באה מחוף הים הבַּלטי, להוסיף לקח בעיר המדרש. אבותיה מתו; ודודה, אשר פרנס אותה על חשבונו, גם הוא נפקד. – איזו מאות שקלים השאיר לה, והם לא הספיקו לה אלא לחיי-לחץ. בחדרה אשר בפרור העיר היו רק מטה ושלחן וכסא לשבת. על-יד צרור הספרים עמד המיחם, גם הבקבוק והקערה של מים. בצד המטה היו תלויים בגדיה המעטים, עליהם פרוש סינר לבן. אהבתה לנקיון היתה בלי מדה. היא רחצה את בשרה בקומה ובשכבה. רחצה פניה וידיה לפני כל ארוחה, נקתה בערב ובבקר את בגדיה, ולמרות עניה חִדשה את האלונטית של הקיר בכל יום.
היא למדה תורת-הכלכלה ותורת-המדות; קראה בשעת הפנאי בספרי המשוררים בעלי האסופות ותחלום חלום פדות האדם. לוּ הספיקו בידה, כי אז כתבה ספרים הרבה…
מי יַכיר את נפשה? מי עבר על סף חדרה, בעת שישבה מלאה תמהון וגעגועים? לרוב הפסיקה בקריאתה והסתכלה בעד החלון אל האילנות המחרישים… גֹבה להם וקומה להם…
ובבין הערבים המועקה עוד יותר גדולה. בעלת-הבית לא תשים עוד לב, אם תשלם שכר המעון במועדו. לבית וַסילי, המזכיר לאגודת הפועלים, תבוא לפרקים, באשר הורתה שם לקח לבתו הקטנה. אשתו מתה והוא אינו נושא אחרת. וסילי אינו מדבר עמה לרוב, אם גם יודע הוא הרבה… כשפונה הוא מעסקי היום עוד הוא שוקד על ספרי מַרקס; היא חוששת, פן תִּפָּסק ההלכה כברנשטיין…
וטוביה, העברי הצעיר, יושב תמיד בעת השיעור מאחוריה והוא אוהב אותה. הוא לא דִבּר עוד עמה אלא מעט, והיא מרגשת את צלו… גם המה בני דת ומתפללים, אבל לא מאמינים בצלבים. בספרי הפלוסופיה כתוב, ששפינוזה היה יהודי, אבל נגרש מעדת בני-עמו…
ובענין שפינוזה לא תבין מאומה – מה זה בעצם? העולם הוא עולם, ובחברה יש רכוש ועבודה… אפשר לחברה בלי עשירים… לפני זכיות האב היו זכיות האֵם, כך כתוב בספרו של מָרְגַּן…
היא קראה זמן מה את ה“אורגים” להויפטמן… לוּ היתה משוררת, כי אז כתבה עוד מחזה אחד לזה בסוף…
ולַדמיר הפולני, היושב סמוך לה, אינו שם לבו אליה ברוב. הוא אדם בעל מחשבות ופניו יפים. כשהוא קם ממושבו ונוגע בבגדה, לא יבקש סליחה ממנה… הוא מרכין תמיד את אזנו לשמוע מה שיאמר הפרופיסור. וכשהוא כותב את השיעור בקונטרס המונח לפניו, הוא עושה את הדבר במהירות גדולה. הלז גם היה בארץ ספרד ועובד בענין פלוסופי על-אודות אפלטון.
בבית-מדרש המדעים יש גם תלמיד אחד מארץ רומניה, ואומרים שהוא כתב ספר מחקרי שלם, היה ימים שבּקש קרבתה, ויאמר לה, כי יכול להיות לה לאח והיא לו לאחות. לא הבינה, מדוע הוא אומר כך.
תלמיד בולגַרי, אדם שחור, חִכּה לה תמיד על פתח בית-המדרש. עמו לא דברה עוד דבר. אבל פעם אחת היתה יושבת באולם, ובידה חוברת מדעית, שקפלה אותה; ובעברו לפניה, בקש אותה לתת לו את החוברת למקרא…
זה ימים אשר החלה לאכול בבית אוכלי-הצמחים. בקשה ומצאה שאכילת בשר היא אכזריות גדולה.
ולַדמיר הפולני גם הוא בא לשם לפרקים. פעם אכלו יחד על שלחן אחד קטן והתחיל לדבר עמה, כמו מכיר אותה זה כבר. ביום השני לִוָּה אותה אחרי הארוחה וישיח עמה בדבר חכמי-יון… הם רק הם השיגו הכל וכל החושבים והפלוסופים רק מפיהם הם חיים…
הוא הלך וסבב עמה עד הרחוב שהיה דר בה; ובעמדו לפני פתח הבית ששם משכנו שאל אותה, אם תאות לבוא אליו לשתות עמו חמין. רגע עמדה כמחרישה ותלך עמו, השלבים לא היו רבים, הוא פתח את חדרו והיא באה אחריו. החדר יפה הוא, בעד החלון יֵראו ראשי הררי-אלף…
הוא הבעיר את הפתילה במיחם, ויראה לה בתוך כך את ספריו… היו כל ספרי אפלטון בשפתם המקורית, והם מכורכים בעור ירוק, גם תמונות של סופרים גדולים היו לו. הוא מבכר את סלובצקי על מיצקביץ. הוא מציע לפניה שתִּלמוד פולנית. הוא יושב על צדה ומניח מבלי משים את ידו על שכמה. – – –
שְתֵּי שָנִים וּמֶחֱצָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בשבתו בליפסיה על ספסל הלמודים למד לדעת את בעלה. ואז היה עוד רַוָּק עוסק בגורלות. לו שם קרוב מבני הסופרים ונזדמנו יחדיו לשתות שכר.
מאז עברו איזו שנים, למודי גבורנו נגמרו והוא תועה בחיים.
יום ירדוף יום, חֹדש חֹדש, ספרים באים, רֵעים הולכים, המעשים משתנים, והוא לא ישתנה. הוא קורא וכותב, הוגה וחושב; וכשיחרה אפו על בני החיים, אז ישפוך שיחו עלי גליון… בעיקר לבו טוב ואין בו כל רע. תומו, אֹפן גִלוי מחשבותיו עושים אותו רצוי לאחרים.
לפנות ערב היה הדבר. הוא הולך ברחוב של אחד הפרורים בעיר הבירה, והנה לפניו איש ואשה ושתי נערות רכות. והאיש קורא לו: “עמוד, עמוד! הנה מכירי המלומד. ראיתי את האדון בליפסיה, נעים יהיה לנו לראות את האדון בביתנו”. שמואל – כך שם אותו תלמיד – עמד לקול הקריאה ויניע בראשו. הוא התבייש להסתכל ישר בפנים יפים; ולבו שמח על אשר מצא קשור.
ויחל לצאת ולבוא בבית הזה פעם בחֹדש, פעם בשבועים, פעם בשבוע, לעתים גם בכל יום.
הבעל היה נוסע כל ימי השבוע לרגלי מסחרו, והנשים תשמחנה לשמוע שיחות שמואל.
והוא קרוב בחֻבּו לשלושתן. את הנשואה אינו מתיר לעצמו לאהוב, מפני שאשת-איש היא. את אחותה האחת אינו חפץ לאהוב, מפני שכבר מאֹרשה היא, אולם את האחות השניה הפנויה יתרועע. הנשואה היתה היפה שבכלן, קומתה גבוהה, שערותיה הדקות כמשי מלבבות וגזרת פניה כמעשה-חושב; אבל כבר אשת איש היא, ובבוא בעלה מן הדרך ישקנה בפניו. אחותה הארוסה, לה עיני תכלת ופנים שוחקות; ובשעה שהיא פורטת עלי נבל, יפה היא. האחות השניה היה עלמה קָרה וליפיה רושם קבוע. לפעמים תאמר לו דברים, אשר ינעמו לחכו. את פלוני לא אבין, בשעה שילמדנו דעה, אותך אבין היטב; לא מלומדה אני, אבל כשנלך יחדיו לבית שכיות החמדה, אז אבין את טיב התמונות, אבין הכל.
בינתיים נסעה להוריה; הוא כתב אליה והיא שתקה. – לאחר שלשה ירחים הודיעו לו מהתַּחנה הקרובה את דבר בואה. בעט-עופרת כתבה עלי גליון: “הנני שמחה לשוב אליכם”.
דרכה עמו לקרב ולרחק; וגם הוא אינו מרחיק בקרבתו. אמנם הוא מדבר על הרגשות ועל דרכי נפשות, על השירה ועל היֹפי בכלל. – אבל אל ידַבּר חלקות, לא יביא לה פרחים; הוא נותן לה לעיתים ספור במתנה, וגם קורא הוא באזניה דברי שיר.
כשיעברו ימים והוא לא יבוא אל בית אחותה – תשלח לו פתקה בשלשה סימני שאלה: “אַיֶּך???”, שלא בפניה הוא מציין אותה: העלמה; אחותה הנשואה אומרת אז: למה תאמר “העלמה”?
היא מבינה אותו היטב. “לאיש הזה יש נפש כנאמר בספורים ושירים. איש כזה, כשהוא בעל, מבין את לב האשה…” אבל בני-אדם כאלה אינם יכולים להרויח. מנהגו של עולם כך הוא, לאלה נִתְּנָה הנפש ואלה לקחו להם את הרכוש.
– מה תעשה לימים יבואו? היא שואלת.
– אכתוב.
– הקשה היא הכתיבה?
– לא.
– נעים יהיה לי לדעת, איך עושים את הדבר?
– פשוט, כותבים, מה שמרגישים…
והוא באמת יחוש וירגיש… בכל מה שעיניו רואות, הוא רואה את צד השירה שבדבר. פנים יפים, קול נעים, אילן ירוק, שמי תכלת, צאת השמש הוא מבין ומקשיב.
דבורה – כך שם האחות השלישית, אשר אִתּה יתרועע תמיד – בשעה שתתעטף במטפחת אדומה ושערותיה השחורות נוצצות מבין האֹדם, היא רבת-חן.
היבוא יום, שבו יאמר לה כי אוהב אותה? – אין לו מעמד קיים בחיים, ולבו מפחד לומר…
אבל אם תלך ותנשא לאיש אחר, אז ישָׁאר בודד. טוב הדבר שמצא בית, שבו מקרבים אותו, ועלמה שיכול הוא לשיח עמה על-אודות צרכי נפשו ואמונת לבו. לאכול יחד ארוחת-הערב על שלחן מכוסה במפה לבנה בחדר יפה הוא דבר נעים מאד.
יצאה האחות השלישית עוד הפעם להוריה; וזאת הפעם התחילה חליפות-מכתבים משני הצדדים. היא כותבת דבריה על נייר אדום; והוא כותב משיחותיו על נייר פשוט, אשר ישימהו בכל נרתיק הבא לידו. לחיצוניות לא ישים לבו; אבל הוא מדקדק בדבריו וגם כותב דברים חמים, אך בכלל… היא שמחה על דברים כאלה; ומשיבה עליהם בסגנון מהול תום וחריצות גם יחד. אם תמצא לומר: אין כאן אלא דברים כתובים מעלמה, שלא תדע דאגת החיים והאהבה, לאיש שתכבדהו ביותר, לאיש שתוכל לומר לו איזה דברים נעימים, בלי שום אחריות; ואם תמצא לומר, קרובה היא באמת לאותו איש; רק מתביישת היא להסתכל עוד בעומק לבה.
זה הרעיון מלבבהו; היא שם אצל הוריה והוא כאן. מהלך עשר שעות במסלת-הברזל יפריד ביניהם; והוא הוגה בה ומחכה לדבריה. בידה לגזול מנוחתו ובידתה לאַשרו. יודע הוא כי יפה היא.
האחות הנשואה חושבת על-אודות הרֵעות שבין דבורה ושמואל… המשוררים המה אנשים מצוינים; אבל אין להם מעמד. לוּ היה מעיז, כי אז היה יכול לנשק אותה בלכתה עמו לטייל בגן החיות. הוא ידַבּר דברים עמוקים ואיננו מבין מה שלפניו…
בשעה שהוא יושב לנגדה נשען על אצילי ידיו כמו מרגיש הוא את יפיה. כשהיתה נערה חלמה גם היא חלום האהבה; סגנים וחורים יבואו ויכרעו לרגליה; אחר-כך בא זה שנעשה בעלה ויאמר לשאת אותה על ידיו. עצלה היתה לומר “לאו” ותאמר “הן”.
ודבורה אינה חושבת עוד כלל על אמירת “הן”. כשתגיע השעה להנשא, אז תתבונן מה לעשות.
ושמואל אינו חושב עוד לשאת אותה, כי מאין יבוא לחם?
לוּ היתה דבורה אוהבת איש אחר, אזי חרה לו הדבר מאֹד. לו יש כבר זכות על אהבתה; והוא הלא גם יאהב אותה בפנה אחת בלבו.
שעות שלמות, יום ויומים יכול הוא לחשוב על-דבר יחסה אליו, האוהבת היא אותו? מה היתה כוָנתה באמרה לו דבר פלוני ומה חשבה בזה? כל השערה של קִרבה מאשרת אותו, וראיה להפך עוכרת נפשו.
כשנוסעת היא להוריה, יצר לו; ובבואה ישמח לבו. עוד הפעם יתחילו הפגישות, הטיולים והשיחות, הכל כמו שהיה!
הוא נהנה מזה, כשרואים אותו הולך עם נערה. הריהו שמח, שיש לו למי לכתוב מכתבי אהבה וחֵקר.
האהבה אצלו היא רק בטוי של צער, מין התרומות היא על שאר האנשים וגם ודוי על פגעי החיים.
והיא אינה יודעת כלל מה זה צער… הכל פשוט בעיניה, והוא יבקש חשבונות רבים.
איזה רגש ירחש לבה בשעה ששפתיה דובבות. לאנשים כאלה שֵכל עמוק. לוּ כתב, כי אז היה נודע שמו בין הסופרים; אבל הוא רק מְדַבּר, ובה בחר לשיר עמה תמיד…
ואז, אחרי זמן, כשיהיה גדול ומפורסם כבר בעולם, יהיה לה צרור מכתבים ממנו.
ומדוע לא תִנָּשא לו? מדוע לא יהיה הוא אותו האיש שתהיה בחסותו?
פעם הביאה אותו בין המצרים בשאלות נוגעות ביחסם זה לזה, והוא השיב לה רק בדרך כלל. – –
והוא גם קָבל לפניה על אמה, שבבואה העירה אמרה לו, שלבבה ישמח לראות בתה מתרועעת עם איש אשר לא יחשוב מחשבות זרות והיא רק תחכם ותלמד ממנו. “האם אך מורה אני?” שאל אותה.
פעם אחת חפצה לבקר עם אחותה את מעונו, ויהי הדבר לנס בעיניה, שיש לה העוז לחשוב כזאת.
הוא הוכיח אותה על פניה, בהראותה פנים שוחקות לאחד מרעי אחיה, באשר פשוט ביותר היה בעיניו.
– אבל גם הוא איש ישר, הולך דרכו לתומו.
– מה לי ולישרתו?
– אתם המלומדים הנכם מסתכלים מגבוה גם על נפשות פשוטות כמוני.
– מדוע תאמרי כך? – השיב לה.
באו לו אז ימי השאלות, אותן השאלות היורדות לעמקן של החיים. כשיושב בַּליל לפני שלחנו, ומנורה מאירה בחדר, אז הוא חושב את עצמו לבריה יתרה. הוא עוסק בעניני האנושיות ובסתר החיים; הוא יושב כאן ובני-אדם למאות ולאלפים מפוזרים בכל קצוי העולם. לבו מרגיש, שבשעה שהוא קם מעל הספסל והולך לאורך החדר, הלוך ושב, הוא אדם חשוב בממלכת-הליל…
דבורה אומרת: מה שלומך, שמואל? הישנת היטב? ואחותה אומרת: יפה הוא היום. בעלי בא אתמול עיֵף מן הדרך וכבר נסע בבֹּקר. המבשרים יבשרו את קץ הריב. במדור התחתון של העלה היומי באה בקורת על חזיונו של הלוֶה. הלוֶה הוא רֵיאַלי ביותר. כל המשוררים החדשים הם ריאליים, לפנים היו אידיאליים והיה הדבר נעים יותר; עכשיו אינם מתביישים כלל.
והוא אמר: השירה היא יותר בחוצות ובבתים מאשר על הכתב… המספרים יספרו רק מה ששומעים ורואים; אבל השמועות והראיות שונות, זה ישמע הא וזה רואה הא.
– ומאיזה מין אתה, אדוני?
– אני הנני מכל המינים.
– נראה, צוחקת הנשואה.
ובשוב הבעל מדרכו ומוצא את שמואל יושב על-יד השלחן, ידרוש בשלומו, ושאל אותו גם לקרובו המלומד. זה מקבל עשרה שקלים בעד כל שורה. גם את שפת יון ישמע ואת לשון ספרד; את כל הלשונות הוא מבין, י"ט במספר…
אשתו תקרץ לו, שילך לישן. “עיף אתה, חביבי, הכבר שבעת?” הוא ינשק לה ויאמר ליושבים מסביב: “הראיתם חמודה כמוה?”
לוּ היה עשיר, כי אז היה דר בבית נחמד עם גן-ירק ונשא אז את דבורה לאשה ונסע עמה לאיטליה.
דבורה היא יפה בשביל שהיא יפה. לוּ ידעה פרק בשיר, כי אז חִבּב אותה יותר.
האהבה היא דבר נעים מאד, למעלה ממנה הצער. בלי צער אי-אפשר לכל שירה להתקיים. השירה היא רק מחשבה עמוקה. האילנות אינם אומרים שירה, אבל הם בבחינת שומעים.
בלילה הוא חושב אחרת מביום. בשכבו המחשבות אצלו אחרות מבקומו.
כשאדם מת אז הכל יחדל. אבל הלא חי הוא! קורא וכותב, חבריו חושבים שאין לו כל מושג מאהבה והוא מתרועע עם האחיות.
בעיקר הדבר אחת היא לו, אם ישוחח עם זו או עם זו. שרה הנשואה היא היפה בכלן ויעלת-חן.
בעיקר הדבר… לוּ היה שואל בלבבו, כי אז מצא דברים שלא יכול לפתרם…
והנה החלה דבורה לעַנות אותו – היא תשכים לצאת בטרם יבוא, או תשב לה על יד החלון ותביט החוצה.
– מה לך אחותי? מדוע אַתּ שותקת.
– אין דבר.
ולה יש דברים. לוּ אמר לה, כי אז אמנם לא ידעה מה להשיב לו. היא היתה אומרת: נמתין… ואולי אמרה: איני מאמנת לך. לכאורה יכלה גם לומר: הן!
והוא אינו אומר לה דברים ברורים כלל. הוא מדבר עמה הרבה; והכל אינו מפורש, אינו מדויק, אינו שייך לה ביחוד…
האֵם אומרת: אל תנשקי לאיש, בטרם תדעי לנכון, שהוא ישא אותך; האב אומר, דבורה תתהלך עם משוררים, הם מביאים רק ליד ערבוב-הלב.
הלב לא יהיה חם ביותר! – מזהרת האֵם עוד פעם.
ולבה של דבורה אינו חם כלל. לפנים יכולה היתה לאהוב את זה ואת זה.
אחותה אומרת לה: את שמואל נוכל לחשוב כאח, אבל לא כחתן. אבל אולי כבר אוהבת היא את שמואל.
ועוד הפעם היא נוסעת להוריה לזמן קצר. כבר רמות ימלל במכתביו אליה בשם האהבה והצרכים הנפשיים, ונושא מדברותיו על אודות יעוד האדם והלבבות הקרובים. עוד מלה אחת נוספת, עוד מבטא אחד מדויק, והנה המלה “אהבה” מוגהה מפוּרש… וכזאת שניהם אינם יכולים לעשות. היא חושבת: יקדים הוא, והוא חושב: מתירא אנכי לעשות זאת.
בכל בֹּקר יקדים לקום, ירוץ החוצה לקַדם את פני נושא-המכתבים, ובעד כל מכתב שמביא הוא נותן לו גֵרה; וכשהוא קורע את התכריך, ידיו רועדות.
הוא יקרא את המכתבים פעמַים ושלש; ובהשיבו עליהם, הוא מונה כל מִלה ומִלה. נפשו משתפכת, והוא מליט במליצות משותפות את לבבו המרגיש. והיא גם היא מסתרת את פניה.
הימים ימי אביב. חלומות תחזה נפש אנוש.
לוּ היו עתה יחדיו, כי אז היו הולכים שלובי-זרוע. וכשהיו באים תחת אילן מצל, אולי היו באים אז לידי נשיקה. – היא היתה מתביישת לראות אחר-כך את אמה, והוא היה מתנחם על עשותו את הדבר. למחר כבר היו אוהבים את עצמם ביותר. אחר-זה הגידה זאת להורים, ואז היו מנשקים זה את זה בגלוי. המה מיועדים! באים אחר-כך ימי הנשואין.
עבר הקיץ. דבורה הולכת בחוץ שלובת-זרוע עם מיועדה וזה אינו שמואל, רק צעיר אחר. סוחר צעיר בעל ממון ראה אותה ותמצא חן בעיניו ויאהב גם אותה לפי דרכו, ויבוא לפני הוריה לבקש את בתם מהם. המה חשבו מעט ושחו עמו הרבה. דבורה חשבה יותר ודבּרה מעט; וכיון שבא יום יום לביתה והראה לה קִרבה – אמרה: הן! היא לא האמינה שכן יבוא הדבר, אבל הדבר נעשה, והוא גם נשק לה בפני אביה ואמה.
לשמואל בתור רֵע נאמן של הבנות שלחו הודעת-אירוסין באותיות זהב על נייר יפה, לאמר: דבורה בתנו מאורשה להירש בן נתנאל.
בצהרים היה הדבר. כרגע השתומם בקראו את הדברים. שעה קלה עמד על-יד השלחן ויבט אל החלון הפתוח לרחוב: שני נערים רצים אחר חברם. איש גדל-קומה נושא שק על כתפיו. שמואל לובש בגדו העליון ולוקח את מקלו בידו. על-יד הפתח הוא עומד. הוא מגרד באצבעו על פיו. הוא קם וירד במעלות ויצא החוצה. הוא עומד על יד השער. לוּ היה נפגש עתה עם אחד מרעיו, כי אז דִבּר עמו, כאילו לא קרה דבר… בני-אדם אינם יודעים כלל, מה שבלבות חבריהם…
הוא יושב אחר שעה בגן פתוח של בית-המרזח ומצוה להמשקה לתת לו כוס שכר. הוא מביט לפניו. היום רד. – –
זוֹ בֶּצַד זוֹ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
את לאה לבית רסקין אהב מעט, מפני שבשערותיה האדומות נחמדה היתה לפרקים ומפני שידעה שפת עבר. גם לאחותה הקטנה לבו טוב. הוא התרועע עם האחיות כשהיה גר אצל הוריהן וגם אחר-כך. אִמן, אשה עם חוש טבעי, לא ידעה נכונה את מי מבנותיה יְבַכּר, ואביהן, איש קשה ואכזרי ויודע הרבה באבן-עזרא ורד"ק – הלל אותו בפניו על לשונו הממהרת לדבר צחות; ושלא בפניו היה אומר: “הוא לא ישא את שתיהן, לחנם כל הדבר”.
והוא, ראובן לבית דוד, מורה עברי אז, אינו חושב על אודות הענין, הוא יתהלך את העלמות בעבור שמוצאות חן בעיניו. לוּ היה שומע אל לבבו, כי אז בִּכּר את השניה על הראשונה, אבל הראשונה אוהבת אותו יותר, ובזה הוא מוצא קורת-רוח…
ואז כבר ידע את העלמה אוֹלגה. מעשה שהיה כך היה. לו היה מכיר, ששלח את בניו לבית-ספר למסחר באותה עיר אשר בה יגור, ויבקש אותו שיבקר את הבית בו יתחנכו. הוא בא שמה והנה – עלמה יפה יושבת ומורה לבנים, ותִּשבּ הנערה את לבו… הרושם שעשתה עליו היה גדול כל-כך, עד שיום שָׁלֵם ישב סגור בחדרו ויהגה בה. אחר-כך עלתה לו לראותה פעם שניה, פעם שלישית. אבותיה – מוכרי בגדים בחנות – היו אנשים ישרים ויקרבוהו בכל לב. הוא קורא רק עברית והעלמה קוראת רק רוסית. אבל הנֹער מאַחד אותם. הוא לא קרא טורגניב ואת דוסטויבסקי, כשאר בני גילה, אבל לו אופי מיוחד. דרכו להסתכל בה ינעם לה. לולא היה כבר לבה נתון לבן מרדכי – שכבר קדם ללכת להשתלם בלמודים בשויציה והיא שולחת לו מדי חֹדש בחֹדש ממה שתרויח על-ידי שיעוּרים – כי אז היה ראובן רצוי לה. הוא מוצא בעיניה חן.
ולב ראובן מלא אהבה אליה. הוא חושב בה תמיד. הוא בא אל בית הוריה פעם אחת בשבוע ותלך עמו לטייל יחד. השעה הזאת נעימה לו מאד.
בעת ההיא היו לו מהלכים בבית אחד ממלומדי העיר וחכמיה. למלומד הזה היה מכיר מבני חו"ל, והוא מדבר אשכנזית ומתרגם את האגדות שבתלמוד ללשון לועז באותיות עבריות. לו היה דרוש אז צעיר תלמודי, שידע לפרש לו את פתגמי התלמוד, ויבוא ראובן אל ביתו בעצת המלומד ההוא.
הבית היה ברחוב האצילים, נאה ומרוּוח. הוא השתרע על כל המכפלה השניה והיתה מחציתה לו ולבניו ומחציתה השניה לבתו היפה. בעלה של זו הלך למדינת הים, לצבור כסף, והיא חיתה כאלמנה בבית מקלט. קומתה זקופה, לה עיני תכלת ושערות צהובות.
וימצא ראובן חן בעיניה והיתה מקבלת אותו בכל עת בואו בסבר פנים יפות. לשתות עמו חמין באולמה הרחב נעים היה לה מאד. לוּ היה עיניו בראשו, כי אז גם שמע לקול לבבה.
היא קראתו בכל פעם גם אל חדר-עבודתה וקראה באזניו ספורים אשכנזים, למען יתרגל שפה זו. לעתים גם הניחה ידה על שכמו.
הוא גם ישב ושמע בשעה שפרטה על המינים ותשיר את השיר הרוסי: “אני סובלת!” יפה היא באותה שעה. צוארה גלוי ומעלה חן.
– מה אתה חושב? שאלה אותו פתאום.
– לא! בכלל…
סִפּרה לו לאמר: את אישי לא ידעתי היטב. אבי ואמי דרשו שאתן את ידי לו. אנכי נערה יפה, ידועה בעיר. קולי היה נעים ומשאת-נפשי היתה לשיר על הבימה. אז בא הוא ממרחק ועשרו רב. ביום הראשון אחר החופה בכיתי מאד. את שושנה בתי ילדתי כעבור שנתיים ימים, אחריה ילדתי נער נחמד; ובהמלא לו ארבע שנים חלה ומת. הוא היה יפה וחכם מאד, זאת היא תמונתו.
עברו ימים והנה באה מכירתו נחמה העירה, הוא ידע אותה בעיר המחוז. אביה היה בעל-תפילה, מעט משכיל ויודע פרק בשיר. נחמה היתה בעלת-חן וקוראת תדיר של ספורי סמולנסקין. נחמה עם חוברת “השחר” בידה מצאה חן בעיני כל רואיה; ויהיו לה מכבדים רבים בין משכילי העיר.
לנחמה אחות בעיר הבירה, בעלה היה עושה-שֵׁכר, ורעיתו נאה מאד. אחותה של זו היתה ארוסה לסופר אחד ידוע, ויאהב אותה אהבה עזה. בכל יום ויום הריץ לה מכתבי אהבה ושיר, ואחר-כך הפר הברית והלך ונשא אישה אחרת. נשתגעה העלמה ותמת, ואחותה שומרת את מכתביו ומראה אותם בסוד לכל מבַקר…
ולב ראובן כָּאב על המעשה הרע הזה. ורחמים שהוא מרגיש למתה מקשרים אותו עם החיה… היא היתה יפה באמת, וקרובה לו.
אמו חורגתו של ראובן היתה בתו של איש חקרן היושב בעיר הבירה. לו אשה שניה לא נאה, בת אחת מכוערת ובת צעירה יפה מעט. כשבה ראובן לבית הזה היו מקרבים אותו.
ראובן היה דר אז אצל אשה אלמנה מבנות כת בני-מקרא. עם בנה ידַבר בלשון עבר במבטא ספרדי ולו שתי אחיות יפות סגורות בחדרן כמזרחיות. לוּ עזב את התלמוד, כי אז נעשה אצלם לחכם ונשא אחת מהבנות… רעיון כזה לוקח את לבבו, ואמר להכעיס בזה את היראים בעיר מולדתו.
בלכתו לטייל בשדרת האילנות לחוף הים הגדול, ובראותו את הנערות בשלל צבעי מלבושיהן השונים, יעלה לבבו. מחזה מרהיב הוא.
הים הוא רחב, במרחבי התכלת יִשָּׁמַע מעין הֵד לא נדע שחרו; ומעל לבימה בין השדרות תִּשָּׁמַע מקהלת מזמרים. שמחו ושישו בהוד החיים!
ראובן איננו שואל לעצמו: במי יבחר? נפשו שואפת להשתלם בלמודים יבוא יום וילך לחו"ל, וכל זה יהיה נשכח.
אבל באולגה הוא חושב, הוא חושב גם בגיסת נחמה; לפנים היה חושב גם בנחמה, כשהיה עוד שכור מספרי שפת עבר. את הצעירה מבנות רסקין יחבב. השיר “אני סובלת!” נכנס ללבו.
אחרי עזבו את חדרו בבית הקראית היה גר אצל משפחה שירדה מנכסיה, והוא גם לִמד תנ"ך את בתם היחידה, שהיתה כבת חמש-עשרה. לוּ אחותו היתה, כי אז היה מעביר ידו על שערותיה הדקות.
ובימים ההם שָׁכֵן לו בחדרו, בַּלשן צעיר האומר לכֹּל, שמבין הוא בעשר לשונות. לו, לבלשן, נערה אהובה, אשר עזב אותה, ותבוא אל החדר ותבך. מעולם לא היו לראובן רגשות כמו באותה שעה. בעזוב העלמה את החדר חפץ ללכת ולנחם אותה. הוא לא יעזוב נערה לעולם.
ראובן אכל אז ארוחת-הצהרים בבית האלמנה. אכלו עמו באותו זמן תלמיד רוסי בבית-מדרש-המדעים ועלמה אחת נאה עוסקת במלאכת-יד. לבבו ירחש רגשות בלתי-ברורים אליה. הוא שמע כי להֵינה היתה אשה פשוטה, את הינה ידע אז רק על-פי תרגומים מעטים בשפת עבר.
ובעיר הבירה זו היתה נערה נאה ליטאית, ולה בית-ספר לבנות. היא כבר אהבה עשר פעמים וראובן לה החָבֵר האחד-עשר.
פעם אחת נקרא לנשף ספרותי ויתאספו משכילים ונכבדים וכל קציני העיר לשמוע דרשות, הַטָּפות, קראו גם ספורים ודברי-שירה. נערה לבושה לבנים ופרחים על לבה עמדה על הבימה ותתן קולה בשיר ופניה היו מאירים לאור החשמל ותמצא חן בעיני ראובן ויחשוב בה כל היום שלמחרת.
צר לו, כי מעולם לא כתב מכתבי אהבה. הוא לא יאמר מעולם לאשה או נערה: “אני אוהב אותך”. תענוג גדול הוא לאהוב ולנַשֵּׁק את אהובתו. הוא עוד לא עשה כזה בפֹעל.
לו יש תשוקות רבות, וגעגועים סתם. אמור אומרים כי טורגניב הוא משורר גדול. שפת הארץ לא יֵדע.
וגֶטה זה הגדול שבמשוררי אשכנז, להם גם שילר ולֶסינג. שקספיר כתב חזיונות מוצגים על הבימה. הוא לא בִקר עוד תיאטרון.
כשילך לחו"ל ילמוד חכמת הפלוסופיה. בכתבי-העתים העברים כבר החלו לדבר על חכמת-הנפש…
והיהדות? תורת היהדות ברובה רק אמונה; הוא לא אמין עוד בה, אין לו חֵפץ לדרוש לעיין בה.
מדברים על “שאלת ישראל”". דור הישן יחדל והצעירים יהיו לבני דור חדש. דבר אחר לא יֵדע.
ובאחד הימים השיג רשיון לנסוע. – שלושה ימים היה רץ מבית לבית להפרד בשלום. ויפָּרד מנחמה וקרוביה, מבנות רסקין ומאחיות אֵם-חורגתו. אולגה כבר הקדימה ללכת לחו"ל ויבוא לבית הוריה. אחת מתלמידותיו נתנה לו אשכר לדרך והאשה היפה לחצה את ידו כרבע שעה…
הַשְּׁנַיִם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בחברת תלמידי בית-מדרש-המדעים מבני רוסיה ופולין, המתגוררים בפרוור הגדול של עיר הבירה, נראו תמיד שלושתן הולכות יחד. יחד הלכו לשוח, אכלו בבית-המזון בצותא חדא, בקרו את בית-המקרא יחד והלכו לאספות-עם או לוִכּוחי-ערב יחד. – ואולם הבדל רב ביניהן. הנערה האחת, היפה בכלן, היתה רכה וענוגה, לבושה תמיד שמלה דקה. נִכּר היה בה, כי היא נערה מבנות העשירים, ושהלמודים אינם לה לעיקר. – היא באה הלום רק לבלתי היות בסרוצק. חולמת היתה, חלום לבה זהב-פרוים, גן-עדנים סוסים דוהרים, רוזנים אשר תֻּכּו לרגליה. העלמה השנית גם היא, יפה היתה ופניה נעימים; היא אהבה את המחשבה ותעסוק בדברי-עיון, ומצאה בזה גם טובת-הנאה להיות נודעת בין החבורה בשם “הפלוסופית”. היא התודעה לתלמיד צעיר איש-מחשבות, ויהיו שניהם הוגים בתורת ההכרה ובמשפטי ההגיון ואת כל הדבר הקשה היו משננים יחד; ובין כה וכה החלו גם להיות אוהבים זה את זה. התלמידה השלישית היתה גדולה מרעותיה, בראיה ראשונה נראתה מכוערה, ובראיה שניה והנה כבר נמצא בה איזה דבר, ואחר-כך היא מוצאת גם חן. שערותיה הקצרות עד צוארה נתנו לתכונתה איזו עָצמה ובשפתיה העבות הפתוחות היה איזה כֹח-מושך. נודעת היתה בשמה: אַנּא לבית מלכין. לאמר: “אַנּא אנכי, בלי כל חכמות”.
מה קרב את שלשתן יחד, אם גם שונות היו אשה מרעותה? – דרכן של נשים כן הוא, להיות מתרועעות יחד. הן אינן מתרועעות כלל אשה עם רעותה, כי-אם גדֵלות זו בצד זו כאילנות, עד שיבוא הכורת ויפיל זו או זו.
אַנא היתה עלמה ישרה וטובת-לב. היא היתה מבקרת תמיד כל חולה בחבורה, רצתה לבית-המרקחת וגם לנתה אצלו בעת הצורך. היא היתה לכל תלמידה חדשה, אשר באה, לעינים, הלוותה תמיד מכספה לכֹּל ולא תבעה את שלה, אם לא החזירו לה מעצמם. היא היתה יכולה לבוא לבית חבר או חברה איזו פעמים בזה אחר זה; ולא התרעמה כלל, על כי לא באו לבקר גם אותה בביתה. לפעמים ישבה בבית רעיה או בבית מַכּר יום תמים ולא הקפידה אם התחילו ללמוד בפניה ולא שמו אליה לב. מה לה אם מדברים עמה ואם לא מדברים? ברחוב אשר שם התגוררה יחשבו עליה לא-טובות, כי שבה לרוב למעונה אחרי חצות-הלילה, – מה לה ולזה? מה יתן ומה יוסיף לה, אם מוצאת היא חן, אם מנבאים לה איזה עתיד ואם לא? גם אותם המחשבות והעיונים שבלמודים, שהם אמנם טובים ומועילים, הן את נפשה לא יקחו… הלמודים בחכמת הכלכלה, השכלת החברה ותקוניה המה בלי כל ספק טובים ועמוקים, וחייב אדם לקחת חלק בהם ולדעתם; והיא גם תשמע שיעורים בדברים האלה, תדבר על אודותם או תתוכח עליהם, אבל את נפשה לא ירוו… הוריה ברוסיה, אנשים משכילים מאנשי ליטא, שולחים לה איזה סכום כסף מדי חֹדש בחדשו עם מכתב כתוב דברי שלום וגם הם אינם ממלאים אותה ואת מחשבתה. המה הוריה והיא בתם, הדבר הזה הוא רק תולדה של מספּרים, כמו ששתי פעמים שתיים הן ארבע. מה יתן ומה יוסיף הסכום? – במה יעשיר זה את נפשה וירחיב את נפשה? טורגניב משורר גדול. דוסטויבסקי היה ענק, מיכַילובסקי הוא אחד מגדולי הדור. היא קוראת בחוברות האחרונות של המאספים הרוסים, אבל מה היא מוצאת בהן? הרבה כתוב שם, אבל הכל כמו חוץ ממנה… יכולה היא, למשל, להפיל את עצמה מן המעקה, שהיא עומדת עליו, ולהשאיר את החוברות על שלחנה באין דבר. – יכולה, היא למשל, להניח את הכרים במטה ולשכוב על השלחן, או יכולה היא לאכול ארוחת-הצהרים לפנות ערב וללכת למשכב באור הבקר, גם העולם יהיה עולם… אבל ראו! מורה-השעות, זה הכדור הקטן עם איזה גלגלים קטנים, הצפון בצלחת, הוא מושל במלוא החיים ואליו הם נשמעים כלם, כמלך כשפחה, כעבד כרוזן…
ובגדיה, אם תלביש אותם ואם תחליף אותם באחרים, – נפשה לא תשבע גם מזה ברוב. לוּ היתה יפה כרעותה, לוּ היתה היפה מכל הנערות, כי אז נקמה את נקמת חייה מכל איש הקרב אליה: היתה מציתה את האהבה בכלם והיתה סוגרת אחרי-כן את הדלת בפני כֹּל, באין הבדל… כל התלמידים אינם מוצאים חן בעיניה. פלוני התלמיד השחור, אשר רגילה היא לבקר כמעט כל יום, איש משכיל הוא ומבין הרבה מדע, ואולם בעיקר – אין איש זה וחייו נוגעים לה. אמנם יושבת היא אצלו ושמעת את אשר הוא מְסַפֵּר לה ואיך הוא מתרגש לפניה, אזניה שומעות ונפשה עזובה. היא שוחקת, מדַבּרת, מבשלת אצלו חמים, מפזזת ויורדת את המעלות בכל פעם החוצה, לקנות ממתקים, חמאה ולחם; היא עקרת-הבית בכל מקום אשר תבוא, סופקת בכף ידה לכל אחד ממכריה על כתפו, לאמר: “אחים נהיה!” אבל בלבה היא בודדה… נשמתה סגורה.
ומי יפתח את הסגור? מה הדבר אשר יוכל לפתוח את נפשה? גם השמים גם עצי-היער גם גן-חיות המפסיק לרחבו בין הפרור ובין טבור הבירה, גם הנהרות השוטפים לאט, הכל יגדיל רק את תמהונה ועוד ירחיק אותה מן החיים.
בית כי יציתו בו אש – ישָׂרף, וכן גם יער, וכן גם הקמה בשדה; וגם בבני אדם הדבר כן… לבבה יקחו אש גדולה ואור יפה ומבהיק…
הרקוד גם זה הוא חזון מלהיב. בחור יחבק בתולה ויֵצא עמה במחול. כל בני החבורה מרקדים יחד, כל אלה אשר נאספו באולם. ולא רק שעה או שתיים, כי-אם כל הלילה, וגם ביום המחרת וגם בלילה הבא, הכל ירקד וישתולל, האש תבער והמנגנים יריעו.
ולפעמים היא יושבת לבדה בחדרה ובוכיה. מאומה לא קרה לה, אך כמו תהום גדול מסביבה. מה היא עושה על פני האדמה? מדוע לא נולדה בבנות מלכים או בין הקדשות? למה לא תלבש שמלת זכר ולא תעלה על הבימה לדַבּר גבֹהָה, כמו לַסַּל, לדַבּר בקול עז בפני אלפי אנשים העומדים צפופים איש בכתף רעהו להחריד את לבם, עד שישבעו כלם להיטיב את דרכם ולחלק לחמם עם דל? לא! גם דבר זה לא יספיק לה. כבת-אלים חפצה היא להיות. בספר החומש, אשר בבית אביה, דברו על דבר האיש משה… מה זאת שאלת-היהודים, ששחים בה לפרקים? היהודים הם יהודים במקומות מושבותיהם, ולבה ריק, ריק…
* * *
והוא בא. לא מן העברים, כי אם צעיר נוצרי היה, מהרי אוּרַל. שנתיים ימים עבד בפרך, כי שם ידו עם שונים – ואחר-כן עזב את הענינים האלה וישב על חכמת הטבע ואל תורת החימיה. גדל-קומה היה ודל-בשר, שערותיו אדומות. בכתנתו של תכלת ובמכנסיו הפשוטים נדמה כאחד העובדים, רשמו היה מוזר ודבריו אך מעטים. בשבתו בין הבריות היה מביט על אצבעות ידיו וחשב: מדוע מתלהבים הם בני-אדם באותם דברים, שהם קוראים להם דעות? בספרים הם קוראים, וגם הם, המחברים, כאריות שנִתּקו שניהם… רק אלה קרובים אל החיים – היודעים לשתות, לשתות לרויה, עד כי יבער הלב והמוח וינוע השלחן והמנורה על התקרה ממעל תפזר אורה. התנין אשר בים יודע לשחות. מוחוֹ של גלילי היה בעצמו חוק טבעי, יסוד. – הידעתם את מכמני ההרים, בעת אשר תדרכו עליהם ברגל? הידעתם את הרי-הברזל, כי יחפור בם החופר?
ושנאה כבושה הרגיש לכל אלה האנשים הרכים ורוחניים. לכתוש כלם במכתשת היה יכול; לא פעם אחת אמר לגשת אל חבורת אנשים, יושבים ומתוַכּחים יחד ולירוק להם בפניהם – תאוה כזו היתה בלבו.
לא ברור מדוע נשאו לבו ללכת לעיר-הבירה ולשקוד על דלתות המדעים בלי שנתן אמון במורים? הוא עבר בקרבת העיר כאיש העובר באחת מערי חינה. – זרים היו לו האנשים, הארמונות, המגדלים, בתי-שכיות-החמדה, הפסלים והמצבות. הוא חי בלבו ובידיעותיו וחצב בהם כאשר יחצוב האיש באבן. פעם שכב יום תמים על המטה ופניו למעלה, בלי כל מחשבות, ופעם השכים בבֹּקר ויצא מן העיר, לן בכפר סמוך ושב אחרי יום או יומים הביתה. גם אחרי קבלו מכתב מאת איש הקרוב לו הניח אותו סגור ולא פתח אותו. את אמו לא הכיר, לאביו היתה אשה ותשעה בנים. יום אחד השכים והלך ממנו ולא הוסיף לראות אותו עד היום הזה.
בנעוריו היה גוזר עצים ביער. אחרי-כך היה לנגר, אחרי-כן גם למד לשון וספר, היה מזכיר בבית-הפקידות, הכה את העומד על גבו ויעזוב את משמרתו. כשלשה-עשר ירחים הלך מעיר לעיר ומפלך לפלך, ואז החל לבו לתור בעניני מדע. הטבע היא היא הערובה האחת; יתר הדברים והאמונות דרכי עקלתון הם.
מה הם העמים עם כל סבל הירושה אשר להם? גם אשכנזית היא לשון, אשר מדברים בה בני-אדם רבים. הרוסים יכבשו לעתיד את כל העולם, – והוא עיֵף לרוב. לוּ היה יכול לישון ארבעים יום, לישון בלי חלומות, לישון ולקחת את הכל בזרועותיו. תנו לוַסילי ניקוליביץ את המות, תנו לו קברת האדמה באין אדם באין חי.
* * *
בפרור עיר הבירה התגורר זה כשני ירחים, ובאחד הלילות התודע אליה. היא ישבה בבית אחת מרעותיה והתוכחה עם איזה תלמידים ותלמידות על שיטת קוֹיטסקי. ככר-לחם היה מונח על השלחן; וכל האורחים צבתו ממנו, איש איש באצבעותיו, פרוסות פרוסות וימשחון בחמאה. החדר היה מלא עשן-קטורת. תלמיד צעיר, בעל שערות ארוכות, היורדות לו על צוארו, נחשב לגדול שבחבורה וידבר גבֹהָה. לחיי התלמידות היו אדומות ועיניהן נוצצו, כאילו תראינה עתה את הפתרון. אַנּא', נשענת בקרן זוית, לא התערבה בדברים, והנה נפתחה הדלת ויבוא הלז. את שמו לא הודיע, רק לקח לו ספל וישב עליו; הוכוח לא נפסק.
אנא הקיצה לבואו. בלבה התעורר איזה דבר, שעד עתה לא ידעה אותו. החולמת היא? נפתח השער, יד נעלמה אוחזת בערפה, והיא סופקת כף אל כף ותנשך את שפתיה. נדמה לה כמו תמונות חיות נראות על הכתלים. היא חפצה לקפוץ ממקומה ולקרֹא בקול: “שמעוני, חברי!”
היא קמה ממושבה וחשבה כי יגש אליה. אבל הוא הולך בחדר לארכו ולרחבו. הוא עמד על-יד שלחן קטן העומד בקָצה ופותח ספר המונח עליו. הנה מתחת למראה על פני הקיר צעצועים לשם נוי… איה היא עתה? זכרונותיה ישאוה הלאה. בכפר מולדתה ראתה אציל רוכב על סוס אדיר ושני כלבים גדולים עוטרים אותו. שם שמעה את שירת הרועה; שור נגח התפרץ החוצה ויחריד את כל הבא לקראתו.
וַסילי עומד לפניה ושואל אותה לשם הרחוב, ששם מתגוררים התלמידים אשר מחדש באו. היא התנערה ממקומה. “הרחוב, הרחוב הזה הוא לא רחוק, לא רחוק מגן חיות; בבואך מצד שמאל תפנה ימינה!” הוא הביט בפניה ישר. איזה דבר רחף על שפתיו. איה ראה אותה בפעם הראשונה? הוא חפץ לקחתה ולעזוב עמה את החדר. השעה השתים-עשרה הגיעה, הנאספים קמו ללכת. התלמידה בעלת-החדר לִותה אותם, ונר בידה, להאיר להם ברדתם מן המעלות, ותסגור את השער אחריהם. זוגות זוגות נפזרו לדרכם. אַנּא הולכת עם האיש הזה. הוא ילַוה אותה עד לרחוב אשר היא מתגוררת שם. אין דובר דבר. האויר חם, רוח קיץ מרחף בין ערפילי הליל, הרחובות ריקים.
הם באים עד שער ביתה. ידה רועדת, בהכניסה את המפתח בחור המנעול. הדלת מוסבה על צירה. היא עומדת עוד רגע. כמעט חפצה ליפול על צוארו. היא פתחה ותבוא אל הפרוזדור והוא נכנס אחריה. השער נסגר. דומיה חשכה במבוא. “נלך לצד ימין, עלֵה הֵנה” דומיה! הרושם כמו בבית-מקלט לנזירים.
באו לחדר! היא הדליקה את המנורה בחדרה המרֻוח, סדין לבן פרוש על המטה; בעלת-הבית הדיחה היום את הרצפה ותכבד את הכתלים ותסדר את כל אשר היה צבור על השלחן. הוא ישב על כסא לנוח. – משפטם היה כמשפט שני אנשים, אשר הלכו במדבר לבדם וימצא איש את רעהו. הלב ימצא מרחב, הלב גאֹה יגאה.
הנה יום אדֹני. ביד חזקה ובזרוע נטויה יסיע את הנדחים מים ומצפון, מקדם וממערב; התנינים אשר בים יפתחו את לועם, הנשר אשר בשמים ידאה, החמור יהא נוער; אריה יצא מסבכו, כי גאה יגאו החיים מנפש עד בשר. לויתן עלה, חרדת היקום מסביב. – –
* * *
והשמש יצאה ממחרת הבֹּקר ותשפוך אורה על הגגות ועל הבתים ותחדור לחדרי בני-אדם. אַנּא הקיצה משנתה ורוח חדש נחה עליה; היא קמה ותרחץ פניה וידיה, מהרה לעשות את המטה והחלה לבשל חמים. רֵעה יושב על-יד השלחן ואוכל לחם פתים פתים. היא מחבקת אותו בכל פעם כאח מבטן. היא פתחה את התבה ותקח צעיף ארוג ותפרוש אותו על המטה. בלבה נוזלים עדנים.
מן היום הזה מתחילים אצלה החיים. היא סדרה את הספרים המעטים אשר לה ותעמידם ספר בצד ספר. נקתה את המנורה, לקחה את מנעלי אורחה ותשחירם. בכלותה לעשות את מלאכתה, ישבה על סף החדר ותסתכל בו בעיני חבה. בלבה אור! חלק מן האור הגנוז לבני-אדם. – זַמרו, התפללו בקול דיצה בהשכמת העולם. אלהים יפדה אתכם ויתן לכם שם ותפארת. זמרו, בני-אדם, והודו לה' חסדו!
העולם הוא ישר, החיים הם ישרים; קרעו מהם את המסכה הנסוכה. קחו את הצעיף מעל נפשותיכם והביטו נכונה.
הוא אמר אליה: “אנא, מאין באת?” והיא אומרת: באתי לדעת אותך, אתה נתת לי את טובי. – “גם לבי טוב ורחב”, עונה הוא. – והוא עזב אותה לשעה קצרה והביא את חפציו המעטים אליה. חייה נגולו לפניה.
היום פנה לערוב, ויהי ערב ויהי בקר יום שני, יום שלישי, רביעי. שבוע עובר ושבוע בא. שניהם יעבדו ויראו חיים יחדיו. שכורת-אהבים היא, והוא ימשול בה.
* * *
אלהי, הנשמה שנתת בי, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחתה באפי, אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני!
וַסילי בא פעם אחת מחוץ שותה שכור, ותחרד – ותקץ בו לרגע… איזה דבר נעקר מלבה ויצא. מה הוא הלב? הלב, כיון שנפתח בו חור קטן, גם יתפוצץ. היא בקשה ומצאה, שפלוני התלמיד החושב, אשר ראתה אותו לפני כמה ימים, לא נשכח ממנה במהרה… היא יהודיה, וזה גוי. שחוק התפרץ משפתיה לרגלי הרעיון הזה. ואולם מצא מצאה, כי סורו רע. – פתיות והבלי-נֹער?! היא ישבה ובכתה, בהיותה לבדה בחדרה. ועוד הפעם פרץ שחוק פרוע משפתיה. התשתגע כאחיה הבכור? אלהים שבשמים! למה זה תשחק בבני-אדם?
וּוַסילי החל לקנא בה, נצני האהבה בערו בו, ובלשונות הלהבה החלו להתערב גם ניצוצות שנאה, כעין בקשת נקמה. הוא אמר לעצמו: “וסילי! אם תגע בנערה הזאת לרעה, אקח שכין ואתקע אותו בבטנך”. ובכל-זאת התגנב בו לפרקים חשק, לקחת אותה בשערותיה ולסחוב אותה על פני הקרקע, או להרים את ידו עליה ולהכותה. היא לא עשתה לו דבר, בלבו יחמוד אותה, והוא נמשך בחזקה אל שפתיה… אבל איזה דבר אונס אותו לבזותה… מוצא הוא, כי תהום בינו ובינה, אם כי נפשו נסחבת בה; ובגלל הדבר הזה הוסיף לשנוא אותה.
הוא החל לענותה. בשרה התדלדל ויכָּחש. ולפעמים מצאה כי מעלים הוא ממנה איזה שקל – כיס אחד היה לשניהם – ואין הוא מגיד לה.
היא לא יכלה להתאפק ותוכיח גם אותו. ביום הראשון לשבוע אחרי הצהרים היה הדבר. תואנה היתה לה נגדו. והוא קפץ עליה ויַך אותה. נבהל גם הוא מזה ויוסף להכותה. אכזריותו חזקה עליו. הוא דחפה ברגלו ויאמר לרמוס אותה. “הניחה! – קראה – הרה אנכי ללדת!” פניו נעוו. – הוא הרפה ממנה וישב על המטה כנדהם… היא קמה ותתקן את בגדיה ותשם עליה את מעילה העליון, פתחה את הדלת וירדה. והוא הלך אחריה.
הרחובות שוקטים. שבתון! הם עוברים על פני הרחוב לארכו. מעל מגדלי בתי-התפלות יהמו הפעמונים… הגיעו למגרש, שמשם עוברים שוב שני רחובות לקצה, לימין ולשמאל. היא פנתה ותלך לעבר מזה, והוא פנה וילך לעבר מזה. – – –
הַשְמוּעָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
רבע שעה לפני כלות המורה של בית-מדרש-המדעים את שיעורו על-דבר תורת-הנפש, הושיט תלמיד אחד לחברו, שישב לפניו, פתקה קטנה, שבה היו כתובות בעט-עופרת מלים אלה: “עלמה פלונית תנשא לאלמוני”. והלז גלל פתקה זו ויעבור בה על עמודו, כאדם הכותב מה, אחר כך שָׂם אותה אל פיו ולעסה. ובתום השיעור, והתלמידים והתלמידות קמו מושבם וימהרו אל מבוא הפתח, נפנה מקבל-הפתקה אל רעהו ויכהו בדרך אחוה על כתפו ויאמר: “אם כן עלינו לברכה לראש שמחתה!” בפרוזדור הארוך של בית-המדרש, שכמעט קצר הוא מהכיל זרם התלמידים, נפגש שוב במכרים רבים, ולכלם נענע בראשו ויחליף עמהם דברים; ובאמור לו אחד איזו פתיות, התפרץ שחוק מפיו. תלמידה אחת רִמזה לו, שדבר לה אליו, ויט עמה הצידה; נגש עוד אחד אליהם ויחלו להפליט עקיצות על-דבר קוצר ההשגה של המורה. כיסו של האחד נפתח ושני שקלים עזבו את בית-מלונם ובאו אל אמתחת השני. “לאיזו סיעה תבוא הלילה?” – “אימתי תגמור את מלאכתך?” נשמעו שאלות קטועות מהעוברים עליהם. “גורקי הוא רק שני שלישי משורר”, נשמע מפי אחד. והנערה האמורה עומדת על-צד גורקי. וכוח ספרותי החל! מורה-השעות יצלצל ויזמין לשיעור השני. החבורה התפרדה, התלמידים רצים לכאן ולכאן; מקבל הפתקה יושב באולם חדש ושומע פרק על-דבר יסודות הצבור… המורה הזה איש מילידי רוסיה היה, והוא כבן שלושים וחמש, בעל פנים כהים, וזקן שחור מקיף את לחייו מעלה חן. התלמיד מסתכל בפנים האלה באיזו קנאה. אל תאמרו, כי אין ערך לרֹשם שאדם עושה בקלסטר פניו. המורה מרצה את דבריו במהירות; הוא עומד על הקתדרה, נשען על ידו האחת ומברר את הקשר שבין היחיד לרבים… והוא מְבַקֵּר אחריו בלבו, משפט אחר משפט, יסוד אחר יסוד. הוא מרכין ראשו לשמוע אִמרות הדורש, אף כי בעיקר יודע הוא בזה יותר. הוא מתאמץ לשמוע כל הנאמר; והרעיון, שבשעה שנלקחה ממנו אהובת-נפשו הוא יושב ושומע שיעור בקור-רוח ויורד לכל פרטי הענין, כאילו לא נפל אצלו דבר, הרים את תכונתו בעיניו; והרמה זו גם נתנה לו היכולת הנפשית להבליג על צערו. לעתים גאות האדם היא גשר על הפחת!
וכשחדלו השיעורים ובא הערב, ישב אותו תלמיד בבית-מרזח לנזירים מן היין ויאכל את ארוחת-הערב: תפוחי-אדמה בחמאה ומעט גבינה. בבית הזה, בקירותיו הלבנים בלי כחל ובתקרתו הפשוטה, היה מן הֵד מיוחד. האנשים הבאים שם לסעוד לא ירימו קולם, יושבים איש איש בפנה ולועסים מאכלם בלחש; איך אפשר לאלה להתקוטט עם אחרים? או לחפוץ מה בחיים? והתלמיד הלז, שבמסיבת רעים ורֵעות לא היה נזיר כלל, אהב לבוא שמה לפרקים, כאיש שמתחפש, וימצא מרגוע לרוחו, להיות שעה חדא אינו-הוא… הוא אוכל לאט ומשרטט איזה דברים בפנקס קטן אשר מונח לפניו. חמישה אנשים, שישבו מעבר השני על שלחן אחד לאכול, קמו ממושבם והתחילו לזמר מזמור-יראי, כעין ברכת-המזון, והפעם הוא מניח עט-העופרת מידו ושומע להם. למי יזמרו וישירו האנשים האלה?
המשרתת, חציה עירונית וחציה כפרית, עוברת בין האורחים, והוא קורא אותה, לשלם לה. הוא שם את מעילו עליו והולך מזה. שמי הליל טהורים, כי לא יֵדעו מה. ובעוד שעה נמצאהו יושב במרתף-יין, אשר בקצה רחוב-הברית, והוא עשוּי כוכים כוכים למסיבות קטנות, והעששית הדולקת, התלויה בכפה ממעל, מפיקה לכל אחד אור-חרישי. כוס יין אדום עומדת לפניו; והוא נשען על מסבת העץ הבנויה בקיר ומקטר בלי הרף עלי-עשן. ענני הקטרת ממלאים את פִּנתו, והמה מתגוללים גל אחרי גל. קצה העלים, הלחים מרוק פיו, הוא שם בכוס, העולה על גדותיה, והיין עובר ויורד על השלחן.
* * *
לפני שנתים ימים נפגש עמה ותִּישב את לבבו ביפיה המיוחד ובתום פניה.
אז היתה לו קִרבה אל נערה תלמידה אחרת. את בת בעלת-הבית שגר אצלה בחדר שכוּר, גם-כן התנה אהבים; אל בית אשה עשירה ונאה מעט היה בא מזמן לזמן לארוחת-הערב, והיה יושב שם עד חצות. – וכשם שלא היתה קנאה בין שלש אלה, שלא ידעו זו מזו כלל, כן גם לא ידעה נפשו קרע ברגשותיו. הוא עזב יום יום את האחת והתקרב לַשניה, כאשר המיר ספר בספר. הוא מצא בכל אחת דבר שונה. עם הנערה בת-הספר היה מדַבּר גם בעניני-חכמה; את האשה הכבירה ממנו לימים שח בעניני חיים ומהות האדם; ובסביבת בת בעלת-הבית בלה זמנו בחפץ בעת קשתה עליו המחשבה. – איך היה יכול לחשוב לו זאת לחטא?
אך בפני אלישבע – כך היה שם העלמה אשר ידובר עליה – החל לחשוב כזאת; הוא רק ניסה להתקרב אליה, ופתילי יחסיו הקודמים נִתּקו מקרבו… הוא לא ידע עוד, אם ימצא מסילות לבבה – וכבר החל לסגור את הדלת בפני לבבות אחרים.
את בית-דירתו עזב פתאום ויחליפו באחר, ובדבר הזה כרת את היחס אשר בינו ובין בת בעלת-הבית, לבלי ראותה עוד. היא ישבה והביטה בחלון, בעת שצרר את חפציו ובא נושא-הסבל לשאתם חוצה. ובאמרו לה: “היי שלום” והושיט לה את ידו, לא השיבה לו דבר ולא פנתה אליו… ככה לקחה ממנו נקם, על-כל-פנים לשעה! לא כך היתה הפרדה מהנערה התלמידה. הוא החל להתרחק מאתה; והיא באה אליו אל חדרו החדש ותשאל אותו, למה זה נקעה נפשו ממנה? הוא לא ענה לה דברים ברורים בפניה. אבל כתב לה ממחרת היום מכתב בבי-דואר העירוני. קִראו לו גט, קִראו לו גירושין, קִראו לו ספר-כריתות. והיא קראה בו מעט, הניחתו על שלחנה ותשב דומם. – אחר-כך קמה ותגזור את המכתב לגזרים. נתברר לה באותה שעה, שאין אמון בגברים, רק אמרים ירדפו ואת הרגש הטהור לא יֵדעו… היא הלכה את דרכה ישר ורוחה נשאה לגדולות, והוא בא ותאמין בו. עתה תדע את האנשים, ארחם ורבעם. מה קלים הם בדעתם מה פחותי ערך הם! היא תמצא בלמודיה נוחם. היא תעסוק בהטבת החברה ולא תלך אחורנית. כה עמד לה ההגיון רגע לעֵזר ותשם רסן לצערה…
ואל האשה העשירה, שבקומתה ובחלקת רוחה שלטה בו שלטת, חדל לבוא בלי בירורים. וכי קראה לו, ידע להצטדק ולהשתמט, ובקראה אותו שנית, שוב לא הצטדק. הוא עבר על קרבת-בית זו כלאחר יד; ולא שם אל לבו, כי מענה הוא נפש הטובה לו. מה לו ולה? לוּ נפגש עמה ודִבּר אתה פנים אל פנים, כי אז היה לו העוז לומר לה מפורש, שאינו חייב לה מאומה.
כה התקרב אל אלישבע.
* * *
אלישבע היתה מן העלמות היפות, שרב קסם בפניהן ובמהלכן. מטרת בואה להשתלם בלמודים ולדעת תהלוכות החברה. היא לא בִקרה את בית-מדרש-המדעים ותקשב לקח בשפות ובטבע מפי מורים פרטיים. היא גרה אצל משפחה קרובה. לא בנקל עלתה הפגישה עמה כעם יתר בנות גילה.
בבית-זמרה היה הדבר. היה הפסק בין פרק לפרק, ובטיול המבקרים באכסדרה הארוכה עם קירותיה האדומים ראה נערה אחת פלאית רבת-חן מטיילת על-יד נערה גדולה הימנה; והיה לו הדמיון, כאילו שירה נעלה קבלה דמות-אדם ובאה לשעה בגבול האדם.
לקול צלצול הפעמון נאספו המבקרים לפנים האולם. הוא ישב על מקומו. תלמיד של בית-ספר אחד על-יד ימינו; ומאחוריו יושב איש זקן, רוקק בכל פעם במטפחתו, ולפניו יושבות שתי נשים, אחת כובע שחור על ראשה ואחת כובע לבן. התזמורת החלה לנגן; מנגינה עמוקה השתפכה. ולו נדמה, כי גם הוא יָשיר עמה; והוא עד עכשיו אדם מוחשי היה ומתרועת-נפש לא ידע.
מה מאושר היה, כאשר נזדמן לו לאחר ירח ימים, ובינתים כבר נתן שני הגטין המתוארים, לראות את העלמה הזאת שנית. ואז גם זכה לזה, להתודע אליה. הוא, בן עשרים וחמש כמעט, התבייש להסתכל בפניה, ורוחו כנער, בגשתו אל נערה יחידה בלבו. לאט לאט צלח לו להתקרב אליה במה, מבלי דעת את אשר לה. הוא, המבין באשה, לא ירד לתוך לבבה. בשעה שישב בחדרו והיה חושב בה וברוחה נתח כל מלה ומלה שאמרה ונסה לבוא אל תוכה. בכל תו ותו ממנה ראה אור ובכל מבט בִּקש למצֹא סוד נפש. מה נעים זיו-איקונין שלה! כמה קסם מונח בידיה הטהורות, ליפין אין אומר. עקת-לב היתה לדעת מיֹפי כזה ושלו לנגוע בה. – ואם שח עמה, לא היה לו בטחון ברוחו; ואם אמרה לו דבר, היה מתירא להשיבה, פן יפתח שער לבבו… לוּ היה משורר, כי אז ברא דבר חי ומרעיש; כנפים באו לרוחו, בהן ידאה. – יום אחד נשאר עד אחרי הצהרים במטה, וסער גדול בו. הוא לא היה מוכשר לעבודה ולרֵעות. פשוט, הוא אוהב! הוא אוהב את אלישבע בכל לבבו ובכל מהותו. זה התברר לו ברוב בירורים; וממנה עוד לא הוציא גם בירור אחד בדבר יחסה הנפשי אליו, לשבט אם לחסד.
אמנם לפעמים הוא חושב, שגם הוא נכנס ללבה ושמבינה היא לרוחו; אולם אינו יודע את הדבר נכונה… יום אחד הצהילה לו פנים, ולאשרו אין קץ, אבל הנה ביום המחרת הוא נפגש עמה ופניה אין אתה עוד. את כל חללי חייו היה נותן, לוּ היה יכול לחדור ללבה. מה יש בעולם בלעדיה? ואיזה מקור אחר יש בחיים מלבדה? עומק החים, חבוק זרועות עולם, טפוס ועליה למרומי המחשבה – הכל, הכל שואב ממלכת אשה ושותה ממנה.
עדן-אלוהים היה הדבר, לוּ אמרה “אחריך אלך” לוּ ישבו שניהם יחדיו בחדר בבוא השמש, וסמכה ראשה עליו.
הכל יחדל – ואורה ישאר. נבל הוא, על אשר לא ידע עד עתה ממנה. הוא תעה בדרכיו עד היום ובסביבה רק צדקות ידע. הוא כנער אוהב בכל תום אהבה ראשונה.
* * *
ואותו יום נצב לפניו חי. אחר אשר הפציר בה, נאותה לו לעלות עמו פעם על ההר הסמוך, והגבילה לו מועד לפגישה עמו. לבבו שמח בקרבו, לשמוע הסכמתה לבוא, ויצהל מאוד כל היום ההוא, וכל רעיון אחר לא קנן בו עוד.
יום יפה היה בשלהי דקיץ. איזו מנוחה היתה פרושה על העיר. והוא עומד על משמרתו ומחכה לה ובידו שושנה, להגיש לה לניחוח. והיא אחרה לבוא. עבר רבע שעה אחר המועד המוגבל, חצי שעה, עברה שעה שלמה, והוא הולך ושב, מסתכל לכל עבר ופניה לא יראה, הלא הוא אינו טועה. היא הבטיחה לו, כי בוא תבוא היום. ומדוע לא תבוא? מי זה יעצור בעדה? – ואולי באה מניעה אשר לא פללה מראש. – עוד תבוא, לא תכלים אותו. נפשו נתונה כמו בצבת. כמשתגע הוא הולך ושב, ואינו יכול למוש מהמקום ההוא. הוא יחכה עוד. כל היום יחכה. רגליו כושלות. רד היום, הוא חכה לשוא. הוא יוכיחה על פניה. הוא בא אל מעונו סר וזעף… וכשהאפיל היום, לא הדליק נר וישב מוטה על ידו…
אחרי ימים שלשה נפגשה עמו ותשיח עמו מעט, כי טרודה היתה לדרכה. היא גם הצטדקה כי לא יכלה לבוא אז; והוא האמין לה, וכשהלכה ממנו עמד והביט בצלה… עוד לפני רגעים הסתכל בזיוה, והנה חלפה והלכה. לוּ ידעה מלבו ומצערו, עוני אהבה! חידה לו הנפש הזאת והפתרון רחוק מנו.
* * *
ואלישבע, בשנתים האלה התעוררו בקרבה דברים אשר לא ידעה ורגשות מוזרים תכפוה. – מעט גם שערה מהמית הדברים אשר בנפשו; אבל קשה היה לה דרכו עמה. היא מצאה בו השכל ודעת; אבל לא הבינה, מה מני זה יפול בחלקה. הוא ידַבּר מממלכות העולם והחיים וממקדשים למחשבה; אבל מה הוא נותן לה? הוא מתראה כגבור, ומהלכו עמה כגבר אין-אונים. מה המה הגברים? – היא קוראת בספרות-היפה לאמר: הללו משוררים והללו חוטאים; והיא גם לא תדע להִשמר… לוּ מצאה רַעיה נאמנה לשפוך לפניה רוחה. יש לה מהלכים על-ידי קרוביה בבתים חשובים בעיר, ובלבה היא בודדה, גם כאשר תדבר עמו. ולבבו הלא ירחש לה דברי אהבה, אולי הוא אוהב אותה. היא אינה יכולה לאהוב אותו, לא תוכל.
ועם כל זה היו ימים ושעות שכמעט יכלה כמו זה. לוּ התהלך עמה בדרך ישרה, לוּ הביט בעיניה. היא תשוב לעיר מולדתה ולא תודיעהו. ואם יכתוב לה לשם, מה תענהו? לבבה מלא, ולו לא תגיד מזה…
והנה בא דבר אשר החליף פני המחזה. דבר קצר הוא וארוך, כימי חיי מחלפת-האהבה לבני-אדם! היא נסעה לבית-אביה ותרא שם צעיר אחד, לומד חכמת-הטבע, והוא כבן עשרים ושלש ונצר ממשפחה אמידה, וימצא חן בעיניה. אחרי אשר דבקה נפש הצעיר בה מצאה מסילה גם ללבה ותארש לו. נער נפגש עם נערה ויחדיו נדבקו!
* * *
התלמיד דנן לא יכול לשבת במרתף היין על מקומו מסער המחשבה, הניח על השלחן דמי משקהו ויצא החוצה. אשמורה שניה היתה. העיר ישנה ומעולפת בצלליה, והוא סובב והולך באין מטרה. אין לו כֹח לעצור את צערו בו ואין לו תקומה!
הוא בא אל הגבעה הנשאה, בה נטועים אילנות ושבילי טיול ביניהם, ויעל לשם וישב על הספסל, אשר שם ישב הצייר הנודע שטופר-בֶּרְן, בשימו קץ לחייו. והוא הרגיש, שגם לו אין מפלט, כי לא יכול לראות את פני העולם, אחרי אשר נגזלה ממנו מנת-חלקו והיא לא היתה לו! החזון, כי נארשה אלישבע ונתנה נפשה וגֵוה לאיש אחר, הכה לבו לרסיסים…
הוא ממשמש בצלחתו, והנה קנה-הרובה הקטן, אשר ישאהו לרוב אתו, ויקחהו משם וישימהו על מצחו. רעם פוצץ מוחו של אדם וימצאוהו מת בבֹּקר. והשמש עלה, עלה ומאיר לטובים ולרעים. – – –
הַזָר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בבית-מקרא עברי באחת מערי אשכנז הגדולות, שעברים בה לא רבים וקוראים עברים כמעט ולא כלום, והוא פתוח שעות שתים בערב, בשביל המפקח והשוער, המנורות והשלחנות, כי מעטים מאוד האנשים הבאים בו, בִּקר יום יום, יותר משנה תמימה, איש זר כבן שלושים, גבה-קומה, בעל פנים כֵּהים ומפיקים מחשבה; והוא לבוש תמיד בגד ארוך שחור, שלא יחליפהו בכל עתות השנה. לא עצרהו הגשם וכל רוח קר בחוץ, לא אֵחר לבוא ולא הקדים לצאת. בעת פתיחת שערי בית-המקרא, נכנס ראשון, ישב שם כל היותו פתוח וקם לצאת, בכלות השעה העשירית והֵד עשרה צלצלי-שמע חדל. לילה לילה היה בא שמה, ישב על מקומו, על-יד החלון בפִנה ולא החליפו באחר. הוא היה עובר על שורת העתונים התלוים על הקיר לפי גדלם ולשונם, בראשון החל ובאחרון כלה, וקרא הכל במתינות ולא בחפזון; הוא לא לקח לו שני עתונים בבת-אחת, לא פסח על אף אחד; ובישבו לקרֹא, לא ישב מוטה, לא העלה רגלו אחת על השנית ולא הרים את העתון ממעל לעיניו, כי אם אחזו משופע השלחן וגם לא נשען על ידו. בכל עת שבתו בבית-המקרא לא הוציא הגה מפיו; לא קם ממושבו לצעוד אל העֵבר השני, אשר שם עומדים בתבת-הספרים המלונים והספרים הכוללים, לעיין בהם כדרך הקוראים; וגם לא דרש כל הימים מאת המפקח ספר למקרא או עתון מוקדם. בבוא איש או נערה פעם לבית-המקרא, לא הרים את עיניו להביט אליהם. לא לקח אליו רשימות-ספרים, שהושמו על השלחן למראית עין, או הודעות, כרוזים, הזמנות לדרשות, ולא נגע בהם. פעם קרה, שקדמהו קורא אחר וישב במקומו, ואז כמו תמורה היתה בו ויהי קם ויושב, קם ויושב; וראו בו, כי הפריעהו זה הדבר מאד. עיניו היו נעוצות ביושב כמתחננות, מרגע לרגע החליף את העתון שבידו באחר; ובלכת הקורא החדש מבית-המקרא ופִנה לו המקום, מהר לשבת שם ופניו שבו אליו.
מי היה האיש הזה? מה מעשהו בעיר הזאת? מאין בא ומה טיבו? בית-שבת-תחכמוני למדעים לא היה בעיר, כי יאָמר שהוא אחד מן השוקדים על דלתותיו. גם לא נודע למפקח באיזה רחוב גר זה ובאיזה פרור. ביַמָּהּ של העיר הגדולה היה נבלע המבקר המוזר ההוא, בכלות שעות הקריאה, והיה מתגלה בהחֵלן; מה נעשה עמו בעשרים ושתיים שעות שבינתים, בין סגירה לפתיחה, לא נודע.
פעם נסה מפקח לאַחֵר שעת הפתיחה, בחשבו כי ישוב הזר על עקביו, וימצאהו עומד לפני הדלת, מבלי לזוּז משם. פעם אחרת נִסּה לקחת דגלי העתונים את הגליונות בני-יומם ובני השבוע ולשום תחתיהם את אלה, שכבר עבר עליהם זמנם; והמבקר הלז לא פנה ולא שאל אותו לסִבּת הדבר; הוא ישב וקרא בהם, בעתונים הישנים, ועבר עליהם, כאילו הם חדשים מקרוב באו. לא פעם ולא שתים עלתה מחשבה על לבו של המפקח, ללַוּות את הקורא הזה מרחוק, בלכתם מבית-המקרא, למען ירא את המקום אשר שמה הוא הולך. היתה עת, שגם חשב על הזר, כי אין רוחו שלם אתו, ויחל לצרף לו סימנים לזה; אבל מצא כי לא כן עמו: מבט אחד על המבקר ועל היחש שהיה פרוש עליו פזר את הרהוריו אלה. הזר עשה רושם כאיש שנושא סוד בחֻבּו או כמי שקרהו אסון. אבל מה זה אותו הדבר? מה קרהו? חידה היא.
וראו זה, בימי שבתות וביומי-דפגרא ליהודים,שאז באו לבית-המקרא מִספר אנשים לקרות – כי קרוב היה בית-התפלה לבית-המקרא, וצעירי בני-ישראל, שלהם או לאבותיהם איזה חוג רוחני עברי, באים אחרי “שמיעת הדרשה” לבית-המקרא –בימים האלה הזר המבקר בין אלה לא נמנה וחשך רגלו מבוא… זמן-מה חשב המפקח, אולי מקרה הוא, ולא שם לבו לזה; אבל אחר-כך, כאשר החלה ביאת המבקר להעסיק אותו ברוב, ובראותו כי שבת שבת אינו רואה את פניו בין הבאים ובימות-החול יבוא בתמידות לא יפסק אף יום אחד, אז אמר לעצמו: הזר הזה אינו אוהב לשבת במסבת אנשים קרואים; או יכול היות – וזה היה נהיר לו ביותר – שההד הדתי השורר בבית-המקרא בימים כאלה לא לחֵפץ הוא למבקר. המפקח לא היה מסופק כלל, שרגלי האיש הזה אינן צועדות על מפתן בית-תפלה ושגם ב“ימים נוראים” ישָׁאר במעונו ולא יֵצא להתפלל עם אחיו. – הוא חשבו בלבו לכופר ולאדם שאינו מאמין באלהים. לו היה הדבר ברור כל-כך, עד כי תּמֹה תמה שעד עתה לא ידע זאת. אבל על אחת התפלא, מה לאיש בעל דעות חפשיות ולחדשות בעניני היהדות? ומה ימריץ את לבבו לדעת את המעשים בכל יום בעולם היהודים, אם אין לבו שָׁלֵם עם עַם היהודים?
שני ירחים רצופים חשב במפקח את המבקר הזה למסית ומדיח ולאיש שדבר לו עם איזו חברה נסתרה… הוא גם חשב בזה לאסור עליו לבוא לבית-המקרא, כי למה יתן יד לפושע? ופעמים קרה, שהתחיל מתירא לשבת עמו לבדו. – לו היה הרגש, כי בעת הדממה השוררת והשתיקה המוחשית, אשר מלאה את בית-המקרא, יקפוץ הזר ממקומו ויחל לצעוק בקול משונה. ואז גם גמר בדעתו, כי בבואו יגש אליו וידרוש ממנו במפגיע, שיאמר לו מה שמו ומה שיחו, אבל נוכח, כי אין לו כל צדקה לזה. המפקח הזה, אדם שמלא משרתו בשויון-רוח זה שנים רבות, ולא נשתנה אצלו מאומה, ויהי הכל אחד בלבבו ובמעשיו, סבל בנפשו מזה המאורע ורוחו השוקט לא מצא מנוח. – – –
* *
היה יום מעונן. בחדר אחד, נשכר מבעלת-בית עם כליו לעוברי-אורח יחידים, אחר איש גר אשר ידור שם זה כמה לקום ממטתו. החמין, שנתנו לו בבקר, עמדו על השלחן סמוך למִטה, מבלי שנגע בהם; וכלב הבית שהתרועע אם הגר, כלב אמיץ ויפה מגזע ארץ שוטלנד, התכוֵץ היום וישכב. עד הצהרים לא הורמו וילוני החלונות בחדר. והשוכב מתהפך על צדו ומבקש בכל פעם מקום חדש בכר, לנוח בו. מה היה לו היום? הוא מנסה לתפוס איזה רעיון; אבל רק קרעי-מחשבה באים במוחו מבלי קשר. היום הוא יום שלישי בשבוע. מה יעשה איפה? לו הרגש, כאילו יפגר עתה הכל בלכתו.
יושב האיש במטתו שומם ומביט לארבע זויות החדר. הוא מציג את רגלו על המרבד ונוגע בעור החלק של הכלב. הוא מחפש את כתנתו. “איה הם המנעלים” שהציגם אתמול על הסף? הוא מתבייש לרחוץ עתה את בשרו בקערה. רגשות דוקרים אותו כשִׁני החי. הוא כבר לבוש למחצה ויושב על חודה של המִטה. מדוע לא יפתח את החלון ולא ישאף רוח? פסוק אחד של איזה חוזה החל לנסר במוחו; נדמה לו, כאילו הוא שומע מרחוק קול יללה…
בעצלתים התלבש ועזב את חדרו, לא סגר הדלת אחריו, ובבואו החוצה, היו לו הרחובות היום כמו חדשים. – הוא הולך בלי מטרה ונוטה הצדה מפני כל הנפגש עמו. מה רב הוא מין האדם!
הוא עומד לפני חלון בית-ממכר-ספרים ומביט בשערי הספרים החדשים. הנה שלשה בתים מזה פתוח-עץ של השער וראש דוב בו. את הראש הזה ראה אתמול ושלשום בעברו שם; האם יש שיטה בדבר? קרון של מסלת-הברזל העירונית ממהר לעבור, והוא אומר לקפוץ על מעלותיו ולנסוע בו. הרעיון, שבעשר פרוטות ישא זה הקרון את האדם בזמן קצר עד קצה העיר השני, החל לשעשעהו.
הוא הלך הלאה ובא אל מגרש, שממנו נפתחים שלשה רחובות. הוא יושב על ספסל משופע לנוח, ומסתכל במוט ברזל שעלתה בו חלודה. הוא מרים עיניו לבית-חומה גבוה ומונה בו את החלונות. הוא קם והולך. נערה תלמידה וכנור בנרתיקו תחת אצילי ידיה; והוא תמה, על כי אין איש דולק אחריה, להוציא זה מידה.
הגיעה השעה השנית. הוא יושב בבית-מרזח אל שלחן קטן ואוכל ארוחת-צהרים בלי חפץ. מגישים לו מרק ובשר וכוס שכר. והוא פותח כיסו ומשלם דמי האכילה מיד. כך הוא עושה יום יום. בשעה זו באים עוד אורחים לאכול ולשתות, ואין איש יודע מה לו.
מה יאמרו המסובים, לוּ יודע להם, כי חלה פתאום במחלת הרוח, או לוּ יקום ויירק בפני אורח לא רצוי לו היושב למולו? מה היה, לוּ חתכו את ראשו, והוא עוד חי והולך? מכונת האדם הנקראה גוף היא כמכונת-הטבע, היינו הך; ועם כל זה לא היינו הך… מי שם חַיץ בין האדם ובין החי? איך אפשר לחיות בעולם הגשמי? איך אין מתביישים בני-האדם, להיות מדברים עם חבריהם? מה זה ענין הדבור והתגלות-הלב?
הוא שב למעונו, החליף בגדיו, וישכב על המרבד, חציו חולם חציו מתנמנם. חדרו של אדם הוא בית-מועד ביום. בשעמום יבקש לו מנוח.
היום רד. בקושי התרומם ממשכבו וירחץ את ידיו ופניו. הוא לא ילך היום לבית-המקרא! הוא עומד על-יד החלון ומסתכל לפאתי קדים וכבדות בלבו. מה אבד להם לבני-אדם בחייהם? תהום, הכל כמו תהום, וגשר, גשר אין.
* *
בא מועד לפתיחת בית-המקרא. עוד לא העלה נר בחדר וממלכת הליל החלה. מבלי חשוב הרבה, עזב האיש את מעונו והלך במסִלה, שהוא הולך בה זה שנה בעת הזאת. לאט לאט הוא צועד. רכבים נוסעים לבית-הנתיבות יעצרוהו בדרכו. המה עברו והוא הולך הלאה. הוא כבר בא אל הרחוב, מטרת חפצו, בה בירת קהלת-היהודים, ששם בעליה בית-המקרא, והשער הגדול של ברזל, המוביל אליו, נכר למרחוק; הוא עבר עליו, מהלך איזה כמה בתים, ויחזור. ובעלותו על המעלות, טעה עוד ויעל עליה אחת יתרה. מה לו? –
הוא ירד מטה, פתח את דלת בית-המקרא, וישב על מקומו, כמעשהו יום יום. לקח עתון לקרֹא בו, ולפתע ראה, כי הוא לבש את בגדו הקצר ולא את הארוך, כדרכו. היתה לו התגלות זו כאילו נשכו נחש. הרגיש כי סר כחו.
גם רגע לא יכול לשבת על מקומו. הוא קם ממושבו. הוא עמד על-יד ארון הספרים. והדבר, שעשרות עשרות ספרים עומדים בשורה שבידו לקרֹא כל אחד מהם, לא יתנהו להוציא גם אחד. הוא שָׁב וישַב בפנתו. אין לו מנוחה עוד, איזה דבר החל להעסיקו, והוא חשב בו וחפר בו, חטט, חטט. והנה עלה בלבו רעיון, לקום עוד הפעם ממושבו ולשאול את המפקח בדבר ספר. הוא אמר לעצמו: לא תעשה את הדבר הזה. הוא ידע והרגיש, כי רק תואנה היא זאת מצדו, אבל הרצון הזה התעצם במוחו ועוררו לקום, נלחם עמו והכריעו.
לתמהון המפקח, שלא פלל דבר כזה, ראה את הזר קרב אליו. אי-מנוחה תפשתו, אבל הנה האיש כבר עומד לפניו. קם ויאמר אליו: מה חפץ אדוני? שאלהו הזר לאמר: הגם יתנו כאן ספרים, לקחתם הביתה? ענה לו המפקח כי כן הדבר. בקש מאתו הזר את הספר “קורות ישראל ואמונתו”. ענהו המפקח, כי אינו להם, וגם לא ידע ממנו. – והספר “דעת אלהים והארץ?” – “גם זה אינו לנו; לנו ספרים עברים מעט, גרץ יש לנו”. “גרץ”, גמגם הזר ואחר-כך שתק. המשא-ומתן בדבר הספרים כלה; אבל בעמדו קרוב אצל איש, לא יכול להתאפק ואמר לו עוד דבר אחד, שלא מן הענין, ושאלהו: איזה יום בחודש זה היום? המפקח חטף אותו דבור הימנו, כאשר יחטוף הרעב חתיכת-לחם. והזר התחרט תיכף על הדבור; אך כיון שאמר זה, אמר עוד דבר אחד, ואחריו עוד דבר שלישי וגם רביעי. הוא מרגיש עקיצה בנפשו, על כי הוא עושה זאת, הוא מניע רגלו לשוב אל מקומו – ללא הועיל.
והוא עומד לפני המפקח, לא שב על עקביו, כמו אסור הוא אל המקום הזה. הוא יחוש למקוטעים ויוציא דבור דבור בערבוביה; הוא רוצה בכל דבור למחות את רושם הקודם לו, ויסתבך בזה עם אחרים, שעוד קשים לו מן הראשונים. הוא כנאשם, בעמדו לפני בוחן-בדין, והתעקש שלא לגלות את האמת; וכשנפל הימנו דבר על-כרחו, אז מוסיף הוא לסַפֵּר דברים אחרים, לבנות בזה מצודה מול חוקרו ודורשו. הזר חושב בפנימיותו: “הן יצאת מגדרך לגלות מעצמך לאיש, ואם תפסיק פתאום, אז יעשה לו זה מסקנות זרות על-אודותיך; ובכן עליך להשכיל ולומר לו עוד דבר אחד, אשר יכסה שוב בצעיף עליך”. ובאמרו אותו דבר, מצא כי תחת להיטיב הֵרע, ויוסף לדבר, כי לא יכול אחרת. המפקח עמד על כסאו לשמוע היטב דברי המְדַבֵּר, ויבלע כל דבריו, הוא מְדַבֵּר ולבו יַן עליו על זה, ומתחרט הוא על כל דבור ודבור. כל חללי דעלמא היה נותן, לוּ היה עוד עומד בשתיקתו לפנים. ולוּ לא התבייש, כי אז התנפל לפני המפקח והשביעהו לאמר, כי ישכח את כל אשר דִבּר אליו. וככל אשר הוא חפץ לכבוש עצמו, כן מוסיף הוא לגלות עצמו ולהוציא רוחו. המפקח לא האמין למראה עיניו, כי אמנם עומד לפניו האיש הזה ומְדַבֵּר. – –
* *
הגיעה שעת סגירת בית-המקרא. השוער בא לכבות את המנורה, המפקח לבש את מעילו העליון ויקח את חסות-הגשם בידו ללכת הביתה, והזר מלַוהו ומדבר עמו על המעלות. שניהם באו אל הרחוב. על המפקח להשמאיל ועל הזר להימין; והוא הולך את המפקח הלאה ומדבר עמו. הוא מדבר ומשיח משִׁבתו בעיר הזאת, מבדידותו, מֵעֲבָרו, מצערו והגיגו. החור אשר נקב במצודת לבבו התגדל, והדברים כמו מתפרצים ממנו. – הוא מדַבּר על עקת חייו, על עמלו ויאושו בדבר היהודים. כל מילה אשר הוא מוציא מפיו, היא כשרטת בנפשו. אבל איזו יד נעלמה דוחה אותו לדַבּר ולדַבּר…
רוח קר נושב ברחובות, המוארים על-ידי העששיות. זרים היו לו החוצות האלה, שהלך בם המפקח; ולו הרגש, כאילו עבר בשעה האחרונה עשר שנים. הוא מדבר ומשיח ולבבו נרגש. הוא רואה בפני האיש, כי כבר שבע לשמוע דבריו, והוא מוסיף לדַבּר. המפקח הוציא בלאט את מורה-השעות מצלחתו ומביט בו, אם גם בעל נמוס היה; והזר עצם עניו מראות, לא יכול אחרת.
וילך וישיח מבלי חדול. לסוף עמדו לפני פתח בית המפקח. זה מסתכל בחלונותיו המאירים, כי תחכה לו אשתו, והזר עומד ומדבר. הוא מתחיל זה עתה שיחה שלמה והרצאת-דברים על צערו הגדול. הוא כמתחנן לפניו, כי יעמוד אתו בחוץ, וכי יקשיב עוד לדבר הזה. את כל היקר לו היה נותן לו להמפקח, לו הלך אתו עתה לבית-משתה חמין והסב עמו על שלחן אחד, והוא היה יושב ומסַפּר לו על נגעי לבבו כל הלילה. נפשו צעקה לודוי, להתגלות-הלב. יהיה השומע מי שיהיה, ובלבד כי מצא לו אֹזן. לוּ עבר עתה איזה מַכּר רחוק הימנו, אז תפש בבגדיו לאמר: “לך עמי ואספר לך מחיי, ושמֹע תשמע תוגת בן-אדם, באין-עם ובאין אלהים!” אבל המפקח לא יחוס עליו ומביט בכל פעם לעלית ביתו. הוא כבר אמר לזר בפירוש, שרעיתו תדאג לו, כי הן עברה כבר השעה האחת-עשרה ולא יוכל עוד לאַחֵר. האיש הזה, שהשתוקק אחרי דבריו של המבקר, שימים ולילות חבל תחבולות, איך להוציא ממנו דבר ואיך לפתוח את פתחי-פיו, הסיר עתה את אזנו ממי שכרע לפניו. והזר לא ירף ממנו ולא יתנהו לכת. הוא הרגיש כי אחר שיעזבהו עתה יכשל ויפול. כתינוק המחזיק בסינר אמו, כי ירא מפחד לילה, כן אחז בכנפי בגדיו של המפקח ואמר: “עוד רגע אחד עמוד נא איתי, אתה לא תדע, מדוע דחיתי הכל. לא תדע”, צערו העז טלטלו בכל גֵוו. אבל המפקח נשמט ממנו בחזקה, מהר לפתוח את השער במפתח אשר בידו, ובפרידת-שלום חטופה נפרד מהדובר. השער סבב על צירו ללא רחם…
* *
נדהם נשאר הזר עומד לפני הבית הזה בעצם הליל, מוכה בפניו ובכל גופו. עולמו חשך בעדו. לו היה הרגש, כאילו גֹרש עתה לארץ רחוקה ואין איש עמו… כבית קברות היה כל המגרש מסביב לו. אנה יפנה עתה, אנה יפנה? צעק מנהמת לבו. הנה מה יעשה, כשאפס לו המאור שבחייו? מה יעשה? הוא אבד הכל בבת-אחת. הוא עתה כאיש מתגולל מראש ההר לתחתיתו ואין מעצור. הוא נכלם עד שאול נפשו…
וכאב עצום הרגיש בראשו ובחזהו, רגליו כבדות מנוע. הוא מנסה ללכת מכאן. אבל אנה ילך? איה הוא עתה? הגידו לו, איה הוא? ומה מעשהו עלי אדמות? והאם לא מִשגה הוא, קרא בקול, האם לא הכל שגיאה אריכתא? הכל?
הוא כועס ומלא-חֵמה על אשר הכניע עצמו כל-כך. הוא כמו נפל מלוא קומתו ארצה. הוא כועס על כל העולם ועל מין האדם יחד. חטאת-מרי הם החיים. נפילה אחר נפילה. אין רחם בעולם ואין מפלט. צערו גדול מנשוא!
הוא עומד לרגעים ומאסף את מחשבותיו הסוערות. חפץ הוא למצֹא את הנקודה אשר אבד. הוא נענע את ידיו. פתאום באה בו כמו התעוררות מה. לוּ היה נושא מקל בידו, היה מכה בו בחזקה נגד כלונס המנורה. היה מכה כל עובר ושב. לו יכול להפריע עתה את מנוחת שוכבי-ליל, אלה הסרוחים על מטותיהם, ובא אחד ממגיני-הסדר והוליך אותו למשמר או לבית החולים. אחרי צודדת-נפשות העוברת לפניו ילך. הוא יתמכר לטומאת האדם, עד יהיה כנצר נתעב. קול מצהלות רכבי מכבי-אש נשמע; וכי תעבור מרכבה עליו ורוצצה את ראשו. מה יתנו ומה יוסיפו לו חייו?
הוא תועה מרחוב לרחוב, ממגרש למגרש. כבר עברה חצות-הליל, והוא הולך וחושב לאחריתו ולכל אשר לו. לו הרגש, כי עתה צריך הוא לבוא בחשבון את חייו, להתבונן לראשית מעשיו, למנות חסרונותיו הנפשיים ובדוק אחרי שגיאותיו בחיים אחת אחת. אין מפלט ואין מענה. אפס הקץ. לא בלילה הזה לבד הוא נכשל, כי אם זה כבר. מיום שעמד על דעתו, הוא הולך ותועה, הולך ותועה. איזה מעשה שלם עשה בחייו? אימתי התעצם לעשות את אשר נטל עליו, ואימתי מלא את אשר התוה לו רוחו?
נופל הוא וגלוי-עינים. את חייו שבר בשכבר הימים. את רגש בני עמו הסיר מעל לבבו. הוא דחה כל היסודות הצבוריים ממנו וירמס כל הנחלה אשר הנחילוהו. הוא הרס הכל ועזב הכל, הוא עזב את עמו.
את עמו עזב! מה עזב? גופות נשברים, צללים רק צללים. מה אתם רואים בישראל חוץ מצללים? אבל הצללים הללו יושבים ברוחו, במהותו בכל אשר בו. אומרים: “זרעו של אברהם כלה”, והם לא כלו. היחיד כלה, אבל חזקים המה מהיחיד. אתה ומחשבותיך יכלו באפס מעשים, והם לא יתמו, וילעגו לך לעג…
מצוקת נפשו גדלה. מרגיש הוא, כי צערם של רבים אוחז עתה בערפו. כמו רוחות אזלין ערטילאין מכל הדורות באו וקוראות את נשמתו ומוכיחות את נשמתו… הרפו ממני! הרפו ממני! הוא קורא ואין מניח לו.
לאט הוא הולך, הכל אפס. הוא בא שקוע במחשבותיו אל שדרת האלונים המקיפים את העיר, ויושב על ספסל ארוך ואומר להרגע מעט. הוא מעביר לפניו זכרונותיו וחושב באביו הירא והחרד ובבקעים שעשה הוא בלכתו מאתו… הוא חושב במלחמותיו הנפשיות, בעמדו עוד ברחוב היהודים, ואחר-כך, כאשר יצא משם והתפלש במחילות המחשבה עד רדתו. הוא התעמל כל הימים ומסר את נפשו בכל פעם. ובעד מה עשה כל זה? בעד רעיון-שלילי, בעד חורבן! הוא סתר ואין בונה, הוא שאל ואין משיב, אין תשובה! ולוּ ימות עתה, הוא וכל אלה החושבים מחשבות על אפס כמוהו, עוד אז תשאר השאלה הנוראה הזאת בלי פתרון: נודד נצחי זה, על מה הוא חי? ולמה הוא חי?
לא כן! הוא קם ומיַשר את גֵוו באיזה אֹמץ. לא! עליו עוד לחיות. הוא יוסיף לחיות ויקבץ שארית כוחותיו לעבודה אחת גדולה, לעבודה אשר תמצא את פשר חורבן עמו ותגיד את האמת במלואה… יגיד? למי יגיד? מי קרא אותו להיות מוכיח לגוי? מי ישמע לו? והאם לא הגידו לעם הזה דָבר? האם לא באו גואלי העם ונביאיו בכל פעם ונדחו? האם לא שָׁמן לב העם הזה? האם חי עוד אלהיו? – – –
זה שנים, אשר הוא נושא בחֻבּו את הרעיון הנורא על יאוש עמו ואבדן עמו. את רעיון החורבן הוא נושא בלבבו בעת שמסביבו קוראים לבנין עם ומנסים לבנות… כאבל התהלך בין החתנים. לא דִבּר לאיש מזה, וישמור את הדבר בלבו. הוא התרחק מאוהביו, התרחק ממכריו. הוא דחה גם את הנפש היותר קרובה לו בשלילתו. בוגד! קראה לו. בודד ומתאבל בפנימיותו על הריסת עם והריסת נפשו, הלך ממקום למקום, באין מעשה ובלי כל כשרון למעשה, וימצא גם עמדה בסגור לבבו. – ובלילה אחד לקחהו השטן ויעמידהו בחרדת תהום זה. הוא גלה מערומיו לפני איש לא ראוי לשמוע דברים כאלה ולא יבין דברים כאלה.
הגיעה השעה השנית בלילה. הכל שמם מאדם ושתיקת האפס פורשת את כנפיה על מרחב עיר חיה ביום וישנה בלילה וחוטאת במסתרי הלילה. בושה! רגשי-בושה וכלימה כִסו את פניו. שבץ הצער בא בו, צערו של עם ויחיד. הוא כושל; הוא נשען על אילן ומכסה פניו בידיו. הוא בוכה באין הפוגות…
פרצופים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הביקור
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
תמול באתי לכאן, ביום אתמול באתי הנה מרומי רבתי, אנכי ומשרתי, הנצב לפניכם בזה, הוא מלַוה אותי על דרכי תמיד, בלשכה שניה נסענו במסע המהיר. יש שנוסע אנכי גם בלשכה ראשונה. – אלה שקראו אותי שלמו בעדנו דמי ההוצאות לכאן ולחזרה, נקראתי לחולה אחד כאן, אשר רפאתי אותו לפני שנתים ימים בהיותו באיטליה. משרתי יקבל ממני שבעים וחמשה שקלים לחודש. מאושר הוא מאנשים כמונו, לו יש גם אהובה – הוא לא יבין שפה אחרת משפת ארץ מולדתו, אנכי מדבר גם בשפת צרפת ובשפת אנגליה, ישבתי גם בלונדון, רק בלשון אשכנז קשה עלי לדבר, אולי נדבר רוסית, הנני רופא בבית הקונסול הרוסי שברומי, וגם לפני המלך שם התיצבתי, במצאי דבר חדש במחלת הכבד… גם אצל פַּסטר הייתי… הצעתי את המצאתי לפני האקדמיה… אנוכי הייתי האיש-יהודי הראשון שעמד לפני החכמים האלה… בפניך לא נכר רושם יהודי כלל… לפני חמש שנים הייתי גם כן כאן, חפשתי אחריך, ואמרו לי שיצאת מזה. אנכי הנני רופא-חולים, מֶדיק, שמי בישראל יוחנן הילפרן. אנכי הנני אחי דבורה, אשת אחיך ברוסיה הלבנה, ראובן הוא שם אחיך, לו יש פרנסה מחנותו, ואנכי שולח לו מתנות. אביך הוא רב בעיר קטנה, ראיתי אותו לפני שנתים. אָבי המלֵמד כותב לי מכתבים בשפת ז’רגון… כדרכו הוא נותן לי עצות בחכמת ההגיון… בשנים האחרונות כחש בשרו מרוב הצומות, אימי מתה… אנכי השאתי את אחותי השלישית לאיש; נתתי לה חמש-עשרה מאות רו“כ נֵדה והלבשתיה כדרך הנגידים… אחותי הבכירה, שירדה מנכסיה, מקבלת ממני חמשים שקלים לחדש. בבואי לבית-אבי, שום איש מבני עירי לא יזיד לבקרני… נותן אתה ליהודי את ידך, אז אין מוראך על פניו… היודע אתה עוד את העיר שדה-לבן? את שפת-עבר שכחתי, אבל הנני פטריוט ישראלי… קניתי לי חלקי גרֶץ בהעתקה צרפתית. בעברי אתמול לפני בית-ממכר-ספרים גדול קניתי לי גם את מנדלזון… ברוך נתן לי עתון ציוני איטלקי, שהוא מוציא לאור… לאנשים כמוני אין פנאי לקרֹא את אלה… מה תאמר אתה לעניני היהודים? לוּ להצעתי שמעת, כי אז היית לרב בישראל, לרב ולד”ר… זאת חשבתי עליך משכבר הימים, האדם צריך להשיג מעמד טוב בחייו… הכתיבה בלבד אינה נותנת לאדם הרבה… אבי לא בקש, שאהיה לרב… אם ברחת ממני והלכת למרחקים – כתב לי – למוד חכמה שתתן לך עפרות זהב… עוד אתמול בבואי, בקשתי לראות את פניך. הפרופסור יולי התיעץ אתי, הא לך כרטיסי… היום בבקר הלכתי אל שוער בית מדרש-המדעים לבקש אחרי מקום מגוריך. עיינתי ברשימת התלמידים, ולא מצאתי את שמך רשום שם. תלמיד רוסי בא לקראתי, וחשבתי שהוא יודע מקומך, נגשתי אליו בשאלה, אולי הוא יודע, איה מקום מגוריך? והשיב לי, שהוא אינו יודע זאת; אבל בפרור הצפוני של העיר יושב רוסי וסופר עברי, והוא בלי ספק יודע את שם המבוקש. נסעתי תיכף אל הסופר ההוא, ואמר לי שהוא בעצמו אינו יודע, באשר סופר-רוסי הנהו ואינו קורא עברית, אבל לו מכָּר ברחוב אחר, שסמוך לו יגור סופר עברי, אולי יודע הוא… באתי אל הסופר השני, וגם הוא ציין לי רק את הרחוב, אבל לא מספר הבית. הלכתי ברחוב הֵנה והֵנה, ופגשתי את נושא-מכתבים, והוא ציין לי את ביתך, ששם אתה גר במספר שבעה. חדרך יפה, אבל קטן הוא. טוב אתה עושה, שאתה דר בקצה העיר, כאן האויר טוב. אנכי דר ברחוב המלך. לי יש מהלכים בין חורי הארץ, גם אחי הצעיר יושב עמי בבירה ולומד חכמת-הרפואה ואני מכלכל אותו. – הוא לא נלחם מלחמת-החיים כמוני ואינו יודע לחכות, לו צריך מנהל. – הוא מעשן סיגרה בת כ“ה פרוטות. בתחלה לא חפצתי שיהיה ברומי ושלחתי אותו אל עיר המחוז, אל פנסיון. אנשים יהודים היו – כן רצה אבי – ובקשו למשכו ברשתם. בת יפה להם, אבל לה אין נֵדה, מה איכפת להם, אם יארשו אותה עם מי שעתיד להיות דוקטור ואחיו הוא דוקטור מפורסם? אחי הוא עלם וטוב-לב. אנכי כתבתי לו: בן-אדם, מה זו אהבה לאיש כמוך? נסעתי שמה ולקחתי אותו לרומי. כשבועים לא נתתי אותו לעזוב את החדר, הוא צעק ובכה, לבסוף הודה לי… לאנשים שכמותנו צריך הרבה כסף, זאת הוא יודע עתה היטב. גם בת עשיר בעל-רבבות כעטינגר בשדה-לבן לא תספיק לנו. בעיר ההיא יצאה בת-קול, שמשדכים לי את בתו… הם שמעו, כי אנכי שולח לאבי ולמשפחתי אלפים לשנה… כל העולם מתפלא על בן המלמד שעלה לגדולה… לוּ היו שולחים אלי איש לדַבּר עמי על-אודות זה, כי אז עניתי להם רכות בתור אדם מערבי. חפץ אנכי גם לבוא לעיר המלוכה בארצנו, לס”ט פטרבורג. – אנכי שלחתי לאשת אחיך מאה רו“כ על אדרת-שער לימות החורף. אחיך סוחר בכסף, הוא כילי, הוא קנה מחצית בית אבי; הבית עומד בטבור העיר, והחנויות שם הן בעלות-שפע… אנכי מקבל לעיתים חמש מאות שקלים בעד בקור-חולה. בשדה-לבן אומרים, כי הכנסותי הן יותר מעשרים אלף לשנה. אנכי מתאכסן פה בבית האושפיזא לאצילים, בחדרים שלושה עם מבוא מיוחד. כאשר תבקר אותי, תראה… מה שלומך ומה מעשיך? עוד לו דברת עמי… למשרתי טוב מאד, בכל יום מצוים לו יינו ושכרו. מה סוף כל המחשבות? הפלוסופיה אינה שוה הרבה. בתחלה למדתי חכמת החשבון… אז היה צַקמן המהנדס חברי ורעי, מה עושה עתה האֻמלל הזה? אמנם לו אשה יפה, רק זאת חסר לי? הלא לך אין אשה, האם לא תשא עוד – הנני מרשה לי לשאול – מה אתה כותב? כתוב בשפה-חיה, למה לך שפת-עבר? אמנם גם היא מועילה, אבל לא תתן שכר הרבה. לוּ הייתי במקומך, כי אז בניתי לי בתחלה מעמד נכון ואחר-כך כתבתי. יש סופרים שמתעשרים במלאכתם. האם הכרת אותי כאשר נכנסתי אצלך? לפני ארבע-עשרה שנה ראית אותי, בעודני נער. אנכי הייתי גם כן בפולטבה, ובקשתי להכנס בגמנזיום. אחר-כך יצאתי לחו”ל – למדתי בליפסיה ורעבתי ללחם, אחר-כך הלכתי לרומי. האליַנסה נתנה לי פרס לימי למודי. בפלורנס נזדמנתי את צדוק כהן. שבעים אלף פרנק יש לו לשנה. הוא בקשני לאכול אתו לחם. כאן אין הדבר יפה כמו ברומי… היודעים אתם גם את האמנות היפה? אנכי הנני מבין גדול בתמונות… אבל אין לי פנאי לזה… הייתי גם בוַטיקן… נקראתי לכהן חולה. לוּ עשו אותי לרופא האפיפיור, כי אז גם המרתי את דתי, אחר-כך במות אבי. – שם יכולתי להיות מליץ על ישראל… כמה שעות ביום עתה? עלי עוד להזדמן עם פרופסור יולי ולהתיעץ אתו בדבר חולה… הוא מכבדני מאד, קראני לאכול על שלחנו ולהציגני לפני בני ביתו. בקר אותי, במטותא, עוד בלילה הזה בשעה השמינית, לכל המאוחר הנני במלון בשעה התשיעית. כשלא תמצאני עוד, סלח לי וחכה במסדרון, שם יש גם חדר לקריאה…
יהונתן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
כשזחה עליו דעתו היה קורא עצמו סתם יונתן הפקח, לרַמז לחבריו בלשון סגי-נהור, שהכנוי שלו ביניהם נוגע לו כ“קור השלג העבר” וצנת מים שנתיבשו.
הוא היה תלמיד בית-מדרש המדעים זה ימים רבים, כלומר, שמו חתום ברשימת התלמידים, מבלי שיבוא אל השיעורים. הוא מבטל בלבו את המורים ואת המדעים גם יחד…
בכל “זמן” חדש הוא רואה תלמידים חדשים לבקרים, באים הם להשתלם בלמודים, ועושים אזניהם כאפרכסת לכל הגה; אבל הוא שוחק להם, ואומר: “המתינו ותראו כי אך אִוּלת בחרתם”.
פרקו של יונתן לא היה נאה, זקנו מגודל ובלתי-נסרק וכובע גדול לראשו. בגדיו ישנים ומנעליו קרואים במקצת והוא אינו שם לבו לזה כלל…
לו חדר קטן בעליה חמישית ברחוב יושבים בו צפופים; שם יאכל ויישן על הקרקע; ובצאתו לא יסגור את הדלת אחריו, מפני שגם כלים גם ספרים אין לו.
הוא אוכל הרבה שלא לתיאבון וצם הרבה שלא במתכון. את הנשים הוא חומד בלבו ומתעבן יחד. הוא מתהלך עמהן פעם ביהירות של שתיקה ופעם בסאה של דברים רמים.
הוא היה לועג הרבה על המותרות שבחיים וקונה לפעמים דבר יקר, אך כדי לקנותו, והיה נותנו אחר זה במתנה לאיזה איש קרוב לו.
כל הגבר שביהונתן היה רק מין לכאורה. שערותיו, זקנו, בגדיו, היהירות שלו והענוה שלו – הכל היה רק לכאורה.
הוא לֹֹוה ואינו פורע, מלוה לאחרים ואיננו תובע. בנקל הוא נותן את אשר לו. את רעיו הוא מבקר בלי צורך כלל וזמנו היה מופקר לכל, כאדם שמתנגד בכוָנה לכל מין עבודת רוח ובשר.
את כל האנשים וכל המעשים, הדעות והמחשבות, החיים וצרכי החיים, את הכל היה מבטל בבטול גמור, לכל אדם היה יכול להראות את משוגתו.
“לוּ היה העולם עולם – היה אומר לעצמו – ובני-אדם בני אדם, כל הדברים בחוץ דברים ממש ומחשבות מחשבות ממש, כי עתה היה עוד מקום להתבונן ולדרוש, לדעת ולהעריך; אבל עכשיו שהכל רק טעות הוא ואינו שוה כלום, איזה צורך יש לחשוב ולהגות ולהטעות את עצמנו ואחרים, ואיזו התועלת תצא מזה?”
אפילו מושג התועלת גופא היה אצלו רק דבר שנקנה בטעות… “הכל חושבים – רגיל היה לומר – שדבר פלוני ואלמוני יש במציאות מפני שאחרים כבר מצאו כך, ואלה מסתמכים על הקודמים להם וכן עד גמירא. אבל אולי הכל טעות היא למפרע?”
סדר מחשבותיו היה כך: כל בני-אדם אומרים ב' וג' מפני שכבר אמרו את הא' ואחר-כך מצרפים הם אותיות לתבות, בתבות הם מסַמנים את המושגים, המושגים מולידים את המחשבות, המחשבות את המעשים; והמעשים מביאים עוד פעם לידי מחשבות. כה יש לנו מחשבות על גבי מחשבות, עיונים על גבי עיונים. וכיון שיתרבו ויתגדלו, מתחילים בני-אדם למסור אותם לאחרים, הדורות הללו מוסרים אותם לדורות הבאים, והמחשבות הישנות נותנות מקום למחשבות חדשות, היסודות המקובלים לנסיונות החדשים. הסתירות מולידות תולדות אחרות, ואותן אחרות עוד אחרות. אבל, שוטים שבעולם! שמא האות א' והיסוד הראשון אינו בנמצא כלל? שמא אין כל יסוד למחשבה כלל? שמא הכל טעות מעיקרא היא? שמא המחשבה בעצמה אך מין שקר היא?
“מדוע אתם משתדלים להנחיל את מחשבותיכם לשעה ומעשיכם לשעה לאנשים אחרים – היה אומר – כאילו יש צורך בזה שישתמרו לעולם? מדוע במחשבה זו של פלוני ואלמוני באותו זמן ובאותה שעה אתם רואים מקרה רב-ערך יותר מאכילת ירק זה או קשואים הללו על-ידי עז פלונית או שור פלוני?”
“אתם בוכים למת ושמחים לנולד. קשואים! רק קשואים קא חזינא הכי ותו לא; רק קשואים נוצצים ונובלים, נובלים ונוצצים…”
כששאלו אותו: “מאיזה עם אתה?” ענה ואמר: “עברים אתם, ולפיכך אתם שואלים…” אומרים לו: “אתם ולא אתה, שמע מינה…” ו“מה בכך? – הוסיף לאמר – העם הוא רק מושג בלשון רבים ולא בלשון יחיד”.
שאלו אותו: “מה יעשה האדם?” ענה ואמר: “ילך ויתלה עצמו לאור הנר”. – “ומדוע לאור הנר דוקא?” – “מפני שהאידנא יממא הוא…” “זאת ועוד אחרת – היה מוסיף – עלי להשאר פה כדי ללעג על משבתכם”.
הוא היה קורא בספרים והוגה בהם אך ורק לשַׂבר את האוזן, הוגה בדעות ונהנה ממחשבות בקֵרוב רק כדי לשבר את האוזן.
טוב ורע היו אצלו מושגים, שבדו להם בני-אדם בשרירות לבם בנבוך, בטרם ידעו שהטוב אינו טוב והרע אינו רע. אצלו אמת רק הדבר הזה, שכל ערך המעשים שיעשו ובל יעשו הוא רק כאכילת איזה זרעונים לבנים או שחורים, צלויים או מבושלים.
אפלטון היה לו כאדם בלי חתימת זקן, שהיה אוהב להתוכח את עצמו… ואריסטו היה בחזיונו מין בריה שמֵנה מפוטמה בדעת… בפלוטין ראה חסיד ותיק בעל-הזיה עם טַלית מצויצת, ואת קַנט,ה“אחרון”, השוה לאדם שנשרו כל שערותיו על-ידי מחשבותיו הרבות שבדה מלבו, ושכל ימיו היה רק שט ביבשה… את שפינוזא חשב לאדם, שסופר את המחשבות קימעה קימעה ומניחן אבן על גבי אבן, והוא, יהונתן, אינו מבין, איך אפשר לאיש חולה מחלת השחפת לאהוב את האלהים שהסיר אותו מכסאו. את בן-מנחם הגבן היה חושב לעובד אלוהיו שלא ברצונו ולומד את תנ"ך מתוך שפתם, מעשה-ידו… את פלוסופי צרפת היה מצייר לו בתור בני-אדם לובשים מעילים אדומים ומגבעות קצרות, ופלוסופי אנגליה לא היו בעיניו פלוסופים כלל, רק בני-אדם אומרים את חשבותיהם ונהנים מעצמם, כיהודים בעלי אבנטים רחבים לתיאבון.
בכלל היה מצייר לו את כל גדולי אומות-העולם רק בקלסתר פני יהודים; וכל הספרים הרבים שלהם היו כנסורת מהספרים שלנו, שגם הם אינם שוים הרבה רק במעוטם; וגם אותו המועט עוד ספק גדול הוא, אם יש צורך בדבר…
והא תימא אצלו בספרים כוללים תורות ומחשבות, בהם אולי נוכל להשתמש בשעת הדחק; אבל זו שקוראים ספרות-היפה גרועה היתה בעיניו מתחלת ברייתה.
ספרות זו היתה לו מן נופת מקולקלה, נהנים ממנה בני-אדם, שקיבתם מקולקלה ואכול לחם ממש ולשתות מים ממש. אצלו כל ענין השירה והזמרה בא מגרון שנתקלקל לדבֵּר דברים ממש.
הוא היה אומר: “המשוררים מריקים את רגשותיהם בשכר כאלה המרקדים על חבל בשכר”.
הוא היה אומר: “הצער שבכתב אינו צער כלל והשמחה שבכתב אינה שמחה כלל; את שניהם בדו להם בני-אדם מלבם. כדי להטעות בהם את עצמם ואחרים”.
רגיל היה לומר: “העבים והעננים המה רק שם ממעלה כמו שאור השמש הוא רק שם. מה לי, אם כך או כך הם? למה זה אתעצב בבוא ענן ואשמח בבוא השמש? מה יתנו לי אותם האילנות המלבלבים? ומה איכפת לי, אם עליהם נושרים?”
מה שלא יכול היה נשוא היה הדג למינהו. כל בעלי החיים ביבשה, עוף השמים ורמש האדמה – היה מבין את מציאותם; אבל הדגים בימים ובנהרות, למה הני?
על-אודות אחרים היה חושב ועל-אודות עצמו אינו חושב…
אצלו המעשים אינם מעשים כלל והדברים אינם דברים כלל; הדורות לא דורות והעמים לא עמים.
אמת הוא בדבר שבני אדם מדברים בלשונות רבות שבארצות שונות הם גרים, אבל מה בכך? הללו יכולים לבוא מהתם להכא והללו מהכא להתם. – –
אמת הדבר, שיש גשרים, כדי לעבור עליהם נהרות ועמקים רחבים, אבל בכל המעבר גופא אין צורך, כי מה יתן לנו עֵבר זה יותר מהעֵבר השני?
ההליכה בעצמה היא מיותרת, כמו הדבור והראיה. ומכאן ראיה שאין הלכה כדַרוין וחבריו, שסוברים שרוב החושים והאברים נולדו מפני שנצרכים היו לקיום המין…
גם ענין קיום-המין בכללו ומלחמת הקיום לא מובנים כל עיקר; מה לנו אם נתקיים או לא נתקיים? מה נפסיד אם ההויה היא בצורה זו או בצורה אחרת? סוף כל סוף, כל יש הוא המציאות בשביל שישנו…
והיה אם אמרו לו: אם כן כל הבריאה למה? ענה הוא ואמר: “חדא, איני מאמין כלל בבריאה; ושנית, מה בכך אם העולם עושה מיני שעשועים ומרמה את עצמו ואחרים”.
– אבל מדוע משתעשע העולם דוקא בתבנית זו ולא באחרת?
– מפני שאין תבנית אחרת כלל…
– ואם כן העולם הכרחי הוא?
– מה בכך? גם ההכרח, גם הבחירה הלא המה רק דברים שבודים להם בני-אדם מלבם.
– ומדוע המה בודים זאת?
– בשביל ששוטים הם בדעות ובמחשבות, ותו לא.
– ואתה אינך מאמין בדעות כלל?
– גם דְּבַר אמונה בדותא היא…
– ומי יאמר, שכן הוא הדבר?
– אני אומר שכן הדבר, וכך הוא הדבר… רק אני לבדי יודע בכל אלה, ואתם אינכם יודעים בזה כלל… אני הנני אני ואתם – אתם; אבל גם זה אין אתם יודעים…
לו היה כל אפשר והכרח, הכל מוּתר ומוֹתר, הכל שוה ובלתי-שוה, הכל – הכל ולא הכל…
בעד החלון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הוא השאיר אשה ובנים שְנַיִם ויצא לחוץ-לארץ להשתלם בלמודים. השאיר! והן הוא כתב לאם הילדים פעם בשבוע מכתב בלשון יהודית, והיה שואל לשלומם וגם הודיע משלומו. פעם שלח כסף, פעם גם קבל, ומעת לעת גם נסע בימי החופש לפקוד את נוהו, ושב בלב ריק כמו שבא. ואל תאמרו שלבו ריק, שלא ידע מחובות ושלא הרהר ביחס שבין איש לרעהו או בין איש לרעיתו. אדרבה, הוא ידע את האהבה הכתובה בספרים על-פי הספרים עצמם ועל-פי נפשו בכלל, ויחמוד כל יופי וכל נעים וכל מועיל וכל טוב וישר בחברה וביחיד; הוא גם כִּבֵּד את האישות, כבד את בעלי הרוח היתרה, כבד את כל החושבים הגדולים ואת כל המשוררים הגדולים, כבד גם את הדעות והמחשבות. ורק אהבה וקשור ידוע אין לו, אין לו לא מחשבות ברורות ומסוימות ולא גם חובות גמורות. הוא היה בעיקר אדם שלם, וגלגלי המכונה הנפשית שלו סבבו על צירם תמיד. בנפשו יש גם מעין רוחב ועומק, ולו גם רוח נדיבה; ואולם אחת חסרה לו – רגש הזמן והערכת הזמן. כל מה שמניע את בני-האדם לאסוף, להשיג, למלא אחרי איזה דבר בזמן מסוים, לא הניע אותו כלל וכלל. בשבילו לא היה כל צורך להמציא מורה-השעות בעולם, ואף לא היה מבחין בין יום ובין לילה. ביום היה ישן ובלילה היה יושב והוגה; ואם בא אחד והפסיק אותו ממשנתו, לא ראה בזה כל הפסד, ויכול היה לשוחח עד הבקר. בבית-מדרש המדעים היה נרשם לשיעורים הרבה, כי בעיקר חשקה נפשו במדעים הרבה, ואף את אחד מהם לא שמע כהלכתו. הוא קורא בספר ואינו משלימו, לֹוה ספרים מבית-אוצר ספרים של המלכות ואינו משיבם בעתם, ומשלם תמיד את קנס-האיחור. הוא לֹוה ואנו משלם, מלוה ואינו תובע. ומעולם לא ידע כמה ממון בכיסו, והכיס עצמו אינו סגור.
הוא איש גבה-הקומה וחסין-הבשר, שערותיו פרועות וזקנו פרוע. בסדר ומשטר אחר היה נעשה אדם יפה; כי עיניו שחורות ומבהיקות, אבל הוא מתרשל מאוד בלבושיו, לא ינקה אותם, לא יחליפם; והוא הולך פרוע ומוזר בחוצות, עד כי כל רואיו יביטו אחריו.
זה כשנים-עשר זמנים הוא תלמיד למדע, ושנותיו כשלושים וחמש ולו יש פנאי, ואינו ממהר לגמור למודיו. הוא כבר התחיל לעבוד עבודתו המדעית לשם בחינה, ואינה גומרה. במקום זה הוא עוזר לאחרים לגמור את למודם ומקדיש להם את כל עתותיו וידיעותיו.
הנך בא לחדרו בתחתית הבית ברחוב צר – את אי-הסדר ואת האויר המחניק לא אתאר – והוא שוכב יחף על המרבד, במין כתונת שחורה כצוארו ממש, ואינו קם אפילו לקראתך. תאמר, שאינו מכבד אנשים? אדרבה, מי כמוהו מקרבם וחבבם ונותן להם את לבו. ולבו אינו מלא ואינו חסר; הוא מתלהב לעתים בשיחותיו, והוא מתקרר, אין אצלו סימן קבוע במהלכו, ולא במאכלו ולא במשתהו. הוא אוכל ושותה מה שנותנים ומושיטים לו, בלי בדיקה ובלי בחירה. ויש הוא גם רעב מאד, אך מתרשל הוא לקום ולהכין לו איזה דבר. ההתרשלות – היא אך היא אופיו. התרשלות ושעמום.
שוכב הוא על מרבדו ואין איש, והשלחן מכוסה ספרים פתוחים, שיָרי-סיגרות ועצי-שרפה וכל מיני חתיכות נייר, מכתבים שנפסלו, צפרנים חתוכים ועוד. והוא מתעצל לצאת החוצה, או לברר לו ענין עיוני אחד ולהרהר בו. ואז, בשעת בין-הערבים שבחדר, כשהאֹפל בא מן הכתלים גופם והתקרה גופה, כל העולם כמו מתחיל לזחול כנחש, ובבטן הנחש מסמרות, והכל מעיק ומכאיב. אין צירוף, אין מערכת מעלה ומטה, אין עין רואה. הכל מתגולל במקרה, והספר הגדול של החיים הוא בלי סוף-פסוק, בלי נקודות וטעמים. מה אתם קוראים? מה אתם רוצים? מה חפצכם וישעכם, בני-אדם גם בני-איש? אין צורך לא ליד ולא לרגל, ואף-לא לפה. שלדי עצמות כל הגופים, ובגופים תולעים תועות, נעות ונדות, והחושך בא מתהום האפס, מכסה את הכל ומקפל את הכל תחתיו.
וקמת ומששת בעיניך, והנה אך שני כתמים שחורים. אין ימין ואין שמאל, ואין מהלך. אתם חושבים, שיש מהלך, והוא צועק בכל היללה שבנפשו, שאין מהלך ואין דרך ואף אין חיים ואפנים.
והנה הודלק נר בחדר, והכל שב על מכונו, והוא אל עצלותו. והוא יושב ומעלעל בספרים, או מציין לו ציונים על פתקאות לעבודתו, ובהפתקאות עצמן אין סדר ואין תכונה. מה תכלית כל המדע? והֲטָבַת החברה או גם הַיְשָרַת האדם לא תבוא על-ידי זה היום. וליום מחר יש עוד לחכות מה.
כה יום ירדוף יום, זמן – זמן, ואין התקדמות במהלכו. נשי ישראל סבלניות הן. ואם גם התמרמרה רעיתו בבית, מי שומע לה? פעם בשנתיים או בשנה הלא גם הוא בא לביתו, יושב שם בעצלותו איזה שבועות. אין קץ ואין התחלה למעשה. וקודם כל, הלא צריך הוא לגמור למודיו ולהִכָּתר בכתר דוקטור. ולדבר זה עוד יש פנאי, פנאי רב בעולם. בעיקר הוא מדעי-כלכלי-מדיני-רוחני, ויכול הוא להראות לכם על כל עלה ועלה בַּכָּל-בּוֹ של מַרקס, שהוא טועה טעות גסה… הוא יודע את מהלך הדברים בתנועת הרכוש והממון, וגם מונה הוא את דרכי הנפשות והרוחות, שעלינו לצָרֵף גם אותן למספרים היבשים. ערך העבודה הוא מושג נפשי, ולא אך הגיוני, ואפילו דבר שבהגיון אינו מוחש גמור, נתפס אך בידים. במקום תורת-הרכוש צריך לומר תורת המדות והמנהגים. המנהג – הכל הוא ועושה את החיים, בין של היחיד, בין של הצבור. אתם אינכם יודעים, מה זה מנהג. צריך לצרף תורתו של לַנגה וגם של בוקל וגם של מרגן ומעט מקנט ופיכטה, ואז יצא סך-הכל אחר מזה המקובל וכלול. הנביאים עמדו לימין העוני, ובארץ יהודה וישראל לא היה כל רכוש, כי-אם ממשלת תקיפים וכהנים. הכהונה היא מולדת הדת, והדת בעצמה היא קצוצת-כנפים. מה אתם חוסים בה, והיא אך קובץ של אמרים – של אמרים ולא של דעות…
הוא קורא עתונים לסרוגין, ואפילו עתונים יהודיים; והוא מתרשל להרגיש פעם בחזקה, כי הוא עברי ובין לעם מתיחס על השבט העברי הקדמוני. מה טיבם של היהודים? אנשים מתפללים, לבושי טלית ותפילין ומאמינים באל אחד. והוא אינו מאמין באחדות ואף בשניות. רק כחות בעולם, אפילו כחות רוחניים, והם אינם אף בבחינת מלאכים. אהרון בודאי היה כהן באיזה מקדש, אבל השם משה הוא בדוי… דת-ישראל מתחלת – אם בכלל מתחלת היא מאיזה זמן – מאליהו התשבי. הוא נלחם עם הבעל; וכהני הבעל אינם אלא ככהני המקדש בירושלים, בצלמם ובדמותם ובדמם. ירושלים היא קן האלילות, ועל-כן היתה למעי מפלה. ואפילו הירצל של היום אינו אלא שארית מכהן אלילי מאז. מה אתם מתפלאים? – היה חושב – אם יהודים אנו, אין אנו אלא עובדי אליל. סמי מכאן עשרת הדברות, והנותר, כל החוקים והמשפטים, נושאים עליהם חותם אלילי. ואפילו הדברות גופם, דבור א' וב', – האם אינם קריאות אליליות? אל עולם, שכבודו מלא עולם, אינו קורא “אנכי”, וכל המורא שבשקר הוא אך פחד אלילי.
בילקוטו עוד יש תנ"ך קטן, הוצאת מפיקי-ברית וחתום בשמו של לטריס, והוא מלוכלך וקרוע ועלים רבים כבר נשרו ממנו… וכשהוא פותח פעם ביובל את הספר הישן הזה וקורא בו, הוא מרגיש אך ריקות בנפשו. קופצות האותיות והפרשיות, ופסוק בא אחרי פסוק, זה על פי קְרִי וזה על פי כִּתִיב, והרי סתומות ופתוחות, ואפילו סכום הפסוקים. מה חשבו הסופרים והמונים הללו? איוב קורא תגר על אלהים, ובתהילים מהללים את האלהים. זה פוקד וזה סותר. באה הריבולוציה של קרח, והמחוקק עומד באין-אונים, אף כשנצח, לכאורה, את המהומה. דוד השופך דמים הוא הצדיק שלהם, יעקב המרמה בצאן הוא השלישי לאבות הברית. סקילה למקושש מעט עצים ביום השבת ולנוקב את ה'. והוא כותב ביום השבת, מחלל את יום השבת, ואינו יודע אפילו זה, כי יש שבת בעולם. מנוחה, דין מנוחה ביום ידוע ובשעה ידועה הוא אך משחק לכהנים. הללו נושאים ספרי-תורה כתובים על גויל וסובבים בהיכל, והללו מכים בפעמון; ושנאת אחים בין אלה לאלה כל הימים. בעדנו גירוש אספמיה, חלאת האינקביזיציה, ונגדנו מילת האדומים בחזקה וגבעת ערלות האויב. ביום המשיח לא יהיה זכר לאלה ולאלה… ובגאולת העולם מעקת החברה והדת האמין מעט. האמין – בלי כח ובלי התעוררות. כי גם עליו מוטל לעבוד בעד היום ההוא – שוב לא הרגיש; ואם הרגיש, לא נתן לו כל עוז לפעולה ולמעשה.
זה היה מין אנרכיסט אישי בלי שיטה ובלי מטרה. הוא ידע, כי על העולם ועל החיים פרוש וילון; אבל ידע גם זה, כי כאשר נרים את הוילון, שוב לא נראה דבר מפורש וחזון ברור. בּכּל מין טשטוש ומין חזרה לאחור. יש לאמר, כי הבֹּקר הוא התחלת היום, ויש לאמר, כי אינו התחלה. אומרים, כי בנין גוף האדם ואבריו הוא בתכלית השלמות, וזה שקר גמור. בכל מה שאומרים הבריות, ואף העמים הנאורים, ואף החושבים, רבה הבדיה מן האמת. כל ספר יסודו באיזו טעות, וכל שיטה היא כבר בנויה על שגיאה אחת יסודית; אין דבר, שאין שוררת בו ערבוביה, ואין כתונת נקיה, שהנך מכבסה בבורית והנך מנקה אותה ומטהרה, שלא תשוב ותשחר ותטָמא למחר. מה כל העמל? מה צורך בחיים, אדרבה, אמרו אם תדעו.
היה יום בינוני, יום בלי חום יתר ובלי אור מדויק ובלי קריאה מיוחדה במועד התקופה, ובחשבון בני אדם – כשלשה שבועות לפני מולד האביב. כפת הרקיע פרושה מעל הבתים הגבוהים, והיא בלי כתמים וגם בלי צבע חי, ואין קשר בין החי למינהו, יושבי מטה עם רחבי מעלה. רַחֲבוּת! והלא צפופים גרים בני הערים הגדולות, איש בצד רעהו ואיש על גבי רעהו. בכל חור של אבנים ומעלות יושבת משפחה. השאון אך יבוא מעבודה, והעבודה גופא היא בלי רוח ובלי שאיפה.
וגבורנו עומד בצאת השמש נשען על-יד חלונו ורואה מעט בתהלוכות הרחוב הדל. בו הקטנים והתינוקות לבושי הסחבות רבים מן הגדולים. ובגדולים מתערבים איזה עובדים בבתי-חרושת, שבים הם עתה מבית העבודה, אָמות בודדות הולכות לקנות מה בבתי-מרכולת לאכול, עגלה טעונה כדים ריקים מקשקשת על רצפת הרחוב. אין חיים ואין אור!
ונראתה פתאום מעבר השני של הרחוב נערה צעירה כבת שבע-עשרה בעלת פנים-אצילים ויפים מאוד. לבושיה קלים, אבל מלאים הם חן ונֹעם מיוחד, ושערותיה האדומות מאירות מבעד לכובעה הקצר. קסם למהלכה, לכל צלמה ודמותה, לגבהה. גדולה היתה לפי שנותיה ורשמה הכליל פולח לב כרגע.
היא עמדה על-יד שער אחד, והוא מתבונן ביפיה; זה אינו יופי, כי-אם גלוי שלֵמות היוצר.
הרגעים נמשכים. מי פלל לראות ברחוב הזה מין נפש כזה? נערות למאות הוא פוגש בכל יום בכל עבר, ועל חזון כזה לא חלם. זה כוכב עולה ביום, והנך עומד מחריש ומשתאה. מה היה, לוּ קרובה היתה לה בבית אשר הוא דר, והיא תסור שמה, והוא יהא נפגש עמה על המעלות. והיא הולכת הלאה הלאה, ואליו לא תפנה ולא תדע, כי החרידה במראיה כל מיתרי לבבו… לא, הוא יֵצא אחריה להביט בה. הוא חפץ לדבר עמה – ויהי מה. הוא שם נפשו בכפו. היא באה הֵנה, לרחוב הזה, רק להעירו ולהרים רוחו. הוא אומר לקפוץ דרך החלון ולרדוף אחריה. הוא אך שם כובע על ראשו ומהר לעבור את המעלות המעטות כמשוגע, להשיג עוד את הבת הפלאית, ואיננה. – כרגע פרח כל המחזה מאותו מקום, שבו נראתה בכבוד חנה, ושבה השממה ברחוב ובכל אשר מסביב. והוא הולך ושב מקצה הרחוב עד קצהו, מסתכל בכל חנות של מרכֹּלת ומביט בזה שלפניו – והנפש, אותה הנפש, איננה. והיא היתה וחיתה עוד לפני רבע שעה, עוד לפני חצי שעה, עוד לפני שעה, לפני ב' וג' שעות. כבר אתא ערב. והתגברו הריקות והחיים בלי טעם בכל מהלך הרחוב. המנורות בחוץ כבר הודלקו; כעיני חיות זרות מביטות הן מתוך השממון. מה יש עוד לחַפֵּשׂ בזה העולם, אם לא אהבים בכסף אצל אלה כחולות הלחיים, ההולכות ומשַׂקרות עינים. ויברח דַוִיד בן דוד מהככר ההיא, וילך הלוך ותָעה בגן-החיות הגדול. על כל גשר עמד והביט על המים הנוזלים בדממת-הליל וירא בכל עובר ושב לפרקים, כמו צל קם מבטן האדמה.
והוא נושא בלבו את צלם תבנית הנערה הנעלמת ורואה אותה בחזון נפשו. מה היה העולם חסר, לוּ נצבה עתה לימינו או לשמאלו, והוא הניח את ראשו העיף על שכמה. הן בספרי האגדה כתוב כזאת, ובחיים עצמם אין כזאת. אין מלך בלי מלכה, ואין לאדם תעודה אחרת בעולם – בשבילו אין כל תעודה אחרת – כי-אם להתענג על יפיה של זו לראות מאור פנים הללו בסביבתו. עם הנפש הזאת מצא הוא את חידת החיים לעולמים וידע את דרכו, – את זה הוא מרגיש עתה בכל נפשו ובצעקת לבו. ומדוע נלקחה ממנו? מדוע נשלחה לו פתאום לאחרי חפוש רב עידנים ושנים – ואינה? ולא חלום היה הדבר. עין בעין ראה את מראיה. ראה אותה קמה ונצבה בתומה ובעָשרה ואודם השער, הוא הוא אודם השחר. הוא רץ בין שבילי הגן. הוא מחפש אותה, דוקא אותה, נושא אל השמים עיניו ומבקש אותה בין הכוכבים, הוא מנער את נפשו, פותח כל התהומות והמעמקים שברוחו ונפשו יוצאת אחרי זיוה. מה לנו ולמַרְקס וללַסַּל, ואפילו לתורת הנביאים? תנו לנו את הנפש אשר יצרתם בסמל היופי. פשטו אותה ערומה ותרקד כאלילה ברחובות קריה, ובאו הכהנים והעם להקטיר ולהציג לה מזבח. אתם אינכם יודעים את האהבה והתעוררות געגועי האהבה לאדם בלי תעודה, והנה התעוררה בכל עוזה לפתע פתאום, והוא מצא את תעודתו.
עברה חצות ליל, עברה האשמורת השניה, בא הבקר, וגבורנו תועה ברחובות ובמגרשים. בכל פינה הוא דורש אחריה, את הנערה האדומה בת שבע-עשרה הוא מבקש, ובכל צל אשה הוא רואה את צלה… פתחה העיר הגדולה את לועה להציב אלפי רגלים על רצפתה ולהניע רבבות ידים ללקיחה ולנתינה. איש איש רץ לדרכו, משתקשקות מרכבות, רצות אלקטריות. נושאי עתונים מזוינים בכּל סובבים באותם הגליונות, שנכתבו ונדפסו בלילה שעבר על-ידי נפשות אובדות, שאין עוד בקרבן מה. שעמום החיים המתרגשים וסובבים ובולעים זה את זה. הנך עומד ומתירא, כי בעוד רגע יפילך אחד מן העוברים. הנך הולך ואחר מקדימך, ואחר רץ אחריך. דויד רוצה להפיל את עצמו לארץ, ועברו עליו הרצים ונסים וירמסוהו בכפות רגליהם. הוא אוטם בידיו את שתי אזניו, הוא עוצם את עיניו. הוא אוחז בכפתור נחושת שבשער אחד, הנה הוא בבית-חולים. מתלחשים רופאים. נשברה רגלו. לא! שדרה אחת התפוצצה. הוא אינו מבדיל עוד בין המוחש ובין החזון. הוא יצא מדעתו.
ואמנם דַויד בן דוד יצא מדעתו, בחזון נפשו ובדמיונו, ויחל לשבור חלונות החנויות, לעקור כלונסאות, לירוק בפני העוברים. אסרו אותו בעבותים, ויסגרו אותו בחדר נמוך, כמעט לא יכול לשבת בו. אין חלון ואין חור בקירות, רק אור בא מסדק התקרה. והוא רואה הכל כמו בחזון. זהו מאסר של יחיד, הוא אומר לעצמו, ובַיחיד נפש, ובַנפש מחשבות ורגשות, והכל מתלהב לעומת צלם נערה יפה – והיא יכולה לתת לך את נפשה גם היא; וקמה ופתחה מקלעת שערותיה, ולקחה חבל זה של חיי נצח בידך. והוא קורע את השלשלאות החזיוניות מעליו, דוחה בכח שמשון את קירות המאסר. אין מחיצה וגדר עוד! העולם רחב, השמים רחבים, אין חי למינהו ואין צפור כנף למינה. והוא מרחף עם אהובתו באויר ואוחז בכסא. כי התלהב הדמיון הכוזב של גבורנו זה, ויצמא לדמי נפשות ולרפוי נפשות. צמא ותאב לעקור הכל מן השורש, להחריב ערים, להוביל עמים לקברות ולהחיות שוב כל מתי עולם. משוגע הוא ממראה עיניו, יושב הוא שוב על מרבדו בחדרו המלא אבק ספרים, אחרי שובו סוף סוף למעונו, והוא בוכה על עלבונו, בוכה על אפיסת כחו. – – –
ממחרת היום כבר צרר את כל חפציו בצרור, שלם לבעלת ביתו בעד כל החודש, כי לא הודיע מראש את דבר צאתו, ועזב באותו ערב בתחנה הצפונית את עיר המדעים וגם את הבחינה במדעים, ושב לאשתו ולילדיו לרוסיה להתענות במסחר ובעבודה כאחד היהודים. יהי זכרו שמור כאן!
בעל הסִפּוּר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
כבר נשוא היה, ולו ילדה קטנה מוטלת בעריסה, ויסע מעירו הקטנה, אשר בליטה, ברשות אשתו, לוילנה, להָחֵל לדאוג לאחריתו. מחשבות רבות היו בקרבו, והוא עוסק בחכמות הטבע וגם מהנדס יודע חשבון, ורוחו נושא אותו לענייני מדע של כוכבים ומזלות. האדם כֹּל יכול אם רק יַתְוֶה לו דרך ויאמץ כחו; וילנה היא עיר רבתי; ושם כבר חכמים וסופרים בין היהודים ובין הגויים. לפנים גם בית מדרש מדעים היה שם ובית-מקלט לנזירים. וישכור לו בעיר הגדולה ההיא חדר קטן אצל איש עברי, סוכן בבית-חרושת, אמיד במקצת. ולו אשה חולנית, בת נשואה גרה ברחוב השני, באה בכל פעם לעזור לאמה, ובת אחת לא-נשואה, נערה כבת שמונה-עשרה, קומתה דמתה לתמר; ועל כל זה יופי צנוע; וכל הרואה אותה יודע, כי לעולם לא יגע בידו בה, ושהיא ככוכב מאיר מלוה את מנוחת-הליל.
והיא באה לחדרו כל יום, להביא לו חמין, והסתכלה רגע בספריו ותברח. השיחות בינו ובינה היו אך במילים אחדות. ובעיקר לא העסיקה אותו ברב, אם גם הבין ליפיה: נערות כאלה יחידות גדלות בגן-החיים; והוא מכין את עצמו בלמודי חשבון ובתכונה. סובבים-סובבים המִספּרים במוחו, ואין לו פנאי כלל להשתעשע במטעי-חמד. ובעיקר – יש לו חובה לביתו; משם הוא מקבל מכתבים ארוכים, וגם הוא עונה ארוכות. – מה יעשה עם זו, אם גם תשאר בחדרו מעט בבואה, אם גם תשאלהו לטיב של ספר זה או אחר. היא שמה ראשה להביט בציור תכוּנתי אחד ונגעו שערותיה בו; וכמו זרם בא בקרבו, לא ידעו עד כה, ויתחלחל, וימהר וישם בגדו העליון ויעזוב את חדרו, ללכת לתעות בעיר…
והמלחמה בנפשו החלה, אך לא בנפשה. שערו בנפשכם, הנערה התמה ארבה לו ולאהבתו. נפשות כאלה או בורחות מאנשים וחייהן שוממים, או – רודפות אחריהם. דרך-התיכון לא תדענה!
ערב. האֵם החלושה שכבה בחדר-המטות על מרבד, כדרכה, לישון בעינים פקוחות ולשכב שעות אחדות בלי-נוע. האב נסע למלאכות בית-המסחר, אשר עבד שמה, לאיזה ימים לעיר קרובה. מנוחה בכל הבית האִלֵּם ההוא, וזה היה רשמו תמיד. והאברך הלומד גם כן אֵחר מעט לבוא. הוא פותח את חדרו ומדליק נר על השלחן – והנערה יושבת על מטתו מחכה לו… נדהמה ישבה, והאודם בוער בלחייה, והוא נבהל וישא עצות בנפשו, איך להחזיק מוּלה מעמד. אלפי גברים רודפים אחרי נצחון כזה, לכבוש נפש בעריסת הנוער; והוא פחד, בעמדו פנים אל פנים מול שאון החיים. והוא לא השביע את התהום ולא שאף לאהבים. – –
הוא נהפך מכובש לנכבש. בכל שעה פנויה באה הנערה לחדרו ותחבוק בידיה את צוארו ותמטר עליו מטר של נשיקות ולא ידעה בושת לתת לו כל הודה. הוא נשמט ממנה, בכל אשר יכול; ישב חוץ מחדרו יותר מבחדרו; והיא הוכיחה אותו על פניו בכל פעם שובו, ולא מצאה די בקִרבתו. לשוא החל לבאר לה, כי לא תכון דרכה עמו, כי לו אשה ובת וחובות משפחה; והיא ענתה על כל אלה – בנשיקה ממושכה, או הכתה אותו על פניו במקלעות שערותיה הארוכות. היא חטפה פעם מכתב מידו, אשר הכין בעד רעיתו, ובקשה לרשום בו בידיה פרישת-שלום מפורשה; ולא יכלה להבין כלל, מדוע לא תעשה את הדבר, והן היא מרגשת באמת רגשי-חִבּה לאשת רֵעָהּ. היא, הנערה, לקחה אותו, את האיש, והושיבתו אל חיקה ותפטם אותו בנופת ובחתיכות פירות, כאשר תפטם צופיה הליכות ביתה את תרנגולותיה. אין חִבָּה וגלוי-חבּה, שלא הראתה לו. היא כבסה את הצוארונים שלו ותחליקם. תקנה את לבניו וטותה כאם רחמניה את פוזמקאותיו. היא לקחה את הלב ואת הנפש, ואת האודם בלחיים ואת המיית הרוח וכל רחשי חלקת חייה, שנִתְּנו לה למנה שכם אחד על אחיותיה, והניחה על מזבחו. והוא הרגיש את עצמו ככהן למולה, ואף לא מפרחי כהונה. הוא רק אחד מן הקהל המטיילים בשדה החיים, והכל עולה בגן כפורחת…
והדבר לא נשתנה כלל גם כאשר עזב סוף כל סוף את החדר הזה בבית אביה וישכור לו חדר אחר בפנה אחרת בעיר. הנערה כבר מצאה עִלּה לרמות את בעלת-ביתו, כי היא קרובה לו, ותדע לתפוש את לבה בחִנָהּ, עד כי לא ראתה האשה בבקוריה שום דבר משונה.
ובימים ההם כבר החל הדבר להציק לו מאד. היא לקחה את כל עתותיו ואת כל נפשו באהבתה; והקרובה לו בברית ובתור אם לבתו לא תדע מזה כלל, כי בָּגוֹד בָּגַד בה. על משכבו בלילות התהפך בחבולותיו לדעת עצה ומזמה, איך יצֵא מבין המצרים, ולא ידע מפלט. בכאן אם הבנים ובכאן תם נֹער ואהבה עד אין קץ. מאיסור, מדבר בל יעָשה, לא הרגיש, ואף לא ממוסר. כל חומת המוסר נופלת לקול תרועת נערה, כי תשחק מעומק לבבה ותחל לרקד בחדר או לשחוק כילדה קטנה בהסתר פנים תחת השלחן, או על יד הארגז, ולהתכסות בשמיכה, ולקפוץ אחר-כך ממקומה ולהתיצב נגדכם, כאילו המליטה הארץ כוכב. ימים עבר; והוא גם שכח את רעיתו יושבת החוץ לגמרי, ופעם קבל ממנה מכתב ואֵחר לפתחו, ויאבד ממנו.
ביום אחד התחילה אהובתו בעצמה לכתוב לו מכתבים, והיא, שלא היתה מלומדת וגם לא קראה אלא מעט בספרים, כתבה דברים חוצבים להבות אש ותחל לשורר. הוא התפלא לקרֹא דברים כאלה, שידעם היטב מפי משוררים נאמנים, כתובים לפניו וכתובים לשמו ולשם נפשו. – והיא כותבת, והוא אינו עונה; היא גם לא תחפוץ, שישב לה, אבל תחפוץ, שיקרא את דבריה ושירגיש חום דבריה. היא החלה לפקפק באהבתו אותה, ותבך לא פעם לפניו תמרורים, ותשביע אותו, כי יאהב אותה בכֹּל ושיתן לה את כל נפשו בכֹּל. לפעמים באו גם רגשי צללי-מות, ותדבר על לבו, כי ימותו שניהם יחד, כי יקשור אותה אליו בחבל; וכה, גוף בגוף, ונפש בנפש, ישליכו את עצמם אל הנהר וישארו מונחים יחד במצולות. היא בקשה לשתות את דמו, לקרוע את לבבה ולתתו לו לאכול. היא צרמה באזניו, לחצה בשרו בין אצבעותיה, עד שעמדו כתמים בכל גופו, גם נשכה אותו בשניה; בקצרה, היא עִנתה אותו באהבתה הנמרצה ובמתנת כל ישותה עד לבלי שארית. ופעם חטאה לו במה, ותשתטח על קרקע החדר ותבקש ממנו, כי ידרוך עליה. –
*
אנו איננו יודעים כלל ממסירות-נפש לנפש ממין כזה. וכשהיה מספר לנו בעל המאורע הזה בזה נוסח את ספור-האהבים שלו, בשבתנו כלנו על ספסל בית-מדרש המדעים בעיר-המלוכה, מתרועעים איש את איש, רגשי קנאה התגנבו בלבנו על המאושר הזה בחיים. והוא, מלבד זֵר האהבה הזאת, אינו עולה עלינו כלל, לא בפניו ולא בגוו ואף לא ברוחו.
יעקבוביץ – כך שם גבור הספור הזה – לא עשה בעיקר אחרת בכל ימי-שבתו בעיר המדעים, אך סִפֵּר פרקי אהבה זו ותפס את אחיו ברומַן מן החיים זה. ואמנם כרומן גמור היה אתו אז. רומן גדול! הוא גמר פעם בלבו לעשות קץ לכל העסק הנפשי הזה, ויכתוב לרעיתו, שתבוא אליו לוילנה. ובבואה אליו, התוַדה לפניה על כל המעשים עם הנערה מהחל ועד כלה. והיא בת-ישראל בעלת נפש עזה ולא תדע רכות, לא נואלה להאשים אותו ולשפוך עליו זעמה, כי-אם לקחה אותו בחזרה לעיר מגורו ותסגור אותו במיצר הבית שלשה ירחים. והנערה הריצה מכתבים; ואשתו השליכה אותם אל האוּר. בכל הימים לא דברה אתו דבר על-אודות זה, ולא נסתה לבקש ממנו בירור דברים; והוא כמעט אמר להתגנב שוב מביתו, לקחת את הנערה ולברוח עמה למרחקים. הוא הרגיש את עצמו כבן-בליעל, ובידו אין אונים לגבור על עצמו ולהטות את עצמו אל דרך הישר.
ובהגיע המְסַפר אל הפרק הזה, חשב כל אחד מאתנו, מה היה עושה, לוּ היה הוא באותו מעמד, ומה בחר הוא תחתיו. התלמידים המובהקים בחבורה עמדו על-יד האהבה, והנמושות – על-יד אשת-הברית ואֵם הילדים. בינתים נולד בן-זכר לַהנדחף בין שתי נפשות ויתבייש מעצמו.
למה אאריך? הנערה האוהבת, כשאפסה לה כל תקוה להתאחד עם אהובה כלפנים, שמה נפשה בכפה ותבוא חרש אל עירו, וכמעט היתה שערוריה – היא השתגעה אחר זה. ויביאוה הוריה לבית חולי-רוח. והוא התאחז עוד פעם במחשבותיו המדעיות; וכאשר נשבע לרעיתו שבע פעמים, כי ישמור לה אמונים מעתה, ושהוא אך נכשל בדרכו, הרשתה לו שוב לצאת לחו"ל ולהשתלם בלמודים. והוא לומד עתה חכמת ההרכבה וההפרדה וגם חכמת החשבון.
ועלי להודות, כי מסוף ספור הזה, איך הוא, מצית הבערה, יושב אתנו ולומד בהשקט, ואיך היא, הנפש הנעלבת, יושבת בבית-המקלט לחולי-הרוח ונפשה עוטפת על נעוריה, לא הייתי שבע רצון כלל; לבי בי כאב על זאת האומללה בחיים, ואני – לוּ קרה הדבר עמדי – לא אמרתי נוחם, ולא שכחתיה עדי-עד.
ויעקבוביץ שְׁכָחָהּ. הוא שְׁכָחָהּ, אם גם לכל מודע ורֵעַ סִפֵּר את המעשה ותאר את פרקי המעשה באמנות ובטעם מהחל ועד כלה. הוא בודאי האמין בזה, כאדם קורא דבריו מתוך הספר. הוא יצר רומן שלם בפיו, ובידו המפתח לאותו רומן. הוא בעיקר גם לא למד הרבה ולא השביע נפשו הרבה במה שלפניו. לבו קר כקפאון, למרות זאת האהבה, שבערה כגחלת. אך כח-דמיונו אתו לתָאֵר לו דברים ומחזות ולספרם. הוא לא ידע לשיח אך לספר, והוא רחוק, מלהיות משורר; הוא לא ידע לא מגעגועים ולא משאיפות לדבר-מה, אם גם בקש להשיג מה ולהיות נמנה בים המפורסמים ותורני החכמים, ואולם התעצל לעבוד גם בעד הדבר, אשר יחפוץ להשיג. כבר עברו עליו שלשים שנה, והוא אינו מושך עוד את לבות אחרים. ובכל זאת התרועעו אתו רבים. לא בקרו אותו ברב, אבל הוא בקר את אחרים; וגם זה עשה אך למַלֵּא את הזמן, ולא בחפץ גמור. הוא אך אמר להתראות עם בני-אדם ולשבת על יד שלחן, שעוד אחר יושב אליו. החדר הריק והספרים הכבדים היו עליו למשא… פעם נשאר זמן שלם בביתו, וישכחוהו יודעיו; ושוב יצא וַיָּחֶל מעשהו או אי-מעשהו כלפנים; ואם מצא תלמיד חדש, שעוד לא שמע מפיו מאורע האהבה, התקרב אליו ויספר לו את אשר עבר עליו עם אותה הנערה, ואיך שתה מידי האהבה עד להשתגע, ואיך נפל הצד האחד חלל, ואיך הוא יושב כאן ושוכח את כל ה“עבר הגדול” הזה בחוקי הטבע ובמספרים… את שֵם אותה נערה לא הביע מעולם ולא הוציא אותו על שפתיו, כאילו זה סוד שמור ונעלם אצלו. ומאותה שמירת הסוד בא לו המשבר בתוכנו.
ועוד היום אני זוכר פרט בפרט את שעת המשבר ועלבונו יחד, ולבי בי נרעש מהמראה, אשר ראיתי. את הכל יכול אני לראות ולשאת בחֻבִּי, אך לא עלבון אדם; ויעקבוביץ נעלב, נעלב עד תהום נפשו…
הוא ישב במסִבּת רֵעים לילה אחד, והחבורה היתה הפעם בת ששה או שבעה חברים. כלנו שתינו חמין ברחבה, ואכלנו פת בחמאה כמן הפקר. זה עומד ואוכל, וזה נשען על המרבד ואוכל, וזה יושב צפוף עם רעהו על ספסל אחד. אין עול ואין מחשבות כבדות, ואף לא וכוּח עצום. הנֹער מבקש שלו – גם לנוח מכל העמל הרב. ובעיקר, במקום שנים ושלשה עוד די הדבור בעיונים ובעניני נפש, ואם יגדל המספר במסִבּה אחת יותר מחמשה, כבר מתחילה חמדת לצון ושיחות בטלות. כך הוא מיום הוסד העולם וכך היה גם בינינו.
ובינינו אז גם צעיר אחד בן עשרים וחמש מארץ פולין ושמו אברמסקי, והוא גחכן מעט ועז-פנים מעט, אבל רֵעַ אמתי בן רעים ויודע לרומם את הרוחות. השיחה לא היתה שלֵמה. זה הדליק לו נר חלב ויקח לו עתון וקרא בפנה, מבלי שים לב לאחרים. כמעט נשמעה הצעה ללכת לבקר תיאטרון-זול הפתוח תמיד. לא ידענו במה להתחיל ובמה לסיים עוד את ישיבת הליל. והנה נגש אברמסקי אל יעקבוביץ והכה אותו על שכמו ויאמר לו: “חביבי, הַגֵּד נא לנו עתה פה את שֵׁם הנערה, אשר אהבה אותך כל-כך ונעשה לה כולנו שיר משותף”… “מה?” – ענה יעקבוביץ ופניו נתכרכמו, כאילו נשכו איזה דבר בקרבו. – “לך לא אגיד, לא אגיד…” “אבל הגד נא לעבדיך שֵׁם אותה העלמה, – ולמה תכחד מאתנו זה היום?” התובע נגש אליו בחזקה ויאמר: “בלילה הזה תגיד לנו את שמה ואם בנפשנו הדבר”. – כל המסובים פנו להשיחה הלזו. גם הקורא בהעתון קם והתקרב אלינו. דומיה! עיני כולנו צופיות אל הנפגשים. ואין עונה. המשקר, שכל המאורע הזה בדה מלבו, ושלא היו כלל דברים כאלה בעולמו, הוא, שידע לתאר כל פרט, כל חזון, כל פגישה ופגישה עם הנערה האהובה, אם עוד בבית אביה, אם כבר בחדרו החדש, אם גם מימי החורבן אחר-כך, לא יכול עוד לבדות איזה שֵׁם באותו רגע. והלא בנקל יכול היה להוציא את המלה שושנה, דבורה, רחל ואסתר. כמה שֵׁמות בעולם! עתה לא יכול לפתוח פה… באה עצם בגרונו. עיניו נזקפות, כל אשר בו חרד, והוא מחזיק בידיו את קצה שלחן כמתפלץ. ואברמסקי מבלי רחם חוזר ושונה: “שם הנערה בספור-האהבים שלך הגד לנו; וחי אלהים, אם תצא מזה, ולא הגדת לנו ולא גלית לנו זה עתה!” אנו מושכים את אברמסקי האכזר בכתפיו. יד נאחזת ביד; והנשאל אינו עונה. כל גופו מלא כעס, כל עצמותיו רעדו וגידיו מתמלאים דם; הוא בא בין המצרים, הוא נלכד…
ולפתע התעורר ויקם מעל הכסא ויחל לרוץ בחדר אנא ואנה. ועיני כלנו נטויות אליו. האם משוגע הוא האיש הזה? והנה הוא עומד לפני כותל המטה, מסתיר פניו בידו ובוכה, בוכה בכית נעלב; אדם לאחר שלשים בוכה לפני רעיו, נעלב עד תום נפשו ולא ידע מפלט.
במין בושה וכלימה עזבנו את חדר רענו אחד אחד, שנים הלכו בצד זה ושנים בצד זה. הדבר היה למאורע ושיחה בין כל החבורה למחר ועוד ימים הרבה ואת פני יעקבוביץ לא ראינו עוד. הדבר היה בקץ הזמן, עת נפתחים שערי החופש, ויעזוב בעל הספור את עיר-המלוכה וילך לבית-מדרש מדעים אחר.
את אחריתו ומה עלתה לו עוד בחיים לא אדע.
קנאת אחים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הוא היה תלמיד גבה-קומה, בעל פנים צהובים ושערות ראשו הקצרות צהובות, ולו עיני-תכלת מביטות ביושר. כמעט יפה היה ואיזה כובד בגוו, כאיש בא מבית אמידים, אבל הוא היה חִגר מעט ברגלו השמאלית, והיה מתנועע בהלוכו, וזה היה צערו, אשר נשא בחֻבּוֹ תמיד. בין אלפי אנשים רק אחד חגר, ולמה נפל בחלקו להיות הוא היוצא מן הכלל, ודוקא הוא היה ראוי שילך ישר כאחד האדם, ושיהיה שלם בגופו כמו ברוחו. מרוחו, שיודע לתפוס עניני לשון וחזון דברי-הימים, היה שבע רצון. אדרבה, הוא חשב את עצמו למשכיל נאור ולאדם שמבין מסבות הנפש ותהלוכותיה. הוא יכתוב בימים יבואו ספר גדול על-דבר תהלוכות העמים ומסבות השפות, וחלקו יהיה נמנה בין החושבים. זה ידע בבירור ולזה חכה באמת, עם גם הרבה לא עבד באלה. הוא קרא תמיד בספרי-מדע רק עד חצים, והנותר שוב לא קרא והבין מעצמו את הסוף. הוא עסק בענינים שונים בבת-אחת. יש לו כבר עצם הרעיון, שהוא נושא אותו בחֻבּוֹ ימים הרבה, וחסרה לו עוד ההקדמה והפתיחה. חלק שני ושלישי מכרכי מדע נקל לחבר; צריך רק לעמול הרבה בחלק הראשון, ביסוד המתחיל…
בכל יום ויום הוא מכין את עצמו לעבודתו; ותמיד הוא מוצא, שהוא צריך עוד להמתין. לחבר את ספרו בנוסח שאר ספרים מדעיים – זה לא דבר הוא; הוא צריך לכבוש דרך מיוחד ולהראות את מהות היסוד הגזעי במשפחות השפות, שלא נחשבו כלל למשפחות. הוא חפץ לחַדֵּש מה ולהורות באמת איזה נתיב; ואת הנתיב לא מצא עוד עדיין בבירור גמור, אם כי כבר יודע הוא את מוצאיו ומובאיו.
הוא אינו אוהב רֵעות במסבת רבים, אבל אוהב הוא לשיח עם היחיד ולספר ממחשבות לבבו ומדרכיו. הוא לא אהב לשמוע; ומעולם לא נכנסו דברי אחר ללבבו, אבל אוהב הוא לדבר מעצמו. וזה הוא ברור, שהוא העיקר בעיניו והאחר אך טפל. והא ראיה, כי אם יקום זה האחר ויֵצא מחדרו, הוא אך הוא נשאר יושב על ספסלו ומעלעל בספריו, ואין עוד איש אתו… בכלל, קשה היה עליו לצייר לעצמו, איך יתקיים העולם שוב, בהיותו כבן שבעים או בן שמונים ותשעים ויאָסף אל עמו ואינו עוד בן החיים. איך יצויר עולם בלי זה הספסל ובלי זה השלחן ובלי יד זו, הממששת בם?… אמנם למפרע, קודם באו, היה עולם, והרי דברי ימי עולם, דברי ימי שפות העולם, עלילות, מעשים ותנועות בני-אדם, אבל כל זה הלא עניני-מדע המה, והוא יכול לצָרֵף אותם במוחו ובשכלו. תחת זה על העתיד פרוש צעיף, ומי יגול את הצעיף, כשתאכלהו רמה שם, בשחת הקבר?… אומרים אתם: הרי גֵו ונפש, הוא בעצמו יכול לתפוש את גופו ולהחליקו ולהניעו ולעשות בו כחפצו, אבל זה כבר דבר, שאינו נתפש. חוק לנפש, חוקים קבועים לרוח, ואין דבר נראה ומוחש, ואפילו לצייר קשה הדבר. הרוח הוא בעיקר אוירי, כמעט אינו בחוש, והוא מניע… מניע הוא גם את הרצון, גם את החפץ ואפילו את החמדה והתאוה. והוא בעיקר אדם חומד. אדם חומד נשים לא לאהוב אותן, אלא כי תאהבנה אותו, כי תאהבנה אותו, כאילו אין בו מום, ושתשבענה לו בכל נפשן ומהותן, כי הוא הולך על שתי רגליו ואינו צולע. בלי שבועה, בלי שבועת נפש סוערת, לא יאמין להן. הנה נשים מכזבות הן ומדברות חלקות הן. הנה אינן יודעות כלל מה שמדברות, ואף-על-פי-כן הן מדברות. מין הנשים זה מין שפל בגזע האדם, אך יופי לו ונֹעם לו והוא מעורר חמדה וסער. זה עונש וחסד ההשגחה גם יחד. מחקו את עצם הנשים מן העולם, וכח הגברים יגדל שבעתים, ויהיו כענקים מכהים את השמש; ולאידך – באין נשים, הכל הולך בעצלתים, אין תנועה ואין עבודה – ואף לא ספרים. גם ספרי-מדע עמוקים נכתבים על-ידי דחית תאות-בשרים. זה היה כלל גדול אצל אהרון-מאיר לבית עמרם, כך היה שם נושא ציון זה, והוא בקש לקיים זה וזה.
הוא עזב את חדרו, שבו גר שנה ומחצה, ושכר לו חדר חדש אצל אשה אלמנה צעירה מבנות העברים, והיא דרה בדיוטה שלישית של בית אחד אדום, שפניו היו כלפי מגרש אחד עגול, ובמגרש בית-תפלה, גם כן אדום, לבני דת לוּטר. בעל האלמנה היה איש אמיד וסוחר נמרץ ומת בימי עלומיו והשאיר לה שתי בנות קטנות למטה משנות עשר וכלים טובים הרבה, אך לא כסף הרבה. ותרא האשה, בסדרה את כל העסקים והחובות, כי לא תוכל להחזיק מעמד, לאכול ולהתקיים אך ברבית ותלמד מלאכת-התפירה נגד רצון קרוביה, שבהם כבר היו איזה עשירים, ותתפרנס ברֶוַח מפרי-ידיה. ואת החדר האחד השכירה מזמן לזמן, למען יהיה איש מגן עליה בבית, ויהיה לה גם מעט טורח לדאוג בשביל אחר, לבשל לו חמין, לנקות בגדיו. שפחה ואמה לא החזיקה בביתה, אך משרתת מן החוץ באה בֹקר בֹּקר לנקות את החדרים ותלך. והיא עם כל רוב עבודתה היתה צופיה הליכות הבית, והכל אצלה בסדר ובמשטר. החסרון האחד היה – כי רב מספר הכלים לפי מספר החדרים, על הקירות היו תלויות תמונות פי-שלושה מאשר נחוץ; ועל הרצפה היו פרושים מרבדי-צמר לרוב, ונגע אחד ברעהו, והכל צפוף ועומד. על החלונות וילאות כבדים, ורושם הכל כבית סגור ומסוגר, כבית-מקלט מעט.
היא היתה אשה שחורה ונאוה ומעט עגבנית, קטנת-קומה, אבל מהירה בתנועותיה; ובדברה ופתחה את פיה ושחקה מעט כדרכה, הבריקו שתי שורות שִׁנַּים לבנות, שנעים היה להביט בהן. אשה כזאת כמעט מן הנמנע לשבת עמה חצי שעה בחדר בהיותה לבדה, מבלי לגשת אליה ולקחת את ידה ולשימה לפה; והיא לא תכעס ותרשה לכם את מאוייכם.
כה בא הדייר החדש, וכבר בשבוע הראשון עמדה אתו בנגיעת-אהבה. והדבר לא היה ברעש ובהתגלות פתאומית. בערב אחד הסירה את צעיף אלמנותה ממנה – ולה בעל בבית, אוהב אותה ומכבד אותה וגם משיח עמה הרבה, כשתפנה ממלאכתה. מה חסר לה עוד? והדובר הוא איש נבון, ולא אך סוחר, והוא יודע למשוך את לבה ולהתאחז בנפשה.
ואהרן-מאיר בודאי מאושר היה. הוא לא צריך לרדוף אחרי אהבים, להתגעגע ולצמוא לנפש רחוקה. אהבת אשה יודעת כל מסתרי האהבה וחמודותיה לו בבית; והיא תדע להתלבש בשבילו ולהתיפות בכל חִנה בשבילו; היא כמעט גם אינה יודעת, כי חִגֵּר הוא, ומעולם לא תסב השיחה על-אודות זה. הוא אוהב לשבת ממולה, בעת שכבר הלכו הבנות הקטנות לישון, וכל החלונות מכוסים והליל חוצה ביניהם ובין שאר חלקי העולם, ולהסתכל בעיניה השחורות והמבריקות. זה מין ספר אחר, והוא קורא בו ומבין כל טעמיו ונמוקיו. עם אשה באה עמו בברית – ולוּ תהיה היפה בנשים – לא יחיה לעולם כמו עם זו, שמסורה לו ברצון ולא באונס. הקידושין המה כמעט הריסת כל אַחְוַת-בשרים, ולידת בנים עם אשה זוהי כבר מועד אחר מימי האהבה. ולאידך, אם עוד חי בעל האשה, והוא נוגע באשר לא לו וחוטא, הרי זו גנבה וערמה, וגם באלה לא חשקה נפשו. הוא חפץ מנוחה, מנוחת האהבה. וכזה תתן לו למרבה זאת היושבת בעטיפתה הארוכה, ואך חגורה מתחת לשדיה. אושר של מנוחת-אהבים בבית, אין אורב ואין מחלק אתך אשר לך. פני האשה, שערותיה, צוארה, ידיה, כל גווה לך; וקמת והלכת בבקר לבית מדרש-המדעים לשמוע שיעורים, ואין עליך החובה לבוא לזמן מיוחד ולשעה מיוחדת, אין עליך דאגות הצטרכות-בית, הוצאות מלבושים ושכר דירה ועוד. עליך רק לשלם שלשים השקלים בכל ראש-חודש בעד המעון, החמין והשֵׁרוּת – וזה לא רב הוא לאיש, שמקבל פי-ארבעה מבית הוריו סוחרי-עורות מדי חֹדש בחֹדש – והנה הכל מוכן בשבילך.
וישגה אהרן-מאיר הרבּה באהבתו ויתרשל עוד יותר מבראשונה בעבודת הספרים, ואף לא בספרו. הוא התירא, פן יגדל והיה לאחד החושבים, ואנוס יהיה לשנות צורת חייו; ואז הלא גם עליו יהיה לעזוב את הבית הזה. – וזה אינו חפץ, ואינו יכול לחפוץ כלל, כי איך יאַבֵּד את אשרו ואת המנוחה שמצא? איך יתחבר לאשה אחרת, או גם ישא אשה אחרת, ורק זו נאוה לו ונעימה לו? וימים היו, שכבר חשב גם ללמוד מלאכה כמוה, כי הן לא לעולם ישלחו לו הוריו לחם חוקו בלא עמל, ולהתחבר עמה לצמיתות. ואת זה גם כן ירא מאד. כי הן אם יבואו בברית יחד, יחדלו הנֹעם והאחוה לשמה ויָחֵל עול-הבית, כעול בני-אדם אחרים. לו היה צר גם על ספרו העתיד להכתב ומחשבות ספרו, שילכו לטמיון.
שם האשה נחמה, שם הבת בכירה שהיא כבת שלש-עשרה, מלכה, ושם השניה רוזה, והיא כבת אחת-עשרה. ותהיינה הילדות גדלות בלי קול ובלי רעש, מבקרות בית-ספר בינוני ולומדות שיעורן כל יום, עוזרות מעט לאם, גם כן לשם למוד, והולכות בכל ערב בשעה קבועה לישון, ולא תסבנה דאגות רבות להאם. ונחמה גם לא דאגה הרבה לאחריתן, כי בכלל לא חשבה הרבה. היא אהבה את הנֹעם ואת המנוחה, ונטתה בנקל למי שעומד תחת חסותה, ועם כל זה עבדה בשלה בחפץ ועבדה בטעם, והרוויחה הרבה. היא לא ידעה שכרון-החיים והכרעת כף אחת במאזני החיים. היא רק חפצה לשמור את מסגרת חייה, לראות איש חי במסבתה. את יושב חדרה כִּבדה וגם חשבה, כי זה הוא אדם מתבונן ויודע הרבה מאשר לא ידעו אחרים; אבל העיקר, שמשכה אותו אליה, והוא יושב בחדרה והוא מצוי אצלה וגם יודע בה. הוא דִבּר תמיד טובות עליה באזניה, והיא לא האמינה לו, כי לא התהללה בנפשה מעולם; ובכל-זאת שמעה דבריו בחפץ-לב. לכל חבה וקשר צריכה גם איזו אמונה, אמונה מצד הבעל – ולה אין צורך בכזה. היא מכבדת את הגברים דוקא בשביל שיודעת אותם. את איש טמא ובן-בליעל תשנא, אבל את הטהור לא תאהב. תכונת אדם אינה העיקר, אך מהלכו וסדר חייו.
ובאותה עת התחבר לאהרן-מאיר תלמיד אחד זקן ממנו שנתים ושונה ממנו לגמרי. אהרן-מאיר היה צהוב, כאמור, וחברו ברוך גדעוני היה שחור ואיש-שעיר; ידיו של אהרן היו זכות ויפות, וידי גדעוני גסות ועוד יותר – מזיעות. איש חונף היה גדעוני, מרבה שיחה עם אשה, ואפילו עם המשרתת ועם כל נפגשת עמו. כשפתחה לו נחמה את הדלת, הרבה לשיח עמה בפרוזדור; ופעם עמד אִתּה חצי שעה ולא עזבה. זה מין אדם כמין דבק, אדם שאם אתה נותן לו את ידך, עליך לרחוץ אותה אחר-כך. ואני איני יודע עד עתה, איך מצא לו קן בלב אהרן-מאיר ואיזה חפץ מצא בו. המה ישבו ושוחחו שעות שלמות, שוחחו על-אודות תלמידים אחרים ועל-אודות המורים ועל-אודות עניני-ישראל. גדעוני היה מלקק עת ידועה בחברות ציוניות, שהוצא מהן, והיה מאמין, שנורדוי הוא צופה לעמו. אהרן-מאיר היה טוען, כי על-פי חקר תהלוכות העמים אנו העברים שוב לא עם אנו, רק שומרי מסורה, והמסורה גופא כבר הולכת וחרבה. וגדעוני טען לעומתו: אדרבה, עם אנו, בשביל שזנגביל אמר כך; ואפילו תימא, לית כאן עם, הלא יכולים אנו לחפוץ להיות עם. כך ישבו ודנו, וסוף דבר, כי כבר ביום מחר התחילו להתוכח באותו ענין גופו. בעניני לשון, משאת נפשו של אהרן-מאיר, לא ידע גדעוני כלל. הוא אך אמר לכתוב עבודה מדעית בשביל בחינתו על- אודות הסנהדרין. ואותו הדבר קשה, וצריכה לזה דרישה במקורות, וידיעותיו בתלמוד חלושות אף חלושות. ענין הסנהדרין שלו ירעיש את המורים; כי הן גם להרומים היו סנהדרין, ובא זה ומלמד על זה; אבל לעת עתה עוד לא התחיל מלאכתו…
וכמה פעמים קרה המקרה, כי כבר בא גדעוני לחדר רעהו, כאשר היה הלז בחוץ; ואם התמהמה חכה לו, עלעל בספריו והסתכל בפתקאותיו. וכשבאה האלמנה לומר דבר מה להדָר בחדרה ומצאה רק אותו, גם כן לא דאגה. הלא זה המשוחח הרבה ומחניף לה הרבה. והוא קם והחזיק בידיה, והיא לא אמרה: הרף…
והתחילה הקִנאה בין האחים. אהרן-מאיר כבר הרגיש מיד, כי דברים בגו, ויתחיל למרר את חיי האלמנה, כי בגדה בו; והיא גם היא מאנה להכנע לפניו וגם להודות על מעשיה, ותכחש בכל פעם את הדבר הגלוי לו, ובידו אין אונים להוכיח לה כי תשקר. וגדעוני שוחק בפניו, כשמדבר עמו, או מכזב ומסבבו בספורים, שאינם שייכים כלל לעצם המעשה. אהרן-מאיר לא נרעש בעיקר ולא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; אבל נעלב, ואין לו עוד מנוח. הוא נסה להסתלק מבעלת-הבית שלא להראות לה, כי רחקה נפשו, ובכל פגישה עמה שוב כחה עליו, בלבבו כעס, ובלבבו זה עוד דבר אחד, ובא זה ודוחה את זה תיכף; וחזר הנדחה להתעורר, והוא מתחרט ונמשך אחריה. קסם בידי האשה הזאת, שכבר לא תבחר כלל בין איש לאיש. ומי ימָלט ממנה?
ושנאה עזה נתעוררה בלבו של אהרן-מאיר על גדעוני. כמעט הוא יכול להרגו, להרגו ממש. הוא אינו יודע כלל, למה זה חי ובא ומסיג את גבולו, והן הוא אינו יכול לחיות כלל ואין צורך לעולם במין בריה כזו כלל. הוא לא הבין, איך תחשק אהובתו בו, ומה יתן לה, והוא כלו מכחש וחדל-אישים. דרך הנשים לא נדע ונפשן לא נפתח, אם מאה פעמים מצאנו את הפתח ללבבן. למין הזה אין כל לב, ואף לא תענוגות לב. זהו שאון החיים בלי סדר ובלי כל מטרה, וגם בלי אהבה עצמית. האשה בעיקר עונה היא לכל פושט יד, היא למדה ללבוש גאוה ולהיות עם זה נדרסת. ארס האפס רובץ לפתחי נפשה, וכל המתקרב לה אך עומד על פי התהום.
ומה תועלנה כל המחשבות והרגשות והשקלא וטריא, ואפילו העיונים הנפשיים של המשוררים ומנתי-החיים – האשה היא אשה, והאיש הוא איש. אוי לקרוב ואוי לרחוק ביניהם. מות בסיר, והנך רעב וגם כן פושט יד…
ונמנה אהרן-מאיר וגמר לעזוב את החדר הארור הזה ולשכור לו חדר אחר. ויתרגש בעצמו להחלטתו זו. הוא ישב בחדר אחר, בבית אחר, ושם אין עוד אותו הצלם ואותה הדמות, שהרבה הרבה התענג לראותם. הוא יפתח את דלתו החדשה ולא יפגוש אותה, לא ישמע קולה, לא יראה בקסם שִׁנֶּיהָ, ולא יתרפס לחנה. ומדוע עשה כל זה? מדוע עזב את החיים במלואם וילך ויקבר את עצמו בריקות העולם? העולם הוא ריק בלי אשה, בלי אויר אשה. למה לו עוד הדעות? למה לו עוד הספרים, ואפילו ספרו? – אין נפש בלי גוף ובלי קִרבת גוף. אתם לא ידעתם את הנעשה באהרן-מאיר ואיך יכול לאהוב אהרן-מאיר. לאהוב! הוא מבין הכל ומתבונן לכל. הוא אינו בעל-הזיה ורחוק מאוד מלהתרגש בהזית המשוררים; אבל הוא איש, איש. הוא איש שלבבו דופק בקרבו, וכל לב דופק מבקש לב, מבקש מקום לב…
ויעזוב אהרן-מאיר את חדרו באמת אחרי שלשה ירחי עני-הנפש, דברי ריבות ומצה עם אהובתו, וילך לדור במקום אחר. את יום היציאה, נשיאת החפצים והפירוד משני הצדדים לא אתאר. גדעוני בעצמו עזר לו להוביל חפציו וילוהו לחדרו החדש. ויבשל לו במעונו את החמין הראשונים. הוא התלהב כל-כך מהחמין, עד שקפץ על ספסל, ונשבע בכל חייו, כי לא נגע כלל בבעלת-הבית שלו ושהיא אך דחפתו למדחפות. ואחר-כך ישב ולגם, והתחיל לתאר סגולת יפיה, חִנה, כל ערכי אבריה אחד אחד, עד כי כמעט תפשו אהרן-מאיר בגרונו וחנקו וצעק עליו בקול גדול: שתוק, נבזה! גדעוני לא נעלב מעולם, אבל גם לא פחד. הוא ידע את חלאת האדם ואת חולשת האדם מעצמו… אהרן-מאיר נח וישב נשען על זרועו והיה חָדֵל בעינו ופיו יבש. הוא קם לבסוף ויאחז בצוארון רעהו ויאמר לו: לך! לך! וילך גדעוני, ובעודנו צועד על המעלות נעור צחוק בקרבו. הוא המגרש והוא האדון עתה, והוא בעיקר עבד, אך עבד.
ויעבור זמן אחד, ויעבור עוד זמן שני, ואהרן-מאיר לא ראה את פני אהובתו. הוא בקש ומצא, שהמאורע הזה בחייו הוא כבר מעין רומן מן הספר; ואותו דבר החזיקו ונתן לו כח לגשת עוד הפעם אל הספרים ואל הדעות. געגועים ודעות זה כבר דבר אחר, שאינם דומים לדעות גופן; והוא מתגעגע ונושא בלבו חזון אשה, שהיתה נתונה לו ואינה לו. אהרן-מאיר אינו בכותבי השיטה, אבל הוא יכתוב את ספור-האהבים שלו, יכתבו פרק פרק, מעמד מעמד, קשור קשור; הוא יכתוב באחרית הימים, כשיֵדע סופו וכשיראה בעיניו את אחריתו. והוא ידע, כי לב האלמנה תנהה אחריו. ידע, כי שוב תחפש קִרבתו. ידע, כי על משכבה בלילות לא פעם אחת תתעורר ותבקש חזותו.
וכך הוה! היה יום שבועות וחג עברי אשכנזי. עברים יושבים בבירה הולכים מגוהצים לבתי-האל ושומעים דרשות מטיפים באֹמר ודברים. מעט מנוחה ברחובות, שבהם מצויים עברים; ובִקרה משפחה עברית משפחה אחרת, הכל בשאון בגדים ובריקות נפש.
ביום שבועות כזה שלחה האם האלמנה את בתה הבכירה, והיא כבר כבת ט"ו ותגדל ותיף גם היא מעט, אל מודעה הרַוָּק אהרן-מאיר לקרֹא אותו לחמין ולאכילת פירות אחרי צהרים. אהרן-מאיר קפץ ממקומו, כאשר שמע פעמון הבית, בו יגור, מצלצל, ונפתחה הדלת בפרוזדור, ונפתחה הדלת לחדרו ועל סִפּו – מלכה. הוא כמעט לא יכול לדבר מרעש לבבו. אחז את ידיה בשתי ידיו ויאמר: אבוא!
והוא לא בא! את הסוף הזה בודאי לא תשערו. הוא התחיל תיכף, בעזוב הנערה אחרי רבע שעה את חדרו, לנקות את בגדו, לרחוץ ידיו, פניו וראשו ולהכין עצמו לפגישה. שם על צוארו את הצוארון היותר נקי, ויקשור בו את הלולאה היותר-יפה. עמד לפני הראי ותקן את שפמו. הוא קם ופתח שני החלונות בחדרו ויסגרם תיכף. פרחים לא יביא לה. אבל דגל ישא. הוא ישא דגל בראש כל חוצות ויקרא: מי בעד החיים והמונם – אלי! אין נצחון כנצחון על עקשות אשה. אין אהבה, אין אמון, רק נצחון, נצחון גמור. נצחון אדם על עצמו. והוא קם והשליך את כובעו המגוהץ מעל ראשו, קרע צוארונו מעליו, ויפתח את כפתורי כתנתו. אגלי זעה נוזלים עליו. מה קרה לו? עיף הוא עד הנפש. הוא פשט את מנעליו, פשט את האנפילאות שלו, פשט את מכנסיו, קם ופרש הוילאות על החלונות, הלך וסגר את דלתו. הוא הרים את המכסה מעל מטתו וישתרע מלוא קומתו עליה ופניו למטה על הכר, ויִשוֹך בשניו ויקרא: פה תנוח, ואם תמות ותגוע…
וחרדת-הלב אחזתו. שגעון אהבים! הוא ישבור את הדלת וירוץ בלי לבושיו בראש כל חוצות. הוא יבוא לבית אהובתו ויחבקה וינשקה לעין כל, ואף לעיני בנותיה. קץ כל בושה! האם משוגע הוא, שֶׁשָּׂם את עצמו במאסר? ושם אשה חושבת בו, חושבת בימים שעברו, שעברו.
הוא השתולל. הוא בקש לקרֹא בקול גדול, ותבוא בעלת-ביתו ותחשוב, כי השתגע. משוגעים המה כל בני-אדם וכל בני-איש, שיושבים ומחכים, מחכים למה, ולשם מה? הוא ישב על מטתו וברגליו היחפות נגע בעור הפרוש למטה ומחכך בשערות הדוב, וזה הניח לו. הוא יושב ושותק. הוא אינו חושב עוד מאומה. הוא הלוך ילך. אך לא, לא ילך. נקם יקח ממנה על העלבון, הוא ינקום ממנה בעד האחר, גם בעד הבעל שקדם לו. גם אותו הוא שונא עתה.
הוא קם והתחיל לרחוץ את עצמו עוד פעם, הרים את הוילאות, התחיל ללבוש בגדיו כבתחלה, ואחרי אשר סרק את שערותיו והכין את עצמו שוב בכל, עזב את חדרו. ירד מעל המעלות ונפנה אל הרחוב שבו יגור גדעוני. מעולם לא בקרהו, אבל הוא יודע את הבית ואת מִספּרו, והוא עולה במעלות אליו, ומצלצל בפעמון. אשה שמנה פותחת לו את הדלת, והוא שואל: “האם כאן יגור גדעוני?” כרטיס לא נדבק ממעל לכפתור. והיא אומרת הן. – “האם הוא בבית עתה?” הוסיף לשאול. “לא, הוא הלך בבוקר ולא שב”. – “ואם כן אסור אליו וארשום לו איזה דברים עלי גליון, כי דבר לי אליו”. ותאמר הנצבת: “בוא, אדוני”. ויבוא לחדר גדעוני, שמצא בו משטר וסדר, לא כאשר פלל, וכתוב לו בעט עופרת מילים מעטות: “הנך קרוא אל אשה פלונית היום, ובשובך מהר אליה ואל תאחר – שלך היא”. המילים האלה כתב בנעלי ידיו ולא פשטן, ומזה נהנה גם נהנה.
אהרן-מאיר חלה אחר זה מחלת-העצבים, ויבוא לבית-חולים לעברים בעצת רופא אחד, וישב שם כירחים שנים, ויבריא ויחלם וישב לאיתנו ולרוחו. אולם את ספרו על דבר תהלוכות העמים ומסבות השפות לא כתב. גם את חוק למודו לא כלה. ואת פרקי הרומן גם כן לא כתב. למה יקראו בני-אדם את אשר כבר קראו למדי? ולאידך, הרי לו אך פרק אחד. הפרק השני יכתוב גדעוני הבזוי.
והוא בזוי בעיניו עד היום. וזה נחמתו, כי יזכור את אשר היה לו. את אשר היה.
בן-פשע
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שמו היה אַרְקַדִּי דרֶבּיץ-יַבּלונסקי. ושני שמות-כִּינויו היו סבת עוזו, וגם סבת נפילתו. אל תאמרו, כי השם לאדם אינו סמל מזלו.
על גדות ים השחור חזיתיו בפעם הראשונה, והוא צעיר, מצהיל קולו, מדבר חמות, מתוכח, מתלהב וגם מעט משורר בפירוש. הוא רק אהב לאכול כל שְׁיָרֵי המאכלים בבית בקורו, ובין הבעת דעה לדעה היה לועס בחמדה את הלחם בחמאה עם הכרכשאות הממולחות אצל רעהו, והכל עשה מתוך עמידה ולא מתוך ישיבה. מעולם לא ראיתיו יושב, כי-אם הולך בחדר, אוכל ומדבר, והכל במין עליצות ובטחון-נפש, כאיש ההולך את דרכו מאז ולא נשאר כי-אם לסַדֵּר עסקי חבריו ולברר תהלוכות הספרות. הוא היה סופר ואיש אומר להיות סופר. אומרים, כי כבר חִבּר איזה דברי-שירה. הוא אהב את הספרות הרוסית; אבל ידע גם, כי יש ספרות עברית וכי יש צעירים האומרים להרחיבה ולשכללה. הוא ידע, כי יש גם עם עברי, ולפנים היתה גם דת עברית. הנני אומר: ידע, כי כל הדברים האלה לא היו אצלו אף בחינת ידיעה, ולא הכרה ולא דְבַר-רגש. אמנם הוא התרגש כל פעם שדִבּר ונעץ עיניו בדובר והיה מניע בשפתו. אבל כל זה לו היה רק תכונה עשויה, מין הרגל נפשי ולא רוחו. הוא התלהב אך בחברה, במסבת בני-אדם. בביתו, בחדרו, כשהוא לעצמו, הרגיש את עצמו ריק, ריק, ולא ידע כלום, וכמעט ולא חפץ כלום. לו עינים ואזניו ושאר חושים לא רעים, אך ממולו תבלול פרוש על כל החיים ומעמדי-החיים. הוא אינו תועה, כי לא יחפש ואין לו מה לחַפֵּש. במסתרי לבבו לא מצאה התאוה קן לה, גם לא החמדה, ואף לא אהבת-החיים. הוא צריך לכבוש מה, להיות מה, לאכול ולשתות, ואולי גם לבנות לו בית; אבל אין לו אמונה בערך כל אלה. בנפשו ספר שאין קורא בו, ואֲכָלוֹ עש. ואל תחשבו, כי זה בא מעמל ויגיעת-נפש, כי הן לא עמל; אל תחשבו שזה בא ממַשְׁבֵּר, כי מאומה בו לא נשבר. עולמו כוזב, אבל את האמת לא יֵדע ולא יכיר. בעיקר היה מאוס מעט בעיני עצמו ולא נכבד כלל בעיני עצמו; ולפיכך בקש חברים, בקש התחברות ורֵעות, כי תיכף לבואו במושב שנים שלשה, כבר בו רוחו אחרת ודפיקת נפש אחרת. הוא אדם, שמלבושיו יפיחו את רוחו, שהכל לו לבוש, אדם שאין לו תוך, ואין לו גם טפל. את הצדק והיושר בודאי לא הכיר וגם לא את הרע המוחלט. הוא אינו בוגד באחרים, בשביל שגם אינו נאמן להם. מי יאשים אותו? מי זה יתחרה עמו באיזה מעשה? הוּא הולך בחוצות ויכול להיטיב להרע, יכול להרים אבן ולהשליכו על ראש עובר ויכול לגשת לאשה עובדת ולנשקה. הבחירה נתונה לו, נתונה גם לאחרים; והם הולכים לחפצם, והוא הולך לעברו, ולא יבוא כלל לידי נגיעה ביניהם. הוא אינו מכיר כל תכלית וכל מטרה וכל עשיה מסוימה. יש אנושיות ויש יורשים לה, והעיקר אין מורישים. כל מי שחי עד היום חי בִכְדי, וכל מי שמתחיל באיזה דבר עמלו בכדי. ואין זו השקפה הבאה מיאוש, כי את התקוה לא ידע ואת המגמה לא ידע. לוּ היה איש-נוצרי ולא בן-יהודי, כי אז היה מבקש לו מִשְׂרָה, הוא ידע היטב מלאכת הכתיבה הישרה, וגם ידע חשבון. אבל במעמדו אי-אפשר להשיג משרה טובה, ולהשתמד אינו רוצה. לוּ היה בעיר, שאין בה יהודים, כי אז אולי כתב שמו לצלם, ובעיר מרובת אוכלוסים יהודים שוב אין זה אפשר לנפשו. והן רוב חבריו מכיריו המה עברים, וגם שיחותיו מוסבות על ענינים עברים. ללבבו אינם נוגעים, אבל גם דבר אחר אין נוגע לו.
הוא בא לבית חבריו לעיתים קרובות, ועת ידועה – כמעט יום ביום, ואחר-כך נעלם פתאום והסתתר ימים רבים; וכשנגלה, – שוב הוא לבוש חדשים מקדקדו ועד רגליו. פעם גִדֵּל את שפמו, ופעם גלח אותו. מרבע לרבע שִׁנָּה צביון חזותו, ולא היה אהוב לנו כלל, והיה זר בעצם שיחותיו החמות והתקרבותו לנו. – אחד מרעי הקרובים גלה לי את דעתו על דרֶביץ – לשם הקצור נשתמש אך בשמו האחד, – שהוא חושד אותו במה, ועד היום אינני יודע במה חשדו. הוא היה איש מוזר ובלתי נעים; וגם מי שהתחבר אליו והתרועע אתו, לא גלה לו מעודו את נפשו ונזהר מפניו.
ויעָלם דרביץ ביום אחד מאתנו, ושוב לא נודעו עקבותיו. ואני אמרתי, שוב לא אפגשהו לעולם, ונפגשתי עמו, יותר נכון – הוא בא אלי. והדבר היה כבר בשנים ההן, אשר אתאר ואני איני עוד יושב על גדות הים השחור, כי אם בעיר-בירה אחת בחו"ל ואשמע בלמודים.
אדם דופק על דלתי, ויבוא איש מגוהץ ומשקפים על עיניו, תלויים בחוט של זהב, ויך בימינו על שכמי ויאמר לי: “התכירני?” והכרתיו. הכרתיו, אם גם פניו קֻמטו ועור לחייו כחול. הוא כבר חִבּר ספר-שירה, ובא הֵנה ללמוד כלכלת העמים. לו עתה מטרות גבוהות ועמדתי וסגרתי את הארון הקטן, העומד על הקרקע, והוא בית-מרכֻּלתי, למען לא ישתתף בלחמי וימצא לו קן בחדרי. הוא הבין, כי לבי אינו פונה אליו עתה, ויאמר לי: “נפתלי, עד כמה נשתנית ונתגאית, אויר ארץ משנה את האדם”. ויפן וילך, ולא בקרני עוד.
ושמעתי במשך הזמן הבא בין תלמידי החבורה מדברים עליו לא-טובות. חשדוהו, כי מרגל הוא, כי שם לו סתר-פנים, והתרחקו ממנו. שוב שמעתי כעבור שנה, מיום ראיתיו שנית, כי נשא אשה והוא אב לבן, וכי אשתו עושה רושם של בעלת נפש ישרה, ושנפשה עליה תאבל על כי שנוא בעלה שלא בצדק. הוא היה מתבודד בעיר-המדעים, על ידו הימנית נשא מסגרת-ברזל, כמעשה הנקבות, ועל ראשו כובע אדום, כאשר נושאים התלמידים בני חבורה נכרת באות מיוחד. באולמי השיעורים לא מצאוהו, בבית-עקד הספרים לא פגשוהו; ורבים אומרים, כי הוא אינו תלמיד בית-המדעים כלל.
ולאידך, אילו היה מרגל, לא היה מתבודד והיה יוצא ובא על כל פנים בפרוזדורי בתי-החכמה. מה מעשהו בעיר-הבירה? מאין ימצא מקור חיתו? אין איש יודע. הוא מוזר. הוא חשוד. הוא שנוא. והן לא הרע לשום אדם ולא עשה כל עוֶל.
בקצרה, צלו של ארקדי היה מוטל כאבן על בני החבורה של התלמידים למדעים בבירה, ויהיו כלם עוינים אותו, נשמטים ממנו בהפגשם עמו; ואם אירע, שנתן לו אחד ידו, היה כאילו נשכו נחש ודרקון. ויהי באמת כעצם בגרון ומעין מפלצת החבורה.
עברו שנתיים ימים ותבוא השנה השלישית, ואני כבר גמרתי אז חוק למודי בעניני הרכבה והפרדה, ואצא לעבוד בבית חרושת-המעשה בשכר מאה וחמשים שקל לירח, והעבודה רבה והחברה זרה, והמקום חציו עיר וחציו כפר. ואני באתי מעמל היום לבית מלוני ואשב על יד שלחני לבדי, באו עלי זכרונות חלומותי ומחשבותי הרוחניים, ואראה איך נפתר עתה הכל לקוצר ולא לרוחב, ואיך אני בעיקר קצוץ-כנפים הנני. לעשות מהפכה בעולמנו חשבתי ולהורות נתיב חדש, והדרך, אשר גם אני מצאתי, מה פעוט ומה מעט הוא, אשר יתן לנפש.
וידפוק השוער על דלת חדרי אחרי צהרי-יום אחד ויבוא ויגד לי: “הנה אשה באה מעיר-הבירה ורוצה לדַבּר את אדוני”. ואֹמר: “תבוא!”
ותבוא אחרי איזה רגעים אשה כבת שלשים לבושה בגדי אלמנה וצעיף על ראשה, ואפנה לה ספסל לשבת, ותשב. ומיד החלה לדבר על מטרת בואה, ותאמר: “אשת ארקדי אנכי, והוא מת זה לא כבר במחלת השחפת, אשר תקפתו, ויצו עלי, בשכבו על מטתו, לא ירד ממנה, כי אבוא אחרי מותו אל אדוני ואגיד לו את חייו המוזרים. רק אותך מצא לנכון לזה, אם גם אתה דחית אותו. ממזר היה בעלי, בן איש אמיד בנגב-רוסיה, מחזיק יער. אשת אביו חולנית היתה, ויבוא האיש בכל פעם לעיר הקרובה לעשות שם מסחרו, ויָּדר בפונדק אחד תמיד. ותהר ממנו קרובה אחת, אשר מלאה שמה שֵׁרוּת, ותלד. האב עמד לימינה איזה זמן ויתן לה את צרכיה מדי חֹדש בחֹדש, עד אשר גדלה את הנער; אבל היא סרה מדרכה ותוסף לתנות אהבים עם כל מתקרב אליה. ותצא פעם עם אוהב אחד לעיר רחוקה ותעזוב את בנה אצל משפחה אחרת, ולא ראתה אותו עוד. ובעל היער דואג מעט ליתום ויטה אליו לבו. אבל הנה מתה אשתו וישא אחרת, ויחל להשתמט מחובתו לבנו ולאמו. כה גדל בעלי באין חנוך מסודר, ורק בכשרון עצמו למד ויבקר בית-ספר, ויִּמָּצֵא בו עוֶל בבית-הספר ויגֹרש; ויחל לנדוד בערים גדולות. ויהי גם מורה, גם עובד בבית-מסחר, ויעזוב את המסחר ויסע לבית אביו, ויעורר מצה ומריבה, והשיג סכום הגון. וזה היה לו לרועץ, כי חדל להרויח ולעשות דבר וילך תועה, ויתחבר זמן מה לפריצים ויעזבם גם הם. שם-כנוי אביו היה דרֶביץ ואמו היתה מבית יַבּלונסקי, וַיַרְכֵּב שני השמות יחד ויחשוב את עצמו כאציל וכאיש נוצר לגדולות, וגם זה היה בעוכריו. הוא לא ידע מה לעשות ובמה ימצא לו דרך בחיים; ולפי שני שמותיו ורוחו ראוי היה להשיג הרבה ולעמוד למעלה. אותי אהב, כי ידעתי כל נגעי לבו, ועמדתי לו באשר יכולתי. אדם טוב היה, אבל גם מָשְׁחָת ורע-מעללים לא היה כלל”.
כה ספרה לי האשה ארוכות וקצרות. ותקם אחרי שישבה אצלי יותר משעה ותִּפָּרד מאתי, ואקום ללווֹת אותה לבית-התחנה, ונבוא רבע שעה לפני צאת המסע לעיר הבירה. היא קנתה לה כרטיס-נסיעה. המסע בא, ותקח ממני עוד הפעם פרדת-שלום ותצא. ואנכי נשארתי; מביט בעגלות, המתנועעות ועפות.
כל זה אדע על ארקדי דרביץ-יבלונסקי, וגם את הגרסה האחרת אדע, כי באמת קרא עצמו במסִבּה ידועה דרביץ מן יבלונסקי, וגם נאשם וישב בבית-הסֹהר איזה ירחים. מוזר הוא לי עוד היום. ויִהְיוּ הקטעים האלה כאן לו לזֵכר.
עשיר ועני
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לאולם-השיעורים לאמנות ולספרות של המורה הזקן הֶרְמַן גְרִים, שאר-בשר להאחים גרים, בעלי אגדות עם-אשכנז, באו תמיד שנים, תלמיד עברי-רוסי ורעיתו, וישבו לרוב על הספסל החמישי לפני הקיר הלבן, שעליו נראו התמונות בקרני-אור, וישמעו באוזן קשבת לכל דברי המרצה הנאור הזה, שחֵן היה בשפתיו, ולא היה יושב לפני הקתדרה ומלמד, כנהוג, כי-אם היה הולך ושב לאורך הקיר ומורה במקלו הארוך על פרטי הציור, נושא משאו. התלמיד, איש צהוב ויפה-תואר, היה יושב בעת השיעור ומסלסל תמיד בקצה שפמו מימין. והיושבת עמו שרטטה בעט-עופרת בספר את ראשי פרקי המורה; וכאשר הרימה את ראשה היפה מאוד, ושערותיה הדקות, הישרות והמקוצרות בקו שוה, נעו מעט, גדל חִנָּהּ עד לבלי ערוך. אלה היו פנים של נפש חושבת עם רוך אשה נשארת תמיד בעלומיה. אור סהר ביום; והנך רואה בה ומבין איך השתחוו בני העמים הקדמונים למלכת-השמים. והיא לא אך חולמת היתה; לא נשאה צער מיוחד בחֻבָּה, ואף לא געגועי דמיון רבים; אדרבה, רוחה מכוונת אל החיים ואל ביטוי-החיים. אבל לה הצורה – רוח, וכל כלי – גוף ממש של התוכן. היא לא התרגשה, לא אהבה את העליצות והסערה הקיצונית, אך הֵד זמר לִוה תמיד את נפשה, והכל היה בה מין יחוד עם העולם ומכמני העולם. ואם יבנה לו אלהים ביתו בין דרי-מטה, בלבה של זו ישים לו מזבחו. ופה אין כהן ואין דוכן, רק תפלה בלחש, נשקפת הנפש על פני היקום והבריאה באה עד שלמותה.
והבא עמה בברית, שלוה אותה תמיד ושחיתה עמו תמיד, היה בעיקר איש בינוני, אדם ישר בלי עקימות נפש ובלי חפוש רב. ואך לאורה צמחו לו כנפים וידאה עמה ברחבי הרוח, והוא עיף לפעמים מהליכותיו עמה. עליו לתת לה הרבה, להיות רֵעהּ בכל, ובידו אין רב; ואם הוא נותן ומתראה לעיניה כנותן, בעיקר אך ממנה הוא לוקח… ופלא הוא ויהי לפלא. היא, אשר חושה ורוחה קלעו בדברי אמָנות עד התהום, שידעה להבדיל בכל דבר שירי ואף מדעי בין אמת לשקר, בין חִיוּת, הבאה מן המעין, ובין זו, הנשאבת אך בכד, – שוב לא הכירה היטב בבעלה. היא כִּבּדה אותו, וגם אמרה לעצמה, שהיא אוהבת אותו, ולא הרגישה כל כובד בנפשה עמו. הם גָרו בשני חדרים, כי בני אמידים היו, והיה חדר למטות וחדר לעבודה. היא הכינה את ארוחת-הבקר ואת ארוחת-הערב, ורק סעודת-הצהרים אכלו בבית-מרזח מרווח. והיתה שעת בואה עם בעלה לסעוד מעין הרמת-הרוח לכל המסובים אז. מהלכה, תום קומתה, פניה הבלתי מצויים ומפיקים נוגה צנוע, עשה אותה לחזון נכנס ללב ומציב בו ציון.
הבעל למד חכמת-הטבע, והיא למדה חכמת-הנפש ותורת-האמנות, והמגמה היתה לשניהם – להיטיב ולדעת. הוא חשב על דבר חוקי המציאות ועל דבר היסודות, הנראים ומתהוים בעולם. והיא חיתה את המציאות ותראה בה יד מניעה ומשלימה את הכל. היא אהבה את סמל האדם ותראה בו את הצלם והדמות; והוא שמע לרחשי-פיה, ויבן דברים בגו. – וגם עמל והוציא איזה ענפים משרשיה, אבל בעיקר נוח היה לו יותר בלעדי כל אלה. הוא נמשך ביד חזקה אחרי חִנה וצרופי גוה ורוחה; וגם הרגיש את אשרו הגדול להיות קרוב אליה ולשבת עמה תמיד, – אבל ביחד עם זה התירא מרוב האושר… הוא חפץ חיים וישיבת-קבע בחיים ולא חזון מתנועע, שעוד מעט ואיננו. והרעיון, כי היופי הזה יחדל ביום אחד וישָׁאר הגוף אך קבר לו, הרעיון, כי בעוד צלה מהלך בארץ, יכול אחד להתקרב אליה ולקחתה מאתו, הרעיל מנוחת לבו ולא ידע שָׁלֵו… הוא בא עמה בברית, וענין זווגם כתוב וחתום בשטר, והוא יושב עמה, מתגורר עמה, וגם יכול בכל פעם לגשת ולנגוע בפיו על מצחה.
מי יאמר, שאינה שייכת לו ושאינה קנינו, בשבתם כך יחד גֵו לגֵו ונפש לנפש וקוראים בספר, ומדברים יחד ומציעים רעיונותיהם יחד? ועם כל זה איזו מחיצה מתגנבת ללב. – היד, שהנך מחזיק בידך, היא יד של סמל, של מין יצירה עילאה, ולא יד אשה, יד אשתך. בעד החלון תוכל לברוח, בעד התקרה. היא שוכבת בכתנתה לבשרה ומכסה-משי עליה, והקסם בחדר מבהיל ומרעיש; ועוד מעט יבוא השטן ויערבב הכל, וכל התמונה הנהדרה איננה… ואם היה פעם לבדו, והיא הלכה לבקר רעיה אחת שבין התלמידות, נתעצב מאד, ולא האמין עוד, כי שוב תשוב. כל ישיבתו עמה יחד היתה לו נס – ולא חוק.
ולשוא התאמץ להרים רוחו, להתעמק בסתרי האמנות כמוה ולעשות את נפשו קרובת אליה. לשוא ישב בלילות על ספרי גדולי בעלי-המחשבות וגדולי המשוררים, לשאוב מהם עוז ותקוה ולהעשיר את רוחו. מה שאין באדם מראש, שוב לא יקבל מאחר, ולמה שלא נוֹלַדְתָּ, זה לא יוכל היות מלאכותך. מה תטפס? מה תתעלה?
והוא מטפס ומתעלה, חושב להשתלם ולהיות איש-רוח, ואינו יותר ממה שהוא. לאידך, הוא חפץ לסבב לפעמים, שהיא תרד מעלה אחת או שתים מֵרוֹם-רוחה אליו, ואינו יכול. הוא מפסיק לרוב בדבורו עמה ושותק. היא חושבת, שהוא מהרהר בזה שלפנים. והוא חותר חתירה תחת כֹּל ומבקש להמלט מכֹּל. חלק מנצח כזה בגבולך. זה כבר אינו אושר, כי-אם אסון נסתר. למה לו אלף אלפים ורבבות? ומאה ושתי מאות בטוחות ביד יספיקו למדי. למה כתר-מלכות לאיש שפקיד הוא בנפשו, ומאושר הוא להיות פקיד ולעמוד על משמרתו.
ותיף האשה החושבת בהדרה, בעוד בעלה מתגלגל בצערו. והיא לא יָלדה ולא נשאה חיי-נעורים זה עתה בחיקה. יונק שדי-אמו, זה הגוף הרך, הנשא על ידים ומתאחז בכתף, כענף באילן, – זהו קריאה בספר שלא נכתב, ותנחומים לכל מיצרי העולם. ומה כל המחשבות והיצירות ועמל-מעשה ברוח, אם לא צער אי-לֵדה וגעגועי אב ואם? וכי ירד הגשם – ואין לו מטרה, וכי תצמיח האדמה – ולא יִמָּצֵא מאסף הבר? אין צער בחיים לבטלה, ואין דכדוך-הרוח כביאה ויציאה בלי תכלית. מעין נובע ואין שואב ואין שותה…
היו ימי קיץ. מועדי השיעורים חדלו, ויצאו התלמידים והתלמידות הבלתי-אמידים איש לבית אביו, והאמידים – למושבי ההרים או לחוף ימים. ויצאו גם הם לכפר אחד סמוך לים. ימים מעוננים היו ושניהם רחצו בכל יום בבקר את בשרם במים וידעו לשוט. היא ישבה שעות שלמות על החוף והסתכלה על ברקיע המים, ההולך ונמשך עד אין סוף. אם ינוח הים ואם ידַבּר, אם זה ואם זה יביע בדברו, אין זה דבר-אלהים יוצר עוד, כי-אם כח היולי מתפרץ מאפסי תהום לכבוש את עצמו. מי שיצלול בתהום בא ברחבי השתיקה והתנועה גם יחד, והאפס נפגש עם האפס. טבילת-מות כזו בקשה לה המחפשת, ולא ידעו הגלים גֵו מי בלעו בתוכם.
לאחר שני ימים משוה מן המים, וַתּוּבַל לעיר הקרובה, ששם קהלה יהודית, ותקָבר בקבר-ישראל, בלי שם ומלכות ובלי קדיש. נבהל ועצוב עמד הבעל על יד ערמת העפר והעשב, ששמו עליו, ולא ידע את נפשו. חזוּת חזה בחייו, והנה הכל כחלום עובר.
הוא שב בראשית ימי החורף לעיר-הבירה. באולם שעורי גְרִים לא נראה עוד, אבל גמר חוק למודיו ושב לרוסיה. מה שהיה לו איננו יודעים.
הסובב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לא יפה היה מנחם-עזרה בן מאיר, אבל איש מנומס ומשגיח בבגדיו היה. הוא גלח בכל יום את זקנו, עשה את שערו. גהץ את הנעלים פעמַים ביום. בגדו ארוך עד ארכובותיו ואינו פתוח, צוארונו לבן כשלג ומטפחת-האף היא דקה מן הדקה ותחובה ובצלחתו ממעל לחזה ונראה קצֶהָ. הוא לא היה לבוש כתלמיד, כי-אם כאיש, המכין עצמו לבקור בבית חשוב. ואמנם לא עבר עליו יום בלי בקור, בלי פגישה. עם חברים המקשיבים ללמודים לא התרועע, כי-אם בקש לו קִרבה בין משפחות העיר, והרבה הרבה בתים כמעט בכל רחובות הקריה היו פתוחים לפניו. הוא לא היה מלומד ביותר ולא חושב ביותר, לא היתה בו כל מידה מצוינה או איזו השלמה, אבל היה לו פנאי תמיד לשבת עם אנשים ולשיח. מין מתינות היתה במהלכו ובדבורו ואוזן קשבת לו בחבורה, וזאת עשתה אותו נעים לחברה. והוא הלא בא מן החוץ, הוא בן ארץ אחרת ואינו מין השכיחים. הוא התקרב יותר לנשים מלאנשים, איזה שחוק על פניו בעת הוא יושב עמהן; והוא עושה רושם של אדם, הנהנה מחברו שמסב עמו. הוא יושב ומשיח, או שומע ומניח רגל על רגל ויושב כל-כך שקוע בשיחה כל אותה השעה, עד שקשה לקום ולעזבו. הוא מתקרב לאם ולבתה, לשתי אחיות או גם לשלש אחיות, והוא יודע לצאת ידי חובתו ללב כלן, ומעולם לא תקנא אשה ברעותה. הוא אינו אוהב, גם חן ויופי גדול לא יצית בו שביב, אבל הוא מחבב. הוא יודע לקחת דרך אגב את יד הדוברת בידו ולהחזיקה, אבל לא ללחצה. הוא אינו מבית אמידים מופלגים. ארבעים רו"כ לחודש בשבילו לא רבים הם; והוא לוה בכל הבתים, אשר יבקר, עשרים שקל; וכל זה הוא עושה לו בחשבון, או אף במעט רוח נמוכה. הוא אך לוקח, ובעלת-הבית נותנת. והרי זה לו כבקשת כוס חמין. אם תפרוץ אשה פעם את הגבול ותאמר לשכוח את אשר לה, הוא יזכירה, אבל גם זה בקלות, שלא להכלימה. מין הנשים – זה גזע, שאינו יודע אסורים; אבל אל נחשוב זאת להן לחטא. חוטאים אך האנשים, ולא הנשים. ובעיקר החטא אינו חרב פיפיות, תשכב ותנוח אחרי כל מעשה.
ודרכו של התלמיד הזה לנוח עד השעה העשירית בבקר ולשתות את החמין בעודו במטה. שעה שלמה עשה ברחיצה ובנקיות הגוף ותקון הבגדים, ואז נסע למרכז הקריה, לבקר את בית-מדרש המדעים; וגם זה היה אצלו מין בקור בבית-מכירים. משם הלך לאכול ארוחת-צהרים, והוא לא סעד במקום שתלמידים סועדים, כי-אם בקש לו בית-מרזח אחר, ששם היה נפגש עם מכירים. אחרי האכילה הלך לטייל ברחוב האלונים והביט מעט בחלונות של חנויות או גם של בית-ממכר הספרים. שוב נסע לביתו, שתה חמין, כתב את מכתביו, ואז החלה כבר השבת הגמורה שלו. לילה לילה סעד אצל משפחה אחרת, או בקר בתיאטרון ובית-זמרה, אך לא לבדו, כי-אם עם איזו נערות ממשפחות מכיריו. והוא היה אהוב ואיש מצטרף בּחבּה לכל מנין חברותי. את עסק הקריאה בספרים כמעט לא אהב בכלל; מה שנאמר שם הרי הוא יודע מעט מראש, והשאר אינו נחוץ ואינו מועיל. הוא יודע רוסית, ועוד לא קרא את טורגניב. את גֶטֶה ידע אך מפי השמועה. לאידך היה שם עיניו במכ"ע “המליץ” לפרקים והימים ימי ליאון רבינוביץ וימי ויסוצקי. הוא חבב קצת עניני-ישראל, אבל לא חשב הרבה באלה. מה צורך בזה? ישראל ישָּׁאר אם כה ואם כה. ואפילו בבית-תפלה לנאורים היה מבקר לפרקים, שלא כמנהג תלמידים בני רוסיה; גם שם ראו אותו… וזה כבר מֵעִנְיַן דרכי איש מעורב עם הבריות ועושה מה שעושין הבריות. הדבר האחד, שעִסֵּק אותו במה, היה ענין הז’רגון. הוא קרא איזה סיפורים יהודיים של פרץ, ויחשוב אותו למשורר עצום. משירי פרוג ידע אחדים בעל-פה; ובכלל ידע מעט לזמר ולתת בשיר קולו. מה בקש בבית-המדעים, ומדוע דוקא אל המדעים שם עיניו? שום איש לא ידע. ובכלל לא שם איש את לבו לזה. אדם צעיר בא וכותב את שמו ברשימת השומעים לֶקח בבית-מדרש המדעים, משלם שכר שעוריו מזמן לזמן, רושם לו איזה שעורים בפנקסו; והמורים המדעיים מאשרים לו בחתימת ידם, ששמע לקח, וזה עושים פעמַים, בימי הפתיחה ובימי הסגירה. ובשתי הפעמים הללו בקר כל שיעוריו.
הוא השיג פעם את החלק הראשון בתולדות ישראל לברנהרד שְׁטַדֶה, ויחל לקרוא בו מעט. והנה הרבה דברים כמו בספרי משה, והרבה דברים להיפך… הלא ענין הוא. – אצל גְרֶץ קרא את הפרק על-דבר תקופת מנדלסון ורחל לוין והנריטה הרץ, וידע היטב את קלסתר הפרצופים הללו. היו ימים שהחל לקרוא מעט משל בֶּרְנֶה. והנה מת גרדון, וידע מי מת, ויקרא את משליו ויתענג. הוא היה אוהב מעט חדוד ומעט בדותא. הוא גם היה מספר על איזה מאורעות הלציים מקהילתו, אשר ברוסיה הלבנה, וידע לתַבֵּל מעט את ספוריו. בכלל היה אדם בעל לב טוב במקצת, אינו הולך רכיל בחבריו, אינו מתקנא בחבריו. ילך כל אדם לדרכו.
בחדרי מלונו היה מתקרב תמיד לבעלת-הבית, והניח לה לספר לו מכל נגעי לבבה ולשבת אצלו בחדרו, אם אשה מכוערת היתה, אם גם יפה מעט ויש לה משארית הנֹער. ואם בת היתה לה, והגיעה לפרקה, שוב היה נמנע להניחה בחדרו. היחוד עם נערה מדלת העם, שאין לשהות בקִרבתה, כי-אם עומדים מעל הכסא ומרכינים ראשה ומנשקים לה – זה היה דבר, שהתירא ממנו מעט. מטעם זה לא חבב גם קִרבת אלמנות וכל המין הזה, שאם אתה נותן להן ידך והחזיקו בך ולא תנחנה. האדם צריך לחשוב על עצמו ולשמור על חרותו, חרות שלמה לתנות מעט אהבים עם כל הנשים, אשר תמצאנה חן בעיניו, או אפילו עם אלה שימצא הוא חן בעיניהן. זה כבר דבר אחר, שאינו דומה לעבדות והתמכרות לאשה אחת בחיים. הוא אינו רודף כלל אחרי האהבה וחבה, כי-אם אוהב הוא שיבקשו קִרבתו, שיהיה הוא נמשך ולא אך מושך. והכרה כזו, כי אתה הנך המבוקש ושעוררת בנפש זו וזו הרהורי אהבה, כבר מביאה לידי הנאה. קִרבת אשה יושבת תחת צל בעלה וחייה הם באופק בעלה, והיא קורעת את האופק ומתגעגעת עליך, זה הוא ענין מעסיק מאוד. אני חי לא בשביל שאני חי וחיה אֶחְיֶה, אך בשביל שאני חביב ומצאתי לי קִנִּים בנפשות רבים, קן אחד אינו מספיק, כמו שאות אל"ף אינה מספיק לתבה שלמה…
והרי נשים צהובות וּשְׁחַרְחָרוֹת, עיני תכלת ועינים שחורות, הרי השערות דקות כמשי והרי שערות מסולסלות. והרי רוך ונעימות, והרי חזה מתרומם וקורא לאהבה. בלב, בלבות של אלה, אין אֹמֶן, אבל טוב לדור שם ולשבת במנוחה. מי שמניח שיחות חיות עם אלה והולך ומבלה עתותיו בקריאת ספרים, הרי זה שׁוטה. מה כל ענין המדע, אם לא בירור החיים; ומי שחי, הוא יודע מעצמו הכוָנות והטעמים… הוא שמע בשיעור אחד פילוסופי, ששופנהויער מאס בחיים, ויאמר לעצמו: אם שיטה כזו מתהלכת בשדה-המחשבה, בודאי מוצאה מאדם בודד… הוא גם שמע שֵׁמע ניטשה ותורתו, ומוחו לא יכול להשיג מאומה מ“מוסר-אדונים”. יש עובדים ופועלים, ויש אנשים חיים ויש מעט חושבים ומלמדי תורות. טוב ורע באלה ובאלה; ומי שהוא נמוך אינו גדול, ומי שהוא גדול אינו נמוך. יש מדה, גם תכונות ישנן, אבל מוסר מוחשי אין. אפילו משה יכול לכעס ולהתמרמר אחרי דברי האלהים אליו; והאלהים עצמו הוא אוהב ושונא, מתקנא ומרחם כבן-אדם. זה כל הענין, אם בתורה אם במדע של המחשבה. לכתוב ספרים עבים על-אודות כל אלה, לְבָאֵר ולפרש, לדון ולהשוות – זה מעין פרוש רש“י לחומש; ומי שהוּא אך נבון מעט, קורא את דברי משה עצמו, ואינו צריך כלל לרש”י…
וכיון שבאנו לכאן, שוב מבינים אנו את הבטלה שלו ואת מנהגיו, שהיה נוהג באֹפן אחר לגמרי מדרך שאר התלמידים. הרי זה לא בא מעצלות, מהתרשלות-הנפש, כי-אם, אדרבה, מבריאות-הנפש ומִבְּהִירוּת-הרוח. למה יהא אדם עמל לא צורך? ולמה ישב על כסאו וירכין ראשו ויקרא במה שאמרו וחשבו אנשים, שהיוּ בלי ספק לא בריאים בחיים, ואף לא עומדים בתוך החיים? אמנם יש צורך לעולם ברופאים, ועובדים בחרושת-המעשה, ואף בשופטים; אבל אין כל צורך בחושבים ובסופרים. לישראל יש על-כל-פנים דבר המליצה וענין הלשון, לשון הנביאים, וזה גם יפה ומצלצל; לעמים אחרים אין לשון יפה, כלומר, אין בירורי לשון. כותבים כמו שמדברים, והדבור מעולם לא יקודש. ואם תאמרו, פויסט ושקספיר, שלא להאמין בשניהם אי-אפשר לשום אדם בעל שכל? אך זה כבר ענין, שלא חשב בו ולא הרהר הרבה; ואם הרהר, אמר תיכף לעצמו, כי זה ענין התיאטרון. כה היה בן-מאיר כמעט בבחינת בור, ולכאורה, פקח גמור. הוא לא לקק מן המדעים ומן הספרות טפה טפה, כי-אם שתה איזו כוסות מעצמו והסיק את תנורו מעצמו. מאי משמע ימי חורף בחיים? שעמום בחיים? צער וחפוש לא ידע, בין בעלות הבקר, בין בשעת בין הערבים. הוא רק יכול היה להצטער, אם לא מצא אחיזה בנפש אשה, ויחשוב, כי זו וזו נפרדה ממנו בלי כל נגיעה ברוחו ומבלי השאיר זכרונו בה. לשבת עם אשה יפה יחד ולהשיח עמה ולא להיות אהוב וחביב עליה – זה כבר מין אפיסה, צַלְמָוֵת וליל. הוא צריך לכבוש, למצֹא מסלות לאהבים ורחשי אהבים; זה חשוב לאדם. וזה חייו. לאור מבהיק אינו צריך, כי-אם לשביבים, ואף לניצוצות. אל תתן לנשים חילך; אבל קח לך כוס ושאב ושתה מנפש כל אחת לגימה אחת; תוכל גם ללקק; אבל אל תשב בארבע אמות חדרך, ואין כל חוט ופתיל מקשר נפשות מחוץ עם נפשך; חיים כאלה ריקים הם… העולם מתרוקן כמעט מתוכו. עשב ושדה-מרעה למרבה, והצאן הוכו בסנורים, הרועים משתוללים…
נניח אותו לעת-עתה ונפנה לאופק אחר.
בעיר פוזנא גר איש עברי אחד מחזיק חנות של בגדים ומלבושי גברים. והיה האיש הזה איש יפה מאד, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. זקנו, שזרקה בו שיבה, מסורק היטב תמיד וחלק, עיניו שחורות ומפיקות עוז, ועל כל פניו ילין עוז, ובלכתו ברחובות קריה זרה לעשות מעשהו, היה נדמה לאחד ממכובדי-ארץ, ולא מאלה, שיש להם אף יחס-מה למשפחת החנונים. ולאיש הזה גם אשה יפה, אבל בתבנית אחרת לגמרי ממנו. היא היתה קטנה וצהובה ובעלת לה טוב מאד, ועליה מרחף צל רוך ונעימות. שערותיה כבר היו לבנות לגמרי, והיא נראתה כאחת מבנות הרבנים האצילים. מצא מין את שאינו מינו. ושניהם חיו באחוה וברעות. ובחיי המשפחה שלהם היה דולק נר-תמיד ולא יכבה. ויהיו להם שני בנים ושתי בנות. הבנים היו שניהם ממין השָחוֹר, בעלי לחיים אדומות ועינים מבריקות, ויהיו לסוחרי צמר ובד ורודפי ממון ותאוות. ולא אתעכב לדַבּר עליהם. ומן הבנות היתה אחת צהובה כאמה, והיא הקטנה, ובכירה היתה יפה כאביה בלוית רוך אשה ובטשטוש הגזע העברי על-ידי הסביבה הארית.
בקומתה, בתבנית פניה, במהלכה ובידיה המחוטבות יפה עד אין ערוך לקחה כל לב ויכלה לכבוש כל לב, אבל בתכונתה גבר דם האם, ולא בקשה לה גדולות. חסר היה, עוד חסר היה לה החלום והלך-הרוח השוטף; ובמעמדה, במעמד החברתי של אביה, הסוחר הבינוני, בלי עושר רב ובלי נדוניה מסוימה, גם לא יכלה לבקש לה רבות. והרי פוזנא רובה פולנית בשטח אשכנזי, והעברים הגרים בה מתקרבים אך להאשכנזים ונדחים. פגה הדת, פג כל רם ונשגב, והחיים ברובע היהודי פעוטים וגם מחניקים. ואם חפצה הגבורה השניה של ספורנו דבר-מה, היה רק זה – לצאת מחומת העיר המאפילה הזאת ולבוא למרחבי עיר אחרת; וקנאה קנאה רבה בשמעה, כי רעותה זו וחברתה פלונית נִשאו לאנשים מעיר הבירה. ושם העולם הוא אחר!
וידברו לַנערה נכבדות מפוזנא ובנותיה, ולא אבתה שמוע. ויבוא לפוזנא סוכן אחד, שנוסע למלאכוּת בתי-חרושת שונים למכור פרי עבודתם ולמצוא קונים, ויבוא גם לבית אביה, ותיטב מאד הנערה בעיניו, והוא גר בתמידות בעיר-הבירה, ויבקש את ידה, ותאמר: הן. הסוכן הזה היה גם איש אמיד ומרויח הרבה. ושנותיו לאחר שלשים, ומראהו כאיש לאחר ארבעים, כי עמל רב בדרך, וכמעט קֻמט עורו, אבל הוא יודע את מעשהו, ואדוניו ימצאו בו רב חפץ. בלבבו לא היתה גם משהו שירה, ובמוחו לא רבה הבינה בדברים היוצאים מחוץ לגבול עניניו; אבל הוא יכול לבנות בית בטוב,וכל הבאה לכהן אצלו בתור אשה, רב טוּב צפון לה. וַתִּנָשא הנערה השחורה והיפה בת פוזנא לאיש, שמוזר היה לה ולא ידעה אותו כלום, ותבוא לעיר ההומיה ותתישב שם. בחוץ שאון החיים, ברק העולם; והיא יושבת בחמישה חדרים העשויים בטעם ומלאים מרבדים פרסיים, ולא ידעה את נפשה. היא החלה בשעת הפנאי לקרֹא בספרי רומנים, כי אישה היה רוב ימיו בדרך, ואך האָמה שומרת לראשה. היא ילדה בת ואחריה ילדה בן; וקמה ממטתה ביום השני ללידתה, ולא היו לה כל חבלים, ואף לא רגשי-פחד של אשה. נערה נשארה בגוה וברוחה, גם אם שני יונקי-שדים גדלה וחנכה. והבנים אומרים: אם, אם; השפחה אומרת בכל פעם: גברת נכבדה. הבעל מביא לה הרבה מתנות מכל נסיעה ונסיעה, והוא נשמע לה בכֹּל. והיא בעיקר לא ידעה איש בחדריה הכהים, כי על כל החלונות היו פרושים וילאות כבדים, ולא הניחו לאור לחדור. ולפעמים עובר בלבבה חלום החיים. זה מין דבר,שאיל לו פֵּשר ואין לו קץ. הלב מתגעגע, דממת-מנוחה בכל, והיא שוכבת סרוחה על הספה ומתיראה להרים יד ורגל. ובקומה ובלכתה מחדר לחדר צל אחרי צל מתגלה ומסתתר בכל פנה ופנה.
ימים ושבועות יחלפו טרם ישוב הבעל לביתו. אין לה מכירים. לבית-תיאטרון לא תוכל ללכת לבדה. הבנים היו קטנים, ובכלל אינם ממין הילדים לְשַׂמֵּחַ לב אם. עסקי הבית גם כן אינם רבים. היא אך קוראת ספורי-אהבים ומחליפה מזמן לזמן ספר בספר בבית-עקד הספרים. היא גם קוראת בלי לב בז’ורנלים ושבועונים מצוירים. אין לה עסק מְחַיֶה ופעולה נמרצה. ולילה לילה היא הולכת לשכב בחדר-המטות. מטה אחת ריקה, ובשתי מטות קטנות ישנים הילדים, ושנתם תֶּעֱרַב להם. הוילאות פרושים כלם. אין אור מחוץ, רק אור המנורה, שגם הוא מכוסה ועטוף במעיל אדום. היא כבר פשטה את בגדיה ולבושה אך שמלת-הליל. לבן על גבי לבן. השערות כבר פזורות, ובאו משברי החלום כמו משברי מעיָן המקבל מימיו מבין סלעי-הר.
מדַבּר הַיְקוּם, מתפלשת הבריאה, מתנגשים מתנגשים כחות העולם ומעוררים המית-נפש. מי הביאה הלום? מה לה פה ומי לה פה? ובא הרוח ואחז אותה בציצית ראשה והביאה למישור רחב, ומרקד עמה השטן, ומשחק בה השטן. היא מחבקת עמוד אחד עומד באמצע וגובה נורא לו, היא מטפסת בידיה וברגליה על ראשו; ושם, ממעל, נשקפים מרחבי-העולם והמערכות העולם. הכל זוחל מטה ומתנועע ישר והפוך, וגם העמוד מתנועע. היא קורעת את כתנתה בחזקה, ומבהיק אור שני בחדר. היא תכסה בשערותיה את פניה ובוכיה, בוכיה חרש…
בימים ההם התאחזה משפחה אחרת מבני פוזנא בבירה, והיא התחברה עמה ותחל לבקרה פעם בפעם. ולמשפחה הזאת היו קרובים הרבה בהעיר, ואצל אחד מהקרובים הללו היה גבור דנן יוצא ובא. כה הכיר וידע גם אותה, ותעסיק אותו במקצת יותר מאחרות, והוא גם הוא מצא חן בעיניה ותקרא לו לבקרה גם בביתה.
לא אאריך. הסובב לא כמו שבא אל הבית הזה כן יצא. הוא כבר חשב גם בהיותו בחדרו לבדו; ובאמת אשה יפה עזובה כזו לא ראה עד הנה. – והיא גם היא שמחה למצֹא איש מפריע את הדממה בחדריה. איש זה אינו בעל, הנוסע ובא, בא ונוסע, כי-אם איש, איש חי, איש יודע לשיח, איש יודע כי יפה היא ולא ישכח להללה. הוא גם נוגע בידה דרך-אגב, כאשר תציג את החמין והעוגה לפניו, והיא לא תשמטנה. – היא קמה יום אחד בשעת צהרים ואת האמה שלחה עם הילדים. ותסגור את הדלת בעדה ותאמר ליושב ממולה: הרף לענותני.
הוא נשבה ביד אשה צמאה לאהבה, ותחל היא לענות אותו. היקף עולמו נשבר מזרם עז, אשר בא ואחז בארבע פנותיו. הוא כבר חדל משיעורו האחד ביום, חדל לבקר גם את המשפחות הקרובות, ותשקע נפשו באש הזרה, הבוערת ובוערת בלי הרף.
האשה אשר לא התביישה לא בפני האמה ולא בפני הילדים. לא שמה לבה לרנון השכנים, כי ראו איש בא אליה יום יום, ובעלה אין בבית. כמעט חפצה להשכיר לו חדר בביתה, ותציע לו את ההצעה המוזרה הזאת, כי יעזוב את דירתו ויתאכסן אצלה. קשה היה לה להפרד ממנו גם לשעה, והימים, שבעלה שב מדרכו, היו לה לימי עוני נורא ולא יכלה שאתם. היא אמרה לעזוב את ביתה וכל אשר לה ולבוא אליו. ואמנם החלה לבקר אותו בחדרו. שכרון-אהבים אחז את שניהם, ופעם נראו שניהם בחלון, בחלונו.
לא אאריך. האמה לה, שלא יכלה שאת עוד כל השערוריה הזאת, ספרה הכל לבעל; והוא מהר בשוט רַכָּבִים למטמא ביתו ויסרו אותו על אחת שבע. האשה נסעה להוריה, ומשם הביאו אותה לבית-חולים לנוח מִגֵּרוּי-עצביה. וגבורנו, כאשר כלתה עליו הרעה בעיר-הבירה, מהר לסדר כל דבריו ויצא לאחת מכ“ב עירות אשכנז הקטנות, ששם בית-מדרש למדעים. ישב וסדר קטעי למודיו, כתב מחברת אחת חציה מדעית על-דבר הלע”ז ברש"י, כי ידע גם מעט צרפתית. ויצא בעוד שנה מוכתר בכתר דוקטור.
עתה בן-מאיר זה, המוכה בשוט, בשוט-עור ובשוט-אהבה, רב הנהו באחת הקהילות העבריות בגליציה, ובזה עמדה לו ידיעתו בשפה הסלבית.
את בית-תפלתו לא אבקר.
העכבר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
קטן-קומה היה, בעל גו דק וצנום-פנים; וכשהיה הולך, היה נראה כעין נו"ן כפופה. תנועותיו, דבורו, כל אשר בו היה כמנהג חובשי-ישיבה ממין הישן. וכשהיה עומד לפני השולחן הארוך בבית-עקד הספרים של המלכות, ששם מוסרים הפקידים את הספרים השאולים לתלמידים, ומקבל צרור ספריו, הביטו כל העומדים אליו ולא ידעו, מה עינינו לכאן? והוא היה מן המכבידים על הפקידים את מלאכתם ומטרידם ביותר. יום יום הביא ספרים ולקח ספרים אחרים, ישב על-יד כרכי- הרשימות הגדולים וחפש ורשם לו שמות ספרים. והרי ספרי-פילוסופיה, ספרי תולדות-הפילוסופיה, חקירות וקובצי חקירות ודרישות, והרי מאספים לחקרי הרוח. יכול היה לשאול ולשאת אל ביתו את הכל; אין ספר נמנע ממנו, אם אך לא יקדמהו כבר אחר; אבל לקרֹא, לקרֹא את כל אלה – אין פנאי. ואיך יקרא ספר זה היום, והוא יכול לקרֹא ולהגות גם באחר? תורת-הנפש העסיקה אותו ביותר; והרי הפלא ופלא, שיכול אדם לקרֹא בספרים, המלמדים אותנו תורת-הנפש וכל תכונותיה, תנועותיה ודרכיה; אבל גם היופי. הגיעו בעצמיכם: חכמה מפורשה על-דבר היופי והנשגב ומדות היופי וכללי היופי! הגיעו בעצמכם: אנו עושים ועובדים, אנו חיים ואנו הולכים בדרכים שונות, אם לטוב ואם לרע, והרי חכמת-המוסר בכל כלליה ופרטיה. והרי חכמת-המשפטים, הרי חכמת-החנוך, הרי חכמת-צרופי-התולדה. יש חוקים לתולדה! – והרי המחשבות גופן על-דבר המציאות והשתלשלות המציאות. שיטות שונות, דרכים רבות בחקרי כל אלה, ואפילו תורת-ההכרה וכללי ההכרה. ענינים רבים לאדם, ענינים כתובים בספרים; והרי הם מונחים על שלחנך; והרי אתה יכול לפתוח ספר זה או אחר ולקרֹא, ולקרֹא בלי חָשך. ומרוב האפשרות והבחירה במה שלפניך – אינך קורא לא בזה ולא בזה; ולמחר שוב אתה לוקח ספרים חדשים. על-יד קַנְט מונח בֶּקל, על-יד לֶקי – זימל; ועל-יד סיגוַרט – ספר מִשֶּׁל שטינטהל ומִשֶּׁל וינדֶלבַּנד.
אתם אינכם יודעים, כמה קלה היא הרצאת וינדֶלבַּנד ואיך הוא מעביר לפנינו את כל החושבים הגדולים מזמן החדש. אבל צריך אדם להביט גם באפלטון, או, על-כל פנים, באיבֶּרוֶג על-דבר אפלטון. שטינטהל חִדֵּש תורת העמים והלשונות. יש היום גם פילוסופיה של הממון, חכמת-הכלכלה על-פי כחות וחוקים. על מה לא חשבו חוקרי אשכנז וחוקרי אנגליה וגאוני צרפת? והנה ג’אורדנו ברונו, הנה פרידריך יוֹדל, והנה נַטוֹרפּ במרבורג. שמשו של הרמן כהן עוד לא עלתה אז בין התלמידים העברים, כמו עתה. אז חפשו לא מכמני היהדות, כי-אם מכמני האנושיות; ולא עוד סופר אלמוני מכריז ומודעי על-דבר הנבואה הישראלית ועל-דבר המחשבה הישראלית. – לא תתפלאו איפוא, כי גבורנו – בלשון סגי-נהור, שקטן היה בקומתו בכל החבורה – היה נדהם משאון כל אלה, ויסיע כל אבני-חפץ של בית-עקד לחדרו הקטן, אל העליה השלישית, באחד מן הבתים הצפופים במרכז העיר. צער-בעלי-חיים היה לראות באדם הקטן הזה, הנושא תחת אצילי ידיו שני צרורי ספרים, ועומד בכל שלשה רגעים לשאוף רוח. כח גופני לא היה לו מעולם; והוא בעיר המדעים לא-רב אכל ולא היה לו כסף רב להוציא. אמו היתה אלמנה באחת מעירות גליציה הקטנות; והוא ישב בבית-המדרש, למד בתלמוד, הסתכל בספרי-מחקר ומעט גם בספרי-השכלה. בא לידו ספר חקר-אלוה לשפינוזה בתרגום רובין, ויברח לשדה-המדעים. אחדים מבני גליציה, סוחרים בעיר-המדעים, תמכו בידו בשלשה שקלים לחודש, והוא הלך בכל יום ראש-חדש לאסוף לו דמי למודו. ורב כבוד לא נחל ביום הזה. בשבת שלהם, בשעת הפנאי של האנשים האלה, היה גם אוכל אצלם; וזה היה היום האחד בשבוע, שבו אכל לשבעה. –
חבריו בלמוד קראו לו “העכבר” כי היה מקפץ מאולם לאולם ומשיעור לשיעור. הוא שמע את כל מערכת שיעורי-הפילוסופיה, אבל לא בסדר. פעם בא למורה זה ופעם למורה זה, ואף אם קראו ושנו על נושא אחד. הוא רשם את כל שיעור בפנקס, אך כתב-ידו היה כל-כך נשחת, עד ששוב לא ידע לקרֹא בו. בדבור ידע אך שני זמנים, עבר ועתיד, ושאר האפנים בחוקי הלשון החליף איש ברעהו, ויצא כל משפט בפיו כתות ורצוץ. מה שנשא אותו והרים את רוחו הוא – ידיעתו על מציאות שפינוזה, ברוך די-שפינוזה, החוקר והחושב היותר גדול שבעולם, וגם זה, כי הוא היה ממחנה ישראל וידע את “אבן עזרא” בלשונו. אם כי קשה היה לו לצייר לעצמו, איך איש מחבר דבריו בלשון לטינית קורא בעברית את הרמב“ם ואת בעל “הכוזרי” ואת בעלי “העיקרים” ו”חובת הלבבות" – במוקדם ומאוחר לא היה בּקי. – את הספרים האלה לא כבֵּד הרבה, והא ראיה, שאין דורשים על-אודותם בבתי-המדרש הגבוהים. סכולאסטיקה זו היא מין ערבוביה של פלוסופיה, ולא הפלוסופיה עצמה. פילון היה פלוסוף, אבל הוא כבר היה חציו יוָני… היונים היו חושבים גדולים עד מאוד. הרומים המציאו את חכמת-המשפט. היהודים המציאו את חכמת-הדת. הדת היא אך חכמה, בלי שיטה קבועה. המוסר שבפילוסופיה – חכמה, והמוסר שבדת – מלאכה. הנביאים ידעו פרטים רבים, אבל לא את הכללים… עם ישראל עד שפינוזה לא ידע כללים. הגוף הצנום הזה, שקראו אותו שמעון שור ושמשקלו לא רב היה במאזניים, היה צריך לחוקים וכללים… את הסטוריה לא אהב, כי לא האמין במועדים קבועים בה; אבל הוא אהב את הנפש, את תורת-הנפש והשתלשלות הדעות על-אודות הנפש. פלוסופיה היתה ענין עמוק מאוד, ועל זה הנה חוברו ספרים למאות, ספרי-למוד וספרי מחקר ועיון, ואף ספרי-הטבע. ואמנם את הצד הטבעי שבנפש ונתוח הבשר והדם שבנפש שוב לא אהב כל עיקר. הוא החל לרשום לו ספר מלים ממושגים מלאכותיים בפלוסופיה והגיון ומכל ערכי הפלוסופיה; ופתקותיו, אשר השתמש בהן, היו מאוסות לנגיעה. כל אחת גדולה מחברתה, וכלן מחוברות בחוט פשוט, שתופרים בו; ואשרי האיש, שלא היה מוכרח להשתמש בהן. בכלל, בנקיות יתרה לא נזהר בעל תורת-היופי שלנו; לבש זוג מכנסיים זמנים שלמים, וכובע אחד שחור שהוריק על ראשו. לתוספת יופיו היה עוד נושא זוג משקפים גדולים על עיניו, ושתי קרנים משולשלות לאזניו מזה ומזה. ונראה לרוב כאיש-שיבה. איש כזה, שחודר לתהומות האדם לא ישים לבו לחיצוניות. אל תסתכלו בקנקן!
ולאידך הוא בעצמו מסתכל לפנים. הוא בחור עגבני, והתאוה עושה בו שַׁמות. ושעת-הכושר שלו לראות בנשים היא בעת שהוא הולך לקנות לו גבינה וחמאה. הנערות המשרתות, הלבושות לבנים, מצאו חן בעיניו מאוד, ולא נערה זו או זו ביחוד, כי-אם המין בעצמו. לקנות דבר מנערה, לשלם ממון ולקחת את הנותר מהמטבע היה יכול, ותחת זה לא ידע לפתוח פיו בהפגשו עם נערה בת אחד מתומכיו, והתאדם, עד כמה שאפשר היה לדם שיבוא בפנים הירוקים האלה.
התקיפים שבין תומכיו התמידיים היו משתמשים בו גם לשליחות. ולמלוא מלאכות קטנות בעיר. הוא היה קרוא לבית לאכול ארוחת-צהרים בשבת שלהם, כדרכו. והאמה עזבה את הבית ולא היה שֶׁכָר על השלחן, וירד הוא מעל המעלות לקנות שלשה בקבוקי שכר. המקרא אומר: שונא מתנות יחיה; והוא היה אוהב לקבל מתנות, סיגריות ופפירוסות, ואפילו מטפחות-האף, שאבד מהן צבען, ועקרת-הבית מעניקה לו מאלה בנפש חפצה. ופעם היה הדבר להפך, בני-הבית הלכו לשוח באותו יום, והוא בא לבקר אותם ומצא אך את האמה. וישם ידו בצלחתו, ויקח משם חצי שקל כסף, מטבע רבה לגַבֵּיה, ויתחב בידה. ותשחק העלמה במלוא פיה, לקחה את המטבע מידו ותסתכל בה ישר והפוך ותאמר: “בעד זה אוכל לקנות לי לולאה יפה לראשי”; ופתחה שוב את הדלת ונגעה בשכמו לא בנעימות ואמרה: “עתה יכול האדון ללכת לדרכו באין מפריע”. והוא הלך נעלב מעט והצטער על שקלו. –
צריכים אתם לדעת, כי עם כל עָניו היה מקמץ מעט כסף. אידיאל מיוחד לא היה לו בחיים. הוא חפץ רק להתקיים בקרית-המדעים ולהשתלם בלמודים. ובעיקר לא היה משתלם כלל ומבלבל את ראשו מזמן לזמן. הוא כמעט חדל לחשוב בדרך ישירה. והכל שקל בעיון ובהגיון על-פי קטע זה ועל-פי קטע אחר במוחו. רֵעים כמעט לא היו לו כלל, רק תלמיד אחד מארץ רומניה, דוד שמו, ועמו סח תמיד והראה לו את הספרים השאולים, המונחים באותו מועד על שלחנו.
הוא אמר לחַבּר עבודה מדעית; וכבר עברו עליו זמנים שבעה בלמודים, ולא ידע באיזה נושא יתחיל, כי היו לו ממש מאה נושאים ותכנים מיוחדים לדון בהם. הוא החל לבקר את המורים בפלוסופיה ולהתיעץ עמהם על-דבר בחירת תוכן לעבודתו. ויוסיפו לו על מְאַת תכניו עוד שבע עצות; ולא ידע שוב, במה לבחור. מצבו החמרי גם כן לא היה בטוב, אם כי קבל עוד איזו תמיכה קטנה על-ידי אחד מרבני העיר על-מנת לומר קדיש אחרי עשיר שמת. הוא לא התפלל כלל ולא שמר את המִצות, כי-אם את יום-השבת. ובכל-זאת הוא ירא אלהים מעט בלבו, את אלהי אבותיו הפשוט, ולא את-בעל הסבה הראשונה בפלוסופיה. ולוּ לא בא לקרית מלך רב ולא שקד על דלתי בתי הלמודים, כי אז היה ירא וחרד לדבר ה' באמת. מה שייך? ה' הוא האלהים, אבל פה ושם משמש רוח המחקר. הדבר שהטרידו – היה ענין הנַצרות. זו אינה דת מפורשה ולא ענין מחשבה, אך אמונה. האמונה מתחילה תמיד בה', ואחר-כך יבואו מלאכים, ואחר-כך נביאים, ופה מתחיל הכל מהמשיח ומבן-האלהים, וממנו משתלשל הדבר והאלהים האב והשכינה; ובשפת הפלוסופיה וההגיון הרי זה דבר הבא מן המאוחר אל המוקדם, מן הנשוא אל הנושא… בבית-מדרש המדעים יש גם מחלקה מיוחדה לתיאולוגיה; והוא נסה לשמוע פעם שיעור אצל אחד ממורי התיאולוגיה; ולִמֵּד זה ספר ישעיהו, ספר ישעיהו ממש; והלז הורה כללים בחכמת הדקדוק של שפת עבר, בפִעל ופֻעַל, והכל רשום על הטבלא בכתב אשורי שלנו, והתלמידים הנוצרים יושבים ומקשיבים. הלא פלא הוא.
זמן שלם הוא גם שמע חפשי בבית-מדרש הרבנים לעדת האדוקים, על-מנת לקבל פרס, ולמדו שם חומש עם רש“י בלשון אשכנז, מעט מדרש וספר “חובת-הלבבות”, ואף דינים ב”שלחן-ערוך", והכל בלי גלוי-הראש, כי-אם בירמלקאות ממש, והוה משוגע ממראה עיניו.
שעמום יסודי לא ידע ונפשו לא היתה חולמת כלל. והוא גם לא בקש הרבה, ולא תִכּן הרבה, מה שייך? האדם הוא בעל ידים ורגלים ומוח לו והגיון לו וכללים לו. אלמלא היו כללים, לא היו פרטים. העולם נברא מעצם האידאה. זה עובד וזה עושה מלאכה, ואף סוס זה רתום למרכבה. הכל מן התפשטות אידיאה. גם התורה בכלל מין אידיאה היא, אבל לא ידעוה מחברי התורה, האדם יודע והבהמה יודעת, זה אוכל וזו אוכלת, ומותר האדם מן הבהמה אין. פותח לו את כל ספרי החושבים אשר אתו וקורא בזה עלה ובזה עלה. הוא מתחיל תמיד מראש. שיטה לא יכול לסדר לו, זה ידע מעצמו. אבל אולי יכתוב באור לקַנט, אולי יעשה השואה מקנט לשפינוזה או מקנט לשֶׁלינג? שֶׁלינג בודאי אדם גדול היה ולוּ היה חַי היום, כי אז היה העולם אחר. את תולדות חייהם של הפלוסופים לא קרא, והוה מתפעל הרבה מכמה חושבים והוגים – והוא אך יושב ומקשיב וסופר כל הגה וכל רעיון.
***
היה יום-סגריר. גבורנו החלש הלך בשני צרורי ספרים מבית-עקד הספרים של המלכות, צרור אחד מימין וצרור אחד משמאל, והוא אך בקושי ישאף רוח מכובד המשא. ותבוא מרכבת עגלון לנגדו ויתבלבל למראה הסוסים, שהתקרבו אליו. העגלון קרא “לימין”, והוא השמאיל. הטה העגלון לימין ויקפוץ גם הוא לימין, וביתיים נפל, כרע, ושני הצרורים קשורים אך בפתילים חלשים, ונפלו והתפרדו לארץ, והסוסים עברו על החושב וכל כתבי המחשבות, רמסו ולא חמלו… הרימו אותו מתעלף מן הארץ ויובילוהו לבית-החולים הקרוב. שם בקרו מקום השבר, ישרו את העצמות ושמו את הרגל בסיד. ששה שבועות היה מונח על גבו מבלי תנועה.
ויהי מקץ ימי המאסר על המטה הוציאו את הרגל מהמטליות, נסו להעמידו על הקרקע, והנה הוא צולע. והוא גם נשאר צולע, והיה הגוף הקטן והחלש הזה גם בעל-מום. הכאב חדל והפצע נרפא, אבל רצונו להשתלם הלאה בלמודים נשבר לגמרי. וישב לבית אמו, שוב התגלגל זמן אחד בפראג ואחר-כך בא לברין. אדם שבקש להעתר בכתר דוקטור, ולא נתדקטר, הוא כנולד שלא כלו כל חדשיו. למסחר ולמעשה לא יצלח ולמלמד פשוט גם כן לא יצלח. ויהי למורה-דת באחת מערי-המחוז אשר במדינת בוקובינה. עם עוד ימצא פנאי וחפץ לעסוק שם בוינדֶלבנד ובפסיכולוגיה – איני יודע.
המנֻשָּׁק
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
גם גבור ציורנו זה היה בן-גליציה; אבל העיר שנשא בה אשה, עמדה על הגבול בין ארץ-מאפליה ובין ארץ אשכנז הנאורה. לפני נשואיו היה אחד מהבחורים הלומדים בבית-מדרש, והוא גבה-הקומה, צהוב, ואינו אוהב את הלמוד ביותר, אם גם הבין הרבה בחלקי ש“ס, הגה בבאור “ספרונו” על התורה ובפרושי “מלבים” לנ”ך, גם ידע חשבון ומעט לשון אשכנזית. מתמיד לא היה; אבל לא אהב גם להשיח הרבה. הוא ישב וחתך בסכין חתיכה חתיכה מן העמוד, שעליו היתה מונחת הגמרא שלו, ובינתיים היה חולם מעט, אם גם משאת-נפש מיוחדה לא היתה לו. הוא מצא ענין בזה, שהסוחרים מזמן הקודם היו נוסעים לליפסיה והי מרויחים שם ממון-קֹרח. הוא גם קנא באברך אחד, שלפנים התגורר בעיר שלשים שנה, ואחר-כך היה לגאון מפורסם. אין אדם יכול לשחות אלא כשנהר מלא לפניו. – וישא לו אשה מבנות עיר הגבול, כאמור, והיה סמוך שם על שלחן חתנו בתור פועל בטל אך איזה ירחים, ותיכף החל לשחות בים המסחר. בעירות-הגבול, ששתי מדינות גדולות נשקי אהדדי וסוחרים מביאים סחורתם מהתם להכא ומהכא להתם, יש הרבה לעשות. ואחינו בני-ישראל הלא הם הסרסורים, הם הַמְתַוְכִים, הם המקשרים מסחר במסחר. להם לא אך ששת ימי המעשה, כי-אם ששה לילות, ובשתים-עשרה שעות אלה ושתים-עשרה שעות אלה המוח חושב וְיָגֵעַ…
כה סחר ויגע גם בן-אברהם, גבר דנן, ובמעט הנדוניה אשר בידו, כדי אלף או אלף ומאתים כתרים, כבר ידע להקים לו מכונה מסחרית בפני עצמו, ואופניה סובבים-סובבים ולא יחדלו. ורץ בבוקר, ורץ בצהרים, ורץ בערב. בכל שעת פנאי אך רשם, כתב וחשב. לדבר עם רעיתו או לשיח עם שתי ילדותיו, שנולדו לו בינתים בבת-אחת וכבר היו כבנות ארבע, לא היה לו פנאי. בכלל, מה יש צורך לישב ולדבר עם אשה או לצחוק עם ילדים, וזה מנהג בטלן הולך באפס מעשה.
ויהי בשנה החמישית, והוא אז כבן עשרים ושש, עמדה ביום אחד כל המכונה שלו, נשברו האופנים, אפס הכח המניע, ואין כסף ואין עוד מעמד בחיים.
וכאן עלי להעיר, כי אף-על-פי שעסק בן-אברהם ועשה כשאר אחיו האברכים, לא היה דומה להם לגמרי. הוא כבר סקר מעט לחוץ, כאשר עגמה נפשו על אי-אמון ועל חסרון הקיום באלה. נזדמן פעם לרגלי מסחרו לוינה רבתי, וילך שם ביום השבת לבית-תפלה לנאורים וישמע דרשן אחד עומד על הבמה ומטיף. למדן מופלג לא היה המטיף, זה כבר הכיר מן הדרשה ואף-על-פי-כן, אמרו לו שאיש כזה, שאך למד שנים אחדות בהיכל-מדע וקבל עטרת דוקטור, מרויח ארבעת אלפים כתרים לשנה בימים הראשונים. זה כבר ענין הראוי להתכבד; אין צורך לזה לעמול בחשבונות וברמאות המסחר. אדרבה, הוא יושב במנוחה בביתו, הכל חולקים לו כבוד; והוא גם איש תבונות הוא.
ומדוע לא יהיה גם הוא לאיש-תבונות כזה? בתלמוד היה חרוץ, את כח זכרונו הִלְלוּ תמיד, גם תפיסה טובה היתה לו להשיג במהרה כל דבר שצריך עיון עמוק. דרושה רק התמדה ויגיעה. אבל הלא גם בעולם המסחר צריך עמל רב. כאן, בכהונת ההטפה, הנך עמל אך איזו שנים, ושם, במסחר, הנך כל הימים בחזקת סכנה להפסיד כל ממונך ולהיות אחר-כך תלוי באויר, או גם צפוי לידי מתנת בשר-ודם.
תשתוממו! אבל הרעיון לנסוע לחוץ-לארץ ולהָחֵל בלמודי ההשכלה, בשלהם ובשלנו, על-מנת להיות אחר כך מטיף בבית-הכנסת, שבו עוגב ינגן, הֵחֵל לקַנֵּן במוחו ובסתרי לבבו; והיה שוכב לפעמים שעה שלמה במטה, והיה מהרהר בחזיונו זה, והיה מצייר לו עתידו.
ויהי כי כלתה עליו הרעה במסחר ועמד לפני משבר, קרא את חותנו לביתו ויכנס עמו חדר בחדר ויגלה לו את מצפוני לבו. והלז, אדם זקן ממנו עשרים שנה ויגע מעמל המסחר עד תם הכח, לא התגעש מהרעיון הזה ולא קפץ ממקומו, כאשר שמע מפי חתנו את ההצעה המוזרה הזאת. ומי יאמר, שזה ענין מוזר? אמרו בעצמכם: אדם בן מעמדם עמל ועובד כשור תחת משאו שנה תמימה ולא ינוח גם רגע, והלוואי שירויח שני אלפים כתרים, ואם שלשה ירויח – הרי הוא כבר עשיר. אבל אם ירויח היום, מי יאמר שירויח למחר? ואם שנה זו ברוכה היא, שוב השניה מקוללת. לא ראית אדם עומד בשערו כל ימי חייו, חוץ מיחידי-סגולה; ואף הם אל נא נסתכל בסתרם. לעֻמת-זאת מצב רב ומטיף כזה הוא איתן. הוא הולך ומרויח יותר משנה לשנה; בא מעיר קטנה לעיר גדולה; אינו עושה מאומה, רק דורש פעם בחודש בשבת שמברכין, דורש בימים נוראים ובשאר חגי השנה, ויותר אינו עובד. ואם מספיד את המת או מברך ברכת קידושין, הלא יקבל שכרו כרופא, כרופא ממש, וגם ביד נדיבה. ואם תאמרו: מה יאמרו הבריות? ראשית, הלא נוכל לכחד מהם את הדבר בזמן הראשון ולומר, כי הלז השיג משרת סוכן בעיר הבירה. ושנית, כאשר תּגָלה האמת – מה דהוה הוה, וסוף שאר החותנים לקנא בחתן כמוהו. ואם תאמרו: אפיקורסות; הלא יש חשש של אפיקורסות בנסיעה לחוץ-לארץ על-מנת שישתלם בלמודים? ודבר זה אמנם צריך עיון; אבל הנה גם על זה יש שתי תשובות. ראשית, למודי הטפה ודרש הלא אין בהם אפיקורסות גרידא, ואיש כזה הלא למפרע לא יוכל לחלל את השבת או לאכול טרפה, למען לא יפסל בכהונתו, ושנית, היה גם הרמב"ם אז עוסק במושכלות; ואפילו בנו של רבי עקיבא איגר היה לומד חכמת הרפואה בארץ איטליה. וזה דבר שמספרים ממש.
ואם תאמרו, איפה יקח כסף וצידה לדרך לכל ימי זמן הלמוד? ודבר זה כבר צריך עיון גדול… אבל גם לזה יש תירוצים. החותן מתרצה לקחת את בתו ובנותיה שוב לביתו לכל הימים האלה, והיא בת-יחידה ובנים אין לו. עוד שלש כפות ושלשה מזלגות נלקחים לבית, והמרק נשפך מקערה לעוד קערות, והפיות מלקקים. אצל אחינו בני-ישראל לא תָּכֹפְנָה דאגות כאלה את הגב כלל. בתור צידה לדרך עוד נשאר מעט כסף, שריד הנדוניה. ואדם, שלומד לשם הטפה ולשם רבנות בעיר גדולה, חזקה שימצא לו די תומכים.
כה יצא בן-אברהם ביום אחרי חג-הסוכות עמוס צרור בגדיו וּלְבָנָיו ומזוין במאה ועשרים כתרים מזומנים ועם מכתב מהרב דמתא לאחד מחבורת שמשון רפאל הירש לעיר הבירה. האשה שתקה ולא אמרה דבר, היא הביטה על כל זה כעל עסק חדש, וזאת ידעה, כי העסק שלפנים היה ביש…
איש, שהיה פעמַים בוינה ופעם בלבוב, שוב אינו מתירא גם מעיר כבירת אשכנז. ובכלל, מה לו המון העיר ורחובותיה וארמונותיה? הוא בא להשתלם בלמודים “ולעשות את עצמו” למטיף. זאת היתה המטרה האחרונה, ולה היו מכוּונים כל המחשבות והרעיונות מראשית.
אמנם האנשים, אשר אליהם התודע, אמרו, שכיון שלא עסק בימי נעוריו אלא בתלמוד ולא בקר בית-ספר ולא למד שאר למודים, אין לו דרך אחרת בלמוד – כי-אם חכמת-החשבון… כי הרי התלמוד משנן את המוח… אבל מה יעשה איש עברי בחכמת-החשבון, ואפילו אם הוא בה מופלג שבמופלג? לא, הוא ילמד פלוסופיה ודברי-הימים. הלא הפלוסופיה היא אך פרקי מורה-נבוכים בלשון אשכנז. ודברי הימים גם כן לא דבר מסוכן הוא למי שיודע “סדר-עולם רבא וזוטא” ואף את “היוחסין” ו“צמח דוד”. –בתור ענין שלישי ללמודיו – הדוקטורים העומדים על הבחינה נבחנים בענין אחד עיקרי ובשני ענינים טפלים – יקח לו את דקדוק שפת עבר. בקצרה, בן-אברהם כבר יכול לעמוס על שכמו שלשה דברים הללו; ולא היה מסופק גם רגע אחד בזה, שיֵצא בעוד ששה זמנים – שלש שנים הן ימי ההכנה בלמודים לפי החוק – והנצחון על ראשו.
לא קשים היו אז התנאים למבקרי בית-המדרש העליון, ולא דרשו מהנכנס תעודת-בגרות. אדם בלי השכלת בית-ספר נעשה לשומע חפשי. ואם התמיד ועשה חיל, סוף-סוף יכול להִבּחן בלמודיו בבית-מדרש עליון אחר, ולפרקים אפילו באותו בית-מדרש גופו. – לו חֲסֵרָה היתה ידיעת שפת יון ורומא, כי חפץ היה לקרֹא את הפלוסופים הקדמונים במקורם, והעמיד לו לקו לכתוב את עבודתו המדעית דוקא בשפת רומא, כמנהג ישן נושן. וילך וַיִּקֶן לו שני ספרי דקדוק, אחד לשפת יון ואחד לשפת רומא. קנה לו גם את ספר-ההתחלה ללמודי קורות הפלוסופיה היונית, והוא נקוב בשם “צלר הקטן”. לאמר: קצור ספרו הגדול של החכם הזה. בשלושת הספרים הללו, בלווית כרך אחד מספר החזיונות של שִׁילֶר, ששאל על-מנת להרבות גם את ידיעתו בשפת אשכנז, הלך ושכר לו עליה בקומה החמישית ברחוב דל אחד במחיר אחד-עשר שקלים לחודש, וישב באותו יום גופו ללמוד. מאכלו בימות החול היה לחם וחמאה וגבינה, ומשתהו – חמין. ביום השבת היה קרוא בערב ובצהרים לבית מודע רחוק אחד. צרכים אחרים כמעט לא היו לו כלל. דאגה לאשתו וילדותיו בודאי לא ידע, כי הלא הן יושבות בבית חותנו, והוא משגיח עליהן ונותן להן כל צרכן. ובכן החל להתקרב אל המטרה, אשר הצבת לך. לְמַד! למד בהתמדה! – והוא ישב ולמד ארבע-עשרה שעות כל יום, בלי הפסק; וכשיגע מעט, שכב שעה אחת וקם שנית ללמוד. הוא ישב על ד' ספריו אלה עד אחרי חצות-הליל, ועוד קם באשמורת-הבוקר להגות בהם. בעלת-הבית שלו משכירה את חדרה לתלמידים זה יותר משָׁנִים עשר, ואיש מתמיד כזה, הלומד בלי הרף ואינו פוסק פומיה מגרסה ממש, לא ראתה מימיה. לא קרה הדבר, שיְבַקְרוֹ תלמיד אחר, או שילך הוא לבַקר. הוא התפנה אך אז, כאשר השתדל למצֹא לו עזר חמרי ושלשים שקל לחודש כבר מצא ברבע-השנה הראשון לשבתו בעיר-הבירה, וסך כזה היה בשבילו די ויותר.
לא אאריך. בזמן אחד למד את יסודי השפה הרומית והיונית, ידע את הכרך של שִׁילֶר בעל-פה, ואת קצור צֶלֶר גם כן ידע בעל-פה ממש. הוא ידע מקום כל דבר ודבר בעמוד ובשורה שלו, וכמעט יכול לומר בעל-פה כל ארבעת ספריו מסופם לתחלתם. זוהי אמת גמורה, שאני מספר, ואיני מגזם כלל.
וצֶלֶר, ראש המורים הפלוסופים, אז היה איש למעלה משבעים, אדם קטן-קומה וצנום-הפנים, ואין אפילו שערה אחת בראשו. צנומים היו גם אבריו, גם ידיו, גם אצבעותיו, אך עיניו היו חיות. וכשהיה יושב על הקתדרה ומטיף משאו, היה אומר הכל בלחש ובטעם אחד, ונהרו אליו תלמידים מכל העברים אך מפני שמו הגדול. הלא זה האיש, שערך כל תולדות הפלוסופיה היונית בששה כרכים גדולים. לפנים היה איש דתי, ואחר-כך נעשה לחושב והוגה דעות חפשיות.
זה ארבעים שנה אשר החכם הזה הוא מורה מן המנין, בוחן את התלמידים ושואל אותם שאלותיו, והוא אינו מטיל יוהרא ואינו מכביד על הנשאלים. הוא היה אדם בעל לב טוב ואוהב את הבריות ודורש הרמת-הרוח וכשרון-המעשה.
הבחינה העיקרית היה אך פעם אחת, בכלות ימי הלמודים. ואין השגחה ובדיקה בכלות הזמנים. הלא לזה יקָרא חופש הלמודים בארץ אשכנז. אדם בבית-מדרש עליון שוב אינו תלמיד בית-ספר. יעשה מה שלבו חפץ ויאכל פרי עמלו, אם לטוב ואם לרע. אבל מי שרוצה מעצמו להבָּחן בכלות הזמן, הרשות בידו. הוא יבוא לבית המורה, ששמע אצלו את שיעוריו, והלז בוחן אותו באשר למד וּמְאַשֵּׁר את תוצאות הבחינה בכתב מיוחד, שמוסר אותו לידי הנבחן.
כה עמד בן-אברהם העברי לפני צלר הנוצרי הישיש ונבחן על-ידו בקורות הפלוסופיה של עם יון. שלמד בחורף זה, והלז לא רק ידע את עניני כל שיעוריו, שלמד בחורף זה, ואמרם לפניו, כאדם הקורא מתוך הספר, אלא ידע בעל-פה גם את ספרו, ואם גם קצור ספרו. נבהל ומשתומם היה החכם מהמראה הזה. הוא לקח את ספרו, כי הן בעצמו לא ידעו בעל-פה, ויהפּך בו מדף לדף, והלז עומד ואומר לו: בדף פלוני כתוב זה ובשורה פלונית כתוב זה. ידע לפרוט כל הערה, כל ציון. ויחשוב ראש פלוסופי אשכנז, כי בן-אדם מעולם אחר עומד לפניו. וירד מעל כסאו ונשקו על ראשו ואמר לו: נחמתני בני, כמותך ירבו בבני עמך.
מֵאִיגְרָא רָמָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הדלת נפתחה. ויקפוץ לתוך חדרי תלמיד מדעי אחד, שלא ידעתיו עד היום, ויחל תיכף להתוכח עימי על-דבר עם היהודים, על דבר הליכות החברה בכלל והמעמדים הכלכליים בפרט. הוא דִבֵּר על-אודות הציונות, על-אודות הירצל ולַסַל, על-אודות אחד-העם וטריטשקה. הוא מוצא, כי נחוץ לנו ספר יסודי מדעי על היהודים והיהדות מאותו סוג של “הקַפּיטל” לקַרל מַרכּס. הוא מבקש שינוי יסודי בכל שאלות ישראל והדת, בשאלת הרכוש ובתי-הספר, אפילו במחשבה ובדת. הפלוסופיה האי-מוצלחת תגֹרש כלה מבתי-מדרש-המדעים, ובמקומה יבואו דברים ריאליים, מספָּרים ומדות. הוא יבאר את תורת-המשפט של הרומים ביחסה אל משפטי העברים ויַראה בראיות ברורות, כי שניהם לקחו זה מזה. עתה אין יהודים כלל בעולם, כי-אם עניים ועשירים, עובדים ואוכלים.
הספרות היא אך פרי שנוצר בשביל הנשים; השירה היא שגעון החיים. מי שאינו אדם ריאלי הוא מְתַעְתֵּעַ. מה לנו ולמטיפים ולכהנים? ילך כל אדם לעבודתו ויביט על מה שלפניו ישר. הוא לא היה לרבן ודרשן, אם גם אבותיו דורשים זה מידו בחפץ נמרץ, כי-אם לפרופסור, לשופט. לו יש תוכנית לאחֵד את ארצות אמריקה עם ארצות אירופה ולהעביר את המלחמה מן העולם. הוא יאחד גם כן את בני-ישראל עִם עם הערבים, ויהיו כל בני-שם נושאי דגל אחד. הוא אינו אוהב לא את היהדות החוקית ולא את הנצרות הרוחנית, כי-אם את דת הקוראן הריאלית. לו נתנו היהודים ידם אל מחמד, כי אז היה הוא למשיחם, וכבש עמהם את כל העולם כלו. מקונסטנטינופול תצא עוד ממשלה גדולה לעולם, ולא מירושלים ערש-הכהנים. רומא וירושלים – שתי הערים האלה צריכות להִכּחד מעל פני האדמה, ואז תשקוט הארץ מתעלולי הרוחות. על עם היוני כבר בא הקץ, וגם הוא בין מחריבי העולם ברשת מחשבותיהם. אין לנו צורך לא במשה ולא באפלטון או בפוילוס. משה היה על-כל-פנים מחוקק, ואפלטון בקש ליַסד תכנית מדינה; פוילוס זה איש רבני, שֶׁבִּעֲתַתּוּ הרוח, והוריד שמים ארצה וטִשְׁטֵש את גבולי האנושיות. אסון שבט ישראל היה, שהתקרב אל מצרים ולא אל אשור. שיבת עזרא ונחמיה לציון היה האסון היותר גדול לעם הזה, כי לולא זה נעשתה אז בָּבֶל למטרופולין של היהדות וכבשה משם כל אפסי ארץ. הוא שונא את הלל ואינו אוהב את רבי עקיבא, ומוצא, כי זה אחרון הסב, בהרכיבו דברי-תורה בדברי מדינה, במפלתו של בר-כוכבא. הרמב“ם היה רבני, ועם כל זה היה קראי ברוחו. ה”שלחן ערוך" של היהודים אינו תורה, כי-אם מפלצת. המשיח שבתאי-צבי היה האדם היותר גדול בישראל, ואפילו על שפינוזה עלה; והוה רואה צְפוּנוֹת בהתקרבותו לדת מחמד; ומעת בא המשבר במשיחיותו, שוב אין תולדה לישראל ונסתם הגולל… הירצל הוא בוּר ואינו יודע מאומה מהליכות האומה הישראלית. אולי קַרל מַרכּס היה יכול להָסֵב מעט את הגלגלים העומדים; אבל הוא היה צריך לגאֹל את כל האנושיות ולא היה לו פנאי לעניני העם, שחי בעיקר בִּכְדִי. על ישראל או לחדול או להיות! ולהיות לא יוכל מעת שקע חצי-הסהר. את השנאה בין אדום ובין בית-יעקב יָבין; אבל לא יבין את השנאה בין בני-אברהם ובין בני-ישמעאל. ישמעאל גם לא היה רשע כעֵשָׂו, וגם הוא נמול…
כה דִבֵּר התלמיד הזה וחזר ודִבֵּר וערבב דברים שונים, הציע הרבה הצעות, והכל בשטף האמירה, בתוקף הקול, ולא הניח לאיש להכנס לתוך דבריו; וכאשר התלהב במַשָּׂאוֹ, הכה בידו על השלחן. הוא לא יֵצא מזה עד שתודה לו על כל דבריו. אדרבה, הַגֵּד, מה יש לטעון נגדם ומה יש לברר נגדם? – ולברר לא יתן ואינו יכול לשמוע אף רגע דברי אחר. הוא אינו יכול לשמוע אלא את דברי עצמו ומשאות עצמו. – –
הוא חפץ ליסד חבורה ממיטב התלמידים לעיין בכל השאלות האלה. זר לא יִכָּנֵס, אך זה שכבר בדוק הוא ומנוסה כאיש חושב. הוא יוציא עתון עברי ויהודי, רוסי, אשכנזי, אנגלי, צרפתי, יוציא עתון בכל השפות המתהלכות, שבו יברר דעותיו. הוא יבנה לו שיטה שלמה ותכנית שלמה. הוא יסובב ערים ומדינות ויטיף על-אודות שיטתו. צירים מזוינים בדעותיו ישלח בכל תפוצות ישראל להפיץ טענותיו; והוא גם יסע להקונגרס הערבי במצרים, ויקרא בקול גדול: אַחֵיכֶם אנו! הוא יחבוש כובע אדום לראשו לסימן דעותיו. הוא יקרא לעצמו מחמד-עלי בן-אברם. הוא כבר קנה לו את הקוראן והחל לתרגמו עברית ולהשלים מלאכת רֶקֶנדורף. הוא ילך לקושטא וילמד את חכמת-המשפטים. הוא עוד “יעשה הסטוריה”.
ראובן בן ראובן, נושא ספורנו זה, היה בן לאשה אלמנה, שמת עליה בעלה בימי הריונה, וכִנו את הנולד בשם אביו. גדלו אותו בתורה ובהשכלה וימלאו כל ספוקיו, כי הכנסות הבית, אשר השאיר אחריו המת, היו דַיָן לחיים ברֶוַח. כאשר היה לבן עשרים נבחן בלמודי בית-ספר בן שבע מחלקות ויצא אחר-כך ברשות אמו לחוץ-לארץ להשתלם בלמודים. הוא לא אהב את התלמוד, לא אהב את ההשכלה ולא ידע כל סדר בלמודיו. הוא בקש אך לעשות, לברֹא איזו אידאה, וחלומו היה לראות את עצמו בתור אדם מצוין ונודע בישראל ובגוים. לא רגשי מוסר והטבה בעצם הניעו את לבבו, כי-אם חֵפץ המעשה, הרעשת הגוי; והיה מאמין, כי איזה דבר יוָלד, שעתה איננו עוד, וכי הוא יהיה בין המְיַלְדִים.
הוא היה שונא את הרִשּׁוּל, שונא את הדעות לשם דעות, שונא את החכמים ואת הרבנים. גם בהתפלגות העמים ראה את כחות החברה. בענין הממשלה כִבֵּד אך פוליטיקה של אצילים. ההמון יאכל לחם לשבעה, ועל הגננים לסַקֵּל את הכרם. חכמת-הנפש היתה שנואה בעיניו, והרי עיונים אלה כהוצאת ריר מן הפה. תחת זה אהב את חכמת-המשפט ועניני כלכלת-העמים. ובמקום להזדין בחרב ובחנית למלחמה, נוכל לנצח את האויב על-ידי ברית עם שבט אחד קרוב לנו; ובמקום ששנים קמים נגד אחד, על האחד רק להתחבר עוד עם השנים, ויהיו שלושה כנגד שנים. אתם אומרים: מספרים מתים לפניכם; והוא יַראה לכם, כי בכל מספר טמון ועצור איזה כח. הדת היא גם כן כח, ואינו בעצם, אלא בחזון האדם. ואף לא הכחות הגופניים עושים הכל, כי-אם גם כחות ההתלהבות. אֵש בוערת מן העץ ותדליק עץ אחר; כה יהיה לבְעֵרָה יער גדול; ומים שוב יכבו את הבערה. כה גם בחברה ובאדם ובכל הגוים והלשונות. עם ישראל אינו אור ואינו עץ, כי-אם גחלת עוממת טמונה בעפר; וכי תנפחו בה, יתרומם תחילה אבק-האפר ויכסה את עיניכם… הוא, ראובן בן ראובן, לא יהיה מנהיג הציונות, ואַף לא מנהיג חבורת הפועלים היהודים. יהדות בלבד אינה פורה עוד ולא תעשה תושיה. והלא זה חפץ הוא – לחַדֵּש, לגלות, להראות: להראות את הצירוף ואת החבור. הוא קרא פעם בספר “ברית החדשה”, וקרא כאותו רבי: פֶע, פֶע, פֶע. הזיה היא, כנפים בלי גוף. הוא מבין היטב את ברונה בויאֶר ואף מעט את הֶגל; אבל צריך לזה האחרון לבוש וגֵו. –
הוא קם פעם אחת משנתו, רחץ ידיו ופניו, לבש בגדיו ויעמוד לפתע אל הקיר להתפלל. וזה דבר הראוי לפרסם, כי איש בן-חורין והוגה-דעות כמוהו יקיים מצות תפלה פשוטה. את לב ההמון תופשים אך בעבודה ובחדוש. וכשיֵעָטֵר בעטרת דוקטור, יסע לקובנה, אל רבי יצחק אלחנן, לקבל סמיכה להוראה. ידברו בזה בעתונים, יודיעו על מעשהו בכל העולם. הוא יבוא בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ויָחֵל לדרוש על-דבר שיטתו. הוא יאסף אספות-עם; יסע לעיר-המלוכה וישתדל, כי ימנו אותו לחבר, כי ימנו אותו לחָבֵר במועצה לפתרון שאלת היהודים וכי יעשו אותו לראש לחברת מפיצי-השכלה. לא! הוא יסע למקום מושב המיטרופוליט ויתוכח שם בעניני הדת; ואחר-כך יקרא אספת רבנים, כגיגר בשעתו, ויציע לפניהם לעשות תקונים בדת. הוא יְסַדֵּר את כל קהילות ישראל על-פי סדר כלכלי חדש, יסע אחר-כך לארצות הבלקן לעשות ברית-אחוה בין כל העמים הסְלַוִּים; ואחר-כך ישוב לאַחד את בית ישראל עם כל שבטי בני-שם.
מגוחך היה הדבר, איך הוא, איש לא גבה-קומה ובעל זָקָן קטן חד, יושב על ספסל בית-מדרש-המדעים ושומע איזה שיעור מפי המורה בלוית שלשים תלמידים אחרים. בחיצוניות שלו לא יבָּדֵל מהם ולא יֵרָאה בו כל יתרון עליהם – ובפנימיותו הרת-עולם וסִלול דרכים חדשות לעולם. מה תואיל כל חכמת-הנפש וחכמת-הפרצוף, אם אך הוא יראה ללבבו ולחדרי לבבו? הוא יעשה מהפכה בעניני החברה ובתורת החברה ובתורת ברית-העמים; ואם כח לישראל להוָּשַׁע מזה – אז יקום ויתעורר. בספר תולדות ישראל והעמים סביבו אך ענקים גבורי רוח ויוצרים באמת: אברהם אב המון גוים, משה – מעט ויהושע המכניס – הרבה. ישעיה המנבא ולא ירמיה המקונן. נבוכדנצר, כורש, אלכסנדר הגדול, מעט הורדוס, מעט בר-כוכבא. במסִבּה הנוצרית אין גם אחד. מחמד, שבתי-צבי, שפינוזה, קַרל מַרכּס והוא, ראובן בן ראובן, הוא האחרון שבחבורה. זה יכירו וידעו כל בני-העולם. והוא אינו מתגאה כלל. הוא רק חפץ לעבוד ולעשות, לפעול ולברֹא. והוא יברא, יברא, יברא. עתה הוא עוד תלמיד, ועליו לכלות חוק למודו; אבל הוא יגדל ויעשה חיל ויִרְאֶה התגשמות משאת-נפשו.
להקדיש כל זמנו ללמוד עצמו אין לו שוב פנאי. הוא צריך להכין את עצמו לקראת היום הגדול. הוא צריך להכשיר את הלבבות ולקנות לו שומעים לדברו, וזה יעשה בהפסקות שבין שיעור לשיעור, זה יעשה בעת אָכְלוֹ בבית-המרזח ארוחת-הצהרים במסִבּת תלמידים. והוא קם משלחן זה ויושב לשלחן שני. עוד הפרוסה בין שִׁנָּיו ובמזלגו חתיכת בשר, וכבר הוא מתוכח עם היושב ממולו, או גם יושב לשלחן אחר קרוב לו. אסטניס אינו כלל ומלקק גם אצבעותיו; וכשהוא אוכל, פרורים נדבקים בשפמו, ומשם יורדים על בגדו; והוא מקנח ומנגב את הכתמים בשולי בגדיו. בכלל הוא לבוש לא בנקיות ואינו מקפיד כלל על ההדור החיצוני. הוא לוקח לב בהתלהבותו, בחום דבורו ובהטפתו ללא הרף, הוא לוקח גם לב התלמידות.
אשה לא ישא, כי זו תשים אסירים על ידיו. ואם ישא, אז עליה להכניס לו מאה אלפים שקלים במזומנים, למען תהיה לו צידה לדרך בנסיעותיו הגדולות. הוא יסע ללונדון, כאשר אך יתפרסם מעט, ויקנה לרשותו את העתון “טיימס” למען יהיה לו לפה. הוא יחבר את אנגליה עם רוסיה; ואז תכבשנה את שאר הארצות והמדינות, כאסוף ביצים עזובות. הוא יגייר את היַפּוֹנִים ויכניסם בברית ישראל ובברית מחמד. הפרסים עם זקן הוא ואין לו תקנה; ואת עם הפולנים יעקור ממקומו וישלחם כלם לארץ גְזֵרָה. הם עשו את ישראל בגיטו ללא-עם, ואת עונם יִשָּׂאוּ.
אש יצאה ברחוב אחד בעיר-מולדתו ותִּגַּע גם בבית אמו, ויִשָּׂרֵף למחצה. והבית לא הובטח כולו בחברת-אחריות, ותוָרש בעלת-הבית, ולא יכלה לשלוח לבנה גם חצי מלחם-חוקו מדי חֹדש בחדשו. זה כבר היה חסרון נמרץ בכלכלתו, אם גם במדה ידועה היה מסתפק במועט ולא הוציא הרבה לצרכיו. האֵם גם כתבה מכתבים נמרצים ותאיץ בו למהר ולגמור למודיו, למען ישוב אליה ויקים את המעמד הרעוע. והוא הבין, כי צדקה. אבל קשה היה עליו להבחן כאחד התלמידים, כי הלא גם זה היה חלק אחד מצרור חלומותיו, שראשי בית-המדרש יפארו אותו בפאר הדוקטור לאות כבוד על הצטיינותו בלמודיו ויפטרו אותו מכל בחינה. דבר כזה יארע פעם ביובל ואינו מן הרגיל; ולמי גורל כזה, אם לא לו?
אונס רחמנא פטרו. וכשראה ראובן בן ראובן, כי אין עוד פנאי רב לחכות להצטיינות זו, החל לעבוד בעבודה מדעית, שהיא ראשית כל בחינה. הנושא, שבחר לו לדון בו, היה התפשטות ממשלת הכליפים, ויעבוד בענין זה בהתמדה רבה, ויתאמץ ברוב חריצות למלא את אסמו השערות על גבי השערות ולהביא עם זה ציונים, מספרים למאות.
הוא מסר את עבודתו בסוף הזמן לבית-פקידות בית-המדרש, כתוב כדין וכהלכה על מחצית כל גליון, וישמח מאוד, כאשר ראה את ספרו כתוב הדר, והקונטרס מכיל חמש מאות עמודים, הרבה יותר מהדרוש, וכי תרעיש עבודתו זו את לב המורה הבוחן להיסטוריה, ויפטרוהו סוף-כל-סוף מהבחינה בעל-פה, – בזה לא פקפק גם רגע. דברים כאלה וסקירות כאלה בודאי עוד לא קרא המורה הזה עד היום, ונעלה הוא מעל כל ספק, שעוד לא ידעם. פה ילַמד תמיד את רבו ויעשיר את ידיעותיו עושר רב.
ושערו בנפשכם את גודל השערוריה, שאפשר לה לבוא בעולם: המורה הזה, שקרא עבודה הסטורית-מדעית זו, לא התפעל ולא מצא כלל, כי נתעשר ממנה; אדרבה, הוא מצא, כי הדמיונות רבו למעלה ראש על הידיעות עצמן. ויקבל גבורנו דנן את עבודתו חזרה מבית-הפקידות בציון קצר: לא נמצא ראוי. – עולם הפוך! עבודה חרוצה כמו זו, שתַּרְאֶה מסילות חדשות לקורא-הדורות, אינה ראויה להתקבל בתור מסה לידיעת התלמיד! המחבר יכול רק לירוק מלוא פיו על הקרקע בקראו את הציון הזה. להתקצף ולכעוס אין כל סבה; הלא זה גורל כל מפלסי דרכים. הלא גם לשופנהויער החזירו סנהדרין המדעים את התשובה המדעית שלו!
כה ישב שעה ושתים והביט בכתב-היד, המונח על גבי השלחן כגוף מת ולא הרגיש כלל בעלבון. ואולם אחר-כך, כאשר החל השמש לשקוע, – הקבלה מבי-הדואר היתה אחרי הצהרים, – וכָלו זיקי האור, החל להרגיש, כי החדר ריק, כי ריק הרחוב, כי ריקה נפשו… במה ישוב עתה אל בית אמו, אחרי חמש שנותיו בחוץ-לארץ ואכילת אלפים רו"כ, ובידו אין דיפלום, ולשמו ראובן בן ראובן אין הכנוי “דוקטור”? הוא מצא, כי עמל לשוא, כי נתן את כל חילו ויגיעו לעניני חברה ועם, ושכח את עצמו. הוא מצא, כי ההסטוריה, שאמר להציב לו בה ציון, רמתה אותו.
אֹפל בחדרו. צללי החיים והערב בולעים את כל אשר בא בלועם. אין מנחם ואין מקום לצאת מן המֵצר. עולמו נחרב, נחרב בעצם כחו. יבוא ים השגיאות ויכסה שוב על אמתותיו. לשוא חי. לשוא בא לעולם. לשוא הלך אחרי אמו ולא אחרי אביו. הוא יושב על-יד שלחנו ובוכה, בוכה כילד קטן.
ודא עקא: לא נדע לו מנחם.
המבוהל
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מבֹהל – זה היה אפיו הנפשי של גבורנו האחרון, ובשם אחר לא אדע לסמנו. הוא היה ארך-קומה ודל-בשר ושערותיו האדמדמות היו פרועות ולא מסורקות היטב, והיו סרוחות ויורדות עד עיניו, והוא היה מְיַשְׁרֵן בכל פעם בידו, בְּדַבְּרוֹ. ושום דבר אחר לא עשה חוץ מדבור. להתוכח לא אהב, ובעיקר לא עמד כלל על דעתו, אבל הוא היה מודיע, מוציא מפיו שטף דברים ורעיונות ודעות והגיונות ושיחות, מלואים ויסודות, כללים ופרטים, והכל בערבוביה, הכל בלי מוקדם ומאוחר, בלי ראשית ואחרית ובלי תכנית. שום איש מאיתנו לא ידע, מה הוא רוצה ועל מה יתן נפשו. ולשמואל ידעוני, כך שמו, לא היתה נפש מסומנה, כי-אם צרור של רגשות ושל מחשבות בלי סמל ובלי דמות. הוא לא ידע מעולם, מה יבדילו מאחרים ובמה שונות דעות אותו ספר, שהוא קורא עתה, מדעותיו הוא. מתוך כל נגיעה באיזה דבר-רוח, כבר נכנס בו אותו הרוח ומלא אותו וטשטש אותו. מוחו, מהותו, כל אשר בו – היה ככתב על-גבי כתב וכשרטוטים על-גבי שרטוטים. הוא אינו יודע במה לסיים ובמה להתחיל, במה לחייב ובמה לסתור. צודקים, צודקים כל הטוענים, אם לכאן ואם לכאן, והכל ישר ונאמן, ברור וקיים; גם דבר והפוכו. –
היונים, היהודים, הפרסים ועמי המערב שונים זה מזה, ואינם שונים, ואפילו הרוסים הקטנים גם אלה בני-אדם המה. היהדות היא דת, והנה עניני הצלב גם כן דת וגם אמונה. תורת האיסלם כבר ידועה היא; וכשאתה מעמיד זו מול זו, תמצא, כי מה שכתוב כאן כתוב גם שם. כאן יסודות, עיקרים וסעיפים, ושם שרשים וענפים; ואם תרצה, תהפוך ותעשה את הטפל עיקר, את שלבי-הסולם לטפס בהם – גדר. אין ימין ואין שמאל בעצם, כי-אם מצד היחס שבין זה לזה; ואפילו דבר שברצון הוא עדיין – כבר נחשב ונולד בהגיון. והנה גם ההגיון גם הרצון, וגם הדת גם האמונה, גם המדע גם הרגש, גם הזַכְרוּת גם הנַקְבוּת – הכל, הכל, כל אחד נכנס לתחום חברו. הלילה הוא רק חולית היום, והיום הוא קץ הלילה. ואנו מערבים אור בחושך ומכסים על פני האור. מי יפריד ומי יציב תחומין? שקר ואמת, אהבה ואיבה, מלחמה ושלום – הכל רק כּסוּת לגוף, העור הוא גם כן כסות לבשר ועצמות; זה יונק מזה, וזה יונק מזה. ולאידך, הרי אפשר להציב גבולות ללילה ויום, לטוב ולרע, למועיל ולבלתי-מועיל; הרי אפשר להבדיל בין הגֵו ולבין הרוח, בין מורד ובין מעלה, בין נמוך ובין גבוה. הלא כך וכך כותבים אלה ודנים אלה ומבארים אלה. והלא זה כתוב בשם זה וזה בשם אחר, ושני המחברים היו חושבים והוגים. הנך מת, ועוד הפעם הרי אתה חי. הנך ישן, ואחר-כך אתה מתעורר. לטומאה יש טהרה ולחולי – רפואה. ושוב חוזר המתרפא ונופל למשכב. הלז היום מבקר חולים, ולמחר יחלה בעצמו. היום יֵעָנִי ולמחר יֵעָשֵׁר, ולהפך. גלגל חוזר בעולם, במחשבה, בחברה, בעניני המדינה ובעמים. אין גבולים וקובעי גבולים. אין מִספָּרים וקובעי מִספָּרים. והנפש, וביותר נפשו של שמואל ידעוני, היא רעבה וצמאה תמיד. פעם היא חוטפת מזה, ופעם מזה. ידעוני חפץ לערבב את הכל ולבאר את הכל. הוא כבר בא לאיזה גמר בדעתו לפי-שעה; ושוב הוא עוקר את תחומיו בעצמו. הוא בלי אהֹל, אין גג לראשו, ושוב הוא מכוסה בכריו ובכסתותיו עד להֵחָנֵק. אתם עדיין אנכם יודעים אותו, גם אם דברתם אתו יום אחרי יום. הוא בעצמו אינו יודע, למי הוא שייך וּלְמָה הוא שייך ומה טיבו בעולם.
הוא יושב בחדרו ושותק, סוגר עניו בעוד היום מאיר, וחושב מעשה זה לנסיון דבר שברצון. שוב הוא פוקח עיניו ומרים ספר אחד ממקומו על השלחן ומניחו על ספר שני. ואחר-כך לוקח את השני שמתחתיו מניחו על גבי הראשון, ולזה הוא קורא בחירה… עבינגהויז, מורו בחכמת-הנפש בבית-מדרש-המדעים, כבר יכול היה להרצות על נסיונות כמו אלה שיעור שלם. שיטות בעניני מחשבה אפשר לבנות על כל דבר פשוט בחיים ועל כל מגע אצבע ביד או ברגל. אפשר לנו לצייר אדם בלי ראש, בלי אברים; אפשר לנו לצייר, כי השמים הם מתחת והארץ היא ממעל. הנסיון והמוחש לא יְשַׁנֶה בשום אֹפן את כח הדמיון, ומה הוא הדמיון, אם לא מציאות בתוך מציאות? תרתי – ואף-על-פּי-כן חד. הנך אוהב ואויב. שני רגשות נפשיים דרים אצלך ביחד, ואי-אפשר לומר: כאן יגור יצר זה, וכאן יגור יצר זה. הכל מתפרד והכל מתערב זה בזה. אפילו צמחים הם אוכלי בשר ויונקים מן הבשר. זהו מין שטף בבריאה; והנך נתון בה ובחללה, והנך בעצמך חלק ממנה. אנו אוכלים את הלחם, ואנו חושבים על-אודות הלחם ועל-אודות המחיה והכלכלה ובכלל. אלה הם חיים בתוך חיים… הכל הבל והכל טוב. הכל נשקל בכף-מאזנים; ואף את המאזנים נוכל שוב לשקול במאזנים אחרים. אמרו בעצמכם: לאיזה חוף נגיע בכל אלה, ואם באמת ישנו חוף?
וכעולם כן גם האדם. גם שמואל ידעוני הוא מתעשר ומתרושש, תופס הרבה ומעבד הרבה. תכלית מסוימה בחיים אינו יודע, ובדבר הזה הוא גם-כן דומה לאחרים. הללו נאחזים בדברי דמיון, והוא רוכב על-גבי הדמיון. הוא יכול לבַטֵּל הכל ולחייב הכל. הוא מתפלץ ושמח, מאמין וממאן, הוא גם הולך על ארבע, גם יעוף בכנפים. זה אך חמשה זמנים, שהוא שוקד על דלתות בית-הלמודים; והוא כבר שאב מכל החכמות ומכל מדעי-הרוח כדי לגימה ולגימה. אין לו מה לסיים ולגמור, כי בעיקר לא התחיל כלום. הוא יודע את יום המחר במחשבה ויום אתמול שוב נעוץ בעוד יום אתמול.
הוא שוקד על דלתות בית-הלמודים זה אך חמשה זמנים, וכבר היו לו בבירה יותר מעשר דירות. אין לו כל רגש-קבע במושבו, והוא מחליף את חדריו בכל פעם. ואם כי נקל לו לעזוב חדר, אשר שכר, לא בנקל ישכור אחר. הוא מטפס ועולה, מטפס ויורד בימים שבין חדר לחדר בכל בתי הרחובות שבפרורו לחַפֵּש לו מעון; והוא רושם לו כל דירה ודירה, את צד החיוב שבזו ואת צד החיוב שבזו. ולבסוף, אחרי אשר הרבה מצא ואינו יודע במה לבחור, הוא מטיל פשוט גורל, והיה החדר, אשר יעלה בגורל, יהיה לו למושב לאיזה שבועות, כי בתוך-כך הוא כבר מחפש לו מעון חדש. מעין דרך כזה הוא לו גם בעניני אהבה. בעיניו מוצאות חן כל התלמידות בעלות פנים נקיים בבית-המדרש, ובעיקר יכול הוא לאהוב את כלן, אבל אינו יודע במי מהן לבחור? ענין האהבה והקִרבה לנערה – זהו כבר דבר שבמחשבה ובשירה. הוא הולך לטייל וחוזר על עקביו, באשר אין לו מגמה ידועה. הלא יכול הוא לבקר את גן-החיות, לנסוע לאיי העיר ואו לבוא באותן שעות גופא לבית-מקרא-העתונים ולבלות שם את העת. הגידו בעצמכם: אֵיך יַתְוֶה לו אדם דרך ובמה יבחור, אם בהרבה יכול הוא לבחור?
* * *
ימים עברו וזמנים חלפו, תלמידים שבחבורה כבר גמרו את למודם והלכו להם, וידעוני עודנו יושב בבירה וטוען עם עצמו, טוען עם אחרים בכל מיני ענינים מדעיים, ועוד לא בא לאיזה מעבר ולאיזה סימן. חדל בו הרצון לפעול וחדל בו כח הדוחה. ולמה ימהר דרכו? ומה אמנם ברור בכל ים האפשרויות? חדשי השנה צריכים להיות עשרה במקום שנים-עשר; והיה יום ראש-חודש לשבתון ולא יום השבת. היהודים הם ממציאי השבת והמילה, אות אחרי אות, ובעיקר – הברית הנקיה היא בלי אות. אלה הם קטעי מחשבותיו המפורשות על בית-ישראל גרידא; והשאר כבר התערב בקטעי מחשבות וברעיונות אחרים. הוא קם בבקר יום אחד ובמוחו התנוצץ רעיון חדש, איך לכונן בית-מדרש-המדעים על יסודות אחרים לגמרי. הוא מתנגד גמור לכל דבר הבחינה וגם לענין שמיעת השיעורים. הוא עמל להבין, מה זה ענין האכילה לאדם ומה מותרו מן הבהמה? הוא החל לפקפק גם בקיום המין… הוא מצא, כי הכל משנה את דרכו. ביום השלישי בשבוע היה הדבר, והוא רואה יום שלפניו ויום שלאחריו, וההֹוֶה אינו ככף-המאזנים. הכל נשטף בזרם הזמן; והנך יושב על הספסל ורגליך האחת נתונה על השניה, והנך מסתכל בזמן. הרי כתלים, והרי תקרה, והרי רצפה, גבולים מכל עבר, והזמן חודר מזה ומזה ואינו נראה. האלהים רוכב על הזמן, האפס ממשש בהויה, הנך קם ונופל… הנך שוכב ומתעלה. סובבת סובבת כל המכונה שבראשך. “משתגע” יאמרו עליך; והנך לוקח את לשונך בידך ומתחיל משכה. עוקרים לך שינך, דוקרים לך עינך. נתחרשה הבריאה, והנך מתפלש בעפר ערום כביום הולדתך…
הוא פתח את דלת חדר בעלת מעונו, והוא אך לבוש כֻּתָּנְתּוֹ לבשרו, ומפיו יוצא ריר. ויחל להתוכח עמה על-דבר מציאות העולם. התפלצה האשה, ובנה, שהיה אז בחדר, מהר אל השוטר, העומד על משמרתו ברחובות.
לא אאריך. ידעוני הובא לבית-חולים. ויהי רעש גדול מתחילה בין בני-החבורה. ושום איש לא ידע, מדוע בא עליו כזאת. הוא גם לא מצא מַרְפֵּא, וישָׁאר מטושטש במוחו גם כאשר יצא מבית-החולים. רוב החברים כבר שכחוהו. ואני, שמלאכתי להציב ציונים לחיים ולמתים, אֶחרות גם לו אבן ותעמוד בבית-מועד!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.