רקע
זאב ז'בוטינסקי
סוף דבר (לקבוצת המאמרים: מה עלינו לעשות)

1

מניח אני, שהקורא לא ביקש בקונטרס חומר לשעשע את רוחו ולכן לא יתלונן על שמצא בו סקירה תמציתית, תיאור יבש של מעשים ליום־המחר. רק את זאת התכוונתי לתת, בנַסותי להשיב כמיטב יכולתי על השאלות התכופות: “מה עלינו לעשות?” וכפי שאתם רואים, יש עבודה למכביר, וצריכים אנו להתבייש, שעדיין היא מרובה כל־כך, ושעד עכשיו כה הרבינו למלל מֶלֵל וכה מיעטנו לעשות מעשים.

אולם אין לשקוע בפסימיזם. באַקטיב של מאזננו קיימים כבר בכל־זאת הסתדרות גדולה, קונגרס, שני בנקים, קרן, כתבי־עת ועתונים רבים, התעוררות־רוחות ניכרת, ואחרון אחרון – כשלושים מושבות עבריות. כלומר, יש מה לסקור אחורנית ובמה ללכת קדימה.

ואולם, כדי שתוקל עלינו ההליכה, צריכים אנו ללכת באחוָה. אין זאת אומרת, שאני יועץ לסַלק את כל הבדלי הסיעות. אך הגיעה השעה לסלק את החיכוכים המלוליים בין הסיעות למיניהן. אנו כמו מתחרים בחריפותה של הביקורת ההדדית, משקיעים כוחות מרוּבים במלחמת־האחים, ובינתיים הולך ומתקרר אותו ברזל, שכולנו נקראנו לרקעו. אין להמנע מיצירת מפלגות בציונות, כי ציונות גופה איננה מפלגה אלא הסתדרות לאוּמית, שנועדה להכיל את כל השׂדרות ואת כל הזרמים בעם ישראל. אבל כל מפלגה חייבת בראש וראשונה לפתח ולהוציא אל הפועל את תכניתה שלה החיובית והיוצרת, ולא לתת את כל דעתה על תכנית שכנתה, כדי למתוח דוקא עליה ביקורת קטלנית. מוטב שכל אחד מאתנו ילך ויצעד קדימה משנעסוק איש בהכשלת רעהו.

אינני שולל, כמובן, את הביקורת הפנימית. אך היא אינה צריכה לבלוע מרץ כה רב. אין להרשות, שבגלל התארגנותה של כל קבוּצה חדשה תקום צווחה על התפלגותה והתפוררותה של הציונות. הציונות לא תתמוטט מצווחות אלו, אך לשם־מה הרעש? יש לזכור, שדוקא בשטח הביקורת יש לנו דאגה אחרת, חשוּבה יותר מחילוּפי־גידוּפים בין הסיעות. אם רוצים אתם להתפלמס, מוּטב שתתפלמסו עם אלה המתנגדים עדיין לציונות. אם תקרבום לציונות שעל אחד בלבד, תהי לכם זאת לזכוּת. אל־נא תאַבּדו את חוּש־הראיה; זכרו אחת לתמיד, כי ציוני־ארצישראלי עולה, כמובן, הטריטוריאלי סט, אבל הטריטוריאליסט עולה על האַבטוֹנוֹמיסט, האַבטוֹנוֹמיסט – על המתבולל, המתבולל – על המשוּמד. משום חילוּקי־הדעות הפנימיים, – שבסופו של דבר יתישבו ממילא באיזה modus vivendi, – אין לשכוח את ניהול התעמולה לרעיוננו לרחבו ולעוּמקו של עם ישראל. כּוונוּ נא את האש העיקרית של כוח־השכנוע אל אלה, הרחוקים מכם עדיין, ולא אל שכניכם הקרובים. כי־אז יתקדם ביתר־מהירות עניננו בכללו.

ואל־נא תהיו בררנים. אל־נא תדרשו, שהעבודה תהיה דוקא רומַנטית ויפה ואפקטית. העבודה איננה אוֹפּירה, ואין לתבוע ממנה לא זיקוקין די־נור ולא תנוּעות נאות. הדוּרוֹת ומפוארות תהיינה רק תוצאותיה של העבודה, וכן גם המסירוּת הפנימית למטרה, ממנה יונק האדם את הכוחות למאמץ הממושך. אך עצם תהליך־העבודה תמיד אטי וקטנוני. היוּ מוכנים לזה; אל תמאסו לא בהפצת־שקלים ולא בהובלת זבל לשדותיו של מתישב־מנַצל. מגוייסים אתם בשירותו הצבאי של העם, הנתון בסכנת כליה. וכל המואס בעבודה, כל מי שדרוּשים לו זיקוקין די־נוּר, תרגילי־סיוּף, תנוּעות נאות האוֹפּירה, זרי־דפנה ותשואות, אין לו כאן מקום, ומוטב שיסתלק. ואנו לא נפסיד מאומה. “מפסידים אנו רק את אלה, שבהם אין אנו מפסידים דבר”, אמר הרצל.

ואף על פי כן נצטער – לא עליהם אלא למענם. חיים אנו בתקופה כה מעניינת: זו תהיה תקופה היסטורית, במסורתה יחַנכוּ צאצאינו את ילדיהם, וכאשר נזדקן, יתחילו הנכדים הקטנים לשאול את זקניהם: סַפּר נא לנו על מעשי ימי נעוריך. היו זמנים, כשגם אנחנו שאלנו את זקנינו על ימים מקדם, והם היו אומרים לנו בעצבוּת, שימי־נעוּריהם עברו־חלפו בתקופה האפורה של בין־הזמנים, כשהחיים היו שוממים וריקים, ומאותם הימים לא נותרה להם שוּם מזכרת מפוארת. זו לא אשמתם היתה: לא הבריות יוצרים את התקופה, אלא התקופה את הבריות. אך בוּשה וכלימה תכסה פנינו, אם לעת־זיקנה יפּול בחלקנו הגורל המחפיר להשיב לקטוֹן־נכדינו על שאלת ליל־הסדר “מה נשתנה”, כי – “עבדים היינו”… הייתי עבד ועבד נשארתי. אכן, שמוֹע שמעתי, כי בימי־נעורי היתה תסיסה ורתיחה, כי אז הופיעו העובדים, ולעמנו זרחה השמש; אך אני לא ראיתי דבר, אינני זוכר דבר, ואין בפי דבר לספּר לך, כי כל אשר נעשה אז – לא בידי נעשה…

דַנטֶה אומר, כי גן־עדן ותופת – שניהם לא חפצו באֵלה אשר “לא פעלו כל־רע וגם כל־טוב. בלי תקוה של מות משחרר יחיו בריק ושפל – –, מתקנאים בכל סיגוף אחר. לשמור זכרם הארץ לא הסכימה, בית־דין חסדי־מרום אותם הדף. אַל תָּשֶׂם־לב – הבט, וּפסח קדימה”. צר לי על אנשים אלה, אף אם נולדו באותה תקופה רדומה וריקנית; אך צר לי עליהם שבעתיים, אם יצאו מבטן אמם בשעת ההתעוררות הכללית, אבל הם עצמם לא נתעוררו, ולא ראו דבר, ולא עשו דבר. כדברי המשורר הרוּסי:

חייכם עלי אדמות

כחיי תולעים עוורוֹת:

איש לא יספּר מעלליכם,

לא ישיר עליהם מנגינות.


  1. המקור (ברוּסית): וולאדימיר ז'בוטינסקי, “מה לעשות?”, יקאַטרינוֹסלאַב, 1905.
    תאריך אישור הצנזורה: 11 בדצמבר 1904.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות