רקע
גצל קרסל
פראנץ אופנהיימר: פועלו הציוני ומרחביה־הקואופרציה בימי העליה השניה

קיצורים: אבטוביוגרפיה – הוא ספרו המימואריסטי של פרנץ אופנהיימר בשם: Erlebtes, Erstrebtes und Erreichtes. Errinnerungen, שיצא תחילה בברלין (וועלט פערלאג), ב־1931 וחזר ויצא במהדורה חדשה, בצירוף כמה וכמה תוספות (בעיקר על השנים שלאחר מכן) ובראש הספר דברי קנצלר גרמניה המערבית לשעבר לודביג ארהארד (תלמידו של אופנהיימר. דיסלדורף, הוצאת יוזף מלצר, 1964). הציטוט הוא לפי מהדורה זו.


אופנהיימר אוניברסיטה: פראנץ אופנהיימר, מאה שנה להולדתו. הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, תשכ"ו/1965. כאן דברים על אופנהיימר מאת א. ביין וכן ו. פרויס, בצירוף חליפת המכתבים בין אופנהיימר להרצל, בתרגומו של שמשון מלצר.


 

עם הספר    🔗

להתעוררות ראשונה לעיסוקי בנושא זה, פראנץ אופנהיימר ומרחביה בתקופת הקואופרציה, הגעתי במלאת חמשים שנה למרחביה הקואופרציה. פירסמתי אז ב“דבר” (י“ז בשבט תשכ”א / 3.2.1961) מאמר כללי על כך. בעקב מאמרי זה נתעוררו שני בניו של פראנץ אופנהיימר: פרופ' הלל־היינץ אופנהיימר ז“ל ויבל”ח דר. יהודה ל. אופנהיימר ועודדוני להמשיך בעיסוקי זה בקנה מידה גדול יותר. לשני הבנים נצטרף תלמידו של פרופ' אופנהיימר דר. יעקב פרוידנברגר, שהשקיע לא מעט מרץ בכל שלבי חיבור הספר. סיימתי כתיבת הספר בפרוס מלחמת ששת הימים ובעודו בכתובים זכה בפרס יצחק בן־צבי לשנת תש"ל.

כנאמר בפתח־דבר השתדלתי לא לחרוג מתחומי הנושא וכל חריגה שימשה לי אך רקע בלבד לנושא. השתמשתי כמיטב יכלתי בחומר המודפס בכל הצורות ובכמה לשונות. זכיתי גם לאוצר תעודות מארכיון הקרן הקימת, שהעתקתי לפני עשרות בשנים כשעסקתי בחיבורי על תולדות הקרן הקימת: “קורות” (יצא בתשי"א). צרור זה של תעודות משלים במידה מרובה את החומר המצוי והאיר לא מעט פינות לוטות בערפל. אף השתמשתי במקורות המרובים בעתונות העברית והלועזית־יהודית. מהאחרונה בחרתי לעצמי את העתון המרכזי של ההסתדרות הציונית “וועלט”, הן בשל היותו מקור ראשון לכל שאר העתונים היהודיים והציוניים בכמה לשונות, והן בשל קירבתו היתירה של אופנהיימר להרצל ולעתון זה.

תודתי נתונה איפוא לבני אופנהיימר, שלצערי לא זכה האחד לראות ספר זה בעודו בחיים וכן לדר. פרוידנברגר. ממילא מובן שאני עצמי אחראי לתכנו של הספר. אף חובה נעימה לי להודות למר גרשון גפנר, מהשרידים האחרונים של מרחביה הקואופרציה, שהאיר עיני בכמה וכמה ענינים ופרשיות.

נושא הספר לא היה בגדר של אפיזודה. בתולדות ההתישבות העובדת בארץ מהווה פרק זה שלב־ראשית נכבד ביותר, שכן אופנהיימר על רעיונו ונסיונו – והנסיון איחר בכמה שנים לאחר צמיחת הרעיון – היו אותות ראשונים של ציונות מעשית בחיי הרצל, תופעה שלא הוערכה עד כה במידה הראוייה. ולא זו בלבד – נמזגה בציונות מעשית זו גם תוכן חברתי. כל זה ביקשתי במידת היכולת לתאר בספרי זה לאור תיעוד מגוון ביותר, על רקעם ההיסטורי של הציונות מזה והישוב העברי בארץ מזה.

ג. ק.


פראנץ אופנהיימר (2).jpg

פראנץ אופנהיימר בימיה הראשונים של מרחביה


 

פתח־דבר    🔗

אחת הפרשיות הטראגיות והעגומות ביותר בתולדות ההסתדרות הציונית בתקופת הרצל היא ללא ספק פרשת היחס לעבודה המעשית, לאמר ההתיישבותית, בארץ ישראל. בשל התכנית הגדולה והמרהיבה להתיישבות בהסכמת המעצמות הגדולות והצ’רטר נדחה הצידה דבר ההתיישבות החקלאית החדשה בארץ ישראל, שהיתה בימי עלייתו של הרצל בת חמש־עשרה–עשרים־שנה ונאבקה בליבוטים ויסורים לאין קץ. בצורה חדה ומלוטשת ניסח מאכס נורדוי את יחס הציונות המדינית להתיישבות הקיימת אז בארץ בדברים אלה:

אין בי העוז לגנות את ההוזים הנאצלים הללו. להיפך, אני מעריץ אותם; אבל זוהי הערצה, שהיא מעורבת ברגש־רחמים עמוק. רחוק אני מלראותם כבני־אדם, שראויים לשמש לנו מופת. אני מסתכל בהם כבדוגמאות, שהן עשויות להפחיד אותנו. הם לא הורו את העם היהודי כיצד הוא צריך לבצע את המפעל. הם לימדו אותו כיצד אסור לבצע אותו1.


ניתן לשער כיצד השפיעו דברים מזעזעים אלה על מתיישבים־חלוצים, שהיו בעת שנאמרו הדברים (1900) פזורים על פני נקודות־ישוב בארץ, החל בצפון וכלה בדרום ומה “העידוד” ששאבו במאבקם היומיומי בכיבושם את העבודה והחקלאות, דברים שהיו להם עד העלייה חידוש גדול.

מאבק זה של הציונות המדינית ההרצלאית לשם השגת המטרה הגדולה כלל איפוא בקרבו יחס שלילי ל“יום קטנות”, הוא היום, שכפי שהראה הנסיון לאחר מכן במשך עשרות בשנים, לא היה כמותו להכין את היום הגדול של עצמאות מדינית. קמעה קמעה נתפכחה ההסתדרות הציונית מתסבוכת טראגית זו והחלה להביט בעין אחרת על העבודה המעשית, בעיקר בתחום החקלאות, בארץ ישראל. אולם זה היה כבר לאחר מותו של הרצל. ולא בכדי נחשבו מצדדי העבודה המעשית מעין מורדים בתורתו של הרצל ועל כן אף נמשך המאבק ימים רבים לאחר מותו של הרצל, מאבק, שענינו: הכרתה הרשמית של ההסתדרות הציונית בעבודה המעשית בארץ ישראל. 

ודאי שהמעשה הגדול הראשון של ההסתדרות הציונית נוצר בחייו של הרצל ולא מעט ביזמתו – הבנק. אולם למותר להוסיף תיבה יתירה אחת שלא בכך יכלו לבוא על סיפוקם כל אלה שכמהו בכל לבם להתיישבות בארץ ישראל ולהרחבת מימדיה. וגדולה מזו, ההתישבות העברית בארץ ישראל מראשית שנות השמונים, ולמעשה משלהי שנות השבעים (פתח־תקוה, “אם המושבות” הוקמה ב־1878 ובית הספר החקלאי מקוה ישראל כשמונה שנים מלפני כן) היתה התגשמות מיטב חלומם של מבשרי שיבת ציון וראשוני חיבת ציון: שיבת ישראל לארץ ישראל ושידוד מערכות החיים על ידי שיבה לחקלאות ולאם־אדמה. אולם למעשיהם של חלוצים ראשונים אלה בכיבוש ראשון של העבודה והחקלאות, מעשים מפוארים כשלעצמם, נתלוו כמה וכמה תופעות שליליות, שכל עיקריהן עבודה על ידי הזולת והתפתחות הדרגתית של “פרמר” למעביד של אחרים והוא עצמו אך בעל האחוזה והשדות או הפרדסים.

תופעות אלה מסתברות מכך, שראשוני החולמים וגם המגשימים גיששו בערפל ובדרך־לא דרך במעשיהם החלוציים ועל כן צעדו ללא כל תכנית מוגדרת מראש – ואף לא היתה אפשרית תכנית כלשהי בסטיכיה זו של ראשית ההתישבות. רק לאחר דור אחד של התישבות עברית בארץ ישראל החלה להסתמן בתחום ההתישבות מגמה חברתית, שכל כולה רצון לעקור את הקלקלות בתחום החברה בכלל ובחקלאות הכפרית בפרט. משום כך היתה בהופעתו של פרנץ אופנהיימר בתקופתו של הרצל חידוש כפול ומכופל: א) הכנסת העבודה המעשית־החקלאית למסגרת הציונות המדינית; ב) עבודה מעשית זו היתה בעלת תכנית סוציאלית מובהקת ונשתלבה בכלל תכניתו החברתית־הכלכלית של אופנהיימר, שהיתה כבר בעלת וותק הגון ונודעה כבר בעולם הכלכלה. חשיבות מיוחדת לעובדה זו מתווספת בכך שתכנית זו אף בוצעה לאחר מכן ואילולי מותו החטוף של הרצל ודאי זוכים היינו לכך שהרצל היה אולי השושבין העיקרי לעבודה מעשית זו נוסח אופנהיימר.

עגומה איפוא העובדה שתופעת אופנהיימר בתנועה הציונית בכלל ובתולדות ההתישבות החקלאית בפרט עדיין לא נערכה כראוי עד כה. אף אפיינית היא העובדה שאופנהיימר עצמו הקדיש לפרשה זו בחייו אך פרק קצר ואפילו חטוף ביותר בספר האבטוביוגרפי והמימומואריסטי שלו2. ואילו בתיאור דרכו המדעית3 סיפר בקצרה אך על פרשת מרחביה – ואף על כך אך ורק במסגרת ההצעות שבאו לבצע תכניותיו בתחום הכלכלה והקואופרציה. ברם בדיקת המקורות האחרים, בדפוס ובארכיונים, מגלה, שזוהי פרשה עשירת לבטים וגם משופעת מאבקים מרובים, הנמשכת לסירוגין על פני תחנותיו העיקריות בחייו. אף משולבת פרשה זו בכל מפעל חייו בתיקון דרכי הכלכלה והחקלאות בכלל.

ודאי שאין זה מן הדין לתלוש פרשה ציונית והתיישבותית זו מכלל פעלו הכללי של אופנהיימר. אולם הן הנושא של חיבורנו זה והן הרקע הכללי המחייב דיון בפרשיות כלכליות וסוציולוגיות מרובות ואף סבוכות, מחייבים צמצום זה תוך השתדלות מרובה לא לנפח פרשה אחת על חשבון כל היתר ומאידך גיסא להדגיש בכל לשון של הדגשה שזוהי אך פרשה אחת מרבות בפעלו המדעי של אופנהיימר, וכן, והוא העיקר, שאף היא תוצאה אורגאנית וטבעית ביותר לתורתו בתחום הכלכלה והחברה. אף אינה משנה את העובדה שפרשה ציונית זו היתה בעלת השפעה מכרעת בתולדות ההתישבות העברית בארץ־ישראל ובייחוד בזו הקרויה: התישבות עובדת על יסודות קואופרטיביים.

מתוך בדיקת החומר המרובה בזו הפרשה הקרוייה: דרכו של אופנהיימר לציונות ודרכו בה בתחום התיאוריה הכלכלית והביצוע המעשי, מסתבר שכמעט ואין היא ידועה לכל פרטיה. פגם זה מבקש חיבור זה למלא, אם גם בגיבוש ובקיצור. יש בכך לא רק משום מילוי חובה לאחד הראשונים מתקופת הרצל אלא גם ובעיקר להשלמת דף חסר בתולדות ההסתדרות הציונית, התנועה הציונית וההתישבות העברית בארץ ישראל בתקופת העליה השניה.


 

פרק ראשון: מהרפואה לרפואת חיי החברה    🔗

א    🔗

ברלין שמלפני מאה שנה ומעלה, היינו בשנות החמשים והששים למאה הקודמת, פרובינציה קטנה היתה אם מבחינת החיים בה בכלל ואם מבחינה יהודית. הסערה בקהילה יהודית זו במחצית הראשונה של המאה הקודמת היתה בניגוד בולט לשיעור האוכלוסיה היהודית בה. ואין צורך להוסיף שאף האישים הדגולים שנקבצו בה לא היו אף הם “ייצוג” מספרי של הקהילה היהודית, שהיתה באופן יחסי לא גדולה ביותר במספרה. אולם על אף הכל היתה קהילה זו הומיה ומהמה כל הימים והשנים. אם זרחה היא במאה הי“ח בשמשם של מנדלסון ותלמידיו, הרי נודע לה פירסום רב בראשית המאה הי”ט בעטיו של חלוץ הריפורמה יעקבסון, שבא לברלין לפתוח בה בית כנסת ריפורמי ב־1815 והניח בכך יסוד לריפורמה בברלין, שבאישיה הבולטים היה ללא ספק אותו רב, שהיה תלמיד־חכם גדול ויחד עם כך הקיצוני שבמחנה הריפורמיים – שמואל הולדהיים. הוא, שהיה ראש המדברים במחנה הריפורמה בברלין (מ־1847), ריכז סביבו “כוכבי־לכת” קטנים יותר, שלא נודעו ביותר אולם אלה מילאו את הפונקציות היומיומיות וה“אפורות” אשר לעדה ריפורמית בישראל. אלה הגדולים והבולטים העניקו את המסד ואילו הפונקציונרים, שהלכו ונתרבו, ביצעו למעשה אידיאולוגיות אלה, העתיקו אותן לחיי המעשה ואף פיתחו וגיבשו הווי חדש בישראל, הקרוי ריפורמה. מסוג זה היה יוליוס יצחק אופנהיימר, אביו של פראנץ.

משפחת אופנהיימר באירופה המערבית מילאה לא מעט דפים בתולדות ישראל אם בחיי הרוח ואם בתחום הכלכלה. הבולט והמפורסם במשפחה זו היה רבי דוד אופנהיימר (1664–1736) רב ופרנס־ציבור, שנודע בעולם באוסף הספרים היקר והיחיד במינו, שבגללו מכתתים זה כמה דורות חכמים מכל העולם את רגליהם לספריית הבודלייאנה באוכספורד4. ואין לי ספק שפראנץ אופנהיימר, ששמו העברי הוא דוד, קרוי על שמו, הוא השם, שכרגיל בכל משפחה היה עובר מדור לדור. האב בן סוחר היה ונשם כבר את ריחות החופש שבאו בעקבי נאפוליאון וכן גודל באווירתה של ההשכלה ועל כן ראה את עצמו כל ימיו כיהודי־גרמני לכל דבר וללא תחושת חציצה בין שני עולמות אלה. והיתה גרמניות זו כנה ונאמנה ביותר, כשם שהיתה היא כנה בבנו פראנץ כל ימיו וגם בימים ובשנים בהם תקוע היה בעניינים יהודיים וציוניים. ויפה אמר בעל ההקדמה למהדורה החדשה של ספר זכרונותיו י. טיבורטיוס5, שאופנהיימר היה גרמני בכל רמ"ח איבריו בלא להיות מתבולל. עדות לכך משמשת לדבריו העובדה שבבוא שואת היטלר ב־1933 יותר משחרד אופנהיימר ליהודים חרד הוא לגרמניה.

גרמניות זו היתה בדם המשפחה, אף שבדורות הקודמים היה לה צביון אחר בתכלית ובודאי גם יהודי יותר. הראשונים מעורים היו עדיין בעולמה של תורה. לאחר מכן מתרופפת תורה זו ובמאה הי“ט מפרנסת המשפחה עולם מלא בפרופיסורים בכל תחומי המדע ולא מעטים בהם אף כבר מחוץ לתחומי ישראל. אביו של פראנץ עדיין לומד בהלברשטדט בחסותה של משפחת הירש, קרובת משפחת אופנהיימר; בני הירש מקורבים כידוע לבני הרבנים אויארבאך באותה עיר וכך נועד לו גם ליצחק יוליוס אופנהיימר כתר הרבנות, שהוא נושא אותו כל ימיו ושנותיו אולם בניגוד גמור למסורתה של הלברשטדט. במאה הי”ט חודרת משפחת אופנהיימר (או אופנהיים) לתרבות המערב וגם לכלכלתה של גרמניה וענף אופנהיים בקלן ממלא תפקיד נכבד לא רק בתחומי הכלכלה אלא גם… בצעדי ראשית של הסוציאליזם והקומוניזם בגרמניה (העתון “רהיינישע צייטונג” של משה הס וקרל מארכס נתמך לא מעט ע"י בני אופנהיים בקלן6), אף תחום העתונות אינו מקופח ע"י בני המשפחה ודי בהזכרתו של שם אחד בלבד, שעד היום הוא בבחינת אימפריה בעתונות – רויטר.

מגוונות השלוחות של המשפחה ודומה שהחוט המאחד את כולן כאחד היא מידת ההתערבות היתירה באירופה ובעיקר בגרמניה ובתרבותה – וכאן במשמע תרבות רוחנית וחמרית כאחד. בשמץ של אירוניה מספר הבן באביו, שעם כל סלידתו של הבן מתורת הגזע, עוד מהימים שמלפני עלייתו של היטלר, הרי היה אביו הגרמני שבגרמנים מבחינה נפשית, אף שהיה כל שנותיו פעיל בתחום הדת, ולוא גם במעטה הריפורמה. ועם שלא מעטים מבני המשפחה הפליגו במאה הי"ט עד לכמורה פרוטסטנטית, היתה הריפורמה הגבול האחרון של האב. כרגיל במשפחה סיים האב את לימודיו באוניברסיטת ברלין בבלשנות המזרח ולאחר כמה שנות נדודים במקומות שונים כמורה־דת ולשונות עגן בעדה הריפורמית בברלין, שקיימה את תפילותיה החגיגיות ביום ראשון בשבוע ובגרמנית בעיקר, אף שנשאר עוד משהו בסידור גם מעברית.

מכל מורשת זו נחל פראנץ, כדברי עצמו, תחושת הצדק וכסעיפים לה: הרדיפה אחרי ה“שילוש” החברתי: חירות, שויון ואחווה. אלה הם “המשפטים הקדומים” שירש פראנץ אופנהיימר מענף עץ אבותיו. כיליד ברלין (כ“ב באדר ב תרכ”ד / 30.3.1864) היתה דרכו לכאורה סלולה ביותר. אולם, כפי שנראה להלן לא היתה דרך זו סלולה כל עיקר והיא נכבשה לו לפראנץ קמעה קמעה ובהדרגה.


ב    🔗

באמרנו שדרכו היתה סלולה, הרי הכוונה כמובן ללימודים. כאן היתה הדרך פתוחה וללא כל מאבקים. חינוך יהודי כמעט ולא קיבל, שכן העיקר הוא עתה חינוך כללי־גרמני. הבן מקבל עם חלב־האֵם את הזיקה לגרמניה ו“הנקודה היהודית” כמעט ואינה מורגשת בשחר־הילדות והנעורים. לא מרובים היו האמצעים החמריים בבית. אולם קדושה היתה המטרה להעניק לימודים סדירים לילדים ובייחוד לפראנץ, העילוי בלימודים, שנועד להמשיך המסורת האקדימית, מסורת בית האב והאמא (לבית דוידזון, רופא מפומרן). ואכן לא הכזיב התלמיד הצעיר עם קבלתו את תעודת הבגרות באביב 1881, לאמור עדיין חסר היה לו משהו לגיל י“ז! והגימנזיום הברליני (“פרידריכסגימנאזיום”) מהמיוחסים בעיר היה ובוגריו נודעו לאחר מכן בעולם כולו כמומחים בעלי־שם במקצועות שונים. על כן נוצרה החברותא, שבחלקה תימשך לאורך ימים ושנים, אף שהדרכים נפרדות. ומכיוון שהלימודים נקנים בקלות יתירה הרי מוקדש מותר הזמן לקריאה, שככל שהיא מקרית ולא סדירה, הרי היא משופעת ומרתקת ב”אי־הסדר" והעירוב בנושאים. לאחר שנים סיפר על רוב השעות שהקדיש לקריאה ובעיקר בהיסטוריה ובספרות הקלאסית, החל מזו היוונית דרך שקספיר עד לסופרי המופת של הדור והדורות האחרונים ובראש ובראשונה כמובן יצירותיהם של אבירי הספרות הגרמנית.

ליד הקריאה בא השיטוט, יצר שקינן בו משחר נעוריו ומצא פורקן בסיורים וטיולים, תחילה בחברת אביו ולאחר מכן עם בני גילו וחברים. ואכן, ספרו הראשון בפרוזה, שבו כונסו מאמריו ב“פוסישע צייטונג” נקרא: “משוט בחופשה” והוקדש לאביו, “מורו הראשון בשיטוט”. זיקה זו לטבע איתנה היתה ומשום כך מדובר בספרו זה (יצא ב־18937) על מעלות השיטוט ואמנותו וכן על רשמי טיולים בטירול. מגיל צעיר נמשך לכתיבה – ובאותם ימים היתה זו כתיבה עתונאית, בעיקר פיליטוניסטית־בלטריסטית על ענינים מענינים שונים וכמובן שדברי ספרות ונוף תופסים בזו הכתיבה מקום בולט ביותר. עיסוק זה בטיולים נרחבים ובצוותא היה ללא כל ספק קודמה ומבשרה של תנועת “וואנדערפאָגעל” שקמה לאחר מכן בגרמניה בעסק גדול. רושם עז ביותר טבע בו הנוף הגרמני ולא בכדי נמשך אליו וחזר אליו בטיולים אין־סוף וגם לאחר שנים שר לו הימנון מרטיט ביותר. משום כך נקשר הנוף האהוב הזה במולדת ועל כן כה קשה היה לו להינתק ממולדת זו, שנהגה בו לאחר מכן בגסות יתירה. הוא שאמר, כי “רק בגרמניה ואך ורק בגרמניה רצוני לחיות”8. ודאי שנתכוון לכך בכל לבו ואין זו אשמתו שהצד השני לא קיבל אותו וגזר עליו לעת זיקנה גלות ונכר. למזלו סיים את האבטוביוגרפיה על סיפם של מאורעות אלה, שסופם גלות, שבינתיים ניתן לו עדיין ליהנות מהנוף והמולדת האהובים עליו כל כך.

מה יעשה צעיר־עילוי זה, שהוא כבר גרמני בכל כולו והדרך להמשך־הלימודים פתוחה לפניו? אמת, נטייתו היתה לתחום ההיסטוריה ומדעי הרוח. אולם בניגוד לנטיותיו אלה בחר את תחום הרפואה. כאן מופיעה לראשונה “הנקודה היהודית”, כלומר הצד השלילי שבה, וזו הנקודה קובעת את בחירת המקצוע בעתיד. הנטייה היא, כאמור, לצד אחר לחלוטין, אולם מה תכלית לו ליהודי בסיימו לימודי פילולוגיה, כשחסר לו כל סיכוי לקבל איזו עמדה נחשבת במוסדות מדע גבוהים בשל היהדות, הניצבת למכשול בגרמניה, המדינה שכל עצמה היא שמרנית־פיאודאלית ושויון־הזכויות הוא אך על הנייר בלבד?

מה שלא הרגיש בילדותו ובימי שחרותו החל הוא להרגיש בשנים שעמד על דעתו. פעם נזדמן לו גילוי אנטישמי מצד שניים ממוריו (אחד מהם, פרסטר, גיסו של פ. ניטשה) והוא הפקיח את עיניו לראות: מה מצבו בכלל ובפרט ומיד העתיק הרהור זה למציאות, היינו לבחירת דרכו בעתיד. דומה היה על אותו אדם שנפגע מהתקרית כי עם פירסום הדבר תזדעזע גרמניה ותתעורר למחות על העוול. אולם, בניגוד למצופה, לא אירע כלום ודעת הקהל עברה על כך בשתיקה ולא היתה כמות שתיקה זו להראותו את ניצני הארס והרעל הטמונים עמוק עמוק ושפרצו לאחר עשרות שנים בצורה ואנדאלית ומחרידה. בינתיים מוסק הלקח אך בבחירת המקצוע בלבד, שליותר מכך אין מפליג הצעיר, האמון על גרמניה ונאמנות יתירה לה.

סוציולוג, המתבונן לכבשוני החברה, הוא כבר בימים ההם. הוא מבחין באידיאולוגיה המתגבשת אז, בשנות השמונים למאה הקודמת, על עליונותו של הגזע “הצהוב” וההערכה המופרזת להיסטוריון טרייטשקה, אפיגון מכל הבחינות, המטפח את הלאומנות בצורתה הגסה ביותר. אף עולה כפורחת תורתו הלאומנית־השמרנית של היהודי המומר שטאַהל, המניח יסודות לגרמניות השמרנית־הריאקציונית בצורתה השחורה ביותר. בכל אלה האידיאולוגיות – היהודי הוא השעיר לעזאזל והאנטישמיות להלכה ולמעשה בשיא פריחתה. בנוסף לכך התבצרו יהודי גרמניה לא מעט בכל עמדה אופוזיציונית והגיעו למקומות בולטים ביותר, דבר שהגביר עוד יותר את השנאה אליהם וביסס עוד יותר את המסד האידיאולוגי של השנאה. בלטה ביותר עמדת היהודים בעתונות ובייחוד בפובליציסטיקה. בין כך ובין כך – אפילו האמון על הגרמניות לא יכול היה לא לחוש את אווירת השנאה סביבו. בינתיים קובעת עובדה זו את בחירת המקצוע, שכן ההמשך לא יאחר לבוא.


ג    🔗

ודאי שלא היה זה הגורם היחידי לבחירת מקצוע הרפואה. לא במעט גרמה לכך נטייתו הטבעית של אופנהיימר למדעים מדוייקים – והם יהיו מדוייקים גם כשיעבור לאחר מכן לתחום חקר חיי החברה והכלכלה. הוא משקיע איפוא את עצמו בלימודי רפואה וכל השייך לכך וזוכה למעולים במורים באותם ימים. ועם שהוא שקוע בלימודים אין הוא מזניח חיי־חברה וספרות ובודאי לא את השיטוט, שנעשה לו טבע שני, שמדי פעם בפעם צורך לו להתבשם מהרריה ועמקיה, יערותיה ופלגיה של גרמניה. הוא לומד באוניברסיטת פרייבורג, שלה מסורת של משובת־סטודנטים וצהלת־נעורים. הוא נעשה שותף בחיי־צוותא אלה, בנוסף לשקידה יתירה על הלימודים ודומה שאין הוא רואה כלל ניגוד בין קצוות אלה. אולם חיי־שלווה־ואידיליה אלה חלפו חיש מהר בעברו להמשך לימודיו בברלין. כאן ניצב הוא לראשונה בתוך מערבולת של ניגודים ומאבקים, שקבעו לא במעט את אפיו ואת דרכו בעתיד.

ברלין העיירה הפרובינציאלית הפכה בינתיים לכרך גדול על כל הכרוך בכך. כאן היו איגודי סטודנטים שקיבלו השראתם מטרייטשקה והמטיף הלאומני הנוצרי האנטישמי שטקר. מכל אלה צמחה תנועה אנטישמית רחבת מימדים, שהוציאה ספרות עצומה, החל בספרות “מדעית” כביכול עד לכתבי־פלסתר מהסוג הגרוע והמבחיל ביותר. ממילא נדחף סטודנט יהודי, אפילו והוא גרמני ברוחו ותפיסתו כאופנהיימר, לאיגוד־הסטודנטים האחר, בעל המגמה הליברלית, שרוב חבריו היו כמובן יהודים. בפעם הראשונה בחייו הוא מופיע בפומבי על הבמה ומגן על שייכותו הגרמנית לא פחות מאשר על התפיסה הליברלית והאנטי־לאומנית. סמל ל“גרמניות” הוא כמובן הסיוף וההכרזה הפאתיטית מעל הבמה שכל המעז להקטין במלוא הנימה את שייכותו האורגנית למולדת דינו בסייף – ודאי שיש בה כנות יתירה, שהרי הסיוף ודו־הקרב היו עסק של רצינות ומילאו מקום נכבד באותה תקופה.

הצעיר, שגילו מתקרב בדוחק לעשרים אף נבחר לראשות האיגוד הסטודנטי ו“עושה חיים” כדבעי וכדת. אולם בתוך תוכו הרגיש איזו ריקנות מכל “העסק” הזה ובייחוד חש הוא שאין זה תואם את אפיו ומכל שכן את מורשת הבית. זה התחיל באיזה ויכוח מדיני ונסתיים בתחושה כללית שאין זו סביבה טבעית ליהודי ו“הצמד־חמד”: בקבוק היין והסיוף אינו בסופו של דבר אורגאני לצעירים יהודיים אלה, שזה אך דור או דורותיים “התאקלמו” באוירה מעין זו. בעיקר בלטה ואף דקרה העובדה, שיהודי חייב וצריך בכל הזדמנות “להצדיק” את הימצאו בסביבה זרה לו. בסופו של דבר הביאה איפוא “הנקודה היהודית”, הרגישה במודע ובתת־מודע, לפרידה מוחלטת מהסיוף וכל הגינונים והאביזרים השייכים לכך. ואמירת הפרידה לסיוף גוררת אחריה גם פרישה מה“בורשענשאפט”, שכן מוכנס שם סעיף יהודי. מכאן מובילה איפוא דרך טבעית לשקידה יתירה על הלימודים. מעתה באות בחינות על בחינות וסופן מבחן ראשון של דוקטור (1885) ולאחר מכן עוזרו של פאול אהרליך הנודע והדיסרטציה בענייני חימיה רפואית. הוא נעשה איפוא רופא בגיל עשרים ושתיים ומתחיל בעבודה במקצועו, תחילה במקומות קטנים בפרובינציה וכרגיל במילוי מקומם של רופאים אחרים.

אמת, תמיד קיננה בלבו הרגשה שלא זה המקצוע שלו נועד. ברם לעת עתה לא ניתן להעתיק הרגשה זו לשפת המציאות. בינתיים מסייעת לו הפרקטיקה הרפואית להכשיר את עצמו לייעוד האחר ועל ידי כך הוא עתיד להגיע בעקיפין ליעד שלו, מזויין היטב בהסתכלות־חיים ובבינת חיים, שלא ימצאן באלפי ספרים ומחקרים. הוא נתקל בפעם הראשונה בחייו בעוני משווע ומזעזע של שיכבות עובדים ושכונות עוני ובייחוד הוא לומד על מצבם המדכא של הפועלים החקלאיים. הוא, הרגיל לשוטט ולחיות “חיים קלים”, נתקל עתה במציאות העכורה של הפרובינציה ובפינות האיומות שבה. הוא נזכר בגעגועים בחייו הקודמים, אולם מאידך גיסא הוא רואה שהחיים אינם כה ורודים, כפי שדימה אותם תחילה. קשים חייו עתה מבחינה פיסית, שכן אין לרופא־פרובינציה לא יום ולא לילה. תמיד הוא מוכן ומזומן לקריאה – לרוב הוא בא לבתים ולבקתות והחיים משתקפים עתה לעיניו באלפי בבואות וכל אחת איומה מרעותה. אף נתקל הוא במקום־עבודתו בפרוסיה המזרחית בבעייה הלאומית. הגרמנים כבשו כאן את השטחים בכוח הזרוע ואילו הפולנים נעשו משועבדים לגרמנים וממילא היו אלה הפרולטריון חסר־הקרקע לעומת הגרמני בעל הלאטיפונדיה. זו מול זו ניצבו לפניו הקאתוליות, דתם של הפולנים המשועבדים, מול הפרוטסטנטיות, דת המשעבדים היונקרים. החיים על כל מלוא בעיותיהם נפתחו ונפערו לפניו והיו לו כל יום ויום מעין תגלית חדשה. וכרגיש לסבלות הזולת, החל להגיב לא רק כרופא, במישרין, אלא גם כפובליציסט. באותם ימים מתחילה כתיבתו הפובליציסטית בעתונות הליברלית נגד היונקרים ולמען הפועלים החקלאיים, הנענים מחוסר קרקע. ואז מתחילה מתחת לסף ההכרה לצמוח אותה הכרה, שלאחר מכן תבשיל בצורת תורה מדעית מבוססת על חכמת חיים ובינה ובספרות המדעית על מקצוע זה.

הקורא פרק זה באבטוביוגרפיה שלו9, שבו תיאורי־הווי רוטטים ביותר ואף מחרידים, יבין על נקלה מה היתה לו פרקטיקה רפואית בפרובינציה נידחת זו בפרוסיה המזרחית. היתה זו לו אוניברסיטה שניה, העולה לאין ערוך על הראשונה. כאן חסרו אותם האביזרים של בקבוק היין והסיוף וכל הגינונים של “קורפורציות”. לעומת זאת ניצב לו העוני במערומיו שלא נתן לו מנוח והוא שהביאו להרהור מתמיד ובסופו של דבר לאותו מדע הקרוי סוציולוגיה וכל עיקרה: התבוננות בחיי אדם וסבלותיו וחיפוש אמצעים לשיפור ככל האפשר המצב בדרכים נאותות.

מאז לא מרפה ממנו אותו לקח שלמד בשנותיו הראשונות של הפרקטיקה הרפואית שלו. גם לאחר שהוא משנה מקומו ומשרת בצבא – וצבא זה מוסיף לו לא במעט על נסיון־החיים שקנה עד אז – ופותח מרפאה בבית הוריו, הוא מהרהר בלימוד זה שהביא עמו מימי הפרקטיקה הרפואית הראשונה שלו. עיניו פקוחות מעתה והן רואות את שעיני הרבים טחו מראות, שעל כן מצטרפים לעיניים לב רגיש לסבל הזולת ורצון להוציא את האדם הסובל מענותו ודחקותו ובייחוד שמוצא זה בידי־אדם הוא. ודאי שבכפיפת הוריו הוא ממשיך פה ושם בהרגליו הקודמים, ובייחוד בשיטוט. הוא לוקח את אמו לטיול לטירול ולבאוואריה העילית וחוזר כביכול לחוויותיו הקודמות בהזנת עצמו במראות נוף. אולם ראייתו עתה אחרת היא בתכלית, שכן מלווה אותו בכל עת ובכל שעה הבעיה הסוציאלית בכל סיבוכיה לרבות מוראותיה. אפילו והוא רוצה להסיח דעתו מהמעיק עליו עתה אין הוא יכול, שעל כן מעניקה לו הפרקטיקה הרפואית, כאז כן עתה, חומר נוסף להרהורים מעיקים ואף מדכאים.

לפני עיניו ניצבות הבעיות הסוציאליות בכל מוראן: הרי התמותה, המבהילה באחוזיה, של ילדים ותינוקות, הרי מחלות־מין המצויות בשיכבות העוני והרי כל מרעין הבישין, שכל כולן שחוק שטני לאמירה הנודעת של פילוסופי המאה הי“ח שעולמנו הוא הטוב שבעולמות. אדרבא יקומו אלה מכסאותיהם ליד שולחנות הכתיבה ויסיירו במקצת במשכנות העוני ויראו את ה”טוב" הצפון בעולמנו אנו… אין על כן מן הפלא שדרכו הובילה אותו ישר לסוציאליזם. אולם אף כאן לא באורח־החשיבה השגור והמקובל ובייחוד לא היה לרוחו הקומוניזם על כל גווניו השונים. הוא חיפש דרך מקורית משלו לפתור בעיית המצוקה האנושית, שכן דרכי הפתרונות השגורים לא הניחו את דעתו.

בינתיים נשא אשה ופתח מרפאה. ניכר שמקצוע זה משמש לו עתה כתחנת־נסיון לשפע רעיונות “המתבשלים” אצלו לעת עתה ויפרצו חוצה בבוא המועד. משום כך, על אף התמחותו ההדרגתית ברפואה ושירותו אצל גדולי המומחים בגרמניה, אין הוא אוצר כוח להמשיך בכך ומקץ עשר שנים (בראשית 1896) הוא נוטש את המקצוע בלא לשוב אליו עוד. ברם רוב טובה ותודה הוא חב לעשר שנות עיסוקו ברפואה. הוא הציץ לנבכי הסבל האנושי ויחד עם כך למד דרכי־חשיבה מדוייקים. כל זה מטען נכבד הוא, שעתיד הוא לנצלו לאחר מכן במשך כל ימיו ושנותיו.


ד    🔗

בינתיים באים חיי־חברה, בצוותא עם אנשי רוח, ספרות ומדע, רובם לא־יהודים ובהם: גיסו בעתיד האגיפטולוג הנודע גיאורג שטיינדורף, ריכרד דיהמל, אף הוא גיסו לאחר מכן, ג. הויפטמן, הרמן באהר, המשורר ליליינקרון, ראַבּה ועוד ועוד. אלה הם ממיטב העילית של הספרות הגרמנית והתרבות הגרמנית ונעים לעשות במחיצתם. התפתח מעין “סאלון” תרבותי מיוחד בברלין, לשם היו באים כל אלה ורבים רבים אחרים (סטרינדברג, פשיבישבסקי ועוד). ודאי שצפה מדי פעם בפעם הבעיה היהודית ואפילו יידיש – והדברים היו בבחינת גילוי לא רק לגרמנים אלא גם ובעיקר לאחינו בני ישראל. הוא התוודע גם לסוציאליזם ולראשיו. אולם בכל זה, כמקודם באורח־החיים הסטודנטי, לא מצא סיפוקו; דומה שמשהו ניקר במוחו ואף בלבו, בלא לדעת עדיין מקורה של “אי־נחת” זו.

לא ייפלא איפוא שהפורקן יבוא לידי גילוי בכמה וכמה ביטויים, שלאחר מכן אף ישחק להם. הוא מנסה כוחו בשירה ואף מפרסם אסופת שירים בשם הרומנטי “דרך לאהבה” (1888)10. ואין הוא מסתפק בכך ובהשפעת מחזהו של סטרינדברג “הכפפה” הוא כותב מחזה־תגובה לו, שזכה אפילו להצגה. אולם מפוכח למדי היה אופנהיימר להבחין בעצמו שאין זה התחום המתאים לו ומאז נתן ספר כריתות לשירה ולמחזאות והניח תחומים אלה לגדולים וטובים ממנו.

אפשר ואחר במקומו היה מדוכא ביותר מכשלון זה. אולם לא אופנהיימר, שכבר היה שקוע באותם ימים בעיונים כלכליים. וייתכן שראה בכך “אצבע אלוהים”, שביקש להראותו את הדרך הנכונה והנאותה לעתידו. התחום בו שיקע את עצמו היה הסוציאליזם “המדעי” ובעיקר מארכס, האיש שהעריץ ביותר אף שחלק עליו ואף פירסם לאחר שנים ספר, שבו ביקש לסתור יסודות תורתו המדעית. אף כאן באה לידי ביטוי עמדתו המיוחדת. הוא מעריץ את מארכס ורואה בו גאון־העיון. אולם אין עמדה זו מחייבת קבלת דבריו ללא ערעור, אלא אדרבא, יש לבקר ולהעמיד את הדברים על אמיתותם ודיוקם באספקלריה עצמאית. ולא בכדי מאחוריו פרקטיקה רפואית, שהעמידה אותו על אמיתות, המוסחות מדעתם של חוקרי־כלכלה וחברה.

הוא החל תוהה על כל התורות הקדם־מארכסיסטיות ותוך כך החל לגבש לעצמו השקפת־עולם על ההתפתחות הכלכלית של האנושות ולראות את מצב הדברים בעבר ובהווה בעיניים אחרות בתכלית ועל ידי כך הגיע אף לביקורת התיאוריות הכלכליות של גדולים וטובים החל ממארכס וכלה באלה שלפניו ולאחריו. תשומת לבו המיוחדת, הופנתה לתחום אחד, שבו ראה חזות הכל ויסוד ושורש הקלקלה של האנושיות, הלא הענין הניתן להתמצות במשפט אחד בלבד: כיצד נוצרה האחוזה הגדולה וכיצד נושלו בעקבותיה שאר האנשים. ניתן לומר שבתפיסתו הכלכלית של אופנהיימר כל השאר הוא בבחינת זיל גמור, שכן בחישוף סודה של הלאטיפונדיה ויצירתה טמון הפתרון לאנושיות כולה, לאמור במניעתה של יצירה זו והסרת חסימת הקרקעות ומניעת הקרקעות מהרבים.

באורח זה הגיע לאידיאולוגים ולאוטופיסטים של המאה הי"ט ובין היתר לא. דיהרינג, זה האיש שנודע גם באנטישמיות הארסית שלו (והעיר אופנהיימר

פעם שאפייני הדבר שרוב חסידיו של דיהרינג היו יהודים ובכללם גם פרנץ אופנהיימר עצמו, שהעריצו כל ימיו בשל תורתו הכלכלית כמובן ולא בשל אנטישמיותו). וכך יוצא הוא לראשונה על הבמה בספר עיוני־כלכלי, שבנוסף לכך הוא אקטואלי מאין כמותו ופותח על ידי כך תקופה חדשה בפעלו ובחייו.


 

פרק שני: בדרך לא סלולה לקתידרה    🔗

א    🔗

היו שדרשו סימוכין בין הרצל ואופנהיימר, ששניהם פירסמו ספריהם היסודיים ב~1896. הרצל פירסם באותה שנה את “מדינת היהודים” ואילו אופנהיימר את ספרו על ההתישבות השיתופית11. ברם קשה לומר שיש משהו משותף בין שני ספרים אלה זולת שנת ההופעה. לעומת זאת מצוייה חוליה מקשרת אחרת בין הרצל ואופנהיימר בספר אחר, הוא הראשון בספריו הכלכליים של אופנהיימר, שיצא שנה לפני כן (1895) ונקרא Freiland in Deutschland ומכוון הוא לספרו של תיאודור הרטצקה (Hertzka) וספרו Freiland שיצא ב־1890 וזכה מאז הופעתו למהדורות אין קץ. והרי הרטצקה זה הוא הוא שריחף לפני הרצל בכתבו את “מדינת היהודים” ולו הקדיש הרצל את הפסוקים המפורסמים בהקדמה (“כדי לתת יכולת להבחין בין הבנייה שלי ובין אוטופיה, בוחר אני ספר מעניין מן השנים האחרונות: “פריילאנד” של דר. תיאודור הרטצקה. זהו חזיון מחוכם, בדוי מלבו של איש רוח מודרנית בתכלית, מעוצבת השכלה כלכלית־מדינית, וכה רחוק מן החיים, כרחוק הר קו־המשוה, שעליו עומדת מדינת־החלום הזאת. “פריילאנד” הוא מנגנון מורכב, עם הרבה שיניים וגלגלים, שהם גם נאחזים זה בזה. אבל אין מה שיוכיח לי, כי אפשר להניעו. ואף אם אראה אגודות פריילאנד קמות לעיני, אחשוב זאת להלצה”12). ודאי שלא ידעו באותן שנים אופנהיימר והרצל, שהם נאבקים בתיאוריה ובאוטופיה של איש אחד והתוצאה תהא, שאלה השניים ייפגשו על רקע של הצעת ביצועה של תכנית אחרת ושונה בתכלית מזו של הרטצקה.

כדרכו, בחיפושיו אחרי האמת לשרשה, בדק אופנהיימר את התיאוריות הכלכליות מקדמת דנא. אולם, ואף זה כדרכו, הוא לא הסתפק בתהייה על תורותיהם של הגדולים והמפורסמים אלא חיפש ובלש בספריהם של נשכחים ומצא אף בהם רעיונות ופירורי־רעיונות, מהם שהסכים להם ומהם שמצא קיימים ועומדים עד היום. וכך צירף חוליה לחוליה והגיע לאחרונה באותה שרשרת של דורות לת. הרטצקה וממנו הגיע לסוציאליזם הליברלי. ודאי שיש בצירוף זו משום תרתי דסתרי, שכן אין שני ניגודים בולטים מאשר סוציאליזם מחד וליברליזם כלכלי מאידך גיסא וכל הרוצה למזג את יסוד השויון ביסוד האחר, החופש, אינו לפי אופנהיימר, המצטט כאן את גיטה הגדול, אלא שרלטן13. לאשרו, מוסיף אופנהיימר, לא צדק גיטה ואילו צדק חלילה היה העולם נידון לכלייה. הוא מגיע איפוא כאן לשורש הבעייה, היינו שכל מקום בו יש לכל אחד גישה לקרקע ונמנע ריכוז הקרקעות בידי יחידים על חשבון האחרים, כבר מצוי השויון. על מסד זה ניתן איפוא להמשיך ולבנות את חייו של הפרט על היסוד האחר, החירות. בדבר זה הבחין הרטצקה ומה שלא יכול היה לבצע במציאות, שכן כבר היו הקרקעות תפוסים על ידי בעלי האחוזות הגדולות, “ביצע” הוא ברומן אוטופי, ששמו מעיד עליו, שעל כן הרחיק עדותו למקום שומם מאנשים באפריקה המרכזית (קניה). כאן האדמה היתה עדיין לרשות כל דורש ויכול היה להתחיל את ההיסטוריה האנושית מחדש בלא הקלקולים של תפיסת קרקעות בידי מעטים על חשבון הרבים שנשארו מחוסרי־קרקע. על קרקע חפשי זה הקים הרטצקה, בדמיונו כמובן, חברות שיתופיות, שבהן מקבל כל אחד את גמול עבודתו ועל ידי כך נבלם תהליך יצירתו של פרולטריון חסר קרקע, הנודד העירה ויוצר אותה בעייה סוציאלית נודעת. כאן אין מנצלים ואף לא מנוצלים – בקיצור חברה חדשה על יסודות חדשים.

אליבא דאופנהיימר אין צורך להרחיק נדוד עד לקניה וזה ניתן לביצוע אפילו בגרמניה – ומכאן שם ספרו. ואכן כשלו תכניותיו של הרטצקה בבואו לבצען, לפי שלא נטל במנין כל המכשולים הכרוכים ביישובה של ארץ רחוקה ושוממה זו. אופנהיימר המיר בקרתו על תכנית קניה בתכנית חיובית אחרת בגרמניה גופא, שהיתה מחושבת בתכלית החישוב מבחינה כלכלית. הקורא את הפרק האחרון בספרו זה של אופנהיימר, שהוא ראה אותו כסולל נתיבות במחשבה הכלכלית וההתישבותית, חש בפעימת הלב של הכלכלן וכמעט שניתן לומר שכאן שותף המשורר שבו וכמעט שאפשר להשוות פרק אחרון זה וביחוד העמודים האחרונים לעמודים המקבילים המסכמים של הרצל ב“מדינת היהודים” וכשם שהרצל זכה להברקה חד־פעמית, שהביאה אותו ליהודים ולציונות כך גם אופנהיימר, היודע לציין בדיוק את אחד הערבים של שלהי שנת 1893, בו הבזיקה לו המחשבה, שהאירה לו את כל התיאוריות הכלכליות שלו לכל ימי חייו14.

הרטצקה לא האמין שתכניתו בת־ביצוע היא באירופה, הנתונה זה דורות במשטר הקפיטליסטי, המבוסס על עובדות קיימות, ועל כן הרחיק עדותו לקניה, בה ניתן להתחיל מחדש. ואילו אופנהיימר האמין שאפשר גם במציאות זו באירופה להתחיל באיים בודדים לפי התכנית ומהם עתידה להתפשט התורה החדשה על כל הסביבות. ואדרבא הצלחתו של נסיון אחד ממין זה (ועוד נבוא לדבר על נסיון כזה, שהצליח בגרמניה ונודע למרחקים) עתידה לשמש פתיון לנסיונות דומים בגרמניה ובאירופה.

ההדים לחיבורו ולתכניתו של אופנהיימר לא היו מעודדים ביותר. אולם כל זה לא גרע במלוא נימה מהתלהבותו לרעיון החדש שהציף את לבו ונפשו. מאז מצא את עצמו וייעודו היה כל כולו קודש לפיתוח רבגוני של רעיונו אם בספרים ומאמרים ואם במאמצים לבצע תכניתו או בגרמניה או במקומות אחרים. בסופו של דבר הביאו רעיון זה למחנה מבקשי הפתרונות לבעייה היהודית ולאחר מכן לתנועה הציונית.

כאמור, איש המדעים המדוייקים היה אופנהיימר ובספרו זה וכן באבטוביוגרפיה שלו, בה הוא מספר בפרשה זו, הוא מחשב חישובים ומוכיח שעדיין מצויים בגרמניה מקומות פנויים, שניתן לרכשם לצרכי־נסיונות מעין אלה. ומשפתח ב“פריילנד” שלו המשיך בספרו השני שיצא לאחר שנה (1896) ועסק בהתישבות השיתופית־קבוצתית. ואכן כבר בשער רמז על מגמתו בספרו זה, שכל עצמו וכולו לא בא אלא להדביר את הקומוניזם על ידי פתרון הבעיה האגרארית והשיתוף (ספר זה, שלא כקודמו, זכה לכמה מהדורות). מאז לא פסק אף לרגע לדוש בנושא זה של חסימת הקרקע, שראה בה אבי אבות הנזיקין בחיי אנוש וכן לא פסק להתריע על גדולים וטובים, ובהם מארכס, שלא ראה בעיה זו בשרשה. הוא ניסה מאז להחדיר בלבות הרבים שהכוח הוא בידי בעל הקרקע ועל כן נראתה לו ההיסטוריה האנושית בהתפתחותה עד כה באספקלריה זו. אף שיתף עצמו בביצוע תכניתו למעשה ואם כשלה אחת הרי הצליחה האחרת, שנתקיימה עד עליית הנאצים.

אופנהיימר נעשה איפוא מטיפה הנלהב של הקואופרציה וסבור היה שהסוציאל־דימוקרטיה הגרמנית, שתמכה בדרך כלל בתכניתו, תתן יד לביצוע המלא והשלם. אולם לא זכה לכך ועל כן נאלץ לעשות זאת בכוחות עצמיים ובגיוסם של אחרים. ואירע לו מה שאירע להרטצקה. הנסיון הראשון נכשל ומשום כך הראו עליו באצבע: הנה אוטופיסט נוסף על אלה השוגים בדמיונות. אולם אופנהיימר הראה על כמה וכמה עובדות־יסוד אובייקטיביות שהביאו לידי כשלון. ורק לאחר מלחמת העולם הראשונה יכול היה להראות על הנסיון השני המוצלח במושבה בּרנקלוי15 (Baerenklau) שנעשתה משיכה לרבים מהעולם כולו בפריחתה הכלכלית והחברתית.


ב    🔗

בינתיים נטש את מקצוע הרפואה ועבר לחלוטין לעתונאות ולכתיבה. יצר הכתיבה היה טבוע בו במידה ניכרת ועדות לכך לא רק הרבגוניות בכתיבתו אלא גם פוריותו המרובה בתחום חקר הכלכלה והסוציולוגיה. במקצועות האחרונים פירסם במשך עשרות בשנים שורת כרכים כרסניים הממלאים מדפים שלמים. יחד עם כך ידע גם בספרים מדעיים אלה את חן־הכתיבה ועל כן אלה נבדלים ושונים הם מאותו סוג המצוי ביחוד בגרמניה. משנטש את הרפואה לא נזדמנה לו חיונה16 קבועה בתכניותיו הכלכליות ועל כן נזקק לעתונאות, שהיתה גם חביבה עליו. כאן יכול היה להגיב על מאורעות היום בחריפות יתירה וגם בדרך של הומור על ידי פיליטונים מבריקים וגם משעשעים. אירע גם פעם שזכה בבת אחת לשני פרסים בתחרות של פיליטונים, בשלחו שני פיליטונים וכל אחד בכתב־יד אחר, שלא יכירו שמידי יד אחת יצאו. ברם גם כתיבה עתונאית זו היתה מזוגה ברעיונותיו הכלכליים וכך נעשה בהדרגה פרשן מדיני וכלכלי ולא אחת שילב במאמריו אלה מרעיונותיו החדשים בתחום הכלכלה. אף הגיע לעריכה ראשית של עתונים וכתבי־עת ובין אלה שרכש להשתתפות קבועה והיה שושבינם היה למשל בין היתר גיאורג ברנהארד, מי שנודע לאחר שנים כאחד מגדולי העתונאים והסופרים בגרמניה וכן רבים אחרים. אף נודע בפולמוסן מוחץ, שלא נשא פני איש ואפילו לא את פני הקיסר הגרמני בשיא תפארתו בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

עמידת־יחיד שלו הביאה גם לידי כך, שהוא, האיש הקרוב ביותר למחנה הפועלים, לא יכול היה להשתלב בתחום הפועלים וביחוד במחנה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. וגדולה מזו, לא מעט עתונאים וסופרים מהסוציאלדימוקרטיה התנפלו עליו ועל דעותיו לעתים בצורה גסה ושפלה ביותר. לא שפר גורלו גם במחנה האחר של הבורגנות הגדולה. אף שם זכה ל“מתנות” דומות. בסופו של דבר קצה נפשו גם בעתונאות זו והחל להקדיש את עצמו יותר למחקריו בכלכלה. משהחל לרדת לעמקן של בעיות אלה אם במצבן אז ואם בבירורים ההיסטוריים נתברר לו יותר ויותר שהיקף הספרות וממדיה הם ביחס הפוך לטיב המחקרים וטבעם. ואף זו, ההסתגרות המקצועית והאקדימית גרמה לכך שחוגים אלה עברו בשתיקה על תיאוריות אלה של אופנהיימר ולא היתה כמות שתיקה זו לבטא את הזלזול של אנשי מקצוע באחד שניסה לחדור לקרבם מעולם אחר ושונה בתכלית. משום כך לא ניסו אלה אפילו לבחון את דבריו, בסברתם, שבשתיקתם ימיתו אותו ואת ספריו גם יחד. אפילו והיה מי שצידד אותו לא העז אף הוא לצאת בגלוי מחשש עינם הרעה של עמיתיו למקצוע.

כך נהגו לגבי איש שביקש לחולל מהפכה בתיאוריות מקובלות ושגורות. ואין צורך לומר שלהשתקה זו נתווספו גם טעמים אחרים: אין בעלי המקצוע, המומחים הספציאליים, גורסים את הסינתיטיקון, שהוא להם מעין מרפרף שטחי על הבעיות. וביותר השניא את עצמו אופנהיימר על החולשים על מקצוע הכלכלה בקתידראות בעובדה שהוא נחשב כסוציאליסט בעיני התיאורטיקנים הבורגניים ובורגני בעיני הסוציאליסטים. לכל אלה יש להוסיף עוד גורם לא מבוטל, והוא, שגם בעיני יהודים, ומכל שכן בעיני לא־יהודים, פסולה היתה יהדותו שנשא ברמה. ואצלו היתה יהדות זו לא ענין של מורשת ומוצא בלבד אלא בעיקר אורח־חיים. הנה מספר הוא17 שבעברו ליד האובליסק ברומא ובראותו את הכתובת על גור אריה יהודה החל לבו להתפעם מרוב גאווה, שכן נתקשרה לו תיכף ומיד האסוציאציה, שרק יהודי יכול להגות רעיונות כלכליים כה מהפכניים שכל עיקרם תיקון האנושיות והקלת סבל האדם. היהדות כשם נרדף ליושר סוציאלי יעתיק לאחר מכן לציונות ואף אותה יהפוך לשם נרדף דומה ויכניס לה משמעות, שאינה אלא תיקון חיי החברה לפי שיטתו ובארץ ישראל.

הקורא בעיון את האבטוביוגרפיה של אופנהיימר ימצא ובאותה תקופה, בה נאבק על תורתו, כשהוא כמעט מנודה על ידי אנשי המקצוע, ואולי סייע נידוי זה גם ענין יהדותו, לא חש הוא את עצמו אומלל כלל ועיקר. היה כל ימיו ושנותיו, וגם בימים שאיש נוטה בהם לדכאון בשל אי־הכרה, איש אוהב־חיים. לא הזניח שום שעת כושר לטיולים בנופים חדשים ואהובים עליו וכן רגיל היה לעסוק בספורט ובחילוץ עצמותיו בצורות רבות ושונות. נהג באותן שנים גם לטפס בהרים ואהב להזין את עצמו ועיניו במראות־נוף מופלאים. כל אלה לא היו לו מעין פיצוי לכשלונו בעולם המדעי, שלא רצה להכיר בו, אלא צורך טבעי, שקיימוֹ שנים רבות גם לאחר מכן.

ודאי, שאילו נהג עולם המדע כשורה היה אופנהיימר מוזמן לאחת הקתידראות באוניברסיטה. רעיון זה הגה בחשאי וכשסח פעם לאחד הפרופיסורים, שהיה גם ידידו הטוב, השתאה הלה לא מעט על רעיון זה – והרי כל עצמו של אופנהיימר אינו אלא עתונאי ובמקרה הטוב ביותר סופר! מה לסוג כמוהו באוניברסיטה?18 קשה לשער באיזו מידה ציער דבר זה את אופנהיימר, שחיבב את ההוראה ודימה שבה ימצא את עולמו ואף יוכל על ידי תלמידיו להפיץ תורתו ברבים, דבר שעשה אותו עד כה וגם לאחר כך על ידי ספריו ומאמריו. הוסיפה להתנגדותם זו של אנשי המקצוע לחדירתו לכתלי האוניברסיטה העובדה שהוא פירסם בקורות קשות ואף קטלניות על האריות שבחכמי הכלכלה באותם ימים ובדורות־עבר. וכאן מוצא חובה אופנהיימר להודות ששני גדולים במקצוע (אדולף וגנר וגוסטאב שמולר) צידדו בהכנסתו לאוניברסיטה, אף שהיו חלוקים עליו ודעותיו. אף זכה שאחד מחיבוריו נראה בעיני חכם־כלכלה גדול שהוסיף לאופנהיימר את הכינוי “מוח יהודי” – וכינוי זה בפיו של אנטישמי אומר דרשני!

ואף על פי כן היה קשה לחדור דרך קיר אטום זה וההתחמקויות נמשכו שנים על שנים והוא נשלח מאוניברסיטה לאוניברסיטה, במידה שהיה לו צורך להיבחן בגיל 45! ורק ב־1909 הצליח לקבל מינוי של “דוצנט פרטי” באוניברסיטת ברלין. מאז, ובייחוד משנתברר שהרצאותיו מושכות קהל רב ביותר בשל חיוניותן וענינן, נסללה לו הדרך האקדמית. עדיין זכה שאביו יאזין ויהא נוכח בהרצאת הפתיחה ולאחר מכן ייפטר לעולם האמת בגיל שמונים ושתים. אמו שקשה היה לה להתנחם לאחר פטירת בעלה, שליווה אותה במשך חמשים שנה בקירוב, הלכה זמן קצר אחריו.

בקתידרה מצא סוף סוף את מקומו. הרצאותיו שנפתחו במקצוע הכלכלה העיונית והמעשית הרחיב הוא לאחר מכן לתולדות הסוציאליזם והכלכלה ותוך הרצאת שיטותיהם של אחרים שילב הארה ודברי בקורת משלו. הוא נעשה לא רק מורם ורבם של תלמידיו אלא גם מדריכם הרוחני הדואג להם ומתענין בבעיותיהם. תוך הרצאותיו והוראתו אף למד מפי תלמידיו ואם הקדיש אחד מספריו “לתלמידיו־מוריו”, הרי ביטא אמת כנה ופשוטה, שנרמזה כבר בפי קדמונינו (“בא ללמד ונמצא למד”). אמנם, רובם ככולם של האחרים אינם מודים בזאת ואילו אופנהיימר שש להודיע על כך ברבים.

אולם בעמדנו כבר בתקופה שבה היה אופנהיימר בפנים האוניברסיטה, הקדמנו את המאוחר, שכן בינתיים אירע משהו, שהוא חשוב ביותר לנו והוא המוקד לחיבורנו זה – זיקתו של אופנהיימר ליהדות מזה והתנועה הציונית המדינית מזה.


 

פרק שלישי: הופעת־בכורה בקונגרס ציוני והשלכותיה    🔗

א    🔗

אופנהיימר סיפר בפרק שבאבטוביוגרפיה שלו, המוקדש לפרשה הציונית שלו, שראשית הפגישה, האישית והענינית, עם הציונות חלה ברכבת המהירה ב־1902, בה פגש את אוסקר מרמורק ויוחנן קרמנצקי, מבני חבורתו של הרצל ומאז החל ה“רומן” הציוני שלו. יש המפליגים אחורה ומזכירים את סידרת המאמרים ב“וועלט” שלהי 1901 וראשית 1902, סידרה שעוררה את תשומת לבו של הרצל ושעליה נייחד את הדיבור בסמוך. אולם דומני, שהוסח מן הדעת מאמר אחד משלו, שנדפס כבר באביב 1901 באכסניה המרכזית של היהדות הליברלית בגרמניה: “אלגעמיינע צייטונג דעם יודענטומס”19, הוותיק שבשבועונים היהודיים־גרמניים, שנוסד ע“י לודביג פיליפסון ב־1837 ונערך באותם ימים ע”י גוסטאב קרפלס. שם המאמר הוא: “התישבות שיתופית לשירות יהודי המזרח” ומעֵד כיצד ביקש הוא כבר באותם ימים להעמיד את רעיונו העיקרי על התישבות שיתופית לשירותו של עמו.

המאמר פותח בתיאור מצבו הקודר של עמנו באירופה המזרחית והאמצעי הבדוק, אותו נקטו העסקנים, היינו ההגירה לארצות שמעבר לים. הוא טוען, שאין ההגירה פותרת את הבעיה במלוא נימה, כל עוד אין יושבים על מדוכת העיסוק של היהודים בארצות, לשם הם מהגרים וכל עוד אין חושבים שעיסוק זה בארצות החדשות חייב וצריך להיות לכבודו של היהודי ושל האדם בכלל. אין הוא רואה דרך אחרת לפתרון בעיית העיסוק והקיום הכלכלי מאשר בהתישבות חקלאית. וכאן נזכר לראשונה הענין הציוני, שכן הוא מספר שטיפלו בכך הבארון הירש מזה והתנועה הציונית מזה. הוא פותח בהימנון מלא שירה לעבודת האדמה, הלא היא “הסטייה הבלטריסטית”, המצוייה כה בשפע בכתביו המדעיים של אופנהיימר. הוא רואה בחקלאות את המקצוע הבריא והמוסרי ביותר. רק בחקלאות עתיד העם היהודי להבריא ורק בה יוכל להתפתח באופן טבעי ולא בערים ובעיירות. מכאן הוא בא לדבר בגנות העיסוקים היהודיים הטיפוסיים: המסחר וכל שאר הדברים הכרוכים בו.

מכאן הוא בא לניתוח סוציולוגי להרכבם המקצועי של המהגרים היהודיים בארצות שמעבר לים העוסקים בחקלאות, מנתח את מצבם ובא לכלל מסקנה שאלה נשלחים לחקלאות ללא כל הכשרה קודמת ועל כן נזקקים חיש מהר לתרומות ונדבות. תרופה לקלקלה זו הוא רואה בהתישבות השיתופית, שהוא מסביר ומפתח את עיקריה ואף מביא דוגמאות להצלחתה במקומות שונים בגרמניה ומחוצה לה. הוא מציע איפוא לאירגונים היהודיים המטפלים בהושטת עזרה למהגרים יהודים את תכניתו זו, שלשמה הוא גם מציע להקים ולייסד לדוגמא טיפוס יישובי אחד. אף מוכן הוא לקבל על עצמו ביצועה של תכנית־דוגמא זו, אלא שלצערו לא זכה עד כה שתושט לו עזרה כלשהי בנידון זה מאיזה גוף יהודי ציבורי. ומצויים כאן כל הסממנים של הקואופרציה ושל תורתו בכלל על ההכנסה לפי העבודה וכן הוא מדגיש בכל לשון של הדגשה שהצעתו־תכניתו מבוססת היא מבחינה תיאוריטית ואין היא צריכה אלא לנסיון מעשי.

מהרמיזה הקלה על הציונות באותו מאמר ניכר, שענין זה העסיקוֹ כבר לפני כן (מתי בדיוק איננו יודעים) וכאמור, ריחפה לפניו הבעיה הכלכלית של יהודי המזרח מזה והפתרון ברוח תורתו ותכניתו מזה. אם מותר לעשות ריקונסטרוקציה להלך־רוחו היהודי והציוני לפי הפרק הציוני שבאבטוביוגרפיה שלו, הריהו בערך כך: סבלות יהודי רוסיה, שטבעו את רישומם גם במאמר הנזכר, לא נתנו לו מנוח. אפשר ולמד גזירה שווה ממשכנות־העוני, לאו דוקא יהודיים, שראה במו עיניו בפרוסיה המזרחית. מתוך כך בא להכרה, שהציונות היא התרופה היחידה למסכנים אלה. לאומיות יהודית ומקלט בארץ ישראל הם הדרכים למטרה, שאם תוגשם יוכלו אלה, וכמובן רק אלה, לפתח את חייהם ללא כל הכבלים וללא כל השנאה האופפת אותם. אף דובבה ללבו התופעה האחרת בציונות, כלומר: הרצל. ההתבוללות בצורה שלבשה בגרמניה שנואה היתה על אופנהיימר כל הימים והשנים, כנזכר לעיל. יהודי המתבייש ביהדותו ודאי שהוא מאוס ונתעב. אולם מאידך גיסא הוא הבין לתופעה אחרת: יהודי הגא ביהדותו ואינו מתבייש בה, אולם יחד עם כך הוא חש את עצמו חלק אורגאני של העם, שבתוכו הוא יושב. לטיפוס האחרון שייך את עצמו אופנהיימר כל ימיו אם לפני כן ואם בימים ובשנים שמילא תפקידים נכבדים בתנועה הציונית. הוא הרגיש את עצמו כגרמני ונבצר ממנו להבין למה הוא צריך בשל כך להכחיש שייכותו הגזעית ליהודים. נוסף לכך גורם אחד, שמילא תפקיד מכריע לא רק אצל אופנהיימר: קסמו האישי של הרצל, שלא היה מי שיכול היה לעמוד כנגדו. אולם גורם זה בא רק לאחר מכן.

באופן כזה התקרב אופנהיימר צעד אחר צעד לציונות וכתוצאה מכך פירסם את סידרת המאמרים בעתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית “וועלט”20 בשם “מושבות יהודיות”. ברם שורת האמת חייבת להוסיף כאן, שאופנהיימר לא היה הראשון לגולל בעיות כלכליות בתנועה הציונית ברוח קואופרטיבית ואפילו סוציאליסטית. עשה זאת דר. דוד צבי פרבשטיין בקונגרס הציוני הראשון בבאזל והמשיך אחריו דר. נחמן סירקין. ובאותם ימים בהם נתפרסם ב“וועלט” הראשון בסידרת מאמרי אופנהיימר עדיין נמשך הויכוח בענין מאמרו של פארבשטיין על בעיות כלכליות של התנועה הציונית, בפרוס הקונגרס החמישי.

כבר בריש המאמר אתה מוצא נעימה חמה אינטימית לציונות. משמע שהוא כבר עבר מיטאמורפוזה זו וכבר הוא רואה את עצמו חלק בלתי נפרד מהתנועה הציונית. אמנם, הוא מדגיש תוך כדי דיבור זה, שאין הפוליטיקה מקצועו וכל עולם־מחשבתו מרוכז סביב ההגות הכלכלית. ואכן, הבודק ומשווה סידרת־מאמרים זו למאמרו הקודם, הנזכר, ימצא וזו שלפנינו אינה אלא הרחבה לנאמר במאמר הקודם וכמובן בספריו וחוברותיו שהוציא קודם לכן. ואמנם, בחתימת הסידרה הוא מדגיש שדבריו הנאמרים כאן הם תמצית של חיבור מדעי בן מאה גליונות ומעלה. אף כאן חוזרת ההדגשה על החקלאות שהיא העיקר ובעיקר בבנינה של חברה חדשה ומסתמך הוא בכך על כלכלנים נודעים מימי־עבר. לדעתו אף בכך טמון עיקר תפקידה של הציונות לגדל ולטפח אִכּרות יהודית וכמובן על יסודות קואופרטיביים. מכאן ואילך הוא מפתח תכניתו זו לפרטי פרטים ודומה שאין פרט נעדר בתמונתה של התכנית בכללותה. אף נאמר כאן במפורש שפתרון בעיית פועלי ארץ ישראל (ובאותם ימים הוכרזה ברמה מגבית “לטובת הפועלים” והפרוטות שנאספו לרבות שמות תורמיהן שנתפרסמו ברבים היו בגדר של חרפה) לא יבוא אלא בדרך המשק המשותף, הלא היא הדרך שעלו עליה לאחר כמה שנים פועלי העליה השניה. אמת אחרת, שתישמע לאחר שנים רבות כבר נרמזת כאן, שהצביון הפוליטי של הארץ ייקבע אך ורק על יסוד ההתישבות החקלאית וכן נרמז במפורש על עצמאות מדינית מלאה, לה עתידים להגיע עם פיתוחו של משק בצורה זו. מאידך גיסא הוא מציע מעין משק נסיוני לדוגמא באירופה – ואף כאן הוא מבשרה של ההכשרה המפורסמת וכמובן שאינו חסר כאן תחשיב תקציבי, במידה שאין הדבר חסר אלא קצת יזמה, קצת כסף ורצון טוב ויותר מכך הבנה לענין זה בכללותו. 

המאמר האחרון בסידרה שוב מתרונן באופטימיות מהולה במעשיות מחושבת ואין על כן מן הפלא שלמחרת הופעתו של הגליון הזה (תאריך הופעת הגליון הוא: 24.1.1902) רושם הרצל ביומנו (מיום 25.1):

אתמול קראתי ב“וועלט” את סוף המאמר של אופנהיימר. ההתלהבות שבפיסקה האחרונה, אותה השוואה – הקסימוני, ומיד החלטתי להוציא לפועל את נסיונו של אופנהיימר. אף כתבתי לו מיד, אלא שדרשתי ממנו, שלא יגלה את הדבר לאיש. עלי להכשיר קודם לכך את הקרקע, היינו את הועד הפועל ואת הבנק; גם יש למהר, שמא תקדמני יק“א באמצעיה הגדולים, כי מעצמם לא יעשו את הדבר הזה. אך הם יכולים לעשותו, כדי להתגבר עלי ולדחוק אותי הצידה. במכתבי אל אופנהיימר ציינתי כמקום הפעולה את אדמת ארץ ישראל, הנמצאת בתחום מצרים, מעבר ל”נחל מצרים", לפי ששם יש לי עסק עם הממשלה האנגלית, ולכן לא יהיו לי קשיים. כן יש לחקור את האקלים, ולזה לא שם אופנהיימר לב. ועדיין לא ביררתי, אם לעשות את הדבר הזה ענין לאומי, כלומר להשתמש בתעמולה הציונית – – – או שאתחיל לגמרי בחשאי21.


לא ארכו הימים והם הכירו איש את רעהו ואף על כך מצוייה שורה ביומנו של הרצל מיום 14.5.1902: “הכרתי גם את דר. פרנץ אופנהיימר, בעל אגודות־השיתוף, וגם הוא מצא חן בעיני מאוד”22. בכך החלו להתרקם הקשרים, שנסתיימו אך במותו של הרצל.


ב    🔗

לצערנו לא נשתמר מכתבו של הרצל, הנזכר בפיסקה לעיל ושנכתב לאחר הקריאה בסידרת המאמרים, אך שקיצורו של המכתב מצוי שם וממנו ניתן ללמוד על החסר. לעומת זאת נשתמר לנו מכתבו של אופנהיימר להרצל, מינואר 190223. עדיין לא הכירו אישית זה את זה. אולם כבר במכתב ראשון זה בולטת הערצת אופנהיימר להרצל, העתידה עוד לגדול עם ההיכרות האישית. ודאי שהנושא העיקרי הוא דבר התכנית, ששניהם מעונינים בביצועה. באורח פלא עסק הרצל בתכנית קרובה לזו של אופנהיימר ברומן האוטופי שלו “אלטנוילאנד”, שלפי צביונו של רומן אוטופי אף תכנית זו מעורפלת ומעומעמת24. לעומת זאת מכיר אופנהיימר שהרצל הוא “מאותם האנשים היודעים היטב מאוד את מטרתם ואת דרכם אל המטרה” ויפה אמר. הוא מבטיח להרצל, לעת עתה בסודיות גמורה, את ידו האמונה ואת מוחו הכלכלי. ומאז נעשה אופנהיימר המתכנן הכלכלי של ההסתדרות הציונית, כלומר של הרצל. משום כך דבק כה הרצל באופנהיימר ומאז הודקו הקשרים מיום ליום. הרצל אף נעשה איש־הביניים של אופנהיימר בפירסום מאמריו ב“נייע פרייע פרעסע”, עתון שבו היתה להרצל עמדה מכרעת.

לא ארכו הימים והעורך למעשה של ה“וועלט” דר. זיגמונד וורנר פירסם ב“וועלט”25 מאמר ראשי, הפותח את הגליון, בשם: “פראנץ אופנהיימר והציונות”. הוא מספר שהכיר אך זה מקרוב את אופנהיימר בבואו לווינה להרצות באגודה המדעית לעניני חברה. היתה זו, לדבריו, הרצאה מרתקת ועוררה תשומת לב מרובה של כל השומעים. הוא התקיף את המארכסיזם בהעמידו כנגדו את תורתו, שבמרכזה החקלאות (לפי מארכס היה המרכז: התעשיה ופועלי התעשיה). הוא הדגיש את היסוד הראשוני בחקלאות והמשני בתעשיה ועל כן מוצא פתרון הבעיה הסוציאלית צריך הוא להיות מהחקלאות. מכאן פיתח הוא את יסודות השיתוף בחקלאות. לאחר ההרצאה התנהל ויכוח ער, בו השתתפו כלכלנים נודעים. הכותב מספר באיזו מידה צהל בלבו, שהנה יהודי מגולל את הבעיה בשרשה ומוצא לה פתרון סביר ואין אופנהיימר אלא המשך וחוליה בשרשרת חוקרי הכלכלה וחברה מבני עמו: מארכס, אדוארד ברנשטיין. ועל כן קיווה בלבו שהאיש הנאבק בבעיות ובפתרונות כלל־עולמיים ודאי ישים אל לבו גם מצבו המיוחד של עמו היהודי. משום כך הוא שמח שאופנהיימר נתקרב לתנועה הציונית ורואה בה גורם בר־משקל בפתרון הבעיה היהודית.

הוא מספר במאמריו הקודמים של אופנהיימר ב“וועלט” וכן שרוחו מרחפת באחד הפרקים של “אלטנוילאנד” של הרצל. חיובו של אופנהיימר את הציונות חורגת ממשמעותה הרגילה, שכן הוא עתיד לתרום את ניתוחו המדעי בהתפתחותו של הישוב החקלאי בארץ. בחתימת המאמר הוא מביע רוב התפעלות מהצטרפותו של אופנהיימר לציונות ורואה בכך אות לביסוסה המדעי. ואל יקל הדבר בעינינו, שכן עדיין היתה הציונות אז מפולשת להתקפות חריפות מצידה של ההתבוללות היהודית וגרוריה, שביקשו בכל האמצעים “המדעיים” שבידיהם להבליט את הדמיוניות שבה. אולם עוד עוסק ורנר במתן פומבי לציונות של אופנהיימר פנו אל אופנהיימר מטעמו של עתון נפוץ וגדול בסידרת שאלות על הציונות. הוא השיב עליהן. אולם לפני כן שלח את טיוטת התשובה להרצל, שיחווה דעתו, שמא מצויים בה חלילה “דברי אפיקורסות”, העלולים להיות “בלתי נוחים” להרצל. התשובות של אופנהיימר נדפסו בגליון הסמוך של “וועלט”26.

על השאלה הראשונה: “מה דעתך הכללית על הציונות?” משיב אופנהיימר, קודם כל בתשובה, המצוייה לא אחת באבטוביוגרפיה שלו, שהוא מתנגד מוחלט לתורת הגזע, תורה שלרבים מהציונים היא יסוד חשוב ביותר. אולם בכל לבו הוא מסכים עם תכנה החברתי, היינו העברתם של אנשים, הסובלים ונאנקים תחת עולם המשעבד של משטרים מסויימים למקום אחר, בה יוסר סבל זה, בכך יש משום יסוד יהודי ואנושי. האמצעי המוביל למטרה זו הוא בעיניו נעלה מעל כל ספק, הלא היא שיטתו הנודעת: “התישבות שיתופית על הקרקע, הנשאר תדיר בבעלותה של החברה”. לא מוחוור אם שמע אופנהיימר על הקרן הקימת שנוסדה בקונגרס החמישי והושתתה על יסודות של בעלות האומה. מכל מקום חפפו דעותיו אלה אותן של התנועה הציונית והמצויות כבר במקרא (שנת־היובל ועוד).

ואשר לשאלה האחרת על הציונות כפתרון לבעייה היהודית, הריהו שוב מדגיש את היסוד החברתי ובמידה שהציונות תקים “דוגמה־למופת של חברתיות בריאה”, עתידה היא לפתור בבת אחת את השאלה היהודית והסוציאלית כאחד. כאן הוא שם דגש על התיבה “עתידה”, שכן זה מותנה באפשרויות ובתנאים מסויימים. אולם אם הציונות משמעותה: “חלוצה של הבראה חברתית”, הריהי ממלאה בכך את “התקוות הישראליות העתיקות”. מבחינה זו הוא ציוני נאמן ומסור, שכן רואה הוא בה “מפעל של קידמה חברתית”.

אין על כן מן הפלא שלאור תשובה זו כותב לו הרצל: “לאחר התשובה הזאת תהיה נחשב לא רק בעיני עצמך, אלא גם בעיניהם של רבים מן הטובים ביותר שבתוכנו – לציוני משובח”27.

בינתיים אירעו שני מאורעות, האחד מאורע יהודי טראגי גדול – הפרעות ביהודי קישינב והשני תכניתו של דייוויס (דוד) טריטש בדבר הקמתה של “החברה להתישבות במזרח”. חברה זו שהקים טריטש הורכבה מראשותם של שלושה אנשים: טריטש עצמו, לואיס בריש (פונקציונר) ואופנהיימר ובכתב־העת שנערך בעיקר ע"'י טריטש: “פאלעסטינא” ניתן פומבי רב לחברה זו וביחוד להצטרפותו של אופנהיימר.

מיד עם פרוץ הפוגרום בקישינב כותב אופנהיימר להרצל על הרושם המזעזע שעשה בו מעשה זה: “קישינב דוחפת ומעלה לי עשרים פעם ביום את הדם אל המצח”. משום כך הוא תולה תקוות, יחד עם הרצל, בתכנית ההתישבות באל־עריש ומתענין במשלחת שהרצל מבקש לשגר שם על מנת לחקור את תנאי המקום אם מתאימים הם להתישבות. אף שואל הוא באותו מכתב מהי עמדתו של הרצל לחברה זו של טריטש. וכאן חייבים אנו להוסיף במוסגר כמה דברים על טריטש זה ותכניותיו.


ג    🔗

טריטש היה ללא ספק מהדמויות המופלאות והמוזרות ביותר בתנועה הציונית בראשית הימים. היה מתכנן־התכניות הנצחי ותמיד היתה מוכנה ומזומנה אתו תכנית גדולה ומרהיבה בתחום ההתישבות היהודית. היה אבי תכנית ההתישבות בקפריסין, שנדחתה ע“י ההסתדרות הציונית וכן היה בעל תכנית ההתישבות באל־עריש, שנתקבלה ע”י הרצל. בקונגרסים הראשונים היה הומה ומהמה (בקונגרס החמישי הופיע על הבמה למעלה מעשרים פעם ובששי למעלה משלושים!). תמיד חלם על ארץ־ישראל גדולה והכליל בתוכה את כל הארצות הסמוכות. באותה שנה (1903) הקים ברוב עסק אותה חברה להתישבות במזרח ונתן לה פומבי רב בעתונות. רכישתו של אופנהיימר לתכניתו של טריטש היתה בעלת חשיבות מרובה לטריטש, שעל כן לא הכיר עדיין אופנהיימר את תכניותיו המנחם־מנדלאיות של טריטש והאמין בתום לב שיש בכך דבר של ממש. משום כך פנה אופנהיימר להרצל בשאלה על חברה זו וביקש חוות דעתו.

ורנר, עורך ה“וועלט” נתן מקום ב“וועלט”, מתוך התחשבות יתירה באישיותו של אופנהיימר, לפרוספקט זה של החברה28. כרגיל בחברות מסוג זה פותח גם כרוז־פרוספקט זה בתיאור מצוקת ישראל והפתרון שבידי החברה: “לעזור למהגרים יהודים על ידי פעולת התישבות מנוהלת כראוי, כדי להגיע לידי עצמאות תדירה בתנאים חברתיים בריאים”. מה שמשך את אופנהיימר לחברה זו היה הסעיף בדבר “עיסוק קואופרטיבי בחקלאות” וכן הסעיף האחר: “המטרה הסופית של ההתישבות היא להעביר את כל המשק החקלאי לקואופרטיב התישבותי, שיהא מורכב מן המתאחזים ומן הפועלים המתעדים באותו מקום”.

הרצל ששלל חברה זו מכל הבחינות לא יכול היה לנער את חצנו ממנה בפומבי, שעל ידי כך היה פוגע באופנהיימר, שהיה לו מעתה נכס יקר־ערך לתנועה הציונית. הוא מסביר איפוא במכתב־התשובה לאופנהיימר טיבה וטבעה של החברה וכל יסודה הדמיוני. לבסוף הוא מוסיף בעדינות יתירה משהו על אישיותו של טריטש, האיש שכבר “גרם לנו כמה מבוכות והכריח אותנו כל פעם מחדש להסתייג ממנו בפומבי”29. מה שלא עשה הרצל עשתה ההסתדרות הציונית בגרמניה, שנאלצה להסתייג בפומבי מחברה זו של טריטש והדגישה, ש“אינה חברה ציונית – – – וכי לפי שעה מייעצים לציונים שלא להשתתף באופן פרטי במפעל הזה בגלל פיצול הכוחות שייגרם על ידי כך בהכרח”. עתה החל הרצל במשא ומתן עם אופנהיימר להסביר לו שדבר אין לו עם הודעה זו של ציוני גרמניה המבקשים לפרסם בפומבי הודעה זו ב“וועלט” ואין בידו למנוע זאת. ואילו אופנהיימר בשלו, שטריטש עורר בו אימון וכו'. עם כל זאת חוזר ומדגיש אופנהיימר באיזו מידה מעריץ הוא את הרצל ומעריך את הנהגתו.

אף ורנר מוסיף לידיעתו של אופנהיימר משהו על תכניותיו ההרפתקניות של טריטש ולאחר שהוא מתאר אותו על כל צדדיו החיוביים והשליליים הוא חותם את מכתבו באזהרה: “אני מוקיר אותך מאז אני מכיר את [ספרך] ‘ההתישבות הקואופרטיבית’ שלך ואני ידיד לך. אל נא תניח לאדם הזה, שהוא זריז מדי, להכניס אותך בצרה”. לבסוף נפקחו גם עיני אופנהיימר והוא ניער חצנו מחברתו זו של טריטש ולאחר משא ומתן מייגע בדבר צורת הניסוח של ההודעה בפומבי על כך נתפרסמה לבסוף הודעתו של אופנהיימר ב“וועלט”30. כאן נאמר בין היתר: "אני הנני ציוני, ואני עומד בתוקף על הקרקע של תכנית באזל – – – אני מוכרח להוסיף, שאינני יכול להבין איך אחרי קישינב יכול יהודי שלא להיות ציוני! וכו' וכו' ". לאחר שהוסר מכשול זה יכול היה הרצל לנהל משא ומתן עם אופנהיימר בדבר הרצאתו בקונגרס הששי, הוא הקונגרס שסער כולו בפולמוס הרוגש של תכנית אוגנדה.

במכתבי הרצל לאופנהיימר בפרוס הקונגרס הששי הוא רומז לו על תכנית זו וגם שואל אותו אם היה נכון להצטרף למשלחת לאפריקה לחקור את תנאי המקום. אופנהיימר לא קיבל את התפקיד מטעמים שונים. רק לאחר מכן אנו שומעים שאופנהיימר אינו מקבל תכנית זו וככל שהתעמק בבעיית אוגנדה כן האמין פחות בביצועה, כשם שהטיל ספקות גדולים גם בכל עצמה של השגת הצ’רטר, שהרצל תלה בו כנודע תקוות גדולות. שני הדברים האלה גם יחד נתאמתו – אולם רק לאחר זמן ולאחר שהרצל כבר לא היה בחיים. בינתיים עוררה תכנית זו ריגשה עצומה, שעלולה היתה להפיל את כל בנין הציונות. ודוקא בתוך ריגשה זו שהסיחה את דעת הכל מכל ענין אחר הוטל על אופנהיימר להרצות בקונגרס על ההתישבות, לאמור על תכניתו.

הרצאתו של אופנהיימר בקונגרס הששי (יום הרביעי לדיונים, 26.8.1903) נולדה במזל רע. שום ענין בעולם לא יכול היה להפנות תשומת לב צירי הקונגרס מהנושא העיקרי – תכנית אוגנדה. טובי הנואמים יצאו על הבמה מי בעד התכנית ומי כנגדה. בישיבה האחרונה, יום לפני כן הרעים נחמן סירקין בכל מופתי־שיכנוע שיש לשגר משלחת לאפריקה, כשם שציר אחר, יצחק ברגר (אביו של העתונאי הרצל ברגר) הוכיח באותות ומופתים שיש להסיר את התכנית מעל סדר היום. הופעתו של אופנהיימר בישיבה הראשונה שלמחרת היום היתה לצירי הקונגרס מעין “ארגעת־נופש” מסערת הפולמוס ומשום כך היתה הופעה זו לא במעט טראגיקומית. הנושא כמעט שלא עניין שום ציר, שכן הכל חשבו על המפנה המכריע אם לאפריקה אם לארץ ישראל. ואף על פי כן עדיין רווח בתנועה הציונית מעין רספקט לכל איש נודע בעולם, המצטרף לתנועה הציונית. וללא כל ספק היה אופנהיימר בסוג זה ומשום כך זכה לסקרנות יתר, אף שהענין, עליו עומד לדבר, היה רחוק עתה מלבות הצירים.

את הישיבה פתח וניהל הרצל עצמו31, שהקדים קצת דברים להרצאה, בהם אמר, שהוחלט לשלב בדיוני הקונגרס גם משהו ממשי על משמעותה של ההתישבות, למען יקבלו כולם מושג נכון מענין זה. אולם לפני מתן רשות הדיבור לאופנהיימר הוסיף כמה מלים על האיש וזכויותיו במדע הכלכלה וההתישבות, שקנו להן שם עולם ועל כן הוא “פארה של במה זו” (למלים אלה נענו תשואות סוערות). הוא עצמו, כרבים אחרים, מחסידיו הוא ועל כן מבקש הוא האזנה מיוחדת לדבריו. ואכן משעלה אופנהיימר על הבמה ליווהו שוב תשואות סוערות ביותר, שנרשמו כמובן בפרוטוקול של הקונגרס.

אופנהיימר עשה הכל לדחוס למסגרת הרצאתו את תמצית דעותיו, שהביע קודם לכן בספרים, מאמרים ובמחקרים בתוספת נופך של לב יהודי והזדהות עמוקה עם הרעיון הציוני, כשהוא צמוד לרעיון חברתי גואל. כלכלן בשרשו ומטבעו הוא אופנהיימר והוא יודע ועד כל הקשיים הנערמים בדרכה זו של הציונות להעביר המוני המונים לארץ חדשה וליישבם ואלה הקשיים עשויים לייאש את האופטימיסט המושבע ביותר. ואין על כן מן הפלא שכלכלן מפוכח זה, הבוחן ובודק בעיני רופא ובעזרת נתונים מדוייקים את גורמיה הקובעים של הכלכלה העולמית, מפליג כאן לגורמים שמעבר לכל הגיון ולאימפונדראבילים שאינם שכיחים בתורתו. הוא מביא במנין “ערכים” ללא משקל, כוחות נפשיים שאין להם מידה ומשקל, עשירי־מתח, עד כדי כך, שיש לאל ידם להביא לידי אפשרות גם מה שנראה כבלתי אפשרי. “כוחות אלה עלינו להביא בחשבון – וחושבני, שמותר לנו להביאם בחשבון. ונובעים אותם כוחות מתוך רגש של יתרון־רוח, שלא פג כוחו בקרב העם הזה, שעלינו לגאלו”.

בנוסח זה של עירוב חישובים מדוייקים עם גורמים נפשיים שהם מחוץ לכל חישוב, מרצה כאן אופנהיימר את עיקרי רעיונו על התישבות בארץ. הוא מקדים ואומר, שאין דומים גורמי ההתישבות היהודית בארגנטינה ובשאר ארצות, לאלה שבארץ ישראל, שכן כאן בארץ ניצב גורם שאינו בשום מקום אחר בעולם, הלא הוא “כוח הגעגועים של אסירי־תקוה אלה אל ארץ האבות, שנגזלה מידם לפני אלפיים שנה. אותו כוח־הגעגועים, שהגלות בת אלפיים שנה הגבירה את מתחו יותר ויותר, אף הוא ישמש גורם כביר לקדם את ההתישבות הציונית – ורק אותה בלבד. גם אם תמסור להם מרחבי־ניר נאים ביותר בקאנאדה או בארגנטינה, לא תצליח לעורר בלבם אותו מיתח של כוחות, שתקנה להם ההתישבות בערבה השוממה ביותר, אם רק יזרום בתוכה הירדן וישקיפו עליה הרי הלבנון”.

וטבעית איפוא מחיאת הכפיים הסוערת המלווה דברים אלה וכן את הפיסקאות הבאות שלו, שעל כן ממזג אופנהיימר בהרצאתו שיקולים מפוכחים בדברים היוצאים מלב יהודי, הפועם כל כולו לזכר ארץ ישראל מזה וסבלות אחיו מזה. המסקנות המעשיות שהוא מגיש בהרצאתו זו מחולקות סעיפי־סעיפים, הנעשים לאחר כמה שנים מנכסי היסוד של ההתישבות הלאומית של ההסתדרות הציונית, היא ההתישבות העובדת. וכאן חובה להוסיף, שאין זו ההרצאה הראשונה בעניני התישבות בקונגרסים ציוניים. החלו בכך כבר בקונגרס הראשון. אולם קורא אתה הרצאות אלה וקשה לך, עם כל ההערכה למרצים נכבדים אלה לכבוש חיוך לתום־לבם של אנשים, שלא עסקו מעולם בכובד־ראש בבעיות אלה. כאן ניצב לפנינו מרצה, שאפילו ואין הוא מדגיש זאת אנו יודעים שהוא לן במשך שנים רבות בעמקיה של הלכה זו והיא ברורה ומוחוורת לו בתכלית.

סעיפים אלה שבהרצאת אופנהיימר מושתתים על עבודה עצמית, אדמה לאומית נחכרת, שאינה בבעלות פרטית ואחרון אחרון על החקלאות. כאן אין הוא זז מעמדתו, שהחקלאות היא יסוד ושורש של קיום האדם וכל שאר העיסוקים הם אך טפלים לעיסוק ראשוני זה. קורא אתה פיסקה זו ודומה עליך לעתים שלפניך א. ד. גורדון. הרי ההערצה היתירה לטבע ולאם־האדמה והרי האמירה שהשתרשות האומה אך ו“רק מתוך החקלאות היא באה. רוצה הציונות ליצור חברה לאומית חדשה, הרי חייבת היא להעמיק ולהניח את יסודותיה של חברה זו בתוך האדמה, להכות את שרשיה בקיומו של מעמד־אכרים עברי. רק על יסודות אלה יושתת בנין איתן של תרבות גדולה”. בכך מתקרב הוא לרעיונם העיקרי של מבשרי הציונות והתנועה הלאומית, שראו חזות־הכל בעבודת האדמה וב“איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. אולם במקום שראשונים אלה הסתפקו בחזון כללי ולא נכנסו בעבי קורת הביצוע וצורתה של החקלאות העתידה בארץ ישראל בא כאן אופנהיימר לעיקרי תורתו על דמותה של ההתישבות החקלאית בארץ, הלא היא ההתישבות השיתופית על כל מעלותיה ויתרונותיה. עיקרון זה יש לקבוע במסד ההתישבותי הציוני ו“זה הצו המוטל עלינו מטעם ההיסטוריה, המדע הכלכלי והמסורת של עם ישראל גם יחד”. לאמור היסוד הכלכלי חופף כאן את היסוד המוסרי וכן היהודי. יש להתחיל בקטנות, ואתה מוצא כאן בעקיפין ואולי גם במישרין עוקץ על חשבון התכנית “הגדולה” של הרצל, התולה התישבות המונית בהשגתו של הצ’רטר. משום כך: “רק ההתחלה תהא קשה. אחר כך יגדל המפעל עצמו במימדים עצומים”. ושוב אותו רמז, הטמון בקריאה הנרגשת בחתימת הרצאתו: “בואו ונתחיל איפוא! נניח את אבן־היסוד, מהר ככל האפשר, לאותו בנין גדול, שטובי מנהיגינו חזוהו בעיני רוחם בכל תפארתו. אל נטמין ידינו בצלחת ונחלום רק על ישועה פתאומית. נתחיל בפעולה ונסתפק, לעת עתה, בהישגים שניתן לו לאדם להשיג בכוחותיו הטבעיים: להניח יסוד, לשתול שתיל, שינבוט ויפרח ויהיה לאילן, אשר בצילו ישבו בני־בנינו ויזכירונו לטובה – אותנו ואת מפעלנו!”.

סערות מחיאות הכפיים ותשואות־ההתלהבות שליוו את ההרצאה והפסיקוה מדי פעם בפעם גברו בסיום הנאום והגיעו לשיאי־שיאים. ואף על פי כן לא היה בתולדות הקונגרסים הציוניים קונגרס כזה לא־נוח ולא־מתאים להרצאה מעין זו. מיד לאחר התשואות ומחיאות הכפיים עבר הקונגרס לסדר היום ושוב החל לגעוש בענין המסעיר אותו – פרשת אוגנדה. 


ד    🔗

למעשה היתה גם פרשת אוגנדה מעניני ההתישבות ומשום כך היה גם הוויכוח בקונגרס על הרצאת אופנהיימר מעין המשך לוויכוח על אוגנדה. אבל מדי פעם בפעם נגעו המתווכחים גם בדברי אופנהיימר. כך למשל דוד טריטש, שבפתח דבריו32 לא שכח להזכיר את פעילותו של אופנהיימר יחד אתו ב“חברה להתישבות במזרח”. וכרגיל בא לאחר דברי השבח הגינוי לאופנהיימר על ראיית חזות הכל בחקלאות. בהישמע דברים אלה החל האולם להתרוקן ובכך בא לידי גילוי היחס לטריטש מזה ולאופנהיימר מזה, במידה שטריטש התרעם על הצירים המגלים אדישות לענין כה נכבד ואף ביקש לדחות את הישיבה לפעם אחרת. ברם היו"ר בודנהיימר התנגד לכך והוא המשיך בהשגותיו.

הקונגרס לא היה בשום אופן ופנים פנוי לא לאופנהיימר ולא לשום ענין אחר מאשר אוגנדה. ברם פטור בלי כלום אי אפשר וסוסקין הביא לפני הקונגרס הצעה בדבר הקמת ועדה לחקירת ארץ ישראל (אחר כך נקראה: הועדה הארצישראלית) ולה מגמה בעלת חמשה סעיפים33: א) חקירת ארץ ישראל והארצות הסמוכות; ב) הקמת תחנת נסיון לחקלאות; ג) הקמת לשכת מודיעין בעיקר בעניני חקלאות וכל שאר דברים טכניים; ד) תחנה לחקר המחלות; ה) הוצאת כתב־עת לידיעת ארץ ישראל. לבסוף הוקמה ועדה זו בראשותו של אוטו וארבורג וחבריה האחרים: אופנהיימר וז. סוסקין. קשה לומר שוועדה זו היתה ברוח הרצאתו של אופנהיימר. מסתבר שיצירתה של הוועדה היתה בבחינת מחווה מצד הרצל לציוני־ציון ולדורשי העבודה המעשית בארץ. הדבר המעשי הראשון לאחר הקונגרס היה דבר ייסודו של כתב־העת “אלטנוילאנד”, ששמות שלושת חברי הוועדה התנוססו על השער כעורכים ומוציאים (החל לצאת ב־1904) ואופנהיימר פירסם שם לא מעט מאמרים בענייני התישבות וכלכלה. הרצל אף הסכים להעניק לכתב־עת זה את השם של הרומן האוטופי שלו. תוצאותיה המעשיות של וועדה זו לא היו מרובות בחיי הרצל ודומה שלא חשבה כלל על צעדים רציניים בכיוון מימוש הצעותיו של אופנהיימר. מה שביצעה הוועדה בחיי הרצל היו הדברים האלה: משלחת לחקירת ים המלח בראשותו של בלנקנהורן ובהשתתפותו של אהרון אהרונסון, “תרומת עצי זית” וייעוץ בהצעות השונות של רכישת קרקעות שבאו מהארץ מידי מנהל הבנק ז. ד. ליבונטין. בכך34 נסתיים הפרק המעשי שבהצעות אופנהיימר – ואם בחיי הרצל כך לאחר פטירתו על אחת כמה כמה.

ברם הרצל לא הפסיק להגות בתכניתו של אופנהיימר עם כל הסערות שאפפוהו בעניני אוגנדה. בישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול (14.4.1904)35 הירצה ורבורג על תכניותיה השונות של הוועדה. לאחר מכן התקיים ויכוח, שבו נטל הרצל את רשות הדיבור ובמלים מעטות דיבר שיש לחייב הצעת ההתישבות לפי תכניתו של אופנהיימר, שכן זהו נסיון רב־חשיבות להתישבות רחבת־מימדים שתבוא לאחר מכן וגם תחנת־נסיון למעשה להתישבות חקלאית. אולם כרגיל החלו אף כאן חילוקי דעות: זה לכאן וזה לכאן. אוסישקין שהשתתף אף הוא בישיבה הביא הצעות מעשיות לרכישת קרקע. הישיבה ננעלה בהרגשה המרוממת, שגם הרצל הוא בעד עבודה מעשית בארץ ישראל וזוהי תוצאה לא קטנה בסערה שאחזה אז את התנועה הציונית ואיימה לפוררה ולמוטטה כליל. והדבר בא לידי ביטוי במאמר הראשי של ה“וועלט”, הפותח את הגליון, שבו נתפרסמו דברי הישיבה הנזכרת וכל ענינו: הושגה האחדות בתנועה הציונית. אולם, השנים שלאחר מכן הוכיחו את חילוף הדברים ובינתיים נגנזה תכניתו של אופנהיימר.

אולם ככל שתכנית זו לא הגיעה לידי ביצוע כן היו הדיה מרובים גם לאחר הקונגרס. אנו שומעים בהרצאתו של ישראל זנגוויל, ראש המדברים בתכנית אוגנדה, לפני קהל בן חמשת אלפים נפש, שתודות להצעת אוגנדה באה גם התעוררות בתחום המעשי והממשי של ההסתדרות הציונית, והראייה, שבפעם הראשונה שמע הקונגרס הרצאה ענינית ומדעית על התישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל מפיו של מומחה דגול כאופנהיימר ואף הוקמה בעקבותיה וועדה ארצישראלית36. אולם גם אופנהיימר עצמו לא נח לאחר שראה ותכניתו לא יוצאת לכלל פועל. אנו מוצאים אותו עכשיו עסוק ביותר בהרצאות ובכתיבת מאמרים אם בעניני התישבות ותכניתו ואם בענינים ציוניים בכלל.

ניכר שהוא מבקש לגשר בין השקפת עולמו, שמעולם לא היתה צרה, לבין הציונות. לכך הקדיש מאמר מקיף בשם “ציונות וקוסמופוליטיות”37 והמשך לו בשם “עם והתנחלותו”38. הוא עתה בבחינת מעיין לא אכזב ואֵינו נלאה לחזור על משנת־ההתישבות שלו ומכניס בכל פירסום משלו נעימה של חידוש אם בצורה ואם בתוכן. כל אלה המאמרים נשמעו תחילה בעל פה בהרצאות (בווינה), שמשכו קהל רב. מאז הקונגרס גוברת יותר ויותר הנימה היהודית והציונית ודומה שהבעייה היהודית מעסיקה עתה אותו יותר מאשר קודם, שעל כן אנו שומעים במאמרים אלה דברים בוטים על מצב היהודים בעבר ובהווה, המעידים, שהוא כבר בקי מופלג בנושא זה וכן, והוא העיקר, שנושא זה “איכפת” לו מאוד מאוד. אף כאן הוא פותח בחקלאות, כי כן אין הוא זז מהנחת־יסוד שלו, שהחקלאות היא המסד של כל חברה ועל אחת כמה וכמה של חברה יהודית חדשה בארץ ישראל, המבקשת לשנות ארחות חייה הכלכליים בגולה. ואף זו, הוא שופע אופטימיות בכל הנוגע לתכניתו ולדרכי ביצועה ואין הוא מבקש אלא השתתפות התנועה והבנה ראוייה של הקובעים את מדיניות התנועה.

וראוי להעיר במוסגר, שלרגל פיסקה מסויימת במאמרים אחרונים אלה נתעורר ויכוח אפייני ביותר למהותה ומשמעותה של הציונות בכלל. שני גורמי־עיקר הביאו את אופנהיימר לציונות: המצוקה היהודית במזרח ואופן תפישתו את הבעיה הסוציאלית ופתרונה על ידי ריפורמה אגררית והתישבותית. על כך יצא לערער ל. פ. פינקוס במאמר מלא־ענין39, המגלה את כל הפרובלימאטיות של הציונות באותם ימים וביחוד באירופה המערבית. הוא יוצא נגד ביסוס הציונות על המצוקה החמרית, שעל כן היא חיונית גם בלאו הכי וגם אילו יכולנו לחכות עוד (אופנהיימר כתב שנוכח המצוקה אי אפשר לחכות עוד) היינו זקוקים לציונות זו, הפותרת לא רק בעיה חמרית אלא כמה וכמה בעיות אחרות, המתעוררות עם ישיבתנו אל עקרבים בגולה. אתה מוצא כאן הזדהות מלאה בין יהדות לציונות ללא קשר בין מצוקה חמרית וכלכלית או עם פתרונן של בעיות־חברה. ועוד עתיד, כפי שנראה להלן, להתעורר, בעקבי אופנהיימר ויכוח רב־מימדים על משמעות הציונות.

לא פחות מרישומו של אופנהיימר על באי הקונגרס וציריו היה רישום הקונגרס על אופנהיימר. בפעם הראשונה היה לו כאן מפגש עם נציגים של כל העדות והקהילות בישראל של העולם כולו. כאן ראה קצין יהודי מאנגליה וכאן בנקאי מהולנד ופה ושם טיפוסים שונים ומגוונים של יהודי המזרח, רבנים וחפשים, על כל תלבושותיהם השונות. דומה שבפעם הראשונה נפגש עם אוכלוס כזה של יהודי המזרח, הלא הם אלה שאתם עתיד הוא להיפגש לאחר שנים בימי מלחמת העולם הראשונה. אז הבחין לראשונה בבעיה זו הקרוייה בפינו היום: מיזוג גלויות, כי כן ראה מה התהום המפרידה בינו, בן המטיף של הקהילה הריפורמית בברלין לבין אותו יהודי דתי מאירופה המזרחית. בעייה נוספת היתה זו לכלל תכניתו ההתישבותית. ומותר לנו להוסיף שסיפורו על מחשבתו באותם ימים על הבעיה הערבית היא בבחינת תוספת מאוחרת מימי כתיבת הזכרונות, שכן לא הזכיר הוא, במאמריו בכל אותה תקופה, בעיה זו.

באבטוביוגרפיה הוא מספר על הרהוריו אלה בבעיה הערבית40. כעשר שנים, לאמור עד מלחמת העולם הראשונה היה הוא בקשרים הדוקים עם ההסתדרות הציונית. עם מותו של הרצל המשיך ביחסיו עם ממלאי מקומו, ולפסון ואוטו ורבורג. אולם שני תנאים היו לזיקתו ההדוקה אל ההסתדרות הציונית: א) הבעייה הערבית. הוא ביקש לא רק יחס סובלני, נייטרלי, הגובל באדישות אלא יחס של אחווה וריעות; ב) התנועה הציונית חייבת וצריכה להכליל גם אנשים מסוגו, שעם כל זיקתם הנפשית והפנימית ליהדות ולארץ ישראל הריהם קשורים בכל נימי נשמתם בגרמניה, במידה שקשה לאלה לתאר לעצמם פרידה משם (מה שאירע בימי היטלר לא העלה הוא, כרבים אחרים, על הדעת). כל זה תאם את תפיסתו המדעית לגבי הלאומיות, שחייב את גילוייה החיובי ושלל את השלילי, שנסתאב ללאומנות צרה וגסה. הוא תיעב את השוביניזם באותה מידה שנאבק כל ימיו עם הקאפיטאליזם והקומוניזם. משום כך התנגד בכל לבו ונפשו להחלטתם של ציוני גרמניה שכל הקורא לעצמו ציוני חייב בעלייה לארץ41.

שותפים לתפיסה זו לגבי העליה לארץ היו ממנהיגי ציונות גרמניה באותם ימים: מ. בודנהיימר, אדולף פרידמן ועוד. אופנהיימר, יחד עם ריעיו שהתנגדו לתפיסה קיצונית זו של משמעות הציונית, נאלץ איפוא, בהישארו במיעוט, לצמצם את פעילותו בהסתדרות הציונית. לעומת זאת, כפי שנראה לקמן, היה הוא היחיד מבין מתנגדי העליה, שקיים משק קואופרטיבי בארץ, ביקר בארץ פעם ופעמיים ודומה שלא היה כמותו מעורב בהווי הארצישראלי החדש. מאידך גיסא, ניתן בפרספקטיבה היסטורית לחלוק על דברי אופנהיימר שההתפתחות לאחר מכן הצדיקה את עצמה. הוא רשם דבריו אלה ב~1930 (הספר יצא ב־1931)42 ואילו ב־1933 הופיעה מציאות חדשה, שהיתה בניגוד בולט לעמדתו של אופנהיימר ולא מעטים מאלה שצידדו בעמדתו באותם ימים (בודנהיימר למשל) עלו לארץ והשתקעו בה. אף אופנהיימר עצמו עשה עמנו כאן ואילולי הנסיבות העגומות היה נשאר בתוכנו ולא היה לו צורך להרחיק נדוד לארצות רחוקות ולסיים בהן את חייו.

ובכדי לסיים פרשה זו נקדים את המאוחר ונחזור לדברי אופנהיימר שראה הוכחה לעמידתו בהקמת הסוכנות היהודית (1929) ובמשיכת כוחות לא־ציוניים לעשייה בתחום ההסתדרות הציונית. משום כך נתקרב שוב להסתדרות הציונית וביקר בארץ בשלישית ב־1926. אולם על ביקור זה ותוצאותיו וכן על רשמיו מהביקור השלישי עוד נשוב ונדבר באחד הפרקים הבאים.

בינתיים אנו עומדים עדיין בתקופת הרצל, וכנכון יותר בתקופה שלאחר מותו של הרצל, שבה ירדה מבוכה גדולה על ההסתדרות הציונית הן בגלל פטירתו של המנהיג והן בשל תכנית אוגנדה, שעדיין היתה על הפרק, שכן מותו של הרצל החריף עוד יותר את הפולמוס בתנועה עד לאין מוצא.

גם לאחר חיסולו של ענין אוגנדה עדיין תגשש התנועה ימים רבים עד שתמצא את הדרך הנאותה לעבודה מעשית והתישבותית בנוסח אופנהיימר ועד אז יצפה בעל התכנית לשעת הכושר, שתבוא, כפי שנראה, על ידי גיוסם של אנשי פועלי ציון לתכנית. בינתיים שקוע אופנהיימר בספריו לביסוס תורתו הכלכלית והחברתית ומדי פעם בפעם מרצה הוא בפני חוגים ציוניים על ענינים אלה, הקרובים ללבו וקרובים גם לתנועה הציונית, וכן מפרסם הוא מדי פעם בפעם מאמריו ב“וועלט” לשם קיום הקשר. ואם אין שולח הוא מאמריו במישרין ל“וועלט” הרי מעתיקה המערכת ברשותו מאמרים, שהיא מוצאת ויש בהם ענין לקוראי העתון הציוני המרכזי. כך מוצאים אנו מאמרו המקיף על פרדיננד לאסאל, במלאת ארבעים שנה למותו43. המאמר הוא למעשה מאמר בקרתי על ספרו הנודע של הרמן אונקן על לאסאל. אולם יש בו משום הערכה עצמאית של הנושא והספר גם יחד וכן מודגשת לא במעט הנקודה היהודית שבלאסאל, מייסדה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית.


ה    🔗

יטעה כל שיחשוב שעניני כלכלה וריפורמה אגררית היו כל מעיניו של אופנהיימר. אמת אלה בלעו את מיטב הגותו. אולם כנזכר היה לו יחס עמוק לספרות בכלל ולזו היפה בפרט. היתה לו זיקה לספורט ובכלל לחיי חברה וצוותא ומעולם לא היה איש יושב סגור בחדר עבודתו. הוא הדין מאז נקשר בענין הציוני. אף כאן היה כל עיקרו להביא לידי ביצוע את תכניתו. אולם כאיש תנועה, שבה שקקו חיים יהודיים ובכינוסיה היה נפגש עם יהודי ארצות שונות, החל לצלול במהותם של החיים היהודיים ולהבין למשמעותם. ואף כאן העז לא אחת ללכת נגד הזרם ואפילו נגד הלך הרוח בהסתדרות הציונית.

אנו יודעים מה ענין עדין היה לתנועה הציונית חלקם הגדול, ביחס לאוכלוסיה, של יהודי רוסיה בתנועה המהפכנית. אנו יודעים גם על מסעו של הרצל לרוסיה ופגישתו שם עם רבי השלטון וכן מה התפקיד אותו מילא חלק יהודי זה בתנועה המהפכנית בשיחותיו של הרצל ברוסיה. בינתיים באה שנת המהפכה הראשונה ברוסיה (1905), שנה “שנתברכה” גם בפוגרומים אולם נתגלתה, אולי בפעם הראשונה, בממדים גדולים תופעה חדשה, שיהודים התגוננו בעוז בפני פורעים ולעתים אף הפילו מהם ובהם חללים. היו אלה דברים שלא דיברו עליהם בגלוי, אף שבסתר אהדו אותם והעריצום הערצה יתירה. אולם משום חידוש היה בכך שאופנהיימר יצא בגלוי בנאום שופע עוז וגאוה יהודית לזכר חללי הפוגרומים והמגינים.

בנאום זה על המכבים ולזכרם44 ניצב כביכול לפנינו אופנהיימר אחר, שלא ידענוהו לפני כן בתור כזה. ודאי שמודגשת כאן הזיקה למולדת הגרמנית. אולם תוך כך נאמר בגלוי, שמולדת זו נוהגת ביהודים כבבנים חורגים וכן דובר בגאון על האצולה היהודית הקדומה, שדומה ונגוזה לעד והנה נתגלתה זו עתה בצורת המגינים היהודים ברוסיה. הבוז איפוא לאלה המדברים שהמכבים היו בבחינת תופעה חד־פעמית. אלה גיבורי ההגנה העצמית ברוסיה הם ממשיכי שרשרת־זהב זו. וגדולה מזו, אופנהיימר מפליג מכאן לתופעה האחרת, שכה “דקרה” את היהדות המתבוללת באירופה המערבית, היינו זו, שהיהודים תופסים מקום ראשי בתנועת המהפכה ברוסיה. הוא מרים על נס ובגאוה לאין קץ תופעה זו של יהודים, הלא הם אלה היהודים הנודעים בעולם המערבי כשנוררים וכסמרטוטרים והנה הם נושאים את נס המרד במשטר הצאריסטי העריץ. ובדין הם מתגייסים לתנועת המהפכה, שעל כן הם לא רק בנים חורגים אלא גם מנודים ואין הם צריכים אלא ארץ שתהא משלהם. מכאן, שהמסקנא הציונית מתבקשת כאן מאליה. לא ידע אז אופנהיימר, שחלק לא מבוטל מאנשי ההגנה העצמית החלו אז לעלות לארץ וליצור בה את גרעינה של העליה השניה העובדת וחלק של אלה אף ישתתף בנסיון הראשון של ביצוע רעיון ההתישבות הקואופרטיבית במרחביה. בריגשה יתרה חותם אופנהיימר את דבריו על המכבים מרוסיה, הן אלה שנפלו חלל והן אלה שנותרו בחיים והוא צופה את שחרורה של רוסיה מעולה של העריצות כגמול־מה בעד הדם היהודי השפוך.

בינתיים נפל מאורע גדול, ראשון ומיוחד במינו בתנועה הציונית, הקשור אף הוא במצבם הקודר של היהודים בימי המהפכה והפוגרומים, הלא היא הוועידה הכלל־יהודית, שנקראה, ביזמתה של ההסתדרות הציונית, לדון במצבם של יהודי רוסיה. היה זה נסיון ראשון של התנועה הציונית להיוועד עם אירגונים כלל־יהודיים, שרובם ככולם אף אנטי־ציוניים היו, לשם דיון לא בענינים ציוניים אלא אך ורק במצבם של יהודי רוסיה ובחיפוש אמצעים להקלתו. הועידה נתכנסה בבריסל ב~29.1.1906 והשתתפו בה משלחות מעשרות אירגונים יהודיים מכל קצווי אירופה (לא השתתפו יק"א והאליאנס). כמה וכמה סעיפים עמדו על הפרק וכל כולם ציר אחד – יהדות רוסיה הנאנקת תחת עול הפוגרומים וכל שאר הגזירות של אותם ימים45. לאחר דברי הפתיחה של ראש הגוף היוזם את הועידה, נשיא ההסתדרות הציונית דוד ולפסון ודבריו הקצרים של פאול נתן, האישיות המרכזית של ה“הילפספעריין”, אירגון ראשי בתחום הפילנטרופיה של יהדות גרמניה, שעמד מחוץ לתחום הציונות (אירגון זה הקים באותו זמן רשת של בתי חינוך בארץ, שסופה מלחמת השפות הנודעת), דיברו רבים ושונים ובהם אופנהיימר46, שחייב את תכניתו של אוטו ורבורג, שדיבר בזכותה ובשבחה של התישבות יהודית במזרח התיכון וביחוד בחלקים שעמדו תחת פיקוחה של אנגליה. לשם כך יש לחקור את כל הארצות האלה מבחינת כושר קליטתם וכן חוזר אופנהיימר ומדגיש גם כאן שבראש ובראשונה ולפני כל פתרון יש לשים את הדגש על ההתישבות החקלאית. יהודים כחקלאים יהיו רצויים בכל מקום. עד כדי כך האמין הוא בחקלאות, שראה בה עילה עיקרית להסרת מחיצת האיבה גם בארצות נכר, דבר שהמציאות לאחר שנים תטפח על פניו באכזריות מרובה.

ושוב אין מעניננו כאן תוצאותיה של אותה ועידה, אפסיות כרגיל. אולם בין כתליה החלו להתהדק הקשרים בין אופנהיימר לוורבורג, שבעתיד הקרוב, לרגל העבודה המעשית בארץ, יתהדקו עוד יותר.

בינתיים עלה כוכבו של ורבורג, במידה שתכנית אוגנדה ובד בבד אתה ענין הצ’רטר נפלו ללא קום. מרכז הכובד התחיל לעבור איפוא בהדרגה לעבודה המעשית, אולם דא עקא, העבודה הזו היתה זעומה ומצומצמת אם בשל חוסר תקציב ואם, וזה העיקר, בשל חוסר יחס ראוי לשמו מצד ראשי ההסתדרות הציונית. תכניתו של אופנהיימר כמעט שנשכחה ורק בשל הרצאותיו ומאמריו פה ושם עלתה היא מחדש, אולם לא במקומות, מהם צפוי היה סיכוי כלשהו לביצוע. כך מוצאים אנו תמצית הרצאתו בווינה לפני “האגודה היהודית להתישבות” על הנושא: “התישבות יהודית־שיתופית בארץ ישראל”47. דומה שעל אף חוסר הפעולה לא נלאה הוא לחזור ולדוש בנושא האהוב עליו, שיש ליישב את הפרולטריון היהודי אך ורק בארץ־ישראל ועל יסודות שיתופיים. אנגליה וארצות הברית נועלות את שעריהן לפני הפועל היהודי בן אירופה המזרחית ועל כן באה במנין ארץ ישראל בלבד. הוא ראה בהתישבות זו לא רק פתרונה של הבעיה היהודית אלא גם תרומה נכבדה לריפורמה האגררית בעולם. הוא סתר את כל ההשגות שהושמעו במשך כל השנים נגד תכניתו וקרא לכל מוסדות ההסתדרות הציונית וביחוד לאלה העוסקים בהתישבות להתאחד לביצוע של תכניתו וכן לגשת לעבודה של ממש בתחום ההתישבות. אנו שומעים שלאחר ההרצאה נתקיימה מסיבה לכבודו של אופנהיימר, שבה היה נוכח גם נשיא ההסתדרות הציונית דוד ולפסון, שבמקרה שהה אז בווינה.

בינתיים נתקיים ב~1907 הקונגרס הציוני השמיני (בהאג), הוא הקונגרס שבו קבע חיים וייצמן את המושג של ציונות סינתיטית, לאמור, ציונות הממזגת עבודה מעשית עם פעולה מדינית. בקונגרס זה העלו לראשונה נציגי פועלי ציון את ענין ההתישבות השיתופית של אופנהיימר תוך העלאת ענינו של הפועל העברי בארץ־ישראל, מצבו ועתידו. ח. נ. ביאליק שהשתתף בקונגרס זה, הראשון לקונגרסים בו השתתף, סיכם את רשמיו בדברים אלה: “דבר אחד טוב הביא הקונגרס השמיני: קיבלו החלטות להתחיל בארץ ישראל גופה בעבודה רצינית, בלי חכות לצ’רטר. אם יקיימו את ההחלטות יספר הקונגרס התשיעי”48.

ואכן, מבחינת דרכו של אופנהיימר לציונות ובה – חשוב ביותר קונגרס זה, שהכשיר את הקרקע להופעתו בקונגרס שלאחריו, התשיעי, ולביצוע תכניתו לאחר מכן. 


 

פרק רביעי: תכנית אופנהיימר בקונגרס התשיעי    🔗

א    🔗

לאחר שהקונגרס השביעי טיהר את התנועה הציונית מהטריטוריאליסטים והאוגנדיסטים למיניהם, ולאחר שהחל לגוז חלום הצ’רטר, החלו הלבבות להיפתח לקראת העבודה המעשית, בלא להזניח את הפעולה המדינית. ואין כל ספק שהציונות הסינתיטית, שווייצמן היה לה לפה באותו קונגרס ביטאה את הלך רוחה של התנועה כולה ולא היה צורך אלא להעתיק דיבור זה ללשון המציאות. אכן הועדה הארצי־ישראלית, שוארבורג היה ראש המדברים בה החלה כבר לפני כן בפעולות כלשהן וכבר לפני כינוסו של הקונגרס נשלח מטעמה א. רופין לארץ ישראל לשם סיור־לימוד, הוא הביקור שנעשה מכריע בגורלה של הפעולה המעשית וההתישבותית של ההסתדרות הציונית. אולם גורם נוסף טבע את רישומו על קונגרס זה – ראשיתה של העליה השניה.

משלהי 1903 ובראשית 1904 החלו לעלות צעירים, בעיקר מרוסיה, שיצאו למושבות למען היקלט בהן בעבודה חקלאית. מיד עם צעדי ראשית החל המאבק עם העבודה הערבית הזולה ובעיקר עם התופעה של בעל־נחלה יהודי, המעסיק פועלים זולים והופך ל“פארמר” רגיל בעולם, עם כל סגולותיו החלוציות בכיבוש הארץ והעבודה, שציינוהו לפני כן. ספק אם התנועה הציונית ידעה בדיוק על טיבה וטבעה של החקלאות העברית, מבחינה חברתית, הנוצרת בארץ וזכותו של קונגרס זה ששמע לראשונה על כך דברים ברורים ומפורשים מפיו של אחד מראשי תנועת פועלי ציון שלמה קפלנסקי ואחריו החרה והחזיק באותו קונגרס נתן גרוס, אף הוא ממייסדי תנועת פועלי ציון ולאחר מכן מנהל הלשכה הראשית של הקרן הקימת בהאג.

שאלה נוקבת שאלו קפלנסקי וגרוס בקונגרס זה: האם המגמה היא להשריש בארץ ישראל את הטיפוס של הפארמר החקלאי, בעל האחוזה, המעסיק פועלים וביחוד ערבים או להאחיז בחקלאות המוני פועלים, שיעבדו בעבודה עצמית ועל יסודות קואופרטיביים, נוסח אופנהיימר. תוך כך הדגיש קפלנסקי את הנחיצות ואת ההכרח לגשת לעבודה מעשית וביחוד בתחום החקלאות, שאף הוא ראה חזות הכל בעבודת האדמה וביצירת עם עובד על האדמה הזאת49. הארץ תיהפך, לדעתו, ליהודית, אך ורק על ידי עבודה עברית ולא בתקפם של שטרי־בעלות בספרי־האחוזה. תשואות הכפיים שליוו דברי־חתימה אלה של קפלנסקי, הראו, שהדברים חדרו לתודעת הרבים. העבודה המעשית בארץ ישראל נעשתה איפוא בבחינת צומת הקונגרס, ואדולף בהם, האיש שזכויות מבורכות לו בתחום זה אף היה בעל ההרצאה הכללית באותו הקונגרס על אותו נושא50. הוא הביא לקונגרס סיכום מגובש של תכנית עבודתה להבא של הוועדה הארצישראלית, בפרטו בין היתר את ההצעות המעשיות בנידון זה. בראש ובראשונה הביא את הצעתה של תנועת פועלי ציון האוסטרית בדבר תכנית התישבות שיתופית לפי נוסח אופנהיימר. אכן הזכירו שתכנית זו של אופנהיימר נכשלה בגרמניה ואין על כן לחזור ולנסותה בארץ. אולם א. בהם הדגיש חזר והדגיש שאין הדבר בדיוק כך. הכשלון נבע מטעמים אחרים לגמרי ולא מגופה של התכנית. אין כל ספק, ממשיך ואומר בהם, שאחת הבעיות העיקריות בארץ היא יצירת מעמד־עובדים עברי קבוע ומיושב על הקרקע. עד כה יש לנו אך ורק אכרים ולא פועלים על הקרקע. הפועלים במושבות ובמשקים של האכרים היהודים הם ערבים. אם זה יימשך כך ואם התנועה הציונית תוסיף ותסייע את היזמה הפרטית הזו בלבד ייווצר גיטו סוציאלי, מעין בבואה לנעשה בחו"ל. משום כך חובה על התנועה הציונית ליישב על הקרקע גם את הפועלים ודבר זה ניתן לביצוע אך ורק בצורת הצעתו ותכניתו של אופנהיימר. משום כך הציע נוסח של החלטה ברוח זו, שאף נתקבלה51.

ביתר פירוט ובמיוחד על תכנית אופנהיימר דיבר גרוס52. הוא דיבר בדיוק לאחר וייצמן, שאמר בבירור ובמפורש שאכן אין לנטוש את המגמה של הצ’רטר, אולם אך ורק כתוצאה של עבודתנו המעשית בארץ ישראל. משום כך היו בעיתם דברי גרוס, שהגדיר בדיוק תכנה ותכניתה של עבודה מעשית זו בארץ, החייבת מעתה להיות עיקר העיקרים של ההסתדרות הציונית. ואכן ביקש הוא בדבריו להוסיף משהו על תכנה הסוציאלי־כלכלי של העבודה המעשית ואת זאת הוא מגבש בפסוק, שהיה בימים ההם מהפכני ולאחר מכן מנכסי־היסוד של ציונות ההגשמה, היינו שאין ארץ ישראל נכבשת ברכישת הבעלות המשפטית על הקרקע אלא אך ורק על ידי העבודה העברית והידיים העבריות (אף כאן לוו הדברים במחיאת־כפיים סוערת). זוהי עתה הבעיה הציונית בהא הידיעה ולשם כך אף הצעה מעשית בידו, היא תכנית אופנהיימר, שלצערו הרב אין בעל ההצעה עצמה יוכל להגישה בעצמו בקונגרס זה, שנבצר ממנו לבוא לקונגרס זה בשל מחלתו, ועל כן גרוס שלוחו של אופנהיימר כאן. הוא מרחיב את הדיבור על משמעותה הגדולה ובטווח־רחוק של הצעה זו. הוא גם מזכיר שזו ההצעה היא ברוחו של הרצל ונזרקה לסל אם בשל מותו של הרצל ואם בשל היחס השלילי לעבודה המעשית מצידם של אנשי הציונות המדינית. אכן מטיחים נגד התכנית שהיא סוציאליסטית. אולם היא למעשה ענין של העם היהודי והתנועה הציונית, שכן על ידה ייעשה הדבר הגדול הזה: הפועל העברי בארץ יתיישב באופן קבוע ותיפסק הנדידה שלו ממקום למקום וכן היציאה מהארץ. ושוב, הפועל העברי נעשה עתה גורם שאין לעבור עליו בהיסח הדעת וצריך להפנות אליו מיטב תשומת הלב. משום כך יש להחליט על כך ואף לבצע את ההחלטה.

אף אוטו ורבורג, ראש המדברים בעניני העבודה המעשית, מדבר על נושא זה ואף מנסח נוסח משלו שנועד להיות מובא להחלטה (לחקור את הבעיה ולהביא את המסקנות לוועידה השנתית הקרובה). ואכן ההחלטה הגורלית של הקונגרס היתה יצירת המשרד הארצישראלי, שבראשו הועמד א. רופין. רופין ביקר כאמור, בארץ ב־1907 וחקר את התנאים והמצב בכללו. עם שובו עלה לארץ יעקב טהון, שניהל את הענינים עד בואו של רופין (עבודתו של רופין החלה באפריל 1908). בראשית 1908 אף נוצרה חברת הכשרת הישוב, למעשה המכשיר הכלכלי של המשרד הארצישראלי, שמילא תפקיד חשוב בכל העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. וכך נחתמה הברית בקונגרס השמיני בין תכנית אופנהיימר לבין פועלי ציון מזה ובין ראשי המשרד הארצישראלי: אוטו ורבורג ורופין מזה.


ב    🔗

בראשית ינואר 1908 נתכנס הוועד הפועל הציוני הגדול בברלין לשם דיון בהחלטות הקונגרס השמיני ובדרכי ביצוען. מסמר הישיבה היה ענין העבודה המעשית, לאמור, המשרד הארצישראלי בראשית התהוותו. המקום המרכזי בישיבה זו, שנמשכה יומיים, נועד להרצאתו של אוטו ורבורג, שסיפר על הנעשה בתחום העבודה המעשית. כאורחי הישיבה נכחו גם רופין, שחזר זה מקרוב מביקורו בארץ וכן אופנהיימר, שבהתאם להחלטות הקונגרס היה צריך לומר את דברו לקראת ביצועה הקרוב של תכניתו. ואכן לאחר דברי ורבורג הגיע תורו של אופנהיימר. יש בכך מהטראגיקומדיה בדברי הפתיחה של אופנהיימר, בהם הוא מודה שחלקו לו רשות הדיבור, שהרי הוא מדבר ומדבר זה שנים על תכניתו ואין האזנים כרויות לדבריו. משום כך אינה מפליאה אמירתו שאולי זוהי הפעם האחרונה שהוא מדבר על כך. אם היום לא ישתכנעו מדבריו הרי מנוי וגמור אתו לא להעסיק עוד בכך את התנועה הציונית53.

הוא לא הבין מעולם את המאבק בין הציונות המדינית למעשית, לאמור, על מה צריכה דרך אחת להוציא את השניה. והרי צריך לתמוך בכל העשוי לקדם את המטרה. מכל מקום הוא בדעה, שהתישבות בקנה־מידה קטן לא תוביל למטרה. המטרה חייבת להיות התישבות המונית ובזמן קצר ביותר – ואת זאת ניתן לבצע אך ורק על פי תכניתו הוא של התישבות שיתופית. זו היתה גם דעתו של הרצל ולא בכדי נתפס הרצל ברוב התלהבות לתכניתו. שלושה נימוקים עמו לביסוס תכניתו: א) בזמן הראשון מטפל גוף מסויים בפועלים הנכנסים להתישבות שיתופית זו ומכניס אותם בהדרגה לעבודה עד לעמידתם העצמאית; ב) על ידי החלוקה ברווחים מעניקה התכנית לפועלים ענין בהצלחת המפעל; ג) על ידי המעבר ההדרגתי מחקלאות אכסטנסיבית לאינטנסיבית ניתן להרבות את מספר האנשים המתיישבים. יחד עם כך הוא מתנגד בתוקף למתן הלוואות על ידי הקרן הקימת לבניית בתים של אנשים פרטיים (המדובר היה אז בהלוואה לחברת “אחוזת בית”, השכונה הראשונה בתל־אביב), שכן לא תימנע ההסתדרות הציונית מאותו דחליל הקרוי סוציאליזם. היא חייבת להירתם בעולו של הסוציאליזם, או כנכון יותר, אין זו ממגמתה לתמוך בקאפיטאליזם פרטי כבניית בתים או ביסוסם של משקים פרטיים. השיכבה התחתית של הישוב חייבת להיות יהודית, לאמור, הם הדברים שנאמרו תחילה על ידי קפלנסקי וגרוס בקונגרס השמיני. הדאגה צריכה להיות נתונה לפועלים לשם יישובם על הקרקע. מגמת־היסוד צריכה להיות בכיוון של הפיכת פועלי העיר לחקלאים וזאת אפשר לבצע אך על יסוד תכניתו.

כאן מתערב רופין ומוסיף פרטים על חברת הכשרת הישוב ודרכה בפועלים. אולם ביסוד הדברים הוא תמים־דעים עם אופנהיימר, שכן אף הוא סבור שיש הכרח להפנות את פועלי־הארעי למשקים חקלאיים עצמאיים. ושוב נוטל אופנהיימר רשות הדיבור בהבעת רצונו ובקשתו שיתחילו בנסיון ראשון ואחר כך אפשר לראות בהתפתחות הדברים. ואכן הישיבה נסתיימה ברוח טובה, דבר שצויין ע“י נחום סוקולוב במאמר ראשי ב”וועלט"54 והעבודה המעשית נכנסה מעתה לכלל ביצוע, אף שהיה צורך תחילה באלפי הכנות, חקירות ודרישות וכו'. אף למד אופנהיימר מדבריהם של ראשי תנועת פועלי ציון בקונגרס השמיני, שתכניתו קוסמת לתנועה זו, בשל תכנה הסוציאלי ואפילו הסוציאליסטי והוא ביקש איפוא מאז קשרים עם אנשי התנועה. ואכן הקשרים נתרקמו ובסמינר־עיון להגות כלכלית שערכו פועלי ציון בגליציה הוזמן אופנהיימר לשאת דבריו. בהזדמנות זו ערך הוא מסע על פני ערי גליציה שונות ובכל מקום נתקבל ברוב התלהבות ואף היתה לו זו הפעם הראשונה לאופנהיימר להיפגש עם יהודי גליציה, שהיה בהם עירוב של מזרח ומערב גם יחד. בידיעה על כך55 אנו שומעים שבימי אפריל 1909 עשה בלבוב, בירת גליציה ובאחד האולמים הגדולים בעיר נשא הרצאה, שסודרה מטעם פועלי ציון, בשם: “ההתישבות השיתופית בארץ־ישראל”, שרב היה רישומה. אף נשא אותה הרצאה בדרוהוביטש. בכל ההרצאות האלה הדגיש שלא יהא לו כל עסק עם אלה המבקשים להעביר את שיטות “היזע” באנגליה ובארצות הברית לארץ ישראל. שיטת ההתישבות השיתופית היא היחידה לרתק את הפרולטריון היהודי אל הקרקע. מידיעה אחרת56 אנו לומדים על הרצאות וכן מסיבות לכבודו. אף אין זה מן הפלא שנתן גרוס היה שושבינו העיקרי, שגם הודיע כי הקרן הקימת נוטה לעשות לביצוע התכנית (הוא בא אז מקלן, בה כיהן מ־1908 כמזכיר ראשי של הקרן הקימת).

הימים ימי־תכונה היו לקונגרס התשיעי שנועד להתכנס בהמבורג, הוא הקונגרס הראשון על אדמת גרמניה (הראשון נועד להתכנס במינכן ונידחה לבאזל בעיקר בשל התנגדותם של “רבני־המחאה”). ויפה העיר לפני כן אופנהיימר, שזוהי ההזדמנות האחרונה לביצוע תכניתו, שהוא דש בה מאז ראשית המאה ובתנועה הציונית מאז הקונגרס הששי (1903). פעילותו בכיוון הסברת תכניתו גברה ביותר בימים שבין הקונגרס השמיני והתשיעי. עתה הוקלה עליו המלאכה, בשל התגייסות תנועת פועל ציון לתכניתו. הוא מפרסם איפוא בפרוס כינוסו של הקונגרס מאמר מקיף על ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל57, שנועד, לדבריו, לשעה האחרונה לפני הקונגרס, העתיד להתדיין בבעיות אלה.

אף כאן הוא פותח בכך, שהרצל אישר את תכניתו ואף נתקבלה בעידודו, וכן, והוא העיקר, שהוא רואה בכך מגמת־יסוד של הציונות במשמעות של שיבת העם לקרקע ולעבודת האדמה. לאחר שהוא מסביר בפירוט יתר את שיטתו וסיגולה למציאות בארץ ישראל הוא מדגיש שזוהי הדרך היחידה לתנועה הציונית בתחום ההתישבות. דברים אלה היו גם נושא הרצאתו בווינה, שזכתה להצלחה מרובה ולתשואות סוערות. הידיעה על כך58 אף מוסיפה, שתנועת פועלי ציון באוסטריה פנתה לאופנהיימר בבקשה שיקבל על עצמו מנדט של ציר לקונגרס מטעמה. אין כל ספק, נאמר בחתימת הידיעה, שבתוקף האבטוריטה שלו יצליח הוא בקונגרס לרכוש לתכניתו את לבות צירי הקונגרס. ואכן, בקונגרס התשיעי חזר אופנהיימר והירצה על תכניתו, אף שהפעם נשתנו הנסיבות בתכלית – ולא מעט לטובתו, בשל הכשרת הלבבות במשך כל השנים.


ג    🔗

דבר הופעתו של אופנהיימר בקונגרס התשיעי כציר, היה בו לא מעט מהמבדח. רק לאחר שנים סיפר ש. קפלנסקי, שהוא וגרוס היו שושביניו של אופנהיימר בהעלאת התכנית בקונגרס השמיני והתשיעי, וכי “פרנץ אופנהיימר לא יכול היה להשיג מנדט לקונגרס בהמבורג, שש שנים אחרי הופעתו בקונגרס הציוני. צריך הייתי לבטל בחירות שכבר נתקיימו באיזה מחוז פועלי־ציוני בגליציה ולבקש חבר טוב להתכבד ולשבת בבית, כדי לפנות מנדט לאופנהיימר. באופן כזה בא אופנהיימר לקונגרס כציר שלוח ע”י פועלי ציון באוסטריה“59. ואף זאת גילה קפלנסקי שבעיצום מאמציו שלו ושל גרוס בקונגרס השמיני באו אליו הצירים מארץ ישראל וערערו על תפיסה זו של ההכרח בהתישבות השתופית לפועלי א”י, שכן לדבריהם חשובה יותר חדירת הפועלים העברים למושבות כפועלים שכירים60. ברם בקונגרס התשיעי בהמבורג נשתנו פני הדברים וגם הארצישראלים, ובעיקר הם, דרשו את ביצועה המיידי של תכנית אופנהיימר.

ורבורג, שמסר בפרטות על העבודה המעשית בארץ ישראל, החל, כדרכו בשיטתיות עקבית, בתיאור העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית מאז הקונגרס הראשון. סקירה מענינת ואפיינית זו61 מלמדת על הפער הרב בין החלטות הקונגרסים הראשונים על כך לבין הביצוע המעשי. כשהוא מגיע לקונגרס השמיני הוא מספר על המשרד הארצישראלי וראשית פעלו. אולם הוא מוסיף תוך כדי כך שליצירת ההתישבות השיתופית לא יכול היה הקונגרס להגיע עדיין והטיל על המשרד הא“י לבדוק את הדבר היטב היטב. אולם ענין זה הוא עתה על הפרק, אלא ש”בגלל חומר הבעיה ואי־הבטחון בפתרון מוצלח החלטנו לנסות בשנה הבאה לפי שעה ניסוי בזעיר־אנפין, במקום הנראה לנו נוח לכך במיוחד, ובחומר שמסתבר כי יהיה מוכשר לכך. עדיין מוקדם למסור פרטים בניסויים, שהצלחתם היא על כל פנים מסופקת. יש על כן למעט ככל האפשר ברעש".

דומה עתה שאין חולקים עוד לא על התכנית ולא על הצורך בביצוע. איש הקרן הקימת בודנהיימר, המוסר על פעולותיה המעשיות הראשונות של הקרן הקימת משלב בין היתר דברים אחדים אבל מרובי־משמעות על התכניות הקרובות. “משום חשיבות מיוחדת, אומר הוא, למדיניות הקרקעית העתידה, רואה אני בנסיון של התישבות שיתופית לשם יישובים חקלאיים על אדמותינו ואתמוך בכך בכל מאמצי”62. לבסוף עלה אופנהיימר עצמו על הבמה – והפעם כצירם של פועלי ציון. במקום הרצל, שמסר לו רשות הדיבור בקונגרס הששי מקבל עתה אופנהיימר את רשות הדיבור מנורדוי. הפעם אין עוד צורך בהקדמות, שהכל יודעים את האיש ושקידתו במשך כל השנים לקדם את תכניתו63.

בהומור פותח אופנהיימר את נאומו, בהזכירו שכבר עברו שבע שנים מאז השמיע לראשונה את דבריו. שבע שנים עבד הוא איפוא בבחירת־לבו זו והוא מקווה שבסופו של דבר לא תינתן לו זו בעלת העיניים הרכות אלא האחרת, יפת התואר… אכן כשהשמיע אז, בימי הרצל את דבריו, זכה לתשואות כפיים סוערות ובכך נסתיים הדבר. והיה בדברים אלה משום ביטוי ליחס הקל של הצירים לבעיות־צומת בקונגרס, שמצד אחד הם מתלהבים ובסמוך לכך מסיחים מכך את הדעת. הוא מוסיף איפוא לספר כיצד התייחס הרצל עצמו לתכניתו זו, החורגת מגבולי הפילנטרופיה והרחמנות לתחום תיקונם של חיי אנוש בכלל. ואף זאת ידע הרצל, שבכך תוכל ארץ ישראל להיות דוגמא לאנושיות כולה. והנה מופיע הוא שנית, בפעם האחרונה, לא בכדי לשנורר אלא לשם דרישה למלא חובה אלמנטארית לאיש, שהכל חייבים ביקרו, להרצל, וכן לא פחות מוטלת החובה כלפי הדובר עצמו, המדבר בשם ענין הנוגע לעם כולו. 

אין הוא מבקש לחזור על מה שאמר בעל פה ובכתב בשנים האחרונות. מה שברצונו עתה, והוא גם רצון ההנהלה כולה, היא ההתישבות השיתופית. אכן היו ששאלו אותו: המכיר אתה את הטיפוס האנושי שבו אתה רוצה להגשים את שאיפותיך והידוע לך שהוא אינדיבידואליסט קיצוני? אף על כך ודוקא על כך יש תשובה בפיו: תכניתו אינה מה שרגילים לחשוב בטעות תכנית סוציאליסטית או קומוניסטית, שכן דווקא בתכניתו בא היחיד לידי הגילוי המלא ולכל יזמתו נפתח פתח רחב ביותר. “אנו רוצים לשבור כבלים ולא ליצור חדשים!”. ושוב שואלים: מה רוצים ליצור ולפתח בארץ־ישראל: תעשיה או אכרים? ודאי שיש לעשות את המאמצים בכיוון שני הדברים גם יחד. אולם אם רוצים ליישב עם ולבצר ארץ בפני כל פלישה של כוחות עויינים וכל הרוצה ליצור ארץ בטוחה מבחינה מדינית וכלכלית יש לפניו פתרון אחד – הכפר, שכן העיר היא אך ילידת הכפר ויציר משני היא לכפר. מכאן הוא פותח בהימנון לכפר ולעבודת האדמה והכל כיד כשרו הפלאסטי וגם האמנותי שבו נתברך אופנהיימר כל הימים.

ואכן התכנית, שכה הרבה מדברים עליה, אינה שלו. יש לה כבר וותק של חשיבה והגות של חכמי־כלכלה זה דורות רבים – והוא מונה את הקודמים אחד לאחד ובהזדמנות זו משרטט הוא בקצרה את התכנית ואף משלבה בכלל המפעל החדש של ההסתדרות הציונית – חברת הכשרת הישוב והרוח החיה בה – אוטו ורבורג. ואין צורך לומר שהוא קושר בדמיונו מיטב החזון האנושי לתכניתו זו ואין על כן מן הפלא שבהישמע תיאורים־ציורים אלה פורצות מדי פעם בפעם מחיאות־כפיים סוערות ביותר ודומה על הקהל, שהנה עוד מעט עוברים הם כולם עם בעל התכנית ומכל שכן עם מבצעיה לעולם שכולו טוב… הוא אינו מונע את עצמו גם מהתקפה חריפה ומוחצת ביותר על הפעולה הציונית, שאינה חורגת מקטנות ומשיגרה ועל כן תוצאותיה כה דלות ועלובות. הוא גם נקב את הסכום הדרוש לנסיונו ומספר שבשעה קלה נאספו אתמול למעלה מעשרת אלפים פרנק (היינו החלק העשירי מהדרוש. הסכום הזה יוגדל עוד בקונגרס). משום כך הוא מציע נוסח של החלטה, שאינה אלא חזרה על החלטה הקודמת של הקונגרס, בצירוף נתונים חדשים על הזיקה ההדוקה עתה לקרן הקימת ועל הרכב ההנהלה.

תכנית אופנהיימר חוזרת איפוא עתה בנאומיהם של כמה וכמה צירים, ותיקים וחדשים, בני ארצות שונות וגם מארץ ישראל, הלא הם בעיקר שליחי הפועלים, שעדיין הם טירונים בקונגרסים. לעומת זאת נסיון להם בעבודה המעשית בארץ, החסר לרובם ככולם של הצירים בני הארצות שמחוצה לארץ ישראל. כך עולה על הבמה העלמה גולדין, שפרוטוקול הקונגרס מספר בסוגריים שעם עלותה על הבמה פורצת מחיאת כפיים סוערת ביותר. מסתמא כאן עילה כפולה ומכופלת, ראשית כל עלמה צעירה ושנית, מארץ ישראל היא באה וכבר מאחוריה בתקופה קצרה זו של עשייתה בארץ ותק לא מעט בהווי הישובי והפועלי גם יחד. עלמה זו, גולדין שמה, אינה כמובן אלא מי שנודעה בארץ לאחר מכן כבר אז בשם רחל ינאית, העתידה לאחר עשרות בשנים להיות רעייתו של נשיאה השני של מדינת ישראל. בינתיים מדברת העלמה גולדין64 על פועלי ארץ ישראל ומצבם הקשה, הלא הם הפועלים שאינם נזכרים אפילו ברמז מצד כל הדוברים בשם ההנהגה. והרי פועלים אלה מייצגים לא רק את עצמם אלא את הישוב כולו וענינם הם הוא ענינו של הישוב העברי בארץ ישראל מזה ושל התנועה הציונית מזה. הפועלים הם המגינים על הישובים בפני התנפלויות. ולא מעט אפיינית היא העובדה שעל הנעשה בכנרת עתה לא מצא לנחוץ לספר א. ורבורג אף במלה אחת. היא קובלת על אפס־המעשה של ההסתדרות הציונית להטבת מצבם של הפועלים על מנת להשרישם בארץ ובעבודה. וכאן היא באה לעיקר דבריה, שבכדי לבסס את הפועל העברי בארץ ולעודד את עלייתו יש להפעיל בראש ובראשונה את תכנית אופנהיימר. זוהי חובה ראשונה של הקרן הקימת ועל כן יש לגשת ככל הקרוב לביצועה.

אף ההוגה הציוני הנודע בימים ההם ד. פסמניק, מדבר על מצבם של הפועלים65, וניכר שהוא מעורה בבעיות אלה, שכן אומר אף הוא, שאם לא תקויים העבודה העברית לא תהא גם ארץ ישראל עברית. העבודה ולא הבעלות העברית תקיים את האופי העברי של הארץ ושל ההתישבות החדשה בארץ ישראל. על כן חותם אף הוא דבריו בהצעה לקבל תכנית אופנהיימר ועל ידי כך יוכיחו הצירים באופן הנאה ביותר את חושם הסוציאלי, ואפילו איש כיעקב מוזר, נדבן מאנגליה, שלו זכות ראשונים בהקמתה של הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, מדבר בחיוב על תכנית זו66. האהדה לתכנית היא כללית ומקיפה כמעט את כל הצירים וחודרת עד לצמרת ההנהגה. וכך אנו מוצאים, שמוצקין המדבר על העבודה המעשית, משלב בדבריו פסוקים בוטים על חיובה של תכנית זו והוא דורש שהקונגרס יחליט על התכנית בחיוב חמור67. אף מופיע על הבמה נציגם של פועלי ציון בארץ ישראל יצחק בן־צבי, העתיד להיות נשיאה השני של מדינת ישראל אולם בקונגרס הוא אינו מעורר תשומת לב כלשהי, שעל כן אינו זוכה כמות שזכתה העלמה גולדין, למחיאות כפיים ולתשואות. הוא מדבר בקצרה על מצבם של הפועלים ומודיע חגיגית שפועלי ציון בארץ ישראל הם בעד תכנית אופנהיימר ויעשו הכל לביצועה68. וכמובן שאינו חסר בויכוח דוד טריטש, שכדרכו תמיד לשחות נגד הזרם הוא בעד פיתוח התעשיה בארץ, אף שהוא כמובן גם בעד תכנית אופנהיימר, שעליו הוא מדבר בהערצה יתירה69. חותם את הויכוח אוטו ורבורג, המודיע על גישה חיובית לתכנית.

ואכן ברוח הרצאתו של אופנהיימר וכן בנוסח הצעת ההחלטה הכלולה בה החליט הקונגרס התשיעי לקבל בכלל תחומי פעולותיה של ההסתדרות הציונית את שיטת ההתישבות השיתופית ובכך מקויימת גם החלטת הקונגרסים הקודמים בנידון זה. לשם ביצוע ההחלטה תעניק הקרן הקימת בחכירה את הקרקע למושבה השיתופית העתידה לקום. לשם השגת אמצעים לביצוע התכנית נוצרת קרן־איסוף מיוחדת, כסניף לקרן הקימת. ההנהלה תהא בידי ועדה, המורכבת מנציגי הדירקטוריום של הקרן הקימת ושל הפועלים70.

בכך באה לידי סיום פרשה, שראשיתה בימי הרצל ושמחוללה נאבק על ביצועה שנים על שנים. אולם גם עתה, לאחר ההחלטה, עדיין אין הוודאות שהנסיון יצליח וכדברי ורבורג, גם אופנהיימר עצמו אינו בטוח בהצלחת הנסיון71. אולם המעשה נעשה ואין עתה אלא לצפות לתוצאות הנסיון ולראשית הצעדים לביצועו. 


 

פרק חמישי: ההכנות לביצוע התכנית    🔗

א    🔗

הכרוז שנתפרסם מטעם הוועדה לקרן המיוחדת להתישבות השיתופית72, מספר, שהקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג החליט פה אחד על יצירתה של קרן זו, שנועדה להקים חברות שיתופיות־חקלאיות בארץ ישראל ובו במקום נאסף על ידי צירי הקונגרס הסכום של כארבעים אלף פרנק. בכך הונח היסוד לביצוע המעשי. אולם חסרים עדיין האמצעים העיקריים, שכן הסכום המינימאלי הדרוש הוא מאה אלף פרנק ולא יוחל במעשה לפני שיושג השיעור הזה. כל יום אבוד עתיד לייקר את הביצוע, לפי שמחירי הקרקע בארץ מאמירים. המדובר הוא לא בתרומות אלא בסכומי כסף, שיוחזרו בצירוף ריבית (רק סכומים קטנים משמונים מארק יועברו לקרן הקימת – ואף הם בתנאים דומים). על הכרוז חתומים כל ראשי המנהיגות הציונית, הלא הם מ. י. בודנהיימר, א. הנטקה, י. קאן, ש. קפלנסקי, י. קרמנצקי, י. טשלנוב, א. ורבורג, ד. ולפסון, מאַכס רוזנפלד וכמובן גם אופנהיימר עצמו. אף ראוייה לציון רשימת הסכומים שנכנסו לראשונה מאת אישים, אף הם רובם ככולם מראשי התנועה הציונית ממזרח וממערב ורשימה זו היא מעין “מי ומי” בתנועה הציונית של הימים ההם, המוכיחה שלא רק בעסקנות ובדיבור כוחם של אלה אלא גם במאמצים כספיים (אף אופנהיימר השתתף בסכום הגון).

תכנית זו היתה איפוא אחד הביטויים הבולטים של העבודה המעשית בארץ ישראל, העתידה מעתה לרכז תשומת לבה העיקרית של הציונות והיה בכך משום סמל, שבעל התכנית וכן התכנית עצמה זכו לאהדתו של ראשה ומייסדה של הציונות המדינית. במקומות שונים, במזרח ובמערב, קמו ועדים מיוחדים למען הקרן והתכנית. הקרן הקימת, שהיה הפטרונית למפעל זה בכלל ולקרן המיוחדת בפרט הוציאה קונטרס הסברה, שבקיצור מופלג מוסברים יסודותיה של התכנית וכנראה חובר על ידי אופנהיימר עצמו73. מכאן פוחתים והולכים מאמריו של אופנהיימר עצמו על תכניתו, שכן כל הדיבורים עתה אך למותר, בעיצום תהליך הביצוע, אף שפה ושם עדיין יגן על תכניתו ויוסיף מדי פעם בפעם נופך. לעומת זאת הוא עוסק עתה בבירורים עיוניים והגותיים על עמידתו בתחום התנועה הציונית וזיקתו היהודית בכלל.

הזיקה היהודית וכן זיקתו לגרמניה העסיקו, כנזכר לעיל, לא אחת ולא במעט את אופנהיימר ובמשך כל ימיו ושנותיו. ואין פלא בכך. הוא גודל כל כולו על טהרת התרבות הגרמנית וחי את חייו בסביבה גרמנית, אף שהרגיש בעוקץ היהודי מגיל צעיר ביותר. חסיד גדול היה של גרמניה, תרבותה ונופה, ודומה היה עליו, והוא ביטא זאת כמה וכמה פעמים וביחוד באבטוביוגרפיה שלו, שלא יוכל לחיות מחוץ לגרמניה (רק עלייתו של היטלר הוכיחה לו את ההיפך ומאז הטראגיות בחייו). ובאותם ימים בהם תפס מקום ראשי בהסתדרות הציונית ראה הוא צורך לעצמו למסור מעין וידוי יהודי וציוני שלו דוקא מעל עמודי הבמה הציונית המרכזית “וועלט” במאמר, שניתן לו מקום ראשי וראשון בגליון, בשם: “תודעת־גזע ותודעת־עם”74 וגם תפס מקום לא מבוטל של הגיליון כולו.

הוא יודע שבוידויו זה יעורר לא מעט אי־נחת, הן במחנה הציוני והן מחוצה לו. אולם שורת האמת מחייבת להביע ברבים את שחשים לא מעטים בפנימיותם וחוששים להביע זאת בפומבי. יסוד עיקרי בוידוי זה הוא העקרון, שאין דומה עמידתו של בן־המזרח לאידיאל הציוני לזו של בן המערב. ודאי, שאין הדברים לפי חלוקה מתימאטית מדוייקת, שכן מצויים בודאי גם בני מזרח שעמידתם חופפת את בני המערב וכן להיפך. אבל ביסודו של דבר ובצורה “גסה” מצוי הבדל תהומי בין יהודי המזרח והמערב לגבי ציונותם, שהוא מגדירו בשתי התיבות הנזכרות: ליהודי המערב יש תודעת־גזע ואילו ליהודי המזרח תודעת־עם. הוא מקדים לפיתוח התיאורטי של שני סוגי־תודעות אלה דוגמאות מוחשיות, שמכללן מסתבר, שתודעת־הגזע מתבטאת בתחושה גאה של שייכות לעבר משותף ומוציאה מכללה כל סוגי ההתבוללות. ואילו תודעת־עם מוסיפה על כך גם את ההוה: לשון והווי משותפים, שהם בניגוד לסביבה ובניגוד לבעלי התודעה הגזעית, שבהווה שותפים הם בכל נימי נשמתם עם בני הסביבה.

מכאן אך כפסע להמשך פיתוח הרעיון שבני המזרח דבקים במורשת התרבותית שלהם ואילו בני המערב דבקים בתרבות העם והארץ, שלדעתם היא במדרגה גבוהה ומתקדמת יותר מזו התרבות היהודית שנותרה לפליטה עדיין במזרח. כאן מדבר אופנהיימר בנוסח של מושכל ראשון ואכסיומה שאין עליה עוררין, על עליונות זו של התרבות האירופאית, קרי הגרמנית על זו היהודית במזרח והוא מדבר על זו האירופאית ברוב מהלל ואפילו בפאתיטיות, לאמור, שאין לדרוש מסוג זה שייסוג אחורה. ואילו בני המזרח אינם יכולים ואף אינם מסוגלים במידה כזו להתערב – בלשונו של אופנהיימר “להתקדם”. מכאן אך כפסע לתחושה הלאומית ומידת האינטסיביות שלה בין יהודי המזרח מכאן ויהודי המערב מכאן.

ודאי, שתחושה זו כרוכה באלפי נימים בשיכבה הסוציאלית. כך למשל מדגים הוא בדרך שחוק את ההשתייכות המפלגתית של רופאים בגרמניה לפי קנה מידה זה: עד שיעור ההכנסה של שלושת אלפים מרק הם סוציאלדימוקראטים וכך הלאה. בה במידה ניתן לומר גם כאן. התוצאות של גורמים אלה וכן אחרים המפורטים בהמשך הדברים: “אנו, בני גרמניה, לאומיים־גרמנים”, אף שפה ושם יימצאו כאלה שיכריזו על עצמם שהם יהודים לאומיים. אלה האחרונים, או שהם מקופחים, או בעלי רגישות מופרזת, או שהם יושבים על צרורותיהם ומתעתדים לעלות לארץ. הוא עצמו אינו מאמין בכנות של “לשנה הבאה בירושלים” (על אי־כנות זו כבר התריע רבי יהודה הלוי ב“כוזרי” שלו!) של רבים המהגים זאת בפיהם ועל כן אין התודעה הלאומית שלו ושל אחרים שכמותו, מה שמדמים בלבם העמיתים בתנועה הציונית. משום כך אף הוטחה לא אחת כלפיו האמירה: “אתה אינך ציוני”. הוא מפריד לחלוטין זהות טוטאלית זו בין יהדות לציונות וביחוד בין ציונות נוסח תכנית באזל. הוא ציוני אבל לגביו הציונות היא בעלת משמעות סוציולוגית אחרת מאשר לבני המזרח. לאחרונים הציונות היא מטרה מעשית וממשית ביותר ואילו לבני המערב התנועה הציונית היא תנועה אידיאליסטית שאין שום מתן שכר כביכול בצידה ואינה באה לפתור בעיות אישיות כמות שהיא מבקשת להיות לבני המזרח. לבני המערב הציונות היא תנועה אלטרואיסטית, לשמה ורק לשמה בלבד. וכאן בא הביסוס העיקרי: “אנו, בני המערב חיים בתנאים של בטחון גמור גם אם איננו רודפי ההתבוללות” וכו'. הואיל ורבים אינם מאמינים שארץ ישראל עתידה להעניק רווחה וחיי רווחה, הרי בני המערב אינם חושבים, ושוב אותו אלטרואיזם, על עצמם אלא על אחיהם לגזע במזרח. משום כך האומר שציונות בטהרתה האידיאליסטית מצוייה אך במזרח אינו אלא טועה. דוקא זו מצוייה אך ורק במערב! כזה בערך הוא הלך־המחשבה כאן ואין ברשותנו, לא ברשות היריעה המצומצמת וכן לא במסגרת החיבור על אופנהיימר ודרכו, להתדיין עם הלך רוח זה, שמותר לנו, לא רק לאור הנסיון של שנת 1933 ואילך אלא גם לאור נסיון יהודי כוללני של אותן שנים, לראותו טראגי ביותר, שעל כן מבדיל הוא בין יהודי ליהודי, שעה שהלך־רוח מפוכח וביחוד מדעי, חייב היה לראות הבחנה מעין זו כחסרת שחר ואף הרת אסונות לכלל היהדות בעולם.

בינתיים היה הלך רוח זה אפייני לגבי שיכבה לא מבוטלת של ציונות־המערב ושל שיכבות שהיו רחוקות מההתבוללות, אולם דבקו בכל לבן באשליית־מולדת זו, ששמה גרמניה.


ב    🔗

פעיל ביותר היה אופנהיימר מעתה בכל הנוגע למעשה הציוני. אנו רואים אותו גם בנסיעות ובהרצאות במקומות שונים וכן מוצאים אנו אותו כעושה ומעשה בעניני הקרן הקימת בגרמניה ויחד עם ז. הופיין מכוננים מחדש את המרכז של הקרן הקימת בגרמניה, המורכב בין היתר מריכרד ליכטהיים, זיגפריד מוזס ואחרים75. אחד הנושאים עליו הוא מרצה עתה הוא בין היתר: “הריפורמה החקלאית בארץ ישראל העתיקה והחדשה”76, משמע, שהוא מוצא בתכניתו מעין קשר ואף המשך לחוקי הקרקע בימי קדם (שמיטה, יובל וכו'). בודנהיימר, יו“ר המסיבה והמנחה של אותה הרצאה, אינו שוכח להזכיר לקהל המריע לאופנהיימר בתשואות סוערות, שיבטא זאת במתן־יד לקרן זו, שנועדה לבצע את תכניתו. ברם חובה להזכיר, שבימים אלה בהם היה אופנהיימר עסוק בפעולה של ממש בתחום הקרן הקימת התחולל פולמוס־דברים מענין ביותר בענין מאמרו הנזכר על מזרח ומערב והציונות, שבו נטלו רשות הדיבור, מי בעדו ומי כנגדו: א. ל. אסתרמן, מי שעלה לאחר מכן לארץ וחי בה במשך עשרות בשנים, יעקב קלצקין, ד. פסמניק, מ. בובר, שלמה צבי גולדמן (אביו של נחום גולדמן), יהושע טהון ועוד ב”וועלט“. הפולמוס נמשך גם בעל פה ומעל אכסניות אחרות ובחריפות יתירה נגד אופנהיימר יצא למשל ב. פייבל ב”יידישע רונדשוי" וסוקולוב, כדרכו נקט עמדה מפשרת. בין כך ובין כך סייע הדבר לבירור מחדש של בעיות יהודיות וציוניות במזרח ומערב גם יחד. ואין צריך לומר, שגם המתנגדים לאופנהיימר דיברו עליו בהערצה יתירה.

אופנהיימר לא הסתפק בפעולת־הסברה אלא גם יצא באביב 1910, בשליחות מטעם הקרן הקימת, לביקור בארץ, הוא ביקורו הראשון, לשם הכרת המקום והנוף בהם עתיד נסיונו להתקיים ולהתבצע. בעיצום מסעו של אופנהיימר בארץ מוצא נשיא ההסתדרות הציונית דוד ולפסון לנחוץ להודיע באסיפה פומבית באנגליה, על חשיבותו של ביקור זה לשם ביצוע נסיון ההתישבות השיתופית77.

וגדולה מזו, ולפסון ניצל שעת־כושר זו להודיע, שהוא היה תמיד בעד העבודה המעשית, ותכנית אופנהיימר, שהוא תומך בה בכל לבו, עדות נוספת לכך. אבל לשם מניעת אשליות הוא מוסיף שזה עדיין בשלב של נסיון ובדיקה ועדיין לא ניתן להסיק מכך מסקנות כלשהן.

על ביקורו הראשון ומסעו הנרחב בכל רחבי הארץ פירסם אופנהיימר דין וחשבון מפורט, שפורסם במלואו ב“וועלט”78 וכן במקומות אחרים אם בשלימות ואם בקיצורים. בראש הדין וחשבון הוא מוסר על מטרת שליחותו, שהיתה בת שני סעיפים בלבד: האם מוכשרת ארץ ישראל לחקלאות אינטנסיבית מתוכננת ושנית, האם מסוגל הפועל הארצישראלי, בצביונו עתה בארץ, מבחינה פיסית ובעיקר נפשית, לבצע מפעל חקלאי על יסודות שיתופיים? ולפני שהוא מפרט את כל הפרטים ותוצאות חקירתו הריהו מקדים את המסקנות, שעל שתי השאלות יש בידו להשיב בחיוב גמור. משום כך אינם מענינינו כעת דבריו על החקלאות בארץ ישראל שהוא מנתחה בעין בוחנת מכל הבחינות והשיקולים. לאחר שהוא מסיים ענינים טכניים־חקלאיים אלה הוא עובר לשאלת הפועלים. פרק זה על הפועלים, דומה והוא מהחשובים ביותר שנכתבו על פועלי העליה השניה ולא בריחוק של שנים אלא בימים ובשנים שפועלים אלה נאבקו על קיומם הדל ובלבד לקיים בידיהם הם את העבודה הפיסית לכל הסתעפויותיה.

הבעייה הראשונה היתה: האם מסוגלים הפועלים העברים לעבודה פיסית. הפעם התשובה היא לפי מראה־עיניים בלבד ואין די מלים בפיו לפאר את הפועל העברי בעבודות הקשות ביותר בכל פינות הארץ. כך ראה אותם בחוות כנרת וכך במקומות אחרים, משמע שניתן וניתן לדבר על מעמד של עובדי־אדמה עבריים בארץ מחומר שעד כה לא עסק בכל אלה אלא בכל מיני עיסוקים אחרים. אף מתפעל הוא מהילדים שנולדו בארץ והוא רואה ב“צברים” אלה גזע מפואר ואין כל ספק שגזע זה יוציא מקרבו עובדי־אדמה מצליחים. בולטת כמובן התכונה של עוז וגבורה, המתבטאת במעשי־התגוננות בפני התנפלויות. אולם תכונה אחרת של הפועלים, שנדרשה על ידי רבים לגנאי, אפיים האינדיבידואלי, נדרשת על ידי אופנהיימר לשבח, שכן תכניתו מניחה כר נרחב לפיתוחו של הפרט וכשרו המיוחד. ואדרבא גורם זה של הנטיה הפרטית הוא עתיד להיות העיקרי והרוח החיה בתכנית ההתישבות השיתופית.

מכאן הוא בא לניתוח החוות החקלאיות הקיימות בסג’רה, לוד (בן שמן) וכנרת וביחוד מתעכב הוא על מצבה של חבורת אום־ג’וני. הוא סוקר את רקעה הכלכלי והחברתי ומדגיש את השוני שבינה לבין צביונה של ההתישבות על היסודות הקואופרטיביים (בשל שוני זה אף נפרדו לאחר מכן הדרכים – הקבוצה מכאן והקואופרציה מכאן). ושוב הוא שוקע כאן בפרטים חקלאיים־כלכליים, שאינם מעניננו כעת, מלבד הסיכום, שכל עצמו: סיכוי טוב להצלחת הנסיון הראשון, אף שאין כל ודאות מראש מה יעלה הנסיון בסופו. בחתימת הדברים הוא בא לדבר בענינים של ממש ו“תכלית”. כאן הוא מגלה שהאמצעים שנצברו עד כה, על ידי הקרן שנועדה לכך, עדיין מצומצמים ואם זה יימשך ככה הרי תהא זאת חרפה, שכן חייבים להתחיל במעשה כבר בעוד חדשים מספר. הוא רואה במפעל התישבותי־קואופרטיבי זה מבחן גדול לתנועה הציונית כולה וביחוד מצפה לביצוע הדבר הפועל העברי בארץ. על כן הוא קורא וחוזר וקורא להגביר את אמצעי הקרן. ושוב הוא חוזר על דבריו בקונגרס, שהציונות המבוססת על מליצות ופראזיאולוגיה אך הבל ורעות רוח היא ורק במעשה תיבחן דרכה.

הדו“ח על הנסיעה הוא איפוא מעשי ועניני. אולם בידינו גם פרקים “חיצוניים”, הכוללים רשמים גדושי־שירה ופיוט. כך הפרק על הגליל79, היינו על הפועל הגלילי. בינתיים מתנהלת המגבית בעצלתיים ולפי סיכום התרומות מקץ מחצית השנה להכרזתה80, מתברר, שנאסף בדוחק אך השליש הדרוש, רקע מספיק להלך־רוחו הפסימי של אופנהיימר. מאידך גיסא חזר הוא מביקורו בארץ מעודד למראה העיניים. הנוף הטבעי וכן הנוף האנושי, ובעיקר רשמיו וחויותיו מפגישותיו עם פועלים אלה נסכו בו בטחון, שיש לו על מי להישען בביצוע התכנית ואלה האנשים עשויים למלא את החסר באמצעים כספיים. ואכן, ברוח זו מסר מרשמיו בשובו בסיורו בכמה קהילות ישראל ברומניה81. משקל אחר היה איפוא עתה לדבריו בהופעותיו לפני המונים וכן לפני גופים ציוניים מאורגנים. אין על כן מן הפלא שדו”ח זה של אופנהיימר היה במרכז הכנס השנתי של ההסתדרות הציונית, הוא הכנס שנועד למלא את מקומו של הקונגרס הציוני בשנה שהוא אינו מתקיים בה. כנס זה נתקיים בשלהי יוני 1910 בברלין ומהסעיפים הראשונים בו היה הדו"ח של אופנהיימר ודברי הלווי של אופנהיימר וא. רופין, האיש שליווה את אופנהיימר במסעיו בארץ82.


ג    🔗

אין מעניננו כאן דבריו של רופין, אף שהם מרובי־משמעות לגבי נסיונו ותכניתו של אופנהיימר. הוא הגן על העבודה המעשית ויצא נגד המזלזלים בה, תוך הדגשת ערכה העצום של העבודה המעשית עם כל מימדיה הקטנים לעת עתה. אף בויכוח הכללי אנו שומעים שוב על אהדה מרובה. אולם בתחום המעשה עדיין הדברים יגעים. כך מספר בודנהיימר על מצב הקרן, שהוא עד כה בכל רע. לא כל ההתחייבויות נפרעו. משום כך מזכיר הוא את הצעת אופנהיימר, שהקרן הקימת תעמיד לרשות הנסיון מפרעה על חשבון הסכומים שיגיעו לאחר מכן, למען אפשר יהא להתחיל ככל הקרוב בעבודה. הוא עצמו מתנגד לכך, שכן דבר זה עתיד להפריע לאיסוף הכסף, מתוך ידיעה, שהקרן הקימת תספק את האמצעים. הוא מספר שהצליח לרכוש לבו של אופנהיימר שיתפנה לשם מסע־הסברה ותעמולה למען הקרן והתכנית. “התחייבנו נגד כל העולם, אומר בודנהיימר, לבצע את הדבר. אם נעמוד בחצי הדרך הרי תחול החרפה על כולנו”. הענין נעשה איפוא חלק אורגאני של ההסתדרות הציונית ואופנהיימר העמיד עצמו לרשות ההסתדרות הציונית ותכניתו גם יחד ואנו מוצאים אותו איפוא במחצית השניה של 1910 בכמה וכמה מקומות, בהם הוא דורש ודש בתכניתו וכמובן באסיפות ציוניות מרכזיות.

כך אנו מוצאים והאסיפה הכללית של ציוני גרמניה (פרנקפורט, ספטמבר 1910)83 שומעת דין וחשבון מפורט מהעבודה המעשית בארץ מפיו של א. ורבורג. הוא מדבר על תכניתו זו של אופנהיימר, המבקשת לרתק את הפועל העברי לקרקע. לאחריו הופיע אופנהיימר עצמו, שאינה נלאה לחזור ולדוש בעיקרי תכניתו בסיימו את דבריו בקריאה נרגשת לגייס את האמצעים הדרושים ככל הקרוב. אכן גם הפעם קטרג על אלה המחליטים בהתלהבות ולבסוף אין מקיימים – והראייה: הזרימה האיטית של האמצעים. דברים אלה עוררו כנראה מורת רוח בקרב חוגים ציוניים והפריעו את תרדמתם השלווה ובשל כך היה צורך לפרסם הודעה פומבית ורשמית84, המסבירה את עמדתו של אופנהיימר וכל עצמה וכולה של הודעה זו חיוב מוחלט לעמדתו זו.

בינתיים פעיל אופנהיימר בעל־פה ובכתב וניכר שהוא משקיע עתה את כל כוחו ומרצו גם בגיוס האמצעים וגם בהמשך הסברת תכניתו לאלה שעדיין תופסים אותה כאוטופיה גמורה. כך מעתיק הוא שתי דעות על תכניתו שנתפרסמו בעתון יהודי־אנגלי בארצות הברית85, שבדרך כלל היו חיוביות וכתובות ברוח־אהדה, ומוסיף עליהן נופך פרטים והסברים משלו. לבסוף מודה אף הוא שנסיון זה יעמוד במבחן הביצוע לפני קשיים מרובים, המותנים בתנאים האובייקטיביים של תנאי החקלאות והחומר האנושי. ובכך בלבד תחומים הקשיים ולא בנסיונות סוציאליסטיים וקומוניסטיים כפי שמדמים שם בארצות הברית. אגב כך הוא מספר לאחר מכן86 על שני מכשירים מעשיים חשובים להתישבות בארץ, הלא היא חברת הכשרת הישוב וכן חברה דומה שהוקמה בגלאזגוב87, באנגליה. בעיקר הוא מדבר על השניה, שהכניסה לכללה יסודות קואופרטיביים דומים לתכניתו. הוא מחייב איפוא חברה זו ובעקיפין אנו למדים מכך שרעיונו מכה גלים ומוצא לו הדים בקרב שוחרי ההתישבות העברית בארץ ישראל על יסודות חדשים. לבסוף אנו שומעים הודעה מעודדת מפי אופנהיימר עצמו, הסוקרת את הקרן שהוקמה לביצוע התכנית, מקץ שנה לייסודה88 והיא בניגוד לכל התצפיות הקודרות מקודם.

ואכן כבר בראשית הדברים מציין אופנהיימר בשמחה, שחלפה שנה מעת הכריז הקונגרס ההמבורגי על הקרן והתוצאות עולות על כל המשוער מראש. הוא ביקש מינימום של מאה אלף פרנק, שבכך ניתן להתחיל בביצוע. תוצאות אלה ממלאות את לבו גאוה ושמחה גם יחד, שכן לא מעט חלק אישי לו בכך. אנו למדים עתה שערך מסע בן־שלושה חדשים וניצל את כל מרצו וכוחותיו אך ורק לכך, במידה שלא נשתייר לו כלום לעבודותיו המדעיות. הוא שמח ששותפה בכך היהדות כולה ולא בלבד החטיבה הציונית בה, אף שההסתדרות הציונית פרשה את כנפיה על המפעל. זה לו גם הוכחה שהעם היהודי עם אחד הוא עם כל התפצלותו האידיאית. ואילולי הצ’רטר הדמיוני וכל הלווי המדיני הכרוך בכך היתה כל היהדות ציונית, ללמדך, מה שהרגשנו כבר קודם, שהפעולה המדינית בימי הרצל ולאחריהם לא היתה כלל לרוחו של אופנהיימר. המעשה ההתישבותי ובנוסף לכך גם העבודה התרבותית בארץ ועקירת רוח ההתבוללות בחוץ־לארץ הם הם יסודות הציונות לפי תפיסתו.

וכאן גולש אופנהיימר לפולמוס הסוער שהתחולל בשל מאמרו הנזכר על תודעת־גזע ותודעת־עם. הוא עומד על שלו. אבל הוא מבקש להסיט הצידה חילוקי־דעות פרינציפיוניים אלה בשל המעשה הקרוב, החשוב לאין ערוך. הוא חוזר איפוא לעיקר מאמרו זה, הסכומים שהצטברו וכן הוא מדגיש שבביקורו בארץ רכש לבותיהם של הפועלים לנסיונו וביחוד לאחר התוצאות החיוביות באום־ג’וני. הוא מודה איפוא לכל שנתן יד למפעל ומדגיש, שאם הושג המינימום, עדיין אין זה הכל והוא מצפה להמשך ראוי. אף מרמז הוא על רכישת קרקע לשם הנסיון, דבר שעסקו בו באותם ימים בארץ יהושע חנקין וא. רופין.

וכאן אנו נכנסים כבר לשלב הביצוע ומרכז הכובד עובר איפוא מעתה לארץ לאותה כברת הארץ בעמק יזרעאל, שתיקרא בעתיד מרחביה ועליה תוקם בארץ־ישראל מעין תחנת־נסיון ראשונה להתישבות השיתופית נוסח אופנהיימר.


 

פרק ששי: פועלי ארץ־ישראל תוהים על התכנית    🔗

א    🔗

בימים שהתכנס הקונגרס התשיעי בהמבורג והחליט בחיוב על שיטת ההתיישבות השיתופית נוסח אופנהיימר הרהר ביפו ד"ר א. רופין, האיש שניצח מטעם ההסתדרות הציונית על הפעולה המעשית בארץ־ישראל, הרהורים פסימיים ביותר על דרכה של התנועה הציונית בתחום המעשה. אכן, כלפי חוץ הומים חיי התנועה הציונית: הרי הקונגרסים והרי ההמולה הרבה סביבם ובשנים שבין קונגרס לקונגרס אם בים גדול ונרחב של דברים שבכתב, המלבנים בפעם המאה והאחת מהותה ומשמעותה של הציונות ואם בפעולה אירגונית מסועפת והתרמות וכל כיוצא בזה. בינתיים הענין שלשמו הוקדשו כל אותן הפעולות היה כה דל ופעוט עד לרחמים. אכן, עדיין לא התנערה התנועה הציונית, עם כל ההחלטות על העבודה המעשית, מחלום־הגדלות על השגת צ’רטר בינלאומי לשם התיישבות רבת־מימדים וככל שחלום זה גז וחלף כן לא יכלה התנועה הציונית לשמט מעצמה ספיחיו של חלום זה ולעבור לקוטב הנגדי כביכול – העבודה המעשית – באותו מרץ.

רופין ישב אז בארץ ועל שכמו הוטל עתה לתקן בבת ראש את כל שפגמה התנועה הציונית בתחום ההתיישבות. הוא החל בקטנות, שלעומת המלל הרם והנישא בכל רחבי התנועה הציונית היה המעשה מצער ובשיעור ננסי. האספקט של רופין, שישב בימי הקונגרס בהמבורג ביפו, היה איפוא אחר ושונה לחלוטין מאותו שרווח בין צירי הקונגרס, שהיה כמובן דומה לזה הלך־הרוח בכל רחבי התנועה הציונית. הוא הקביל את המעשה הקט עתה בארץ לעומת ההמולה בהמבורג וכל מה שבא לאחר מכן וסיכם לעצמו: “איני יודע. אך לבי אומר לי, שבימים הבאים ובירחים המשמשים לבוא אולי יופל הפור ויוכרע בסופו של דבר, אם אמנם יצויין החזון הציוני בדברי ימי מאות השנים הבאות כתחילתה של תנועה כבירה בדברי ימי המין האנושי, או כמשוגה נואלת”.

האיש העושה בקטנות צופה מהתצפית הקטנה שלו ורואה למרחקי מרחקים ואף רואה את הנולד מקץ עשרות בשנים, שאכן עתיד המעשה הקטן הזה להיות בקובע גורל העם בשנים הבאות. בינתיים כל כולו אפוף פסימיות, שכן “השאיפה להקים מרכז יהודי לאומי בארץ ישראל, שיסודו הכלכלי היא החקלאות, הגשמתה, דומה עדיין, קשה לאין שיעור, אך אינו דבר שבנמנע. ואף על פי כן, כל יום העובר לבטלה מקרבנו קירבה יתירה אל הנמנע”. מכאן שהוא רואה יפה יפה את המציאות עתה וכן כל העתיד לבוא בעקבי המציאות הזאת. הוא מהרהר בקול על האפשרויות עתה לפעולה המעשית ומה דחופה היא הפעולה של התערות יהודית בקרקע ובחקלאות, שכל יום היורד לטמיון עתיד להתנקם בנו קשה בימים יבואו. הרהורים פסימיים אלה של רופין אין כמותם לשקף את דמותה וצביונה של התנועה הציונית באותם ימים, ראשית ימי העבודה המעשית בארץ ישראל ובימים שעבודה זו נתקלת בקשיים אין קץ עם כל כיבוש וכיבוש. ברם מעל קשיי הכיבושים בעבודה בארץ מרחפים: “חוסר־אמצעים, חוסר־בינה לדברים בקרב מנהיגי התנועה (הציונית) באירופה”, בנוסף לקשיים שמערם המימשל התורכי.

לבסוף הוא מביע את הפסוקים הגורליים והאכזריים, הבאים ללמד על האיש ומצב התנועה כאחד: “האומנם יוגד עלי בזמן מן הזמנים, כי גדולה היתה השעה ורמה היתה הכהונה שנשאתי בה, אך הבן לא הבינותי לרוח השעה ותעודתה? כי בעצם השעה האחרונה, בעוד פתח־תקוה פתוח להקמת מרכז יהודי־לאומי בארץ־ישראל, החמצתי את האפשרות אשר לפני, אף שכל אדם זולתי היה מפיק ממנה את התועלת הרצוייה?”89 כך רשם לעצמו רופין בשלהי 1909 ולמרבה העוצב לא נשתנה כמעט כלום גם לאחר שנה, בשלהי 1910, ימים שאנו עומדים בהם עתה. אולם הקורא בעיון פרקי־יומן אלה יבין מהו הרקע לשמחתו עם רכישת השטח שעליו הוקמה מרחביה, שדה־הנסיון הראשון לביצוע רעיונו של אופנהיימר ורק על רקע זה תובן חשיבותה של רכישה, קטנה במימדיה, אולם עשוייה היתה לשמש קרש־קפיצה ליציאה למרחב־יה.

ואכן, הדו"ח הקצר מישיבת הלשכה הראשית של הקרן הקימת מיום 1.8.191090 מגלה הרקע להרהוריו של רופין. כאן מסופר, בנוסח פרוטוקולארי על רכישת תשעת אלפים דונם ליד תחנת הרכבת פולה־עפולה, שמהם מציע רופין לרכוש שלושת אלפים דונם לשם התיישבות על יסודות שיטתו של אופגהיימר. ההצעה נתקבלה ואף נוקב המחיר (41 פרנק לדונם). ברכישה זו עוברת זירת הצעתו של אופנהיימר מהקונגרסים ומבמות התנועה הציונית לשלב ההגשמה בשטח זה שליד עפולה, שייקרא לאחר זמן קצר: מרחביה. 


ב    🔗

אופנהיימר, שראינוהו פעיל ביותר ב־1910 במסע־הסברה למען תכניתו וכן לגיוס אמצעים לביצועה, לפי החלטת הקונגרס, עסק בכל שלבי הביצוע. מתוך מכתב הלשכה הראשית של הקרן הקימת (מיום 7.9.1910)91 אנו שומעים על הצעתו של אופנהיימר למנות את שלמה דיק למנהל המפעל ההתיישבותי. בשל כך עזב דיק את משרתו כמדריך חקלאי בגרמניה ומהאחד בספטמבר 1910 עבר לברלין לשם השתלמות בתחום החקלאות. הוצאות ההשתלמות היו מאותו חודש על חשבון האגודה להתיישבות השיתופית. מאותו חודש עולה על הבמה אגרונום זה, העתיד למלא תפקיד נכבד במרחביה ובפעלו הציוני של אופנהיימר. אופנהיימר עצמו קורא לו “תלמידי וידידי”92, שכן ליווה את תכניותיו ההתיישבותיות והקואופרטיביות גם במרחביה וגם בגרמניה, ליווה אותו במסעו בארץ ב־1926 וב־1927 סיפר בחוברת המוקדשת לאופנהיימר על חברת ההתיישבות השיתופית מיסודו של אופנהיימר בברנקלאו (Bärenklau)93.

מעטות הידיעות על דמות זו, שמילאה תפקיד כה נכבד בתקופתה הראשונה של מרחביה, היא התקופה שבה ניסו להגשים בפועל רעיונו. המעט הידוע לנו הוא שנולד בבוטשאטש, גליציה המזרחית, היא עירו של ש“י עגנון והוא בן משפחתו של הסופר העברי יצחק (איצ’י) פרנהוף. מתוך שנתגבשה עליו דעה על סמך עבודתו במרחביה, הריהי בדרך כלל שלילית, לאמור, שלא הרגיש דיק את הייחוד של הפועל העברי בארץ. היחידי שדיבר בשבחו היה, עד כמה שיכולתי לראות, גרשון גפנר, שכך סיכומו: “דיק ז”ל, שהיה לנו לעזר רב בכל יתר השטחים המינהליים ונתגלה לנו כידיד ומדריך נאמן ומסור, גרם דוקא בשטח זה למתיחות בינינו ונאלץ – לצערנו – לפרוש בסופו של דבר מתפקידו וממרחביה. יש לומר לזכותו, כי היה בעל רעיונות יעילים ברובם, ניחן בלב יהודי חם והיה לנו למחנך ולמדריך מצויין. עבד עמנו בתנאים אל־אנושיים ולא התלונן על כך. כוונותיו, אף אם לא תמיד הסכמנו אתו, היו טובות”94.

דיק היה בין היתר מדריך בחווה החקלאית של יק“א בסלובודקה־לשנה, שבגליציה המזרחית והוא גם שהעלה מתלמידי החווה לארץ למרחביה והקבוצה הסלובודקאית מילאה כנודע תפקיד נכבד בתולדותיה של מרחביה בתקופתה הראשונה. עד ימיו האחרונים עסק בהפצת החקלאות בין הנוער היהודי וכן בחיפושי דרכים להתישבות יהודית חקלאית. בשנותיו האחרונות ניהל את המוסדות החקלאים החינוכיים של חברת “אורט” בצרפת. ב־1937 אף השתתף כמומחה חקלאי במשלחת מטעם ממשלת פולין לשם חקר תנאי ההתיישבות היהודית באי מאדאגאסקר וכן עסק בכך מטעם אירגונים יהודיים בגויאנה ההולנדית. נאסר ע”י משטרת ווישי ב־1940 ואח"כ שוחרר בהשתדלות “אורט” ומת בגרינובל ב־1944 95.

ומגפנר זה, אחד החניכים באותו מוסד חקלאי חינוכי בסלובודקה־לשנה, אנו שומעים על הרוח האנטיציונית במוסד זה ודוקא רוח זו היא שעוררה את ההתענינות בציונות. בינתיים מועברים הסכומים לרכישת הקרקע לרופין תוך בקשה ואפילו אזהרה משמו של אופנהיימר לא להתחיל את העבודה לפני אביב 1911 96. מובנת הזהירות היתירה, שעל כן נסיון חדש הוא זה וכל הוצאה יש לשקול יפה יפה. העוקב אחרי חליפת המכתבים משלהי 1910 ומראשית 1911 ימצא, כיצד חרדים כל אלה האחראים למפעל בכל דבר גדול וקטן. ברם מתוך חרדה זו מפעמת ההרגשה, שעומדים לפני מפעל גדול ומשום כך הבדיקה היתרה של כל פרט ופרט. אף מלמד על כך החוזה בן הסעיפים המפורטים שבין הלשכה הראשית של הקרן הקימת (ע"י נציגיה: דוד ולפסון וא. הנטקה) בין החברה שהוקמה לשם ההתיישבות על יסוד תכניתו של אופנהיימר (נציגה: י. מ. בודנהיימר).

מן הענין לעקוב אחרי ההדים שעוררו הידיעות על הגשמתה הקרובה של התכנית. העתון של “פועלי ציון” בארץ “האחדות” הביא תחילה ידיעה, ש“נצבר כבר סכום של יותר מהמינימום הדרוש ועתה יש כבר היכולת לגשת לנסיון הראשון של מושב משותף (קואופרטיבי) עפ”י שיטת אופנהיימר. אולם הדר. אופנהיימר אינו רוצה להסתפק בנסיון קטן. הואיל והקהל הראה נדיבותו ואהדתו להצעה, פונה אופנהיימר שוב אל הקהל בבקשה להוסיף לעזור בהגדלת קופת ההתישבות המשותפת, בכדי שיוכל על ידי זה להגדיל את נסיונו ולהרחיבו“97. אולם בסמוך לכך החל להתמשך ויכוח מפורט במהותה ותכנה של התיישבות שיתופית זו מיסודו של אופנהיימר, ששותפו בו שני עתוני הפועלים: “האחדות” ו”הפועל הצעיר".

במאמר ראשי בשם “הצעדים הראשונים של ההתישבות המשותפת בא”י"98, מוסברים, בעקבי הידיעה הנזכרת, יסודות תכניתו של אופנהיימר על כל שלביה, דבר שעוד נעמוד עליו בפרטות. לאחר מכן מתחיל בירורם של הצעדים הראשונים לביצוע התכנית. בין היתר סופר כאן על הוועדה, העתידה להיכנס בעול הביצוע. כאן מודגשת בעיקר השתתפות הפועלים בחטיבה הארצישראלית של אותה ועדה ודומה שבעל המאמר צופה עתידות, שכן מצוייה כאן פיסקא, העתידה להתמלא ממש כדיוקה מקץ כמה שנים לקיומה של הקבוצה הקואופרטיבית במרחביה:

צריכים אנו להימלט מאותן השגיאות הנוראות, שעלו לנו בדמים כל כך מרובים במשך שלושים שנה של נסיונות הישוב הקרקעי בארצנו. הקלקולים והתקלות נבעו בעיקר, כפי שהוברר למדי, מהאופי האפוטרופסי (ההדגשה במקור) של הישוב עד עתה. בדרך זו הלך הבארון בזמנו; בדרך הזאת בחרה יק“א. אולם אסור ללכת בדרך זו למפעל לאומי, כמו ההתישבות הקואופרטיבית. ולא זה בלבד, אלא שעלינו להתרחק גם מאותו הסדר המשרדי הנהוג בחוות הציוניות, כמו גם היק”איות, המוסר את כל השלטון וההנהגה לידי האגרונום ועושה אותו למנהיג יחידי בעולמו.


אין להסיח את הדעת שמאחורי דברים אלה ניצבת פרשת השביתה בחוות כנרת, שסערה באותם ימים ומכאן הטעם המר של הנהגת האגרונום והחשש שפרשה זו עתידה לחזור בנסיון זה. רק מתוך כך מוסברת ההדגשה האחרת על “התפתחות חפשית של הישוב, התפתחות העומדת ברשות עצמה, התפתחות הנשענת על הכוחות העצמיים והמרץ הפנימי ונעדרת כל עול של אפוטרופסות מעיקה”. כנודע גרם עניין זה ליצירתה של דגניה, שכל עיקרה: עמידה ברשות עצמית ותוך הנהלה משקית עצמית של עובדי המשק בלבד. כל אלה הדברים אינם אלא אקדמה לתביעה: “לזה דרוש תנאי עיקרי אחד – ביצירת המפעל ובכל הנהגתו צריכים להשתתף נושאי העבודה. ראשית דרושה השתתפות באי־כוחם של הפועלים בהנהגת החברה, החל מהצעדים הראשונים של ההכנה; שנית – השתתפותה של קבוצת הפועלים, המקבלת עליה את העבודה בהנהגת החווה מראשית היווסדה”. אחר כך באים הדברים על כל זה בפירוט מלא, שכן “טרי” הוא הפולמוס בין פועלים ופקידים בחוות הלאומיות, דבר שלא העלו תחילה על הדעת, מתוך סברא, שדבר זה אפשרי רק במשקי הבארון או יק"א. אם לא ניתן לשנות נוהג משקי זה: פועלים מכאן ואפוטרופסים מכאן, גם במשקי ההסתדרות הציונית, שהוקמו זה מקרוב, הרי הכרח הוא לשמט כל יסוד לו בתכנית זו העתידה לצאת לפועל. 

התישבות קואופרטיבית זו שונה היא לחלוטין מכל צורות ההתישבות עד כה, שכן “כאן הורם מעיקרא דגלנו, דגל הפועלים, ולפיכך כאן, לא רק שצריכים אנו, כי אם גם יכולים וחייבים להתחשב קודם כל עם האינטרסים של העבודה של הפועלים – וכל קלקול ושגיאה בנידון זה על ראשנו יחולו”. אכן מודה בעל המאמר שיש צורך באגרונום בקי ורגיל בענייני משק וחקלאות והוא צריך לכוון פעולה זו. “אולם צריך להגביל מראש את זכויותיו, אך ורק במה שנוגע לצד המדעי והטכני של העבודה וההוצאות הכרוכות בה, ולא – יתהפך לפקיד מושל יחידי”. אכן, הכותב דברים אלה יודע, שקשה להבחין בין שתי רשויות אלה שהן למעשה בבחינת שתיים שהן אחת. אולם הוא עומד על תיחום מדוייק בין אירגון משקי־טכני מזה וכל הבעיות החברתיות מזה. סיכומו בנידון זה הוא ברור ואף פשטני ביותר: “האחריות בעד טיב העבודה נופלת על קבוצת הפועלים כולה”. הדגשה זו המצוייה במקור מלמדת מה הלקח שלמדו מהנסיון הצעיר בחוות הלאום והמאבקים בין האגרונום והפועלים בהן, דבר שהוא רוצה למנוע מהנסיון החדש ובייחוד, שלפי תכנית אופנהיימר, מקבלים הפועלים חלק ברווחים ומן הדין איפוא שהאחריות העיקרית תיפול על אלה.

ניכר שהבעיה העסיקה ביותר את ציבור הפועלים ומשום כך סידרת הבירורים וכן נקבע דבר זה כאחד הסעיפים העיקריים בוועידה הראשונה של פועלי הגליל. ולא זו בלבד – בעיה זו היתה אחת העילות להקמתה של ההסתדרות החקלאית, תחילה בגליל. ואכן בסמוך למאמר הנזכר בא האחר בשם “צורך השעה”, שנכתב בידי אבנר, הוא יצחק בן־צבי99.


ג    🔗

בן־צבי דן בצורך של ועידה כללית של פועלי א"י ואחת הבעיות המרכזיות באותה ועידה הוא רואה בענין “המושב השיתופי על פי תורת אופנהיימר” ובייחוד שעתה נעשים הצעדים הראשונים לביצועה. הוא אינו נכנס בבירור צידה הסוציאלי של תכנית זו “ועד כמה נכון ומכוון לאמת הרעיון המונח ביסודה, שעל ידי מושבות שיתופיות יבוא תיקון סדרי־החברה בכלל, כפי שסובר דר. אופנהיימר. לנו חשוב מפעל זה אך ורק מצידו הלאומי, יותר מדוייק – מצידו ההתיישבותי־הלאומי. אולם גם מפאת זאת כדאי הוא למשוך אליו את תשומת לבם והתענינותם של הפועלים והמוני־העם היהודים”. דומה שנסיון האפוטרופסות, החל מימי הבארון עד לחוות הלאומיות והשביתה בכנרת באותם ימים, רבץ כצל על כל החרדים לצביונו של הישוב וביחוד לצביונה של ההתישבות החקלאית.

אכן תנועת “פועלי ציון” נעמדה לימינו של אופנהיימר ובעל התכנית אף הכריז שתכניתו כבר משכה את לב הפועלים בגליל. אולם עובדה אחרונה זו עדיין בסימן שאלה, שכן עוד לא הביעו פועלים אלה את דעתם על התכנית. אמנם, אין כל ספק שהם יסכימו לה. אולם כשמדברים על ראשית צעדי־הגשמה חשובה ביותר דעתם הברורה של הפועלים ובעיקר חשוב חלקם של הפועלים ונציגיהם בחטיבה הארצישראלית של הוועדה שהוקמה לביצוע התכנית. “משלושת חברי הועדה, טוען בן־צבי, שבא”י צריכים להיות שניים נבחרים מן הפועלים. מה נכבד הדבר, ששני אלה יהיו באמת באי־כוחם של הפועלים, כלומר אחראים לפני כל הפועלים המסודרים שבא“י”. וכאן אנו שומעים במפורש שתכנית אופנהיימר צריכה להיות הגורם העיקרי לליכוד ציבור הפועלים על ידי ועידה כללית והסתדרות כללית, שמתוך גופים אלה ניתן לבחור נציגות, שתבטא את כלל ציבור הפועלים.

אל ענין הפקידות והאפוטרופסות חוזר גם ד. בךגוריון במאמרו “הפקידות והפועלים”100. מאז הביע אחד־העם דעתו הקטלנית על האפוטרופסות דומה היה וההסתדרות הציונית תתקן מעוות זה ובנסיונות ההתישבותיים שלה תביא מהפכה בתחום זה. אולם עתה באה שביתת כנרת וטפחה על פניה של אשלייה זו. אמנם, לא הפקידים של כנרת כפקידי הבארון. “ברם לא נשתנתה אלא הצורה החיצונית בלבד. התוך, העיקר, המהות הפנימית נשארו: הנהגה בלתי־תלויה בדעת הציבור המקומי ואינה נשמעת לדרישותיו כל עיקר”. בכך מוגדרת מהותה של פקידות זו בארץ מאז ועד עתה. סיפור מעשה כנרת לא לימד כנראה לקח את ההנהגה הציונית והיא מבקשת עתה לחזור על מעשה זה במפעל החדש, שכבר הוחל בראשית ביצועו וכבר מורים כל הסימנים שלמרות כל הדרישות והאזהרות אין דעת הפועלים נשמעת כל עיקר. הוא טוען ומדגיש: “שכל זמן שהפועלים בא”י לא הביעו עדיין יחסם לכל השאלה הזאת, והעיקר, כל זמן שלא בחרו עדיין בבאי־כוח משלהם והוועדה טרם נוסדה – אין כל רשות לפקידות לעשות אף צעד אחד בענין זה. אולם הפקידות חושבת אחרת. דעת הפועלים והשתתפותם בהנהגה היא לאו דוקא. סוברת היא, שדבר זה מיותר לגמרי ובכל אופן לא כל כך נכבד, ואפשר גם בלאו הכי. וכך אנו רואים, שעוד לפני היווסד הוועדה בא כבר לא“י אגרונום, וגם, כפי הנשמע, כבר נשלחו הנה פועלים מחו"ל (ההדגשה במקור) בשביל החווה הקואופרטיבית העתידה להיווסד”.

נכונות היו השמועות על בואו של דיק ועל הפועלים שהביא אתו, הלא הם תלמידי החווה בסלובודקה־לשנה ובשל כך הקצף של בן־גוריון, שלפועלים בארץ לא היתה כל יד בהתחלה זו. כאן משמיע בן־גוריון אחת מאמיתותיו, אותה הוא ישמיע במשך עשרות בשנים לאחר מכן. הפעם באה אמירה זו כמענה ותגובה לחוגים הלאומיים, שעל הפועל בארץ “להקריב את ענייני מעמדו לטובת ענייני עמו, כי הפוליטיקא המעמדית של הפועלים גורמת הפסד לעבודה הלאומית, ומשום זה צריכים הפועלים לוותר על האינטרסים המעמדיים לשם האינטרסים הלאומיים”. הוא סותר אמירה זו בהדגשת הזהות של עניני הפועל עם ענייני הלאום, “שאין בין זה ובין זה ולא כלום”. משום כך מאבקו של הפועל על זכויות הוא מאבק לאומי ואם אין הפקידות מתחשבת בדעת הפועלים, “כמו שהיא מנסה לעשות עכשיו בנוגע להגשמת הצעתו של אופנהיימר – מחוייבים הפועלים לאחוז תיכף באמצעים נאותים, כדי להפסיק את הרע בתחילתו”. הוא אינו סומך עוד על הקונגרס, שהפך למעשה “למיטינג גדול” של ההנהגה. לעומת זאת הוא סומך וסומך על הפועל העברי עצמו ועל כן עליו תמיד לעמוד על המשמר.

ודאי, שלא יובנו הדברים האלה ללא מאורע כנרת באותה שנה, שהסעיר את ציבור הפועלים בארץ (אף נתגלה באותה שביתה ב. כצנלסון בתחום־פעלו הציבורי). משום כך החשש, שלא יישנה בנסיונו של אופנהיימר מאורע כנרת – וכל הסימנים הוכיחו שהעניינים מתקדמים לקראת התפתחות מעין זו.

ומשנתכנסה ועידת פועלי הגליל באום־ג’וני, היא דגניה, היה הסעיף השני של דיוני הוועידה: “על דבר המושבה הקואופרטיבית ויחסנו אליה”. אף היה בכך משום סמל שהיזמה לקריאת הועידה יצאה מקבוצת־הכיבוש במרחביה, עליה עוד ידובר להבא ונוסח־הקריאה101 חובר בידי אליעזר שוחט, אחד מהשלושה החתומים על קריאה זו (שניים האחרים: ישראל בצר וסעדיה פז) ושלשתם חברי קבוצת־הכיבוש. ואף זו, במאמר הראשי שפירסם אחד מעורכי “האחדות”, י. זרובבל, לקראת אותה ועידה ראשונה102 נאמר שוב: “עד עכשיו לא נעשה בנידון זה (כינונה של החטיבה הא"ית בוועדה לביצוע תכנית אופנהיימר) ולא כלום. צריך להרים בין הפועלים את ההתענינות במפעל זה; עליהם להכיר לדעת את כל הענין באופן יותר קרוב – ודעתו של הפועל המקומי בדבר צורת־ההתישבות צריכה להישמע”.

במאמר שני על הוועידה, שנכתב אף הוא ע“י י. זרובבל103, נאמר, ששני ענייני־מוקד הביאו לכינוסה של וועידה זו: השביתה בכנרת ו”ההכנות לישוב השיתופי עפ“י שיטתו של דר. אופנהיימר”. מכאן אנו למדים, ששיטה זו נועדה “להכניס שינוי עיקרי בתוך החיים החברתיים־הכלכליים של הפועל היהודי בא”י, לשוות אופי מיוחד, יותר עצמי, להתפתחותו“. מובן על כן על מה ולמה תפס סעיף זה מקום כה נכבד. מדו”ח הוועידה שנתפרסם ב“האחדות”104 וע“י י. שפרינצק105 ב”הפועל הצעיר" מתקבלת תמונה זו על מקומה של תכנית אופנהיימר בוועידה.

כנודע קיפלה בקרבה תכניתו של אופנהיימר מגמות חובקות־עולם מזה והצעה מעשית לגבי ארץ־ישראל מזה. המרצה בשאלה זו הודיע מיד שעל חלקה הראשון, הכללי, של התכנית אין הוא מרחיב את הדיבור אלא ברפרוף בלבד, שכן “השאלה יותר מדי עמוקה ופרובלימאטית ואינה נכנסת לחוג ענייני־הזמן של הפועלים”. אמנם זרובבל משלב בדו“ח שלו גם הערה רבת־משמעות על ערכה של תכנית זו לגבי ציבור הפועלים החקלאיים במושבות, הן לגבי הקרקע והן לצורת העיבוד וכן עשוייה היא לרתק את הפועל החקלאי למקום מסויים ולהפסיק ע”י כך את ניידותו. אולם הוועידה עסקה, כאמור, אך בצד המעשי, שמשמעו במציאותו של הפועל החקלאי באותם ימים הוא: “נסיון לפתור את השאלה איך להוציא לפועל את ההתישבות הקרקעית של האלימנט המחוסר־קנין בעמנו”. כאן היה לפני הנאספים הנסיון הקצר של הקבוצות הראשונות, שעדיין לא ניתן להסיק ממנו לקח בטווח רחוק ומכל שכן שלא היה בו כדי ללמוד ממנו על הנסיון החדש, השונה במהותו מהיסוד העקרוני של הקבוצות.

עוד נראה להלן באיזו מידה הקפיד אופנהיימר על הסתייגותו מהקבוצות והדגשתו, שתכניתו היא שונה ואחרת ביסודה מזו של דגניה ואין חלילה לערבב נסיון אחד עם השני. הבעייה הראשונה היתה זו שעוררה חשדות כה רבים בשל האסוציאציות שנתלוו לה בתולדות ההתישבות החקלאית בארץ, היינו מקומו של הפקיד המנהל. כאן אנו שומעים בפירוט על תורת השלבים בתכניתו והצעתו של אופנהיימר. השלב הראשון הוא בתפקיד המכריע שנקבע למנהל־הפקיד בשלוש השנים הראשונות ורק לאחר מכן עתידים הפועלים לעבור לשלב השני, שהוא מעבר הדרגתי לרשות עצמם. עצם הצירוף: מנהל, או פקיד, דייו לעורר סערת־ויכוחים הן בשל התפקיד שמילאה הפקידות האדמיניסטרטיבית בארץ והן בשל העבר הקרוב באותה שנה – תפקידו של המנהל האגרונום בחוות כנרת והשביתה שנתחוללה נגדו. המרצה עצמו, אנו שומעים, מתנגד באופן עקרוני לשלב ראשון זה ולפקידות בכלל ומצדד “בזכות הנהגה עצמית של העובדים והנהלת העבודה על אחריותם”. דעה זו מצאה תומכים מרובים בוועידה,

אולם מאידך גיסא היו שטענו, וגם המרצה בכללם, שבנסיון חדש מעין זה אי אפשר בלי תפקיד מכריע של פקיד־מנהל בצורת אגרונום. “הנסיון הוא חדש ומורכב והגשמתו דורשת הנהגה מנוסה, המאמינה בשיטה זו והלוקחת על עצמה להוציאה לפועל. טעם זה מכריח להסכים לפקידות במושבה הקואופרטיבית”. יחד עם ויתור זה לטובת הפקידות באה ההסתייגות, שיש לעשות הכל שפקידות זו לא תבלום עצמאות העובדים. בנוסף לכך מדגיש המרצה שעדיין אין ודאות בהצלחתו של הנסיון. מכל מקום “צריך להדגיש שהוא רצוי והפועלים מחוייבים עד כמה שהם יכולים לסייע לסידורו של הענין”. המרצה, הבקי קצת במציאות המשקית של החוות הלאומיות, מטיל ספק בתחזיתו של אופנהיימר, שלאחר שלוש שנים עתידים חברי הקואופרציה לפרוע מההכנסות את הוצאות ההשקעות, אולם הוא נמנע עתה מכל בקורת לפני שהוחל ממש בעבודה. בעיה אחרת שהועלתה בעת הויכוח על סעיף זה היה ענין היחסים הפנימיים של חברי הקואופרציה. הקבוצות הקיימות, נאמר ע“י זרובבל, הן ארעיות, ש”אין חבריהן מתאחדים אלא לזמן קצר“. ואף על פי כן בולטים ניגודים ובעקבותיהם חיכוכים, “שלא תמיד אפשר להימלט מסכסוכים פנימיים שונים. לכל פועל ופועל נטיותיו ומידותיו שלו, הבאות לפרקים בניגוד לנטיותיהם ומידותיהם של שאר החברים”. כך בקבוצות. אולם לא כן בקואופרטיב העתיד לקום, ש”רעיון של חיי־שיתוף כרוך בו, שילך הלוך והתגלה“. משום כך הכרחי, ש”בתוך הקואופרטיב ייכנסו אנשים, הנוטים באופן פסיכולוגי לחיים שיתופיים כאלה, שבהנהגתם ובכל דרכיהם יעשו להתקרבותם ההדדית של חברי הקואופרטיב".

מכאן, שגדולה היתה המבוכה באשר לצורת־חיים חדשה זו של הקבוצות ושל החיים בצוותא של הישוב הקואופרטיבי העתיד לקום. ועדיין לא נתמצו בכך הבעיות, שהועלו באותה וועידה לגבי ביצוע תכניתו של אופנהיימר. 


ד    🔗

אם היו חילוקי־דעות מסויימים עד כה בכל הבעיות הכרוכות בתכניתו של אופנהיימר, הרי פרצה התנגדות חריפה וכמעט פה־אחד לאחד היסודות העיקריים בה: הכנסת חבר הקואופרטיב היא לפי התוצרת והתפוקה שלו, בניגוד לחברי הקבוצות המקבלים כולם כאחד שכר שווה ללא כל יחס לתפוקתם. כמה מהמתווכחים לא העלימו את עיניהם מיסודו של עיקרון זה, המבוסס על נסיון רב, שכן “מתעורר החשק ללמוד לדעת את העבודה באופן יותר טוב ויסודי; דחיפה ניתנת למרץ העבודה וההתחרות בין הפועלים מקבלת הוראה יותר גבוהה בבחינת ‘קנאת סופרים’ המרבה חכמה. זה יכול לגרום לריבוי התנועה ועליזות־החיים בעבודה, מה שיועיל בלי ספק לכל התפתחותו של הקואופרטיב”. מאידך גיסא היו השגות קשות וחריפות על אי־שויון זה בשכר העבודה, “שזה יכול לגרום לסכסוכים בתוך הקבוצה. סעיף שכזה יכול להרחיק דוקא את הקרואים להיות חברי המושבה ואת אלה הפועלים, שהורגלו לחיות חיים קומוניים”.

ברם בדבר אחד חזו מראש את ערכה וחשיבותה של “המושבה” החדשה העתידה לקום – דבר היותה בית־ספר לפועלים, שנתקיים במלואו. וכך נאמר שם: “נואם אחד הביע את דעתו על העתיד הרצוי של המושבה הקואופרטיבית באופן שכזה: המושבה הראשונה, שכבר החלו בסידורה, צריכה לשמש לפועלים כעין בית־ספר נסיוני לחיים ולעבודה משותפת על פי שיטתו של אופנהיימר ועל פי התיקונים שהחיים יכניסו בשיטה הזאת”. פועלים מנוסים ילכו וחדשים יבואו במקומם. המנוסים יקימו “מושבות” חדשות. באופן כזה “אפשר כבר להסכים אל הצורך של פקידות בהנחה, שהמושבות העתידות להיווסד על יסוד בחירה חפשית ומפועלים מנוסים, תוכלנה להתנהג ולהתקיים בלי אדמיניסטרציה”.

לבסוף נתקבלה החלטה חיובית ואוהדת לתכנית ואם גם ששוגר כבר אגרונום ללא שאילת הפועלים בארץ הרי חובה מעתה להחליט על שני באי־כוח הפועלים בחטיבה הא"ית של הועדה הממונה לבצע את התכנית. שפרינצק, שסיכם את הוויכוח בבעיית תכנית אופנהיימר, מתאר גם את הלך־הרוח החופף על הוויכוח הזה: “הזהירות וההשתדלות לבלי להפריז בהערכת הנסיון החדש גם לחיוב וגם לשלילה – זה ניכר ביחוד בדברי הפועלים הישנים (הוותיקים)”. ואכן, בשעה שהתנהל הוויכוח הנזכר החלה ראשית צעדי ההגשמה על אדמת מרחביה וראשית זו בה השתתפו מוותיקי הפועלים בארץ ומנוסים קודם לכן בשמירה, עדות היתה ליחסם האוהד של פועלים אלה למפעל הצעיר והחדש. וגדולה מזו, “מתוך דבריהם של הפועלים על דבר ההתחלות שכבר נעשו בצבץ רגש של סימפטיה למנהל האגרונום, שנמנה בשביל המושבה הקואופרטיבית – היחס הזה בודאי חשוב הנהו בשביל המנהל החדש בתחילת עבודתו”.

אולם כל אותם הבירורים לפני הוועידה ובתוכה עדיין הניחו בקעה רחבה לאלה שעיינו בכובד ראש בתכניתו של אופנהיימר לפרטיה והתבטאו במאמרים המפורטים של יצחק וילקנסקי ב“הפועל הצעיר”106 בשם “שיטת ההתישבות של אופנהיימר” ושל יצחק בךצבי ב“האחדות”107, בשם “שאלות ההתישבות השיתופית”. וילקנסקי מוסר בריש דבריו, שאינו בא “למסור עיקרי תורתו של אופנהיימר, במידה שהם נוגעים לתקון העולם כולו – תורה זו מורכבה היא, וחקירה מיוחדת היא טעונה – ולא לבקרה מבחינה זו; אלא אנו מוסרים הנחות בודדות הנוגעות לתיקון עולמנו אנו בלבד ועומדים רק עליהן – – – ובעקבות ההרצאה של אופנהיימר שהירצה במקומות אחדים בהיותו בא”י". לאחר שהוא מתאר לפרטיה בעיית הקרקע בעולם וכן תולדות ההתישבות הוא בא לדבר על תולדות ההתישבות בארץ על מגרעותיה לאור הנסיון של כמה עשרות שנים. מכאן הוא עובר לדבר בשבחה של ההתישבות הקואופרטיבית, שבגלל עקרונה “של העזרה העצמית נותנת היא לה יחד עם זה קרקע ראוייה לצמיחה, לגידול, וגרעינים בריאים מלאים כוחות חיוניים – – – צריך רק לייסד את המושבה הראשונה – מושבת־המופת. צריך רק למצוא מקורות־הכסף הראשונים, ואחר כך יבואו ‘גשמי ברכה’ בשפע, לא בתור נדבות נדיבים, אלא בתור עסק, כי בעלי־הכסף מבקשים להם תמיד מקומות בטוחים לרכושם – וכאן ימצאו אותם”. וכך הוא מוסיף ומסביר שיטתו של אופנהיימר, כיצד תמשוך אחריה “מושבה־למופת” זו את הקאפיטאלים וכל “מי שיש לו זיק בלב ושרירים בזרועותיו יבוא וייטפל אל המחנה”.

ביחוד חשובה, לדבריו, שיטה זו, אצלנו, שכן “אנחנו פותחים” בייסוד מושבות כאלו שערים לפני אנשים מחוסרי־אמצעים לעמוד על הקרקע, ויחד עם זה אנו מוסרים את הקרקע, שהיא מקור־החיים של העם, בידיים בטוחות. ‘לי הארץ!’ – האדמה לא תיעשה נחלת יחידים – – – “. לאחר מכן בא פירוט סידור החבורה ההתישבותית של הקואופרציה האופנהיימרית, יסודה המשקי – ובכך היה וילקנסקי בקי ורגיל, תקנותיה החברתיות והעיקר “הריווח, השופע לכיסו של בעל־האחוזה הגדולה צריך לעבור לכיסם של העובדים־החברים”. המציאות הארצישראלית היא הניצבת לפני וילקנסקי במאמרים אלה וככל שהוא מתאר את רקעה הרעיוני של שיטת אופנהיימר הוא אינו מסיח דעתו אף לרגע מסיגולה למציאות הזו ובעיקר להווי הפועל החקלאי העברי במושבות. כל האמצעים שננקטו עד אז לשם ריתוקו של הפועל העברי למושבות אין בהם, לדברי וילקנסקי ממש. לא “הם יבראו את הפועל העברי, גם במקומות שכל הברכה הזו שורה – אינו מתחבר הפועל אל הקרקע”, לפי שאינו רואה עתיד בעבודה זו אצל אחרים, אפילו אם יעטפו עבודה זו באצטלה של “כיבוש העבודה”. משום כך נע ונד הפועל העברי מיהודה לגליל וסיבת הנדידה לגליל אינו אלא הסיכוי “להתאכר” ע”י חברת יק“א, משמע שהפועל מבקש להיאחז בקרקע ורק אז הוא רואה חזות־הכל בעבודתו ו”יש לו ענין להיות חרוץ ולהתעמק בכל ענף וענף של עבודתו". מכאן מסקנתו: “תנו אפשרות לפועל העברי להתבסס – ויהיה לכם פועל עברי!” וכן הוא מגיע לסיכום דבריו, הנראים באנאליים ביותר ואף על פי כן “כדאיים כל הדברים האלה להישנות ולחזור, כי אם הנסיון של אופנהיימר יעלה, הוא יביא פתרון לא רק לקבוצות של חסרי־אמצעים, לא רק שיגדיל את הישוב על ידי אותן הקבוצות שיעמדו על הקרקע, אלא בהצלחת שיטה זו יכול להיברא טיפוס בריא של פועל עברי ויכול להיפתר חלק משאלת כיבוש העבודה”.

חסיד גדול הוא וילקנסקי של תורת אופנהיימר והוא גם עומד על הטעמים על מה ולמה לא כבשה עדיין תורה זו את הלבבות. הרבה עושה ההרגל ולפי ש“שיטת אופנהיימר באה לערער אשיות־חברה מקובלות מוכרחה היא לפגוש מעצורים”. אולם לא כן המצב אצלנו, המתחילים הכל מחדש בתחום החקלאות “והפועל שלנו כאילו נברא לכך”. בעיית הבעיות: האם יוכלו הפועלים, רובם ככולם באותם ימים צעירים, לחיות יחד חיי־שיתוף וקומונה? אכן, הנסיון המעט בקבוצות מלמד שאפשר ואפשר. ואף על פי כן עדיין אין נסיון צעיר זה אומר הרבה. אף הוא מסתייג משיעור השכר לפי התפוקה, שכן דבר מעין זה “יתן פתחון־פה להרהורים ולחיטוטים ותפרנה את השלום – כי בידי מי ישנם המידה והמשקל המדוייקים?”

באופן כזה הופך והופך וילקנסקי בכל פרט ופרט בתכנית אופנהיימר וניכר שכל אהדתו נתונה לה, שעל כן הוא מוצא בה יתרונות מרובים וביחוד שהם עשויים לפתור בעיית הפועל העברי החקלאי במושבות. יחד עם כך אין להשליך את כל יהבנו על שיטה זו בלבד “ואל נא נפריז על המידה בתעמולה שנעשה. זהו נסיון, שאמנם המדע תומך בו, אבל ספק יצליח ספק לא. ואם גם יעלה יפה יפה, עדיין לא יפתור את כל שאלות הישוב – גם לא כל שאלות כיבוש העבודה, כי גאולתנו תלוייה ב’שיטה מקובצת' ולא בשיטה אחת. והכלל הוא: מזה ומזה לא תנח ידיך!”.

משום כך הוא מותח בקורת על פרטי השיטה, מנסה לתקן פה ושם לפי תנאי הארץ והפועל העברי – והכל בכדי להוציא משיטה זו התועלת המכסימלית. כך הוא מדבר בפרוטרוט בתחומי תפקידיו של המנהל האגרונום – ובענין זה הוא גם בעל־נסיון, שכן הוא עצמו אגרונום ומנהל חווה והדברים נובעים איפוא מתוך נסיונו הוא. ואכן, כמה הערות, שהוא מעיר בפרק האחרון, דברי־טעם הם, שאילו הושם לב להם ייתכן והיה נמנע במרחביה המשבר הגדול בין הפועלים והמנהל מקץ כמה שנים. יחד עם כך הוא מדגיש תועלתה המרובה של הפקידות, שאי אפשר בלעדיה והוא מבדיל ומבחין בין פקידים ופקידים ומערער על כל הכללה בענין זה. ואשר לחיכוכים – אלה הם בלתי נמנעים בכל חברה ובכל יחסי־חברה – “בכל קיבוץ בהכרח שיתרחשו סכסוכים” ואין ליטול הסכסוכים בתולדות ההתישבות העברית בארץ בין מתיישבים לאדמיניסטראטורים ולעשותם אב־כלל לבאות. בבקורת זו הוא דוחה פרטים אלה ומוסיף אחרים משלו והכל לשם היסוד הבריא של שיטה זו בכללותה, שבה ממוזגים שני העקרונות: “הלאמת הקרקע והתמזגות המשק הגדול והזעיר”.

דבריו אלה של וילקנסקי, שרק יסוד משקי חקלאי יעיל עתיד לפתור בעיית הפועל העברי עורר דברי־התנגדות חריפים של אליהו מונצ’יק, שהביעם במאמרו “חשבון הפרט והכלל”108. בדברים אלה של וילקנסקי ראה השקפת־עולם “ריאליסטית”, שרווחה אז בתנועה הציונית, שכל כולה מתמצה בעיקרון: הכל הולך אחרי הדיבידנדות שמחלק המפעל. כאלה היו הדיבורים של נשיא ההסתדרות הציונית אז: דוד ולפסון ובעקבותיו כל היתר ולא באחרונה ראש אפ"ק בארץ ועוד. בשל מדיניות זו "פרחה נשמתו של הישוב שלנו וכל עבודתנו נעשתה חולין; ההסתדרות הציונית נהפכה לקן של מוסדות וסוחרים מושלים בו וכו' ". כל אותם חישובים מסחריים בבנין הארץ הם למורת רוחו של הכותב וכמובן של רבים אחרים ובעיקר הוא מערער את בנין התיאוריה שהקים וילקנסקי סביב דרכו של הפועל העברי באותם ימים.

הוא מגיב בחריפות על דברי וילקנסקי, כאילו “על ידי הצלחת שיטת אופנהיימר ייברא פועל עברי טבעי”. אמנם, גם מונצ’יק היה רוצה להאמין בכך. אולם הרי גם וילקנסקי עצמו מודה ששיטה זו עדיין בגדר נסיון וספק יצליח וספק לא. גם אם יצליח הנסיון לא בשנה אחת ייארע “ועוד דורות יעברו עד אשר החיים המעשיים יקלטו את תורתו” ובינתיים שולט במשק החקלאי האכר ואליו נזקק ועוד יזדקק שנים רבות הפועל העברי. מכאן שאין עדיין להעמיד נסיון, שטרם ידע איש מה יעלה בסופו, לעומת מציאות, ותהא קשה ואכזרית ביותר.

מאספקט אחר לחלוטין מנתח את שיטת אופנהיימר וסיגולה לארץ יצחק בן־צבי.


ה    🔗

ראוי להדגיש מראש, שבאותם ימים בהם עלתה תכנית אופנהיימר כבר היה נסיון מעט בתולדות הקבוצה ובחייה בארץ. הרעיון הקואופרטיבי מזה והקבוצתי מזה שימשו איפוא בעירוב ולא תמיד הבחינו בין קצוות אלה. מכל מקום עובדה היא שבאותה שנה בה אנו עומדים עתה, תרע“א/1911, נתקבלו109 כאילו שני הרעיונות גם יחד לאור המציאות הארצישראלית ושניהם גם יחד ביקשו לכבוש את מקומם הראוי במערכת חייו של הפועל העברי – וסתם פועל עברי בעת ההיא היה פועל חקלאי. בריש דבריו מתאר בן־צבי יפה שני רעיונות אלה, שאת האחד הוא מגדיר כ”רעיון מופשט הבא מן החוץ" ואילו את הקבוצה כ“תנועה מעשית, שהיכתה כבר במידה ידועה שרשים בקרקע ארצנו”.

כידוע תמכו פועלי ציון בחו"ל בתכנית אופנהיימר ושפע מאמרים עליה נתפרסמו בעתונות התנועה. אולם כל זו הספרות דנה אך ורק ביסודותיה הרעיוניים ולא בצידה המעשי וסיגולה למציאות הארצישראלית. לא כן בארץ. כאן הפכו והפכו בצד המעשי בלבד ואילו הבחינה העיונית כמעט הוסחה מהדעת (מחוץ למאמרו של וילקנסקי). ומן הדין איפוא, שכאן יעסקו בצד המעשי בלבד ולא ייכנסו להפשטות חובקות זרועות עולם על תיקון העולם על ידי שיטה זו וכיוצא באלה הדברים. אמנם גם לבחינה המעשית נחוצה כותרת אידיאולוגית מלהיבה וזו מצוייה בפסוק הקצר: “ההתישבות השיתופית נושאת בקרבה חידוש לאומי וחברתי מיוחד במינו”. רעיון זה דיו להלהיב את הלבבות והבעייה היא רק כיצד להוציא כל זה לפועל. כאן נכנס בן־צבי לפרטי־פרטים, שעל ידיהם הוא מבקש לערער כמה מהיסודות של אופנהיימר ושל וילקנסקי וביחוד מוסבים דבריו על תפקיד המנהל־האגרונום.

בן־צבי חולק על כמה וכמה מסקנות לגבי תפקידו של המנהל אליבא דאופנהיימר וכן וילקנסקי, היחס בינו לבין הפועלים ומידת העצמאות המוענקת לפועלים. מסקנתו היא: “קביעת התחומים הברורים שבין היסודות המשתתפים בעבודה. על האגרונום להיות המסדר המדעי וראש העבודות הטכניות וחבר להנהגה הנבחרת. אולם אין הוא מושל יחידי, המקרב ומרחיק כרצונו איש ואיש, בורר כמו שהוא רוצה ומסדרם לקבוצה הקואופרטיבית – כפי שכבר התחילו אצלנו…”. לאחר מכן מתאר בן־צבי, ואף זה בפירוט רב, את מהות הקבוצות הקיימות על כל סוגיהן ובא לכלל המסקנה, הדומה, אם גם מבחינה אחרת, לזו של וילקנסקי: כל אלה צורות־ההתישבות הקבוצתיות הקיימות אין הן סותרות את נסיונו של אופנהיימר, אלא משלימות וממלאות “בנסיונות מקבילים מצד אחר. הפועלים מצידם אינם יכולים ואינם צריכים לסמוך על הקופה השיתופית מיסודו של אופנהיימר בלבד, כמו שאין הם צריכים לסמוך על נסיונותיו של אופנהיימר בלבד. שדה־נסיונותיהם של הפועלים יכול להיות הרבה יותר רחב”.

כדי “לעגל” את התמונה נקדים במקצת את המאוחר ונביא את הסיכום של ד. בךגוריון לשנת תרע"א על הנסיונות השונים של חיי צוותא, החל מדגניה עד למרחביה, שבה בשנה החלו בה ראשית הנסיונות בשדה המעשה והמשק: “בשנה הזאת הונח היסוד להגשמת הנסיון של ההתישבות המשותפת של אופנהיימר במושבה החדשה מרחביה. לפי שעה עומדים רק בתקופת ההכנה הראשונה, ועדיין אי אפשר להגיד כלום על דבר התוצאות. אך זה כמעט שנתברר כבר, ששיטת ההתישבות המשותפת יש לה אחיזה בחיים הארצישראליים ומתאימה במידה ידועה להלך־רוחם של הפועלים. ואם התישבות זו תלך בדרך שסימן לה אביה הרוחני אופנהיימר, או בדרך שהחיים והמציאות הארצישראלית יתוו לה – אז יש יסודות מספיקים להאמין, שהתישבות המשותפת בכלל יש עתיד גדול בארצנו”110.

זוהי תחזית של פובליציסט, המעורה בחיי ציבור הפועלים בארץ באותם ימים. הוא הבליט בסקירה זו את היסוד השיתופי, “המתאים להלך־רוחם של הפועלים”. אכן, בזמן הראשון אף נתפס רופין למחשבה זו, שהואיל והיסוד השיתופי עיקר, הרי אין בין מרחביה ודגניה לא כלום ומכל מקום לא הבדלים מהותיים. אולם מיד עמד על טעותו זו על ידי הוגה התכנית אופנהיימר עצמו, שהדגיש בכל לשון של הדגשה וביקש לא לטשטש את השוני וההבדלים, שהיו, לדעתו מהותיים. רופין, המספר על כך111, מוסיף, שעשה לטשטוש זה בעיניו הצד השיתופי, שהיה עיקר כאן ושם. אופנהיימר כתב תחילה לרופין שלשם הבדלה בין שני הנסיונות הוא מציע, “לקרוא להבא את קבוצת כנרת בשם קבוצת אריסים, כדי להבדילה מן המושב השיתופי של אופנהיימר”. אולם לא הסתפק בכך ושיגר לו מכתב בשנית, בו הביע דעתו על אם־הקבוצות דגניה ועל דרכה: “הפליאנו הדבר, שדרך חלוקת השכר בקבוצה זו נקבעת על פי עיקרון קומוניסטי גמור ואין ניתנת הדעת כל עיקר לכמות העבודה ולאיכות העבודה של כל פועל ופועל”. מכאן אתה שומע על היסודות שלו במרחביה. אולם בפעם אחרת גילה לבו לרופין: “בינינו לבין עצמנו, רוצה הייתי מאד לראות לפני את שני הנסיונות השונים האלה, זה ליד זה, כדי שאוכל להסיק, דרך השוואה, מסקנות להלכה ולמעשה”.

פיסקה אחרונה מאלפת ביותר לאופנהיימר התיאוריטיקון, המוכן לכוף ראשו לפגי המציאות והחיים ולא לקבוע מסמרות אידיאולוגיים בל־ימוטו כביכול. ועוד נראה להבא כושר סיגולו לחיים ולמציאות, עובדה מובנת אצל תיאוריטיקון, שכל התיאוריות שלו נבעו אף הן מגופי־חיים והסתכלות ממושכת בהם.


 

פרק שביעי: כיבוש־ראשית של מרחביה    🔗

א    🔗

מכיון שאנו עוסקים בפעלו הציוני של אופנהיימר ואיננו מדברים בפעלו, שבמכלול חייו היה עיקרי, המדעי, אין כאן מענייננו התיאוריה הכלכלית שלו, שכל עיקרה בקורות המרכסיזם והעמדת שיטה ותורה משלו. ואף על פי כן נשאר אופנהיימר כל ימיו מעריצו של מארכס. עם כל זה משהגיע לתחום הכלכלי, התיאוריטי והמעשי, היה כל כולו שלילה למארכס וחסידיו וכל הנוהים אחריו. אכן, הוא ביקר בארץ, כנזכר לעיל, ב־1910 וראה בראשית צעדי הקבוצה בעמק הירדן. אולם, כאיש שההווי הארצישראלי היה זר לו עד אז ספק גדול הוא אם גם בביקורו הבין למעשה הגדול והמהפכני כיצירת הקבוצה. הוא לא ידע ואף לא יכול היה לדעת שהקבוצה היתה יצירה ארצישראלית מקורית ללא כל קשר עם אידיאולוגיה סוציאלסטית־מארכסיסטית־מהפכנית כלשהי אם בחו“ל ואם בארץ. כל השנים, גם לאחר ביקורו השני בארץ ב־1913, לא פסק לדבר על הקבוצה כאילו היא קומוניסטית־מארכסיסטית. משום כך מובנת הדגשתו לא לערבב את הקבוצה בכנרת עם הגשמת נסיונו במרחביה. הדיבור בהעלם אחד על הקבוצה כקומוניסטית־מארכסיסטית דיו בו לעורר בו התנגדות פנימית, דבר שבא לידי ביטוי בדבריו במשך כל השנים והגיעו לשיאם במסקנות הסקר שלו ב־1926, שעוד ידובר עליהן. במחברתו על מרחביה, שיצאה לקראת ביקורו בארצות הברית ב־1914112 מספר הוא כבר בראש דבריו על רכישת שטחי־קרקע ע”י הקרן הקימת, שנאלצו להחכירם לערבים, לפי שלא נמצאו יהודים לעיבודם. לא היה מוצא אחר לעיבודם של שטחים אלה מאשר למסרם לקבוצות־פועלים קומוניסטיות. אלה עיבדו את הקרקע על יסוד חלוקת ההכנסות ביניהם לבין עצמם. הוא הודה באירגון המעולה של קבוצות אלה. אולם אלה לא ידעו לפתח משק בדרג משוכלל ובעיקר לא הגיעו לכך בשל התנגדותם הפנימית לעבוד בפיקוחו של אדמיניסטרטור מומחה. התנגדות זו הוא תולה בחינוכם של אנשי הקבוצה על ברכי המארכסיזם והמהפכה ברוסיה. משום כך נראה לו מעין פאראדוכס שהתומכים הנלהבים לתכניתו היו אנשי “פועלי־ציון” – בעיקר קפלנסקי ואלה שהביאו כידוע את התכנית על סיפה של ההגשמה. ושוב הוא תולה בחינוך מארכסיסטי־קומוניסטי זה התנגדותם הפנימית של אנשי מרחביה לאגרונום דיק, דבר שהביא לידי משבר חריף ב־1914. הוא דן איפוא על מאורעות 1914 כאילו מתחת לסף ההכרה טמון שרשם במשפט קדום של הפועלים נגד האדמיניסטרציה.

ואכן, כפי שראינו בפרק הקודם, היתה ההתנגדות לאדמיניסטרציה בין חוגי פועלי העליה השניה מבוססת לא על מרכסיזם ולא על החינוך המהפכני של פועלים אלה ברובם הגדול (לא כולם היו אנשי רוסיה ואף לא במרחביה, בה היה חלק ניכר מאנשי גליציה), אלא על יסוד הנסיון המר והעגום של האדמיניסטרציה בתולדות ההתישבות בארץ החל בימי הבארון עד לחווה הלאומית בכנרת בראשותו של האגרונום ברמן. הרוח המארכסיסטית והמהפכנית ברוסיה רדפה כאילו את אופנהיימר והוא הבחין בה גם בתופעות שלא היה להן כל קשר עמה, התנגדותה של דגניה לעבור לשיטת הקואופרציה נבעה מיסודות אחרים בתכלית מאשר אותם שנזכרו ע"י אופנהיימר ויסודות דגניה הם שיביאו לאחר כמה שנות־קיומה של מרחביה לאותה סערה, שתתחולל בכל עוזה ב־1914.

אנשי דגניה התנגדו לנסיונו של אופנהיימר מטעמים, אותם פירטו בהחלטתם משלהי 1911, עת מנתה כבר מרחביה כמה חדשי־קיום: “הפועלים רואים את החופש הגמור בעבודתם ובהתפתחות יזמתם כדבר הכרחי לקיומם כקבוצה ויראו את זה כנסיגה לאחור אם יקבלו עליהם את מרותה של הנהלת הישוב השיתופי. הם מאמינים בהצלחת הקבוצה לא פחות מאשר בהצלחת ההתישבות השיתופית, ואינם רואים את הטעם שיכריחם להפסיק באמצע דבר אחד, כדי להתחבר לדבר חדש. מלבד זה הם מתנגדים לשני כללים פרינציפיוניים בתורת אופנהיימר והם: א) הפרש בקביעת השכר לכל פועל ופועל; ב) פיקוח עליון מצד איזה מנהל רשמי, הממונה על קבוצת פועלים, שחבריה יודעים כמה שנים את מלאכתם”113.

מאבק זה עם הרוח “הקומוניסטית” של דגניה, שהיתה בניגוד בולט לכל עצם מחשבתו ותכניתו של אופנהיימר, בולט ביותר במכתב הנהלת “חברת ההתישבות בארץ ישראל” (בודנהיימר, גרוס והופיין מראשית 1912) בענין התנגדות דגניה לאיחוד עם מרחביה, שהוא אופייני ביותר להלך־רוח “אנטי־קומוניסטי” זה (ואחד מהשלישיה נתן גרוס היה בא־כוחם של “פועלי ציון”!): “אנו נפגעים מהחלטה זו (לא להתאחד עם מרחביה) פגיעה בלתי־נעימה ביותר, לא רק מפני שזו שמה לאל את תכנית האיחוד, אלא גם מפני שאנו מתייחסים בפסימיות אל עצם התפתחותה של קבוצה זו, המהווה מעין נסיון קומוניסטי, השואף לנצח את נסיונו של אופנהיימר. ההשקפות הבלתי־ברורות של ‘הקומוניסטים’ האלה כבר עברו אל תחום מרחביה וגם שם מתנגדים הפועלים לשכר בלתי שווה, ואפשר שיקומו במהרה נגד האדמיניסטרציה בכלל. לוא יהא, שהקומוניסטים בדגניה הם – ובזה איננו מפקפקים כלל – אנשים הגונים ואידיאליסטים מסורים. אבל אין אנו יודעים, כיצד אפשר להתפשר למעשה עם אנשים, שלפי דבריהם בעתונות (עיין “הפועל הצעיר”) הם מקווים לגלות בתוך ‘המעשה’ את השיטה הנכונה”. רופין עושה את שביכלתו להרגיע את הרוחות, שאין אנשי דגניה קומוניסטים קיצוניים או אינדיבידואליסטים כאלה שיש לחשוש להם. בנוסף לכך עדיין האגרונום־המנהל של מרחביה חדש בארץ ועדיין הוא צריך להוכיח את עצמו לפני שאנשי הקבוצות ימסרו לידיו את הנהלת משקיהם114. אכן גם דיק וההנהלה ראו שאין לכוף על חלוצי הקבוצות תכנית, שאינה לפי רוחם, והניחו את הקבוצות לנפשן. לאחר שנים רבות, בבואו לספר על נסיון מרחביה בספרו האבטוביוגרפי חוזר אופנהיימר על דברים אלה, היינו פועלי מרחביה שמבחינה אישית רחשו אהדה וחיבה לבעל התכנית, הרי בביצועה לא הגו חיבה יתירה לתכנית בשל ההשפעה הפסיכולוגית עליהם של רוסיה והמארכסיזם האורתודוכסי, דברים שהיו נוגדים בתכלית לחבורה השיתופית האופנהיימרית. אלה הפועלים ראו בקרן הקימת, בעלת הקרקע “קפיטאליסט” ואת המנהל הטכני (דיק) כמשגיח מסוג חרושת “היזע” (בארצות הברית). וכאן מוסיף אופנהיימר שגם דיק היה סוציאליסט, אמנם מאסכולת אופנהיימר115.

הקדמנו כל אלה הדברים לראשית מעשה ההגשמה לתכניתו של אופנהיימר, שכן רקע זה עשוי להסביר את הניגודים שנתעוררו במרחביה, תחילה בצנעה ואחר כך בגלוי. היה כאן ניגוד תהומי בין שני עולמות: מכאן תכנית סוציאלית־אגרארית חובקת־עולם ומכאן פועלים במציאות ארצישראלית, הסערה שפרצה לבסוף ב־1914 לא היתה איפוא אלא בבחינת גפרור שהבעירה תסיסה ממושכת, כפי שעוד נראה בפרוטרוט.


ב    🔗

דיק, ששוגר לכאן בשלהי 1910, עבר לארכה ולרחבה של הארץ, על מנת להכיר את המציאות הארצישראלית, שאליה נקלע ע"י אופנהיימר. הוא ידע בגודל האחריות הרובצת עליו בביצוע תכנית, שבכל רחבי התנועה הציונית הסתכלו עליה ככור־מבחן לציונות המעשית בלבוש סוציאלי־מתקן־עולם. בדיך־וחשבון ששיגר לאופנהיימר (מיום 8.1.1911)116, שאת העתקו שיגר רופין לראש הקרן הקימת דר. י. מ. בודנהיימר, אנו מוצאים רשמי־מסע אפייניים ביותר, המעידים, שגם מבעד הנתונים “היבשים” שלו על הארץ בכלל וההתישבות החדשה בפרט, פועם כאן לב חם ואוהד למעשה הישובי החדש בארץ ואף הבנה לא מעטה לפועלי העליה השניה, אתם יתנגש לאחר מכן ובחריפות יתירה.

רופין, שהדריכו בסיוריו אלה, יעצו כמובן בראש ובראשונה לסייר את המושבות הראשונות ראשון לציון, שרונה הגרמנית, בית־עריף (בן־שמן), פתח תקוה, וילהלמה ועוד. דיק הבחין מיד בתופעה המיוחדת להתישבות הוותיקה, שהיא בדרך כל נותנת־עבודה ואילו מקבלי־העבודה, היינו הפועלים ברובם פלחים ערביים הם. בפועלים יהודיים כמעט ולא נתקל עד כה, מלבד התימנים, העסוקים לרוב בבית ובחצר ולעתים נדירות ביותר בשדה. האמידות בתחומי האכרים מקורה בעיקר לא בהכנסות המשק אלא בפילנטרופיה, היא האפוטרופסות וספיחיה, המשחיתה כל חלקה טובה. לעיתים רחוקות ביותר הם מעסיקים פועלים עבריים, שכן אין האכרים נאותים לשלם מכיסם דמי־הלימוד של העולים החדשים, בני העליה השניה. לעומת זאת הם מוצאים אצל הערבים מקור־עבודה זול. יחד עם כך הוא מעלה על נס את ההווי החדש הנוצר במושבות וביחוד את הדיבור העברי. ואף זו, הפקידות הבארונית, עם כל מגרעותיה, גידלה דור חדש של חקלאים מומחים ומובהקים, שלידיעותיהם המעשיות והתיאורטיות אין הוא מוצא די מלים לשבח. שמח על כן למצוא, שההדרים וכל שאר המטעים היו אצל היהודים במצב טוב יותר מאשר אצל הגרמנים במושבות הסמוכות.

מן הענין הוא התיאור החקלאי המפורט, שדיק סובר, כי אופנהיימר מתעניין בכך ביותר, לרגל תכניתו־הצעתו ועל כן הפרטים המרובים על גידולי ירקות ומטעים תוך הדגמות מוחשיות (מחירי הירקות, מראיהם וכו'). אף נתיידד הוא עם האגרונום הגרמני קלר העובד במושבה וילהלמה ונתרשם ביותר שאגרונום זה לומד מפי המומחים היהודיים מפתח־תקוה (פסקל וליברכט) וכן הבטיח לו קלר שיתוף־פעולה עמו תוך העבודה בביצוע תכנית אופנהיימר. הוא מביא לפני אופנהיימר את הסיכום החקלאי מתוך מראה עיניו ומציע לפניו עתה תכנית משקית־חקלאית מפורטת, שכל כולה מכוונת לכך שהשיטה תהא זו הרווחת באירופה, במידה שלא יהיו קשיים במים והפרעות אקלימיות בעונות מסויימות. לבסוף הוא בא לשאלת הפועלים העברים. אמנם, הוא נפגש עד כה אך במעטים בלבד. אולם גם אלה עשו עליו רושם בל־יימחה בשל מומחיותם, האינטליגנציה שלהם ומעל הכל: הם אוהבים את העבודה ואת המקצוע ומגמתם הסופית היא להתנחל על אדמתם כעובדים עצמאיים וחפשים. מתוך כך הוא בא לעיקר העיקרים: אלה הפועלים הם חומר אידיאלי לתכניתו. אגב כך הוא מעורר את בעיית ההתחרות של הפועל הזול, הערבי, בעל הצרכים המעטים לעומת הפועל העברי הבא מאירופה. לשם ההתפתחות במרחביה לאחר כמה שנים אפיינית היא הערתו הבקרתית על האכרים, שהסיחו דעתם כי לא לפני זמן רב היו הם עצמם פועלים, שהתקיימו בקושי מעבודתם עד שזכו לתמיכה שאיפשרה להם לעמוד ברשות עצמם. לכן נאלצים רבים מהפועלים לחזור לאירופה ואילו אלה הנותרים תולים תקוותיהם בהגשמת תכנית אופנהיימר. אמונה זו של הפועלים תחולל פלאים. אף הבחין בפועלות עבריות, שאף הן משקיעות מיטב האידיאלים שלהן בעבודה חקלאית. בחתימת הדברים הוא מאחל לאופנהיימר הצלחה במגבית למען התכנית, שכן לא נותר לפועלים אלא להישאר נאמנים למנהיגם, הוא אופנהיימר.

דו"ח ראשון ורשמי זה של דיק בעל חשיבות מיוחדת הוא, שכן תלה בו אופנהיימר את ביצוע התכנית וניכרו בין שיטי הדברים גם התפעמות לבו של האגרונום והתלהבותו ממעשי הישוב החדש וביחוד בתחום החקלאות. וכן תפס כאן בדברים מעטים את ייחודו של הפועל החקלאי בן העליה השניה, שאתו ייפגש לאחר עת קצרה ביותר ואתו יעבור כברת־דרך די ארוכה.

בעוד אנו שומעים על ישיבת הלשכה של הקרן הקימת (מראשית ינואר 1911) על הסכומים המוקדשים לרכישת מרחביה והעניינים שבין חברת הכשרת הישוב והקרן הקימת בנוגע לשטח זה, ראוי לנו לשמוע מרופין עצמו על תולדות הרכישה הזו, הראשונה בחבל־ארץ זה. הואיל ואין מעניננו כאן תולדות מרחביה בכלל במידה שזה חורג מתחום פעלו של אופנהיימר וביחוד שגם מרחביה של הקואופרציה האופנהיימרית זכתה כבר לספרות מרובה, נוכל לצמצם את דברינו בתכלית הקיצור117. 

שניים היו שושביניה העיקריים של מרחביה בראשיתה: האחד הוא יהושע חנקין, רוכש הקרקע, וא. רופין מסייעו הנאמן, שאילולי הוא ספק אם יכול היה חנקין לסיים את פעולת הרכישה. כפקידה של יק“א עסק חנקין ברכישת קרקעות ובאותם ימים עמד לחתום על חוזה רכישה של שטח קרוב לעשרת אלפים דונם. ברם, ברגע האחרון נתברר, שאין חברת יק”א מסכימה לעיסקה ועל כן פנה חנקין, בצר לו, לרופין, שהיה הנציג של התנועה הציונית, הקרן הקימת ובכלל המבצע את העבודה המעשית בארץ, שכל דבר בתחום זה מטעם ההסתדרות הציונית נחתך על פיו. היה זה סכום גדול מדי אולם רופין הכיר בחשיבות מעשה הרכישה על מנת “לקנות דריסת־רגל בעמק־יזרעאל”. שליש הסכום קיבל מהקרן הקימת לשם תכנית אופנהיימר ועל כן היה כבר שטח מוכן של 3500 דונם לצרכיה118. וכבר עם הרכישה החלו הקשיים עם הפקידים התורכים הגבוהים והנמוכים, דברים שליוו כצל את ראשיתה של מרחביה ועשו לא מעט להעיב על הגשמת התכנית במלוא האפשרות.

אותו חודש (טבת תרע"א / ינואר 1911) חודש קדחתני היה הן בארץ והן בחו“ל. מהדו”חים מישיבות הלשכה הראשית של הקרן הקימת אנו לומדים כיצד התלבטו בענין הרכישה וכן בדבר צעדי־ראשית של ביצוע תכנית אופנהיימר על אותו שטח. וכן לא עברו ללא הד הדברים שהושמעו בחוגי הפועלים ונזכרו בפרק הקודם, בדבר נציגות פועלי הארץ בניהול הענינים. אולם כבר עתה אנו עדים להתדיינות בין רופין לבין הלשכה הראשית לגבי הסכומים לצורך העבודות הראשונות. ניכר שפער גדול כבר עתה בין כל החישובים בחו"ל לבין ההוצאות בארץ, פער שיגדל וילך ככל שתתקדם העבודה במרחביה. רופין מסביר ומסביר והם בלשכה הראשית תחומים ומוגבלים בתקציב וביחוד שעומד על גבם אבי התכנית אופנהיימר עצמו ומקפיד על כל סכום המוצא מהכספים, שנאספו בקשיים כה מרובים. הדברים שאמר רופין על חנקין, תואמים להפליא גם את עצמו וביחוד בימים אלה, בהם היה צורך בהכרעה מהירה, שלא תאמה תמיד החלטת המוסדות וגבולי התקציבים.

מן הענין הוא מכתב הלשכה הראשית (מיום 30.1.1911) לאופנהיימר119, בענין נציגות פועלי העליה השניה בחברת ההתישבות השיתופית. שבעה אנשים נבחרו להנהלת המפעל ובהם נציג “פועלי ציון” ש. קפלנסקי. אולם “פועלי ציון” דורשים, ואף הדפיסו זאת בעתוניהם, עוד אחד בוועד המנהל, שיהא נציגם של פועלי א"י. אולם, נאמר באותו מכתב, כיצד יש לבחור נציג זה בעת שבארץ קיימות שתי מפלגות פועלים. ברם עיקר העיקרים הוא, שלפי התכנית המקורית של אופנהיימר יגיעו לשלב העיקרי בה רק לאחר שהפועלים יהיו מסוגלים להחזיר לפחות חמשים אחוזים מהקרן המושקעת. אז ורק אז תבוא הקואופרציה על ביצועה, היינו הפועלים יהיו אז עצמאיים בהנהלת המשק. משום כך מה ענין נציגות פועלים בהנהלה כבר עתה – הן לפי החלטות הקונגרס והן לפי עיקרוני תכנית אופנהיימר?

מכאן אנו רואים, שכבר בחודש זה, בו חלה העליה על הקרקע, החלו הליבוטים בענין העתקת התכנית התיאוריטית אל המציאות. על אחת כמה וכמה ששאלות מעין אלה תתעוררנה עם כל שעל ושעל. אולם ניתן כבר לומר עתה, שככל שהבעיות הטרידו את הראשונים לא חלה כל הפרעה במעשה־הכיבוש, שכאן במרחביה קיבל אופי מיוחד במינו על ידי עליית קבוצה מאנשי “השומר”, היא קבוצת־הכיבוש, שעלתה לראשונה ואחר כך הקבוצה השניה, שעלתה לבצע את תכנית הישוב על פי תכנית אופנהיימר.


ג    🔗

מבחינת היחסים עם הרשות התורכית ועקב כך גם היחסים עם השכנים הערבים לא שפר גורלה של מרחביה מאז ימיה הראשונים. הכפר “פולה”, ששטחי מרחביה היו שייכים לתחומו, מיושב היה אריסים ערביים ועם פינויים (בעל השטח מעוניין היה בפינוי לא פחות מרוכשי־השטח היהודים, שלפי החוק העותומאני אין לנשל אריס מאדמתו לאחר שישב עליה שלוש שנים. משום כך היה בעל הנחלה מפנה את האריסים מקץ שלוש שנים) היה הכרח להעלות מיד על הקרקע אריסים חדשים, היינו מתיישבים יהודים. עדיין לא הסתדרה הקבוצה שנועדה לבצע כאן את תכנית אופנהיימר ובנוסף לכך היה צורך בחבורה שיש בכוחה לשמור על הקרקע מפני מתיישביו הקודמים וכן על המתיישבים החדשים. האירגון היחידי שבא אז במנין לכך היה “השומר”, שלאחר עת קצרה של קיומו כבר רכש לו שם כשומר נאמן על נחלאותיהם של יהודים.

כאן במרחביה הוסיפו האריסים לשבת גם לאחר שהושג הקושאן על השטח ובשל כך גדל עוד יותר הצורך בחבורת “השומר”, שביניהם היו יודעי־ערבית, תכונה דרושה למשא־ומתן אישי ושידולים מלווים מתנות כסף לרוב עד שהואילו האריסים לרדת. לאחר משא ומתן של א. רופין עם “השומר” הוחלט על עלייתה של קבוצת “השומר” על המקום כקבוצת־כיבוש מכל הבחינות. היתה זו תופעה חדשה בהתישבות, שכמעט לא היתה עד אז ואילו המציאות במרחביה של הימים הראשונים הצביעה על הצורך בקבוצת־כיבוש מעין זו. אנשי “השומר” תפסו כבר לפני העליה שאין דומה המקום לדגניה, שבה ישבו החלוצים הראשונים יחד עם הערבים, לפחות בזמן הראשון, דבר שהציע רופין גם לגבי מרחביה. אנשי “השומר” התנגדו, וכמוכח מהמציאות לאחר מכן – בדין התנגדו. לעומת זאת הציעה אותה קבוצת־כיבוש, שנועדה לעלות על המקום, לעבדוֹ ולשמרוֹ. יסודות קבוצת־הכיבוש היו, לדברי מרכז הקבוצה, ישראל בצר: “א) שהכפר פולה על כל השטח שנקנה על ידי המשרד הא”י צריך לעבור כולו למעשה לידי האריסים, הם המתיישבים החדשים. הקבוצה תהא אחראית לשלימות גבולותיו של הישוב החדש כלפי המשרד (הא"י, שרופין היה ראשו) ובאותו הזמן תהיה אחראית גם כלפי הממשלה התורכית לעיבוד האדמה, על ידי זריעתה וחרישתה למלוא שטחה ואין צורך בשותפים ערבים לפעולות אלו. ב) שהכפר על כל בקתותיו (חושות), השלמות וההרוסות, יעבור כולו לידי הקבוצה, שתוכל להיות חפשית בכל פעולותיה בשטחי השמירה וההגנה בפני הסביבה העויינת, כיוון שזו תהיה נקודה קטנה בעמק, מוקפת כפרים ערבים ומנותקת מכל ישוב עברי, אי אפשר שתשב במקום זה רק שנה (כך היתה התכנית הראשונה של רופין) ויש הכרח בכיבוש ממושך יותר, על ידי אותם אנשים עצמם"120.

הסופר ר' בנימין הוא שנתן את השם למקום החדש “מרחביה” (מפיו של מר גרשון גפנר). ואכן מיד עם העליה הוצעה על ידי השכנים הערבים שמירה משלהם, דבר שנתקל בהתנגדות ומאז החלו הסבלות של ראשוני מרחביה, שבאו לידי גילוי במכשולים של המושל התורכי מזה והסתה ערבית מוגברת ב“השראתו” מזה. הימים הראשונים במרחביה ופרשת הנגישות הקטנות והגדולות תוארו בפרוטרוט על ידי אנשי “השומר” וחברי מרחביה ואין מה להוסיף. ברם כל אלה היסורים שליוו את ראשית צעדי מרחביה ודאי שלא היו עשויים להקל על עלייתם של חברי הקבוצה השניה שעליה הוטל לבצע תכניתו ההתיישבותית של אופנהיימר.

ספרות רבה נוצרה על תכנית זו ודרכי ביצועה מהימים שזו הועלתה לראשונה על ידי אופנהיימר בקונגרס הששי. כל הבעיות האפשריות נתלבנו ונתבררו. אולם מציאות זו לא עלתה על דעת אף אחד מאלה שעסקו בכך. משום כך היה בעליית הקבוצה השניה, בעקבי קבוצת־הכיבוש, מעין סמל, שאין המציאות דומה לכל אלה האפשרויות המרובות המהוות רקע לבירורים העיוניים המרובים ואפילו העמוקים. סמל זה ביטא בראש ובראשונה שכיבוש אדמת ארץ־ישראל ובתנאיה המיוחדים ועל ידי הפועל העברי ועל קרקע הלאום – מיוחד במינו הוא וכל החישובים המדוייקים מראש עתידים להתנפץ אל סלע המציאות. ואכן כך הווה.

העבודה ביום והשמירה בלילה היו מסימניה המובהקים של קבוצת־הראשונים במרחביה החל מהיום הראשון לעליה: כ“ד בטבת תרע”א (24.1.1911). “בכל בוקר, מספר י. בצר, היו יוצאים עם 24 צמדי בהמות בעגלות, מחרשות ומשדדות לשדה ועובדים בו עד שעה מאוחרת בערב. בכל יום היו זורעים כ־250–200 דונם. לאחר כמה ימים כבר אפשר היה לראות שטחים ענקיים שחורים, זרועים תבואת חורף – – – כל השדה הפך לים שחור גדול, שכעבור עשרה ימים היה ים ירוק, מרהיב עין, שהעמק לא ראה כמותו מזה דורות רבים”.

אולם הסתת מושל נצרת, אותו סייע עורכו של העתון הערבי־נוצרי בחיפה (“כרמל”) וכן “הפרעת” הישוב החדש להפקרות בריוני הסביבה עשו הכל להדריך מנוחתם של כובשים ראשונים אלה. רגילים היו אלה הבריונים והגנבים, ששוטטו באותה סביבה לאמור: “העמק צר לשנינו. אחד מאתנו יצטרך לפנות את המקום”. לשם כך לא פסקו ההתעללויות עד שהגיעו לתגובה נאותה מצידם של כובשי המקום ובכך נפתחה הפרשה הטראגית של ראשית מרחביה, שכל עיקריה סכסוך חמור עם השכנים, הרוג ערבי ומאסרם של חלק מקבוצת הראשונים. הסיפור, שגיבורו הראשי היה השומר מרדכי יגאל סופר כבר פעמים רבות ובעיקר על ידי יגאל עצמו121.

הדבר אירע בכ“ח באייר תרע”א, בימים שקבוצת הכובשים התעתדה לקציר הראשון על אדמת מרחביה. ההתנפלות נסתיימה בחלל ערבי, שנפל מידי יגאל. לאחר מכן נאסרו יגאל ב“תוספת” כמה מראשוני החברים במקום (אליעזר שוחט, י. בצר, צ. בקר, י. נדב, קוראקין ויוכבדזון).

בכלא נצרת התענו האסירים ואילו במרחביה השתוללו “שומרי־החוק” התורכיים והשוד והביזה התנהלו לעיני “שומרי־חוק” אלה. שנה תמימה התענו אלה במאסר ורק לאחר מאמצים מרובים והשתדלויות לאין קץ הוצאו ממאסרם. בינתיים נמשכה העבודה במרחביה. יצחק בן־צבי, שחזר מהקונגרס הציוני העשירי בבאזל (קיץ תרע"א/ 1911) ביקר אצל אסירים אלה מיד עם שובו מהקונגרס והוא מתאר דרכו זו לנצרת, בה עבר גם את מרחביה. ברישום־חטף הוא מתאר פועלי־־מרחביה אלה שנקרו לו בדרך: "פניהם בריאים, שזופי שמש, שריריהם בולטים מבעד לכותנותיהם – – – גם הערבים, שכנינו לנסיעה, מציצים מבעד לחלון. אין החיזיון הזה מפליאם, כי כבר התרגלו אל הרעיון, כי יש כאן כפרים יהודים ופועלים יהודים – – – "122.

תיאורו את הנאסרים מזעזע ביותר. אולם המופלא בעיניו היה עוז רוחם, שכל הזמן לא התאוננו על גורלם המר בכלא אלא דיברו ושאלו “על הקונגרס הציוני על ועידת ‘פועלי־ציון’, על מרחביה ועתידותיה, על הגליל התחתון ועל עמק יזרעאל”. אולם תוך השיחה לא הסיח בן־צבי את דעתו אף לרגע מאלה הנאסרים, “בחורים בריאים בעצם עלומיהם, כלואים כציפרים בכלוב דחוק ואפל. קצתם נשואים, עזבו את נשיהם במרחביה, והעיקר – איך ישבו בחיבוק ידיים בשעה זו, שעת עבודה רותחת, שעת חוסר־אנשים? ומי יודע כמה יארכו ימי תפיסתם?”

הוצאת האנשים ממאסרם מקץ שנה סיימה פרשת־כיבוש ראשונה של מרחביה, שכן נאלצו עתה כל כנופיות הסביבה להודות בישוב החדש של יהודים, שאין לנגוע בו ללא תגובה נאותה. על ידי כך יכלה, בעיקר בחסות קבוצת הכיבוש, להתחיל בעבודה הקבוצה האחרת, שעלתה, כמה שבועות לאחר קבוצת “השומר”, לכבוש את הנקודה על יסודות הקואופרציה שהניח פ. אופנהיימר.


ד    🔗

קבוצת־הכיבוש סללה את הדרך לישוב וסלילה זו אף עלתה לה בקרבנות, שהראשון בהם היה יחזקאל ניסנוב, שנרצח בחודש השני לעליה על הקרקע. בשל קבוצת־כיבוש זו יכלה לעלות על הקרקע באדר תרע"א הקבוצה השניה, היא קבוצת הקואופרציה האופנהיימרית. ואם יכלה הקבוצה השניה לעלות ולקיים את עצמה הרי זה לא מעט בזכות קבוצת־כיבוש הראשונה, שעליה אמר ישראל שוחט, מראשי “השומר”: “כיבוש פולה פתח תקופה חדשה בתולדות ההתישבות היהודים בכלל ובעמק יזרעאל בפרט, וסלל דרכים חדשות לעלייה ולהיאחזות בקרקע”123. אולם יחד עם כך אין לקפח זכות הכיבוש היומיומי והאיטי, על ידי עבודה אפורה ומפרכת, תוך נסיונות חברתיים וחקלאיים, של אותה קבוצה שניה.

הקבוצה השניה עלתה בראשותו של האגרונום שלמה דיק וכללה חבורת תלמידי בית הספר החקלאי בסלובודקה־לֶשנה בגליציה, שחלק מהם הוסיף להשתלם בחקלאות בהדרכתו של דיק בגרמניה124, ועל כן היה טבוע בשנים הראשונות חותמה של גליציה על מרחביה הקואופרציה125. גרשון גפנר, אחד הראשונים בקבוצה זו, מספר126 על הרוח האנטיציונית במוסדות־חינוך חקלאיים אלה אם בגליציה ואם בגרמניה. ואף על פי כן עוררה התנגדות זו לציונות אותו וכן את האחרים לעלות עם מורם ומדריכם דיק ולנסות על עצמם וגופם נסיון חדש זה בביצוע תכנית אופנהיימר. עליה זו של תלמידי דיק היתה, לדברי גפנר, בהשראתם של אופנהיימר ודיק כאחד.

דרכו של גפנר היתה אופיינית ביותר גם לשאר חברי הקבוצה הסלובודקאית. תחילה באה הפגישה בכנרת עם ברל כצנלסון וכן עשה אז מאורע השביתה בכנרת רושם עגום ביותר על החלוצים הצעירים. כאן ראו במוחש מה טיבו של אדמיניסטרטור במשקיה הראשונים של ההסתדרות הציונית ועל אדמת הלאום. ייתכן ורושם זה טבע לא מעט מחותמו על התפתחות מרחביה בעתיד. סלובודקאים אלה קיימו קשריהם עם חבריהם בחו“ל, הן בגליציה והן עם אלה שלמדו חקלאות בגרמניה ועל ידי כך עלתה אחר כך קבוצה נוספת מסלובודקה, שוויתרה על שליש אחרון מלימודיהם בשל החשת מועד העליה. אפייני לאנשיה הראשונים של מרחביה הקואופרציה שבמאבק המפלגות באותם ימים בין “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון" נעמדו הם מרחוק, “כי התאמצנו בכל כוחנו למנוע סכסוכים ופילוגים פנימיים. הבינונו, כי דיינו בשאר הצרות שפקדו אותנו – וכדי להתגבר עליהן היה הכרח לגייס את כל הכוחות” (גפנר).

לקבוצה זו נצטרפו כמה פועלים ותיקים מהגליל ואלה ניסו בהקמת המשק הנסיוני, שעתיד היה להוכיח את עצמו גם בפני עצמו וגם בפני אופנהיימר, שניתן על יסודה של תכנית זו להוציא לפועל תכנית משקית־חברתית למופת. כאן התבטאו מעשי־הגבורה, שלא היו פחותים מאלה של הקבוצה הראשונה, גם בעבודה יומיומית קשה ומפרכת, שהיתה מנת־חלקם הקבועה מאז ואילך. אולם גם על העבודה “האפורה” המשקית ניחתה שלוחה של היד העויינת והדבר התבטא בצורך האלמנטארי והראשוני: מקום המגורים. בבנינים הערביים הקיימים לא היה מקום־מגורים די הצורך לשתי הקבוצות גם יחד. ומשהוחל בהקמת צריפי־המגורים הראשונים לבני הקבוצה השניה כבר החלו העיכובים מצידו של מושל נצרת והפרעות החלו להיות לחם חוקן של שתי הקבוצות גם יחד. אולם כבר “התרגלו” איכשהו לכך וכל שלא ניתן לעשות בהיתר נעשה באיסור ובמחתרת ובלבד להתערות במקום ולהקים את המשק החקלאי המצופה. אולם גם בתחום המשקי־הכלכלי רבה וגדולה היתה המבוכה.

השלב הראשון בעבודה היתה הכשרת הקרקע (ביעור הקוצים, חריש עמוק וכדומה), במידה שנעשה מאמץ להתחיל את השנה החקלאית בתרע“א (1911). דיק, שבראשית העבודה נשברה ידו ואותו החליף האגרונום מ. זגורודסקי, עשה כמיטב יכלתו להשתלט על התנאים החדשים, שלא ידעם בחו”ל. תוך כך בא הלימוד הראשון, העתיד לחזור כעין פזמון חוזר, שעבודת־כיבוש זו, כהכשרת הקרקע ותוך כך הכשרת העובדים לחקלאות, מצריכות הוצאות, שאינן באות במנין בתנאים נורמליים ועל כן נתבדו כל החישובים שנעשו לפני כן על הנייר.

המעיין בחליפת המכתבים בין רופין לממונים עליו בקרן הקימת ובתנועה הציונית אי אפשר לו לחוש בהבדל התהומי בין המציאות בארץ, כפי שהתבטאה בשנת־הנסיון הראשונה, לבין הוראות ההנהלות בחו“ל, המתריעות על הוצאות מעל התקציב. התכנית החקלאית של דיק היתה בטווח רחוק, היינו “משק מודרני אינטנסיבי, אשר יכלכל עשרות משפחות, ומן ההכרח הוא איפוא שנפסיד עד שנביא את המשק למדרגה הרצוייה”127. אולם גם כוונה טובה זו רצופה היתה כשלונות בשל חוסר נסיון חקלאי בכלל ואי־הכרת האדמה עליה ובה נעשו נסיונות ראשונים. רק מתוך כשלונות ראשונים אלה בצבצה ההכרה בעובדה, שהופיעה לאחר מכן בכל הדו”חים הרשמיים של רופין ודיק ממרחביה, על הצורך בעבודת־כיבוש, המצריכה הוצאות מרובות ואין להכניסן בשום אופן ופנים לשום חישוב לגבי רנטאביליות. הגרעונות ליוו איפוא את מרחביה מהשנה החקלאית הראשונה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היא התקופה שנועד לה בכלל תכניתו של אופנהיימר התפקיד של שלב ראשון, היינו הכשרת המשק עד כדי ביסוס לשם מסירתו לעובדים.

אולם לא רק הצד החקלאי מלא היה גישושים ומבוכות לאין סוף. אף הצד החברתי־הקואופרטיבי לא “נחשל” אחרי החקלאי. אולם תוך כל הבעיות האלה התחיל הנוף משנה צורתו ודבר זה לא בלט כלל במשא ומתן המייגע בין יפו לחו“ל, בו דובר בעיקר על הוצאות וחריגות מחוץ לתקציב. בקיץ תרע”א אנו שומעים, כי “במרחביה נגמר הקציר. כל התבואה הובאה אל הגורן ועכשיו התחילה עונת הדישה. כמו כן ניגשו שוב לחרישה להכין את הקרקע לשנה הבאה. לאט לאט מסתדרת העבודה במקום”128. ואפיינית העובדה, שבאותו מקום בו נתפרסמה הידיעה הזו על ראשית הקציר במרחביה נתפרסם גם דין וחשבון מהאסיפה הכללית של ועדת ההתישבות הקואופרטיבית, שהתקיימה בקלן (20.6.1911). הוחלט שם על ועדת פיקוח (בטרמינולוגיה העברית של אז: “ועדת ההשגחה”), שמגמתה “להשגיח על מהלך־עבודתו של הנסיון הקואופרטיבי”. אף הוחלט שם, “שמנהלי המושב צריכים כעבור ששה חדשים הראשונים לתת דין־וחשבון על מצב העבודה בין על הרווחים ובין על ההפסדים”. ספק אם ידעו משתתפיה של אותה ישיבה על הליבוטים והיסורים, הנכונים יום־יום ושעה־שעה לעובדים במקום החדש. משום כך לא נאשימם על זו ההחלטה המשרדית על רווחים והפסדים, משל מרחביה בראשיתה ובראשוניותה היא ענין למאזן השוקל הפסדים לעומת רווחים…

וגדולה מזו, בגליון “האחדות” שלאחר הגליון הנזכר נתפרסם מאמר חתום בצירופי־אותיות על “הנצחיות בעבר” מאת אחד צעיר שבא מרוסיה ותלמודו בידו ועשה כפועל במרחביה באותם ימים ראשונים, הלא הוא זלמן רובשוב, מקץ עשרות בשנים נשיאה השלישי של מדינת ישראל. הוא גם הותיר לנו אחד התאורים המרטיטים ביותר על ימים ראשונים אלה של מרחביה הקואופרציה129. הוא מתאר את הראשונים, אחד אחד על קווי־האופי המיוחדים לו וכל שרשרת האסוציאציות הכרוכה בכל אחד, מתוך כך הוא בא לספר בעבודה ותנאיה, שהיו קשים ומפרכים אולם חוט של חן נסוך על עמל מפרך זה: “בשל המרחק הרב מֵחֶלְקַת העבודה אל הבית היינו אוכלים בשדה. בצל הזית, כבד־הענפים הארוכים, שרמז עתה אלינו כחוף נכסף, ואשר נעלם כליל מאפקנו בכל שעות עבודתנו המייזעת. הגוו הרצוץ והכפוף התנפל על הדשא בפישוט ידים ורגלים, והאויר הצונן אשר בצל הזית הרענן נספג כיין הטוב, המרווה והמשכר. במלוא ריאותינו שתינו אותו לשכרה, ולפתע פרץ איזה רעב, אשר לא ידעתי כמותו מעודי. מקצה בוהן הרגל ועד חלל הגרון זעק הרעב. נדמה היה לך: אף רגע אין אתה מסוגל לחכות עוד – – – והנה שינה עמוקה ומוחלטת מתנפלת על כל הגוף והנפש. איזה תרדימת־איתנים, לא טעמתי כמותה לעולם, לא לפני כן ולא אחרי כן – שנת עמלים”.

חויות אלה ושכמותן130 ודאי שלא היה להן כל הד באותם המאזנים, שהחלו להתפרסם משנת 1912 ואילך, כאן אתה שומע על הגרעונות ואלפי הנימוקים והטעמים להם. בלשון מספרי־המאזנים נחבאו בצל אותן חוויות גדולות, שהיו קפולות ומקופלות בראשית ימי מרחביה, הלא הן החוויות שאין מעשי־גבורה מופלאים מאחוריהן, אלא חיי יום־יום אפורים קשים ומייגעים, אולם טעונים ומשופעים חויות גדולות, העתידות להיחרת בלב ובנפש לכל אורך־החיים בעשרות השנים שלאחר מכן.


ה    🔗

באותם ימי קיץ תרע"א (1911) נתכנס בבאזל הקונגרס העשירי, הוא הקונגרס שסיים את תקופת כהונתו של דוד ולפסון כנשיא ההסתדרות הציונית והעלה את אוטו וארבורג לנשיאות (הוא נבחר לאחר הקונגרס ע"י הוועד הפועל המצומצם). וארבורג סימל את העבודה המעשית בארץ ואת הסטת מרכז הכובד מהעבודה המדינית לפעולה ישובית קונסטרוקטיבית בארץ־ישראל. ואף על פי כן מה קשה היה גם על קונגרס ציוני זה להשתחרר משיגרת המלל, שדחתה כל הד ובן־הד מהנעשה בארץ־ישראל. אפייני לכך הפרוטוקול (הגרמני כמובן) של קונגרס זה, בו השתתף בין היתר יצחק בן־צבי. ברם דבריו באותו קונגרס לא נרשמו כלל בקונגרס, שכן “דיבר עברית”… ברם זכור לטוב שמריהו לוין, שתירגם דבריו ללשון “הרשמית” של הקונגרס ומתוך כך אנו למדים, שהוא דיבר על הפועל העברי בארץ וביחוד על זה שבגליל, שכבר הביא קרבנות וכן ניהל פולמוס חריף עם אנשי “המזרחי” ואף זה על רקע הווי הפועלים בארץ131. אולם, קשה היה להכניס לקונגרס את ההווי הזה, והדבר בולט ביותר מדבריו של אוטו וארבורג בקונגרס זה על סיכומי העבודה המעשית בארץ עד כה – אף זה ללא הד ניכר132. ז. שזר מספר, שסח על קונגרס זה עם ב. כצנלסון בכנרת, היינו, במקום שהיה אז מוקד העבודה המעשית בארץ וערש ההתישבות העובדת בכלל “והוא ניחם והתגונן ותבע… אבל גם מדבריו יצא: כל אלה חבלי־ילדות הם. יבוא יום וניקח גם את עניני הגולה ואת עניני הציונות בידיים”.

מה ידעו באותו קונגרס על רוב ליבוטי ראשוני מרחביה אם בנסיונותיהם החקלאיים ואם בגיבוש הדמות החברתית של מרחביה הקואופרטיבית, היא הדמות, שהיתה צריכה להיות בת־תחרות ראוייה לדגניה. דיק נוכח עד מהרה, שלא רק בתחום החקלאות יש לסטות מאלה התורות שלמד ולימד בחו"ל, אלא גם באירגון החבורה הקואופרטיבית על היסודות שהניח אופנהיימר. השלב הראשון במשק, שהיה צריך להיות מבוסס על אדמיניסטראטור, שבידו כל הסמכויות, לא ניתן לביצוע לאחר נסיון של כמה חדשים ראשונים. ראשית נתקל בהתנגדות הפועלים, שכנזכר לעיל, היתה היא רווחת בין ציבור הפועלים ואף בין אלה שהלכו להקים משק על יסודות, שסעיף זה היה עיקר בו. הוא הניח יסוד לכינונה הרשמי של האגודה הקואופרטיבית במנותו מתוך העובדים עשרה חברים, שעליהם הוטל לבחור נוספים לשם מילוי המספר הדרוש. כינון אירגוני זה של הקואופרטיב ראוי שנקדיש לו מעט תשומת לב, שכן גילה כבר בראשיתו את כל היסודות שלאחר עת קצרה הביאו לידי תסיסה והתפוצצות.

מתוך דברי יוסף רבינוביץ133 ובעיקר מדבריהם של אנשי מרחביה שהודיעו על כך לעתון “האחדות” אנו למדים על פרטי היסודות הארגוניים האלה. תחילה באה תרעומת על אופן הבחירה של דיק, שכן היה בין אלה שבחר “כאלה, שרק זה מחדש באו ואינם מכירים לא את תנאי הארץ ולא את יתר הפועלים. והלא מן התנאים ההכרחיים הוא, שהחברים יכירו לפחות היטב איש את רעהו, מפני שרק באופן הזה אפשריים חיים ועבודה שקטים. אולם – – – אשמים בזה הרבה הפועלים עצמם, על שלא השתמשו בזכות שניתנה להם להשתתף בקואופרטיב מתחילת ברייתו”134. יותר פרטים אנו שומעים ב“מכתב ממרחביה” שנתפרסם בסמוך לכך135.

למעלה משנה נמשכו ההכנות לייסוד הקואופרטיב לפי עקרונותיו של אופנהיימר: גם לפי התכנית הרשמית היה צורך לבחור שני נציגים מן הפועלים בוועדה המפקחת על העבודה המעשית של הקואופרטיב. ברם, למעשה, לא הוגשם הדבר, בעיקר באשמת הפועלים עצמם ועל כן נמסר הכל בידי האגרונום המנהל, שבחר את עשרת חברי־הקואופרטיב הראשונים, בלא לשאול ומכל שכן בלא להיוועץ במישהו. ומכיוון שהבחירה כבר נעשתה הרינו למדים על דרכו האירגונית של הקואופרטיב, דברים שכמעט ולא שמענו עליהם עד כה בכל הספרות הענפה והמרובה על ראשיתה של מרחביה הקואופרטיבית.

עשרת החברים הראשונים, בחרו, כנזכר לעיל, בשמונה חברים נוספים. כל חבר מתקבל רק אם מצביעים בעדו שני שלישים מכלל הקולות. הקואופרטיב יהא כמתוכנן בן שלושים חבר. מלבד החברים הקבועים מועסקים פועלים ארעיים, היינו יומיים וחדשיים. פועל יומי עובד תחילה ששה שבועות ואחר כך הוא נעשה פועל חדשי. הפועל החדשי נעשה איפוא באופן אוטומאטי מועמד לחבירות בקואופרטיב. הבחירות מתקיימות אחת לחודש. “באופן כזה, מוסיף בעל הכתבה הנזכרת, אפשר בכל זאת לקוות, שבמשך הזמן הקצר של עבודה משותפת יכירו לדעת החברים של הקואופרטיב את הקנדידטים (המועמדים), ובבחירות לא יהא שולט המקרה העיוור או הסימפטיה הארעית”. באסיפה הראשונה נבחרו שלוש ועדות לניהולו של הקואופרטיב: א) ועדת העבודה; ב) ועדת הכלכלה; ג) ועדת המשפט. על ועדת העבודה הוטל לנהל, יחד עם המנהל “את כל הענינים הטכניים של המשק”. ועדה זו מורכבת משני חברים והמנהל. המנהל דרש “שתהא לו רשות לבחור מקרב החברים באחד, שיוכל לעזור לו בעבודת ההנהלה”. אולם הפועלים לא הסכימו לכך ולאחר ויכוחים ממושכים וסוערים הוחלט על בחירתם של שניים. על אלה הוטל לקבוע את השכר של הפועלים, שלפי העיקרון האופנהיימרי נקבע לפי התפוקה, וכן את מספר הפועלים ותיכנון העבודה לטווח־זמן ארוך יותר.

כל אותה פרוצידורה מלמדת, לפי בעל הכתבה, “עד כמה אפשר להשפיע גם עכשיו על הצורה ההסתדרותית של הקואופרטיב, שתתן מקום יותר לאיניציאטיבה של הפועלים ולעמידה ברשות עצמם”. עתה מודים כל הצדדים, שאין דומה תכנית קבועה מראש בכל סעיפיה לסיגולה למציאות. משום כך אין ספק בידי הכותב “שהמנהל ייאלץ להתחשב עם הדרישות המציאותיות של החיים הקואופרטיביים. הלא על פי תכנית אופנהיימר צריכה עכשיו להיות התקופה האדמיניסטרטיבית כמו בכל חווה רגילה. ברם, כפי הנראה מכריחים החיים הריאליים לשנות את המגמה בהתאם לתנאיהם ולדרישותיהם”.

מכאן לשאר הוועדות ותחומי פעולתן. ועדת הכלכלה אף היא בת שלושה חברים ועליה, בנוסף למנהל, לפקח על המטבח והמעונות לפועלים. המטבח מתקיים על אמצעיהם הכספיים של החברים. הוצאות הריהוט וכל שאר הדברים יתכסו בעתיד מהריווח של הקואופרטיב. שאר הפועלים, האוכלים במטבח ואינם חברי הקואופרטיב, בוחרים בנציג משלהם, המגן על עניניהם המיוחדים. ועדת העבודה קבעה את דרגת השכר, שכן “המשכורת נקבעת בשים לב אל התמחות הפועל בעבודתו ומסירותו לה”. על עקרון אופנהיימר זה שמרו המנהל והפועלים בכל תוקף. אולם עוד נראה וגם סעיף זה, ודאי בהשפעת דגניה וכנרת, היה טעון כל הזמן חומר נפץ, שהתפוצץ בעבור כמה שנים עם הסערה הראשונה.

ומעניין הסיכום, המראה אהדת הכותב, ודאי חבר הקואופרטיב, למפעל בכללו: “איך יתפתח המפעל להבא קשה לחזות מראש. אבל אין ספק, שהרבה תלוי כאן במרץ הפועלים, בהתענינותם החברתית ובמסירותם לרעיון הקואופרטיב”.

כעין סיום מתרונן לסיכום שנת־עבודתו הראשונה של הקואופרטיב היא הידיעה הקצרה בה שתי בשורות משמחות. ראשית, שבעוד חודש ימים ניגשים לבניית הבתים לחברי הקואופרטיב במרחביה. אף שומעים אנו בהזדמנות זו, ש“בנין הבתים נמסר לקבלן אחד על אחריותו, בתנאי שידקדק בפרינציפ של עבודה עברית”. דבר זה, כפי שעוד נראה עתיד אף הוא להיות סלע המחלוקת והעילה לסערה, שתפרוץ לאחר שנים מספר. כפי שאנו רואים – כבר עתה דקדקו במרחביה ביותר בסעיף זה של עבודה עברית. אולם הידיעה הבאה יש בה משום בשורה גדולה ומפעימת לב: “ביום א' ניגשים לקצור בקואופרציה במרחביה. זהו הקציר הראשון של הקואופרציה, שישמש קצת לנסיון לעתיד לבוא”136.


 

פרק שמיני: אופנהיימר בעולה של מרחביה    🔗

א    🔗

אנשי מרחביה זרעו בדמעה ומבחינת הסיפוק בעבודתם ודאי שקצרו ברינה. אולם “השורה האחרונה” במאזן הראה גירעון וגירעון זה העיק ביותר לא רק על האנשים במקום אלא לא פחות על ראשי הקרן הקימת והוועדה העליונה לתכנית אופנהיימר, שכן ציפו כולם בתוצאות הנסיון, גם אם מאזנה של שנת־עבודה ראשונה עדיין אינו קובע הרבה. בינתיים מתפרסמת תכנית זו, שמרחביה לו מעבדת־נסיון ראשונה, ברבים וביחוד בין חוגי “פועלי־ציון” בעולם. לפנינו למשל חליפת מכתבים מסועפת עם אופנהיימר137 משלהי שנת 1911 ומראשית שנת 1912, בענין תכניתם של כמה מאנשי “פועלי־ציון” בגלאזגוב להתיישב בארץ על יסוד תכנית־הקואופרציה שלו.

במכתבו לדר. י. מ. בודנהיימר (מיום 4.12.1911) מוסר אופנהיימר על תכניתם זו של כמה מחברי “פועלי ציון” בגלאזגוב, להתיישב על גדות הכנרת, המבקשים את עזרת הקרן הקימת. הוא משבח את האנשים האלה כאנשי־עמל חרוצים, שאמצעיהם מצומצמים וכל מגמתם לגדל ירקות לשם שיווקם בטבריה. לפי דבריו של דיק, שאליו פנה אופנהיימר תחילה לשם אינפורמציה, מצוי שטח בעבר־הירדן, ליד אום־ג’וני (דגניה) והשייך לחברת יק"א. הוא מבקש איפוא משא ומתן עם החברה לשם מסירת אדמתה בחכירה לצרכי התכנית. במכתב אחר מדגיש אופנהיימר את חשיבות ההיענות החיובית לתכנית זו, שכן אם תידחה עשוי הדבר לעורר רושם מאוד שלילי על תכניתו הקואופרטיבית בכללה, הזהה כמובן עם יישובה החקלאי של הארץ.

נוגע ללב מכתבם של אנשי האגודה בגלאזגוב. הם מצהירים בחגיגיות יתירה, שבתכניתם זו לא הושפעו מאיש לא מאופנהיימר (כאילו השפעה מעין זו שלילית היא!) ואף לא מראשה של הקרן הקימת. ואדרבא, רבים ששמעו על כך הניאו אותם מתכנית זו. אולם הם לא נרתעו מאזהרות אלה. הם יודעים על התנאים הקשים המצפים להם וביחוד הם יודעים ובקיאים בטיבו של האקלים הארצישראלי וכן על התנאים הפרימיטיביים השוררים בארץ. למרות הכל הם מוכנים לעלות לשם הגשמת “האידיאל שלהם: לחיות כאזרחים חפשים על אדמה חפשית”. ועוד מוסיפים הם, שגם אם ייכשלו לא יאשימו איש זולת את עצמם. רופין ודיק נכנסו בעובי הקורה והחלו בצעדים ראשונים לשם ביצוע תכניתם. פרטי הדברים אינם מעניננו כעת, מלבד זאת, שבאחד המכתבים של אנשי גלאזגוב אנו שומעים, שאופנהיימר הודיע להם על התחלת העבודה במרחביה וכן הם שמחים לשמוע על ביקורו הקרוב של ראש הקרן הקימת בודנהיימר בארץ וכי גם כמה מחברי אגודתם יעשו בארץ וירצו לבדוק מקרוב את מצב הדברים.

לשם סיום ענין זה נקדים את המאוחר בידיעה מבודנהיימר, הכותב לאופנהיימר על ביקורו בארץ ובמרחביה ופגישתו עם אנשי גלאזגוב. ממכתבו (מיום 14.5.1912) אנו שומעים, שהתכנית מכוונת עתה ליישב את האנשים במרחביה וכי הם מאוד מאוד מעונינים בכך. לשם כך יש לרכוש שטח נוסף מחברת הכשרת הישוב ולספחו למרחביה. אגב כך הוא מודיע לאופנהיימר, ועוד נחזור לרשמי בודנהיימר מהארץ בכלל וממרחביה בפרט, שהעבודה במרחביה מתנהלת כסדרה. הקציר מבטיח יבול, שלא יהא מהטובים בשל הגשמים המעטים, אולם גם לא יהא מהגרועים. הרשיון לבניה עדיין לא הושג. אולם מקוים לקבלו ככל הקרוב ובינתיים מצטיידים בחשאי בחמרי־בנייה. ומכיון שהגענו לפרשת הבנייה, שאף היא היתה רצופת יסורים ומכשולים אין־קץ, נביא בזה סיפורו של סעדיה פז: “אגודת ההתישבות ניגשה להקמת בנייני־אבן ובניינים לפי תכנית המשק בשביל החברים הקבועים. לא היה לנו רשיון לבנות בתי־מגורים ומדי פעם בפעם היו מבקרים אצלנו שוטרים מטעם הממשלה כדי לא לתת לנו לבנות. אף על פי כן לא הפסיקו את עבודת הבנייה”138. אף היה צורך פעם להרוס את שבנו ובצורה כזו הוקמו הבתים הראשונים במרחביה בשלהי תרע"ב (1912). בכך נתבססה מרחביה הקואופרטיבית ובד בבד פוזרה קבוצת־הכיבוש הראשונה של “השומר”, לאחר שמילאה בנאמנות את תפקידה כשנתיים ימים.

בינתיים מתפרסם המאזן הראשון וכל כולו גירעון. השפעת הגירעון היתה רבה וגדולה הרבה יותר ממה שציפו. ראשית כל התבטא הוא בצמצום האמצעים שהיו לרשות מרחביה הקואופרטיבית וכן, והוא העיקר, השפיע הוא לא לטובה קודם כל על העובדים במרחביה עצמה וכן על כל שאר הגופים בהסתדרות הציונית. בטרם נבוא לספרות המרובה על הגירעון הזה, ספרות רבת־חשיבות לכל עצמה של תכנית אופנהיימר, נביא תחילה את הידיעה “היבשה”, שבאה ישר ממרחביה וכך לשונה:

ממרחביה כותב לנו פועל: עבודת הקואופרטיב בשנה שעברה נגמרה בגרעון גדול של עשרים וששת אלפי פראנק. שיטת המחירים השונים בין חברי הקואופרטיב והפועלים, שהיתה נהוגה עוד אשתקד, מתקיימת עתה ביתר תוקף. חברים אחדים מקבלים 70 פראנק לחודש. יתר החברים – 65 פראנק. הפועלים החדשיים, שאינם חברים, מקבלים 60 פראנק, אף כי יש ביניהם כאלה, ששווי־עבודתם עולה על עבודת הרבה חברים. מחיר הפועלים היומיים ירד משני פראנקים לפראנק וחצי ליום, אף כי ברור, שפועל בגליל אינו יכול להתקיים בפחות משני פראנקים ליום. חברי הקואופרטיב טוענים אמנם, שפועל חדש אין עבודתו מכניסה יותר. אך מי זה יערוב, שבשביל חברי הקואופרטיב תכניס העבודה שבעים פראנק לחודש? צרכי החיים עולים פה ביוקר. האוכל ליום עולה לכל הפחות 7 גרוש, וכשהפועל מרויח רק 8 גרוש, הריהו מוכרח להשתקע בחובות, מפני שצריכים לנכות את ימי השבת וימות הגשמים.

חברים בקואופרטיב אינם מתווספים אלא להיפך. עד עתה היו 17 חברים. יצאו ארבעה ונוסף אחד139.


כרוניקה קצרה ויבשה זו מלמדת על המצב בקואופרטיב בתקופת־הנסיון הראשונה. מכאן גם מתברר, שעל אף המאמצים לא ניתן היה למנוע את הגירעון, לפי שהיה מחוייב־המציאות־והתנאים, בהם בוצעו עבודות ראשונות אלה במרחביה. על כך אף מדובר בפירוט רב בחוזרים ובחליפת המכתבים לגבי מאזן זה וכן לגבי המאזנים שבאו אחריו ולא היו טובים ממנו. אופנהיימר ששירטט את התכנית לא הישלה את עצמו מעולם שהיא תביא בעקבותיה ומיד הצלחות גדולות. הוא ידע מה טיבם של נסיונות חקלאיים וחברתיים מבחינת ההצלחה החמרית. משום כך רתם את עצמו ללא ליאות במסעות הסברה למען תכניתו, אם לפני צאתה לפועל וביחוד עתה עם ראשית ההגשמה. באופן כזה יצא בראשית 1912 למסע־הסברה להתיישבות השיתופית בנוסח שלו לארצות הברית. מסעו זה לווה בחוברת־הסברה על מרחביה, ביידיש ובאנגלית140.

הלשכה הראשית של הקרן הקימת, שטיפלה בנסיעה זו, עשתה לא מעט להצלחת המסע ולהצלחת המעשה במרחביה, שדומה היה ובראשיתו כבר נתקל בקשיים כלכליים. בינתיים נאנקים המוסדות הציוניים הכלכליים הקשורים במישרין ובעקיפין במרחביה תחת העול הכספי. אולם כל הזמן עסוק היה אופנהיימר במסעיו ואנו מוצאים אותו במקומות שונים באירופה ובכל מקום הוא מרצה על מרחביה ותכניתה החברתית־הכלכלית. הוא חרד ביותר לילד־טיפוחיו – מרחביה ועל כן הוא גם הוגה־הרעיון־והתכנית וגם העושה למען סיפוק האמצעים לביצועה.

ידיעה ממקור ראשון על הנעשה במרחביה חדשים אחדים לפני פירסום המאזן הראשון הגיעה מראשה של הקרן הקימת דר. י. מ. בודנהיימר, שביקר באביב 1912 בארץ לשם סקר על הנעשה בתחום המפעלים הכלכליים של ההסתדרות הציונית ובעיקר על מעשי הקרן הקימת, הכשרת הישוב, מרחביה ועוד. לאחר הביקור פירסם דין וחשבון מפורט של רשמיו141, שמהם שייכים לעניננו דבריו על מרחביה בשנת־עבודתה הראשונה. יש קודם כל להדגיש שרשמים אלה הם מאביב 1912, היינו עוד לפני תום שנת העבודה החקלאית הראשונה ועוד לפני היוודע התוצאות של המאזן. הרושם הראשון שלו הוא שהמשק נמצא בדרג־התפתחות חיובי, אף שהפועלים גרים עדיין בחושות ובבקתות של הערבים. דיק מתאקלם יותר ויותר ואף מצא לשון משותפת עם הפועלים וכן הוא גם בדרך הנכונה בתחום התיכנון המשקי וביצועו. החיכוכים עם הערבים פחתו במקצת, אבל הם עדיין קיימים. הוא רואה את הסיבה לסכסוכים בכך, שהפלחים, שעיבדו תחילה אדמות אלה של מרחביה, עדיין גרים בכפר הסמוך. למראה הדבר שאחרים מעבדים האדמה, שהיתה לפני כן מעובדת על ידיהם, אי אפשר שלא תתעורר חמתם ומשום כך התיגרות וההתנפלויות התכופות. אילו אפשר היה לפחות להרחיקם מאדמות אלה שדורות על דורות היו מעובדות על ידיהם ייתכן והיו נמנעות כל התיגרות. אף מעלה בודנהיימר את הרעיון שאילו היו אמצעים ליישב את הפלחים במקום אחר ודאי שהיה זה מעשה מועיל לשני הצדדים גם יחד. בתופעה דומה זו הוא נתקל גם בסג’רה. הוא רואה בשני־סוגי עובדים, אלה מול אלה, יהודים מול ערבים, כגון אותם שבמרחביה, בעיה חמורה ביותר. בדרך כלל, דעתו, שעדיין מוקדם לחוות דעה סופית על תכניתו של אופנהיימר, שכן היא בעיצום ביצועה.

על רשמי־בודנהיימר אלה מצוי בידינו מכתבו של אופנהיימר לבודנהיימר (מיום 12.7.1912)142, שבו דן אף הוא בבעיה הערבית והוא רואה בפתרון היחסים בין יהודים וערבים בארץ נקודת־צומת בעבודה הישובית בארץ. “אנו צריכים להבהיר לאנשינו, כותב הוא שם בין היתר, שמעשה־ההתישבות שלנו יצליח רק אז כשתימצא לשון משותפת וידידותית עם הערבים. יש להחדיר לתודעת אנשינו, שככל שאנשים רבים ככל האפשר ימצאו מחייתם מהקרקע כן עשוייה האדמה לספק מחייה זו. בלאומיות המופרזת של הטירוריסטים הרוסיים נבוא עד מהרה למבוך”. דברים אלה תואמים את שכתב לאחר שנים רבות באבטוביוגרפיה שלו143. שם מזהה אופנהיימר עמדה זו כלפי הערבים עם תורתו המדעית. הוא התנגד כל השנים ללאומנות, בחייבו את הלאומיות, כל עוד אין היא מסתאבת לחילופה, השוביניזם.

אולם לא עברו ימים מרובים ונתפרסם המאזן ובעקבותיו אף בירורים נוקבים בכלל על הדרך בה יש לנקוט בהקמת נקודות־יישוב חקלאיות חדשות בארץ ומרחביה בכללן.


ב    🔗

המאזן הופץ קודם כל בין ראשי החברה, שעסקה בתכניתו של אופנהיימר. הוא הקיף את שנת העבודה הראשונה, שהחלה במארס 1911 ונסתיימה מקץ שנה. לכך צורף תזכיר144, המבאר את טעמי הגירעון – וזה התזכיר תעודה יקרת ערך לעבודת־כיבוש בארץ, ולא רק באותם ימים. קודם כל יש לנכות מסכום ההשקעות את כל ההוצאות שהושקעו בתקופת ההכנה, היינו ממארס עד נובמבר 1911, שכן כל אותו זמן אי אפשר היה לדבר על יבול כלשהו בשל עבודות־הכשרה וכיבוש, שהיו מחויבות־המציאות והיה צורך להתחיל בהן תיכף, אף שאין זו ראשיתה של עונה חקלאית. הדברים מסתברים מתנאי־הארץ המיוחדים. לאחר הקדמה זו, שאינה מוחוורת ביותר לאנשי חוץ־לארץ, נמתחת השוואה מוחשית בין תנאי מרחביה לאותם של כל משק חקלאי מסודר בחו“ל. שם בחו”ל, עם מסירתו של משק חקלאי מידי המוכר לידי הקונה, יודע הקונה את אשר לפניו לגבי היבולים וכל שאר הדברים. לא כן פני הדברים במרחביה. כאן היה צורך להתחיל הכל מבראשית ונוסף לכך (וראוי לשים לב לתוספת זו, המסתברת הן מדבריהם של בודנהיימר ואופנהיימר, הנזכרים לעיל והן, שענין זה, המוזכר כאן כאילו דרך אגב, עתיד לאחר זמן קצר לחולל את הסערה הגדולה) היה צורך לבצע הכל בעבודה עברית ובתנאי המימשל העותומאני. האדמה שנרכשה ע"י חברת הכשרת הישוב היתה צריכה להיעבד תיכף ומיד ואילולי הקבוצה הקואופרטיבית היתה צריכה חברת הכשרת הישוב לעשות זאת ואז בודאי שהגירעונות לא היו פחותים יותר. כאן בא תיאור נרחב לעבודת־כיבוש, שהיתה גם תקופת־לימוד, שעלתה אמנם ביוקר ולא הכניסה רווחים. אולם לימוד זה הוא מחוייב־המציאות בתנאי הארץ. תקופת־לימוד זו מן ההכרח שתימשך ותארך שלוש־ארבע שנים ומתוך בחינה זו, ורק זו בלבד, יש לראות את המאזן השלילי.

הדברים חוזרים ונישנים ואין צורך לומר שהם היום באנאליים ביותר. אולם באותם ימים, גם לאחר עשרות שנות נסיונות חקלאיים בתחום ההתישבות החקלאית, היה צורך לחזור ולשנן כלל ראשוני זה בתולדות ההתישבות החקלאית בארץ, שגם מרחביה לא היתה פטורה ממנו. ודאי שאי אתה יכול למלט את עצמך מהחיוך בדברים המפורטים הנאמרים כאן על עבודות־כיבוש, שאין משמעותן בירוא יערות־עד, כפי שניתן אולי להעלות על הדעת. אף אין המדובר במלחמות עם תושבי הג’ונגל הפראיים כשמדברים על עבודות־כיבוש. ואף על פי כן אין התנאים להתישבות העברית בארץ קלים יותר גם ללא יערות־עד וג’ונגלים, המתיישב בארץ, שלא כעמיתו באפריקה ובאוסטרליה, הוא חסר־גיבוי של מעצמה שלטונית או כלכלית. שם בארצות קולוניאליות אין הריווח הכספי עיקר אלא הכיבוש הקולוניאלי וכל ההפסדים מתכסים ביד רחבה, שכן עם כל כיבוש תוקעת אותה מעצמה רגל במדינה רחוקה זו. תוך פירוט היתרונות, שהם לרשות המתיישבים הקולוניאליים, מתבלט השוני המהותי למתיישב העברי בארץ־ישראל, החסר מכל וכל הנתונים הנזכרים.

כאן מונה התזכיר את חוקי־הקרקע הרווחים במימשל העותומאני ודרכם של האפנדים, הפלחים והאריסים, שכל כולם תסבוכת אחת. במסגרת זו על המתיישב העברי לתקוע יתד ואם אין מאחוריו גיבוי כספי והוא צריך לשלם על כל שעל ושעל בדמיו, תרתי משמע, הרי לפנינו כל הקשיים הניצבים למתיישב העברי. לכאורה אדמה מעובדת זה־דורות היא אדמת ארץ־ישראל. אולם כל בעל ידע חקלאי כלשהו מבחין מיד את הניצול האכזרי של הקרקע כאן בארץ, שעוד שנים רבות צריכות לעבור עד להחזרת היבול הטבעי. הטכניקה המדעית והמפותחת בלבד עשוייה לתקן טיבה וטבעה של האדמה השדודה ועל כן אין לצפות כבר תיכף ומיד למאזנים חיוביים. וכך הולך ומונה התזכיר את שיש לעשות עדיין והכל בידיים עבריות ובתקציב ראוי, שאינו לרשות המתיישבים, שכן כל פרוטה ופרוטה מוגבלת בגדרי תקציב מסויים. מתוך כל האמור מסתבר איפוא, שגירעון שלילי זה אינו אלא חיובי שבחיובי לאור הטווח הרחוק. בתוך כל זה משתלבת ההערה על הפלח והבידואי, שאינם “פרימיטיביים” כל עיקר, כמקובל לחשוב בחוגי התנועה הציונית בחו"ל. אין זה מהדברים הקלים להעביר את אלה מאדמתם, שעיבדוה דורות רבים, שזכותם עליה לא פחותה מאשר תביעתנו בשם ההיסטוריה והווה שלנו. יש רק אמצעי אחד, שעל ידו ניתן לבוא אתו לעמק השווה וזה הכסף ובשיעורים לא מעטים. כאן בעמק יזרעאל אנו בתוך תוכם של פלחים עובדי־אדמה וכן בידואים. הבידואי אינו יודע ואינו רוצה כלל לדעת על קרקע שאין לו דריסת רגל עליו ובכלל אין חוקי “חסימת הקרקע” חלים עליו כל עיקר. שום חוק לא יעצור את הבידואי להעלות את מקנהו על כל קרקע שהוא. יש על כן צורך באמצעים לא־רגילים וכן ידע מובהק של התנאים בכדי למצוא שטח־מחיה בין אלה.

בחתימת הדברים בא העיקר, והוא, שליד המאזן הכספי השלילי מצוי נתון חיובי והוא החומר האנושי, שהקים את המשק הזה. אנשים אלה מחוננים ברצון מופלא להחיות שממת הארץ. הם גם בעלי נסיון בעבודה בכלל ובחקלאות בפרט. כאן בא המנון מאופק ביותר לפועל העברי בארץ, שעלה לכאן לא מתוך נימוק כלכלי־חמרי ועל כן מקבל הוא על עצמו באהבה יסורי־קליטה וחבלי־איקלום בעבודה, שלא נוסה145 בה לפני כן. הפועלים האלה מתיישבים, כביכול, כאן על ספסל הלימודים ושכר־לימוד זה של העבודה עולה לא פחות מאשר בכל מוסד לימודי־מקצועי מסוג זה בעולם. דיק בא כידוע ממוסד חקלאי־חינוכי שבגרמניה ועל כן כדאי, לדבריו, להשוות את הגרעונות בסלובודקה־לשנה או באַהלן לזה שנוצר כאן במרחביה. והרי במוסדות הנזכרים בחו"ל מצויים בעלי־מקצוע מובהקים וכן ניתן שם להשיג פועלים מומחים משוק העבודה. כל אלה הנתונים חסרים כאן וכל העבודות מבוצעות על ידי אנשים שרק כאן לומדים ולמדו את העבודה. ואם נוסיף לכך חבלי־הסתגלות לאקלים הארץ, שאפילו בעל המקצוע המחונן ביותר עשוי לשגות ולחזור ולשגות עד שהוא מוצא את הנאות והמתאים וכן את הבנייה, שכל כולה תסבוכת של בעיות, והרי כל החוליות בשרשרת הקשיים של מרחביה בראשיתה.

טבעית היא ההתגוננות בפני דעת־הציבור בשל הרושם השלילי של המאזן. אולם, וזה מודגש בפיסקאות האחרונות של התזכיר: כל נתוני המאזן יש להקביל ולעמת מול כל אותם התנאים והפרטים הנזכרים לעיל, ולעומת המספרים הקרים יש לשוות לפני העיניים את המצב המיוחד אליו נקלע המתיישב העברי החלוץ. ההשוואה למטוס־התעופה הנודע בימים ההם “צפלין” מתאימה ביותר למרחביה. אבדונו של המטוס דירבן את העם הגרמני להרחיב ולהעמיק ביתר שאת את המעשים לשיפורו של המטוס. אף הגירעון שבמאזן צריך וחייב לדרבן ולהחדיר לתודעת הרבים משמעותה של עבודת־כיבוש חלוצית במרחביה ורק מתוך נקודת־מבט זו יש לבחון את המאזן על כל נתוניו. המשפט האחרון אינו אלא סיכום כל האמור: “התמדה וסבלנות חייבות, יותר מאשר בכל מקום, להיות יסוד היסודות לכל עבודה ישובית בארץ ישראל”.


ג    🔗

לשם השלמת התמונה נקדים את המאוחר ונביא גם את המאזן השני לשנת 1912/1913, המלווה אף הוא תזכיר מפורט, שנכתב, כקודמו, על ידי דיק146, ונתפרסם בצורת מאמר, בשינוי־נוסח, ב“האחדות”147. הדברים אמורים במרחביה, אולם הם למעשה סמל לדרכה ומהותה של ההתישבות הלאומית על קרקע הלאום ועל ידי הפועל העברי ובאמצעים ציבוריים. בתזכיר מרובים הפרטים בענייני משק וחקלאות, שהם מסד להכללות, שרק את האחרונות נביא כאן בסיכומן. חוזרים כאן הדברים שבתזכיר הקודם על התנאים, האקלים, הערבים – וכאן באה ההערה שבשום אופן לא בא במנין, בכלל ההתישבות היהודית, דבר ניצולו של השכן הערבי. דבר אחרון זה אפשרי רק במקום שהמדובר בהתישבות קולוניאלית ולא בארץ, שבה מבקשים להשריש בחקלאות המוני המונים.

ושוב מודגש כאן ההבדל המהותי בין הפועל היהודי והערבי ובשום אופן אין היהודי בר־תחרות לפועל הערבי, שכן ליהודי צרכים אחרים והרגלים שונים בתכלית שהביאם מאירופה. וכאן הוא בא לעיקר, שבמשק הלאומי־הציבורי אין המגמה הסופית הרווחיות, אפילו והיא מתנוססת בראש כל חוצות. כאן המגמה הסופית חייבת להיות אך זו בלבד: יישובם של עובדים יהודיים (במקור: “פרולטאריים יהודיים” ולכך משמעות מיוחדת), דבר, שאלה העובדים היהודים שואפים אליו בכל לבם ואף עושים הכל להגיע אליו. ואם אין רוצים לבצע זאת בפילנטרופיה חייבים וצריכים להגיע לכך רק על ידי משק חקלאי נסיוני ובמשך כמה שנים ועל ידי ניצול כל האפשרויות הטכניות. אכן לתחום הניצול המכסימלי של האפשרויות הטכניות שייכים גם פועלים מקצועיים ומאומנים היטב היטב. כאן בא תיאורו של הפועל העברי, בעל הרצון הטוב, אולם עדיין הוא טירון בכל העבודות ועדיין הוא צריך הכשרה בת שנים הרבה בכדי שייהפך לחקלאי ראוי לשמו.

ושוב באה מחרוזת־עובדות הידועה לנו הן מתולדות מרחביה והן מהתזכיר הקודם ובעיקר מהמציאות הארצישראלית, הנודעת לכל מי שביקש לדעת. שכר־הלימוד לפועלים לא ניתן להעריך אפילו באומדן. אולם במקום זאת מספר דיק על נסיונו במוסד החקלאי החינוכי באַהלן, בו היה דיק עצמו תחילה חניך ואחר כך מורה. הוא מביא מספרים על גירעונות באַהלן וכן בסלובודקה־לשנה, שגם שם הורה. נתונים מספריים אלה הוא משווה לגירעונות במשך שתי שנות העבודה במרחביה ובא לידי המסקנה:

ואם אנו רואים כי במרחביה, בחבורת ההתישבות מיסודו של אופנהיימר, ישנו במשך שתי שנות המשק האלה דפיציט רק של (קרוב לשלושים אלף פראנק), אף על פי שסבלנו בהן מעכברים ומהתנפלויות של חמסנים ויתר הסיבות – – – הנה זה מבלי להביא בחשבון את שכר־הוראה (במובן של שכר לימוד) של פועלים עברים – אך ורק הודות לרוח החברתי השורר פה ולהתמכרותם הכבירה ולעבודתם של אחדים מפועלינו, שבמרץ שאין דוגמתו ובסבלנות מרובה מסרו לחבורה את כוח שריריהם ועצמיותם מהימים הראשונים להיווסדה של החבורה ועד היום הזה ומוכנים הם גם כיום להמשיך את עבודתם.

מאתיים פועלים עברים עברו במשך שתי שנות הנהלת המשק שלנו על ידינו. כולם, אם רק לא הלכו בעצמם מיד ממנו או שאנחנו פיטרנו אותם, למדו את העבודות החקלאיות השונות. רבים מהם, אחרי שנשארו אצלנו זמן יותר ארוך, למדו את העבודה החקלאית; מהם רק חלק קטן ביותר מביא כיום תועלת למשק שלנו. הרוב עשה עמנו רק את זמן הלימוד, שעלה לנו לא במעט. אני צריך להוסיף עוד דבר אחד: בידינו ישנה רק אפשרות להילחם בתנאי הטבע ואילו השיטה של אופנהיימר נותנת לנו את האפשרות להביא את האנשים לידי עבודה כמותית ואיכותית גבוהה. אולם המצב המדיני הכללי, יחס שכנינו אלינו – כל זה אין בידינו להיטיב ועלינו לנשוא ולסבול ואין לנו האפשרות למנוע ההפסד החמרי שיגיע לנו ע"י זה.


את התזכיר מלווים דברים, מספרים ונתונים, משל רוצים הם מספרים אלה להכריע את המספרים האחרים המצויים בגירעון. ואפילו בתוך המספרים משתלבת נעימה מאוד מאוד לא “סטאטיסטית” כגון זו: “כמה ימי־עבודה ירדו לטמיון לשם תיקונן של חושות ערביות או התקנת מדרכה כלשהי לשם מעבר בימי בוץ וגשם?”. בנתוני המאזן אינם מצויים אלה ואולם הם הם שעשו את הגירעון וכן ימי המחלות של הפועלים (וכאן בא תיאור מפורט לכל המחלות). אפילו על עצמו מדבר דיק בגילוי־לב מפליא: גם מנהל העבודה, המביא אתו מחוץ־לארץ את התמחותו, צריך כאן בארץ להתחיל ללמוד מחדש את כל תורת החקלאות, לאמור, אף הוא עולה שכר־לימוד. דיק מדבר על המנהל שהוא “רע־הכרחי” לא רק בשל תפקידו לנהל ולפקד על המערכה אלא גם בשל כך שהוא עולה כסף רב, בנוסף על עמיתו בחו"ל. אולם לא ייתכן משק מעין זה בלי מנהל, שהרי לא ימסרו לנושא־לבנים את התפקיד של הקמת הבנין כולו, כשם שלא ימסרו לפועל בית־חרושת את התפקיד של ניהול המפעל. הנמשל ברור וכן ברור, שדיק ידע יפה את מעמדו, שהפועל העברי אינו חסידם של אדמיניסטראטורים. ואכן, תוך זמן קצר יחוש דיק על בשרו גם את התנגדותם של פועלי מרחביה.

מכאן בא דיק לדבר בתפקידו של מנהל העבודה, ואף שהוא נוגע בדבר, ניכר, שהוא מבקש לרכך במידת האפשר את ההתנגדות הפסיכולוגית הרווחת בין הפועלים, ומסתמא גם במרחביה, למנהל, שהכל בתחומי המשק נעשה כדברו. ושוב הוא חוזר להשקעות ההכרחיות, שאין ריווח בצידן לאלתר או בזמן הקרוב. תוך כך הוא מדגיש שאין בכוונתו להתגונן אלא לגולל את מצב הדברים לאמיתם, שרק עובדות אלה הן הן המסבירות את “השורה האחרונה” אשר במאזן. המספרים והנתונים שופעים בתזכיר זה בכל עמוד ועמוד והם מקיפים את כל ענפי המשק. כך למשל הוא מפרט את הירקות השונים למיניהם, הראשונים בעמק יזרעאל, שידיים עבריות עשו בגידולם. מהם שהצליחו ומהם שכשלו, בשל חוסר נסיון וידע. אכן, הרבה ניתן וניתן לתקן בהכנסת מכונות מודרניות. אולם לשם כך יש צורך במכונאים ובקיאים במכונות, סוג החסר לגמרי או כמעט לגמרי בין הפועלים העבריים. אם מתקלקל למשל חלק מסויים היכן תמצא את האיש שיידע לתקן ולהחזיר את המכונה לתיקנה? אף כאן יש צורך באמצעים כדי לאמן צוות של מכונאים מכל הסוגים.

וחובה להוסיף, שבכל הדינים והחשבונות מהלכת רוח־אהדה לפועל העברי, על אף מיגבלותיו ושכר הלימוד שהוא עולה. דבר זה חובה היא להדגיש לפני שנבוא לספר בסכסוך החריף שיפרוץ לאחר זמן קצר. במאמרו זה אומר דיק למשל בין היתר: “כל חלוצי העבודה הלאומית בארץ ישראל הינם פילנטרופים – ונדיבותם היא הכרחית לתנועתנו. הפרולטרי הבא לארץ־ישראל מחוסר־כל־רכוש – גם הוא עושה מעשה פילנטרופי, אמנם רק בעזרת אותם האמצעים החמריים העומדים לשירותו, שהינם יקרים לו לא פחות מאשר הקונטו, באיזה בנק, שיש לו לאדם בעל־נכסים. הפועל הארצישראלי יכול היה בעזרת עצמותיו ושריריו למצוא לו בנקל את מחייתו בארץ אחרת, וקיומו היה שם איתן ובטוח מאשר בארץ־ישראל. גם הוא נותן בארץ התחיה הלאומית יותר מאשר הוא מקבל, ודואג על פי רוב יותר לעניניהם של האחרים מאשר לקיומו הפרטי הוא”.

כך דיק על הפועל העברי – והוא דיבר לפי הדוגמא שהיתה לפניו במרחביה. דברים אלה יש להכניס במנין גם אם הוא יתבטא לאחר זמן קצר בחריפות יתר על אותו פועל. ואכן, הפועלים נענו ועשו הכל לפיתוחו של המשק, אף שלא היה רנטאבילי במשמעות הפיננסית. "על אף התנאים הקשים, מספר גרשון גפנר, עלה בידינו לפתח משק יפה. השקענו בו עבודה מרובה. חתרנו לעבדו בשיטות חדישות, לפי המושגים המקובלים אז, וחרף המכשולים הרבים שנתקלנו בהם ראינו ברכה בעמלנו – – – התחלנו לעבוד במרץ והתלהבות תוך הרגשה מרוממת – הנה אנו מפצים את האדמה על דורות שממתה. היה בכך משום הרגשת יצירה – – – "148.

מסתבר על כן, על מה ולמה ראה הוגה־הרעיון, אופנהיימר, לחזור ולבקר בארץ בשנית – הפעם במיוחד לראות בצעדי־ההגשמה הראשונים של מרחביה. ומעניין, שעם כל רצונו לראות שדה־הנסיון שלו הרי היזמה לביקורו השני בארץ יצאה מטעם ציוני בודפסט, כמובן בהתאמה ובהסכם עם הלשכה הראשית של הקרן הקימת. ציוני הונגריה רצו לנצל את אופנהיימר לשם החדרת הציונות לכל שיכבות יהדות הונגריה והם סברו, שעם שובו מהארץ ובהבאתו דרישת שלום חיה מהעובדים על אדמת הארץ וביחוד שביחוד, מהעובדים במרחביה, תיענה יהדות הונגריה במלוא אפשרויותיה. ואף זו, ציוני הונגריה ראו בהגותו החברתית־הכלכלית של אופנהיימר לאור הנסיון המעשי במרחביה מוקד־משיכה לחוגים יהודיים, שעמדו עד כה מרחוק לתנועה הציונית. תוך כך ציפו להצטרפות בקנה מידה גדול לחברת ההתישבות השיתופית, המבצעת במרחביה את רעיונו של אופנהיימר149. בינתיים נעשתה פעולת הסברה רבת־מימדים לאופנהיימר ותכניתו בהונגריה תוך תכונה “לקלוט” רשמיו מהארץ עם שובו.


ד    🔗

באביב 1913 יצא אופנהיימר למסעו השני בארץ, שתיארו בסידרת מאמרים ב“וועלט”150. הביקור היה קצר ביותר, בסך הכל בן־שבועיים ולפי התכנית שהיתווה עוזרו של רופין יעקב טהון151 היה מסלולו: מחיפה ליפו, שם עתיד היה להיפגש עם א. רופין. מיפו ייצא למרחביה ולדגניה (כנראה לשם בדיקת “שני הקטבים” בהתישבות הלאומית) ואם ירשה הזמן גם יבקר בכמה מושבות ואולי גם יעלה לירושלים. אף כאן נזכרת בודפסט כאחד המקומות הראשונים בו עתיד הוא עם שובו למסור מרשמיו בארץ. אולם המסע לא בוצע כמתוכנן, שכן הגיע לפורט סעיד ועשה במצרים כמה ימים. אף כאן נעשתה עבודת הכנה לשם הרצאותיו ורכישת בעלי מניות לחברת ההתישבות השיתופית. הרצאתו הראשונה התקיימה בקהיר, בה פיתח תורתו בכלל ואת שלבי הגשמתה במרחביה בפרט. העתונות במצרים סיפרה במפורט על הביקור וההרצאה וניכר שהיה להם הד רב ולא רק בין הקהילה היהודית. בהרצאתו היה גם ראש הקהילה היהודית הבנקאי קיטאווי, אותו ביקר הרצל לפני שנים. לעומת זאת היו התוצאות הממשיות דלות ביותר ובעיקר בשל כך שימים ספורים לפני כן ביקרה כאן חמדה בן־יהודה לשם מגבית למילון הגדול של אליעזר בן־יהודה. ואעפי"כ, נאמר במכתב המתאר בפרוטרוט את הביקור במצרים, עתיד הביקור להניב פרי במשך הזמן.

רשמי אופנהיימר שופעים התפעלות מהשינויים שמצא בארץ מאז ימי ביקורו הראשון שלוש שנים לפני כן. הרי תל־אביב והרי חיפה ובעיקר הוא משבח את האיש שידו במעשה הגדול של השינויים הוא דר. א. רופין. משמגיע הוא למרחביה בא תיאור פיוטי־לירי למקום, שלו יאה ונאה השם “מרחב־יה”. גדולה היתה ההתרגשות בין פועלי מרחביה לקראת בואו של אופנהיימר. י. רבינוביץ מספר על ביקורו זה של אופנהיימר:

אופנהיימר היה נרגש מכל מה שראו עיניו: יפי העמק, התלהבותם של האנשים, שהקיפוהו בחיבה עמוקה כל כך, מילאו את לבו רגשי גיל ואושר. בערב דיבר לפני חברי הקואופרציה על ההלכה והמציאות. הוא הזהירנו מפני התפלספות יתירה ומפני הרצון להגשים תיאוריה ישובית לכל דקדוקיה ופרטיה וכוונותיה: “אתם מוקפים מכשולים מבפנים ושונאים מבחוץ. עליכם לשקול יפה כל מעשה. ואם על אמונתכם, על מרצכם ומסירותכם תוסיפו גם את מידת הזהירות – תהא דרככם צלחה”.

הימים המעטים והטובים עם אופנהיימר היו כרגע בעינינו. הרבה למדנו מפיו דברי־חכמה ושמענו דברי־עידוד. הוא הרגיש את עצמו טוב למדי – – –152.


הרשמים הראשונים של אופנהיימר ממרחביה שופעים אף הם שירה (אין להסיח את הדעת שבצעירותו “חטא” בדברי־שירה…) וביחוד לרגל האסוציאציות על שיבת בנים לגבולם. המקום שידע כיבושים צבאיים במשך דורות נכבש עתה לא בכוח החרב אלא על ידי המחרשה ומכוחו של רעיון חברתי־מתקן־עולם. הפועלים מברכים אותו לשלום, הלא הם הפועלים שזופי שמש ובעלי השרירים הבולטים. כיד ההומור הטוב עליו הוא מהרהר בינו לבין עצמו: אכן בכוונותיו הטובות אין פועלים אלה מפקפקים. אולם מי יודע? אפשר ובכל זאת אולי צפון באורח זה משהו מהכיוון הבורגני־קאפיטליסטי. אופנהיימר רואה בפועלים אלה תיאוריטיקונים מהאסכולה המארכסיסטית האורתודוכסית בצירוף נופך מהפכני־רוסי ועל כן דומה עליו, שאלה הפועלים חוקרים ובודקים את האורח בעיניים. כך הוא מהרהר על פועלים אלה שהם גם תיאוריטיקונים וגם אנשי־מעשה ואוהבי־עבודה. דומה וכאן כביכול שני עולמות מנוגדים איש לרעהו, שלאחר פגישה ראשונה מיטשטשים הגבולות והתחומים ושניהם מידבקים איש ברעהו.

והנה דיק, שבעמל מפרך במשך שנתיים עשה עבודה שלא תיאמן. הוא מראה לו שדות ויבולים, המפתיעים בהשוואה לשדות סמוכים. אכן בינתיים מפסידים. אולם אם יחזירו לאדמה את שנגזל ממנה במשך דורות עתידה היא להכניס רווחים בשפע. ואף זו, כאן יש לעשות הכל על ידי פועלים בשכר, שבמקומות אחרים עושים זאת נשים וילדים בני המשק. הוא על כן מעודד את עצמו, את דיק והפועלים ומבקש מכולם גם יחד סבלנות עד עבור תקופת הנסיון. אם יצליח הנסיון הרי ייווצר מקום־מקלט ליהודי הנודד וכך מפליג אופנהיימר לחזונות מרהיבים, מרחף בין המציאות והחזון ורואה כבר במעופו המוני המונים המעבדים אדמת ארץ ישראל ועל יסודות חברתיים מתוקנים. במרחבי־דמיון אלה הוא גם רואה אדמה יהודית זו רוויה זיעה יהודית ולא ערבית, ללמדך, שגם הוא מבקש קודם כל לראות עם עובד יהודי ורומז באופן ברור ביותר על התופעה השלילית, שבמושבות יהודיות הוותיקות הזיעה היא לרוב לא־יהודית.

ומופלא לראות איש־כלכלה וחוקר מדעי זה משתעשע באוטופיות דמיוניות על תחיית־העם והארץ בישובים כפריים וכבר הוא רואה את הילדים הבריאים הגדלים בתוך כפרים עבריים חדשים אלה. הדיבור העברי שהוא שומע מעורר בו התפעלות ואף מבסס בלבו את התקווה בהתגשמותם של כל הדברים, הנראים במעוף ראשון כבלתי־אפשריים, וכך משתלב פיוט במציאות ומכלל שילוב זה עולה דאגתו לתנאי המגורים של הפועלים. הנה הוקמו שני בתי־מגורים, שאינם מספקים את הצורך. אלה הבתים נושאים את שם המנדב: הלפרן. הוא מביע איפוא את המשאלה שבעקבי הלפרן יבואו נדבנים אחרים וידאגו לבתים לפועלי מרחביה. אלה המעניקים לאדמה את מיטב לשדם וזיעתם ראויים לתבוע ולדרוש תביעה אלמנטארית זו. צערו רב ביותר שאין החברה השיתופית יכולה להקצות מתקציבה לבתי־מגורים, שכן יש צורך, למרבה האבסורד, לדאוג תחילה לבהמה ולסוסים ורק אחר כך לאנשים! הנה אושר תקציב לרפת וכן ללול ואילו לפועלים אך שני בתי־מגורים.

הוא מטייל ברפת ומתפעל מכל פרה וכן הוא מספר ברוב התפעלות על בתי־המלאכה, המתקינים כל הנחוץ לכלי העבודה. כל הנאמר בתזכירים הנזכרים לעיל הוא מגלגל בהרהוריו: הנה בא דיק ובידו אין כל מלבד כמה תלמידי סלובודקה־לשנה ובמשך שנתיים עשה את החיל הזה, שלעומתו בטלים ומבוטלים כל הגירעונות שבעולם. ודאי שיותר קל לקנות שקל ולהסעיר אסיפות במלל ציוני שופע פאתוס מאשר העבודה היומיומית המפרכת בארץ. ברם, ספק הוא, אם בקונגרסים רווחת אותה תחושה של עבודה על גבול המדבר ובין עוינים כפי שחש בכך אופנהיימר בביקורו כאן ודבריו המרטיטים על השומר שנפל על משמרתו הם נאים ויאים יותר להישמע כאן על אדמת מרחביה מאשר על במת הקונגרסים. כל הזמן הוא משווה ומקביל ארחות החיים שבקטבים המנוגדים: מכאן חיי תרבות, שלא נשתנו כמעט במשך אלפי שנים, על האהלים, נקמת דם וכו' מזה ובנקים מודרניים וכל פירות התרבות האירופית מזה. אולם מעל הכל נשמע הימנונו לפועלים.

הוא מתאר ברוב חמדה את הארוחה לכבודו מטעם חבורת הפועלים ואת הויכוח לאחר הארוחה, ויכוח על עקרונותיו, שהוא כעֵד־שמיעה להם, מוסיף להם את הערותיו הבקרתיות. פתח את הויכוח דיק ואחר כך התפתח דין־ודברים בשני ענינים: השכר והעבודה הערבית. נושא אחרון זה גלש לבעיות הקומוניזם והלאומיות. לבעיית השכר מתייחסים הפועלים, כפי שאנו יודעים זאת כבר מקודם, לפי “העמדה הקומוניסטית”, היינו שכל פועל, ללא כל הבדל בתפוקתו, מקבל אותו השכר. כולם ידעו שאין כאופנהיימר מתנגד חריף לשיטה “קומוניסטית” זו ועמדתו זו היא הקו הבולט ביותר בשיטתו הקואופרטיבית־השיתופית: השכר לפי התפוקה.

קשה היה לו לאופנהיימר לשכנע את הפועלים בצידקת העיקרון שלו, לפי שהם בקושי הבינו את הגרמנית שלו. לעומת זה קל היה לו להראות על אבסורדים בתיאוריה “הקומוניסטית” על ידי דוגמאות מוחשיות. הרי למשל ישראל בצר, אותו הוא מזכיר כראשם של פועלי מרחביה, פועל מומחה ומצויין, מסתפק במשכורת חדשית של 55 פראנק, אף שהוא נשוי ואב לשני ילדים. הוא שווה לפחות כפליים מאותו פועל חדש, שאך זה מקרוב בא למרחביה מאירופה, שעם כל רצונו הטוב לעבודה, הריהו גורם למשק יותר הפסד מאשר ריווח.

לעומת זאת נתקל הוא בעמידה איתנה לגבי הבעיה האחרת: העבודה העברית. מבחינה זו תקיפים אנשי מרחביה בעמדתם, שאין להרשות במשקם בשום צורה ואופן עבודה ערבית. הפועלים חוששים לתוצאות שבמושבות יהודה, שבסופו של דבר נדחקו מהן הפועלים העברים מפני הפועלים הערבים. אף כאן חלק הוא על הפועלים מכוח חוק כלכלי־אגרארי, שככל שירבו היהודים עובדי אדמה כן ירבו גם הערבים וכל צד לא יזיק לרעהו. משום כך אין המדובר לנשל את הערבים אלא “להזיז” אותם במקצת בכדי לפנות מקום לאלה, שעבודתם עשוייה לקדם גם את טובתם של הערבים. אולם כאן לא הצליח להחדיר בלבם את ההכרח בוויתור על עיקרון זה של עבודה עברית טהורה. לעומת זאת מודה גם אופנהיימר, שכל עבודה במרחביה הכרח לה להיעשות על ידי יהודים, במידה שיימצאו יהודים היודעים את העבודות האלה.

אופנהיימר מביא גם תזכיר שהגישו לו הפועלים, בו הם מספרים, כיצד נתקלה תכניתו באי־הבנה ואפילו באיבה, בשל כינונן של הקבוצות הראשונות, המבוססות על יסודות אחרים לגמרי, בהן קיבלו החברים את המשקים על אחריותם הם. פועלי העליה השניה ראו בקבוצות אלה אפשרות יחידה להתישבותם של פועלים חסרי־אמצעים. על ידי יסוד־האחריות, שאותו מחדירים בלבות הפועלים עם מסירת המשק לאחריותם העצמית, יהא האינטרס העצמי שלהם העילה להצלחת המשק ואין על כן מקום למשק המנוהל על ידי מנהל. משום כך לא מצא דיק הבנה אצל הפועלים בבואו לכונן את המשק במרחביה על יסודות אחרים. בנוסף לכך אף התנגדו הפועלים לשכר לפי התפוקה וכן חששו שעבודה בפיקוחו של אדמיניסטראטור תביא עד מהרה לאותה הסתאבות, הידועה להם כה יפה בתולדות המושבות הראשונות ובראשיתן של החוות החקלאיות (כנרת והשביתה שם).

עתה, כך נאמר על ידי הפועלים בתזכירם, יודעים הם שטעו. כאן בא תיאור מפורט לראשית העבודה במשק עדי הגיעם לששה עשר חברי הקואופרטיב וכל אלה שמים כל מעינם בביצוע ההתישבות על יסודות קואופרטיבים וברוח תכניתו של אופנהיימר. הם מתעתדים לצרף חברים נוספים ונוהגים זהירות יתרה בבחירה וכן הם משבחים את אופן הניהול של דיק וביחוד נראית להם דרכו, שאינו בא מכוחן של תקנות וסעיפים מוכנים מראש, אלא מניח למציאות בעבודה ובחיים להטביע את חותמה על הצורה האירגונית. אף צירף הוא פועלים להנהלה ובקשתם היא, שדיק יתחשב להבא יותר בדעתם של הפועלים. פזורים פה ושם רמזים שמן הראוי שדיק יהא לא רק מנהל אלא גם מחנך. מאידך גיסא הם מודים בחתימת התזכיר בענין השכר, שזה אך צודק אם ישולם לפי התפוקה. ואשר לעבודה הערבית הם בדעה, שהקואופרטיב יבצע אך ורק עבודות כאלה, שאפשר לבצע אותן על ידי יהודים. לעומת זאת הם מתנגדים בכל תוקף לכך, שערבים ייעסקו במרחביה בכל צורה שהיא, דבר שהוא בניגוד לדעתו של דיק. ענין זה הוא לגבי הפועלים דבר שברגש ועל כן אין הם מוכנים לוותר על עיקרון זה.

אופנהיימר מספר גם על חווייה במרחביה, שאירעה לו בעת ביקורו שם. בלילה שמע יריה והיה עֵד, שכל האנשים התעוררו ולקחו את נשקם בידיהם, לרבות נשים. אף ראה במו עיניו, שהאנשים לא נבהלו ועשו זאת כדבר מובן מאליו. משום כך הרהר על חיים אלה “בגבול המדבר” (כך לשונו), שהם כה שונים מאלה החיים בקרב העסקנים הציוניים ותוך כך אף הרהר באבי אבות הגזענות, שאצלו היה זה מושכל ראשון שהיהודי הוא מטבעו ועצם ברייתו פחדן מובהק. למד עוד, שאותו דיק, שבחוץ־לארץ ודאי לא היה גיבור במובן המקובל של המלה, נעשה כזה בתוקף הנסיבות והמציאות. מכאן שהמציאות הארצישראלית חישלה טיפוסים חדשים של יהודים ופועלים – כל זה למד בתוך רגעים אלה, עת רצו כולם החוצה והתפזרו עם הנשק ביד בכל העברים. אגב כך הוא מספר בגבורתם של השומרים וביחוד על יגאל ומעשיו במרחביה וכיצד מעוררים מעשים אלה השתאות אצל השכנים ועל ידי זה גם השתנה היחס של אלה ליהודים המתישבים.

את רשמיו חותם אופנהיימר בדברים אלה: יכול הייתי לספר ולספר עד אין קץ. משמע שהביקור עשה בו רישום עז ביותר ואין על כן מן הפלא, שהוא דיבר על המציאות הארצישראלית החדשה לא כפרופסור לכלכלה אלא כמשורר יהודי־ציוני. לא בכדי הוא מדגיש שכאן הוא ספג את האווירה, שאי אתה חש בה בתחומי העסקנות, הקונגרסים הציונים ועוד. עם שובו היה על כן בנאומיו ובהרצאותיו מריחה של ארץ ישראל העובדת ודבר זה אף ניכר מהראיונות שהעניק לעתונאים עם שובו.


ה    🔗

באחד הראיונות שנתפרסם לאחר שובו ב“העולם”153, עתונה העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית באירופה המזרחית, אנו שומעים פרטים נוספים על המצוי ברשמי־המסע שלו ב“וועלט”. “הנסיון הזה, מקדים אותו עתונאי (מ. פ. זיידמן), של שיטת אופנהיימר על אדמת מרחביה מעניין לא רק את הקהל היהודי והציוני אלא גם את חכמי הכלכלה. גם המה תאבים לדעת, מה תהיינה תוצאותיו של הנסיון הזה”. הרי שהציפיה לא היתה מצד הציונים והתנועה הציונית בלבד אלא גם מכל שוחרי התיקון החברתי וביחוד בתחום החקלאות. אין מעניננו הפעם רשמיו מהארץ בכלל, תל־אביב ועוד, אלא ממרחביה בלבד:

התוצאות החמריות הינן כמו שחשבו מראש. כמו בכל מקום־ישוב חדש על אדמה נשמה – יש גם כאן דפיציט לא גדול. אולם הקרקע נשתבח ואת אשר אבד לנו בנכסי דניידי הרווחנו בנכסי דלא ניידי. אפשר גם שבארבע השנים הבאות יהיו לנו דפיציטים, עד שיהא הקרקע מזובל ומעובד כראוי – – – גם הרוח החברתי השורר בין הפועלים הוא מצויין. כולם יודעים ומרגישים שחלוצים הם בפתרונה של אחת החשובות שבשאלות האנושיות החברתיות. לא בנקל התרגלו לרעיון זה והתחילו מבינים את מטרת מרחביה ותפקידם הם בנסיון חשוב זה, כי מתחילה היו נוטים אחרי אידיאלים מארכסיסטיים.


ודוק בפסוק אחרון, שבודאי מפי אופנהיימר יצא. הוא החולק על מארכס, שראה גם בקבוצות על גדות הכנרת עקבות המארכסיזם והמהפכה הרוסית, מצא חובה לעצמו להדגיש כאן, שהמעשה במרחביה חורג מכלל תחום זה, שהרי תורתו הכלכלית־האגרארית מתמצית קודם כל בבקורת המארכסיזם. לאחר מכן בא תיאור ההווי במרחביה, בה “נבחרים רק חברים, שהשקפותיהם המוסריות וכשרונותיהם הגופניים משמשים ערבון נאמן לעבודה פוריה ומצליחה”. מצוקת הדיור רבה וגדולה היא אלא ש“בכלל המצב במרחביה הוא הרבה יותר טוב מאשר קיוויתי וחשבתי מראש”. לאחר שהוא מספר על המצב בכללו הוא אומר: “עיקר מטרתנו הוא להוכיח, כי עבודה ישובית על פי היסודות החברתיים מצליחה גם במובן החמרי. והיה אם יצליח הנסיון הזה והקרן החברתית תקבל ריווח נקי בשבעה או שמונה אחוזים, הרי השגנו את המטרה והוכחנו, כי אפשר להם לפועלים להתאחז בארץ על פי תנאים טובים ורצויים גם בשבילם וגם בשביל בעלי־ההון, הנותנים אף הכסף לשם עבודת הישוב החברתי. אז לא יכבד הדבר להשיג די כסף בשביל קולוניזציה רחבה על היסודות החברתיים. עוד זאת, המושבות החברתיות, שתיווסדנה אחרי כן, תהיינה בתנאים יותר נוחים, כי נסיונותיה של מרחביה ילכו לפניהן וגם יהיו להן פועלים מאותם שהתמחו בימי שבתם במרחביה”.

אכן הוא יודע שמרחביה משלמת שכר־לימוד לפועלים ועל כן הוא מציע הקמתה של קרן מיוחדת, שתממן שכר־לימוד זה: “הרי הם באים למרחביה בלי ידיעות מספיקות ואפילו בלי שום ידיעות כלל בדבר אפני העבודה החקלאית, וכאן הם לומדים את עבודתם ונעשים פועלים טובים ולפעמים גם מצויינים – ומדוע לא ישלמו בעד זה שכר־לימוד ידוע?”. לאחר שהוא מוסר שם פרטים בדבר שיטת־עיבוד אמריקאית, שעדיין בגדר נסיון היא, הוא חותם את הראיון: “שמח אני מאוד בביקורי זה. תקוותי לא ירדה. אדרבא, בטוח אנכי עכשיו, כי שיטתי היא נכונה וכי עתידה היא שתביא תועלת מרובה לאנושות בכלל ולישוב היהודי בארץ־ישראל בפרט”.

בה בשנה החל נחמן סירקין, מראשי הציונות הסוציאליסטית עוד בתקופת הרצל, להטיף לרעיון ההתישבות הקואופרטיבית ועל יסוד רעיון זה אף הוקמו אגודות שהתעתדו לעלות לארץ ולהתיישב. הוא פירסם אז מאמר פרוגרמתי בשם “התישבות המונית וקואופרציה”154, שבו הסביר ש“התישבות רחבה אפשרית רק על יסוד קואופרטיבי” ו“עכשיו ניצח הרעיון הקואופרטיבי בתיאוריה הציונית”. וכמובן שאחת הדוגמאות לו היא “המושבה הקואופרטיבית”. את מאמרו הוא חותם בקריאה: “שאלת ההתישבות ההמונית והקואופרטיבית עומדת עכשיו אצלנו על הפרק, ומעתה היא צריכה להיות הנקודה המרכזית של רעיון מפלגתנו”. ואכן הסתדרו אז באמריקה אגודות לשם כך בשם “אחוה”, שכמה מחבריהן עלו לארץ והתחילו לבצע את תכניותיהן. ברם מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בסמוך לכך סיכלה את התכניות, כשם ששיבשה, בצירוף גורמים אחרים, גם את תכנית מרחביה.

בינתיים בולעת מרחביה, שהפכה לפי טבע הדברים והמציאות הארצישראלית תחנת־נסיון חקלאית וחברתית, סכומים מחוץ ומעבר לכל תחשיבים תקציביים. בשל כך הוחלט לשגר את אופנהיימר לארצות הברית – והפעם במגמה ברורה לאסוף תקציב ניכר לשם כיסוי כל הגירעונות. נסיעה זו אינה מהדברים הקלים, שכן אין אמריקה אירופה ואין תנאיה דומים לארצות אירופה, בהן ערך אופנהיימר מסעות־הסברה ותעמולה לתכניתו ולמרחביה. קשיים אלה מתבררים מתוך חליפת־המכתבים המסועפת, שנוהלה על ידי הלשכה הראשית של הקרן הקימת בקלן עם אישי התנועה הציונית והקרן הקימת בארצות הברית. אישים אלה היו בראש ובראשונה: דר. יהודה ליב מגנס, מהדמויות הבולטות ביהדות אמריקה אז ומי שניסה לראשונה על אדמת אמריקה לארגן קהילה יהודית מאוחדת בניו־יורק, ריצ’רד גוטהייל, פרופסור לבלשנות המזרח באוניברסיטת קולומביה וראש הפדרציה הציונית באמריקה, לואיס ליפסקי, מראשי הציונות ועוד.

אף כאן ועתה היתה המגמה, שאופנהיימר יופיע בארצות הברית לא רק כציוני אלא בעיקר כמומחה לכלכלה. משום כך היו מעוניינים שהוא יופיע לפני חכמי־כלכלה בארצות הברית ואף יקבל הזמנות להרצאות מאוניברסיטאות מפורסמות. על ידי גוטהייל כבר הובטחה הזמנת אוניברסיטת קולומביה. אף הודגש לא אחת, שהמגבית לא תצטמצם לאמריקה בלבד, אלא שהפעם מדובר ביחוד באמריקה, שעד כה כמעט ולא תרמה כלום לקרן זו המממנת את מרחביה. נתברר בזמן האחרון, שיש עוד צורך בכספים מרובים, שכן תקיעת יתד בעמק יזרעאל, בו לא היתה עד כה דריסת רגל לעובד החקלאי העברי, בולעת סכומים הרבה מכפי שחשבו תחילה. אגב כך מוזכרים המאורעות עם השכנים ופרשת המשפטים, דברים שהצריכו הוצאות בלתי־נראות מראש. אלה המשגרים את אופנהיימר לארצות הברית יודעים כי בארץ הזאת, בה הטיף הנרי ג’ורג' לריפורמה אגרארית, עשוי למצוא אופנהיימר אזנים קשובות. אף הודיעו נציגי “פועלי ציון” שהם יתמכו באופנהיימר ותכניתו ויעשו הכל להצלחתו בארצות הברית155.

במכתב של הלשכה הראשית לאופנהיימר156 אנו למדים שהלשכה הראשית ניאותה לאחר כמה ישיבות לאשר הוספות לתקציב מרחביה וכן אנו שומעים, שחוששים לפרסם ברבים את המאזן בשל הגרעון. הלשכה הראשית מתנגדת לאי־פירסומו של המאזן. אולם היא רוצה, שדיק יוסיף עליו את ההסברים וההערות, שכבר שמענו עליהם מקודם. רבה היתה הציפיה לתוצאות ביקורו של אופנהיימר בארצות הברית וכפי שאנו שומעים במכתב זה ציפו שלפחות ישיג שלושים אלף דולר. מגנס הבטיח את מיטב עזרתו. לשם הכנת מסע־ההסברה תוכננה הוצאת חוברת, המספרת על התכנית בכלל ומרחביה בפרט, דבר שיצא לפועל וכפי שכבר סיפרנו יצאה חוברת זו על מרחביה, שבכללה גם רשמי־המסע שלו בארץ ב־1913, בניו־יורק ובשתי הלשונות: אנגלית ויידיש. מאמריקה ביקשו שאופנהיימר עצמו יספר על תכניתו בתחום הריפורמה האגרארית, שכן דבר זה מעניין חוגים רחבים ביותר בארצות הברית157. במכתבים נוספים158 מודיע מגנס, שאירגונו של הביקור הוא בידי לואיס ליפסקי נשיא הפדרציה הציונית ומאז מופנית כל חליפת המכתבים בענין מסעו של אופנהיימר לל. ליפסקי.

מתוך המכתב המפורט של הלשכה הראשית של הקרן הקימת לליפסקי159 אנו למדים, שאופנהיימר רצה להופיע הפעם בארצות הברית כמלומד בתחום הכלכלה והתיקון החברתי ועל כן משאלתו להופיע לפני אוניברסיטאות. אמנם הוא בא לשם מגבית למען מרחביה. אולם דבר זה צריך להיות מוצנע בכלל התכנית העיקרית – לספר על תכניתו החברתית־האגרארית. דבר זה אף יקל גישתו לאילי־ממון יהודיים, שענינים אלה קרובים ללבם. משום כך בנוייה החוברת על מרחביה, שיצאה לקראת ביקור זה, בצורה כזו, המבליטה את תכניתו החברתית של אופנהיימר תוך סיגולה לארץ ישראל והדגשת המגרעות של ההתישבות העברית בארץ ישראל עד כה. זה גם עשוי להסביר על מה ולמה נוטשים פועלי הארץ את משקי האכרים. תכנית אופנהיימר מכוונת איפוא לפתור קודם כל בעיות הפו7עלים, כשהם מתישבים על קרקע־לאום ועל יסוד התכנית הקואופרטיבית של אופנהיימר. ואפייני הוא שמכתב זה חורג בממדיו מחוץ לתחומו של מכתב, שהוא כולל תיאור מפורט להבדלים שבין דגניה למרחביה, העבודה הערבית ובעיותיה בארץ ועוד ועוד. בנוסף לכך מבקש אופנהיימר להכיר קצת אישים, ששמע עליהם שהם מתענינים בבעיות־חברה וקרקע, כגון פלז, שיף, שטרויס ועוד. וכמובן שהוא רוצה להכיר אנשי מדע, העוסקים בתחומים אלה וכן הוא רוצה להכיר מקרוב אירגוני הפועלים היהודיים וחקלאים יהודיים. באחת, יש לשוות לביקורו של אופנהיימר לא צורה של מגבית סתם אלא צריך להדגיש את האופי החברתי־המתקן של תכניתו.


ו    🔗

אופנהיימר מסר לקרן הקימת כתב־יד חיבורו “קנין הצבור וקנין היחיד בקרקעות”160 שבחלק המעשי, הדן על העבודה הישובית בארץ, נתבקש הוא להוספות. מתוך הערות הלשכה הראשית לאופנהיימר161 מסתבר, שאופנהיימר ביקש מהלשכה הראשית תדריך בקוים עיקריים לגבי תכנו ההסברתי של מסע־התעמולה שלו. מהלשכה משיבים לו איפוא שבדרך כלל יודע אופנהיימר לאשורה את מהותה ודרכה של התנועה הציונית בתיאוריה ובמעשה. אולם לשני דברים הם מפנים את תשומת לבו והם: בשום פנים אין מפעלי ההתישבות הציונית, עם כל בקרתה של התנועה הציונית את ההתישבות היהודית הקודמת לה במושבות, מתיישבים עם נישולם של הערבים מהקרקע ומהמושבות היהודיות. ההתישבות הקואופרטיבית מכוונת בעיקרה לסלק את הסתירה והניגוד בין בעלות יהודית ועבודה ערבית על ידי יצירת עם־עובד בארץ ישראל. בשל כך חולקים אנשי התנועה הציונית והלשכה הראשית של הקרן הקימת על תפיסתו של אופנהיימר, שבעבודות עונתיות ניתן להעסיק ערבים. העבודה העברית אינה מדיניות “קצרת־לב”. בנוסח זה השיב קפלנסקי, מראשי “פועלי ציון” והקרן הקימת, לאחד מראשי יהדות גרמניה וראשה של חברת “עזרה” דר. פאול נתן. למעשה, נאמר בהמשך המכתב, נסתדר במפעלי ההסתדרות הציונית אך ורק בעבודה העברית. לתחומי המניות של החברה להתישבות השיתופית אין איפוא להבטיח רווחיות יתירה על סמך העסקתם של ערבים בשכר פחות ממה שמקבלים פועלים יהודים.

ענין שני לא פחות חשוב מבקשים הם מאופנהיימר להדגיש במסעו זה: עבודות־הכיבוש. כבר ראינו, מה עלו לה למרחביה עבודות־כיבוש אלה. משום כך התעלה סעיף זה ונעשה מעתה מיסודי היסודות של ההתישבות הלאומית־הציונית. שני יסודות אלה: ההתישבות הקואופרטיבית ועבודות הכיבוש, הם החייבים לתפוס מקום עיקרי במסע־ההסברה. ומוסיפים עוד במכתב זה שעבודות הכיבוש עתידות להיות בעלות נימה רומנטית לרבים ועל כן מהסיסמאות המוצלחות למגבית. ואף זו, מן הראוי להדגיש ליהדות אמריקה, שאכן התישבות זו נוסח אופנהיימר היא הדרך היחידה ליישובם של חסרי־אמצעים. אולם אין זו הדרך היחידה ליישובה של הארץ בכלל. בעלי אמצעים יכולים אף הם לקשור את עתידם בהתיישבות וביזמתם הפרטית. יש על כן לעודד באמריקה, בה היזמה העצמית תופסת מקום נכבד בחיי הכלכלה, את היזמה העצמית והפרטית גם בתחום ההתישבות. הרי למשל מפעל “האחוזות”, שהחל להתפתח באמריקה באותו זמן לא מעט ביזמתם של אנשי “פועלי ציון” וסירקין בראשם.

באופן זה צוייד אופנהיימר בחומר, שנשלח גם לאמריקה והודפס שם (בין היתר תולדותיו, מסות על התיאוריה הכלכלית־האגררית שלו ועוד). בחתימת המכתב באים דברי פרידה נרגשים מאופנהיימר בצירוף איחולים שיצליח במסעו זה ויבטיח את עתידה של מרחביה וכן יזכה להרחיב את רשת ההתישבות השיתופית דוגמת מרחביה.

בשלהי אפריל 1914 חזר אופנהיימר ממסעו השני בארצות הברית ומתוך הדו"ח הקצר שלו ללשכה הראשית של הקרן הקימת162 אנו למדים על תוצאותיו של מסע זה בן ששת השבועות. התוצאות הממשיות, היינו הכספיות, מספקות בערך. ברם ההצלחה היתה יכולה להיות גדולה יותר אילולי הליקויים האירגוניים החמורים. עבודת־פרך עמל בשבועות אלה באמריקה. עשה במקומות מרובים ודיבר בכל מקום והיו ימים בהם דיבר פעמיים ושלוש. הוא פירט את כל הליקויים האירגוניים (בפילדלפיה למשל אי אפשר היה להשיג עותק אחד ממחברתו על מרחביה וכיוצא בזה). לעיתים הגיעו הדברים למצבים מבדחים ביותר (באחת האסיפות שאל היו"ר את אופנהיימר: מי הוא בכלל, שמעולם לא שמע עליו, ומה רצונו באמריקה?). בנוסף לכך רווחה כבר בארצות הברית אווירת מלחמת העולם הראשונה, דבר שהכביד ביותר על המגבית. ואף על פי כן השיג תוצאות מניחות את הדעת, אם מבחינה כספית ואם בכיבוש הלבבות בארצות הברית לרעיון הציוני.

בדין וחשבון המפורט, שהוגש בראשית יוני לחברת “ארץ ישראל”163, היא החברה שביצעה את תכניתו של אופנהיימר במרחביה, אנו שומעים על מצבה החמרי והפיננסי של מרחביה וכן על תוצאות מסעו של אופנהיימר לארצות הברית. בשלהי 1913 היה הכרח לפנות לקרן הקימת בבקשת הלוואה בסך של שלושים אלף פראנק להוצאות מרחביה, בתנאי שהסכום יוחזר מהמגבית של אופנהיימר בארצות הברית. מתוך הדו"ח של דיק ניתן ללמוד, שמרחביה היא על הדרך הנאותה למשק חקלאי מודרני ומפותח. לשם כך מושקעים אמצעים בכל ענפי המשק ויש להניח שעם הנחת פסי הרכבת ליד מרחביה יתפתח המקום למרכז־צומת ועל ידי זה יגדלו הסיכויים לרווחיות. ושוב באים הדברים על הרווחיות, שהיא כמעט בלתי אפשרית בתנאי־כיבוש. דיק הדגיש פעמים אין ספור, באיזה מחיר נקנית התמחותו של הפועל העברי ומה השכר שיש לשלם בעד כל נסיון חקלאי בענפיו המגוונים של המשק. כאן בא פירוט הגירעונות בשנתיים הראשונות של מרחביה בצירוף הבעת התקווה שלהבא יירדו הגירעונות ותתרבה הרווחיות. בינתיים יש להוסיף במשך השנים הקרובות למען כיסויים של הגירעונות.

נמסרת כאן התודה לאופנהיימר שהטיל על עצמו מסע מפרך זה לארצות הברית וכן מסופר כאן בפרטות על כל פרשת ההכנות. אכן, התוצאות המעשיות לא הגיעו לאלה שציפו להן, בשל כמה וכמה טעמים. אולם גם עתה נתן לומר, שמסע זה הוא בעל חשיבות מרובה לכל הפעולות שתיעשינה להבא בתחום זה. בינתיים הושקעו במרחביה כל הקרנות שהוקדשו לכך ועדיין אין הן מספיקות ויש להוסיף עליהן כהנה וכהנה, הוצאות שהסכימו להן גם רופין וגם דיק. אף תואם דבר זה החלטת הקונגרס: להגדיל את קרן ההתישבות השיתופית וביחוד שעבודות־כיבוש צריכות עתה להיעשות בכמה וכמה מקומות. בחתימת הדו"ח נאמר, שהמדובר הוא לא רק במרחביה אלא במפעלים דומים, שמתכננים להוציא לפועל ככל הקרוב ושלמענם יש צורך בכסף רב. בנספח ניתן המאזן, המשופע מספרים, על מרחביה, שעליו כבר דיברנו לעיל. אולם אין כל ספק שהמספרים מדברים בלשון ברורה ביותר, ככל שרשמי אופנהיימר ממראה עיניו במרחביה אף הם מאירים את המספרים באור מיוחד שלהם, היינו: ליד המאזן השלילי מבחינה תקציבית מצוי מאזן אחר חיובי מאוד מאוד, דבר הקמתה של נקודת־ישוב חלוצית בעמק יזרעאל, שעליה ובה למדו את העבודה החקלאית, פועלים לעשרות העתידים להפיץ ולהביא את תורתם למקומות רבים בארץ.

אפשר ותחזית זו על עתידה של מרחביה היתה מתקיימת ולאחר כמה שנים היתה יוצאת למרחב. אלא שבאותם ימים, אביב 1914, פרצה סערה גדולה במרחביה וזו יחד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ עשו לאל את כל התכניות.


 

פרק תשיעי: הסערה במרחביה וחתימת תקופתה הראשונה    🔗

א    🔗

היה זה שחוק הגורל, שבאותו אביב בו התחוללה הסערה הגדולה במרחביה, מלאו לו להוגה הרעיון של ההתיישבות הקואופרטיבית במרחביה חמשים שנה. בכל רחבי התנועה הציונית הועלה תאריך זה במאמרי־הערכה מרובים ולא יצא מכלל זה כמובן העתון המרכזי של ההסתדרות הציונית “וועלט”164, שפירסם מאמר־הערכה מפורט עליו בצירוף תמונתו. ואין צריך לומר שפועלי מרחביה, שבזכותו של אופנהיימר ישבו במרחביה, שיגרו אף הם מכתב־ברכה לבעל־היובל, שכה שונה היה בתכנו מכל שאר הברכות ומאמרי־ההערכה. אף אין כל ספק שמכתב זה היה מהמרנינים ביותר שקיבל אופנהיימר באותה שנה, שכן תלוי היה הרבה בכותבי המכתב מה יעלה בסופו של הנסיון במרחביה. אלה כתבו לו:

עלינו להתחנך ברוח־הוקרת ערך הרכוש הקואופרטיבי באותה המידה ממש, כמו שהפרט מוקיר ומטפל ברכושו הוא, כי בזה תלויה הצלחתנו – – – אנו הגוף החברתי הצעיר, המורכב מיהודי ארצות שונות ומעמדים שונים עם כל תכונותיהם השונות זו מזו, מוכרחים להסתגל לעבודת החקלאות, לאקלימה של ארץ אבותינו ולבסס את קיומנו על יסודות של איגוד ושיתוף הכוחות של כל אחד מאתנו. הנסיון שרכשנו לנו בחיינו החברתיים עד עכשיו הביא אותנו לידי ההכרה, שהנצחון הוא בחינוך עצמנו, בכוח אמונתנו, בערכה של העבודה הקואופרטיבית ובמסירותנו למשק המשותף כבן אדם לרכושו הפרטי. הכרה זו היא היא שתהיה לנו לעמוד־אש בדרכנו הארוכה המכוסה ערפל165.


מאידך גיסא קשה לומר שהסערה התחוללה בבת ראש וללא תופעות שבישרו את בואה ימים רבים לפני כן. תחילה יש להדגיש שאפילו ודיק התנהג שלא כמו שאר האדמיניסטראטורים ואפילו השתדל כל הזמן לקרב את הפועלים והנציגים בסידור העבודה והנהלתה, הרי מטבע האנושי הוא, ולא יצא מכלל זה גם דיק, להדגיש פה ושם את תפקידו המכריע כמנהל. הדברים הורגשו בקטנות ובגדולות ובלבות הפועלים נצטברה מרירות וביחוד ששיוו לנגד עיניהם את הקבוצה האחרת בדגניה, המקיימת מכוח הנהלתה העצמית והעצמאות המשקית של חבריה ללא יד־מנהל מבחוץ.

לכך יש להוסיף המצב החברתי במרחביה, שעשה אף הוא להרבות את אי־הנוחות הפסיכולוגית. קודם כל היתה בעיית המשפחות. אופנהיימר עצמו הדגיש166, שמפעל מעין זה לא ניתן לבצע על ידי בעלי משפחות אלא ע"י רווקים בלבד. אולם המשפחות נוצרו כבר בימיה הראשונים של מרחביה. יוסף רבינוביץ מספר מפי פרוטוקולים: “מצבם החמרי של בעלי המשפחות בינינו רע. כמעט כל המשפחות שקעו בגירעונות, כי לעתים קרובות חולה או הבעל או האשה”. אכן הוצע לקיים משקים פרטיים לבעלי־המשפחות. אולם כיצד ניתן להתחיל במשקים פרטיים, עת “שואפים לאחדות בעבודת המשק שלנו”. ואכן, באותה שנת 1914 הביע יוסף רבינוביץ את החשש, "ששאלת קיום המשפחות תהיה אחד המכשולים הגדולים ביותר בדרכנו – – – "167. בינתיים נתרבו המשפחות והמבנים שהספיקו בדוחק לרווקים לא יכלו לשכן את בעלי־המשפחות ועל ידי כך נסתבכה הבעיה משנה לשנה וביחוד שזו היתה קשורה באלפי נימים באחרת, שהיתה מיסודי היסודות של שיטת אופנהיימר – השכר הבלתי־שווה ולפי התפוקה.

שכר זה הדריך את מנוחת ראשוני מרחביה כבר מהימים הראשונים. קשה היה להתאים את השכר לכל אחד ואחד לחוד וביחוד שדגניה היתה דוגמה מוחשית ליסוד מנוגד בתכלית שהיה בעל קסם מיוחד לאנשי מרחביה. היתה כל הזמן התנגדות במרחביה לעיקרון זה ודיק אף הודיע פעם בהחלטיות: “להביא דוגמה מחברי קבוצת דגניה אי אפשר. חברי דגניה בחרו בחברים שווים בעבודה. את החלש המסוגל להשתכר פחות אין הם מקבלים כלל. אולם באגודת ההתישבות, שיש לה למטרה לנהל משק באופן טבעי, צריך כל אחד לקבל את שכרו לפי ערך עבודתו ביחס לשכר העבודה השורר בארץ. עלינו לקבל מיד החלטה בנידון זה ומי שלא יסכים – לא ישתתף ביצירת הקואופרטיב”168. העיקרון נתקבל, אם גם באי־רצון ונתקיים כל הזמן. ממילא מובן, שדבר זה החמיר עוד יותר את מצבם של בעלי־המשפחות. כל אלה הגורמים העכירו לא מעט את הרוחות כל הזמן והביאו בסופם לידי התפרצות וביחוד שהמדובר היה בעיקרון, שהפועלים הודיעו לא אחת על התנגדותם הנמרצת לו – היא העבודה הערבית.

הזכרנו לעיל, שגם דיק ומכל שכן אופנהיימר וכן בודנהיימר נטו להקל במקצת בענין זה וכפי שנראה להלן נטה להקלה זו גם א. רופין. אולם כל הפועלים ללא הבדל מפלגות לא ויתרו בתחום זה אף במלוא נימה וממילא לא נמנעה ההתנגשות, שנוספו לה הבדלי־גישה עקרוניים בין דיק לפועלים. הסערה עוררה ספרות עצומה בדפוס ובכתב, בצורת מכתבים חוזרים ודו“חים שונים. להלן נביא את סדר השתלשלות המאורעות ובעיקר לפי החומר של שני הצדדים גם יחד ולפי דבריו של האגרונום עקיבא אטינגר, שנשלח לבדוק את המצב במרחביה ולהגיש דו”ח סופי.

הדבר התחיל בענף משקי מסויים, שגילה את הלוט מעל דברים עקרוניים יותר. דיק הכניס את גידול השומשמין. השימוש בכלים מודרניים (קולטיבאטור) עשוי היה להפחית את ימי העבודה. אולם הוא העדיף להשתמש בעבודת ידיים ומכיון שלא היו ידיים מספיקות לעבודות אלה נאלץ להשתמש בעבודה ערבית. הפועלים התנגדו משני טעמים: א) עמידתם הפרינציפיונית נגד עבודה ערבית; ב) עמידה פרינציפיונית לא פחותה מהקודמת: המשק חייב לעבור לשכלולים טכניים ולא להזדקק לתנאי־עבודה פרימיטיביים. ההתנגשות היתה איפוא בלתי־נמנעת וביחוד שהיא גילתה, לדברי אטינגר, כי “חברי הקבוצה רכשו להם ידיעות מקצועיות יותר מהירות, מכפי שתאר לעצמו המנהל. כשהיו חברי הקבוצה שואלים את המנהל על הפקודות, שהיה נותן כפעם בפעם בעניני המשק, היה דוחה אותם בתשובות של מה־בכך, שלא היו מניחות את הדעת. ובכלל היה נוהג בהם כשליט, הגוזר גזירה ואין להרהר אחריה”169. הפלא הוא שסערה זו לא פרצה קודם לכן, שכן הנתונים לה היו כבר מצויים בעין זמן רב לפני כן. אין זאת שהפועלים ציפו לסיומו של השלב הראשון בתכנית אופנהיימר, שלאחריו עתידים היו לעבור לעצמאות משקית־כלכלית.

ואכן, מוסיף לספר אטינגר: “הפועלים שאפו להרחיב את השפעתם ושיתופם בכל הנוגע לעניני המשק. הם הסתמכו על דעתו של הפרופיסור פראנץ אופנהיימר, יוזם אגודות הקואופרציה, שהיה סבור, כי הקבוצה זקוקה בזמן הראשון למדריך. אך המנהל, תחת להדריך את פועלי הקבוצה מתוך חיבה, הראה להם את חוזק ידו וכפה עליהם הר כגיגית. ממילא גרם הדבר לחיכוכים ולמרירות”, באופן כזה גדלה ונצטברה המרירות170 משנה לשנה עד שהגיעה להתלקחות.

אין שוני במסירת העובדות משני הצדדים גם יחד. דיק, שעשה בקיץ 1913 בחוץ־לארץ, מסר את הנהלת העבודות לידי ועדת העבודה, שנבחרה על ידי הקואופרטיב בהשתתפותו הוא. עם שובו מצא שכמה מהעבודות, וביחוד מאלה העבודות הדורשות עבודות־ידיים, לא נעשו. הוא שאל לפשר הדבר ואחד מהם, פועל ותיק ותלמידו של דיק עוד בחו"ל, גרשון גפנר, השיב תשובה מתחמקת, הבאה להסתיר את העובדה שהעבודה לא נעשתה מחוסר ידיים עובדות171. אף גפנר, המספר על עובדה זו בהתאפקות רבה, מוסיף: “דיק, שגדולה היתה השפעתם עליו של אהרונסון וברמן (מנהל חוות כנרת), הציע, כי נבצע את העישוב בין הצמחים, את עבודות־העידור ותלישת החומצה – בידי ערבים. התנגדנו לכך וטענו, שיש לבצע את העבודות הללו במכונות, וגם הצלחנו להוכיח את צדקת טענתנו – הן מבחינה עקרונית והן מבחינה כלכלית ובטחונית. דיק, שהיה לנו לעזר רב בכל יתר השטחים המינהליים, ונתגלה לנו כידיד ומדריך נאמן ומסור – גרם דווקא בשטח זה למתיחות בינינו”172.

הואיל ולפי דיק, לא מילאה ועדת העבודה את תפקידה המוטל עליה, פיזר אותה והודיע, שמהיום והלאה כל הנהלת־העבודות היא אך בידיו בלבד. אולם חברי הקואופרטיב לא קיבלו זאת, שכן הודיעו כי חברי הועדה נבחרו על דעת כל החברים ודיק בכללם ואין בסמכותו לפטרם מתפקידם, משום שזאת היא נסיגה בהתפתחות שלבי הקואופרטיב לפי שיטת אופנהיימר. הוויכוחים סערו ולבסוף הודיע דיק על איסורו לקיים אסיפות בתחומי מרחביה וחמשה מהפועלים שבלטו ביותר בהתנגדותם, ובכללם גפנר, אף “זכו” לגזירת־גירוש ממרחביה. במצב זה של התלקחות נזעקו שני הצדדים לרופין שבא למרחביה ומצא ריגשה סוערת ביותר. רופין, הכותב את מכתבו זה לאחר הביקור במרחביה, מספר, שדיק אמר לו שכל הסכסוך מקורו בבעיית העבודה הערבית, היינו שהוא עצמו ביקש להכניס ערבים לשם עבודות אלה ואילו הפועלים טוענים, שניתן לבצע את העבודות בעזרת קולטיבאטורים ובשאר כלים ואין צורך להזדקק לעבודה ערבית, היינו לעבודת־ידיים מיותרת, כשאפשר לעשות זאת בכלים טכניים, יעילים, החוסכים ידיים עובדות.

רופין מוסר בצורה הוגנת את טענות שני הצדדים ונמנע, כאיש שאינו מומחה לעבודות חקלאיות, לחוות דעה בסכסוך זה. ואף על פי כן הוא מוסיף, שהוא סומך על דיק יותר מאשר על הפועלים, לפי שהוא אגרונום מומחה וביחוד שאכר מחדרה, שנזדמן באקראי למקום, צידד בדעתו של דיק (אנו יודעים היום על מה ולמה היה איש חדרה בדעתו של דיק). רופין פסק איפוא לרעתם של הפועלים, היינו שהם שגו בהמרותם את פיו של דיק ואין על כן אפשרות לדיק לעבוד בצוותא יחד עם גפנר, ראש ועדת העבודה, ועל גפנר איפוא לעזוב מיד את מרחביה. לכך התנגדו הפועלים בכל תוקף, שגפנר היה פועל ותיק ומאומן ולא יכלו לקיים את עבודתם בלעדיו. רופין הציע הצעות מסויימות ליישוב הסכסוך ולשם המשך העבודה. אולם אלה לא נתקבלו על דעת הפועלים, שהודיעו, כי יפנו לוועד המפקח של החברה השיתופית ויציעו לפניו למסור את הנהלת המשק לידי הפועלים עצמם, לפחות לשנת־נסיון. הם נכונים לנהל להבא את המשק בלי דיק וביחוד שמעתה לא תימצא עוד לשון משותפת ביניהם.

רופין לא התנגד לפניה לוועד המפקח אלא שבינתיים, פסק, עד שתבוא ההחלטה מלמעלה, יישאר דיק על כן האדמיניסטראטור, ועל כל ההוראות, הן לגבי העבודה הערבית והן לגבי גירושם של החמשה, להתבצע, תיכף ומיד. הסיכום של רופין הוא איפוא (יוני 1914): דיק נשאר כמנהל־יחיד. החמשה יצאו את מרחביה ורופין העניק ייפוי־כוח לדיק להעסיק את הערבים בעבודות ההכרחיות ובמידה שלא תימצאנה ידיים עבריות להן. הפועלים מצידם הסכימו ל“שביתת־נשק” עד בוא ההכרעה והם המשיכו בעבודתם כרגיל, בו בזמן יצא מכתב מאת הפועלים וכן חיבר אף דיק מכתב מפורט, שהוא למעשה חיבור מקיף על דרכו במרחביה ודרכה של מרחביה עד אז. בינתיים ציפה אף רופין לאותה הכרעה.


ב    🔗

מכתב נרגש ביותר שיגרו י. רבינוביץ וג. גפנר לש. קפלנסקי, האיש שייצג את תנועת “פועלי ציון” בחברת ההתישבות והאיש שעשה לא מעט לקרב את תכנית אופנהיימר לתנועה הציונית ואחר כך בשלב־הביצוע במרחביה. המכתב הוא זעקת־כאב, “מתפרצת מלבות אנשים, שהקריבו את כל נפשם, גידלו וטיפחו בעמלם ובזיעתם משק, שלפי אמונתם הוא יסוד לבנין עמנו ועתה עומד מקדשם זה מול משבר נורא”. בקיצור נמרץ הם מוסרים על השתלשלות המאורעות במרחביה שבסופם נטל דיק לעצמו כל הסמכויות: “ביקשנו לקיים אסיפה – גירש דיק את הנאספים. נתכנסנו בבתי חברים – וגם משם גורשנו על ידו. יצאנו לבין קוצים ולאור ירח קלוש קיימנו את האסיפה. כעונש על כך פוטרו חמשה מבין חברינו ממשק מרחביה. אין לנו יכולת לכתוב לך הרבה, כי נגרש רוחנו”173.

במכתב שני, לאחר שלושה ימים, כותב רופין174 בשנית – והפעם לחברת ההתישבות “ארץ־ישראל”. הוא צירף למכתבו את תזכירו של דיק, הנזכר לעיל, ומוסיף שיש לקרוא בעיון תזכיר זה, לפי שהוא כתוב בהתרגשות יתירה ובלהט המאורעות. ואף זאת, אין הוא מסכים לכל הדברים הנאמרים ע"י דיק וביחוד חולק הוא על הפסק החמור שלו שחרץ על “הפועלים מרוסיה” (למעשה היו אלה הפועלים, שעליהם ניתכה חמתו, בעיקר מגליציה). אילו היה הדין עם דיק היינו צריכים לוותר על כל ההתישבות היהודית והלאומית, שהרי אלה מרוסיה הם הם המהווים את החומר היחיד והעיקרי להתישבות ולעבודה. אמנם, לפי רופין יש להם חסרונות, שאין לעקרם מהשורש ביום אחד, כי כן חונכו וגודלו באקלים מסויים. אולם יחד עם כך טועה ושוגה דיק, בהפכו את הפועלים הערביים העונתיים לבעיית־יסוד־ועיקר בהתישבות. אכן, גם לדעתו של רופין יש להשתמש בשעת ההכרח בפועלים ערביים. אולם אין לעשות ענין זה כאילו בו בעיקר תלוייה הצלחת ההתישבות היהודית, דבר שמבקש דיק לעשות בתזכירו זה.

רופין מספר עוד על בואו של אטינגר ועיסוקו בסקר מרחביה. אולם עד לסיכומו מציע רופין שלוש אפשרויות: א) ממלאים תביעת הפועלים ומעבירים להם את המשק לניהול עצמאי מלבד תקציב ותכנית משקית בכללה, שהם יקבלו “מלמעלה”. אולם דבר זה נוגד את העיקרון האופנהיימרי, שלפי פרושו של דיק תלמידו, צריך שלב זה לבוא בהדרגה ובבוא המועד ואילו לפי דעתו של דיק עדיין לא הגיע המועד. עדיין לא הגיע המשק למלוא התפתחותו ועל כן לא יוכלו הפועלים להמשיך ללא מנהל מומחה. מאידך גיסא היה מילוי תביעת הפועלים מביא שקט על המקום והם בחריצותם ובאחריותם העצמית היו בודאי יודעים לפתח להבא את המשק כראוי. ב) לא למלא כלל דרישת הפועלים והמשק יהא בידי מנהל, שלא יגור במקום (זוהי כנראה הפשרה במקרה זה), אולם יבוא מדי פעם בפעם לפקח אם נעשה הכל כשורת הוראותיו. במקרה זה אולי יסכימו הפועלים – רק לא לדיק כמנהל; ג) דיק יישאר על אפם וחמתם של הפועלים ויבקר את המשק לעתים מזומנות. אולם בהסדר זה ברור, שרבים מחברי מרחביה יעזבו את המקום ויהא צורך לאמן פועלים חדשים במקומם. אכן, דיק סובר, שעתה, כשכבר המשק על תילו ייקל לאמן פועלים חדשים. אולם רופין אינו בדעה זו. בין כך ובין כך חייבת להגיע ההכרעה ככל האפשר מהר, שכן מצב־ביניים מעין זה הוא בעוכרי המשק.

בינתיים החמיר המצב החברתי במרחביה מיום ליום וטלגרמות משני הצדדים גם יחד עפות ממרחביה ליפו. דיק מחריף את חיצי מאבקו בפועלים ו“הרדיקאלים” או “הרוסים” נעשים מעין סיסמאות בפיו. וביחוד הדברים אמורים בתזכירו, שהוא כמעט ספר מקיף ביותר175. זהו כתב־אשמה חריף על פועלי מרחביה ומכאן על פועלי העליה השניה, אף שפה ושם אינן חסרות מילות־אהדה, שאף הן אינן באות אלא לייפוי הקיטרוג. ראוי הוא תזכיר זה לניתוח מפורט. אולם הוא לא ייעשה, מקוצר היריעה. דיינו בקטעים מספר בלבד על סלע המחלוקת, על העבודה הערבית: “עקרון העבודה העברית הבלעדית נעשה לעקרון נוקשה, המכרסם כמגיפה בגוף פועלינו הלאומיים. דברים כלליים בענין זה כבר אמרתי לפני כן ואילו כאן אני מבקש לפרט את דעתי על הנזקים הכרוכים בהשקפה שוביניסטית זו”. הוא מבסס דבריו אלה בסידרת סעיפים, שכל עיקרם: הכלל שהוא מציב, כלל שרק היום אנו יודעים להעריכו מפרספקטיבה היסטורית: “הפועל היהודי – אף אם יעשה את המאמץ הגדול ביותר – לא יוכל לעמוד בהתחרות עם העובד הערבי ואף אין צורך בכך, כי פירושו של דבר: בזבוז כוחות אינטליגנציה”.

במרחביה עשו באותו זמן כמה וכמה מראשי הציונות: ליאו מוצקין וביחוד נחום סוקולוב. האחרון ניסה גם ליישב את הסכסוך ולשוא. שני הצדדים לא ויתרו על שלהם, אף שדיק מספר בתזכירו על כל ההשתדלויות לבוא לידי עמק השווה עם הפועלים. הוא לא ויתר על מלחמתו בעיקרון “השוביניסטי” ואילו הפועלים התנגדו לעבודה הערבית בכל מחיר ולוא גם בכינוי “שוביניסטים קנאים” שנצמד להם.

האסיפה הכללית של הנהלת החברה השיתופית “ארץ ישראל” נתכנסה באותו זמן בו שמעה מאופנהיימר עצמו על מסעו לארצות הברית והתוצאות176. על מרחביה עצמה הוא מספר בלשון־המספרים, היינו – בגירעונות ומוסיף, את שכבר היה ידוע לפני כן, שכל שלוש שנים אלה הן בגדר של עבודות־כיבוש והכשרה, דבר שכמה מהמומחים והחקלאים בארץ מאשרים אותו. עדיין לא הגיע לכאן הד הסכסוך ועל כן הדיונים כרגיל. אולם לא יארכו הימים והסערה תעבור לגופים המנהלים בתנועה הציונית בחוץ־לארץ ואף שם הדיונים לא יהיו פחות סוערים מאשר במקום המריבה – מרחביה. ואכן, לא עברו ימים מרובים ומטעם החברה “ארץ ישראל”, בא מכתב־תשובה מפורט לרופין177, הכולל תגובות ראשונות על כל הענינים שהביאו לידי הסכסוך החריף והקשה.

אין מעניננו כאן, נאמר באותו מכתב, הסעיף בדבר תנאי עבודתו של דיק ומועד סיומה אלא הנושא, שבגללו פרצה כל הסערה – העבודה הערבית. כאן בסעיף זה, נאמר במכתב רשמי זה באופן ברור ביותר, שאין ההנהלה בחו"ל נכנסת כלל לדיון עם דיק בענין זה, שכן הוועד המפקח, ברובו המכריע, אינו זז מעמדתו השלילית לעבודה הערבית. אין על כן ברצון ההנהלה לפתוח שוב בויכוח זה וביחוד שהקרן הקימת החליטה כבר על עיקרון זה כיסוד איתן בכל מפעליה הישוביים וההתישבותיים. אין על כן כל נימוק וטעם שהחברה להתישבות שיתופית תפרוץ בעיקרון זה. וביחוד הדברים אמורים בתכנית־אופנהיימר זו, שכל עיקרה ומטרתה ליישב פועלים עבריים חסרי־אמצעים על אדמת ארץ־ישראל ועל יסודות קואופרטיביים, שהניח אופנהיימר. עד כאן בעיקרי הדברים. אולם גם הדברים הבאים מכוונים נגד דיק ואופן התנהגותו עם הפועלים.

אין התנהגותו עם הפועלים לרוחה של ההנהלה. אולם כל הזמן לא רצתה היא לעורר את הענין, לפי שהעבודה התנהלה איכשהו כסידרה וכתיקנה. אולם המאורעות האחרונים, מראים, ודבר זה כבר הודגש לעיל, שאין זו אלא התלקחותה של תסיסה ממושכת בת שנים. מכאן שההנהלה תפסה את הענין לאשורו וביחוד שצירפה לרופין העתק מכתבם של נציגי הפועלים לש. קפלנסקי, חבר ועדת הפיקוח178. אפילו ואין ההנהלה מקבלת את דבריהם של הפועלים כדיוקם, הרי עובדה היא, שעליו מספר הפרוטוקול של חברי הקואופרטיב, כי כמה מחבריו מיאנו להיבחר בשנית לוועדת הכלכלה. מכאן, שדיק לא עודד ביותר את ההתפתחות לקראת הנהלה עצמית ועצמאית של החברים ותמיד התנגד לתקנון פנימי של הקואופרטיב. תקנון זה צריך היה להסדיר אופן קבלת החברים, פיטוריהם וכו' – כל זה לא נקבע עד כה בשל סירובו של דיק. אף עובדה היא, שהפועלים לא איימו כלל בשביתה והמשיכו בעבודתם גם לאחר שפוטרו חמשה מטובי הפועלים. כל אלה הן עובדות שאינן מתאימות לתיאורו של דיק. מכמה וכמה עובדות, שאין עליהן כל פירכא, מסיקה ההנהלה שאין דיק נוח ביותר להידבר עם פועלים והוא חסר כל הבנה לנפשם של הפועלים וביחוד לא בתחום שיתופם בהנהלה, שלב הכרחי לקראת צאתם לעצמאות משקית.

מכאן שקשה לחשוב על המשך עבודתו של דיק והבעיה היא איפוא מילוי מקומו. הם מציעים במקומו לעת עתה, עד למציאת פתרון קבוע, את אטינגר, העושה ממילא במרחביה וחוקר ובודק את המצב. עוד הם מציעים את מנהל העבודה מחולדה יצחק כבשנה, שמדי פעם יבוא למרחביה וישים עין על העבודות החקלאיות הנעשות בה. בינתיים היכה המאורע גלים בישוב והעתונות בארץ, ובמקצת גם בחו"ל, החלה לדוש בענין זה. אין על כן מן הפלא, שעוד לפני ההכרעה נתפרסם מאמר חריף ביותר בעתונם של פועלי ציון מאת י. זרובבל, בשם “במי האשם?”179.

ודאי, שעתה מצפים כולם להכרעתו של הוועד המפקח ובינתיים הוכרע הדבר על ידי רופין, שאין אסון בעבודה ערבית, בייחוד בשעת־הכרח. זרובבל מעורר איפוא מחדש את בעיית העבודה הערבית, אם במשקים הפרטיים ואם במשקים הלאומיים, שהוקמו זה מקרוב. רק זה עתה נדם שאון הקרב בענין זה בסג’רה וכבר נפתחה לה חזית חדשה במרחביה, החווה הלאומית והקואופרטיבית. אין עמדתו זו של דיק מפתיעה ביותר. היא היתה ידועה כבר לפני כן. מה שמפליא הפעם זוהי עמדתו של רופין, שאפילו וצידד בזכותה של העבודה המעורבת בשעת הדחק, הרי לא העז לבצעה אלא עתה לראשונה על אדמת הלאום.

מכאן למד זרובבל על הרוח החדשה, המנשבת מהמשרד הארצישראלי, שרופין עומד בראשו ומרחביה משמשת עתה שדה־נסיון לתיאוריה חדשה זו. זרובבל מדגיש, ש“אין אנחנו מתנגדים ומעולם לא התנגדנו לעבודת אחרים במשק העברי. אבל תמיד הדגשנו, וגם עתה הננו מדגישים, כי בשורה הראשונה עומדת לפנינו הפרובלימה של הפועל העברי, לבצר את עמדתו, להגדיל את מספרו ולעשותו מוכשר למלחמת החיים וליצירה הסוציאלית”. ומספר זרובבל מה העמל שהשקיעה תנועת “פועלי ציון” עד שיצא לפועל דבר הקואופרציה במרחביה, וכי “רק הודות לתעמולתנו אנו, נתן הקונגרס הציוני בהמבורג את הסכמתו ליצירת המושב הראשון הקואופרטיבי בארץ ישראל על פי שיטת אופנהיימר. מעולם לא ראינו בקואופרטיב את המפתח לפתרון שאלת הפועלים בעולם. אבל ראינו בו אפשרות לפתרון שאלת העבודה העברית, שאלת ההתישבות ההמונית בארץ ישראל”.

המסקנה ברורה: דיק חייב וצריך לזכור, “כי הוא בא לעבוד בחווה, שבעליה הינן הקרן הקימת וחברת ההתישבות “ארץ־ישראל” – והללו כידוע נוצרו מעיקרא לשם ההתישבות העברית”. הוא מתרעם על הרחקת חמשת הפועלים, דבר שדיק אינו מוסמך לעשות, וכן הוא טוען על הפועלים, שקיבלו דין קשה זה ולא קמו נגדו. תוך כך הוא מזכיר את שכתב לפני כמה שנים בענין הצורך בנציגות הפועלים בהנהלת מרחביה. דבר זה לא התגשם ועל כן מתנקמת עובדה זו עתה. בחתימת דבריו הוא מביע ציפייתו לגזר־דין מחוץ־לארץ וביחוד הוא מצפה לתשובתו ולתגובתו של בא־כוח “פועלי־ציון” ש. קפלנסקי. אכן, התגובה לא איחרה לבוא בצורת מכתבם לאופנהיימר180, של קפלנסקי ונתן גרוס – האחרון אף הוא מראשי “פועלי־ציון” ויחד עם כך איש הקרן הקימת, שממנו אנו לומדים, שקדמה לו כבר חליפת־מכתבים עם אופנהיימר בענין זה.


ג    🔗

ראשית הם מתקנים עובדה אחת, שלא היתה נהירה כנראה לאופנהיימר, והיא, שהם קיבלו דו“חים מפורטים מהפועלים וכן שאליהם נצטרף גם המזכיר יוסף רבינוביץ, שכנזכר לעיל, הוא היה מחוצה להם. דו”ח זה אין לו ולא כלום לאמירה הזו שבפי אופנהיימר על “לאומיות מופרזת”. הנושא, הקרוי עבודה ערבית, הוא מחוץ לגדר כל ויכוח, שכן מתנגדים לו בהחלטיות גם הפועלים, גם כותבי המכתב וכן אנשי ההנהלה הציונית. הבעיה כאן היא אחרת לגמרי וכל כולה: אישיותו של דיק. לכותבי המכתב היה תמיד הרושם, שהוא לא האיש העשוי לטפח יחסים תקינים עם פועלים. זוהי דמות עצבנית, שתלטנית הנוטה תמיד למעשים תוקפניים. הוא חסר כל יחס לבבי לארץ ולפועלים. משום כך הוא לא האיש המתאים לאמן את הפועלים לקראת עצמאותם המשקית. הוא אינו אלא אדמיניסטראטור, הרגיל תמיד לעושי רצונו ויותר לא. זה לא הפעם הראשונה שהוא מסתכסך עם הפועלים. שנתיים לפני כן הסתכסך למשל עם גפנר, איש שהיה תלמידו ובן ארצו ואף עתה אין המאורע אלא בבחינת גפרור אחרון שהבעיר את האש. כאן בא פירוט שרשרת מעשים במשך השנים האחרונות על יחסו של דיק לפועלים ואופן ניהולו, התנגדותו לתקנון ועוד ועוד. כל פעם מבקש הוא העלאות במשכורתו וכל פעם חופשה, עד כדי אולטימאטום לעזוב. לעומת זאת הוא מעדיף את הערבים, אלה השכנים שגרמו למותם של ראשוני השומרים במרחביה והביאו למאסרם ולעינויים של רבים אחרים בבית הכלא.

המשפטים הקטלניים על דיק באים בזה לאחר זה תוך הבעת צער שהם מחסלים השלייה של אופנהיימר על האיש. אנו שומעים כאן על משטמתו העזה של דיק לגפנר, שאותו הוא רוצה בכל מחיר להרחיק ממרחביה, האיש, שהוא לדברי הכותבים המוכשר שבפועלי מרחביה. הם מעבירים לאופנהיימר את התזכיר של הפועלים בתוספת הדגשה, שפועלים אלה שופעים הערכה והערצה לאופנהיימר. הם כולם עומדים על בסיס תורתו ושיטתו והם יודעים להבדיל בין דיק לבין המפעל אותו הם עובדים באמונה ובמסירות, ואל הוגה־הרעיון הם נושאים עיניהם כאל אידיאל נכסף ביותר. משום כך הם מדגישים לאופנהיימר את הצורך בהליכתו של דיק, דבר שאין לו ולא כלום ליחס אל אופנהיימר ואל תכניתו. הליכתו לא תגרום כל נזק, שכן מצוי עתה אטינגר, מומחה ממדרגה ראשונה, שיהיה למרחביה יועץ נאמן ואב מסור. נוסף להליכתו של דיק, שהיא עתה הכרחית, יש להחזיר את חמשת הפועלים, שהם כשליש הקואופרציה וחסרונם מורגש מאוד מאוד, כי כן שלוש שנים התמידו בעבודתם במרחביה ואין לוותר עליהם בקלות כזו.

בחתימת המכתב הם מבקשים מאופנהיימר שיצטרף למכתבם שנשלח ליפו ברוח זו. ואכן, שום חבר מהועד המפקח לא התנגד לדעה זו עד כה. חריף יותר הוא מכתבו של קפלנסקי לוועד המפקח של חברת “ארץ־ישראל”181, שבא כתשובה ותגובה לדו"ח של דיק על המאורע במרחביה. הוא רואה בתזכירו של דיק כתב־השמצה חריף על הפועל העברי ומנהיגיו. שייכותו של קפלנסקי לוועד המפקח הוא רואה כתוצאת שייכותו לתנועת “פועלי־ציון”, היא התנועה שעשתה רבות להגשמת התכנית והמפעל במרחביה. זו לא הפעם הראשונה שדיק מתנפל בזלזולים על הפועלים היהודים וביחוד על יהודי רוסיה, ולעבודה העברית הוא קורא “עיקשות של חמורים” (aeselhaft trotzig) וכיוצא באלה הכינויים. לאחר מכן הוא מוסיף:

מר דיק, שלא היה ואיננו ציוני, והגיע לארץ ישראל, משום שאנו שלחנוהו לשם, מוצא לנכון לנאץ את האידיאלים המקודשים של הפועלים העברים בארץ־ישראל, לקרוא להם בשם: “צעירים שבאו לשם באקראי”. הוא שרוצה ללמד אותנו פרק בהלכות חובה לאומית. הפועלים העברים בארץ ישראל הוכיחו במעשיהם את יכלתם הגדולה לשרת את האידיאלים שלהם. על כך יעידו הקברות הרעננים, הניצבים כמעט בכל נקודות ההתישבות בארץ. באירגוניהם, במוסדותיהם, כגון “השומר”, הוכיחו את נכונותם למשמעת ולקבלת מרותם של אלה, שנבחרו על ידיהם, תוך בחירה חפשית.

לאחר קריאת הדו"ח של דיק חייב כל אדם להגיע למסקנה: בשום פנים ואופן אין אדם זה ראוי לשמש מחנך לפועלים עברים – – – מי שמדבר בשנאה, בזלזול, בהתרברבות מסוג זה באנשים, שהיו שותפיו לעבודה וליסורים במשך שלוש שנים – מוכיח בכך, שאינו ראוי לעמוד בראש משק שיתופי – – – לדעתי יש לראות במר דיק מנהל מוכשר למשק־שכירים, אך אינו ראוי לשמש מנהל משק שיתופי, ובוודאי שאין לו מקום במשק מרחביה. אינני מהסס כלל להצהיר, כי לפי מיטב הכרתי סיים מר דיק את תפקידו בה.


אם כותב בנוסח כזה איש כשלמה קפלנסקי, השושבין העיקרי לרעיונו של אופנהיימר בתנועת “פועלי ציון” ומי שנודע כל ימיו כאיש המחמיר בהליכותיו עם עצמו ועם אחרים, ודאי יסיק מכך, שהגיע לנוסח זה לאחר שבדק את מצב־העובדות לאשורו. ואכן, התפתחות הענינים לאחר מכן היתה בניגוד לדעתו של דיק וניכר, שגם ההנהלה נרתעה מהליכותיו. את זאת אנו לומדים מתוך מכתב הנהלת “ארץ ישראל” לרופין182. לעת עתה עדיין הדבר תלוי ועומד עד לישיבה הבאה, שבה ידונו בענין זה על כל האספקטים. עד לאותה ישיבה ודאי יהא כבר הדו"ח של אטינגר, העתיד כנראה להכריע בכל המאורע הזה ובכל עתידה של מרחביה בכלל. כאן אנו שומעים סעיף תיאורטי חשוב ביותר בתורתו ושיטתו של אופנהיימר בכל הנוגע למרחביה. לא עלה מעולם על דעתו של אופנהיימר, איש המדע, לא לסטות מיסודותיו על ידי תיקונים הבאים מכוחה של המציאות. מאידך גיסא אין הם סבורים, שהמשק כבר הגיע למלוא פיתוח אפשרויותיו ועל כן הכרחית להבא הנהלה מקצועית־משקית. משום כך יש לגנות את דיק, שלא תפס כהוגן את מהותו של השלב הראשון בתורתו של אופנהיימר, שכן כל כולו משמע חינוך הדרגתי של הפועלים לקראת משק עצמאי ולא פיקוח מלמעלה למטה ללא כל יסודות חינוכיים. אף מובעת תמיהה על פיטוריהם של חמשת הפועלים, שאין ערוך לנסיונם במרחביה ואף זה מוכיח על יחסו של דיק למפעל, שהוא יכול לשלח אנשים מנוסים ללא ניד־אף.

ואף זו, שיתוף הפועלים בהנהלת המשק מהווה אחד היסודות בשיטת פראנץ אופנהיימר והיא בוצעה זה שלוש שנים במרחביה ולא היה איפוא כל מקום לפזר הנהלה זו ולחסל אותו שיתוף עם הפועלים. משום כך מובנת התנגדות הפועלים לנוהג זה והתמרמרותם בשל האיסור להתכנס עד כדי הצורך להיוועד בשדות. ההנהלה מגנה בחריפות נוהג זה של דיק, העשוי למוטט את כל שהושג עד כה במרחביה. כאן גם באים דברים חריפים לגבי העבודה הערבית, שדיק אינו רואה בה רע הכרחי בשעת דחק עונתי אלא ענין פרינציפיוני, שראוי להכניסו למעגל המשק העברי. לכך מתנגדת גם ההנהלה בכל תוקף וביחוד שלאור העובדות היא מזדהה עם דעת הפועלים, שניתן לבצע הכל בידיים עבריות וביחוד שאלה משתמשים גם במכונות החוסכות לא במעט עבודת־הידים. אף מובאים נתונים בשם אחד המפוטרים, קריינדלר, שביתר קלות ניתן להשיג פועלים עברים עונתיים מאשר ערבים. מובעת התמיהה על משק חקלאי כעין זה המצריך בעונת העבודה הבוערת פי שניים ושלושה פועלם עונתיים מאשר מספר החברים. זהו דבר הנוגד את העיקרון האופנהיימרי ואין הם מבינים כיצד הגיעו לכך. ואחרון אחרון, אין המדובר בבעייה מסויימת סתם, שגם דיק אינו רואה בהעסקת הערבים בעונת־העבודה הבוערת, בעייה ארעית, אלא ענין עקרוני, היינו הכנסת העבודה הערבית, מתוך טעמים עקרוניים, למשק העברי. כאן הם מדגישים את ההחלטה העקרונית של הקרן הקימת להעסיק במשקיה אך ורק פועלים עברים, החלטה שהקונגרס לא ערער עליה ועל כן היא שרירה וקיימת. תמוה איפוא שדוקא במרחביה נעשה הנסיון לפרוץ בעקרון זה, ובמקרה דנן, למרות התנגדותם של חברי הקואופרציה. הסיכום של הנהלת “ארץ־ישראל” הוא, עוד לפני החלטתה הרשמית של ההנהלה, העתידה ליפול בישיבה הקרובה, גינוי מוחלט לכל עצם התנהגותו של דיק ועל כן חייבת ועדת הכלכלה, שפוטרה ע"י דיק, לחזור לעבודתה ודיק יכול בינתיים לצאת לחופשה.

מן הענין כאן גם להביא את דעתו של חבר הוועד הפועל המצומצם (גוף מקביל לאכסקוטיבה מלאחר מלחמת העולם הראשונה) דר. יחיאל טשלנוב, שהביעה במכתבו לבודנהיימר183. הוא מתנצל תחילה על חוות דעתו, שאין הוא חבר הנהלת “ארץ־ישראל”, החברה לביצוע תכניתו של אופנהיימר. אולם מאידך גיסא נוגע מאורע מרחביה לא במעט לאישי התנועה הציונית – ומבין השיטין מסתבר: ביחוד לחבר הוועד הפועל הציוני המצומצם. משום כך הוא מרשה לעצמו לסכם בקצרה את דעתו על כל אירועי מרחביה. קודם כל אין, לדעתו, להכריע בשום דבר, לפני שיגיע הדו“ח של אטינגר, שנשלח מטעם ההסתדרות הציונית לבדוק את מצב הדברים במרחביה ולהציע סדר־עבודה להבא. אין טעם לשלוח את אטינגר לשם חקירה ובינתיים להכריע ולהחליט החלטות, העתידות להעמיד אותו לפני עובדות גמורות. אף יכריע הדו”ח של אטינגר בבעיה העיקרית, האם באמת לא ניתן היה לדחות את העבודות שבוצעו בידי ערבים על מנת שתיעשינה בידי יהודים. מכאן מסתבר, שדעה שונה לחלוטין לו לטשלנוב לגבי העבודה הערבית, שאילולי כן לא היה שואל את השאלה האחרונה. וביחוד מסתברת דעה זו מהסעיף הבא של חוות דעתו: מה שאירע במרחביה תוצאה היא לדעה, שבמשק היהודי אין להעסיק בשום מקרה שהוא עובדים ערבים – גם לא בשעות הדחק והחירום למשק. הוא מתנגד לדעה זו, שכן צופנת היא בחובה סכנה מרובה והוא חולק על כך, שרואים בפועל ערבי “מוקצה” (כך בגרמנית!), אין זה מוצדק מבחינה מוסרית ואף לא מבחינה מדינית.

הוא יודע שנוהג זה הוא תוצאה של יחס קיצוני אחר במושבות הוותיקות, בהן, לצערו, נדחק הפועל העברי מפני הערבי. ואף על פי כן ודוקא משום כך אין הוא רואה את פתרון הבעיה בדרך קיצונית אחרת. תוך כך הוא מוסיף, דבר שאינו ידוע ביותר, שהוועד הפועל הציוני המצומצם הביע את דעתו שאין העבודה הערבית אסורה לחלוטין, אלא יש מקרי־צורך והכרח להנהיגה במשקים יהודים. על כך לא ערער שום חבר מהוועד הפועל המצומצם. והנה באים עתה לפסוק, לאור מקרה מרחביה, שגם במקרי־הדחק אין להעסיק ערבים ונוהג זה פסול הוא ואף מסוכן. בחתימת דבריו הוא אומר, שיש לקחת במנין שהתנועה הציונית היא בדרך למצוא איזו לשון משותפת עם האוכלוסיה הערבית. טענתם העיקרית של הערבים, היא, שהמדיניות הרשמית של התנועה הציונית היא הוצאתם מחוץ למעגל המשק העברי החקלאי כפועלים, מבחינה זו עשוי מאורע מרחביה להשפיע לרעה על מדיניותה הערבית של התנועה הציונית. הוא מבקש איפוא שבישיבת ההנהלה של חברת “ארץ־ישראל” יביאו במנין את שיקוליו אלה, שכן ההחלטה בנידון זה עשוייה לחרוג הרחק הרחק מעבר לבעיית מרחביה.


ד    🔗

סוף סוף בא הדין וחשבון של אטינגר, שלו ציפו גם במרחביה ובארץ וכן בכל רחבי התנועה הציונית. באקראי חל ביקורו הראשון של אטינגר בארץ באפריל 1914, היינו בימים בהם סער ביותר מאורע מרחביה. הוא נשלח לארץ מטעם הקרן הקימת ובתפקיד של “יועץ חקלאי ומנהל מפעלי הקרן הקימת במשרד הארצישראלי”. מיד עם בואו הוטל עליו התפקיד של חקירת המצב במרחביה והוא עשה זאת ביסודיות יתירה. לפנינו איפוא שני דו“חים מפורטים ביותר184, שמהם נשלח הראשון (מיום 27.7.1914) ללשכה הראשית של הקרן מקימת בקלן ואילו השני (29.9.1914) כבר נשלח ללשכה הראשית בהאג, שבינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה והלשכה הועברה לארץ הנייטראלית. בנוסף לכך מצוי פרק על מרחביה (“מרי מרחביה”) בספרו של אטינגר “עם חקלאים עברים בארצנו”185. דו”חים אלה חותמים את תקופתה הראשונה של מרחביה, תקופה המסתיימת עם מאורע־דיק וגם בצירוף מקרים משונה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפנינו איפוא תמונה “עגולה” מכל השלבים המשקיים והחברתיים בתקופה הראשונה של מרחביה. משום כך עלינו להתעכב ביתר פירוט על דו"חים אלה.

אטינגר מקדים לסקירתו הראשונה את העובדה, שבגלל המתיחות שבין הפועלים לדיק קשה היה עליו לקבל את הנתונים המדוייקים בצירוף ההסברים הנאותים. מה שמסר דיק סתר את הנתונים שמסרו הפועלים. דיק סירב להשתתף באסיפה הכללית של כל חברי הקואופרטיב, שזומנה ע"י אטינגר לשם שיחה על המצב בכללו ועל העתיד להיעשות. הנהלת החשבונות מפגרת אם בשל מחלת העוסק בכך ואם בשל המריבה ובעיקר חסרו נתונים על שכר העבודה לפי ענפי המשק. ואף על פי כן ניתן, מתוך השיחות עם הפועלים ועם המנהל – עם כל צד לחוד! – וכן מתוך הפנקסים לקבל תמונה מכל הנעשה במשק ובתחום החיים החברתיים, שתתקרב ככל האפשר לדיוק המכסימלי.

ענפי המשק כוונו לשם השגת הכנסה מכסימלית ורווחיות. מטרה זו הושגה בדרך כלל. כאן בא ניתוח כל ענף שבמשק, תוך הערות לכל סעיף וסעיף. כך נאמר במקם אחד, שעבדו יותר מדי לפי כללים סכימטיים ולפי ספרים ללא התחשבות מתאימה עם תנאיה המיוחדים של הארץ. ענין חקלאי טהור, שלגבי מאורע מרחביה היה בעל חשיבות מכרעת, הוא השימוש במכונות. הוא מעיר, שגם הערבים החלו כבר להשתמש יותר ויותר במכונות ומן הדין שגם במרחביה זה ייעשה בקנה־מידה גדול יותר, מכפי שזה נעשה עד כה. אף היה צורך בתיכנון יתר של הענפים שהצריכו עבודה ערבית. אילו נעשה הדבר לא היה צורך להזדקק לידיים עובדות שמחוץ למשק. סקר זה מראה בהבלטה יתירה באיזו מידה אין להפריד שום ענף במשק מהבחינה החברתית. כך למשל, משמגיע אטינגר לדבר במטעים, הוא מספר, שאלה השקדים והזיתים ניטעו על ידי המנהל186 בלא לשאול כלל את חברי הקואופרטיב. היזמה בתחום זה וכן באחרים דוכאה ע“י דיק. בשל כך חוסר־תיכנון ומקריות בכמה וכמה עבודות שבוצעו. פסק זה מבוסס על עובדות מתחום המשק, המובאות כאן בשפע רב. מכאן גם תקלות מרובות במטעים ואין על כך מן הפלא שאצל השכנים עלו המטעים יפה יותר מאשר במרחביה. הוא מסיק מכאן שהמטעים ניטעו ע”י המנהל בימים שלא היה לו כל ענין בהשתתפותם של הפועלים. לעומת זאת פיו מלא שבח ותהילה לפועלים, שהתמחו בעבודתם ואם ימשיכו בעבודתם ובסולידאריות שלהם כפי שעשו זאת עד כה אין כל ספק שהמשק יעבור וידביר את כל המכשולים. משום כך צריכה להיות עתה המגמה העיקרית לשמור על הנכס הזה ששמו: פועלים וליכודם סביב המשק בן־טיפוחם. הוא מפרט את דרגות השכר על מקבליו השונים וכן את ההכנסות הצפויות מיבולי 1913/1914. מכאן מסתבר גירעון לא קטן. הוא מדבר על התכניות להבא, הן מבחינה משקית והן מבחינות אחרות. אולם הוא מדגיש תוך כך, שעוד יבוא סיכום נוסף ומעודכן יותר לאחר שיעדכנו את החשבונות ואז יוסיף לחקור את הנתונים הסופיים.

בחתימת הסקר הראשון מדבר אטינגר על התקנון הפנימי של הקואופרטיב, החסר לחלוטין ומתוך כך נגרמו לא מעט תקלות. הוא רואה הכרח בקביעתו של תקנון זה, דבר שחברי הקואופרטיב מחייבים אותו ואף הוא מצטרף לכך בכל לבו.

מהסקר הראשון עד לשני עברו כמה שבועות. אולם היו אלה שבועות מכריעים הן בעולם והן במרחביה. דיק יצא את מרחביה ופרצה מלחמת העולם הראשונה. שני דברים אלה שינו בתכלית את מצב הדברים, שעוד עתידים היו, כפי שנראה, להשתנות יותר ויותר. את הדו"ח השני פותח אטינגר במסירת הודעה, שלאחר הליכתו של דיק גברה הסולידאריות של הפועלים במידה הראויה להתפעלות וביחוד חשובה ביותר עובדה זו לאור המאורעות בעולם. הישוב נמצא עתה במקום סטראטגי חשוב ביותר בימי מלחמה ועל כן צפויים להם ימים לא־משמחים ביותר. הם יהיו צפויים להפרעות, שעל כן הם בצומת־דרכים ורק במאמצים לא־רגילים יוכלו להמשיך בעבודתם התקינה על אף תביעות הצבא התורכי. אטינגר השתתף באסיפה הכללית של הקואופרציה ועיבד יחד עם הוועדה המשקית תכנית עבודה לשנת 1914/1915, המפורטת בסקר זה לכל ענפיו. תכנית זו מכוונת לא מעט על ידי ימי־חירום, העתידים לבוא על הישוב בכלל ומרחביה בפרט. באשר ליבולים העתידים יש לקחת במנין החרמות של הצבא, דבר שיתקיים מעל כל האומדנים, ועל כן אך לשוא כל החישובים לגבי המאזן העתיד לבוא ושיעור הגירעון הצפוי.

אטינגר מדבר בהרחבה על סעיף, שכה העסיק את חברי הקואופרציה, הלא הם התנאים של בעלי המשפחות. אי אפשר לדעתו לדחות עוד את הסידורים הנאותים לבעלי המשפחות. אף יהא צורך לחלק שטח־קרקע מסויים לצרכיה של כל משפחה ומשפחה. הוא מדבר על יחס המשקים הזעירים האלה לקואופרציה המשותפת בכלל ומשאיר את הסיכום לאחר שיחות נוספות עם אנשי המקום. אף מענין מספר הפועלים המצויים במרחביה בסיומה של התקופה הראשונה ובפתחה של השניה. בסך הכל מצויות במקום 78 נפש, מהם חברי הקואופרטיב ומהם פועלים וכן נשים וילדים. יש גם פועלים מיותרים. אולם יש לדאוג גם להם וביחוד בימי־מלחמה אלה, בהם אין לשלח שום איש מהמקום ולהפקירו לרעב.

אטינגר מצא מיד הבנה מלאה מצידם של אנשי המקום, שעל כן הבחין בתקלות, שהביאו לכל הסערה ונגרמו בעיקר ע“י דיק. בספרו, שנכתב עשרות שנים לאחר מכן הוא חוזר בקצרה על סיכומיו הנזכרים ומוסיף מרשמיו, שאינם אלא הארה לכל הפרשה. “דעתי, סיכם הוא, היתה, כי הפועלים צודקים בהחלט, הן בשאלות טכניות והן בשאיפתם לנהל את המשק על דעתם ועל אחריותם. על כן חיוויתי דעתי לפני הד”ר א. רופין, שיש לבטל את האדמיניסטרציה ולמסור את המשק לידי הפועלים. הם ינהלוהו בכוחות עצמם על ידי ועדה מיוחדת, שיבחרו מתוכם – בפיקוח המשרד הארצישראלי”. ואכן, עד מהרה באה טלגרמה מאת נתן גרוס בשם “ארץ־ישראל”, שהחליטה פה אחד לקבל התפטרותו של דיק ועל כן יש למסור את המשק לידי הפועלים וכן הוחלט לקבל עמדת הפועלים בענין ההתנגדות לעבודה הערבית במרחביה. לבסוף מעיר אטינגר: “התבוננתי וראיתי, כי פועלי מרחביה מוכשרים לנהל משק עצמי. היו ביניהם כוחות אירגוניים מצויינים. גם שאר החברים עשו בי רושם, שיוכלו להתגבר על חבלי המעבר למשק עצמי. ואמנם זה לא גרם שום תקלות”.

בכך נחתמה התקופה הראשונה של מרחביה, הטבועה כולה בחותמם של אופנהיימר ותלמידו דיק. כאן היתה גם דוגמה מוחשית, שאין התכנית בכל קוויה עשויה להתאים את עצמה למציאות והכל תלוי בידי “המפרש”, היינו המנהל מזה והעובדים מזה. ה“פירוש” של דיק לא הוכיח את עצמו ו“התפוצץ” בסופו של דבר. אולם המשק על נכסי־העבודה שלו נשאר שריר וקיים והפועלים שיצרו את המשק הזה החלו עתה מנהלים אותו בעצמם ועל אותם היסודות הקואופרטיביים שהניח אופנהיימר – במידה שניתן היה לקיים אותם בימי־מלחמה אלה.


 

פרק עשירי: קצה של מרחביה־הקואופרציה    🔗

א    🔗

אירע כך שמרחביה נעשתה עצמאית בדיוק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והפורענות הגדולה שירדה על העולם, היהדות והישוב. לא זכתה מרחביה להיכנס לשלב השני בצורה הדרגתית, כפי שהיתווה לה אופנהיימר אלא מתוך הכרח, ממש דוגמת דגניה וכנרת. “לא היתה לנו ברירה, כותב יוסף רבינוביץ187. להמשיך במלחמות התמידיות עם המנהל לא היה כל כוח רוחני, ומכיון שבשלוש השנים הראשונות התמחו האנשים במידה מסויימת בעבודה והספיקו להכיר את תנאי המקום, הציעו לוועד המפקח של החברה לתת להם את האפשרות לנהל את המשק תחת בקורת עליונה של מומחים – לפי שעה לכל הפחות לשנה אחת, בתורת נסיון”.

והיתה בכך טראגיות לא מעטה בחוות ובקבוצות אלה, ראשונות על אדמת הלאום, שהחלו בעבודה בהדרכתם של אגרונומים, שהיו ללא כל ספק בעלי רצונות טובים ונכונים, מי פחות ומי יותר, לעשות משהו בכיוון חינוך צעירים לעבודה חקלאית – והנה לבסוף פרצו בכל המקומות חיכוכים אתם עד שלבסוף נאלצו ללכת ולא מעטים מהם, כדיק, בטריקת־דלת רועשת ביותר. היתה בכך משום היסטוריה חוזרת על עצמה, שהמציאות הארצישראלית לא יכלה בתקופותיה החלוציות “להסתדר” עם המומחים, תופעה שחזרה ונשנתה בימים שבין שתי המלחמות עם כל המומחים, ועדות המומחים, אם משל ההסתדרות הציונית ואם משל ממשלת המנדט. תופעה זו נתגלתה כבר בקנה־מידה קטן בימי העליה השניה בכנרת, דגניה ומרחביה וחזרה והופיעה בקנה מידה גדול יותר בתקופה שבין שתי המלחמות. הספרות המרובה שנכתבה נגד המומחים גילוי אפייני הוא לתופעה זו ועוד נראה שגם קפלנסקי ואחרים יעסקו בתשובות מפורטות לדו"ח כזה של מומחים מיסודם של אופנהיימר ודיק. “המנהלים־האגרונומים, כותב א. ביין188 לא הצליחו למלא את התפקיד הכפול שהוטל עליהם: לפתח את המשק וגם לחנך את הפועלים בארץ־ישראל, שני גורמים שהיו זרים להם”.

עוד תוהים ראשוני מרחביה כיצד להתחיל ביזמה עצמית שלהם קפצה עליהם המלחמה וכילתה את כל המרץ שעוד נותר להם לאחר המאבק עם דיק. אולם לפני שנפתח בפרק החדש בתולדות מרחביה מן הדין שנזכיר מאורע במרחביה של אותה שנת 1914, שתפס מקום נכבד בתולדות תנועת העבודה הארצישראלית. הזכרנו כבר, שבראשית ימי מרחביה יצאה מאת ראשוני המקום קריאה לכינוס פועלי הגליל, הוא הכינוס שבו נוצרה ההסתדרות של הפועלים החקלאיים בגליל. אכן הסתדרות זו לא זכתה בעיניו של דיק ורוב דברים חריפים השמיע על חשבונה. אולם זה לא פגע במלוא נימה באותה הסתדרות, שגידלה חבר־פעילים, שלאחר מכן בלטו ביותר בתחומי ההסתדרות, התנועה הציונית והישוב (ב. כצנלסון, אליעזר יפה ועוד). כך גם נתכנסה במרחביה, בחתימת תקופתה הראשונה, הוועידה הראשונה של הפועלות בארץ־ישראל.

פועלת זו, שהחלה להתבלט בייחודה בימי העליה השניה ניכר היה מקומה גם במרחביה הקואופרציה. עדה מימון, מראשונות תנועת הפועלות וההיסטוריונית של תנועת הפועלות מספרת: לא קל היה לפועלת להיכנס למרחביה ולהיקלט במעגל עבודתה. הן נתקבלו אך כפועלות יומיות ולעבודות־מטבח בלבד. לקואופרציה כחברים לא נתקבלו פועלות וממילא היה שכרה נמוך מזה של הפועל. כן לא הצטיין ביותר יחס העובדים לאותן עובדות־מטבח ובשל כך נאלצו להעסיק אשה מחוץ למחנה הפועלות. משיצאו הבוגרות הראשונות בחוות הלימוד לצעירות בכנרת הוחל במשא ומתן אתן בדבר כניסתן למרחביה. קבוצת הפועלות התנתה לכניסתה את התנאים האלה: הן נכנסות כקבוצה מלוכדת בת עשר חברות, שתתחלפנה בעבודות שדה ומטבח. הרכב הקבוצה נקבע על ידי חבריה בלבד. הן עובדות חדשיות ומקבלות אותו שכר שמקבל הפועל.

“חברי הקואופרציה, כותבת עדה מימון189, הסכימו לתנאים – ולמרחביה נכנסו אז חברות אחדות מן המחזור הראשון של חוות־הלימוד בכנרת. עם כניסתן של אלו למרחביה, נשבה רוח חדשה בקואופרציה. במטבח הונהג סדר ונקיון. עם כניסתן חדר לשם גם הדיבור העברי החי, כי עד בואן היתה השפה העבריה מדוברת במידה מועטה בלבד. על פי יזמתה של קבוצת־פועלות זו נתקבלה מורה לשיעורי־ערב למבוגרים ולחינוך הקטנים במושב. אחדות מחברות הקבוצה עבדו בעבודות השדה ובמחלבה והתחלפו לפי התור. כל החברות גרו יחד בחדרים, שפונו בשבילן בקואופרציה, ואכלו במטבח המשותף עם הפועלים”.

לא בכדי נבחרה איפוא מרחביה למקום ועידתה הראשונה של הפועלת בארץ. הוועידה נתכנסה בימים ה–י בסיון תרע"ד (4.6.1914–30.5). כאן הועלו הבעיות המיוחדות של הפועלת בארץ אם כבודדה בעבודה במושבות ואם ביחס הקבוצות לפועלות. “עם נעילת הוועידה, מוסיפה לספר עדה מימון190, ערכו פועלי הקואופרציה נשף לכבוד צירות הוועידה והאורחות. בנשף השמיעו החברים, כמובן, גם דברי לעג והיתול על התבדלותן של הפועלות בוועידות מיוחדות”…

דומה היה ולמרחביה נפתחה עתה תקופה חדשה של יציאה למרחב עם כינונו של האירגון המחודש של הקואופרציה, והנה פרצה המלחמה והוסיפה על בעיות שהמלחמה גרמתן גם צרות שהיו מיוחדות למרחביה, בשל מקומה על פרשת הדרכים של גייסות.


ב    🔗

סבלה של מרחביה תואר במפורט על ידי בני המקום יוסף רבינוביץ, גפנר ואחרים וכן על ידי י. אטינגר, שהיה מאז יועצה החקלאי והאדמיניסטראטיבי של מרחביה. גיוסי אנשים והחרמות היו מעשי־יום־יום. בנוסף לכך בא גם פגע הארבה ולאחר מכן ענייני האירגון שסייע את הבריטים במעשי־ריגול לטובתם: “ניל”י" (ראשי תיבות של נצח ישראל לא ישקר). הגדיל במעשי־הנגישות – העריץ התורכי, שליט הישוב בימים ההם ג’מל פחה. הפעם עמד אופנהיימר בעזרתו למרחביה על ידי השתדלותו אצל השלטונות הגרמניים, שהיו שותפי תורכיה במלחמת העולם הראשונה. כל שנות המלחמה התעניין אופנהיימר בגורלה של מרחביה ושיתף את עצמו במיטב יכלתו לסייע מרחוק את המקום הנמצא, עם כל הישוב, במצור ובמצוק.

אולם בידינו מצוייה גם עדות אחרת, שבתוך פעילותו הציבורית של אופנהיימר בימי המלחמה וביחוד ב“וועדה למען המזרח”, שעוד ידובר עליה להלן, עסק במישרין בענייני מרחביה. לפנינו דין וחשבון מפורט מישיבת הלשכה הראשית של הקרן הקימת בהאג, ביום 24.3.1916191. יום לפני כן התקיימה ישיבת חברת “ארץ ישראל”, הרשות העליונה והמבצעת של הקואופרציה במרחביה. אופנהיימר מסר בפתח ישיבת הלשכה הראשית דו"ח מפורט על המצב במרחביה וכן של הקרן, שסיפקה את האמצעים. משונה ביותר שדין־וחשבון זה חסר מכל וכל הד המצוקה של מרחביה באותם ימי־מלחמה קשים. לעומת זאת מתנהל ויכוח בעניין הוצאות־כיבוש, שאופנהיימר מנסה בכל כוחו לשכנע את המסובים בנחיצותן.

הוא מוסר איפוא, שהמאזן משלהי דצמבר 1914 מראה, ששלושת רבעי הקרן כבר הוצאו. וכנראה שגם להבא יגדלו סיכויי ההוצאות ומשום כך יש לבקש השתתפותה של הקרן הקימת ובייחוד שהדברים אמורים בהוצאות־כיבוש. מרחביה, אומר אופנהיימר בהמשך דבריו, ביצעה עבודות־כיבוש מפוארות ולא מעט מההוצאות הגדולות יש לזקוף על חשבון מצבה הגיאוגרפי, שכן אפופה היא שכנים עויינים מזה ושלטונות נוגשים מזה. קאַן, מראשי הציונות ההולנדית והפעילים בחברת “ארץ ישראל”, מוסיף לדברי אופנהיימר שבימי־מלחמה אלה אין טעם לדבר על ביסוסו המשקי והכלכלי של המקום ויש להזרים אליו כספים מכל המקורות האפשריים למען יעמוד איתן. נתן גרוס, מראשי “פועלי ציון” ומי שעסק במיוחד במרחביה בימי הסכסוך עם דיק, מספר, שכמה מדינות אמרו בפירוש שהן מתנגדות לגיוס כספים לארץ־־ישראל, שהיא ברשות מדינה עויינת להן. לעומת זאת ניתן לקבץ אמצעים לפי הסיסמה של עבודות כיבוש בארץ לאחר המלחמה. אליו מצטרף המנהיג הציוני בבלגיה ז’ן פישר, המדבר אף הוא בהתלהבות על עבודות־כיבוש, הסיסמה הנאותה היחידה בימים אלה לאיסוף כספים. עוד השתתפו בדיונים: דה־לימה, מי שעתיד היה לקבל לידיו את ראשות הלשכה הראשית של הקרן הקימת וכן בודנהיימר, שסיכם את הוויכוח בנוסח של המשך הזרמת כספים למרחביה והופעה ברבים בסיסמה של עבודות־כיבוש.

דו“ח מפורט יותר על מרחביה מאותם ימים אנו מקבלים ממכתבו של יעקב טהון, מי שהיה יד ימינו של רופין במעשה ההתישבות של ההסתדרות הציונית ומראשי חברת הכשרת הישוב. המכתב הוא לקאן (מיום 25.6.1916)192. הוא מספר שם על ביקורו של האגרונום יצחק וילקנסקי במרחביה מטעם המשרד הארצי־ישראלי. על וילקנסקי הוטל להשיב במפורט על כמה שאלות משקיות־כלכליות במרחביה. הוא עשה במרחביה פעמיים, כל פעם חמשה ימים, חקר ובדק את המשק על כל ענפיו וכן את החשבונות מאז הימים הראשונים. אף שוחח בפרטות עם אנשי הקואופרציה. דו”ח זה של וילקנסקי, הוא לדברי טהון, הסקר המדעי הראשון במינו על מרחביה, המקיף את כל הבעיות. בין הנקודות הבולטות בדו"ח זה של וילקנסקי מדגיש טהון את זו, שעוררה ויכוחים ודיונים לרוב, היינו ההפסדים והגירעונות במאזנים.

גירעון זה אינו בבחינת תופעה בודדת במרחביה בלבד, שכן יסודה בתנאים המיוחדים של החקלאות וביחוד של החקלאות המעורבת בארץ. לכך הוא מוסיף את סדרי המיסים, פגעי הטבע והמימשל ועוד. ביחוד מרובים הקשיים בימי־כיבוש ראשונים. מרחביה וכן דגניה גידלו דור חדש של חקלאים מפועלים, שהיו עד כה נעים ונדים במושבות. כל אלה החוות והקבוצות ומרחביה בכללן הן הצורות המתאימות ביותר לכיבושם של שטחי־קרקע חדשים לחקלאות. אף בעתיד אינה נראית עדיין צורה נאותה יותר. הכיוון המתבטא במעבר לעצמאות משקית של חברי הקבוצות הוא בריא והוא אומר הרבה לגבי התפתחותה העתידה של ההתישבות מסוג חדש זה.

עוד מדברים חוגי התנועה הציונית והקרן הקימת בחוץ־לארץ וכן הדינים וחשבונות של המומחים בארץ על גירעונות מחוייבי־המציאות בשל מעשה־הכיבוש, עלו משנה לשנה נזקי המלחמה, דבר שבוודאי לא העלה איש על הדעת תחילה. מה שנותר מהיבולים אכלו הצבא התורכי והארבה והיתר כלכל את בני המקום, כך שבימי המלחמה לא נמכר החוצה כמעט כלום. י. רבינוביץ מוסיף את הפרט האפייני למרחביה בשנות המלחמה, שעל אף המצוקה במקום לא פוטר איש ואדרבא הוא כלכל אנשים למעלה מצרכיו המשקיים: “לפי תכנית העבודה צריך היה המשק להעסיק 46 עובדים שנתיים (ביניהם 6 צעירות, העובדות לצרכי הפועלים הרווקים, מנהל החשבונות, רוקחת ומורה). אולם במקום שביתר הקבוצות עובדים ברובם המכריע רווקים עבדו במשק מרחביה כ־15 משפחות. באופן זה הגיע מספר נפשות המושב למאה ויחד עם הפועלים בעבודות זמניות – כמאה וארבעים נפש בממוצע. מלבד זה צריך היה המשק לקבל אנשים נוספים לעתים קרובות, לרגל זה שחלק מפועליו התמידיים עבדו במשך חדשים רצופים בתחנת הרכבת בעפולה לשם מילוי עבודת הצבא. במקרים כאלה צריך היה המשק לספק חיטה לאנשי המשק והפועלים שעבדו במקומם. המשק הוציא להספקת עובדיו – תבואה, חלב וירקות – במידה גדולה הרבה יותר מאשר משקי יתר הקבוצות. תפקידו הכלכלי היה איפוא מקיף הרבה יותר מאשר זה הנראה לעין מתוך חשבון רגיל של שכר עבודה”193.

ושוב אנו עדים לחישובים ומאזנים מזה ומזה מציאות, שאינה סובלת כל חשבונות ומאזנים ואף על פי כן מציינת מרחביה מאזן חיובי מעבר לכל החישובים, הלא הוא המתבטא בשמירה על המקום בימי־חירום קשים, צמיחתם של חקלאים, העתידים אחר כך להתפשט על פני כל הארץ ואחרון אחרון – כלכלת אנשי המקום ואחרים, בימים שהרעב היה מנת־חלקו של רוב הישוב. רופין, שגלה מהארץ, עקב מרחוק אחרי הנעשה במרחביה וביחוד בתחום המשקי. הוא הציע מרחוק לצמצם את מימדי המשק, דבר שלא ניתן לביצוע בתנאי הימים ההם, שהצריכו לזרוע יותר ויותר. בתנאים כאלה המשיכו אנשי מרחביה, שנה לאחר שנה במלחמת העולם הראשונה, לעבד את אדמות המקום ולקיים ככל האפשר ענפי־משק שונים ומגוונים. והיה בכך משום פלא לא קטן שמרחביה הזינה את הגליל בתבואותיה. לבסוף בא השחרור על ידי האנגלים ומרחביה נמצאת תוהה על דרכה בפתחה של תקופה חדשה בחייה ובחיי הישוב והארץ.


ג    🔗

משעשועי־הגורל הטראגיים היא העובדה שדוקא עתה, עם חילופי המימשל בארץ ופתיחת אפקים רחבים לתנועה הציונית והישוב, החל קיצה של מרחביה, היא הנקודה שהחזיקה מעמד בימי־המלחמה הקשים ביותר. המאמץ המכסימלי בקיום המשק בימי המלחמה לא תאם את המצב החברתי, שבו היו כל הימים אי־נחת ומשקעי מרירות בלבות לא־מעטים מבין חברי הקואופרציה. היסודות הקואופרטיביים נשארו תלויים כל הימים באוויר אם משום שלא התאימו למציאות ואם בשל ההתנגדות הרווחת בין ציבור הפועלים ליסודות אלה וביחוד ליסוד היסודות: השכר לפי שוויה. מספר חברי הקואופרציה לא גדל וגדולה מזו: “בשנות המלחמה ביחוד התהווה מצב מזיק בהחלט לקיום הקואופרציה. במשק היו עסוקים באופן תמידי כארבעים עובדים, מהם היו רק 16 עובדים רשמיים בעבודה. למעשה לא נהנו החברים הרשמיים משום דבר יותר מהחברים הבלתי־רשמיים”194. בתוך חיפושי־דרכים אלה לעתיד אף קויימו קשרים עם דיק, שעמד בכל תוקף על שלו, היינו על היסודות האופנהיימרים, שיחזור עליהם גם במחצית שנות העשרים, כפי שנראה להלן. “להגשמת רעיון אגודת ההתישבות, כתב הוא למרחביה בשנות המלחמה, יש רק דרך אחת והיא: משק חקלאי גדול תחת משמעת חזקה, אשר הנהלת הצד הטכני נמסרת ליד אחת – – – אחד האמצעים להגשמת המפעל היא קביעת שכר העבודה לפי ערכה וחלוקת הרווחים בין העובדים בהתאם לשכר הזה. דרך אחרת – אין”195. דיק בשלו, פועלי הארץ בשלהם: שויון מלא בשכר בכל החוות והקבוצות. בין שני קטבים אלה נקלעה עתה מרחביה, כשגם בתוך כתליה היא, מנשבות רוחות לכאן ולכאן.

בין כך ובין כך מבקשים אנשי מרחביה, שהשקיעו באדמתה רוב עמל ויזע, להשתקע במקום, שעל כן החלו להכיר בתכונת אדמתה ולמדו לא במעט במשך שנים ראשונות אלה. עם ראשית פעולתם של המוסדות הציוניים והיישוביים לאחר המלחמה, החל מעשה תיכנונה לדרכה של מרחביה בעתיד. בשבט תרע"ט (ינואר 1919) נשלחת חוות־דעת של שני האגרונומים: יצחק וילקנסקי ואטינגר ללשכה הראשית של הקרן הקימת בהאג ובה נאמר בין היתר: “התברר, כי אין תקוה להתגבר על הפירוד. המצב החברתי מעורער. אין אמונה ברעיון הקואופרציה ובהתגשמותה. החבר עובד ברשות הפרטית ולא ברשות הציבורית – – – יש להשאיר במקום 15 חברים – – – עיבוד תכנית מפורטת של המושבה העתידה להיבנות, שביסודה מונחת המטרה ליצירת מושבי־עובדים חפשיים”196.

לדבריו של גפנר, ביקשו אנשי מרחביה, כלומר אלה שרצו להיאחז במקום. “להקים לעצמם משקים אינדיבידואליים, שיעבדו אותם בכוחות עצמם, ביזמתם ובשיטה הנראית להם כנכונה ואילו השירותים הציבוריים יהיו משותפים להם ולקואופרציה”197. המוסדות לא נענו ובנוסף לכך באה האווירה העויינת למגמת היסוד של מרחביה, שנשבה מחוגי הקבוצות. כל זאת הישרה הלך־רוח של רפיון ואכזבה, שהחל לתת אותותיו בהתפוררות הקבוצה ובפיזורה. “במצב זה של יאוש והרגשת חוסר־אונים, מסכם גפנר, הגענו להחלטה המכאיבה ביותר – לגלות באזני החברים את המצב לאמיתו, להפסיק את פעולות הקואופרציה במרחביה, שנמשכו שמונה שנים, תוך סבל ואמונה לוהטת, ולהטיל על שכם המוסדות, שמנעו עזרה למשק ולנושאיה את האחריות להתפוררותו ולחיסולו. החלטה זו נתקבלה על דעת רוב החברים. מהם תמכו בפה מלא ומהם הביעוהו בחריקת שיניים”.

גפנר מטיל את האחריות להתפוררות הקואופרציה במרחביה על המוסדות ואי־הבנתם לאנשי המקום ואי־התחשבותם בזכויותיהם של ראשוני מרחביה וחלוציה. תחושתו של פרט אחד ודאי לא היתה יחידה ובודדה: “אני עצמי, למשל, הייתי כסהרורי, בבחינת אדם צמא־חיים בכל מאודו, שופע אופטימיות ומסור באהבה לאידיאל, אשר זיכהו הגורל להשתתף בהגשמתו – והנה, לרגל נסיבות בלתי־תלויות בו, אינו רואה דרך לפניו, זולת קיפוח חייו בידי עצמו. למחרת ההחלטה לא ראיתי כל אפשרות נפשית להמשיך במסלול־העבודה הרגיל” (גפנר). יוסף רבינוביץ מתאר את המצב באותם ימי־ההתפוררות: “פתאום נהפך המקום, שהיתה לו צורת־מושב, אשר תושביו דואגים לעתידו ולעתיד משפחותיהם – למקום עזוב, כאילו קללת אלוהים רובצת עליו, ובו מסתובבים אנשים אובדי־עצות ובפניהם השאלה: לאן?”198.

הקבוצה נתפזרה. כמה רווקים ושתי משפחות קיבלו את המשק לשנה אחת ואילו כל היתר הלכו למקומות שונים, מי להתישבות ומי לעבודות אחרות. המקום עבר כנודע גלגולים מרובים עד שמצא תיקונו המשקי והחברתי בעלייתו של קיבוץ “השומר הצעיר” על אדמת מרחביה ב־1929, הוא הקיבוץ שהקים על נחלתו אותו משק מפואר, אולם לא הסיח דעתו ממאמציהם של חלוצים ראשונים ששוקעו במקום זה עם נסיונם בקואופרציה האופנהיימרית.

ספק אם ניתן ללמוד מהתפוררות מרחביה הקואופרטיבית על רעיונו ההתיישבותי של אופנהיימר. מן הדין איפוא שנביא את דברי אופנהיימר עצמו, כפי שהם מצוטטים על ידי אחד מראשוני מרחביה, יוסף רבינוביץ ומשמע, שהם גם תואמים את דעתו: “לדאבוני, נאלצתי לעשות הנסיון החמור עם שלושה גורמים לא ידועים: השיטה, הארץ והפועל. תמיד אמרתי, בדברים ברורים, שאין ההצלחה בתנאים אלה בטוחה בעיני. ואני יכול כעת להגיד, שאם הנסיון טרם הצליח, אין הסיבה בצורת האגודה אלא בדלדול הקרקע, ואולי בתנאים מסויימים, שאין להם נגיעה ישרה לעצם הפרובלימה”199.

קואופרציית מרחביה התפוררה. אולם היא הותירה אחריה לא רק מקום, שנכבש לראשונה על ידי חקלאים עבריים ראשונים בעמק יזרעאל, אלא גם נסיון חקלאי רב. היתה זו מעין תחנת־נסיון ראשונה, מכל הבחינה ולכל לראש מבחינה משקית־חקלאית וכן חברתית, בעמק יזרעאל. משום כך מן הענין לסכם את השלכותיה של מרחביה הקואופרציה על ההתישבות העובדת והלאומית בכלל.


ד    🔗

קודם כל נביא מדבריו של האיש שהיה השושבין הראשי לרעיון הקואופרציה של אופנהיימר והצליח לרתום את תנועתו, תנועת “פועלי־ציון”, למען ביצועו – ש. קפלנסקי. ספק רב אם ענין מרחביה היה יוצא לפועל אילולי עמלו הרב של קפלנסקי בשיכנוע ההסתדרות הציונית. והיה זה גורל טראגי, שלאחר שנים, כפי שנראה להלן, יהיה זה דוקא קפלנסקי שייצא בחריפות, במחצית שנות העשרים, נגד אופנהיימר ומסקנותיו על הקבוצות. ברם, אף הוא ידע להעריך נכונה את הארעי והקיים בדרכו של אופנהיימר וביחוד לגבי מרחביה. לדעתו טעה אופנהיימר בשתי הנחות־היסוד שלו: שלב משקי ראשון בהנהלתו ובפיקוחו של אדמיניסטרטור ושכר עבודה בלתי שווה בין חברי המקום ולפי התפוקה. הוא אומר על כן: “אני חושב, שאם אופנהיימר טעה בהערכת דרכי ההתפתחות של המשק הקולקטיבי – שגיאותיו דומות לשגיאותיו של קולומבוס, אשר גילה את אמריקה בהיותו בטוח שהוא גילה את הודו. אף על פי שאופנהיימר יצא מהנחות לא לגמרי נכונות, זה לא גורע מזכויותיו. הישגו אינו בזה, ששיטתו היתה נכונה בכל פרטיה, אלא בזה, שרעיון המשק הקולקטיבי, רעיון של משק גדול קואופרטיבי, המתנהל מתוך שלטון עצמי של עובדיו, נזרק לתוך התנועה הציונית והוכנס לתוך עבודת־ ההתישבות בארץ־ישראל. וזאת הסיבה מדוע אנחנו, פועלי ציון של הזמן ההוא, סוציאליסטים ומארכסיסטים, אף על פי שלא הסכמנו לאופנהיימר ולתפיסתו הסוציאליסטית בכל הפרטים, קיבלנו את הדרכתו, מפני שידענו, שרק באופן כזה נוכל לחנך את התנועה הציונית להתישבות קואופרטיבית וקולקטיבית – – – מרחביה היתה המעבדה לצורת ההתישבות העובדת. הוקמה קבוצת־כיבוש רחבת־מידות, ראשונה בהיקפה, אם לא במינה – – – מרחביה היתה תחנת־הנסיון הראשונה למשק המעורב בעמק יזרעאל – – – מרחביה היתה התגלמות הגבורה, ההקרבה והמסירות של הפועל היהודי בהשתרשותו באדמה”. ברם נוסף לכך רואה קפלנסקי מזכויותיו הגדולות של אופנהיימר בכך, ש“הוא חיזק את המגמה ‘האגרוצנטרית’ והעמיד את ההתישבות החקלאית במרכז המפעל הציוני – – – אופנהיימר, בעבודתו הרעיונית והמעשית, עזר לנו להכשיר את הלבבות ואת הקרקע בציונות למפעל של התישבות פועלים על בסיס עצמי וקולקטיבי”200.

הרצפלד, שטיפל בקבוצות שעלו על אדמת מרחביה לאחר התפוררות החבורה הקואופרטיבית, מספר, שעקיבא אטינגר היה הגורם העיקרי להתפרדות החבורה, שהוא לא הסכים בשום אופן ופנים לדרישת כמה מחברי הקואופרציה “להתחלק ברכוש ולקיים משק אינדיבידואלי”. הוא עצמו, אז בראשית פעלו בתחום ההתישבות, עשה לשם העלאת אנשים חדשים על המקום במגמה, שהוא מנסחה בדבריו: “לא לפורר את המשק הגדול במרחביה ולמצוא נושא שיקיימוֹ כמשק שיתופי”201. היתה זו הערכה, כדרכו של האיש הרצפלד, בדרך של מעשה. ואכן, מעשה זה, שתחילתו במחשבה הנזכרת, הבשיל, בסופו של דבר, את עלייתו של הקיבוץ מקץ עשר שנים מאז ובכך בא לידי מילוייו אותו רעיון שהגה עשר שנים לפני כן.

להערכה מלאה וממצה הגיע בנו של אופנהיימר, דר. יהודה ל. אופנהיימר, עתה ברחובות, מקום בו היה גר גם בנו האחר של אופנהיימר שנפטר זה מקרוב, פרופ' הלל־היינץ, בוטנאי, פרופיסור בפאקולטה לחקלאות ברחובות ובעל פרס־ישראל. על בנו הבוטנאי העיר פעם אופנהיימר, שמופלא ממנו, שעה שהוא עצמו אטום למדע זה זכה לבן, שנעשה גדול ומפורסם בתחום הבוטניקה202 לעומת זאת זכה שבנו השני, יהודה ל. המשיך בדרכו של אביו בהגות החברתית והכלכלית. במסתו “משמעות מרחביה בתולדות ההתישבות בישראל”203 הוא מנסה לקבוע את מקומה של מרחביה בתולדות ההתישבות השיתופית והעובדת בארץ, תוך שילוב תופעות בהתישבות בימי המדינה. בבואו לדבר על ההבדלים המהותיים בין דגניה ומרחביה בימי העליה השניה, הוא מבליטם בשתי נקודות־עיקר: א) נסיון דגניה היה יפה וטוב אך לגבי שיכבה מובחרת של “פועלים ותיקים, שהצטיינו בנסיונם ובמסירותם. לא היו לו סיכויי־הצלחה לגבי רוב הפועלים, חסרי־הכשרה, נסיון וותק בעבודה גופנית, שזרמו לארץ באותה תקופה”. עד כאן הבעיה החברתית־המציאותית. הסעיף השני המהותי המבדיל בין שני הטיפוסים בימים נגע בתחום המשקי: המשק החקלאי בדגניה היה באותם ימים “משק־פלחה חד־גווני ואכסטנסיבי, שמספר העובדים החקלאיים בו היה מצומצם ובעיותיו הכלכליות והאירגוניות היו פשוטות, יחסית. ברור לכן, שבנין טיפוס־משק כזה לא היה בו כדי לשמש דוגמא לפתרון הבעייה המרכזית של פיתוח החקלאות היהודית בארצנו: לבנות משק רבגוני, מודרני, על בסיס ייצור חקלאי אינטנסיבי! לעומת זאת, לפי רעיון יוזמו, הוטל על מרחביה התפקיד הכפול: להשתחרר משתי ההגבלות האלה גם יחד, כלומר: 1) לקלוט במשק החקלאי גם אותם הפועלים העולים, שחסרו להם הכשרה, נסיון, וותק; ובכל זאת 2) להתחיל מראש בבנין משק רבגוני, מודרני, על בסיס ייצור חקלאי אינטנסיבי”. בהמשך דבריו הוא מדגיש את חלוציותה של מרחביה בפיתוח המשק המעורב. הוא גם מסביר את השוני בהשקפות של דיק מזה ושל הפועלים מזה על רקע חקלאי־משקי, שנתערב בו בהכרח גם גורם העבודה הערבית, דבר שהביא לבסוף לידי היחסים המתוחים והליכתו של דיק. אולם הוא מודה, שהמשבר נגרם בשל עמדתו הנוקשה של דיק ולא בשל שיטת הנהלת המשק. הוא מפרט את הזכויות המשקיות של מרחביה לפי הענפים השונים ומסכם, ש“ראוייה מרחביה, על אף קיצה המר ובלא־עת, שיישמר לה מקום־כבוד בתולדות הישוב – לא רק בהתישבות הלאומית בארץ, אלא גם בתולדות העמים, שאף הם נקטו שיטה זו – במידת הצלחה גדולה או קטנה – של קואופרטיב לייצור חקלאי, מושתת על סולידאריות חברתית ומשקית והספקים גדולים בעבודה”.

סטודנט צעיר, שסייר בארץ ב~1913 וביקר במרחביה בעת עשייתו של אופנהיימר שם, הוא דר. י. שלוס, פירסם שלושים שנה לאחר מכן פרק־זכרונות על אופנהיימר בשם: “יוצר הישוב העברי הראשון בעמק”204 ובו פיסקא אפיינית זו: “אופנהיימר היה כל ימי חייו מלומד, אך לא רוכב־הפרינציפים; איש שולחן־הכתיבה, אך לא איש חכמת־הספרים; מורה גדול אך גם איש־המעשה. במשך נדודינו־סיורינו בארץ לפני שלושים שנה ספגנו רשמים רבים של התלהבות, הכנסת־אורחים חביבה, שירים ונואמים עבריים, אבל רק פעם אחת קיבלנו על כל זה ידיעות ברורות במספרים יבשים ובעובדות מוצקות – אצל אופנהיימר במרחביה, שהיה ‘חוזה בישראל’ על פי דרכו”.

העריך ב־1961 דוד בן־גוריון, אז ראש הממשלה, את מעשהו של אופנהיימר במרחביה בדברים ממצים אלה: “הקואופרציה במרחביה היתה חוליה חשובה בשלשלת התפתחות הרעיון והמפעל של ההתישבות העובדת – רעיון הקואופרציה במרחביה היה, נדמה לי, הנסיון הראשון של התישבות מתוכננת לפי רעיון סוציאלי מראש, לפי שיטתו של פרופ' אופנהיימר ובברכת הקונגרס הציוני – ייחודה של הקואופרציה במרחביה היה – בגישה מחושבת מראש להתישבות כשיטה וכדרך”205. אולם על הפסוק של בן־גוריון: “שיטה זו של אופנהיימר לא נשתרשה, ויש אולי למצוא עקבותיה במושב השיתופי במידה ידועה” חולק א. ביין206.

גרשון גפנר, המתאר בפרטות יתרה את ימות הסבל של שנות מלחמת העולם הראשונה, שירדו על מרחביה: ימי פרשת “נילי”, בהם תפסה מרחביה מקום בולט ביותר (אף כאן סייע אופנהיימר ממרחקים, מגרמניה), נגישותיו של ג’מל פחה העריץ, שהכביד אכפו על הישוב ומרחביה בכללו, הפורענות שירדה על הישוב ומרחביה בדמותו של העריץ האחר חסן בק, קליטת פליטים וכלכלתם, מסירת דירות לגרמנים, ביטול ימי עבודה בשל עבודות הכפיה של התורכים וכיוצא באלה הפגעים בעקבי המלחמה, מסכם את נסיון מרחביה בדברים אלה:

לעומת זאת, משאני עוקב אחר התפתחות מרחביה עד לימינו, הנני שואב עידוד ונחמה מן העובדה, שהנה ניצבת לפנינו כיום מרחביה בפריחתה ושגשוגה, שוקקת חיים ויצירה. מתוך כך עולה בי הרגשה מעודדת, כי על אף הכל נראה, שמאמצנו נשא פרי למכביר, כיוון שגם במרחביה זו שלעינינו נישאת שירת חיים ועבודה מתוך שיתוף וקואופרציה משקית ואנושית. אמנם פשטו אלה צורה ולבשו צורה, ויש להניח, כי עדיין עתידים הם ללבוש צורות חדשות, בהתאם לתהליך שמסתמן בימינו. אך ביסודו היה רעיון הקואופרציה בריא, ואף בימינו הוא מוסיף להנחות רבים מצעירי עמנו לכיוון הזה.

אני מאמין, כי להרגשתי זו שותפים גם אנשי מרחביה עתה.

אמונה זו יש בה משום גמול ושכר על הסבל הרב שעבר עלינו הראשונים207.


ואחרון אחרון – מאיר יערי, האיש שהינחה את החבורה, שעלתה למרחביה ב־1929. הוא ראה סמל בכך שבה בשנה נוסד “השומר הצעיר” (תרע"ג) נפל מאיר חזנוביץ בשדות מרחביה. עם כל הבקורת, שהוא מותח על שיטת אופנהיימר, הוא מוסיף ואומר: “קיבוץ מרחביה ממשיך את השרשרת. מהישגי הקודמים הוא נבנה, מכשלונות הקודמים הוא לומד מוסר־השכל. חברי קיבוץ מרחביה אינם שונים ביסודם מקודמיהם – מבדילים בינינו רק העקרונות, המחיים את היצירה”208.

עם תום פרשת מרחביה נוסח הקואופרציה האופנהיימרית לא תמה פעילותו הציונית והיישובית של אופנהיימר. אכן פעילות זו תתבטא מאז בצורות אחרות ובין היתר אף תתנגש בחריפות עם תפיסת־היסוד של אנשי ההתישבות העובדת בארץ, ממש כשם שמרחביה היתה מאז ייסודה בניגוד בולט לדגניה. 


 

פרק אחד־עשר: הפרקים הציוניים האחרונים בחיי אופנהיימר    🔗

א    🔗

מלחמת העולם הראשונה לא הפסיקה, כנזכר, את פעילותו הציונית והיישובית של אופנהיימר. ראינו פעילותו בעיצום שנות המלחמה אם בהמשך עיקובו אחרי הנעשה במרחביה בתחומי חברת “ארץ־ישראל” ואם בהשתדלות אצל שלטונות גרמניה לשם ריכוך הפעולות העויינות של המימשל התורכי בארץ. מלחמת העולם הראשונה הוסיפה לפעילותו זו גם עשייה מסועפת בתחום היהודי והציוני בגרמניה ובאירופה המזרחית, הכבושה בידי הגרמנים. אין כאן מענייננו לספר על פעלו מחוץ לתחום הציוני. אולם בקצרה נזכיר את דבר היותו הרוח החיה ב“ועדה למען המזרח”209 (אתו בפעולה: י. מ. בודנהיימר, אדולף פרידמן ועוד), שמתפקידה לסייע את יהדות המזרח בעזרת שלטונות־הכיבוש הגרמניים. היה מקורב לחוגי השלטונות הגרמניים ובקשרים הדוקים עם ראשי הצבא. עקב כך אף ביקר ברוסיה, פולין ועוד ועז היה רישום סיוריו אלה עליו, הן בפגישותיו עם יהודי המזרח והן בבעיות חקלאיות־סוציולוגיות, שעניינוהו במיוחד. בנוסף לכך פתח בהתקפה על חוגים אנטישמיים בתקופת המלחמה בגרמניה, שביקשו להפחית תרומת יהודי גרמניה למאמץ המלחמתי של גרמניה. פירסם על כך חוברת גרמנית חריפה בעניינה אולם מבוססת על תיעוד רב ועשיר210, שבה ביקש להפריך עלילה זו (והדברים היו אז בגדר של עלילה קשה ביותר על יהדות גרמניה).

תוך כל אותו הזמן העמיק והרחיב את הגותו הכלכלית־החקלאית וסידרת הספרים (בגרמנית) על נושאים אלה סללה לו את הדרך לאוניברסיטאות גרמניה, אמנם בקשיים מרובים, כפי שתיארם באבטוביוגרפיה שלו, בשל התנגדות התיאוריה הכלכלית הרשמית לדעותיו המהפכניות. לבסוף הגיע לקתידרה של דוצנט פרטי בברלין ואביו עדיין זכה לשמוע הרצאותיו הראשונות, שחלו בשנת־חייו האחרונה (1909). מ~1917 היה פרופיסור והראשון שכיהן בראשותה של קתידרה לכלכלה מדינית וסוציולוגית בפרנקפורט דמאיין, בה חי עד צאתו לגימלאות ומ־1929 שוב בברלין והילת־כבוד לו בעולם הכלכלה והסוציולוגיה בעולם כולו. עדות־מה למקומו בעולם המדע היה ספר־היובל, שיצא לכבודו במלאת לו ששים שנה211, שבו השתתפו ממיטב ההוגים בתחומים אלה ובין היתר נתפרסם כאן מחקרו של חכם־הכלכלה הנודע שרל ג’יד (את ספרו הנודע של זה עם ריסט על התורות הכלכליות תירגם אופנהיימר לגרמנית) על ההתיישבות הציונית הקואופרטיבית והלאומית. ב־1922 החל לצאת, כרכים כרכים, ספרו המונומנטאלי: “מכלול הסוציולוגיה”, בד בבד עם ספרים מקיפים אחרים בתחומי הכלכלה והמדעים הקרובים.

פעילות מדעית זו לא הסיחה דעתו הן מארץ ישראל ויישובה והן מהעניין הציוני. פה ושם נתפרסמו מאמריו בתחומים המדעיים שלו, כשהוא מבקש לסגלם למציאות הארצישראלית. כך אנו מוצאים את מאמרו־תכניתו לעיר־גנים בספר, שיצא לכבוד שנתו השבעים של מ. נורדוי212. אפייניים לו דברי־החתימה לתכניתו זו, שבהם הוא מדגיש, שיודע הוא כי יתייחסו לתכניתו זו כאוטופיה בעולם המשוסע בניגודי־גזעים ומעמדות. אולם הוא מאמין, שהנבואה החברתית הגדולה מלפני אלפים שנה עתידה להתקיים עתה עם שוב הבנים לגבולם.

אולם מיוחד היה אופנהיימר גם בכך, שמעולם לא הצטמצם בתחום ההגות אלא ביקש להגשים רעיונותיו גם למעשה. כך הקים חוות ומשקים בגרמניה, בנוסף למרחביה ובכולם ביקש להוציא לפועל רעיונותיו החברתיים, שנועדו להראות כיצד אפשר להיגאל מכבלי הקפיטאליזם ובייחוד בתחום החקלאות ולהקים חקלאים עצמאיים על יסודות קואופרטיביים. בכל אלה סייע אותו תלמידו וחברו שלמה דיק. משום כך אף פנתה ההסתדרות הציונית לאופנהיימר שיסייר במשקיה בארץ וימסור דו“ח מפורט. כמובן שאופנהיימר לקח עמו את דיק כבקי ורגיל בכל בעיות החקלאות. באביב 1926 ביקרו שניהם בארץ ועשו בה כמה שבועות. עם הגיעו לארץ נתקבל אופנהיימר בלבביות יתירה ע”י שלמה קפלנסקי, אז ראשה ומנהלה של מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית ויוזם הרעיון להזמין את אופנהיימר לסקר זה. קשרים הדוקים היו קיימים בין קפלנסקי ואופנהיימר, מאז נאבק קפלנסקי ואתו תנועת “פועלי־ציון” על הכנסת רעיונו של אופנהיימר למעגל־ההגשמה של ההסתדרות הציונית. לקפלנסקי נילוו בקבלת־הפנים אנשי ההסתדרות העובדים, שראו באופנהיימר קרוב לרוחה של ההסתדרות בדעותיו החברתיות־הכלכליות213. ימים מעטים לאחר בואו נתקבל בחגיגיות יתירה בוועד־הפועל של הסתדרות העובדים והוצג לפני חברי הוועד־הפועל על ידי ברל כצנלסון וזלמן רובשוב, עתה שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל. בדברי תשובתו ביקש אופנהיימר שלא יראו בו פרופיסור אלא חבר לפועלי הארץ. הוסיף עוד ואמר: “מוטב בלי תיאוריה מאשר בתיאוריה בלתי־נכונה. בדרך זו הלכתם אתם. בתוככם חי השגעון היוצר ובכוחו תצליחו”214.

אולם לא ארכו הימים ובעקב הדינים וחשבונות של אופנהיימר ודיק פרצה סערה גדולה נגד השניים גם יחד, שכן פגעו דו“חים אלה בבבת עינה של ההתישבות העובדת וביסודי יסודותיה. דינים וחשבונות אלה לא פורסמו ברבים. אופנהיימר ביקש לגנוז את מסקנות־החקר שלו, אף שלא התנגד לפירסומו ע”י כל המעוניין בכך. ואכן נתפרסמו עיקרי הדו“ח שלו בעתונים ובעיקר ב”דבר“215. הדו”ח של דיק, יצא בטפסים מעטים בסטנסל (בגרמנית)216. למעשה הסתמך אופנהיימר על הסקר החקלאי של דיק, אף שגם הוא עצמו נכנס בפרטי־פרטים לתחומים משקיים. אולם אין מסקנותיו של אופנהיימר חריפות ופוגעות כאותן של דיק ואף על פי כן היה גם באלה כדי פגיעה חמורה בהתיישבות העובדת. אולם זכות היסטורית לפולמוס־ דברים זה, בעקבי דו"חים אלה, שכן נתלבנו חילוקי־דעות מהותיים בין חכם־כלכלה לבין חלוצי ההתיישבות העובדת, שהקימו טיפוס חדש של התיישבות לא על סמך תיאוריות מוכנות אלא מכוחה של המציאות הארצישראלית, טיפוס שנתגוון לקבוצה קטנה ולקיבוץ גדול מזה ולמושב־עובדים מזה.


ב    🔗

ודאי, שאופנהיימר היה חדור הבנה לבעיות המיוחדות של ההתישבות החקלאית בארץ ישראל. אולם תוך כך אין הוא מוותר על העיקרון שגם התיישבות זו אינה פטורה מכללים כלכליים אלמנטאריים ובייחוד אם מבקשים להנחיל מספר רב ככל האפשר. מתוך נסיונו במרחביה הוא יודע מה פירושן של עבודות־כיבוש ומשום כך הוא מדגיש: “הדבר צריך להיעשות לפי כל כללי העסקיות; ההשקעה ופרעונה צריכים להיות שקולים זה כנגד זה. אין זאת אומרת, שההסתדרות הציונית אינה צריכה להקריב קרבנות. בכל התיישבות מביא הכלל, כמעט תמיד, קרבנות גדולים”. משום כך יש לנכות הוצאות אלה מכלל חובו של המתיישב ואילו כל היתר על המתיישב לסלק – ולא, יאבד את נחלתו. אין לך דבר מסוכן בענינים משקיים מפילנטרופיה מרושלת; היא מפקקת את עמוד השדרה המשקי של האנשים אשר אליהם היא מכוונת".

בארץ מצא לשמחתו מספר גדול של חקלאים מומחים ובעיקר הם מצויים במושבים. משום כך דעתו החיובית ביותר על מושבי־עובדים אלה, שכן “חקירותינו המדוייקות הביאונו לידי מסקנה, כי לאנשי המושבים העומדים על הרמה הממוצעת או למעלה הימנה, ישנם הסיכויים, שכעבור זמן ידוע הם יוכלו להוציא ממשקם הכנסות מספיקות כדי מחייתו של אדם תרבותי ולשאת בתשלומי־קרן ורבית של הון־השקעה, אשר יוערך בזול, לאחר ניכוי לא־צר־עין של ההוצאות החלוציות, הצריכות לחול על הכלל”. ברם פגם גדול מוצא הוא באנשים אלה שבהתיישבות העובדת, שהם כבולים לארחי־מחשבה שבאו מאירופה ושאבד עליהם, לפי דעתו, הכלח. “אנשים אלה, הוא מוסיף ואומר, שהיו תחילה פועלים, לא השתחררו מן הרעיונות של מלחמת מעמדות – גם לאחר שהיו לעומדים ברשות עצמם. בזה יש להסביר את העול הכבד מדי של ההוצאות הציבוריות המוטל על המושב וכן את דבר יצירתם של מוסדות קואופרטיביים, אשר התפתחותו של המושב עוד לא הגיעה אליהם ואשר מתוך כך באו גם ההוצאות המופרזות והמעיקות, שאינן מתואמות לתנאי־הדלות, אשר בהם נתון המשק בשנים הראשונות לקיומו”.

הוא מקטרג על עקרון־היסוד של מושב־העובדים – העבודה העצמית, שפירושה: איסור ניצול עבודת הזולת. אכן, עיקרון בריא ונאה הוא זה, אולם לא תמיד, ולרוב הוא מתנגש עם טובת המשק. הוא מתאים למשפחה שברשותה ידיים עובדות במידה מספיקה. אולם במקום שהן חסרות, “סובל המשק מחוסר־עובדים, והמתיישב – מעבודה יתירה. כל זה שרשו אך ורק באותו הלך־מחשבה אירופאי. קיימת הנחה, שכל פועל, ויהי עובד באשר הוא עובד, תהי הכשרתו אשר תהיה, יהי שכרו גבוה או נמוך, הרי תמיד ‘מנוצל’. האכרים הישרים במושבים יראים מעצמם וחוששים פן תשלוט גם בהם הפסיכולוגיה של מנצלים. ההנחה הזאת מוטעית היא וממילא מופרכת גם המסקנה”. לראייה של קלקול, הנגרם על ידי עיקרון זה הוא מביא את המושבה בנימינה, “במקום שהתקנה בישת־המזל, הגוזרת על עבודה שכירה, אינה קיימת” מצוייה התפתחות משקית אצל האכרים ו“לא היה לנו הרושם, כי הפועלים השכירים, המרובים שם לפי הערך, הנם מנוצלים באיזו צורה שהיא”. 

הוא טוען עוד, שפועלים אלה באותה מושבה רואים את עצמם כתלמידים הלומדים את העבודה. ואכן המשק של האכר הוא מקום־הכשרה מצויין לפועלים מסוג זה עד שהם לומדים כראוי את כל סוגי־העבודות. בתקנה האמורה במושבים ובמשקי ההסתדרות הציונית הוא רואה משגה כבד, כי כן היא שוללת מרוב הפועלים את האפשרות של לימוד העבודה. לדעתו צריך היה לחייב את המשקים האלה של ההסתדרות הציונית, שיקבלו פועלים בלתי־מנוסים וההסתדרות הציונית אף צריכה לשלם לחקלאים דמי־לימוד אלה, דבר שיעלה בזול יותר מאשר מעשה ההכשרה בקיבוצים. מכאן ואילך בא הוא לדבר על הקבוצה הקטנה והקיבוץ הגדול וכאן בא הקטרוג, הניתך בייחוד על הקיבוץ הגדול.

אין דומה הקבוצה הקטנה לקיבוץ הגדול. בטיפוס הראשון מצוי עוד “קשר משפחתי בין החברים, שאין מספרם גדול מדי – – – והינם על ידי כך בבחינת כיתה דתית”, שהצלחתה הכלכלית מובטחת כל עוד יכולה היא להשתלט על כל ענפי המשק ויש על כן “להביט באימון ידוע על המשך התפתחותה של הצורה הזאת”, ובייחוד שכאן מרוכזים טובי הפועלים החקלאיים, במידה שלא עזבוה (דיק מציין בדו"ח שלו כמה וכמה אנשים שעזבו את הקבוצה ויצאו למושבי־עובדים ובייחוד לנהלל ובהם: אליעזר שוחט, ש. דיין ועוד). לעומת זאת אין הוא מוצא מתום בקיבוץ הגדול הן מבחינה משקית והן מבחינה חברתית.

“כל מה שראינו כאן (בקיבוץ הגדול) מדכא במאוד מאוד” – במלים אלה פותח אופנהיימר את דברי־הבקורת על הקיבוץ הגדול, שיוצג בעיקר על ידי עין־חרוד. הוא מודה בשגיאת־היסוד, המונחת בטבע ההתיישבות הציונית, שאין מעלים להתיישבות אנשים למקום מוכן ועל יסוד תקציב מוכן מראש. הכל נעשה טיפין טיפין וגם מה שמוקצב לא ניתן במועדו. כל אלה גורמים ללא ספק תקלות מרובות בהתיישבות זו ומהן לטווח ארוך ביותר. מכאן הוא מסיק, שאנשי הקיבוץ מתחמקים משורש התקלות המשקיות ובמקום זה הם מתחפרים באמתלה זו, המתרצת כביכול את הכשלונות המשקיים ועל כן אינם מחפשים את שורש הרע למעשה. הם מסתמכים על ההסתדרות הציונית המכסה גרעונותיה ובניגוד להתיישבות הבארון רוטשילד, אינן מתכסות ההוצאות על ידי יחיד ואיש פרטי אלא על ידי גוף ציבורי, “אשר כיס־כספיו נראה כמקור בלתי־נדלה ואשר אפשר להשפיע עליו באמצעים פוליטיים על ידי העתונות ונאומים סוערים באסיפות – ואשר באמת משפיעים עליו באופנים כאלה”.

הוא מדגיש שאת הפסק השלילי על הקיבוץ הגדול אין הוא גוזר מתוך דעה־קדומה כלשהי, אלא הוא מבוסס על נסיון רב בעולם הגדול ובייחוד בזמן החדש. משום כך גזר־הדין החריף והקשה, שעורר עליו התנגדות מכל העברים בתחומי ההתיישבות העובדת וחוגי הפועלים בארץ והקרובים להם בחוץ־לארץ. פסק־דין זה אומר לא פחות ולא יותר: “הקבוצות הללו לא היו יכולות להגיע לידי הצלחה גם בתנאים החיצוניים הנאותים ביותר וגם מעולם לא יצליחו”. הטעם לכך בשתי סיבות עיקריות: “אין להן מינהלה אחידה והן מאורגנות באופן קומוניסטי”. דיו בגורם אחד בלבד להכשיל את הקבוצה ועל אחת כמה וכמה בשניים. הוא מדבר על צורת הנהלת המשק ומוצא בה פגימות ומגרעות לאין קץ, אם מבחינת אירגון העבודה וחלוקתה ואם מתוך כך, שלשום אחד מחברי המשק אין נסיון והכשרה של ניהול יעיל של משק גדול. כאן הוא מתאר את צורת ניהול המשק בידי ראשי הענפים ומדגיש את הגורם הפוליטי, הממלא תפקיד נכבד בקיבוצים, היינו, שאיש הממלא תפקידים ציבוריים כנואם ועסקן והמסדר את ענייני הקיבוץ בקשריו עם גורמי־חוץ, הוא גם האיש, שעליו מטילים את ניהול המשק.

ואף זו, חלוקת העבודה בקיבוץ לפי תור ולא לפי כשרו האינדיבידואלי של כל אחד ואחד גורמת לכך שעובדים מומחים עסוקים במטבח (“מצאתי את אחד המומחים למשתלות, מהטובים ביותר בארץ, כשהוא עובד במטבח ואת אחד הפועלים החקלאים הוותיקים בסנדלריה”). העיקר לדבריו חסר, והוא “המנצח על המקהלה”, הוא המנהל הכללי, שאנו מכירים אותו משיטתו בכלל ומסיגולה למעשה במרחביה בפרט (ש. דיק) – החל במנהל כללי עד למנהלי־הענפים, החייבים להיות מרוכזים בניהול בלבד וכמובן אף מוכשרים לכך בתוקף מומחיותם ולא מנהלים המקבלים תפקיד זה לפי תור מסויים. בהעדר דבר זה אין מן הפלא, ש“ההכנסה הנקייה מוכרחה להישפך החוצה דרך אלפי חורים”.

מעקרון־היסוד שלו, שאנו מכירים עוד מקודם ובייחוד מימי מרחביה, בדבר המנהל הכללי ותפקידו, עובר אופנהיימר לעקרון־היסוד השני שלו: השכר לפי התפוקה ולא שכר שווה לכל. “החלוקה הקומוניסטית של ההכנסה”, הביאה לדבריו, במקום שנתקבלה, כמו רוסיה הסובייטית, לירידת הפריון בעבודה. אכן מצוי תמריץ אחר במקום השכר והוא האידיאליזם. אולם אין יסוד זה עשוי להחזיק הרבה זמן ובייחוד לאחר תקופת הכיבוש ובימי־העבודה האפורים של המשק. כאן יורדת ההכנסה למעלה משלושים אחוז מהנורמה הרגילה. לשתי מסקנותיו אלה הוא מסמיך את מראה־העינים שלו בקיבוצים ומראה על שורת עובדות, המבססות את דבריו אלה. בכל אלה הוא מוצא תוצאת חסרונו של מנהל כללי אחד. אמנם מצויים בידי המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית מומחים חקלאיים, המייעצים לחקלאי המקום. “אולם שום דבר, מלבד עינו הצופיה של המנהל המומחה והאחראי, הנמצא תמיד במקום, אינו יכול לסתום כל חור, בטרם גזלו ממנו אלפים”.

וגדולה מזו, מנהלים באים ואחרים באים במקומם ואין לומדים מהשגיאות שנעשו בידי הקודמים. כל זה בא כמובן מחוסר קביעות בניהול וכל אחד מתחיל מחדש, משל לא היה לפניו כבר מוכן ומזומן נסיון עשיר של כשלונות והישגים. הוא מביא מדבריהם של אנשי הקיבוץ, הבאים לסתור את התיזה שלו, שהיא, לדעתו, נעלה מעל כל ספק ומנוסחת על ידו כך: “הקבוצה הגדולה, אשר בעצם אין איש מכחיש יותר את אי־הצלחתה ואשר אך האופטימיסטים המאמינים ביותר מעיזים לקוות להצלחתה בעתיד”. שתי טענות, הנשמעות בפי אנשי הקיבוצים להגנת הקיבוץ: כאן לומדים מאות פועלים את העבודה בכלל והחקלאות בפרט, וכן שהקיבוץ מתאים לפסיכולוגיה היהודית, הוא סותר בהשגות־שכנגד. הכשרת פועלים הכרח לה להיעשות בצורות אחרות, יעילות וזולות יותר. הכשרה זו אין כמותה הכרחית עתה, שכן בלעדיה אין לבצע מפעל התיישבותי לאומי גדול בעל־ממדים ניכרים והיום “אין איש מפקפק, כי בהצלחתה של ההתיישבות החקלאית תלוי גורל הציונות”. ואשר ל“פסיכולוגיה היהודית” הוא טוען, שדבר זה הוא יצור מלאכותי, שטופח בידי עסקני הפועלים, שמהם גם חולשים על פעולות ההסתדרות הציונית. תוך כך הוא מדגיש ה“אני־מאמין” שלו: “אנוכי אינני רק ידידם של פועלים, אלא סוציאליסט גמור ללא כל פקפוקים. אולם הדרישות אשר פועלי ארץ־ישראל מציגים הינן פסיבדו־סוציאליסטיות, תערובת של קומוניזם אוטופי ואנרכיזם המשוח בצבע קרופוטקיני או בקוניני. הוא שואף למטרה בלתי־אפשרית בדרכים בלתי־אפשריות”. הוא עוסק בהגדרת המונחים: חופש ושוויון ומסיק, ש“אין זאת אלא סנטימנטאליות גרידא להעניק לחלוצים הנהדרים האלה בתור פרס בעד עבודתם המפרכת – ושום איש לא יכיר בזה ביתר שמחה ממני – את הזכות לרדוף אחרי אוטופיות על חשבון אחרים, להפסדו הקשה ואולי גם לכליונו החרוץ של ענין הכלל”.

הוא משיג על כך, שבאותם ימים עטרו את הפועלים העברים בהילת־פאר והם מעין גיבורים, שלמענם יש צורך בקנה־מידה מיוחד ויוצא־מהכלל. הוא חותם את דבריו בתחזית קודרת על עתיד הקיבוצים: “הם כולם ייהרסו אם לא יתייצבו בעצמם על בסים אחר”.

הנקל לשער את הסערה, שעוררו דברים אלה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, התנועה הקיבוצית ובמחנה הפועלים, נציגיהם במוסדות ואנשי תנועת העבודה הציונית בחוץ־לארץ, שחינכו את תנועות הנוער לקראת עליה והתנועה הקיבוצית. ולהדגיש יש, שדברי אופנהיימר הם בדרך כלל טובים לאיך ערוך מאותם שהשמיע ש. דיק בדו"ח שלו.

דיק, דומה והוא חוזר למרחביה שלו מלפני שתים עשרה שנה – והריהו מדבר נגד העקרון של עבודה עברית באותו נימוק שלו הטיף קודם לכן לעבודה ערבית במרחביה. אילו באנו לחרוז מרגליותיו של דיק היינו צריכים ליריעה רחבה ביותר. דיינו אם נזכיר אך את ראשי הפרקים שלהם: המנהל בקיבוץ יותר משהוא מומחה חקלאי הוא נואם ובשל כך האנארכיה; על ידי הענקת תקציבים לכיסוי הגרעונות מחנכים אותם לדימוראליזציה; הסוציאליזם שלהם הוא פסיבדו־סוציאליזם. בשל חוסר תכנון משקי דגניה אינה רנטאבילית על אף המאמצים המרובים הראויים לתהלה גם בפי דיק; לא בכדי עברו רבים מראשוני הקבוצות למושבי־עובדים, שכן נתאכזבו מהן. הסיכום הוא קטלני ביותר ובייחוד שהוא מקביל לעומת הקבוצה את המושבה הצעירה מגדיאל ותוצאותיה המשקיות תוך זמן קצר. הוא חוזר ומדגיש שהכל תלוי במנהל מוכשר ויעיל והראייה לכך מגדיאל, שיש לה כזה (שמואל ז’וכוביצקי, לאחר מכן: זקיף). הוא גם מוסיף פרטים ונתונים חקלאיים, להוכיח את פסקיו השלילים על התנועה הקיבוצית בכלל, שלא הוכיחה את עצמה בהווה ומכל שכן שאין לה כל סיכוי להוכיח את עצמה בעתיד.


ג    🔗

הדו“ח של אופנהיימר לא הצטמצם בתחומי החקלאות וההתיישבות העובדת בלבד. הוא חרג לתחומי התנועה הציונית ודרכיה בהווה ובעתיד. את זאת אנו למדים מהתגובה הראשונה, שיצאה מידי אחד הפובליציסטים הבולטים בהסתדרות ובתנועת העבודה הארצישראלית משה ביילינסון, שפירסם שני מאמרים בשם “הבקורת של פרנץ אופנהיימר”217. מכאן אנו למדים, שאופנהיימר העביר תחת שבט בקרתו את מכלול הבעיות של התנועה הציונית, החל בענייני חומר, כמעשה ההתיישבות, עד לדברים העומדים ברומה של התנועה. אנו שומעים, שלאחר שובו של אופנהיימר הירצה הוא על המצב בארץ בוועידת הסוציולוגים בווינה ודבריו שם עוררו הדים מרובים בעולם המדע. אין על כן מן הפלא שכולם ייחלו לדו”ח שלו, יהודים ולא־יהודים כאחד. ביילינסון שעיין בדו"ח מעיד: “אופנהיימר נשאר ציוני ומאמין בהגשמת המפעל. יש לו ספקות רבים. אולם הוא מאמין, כי יש דרך להתגבר על המעצורים ודברי־הבקורת שלו – דברי־ידיד הם, ודברי חכם־כלכלה והוגה־דעות סוציאליסטי – וראויים הם משום כך לתשומת־לב רצינית מצידנו”.

באותה שנה שרר כנודע משבר קשה בארץ ואילו אופנהיימר ציין, שאין משבר זה מיוחד לארץ־ישראל בלבד, אלא נחלת העולם כולו באותם ימים, כי כן אותן הבעיות בארץ ובעולם. כמובן שלארץ בעיות מיוחדות והן לדעתו שלוש: הבעיה הערבית, העיר והיחסים החברתיים בתוכה והחקלאות. אין להסיח מהדעת שלאופנהיימר היה כבר נסיון באותן שנים מהמשק החקלאי בקירבת ברלין, בּרנקלוי, ששגשג והתפתח. ביילינסון אינו מדבר בבעיות החקלאות וההתיישבות, שאותן הניח לאחרים, יותר בקיאים ממנו. לעומת זאת הוא מרחיב את הדיבור על תפיסת אופנהיימר את הבעיה היהודית־ערבית בארץ־ישראל.

אופנהיימר דורש מאת התנועה הציונית והישוב העברי בארץ מדיניות של שלום, הבנה וידידות כלפי הערבים. הם הרוב בארץ ואין ליהודים כל סיכוי לעלות עליהם מבחינה מספרית. משום כך הוא מדבר על “שוביניזם”, הרווח בין העולים החדשים. אולם יחד עם כך הוא מודה, ש“הרבה דברים נשתנו לטובה בקרב היהודים – – – פה ושם נעשה דבר מה, כדי להוכיח לערבים, שהיהודים אינם אויביהם” ומביא דוגמאות לרוב לפסוק זה וביחוד מעשיה של הסתדרות העובדים בתחום האירגון של הפועל הערבי. ביילינסון רואה סתירה בין שני פסקים אלה על שוביניות מזה ופעלי ההסתדרות באירגון הפועל הערבי מזה, וקובע, שרובם ככולם של הדברים, אותם הוא תובע, מבוצעים למעשה. לעומת זאת מחייב ביילינסון את דבריו החריפים נגד הספסרות בקרקע, שפשתה בימי העליה הרביעית ומוסיף, שתנועת הפועלים נאבקה בכל כוחה בפגע זה ו“דבריו (של אופנהיימר) על פשעי הספסרות ואסונם נוקבים וקולעים ולואי והיו נשמעים”.

ואשר למצב בעיר מציין אופנהיימר, שכמעט ואין עדיין תעשיה קפיטליסטית ראוייה לשמה. לעומת זאת מצוייה הסתדרות־עובדים מאורגנת להפליא וביחוד גדול כוחה בתחום האירגון המקצועי ועל כן נצחונם של הפועלים במאבקם עם נותני־העבודה. הוא טוען איפוא, ש“אין לנצחון זה יסוד במצב המשקי של התעשיה, והמפעלים התעשייתיים סובלים נזק רב בגלל הדרישות הבלתי־מתאימות של הפועלים. כל ההתפתחות של התעשיה העברית הינה בסכנה בגלל הכוח האירגוני הנפרז של הפועלים ובגלל הלך־הרוח האירופי, השורר בקרבם – הלך־רוח של מלחמת־מעמדות”. ביילינסון שולל את העובדה, שבמאבקם האירגוני של הפועלים משמש כגורם־יסוד במלחמת־המעמדות, צירוף שהוא כה שנוא על אופנהיימר. חייב היה אופנהיימר לבדוק יותר את פרטי המאבק המקצועי של הפועל בארץ. אילו עשה זאת היה רואה באיזו מידה מתחשבים ראשי האירגון המקצועי במפעלים המעסיקים פועלים ובייחוד שאופנהיימר עצמו מספר בשם אחד התעשיינים, שהודה “בישרו המוחלט של הפועל היהודי”. אף יודע אופנהיימר על הפעילות הסוציאלית המסועפת של ההסתדרות (חלוקת העבודה לפי התור, סיוע למחוסרי־עבודה ועוד) ומשום כך, מוסיף ביילינסון, חשד־חינם הוא אותו של אופנהיימר.

ברם השגה חריפה וקשה לו לביילינסון להצעה אחת של אופנהיימר, והיא: יש לסייע את הפועל הערבי על ידי העלאת דרגת החיים שלו, וחדירתם של פועלים ערביים לעיר עשוייה להוריד את שכר העבודה ולעשות להרמת קרנה של התעשיה. כאן נגע אופנהיימר, לדברי ביילינסון בציפור־נפשה של הציונות, שהיא עליה יהודית מוגברת. פועל יהודי המקבל תנאי־עבודה ומשכורת מינימליים סולל דרך לפועלים אחרים שיבואו בעקבותיו. אולם אופנהיימר אינו מאמין ברוב יהודי בארץ ועל כן אין הוא מביא במנין “את היסוד העיקרי של הפוליטיקה הציונית בעיר”. משום כך “אינה יכולה עצתו של אופנהיימר לשמש יסוד לפוליטיקה, אשר כוונתה לפתוח את שערי הארץ לפני המוני יהודים”.

הראשון שהשיב לאופנהיימר על בקרתו את התנועה הקיבוצית בכלל ואת הקיבוץ הגדול ובייחוד את עין־חרוד בפרט היה שלמה לביא, הוגה רעיון הקיבוץ הגדול, שפירסם מאמר בשלושה המשכים ב“דבר”218, בשם: “לתזכירו של הפרופ' אופנהיימר”. לביא, שאינו תיאוריטיקון, אולם יודע מה עוללו המומחים הבאים לסקור את הנעשה בארץ ומוציאים פסקי־דין מעוותים, אינו יכול גם פה לא לשפוך חמתו על אופנהיימר, שפסק גזר־דין קטלני ביותר על הקיבוץ הגדול וזיכה איכשהו את מושב העובדים ואת הקבוצה הקטנה. הוא מנתח את הדו"ח של אופנהיימר על שתי החטיבות שבו, האחת העובדתית והאחרת על המסקנות הנובעות מן הראשונה. הוא מביא מחרוזת עובדות, המספרת כיצד נתקטן שטח־הבּוּר בעין־חרוד משנה לשנה ואילו בא עתה היה מוצא גם כברת־בור זו שהוא מזכיר וכבר נעזקה אף היא. תוך כך הוא מגלה באיזה מאמצים עולה ניקויו של שטח כזה וכיצד נאבקים אתו זה כמה שנים. “במשך חמש שנים, אומר לביא, אשר אנו יושבים כאן, סיקלנו, בתקופות שהידיים נתפנו מעבודות אחרות, יותר מאלף וחמש מאות דונם”. וכך הוא מספר על כל פרט ופרט, שאופנהיימר מצא אותו שלא כתיקנו וחושף, אם ניתן לומר, אפופיאות קטנות, אולם מרובות ביותר, הכרוכות בכל שעל ושעל של אדמה, דברים שאין הם בולטים ביותר למבקר מן החוץ. אילו ניתן לחלקות אלה פה, ודאי שהיו מספרות עלילות־הוד וגבורה. ובכלל “קשה, לדברי לביא, להוכיח לבעל התזכיר את העובדות, בשעה שהוא יושב בגרמניה והמשק המבוקר נמצא בארץ־ישראל. לו היה בעל־הדברים בארץ, אפשר היה להביאו ולהוכיח לו במקום, כי יודעים במשקים להעריך את בעלי המקצוע ואין מכניסים אותם בתור לעבודות אחרות בשעה שהענף אינו מרשה זאת”. וכך הוא הולך ומפריך את הדברים, המסופרים על עין־חרוד ואף נכנס לפרטי־פרטים של ענפים חקלאיים שונים. כך למשל מתלונן אופנהיימר על מצבם הרע והעלוב של בנייני־המגורים ונעלם ממנו, “כי הבניינים הללו עודם ירושה מאת הערבים, שעזבו את המקום ואנחנו ממשיכים להשתמש בהם לעת־עתה עד שייבנו בנייני־הקבע שלנו”.


ד    🔗

מכל אלה הפרטים עובר לביא לעיקר, הלא היא התחזית הקודרת לקיבוץ, המצוייה בבקרתו של אופנהיימר. אופנהיימר סתם את הגולל על הקיבוץ ולא ראה לו כל עתיד, שכן הוא בניגוד לכל הגיון משקי וחברתי. אם כך הדבר, שואל לביא, והדבר ידוע מראש, למה היה לו לאופנהיימר להטריח את עצמו ולחקור, שעה שזה ידוע מראש שלחינם כל הטורח הזה בקיבוץ, שבין כך סופו לכלייה. הוא מדגיש, שקשה לו לעמוד בפני גדולים וקולו הוא בבחינת ענות־חלושה מדי להשמיע את טיעונו, שיש בעין־חרוד הרבה דברים חיוביים והישגים מרובים, שהם גדולים וחשובים עוד יותר משמשקיפים עליהם באיזה תנאים נוצרו ובאו לעולם.

הוא מפרט את הכשלונות וההישגים ונימוקיהם לפרטיהם ומסיק, “שלא יימצא איש, אשר יאמין, כי בתנאים כאלה היתה יכולה להתקיים ולהתפתח במידת מה איזו שהיא התיישבות אינדיבידואלית, שהפרופיסור כל כך חסיד לה”.

ולביא מסתייע בקואופרציה במרחביה ומזכיר את ההפסדים והכשלונות, שבודאי היו להם טעמים מרובים, וממשיך: “האומנם לא ידע הפרופיסור, אשר נכווה כבר בנסיונות, כי החיים אינם הולכים דווקא לפי הקו, שמתווים אותו מלכתחילה, אלא שיש להם זיגזגים, קפיצות ונפתולים נוראים, ושהרבה הרבה צריך ללחום, כדי לעבור אותם, ולפעמים אתם להתפתל ואתם לקפוץ יחד, כדי להגיע לאיזה שהוא חוף”. ומספר לביא על הקושי בכיבוש המקום, העבודה, הענפים המשקיים וכו' ושפע “דברים, שלא ידענו לשער אותם”, וכך נמשך סיפורם של חלוצים־כובשים עד שהוא מגיע לאחת הבעיות היסודיות שהציב אופנהיימר, הוא דבר ההנהלה, או כנכון יותר – המנהל. 

לביא מתאר בפרוטרוט את הצורה האדמיניסטראטיבית של הקיבוץ, החלוקה לענפים וצורת ניהולו של כל ענף וענף וכן הוא מספר מה פירושו של “סידור־עבודה” בקיבוץ וכל כיוצא בדברים האלמנטאריים והיסודיים בכל קיבוץ. הכשלון ברוסיה הסובייטית מסתבר דוקא תוך כך, שהיו לאלה הקבוצות מנהלים והכל היה צריך להישמע לפקודותיו, בבחינת עדר, מה שאין כן הצורה הוולונטאריסטית ואפילו האידיאליסטית בקיבוץ. “אנו הולכים, אומר לביא, בדרכים של טשטוש המונופולין, האומר: לאלה היבלות ולאלה השכל. אנו אומרים, שבמקום היבלות שם יוכל להיות גם השכל – ודוקא השכל הבריא והמבוסס על נסיונותיו של בעל היבלות. ואל תפחידו אותנו בירידת פריון העבודה. לכך אנו נאמנים לעצמנו, כי אנו, אנו המעוניינים ביותר, בכל דם־התמצית שלנו מעוניינים בפריונה הגדול של עבודתנו”.

אין צורך בציונים ובפרסים בקיבוץ, לשם הגדלת התפוקה והוא בא לאחד היסודות החברתיים והמהותיים של הקיבוץ, שקשה ביותר להסבירו לאיש מהחוץ ובייחוד לאיש האמון על תורות כלכליות מסויימות: “לא ההתחרות הינה המניע ליצירה. הפרסים והכבוד ליצירתך הינה היצירה עצמה. שכר מצווה – מצווה. זה הוא הרעיון הגדול, שהגו אותו משכבר הימים וזוהי האמת הגדולה של הקבוצה”.

כאבו ללביא הדברים הנאמרים ע"י אופנהיימר כאילו חלוצי העמק הם ילדי־תפנוקים על ידי סבלם וחלוציותם, הלא היא הסיסמה שנזרקה אז בחלל התנועה הציונית: “קעסט־קינדער” (ילדים הסמוכים על שולחן אחרים), שהיתה כלעג לחלוצים אלה וגמול מאוד מאוד לא נאה לסבלותיהם של אלה בעמק יזרעאל ובעמק הירדן ובשאר מקומות. דברים מעין אלה נשמעו גם מהרמיזה של אופנהיימר, שהילת טרומפלדור עוטרת את חלוצי העמק ועל כן אין הם חוששים לגרעונות, המתכסים על ידי ההסתדרות הציונית. לביא מסיים בדברים יוצאים מהלב, שכן אף הוא בן אותה המשפחה שבניה רודפים “אחרי אוטופיות על חשבון אחרים” – כדברי אופנהיימר. ושוב הוא חוזר בפסוקו האחרון ומבקש ועדת־חקירה שתבדוק את העובדות היטב היטב ואחר כך תפסוק את פסוקה.

ברם, התשובה, שאפשר לומר עליה, שהיתה טראגית מאין כמוה, באה משלמה קפלנסקי, שהיה אז, כאמור, ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית והאחראי למעשה ההתיישבות הקיבוצית, שעליה מתח אופנהיימר בקורת חריפה ביותר. תשובתו של קפלנסקי נדפסה תחילה ב“דבר”219 ואחר כך, בשינויים קלים, בדין וחשבון המחלקה להתישבות חקלאית, שהוגש בכלל דו“ח האכסקוטיבה של ההסתדרות הציונית לקונגרס הט”ו220.

קפלנסקי מבדיל בין הדו“ח של דיק לזה של אופנהיימר. בעת שהראשון דוחה לחלוטין את הקבוצה הקטנה ואת הקיבוץ הגדול גם יחד, מבדיל אופנהיימר לטובה את הקבוצה הקטנה ואילו את פסקו הקטלני והשלילי הוא גוזר על הקיבוץ הגדול, אז למעשה שניים: תל־יוסף ועין־חרוד. הוא חוזר ומפרט את הכלים האירגוניים והמינהליים בקיבוץ הגדול, שאותם כבר הזכיר לביא בתשובתו ומוכיח שאין כל יסוד לדברי אופנהיימר, “כי גיבורי הלשון או זקני המקום מתמנים למנהלים טכניים מבלי שים לב להכשרתם”. הוא מביא לעדות לא רק את עצמו, הקרוב, בתוקף תפקידו, לעניינים, אלא גם את קודמו בתפקיד: א. רופין. אין המנהל מתחלף לפי תור, ש”כל הבקי בענייני הקבוצות יודע, כי שנים על שנים חוזרת ונמסרת ההנהלה לידי אותם האנשים: דגניה כמעט אידנטית עם ברץ, מרחביה עם יזרעאלי, כנרת עם בן ציון (ישראלי), עין־חרוד עם לבקוביץ (לביא), תל־יוסף עם הפטר (אגב, מראשוני מרחביה) ועוד". לשם ביסוס־יתר של הדברים סידר קפלנסקי רשימה של מנהלי הענפים המשקיים בכמה קיבוצים, שמתוכה נתברר, שאנשי המינהלה הם קבועים בדרך כלל ואינם מתחלפים, כטענתו של אופנהיימר, ובסיכום: “לא גיבורי הלשון או מלומדי־הויכוח, כי אם בלי יוצא מהכלל החברים והחברות המנוסים ביותר, העובדים בארץ ובחקלאות במשך 10–15–20 שנה, הם הנימנים על ההנהלה”. בנוסף לכך מקיימת המחלקה להתיישבות צוות־מומחים, המייעץ למנהלי הענפים בתחום המקצועי והטכני.

כאן, מוסר קפלנסקי את ההליכים בהתיישבות, הנפתחים בהנהלה הציונית ועוברים שלבים שלבים עדי הגיעם למשקים וכל הזמן נמצאים הליכי־ביצוע אלה בפיקוח מומחי המחלקה ומדריכיה השונים ו“פיקוח מתמיד על התקציב ובקורת החשבונות נעשים לעיתים מזומנות על ידי המחלקה הכספית (של המחלקה להתישבות)”. כאן מזכיר קפלנסקי את ימי־מרחביה הראשונים, בהם היה הוא עצמו התועמלן הראשי לרעיונו של אופנהיימר בדבר התיישבות קואופרטיבית. משום כך רשאי הוא לחלוק על המקום הנכבד שקובע אופנהיימר בדבר ההתיישבות הקואופרטיבית למנהל. קפלנסקי מזכיר את הסכסוך עם דיק במרחביה וכן הוא מביא ראייה מהמשק שהוקם בגרמניה על פי שיטת אופנהיימר בברנקלוי. משום כך “נשאלת השאלה, אם אין באמת להרהר אחרי יתרונותיה של הנהלת הפקידים המומחים, המנצחים על המלאכה בלי מצרים”. בעניין מקומו של המנהל בהתישבות הקואופרטיבית מסתמך גם קפלנסקי על מומחה נודע בחקלאות, האומר אף הוא, שענייני הנהלה הם גמישים ביותר ואין לקבוע בהם כללים קובעים, מעין חוקים שאין לעבור עליהם. ומכיוון שאופנהיימר וכן דיק רואים במנהל יסוד מוסד בהתיישבות, מדגיש קפלנסקי: “האם צפונה ברכה בזה, שבין מנגנון ההנהלה של המחלקה (להתיישבות) ובין הנהלת המשק של הקבוצה ננעץ תמיד ובכל מקום אדמיניסטרטור בתור מנהל משק? השאלה היא, אם לרגל אבר־הביניים הזה לא יסבול ניצולם של כוחות־עבודה במשק? שכרה של הדיסציפלינה האדמיניסטרטיבית יכול לצאת לנו בהפסדה של הרגשת האחריות, שתלך ותתמעט בין הפועלים”.

אין כאן ענין של “פסיכולוגיה יהודית”, כדברי אופנהיימר. אדרבא, לא־יהודי אחד, הקולונל יאשיה ווג’בוד האנגלי, שבוודאי אינו נגוע ב“פסיכולוגיה יהודית” אמר: “אני מקווה, כי הצעת אופנהיימר להרכיב ראש ביורוקראטי לישובים כאלה לא תתקבל, כי הנני משוכנע, שהתקווה היחידה להצלחת הנקודות היא, שהן תצמחנה מלמטה למעלה, כשם שהדבר נוהג עכשיו”. מכאן עובר קפלנסקי לדבר על העיקרון השני של אופנהיימר, הלא הוא השכר כערך התפוקה בעבודה. אמנם, להלכה אין לך אמצעי להגדיל פריונו של העובד מאשר תמורה כספית בהתאם לכך. אולם למעשה אין הדבר יכול להתקבל בארץ־ישראל משני הטעמים: א) בתקופה הראשונה של הישובים אין כלל רווחים. משום כך “באין השתתפות ברווחים בתקופה זו, הרי כל דרגת המשכורת כמוה כאין”; ב) דרגת־שכר שונה בין העובדים עשוייה לערער את המשמעת הפנימית. משום כך מקבלים המנהלים והעובדים בעבודות פשוטות אותו שכר ובסופו של דבר “ניצח השכר השווה בתור אמצעי־המשמעת ובקורת התוצרת על ידי הכפיה המוסרית”.

אכן, חובה להודות בניידוּת שבקיבוצים, היינו יש העוזבים ואחרים באים במקומם ואצל לא־מעטים חסרה ההשתרשרות221 במקום. בעניין זה “אין שתי דעות בהכרת ההכרח המוחלט של השרשה וקביעות בהרכב הקבוצה”. אולם הסטטיסטיקה מלמדת, שהקבוצות מתקדמות לקראת הקביעות של חבריהן, אף שהתנאים במקום, מבחינת הכלכלה והמגורים קשים ביותר. כאן בא פירוט מאזני ענפים חקלאיים שונים במשק, המלמדים, שאין הרווחיות בקיבוצים נופלת מזו שבמושבי־העובדים ואין על כן הצדקה להפלות לטובה מבחינה זו את המושב. ואשר לעיקרון העבודה העצמית במושבי־העובדים, שאף עליו חולק אוסנהיימר, מראות העובדות מנהלל וממושב מרחביה, שבעלי המשקים לא רק שעיבדו בכוחותיהם עצמם את שטחיהם אלא אף ביקשו תוספת קרקע.

העיקרון של עבודה עצמית הוא אח לקרקע הלאום ואין כאן המדובר בפחד מפני ניצול הזולת, אלא "משניתנה רשות לעבודה שכירה, תגרום רדיפת היחיד אחרי רווחים להעדפת הפלח הערבי הזול על הפועל העברי ואז נשקף לנו כשלון, שאופנהיימר קבע לו פעם נוסחה מתאימה באמרו, כי רוב המושבות הישנות יש לזקוף על ‘קונטה ההפסד הלאומי’ – – – ". אכן כמה כללים שקבע אופנהיימר יש בהחלט לקבל, כגון זה המדבר על מקום לימוד לפועלים שאינם בקיאים בעבודות חקלאיות וכיוצא באלה הדברים.

בחתימת דבריו מסכם קפלנסקי, ש“הנחתו הישנה של פרופ' אופנהיימר, שאין להפוך את יהודי־העיר לאכרים מוכשרים ומושרשים אלא על ידי משק קואופרטיבי גדול – נכונה גם עכשיו”. מכאן דוקא המסקנה של חיוניות הקיבוץ והעתיד הנשקף לו, שכן “כוחה וגבורתה של הקבוצה אינם נובעים מהיותה פרי אידיאולוגיה אלא מהיותה ניזונית מעצם הצרכים, התנאים הממשיים וההכרח של עבודת ההתישבות היהודית בארץ־ישראל – – – הפועל החקלאי העברי, הטיפוס האנושי החדש בארץ־ישראל ומפעלו היישובי, תובעים לעצמם יחס חיובי ופעולה ממשית להצעידם לקראת ההצלחה המלאה”.

כאפילוג לאותו פולמוס קפלנסקי־אופנהיימר נביא אפיזודה מתקופה מאוחרת יותר, מביקורו של אופנהיימר בארץ ב־1935, שעליה מספר קפלנסקי הדברים האלה:

עם כל אמונתו (של אופנהיימר) העמוקה והקנאית בנכונות דרכו, ידע אופנהיימר להעריך את הישגיהם של תלמידיו, שסרו מהקו, שהותווה על ידו בבחינת “נצחוני בני”. הנני נזכר בבקורנו האחרון בשנת תרצ"ה בעמק, במרחביה ובעין־חרוד. עמדנו בדמדומי־ערב על מרפסת בית האוכל בקבוצה הכי גדולה בארץ (עין־חרוד), אשר תשע שנים לפני כן, בראשיתה, מתח עליה אופנהיימר בקורת חריפה, חזה לה חזות קשה ואילצני להיכנס אתו בוויכוח די חמור בגללה. הוא הביט על הנוף הנהדר, המשתרע בין גבעת קומי להרי גלבוע, על אנשי עין־חרוד, השבים מעבודתם בשדות ובכרמים, על התכונה מסביב בנייני המשק ובתי־הילדים ואמר בהתרגשות: “הלא זה מה שאני רציתי!”. נשכחו לרגע טענותיו וחששותיו התיאורטיים של איש המדע והמחקר. לפני עמד סוציאליסט ויהודי, הנרגש ממראה עיניו, ממראה יהודי עובד, בן־חורין, על אדמת־הלאום החפשית222.


בינתיים פשט הפולמוס עם אופנהיימר גם לחוץ־לארץ ובעתונות הציונית ובייחוד בזו של תנועת העבודה הציונית היו לו הדים מרובים223. אחרוני ההדים היו בקונגרס הציוני החמשה עשר, שהתכנס בבאזל בקיץ 1927. היתה לקראת הקונגרס הזה תכונה רבתי של התקפה על הפועלים, ההתיישבות העובדת ובייחוד על הקבוצות. רופין, אבי ההתיישבות הלאומית של ההסתדרות הציונית, יצא בקונגרס זה במשא מרהיב, בו סיפר על מפעלי הפועלים וזכויותיהם ובייחוד על הקבוצה: “אינני יודע, אמר, אם תמלא הקבוצה בעתיד את כל התקוות, אשר תולים בה העובדים בה. אולם אחת אני יודע, שבעבר מילאה הקבוצה תפקידים חשובים מאוד. חסרים לנו בארץ בתי־ספר חקלאיים והקבוצה מילאה את מקומם של אלה וממנה יצאו החקלאים המעולים ביותר שלנו, אפילו אלה שהלכו לאחר מכן למושבי העובדים. גם כיום אינני רואה אפשרות אחרת של הסתגלות לעבודה החקלאית לעולים החדשים מאשר הקבוצה”. בסמוך לכך הזכיר את הסקר של פרופ' אופנהיימר ובו במקום התפלמס אף רופין אתו בדבר עקרון הניהול224.

את נאומו של רופין העריך אחד ממשתתפי הקונגרס ב. כצנלסון בדברים אלה: "בפעם הראשונה מזמן שהתנועה הציונית קיימת ניסה האיש הזה (רופין) לבסס בביטויים מעטים את חכמת הציונות. פה היתה קודם כל הערכת ערך האדם העובד ויצירתו במושבים ובקיבוצים. האקונומיסט העמיד במרכז הדברים את נפשו והתלהבותו של העובד והקונגרס קיבל נאום זה במחיאות־כפיים סוערות – לא רק משמאל, אלא הכל הרגישו את מצפון הציונות, המדבר בפי רופין – ובין אלה, שמחאו לו כף דמונסטרטיבית היה נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן225.


ה    🔗

באביב שנת 1930 סיים אופנהיימר את האבטוביוגרפיה המקפת שלו, שיצאה ב־1931 ואילו לפני כן, ב־1929, פירסם בסידרה של “חוקרי־כלכלה לפי תיאורי עצמם” את האבטוביוגרפיה המדעית שלו (“דרכי המדעית” – כל אלה בגרמנית). היה אז אופנהיימר, כביכול, בחתימת דרכו המדעית, לפחות מבחינת הפרופיסורה באוניברסיטה, שבה בשנה יצא לגימלאות מההוראה. ברם, עדיין ציפה לו גורל, שלא חזה אותו בדמיון הקודר ביותר. בינתיים יכול היה להסתכל אחורה בסיפוק על פעלו בתחום מדעי החברה והכלכלה מזה ובנסיונותיו להגשים בפועל את רעיונותיו בשורת משקים חקלאיים מזה. אף על פעלו הציוני יכול היה להשקיף בסיפוק, שאפילו ולא נתקבלו תורותיו בדיוק, הרי הוא שהיה הגורם הראשי והעיקרי להשריש את ההתיישבות העברית המחודשת בעמק יזרעאל וכן היה שוב הוא, שזרק לחלל עולמה של התנועה הציונית את רעיון ההתיישבות הקואופרטיבית, שנתקבלה, אם גם בתיקונים, על דעתה של התנועה הציונית והמוסדות המיישבים שלה.

בפרק מיוחד, המוקדש לפרשה הציונית בחייו226, מספר אופנהיימר בקיצור נמרץ ובפרופורציה המתאימה לכל שאר פרקי־חייו האחרים על פעלו הציוני מראשית הימים עד אותה שנה. הוא תיאר את ראשית קשריו עם התנועה הציונית ובעיקר עם הרצל וכן המשך פעלו בימי ולפסון ואחרים. שני דברים ביקש מראשי התנועה הציונית: יחס סובלני לערבים וכן השתתפותם של אנשים, שלהם זיקה שרשית לארצות מולדתם. משום כך התנגד להחלטתה הרשמית של ההסתדרות הציונית בגרמניה, שחייבה את חבריה לעלות לארץ. הוא התנגד לכך ומשנמצא במיעוט נאלץ לפרוש מפעילות ציונית. אכן, זכה ובימים שחתם את כתיבת האבטוביוגרפיה, שרעיונו זה בדבר השתתפות פעילה בתנועה הציונית של אנשים מושרשים בארצות מולדתם, מצאה לה גואל בתנועה הציונית בצורת הסוכנות היהודית, שהוקמה ב־1929. משום כך שוב התקרב לתנועה הציונית, שכן נמשך המשא ומתן עם ה“לא־ציונים” שנים רבות לפני כן. דבר זה הוכיח, לדבריו, שהתנועה הציונית עשתה בחכמה בנוהגה הליברלי כלפי אנשים, שמבחינה “רשמית” הם “לא־ציונים”, אולם למעשה הם מבקשים לשתף את עצמם בבנין הארץ,

הוא מתאר את ביקורו ב־1926 ואת ההתפתחות העצומה, בה נתקל על כל שעל ושעל מאז ביקורו לפני כן ב־1913. אכן, הוא מציין, חזונו של הרצל קרוב להתגשם וארץ־ישראל עתידה להיות נקודת־צומת לשלוש יבשות וכאן יצמח דור יהודי חדש, שלא יידע את התסביכים של הוריהם, שכה העיקו בכבדם. האינטלקטואליות המופרזת של היהודים, תכונה מובהקת של יהדות הגולה, כתוצאה מהלחץ מבחוץ, עתידה להיעלם, “תהילה לאל” ויקום דור רגיל ובריא ברוחו ובגופו. וכך מפליג אופנהיימר ברוב דברי־התפעלות מהישוב ומקווה שכאן תיעלמנה כל התופעות השליליות, המצויות בגולה. לשם כך הוא הקדיש כוחותיו לתנועה הציונית, בימים שנחשבה עדיין בעיני גדולים וטובים כאוטופיה. והוא חותם פרק זה במשאלה, שכל הפגימות באירופה לא תמצאנה מקומן כאן, בפיסת הארץ הקטנה המשתרעת לאורך ים־התיכון ובינו לבין הירדן.

ודאי, שיכול היה לציין בסיפוק את דרכו הציבורית והמדעית במשך עשרות בשנים. אכן, הוא ראה את העננים הקודרים המתקשרים על שמי גרמניה בשלהי שנות העשרים, ובייחוד, משראה, לפי תיאורי הבן יהודה ל,227 שהמשיך לספר תולדות חייו מאז חתימת האבטוביוגרפיה במהדורתה הראשונה, שעננים אלה מחוייבי־המציאות הם לפי התפיסה הסגולית שלו בתחום הכלכלה. הוא התריע ימים ושנים על הקלקלות העתידות לצמוח כתוצאת העבירה על הלאו הראשוני הזה כגון: חלוקה הגיונית של הקרקע ומדיניות התיישבותית חקלאית נאותה. קלקלות אלה גרמו בוודאי לא מעט לעלייתם של הנאצים בגרמניה, שהחריבו בבת ראש את עולמו הפרטי והציבורי כאחד.

מאז 1933, משהחלה הפרשה הטראגית של יהודי גרמניה ואירופה נכלל גם הפרופיסור הישיש בטרגדיה זו, שכן נשאר ללא כל אמצעי־קיום לאחר עשרות שנות עבודה מדעית, שהיקנתה לו שם גדול בעולם כולו. ואף על פי כן לא נואש מתיקונו של עולם והמשיך לטוות מסכת רעיונותיו בתחומי הכלכלה והחברה ובעיצום המולת עליית הנאצים, בשנת 1933, הוציא בין היתר קונטרס, בחתימה אלמונית, בה הגן ביתר תוקף על תורתו ובייחוד בתחום המדיניות ההתיישבותית. אין צורך לומר שהחיבור הוחרם. אולם נקרא על ידי המונים בחשאי. מאז החלו ימי סבלו הפרטי. ביקר בארץ בחורף 1934־1935 וקיים הרצאות בפני חוגי הפועלים וכן פירסם סידרת מאמרים על מארכס ושיטתו ב“דבר”228, שעוררו דברי־התנגדות חריפים מצידם של מארכסיסטים אדוקים229. אולם עם כל האהדה לו בחוגי ההסתדרות לא נמצא לו בארץ כר נרחב לפעלו המדעי – והוא הרגיל בעיסוקו המדעי זה עשרות בשנים אי אפשר היה לו בלי זה – ועל כן גמלה ההחלטה לבקש לו “מרחב־מחיה” במקום אחר ונאלץ איפוא בדאבון לב לעזוב את הארץ, אף שהיה לו כאן חלק ממשפחתו, בנו הבוטנאי בתחנת־הנסיון ברחובות.

עת קצרה לפני כן, ב־1934 חל תאריך־שנת הולדתו השבעים. היה אז בפאריס וזכה, שהעולם האקדימאי באירופה ובארצות הברית שיגר לו איחולים ודברי־ברכה לרבות דברי־הערכה, שנתפרסמו בכמה וכמה לשונות, על פעלו בתחומי הכלכלה והסוציולוגיה. ואף על פי כן לא מצא לעצמו אחיזה לא באירופה ולא בארץ והדברים הגיעו לידי משבר טראגי ביותר. בעת עשייתו בארץ ביקר במרחביה ובמשרדיה הראשיים של הקרן הקיימת וחיפש עקבות פעלו בעבר. אולם לתכלית של ממש לא הגיעו הדברים. ומאז מתחילה דרך הנדודים שלו החל בביקור בארצות הברית ב־1936 ושוב לגרמניה, ממנה יצא לאחר קשיים מרובים בשלהי 1938 ליפאן. כאן במזרח הרחוק דוקא מצא לו תחום־פעולה נאות אם בחוגי האוניברסיטה ואם בפעילות בשדה ההגות האגררית והכלכלית. לבסוף נעשתה לו גם יפאן צרה בשל ההסכם של מדינה זו עם גרמניה הנאצית ועל כן יצא משם ב־1940 לארצות הברית.

אף כאן לא מצא מנוח. לא היה זה ה“אודיטוריום* שאליו הורגל זה עשרות בשנים, אף שגם כאן נמצאו מעריכים ומעריצים לתורתו, המשיך כמעט עד לימיו האחרונים בפירסומים מדעיים ואף הצליח להוציא בהשתתפותם של גדולי ההוגים בתחומים אלה כתב־עת לכלכלה ולסוציולוגיה. אולם כל כולו כבר נשבר ובייחוד שהיה רחוק מבני משפחתו, שגעגועיו אליהם היו גדולים ביותר. בלוס־אנג’לס הרחוקה נפטר מן העולם ביום הראשון של ראש השנה תש”ד (30.9.1943). חדשים אחדים לפני פטירתו נודע בפיטסבורג, שאופנהיימר חי בלוס־אנג’לס ועל כן פנו אליו שיתרום ל“פנקס* שציוני העיר ביקשו להוציא. הוא נענה ודבריו אלה שם על הקרן הקיימת היו מעין צוואה־יהודית ציונית ויחד עם כך וידוי אישי על פעלו בתחומי התנועה הציונית במשך ימים ושנים החל בפגישתו הראשונה וההיסטורית עם הרצל. והיתה מעין התפעמות בדבריו האחרונים: *לא אהיה עוד בין החיים, בשעה שהקרן הקיימת תשיג את מטרתה בשלימות. אולם בוטח אני בה, שמפעלה יימשך ויוסיף להיות חדור רוח קידמה וצדק חברתי, כאשר פיעמה את מנהיגיה במשך ארבעים שנה האחרונות”230.

הדי פטירתו היכו גלים בעולם כולו, אף שהיו אלה עיתות מלחמת־העולם השניה. כל עתונות הארץ פירסמה דברי־הערכה וכן זכרונות מבני דורו, תלמידיו וכן מאלה ששיתפו עמו פעולה בתקופות מסויימות בחייו231. לאחר מכן יצאו כמה קבצים, מהם לזכרו232 ומהם, כמו שני הקבצים על מרחביה – השומר הצעיר233 ועל מרחביה הקואופרציה234, בהם הוקדשו דברים לזכרו של האיש שעל ידי הגותו החברתית נתקעה יתד ראשונה בעמק יזרעאל. אף הספרות על העליה השניה, בה תפסה מרחביה מקום ניכר, הזכירה לטובה ולברכה את אופנהיימר ובייחוד עשה זאת יוסף רבינוביץ במאמריו וחיבוריו השונים על מרחביה, שהזכרנום לא אחת בחיבורנו זה וכן פירסמו זכרונותיהם אנשי מרחביה הקואופרציה לא רק בקובץ הנזכר אלא גם בעתונים ובמקומות שונים אחרים, בכל אלה הוצב זכר לפעלו הציוני והיישובי של אופנהיימר.

לאחר מלחמת העולם השניה זכה אופנהיימר ואחד מתלמידיו הנאמנים נעשה ראשה של ממשלת גרמניה המערבית, הלא הוא מחולל “פלא־הכלכלה” של גרמניה המערבית לודביג ארהרד, הקנצלר השני של גרמניה המערבית לאחר אדנאואר. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להזכיר את מורו ורבו באוניברסיטה פרנץ אופנהיימר ותמונתו זו של רבו אף עיטרה את משרדו. שני בניו בארץ וכן תלמידיו כאן ובעולם לא נחו עד שבמלאת מאה שנה להולדתו ביום כ“ח באדר תשכ”ד (12.3.1964) נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים “מרכז פרנץ אופנהיימר לאנטרופוגיאוגרפיה” בעזרתם של שוחרי האוניברסיטה בברלין, דיסלדורף ונורדריין־ווסטפאלן, פרנקפורט דמאיין, מינכן, באוואריה, שטוטגארט ובאדן־ווירטמברג. מאספקטים שונים העלו את זכרו בחנוכה החגיגית של המכון, החל בנשיא האוניברסיטה העברית א. אילת עד לנציגים שונים של אוניברסיטאות והממשלה של גרמניה המערבית. ראש הממשלה המערב־גרמנית, פרופ' ל. ארהרד, אף הקדים דברים נלבבים למהדורה השניה של האבטוביוגרפיה של אופנהיימר, שיצאה באותה שנה בהוצאת יוסף מלצר בדיסלדורף. במהדורה שניה זו באו בנוסף לכך, דברי הערכה מידידיו ומוקיריו בעולם כולו וכן המשך קורות ימי חייו מאז הופעת האבטוביוגרפיה במהדורתה הראשונה מאת בנו ד"ר יהודה ל. אופנהיימר. אף כונסו לכאן קצת מדברי אופנהיימר הציוני, החל בנאומו בקונגרס הששי (1903) עד לאחת ממסותיו האחרונות (1943).

אף אוניברסיטת תל־אביב קיימה עצרת לזכרו בשנת המאה, בה הושמעו הרצאות עליו מפי ד“ר א. ביין (פרנץ אופנהיימר האיש והציוני) ומתלמידו פרום' ולטר פרויס (פרנץ אופנהיימר איש המדע). הרצאות אלה יצאו כחוברת בתשכ”ו (1965) בצירוף חליפת המכתבים בין תיאודור הרצל לבין פרנץ אופנהיימר עם הערות מאת א. ביין.



באופנהיימר באו לידי מזיגה מיוחדת במינה יהודי בן־בית בתרבות העולם, הוגה דעות בתחומי החברה והכלכלה ובעיקר בכיוון תיקון העולם מקלקלות בנות דורות, שביקש להעתיק הגותו לשדה המעשה על ידי הקמת משקים על פי יסודותיו הרעיוניים. הגותו זו ביקש להעביר לתנועה הציונית והיה איפוא הראשון שהכניס לציונות בימי הרצל, שהיתה כל עיקרה מדינית, את היסוד המעשי־היישובי, כשהוא מכוון על פי רעיונותיו. צירוף זה של עבודה מעשית על יסודות של תיקון חברתי מצא אמנם אוזן קשבת אצל הרצל. אולם השעה לא היתה כשרה לביצוע. רק שנים לאחר מכן, עם העתקת מרכז־הכובד בתנועה הציונית מהתחום המדיני למעשי־יישובי בא תורו של אופנהיימר – לא מעט בזכות תנועת פועלי ציון ובעיקר תודות לתמיכתו הנלהבת של שלמה קפלנסקי. בכך הונח היסוד למרחביה, הנקודה היישובית העברית הראשונה בזמן החדש בעמק יזרעאל, היא הנקודה, שטמנה בחובה שפע רעיונות, שנבטו לאחר מכן בצורות רבות ושונות.

כל אלה הצירופים שבאופנהיימר קבעו לו מקום מיוחד בתנועה הציונית ובתולדות ההתיישבות הלאומית והעובדת בארץ, בנוסף להגותו בתחומי הכלכלה והסוציולוגיה, שעליה יש לייחד את הדיבור לחוד והחורגת מגדרי חיבורנו זה.


חולון, תשכ“ה – ל”ג בעומר תשכ"ז (1964–1967)


  1. מ. נורדוי, כתבים, הוצאת הספריה הציונית, ספר א (תשט"ו), עמ' 168 (במהדורה קודמת, בשם: “מכס נורדוי אל עמו”, הוצאה מדינית, במאמר “הציונות והמושבות בארץ ישראל”, עמ' 79–88)  ↩

  2. אבטוביוגרפיה, עמ' 210–218.  ↩

  3. Mein Wissenschaftlicher Weg (Leipzig, 1929).  ↩

  4. ראה על כך לאחרונה: ג. קרסל, עברית במערב (תש"א), עמ' 55–60; ש. שונמי, מפתח המפתחות, מהדורה ב (1965). לפי מפתח השמות וספרו של Harry M. Rabinowicz, The Jewish Literary Treasures of England and America (New York, 1962) pp.32–34.  ↩

  5. אבטוביוגרפיה, עמ' 7.  ↩

  6. משה הס ובני דורו (תש"ז), לפי מפתח השמות (שם ספרות נוספת).  ↩

  7. אבטוביוגרפיה, עמ‘ 59. ואופייני הדבר, שספר זה לא נזכר ברשימת ספריו, המצוייה בספרו הגרמני על דרכו המדעית (ראו פתח־דבר), עמ’ 47–48. אפשר שלא ראה ספר זה כמתאים להיכלל ברשימת חיבוריו המדעיים־המחקריים, הנמצאת שם.  ↩

  8. אבטוביוגרפיה, עמ' 60.  ↩

  9. אבטוביוגרפיה, עמ' 90–96.  ↩

  10. אבטוביוגרפיה, עמ' 131.  ↩

  11. ז. שזר בספר מרחביה – הקואופרציה (תשכ"א), עמ‘ 39–40, ואַבי. ביין באופנהיימר אוניברסיטה, עמ’ 10–11.  ↩

  12. הנוסח העברי הוא על פי תרגומו של ש. פרלמן ל“מדינת היהודים” במהדורת כתבי הרצל, כרך “החזון” (תש"ך), עמ' 17–18.  ↩

  13. אבטוביוגרפיה, עמ' 137.  ↩

  14. אבטוביוגרפיה, עמ, 141.  ↩

  15. על נסיון זה ראה באבטוביוגרפיה, עמ' 169–178 וכן תיאורו של האגרונום ש. דיק, ידידו של אופנהיימר ומי שהועסק ע“י רופין בכנרת ולאחר מכן במרחביה, בירחון (הגרמני) ”יונגע מענשען", בחוברת המוקדשת לפ. אופנהיימר (שנה 8, חוב‘ 3, מארס 1927, עמ’ 67 ואילך).  ↩

  16. “חִיּוּנָה”: מן חיוני [מתוך המלון החדש / אברהם אבן שושן] – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  17. אבטוביוגרפיה, עמ' 193.  ↩

  18. אבטוביוגרפיה, עמ' 202.  ↩

  19. שנה 65, גל‘ 22 (31.5.1901), עמ’ 257–261.  ↩

  20. שנה 5, גל‘ 50–52; שנה 6, גל’ 4 (דצמבר 1901–ינואר 1902).  ↩

  21. כתבי הרצל, כרך “היומן” ג‘ (תש"ך), עמ’ 80 (התרגום הוא של ר' בנימין).  ↩

  22. “היומן” ג‘, עמ’ 134.  ↩

  23. אופנהיימר אוניברסיטה, עמ' 25.  ↩

  24. באבטוביוגרפיה שלו (עמ' 212) מדבר אופנהיימר בהרחבה על דעותיו הכלכליות של הרצל ומוסיף שהן מעורפלת יותר מאותן של הרטצקה.  ↩

  25. שנה 7, גל‘ 9 (27.2.1903), עמ’ 1–2.  ↩

  26. שנה 7, גל 10 (6.3.1903) ובתרגום עברי באופנהיימר אוניברסיטה, עמ' 27–29.  ↩

  27. אופנהיימר אוניברסיטה, עמ' 29.  ↩

  28. “וולט” שנה ז, גל‘ 17 (24.4.1903). נדפס גם ב־ Palästina 1903, עמ’ 52–57 וכן בתרגום עברי באופנהיימר אוניברסיטה, עמ' 31–33.  ↩

  29. אופנהיימר אוניברסיטה, עמ' 30.  ↩

  30. שנה 7, גל‘ 29 (17.7.1903), עמ’ 3 ובתרגום עברי באופנהיימר אוניברסיטה, עמ' 44. ב“וועלט” מצויה הקדמה ארוכה החסרה במקום האחרון.  ↩

  31. נאומו של אופנהיימר בפרוטוקול של הקונגרס הציוני הששי (גרמנית), עמ‘ 182–195 ובתרגום עברי בספר השנה של הקרן הקימת “קמה” א, תש"ח, עמ’ 175–184.  ↩

  32. פרוטוקול הקונגרס הציוני הששי, עמ' 307.  ↩

  33. פרוטוקול הקונגרס הציוני הששי, עמ' 272.  ↩

  34. יעקב טהון בספר ורבורג (תש"ח), עמ' 30–31.  ↩

  35. “וועלט” שנה 8, גל‘ 17 (22.4.1904), עמ’ 3–4.  ↩

  36. “וועלט” שנה 7, גל‘ 37 (11.9.1903), עמ’ 7.  ↩

  37. “וועלט” שנה 7, 1903, גל‘ 51, עמ’ 1–5.  ↩

  38. “וועלט” שנה 7, 1903, גל‘ 52, עמ’ 5–10.  ↩

  39. “וועלט” שנה 8, 1904, גל‘ 3 עמ’ 8–10.  ↩

  40. ראו “הבעיה הערבית”.  ↩

  41. על המאבק בציונות גרמניה בענינה של החלטה זו ראה בספרו של ר. ליכטהיים, תולדות הציונות בגרמניה (1951), עמ' 108–109.  ↩

  42. ראה על כך דברי בנו יהודה ל. אופנהיימר באבטופוגרפיה, עמ' 257.  ↩

  43. “וועלט” שנה 8, גל‘ 36 (2.9.1904), עמ’ 12–14.  ↩

  44. “וועלט” שנה 10, גל‘ 4 (26.1.1906), עמ’ 13–15.  ↩

  45. ראה סדר־היום ב“וועלט” שנה 10, בראש גל‘ 3 (19.1.1906) וכן כל הגליונות הראשונים של אותה שנה, בהם מאמרים, ידיעות, תגובות וכו’ על ועידה זו.  ↩

  46. “וועלט” שנה 10, גל‘ 5 (2.2.1906), עמ’ 16.  ↩

  47. “וועלט” שנה 11, גל‘ 11 (15.3.1907), עמ’ 17.  ↩

  48. אגרות ח. נ. ביאליק אל רעייתו מאניה (תשט"ז), עמ‘ 21 (תרגום מהמקור היידי, המצוי אף הוא באותו ספר). תרגום אחר באגרות ח. נ. ביאליק כרך ב (תרצ"ח), עמ’ ס.  ↩

  49. נאומו של קפלנסקי בפרוטוקול הקונגרס הציוני השמיני בהאג (גרמנית) עמ‘ 113–115. ובתרגום עברי בספרו של ש. קפלנסקי “חזון והגשמה” (1950), עמ’ 24–32.  ↩

  50. פרוטוקול הקונגרס הציוני השמיני, עמ' 234–235.  ↩

  51. הנוסח בפרוטוקול הציוני השמיני, עמ' 328 ודברי קפלנסקי שם.  ↩

  52. פרוטוקול הקונגרס הציוני השמיני, עמ' 305–311.  ↩

  53. “וועלט” שנה 12, גל‘ 2 (10.1.1908), עמ’ 10.  ↩

  54. “וועלט” שנה 12, גל' 3 (17.1.1908) עמ, 2–3.  ↩

  55. “וועלט” שנה 13, גל‘ 18 (30.4.1909), עמ’ 394. סמינר זה “היה הסמינר הא”י הראשון שאירגנה תנועת פועלי ציון, והוא אשר שימש בנין־אב לכל ‘הסמינרים האי"ם’ שערכו ועורכים מפלגות הפועלים הציוניות וכל אירגוני החלוץ והנוער הציוני לכל הסתעפויותיהם בכל תפוצות הגולה מאז ועד היום" (ז. שזר בספר מרחביה – הקואופרציה, עמ, 41).  ↩

  56. “וועלט” שנה 13, גל‘ 19 (7.5.1909), עמ’ 411.  ↩

  57. “וועלט” שנה 13, גל‘ 42 (22.10.1909), עמ’ 913–918.  ↩

  58. “וועלט” שנה 13, גל‘ 43 (22.10.1909), עמ’ 943.  ↩

  59. ש. קפלנסקי, חזון והגשמה, עמ' 95.  ↩

  60. ש. קפלנסקי, חזון והגשמה, עמ' 94.  ↩

  61. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (גרמנית), עמ‘ 133 ואילך. תרגום עברי בספר ורבורג (תש"ח), עמ’ 127–139.  ↩

  62. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 165.  ↩

  63. הנאום בשלימותו בפרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 195–203.  ↩

  64. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ‘ 226. תרגום עברי של הנאום כולו בספרה: “אנו עולים” (מהדורת תשי"ט), עמ’ 187. שם בהערה מוסבר גם ענין השם גולדין.  ↩

  65. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 250.  ↩

  66. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 252.  ↩

  67. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 256.  ↩

  68. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ‘ 194. ראה דבריו הוא עצמו על הקונגרס ונאומו זה במהדורה החדשה של ספרו “זכרונות ורשומות” (תשכ"ו), עמ’ 169. בעח' 170 גם על דברי רחל ינאית.  ↩

  69. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 259.  ↩

  70. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 282.  ↩

  71. פרוטוקול הקונגרס הציוני התשיעי, עמ' 261.  ↩

  72. “וועלט” שנה 14, בראש גל' 4 (28.1.1910) וכן בכל שאר עתונים יהודיים וציוניים מאותו זמן ובלשונות רבות ושונות.  ↩

  73. נדפס גם ב“וועלט” שנה 14, גל‘ 7 (18.2.1910), עמ’ 157.  ↩

  74. “וועלט” שנה 14, גל‘ 7 (18.2.1910), עמ’ 139–143 (תודעת גזע = תרגום לא מדוייק ביותר ל־Stammesbewustsein).  ↩

  75. “וועלט” שנה 14, גל‘ 7 (18.2.1910), עמ’ 158.  ↩

  76. “וועלט” שנה 14, גל‘ 8 (25.2.1910), עמ’ 173 מקלן. ההרצאה עצמה נדפסה ב“וועלט” אותה שנה בגל‘ 9 (4.3.1910), עמ’ 193–194.  ↩

  77. “וועלט” שנה 14, גל‘ 18 (6.5.1910), עמ’ 399.  ↩

  78. “וועלט” שנה 14, גל' 25–27, 29 (יוני–יולי 1910).  ↩

  79. “וועלט” שנה 14, גל‘ 20 (20.5.1910), עמ’ 451.  ↩

  80. “וועלט” שנה 14, גל‘ 24 (17.6.1910), עמ’ 595.  ↩

  81. “וועלט” שנה 14, גל‘ 19 (13.5.1910), עמ’ 429.  ↩

  82. ראה הדו“ח המפורט ב”וועלט" שנה 14, גל‘ 26 (1.7.1910), עמ’ 623 ואילך.  ↩

  83. דו“ח מפורט ב”וועלט" שנה 14, גל 37 (16.9.1910), עמ' 887 ואילך.  ↩

  84. “וועלט” שנה 14, גל‘ 40 (7.10.1910), עמ’ 991.  ↩

  85. “וועלט” שנה 14, גל‘ 50 (16.12.1910), עמ’ 1317–1319.  ↩

  86. “וועלט” שנה 14, גל‘ 51 (30.12.1910), עמ’ 1342–1343.  ↩

  87. כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  88. “וועלט” שנה 14, גל‘ 52 (30.12.1910), עמ’ 1364–1365.  ↩

  89. א. רופין. פרקי חיי (בשתי המהדורות), ספר שני, עמ' 182–186.  ↩

  90. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  91. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  92. אבטוביוגרפיה, עמ' 165.  ↩

  93. ראה Junge Menschen שנה 8, חוב' 3 (המבורג, מרץ 1927).  ↩

  94. ספר מרחביה – הקואופרציה, עמ' 107.  ↩

  95. ראה הידיעות על מותו ב“דבר” מיום 20.6.1944, ובשנתון The American Jewish Yearbook Vol. 46, 5705, p 349.  ↩

  96. במכתב הלשכה הראשית של הקרן הקימת מיום 10.10.1910.  ↩

  97. “האחדות” שנה ב‘, גל’ 11/12 (י“ג בטבת תרע”א), עמ' 32.  ↩

  98. “האחדות” שנה ב‘, גל’ 14 (כ“ז בטבת תרע”א), עמ' 1–5. המאמר הוא ללא חתימה.  ↩

  99. “האחדות” שנה ב‘ גל’ 15 (ה' בשבט תרע"א), עמ' 1–5.  ↩

  100. “האחדות” שנה ב‘, גל’ 22 (כ“ד באדר תרע”א), עמ‘ 1–5. חזר ונדפס בילקוט “האחדות” (תל־אביב, תשכ"ב), עמ’ 171–174.  ↩

  101. נוסח ההזמנה (הקריאה) בצירוף פכסימיל בספרו של י. שפירא “עבודה ואדמה” כרך א (תשכ"א), עמ' 122–123.  ↩

  102. “האחדות” שנה ב‘, גל’ 23 (ב' בניסן תרע"א), עמ' 1–3.  ↩

  103. “האחדות” שנה ב‘, גל’ 25/26 (י“ד באייר תרע”א), עמ' 17–22. הוא קורא לועידה ראשונה זו של ההסתדרות החקלאית של פועלי הגליל, וכן למאמרו, בשם “מועצת פועלי הגליל”.  ↩

  104. ע"י י. זרובבל במקום שצויין בהערה הקודמת.  ↩

  105. “הפועל הצעיר” שנה ד‘, גל’ 16 (כ“ח באייר תרע”א). חתום: מקרי.  ↩

  106. “הפועל הצעיר” שנה ג‘ (תר"ע) גל’ 17, 22; שנה ד‘ (תרע"א) גל’ 16. כונס לספרו “בדרך” (מהדורה א, יפו, תרע“ח עמ' 121–148; מהדורה ב, תל־אביב, תשט”ו, חלקים ז–ח ל“כתבי יצחק וילקנסקי”, עמ' 139–170) בשינוי שמות שני הפרקים האחרונים (ב: “היתרונות שבחבורות ההתנחלות”; ג: “המעברים בחבורות ההתנחלות”).  ↩

  107. “האחדות” שנה ב‘ (תרע"א), גל’ 35–36. נדפס בילקוט “האחדות”, עמ' 165–171.  ↩

  108. “הפועל הצעיר” שנה ג‘ גל 24 (כ“ט באלול תר”ע), עמ’ 4–6. חתום: בן־אפרים.  ↩

  109. “נתקלו” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  110. “האחדות” שנה ב‘, גל’ 47/48 (כ“ט באלול תרע”א), עמ' 4.  ↩

  111. פרקי חיי (בשתי המהדורות) ב, עמ, 84–86.  ↩

  112. יצאה ביידיש ובאנגלית בניו־יורק, 1914.  ↩

  113. א. ביין. תולדות ההתישבות הציונית מתקופת הרצל ועד ימינו, מהדורה ג, (תל־אביב, תשי"ד), עמ' 67.  ↩

  114. בספרו הנזכר של א. ביין, עמ' 69–70.  ↩

  115. אבטוביוגרפיה, עמ' 167.  ↩

  116. כתב־יד בגרמנית, מתוך ארכיון הקרן הקימת בירושלים.  ↩

  117. הספרות של מרחביה היא מרובה: שני הקבצים על מרחביה, “ספר מרחביה – קיבוץ השומר הצעיר”, בעריכת דוד כנעני (תשכ"א) ו“ספר מרחביה – הקואופרציה”, בעריכת אליעזר לובראני (תשכ"א), שני הקבצים על “השומר”, תיאוריו של יוסף רבינוביץ (חוברת מיוחדת ובכמה מקומות אחרים) וכן בספר “יוסף רבינוביץ” (תל אביב, תשט"ז), ספריהם של מרדכי יגאל “עלי אוכף” (תל אביב, תשט"ז), צבי נדב “מימי שמירה והגנה” (תל אביב, תשט"ו), סעדיה פז, “זכרונות” (חיפה, תשכ"ג), חוברת הזכרון לשמואל הפטר (תשכ"ג), ספר העליה השניה, ספרו של א. ביין, ועוד ועוד. הפרק על מרחביה באבטוביוגרפיה של אופנהיימר הוא קצר ביותר. חומר רב בעתונות ובארכיון הקרן הקימת שייזכר להלן.  ↩

  118. א. רופין, פרקי חיי ב, עמ' 123–124.  ↩

  119. מתוך ארכיון הקרן הקימת בירושלים.  ↩

  120. “ספר השומר” (השני, תשי"ז), עמ‘ 122. וראה עוד דברי י. בצר בספר העליה השניה (תש"ז), עמ’ 415 ואילך.  ↩

  121. בספרו “עלי אוכף”, עמ‘ 66 ואילך. על כך ראה עוד: א. רופין, פרקי חיי ב, עמ’ 124–125; ס. פז, “זכרונות” עמ‘ 65 ואילך; יצחק הוד ב“ספר השומר” (הראשון, מהדורה ב'), עמ’ 163–167; החוברת לזכרו של שמואל הפטר, עמ‘ 75–78; צבי נדב מימי שמירה והגנה, פרק א’.  ↩

  122. זכרונות ורשומות (ירושלים, תשכ"ו), עמ' 196.  ↩

  123. ספר מרחביה – קיבוץ השומר הצעיר, עמ' 79.  ↩

  124. ראה תמונת “הסלובודקאים” בספר מרחביה – הקואופרציה, עמ' 154.  ↩

  125. א. לובראני בקובץ הנזכר עמ' 216.  ↩

  126. ספר מרחביה – הקואופרציה, עמ' 92–93.  ↩

  127. ספר יוסף רבינוביץ, עמ‘ 73. יוסף רבינוביץ, שליווה את מרחביה מראשית צעדיה, פירסם כמה וכמה פעמים תיאורים מפורטים לתולדות מרחביה הקואופרציה, תחילה ב“הפועל הצעיר” שנה י"ד (תרפ"א) גל’ 6–11, בספרו “מרחביה” (סידרת “לנוער” של הקרן הקימת, תרצ"ז) בשני הקבצים הנזכרים על מרחביה וכן בספר “יוסף רבינוביץ”. הציטוט הוא לפי המקום האחרון. אף נתפרסם תיאורו זה ב“הפועל הצעיר” בתרגום גרמני ב“דער יודע” (1922, חוב‘ 11, עמ’ 694–704). דבריו אלה נתפרסמו בקיצורים בעתונים לרגל מועדי־יובל שונים למרחביה.  ↩

  128. “האחדות” שנה ב, גל‘ 38 (ג אב תרע"א), עמ’ 22.  ↩

  129. ספר מרחביה הקואופרציה, עמ' 37 (עתה בספרו “ציון וצדק” חלק א‘, 1971, עמ’ 57–70).  ↩

  130. ראה למשל: י. זרובבל, בימי מלחמה ומהפכה (תל־אביב, תשכ"ו), עמ' 136–143.  ↩

  131. פרוטוקול הקונגרס העשירי (גרמנית, ברלין–ליפסיה, 1912), עמ' 146–147.  ↩

  132. “ספר וארבורג” (תל־אביב, תש"ח), עמ' 139–147.  ↩

  133. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 75.  ↩

  134. “האחדות” שנה ג, גל‘ 20 (ה באדר תרע"ב), עמ’ 26.  ↩

  135. “האחדות” שנה ג, גל‘ 25/26 (ערב פסח תרע"ב), עמ’ 39–40.  ↩

  136. “האחדות” שנה ג, גל‘ 28 (י“ב אייר תרע”ב), עמ’ 23  ↩

  137. מארכיון הלשכה הראשית של הקרן הקימת בירושלים.  ↩

  138. זכרונות, עמ' 72.  ↩

  139. “האחדות” שנה ד, גל‘ 16 (כ“ג שבט תרע”ג), עמ’ 24.  ↩

  140. יש להבדיל בין חוברת זו, למעשה פרוספקט־הסברה לחתימה על מניות החברה הקואופרטיבית לבין החוברת על מרחביה, שיצאה בניו־יורק, 1914 ביידיש ובאנגלית.  ↩

  141. נדפס בקלן, 1912. על כך אף סיפר בזכרונותיו לאחר שנים. אני משתמש בדו"ח שנתפרסם ב־1912. ראה עוד: ש. בן־חורין, חמשים שנות ציונות – מכס בודנהיימר (ירושלים, 1946), עמ' 221–225.  ↩

  142. מתוך ארכיון הקרן הקימת לישראל.  ↩

  143. עמ' 214–215.  ↩

  144. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  145. “ניסה” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  146. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  147. שנה ה (תרע"ד), גל‘ 27, 29 ובקיצור בילקוט “האחדות”, עמ’ 206–208.  ↩

  148. ספר מרחביה הקואופרציה, עמ' 100.  ↩

  149. על פי מכתבים מציוני הונגריה בענין זה, המצויים בארכיון הקרן הקימת בירושלים.  ↩

  150. שנה 17 (1913), גל' 27, 29–33 ובתרגומים ליידיש ולאנגלית בתוך הקונטרס על מרחביה, שיצא בניו־יורק, 1914, עקב ביקורו של אופנהיימר בארצות הברית. פרטים נוספים בעתונות היהודית והציונית בכמה לשונות.  ↩

  151. על פי מכתבו ללשכה הראשית של הקרן הקימת בקלן, מיום 9.4.1913 (מארכיון הקק"ל).  ↩

  152. “מרחביה” (בסידרת “לנוער”), עמ‘ 34–35, מול עמ’ 48 תמונתו עם פועלי מרחביה.  ↩

  153. שנה ז, גל‘ 16 (13.5.1913), עמ’ 11–12.  ↩

  154. “האחדות” שנה ד, גל‘ 14/15 (ט“ז שבט תרע”ג), עמ’ 6–9. חזר ונדפס בילקוט “האחדות”, עמ' 199–201.  ↩

  155. מכתב הלשכה הראשית של הקרן הקימת מיום 23.9.1913 (מתוך ארכיון הקרן הקימת).  ↩

  156. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  157. מתוך מכתבו של דר. י. ל. מגנס מיום 18.10.1913 (מארכיון הקק"ל).  ↩

  158. מהימים: 5.1.1914; 13.1.1914.  ↩

  159. מיום 12.2.1914.  ↩

  160. יצא אחר כך בכמה לשונות וכן בתרגום עברי (המתרגם: דר. א. רובינזון) בהוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקימת בהאג.  ↩

  161. כלולות במכתב מפורט מיום 17.12.1914.  ↩

  162. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  163. מתוך ארכיון הקרן הקימת.  ↩

  164. שנה 18, גל‘ 13 (27.3.1914), עמ’ 306–308.  ↩

  165. מובא ע“י יוסף רבינוביץ במאמרו על מרחביה בספר ”יוסף רבינוביץ", עמ' 86.  ↩

  166. Mein Wissenschaftlicher Weg (לייפציג, 1929), עמ' 90.  ↩

  167. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 77–78.  ↩

  168. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 76.  ↩

  169. עקיבא אטינגר, עם חקלאים עבריים בארצנו (תל אביב, תש"ה), עמ' 45.  ↩

  170. “המריריות” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  171. לפי מכתבו של א. רופין ללשכה הראשית של הקרן הקימת מיום 21.6.1914.  ↩

  172. קובץ מרחביה – הקואופרציה, עמ' 106.  ↩

  173. המכתב במלואו בספר מרחביה – הקואופרציה, עמ' 45.  ↩

  174. מיום 24.6.1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקרן הקימת).  ↩

  175. בגרמנית. יוני 1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקק"ל). פיסקה אחת ממנו בעברית בענין העבודה העברית בספר מרחביה – הקואופרציה, עמ' 43–44.  ↩

  176. לפי דו“ח הנמצא בארכיון הלשכה הראשית של הקק”ל.  ↩

  177. מיום 18.6.1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקק"ל).  ↩

  178. כנראה אין זה המכתב הנזכר לעיל, משום שכאן מודגש שעל מכתב זה חתומים כל חברי הקואופרציה מחוץ ליוסף רבינוביץ.  ↩

  179. “האחדות” שנה ה, גל‘ 38/39 (א' אב תרע"ד), עמ’ 21–26. חזר ונדפס בילקוט “האחדות” עמ' 214–218.  ↩

  180. מיום 26.6.1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקק"ל).  ↩

  181. מיום 7.7.1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקק"ל). נתפרסם בחלקו בתרגום עברי בספר מרחביה – הקואופרציה, עמ' 46–49. במקום האחרון נשתבש התאריך, שלפי המקור הנמצא תחת ידי התאריך הנכון הוא: 7.7, ולא כמו שנדפס: 7.6.  ↩

  182. מיום 5.7.1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקרן הקימת).  ↩

  183. מיום 10.7.1914 (מארכיון הלשכה הראשית של הקק"ל).  ↩

  184. מארכיון הלשכה הראשית של הקק"ל.  ↩

  185. תל־אביב, תש"ה, עמ' 44–46.  ↩

  186. כאן מעיר ש. גפנר, בשיחה עם כותב הטורים האלה, שאטינגר טעה בפרט זה וההיפך היה הנכון. המטעים ניטעו דווקא על ידי הפועלים ולדיק לא היה כלל חלק במעשה זה. אלה המטעים הצליחו ביותר וזן הזית אף נתפרסם כ“זן מרחביה”.  ↩

  187. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 78.  ↩

  188. תולדות ההתישבות הציונית מתקופת הרצל ועד ימינו (מהדורה ג, תל־אביב, תשי"ד), עמ‘ 83. וראה עוד באותו ספר, עמ’ 288.  ↩

  189. בספרה: חמשים שנות תנועת הפועלות (תל־אביב, תשט"ו), עמ' 22.  ↩

  190. חמשים שנות תנועת הפועלות (תל־אביב, תשט"ו), עמ' 26.  ↩

  191. מתוך ארכיון הקרן הקימת בירושלים.  ↩

  192. מתוך ארכיון הקרן הקימת בירושלים.  ↩

  193. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 81.  ↩

  194. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 88.  ↩

  195. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 88.  ↩

  196. ספר מרחביה, השומר הצעיר, עמ' 24.  ↩

  197. ספר מרחביה הקואופרציה, עמ' 112.  ↩

  198. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 89.  ↩

  199. ספר יוסף רבינוביץ, עמ' 91.  ↩

  200. בספרו: חזון והגשמה, עמ' 96–98, 123.  ↩

  201. ספר מרחביה הקואופרציה, עמ' 253.  ↩

  202. אבטוביוגרפיה, עמ' 200.  ↩

  203. ספר מרחביה הקואופרציה, עמ' 50–56.  ↩

  204. העתון היומי “הבוקר” מיום 7.11.1943.  ↩

  205. ספר מרחביה הקואופרציה, עמ' 9.  ↩

  206. תולדות ההתישבות הציונית מתקופת הרצל ועד ימינו (מהדורה ג, תל־אביב, תשי"ד), עמ' 172, הערה 2.  ↩

  207. ספר מרחביה, הקואופרציה, עמ' 114.  ↩

  208. ספר מרחביה, השומר הצעיר, עמ' 10 ואילך.  ↩

  209. אבטוביוגרפיה, עמ‘ 223 ואילך. על כך בספרו של שלום בן־חורין על מ. בודנהיימר: חמשים שנות ציונות (1946), עמ’ 231 ואילך.  ↩

  210. שם החוברת במקורה: Die Judenstatistik des preussischen Kriegsministeriums, Muenchen 1922.  ↩

  211. Wirtschaft und Gesellschaft, Beitraege zur Oekonomik und Soziologie der Gegenwart. Festschrift fuer Franz Oppenheimer, Frankfurt, 1924  ↩

  212. Eine Gartenstadt fuer Palaestina. Zum 70. Geburtstag von Max Nordau (Berlin, 1920), עמ' 24–37.  ↩

  213. פרטים על בואו ב“דבר” מהימים 15.3.1926; 18.3.1926.  ↩

  214. “דבר” 29.3.1926.  ↩

  215. מהימים 13־14.12.1926.  ↩

  216. טופס בבית־הספרים הלאומי בירושלים.  ↩

  217. “דבר” מהימים 28־29.10.1926.  ↩

  218. “דבר” מהימים 20,29,30.12.1926. נדפס לאחרונה בכתבים נבחרים לש. לביא (תל־אביב, תש"ד), עמ' 78–92 (מראי המקומות ל“דבר” משובשים ב“כתבים נבחרים”).  ↩

  219. מהימים 19/20.4.1926.  ↩

  220. ירושלים, תרפ"ז, עמ' 71–94, בצירוף טבלאות. הנתונים על ענפי המשק החקלאי הם משל האגרונום שלמה צמח, אז מנהל תחנת־הנסיון החקלאית של ההנהלה הציונית.  ↩

  221. “ההשתרשרות” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  222. חזון והגשמה, עמ' 124.  ↩

  223. ראה למשל: א. טרטקובר ב“פאלק און לאנד”, ביטאון ה“התאחדות” בפולין, גל‘ 19 (119), י“ג חשוון תרפ”ז, עמ’ 11 ועוד.  ↩

  224. דין וחשבון הקונגרס החמשה עשר (גרמנית, לונדון, 1927), עמ' 241–242.  ↩

  225. ב. כצנלסון, כתבים כרך ג‘, עמ’ 164.  ↩

  226. מהדורה ראשונה של האבטוביוגרפיה עמ‘ 212–221; מהדורה שניה, עמ’ 211–218.  ↩

  227. אבטוביוגרפיה, מהדורה שניה, עמ' 257 ואילך.  ↩

  228. “דבר” פברואר–אפריל 1935 (לסירוגין).  ↩

  229. יעקב ברזלי, פרופ' אופנהיימר ומזייפי המדע בארץ (תל־אביב, 1935) ועוד.  ↩

  230. הדברים נדפסו בעברית ב“קרננו”, תמוז תש“ד (יוני, 1944), עמ' 2–3, ”ההד“ שנה 19, חוב‘ ז–ט (ניסן–סיוון תש"ד), עמ’ ח–ט, ”הדואר" שנה 23, גל‘ 4 (כ“ח בחשון תש”ד), עמ’ 59–60 (ע"י מ. רודנסקי) ועוד.  ↩

  231. מבחר מאמריו בתרגום עברי וכן ילקוט מאמרים עליו נרשמו בשני ספריי הביבליוגרפיים: מדעי החברה בעברית (1939) ומדעי החברה (1948), לפי מפתח השמות.  ↩

  232. Means and Ways toward a realm of Justice. A Collection of articles dedicated to the memory of Professor Franz Oppenheimer, edited by J. H. Bilsky, Tel־Aviv, 1958.  ↩

  233. בעריכתו של דוד כנעני, מרחביה, 1961.  ↩

  234. בעריכתו של אליעזר לובראני, תל־אביב, 1961.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!