בשלישי לששי בשנת חמשת אלפים שש מאות ועשרים וחמש, ואני יושב והוגה בתלמוד, ויבוא השטן ויתיצב לפני, עוטה במעיל שדכן, וידבר אלי עזות בשם ד' שותפו הגדול, כי בא לשבור בחורי, יען לפי דבריו הגיעה לי עת דודים ואני לא ידעתי, ויקחני בחזקת היד, ויעבירני את הנהר לחלק העיר לופעלאוו, ויתן לי את האשה אשר הוכיח לי ה' אלהיו, ואמנם לולא הבליעל ההוא אשר עשה מלאכת ה' ושותפו רמיה כי עתה יכלתי להיות עוד היום בן שמונה עשרה לחפה, לוא חכה עלי עד אשר אתבונן על בתולה, אשר מעולם לא עלה על לבי אולת כזאת, ובכן נהפכתי לאיש בין לילה, על לא חמס בכפי, ואהי בעל לאשה וחתן לחותן, מופלג בתורה וממשפחה מיוחסה בישראל, הרב ר' שאול יפה משקלאוו, אשר ישב באחרית ימיו במאהליוו, ויהי כאשר הקיפו ימי המשתה, החלותי ללמוד שפת אשכנז וערבית, את הערבית חפצתי לדעת יען לבי נמשך אחרי למודי הגעאגראפיע, ועל לבי עלה הרעיון לתור את ארצות תבל במטרה לראות את אחי בכל ארצות גלותם ומצב חייהם, וחותני אשר ראה את עבודתי יעצני ללמוד שפת רוסיא אשר לא ידעתי אף אות אחד. שמעתי לעצתו, ובאין מורה להורותני הדרך אבחר, קניתי לי ספר מלים של מאנדעלשטאם וס' דקדוק לשון רוסיא, ואלמוד לדעת את המלות ותרגומן בעל פה במשך חודש ימים או יותר מעט. למדתי את המלים בסדר הספר, ואף כי הגיתי בו כל היום, אך לבי לא רחש כל אהבה ללמודי, יען ההברה היתה זרה לרוחי, והשפה עצמה צלצלה באזני כקול הקאזאק בהרימו שוט על גב יהודי, אף לא חשבתי כי השפה תביאני לאיזה מטרה בחיים, ורק למען מלא רצון חותני אשר אהבתי ואשר חשבתיו לאיש חכם לב היודע את התבל ודרישותיה יותר ממני, ובין כה החלותי ללמוד גם שפת סוריא, ואכתוב לראש חכמי הקראים ה' פירקאוויץ (אבן רש"ף) להורות לי הדרך בארצות הקדם, ובקבלי את תשובתו, עזבתי את ביתי לנוע בתבל, וראשית מעשי היתה להתודע אל הסופרים העברים פנים אל פנים, וגם מכתבים הרביתי לכתוב לכלם, וכלם הרהיבוני לאחוז דרכי לראות את אחי, ובעת ההיא יצא לאור ספר “אבן ספיר ה”א", והוא עורר בי תשוקה עזה למסעות. בין כה יצאתי לגור בטשערניגאוו, בית ממלכת החושך והחסידות, ואהי למורה עברית ואשכנזית לבחורים גדולים, ובזמן קצר דבקו אחרי ויאהבוני, ועיני החסידים רואות כי גוריהם יעזבו רבצם מעט מעט, והצעירים החלו לדרוש בחכמה, וגם הביאו “וויעסטניק עברי”¹ לבתיהם, ויתגודדו עלי “האפקורס”, אשר הצתי אש זרה במאורתם, ומכל עברים החלו לשפוך עלי כוס רעלם, וישימוני לגדופים בשקרים וכזבים אין מספר, ורבם ר' פרץ רועה על ידם. המתנגדים המעטים וביניהם גם איזה נכבדים עמדו לימיני בכל עת, וביניהם שני מורים בבית הספר להממשלה, ראסקין ושיקין, ובאספת שלשתנו פעם אחת, החלטנו ליסד בית כנסת מיוחד למתנגדים, אשר לא היה עוד בעיר ההיא למיום הוסדה, ובמשך ימים אחדים נאספו תחת דגלנו כל המתנגדים בעיר, ורשיון נתן לנו מאת שר הפלך לשכור בית “למנין”. ועיני החסידים נמקו בחוריהן לראות את האפקורסים בונים במה לעצמם, וילכו וילשינו עלינו לפני שר הפלך, ושר הפלך קרא את שלשתנו להתיצב לפניו, ולאשרנו יצא אז מבית הדפוס סדר התפלה נוסח אשכנז בהעתקה רוסית מאת הורוויץ. לקחנו עמנו את סדר התפלה, למען הראות לשר הפלך, כי זה הוא נוסח התפלה המאשר מטעם הממשלה, ולא לבד כי שר הפלך לא מצא בנו כל חטא, אבל הבטיח לתת לנו רשיון לבנין בית כנסת מיוחד, ואיש עשיר אחד צבוע ונוכל, איש מזמות וחסיד מכף ירכו עד קדקדו, חיים חלפן², הלשין עלינו עוד הפעם כי הננו מלעיבים בד' ובמלאכיו הקדושים, ועוד הפעם עלינו היה להתנצל, כי הננו מלעיבים רק בקדושי החסידים המתעים את העם בהבליהם ובהבטחותיהם שקר, ומאז הונח לנו.

זמן קצר אחרי זה, עבר עלינו ר' ליבל חסיד מקעלם במסעו לארץ הקדושה, ובבואו להתפלל בבית הכנסת “פועלי צדק”, ראו החסידים ותמהו, כי לא יכה כף אל כף, לא ירוץ הנה והנה, ולא ישתגע בתפלתו כאשר הסכינו לראות מר' פרץ רבם, ואחרי התפלה הגישו אליו כוס יין שרף וימאן לשתות, דרשו ממנו לשיר איזה נגון, והוא הביט בפניהם ולא ידע מה המה חפצים, ואחד החסידים תפשהו בכנף מעילו, וידרוש ממנו לרקוד ולצאת במחול, ובהיותו נכון לעזוב את בית התפלה, קראו החסידים אחריו “מתנגד”! שוא רמונו המתנגדים לכנות איש כזה בשם חסיד. השמעתם, חסיד שלא ישתה “תקון” בביהכנ"ס? חסיד שאינו יודע לרקוד? הא! הא!. והאיש נמלט מידם וילך לדרכו, אך כפי אשר שמענו אחרי כן שב מדרכו ולא בא לארץ ישראל.

יום אחד עבר עלינו הגאון ר' ישראל סלנטער. הוא נסע בעגלת הפאסט, ועליו היה לחכות כיום תמים טרם הכינו לו סוסים, ובין כה בא אחד ממשרתי הפאסט ויודיע לנו דבר בוא הגאון, ואנחנו המתנגדים מהרנו ללכת לקבל את פניו, ומן החסידים לא בא רק אחד סופר סתם, איש שמן כשור פר, ועז פנים כהלכה, אשר בלה רוב ימיו ביין ושכר, ובבואו וירא את כלנו יושבים במעגל, והגאון בתוך. התפרץ החסיד, ובעזות נמרצה קרא “האתה הוא ישראל סלאנטער אשר המתנגדים נתנו לך תואר “גאון”, ואם כן, הגידה נא לי, מדוע נכתב אות ה במלת אתה? כי בתור מתנגד, הנך בלי ספק בעל דקדוק”! למראה החוצפה הנוראה הזאת, ענה איש אחד ואמר אליו: “לפי הנראה היה אביך מופלג גדול בתורה, יען חבר ספר עב וגס (גראָב) כמוך”. ונקום כלנו ונאחז באזניו ובמעילו ונשליכהו החוצה, וגם צדה לדרך נתנו לו איזה מכות גדולות ונאמנות, למזכרת נצח.

יום אחד עבר עלינו הרב הגאון ר' משה נחמיה כהניו מחאסלאוויץ בנסעו לארץ הקדושה. המתנגדים באו לקבל פניו בכבוד, אבל מן החסידים לא בא אף אחד, ורק בבוא ר' ישראל נח בן הקדוש ר' מענדעלי מליובאוויץ, יצאו החסידים לקראתו בקול המון שכורים חוגגים, וירקדו לפניו כאילים, ביחוד מחוץ לעיר, אבל בבואו העירה פחדו להרים קול מפני עין הרע, בדעתם כי אסור היה לקדושים לסבב בערים. כשני שבועות התמהמה הצדיק בעיר, והחסידים שלמו בכסף מלא מחיר הכבוד אשר הנחילם, כי מלבד “הפדיונות” אשר הביאו אליו בהמון, כבדם גם שר הפלך, כי שלח את שלישו אל הצדיק ויבקש ממנו “הלואה” שלשים אלף רובל. שר הפלך היה איש זקן ועני ובעל משפחה גדולה, ותהי ראשית מעשהו לקרב את היהודים להתראות כאוהבם, ועל ידי איזה יהודים החל לקחת “הלואות”, וגם הסכל שבסכלים הבין, כי סכנה וחרפה היא לדרוש ממנו להשיב את נשיו, ובכן נאלצו החסידים לתת לו גם עתה הלואה קטנה, ובשכר זה לא הובא הצדיק ביתה האסורים. הצדיק הלך לניעזין ויבנה לו קן תמיד בבירת ר' בערעניו לפנים, וישב שם עד יום מותו.

בשנה ההיא החלה העמיגראטיאן ללכת ברעם ורעש. יהודי קאוונא, ווילנא וסביבותיהן עזבו את בתיהם והוריהם, וילכו לבקש לחם “במדינות הטובות”, ואמללים לאלפים נהרו דרך צערניגאוו, נדדו בלי מטרה ומבלי דעת מתי ואפוא לנוח, ומהם אשר נשארו גם בעיר ההיא, אם נמצא להם איש אשר הראה להם הדרך או הושיט להם יד עזרה, כל צרכי אוכל היו בזול גדול, עד כי נמכר כל פוד קמח דגן במחיר 15 קאפייק, בשר 3 קאפ' הליטרא. בצים, עשרה במחיר 3 קאפייק. אוז חי 30 קאפייקען, ולפי הערך הזה היה מחיר כל צרכי האדם, והגולים האמללים אשר שמעו זאת, התאמצו להשתקע בעיר וסביבותיה, ואני לקחתי עלי את המשא לדאוג לאמללים האלה, רצתי הנה והנה לעורר רחמי אוהבי ומיודעי, להשיג עבודה בעד האחד, מעון בעד השני ולחם בעד השלישי, ואתודע אל הגולים אשר שמעו את שמי איש מפי איש, עד כי לא מצאתי עוד עת לעשות לביתי, זנחתי את עבודתי בהוראות, ואשתי הטובה נהלה הוצאות הבית מפרי כפיה בתפרה כתנות בעד עשירי העיר, ולא התאוננה, וכל הוצאות ביתי עלו לשני רובל לשבוע. פעם אחת בערב שבת בבקר, בא אלי אמלל אחד, גבה הקומה ודל בשר ויספר לי בדמעות חמות את אסונו הגדול, כי בנסעו מפלך קאוונא עד הנה על עגלתו הקטנה עם אשתו וחמשת בניו הקטנים, מת סוסו בדרך לא רחוק מצערניגאוו, והוא עם אשתו משכו את עגלת החורף על חלקת השלג, ובבואו העירה לא מצא בית למשכן לו. יעצוהו אנשים טובים כי יסור לחצר בית הכנסת פ"צ, והאיש עזב את כל בני ביתו בחוץ בקור נורא, וילך לבקש טרף להם, ובין כה נחלה אחד מבניו נער בן חמש שנים, ובאין לחם ורופא, ובאין גג על ראש המשפחה האמללה, גוע הנער בזרועות אמו, והאב השכול נאלץ עוד לרוץ לבקש משכן נצח בעד מתו הקטן, וכה נשארה כל המשפחה תחת כפת רקיע השמים כארבעה ימים, עד בוא האיש (אליעזר חייט) אלי, רצתי לראות את המחזה הנורא בחצר בית הכנסת, ואמהר ללכת לה' יצחק טורין, והוא צוה כרגע להביא את כל המשפחה לביתו, בית מיוחד אשר היה לו בחצרו, וימן להם כל צרכיהם, ואחרי השבת נתן לאיש ההוא עבודה, וגם שלחהו לאיזה מאוהביו, עד כי בזמן קצר הרוויח די מחיתו מעמל כפיו, וכל יודעיו אהבוהו בעד ישרת לבו ותם דרכיו עם אלהים ואנשים, וגם הוא עזר תמיד להגולים אשר מצא בעיר, ויהי מבאי ביתי כל ימי שבתי בעיר ההיא, ורבות עזר על ידי לדאוג בעד הגולים אשר באו לשבת בעיר, או עברו דרך העיר למרחקים, כל העזר אשר השגנו בעד האמללים היה מאת המתנגדים, בראותנו כי החסידים המה קרים ככפור באסון “הליטוואקים”. רבים מהגולים שלחנו להערים הקרובות ניעזין, קאנאטאפ, ובכל מקום מצאו לחם ומנוחה, בהיות רבם בעלי מלאכה, ובעת ההיא והנה קול יללת בת עמי מארץ רחוקה, פרס הארורה, אשר החלה להשמיד ולהרוג את תושביה היהודים בלי חמלה, ובכל העולם הנאור קראו לנדבות, ובכל שבוע מצאנו במכתב עתי “המגיד” המון נדבות מכל עבר ופנה, אפס עד צערניגאוו לא הגיע רק העלה האחד בידי, ואיש לא ידע ולא חפץ לדעת אסון אחינו האמללים בארץ מרחקים, ובכל חפצי הטוב לא יכלתי לעשות מאומה. זמן לא רב ישבתי בצערניגאוו, ואשלח את אשתי לשבת עם אמה ובני משפחתה במאהליוו, וזמן רב לא ישבתי גם בקאנאטיפ, ואני יצאתי לתור את התבל, ובמסעותי מצאתי כר נרחב לעבודה בחצי האי קרים, וארץ הקדם.