האיש הזה אשר הזכרתיו פעמים רבות בספרי זה מפרש בשמו, ובספרי “מסע בארץ הקדם” ברמז, בשם “אחד מגדולי ישראל בארצנו ה' ק'” מפחד הצענזוריא, האיש ההוא היה נפלא במינו. הוא נולד בהוראדנא בבית הורים עשירים ממשפחת הגאון הצדיק ר' אלכסנדר זיסקינד בעל ס' “יסוד ושורש העבודה”, ובהיותו עול ימים, יפה תואר חרוץ במעשיו ויודע שפות פולין, רוסית ואשכנזית, מצא נתיבות בית שר הפלך ויהי לו לבן בית, ובאחד הימים דבר אל לבו ללכת לפעטערסבורג אשר שם חזה לו עתידות טובות, ויתן על ידו מכתבים לגדולי שרי הממלכה, ובהיותו סוחר עצים ויערות, קנה מאת הממשלה את הזכות לכרות עצים מיערותיה במחיר 5 קאָפּייק כל עץ אשר יבחר, ובמשך שנה הראשונה הרויח שני מיליאן רו"כ, ויקח את כל הכסף ויביא מתן לאוצר הממלכה, באמרו כי אין את נפשו לגזול מאת הממשלה את כספה, וגם ספר כתב ברוסית ואשכנזית, אשר בו הראה כחו בידיעת היערות, וגם יעץ להממשלה לבל תתן עוד לכרות את עצי היער אשר לפי חשבונו תשאר האדמה מדבר שממה במשך עשרים וחמש שנה, אם תוסיף לתת לגרזן כי ימשול על יערותיה, ומאשכנז קבל תואר דר' בעד ספרו, ושר הרכוש הציגהו לפני הקיסר ניקאלי הראשון וימצא חן בעיני המושל ויהי לו לאוהב, עד כי הלך עמו שלובי זרוע ברחובות עיר הבירה, “למען הראות לכל כי יאהב איש ישר אף אם הוא יהודי” והקיסר נתן על ידו בנין אניות מסחר ומלחמה בחוף ניקאלאיעוו, במקום שפך נהר דניעפער אל תוך ים השחור, ובהיות הקיסר בניקאלאיעוו בשנת 1837 והאניות מצאו חן בעינין נתן לקויפמאן תואר “סגן אדמיראל”, וכרגע הלבישוהו בגדי שרד.

בשנת 1843 הלך עם הקיסר ברחוב, מיליאן" אשר על גדות יאור נעווא, וירא הקיסר איש יהודי עטוף שמלה ארוכה ופאות ארוכות, וישאל את קויפמאן לאמר: “ומה עצתך לעשות ליהודיך אלה?” וקויפמאן ענהו, “יצוה נא הוד מלכותך לכרות את מדויהם ופאותיהם”, והקיסר שמע לעצתו, ויצו לעשות כן לכל היהודים בעלי פאות ושמלות ארוכות, ובעיני ההמון היתה הפקודה ההיא לגזרה, באשמת הפקידים אשר מצאו בה מוצא לכסף למוץ דם אביונים.

בעת ההיא, לפי הנראה לא שכח קויפמאן גם את ספרת ישראל, ויכתוב מאמר בעברית “על דבר החנוך” בספר “פרחי צפון” (ב“ח ווילנא תר”א־ד), ומאז היה אחד מעוסקי בצרכי צבור בכל לבבו, ויהי חבר חרוץ בכל האגודות לטובת ישראל, אך מאן כי יפרסמו את שמו, עד כי רוב בני עמנו מחוץ לגבולות עיר הבירה לא ידעוהו, ובעיר הבירה רבים לא ידעו ערכו וישנאוהו, רק יען כי כן צותה הלשכה השחורה, וגם תכונת רוחו לא הביאה לו אוהבים רבים, ושונאיו כנוהו תמיד בשם “הפריץ המשוגע”, ובתכונת רוחו אמנם היה טפוס משונה מרוב בני האדם, כי היה מהיר חימה, ובקצפו יכל איש זר לחשוב כי יהפוך את כל העולם לתהו ובהו, אבל אך רגע באפו, ובעוד מעט והנה הוא כבשה תמימה, וקצפו קצף על פני מים. פעם אחת בשבתי בביתו, בא אחד ממכיריו ויספר לו כי יהודי חנוני נתפש בכף הפאליציי יען מצאה במלתחתו איזה צלוחיות יין שרף אשר מכר בבתי אנשים פרטים נגד החק, וקויפמאן קפץ ממקומו, ויקרא, הוי נבלה! שערורה! איש יהודי יעיז לחלל שם ישראל בבירת הממלכה! לא! היו לא תהיה! תנה לי את כתבתו ואלך כרגע ואקרעהו כדג, והאיש נתן לו חפצו, ואני לא חפצתי להשקיט רוחו ברגע כעסו, פן אעיר את חמתו עוד יותר, ואמרתי אליו רק את המלות “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, לחנותו, כי מי יודע אולי עני האיש מאד, ולא מחפץ להתעשר עשה מעשהו? – אם כן, אם איש טוב אתה להתנצל בעד איש רשע, הבה לכה נא גם אתה עמדי לחנות האיש, ובעיניך תראה את חלומותיך, יען הנני בטוח כי איש אשר לו חנות בפעטערסבורג איננו חסר לחם, ושנינו יחדיו באנו אל החנות, חנות מכלת קטנה ומחיר כל הסחורה כחמשים רו”כ, ואשה כבת ארבעים יושבת בפנים זועפים. “מי הוא בעל החנות בזה?” קרא קויפמאן, – אבי הוא, אבל איננו פה ברגע זה, ענתה האשה.

– – ידעתי, ידעתי! הוא אסור במשמר יען מכר יין שרף נגד החק, הוי נבלה! איך לא ידע איש יהודי כי ישיבת היהודים בפעטערסבורג תלויה בשערה וחלילה לנו להעיר חמת הממשלה, ואת בתו מדוע לא מנעת את אביך מעשות מעשה רשע כזה?

– אני הנני אלמנה ולי שני בנים. אמי כבר מתה, והנני יושבת עם אבי בבית אחד, והחנות קטנה, מאין די סחורה, ועל כן לא תשפיק לתת לנו כל צרכנו, ומאין עצה אחרת יכתת אבי הזקן את רגליו לעלות במעלות החומות הגבוהות יום יום למען ירויח רו"כ אחד ליום, ולולא עבודתו זאת הלא תמנו לגוע, ולוא מצאה ידינו להגדיל את החנות יכלנו לחיות בלי פרנסות אחרות.

– – טוב, ענה קויפמאן, ויפנה אלי ויבקשני לשבת בחנות לחכות לו עד אשר ישוב מבית הפאליציי, וכעבור שעה או יותר, והנה שב עם בעל החנות, אשר ערב בעדו בהפאליציי, ויען ויאמר אל האשה, “כמה כסף נחוץ לך להגדיל את החנות לבל יאלץ אביך למכור יי”ש נגד החק? –

– מאה ומחשים רו"כ בערך, ענתה האשה.

– – הא לך מאה וחמשים כסף, ויפתח את כיסו ויתן על ידה, אבל הזהרו נא לבל תשובו לעשות שערורה כזאת עוד הפעם, ואם לא תשמרו את נפשותיכם, דעו לכם כי אשלחכם מן העיר. ובשובנו מן החנות אמר אלי, צר לי מאד על האמלל הזקן, ולוא ידעתי כי ימצא לחמו בליטא, כי עתה נתתי לו הוצאות הדרך לכל בני ביתו.

כחמשה ירחים ישב קויפמאן באדעססא בשנת תרמ"א לרגלי משפטיו אשר לא נשלמו בבתי המשפט אחרי מלחמת רוסיא בתוגרמה. כל הימים מן הבקר עד השעה התשיעית בלילה ישב בבית מסחרי, ובכל מקום אשר היה לו ללכת, נאלצתי ללכת עמו, בהתאוננו תמיד כי לא ידע מוצאי ומובאי העיר, ויהי בלכתנו ברחוב ביום סגריר, והנה אשה יהודית עניה יושבת על הארץ בפנת הרחוב ומבקשת נדבות, וקויפמאן אמר אלי “האין זאת משוגעה היושבת על הארץ וגשם שוטף יתך עליה, ומחסה ממטר אין לה? – אבל מי יודע אולי רעבה היא, אולי בנים רעבים לה בבית, עניתי. ויהי אך הרחקנו כמאה צעדים, פנה אלי ויאמר: “צר לי מאד, נכמרו נחומי על האמללה, הבה נשובה אליה”, ובשובנו נתן לה שלשה רו”כ, ויאמר: אמי! קומי שובי לביתך והכיני ארוחה לבני משפחתך.

ביום ערב סכות בבקר והוא יושב בבית מסחרי, ואיש אחד הביא בידו לולב ואתרוג למכור, וידרוש מחירם שלשה רו“כ, קויפמאן לקח את הלולב בידו ואת האתרוג נתן על ידי לראות אם טוב הוא, ויציע לשלם להאיש רו”כ אחד, האיש מאן לשמוע, ועל כן הוסיף לו עוד עשרים קאפּייק, וימהר האיש ויחטוף את הלולב מידו בחמה גלויה, ואני אמרתי אל האיש כי אולת עשה בהחפזו, ואקח את הלולב מידו ואגישהו לקויפמאן, וכרגע פתח את כיסו ויתן על יד האיש שטר בן עשרה רו“כ, והאיש ענה לו כי אין לו שבעה רו”כ להשיב לו, וקויפמאן ענהו, קח לך את העשרה ולך לך לעזאזל! למחרת היום, ראשון של סכות הלכנו להתפלל בבית הכנסת הגדול, אשר בו התפלל החזן המפורסם ה' באכמאן, ובשמעו את השבושים מפי החזן, אשר היה באמת עם הארץ גמור, קרא, עברי, עברי! ואל הגבאי אשר עמד אצלו אמר: “אמנם נעים זמירות הוא זמיר הליל, אבל הוא עוף טמא”. וכאשר גמר החזן את “הקדיש” וירא קויפמאן כי הוא כורע ומשתחוה, יכוף ראשו ימינה ושמאלה כמעשה כהני הנוצרים, ויגש אליו מאחוריו ויאחזהו בשתי ידיו ויניעהו בזרועותיו, ויקרא Stoite priamo (עמוד ישר) החזן השתומם ויבהל, וכל העומדים מסביב השתאו, אך איש לא דבר דבר, מלבד הגבאי אשר שמח על המקרה בשנאתו להחזן. ביום שני של סכות הלכנו להתפלל לבית הכנסת “הבראדי” ובראותו את הרב דר' שוואבאכער עולה על הבמה להטיף, ואחרי שמעו את דרשתו, אמר אלי: “ראה נא אם לא תוארו כמלאך אלהים, ושפתותיו נוטפות תוכחות חוזי יה”, ויעל אליו אל הבימה וישק את ידיו בתודה רבה.

ביום הראשון של חוה“מ, בבואו אלי בבקר, אמר אלי, כי מאד יצר לו על העול אשר עשה להחזן, ועל כן אכפרה את פניו במנחה, הא לך ארבע מאות רו”כ, מאתים תתן להחזן והנשאר למשורריו. בראשונה מאן ה' באכמאן לקבל את הכסף, אפס ביום השני בא אלי ויקחם.

מעשים כאלה ראיתי ממנו לרוב, עד כי יכלתי למלא מהם ספר שלם, טפוסים אחרים ממינים שונים אשר ראיתי ברוסיא היו “בנימינקע המשוגע בסלוצק, מיכאל היילפערן נכד הגאון מלבי”ם, העילוי מטשאסניק בפעטערסבורג, העילוי מדאקשעץ, הקדוש דוד’ל טאלנער, משה’קע רמב“ם בשקלאוו ומאהליוו, אייזיק מאיר דיק, מאטקה חב”ד, ועוד איזה גם באמעריקא, ואם אשמע מפי נבונים כי ספורים כאלה יביאו איזה תועלת לחוקרי חכמת הנפש, הנני לדבר אודותם עוד הפעם באיזה ספר.