אשר פגשתי על דרכי בחיים במסעותי בתבל.

במה אכף לאלהי מרום כי נתן בינה בלבי לדעת, כי אינני יודע מאומה בתורת חכמת הנפש, ועל כן הנני כותב רק את אשר ראו עיני ושמעו אזני, ומעולם לא ישבתי במארב לארוב לאיש, לחפש כליותיו ולבו ולשפוט על מחשבותיו, והנני מאמין באמונה שלימה כי כל איש אם רק איננו דיפּלאמאט, מדבר בפיו כאשר יחשוב לבו, ולוא חשבו כל מספרי ספורים קטנים, ועמם גם המבקרים, כמני, כי עתה לא עלה מחיר הניר, ולולא הדעת הזאת, הלא יכלתי גם אני להמנות בין מספרי ספורים, לקחת גלמי עץ וליפותם לעשותם כתפארת אדם – על הניר, ולהספח לבוני הספרות היפה. אבל לאסוני, כי אני האשם, כי לא חפצתי בזאת, והנני לרשום בזה איזה טפוסים בלי כל צבע, רק למען הראות את פניהם האמתים, וחכמי הנפש באמת ישפטו מהם על תכונת העם אשר הוליד טפוסים כאלה בארץ ידועה, אם אלה המה פרי הארץ אשר בה נולדו וימותו, או פרי העם אשר על ברכיו נולדו, ובאופן השני, הלא יכלו להולד על ברכי העם ההוא גם בארץ אחרת.

“כל יהודי דומה לחיט”, זה הוא כלל גדול נודע בין החיים והמתים, ואני אומר, כי גם לכל כותבי ספורים קצרים המשפט להמנות בין חברי “הצעך”, ורק אני לבדי, האמלל האחד אשר הבדילוני לרעה, ולא אבו להכניסני לעיר מקלטם, “המקלט” האחד אשר ינוס שמה כל… מרבה רגלים, כי לאסוני, לא תואר חיט לי, ורק היושב בסתר עליון הוא יודע, אם נשארו עוד שנים שלשה אמללים כמני בתבל ארצו, כי על כן נטל עלי ללכת לשוח בשדה, אט, לבדי, מבלי היות חבר בכלוב “גן החיות”.

עקב המקרים השונים אשר ספרתי בספרי זה, נאלצתי לתאר איזה טפוסים משונים, טובים ורעים, כר' שמעון קאפטאן, המגיד מקעלם, קרעט, הירשזאָן־ליכטענשטיין, ראדקינזאן וליפקע גנב, אבל בזכרוני נשארו עוד איזה טפוסים אשר לא מצאתי מקום להזכירם במשך דברי הספר, והנני להציגם לבדנה במאמר מיוחד.

החסיד: בקיץ תרכ“ו בהיותי בראמען, פלך פאלטאווא, בקשתי עגלה לשוב לביתי במאהליוו (על הדניעפער) ולא מצאתי, ולמסלת ברזל ואף למסלת אבן אין כל זכר בשנה ההיא במקום ההוא, ואין גם עגלונים מיוחדים להוליך נוסעים או סחורות, איזה שבועות ישבתי בעיר ההיא בבית אחות חותני וחכיתי לעגלה ולא נמצאה, עד אשר ביום בהיר אחד בראשית ירח תמוז, באו ששה אכרים רוסים אשר הביאו יותר מעשרים עגלות מלאות חטים, ועליהם לשוב בעגלות ריקות לבתיהם בכפר לא רחוק ממסלת האבן המוליכה להאמליע, והאכרים הבטיחו להובילני עד אחת התחנות, אשר משם אוכל לנסוע עם העגלונים היהודים הנוסעים תמיד במסלת האבן בין מאָהליוו, האמליע, צערניגאוו וקיעוו, ומחיר המסע עלי היה לשלם מראש. במוש”ק בלילה עזבנו את ראמען, ונסע כל ימי השבוע, בכל לילה לא עמדו ללון במלון יען עליהם היה לשלם לבעל המלון ולהוציא כסף ליין ושכר, ועל כן לנו בשדה, וביום הששי בשעה השלישית אחרי הצהרים כבר היינו קרובים אל כפר מושב האכרים, ואז הגידו לי כי יעזבוני פה, ולא יובילוני לתחנת מסלת האבן, באמרם כי רבה עליהם העבודה בשדה, ופה בכפר יושב איש יהודי אחד ובביתו אמצא מנוח, וטרם באנו אל הכפר פגשנו אשה יהודית עניה הולכת וסלה על שכמה, ואחריה שתי נערות כבנות שתים עשרה או יותר, והאכרים הגידו לי, כי זאת היא אשת בעל המלון היהודי, ואחרי רגעים אחדם הובילוני אל המלון, ואשתומם כי אין זה מלון כאשר הסכנתי לראות בדרך, רק חורבה קטנה בעלת חדר אחד, בלי רצפת קרשים, ושנים שלשה עצים רעננים יסוככו בענפיהם על כל החורבה. בעל הבית בראותו עגלה נושאת איש יהודי, נגש אלי ויברכני בשלום, שאלתיו אם אוכל לשבות את יום השבת בביתו, ויענני, כי כל יהודי הוא אורח יקר לו, סבותי את עיני לראות אפוא הוא המלון, והנה אין כל מאומה מלבד החדר האחד, באין כלי בית, רק ספסל ארוך אחד, ושני קרשים ארוכים במקום שלחן, ועוד שני קרשים למשכב במקום מטה, אף אין חביות ליין ושכר ואין כוסות, ואיך יקראו להיכל כזה בשם “מלון” רק האלהים הוא יודע? ובבואי עיף ורעב בכל זאת לא נועזתי לבקש לתת לי מה לאכול, בראותי ענות בעל המלון, ואשאלהו אפוא היא אשתו, ויענני כי הלכה עם בנותיה ללקוט ביער אורות או פקועות וכל אשר תמצא. בין כה בא גם בנו, נער כבן עשר, בלי מעיל כאביו, יחף ומכנסיו קרועים וכתנתו שחורה ומגאלה כמו מוצאה מאגם רפש, והאב ישב ללמוד עמו את פרשת השבוע. פני נער חמרמרו, עצמותיו שפו, כמו חולה במחלת השדפון. תרתי את כל קירות החדר ולא ראיתי מקום לבגדים, ובעל המלון עצמו עטוי רק טלית קטן ארוכה עד ברכיו. שאלתיו אם יש בידו איזה ספר להגות בו, ובשברון לב ענני כי מטה ידו לקנות אף ספר אחד, ורק החומש הקרוע ועוד ספר תהלים, יותר אין בביתו מאומה, אף כי ראיתי כי הוא יודע ספר. בערב אחרי קבלת שבת, ישבנו לאכול, והנה ראיתי רק חלת לחם חטה קטנה, ממשקל רבע הליטרא, וחצי לחם דגן, ויחצום לשנים, החצי בעד הערב וחצי השני בעד מחרת היום, ובעלת הבית גזרה את הלחם פתיתים ותתן לכל בני הבית לכל אחד חלקו, עם מעט פקועות, וככלות המשתה הייתי רעב כבראשונה, כי כל הלחם לא היה די להשביע רק שני אנשים, ואנחנו היינו כלנו ששה איש, אחרי הסעודה ישב בעל הבית עוד הפעם ללמוד עם בנו שנים מקרא ואחד תרגום, ומאין לי ספר אחר לקחתי את התהלים להגות בו בשירי בן ישי וחמדת מליצותיו, וכאשר שאלתי את בעלת הבית אפוא תתן לי מקום לנוח, ענתני “באשר נישן תישן גם אתה”, ותוליכני אל החצר תחת אילן גדול, כי שם הכינה כבר מעט תבן ועשב לח, ותאמר אלי, כי כל בני הבית ישנים פה בחרבוני הקיץ, מאפס מקום בחדר צר אחד, ובאמרי אליה כי אין גדר סביב החצר, ענתני בתמימות, כי בטוחה היא מגנבים, ואיש לא יבוא לגנוב את דלותה, ובהיותי עיף ורעב שכבתי על התבן המעט אשר רפד יצועי, אבל לא הרך את האדמה הקשה, ואישן. ובעלות השחר קמתי בעוד אשר כלם היו טרודים עוד בחלומותיהם, העיפותי עיני ואראה רק כשלשים בתי הכפר בנוים מרגבי אדמה קשה, בתים קטנים ושפלים מכוסים בגגות תבן, ובמרחק חצי וויערסט יער לא גדול, ואחליט ללכת לראות את היער, ובלכתי אנה ואנה חשבתי כי אדבר היום אל בעל המלון, מדוע לא ידרוש מאת רבו וקדושו – כי חסיד היה – לתת לו פרנסה, ומצער עצה טובה להיטיב מצבו. בשובי הביתה מצאתי את בעל המלון (ר' אברהם חיים?) יושב ומתרגם פרשת השבוע לבנו. בעת התפלה ראיתי, כי לא לבש כל בגד או מעיל, ואהי בטוח כי גם בגד ישן אין לו, ונחומי נכמרו לאמלל תמים זה אך ידי קצרה מהושיע. הארוחה הדלה אחת היתה כמו בערב, מאין די לחם לשובע, וכל בני הבית החרישו, כמו היו שבעי רצון. אחרי ברכת המזון אמר בעל הבית לאשתו לאמר: “דעי נא כי מחר הוא יום תענית שבעה עשר בתמוז, ואין לנו לדאוג עוד מה נאכל מחר”, והיא לא ענתה מאומה לדברי תנחומותיו. אחרי שינת הצהרים בקשתיו ללכת עמי לשוח מעט ביער, ואשאלהו מדוע יחריש ולא ידרוש מקדושיו, כי יוציאוהו למרחב מיון דלותו, והחסיד התמים ענני, כי זה לפני שנה היה בטשערנאבל, והרבי אמר לו, כי רק זה הוא יהודי אמתי “המקבל באהבה” את כל הבא עליו ולא יתאונן, וד' יראה וירחם". שאלתיו מדוע אינני רואה אף אחד האכרים כי יבוא אליו לשתות שכר, ועל זה ענני, כי זה כשני שבועות אין לו אף כוס אחת יין שרף, ויקוה כי בעוד מעט יקבץ כסף די לקנות הין יין שרף, יען בעת הזאת אין כסף ביד האכרים, והחובות ישלמו לו מעט מעט בתבואות או פרי הגנים, והאכרים עצמם המה עניים, והכפר הוא קטן, והבית אשר יגור בו לא נבנה להיות מלון, רק יען הוא מחוץ לכפר, ולבעל הבית אין חפץ בו, כי משכנו הוא בתוך כפר, על כן שכר את הבית הזה במחיר ששה רובל לשנה, וגם כסף “במזומן” לא ישלם, כי ישלם לו ביין ושכר, ולוא אמר לשכור לו מלון באיזה כפר גדול או בדרך המלך, אבל לזאת קצרה ידו מחוסר כסף, ובכן הוא משתפק במה שיש לו, ומקוה כי סוף סוף ירחם עליו היושבי בשמים.

במוצאי השבת, הלך אל הכפר הקרוב לבקש אולי ימצא לשכור עגלה למעני להביאני למסלת האבן באיזה מלון, ואחרי עבור שתי שעות שב ובשורה בפיו כי אין להשיג עגלה “בעד כל הון”. בשורת איוב זאת הממתני, ואשאלהו אולי ימצא איזה עצה אחרת לצאת מזה, והוא ענני, הרגע נא, כי מחר בבקר השכם תלך מזה, ומדבריו הבנתי, כי יקוה להשיג עגלון למחרת היום, לחם לא היה עוד בבית, ואשאלהו אולי יתכן לקנות לחם אצל האכרים בכפר, ויענני, כי כבר דאג לזה, בלכתו מבית לבית לבקש עגלה, אבל לא הצליח להשיג מאומה, ואני כמעט נטיו רגלי ולא יכלתי עמוד בהיותי רעב, ואתפלא מאד, כי בני הבית, ועוד יותר הקטנים, אין אחד דורש ללחם, ואבינה כי כבר הסכינו להיות רעבים ולא יחושו עוד. כל הלילה נדדה שנתי בהתגוללי על מצע התבן, ואקו לאור בקר אשר יוציאני מבית כלא חפשי זה, אף כי טרם ידעתי מי יהיה המלאך הגואל אותי. בבקר השכם קם בעל המלון וילך לבית אכר אחד אשר הבטיחהו, כי יתן לו עגלה אם רק תמצא ידו, ואחרי רגעים אחדים שב בידים ריקות, ומבלי חשוב הרבה, לקח את מלתחתי על שכמו, ויאמר אלי, קומה ונלכה! כי הדרך רחוקה יותר מעשרים וששה וויערסט, ובהיותנו בדרך אולי נפגוש איזה עגלה, ובראותי זאת אמרתי לו, כי לא אתנהו לשאת את משאי, ואני הנני צעיר לימים ממנו, ואומר לשלם לו בעד האוכל והמעון, אבל הוא באחת, כי חלילה לו לקחת ממני אף קשיטה אחת, יען לא רבים המה אורחים יהודים הבאים אליו, ועליו לקיים מצות אשל, על פי תרון התלמוד, אכילה, שתיה, לויה, הפצרתי בו כי יתן לי את מלתחתי, כי די והותר למענו אם ילך מרחק רב כזה רגלי ביום צום, אך הוא באחת כי לא יתן לי לשאת משא. בברכים כושלות הלכתי אחריו במסלות לא סלולות, ולא פגשנו כל עגלה, מלבד אכר רגלי אחד, ואשאלהו אולי יאות לשאת את מלתחתי עד המלון במסלת האבן, ובלבי חשבתי כי ישמח החסיד אם ימצא כי חפשי הוא לשוב לביתו, אבל טעיתי מאד, כי כה ענה להאכר – אשר נאות לקחת את מלתחתי ולהובילנו למלון הנועד במחיר חצי רו"כ, – כי לא יתן לו את מלתחתי ולא יעזבני ללכת בלוית אכר רוסי אשר לא ידע מי הוא. לבי נשבר בקרבי לראות את האמלל נושא משא כבד תחת שמש בוערה, ונטפי זעה נוזלים על פניו הדלים, ואשתומם כי ילך בצעדי און יותר ממני הצעיר, בכל הדרך דברתי עמו ואחקרהו לדעת כל פרטי חייו, ומכל תשובותיו נוכחתי כי הוא דל שמח בחלקו, וביחוד יודה לד' חסדו כי אשתו היא בת ישרים הנושאת משא צרותיה בדומיה כמהו, ומעולם לא נסתה לדבר בו דופי כנשים אחרות האומרות הב הב, אף כי אין לה בגד ללבוש, וכן תחנך את בניו ביראת אלהים מבלי בקש חשבונות רבים, ועל שאלתי מאין יקח בשר כשר לביתו, אחרי אשר אין שוחט קרוב לכפר מושבו, ענני, כי כבר שכח לאכול בשר, ורק בבואו עם בני ביתו לאיזה עיר קטנה “לימים הנוראים”, אז יטעמו טעם בשר, גדי עזים אמנם היה לו לפנים, אבל ד' נתן וד' לקח, כי נגנב או נאבד ביער, אך יקוה כי במשך הימים ימן לו אלהים גדי אחר ואז יחיו בני ביתו בנעימים.

לפנות ערב לעת המנחה הגענו למלון יהודי גדול על אם הדרך במסלת האבן כארבעים וייערסט מהאמליע, ואשאל את בעל המלון אם יש לו למכור מכלת אשר אמרתי לקנות בעד החסיד האמלל, כי יקח עמו בשובו לביתו, בדעתי כי לבני ביתו אין לחם לאכול אחרי הצום, וגם בקשתיו לנוח מעט, ובין כה ירד היום ויוכל לסעוד לבו פת לחם במקום הזה, אבל הוא לא אבה שמוע, ולא נח רגע ויברכני בשלום וימהר לשוב, ובלב מלא דוי הבטתי אחריו, ואספר לבעל המלון את כל אשר קרני עם האיש ההוא, והוא ענני, כי כבר שמע דבר “החסיד השוטה” אבל לא שם לב אליו, וחסיד שוטה זה לא מש מזכרוני כל ימי חיי, עקב בטחונו החזק ואמונתו באלהים חיים.

תופר נעלים במינסק. בשנת תרכ“ח או תרכ”ט, בהיותי במינסק ומשכילי העיר היו תמיד בחברתי, והנה באחד הימים בבקר, באו הסופרים ה' בריל ורעהו ה' וואהלמאן (בעל ס' הכוכבים) למלוני, ויבקשוני ללכת עמהם לראות איזה דבר פלא “אשר לא ראיתי מעודי”, אך לא הגידו לי מה הוא, וכה הלכנו שלשתינו עד קצה העיר, עד כי נראו השדות ועוד לא ראיתי מאומה, ואשאלם בשחוק “אפוא תוליכוני? האם להרגני אתם אומרים למוץ את דמי, וחג המצות עודנו רחוק? – הרגע נא ענני בריל, “אקוה כי בעוד מעט תראה ונהרת, הנך רואה שם במרחק רבע וויערסט מפה בית שפל, ואל הבית ההוא נוליך אותך, ושם תראה דבר הפלא”. בבואנו הביתה ראיתי חדר גדול, קירותיו חשכו משחור, בלי רצפת קרשים, בלי כלי בית, ויהודי אחד כבן ארבעים יושב שחוח על כסא או ספסל קטן ומתקן נעלים בלים, ואשה אחת לבושה קרעים באחת הפנות יושבת ותופרת, ברכנו את האיש בשלום, אבל הוא לא קם ממושבו, וכה אמר אלינו בעברית “סלחו נא אדוני כי לא אוכל לקום כי דרך נשים לי, עתי מכורה לאיש אשר ישלם לי, ולא אוכל לגנוב את עתו, חכו נא כחצי שעה עד אשר אשלים את מלאכתי”. ומאין כסא לשבת גם בלעדי זה, יצאנו החוצה לבל נפריעהו מעבודתו, ושמה ספרו לי תכונת האיש ומעשהו, האיש הזה הוא מופלג בתורה, אשר החליט לבלתי עשות את תורתו קרדום לחפר בה, ואחרי אשר תורת מלאכתו נחל מאביו אשר היה גם הוא תופר נעלים, איש ישר וירא אלהים אף כי עם הארץ, הנה לקח לו את המלאכה הזאת למשען חייו, בנים או בנות לא היו לו, ועל כן נתנה לו מלאכתו די לחם לשובע אם עבד רק שתים שלש שעות ביום או בלילה, וכי ישבות ממלאכתו יעסוק בתורה ומדעים, עד כי כל ספרי מחקר ופלוסופיא בעברית מכל חכמי ישראל הקדמונים ידע בעל פה, ויהי חבר לכל האגודות אשר מטרתן להפיץ תורה וחכמה בין העם, ובכל לילה הוא לומד תלמוד בבית המדרש לבעלי מלאכה, ולפעמים יגיד לפניהם שעור בס' “חובות הלבבות” לכל דבר טוב, לכל דבר שבצדקה הוא הראשון לתת עתו ועמלו, וגם את הקשיטה האחרונה יתן לצדקה, וכבודו גדול גם בעיני רבנים כמו בעיני העשירים ואליו לא יעיז איש לדבר כדבר לבעל מלאכה מההמון, אף כי רחוק מלבו לרדוף כבוד, ותמיד מלה בלשונו “לוא רב הייתי, הלא גם אז הייתי מצוה על פי התורה שלא לרדוף כבוד ולקחת גדולה לעצמי, ומה גם עתה בהיותי רק תופר נעלים עני”… ובין כה, פתח את הדלת ויבקשנו לבוא הביתה, ואני שאלתיו מדוע עזב את התורה אשר אהב, ותחת להיות רב בחר לו מלאכה עניה לא קלה ולא יפה? האיש הביט עלי בשחוק קל, ויענני בלב מתנה ובטוח לאמר: “דע נא יקירי כי לא את התורה עזבתי רק הרבנות, והרבנות גם היא רק פרנסה עניה, ובעיני איננה גם יפה כאשר יחשוב ההמון, ראשית דבר נחוץ כי יהיה הרב גם דיפלאמאט, להזהר לא רק במעשיו אבל גם בדבריו, על כל מדרך כף רגלו עליו להתבונן פן ירמוס איזה תולעת, פן יגע, או בלי משים ידרוך על יבלת רגל אחד מבעלי הבתים, ומה גם העשירים, על הרב לראות און ולהחריש, מפחד ללחמו וכבודו, ואם כן מה הטוב אשר יוכל לעשות בעדתו? ומה חיי איש אם עליו לעמוד תמיד על המשמר לבל יגזלו לחמו, מלבד אשר רוב רבנינו אוכלים לחם עצבים, ובערים הקטנות הנם כלם עניים ואביונים, ומצד המוסרי לא יוכל הרב לעשות רב טוב בעירו. הרב לא נועד להפיץ תורה ברבים, יען עתו נתונה להוראה, שאלות איסור והיתר, דיני תורה, פשרות, עניני הקהלה ודברי ריבות, עד כי בערים הגדולות אין די עת בעד הרב אף ללמוד לעצמו, ומה גם לאחרים, ומפיצי תורה בישראל המה רק ראשי הישיבות ולא הרבנים, כי על כן מאסתי את הרבנות מחפצי לחיות מעמל כפי מבלי היות תלוי בדעת אחרים, ובכונה מיוחדה בחרתי לי את המלאכה הזאת הבזויה בין העם, למען הראות כי אין מלאכה בזויה, אם בעל המלאכה איננו בזוי, ואם ישנם עוד בקרבנו בעלי בתים או עשירים מפונקים המתגאים כי אין בעל מלאכה במשפחתם, אין כל תרופה אחרת רק להרים מצב בעלי המלאכה וללמדם דעת, כי יהיו טובים, ואני יודע כי רבים מבני אומנתי נהפכו ויהיו לאנשים טובים ורודפי דעת על ידי תוכחתי, והנני מאשר כי הצליח לי לעשות טוב יותר מאיזה רב. עתי, נפשי ורוחי נתונות רק לתכלית זאת, וכבר נמצאו עוד אנשים ישרים אוהבי עמם המטיפים לעם כי בא מועד לעזוב ולעקור את האולת העתיקה מלב העם, כי חרפה היא לשלוח ידם במלאכה, תוכל להאמין לי אדני, כי כל אלה הנותנים לי לעשות מלאכתם ישלמו לי כמעט פי שנים, רק יען כלם יודעים כי חלילה לי להונות איש, והנני עושה את מלאכתי באמונה, ותחת לקנות זוג נעלים בחנות במחיר שלשה רו”כ, ישלמו לי חמשה, בדעתם כי בזה ירויחו עוד, ואני מוכיח לאחי בני אומנתי לבל ישפילו את מלאכתם וכבודם, בהוזילם מחיר עבודתם ולא יחושו אם יעשו מלאכתם רמיה, הנני מוכיחם ללמד לבניהם דעת, למען יהיו לבעלי מלאכה ואנשים ישרים, ואז ישונה גם מצבם בחיי החברה, ומצד שני נסיר את האולת מלב הטפשים המתגאים נגד בעלי המלאכה, אינני רודף כבוד מיד אחרים, לי די כבודי פנימה בקרב לבי, כי הנני שבע רצון מעבודתי בהראותי דיני שחיטה על צוארי, ואף כי נשים דעתן קלות, אבל גם דבר טוב נמצא בהן, כי נקל לפעול על רוחן גם לטובה, ואשתי הטובה היא תמימת דעים עמי, עד כי הייתי בעיניה לאדם המעלה, וכבודה חדש בין רעותיה לא פחות מנשי האצילים, אף כי לא תלבש מחלצות ולא תתהדר בעגילי זהב ונזמים, הנני חי חיי איש חפשי מבלי בקש למצוא חן בעיני מי שיהיה, אין לי חפץ בחנף ודבר תהפוכות, מאיזה טעם שיהיה, הנני ישן במנוחה מבלי דאגת יום מחר, מלבד אשר אדאג איך לעזור לכל אמלל, והנני שמח בכל עת אשר תשיג ידי לעזור לאיש, ומה לי עוד?”.

שאלתיו אם יש לו ספרים בביתו, ואיזה מיני ספרים יאהב ביחוד, והוא הראה לי תיבה מלאה ספרי מחקר היותר טובים בספרתנו, ובדברנו נוכחתי כי הוא בקי בכתבי הקדש ומעמיק בסגולת הלשון, יודע שירי ר' יהודה הלוי בעל פה, ומאמרי התלמוד לא ימושו מפיו, עד כי אמר להוכיח לי כי בלעדי התלמוד לא יכל עם ישראל להתקיים, ולוא נשארנו קראים, כי עתה כבר בא קצנו כקץ הקראים, ורק התלמוד עם כה"ק יחדו ארכו ימי שנותנו, וברגע אשר נעזוב את התלמוד נעזוב גם את ארץ החיים, הוא הוכיח לי כי האיש ההולך מזאמוט דרך ליטא, רוסיא הלבנה, רוסיא הקטנה, וואהלין, פאדאלסק, בעסאראביא עד אדעססא, ירגיש בנפשו כאיש היורד מן ההר לאט לאט עד בואו אל העמק, מעט מעט תשפל התורה בכל עיר או פלך, ובכל מקום אשר עזבו את התלמוד חדלו גם מלמוד כתבי הקדש, עד כי ברוסיא החדשה כבר נשארו בני עמנו רק “יהודים מאמינים”, חסידים אשר כל יהדותם תלויה בשערה בלי כל יסוד חזק, תחת אשר כל יודע תורה הוא מאמין לא על פי האותות (הרמב“ם במו”נ).

שני בני לויתי לא יכלו להתמהמה עוד וישובו העירה למלאכתם, ואני נשארתי בבית האיש עד לפנות הערב, כי לא שבעה נפשי משמוע את דבריו המחכמים, ובלבי אמרתי מי יתן ואשמע כזאת מפי רבנים ומנהלי קהלות ישראל, כי אז קרבה שנת ישועתנו.

נעלי הרב: בשנת תרט“ו, בשאוויל העיר (פלך קאוונא) התחתן תופר נעלים יהודי צעיר כבן עשרים וחמש, את בת אדונו אשר עבד אצלו, ויהי האדון לחותן והפועל לחתן, כי מצא חן בעיני אדונו, בהיותו איש ישר ואומן במלאכתו, וארוחה על שלחנו הבטיח לו חותנו לשנה תמימה, כמנהג המקום והזמן בין בעלי בתים חשובים. עברה חצי שנה אחרי חתונתו, והנה קם בבקר לא עבות אחד, וישמיע באזני חותנו, כי החליט לעזוב את העיר ולגלות למקום תורה, ושם ישב וילמוד תורה עד אשר יהיה לרב בישראל. חותנו הביט עליו כעל משוגע, בדעתו כי הוא עם הארץ גמור, ומעולם ועד עולם לא שמע כזאת כי ימיר תופר נעלים את המרצע “בחושן משפט”, וחוטי זפת “ביורה דעה”, וכאשר שאל את חתנו אם באמת החליט כזאת או רק התולים ידבר, ענהו, כי כן החליט, וכל כח בעולם לא יעצרהו מהפיק זממו, וחותנו לא ידע כי גם יד בתו תכון עם בעלה, כי כן התנו שניהם בסתר לבל ידע אביה ויגרשהו מביתו. החותן והחותנת פנו לבתם לתנות על מר גורלה, והיא העמידה פניה כבוכיה, ותדבר בשפת חלקות באזני בעלה כי יחדל ממחשבות הבל, אך כל אלה ללא הועיל, וכראות אביה כי חתנו יצטיד לעזוב את ביתו, לקח ממנו את הטלית, התפילין, הבגדים גם את נעליו הסתיר ממנו, ואחרי כן אמר אליו, עתה קח ולך אם תוכל! אפס גם זאת לא הועיל, ובאחד הלילות יצא את הבית ויעלם, בלי מעיל עליון בקור נורא, ובנעלים קרועים אשר מצא באיזה פנה, וילך רגלי בדרך המלך עד בואו לבית מלון יהודי אשר רחם עליו, בשמעו מטרת לכתו ערום ויחף ומבלי כסף, ויתן לו בגד ישן ללבוש, ולחם לאכול כחק בימים ההם לכל בעלי מלון בדרך המלך לתת לחם ומקום ללון לכל בחורי ישיבה או תופשי תורה אחרים עוברי אורח, ובתי מלון אלה כלם היו בידי יהודים בלי יוצא מן הכלל, וכן הלך האיש מעיר לעיר וממלון למלון עד בואו לראסיין, ויסר אל בית המדרש אשר בו ישבו כעשרים פרושים ואיזה בחורי ישיבה מבלי ראש ישיבה, ויפנה אל השמש ויספר לו את כל קורותיו ומה חפצו, השמש ענה לו כי בית המדרש פתוח תמיד לכל הוגה בתורה ובחורי הישיבה יעזרו לו בלמודו, והאיש לא אחר ויפנה לבחורי הישיבה, וכלם פנו אליו בשמחה ויבטיחו לו עזרתם, האחד לקח לו חומש וילמדהו פרשה בתורה, וכן עשה השני והשלשי, ובערב אחר התפלה בקש השמש מאת אחד המתפללים, כי יקח את האורח לביתו לאכול לחם, ולמחרת היום נמצאו עוד איזה בעלי בתים אשר הבטיחו לו ארוחה איש איש יום אחד בשבוע, ואמי בשמעה זאת, שלחתני לבית המדרש לבקש את האורח כי יבוא לאכול בביתנו שני ימים בשבוע, ובבואו לאכול בקש את אמי לבל תתן לו בשר לאכול, יען נדר נדר לבלתי אכול בשר כל ימי השבוע כל עוד אשר לא ישיג “סמיכה” להוראה, ואחרי אכלו לא התמהמה רגע בבית, ויהי נחפז לשוב לביהמד”ר, וגם שם לא דבר לאיש ולא נתן לאיש לדבר אליו מלבד דברי תורה, כל פרשה בתורה למד עד אשר ידע בעל פה, ואם לא ידע איזה ענין – וזה היה בכל עת ובכל שעה, פנה לאחד הפרושים, ויתחנן אליו כי יורהו, וכן למד יומם ולילה, ובראותו כי הפרושים לא ישנו רק שתים שלש שעות במשך כ"ד שעות היום, עשה כן גם הוא, ואף כי לא היה בעל כשרון ללמודים, אבל התמדתו מלאה חוסר כשרונותיו, ואחרי עבור חצי שנה החל ללמוד משניות, וישמח שמחה גדולה כי יצא מכלל “עם הארץ” וילמוד משניות על הסדר עד אשר היה בקי בכל ששת סדרי המשנה, ואז החל ללמוד גמרא, שלש שנים ישב ולמד בהתמדה נפלאה כמעט מעל לכח אנוש, עד אשר הרגיש בנפשו כי יוכל ללמוד לבדו בלי עזרת בחורי הישיבה, ובין כה, ופתאם ביום אחד בא חותנו לראותו, ויפנה למנהלי בית המדרש כי ידברו על לב חתנו כי ישוב לביתו, אפס איש לא שעה אליו, והשמש הוכיחו על פניו, כי חטא יחטא לאלהים בחפצו להפריע את חתנו מלמוד התורה, בהיות כלם בטוחים בהתמדת האיש כי במשך הימים יהיה מופלג בתורה, וירפה ממנו וישב לעירו.

אחרי כלות שלשת השנים הראשונות, פנה אל הרב הגאון ר' אברהם שמואל וישאל בעצתו, והרב יעצהו ללכת לאיישישאק – העיר הקטנה אשר היה רבה ומורה טרם לוקח לרב בראסיין, ואיישישאק נודעה בימים ההם לבירת הפרושים ברוסיא ותהי לאבן חן בעיני כל תופשי התורה, וילך האיש לברך את כל בעלי הבתים אשר נתנו לו מלחמם בכל ימי שבתו בראסיין, ויפנה לאיישישאק עמוס ברכות מאליפות מפי כל יודעיו ומכבדיו.

שלש שנים עברו ולא שמענו מה היה לו, וכמעט נשכח מלב, והנה ביום אחד שב אלינו ראסיינה, ויפן אל הרב להודות לו על עצתו, כי הצליח לשוב מאיישישאק “וסמיכה” בידו “יורה יורה, ידין ידין”., והרב שמח לקראתו, ואחרי אשר נסהו ויבחנהו עד כמה גדול כחו בתורה, סמך את ידו עליו גם הוא, ואחרי אשר התמהמה איזה ימים בעירנו, שב לשאוויל, עיר מושב אשתו וכל משפחתו, ואין קץ לכל שמחת בני ביתו, ורעיתו צהלה לקראתו כמו הביא לה אוצרות מלכים. כל יודעיו ומכיריו לפנים באו לברכו, והאיש אמר לכל, כי עליו להודות לאשתו אשר חזקה את רוחו, וששת שנות עמל ומכאובים סבלה בדומיה, עבדה עבודת פרך להחיות נפשה, והנותר ממשכורתה שלחה אליו כל הימים בסתר לבל ידע אביה, וחותנו בא אליו להתחנן על נפשו, ויבקש סליחתו על כל הרעה אשר עשה לו בראשונה, ותהי ראשית מעשי הרב החדש ללכת להתודע לרב העיר אשר קבלהו בלב שמח, ורבים מתופשי התורה בעיר באו לברכו, וכלם הביטו עליו כעל גבור מלחמה השב מן המערכה, ועטרת נצחון על ראשו, ואחד מאוהביו לפנים בא אליו, ויספר לו, כי הסתיר זוג הנעלים אשר עשה למענו טרם עזב את העיר, ולא לבשם לבל יקרעו, והנם שמורים עמו לזכרון, בהיותו בטוח כי תופר הנעלים ישוב לביתו גדול בתורה, והנעלים ההם יהיו לו לזכרון עולם, והרב בקש ממנו למכור לו את הנעלים, למען ישארו בידו למשמרת להראותם לכל עוזבי תורה, כי אין דבר העומד בפני הרצון החזק והבטחון באלהים.

משה בן יוסף ראזענסאן הרב והדאקטער נ"ע, (כן חתם את שמו, מחבר אחד בווילנא)

בשנת תרל“ח, ואני בסעוואסטאפאל, העיר אשר בחרתי לשבת בה, באחד ימי הקיץ קבלתי מכתב עם שלשים וחמשה רו”כ, בלוית ארבעה ספרים בשם “מלחמה בשלום, מרבי שלום, דברי שלום, שלום משוח” כל אלה שלוחים אלי מיד איש אחד אשר לא ידעתי מעולם, רק את שמעו שמעתי מרחוק ולא שמתי לב אליו, וגם את ספריו לא ראיתי מעודי. במכתבו הוא כותב אלי כדברים האלה¹ “הנני שולח לך את ספרי, ואבקשך לבל תחוס עינך עלי, דבר עליהם כאות נפשך, הך ואל תחמול, כי בקראי את מאמריך בהמגיד והצפירה ראיתי כי עין בקרת חדה לך, ולפניך חנף לא יבוא”, לא הזכיר מלה אחת על מה ולמה ישלח לי את הכסף, אך לבי הגיד לי כי יאמר לשחדני. ברגע ההוא החלותי להביט בספריו, ועל פני כלם מצאתי שברי פסוקים, מאמרי חז"ל, פסוקים מהקראן וברית החדשה, כלם מסובכים בלי כל קשר ויחס, מלים בודדות מבלי כל מטרה, ולא יכלתי למצוא אף רמז קל מה חפץ האיש הזה, מה מטרת כל ספריו אלה, אך פתאם הופיע רעיון בלבי, ואקח את העט בידי לענות לו, וכה אמרתי אליו: “אדני! אם חשבת בלבך לשחדני בכסף, תעית תעות גדולה, הכסף שלוח לך חזרה, ובקרת על ספריך לא אכתוב, יען לא ספרים המה, רק גל של פסוקים אשר שמת כלם בדוד אחד, שברי פסוקים ומלות בלי הבין, בלי מטרה ובלי סדר, ואספוק מאד אם המחבר עצמו ידע חפצו, ואם לא אחשבהו למשוגע פשוט, הנה לבי יגיד לי כי מטרתך היא לברוא דת חדשה מעורבה מיהדות, נוצרית ואיסלם, ואף כי גם זה הוא שגעון, אבל על מחוקק חדש כזה היה למצער להגיד דבר ברור מה מטרתו, אם לא כי חפצת לחקות את הקוראן עם פסוקיו, ואני אינני רופא ואין בידי מרפא לחולי הרוח, אומרים אמור כי רפואה מנוסה ובדוקה לחולים כאלה היא, לשפוך על ראשם מים קרים, וזאת אמנם יכלתי לתת לך ביד נדיבה, כי על מים רבים מושבי, על שפת ים השחור, ובבטנו די מים אף לאלף מחברים כמוך, אבל אין די חבלים בעירי למשוך את הים ולהביאו לווילנא, ורק ברבות הימים בבואי לווילנא העיר, אשאב לך מעט מים מיאור וויליאה”.

עברו כשני שבועות, והנה מכתב עוד הפעם, עם תכריך כתבים יכילו תולדותיו, די למלא בהם ספר קטן, ותחת 35 רובל אשר השיבותי אליו, שלח עתה שבעים רו"כ, ובמכתבו הוא אומר: “חמה אין לי עליך כי קראת לי בשם משוגע, והנני נותן לך תודתי וברכתי, והכסף נתון לך לא בתור שוחד, רק מחפצי לתמוך ביד כל סופר עברי, ואתה אינך הראשון והאחרון, וחלילה לך להשיב לי את הכסף, כי יש לי רב, ומהנוגע לספרי אמנם כונת אל האמת, ומשתי מאות וששים מכתבי בקרת אשר קבלתי מכל חכמי ישראל וסופריו, אתה הוא הראשון והאחד אשר מצאת חידתי” ועל פי מכתבו זה הבנתי כי דבר לי עם חצי משוגע, ולא יספתי לכתוב אליו.

בשנת תרל“ו בירח אדר באתי לווילנא, ואסור למלון “לאנדאן”. יום סגריר וגשם היה היום, ואלך לבקר ראשונה את ידידי ה' גבריאל ראוויטש, ואשאלהו אודות המחבר המשוגע משה בן יוסף ראזענסאן מי ומה הוא, והוא ספר לי, כי האיש הוא עשיר גדול, לו בתי חומה רבים בעיר, הוא מלוה ברבית לאצילי פולין על בטחון היכליהם ואדמתם, הוא גבר יחידי בלי אשה, ורק בת אחת לו גרושה מאישה היושבת עמו בביתו, לו אוצר ספרים ותומך ביד סופרים, בעניני העולם הוא איש ערום, כל עניני מסחריו ינהל בעצמו, ובלי עורכי דין יעמוד לבדו בבתי משפט, יניא ראש השופטים בפלפוליו אף אם יתפש בכף בעשותו עול, ובין היהודים יש רבים אשר ישנאוהו ויקללו זכרו, האחד יכנהו בשם רשע, אפקורס, מסית ומדיח, ויש גם מברכים אותו, יען ידו פתוחה לדל, ולא ישיב פני מבקשי טובה, ובכלל הוא איש לא טוב ולא רע מכל יתר בני האדם, ורק בדברך עמו בעניני דת או ספרות, אז ידבר כמשוגע, והיה אם תחפוץ לראותו, הבה לכה נא עמדי ואביאך אל ביתו, וכן הלכנו שנינו. בית מושבו היה הבית האחרון אצל הגשר הירוק, הדלת אל הרחוב היתה סגורה, ונסב את הבית ונלך דרך חצר גדולה, ונעל במעלות אל המכפלה השניה, ובדרכנו אל היציע, והנה איש זקן גלוי ראש רץ נגדנו, ויקרא בחפזון “מה הניעכם ללכת דרך החצר ומדוע לא באתם בפתח אשר אל הרחוב?” וכאשר שמע מפינו, כי הדלת היא סגורה שם, ענה “אם כן לא נחוץ היה לבוא גם דרך החצר”, ובשמעי את דבריו אלה הבינותי כי הוא הוא משה ראזענסאן אדון הבית, ואקרא לרעי ה' ראוויטש לאמר: “הבה נלכה מזה כרגע, אחרי רואי כי האדון ה' ראזענסאן הוא משוגע לא לבד בעטו אבל גם בפיו”, ואוחז ביד רעי ואמשכהו אחרי, ירדנו מן השלבים, ודרך החצר יצאנו אל הרחוב לשוב העירה, ויהי אך הרחקנו כמאה צעדים, והנה קול נשמע מאחרינו, ראוויטש למה ברחתם! הפכנו פנינו ונרא את הזקן גלוי הראש רץ אחרינו בגשם שוטף, ובהגיעו אלינו קרא עוד הפעם מדוע נסתם מביתי? ואני עניתיו, הן גרשתנו, ומה היה לנו לעשות, אם לא לנוס מבית משוגע, ובשמעו את דברי ענה “אמת כי הנני משוגע, ואם לא ידע זאת האדון הזר הזה – בהראותו באצבעו עלי, אבל אתה ראוויטש הלא ידעת אותי ושגעונותי, ולך אין כל סבה לנוס מביתי, ועתה שובו נא מהרה ורחמו על שיבתי כי הגשם שוטף על ראשי, ועם זה הנני חפץ כי תגיד לי מי הוא האורח אשר הבאת עמך, כי ברור בעיני, כי איננו בן העיר הזאת ולא איש מהמון העם, יען בן עירי או איש מההמון לא יעיז לכנני בשם משוגע בפני”, ואני אמרתי לה' ראוויטש כי יחריש ולא יגלה לו את שמי, ומבלי יכלת לעמוד בפני תחנוני הזקן, שבנו לביתו, ותהי ראשית מעשהו להביא לנו יין ומעדנים ואחרי כן החל לבקש עוד הפעם להגיד לו מי אני, ורק אחרי עבור כשתי שעות גליתי לו כי הוא עצמו הודה במכתבו אלי לסעוואסטאפאל כי משוגע הוא, וכשמעו את דברי, ענה, אם כן הלא דיינארד הנך, טוב מאד! צדקת! לך המשפט לתארני בכל תואר שתחפוץ, ועתה הנני לשאול ממך שאלה אחת, הודיעני נא אם תדע, מי הוא אלהים? לשאלת פתאם כזאת השתוממתי, ואביט עליו כעל משוגע באמת, ועניתי “התחת אלהים אני לדעת זאת את אשר לא ידע כל בן תמותה, ופלוסוף קדמון כבר אמר “לוא ידעתיו חייתיו”. – אבל אני יודע, ענני שנית, אני הנני האחד היודע, ואתם כלכם הנכם עורים, ואת בתי הלא תגידי לאורחנו מי הוא האלהים, בתו הביטה עליו ולא ענתה לו, ותעזוב את החדר, והוא הוסיף לדבר “האלהים הוא הוא… הידעתם? הוא נירון קיסר”, ומפינו פרץ שחוק גדול, והוא הביט עלינו בעינים מזרות אימה כפראפעססאר העומד על הבמה ומדבר חכמות ראמות, ותלמידיו הבורים ילעגו לו מבלי הבין את דבריו, “מה אעשה לכם!” קרא אלינו עוד הפעם, מה אעשה, והאלהים סגר את עיניכם לבל תראוהו, ואני, תהלה לאל כי פקח את עיני והנני רואה מחזה אלהים”, טוב מאד עניתיו, אשריך וטוב לך כי זכית לחזות מחזה שדי, ואני הנני שבע רצון אף אם הוכתי בסנורים, כרוב יושבי חלד מבקשי דעת בארץ ולא אמצא חפץ לעשות סולמות לעלות השמימה להחריד את האלהים מרבצו, המלאכה הזאת עזבתי בעד חוברי שמים, פלוסופים, מקובלים ומשוגעים”, והאיש הביט עלי במנוד ראש כעל איש אובד דרך ואמלל בתבל מבלי מצוא תרופה למכתו, וכה ישבנו ונדברנו איזה שעות עד לפנות ערב, ובקומנו לעזוב את ביתו, ענה ואמר, לא! לא תלך מפה! ה' ראוויטש הוא בעל משפחה ועליו לשוב לביתו, אבל אתה מה? למה תמהר לנוס מביתי, ואני הנני לשלוח את משרתי להגיד לבעל המלון אשר שמת משכנך בו, כי הנך יושב פה עמדי, ולא אעזבך יום, יומים או יותר, ובעד כל העת אשר תשב עמי הנני לשלם לך עשרה רו“כ ליום, ועתה הבה לכה עמדי ואראך את אוצר ספרי ואתה תרשום לי שמות כל הספרים החסרים לי למלאכתי, כי הנני כותב ומדפיס גם עתה ספרים חדשים, ואתה כיד הביבליאגראפיא הטובה עליך הלא תגיד מה טוב לי, ואקנה בחפץ לב, כי עד עתה קניתי רק את אשר יעצני המשגיח על אוצר ספרי הרב… הבא אל ביתי בסתר מפחד הקנאים, וגם שארי המדקדק משה הכהן רייכערסאן יבוא אל ביתי רק בצר לו, בהיותו תמיד רעב ללחם, והנני תומך בידו בכל עת בואו, ועל שאלתי מה עול מצאו בך תושבי העיר כי ישנאוך, ואם תחלק צדקה לעניים ומבשרך לא תתעלם כדבריך, וביתך יתנהג בכשרות כחק ליהודים, ואם כן, בלי ספק יש איזה סבה אחרת להרחיקם מביתך, או גם לרדפך, – חלילה! ענני, רק אותי יתעבו, אבל את כספי יאהבו, ובכל עת יבואו אלי ראשי הקהל לכבדני ולקחת את כספי, ואני אומר להם תמיד, קחו לכם את רכושי, רק את נפשי לא אתן לכם, ואך המון העם אשר לא ידע ספר לא יבואו אל ביתי, מפחד פן תפקחנה עיניהם ויחזו את האלהים”, ויהי בראותי כי אמנם הוא משוגע לדבר אחד, חדלתי מדבר עמו בעניני דת ואמונה, ראיתי את כל אוצר ספריו, ואמצא כי איננו אוצר ספרים במובן המלה הזאת, רק אספת ספרים כמעט ממין אחד, ספרי קבלה, דרוש ומוסר ומעט ספרי מחקר, איזה ספרים בשפות אשכנז וצרפת המדברים בעד הדת וכנגדה, כתבי הקדש בהעתקות לשפות שונות, ברית חדשה תוצאות שונות, אלקוראן בעברית ואשכנזית, ועוד כאלה, ועל פי עצתי החל לקנות ספרים רבים, ממין אחר, ומהם כאלה אשר יפקחו את עיניו.

חמשה ימים עצרני בביתו, ובמשך העת ההיא ראיתי את האנשים אשר באו אליו ולאיזה מטרה בקרו בביתו, ואמנם ראיתי כי כרבם באו לבקש חסדו ולא השיב פני איש ריקם, ראיתיו כותב מכתבי בקשה או התנצלות לבתי המשפט, ואתפלא על שכלו הישר כעל פלפוליו הנפתלים כעורך דין רגיל, ובעת ההיא נראה לי כי לא זה הוא ראזענסאן המשוגע בדברו אודות הדת, ובשובי למלוני התפלאו כלם איך יכלתי לשבת זמן רב כזה עם “המיססיאנער המשוגע” ולא יניא ראשי בהבליו, ועוד יותר התפלאו, בהוכיחי להם כי איננו מיססיאנער, רק משוגע לענין אחד, ובהיותי נכון לעזוב את העיר בא למלוני, ויקחני במרכבה לתחנת מסלת הברזל, וגם כרטיס מסע לפעטערסבורג קנה למעני על חשבונו, ויבקשני לכתוב אליו בכל עת, וכל טורח לא יכבד עליו לעשות חפצי.

עברו כשלש שנים, ובמשך העת עשיתי שתי התמונות מכל חכמי וסופרי ישראל ברוסיא, ואת המלאכה לעשותן עזבתי על יד ידידי ה' אברהם צוקערמאן בווארשא, ובהיותי בפאריז, הודיעני כי ה' קלמן וויסאצקי שלח אליו מאה רו“כ למען ידפיס גם את תמונתו בין החכמים והסופרים, וראזענסאן שלח גם הוא מאתים רו”כ לתכלית זאת, וכאשר דרשתי ממנו, כי ישיב להם את הכסף ולא ידפיס את תמונותיהם, ענני, כי כבר עשה מעשה ולא יוכל לשנות, מאד חרה לי על הדבר הזה, לבל יחשדוני כי נמכרתי בכסף, תחת אשר לוא חפצתי לאסוף כסף, הלא יכלתי להדפיס תמונות עשירים גדולים ונכבדים משני אלה.

בשנת תרל“ט בקיץ, בעברי דרך ווילנא, בקרתי את האיש עוד הפעם, ויבקשני לבוא לחנוכת הבית אשר בנה בתוך הגן החדש אשר נטע מחוץ לעיר, וביום הנועד באתי ואמצא כל או רוב סופרי ווילנא ומשכיליה, כלם יושבים בתוך הגן, ומספרם כעשרים איש, ואדון הבית הביא יין שכר ומגדנות, והוא עומד עלינו לשרתינו, ופתאם פנה אלינו בשאלה לאמר: “אדוני! כלכם קראתם את ספרי, ואני אחודה לכם חידה, הגידו נא לי מה חפצי בכל חבורי? והאיש אשר ימצא את חידתי יקבל ממני חמש מאות רו”כ. כלם השתוממו לדבריו ויחרישו, בראשונה לא חפצתי להשמיע דעתי, בראותי סופרים וחכמים כבירי ימים ממני, אך כאשר רמזתי לאחדים מהם כי יענו, ולא מצאתי אף אחד אשר יפתח את פיו, עמדתי על רגלי ועניתי לאמר: דעתי היא כי בראש האדון ראזענסאן נולד רעיון מוזר להוליד דת חדשה בתבל, דת אשר תהיה מעורבה משלש הדתות הנודעות, ולתכלית זאת הביא את כל הפסוקים מתורת הנביאים, ברית החדשה והקוראן וכן מאמרי חז”ל המדברים אודות אושר האדם, והאדון ראזענסאן יחשוב להיות המחוקק, ואם לא הגיד זאת מפורש, הוא רק יען כי אסור להשמיע דברים כאלה מטעם חקי רוסיא, ועל כן נאלץ לשים מסוה על פני ספריו, ומבלי דעת חשדהו ה' ליליענבלום למיססיאנער, בעוד אשר כלנו יודעים, כי כל המיססיאנערים יוצאי ירך היהודים, המה כלם פליטי העם אשר מכרו את נשמתם בכסף, תחת אשר ה' ראזענסאן, הוא עשיר המפזר חלק מכספו", ובדברי הבטתי בפני האיש, בהאמיני כי ימאן להודות לדברי, אבל ראיתי כי קמט את מצחו ופניו נהפכו לבן וכלו רועד, ואחרי כן נגש אלי ויקחני בזרועי ויוליכני אל הבית, ושם אמר אלי בקול רועד: “אמנם מצאת חידתי, אבל למה היה לך להשמיע זאת באזני אנשים רבים, ואתה הלא לא נכחד ממך, כי בהודע הדבר להממשלה ישלחוני לסיביר?” – יוכל להיות כי צדקת, עניתיו, אבל בך האשם כי שאלת את שאלתך באזני כל הנאספים, ואולי שכחת כי כבר כתבתי לך את דעתי לפני איזה שנים, ואתה הודית לי אז, אכן אקוה כי סופרי ווילנא ומשכיליה לא ילכו רכיל, ואיש לא יעשה לך רעה, וגם שונאיך לא ימצאו ידיהם להראות מקור חטאתך.

מן העת ההיא עברו ימים רבים, ותמיד כתב אלי, ויבקר מעשי מנהלי הקהלה והנהגת העיר בנוגע ליהודים, ואף גם לאמעריקא כתב אלי עד יום מותו.

משכיל קנאי. מורה עני אחד היה באדעסא, ושמו ר' משה זביב, ובין העם נודע רק בשם “דיאגענעס”, ולא יען כי היה תלמיד הפילוסוף היוני, רק יען כי השתפק בלחם צר כמהו, וכל עתו ועמלו הקריב על מזבח השכלת עמו, יומם ולילה ראינוהו הולך בחפזון, דופק על דלתות עשירים וחכמים לעזור לכל קשי יום החפץ ללמוד תורה, חכמה או מלאכה ואין ידו משגת, ואחרי אשר כלם ידעו את לבבו הטהור ובר כפיו, האמינו בו ויפתחו לפניו את דלתותיהם, וירכש לו לב איזה עשירים נדיבים, ובכל פעם אשר בא אל ביתם קבלוהו בפנים צוהלים, וראשית שאלתם היתה: “ר' משה כמה כסף נחוץ לך?” ותשובתו היתה כבר נכונה בפיו “לי אין חפץ בכסף, הנני עשיר גדול, והכסף נחוץ רק לעניים”, ובאמת לא נגע בכסף אשר אמרו לתת לו, ואיש לא הצליח מעולם כי יקבל את הכסף מידו, ועל הנדיב היה לשלוח את הכסף אל המקום אשר הראה ר' משה, נער עני בעל כשרון עמד למבחן בגימנאזיום, אך הוריו לא יכלו לשלם שכר הלמודים, ונחוץ היה רק כי יודע הדבר לר' משה, ואבי הנער קבל את הכסף על ידי שליח מיד איש לא נודע לו. נערי עניים לומדים בת"ת, ושמלותיהם בלואות או קרועות, והנה בא ר' משה ויוליכם לחנות בגדים וילבישם על חשבון איזה נדיב. לנער אחר נחוץ מורה פרטי לענף איזה מדע, ור' משה דאג לו, פעם יבוא אלי לבקשני ללכת להתראות את ראש הישיבה הדין ה' פילשטיין כי יקבל לישיבתו נער הלומד בגימנאזיום, אך נפשו חשקה גם בתורה, והוא מחכה עלי עד שובי ובשורה בפי כי הצליח חפצי. לפעמים ילך הוא עצמו ללמד לאיזה תלמיד אשר מצא לנכון ללמדו חנם. מעולם לא ראינוהו עיף ויגע, אף כי היה כבר בן חמשים או יותר. מעולם לא טעם מאומה בבית איש יהיה מי שיהיה. קור, שלג וגשם שוטף לא עצרוהו רגע, אם ידע כי עליו לדאוג בעד איזה אמלל ביום ההוא. יותר מאיזה רגעים לא התמהמה בבית איש, באמרו תמיד, עוד עבודה רבה לי היום, אך לא הזכיר איזה עבודה. צנוע היה האיש ולא חפץ כי יודעו מעשיו בקהל, כל ימי מגורי באעדעססא לא ראיתיו לבוש בגד חדש, וגם המקטרת הקטנה מאד אשר נשא תמיד בפיו לא החליף, באמרו כי היא חברתו אשר תלוהו זה עשרים שנה, ואיך יוכל לבגוד בה לשלחה ולהחליפה באחרת, ואולי מטעם זה מאן להחליף שמלותיו, ואף בשבת ומועד לא לבש בגד אחר, ובעברו לפני בית מסחרי, תמיד סר אלי, ועל שאלתי “האם ראית פרי במסחרך היום?” היתה תשובה ערוכה כבר בצלחתו לאמר: "טוב סחרה מכל סחורה, תהלה לאל מסחרי הולך וטוב יותר מסחר כל עשירנו והרכוש אשר ארכש לי אצור בבאנק בטוח מגנבים ושודדים, תמיד הנני שבע רצון, ואין לי כל טענה ותביעה אל האדון העשיר הגדול היושבי בשמים, הוא יספיק לי צרכי ביד נדיבה.

במדה אשר עמל בלי הרף בעד השכלת בני הנעורים, עמל גם לטובת כל איש אשר דרש עזרתו, הוא עזר על ידי לטובת הציונית, אך תמיד הסתיר פניו לבל יראוהו באספות עם מפחד לבל ישמיעו תהלתו בפניו. בכלל לא השיב פני איש ריקם, וכל דורש עזרתו מצא בו את האיש אשר הוא מבקש. בפועל היה יהודי תמים עם אלהיו, אף כי חפשי בדעות, ולמן היום אשר עזבתי את אדעססא לא שמעתי אודותיו מאומה, ואם חי הוא נעים יהיה לי לדעת כי שמע את ברכתי, ואם עזב אותנו ויעל השמימה, למצער ידעו כל מוקירי זכרו כי שמו נשאר לברכה בפי כל יודעיו עד עולם.