רקע
אפרים דינרד
ראשית השכלת החסידים ברוסיא

הנכד פרומקין – קויפמאן – אלטער – ראדקינזאָן והמשכילים


ותקופתו ברוסיא, אשכנז, בריטניא ואמעריקא.

ווילנא, קאוונא, פעטערסבורג, צערניגאוו, קארעליטש, ווארשא, קעניגסבערג, וויען, פראג, ברלין, לאנדאן, נויארק, סינסינעטי ועוד ערים אחרות.


במדה אשר תופשי התורה בליטא וזאמוט היו הראשונים אשר הביאו את זרע ההשכלה וישטחוה על פני שדה תבואות דשן ורענן, והצמח הביא די פרי לנושאי אלומותיו, והזורעים, הסופרים העברים ראו לשמחתם כי לא זרעו על צחיח סלע, והזרע נפל בין צעירי תופשי התורה בישיבות ובבתי המדרש. הנה ממקור אחר הֵקֵרה השכלת החסידים במערב ודרום הארץ, ממקור לא טהור באה ויזרעוה על פני אגם רפש ובצה.


אחד המשכילים הראשונים בין החסידים ברוסיא הלבנה היה, מיכאל לוי פרומקין, איש אשר כל הפוקרים התכסו באדרתו ויהיו בנושאי כליו, ואלה תולדותיו בקצרה.


בעיר קטנה “סטראסעליע”, רחוקה 84 וויערסט (קילאָמעטער) מעיר הפלך מאהליוו על יד הנהר דניעפער, ישב לפנים איש חסיד, ואהרן שמו, ויהי האיש אחד הבטלנים אשר לקט פתותי לחם תחת שלחן ר' זלמן מלאדי קדוש החסידים וראש הכת הנודעה בשם “חב”ד“, וכאשר עזב רבו את לאדי עיר מושבו לרגלי מלחמת נאפאלעאן הראשון בשנת תקע”ב, והאיש אהרן נשאר בלי “רבי”, ויאמר “אני אמלוך”, ויפרסם בין החסידים כי רבו סמך ידו עליו, ובמשך ימי המלחמה מת הרב ר' זלמן בדרך במלון, ויובילוהו לקברות בעיר קטנה “האדיטש” בפלך פאלטאווא, ואז מצא עת נכונה למשוך אחריו מתי מספר מחסידי לאדי, אבל ר' זלמן עזב אחריו שני בנים, הבכור משה, איש יודע ספר אשר חשב כי לו יאתה לרשת כסא אביו, תחת אשר אחיו הצעיר דובער היה עם הארץ ואיש מזמות, ובדעתו כי בעיר מושב אביו לא תכון מלכותו, יען שם ידעוהו כלם, כי לא לו למלא מקום אביו, הלך למרחוק וישתקע בעיר ניעזין פלך צערניגאוו, עיר מלאה חסידים בורים אשר קראו להם “חסידי פולין”, תחת ממשלת רוזני טשערנאבעל מחדר אלימלך מליזענסק ורבי מאטעלע, ואחיו משה אשר ראה כי אחיו הצליח במזמותיו לשבת על כסא אביו, והוא נשאר כערער בערבה, התקצף ויעזוב את עמו ודתו, ויסתר מעין רואים, ואחיו הקדוש דובער שלח את מלאכיו לרוסיא הלבנה להשיב אליו את הצאן האובדות אשר עזב שם, וכאשר הגיעו לסטראסעליע, ויראו כי קם להם מתחרה במסחר, ויחר להם מאד, ויפיצו שמועות שונות אודות אהרן המולך מעצמו, כי מעולם לא היה אף תלמיד הרב הזקן, והחסידים הן ידעו כלם, כי בכלל אין תלמידים לקדושיהם, כנהוג בין רבני המתנגדים הנודעים לשם, אשר אליהם ינהרו תלמידים “לצקת מים על ידיהם”, תחת אשר החסידים הולכים למשכן הצדיק רק לצקת יין שרף אל פיהם, ולפי דעת קדושים (נחמן מבראסלוב בעל לקוטי מוהר"ן) גם זאת תורה היא “ונחוץ ללמוד איך לשתות”, ואם כן, איך יכל אהרן מסטראסעליע להתחרות עם בן הרב הקדוש מרחם, והמלאכים הלא הביאו מכתביהם מאנ"ש כי כלם נתנו את העטרה על ראש היורש מניעזין, ובכל ערי ממשלתו כבר קצבו “מעמד” שנתי בעדו ובעד משפחתו הגדולה, והמון החסידים המתגוררים סביב שלחנו1, עד אפס מקום לסוחר אחר, ובלי עמל רב הצליחו לגרש את “ירבעם” מארץ ממשלת “רחבעם”, ואהרן הקדוש נשאר כזנב בלי חמור, מאין נוהה אחריו, מלבד איזה חסידים אשר התלקטו במאהליוו ויבנו להם בית מדרש או “שטיבּעל” בשם “סטראסעליער”, והוא האחד בכל הארץ, ולהצדיק העקר הזה אין יורש זכר מלבד בת ושמה “ראדקע”, ולראדקע שני בנים האחד יודע תורה הלך לשבת בירושלם, והשני בור ועם הארץ, איש תככים ומזמות, מיכאל לוי שמו, היה למשכיל, ובהיותו חסיד על פי הירושה, ומשכיל מבית מרזח… והשכלה, אשר “טועמיה חיים זכו”, אמר ועשה את החסידות וההשכלה למקור מחיה, ותהי ראשית מעשהו לבדות איזה שקרים והוללות ויכתבם בספר בשפת עלגים ויקרא את שמו “קהל חסידים”, ואף כי על פי חקי הצענזוריא ברוסיא אסור היה להדפיס ספרי חסידים וחסידות, ומה גם ספורי הבלי קדושיהם עד ימי אלכסנדר השלישי, עד כי אסור היה להדפיס אף את ספר הזהר, עד אשר התירו המבקר והמומר ה' רפפורט בפעטערסבורג במחיר שמנה מאות רובל, אשר קבל מהמדפיסים בווילנא, בכל זאת הצליח להדפיסו בווארשא בלי רשיון הצענזור, בהשתדלות חסיד סוחר בספרים – אשר שלם אחרי כן מחיר יקר בעד חסידותו, כי עטרוהו בעטרת “ראש ישיבה” בבית הכלא למשך שנה תמימה.


והחסידים אשר היו רעבים וצמאים לספורי הבלים, והספר הקדוש “שבחי הבעש”ט“, הלא היה יקר מאד במציאות, וע”כ קנו את “קהל חסידים” לרבבות, ומיכאל לוי אסף כסף רב, וינחל כבוד חסיד ומשכיל מאת כל “חתן לתרבות רעה” במחנה “אנשי שלומנו”, עד כי הדפיסו שנית בלעמבערג ויחלקהו לחוברות, ולכל חוברת קרא בשם אחר, וממכירת הבליו החל לסחור בספרים, ומאין יכולת לחיות חיי הפקר בשבתו במקום אחד, החל לנסוע אל השוקים (ירידים), בערים שונות, ובימים ההם נודעו לשם, ימי השוק הגדולים בזעלווע, פאלטאווע, גראמניץ, ניעזין, ראמען ויארמליניץ, מלבד ניזני נאוואגאראד, ואל השוקים האלה נסעו לא רק סוחרים גדולים לקנות ולמכור, אך גם חכמי חרשים “בחכמת היד”, אומנים אשר הצטיינו “במעשי אצבעותיהם” עד להפליא, ומדוע יפקד שם חכם הרזים כמיכאל לוי ביניהם, ויסע וילך גם הוא לירידים קטנים וגדולים, ובערים אחרות עמד רק לנוח ולאסוף כסף ממסחר אחר, סחר שדכנות, וכל חלקה טובה אשר מצא לטוב לו לקח לעצמו, ויודעיו מספרי תהלתו בקהל חסידים התפארו בו, כי בעת ההיא אשר “האצילות” ישבה עוד על גפי מרומי קרת כבר היה החסיד המשכיל מיכאל לוי פרומקין דעמאקראט גמור ולא חש לאצילות אבי זקנו, ויקח מכל הבא בידו, בתולה או בעולה, אלמנה או גרושה, בת עגלון או שומרת יבם, אם רק כסף בצלחתה, וברגע אשר הריק את אמתחתה ותהי עניה, הלך לו לעיר אחרת לבקש עשירה ממנה, והאלהים השומר רגלי חסידיו תמיד שלח לו את מלאכו לבל ילכד בפח השוטרים מגיני ארץ, ולא אנה לו כל רע, ויהי בכל דרכיו משכיל ומצליח, אך לאסונו קרה לו מקרה לא נעים פעם אחת, בנפול תרדמה על השוטר ממרום, ושוטר אלכסנדר השני בא וימלא מקומו, ויתפשהו בצערניגאוו העיר, היושבת על נהר סאז, וישימהו במשמר.


בבקר יום בהיר אחד בשנת תרכ“ז, ואני יושב אל השלחן לאכול ארוחת הבקר, והנה הרב מטעם הממשלה ה' אפרים פריידין בא אל ביתי, ויבקשני ללכת עמו לרחוב בדבר נחוץ לו מאד, ובצאתי עמו החוצה, שאלני אם נודע לי איש אחד בשם מיכאל לוי פרומקין, ואני אמרתי לו, כי ראיתיו פה זה לא כבר בלכתו למסעיו למכור את ספרו הקדוש “קהל חסידים”, וה' פריידין ספר לי כי האיש הזה הוא עתה פה אסור בבית כלא, יען שלש נשים מערים שונות אשר נשא, ויגנוב את כספן וימלט, הלכו לבקשו, ובדרך פגשו אשה את רעותה, עד אשר נודע להן, כי בצערניגאוו הוא, ויתנוהו במשמר, והנה הוא יושב פה זה שבועיים, ובית המשפט מחכה עד אשר תבוא עוד אשה אחת מערי השדה (קאזעליץ). ועתה כאשר הביאו את הדעמאקראט הנכבד הזה לבית המשפט, השמיע באזני השופט, כי בהיותו יהודי אין בזה כל חטא לפי תורת ישראל, אשר מעולם לא אסרה לקחת נשים רבות, ועל פי חוקי רוסיא, הן לא התערבה הממשלה בעניני הדת, כי גם המחמדים יקחו להם נשים רבות, ובכן לא ידע השופט (ה' פאדאלסקי) מה לעשות, וישלח לקרוא את הרב מטעם הממשלה לחות דעתו מה לעשות עם האסיר, “והרב מטעם” הזה לא ידע בתורת ישראל מאומה, בהיותו בן חסידים מילידי העיר, ובבית מדרש הרבנים לא למד, מלבד בבית הספר להממשלה בעל ארבע מחלקות, ועל כן בקשני ללכת עמו לבית המשפט, אחרי הגידי לו מה לענות לשופט, כי ירא פן יכשל בלשונו, או נחוץ יהיה לו לשאול ממני עוד איזה ענין אחר, וכן ענה להשופט, כי על פי תורת משה אין איסור בדבר, מלבד על פי תנאים ידועים, והיהודים באיירופא קבלו עליהם חרם רגמ”ה2, ועתה על האסיר לתת ספר כריתות לכל נשיו. ובכן צוה השופט להוליך את האסיר בלוית שני שוטרים לבית הרב, ואנחנו כלנו שבנו מבית המשפט לבית הרב ר' פרץ – הרב הדתי, ועוד ביום ההוא בשעה החמשית כבר שלח מיכאל לוי את כל נשיו, ויהי חפשי ללכת ללכוד צפרים חדשות, וכן עשה באמת, כי מהר כרגע לצאת את העיר, ובערב בבואו בעגלתו עד המעברה לעבור את הנהר סאז במרחק שבעה קילאמעטער מן העיר, התנחם על עזבו את העיר בדד וגלמוד, וישב אל העיר, ומבלי כל עמל לקח לו רעיה… בלילה ההוא וילך לדרכו שמח וטוב לב, ובכל מקום בואו נשא את השכלתו בימינו וחסידותו בשמאלו, וצעירי החסידים אשר נלאו נשוא עקת הוריהם המתחסדים, ויאמרו לחיות חיי הפקר על חשבון ההשכלה, נהו אחריו ויהיו תלמידיו ברוח, ויוסף להדפיס ספרים לבהלה בטעם, “תולדות חסידי חב”ד" אשר כתב במסירת הקולמוס, אחרי אשר הוא עצמו לא ידע תפוש עט בכף, וכן כתב את כל ספריו עד יומו האחרון בידי זרים, כרוב ראשי אבות החסידים, מן הבעש“ט עד דוד מלך ישראל –מטאלנע. ויהי מיכאל לוי פרומקין לסמל ההשכלה והחסידות, בהראותו כי כל ספורי הבלים הכתובים בשבחי הבעש”ט ואשר בדא הוא עצמו מלבו, וכל ספורי נשים זקנות אשר יספרו החסידים בעל פה, איש איש על רבו וקדושו, כל אלה אינם כפשוטם חלילה, רק רעיונות נשגבים ופלוסופיא גבוהה מעוטפים סחבות כחרצן בתוך הזג, והאלהים בזיטאמיר שלח את מלאכו לפניו, ויהי לרוח שקר בפי חסיד משכיל אחר, אליעזר צבי הכהן צווייפעל בן החסיד הבטלן הנודע במאהליוו בשם “המשתין”, אשר כתב את ספרו “שלום על ישראל” במחיר שני אלפים רובעל אשר שלמו לו החסידים3, ויהי למגן ומחסה לתעתועי החסידות, אף כי המשכילים כבר מלאו שחוק פיהם על ספרו “מינים ועגב” ויכנוהו בשם “מינות וענבים”, ומבלי מתנצל אחר טוב ממנו, היה למשל בפי החסידים “כי באין דגים גם שרץ המים דג הוא”, ויהי להם צווייפעל ליוחנן המטבל, ומיכאל לוי המפיץ תורתו בכל הערים והירידים לפאול הקדוש, וצעירי החסידים, תחת “זמירות הרבי” החלו לזמר שירי וואלף עהרענקראנץ (וועלוויל זבארזער) בכל עת מצוא. זה האיש וואלף – אשר פגשתיו פעם אחת בקאנסטאנטינאפאל – חי חיי הפקר ושכרות, אבל כל שומעי זמירותיו התענגו על מהתלותיו אשר הדפיס אחרי כן בספריו “מקל חובלים” ומקל נועם, ורוב מהתלותיו כוננו נגד החסידים וקדושיהם, ויהי לאופן השלישי במרכבת ההשכלה החסידית, ובין צעירי החסידים בצערניגאוו שמעתי בפעם הראשונה שיר עגבים מגואל אשר יחסוהו לבן זאב, ועוד שיר נאלח מיוחס לאב"ג, אשר הפיץ את השכלתו ראשונה בברדיטשוב בירת ממלכת החשך, ובהיותו חסיד מלידה ומבטן, לו הכבוד לשבת עתה בגן עדן בסוד תלמידיו אשר עטרוהו בעטרת משורר שיר כסילים על עלמות שיר… ועמו נשלמה המרכבה על ארבעת אופניה.


סוף סוף הורה הנסיון לגבורינו המשכיל החסיד והדעמאקראט כי מסחר עלמות תופפות ומעשיות מקדושים לא יתעשר, ויהי לסוחר בניר, ולניר סגולה יקרה להעשיר את בעליו, אם רק ידע סוד עושר הבאנקירים, אשר כל עשרם הוא על הניר, ויהי גם הוא לבאנקיר, הלוך ונסוע ומוכר שטרי באנקים פרטים ושטרות הממשלה אשר עשו ידיו, אפס לדאבונו הלך השטן אחריו על כל מדרך כף רגליו, עד אשר הובל אל המקום הנועד לו על פי מזלו הרע – ביתה האסורים, פעם בהוראדנא, פעם בווילנא, ופעם בפעטערסבורג, ויען כי על פי חקי רוסיא לא יכל עוד להשיג תעודת מסע מעיר מולדתו, ובארץ ההיא נקל היה לסובב בערים בלי טלית ותפילין, אך לא בלי תעודת מסע, כי על כן מצא לו מזמה חדשה, וילך לבעססאראביען, ובעיר קטנה אונגעני על גבול רומעניען סוחרים בני ברית אשר יעבירו נוסעים בלי תעודות מסע מעבר לגבול, ותעודות מסע נכונים בידיהם תמיד למכירה, ויקן לו הבאנקיר שלנו, גם הוא אחת מאלה, על שם קויפמאן, ויהי שמח בחלקו, אפס בעברו דרך קאמעניץ פאדאלסק, בא השטן ויתחפש בשמלת פקיד הפאליציי וימצא כי תעודת מסעו היא מזויפה, והוא, הבאנקיר עצמו לא ידע כי רמוהו, יען לא ידע קרוא רוסית, ויודה לאלהים חסדו כי פדה את נפשו בבאקשיש, ולא הביאהו לבית כלא בזכות זקנו הקדוש, ואחרי כן קנה עוד איזה תעודת מסע, ושם חדש קרא לו “ראדקינזאָן”, ויהי סוחר בשטרות, גורלות, שטרי פטור מעבודת הצבא, ובכל הבא בידו באיסור אם לא בהיתר, ובין כה נתפש ביד הפאליציי בפעטערסבורג, ולא יען כי אכל כזית בלי נטילת ידים, וימן לו האלהים שתי רגלים קלות כאילות, ויעזוב את הפאליציי ומאסרו לאנחות. וילך לדרכו נתפש עוד פעם בהוראדנא עם שטרות מזויפים וגם שם בא השטן לעזרתו וימלט לווארשא, ובין כה הספיק עוד ללכת ולשים משכנו בקאניגסבערג, ויהי לעורך מכתב עתי “הקול” להיות לפה להסאציאליסטים העברים, וה' גאוואכאוויץ, וה' ראבינאוויץ (או"ר) היו לו לעורכים, וליליענבלום היה לו לעוזר מאדעססא, בהאמינו כי ראדקינזאָן יהיה לרעפארמער בישראל, כי לא ידע מי הוא, ולא ראהו מעולם, ואולי ראהו בסתר מבלי אשר ידע איש מזה, וכי יתראה ראדקינזאָן בחוצות אדעסא, לא שמעתי מעולם, אבל ללשכה השחורה בעיר ההיא עינים בהירות ופקוחות הרואות גם בחשך, ואני שתום העין, הן עמדתי גם שמה מחוץ למחנה, ולא יכלתי לדעת כל מסתרי הלשכה.


ויהי בשנת תרל“ז ואני בווארשא, ובבואי לראות את פני ידידי הסופר אברהם צוקערמאן – סוחר בספרי השכלה וסוכן “השחר”, שאל בעצתי, אם נכון הדבר בעיני כי יתעשר, יען האהלים הביא מטמון לפניו, אך לא יאמין בעצמו אם יצלח בשלחו את ידו לקחת את האוצר אשר הציע לפניו אחד מגדולי ישראל, נכד אחד הקדושים בארץ, ואף כי מעולם לא שמע את שמו, והאיש הבטיחהו כי ירויח למצער שמונים אלף שקל בכל שנה, אם ישתתף עמו להחל תת מכתב עתי עברי, מקדש לחסידים ולהתנצל בעד מפעלות קדושיהם, מכתב עתי שבועי, אשר מחירו יהיה ששה רובל לשנה, ולא יגש אל המלאכה טרם יהיו לו חמש עשרה אלף חותמים אשר ישלמו את כל הכסף מראש, והדבר נקל מאד לעשותו, יען הוא נכד אחד הקדושים וכל החסידים יכרעו לו ברך, וברגע אשר ישלח עלה למבחן לכל קצוי איירופא, ימטירו עליו זרם זהב וכסף, אך הוא לבדו לא יוכל עשוהו מחסרון כסף ומחוסר רשיון הצענזוריא, יען ראש המבקרים ה' פיאדאראוו שונא את החסידים, מלבד אשר לא יוכל לקחת לו לבדו את הכבוד הגדול להיות עורך מכתב עתי עברי באין סופר אחר עמו, וה' צוקערמאן האמין בכל הגוזמאות האלה, אך לבו פחד פן לא תעכל קיבתו אושר פתאם כזה, וכהביטי בעין חמלה על תמימות אוהבי זה, שאלתיו במנוחה מי הוא ההולל אשר ספר באזניו חלום נעים כזה, ענני: מיכאל לוי פרומקין: – אם כה הוא, עניתיו, אל תתן אותו לדרוך על סף ביתך עוד הפעם, ולא תלוה אליו בלכתךך ברחוב העיר, פן תגוף רגלך בהתחברך לנבל כמהו, וכל יודעיו אשר יראוך הולך בחברתו, יחשבו כי כמהו כמוך, הרף ממנו ואל תדבר עמו מטוב ועד רע”. אך ה' צוקערמאן לא יכל להתאפק, ויתראה עמו שנית, ויספר לו את כל הדברים אשר דברתי באזניו, אך ר"ז לא יסף לבוא עוד אל ביתו.


בעת ההיא בא הסופר ה' זאסניץ לווארשא למכור את ספרו “אכן יש ד'”, זאסניץ היה איש מלומד, תם דרך וישר לב, חסיד מאמין בקדושים, אף כי חפשי בדעות, שני הפכים במוח חסיד מבטן, ובהיותו מלמד כל ימיו ויושב בעיר קטנה – בירז פלך קאוונא על גבול קורלאנד, ולא ידע את התבל ותהפוכותיה, כי על כן קרא את ספרו בשם אשר היה לו לחגא, וכל החרדים היו נכונים לנקר את עיניו בהראותם עליו באצבע, כי זה הוא האיש האומר להוכיח כי אכן יש ד‘, כמו אין אלהים בארץ עד היום זולת אותותיו ומופתיו, ומאיזה בתים אשר הביא את ספרו למכור גרשוהו בחרפה, באלה וקללה, ויהי האיש עני ואביון מכתת רגליו כל היום, דופק על הדלתות, ויהי אך שמח בהמצא לו קונה אשר שלם לו 25 קאפייק בעד הספר. ויהי בהודע למיכאל לוי כי ה’ זאסניץ הוא סופר ומלומד, וגם חסיד מלידה ומבטן, ויבוא אליו וידבר אל לבו, כי יהיה לו “לשותף” תחת צוקערמאן אשר אבד באשמתי, ויהי באחד הימים פגשתי את ה' זאסניץ ברחוב העיר, ואעיד בו כי יברח מפני ההולל הלז, אבל הוא ספר לי, כי בכל חפצו הטוב לא יוכל לעשות זאת עתה, יען כבר עבר המועד, אחרי אשר כבר הכין עלה גדול למבחן, והעלה נמצא כבר ביד הצענזור, ובכל אשר הוכחתי לו, כי הדבר איננו תלוי בהמבקר, אחרי אשר לתת מכתב עתי נחוץ ראשונה להשיג רשיון מפעטערסבורג, והמבקר יוכל לתת רשיון רק על ספר או עלה מיוחד, אך כל דברי לא הועילו, ובטרם נפרדנו, אמרתי לו כי הנני מקוה כי לא יארכו הימים, וראדקינזאָן יתנפל עליו להכותו בהיותו שותה שכור כל הימים. ויהי אחרי עבור חמשה ימים, והנה זאסניץ בא לבית צוקערמאן, ואני לא הייתי בבית, וישב ויחכה לבואי, ויהי בשובי מן הרחוב, ענה ואמר אלי בעברית: דיינארד! דבריך עשו פרי.


– ומה הדבר, שאלתיו. מה קרה?


– – פשוט, לפני שלשה ימים, בא ויתחנן אלי לתתו לשבת בחדרי אחרי אשר אין לו במה לשלם לבעל מלונו, אני נתתי לו הרשיון, וילך ויביא את חפציו לחדרי, וכפי אשר הבנתי התגנב מבית המלון מבלי לשלם, מפתי אכל בחדרי, וגם איזה מטבעות כסף לקח ממני, וינחמני כי בעוד מעט הלא אתעשר בגללו. ואני הפתי האמנתי לכל שקריו, והיום שב מן הרחוב שותה שכור ויתנפל עלי להכותני, וידרוש ממני כסף, ובאמרי אליו כי כיסי ריק, רץ החוצה, ויקרא, כי הוא הולך אל הפאָליציי להלשין עלי, כי הנני יושב בווארשא בלי תעודת מסע. ואני נחמתיו כי יפחד ר“ז עצמו ללכת אל הפאָליציי, אחרי אשר לא נעלם ממנו, כי אם רק יזכיר את שמו, אז יתפש ביד כרגע, וכן הלך ה' זאסניץ ויספר את הדבר לה' חז”ס בעל הצפירה, אשר הוא, (זאסניץ) היה סופרו התמידי, וממני בקש ללכת אל הצענזור לבקשו, כי לא יתן רשיון להדפיס את “העלה למבחן” וכן עשיתי, ור“ז לא אחר לבקש את ה' פעאדאראוו לתת להעלה לראות אור, ופ. השיב לו את העלה בלי רשיון ויגרשהו מביתו, ובין כה, קרה לר”ז מקרה לא טהור אחר ברחוב העיר… ואחד השוטרים בא לבקשו ולא מצאהו בביתו, ואחרי בואו, כאשר הגידו לו כי הפאליציי בקשה קרבתו, חשב מחשבות וימצא כי לא ישבע רב נחת בקרבתה, וילך ויעלם.


להוסיף השכלה בין החסידים, החל ר"ז לתת מכתב עתי חדשי סאציאליסטי בשם “אספת חכמים”, מלבד “הקול” השבועי, והכל במסירת הקולמוס, גם בהפאליציי בקעניגסבערג היה לאורח תמידי, כמעט אזרח, ושמו הולך הלוך וגדול בשתי הארצות השכנות רוסיא ואשכנז, ויהי אהוב לשני בתי הפאליציי, עד כי סוף סוף עזב גם את קעניגבערג לאנחות עם שוטריה מזעזעיה, וילך לברלין ולייפציג, ושם מצא תומך ועוזר לתקוניו בדת מידי הפראפעסאר פראנץ דעליטש, ובעזרתו החל לתת מכתב עתי גדול בשם “החוזה”, בברלין, וראשית מעשהו היתה להעתיק את הספר האשכנזי הנודע “רבי ישו הנוצרי גענאנט יעזוס קריסטוס אויס נצרת”, וכן הדפיסו בכל עלה, אפס אחרי אשר כל הקוראים עברית החלו לזרות פרש על פניו בעד העתקת הספר ההוא, אסף את ידיו, והעלה נאבד מן העולם אחרי עבור איזה ירחים, ויעזוב את ברלין, וילך לפראג ולוויען, ושם החל את עבודתו לטובת הצורר רוסטוס מפראג, כאשר הוכיח הרב דר' בלאך במכתב עתו “עסטרייכישע וואָכענשריפט” בעת ההיא, עד כי נאלץ לעזוב גם את עסטרייך, וישם פניו אל “המשלחת” בלאנדאן.

צדק לפניו הלך בדרכו על אדמת בריטניא, והמשלחת קבלתהו כאורח נכבד, ותשם על שכמו עבודה נכבדה, נחוצה למטרתה לכתוב ספר מיוחד נגד מצות “תפילין” בשם “תפלה למשה”, במחיר תשעים לטרא שטערלינג, אחרי אשר נוכחה, כי מחברתו “מצת מצוה” נכתבה לפי רוחה וטעמה, ותתמכהו בכסף, ובעת ההיא באו עוד שנים מחברי המיססיאן ללאנדאן בטענות ותביעות לתת להם משמרת פקודה בהנהגת המשלחת. האחד היה פרידלאנדער אשר ישב ימים רבים בירושלם ויכנה את עצמו בשם “ראבינער מאזעס”, והשני דר' בן ציון מאדעססא, חסיד יליד ברדיטשוב, וראדקינזאָן היה להם לראש ומנהל, ויריבו כלם את המיססיאן באמרם כי להם יאתה המלוכה, אבל המנהלים שטערענבערג, דאווידאוויטש ובערגמאן וחבריהם חזקו מהם ולא נתנום לגשת אל האבוס, אף חדלו משלם להם את משכורתם, עד כי נאלצו לעזוב את לאנדאן, הראשון מהם היה פרידלאנדער, בא לנויאָרק בידים ריקות, וברגע הראשון לא מצא לחם, אחרי אשר המשלחת הלאנדאנית רדפה אחריו, ואחרי עבור שנים שלשה שבועות נפל חלל רעב בחוצות נויאָרק, בראשית תרמ“ט, ובשבוע ההוא בא גם חברו ואוהבו מיכאל לוי ראדקינזאָן וימלא את מקומו. אבל ר”ז היה ערום ממנו ותחת לפנות כרגע להמיססיאָן, פנה אל הרעפארמים, אף כי המסית וואלף לוקי כתב לכבודו מאמר יפה מאד במ"ע “עדות לישראל” אשר הוציא לחשך באלפרעד סענטער (בקרבת נויאָרק, רשום בספרי "ספרות ישראל באמעריקא סימן 364) ועלי האמלל שפך כאש חמתו ויכנני בשם “אוכל מיססיאנערים”4 ועוד שמות חרפה אשר אחשוב לכבוד לי. הרעפארמער הראשון אשר הושיט לו יד עזרה, היה הדר' גאטהייל, אשר האמין לתמו במכתבים מזויפים מאיירופא אשר הראה לו. אפס אחרי אשר בקשני לבוא אליו ולספר לו עלילות ראדקינזאָן, הסתיר פניו ממנו, ורק בנו ריכארד גאטהייל לא חדל מהאמין בכל שקריו, וכאשר נודע לו לריכארד גאטהייל, כי כתבתי מאמר ראשי “בהלאמי” בשם “אספרה כל עצמותיו” חרה אפו בי, וישלח אלי מכתב ויהלך עלי אמים, כי יביאני בפלילים לפני שופטי הארץ, ולא ידע, כי תחת להפחידני נתן שמחה בלבי, ובכן עניתי לו כי הנני שבע רצון אם יעשה זאת, ועוד יותר מזה, הבטחתיו כי הנני נכון לשלם לעורך הדין אשר יועיד בעד רז‘, ואני אקרא רק בשם הקאנזול הרוסי, ואולי גם האשכנזי להעיד עדותם, ואמנם השד לא נורא היה כאשר אמר, ואימתו לא הבריחה אף זבוב מן הקיר, ואחרי אשר נוכח כי ממשפט כזה לא ינחל כבוד רב, אסף את ידיו, ורז’ פנה לסינסינעטי, והדר' ווייס קבלהו בזרועות פתוחות, ויפתח לפניו את שקו, ויציגהו לפני תלמידיו אשר לא ידעו קרוא את המחברת “תכונת רוח הישראלי”, ומה גם הדר' ווייס עצמו אשר לפי הנשמע האמין בקדושת כתבי הקדש, ואיך יכל לקרוא בלב שקט “כי ראש אומתנו אברהם אבינו היה לכנען נבזה, ובעד בצע כסף מכר את שרה אשתו לאבימלך” ככתוב מפרש במחברתו הנז' של ראדקינזאָן, דבר אשר גם המיססיאָנערים האומרים כי יאמינו בתורת משה, לא יכלו לשמוע נבלה כזאת, נוספות על כל הנבלות אשר הקיא במחברותיו הקודמות לה, ובכל כתבי העתים אשר הוציא לחשך – אף כי בידי זרים, ואם יפלא עוד בעיני כל איש יהודי, כי אש קדחה באפי בראותי זאת, ועל כן הייתי למפגע לו בכל אשר יכלתי. ופתאם שמענו כי רז' עמס על שכמו עבודה הראויה לחכם גדול ומופלג בתורה, ובור זה אשר התפאר לפני הרעפארמים כי יודע תורה הוא, האמינו לו כי יגזור את “התלמוד” לגזרים ויעשה ממנו כלי חפץ ומטעמים לפי רוחם, ומעתיקים לאנגלית נתנו לו, ולנתח את התלמוד לנתחיו, אשר לא ידע מעולם אף לקרוא בו בלי נקוד, אנה אלהים לידו מטמון יקר, יונה צלויה עפה אל פיו בלי כל עמל.


שלשה מומרים צעירים באו בעת ההיא מאיירופא לנויאָרק, האחד מהם הלך למישיגאן ללמוד תורת בן מרים למען יהיה להם לכהן, (הוא אשר התודה אחרי כן במ"ע “הלאמי”). ושנים מהם היו לאנארכיסטים וסופרים זארגאנים, והאחד מהם דוד אפטייקער, אשר ידע עברית, וגם הדפיס מחברת בעברית וזארגאן, ויהי גם למלמד הת“ת בנויאָרק, התמכר לראדקינזאָן בן אמונתו, ובמחיר שמונה דאללאר לשבוע עבד בביתו לנתח את התלמוד ולכתוב הערותיו, והרעפארמים הדפיסו את “התלמוד” ההוא על הוצאותיהם, וגם איזה נוצרים עמדו על ימינו. אחד המעתיקים היה הגאון לעאנארד לעווי, אשר היה אז סגן להמטיף קרויזקאפף בפילאדעלפיא, אשר ידע את התלמוד כפאבעדאנאסצאוו בשעתו, ורק הדר' קויפמאן קאהלער התנחם על מעשהו, וינער כפיו מתמוך ביד ראדקינזאָן, יען האיש הוא יודע תורה, ובראותו את עמי הארצות, והנתוח אשר נתח בו כחיט אמן, הודיע גלוי לעין כל, כי נחם על הסכמתו, וגם הסופר י”ד אייזענשטיין לקח לו מועד לכתוב נגדו מחברת מיוחדה, אף כי ידע, כי אין אומרים בקרו…המומר השלישי, אשר זכה להיות עורך מ"ע זארגאני ליראים בנויאָרק, עשה נבלה נוראה שלא נשמע כמוה בישראל, נבלה גדולה יותר מפלגש בגבעה, ובידעו כי לא ינקה רע, הלך ויחנק… כן יאבדו.


ידעתי כי רבים יתפלאו עלי, כי הארכתי לספר תועבות חלל רשע אחד, תחת אשר לא חסרו בעמי רשעים גם בלעדו, ומי ילך לאבד עת וניר לדבר אודותם, אבל מטרתי היתה לא רק להשמיע מי היה בן ראדקי, רק להעיר לב דור הבא על החזיון המוזר הנראה עתה לעינינו, ואם איש לא ישים לב לתת לו פתרון נאמן עתה, הנה ישאר דור יבוא נבוך מבלי דעת מקור החזיון, ומי יודע איך ישנו פניו, איש איש לפי מערכי לבו, והאמת תהיה נעדרת, כאשר קרה כבר למקרים רבים כמו אלה.


ימים רבים ישבו החסידים באשמנים. קדושיהם התישבו רק בערים קטנות רחוקות מאלהים ואדם, ומעולם לא מצאנו אף אחד יושב בעיר גדולה, מפחדם מעין הרע, שמה בערי מצער התקבצו החסידים כאל חור לעכברים, שם דגרו ביציהם, מכוסים בערפל, ואין איש אשר התאמץ להביט על מעוריהם ואף להציץ בין החרכים, לא ידעו ולא חפצו לדעת מציאת הספרות החדשה, לא ידעו ולא שמעו כי סופרים נודעים לשם כתבו אודותם או מלאו שחוק פיהם על הבליהם, כי מה להם ולערטער, ריב“ל, פערל, מיזיס, אב”ג, רפ“ס ועוד כאלה, ובכל העת קנו להם רק סנגור אחד, את אליעזר צבי הכהן צווייפעל, בזיטאמיר, ואת הצורר הנודע בראפמאן בפעטערסבורג, אשר נשאר נאמן לקדושו, אף אחרי אשר המיר את דתו ויהי ערינו (כאשר הוכחתי במ“ע “עברי אנכי” בשנת תרל”ו). החסידים לא הביטו און בנפשם, אם תשעים ממאה מיססיאנערים היו מבניהם אשר יצאו לתרבות רעה בעון הבליהם, ולהם לא נגע הדבר עד שנת תר”ן, שנת הרת “המהלך החדש, העברי החדש והסגנון החדש”, ובשנה ההיא, כסער קטב יצאה החסידות מאגם רפש הגדול אשר שכבה שמה למעצבה יותר ממאה שנה, ותהי לרוח זלעפות, וכהר פרצים התפרצה ותפיץ להבות אש ותמרות עשן, לפידים ועשן קטרת תועבה, עד כי כמעט נהפכה כל היהדות החסידית לבית משוגעים גדול בתגרת ידי מחנה הוללים אשר התפרצו ממסגרותיהם, כמו נפתחו כל הכלובים בגן החיות ברגע אחד, וברגע ההוא יצאה תקופה חדשה מבטן שאול, היא התקופה הרביעית במחלת הרוח אשר פרצה ביהודה מימי המקובלים הראשונים בימי אבולפיא, שבתי צבי, יעקב פראנק והבעש“ט. ועתה ראדקינזאָן אבי המהלך החדש, והוא אבי התקופה הזאת ומחוללה, ותלמידיו, – בכונה או לא, כלם מחקים את מעשיו והוגים בתורתו, אשר הרחיבוה וילבישוה עוד מחלצות “מודרוניות” כיד הקאצאפיזמוס הטובה עליהם. ראדקינזאן אביהם החל את תקופת עבודתו בספורי הבלים, “קהל חסידים” “עדת צדיקים” ארבעה מטיבי לכת, שקרים נסים ראוים לבטלנים בורים ונשים זקנות, ובמשך הימים בחפצו להפיץ השכלה בין חבל חסידיו, החל להיות “מודרוני” וישנה את פני הבליו, ויקרא להם שם מודרוני “תולדות חב”ד” וכו', ותואר “מודרוני” אצל גם על הדפסת הספרים עצמם, למען יתראו כספרי השכלה, חסידות לפי רוח העת, ואחריו באו תלמידיו אברהם כהנא “בתולדות הבעש”ט" ולא הוסיף אף לא גרע מאומה מחכמת רבו, רק “הפירוש המדעי” על כתבי הקדש אשר בו דגרו ביצי צפעונים שונים, פילוסופיא מזויפה, חסידות הוללה ומיטהאלאגי זוללה, בתבנית ותכונת פירושיו של “בן אמוזג”. פירוש מדעי על כה“ק ושבחי הבעש”ט יש להם ערך כהרעפארם של החסיד יוסף ראבינאוויץ מקישינעוו, אשר, אחרי אשר המיר את דתו, וייסד את “ישראל החדש” או העברי החדש, פתח את ספר התורה לעיני כל העם, ועליו הניח צלב בעל ארבע קצות, למען יראו כי תורת משה, והבלי בן מרים אחת היא. חסידות והשכלה, אש ומים, שלובי זרוע יצאו במחול, ואם המומרים ראבינאוויץ, פרילוקער וגארדין לא הצליחו לברוא תקופה חדשה, אבל הארס אשר הפיצו בדרום רוסיא, בין חסידי פולין קטן ובעסאראביען נבלע בדם צעירי החסידים, ומצד השני צצו חסידים ציונים, אשר לקחו להם את הלאמית למחסה כזב, כי יתכן להיות יהודי לאמי, אף בלי כל דת אחרי אשר להיות יהודי – נוצרי כיוסף ראבינאוויץ, וחוץ למצער להאמין בדבר מה, ולהיות אידעאליסטים כגארדאן ופרילוקער ללבוש בקיץ אדרת שער מעשי ידי כפרית רוסית, ונעלי מחצלאות של קנים, ולבוא עירה יעליסאוועטאגראד בבגדי כבוד כאלה, למען הראות כי יתכן לברוא קאצאפּ עברי מחומר חסיד משכיל, אידעאליזמוס כזאת לא נעמה לחיך בעלי “המהלך החדש” ויבראו להם “עברי חדש”, גולם של ניר, ויתנו בפיו פסת ניר כתוב בשפה חדשה, ואף ארטהאגראפיע חדשה בדאו למענו, ויאמרו אלה יהודיך ישראל, כתבנית אשר הראה להם, ראדקינזאן בשפתו, מעשיו ודעותיו, ובזאת יתפארו עתה, כי בראו תקופה חדשה בספרות ובחיים, והתקופה, היא באמת התקופה הרביעית במחלת הרוח אשר חלו בה המקובלים הראשונים לפני שש מאות שנה, ומי יודע מתי נרפא ממנה, אם לא יבוא רופא חכם לשנות פני המחלה או להכחידה כליל, הערצל שני נחוץ לנו לברוא תקופה יותר חדשה, אשר תגרש את התקופה ההוללה היושבת עתה לכסא, תקופת המהלך החדש לפי תורת בן רדקי וטעמו. הנה כי כן חשבתי לי לחובה לתת מושג אמתי לכותב קורות ישראל בתקופה הזאת אשר ראוה עיני מיום גוחה מבטן תהו, וידעתי גם את מחוללה פנים אל פנים, וידעתי גם את תלמידיו ועוזריו החיים והמתים, ולי הצדקה, יותר מלאיש אחר, לדבר אודותה בלב בטוח בצדקת משפטי, אשר לקחתי מאוצר החיים, תחת אשר הסופרים אשר יבואו אחרי לא יאלצו לאסוף חומר מן הרוח, כרבים מחוזי חזיונות וחלומות, המגששים באפלה בתקופת פראנק והבעש"ט, ועוד יותר המזייפים בכונה מיוחדה את התקופה ההיא למען התאימה עם דעותיהם ומערכי לבם, וכן החלו כבר תלמידי ראדקינזאן גם עתה לזייף את תקופת ההשכלה בישראל ברוסיא, למען כסות על ערותם, ולוא נמצא סופר נאמן בכל תקופה, אשר ראה בעיניו את כל הנעשה, וכתב את דבריו על ספר, כי עתה לא יכלו נערים תעלולים למלא את ספרותם שקרים וזיופים, חזיונות וחלומות מצדקת אליליהם וחכמת קדושיהם.


“עברי חדש” כי יבוא אליך בטענה, כי “אחד העם” הוא יוצר התקופה בספרת השמד החדשה, תגיד לו בטובך, כי “יתוש קדמו”. ראדקינזאָן ברא את התקופה הזאת, ואחד העם נתן לה כנפים וניב שפתים, ויניח את חותמה עליה, כנחמן מבראסלאוו יוצר החסידות המעשית, ומשפחת שנאורזאָהן הרחיבה ותניח את חותמה עליה בתקופה הקודמת כאשר הוכחתי כבר בהקדמתי למחברתי “כתות בישראל” (נויאָרק תרנ"ט) אמנם חלילה לי להציג את שני אלה במערכה אחת, כזאת לא עלה על דעתי מעולם, אף אין את נפשי להשפיל כבוד אחד העם הסופר המהלל, איש הוגה דעות אשר ידעתיו גם לאיש ישר בדרכי החיים, וחרפה היא אף להזכיר בשם הבור הנבל ר“ז אצל השם הנכבד אשר גינצבורג, כי רק בענין אחד נשתוו, כי שניהם המה ממשפחות קדושי החסידים ולנשמותיהם והלך רוחם יש איזה קרבת משפחה, “חסידות יוצאת דופן…” להפקרות, ראשית ותכלית התקופה הזאת בימינו, תקופת החסידות המופקרת. ידעתי אמנם, כי תלמידי ר”ז לא יוסרו בדברי אלה, ומי יודע אם לא יעמידו עוד צלב זהב על קברו למען הכעיסני, כאשר עשו זאת כבר לאיזה מבחירי אליליהם, וביחוד, יען ראדקינזאן רבם סלל להם מסלה חדשה בספורי מעשיות מקדושים, ותחת היותו אחד, צצו כעת כעשב השדה מספרי מעשיות, עד כי אין אף מכתב עתי זארגאני אחד בכל אמעריקא אשר לא תמצאו בו “מעשיות מקדושים” יום יום כמעט, עד כי היתה לפרנסה, ומקור לכסף לכל הולל מכזב, וכל המוסיף לשקר יגדל כבודו ומספר שקליו, ותמונת הגדול בין מספרי הבלי שוא עטוי “יארמולקא מודרוני” ידפיסו אצל ספוריו, כאשר עשו כתבי העתים האנגלים לתמונות המון “הרבנים הכוללים” בנויאָרק. היארמולקא המודרוני, היא סמל “חסידות לפי רוח הזמן”, כמו שיצאה מבית חרשת היוצר הגדול מיכאל לוי פרומקין, אלטער, קויפמאן, ראדקינזאן, ומי יודע אם לא יקומו תלמידיו לחבר ספר “שבחי ראדקינזאן”, ואז חלילה להם לשכוח כי הצדיק עצמו התפאר כי ישב שבע עשרה פעם בבתי כלאים, ומכלם הצילהו אלהי יוחנן המטבל בזכות אבותיו הקדושים ובעזרת רגליו המהירות ומעט באקשיש, וספר כזה יהיה לאבן חן בספרת השמד החדשה, ושכר רב יביא למחברו.


בני ישראל בני נביאים המה, ולא יפלא אפוא, כי הגר“א ותלמידיו חזו חשך לעתידות עמם בראשית צמיחת הכת, ועתה אחרי עבור כמאה וחמשים שנה הננו רואים את פריה. ראשית דבר בדאו להם שקר גלוי, כי החסידות יצאה לאויר העולם עקב העול הקשה אשר שמו רבני ישראל על צואר עמם בחומרות וסייגים עד לבלי נשוא, ובכן יצא העגל הזה בתור מחאה, עד כי היתה למרידה כללית נגד היהדות, אבל אין איש בין כל המזייפים האלה נסה להראות לנו אף מקור אחד אשר יעיד על משפט זה. בכל ספרת ישראל לא מצאנו אף רמז קל כי התאונן העם על רבניו, ואיזה עול הקילו קדושי החסידים, מלבד למוד כתבי הקדש והתלמוד אשר עזבו לרגלי בערותם, בהיות הקדושים עצמם חצי בורים, ולמען כסות חרפת בערותם נאלצו לשים לאל את כל למודי היהדות אשר בהם ישראל התפאר. כן נחוץ לזכור כי החסידות לא נולדה בליטא, זאמוט פולין וגאליציען, בארצות אשר התורה והרבנות ישבו לכסא, רק בערבות אוקריינא, במקומות אשר העם לא ידע את התלמוד מה הוא, ומרבנים אין אנחנו יודעים מאומה מזמן גזרות ת”ח עד זמן צמיחת החסידות, וכל החדשות אשר חדשו קדושיהם היו רק, כי הקדוש הוא שותף להקב“ה, ועל הבוערים רק ללכת רגלי למשכן הצדיק ולבלות שם שבועות וחדשים בבטלה ובספורי הבלים, לשתות יין לשכרה ולהאמין בכל הבל, ולא לבד אז, אבל גם עתה בעת חפש הדת, עוד לא נסו קדושיהם להתיר דם חזיר לצאן מרעיתם, או לקבל גרים בלי מילה, לא התירו עגונות לשוק ולא בטלו אף נטילת ידים לסעודה, ואם התירו לחסידיהם לבל ישמרו עת התפלה במועדה בדיוק נמרץ, אבל בעצם התפלה הן הכבידו עוד יותר מהרבנים מתנגדיהם, ואם חמה אין לי על גראץ אשר לא ראה את החסידים מעולם, וידע אותם רק על פי השמועה, הנה אין כל התנצלות לדובנאוו אשר ישב בין החסידים באמטשיסלאוו ומבלי חקור ודרוש שרשי החסידות נמשך אחרי קול ההמון, מטעמקין בעל “דרך סלולה” עד בראפמאן בעל “הקהל”, וראדקינזאן בעל “עמודי חב”ד”, ועל יסוד שלשת החסידים עמודי עולם אלה, נוסדה “הספרות החדשה” “המהלך החדש” “הסגנון העברי החדש”, ואידך, זיל גמור…


ה' שעכטער, מי שהיה ראש בית המדרש לרבנים בנויאָרק, בקראו את דברי, כי כניתי את הספרות החדשה בשם “ספרת השמד” ענה, כי בעיניו היא “ספרת הזמה”, ואמנם צדק גם הוא, יען כל אשר יקרא שירי שניאור ושטיינבערג, ועוד, יודה כי רבים ממשוררי שירי עגבים החדשים הנם נכדי המרגלים אשר התחבאו תחת מטת הקובה באהל רחב ביריחו, ושם כתבו את שיריהם הנעימים לאזן כל באי בית מרזח, שומרי “נשף…ספרותי”, כי לולא זאת מאין ידעו כל סתרי תורת האהבה…?


הנה כי כן, מתקופת הקבלה, שבתי צבי, פראנק, בעש“ט, וחב”ד, נולדה השכלת ראדקינזאן ותצא לאויר חפשי בספרתם החדשה, ופעולתה נכרת בין הציונים “המודרונים” בבונדיזם, באלשעוויזם ופועלי ציון, חסידות הלל צייטלין ואברהם כהנא, והפילוסופיא של “ירושלם של מעלה”, ציונית בלי דת, מספרי ספורי קדושים בכל כתבי העתים, הכפירה באלהים ותורתו, שפת מצרים החדשה ומנעימי שירי זמה, כל אלה בראו את ספרתם החדשה, ואת “העברי החדש”, (עברי לא יהודי), ובצדק המה מלעיבים בדור ההשכלה, היהודית, דור אשר לא ראה ולא חלם לראות השכלה כזאת, ולא עברי כזה, ומה גם “ספרות באלשעוויקית” כזאת. זה הוא “הסך הכל” של “המהלך החדש” בספרות ובחיים בשנת תר"ף.


הדברים האלה בנוים על עמודים חזקים ומוצקים, על מעשים בפועל, אשר קרו ויאתיו לעיני כל יושבי תבל. לא השמעתי השערות חוקרי קדמוניות, או שמועות רחוקות, ואלה אשר ימצאו שגיאות בדברי עליהם להכחיש את המציאות, יראוני נא את משוגתי ואודה להם בכל לב אם אמצא כי כנים דבריהם, וכל עוד אשר לא ימצא מבקר איש ישר ויודע את הספרות העתיקה והחדשה, להכחישני, הנני עומד על דעתי כי ישר משפטי, וכל קוראי הדורות יוכלו להיות בטוחים מהשערות וחלומות, ומה גם אם הספרות עומדת פתוחה לפניהם למצוא חפצם כתוב שחור על הלבן, ולא ילכו אחרי התהו אשר בדא לו ה' רייזין בספרו האנגלי, ספר נתעב ונאלח אשר קראהו בשם “דברי ימי ישראל” לחרפת עמו אשר על ברכיו נולדו סופרים תופרים כאלה, המוכרים את עטם לזארגאנים ומשחקים על הבמה, במחיר איזה שקלי כסף, ולא יתבוששו כי יתפשו בכף. חוצפה ובערות כזאת, אמנם יתכן לתת רק ליאַהודים או נוצרים אך לא לקורא עברי היודע את עמו וספרתו.





  1. כל הענין הזה נמצא אלי בכ“י אשר העתקתי מכ”י דר‘ יעלעניק הנמצא באוצר ספרי ביה“ד לרבנים בוויען, ואיזה ענינים נמצאים גם בכ”י באוצר ספרי העיר נויאָרק תחת יד ה’ פריידוס.  ↩

  2. רגמ"ה: חרם רבנו גרשם מאור הגולה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. כן הוכיח המשפט כאשר נקרא להתיצב לפני הגענעראל גובערנאטאר בקיעוו, מטעם המבקר אשר נשא משרת “יהודי מלומד” ה‘ פיאדאראוו – מעתיק ס’ ירושלם להרמב“ן לעברית, כנודע אז לכל אשר שמעו את דבר המשפט ההוא, פיאדאראוו זה המיר דתו, ויהי אח”כ למבקר ספרי ישראל בווארשא.  ↩

  4. ראדקינזאָן עזב אחריו תלמידים לא מעט, אף כי לא יתימרו בכבודו, מלבד נער הולל אחד מאה“ק – אשר אולי הוא קרוב אליו ממשפחתו, ר.א.מ. ובמאמרו ”בהתרן“ החדשי שם עטרת קוצים לרבו – אשר לא ידע פנים אל פנים, ולולא ידעוהו לנער נער, יכלו הקוראים להאמין, כי היה עוזר לראדקינזאָן במ”ע “החוזה” או כתב בעדו את המחברת “תכונת רוח הישראלי” (נויאָרק תרמ"ט).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!