¹

הכל יודעים, כי בשנה העברית החולפת התנהל איסוף־השקלים בעצלתיים. אילו נתכּנס הקונגרס החדש בשנת 1904, היו מופיעים בו משתתפים מועטים מאד, וביחוּד משום שבתוקף החלטותיו של הקונגרס השישי נחוּצים מעתה לבחירת ציר אחד לא עוד 100 שוקלים אלא 200. אולם הקונגרס יתכּנס רק בקיץ הבא, ולפנינו עוד כארבעה חדשים להתכּוננות. הכּל מבינים, כי מן ההכרח לשגר לקונגרס זה מספר־צירים גדול ככל האפשר. וּלמוֹתר לוֹמַר, כי בעינינו־אָנו נודעת דוקא לקונגרס זה חשיבוּת מיוּחדת: סדר־יומו יכיל בין השאר את בחירתו של נשיא חדש, את חיסול פרשת אוגאַנדה, את בדק־ביתה ושכלולה של הסתדרותנו, מַתּן אישוּר חוּקי לקרן הקיימת, החלטה סופית על פתיחת העבודה המעשית בארץ־ישראל – כל אלו שאלות יסוד, שאלות נכבדות ביותר, ולכן נוכל להגדיר בביטחה קונגרס זה כקונגרס קשה ואחראי פי־כמה מכּל קודמים. ברם, חייבים אנו גם לזכור, כי בדעת־הציבור באירופה יעורר דוקא קונגרס זה תשומת־לב מיוחדת, כי על־ידי מאורעות השנה האחרונה גברה באירופה מאד ההתענינות בציונות ועלתה קרן התנוּעה. ההצעה הבריטית בדבר יישוּבה של אוּגאַנדה יצרה אמנם בקרבנו לא־מעט סיבּוּכים פנימיים, אך הביאה לנו תועלת בעיני הנכרים, כי היתה זו ההודאה הרשמית הראשונה ביִחוּדנוּ הלאומי וברצינותן של שאיפותינו. פטירתו של הרצל, שלא חלפה באירופה ללא תשומת־לב ניכּרת, עוררה בכל מקום רגשי־אהדה כלפי אישיותו הכּבּירה ותפארתה המוסרית וגם התענינוּת חדשה בחזון, שעל מזבּחוֹ הקריב את לבו הגדול. לפיכך רשאים אנו לומר בפה מלא, כי אפילו ביום־קבוּרתו עוד הספיק המנהיג המנוח לשרת את מטרת עמנו שירות אחרון… לאוֹר מסיבּות אלו ורבּות זולתן תרוּתּק אל הקונגרס השביעי תשומת־לבם המיוּחדת של ידידינו ושל אויבינו כאחד. אם קונגרס זה יהיה חיוור, תשפל קרננו מאד. לפיכך לא זו בלבד שהדבר רצוי, אלא הכרחי הוא במידה שאין למעלה ממנה, כי הקונגרס השביעי יצטיין ברוב־עם ובהדר חיצוני. כמטרה מבּחינת המספּר צריכים אנו ליטול על עצמנו את התפקיד לא להרשות כל צמצום במספר־הצירים לעומת הקונגרס האחרון, כלומר – לשגר שוּב כ־700 נציגים ומכיון שמספר־הבוחרים הדרוש הועלה עתה מ־100 ל־200, הרי שיגור אותו מספר של צירים פירושו מכירת מספר כפול של שקלים לעומת השנה הששית. סבורני, כי תפקיד זה ניתן בהחלט לביצוע ואפילו אינו קשה ביותר.

אכן, בשנה האחרונה שקוּעים היינוּ יתר על המידה במריבה הפנימית. ולא נתנוּ את דעתנו כראוי על התעמולה הציונית. זה דבר מאד לא־טוב, דבר שאין לו כפּרה, ואף־על־פי כן אין מקום לנפילת־רוּחנוּ, ומעוּוָת זה אפשר לתקן בנקל. כי זאת לדעת: הציונות כבר גדלה והגיעה לממדים כאלה, שהעֵסק (אם נדבּר בלשון־המסחר) כבר מביא רוָחים בעצמו. רעיון התחיה הלאומית אינו זקוּק לפירושים. רישומה של תנועתנו כבר ניכּר במידה כזאת בחיי היהודים, ועד כדי כך היא מנַקרת את העינים, ש“רעש” זה בלבד מנהל, כביכול, את תעמולתה, ואם אין הוא משכנע שכנוּע סופי, הריהו לפחות מעורר ענין בחוּגים גדלים והולכים של עם ישראל. ועוד: אותם המאורעות של השנה האחרונה, שהגבירו כאמור לעיל, את ההתענינות בציונות בין לא־יהודים, צריכים היו בלי ספק לעשות רושם עוד יותר חזק בקרב היהודים. מאידך גיסא ניתכו על ראשם של חסידי ה“אבטוֹנוֹמיזם” היהודי כמה מהלומות, שהיגוּ אותם מן המסילה ואילצו רבים מהם (כפי שכבר ניכר עתה) לפקפק בטעם של איבתם המושבעת לציונות. ולעומת זאת חלה בשנה האחרונה התפתחות רבה בחוגי “פועלי־ציון”, שפּילסוּ את הדרך והכשירו את הקרקע להפצת הציונות בהמוני־העם. כן אין להתעלם מכך, שהשנה נתעוררה במקצת הספרות הציונית: יצאוּ לאור כתבי־עת חדשים בלשון רוּסית ובז’אַרגוֹן, שזכו לתפוצה מרוּבּה – והרי התעמולה באמצעות הדפוּס נחשבת כשיטת־התעמולה הטובה והיעילה ביותר, אפילו בחוץ־לארץ, מקום שם מותרת בהחלט גם התעמולה בעל־פה. ומעיז אני לטעון, כי חשיבות תעמולתית מסוּיימת נודעת בשבילנו גם לשתי יצירות לא־ציוניות, שיצאו לאור בשנה זו: הסיפּוּר “היהודים” ליוּשקביץ' והמחזה “היהודים” לצ’יריקוֹב. שניהם הוצאו לאור על־ידי החברה הפּוֹפּוּלאַרית “זנאַניֶה” (“דעת”) ונפוצו מאד בכל שדרותיה וזרמיה של האינטליגנציה היהודית. בשתי יצירות אלו הוקצה לציונות מקום בולט, והיא תוֹארה בהן ללא סילוּף זדוני, אפילו באהדה, ואם־כי בו־במקום הועלו גם נציגי הזרם המתבולל, מסתיימות שתי היצירות בתיאורי־פרעות, העשוּיים לחשׂוף, ללא דיבּוּרים יתירים את כל הכּזב שבהתבוללות.

אם נערוך סיכום לכל הנאמר לעיל, חייבים אנו להודות ולומר: משום השתלבותן המיוחדת של המסיבות, ועל אף אפס־המעשה מצדנו, התפשטה הציונות השנה גם לרוחב וגם לעומק. אכן, מתוך כל המסיבות הללו היא התפשטה רק בצורה הערטילאית של הלך־רוח, ואם לא נזדרז לגבּש הלך־רוח זה ולהפכו לתודעה מוחשית, עשוי הוא בנקל ללכת ולהתנדף. אבל אם ניגש לעבודה במרץ, אין ספק שמתוך נחשול חדש זה של התענינות־הבּריוֹת בציונות נוכל להפיק תועלת עצומה לתנועתנו. צריכים אנו רק בחדוָה ובשורות מלוכדות, עם פנקס־השקלים ביד, לחדור לכל שדרות החברה, – ובכל מקום נמצא להפתעתנו קרקע מוכשרת יותר מבשנים עברוּ. מי שעקב אחרי חוגים יהודיים שמחוץ לתחומי הציונות, ברור לו, כי הציונים אף אינם מנחשים, מה מרוּבּים האוהדים והמתענינים, שבשלו בחוּגים ההם, ובקריאה נמרצת אחת אפשר להכניסם תחת כנפי התנוּעה. יש רק לגשת אליהם ולהעבירם אלינו.

לצערנו מצטיינים פעילינו בדרך־כלל בעצלוּת־של־הליכה. אפשר לוּמַר בביטחה, שלא רק עתה, אלא גם בשנה הששית, למשל, היתה אפשרות לאסוף מספר שקלים גדול פי שנים או פי שלשה מן המספר שנמכּר. בענין זה גילנו רפיון־ידים מפתיע, מכיון שהיו עשרות אנשים, שהיו מקבּלים את השקל ברצון, אילו הוצע לפניהם, אך הוא לא הוצע לפניהם מתוך רשלנות בלבד. במקומות רבים תמצאו משפחה שלימה, שהודות לציוני אחד מבּניה מתענינת היא בציונות ורוחשת לה אהדה, אך רק אותו האחד שוקל את השקל, כי שאר הציונים מניחים, שהוא כבר יניע את בני־ביתו לשקול את השקל, ואילו הוא אין לו משום־מה הפנאי או ששכח בפשטות את הענין כולו… בין הקהל הבא אל האסיפות הציוניות ה“מענינות”, כביכול, כלומר אל הרצאותיהם של נואמים מן החוץ, אל הנשפים, וכו', יש תמיד רבים שאינם מתנגדים לציונות משוּם בחינה, והם מתענינים בה, אוהדים אותה, אך אינם שוקלים את השקל, משום שאיש לא הניעם לכך: הרי לא נוכל להוֹנוֹת את עצמנו ולומר, כי אין אנו מוכרים את השקל אלא למי שנשבע בשבועות ובאָלוֹת לשרת את הציונות בכל נפשו ובכל מאדו, ואם הוא רק מתענין ואוהד – בשוּם פנים לא נמסור לידו את השקל. שהרי למעשה אין הדבר כן, ואף אינו צריך להיות. הציונות היא ענינו של העם היהודי כולו, והזכוּת להצטרף להסתדרות זו, כלומר לשקול את השקל, נתוּנה לכל יהוּדי, אלא אם כן הוא מתנגד לציונות התנגדות ברוּרה ועקרונית. ואם לגבי דידו זו זכות, לגבי דידנו חובה היא. חייבים אנוּ לזכור, ששום יהודי אינו צריך לעבור על־פנינו, (פרט למתנגדיה הברורים והעקרוניים של הציונות), מבלי שנמריצוֹ לרכוש את השקל. אין לחשוש כלל, כי על־ידי כך תתמלא ההסתדרות אנשים אדישים. שהרי בין הפעילים והמכוונים יהיו ממילא לא יסודות אדישים אלה, אלא אנשים מסוּרים לענין, דוקא משום שאלה אדישים ואלה מסוּרים לענין; ואף הצגת מועמדים לצירים תהיה לא בידי האדישים, וגם המוּעמדים מקרבם לא יבואו, אלא בידי המסוּרים ומקרב המסוּרים, - והאדישים, דוקא משום שאין בלבם קורטוב של התנגדות לציונות ולהישגיה, יתנו את קולותיהם ברצון למועמד אשר יוצג מקרב המסוּרים- לענין. ואכן, כיצד יקל עלינו יותר למשוך ולרתּק את האדישים עד שיִדבּקוּ בעניננוּ: אם נכניסם אל תוך ההסתדרות או אם נשאירם מחוץ להסתדרות? ועל אחת כמה וכמה לא ייסלח לנו הדבר, אם נזניח את אלה, שלא זו בלבד ש“אינם מתנגדים לציונות”, אלא כבר מתענינים בה במידה מספּקת, כדי לבוא אל אסיפותינו. רק האלהים בשמים רואה ויודע, כמה אנשים מסוּג זה חולפים על פּנינוּ, מבלי שנעשה נסיון כלשהו לכללָם ברשימת השוקלים.

חייבים אנו לזכור ולשנן אחת לתמיד, כי הציונות אינה מפלגה אלא הסתדרות לאוּמית. הסתדרות לאוּמית כוללת את האוּמה כולה, פרט ליסודות המצהירים בפירוש על אי־רצונם להכּלל בתוכה. כשם שבהסתדרות הלאוּמית הצרפתית, כלומר במדינת צרפת, כלוּלים לא רק עסקנים פוליטיים מסוּרים ונלהבים, אלא כל הצרפתים כולם, פרט לאלה שבפירוש אינם רוצים בכך, כלומר שהסתלקו מן האזרחות הצרפתית, – כן נכלל בדרך־הטבע כל יהוּדי ויהוּדי בהסתדרות הלאוּמית של עם ישראל, פרט לאלה שבגלוי ובמפוֹרש אינם רוצים להכּלל בה. מי שאינו מתנגדנו, נמצא אצלנו.

ועתה אסַכּם. אף בשנים הקודמות יכולנו בנקל לגייס מבין המתענינים והאוהדים המוני־שוקלים פי־כמה משגייסנו. ולא כל־שכּן יִקל עלינו הדבר בשנת־השקל הממשמשת ובאה, כי, למרות אפס־המעשה מצדנו, פעלו בינתיים גורמים רבים, שהחדירו את הד הציונות, את ידיעתה ואת ההתענינות בה לחוּגים נרחבים יותר בעם ישראל מאשר עד־הנה. לפיכך יהא זה תלוי אך ורק ברצוננו־אָנו, אם מספר השוקלים יוכפּל או אפילו ישוּלש לעומת השנה הששית, ובכך ישוּגר לקונגרס השביעי לא רק מספר־הצירים שהיה בששי, אלא אף גדול ממנו. או־אז יהיה הקונגרס המתכּנס בשעה אחראית זו, אדיר ורב־רושם; הוא יוכיח לאויבים ולידידים, כי על אף כל המהלומות, הציונוּת לא זו בלבד שלא נתערערה, אלא אף גדלה והגבירה כוח; הוא יהיה להפגנת כוחנו בעיני דעת־הציבור ולעידוד כּבּיר לנו עצמנו.

אך לא די במספר הצירים, חשובה גם מהוּתם. בדרך־כלל מתחילים אנו לקבוע את מועמדינו סמוך לבחירות גוּפן. נוהג זה איננו נבון ואיננו נוח. מן ההכרח שניתן את דעתנו על המועמדים מיד, החל מהיום. השיטה הטובה ביותר היא לקבוע בכל מקום לא מוּעמד אחד אלא שנַים או יותר. כל מועמד חייב מבעוד מועֵד להודיע ברבים את תכניתו, לפתּחה לפרטיה ולהגן עליה בפני תכניות יריביו. בתעמולת הבחירות יש להבליט בראש־וראשונה את אשר מכנים בחוץ־לארץ בשם ה“מַצע” הרעיוני, שמסביבו מתנהלת המלחמה בין המועמדויות. עד עכשיו היינו על־פי רוב נוהגים לגמרי אחרת: החוּג, שהיה לו מספר מספיק של שוקלים, היה קובע לעצמו מועמד מתאים, היה מזמינוֹ לאסיפה, מאזין לתכניתו, ואם הסכים לה – היה בוחר בו כציר. כלומר, תחילה היו מתקבצים 100 השוקלים, ואחרי־כן היה ביזמתם מופיע המועמד. חייבים אנו לפעול בדיוק להיפך. קבוצות רעיוניות, השואפות להניע את הקונגרס להחלטה זו או אחרת – למשל, לעבודה מעשית בארץ־ישראל, – צריכות להציג מראש את מועמדיהן, המסכימים והמוכשרים להאָבק בקונגרס על תביעה זו או אחרת, ורק אחרי־כן לגשת לגיוס 200 הקולות לכל מועמד. כך נוהגים באירופה, ורק בשיטה זו עשוי הקונגרס לשקף בדייקנות כלשהי את היחס האמיתי בין הזרמים בהסתדרות.

ברי, שבשעת בחירה רעיונית זו של הציר אין להתחשב בשאלה, אם יש לאֵל ידו לנסוע אל הקונגרס על חשבונו, אם לאו. רבים מאד יצטרכו לנסוע על חשבון השוקלים. ברם, את זה נצטרך בכלל לקבוע לנו לחוק, ובמספר־בוחרים כפול יהיה זה דבר קל מאד. את הוצאות־הנסיעה של מועמד אחד אפשר לחשב בערך כך:

פּאַספּוֹרט………………………………………20 רוּבּל

כרטיס מחלקה ג' מן הגבול עד בּאַזל……….15 רוּבּל

בחזרה…………………………………………15 רוּבּל

הוצאות הדרך (8 ימים, כ"א ברוּבּל אחד).. 8 רוּבּל

הוצאות בבּאַזל……………………………….20 רוּבּל

אם נחלק סכום זה בין 200 שוקלים, נצטרך לגבות מכל אחד 50־40 קוֹפּיקות. במלים אחרות, כל אחד יצטרך במשך חָדשיים לאגור קוֹפּיקה אחת ליום. ואילו עד הקונגרס נוֹתרוּ לפחות ארבעה חדשים. מלבד זאת יש לציין, כי חשבון־ההוצאות הנ"ל, עם כל צניעותו, איננו עדיין המינימום האמיתי. יש צירים המסתדרים עוד יותר בזול. אם יתארגנו יחדיו כמה צירים מעיר אחת ויקנו את האוכל במשותף, יהא בכך קימוץ־מה. מלבד זאת אפשר לנַצל את הסטוּדנטים הציונים היושבים בשוַייץ ולשלחם לפני הקונגרס לבּאַזל, כדי שיחַפּשׂוּ שם מראש מקומות־מגוּרים זולים לקבוצה זו או אחרת של צירים. כל הדברים האלה יהוו לבסוף קימוץ ניכר, והמס שיוטל על כל אחד לא יהיה עוד למעמסה אפילו על אביוני־האביונים מבין השוקלים. אך אפילו היה בו משום מעמסה כלשהי, יש לזכור, כי ההסתלקות מכיסוי הוצאותיהם של הצירים היא מעשה לא־דימוקראטַי מובהק, שהרי על־ידי כך עשויים אנו להסגיר את זכויותינו ותקוותינו לידי אנשים אמידים בלבד. רק צירים רעיוניים, שנבחרו לפי שיטות־התעמולה הנכונות, ללא כל קשר אל עָניָם או אל עשרם – רק צירים כאלה, בהתכנסם ברוב־עם, מסוגלים להקנות לקונגרס אותו משקל של רצינות, הדרוש לנו כעת יותר מתמיד.

לפיכך מסתכּמים תפקידינו בתכוּנה לקראת הקונגרס השביעי בשלושת הסעיפים הבאים:

ראשית, יש להפיץ במיטב המרץ את השקל של השנה השמינית, ויש למשוך אלינו ממש את הכל, את כל מי שאפשר, את המכּרים ואת בני־המשפחה הקרובים והרחוקים ביותר, מבלי לפסוח על איש, מבלי להזניח שוּם קרן־זוית; וכל איש חייב להזכיר לרעהו, כי הקונגרס השביעי שלפנינו יהיה אחד השלבּים האחראיים ביותר בתולדות הציונות.

שנית, הקבוצות הרעיוניות, המייצגות זרם זה או אחר בציונות, צריכות בכל מקום להקים מיד ועדי־בחירות, לעבּד בקויה היסודיים את תכנית תביעותיהן בקונגרס, לקבּוֹע בהתאם לכך את המועמדים, לקבּל את הסכמתם ולפתוח ללא דיחוי בתעמולת־בחירות נמרצת ביותר.

שלישית, בלי לחכּוֹת לבחירות ואף לא להבהרה כלשהי של המועמדות, חייב כל חוּג להטיל מיד על כל חבריו מס בסך קוֹפּיקה אחת ליום, בשביל שיגור הציר, ולארגן את גביית המס; אם יתברר אחרי־כן כי הציר שנבחר רוצה ואף יכול לנסוע על חשבונו־הוא, מצוא תמַצא בודאי מטרה ציונית טובה לסכום שנאסף.