רקע
זאב ז'בוטינסקי
עבודת־הקבע

1

עֶקרון־היסוד לעבודת־הקבע של ציוני – פשוט בתכלית: הציוני חייב להיות ציוני בכל עת ובכל שעה בחייו. לא רק בחוּג או באסיפה, אלא בכל מקום־המצאוֹ ובכל גילויי־פעילותו. הוא חייב להיות ציוני בחול ובמועד, בעסקים ובנעימים, במשרד עבודתו וליד שולחן־הקלָפים, בארוחת הצהרים שבביתו ובסעודת־הערב העליזה שבמסעדה. בכל מאורע קטן וגדול בחייו חייב הוא להסתכּל ולנסות – שמא אפשר לנַצלוֹ ניצוּל כלשהו לטובת מטרתנו. אסוּר להזניח שוּם פּגישה, שוּם טיול. עבודת־הקבע הריהי במלוא המובן עבודת־קבע: עבודה, שצריכה להעשות בלי־הרף, ללא ליאוּת, בהתמדה; שצריכה ליהפך אצלנו להרגל מיכני, באופן שבסופו של דבר לא נוכל להעלות בדמיוננו אף יום אחד בלעדיה, כשם שאדם נקי לא יוכל לצייר לעצמו בוקר ללא רחיצה, ואדם חרד – יום ללא תפילה.


 

הקרן והבּנק    🔗

הקרן הקיימת היא היא המוסד הציוני היפה מכולם להגשמתו של כלל זה: יש לזכור אותה בכל אחד מגילויי־חיינו, אפילו אין ולא־כלום בינו ובין ציונות או יהדות – “בחול ובמועד, בעסקים ובנעימים”. ואכן, ראויה היא שנזכרנה, כי הקרן הקיימת היא הטוב והנאצל בכל מוסדותינו, ומעטים בעולם המוסדות שיוכלו להשתוות עמה ביופי המוּסרי שברעיונם. הקרן מצטרפת, בעצם, מנדבות של פרוטות, והאדמה שתקָנה בכספיה, תהיה קנינו של עם שלם. כולנו יודעים זאת, אך דומני שאיש לא התעמק עדיין כראוי במלוא הגדלוּת הדימוקראַטית של תכנית זו. כי רק העדר־מחשבה עשוי להסביר את מיעוטו של הסכום, שנאסף עד עכשיו – כ־350.000 רוּבּל במשך 3 שנים. אילו היתה הקרן גדולה למדי, כדי לעורר יחס של כבוד ולאלץ את הבריות להתחשב בה ברצינות, היה עצם הרעיון המונח ביסודה מקנה לתנועתנו אהדה עמוקה ויראת־כבוד רבה. אך חשובה מכל העובדה, שהקרן היא הכלי הראשי שלנו, ובלעדיה אין אנחנו, בעצם, ולא־כלום. כאשר יִוָצרוּ בינינו ובין זולתנו יחסים רציניים כלשהם, יציצו לנו קודם־כל אל תוך הכיס הזה, ואם הכיס יֶראה דל, לא יתנו לנו שום זכיונות ולא ידבּרו אתנו כלל. אם אמנם יכולים אנו לארגן מקרב עצמנו כוח מדיני ניכּר, צריכה גם קרננו ליהפך לכוח ניכּר, שיהא מסוגל לבצע מבצעים עצומים. לפיכך צריך שירות־הקרן ליהפך אצל כל אחד מאתנו לכלל יסודי בחייו, ככלָלי הנימוס או כללי־הכּתיב – לדבר מיכני כמעט, ויחד עם זה לדבר מושרש, שנכנס לבשר ולדם.

בשרתנו את הקרן הקיימת גילינו עד עכשיו שקידה מועטה בכלל וכושר־אמצאה מועט בפרט. מתוך שיגרה היינו מוֹכרים את הבולים וכמעט שלא נזקקנו לאותם האמצעים, שבהם מַרבּים הבריות להשתמש במַּגבּיות שחשיבותן הרעיונית והמעשית פחוּתה מזו.

וכי שמענו רבות על הצגות לטובת הקרן? כוונתי להצגות חובבים ולהצגות־שׂחקנים כאחד. לעתים קרובות, כשכמה צעירים מחליטים להשתעשע קמעה ומַשׂיגים רשיון להצגה, מציגים הם, במשחק פחות או יותר גרוע, מחזה קליל כלשהו; ואף־על־פי כן מתאסף תמיד די קהל מבין המכּרים, ואם ניתן להצגה גם איזה רקע של צדקה, הרי מן הנשף הצנוע ביותר נוֹתרים תמיד מאה־מאתיים רוּבּל. מובטחני, שעשרות ציונים צעירים השתתפו, כל אחד לחוד, בהצגות ממין זה: אך – בהתאם לנוהג היהודי – לא לטובת עצמם. יש לערוך נשפים כאלה לטובת עצמנו. בעיירה המדולדלת ביותר שבתחום המושב נקל הרבה יותר לאסוף קהל להצגת חובבים, שעודף־הכנסותיה יימסר לקרן הקיימת, מאשר לנסיון־“חובבים” רגיל או אפילו מוקדש לצרכי־צדקה. דבר זה תהא בו תועלת כפולה ומכופלת, משום שכאן אפשר לפרקים להציג מחזות כגון “הגיטוֹ החדש” או “ד”ר כּוֹהן", כלומר להכניס לענין בכל־זאת יסוד של תעמולה…

עדיפות מן החובבים להקות־שחקנים אמיתיות. בראש וראשונה ז’אַרגוֹניות, כמובן. משחקות הן, על־פי רוב, חומר קלוקל ובמשחק גרוע, אף בסופו של דבר, אפשר להניע גם אותן שיציגו מחזה שאפשר לסבלו, ביחוד מתוך רפּרטוּאַר ההווי, ולקנות מידן הצגה אחת. אם הכרטיסים יופצו במרץ כלשהו, יכולה הצגה כזאת לתת עד 60 למאה ריוַח נקי, וכאן, אם הדבר איננו נוח, אפשר גם להשמיט מן המודעות את הפּיסקה “לטובת הקרן הקיימת” – גם בלעדי זאת יוָדע הדבר. אותו דבר, אפשר לסַדר גם עם להקה לא־יהודית. ביחוד יֶקל הדבר, אם זו להקה שהמזל אינו מאיר לה פנים: אזי היא מוסרת ברצון הצגה אחת תמורת כיסוי הוצאותיו של ערב אחד בתוספת מַשהו, וברצון תלמַד ותשחק גם אותו “ד”ר כּוֹהן". גם הלהקה תיהנה וגם הקרן, ושוב יהא כאן יסוד כלשהו של תעמולה.

גם זולת ההצגות אפשר למצוא דברים רבים מסוג זה. הרי ישנם אנשים בעלי־יזמה המזמינים מַרצים וּמוּסיקאֵי־קוֹנצרטים, ואחרי־כן הם משלשלים סכום עגוֹל לכיסם. הזמינוּ איפוא גם אתם, – בהבטיחכם מראש את ההכנסה, – איזה טנוֹר שבאָפנה או איזה מַרצה פּוֹפּוּלאַרי: יזמר־נא הלה אפילו על וואַגנר וירצה־נא זה אפילו על צ’כוב, אך את הסכום העגול תשלחו אל הקרן; ואם תרצו, תוכלו בודאי להשפיע במידת־מה גם על בחירת תוכן מתאים להרצאה או לקונצרט.

פה ושם כבר נערכים לטובת הקרן נשפים מיוחדים בדמי כניסה. אולם נשפים כאלה יש לערוך בכל מקום ולעתים יותר קרובות, בכל הזדמנות ואף בלי הזדמנות, משום שיש בהם, מלבד ההכנסה לקרן, גם תועלת נוספת: מגישים בהם לאורחים חומר לאומי וציוני שנבחר במיוחד. אבל מן הראוי לערוך נשפים לא מן הסוג הזה בלבד. בדרך־כלל מכנים אצלנו בשם “נשף” כל חגיגה פרטית במשפחה: יום־הולדת, ברית־מילה, “בר־מצוה”, חתונה, יובל־חתונה, וכדומה. בכמה מקומות קיימות “ועדות־חתונה”, המופיעות בכל חתוּנה ואוספות בין האורחים תרומות למען הקרן. מן ההכרח להקים ועדות כאלו בכל מקום ומקום ולהקפיד שלא תוזנח אף חתוּנה אחת. אבל אם הנשף נערך בביתו של ציוני, אין לחכּוֹת לבואה של הועדה, אלא על הציוני לפעול בעצמו. אצל הצ’כים יש קרן בשם “שקוֹלנאַיה מאַטיצה”; הצ’כים מוקירים אותה מאד ותורמים למענה בכל הזדמנות. צ’כי, העורך בביתו נשף־משפחה – יהי זה יום־הולדת, חתוּנה או סתם סעודת־ערב, – גובה מן המוזמנים דמי כניסה, זעומים ביותר, כמובן, והאורחים משלמים ברצון, משום שהם מבינים, שאין כאן פגיעה בהכנסת־האורחים, אלא דאגה לבית־הספר הלאוּמי. המחיר משתנה, כמובן, בהתאם לחוג המוזמנים, והוא נקבע כך, שלא יהא בו כדי להכביד על איש; סוף סוף, אפשר גם לוַתּר על קביעת מחיר מסויים, אלא בפשטות להושיב ליד הפתח מישהו עם קופסה, כדי שכל הנכנס ישלשל לתוכה כטוב בעיניו, ובלבד שישלשל. חובה זו – לשבת ליד הפתח עם הקופסה – מוטב שיטלו על עצמם לא גברים אלא גבירות, כמקובל ב“קיוֹסקים” בנשפי־הצדקה הגדולים. זאת ועוד: בנשף גופו אפשר לערוך הגרלת־אַלגרי קטנה; הגרלות ביתיות כאלו נערכות תכופות למטרות־צדקה כלליות, והאורחים רוכשים את הפתקים ברצון. את החפצים המוגרלים יש לבחור, כמובן, בכוונה תחילה מתוך העדפת ספרים ותמונות בעלי תוכן לאוּמי, הוצאות ארצישראליות, אלבּומים של גלויות עבריות, וכדומה. לדבר זה נודעת חשיבות מוסרית וחָמרית כאחד: בקנותנו למען ההגרלה חפצים כאלה – למשל, את גלויות ההוצאה “לבנוֹן”, – הרי לעתים מביאים אנו על־ידי כך ממילא תועלת לקרן, משום שהיא תקבל לא רק את ההכנסה הנקיה מן ההגרלה, אלא גם אחוז כלשהו ממחיר החפצים המוגרלים. ואם רב מספר האורחים, מוטב להגריל מניה של “אוצר ההתישבות”… וכאשר הזקנים יתישבו ליד השולחנות הירוקים, כדי להתנצח בקלפים, אזי לא רק מוּתר אלא אפילו מן הראוּי להטיל עליהם מס זה או אחר לכל מחזור, או לנכּוֹת סכום כלשהו מכל זכיה, לטובת הקרן. איני סבור, כי אנשי־המוסר שבינינו יראו בכך פגם לקרן: מס־הקלפים מוקדש בכל מקום ובכל זמן למטרות־צדקה, וכדומה, ורגישות “מוסרית” מופרזת בענין זה אינה אלא פּטפּוּט־שוא.

סבורני, כי אותה שיטה חייבים אנו לנקוט גם לגבי חגי ישראל. כמעט כל חגינו יש להם משמעוּת לאוּמית עמוקה, ורישומם צריך להיות ניכר אצל כל אחד ואחד. אך דוקא אצל רבים מחוגי האינטליגנציה, שפּנוּ עורף למנהגי־הדת, אין כל הבדל בין חנוּכּה, פּוּרים ואפילו פּסח ובין ימי־החול. דבר זה בולט ביחוד בערים הגדולות. אנשים, שלפי השקפותיהם אינם יכולים לָחוֹג את חגינו לפי דיני הדת, חייבים לָחוֹג אותם בצורה אזרחית־לאוֹמית. במשפחה אחת, הידוּעה לי אישית, נוהגים לכנס בחגים חוּג של אורחים, להקריא קטע מתאים מדברי־הימים או מן הספרות היפה, לשיר בצוותא שירים עבריים, וכדומה; פעם, בפורים, הציגו במשפחה זו בשביל הילדים “תמונות חיות” בעלות תוכן מתאים; הילדים התענינוּ מאד, ותמונות אלו היו להם נושא לשיחות שבועיים לפני החג ושבועיים אחריו. כל נשף שכזה מביא עמו שי לא־גדול, אך בטוח, לקרן הקיימת. רבים מאנשי־האינטליגנציה הלאוּמיים כבר נתנו מזמן דעתם על כך, שמן הראוי לחוֹג את מועדינו ההיסטוריים בחגיגת אזרחיות־לאומיות. אין הם צריכים איפוא אלא ללכת בעקבותיה של המשפחה ההיא. הצורך הזה בָשֵל כל־כך, שמעשי משפחה אחת עשויים לגרוף עמהם את כל האינטליגנציה המקומית הנוטה אל התנועה הלאוּמית, והדבר יביא תועלת הן לפיתוח הרגש הלאוּמי והן למילוי קופת הקרן.

ליום־הולדת, ליובל־חתונה, לחנוּכּת־בית, וכו', נוהגים אנו לשלוח מתנות איש לרעהו. לפעמים – כלים שימושיים לבית, לפעמים מַלבּוּשים, ספרים – ואם המדוּבּר בספרים, יש לבחור, כמובן, יצירות בעלות תוכן לאוּמי. אך יש מקרים, כשמפני כל מיני דקדוקי־נימוסין מן הראוי להגיש פּרחים. לציונים איעץ איפוא להעיז ולהמיר את צרור־הפרחים בחבילת בּוּלים של הקרן הקיימת, ולהתנחם בכך, שעל אותו שעל־אדמה בארץ ישראל, אשר יירכש בכסף זה, תצמחנה אי־פעם שושנים עוד יותר מפוארות… יש מקומות, בהם נוהגים להעניק לרך הנולד סכום־כסף “לשֵן הראשונה”; שם, כמובן, אין מקום לבּוּלים, אך בהחלט מותר להגיש מנית “אוצר ההתישבות”: גם היא ממון, ואף דיבידנדה בצדה…

תחת משלוח ברכות בדואר הולך ומתפשט הנוהג לתרום לקרן. מניח אני, שיש לעשות זאת לא רק בא' בתשרי, אלא גם ב־1 ביאַנוּאַר, - אם יש לנו את מי לברך לראש־השנה הנוצרי.

אנו מקבּלים תכופות מכתבים מציונים, בלי שיהא מודבק עליהם בּוּל של הקרן הקיימת. זו הזנחה מזיקה מאד. אילו הרגלנו את עצמנו, כי מוטב לא לשלוח מכתב מלשלחו בלי בּוּל־התכלת, היתה ההכנסה ממכתבים נהפכת לאחד הסעיפים הבטוחים והקבועים בקופת הקרן הקיימת. כּלל זה יש להגשימו בכל המכתבים כולם, בלי יוצא מן הכלל, במכתבי־ידידים ואף במכתבי־אהבה, אל ציונים, אל יהודים־סתם ואל לא־יהודים, ולדרוש במפגיע, שכך יעשו כל הציונים, שאתם אתה מקיים קשרי מכתבים.

סעיף אחר, שגם הוא חשוב ומכניס הכנסה יפה, הוא – הקופסה. כשהקופסה עומדת במקום נראה־לעין, היא עצמה מזכירה לנו על קיומה ואף מושכת אל עצמה פרוטות נחושת וכסף. יש לדאוג לכך, שהקופסה תמצא בכל דירה ודירה, וראשית־כל – בדירתך־אתה.

אך מלבד כל אלה, אין ספק שיוָתרו עוד משפחות יהודיות, ואף ציוניות, שמסיבות שונות תתנה לקרן פחות מכפי יכלתן; לכן מן ההכרח להקים ועדות נַיידוֹת בכל חלקי העיר. חברי הועדות האלו צריכים לבצע באורח שיטתי ביקורים בכל הדירות היהודיות כולן, למכור בוּלים, לאסוף תרומות בקופסאות ולהפיץ חוברות על חשיבותה של הקרן הקיימת.

רבים מבינינו שולחים לעתים גלויות מצויירות. ושוב חייבים אנו לקבוע לעצמנו את הכלל: מוטב לא לשלוח את הגלויה מלבחור גלויה של הוצאה לא־ציונית. מן הראוי לדרוש בכל מקום את גלויות “הלבנון” – בחניות למכשירי־כתיבה ולטבּק וכן בבתי־הנתיבות של מסילות־הברזל. יש לפעמים שאפילו אצל ציוני מושבע מתעוררת ההרגשה, כי “לא־נעים לבקש”: זהו פרי חינוכנו העבדותי. אך דוקא משוּם כך גדול עוד יותר ההכרח לדרוש גלויות אלו בכל מקום, ולוּ בגלל עצם הצורך לדכּא בלבנו את הביישנות המחפירה הזאת. כדאי שאנשים שונים ייכנסו בכוונה תחילה פעמים אחדות לאותם בתי־המסחר, מן הידוּעים ביותר בעיר, כדי להכריחם לבסוף, למען תועלתם־הם, לרכוש מבחר גדול של הוצאת “הלבנון”: בעזרת מוֹכרים מכּרים יש לדאוג לכך, שגלויות אלו תתפוסנה מקום בולט בחלון־הראוָה ותמשוכנה את עיני הבריות. – דוקא בדרך זו של תביעה ודרישה בלתי־פוסקת השיגו כמה ממכּרי, שבאחת המסעדות הידועות בעיר רוסית גדולה הופיע יין “כרמל” ואף נתאזרח מהר אצל האורחים…

עיקר־העיקרים – להזכיר את הקרן תמיד ובכל מקום, לפרסם את שמה ברבים, להעלותה אל ראש־הענינים. אינני חושש כלל מפני המלה “פרסוֹמת”. אם בחוץ־לארץ נערכות תהלוכות־לפּידים בלוית מוסיקה ודגלים לכבוד הרעיון של אחוַת־השלום הבינלאומית, וכדומה, הרי אין זו, בסופו של דבר, אלא פרסומת מובהקת לרעיון זה או אחר. ואכן, טוב כך. רעיון כה יפה אסוּר להסתירו, אלא מן הראוי לתקוע עליו בשופרות מקצה העולם ועד קצהו. חייבים אנו לערוך לקרן הקיימת פרסומת מכל הסוגים, להצביע על מהותה הנאצלת והדימוקראַטית, על יעוּדה הנהדר, ליצור למוסד זה פּוֹפּוּלאַריות עצומה, להחריש בו את כל האָזנים וּלנַקר את כל העינים. או־אז נגיד לידי כך, שאביונים ועשירים יתרמו לקרן ביזמתם־הם, גם בלי השתתפותנו, ושם הקרן ירבה להופיע בצוָאוֹת ובעזבונות. מיטב הדרך לעריכת הפרסומת בשביל הקרן הקיימת היא זו שבה פתחתי את דברי: להחדיר את דאגת־הקרן לכל גילויי פעילותנו, הציונית והפרטית כאחד, לעשותה הד שילווה את כל צעדינו, לשרת את הקרן בשעות העמל ובדיחוּת־הדעת, בשעות של רצינות ושל צחוק. אולם ביתר־קלות וביתר־עושר תתחיל להתמלא קופת הקרן מן הרגע בו נפתח בעבודה המעשית בארץ ישראל. התרומות תזרומנה בשטף מוגבר, כי כל תורם ידע בבירוּר, שבעצם אותו הרגע נגאל בפרוטה כזאת שעל של אדמת־המכוֹרה בארץ־הקודש. ואם רוצים אנו – לא שתיקל עלינו המעמסה של עבודת־הקרן, אלא שעבודה זו תהיה בהקדם פּוֹריה ככל־האפשר, חייבים אנו לתבוע מן הקונגרס השביעי הקרוב, שיפתח בעבודה המעשית בארץ שיראל.

מיעטתי לדבר כאן על מניות “אוצר ההתישבות”. הסיבה היא שהפצת המניות קלה הרבה יותר מאיסוף־כספים לקרן. המניות אינן זקוקות לתעמולה. בשביל השנה החולפת יחַלק הבנק, כפי שכבר ידוע מראש, דיבידנדה של 4 למאה. באירופה זה אחוז גבוה מאד, ויש להשתדל, שאל כל חוגי האוכלוסיה היהודית יגיע שמע הצלחתו זו של המפעל. ואחר־כך יש להפיץ את המניות על־ידי ביקורים ומכתבים־חוזרים, בין מכּרים אישיים, בהגרלות, וכדומה. זה לא־כבר התערב עבדכם הנאמן עם אחד ממכּריו בענין מסויים. ההתערבות היתה a` discretion, כלומר הזוכה רשאי היה לדרוש ככל שיעלה על רוחו. אני זכיתי בהתערבות ואילצתי את המכּר לרכוש מניה של “אוצר ההתישבות”. הוא נהנה מבחינה חמרית, ואני זכיתי ב“מצוה”.


 

תעמולה ותרבות    🔗

את שתי המלים האלו חיברתי יחדיו, כי אצלנו הן היינו־הך. תעמולה לציונות פירושה קודם־כל לדבּר על עברו ועל עתידו של עם ישראל, על ערכי התרבות היהודית, להפיץ ידיעות על דברי־ימינו, לשוננו, ספרותנו מימי־קדם, מימי־הביניים ומימינו אלה. כל אלה – עבודה תרבותית. לא נוכל להקנות תרבות לאומית בלי לנהל תעמולה ציונית, ולא נוכל לנהל תעמולה בלי להקנות תרבות.

האמצעי היעיל ביותר הן לתעמולה והן לתרבות היא בלי ספק המלה המודפסת. לפיכך חייבים אנחנו:

לאסוף מנויים לכתבי־עת ציוניים. אם תתקל באדם, שיש לו די אמצעים להמנות על כתב־עת, ואף־על־פי כן הוא נוטלו לקריאה משכנו – בייש תביישנו. וגם מבחינה זו – היֶה אתה לו למופת. אך אם מישהו אין לאֵל ידו – לך והבא לו את הספר במו־ידיך.

לתבוע ולשוב ולתבוע מכל הספריות וחדרי־הקריאה, הפרטיים והציבוריים כאחד, שירכשו לעצמם את ספרי ההוצאות הציוניות.

כתבי־העת והעתונים הכלליים, גם כשעל מערכותיהם נמנים יהודים רבים, נמנעים מלהגיב על העתונות היהודית שבלשון הרוּסית ועל הספרים והקונטרסים הדנים בשאלת־היהודים. את זאת יש לתבוע במכתבים נמרצים אל המערכת, הן במכתבי־יחידים והן במכתבים קיבוציים. אין שום ספק, שבדרך זו נגיע סוף־סוף לפרסומם של הדים ומאמרי־ביקורת שיטתיים על העתונות והספרות הציונית ברבים מן העתונים ומכּתבי־העת הכלליים . ביחוד יֵקל עלינו להשיג דבר זה בעתונות המקומית של ערי תחום־המושב, כי עתונים אלה אנוסים להתחשב מאד במשאלות ציבורנו. ובנו תלוי הדבר, שמשאלות אלו תוצגנה לפניהם בצורה נמרצת ומשכנעת, ובעיקר – במספר רב של מכתבים. הכל מבינים, כמה חשוב בשבילנו, שהעתונות הכללית תמסור לציבור־קוראיה ידיעות על הספרות הציונית. אף תגובה בלתי־אוהדת עדיפה משתיקה זדונית, ביחוד משום שבמקרים רבים תגובה בלתי־אוהדת זו פותחת את הפּתח לפרסם באותו עתון או בעתון אחר את טענותינו הנגדיות.

מן ההכרח שכל אחד מאתנו ינהל רשימות על כל הספרות הציונית השוטפת. לשם כך עליו לעקוב בתשומת־לב אחר המודעות ומאמרי־הביקורת בעתונים היהודיים ולרשוֹם לעצמו כל קונטרס, שיצא לאור בעברית, בז’אַרגוֹן או ברוּסית. מלבד זאת מן ההכרח שישׂא עמו את “מדריך הספרות על הציונות” (יצא לאור בפּטרבּוּרג בשנת 1903, מחירו 50 קוֹפּ'). וכל אלה דרושים לנו, כדי לתת לאדם, המתחיל להתענין בציונות, רשימת ספרים וקונטרסים, שנבחרו בהתאם לשפת־דיבורו, לרמת התפתחותו השכלית, להשקפותיו, וכו'. את הרשימה הזאת יש לתת לו עם הבעת משאלתו הראשונה. לכן מוטב שרשימות ממין זה תהיינה אצלנו מוכנות ומזומנות, כדי שלא נפסיד זמן. תכופות, לאחר ויכוח על הציונות, שהתנהל בין האורחים בביתו של פלוני, אומר יריבך: “אגב, כה מעט ידוּע לי על תנועה זו – שמא תתן לי מַשהוּ לקרוא?” למחרת הבוקר צריך אתה להמציא לו כמה ספרים – לא רבים, כמובן, כדי שלא יבהל, אלא שנַים־שלשה קונטרסים, – אך העיקר, שהדבר ייעשה למחרת, בטרם שככה ההתעוררות מן הויכוח אמש.

בהיותך בחברה השתדל בהחלט לכוון את השיחה אל הציונות, אך עשה זאת בפקחוּת, בזהירות, כדי שלא יוָצר רושם של טרדנוּת. מלבד זאת – אל תעשה כן, אלא אם כן אתה משוכנע, שאתה עצמך יודע את הציונות היטב ובפרטוּת, שאם לאו, – יכניעוּך בנקל. אבל, מכל מקום, אל תניח שוּם תגובה בלתי־אוהדת, ולא כל־שכן לגלגנית, ללא הדיפה רצינית מצדך.

בכלל, התעמולה בעל־פה, המשפיעה אָמנם פחות מן המודפסת, יש בה בכל־זאת תועלת רבה (ביחוד ל“החיאת” נקוּדות רדוּמות), ובסופו של דבר היא תמיד אפשרית. אם אין בכוחך לכנס 300 איש, כַנֵס שלשים מובחרים, כלומר אנשים שלגביהם יש לך כוונות כלשהן ושמשום־מה אתה מוֹקירם במיוחד. הם כבר יפיצו את ה“החיאה” לרוחב ולעומק. ברם, יש לזכור, שאין לצפות מנואם מעשי־נסים בהפיכת עורם של הבריות: הם יבואו, כביכול, לא־ציונים וילכו ציונים. דברים כאלה אינם מתרחשים. התעמולה בעל־פה יוצרת הלך־רוחות, וזה כל תפקידה. וכאשר נוצר הלך־הרוחות, אפשר לצפות בביטחה, כי במהרה תצמח ממנו תועלת לתנועה. לפיכך, אם מאיזו עיירה מגיעות תלונות על קפאון, מן ההכרח לשלוח לשם נואם משובח. והנואם צריך, כמובן, להתאים לציבור, שעליו הוא נועד להשפיע: לחרדים – “מגיד”, לנוער הבורגני – סטודנט, לפועלים – אֶכּסטרן, וכו'.

לשם כך יש לקיים, מצד אחד, רשימת־שמותיהם של כל התועמלנים הטובים שבעל־פה, הן מאותה עיר והן מן הערים הסמוכות, ומצד שני – לקיים חליפת־מכתבים עֵרנית עם ערי־הסביבה ולדאוג לכך, שלא יווצר קפּאון.

בערים רבות קיימות אגודות “לספרות”, “לאמנות”, “למדע”, שבהן נערכות הרצאות על נושאים שונים בלוויית ויכוחים. הציבור (וביחוד היהודים) מחבב בדרך־כלל מאד נשפים כאלה ונוהר אליהם בהמוניו, אף־כי את ההרצאות מַרצים על־פי רוב אזרחי־המקום ואין הן מצטיינות בברק מיוחד. יש לנצל אגודות אלו ולהרצות בהן הרצאות על הלאומיות בכלל ועל הלאומיות היהודית בפרט, על הלשון והספרות העברית, על משמעותה של התרבות העברית, על החינוך הלאוּמי, ולאחר שהוכשרה הקרקע – על הציונות עצמה. אדם נבון בעל שקדנות כלשהי יוכל לחבר בנקל הרצאה של ממש, אם ינצל למשל אותו “מדריך הספרות על הציונות”. תועלת וחשיבוּת מיוחדת נודעת להרצאות על הלאומיות בכלל ועל התרבות העברית. דוקא אותן שׂדרות הציבור, המבקרות באסיפות אלו, נוהגות לדבר על ה“ריאקציוניות” שבלאומיות ורואות את מהות התרבות העברית לא במניעיה המוסריים הגדולים, המונחים ביסוד מושגי הצדק החברתי של ימינו, אלא בפּיאוֹת ובכלי־החלב.

באותה קלות אפשר, בעצם, לחבר כמה הרצאות של ממש על דברי ימי ישראל. האמת היא, שלאחר 7 שנות תעמולה ציונית איש מן היהודים האינטליגנטיים אינו יודע עדיין את דברי־הימים הללו. לפיכך די להפקיד ענין זה בידי אדם אחראי ונבון, ועל־פי המקורות הוא יחבר בנקל כמה הרצאות, שכל אחת מהן תקנה למאזיניה שפע של חומר חדש, ומצד המרצה היא בשום פנים לא תדרוש יותר משבוע של הכנה. הקראות כאלו יש לערוך לא רק בחוגים הציוניים, אלא גם בחוג־המשפחה ולהזמין אחת לשבוע מבחר של מכּרים, וכמובן לא לשכוח את הקרן הקיימת.

להקראות כאלו ולכל אסיפותיהם של החוגים, העשויות לעורר התענינות, יש להביא אורחים, ולבחור כמובן את אלה, שאפשר לתלות בהם תקווה כלשהי. כאן יש לזכור, כי חייהם של רוב אנשי־האינטליגנציה שלנו ריקים ומשעממים מאד, וגם אסיפה דלת־משתתפים ובלתי־מזהירה עשויה להראות בעיניו של אורח מן האינטליגנציה כאסיפה מעניֶנת מאד. את האורחים יש להזמין איפוא ללא חששות יתירים, אך כמובן לא לאותן הישיבות, שבהן יימסר רק דו"ח על הקופה, אלא למשל לאלו, שבהן יוקרא ויובא לדיון איזה מאמר מענין, יושמע הנאום התכניתי של המועמד לתפקיד־ציר, וכדומה.

על כל מאורע בחיי המקום או בחיי הכלל, שיש בו משום ענין בשבילנו, יש להגיב בקול־קורא. לשם כך יש להביא בחשבון ולנצל את כל אלה, המושכים במידה כלשהי בשבט סופר. יש לזכור, כי גם חוגי הבורגנים וגם ההמונים עטים בענין רב על חיבורים ממין זה, ועל־פי מידת־התכיפות בה הם יוצאים־לאור אומדים הבריות את כוחה של התנועה. והוצאתם לאור היא דבר זול מאד ואיננו קשה כלל.

דבר חשוב עד־מאד, ואולי החשוב מכל, הוא חישול הרגש הלאוּמי אצל הילדים. אולם אין בדעתי לדבר כאן על החינוך הלאומי בכללו. ייסוּדם של בתי־ספר בעלי תכנית לאוּמית הוא נושא נרחב מדי, משנוכל לגעת בו דרך־אגב. בשאר בתי־הספר נהוגה על־פי רוב תכנית־לימודים כה גדושה, שבשביל המקצועות העבריים אין לסחוט מהם יותר משנים־שלשה שעורים לשבוע, כדי שלא להכביד על הילדים. אך גם כאן צריך לעשות כמיטב־היכולת. מן ההכרח בראש וראשונה להגשים בעקיבוּת וללא־סטיות כלל יסודי אחד: בבית־הספר היהודי צריכים כל המורים, גם המורה לחשבון ולכתיבה תמה, להיות אנשים בעלי הלך־רוח לאוּמי. כל פדגוג אמיתי יבין את חשיבותה של הנחה זו. בהרכב כזה כבר תמצא המועצה הפדגוגית של בית־הספר אמצעים למכביר לחנך את הילדים ברוח האהבה ויראת־הכבוד כלפי היהדות. דבר זה ישתקף גם בהקראות בכיתה, גם בנושאים ל“לעיבודים” ולהכתבות, ובכלל בכל הפרטים. כאן חפצתי במיוחד להפנות את תשומת־הלב לפרט אחד. כמעט בכל בתי־הספר נערך לילדים “נשף” בימי־החגים, לפעמים בלוויית תמונות חיות, פנסי־קסם, הקראת סיפוּרים, שירים, וכדומה. לחגיגות אלו יש לבחור את כל הנושאים על טהרת הלאומיות. הן תמיד מעוררות ענין רב אצל הילדים ונהפכות בחייהם למאורעות, שזמן רב אינם משתכחים מלב. – ואם מקיימים בבית־הספר את הנוהג, שהונהג בימי וַנוֹבסקי, לערוך שיחות ספרותיות עם המתלמדים, הרי ניתן בידי המחנכים מכשיר אדיר לגיבוש התודעה היהודית בלב הילדים, ויהיה זה חטא מחפיר לא לנַצלו, וחשובים עוד יותר גני הילדים ליד בתי־הספר, שבהם אין עדיין שום מעמסה של תכנית…

הוא הדין לגבי מקהלות־תלמידים. ילדים יהודיים מתרשמים מאד ממוּסיקה, ואם ירגילום מגיל רך אל צלילי השיר העברי, יקשרוּם על־ידי כך אל היהדוּת לא במוח אלא בלב. ודוקא בבתי־הספר היהודיים שרות מקהלות־הילדים בכל מקום שירים וָליקוֹרוֹסיים, אף־על־פי שהנעימה הוֶליקוֹרוֹסית זרה לחלוטין לא רק לנשמה היהודית, אלא גם לאוכלוסיה הלא־יהוּדית בתחום־המושב. יש ללמד את הילדים שירים עבריים בעברית וברוסית, ואין לחשוש גם מפני הז’אַרגוֹן. אני רחוק מלהיות ז’אַרגוֹניסט, אך מי שמחדיר ללב הילדים יחס של זלזול כלפי הניב המדוּבּר בהמונים, מחדיר ללבם יחס של זלזול כלפי ההמונים גופם.

השיר הלאומי הוא בכלל אמצעי־השפעה כביר. לצליליו של שיר עברי טוב תתנוצצנה עיניו ותזדקף קומתו של המשומד אכול־הכזב ויתרעדו נימי־לבו של כל מתבולל מושבע. הפיצו ברבים, בכל שכבות־העם, את השיר העברי. בכל סניף צריך להיות חוג־מקהלה. זה קל מאד, כי בכל מקום יש בחורים ובחורות החולמים חלומות־סרק על במת־האוֹפּירה. אגב, מקהלה כזאת נוצרה לפני זמן קצר בפּטרבּוּרג וכבר זכתה באהדה רבה מצד האוכלוסיה היהודית.

אין להכחיש, כי השפה העברית נפוצה בזמן האחרון במידה ניכרת. ואף־על־פי כן אין מקיימים כמעט לגמרי את הכלל החשוב, שכל ציוני חייב לגזול לפחות דקות מספר ליום ולייחדן ללימוד שפתנו הנהדרת. התקדמות־מה ניכרת רק אצל אלה, שידעו ולמדו את הלשון העברית גם קודם־לכן: אצלם נתעוררו חשק ושקידה והם כבר אינם שוכחים את אשר למדו, כפי שהיה בעבר, אלא להיפך, מקיימים ואף מפתחים את ידיעותיהם. אך מי שלא ידע בעבר, אינו לומד גם עתה. מורה אחד אמר לי: “עדיין לא ראיתי ציוני, שלָמד את השפה העברית משום ציונותו”. יש המתחילים ללמוד, אך נוכחים מיד, כי בשיעור השני עדיין אי־אפשר להבין את השפה ולדבּר בה – וזוֹנחים את הלימוד. משום כך חייבים חובבי שפתנו הלאוּמית להפעיל את מלוא המרץ, חוש־האמצאה וכוח־השיכנוּע שברשותם.

יש אנשים, שהיו מתחילים ללמוד, אלא עדיין לא מצאו שהוּת לכך, או הסיכוי ללמוד לבדם נראה להם משעמם או יקר מדי. אנשים כאלה צריכים להתלכד בקבוצות, להזמין יחד מורה טוב ולסייע איש בידי רעהו.

בכמה ערים, למשל באודיסה, יש צעירים עניים רבים שבאו מן החוץ, והם רעבים ללחם ומתפרנסים בדוחק משיעורים תמורת רוּבּל אחד או רוּבּל וָחצי לחודש. כמעט כל ה“אֶכּסטרנים” הללו באו מן ה“חדר” ויודעים עברית ידיעה ניכרת למדי. והרי זה בכלל פשע מצד האינטליגנציה היהודית, שהיא משאירה במצב איום זה – ימים ללא מזון ולילות ללא מקום־לינה – את גדודי־הצעירים הסימפּאַטיים האלה, המצטיינים בהכרת־טובה ובכשרון, אם־כי לא בהידור־צוּרה. אך אם בשאר ענפי העמל הרוחני נתקלים האֶכּסטרנים במתחרים מרוּבּים, הרי אין שום קושי לנצל את ידיעותיהם העבריות. מספר המורים העבריים כלל אינו גדול ביותר. אל הקבוצות, עליהן דיברתי לעיל, יש להזמין כמורים אֶכּסטרנים כאלה. אם אדם בעל־מרץ יבקר בבתי מכּריו שיש בהם ילדים קטנים, יוכל בלי טרחה יתירה להניע רבים מהם, שילמדו את ילדיהם עברית, ביחוּד אם יצביע תוך כדי כך על מצבו הקשה של הנוער הזה, שהיה בדרך זו רוכש לו פרנסה. אם אין ברירה, יש להקים קבוצות גם מבין הילדים. ויש בזה אפילוּ משוּם יתרון: בהדרכת מורה משובח (ובין הצעירים ה“אֶכּסטרנים” יש לפעמים פדגוגים לא־רעים) יתחילו הילדים שבקבוצה לדבר עברית איש עם רעהו… חוזר אני ומדגיש, כי ניצול אֶכּסטרנים נוח לנו במיוּחד, שהרי כאן אפשר להרעיד את נימי הצדקה, ואצל רבים הן חזקות עדיין מנימי התודעה הלאומית. ודרך אגב, – מאחר שצעירים אלה נתונים באמת במצוקה איומה, אסור להשהות את הענין ויש לגשת תיכף ומיד לעריכת רשימת האֶכּסטרנים, המסוגלים להורות את השפה העברית בשיטות מודרניות ובהטעמה הנכונה, ומאידך גיסא להרכיב במרץ את הקבוצות ולבקר ללא־רתיעה בבתי־המשפחות.

מלבד זאת צריך כל אדם, היודע את השפה, לדרוש אותה מידה של ידיעה גם מקרוביו ומידידיו, לעורר אותם ללימוד וללמדם ללא־שכר. כל מי שסיגל לו את השפה אפילו במקצת, חייב בכל מיני דרכים לגבש את ידיעותיו: לקרוא מדי יום ביומו לפחות 25 עמודים מתוך ספר או עתון עברי, לנהל יומן בשפה העברית, לכתוב מכתבים ואף לָשׂיח בלי כל בושה, בזכרוֹ את המימרה הצרפתית הנכונה: כדי לדבּר היטב, צריך לדבּר תחילה דיבּוּר גרוע.

הכרח מוחלט הוא, שבכל סניף יהא קיים לפחות חוג אחד של “דוברי־עברית”. אל אסיפות החוג הזה יש להביא גם אנשים מן הצד, אף אם אינם יודעים את השפה, ובמקרים אלה יש להבליט במיוּחד אותם חברי החוּג, המצטיינים במבטאם היפה והברור.

כשיש מספר מספיק של דוברי־עברית, מן הראוי לגשת מיד להצגת מחזות בעברית: תמיד יימצא קהל, ואף אם מתוך סקרנות יבואו אחדים, שאינם יודעים את השפה, טוב הדבר ויפה – זה עלוּל להמריצם ללמוֹד. יש לפתוח בהצגות ביתיות (ההכנסה לטובת הקרן), אחרי־כן לעבור לפומביות, לארגן קבוצות־חובבים, וזיכרו, כי בזמן מן הזמנים יצמח מזרעונים אלה התיאטרון הלאומי שלנו.

אותם החוגים, שבהם אין או יש אך מעט דוברי־עברית, צריכים גם־כן בכל האמצעים ללמד את חבריהם עברית. לשם כך יש קודם־כל להחליף את המונחים המקובלים של ניהול־הענינים במונחים עבריים, כגון המלים והמשפטים: יושב־ראש, מזכיר, גזבר, קופה, האסיפה פתוחה או סגורה, החוּג, אבקש רשוּת־דיבּוּר, רשוּת־הדיבוּר לחבר פלוני, לסדר היום, שקט, הצבעה, נתקבל, נדחה, וגו'. רשימות, שתכלנה את המוּנחים האלה, אפשר לחלק בין כל חברי החוּג, ובלי־משׂים הם יסתגלו אליהם. כן יהא בכך מן התועלת, אם הפּרוֹטוֹקוֹלים של האסיפות יתנהלו ויוקראו בקולה השפה העברית: מי שישמע בפּרוֹטוֹקוֹל את שמו (מאלה שדיבּרו באסיפה הקודמת), יתחיל שלא־מרצונו לעשות אזנו כאפרכּסת וישתדל לתפוס את כוונתו־הוא, ובהדרגה, כתוצאה מכל אלה, יסכּינו החברים לצלילי שפתנו.


 

פעולת החוגים    🔗

בד בבד עם התפתחות התנוּעה הולכת ומתבהרת העוּבדה, כי החוּג, כצורת־התארגנות, כבר התישן במקצת. אך לפי שעה לא נוכל, מסיבות שונות, לעבור לצורות חדישות יותר, ועלינו להשתדל, שהחוגים יביאו לתנוּעה את כל התועלת שביכלתם.

לפיכך, מלבד פעולות־החובה הרגילות (בעיקר בהפצת השקלים והמניות, באיסוף־כספים לטובת הקרן, בתעמוּלה ובאַגיטאַציה) אפשר להציע לחוּגים את הפעולות הבאות.

קודם־כל – פיקוח על העתונות הציונית. מתוך ידיעת החיים הפנימיים בהסתדרות יוכלו החוּגים לשפוט נכוחה, באיזו מידה של שלימוּת משתקפים חיים אלה בבטאון זה או אחר של זרם ציוני. אם איזו שאלה, המענינת את ההסתדרות, אינה מוצאת הד בכתב־עת או בעתון ציוני, או אם באותה הוצאה חלש מדי אחד המדוֹרים החשוּבים, או אם חסר בה מדוֹר כלשהו, או אם יש בכלל הזנחות, או שמאמר מסוּיים ראוּי להופיע כקונטרס – החוּגים חייבים להצביע על כך במכתבים מנוּמקים אל המערכות. הם חייבים להסביר למערכות, מה דורשים המוני הקוראים הציוניים מן הבטאון הציוני. דבר זה חשוּב מאד, כי בדרך אחרת יִקשה על המערכות להכּיר את משאלותיהן של שׂדרות־הקוראים. מתוך האינטרסים שלהן גופן מעריכות הן תמיד הדים ממין זה (ביחוד אם הם מרוּבּים ובאים ממקומות שונים) ומקדישות להם תשוּמת־לב יתירה. באמצעות החוּגים תוּכל איפוא דעת־קהלנו גוּפה להדריך את עתונות־המפלגה.

לשם כך צריכים החוּגים להכּיר יפה את העתונות השוטפת. לא תמיד נוחה ההקראה של כתבי־העת באסיפות החוּגים, ומוטב להרצות עליהם. החוג צריך להטיל על אחד או על אחדים מחבריו לעקוב אחרי ההוצאות בעברית, בז’אַרגוֹן, ברוּסית ובגרמנית, ואם אפשר גם בלשונות אחרות, – מתוך החובה להרצות בפרטוּת בקרב החוּג, אפילו לפני 7־5 אנשים, על כל גיליון חדש של כל הוצאה והוצאה. על מאמרים בעלי־משקל (אותם אפשר להקריא במקום) יתעוררו ויכוּחים. על־ידי כך ידע כל חוּג תמיד מהו תכנה של עתונותנו ללשונותיה וירכוש לעצמו את האפשרות להעיר לה הערות מועילות.

מלבד קשרי־המכתבים עם המערכות חייבים החוּגים לעמות בחליפת־מכתבים עֵרנית:

עם חוגים בערים אחרות;

עם ציונים בחוץ־לארץ;

עם יהודי ארץ ישראל.

כדאי להחליף מכתבים עם החוגים בשאר הערים שבאיזור, וביחוּד בערים הקטנות ובעיירות, כדי למנוע בהם קפּאון ובשעת־הצורך לתבוע מן המרכז המקומי, שישלח לשם תועמלנים.

חליפת־המכתבים עם ציונים בחוץ לארץ הכרחית לשם התקרבות. יהודי הארצות השונות מנותקים יותר מדי איש מרעהו; הם צריכים להתוַדע. באים אנו אל הקונגרסים, בלי להכיר איש את הלך־רוח רעהו, והקיבוצים הארציים למיניהם מתבדלים זה מזה כנכרים. כמה מקומות, בהם מתלמדים יהוּדים רוּסיים רבים, קרובים לרוחנו קצת יותר, – אך מה יודעים אנחנו על ציוני הוּנגרים, צ’כיה, פּוֹזנאַן, שוודיה, דניה, הוֹלנד, איטליה, הבלקנים? חליפת־המכתבים עם חברי ההסתדרויות הללו תהיה לנו מענינת מאד כשלעצמה ותועלתה לעניננו המשוּתף לא תשוֹער. את הכתובות אפשר למצוא ברשימות התרומות. השאלה, באיזה שׂפה לכתוב, לא קשה לפתרה: החוּג הפותח בקשרים יִמנה את כל הלשונות, בהן מסוגלים חבריו לכתוב כתיבה כלשהי, ומקבלי־המכתב יצטרכו להשיב איזו לשון נוחה להם ביותר. לכשיִוָצרוּ קשרי־מכתבים אלה, יימצא במהרה בידי החוּג חומר עשיר ומגוּוָן על מצב הציונות ומהוּתה בכל קצווי כדור־הארץ. את החומר הזה יש להקריא באסיפות־החוג, וכן יש לשקול ולעבּד בצוותא שאלות חדשות, שמן הראוי להציגן לציונים בחוּץ־לארץ, כדי להבהיר פרט מענין זה או אחר. את המכתבים יש לשמור, כמובן, ולאחר שתצטבר כמוּת מַספקת של ידיעות – יש להטיל על מישהוּ שיחבּר מאמר קצר אשר יוּדפּס ברצון בעתונות הציונית ובודאי יביא תועלת להתקרבות בין הציונים הרוּסיים ובין ציוני חוץ־לארץ. אותה תועלת יביאו גם מכתבינו־אָנו בחוץ־לארץ.

אך חשוב מכל – לקשור קשרי־מכתבים כאלה עם יהודי ארץ ישראל. ובזה יש להתחיל מיד, בלי לאַבּד זמן. הכוונה בעיקר לא לעולים מאירוֹפּה, אלא לישוב היהודי הוָתיק היושב בערים; אך יש להחליף מכתבים גם עם המתישבים ועם העולים, שמספרם גדל בזמן האחרון. מערים רבות נסעו ונוסעים צעירים לארץ ישראל. נקל לקבל באמצעותם את כתובותיהם של הנבונים מבין הנוער היהודי הוָתיק. אפשר לכתוב להם – לבני־הערים עברית או צרפתית, ולמתישבים, מלבד בשתי שפות אלו, גם בז’ארגוֹן. ואם יש תועלת בחליפת־המכתבים עם ציוני חוץ־לארץ, על אחת כמה וכמה חשוּב לנוּ להתקרב ולהתוַדע אל תושבי Altneuland, כי בקרוב יועתק לשם מרכז־הכובד של העבודה הציונית, ומן ההכרח שנכּיר את הכוחות העומדים שם לרשותנו, אפילו הם עדיין קטנים מאד. ודוקא משום שהם קטנים, חייבים אנו להתיחס אליהם בשימת־לב מיוּחדת. יחד עם זה יש לזכור, כי, בעצם, ישנם בארץ ישראל לא מעט יהודים, אלא הרבה מאד (70 עד 80 אלף, שהם כ־11 למאה באוכלוסיה), ואם חלשים הם עדיין, הרי משום עָניָם, בּוּרוּתם וחולשת־תודעתם. ככל שנרבּה להקדיש לנוער באָרץ מתשומת־לבנו, כן תלך ותתחוור לו האחדות המקשרת אותו עמָנו וכן ילך ויגבר בקרבו קולה של התודעה העצמית, הלאוּמית והאנושית כאחד, של השאיפה להשכלה ולפעולה עצמית. ואילו אנחנו צבוֹר נצבּוֹר על־ידי חליפת־מכתבים זו, בלי־משים וכמעט ללא טרחה, חומר סטטיסטי יקר־ערך מאד. אָסוֹף נאסוף ידיעות על הלך־הרוחות באוכלוסית האָרץ, על היחסים בין שכבותיה השונות, בין יהודים ללא־יהודים, על ההתפתחות השכלית, על ידיעת קרוא וכתוב; יתגלו לנו תקוותיהם, משאלותיהם, צרכיהם; נדע, אם מרוצים הם מבתי־הספר שלהם, וממה, בעצם, אינם מרוצים; מה יחסם אל תנועתנו; מה הם קוראים; ולבסוף, נרכוש לנו מכּרים בנקודות השונות, ואלה מבינינו שיעלו לשם ידעוּ מראש, אל מי מתושבי־המקום יוכלו לפנות, ובכלל יסעו לשם כשבידיהם ידיעת־מה על הארץ והחברה. למוֹתר להדגיש, כי את כל חליפת־המכתבים עם ארץ ישראל חייבים החוגים לשמור מכל משמר וללמוד אותה בשקדנוּת ובעיוּן: מדי פעם בפעם עליהם לערוך את סיכומו של החומר המצטבר, להתקשר לשם כך עם חוגים במקומות אחרים, המחליפים גם הם מכתבים עם ארץ־הקודש, להדפיס את הסיכומים או כמה מכתבים משם בכתבי־העת הציוניים, וכו'. אנו זקוּקים, לאמיתו של דבר, ללשכת־מודיעין מרכזית בשביל העולים לארץ ישראל, ויש לכפות את הועד האוֹדיסאי שיקים לשכה כזאת; אך לפי שעה היא אינה קיימת, וחליפת־המכתבים של החוּגים עם יהוּדי ארץ ישראל צריכה למלא את מקומה של לשכת־המודיעין, וגם כאשר תוּקם, יינתן לה בחליפת־מכתבים זו שפע של חומר יקר־ערך. – עם זה יש לזכור, שבתנאי־חייהם הדלים של אחינו באָרץ, ביחוּד של תושביה הוָתיקים, יהיו מכתבינו לא ענין שבהנאה בלבד אלא מאורע בעל חשיבות ניכרת. מקבלי־המכתבים יראו אותם איש לרעהו, יקריאום וידונו בהם. לפיכך יש לכתוב את המכתבים בהקפדה יתירה; יש לדאוג לכך, שכל מכתב יהא בו כדי לפתח, לעודד, להמריץ להשכלה עצמית ולפעולה עצמית. יש להציע לפני מקבלי־המכתבים רשימות של ספרים לקריאה ובמידת־היכולת גם לשלום להם ספרים אלה2. ככל שנשקיע מאמצים במכתבים אלה, כן יהא ניכר יותר רישומו של כל אחד מהם שם, בזירת פעולתנו העתידה; ומכיון שאנו רבים, ואילו הנבונים מבין היהוּדים הותיקים בארץ ישראל מועטים עדיין, יקל עלינו מאד לעשות חליפת־מכתבים זו חיה ועשירה ולהאיר בה את כל פינותיה של Altneuland. במסיבות אלו עתידה חליפת־מכתבים זו להכות גלים באולכוסים באַרץ, להיות להם מניע תרבותי לא־מבוטל, והאוכלוסיה העברית של ארץ ישראל תקדים ליהפך לאשר נועדה להיות למען מטרותינו: תרבותית, עצמאית, מלוּכדת ובעלת תודעה לאוּמית עמוקה.

החוגים שלנו מתלוננים על השיעמום. לא כאן המקום לברר, באיזו מידה אשמים הם עצמם בשיעמום זה, ואם לא יהא זה נכון יותר לכנותו ביטול־זמן. אך אין ספק, שאם יטלו על עצמם חליפת־מכתבים שיטתית כזאת עם המערכות, עם ציונים בערים ובארצות אחרות וביחוד עם ארץ ישראל, תווצר אצלם שוב עבודה חדשה ועֵרנית, מלאת ענין ותועלת.

מלבד כל אלה נותר לחוגים, כמובן, כר נרחב ליזמה. למשל:

דרושים מאד חוּגי־התעמלות. הכל מבינים זאת יפה, מדבּרים על כך מזמן, אך ברוּסיה, דוֹמני, לא שמענו עדיין אף על חוּג־מתעמלים אחד אצל הציונים. בשעה של צורך מתברר, כי הנוער היהודי חלש, חסר אוֹנים, ולכן בהכרח – רך־לבב. זה בהחלט אינו מוסיף לעמנו כבוד בעיני הנכרים, ואף לא בעיני עצמנו, אם־כי הרבינו כל־כך לדבּר על הצורך הדחוף שנכריחם לכבדנו. אך תחת כל הדיבוּרים הארוּכים, צריך לאסוף 10 אנשים ולייסד את חוּג־המתעמלים הראשון, לקנות משקלות, ולהתקין מַקבּילית – כל אלה זולים מאד – ולפתוח בענין גופו על־ידי פיתוח שרירי הידים, החזה, הרגלים ועל־ידי לימוד כללי־ההתאבקות. הצורך בזה בשל עד כדי כך, שבעקבותיו של החוּג הראשון ילכו מיד חוּגים נוספים, גם של גברים וגם של נשים. או־אז – אם המסיבות ירשו כן – כבר אפשר לשכור יחד אוּלם גדול, להתקין בו מכשירים ולהקים Turnverein 3אמיתי; וכולנו יחד נַניח את היסוד לברית האַתליטית הכל־יהודית העתידה “גיבורים”, כדוגמת ה“סוֹקוֹל” הצ’כי, על חגיגותיהם וכינוסי־ההתעמלות הלאומיים עצומי־ההיקף, לעיני העולם כולו.

אולם, מחוץ לשאלת חוגי־ההתעמלות המיוּחדים, יעשה כל חוּג רגיל מעשה שבתבונה ובצדק, אם יכריח את כל חבריו, בלי יוצא מן הכלל, להקדיש לתרגילים האַתליטיים הפשוטים ביותר לפחות עשר דקות ליום, למשל בבוקר, ולהרגיל בזה גם את קרוביהם וביחוד את ילדיהם. נזכור־נא בקשר לזה, שלילדים יהודיים כדאי להגיש כלי־התעמלות כשי ליום־הולדת. הילדים נהנים מזה תמיד הנאה מרוּבה, והם יעסקו בתרגילים לא רק בעצמם אלא יכנסו ברצון גם את חבריהם ועל־ידי כך ינהלו אפילו תעמולה קטנה…

גם חוּגים תיאורטיים מיוּחדים יש בהם מן התועלת. הניתוח התיאורטי של רעיוננו צולע עדיין; הגאון, שיבצעו בשלימותו, עדיין לא הופיע; לכן יש לחברו בכוחות קיבוציים. הציונים, הנאלצים להתפלמס הרבה עם מתנגדים שונים על תנועתנו בשלימותה או בפרטיה, דורשים תכופות הדרכה, כיצד לנהל את הפולמוס, מה להשיב על נימוקים אלה או אחרים. בחלקה ניתנת הדרכה זו בעתונות, אך העתונות לא תמיד היא צודקת ולא על הכל תוכל להגיב. כאן צריכים אנו להעזר בחוגים תיאורטיים המורכבים מן האינטליגנציה. החוג התיאורטי יקבע לעצמו שורת שאלות ויוכל לערוך עליהם וכיוחים – מוטב עם מתנגדים ממש; כשמתוך ויכוּחים אלה תתחוור מהוּתם של חילוקי־הדעות, יוכל החוּג ללא טירחה יתירה לעבּד את התשובות על כל נימוקי האויבים ולהפיצן כחומר־הדרכה לכל אחד מן התועמלנים המקומיים. אם הנסיון יוכיח, כי ה“הדרכה” חוברה יפה וכל מהלומותיה קולעות, צריך החוּג למצוא דרך להדפּיסה.

אחד הגילויים הנהדרים ליזמת החוגים הוא – לייסד בתי־ספר למתחילים חינם אין־כסף ולתמוך בהם. יודע אני באוֹדיסה קבוצת צעירים מתלמדים, כשמונה אנשים, האחד עני מרעהו, שהשכילו להחזיק במשך שנתיים בפרבר מוֹלדאַבאַנקה “חדר” לדוגמה בשביל 20 נפשות מילדי דלת־העם, שבו, מלבד זאת, ניתנו לילדים גם בגדים. צעירים אלה היו סובבים ללא־ליאות על־פני העיר כולה, כדי לאסוף תרומות בעזרת פנקסי־קבלות מיוּחדים. היו חדשים, כשעלה בידיהם לאסוף למען “חדרם” עד 100 רוּבּל. משסיימו את לימודיהם – התפזרו, ובית־הספר בטל מן העולם. והגיעו בנפשכם, שיש אצלנו ריבוי כזה של חוּגים “משתעממים”!

ועוד גילוי מועיל של יזמה – חוּגים להוצאת־ספרים. יודע אני חוגים, שנטלו על עצמם להוציא קונטרסי־תעמולה זולים, הוציאוּם בכמויות עצומות, הפיצום במרץ, ולבסוף לא זו בלבד שכיסו את ההוצאות אלא בעד העודף אף רשמו את עצמם בספר־הזהב.

הרי לשם כך היזמה היא יזמה, שמן הצד אין לראותה מראש. מלבד התפקידים שהזכרתי יעורר כושר־האמצאה בלב החוגים השונים עוד עשרה ענינים מועילים. צריך שיהא לו לאדם רק הרצון הטוב, שיבחל בחיי־בטלה ויגיע אל ההכרה הפשוטה, כי למענו־עצמו מוּטב לו לעבוד עבודה מאומצת ומתוחה מלשקוע בריקנוּת שוממה ומשעממת ללא טעם ותכלה.


 

יזמת יחידים    🔗

יזמת־יחידים – גם אותה אין לראות מראש, כיזמת החוּגים. יתכן שכּר־פעולתו של אדם יחיד נרחב אף יותר משל הקבוצה. מכל מקום, כל אשר ראוּי לחוּגים ראוּי גם ליחידים: לייסד בתי־ספר לאוּמיים ולתמוך בהם, לייסד מסעדות זולות או בתי־תה עם חדרי־קריאה, להוציא לאור ספרים וקונטרסים, וכו'. לעתים נשמעות תלונות מפי ציונים מן המעמד הבורגני על ש“אין להם מה לעשות”, ואם אנו טענים לעומתם, שהם נוטים לשבת בחיבוק־ידים, משיבים הם: “אך הרי פעילים אנחנו, בכל־זאת, בכל מיני אגודות וּועדים לא־ציוניים; סימן, שאין אנו עצלנים, אלא שבפשטות אין בשבילנו עבודה בקרב הציונות. וכי שקלים עלינו למכור?!…” על כך יש להשיב תשובה כפולה. ראשית, אין כל סיבה, שציונים אמידים לא ימכרו שקלים ובוּלים. דוקא עליהם יֵקל הדבר במיוּחד, כי אל בתיהם באים אנשים רבים וגם הם מַרבּים לבקר בבתי זולתם. אולם יתכן שלא־נוח להם לפתוח “בחברה מהוגנת” בדיבוּרים על הציונות; אם כך – אחת משתים: או שתתגברו על אי־הנוחיות או שלא תהיו ציונים, שהרי חייב אדם שיהא לו le courage de ses opinions 4. שנית, דוקא בעולם “האגודות והועדים” יוכל הציוני למצוא לא־מעט עבודה. מטרתנו תובעת, שבהדרגה נתפוס וניטול לידינו את כל המוסדות היהודיים. ב“אגודות ובועדים” צריך לגייס בעלי־ברית, לנהל תעמולה להשלטת הכיווּן הלאומי בכל דבר ודבר, שבו עשוי להתגלות כיווּן לאוּמי, להלחם בזרמי ההתבוללות ולסייע לכניסת חברים־לדעה, כדי ליצור רוב ציוני. לדבר זה נודעת תועלת מיוּחדת במוסדות־השכלה, לרבות אלה הקרויים מועצות־חסוּת ליד בתי הספר הציבוריים. הציונים מחוּגי האמידים, וביחוּד הגבירות, יביאו לעניננו תועלת עצוּמה, אם ייסדוּ בעצמם בתי־ספר מקצועיים בעלי כיווּן לאוּמי ויקימוּ סביבם מועצות־חסוּת, ובהן רוב־חברים בעלי הלך־רוח לאוּמי. ואין שוּם קושי בדבר. הנה הלא־ציונים מקימים בתי־ספר כאלה; פירוש הדבר, שגם אנו יכולים להקימם. צריכים אנו רק לתפוס מַהי תועלתנו האישית, ובהתאם לכך להעדיף ענין חי על נדודי־הסרק על־פני חדרי־האורחים המשעממים של בני־אדם משעממים.

בדרך־כלל התפקיד הראשי של יזמת־היחידים היא דוקא אותה Eroberung der Gemeinden (כיבוש הקהילות), שהיא אבן־פינה בתכניתה של כל מפלגה עֵרנית. הציונים צריכים לחדור לכל מקום, ובכל מקום עליהם לכבוש את הרוב. תמיד השתוממתי לצד מוזר אחד באורח־פעולתם של הלאוּמיים באודיסה, המתקיפים זה כמה שנים את הרכבו המתבולל של הועד המקומי ב“חברת מפיצי השכלה” ועדיין לא הצליחו ליצור בו רוב. הועד האודיסאי של “חברת מפיצי השכלה” יש לו השפעה על חוּגים עממיים נרחבים, ואכן, מן ההכרח לכבשו. אולם הציונים משקיעים את מרצם בתעמולה בין חברי ה“החברה”, עוסקים בשכנוע מתנגדים ובפיתוי אדישים; אך אילו הושקע מרצם זה בשלימותו ברכישת חברים חדשים מבין הציונים, היו משיגים שתי מטרות בבת־אחת: גם נוחלים נצחון וגם מגדילים את הכנסות ה“חברה”. ובקרב הציונים המקומיים יש עדיין רבים, שאינם נמנים על חברי ה“חברה”, אם־כי אין ספק, שזוהי חובתו של כל ציוני, אשר יש לאֵל ידו להקריב 5 רוּבּל לשנה. יש לזכור: ההגיון והפולמוס המלולי – כבודם במקומם מונח, ואילו הנצחון ניתן למי שמביא עמו חַיִל רב יותר. ובאודיסה יש חיל ליצירת רוב ציוני; זה הוכח לא־מכבר בבחירת הרב. על אף כל החתירות ומעשי־הלחץ, מצד אחד, ואפילו על אף העובדה, שמטעם הציונים הוצגו לפתע שני מועמדים (דבר שאינו ראוּי כלל לשבח מבחינת המשמעת המפלגתית) – על אף כל אלה נבחר ברוב־קולות עצום מועמד ציוני. פירוש הדבר, שיימצאו די אנשים חדשים גם לכיבוש “חברת מפיצי השכלה”. וחוזר אני ומדגיש, שמן ההכרח לכבשה ויהי מה, כי פירוש הדבר שניטול לידינו את ההשכלה העממית היהודית בכל מחציתו הדרומית של תחום־המושב, – ואף למעלה מזה, משום שהמוני אֶכּסטרנים ליטאים באים ללמוד לאודיסה.

והועד הארצישראלי? מוזר הדבר ומביש, – אך יש ציונים רבים, שאינם חברים לועד זה (3 רוּבּל לשנה). דוקא משום העדרם של כוחות רעננים, נרדם הועד, אם־כי דוקא כעת חייב הוא לעבוד במלוא הקיטור. התקנון הורחב – אפשר לארגן את העליה, המתנהלת כעת בצורה עיוורת ובלתי־סדירה, להקים לשכת־מודיעין באודיסה ובארץ ישראל, להושיב סוכנים בקושטא שיעזרו במעבר; ובכלל, עם פתיחת העבודה המעשית בארץ ישראל יעמוד הועד האודיסאי באשר מוסדותינו. לכן נחוצים כוחות חדשים ואמצעים חדשים, כי – חוזר אנו ואומר – הועד שקע בתדרמת־זיקנה תשושת־כוח. סטודנט, שעשה הקיץ באודיסה, סיפר לי מעשה אָפייני: הוא שאל חנווני יהודי, השוכן כשני צעדים מביתם של “חובבי ציון” שלנו: “היכן כאן ועד פלוני?” והתברר, שהחנווני לא ידע ואף לא שמע עליו מעולם. מי אשם בכך? החנווני? אשם בכך הועד עצמו, כלומר אשמים אנחנו, כי בימים חשוּבים אלה שכחנו להחיות את כלי־הביצוע היחידי, שיש לנו באופן רשמי ברוּסיה. כל הציונים, פרט לאביונים שבהם, חייבים בהחלט להצטרף כחברים אל הועד הארצישראלי, – ואני אף מתבייש להדגיש דבר כה פשוט ויסודי. אל־נא, תשכחו: כאשר הקונגרס יזדקק למכשיר מיוּחד לשם ניהוּל העבודה בארץ ישראל, הרי בדרך־הטבע יהווה הועד את המכשיר הזה, ועלינו מוטלת החובה לדאוג לכך, שהקונגרס ימצא בו כוח־ביצוע רענן ותקיף.


 

פעולות הנוער המתלמד    🔗

כמעט בכל הדברים, שנאמרו בעמודים הקודמים, נתכוונתי אך ורק לכוחותיו ולמרצו של הנוער. לפנים היו ימים, כשהפעולה האזרחית היתה מוטלת אך ורק על שכמם של גברים מבוגרים, ואילו הבחורים יכלו לעשות בשלווה לחיזוּק הגוּף והרוח ולהתכונן לתפקידיהם בעתיד. אבל המשטר הקאַפּיטאַליסטי בחברה של ימינו שינה סדר זה. משטר זה מחנך ומאלף את תודעת האדם היחיד, החל מימי ילדותו, מסביב לנקודה אחת ויחידה: מסביב לשאלת הפרנסה, לשאלת האחריות לשׂובע ולרעב כלפי עצמו וכלפי בני משפחתו. כל כובד־משקלה היום של שאלה זו, שהיה מוטל בימי האיגודים המעמדיים על כתפיו הרחבות של האיגוד, בתקופתנו ה“אינדיבידוּאַליסטית” מוטל הוא בשלימותו על שכמו החלוּש של היחיד, ואין להתפלא איפוא, שבתודעת היחיד של ימינו נהפכה שאלה זו לשאלת־השאלות, עד אשר בלעה, הסתירה ודחקה את כל שאר האינטרסים. זוהי הסיבה, שהאדם של ימינו, בשעה שהוא מתבגר ומתקרב אל שיווי־משקלו הפנימי, הולכת ומתגבשת בלבו תודעת ראשונותה של “שאלת הלחם” לעומת שאר האינטרסים העילאיים. זוהי הסיבה, שהאנשים המבוגרים של ימינו מתיחסים בספקנות ואף מתוך לגלוג אל האידיאַלים האזרחיים ואל ההיאבקות האזרחית, כאל דבר היאֶה רק לנערים עוּלי־ימים, ואילו לאמיתו של דבר חייבים היו דוקא המבוגרים לצאת למאבק על גבי הזירה האזרחית, התובעת מוח צלול ונסיון עשיר. זוהי הסיבה, שההיאבקות האזרחית נהפכה כמעט כליל למונופולין של הנוער, אשר למזלנו לא הגיע עדיין לכלל שיווי־משקל, ועדיין לא נתגבשה בלבו מלוא התודעה של ראשונות “שאלת הלחם”, ולבסוף – שעדיין איננו מטופל בדאגות־המשפחה. ומכאן התוצאה, שאין אנו רואים לוחמים בני גיל מבוגר אלא כדבר נדיר ויוצא מגדר הרגיל, ודוקא משום כך נמסרים להם המקומות הראשונים בתורת מדריכים ומנהיגים; אולם שורות־הפעילים מורכבות אך ורק מן הנוער, ובלעדי הנוער לא תתכן שוּם תנוּעה. הנוער חייב להבין את תפקידו ההיסטורי ולא לחוס לא על כוחותיו, לא על רעננותו, לא על סיכויי האושר האישי; שאם לא הוא – אין איש.

לכן, חוזר אני, מופנות כמעט כל התביעות המובאות בקונטרס זה, אל הנוער בכללותו. ברם, הערות מספר יש להקדים במיוחד לנוער המתלמד, במידה שהוא נתון בתנאים מיוחדים. תנאים מיוּחדים אלה כלולים בעובדה, שהמתלמדים בבתי הספר התיכוניים והגבוהים אינם צריכים כמעט לבקש דרכים להתארגנות: הם כבר מאורגנים על־ידי עצם היותם לומדים בתחומי מוסד אחד. לפיכך יֶקל עליהם מאד לפעול, וחייבים הם לפעול בכל הכוחות והאמצעים שברשותם, בזכרם, שדוקא אצל הנוער המתלמד בגימנסיות ובאוניברסיטאות פורח ומתפשט ביתר־שאת נגע־הצרעת של הבוז העצמי והעמדת־פנים של טמיעה, ואם נעקור את הנגע כעת, בימי הנעורים, עקרנוהו לעולמים.

הציונים שבקרב הנוער המתלמד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים צריכים קודם־כל ליטול על עצמם את התפקיד להכיר באורח שיטתי ואישי את כל היהודים שבמוסד, בלי יוצא מן הכלל. אחר ההיכּרות יש להתקרב אליהם ולקרבם איש אל רעהו בבית־הספר וּבבית, למשכם אל חוּג־החברים הפרטי, ובכלל לעשות הכל, שהיהודים שבמוסד, מן הקשישים ועד לצעירים שבהם, יהווּ חוּג־ידידים מלוכד. דבר זה אינו צריך לפגוע, כמובן, בקיום מיטב־היחסים עם החברים הלא־יהודים. כדי לבצר את הקבוצה היהודית, מוטב להטיל עליה חובה כלשהי של עזרת־גומלין: לסייע בידי חברים עניים בפרעון שכר־הלימוד, בקניית ספרי־לימוד ומזון חם, לעקוב איש אחרי התקדמות רעהו בלימוּדים, ביחוד אצל הצעירים שבהם, לסַפּק להם מורי־עֵזר להכנת השיעורים, וכו'. כל אלה, כמובן, ללא שמץ של הפרת משמעת. מתוך התאחדות זו, אם יודעים לנהלה כראוי, יצמחו ממילא רגשי התודעה הלאומית העצמית.

באותן הגימנסיות, בהן לא הונהג משום־מה לימוד המקצועות העבריים, יש להניע את ההורים, שישתדלו אצל המנהל בדבר הכללת דברי ימי ישראל בתכנית־הלימודים.

בזמן האחרון ניתן היתר ואף עידוד להוצאת כתבי־עת בבתי־הספר, בדפוס או במכונות־הכפלה. אנו חייבים להוציא־לאור בכל עיר לפחות כתב־עת אחד ממין זה, המוקדש לעניני היהודים המתלמדים. הכוחות לכך יימצאו תמיד. זכורני, שבימי לימודי בגימנסיה השתתפתי בעריכת כתב־עת קטן בשם “פּראַבדה” (“האמת”): הצלחתו היתה מרוּבּה, ועד היום קורא אני בו להנאתי. היו שם דברים, שאפשר עוד היום למסרם לדפוס. השעות שהקדשנו לעריכתו המשותפת של “פּראַבדה” היו היפות בכל ימי־לימודי בגימנסיה. על אחת כמה וכמה תרבה הנאתם של עורכי העתון היהודי ושל קוראיו. כי “פּראַבדה” היה בטאון כללי, ועם כל אהבתי אותו, לא היה שלי ממש. אז היו זמנים אחרים, עוד לפני הקונגרס הראשון; תלמידי־הגימנסיות החכימו בינתיים בכלל, וביחוד התלמידים היהוּדים. מובטחני, שלעתוניהם תהא נודעת השפעה וחשיבוּת רצינית ביותר.

התגברות התודעה העצמית בין תלמידי־הגימנסיות היהודים התבטאה בין השאר בעזרה החברית לאלה, אשר לא נתקבלו לאוניברסיטאות רוּסיות ונסעו לחוץ־לארץ. את הענין הזה צריכים הציונים ליטול בהדרגה לידיהם.

את התפקיד להפיץ את רעיוננו בין הצעירות המתלמדות יוכלו ליטול על עצמם אך ורק הסטוּדנטים ותלמידי־הגימנסיות. מלבדם אין כמעט איש שיוּכל להשפיע עליהן, ביחוּד על תלמידות בתי־הספר התיכוניים. ודוקא עליהן מן ההכרח להשפיע, כי מכל מצודות־הטמיעה האשה האינטליגנטית שלנו היא, לצערנו, האיתנה והמסוכנת ביותר. הצעירות היהוּדיות מן המעמד הבינוני נגועות ברוּבן בספקנות שטחית המעידה על הזדקנות נפשית מוּקדמת; קשה מאד לסחוף אותן על־ידי אינטרסים רעיוניים כלשהם, המתקשרים בלבן משוּם־מה במשהו “לא נשי” – ביחוּד, כמוּבן, ברעיונות כה בלתי־אסתטיים, כרעיון־היהדוּת. לפיכך יש להשפיע עליהן בחכמה ובזהירות: תחילה למשכן כאורחות אל אסיפות־החוּגים המענינות כמשתתפות בהצגת־חובבים או בנשפים ספרותיים מוסיקליים יהודיים, במקהלות יהוּדיות, וכו', ורק אחר־כך, משתתרגלנה שלא להרתע מפני ענינים יהוּדיים, אפשר להפיח בהן בלי־משים את השקפת־העולם הלאומית. ואם תמצאנה בחוּגי המתלמדים שתים־שלש חברוֹת ציוניות, תוכלנה הן, כמובן, לחולל את כל הפעולה העדינה הזאת ביתר קלות ומהירות.

זכרו שני דברים; ראשית, התפתחות הרעיון הלאוּמי בבּחרוּת המתלמדת יקרה וחשוּבה לנו עד־מאד, משוּם שבחרוּת זו רחוקה עדיין מאד מאד מאתנו, ויחד עם זה דרוּשה היא לנו כאור, כאויר, – ושנית, אין זה קשה כלל לכבשה למען עניננו משום שאמת־החיים היא לצדנו, והנוער מצטיין תמיד בדקוּת־השמיעה לגבי האמת יש רק להביא את האמת אל אזניו ואל לבו. תפקיד זה צריכים אתם ליטול על עצמכם, אפילו תהיו בצעדים הראשונים מועטים מאד. לנגד עינַי רכשו שלש תלמידות ושלשה תלמידים במשך שנה אחת כמעט את כל האוכלוסיה היהוּדית בבתי־הספר של עיר־פלך גדולה: הצעירות והצעירים עסקו בהתלהבות בלשון העברית, היו חוטפים ספרים על דברי ימי ישראל, היו עובדים בחוּגים העממיים. שאלו אצל הגננים: זלזל־תפוח מן הגן המורכב על גזע־פרא צעיר הופך את כולו לאילן תרבותי, עושה־פירות, לשמחת העובד ולתועלת של הבריות.

בסיכומו של פרק זה, המוקדש לעבודת־הקבע של הציוני, ברצוני להצביע על תפקיד קבוע אחד, המוטל כחובת־קודש על כל אחד מאתנו, על זקנים וצעירים, על נשים וגברים, על משכילים ובוּרים, בצוותא וביחידות: תפקיד זה הריהו הגנת כבוד עמנו.

בקלוּת יתירה מתירים אנו לפגוע בכבוד זה. עד כדי כך הושפלנו שבגידוּף אין אנו רואים עוד שוּם עלבון וחושבים אנו בלבנו: תודה לכם, על שרק גידפתם, – הרי יכולתם גם להכות"! בכל מקום, אפילו במקומות פומביים, קולטות אוזנינו התפרצויות גסות כלפי עמנו, ואנו מעמידים פנים שלא שמענון, ומתנחמים כי “לא אלינו כוּונו הדברים”. שקר הדבר: זה תמיד מכוּוָן אלינו, ואנחנו חייבים להשיב. חייבים אנו לשים קץ להתעללות בנו, ויהי מה. והדבר קל מאד. יוֹרקים הם בפנינו ללא־דאגה, “אגב־אורחא”, ככה סתם – לא משום שעולבינו מצטיינים בעוז־נפש ורוצים דוקא להתקוטט אתנו, אלא רק משוּם שתענוּג זה עולה להם בזול: ירוֹק יִרקוּ ויֵלכוּ לדרכם, ולא יארע דבר. יש להרגילם למחשבה, שתענוּג זה יעלה מעתה ביוקר. יש להחדיר ללבבות דיבּרה חדשה: במקום שנמצא יהוּדי אחד בלבד, אסוּר לה למלה “ז’יד” שתשמע ללא תגובה. יבואו אנשים נבונים וישתדלו להניאֵנו: “הרי חלשים אתם – מה תוכלו לעשות?” אוּלם אין זה כלל מתפקידנו לנחול נצחון בכל מקרה ומקרה. תפקידנו – ליצור מסביבנו את הרושם, כי הפגיעה ברגשנו הלאוּמי איננה עוד מה שהיתה בעבר, שעשוע קטן חינם אין־כסף, – אלא גרוּר תגרור אחריה בוַדאות גמורה, בדייקנות מַתימַטית, התנגשות חריפה ובלתי־נעימה. די שיווצר רושם זה, כדי שהבריות יחדלו להטפל אלינו, ללא כל קשר אל השאלה, מי “ינצח” בכל התנגשות לחוד. כי האזרח הבינוני הוא בריה שלֵווה ונובחַ הוא רק על מי שכּבוּל, כּבוּל כבילה חזקה ונאמנה, ובהתנגשויות אין הוא רוצה כלל. או־אז יפגעו בנו רק בשעה שבאמת נהיה ראויים לכך, או כשירצו בכוונה תחילה לעורר קטטה. במקרה הראשון נצטרך לתקן את עצמנו, במקרה השני תגיע השעה להוכיח מי אנחנו: עם גאה או רפש מזוהם, שזה יעודו – להרמס ברגלים.


  1. המקור (ברוּסית): וולאדימיר ז'בוטינסקי, “מה לעשות?”, יקאַטרינוֹסלאַב, 1905.
    תאריך אישור הצנזורה: 11 בדצמבר 1904.  ↩

  2. מערכותיהם של כתבי־העת והעתונים הציוניים חייבים לשלוח מדי פעם בפעם את גליונותיהם לארץ ישראל תמורת הוצאות־המשלוח ואפילו חינם אין־כסף.  ↩

  3. גרמנית: אגודה להתעמלות. – (המתרגם).  ↩

  4. צרפתית: אומץ־הלב להביע את השקפותיו. – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות